דברי הכנסת
דברי הכנסת
י / מושב רביעי / ישיבה רצ"א /
ז'–י' בטבת התשע"ח / 25–28 בדצמבר 2017 / 10
חוברת י'
ישיבה רצ"א
הישיבה המאתיים-ותשעים-ואחת של הכנסת העשרים
יום שני, ז' בטבת התשע"ח (25 בדצמבר 2017)
ירושלים, הכנסת, שעה 16:00
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, היום ז' בטבת התשע"ח, 25 בדצמבר 2017. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת.
קודם כול, חג מולד שמח, Merry Christmas, לאוכלוסייה הנוצרית במדינת ישראל וברחבי העולם – לאלה שחוגגים את חג המולד היום – ושתי הודעות לתשומת הלב של חברי הכנסת. שימו לב: מייד בתום נאומים בני דקה – כפי שאתם רואים, מבחינת ההיערכות – יתקיימו כאן במליאה בחירות לוועדת הדיינים בעקבות התפטרות חבר הכנסת אייכלר מן הוועדה והצורך לבחור נציג חדש. החל מסעיף 16 בסדר-היום, שזה חוק סדר הדין הפלילי, יתחיל דיון בהסתייגויות. לפי הערכת המזכירות והלשכה המשפטית, סדר גודל של ההסתייגויות מספיק לכ-45 שעות דיון, כך שהישיבה הזאת כנראה תימשך ברצף גם היום, גם מחר ויכול להיות שגם ביום רביעי, עד שנשמע את הנמקת ההסתייגויות ונעבור להצבעות. שימו לב, גם ההצבעות ייקחו זמן, כי אנחנו נצטרך להצביע על כל הסתייגות והסתייגות.
אלה ההודעות שלי, ועכשיו – הודעה למזכירת הכנסת.
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:
תודה. ברשות יושב-ראש הכנסת, הינני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת –
לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק לתיקון פקודת העיריות (הוראת שעה) (תיקון מס' 4), התשע"ח–2017, שהחזירה ועדת הפנים והגנת הסביבה.
לדיון מוקדם, החל בהצעת חוק שמספרה פ/4881/20 וכלה בהצעת חוק שמספרה פ/4921/20: הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (אי-ניכוי הוצאות בגין עבודה בשבת), התשע"ח–2017, מאת חבר הכנסת יעקב ליצמן; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – השוואת קצבת אזרח ותיק לשכר מינימום), התשע"ח–2017, מאת חברי הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא, מסעוד גנאים, איימן עודה, דב חנין, עאידה תומא סלימאן, ג'מעה אזברגה, חנין זועבי, מיכאל מלכיאלי, אחמד טיבי, טלב אבו עראר, זוהיר בהלול, יוסי יונה, איציק שמולי ויוסף ג'בארין; הצעת חוק לתיקון פקודת העיריות (ייצוג גופים לא ממשלתיים לשמירת איכות הסביבה בוועדות ממלכתיות), התשע"ח–2017, מאת חברי הכנסת מוסי רז, אחמד טיבי, תמר זנדברג, יעל כהן-פארן ודב חנין; הצעת חוק סיוע לצעירים חסרי עורף משפחתי, התשע"ח–2017, מאת חברת הכנסת קארין אלהרר וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק תגמולים לאסירי ציון ולבני משפחותיהם (תיקון – הרוגי עלייה), התשע"ח–2017, מאת חברי הכנסת אברהם נגוסה, נאוה בוקר, נורית קורן, אמיר אוחנה, אורן אסף חזן, דוד ביטן, רועי פולקמן, מירב בן ארי, אכרם חסון וקסניה סבטלובה; הצעת חוק עסקאות בגופים ציבוריים (תיקון – מעבר לרכבים ידידותיים לסביבה בגופים ציבוריים), התשע"ח–2017, מאת חברי הכנסת מיקי רוזנטל ומשה גפני; הצעת חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים (תיקון – סייגים לעסקאות בציוד צבאי), התשע"ח–2017, מאת חברי הכנסת יאיר לפיד, מיקי לוי, יעל גרמן, מאיר כהן, יעקב פרי, עפר שלח, חיים ילין, קארין אלהרר, יואל רזבוזוב, עליזה לביא ואלעזר שטרן; הצעת חוק סביבה בטוחה ונקייה מאלרגנים במוסדות חינוך (תיקוני חקיקה), התשע"ח–2017, מאת חברי הכנסת יעקב מרגי, יפעת שאשא ביטון, קארין אלהרר, יואל חסון, יהודה גליק, איתן כבל ונורית קורן; הצעת חוק לימוד חובה (תיקון – תקופת שנת הלימודים וחופשות), התשע"ח–2017, מאת חברי הכנסת מירב בן ארי ורועי פולקמן; הצעת חוק פיצוי לנפגעי פוליו (תיקון – נפגעים שנולדו מחוץ לישראל), התשע"ח–2017, מאת חברת הכנסת טלי פלוסקוב; הצעת חוק הבנקאות (שירות ללקוח) (תיקון – תקרת ריבית באשראי למשק בית), התשע"ח–2017, מאת חברי הכנסת נורית קורן ודוד ביטן; הצעת חוק הפיקוח על תכולת מוצרי טבק, התשע"ח–2017, מאת חברי הכנסת יהודה גליק, תמר זנדברג, יואל חסון, מיקי רוזנטל, דב חנין, עליזה לביא, יפעת שאשא ביטון, יעל גרמן, שולי מועלם-רפאלי, איתן ברושי, יעקב מרגי ואיתן כבל; הצעת חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי (תיקון – זכאות לדיור ציבורי להורה עצמאי המקבל מהמוסד לביטוח לאומי תשלום מזונות ואינו זכאי להבטחת הכנסה או השלמת הכנסה), התשע"ח–2017, מאת חברת הכנסת קארין אלהרר; הצעת חוק שירות הציבור (הגבלות לאחר פרישה) (תיקון – איסור על מתן היתרים או פטורים למשרתים בכוחות הביטחון ובמשרד הביטחון), התשע"ח–2017, מאת חברי הכנסת תמר זנדברג ואלעזר שטרן; הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון – פרסומת זבל), התשע"ח–2017, מאת חברי הכנסת עודד פורר, חמד עמאר, רוברט אילטוב, יוליה מלינובסקי; הצעת חוק הארכיונים (תיקון – חומר ארכיוני בעל ערך לאומי), התשע"ח–2017, מאת חברי הכנסת יאיר לפיד, מאיר כהן ואלעזר שטרן; הצעת חוק חובת המכרזים (תיקון – שילוב עסקים קטנים ובינוניים), התשע"ח–2017, מאת חברי הכנסת עודד פורר, חמד עמאר, רוברט אילטוב, יוליה מלינובסקי, נורית קורן, נחמן שי, מיקי לוי, עבד אל חכים חאג' יחיא, יחיאל חיליק בר, יפעת שאשא ביטון, מנחם אליעזר מוזס, ג'מעה אזברגה, טלב אבו עראר, עליזה לביא ורועי פולקמן; הצעת חוק יום לציון רצח העם הארמני, התשע"ח–2017, מאת חברי הכנסת יאיר לפיד, מאיר כהן, מיקי לוי, עליזה לביא, חיים ילין, יעקב פרי, יעל גרמן, קארין אלהרר, אלעזר שטרן ועפר שלח; הצעת חוק לתיקון פקודת הנזיקין (פיצוי ללא הוכחת נזק לנפגעי ולנפגעות תקיפה מינית), התשע"ח–2017, מאת חברי הכנסת עליזה לביא, קארין אלהרר, אורלי לוי אבקסיס, מיכל רוזין, מיקי לוי, לאה פדידה, רויטל סויד ונחמן שי; הצעת חוק שירות המדינה (מינויים) (תיקון – ועדת איתור למינוי נציב שירות המדינה), התשע"ח–2017, מאת חברת הכנסת קארין אלהרר; הצעת חוק-יסוד: גבולות המדינה וריבונותה, מאת חברי הכנסת עאידה תומא סלימאן, יוסף ג'בארין, דב חנין ואיימן עודה; הצעת חוק השמות (תיקון – הגבלת שינוי שמו של עבריין מין), התשע"ח–2017, מאת חבר הכנסת אורן אסף חזן; הצעת חוק העונשין (תיקון – השחתת מודעות על רקע מגדר), התשע"ח–2017, מאת חברי הכנסת יוליה מלינובסקי, רוברט אילטוב, חמד עמאר, עודד פורר, לאה פדידה, עאידה תומא סלימאן, מרב מיכאלי, מאיר כהן, עפר שלח, חיים ילין, מיכל בירן, איתן ברושי, רויטל סויד, קסניה סבטלובה, יואל חסון, מיקי לוי, אלעזר שטרן, יפעת שאשא ביטון, שולי מועלם-רפאלי, מירב בן ארי, אברהם נגוסה, אורן אסף חזן, נאוה בוקר, דוד ביטן, שרן השכל, רחל עזריה ואיתן כבל; הצעת חוק שעות עבודה ומנוחה (תיקון – החרגת משתלות הנמצאות בשטחים שייעודם חקלאי), התשע"ח–2017, מאת חברי הכנסת איתן ברושי, עודד פורר, מוסי רז, רועי פולקמן, מירב בן ארי, לאה פדידה, זוהיר בהלול, איילת נחמיאס ורבין, סאלח סעד, איציק שמולי, שרן השכל, נאוה בוקר, טלי פלוסקוב, דוד ביטן, אילן גילאון, עמר בר-לב, מיכל בירן, נחמן שי, דב חנין, מאיר כהן ויוליה מלינובסקי; הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון – הסדרים מיוחדים עבור זרים שאינם ברי הרחקה), התשע"ח–2017, מאת חברת הכנסת מיכל רוזין; הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון – חובת יידוע חייבים על פתיחת תיק באמצעות מסרון), התשע"ח–2017, מאת חברת הכנסת קארין אלהרר; הצעת חוק לתיקון פקודת הנזיקין (פיצויים לדוגמה בשל מעשה טרור או פגיעת איבה), התשע"ח–2017, מאת חברי הכנסת עודד פורר, חמד עמאר, רוברט אילטוב ויוליה מלינובסקי; הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון – חיבור לחשמל) (הוראת שעה), התשע"ח–2017, מאת חברי הכנסת סאלח סעד, יעל כהן-פארן, לאה פדידה, איתן ברושי, איילת נחמיאס ורבין, איציק שמולי, מרב מיכאלי, עמר בר-לב וחמד עמאר; הצעת חוק הגבלת הפרסומת והשיווק של מוצרי טבק (תיקון – פרסומות מנע של חברות הטבק), התשע"ח–2017, מאת חברי הכנסת מיכל רוזין, מוסי רז, דוד ביטן, אלי אלאלוף, איתן כבל, דב חנין, יהודה גליק, נחמן שי, אכרם חסון, עבד אל חכים חאג' יחיא, מרב מיכאלי, סתיו שפיר ועליזה לביא; הצעת חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה) (תיקון – הארכת הוראת שעה), התשע"ח–2017, מאת חברת הכנסת תמר זנדברג; הצעת חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי (תיקון – זכויות דייר ממשיך), התשע"ח–2017, מאת חבר הכנסת איציק שמולי; הצעת חוק לתיקון פקודת בתי הסוהר (מס' 48) (תיקון – ביטול החוק), התשע"ח–2017, מאת חברי הכנסת עאידה תומא סלימאן, מרב מיכאלי, איציק שמולי, עבד אל חכים חאג' יחיא, מסעוד גנאים, ג'מאל זחאלקה, אחמד טיבי, עיסאווי פריג', תמר זנדברג, איתן כבל, ג'מעה אזברגה, זוהיר בהלול, יוסי יונה, יעל כהן-פארן ויוסף ג'בארין; הצעת חוק מס ערך מוסף (תיקון – מס בשיעור מחצית מגובה מס ערך מוסף על תרופות למחלות כרוניות), התשע"ח–2017, מאת חברי הכנסת נחמן שי, מיכל רוזין, יוסי יונה, חיים ילין, מיכל בירן, איתן ברושי, יעקב פרי, מאיר כהן, מסעוד גנאים, טלב אבו עראר, יוסף עטאונה, עבד אל חכים חאג' יחיא, עודד פורר, חמד עמאר, לאה פדידה, יעל גרמן, איתן כבל, עמיר פרץ, יחיאל חיליק בר, איציק שמולי, מיקי לוי, תמר זנדברג, מוסי רז, מנחם אליעזר מוזס, יעקב מרגי, אברהם נגוסה, נאוה בוקר, מרב מיכאלי, יואל חסון, שולי מועלם-רפאלי, יוליה מלינובסקי, עאידה תומא סלימאן, יעקב אשר, עיסאווי פריג', יעל כהן-פארן, מיקי רוזנטל, זוהיר בהלול, קסניה סבטלובה, יהודה גליק, ישראל אייכלר, טלי פלוסקוב, נורית קורן, אלעזר שטרן ויואב בן צור; הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (ניכוי הוצאות החזקת רכב), התשע"ח–2017, מאת חברי הכנסת עודד פורר, חמד עמאר, רוברט אילטוב, יוליה מלינובסקי ונורית קורן; הצעת חוק המתווכים במקרקעין (תיקון – תשלום דמי תיווך על ידי מזמין השירות), התשע"ח–2017, מאת חברי הכנסת רועי פולקמן, איתן כבל, סתיו שפיר, מירב בן ארי, יוליה מלינובסקי, מיכאל מלכיאלי, יעקב אשר, מיקי לוי ואברהם נגוסה; הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון – החרגה לכרטיסי חיוב מידי), התשע"ח–2017, מאת חברת הכנסת נורית קורן; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – יצירת שש רמות של גמלת סיעוד), התשע"ח–2017, מאת חברת הכנסת טלי פלוסקוב; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – יצירת שש רמות של גמלת סיעוד), התשע"ח–2017, מאת חבר הכנסת איציק שמולי; הצעת חוק להסדרת זכויות המגורים והרכישה לתושבי עמק התימנים בשכונת עין כרם בירושלים, התשע"ח–2017, מאת חברי הכנסת רחל עזריה, דוד ביטן, אבי דיכטר, טלי פלוסקוב, שולי מועלם–רפאלי, מכלוף מיקי זוהר, איתן כבל, יעקב פרי, נורית קורן, יצחק וקנין, יואב בן צור, אכרם חסון, נאוה בוקר, ענת ברקו, אברהם נגוסה, יואל חסון, תמר זנדברג, נחמן שי, מיכאל מלכיאלי, איציק שמולי, מיקי לוי, אלעזר שטרן, מוסי רז, יפעת שאשא ביטון, מרב מיכאלי, מאיר כהן, יהודה גליק, רועי פולקמן, אלי אלאלוף, יחיאל חיליק בר, עמר בר-לב, יוסי יונה, סאלח סעד, איילת נחמיאס ורבין, מיכל רוזין, קסניה סבטלובה, לאה פדידה, איל בן ראובן, יעל כהן-פארן, אורלי לוי אבקסיס, עליזה לביא, עודד פורר, חמד עמאר, שלי יחימוביץ, יעל גרמן, יוליה מלינובסקי, בצלאל סמוטריץ, מנחם אליעזר מוזס, מירב בן ארי, יאיר לפיד, רויטל סויד, מיכל בירן, קארין אלהרר, אורי מקלב, ניסן סלומינסקי, מרדכי יוגב, מיקי רוזנטל, דב חנין, אילן גילאון ואיתן ברושי; הצעת חוק מעמדן של ההסתדרות הציונית העולמית ושל הסוכנות היהודית לארץ-ישראל (תיקון – ניהול והקצאת הקרקע באזור יהודה והשומרון על ידי החטיבה להתיישבות), התשע"ח–2017, מאת חברי הכנסת בצלאל סמוטריץ, יואב קיש ודוד ביטן; הצעת חוק-יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי, מאת חברי הכנסת רועי פולקמן, אלי אלאלוף, מירב בן ארי, זאב בנימין בגין, אכרם חסון, טלי פלוסקוב, רחל עזריה ויפעת שאשא ביטון.
עוד הונחה היום על שולחן הכנסת הצעת ועדת הפנים והגנת הסביבה בדבר פיצול הצעת חוק המפלגות (תיקון מס' 24) (הוראות מיוחדות לעניין בחירות מקדימות לתפקיד חבר כנסת), התשע"ח–2017, וכן הצעת ועדת הפנים והגנת הסביבה בדבר פיצול הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 117), התשע"ח–2017. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה למזכירת הכנסת.
חילופי גברי בוועדות הכנסת
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
הודעה ליושב-ראש ועדת הכנסת חבר הכנסת יואב קיש. בבקשה, אדוני.
יואב קיש (יו"ר ועדת הכנסת):
כבוד היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, אני מתכבד להודיע בזאת על חילופי אישים בוועדות הכנסת כדלקמן:
בוועדה המשותפת של ועדת הכנסת וועדת הכספים לתקציב הכנסת – מטעם ועדת הכנסת, במקום חברת הכנסת מרב מיכאלי יכהן חבר הכנסת יואל חסון; מטעם ועדת הכספים, במקום חבר הכנסת לשעבר מנואל טרכטנברג יכהן חבר הכנסת מיקי רוזנטל; מטעם סיעת הרשימה המשותפת, בוועדת הפנים והגנת הסביבה, במקום הפנוי לסיעה יכהן חבר הכנסת אחמד טיבי.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה ליושב-ראש ועדת הכנסת חבר הכנסת יואב קיש.
נאומים בני דקה
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, אנחנו נעבור לנאומים בני דקה. מי שמעוניין להשתתף יכול להצביע, לצורך ההרשמה בלבד.
חבר הכנסת נחמן שי, תפתח בבקשה את הנאומים האלה.
נחמן שי (המחנה הציוני):
אדוני יושב-ראש הכנסת, חבריי חברי הכנסת, כידוע לך ולכם, מדי שבת בערב מתנהלות הפגנות בכל הארץ – גם אני השתתפתי בהן – אבל השבוע בתל אביב נפל דבר. בהפגנה של כ-10,000 איש הופיע אחד מהם כשהוא נושא משהו שנראה כמו גיליוטינה צרפתית מהסוג שראינו במהפכה הצרפתית בפעם האחרונה. הוא אומנם טען, אותו מפגין, שהוא רצה רק להביא קוטם סיגרים ויש לזה דמיון מסוים, אבל אני לא חושב שלזה הוא התכוון.
אני רוצה, כמו שעשיתי גם מעל במות אחרות, לומר בצורה הכי ברורה: המאבק נגד השחיתות, המאבק לניקיון ציבורי וכדומה, הוא בעיני מאבק עליון והוא חיוני וחשוב. אני חושב שגם מה שמתרחש ברחובות הוא בסדר. בשום פנים ואופן אסור שניגרר להסתה ולאלימות. זה חל על כל מי שמשתמש בזכות הדמוקרטית הזאת – הזכות להביע את דעתךָ או דעתֶך. זו זכות בסיסית, אבל מעבר לכך, הגיליוטינה הזאת – או שבוע קודם השלט BDS, שגם הוא היה מכוער בעיניי, ממשפחה אחרת אבל באותו אופן – זכות להופיע ולהביע דעה – כן, הסתה – בשום פנים ואופן לא.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת נחמן שי. חבר הכנסת אחמד טיבי, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת יוסי יונה. בבקשה, חבר הכנסת מסעוד גנאים, אחריו – חבר הכנסת יוסי יונה.
מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, לצערי, המעשה היום – המעשה הנבזי והשפל – של אורן חזן, האמת היא שהוא ראוי לכל גינוי, אבל חבר הכנסת הזה, אורן חזן, אני חושב שהוא לא שווה אפילו את הנעל של האישה שתקף וגידף, אום עבד אל-רחמן, ועליו ועל שפלים כמוהו אמר המשורר הערבי החכם: (אומר בערבית: לו היית מאכיל באבן כל כלב מיילל הרי הסלע היה שווה את משקלו בדינאר.) תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת מסעוד גנאים. חבר הכנסת יוסי יונה, ואחריו – חבר הכנסת יוסף ג'בארין.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אדוני היושב-ראש, חברי כנסת נכבדים, גם בימים טרופים אלה, אדוני היושב-ראש, שבהם אנחנו לא חוסכים את שבטנו מהממשלה ומשרי הממשלה ומהקואליציה על דברים שאנחנו חושבים שיש בהם מן השערורייה, אנחנו יודעים גם לברך ולשבח כאשר נוקטים שרי ממשלה צעדי מדיניות חיוביים, ואני מתכוון להחלטתו של השר חיים כץ, שר העבודה והרווחה, להעביר לאחריותה, לניהולה ולמימונה של המדינה ושל משרדו את חסות הנוער. אנחנו חושבים שזה צעד חיובי, ואנחנו קוראים – אני קורא מכאן – לשרי ממשלה נוספים להחזיר לשליטתה של המדינה המון מהשירותים החברתיים שהועברו בשנים האחרונות, אדוני היושב-ראש, למגזר הפרטי, ואנחנו יודעים שיש שם כשלים מבניים, עושק של עובדים, והשירותים אינם ראויים ואינם איכותיים.
לכן אני קורא שוב מכאן: ממשלת ישראל, החזירי, החזירי לרשותך את האחריות למימון, לניהול ולתחזוק של השירותים החברתיים בישראל. תודה, אדוני היושב-ראש.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת יוסי יונה. חבר הכנסת יוסף ג'בארין, בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת עטאונה.
יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):
כבוד היושב-ראש, תרשה לי לפתוח בהשתתפות בצערו של חברנו פרופ' יוסי יונה על מות אביו. שלא תדעו עוד צער, יוסי.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
תודה.
יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):
בנושא אחר, היום ביקרנו יחד עם הנהגת חד"ש את הנהגת הכנסיות בנצרת כדי לאחל להם חג מולד שמח ושנה אזרחית טובה ושמחה. אני עכשיו רוצה לשלוח את האיחולים הללו לכל החוגגים את חג המולד, את השנה האזרחית. (אומר בערבית: אני רוצה לאחל חג שמח לכל החוגגים את חג המולד והשנה האזרחית. מי ייתן והשנה החדשה תהיה שנת אושר, הצלחה, צדק ושלום לכולם.) תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת יוסף ג'בארין. חבר הכנסת יוסף עטאונה, בבקשה, ואחריו – חבר הכנסת מוסי רז.
יוסף עטאונה (הרשימה המשותפת):
אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, אני רוצה לשלוח מכאן קריאת תמיכה, עידוד וחיזוק לשני אנשים שנתונים ביומיים האחרונים, בשבוע האחרון, לרדיפה, למתקפה. הראשון הוא הבמאי והשחקן מוחמד בכרי, והשני הוא שייח' סיאח א-טורי מאל-עראקיב.
ביום חמישי שעבר היינו בבית המשפט בלוד בשביל מוחמד בכרי, שאחרי 15 שנה של יצירה אומנותית מגישים תביעה. ולא פלא – הפלא בתביעה שהיועץ המשפטי לממשלה מוצא לנכון לנצל את הסמכות שלו ולהצטרף לתביעה אזרחית, אותו יועץ משפטי שבמשך חודשים – שנה ויותר – שתק, ואנשים מפגינים מול הבית שלו שינצל את הסמכות שלו, והוא לא מנצל אותה. במקרה של מוחמד בכרי הוא כן מנצל אותה.
אתמול בבית משפט השלום בבאר שבע נגזר מאסר של עשרה חודשים על שייח' סיאח א-טורי. לצערי הרב, מערכת בתי המשפט מיישרת קו, בהחלטה של אתמול, עם מדיניות ההריסה בנגב. (אומר בערבית: מפה אני רוצה לומר למוחמד בכרי ולסיאח א-טורי: אנו איתכם, ואת ההר לא תזיז הרוח.)
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת יוסף עטאונה. חבר הכנסת מוסי רז, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא.
מוסי רז (מרצ):
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת – אין חברות כנסת היום – זכריה אל-כפארנה ונביל אל-מחסן, שנהרגו ביום שישי בעזה, מעלים את מספר ההרוגים הפלסטינים בהפגנות ברצועה בשבועיים האחרונים לחמישה. בתגובה על ירי רקטות כמעט יומיומי על הנגב הפציץ חיל האוויר בעזה כמעט מדי ערב. בהפצצות אלה נהרגו שני פעילי חמאס ועובר אורח בן 54. בגדה המערבית מתה פלסטינית בת 60, שחטפה התקף לב לאחר שהתפוצץ לידה רימון הלם במהלך ביצוע מעצרים. מפגין נהרג ואחד נורה למוות כשניסה לדקור חייל.
בסך הכול נהרגו 11 פלסטינים בעימותים בשבועיים האחרונים וכמעט 3,000 נפצעו, מתוכם 305 מאש חיה והיתר משאיפת גז וכדורי גומי. אדם אחד נפצע מאבנים שהשליכו מתנחלים. בכפרים קוסרא ובורין מתנחלים השחיתו 45 עצי זית, מכלי מים ולוחות סולריים. הוצאו 17 צווי הריסה. 364 פלסטינים נעצרו. די.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת מוסי רז. חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא, בבקשה, אדוני.
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):
בסם אללה א-רחמאן א-רחים. כבוד היושב-ראש, היום בוועדת הכלכלה דנו במחלת הכלבת, מחלה קטלנית. לפי התפתחות הדיון "הופתענו", במירכאות – כי זה לא מפתיע – שרשויות המדינה לא מטפלות בבעיה הזאת ולו באחוז נמוך ממה שהיא דורשת, אבל מעבר לזה, הנושא לא מטופל כלל ביישובים הערביים. פה במליאה העלינו לפני שנה הצעה לסדר-היום בקשר לכלביות ביישובים הערביים, שאין ולו אחת, והשר עלה וענה ואמר שהוא יטפל בזה ויהיו. עד היום אין.
אני גם קיבלתי עדויות מאנשים שבאו רכבים ופרקו כמויות גדולות של כלבים, גם ביישובים ערביים במשולש. ואנחנו רואים את הכלבים האלה משוטטים, אנחנו לא יודעים אם הם נגועים, לא נגועים, ולאנשים היום יש פחד, במיוחד לילדים, לצאת מהבתים. הנושא הזה חייב טיפול, כי אין כלביות, אין מספיק וטרינרים שיטפלו וייתנו את החיסונים, ואנשים נמצאים בפחד. תודה רבה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. חבר הכנסת איתן ברושי, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת סעיד אלחרומי.
איתן ברושי (המחנה הציוני):
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, בשבוע שעבר פרסם דובר צה"ל נתונים על בוגרי קורס טיס שמסתיים השבוע. פעם נוספת הוכח כי המרחב הכפרי – מושבים, קיבוצים, יישובים קהילתיים, המועצות האזוריות – מהווה גורם שאין שני לו בתרומתו לצה"ל ולמדינה בשירות משמעותי: 42% מבוגרי קורס הטיס הם בני ובנות המרחב הכפרי, כמעט פי חמישה מחלקם היחסי באוכלוסייה. זו עדות נוספת לכך שהחינוך ההתיישבותי – שאת ייחודיותו דאגתי לעגן בחוזר מנכ"ל של משרד החינוך מוקדם יותר השנה כאן, בכנסת הזאת – תורם לא רק לנוער ולמרחב הכפרי אלא לצה"ל ולמדינה כולה, ויש להרחיב אותו ולהעביר אותו גם לשכבות נוספות ולציבורים נוספים.
צה"ל, שבעבר היה צבא העם, הפך להיות צבא חצי העם, כאשר אחוזי הגיוס הולכים ויורדים משנה לשנה. חיזוק ופיתוח של החינוך ההתיישבותי, כמו גם במקומות נוספים, יתרמו לשינוי המגמה ויחזירו את ערכי ההתגייסות ותרומתה למקומם המרכזי בעולם של הנוער הישראלי.
אני רוצה להוסיף עוד משפט: עוד עולה מהנתונים ש-28% ממסיימי קורס הטיס הם בוגרי שנת השירות. גם בנושא הזה פניתי כאן, אדוני היושב-ראש, לפני כמה ימים אל שר הביטחון, ואני פונה אליו שוב בבקשה להרחיב ולהגדיל את התקנים לשנת השירות ולמכינות – פרויקט חינוכי המוכיח את עצמו כגורם חשוב ביותר בהכנת הנוער לשירות תורם ומשמעותי בצה"ל, במדינה ובחברה כולה. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת ברושי. נשיאות הכנסת אישרה לפני שעה קלה הצעה דחופה לסדר-היום בנושא של מחסור בתקציבים למכינות, אז נוכל גם לשמוע ולהתבטא במהלך הדיונים.
חבר הכנסת סעיד אלחרומי, בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת דב חנין.
סעיד אלחרומי (הרשימה המשותפת):
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, ביום חמישי יצאו לחופשה מאות אלפי תלמידים שלומדים בבתי הספר הערביים. חלק מהם, עשרות אלפים, בנגב, נמצאים ביישובים הלא-מוכרים. הם יעבירו את השבועיים הקרובים ביישובים שיש בהם מחסור בכל אמצעי של חוגים, של פעילות לא פורמלית בשבועיים האלה. נושא זה חשוב, ונושא זה – אנחנו מדברים עליו כל הזמן ומקווים שלחופשה הבאה כבר יימצא הפתרון לעשרות אלפי התלמידים שנמצאים ביותר מ-35 כפרים בדואיים לא מוכרים בנגב.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת סעיד אלחרומי. חבר הכנסת דב חנין, בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת טלב אבו עראר.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
תודה לך, אדוני היושב-ראש. השייח' סיאח א-טורי, בן 68, נשלח לעשרה חודשי מאסר והוטל עליו קנס של 36,000 ש"ח כיוון שהוא נאחז באדמתו ומסרב לוותר על הכפר שבו הוא רוצה לחיות. הכפר הזה, אל-עראקיב, נהרס 122 פעמים מאז 2010, ובכל פעם תושבי הכפר, ובהם השייח' סיאח א-טורי, חוזרים ומקימים את הצריפים ואת האוהלים שלהם סמוך לבית הקברות שבו נקברו אבותיהם.
אדוני היושב-ראש, אני חושב שאצלנו בעברית אומרים: עד 120, כי 120 זה הסכום העגול שבו הכול מסתיים, כולל החיים. נדמה לי שכשמדובר על 122 פעמים שהרסו את הכפר, הגיע הזמן לחשוב מחדש מה רוצים לעשות, והגיע הזמן לנהל דיאלוג עם תושבי הכפר במקום לשלוח את השייח' א-טורי לכלא לעשרה חודשים.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת דב חנין. חבר הכנסת טלב אבו עראר, בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת אחמד טיבי.
טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):
תודה, מכובדי היושב-ראש. ברצוני להעלות נקודה חמה בעניין שוויוניות המחירים בתחבורה הציבורית בנגב. מחיר נסיעה בת רבע שעה לתושב מרהט לבאר שבע הינו 8 שקלים ו-10 אגורות, ומאידך גיסא, המחיר לנסיעה מיישובים יהודיים כמו אופקים, המרוחקים מהמטרופולין באר שבע יותר מחצי שעה, הינו נמוך בכ-30%, והוא עומד רק על 6 שקלים. לפיכך, אני דורש בזה את תשומת לב משרד התחבורה והעומד בראשו לנקודה חשובה זו ולהביא לשוויון מיידי במחיר. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת טלב אבו עראר. חבר הכנסת אחמד טיבי, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת סאלח סעד.
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
אדוני היושב-ראש, כאשר אנשים שפלים וטיפוסים נאלחים מתנפלים על אימהות ועל נשים של אסירים זוהי נבזות בהתגלמותה. בדרך כלל מקובל בערבית שלא לענות על סוג כזה של נביחות, ולכן, לעיתים אנשים מקבלים חסינות – פתאום הופכים להיות חסינים בגלל חסינות פרלמנטרית. (אומר דברים בשפה הערבית, להלן תרגומם: וזה מזכיר לי שלגבי זה שלוקח חסינות ומתחיל לקלל את אימהות האסירים הדגולות, אום עבד א-רחמן ואחיותיה, מתאים הפתגם שאומר: "לכל מנודַה נדנדה ולכל שממית כפכף", במובן זה שהתנהגות מעין זו היא התנהגות שאנו מחרימים פה, משום שאנחנו נעלים ממנה. סוליית הנעל של אום עבד א-רחמן שווה אותו ואת ראשו. לכן, בפעם הבאה שייתכן שתהיה, אני מייעץ לכל מי שבאוטובוס שיחלוץ את נעלו ויטיח אותה בראשו, שכן אם הוא גבר, הוא לא ישחק אותה גבר על האימהות של האסירים – הוא ילך אל הגברים שבכלא, פנים אל פנים, והם יראו לו שהרמה שלו היא אפילו פחותה מזו של כפכפי אסיר, אישה ואם של אסיר פלסטיני.)
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה.
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
משפט אחרון. (אומר דברים בשפה הערבית, להלן תרגומם: ואסיים במשפט של האימאם א-שאפעי: "קלל אותי כאוות נפשך. שתיקתי על דברי השפֵל היא התשובה. אין אני חסר תשובה, אבל אריה אינו משיב על נביחות הכלבים. השיירה ממשיכה בדרכה, ושהכלבים ינבחו כמה שיתחשק להם. השיירה לא תפסיק את דרכה בגלל נביחותיהם, ונביחותיהם לא יקנו להם מעמד גבוה משל אדוניהם. שינבחו הכלבים, ובוא יבוא היום שנביחותיהם ישתתקו. ברכותיי לאום עבד א-רחמן וברכותיי לכל אימהות האסירים".)
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה, תודה. אפילו לב טולסטוי לא ידע לכתוב משפטים כל כך ארוכים. בבקשה, חבר הכנסת סאלח סעד, ואחריו – חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן.
סאלח סעד (המחנה הציוני):
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, לפני כמה ימים הייתה לי ישיבה עם ארגון גמלאי, שוטרי וסוהרי שירות בתי הסוהר בישראל, לרבות בני העדה הדרוזית, והעלו בפניי סוגיה מאוד מאוד קשה ובעייתית: משנת 1979, אדוני היושב-ראש, יש החלטת ממשלה שנקראת ש/33, להשוות את שכרם של השוטרים לשכרם של אנשי צבא הקבע. בשנת 2007 אכן חיילי צבא קבע קיבלו את התוספת המדוברת של 7%, ובשנת 2010 בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב הכריע שאכן מגיע לגמלאי ושוטרי בתי הסוהר, השב"כ, המוסד, וגם קצין הכנסת – מגיעה להם תוספת של 7%. מ-2010 עד עכשיו התוספת הזאת לא שולמה לגמלאים ולשוטרים. מדובר בערך ב-35,000 שוטרים וגמלאים שצריכים לקבל 7%.
אני קורא מכאן לשר לביטחון הפנים ושר המשטרה לאמץ את החלטת ממשלת ישראל משנת 1979 ולהשוות את תנאיהם של שוטרי משטרת ישראל ושירות בתי הסוהר לשכרם של אנשי צבא הקבע, כמו שעלה בהחלטת בית הדין האזורי לעבודה. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת סאלח סעד. חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, בבקשה, גברתי, ואחריה – חבר הכנסת חיים ילין.
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
כבוד היושב-ראש, היום חג המולד. אצל הנוצרים בכל העולם חוגגים את חג המולד, את הולדת ישו הנוצרי. כמובן, אנחנו היינו צריכים להיות ביום זה חוגגים, עם המשפחות שלנו, עם הקהילות שלנו, לברך את האנשים ולחגוג איתם, אבל לצערי הרב, הכנסת עדיין לא משביתה את העבודה ודווקא בוחרת להביא חוקים שיש עליהם הרבה ויכוח, אז הינה, אני התייצבתי.
אני חושבת שכל עוד המשפט העיקרי של חג המולד, שאומר: (אומרת בערבית ומתרגמת:) כלומר, על האדמה שלום ובין האנשים שמחה, שמחת חיים – כל עוד המשפט הזה עוד לא התגשם, חובת כולנו לעבוד, ולהתייצב, להיות נוכחים ולהמשיך את העשייה שלנו עד שנגיע לשם.
מצידי אני מברכת את כל הנוצרים שחוגגים: (אומרת בערבית: אני מברכת את כל בני העדה הנוצרית, שחוגגת היום את חג המולד, ומאחלת לכולם שהשלום ישכון והשמחה תשכון.) מצד שני, אני אומרת, אני מגיעה לפה מבית המשפט הצבאי בעופר, שם נכחתי במשפט של בנות משפחת תמימי, עהד, נרימאן ונור, שמוחזקות במעצר – כולם מכירים את הסיפור שלהן. אבל עניין אותי מאוד, ככה בקיצור, כאשר הסנגורית שאלה: בתוך כמה זמן בישראל מביאים עצור להארכת מעצר? ענה לה התובע המשטרתי: פה זה לא ישראל. הוא לפחות ידע בדיוק שהוא משרת כיבוש וזה לא ישראל, ואני שמחה שהוא יודע.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה.
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
וכמו שאמרה עהד ביציאתה מבית המשפט, (אומרת בערבית: מי ייתן והכיבוש יחלוף.)
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה רבה לחברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, וגם חג שמח לך. חבר הכנסת חיים ילין, בבקשה, אדוני.
חיים ילין (יש עתיד):
כבוד היושב-ראש, לפני שבועיים שלחת את יפעת שאשא ביטון ואותי במשלחת לגואטמלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
הצלחתם.
חיים ילין (יש עתיד):
קודם כול, בשבילי זו חגיגה גדולה – – –
שר התיירות יריב לוין:
אני הייתי מציע לשלוח אותם – – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
הבוקר חשבתי שצריך לשלוח אותם לכל רחבי העולם לפני ההצבעות. סליחה, אדוני. ברוח טובה, ודאי. אני מפעיל לך את השעון מחדש.
חיים ילין (יש עתיד):
לא, אני חייב להגיד לך, אני קודם כול מברך את נשיא גואטמלה ג'ימי מוראלס ואת שרת החוץ, שהבטיחה – כשישבנו איתה היא אמרה: ברגע שתהיה הכרזה של ארצות הברית אנחנו נהיה השניים; סנדרה חובל, שהיא אישה פשוט מדהימה, הייתה גם שרת החינוך. אוסקר צ'ינצ'ילה, שהוא המקביל שלך, יושב-ראש הקונגרס, נשיא הקונגרס, הבטיח את אותו דבר. בסוף נשארנו עם חואן, שהוא נשיא קבוצת הידידות.
זה התחיל ממכתב של השרה, של אותה קבוצת ידידות, זה המשיך בחמישה חברי פרלמנט – קיבלתי את המכתב לפני שבוע. העיתונאים לא האמינו, אני אומר לך, לא האמינו כמעט, למעט עיתון אחד, שאמר: ואללה, אנחנו כותבים את זה, ואתמול בלילה הגיעה הבשורה. אני רוצה לברך את גואטמלה. ביקשתי מהם שיגייסו עוד מדינות.
אני רוצה לברך אותך, יולי, כבוד היושב-ראש, שיש לך קשרי חוץ מדהימים, ובשיתוף פעולה יחד עם משרד החוץ הצלחנו להוציא את המשלחת, ואת ליאת המקסימה, שעשתה את כל העבודה השחורה – כי בסוף לא יעזור כלום. אנחנו יכולים להיות ייצוגיים, אבל בלי העבודה השחורה, בלי מי שבא ועושה את הכול, הדברים לא יוצאים. אני חושב שצריך למנף את זה; יש מקום לכנסת בדברים האלה – הוכח. זה לא אומר – אנחנו טיפה בים, אבל גם הטיפה הזאת חשובה.
ואני מאחל לעם בגואטמלה, שיובילו את המהלך הזה – אני מאחל להם שנה טובה, שנה אזרחית טובה וחג שמח לכולם.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה רבה לחבר הכנסת חיים ילין, ודאי גם על תרומתכם לנושא החשוב הזה.
עד כאן נאומים בני דקה.
בחירת נציג הכנסת לוועדה לבחירת דיינים
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, כפי שהודעתי בתחילת הישיבה, אנחנו עוברים לנושא הבא. כזכור, בתחילת כהונתה של הכנסת העשרים בחרה הכנסת את נציגיה לארבע ועדות הבחירה של נושאי משרה שיפוטית. בוועדה לבחירת דיינים מכהנים שני חברי כנסת, ולתפקיד נבחרו ישראל אייכלר ורויטל סויד. חבר הכנסת ישראל אייכלר התפטר לאחרונה מן הוועדה לבחירת דיינים, ולפיכך, על הכנסת לבחור נציג חדש אחד לוועדה זו. חברת הכנסת רויטל סויד ממשיכה לכהן בוועדה.
רק חבר הכנסת יואב בן צור הגיש את מועמדותו, ולכן ההצבעה תהיה בעד או נגד. לתשומת ליבכם, אין לרשום שם או סימן מזהה כלשהו על הטופס או על המעטפה. סימון שיש בו כדי לזהות את הטופס או את המעטפה יביא לפסילת הטופס.
אלה הם חברי ועדת הקלפי: חבר הכנסת יצחק וקנין, יושב-ראש ועדת האתיקה, ישמש יושב-ראש הוועדה, ולצידו חברי הכנסת נורית קורן, מאיר כהן ומיכל רוזין.
אבקש מחבר הכנסת יצחק וקנין לבדוק אם הקלפי ריקה. בבקשה, חבר הכנסת וקנין. אתה מכיר היטב את הנהלים.
יש טפסים בקלפי, אדוני? הכול לשביעות רצונך?
יצחק וקנין (יו"ר ועדת האתיקה):
– – –
יולי יואל אדלשטיין:
אז נתחיל בהצבעה.
אנחנו נעשה לפי הנוהל שניגשים למזכירת הכנסת, מקבלים את הפתק – בבקשה.
אני גם מודיע שעורכת דין ארבל אסטרחן תלווה את פעילות הוועדה.
קריאה:
– – –
יולי יואל אדלשטיין:
אפשר להקדים את ראש הממשלה, כן.
גברתי מזכירת הכנסת, תתחילי מראש הממשלה, ואז – לפי סדר האל"ף-בי"ת.
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:
(קוראת בשמות חברי הכנסת)
בנימין נתניהו – מצביע
טלב אבו עראר – אינו נוכח
יולי יואל אדלשטיין – מצביע
אמיר אוחנה – מצביע
מיכאל אורן – מצביע
ג'מעה אזברגה – מצביע
דוד אזולאי – אינו נוכח
ישראל אייכלר – מצביע
רוברט אילטוב – מצביע
אלי אלאלוף – מצביע
קארין אלהרר – אינה נוכחת
סעיד אלחרומי – מצביע
זאב אלקין – מצביע
דוד אמסלם – מצביע
אופיר אקוניס – מצביע
גלעד ארדן – אינו נוכח
אורי אריאל – מצביע
יעקב אשר – מצביע
זאב בנימין בגין – מצביע
זוהיר בהלול – מצביע
נאוה בוקר – אינה נוכחת
דוד ביטן – מצביע
מיכל בירן – אינה נוכחת
מירב בן ארי – אינה נוכחת
אלי בן-דהן – מצביע
יואב בן צור – מצביע
איל בן ראובן – מצביע
נפתלי בנט – מצביע
יחיאל חיליק בר – אינו נוכח
איתן ברושי – אינו נוכח
עמר בר-לב – מצביע
ענת ברקו – מצביעה
יוסף ג'בארין – אינו נוכח
אילן גילאון – מצביע
יהודה גליק – מצביע
יואב גלנט – אינו נוכח
גילה גמליאל – מצביעה
מסעוד גנאים – מצביע
משה גפני – מצביע
יעל גרמן – אינה נוכחת
אבי דיכטר – מצביע
צחי הנגבי – מצביע
יצחק הרצוג – מצביע
קארין אלהרר – מצביעה
שרן השכל – מצביעה
יצחק וקנין – מצביע
מכלוף מיקי זוהר – אינו נוכח
חנין זועבי – אינה נוכחת
ג'מאל זחאלקה – אינו נוכח
תמר זנדברג – מצביעה
עבד אל חכים חאג' יחיא – מצביע
ציפי חוטובלי – מצביעה
אורן אסף חזן – אינו נוכח
דב חנין – מצביע
אכרם חסון – מצביע
יואל חסון – מצביע
אחמד טיבי – מצביע
מרדכי יוגב – מצביע
יוסי יונה – אינו נוכח
שלי יחימוביץ – אינה נוכחת
חיים ילין – מצביע
איתן כבל – אינו נוכח
אלי כהן – אינו נוכח
יצחק כהן – מצביע
מאיר כהן – מצביע
יעל כהן-פארן – אינה נוכחת
חיים כץ – אינו נוכח
ישראל כץ – אינו נוכח
עליזה לביא – אינה נוכחת
ציפי לבני – מצביעה
אורלי לוי אבקסיס – אינה נוכחת
ז'קי לוי – אינו נוכח
מיקי לוי – אינו נוכח
יריב לוין – אינו נוכח
יעקב ליצמן – אינו נוכח
סופה לנדבר – מצביעה
יאיר לפיד – אינו נוכח
מנחם אליעזר מוזס – אינו נוכח
שולי מועלם-רפאלי – מצביעה
ירון מזוז – מצביע
מרב מיכאלי – מצביעה
יוליה מלינובסקי – מצביעה
מיכאל מלכיאלי – מצביע
אורי מקלב – מצביע
יעקב מרגי – מצביע
אברהם נגוסה – מצביע
משולם נהרי – מצביע
איילת נחמיאס ורבין – מצביעה
קסניה סבטלובה – אינה נוכחת
רויטל סויד – אינה נוכחת
ניסן סלומינסקי – מצביע
בצלאל סמוטריץ – אינו נוכח
סאלח סעד – מצביע
איימן עודה – אינו נוכח
רחל עזריה – אינה נוכחת
יוסף עטאונה – מצביע
חמד עמאר – מצביע
לאה פדידה – מצביעה
רועי פולקמן – מצביע
עודד פורר – מצביע
טלי פלוסקוב – אינה נוכחת
יעקב פרי – מצביע
עיסאווי פריג' – מצביע
עמיר פרץ – מצביע
נורית קורן – מצביעה
יואב קיש – מצביע
איוב קרא – אינו נוכח
מירי רגב – אינה נוכחת
מיכל רוזין – מצביעה
מיקי רוזנטל – אינו נוכח
מוסי רז – מצביע
יואל רזבוזוב – מצביע
יפעת שאשא ביטון – מצביעה
יובל שטייניץ – מצביע
אלעזר שטרן – אינו נוכח
נחמן שי – מצביע
עפר שלח – מצביע
איציק שמולי – אינו נוכח
סתיו שפיר – אינה נוכחת
איילת שקד – אינה נוכחת
עאידה תומא סלימאן – אינה נוכחת
היו"ר חמד עמאר:
אבקש לקרוא שוב בשמות אלה שלא נכחו על מנת לאפשר להם להצביע.
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:
(קוראת בשמות חברי הכנסת)
טלב אבו עראר – מצביע
דוד אזולאי – אינו נוכח
גלעד ארדן – אינו נוכח
נאוה בוקר – מצביעה
מיכל בירן – מצביעה
מירב בן ארי – מצביעה
יחיאל חיליק בר – אינו נוכח
איתן ברושי – מצביע
יוסף ג'בארין – מצביע
יואב גלנט – מצביע
יעל גרמן – מצביעה
מכלוף מיקי זוהר – מצביע
חנין זועבי – אינה נוכחת
ג'מאל זחאלקה – אינו נוכח
אורן אסף חזן – מצביע
יוסי יונה – מצביע
שלי יחימוביץ – מצביעה
איתן כבל – מצביע
אלי כהן – מצביע
יעל כהן-פארן – אינה נוכחת
חיים כץ – אינו נוכח
ישראל כץ – מצביע
עליזה לביא – אינה נוכחת
אורלי לוי אבקסיס – מצביעה
יריב לוין – מצביע
ז'קי לוי – מצביע
מיקי לוי – מצביע
יריב לוין – מצביע
יעקב ליצמן – מצביע
יאיר לפיד – מצביע
מנחם אליעזר מוזס – מצביע
קסניה סבטלובה – אינה נוכחת
רויטל סויד – מצביעה
בצלאל סמוטריץ – מצביע
איימן עודה – אינו נוכח
רחל עזריה – מצביעה
טלי פלוסקוב – מצביעה
איוב קרא – מצביע
מירי רגב – אינה נוכחת
מיקי רוזנטל – אינו נוכח
אלעזר שטרן – מצביע
איציק שמולי – אינו נוכח
סתיו שפיר – אינה נוכחת
איילת שקד – מצביעה
עאידה תומא סלימאן – אינה נוכחת
היו"ר חמד עמאר:
יש מישהו מחברי הכנסת שלא הצביע ורוצה להצביע?
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:
(קוראת בשמות חברי הכנסת)
עליזה לביא – מצביעה
איציק שמולי – מצביע
היו"ר חמד עמאר:
האם יש עוד מישהו במליאה שרוצה להצביע? כולנו במתח. אם אין, תמה ההצבעה. אני קורא ליושב-ראש ועדת הקלפי לקחת את הקלפי עם הסדרנים. חברי ועדת הקלפי, בבקשה להגיע, חבר הכנסת מאיר כהן ונורית קורן.
אנחנו עוברים להצבעות על החוקים, לחקיקה, בסדר-היום.
הצעת חוק להסדר ההימורים בספורט (תיקון מס' 12), התשע"ח–2017
[מס' מ/1166; דברי הכנסת, חוב' ו', עמ' 24558; נספחות.]
(קריאה שנייה וקריאה שלישית)
היו"ר חמד עמאר:
הצעת חוק להסדר ההימורים בספורט (תיקון מס' 12), התשע"ח–2017. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת החינוך, התרבות והספורט חבר הכנסת יעקב מרגי. חבר הכנסת יעקב מרגי. בבקשה, חבר הכנסת יעקב מרגי.
יעקב מרגי (יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט):
תודה, אדוני היושב-ראש. אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, מכובדיי השרים, הינני מתכבד להביא בפני הכנסת לקריאה שנייה ולקריאה שלישית את הצעת החוק להסדר ההימורים בספורט (תיקון מס' 12), התשע"ח–2017.
הצעת חוק זו היא הצעת חוק ממשלתית אשר מטרתה להפוך את ההסדרים שנקבעו בחוק להסדר ההימורים בספורט (תיקון מס' 7) (הוראת שעה), שנחקק בשנת 2014, להוראת קבע. כך, מוצע עתה לעגן כהסדר קבוע כי כספי תמיכת המועצה להסדר ההימורים בספורט יועברו ישירות לקבוצות, ולא באמצעות מרכזי הספורט, וכי זכותן של קבוצות ספורט לקבלת כספי המועצה אינה ניתנת להמחאה או לשעבוד, אולם משהועברו הסכומים לרשות הקבוצה, היא רשאית לשעבדם להבטחת תשלום בעבור שירותים מספקים, לרבות ממרכזי הספורט. כמו כן מוצע לקבע את ההוראה שלפיה נושאי משרה באגודות ספורט או במועדוני ספורט המקבלים תמיכה יעברו הכשרה כתנאי לקבלת תמיכה, וכי המועצה תישא בעלויות ההכשרה.
על אף האיסור על המחאה מראש של הכספים, במהלך הליך החקיקה נוסף להצעת חוק ההסדר שעל פיו אגודת ספורט או מועדון ספורט יהיו רשאים להמחות מראש, בהסכם, את הזכות לסכומים שהם זכאים להם לארגון ספורט נתמך אם מתקיימים כמה תנאים, ובהם כי הקבוצה עומדת באמות מידה למימון מקדים מארגון ספורט נתמך הכוללות גם סדרי עדיפויות שקופים ושוויוניים, וכן כי כלל המחאות הזכות כאמור לא יעלו על 15% מסך כל סכום התמיכה הצפוי לכלל אגודות הספורט ומועדוני הספורט המקבלים שירותים מאותו ארגון ספורט בשנה שבה הומחתה הזכות.
שר התרבות והספורט – במקרה שלנו, שרת התרבות והספורט – באישור ועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת, יקבע את תחומי הפעילות שבהם רשאי ארגון ספורט נתמך להשתמש בכספי התמיכה. השר גם יקבע את סוגי השירותים שארגון ספורט נתמך רשאי לספק לאגודות ספורט ולמועדוני ספורט מתוך הכספים שהועברו להם ומתוך הכספים שהומחו כאמור לעיל.
הסדר נוסף שנקבע בהוראת השעה ומוצע להפכו להוראה קבועה הוא ההסדר שלפיו המועצה תקצה כספים לתמיכה בארגוני ספורט שלפחות 50% מהיקף פעילותם מיועד לתמיכה בספורט עממי-חובבני ולקידומו. עוד מוצע להפוך להוראת קבע את ההסדר שלפיו המועצה להסדר ההימורים בספורט תקצה מדי שנה סכום שתקבע המועצה הלאומית לספורט לחלוקה כתמיכה בפעילויות שמטרתן מניעת אלימות וגזענות בספורט, בהתאם לאמות מידה שייקבעו, וכן את התיקונים המשלימים להוראה זו שנקבעו בחוק הספורט.
הצעת החוק מוגשת לכם כאן היום ללא הסתייגויות, ואני מבקש מחברי הכנסת לאשרה בקריאה שנייה ובקריאה שלישית. זו ההזדמנות – שלא אצטרך לעלות שוב – להודות לכל העושים במלאכה: היועצת המשפטית של ועדת החינוך, התרבות והספורט עו"ד מירב ישראלי, צוות הוועדה, צוות הלשכה, צוות לשכת השרה וחברי אגודות והמרכזים, שבאו ושפכו אור והראו לנו את החשיבות הרבה. תוך כדי דיונים, מה שכולם חשבו שזה דבר ברור מאליו, כל מיני נקודות שעלו בדיון – ראית איך גם מרכזי האגודות וחברי המועדונים מביאים לשינוי מבורך. אני חושב שזו דרך טובה לסייע למועדוני הספורט.
במילים פשוטות, שלא מתוך הכתב, רק כדי להבין מה אומרת הצעת החוק: הייתה הוראת שעה שמועדוני הספורט יכולים לתת המחאת זכות למועצה להימורים כדי שיעבירו את כספי התמיכה שלהם ישירות למרכזי הספורט. היום אנחנו הופכים זאת מהוראת שעה להוראת קבע. זה בא להקל על מועדוני הספורט בצורה אחת פשוטה. אדוני, לפעמים כספי התמיכה מגיעים באמצע השנה. מועדוני ספורט מתקיימים מתחילת שנה קלנדרית – מינואר, פברואר, מרס – ובינתיים צריכים להתחייב על דברים כמו ספקים, כמו הדרכות, כמו ייעוץ כזה או אחר, וצריכים לשלם. התמיכה תגיע רק באמצע השנה. לכן, המחאת זכות יכולה לעזור – מרכזי הספורט מממנים את הפעילות הזאת בינתיים, עד שכספי התמיכה יגיעו. אני חושב שזה דבר מבורך. זה שילוב ידיים גם של מרכזי הספורט וגם של מועדוני הספורט, לכן אני לא חושב שיש מקום בכלל – לכן היא מוגשת בלי הסתייגויות. אני מודה לחברי הכנסת.
היו"ר חמד עמאר:
תודה רבה.
חברי הכנסת, נא לשבת. אנחנו עוברים להצבעה על הצעת חוק להסדר ההימורים בספורט (תיקון מס' 12), התשע"ח–2017, בקריאה שנייה, כנוסח הוועדה. נא להצביע.
הצבעה מס' 2
בעד סעיפים 1–3 – 41
נגד – אין
נמנעים – 1
סעיפים 1–3 נתקבלו.
היו"ר חמד עמאר:
בעד – 41, אין מתנגדים, נמנע אחד.
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):
אני בטעות לחצתי על נמנע – – –
היו"ר חמד עמאר:
נרשום את זה לפרוטוקול. הצעת החוק עברה בקריאה שנייה, ואנחנו עוברים להצבעה בקריאה שלישית. נא להצביע.
הצבעה מס' 3
בעד החוק – 43
נגד – אין
נמנעים – 1
חוק להסדר ההימורים בספורט (תיקון מס' 12), התשע"ח–2017, נתקבל.
היו"ר חמד עמאר:
בעד – 43, אין מתנגדים, נמנע אחד. הצעת החוק עברה בקריאה שלישית, והיא תיכנס לספר החוקים של מדינת ישראל. לפרוטוקול – רשום אצלי במסך אחמד טיבי. אני הצבעתי במקום אחמד טיבי, לכן אני מבקש לתקן.
הצעת חוק חניה לנכים (תיקון מס' 8), התשע"ח–2017
[מס' מ/1109; דברי הכנסת, מושב שלישי, חוב' ט"ז, עמ' 20563; נספחות.]
(קריאה שנייה וקריאה שלישית)
היו"ר חמד עמאר:
אנחנו עוברים להצעת חוק חניה לנכים (תיקון מס' 8), התשע"ח–2017, לקריאה שנייה וקריאה שלישית. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת הכלכלה חבר הכנסת איתן כבל. בבקשה.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אדוני היושב-ראש, חברותיי וחבריי חברי הכנסת, רשמת פרלמנטרית, אני מתכבד, ברשותכם, להציג את הצעת חוק חניה לנכים (תיקון מס' 8), התשע"ח–2017, לקריאה השנייה ולקריאה השלישית. הצעת החוק, שהיא הצעת חוק ממשלתית, נועדה לקבוע כי נכה לא יהיה רשאי לחנות בחניה שהוקצתה בתמרור לרכב של נכה אחר.
בהתאם לחוק חניה לנכים כנוסחו כיום, מותר לנכה לחנות במקום אסור לחניה, בתנאים מסוימים. מכוח היתר זה מותר לנכה לחנות גם במקום חניה שהוקצה באמצעות תמרור לרכב של נכה אחר, למרות שחניה כזאת אסורה לכל רכב אחר. חניה במקום שיועד לרכב נכה גורמת לפגיעה בנכה שלרכבו הוקצה אותו מקום חניה, שכן אינו יכול לחנות במקום שהוקצה לו. על כן, מוצע להוסיף בסעיף 3 לחוק העיקרי חריג להיתר הנתון לנכים להחנות את רכבם גם במקומות אסורים לחניה, ולפיו נכה לא יהיה רשאי להחנות את רכבו בחניה שהוקצתה בתמרור לרכב של נכה אחר. עם זאת, אם בתמרור צוינו רק ימים או שעות מסוימים, החריג להיתר יחול רק בימים או בשעות אלה.
חברי הכנסת, הצעת החוק מבקשת למעשה להבטיח לנכה שהוקצה לו מקום חניה בתמרור כי מקום חניה זה יהיה פנוי בעבורו – מטרה חשובה וראויה לכל הדעות. ברצוני להודות לעו"ד אתי בנדלר, סגנית היועצת המשפטית לכנסת והיועצת המשפטית של ועדת הכלכלה, וכן לעו"ד נעמה דניאל מצוות הייעוץ המשפטי של ועדת הכלכלה, שזוהי גם הזדמנות לברך אותה על ההצטרפות שלה, המבורכת, לוועדת הכלכלה. אני רוצה, כמובן, להודות ללאה ורון, מנהלת הוועדה. להצעת החוק לא הוגשו הסתייגויות, ואני מבקש מכם להצביע בעדה בקריאה השנייה ובקריאה השלישית. תודה.
היו"ר חמד עמאר:
תודה רבה.
נא לשבת. אנחנו מצביעים על הצעת חוק חניה לנכים (תיקון מס' 8), התשע"ח–2017, בקריאה שנייה, כנוסח הוועדה. נא להצביע.
הצבעה מס' 4
בעד סעיפים 1–3 – 48
נגד – אין
נמנעים – אין
סעיפים 1–3 נתקבלו.
היו"ר חמד עמאר:
בעד – 48, אין נמנעים, אין מתנגדים. הצעת החוק עברה בקריאה שנייה. אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שלישית. נא להצביע.
הצבעה מס' 5
בעד החוק – 48
נגד – אין
נמנעים – אין
חוק חניה לנכים (תיקון מס' 8), התשע"ח–2017, נתקבל.
היו"ר חמד עמאר:
בעד – 48, אין נמנעים, אין מתנגדים. הצעת החוק עברה בקריאה שלישית, והיא תיכנס לספר החוקים של מדינת ישראל.
הצעת חוק לתיקון פקודת ביטוח רכב מנועי (מס' 22), התשע"ח–2017
[מס' מ/1113; דברי הכנסת, מושב שלישי, חוב' ט"ז, עמ' 20549; נספחות.]
(קריאה שנייה וקריאה שלישית)
היו"ר חמד עמאר:
אנחנו עוברים להצעת חוק לתיקון פקודת ביטוח רכב מנועי (מס' 22), התשע"ח–2017, לקריאה שנייה ושלישית. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת הכלכלה חבר הכנסת איתן כבל. בבקשה.
איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה):
אדוני היושב-ראש, חברותיי וחבריי השרים, רשמת פרלמנטרית, אני מתכבד להציג בפניכם את הצעת החוק לתיקון פקודת ביטוח רכב מנועי (מס' 22), התשע"ח–2017, לקריאה השנייה ולקריאה השלישית.
הצעת חוק זו היא הצעת חוק ממשלתית, ומטרתה לתקן את פקודת ביטוח רכב מנועי בשני נושאים עיקריים: האחד, בהתאם לסעיף 2 לפקודה חל איסור להשתמש – או לגרום לאחר להשתמש – ברכב ללא פוליסת ביטוח חובה תקפה. הפרת הוראות אלה היא עבירה פלילית. בסעיף 6 לפקודה נקבעו חריגים לסעיף 2. עתה מוצע להרחיב חלק מהחריגים הקיימים ולהוסיף להם חריגים כך שהחובה לבטח לא תחול במקרים האלה: נהיגה ברכב שהוא רכוש המדינה, ובלבד שהמדינה התירה את השימוש בו או שהשימוש בו הוא לצורכי המדינה; שימוש ברכב על ידי שוטר או אדם אחר לפי הוראות השוטר ולצורכי המשטרה; שימוש ברכב על ידי עובד שב"כ או אדם אחר לפי הוראות העובד לצורכי השב"כ; שימוש ברכב על ידי עובד המוסד או אדם אחר לפי הוראות העובד לצורכי המוסד. בנוסף, מוצע להסמיך את שר האוצר, באישור ועדת הכלכלה, לקבוע בצו חריגים נוספים לכלל האוסר שימוש ברכב ללא פוליסת ביטוח תקפה, ככל שמצא שיש הצדקה לכך.
הנושא השני שמוצע להסדירו בהצעת החוק שלפניכם הוא קביעת האפשרות להוציא תעודת ביטוח חובה באמצעים אלקטרוניים. משמעות הדבר היא שלא תהיה יותר דרישה להחזיק בתעודת הביטוח המקורית, המהווה גם ראיה לכך שפוליסת הביטוח תקפה. נהג שלאחר כניסת ההסדר המוצע לתוקף יידרש להציג לשוטר תעודת ביטוח יהיה רשאי לעשות כן גם באמצעים אלקטרוניים, לדוגמה, צילום של תעודת הביטוח בטלפון הנייד. עוד מוצע להסמיך את רשות שוק ההון, ביטוח וחיסכון לתת הוראות לגבי אופן המצאת תעודת הביטוח למבוטחים. גם חברת הביטוח תחויב לשמור עותק של תעודת הביטוח שהוציאה למבוטח באמצעים אלקטרוניים, או בדרך אחרת שאישרה הרשות ולפי הוראות שקבעה הרשות לעניין זה. בהתאמה, מוצע גם לבטל את החובה להחזיר את תעודת הביטוח המקורית לחברת הביטוח במקרה של ביטול הפוליסה.
במהלך הדיונים, ולנוכח דרישות איגוד חברות הביטוח, הוחלט לקבוע כי במקרים שבהם הומצאה תעודת הביטוח לבעל הפוליסה באמצעים אלקטרוניים, רשאי המבטח להמציא הודעה על ביטול הפוליסה גם באמצעים אלקטרוניים, ובלבד שווידא שבעל הפוליסה קיבל את ההודעה על הביטול. תאריך וידוא קבלת ההודעה יהיה המועד שבו הפוליסה תתבטל, וזאת כדי למנוע מצבים שבהם נהגים ינהגו ברכב ללא פוליסת ביטוח חובה תקפה.
בדיוני הוועדה עלו שאלות שונות הקשורות להשלכות של ביטול החובה להחזיק בתעודת ביטוח חובה מקורית, כך – העובדה שתעודת הביטוח המקורית שימשה ראיה לקיומה של פוליסת ביטוח תקפה. ראיה זו שימשה למשל במקרים שבהם משטרת ישראל נדרשת לבדוק את קיומה של פוליסה בתוקף, במקרים של העברת בעלות ברכב, בעת תאונה או בכל מקרה שבו נהג מעוניין לוודא כי לרכב שבו הוא נוהג יש פוליסה בתוקף. גם נוכח דרישת נציגי משטרת ישראל, הודיעו נציגי רשות שוק ההון, ביטוח וחיסכון כי בכוונתם להרחיב את חובת הדיווח לקרנית, המפעילה כיום מאגר מידע המתעדכן על בסיס חודשי ובו נתונים על פוליסות ביטוח חובה, כך שבשלב הראשון הדיווח יהיה על בסיס יומי, ובעתיד יורחב הממשק כך שהדיווח יהיה און-ליין. בנוסף, בכוונת הרשות להרחיב את הגישה למאגר כך שגם המשטרה וגם הנהגים יוכלו להיכנס למאגר באמצעות שאילתות ולוודא את קיומו של ביטוח חובה בתוקף. הרחבת המאגר כאמור מחייבת התקנת תקנות על ידי שר האוצר, באישור ועדת החוקה, חוק ומשפט.
כמו כן, כדי להימנע ממצבים שבהם נהגים נוהגים ברכב ללא ביטוח חובה בתוקף, דרשנו להסדיר את נושא הרצף הביטוחי בעת מכירת כלי הרכב. בנוסף, נציגת משרד התחבורה והבטיחות בדרכים התחייבה בוועדה שככל שיידרשו התאמות גם בתקנות התעבורה, שר התחבורה והבטיחות בדרכים יתקין את התקנות הדרושות.
כדי לאפשר היערכות לקראת ההסדרים המוצעים בהצעת החוק נקבע כי תחילתו של ההסדר הראשון, בדבר אי-החלת הוראות סעיף 2 על רכבי המדינה, ייכנס לתוקף בתום שלושה חודשים מיום פרסום התיקון המוצע. תחילתו של ההסדר השני, בעניין ביטול החובה להחזיק תעודת ביטוח חובה מקורית, ייכנס לתוקף בתום תשעה חודשים מיום פרסום התיקון. ואולם, ככל ששר האוצר נוכח כי נדרש פרק זמן נוסף להיערכות ליישום התיקון המוצע, הוא יהיה רשאי, בצו, באישור ועדת הכלכלה, לדחות את מועד התחילה לתקופה שלא תעלה על 18 חודשים.
עוד אציין כי לא הסתפקנו בכל האמור, וכדי להבטיח שהממשלה תפעל בדרך המיטבית שתמנע את הבעיות שציינתי, דרשנו שהרשות תדווח לוועדת הכלכלה, בתום שישה חודשים מיום פרסומו של התיקון, על התקדמות ההליכים הנדרשים ליישומו.
בנוסף, דרשתי שלפני הנחתו של התיקון המוצע במליאת הכנסת תתחייב הממונה על שוק ההון, ביטוח וחיסכון הגב' דורית סלינגר, במכתב לוועדה, שהיא תפעל לקידום כל הנושאים שציינתי בטרם ההסדר ייכנס לתוקף. המכתב אכן נשלח אליי, ומשכך, הצעת החוק מונחת לפניכם. אני מקווה שלאור כל מה שציינתי, ובמטרה להתאים את החקיקה לקִדמה הטכנולוגית ולהיטיב עם האזרחים, התיקון ייכנס לתוקף במהרה, לאחר שכל ההתאמות יבוצעו.
אני מבקש להודות לעו"ד מירב תורג'מן מצוות הייעוץ המשפטי של ועדת הכלכלה, שעמלה על הכנת הצעת החוק, וכמובן ללאה ורון, מנהלת הוועדה. חברותיי וחבריי חברי הכנסת, להצעת החוק לא הוגשו הסתייגויות, ואני מבקש מכם לקבל אותה בקריאה השנייה ובקריאה השלישית; הצעת חוק טובה וחשובה. תודה.
היו"ר חמד עמאר:
תודה רבה.
אנחנו עוברים להצבעה על הצעת חוק לתיקון פקודת ביטוח רכב מנועי (מס' 22), התשע"ח–2017, בקריאה שנייה, כנוסח הוועדה.
הצבעה מס' 6
בעד סעיפים 1–7 – 47
נגד – אין
נמנעים – אין
סעיפים 1–7 נתקבלו.
היו"ר חמד עמאר:
בעד – 47, אין נמנעים, אין מתנגדים. הצעת החוק עברה בקריאה שנייה.
אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שלישית. נא להצביע.
הצבעה מס' 7
בעד החוק – 46
נגד – אין
נמנעים – אין
חוק לתיקון פקודת ביטוח רכב מנועי (מס' 22), התשע"ח–2017, נתקבל.
היו"ר חמד עמאר:
בעד – 46, אין נמנעים, אין מתנגדים. הצעת החוק עברה בקריאה שלישית, והיא תיכנס לספר החוקים של מדינת ישראל.
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת
היו"ר חמד עמאר:
הודעה לסגן מזכירת הכנסת. בבקשה.
סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:
ברשות יושב-ראש הישיבה, הינני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת –
לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק נכסים של נספי השואה והטבות לניצולי שואה נזקקים (תיקוני חקיקה), התשע"ח–2017, שהחזירה הוועדה המשותפת לוועדת החוקה, חוק ומשפט ולוועדת הכספים לדיון בהצעת חוק נכסים של נספי השואה והטבות לניצולי שואה נזקקים (תיקוני חקיקה – הוראת שעה), התשע"ח–2018.
לקריאה ראשונה, מטעם הכנסת: הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 82) (החלפת המונח "עניין לציבור" בעילה לסגירת תיק), התשע"ח–2017, של חברת הכנסת מיכל רוזין וקבוצת חברי הכנסת.
לוח תיקונים להסתייגויות ולבקשות רשות דיבור להצעת חוק-יסוד: ירושלים בירת ישראל (תיקון מס' 2). תודה.
הצעת חוק מס ערך מוסף (תיקון מס' 56), התשע"ח–2017
[מס' מ/1047; דברי הכנסת, מושב שני, חוב' ל', עמ' 14234; נספחות.]
(קריאה שנייה וקריאה שלישית)
היו"ר חמד עמאר:
אנחנו עוברים להצעת חוק מס ערך מוסף (תיקון מס' 56), התשע"ח–2017, לקריאה שנייה ושלישית. תציג את הצעת החוק חברת הכנסת רחל עזריה. בבקשה.
רחל עזריה (יו"ר הוועדה המיוחדת):
תודה. כבוד היו"ר, כנסת נכבדה, אני מתכבדת להציג בפניכם את הצעת חוק מס ערך מוסף (תיקון מס' 56), התשע"ח–2017, שאותה יזמה הממשלה, לקריאה שנייה ושלישית.
מטרתה של הצעת החוק היא לאפשר למנהל כהגדרתו בחוק מס ערך מוסף, התשל"ו–1975, לערוך בדיקה יעילה של סוגיות מסוימות הדורשות בדיקה נפרדת ביחס לדוח התקופתי המוגש על ידי החייב במס לפי סעיף 67 לחוק, וזאת על ידי עריכת שומה חלקית בלבד ביחס לנושא אחד או לכמה נושאים אשר נכללו או שהיו אמורים להיכלל בדוח התקופתי של החייב במס. הסדר דומה קיים כבר היום בפקודת מס ההכנסה בעקבות תיקון לפקודה שהתקבל בשנת 2015.
במהלך הליכי החקיקה, ובעקבות הערות הוועדה, נקבע כי שומה חלקית ניתן יהיה לקבוע רק פעם אחת לגבי אותה שנת מס, וכי לא תקבע שומה חלקית לחייב במס יותר משלוש פעמים במהלך חמש שנות מס. עוד נקבע כי המנהל יודיע לחייב במס בכתב על הנושא או הנושאים שבכוונתו לבחון בטרם יחליט אם לקבוע שומה חלקית, וכן נערכו התאמות לנוסח הקבוע בפקודת מס הכנסה.
נושא נוסף שעבר בוועדה זה הדרישה שבכל החקירות שקשורות למע"מ, נציג מטעם בעל העסק יוכל לשבת איתו. זה נושא שעלה באופן מאוד חזק מבעלי עסקים קטנים ובינוניים, שהיו מאוד מוטרדים מהעניין.
הצעת החוק מבקשת לתת מענה לבעיה קשה של כלכלה שחורה בישראל. בדיוני הוועדה ריכזנו מאמץ לשפר את יכולתה של רשות המיסים לגבות מס אמת ולייעל את ההליך, שנמשך לעיתים זמן רב. השומה החלקית מציעה התייעלות משמעותית ותמנע את הקושי על העסקים הקטנים, כשהעוסק ייבדק באופן נקודתי ולא יזומן בכל פעם להגיע למשרדי רשות המיסים. אני מאמינה שהורדת הנטל הרגולטורי על בעלי העסקים – הן הקטנים והן הגדולים, ובעיקר הקטנים – וההקלה של התהליך הביורוקרטי, לצד התייעלות גביית המס, היא צעד חשוב שהצעת החוק מביאה עימה.
ברצוני להודות למשרד המשפטים ולמשרד האוצר, למשה אשר מרשות המיסים, ללשכות השונות – לשכת רואי החשבון, יועצי המס, עורכי הדין. תודה לחברי הכנסת החברים בוועדת הרפורמות שהיו מעורבים בהצעת חוק זו. תודה גדולה ליועצת המשפטית ורד קירו זילברמן, שטרחה ועמלה רבות, וליועציי נחלה ליאור, נעמי נידם, נתנאל בולג ושלומית שמחון. תודה לאריאלה מלכה, מנהלת ועדת הרפורמות, לשרי היקרה, מזכירת הוועדה, ולכל מי שסייע בחוק זה.
חבריי וחברותיי חברי הכנסת, להצעת החוק לא הוגשו הסתייגויות. אני מבקשת שתאשרו את הצעת החוק בקריאה השנייה ובקריאה השלישית בנוסח שאישרה הוועדה. תודה רבה.
היו"ר חמד עמאר:
תודה רבה.
אנחנו עוברים להצבעה על הצעת חוק מס ערך מוסף (תיקון מס' 56), התשע"ח–2017, בקריאה שנייה, כנוסח הוועדה.
הצבעה מס' 8
בעד סעיף 1 – 40
נגד – אין
נמנעים – 5
סעיף 1 נתקבל.
יואל חסון (המחנה הציוני):
פשוט מדהים. כל פעם הקואליציה סומכת על האופוזיציה שתעביר לה חוקים – – –
מירב בן ארי (כולנו):
אנחנו סומכים עליך, על ניסן.
יואל חסון (המחנה הציוני):
תיתנו לנו – – –
היו"ר חמד עמאר:
בעד – 40, אין מתנגדים, חמישה נמנעים. הצעת החוק עברה. אנחנו באמצע הצבעה, חברי הכנסת. הצעת החוק עברה בקריאה שנייה.
אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שלישית. נא להצביע.
הצבעה מס' 9
בעד החוק – 37
נגד – אין
נמנעים – אין
חוק מס ערך מוסף (תיקון מס' 56), התשע"ח–2017, נתקבל.
חיים ילין (יש עתיד):
– – –
היו"ר חמד עמאר:
בעד – 37, אין מתנגדים, שמונה נמנעים. הצעת החוק עברה בקריאה שלישית, והיא תיכנס לספר החוקים של מדינת ישראל.
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת
היו"ר חמד עמאר:
הודעה לסגן מזכירת הכנסת, בבקשה.
סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:
ברשות יושב-ראש הישיבה, הינני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת מסקנות ועדת העבודה, הרווחה והבריאות בעקבות דיון בהצעתם של חברי הכנסת יעקב פרי, איציק שמולי, יוסף עטאונה וטלי פלוסקוב בנושא: שינוי מדיניות והעדר תקצוב מספק של משרד הרווחה מונע ממאות קשישים לקבל טיפול במרכזי יום. תודה.
היו"ר חמד עמאר:
תודה רבה.
הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (תיקון מס' 244), התשע"ח–2017
[מס' מ/1044; דברי הכנסת, מושב שלישי, חוב' ל"ה, עמ' 23270; נספחות.]
(קריאה שנייה וקריאה שלישית)
היו"ר חמד עמאר:
אנחנו עוברים להצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (תיקון מס' 244), התשע"ח–2017. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת הכספים חבר הכנסת משה גפני.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני מתכבד להביא בפני הכנסת לקריאה שנייה ושלישית את הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 244), התשע"ח–2017 – הצעת חוק ממשלתית.
עד כה השומות של היהלומנים נקבעו לפי כללי החשבונאות המקובלים. בשל אופיו הייחודי של שוק היהלומים ואבני החן יש לעיתים קושי לאמוד את שווי המלאי, בעיקר כשמבקשים לקבוע ירידת ערך, כך שערכו של המלאי העסקי נקבע לפי שווי מימוש נטו של המלאי או לפי מחיר העלות שלו – הנמוך מביניהם.
בהתאם לניסיון שהצטבר במהלך שנים אלו הגיעה רשות המיסים למסקנה שנדרש שינוי באופן חישוב המלאי, והיא החלה בדין ודברים עם נציגי היהלומנים בישראל. במסגרת זו בוצע הליך גילוי מרצון בשנה האחרונה, על מנת להקל את דרישות הבנקים מהיהלומנים ולאפשר להם להמשיך לנהל את עסקם באמצעות הבנקים. במסגרת אותן ההסכמות מובאת בפניכם הצעת חוק זו. ההצעה קובעת שהמלאי העסקי של יהלומן יימדד לפי עלותו, וששר האוצר יהיה רשאי לקבוע, באישור ועדת הכספים, את אופן מדידת עלות המלאי, וכן יהיה רשאי לקבוע, לסוגי יהלומים, שהמלאי העסקי יימדד שלא לפי עלותו ואת אופן המדידה.
בעת הדיון בהצעת החוק דנה ועדת הכספים במקביל גם בתקנות שייקבעו בהתאם להוראות החוק המוצע. בתקנות אלה נקבעו אופן מדידת עלות המלאי של יהלומים, שתיקבע לפי עלותו המסוימת של כל יהלום, ואם הדבר אינו ניתן – העלות תיקבע לפי שיטת ניהול מלאי תמידי בנוסחת "נכנס ראשון – יוצא ראשון". במקרה של הפחתה לירידת ערך לפי שווי שוק, ההפחתה תותר לגבי יהלום שמשקלו קראט לפחות, בסוף שנת המס, ובלבד שחלפו 13 חודשים ממועד רכישת היהלום; בעניין זה פרק הזמן קוצר לבקשת הוועדה מ-18 חודשים ל-13 חודשים, כיוון שפרק הזמן שהוצע במקור נראה לוועדה ארוך מדי. שווי השוק לעניין הפחתה לירידת ערך ייקבע בהתאם למשקל היהלום: בין קראט אחד לשלושה קראט – חוות דעת של גמולוג בלתי תלוי, חוות דעת של מרכז הערכה או ראיה בלתי תלויה אחרת; לגבי יהלום שמשקלו עולה על שלושה קראט – לפי חוות דעת של מרכז הערכה או של גמולוג בלתי תלוי.
בתקנות ניתנת סמכות לפקיד שומה לפטור יהלומן מניהול המלאי לפי התקנה שדנה באופן מדידת עלות המלאי, למשל אם מדובר ביהלומנים שהיקף פעילותם העסקית הוא מצומצם. ההוראות לעניין הפחתה לירידת ערך שוק וקביעת שווי שוק יחולו על יהלומים שנרכשו מ-1 בינואר 2017 ואילך, והחובה לנהל מלאי תמידי לפי ההוראות לעניין אופן מדידת עלות המלאי יחולו על יהלומים שיירכשו מ-1 בינואר 2019 ואילך.
לאור חדשנות ההסדר עם היהלומנים החליטה הוועדה להוסיף להצעת החוק סעיף דיווח של מנהל רשות המיסים על יישומו של החוק לתקופה של 30 חודשים מיום תחילת החוק המוצע, כדי שהוועדה תוכל לבחון מקרוב כיצד מיושם ההסדר המוסכם עם היהלומנים ואם נדרש לתקנו.
הצעת החוק הזאת היא הצעת חוק מהפכנית במידה רבה. היא משנה את מערכת היחסים בין רשות המיסים, דהיינו, המדינה, לבין היהלומנים. שוק היהלומים בארץ ירד מאוד בשנים האחרונות. אנחנו מקווים שזה יוסיף להעלאת השוק הזה, שהוא חשוב מאוד לכלכלה בישראל. אין להצעת החוק הזאת הסתייגויות, ואני מבקש לאשר את הצעת החוק בנוסח שאישרה הוועדה. תודה רבה, אדוני היושב-ראש.
היו"ר חמד עמאר:
תודה רבה.
אנחנו עוברים להצבעה. נא לשבת, חברי הכנסת. הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 244), התשע"ח–2017, בקריאה שנייה, כנוסח הוועדה. נא להצביע.
הצבעה מס' 10
בעד סעיפים 1–5 – 34
נגד – 18
נמנעים – 1
סעיפים 1–5 נתקבלו.
יואל חסון (המחנה הציוני):
הורדנו לכם את הלב קצת, לא נורא, שתרוצו קצת.
היו"ר חמד עמאר:
בעד – 34, נגד – 18, נמנע אחד. הצעת החוק עברה בקריאה שנייה.
אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שלישית. נא להצביע.
הצבעה מס' 11
בעד החוק – 54
נגד – 2
נמנעים – 1
הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 244), התשע"ח–2017, נתקבלה.
קריאה:
אסור לסגור איתך שום דבר – – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
מה סגרת איתי? מה סגרת איתי?
זוהיר בהלול (המחנה הציוני):
– – –
היו"ר חמד עמאר:
בעד – 54, נגד – 2, נמנע אחד. הצעת החוק עברה בקריאה שלישית, והיא תיכנס לספר החוקים של מדינת ישראל.
בחירת נציג הכנסת לוועדה לבחירת דיינים
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, לפני שאנחנו עוברים להצעת החוק הבאה, לאלה שהיו במתח, להלן תוצאות ההצבעה. פרוטוקול ועדת הקלפי למניין קולות המצביעים לבחירת נציג הכנסת לבחירת דיינים: הצביעו 107 חברי כנסת. מספר הקולות הכשרים – 105; מספר הקולות הפסולים – 2. בעד חבר הכנסת יואב בן צור היו 92 קולות, נגד המועמדות של חבר הכנסת יואב בן צור – 13 קולות. לפיכך, חבר הכנסת יואב בן צור נבחר לכהן כנציג הכנסת בוועדה לבחירת דיינים. על החתום: כל חברי ועדת הקלפי. באותה הזדמנות אני מודה להם ולעו"ד ארבל אסטרחן על עבודתם.
הצעת חוק הבטחת הכנסה (תיקון מס' 51), התשע"ח–2017
[מס' מ/1042; דברי הכנסת, חוב' ד', עמ' 24243; נספחות.]
(קריאה שנייה וקריאה שלישית)
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 244), התשע"ח–2017, לקריאה שנייה וקריאה שלישית – סליחה, סליחה, סליחה, סליחה – הצעת חוק הבטחת הכנסה (תיקון מס' 51), התשע"ח–2017, לקריאה שנייה וקריאה שלישית. תציג את ההצעה חברת הכנסת מירב בן ארי, בשם יושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות.
מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):
תודה רבה. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני מתכבדת להציג בפניכם לקריאה ולקריאה שלישית את הצעת חוק הבטחת הכנסה (תיקון מס' 51), התשע"ח–2017, שהגישה הממשלה.
חוק הבטחת הכנסה מאפשר זכאות לגמלה ללא חובת התייצבות בלשכת התעסוקה להורה עצמאי לילד עד גיל שנתיים או לאימו של הילד בלבד, וקובע כי הגמלה לבני הזוג תועבר לחשבונו של הבעל.
מאז נחקק החוק חלו שינויים בתפיסה החברתית בעניין התא המשפחתי ובעניין התפקידים המסורתיים של גברים ונשים בו. לפיכך, אף שמוצע לקבוע ברירת מחדל לגבי בני זוג שלפיה אימו של ילד שטרם מלאו לו שנתיים תהיה זכאית לגמלה בפטור מהתייצבות, מוצע לאפשר לבני הזוג לבחור שבן הזוג האחר שהוא הורה של הילד הוא שייהנה מהפטור מהתייצבות. הזכאות של בני הזוג תהיה מותנית בכך שהאם מתייצבת בלשכת התעסוקה או שהוכיחה עילת זכאות אחרת. במקרה שבו בן זוג אחד זכאי בשל היותו הורה לילד כאמור, וזכאותו של בן הזוג האחר מותנית בהתייצבות בלשכה, יוכלו בני הזוג לחזור ולשנות את בחירתם רק אם חלפו שישה חודשים לפחות ממועד הבחירה הקודם, כדי לאפשר השמה אפקטיבית בעבודה של בן הזוג שחייב בהתייצבות בלשכה. בשאר המקרים יוכלו בני הזוג לחזור ולשנות מדי חודש את בחירתם. בנוסף, בהצעת החוק מוצע לאפשר לבני הזוג לקבוע, ככלל, לחשבונו של מי תועבר הגמלה.
להצעת החוק לא הוגשו הסתייגויות. לפני שאני מבקש מכם לאשר אותה בקריאה שנייה ושלישית, אני רוצה לעדכן שכיום בני זוג כבר יכולים לקבוע לאן תועבר הקצבה. ואני רוצה לומר לכם שבחוק הזה יש בשורה משמעותית, שהיא קטנה אבל היא חשובה: במקום שיהיה כתוב "בעל ואישה" כתוב "בני זוג". תודה רבה. אני אבקש לתמוך בהצבעה בקריאה שנייה ושלישית.
היו"ר חמד עמאר:
נא לשבת. אנחנו עוברים להצבעה על הצעת חוק הבטחת הכנסה (תיקון מס' 51), התשע"ח–2017, בקריאה שנייה, כנוסח הוועדה.
הצבעה מס' 12
בעד סעיפים 1–3 – 54
נגד – אין
נמנעים – אין
סעיפים 1–3 נתקבלו.
היו"ר חמד עמאר:
בעד – 54, אין נמנעים, אין מתנגדים. הצעת החוק עברה בקריאה שנייה.
אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שלישית.
הצבעה מס' 13
בעד החוק – 54
נגד – אין
נמנעים – אין
הצעת חוק הבטחת הכנסה (תיקון מס' 51), התשע"ח–2017, נתקבלה.
היו"ר חמד עמאר:
בעד – 54, אין נמנעים, אין מתנגדים. הצעת החוק עברה בקריאה שלישית, והיא תיכנס לספר החוקים של מדינת ישראל.
הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 199), התשע"ח–2017
[מס' כ/719; דברי הכנסת, מושב שלישי, חוב' ל"ד, עמ' 23074; נספחות.]
(קריאה שנייה וקריאה שלישית)
היו"ר חמד עמאר:
אנחנו עוברים להצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 199), התשע"ח–2017. תציג את הצעת החוק חברת הכנסת מירב בן ארי, בשם יושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות.
מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):
תודה. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני מתכבדת להציג לפניכם את הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 199), התשע"ח–2017, שיזם חבר הכנסת ישראל אייכלר. מטרתה של הצעת החוק היא לאפשר למי שקיבל אשרה ורישיון לישיבת ארעי בישראל מהסוגים המפורטים בהצעת החוק לקבל את זכויות הביטוח הלאומי וביטוח הבריאות הממלכתי מייד עם מועד קבלת האשרה, ולא 183 ימים לאחר מכן כפי שזה נעשה עד היום.
תקשיב, מה זה קשה לי, אתה יכול רגע – זה – אני גם ככה רצה.
היו"ר חמד עמאר:
אני יכול לקבל שקט?
איתן כבל (המחנה הציוני):
תקריאי וזהו.
מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):
יופי, תודה. אתה מדבר? אתה נותן נאומים בכל חוק.
איתן כבל (המחנה הציוני):
תקריאי.
מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):
אני רוצה שתתחיל לחזור – כבר הצבעתי.
קריאה:
עוד לא גמרת?
איתן כבל (המחנה הציוני):
רק תחשבי שאת מתאמנת בבית.
סעיף 2א לחוק הביטוח הלאומי עוסק באלו אשר לא ייחשבו תושבים לעניין החוק, לרבות כאלה אשר קיבלו אשרה ורישיון לישיבת ארעי מהסוגים המפורטים בסעיף אך לא עומדים בתנאים הנדרשים להיחשב תושבים.
עניינה של הצעת החוק היא בבעלי אשרה ורישיון מסוג א/1 – מי שזכאי לאשרה או לתעודת עולה לפי חוק השבות, א/2 – תלמידים, א/4 – קרובי משפחה של תלמידים ו-א/5 – ארעי כללי. לגבי כל אלה נקבע בחוק הביטוח הלאומי כי לא יראו בהם תושבים לעניין החוק אם התגוררו בישראל פחות מ-183 ימים בשנה אשר מתחילה ביום קבלת האשרה. מטרתה של דרישה זו היא, בין היתר, לבחון את זיקת בעל האשרה למדינת ישראל.
הקביעה המחייבת המתנה של 183 ימים, כאמור, הובילה למצב שבו אנשים בעלי אשרה ורישיון כדין נאלצו לממן בעצמם את הטיפולים הרפואיים והשירותים שנדרשו להם במהלך אותם ימים ולהמתין עוד כחצי שנה עד שיוכלו לקבל את המגיע להם. הכספים הוחזרו להם בסופו של דבר רטרואקטיבית על ידי הביטוח הלאומי, אך נוצר מנגנון מסורבל של חישובים ותיאומים אשר הטיל נטל נוסף הן על בעלי האשרות והן על הביטוח הלאומי.
לפיכך, מוצע בהצעת החוק לשנות את ההסדר ולקבוע לגבי אותם בעלי אשרות כי מי שהתגורר בישראל כדין 133 ימים לפני מתן האשרה והרישיון ייחשב לתושב ישראל לעניין חוק הביטוח הלאומי ויוכל ליהנות מזכויותיו מרגע קבלת האשרה והרישיון ללא צורך להמתין 183 ימים.
הבנת, חבר הכנסת כבל? חבר הכנסת כבל, סליחה, חבר הכנסת כבל, אתה לא שומע. שאלתי אם הבנת.
איתן כבל (המחנה הציוני):
לא.
מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):
חבל.
שר התיירות יריב לוין:
אני אשם.
איתן כבל (המחנה הציוני):
זה יריב. תחזרי.
מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):
אני אחזור. להצעת החוק לא הוגשו הסתייגויות. אני מבקשת שתאשרו את הצעת החוק בקריאה שנייה וקריאה שלישית בנוסח שאישרה הוועדה.
רגע, ועוד מילה שאני אומרת תמיד: אנחנו רוצים להודות לחבר הכנסת אייכלר, בשם ועדת העבודה והרווחה, בשם יו"ר הוועדה אלי אלאלוף, שנמצא כאן, על הצעת החוק החשובה הזאת, ואני קוראת לכולם לתמוך. תודה.
היו"ר חמד עמאר:
אנחנו עוברים להצבעה על הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 199), התשע"ח–2017, בקריאה שנייה, כנוסח הוועדה. נא להצביע.
הצבעה מס' 14
בעד סעיפים 1–2 – 67
נגד – אין
נמנעים – 1
סעיפים 1–2 נתקבלו.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אתה רואה, יו"ר הקואליציה, איך עזרתי לך להביא את כולם? אתה רואה? תראה איזה יופי. אתה צריך להודות לי.
דוד אמסלם (הליכוד):
– – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
סלח לי, אבל תסלח.
היו"ר חמד עמאר:
בעד – 67, נמנע אחד, אין מתנגדים. הצעת החוק עברה בקריאה שנייה.
אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שלישית. נא להצביע.
הצבעה מס' 15
בעד החוק – 62
נגד – אין
נמנעים – 1
חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 199), התשע"ח–2017, נתקבל.
היו"ר חמד עמאר:
בעד – 62, נמנע אחד, אין מתנגדים. הצעת החוק עברה בקריאה שלישית ותיכנס לספר החוקים של מדינת ישראל.
הצעת ועדת הפנים והגנת הסביבה בדבר פיצול הצעת חוק המפלגות (תיקון מס' 24) (הוראות מיוחדות לעניין בחירות מקדימות לתפקיד חבר כנסת), התשע"ח–2017
[נספחות.]
היו"ר חמד עמאר:
אנחנו עוברים להצעת ועדת הפנים והגנת הסביבה בדבר פיצול הצעת חוק המפלגות (תיקון מס' 24) (הוראות מיוחדות לעניין בחירות מקדימות לתפקיד חבר הכנסת), התשע"ח–2017. יציג את הצעת הפיצול יושב-ראש ועדת הפנים והגנת הסביבה חבר הכנסת דודו אמסלם. חבר הכנסת דודו אמסלם, בבקשה.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, הכנסת החליטה, לפי סעיף 84(ב) לתקנון הכנסת, לאשר את החלטת ועדת הפנים והגנת הסביבה לפצל את הצעת חוק המפלגות (תיקון מס' 24) (הוראות מיוחדות לעניין בחירות מקדימות לתפקיד חבר כנסת), התשע"ח–2017, כ/737, לשתי הצעות חוק נפרדות, כך שחלק אחד מההצעה יכלול את סעיף 10 להצעת החוק, שעניינו תיקון עקיף לחוק מימון המפלגות, התשל"ג–1973.
בגדול, בעצם מה שעשינו בבקשת הפיצול הזה – גם קיבלנו חלק מההסתייגויות וגם אנחנו משכנו לשם מתחילת הדרך – שמפלגה שאין לה פריימריז בסופו של דבר לא תקבל את אותו סכום שחלק מהמפלגות אילצו אותנו להכניס לתוך החוק הזה. אנחנו הסרנו את המכשלה הזאת, ואז, לדעתי, גם מפלגת העבודה יכולה לתמוך בחוק הזה. בסופו של דבר אני חושב שחוק הפריימריז הוא חוק מצוין, שבא בעיקרון להפריד את ההון מהשלטון.
אני באמת מבקש, גם מהאופוזיציה, לתמוך קודם כול בפיצול. הפיצול הוא חשוב כשלעצמו, בלי קשר עכשיו לחוק עצמו, בגלל שאם לא נפצל, אז לכאורה גם אתם מסכימים לזה שכל המפלגות יקבלו 50,000 שקל פר חבר כנסת למרות שאין להן בכלל פריימריז. אז שוב אני אומר, גם אם בסוף לחוק הפריימריז אתם מתנגדים, בוודאי הפיצול מצמצם את ההתנגדות שלכם בעתיד. תודה.
היו"ר חמד עמאר:
תודה רבה.
אנחנו עוברים להצבעה. נא לשבת. ההצבעה תהיה בעד החלטת ועדת הכנסת או נגדה.
יואב קיש (הליכוד):
זה לא כנסת, זה פנים.
היו"ר חמד עמאר:
בוועדת הפנים, סליחה.
יואב קיש (הליכוד):
בעד הפיצול זה בעד.
היו"ר חמד עמאר:
בעד הפיצול זה בעד, כן. נא להצביע.
הצבעה מס' 16
בעד – 75
נגד – אין
נמנעים – אין
הצעת ועדת הפנים והגנת הסביבה בדבר פיצול הצעת חוק המפלגות (תיקון מס' 24) (הוראות מיוחדות לעניין בחירות מקדימות לתפקיד חבר הכנסת), התשע"ח–2017, נתקבלה.
היו"ר חמד עמאר:
בעד – 75, נגד – אין, נמנעים – אין. הפיצול אושר. לפרוטוקול, בבקשה – חבר הכנסת יונה.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
– – –
הצעת ועדת הפנים והגנת הסביבה בדבר פיצול הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 117), התשע"ח–2017
[נספחות.]
היו"ר חמד עמאר:
אנחנו עוברים להצעת ועדת הפנים והגנת הסביבה בדבר פיצול הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 117), התשע"ח–2017. יציג את הצעת הפיצול יושב-ראש ועדת הפנים והגנת הסביבה חבר הכנסת דודו אמסלם.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, הכנסת מחליטה לפי סעיף 84(ב) לתקנון הכנסת לאשר את החלטת ועדת הפנים והגנת הסביבה לפצל את הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 117), התשע"ז–2017, מ/1148, להצעות חוק נפרדות, כך שחלק אחד מההצעה יכלול את סעיפים 5–7, שעניינם הקמת ועדות ערר נוספות, ואת סעיף 8(2) להצעת החוק, שעניינו הקמת ועדה מרחבית, והחלק האחר יכלול את יתר סעיפי הצעת החוק. תודה רבה.
היו"ר חמד עמאר:
אנחנו עוברים להצבעה. אני מפעיל את ההצבעה. בעד זה בעד הפיצול.
הצבעה מס' 17
בעד – 80
נגד – אין
נמנעים – אין
הצעת ועדת הפנים והגנת הסביבה בדבר פיצול הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 117), התשע"ז–2017, נתקבלה.
היו"ר חמד עמאר:
בעד – 80, אין נמנעים, אין מתנגדים. הפיצול של בקשת ועדת הפנים אושר.
הצעת חוק נכסים של נספי השואה והטבות לניצולי שואה נזקקים (תיקוני חקיקה), התשע"ח–2017
[מס' מ/1181, פ/3076/20; דברי הכנסת, חוב' ח', עמ' 24998, מושב שלישי, חוב' כ', עמ' 21443; נספחות.]
(קריאה שנייה וקריאה שלישית)
היו"ר חמד עמאר:
אנחנו עוברים להצעת חוק נכסים של נספי השואה והטבות לניצול שואה נזקקים (תיקוני חקיקה), התשע"ח–2017, לקריאה שנייה וקריאה שלישית. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט חבר הכנסת ניסן סלומינסקי. חבר הכנסת ניסן, בבקשה.
ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חבריי חברי הכנסת, החוק הזה של נכסים של נספי השואה והטבות לניצולי השואה הוא אחד החוקים המוסריים והאנושיים החשובים ביותר, כי זה המעט שעוד נותר לנו לעשות כדי לסייע לניצולי השואה. החברה להשבת נכסים של נספי השואה – אולי לפני כן: יש כאן מיזוג של הצעת חוק פרטית של חברת הכנסת מרב מיכאלי, והוועדה שדנה בזה זו ועדה משותפת של ועדת החוקה וועדת הכספים.
החברה להשבת נכסים של נספי השואה, שהוקמה על פי התיקון שהיה ב-2014, מסיימת את פעילותה ב-31 בדצמבר 2017 – סוף החודש הזה – ואז נשארים ניצולי השואה בלי מקור שיממן אותם. החוק הזה עושה כמה דברים: דבר ראשון, הוא מסדיר את כל הפעילויות של ההמשך, מבחינת זה שאת הנכסים האחרים מעבירים לאפוטרופוס, והוא ינסה לברר אם יש עדיין יורשים או מישהו שיוכל לקבל – ולהעביר אליו.
דבר שני, וזה העיקר, זה מי מעכשיו מטפל בניצולי השואה. אנחנו זוכרים טוב תקופה, לא לפני הרבה זמן, שבה במשך כמה חודשים הם נשארו תלויים בין שמיים לארץ. לא היה לחברה כסף, לא שילמו להם – דבר שלא יעלה על הדעת שיכול לקרות בעניין ניצולי השואה. ולכן, מ-1 בינואר 2018 מדינת ישראל קיבלה על עצמה את האחריות לשלם ישירות לניצולים דרך המשרד לשוויון חברתי. אם עד עכשיו זה היה מחולק לרבעונים, כלומר קיבלו סך הכול במהלך השנה 11,000 שקל – כל שלושה חודשים הם קיבלו – מעכשיו הם יקבלו את כל הסכום כולו בתחילת השנה באופן קבוע, בלי הוראת שעה ובלי שום דבר, דבר שהוא חשוב מאין כמוהו. אני מבקש מכולם לתמוך בזה.
אני רוצה להודות למרב מיכאלי על הצעת החוק הפרטית שלה ולכל מי שעסק בנושא הזה – לחברי שתי הוועדות שעסקו בנושא הזה. אני שוב פונה ומבקש: זה חוק חשוב מעין כמוהו, מוסרי, מצפוני, ואני לא חושב שיש לו התנגדויות. אולי יש איזו זכות דיבור, אני כבר לא זוכר. כן, יש בקשות לרשות דיבור. אוקיי, אדוני, תודה.
היו"ר חמד עמאר:
אדוני, יש הסתייגויות ויש בקשות דיבור.
ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):
יש הסתייגויות?
היו"ר חמד עמאר:
כן. לסעיף 1 יש שבע הסתייגויות, ויש בקשות דיבור.
ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):
רק שנייה, יש לי טעות. סליחה, יש לי טעות אחת. החוק שהגיע אלינו – סליחה, אני הייתי בטוח שכבר הכנסנו – דיבר על הוראת שעה. הכוונה – הוראת שעה רק לשנת 2018, בגלל נושא של הנומרטור ונושא של תקציב. אחר כך יהיה חוק חדש, כאילו מ-2019. אנחנו סירבנו להשאיר את ניצולי השואה בסימן שאלה, ולכן עשינו תיקון שזה לא יהיה הוראת שעה אלא הוראת קבע. מ-1 בינואר 2018 זה רץ קדימה עד אחרון ניצולי השואה בנושא הזה. זו ההסתייגות שאנחנו קיבלנו בוועדה, אם זו ההסתייגות שקיימת.
היו"ר חמד עמאר:
יש שבע הסתייגות לסעיף 1.
ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):
כן? טוב, אני לא יודע.
היו"ר חמד עמאר:
אנחנו עוברים – יש בקשות דיבור. יש הסתייגות לחבר הכנסת משה גפני. בבקשה. עד חמש דקות.
משה גפני (יהדות התורה):
פחות. אדוני היושב-ראש, יש הסתייגות של כמה חברי כנסת ואני בתוכם. מדובר בוועדה משותפת של חוקה וכספים, ואני מודה לניסן סלומינסקי, יושב-ראש ועדת החוקה, שניהל את זה באופן יפה. בסופו של דבר עשינו שזאת תהיה, כפי שהוא אמר, הוראת קבע, וגם שהמענק שניצולי השואה מקבלים לא יהיה רבעוני אלא בתחילת השנה יקבלו על כל השנה.
יש הסתייגות שאנחנו הגשנו. ההסתייגות מדברת על כך שלפני שנת 2011 המציאות תהיה שלא מקבלים כמו שמקבלים מ-2011. הייתה החלטת בג"ץ שמ-2014 האלמנות של ניצולי השואה יקבלו באופן שוטף. לפני 2011 זה לא חל. אנחנו הגשנו הסתייגות, ואמרתי, אדוני היושב-ראש, שאם אני לא אקבל הסכמה ממשרד האוצר – וחבריי הסכימו לכך – אנחנו מסירים את ההסתייגות. אני עד לרגע זה לא קיבלתי הסכמה, אבל אנחנו נמשיך את הדיאלוג בעניין הזה, כדי להביא לכך שאלמנות – או להפך, אלמנים – לפני 2011 יקבלו גם הם את מלוא התשלום הקבוע. אבל מכיוון שהתחייבנו בוועדה, ולאחר שאישרנו את החוק אמרנו שאם לא תהיה הסכמה אנחנו לא מגישים את זה, אדוני היושב-ראש, אני מסיר את ההסתייגות. אני מקווה, בעזרת השם, להביא את זה.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
– – –
משה גפני (יהדות התורה):
הי, הי, התחייבנו. מילה, מילה, מילה.
בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):
אבל הם לא הסכימו.
משה גפני (יהדות התורה):
מי הסכים?
בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):
– – –
משה גפני (יהדות התורה):
היה דיאלוג. הוא לא הגיע לידי מיצוי. תודה רבה.
היו"ר חמד עמאר:
תודה רבה. חבר הכנסת מיקי רוזנטל – איננו; אנחנו עוברים לבקשות רשות דיבור. חברת הכנסת מיכל רוזין – איננה; אילן גילאון – מוותר; חבר הכנסת עיסאווי פריג', בבקשה – מוותר; חברת הכנסת תמר זנדברג – מוותרת, לא נמצאת; חבר הכנסת מוסי רז – מוותר.
אנחנו עוברים להצבעות. אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שנייה. לסעיפים 1 ו-2 לא הוגשו הסתייגויות. אנחנו מצביעים כנוסח הוועדה. נא להצביע.
הצבעה מס' 18
בעד סעיפים 1–2 – 70
נגד – אין
נמנעים – אין
סעיפים 1–2 נתקבלו.
היו"ר חמד עמאר:
בעד – 70. סעיפים 1 ו-2 עברו.
אנחנו עוברים לסעיף 3. בסעיף 3 יש הסתייגות של חברת הכנסת מרב מיכאלי וחבר הכנסת מיקי רוזנטל. מיקי איננו. חברת הכנסת מרב מיכאלי, את רוצה שנצביע?
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
לא. לא – – –
היו"ר חמד עמאר:
היא מורידה. אנחנו מצביעים כנוסח – בסעיפים 3, 4 ו-5 אין הסתייגויות. אנחנו מצביעים כנוסח הוועדה. נא להצביע.
הצבעה מס' 19
בעד סעיפים 3–5 – 72
נגד – אין
נמנעים – אין
סעיפים 3–5 נתקבלו.
היו"ר חמד עמאר:
בעד – 72, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת החוק עברה בקריאה שנייה.
אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שלישית.
הצבעה מס' 20
בעד החוק – 60
נגד – אין
נמנעים – 1
חוק של נכסים של נספי השואה והטבות לניצולי שואה נזקקים (תיקוני חקיקה – הוראת שעה), התשע"ח–2017, נתקבל.
היו"ר חמד עמאר:
בעד – 60, אין מתנגדים, נמנע אחד. הצעת החוק עברה בקריאה שלישית, והיא תיכנס לספר החוקים.
קריאה:
– – –
היו"ר חמד עמאר:
נא לבדוק. אם לא עובד, אז נוסיף אותה להצביע.
ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):
שכחתי רק להגיד – – –
היו"ר חמד עמאר:
בבקשה. אחריו – חברת הכנסת מרב מיכאלי.
ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):
אני רק רוצה להגיד תודה גם לאוצר – כי את האוצר איכשהו, מרוב – שהוא באמת, בתיאום, בהסכמה ובלב רחב הסכים לקבל על עצמו להעביר את הכספים דרך המשרד לשוויון חברתי, להעביר את הכספים מכאן ולהבא. מגיע לאוצר ולסגן שר האוצר חבר הכנסת איציק שנגיד תודה, וכן להגיד תודה – –
קריאה:
– – –
ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):
מה? מה את מדברת?
– – ליועץ המשפטי שלנו אלעזר שטרן, ושוב אני אומר – לכל חברי שתי הוועדות, הוועדה המשותפת. תודה.
היו"ר חמד עמאר:
תודה. חברת הכנסת מרב מיכאלי.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
תודה, אדוני. אני רוצה להגיד שהחוק הזה הוא סוף של דרך ארוכה מאוד. קודם כול, הוא באמת מבטיח אחת ולתמיד – אני שמחה שהורדנו מעל הפרק את הסיפור הזה של הוראת השעה, ועל כך תודה לחברי חבר הכנסת משה גפני, שעשה את זה באמת לא נתון לדיון בכלל. החוק הזה מבטיח את הסיוע הנוסף שיקבלו ניצולות וניצולי השואה הנזקקים ביותר, אולי באמת החוליה הכי חלשה של הציבור, שבלאו הכי באמת חייו וחייה לא פשוטים, אבל הוא מביא לסופה את חייה של החברה להשבת נכסים לנספי שואה. החוק הזה סוגר את כל הקצוות. כמו שאמרתי כאן כבר מעל הדוכן בקריאה ראשונה, בהתחלה, כשהוא הוגש על ידי משרד המשפטים הוא סגר את כל הקצוות חוץ מאשר את הסיוע לניצולות וניצולים. החוק שאתם הצבעתם עליו עכשיו, חברות וחברים, כולל באמת הכול, ומבחינתי, בראש וראשונה, בכל הכבוד – את הסיוע לניצולות ולניצולים.
אני רוצה להגיד תודה רבה לשותפות ושותפים שלנו מהיום הראשון שלנו בכנסת במאבק על דמותה של החברה להשבה, שתהיה באמת מה שהיא הייתה צריכה להיות: לא מסדרת מקומות עבודה וכל מיני תנאים והטבות לאנשים שעובדים בה, אלא באמת תעבוד בשביל הצאצאים והצאצאיות של הנספים בשואה, תחזיר להם את הנכסים שהיא איתרה ובאמת תדאג שכל הכסף הפנוי ילך לסיוע לניצולות וניצולים. אז אני רוצה להגיד קודם כול תודה לשותפתי ולשותפי, חברת הכנסת שולי מועלם וחבר הכנסת אלעזר שטרן – באמת עשינו פה דרך ארוכה – וגם לחברת הכנסת קארין אלהרר, ששותפה בעניין מאז ומעולם. תודה רבה ליועצות וליועצים המשפטיים של ועדת החוקה נעמה מנחמי ואלעזר שטרן. תודה לאנשים בחברה להשבה – צריך להגיד את זה, אנשים עשו עבודה רבה ביותר במשך שנים – ליושב-ראש מיכה חריש, למנכ"ל ד"ר ישראל פלג, לעו"ד אופיר פורת, היועץ המשפטי; לאנשי משרד המשפטים ארז קמיניץ וסיגל יעקובי, האפוטרופוסית הכללית; לגלי עטרין ונועה פיקול מהלשכה המשפטית; לשי סומך ולימור תוסיה מייעוץ וחקיקה; לארגונים של ניצולות וניצולי השואה – אז קודם כול לכל הארגונים, ויש הרבה כאלה. ספציפית אני רוצה להגיד תודה לקולט אביטל ולאבי רוזנטל, מנכ"ל מרכז הארגונים. ותודה אחרונה, באמת, גם לחברי הכנסת ניסן סלומינסקי ומשה גפני, שעמדו בראש הוועדה המשותפת, ולחבר הכנסת דוד ביטן, שצריך להגיד שבזמן שהיה צריך אותו בא ודפק על השולחן ודאג שהדבר הזה יעבור. תודה רבה.
היו"ר חמד עמאר:
תודה רבה.
הצעת חוק לתיקון פקודת העיריות (הוראת שעה) (תיקון מס' 4), התשע"ח–2017
[מס' מ/1178; דברי הכנסת, חוב' ט', עמ' 25076; נספחות.]
(קריאה שנייה וקריאה שלישית)
היו"ר חמד עמאר:
אנחנו עוברים להצעת חוק לתיקון פקודת העיריות (הוראת שעה) (תיקון מס' 4), התשע"ח–2017, לקריאה שנייה ושלישית. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת הפנים חבר הכנסת דודו אמסלם.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני מתכבד להביא בפניכם את הצעת חוק לתיקון פקודת העיריות (הוראת שעה) (תיקון מס' 4) – –
מירב בן ארי (כולנו):
– – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
הצבענו, הצבענו. דרך אגב, את יכולה – את רוצה להצביע עוד פעם? נעצור שנייה, נרד? בסדר.
קריאה:
לא.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
– – התשע"ח–2017, לקריאה השנייה ולקריאה השלישית. בשנת 2011 נחקק חוק לתיקון פקודת העיריות (הוראת שעה), התשע"א–2011, אשר קבע, כהוראת שעה, את סמכותה של רשות מקומית לפעול ולהסדיר בתחומה עניינים של שמירה, אבטחה וסדר ציבורי בנושאים, בתנאים ובסייגים שקבעו שר הפנים והשר לביטחון פנים כאחד, בהסכמת שר המשפטים. עוד קבע החוק האמור כי בחוק עזר הקובע הסדרים בעניינים האמורים לא יוטלו אגרה או היטל אלא בסכום שאינו עולה על הסכום שקבע שר הפנים.
בנוסף, נקבעה הוראת מעבר שלפיה אם נקבעו אגרות או היטלים בעד שירותי שמירה או אבטחה בחוק עזר שיהיה בתוקף ערב תחילתו של החוק, תהיה רשות מקומית רשאית לגבות, בכפוף להוראת חוק העזר, את האגרה או ההיטל בעד התקופה שמיום תחילת החוק או עד המועד שנקבע בהוראות המעבר, אף אם גובה האגרה או ההיטל שנקבעו לפי חוק העזר עולה על הסכום המרבי שקבע שר הפנים.
הוראת השעה, לרבות הוראת המעבר האמורה, הוארכה שלוש פעמים בשנים האחרונות, וכיום תוקפו של החוק הוא עד ליום י"ג בטבת התשע"ח, 31 בדצמבר 2017. בשל הצורך בהמשך מתן שירותים בתחום האמור על ידי הרשויות המקומיות, וכדי שבמהלך תקופה זו יהיה ניתן לשוב ולבחון את מידת הצורך בקביעת סמכותה של רשות מקומית להסדיר ענייני שמירה וסדר ציבורי ואת אופן הפעלת סמכות זו בטרם עיגונה כסמכות של קבע, מוצע להאריך את תוקפה של הוראת השעה שבסעיף 1 לחוק בשנתיים. הוועדה החליטה לקיים דיוני מעקב בחודשים הקרובים כדי לבחון לעומק את הצורך בהמשך מתן הסמכויות כאמור לרשויות מקומיות ואת המנגנון לקביעת גובה ההיטלים והאגרות.
להצעת החוק הוגשו הסתייגויות, אך אבקש כי הכנסת תדחה הסתייגויות אלה ותאשר את הצעת החוק בקריאה שנייה ובקריאה שלישית בנוסח המוצע על ידי הוועדה.
בגדול, מדובר על אגרת השמירה, מה שנקרא, בז'רגון שאנחנו מכירים. אנחנו בעצם הארכנו את זה שוב בהוראת שעה, בגלל שאני סבור שברמה העקרונית זה שירות שהמדינה צריכה לתת לא באמצעות הטלת אגרות על התושבים, אבל היות שבעצם הממשלה עוד לא הסדירה את הנושא הזה, הארכנו את זה בעוד שנתיים, לא בהוראת קבע. גם קיבלנו החלטה בוועדת הפנים לעשות מעקב כל שלושה, ארבעה חודשים, לראות איך הממשלה מתקדמת לכיוון – בסך הכול להעביר את הנטל הכספי אליה לאט-לאט. אם זה באופן חלקי או מלא זה לא חשוב, אבל בוודאי ובוודאי לא יכול להיות שהביטחון של תושבי הערים מוטל על אזרחים באמצעות אגרת השמירה. תודה רבה.
היו"ר חמד עמאר:
חברת הכנסת יוליה מלינובסקי – יש לה הסתייגויות. בבקשה.
יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אדוני השר, אני אנצל את הזמן שמגיע לי על פי הסתייגויות שהגשתי ואתייחס לכמה סוגיות. הסוגיה הראשונה שאני רוצה להתייחס אליה זו סוגיה כואבת מאוד, ואני מאמינה שבבית הזה, בין חברי הכנסת של כל סיעות הבית, אין מחלוקת, ואנחנו כולנו מרגישים כאבי לב ומזדהים עם המשפחות של קורבנות הטרור.
היום אנחנו בסיעת ישראל ביתנו אירחנו משפחות שהאנשים הכי קרובים, הכי יקרים שלהם, נפגעו או נרצחו בפיגועי טרור. להגיד שזה היה קל או קשה – זו לא מילה. זה היה קשה ביותר. זה היה קשה עד דמעות. האנשים האלה באו בדרישה אחת: שמי שפגע בקרוביהם – דינו גזר דין מוות. אנחנו לא צריכים להיות יותר צדיקים מקדושי עולם. מי שהרג את שלושת בני משפחת סולומון ושמשפטו ייפתח ביום רביעי – גזר דין מוות, אין פה אפילו שאלה.
ואני שומעת לאחרונה הרבה דיבורים על כך ששר הביטחון הוא שצריך לתת הנחיות. אז אני מבהירה ומסבירה: מי שמנחה את התביעה בישראל זה פרקליט המדינה, זה הפצמ"ר, זה היועץ המשפטי לממשלה, לא השרים – וטוב שכך. שרת המשפטים לא מנחה את השופטים בבתי המשפט איזה עונש להטיל על נאשם כזה או אחר. גם לשר הביטחון, לצערי, אין סמכות כזאת. אבל בהחלט, בהחלט המערכת צריכה להפנים שחל שינוי, ואנחנו נעשה את זה, בעזרת השם, ביום רביעי, כשנחוקק חוק עונש מוות למחבלים.
האירוע השני שהתרחש היום בכנסת – אירוע מאוד מרגש, אירוע שהיה צריך להתרחש עוד לפני 25 שנים, ולצערי קרה רק היום. אני רוצה להודות מקרב ליבי לחברת הכנסת שלי יחימוביץ, שהייתה פה דוגמה לשיתוף למופת, איך שני ח"כים מקצוות שונים של המפה הפוליטית, ברגע שהבינו את עומק הבעיה, פעלנו ביחד, בשילוב ידיים, כדי לטפל בבעיה הזאת. ואני חייבת להגיד ולבשר ליושבי הבית שהצלחנו. שלי, אנחנו הצלחנו להזיז לא קיר – הצלחנו להזיז הר, כזה ענק, מה שלא קרה, לצערי הרב – היה צריך לקרות כבר לפני 25 שנה.
אזרחי ישראל, עולים חדשים לשעבר במשך כל השנים עברו בדיקות משפילות – משרד הפנים בדק אותם על אזרחותם ויהדותם. זה דבר פסול, זה לא חוקתי, זו פגיעה בזכויות היסוד של האזרח. משרד הפנים והמשנה ליועצת המשפטית לממשלה הפנימו, ויצאו הנחיות, רק מה? זה ייכנס לתוקף בעוד חודשיים. אני מאמינה, שלי, חברתי חברת הכנסת שלי יחימוביץ, שאנחנו ביחד, את ואני, נצליח לגרום לכך שהדבר הזה ייעלם מעולמנו; לא נראה את זה יותר. אני כבר הוצאתי מכתב לשר הפנים, השר דרעי, בדרישה/בקשה שיסיים את זה לאלתר, ואני גם מבקשת ממך כיו"ר הוועדה לביקורת המדינה לעשות משהו דומה, שנפעל ביחד. ואם את חושבת שזו פעם אחרונה שאת שומעת ממני – אז לא, יש כל כך הרבה עוולות. בנושא החברתי והאזרחי אנחנו בהחלט שותפות. תודה, באמת תודה.
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
תודה.
יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):
ועכשיו לנושא של אגרות שמירה. אני נלחמת עם הדבר הזה שנקרא אגרת שמירה מעל לעשור. אני באמת מאמינה שזה דבר לא מוסרי, לא מידתי, לא שוויוני, ואזרחי מדינת ישראל הם לא פרה חולבת כדי שיממנו שיטור עירוני או פקחי עירייה מכיסם. לאן הגענו, חבר'ה? יש לנו בעיר משטרות מקומיות כאלה, מיליציה מקומית שמונחית על ידי ראש הרשות. ביטחון זה דבר בסיסי. למשל, היום הממשלה החליטה לקחת מראשי רשויות סמכות בנושא פתיחת מרכולים בשבת. זה גדול על ראשי רשויות; הם לא מספיק טובים כדי להחליט בנושא הזה. בנושא הביטחון הם מספיק טובים כדי לקחת כסף מאזרחים ולהפעיל את המיליציות המקומיות האלה.
אני ביקשתי והגשתי הסתייגות מאוד פשוטה: כל מי שזכאי להנחה בארנונה – אנשים קשיי יום, ניצולי שואה, אימהות חד-הוריות, נכים, אזרחים ותיקים, מי שמקבל הבטחת הכנסה, מי שיש לו כבר הנחה בארנונה – הוא לא צריך להוכיח שום דבר, הוא יקבל את אותה הנחה באגרת שמירה. מה אמרו לי? לא, גברתי. אצלנו יש משק סגור, אנחנו צריכים את הכסף הזה. אנחנו נעשה להם מבחני הכנסה. אתם יודעים מה זה מבחן הכנסה? תוכיח שאין לך אחות; תגרור את הבן האדם המבוגר, על קצבת נכות או על קצבת הבטחת הכנסה, שיוכיח שהוא כזה. שערורייה.
עוד דבר – יש עסקים רבים שחייבים בשמירה על פי רישוי עסקים. בית מלון לא יכול לפעול אם אין לו שמירה, אז למה שהוא ישלם גם לאבטחה, הרבה כסף, ובנוסף ישלם את אגרת השמירה הזאת, שהוא לא מקבל מזה שום שירות, כלום וחצי?
מירב בן ארי (כולנו):
– – –
יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):
גם אצלך בתל אביב, כשאת היית חברת מועצה – –
מירב בן ארי (כולנו):
– – –
יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):
– – אתם גובים בתל אביב 51 מיליון שקל בשנה, בשנה, בתל אביב. בשנה.
מירב בן ארי (כולנו):
– – –
יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):
ביקשתי שעסקים שמחויבים בשמירה – יש עסק בתל אביב, עסק קטן, עצמאי, מספרה. הוא משלם אגרת שמירה. בנוסף, חברות ביטוח מחייבות אותו באמצעי בטיחות כאלה ואחרים. הוא גם גר בעיר אחרת ושם הוא משלם אגרת שמירה. האם הוא מקבל שירות? האם יש לו תועלת מזה? לא.
מירב בן ארי (כולנו):
– – –
יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):
מה שגילינו בדיונים רבים זה שהרבה ראשי רשויות מפעילים חוק עזר שהוא לא חוקי, ובעצם שיעור אגרת השמירה לא מתאים לנוהל של משרד הפנים, זאת אומרת, הם גובים לפעמים פי חמישה או פי שישה יותר ממה שמותר להם. כן, זה מה שמופיע בדוח ביקורת המדינה; אלה עובדות, אני לא ממציאה את זה. מה ביקשנו? שכל מי שמפר הנחיות של משרד הפנים – יהיה לו קנס, כי פשוט עושים את זה בדרך שרירותית, מצפצפים על משרד הפנים, אפילו לא עונים להם על מכתבים, וממשיכים לגבות מה שאסור. מה עוד ביקשתי? ששר האוצר יסכים לדבר כזה. שר האוצר ידוע בכך שהוא נגד הטלת מיסים נוספים על אזרחי ישראל. זו לא אגרה, זה לא היטל – זה מס לכל דבר ועניין, שלאזרחי ישראל אין שום דרך, אבל אין שום דרך להימלט מזה – –
מירב בן ארי (כולנו):
– – –
יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):
– – כי הם מקבלים את זה בשובר הארנונה שלהם כשורה נוספת. אז פה שר האוצר לא רוצה סמכות. אתם מכירים הרבה שרים שנותנים להם סמכות והם לא לוקחים אותה?
ועוד דבר – אם כבר רשות מחליטה להטיל אגרת שמירה, אז אולי מן הראוי היה לשאול אזרחים אם הם רוצים בכך, אם הם צריכים שירות כזה. והיה לזה כבר תקדים: בזיכרון יעקב ראש העיר החליט שהוא עושה משאל עם מאוד פשוט, משאל עם, שאזרחים יגידו אם הם רוצים או לא רוצים. היה משאל עם, האזרחים אמרו את דברם, והוא פעל בהתאם.
כפי שציין יושב-ראש ועדת הפנים של הכנסת ויו"ר הקואליציה חברי חבר הכנסת דודו אמסלם, הסיפור הזה מתרחש כבר שנה שמינית, לדעתי. כל פעם מאריכים את זה לעוד שנתיים ולעוד שנתיים. פה סברתי שלאור העובדה שזה לא דבר חדש, וכל הגורמים הרלוונטיים כבר היו צריכים ללמוד את הנושא ולהביע את דעתם, אם זה הוראת קבע או אם זה חוק, צריך לקצר את הוראת השעה הזאת לשנה בלבד. לצערי, גם פה דעתי לא התקבלה.
אני לא רוצה למשוך את הזמן, כי היום מאוד ארוך. אדוני היושב-ראש, אני אסיים בכך ואני אגיד: בכל מדינה אחרת – בשווייץ, אם היו מטילים דבר כזה על האזרחים אז היו הפגנות ורעידת אדמה ציבורית וחברתית. אצלנו, עקב המורכבות של מדינת ישראל, זה עובר כזה בשקט, אבל אני מאמינה שבסופו של דבר, בעוד שנתיים אנחנו נבטל את זה. אזרחי ישראל לא צריכים להיות פרה חולבת. ביטחון זה דבר בסיסי. מי שצריך לדאוג לזה במדינה, לתקצב את זה, זה לא ראשי רשויות, כי זה גם מאוד בעייתי מבחינת החוקתיות של הדבר. אני אמשוך את ההסתייגויות כדי לא להביך פה אף אחד. תודה רבה.
היו"ר חמד עמאר:
תודה רבה. הוגשו בקשות דיבור. אנחנו עוברים לרשימה. חבר הכנסת יצחק הרצוג – אינו נוכח; חברת הכנסת ציפי לבני – מוותרת; חברת הכנסת שלי יחימוביץ – מוותרת; חברת הכנסת סתיו שפיר; חבר הכנסת איציק שמולי; חבר הכנסת עמר בר-לב; חבר הכנסת יחיאל חיליק בר; חבר הכנסת איתן כבל; חבר הכנסת מיקי רוזנטל; חבר הכנסת יואל חסון; חבר הכנסת זוהיר בהלול; חבר הכנסת איתן ברושי; חברת הכנסת מיכל בירן; חבר הכנסת נחמן שי; חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין; חבר הכנסת יוסי יונה; חבר הכנסת איל בן ראובן; חבר הכנסת יעל כהן-פארן; חבר הכנסת סאלח סעד; חברת הכנסת לאה פדידה; חבר הכנסת אילן גילאון; חבר הכנסת עיסאווי פריג'; חברת הכנסת מיכל רוזין; חברת הכנסת תמר זנדברג; חבר הכנסת מוסי רז.
אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שנייה.
קריאה:
לא הייתה הסתייגות של יוליה? היא הגישה הסתייגות.
היו"ר חמד עמאר:
היא הורידה את ההסתייגויות שלה.
אנחנו עוברים להצבעה כנוסח הוועדה. אחרי שחברת הכנסת יוליה הורידה את כל ההסתייגויות, אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שנייה כנוסח הוועדה. נא להצביע.
הצבעה מס' 21
בעד סעיפים 1–2 – 48
נגד – 15
נמנעים – אין
סעיפים 1–2 נתקבלו.
היו"ר חמד עמאר:
בעד – 48, נגד – 15, אין נמנעים. הצעת החוק עברה בקריאה ראשונה. אנחנו נצביע בקריאה שלישית.
הצבעה מס' 22
בעד החוק – 46
נגד – 15
נמנעים – 1
החוק לתיקון פקודת העיריות (הוראת שעה) (תיקון מס' 4), התשע"ח–2017, נתקבל.
היו"ר חמד עמאר:
בעד – 46, 15 מתנגדים, נמנע אחד. הצעת החוק עברה בקריאה שלישית, והיא תיכנס לספר החוקים של מדינת ישראל.
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת
היו"ר חמד עמאר:
הודעה לסגן מזכירת הכנסת, בקשה.
סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:
ברשות יושב-ראש הישיבה, הינני מתכבד להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית, הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 119), התשע"ח–2017, שהחזירה ועדת הפנים והגנת הסביבה. תודה.
הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 119), התשע"ח–2017
[מס' מ/1148; דברי הכנסת, חוברת זו, עמ' 25227, מושב שלישי, חוב' ל"ו, עמ' 23531; נספחות.]
(קריאה שנייה וקריאה שלישית)
היו"ר חמד עמאר:
אנחנו עוברים להצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 119), התשע"ז–2017, לקריאה שנייה ושלישית. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת הפנים והגנת הסביבה חבר הכנסת דודו אמסלם.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני מתכבד להביא בפניכם את הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 119), התשע"ח–2017, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית. הצעת החוק, שהגישה הממשלה, כוללת כמה תיקונים חשובים לעניינים שונים בחוק התכנון והבנייה. אפרט לפניכם את התיקונים המרכזיים המוצעים בהצעת החוק.
1: הסמכת הוות"ל – הוועדה לתשתיות לאומיות – לדון בהליכי תכנון של בתי סוהר; 2. קציבת קדנציות לחברי מוסד תכנון; 3. קציבת קדנציה לחברי ועדת ערר; 4. ייצוג כלל הרשויות המקומיות בוועדות המרחביות; 5. הוספת סמכות לוועדה המקומית לאשר שינוי ייעוד או הוספת שימושים למלונאות; 6. העברת הדיון למוסד תכנון אחר; 7. קיצור הליכים למתן הקלה או אישור שימוש חורג מתוכנית מתאר ארצית או מחוזית; 8. שימוש חורג שאינו למגורים; 9. בקרים מורשים במכון בקרה; 10. דחיית כניסתו לתוקף של ההסדר המחייב אישור מכון בקרה לצורך קבלת היתר בנייה.
להצעת החוק הוגשו הסתייגויות בודדות. אבקש כי הכנסת תדחה את ההסתייגויות. תודה רבה.
היו"ר חמד עמאר:
אנחנו עוברים להנמקת ההסתייגויות. חבר הכנסת אילן גילאון – מוותר; עיסאווי פריג' – מוותר; מיכל רוזין – אינה נוכחת; חברת הכנסת תמר זנדברג; מוסי רז; חבר הכנסת יצחק הרצוג; חברת הכנסת ציפי לבני; שלי יחימוביץ; סתיו שפיר; איציק שמולי; עמר בר-לב, יחיאל חיליק בר; מרב מיכאלי; מיקי רוזנטל; רויטל סויד; יואל חסון.
יואל חסון (המחנה הציוני):
רגע, רויטל עולה ואני אחריה.
היו"ר חמד עמאר:
חברת הכנסת רויטל סויד, בבקשה. עד חמש דקות.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
אדוני היושב-ראש, חבריי השרים, חבריי חברי הכנסת, אני רוצה לשתף אתכם בתופעה שעד לפני כמה חודשים לא ממש ידעתי על קיומה. אנחנו יודעים שכאשר זוג נמצא בהליכי פרידה וסכסוכים, יש גם קושי כאשר כל הורה סוחב את הילד לכיוון שלו – לעיתים גם באמצעים שהם לא לגיטימיים – אבל אני לא הייתי מודעת לכך שיכולה להיות תופעה שבה ילד ממש בוחר לנתק את הקשר עם ההורה שלו לאחר שהוא הוסת על ידי אחד מן ההורים נגד השני.
עכשיו, התופעה הזאת, שזכתה לכותרת ולתיאור "ניכור הורי", היא תופעה שחוצה מגזרים. היא בוודאי לא קשורה למגדר – יש אבות שנותקו מהילדים שלהם וגם אימהות שנותקו מהילדים שלהן. אני מקבלת סיפורים מצמררי שיער על אימהות שלא ראו את ארבעת הילדים שלהן במשך שנתיים, על אימא שלא ראתה את שתי הבנות שלה מעל לשנה, על אבות שלא זכו לראות את הילד או הילדה תקופות ממושכות – מצבים שבהם הורים חיים כמו חיים-מתים, כי אין דבר יותר נורא מזה שהילד שלך לא רוצה לדבר איתך, לא רוצה לפגוש אותך.
התופעה הזאת, שלצערי הרב הולכת ורווחת, היא תופעה שמאז שהגשתי את הצעת החוק שלי אני מתחילה לקבל טלפונים וקריאות מאנשים שממש נמצאים בסביבה שלנו. ממש לפני דקות ספורות ניגש אליי שר במליאה שחברה של קרובה של משפחתו שמעה על הצעת החוק וניגשה אליו. לפני שבועיים, כאשר היה פרסום בעיתון עם סיפורים אנושיים של אבות ואימהות – ואגב, יש גם סבים וסבתות – אני קיבלתי טלפונים מחברים קרובים שבאו וסיפרו על משפחות שבהן אבות ואימהות ממש גמורים.
עכשיו, מה בעצם התופעה? התופעה הזאת קורית כי הליכי הפירוד והסכסוך הם הליכים שלצערי הרב אורכים זמן. זה מתחיל בזה שילד לא רוצה לדבר עם אחד מההורים שלו בטלפון, אחר כך הוא כבר לא רוצה לישון אצל ההורה, ובהמשך הוא כבר לא רוצה לראות אותו. אתם חושבים שכשילד בגיל 10, 11, 12 כבר לא רוצה לראות את ההורה שלו אפשר באיזושהי דרך להכריח אותו, אפשר באיזושהי דרך להכניס אותו להליך טיפולי? אפשר, אבל זה כל כך קשה, כי הוא כבר מגובש; הוא כבר עם שטנה; הוא כבר בטוח שההורה נגדו, שהוא לא רואה אותו, שהוא לא רוצה אותו, שהוא מקור כל הרע.
הצעת החוק שלי באה לאחר שישבתי עם שופטים, עם נשיאי בתי משפט לענייני משפחה, עם שופטי מחוזי שיושבים בערעורים, עם עורכי דין, עם דיינים, עם הרב הראשי לישראל, שיושב בתיקים הכי קשים. הצעת החוק הגיעה כאשר היא מביאה בשורה, כי לראשונה היא יוצרת הליך יש מאין. אם עד עכשיו טיפלו בכל ההליכים האלה בין – – –
מאיר כהן (יש עתיד):
– – –
רויטל סויד (המחנה הציוני):
ואנחנו לא נמשיך רק לדבר עליה; אנחנו נמשיך לדבר עליה ואנחנו נמשיך להגיש אותה עד שהצעת החוק הזאת תעבור, כי היא יוצרת הליך חדש שלא היה קיים בכלל בשיטת המשפט שלנו – היא יוצרת הליך שלמעשה תוחם בזמן את כל הטיפול בניכור ההורי. המשמעות שלו היא לא רק לתת לבית המשפט כלים שעד היום הוא היה צריך לאסוף אותם מן הגורן והיקב, אלא – זה לא קורה רק תוך כדי טיפול במשמורת, או הסדרי ראייה, או גירושין, מזונות, רכוש וכיוצא בזה, כאשר לעיתים יש שישה, שבעה ושמונה חודשים בין דיון לדיון. מדיון עד דיון הילד כבר לא מדבר עם ההורה שלו, אי-אפשר כבר ללכת חזרה ואחורה. זה הליך ייעודי, תחום בזמן. מרגע הגשת התביעה צריך תוך שבעה ימים לקיים דיון. בית המשפט יכול לשמוע את הילדים, אם הוא רוצה, ושולח את זה להליך טיפולי ייעודי, עם מומחים ייעודיים שיקבלו הדרכה ייעודית בניכור ההורי. הם ידעו איך לטפל. לא מחכים למצב שילד כבר לא רוצה לפגוש את ההורה שלו, אלא מייד מטפלים. בית המשפט – אם אחד ההורים לא משתף פעולה עם ההליך הטיפולי, רק אז הוא יטיל את הסנקציות. והסנקציות הן לא רק על פי פקודת ביזיון בית משפט, אלא גם סנקציות מחוק ההוצאה לפועל, כי לנו רק דבר אחד חשוב, וזה טובת הילד. טובת הילד היא שיש לו קשר תקין גם עם אבא וגם אימא.
לכן, הצעת החוק הזאת באה ועושה הליך ייעודי, מומחים ייעודיים, תיחום בזמן. הדגש הוא על ההליך הטיפולי. הצעת החוק הזאת תציל נפשות של ילדים, כי ילד שלא נמצא בקשר עם אביו או עם אימו, הצלקות שיהיו לו הן צלקות בלתי הפיכות. תודה.
היו"ר חמד עמאר:
תודה רבה. חבר הכנסת יואל חסון.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, מה שקורה עכשיו פה, בכנסת, זה שבירת שיא שבאמת לא הייתה כאן הרבה שנים. סדר-היום משתנה פה כאילו זה איזו תוכנית של איזה מתנ"ס מקומי. משנים פה את סדר-היום של הכנסת בלי תיאום, בלי הסכמות, מכניסים חוקים; מנהלים פה סוג של איזה עסק פרטי מאחורי הקלעים – שם, מאחורי המסדרון.
אני אומר לכם בצורה ברורה: קודם כול כנראה אתם מה שנקרא בורחים מבשורה, כי אתם לא ממש שלמים על חוק ההמלצות הזה.
קריאה:
קראת את הספר?
יואל חסון (המחנה הציוני):
אתם דוחים אותו, ודוחים אותו, ודוחים אותו, ומכניסים סעיפים לסדר-היום שדוחים אותו עוד ועוד. אז אני אומר ליוזם, יושב-ראש הקואליציה, חבר הכנסת אמסלם: אם באמת פתאום ככה אורו פניך והבנת שחוק ההמלצות הוא חוק כזה חשוך, ואתה לא ממש רוצה אותו, ואתה מתלבט, ואתה רוצה עוד זמן, אז אני אומר לך, יושב-ראש הקואליציה, דבר איתנו. נקדם פה עכשיו חוקים הרבה יותר חשובים, הרבה יותר דחופים; נסיים השבוע את מתווה הנכים. למה להתעלל בחברי הכנסת? למה לפגוע עד כדי כך בסדרי הדיון שמקובלים כאן? זה פשוט לא מקובל, מה שקורה כאן. משנים פה סדר-יום – מעלים, מורידים, משנים. אז אני אומר לך, אדוני יו"ר הקואליציה, חבר הכנסת אמסלם – השר ארדן, תן לו להקשיב.
השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:
הוא מקשיב. יש לו הפרדת קשב, חבל לך על הזמן.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אתה בדקת את זה?
השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:
אני רואה. הוא תוך כדי זה מסביר לי מה אתה טוען.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אז אנחנו נבחן את זה אחר כך, אנחנו נבדוק את הדבר הזה. אדוני יושב-ראש הקואליציה, אני מבין שאתה מבין שחוק ההמלצות מיותר. אז בוא, אני ארד, נשב, נתכנן סדר-יום אפקטיבי לציבור הישראלי, סדר-יום של אינטרס ציבורי מלא – לא רק הנכים, יש גם דברים חשובים אחרים; נחליט על זה. חבל שאתה כרגע עושה שמות בסדר-היום של הכנסת. זה מה שאתה עושה – מוריד, משנה.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אתה מכיר את אותו אחד שגם רוצח את ההורים שלו וגם אחרי זה בוכה שהוא יתום? הרי אתם עשיתם את ה-45 שעות. קצרו את זה ל-12 שעות – נעשה הכול. אז אתם גם בוכים, גם מבזבזים את הזמן של הכנסת, ואחרי זה גם בוכים שאתם בוחרים על איזה חוקים, כאילו אתם עכשיו מנהלים בכלל את הכנסת.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אני אסביר לך.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אתה מבין למה אתה סתם לא טוען לעניין בכלל?
יואל חסון (המחנה הציוני):
אני אסביר לך למה אני טוען לעניין – כי כשעולה חוק מושחת ורעיל אנחנו נמצה כל דקה בדיון הזה. כל דקה בדיון הזה. אנחנו ניערך לזה, ואני אומר לך שנעמוד בזה. אתם לא תעמדו בזה; אנחנו נעמוד בזה. ואנחנו גם נקבע מתי תהיה הצבעה. אנחנו נוכיח לך שאתה העלית חוק רעיל. ואני אומר לך הפוך מזה.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
בסוף יש את שריקת הסיום. אנחנו נעמוד בה.
יואל חסון (המחנה הציוני):
שריקת הסיום תגיע, השאלה היא מתי היא תגיע.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אנחנו פה איתך עד יום שישי.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אני אומר לך, במקום לבזבז שעות פרלמנטריות מיותרות על חוק מיותר, שים בצד את החוק. זה בסדר, אף אחד לא יתחשבן איתך, אף אחד לא ישאל שאלות, אף אחד לא יבוא ויגיד "הבטחת". תאמין לי, אין אף אחד שרוצה את החוק הזה. לא יבואו אליך אחר כך ויגידו לך איך לא עמדת במילתך. לא יבואו אליך, אל תדאג. הציבור לא יתאכזב מזה ששמת את החוק הזה בבוידעם.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אתה לא יודע כמה הציבור רוצה את החוק הזה. אתם צבועים, הרי.
יואל חסון (המחנה הציוני):
מה זה, הציבור נוהר.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
בוודאי.
יואל חסון (המחנה הציוני):
עוד ציבור נוהר.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אז בוא, תן לנו להעביר משהו לא טוב, לשיטתכם. מה איכפת לך?
יואל חסון (המחנה הציוני):
אני לא אתן לך. אנחנו לא ניתן לך. לא ניתן לך. תקשיב, במעט מעט שיש לנו באופוזיציה לא ניתן לך, נקשה עליך, נעשה לך את החיים קשים, כמו שאמרתי לך, אדוני יו"ר הקואליציה, כי אנחנו לא עובדים אצלך. אתה צריך להתייחס לכנסת קצת יותר בכבוד; להתייחס לחברי הכנסת קצת יותר בכבוד, אדוני. אתה צריך להבין שאתה כרגע מבזבז שעות פרלמנטריות במקום לקדם נושאים שחשובים לעם ישראל. תן לי סיבה, למה עכשיו לבזבז שעות על החוק הזה? למה? את מי הוא משרת, חוק ההמלצות שלך? את מי הוא משרת? מה אתה דוחה? יושבים עכשיו בבית – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אני עוד מעט אסביר לך. כשאני אעלה את החוק אני אסביר לך. אתה לא יודע מה החוק.
יואל חסון (המחנה הציוני):
יושבים עכשיו בבית, באמת, מאות אלפי נכים שמייחלים שב-1 בינואר 2018 החיים שלהם טיפה ישתפרו. אפשר השבוע לעשות בעבורם את השינוי הזה.
היו"ר חמד עמאר:
– – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
אין לי זמן? לא שמת שעון.
אז אני אסכם ואומר – כי היושב-ראש בטעות לא שם שעון, אז אני אתחשב בך, אדוני, אני אתחשב בך ובחבריי, אבל אני אומר שאנחנו נמשיך ונעמוד ונמצה את כל הזכויות שיש לנו בדיון הזה כאופוזיציה. תודה רבה.
היו"ר חמד עמאר:
תודה. חברת הכנסת מרב מיכאלי, עד חמש דקות.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
למה חמש? זה הכול?
היו"ר חמד עמאר:
כי אני קראתי את השם שלך לפני זה.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
תודה רבה, אדוני. אני רוצה להגיד שכל מה שאמר חברי חבר הכנסת יואל חסון, כמובן לעניין ההתנהלות הלא-ראויה של הקואליציה פה בעניין סדר-היום – הכול כפוף לחוק ההמלצות המגונה שרוצה הקואליציה משום מה להעביר – כל זה נכון, אבל אני רוצה בכל זאת להגיד כמה מילים למה החוק הזה שעכשיו עומד להצבעה, למה הוא חוק מגונה כשלעצמו, ולמה הוא חוק שלא זו בלבד שלא יעשה טוב לאזרחיות ואזרחי ישראל ולמדינת ישראל אלא ההפך – יעשה רע.
עכשיו, החוק הזה הוא עוד אחד מסדרה ארוכה של חוקים ושינויים בחוקי התכנון והבנייה של מדינת ישראל שממשלות נתניהו לדורותיהן מעבירות פה. ומה יפה בחוקים האלה? אלה חוקים שבהם הממשלה עוקפת את עצמה. הממשלה, באמת, באופן הכי מטומטם, באופן הכי עקום, באופן הכי מזיק, אומרת: לא, לא נראה לי מה שעושה הזרוע הזאת שלי, אז אני אעקוף אותה, אני ארמה אותה, אני אלך מסביבה, אני אעשה מה שנוח לי. הממשלה הולכת ומפצלת את הזרועות שלה וגורמת למצב שהבנייה הופכת להיות פשוט בלגן אחד גדול, צפוף ופשוט מזיק, גם למדינה, גם לשטחים הפתוחים שלה, ובעיקר – בלתי אפשרי לחיות בתוך זה.
אז במקום ועדות התכנון והבנייה המסורתיות והמקצועיות – שהלכו וייבשו אותן מבחינת כוח אדם, לא עדכנו את כוח האדם שלהן בשביל לעמוד בדרישות, דרישות הבנייה הרבות שיש לנו, בגלל שאנחנו הולכות ומתרבות כאן, ברוך השם, כמו שאומרות, בגלל שאנחנו מדינה שהולכת ונבנית עדיין – במקום להוסיף להן כוח אדם, לא רצו ללכת עם כל ההגבלות האלה, עם כל הצורך לשמור על איכות הסביבה, על תכנון ראוי וצופה פני עתיד, על התנגדויות של כל מיני בעלי ובעלות אינטרסים לגיטימיים, על שטחים פתוחים שכל כך דרושים ונדרשים לכולנו בשביל לנשום אוויר, אז הלכו והקימו וד"לים וותמ"לים, וב-2001 גם הקימו את הוועדה המפוארת ות"ל, שבאמת מתהדרת בשם הזה של ועדה לתשתיות לאומיות, וכל אחת מהן היא איזה אישור לעקוף את הסמכויות הישנות והמקצועיות. מה שקורה זה שאנחנו רואות ורואים יותר ויותר שכונות צפופות מדי, בלי מקום לבנות בהן מוסדות ציבור הכי בסיסיים. גברתי היושבת-ראש, כראש עיר לשעבר את ודאי יודעת כמה נדרש מקום לבנות גני ילדים, בתי ספר, מתנ"ס. אנחנו רואות ורואים שכונות שבהן – הן חדשות חדשות וכבר אין בהן מקום חניה, שלא לדבר על מקום לאוטובוס לעבור ותחבורה ציבורית בשביל להיות מסוגלת לספק פתרונות תחבורה לדיירות ודיירי השכונה. אנחנו רואות מצב שבו הצפיפות הזאת גורמת לבניינים, באמת, להיות אחד על השני. מה שאת רואה מהחלון זה את השכנות והשכנים שלך, בשכונה חדשה לגמרי, שעל פניו הבטיחה איזו איכות חיים, מי תשמע, על איזו גבעה יפה במדינת ישראל.
עכשיו, בחוק הזה, מה רוצים? מחדשים לנו שני חידושים: מכניסים לוות"לים האלה את בתי הכלא. כן, חברות וחברים, תרשמו לכם: בתי כלא לא צריכים את כל הדעות המקצועיות ואת כל ההתמחויות בשביל לדעת איפה אפשר ובאיזה אופן אפשר להקים אותם. עכשיו, למה זה קרה, גברתי היושבת-ראש? האם את יודעת? האם הבחנת שלפני חודשים ספורים בית המשפט העליון קבע שגודל התא הקיים היום בבתי סוהר לאסירים, ובוודאי לאסירות, הוא קטן מדי ולא מספק, והמדינה צריכה לשנות את התקן ולבנות בתי כלא באופן שיעמוד בזכויות אדם בסיסיות? כי גם אם אדם צריך להיענש וצריך להשתקם, מן הראוי שהוא או היא יעשו את זה, באמת, לא בצינוק, אלא בכל זאת באופן שיאפשר סיכוי שהם ישתקמו. אז עכשיו המדינה באה לעקוף את הדבר הזה דרך פטור, סוג של פטור, מקריטריונים ראויים לבנייה של בתי כלא דרך הוצאה שלהם מהרשויות הרגילות וההכנסה שלהם לוות"ל. אגב, אלמלא חברתי יעל כהן-פארן בוועדה, היו מכניסים לשם על הדרך עכשיו גם את בתי האבות ואת מעונות הסטודנטים; פתאום מעונות סטודנטים היו הופכים להיות תשתית לאומית.
לסיכום, לצערי, סיכום חמש הדקות שלי, אני רוצה להגיד, גבירותיי ורבותיי: בלי קשר להתנהלות הלא-ראויה בערב הזה עם חוק ההמלצות, לחוק הזה, לחוק הזה צריך להתנגד וצריך להצביע נגד. תודה רבה.
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה רבה לחברת הכנסת מרב מיכאלי. חבר הכנסת זוהיר בהלול – מוותר. חבר הכנסת איתן ברושי, בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת מיכל בירן.
איתן ברושי (המחנה הציוני):
גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, בימים האלה, אתמול והשבוע, עוברת סדרה בערוץ 10 על תופעת הבולענים בים המלח ועל האיום שנשקף ממנה על היישובים לאורך ים המלח, בעיקר מצפה שלם, ועוד יותר – עין גדי, היישוב הוותיק ביותר באזור. למעלה מ-6,000 בולענים נפערו באדמה באזור ים המלח, כחלק מהתופעות המתלוות לאובדן האזור הזה – מה שנקרא ים המוות הולך ומתממש. והיישובים האלה, חרב עליהם עולמם, תרתי משמע. אפשר היה לראות את זה אתמול, וזכיתי להביא את נשיא המדינה לביקור מיוחד, וישנו פה חברי דודי אמסלם, שבוועדת הפנים שהוא עומד בראשה – עמד בראשה – התקיימו הדיונים.
אני רוצה לפנות מפה לשרי הממשלה ולממשלה ולחבריי בכנסת ולומר לכם שנשקף איום רציני לקיומם של היישובים, מאחר שנוצרה שם מציאות שיש בה חוסר ביטחון וחוסר ודאות. משאבים ואמצעים חשובים לקיום התושבים והיישובים הפכו להיות עיי חורבות, פשוט כך. גם כביש 90 היה צריך לעבור שינויים. ולאחר חודשים של עבודה מאומצת, שריכז אותה מנכ"ל משרד ראש הממשלה אלי גרונר והצוות שאיתו, בעיקר אמיר ברקן וחברים נוספים, גובשה תוכנית של למעלה מ-400 מיליון שקלים, שאמורה לבוא לאישור הממשלה ב-11 בינואר. יצא לי להיות מספר ימים רב – וישנו פה חברי איציק שמולי, שעבר לגור בעין גדי, ואני מברך אותו על כך – יצא לי לבקר מספר פעמים רב ביישובים הללו, במיוחד בעין גדי, ולהיפגש עם החברים. גם חבר הכנסת בני בגין הגיע במיוחד בערב אחד להיפגש עם החברים, גם עקב, או בזכות, היותו גיאולוג.
ממשלת ישראל – והגיע שר התיירות יריב לוין – יודעת שהיא הפקירה את האזור הזה, ובמדיניות שגויה שספק אם אפשר לתקן אותה נוצרה מציאות שמאיימת על ים המלח, שהוא אחד מפלאי הטבע כאן, באזור. גם כנראה הייתה תרומה לממשלת ירדן ביכולת לפגוע בים המלח ובעתידו. אבל אני רוצה לומר פה, בזמן הקצר שעומד לרשותי, שבאתי כאן לייצג את חברי עין גדי, ומי שהיה בעין גדי יודע איזו פנינה הם יצרו שם, בתנאים הקשים ביותר, לאורך כל השנים, ואת חברי מצפה שלם, שעלו לשם אחרי מלחמת ששת הימים – –
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
– – – 25 דקות לכל אחד לפי מספר ההסתייגויות – – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
אוקיי.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
זה לא חמש; 25.
היו"ר טלי פלוסקוב:
לא עצרתי אף אחד.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
בסדר – – –
איתן ברושי (המחנה הציוני):
– – ולומר – –
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
– – – בשעון – – –
נחמן שי (המחנה הציוני):
אה, 25 יש לנו?
היו"ר טלי פלוסקוב:
לא עצרתי אף אחד.
איתן ברושי (המחנה הציוני):
שנייה, מרב.
נחמן שי (המחנה הציוני):
– – – עם הרשימה – – –
איתן ברושי (המחנה הציוני):
– – ולומר לראש הממשלה ולממשלה – –
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
– – –
איתן ברושי (המחנה הציוני):
– – שעין גדי היא לא פחות חשובה מעמונה. אני חוזר: עין גדי לא פחות חשובה מעמונה. והיום אומר לנו שר החקלאות ופיתוח הכפר שהוא מטיל ספק אם זה יעלה בממשלה. ואני אומר כאן, מעל דוכן הכנסת, שאם הממשלה לא תמצא את המשאבים לממש את האחריות שלה לחברים ולתושבים באזור ים המלח, במקום מהקשים ביותר – אם היא לא תמצא את המשאבים לממש את האחריות שלה, להבטיח את התנאים לקיומם של חברי עין גדי ומצפה שלם, הממשלה מאיימת על המשך קיומם. זה לא סביר שהמשבר, שלא קרה באשמתם, שהממשלה הזניחה אותו במשך שנים רבות, שפוגע באמצעי הייצור, גם לאורך חוף ים המלח וגם מטעים וגם אמצעים נוספים, עד כדי איום על ודאות קיומם של היישובים – זה לא באחריותם אלא באחריות הממשלה. זה גם לא בכוחה של המועצה האזורית מגילות ולא בכוחה של המועצה האזורית תמר לבצע את המשימה. זאת אחריות הממשלה. מדובר פה על מאות מיליונים, לא פחות מ-400–500 מיליון שקלים, אבל מחצית מהסכום מיועדת לשיקום כביש 90, שהוא כביש ארצי שמשרת את האזרחים כולם.
ואני אומר פה: שלא יגידו שלא אמרנו; שלא תהיה מציאות שמישהו לא ידע; שראש הממשלה לא יגיד שלא עדכנו אותו; ששר האוצר לא יאמר שהוא לא ידע. שרי הממשלה, מוטלת עליהם אחריות כבדה. אם הממשלה תחשוב שאין שם מתפקדי ליכוד ואין שם מתפקדי הבית היהודי, אם הממשלה תחשוב שאין להם הישג אלקטורלי מטיפול במצפה שלם ועין גדי, היא פוגעת בתפקידה כממונה על הביטחון ועל ההתיישבות – – –
נורית קורן (הליכוד):
– – – לא באים רק אם יש מתפקדים. זה ממש לא.
איתן ברושי (המחנה הציוני):
אני רוצה לראות את זה.
נורית קורן (הליכוד):
ממש לא.
איתן ברושי (המחנה הציוני):
אני אומר לך – –
נורית קורן (הליכוד):
לא נכון.
איתן ברושי (המחנה הציוני):
– – שמה שהם חשים – –
נורית קורן (הליכוד):
זה לא נכון – – –
איתן ברושי (המחנה הציוני):
– – שלא מתעניינים בהם. שום שר לא הגיע לבקר אותם. שום שר לא דואג. יש ממשלה שיכולה להתפרק על עמונה; היא לא תתפרק על עין גדי.
נורית קורן (הליכוד):
די, מספיק – – –
איתן ברושי (המחנה הציוני):
צריך לרדת לשם, צריך להיות שם, צריך לדבר איתם. זה לא באשמתם – 6,000 בולענים שמאיימים על קיומם. מה, עין גדי לא חשובה? היא פחות מעמונה? צריך לקבל החלטה שהממשלה, בימים הקרובים, תבטיח את קיומם, וזה לא רק בדיבורים; זה הרבה מאוד כספים, הרבה מאוד תקציבים. אבל הושקע שם מאמץ אדיר ואנשים קשרו את גורלם במקום הקשה ביותר במדינה, ושנים הם היו מנותקים.
ולכן אני פונה פה לממשלה ואני אומר לכם, חבריי חברי הכנסת: תתעניינו בזה, תבדקו את זה. אם באמת זו לא השאלה של המתפקדים, אז תתעניינו, תבואו, תגלו אחריות. זה לא מתחלק לפי מפלגות. זאת אחריות שלנו ליצור תנאים שעין גדי לא תיפול, שמצפה שלם תוכל להתקיים. לא הם יצרו את המציאות שיצרה את הבולענים, ואין לממשלה אפילו פתרון.
אגיד לכם יותר מזה: אם עובד מדינה ייפול לבולען, הוא מבוטח. אם חבר קיבוץ ייפול לבולען, הוא יכול למות שם. אף אחד לא יוציא אותו ואף אחד לא מבטח אותו. זאת המציאות. ולכן, יש לנו בעיה עם ים המלח וצריך לטפל, אבל לא בטוח שיש תשובה, בטח לא מחר בבוקר. אבל יש תשובה מחר בבוקר, ולמען יום יותר טוב צריך לקבל את ההחלטה, ואני מזהיר אתכם – וזה כתוב בפרוטוקול, ואנחנו נפיץ את זה בכל מקום, וזה עולה בכתבות בערוץ 10; גם הערב יש כתבה – ארבע כתבות; לא אני הכנתי אותן. אבל לא בא בחשבון שהבית הזה לא ידע ויתעלם מהצורך הקיומי של סיוע לשני יישובים, וקודם כול עין גדי, ששנים סובל מהתופעה הזאת עדי כדי אי-חזרתם של הבנים. מה, עין גדי זה לא מוצב קדמי של המדינה? לא צריך לדאוג שיהיו שם אנשים? זה פחות חשוב מהתנחלות?
ראיתי היום בעיתון הארץ: 14 מאחזים לא חוקיים שהממשלה עזרה בהקמתם. אני טיפלתי בזה כעוזר של אהוד ברק. אני יודע כמה עולה מאחז לא חוקי. מי צריך את זה בכלל? במקום להשקיע שם משאבים וללכת לבתי משפט אין-סופיים ולאנוס את היועץ המשפטי לממשלה לקבל החלטות לא הגיוניות על קרקע פרטית פלסטינית, תדאגו לעין גדי, תדאגו למצפה שלם, תלכו למקומות שאין עליהם מחלוקת, שהם לא על קרקע פרטית, שהם יעד לאומי.
אני מזהיר את הממשלה, מזהיר את חברי הכנסת – הינה, הגיע חבר הכנסת גפני, הוא שותף: עין גדי ומצפה שלם הן לא בעיה של מפלגת העבודה. עין גדי ומצפה שלם הן משימה לאומית. אי-אפשר להפקיר אותן. אני מודאג. אומר לי אלי גרונר: אני לא יודע אם הממשלה תאשר את זה. הוא הכין את התוכנית. זאת אומרת, יבואו כל הלחצים של כל המפלגות שמרכיבות את הקואליציה, עוד יחלקו כספים לחברי כנסת, אולי, ועוד יעשו הסכמים קואליציוניים, ויפקירו את עין גדי. לא בא בחשבון. אני קורא לכם להתגייס ולשלוח את הנציגים שלכם, אם אתם לא יכולים, ולשלוח את השרים ולפנות לממשלה ולומר שהגיעו עד קצה גבול היכולת לסבול את התופעה. למעלה מ-6,000 בולענים. החברים לא נשארים; הבנים לא חוזרים. זה מוטל על כתפי הממשלה, האחריות הזאת. לשם כך יש ממשלה – שתיקח אחריות, תקבע סדר עדיפויות ותדאג להציל את היישובים במקום החשוב לאורך ים המלח.
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה רבה לחבר הכנסת איתן ברושי.
עדכון קצר: כל מנמק הסתייגות יכול לקבל עד 25 דקות דיבור. אני הבנתי שלא עדכנו אתכם ואתם רוצים לקבל תוספת אם לא דיברתם. מי מכם – יואל, בבקשה, תבדוק מי מחברי הכנסת שדיברו רוצים לחזור לכאן ולהעביר לי רשימה, ואז אנחנו נזמין אותם, בסדר?
יואל חסון (המחנה הציוני):
אני כבר אומר: אני רוצה, רויטל רוצה, מרב רוצה – – –
קריאות:
– – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
אז – – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
ויוסי – – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
רגע, מרב כבר דיברה כשאני דיברתי, כשאני ניהלתי, ואני לא עצרתי אותה.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אה, אוקיי. בסדר.
קריאה:
– – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
לא, מרב מיכאלי.
אז בבקשה. אז רגע, רבותיי, אני מבקשת סדר כאן. להגיע למזכיר, לסגן מזכירת הכנסת.
קריאות:
– – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
יואל, יואל, כיושב-ראש האופוזיציה, נא להגיע לכאן ולמסור לנו פרטים על חברי כנסת שרוצים עוד לדבר. בסדר? כרגע אני ממשיכה ברשימת הדוברים, ונחזור – בבקשה להגיע לסגן מזכירת הכנסת ולמסור.
חברת הכנסת מיכל בירן, בבקשה, גברתי.
יעל גרמן (יש עתיד):
טלי, יש – – – זכות דיבור.
היו"ר טלי פלוסקוב:
אני חוזרת ואומרת – – –
יעל גרמן (יש עתיד):
– – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
מי שבסוף, אז את מקבלת 25 דקות שלך. בסוף, לבריאות.
יעל גרמן (יש עתיד):
זכות דיבור – – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
בסדר. זכות דיבור זה משהו אחר. כרגע אנחנו בהנמקת הסתייגויות, בסדר?
בבקשה, גברתי. כפי שהוסבר, 25 דקות לרשותך.
מיכל בירן (המחנה הציוני):
טוב. גברתי היושבת-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני אנצל את הזמן שיש לי לדבר על חברת טבע. הרבה כבר נאמר על הציניות, על – הביאו את קאר שולץ מדנמרק כדי שיהיה מישהו שיחתוך בלי רגשות, שלא יפגוש אותנו אחר כך בסופר, שלא יפגוש אותנו בחוף הים ובשבילי הארץ. הביאו מישהו שיכול לחתוך בבשר החי. אבל כשמסתכלים על המשבר של טבע חשוב לא לראות בו אסון טבע. זה לא כאילו: אוי, ירדו גשמים, לא ירדו גשמים. את המשבר הזה ידי אדם בנו ויצרו.
בדרך כלל אני לא אוהבת להשתמש ב"הם ואנחנו", אבל במקרה הזה אני חושבת שיש. אומרת את זה מישהי – גם דודה שלי וגם דוד שלי עבדו שנים בטבע. אני גדלתי על הנרטיב שזה מקום עבודה ששווה לעבוד בו; שהתנאים בו טובים; שהעובדים בו, יש להם מקום חשוב, גם בקבלת ההחלטות. ואני חושבת שטבע במידה רבה מסתמכת על הנרטיב הזה, שכולנו גדלנו עליו: טבע, באמת, כמפעל שכולנו מתגאים בו.
אבל מה שקרה כאן בשנים האחרונות שונה מאוד. הדירקטורים של טבע, במידה רבה יש להם חלק במשבר הזה. אחד הדברים המרכזיים שהם עשו זה לנסות ולהדיר אותנו, הציבור, בעלי המניות – שכספי החסכונות הפנסיוניים שלנו מושקעים בטבע – מקבלת ההחלטות. הטריק הראשון שאותו הם עשו: מכיוון שרוב בעלי המניות – שזה אנחנו, ששוב, משקיעים בהן דרך קרנות הפנסיה שלנו – לא מגיעים לאספת המניות, אז בעצם הם העבירו הצעת חוק שמי שלא מגיע – הצעה, סליחה, הצעה בתקנון – שמי שלא מגיע לאספת בעלי המניות, בעצם הם יכולים להחליט בשמו. זה היה הטריק שלהם, עד שבסופו של דבר הסעיף הזה נפסל בבית משפט, כי הוא היה בלתי סביר בעליל. עכשיו, במקום להגיד אז ולהבין: אוקיי, היה פה מחדל חמור, אולי נתאפס ונתעשת; אחרי שבעצם תפסו אותנו שהעברנו סעיף צ'וקומוקו כדי להעביר לעצמנו משכורות של 160,000 לשנה – לא, זה לא מה שהם עשו.
כשהייתה עסקת הרכישה עם אלרגן, חלק ממה שאלרגן קיבלו היה 10% מהמניות של טבע, מתוך הסכמה שהם הולכים ליישר קו עם המדיניות של דירקטוריון חברת טבע. כך, בעצם, אם יש – זה לא נשמע לכם הרבה, 10%, אבל זה בעל מניות מהותי; כשכל שאר בעלי המניות כל כך מפוזרים, בעצם נהיה להם כוח. את הכוח הזה, במקום לפקח על הדירקטוריון, הם בעצם נתנו לדירקטוריון, ואז מגיעים להחלטות פשוט הזויות. הם לקחו את הכוח שאנחנו נתנו להם בשביל לשחד פקידים ברוסיה, בשביל לתאם מחירים בארצות הברית. עשו עסקה של 2 מיליארד. מדברים עליה כל הזמן כאילו היא העסקה הקטנה, אבל היא 2 מיליארד שקלים. עשו עסקה של 2 מיליארד שקלים עם חברת תרופות מקסיקנית בלי לעשות בדיקת נאותות רצינית. ומה מסתבר אז, אחרי שהם רכשו את החברה? שמינהל התרופות שם, במקסיקו, בכלל לא מאשר את התרופות שלהם, ויש להם בעיות באיכות של התרופות. אז, כמובן, נכנסים למשברים חוזרים ונשנים של ניסיון להתנער מהעסקה, אבל בעצם זה לא כל כך פשוט כמו שחושבים.
זאת אומרת, את המצב הזה שיצרו חברי הדירקטוריון, בעצם כולנו – יותר בעצם מכולנו; העובדים, 1,700 ישראלים שעובדים קשה במפעלים של טבע ברחבי הארץ עלולים לאבד את מקור פרנסתם. הם יצטרכו לספר לילדים שלהם שאין להם מקום עבודה. בחלק מהמקומות הרחוקים יותר והפריפריאליים יותר גם נראה שיהיה ממש קשה למצוא עבודה חלופית, בטח כשכל כך הרבה אנשים מאבדים את מקום פרנסתם בו-בזמן.
הנושא הבא שאני רוצה לדון בו הוא נתן אשל. אני רוצה להקריא לכם את המכתב ששלחתי ליועץ המשפטי לממשלה בעקבות הפרשיות האחרונות והחשיפה של בן כספית. כתבתי את המכתב ליועץ המשפטי לממשלה, כמובן, אביחי מנדלבליט. הנדון: פתיחה בחקירה פלילית בעניין נתן אשל. בשנת 2012 פנו בכירים בלשכת ראש הממשלה ליועץ המשפטי דאז לאור הטרדות מיניות חוזרות ונשנות של מר נתן אשל, ראש הסגל דאז בלשכת ראש הממשלה, כלפי עובדת בלשכה.
פה אני אעשה רגע הפסקה מהמכתב. כל מי שקרא את חשיפתו של בן כספית במעריב – רואים התנהלות אובססיבית, מדאיגה, של לצלם תמונות מתחת לחצאית, ומסתבר שלא מעט אנשים ראו את זה גם בזמן אמת.
אני חוזרת למכתב: למרות התיאורים הקשים שפורסמו בימים אלו בתקשורת, החליט היועץ המשפטי לממשלה דאז להימנע מפתיחת חקירה פלילית והגשת כתב אישום, והסתפק בהעמדה לדין בגין עבירה משמעתית בבית הדין למשמעת. חמור מכך: במסגרת הדיון בבית הדין למשמעת נחתמה עסקת טיעון מחפירה, שהטילה על מר נתן אשל נזיפה בלבד ואיסור לעבוד בשירות המדינה. העדויות של בכירי משרד ראש הממשלה שהתפרסמו לאחרונה מעלות תמונה קשה של הטרדה מינית חמורה ביותר. מסתמן שמדובר בהתנהלות מתמשכת, אובססיבית, המלווה בחדירה קשה לפרטיות ורדיפה, ובירורה דורש חקירה פלילית, קל וחומר כאשר מדובר באיש ציבור שניצל את מרותו על עובדת שכפופה לו. יתרה מכך, העונש הקל שהוטל במסגרת עסקת הטיעון מעלה חשד שהסיבה לקלות העונש נבעה מקרבתו של מר נתן אשל לראש הממשלה ומתוקף תפקידו במשרת אמון בלשכתו. חקירה פלילית של העדויות והגשת כתב אישום יוכלו לברר אם קלות העונש נבעה מאינטרס זר. בהקשר זה יצוין כי נוכח המקרים הרבים של הטרדות מיניות ומעשים מגונים המתפרסמים חדשות לבקרים, יש לנקוט את כל האמצעים הדרושים על מנת להרתיע ממעשים אלו ולתמוך בנשים וגברים המבקשים להתלונן. לאור האמור לעיל, אבקשך להורות למשטרה לפתוח בחקירה פלילית בעניינו של מר נתן אשל.
אנחנו עומדים באמת בשלהי – אני לא יודעת אם זה שלהי או שיהיו גלים נוספים – של קמפיין MeToo, שבאמת חשף שכמעט אין מקום שבו הטרדות מיניות לא קיימות. נגמרה התקופה שבה הנשים שותקות על מה שנעשה להן. אבל דבר אחד שהוא מאוד ברור הוא שבמקומות שבהם אנשים אחרים היו עדים להתנהלות הפוגענית הזאת והעדיפו שלא לראות – שם היה המקום של ניצול ופגיעה. אני חושבת שוודאי, אגב, שמלשכתו של ראש הממשלה מצופה להציב סטנדרט גבוה יותר. ומה עושה ראש הממשלה אחרי שהוא כבר היה מודע לכל הדברים, והאנשים כל כך אמינים, והעדויות מתיישבות האחת עם השנייה וכל כך קוהרנטיות? הוא ממשיך לאמץ את נתן אשל, שולח לו ברכה ליום ההולדת, כאילו לא היה שום דבר.
הרבה אנשים שואלים: מאיפה מגיעות כל העדויות האלה בדיעבד? עכשיו נזכרתם? יש אפילו אנשים שמרגישים כאילו הם המקופחים. העולם שהם מכירים, עם הנורמות שהם מכירים, בא אל קיצו, ועכשיו הם צריכים להתאפס לנורמות אחרות. אני גם חושבת שעם כל הכבוד, זה לא רק שיש פה רלטיביזם תרבותי; אדם שאנס ואדם שפגע ואדם שהטריד ידע גם בזמנו שהוא עושה מעשה לא נכון. ולא מדובר על מי שהחמיא מחמאה ואולי היום, עם הפוליטיקלי קורקט, אי-אפשר; מדובר על מעשים מאוד חמורים שהיה ברור שהנשים אינן חפצות בהם, אינן משתפות פעולה, שהיחסים אינם בהסכמה. הגברים האלה, חשובים ככל שיהיו, היו מודעים היטב לעובדה שהם כופים את רצונם, ולא היה אכפת להם.
שואלים: מה הביג דיל? למה הן לא באו קודם? אפילו מהסיפורים, נחשף ממש לאחרונה – ברח לי שמו של המפיק – הוא סיפר שאחרי שאשלי ג'אד ומירה סורבינו סירבו לשתף פעולה עם הארווי ויינשטיין, הוא בעצם אמר שהן שחקניות בעייתיות והמליץ שלא לשבץ אותן בסרטים, ומאז באמת הן נעלמו מהמסך. אז שואלים: מה הבעיה? למה לא התעוררתן קודם? כן, כי המחירים היו כבדים, גם אז וגם היום, וגם היום נשים שהולכות ומתלוננות מקבלות הרבה פעמים יחס כאילו הן האשמות. אפילו עכשיו, בפרשה האחרונה, של אלון קסטיאל, אחת המתלוננות נאלצה לחשוף את השיחות הפרטיות שלה מספת הפסיכולוג כדי שהיא תקבל בכלל את זכותה שהוא יעמוד לדין על המעשים החמורים שהוא עשה. אין חדירה עמוקה יותר מלחשוף את השיחות האישיות, הפרטיות, מספת הפסיכולוג. היא נאלצה לבחור: או שהוא לא יעמוד לדין או שהיא תחשוף את החשיפה הזאת, ואני מצדיעה לה על זה שבאמת היא אזרה את האומץ וזה מה שהיא עשתה. אני מקווה שעוד נשים אמיצות יפרצו את הדרך לנשים ולאנשים שיבואו אחריהם.
ולכל הגברים שמרגישים מקופחים ומרגישים שזה לא בסדר שהעולם השתנה בלי שעדכנו אותם אין לי מה להגיד; והתלונות האלה שאני שומעת מכל עבר בטענות על טרור פמיניסטי, אני חושבת שזה מצביע על חוסר רגישות וחוסר הבנה של הא-סימטריה ביחסי הכוח מאז ומעולם בין גברים לבין נשים, שכן נמצאו בעמדות חולשה, וטוב שדברים סוף-סוף משתנים. אנחנו כל כך רחוקים משוויון: פערי השכר עדיין כל כך כל כך גדולים; ברמת הייצוג במשרות הבכירות עדיין הפער עצום, ויש לנו עוד הרבה דברים לעשות, לשפר ולתקן. תודה רבה.
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה רבה לחברת הכנסת מיכל בירן. חבר הכנסת יואל חסון, בבקשה. הבנתי שאנחנו חייבים לך 15 דקות. בבקשה, אדוני, עוד 15 דקות, או עד 15 דקות לרשותך.
יואל חסון (המחנה הציוני):
גברתי היושבת-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני באמת אמרתי קודם שיש כל כך הרבה דברים חיוניים, דחופים, שהכנסת צריכה לעסוק בהם, והיא לא צריכה לעסוק בהם רק במליאה אלא גם בוועדות. אני רוצה שהציבור שצופה בנו עכשיו ידע מה מעולל לנו חוק ההמלצות הרעיל הזה. הוא גורם לשיתוק מוחלט – שיתוק מוחלט של עבודת הכנסת. שיתוק מוחלט של עבודת חברי הכנסת. כמה ועדות בוטלו השבוע, כמה ועדות בוטלו; כמה דיונים חשובים שהיו מתוכננים להיות כאן, במליאה, בוטלו.
יצחק וקנין (ש"ס):
אתה אשם, יואל. אתה אשם, יואל.
יואל חסון (המחנה הציוני):
הכול בגלל חוק שנולד בחטא, שבא במטרה לחלץ ראש ממשלה מהחוק, מידי החוק – לא בזה שהוא יוכל להציג את חפותו, לא בזה שהוא ישכנע את חוקריו ואת גורמי אכיפת החוק בצדקתו, כי אז באמת הייתי מאחל לו שיוכיח, אלא תוך שימוש בכוח פוליטי כדי להיחלץ מידי החוק. זה דבר שכבר בגללו, בהגדרה, ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו איבד את הלגיטימיות שלו להוביל את העם הזה, כי זה דבר שלא ראוי לדמוקרטיה, זה דבר שאי-אפשר לקבל אותו. זאת חציית קו כל כך קשה, כל כך קיצונית.
ואת יודעת, גברתי היושבת-ראש, הוא לא המנהיג הראשון, הפוליטיקאי הראשון, ראש הממשלה הראשון שהיה תחת חקירות. אף אחד לא העז לעשות דברים מהסוג הזה, לא העלה בדעתו לעשות דברים מהסוג הזה. לאן אנחנו מגיעים? עכשיו, זה לא מספיק. הבאת חוק שנולד בחטא, אחר כך ראש הממשלה טלטל את המדינה שבועות, שבועות, ואז, תודה לאל, בעקבות פעילות האופוזיציה והמחאה הציבורית, הודיע נתניהו: לא רוצה שהחוק יחול עליי, ושינו את החוק, ופתאום החוק כאילו לא חל עליו. זה לא משנה, חברים, הוא עדיין מושחת, כי הוא חל על כל חקירה של כל פוליטיקאי שתחל מרגע שהחוק עבר. זאת אומרת, אם החוק עובר, וכמה ימים אחרי זה מתחילה חקירת משטרה על מישהו מהפוליטיקאים, או ממשפחות הפשע, או עבריינים בכירים – החוק עוזר להם, החוק מציל אותם. זאת אומרת, זה לא הפך את החוק הזה לחוק פחות מסוכן או פחות מושחת. החוק הזה הוא סימפטום של שחיתות שמעיבה באמת על כל המערכת הזאת כאן.
ואני בא ואומר: לא מספיק אתה מחטיא ומרעיל את הדמוקרטיה הישראלית וגורם לחברי כנסת טובים, אנשים באמת טובים, ללכלך את ידם בהצבעה על חוק כזה מלוכלך; מילא אתה עושה את כל הדברים האלה, אדוני ראש הממשלה – מה אתה עושה במקביל? ולך זה טוב, אתה אוהב את זה. אתה משתק את עבודת הכנסת. אתה מוכיח שמה שלא קשור בך, לא מעניין. לא מעניין. מה אכפת לו שנטפל פה בעיירות הפיתוח? בחינוך? בכלכלה? בתעשייה? בנכים? במחוסרי הדיור? בדיירי הדיור הציבורי? בכלכלה? במפוטרי טבע? מה זה מעניין את נתניהו? מה, זה נוגע אליו? מה, הוא מפוטר טבע? מה אכפת לו? לא אכפת לו. אז שהכנסת תעסוק רק בי, בי – נתניהו, רק בי. בי. בי, ביבי, רק ביבי. רק ביבי, ביבי, ביבי, ביבי. רק ביבי. רק בעצמי אני אטפל, נתניהו – זה מה שהוא אומר לעצמו. לא מעניין אותי עכשיו.
עכשיו מה? יושבת כאן באמת חבורה של אנשים שאת רובכם אני מעריך, חברי הקואליציה. רובכם ראשי אנשי ציבור טובים – לא כולכם, אני לא חותם על כולם, אבל רובכם אנשי ציבור טובים, שבאים לתקן, לשפר, לעשות את המדינה הזאת ליותר טובה. מתי יש לכם זמן לזה? אתם כל היום, כמו עכברים בצנצנת, רצים ומסתובבים סביב גחמות ראש הממשלה. כל היום. חברת הכנסת מועלם, כמה יוזמות טובות שלך – חלק, יש לך גם טובות – –
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
הודו לה' כי טוב.
יואל חסון (המחנה הציוני):
– – נעצרו, הוקפאו ולא מתקדמות בגלל גחמות ראש הממשלה? כמה? ואתה, גפני, באמת חרוץ החרוצים, חרוץ החרוצים. כל דקה שלך בוועדת הכספים לרוב – לא תמיד – טובה לישראל. תראה כמה זמן הורגים לך. אתה יושב פה, בביטול זמן, מאזין – על חוקים, על חוק שיבוא עלינו לכלותינו, חוק ההמלצות, ואתה מבזבז זמן טוב, יקר, באמת.
אני גם לא יכולתי להתעלם, חבריי חברי הכנסת – שזה, אגב, מוכיח את כל מה שקורה כאן – ראיתם את נאום ראש הממשלה לפני מרכז הליכוד בהדלקת הנרות. אני בחיי הייתי בהרבה אירועים מהסוג הזה של ראשי ממשלות וראשי מפלגות שמדליקים נר עם פעילי המפלגות. הייתי בהמון, וראיתי גם – לא רק הייתי צריך להיות, ראיתי גם בטלוויזיה ראשי ממשלות מגיעים להדליק נרות או לאחל שנה טובה. מה היה, חבר הכנסת גפני, בדרך כלל בכינוסים הללו? היה עולה ראש הממשלה, מנהיג המפלגה, ומדבר על החזון שלו, על איך תיראה המדינה, על החזון המדיני שלו, החזון הביטחוני שלו, החזון הכלכלי שלו, חבר הכנסת אלאלוף. היה מדבר – אני יכול לשאול אותך, חבר הכנסת בגין: כשאביך עליו השלום היה עולה לדבר בפני מרכז הליכוד ובאמת היה נותן את נאומיו הדגולים, על מה הוא דיבר, אדוני? הוא דיבר על המדינה; הוא דיבר על הדרך; הוא דיבר על האידיאולוגיה; הוא התעמת עם יריביו הפוליטיים. הוא דיבר על הדרך, על האידיאולוגיה.
ומה ראינו, חבר הכנסת בגין, באירוע שאני יודע בוודאות שלא היית בו – בהדלקת הנר האחרונה של ראש הממשלה? על מה דיבר ראש הממשלה? לא למד פסיק מאבא שלך. דיבר על עצמו, על חקירותיו – – –
זאב בנימין בגין (הליכוד):
חבר הכנסת חסון, מה היית אומר אילולא במקרה הייתי נכנס לאולם עכשיו? מה היה נשאר מהנאום שלך, תגיד?
יואל חסון (המחנה הציוני):
קודם כול, תודה על העזרה. תודה על העזרה. מה שנקרא: תודה שבאת. תודה שבאת. ומה ראינו, חבר הכנסת בגין? את ראש מפלגתך מדבר על עצמו, על חקירותיו, על עניינו. שום חזון, שום דרך.
באותו שבוע פוטרו 1,700 איש – ראש ממשלת ישראל לא אמר עליהם מילה.
זאב בנימין בגין (הליכוד):
חבר הכנסת חסון, יש לי בקשה אליך. כשאני למדתי היסטוריה בבית ספר התיכון, למדתי מספר ישן. שם דיברו על נפוליאון. הוא עשה את אירופה – כך היה כתוב, בסגנון ההוא –
"הדום לרגליו וסולם לעלייתו". בקשתי היא: אל נא אל תעשה אותי הדום לרגליך וסולם לעלייתך. תודה רבה.
יואל חסון (המחנה הציוני):
איך אני יכול לעמוד מול טקסט כזה?
זאב בנימין בגין (הליכוד):
כשאני הייתי בכיתה ד', יותר מוקדם, היינו אומרים: אל תערב הורים.
יואל חסון (המחנה הציוני):
הבנתי.
זאב בנימין בגין (הליכוד):
בלי הורים.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אז אמרתי כבר את שלי, ואני לא אחזור על זה.
זאב בנימין בגין (הליכוד):
כמה אפשר? בסדר, הבנו את הרעיון.
יואל חסון (המחנה הציוני):
הבנת את הרעיון, אז אני אגיד לך ולחברי הכנסת האחרים שראינו ראש ממשלה – – –
ציפי לבני (המחנה הציוני):
בדרך כלל אומרים: אורח לרגע רואה כל פגע. במקרה שלך אתה האורח לרגע, ואז רואים את כל הפגע.
זאב בנימין בגין (הליכוד):
הוא לא הפגע.
ציפי לבני (המחנה הציוני):
לא הוא, רואים את כל שאר הפגע.
קריאות:
– – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
זהבה, זהבה. רויטל.
יואל חסון (המחנה הציוני):
למה שיגידו רק עליזה כל הזמן? שיגידו גם זהבה. כל הזמן אומרים עליזה. שיגידו גם זהבה, נכון?
אני רוצה לומר, באמת, לאזרחים שצופים בבית ושיושבים גם כאן ביציע: כשדיברתי על אירועים שבהם מנהיג, ראש ממשלה, מופיע בפני ציבור מפלגתו – הוא אמור לדבר על החזון שלו, הדרך שלו, על האמונות שלו לטובת המדינה, מה נכון. הוא יכול גם להתווכח עם יריביו הפוליטיים. אבל הוא לא יכול, כמו שעשה נתניהו במופע האחרון שלו, במופע האימים, לדבר על עצמו, על עצמו ועל עצמו ועל עצמו ועל עצמו. רק על עצמו.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
רק על עצמי לדבר ידעתי.
יואל חסון (המחנה הציוני):
רק על עצמי לדבר ידעתי – זה נתניהו, זאת הסיסמה, סיסמת הבחירות שלו.
אני אומר לכם, באותו שבוע פוטרו 1,754 עובדים, חשך עליהם עולמם, פוטרו ממקום עבודתם, יושבים בבית, ובמהדורות משדרים את נאום ראש הממשלה. יושבים אותם 1,754 מפוטרים ואומרים: ראש הממשלה, דבר אליי; תגיד לי, מה אתה עושה בשבילי? וראש הממשלה לא אומר מילה, מילה הוא לא אומר לאנשים האלה. תקווה הוא לא נתן להם. את יודעת למה, גברתי היושבת-ראש? כי הוא עשה את מה שבטבע שלו. את יודעת מה בטבע שלו? בטבע של ראש הממשלה הזה זה לדבר על עצמו, ורק על עצמו. בשביל זה כל המערכת אמורה להתכוונן – עליו ועבורו.
ודי, זה נמאס. זה באמת – התחושה היא תחושה של חמיצות ושל פספוס בסיטואציה שבה אתה אומר לעצמך שכל דקה שראש הממשלה הזה מוביל את המדינה זה פשוט בזבוז ופספוס של יכולות שלנו להוביל את ישראל למקומות הרבה יותר טובים, באמת. האם לעם ישראל ולמדינת ישראל מגיעה מנהיגות כזאת? אני אומר לכם יותר מזה, חברי בקואליציה – המעט שנשארו – הרי אתכם הכנסת לא מעניינת, אתם לא נמצאים פה. אני אומר לכם דבר אחד: מי שחושב היום שהעניין של נתניהו זה עניין של ימין או שמאל, חי בערפל. זה כבר מזמן לא ימין ושמאל. זה פשוט מיאוס – זה פשוט מיאוס מראש ממשלה שעסוק בעצמו, שלא מוביל לשום מקום, שאין לו דרך, אין לו אידיאולוגיה, אין לו אמונה מלבד האמונה בעצמו. משתמש פה בכולם ככלי שרת; לא מטפל בענייני המדינה ומזלזל באינטליגנציה של כולנו – גם שלך, חבר הכנסת גפני. גם שלך, לא משנה כמה תעמוד בחשכה. רואים את זה, תאמין לי, אדוני. רואים שאנשים טובים ומכובדים בקואליציה הזאת הפכו להיות כלי שרת בידי ראש ממשלה שחושב רק על עצמו. רק על עצמו.
מתי ראינו איזו יוזמה מצד ראש הממשלה הזה? תזכרו שפעם כל נאום ראש ממשלה היה – אתם יודעים ששמתי לב, גברתי היושבת-ראש, כשראש הממשלה נואם כאן, אם זה ב-40 חתימות, או בפתיחת מושב, או בכל מיני סיטואציות כאלה – הלכתי ובדקתי וראיתי שיש לראש הממשלה את הפסקה המדינית – היא לא משתנה; אתה פסקה מדינית כבר עשר שנים. אומר אותו דבר עשר שנים, וכלום לא קורה. כלום כלום כלום לא קורה. נקודה.
ולכן, אנחנו נמשיך בנחישות להכשיל עד כמה שניתן את יוזמות החקיקה של הקואליציה הזאת, שנוגדות את האינטרס הציבורי המובהק של מה שטוב לעם ישראל, מה שטוב למדינת ישראל. אנחנו נחושים להציג בפני הציבור הישראלי אלטרנטיבה שאפשר שיהיה פה אחרת, אפשר שיהיה פה טוב יותר, וזה בקרוב. תודה רבה.
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה רבה לחבר הכנסת יואל חסון. חברת הכנסת רויטל סויד, בבקשה, גברתי. 15 דקות לרשותך. בבקשה, גברתי.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
גברתי היושבת-ראש – איפה יש שר?
היו"ר טלי פלוסקוב:
גילה גמליאל נמצאת פה.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
גברתי היושבת-ראש, גברתי השרה גמליאל, חבריי חברי הכנסת, תשמעו, שואלים אותי בציבור: מה המשמעות של פיליבסטר? למה אתם הולכים לעמוד ולנאום שלושה ימים ברצף נגד חוק שסביר להניח, שיכול להיות, בגלל רוב קואליציוני, שהוא יעבור? ואני אומרת שהנאום הזה שלנו, שלושת הימים האלה, הנאומים האלה שלנו היום, הם זעקה – הם זעקה של ציבור גדול; הם זעקה נגד אלימות ובריונות פרלמנטרית שהתחילו להנהיג פה בכנסת הזאת.
מדברים על שחיתות. שחיתות באה לידי ביטוי בכמה מובנים ובכמה רבדים, לא רק בביצוע עבירות פליליות. שחיתות היא גם כאשר בא הרוב בבית המחוקקים ומנסה לרמוס ברגל גסה את הדמוקרטיה ואת שלטון החוק. אם הייתי צריכה לדמות את בית המחוקקים עכשיו, הייתי אומרת לכם: תסתכלו, דגל שחור מתנוסס מעל בית המחוקקים. דגל שחור מתנוסס זה ההקבלה לפקודה בלתי חוקית בעליל. כשהדגל השחור הזה מתנוסס זה כשהרוב לוקח את כוחו ורומס את הדמוקרטיה, שהיא שנתנה לו את הכוח להיות הרוב.
ולמה הכוונה? קרו פה בכנסת זו שני תהליכים כמעט מקבילים. חלק מסיעות הקואליציה רצו להעביר חקיקה על בסיס אידיאולוגי שהיא חקיקה אנטי-חוקתית ואנטי-דמוקרטית, אבל מה לעשות שכשיש חקיקה שהיא אנטי-חוקתית או אנטי-דמוקרטית, אז יש בית משפט העליון, בג"ץ, שבא ואומר: סליחה, עד כאן. זה חוק שאני, היועץ המשפטי לממשלה, לא יכול להגן עליו; זה חוק ששופטי בג"ץ לא יכולים לקבל אותו. ואז אנחנו שומעים: שופטי בג"ץ הם שמאלנים, שופטי בג"ץ הם פוסט-ציונים, בואו נחליש את בית המשפט העליון, בואו נעביר חקיקה עוקפת בג"ץ, וכל מיני דברים שהם מסע דה-לגיטימציה לבית המשפט העליון ולשלטון החוק. למה? כי הם מנסים להעביר חקיקה אנטי-חוקתית ואנטי-דמוקרטית. זאת הזרוע האחת. המטרה שלה – לשים x על בית המשפט העליון, שהציבור לא יבטח בו, או בכל מערכת המשפט.
במקביל התחיל תהליך נוסף. ראש הממשלה נמצא תחת חקירות. אני מזכירה לכם את אותו הלילה שעמדנו פה והתחלנו לשמוע איך המשטרה – המשטרה הם שמאלנים. אז התחיל מסע דה-לגיטימציה לכל שומרי הסף, לא רק לבית המשפט העליון וליועץ המשפטי – למפכ"ל, למבקר המדינה, למערכת המשפט, למשטרה בכלל, עם זלזול כל כך מובנה וכל כך עמוק בשלטון החוק, במשטרה. התחילו יוזמות חקיקה מופרכות, ממש מוטציה של חקיקות: החוק הצרפתי, שכל מה שהוא נועד זה רק לאפשר לא לחקור ראש ממשלה על דברים חמורים – על רצח, על אונס, על סמים, שלכל הדעות זה מאוד חמור. אבל הדברים ה"לא חמורים", במירכאות – את זה כן ניתן לחקור. על מה? על שוחד, על שחיתות, על מרמה. מה המסר שחלחל פה לציבור? שחיתות ומרמה זה לא חמור, זה לא כמו העבירות האחרות.
ואחר כך הגיע החוק ההמלצות – חוק ההמלצות, שיביא אותנו לפה לשעות של דיון, כי החוק הזה נועד, בהמשך למסע הדה-לגיטימציה, גם לזרות חול בעיני הציבור; הוא נועד שהציבור לא ידע על מה החשדות. הוא בעצם חוק שנעשה בו מעשה אלים ובריוני בחסות הפרלמנט. בניגוד לתקנון העבירו את הדיון בו מוועדת חוקה לוועדת הפנים, אף שזה בכלל לא נמצא באג'נדה או בסעיף החוק של ועדת הפנים. זה עבר לוועדת הפנים כי מנהל הוועדה הוא מציע החוק. אחר כך, כשחבר הכנסת בני בגין אמר שלא יתרום את ידו – את אצבעו, יותר נכון – לתמוך בחוק הזה כשהוא חל על ראש הממשלה, איך מצאנו את עצמנו? מצאנו את עצמנו שמאיימים עליו וגורמים לו ומוציאים אותו, בניגוד לעמדתו ודעתו, מחברות בוועדה. אם זאת לא אלימות ובריונות פרלמנטרית, אלימות ובריונות פרלמנטרית מה הם?
אתם זוכרים את המפכ"ל עם השכר שלו? אתם זוכרים את החמגשיות? אתם זוכרים את כל הנושאים האלה שבאו להגחיך את המשטרה, את השוטרים, את המפכ"ל בעיני הציבור? כל זה כדי שבבוא היום, כשיגיעו ההמלצות, הציבור כבר לא יראה, הציבור כבר לא יקשיב, הציבור כבר לא יאמין לגופים האלה.
כך קרה שיד אחת רצתה לגדוע ורוצה לגדוע ולהחליש את בית המשפט העליון ואת מערכת המשפט, כי יש לה יוזמות לחקיקה אנטי-חוקתית ואנטי-דמוקרטית, והיד השנייה רוצה להחליש בדיוק את אותה מערכת – את בית המשפט העליון, את המשטרה, את המפכ"ל, את מערכת המשפט ואת שלטון החוק – כדי להסתיר חקירות וכדי להסתיר מהציבור וכדי לטשטש ולתת גוון לא מחמיר לעבירות חמורות מאוד. וכשאני רואה את שני הדברים האלה וכשהציבור רואה את זה, אי-אפשר שלא לומר: זה אותו הדגל השחור שמתנוסס מעל בית המחוקקים.
ואז קרו שני דברים. הציבור אמר: עד כאן. במוצאי שבת התארגנו בהפגנות ומחאות בכל רחבי הארץ, ובעיקר בהפגנות ברוטשילד, מה שמכונה "הפגנות רוטשילד", כשהציבור זועק: די. וכל המלעיזים שבאו ואמרו: אלה הפגנות פוליטיות, הן משתייכות רק לצד אחד של המפה – תסתכלו מה קרה במוצאי שבת האחרון – הפגנת הימין, אנשים מהימין שבאו ואומרים: עד כאן. איך הגענו למצב שזורקים במדינה שלנו את כל הערכים שגדלנו עליהם, את כל הערכים שינקנו, את שלטון החוק, את הדמוקרטיה, הנהגה אחראית שרואה את העם; הנהגה אחראית שלא מאפשרת חודשים על גבי חודשים לנכים למחות ולסגור כבישים, לשכב על כבישים, אלא מייד מטפלת בהם, לא נותנת להם להגיע להם להגיע למצב הזה, לא רק כשהיא בשפל; הנהגה שבאה ואומרת: אנחנו נעביר חוקים לילות שלמים, בסערה, תוך כדי דיוני מרתון, אבל אלה יהיו בעד קשישים, בעד ניצולי שואה, בעד ילדים חולי סרטן, בעד בעלי מוגבלויות, בעד משפחות צעירות. זה לא יהיה מרתון של חוקים פרסונליים להגן על ראש הממשלה ועליו בלבד.
הציבור הזה, שכבר לא קשור לימין ולא קשור לשמאל ולא קשור למרכז, אומר: די. וזאת הסיבה שאנחנו עומדים פה היום, וזאת הסיבה שאני וחבריי נעמוד פה שעות על גבי שעות – כי אנחנו לא ניתן לדבר הזה לעבור בקלות. אנחנו נמחה, אנחנו נודיע ונזעק. כשאומרים לכם שחוק ההמלצות לא חל עכשיו על ראש הממשלה – אז מה אם הוא לא חל על ראש הממשלה? הוא בטח ובטח לא נוגע עכשיו לכל הציבור. הוא נוגע אך ורק לשתי קבוצות: לנבחרי הציבורי ולראשי ארגוני הפשיעה. לציבור הקטן, זה שנחקר, זה שאולי אפשר לרמוס אותו באמת, עליו הוא לא חל. על 15,000 תיקים הוא לא יחול. הוא יחול על בין 200 ל-400 תיקים, רק של פשיעה חמורה של ארגונים ואך ורק של נבחרי ציבור, רק מי שיש לו פרקליט מלווה. פרקליט מלווה, מה לעשות, יש רק בתיקי פרקליטות ורק בתיקים החמורים. אז זה מה שאתם רוצים להעביר פה? זה החוק שכל כך חשוב?
והנהגה, אני אגיד לכם איזו הנהגה אנחנו צריכים: הנהגה שהיא לא מפלגת, הנהגה שהיא לא משסה, הנהגה שהיא לא לועגת לאנשים רק כי הם חושבים שונה; הנהגה שלא לועגת לא לאנשי תקשורת ולא לציבור ולא לזרמים בציבור; הנהגה שלא עושה במדינה כבשלה; הנהגה שאכפת לה מהאזרח. כי מה שקורה פה עכשיו זה שהקואליציה הזאת, הממשלה הזאת – ראש הממשלה הזה בטוח שכולנו שחקנים במשחק ההישרדות שלו. הראשונים לשחק ולשלם את המחיר זה הציבור. הדבר הזה לא יכול לקרות יותר.
אז דגל שחור מתנוסס מעל בית המחוקקים. אנחנו פה כדי להתריע עליו. אנחנו פה כדי לומר: עד כאן. אנחנו פה כדי לומר את החשוב מכול: מערכת שלטון החוק, מערכת המשפט, משטרת ישראל, הפרקליטות, ספגו פגיעה קשה. הציבור היום נוטה לא להאמין בהם. הציבור היום – זה עבד. בואו נודה על האמת, הסיפור הזה עבד. צריך להחזיר את אותו אמון. להחזיר את האמון לא יהיה פשוט, כי זה כבר חלחל לעומק, אבל אנחנו נעמוד ואנחנו נזעק, כי מדינה דמוקרטית בלי מערכת משפט עצמאית, מערכת משפט שלא תלויה לא בפוליטיקאים ולא בחסדיהם, היא לא באמת מדינה דמוקרטית. כי מערכת המשפט ובית המשפט העליון היום מגינים על המיעוט, על זכויות הפרט ועל החלשים, ומחר הם יגנו בדיוק על מי שרוצה לדרוס אותם היום. לכן המערכת צריכה להיות בלתי תלויה ולא עצמאית.
לסיכום, הימים האלה הם ימים מאוד מורכבים, הם ימים מאוד קשים. אני יכולה לשתף שרבים בציבור פונים אליי ואומרים: מה קורה אצלכם שם, בבית המשוגעים? מה קורה אצלכם בכנסת? הם נושאים אלינו את עיניהם והם מצפים מאיתנו לשיח אחר; הם מצפים מאיתנו להנהגה אחרת; הם מצפים מאיתנו להוביל את המדינה בעיתות שבהן המזרח התיכון בוער, ואנחנו רואים גם מה קורה באירופה ובארצות הברית. במקום להתעסק בהובלת המדינה ובמקום להתעסק באמת עם מה שצריך, אנחנו נאלצים להתמודד עם העברת חוקים פרסונליים.
אנחנו פה כדי לומר: עד כאן. אנחנו פה כדי לומר לציבור: סבלנות. יבוא יום, והוא לא רחוק; הממשלה הזאת תמלא את ימיה ואו-אז תגיע הנהגה אחראית. הנהגה שרואה את הציבור, בטח ובטח לא הממשלה שיש היום. תודה.
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה רבה לחברת הכנסת רויטל סויד. חבר הכנסת נחמן שי, בבקשה, אדוני. אדוני, עד 25 דקות לרשותך.
נחמן שי (המחנה הציוני):
תודה רבה. גברתי היושבת-ראש, חבריי חברי הכנסת, אנחנו בפתחם של שלושה ימים אינטנסיביים של דיונים. אנחנו רק מתחממים ומתכוננים לשלושת הימים האלה.
יהיו בוודאי אנשים שיתמהו: על מה הם מבזבזים את הזמן שלהם בכנסת? על מה הם מבזבזים את הכסף שלנו? שילכו לעשות משהו יותר פרודוקטיבי. אולי, אבל אני חושב שהמאבק הזה שאנחנו הולכים לנהל בשלושת הימים הקרובים – ואני מקווה שלא נעצור אותו בדרך – הוא מאבק עקרוני וחשוב מאין כמוהו, כי הוא מאבק על היסודות, על העקרונות, על הערכים, על הבסיס שעליו קמה ומתנהלת מדינת ישראל.
אנחנו לא חיפשנו את המאבקים האלה; אנחנו לא זקוקים להם. אנחנו מאמינים שמדינת ישראל היא מדינה יציבה, מדינה שתתקיים לנצח, ולא כמו שראש הממשלה קצב לה לאחרונה, 100 שנה, כי הוא השווה אותה עם מדינת החשמונאים ששרדה רק 70 שנה ואמר: אני מקווה שנגיע ל-100. אני מקווה שנגיע ל-1,000. לאן אנחנו ממהרים – נכון, חבר הכנסת פרי? אנחנו מקווים שמדינת ישראל תחיה לנצח; לא תשרוד – תחיה לנצח. אבל היא לא תחיה והיא לא תשרוד והיא לא תתקיים אם היא תאבד את הערכים המוסריים שהם לחם חוקה, שבלעדיהם היא לא מדינת העם היהודי.
והוויכוח הזה והדיון הזה הוא לב-ליבה של המציאות שאנחנו חיים בה היום בכנסת ישראל. זה לא היה כך. אני כבר הגעתי לבית הזה לפני למעלה משמונה שנים. אני זוכר דיבורים שהיו אז, אבל בשנה, שנה וחצי האחרונות השתנה הכיוון שהכנסת מתנהלת בו. מדי יום אנחנו נחשפים לחוקים חדשים שאני רק תמה מאין הם לקוחים. מי הביא אותם? מי חשב עליהם? בואו נדבר, למשל, על החוק שרוצה עכשיו שר הביטחון להוביל בעניין עונש מוות למחבלים. אגב, לידיעתו של השר ליברמן, גם היום בית משפט צבאי יכול, פה-אחד, להטיל עונש מוות, והינה, כבר 50 שנה שאין מטילים עונש מוות. אולי יודעים משהו שאין השר ליברמן יודע. אולי. והינה, התשובה היא: כן – שדווקא האנשים שמדינת ישראל הציבה בחוד של המאבק בטרור – חברי יעקב פרי היה אחד מהם במשך שני שלישים מחייו ונלחם בטרור; הארגון שהוא עמד בראשו, שירות ביטחון כללי – עמד בראשו – עושה קסמים בעבודתו, צריך לומר. אתמול פגש ראש השב"כ נדב ארגמן את חברי ועדת חוץ וביטחון של הכנסת. אני לא אדליף לכם מה היה בפגישה, אבל אני יכול להגיד לכם בכל זאת, מפני שהדברים כן יצאו בדרך כזאת או אחרת, שנדב ארגמן מתנגד להטלת עונש מוות על מחבלים. האיש שמדינת ישראל האצילה לו את הסמכות ואת האחריות – ושם, אגב, סמכות ואחריות נושקות האחת לאחרת – הטילה עליו את האחריות והעניקה לו את הסמכות להילחם בטרור – הוא לא רוצה עונש מוות. זה לא שיש לו איזושהי סימפתיה יתרה למחבלים ולטרור. אל תחשדו. האנשים שלו חשפו בשנה האחרונה למעלה מ-1,000 ניסיונות פיגוע; מאות מקרים שבהם תושבים ביהודה, שומרון וגם בעזה תכננו פיגועים, והם חשפו אותם. אז זה לב-ליבו של השב"כ, ועם זאת, הוא נגד, מפני שהוא יודע את מה שידעו קודמיו; את מה שידעו הרמטכ"לים, כולל הרמטכ"ל הנוכחי; את מה שידעו ראשי מוסד; את מה שידעה כל הקהילה הזאת – שלא שהמחבלים האלה הם לא בני מוות – הם בני מוות – אבל אם אפשר, תוך כדי וכדומה – לא נחזור לכל המגבלות – כאשר הם נתפסים, וכאשר הם עומדים לדין הם יקבלו חמישה מאסרי עולם כמו ברגותי, אולי יותר, והם לא יצאו לעולם מהכלא, אבל לא גוזרים את דינם למוות.
אבל עכשיו יש איזשהו טירוף מערכות, טירוף מערכות, וכל אחד מקבל את החוק שלו. כמו בסיפור על הדובים, שבוודאי חברתי מכירה אותו: זה קיבל, ההוא קיבל, ולמי לא נשאר? למי לא נשאר? לא נשאר לזהבה, או לדובים – אני כבר לא זוכר את כל סיפורי האגדות האלה, אני צריך לחזור וללמוד אותם. לא נשאר. אז לא נשאר לחבר הכנסת ליברמן ולסיעה שלו שום דבר, אז הם אמרו: למה לא נביא חוק לעונש מוות? והיום כשהממשלה חלשה ושברירית, והכול עובר, אמרו: יאללה, למה לא? בואו נעביר, נראה מה יקרה. אני רוצה לראות את הדיון בממשלה, להיות הזבוב על הקיר כשהנושא הזה יעלה לסדר-היום. אני רוצה לשמוע מה יגידו שם אנשי קהילת הביטחון. אני יודע מה הם יגידו. הם לא יתקפלו, ולא יעזור שום דבר, כי הם אנשים שעומדים על דעתם, ויש להם קו מחשבה סדיר ועקבי, ולא משנה להם, לצורך העניין, מה אומר השר הממונה, כי הם אנשי מקצוע, והם מגישים חוות דעת מקצועית. והם יגידו שעונש מוות הוא דבר רע. אני מניח שהממשלה לא תוכל להתעלם מדעתם, כי אם היא תתעלם מדעתם אז בסוף החוק הזה ימצא את דרכו שוב – לצערי, אני צריך לציין – לבית המשפט העליון, ובג"ץ ידון בו, ואני ממש לא רוצה לראות יותר חוקים שבג"ץ משגר אותם בשיגור ישיר מהגבעה הסמוכה אל הבית הזה ואומר: החוק לא חוקתי, ועכשיו תבדקו אותו מחדש. לא רוצה. אני לא רוצה לעלות כל פעם לרגל לבית ההוא. אני חושב שהבית הזה יודע לקבל את ההחלטות שלו לבד, ואני חושב שההחלטה צריכה להיות: להתמיד בקו הנוכחי.
כי למה הם מתנגדים לעונש מוות? הם מתנגדים מפני שהם יודעים שהוא לא ירתיע. עונש – תכליתו להרתיע; תכליתו להבטיח שמחר או מוחרתיים – ככל האפשר להבטיח – לא יופיע עוד מישהו וינסה להרוג ולטבוח, אם אפשר. אז אם הם היו חושבים שעונש מוות סוגר את השורה הם היו עושים את זה. אבל האנשים המנוולים האלה שבאים לרצוח – פעם בסכין ופעם בירי, פעם במכונית ופעם בדחפור, באיזה כלי שהם בוחרים – הם לא חוששים למות. המוות לא מרתיע אותם. ההפך. לפי אמונתם הוא אפילו משהו מושך, ואולי כדאי למות – מי יודע מה מחכה לנו בחיים שאחרי? אז בואו נעשה את המאמץ. ואם אנחנו זוכים בזכות גדולה והישראלים הורגים אותנו תוך כדי או אחרי – איזה הישג, איזו שליחות, גאווה גדולה, המשפחה, הסביבה; כולם יעריצו אותנו. אנחנו לא צריכים לשחק לידיהם. אנחנו לא צריכים לתת להם את ההנאה הזאת, את הכבוד הזה. ולכן, לא יהיה עונש מוות. ואני אומר עוד פעם: מבחינתי, דינם מוות, אבל זה תוך כדי ביצוע מעשה ההרג והטבח שהאנשים האלה מעורבים בהם, אם אפשר, לא אחרי, לא עשר דקות אחרי; בזמן, תוך כדי, ואם זה לא, אז לא, ואז נשארים איתם. אגב, גם מדינות אחרות בעולם לא מוציאות להורג. רוב מדינות העולם. אלה שאנחנו מתייחסים אליהם – בואו נגדיר את עצמנו באיזו קבוצה מסוימת. אני באמת לא יודע, לא הייתי משווה את עצמנו לאיראן. שם, כנראה, כן. אולי עוד כמה – אולי גם בצפון קוריאה.
יהודה גליק (הליכוד):
בארצות הברית?
נחמן שי (המחנה הציוני):
בארצות הברית לא מוציאים מחבלים. מוציאים רוצחים של ילדים ושל נשים ושל גברים, אבל לא מחבלים. אם תזכור אחורה – תסתכל, ידידי חבר הכנסת יהודה גליק, הם לא הוציאו להורג טרוריסטים, גם כשיש להם אותם. ראה את האירוע במרתון בבוסטון: הם תפסו אותם – הם לא דנו אותם למוות. ולא רק בבוסטון. תזכור. אני הלכתי ללמוד את זה. וגם אותו שייח', ששכחתי את שמו כרגע, שהיה אחראי לאותה מכונית שנכנסה מתחת לתאומים בפיגוע הראשון בתאומים, וניסו לפוצץ איזו משאית – גם כן. ואני לא חושב שארצות הברית לא רוצה להיפטר מהאנשים האלה.
אז אם הלכו שם מעבר להרי החושך כדי לחסל איזה מנהיג טרור – זה סיפור אחר לגמרי, ואנחנו לא יודעים באמת מה קרה בדיוק כשהם נכנסו הביתה. הם מוציאים להורג – ארצות הברית מובילה בעולם – אבל סוגים אחרים – –
יהודה גליק (הליכוד):
מי שרצח ילדה ישנה במיטה שלה? זה כן – – – עונש מוות?
נחמן שי (המחנה הציוני):
אני אומר – אני לעולם לא אצדיק. להפך, אני אשב יחד איתך, ואני אבכה, והיינו יחד באותה שבעה כשבאנו לבכות על אותם מעשי טבח. אבל אם הייתי חושב שעונש המוות הזה ימנע את המחבל הבא הייתי מוכן לשבת ולדון בכך; הייתי אומר: זה שווה. אבל אני רחוק מלחשוב, וכל העבודות שנעשו בעניין – ותאמין לי, אנחנו כבר 50 שנה בסיטואציה הזאת. אגב, היה טרור גם קודם, ומיטב המוחות שקלו וחשבו, כולל, אני משוכנע שגם מנדלבליט, שהיום הוא היועץ המשפטי לממשלה, ובתפקידו הקודם היה פרקליט צבאי ראשי שנים ארוכות, והנושאים האלה עלו על שולחנו – אני יותר ממשוכנע שבסוף השורה התחתונה הייתה: לא ממליצים לקיים או להוציא אנשים להורג. לא ממליצים.
יהודה גליק (הליכוד):
וגירוש?
נחמן שי (המחנה הציוני):
מה?
יהודה גליק (הליכוד):
גירוש?
נחמן שי (המחנה הציוני):
אם זה אפשרי מבחינת החוק – עשינו את זה הרבה שנים. אני זוכר. היינו מגרשים ללבנון, היינו מגרשים לעזה, היינו מגרשים לטורקיה, היינו מוציאים מגבולות המדינה. מבחינתי, למה לא? הבעיה שגם זה נפסל – הפתרון הזה להביא אותם לגבול, לתת להם בעיטה ולשלוח אותם מאיתנו. וגם זה, אני לא בטוח שזה חכם, מפני שבחלק גדול מהמקרים האנשים האלה חזרו לפעילות טרור, כמו שאנחנו יודעים. אז את זה כבר לא הייתי ממליץ במיוחד. עדיף שהם ישבו בכלא ויירקבו בכלא וזה יהיה סוף חייהם. ולא נצטרך להוציא אותם להורג.
זו דוגמה רק לחוק אחד. אנחנו מתמודדים בכנסת עם שורה ארוכה של חוקים – גם אותו חוק המלצות מפורסם, שאנחנו כנראה נגיע אליו בהמשך היממות הקרובות, ושמקומו לא יכירנו בספר החוקים של מדינת ישראל, כי קודם כול הוא נולד רע, הוא יצא עקום; הוא יצא כשהוא מכוון באופן פרסונלי, וכולנו יודעים שחקיקה פרסונלית היא חקיקה מגונה. לא צריך לאפשר אותה. ואז ראש הממשלה קם ואמר: תשחררו אותי מהחוק ותשחררו את החוק ממני. אין יותר זיקה בינינו. וזו הייתה הנקודה שאם לא הייתה בעיה אולי של כבוד, אולי שמישהו יסמיק, אז עדיף ככה מאשר להמשיך במסלול המגונה הזה ולכפות בסופו של דבר גם על כנסת ישראל וגם על ספר החוקים את החוק הזה. צריך היה לעצור בנקודה הזאת. אבל, כמובן, אנשים לא עמדו בפיתוי, ולא יכלו להתמודד עם זה, ואמרו: נמשיך, כי היינו כבר בדרך, אנחנו לא יכולים לעצור, וכך החוק הזה מגיע אלינו. והוא חוק מיותר, אין בו טעם. הוא חוק שנולד בחטא וימשיך כך את חייו. אני גם מקווה שבסוף הוא לא ישפיע לא על המשטרה בעבודתה, לא על הפרקליטות בעבודתה, לא על היועץ המשפטי לממשלה שיצטרך להתייחס לדברים האלה; פשוט יהיה עוד חוק מיותר אחד שהכנסת חוקקה והעבירה.
אנחנו צריכים להבין: הרבה עיניים מסתכלות אל הבית הזה. הרבה עיניים תולות תקווה בנו ובעבודה שלנו. ראינו את הסקר האחרון של המכון הישראלי לדמוקרטיה: 20% מהציבור בערך מאמין, נותן אמון בכנסת. זה כמעט הכי נמוך. המפלגות – עוד יותר נמוך. למה? כי יש גם קשר בין המפלגות לבין הכנסת. זו נפילה, כי כבר היו שנים יותר טובות. אבל ממה זה נובע? מכך שאזרחי ואזרחיות ישראל שמסתכלים על הבית הזה – קודם כול הם מצפים לראות את החברים בו, מה שהם לא יראו, כנראה; יראו רק בצד הזה, לא יראו בצד הזה, כמובן; וב. הם רוצים להתרשם שהאנשים בבית הזה הם ישרים, הם פועלים באופן ישר, על פי ערכים, ושהם רואים את טובתם של אזרחי מדינת ישראל לנגד עיניהם. זה מה שהם רוצים. ושהעבודה שנעשית נועדה לקדם, להוביל קדימה את מדינת ישראל לעבר עתיד יותר טוב. אני לא רואה את זה. אם אני לא רואה את זה מתוך הבית הזה, אז איך הם יראו את זה? איך הם יתייחסו לדברים שנעשים פה בבית הזה?
חברות וחברים, אנחנו עוברים את התקופה הזאת. אני מאמין שנעבור אותה בהצלחה. אני מאמין שאסור לנו לאבד את התקווה, כי בלי תקווה אין טעם ואין ערך לחיינו. אני חושב שאם אנחנו נתמיד בדרך שאנחנו הולכים בה גם במאבק הזה – למרות שבהצבעה, יכול להיות שבקצה הדרך נפסיד, אבל זה לא אומר שהמאבק הוא לא רלוונטי, הוא לא חשוב, הוא לא מוצדק. היחסים המספריים לא קובעים; אולי טכנית הם קובעים, אבל הם לא קובעים מי צודק ומי לא צודק.
ביתרת הדקות שיש לי, אני רוצה להתייחס בקצרה לנושא אחד שאני עוקב אחריו: המאבק המדיני. זה מתחיל בכך שהגוף שעליו הטילה מדינת ישראל לנהל את מאבקיה המדיניים, הגוף הראשי, משרד החוץ, נמצא במצוקה גדולה. המחזה המביש שבו צפינו בשבוע שעבר, לפני חמישה ימים – מאות עובדי נציגויות ישראל בערים שונות בעולם הפגינו בגלל עיכוב הרפורמה על תנאי העסקתם. הם הפגינו על רפורמה. זאת אומרת, מי שעבר ליד הנציגויות של ישראל בשורה ארוכה של ערים – ניו יורק, וושינגטון, בוסטון, סן פרנציסקו, יוסטון, לוס אנג'לס, טורונטו, בוגוטה, ברלין, מינכן, פריז, לונדון, רומא, בריסל, טוקיו, צ'אנג דו, טשקנט – עמדו שם אנשים וצעקו: די לניצול; דורשים שכר הוגן; ציונים ועניים, ציונים ועניים. עכשיו, זה לא BDS, זה לא BDS. זה לא הלוחמים שהם בעד הטלת חרם על מדינת ישראל או עיצומים נגדה מסוגים כאלה ואחרים, שאני יכול לדבר על זה אם יישאר לי זמן – אם יש לי רק 25 דקות זה קצר, אבל אני מבטיח שבסיבוב הבא אני אתייחס בהרחבה לנושאים האלה של BDS, אבל אני רוצה לדבר על משרד החוץ.
חברתי ציפי לבני עמדה בראש המשרד הזה תקופה ארוכה והכירה אותו מקרוב. המשרד הזה הורק. עיקרו אותו. לקחו מתוכו, עקרו מתוכו, סמכויות ותחומים מרכזיים, והעבירו אותם לכל מיני משרדים אחרים או שחקני חיזוק. למשל, את הנושא של המאבק באותה תנועת חרם נגד ישראל הטילו על המשרד לעניינים אסטרטגיים. והינה, אותם תקציבים שמשרד החוץ – שהוא משרד מקצועי ממדרגה ראשונה, עם אנשים טובים, נאמנים, פטריוטים אמיתיים, שהם חיילי הקו הראשון המדיני שלנו, הם הלוחמים בקו המדיני הראשון שלנו, שמשוועים לאמצעים כספיים.
לאחרונה שלחו אותם לשנורר כסף לחגיגות יום העצמאות. אני יודע את זה ממקור ראשון. טלפנו אליי מאחת הפדרציות של הקהילות היהודיות בארצות הברית, אמרו: תקשיב, היה אצלנו היום הקונסול הכללי של ישראל, ובא לבקש מאיתנו כסף. הסתכלנו עליו ואמרנו לו: הלוא בדרך כלל זה ההפך – אנחנו באים ונותנים לכם כסף כדי לשלוח אותו למדינת ישראל, עכשיו אתה מבקש כסף מאיתנו כדי לעשות אירוע בקהילה שלנו למען ישראל? את חגיגות ה-70 של מדינת ישראל העצמאית, הסוברנית, עם תקציב של 500 מיליארד שקל, שולחים את השגרירים ואת הקונסולים הכלליים של ישראל לבקש טובות מפדרציות יהודיות, ממנהיגים יהודים, לשנורר כסף, נציגים רשמיים של מדינת ישראל? זה מראה את עומק הנפילה של אנשי משרד החוץ. אין להם ברירה. הוא רוצה לעשות אירוע בעיר שלו – הוא הולך לבקש מהפעילים בקהילה שייתנו לו כסף לעשות אירוע. הם אומרים: ניתן לכם – לא ניתן לכם; ניתן למדינת ישראל, אנחנו מכבדים אותה, אבל לעשות אירוע בעיר שלנו – בשביל זה אני אתן לכם כסף?
המשרד איבד את המאבק המדיני, שזה לב העניין, המאבק המדיני – נקרא לו "האזרחי" – ועוד השאירו אותם לטפל במדינות, אבל לקחו מהם את כל התפקיד שהולך ונעשה חשוב יותר ויותר של מאבק בתוך החברה האזרחית, עם החברה האזרחית, על החברה האזרחית. לקחו מהם, העבירו את זה למשרד אחר, והעמידו לרשות המשרד הזה מאות מיליוני שקלים. משרד החוץ, שהוא מקצוען, מבקש הרבה פחות כדי לעשות את העבודה. אמרו לו: לא, אתם תזוזו הצידה. אנחנו נעשה את העבודה הזאת. והם עושים אותה אחרת, והם עושים אותה בלעדיהם, פה ושם בצורה מוצלחת, ופה ושם בצורה מוצלחת פחות. נדבר על זה, הבטחתי. אני עוד אחזור לזה, יש לי הרצאה ארוכה ומוכנה בסוגיה הזאת. אבל אני שואל: מה יהיה על משרד החוץ? היחסים עם ארצות הברית – לא בידיהם; היחסים עם ירדן – לא בידיהם; היחסים עם מצרים – לא בידיהם; כל מיני סוכנויות וגופים כאלה ואחרים או משרד ראש הממשלה או ראש הממשלה עצמו. הם כולם לקחו את זה מתוך משרד החוץ, והוציאו את התפקידים האלה החוצה, ואחר כך עוד כל מיני פונקציות ותחומים שמשרד החוץ היה אמון עליהם, והוא איבד אותם.
זאת אמירה. דווקא כשראש הממשלה מחזיק את משרד החוץ, והייתם אומרים, זה הזמן להקפיץ ולהעלות ולדחוף את המשרד הזה למקום הראוי לו כבר הרבה שנים, וקורה בדיוק ההפך – המשרד מוסט הצידה. נכון, ראש הממשלה נוסע בעולם, פוגש – פה ושם אפילו בהצלחה – ראשי מדינות. מאה אחוז, יפה. אבל מה עם המשרד? מה עם המשרד? העובדים שלו עומדים מחוץ למתקנים וצועקים ואומרים: 1,500 עובדי הנציגויות לא יחתמו על חוזה ההעסקה שלהם לשנת 2018 עד שלא תאושר אותה רפורמה. ותאמינו לי, אני כבר זוכר חמש שנים לאחור שמדובר על הרפורמה הזאת, והיא לא יוצאת לפועל. ולא אמרנו שום דבר על העובדים המקומיים בנציגויות של ישראל, שרבים מהם נמצאים איתנו בקשר, והם מקבלים שכר רעב. אז יש להם הכבוד, באמת, לעבוד בנציגות של ישראל, והם רוצים ומאמינים, באמת, והם אנשים טובים וגם בעלי יכולת – חלק מהם הם בעלי יכולות מקצועיות ממדרגה ראשונה, והם תורמים תרומה אמיתית וחשובה לעבודת הנציגויות. אבל אומרים להם: אתם לא שליחים. גם השליחים מקטרים, גם לשליחים רע. אז אומרים: אתם אפילו לא הם, לכן לא נוכל לתת אותם תנאים שמגיעים לכם, שיכבדו אתכם, שיאפשרו לכם להתקיים בכבוד במקומות שאתם משרתים את הנציגויות, כי אם אפשר לדפוק אתכם אז אפשר, למה לא? זה משהו מאוד ישראלי, מאוד טיפוסי. וכך, כל המערך החיוני הזה, שהוא זרוע חשובה ממדרגה ראשונה למדינת ישראל, מתנהל כבר כמעט שלוש שנים ללא שר. אין שר חוץ. ובאופן טבעי המשרד הזה שוקע.
המאבק המדיני שמדינת ישראל כל כך זקוקה לו – הינה, רק עכשיו הייתה הצבעה בעצרת האו"ם. ראינו, בעקבות ההצהרה של טראמפ – והמשרד עשה כמיטב יכולתו, ואיכשהו היו אפילו כמה הישגים, אני לא אומר שלא, אבל אני רק חושב לעצמי מה היה קורה אם היה משרד חוץ מתפעל מלא; אם היו האנשים שלו מלאי רוח קרב כמו שהם צריכים להיות; אם היה שר שהיה מתמקד רק בענייני המשרד, ולא ראש ממשלה שהתחום הזה הוא רק אחד מהתחומים שהוא מטפל בהם. מה לעשות? יש הרבה על השולחן של ראש הממשלה. לא נדבר כרגע על החקירות, כי זה בנאום השלישי, לא השני; יש לי עוד נאום ועוד נאום, נגיע גם לכך.
אז אני אומר: גם למשרד החוץ מגיעים הכבוד והאמצעים כדי שהאנשים שנמצאים בו יוכלו לעשות את עבודתם. ואומר ועד העובדים: לא נהיה שקופים יותר. על המדינה לעבוד בהתחייבותה אלינו. הובטחה לנו רפורמה עד סוף השנה, נשאר לנו שבוע, ולא נעצור עד שנקבל אותה. "כל רצוננו" – אני מצטט – "הוא להשתכר בכבוד על עמלנו ומסירותנו למדינה שכה יקרה לנו". אין רפורמה, אין חוזים – אין נציגויות לישראל. את זה אומרים. אני מסתכל פה על התמונות המבישות האלה, של עובדי משרד החוץ שעומדים מחוץ לנציגויות וצועקים: תנו לנו לשרת בכבוד את מדינת ישראל, תנו לנו להיות האנשים שלכם בכל מקום שאנחנו יכולים, אבל גם תנו לנו את הכלים כדי שנוכל למלא את התפקיד הזה.
חברים וחברות, יש לפנינו לילה ארוך – ועוד לילה, ועוד לילה ואני מקווה שעוד לילה – אבל אני אומר לכם, אחרי החושך של הלילה והאור והחושך והלילה, אני רואה אור גדול. אני מאמין בעתידה של המדינה, ואני מאמין שהמאבקים האלה שאנחנו נעשה פה יובילו אותנו בסופו של דבר להצלחה שאני מאמין בה – לא רק להכשיל את החוקים האלה, אלא באמת להביא בסופו של דבר את השינוי השלטוני המקווה במדינת ישראל, והוא יגיע. תודה רבה.
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה רבה לחבר הכנסת נחמן שי. חברת הכנסת קסניה סבטלובה, עד 25 דקות גם לרשותך.
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):
גברתי היושבת-ראש, חבריי חברי הכנסת, היום בדיון בוועדת העלייה והקליטה שהוקדש לנושא ההסדרה סביב מלון דיפלומט, אותו מלון שמעניין כרגע את כולם מסיבה אחת פשוטה, ודווקא הסיבה הפחות נכונה: מה יקרה עם השגרירות האמריקנית? האם היא תעבור לשם? האם היא לא תעבור לשם? האם המקום הזה יוקצה כדי שהאמריקנים יעבירו לשם את השגרירות המדוברת כל כך, ומתי זה יקרה, אם בכלל? מי אחראי לזה? מאיזה חומרים יבנו את השגרירות? איפה יניחו את אבן הפינה? אבל מה יעלה בגורלם של אותם ישראלים, כ-500 במספר, שמתגוררים במלון דיפלומט – שהוא, כידוע, פסק מזמן מלהיות מלון, אלא מדובר עכשיו בעצם במקבץ דיור לקשישים, שהצעיר בהם בן 62 והמבוגר ביותר כמעט בן 100. אותם עולים, רובם מחבר המדינות, אבל יש גם ממדינות אחרות – יש בודדים ויש זוגות – כבר כמה שנים חיים במתח ובחרדה, מכיוון שאינם יודעים מה יעלה בגורלם.
גילוי נאות: את דרכי במדינת ישראל – בירושלים, שלשם עלתה משפחתי באוגוסט 1991 –עשיתי במלון דיפלומט. את החודש הראשון העברתי באותו מלון; לשם שלחו אותנו ממשרד העלייה והקליטה בנמל התעופה בן-גוריון, כי כמו לעולים אחרים לא היה לנו לאן ללכת; העבירו אותנו לשם, למרכז הקליטה שהיה בירושלים בשכונה הירושלמית תלפיות. אז עוד לא ידענו את ההיסטוריה הארוכה של אותו בית מלון, שכאמור, הוקם זמן קצר לאחר מלחמת השחרור על ידי כמה חבר'ה שהשתחררו אחרי המלחמה, ואמרו: רוצים לעשות קצת דברים טובים, גם למשפחה שלנו וגם למדינת ישראל, והקימו במקום בית הבראה. כך הכול התחיל. אז בית הבראה אמרנו, אבל מה שכן, הגבולות, כמו שאנחנו יודעים, הולכים ומשתנים. גם עכשיו הם עדיין לא קבועים. מי חשב אז, ב-1949, ומי חשב אז, ב-1952, שתהפוכות הגורל, התהפוכות המדיניות, יהיו כל כך גדולות? אבל זה מה שקרה, והתברר שבעצם השטח שעליו בנו את המלון בלי שהם בדקו כל כך במפות של הישראלים ושל הירדנים זה היה השטח המפורז, השטח הבין-לאומי בין ישראל לבין ירדן, הממלכה ההאשמית. אז בית ההבראה לא ממש התקדם לשום מקום ולא ממש הלך, ואז הסבו אותו לבית מלון, ואז הסבו אותו לבית מלון אחר, ונתנו לו את השם "דיפלומט", כי קיוו שימשכו לשם את התיירים הזרים. אבל עם בואה של העלייה מחבר המדינות, שגם אני וגם גברתי היושבת-ראש חלק ממנה – במהלך הזה הרבה בתי מלון ירושלמים הוסבו לצורך קליטת עלייה.
כשאני מדברת על קליטת עלייה, גבירותיי ורבותיי, אז אני קודם כול רוצה להגיד שלמרות כל הקשיים הרבים מאוד שכל עולֶה וכל עולָה עוברים ועוברות ועברו בעבר ועוד יעברו בעתיד – זה אף פעם לא קל. עלייה זה שווה ערך להגירה, למרות המשמעות הרוחנית שאנחנו מעניקים לזה. אבל הקשיים הם אותם קשיים, וההתאקלמות היא קשה מאוד. אבל למרות שבאו כמיליון עולים כמעט בבת-אחת במהלך שנים ספורות, אף אחד לא גר ברחובות; אף אחד לא היה זקוק לפת לחם. אנשים קיבלו את המעט שהם קיבלו, אבל התמודדו וגם התקדמו וגם בנו פה את הבית שלהם, ובנו את עצמם ואת המשפחות שלהם. ככה בעצם עד היום. אנחנו רואים את אלה שהגיעו כאנשים צעירים בתחילת שנות ה-90, ועכשיו לכולם יש ילדים ואף נכדים, והם כבר מגדלים דור של צברים – של נכדים שלהם או של ילדים שלהם, בני עולים, דור של כאלה שכבר נולדו כאן בארץ ישראל ובמדינת ישראל.
אז כשבאו עולים בירושלים היה מלון שלום, אני זוכרת, והיו עוד כמה מלונות בסביבות השוק. ליד הדוידקה היו כמה מלונות שלשם העבירו את העולים. כששמענו בשדה התעופה, ושאלו אותנו: לאן אתם רוצים ללכת? אימא שלי אמרה: אך ורק לירושלים. זה המקום היחיד שאנחנו רוצים ללכת אליו. למה ירושלים? כי קודם כול הידע על ישראל היה כל כך מועט באותם ימים בברית המועצות. ידענו שירושלים היא בירת ישראל – כן, כן, הרבה שנים לפני דונלד טראמפ אנחנו ידענו שזאת בירת ישראל; ידענו גם שקיימת תל אביב; ידענו גם על חיפה, וכולם אמרו לאימא שלי: תקשיבי, עדיף לך לנסוע לחיפה, כי שם יש תעשייה, ואת כמהנדסת ודאי תסתדרי יותר מהר שם או באזור המרכז. אימא שלי התעקשה על ירושלים.
תשאלו למה? בגלל האוניברסיטה העברית. זה החינוך, אפשר לומר הרוסי, האשכנזי, הפולני, אבל ככה זה היה: כשילד נולד כבר רושמים אותו לאוניברסיטה. אז אימא שלי, עוד לפני שעלינו בכלל, בדקה אילו אפשרויות לימוד יש פה במדינת ישראל, ומה שהיא גילתה – שיש פה אוניברסיטה טובה מאוד שנקראת האוניברסיטה העברית בירושלים. והיא אמרה: מה שלא יהיה – אני הייתי אז בת 12 וחצי כשהיא בכלל התחילה לחשוב על עלייה – אני רוצה שהבת שלי תלמד שם.
אז ככה עלינו לירושלים. בשדה התעופה, אחרי 12 שעות של המתנה – אני זוכרת, באו שני "בואינגים" גדולים, אחד הגיע מרומניה, ואנחנו באנו דרך בודפשט – כששאלו אותנו ממשרד הקליטה: אולי אתם רוצים לעלות לדימונה? כן, הציעו את דימונה – כי יהיה לכם יותר קל להיקלט בעיר קטנה שקולטת הרבה עלייה והכול. ואימא שלי אמרה: אני לא מכירה את דימונה, אבל אני מכירה את ירושלים. תנו לי, אם זה אפשרי. אני רוצה לעלות לשם, כי עליה חלמתי. זאת העיר שלנו, זאת הבירה שלנו, כאמור – שלום לדונלד טראמפ; הוא הגיע לזה הרבה שנים אחרי זה – ואנחנו עלינו לירושלים. לא הכרנו שם איש, לא ידענו לאן ללכת, וקיבלנו מין שובר כזה.
מאיר כהן (יש עתיד):
גם אנחנו, אני זוכר, כשעלינו ביקשנו לירושלים. אמרו: נביא אתכם למקום קרוב לירושלים, ובאנו לדימונה.
היו"ר טלי פלוסקוב:
דימונה קרוב לירושלים?
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):
אני כמובן מזכירה לך את הסרט – סרט כואב, סרט יפה אבל כואב, "סוף העולם שמאלה", ששם בדיוק מתואר הסיפור של אותם עולים שבאו ופתאום גילו להפתעתם שהם נמצאים בנתיבות, בכל אותן עיירות הפיתוח. אנחנו – בלי לדעת את הסיפור הזה, וכן, היה הרבה יותר חופש ואפשרויות לבחור.
יהודה גליק (הליכוד):
– – – את דימונה?
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):
חס וחלילה. חס וחלילה. ואני רוצה להגיד לך שגם בירוחם, גם בדימונה ובכל עיירות הפיתוח יש לי חברים שעושים חיל ועובדים בהייטק, גם במקומות האלה. אבל אני אומרת שאנחנו, אתה יודע, יהודה יקר, עלינו לישראל כשאנחנו יודעים שיש בערך שלוש ערים בישראל: ידענו על ירושלים, הכרנו את תל אביב וידענו שגם קיימת חיפה; קצת נתניה, כי ראינו אותה באיזושהי חוברת יפהפייה של משרד התיירות הישראלי. כמעט עלינו לשם, דרך אגב, כי הטיילת הייתה פשוט מהממת בצילום. זו גם עיר שקלטה המון עלייה, והיא עיר מדהימה. אבל אנחנו הגענו לירושלים, ואני חושבת שכל החיים שלי נגזרו מזה שאני ירושלמית הרבה שנים; עכשיו מודיעינית, אבל ככה זה היה.
קיבלנו פתאום שובר. לאן אנחנו נוסעים אם אין לנו קרובי משפחה, אין לנו חברים, אין לנו אף אחד? אנחנו על מזוודות, סבתא, אימא ואני, בדיוק בת 14. הייתה לי יום הולדת שבועיים לפני שעשינו עלייה, ואימא שלי אמרה שזאת המתנה שלי: אנחנו נוסעים לישראל – זאת המתנה ליום ההולדת ה-14. אז אתם נוסעים למלון, קודם כול. מה מלון עכשיו? שמענו כל מיני סיפורים שאנשים מתגודדים בחדרים קטנים והכול. מה מלון? זהו, פתאום מביאים אותנו. אנחנו נוסעים במונית, שגם היא סופקה מהסוכנות היהודית או ממשרד הקליטה, אני כבר לא זוכרת, ואנחנו מגיעים ממש למלון, מלון במלוא מובן המילה, מלון דיפלומט, שאומנם לא היה הרבה זמן בשימוש כמלון, ואחרי זה הוא הוסב; מבנה יחסית מרשים, ואכן דומה לבית מלון, אבל בתוכו מתנהלים חיים של עולים מקהילות שונות, וזה היה דבר שהדהים – הדהים כאילו איך בתוך מבנה לא כל כך גדול יחסית יש המון אנשים שבאו זה מכבר – באו מחבר המדינות, מאתיופיה, ממקומות שונים מחבר המדינות, ושם התחלנו את דרכנו. העברנו שם חודש ראשון, ואני אגיד לכם שכן התגוררנו בחדר אחד שלושה אנשים וכו', אבל זה היה מקום לגור בו, ואני בטוחה שהרבה אנשים היו חולמים גם על דבר כזה כשהם מהגרים למדינה אחרת ומגיעים למדינה שהיא לא ביתם.
במהלך השנה האחרונה קיבלתי המון תלונות וקיבלתי ממש שאלות וגם זעקות מהציבור שמתגורר עד היום במלון דיפלומט, ורובם אנשים קשישים, שנמצאים ממש במצב חרדה, כי הם התבשרו שהם יצטרכו להתפנות מאותו מלון במהלך שנתיים; ב-2020 כולם יצטרכו לעזוב את הבית הזה, שהיה ביתם מהיום הראשון של העלייה וכמעט עד עכשיו, לחלקם זה 25 שנה ולאחרים זה 20 שנה. לאנשים האלה אין עוד לאן ללכת. הם תלויים בחסדו של משרד העלייה והקליטה, וכמובן, אחרי שאת כל החיים שלהם בארץ הם העבירו בירושלים, הם היו רוצים לשמוע שהם גם יישארו בירושלים ויסיימו את החיים שלהם בירושלים בכבוד. מדובר על גיל ממוצע של 89–90 – אלה החבר'ה שם. אלה לא צעירים שאפשר עכשיו לתזז אותם ולהגיד להם: חבר'ה, בואו תכירו קצת את מדינת ישראל, יש לנו פה גם את ראש העין, מטולה ועפולה וערים מדהימות. הכול טוב ויפה, אבל אנחנו מדברים על קשישים, קשישים שאין להם איש, או שכן יש להם קצת משפחה אבל כולה מרוכזת במקום אחד.
וזה ענייננו באותה ועדה. לפני שבאתי וביקשתי מכבוד היושב-ראש של ועדת העלייה והקליטה דיון על מלון דיפלומט, קודם כול פניתי בשאילתות אל הגברת השרה, שרת העלייה והקליטה סופה לנדבר, ושאלתי אותה מהם הפתרונות שיעמדו לרשות אותם עולים שמתגוררים היום במלון דיפלומט. הם 500 במספר, ויכול להיות שבגלל סיבות טבעיות, מצערות מאוד, הם יהיו קצת פחות, אבל לא הרבה פחות; עדיין אנחנו מדברים על כ-450 נפש שיזדקקו לפתרון בתקופה שלא עולה על שנתיים. מה זה שנתיים מבחינת דיור ציבורי? מה זה שנתיים מבחינת פתרונות דיור במדינת ישראל? אנחנו יודעים, ואתה, אדוני מאיר כהן, אתה ודאי יודע, ואנחנו עוסקים בפרויקטים של דיור. לצערי הרב אנחנו יודעים שזה לוקח הרבה זמן, אחרת – התור הזה של משרד העלייה והקליטה, ועכשיו יותר מ-20,000 איש עומדים בו שהם עולים, רובם קשישים, יותר מ-20,000 איש, 23,500, אחרת היינו מרווים את הצמא הזה כבר מזמן. מה מונע? מה מפריע לבנות? מה הבעיה? כנראה יש בעיות; כנראה יש בעיות מהותיות עם העניין הזה, כי אחרת אנחנו כבר היינו יודעים מזמן למצוא את הפתרונות. אבל לפחות עכשיו אנחנו יודעים שאין.
אני אישית, והמפלגה שלי, אנחנו לא בשלטון, ואולי היינו עושים דברים אחרים, אבל כפי שזה מתבצע היום אנחנו יודעים שהדברים האלה עומדים במקומם ולא זזים כל כך, והאנשים שעומדים בתור של משרד העלייה והקליטה ורוצים לקבל את הפתרון שלהם בתחום הדיור הציבורי ממתינים, לפעמים 15 שנים ולפעמים 20 שנים – כן, אלה זמני ההמתנה. האם זה הגיוני? האם במדינה מתוקנת זה צריך לקרות? לא. לדעתי לא. אז השאלה היא, אם אנחנו עכשיו מדברים על צורך נוסף של כ-500 איש ואישה, האם אנחנו יכולים לחשוב על זה שמשרד העלייה והקליטה פתאום ימצא פתרונות יש מאין? מאיפה הם, סליחה, יקריצו את 500 הדירות האלה? מאיפה הם ימציאו אותן? מה, הם יזיזו את האנשים שעכשיו נמצאים בתור, שהמתינו 15 שנה ושעכשיו הם עומדים לקבל דירה? זה לא נראה הגיוני בכלל.
כשאומרים לי "יהיה בסדר" – זה כמעט הדבר הראשון שלמדתי במדינת ישראל: יהיה בסדר. "יהיה בסדר" זה נפלא, אבל זה לא תוכנית פעולה. אני לא יכולה לסמוך על "הכול בסדר", במיוחד לא כשמדובר בחבר'ה האלה, כשמדובר בקשישים שחרדים. וכן, בצדק הם חרדים, כי הם יודעים שהרבה דברים אחרים, לצערי, לא נפתרים כפי שהיינו חולמים וכפי שהיינו רוצים. בגלל זה הם פנו אליי ובגלל זה הם שולחים את השאלות, שולחים את האנשים שלהם, והם מבקשים תשובה: תגידו לנו, תספרו לנו, תעדכנו אותנו. זה, רבותיי וגבירותיי, הפירוש של המילה "שקיפות". הם דורשים שקיפות, הם רוצים לדעת מה יעלה בגורלם, מה מתכננים מבחינתם. האם יעבירו אותם כולם ביחד? האם ימצאו להם פתרונות בפרויקטים קיימים של הדיור הציבורי? האם יפזרו אותם במקומות אחרים? ומתי כל זה יקרה?
עוד פעם אני אומרת, שנתיים – זה יכול להיות מעט מאוד זמן ולפעמים זה הרבה מאוד זמן. במקרה שלנו זה מעט מאוד. היום, בדיון שיזמתי, גם שמענו מנציגים של עיריית ירושלים. הם אמרו: אנחנו יודעים שהייתם צריכים להתחיל – אתם במשרד העלייה והקליטה – כבר לפני שנתיים; לא לחכות לרגע האחרון, כי ידענו שהרגע הזה יגיע, עם טראמפ ובלי טראמפ. ידענו שב-2020 הקרקע הזאת והבניין הזה יימסרו לרשות האמריקנים, שרכשו את המקום הזה, וזה מה שיהיה. אם זה מה שיהיה, למה לא התכוננו?
הלכנו ובדקנו עוד קצת חומרים. מה שבדקנו ומה שעלינו עליו הוא שכבר ב-2008 מבקר המדינה, ששם לב לכך שיש בעיה מסביב למקום הזה שנקרא "דיפלומט" – גם העלויות נורא גבוהות וגם צריך להאריך את החוזה הזה בכל שלוש שנים, ארבע שנים, ואף פעם אי-אפשר לדעת מתי הם יצטרכו להתפנות – כבר אז הוא אמר: תדאגו לפתרונות חלופיים. ב-2008. אנחנו עכשיו נכנסים ל-2018, ממש בעוד ימים ספורים. כבר לפני עשור מבקר המדינה דרש שיהיו תשובות ופתרונות, ועד עכשיו אין.
אני נמצאת היום בוועדת העלייה והקליטה, ואנחנו שומעים את האדון הנכבד, המנכ"ל של משרד העלייה והקליטה, שבא לסבר את אוזנינו בפתרונות שהם עומדים להציע ובמה שיהיה, ואז אני שומעת ממנו שהתוכנית שיש להם כרגע זה "יהיה בסדר". הם אמרו: תסמכו עלינו, זה בסדר, ואני, בפורום הזה לא אגיד לכם מילה נוספת על זה – בפורום שהוא ועדה סטטוטורית של הכנסת; אני לא אספר לכם ואני לא אגיד לכם. זה סוד, סוד כמוס. למה זה סוד כמוס? למה אנחנו כחברי כנסת לא יכולים לדעת מה מתכנן משרד העלייה והקליטה שיקרה בעוד שנתיים? מה הייתם רוצים שיקרה? מה הצעדים שאתם נוקטים? הרי בשביל זה אנחנו פה.
אז אם הממשלה רוצה שאנחנו, כחברי כנסת, נזכיר לה שהעבודה שלנו זה לא להיות חותמת גומי על כל דבר שהם רוצים וכל דבר שהם מציעים; זה לא להגיד להם: כן, תודה, בטח, בוודאי, הכול בסדר, אם אתם אומרים שבסדר, אז יהיה בסדר. כן, בטח, אנחנו סומכים, אנחנו סומכים על כולם. תרבות הסמוך זרה לי מאוד. היא זרה לי מאוד כי אני רוצה קודם לדעת שב"סמוך" הזה יש בשר, יש לנו תוכנית ממשית. התוכנית הזאת לא הוצגה לנו, וזה, למרות שבמשרד העלייה כבר ידעו לפני שבועות רבים שקבענו את הדיון הזה, ואף ביקשו לדחות את הדיון בשבועיים. דחינו את הדיון בשבועיים, ועכשיו עדיין אין תשובות.
התפתח מצב מאוד לא נעים, כאשר המנכ"ל אומר: לא משנה לי שיש פה עוד אנשים שצריכים להגיד את דברם – יש פה עוד חברי כנסת ויש פה עוד משתתפים שהוזמנו מאותו מלון, יש העובדים הסוציאליים, יש עיריית ירושלים. לא אכפת לי. אני את שלי אמרתי, אני עוזב, אני הולך, אני חתכתי מפה. ככה לא מתנהגים נציגי הממשלה, ככה לא מתנהגים נציגי המשרדים. סליחה, אתם פה צריכים לתת תשובות לנבחרי הציבור. זה תפקידנו. אנחנו באים ומבררים את הדברים האלה לא בשביל עצמנו. לא, אני כבר לא גרה במלון דיפלומט, אני לא צריכה את הפתרונות האלה בשבילי. אין לי שם אף אחד שאני צריכה בשבילי, ולא ספציפית את הפתרון הזה, אבל אני נציגה של הציבור. יש שם כ-500 איש שתלויים בנו. הם תלויים בכל אחד ואחת מאיתנו. הם רוצים לדעת מה יקרה להם.
אז אחד מהדברים שאני דרשתי זה כמובן קודם כול לעדכן את הדיירים ושזה יהיה נוהל קבוע. אם הם נשארו כבר שנתיים, אז בכל שלושה חודשים תעדכנו בכתב, כדי שהדיירים האלה לא יצטרכו לקושש מידע, לא יצטרכו עכשיו ללכת ולחפש, לא יודעת איפה, את העדכונים של משרד העלייה והקליטה. אין להם גישה לאינטרנט, אין להם סמארטפונים. אלה האנשים שזקוקים לעזרה שלכם; לא רק לעזרה – לזה שתבצעו, תבצעו את העבודה שלכם נאמנה. לבצע את העבודה שלכם נאמנה זה לעמוד בקשר עם הציבור שאותו אתם משרתים. לא הם משרתים אתכם, אתם משרתים את הציבור הזה.
ובגלל שכך הדבר, והיום אנחנו לא קיבלנו בעצם שום תשובה מספקת, רק שמענו מעיריית ירושלים שאכן המצב קשה מאוד – ואמרו כמה נציגים, פיני מעיריית ירושלים, מרינה קונצביה מעיריית ירושלים אמרו: תדברו איתנו. למה משרד העלייה והקליטה לא קובע איתנו? כמה פעמים כבר ביקשנו להיפגש איתכם, ואתם פשוט מסרבים לקבוע? למה אתם מסרבים לקבוע? למה אתם לא רוצים לדבר איתנו? למה אתם לא רוצים לשמוע מאיתנו מה יש לנו בעיר, איפה יש לנו מקומות, איפה אין לנו מקומות, מה אפשר לעשות, מה אי-אפשר לעשות?
מה שאמרו כולם, ובזה הייתה תמימות דעים – שאין פתרונות קסם. זה לא שפן שאפשר להוציא מהכובע עכשיו ולהגיד: ואללה, יש לנו פה איזה מקבץ דיור חדש לגמרי שבתוך שנתיים יהיה מוכן, וזהו, אנחנו מעבירים את כולם. זה משהו בלתי מתקבל על הדעת שככה יתנהל וככה יתנהג נציג של משרד ממשלתי, שהוא אמור לספק תשובות לוועדות סטטוטוריות של הכנסת. הוא בא לפה כדי לא לתת תשובות. על מה אנחנו מדברים בכלל? ואחרי זה עוד התלהמות של: מה, ואתם לא סומכים עלינו, ואתם לא מאמינים לנו. סליחה, אבל אנחנו לא בעסק הזה, אנחנו בעסק של עובדות מדויקות.
אז מבחינת עובדות מדויקות, מה שדרשנו כוועדה ממשרד העלייה והקליטה זה שעד סוף המושב הזה אנחנו נקבל את העדכון לגבי התוכניות שלהם, ושגם הדיירים יקבלו את העדכונים האלה בכתב, וכמובן שאנחנו, עם חברי וחברות הוועדה לעלייה וקליטה, אנחנו גם ניזום סיור, נגיע לאותו מלון, נדבר עם אותם תושבים ומהם נשמע, מאזרחים ומאזרחיות; מהם אנחנו נשמע כיצד מעדכנים אותם או לא מעדכנים אותם, איך מתנהלים מולם, האם פתאום קוראים להם לסיור בזק של השרה, שבבוקר היא קבעה אותו ופתאום בערב היא מגיעה. אני בעד ספונטניות, אני עצמי מאוד ספונטנית, אבל אי-אפשר, אי-אפשר שהשרה עכשיו תחליט שהיא עושה משהו, ופתאום בערב אנשים, עוד פעם, שהם מבוגרים, שהם צריכים להתכונן לכל דבר – אני רואה את זה על קרובי משפחה מבוגרים שלי – לכל דבר שקורה הם צריכים זמן מראש לדעת, להתכונן, בשבילם זה אירוע גדול, בשבילם זה אירוע ענק – הדברים פה לא צריכים להתנהל בספונטניות. ספונטניות במקרה הזה לא מתאימה. תכנון ראוי – בהחלט כן.
עוד פעם, אני אגיד לכולם שנבחרי הציבור ומשרדי הממשלה נמצאים פה בשביל הציבור, ולא בשביל עצמם. אף אחד פה לא יכול לשבת מדושן עונג על הכיסא שלו, כשהוא יודע שהבעיות שהמשרד שלו אמון על הטיפול בהן – הבעיות האלה לא נפתרו אז. כשהבעיות האלה כן ייפתרו, אנחנו כולנו נמחא כף ונגיד "כל הכבוד לכם, כי באמת עשיתם עבודה ראויה", אבל זה – כשיגיע. אם מגיע כפיים, אנחנו נעשה, אין שום בעיה עם זה, אבל אם לא מגיע, אז בינתיים אנחנו מצפים לתשובות ואנחנו מצפים לדרכי פעולה. ככה זה בכל דבר.
אני אגיד עוד משהו לגבי אותם הדיירים במלון דיפלומט. כיוון שכרגע הם עדיין נמצאים שם – ודרך אגב, מה שאני שומעת זה בכלל גרוע מאוד. כשאנחנו בעצם יודעים שבעוד שנתיים כולם יפונו, משום מה עד החודש האחרון המשיכו להכניס לשם דיירים חדשים. בשביל מה להכניס דיירים חדשים אם יודעים שהסיפור הזה של דיפלומט גמור? בשביל מה להכניס אנשים חדשים לשם – כדי שבעוד שנה וחצי הם יצטרכו לקחת את המיטלטלים שלהם ולזוז למקום אחר? אי-אפשר למצוא להם עכשיו מקום קבוע? הרי היציבות זו מילת מפתח בגיל הזה, ואנחנו כולנו יודעים.
אז מבחינת היציבות ומבחינת חיי היום-יום של העולים – שעושים הרבה מאוד שעות טלוויזיה ומעט מדי שעות של פעילויות ופעילויות חברתיות וכו' – אני מצדיעה לאותו צוות שמטפל נאמנה בעולים, לא משנה מאיפה הם באו. מדברים שם בשלל שפות, אנגלית, צרפתית, כמובן גם רוסית, אמהרית קצת. אני מצדיעה להם כי הם עושים מעל ומעבר. אין לי שום טענה אליהם. אבל מה שכן, אפשר היה כמובן לעשות כל דבר כדי להוסיף שעות לאותה עובדת סוציאלית, לצוות שיעשה להם קצת חוגים, קצת הפעלה. אנחנו יודעים עד כמה אנשים מבוגרים מרגישים בודדים, במיוחד במקומות כאלה – בתי אבות, מקבצי דיור. אם הם יושבים שעות על גבי שעות במועדונית ששם הם צופים בטלוויזיה ואחרי זה לאט-לאט עם ההליכון הם נעים לכיוון החדר שלהם, שגם שם הם צופים בטלוויזיה, אז מה הם מרגישים בסוף? מה הם מרגישים בסוף? הם מרגישים בדידות, הם מרגישים דיכאון, הם מרגישים שהם נטושים. מדוע אנשים מבוגרים בערוב ימיהם במדינת ישראל צריכים להרגיש כך? אז כל הכבוד על הפעילות ההתנדבותית שיש במקום הזה.
אנחנו, ככה אנחנו מתנהגים כשיש איזה חלל, כשיש איזה void, כשהמשרדים הממשלתיים לא עושים, אז אנחנו – כן, יש אנשים שמתנדבים; זו ישראל היפה. אבל אני תמיד אומרת שלפני שיש פעילות התנדבותית, צריכה להיות תוכנית ממשלתית, צריכה להיות התערבות של המשרדים הרלוונטיים, צריכים למצות את כל האפשרויות שלא מוצו. ובהחלט, אם צריך להוסיף עוד כמה שעות של פעילויות לאותם אנשים, שלא ירגישו נטושים, שלא ירגישו לבד, שמישהו ידבר אליהם, שמישהו יעביר להם הרצאה, שמישהו יקרא להם חדשות ויסביר להם מה קורה במדינת ישראל, הרי זה דבר משובח. הרי אלה אנשים שעשו עלייה, נטשו את החיים שלהם, וכאן במדינת ישראל, כן, לפעמים הם מרגישים: למה באנו? למה באנו אם אנחנו מרגישים בדידות כל כך גדולה?
אז לא רק מקום מגורים, לא רק רפואה טובה – זה הדברים הבסיסיים, זה פת לחם, זה משהו שצריך להיות תמיד – אבל זה גם כל מה שמסביב: זו ההרגשה שהמדינה לא נוטשת אותך, אלא שהיא מסייעת, שהיא עוזרת, שהיא מושיטה יד. ואני יודעת שיש הרבה מקומות בארץ שדווקא המצב הוא הרבה יותר טוב, ומרוב הפעילויות החברתיות אנשים כבר אומרים: טוב, די, באמת, רוצים קצת להיות לבד. הלוואי, הלוואי שזה יהיה המצב גם כאן בירושלים, גם במלון דיפלומט.
ואני באמת פונה היום לכל הגורמים הרלוונטיים, משרד העלייה והקליטה קודם כול, עיריית ירושלים – אני יודעת שאתם ערים למצב הזה – משרד התרבות והספורט: למה לא? תשקיעו קצת בתרבות של הגיל השלישי. כן, השרה גילה גמליאל שהייתה פה, ראיתי אותה, אני קוראת גם לך, השרה לשוויון חברתי. תעשו את מרב המאמצים לעזור לאותם אנשים ישראלים, ישראלים וישראליות. הם נמצאים פה כבר רבע מאה, תעזרו להם, הם תלויים בכם. הם לא צריכים הרבה; הם צריכים קצת אכפתיות, קצת כבוד. תודה.
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה רבה לחברת הכנסת קסניה סבטלובה. חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין, בבקשה, גברתי. עד 25 דקות לרשותך.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
תודה רבה, גברתי היושבת-ראש, חבריי חברי הכנסת, השרה – אני לא רואה שרה.
היו"ר טלי פלוסקוב:
השרה נמצאת.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
היא מתחבאת?
היו"ר טלי פלוסקוב:
הינה היא, שם.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
השרה נמצאת שם, אוקיי. אני בלי המשקפיים.
אני רוצה לספר לכם קודם כול, לפני שאנחנו ממשיכים בדיון הארוך, הממושך והחשוב הזה, צריך להגיד – אני רוצה לספר לכם שרובי המרשלג דיווח שלוטרה נדירה התגלתה הערב בשירותים במועצה האזורית גולן. אתם יודעים, כשאנחנו נמצאים בימים האלה שאנחנו כמו באקווריום – הרבה פעמים דימיתי את זה לאיזה אקווריום – אנחנו נתלים מדי פעם בדברים כאלה שמעוררים חיוך. והלוטרה הזאת, אני מוכרחה להגיד, אני מאוד ממליצה לכם להסתכל על זה ביקום המקביל של הכנסת שנקרא הטוויטר. תסתכלו, פשוט לוטרה אדירה ומדהימה, והיא קצת גרמה לי לחייך. כי בסך הכול רוב הזמן, צריך להגיד, בשבועות האחרונים במיוחד, אנחנו מרגישים איזה מין עוגמת נפש, עננה; הייתי אומרת אפילו בצורה יותר ציורית: חשרת עננים עומדת מעל הכנסת, באמת מין תחושה שגם אם בחוץ יש שמש – והיום לא הייתה שמש בחוץ, אבל גם אם בחוץ יש שמש, פה קודר ועצוב ותחושה קשה מאוד שלא מתעסקים בדברים שבהם צריך להתעסק.
ואני רוצה לדבר איתכם רגע על מתווה הנכים. אתמול הניחה הממשלה – סוף-סוף הממשלה נזכרה להתעורר. בזכותה של האופוזיציה הממשלה נזכרה שהיא הבטיחה לפני כמה חודשים לעשות מתווה לנכים. אני רוצה להגיד לכם משהו, ואני רוצה שכל אחד מאיתנו ינסה להיזכר בימים האחרונים, בחודשים האלה שבהם אנחנו ראינו כאן את הנכים מסתובבים, את חברותיי שמחה בניטה והילית שמואלי, נשים אדירות, שהיו ממובילות המאבק. ראיתי אותן מסתובבות פה ובימים מאוד מאוד קשים, בין טיפולים, ראיתי אותן עוצמות עיניים, רגע מכבות את האנרגיה שלהן, האנרגיה שנועדה למאבק, ושנייה נחות פה בצד, באחת הפינות בכנסת. לא רק הן – את כל הנכים ראיתי פתאום נעצרים, מכבים את הכול – נכון, חבר הכנסת כהן? ופתאום היית רואה אחד מהם באיזו פינה פה, בכנסת. ואני מוכרחה להגיד לך, ברגעים האלה אני פשוט התביישתי, פשוט התביישתי ודמעתי, כי אמרתי לעצמי: איך אנחנו, כנסת ישראל, מגיעים למצב כזה שאנשים שהם הנכים הקשים ביותר שיש לא יכולים לקבל את הסעד שהובטח להם, קיום בכבוד, והם פשוט מוצאים את עצמם מסתובבים כמו פורפרה, יום ולילה פה, שלא לדבר על השעות הארוכות שהם בילו בכבישים?
ובכל פעם שהם חסמו את הכבישים, אני זוכרת אותנו מדברים פה במליאה, אמרנו – רבים מאיתנו לפחות אמרו: אנחנו לא כועסים עליהם, אנחנו מבינים אותם. כן, אנחנו עומדים יותר בפקקים, אבל אנחנו מבינים אותם. ואני מסתכלת על עוגמת הנפש האיומה שנגרמה להם ואני אומרת לעצמי: גם אם היה להם אתמול איזשהו רגע של קורת רוח, במאבק היומיומי הקיומי שלהם זה היה מאוחר מדי, ואולי אפילו מעט מדי. ואני לא מודה לממשלה על הדבר הזה. הרבה פעמים, אתם יודעים, יש מין נוהג פרלמנטרי מקובל להודות לממשלה על הדבר הזה. לא, אני לא מודה להם, כי אני לא מודה לממשלה על כך שהיא הביאה את האנשים האלה להסתובב פה בכנסת הרבה יותר זמן מכפי שהם היו אמורים, הרבה יותר זמן מכפי שהם היו אמורים, ומצאתי אותם כל פעם בפינה אחרת פה בכנסת.
והעובדה שאנחנו נהיינו קהים, שנהיינו עיוורים במידה רבה לחולשות ולקושי של אנשים אחרים, העובדה שהחמלה יצאה דרך השומרים מהבניין הזה, דרך שער פלומבו, עזבה אותו לבלי שוב, היא אחד הדברים הכי גרועים שיכולים לקרות למקום שבו מתקבלות החלטות שנוגעות לכל אזרח ואזרחית במדינת ישראל.
כי הרי מהי הנכות? אין דבר כזה נכים. לנכים יש לקות, מהלקות הזאת יש להם מוגבלות, ומהמוגבלות הזאת אנחנו כחברה רואים בהם נכים. הם עצמם לא רואים בעצמם נכים. הם יודעים שיש להם לקות והלקות הזאת גורמת למוגבלות, שמחייבת אותם להשתמש בקביים או בכיסא גלגלים, או בכיסא גלגלים ממונע; היא גורמת לכך שהם יצטרכו, הם יזדקקו לכל מיני אמצעים וטיפולים וכל מיני דברים מהסוג הזה. אבל אנחנו אלה שהופכים אותם לנכים, ואנחנו אלה שמהם החמלה ניטלה, ואני לא מבינה איך זה קרה לנו. לא איך זה קרה לנו – באמת, העניין הזה זה לא עניין של אופוזיציה וקואליציה. אבל באמת באמת אני נושאת עיניים בכל פעם לממשלה, שהיא גם הממשלה שלי, הגם שלא בחרתי בה, ואני בכל פעם מסתכלת ותוהה לעצמי איך החמלה הזאת יצאה מהשער והיא לא חוזרת לבניין. ואני רואה את זה לא רק אצל הנכים.
אנחנו, חבר הכנסת עפר שלח, חברת הכנסת מירב בן ארי ואני, עומדים בראש שדולת כחול-לבן של כנסת ישראל, גאים בעומדנו בראשות השדולה, עושים כל מה שאנחנו יכולים למען התעשייה הישראלית, עם עוד חברי כנסת רבים ומעולים בבית הזה, שיודעים לומר בצורה מאוד ברורה שבלי תעשייה ישראלית אין כלכלה ישראלית. ואנחנו נערכנו – עפר, כמה? חצי שנה בערך? חצי שנה שאנחנו נערכים ליום התעשייה, יום שבו היינו אמורים – המילה "לקדש" היא מוגזמת, כמובן, אבל להעלות על נס את הדבר המדהים הזה שקרה לנו, והוא החדשנות הישראלית, היזמות הישראלית. רבים קוראים לזה "הגניוס היהודי", ואני אומרת: לא, זה הגניוס הישראלי, כי רק בגלל שאנחנו חברה שיש בה הכלה, ויש בה קבוצות שונות ושבטים, כמו שקורא לזה נשיא המדינה, רק בגלל זה יש תעשייה ישראלית כל כך משמעותית. ואנחנו, בגלל חוק ההמלצות ההזוי הזה, החוק הזה שמעסיק את הבית הזה כבר שבועות, בגלל החוק הזה נאלצנו לבטל את יום התעשייה הישראלית, יום שהתכוננו אליו, אנחנו והצוותים המעולים שלנו, חצי שנה, יחד עם התאחדות התעשיינים.
היו אמורות להגיע לכאן חברות שממצות – ככה, בהרף עין, הייתם רואים מהו היופי של התעשייה הישראלית, בשבועות שבהם אנחנו שומעים רק על פיטורי עובדים בתעשייה הישראלית. בחצי השנה האחרונה בוועדת הכספים היו לפחות חמישה-שישה דיונים שונים, כולל כאלה שכבר עסקו בגל הפיטורים הראשון של עובדי טבע, ומחר היינו אמורים להגיד: לא, התעשייה הישראלית אמורה לצמוח; אנחנו חייבים מהבית הזה להוציא את הבשורה של צמיחה כחול-לבן; אנחנו לא רוצים רק חד-קרן אחד שנקרא מובילאיי. אתם יודעים כמה שנים לקח להמציא את מובילאיי, לפתח את מובילאיי? למעלה מעשר שנים. ואיך פיתחו את מובילאיי? בשיתוף פעולה עיקש ויסודי של אקדמיה, ממשלה ויזמים. אבל אנחנו הרי לא יכולים להסתפק רק בחד-קרן הזה שנקרא מובילאיי, ובכלל, אנחנו לא יכולים להסתפק בחדי-קרן מתעשיית ההייטק. אנחנו חייבים לחזק את התעשייה הישראלית. אבל לא, בגלל חוק ההמלצות נאלצנו לבטל את היום הזה. מאות תעשיינים שהיו אמורים להיות בבית הזה מחר לא יגיעו לכאן.
ואני אגלה לכם עוד סוד: גם את יום המשטרה, את יום ההוקרה לשוטרי ישראל, ביטלו מחר. יש בזה משהו, הייתי אומרת, קצת סאטירי. זה קטע טוב בשביל ארץ נהדרת, שבימים שבהם אנחנו דנים בעבודתה של משטרת ישראל, היינו גם אמורים לציין את יום ההוקרה לשוטרי ישראל. אז כיוון שאנחנו מנסים לסרס את משטרת ישראל, לפחות הם לא יצטרכו לבוא לכאן, לראות אותנו במלוא הבושה שלנו, כשאנחנו מנסים לנטרל אותם ולהגיד להם שהעבודה שלהם לא טובה מספיק ושהם לא יודעים מה הם עושים. כי איך אמר ראש הממשלה בשבוע שעבר? מה עושים עם ההמלצות האלה? ככה, זורקים אותן, ועוד הוסיף גבות של משה נוסבאום. איזה בושה.
אז אנחנו, במקום להתעסק באמת בדברים החשובים של הבית הזה, שבועיים אחרי שאנחנו שומעים על הפיטורים האיומים בטבע, ושבועות שאנחנו מתעסקים בכך ששוטרי משטרת ישראל למעשה לא יודעים לעשות את עבודתם, אז כמובן, גם את מעט הנחת שיש בבית הזה, גם את זה אנחנו נאלצנו לבטל, כי צודק יושב-ראש הכנסת: לא ראוי שוועדות הכנסת יתכנסו במקביל למליאה. ואנחנו, מה לעשות, עם כל הכבוד, האופוזיציה תעשה את תפקידה, והיא תעשה את מלוא מלוא מלוא תפקידה, אל תתבלבלו. אף אחד לא הולך פה הביתה.
אני אומרת לעצמי, אני מדמה את זה לעצמי כמו מערכת של כוכבי לכת. את יודעת, היושבת-ראש, יש מערכת שמש, אבל מערכת כוכבים לא חיובית, כי במערכת הכוכבים הזאת, במערכת כוכבי הלכת הזאת שהצליחה הקואליציה ליצור בכישרון רב, יש שמש אחת. לשמש הזאת קוראים חוק ההמלצות. היא חזות הכול. זה הדבר היחיד שחשוב בבית הזה – זה ואולי קצת חוק הפריימריז. בואו באמת נממן לעצמנו את הפריימריז. אלה באמת הדברים הכי חשובים – הכי חשובים לישראלים שפוטרו מטבע, הכי חשובים לנכים שהיו נרדמים פה בקרן זווית, הכי חשובים לכל אחד מהדיונים פה בבית. הרי בתוך הוועדות אנחנו מקיימים דיונים על דברים שהם באמת באמת נוגעים לכל ישראלי וישראלית, ואנחנו מוצאים את עצמנו, תסלחו לי, מתעסקים בשטויות האלה שאתם מביאים לנו.
ומה שהכי גרוע באמת באמת באמת באמת זה הצביעות, הצביעות. כי יושב-ראש הקואליציה בשבתו כיושב-ראש ועדת הפנים, שעשה כל מניפולציה אפשרית כדי שחוק שהוא המציא יבוא אליו לוועדה ללא הצדקה, הרי התחיל מנקודת פתיחה שבה הוא אמר שמי שזקוקים לחוק ההמלצות הם בעצם אותם ישראלים אנונימיים, אותם אלה שאנחנו לא מכירים, אותם אלה שאנחנו לא יודעים שבגלל חקירה שנפתחה הם איבדו את מקום עבודתם, הם איבדו את משפחתם, הם איבדו את כל מה שהיה להם; כי המשטרה התחילה לחקור, לא הגישה המלצות, ולחלופין כן הגישה המלצות, ואז לא הוגש כתב אישום. 14,000 תיקים, אם אני לא טועה, הוא אמר שיש כאלה. נדמה לי שהפרקליטות אמרה שמדובר בפחות. כמובן, למותר לציין שגם הפרקליטות התנגדה לחוק ההזוי הזה, משום שבמקום חוק שבאמת דואג לאותו אזרח אנונימי, לאותו אחד שבאמת מאבד את כל עולמו ביום אחד, אנחנו דואגים רק לאותם בני-מזל, לאותם 200 תיקים של הסלבים ונבחרי הציבור, לאותם תיקים שבגללם עשרות אלפי אנשים צועדים ברוטשילד מדי מוצאי שבת. וזה בכלל לא משנה, אגב, אם יש שם 20,000 או 30,000 או 5,000. זה בכלל לא חשוב. למה אתם לא מקשיבים לקולות? למה אתם לא מקשיבים לקולות שאומרים לכם: מושחתים, נמאסתם?
כי החוק הזה הוא חוק מושחת. משום שאם החוק הזה היה מובא בדיוק בצורה ההפוכה, שבה נבחרי הציבור הם אלה שמוצאים החוצה, שהסלבריטיז עם הפרקליט המלווה מוצאים החוצה, שתיקי הפשע המאורגן מוצאים החוצה, היינו אומרים: רגע, רגע, רגע, אולי ראוי לדון בסוגיה הזאת. למה אנחנו – אולי באמת כדאי לעסוק בזה. גברתי היושבת-ראש עומדת עכשיו בראש ועדה מאוד מאוד חשובה של תוכנית אב לטיפול בזקנה במדינת ישראל, אבל בואי נגיד את האמת, חברת הכנסת פלוסקוב: מה שמעניין את הקואליציה הזאת זה לא תוכנית האב לקשישי מדינת ישראל. זה לא מה שמעניין אותה. מה שמעניין אותה זה להעביר את חוק ההמלצות, כי זאת ממשלת הישרדות. יכול להיות שאפשר לעשות על זה תוכנית ריאליטי, באמת, "ממשלת הישרדות". יכול להיות שזה מה שצריך. כי אין ספק, אם יש דבר אחד מעוות שקרה פה זה שחוק ההמלצות הובא בדיוק בצורה ההפוכה מזאת שבה הוא היה אמור להיות מובא. במדינה ראויה כמו ישראל – ואני עדיין מחשיבה את עצמנו למדינה הכי ראויה, בוודאי במזרח התיכון, אבל בוודאי אחת הראויות בעולם – איך קרה לנו הדבר הזה? איך קרה לנו הדבר הזה שהחוק המעוות הזה בא לעולם בצורה הזאת?
ותסלחו לי שאני אומרת, קואליציה יקרה, יש כל מיני מרכיבים לקואליציה. הינה, עכשיו, הערב, אנחנו מבינים: בקואליציה שבה מושכים את החוטים של הסוודר לכל המקומות, אין בעיה. חברי כנסת – אני לא אציין מי – אומרים: רגע, רגע, רגע, רגע, לכם חשוב חוק ההמלצות? לנו חשוב חוק ברכה מנוחה. למה אנחנו קוראים חוק ברכה מנוחה? אתם בוודאי רוצים לדעת: לחוק שעות עבודה ומנוחה. זה החוק עכשיו שהכי חשוב לעבוד עליו; הכי חשוב לסדר שמסורת ישראל תהיה אחד השיקולים שהשרים יכולים לשקול אותו. אבל למה? האם זה בגלל שבאמת מסורת ישראל היא כל כך חשובה, או שמא זה משיקולים קואליציוניים של ממשלת ההישרדות? אז אני חושבת שהתשובה היא די ברורה: כל אחד לוחץ איפה שלשני כואב. זאת האמת. אהה, ככה לוחצים כל הזמן, לוחצים אחד לשני: בוא נלחץ, לך כואב פה, לי כואב פה, לך כואב פה, לי כואב פה. איפה הבושה? איפה הבושה? אין. אין. אין. לבושה, באמת, אין לה מקום, אין לה מוצא. אתם יודעים, יכול להיות שיחד עם החמלה היא יצאה משער פלומבו. עכשיו אני צריכה לנסות למשוך אותה בחזרה, את הבושה. אולי זה יעזור, אבל לא נראה לי.
אני רוצה להגיד לכם דבר נוסף. לפני – אנחנו היום ביום שני – לפני שבועיים, קצת פחות משבועיים, הכריז הנשיא טראמפ את ההכרזה – החשובה מאוד, צריך להגיד, בלי טיפת ציניות – שירושלים היא בירת ישראל. כל מי שיושב כאן באולם יודע שלא היינו זקוקים לאמירה הזאת מהנשיא טראמפ. עם כל הכבוד, כולנו משוכנעים שירושלים היא בירת ישראל. אבל אז באה לעולם תזכורת מאוד מאוד כואבת, ואתם יודעים מה התזכורת הזאת? התזכורת הזאת היא הפיטורים של עובדי טבע וסגירת המפעלים בירושלים. עכשיו אני מוכרחה להקדיש כמה דקות יחד איתכם לעניין שבוער בי מיום שנכנסתי לכנסת. ירושלים היא בירת ישראל על הנייר, חברות וחברים, בכתובים, בספרי הקודש שלנו, אבל לא בפועל ולא במציאות, ואת זה צריך להגיד. עמדתי עם עובדי טבע ממפעל מהמפעלים בירושלים, עמדתי איתם מול משרד האוצר, ופתאום הכתה בי ההכרה, היושבת-ראש: הם לא נלחמים רק על מקום עבודתם; הם נלחמים על הזכות לגור בירושלים. כי אם יפטרו אותם, האם יש להם חלופות עבודה? את מגיעה מערד. במקום מגבות ערד, האם נפתח מפעל חדש? ככל הזכור לי, לא נפתח מפעל חדש במקום מגבות ערד. מי אמר שיהיה כל כך קל לפתוח מפעלים חדשים במקום מפעלי טבע שייסגרו כאן? מי אמר?
והאנשים המדהימים האלה, אני עמדתי עם הילדים שלהם – זה היה בעיצומו של חנוכה, הילדים האלה לא הלכו לשום פסטיגל, תאמינו לי. הם באו להפגין עם ההורים שלהם. והילדים האלה הסתכלו בעיניים דומעות על ההורים שלהם. כי אתם יודעים, אני רוצה להגיד לך – ברוך הבא חברי חבר הכנסת מאיר כהן, היושב-ראש – אני מוכרחה להגיד לך, האנשים האלה, הילדים, היו מבוהלים. זה נורא קשה לראות את ההורים שלך במצב שבו אתה מבין שהם איבדו שליטה על החיים שלהם, במצב שבו הם מרגישים אבודים. והייתה שם משפחה עם שתי בנות קטנטנות. הוא עובד שש שנים בטבע, ואתם יודעים מה הדבר המדהים? הרי מה היה בטבע? בטבע, הדבר הכי משמעותי שהיא יכלה לתת לעובדים זה ודאות תעסוקתית. ופתאום גם טבע היא לא מקום בטוח. פתאום העובדים איבדו גם את זה. ואני הסתכלתי על המשפחה הזאת – היא לא הייתה המשפחה היחידה באותו יום – ואני ליטפתי את הבנות, ואני הרגשתי את תחושת האובדן שלהם. אבל תחושת האובדן, חברי חבר הכנסת כהן, היושב-ראש, אני מוכרחה להגיד לך, נבעה לא רק מהעובדה שהם מאבדים את מקום העבודה שלהם אלא מהאופק התעסוקתי שלהם, מהעובדה שהם לא ידעו לומר לעצמם: רגע, אם המפעל נסגר בירושלים, יהיו לי אפשרויות אחרות – יש כאן עוד מפעלים, יש מפעלי תעסוקה.
למה אני אומרת שירושלים היא בירת ישראל על הנייר, היושב-ראש? משום שאתה יודע כמה משרדי ממשלה יוצאים מכאן? אתה יודע שהתאגיד לא עבר לעבוד מכאן למרות שיש בניין שכבר הוכן לו? אתה יודע שרשות החדשנות, רשות החדשנות, לא יושבת בירושלים? אתה יודע שאגף החקירות של רשות ההגבלים העסקיים גם היא יצאה מירושלים? לכולם יש משרדים מפונפנים בתל אביב. אז אני רוצה להגיד לכם כתל אביבית: אני רוצה מקומות עבודה בירושלים, תאמינו לי.
צריך לדאוג לזה שיהיה קל להגיע מירושלים לתל אביב. אלוהים יודע – חבר הכנסת כבל לא נמצא כאן, אבל אלוהים יודע שאלה מאיתנו שעושים את הדרך הזאת לעיתים קרובות, אנחנו נהיינו בני כבודי של הרשתות – אנחנו מדווחים אחד לשני מתי יש פקקים. אבל זה לא משנה את העובדה ואת העיקרון שירושלים חייבת ליהנות סוף-סוף מחלופות של מקומות עבודה. ואתם יודעים, יש כאן גם שתי אוכלוסיות שהן מאוד מאוד מורכבות וצריך גם אותן לרתום לשוק התעסוקה – גם החרדים וגם הערבים. אבל החרדים, ברור לכם שאם יהיו כאן עוד הזדמנויות – אנחנו הרי רואים מה קורה אצל הנשים החרדיות, אנחנו רואים איזה שינויים חברתיים. אם בירושלים יהיו יותר הזדמנויות, ירושלים באמת תהיה בירת ישראל. צריך להבין, ירושלים היא כרגע בירת ישראל על הנייר.
זה נורא נורא נחמד – באמת, בלי ציניות – זה נורא נחמד שגם גואטמלה הכירה בירושלים כבירת ישראל. אני לא מזלזלת בדברים האלה, אני לא מזלזלת, אבל כולנו כאן בבית הזה יודעים שאנחנו לא באמת היינו זקוקים לחיזוקים מבחוץ. עכשיו, אתם יודעים מה, נניח שקיבלנו את החיזוקים מבחוץ. עכשיו בואו נוכיח שבאמת ירושלים היא בירת ישראל. בואו נראה שאנחנו משקיעים בה ונותנים לה את מה שהיא זקוקה לו. ואני אומרת לכם, באמת התחלתי להתעסק עם זה הרבה לפני שהיה סיפור התאגיד, ואתם יודעים, כל הנושא של רשות השידור – האם תשדר מירושלים או ממודיעין – והרבה לפני שהתעסקנו בנושא של סגירת המפעלים של טבע. ואני רוצה לסמן לכם, שימו לב: המפעלים של טבע בירושלים נסגרים רק ב-2019. ממשלה יקרה שלי, תתעוררי. תתעוררי לפני שכל העובדים פה בירושלים הולכים הביתה. ובאים אליי ומספרים לי אנשים מטבע: אל תשאלי, המפעלים האלה הפסידו המון המון שנים. סליחה? זאת הייתה האחריות שלכם, מנהלים יקרים בטבע, אבל אני לא מתכוונת כרגע להתעכב עליהם. אני כרגע רוצה להתעכב על העובדים ועל איך מצילים את טבע ועל איך מצילים גם מקומות עבודה, ואיך דואגים לחלופות תעסוקה.
מעת לעת יש לי ויכוח עם שר התעשייה אם מקומות בתעשייה הישראלית – אתה היית פה, היושב-ראש, אז אתה יודע שאני בכאב מאוד מאוד גדול דיברתי על ביטול יום התעשייה מחר. אז אני דיברתי איתו – לפני כחצי שנה נסגר קו ייצור של סוגת בקריית גת – והיה בינינו ויכוח האם זה חשוב והאם זה משנה או לא משנה שנסגר קו ייצור, שבדרך כלל העובדים, לפחות בשלב הראשון הם עובדים בשכר מינימום, אבל די מהר מתקדמים, כי התעשייה לא יכולה להרשות לעצמה להעסיק עובדים בשכר מינימום, משום שהתעשייה זקוקה לעובדים. והיה בינינו ויכוח – אנחנו רוצים הרי בכל זאת להגיע למצב שעובדים עובדים בעבודות יותר איכותיות, גם בתעשייה, כמובן. זה יעד מבורך. אבל בסוף אני אומרת: הרי אם אין לאותו אדם שגר בקריית גת עכשיו חלופת תעסוקה, אז ממה נפשך? מה עשינו בעניין הזה? ואם לא תהיה חלופת תעסוקה למישהו בירושלים, למישהו עם משפחה בירושלים, הוא לא יחיה בירושלים. אז איזו בירת ישראל זאת בדיוק אם אנחנו לא נדאג לאנשים שרוצים לחיות כאן?
נחמן שי (המחנה הציוני):
נכון.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
שרוצים להתנהל כאן?
נחמן שי (המחנה הציוני):
נכון.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
איך אנחנו נעשה את זה? זה עניין חיוני.
נחמן שי (המחנה הציוני):
נכון.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
תודה רבה, חבר הכנסת נחמן שי. אני יודעת שאתה תומך בדבר הזה, ואנחנו חייבים לעשות עם הדבר הזה משהו בדחיפות, כי זה לא עניין של מה בכך. אנחנו כל פעם – אני כל פעם נדהמת מחדש מכך שהממשלה כל פעם מוציאה עוד משרדים מירושלים ומקימה משרדים מפוארים בכל מיני מקומות אחרים באזור המרכז. מה קרה לכם? מה קרה לכם? איפה סדרי העדיפויות שלכם?
רגע, סליחה, סדרי העדיפויות – אתם זוכרים שקודם יצאה החמלה משער פלומבו? אחרי זה יצאה הבושה, אחרי זה גם סדרי העדיפויות העקומים האלה. הם נשארים פה, וסדרי העדיפויות של הדברים שבאמת צריך לטפל בהם, שנוגעים באמת לאנשים – אגב, המעולים – שהביא לכאן בשבוע שעבר חבר הכנסת יהודה גליק בכנס שהוא יזם, "עושים טוב", שזכינו, חלק מאיתנו, ליטול בו חלק – את כל האנשים המדהימים האלה, אותם היה צריך להביא לכאן לבית הזה כל שבוע. אולי חוקים כמו חוק ההמלצות בכלל לא היו באים לעולם. אבל אנחנו נבלה פה בימים הקרובים ונדבר על כל הדברים הטובים שאנחנו יכולים לעשות כאן אם לא היינו מתעסקים בשטויות האלה. איזה דברים מדהימים היינו יכולים לעשות כדי לטפל בשוויון ההזדמנויות במדינת ישראל; איזה דברים מדהימים היינו יכולים לעשות כדי להוסיף מקומות תעסוקה במדינת ישראל, מקומות תעסוקה איכותיים; איזה דברים מדהימים היינו יכולים לעשות כדי להאכיל את 840,000 הילדים העניים במדינת ישראל.
אתם זוכרים את דוח העוני? לא, כי מי זוכר את דוח העוני? זה כבר לפני שבועיים. כי דוח העוני, יחד עם החמלה שיצאה משער פלומבו, שאחריה יצאה הבושה, שאחריה יצאו סדרי העדיפויות – גם דוח העוני נמצא שם. וואו, הייתה שם ירידה, צריך להגיד, הייתה שם ירידה של 3% בקרב הקשישים. בקרב הגמלאים העניים הייתה ירידה, אבל במספר הילדים הייתה עלייה, וגרוע מכך, שבמספר הילדים לזוג הורים עובדים הייתה עלייה. ואנחנו, במקום לקום נסערים ולהגיד: לא יכול להיות שבמדינת ישראל קרה הדבר הזה, לא יכול להיות שזה קרה לנו, האירוע הקשה הזה – במקום זאת אנחנו מתעסקים בחוק ההמלצות ובחוק הפריימריז ובחוק המרכולים. תאמינו לי, אני בעצמי לא זוכרת. בעצמי לא זוכרת.
ואגב, באופן מדהים הממשלה הזאת, שיודעת להעביר כל חקיקת בזק שהיא רוצה – בא בג"ץ ואמר לה: נו נו נו, את לא יכולה להחזיק – –
היו"ר מאיר כהן:
חבריא, צד ימין, המחנה הציוני.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
– – את לא יכולה, את לא יכולה – תודה רבה, ברושי, על העזרה.
היו"ר מאיר כהן:
אני מבקש.
שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס:
בואי הנה, איילת, בואי הנה. אני הייתי – – – תרדי כבר.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
אתה לא יכול להחזיק – אני לא ארד, יש לי עוד דקה. ואני רוצה להגיד לכם שהממשלה הזאת, שיודעת להעביר כל חוק בזק, את החוק שבג"ץ התחנן לפניה: תעבירי, בבקשה, ממשלה יקרה, תעבירי את החוק שמאפשר לך להחזיק בגופות מחבלים, כדי שתוכלי לשאת ולתת אל מול גופותיהם של אורון שאול – שיציינו ביום שישי הקרוב יום הולדת 24 שלו – עדיין זהבה לא יכולה להתנחם בכך שהיא יודעת שהוא הגיע למקומו.
היו"ר מאיר כהן:
זהבה זאת אימו.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
זהבה שאול, כמובן. למקומו. ולאה גולדין לא יכולה לישון בלילה. והן מגיעות לכאן כל הזמן. איך אנחנו יכולים לסלוח לעצמנו על זה שהם כל הזמן מסתובבים כאן הלוך וחזור? אבל בממשלה שבה מה שחשוב זה חוק ההמלצות, למה שנעביר את זה בחוק בזק? את זה ניקח לדיון נוסף. את זה ניקח לדיון נוסף. כי אם אתם זוכרים, כל מה שיצא דרך שער פלומבו – החמלה, הבושה, סדרי העדיפויות – את זה אנחנו רואים כאן בימים האלה. תודה רבה.
היו"ר מאיר כהן:
תודה רבה, גברתי. תודה רבה. חבר הכנסת דב חנין, בבקשה. גם לרשותך הוקצו 25 דקות.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
תודה לך, אדוני היושב-ראש. עמיתיי חברי הכנסת, כרגיל, שולחן הממשלה בכנסת הזאת הוא ריק בדיונים, גם אם יש שר תורן במליאה, ואני לא בטוח שזה המצב. האומנם יש שר תורן במליאה? לא, אין שר תורן אפילו.
היו"ר מאיר כהן:
אדוני ידבר, אנחנו נוסיף לך את הזמן.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
מאה אחוז. אז לא על חשבון הזמן. אז אני כבר מודה לך מראש. אבל אני יכול לומר לך, אדוני היושב-ראש, שזה המצב הרווח בכנסת הזאת, שלמרות שיש כאן ממשלה מאוד מאוד נרחבת, והמקום של הכיסאות מסביב לשולחן מאוד מאוד צפוף, השולחן הזה בדרך כלל ריק. השרים לא מגיעים לכנסת, לא מרגישים שזו חובתם לשבת כאן בדיונים ולהקשיב, ואפילו החובה הבסיסית הזאת של ייצוג הממשלה בפני הכנסת בדיון שנערך כאן בכנסת – אפילו החובה הזאת איננה מקוימת.
אז אדוני היושב-ראש, ממשלה נעדרת ועמיתיי חברי הכנסת, אני מתכוון לדבר על החוק שאנחנו עוסקים בו, התיקון המיותר, הבעייתי והמסוכן האחרון לחוק התכנון והבנייה. אבל לפני שאני אגיע לעסוק בחוק הזה, אני רוצה לומר כמה מילים על הפיל שניצב במרכז החדר. כי במרכז החדר הזה, כאן, ממש מולנו – –
יהודה גליק (הליכוד):
אין פה אף פיל.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
– – ניצב פיל גדול.
יהודה גליק (הליכוד):
איפה הוא?
דב חנין (הרשימה המשותפת):
פיל ענק.
יהודה גליק (הליכוד):
איפה הוא?
דב חנין (הרשימה המשותפת):
ואני אתאר לך אותו, חבר הכנסת גליק.
יהודה גליק (הליכוד):
– – –
דב חנין (הרשימה המשותפת):
אני אתאר לך את הפיל הזה. הפיל הזה שנמצא במרכז החדר הוא הדבר החשוב ביותר לממשלת נתניהו. הדבר החשוב ביותר לממשלת נתניהו – אני רוצה לאכזב אותך, חבר הכנסת גליק – זה לא ארץ ישראל השלמה, וזה אפילו לא בניית בית המקדש השלישי.
היו"ר מאיר כהן:
סליחה, אדוני, השרה נכנסה. אתה תקבל עוד שתי דקות.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
תודה לך, אדוני היושב-ראש. אם כן, חבר הכנסת גליק, הדבר החשוב ביותר לממשלת נתניהו איננו ארץ ישראל השלמה, ואפילו לא הקמת בית המקדש השלישי על הר הבית, שאתה כל כך, אני יודע, חולם עליו. הדבר הכי חשוב לממשלה הזאת זה להציל את בנימין נתניהו מהמשטרה. איך אני יודע את זה? אני יודע את זה כי אני פשוט מסתכל על התנהלותה של הממשלה הזאת, ואני רואה מה באמת חשוב לממשלה הזאת ומה פחות חשוב לממשלה הזאת.
אז בואו נדבר על הפיל שנמצא במרכז החדר – חוק ההמלצות. אולי יש עדיין כמה אנשים שמאמינים לנתניהו שחוק ההמלצות לא יחול עליו. אז לטובת האנשים האלה צריך לומר את הדברים בצורה מאוד מאוד ברורה: ראש הממשלה נתניהו מקדם את חוק ההמלצות במלוא הקצב, בראש סדר העדיפויות, ותוך דחיקה הצידה של כל הנושאים האחרים, מכיוון שחוק ההמלצות מאוד רלוונטי לראש הממשלה נתניהו. נכון, החוק הזה אומנם לא יחול על חקירות שכרגע מתקיימות אלא רק על חקירות חדשות. אבל מה לגבי חקירת הצוללות, למשל? חקירת הצוללות, אומר לנו פרקליט המדינה – עדיין לא נפתחה חקירה נגד ראש הממשלה נתניהו. מה קורה עם פרשת בזק? פרשת בזק – אני מזכיר לכם, עמיתיי חברי הכנסת, נפתחה חקירה נגד מנכ"ל משרד התקשורת, ששר התקשורת בנימין נתניהו מינה, בחשד שהוא העביר מידע פנימי למר אלוביץ', הבעלים של בזק, תמורת סיקור אוהד לראש הממשלה נתניהו, שר התקשורת בנימין נתניהו. האם יעלה על הדעת שבפרשה כזאת לא תיפתח חקירה משטרה כנגד מי שלכאורה קיבל את התמורה על אותו מידע פנים שהועבר למר אלוביץ'? חקירה כזאת צריכה להיפתח. היא עדיין לא נפתחה. זו, אגב, לא חקירה של הרשות לניירות ערך, זו חקירה של המשטרה, זו מערכת אחרת, והיא עדיין לא נפתחה. ועל החקירה הזאת, אדוני היושב-ראש, כמו על חקירת נתניהו בפרשת הצוללות, יחול החוק הזה גם יחול.
ולכן, עמיתיי חברי הכנסת, אולי החוק הזה לא רלוונטי לתיק 1000, אבל הוא רלוונטי – והוא לא רלוונטי אולי גם לתיק 2000, אבל הוא בהחלט רלוונטי לתיק 3000, והוא רלוונטי מאוד לתיק 4000, והוא, אני מעריך, רלוונטי גם לתיקים 5000 ו-6000, אותם תיקי חקירות שאנחנו עדיין לא יודעים עליהם, אבל אני מעריך שראש הממשלה נתניהו יודע עליהם היטב, כי אחרת הוא לא היה נכנס ללחץ כל כך מטורף ומכניס את הקואליציה למסע כל כך מזורז כדי להעביר עכשיו, השבוע, על חשבון כל הנושאים האחרים, את חוק ההמלצות הבעייתי הזה.
אז דבר ראשון שצריך לומר על חוק ההמלצות זה שהחוק הזה נועד להגן על נתניהו מהמשטרה, להבריח את נתניהו ראש הממשלה מאימת החוק ומשלטון החוק. אנחנו זוכרים את הטיעונים שהושמעו על חוק ההמלצות בתחילת הדרך. אנחנו זוכרים איך הסבירו לנו שהחוק הזה בעצם נועד להגן על האזרח הקטן, אותו אדון רבינוביץ או גב' מזרחי שנגדם נפתחה חקירת משטרה, אבל אחר כך החקירה הזאת הגיעה להמלצות, ובעקבות ההמלצות התיק נסגר, אבל חייהם של אותו אדון רבינוביץ וגב' מזרחי כבר נהרסו בגלל ההמלצות.
אם כן, עמיתיי חברי הכנסת, בין האדון רבינוביץ וגב' מזרחי לבין חוק ההמלצות בצורתו הנוכחית אין שום קשר. החוק הזה בכלל לא עוסק באזרח הקטן. האזרח הקטן הושלך לשולי הדרך, כי הוא לא מעניין אף אחד. החוק הזה עוסק רק בתיקים הגדולים, רק בתיקים החשובים, רק בתיקים שבהם יש פרקליט מלווה. עמיתיי חברי הכנסת, צריך לומר את זה בצורה ברורה: החוק שהגיע לכאן לכנסת הוא פשוט חוק הפוך. הוא לא מטפל בבעיות שבהן הוא צריך לטפל – הגנת האזרח הקטן מפני המלצות מיותרות שאולי עלולות לפגוע בו, אבל הוא כן פוגע באופן קשה באותם עניינים שבהם חשוב שהמשטרה תגיש המלצות – התיקים הגדולים, התיקים המשמעותיים, התיקים נגד אנשי ציבור, התיקים נגד פשע מאורגן, התיקים המסובכים, התיקים שבהם יש פרקליט מלווה.
כאשר אוסרים על המשטרה להגיש בתיקים האלה המלצות עושים שני דברים: האחד – פוגעים בהליך. מה, אתם מצפים שעכשיו הפרקליטות תתחיל ללמוד מהתחלה את כל עשרות הקלסרים שהצטברו בתיקים המסובכים האלה? אתם מאמינים באמת שהפרקליטות יכולה להיכנס לעורם של חוקרי המשטרה ששמעו בעצמם את הנחקרים ולהגיע למסקנות במקום האנשים ששמעו את הנחקרים בעצמם? לכן, ללא ספק, עמיתיי חברי הכנסת, יש כאן פגיעה בהליך החקירתי ובהליך המשפטי. אבל יש בעיה נוספת במהלך הזה. הבעיה הנוספת שיש במהלך הזה היא שבכך אנחנו מאריכים עוד יותר את הטיפול בתיק. אם הפרקליטות עכשיו צריכה להתחיל ללמוד את כל החומר מהתחלה, זה ייקח הרבה יותר זמן. אבל, עמיתיי חברי הכנסת, האינטרס של הציבור הוא בדיוק האינטרס ההפוך; האינטרס של הציבור הוא שהתיקים המסובכים ייחקרו במהירות, ושגם הפרקליטות תגיע לגביהם במהירות להמלצה, להחלטה, להגשת כתב אישום או לסגירת התיק. משיכת התיקים הגדולים היא דבר שמנוגד בתכלית לאינטרס הציבורי החיוני והבסיסי ביותר. ולכן, החוק הזה של הברחת בנימין נתניהו מהמשטרה הוא חוק מסוכן לא רק בהיבט האישי שלו, לא רק בהיבט השערורייתי הזה של ראש ממשלה שמקדם חקיקה כדי להגן על עצמו, אלא גם בהיבט העקרוני הרוחבי. זה חוק שפשוט פוגע במערכת בצורה קשה במקום הלא-נכון ובמתכונת הכי בעייתית.
אבל, עמיתיי חברי הכנסת, השבוע למדנו שזה הדבר הכי חשוב לממשלה הזאת, ואני חוזר ומחדד לכם עד כמה הדבר הזה היה חשוב לממשלה הזאת. הם היו מוכנים להביא את החוק הזה לשולחננו. הם ידעו כמובן שאנחנו נילחם; שאנחנו נגיש הרבה הסתייגויות; שאנחנו נמצה את הזכות שלנו לנמק את ההסתייגויות האלה; שאנחנו ננהל כאן דיוני מליאה של יום ולילה ויום ולילה ויום, כי יש לנו זכות כזאת, והזכות הזאת מעוגנת בתקנון הכנסת. הם ידעו את כל הדברים האלה. והם גם ידעו היטב שאם הדבר הזה יקרה, בעצם הכנסת לא תוכל לבצע את העבודה הרגילה שלה; שבוע העבודה הרגיל של הכנסת ייפגע, ייפגע קשות, כתוצאה מהמהלך הזה של הממשלה. אבל האמת, אדוני היושב-ראש, זה ממש לא היה חשוב להם. וכך נוצר מצב שאנחנו – וצריך הציבור לדעת את זה – אנחנו השבוע נתעסק רק בחוק הברחת נתניהו מהמשטרה, וכל הדברים האחרים יידחקו לשוליים.
בואו נספר לכם, עמיתיי חברי הכנסת, על כמה מהדיונים שיתבטלו ממחר ומוחרתיים בוועדות, כי פשוט הם לא חשובים לממשלה הזאת. מה שחשוב לה זה רק להבריח את נתניהו מהמשטרה. היה צריך להתקיים דיון על מצוקת שוכרי הדירות – את מי זה מעניין? נתניהו לא שוכר דירות, הוא לא מתעניין במצוקתם של שוכרי הדירות; היה צריך להתנהל דיון על הטיפול בתאונות עבודה – מה זה מעניין? נתניהו לא נפגע בתאונות עבודה, והוא גם, אני מניח, לא מכיר באופן אישי מישהו שנפגע בתאונות עבודה; היה צריך להתנהל דיון על הפיקוח על היצוא הביטחוני, סוגיה חשובה ביותר עם שאלות קשות – לא מעניין את בנימין נתניהו, נדחק הצידה; היה צריך להתנהל דיון על מצב התעשייה – דיברו לפניי על המשבר של טבע, אבל טבע לא לבד, התעשייה הישראלית במשבר, מפעלים נסגרים בצפון, בדרום, יש בעיות, היינו צריכים לקיים דיון על כך – זה ממש לא מעניין את ראש הממשלה נתניהו. גם הדיון הזה יכול להימחק, כי צריך לקדם את חוק הברחת נתניהו מחקירות המשטרה; היה צריך להתנהל דיון על הטרדות מיניות בתעשיית הבידור, בקולנוע, בטלוויזיה, דיון חשוב ביותר, מעלה שאלות קשות, נושא טעון וחשוב וחיוני לבירור – גם הוא בוטל, כי מה זה חשוב כשצריך להבריח את נתניהו מחקירות המשטרה; היה צריך להתנהל דיון על שיקום הקשישים הסיעודיים – גם הוא בוטל. מצב הביטוח הסיעודי, הטיפול הסיעודי, הזנחת הקשישים – זה מעניין את בנימין נתניהו? מעניין אותו לברוח מהמשטרה, ולזה הוא מוכן לגייס את הממשלה, את הקואליציה, ולדרוס את הכנסת כולה; היה צריך להתנהל דיון על סגירת היחידות להתפתחות הילד – זו שערורייה קשה, פורסמה בידיעות אחרונות, מעוררת הרבה הרבה בעיות והרבה שאלות – אז גם הדיון הזה בוטל, כי צריך להבריח את בנימין נתניהו מחקירות המשטרה, וזה הדבר החשוב.
עמיתיי חברי הכנסת, אני לא אעבור על כל הרשימה – זו רשימה חלקית – אבל אני רוצה לומר לחברי הקואליציה שעוד שני דברים ראש הממשלה נתניהו היה מוכן לדחוק הצידה כדי לקדם את הברחתו מחקירות המשטרה. כדי לקדם את הברחתו מחקירות המשטרה הוא היה מוכן אפילו לבטל דיון על חוק הלאום. חוק הלאום, אדוני היושב-ראש, הרי רק לפני כמה ימים אמר בנימין נתניהו שזו המשימה הכי חשובה והכי דחופה של ראש הקואליציה החדש. נכון, זה היה סלע קיומנו, כך הוא הסביר לנו. אין קיום למדינת ישראל בלי חוק הלאום. אפילו את הדיון על חוק הלאום מוכנים לדחות כדי לקדם את הברחת ראש הממשלה מחקירות המשטרה. חוק המרכולים, אדוני היושב-ראש, אתה יודע שגם חוק המרכולים היה ספינת דגל של הממשלה. הסבירו לנו שצריך ללכת לקראת החרדים, כי אוי ואבוי, נפתחים מרכולים בשבת. אז גם את חוק המרכולים הקואליציה הזאת מוכנה לדחות, כי צריך ודחוף להבריח את נתניהו מחקירות המשטרה.
אני רוצה לומר, אדוני היושב-ראש, כמה מילים על החקירות האלה שמהן נתניהו כל כך משתדל לברוח. אני כמובן לא יודע את כל הפרטים, וכולנו שומעים על כך שחוץ מתיקי 1000, 2000, 3000 ו-4000, יש גם טענות על 5000 ועל 6000 שבדרך. נתניהו ראש הממשלה כנראה מאוד מאוד חושש אם הוא נמצא בלחץ כל כך גדול ומגייס את הקואליציה למהלך כל כך דורסני וכל כך לוחמני כדי להעביר את חוק הברחתו מחקירות המשטרה.
אבל צריך לזכור, אדוני היושב-ראש: המשטרה הזאת שנתניהו כל כך משתדל לברוח ממנה – בראשה עומד מפכ"ל שהוא מינוי אישי של ראש הממשלה נתניהו. אבל נתניהו לא סומך. הוא גם לא סומך על היועץ המשפטי לממשלה מר מנדלבליט, שגם הוא אגב מינוי אישי של ראש הממשלה נתניהו – האיש שהיה הקרוב אליו ביותר, מזכיר הממשלה, המוציא והמביא, האיש שבין ראש הממשלה לבין השרים, האיש שנמצא ושותף בכל הסודות ובכל המהלכים, אביחי מנדלבליט; האיש הקרוב ביותר לראש הממשלה, שבמאמץ אדיר ראש הממשלה גם מינה אותו להיות יועץ משפטי לממשלה. אז האם המצב של נתניהו עד כדי כך גרוע שאפילו על מר מנדלבליט, המינוי האישי שלו, הוא לא סומך עד הסוף? האם המצב של ראש הממשלה נתניהו עד כדי כך גרוע שאפילו על מפכ"ל המשטרה מר אלשיך, שגם הוא מינוי אישי שלו, אפילו עליו הוא לא סומך עד הסוף? צריך לומר, אדוני היושב-ראש, שראש הממשלה לא סומך, למרות שעד עכשיו בחקירות האלה הוא מקבל את כל הנחות הסלב האפשריות והבלתי-אפשריות; את כל הנחות הסלב שאפשר היה לדמיין, וגם כאלה שלא היה אפשר לחשוב עליהן מראש.
החקירות, אדוני היושב-ראש, נעשות בהפרשים של חודשים. זמן רב מאוד עובר בין חקירה אחת של ראש הממשלה נתניהו לבין חקירה נוספת. אין חקירות מקבילות. גם בתיק 1000 אנחנו שומעים שנתניהו לא נחקר במקביל לרעייתו ולבני משפחה נוספים. ככה צריכה להתנהל חקירה, כך אנחנו כולנו למדנו. הדבר הראשון, האלף-בית של חקירה הוא שאתה מעמיד את כל הנחקרים בפני חקירה באותו זמן. חקירות מקבילות זו הדרך היחידה להבטיח שלא יהיה תיאום גרסאות, ולהבטיח שהחקירה לא תיכשל בגלל שהנחקרים ידעו מראש, כל אחד, מה אמרו או אמר הנחקר האחר. אבל לא ככה התנהלה החקירה הזאת – לא רק לגבי ראש הממשלה, גם לגבי נחקרים אחרים. זמן עובר בין חקירה של נחקר אחד לנחקר שני. מישהו מצפה שאנחנו נחשוב שבאמת ככה המשטרה מנהלת חקירות, שככה המשטרה מנהלת חקירות בתיקים שחשובים לה? אני לא ראיתי חקירות כאלה כאשר באמת הן חקירות שחשובות לממשלה.
גם בתיק הצוללות, אדוני היושב-ראש, ההתנהלות מעוררת הרבה מאוד שאלות. האדון שמרון נחקר ואז נוסע לחוץ לארץ, וגם מר מולכו נוסע לחוץ לארץ. את זה מתירים בזמן חקירה? זה לא מאפשר תיאום גרסאות ותיאום עדויות? אני לא רוצה חס וחלילה לטעון שהיה תיאום גרסאות כזה, כי אני לא הייתי שם; אני לא יכול להעיד על דבר שלא הייתי. אני יכול לומר שהתנהלות כזאת של מערכת החקירה היא התנהלות לא אופיינית. לא כך מתנהלים כאשר רוצים להבטיח שהחקירה באמת לא תזדהם מתיאומי גרסאות ומשיבושים שונים ומשונים מסוגים שונים.
וצריך לומר, אדוני היושב-ראש, שגם כאשר ראש הממשלה נתניהו מקבל את כל הנחות הסלב האלה, הוא לא נרתע מלהתגולל על המשטרה – הוא לא נרתע מלהתגולל על המשטרה, ואז אנחנו צריכים לשאול את השאלה: מה קורה כאן? האם זה פשוט ראש ממשלה שלא מסתפק בהנחות הסלב שהוא מקבל ורוצה עוד קצת הנחות סלב, או שאולי ההתגוללות הזאת על המשטרה היא סוג של ספין כפול שמטרתו היא לסמן את המשטרה כמי שעושה דווקא עבודה נמרצת, כדי שאם בסופו של דבר ההמלצות תהיינה חמורות פחות יוכל ראש הממשלה לבוא ולהגיד: הינה, תראו, אפילו המשטרה הזאת שהתגוללתי כלפיה ובאתי אליה בטענות שונות ומשונות, אפילו היא לא הגיעה כלפיי למסקנות החריפות המתבקשות?
צריך, אדוני היושב-ראש, להגיד כמה מילים על אובדן הנורמות, כי כל ההתנהלות של הממשלה הזאת בכל הנוגע לפרשות נתניהו ולפרשות הברחת נתניהו מהמשטרה מתאפיינת בעיקר באובדן מוחלט של הנורמות. בואו נתחיל בפרשת המתנות. האם מישהו מאיתנו מעלה על הדעת שמותר לאיש ציבור לקבל מתנות בשווי של מאות אלפי שקלים? זה מותר? מישהו באמת חושב שמותר לקבל מתנות במאות אלפי שקלים? מישהו באמת חושב שיש הבדל אם מקבלים את המעטפה בכסף מזומן או שמקבלים את המתנה בשווה כסף מזומן, במוצרים שעולים המון כסף, כמו סיגרים יוקרתיים או בקבוקי שמפניה מופלאים בארגזים? מישהו באמת חושב שהדבר הזה מותר? אבל הנורמות האלה, המקולקלות, שראש הממשלה נתניהו ומקורביו מנסים עכשיו להנחיל לציבור, משחיתות את המערכת הציבורית כולה. היכן הימים שבהם היו כאן מנהיגים שסירבו לקבל שי צנוע שמגיע מאזרח או מאזרחית כדי שלא ייחשב הדבר לקבלת מתנה?
מתעוררות כמובן לגבי התיק הזה, תיק 1000, שאלות נוספות, כי לכאורה מר נתניהו לא רק קיבל, מר נתניהו גם נתן, ואז השאלה הקשה שעולה היא: האם יש קשר בין הנתינה לבין הקבלה? וזו כמובן השאלה של השוחד, שכפי שאנחנו מבינים מתיקי המשטרה המתנהלים עכשיו, זוהי ההאשמה שמועלית היום כנגד ראש הממשלה.
אדוני היושב-ראש, פעם היינו בימים שבהם פוליטיקאי שנחשד היה אומר מייד: אני קודם כול רוצה להביע אמון ברשויות החוק, ואני קורא למשטרה לחקור את התיק במרץ ובמהירות כדי שהאמת תצא לאור. איך הגענו לימים כל כך שונים וכל כך הפוכים, שבהם נחקר שמולו עומדות האשמות קשות בשוחד בא בטענות כלפי מי שחוקר אותו, בא בטענות כלפי מערכות השלטון, וטוען שהם לא בסדר והוא בעצם מייצג את הצדק ואת המוסר? אנחנו, אדוני היושב-ראש, הגענו לתמונה אורווליאנית לגמרי של המציאות.
ואני רוצה לומר בהקשר הזה כמה מילים דווקא לחברי סיעת הליכוד, שדווקא לא נמצאים כאן כרגע באולם – הצטרפו, הצטרף השר שטייניץ ונמצאת השרה גילה גמליאל, אבל הם המייצגים היחידים של סיעת הליכוד. אני רוצה לומר לכם, עמיתיי מסיעת הליכוד, שהמפלגה שלכם דווקא במשך שנים רבות התגאתה במנהיגים שהנורמות שלהם היו הפוכות לגמרי. אני לא שייך לליכוד, אני גם לא שייך לממשיכי דרכו של ז'בוטינסקי ולא לתלמידיו של מנחם בגין, אבל אני בהחלט זוכר את הבית שבו מנחם בגין גר בתל אביב – זה היה לא רחוק מבית מגוריי – בית צנוע בקומת קרקע ברחוב רוזנבאום בתל אביב. איש שלא העלה על דעתו, לדעתי, בשום סיטואציה, לקבל ארגזי שמפניה ורודה. באמת, פשוט הדרך שהמפלגה הזאת עברה לאורך השנים מדהימה אותי. ואחרי מנחם בגין היה יצחק שמיר – איש ששוב, ביני לבינו ברמה האידיאולוגית והפוליטית מפרידות שנות אור, לא רק מאות קילומטרים אלא שנות אור, אבל בן אדם שבכל התנהלותו האישית התאפיין בצניעות מרחיקת לכת וקיצונית.
ואני שואל אתכם: אתם לא מתביישים שככה עושים למפלגה שלכם? אתם לא מתביישים שככה עושים למפלגה שלכם? אתם לא מתביישים שממפלגה שיש לה אג'נדה אידיאולוגית – שאני לא מסכים איתה, אני נמצא איתה בוויכוח – הפכו אתכם למפלגה שהאג'נדה המרכזית שלה היא להבריח את ראש הממשלה נתניהו מחקירות פליליות? אתם לא מתביישים בזה? אני רוצה, אדוני היושב-ראש, לומר לך שמתוך היכרות אישית עם אנשים שהיו באצ"ל והיו אחר כך בתנועת החרות, אני יכול לומר לך שיש רבים מהם שמסתכלים על הדיון הזה היום ושואלים: איפה הנציגים שלנו שיעלו כאן על הדוכן הזה ויגידו פשוט: לא בשמנו, לא בשמנו? אנחנו נשארנו עם האידיאולוגיה שלנו, אנחנו פשוט לא רוצים שחיתות, אנחנו לא רוצים גנבות, אנחנו לא רוצים שוחד; אנחנו רוצים להיות מפלגה אידיאולוגית ולהיאבק על האידיאולוגיה שלנו, ולא לשמש כמשרתים וכשמשים של אנשים מושחתים ושל אנשים שמבקשים להתחמק מחקירות משטרה ומכתבי אישום פליליים.
כואב לי, אדוני היושב-ראש, שבימים האלה אנחנו בכנסת מתעסקים בדבר שבכנסת ראויה בכלל לא היה צריך להתחיל לדבר עליו. אלה הם הדברים שכמו שאומרים באנגלית, It's not done – לא עושים זאת וזהו. אפשר היה בימים האלה לעסוק בשאלות האמיתיות: אפשר היה לעסוק במצוקה של עובדי טבע; אפשר היה לעסוק במצוקת שוכרי הדירות; אפשר היה לעסוק בשאלת הביטוח הסיעודי, שהיום אנחנו מציינים חצי שנה להחלטה ההיסטורית של הכנסת על הכללת הביטוח הסיעודי בסל הבריאות הממלכתי, ועדיין הממשלה לא הציגה בפנינו את הצעדים המעשיים שהיא מתכוונת לנקוט בעניין. כל כך הרבה נושאים אמיתיים שהיה צריך לעסוק בהם.
היו"ר מאיר כהן:
תודה רבה, אדוני.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
וזה מה שהממשלה גורמת לנו לדון בו. תודה רבה.
היו"ר מאיר כהן:
תודה לך. תודה רבה. חבר הכנסת איל בן ראובן, עד 25 דקות, אדוני.
איל בן ראובן (המחנה הציוני):
כבוד היושב-ראש, חברי וחברות הכנסת, כשהייתי ילד בקיבוץ נצר סירני, שם גדלתי, אני זוכר כילד את שידורי הרדיו. אני זוכר כילד – – –
קריאה:
מה זה?
לאה פדידה (המחנה הציוני):
היושב-ראש, נשבר משהו?
זוהיר בהלול (המחנה הציוני):
הכול מתפרק אצלך. הכול מתפרק.
איל בן ראובן (המחנה הציוני):
אני זוכר כילד את שידורי הרדיו שבהם דיבר ראש הממשלה שלנו דאז דוד בן-גוריון. החוויה שלי כילד לא הייתה כל כך מהתוכן.
היו"ר מאיר כהן:
חבריא, אני מבקש שקט.
איל בן ראובן (המחנה הציוני):
חיים ילין, אתה מפריע.
היו"ר מאיר כהן:
חברים, חברים.
חיים ילין (יש עתיד):
אני לא מפריע פה.
היו"ר מאיר כהן:
חברים בצד ימין, אני מבקש שקט.
לאה פדידה (המחנה הציוני):
איך אנחנו בצד ימין?
היו"ר מאיר כהן:
אני מבקש שקט.
יעל גרמן (יש עתיד):
אם יש מישהו בצד שמאל – – –
חיים ילין (יש עתיד):
מה את רוצה? לאה – – – עכשיו את בימין.
היו"ר מאיר כהן:
כן, אדוני.
איל בן ראובן (המחנה הציוני):
אני זוכר, כילד לא כל כך עסקתי בתוכן, אבל אני זוכר את ההתרגשות של ההורים שלי. אני זוכר אנשים באים, יושבים ומקשיבים לדברי ראש ממשלת ישראל, לדברים שיש לו לומר להם, התרגשות גדולה.
נזכרתי בעניין הזה לפני שבוע וחצי או שבועיים, כשראיתי את ראש הממשלה שלנו עומד בכנס מול אנשי הליכוד ומדבר. וחשבתי לעצמי מה אומרים עכשיו אזרחי מדינת ישראל שמסתכלים ורואים את ראש הממשלה שלהם, ואני מניח שרבים הרגישו כמוני. מה שאני ראיתי מולי זה אדם, במידה מסוימת מבוהל, אדם נפחד שמנסה להגן על כיסאו, אבל באיזו צורה, באיזו צורה מבישה של ניסיון למצוא כל מיני ביטויים, מגוחכים בעיניי – מול מי? מול שומרי הסף, מול האנשים שאנחנו כמדינה והוא כראש ממשלה, תפקידנו – אנחנו מינינו אותם לעשות את תפקידם, ואחד מתפקידיהם החשובים ביותר הוא למשל להילחם בשחיתות. ואני רואה ראש ממשלה עומד ותוקף מול מצביעיו, בצורה שבעיקר מגחיכה את עצמו, את המפכ"ל, את חוקרי המשטרה, אנשים שבעצם קמים בבוקר והולכים לעשות את תפקידם, פשוט לעשות את תפקידם.
חשבתי גם לעצמי מי הציבור שמקשיב ורואה את הדברים המבישים האלה, ופתאום נזכרתי בהיסטוריה שלי. אתה יודע, כבוד היושב-ראש, אני בשנים האחרונות נפגש אחת – לכל אחד מאיתנו אני מניח יש הפרלמנטים שלו. אחד מהפרלמנטים שלי אלו חברים טובים שלי שלחמו איתי במלחמת יום כיפור. כולנו סרוטים מאותה מלחמה; כולנו, כל מי שעבר את המלחמה הזאת, בעיקר בחיל השריון, שאיבד כל כך הרבה לוחמים וחברים, כולנו סרוטים במידה מסוימת. כל אחד סוחב איתו את הסריטה. ואחרי השיח הזה של ראש הממשלה קיבלתי כמה טלפונים מהאנשים האלה ששאלו אותי שאלות קשות, שאלות של כאב, של מה זה הדבר הזה. מה זה הדבר הזה. בחור שאיבד את אחיו במלחמה, נפצע מאוד קשה, שניהם על יד אותו מוצב, התקשר אליי, שאל אותי: תגיד, מה זה הדבר הזה? איך זה יכול להיות? איך יכול להיות שעכשיו מה שאנחנו חווים במדינת ישראל, מה שהוא חווה, זה חוויית מנהיגות שכל עיסוקה בחודשים האחרונים הוא נושא אחד, והוא נושא השחיתות?
לפני שבועיים פגשתי ברמת הגולן מפקדי צה"ל – עליתי לסיור לראות את הדברים, פגשתי מפקדים, חיילים. חשבתי עוד פעם על החבר'ה הצעירים המקסימים האלה, מה עובר להם בראש כאשר הם פותחים כל יום את הרדיו בשעה 07:00 או ב-06:00, כאשר הם עושים את הטיפול לפני תנועה לטנקים והם מקשיבים לרדיו. מה הם שומעים ברדיו? כל יום את אותה כותרת, את אותן מילים: שחיתות, שחיתות, שחיתות ושחיתות. פשוט אפשר להשתגע מהדבר הזה.
ואני מנסה לחשוב, אנחנו הלילה ומחר בלילה – אנחנו הולכים לבלות פה שלושה ימים, כאשר על מה אנחנו מדברים? במה נעסוק? בחוק הזוי, בעיניי. חוק ההמלצות, במקרה הזה, ונדבר עליו עוד בהמשך, אבל הוא חוק שכל-כולו עניינו הוא להגן על השחיתות, להגן על המושחתים, ובכך בעצם לעודד שחיתות. זאת בעצם תכלית החוק כפי שאני מבין אותה, ואנחנו, 120 נבחרי עם ישראל, הולכים לעסוק בנושא הזה. אני מודה שיש פה דבר מוזר. עיסוק בשחיתות הפך להיות למאבק בין ימין ושמאל. מטורף. שחיתות. היש מישהו במקום הזה, בקרב 120 החברים שיושבים פה, שאם הייתי שואל אותו ברחוב: מה אתה אומר על שחיתות, לא היה אומר שזה אחד מהאיומים הגדולים ביותר על חברה בכלל ועל החברה הישראלית בפרט? היש אחד שלא היה אומר את הדבר הזה?
ותראו מה קורה לנו כאן עכשיו. אנחנו הולכים לדבר על חוק מגן שחיתות, ומדבר עליו רק צד אחד של האולם, וגם זאת שאלה מאוד מעניינת. ומהיכרותי עם חבריי שיושבים כאן לשמאלי, אין לי ספק בכלל שרבים מהם, לא אחד, רבים מהם היו מעדיפים לעמוד כמוני כאן ולדבר על השחיתות, ולדבר על המלחמה בשחיתות, ולדבר על הצורך בחיזוק כל הגופים שעוסקים בנושא הזה. מה שאנחנו היינו מצפים, מה שאני הייתי מצפה מכל הבית הזה, זה לקום ולהגיד: אדוני מפכ"ל המשטרה רוני אלשיך – שאני מכיר אותו ממקום של עבודה בשטח, וזה לא סוד שהאיש הזה גדל בשב"כ, והאיש הזה, אפשר להגיד עליו הכול: ישר, אמיץ, ועוד תארים רבים. ואני חושב עליו, על הצורך שלו היום להתמודד מול ראש ממשלה שתוקף אותו, מעליב אותו; אני מנסה לחשוב מה חושב רוני כאשר הוא שוכב, כשהוא יושב בחדרו, כשאנחנו פה, כל תפקידנו הוא באמת באמת לחזק את האנשים האלה, לחזק את המפכ"ל, לחזק את החוקרים שלו, לחזק את מבקר המדינה.
אתה יודע, אני נזכר, כבוד היושב-ראש, נדמה לי שגם אתה, כולנו ראינו את דוח מבקר המדינה בנושא צוק איתן; דוח כל כך חשוב. ראינו שוב את הצבא לוקח את הדוח הזה, עוסק בו, מדווח על מה הוא הולך לעשות איתו, מתקן. מולו ראינו ראש ממשלה שבא לוועדות השונות, ומה הוא מסביר לנו? שהבעיה בצוק איתן הייתה מבקר המדינה. מבקר המדינה הוא הבעיה: איך הוא בודק אותנו, איך הוא עושה לנו את זה. זה כבר עניין של תפיסה.
ישבנו בוועדת החוץ והביטחון, ומי שהוביל את העניין זה חברך, כבוד היושב-ראש, עפר שלח, וכתבנו ביחד דוח מאוד חשוב בנושא תר"ש גדעון, התוכנית הרב-שנתית של צה"ל – דוח ענייני כולו, שעוסק באמירה מה חושב הפרלמנט, ועדת החוץ והביטחון, על תוכנית חשובה מאוד של צה"ל, ללא שום הקנטה, כל כך מסודר וכל כך רציני. אפילו הדוח הזה הפך בעיני חלק מהאנשים לדוח פוליטי. במקום לקחת נייר כזה, להסתכל בו, להתבונן בו וללכת לעבוד, גם את זה הופכים לדוח פוליטי, שעניינו בעצם: בואו נשים אותו בצד. אלו שכתבו אותו הם אנשים לא רציניים, אלו אנשים שמה שמעניין אותם זה להקניט – זה מה שמעניין. כמה עצוב. כמה חבל שזאת דרך הפעולה שמובלת על ידי ממשלת ישראל הנוכחית.
ובעיניי יש קשר בין הדברים, כי אנחנו עוסקים פה בערכים. אז בימים האחרונים בא שר הביטחון עם המלצה – היום נדמה לי שהתראיינתי כבר פעמיים בסוגיית עונש המוות. אם לא היה לנו הדיון הזה, נדמה לי שביום רביעי היינו צריכים ואמורים להצביע על עונש המוות – שוב, סוגיה שיש בה ערכים, סוגיה שגם היא – תשאל את עצמך, כבוד היושב-ראש, איך בסוגיית עונש המוות אנחנו מגיעים לדיון של ימין ושמאל? שאלה מעניינת. ואני אומר לכם, ואני אומר לציבור בישראל, ואולי גם יש כאלה שיושבים ומסתכלים עלינו עכשיו: אנחנו עם, אנחנו צבא, אנחנו מדינה שהיא במידה מסוימת נס. נס; מדינה צעירה, ותראו לאן הגענו בהיבטים כלכליים, בהיבטים ביטחוניים, בטכנולוגיה, ביצירתיות. פשוט מדהים. אנחנו נאבקים באויב, אין ספק. מאז שהגענו הנה, לאזור הזה, אנחנו הולכים ומתחזקים, והתמודדנו במלחמה אחר מלחמה, במלחמה נגד צבאות.
לאה פדידה (המחנה הציוני):
מה, זו שיחה אישית עם היושב-ראש?
איל בן ראובן (המחנה הציוני):
כן. אני נורא אשמח שתצטרפו.
לאה פדידה (המחנה הציוני):
אם היינו שומעים היינו מצטרפים.
איל בן ראובן (המחנה הציוני):
תקשיבו, דברים מעניינים, נכון, כבוד היושב-ראש?
היו"ר מאיר כהן:
כן. הגברת פדידה, אנחנו רואים רק את הגב שלך, אז – – –
לאה פדידה (המחנה הציוני):
– – –
איל בן ראובן (המחנה הציוני):
אנחנו בעלי עוצמה שהיא שילוב של כוח ושל מוסר, של כוח ושל ערכים. זאת עוצמתנו האמיתית. ואני שואל במקרה הזה את שר הביטחון ואת ממשלת ישראל – שלהערכתי אם היא מביאה את זה להצבעה כנראה היא גם מוודאת שיש לה רוב לעניין הזה – אני שואל בשביל מה. בשביל מה? עונש מוות – מה התכלית שלו? אתם רוצים להשיג הרתעה? שטות מוחלטת. עונש מוות בגזרתנו, במלחמה כנגד הטרור ובכלל, אין בו שום הרתעה. יש בו רק ההפך – הוא רק מעודד אנשים שבלאו הכי באים בשביל למות, אז אנחנו רוצים להרתיע אותם באמצעות עונש מוות. שטות מוחלטת מבחינה מבצעית ועניינית. וכשכך, מה נשאר? אנחנו רוצים לייצר עונש מוות בשביל מה? בשביל נקמה? זוהי דרכנו?
יותר מכך, מדינת ישראל, צה"ל, היא המדינה היחידה בעולם שהתמודדה ומנצחת טרור. תסתכלו על ההישגים שלנו. אני מזכיר לכולם את מרס 2002, כשאנחנו עם 150 הרוגים בחודש, תל אביב ריקה, ירושלים ריקה, ובתהליך ארוך של הרבה מחשבה, הרבה מוסר לחימה, אנחנו מגיעים למצב שאפשר לחיות איתו. אז בשביל מה? בשביל מה עונש מוות?
נדמה לי שאחד מהדברים החשובים שעלינו כמדינה, כציבור, כצבא, ככוח, לעשות תמיד – למצוא תמיד את ההבחנה שבינינו לבין אויבינו. יש הבדלים גדולים, ואנחנו צריכים לשמור עליהם. אסור לנו לרדת לרמה הזאת של מלחמה באמצעות נקמה.
אתה יודע, כבוד היושב-ראש, כשאני מדבר על הדברים האלה עולות בי כל מיני מחשבות מניסיוני. ואני אומר לך שכאשר שגיתי כמפקד, כמוביל חיילים, ולרגע נתתי לעצמי לאבד את הערך הערכי המוסרי שלנו, גם אם ניצחתי באותו רגע, אני מסתובב עם בטן כואבת על הדברים האלה לכל ימי חיי. כל ימי חיי. גם אם אני יכול למצוא לזה המון המון הצדקות. אבל כאשר מצאתי את עצמי יורה על כפר בלבנון ומוריד עליו מטוסים, ורואה אחר כך את מה שגרמתי – שאלות קשות מאוד, שאני נושא אותן בתוכי, ועסקתי בלימוד חייליי שחינכתי בהמשך בשאלות האלה. לכן, בסופו של דבר, כשאני רואה השבוע את אותו סרטון של אותו מ"פ וחייל שמוצאים את הדרך להתאפק ולא לרדת לרמה של אויבינו, אני אומר: יש בנו משהו.
אני רוצה לסיים את דבריי. לאחר שאמרתי את כל הדברים היפים האלה, אני אומר לעצמי: לא מגיע לנו, לאזרחי מדינת ישראל, שנקום כל בוקר ונעסוק בנושא המאיים כל כך עלינו כחברה – השחיתות הזאת, השחיתות שפוגעת בנו. אתה יודע מה, אולי אני אסיים עוד פעם עם איזושהי דוגמה מהמגרש שממנו באתי. אנחנו שומעים את ראש הממשלה שלנו חוזר ואומר פעם אחר פעם: לא היה כלום, לא יהיה כלום. לאחרונה נוסף המשפט: אז מה? זה חידוש, המשפט, המושגים האלה.
אתה יודע, בזמנו עשיתי עבודה וניסיתי להגדיר את המושג אחריות. יש בעיה במושג, בהבנה ברמות שונות של המושג אחריות, מהי אחריות. אני לא יודע אם אתם זוכרים את צאלים ב'. בצאלים ב' הייתה סוגיה מאוד קשה: נהרגו חמישה חיילים והיה ויכוח בין מפקדים, אנשים מדהימים, על האחריות. אחד מהדברים שהגענו אליהם שם, תובנה בנושא האחריות, הוא שכאשר בארגון מסוים יש אדם אחד שפועל שלא כשורה, אזיי הבעיה היא באדם המסוים הזה; כאשר בקבוצה קטנה ישנה בעיה מסוימת, אז הבעיה היא בקבוצה הקטנה. אבל כאשר הארגון, הסביבה כולה כושלת, אזיי הבעיה היא בראש הארגון.
כמובן, אני לוקח את זה למקומו של ראש ממשלתנו, שמסביר לנו: לא היה כלום, לא יהיה כלום; אז מה? ואתה מסתכל על סביבתו, ואתה מסתכל על עוזריו, ואתה מסתכל על אלה שיושבים מסביב לשולחנו, כולם מבלים את ימיהם סביב שולחנות בחקירות כל כך לא נעימות, ואני אומר לעצמי דבר מאוד פשוט: משהו שם רקוב ללא ספק. אם לא ידעת, כשלת. אם ידעת, אזיי מקומך במקום שבו יושבים אלה שעושים פשעים. אני כמובן מדבר כרגע לכאורה – כי אנחנו עדיין בלכאורה – אבל כאשר סביבה כושלת, אין ראש ארגון שיכול להגיד: הסביבה שלי כושלת, אני מעל העניין, לא היה כלום ולא יהיה כלום.
ולכן, בסיום דבריי – יש לנו זמן עד ההצבעה על חוק ההמלצות. אני מציע לחבריי, בעיקר בימין, לעשות מחשבה נוקבת, מה הם הולכים לומר ועל מה הם הולכים להצביע, ואולי הכי חשוב – מה עובר בתוך ראשם בעניין הזה, כי אני חושב, כמו שאמרתי קודם, שאין ימין ושמאל בעניין הזה. שחיתות היא שחיתות היא שחיתות, וצריך להילחם בה בכל העוצמה האפשרית ולתת את כל הכלים ללוחמים בשחיתות על מנת שגם את הדבר הזה ננצח. תודה רבה.
היו"ר מאיר כהן:
תודה רבה, אדוני. יעל כהן-פארן, בבקשה, גברתי. עד 25 דקות.
יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):
תודה רבה. לדעתי יש לי 30 דקות, כי הייתה לי עוד הסתייגות אחרונה שהגשתי, אבל בסדר, נסתפק ב-25 דקות.
שלום, תודה. חבריי חברות וחברי הכנסת, לשם שינוי אני אדבר על החוק שאנחנו הולכים להצביע עליו עכשיו ואנחנו מסתייגים לגביו, תיקון 117 – כך קראנו לו, והבנתי שבינתיים הוא נהיה 119 אולי – לחוק התכנון והבנייה. אז אם תהיתם מה פשר החוק ומה יש בו, אני אנסה להבהיר את זה בזמן הקצר שעומד לרשותי. אבל לפני שאני אדבר על מהות השינויים שהכניסו בחוק התכנון והבנייה בחקיקה הזאת, אני אדבר על אופי החקיקה שהיה לנו כאן מיום רביעי שעבר, בסך הכול לפני ארבעה-חמישה ימים, ועד היום. בעצם החוק הגיע לוועדת הפנים רק ביום רביעי; עבר קריאה ראשונה והגיע ביום רביעי לוועדה. אתם יודעים, זה לא מפתיע, אבל זה מה שהפכו להיות נוהלי החקיקה של הכנסת, כמו שראינו גם בחוקים אחרים. אני מקווה מאוד שהכנסת תשפר, תשנה את דרכיה, אבל כמו שזה נראה כרגע, מה לעשות – ככה זה עובד. אבל באמת, הליך חקיקה כמו שראיתי וכמו שחוויתי בחוק הזה הדהים אותי יותר מכולם. אני חושבת שאפילו יושב-ראש הוועדה, שהיום הוא כבר יושב-ראש הקואליציה, די נדהם היום בבוקר.
אז אני אספר לכם. ביום רביעי הגענו לדון בחוק, ועל הנייר הייתה תוכנית להכניס את בתי העלמין לתוך הוועדה לתשתיות לאומיות, להגדיר אותם תשתית לאומית. לשמחתנו זה לא קרה, זה פוצל מהחוק, זה יצא; הבינו שיש גבול, שבתי עלמין לא יכולים להיות תשתית לאומית. יש כאן כמה רשויות שצריך לתת להן מקום להחליט אם יהיה בית עלמין לצידן או לא, וראשי הרשויות ומרכז השלטון המקומי מאוד התנגדו – יש דבר טוב אחד שהוא עשה – והוציאו את זה מהחוק.
אבל מכאן ואילך ההתגלגלות הביאה לכך שקיבלנו דברים אחרים בלי שידענו, בלי שהם היו בכלל כתובים. הם בעצם נאמרו לחלל האוויר, לחלל הוועדה. הפלא ופלא: בתי כלא. אז כולם יודעים שבתי כלא הם מצרך נדיר בישראל ויש חקיקה – לא חקיקה; פסיקה מבורכת של השופט העליון לשעבר, הפורש, אליקים רובינשטיין, שאמרה להגדיל את מרחב המחיה של האסירים. מבורך, כולנו בעד. פתאום כולם בלחץ להוסיף מרחבים של בתי כלא. לאור הפסיקה ולאור ההחלטה החליטו ביום רביעי בבוקר, כשאנחנו יושבים לתומנו בוועדה, לעשות איזשהו סעיף קטנטן – הגדרות: להגדיר בית כלא בתוך ההגדרות של תשתית לאומית. זה משהו שלא נדון מעולם. מעולם לא עלה, לא בחוק הזה ולא בחוקים אחרים, אם זה ראוי או לא ראוי. תכף נספר לכם מה קורה בבתי כלא, אבל זה פשוט הגיח לאוויר העולם תוך כדי דיון. כמו שאתם מכירים את תהליכי החקיקה, זה נשמע קצת לא בסדר, ויש מה שנקרא בוועדות: נושא חדש. אז אני קראתי לנושא חדש.
אני וחברת הכנסת לאה פדידה לפניי הלכנו לוועדת הכנסת לגבי נושא חדש. מה שקרה שם – תארו לעצמכם, מגיעה היועצת המשפטית של הוועדה ואומרת ליושב-ראש ועדת הכנסת: אכן יש כאן נושא חדש. הנושא לא עלה קודם, לא היה בקריאה הראשונה. זה לחלוטין הגיע הבוקר, ואפילו לא היה כתוב. היא הסכימה לכל מה שאמרתי. בכל זאת, כמו שכולנו יודעים, כשמצביעים – כמו שעובדת הדמוקרטיה של הכנסת הנוכחית שלנו והקואליציה שלנו, לפי העיקרון של הרוב קובע, זאת דמוקרטיה, הרוב קובע, אז הצביעו למרות הייעוץ המשפטי. מי סופר אותם בכלל? יושב-ראש הוועדה אפילו לא הטריח את עצמו לדיון, אבל הוא דיבר עם יושב-ראש ועדת הכנסת, ואנחנו הצבענו על כך שזה בעצם לא נושא חדש.
טוב, עברנו את המדוכה הזאת והגענו היום לוועדה. הצבענו גם על הסתייגויות ועל חקיקה שהייתה, בחוק, שתכף אגיע אליה. היום בוועדה, שוב ברגע האחרון, בשליפות מהמותן, יושב שם לא פחות מאביגדור יצחקי, ראש מינהל התכנון, שבא והציע להוסיף שם: עוד מעונות סטודנטים חסרים לנו, נכניס גם אותם לתשתיות לאומיות, ודיור מוגן לקשישים. הכול טוב ויפה. בשליפה, בבוקר יום ב' – בסך הכול הדיון השני בחוק הזה – החוק עבר. זה יצא משם רק כי אמרתי: סליחה, זה נושא חדש, והבינו שזה לא יעבור אז ירדו מהעסק. אבל מה שהיה הכי מעניין הוא שתוך כדי סעיפים, הכול משתנה. מביאים סעיפים לדיון בלי שהם כתובים אפילו, וממש תוך כדי הצבעה אנחנו מקבלים את הסעיף מודפס על נייר לפנינו. בואו נגיד כך: זה מקרה די שכיח בכנסת העשרים, אבל לא כך צריך להתנהל. אני בטוחה שכולכם תסכימו איתי.
חברים, אם אפשר, אני יודעת שהנאום ממש מרגש, אבל זה קצת – הכי מדהים, אני הסתכלתי על הדיון הכאוטי הזה, ואתם יודעים, יושב-ראש הוועדה כבר פורש מתפקידו, היה הבוקר בוועדות אחרות, בדיוני הסכמות וכו', אז כל הדיון נדחה והיינו צריכים ב-20 דקות לסגור את כל הפערים. פשוט, היועץ המשפטי של מינהל התכנון יושב שם ומביא עוד שליפות ומכניס תיקונים. פתאום, במקום שהיה כתוב שלושה חודשים, התווכחנו אם זה יהיה חודשיים או שלושה, והוא פתאום רצה ארבע שנים – תכף נדבר על מה זה היה; אבל כך התנהל הדיון.
אפילו יושב-ראש הוועדה, שהיום הוא יו"ר הקואליציה, היה בשוק. אבל – וזו אולי האמירה הכי מדהימה שהייתה בחדר – גם כשהפתיעו אותו ושינו לו על הדרך, תוך כדי הליכה, את כל הסעיפים, הוא אמר: טוב, זה מה שהממשלה רוצה, אז זה מה שאנחנו נאשר. כך אמר יושב-ראש הוועדה בדיון הבוקר, בדיון המאוד-מאוד לחוץ ודחוק. מה אני אגיד לכם, בובות על חוט, זה מה שאנחנו כאן. אנחנו מתנגדים, אז אנחנו לא מוכנים להיות בובות על חוט, אבל זה מה שכל הצד הזה של הקואליציה מהווה כנראה בעבור הממשלה הזאת: בובות על חוט. אם זה מה שהממשלה רוצה, אז זה מה שנעשה. זהו. בלי שום הסתכלות, בלי שום בדיקה, בלי שום בקרה, שזה המינימום של תפקידנו כאן, גם כשאנחנו מקדמים חקיקה שאנחנו מסכימים לה – נגיד, לדעתכם.
עכשיו אני רוצה לדבר על המהות – יש לי עוד די הרבה זמן – מה באמת אנחנו מכניסים לחוק הזה. כמו שאמרתי, מעבר לתהליכי החקיקה הכאוטיים – תרתי משמע כאוטיים, זה פשוט היה מדהים – אנחנו רואים שתיקוני החקיקה שיש כאן הם מין חוק של כלבו. כל מה שאפשר להכניס, ככה, על הדרך, שקשוק כזה, זה מה שיש בחוק הזה. אז יש בזה גם את מה שהזכרתי, את הפיכת בתי הכלא לתשתית לאומית; ויש בזה גם התייחסות למה שנקרא מכוני בקרה, ותכף אני אתייחס אליהם, שאמורים להתחיל ב-1 בינואר 2018 – והם כמובן לא יתחילו, אבל על זה היה הלחץ להעביר את החוק היום, כי ב-1 בינואר 2018 הם צריכים להתחיל לעבוד; ועל הדרך הם הכניסו עוד כל מיני דברים: סמכויות לוועדות ערר, סמכויות לכהונה של נציגים בוועדות כאלה ואחרות – מי ממנה. הכול הכול – בואו נאמר את האמת: לא לטובת הציבור, במחשכים, במחטף, מתחת לרדאר. תשומת הלב הציבורית – מרוב שזה עבר מהר, אף אחד אפילו לא יכול היה להתייחס לזה מבחינת שיח ציבורי והתייחסות ראויה. אבל תאמינו לי ששר האוצר, כמי שאחראי למינהל התכנון, קיבל הרבה סמכויות לידיים שלו, ואני לא כל כך בטוחה שזה לטובת הציבור ולטובת האינטרס הציבורי. אבל, אתם יודעים, זה מה שהממשלה רוצה, אז זה מה שניתן להם.
קריאה:
רק לטובת הציבור.
יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):
רק לטובת הציבור.
עכשיו, בתי כלא. התחלתי בכלל מזה. למה הם באו להפוך בית כלא לתשתית לאומית? כי יש פסיקה ורוצים להגדיל את מספר בתי הכלא, כדי שיהיה יותר מרחב. אוקיי. האם זה מצדיק להפוך בתי כלא לתשתית לאומית? מה? בשביל מה? הרי מה זה תשתית לאומית? תשתית לאומית נדונה בוועדה לתשתיות לאומיות. הוועדה לתשתיות לאומיות היא ועדה שיש בה 11 חברים מטעם הממשלה, מטעם נציגים של משרדי ממשלה. אין אף חבר לרשויות מקומיות, לרשויות אזוריות; אין להם שם נציגות. יש שני נציגי ציבור, אחד של הארגונים הירוקים ואחד נוסף של הארגונים החברתיים, וזהו. אלה נציגים שבדרך כלל קולם לא נשמע בוועדה; אולי הוא נשמע טכנית, אבל לא באמת, וברור שמי שמכריע זו הממשלה. אז כמו שאמרנו, הממשלה רוצה, אז הכנסת עושה; הממשלה רוצה, אז גם הוועדות לתשתיות הלאומיות עושות.
האם יש הצדקה שבתי כלא יהיו בוות"ל, יהיו בתשתית לאומית? אז באים ואומרים שצריך לתכנן, צריך להזיז עניינים מהר. תגדירו את זה בהוראת שעה שנתיים, שלוש שנים, אבל אל תגדירו מעכשיו ועד עולם שבתי כלא הם תשתית לאומית. אגב, אמרתי את זה בוועדה ולנציגי השר לביטחון הפנים שפנו אליי כדי שלא נקשה עליהם קשיים; התשובה הייתה: נו, באמת, אבל לוקח לתכנן כלא עשר שנים. אז סליחה, חברים, אם לוקח עשר שנים לתכנן כלא, תואילו, תלכו בדרך המלך, תלכו לוועדות המקובלות, ועדה מחוזית, ועדה ארצית, אחת מהשתיים, לפעמים צריך את שתיהן, כי נכון, כלא זה משהו די כבד להקים. האם באמת יש לנו תוכניות? יש תמ"א שנקראת תוכנית מתאר ארצית 24 לבתי כליאה. כיום היא עוברת איזשהו ריענון במועצה הארצית לתכנון ובנייה. תוך כדי הריענון – לא מספיק טוב: צריך כנראה לאשר עוד כמה בתי כלא בוות"ל, בהליך שהוא כביכול יותר מהיר אבל בפועל כולנו יודעים שהוא פשוט עוקף רשויות מקומיות ועוקף ציבור. זה הליך שיש בו הרבה פחות מקום לציבור להשמיע את עמדותיו ולהתנגד.
היו"ר מאיר כהן:
חבריי, על פי תקנון הכנסת, אני מבקש, לא נהוג להחזיק כוסות קפה, אז אנא, תשבו בצד או שתצאו לפרסה ותשתו שם. גם אתה, חבר הכנסת סאלח. אפשר לשבת בצד. זה מאוד לא נעים שעומדים עם כוסות קפה.
יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):
אז האם באמת ראוי שבתי כלא יהיו תשתית לאומית ויעברו ככה, בחטף? לא, זה לא ראוי, זה לא צריך להיות כך, אין לזה הצדקה. יש תוכנית בתי כלא ארצית, שמתוכה מקודמות כיום התוכנית של כלא נפחא, שאושרה כבר ב-2006 – לפני 11 ועוד מעט 12 שנים – ותוכנית במגידו למתחם של בתי כלא, שגם נמצאת בתהליך של קידום. זה לא שיש איזה ואקום, שוועדות התכנון לא מקדמות כמו שצריך, מתנהלות בעצלתיים, תוקעות את בתי הכלא. לא, פשוט יש איזה גל ורוכבים עליו. זה פשוט לא ראוי ולא נכון. בעיניי זו תהיה בכייה לדורות, כי אם ראש עיר לא ירצה שיוקם לידו בית כלא, לא תהיה לו באמת אפשרות להתנגד ולהביע את עמדתו.
אני רוצה לדבר עכשיו על מכוני הבקרה. גם שם, החוק שעשה פה, כמו שאמרתי, איזושהי סמטוחה של המון נושאים, זה היה העניין השני המרכזי בו – הדחייה של כניסתם לפועל, אבל יותר מדחייה; הייתי אומרת שזה מסמוס. נתחיל במהם מכוני בקרה, יש לי זמן. לפני לא מעט שנים, אני חושבת שזה היה ב-2001, לפני 16, עוד מעט 17 שנים, קרה אסון ורסאי הידוע, שבו הלכו לעולמם עשרות אנשים בקריסה של תקרה, תקרת הפל-קל המפורסמת באולמי ורסאי. בעקבות אותו אסון הוקמה ועדה ממשלתית, ועדת זיילר, מי שמכיר, שעמדה על כשלים בפיקוח וביישום של תוכניות בנייה ועל כך שאין באמת פיקוח ראוי על תכן הבנייה, על עצם זה שהתוכניות עומדות במה שבונים בסוף. אף אחד לא מפקח: מגישים תוכנית בנייה, מאשרים לך אותה, אתה הולך לבנות, ואף אחד לא באמת מסתכל אם עמדת בתקן כזה או אחר, כי אין היום רגולציה מספקת בתחום. לאור זה הוחלט על מהלכים, והם לקחו הרבה שנים – וזו עוד חקיקה של הכנסת הקודמת, אם לא הקודמת לקודמת, על הקמת מכונים שיפקחו בצורה יותר משמעותית על הבנייה. החליטו לעשות אותם פרטיים – לא ניכנס לזה, זאת אחת הביקורות הקשות עליהם, בעצם למה להפריט משהו שהמדינה צריכה להיות זו שמפקחת ותפקח הכי טוב – אבל גם אלה החלטות עבר.
מכאן ועד ליישום – זה הפער. תמיד הפער הוא במשילות, נכון? אתם מדברים על זה פה הרבה. אז היה חוק. היו ועדות ממשלתיות, היו החלטות ממשלה והיה חוק. בסופו של דבר, אפילו מכון בקרה אחד עדיין לא הוקם, בגלל התנהלות כזאת או אחרת של גופי הממשלה. בסופו של דבר החוק הזה הוא כרגע אות מתה. אולי הוא הולך לעבור איזושהי החייאה, אבל כנראה שלא כל כך מהר.
אז היום, אחד הסעיפים של החוק שאנחנו מצביעים עליו הוא הכנסה לתוקף של ועדות הבקרה בעוד שלושה חודשים. להזכירכם, תוך כדי הדיון רצה היועץ המשפטי של מינהל התכנון שזה יהיה עוד ארבע שנים. אמר היושב-ראש: מה זה, תגידו לי, אתם משגעים אותנו, החלטנו שלושה חודשים, וזה יהיה שלושה חודשים. נראה למישהו כאן שיהיו מכוני בקרה בתוך שלושה חודשים? הרי ברור שלא. לא יהיה מכון אחד בעוד שלושה חודשים וגם לא רבע. אז מה יקרה? תקראו את השפתיים שלי: בעוד חודש, חודש וחצי, אנחנו נשב כאן שוב ונתקן את תיקון 120 לחוק התכנון והבנייה, כי יחזרו אלינו ממשרד האוצר ומינהל התכנון ויבקשו לדחות בעוד כמה חודשים או שנה או שנתיים את היישום של החוק. כרגע כתבנו בחוק, בסעיף אני לא זוכרת כמה, כי הם משתנים כל הזמן, שלושה חודשים. זה לא יהיה שלושה חודשים. כבר ברור וידוע שמשרד האוצר, מינהל התכנון, יגיע לפה להאריך גם את זה. אבל כדי שאולי יהיה משהו, איזה דרדלה של מכון בקרה במסגרת זמן סבירה, אז נכנס סעיף – וגם זה משהו ששונה באופן דרמטי בוועדה ברגע האחרון, ממש לפני ההצבעה – שבעצם נותן סמכויות לשר האוצר, שאחראי למינהל התכנון, די לעשות כל מה שהוא רוצה מבחינת מכוני הבקרה: לעשות אותם וולונטריים – לפני כן הם היו אמורים להיות חובה; להחליט שלא חייבים להיות בהם מומחים כאלה ואחרים לנושאי סביבה, לנושאי תכן הבנייה, לנושאי כבאות; כל מיני דברים שמכון פיקוח על בנייה אמור להיות אחראי להם והם אמורים להיות בתוכו.
הרי מהם מכוני הבקרה האלה? כל מי שעושה תוכנית בנייה צריך לעשות checklist אצל המון רשויות, אז הם אמורים לעשות את כל העבודה במקום אחד. רעיון טוב. זה אמור לייעל, אמור לשפר את הבנייה ואת הפיקוח על תוכניות הבנייה, אבל לא כשעושים אותו כמו שמתכננים לעשות אותו כרגע. אז קודם לא עושים אותו, ואז כשכבר מתכננים כן לעשות אותו, עושים אותו גרוע. זה לא יהיה אפקטיבי; זה לא יהיה יעיל; זה יהיה כל כך גרוע שאנחנו רק נשמע על יותר ויותר תאונות של מרפסות נופלות. הרי זה בדיוק החוק שבא לתקן את המרפסות הנופלות, שלא יהיו דברים כאלה, שלא יהיו תקרות פל-קל שנופלות על אנשים. אז מתוך רצון לשפר יצא הרבה יותר גרוע.
זהו, אז על הדברים האלה, בגדול, אנחנו מצביעים כאן היום. אני חושבת שמעבר לכך שהתיקון לחוק שאנחנו מצביעים עליו לא יעשה טוב לתכנון והבנייה, הוא בעצם מגדיל את הזילות שלנו כאן, בכנסת, כמחוקקים, כמי שאמורים לפקח על הליכי העבודה של הממשלה, על תכנון, על הליכים של ביצוע של תוכניות עבר, וכמובן על חקיקה. הפכו אותנו לבובות על חוט, שכל מה שהממשלה רוצה – יקרה, כי כך הקואליציה הזאת מתנהלת. תודה רבה.
היו"ר מאיר כהן:
תודה רבה, גברתי. חבר הכנסת סאלח סעד, בבקשה. עד 25 דקות, אדוני.
סאלח סעד (המחנה הציוני):
בגלל הקול שלי והגרון כנראה זה לא ייקח 25 דקות. אני אשתדל לעמוד בדקות האלה.
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, את הצד הימני אני רואה, ממול. בצד השמאלי אין אף אחד, וזה בסדר. אני תמה, אדוני היושב-ראש, על ממשלת ישראל – –
היו"ר מאיר כהן:
אני מבקש שקט בצד ימין.
סאלח סעד (המחנה הציוני):
– – על הקואליציה הזאת, שמנסה את כל הדברים האפשריים, את כל החוקים האפשריים, בשביל לפגוע באזרח הפשוט, באנשים שצריכים עזרה יום-יום, למעשה בעם ישראל, כי הממשלה הזאת, הקואליציה הזאת, מעבירה חוקים, והחוקים שהיא מעבירה – אך ורק בשביל לפגוע באזרחי ישראל. מעניין, עוד לא ראיתי – הרבה זמן עוד לא ראיתי חוק אחד שיכול להיטיב עם האזרחים, עם העניים, עם האנשים הנזקקים שצריכים את העזרה מהממשלה, מאיתנו כאן בכנסת.
ואני אומר: ריבונו של עולם, בואו נדבר קצת על החוק שעולה עוד מעט, חוק ההמלצות. הממשלה הזאת מנסה לעשות כל דבר כדי לחוקק חוק שבאמת מיטיב עם ראש הממשלה, עם הנחקרים היום, חלקם חברי כנסת. ולמה? כי הם מפחדים. ממה הם מפחדים? מהמלצות המשטרה. תנו למשטרה לחקור, תנו למשטרה לעשות את העבודה שלה. תאמינו לי, לא יעזור לאף אחד, הרי אם המשטרה תמליץ להעמיד לדין את פלוני או אלמוני, זה ייקח עוד חודש, עוד חודשיים, עוד שלושה חודשים, ובסופו של דבר ההמלצה תגיע. תמשוך עוד זמן, ובסופו של דבר כל מי שעובר על החוק במדינה הזאת ייענש, יבוא על עונשו. כי זה מה שצריך לעשות, למעשה – צריך לקבל את הדין: כל מי שעובר עבירה במדינה הזאת חייב להיענש, לא משנה מיהו, ראש ממשלה או אזרח פשוט. אנחנו כולנו חיים במדינה הזאת, מדינה דמוקרטית, וחייבים לכבד את חוקי מדינת ישראל. לא עוברים עבירות. מי שעובר עבירה, צריך לצפות שהוא כן יקבל את העונש. אנחנו רואים שגם חברי כנסת היו בכלא, גם נשיא המדינה בכלא – נשיא מדינת ישראל, עאידה, נכון? וגם ראש ממשלה; כל מי שעובר עבירה על החוק. אז חברים, הממשלה הזאת, אני חושב שהגיע זמנה, וחייבים לשים את המפתח וללכת הביתה.
עאידה, אני רוצה לדבר קצת על חוק הלאום, מה את אומרת? רוצים להעלות אותו עוד מעט, מנסים להעלות אותו עוד מעט. תאמינו לי, בושה. אני מרגיש – אני שירתי את המדינה, אתם יודעים, 12 שנים הייתי בזרועות הביטחון. אני אומר לכם, נשבע לכם, אני מתבייש; אני מתבייש בזה שהחלק השמאלי שלי כאן, שלא נמצא כרגע כאן, הקואליציה, רוצה לקחת ממני, אדוני היושב-ראש, את המילה שוויון. אזרח מדינת ישראל ששירת במדינת ישראל את ביטחון המדינה, 12 שנים, משפחה שכולה, שני ילדים שלי, אחד עכשיו בצבא ואחד סיים לפני שנתיים, והמחוקקים שיושבים כאן – –
היו"ר מאיר כהן:
אני שוב מבקש בצד ימין שקט. אני מבין שמתרגשים, אבל אני מבקש שקט.
סאלח סעד (המחנה הציוני):
– – המחוקקים בקואליציה, רוצים לקחת ממני את המילה שוויון. אז היום אני מרגיש מקופח. הרי היום ישנה המילה "שוויון" בחוקי מדינת ישראל, לפי מגילת העצמאות – מדינה דמוקרטית, יהודית-דמוקרטית, עם שוויון לכלל אזרחיה. אז רוצים לקחת ממני את המילה שוויון. תארו לעצמכם איך אנחנו נרגיש כבני מיעוטים דרוזים, גם בדואים, שמשרתים את המדינה – אה, סעיד, גם בדואים שמשרתים את המדינה, מה יגידו אחרי שהחוק הזה יעבור? תאר לעצמך, סעיד, אתה בטח שירת בצבא, יש לך ילדים בצבא, או בני משפחה. עכשיו הם כביכול – – –
היו"ר מאיר כהן:
אתה רוצה לקלקל לו את הפריימריז? תעזוב אותו.
סאלח סעד (המחנה הציוני):
לא, לא, בני משפחה, בוודאי, הכול בסדר, הרי הבדואים משרתים בצבא. מילת השוויון קיימת היום בחוק, ואתה יודע כמה אנחנו מרגישים מקופחים, כמה אנחנו לא מקבלים את הזכויות שלנו, ויש מילת שוויון בחוק. אז תאר לעצמך שלא תהיה המילה "שוויון" בחוק – מה יעשו אחרי זה? עם הקואליציה הזאת, יכול להיות שיתחילו אולי להתערב לנו בשעות השינה שלנו. יכול להיות. עם הקואליציה הזאת, תאמין לי, הכול אפשרי. צריך לצפות לכל דבר.
אבל אני אומר שחוק הלאום הוא חוק שיכול להיות בעיה רצינית מאוד במדינה דמוקרטית. הרי מדינה נאורה חייבת לכבד את המיעוט שבתוכה. מדינת ישראל – העם היהודי חווה שנים קשות מאוד באירופה, ואני חושב שחוק הלאום הזה – הקואליציה הזאת תתקשה מאוד להעביר אותו, ובושה שהחוק הזה אכן יעבור.
ועוד התערבות יפה שבה הממשלה מנסה להיכנס לחיים שלנו, של אזרחי ישראל: יכול להיות שבסח'נין לא תצטרך – בעצם, לא שלא תצטרך; הם רוצים למנוע ממך לפתוח מרכולים בשבת, בסח'נין, בית ג'ן, ירכא. זה החוק שמנסים להעביר.
קריאה:
– – –
סאלח סעד (המחנה הציוני):
אה? זה אפשרי, אם החוק יעבור. תשמע, בקואליציה הזאת רוצים לעשות כל דבר. כל דבר הם רוצים לעשות. החוק הבעייתי הזה, חוק המרכולים – האמינו לי, לאה, אני לפעמים מגיע בשבת לביג ביוקנעם, כשאני מבקר בדאליה. אולי המרכולים בשבת לא יפתחו אז. אז נצטרך מה לעשות? תגידי, איפה נקנה בשבת? אז גם זו התערבות. בכל דבר מנסים להעמיק את השסעים בחברה שלנו. מה לכם ולזה? עזבו את זה, תנו לנו לחיות את החיים שלנו, חילונים עם דתיים, מזרחים עם אשכנזים. עם ישראל הוא עם יפה, עם שיודע לחיות. לא צריך להכביד על אזרחי ישראל.
האמינו לי, הממשלה הזאת, ממשלת ישראל, והקואליציה הזאת, מנסות לעשות כל דבר כדי להעמיק את השסעים בחברה, חברה כל כך נאורה וכל כך יפה. שנת 2017, אז הגיע הזמן שהממשלה הזאת וראש ממשלת ישראל, שמפחד מכל דבר, שיודע רק לדבר ולהבטיח דברים ולא לקיים שום דבר – הגיע הזמן שהממשלה הזאת אכן תלך הביתה – – –
שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:
באיזה שעה אתה רוצה שנלך? תגיד באיזה שעה – נלך.
סאלח סעד (המחנה הציוני):
אדוני השר, אנחנו פה עד יום חמישי.
שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:
אז – – – תשלח אותנו ביום רביעי בערב.
סאלח סעד (המחנה הציוני):
שר הרווחה חיים כץ, אותך – תאמין לי, לדעתי אתה לא נמנה עם הממשלה הזאת, כי אתה בסדר. עד עכשיו אתה עושה כל מה שצריך למען הנכים, למען העניים. האמן לי, אני שומע ברחוב הישראלי שאתה נמצא בטעות בממשלה הזאת, נשבע לך, אז בוא, אל תקלקל את החגיגה שלך.
לכן, אני אומר דבר אחד: הממשלה הזאת – הגיע זמנה. שתפנה את דרכה, תלך הביתה, וניערך לימים יותר טובים, לימים שאכן החברה לא תהיה משוסעת, כולם יחיו ביחד, חילונים ודתיים, אשכנזים ומזרחים, יהודים וערבים על כל עדותיהם, אלה שמשרתים בצבא ואלה שלא משרתים בצבא; שתהיה חברה הוגנת, חברה צודקת, חברה שאכן תחיה חיים בשקט ובשלווה למען שהמדינה הזאת תהיה מדינה נאורה כמו שאנחנו מכירים אותה.
אדוני היושב-ראש, אני חושב שהקואליציה הזאת אכן סיימה את דרכה – כל החוקים שהיא מנסה להעביר, החוקים הבעייתיים האלה, שמנסים תמיד לקחת מהעניים, משכבות הביניים, ולתת יותר לעשירים. אנחנו רואים מה קרה גם במפעלים לאחרונה, אם זה בנגב קרמיקה – ואדוני היושב-ראש ואנוכי היינו שותפים למהלך הזה, שהממשלה הזאת והבנקים העניקו חצי מיליארד שקל לבעלים של מפעל ואחרי ארבעה חודשים סגרו אותו; ראינו מה קרה בטבע, יוסי יונה, חברי – 22 מיליארד שקל נתנו לטבע.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
20 מיליארד.
סאלח סעד (המחנה הציוני):
22 מיליארד שקל. מה קרה עכשיו? כמה מפטרים? רצו לפטר 3,000 עובדים, ואחרי לחץ של ההסתדרות ושל הכנסת ושל כולנו – כולנו, לא המפלגה, כולנו זה אנחנו – אז מה קרה? הורידו 1,300 עובדים ומפטרים עכשיו 1,750. אז 1,750 עובדים הולכים הביתה. זה מקום עם בעלים – אומנם זה מפעל פרטי, אבל 22 מיליארד שקל נתנו לו הנחה במס, העלימו. זו גנבה לאור יום. זה בדיוק גנבה לאור יום. כמה שנים טובות לא שילמו מס הכנסה. אנחנו הפראיירים, העסקים הקטנים והעסקים בישראל, שילמו ומשלמים מס, ומי שלא משלם מס נקנס, ואלה מקבלים הנחות. כן, מפטרים עובדים על שמאל ועל ימין.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
– – –
סאלח סעד (המחנה הציוני):
אה, אתם מאפשרים לי לרדת? יופי.
זוהיר בהלול (המחנה הציוני):
– – –
סאלח סעד (המחנה הציוני):
אדוני היושב-ראש, רציתי דווקא לדבר הרבה. עוד יותר. אז אני אומר, הממשלה – זה קץ דרכה, הגיע זמנה. אני אומר לכם, אנחנו חייבים לעשות הכול כדי שהקואליציה הזאת תתפורר כמה שיותר מהר.
היו"ר מאיר כהן:
תודה רבה, אדוני. אם כן, הבאה בתור – חברת הכנסת לאה פדידה.
לאה פדידה (המחנה הציוני):
כבוד היושב-ראש, חברי וחברות הכנסת, כשהייתי נערה ופתחתי טלוויזיה והסתכלתי על המסך לראות את כנסת ישראל, הייתי בטוחה שיש 120 חברי וחברות כנסת שכל היום וכל דקה ביממה עושים ופועלים למען האזרח. למעני ולמען כל עם ישראל. אבל בשבועות האחרונים עצוב בכנסת ישראל. כשאתה נמצא בוועדה שמתקיים בה דיון אמיתי על פערי רווחה – ודוח טאוב אומר שברשויות חזקות משקיעים פי שלושה מאשר בחלשות – אין זמן, אין מענה ואין תקציב. כשאתה נמצא בוועדה על הוסטלים שנסגרים, אתה שומע את התשובה: אין מענה, אין תקציב, אולי בפעם הבאה. וכשאתה נמצא היום בדיון ואתה רואה שהתכנון הוא חלם ושמים מאגר גז שפולט את הקונדנסט בלב מתחם יישובים ואף אחד לא עושה כלום, אתה מבין שאין עם מי לדבר. וכשמדברים על חינוך, וכשמדברים עלה הדברים הכואבים באמת, אז לפעמים אני תוהה אם באמת ובתמים מישהו פועל לטובת האזרח, או באמת רוצים להשאיר את אותו עובד או עובדת ממש בתוך המים, רק עם האף טיפה למעלה, כדי שלא יהיה לו מספיק זמן לחשוב אם ולמי הוא צריך להצביע אלא יהיה עסוק בהישרדות. התפקיד שלנו כחברי כנסת הוא לדאוג לחלש, ולא לחזק את החזק.
בתוך כל הכאוס הזה, בתוך הברדק הזה, אני מוצאת שיש גם גופים מחוץ לכנסת ישראל, שהם גופים ציוניים, ארגונים שעושים טוב למען עם ישראל. אני רוצה לשתף אתכם בסיפור על ארגון שקם מתוך אמונה, מתוך רצון של אנשים להתאחד, להתארגן ולהקים את מדינת ישראל. כן, זה היה ב-1901, 47 שנה לפני קום המדינה. הקימו את קרן קיימת לישראל. האנשים שם מאמינים. אדון צבי קלמן עשה קופסה כחולה שמסתובבת בכל העולם, אצל כל היהודים, בלי קבלה, בלי אחריות – תארו לכם שהיו דופקים אצלכם היום בבית – אבל אנשים האמינו ואספו פרוטה לפרוטה וקנו אדמות למען המדינה שבדרך. ב-1948, כשמכריזים על מדינה ישראל, קרן קיימת לישראל משנה את הייעוד שלה מקניית קרקעות לגאולת קרקעות. גם פה יש קוריוז וסיפור של תעוזה, כי הקרן הקיימת החליטה לפעול בכמה מישורים ובכמה צבעים: כחול – לפעול למען משק המים במדינת ישראל, לבנות מאגרים ולסלול שבילים; אנחנו מדברים על ירוק – נטיעת עצים; ואנחנו מדברים על חום – התיישבות על הקרקע ועשייה. זה גוף שפועל למען עם ישראל ודואג לו. וגם פה אנחנו שומעים לפעמים קולות מיותרים שמדברים נגד הארגון.
היום הוא מציין יום מיוחד, עם הסכם עם העובדים שקובע תקדים של פנסיית מינימום. אולי אנחנו, ככנסת ישראל, נוכל גם לחוקק את החוק הזה, שאדם במדינת ישראל לא יצא עם פחות מפנסיית מינימום של 6,000 שקלים, על מנת שיוכל להתקיים בכבוד. הרי אנחנו, ציבור שעובד כל החיים ומגיע לגיל פנסיה, רוצים להתפרנס בכבוד.
כאן אנחנו, כמדינה – תראו מה אנחנו עושים: על אותם אנשים אנחנו כופים בעצם פערים גדולים מאוד בבריאות. השבוע נפגשתי עם גמלאים וגמלאיות שכל הבקשה שלהם הייתה: אנחנו רוצים את מה שכתוב בביטוח בריאות ממלכתי: טיפול סביר, במרחק סביר ובזמן סביר. אבל גם זה לא ניתן להם, כי אם אישה צריכה MRI והוא נמצא בבית החולים הסמוך לביתה, אבל שולחים אותה לבית חולים במרחק ארבע שעות נסיעה, אז איפה אנחנו? אדם שרוצה לפרוש לפנסיה צריך את המחיה שלו בכבוד, צריך שמערכת הבריאות תוכל לטפל בו, ושאנחנו נוכל לתת לו בכבוד אחרי שהוא השקיע במדינה הזאת.
היום אנחנו נמצאים בערב שמבחינתי הוא קשה. אנחנו נמצאים כאן הלילה, ובמקום לחוקק חוקים חברתיים, חוקים שמצמצמים את הפערים, חוקים שמביאים לשוויון, אנחנו עוסקים או בחוקי כפייה, כמו חוק השבת וחוק המרכולים, או בחוק ההמלצות, שהוא חוק אנטי-דמוקרטי. אז איזו מדינה אנחנו רוצים להיות? איזו מדינה? מה נגיד לאותה נערה שמסתכלת עכשיו בטלוויזיה ואומרת: 120 חברי כנסת, הייתי בטוחה שהתפקיד שלכם הוא לשמור עליי, להגן עליי ולצמצם את הפערים. אז איך אתה ישן בלילה, חבר כנסת קטן שלי? הייתי אומרת לאלה שיושבים בצד הזה. או איך את ישנה, חברת כנסת, אם אתם נותנים יד לחקיקה כזאת ולא מסתכלים בעיניים של אותה נערה ואומרים: אנחנו נעשה הכול כדי לצמצם את הפערים? כי זו לא חוכמה לחזק את החזקים ולהחליש את החלשים.
בואו, תסתובבו איתנו. ואיפה הייתם? כשהייתי בטבע ביום חמישי, צעק לי שם יו"ר הוועד: את יודעת, פדידה, אני ליכודניק, אבל אף אחד מהליכוד לא הגיע. אז במה אתם עוסקים? במה? בהישרדות? במלחמות פנימיות? אולי פעם אחת גם תוכיחו לבוחרים שלכם שאכפת לכם מהם.
אז אני לא מצליחה להבין, ולי קשה מאוד להסביר לאותה נערה שרואה אותנו בטלוויזיה – ואני רוצה להגיד לכם שאני וחברים רבים פה, בצד הזה, ישנים בשקט, מסתכלים במראה ואומרים: ניסינו, עשינו. אתם לא יכולים להגיד את זה. תודה.
היו"ר מאיר כהן:
תודה רבה, גברתי. חבר הכנסת יוסי יונה, בבקשה, אדוני.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה והשרים שיושבים איתנו כאן בשעות הלא-כל-כך-מאוחרות של הלילה, השר שטייניץ, השרה שקד והשר חיים כץ.
שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:
אל תפריע לנו לעשות דברים טובים.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אני רוצה להתחיל איתך. כשאתם ראויים לביקורת, אז אנחנו לא חוסכים את שבטנו מכם, השר חיים כץ, אבל אני רוצה להתחיל דווקא בדברי ברכה על הפעולה שביצעת. אדוני השר, אדוני השר – – –
שרת המשפטים איילת שקד:
מדברים על מעונות החסות – – – תאמין לי, זה יותר חשוב.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אני בטוח שהשרה איילת מדברת על הדבר הזה, אבל אני רוצה לומר מילה יפה לגבי העניין הזה, העובדה שאתה העברת את 59 המעונות של חסות הילדים לניהולה של המדינה – – –
שרת המשפטים איילת שקד:
אז על זה אנחנו מדברים.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אני אומר שזה צעד מאוד מאוד יפה. ראי, השרה שקד, כאשר נעשה צעד יפה, אז אנחנו גם נדבר בשבחכם. לכן אני אומר באופן חד-משמעי, ובחיוב לגבי הצעד הזה: אני מקווה שלשר חיים כץ תהיה גם היכולת להשפיע על משרד האוצר כדי לספק את 400 התקנים שנדרשים כדי לקיים את המעונות הללו. אז הינה, אתגר לא פשוט ולא קל. אנחנו בוודאי נתמוך במהלך הזה, אבל אנחנו מצפים בקוצר רוח לראות אם תהיה נכונות מצד משרד האוצר לממן את ההעסקה של 400 התקנים הללו, או את המימון של 400 התקנים, שאכן יועסקו בהעסקה ישירה.
אוקיי. כפי שאמרתי, כשמגיע לתת מחמאות, אדוני היושב-ראש, אנחנו מרעיפים אותן על הממשלה, אבל בימים אלה עיקר הדברים שלנו ומה שיש לנו לומר על הממשלה הם דברי ביקורת, והממשלה אכן ראויה לדברי הביקורת שאנחנו משמיעים נגדה. והינה, יש לנו את החוקים המופלאים שמובאים לפתחנו ואנחנו מתבקשים להצביע עליהם: חוק ההמלצות, חוק הלאום. הדברים אכן מכוונים לגברתי שרת המשפטים איילת שקד.
מדינת ישראל, במשך המון המון שנים, ידעה להסתדר עם הצהרת העצמאות שלה והחוקים שנבעו מתוך הצהרת העצמאות שלה. והינה, בימים אלה, בימים טרופים אלה, מישהו מהממשלה – או, בואו נאמר, ממשלת ישראל חושבת שאין לנו הצהרת עצמאות יפה; חושבת שחוקי-היסוד שלנו אינם טובים מספיק. הם רוצים לשנות את האיזון. דרך אגב, האיזון הוא איזון מאוד מאוד יפה שנוצר – ולא דרך אגב, דרך המלך – איזון מאוד יפה שנוצר בין זהותה של ישראל כמדינה יהודית ובין זהותה של ישראל כמדינה דמוקרטית. אמרנו ואנחנו אומרים: "כי מציון תצא תורה". חשבנו שהדבר הזה מעודכן לעת המודרנית, ו"מציון תצא תורה", זאת אומרת שאנחנו יכולים להראות לעולם כיצד מדינה יהודית ודמוקרטית מתפקדת בצורה ראויה, בצורה יפה, שילמדו מאיתנו. ראש הממשלה בנימין נתניהו לא מפסיק לדבר על כך שאנחנו הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון הייתה ב-1948, ב-1950, ב-1960, 1970, ולא היה לנו צורך בניסיונות מצידו של ראש הממשלה ועושי דברו בכנסת לשנות את האיזון שקיים בין היהדות של המדינה הזאת לבין הדמוקרטיה של המדינה הזאת.
והינה, אנחנו רואים למול עינינו המשתאות שמצד אחד ראש הממשלה, חלק משריו, חלק מעושי דברו כאן, בכנסת, חברות וחברי כנסת, חושבים שצריך לשנות את האיזון הזה. השינוי הזה, יש בו פגיעה מהותית בדמוקרטיה הישראלית, וזה בא לביטוי, בוודאי, בחוק ההמלצות – חוק ההמלצות הנורא והאיום, שאנחנו מכנים אותו, בצדק, "חוק החרפה", לא פחות ולא יותר; חוק החרפה, שבא להגן על ראש הממשלה ועל שריו מפני חקירותיה של המשטרה.
כמה אמרו לנו: הביטו, אין לזה קשר, אנחנו רוצים להגן על האזרחים; אנחנו רוצים להגן על האזרחים הרבים, אלפי אזרחים שהוגשו נגדם המלצות מטעמה של המשטרה להעמידם למשפט, ובסופו של דבר מאום לא יצא – כי לא היה כלום ולא יהיה כלום. לא היה כלום ולא יהיה כלום. כולנו יודעים – למול עינינו המשתאות הביקורים התכופים בחדרי חקירות של משטרת ישראל, והמלצות של העמדה לדין יבואו בקרוב – ואנחנו יודעים שהיה הרבה ויהיה הרבה.
ולכן חוק ההמלצות הוא חוק החרפה, כי בסופו של דבר הוא נועד להטיל חיל ומורא על משטרת ישראל. מעצם העובדה שהחוק הזה בא בהקשר שבו נערכות החקירות הללו הוא כבר שולח מסר למשטרת ישראל: היזהרו בחקירותיכם; היזהרו פן יבולע לכם. זה בסופו של דבר מה שהחוק הזה בא ואומר: משטרת ישראל, היזהרו פן יבולע לכם. אם תחקרו – חקירה שנתפסת כאילו כרדיפה: אם תחקרו ותבררו ותבקשו לגבש ראיות נגד ראש הממשלה ונגד שריו, אתם על הכוונת. זה דבר נורא. זה דבר נורא ואיום.
לא ניתן לדבר על מדינת ישראל כעל הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון ולהעביר את חוק ההמלצות. לא ניתן לדבר על מדינת ישראל על מדינת ישראל כעל דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון ולהביא את חוק הלאום. לא ניתן, לא הגיוני, לא סביר. הסתירות הן פנימיות, הן בעצם מקריסות את כל הדיבור הזה ויוצרות עיוות נורא. אנחנו מחוזרים במקרים רבים על ידי מדינות – לא היינו שמחים כל כך להימנות עם קהילת המדינות הללו שמחזרות אחרינו ומחפשות את הקשרים איתנו.
לכן יש לנו הזדמנות, לקואליציה יש הזדמנות, לחברי הקואליציה יש הזדמנות, לשותפים של הקואליציה יש הזדמנות, לבוא ולהגיע לראש הממשלה: לא. החוק הזה לא יעבור. מפלגת כולנו – האיש שהציג את עצמו כנוטר של הדמוקרטיה הישראלית, מר משה כחלון, זו ההזדמנות שלו. לפעמים ישנם קווים אדומים, וכאשר יש קו אדום, השר, האישיות הציבורית, צריך לבוא ולומר: עד כאן, ואתם יודעים מה, גם אם אצטרך ללכת לבחירות מיידיות, אעשה זאת, משום שאני באמת ובתמים חרד לדמוקרטיה הישראלית. אבל אנחנו לא שומעים. אנחנו שומעים הצטדקויות; אנחנו שומעים הסברים; אנחנו שומעים רציונליזציה שהינה, כן, החוק הזה כבר לא כל כך נורא כפי שהוא היה בהתחלה, ואנחנו נדאג שהוא עוד ישתנה וישתפר. וכל זאת, בשביל השרידות הפוליטית.
הקואליציה הזאת, סוד קיומה הוא החשש שלה ללכת לבחירות. סוד יציבותה מתבסס בעצם על הרעיעות שלה. היא רעועה ולכן היא יציבה. היא רעועה ולכן היא יציבה. זה דבר מופלא. כולנו יודעים זאת. כולנו יודעים שבעצם היכולת של ממשלת הקואליציה להמשיך ולהתקיים היא בגלל שהיא רעועה, בגלל שהם פוחדים ללכת לבחירות, בגלל שהם פוחדים ללכת אל הציבור ולומר לו: בואו ונראה אם במצב הנוכחי אתם תיתנו בנו אמון. לא, לא ייתנו בכם אמון. זה סוד קיומה המתמשך של ממשלת הקואליציה הנוראה הזאת.
פה אנחנו מבקשים לבוא ולומר לציבור: אנחנו פועלים, אנחנו עושים את הפיליבסטר הזה, ואנחנו נישאר כל הלילה
יואב קיש (הליכוד):
איזה כיף.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
איזה כיף, נכון. אתה יודע מה, יואב קיש – – –
יואב קיש (הליכוד):
שבת אחים גם יחד.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
נכון, ובסופו של דבר, אנחנו כל הזמן מייחלים: איפה בסופו של דבר תהיה החוליה החלשה אצלכם, ותגידו: המצפון שלנו לא מאפשר לנו – – –
יואב קיש (הליכוד):
– – –
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אני לא שומע אותך. תגיד שוב בקול רם.
יואב קיש (הליכוד):
יש שעשועון שנקרא "החוליה החלשה". לזה אתה מתכוון?
קריאה:
היה. היה שעשועון – – –
יוסי יונה (המחנה הציוני):
האמת היא שאם זה היה שעשועון היינו צוחקים. אתה בעצמך יודע, יואב קיש, כמה חוליות חלשות יש לכם בתוך הקואליציה – –
יואב קיש (הליכוד):
– – – אופוזיציה.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
– – ואתה יודע היטב איזה פעולות של תחזוקה יומיומית אתם צריכים לעשות כדי שהקואליציה הזאת תשרוד. אתה יודע היטב. לכן, אין אנו מדברים על שעשועון. אנחנו מדברים אולי, במקרה הטוב, על בדיחה רעה, יואב קיש. אתה יודע זאת. חילופי התפקידים התכופים שאנחנו רואים אצלכם בוועדות ובראשי הוועדות מעידים טוב מכל דבר אחר על חוסר היציבות המהותית, הכרונית, המבנית, של ממשלת הקואליציה הנוכחית. אנחנו מייחלים שיקום מישהו, שותף בקואליציה, שיבוא ויאמר: עד כאן. זו המילה, זהבה? עד כאן. שיבוא ויאמר עד כאן ומי ייתן ונלך לבחירות.
היו"ר מאיר כהן:
רומזים לך.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
סליחה?
היו"ר מאיר כהן:
רומזים לך: עד כאן.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
כן, אני יודע, אנחנו בשיח של רמיזות של "עד כאן".
חיים ילין (יש עתיד):
עד כאן.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אז אם כן, בואו ונייחל שהחוליות הללו, שהן החלשות – אני מסיים – שהחוליות החלשות שנמצאות בממשלת הקואליציה, בסופו של דבר יתגלו דווקא כחוליות מצפוניות ויביאו לקריסתה של הממשלה הזאת. נלך לבחירות, נבקש את אמון הציבור ונחליף את הממשלה סוף-סוף. עד כאן.
היו"ר מאיר כהן:
תודה רבה, אדוני. אם כן, אנחנו ממשיכים ועוברים למפלגת הרשימה המשותפת. חבר הכנסת איימן עודה – לא נמצא; מסעוד גנאים – לא נמצא; ג'מאל זחאלקה – לא נמצא; אחמד טיבי – לא נמצא. עאידה תומא סלימאן, גברתי.
עיסאווי פריג' (מרצ):
לעאידה היום יש חג, לעדה הנוצרית.
היו"ר מאיר כהן:
היום יש?
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
חג, חג.
עיסאווי פריג' (מרצ):
ועאידה הפרה את הכללים, כי הכרחתם אותה להישאר במליאה ביום כזה. זה לא – – –
היו"ר מאיר כהן:
כן, גברתי.
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
תודה. כבוד היושב-ראש, אני שמחה שהשר חיים כץ עדיין נשאר איתנו. את האמת, אני שמחתי היום – – –
שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:
אני כאן כל הלילה.
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
יופי. היום אישרה הנשיאות דיון מהיר שיזמתי והצטרפתי לחברת הכנסת מיכל רוזין בעניין המוסדות לנוער, ושמחתי לשמוע אחר כך על ההחלטה של השר לקחת אחריות על המוסדות האלה ועל העובדים במוסדות ולהעביר את הניהול שלהם לידי המדינה. אני מאוד שמחה, כמישהי שעברה את כל הנושא של המכרזים לניהול מוסדות כאלה ויודעת עד כמה זה עלול לפגוע ביציבות – גם המקצועית וגם הכלכלית – של אנשי המקצוע שעובדים במקומות האלה.
אני מקווה שההחלטה הזאת גם תדחף את השר לעוד החלטות דומות, למשל לקחת תחת חסותו את הנושא של מנהלות המשפחתונים – שהן בעצם לא מנהלות, אלא הנשים שעובדות בתוך המשפחתונים האלה ומשתכרות פחות משכר מינימום; לבוא ולקרוא לילד בשמו ולהעסיק אותן בהעסקה ישירה, ולא לשים עליהן עצמן את העול של יישום החלטות מדינה והחלטות ממשלה וחוק לחינוך לגיל הרך. בסופו של דבר הנשים האלה, בתנאי התעסוקה שלהן, תחת הכותרת שהן עצמאיות, בקושי מצליחות להשתכר בסביבות 4,000 שקל בכל חודש. הן בעיקר נשים חרדיות ונשים ערביות – רוב המשפחתונים האלה מופעלים בשתי האוכלוסיות האלה. חבל שהשר לא שמע את פנייתי זו.
מצד שני, היום גם התקיים בוועדה לביקורת המדינה דיון מאוד מעניין בנושא של שלילת אזרחות ובדיקת אזרחות של אזרחים שהגיעו מברית המועצות לשעבר וכיום רוצים, דרך זה שהם מתחתנים או בונים חיים חדשים עם בני זוג, לקבל את האזרחות לבני הזוג שלהם, ואז הם בעצמם עוברים בדיקה של האזרחות שלהם ולפעמים נשללת מהם האזרחות הזאת. אני מברכת גם את יושבת-ראש הוועדה, במיוחד, את יושבת-ראש ועדת הביקורת חברת הכנסת שלי יחימוביץ, שלקחה על עצמה את הדיון הזה ומנסה לקדם פתרון אמיתי לבעיה הזאת. אבל אני שואלת את עצמי: איך יכול להיות שבכנסת הזאת, ובמיוחד בממשלה הזאת, היחס הוא יחס שכל כך מסתכל בעין שונה על אותה בעיה. אני שמחה שחברת הכנסת שלי יחימוביץ בדיוק נכנסת, ואני פונה אליה כיושבת-ראש ועדת הביקורת. שלי, אני בדיוק מעלה את הדיון שהיה לך היום בנושא של אזרחות ומתן אזרחות. אני כבר מעל שנה וחצי מטפלת בבעיה מאוד דומה, של האזרחים הערבים הבדואים בנגב, שאנשים פונים למשרד הפנים כדי לחדש את הדרכון שלהם, כדי לחדש את תעודת הזהות שלהם, ופתאום – הם נכנסים כאזרחים לתוך הלשכה של משרד הפנים ויוצאים משוללי אזרחות. שוללים מהם במקום.
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
אדוני היו"ר, אתה מאפשר לי להשיב לה מהמקום?
היו"ר יצחק וקנין:
מהמקום, ודאי.
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
כן, כן. אני לחלוטין מודעת לבעיה ולחומרה שלה.
סעיד אלחרומי (הרשימה המשותפת):
דיברנו על זה עם שלי, כן.
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
נכון, דיברנו על זה. אני מודעת לכך שיש ציבור שלם, ציבור ערבי שלם, שסובל מבעיה – לא זהה אבל דומה. אנחנו בחרנו לייחד את הדיון היום ולפני שלושה שבועות באופן נקודתי לעולים מחבר המדינות – –
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
להפך, אני בירכתי על זה שעשית.
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
– – כיוון ששם הייתה מעורבת לשכת הקשר נתיב, שזה מאוד ספציפי ליוצאי חבר המדינות. אבל בשני הדיונים – ויעיד גם חבר הכנסת סעיד אלחרומי, שהעלה את הנושא – אני התחייבתי לקיים דיון נפרד על סוגיית הבדואים בנגב או בכלל, ולכן את מתפרצת לדלת פתוחה.
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
אני אשמח להיות שותפה לזה – –
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
בסדר גמור.
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
– – כי לפני שנה וחצי התחלתי לטפל בבעיה. יש לי עדויות, יש לי אנשים שנשללה מהם האזרחות כאשר ההורים שלהם אזרחים, אחים שלהם אזרחים, והם, פתאום, שללו מהם את האזרחות באמתלה הזאת.
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
אנחנו נקיים על זה דיון.
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
הפניתי שאילתות לשר הפנים, דיברתי עם האנשים הקשורים בנושא, ואנחנו אפילו בתהליך של הכנת בג"ץ בנושא הזה. אני אשמח אם נשב ונדבר, כי לא ייתכן שהמדינה תתייחס בצורה כל כך מפלה; ייתכן, זה קורה יום-יום, אבל בבוטות הזאת לשלול אזרחות, ועוד לקבל תשובה ממשרד הפנים ש-2,600 אנשים מועמדים לשלילת אזרחות – זה לא מתקבל על הדעת שפקידים זוטרים לוקחים על עצמם ליישם את השלילה, כאשר בחוק זה ברור שזה לא בסמכות שלהם, לא בידיים שלהם, ויש תהליך שהם עוקפים, ופשוט משאירים אנשים במצב של חסרי מעמד.
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
את צודקת, ואנחנו נקיים על כך דיון.
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
מצוין. ואם כבר אנחנו מדברים על דברים שהם אבסורדיים, אתמול היה לי הכבוד לסייר בבית שמש. הייתי עם הוועדה לקידום מעמד האישה שבראשותי. תכננו סיור בבית שמש כדי להתרשם מהתלונות שקיבלנו בנושא הדרת נשים מהמרחב הציבורי והעלבתן. רצינו לדעת מה קורה בדיוק. נסענו לשם למרות – אני חייבת להגיד שהיו פניות והיה בהן, אפשר להבין, גם כן איזשהו סוג של איומים על עצם העובדה שאני אישרתי את הסיור הזה ותכננתי את הסיור הזה לבית שמש. כשהגעתי לשם, להגיד לכם את האמת, אני חשבתי שאני בסרט בדיוני. אני חשבתי שלא יכול להיות שישנו מצב כזה, שנשים צריכות ללכת במדרכה אחת וגברים מופרדים במדרכה שנייה, שיש שלטים שקוראים לנשים – אפילו על מעבר חציה כתוב: המעבר בלבוש צנוע.
היו אנשים שהאשימו אותי שאני מנסה להתערב באורח חיים של קבוצה או קהילה מסוימת, ואני באה ואומרת באופן הכי ברור: אנחנו לא מנסים להתערב בשום חיים אישיים של אף אחד. לפי החוק המדינה אפילו נתנה לעצמה את הזכות להתערב במה שנקרא אורח חיים כאשר הוא עובר על החוק, כלומר, בתוך הבית, בתוך המשפחה, אם יש מקרים של אלימות, המדינה כן מתערבת. כלומר, לבוא בטענה: אל תתערבו באורח חיים של מישהו, כאשר אורח החיים הזה כופה על קבוצות ועל נשים צורת חיים שהיא לא מקובלת עליהן והיא לא לפי החוק אנחנו חייבים להתערב. אנחנו כמחוקקים, אנחנו כיושבים בבית הזה, עושים גם בקרה על רשויות הממשלה והמדינה. אנחנו חייבות לעשות את זה.
יותר מזה – מדובר על המרחב הציבורי. אנחנו לא נכנסנו לתוך הבתים ובדקנו מה מצווים על הנשים ללבוש. אנחנו הלכנו ברחוב הראשי של בית שמש וראינו שיש ניסיון, כוחני ביותר, להשליט נורמות שהן מנוגדות לחוק שהבטיח אי-הדרת נשים מהמרחב הציבורי. כאשר המרחב הציבורי הופך למקום שיש בו מאבקי כוחות – ובעיניי זה לא רק סיפור של נשים. מה שראיתי אתמול בבית שמש זה מאבק כוח אדיר של קהילה שרוצה להשתלט על טריטוריה מסוימת. אני רואה לנכון שכל אדם יחיה איפה שהוא רוצה, כמו שהוא רוצה, למרות שאני באה מקבוצה – מהאוכלוסייה הערבית – שלא ניתנת לה האפשרות הזאת על ידי המדינה, לחיות איפה שהיא רוצה ואיך שהיא רוצה. אפילו לא נותנים לנו לבחור את בן הזוג כפי שאני רוצה, אם הוא במקרה, נגיד, בן זוג פלסטיני מהשטחים הכבושים. אבל בין זה לבין לנסות להשליט בכוח נורמות שהן לא מקובלות לפי החוק, זה מאוד מצער. ציער אותי מאוד שהעירייה עומדת באוזלת יד טוטלית, כמעט לא מתערבת במה שקורה. לא יכול להיות שעל מעברי חציה כותבים: מעבר בלבוש צנוע, על המעבר עצמו. איך זה יכול להיות?
ראש הממשלה עמד על הדוכן הזה ודיבר על מדינה בתוך מדינה. רק אתמול הבנתי על מה הוא דיבר, למרות שהוא לא התכוון לזה. הוא לא התכוון למדינה בתוך מדינה שאני ראיתי; הוא לא התכוון למדינה שמתנהלת בעצמאות, כנראה טוטלית, בתוך בית שמש. הוא דיבר על המדינה שכאילו האוכלוסייה הערבית מתנהלת בעצמה ולא מרשה התערבות בתוכה. אז איפה הוא כאשר מדובר על הדרת נשים? איפה ראש הממשלה? האם מתקבל על דעתו שתתקיים מדינה כזאת בתוך מדינה? ואם כבר מדברים, אז גם מה עם המשטרה? אנחנו נדבר על זה ביום רביעי, בשאילתות, אם נגיע לשם ביום רביעי ולא נתעסק בחוק ההמלצות. מה שניסיתי להראות ומה שמאוד לא מקובל עליי זה היחס המפלה הזה. כאשר שרים – נכון, זו חובתם לקבוע את סדר העדיפויות, אבל כאשר סדר העדיפויות מפלה כל כך, לא יכול להיות שבמדינה שמפלה אוכלוסיות שלמות, כאשר הממשלה הזאת עסוקה בלחוקק חוקים שייצרו מדינה שונה ממה שהכרנו – הרי מה קורה בקדנציה הזאת? בסוף הקדנציה הזאת תהיה מדינה אחרת. נוצרת מדינה תוך כדי חקיקה שאף אחד מאיתנו לא יכיר אותה, ועל זה עוד נדבר הלאה.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה לחברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. יעלה חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא – איננו; חנין זועבי – איננה; טלב אבו עראר – איננו; יוסף ג'בארין – איננו; ג'מעה אזברגה – איננו. סעיד אלחרומי.
סעיד אלחרומי (הרשימה המשותפת):
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, בשעת לילה מאוחרת זו, כשאנחנו דנים בנושא חשוב של תכנון ובנייה – נושא שבעצם מסדיר את החיים שלנו ואת ההתרחשויות במרחב שאנחנו חיים בו – חשוב מאוד להגיד שתכנון ובנייה וועדות תכנון ובנייה זה מקום שמתרחשים בו המון דברים שאנחנו, כאנשים שמובילים את החברה, לא תמיד רוצים לשמוע; מנסים לטאטא את זה מתחת לשטיח. אבל כשאנחנו נותנים לגורמים זרים, מפריטים לאט-לאט נושא חשוב מעין זה, אנחנו בעצם מזמינים את השחיתות; אנחנו בעצם אומרים: בואו, מושחתים, תשתתפו בחגיגה. אנחנו בעצם, אדוני היושב-ראש, אנשים שחושבים שזו פרה קדושה, הנושא הזה של תכנון ובנייה, אנחנו בעצם נותנים להם ואומרים להם: בואו, תשתתפו – בנושא שהם חלמו להיות חלק ממנו. תכנון ובנייה וועדות תכנון ובנייה הם הדבר המרכזי בעשייה של הרשויות המקומיות ובעשייה של נבחרי הציבור. ככל שאנחנו מרחיקים את זה מהאנשים שאנחנו מפקחים עליהם – היום ראש רשות, יושב-ראש ועדת תכנון ובנייה, מפוקח, העבודה שלו מפוקחת, וכל הפעילות שלו בעצם שקופה באופן מלא בפני הציבור.
אבל לא על זה אני רוצה לדבר, אלא יותר על מה זה תכנון ובנייה ומהי חקיקה שבאה להסדיר את חיינו, ובִמקום זה, ברוב המקרים, או אצל אוכלוסיות מסוימות, היא ממררת את חייהם; היא ממררת את חיינו, ובעצם גורמת לקרע שאי-אפשר יהיה לאחות אותו בעתיד. כשאנחנו מדברים על אוכלוסיות שיש בהן 1,000 מבנים שנהרסים בשנה – זוהיר, 1,000 מבנים, 1,000 משפחות נשארות כל שנה ללא קורת גג – זה הדבר המינימלי. לפעמים אנחנו עוברים ל-1,100 ולפעמים ל-1,200. ולמה כל זה? כי אנחנו לא רוצים את השונה. אנחנו לא רוצים תרבות שונה. המדינה לא רוצה לשמוע דבר שונה. המדינה מקבעת את כל המחשבה רק בכיוון אחד: לראות אוהל בדואי זה כבר לא בפורמה; זה כבר לא המרחב שרוצים לראות. זה לא מדבר לחלק מהאנשים, התרבות הבדואית, התרבות הדרוזית, התרבות הערבית – זה לא. בעצם רוצים להדיר אותם.
עאידה דיברה על בית שמש ועל הסיור שלה בבית שמש. עאידה, יש כאלה שמעבר להדרת נשים רוצים להדיר אוכלוסיות שלמות, לא רק נשים.
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
אני יודעת.
סעיד אלחרומי (הרשימה המשותפת):
לא רק נשים. וההדרה הזאת מהמרחב הציבורי, ממה שקורה במדינה, בעצם גורמת לקרע עמוק וגורמת לשנאה, רבותיי; גורמת לכך שציבור שלם, מאות אלפים גדלים על הרגשה של קיפוח, של שנאה, של ידיעה ברורה שמישהו בעצם מנסה להשפיל את האוכלוסייה הזאת.
חברים וחברות, חברי הכנסת, כשאנחנו מדברים על הרס של 1,000 בתים בשנה אנחנו מדברים על הכפרים הלא-מוכרים בנגב, אנחנו מדברים על אופן חיים חקלאי בדואי שאנשים התרגלו אליו מאות שנים. וכשאנחנו רוצים לעשות את השינוי המיוחל – אם מישהו רוצה לעשות שינוי – אי-אפשר לעשות אותו, אדוני היושב-ראש, בשנתיים-שלוש או בעשר שנים. זאת הטעות. זאת הטעות שאנחנו משלמים עליה מחיר.
אני רואה את הצעירים הבדואים, אני רואה את הנשים הבדואיות. אישה מסכנה, אם חד-הורית, משקיעה שלוש-ארבע שנים לחסוך סכום כסף לבנות בית בכפר לא מוכר – ולא מגיעים אליה בתחילת הבנייה, מגיעים אליה כשהיא מסיימת את הבנייה, והם רואים את זה בצילומים, וכשהיא מסיימת את הבנייה והיא כבר משלמת את כל הכסף, שמים לה צו הריסה והיא מאבדת הכול, גם את הבית וגם את הכסף.
זה לא עצר ולא עוצר, חברות וחברים, בנושא הבנייה. עד לפני כמה שנים מקור הפרנסה הראשי והחשוב של האוכלוסייה הבדואית היה בעצם גידול עדרים וגידול צאן. אם ניקח יישוב אחד, למשל את ביר הדאג', זוהיר – היום בביר הדאג' יש יותר מ-35,000 ראשי צאן, יש אלפי גמלים שמהם היישוב הזה חי, בעיקר. ועשרות בשנים במגזר הבדואי, בעיקר השכבות החלשות שם, חיו מחקלאות מסוג של גידול עדרים, ואז, כבר עשור, יותר מעשור, אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, יש מבול של חקיקה נגד הענף הזה. יש מבול של חקיקה. היום, אם בדואי ייקח כבש בתוך הרכב שלו ויוביל אותו ממקום למקום הוא יקבל קנס של עשרות אלפי שקלים, אבל אם אדם אחר לוקח כלב ויוביל אותו ממקום למקום הוא בסדר – הוא נחמד, הוא בפירמה, הוא הכי טוב בשבט.
איציק שמולי (המחנה הציוני):
אבל יש הבדל בין כבש לכלב.
סעיד אלחרומי (הרשימה המשותפת):
יש הבדל למי שגר ברמת גן. בשביל הבדואי הכבש הוא יותר טוב מהכלב, בסדר?
שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:
בטח שיש הבדל.
סעיד אלחרומי (הרשימה המשותפת):
אתה תחבק את הכלב שלך, ותן לבדואי לחבק את הכבש שלו, מה הבעיה?
איציק שמולי (המחנה הציוני):
– – –
שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:
ברמת גן הוא מתחתן עם אישה אחת; בנגב – עם ארבע, ועוד גרושות ו-40 ילדים – – –
סעיד אלחרומי (הרשימה המשותפת):
אבל הינה, אתה רואה את המלחמה.
שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:
בטח יש הבדל. ואללה, מה, תגיד לי.
סעיד אלחרומי (הרשימה המשותפת):
אבו עראר לא פה. חברים, הנושא – – –
שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:
ברמת גן אין אחד שמקבל מענק מזונות על 40 ילדים.
סעיד אלחרומי (הרשימה המשותפת):
אדוני השר, אני שמח שאני מעורר תגובות בנושא הזה.
שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:
לא, אני נותן לך, שיהיה לך יותר זמן – – –
סעיד אלחרומי (הרשימה המשותפת):
אתה, קח את הכלב שלך, תחבק אותו, תנשק אותו. תן לבדואי לקחת את הכבש שלו, ולא לתת לו קנס של 30,000 שקל.
שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:
אתה יודע עם מה אני הולך לטייל?
סעיד אלחרומי (הרשימה המשותפת):
אדם מבוגר שחי מעדר של 50–60 כבשים ומקבל קנס של 50,000 שקל – מאיפה הוא יחזיר את זה? הוא לא יכול להחזיר את זה. הוא יבוא אליך, לרווחה, ואתה תשלם לו בהבטחת הכנסה.
שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:
אתה יודע עם מה אני הולך לטייל? יש לי דגים באקווריום, פעם בשבוע אני מוציא אותם בשקית לטייל, שינשמו קצת אוויר, לוקח אותם לסרט.
סעיד אלחרומי (הרשימה המשותפת):
אני אומר, חברים, בואו נכיר בהבדלי תרבויות. ויכוח זה דבר בריא, לשבת ולדבר זה דבר בריא, ולהגיע לפתרונות.
יש המון דברים שאפשר לדבר עליהם, אבל לבקשת החברים אני אסתפק בדברים שאמרתי עד עכשיו, ומחר אנחנו נשלים את הסיפור הזה, אדוני היושב-ראש. תודה רבה.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה לחבר הכנסת סעיד אלחרומי. יעלה יוסף עטאונה – איננו; אני נותן את בקשות הדיבור, ביקשו כמה חברי כנסת: יאיר לפיד – איננו; יעל גרמן – איננה; מאיר כהן, ירצה רשות דיבור? לא; יעקב פרי – גם לא; עפר שלח – גם לא; חיים ילין – גם לא; קארין אלהרר – לא; יואל רזבוזוב – לא; עליזה לביא. מיקי לוי – מיקי, חמש דקות לרשותך, ומייד אחרי כן – אלעזר שטרן. אם הוא לא יהיה אני אזמין את השר אופיר אקוניס לסכם את הדיון. חמש דקות.
מיקי לוי (יש עתיד):
חמש דקות? מה אני מספיק בחמש דקות? באתי עם ספרים.
שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:
קח שעה. קח שעה. קח שעה.
היו"ר יצחק וקנין:
על חשבון מי אתה מחלק לו, תגיד?
שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:
על חשבוני.
מיקי לוי (יש עתיד):
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני לא יכול שלא לפתוח במיצג הנורא שלשום בהפגנה, מיצג הגיליוטינה, שראוי לכל גינוי. וישאלו אחרים: מה קרה לך? אז כמו שעמדתי כאן וגיניתי את כל ההתקפות על נשיא המדינה, המיצג הזה של הגיליוטינה שהוצג בהפגנה ראוי לגינוי. זהו מיצג נבזי, ללא טעם, ללא ריח, שבא לפלג את העם. אני קורא ליועץ המשפטי לממשלה להורות למשטרה לבצע חקירה של אותו אדם שהביא את המיצג הבזוי הזה של הגליוטינה. חס וחלילה, זה יכול להביא אותנו למקומות אפלים, מקומות שאנחנו לא רוצים להיות שם, אדוני היושב-ראש.
אני מבקש לדבר על חוק ההמלצות. אז לאילו תהומות אתם יכולים לדרדר את הבית הזה? תראו את סדר העדיפויות המעוות שלכם: לקדם הצעת חוק להעלאת קצבאות הנכים אין לכם זמן. היום הביאו הצעת חוק של 1.4 מיליארד שקלים לוועדת הכספים כדי לקדם תקציב – חבר הכנסת אילן גילאון, הביאו 1.4 מיליארד שקלים כדי לקדם את החוק לטובת הנכים, וזה ראוי, וכל חברי הוועדה היו מצביעים בעד. אבל שאלתי התמימה ליועצת המשפטית לממשלה: תגידי, אם נצביע בעד, לאן ילך הכסף? הרי אין חוק. במקום להתארגן היום בבוקר, לדחות את החוק הזה, לשים את החוק לקצבאות הנכים על השולחן, לדון בו, לבצע בחוק הזה, שהוא חוק ראוי, חקיקת בזק כדי שב-1 בינואר ייכנס לנכים כסף, שמו את חוק הנכים בצד והביאו את חוק ההמלצות. לא הזוי? אני שואל אותך.
שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:
כן.
מיקי לוי (יש עתיד):
והחוק הזה של הנכים, 1.4 מיליארד שקלים, נדחק הצידה, כי לממשלה לא היה זמן לחוקק חוק כזה. ואני אומר לך, חבר הכנסת גילאון, זה יידחה בחודש ימים. חודש ימים חוק הנכים יידחה מעתה והלאה, ואני גם לא יודע אם חודש ימים יספיק. לכם אין זמן לגבש מתווה מוסכם לחוק הנכים, לקדם את מתווה העלאת גיל הפרישה שהציעה ועדת הכספים. כבר סיכמנו את העניין הזה, אבל אין לכם זמן.
התמודדות אמיתית עם העוני, כפי שראינו בדוח העוני לפני שבוע ובהתאם להמלצות ועדת אלאלוף – גם לזה אין לכם זמן. אבל למה יש לכם זמן, והרבה זמן? לקדם את חוק ההמלצות, שיגן על אנשי הצווארון הלבן, מיוחסים וחזקים, מקורבים וטייקונים, חברי כנסת ושרים, דנקנרים ואלוביצ'ים. חברים, החוק הזה בא להגן על החזקים; הוא בא לפגוע באינטרס הציבורי; הוא בא לפגוע בזכות הציבור לדעת; הוא בא לפגוע בעבודת החוקרים והפרקליטות; הוא בא להאריך את משך החקירות של נבחרי ציבור החשודים בעבירות מרמה, הפרת אמונים, שוחד ועבירות מין; הוא בא לפגוע במתלוננים; הוא בא להאדיר פשע, פושע ופושעים. הוא נולד בחטא, הוא מאושר בחטא.
הערב הזה הוא לא גאווה לכנסת. הוא בוודאי אינו גאווה לחברי הקואליציה, והוא בעיקר אות קלון על מצחו של יוזם ודוחף הצעת החוק, ראש ממשלת ישראל. לפני שבוע ימים שמעתי את ראש הממשלה משתלח באנשי מערכת אכיפת החוק, בשוטרים ובשוטרות, בחוקרים ובחוקרות – – –
היו"ר יצחק וקנין:
חבר הכנסת מיקי לוי, כמה זמן אתה עוד צריך?
מיקי לוי (יש עתיד):
מה, כבר נגמר? אני לא מאמין.
שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס:
חמש דקות.
היו"ר יצחק וקנין:
זמנך תם, ידידי.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אם זמנו תם, תוריד אותו.
מיקי לוי (יש עתיד):
אדוני, אני מזמין את אדוני למחר מ-01:00 עד 08:00.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
רק שנייה. אדוני היושב-ראש, אם זמנו תם – הוא עוד ידבר בהמשך – אז בואו נתקדם.
מיקי לוי (יש עתיד):
אדוני יושב-ראש הקואליציה – – –
היו"ר יצחק וקנין:
ודאי, אני רק נתתי לו רמז, שלא יחשוב שיש לו עוד איזה 20 דקות.
מיקי לוי (יש עתיד):
אדוני יושב-ראש הקואליציה, אתה מוזמן מחר משעה 01:00 עד 08:00, שבע שעות רצוף.
שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:
אני נמצא פה.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה לחבר הכנסת מיקי לוי.
מיקי לוי (יש עתיד):
תודה רבה, אדוני.
היו"ר יצחק וקנין:
חבר הכנסת אלעזר שטרן – מוותר. יסכם את הדיון השר אופיר אקוניס, ואחריו – יושב-ראש הוועדה יסכם את כל הדיון על הצעת החוק.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
כמה סיכומים? מה, יש סיכום של הסיכומים? סיכום הסיכומים.
שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס:
אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, אדוני היושב-ראש, יש קו מקשר אחד בין כיכר פריז ב-1982 לבין כיכר הבימה ב-2017; ישנו קו ישיר בין הקריאות "בגין רוצח" להפגנת הגיליוטינה שהתקיימה במוצאי שבת בתל אביב. הקו המקשר הוא שהפגנות, שהן לגיטימיות במשטר דמוקרטי, הופכות למפגני הסתה, למיצגים של שנאה עזה ולא להעברת ביקורת; הפגנות, אדוני היושב-ראש, שחורגות מכללי המשחק; הפגנות עם מיצגים שהם כבר אינם חלק מחופש הביטוי, ושמידרדרות במהירות אדירה לחופש השיסוי, לחופש הביזוי. ולא, חבר הכנסת שי, ממש לא הגזמתי. שמעתי את הערתך.
הקריאות בכיכר פריז "בגין רוצח" היו בהפגנות שהן לכאורה לא פוליטיות. לא פוליטיות; שום דבר הוא לא פוליטי. וגם מיצג הגיליוטינה הוא בהפגנות שהן לא פוליטיות. ולצידו, אדוני היושב-ראש, ממש, אולי ראיתם את התמונה, הכרזות בעד BDS – לא פוליטי. הפגנות תמיכה, אדוני היושב-ראש, עם דגלי אש"ף ברחובות תל אביב – לא פוליטי. ובכן, הציבור כבר יודע שהכול פוליטי, וזהו הניסיון להפיל ממשלה מכהנת על בסיס דיווחים או חצאי דיווחים, או הדלפות או חצאי הדלפות, וכמובן הקביעה – הבלתי-לגיטימית במשטר דמוקרטי, שבו ישנו העיקרון שבו כל אחד הוא חף מפשע עד אשר הוכח אחרת.
והצביעות, אדוני היושב-ראש, כמובן זועקת לשמיים. אני מוכרח להודות שהפעם הזאת היו גינויים. הם הגיעו לאחר שבשעת בוקר מוקדמת, חבר הכנסת פרץ, אני דרשתי, פשוט בקריאה פומבית, גם מנשיא המדינה, גם מראשי האופוזיציה – על הפרשנים אני כבר לא יכול לדבר, משום שהם אף פעם לא טועים, הם תמיד צודקים. ואכן הגיעו, למרבה השמחה, או למרבה הצער, הודעות הגינוי. אבל הצביעות, אדוני היושב-ראש, היא שזועקת לשמיים. והבעיה היא – איפה היא הבעיה?
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
איפה היא הבעיה?
שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס:
איפה היא הבעיה, חברת הכנסת ורבין? איפה היא? אני אסביר לך בדיוק איפה היא.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
מצוין.
שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס:
היא בדיוק אצל אותם אנשים שבשנים קודמות כינו אוכלוסיות שלמות צ'חצ'חים; אחר כך, חבר הכנסת אמסלם, הצ'חצ'חים הפכו לאספסוף; האספסוף הפך לקופים והקופים הפכו לגיליוטינה. גיליוטינה. אמירה ברורה בלב העיר תל אביב, מיצג שמביא לידי ביטוי אמירה שעלולה להתפרש, על פי חוק ההסתה שחוקק בבית הזה – חברת הכנסת לבני מכירה אותו גם כשרת משפטים וגם כחברת כנסת – עלולה להתפרש על ידי אדם אחר כניסיון לפגוע באחר, במקרה זה בראש הממשלה.
אבל השורש, אדוני היושב-ראש, היסוד הבסיסי ביותר של מה שראינו ביום שבת, במוצאי שבת, בכיכר, הוא התפיסה הבסיסית, חברת הכנסת נחמיאס ורבין, ופה היא הבעיה. ופה היא, לטעמי, הבעיה, שנמשכת מבוקרו של ה-18 במאי 1977 ועד הלילה הזה, עד עצם היום הזה. התפיסה שאמרה אז: אם זוהי הכרעת העם, אינני מקבל אותה, היא עדיין, לדאבון הלב, אדוני היושב-ראש, 40 שנה אחרי אותו לילה, אותה תפיסה. וזוהי הבעיה – שפעם אחר פעם לא מסוגלים לקבל את תוצאות הבחירות. לא מסוגלים. דבר בלתי אפשרי – על ידי מי? על ידי המפלגות המכנות את עצמן הדמוקרטיות הגדולות.
אז קודם כול, לגבי הדמוקרטיה, זה אפילו לא עניין של הגדרה: כשיש מערכת בחירות, מתקבלות התוצאות, חברת הכנסת נחמיאס, ומקימים ממשלה בכוח האמון של הבית הזה. אחרת אין ממשלה. וכל אחד כאן שהוטלה עליו – לדעתי, על אף אחד מהאנשים פה לא הוטלה המלאכה של הרכבת הממשלה, אבל כל אחד יודע שאם הוא איננו מקבל את אמון הבית, אין ממשלה. ומהו אמון הבית, אדוני היושב-ראש? הרוב שנקבע בסופה של מערכת הבחירות. ואלה לא תוצאות שמישהו יודע לקבוע אותן מראש, אפילו לא הסוקרים והסוקרות. אף אחד. הרי אם היינו שם, בוז'י הרצוג כבר היה ראש ממשלה כמעט שלוש שנים, ואחרים ואחרות. מר פרס הרבה פעמים היה ראש ממשלה – אבל בסקרים, כן, חבר הכנסת פרץ? וכן, שכחתי את כל אלה שהם מועמדים מטעם עצמם להיות ראשי ממשלה, למשל האיש המוזר הזה אהוד ברק, שאומר – ואף אחד, למעט חבר הכנסת פרץ, לזכותך ייאמר, אני חייב להגיד; איש – לא מיש העתיד, ולא מהמערך או השד יודע איך קוראים להם היום, מפלגת העבודה, המחנה הציוני, לא יודע כבר, הרי כל פעם מחליפים שם, למעט חבר כנסת אחד, הצדיק – ואני לא רוצה להגיד "בסדום" כי אנחנו לא סדום – לא גינה את הדברים החמורים ביותר שאמר מר ברק בכנס של מועצת עמק הירדן ביום חמישי אחר הצוהריים; דברים חמורים, חבר הכנסת אמסלם, שמביאים לידי ביטוי בדיוק את מה שאמרתי כאן: לא מקבלים את תוצאות הבחירות.
ומי מדבר? מי אומר? האיש, האיש שקיבל אמון של 1.7 מיליון ישראלים. לא היה כדבר הזה בתולדות המדינה. 1.7 מיליון בפתק ישיר, בפתק צהוב, לא באמצעות מפלגה. ואיפה הגינוי? איפה הדברים? דממה. כשהדברים מתאימים, לכאורה, לתפיסותיה של מפלגת העבודה או של האופוזיציה, אז זה עובר בשקט, אין סכנה לדמוקרטיה. הרי מהי הסכנה לדמוקרטיה? אלה הדברים שהביא לידי ביטוי יושב-ראש מפלגת העבודה לשעבר. עצם הדברים שלו, חברת הכנסת לבני, הם סכנה לדמוקרטיה. זה לא יכול להיות, הדברים שהוא אמר – שעברו ככה בשקט, מתחת לרדאר. אל תגידו שלא שמעתם ולא ראיתם חדשות באותו יום, משום שזה שודר במשך ערב שלם לתוך בוקרו של יום שישי.
וגם מיש עתיד הייתי מצפה לגינוי הזה. אבל יש עתיד, אדוני היושב-ראש, עסוקים בלהטיף מוסר למפלגה הדמוקרטית הגדולה ביותר בישראל, שאני חבר בה מ-1992, על פי בחירתי, הדמוקרטים הגדולים. חבר הכנסת פרי, אין לכם יכולת להטיף לדמוקרטיה במפלגה טוטליטרית. אי-אפשר. זה לא מסתדר, במפלגה טוטליטרית, שהרכב הרשימה שלה נקבע על ידי אדם אחד – או שניים, או שלושה, זה כבר מתחיל להיות רוב גדול, שלושה אנשים – להטיף מוסר, על ערכים של דמוקרטיה ודמוקרטיה בכלל, למפלגה הדמוקרטית הגדולה ביותר בישראל נכון להיום ולעוד הרבה שנים.
יעקב פרי (יש עתיד):
– – –
שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס:
הליכוד, אמרתי, המפלגה שאני חבר בה, היא המפלגה הדמוקרטית הגדולה ביותר, 125,000 איש. אז 80,000 באים להצביע והם קובעים את הרכב הרשימה. מוצא חן בעיניכם הרכב הרשימה או לא מוצא חן בעיניכם הרכב הרשימה – זאת החלטת המתפקדים. חבר הכנסת פרי, אף אחד פה, בספסלים הללו, שאתם כל כך מרבים להשמיץ גם בכלי התקשורת וגם מעל הפודיום הזה, הדוכן הזה, אף אחד לא נבחר בצורה שאיננה דמוקרטית. היו שני שריונים, זה נכון, אם מישהו יתקן אותי – אגב, אני הצבעתי נגדם, לא באופן אישי, חלילה, אלא על העיקרון, על העיקרון אני הצבעתי נגד. אבל מה קרה? קיבלתי את הכרעת הרוב. 90% מחברי המרכז הצביעו בעד, 10% הצביעו נגד, אני ביניהם, ולא כי ידעתי מי יהיה המשוריין. לא ידעתי מי יהיו המשוריינים.
אגב, התקדים שאתם קבעתם, חבר הכנסת בר-לב, הוא חמור ביותר. אתם נתתם אפשרות ליושב-ראש – אבל זה עניין פנימי של מפלגת העבודה; משום שחברת הכנסת יחימוביץ יודעת – היא לא נמצאת כאן – וגם אתם יודעים, שתמיד, בכל ריאיון שלי, בכל הופעה, בהגינות שבאמת אין רבות כמותה במערכת הפוליטית, אני משבח את ההליך הדמוקרטי במפלגת העבודה, שהוא דומה לתהליך הדמוקרטי של הליכוד, הבחירות המקדימות. אבל אתם, לצערי הרב, קבעתם תקדים חמור ביותר של שריון, אני הייתי אומר פראי, ליושב-ראש המפלגה. באמת פראי. אבל זה כבר עניין פנימי שלכם. צר לי על כך, ואני מקווה כמובן שזה לא יהיה תקדים במפלגתי שלי. אז זוהי השיטה, חבר הכנסת פרי.
מאיר כהן (יש עתיד):
אתה טרחן – – –
שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס:
סליחה? כשאומרים את האמת, זוהי טרחנות. חבר הכנסת כהן, כשאתה מדבר זה אף פעם לא טרחנות, זה תמיד לעניין, זה תמיד מאוד ענייני, זה תמיד לצורך – ואני ואחרים וחבריי זו טרחנות.
מאיר כהן (יש עתיד):
לא. רק אתה, לא אחרים.
שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס:
אני לא צריך את הציונים שלך. ממש לא זקוק לציונים שלך לרמת הנאומים שלי, לרמת העברית שלי, לרמה של הדברים, לתוכן של הדברים. לא ביקשתי ממך שום אישור עליהם. אני לא יודע, אצלך אולי אתה מבקש מלפיד להגיד דברים, אז אתה מבקש אישור, אבל אצלנו במפלגה אין אישור, הכול דמוקרטי.
מאיר כהן (יש עתיד):
עד שלא – – – אתה מעלה את הרף.
שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס:
הכול דמוקרטי. הכול דמוקרטי. הרי אתם מבקשים אישור על כל דבר. אתם לא מסוגלים. זהו הגוף הבוחר שלכם.
מאיר כהן (יש עתיד):
– – –
שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס:
על כל אמירה, על כל אמירה אתם מבקשים אישור. בסדר. מפלגה טוטליטרית. בסדר גמור. אין עם זה שום בעיה. ואני אומר לך, לא נתחיל לנתח את רמת הנאומים של כל אחד, כי באמת חבל לרדת לרמה האישית. אני מעולם לא אמרתי דבר אישי נגדך או נגד רמת הטיעונים שלך. זה לא – – –
מאיר כהן (יש עתיד):
זה לא אישי – – –
שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס:
א. זה כן אישי, אבל אני בז לזה, אז אתה יכול להיות אישי. הרי אצלכם אני יודע מה קורה.
מאיר כהן (יש עתיד):
– – –
שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס:
כשאין תוכן, כשאין נימוק ענייני – אתה הרי לא יכול להתמודד עם הטיעון שלי שאתה חי במפלגה טוטליטרית. אתה לא יכול. מפלגת העבודה יכולה. אגב, גם הבית היהודי. במרצ, אפילו במרצ יכולים, יש שם איזה ניסיון להפוך אותם לגוף בוחר דמוקרטי. אני לא יודע מה יקרה, אני גם לא מתערב, אין לי מושג מה יקרה שם, אבל הם מנסים. אבל אתם לא מנסים. אז כשאין לך טיעון ענייני, אין טיעון ענייני, אתה הופך את הדיון לדיון אישי, ולדבר הזה מגיע בוז גדול מאוד.
ובאמת, אתה יודע מה? אני אומר לך, חבר הכנסת מאיר כהן, אני מציע לך לא להידרדר לשם. באמת לא להידרדר. אני מציע לך באמת לא להידרדר לשם. אני לא אזכיר זיגזוגים בין מפלגות, מעבר בין מפלגות, כדי לקבל כיסא במקום כזה או במקום אחר. אני לא אומר שמות, אבל כל אחד יודע למי אני מתכוון, שזה בעיניי הדבר הנקלה ביותר שיכול להיות בחיים פוליטיים. אין דבר – – –
מאיר כהן (יש עתיד):
אתה תמשיך להיות טרחן.
שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס:
אז אני אמשיך להיות טרחן, אבל אתה תמשיך לשמוע את האמת, וככל שאתה שומע את האמת אתה תחזור עוד פעם על האיוולת של הטרחנות. אז תגיד, יש משהו לא נכון בדברים שאמרתי? לא. יש עובדה שאיננה נכונה בדברים שאמרתי? לא. אבל אין לך דיון ענייני, אין לך אמירה עניינית, אז אתה מחליט להגיד "טרחן". תחזור על זה עוד פעם ועוד פעם, והשקר הזה לא יחלחל לשום מקום. אין לך תשובה עניינית.
מאיר כהן (יש עתיד):
– – –
שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס:
אין לך תשובה עניינית. אין לך שום תשובה עניינית. ואני אחזור עוד פעם, אם לא שמעת. אם לא שמעת, אז אני אחזור שוב – – –
יעל גרמן (יש עתיד):
אדוני היושב-ראש, עשר דקות עברו.
שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס:
יש המזגזגים בין מפלגות כדי לקבל ג'וב. אתם מדברים על חוק ג'ובים? מה זה חוק, הרי כל המפלגה הזאת מבוססת על ג'וב אחד גדול שניתן על ידי היושב-ראש.
היו"ר יצחק וקנין:
על פי התקנון, הוא לא מוגבל.
שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס:
זה הג'וב של להיות חבר הכנסת. זה הג'וב של להיות – – –
היו"ר יצחק וקנין:
הוא לא מוגבל על פי התקנון. זו לא הצעת חוק. בהצעת חוק רגילה, פרטית, הוא מוגבל לעשר דקות. זו הצעת חוק ממשלתית, הוא יכול לדבר. נכון שאני צריך להגיד לו באיזשהו שלב לעצור, אבל הוא לא מוגבל.
מיקי לוי (יש עתיד):
– – –
שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס:
זהו הג'וב הגדול ביותר, להיות חבר כנסת. לא להיבחר לכנסת – לקבל אותו. אגב, גם במפלגה הקודמת היה ג'וב כזה, אבל כיוון שהמפלגה הקודמת חברה כרגע בקואליציה אז לא ניכנס לזה. זוהי האמת. תמיד תהיה ענייני. אם אתה רוצה לרדת להיות אישי, גם אני יודע להיות אישי, ואני מעדיף שלא לעשות זאת כלפי אף אחד מן היושבים פה. וגם כאשר היו לי ויכוחים קשים מאוד ומרים עם חלק מהאנשים שיושבים בחלק הזה של הבית, מעולם לא הייתי אישי, בשום תפקיד. תמיד היה ויכוח ענייני, גם עם חברת הכנסת יחימוביץ, על תפיסות כלכליות ועל תפיסות מדיניות – בעיקר על הכלכליות, אגב; מעולם, אתה יכול לשאול אותה. וגם עם חבר הכנסת פרץ – והיו לנו לילות לבנים, לילות לבנים במשרד האוצר בירושלים – לא היה מעולם דיון אישי. הדיון הוא ענייני. אבל כשאין טיעונים עניינים מידרדרים לדיון האישי.
אדוני היושב-ראש, אני אחזור על דבריי למען מי שלא שמע: לא נקבל הטפות מוסר על דמוקרטיה מאנשים היושבים במפלגות טוטליטריות. בעניין זה, אני חושב, יש הבנה גדולה מאוד בציבור שאנחנו עושים את מה שנדרש לעשות בזמן שנדרש לעשות, מבחינה מדינית, מבחינה ביטחונית, מבחינה כלכלית, מבחינה חברתית. כל הדברים האלה נעשים – –
חיים ילין (יש עתיד):
הוא מושך את הזמן.
שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס:
– – בלי להידרדר, חבר הכנסת ילין, בלי להידרדר לוויכוח אישי. אה, סליחה, זה לא בסדר. הינה הצביעות: מה שאני עושה, מה שהממשלה עושה כשהיא מושכת זמן, זה לא בסדר. רק לכם מותר. הדפוס הזה – – –
חיים ילין (יש עתיד):
לא, אין בעיה – – –
שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס:
תשמע טוב את מה שאני אומר לך: הדפוס הזה מאוס. הוא דפוס מאוס. אגב, הוא לא מקרב אליכם אף אחד, הוא מרחיק מכם. אתם לא מבינים את זה. בחוץ יש ציבור, הוא רואה את הדאבל סטנדרט, הוא רואה את המוסר הכפול. אין דבר כזה מה שמותר לכם ומה שמותר לנו. אין דבר כזה מה שמותר לימין – – –
חיים ילין (יש עתיד):
כבר גדלו וכבר חינכו אותם. לא צריך לשמוע אותך – – –
שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס:
אין דבר כזה מה שמותר לימין ומה מותר לשמאל. כשהימין עושה משהו שנתפס כסכנה לדמוקרטיה או כפגיעה בחופש הביטוי, זה לא בסדר, אבל כשאתם עושים את זה – זה בסדר. אז אני אומר לך, אין דברים כאלה. ואנחנו, אדוני היושב-ראש, גם הערב הזה, גם הלילה הזה, אנחנו נעמוד במה שרק לצד הזה מותר – רק לצד הזה מותר לעשות פיליבסטר, ולמשוך זמן, ולקרוא קריאות גנאי, ולסגור עיתונים, ולסגור ערוצי טלוויזיה, ולצד השני זה אסור. אז אני אומר לך, במסגרת המדינה שלנו, שבה עליונות שלטון החוק, הכול נעשה על פי חוק, וכך ייעשה. ואנחנו גם נגייס את הרוב הדרוש בבית הזה לחוקים שהקואליציה מעוניינת שיעברו הערב הזה, הלילה, או ביום רביעי בלילה, או ביום חמישי בלילה. אתם פה – גם אנחנו פה. תודה.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה לשר אופיר אקוניס. אני מזמין את יושב-ראש ועדת הפנים והגנת הסביבה חבר הכנסת דודי אמסלם, וגם יושב-ראש הקואליציה החדש, לסכם את הדיון.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, האמת היא, יואל חסון, אני שומע בתחילת הדיון הקודם שאתה מטיף לנו שיש חוקים חשובים שאנחנו לא מעלים ואנחנו לא מעדיפים אותם על חוק ההמלצות. אני צובט את עצמי ושואל את עצמי אם זה בא מהצביעות שלך או מחוסר ההבנה. הרי מה קרה פה? אנחנו הגשנו את חוק ההמלצות, ועוד מעט, בחוק ההמלצות – אני בדרך כלל מסודר, אני מדבר בחוק ההמלצות על חוק ההמלצות. מה שאתם עשיתם זה דבר באמת כמעט חסר תקדים: הגשתם 1,270 הסתייגויות שלא קשורות לחוק בכלל, חלקן הזויות, רובן המוחלט הזויות עד כדי נלעגות. אם הציבור היה יודע מה אתם עושים ולמה אתם מקדישים את הזמן שלכם הוא היה מפטר אתכם. לאחר מכן אתם – – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
יש לו עשר דקות, נא לשים שעון.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
אין שעון.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אני מסכם.
היו"ר יצחק וקנין:
רבותיי, הוא לא מוגבל בזמן.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אתה בטוח?
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
– – – מוגבל בזמן.
היו"ר יצחק וקנין:
לא מוגבל בזמן. הוא לא שר, הוא יושב-ראש הוועדה. רבותיי, אני מבקש – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אתם מאשרים לנו? רק שנייה, אתם מאשרים לנו לדבר?
היו"ר יצחק וקנין:
תאמינו לי שאני לא אתן לו אם לא מגיע לו. לא אתן לו. אבל הוא לא מוגבל.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אתם מאשרים לנו לעלות איזה חוק פה. אתה מוכן לזה? תודה רבה. מה שנקרא, כמאמר הגשש: איפה לשכת הסעד? עכשיו, תראה את הצביעות שלכם. הרי היום ישבנו איתכם, אתם ביקשתם לדבר 45 שעות. שאלתי את עצמי: מדוע? הרי יש פה עבודת כנסת, יש עוד חוקים. אתה אמרת לי שמחר היה אמור להיות כאן יום התעשיינים. זה לא מעניין אותך. מה שמעניין אותך עכשיו להתיש אותנו, כאילו. הרי אנחנו הגשנו הצעת חוק, אנחנו לא צריכים לבקש את האישור שלך. מה עשית? אם היית באמת בן אדם הגון, אזרח טוב, היית אומר: הרי אני לא מבזבז את זמן הכנסת. נניח שעד הבוקר אנחנו ממילא היינו הולכים הביתה, כדבר יום ביומו, והיית אומר: אתה יודע מה, נישאר כאן עד הבוקר ולמוחרת נמשיך לעשות את העבודה בוועדת הכנסת, כי עם ישראל שלח אותנו. אבל אותך זה לא מעניין, יואל. הרי לא מעניין אותך עם ישראל באמת. אתה בא והופך עכשיו ואומר שאנחנו לא בסדר.
יואל חסון (המחנה הציוני):
ברור.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אנחנו לא מטפלים בחוקים.
יואל חסון (המחנה הציוני):
ברור.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
עכשיו אני מודיע לך: אם אתה רוצה את ההצבעה מחר בבוקר, מחר אנחנו נעלה את כל החוקים. אבל זה לא מעניין אותך באמת. הנכים הרי לא מעניינים אותך, אף פעם לא עניינו אותך. רק הצביעות שלך. הרי אתה בא, ועכשיו כאילו הפכת את הקערה, שאנחנו לא רוצים לחוקק חוקים. הרי אתה מפריע; איפה שאתה יכול אתה מפריע. אז לפחות – – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
אתה מבזבז את הזמן של הכנסת על החוק הזה. אתה מבזבז.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
תראה, יואל, בוא נסכם. בוא תהיה קצת הגון עם עצמך. באמת, אתה מבייש את עצמך – – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
אולי אתה תהיה הגון עם הציבור? תהיה הגון עם הציבור.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
רק שנייה, אני אסביר. אני אמרתי, אני, בחוק ההמלצות, אסביר את השקר הגדול שאתם חוזרים עליו כבר ארבעה חודשים כל היום. זה הפייק-ניוז האמיתי.
יואל חסון (המחנה הציוני):
כולם טועים, רק אתה יודע.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
לא כולם, רק אתם. אתם לא טועים, דרך אגב, אתם גם יודעים את האמת. אתם מטעים את הציבור כל הזמן – – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
מאות אלפים ברחובות טועים – אתה יודע.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
יואל, אנחנו נסביר את זה. אתה יודע, אני לא כמוך, עולה בחוק התכנון והבנייה ומדבר על חוק ההמלצות. עזוב. אז אני שאלתי, ואני צובט את עצמי ושואל את עצמי: עד כמה אתה באמת יכול להיות נלעג בטיעונים שלך. הרי אתה מפריע פה. אתה מפריע לכל החקיקה של הכנסת, להמשך החקיקה. זה לגיטימי, אני לא צריך לבקש ממך אישור לגבי כל חוק וחוק, כמו שאתה לא צריך לבקש ממני. אז אתה עושה פה פיליבסטר כדי לדבר לאנשים מרוטשילד, שיחשבו שאתה עובד, שאתה נלחם עבור עם ישראל – – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
נכון.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אבל הם לא יודעים שאתה באמת מפריע לעם ישראל.
יואל חסון (המחנה הציוני):
רק אתה יודע. אתה לא מפריע לעם ישראל.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
יש חוקים מצוינים שאתה בעצם מפריע לנו לקדם אותם, מחר. אז אתה תבוא ותגיד: רבותיי, אני, מעניין אותי לעשות את יחסי הציבור שלי, שיראו אותי עכשיו בטלוויזיה – הרי בקריאה הראשונה לא שמנו לב, לא היינו פה, אז העיתונאים כתבו עלינו. נבהלנו. אמרנו: יותר לא יקרה. היושב-ראש כינס אותנו – הוא לא פה, דרך אגב, הוא עכשיו ישן בבית – ואמר ליואל חסון: תקשיב, יואל, אתה, אל תגיע לאף סיכום; לא, לא, לא, אתם תישארו פה כמה שצריך. דרך אגב, הוא שם הקלטות – מחר בבוקר הוא יראה את הדיון, יראה מה אמרנו, יראה מי הלך. מי שהלך – יקרא לו לאיזו שיחה, יגיד לו: אדוני, אתה לא עושה את העבודה – –
רויטל סויד (המחנה הציוני):
אתה משווה היו"ר שלנו ליו"ר שלכם, שכולכם מפריעים לו? זה מה שאתה חושב?
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
– – אתה לא מתבייש? זה ההליך שבעצם אתם עוברים. הרי אתם פה יודעים שאתם מבזבזים את הזמן מבוקר עד לילה.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
לרוץ לחוקק חוקים, לעשות דברים – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אבל מה? אתם קיבלתם הנחיה להישאר. כשאתם נשארים – מה עשיתם?
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
לא, כי אתם לא – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
השארתם גם את האחרים. הרי אנחנו הצענו? אני אספר לכם מה בעצם הצענו – – –
רויטל סויד (המחנה הציוני):
החוק הצרפתי, חוק ההמלצות – – –
היו"ר יצחק וקנין:
רויטל, רויטל, אני חושב שכדאי – תשמרי על הגרון. הצעה טובה.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
הוא צודק. אני מציע, תשמרי קצת. יש לך איזה 20 דקות לדבר בהמשך, פעמיים. בשביל מה?
היו"ר יצחק וקנין:
יש לה פשוט צרידות.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
יש לי שעתיים לדבר. ועוד איך אדבר.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
יפה, אחותי, קחי גם את חצי השעה שלי; שעתיים וחצי. איך פעם אמרתי למיקי לוי? דיברת אתמול שעתיים וחצי, בקטע של ההסתייגויות של החוק. הוא אומר לי: לא, שלוש שעות. אמרתי לו: לפיד – שלא נמצא פה – שמע אותך, ויעלה אותך בדרגה, בגלל שבאמת דיברת שלוש שעות ולא שעתיים וחצי.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
אתה בטוח שאנחנו כמוך, דודי, אה?
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
כאילו זה כל כך חשוב כמה דיברת, שלוש שעות או שעתיים וחצי. זה היה התיקון הנדרש – – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
לא כולם, לא כולם גמדים של היושב-ראש שלהם. לא כולם גמדים של היושב-ראש שלהם.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
שנייה, דקה. יואל, תקשיב, אני רוצה לספר לכם, דרך אגב, איזה סידור דיון – – –
היו"ר יצחק וקנין:
עליזה קוראת לך.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אוקיי. היות שיש לנו ערב ארוך ומחר ארוך, אני אעשה לכם את זה בהמשכים, מה בעצם הצענו – הצעה הוגנת לטובת עם ישראל, שזו גם טובתכם: שאתם תקבלו את מה שאתם רוצים, שהשמאלנים מרוטשילד ימחאו לכם כפיים. זה בסדר.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
עם ישראל ישב וחיכה לחוק ההדלפות, אתה צודק – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
יגידו: חבר'ה, באמת אתם עשיתם את העבודה בשבילנו. נשארתם לילה שלם, לא ישנתם. וכדי שבעצם הכנסת גם תתפקד מחר – – –
רויטל סויד (המחנה הציוני):
רק כמה חבל שזה לא יחול על עם ישראל; יחול רק על אלה פה וארגוני פשיעה, לא על עם ישראל.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
ואני אספר לכם למה יואל חסון לא הסכים, לא רצה – בגלל שלא עניין אותו יום התעשיינים שמאיר כהן הגיש, זה לא מעניין אותו, או עפר שלח. הוא עבד על זה חודש. לא מעניין אותו – –
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
תודה רבה לך, זה בגללך. חצי שנה, לא חודש.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
– – למרות שהצענו לו את ההצעה הכי הוגנת בעולם, ואני אספר לכם בהמשך.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
בגללכם זה נפל.
היו"ר יצחק וקנין:
איילת, חבל על הגרון, איילת.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
טוב, תודה רבה.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה ליושב-ראש הקואליציה ויושב-ראש – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אני, לגבי שמירת שבת כהלכתה, אישרתי לכם את זה להמשך.
מיקי לוי (יש עתיד):
דודי, אם לא תשנה סגנון, בחיים לא תשנה – – –
היו"ר יצחק וקנין:
תודה ליושב-ראש ועדת הפנים ויושב-ראש הקואליציה.
חברי הכנסת, נא לשבת במקומותיכם. אנחנו עוברים להצבעה על ההסתייגויות. חברי הכנסת, נא לשבת. השרים, לשבת. הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 119), התשע"ח–2017.
הסתייגויות, בקריאה שנייה. לסעיף 1 יש הסתייגויות של חברי הכנסת אילן גילאון, עיסאווי פריג', מיכל רוזין, תמר זנדברג ומוסי רז – להלן: קבוצת סיעת מרצ; של חברי הכנסת יצחק הרצוג, ציפי לבני, שלי יחימוביץ, סתיו שפיר, איציק שמולי, עמר בר-לב, יחיאל חיליק בר, עמיר פרץ, מרב מיכאלי, איתן כבל, מיקי רוזנטל, רויטל סויד, יואל חסון, זוהיר בהלול, איתן ברושי, מיכל בירן, נחמן שי, קסניה סבטלובה, איילת נחמיאס ורבין, יוסי יונה, איל בן ראובן, יעל כהן-פארן, סאלח סעד ולאה פדידה – להלן: קבוצת סיעת המחנה הציוני, ושל חברי הכנסת דב חנין, איימן עודה, מסעוד גנאים, ג'מאל זחאלקה, אחמד טיבי, עאידה תומא סלימאן, עבד אל חכים חאג' יחיא, חנין זועבי, טלב אבו עראר, יוסף ג'בארין, ג'מעה אזברגה, סעיד אלחרומי ויוסף עטאונה – להלן: קבוצת סיעת הרשימה המשותפת. אני מקווה שלא פספסתי פה כלום. מי בעד ההסתייגויות לסעיף 1? מי נגד? הצבעה.
הצבעה מס' 23
בעד ההסתייגות – 42
נגד – 53
נמנעים – אין
ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת המחנה הציוני וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יצחק וקנין:
53 מתנגדים, 42 בעד, אין נמנעים. הסתייגות לסעיף 1 לא נתקבלה. כן, אדוני?
חמד עמאר (ישראל ביתנו):
לא עובד – – –
היו"ר יצחק וקנין:
השעון, הלוח של – נא לבדוק את לוח ההצבעה של חבר הכנסת חמד עמאר.
אנחנו נעבור לסעיף 1, כהצעת הוועדה. מי בעד? מי נגד?
קריאות:
– – –
קריאה:
יש בעיה.
היו"ר יצחק וקנין:
רבותיי, רבותיי.
קריאה:
לא עובד.
היו"ר יצחק וקנין:
זה עובד.
קריאה:
– – –
הצבעה מס' 24
בעד סעיף 1, כהצעת הוועדה – 52
נגד – 42
נמנעים – אין
סעיף 1, כהצעת הוועדה, נתקבל.
היו"ר יצחק וקנין:
רבותיי, 52 בעד, 42 מתנגדים. אם כן, סעיף – – –
קריאה:
תוסיף אותי – – –
היו"ר יצחק וקנין:
53 בעד, כולל קולו של חבר הכנסת חמד עמאר, 42 נגד. סעיף 1 התקבל כהצעת הוועדה.
סעיף 2 – קבוצת מרצ, קבוצת המחנה הציוני, קבוצת הרשימה המשותפת. הסתייגות לסעיף 2 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות?
הצבעה מס' 25
בעד ההסתייגות – 40
נגד – 54
נמנעים – אין
ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת המחנה הציוני וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 2 לא נתקבלה.
היו"ר יצחק וקנין:
54 מתנגדים, 40 בעד, אין נמנעים. הסתייגות 2 לא נתקבלה.
סעיף 2 לחלופין – רבותיי, לחלופין לסעיף 2. מי בעד הסתייגות לחלופין? מי נגד?
הצבעה מס' 26
בעד ההסתייגות – 40
נגד – 54
נמנעים – אין
ההסתייגות לחלופין של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת המחנה הציוני וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 2 לא נתקבלה.
היו"ר יצחק וקנין:
54 מתנגדים, 40 בעד. אם כן, גם לחלופין לא נתקבל.
אנחנו מצביעים על סעיפים 2 ו-3 כהצעת הוועדה. מי בעד? מי נגד?
הצבעה מס' 27
בעד סעיפים 2–3, כהצעת הוועדה – 54
נגד – 42
נמנעים – אין
סעיפים 3–2, כהצעת הוועדה, נתקבלו.
היו"ר יצחק וקנין:
54 בעד, 42 מתנגדים, אין נמנעים. סעיפים 2 ו-3 נתקבלו, כהצעת הוועדה.
לסעיף 4 – הסתייגויות 3. מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות?
הצבעה מס' 28
בעד ההסתייגות – 42
נגד – 54
נמנעים – אין
ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת המחנה הציוני וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 4 לא נתקבלה.
היו"ר יצחק וקנין:
54 מתנגדים, 42 בעד, אין נמנעים. הסתייגות 3, לסעיף 4, לא נתקבלה.
אנחנו מצביעים על לחלופין לסעיף 4. הסתייגות לחלופין – מי בעד? מי נגד ההסתייגות?
הצבעה מס' 29
בעד ההסתייגות – 42
נגד – 54
נמנעים – אין
ההסתייגות לחלופין של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת המחנה הציוני וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 4 לא נתקבלה.
היו"ר יצחק וקנין:
54 נגד, 42 בעד, הסתייגות לחלופין לא נתקבלה.
אנחנו נצביע על סעיף 4, כהצעת הוועדה. מי בעד? מי נגד?
הצבעה מס' 30
בעד סעיף 4, כהצעת הוועדה – 52
נגד – 43
נמנעים – אין
סעיף 4, כהצעת הוועדה, נתקבל.
היו"ר יצחק וקנין:
52 בעד, 43 מתנגדים. סעיף 4 נתקבל כהצעת הוועדה.
אנחנו עוברים לסעיף 5 – הסתייגות 4. הסתייגות 4, לסעיף 5 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 31
בעד ההסתייגות – 42
נגד – 54
נמנעים – אין
ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת המחנה הציוני וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 5 לא נתקבלה.
היו"ר יצחק וקנין:
54 מתנגדים, 42 בעד. הסתייגות 4 לסעיף 5 לא נתקבלה.
שימו לב, אנחנו מצביעים על סעיפים 5–13 כולל, כנוסח הוועדה. מי בעד? מי נגד?
הצבעה מס' 32
בעד סעיפים 5–13, כהצעת הוועדה – 55
נגד – 41
נמנעים – אין
סעיפים 5–13, כהצעת הוועדה, נתקבלו.
היו"ר יצחק וקנין:
55 בעד, 41 מתנגדים, אין נמנעים. סעיפים 5–13 נתקבלו כהצעת הוועדה.
אנחנו עוברים לסעיף 14 – הסתייגות לסעיף 14. מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 33
בעד ההסתייגות – 42
נגד – 54
נמנעים – אין
ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת המחנה הציוני וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 14 לא נתקבלה.
היו"ר יצחק וקנין:
54 מתנגדים, 42 בעד, אין נמנעים. ההסתייגות לסעיף 14 לא נתקבלה.
אנחנו מצביעים על סעיפים 14–18, כהצעת הוועדה. מי בעד? מי נגד?
הצבעה מס' 34
בעד סעיפים 14–18, כהצעת הוועדה – 53
נגד – 42
נמנעים – אין
סעיפים 14–18, כהצעת הוועדה, נתקבלו.
היו"ר יצחק וקנין:
53 בעד, 42 מתנגדים, אין נמנעים. סעיפים 14–18, כולל, התקבלו כהצעת הוועדה. אם כן, החוק עבר בקריאה שנייה.
אנחנו עוברים לקריאה שלישית. חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 119), התשע"ח–2017, בקריאה שלישית. מי בעד? מי נגד?
הצבעה מס' 35
בעד החוק – 53
נגד – 42
נמנעים – אין
חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 119), התשע"ח–2017, נתקבל.
היו"ר יצחק וקנין:
53 בעד, 42 מתנגדים, אין נמנעים. החוק עבר בקריאה שלישית וייכנס לספר החוקים של מדינת ישראל.
חילופי גברי בוועדות הכנסת
היו"ר יצחק וקנין:
הודעה ליושב-ראש ועדת הכנסת.
יואב קיש (יו"ר ועדת הכנסת):
כבוד היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, הודעה על חילופי אישים מטעם סיעת הליכוד. בוועדת הכלכלה – במקום חברת הכנסת נורית קורן, אכהן אנוכי, חבר הכנסת יואב קיש. תודה.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה ליושב-ראש ועדת הכנסת.
הצעת חוק שעות עבודה ומנוחה (תיקון מס' 16), התשע"ח–2017
[מס' מ/1180, פ/4732/20; דברי הכנסת, חוב' ח', עמ' 25002, חוב' ו', עמ' 24660; נספחות.]
(קריאה שנייה וקריאה שלישית)
היו"ר יצחק וקנין:
חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצעת חוק שעות עבודה ומנוחה (תיקון מס' 16), התשע"ח–2017. יציג את החוק לקריאה שנייה ושלישית יושב-ראש חבר הכנסת אלי אלאלוף.
קריאה:
לא.
היו"ר יצחק וקנין:
את מציגה? מירב בן ארי תציג את החוק בשם יושב-ראש הוועדה.
מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):
תודה, רבה, אדוני היושב-ראש. כנסת נכבדה, אני מתכבדת להביא לפני הכנסת, לקריאה שנייה וקריאה שלישית, את הצעת חוק שעות עבודה ומנוחה (תיקון מס' 16), התשע"ח–2017. הצעת החוק מקורה בהצעת חוק ממשלתית, ואליה מוזגה הצעת חוק פרטית שיזמו חברי הכנסת משה גפני, אורי מקלב, יעקב אשר, מנחם אליעזר מוזס, ישראל אייכלר, יצחק וקנין, יואב בן צור, יעקב מרגי, מיכאל מלכיאלי, מיקי מכלוף זוהר ובצלאל סמוטריץ.
קריאה:
למה את מקריאה את זה, מירב?
מירב בן ארי (כולנו):
בשם יושב-ראש הוועדה, כחברה גאה בוועדה. אני עוזרת ליושב-ראש בכל דבר שהוא צריך.
הצעת החוק עוסקת בשיקול הדעת שמפעיל שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים כשהוא בוחן מתן היתר להעסקת עובדים ביום המנוחה השבועי. חוק שעות עבודה ומנוחה אוסר העסקת עובדים בשעות המנוחה השבועית, אלא אם כן ניתן היתר העסקה לפי סעיף 12 לחוק. שר העבודה והרווחה יכול לתת היתר – סליחה, אדוני, אני לא שומעת.
היו"ר יצחק וקנין:
חברי הכנסת, אם אפשר לשמור על השקט.
מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):
והיושב-ראש מקשיב. יופי, תודה.
היו"ר יצחק וקנין:
סדרנים, אם אפשר קצת – מזכירי הסיעות, אם אפשר להנמיך את הקול.
מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):
אני רוצה שתקשיבו. אוקיי. שר העבודה והרווחה יכול לתת היתר במצבים שבהם הפסקת העבודה עלולה לפגוע בהגנת המדינה, בביטחון הגוף או הרכוש, פגיעה רבה בכלכלה, בתהליך עבודה או בסיפוק צרכים חיוניים לציבור או לחלק ממנו. לאיסור העסקת העובדים במנוחה השבועית שתי תכליות: תכלית אחת היא תכלית סוציאלית – לתת לכל עובד יום מנוחה ופנאי. התכלית השנייה היא דתית לאומית – אתה מקשיב? ולפיה נקבע יום השבת כיום המנוחה של מדינת ישראל כמדינה יהודית.
כעת, במסגרת הצעת החוק שלפניכם, מוצע לעגן את השיקולים שהשר צריך להתחשב בהם בעת מתן ההיתר. שיקולים אלה נגזרים מתכליות החוק, והם כוללים את רווחת העובד, מסורת ישראל, קיום חלופה אחרת לביצוע העבודה שאינה מחייבת העסקה ביום המנוחה השבועי, ההשפעה שיש למתן ההיתר על אופיו של המרחב הציבורי שבו תתבצע העבודה, וכן כל שיקול אחר שיש בו כדי להגשים את תכלית החוק. הצעת החוק אינה קובעת כלל חדש להעסקת עובדים ביום המנוחה – חשוב מאוד שתקשיבו לזה – היא אינה קובעת כלל חדש של העסקת עובדים ביום המנוחה השבועי, אלא מעגנת שיקולים חשובים שיש להתחשב בהם בעת שמאשרים העסקה של עובדים בשעות המנוחה השבועית שלהם.
להצעת החוק הוגשו כמה הסתייגויות, ואני פונה לחברי הכנסת לדחות את ההסתייגויות ולאשר את הצעת החוק בקריאה שנייה ובקריאה שלישית בנוסח שאישרה הוועדה. תודה רבה.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה לחברת הכנסת מירב בן ארי. יש הסתייגויות לחוק הזה. ראשון המסתייגים מיש עתיד, יושב-ראש יש עתיד חבר הכנסת יאיר לפיד – המסתייג הראשון. אני מבין – ארבע הסתייגויות, 20 דקות לכל מסתייג.
יאיר לפיד (יש עתיד):
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אם אתם רוצים לדעת איך נראית סחטנות פוליטית, ככה בדיוק היא נראית. ככה נראית סחטנות פוליטית. הרי מה באמת קרה פה? ראו נציגי יהדות התורה שראש הממשלה ברגע של חולשה, והוא מבוהל, והוא מוכרח להעביר את חוק ההמלצות כדי להגן על עצמו מחקירותיו הפליליות – – –
עפר שלח (יש עתיד):
זו קדנציה, זה לא רגע.
יאיר לפיד (יש עתיד):
מאה אחוז. לא, אבל הרגע הזה, הרגע הזה, שמנצלים את החולשה שלו ואת הבהלה שלו. ומהר מהר בלילה הארוך הזה יעבירו חוק שלא היה בכלל על סדר-היום, הכניסו אותו בגנבה ברגע האחרון, מפני שהם יודעים שכולם רועדים בקואליציה מהחשש שהם לא יעבירו את חוק ההמלצות. ככה נראית סחטנות פוליטית. וכדי להוסיף חטא על פשע הם קוראים לזה חוק מסורת ישראל. זה מסורת ישראל? הרמב"ם – זה מסורת ישראל; רבי סעדיה גאון – זה מסורת ישראל; הרב סולובייצ'יק – זה מסורת ישראל; השל – זה מסורת ישראל. זה מסורת ישראל? סחטנות פוליטית? לדרגה הזאת הורדתם את המסורת – לניצול באישון לילה של חולשה פוליטית של אדם שמפחד מהחקירות הפליליות נגדו? לשם אתם מורידים אלפי שנים של מסורת יהודית?
תענו על שאלה אחת: האם קירבתם יהודי אחד ליהדותו בחוק הזה או הרחקתם? האם זה מקרב או מרחיק אנשים שהם חושבים שאת מסורת ישראל צריך לכפות באמצעים של סחטנות פוליטית מהסוג הכי נמוך? מה אתם עושים למסורת ישראל, ומי שמכם בכלל על מסורת ישראל? זה לא חוק, זו בושה אחת גדולה. תודה רבה.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה לחבר הכנסת יאיר לפיד. אחריו תעלה חברת הכנסת יעל גרמן.
השעה מאוחרת כבר. הזמן קצר והמלאכה מרובה, ובעל הבית דוחק.
יעל גרמן (יש עתיד):
אדוני היושב-ראש, חבריי וחברותיי חברי הכנסת, חוק שעות עבודה ומנוחה באמת הוא לא חוק רע. אני עומדת וקוראת אותו, ומה הוא אומר? הוא אומר דבר פשוט: הוא אומר שבחוק שעות עבודה, במתן היתר לפי סעיף קטן (א) על פי החוק הקיים, אנחנו צריכים – שר העבודה רשאי להתיר להעסיק עובד בשעות המנוחה השבועית או בחלק מהן, אם הוא משוכנע שהפסקת העבודה למנוחה השבועית, לכולה או לחלק ממנה, עלולה לפגוע בהגנת המדינה, בביטחון הגוף, בביטחון הרכוש, בכלכלה או בסיפוק צרכים שהם, לדעת שר העבודה, חיוניים לציבור, או לחלק ממנו.
ואני שואלת אתכם, חבריי היקרים, בשעה מאוחרת זו של לילה: מה רע בחוק הזה? חוק מאוזן, חוק שבאמת בא ואומר מתי ניתן לוותר, מתי ניתן לא לוותר. שאומר גם מי זה שמוסמך לוותר. בסעיף (ב) קטן כתוב שההיתר הכללי לפי סעיף קטן (א) לא יינתן אלא על פי ועדת שרים שהרכבה הוא ראש הממשלה, שר העבודה ושר הדתות. אז אני שואלת אותך, אדוני היושב-ראש: לא טוב? למה לקלקל? יש משהו טוב, אז בשביל מה לקלקל? באה הממשלה, וכמו שאמר חברי היושב-ראש יאיר לפיד, משיקולים קואליציוניים גרידא, ובעקבות משבר קואליציוני, וכדי להוריד מהעץ שר מסוים, שבינתיים הוא גם לא שר, ועדיין הוא לא שר, באים ומשנים את החוק הטוב והמאוזן הזה, ובאים ואומרים: במתן היתר לפי סעיף קטן (א), יתחשב – מה זה יתחשב? ציווי; לא רשאי, לא יכול – יתחשב, חייב. אז אנחנו מבקשים, אדוני היושב-ראש, באחת ההסתייגויות שלנו לשנות את המילה "יתחשב" במילה "רשאי" – כמה יותר הגיוני: במתן היתר לפי סעיף קטן (א) רשאי שר העבודה והשירותים החברתיים להתחשב בשיקולים האלה.
ובאיזה שיקולים החוק מבקש שאנחנו נתחשב? רווחת העובד – זה יפה, בהחלט. מסורת ישראל – למה? למה דווקא מסורת ישראל? למה לא צורכי חיילי צה"ל, אנשי כוחות הביטחון ואזרחים ללא כלי רכב? למה לא להתחשב בהם? למה לא להתחשב ברגשות ובצרכים של כלל הציבור בישראל, דתיים וחילונים? מדוע לא זה? מדוע שמסורת ישראל תהיה לצנינים בעיניו? מדוע להכעיס את עם ישראל? מדוע להביא לידי כך שיחשבו שמסורת ישראל צריכה לבוא בכפייה, אדוני היושב-ראש? מסורת ישראל לא צריכה להיכפות על אף אחד. מי שרוצה, יתכבד וישמור עליה, ומי שלא רוצה, ישמור על מה שהוא רוצה בדרך שהוא רוצה.
אנחנו הגשנו את ההסתייגויות האלה, ואני מאמינה שאם אתם תקבלו את ההסתייגויות שכרגע ציינתי, החוק יהיה הרבה יותר טוב.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה לחברת הכנסת יעל גרמן. יעלה חבר הכנסת מאיר כהן, ואחריו – ידידנו יעקב פרי.
קריאה:
יעקב, מה אתה – – –
מאיר כהן (יש עתיד):
אדוני היושב-ראש, חברות וחברי כנסת נכבדים, אנחנו כבר כמה ימים, כמה חודשים, שומעים מה מעולל מנהיגנו, גם ראש ממשלתי. רציתי רק לספר לכם על מקיאוולי. אני רוצה לציין כמה נקודות, וכל אחד שיעשה את החשבון אם אנחנו מדברים על מקיאוולי מהמאה ה-16 או אנחנו מדברים על מנהיגות – שימו לב – על המנהיגות היום. מקיאוולי מזוהה עם חוסר מצפון, מניפולציות, ערמומיות. אנשים בעלי מחשבה של מקיאוולי מתאפיינים בכך שמטרתם מקדשת את כל האמצעים. יתרה מכך, כמעט כל דבר שבו הם נוגעים, ומנהיגים את סביבתם, קשור למניפולציה. המעורבות הרגשית שלהם – אלי אלאלוף, חברי הטוב, תקשיב, כפרה עליך, כמו שאומרים אצלנו בבית. אתה הרגשן הגדול, אבל תקשיב למנהיג שלנו. המעורבות הרגשית היא מאוד קטנה, נמוכה מאוד. הוא כל הזמן מאלתר – הכול מותר בשביל להגיע למטרה. הוא מנצל את סביבתו – אנשי כולנו – הוא מנצל את סביבתו עד תום; אמסלם, ידידי הטוב, תזכור, המנהיג הזה מנצל את סביבתו עד תום – –
מירב בן ארי (כולנו):
– – –
דוד אמסלם (הליכוד):
מאיר, מאיר, אתה מתכוון ללפיד?
מאיר כהן (יש עתיד):
– – הכול כדי להשיג את המטרות שלו, את ההטבות האישיות שלו. הוא מרוכז בשאיפות האישיות שלו – –
דוד אמסלם (הליכוד):
אתה מתכוון ללפיד, המנהיג שלכם – – –
מאיר כהן (יש עתיד):
– – ואתם יודעים בדיוק על מי אני מדבר. המנהיג הזה מרוכז רק בעצמו. והוא מסוגל – אמסלם, ידידי הטוב, תקשיב טוב – הוא מסוגל לדרוס את כולם אחרי שהוא משתמש בהם. אתם יודעים מתי הוא מתחיל להיות מסוכן יותר? כשהוא מבוהל. אז הדברים שציינתי הופכים להיות להרבה יותר קיצוניים. זכרו את זה. ואם תרצי, עוד פעם אז אני אגיד את זה.
מירב בן ארי (כולנו):
– – –
מאיר כהן (יש עתיד):
עכשיו אני רוצה להגיד משהו לחבריי מהמפלגות החרדיות. אמרתי כבר, ואני חוזר: המעורבות שלכם – של מיעוט מכובד, שבוודאי ובוודאי יש לו זכויות במדינה הזאת, אבל המעורבות שלכם בחיים שלנו, הניסיונות שלכם לכפות את עצמכם עלינו, לא מובנים. עכשיו תגיד לי, אמסלם – אני אגיד לך בערבית: (אומר בערבית: אני נכנסתי בהם?) אני נכנסתי בהם? אני באתי להפריע להם?
היו"ר יצחק וקנין:
תכף אני אתרגם.
מאיר כהן (יש עתיד):
מישהו ראה אותי או אותך, או כל חילוני כאן, נוסע לבני ברק להכעיס אותם? חס ושלום. אני בדימונה לא נוסע ברכב ליד בית כנסת. אני עושה סיבוב שמא, חלילה, אני אפגע בהם, כי אני אומר תמיד: לי, כחילוני, יותר קל, למה אני אעשה להם להכעיס? תאמין לי, לא משנה, אני חילוני, אני לא רוצה להכעיס. ובכל מקום שאני ועשרות מחבריי היינו צריכים לקבל החלטות, תמיד אמרנו: אנחנו רואים את טובתם. אבל דבר אחד אנחנו מבקשים – שגם הם יראו את טובתנו. מה בין מניפולציה פוליטית לבין כפייה שכזאת? אני רק אומר להם, תמיד אני אומר להם: בסופו של יום יכול להיות שהם ישרתו רק את הציבור שלהם, אבל מי שרוצה להיות חקוק בתוך החברה הישראלית תמיד צריך לחשוב לא על סביבתו הקרובה – צריך לחשוב על כולם.
ובסופו של יום זה יהיה כחרב פיפיות, כי נמאס; כי נמאס גם לזה שאני יושב לידו בבית הכנסת והולך עם כיפה שחורה על ראשו. הוא אומר לי: אתה יודע מה? באמת, כולנו עם אחד. מספיק. תגיד להם שם, תגיד להם שיפסיקו לשסע את העם הזה. והינה, חוק, אין לו שום משמעות חוץ מכוחניות; בואו נשיג משהו, בואו נעבור ברחוב החרדי ונגיד: הינה, השגנו משהו. הרי בסופו של דבר זה סטטוס קוו וימשיכו לעבוד.
אני רק לא מקנא באותו שר שהחוק כאילו נותן לו אפשרות לשקול. חסר לו שהוא יהיה בקואליציה שהחרדים יהיו שם והוא ישקול שלא לטובתם. צר לי על כך. צר לי על כך, אמסלם. אנחנו יכולים להתווכח על הרבה דברים, אבל אתה יודע את מה שאני יודע ואלי יודע, וכל אחד – שזה חוק מיותר. תודה רבה.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה לחבר הכנסת מאיר כהן. יעלה חבר הכנסת יעקב פרי, אחרון המסתייגים מיש עתיד.
קריאות:
– – –
היו"ר יצחק וקנין:
מה אתם – סליחה, אמרתם לי: ארבעה מסתייגים, כל אחד 20 דקות. אני לא הבנתי. היא אמרה שיש ארבעה מסתייגים – 20 דקות. התברר שכל המסתייגים, כל אחד 20 דקות.
יעקב פרי (יש עתיד):
אל תיכנסו למתח, אני לא אאריך בדבריי.
קריאות:
– – –
יעקב פרי (יש עתיד):
אדוני היושב-ראש, אדוני יושב-ראש הקואליציה, אדוני יושב-ראש הקואליציה – – –
קריאות:
– – – אוה, אוה, ברוך הבורא – – –
משה גפני (יהדות התורה):
לא הבנתי.
יעקב פרי (יש עתיד):
אדוני יושב-ראש הקואליציה, אני רוצה לברך אותך ולאחל לך הצלחה.
טוב, אנחנו שוב עדים – – –
יעקב אשר (יהדות התורה):
יעקב, יעקב, מספיק, תעצור, זהו, עד כאן.
יעקב פרי (יש עתיד):
יעקב, יעקב, תנוח קצת, מאוחר.
שוב אנחנו עדים לנפלאות הקואליציה, ושוב חוזר המחזה – לטעמי, מחזה נורא, שאי-אפשר להסבירו לציבור, אי-אפשר לנמקו, אפילו לא לחברי הכנסת. אין עוררין, ידידי יעקב, על קדושת השבת ועל קדושת חגי ישראל. אבל לשם מה אנחנו זקוקים שוב להתחכמויות, למניפולציות, ללחצים, ותסלח לי, לרוחות של כפייה? האם חברי הכנסת הנכבדים לא סומכים על שיקול דעתו של שר בממשלת ישראל? אני שואל. האם שר העבודה והרווחה לא שוקל שיקולים רחבים, או לפחות מנסה לשקול שיקולים רחבים, כאשר הוא מתיר או אוסר עבודה בשבתות? נראה שיש בבית הזה הסבורים שמדובר בחבורת שוטים שמתקשים לקרוא בין השורות.
כי לא יעזור, במדינת ישראל עובדים בשבת מיום הקמתה. ובמקום לקרב את עם ישראל אל היהדות ואל הדת, התוצאה היא הפוכה – הדת הופכת ליותר שנואה ומרוחקת מן הרחוקים ממנה, וכלי שרת בידי אינטרסנטים פוליטיים. הקואליציה מנותקת מהעם; השרים ורוב חברי הכנסת אינם מתנהלים בדרך קבע בתחבורה ציבורית, אם בכלל. רוב אזרחי ישראל, אלה אשר מחזיקים ברכב ומעוניינים למזער את ההוצאות הכספיות עליו, ואלו אשר מצבם הסוציו-אקונומי לא מאפשר להם להחזיק ברכב פרטי, עושים שימוש על בסיס יומיומי ואף שעתי בתחבורה הציבורית – תחבורה שיש עוד לשפר משמעותית, ומי כמוך, ידידי חבר הכנסת אשר, מכיר את הבעיה הזאת. חיזוק ושיפור של תשתיות הרכבת בשבת הם כורח יסוד בחיים מודרניים במאה ה-21. אם מדינת ישראל רוצה לשמור על הסטטוס העולמי שלה כמדינה מובילה, עלינו לאפשר לציבור שרוצה בכך חופש פעולה, ולספק לו את האמצעים הבסיסיים לכך.
איסור עבודה בשבת ישתק אמצעים מרכזיים שמאפשרים התנהלות רציפה במהלך ימי החול, והדבר יביא לפגיעה קשה באלפי משקי בית בישראל. אין כאן פשרה; יש כאן אתנן פוליטי על גב אזרחי ישראל וכלכלת ישראל, וכל זאת כדי שהקואליציה לא תתפרק. שמירה על כיסאותיכם, חבריי בקואליציה, מעניינת אתכם יותר מאשר הציבור. כולנו יודעים איזה שימוש ייעשה בחוק המוצע, וחבל, כי במקום לקרב, לאחד, אתם מפרדים ומפצלים. אל תושיטו יד מאשימה לאחרים, בחנו את עצמכם. כך ייטב לכולנו. תודה, אדוני היושב-ראש.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה ליעקב פרי. יעלה חבר הכנסת עפר שלח, ואחריו – חבר הכנסת חיים ילין.
עפר שלח (יש עתיד):
תודה, אדוני היושב-ראש. מכיוון שבחוק שעות עבודה ומנוחה מדובר, ומכיוון שהחוק הוגש על ידי המפלגות החרדיות, נזכרתי, משום מה – זה כנראה התלמוד הישן שלי – בדיני העבד העברי. אתה זוכר אותם, חבר הכנסת גפני, אני בטוח, נכון? את העבד העברי יש לשחרר, כידוע, בשנת השמיטה, היא השנה השביעית, אלא אם כן הוא אומר: אהבתי את אדוני.
היו"ר יצחק וקנין:
לא בשנת השמיטה. אחרי שש שנים שהוא עובד – בשביעית הוא צריך. היא לא שייכת לשמיטה.
עפר שלח (יש עתיד):
כן, על אותו עיקרון. אם אנחנו כבר דנים בזה, על אותו עיקרון. אלא אם כן הוא אומר: אהבתי את אדוני, ואז רוצעים את אוזנו אל הדלת והוא הופך לעבד עולם. זה, נדמה לי, מתאר את מערכת יחסיו של ראש הממשלה עם המפלגות שלכם.
משה גפני (יהדות התורה):
דווקא הייתי בטוח שאתה מדבר על האנשים שעובדים בשבת.
עפר שלח (יש עתיד):
לא. האנשים שעובדים בשבת עובדים מרצונם – – –
משה גפני (יהדות התורה):
– – –
עפר שלח (יש עתיד):
אגב, אני רוצה להזכיר לך, חבר הכנסת גפני, שחברת הכנסת עליזה לביא ממפלגתי – – –
יעקב אשר (יהדות התורה):
– – –
עפר שלח (יש עתיד):
יעקב, בחייך. ישב אדוני, השעה מאוחרת.
יעקב אשר (יהדות התורה):
גם לך מאוחר.
עפר שלח (יש עתיד):
השעה מאוחרת. תיבת התהודה של אדוני די גדולה, שומעים אותו.
יעקב אשר (יהדות התורה):
– – – תשב במקומי.
היו"ר יצחק וקנין:
ידידינו יעקב אשר ישב. יותר נוח, אני חושב.
יאיר לפיד (יש עתיד):
– – –
עפר שלח (יש עתיד):
אני רוצה להזכיר לחבר הכנסת גפני שחברת הכנסת עליזה לביא, בתמיכה של כל סיעת יש עתיד, הגישה בשעתו הצעת חוק שלפיה עסק לא יחויב להיות פתוח בשבת, ובעל עסק לא יחויב להפעיל אותו בשבת אם הוא לא רוצה, גם במתחם שפועל בשבת. אז אל תגיד לנו שאנחנו מכריחים אנשים או שיש עבדים שעובדים בשבת. אל תעשה מהחוק שאתה מגיש עכשיו משהו סוציאלי.
אבל אני חוזר לדבר על מערכת יחסיו של ראש הממשלה עם המפלגות החרדיות. לכאורה, כבר הייתם צריכים לשחרר אותו. כמה יכול אדם להיות עבד שלכם? אפילו אתם, אתם הרי אנשים באמת שומרי תורה ומצוות, אני מאמין לכם, ואתם אומרים: ילך; לך, צא אל החופש, עבדת אותנו מספיק. לא, אומר ראש הממשלה, אהבתי את אדוניי, רצעו נא את אוזני אל הדלת בשעה המאוחרת הזאת. עבד עולם שלכם אני אהיה. אפילו את חוק ההמלצות, הכל-כך יקר לי, שבגללו אני משבית את הכנסת שבוע, וישבתו הוועדות שלה ויבוטלו ימים מיוחדים למשטרת ישראל ויום התעשייה, ויבוטל סדר-היום, נעמוד מכל מה שאנחנו עושים כדי להעביר את חוק ההמלצות – אפילו את זה, דחלה קטנה אני אעשה, ואתן לחבר הכנסת גפני ולחבריו להגיש את הצעת החוק הזאת, שבינינו, רב משה, הרי אין בה דבר. אין בה דבר. בוא נגיד, שיקולי מסורת – הרי שיקולי מסורת ישראל נשקלים גם היום. כל מה שאתם רוצים להראות זה שאתם האדונים. כל מה שהעבד רוצה להראות זה שהוא עבד, ובשביל זה נשארנו פה עד השעה הזאת. תודה רבה לכולם.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה לחבר הכנסת עפר שלח. יעלה חבר הכנסת חיים ילין, ואחריו – חברת הכנסת קארין אלהרר.
חיים ילין (יש עתיד):
כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, הטענה שלי מאוד פשוטה: אני חושב שהמקורות היהודיים, וכל מה שנכתב, הם מעל כמעט כל דבר. אז אם זה כך, למה כדי לשמור על ההלכה אני כל כך רדוד וצריך לחוקק? למה, אם זה הדבר הקדוש ביותר, אתם מכתימים אותו בכתם הגרוע ביותר שיש, שזה חקיקה, ולהכריח בני אדם לקיים את זה? וזה ברמה הפילוסופית, זה לא כי אני מקניט מישהו. אם זה דבר עליון, הדת, וזה דבר רוחני, לא ניתן לחוקק. אתה יכול לחוקק עכשיו שאנשים יאהבו אחד את השני? אני שואל אותך. אי-אפשר לחוקק את זה. אי-אפשר לחוקק את הדברים האלה, שהם בנשמה, אבל זה מה שאתם רוצים.
הגעתי לגואטמלה – יהדות, 450 יהודים שומרים על המסורת. מה לעשות שבית הכנסת היחיד נמצא שעתיים נסיעה ברכב? מה לעשות? והם מוגבלים, החדרים שהם יכולים לישון בהם. אז להגיד להם לא להגיע לבית הכנסת – איך הם ישמרו על היהדות? כשבן אדם הולך ברגל ברעננה, כמו המשפחה שלי, דתיים, לבית הכנסת, עוברות שם מכוניות; המכונית עוברת, והוא שומר על השבת. אין שום חוק. זה רק הבנה, זה רק סובלנות. אני מבין את – – –
משה גפני (יהדות התורה):
אתה מדבר על החוק – – –
חיים ילין (יש עתיד):
כן. גפני, אני מבין את העמדה שלכם. כן, אני מדבר על החוק ועל העקרונות. אני מבין אותך. אני מבין אתכם. אני מבין שאתם סוחבים את כל היהדות על הכתפיים שלכם, ואתם בטוחים שאם אתם לא תהיו פה, לא תהיה יהדות. זאת הבעיה. אני יודע את זה.
משה גפני (יהדות התורה):
– – –
חיים ילין (יש עתיד):
אבל יש עוד שישה מיליון יהודים בארצות הברית שאתה לא מכיר בהם. אתה לא מכיר בהם.
משה גפני (יהדות התורה):
– – –
חיים ילין (יש עתיד):
בסופו של דבר היהודים היחידים שיישארו בעולם – זה רק אתם. האמינו לי, אני הלכתי לבדוק עכשיו אם אני באמת יהודי.
משה גפני (יהדות התורה):
לא – – – אל תלך – – –
חיים ילין (יש עתיד):
תקשיב, אני כבר הייתי שם, בוועדת הביקורת. הייתי בוועדת ביקורת המדינה, שמעתי את הדיון שם. אמרתי: אני הולך עכשיו.
משה גפני (יהדות התורה):
– – – בקואליציה, היית עכשיו מדבר בעד החוק?
חיים ילין (יש עתיד):
גפני, אני רוצה להגיד לך משהו. אני יושב איתך בוועדת כספים.
משה גפני (יהדות התורה):
בסדר – – – מה זה מסורת ישראל. מה אתה מדבר על רעננה – – –
חיים ילין (יש עתיד):
הלכתי וחוקקתי חוק יחד איתך לגבי עוטף עזה. חוקקתי חוק יחד איתך על הטבות מס לעוטף עזה, גפני.
משה גפני (יהדות התורה):
לא צריך לחוקק חוק, זה דבר רוחני.
חיים ילין (יש עתיד):
גפני, יש הרבה מאוד דברים משותפים שאנחנו יכולים לעשות ביחד, בתנאי אחד: שאתה מבין בדיוק איפה הגבול עובר בין החופש ובין שמירת היהדות שלך.
משה גפני (יהדות התורה):
איזה חופש?
חיים ילין (יש עתיד):
זה בדיוק. למה אני יכול להבין אותך ואתה לא מבין אותי, גפני? אבל זו בדיוק הסיבה למה אני מבין אותך ואתה לא אותי.
משה גפני (יהדות התורה):
– – – הולכים – – – לקואליציה – – –
עפר שלח (יש עתיד):
– – –
חיים ילין (יש עתיד):
תקשיב, אני אגיד לך משהו. גפני, אני אגיד לך משהו.
קריאות:
– – –
חיים ילין (יש עתיד):
כבוד היושב-ראש, אתה מוכן?
היו"ר יצחק וקנין:
חבר'ה, הוא מבקש ממני לעזור לו שאתם תקשיבו לו.
משה גפני (יהדות התורה):
– – – מה זה מסורת ישראל.
חיים ילין (יש עתיד):
גפני, אני רוצה להגיד לך משהו. יאיר הסביר היום שהחוק הזה, ועוד כמה חוקים, בדיוק היו כמו החמץ של פסח: ככל שאתה מחוקק יותר, ככה עוברים יותר על החוק. עכשיו תקשיב למה שאני אומר לך. לא האמנתי ולא תפסתי את זה עד שקראתי עכשיו ב-ynet, בכותרת, שראשון לציון, חולון – כולם רצים עכשיו, לפני שהחוק הזה ייכנס.
משה גפני (יהדות התורה):
איזה חוק?
היו"ר יצחק וקנין:
לא חוק המרכולים.
חיים ילין (יש עתיד):
תקשיב טוב למה שאני אומר לך. זה לא משנה, עזוב, זה אותו דבר.
מיקי לוי (יש עתיד):
המרכולים חיים – – –
משה גפני (יהדות התורה):
– – –
חיים ילין (יש עתיד):
אני יודע, אבל זה אותו דבר.
משה גפני (יהדות התורה):
– – –
חיים ילין (יש עתיד):
גפני, תרשה לי. תרשה לי.
עליזה לביא (יש עתיד):
– – –
משה גפני (יהדות התורה):
בדיוק – – –
חיים ילין (יש עתיד):
גפני, תקשיב, אתה מקפיד, ממש מקפיד על כל מילה שאני אומר ומכוון אותי לחוק, ואני מדבר איתך על משהו שהוא מעבר לזה, זה מה שאני מנסה לעשות.
משה גפני (יהדות התורה):
מאה אחוז. טוב.
חיים ילין (יש עתיד):
אתם תמשיכו לחוקק ותראו איך כולם ירוצו לפני החוק. אני אומר לך דבר אחד: זה מה שקורה, גם עם חוק המרכולים, עם כולם. בסופו של דבר, אם אתם תצליחו – אם אני מבין את השליחות שלכם, תבינו גם שלא כולם יכולים לסחוב את השליחות הזאת. רק תבינו את זה – המדינה תיראה אחרת לגמרי, ואין קשר. יש 80% מהדברים משותפים מבחינת חברה, מבחינת ביטחון, מבחינת מדיניות, ואנחנו יכולים לעבוד איתכם עד אותו גבול שנכנסת ההלכה, ואתם מתחילים עכשיו להשתולל, בלי להבין שקיימת עוד אוכלוסייה.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה לחבר הכנסת חיים ילין. תעלה חברת הכנסת קארין אלהרר.
יעקב אשר (יהדות התורה):
ממתי – – – את מה שאתם מחוקקים?
היו"ר יצחק וקנין:
נא לפתוח את המיקרופון של חברת הכנסת קארין אלהרר.
המיקרופון לא עובד. אני ממש מצטער. כמה שניות.
אני מבקש שכל אחד ישב במקום שלו, כדי שלא יהיו תקלות כאלה. זה לא ראוי.
קארין אלהרר (יש עתיד):
אדוני היושב-ראש, חברי דודי אמסלם, אני רוצה לאחל לך הצלחה בתפקיד ולאחל לכולנו שתהיה כהונה קצרה, בסדר?
היו"ר יצחק וקנין:
כנראה זה סימן טוב לאריכות ימים.
קארין אלהרר (יש עתיד):
זה קצר. מה אפשר לעשות בשנתיים, תגידו לי? הרבה נזקים, גפני.
משה גפני (יהדות התורה):
רק אם תוכלי להגיד: בקדנציה שלכם, מה עשיתם למען המדינה, תגידי?
קארין אלהרר (יש עתיד):
אוה, אין לנו מספיק זמן, גפני.
משה גפני (יהדות התורה):
– – – כבר גמרתם?
היו"ר יצחק וקנין:
ידידי יושב-ראש ועדת הכספים, "מה עשית" – זה מזכיר לי, למען האמת, את פלאטו שרון, אני חושב: מה עשית בשביל מדינה.
קארין אלהרר (יש עתיד):
גפני, אני מבינה את התסכול, אבל אולי בכל זאת תאפשר לי לדבר.
טוב, אולי בשלושה משפטים אני אומר: להתחשב במסורת ישראל זה דבר שעושים בלאו הכי, חברי חבר הכנסת גפני. מה – רגע, אני רוצה להבין, הייתה שבת שהכול היה בה בצורה חופשית כמו במדינות אחרות בעולם? לא. השבת בישראל היא אחרת. מתחשבים במסורת ישראל? מתחשבים; לפעמים, בעיניי, אפילו בצורה מוגזמת, אבל אני מכבדת את זה. למה אתה צריך חוק? לְמה?
משה גפני (יהדות התורה):
אבל – – – בלאו הכי.
קארין אלהרר (יש עתיד):
אתה יודע מה? באמת, אני רוצה לשאול אותך, חבר הכנסת גפני. באמת, אני אומרת את זה לא בציניות. אתה אדם עם מעורבות חברתית; אתה עושה דברים למען ציבורים שהם נדחקים לשוליים. ואני שואלת את עצמי: מתי יבוא הלילה שבו נבלה כאן כולנו, נגיד, בלהעביר את קצבאות הנכים? אני אספר לכם סיפור. בדצמבר בשנה שעברה עברה הצעת החוק של אילן גילאון – להעלות את קצבת הנכות לשכר מינימום. גפני, איפה אנחנו היום? אנחנו בסוף דצמבר 2017. מה קרה מאז? לא ראיתי איזה משבר קואליציוני.
משה גפני (יהדות התורה):
אני מכבד אותך, אז אני לא מגיב. מתי תדאגו לאלה שנאלצים לעבוד בשבת ואין להם משפחה? מתי – – – מתי – – –
קארין אלהרר (יש עתיד):
סליחה, סליחה. גפני, טוב, אני מבינה שאתה רוצה לצעוק, אז אני אמשיך לדבר.
משה גפני (יהדות התורה):
– – –
היו"ר יצחק וקנין:
ידידי חבר הכנסת משה.
קארין אלהרר (יש עתיד):
תראו, זה נורא עצוב בעיניי. יש אוכלוסיות שבעבורן לא יהיו משברים קואליציוניים, לא יהיו איומים, לא יהיו לילות ארוכים. להן לא צריך, זה לא משנה. בשבילן מקימים ועדה, ועוד ועדה, ועושים מסיבת עיתונאים, ועוד מסיבת עיתונאים – נכון, חבר הכנסת אמסלם? הרבה מסיבות עיתונאים עשו על הנכים. איפה הקצבאות שלהם? למה על זה אתם לא משאירים אותנו פה במליאה? איפה? איפה?
דוד אמסלם (הליכוד):
– – –
קארין אלהרר (יש עתיד):
דודי, שנה עברה.
דוד אמסלם (הליכוד):
שאלת אותי – – –
קארין אלהרר (יש עתיד):
שנה עברה, שנה, דודי. שנה עברה ואמרתם – אני זוכרת, היינו כאן בדיון לפני – – –
דוד אמסלם (הליכוד):
– – –
קארין אלהרר (יש עתיד):
דודי, היינו כאן בדיון לפני החגים. אמרתם: אחרי החגים. השאלה היא איזה חגים – היהודיים? הנוצריים? כי אנחנו כבר – זהו, סיימנו שנה. סיימנו את השנה.
דוד אמסלם (הליכוד):
– – – זה היה בסדר-היום.
קארין אלהרר (יש עתיד):
דודי, מה, באמת, הייתם צריכים לחכות להיום? הייתם צריכים לחכות לחודש הזה? איפה הייתם? שנה.
מיקי לוי (יש עתיד):
מה, הנכים היו על סדר-היום?
קארין אלהרר (יש עתיד):
שנה. אבל לא, הם, אין להם שתי מפלגות בקואליציה. אין להם שתי מפלגות.
מיקי לוי (יש עתיד):
– – – בהעברת התקציב בבוקר – – – כי אין חוק. אני אומר – – –
דוד אמסלם (הליכוד):
– – –
קארין אלהרר (יש עתיד):
זה לא בסדר. זה לא בסדר. איפה החריצות שלכם בעניין הזה? הפקר. הם לא מעניינים. קואליציית בושה. העיקר שיהיה חרות: הקואליציה הכי חברתית שהייתה כאן. אתם יודעים מה? חברתית למי? עם השאלה הזאת אני אשאיר אתכם. חברתית למי? למי שמפיל מנופים; למי שעושה שרירים; למי שמאיים בפירוק הקואליציה. אני מאחלת לכם שהיא תתפרק.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה לחברת הכנסת קארין אלהרר. חבר הכנסת יואל רזבוזוב – איננו. חברת הכנסת עליזה לביא. אחריה – חבר הכנסת מיקי לוי.
עליזה לביא (יש עתיד):
אדוני היושב-ראש, חברותיי וחבריי חברי הכנסת, איפה מי שאמר קודם שחשובה לו השבת, שחשוב לו שאנשים לא יעבדו בשבת? כמה צביעות, אלוהים אדירים, כמה צביעות יכולה להיות.
בפברואר 2016 אני מעלה פה בכנסת, יחד עם חבר הכנסת מיקי זוהר, את הצעת החוק שבאה ואומרת שגם אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות יהיה אפשר שלא יעבדו בשבת. מגיעות אליי פניות של אנשים שנאלצים לעבוד בשבת, וחוק מ-1950 – חוק שאתה, חבר הכנסת גפני, וחבריך החרדים רוצים לתקן, להרחיב הערב – מחייב אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות, שהם לא מגדירים את עצמם דתיים, לעבוד בשבת. חוק מ-1950 כאן, במדינת ישראל, ואתם לא נזעקים לעזור ולסייע. ואני נקראת ללשכת ראש הממשלה, ומנכ"ל משרד ראש הממשלה אומר לי: בגללך, בגלל החוק שלך חברת אינטל הבאה לא תבנה מפעל נוסף בישראל, כי שמעו שבישראל יאפשרו לעובדים שלא לעבוד בשבת. ואני נפגשת עם שר הכלכלה, אדוני היושב-ראש, והוא אומר לי: בשום פנים ואופן. אנחנו לא יכולים להצטייר כמדינה שמפעלים בה לא יעבדו בשבת. אז על מי אתם רוצים לעבוד? על מי אתם באים לעבוד?
החוק הזה, שעבר הודות לקואליציה בקריאה טרומית – כי ועדת שרים לענייני חקיקה לא רצתה לתת לו לעבור – הייתה פה הבנה של יו"ר הקואליציה דאז חבר הכנסת הנגבי, היום השר הנגבי, שבאמת צריך לתקן את העוול הנורא הזה, כי היום אנשים חילונים צריכים או לשקר, או שאם הם לא עובדים בשבת כי הם מבקשים לשמור את השבת על פי הבנתם, הם צפויים לפיטורין, והמעביד רשאי, יכול – על פי החוק הזה שאתם היום רוצים להרחיב.
אז לא פלא שחבר הכנסת גפני יצא עכשיו החוצה. לא נעים לו, לא נוח לו, כי לא לשם שמיים הוא עובד; כי לא באמת השבת יקרה לו; כי הוא צריך לרצות את שולחו; כי בעצם הוא רוצה להביא איזושהי נדוניה לאותם רבנים, מועצת גדולי התורה שלו, לבוא ולתת לו.
אז אל תעבדו עליי. השבת יקרה לי. אני כן נאלצתי להישאר בשדה התעופה בהיתרו, כי היה לנו delay בטיסה – חברתי מיכל רוזין, חברת הכנסת, זוכרת, וחברותיי שהיו איתי.
קריאה:
– – –
עליזה לביא (יש עתיד):
היי, הינה את. חברת הכנסת היקרה, שבזכותה לא חיללתי שבת, שדאגה לי, ונשארתי בשדה התעופה כי השבת יקרה לי, ואני שומרת שבת, לא כי מישהו יגיד לי או ירצע לי את האוזן אלא כי באמת אני שומרת את השבת, כי כך חונכתי, ולכך אני מחנכת את ילדיי. אבל לא בחוקים. הרי מה אתם עושים עכשיו כאן? תראו איזה מרתון בעיריות, תראו מה קורה עכשיו בעיריות – בראשון, בגבעתיים, בחולון. לְמה אתם עושים את זה? אתם, באמת אכפת לכם? אתם אוהבים את השבת? מי אוהב את השבת? אימא ואבא, אבל מי שלא אוהב את השבת זה גפני והחברים שלו.
אז בואו, חבריי היקרים – אוה, חזרת, ברוך הבורא, ברוך הבא, ברוך הבא. עכשיו אני רוצה שתגיד לי שאתה באמת באמת תעזור לי שאנשים שאינם שומרי תורה ומצוות לא יעבדו בשבת. אל תנפנף בכל מיני חוקים כאלה שהם כמו מניפה.
משה גפני (יהדות התורה):
נראה לי שאת משתעממת.
עליזה לביא (יש עתיד):
החוק שלך, תכל'ס, לא עושה שום דבר. בוא תשנה את חוק שעות עבודה ומנוחה, שאנשים שהם חילונים ולא רוצים לעבוד בשבת – המעביד יאפשר להם שלא לעבוד בשבת. כי היום אתה יודע שהאנשים האלה צפויים לפיטורים אם הם לא עובדים בשבת. אז בוא תתקן, ואל תיתן למשרד הכלכלה ולשר הכלכלה להגיד שהוא לא מוכן לתת לחוק הזה לעבור.
משה גפני (יהדות התורה):
די, אני לא פה.
עליזה לביא (יש עתיד):
אה, אז בוא תתקן – תיקון עולם. תיקון עולם. בוא תתקן עולם; בוא תראה לנו איך שומרים את השבת במדינת ישראל. קואליציה, תתעוררו, עובדים עליכם, מושכים אתכם בחבל. תתעוררו, חבריי, אתם באמת אנשים ישרים וטובים.
היו"ר יצחק וקנין:
חברת הכנסת עליזה לביא, באמת, בשעה 01:00 את אומרת להם "תתעוררו"?
עליזה לביא (יש עתיד):
תודה לך, אדוני היושב-ראש. תודה רבה.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה לחברת הכנסת עליזה לביא. יעלה חבר הכנסת מיקי לוי. אחרון ידבר חבר הכנסת אלעזר שטרן. אחרי כן יש הסתייגויות של מרצ.
מיקי לוי (יש עתיד):
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים יתחשב בשיקולים הבאים במתן היתר להעסקת עובדים בשעות המנוחה השבועית: "רווחת העובד; מסורת ישראל; חלופה שאינה מחייבת העסקה בשעות המנוחה השבועית; ההשפעה שיש במתן ההיתר על אופי המרחב הציבורי שבו תתבצע העבודה" וכן "כל שיקול אחר שיש בו כדי להגשים את תכלית החוק". נשאלת השאלה: מה תכלית החוק? ואני חוזר לשורה הראשונה: שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים יתחשב – תגידו, מה זה יתחשב? יש מילה לא מדויקת יותר מאשר יתחשב? איך אפשר למדוד את ההתחשבות שבו? איך אפשר למדוד את ההתחשבות שלו? שמים על מאזניים? מודדים במשוואה? מודדים במטר? ולכן, המילה הזאת, "יתחשב", היא המילה הכי פחות מדויקת במילון או בשפה העברית. המילה "יתחשב" נתונה לפרשנות. זו לא מילה מדויקת, בעליל.
ותגידו, מי מפריע לשר הרווחה להתחשב ברווחת העובד? מי מפריע לו? מה, הוא צריך חוק כדי שיתחשב ברווחת העובד? הרי זה ברור מאליו. מי מפריע לשר הרווחה בפרט, בפרט לשר הרווחה הנוכחי? ותגידו, מי מפריע לשר הרווחה להתחשב בשעות העבודה והמנוחה, שגם הן קבועות בחוק? בשביל מה חוק על חוק? ותגידו, מי מפריע לשר העבודה והרווחה להתחשב במסורת ישראל? מי מפריע לו? מה, אמרנו לו: אל תתחשב במסורת ישראל? ותגידו, האם מסורת ישראל בסכנה? אני לא מבין. אתם מחוקקים חוק כדי להגן על מסורת ישראל. האם מסורת ישראל בסכנה?
ותגידו, האם מסורת ישראל במגננה? לא ולא. תגידו, האם מסורת ישראל זקוקה להגנה שלכם? לא ולא. גם אלה שאינם דתיים, והם חילונים גמורים, שומרים על מסורת ישראל כל אחד על פי דרכו. אם הוא מקדש את יום השישי עם בני משפחתו, אם הוא הולך לבית הכנסת ואחר כך הולך לים, ואם הוא הולך בחגים – כל אחד בדרכו; ואם הוא צם ביום כיפור אבל הוא כלל וכלל לא דתי, הוא שומר מסורת. ולכן, חברים, גם אלה שאינם דתיים והם חילונים גמורים שומרים על מסורת ישראל. תגידו, מה, על מסורת ישראל יש כרגע איומים שנזעקתם להגן עליה?
כסנגור לרגע של מסורת ישראל לא פחות מכם, אני מגן על המסורת ואומר לכם בשם המסורת: אני, מסורת ישראל, מספיק חזקה ואיני זקוקה להגנה שלכם. החוק הזה, אין בו כלום. אין בו צורך, כי אין בו כלום, כי לא היה כלום. תודה רבה.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה לחבר הכנסת מיקי לוי. יעלה חבר הכנסת אלעזר שטרן, ואחרי כן נעבור למסתייגים מסיעת מרצ. תעלה, אני אדאג לשר. חבר הכנסת אלעזר שטרן. חבר הכנסת אלעזר שטרן, אני מבין שאתה מוותר על רשות הדיבור. תעלה, אני אדאג שיהיה שר.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
בסדר, אבל יש לי כבוד למליאה.
היו"ר יצחק וקנין:
חבר הכנסת אלעזר שטרן, תעלה, אני אדאג שיבוא שר.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
ליצמן, אתה שר?
היו"ר יצחק וקנין:
חבר הכנסת אלעזר שטרן, אנא ממך, אתה רוצה לנהל את הישיבה – תנהל אותה. תעלה, רשות הדיבור שלך. אתה מוותר עליה – תוותר. אני אדאג שיהיה שר. נא לדאוג שהשר ייכנס לפה. חבר הכנסת אלעזר שטרן, אתה יכול להתחיל לנאום.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
אדוני היושב בראש, אדוני השר, עמיתיי חברי הכנסת, אני אמביוולנטי לגבי החוק הזה.
יעקב ליצמן (יהדות התורה):
מה זה אמביוולנטי?
אלעזר שטרן (יש עתיד):
על פניו – אני אגיד לך – לא יודע איך להגיד, חבר הכנסת ליצמן, הרב ליצמן.
השר להגנת הסביבה זאב אלקין:
בקריאה שנייה וקריאה שלישית – – –
אלעזר שטרן (יש עתיד):
בסדר. מצד אחד, יש פה את מה שאמרו חבריי מקודם – סוג של כפייה דתית. אנחנו נגד כפייה דתית. אבל השר אלקין, השר אלקין, אני אגיד לך למה התעקשתי שיהיה פה שר. אני רוצה לברך את הממשלה.
קריאה:
– – –
אלעזר שטרן (יש עתיד):
יותר טוב. אז אני בטוח. השר, אני חושב שכדאי גם לך לשמוע את זה. אני רוצה לברך את הממשלה, שדווקא בזכות החברים החרדים היא הכירה בתנועה הקונסרבטיבית. זו הפעם הראשונה שהתנועה הקונסרבטיבית נכנסת לספר החוקים של מדינת ישראל. למי שלא יודע, מסורת ישראל זה בדיוק התנועה המסורתית, ומי שיפתח את הדפים שלה אז יראה שכתוב שזה "זרם ביהדות המבוסס על אמונה באלוקים והמשלב בגישתו נאמנות למסורת ולהלכה". זאת אומרת, הרב גפני, אם – אני יודע שאני צריך לברך אותך – – –
משה גפני (יהדות התורה):
– – – כבר את – – –
אלעזר שטרן:
לא.
משה גפני (יהדות התורה):
אז תצביע בעד. אתה הרי בעד – – –
אלעזר שטרן:
הרי אתה לא כתבת "יתחשב בהלכה היהודית".
משה גפני (יהדות התורה):
נכון.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
למה לא כתבת?
משה גפני (יהדות התורה):
רציתי שתצביע בעד.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
אוקיי. אז אני חושב באמת – ועל זה, כמו שאמרתי קודם – – –
משה גפני (יהדות התורה):
אי-אפשר לשכנע אותך בכלום.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
תראה, אני אמרתי קודם – יושב פה השר ליצמן. לפי מסורת ישראל של הרב ליצמן אסור להיות שר בממשלה, נכון? לפי מסורת – יש כאלה כושים שיעשו את העבודה, ושרים אסור להיות, לפי מסורת ישראל. זאת מסורת ישראל?
משה גפני (יהדות התורה):
לא.
אלעזר שטרן:
אז אתה מצטרף אליי בקריאה לממשלה להתפטר? לאיזו מסורת אתם מתכוונים?
משה גפני (יהדות התורה):
למה אתה מתכוון?
אלעזר שטרן (יש עתיד):
אני אגיד לך. אני אגיד לך. המסורת שאני מתכוון אליה, ואתה כנראה לא מתכוון אליה, היא זו שאומרת "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים", וזכרת "כי גרים הייתם בארץ מצרים". זאת מסורת ישראל שלי.
משה גפני (יהדות התורה):
אני יודע. נכון, נכון.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
אוקיי, אבל זאת לא מסורת ישראל שלך – –
משה גפני (יהדות התורה):
אם המדינה הייתה מדינת הלכה, אום אל-פחם הייתה – – –
אלעזר שטרן (יש עתיד):
– – אחרת לא היית מתייחס ככה לגרים. אבל אני שואל אותך שאלה אחרת: למה דווקא בחוק הזה פתאום יש מסורת ישראל? אני אתן לך דוגמה. למה, לדוגמה, בכל מה שעושים בדאגה לעניים – אתה הרי יודע כמה פעמים אנחנו – למה שם אין יחס לפי מסורת ישראל? למה לנכים לא מוזכר "לפי מסורת ישראל"? יש לך תשובה? למה על זה לא התעקשתם? למה, כמו שאמרה פה קודם חברתי קארין אלהרר, למה כשאתם מטפלים בנכים אתם לא אומרים "לפי מסורת ישראל"? אין מסורת ישראל בטיפול בחלשים?
משה גפני (יהדות התורה):
באמת, נו, באמת.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
אני שואל אותך.
משה גפני (יהדות התורה):
אתם החילונים הרסתם את זה.
אלעזר שטרן:
לא, אני שואל באמת. אני לא הבנתי. בחינוך חינם – בחינוך חינם אין מסורת ישראל? גפני, אתה הובלת את זה. אתה באת לוועדה.
מה שאני רוצה לומר הוא שבאמירה הזאת של מסורת ישראל דווקא בחוק שהוא כופה, דווקא בחוק שהוא ברור, דווקא מול השבת, שזה נושא ברור, כשאנחנו דוחפים בכוח, כשאנחנו דנים על זה בין 01:00 ל-02:00, לפנות בוקר, מסורת ישראל זה לא הדבר שבאמת אותו אנחנו רוצים להעלות. אני חושב, כמו שנאמר פה קודם – – –
היו"ר רויטל סויד:
אם אפשר בבקשה רק פחות – סליחה. אם אפשר שם בבקשה להוריד את הקול, את הטון.
אלעזר שטרן:
אני חושב שמסורת ישראל שהממשלה הזאת יוצרת היא מסורת של השנאה, של פירוד מצד אחד, היא מסורת של התבוללות – – –
יעקב ליצמן (יהדות התורה):
למה אתה צריך לקרוא את זה מהנייר? הרי אתה יודע בעל פה – – –
אלעזר שטרן:
לפי מסורת ישראל, אז אנחנו גם קוראים. לפי מסורת ישראל אתה, הרב ליצמן – דרך אגב, יש כאלה שלפי המסורת – – –
יעקב ליצמן (יהדות התורה):
– – –
אלעזר שטרן:
השר לשעבר, ובעתיד, וסגן השר לעתיד אולי. אני מקווה שתהיה שר בעתיד.
יעקב ליצמן (יהדות התורה):
– – –
אלעזר שטרן (יש עתיד):
לא הבנתי, אני לא שומע. אני לא שומע. אני רק אומר – זה כאילו מצחיק, אני יודע, אבל אני אומר, באמת, לפי מסורת ישראל שלך אין שרים, אחרת היית שר בממשלה. השר אלי כהן יושב פה, הוא שר בממשלה. אם הוא היה מאמץ את מסורת ישראל שלך, אז יש כאילו מי שצריך לסחוב את העגלה הזאת, לשאת באחריות, ויש מי שאסור לו לשאת באחריות, וזה אתה. כשאתה מדבר על שעות עבודה ומנוחה לפי מסורת ישראל, מסורת של מי אתה מתכוון?
יעקב ליצמן (יהדות התורה):
חשבתי שתשמח שהתפטרתי. מה אתה – – –
אלעזר שטרן:
אנחנו שמחנו שנהיית שר. אני מזכיר לך, רק בזכותנו נהיית שר.
יעקב ליצמן (יהדות התורה):
מחר תשמח יותר. מחר תשמח יותר, אני לא רוצה לפרט.
אלעזר שטרן:
אני לא יודע. אני יודע שלפי בג"ץ אתה – רבותיך אמרו לך לא להיות שר. היה בג"ץ, רבותיך שינו את דעתם. התחילו לנהל את המדינה, רבותיך חזרו לומר לך שאסור לך להיות שר.
יעקב ליצמן (יהדות התורה):
תוך דקה אמרת שלושה דברים שהם אי-דיוקים. אני לא רוצה – – –
אלעזר שטרן:
טוב, אז על האי-דיוקים אנחנו – אבל אתה יודע שאי-דיוקים אפשר להגיד, אבל הכיוון הוא נכון.
היו"ר רויטל סויד:
סברות. אלה סברות, אלה סברות, הרב ליצמן.
אלעזר שטרן:
אוקיי, אז באמת אני רוצה לומר שמסורת ישראל שלנו היא מסורת של אחדות, היא של קירוב אנשים ליהדות, ולא של הרחקה. מסורת ישראל שלנו כוללת לא רק כפייה של שעות עבודה אלא גם יחס לחלשים, ומסורת ישראל שלנו אומרת שגם לתנועה הקונסרבטיבית – בזכות הרב גפני, הרב ליצמן והח"כים החרדים שחתומים על החוק הזה, סוף-סוף יש מקום בספר החוקים של מדינת ישראל גם לתנועה המסורתית. תודה.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לחבר הכנסת אלעזר שטרן. המסתייג הבא – חבר הכנסת אילן גילאון. אחריו – חבר הכנסת עיסאווי פריג', ואחריו – חברת הכנסת מיכל רוזין.
קריאה:
מי נואם עכשיו?
היו"ר רויטל סויד:
מרצ. סיעת מרצ. 15 דקות לרשותך.
אילן גילאון (מרצ):
אני חושב שאני אסתפק בפחות. גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, עליזה יקרה, השר לשעבר ליצמן, אבא שלי, עליו השלום, תמיד במקרים כאלה היה אומר לי: בשביל מה אתה צריך את זה? לאז מיך אופ? בשביל מה אתה צריך את זה? ואתם לא צריכים את זה; לא צריכים את החוק הזה. אני לא באתי להיות בר-פלוגתא שלכם, ואני אומר לך את זה בתור אדם שדווקא מגדיר את עצמו בתור מסורתי. את כל תפיסותיי אני יונק מתוך המסורת שלי. אתה יודע למה אני לא מחפש מסורת אחרת? כי אין לי יותר מדי זמן, כי בחיים האלה חיים רק חיים אחד, ואני לא סגור מה קורה בעולם הבא. פה – אחד.
ולכן, גברתי, יש כמה היבטים שצריך לומר אותם לא דווקא מן הפלוגתא. כן, השר ליצמן ומציע החוק, פעם באלפיים שנה צריך טיפה להשתנות, להתאים את עצמנו אל המציאות. אנחנו מבקשים להיות מעצמה כלכלית, גברתי, חברים בכירים ב-OECD. אנחנו לא יכולים להיכנס לתוך האלף השלישי עם תנאים של האלף הראשון; זה פשוט לא עובד. עכשיו, אני רוצה להגיד לך שאחד הדברים החשובים ביהדות, המצוות החשובות ביהדות, זה דווקא – – –
היו"ר רויטל סויד:
סליחה, סליחה, חברים. זה מאוד משמח שב-01:00 מליאת הכנסת שוקקת, אבל בבקשה, אם אפשר לנהל את השיחות יותר בשקט. חבר הכנסת אילן גילאון אומר דברים חשובים מאוד.
אילן גילאון (מרצ):
זה דווקא פיקוח נפש. הדבר החשוב ביותר, איך אומר הנביא? מאסתי בזבחיכם – אם הדבר הזה הוא לא הראשון במעלה מבחינתכם; אם אתם צריכים את הפולחן יותר מאשר שאתם מסכנים נפשות, שאין לכם התחשבות. הרי משק מודרני לא יכול להתנהל אלא בעבודות בשבת, כי אם קורה בשאר היממות – אנחנו יודעים בדיוק מה תהיה המציאות של כל אלה שמשתמשים בתחבורה הציבורית. וחברים יקרים, תחבורה ציבורית היום היא חשמל. אנשים צריכים להגיע למצב שהם נוסעים בקפסולות ממקום למקום. זאת הנגישות, זאת הניידות שלהם. אפשר לקיים את זה באופן הגיוני בצורה הזאת שאתם מדברים עליה?
ולכן אני רוצה בכלל להציע ללכת לפשרה רחבה. אני, אגב, גברתי, בזמן האחרון נפגש עם הרבה מאוד קבוצות של צעירים חרדים, בנים ובנות חרדים לגמרי, דתיים, ויש להם אולי מחשבות של כפירה ותפיסת עולם כזאת, תפיסת עולם שאומרת: אתם תמשיכו להיות צאן מרעית. מהפכת התקשורת פתחה לאנשים את העיניים, מה לעשות, והם התחילו לרעות בחוץ, וגם להסתכל, ולפעמים אפילו, גברתי, לשאול את עצמם: מה מגיע לי? אני יודע מה אני נותן לבורא עולם, אני יודע מה אני נותן לקהילה שלי, אבל אולי גם לי מגיע משהו? אולי אני לא רוצה להיות יותר צאן מרעית, ולא רוצה להיות בכלל צאן?
וכאשר אני חושב על האנשים הללו, שאני מכבד אותם מאוד, ואני אומר לך – אלוהים עדי שאני אדם עיוור לצבע, לדת, לקהילה, לנטייה, לגזע, אני שופט אנשים רק על פי מעשיהם – אני אומר לכם, אתם, מציעי החוק הזה: מעשיכם לא טובים, מעשיכם לא רצויים. ואתה יודע מה, ליצמן? אני אומר לך בשם אלוהים, שאני מכיר אותו אישית – – –
יעקב ליצמן (יהדות התורה):
אני מתנצל שאני יושב כאן.
אילן גילאון (מרצ):
לא, לא, לא. חלילה. היית מקשיב אז היית מבין – אני מברך אותך שאתה יושב כאן. אבל אני חושב שאתם צריכים לפעמים להתעדכן. אני הייתי תקופה של שבע שנים סגן ראש עיריית אשדוד. העיר אשדוד הייתה, לפחות באותה תקופה, העיר הרביעית בגודל הקהילות החרדיות שבתוכה, ואנחנו הגענו לפשרת חיים; תתפלאו, דווקא שם. אנחנו הבנו שאנחנו חמישה ימים בשבוע עם אחד, ובשישי-שבת אנחנו נותנים לעצמנו איזה ספֵייס, שכל אחד תופס את המסורת שלו על פי הדרך שהוצגה כאן על ידי כל החברים לפניי, ועל פי הדברים שמרכיבים אותו. כי להיות אדם מסורתי, להיות אדם יהודי מסורתי, המשמעות של הדבר הזה זה לעמוד כבן חורין מול מורשתך, ולבחור מתוכה, גברתי, מה בראש שלך.
ולכן, בשנת 2018 הרעיון הזה כבר איננו מתקבל על הדעת, והוא דבר כפירה באלוהים, אם את שואלת אותי. אלוהים מסתכל על הדבר הזה, ולא – חרון אפו יצא על העיר. לכן אני אומר: בואו נלך לפשרת חיים ונכבד אלה את אלה באופן הדדי.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לחבר הכנסת אילן גילאון, והדובר הבא, המסתייג הבא – חבר הכנסת עיסאווי פריג'. בבקשה. זה יהיה מעניין לשמוע מה יש לך לומר. 15 דקות לרשותך.
עיסאווי פריג' (מרצ):
גברתי היושבת-ראש, חברים, למה מעניין לשמוע? אני מוגבל בתחום? אני חייב לדבר על המסורת?
היו"ר רויטל סויד:
אתה יכול לדבר על מה שאתה רוצה.
עיסאווי פריג' (מרצ):
כשאני קראתי את החוק, מסורת ישראל, אמרתי: ישראל – הרי יש בה יהודים, מוסלמים ונוצרים, אז המסורת מתבלבלת. חברים, אני קראתי את הצעת החוק. אני לשם שינוי אדבר על המסורת. קראתי את הצעת החוק, ידידי אבו עאדל, והגעתי למסקנה – איך אמר אחד לפניי? כולו חרטא ברטא. זו אחת מהחרטות ברטות הגדולות שקראתי. ההר הוליד עכבר. להביא הצעת חוק כדי להכניס בה שלשר יהיה שיקול דעת, הצעת חוק להכניס שיקול דעת לשר. זה מוזר, יעני.
חיים ילין (יש עתיד):
יש עוד הצעת חוק – – – גם כן.
זוהיר בהלול (המחנה הציוני):
והם, בכלל אין להם שיקול לדעת, אז לשם שינוי – – –
עיסאווי פריג' (מרצ):
להביא הצעת חוק בסוף, בשעות הקטנות של הלילה, וחבר הכנסת אמסלם כועס למה משאירים אותו בשעה כזאת כדי להביא הצעת חוק לתת לשר שיקול דעת. איזה צחוק, איזה צחוק, איזה צחוק. מה קורה? עכשיו מצביעי יהדות התורה יושבים – אני רואה אותם, החבר'ה החרדים שם למעלה: אללה, עושים לנו, המפלגה שלנו נלחמת על השבת, נלחמת על השבת. הצגה בשביל אלקטורט. יפה, ממש יפה. חברים, מה קרה? אני באמת לא מצליח להבין. הצעת חוק להכניס שיקול דעת לשר. בסדר.
ואם רכבת ישראל עוברת או יוצאת מיישוב ערבי שאין בו יהודים, מה שיקול דעת השר – – –
אילן גילאון (מרצ):
הם נוסעים באוטובוסים, לא ברכבת.
עיסאווי פריג' (מרצ):
נגיד. בואו נפנטז שיום אחד הרכבת תצא מיישוב ערבי. נפנטז. נכון לעכשיו לא קיים, אבל גם את החלום אתם רוצים לקחת לנו? בואו נפנטז.
היו"ר רויטל סויד:
סליחה. חבר הכנסת גפני, חבר הכנסת גפני. חבר הכנסת גפניף במקום שתשב פה במליאה ותשמע מה שיש – סליחה, חבר הכנסת גפני, בוא תשמע מה יש לחבר הכנסת עיסאווי פריג' לומר על החוק. במקום זה אתה יוצר לי מהומות.
עיסאווי פריג' (מרצ):
חבר הכנסת גפני, בוא, בוא, נו, נעביר שתי דקות ביחד. בוא, אחי.
משה גפני (יהדות התורה):
מה זה משנה מה שאתה אומר? אני צריך לגייס את החברים שלנו.
עיסאווי פריג' (מרצ):
אז בוא, בחייאתכ, נו, תבוא. זכית, זכית בפיס. בוא, קיבלת שיקול דעת. קיבלת שיקול דעת, תיכנס.
חברים, בואו נפנטז שיום אחד בעתיד רכבת ישראל יחליטו שתהיה תחנה ביישוב ערבי. בנחף? בנחף. רכבת עוצרת – – –
אילן גילאון (מרצ):
ואז יגידו שרכבות עמוסות בערבים שנוהרים לקלפיות.
עיסאווי פריג' (מרצ):
אז זה מסוכן עוד יותר. אה, בגלל זה – אתה יודע מה? לא חשבתי על זה שלא שמים תחנת רכבת ביישוב ערבי כדי שלא להגביר את הנהירות. זה מפחיד. לא חשבתי על זה.
היו"ר רויטל סויד:
למנוע. למנוע את הנהירות.
עיסאווי פריג' (מרצ):
אה, למנוע את הנהירות. זה יכול להיות שיקול. אני באמת לא יודע. הראש היהודי, אין לו גבול במחשבה. ואם הוא מהצד הימני? וואי וואי, וואי וואי.
יעקב פרי (יש עתיד):
אתה אמרת חרטא ברטא?
עיסאווי פריג' (מרצ):
באמת חרטא ברטא. זה חרטא ברטא אחד גדול. זה לא חרטא, כפי שאמרתי, זה אחת החרטות ברטות הגדולות שהיו בכנסת הזאת. וגפני הולך, מתהדר, מבסוט: אני מביא לכם, תראו איזו מלחמה אני נותן על השבת, תראו, מצביעיי, תנהרו, אני נותן לכם.
אבל אני רוצה לחזור לערבים. אני, כדי שאני אבין את זה עוד יותר – – –
יעל גרמן (יש עתיד):
עיסאווי, אתה מזלזל בגפני.
עיסאווי פריג' (מרצ):
למה אני מזלזל? גפני?
יעל גרמן (יש עתיד):
– – –
עיסאווי פריג' (מרצ):
גפני ענק. הוא, נוסף לו מנדט. תאמיני לי, נוסף לו מנדט. נוסף לו מנדט, והחבר'ה נהנים.
יעקב פרי (יש עתיד):
עיסאווי, תשאל את השאלה על הרכבת את הרב גפני.
עיסאווי פריג' (מרצ):
גפני, תגיד. ירדנה, אני מבקש ממך. אני זקוק לתשומת לב של כבוד הרב גפני.
משה גפני (יהדות התורה):
אחרי שתסיים אני אדבר.
עיסאווי פריג' (מרצ):
לא, אני חייב שאלה. תגיד לי, תסביר לי. גפני, תקשיב, נו. חיטטתי עכשיו בפלאפון, עכשיו, ראו אותי, מה זה מסורת ישראל? שאני אבין, מה זו מסורת ישראל?
יעקב פרי (יש עתיד):
תשאל. תשאל על הרכבת בכפר ערבי.
עיסאווי פריג' (מרצ):
אנחנו במדינת ישראל, אנחנו, הערבים מפנטזים, חולמים – יום אחד תהיה תחנת רכבת ביישוב ערבי. נגיד, אבו אדהם אמר נחף. נחף, אתה יודע איפה זה נחף? זה מול כרמיאל. יפה. יש רכבת בדיר אל-אסד מול אבו נחף. עברה, בסדר? הרכבת שם, התחנה התקלקלה. איפה שיקול הדעת של מסורת ישראל ששייך לשר הרווחה, בתנאי שלקח בחשבון את רווחת העובדים המוסלמים שגרים באזור? איך זה משתלב? יש לך תשובה?
משה גפני (יהדות התורה):
בטח. אחר כך, לא עכשיו. עכשיו אני רוצה שתסיים.
עיסאווי פריג' (מרצ):
בסדר. אם כך, מסורת ישראל תהיה בכתב או בעל פה? יענו, תכתבו הנחיות לשר – אתה צריך לחשוב ככה – או בעל פה? יעני, הוא צריך לזכור. עכשיו, באמת, אני רוצה להבין – – –
משה גפני (יהדות התורה):
אתה היית צריך לעבור לדגל התורה.
עיסאווי פריג' (מרצ):
אני לא מבין אתכם. אמרנו חרטא ברטא? זה חרטא יותר מברטא. חברים, די לזלזול הזה. באמת די לזלזול הזה. זו הצעת חוק מיותרת.
משה גפני (יהדות התורה):
אז למה אתה נגד?
עיסאווי פריג' (מרצ):
אני נגד כי – –
משה גפני (יהדות התורה):
כי מה?
עיסאווי פריג' (מרצ):
– – אני לא רוצה לעשות מכם צחוק.
משה גפני (יהדות התורה):
אה, בסדר. לא חשוב, אנחנו עושים מאיתנו צחוק.
עיסאווי פריג' (מרצ):
אתם עושים מעצמכם צחוק ומהבוחרים שלכם צחוק, כי אתם מראים להם: ואללה, נלחמנו על השבת, נלחמנו על השבת. ואתם, מה אתם עושים? עוד משחק לבוחרים. אתם שומעים? מוכרים לכם חרטא ברטא. תודה, גברתי.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לחבר הכנסת עיסאווי פריג'. המסתייגת הבאה – חברת הכנסת מיכל רוזין, בבקשה. 15 דקות לרשותך.
מיכל רוזין (מרצ):
גפני, רציתי להתחיל לשיר לך שיר ילדים ידוע, הינה באה הרכבת, אבל כן, הבנתי. אני לא אשיר שירים, לא בשעה כזאת בלילה. הינה, גפני יוצא כי התחלתי לשיר. אז הינה, הפסקתי לשיר ובכל זאת נדבר על מסורת.
קריאות:
– – –
מיכל רוזין (מרצ):
אנחנו נדבר על מסורת ונדבר על העובדה שלצערי הרב אנחנו נמצאים במצב של מלחמה – מלחמה בין ציבורים בישראל, מלחמת דת. סיימנו עכשיו את תקופת חנוכה עם מלחמה ידועה בהיסטוריה שלנו בין המתייוונים ובין החשמונאים, והשאלה היום: מי המתייוונים ומי החשמונאים ומי ינצח במלחמה הזאת – שבסופו של דבר, דרך אגב, בסוף, הביאה לכך שאחרי 80 שנים של שלטון החשמונאים הסתיימה מלכות יהודה, אז; אנחנו היום מגיעים ל-70 שנים של עצמאות למדינת ישראל, ונקווה שמלחמות הדת לא יגרמו לכך שמדינת ישראל לא תמשיך להתקיים. ויכול להיות שמי שמציע את החוקים האלה, ובהם כמובן החוק הזה של הכנסת מסורת ישראל לשיקולי תיקוני הרכבת וכדומה, וחוק המרכולים שרק העברנו בשבוע שעבר בקריאה ראשונה – כל החוקים האלה שהם חוקים של מיעוט שכופה על רוב, שלצערנו בסופו של דבר יביאו לקיצה את מלחמת הדת במדינת ישראל.
58 רשויות מקומיות, ראשי רשויות, חתמו על מכתב שבו הם הבהירו שהם מתנגדים לחוק המרכולים, ולא רק זה, כבר התחילו רשויות מסוימות, ובהן גבעתיים ואחרות – חולון, מודיעין – בעצם להעביר חוקי עזר על מנת להתמודד עם חוק המרכולים לפני שהוא עובר בכנסת בקריאה שנייה ושלישית. הרצון של הרשויות המקומיות הוא להיענות לתושבים שלהן, להקשיב לרחשי הציבור שבבית שלהם: לדעת איפה יש מקום שבו אפשר לפתוח, איפה מקום שבו אפשר לסגור, איפה יש מקום שבו ניתן למתוח את החבל ולייצר שינוי בסטטוס קוו או מקום שבו צריך לשמור על הסטטוס קוו ולאפשר לכל קבוצות האוכלוסייה לחיות באמת במקום שבו מכבדים איש את רעהו.
אני גרה בעיר כזאת, פתח תקווה. במרכז העיר החנויות סגורות, העיר עצמה סגורה, אבל מסביב לה מקומות הבילוי פתוחים. אני חושבת שזה שיפר את העיר, זה הביא הרבה מאוד צעירים לחיות בעיר, הרבה מאוד משפחות צעירות – באמת, שגשוג ופריחה של העיר ובנייה חדשה, וכל זה גם בזכות העובדה שיש לבני נוער, לילדים, לצעירים, לאן לצאת לבלות, גם בשישי-שבת, בסוף השבוע. גם החיילים שחוזרים הביתה לא צריכים לנסוע לתל אביב, לסכן את נפשם חס וחלילה בנהיגה ברכב לאחר שהם שותים, בעיקר כשאין תחבורה ציבורית ואין דרך להגיע למקומות הבילוי בלי תחבורה ציבורית בשבת.
כל המצב הזה שבו, גפני, אתם מביאים אותנו למלחמת דת, שתביא אותנו לחורבן בית שלישי – לצערי הרב המקום הזה שבו אתם מקצינים, המקום הזה מייצר שנאה, מייצר גטאות, מייצר הפרדות. אנחנו פה בכנסת רגילים לשבת ביחד, שבת אחים גם יחד. מדברים. חבל שאין שבת אחיות יחד; מדברים, מתלוצצים, מדברים, באמת, על נושאים אידיאולוגיים.
משה גפני (יהדות התורה):
מספיק לדבר עלינו, לא נוכל לחזור הביתה. מה עכשיו היא מספרת לנו?
מיכל רוזין (מרצ):
אני נסעתי לארצות הברית אחרי שסיפרת לי את הבדיחה על הכלב, והלכתי וסיפרתי את זה לתורמים יהודים בחו"ל. תרגמתי את הבדיחה לאנגלית וסיפרתי על הכלב שמת עם הרב, ותאמין לי, כולם התגלגלו מצחוק.
היו"ר רויטל סויד:
תספרי לנו.
עיסאווי פריג' (מרצ):
ספרי לנו את זה.
מיכל רוזין (מרצ):
לספר לכם? אני לא יכולה לספר את זה כמו גפני. גפני וטיבי סיפרו לי.
עיסאווי פריג' (מרצ):
אנחנו רוצים לדעת.
משה גפני (יהדות התורה):
אתה לא חייב לדעת.
עיסאווי פריג' (מרצ):
למה? מסורת ישראל.
משה גפני (יהדות התורה):
אבל זה לא קשור למסורת ישראל.
עיסאווי פריג' (מרצ):
אני חלק מישראל, מה, אני לא – – –
משה גפני (יהדות התורה):
– – –
מיכל רוזין (מרצ):
מה שאנחנו חווים פה, עיסאווי, בכנסת – החברויות, היכולת להתווכח מתוך מקום של כבוד על אידיאולוגיה, שאנחנו יכולים להתווכח – כל הדברים האלה לא קיימים באוכלוסייה, כי באוכלוסייה כולנו עוצמים עיניים, סוגרים אוזניים, לא מדברים אחד עם השני, לא מדברים אחד עם השני, לא רואים אחד את השני בעיניים. חרדים וחילונים לא רואים אחד את השני.
משה גפני (יהדות התורה):
מה את מדברת?
מיכל רוזין (מרצ):
מה אני מדברת? אני חיה בחברה חילונית. תשאל את הילדים שלי אם אי-פעם הם דיברו עם אדם חרדי. אולי הם עברו בקניון ומישהו הציע להם להניח תפילין. מעולם הם לא דיברו עם אדם חרדי. הם לא מכירים את תפיסת עולמו. הם לא מכירים מה חשוב לו והוא לא מקשיב להם, לחילונים.
משה גפני (יהדות התורה):
– – –
מיכל רוזין (מרצ):
כן, וגם אתם לא מקשיבים לנו. רק עכשיו סיפרתי לך על הטקס המדהים שבתי עברה, בת-מצווה, עלייה לתורה.
משה גפני (יהדות התורה):
אוה.
מיכל רוזין (מרצ):
המקום הזה שבו אתה תכיר את החיים היהודיים שלי ואני אכיר את החיים היהודיים שלך – זה לא קיים בחברה הישראלית. החוקים האלה רק מרחיקים, מרחיקים את קבוצות האוכלוסייה. חוק המרכולים וחוק הרכבת – אני לא אתחיל עוד פעם לשיר על הרכבת – כל החוקים האלה מייצרים מצב שבו מיעוט כופה על רוב.
עכשיו, אני אמרתי, ולא היית פה, ש-58 ראשי רשויות חתמו על מכתב נגד חוק המרכולים, וכבר מתחילים להעביר חוקי עזר ברשויות מקומיות. מה, כולם שונאי חרדים? כולם לא יהודים? כולם שונאי מסורת? כולם נגד השבת? לא. כולם מבינים שצריך למצוא את האיזונים, והחיים שלנו פה הם חיים של איזונים ובלמים.
משה גפני (יהדות התורה):
אבל את אישה אינטליגנטית. זה לא קשור לחוק הזה, עם כל הכבוד לך.
מיכל רוזין (מרצ):
הכול קשור לחוק, כי ברגע שאתה כופה על הבן שלי ביום ראשון לנסוע באוטובוס לצבא ולא לנסוע ברכבת מכיוון שלא היו עבודות בשבת – היו עבודות ביום ראשון, שני, שלישי – אז הוא גם לא יכול לנסוע בתחבורה ציבורית בשבת אבל בוודאי גם לא יוכל לנסוע ביום חול.
משה גפני (יהדות התורה):
למה את לא דואגת לעובדים שמכריחים אותם לעבוד בשבת? למה את לא דואגת להם? גם להם יש משפחה, לא רק לך.
מיכל רוזין (מרצ):
אני דואגת, ועדיין אפשר למצוא פתרונות ויש במדינה דמוקרטית פתרונות – –
משה גפני (יהדות התורה):
מה התגובה לאלה שעובדים בשבת?
מיכל רוזין (מרצ):
– – של ימי חופש גם באמצע השבוע. לכן, זה עניין של בחירה אישית. החוק בישראל, החוק בישראל – – –
משה גפני (יהדות התורה):
את צבועה.
מיכל רוזין (מרצ):
לא, אתם צבועים, כי החוק בישראל מאפשר לאדם שלא רוצה לעבוד בשבת לא לעבוד, ואסור להעסיק אותו.
משה גפני (יהדות התורה):
באמת. באמת.
מיכל רוזין (מרצ):
ולכן אתם מאלצים את כל החברה, אתם מאלצים את כולם לחיות לפי החוקים שלכם וגם אתם צבועים, גפני, כי שנים זה קורה. שנים עובדים בשבת. מעולם מעולם לא פעלתם נגד זה, עד שהציבור שלכם לא התחיל לצייץ ולא התחיל לכתוב בפייסבוק וברשתות החברתיות. אז אתם פתאום התעוררתם ופתאום מעניינת אתכם העבודה ברכבת בשבת.
משה גפני (יהדות התורה):
– – –
מיכל רוזין (מרצ):
מה עם עוד למעלה מ-400 ארגונים במדינת ישראל שיש להם היתר לעבוד בשבת? אתה לא מדבר עליהם. אתה לא מחוקק שום דבר שקשור אליהם.
משה גפני (יהדות התורה):
באמת?
מיכל רוזין (מרצ):
אתה מחוקק?
משה גפני (יהדות התורה):
מאז מעמד הר סיני אני נלחם על זה.
מיכל רוזין (מרצ):
אתה חי אלפי שנים.
משה גפני (יהדות התורה):
כן.
מיכל רוזין (מרצ):
אז מה לעשות שבמדינת ישראל, מדינה דמוקרטית, שאנחנו רוצים שהיא תתקיים יותר מ-80 שנים של החשמונאים, אנחנו רוצים שתהיה מדינה ריבונית עצמאית, מדינה יהודית, צריכה – – –
קריאות:
– – –
משה גפני (יהדות התורה):
אתה אל תתערב.
קריאות:
– – –
מיכל רוזין (מרצ):
מה אני אעשה? גפני צועק ואף אחד לא עוזר לי, שאני אוכל להתגבר עליו.
אז גפני, אנחנו רוצים להיות אחים ואחיות, אנחנו שייכים לאותו עם, לאותה חברה, לאותה מדינה, ואנחנו רוצים להצליח להידבר אחד עם השני ולמצוא דרכים לפשרות ולחיים ביחד. תודה.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לחברת הכנסת מיכל רוזין. המסתייגת הבאה, חברת הכנסת תמר זנדברג, בבקשה.
קריאות:
– – –
היו"ר רויטל סויד:
15 דקות לרשותך, בבקשה.
תמר זנדברג (מרצ):
תודה רבה, תודה רבה, גברתי היושבת-ראש. וואי, לאיפה הלך חבר הכנסת גפני? גפני? גפני? כמה אתה מגן על השבת. יותר משהשבת שמרה על עם ישראל שמר גפני על השבת. רק מה? יש כוכבית. חוץ מתל אביב, ראשון לציון, גבעתיים, חולון, הרצליה, מודיעין, רמת גן – כל אלה מקומות שברחו לכם מהשבת. אולי יסתבר שחוק המרכולים תרם לפתיחת עסקים בשבת יותר ממה שאתם הגנתם על השבת ביחד?
משה גפני (יהדות התורה):
נחכה לחוק. נחכה לחוק.
תמר זנדברג (מרצ):
איזה חילול שבת המוני בשש ערים, מאות אלפי בני אדם שיצאו בשבת, יקנו, ישתמשו בכסף, מה שבא להם. אתה יודע מה? הם אפילו יחללו שבת באוטו שלהם. הם לא יחללו שבת בתחבורה הציבורית, כי אין, אבל הם יחללו שבת באוטו ובחסות השר דרעי, שלא נמצא פה, בתל אביב יוכלו לנסוע באוטו לקנות בקניון. אני לא אציין שמות של מרכזים מסחריים. אבל דרעי עוצם עיניים. למה? למה? מה עם חילול שבת המוני כזה? עשרות רשויות ברחבי הארץ, לא במסגרת הסטטוס קוו, לא במסגרת הישראבלוף שבג"ץ אמר אלא במסגרת חוק מדינה, לראשונה בתולדות מדינת ישראל הולכים לחלל שבת בחסות החוק, ומתי? בקדנציה של גפני ודרעי.
עיסאווי פריג' (מרצ):
– – –
משה גפני (יהדות התורה):
לא. לא יהיה.
עיסאווי פריג' (מרצ):
אצל גפני הכול מותר.
משה גפני (יהדות התורה):
לא, לא יהיה. לא יהיה.
תמר זנדברג (מרצ):
אני מתפלאת עליך, גפני. מה תעשה?
משה גפני (יהדות התורה):
מה זה מה אני אעשה? יש חוק – – –
תמר זנדברג (מרצ):
די, ראשון לציון עבר. ברח לך. ראשון לציון – הסוסים ברחו מהאורווה.
משה גפני (יהדות התורה):
אני מציע שתבדקי את החוק.
תמר זנדברג (מרצ):
גבעתיים בדרך.
משה גפני (יהדות התורה):
תבדקי את החוק, אם החוק הזה תקף. תבדקי. אני מבטיח לך שזה לא יחול לא בראשון ולא בשום מקום אחר.
תמר זנדברג (מרצ):
איך? החוק שלך לא נכנס לתוקף.
משה גפני (יהדות התורה):
אני מביא את החוק.
עיסאווי פריג' (מרצ):
יחול במדינה אחרת.
משה גפני (יהדות התורה):
לא. לא, לא, לא.
עיסאווי פריג' (מרצ):
גם לא בכפר קאסם – – –
משה גפני (יהדות התורה):
לא, לא. איפה?
עיסאווי פריג' (מרצ):
– – –
תמר זנדברג (מרצ):
גפני, יש פה לקח. במשך עשרות שנים – – –
משה גפני (יהדות התורה):
אני רואה שיהיו לך נדודי שינה בגלל שאולי – – –
תמר זנדברג (מרצ):
קודם כול, כבר יש לי נדודי שינה – –
משה גפני (יהדות התורה):
לא יהיה, את יכולה לישון בשקט.
תמר זנדברג (מרצ):
– – וכשאני ערה על יצועי בלילה, אז אני חושבת על המושג השחוק והחבוט שבמשך עשרות שנים התנהלו לפיו, שקראו לו "סטטוס קוו". כתב אותו בן-גוריון במכתב, בצעטאלע קטן, ועשרות שנים התנהלנו לפיו. מה שקרה זה שחוקים כאלה – –
משה גפני (יהדות התורה):
איזה חוקים כאלה? אנחנו – – – את החוקים האלה?
תמר זנדברג (מרצ):
– – מנסים לשבור את הסטטוס – לא מנסים, קובעים, בוודאות – –
משה גפני (יהדות התורה):
ראש עיריית תל אביב – – –
תמר זנדברג (מרצ):
– – שהסטטוס קוו מת, ז"ל, נקבר, איננו, וזה בגלל החמדנות שלכם – –
משה גפני (יהדות התורה):
החמדנות?
תמר זנדברג (מרצ):
– – וזה בגלל המחשבה שלכם שבגלל שיש כאן ראש ממשלה בחקירות שחיתות ולחיץ, אתם תוכלו במשך ימים ושבועות להשבית את הכנסת – –
משה גפני (יהדות התורה):
עוד לא דיברת על אהבת ישראל – – – לא דיברת.
תמר זנדברג (מרצ):
– – ולהתעסק אך ורק בדילים הפוליטיים ובקומבינות שלכם.
משה גפני (יהדות התורה):
אנחנו ביקשנו את החוק הזה? הקומבינות?
תמר זנדברג (מרצ):
כן.
משה גפני (יהדות התורה):
קומבינות – – –
תמר זנדברג (מרצ):
וזה מה שיביא – אתה יודע מה? הלילה, כשאני אהיה ערה על יצועי לפני השינה, כשיהיו לי נדודי שינה, אני אחשוב על התחבורה הציבורית, שהיא קרובה מאי פעם. אין לי שום ספק שמאות אלפי ומיליוני ישראל עומדים בקרוב לצאת מהעוצר הכפוי שאתם כופים עליהם כל שבת ולהתחיל לחוות את השבת שלהם לפי ראות עיניהם, לא רק בתל אביב אלא בכל רחבי ישראל. ואתם יכולים להמשיך לחוקק, אבל הישראלים, את השבת שלהם כבר לא יחזירו בחזרה למחשכי חוקים אלא יצאו – בתל אביב, איפה שגרה חברת הכנסת מירב בן ארי – ייסעו לים, ייסעו לבקר את סבא וסבתא בשבת, באוטובוס, כי החוקים האלה, זה מה שהם יביאו, הרבה הרבה יותר מהר ממה שזה נראה. תודה.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לחברת הכנסת זנדברג. המסתייג הבא, חבר הכנסת מוסי רז, בבקשה.
מוסי רז (מרצ):
גברתי היושבת-ראש, חברות וחברי הכנסת, אני מבין שאנחנו מדברים היום בעיקר לחבר הכנסת גפני, הנציג של הצעת החוק הזאת, שבעצם – חבר הכנסת גפני, ברשותך, גם משפט אליך. נאמר כאן – ואני כן מבין לליבם של החרדים על הפרת השבת. אני לרגע לא חושב שלגפני לא כואב חילול שבת, ולרגע לא חושב שלציבור החרדי ואולי גם הדתי שאיננו חרדי לא כואב כשמחללים את השבת. אבל מביאים לנו כאן דברים מוזרים ביותר. קודם כול, בואו נבחן את הצעת החוק הזאת. על מה מדובר? על זה שהשר, כשהוא נותן היתר, הוא יבחן את מסורת ישראל. מה זה מסורת ישראל? אני חי במדינת ישראל, אנחנו פה בכנסת, בפרלמנט של מדינת ישראל; האם מסורת ישראל כוללת גם את ישראל המדינה? האם מסורת ישראל כוללת גם את אזרחי מדינת ישראל? האם היא כוללת גם את 70 שנות הקיום שלנו כאן כמדינה עצמאית, שבה הביאו בחשבון הרבה שיקולים? ועמד פה שר העבודה והרווחה כשדנו בהצעה הזאת בסיבוב הקודם ואמר: אני מביא את הדברים האלה בחשבון; מה פתאום מכניסים לי פה דברים שכבר למעשה אני מביא בחשבון כל הזמן? אז מה התשובה לכך? התשובה לכך היא, כמובן, שהיה צריך להראות כלפי הציבור החרדי שעושים משהו.
קודם נזרקה קריאת ביניים מצידו של חבר הכנסת גפני, שאמר שהוא דואג לעובדים שעובדים בשבת. אז אני מציע לך, חבר הכנסת גפני, אם אתה מכיר עובדים כאלה – ואני מאמין לך – – –
היו"ר רויטל סויד:
חבר הכנסת עיסאווי, חבר הכנסת עיסאווי פריג', בבקשה. סליחה, חברים, זה מפריע.
מוסי רז (מרצ):
אני מאמין לך שאתה מכיר אנשים כאלה שעובדים בשבת, נאמר, אף שהם לא רוצים לעבוד, ואתה דואג להם. אני מוכן ללכת איתך לעובדים האלה ולראות איך עוזרים להם. אבל כמה מפתיע, בדקתי איזה הצעות חוק הונחו היום על שולחן הכנסת, ותתפלאו לראות שיש הצעת חוק שהונחה היום – לא אתמול, לא בשבוע שעבר, לא בשבוע הבא ולא לפני שבועיים – של חבר הכנסת ליצמן. גם הוא, נדמה לי, מהסיעה של גפני, נדמה לי מאותה מפלגה. נדמה לי שהוא רוצה אותם דברים. ומה מציע חבר הכנסת ליצמן בהצעת החוק הזאת? לא תאמינו. הוא מציע שהטבות שיש היום למי שעובד בשבת יבוטלו. איזה יופי של דאגה למי שעובד בשבת. בעצם מורידים להם את מה שהם מקבלים. איזה יופי של דאגה, איזה יופי של דאגה סוציאלית למי שעובד בשבת. ממש התרשמתי, ממש כולי נפעם מהדבר הזה.
הם בעצם רוצים שבכל היישובים בישראל, גם ביישובים החילוניים, גם ביישובים הערביים, גם ביישובים שלא שומרים בהם את השבת, כשבאים לקחת בחשבון עבודות תשתית חיוניות כמו, לדוגמה, עבודה על רכבת, שממנה התחיל הסיפור – שיכול להיות שאפילו מדובר בפיקוח נפש; יכול להיות שאפילו מדובר בפיקוח נפש, משום שאם יעשו את זה בימי חול, כשכולם עובדים ויש יותר נסיעות, אני לא רוצה להגיד שזה יגרום, חלילה, לתאונות דרכים, אבל בהחלט יכול להיות – בכל היישובים הללו בעצם ייקחו בחשבון את מורשת ישראל. מי ייקח בחשבון? אותו שר שאנחנו לא יודעים מיהו. אנחנו יודעים מיהו היום, אבל אנחנו יודעים שהממשלה עומדת ליפול, אז אנחנו לא יודעים מי יהיה השר הבא, ואנחנו לא יודעים מה השיקולים שהוא ייקח בחשבון, אם הם יהיו מוצדקים או לא מוצדקים; אם הם ייקחו בחשבון את השיקול הזה של פיקוח נפש, אם ייקחו בחשבון את השיקולים הסוציאליים, אם ייקחו בחשבון את השיקולים של באיזה סביבה הם עובדים – כי אני מסכים שלא צריך לעבוד באמצע בני ברק בשבת. אנחנו לא יודעים את כל הדברים האלה. כל זה יינתן, ייזרק, רק כדי שיהיה אפשר לחזור הביתה ולהראות לציבור: אנחנו עשינו חוק, נא בעין בשבילכם, כאילו שיש פריימריז ביהדות התורה וצריך להראות את זה למישהו. תודה.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לחבר הכנסת מוסי רז. נעבור לבקשות רשות הדיבור. חבר הכנסת ישראל אייכלר – אינו נוכח; חבר הכנסת משה גפני – אינו נוכח. חברת הכנסת נורית קורן, חמש דקות לרשותך, בבקשה.
נורית קורן (הליכוד):
גברתי היושבת-ראש, חבריי חברי הכנסת, אדוני השר, בעצם, זה חוק סוציאלי וחוק משפחתי; אנחנו רוצים שהמשפחה תיפגש בשבת, והם יוכלו ליהנות ביחד מהמשפחתיות. הרי אנחנו יודעים שלא לכל דבר צריך חוק, אבל לפעמים צריך חוק, כי אנחנו צריכים להגן על עצמנו. אנחנו יודעים שהמשפחתיות היא הביחד של החברה הישראלית, וזה מה שמאפיין אותנו כחברה, לכן, הבסיס הזה הוא בסיס חשוב והוא אמיתי. תארו לכם שהמשפחה לא הייתה נפגשת. הילדים היו לומדים כל הזמן במשך השבוע, ואז ההורים בעצם לא נמצאים – אחד עובד ביום שלישי, אחד ביום רביעי. מתי הם ייפגשו? מתי יהיה אפשר לחנך את הילדים? מתי יהיה אפשר לעשות משהו?
היו"ר רויטל סויד:
סליחה, אני אבקש לשמור על השקט. סליחה.
נורית קורן (הליכוד):
לכן, אני חושבת שהחוק הזה הוא חוק חשוב, וצריך לתת הזדמנות למשפחה לגדל את הילדים וליהנות מהילדים.
אני שואלת אם אנחנו כאן, איך שאנחנו עובדים פה, בכנסת – וגם לך, גברתי היושבת-ראש, יש ילדים קטנים, אז תתארי לך שגם לא הייתה לך שבת ליהנות מהילדים. מה היית עושה? מה היית עושה?
היו"ר רויטל סויד:
אפשר גם בשבת ליהנות עם הילדים במרכולים.
נורית קורן (הליכוד):
כן, אבל אם היית צריכה לעבוד קשה ולקבל כסף בשבת, אז זו הייתה בעיה, הייתה בעיה. יש לנו בעיה. תודה רבה.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לחברת הכנסת נורית קורן. הדוברת הבאה, חברת הכנסת מירב בן ארי – מוותרת; חבר הכנסת יצחק הרצוג – אינו נוכח. חברת הכנסת שלי יחימוביץ, חמש דקות לרשותך.
אני אבקש. בבקשה. חברת הכנסת מירב בן ארי, אני ממש מבקשת שיהיה שם שקט. אתם לא שומעים את הרעש במליאה.
מירב בן ארי (כולנו):
אין רעש במליאה.
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
גברתי היושבת-ראש, חבריי חברי הכנסת, השבת היא הציווי ההיסטורי מהנאורים ביותר אם לא הנאור ביותר שידעה האנושות. בתקופה – – –
היו"ר רויטל סויד:
ששש.
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
ידעתי שאם אני אגיד משהו יפה על השבת אז ישתרר שקט.
היו"ר רויטל סויד:
בבקשה.
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
אבל יש לי יותר מדבר אחד יפה לומר על השבת, כי באמת צריך לחשוב על ההארה המדהימה שהייתה בציווי הזה על רקע עולם שהיה עולם פרימיטיבי, עם עבודת אלילים, עם עבדות מאוד קשה; והינה, בתוך עולם שהוא היום זר לחלוטין לעולם הערכים הנאור והמתקדם שלנו בא הציווי הזה כמו יהלום, וקבע שכל אדם באשר הוא אדם – מגיע לו יום מנוחה פעם בשבוע; ולא רק לאדון, אלא גם לעבד וגם לגר, ואפילו לבהמה נקבע שיהיה יום מנוחה. וזה, בעצם, אפשר לומר, אחד החוקים הסוציאליים הראשונים בתולדות האנושות בכלל. נפל בחלקנו, ויש לנו סיבה טובה להיות גאים בכך, שאנחנו, העם היהודי, הנחלנו את הציווי הסוציאלי הראשון במעלה הזה לאנושות כולה, שאימצה אותו, והדתות – כידוע, לכל אחת מהן יש יום כזה שהוא יום חופש לכולם באשר הם: האדון, העבד, וברבות הימים העובד, המעסיק, וכן הלאה וכן הלאה. הציווי הזה גם לבש אופי חילוני – בחקיקה חילונית, בחוק שעות עבודה ומנוחה – וקבע שיום השבת יהיה יום מנוחה לכולם, כל אחד על פי דתו.
היו"ר רויטל סויד:
סליחה, חברים, אני ממש מתנצלת. חבר הכנסת מייקל אורן, חבר הכנסת ניסן סלומינסקי, בבקשה. את השיחות האלה לנהל בחוץ, בבקשה. אתם לא מבינים איזה רעש יש במליאה. תודה.
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
הציווי הזה, כאמור, תורגם גם לחוקים הממלכתיים. אחת החקיקות הסוציאליות הראשונות הייתה חוק שעות עבודה ומנוחה, וגם בחוק שעות עבודה ומנוחה, שהוא חוק חילוני לכל דבר, לכאורה, בלא זיקה דתית, נקבע ששבת תהיה יום מנוחה לבני הדת היהודית במדינת ישראל, יום ראשון – לנוצרים, יום שישי – למוסלמים, ואותו חוק אפשר גם החרגות – אפשר החרגות בשירותים שמצילים חיי אדם. הוא אפשר החרגות גם בתעשייה – במפעל שאם נכבה את מכונות הייצור בו במהלך השבת ייגרמו לו הפסדים גדולים, גם שם נקבע שאפשר להחריג את המפעל הזה. וכך חיינו לנו בסטטוס קוו במשך שנים ארוכות.
והסטטוס קוו, חבריי החרדים, הופר באופן אבסורדי, ובניגוד למה שכולם חושבים, לא לרעת החילונים אלא לרעת החרדים. נכון להיום, על פי ההערכה, יש יותר מ-700,000 איש שעובדים בשבת. חילול השבת לא נעשה בכמה מרכולים שפתוחים בתל אביב. להפך. על תל אביב יורדת סוג של קדושה בשבת. היא דוממת. אורח החיים בה משתנה מקצה אל קצה, ואותם מרכולים ספורים שפזורים פה ושם לא גורמים לחילול שבת כזה בפרהסיה. חילול השבת, לשיטתכם – ההמוני, אגב, גם ניצול העובדים – נעשה במרכזי קניות מחוץ לערים. שם זה גיהינום עלי אדמות: פקקי תנועה, אין איפה לחנות, צרכנות בלתי פוסקת, והעובדים עובדים – לצערי, עובדים עניים שלא בחרו לעבוד בשבת. רוב האנשים רוצים לנוח בשבת. אם הם בוחרים לעבוד בשבת בגלל תוספת שכר בשבת, גם זה לא מתוך בחירה אלא מתוך מצוקה.
ואני לא מבינה למה אי-אפשר לשבת יחד ולהתכנס סביב שולחן עגול אחד, כל סיעות הבית בלי יוצא מן הכלל, ולהגיע פעם אחת ולתמיד לאיזושהי הסכמה של אמת, שמגיעה מתוך רצון טוב – אצל חלק מאיתנו מתוך תודעה סוציאלית עמוקה, אצל חלק מאיתנו מתוך יראת שמיים; יחד להתכנס ולגבש איזושהי אמנה, אמנה שמתאימה לכולנו. למה תמיד הדברים האלה צריכים לבוא במקום קנטרני, פוליטי, במקום שבו יד מכופפת יד, ולמה אין התגייסות כזאת נוכח השנים האחרונות, שבהן באמת יש חילול שבת המוני? מה זה? אני לא מצליחה לרדת לעומק ולשחר הסלקטיביות הזאת.
ברשותך, דוגמה אחרונה. לפני כמה שבועות – אני משתדלת לנוח בשבת, ממעטת מאוד ללכת לשבתות תרבות, ממעטת מאוד ללכת לטלוויזיה. הסטטוס שלי בווטסאפ זה: גם חילונים מנסים לנוח בשבת, ובאמת אנחנו נחים. אני גם רוכבת על אופניים. לפני כמה שבועות צייצתי בטוויטר שאכלתי פלאפל ביפו בשבת; לא כתבתי בשבת, אבל זה היה בשבת. ניגשו אליי כמה ח"כים חרדים ושאלו אותי: למה העלית את זה? זה פוגע ברגשות שלנו. אמרתי: רבאק, על מה אתם מדברים? כל הח"כים פה נוסעים לשבתות תרבות, ברכב, מופיעים באולמות עם מערכת הגברה, קהל גדול מגיע במכוניות. אני, שאני נחה בשבת, רכבתי באופניים וקניתי פלאפל מנוצרי ביפו בשבת. אז אמרו לי: אבל בכל זאת, יש בזה סמליות. מה סמליות? הסלקטיביות הזאת היא בלתי מובנת לי.
ואני אומרת, חבריי החרדים וחבריי החילונים, בוודאי חבריי החילונים שהם סוציאל-דמוקרטים בעמדותיהם, בואו פעם אחת ולתמיד לשבת מול שולחן אחד ובהסכמה ובנחת רוח, ובוויתורים הדדיים נגיע להסכמה בינינו איך צריכה להיראות השבת לכולנו במדינת ישראל. תודה רבה.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לחברת הכנסת שלי יחימוביץ. חברת הכנסת סתיו שפיר, בבקשה, חמש דקות לרשותך.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
תודה, גברתי היושבת-ראש. התחלתי את הבוקר היום בביקור פתע בהוסטל לילדים ולמבוגרים עם מוגבלות שכלית התפתחותית ועם אוטיזם, בליווי של המפקחות שאחראיות להסתכל על ההוסטל הזה, וגם, בעיקר מכיוון שאני קיבלתי כמה פניות – קשה לי לדבר כשכולם פה מפטפטים.
היו"ר רויטל סויד:
כן. סליחה, חבר הכנסת גפני, בבקשה. חבר הכנסת אלעזר שטרן. זה מפריע לחברת הכנסת סתיו שפיר, ואני מבינה את זה מאוד. חבר הכנסת דודי אמסלם. חבר הכנסת דודי אמסלם, יושב-ראש הקואליציה, בבקשה.
מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):
– – –
היו"ר רויטל סויד:
אבל אם זה מפריע לחבר הכנסת שמדבר ויש רעש, אז אפשר לכבד את החברים, אם זה מפריע להם לעמוד ולנאום.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
תודה. הגעתי להוסטל הזה בעקבות פניות שקיבלתי ממשפחות שהילדים שלהן הם דיירים במקום – וואי, זה באמת בלתי נסבל, הרעש הזה.
היו"ר רויטל סויד:
אני ממש מתנצלת, השעה 01:00 ומשהו, בלילה, ואני פשוט אצטרך להוציא אנשים מהמליאה. חבר הכנסת ביטן, בבקשה. חבר הכנסת – אני לא רואה מי זה שם. אני ממש מבקשת שתפסיקו לדבר. אני לא רוצה להוציא אנשים מהמליאה בשעה כזאת.
מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):
אז תוציאי. אפשר לדבר בשקט. זה לא מפריע לאף אחד.
היו"ר רויטל סויד:
כן, אבל כשעומדת חברת כנסת ונואמת וזה מפריע לה – –
מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):
– – –
היו"ר רויטל סויד:
– – אז אפשר לכבד את זה, כי – – –
מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):
אבל אנחנו מדברים בשקט.
היו"ר רויטל סויד:
סליחה, במליאה מה שצריך לעשות זה לנאום, ולא לדבר.
מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):
אפשר לדבר בשקט, לא קרה כלום.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
אפשר גם להקשיב.
מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):
– – –
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
אפשר גם להקשיב ולנהל דיון.
היו"ר רויטל סויד:
חברת הכנסת – – –
מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):
גם היא מדברת כל הזמן כשאחרים נואמים.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
משתדלת מאוד לא להפריע.
מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):
– – –
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
אפשר גם להקשיב – – –
מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):
– – –
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
אני רואה שאנשים פה מגיבים מעייפות, כנראה.
היו"ר רויטל סויד:
סליחה, סליחה, מירב. סליחה, חברת הכנסת בן ארי, מה זה בכלל הדיון הזה?
מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):
לא, כי זה כאילו פעם ראשונה שאנשים מדברים כשמישהו נואם.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
מירב, סליחה, את רוצה לדבר? בואי תעלה על הדוכן, תנאמי. מה העניין?
מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):
גם את מדברת כל הזמן כשאנשים – – –
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
ומשתדלת להקשיב לאנשים שמדברים.
מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):
– – – כבר.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
המעט שאפשר לעשות במליאה – – –
היו"ר רויטל סויד:
סליחה. אני אבקש עכשיו שיהיה שקט במליאה. מעכשיו אני אקרא שלוש פעמים ברצף, ואני אוציא. תודה.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
יש פה שר במליאה?
קריאה:
– – –
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
אתה תמיד מספיק, איציק.
טוב, אז אני אנסה לחזור על הסיפור. היום בבוקר עשיתי ביקור פתע בהוסטל לאנשים עם פיגור שכלי ועם אוטיזם, בעקבות פניות שקיבלתי ממשפחות שילדים שלהן חיים בהוסטל הזה כבר כמה שנים אבל הם חזרו הביתה עם פציעות על הפנים, שלא הצליחו לאתר מאיפה הן הגיעו ולא דיווחו להם על אירוע שקרה והביא לכך. זה דבר שבטח כל מי שיושב פה במליאה יכול להבין, שכשיש לך ילד שסובל ממוגבלות שגם לא מאפשרת לו להסביר הרבה פעמים מה קורה לו, ממה הוא סובל, או מה כואב לו, מי פגע בו, אם הוא נפגע, ואתם יכולים להסתמך אך ורק על אנשי הצוות במקום, ואנשי הצוות מתחלפים ולא תמיד מעבירים לכם את המידע הנכון, ומדובר באדם שתלוי בכם, לא משנה מה ותמיד יהיה תלוי בכם, התוצאות של זה והתחושות שהמשפחות עוברות הן מאוד מאוד קשות.
כשנכנסנו לתוך ההוסטל ועברנו בין המקומות, וכמובן שפגשנו שם – וזה אחד הדברים המדהימים שפוגשים תמיד כשמגיעים למקומות האלה: פוגשים המון אנשים נורא טובים. המנהלים הם בדרך כלל אנשים נהדרים. הגופים שמארגנים, בין שמדובר בעמותות או בחברות פרטיות – המון פעמים, ממש ברוב המקרים מדובר באנשים מאוד טובים. המפקחות נפלאות, אבל משהו לא עובד במערכת הזאת, משהו לא זז. השכר של המטפלים, השכר של המדריכים, שעושים את העבודה הקשה ביותר שניתן להעלות על הדעת, הוא שכר מינימום. בדרך כלל אומרים לי, המנהלים: אנחנו נותנים להם איזה שקל-שניים יותר, אבל כשאני שואלת את המדריכים, מסתבר שהם מקבלים שכר מינימום, והרבה פעמים פחות מזה. שעות שינה לא נחשבות, כי הם ישנים במקום, לא ברור איך. כשנכנסים לתוך החדרים מגלים שכל הדיירים – לפעמים מדובר ב-14 צעירים עם מוגבלות – מרוכזים בחדר אחד. כשהם מנסים ללכת לחדר שלהם, נגיד לחדר השינה שלהם או לקחת משהו מארון במטבח, להתנהג כאילו מדובר בבית שלהם – בסוף הם חיים שם – אז הם לא יכולים, כי הכול נעול. בגלל שאחד מהם הוא אולי קצת יותר מתמודד עם תוקפנות ולפעמים גם אפילו התפרצויות אלימות, זה חלק מהבעיה, אז סוגרים ונועלים את כל הדברים, כדי שחס וחלילה הוא לא יפגע. בגלל שאין מספיק אנשי צוות אז צריך לרכז את כולם במקום אחד. אז המקום הזה – – –
קריאה:
– – –
היו"ר רויטל סויד:
אחרי שהפריעו לה והיא נאלצה להפסיק פעמיים את הנאום שלה והייתי צריכה להעיר לחברים בצד הזה, אז היא תקבל עוד דקות לדבר, תודה.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
באמת הייתי שמחה אם הייתם מקשיבים לזה. אני חושבת שמדובר בנושא ממש חשוב. זה מדהים, חוסר היכולת לקיים פה דיון.
היו"ר רויטל סויד:
אני מוסיפה לך שתי דקות.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
תודה. וכשעוברים בין החדרים ורואים שכולם מרוכזים במקום אחד – ולמה? כי אין מספיק אנשי צוות, ואפילו חלקם כבולים לכיסא, כי בגלל שאין מספיק אנשי צוות אז גם אי-אפשר לתת להם אפילו להיות משוחררים חופשי, בבית שלהם, בסלון, כי בגלל שהם מתמודדים עם אוטיזם אז נכפה עליהם שהם גם יהיו לכודים במכלאה קטנה, ממש ככה, בחדר אחד קטן, בלי שום יכולת וחופש תנועה, כי אין מספיק אנשי צוות. לא משנה כמה אנשי הצוות נפלאים ולא משנה כמה המנהלים של ההוסטל נהדרים, ממש לא משנה, ובאמת מדובר ברוב המקרים באנשים מדהימים. מדהימים. אני חושבת שרוב האנשים שנמצאים פה בחדר, כולל אותי, לא היינו מצליחים לעמוד בעבודה שלהם 24/7, כל יום, שנים מהחיים. זו העבודה הכי קשה שיש. אני מסתכלת עליהם בהערצה, ועם זאת אי-אפשר לתת לדיירים, למטופלים, את מה שמגיע להם, את החופש הבסיסי כבן אדם לחיות, בתנאים הקיימים.
אבל איכשהו על הנושא הזה אני לא מעולם ראיתי את הכנסת הזאת מבלה לילה שלם, ככה, כדי לדון על הדבר הזה, על איך מדינת ישראל דואגת לאזרח הכי חלש בחברה, זה שאפילו לא יכול לדבר בשם עצמו, שלא יכול להסביר מה כואב לו. הקשבתי לנאום של ראש הממשלה – זה לא יוצא לי מהראש כבר כמה ימים; נאום שכל-כולו קורבני: עשו לי ופגעו בי. ראש ממשלה כבר מאתיים שנה, אף אחד כבר לא זוכר מה היה פה קודם, וכל פעם פוגעים בו ועושים לו, והוא בכלל הקורבן של המערכת. ואני חושבת, מתי ראש הממשלה הזה – אני פה כמעט חמש שנים, ולא שמעתי פעם אחת את ראש הממשלה, המנהיג של הממשלה הזאת, בא לכאן ומספר על הבעיות של אזרחים ישראלים ביום-יום שלהם, על הילדים האלה שפגשתי הבוקר בהוסטל – הם לא ילדים, הם אנשים מבוגרים – או על ההורים שלהם והמשפחות שלהם, שצריכים לחוות את זה, או המטפלים שלהם והמדריכים שלהם והמנהלים של המקום והגופים שמתפעלים – –
היו"ר רויטל סויד:
נא לסיים.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
– – או משרד הרווחה. אף פעם לא שמעתי את זה. ואני באמת שואלת אותך, ראש הממשלה: מתי בפעם האחרונה הסתכלת – הוא לא פה, קשה לענות – מתי הסתכלת על מה שקורה לאזרחים אמיתיים? מתי בפעם האחרונה עשית משהו – –
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
– – בשביל אזרחי מדינת ישראל? בשביל מישהו? זה דבר שהוא בלתי נתפס.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
אנחנו יושבים פה – סליחה, באמת, ב-20 שניות.
היו"ר רויטל סויד:
נא לסיים. בבקשה לסיים.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
אנחנו יושבים פה לילה שלם, מדברים פה על שטויות, פשוט על שטויות.
טלי פלוסקוב (כולנו):
את מדברת על שטויות.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
עוברים פה חוקים שכל מטרתם – –
היו"ר רויטל סויד:
נא לסיים.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
– – להגן על הקואליציה ולשמר את הקואליציה.
היו"ר רויטל סויד:
נא לסיים.
יפעת שאשא ביטון (כולנו):
– – –
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
חברי הקואליציה לא מסכימים להם. אתם הרי לא מסכימים לחוקים האלה, זה רק כדי לשמר את הקואליציה הזאת בחיים.
יואב קיש (הליכוד):
נא לסיים.
היו"ר רויטל סויד:
נא לסיים, חברת הכנסת שפיר.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
סליחה, הפריעו לי, אז אני מנסה לסיים.
היו"ר רויטל סויד:
בבקשה, הוספתי לך שתי דקות. נא לסיים.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
אני מנסה לסיים.
יואב קיש (הליכוד):
עם כל הכבוד, עשר דקות?
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
אני מנסה לסיים. אם תפסיקו לפטפט ותקשיבו – – –
היו"ר רויטל סויד:
בבקשה לסיים.
יפעת שאשא ביטון (כולנו):
תפסיקי עם – – –
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
אתן הרי לא מסכימות לחוק הזה, אתן יודעות טוב מאוד שאתן לא מסכימות. אבל מדברים פה רק על שימור ורק על פוליטיקה, במקום לדבר על דברים – –
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
– – שיכולים אשכרה לסייע לאזרחי ישראל.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
זה התפקיד שלכם וזה התפקיד שלנו. הגיע הזמן לנסות לעשות אותו, לא?
נורית קורן (הליכוד):
עשינו הרבה דברים.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לחברת הכנסת סתיו שפיר. הדובר הבא, חבר הכנסת איציק שמולי – אינו נוכח; חבר הכנסת עמר בר-לב – אינו נוכח; חבר הכנסת יחיאל חיליק בר – אינו נוכח. חבר הכנסת עמיר פרץ, בבקשה. אני מבקשת לעמוד בסד הזמנים.
יפעת שאשא ביטון (כולנו):
חבר הכנסת עמיר פרץ, תציל את כבוד הצד הזה. אנחנו יושבים פה כי האופוזיציה בחרה להיות פה, לא כי הקואליציה בחרה לשבת ולבזבז פה לילה שלם – – –
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
הקואליציה – – – לא לתמוך בשחיתות.
יפעת שאשא ביטון (כולנו):
במקום לקיים מחר דיון בוועדה לזכויות הילד – – –
נורית קורן (הליכוד):
על איזו שחיתות את מדברת?
יפעת שאשא ביטון (כולנו):
במקום לקיים מחר דיון בוועדה לזכויות הילד על נושאים משמעותיים, אנחנו נמצאים כאן. למה? כי האופוזיציה בחרה, לא אנחנו.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה. בבקשה. נמשיך בבקשה בבקשות רשות הדיבור. חבר הכנסת עמיר פרץ, חמש דקות לרשותך.
עמיר פרץ (המחנה הציוני):
גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, היו ימים שבהם הקואליציה הייתה שונה, ומי שנמצא היום בקואליציה היה באופוזיציה. היו גם כאלה, והיו חברי כנסת שעמדו כאן מול הדוכן 25 שעות, 30 שעות. זה חלק מהעבודה הפרלמנטרית. צריך לדעת – – –
קריאה:
– – –
היו"ר רויטל סויד:
סליחה.
עמיר פרץ (המחנה הציוני):
צריך לדעת לקבל אותה.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
שיורידו את ההמלצות – הכול יהיה מצוין.
עמיר פרץ (המחנה הציוני):
ואני מציע שהשאלות האלה של איך מתנהלת אופוזיציה, איך מתנהלת קואליציה, הן לא אלה שיסיטו אותנו מהדיון המרכזי.
אני אומר לחבריי החרדים: אינני מתכוון לבוא ולהקדיש את כל זמני לחוק, כי אתם יודעים כמה אני תומך בזכויות הסוציאליות שבאות לידי ביטוי בחוק הזה. לעיתים, כל המרבה הרי הוא משובח, אבל לעיתים כל המוסיף גורע. במקרה הזה, אתם יודעים יפה מאוד שלא החקיקה היא העניין, אלא העניין הוא ההתנהלות המאוד-מאוד גרועה של הממשלה וחוסר הרגישות שלה, שמביאות לאירועים כאלה, שהופכים בסופו של יום לאירועים ציבוריים כל כך משמעותיים שכולנו חייבים להתייחס אליהם.
ולכן, אני מאוד מקווה – שמעתי הצעות; שמעתי מחברת הכנסת שלי יחימוביץ הצעה שיכול להיות שזה אחד המקרים שצריך לקיים שולחן משותף לגורמים שונים במדינת ישראל. אני לא חושב שמישהו מאיתנו מנוכר ורוצה להיות מנוכר לדברים החשובים שנובעים מהדת שלנו, למסרים המאוד-מאוד משמעותיים.
אבל אעדיף להתייחס היום לחוק ההמלצות, כי לצערי הרב, כאשר אנחנו מדברים על החוק – כולנו נסחפנו לתוך הדיון הזה: מה חוקי ומה לא חוקי, איפה עוברים את הרף הפלילי. ומבחינתי הרף הפלילי הוא לא השאלה בכלל, כי אתם צריכים לדעת: אותם ילדים ונערים שגדלים במדינת ישראל, כל הדקויות המשפטיות של עורכי דין מפולפלים – לא אלה ישמשו להם זרקור שאליו הם יביטו כדי להמשיך ולהתקיים עם הערכים הבסיסיים ביותר. אתם יודעים מה? לפחות דבר אחד כבר הרווחנו; יכול להיות שנרוויח עוד יותר. שמחתי לשמוע את חבר הכנסת דוד אמסלם אומר בשבוע הזה או בשבוע שעבר שאם תהיה המלצה על שוחד לראש הממשלה, אז ראש הממשלה יצטרך להתפטר. טוב.
עודד פורר (ישראל ביתנו):
זה לא מה שהוא אמר.
עמיר פרץ (המחנה הציוני):
מה זה? לא שומע.
עודד פורר (ישראל ביתנו):
הוא אמר: אם יהיה כתב אישום.
עמיר פרץ (המחנה הציוני):
בסדר, הוא יסביר. שמעתי אחרת. אבל לי זה לא מספיק, אני רוצה לומר לך, חבר הכנסת פורר. אם אתה שואל אותי, השאלה היא לא מה יקרה ביום שבו תהיה הכרעה מהסוג הזה. המנהיג צריך לקחת אחריות בזמן שהדברים שמתרחשים סביבו משפיעים על תרבות שלמה של עם שלם, של מדינה שלמה. שם מנהיג צריך לקחת אחריות.
ואני מאחל לבנימין נתניהו שיצא זכאי. אינני שופט, אני לא רוצה להחליף את מוסדות החקירה, לא את מוסדות האכיפה, ודאי לא את מוסדות השפיטה. אבל הדרך של לבוא ולעשות מסע דה-לגיטימציה לכל מה שעומד להתרחש, להכין מראש את הציבור לכך, שהינה, תוך שבועות מספר יהיה כאן כתב אישום, המלצה לכתב אישום, אף אחד לא יהיה מופתע, כולם יגידו: שמענו, כבר ראש הממשלה אמר לנו על כך – אין דרך יותר קלוקלת מכך, אין דרך יותר לא ראויה שבה אנחנו יכולים להביט לדור הבא ולהגיד לו: הינה, תביטו אלינו, אנחנו הדוגמה והערכים שלכם. והגיע הזמן, חברי הכנסת, שנדבר על רף מוסרי. בואו נקבע קוד מוסרי שמחייב את אנשי הציבור. הקוד הפלילי אמור להגן על האזרח הפשוט. אנחנו, חברי הכנסת, שבנינו את החוקים, בנינו חוקים שיש להם רף פלילי כדי להגן על האזרח הבודד, כדי שהוא יוכל להגן על עצמו; אנחנו איננו זכאים לכך. אנחנו צריכים לקבוע לעצמנו נורמות הרבה יותר מחמירות. עם הנורמות האלה נוכל גם לתבוע מהציבור שלנו, מהעם בישראל, מהנוער הישראלי, לתבוע ממנו להביט ולעשות את הדברים הראויים לעתידה של המדינה הזאת.
אני בטוח שכולם מביטים על אותו הנאום המאוד-מאוד אולי הומוריסטי שראש הממשלה נשא, אבל ברור לחלוטין שהנאום הזה מעיד יותר מכול על הנואם עצמו, על המצב שאליו נקלענו. והעובדה שראש הממשלה בנימין נתניהו מקדיש כל כך הרבה זמן להיערך לכל נאום, להיערך לכל מפגש עם הציבור, צריכה לעורר שאלות רבות. והגיע הזמן לא לחכות שהכול יתמוטט סביבכם בקואליציה. אני מציע לכם לאחוז את הדברים בזמן ולעשות את השינוי בעצמכם. תודה רבה.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לחבר הכנסת עמיר פרץ. חברת הכנסת מרב מיכאלי – אינה נוכחת; חבר הכנסת איתן כבל – אינו נוכח; חבר הכנסת מיקי רוזנטל – אינו נוכח; חבר הכנסת יואל חסון – – –
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
לא, נוכח – מוותר.
היו"ר רויטל סויד:
מוותר, סליחה. חבר הכנסת יואל חסון – אינו נוכח; חבר הכנסת זוהיר בהלול – מוותר. חבר הכנסת איתן ברושי, בבקשה.
סגן שר האוצר יצחק כהן:
מוותר.
יעקב אשר (יהדות התורה):
מוותר.
איתן ברושי (המחנה הציוני):
גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, בוקר טוב. לפי דעתי – – –
שר הכלכלה והתעשייה אלי כהן:
02:00, בלילה, ברושי, איזה בוקר?
איתן ברושי (המחנה הציוני):
אצלנו זה בוקר, קמים לחליבה. לפי דעתי, לא רק שיש לנו שבת, אפשר לומר שרוב המשק הישראלי וגם מערכת החינוך – – –
חיים ילין (יש עתיד):
– – –
איתן ברושי (המחנה הציוני):
זה חליבה של שלוש פעמים. גם מערכת החינוך וגם מערכות אחרות עברו לחמישה ימי עבודה בשבוע. אז יש לנו שבת, ואנחנו גאים בה, אוהבים אותה, וכולם מחכים לה. ויש סוף שבוע לפרט, לציבור, למשפחה. ויש חמישה ימי עבודה בשבוע. אבל השאלה בחוק הזה של ישראל בת 70 שנה, שחיה כבר שנים במציאות המורכבת הזאת מאז ימי בן-גוריון, היא שאלת המינון. ואין ויכוח שהחוק יעבור; השאלה היא איך משתמשים בו ומהם הגבולות שלו ואיפה הגבולות של חופש הפרט. הרי הציבור שבא למרכזי הקניות עושה את זה מרצונו – ציבור גדול. הוא גם אולי מוצא את היום הזה כיום יחידי, ובכל ימי השבוע האחרים הוא פחות פנוי.
אבל אני רוצה להגיד לכם, חבריי – ואני לא פעם בצד שלכם, תומך בדברים. אני אתן לכם לדוגמה את המשתלות. יש בארץ משתלות רבות. משתלה שסגורה בשבת לא תהיה פתוחה גם בימי החול, משום שהקיום שלה מתבסס על סוף השבוע. 40%–50% מההכנסות של משתלה, שזה ענף של תרבות ושעות הפנאי, באים מעבודה בשבת. עכשיו, תראו מה אומרים לנו: אם עובדים ערבים זה בסדר. אז תראו מה אתם אומרים: משתלה שמצויה על אדמת מינהל מקרקעי ישראל ברחבי המדינה כולה יכולה לפעול בשבת אם עובדים בה ערבים שהם לא העובדים הקבועים כל השבוע; ואז, כשמגיע פקח, יש תרגולת של מי ערבי, והאחרים יוצאים הצידה. לכן הגשתי הצעת חוק שאפשר לפתוח משתלות בשבת, כי הן במידה רבה תרבות של פנאי, ולא עסק שמאיים על קדושת השבת.
אני חושב שבמציאות הזאת – אתן דוגמה: אם בכרמיאל יסגרו את מרכז הקניות באזור התעשייה בכרמיאל, תושבי האזור ירכשו את המצרכים או את הקניות ביישובים שמצפון לכרמיאל. לא פעם אתם אומרים שמי שסוגר את החנות בשבת כי הוא שומר שבת, הוא מפסיד, כי קונים אצל מי שלא שומר שבת. במציאות הזאת, שאפשר לקנות במגזר הלא-יהודי, יש כאן עיוות שהוא לא תמיד נכון. ולכן, אני חושב שהמציאות שאנחנו פועלים בה היא מציאות שצריך לקבל אותה. החוק הזה יעבור. ואני מקווה שהשימוש בו יהיה שימוש מושכל, שבו יישמר הסטטוס קוו ויישמר האיזון בין שמירה וקדושת השבת ובין חירות הפרט ובין היכולת להתפרנס. גם יכולת הפרנסה זה חוק סוציאלי.
אין ספק שאנחנו – כמי ששותף למצוות יישוב הארץ – הרי זאת המצווה הגדולה ביותר – רואים במצווה הזאת מצווה חשובה, מעריכים ותומכים במאמינים, לא מפריעים; כל אחד, איש באמונתו יחיה. צריך לאפשר גם את האיזון הזה. ואני קורא לכם, אחרי שהחוק יאושר, לזכור שישראל בת 70, היא כבר מדינה יחסית מבוגרת, היא מצאה את האיזונים הנכונים. בואו לא נחזיר אותנו שנים אחורה למציאות של מחלוקת מיותרת. זאת לא מחלוקת לשם שמיים.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לחבר הכנסת איתן ברושי. הדוברת הבאה, חברת הכנסת מיכל בירן – אינה נוכחת; חבר הכנסת נחמן שי – אינו נוכח; חברת הכנסת קסניה סבטלובה – אינה נוכחת; חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין – אינה נוכחת. חבר הכנסת יוסי יונה, בבקשה, חמש דקות לרשותך.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
גברתי היושבת-ראש – – –
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):
יוסי, באת להגיד לילה טוב או בוקר טוב?
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אנחנו לוקחים ברצינות את הפיליבסטר. ראו, כמו רבים מבאי הבית, חברות וחברי כנסת, שמגדירים את עצמם חילונים, אנחנו גם מסורתיים. אנחנו לא חילונים להכעיס. רבים מאיתנו באים מבית עם מסורת מאוד ארוכה, שמכבדת את הערכים היהודיים. ולא רק מכבדת אותם מרחוק, אלא למעשה נותנת להם ביטוי בחיים שלנו. אנחנו מעריכים את השבת, אוהבים את השבת, והשבת היא חלק מההוויי שלנו, גם כאשר אנחנו מעניקים לשבת פרשנויות שונות. שבת היא שבת.
דוד אמסלם (הליכוד):
איך אמר הגשש: דייג אוהב דגים?
יוסי יונה (המחנה הציוני):
דייג אוהב דגים? יהודי אוהב את השבת? אוהב את השבת, נכון?
דוד אמסלם (הליכוד):
אז למה הוא שם אותם על המנגל? זה מה שקורה פה. אתם אוהבים את השבת, אבל מחללים אותה בכל מקום שאפשר.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
לא, אנחנו לא.
דוד אמסלם (הליכוד):
ומתים עליה.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אנחנו לא, דוד.
דוד אמסלם (הליכוד):
סממן יהודי אחד – – –
יוסי יונה (המחנה הציוני):
ואני מציע, דוד, אתה מתעמת איתי בסוגיה הזאת, ואני חושב שזה לא הוגן מצידך לעשות את החלוקה הזאת בין אוהבי שבת לבין עוכרי שבת. כולנו אוהבים את השבת, ומעניקים לה את הפרשנויות שלנו. יתרה מזאת, אנחנו גם חושבים שיש אפילו מקום לדתיים באופן שבו הם מכבדים ואוהבים את השבת. כל מה שאנחנו אומרים: אל תחוקקו חוקים בתחומים הללו. לעיתים החוקים הם מיותרים.
אתם יודעים מה? אני רוצה לומר דבר דווקא מהצד השני של המתרס. לעיתים כאשר מחוקקים חוקים שהם אנטי-דתיים, הרי שהחוקים הללו עצמם גם מביאים לתוצאה בלתי מיוחלת. אני מדבר כאן אולי לאנשי יש עתיד, יאיר לפיד וחברים. ישנם נתונים, על פניו, שדווקא חוק הגיוס גרם לכך שהייתה ירידה במספר החיילים החרדים שהתגייסו לצבא.
יאיר לפיד (יש עתיד):
לא נכון, אין נתונים כאלה.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
יש, אני חושב.
יאיר לפיד (יש עתיד):
יש המצאות שלהם, אין נתונים כאלה.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
כי לפעמים דווקא כשאתה מחוקק – יאיר, לפעמים דווקא כשאתה מחוקק – – –
היו"ר רויטל סויד:
חבר הכנסת יואל חסון, אתה מדיח את חבר הכנסת ליצמן, והוא לא שומע עכשיו נאום גם על השבת וגם על הגיוס.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
יפה. ואני יודע שהם מאוד רוצים לשמוע נאום על השבת, ועל כך שאנחנו – –
היו"ר רויטל סויד:
ועל הגיוס.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
– – גם המחנה החילוני, אנשים שמגדירים את עצמנו כחילונים, אוהבים את השבת ומכבדים את השבת – וחלק מאיתנו מקיימים אפילו את המצווה של שבת ויינפש – ועדיין, אדוני סגן שר האוצר יצחק כהן, לא רוצים שיחוקקו חוקים בתחום הזה – לא רוצים שיחוקקו חוקים בתחום הזה, כי כפי שאמר דווקא חברי כאן חיים ילין, ישנם תחומים שבהם אתה לא רוצה לחוקק חוקים, כמו חוקים של אהבה, נכון?
חיים ילין (יש עתיד):
נכון.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
יפה, אני מסכים איתך לחלוטין.
חיים ילין (יש עתיד):
מה, תכריח בן אדם לאהוב מישהו?
יוסי יונה (המחנה הציוני):
יפה. כי זה צריך לבוא מתוך רצון, מתוך אהבה, מתוך מניע פנימי, ולא על ידי כך שמישהו יחוקק לי חוק חיצוני ויאכוף עליי את השבת. כמו בתחום של המרכולים – אה, יש לי המון זמן, ברוך השם, הסתכלת עליי במבט כזה של – –
היו"ר רויטל סויד:
מתעניין, מתעניין.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
– – מתעניין, במבט מתעניין. תודה, גברתי היושבת-ראש.
היו"ר רויטל סויד:
דבריך כמעיין המתגבר.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אז הינה, כן, גם בתחום של המרכולים, מה קרה? משעה שאתם רוצים להביא את הנושא הזה או לחוקק בו חוקים, הרי שאתם רואים איזושהי התמרדות ואיזושהי תסיסה, שבסופו של דבר תביא הלכה למעשה, אולי, מבחינתכם, יותר לחילול השבת מאשר לשמירה על כבודה של השבת. לכן צריך בתחומים הללו, בשום שכל – איך אנחנו עובדים יחד, כדי שלא תהיה הפלגנות הזאת, ודווקא חוק שבא לאכוף את השבת יביא לחילולה. וגם בתחום ההפוך: חוק שירצה לאכוף חילוניות, או פרקטיקות שבאות מהעולם החילוני, יביאו דווקא לתגובות נגד שלכם.
אנחנו יודעים שהחוק הזה, בוא נאמר ככה, דינו לעבור. יש לכם רוב. יופי. אבל לדעתי, כאשר אתם רוצים להעביר את החוק הזה, ותעבירו את החוק הזה, הרי שאתם עושים יותר נזק לכבודה של השבת מאשר אתם מועילים לשבת. לכן, באיזשהו מהלך כמעט נואש, אחרון, בפנייה אליכם – לבוא ולומר לכם: אנא, אנא, אל תגזימו, אל תרחיקו לכת, משום שאתם יוצרים יותר ניכור סביב השבת, ולא הופכים את השבת למשהו שמאחד את כולנו – כולנו, אנשים – בוודאי בין יהודים, אבל בין כל אזרחי ישראל. תודה, גברתי.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לחבר הכנסת יוסי יונה, ובעיקר תודה רבה על העמידה בזמנים. אנחנו עוברים לחבר הכנסת איל בן ראובן – אינו נוכח. חברת הכנסת יעל כהן-פארן.
סגן שר האוצר יצחק כהן:
מוותרת.
יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):
תוותרו על החוק – נוותר – – –
היו"ר רויטל סויד:
חמש דקות לרשותך, בבקשה.
יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):
תודה, גברתי היושבת-ראש. חבריי חברות וחברי הכנסת, תראו, אתם יודעים, אני לא יודעת לכמה מכם יש עוד ילדים קטנים. בגן, בכיתה א', כשמסבירים לילדים מה זה דמוקרטיה, אז מתחילים מזה שזה שלטון הרוב, הרוב קובע. בגילים קצת יותר מאוחרים מסבירים את המורכבות הקצת יותר רבה של דמוקרטיה, שיש גם את המיעוטים ואת מי שלא ברוב, וגם בו צריך להתחשב, כי אלה העקרונות של הדמוקרטיה. אבל כנראה אתם בקואליציה חזרתם לגן הילדים, ואצלכם "הרוב קובע" זאת הסיסמה, ואתם פשוט שוכחים מה זאת דמוקרטיה.
יפעת שאשא ביטון (כולנו):
בדמוקרטיה הרוב קובע.
יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):
נכון, דמוקרטיה מבוססת על הכרעה של הרוב. זה נכון. אבל אתם פשוט הפכתם את זה לעריצות הרוב.
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
זה הציבור שבוחר את הרוב, הציבור הכריע.
יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):
עריצות הרוב. ויש הבדל. יש הבדל, וההבדל הוא מכריע. ואתם מביאים לנו כאן עוד ועוד חוקים – והלילה עוד צעיר, כמו שאנחנו יודעים – שפשוט מדרדרים את מדינת ישראל, ולא מקדמים לא את הצביון היהודי שלה ואת הצביון הדמוקרטי שלה.
אולי אפתיע חלק מכם, אבל בבית שלי אנחנו שומרים שבת. אני לא באה מבית שומר שבת, אני באה מבית חילוני.
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
לא מפתיע. ככה נהגו בבתים יהודיים – – –
יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):
אבל בבית, מאז שנישאתי לאישי היקר, אנחנו שומרים שבת, עוד לפני שנישאנו, ואני גם חברת התנועה המסורתית. ואני אומרת לכם: השבת מאוד חשובה לי, חשובה לנו בבית. אנחנו מאוד בעד האופי המיוחד של השבת בישראל, וגם לשמור על הצביון היהודי של השבת. אבל אני אומרת לכם, יש פה קצת יותר אנשים שלא חושבים ככה, או לפחות, לפחות, מיעוט שלא חושב ככה ולא מרגיש ככה לגבי השבת שלו. בואו נגיד שהוא מיעוט; אני לא חושבת שהוא מיעוט, אבל בואו נגיד שהוא מיעוט. ואנחנו צריכים לשמור על הצביון של מדינת ישראל כמדינה שיש בה פסיפס אנושי מדהים, שיש בה אנשים שרוצים לנסוע בתחבורה ציבורית בשבת, למשל; שרוצים שירותים מסוימים בשבת; שאולי אין להם רכב, אז הילדים שלהם לא יראו את הים לעולם בשבת, כי אין להם רכב פרטי ואין תחבורה ציבורית, אז הם נשארים בבית בשבת.
וההחלטות שמובאות כאן היום, החוק שמובא לכאן היום, באמת אני לא רואה איך אתם לא רואים את הפוטנציאל ההרסני שלו. זה איזשהו איבוד אחיזה במציאות, איבוד קשר לציבור שעובר עליכם בקואליציה. הכול "חוקק לי ואחוקק לך", הכול שמירה על הקואליציה הזאת, השברירית, פשוט כדי לשמור על מישהו בכיסאו, פשוט, מה אני אגיד לכם, עוד שלב, עוד שלב בהידרדרות שלנו. תודה.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לחברת הכנסת יעל כהן-פארן. הדובר הבא – חבר הכנסת סאלח סעד.
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
גם היא עמדה בזמנים.
היו"ר רויטל סויד:
נכון. זה הולך ומשתפר, חברת הכנסת מועלם.
סאלח סעד (המחנה הציוני):
מוותר.
היו"ר רויטל סויד:
מוותר. חברת הכנסת לאה פדידה – מוותרת. חברת הכנסת מירב בן ארי תסכם את הדיון בשם יושב-ראש הוועדה. בבקשה.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
מירב, אפשר לדבר?
מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):
אפשר לדבר. תודה, גברתי היושבת-ראש. פעם ראשונה שאת היושבת-ראש כשאני מדברת, אז תודה. אני קצת מחיתי על זה שדיברתי, אבל בסדר, מקובל עליי, את זאת שמנהלת את הישיבה.
אז שרים, כנסת נכבדה, אני מודה שאני לא מצליחה להבין על מה המהומה של החוק. הרי בסוף החוק מאפשר – זאת אומרת, הוא מאפשר, הוא לא מחייב את השר. הוא נותן לו את האפשרות להתחשב ביום – – –
יעל גרמן (יש עתיד):
– – –
מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):
תאמינו לי, הייתי בוועדה, גם שם. קראתי את החוק, חברתי חברת הכנסת גרמן.
יעל גרמן (יש עתיד):
עמדתי שם.
מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):
אני עמדתי ואני ישבתי גם בדיוני הוועדה.
יעל גרמן (יש עתיד):
הוא מחייב.
מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):
הוא לא מחייב. הוא ממש לא מחייב.
יעל גרמן (יש עתיד):
אז לא קראת את החוק. מצטערת מאוד, לא קראת את החוק.
מירב בן ארי (כולנו):
אני יכולה להקריא לך, כי אני גם ישבתי עם חברי הכנסת.
יעל גרמן (יש עתיד):
את לא ישבת.
מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):
אני קראתי. הוא יכול להתחשב ביום השבת כיום המנוחה כשהוא קובע – תקראי את החוק, אני מבטיחה לך, זה לא מחייב אותו. הוא יכול להתחשב.
יעל גרמן (יש עתיד):
– – –
מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):
לכן אני לא מצליחה להבין על מה כל המהומה, למה להחזיק פה את כולנו ארבע או שלוש שעות של דיבורים על דיבורים על דיבורים.
חיים ילין (יש עתיד):
השבת חשובה.
מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):
מילא חוק ההמלצות, שבאמת יש כאן דיבורים על דיבורים על דיבורים, אבל על החוק הזה, שבסך הכול בא ואומר: אני נותן לשר את האפשרות, נותן לו להתחשב. עכשיו, אני באמת לא חושבת שזה עניין של חילונים, דתיים או חרדים.
מיקי לוי (יש עתיד):
מי מפריע לו להתחשב? מי מפריע לו בלי החוק?
מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):
אז מה מפריע לך עם החוק? מה מפריע לך? אנחנו לא מחייבים את השר.
מיקי לוי (יש עתיד):
– – –
מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):
אני רוצה להגיד לך גם שבמקרה, השר הזה, נראה לי שאם היו מחייבים אותו – בוא נגיד שהוא לא היה מקבל חוק שמחייב אותו. החוק הזה מאפשר לו לקחת את השבת כאפשרות. מה קרה? על מה הצעקות? על מה המלחמה? הרי יש לכם – עומדת בפתח של האופוזיציה מלחמה רצינית מאוד, עצומה, קרב שיואל חסון מארגן, נכון? עושה קמפיינים – ראיתי היום קליפ יפה שהכנתם. זו מלחמה. אבל בשביל שהשר יוכל להתחשב, אני, גברתי היושבת-ראש – – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
היושבת-ראש, לא הפעלת את השעון.
היו"ר רויטל סויד:
אין שעון.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אין שעון? מדוע?
מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):
אין לי שעון.
היו"ר רויטל סויד:
אין לה שעון.
מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):
תראה, קרה האירוע הזה.
היו"ר רויטל סויד:
גם אין לה שעון, וגם אני לא משתיקה אף אחד, לבקשתה, אז בבקשה.
מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):
אני סומכת גם על יו"ר הקואליציה החדש שכשנהיה מוכנים אני ארד מהדוכן. בינתיים, אני רק רוצה לפנות אליכם, חברי האופוזיציה.
דוד אמסלם (הליכוד):
הם דואגים לך.
מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):
אני נהנית איתם. אני תמיד נהנית איתם.
יואל חסון (המחנה הציוני):
מעניין למה. מעניין למה.
מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):
אני רוצה לומר לך – למה? כי אתם אנשים נפלאים. אני מפרגנת, אגב, כל שבוע פרגון חדש, שתדע.
קריאה:
– – –
מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):
נכון, את צודקת. עכשיו, גברתי היושבת-ראש, את באה ממשפחה מסורתית. גם את. אני באמת אומרת לך, החוק בסך הכול מאפשר התחשבות בשבת. גם אני מגיעה ממשפחה מסורתית. לא מדובר כאן על חוק המרכולים שהוצג כאן; מדובר על חוק שנותן אפשרות, וכל אדם שהמסורת היא חלק ממנו – למה לו להתנגד לחוק כזה?
קריאה:
– – –
מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):
כן. תראו, חברי קואליציה ואופוזיציה, החוק הזה הוא חוק טוב. הוא חוק נהדר.
מיקי לוי (יש עתיד):
אין בו צורך.
מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):
תראה איזה נחמד, בשעה 02:30, לפנות בוקר – – –
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אפילו ב-02:30 אי-אפשר להגזים. בוא נאמר שהוא לא נורא.
מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):
לפנות בוקר לדבר על דברים ברומו של עולם.
איציק שמולי (המחנה הציוני):
נגמרו לך המילים.
מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):
אף פעם לא ייגמרו לי המילים. תראו, אני תמיד יכולה לדבר על איציק שמולי – –
איציק שמולי (המחנה הציוני):
לא, לא.
מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):
– – שכל פעם שאני עולה הוא מבקש שאני אזכיר אותו.
היו"ר רויטל סויד:
הוא מקושש תרומות.
מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):
לא לא, את זה כבר אסור לי לומר. אני יכולה לומר לכם שהוא חבר כנסת נהדר.
מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):
אוי.
מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):
אוי. אני – – –
עיסאווי פריג' (מרצ):
אמסלם, תעזור לה, תעזור לה.
מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):
אין סיבה. אני רוצה לומר לך, חבר הכנסת עיסאווי – –
דוד אמסלם (הליכוד):
היא מסתדרת מצוין מאוד.
מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):
– – אני רציתי לדבר על מסורת ישראל. זה לא מפחיד אותי. אני אוהבת את מסורת ישראל, אני אוהבת את השבת – –
עיסאווי פריג' (מרצ):
זה כולל מוסלמים ונוצרים?
יואל חסון (המחנה הציוני):
אנחנו אוהבים אותך.
מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):
– – והשבת אוהבת את עם ישראל, ואין מה לחשוש משמירת שבת.
יואל חסון (המחנה הציוני):
מי אוהב את השבת? אבא ואימא.
מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):
אוקיי, חבר'ה, זה לא – – –
היו"ר רויטל סויד:
סליחה, סליחה, לא לשיר במליאה. סליחה.
מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):
יש כאן מליאה רצינית.
יואל חסון (המחנה הציוני):
מי אוהב את השבת?
מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):
זה חבר'ה שלך, תעשי סדר.
היו"ר רויטל סויד:
חבר הכנסת יואל חסון, לא לשיר במליאה.
מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):
אין שרים בשעת המליאה. ואני רוצה לומר משפט אחרון – אתה מכיר, יואל? יותר משעם ישראל שמר על השבת, השבת שמרה על עם ישראל. ולכן, אני אומרת לכם – – –
איציק שמולי (המחנה הציוני):
את רוצה לעשות הדלקת נרות?
מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):
קודם כול, תודו – – –
היו"ר רויטל סויד:
ומכיוון שאת דואגת לנו – – –
מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):
תודו שזה נחמד שאני פה.
קריאה:
– – –
מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):
כן, יו"ר הקואליציה הנכנס? אוקיי, אז אני אפתח בפרשת השבוע. אני רוצה לומר משהו.
עמיר פרץ (המחנה הציוני):
– – – על חג המולד, נוצרים.
מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):
אוקיי, ברכה, אם אנחנו כבר עוסקים בדתות.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
לא, גויים.
מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):
לא, אם אנחנו עוסקים כבר בדת, חשוב לומר – – –
קריאה:
– – –
מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):
נובי גוד, גם, נכון, גם את זה חשוב לומר. אנחנו בעד הדת. וגם על הדרך נברך – – –
חיים ילין (יש עתיד):
– – –
מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):
אני מברכת אנשים דתיים מכל העולמות.
קריאה:
– – –
מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):
מה קורה עם השבת?
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
הגזמת. נהיה טחינה, נהיה טחינה, די. את עושה יותר נזק.
מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):
אוקיי, אז אני יותר התעסקתי בפרשת ויגש, לומר את האמת.
קריאה:
– – –
מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):
את מבינה? אני מרגישה – – –
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
מיכל רוזין יכולה לתת – – –
מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):
נכון. תראו, אני רוצה – לסיכום הדיון, כי אני רואה שמסמנים לי.
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):
הזמן טס כשנהנים.
מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):
אוקיי, ביקשתם שאני אישאר, אז אני אישאר.
נחמן שי (המחנה הציוני):
מירב, אוהבים אותך.
מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):
נורא כיף לי פה.
נחמן שי (המחנה הציוני):
מירב, אוהבים אותך.
מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):
אז אני רוצה לספר לכם שאני מפרגנת ידועה, ואני רוצה לפרגן גם לקואליציה ולסגן השר ירון מזוז.
קריאות:
וואו.
מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):
כן, שהוא קשוב לתושבים. איפה יעל כהן-פארן?
יואל חסון (המחנה הציוני):
פּארן.
מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):
יעל פארן, את יודעת על חוות האנטנות שהולכת לקום בפולג? שתדעו לכם – ואני רוצה לומר את זה לכל השרים – אני העליתי כאן שאילתה, ופעם ראשונה שלי – בלי ציניות, ואנחנו מעלים פה שאילתות הרבה, אני כמעט שלוש שנים פה – העליתי שאילתה, ועומד סגן השר פה, ואומר לי: מירב, השאילתה שלך מעניינת, לא הסתפקתי בתשובת המשרד, אני בא איתך לשטח. וביום ראשון הלכנו, אני ומזוז, לאנטנות בפולג. ירד עלינו גשם, זה לא הרתיע אותנו, והלכנו יחד, וגילינו אנטנה.
אז אני רוצה – – –
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אנחנו גם רוצים ממה שלקחת. מה זה החומר הזה שלקחת?
מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):
אוה, אני רוצה – שלום, אדוני היושב-ראש.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
שלום גם לך.
מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):
תדעו לכם, אם אנחנו שמים את הציניות בצד, זה היה מקסים. זה היה מקסים מאוד. האנטנות האלה חושפות את תושבי נתניה לקרינה גבוהה מהרגיל, ולכן סגן השר הבטיח להתערב, הגיע לשטח, וזה היה מדהים.
קארין אלהרר (יש עתיד):
– – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
ומה, הורדתם את האנטנות? שלפתם אותן?
מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):
תראי, קארין, את לא יכולה לבקש ממני לדבר, ואז כשאני מספרת משהו חיובי שהממשלה עושה, להגיד לי לא לדבר.
קריאה:
היא יכולה. למה היא לא יכולה?
מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):
אני מבקשת איזונים ובלמים.
אדוני יו"ר הקואליציה הנכנס לתפקידו, למרות דרישת הקהל מימין ומשמאל, אני מודה לך על הזכות שנתת לי – –
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אל תרדי. אל תרדי.
מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):
– – לדבר במליאת הכנסת על נושאים ברומו של עולם. אוקיי. עכשיו, אני – – –
יהודה גליק (הליכוד):
– – –
מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):
חבר הכנסת יהודה גליק המתוק, אתה – האם זה קרה, האירוע הזה? אז אני מאחלת לכולנו – – –
חיים ילין (יש עתיד):
לא, לא. מירב, לא.
מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):
תודה, אני מאוד נהניתי להיות איתכם. תקראו לי תמיד. אל תשכחו לשמור את השבת, כי היא תשמור עליכם. שבת שלום.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחברת הכנסת מירב בן ארי, שהשיבה למסתייגים בשם יושב-ראש הוועדה. חברי הכנסת, נא לשמור על שקט. חברי הכנסת, אחרי 23:00 בערב צריך לשמור על שקט במדינת ישראל, מה קרה לכם?
אלי אלאלוף (כולנו):
השכנים מתלוננים.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
השכנים מתלוננים, חבר הכנסת אלאלוף, נכון.
חברי הכנסת, הצעת חוק שעות עבודה ומנוחה (תיקון מס' 16), התשע"ח–2017. אנחנו נצביע על הסתייגויות, ודאי, קודם כול. הסתייגויות לסעיף 1, של חברי הכנסת יאיר לפיד, יעל גרמן, מאיר כהן, יעקב פרי, עפר שלח, חיים ילין, קארין אלהרר, יואל רזבוזוב, עליזה לביא, מיקי לוי ואלעזר שטרן – להלן: קבוצת סיעת יש עתיד. הסתייגות מס' 1. מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות? נא להצביע.
הצבעה מס' 36
בעד ההסתייגות – 38
נגד – 50
נמנעים – אין
ההסתייגות (1) של קבוצת סיעת יש עתיד לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד ההסתייגות – 38, נגד – 50, אין נמנעים. הסתייגות מס' 1 לא התקבלה. חברי יש עתיד, יש מישהו שעובד מולי? חבר הכנסת שלח, מצביעים בינתיים? אתה תגיד לי אם לא.
הסתייגות מס' 2, לסעיף 1 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות? נא להצביע.
הצבעה מס' 37
בעד ההסתייגות – 38
נגד – 50
נמנעים – אין
ההסתייגות (2) של קבוצת סיעת יש עתיד לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, הסתייגות מס' 2: בעד – 38, נגד – 50, אין נמנעים. ההסתייגות לא התקבלה.
הסתייגות מס' 3 – אנחנו מצביעים. מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות? נא להצביע.
הצבעה מס' 38
בעד ההסתייגות – 38
נגד – 50
נמנעים – אין
ההסתייגות (3) של קבוצת סיעת יש עתיד לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 38, נגד – 50. הסתייגות מס' 3 לא התקבלה.
הסתייגות מס' 4, של חברי הכנסת אילן גילאון, עיסאווי פריג', מיכל רוזין, תמר זנדברג ומוסי רז – להלן: קבוצת סיעת מרצ – מצביעים. מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות?
הצבעה מס' 39
בעד ההסתייגות – 38
נגד – 50
נמנעים – אין
ההסתייגות (4) של קבוצת סיעת מרצ לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 38, 50 מתנגדים, אין נמנעים. הסתייגות מס' 4 לא התקבלה.
הסתייגות מס' 5 – מצביעים על הסתייגות מס' 5, של קבוצת מרצ. מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות?
הצבעה מס' 40
בעד ההסתייגות – 38
נגד – 50
נמנעים – אין
ההסתייגות (5) של קבוצת סיעת מרצ לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 38, נגד – 50, אין נמנעים. גם הסתייגות מס' 5 לא התקבלה.
למען הסר ספק, לא הצבענו על 4 לחלופין. להצביע על 4 לחלופין? מצביעים על 4 לחלופין. מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות? הסתייגות מס' 4 לחלופין – מי בעד? מי נגד ההסתייגות?
הצבעה מס' 41
בעד ההסתייגות – 38
נגד – 50
נמנעים – אין
ההסתייגות (4) לחלופין של קבוצת סיעת מרצ לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
38 בעד, 50 מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע כי גם הסתייגות 4 לחלופין לא התקבלה.
הסתייגות מס' 6, של קבוצת סיעת מרצ וקבוצת סיעת יש עתיד. מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות? נא להצביע.
הצבעה מס' 42
בעד ההסתייגות – 38
נגד – 50
נמנעים – אין
ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ וקבוצת סיעת יש עתיד לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 38, 50 מתנגדים, אין נמנעים. גם הסתייגות מס' 6 לא התקבלה.
לכן, נצביע על סעיף 1 בקריאה שנייה, כנוסח הוועדה, ללא הסתייגות. סעיף 1, כנוסח הוועדה – מי בעד? מי נגד? סעיף 1, כנוסח הוועדה, בקריאה שנייה. מי בעד? מי נגד?
הצבעה מס' 43
בעד סעיף 1, כהצעת הוועדה – 50
נגד – 38
נמנעים – אין
סעיף 1, כהצעת הוועדה, נתקבל.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, בעד – 50, 38 מתנגדים, אין נמנעים. סעיף מס' 1, קרי החוק, התקבל בקריאה שנייה.
אנחנו נעבור להצבעה בקריאה שלישית, ללא הסתייגויות, כנוסח הוועדה. הצעת חוק שעות עבודה ומנוחה (תיקון מס' 16), התשע"ח–2017. מי בעד החוק? מי נגד החוק? קריאה שלישית.
הצבעה מס' 44
בעד החוק – 50
נגד – 38
נמנעים – אין
חוק שעות עבודה ומנוחה (תיקון מס' 16), התשע"ח–2017, נתקבל.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, בקריאה שלישית, 50 בעד, 38 מתנגדים, אין נמנעים. הצעת החוק התקבלה כנדרש בשלוש קריאות.
הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 81), התשע"ח–2017
[מס' כ/744; דברי הכנסת, חוב' ו', עמ' 24582; נספחות.]
(קריאה שנייה וקריאה שלישית)
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, אנחנו עוברים לסעיף הבא: הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 81), התשע"ח–2017. אנחנו ודאי נתחיל לשמוע את הנמקת ההסתייגויות לפי הרשימה שהוגשה בינתיים למזכירות הכנסת. חבר הכנסת יצחק הרצוג, בבקשה, אדוני – שעת הלילה המאוחרת נותנת את אותותיה. אדוני היושב-ראש, בבקשה, אני מתכבד להזמין את יושב-ראש ועדת הפנים והגנת הסביבה חבר הכנסת דוד אמסלם להציג לנו את הצעת החוק לקריאה שנייה ושלישית. לאחר מכן נשמע את המסתייגים. סליחה, אדוני, בבקשה, אתה יכול להציג את ההצעה.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אין בעיה. אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני אעשה את זה בקצרה, כדי – – –
נחמן שי (המחנה הציוני):
לא, קח את הזמן שלך.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
נחמן – קודם כול, נסיעה טובה, יעקב. סע בזהירות. להתראות. נחמן, כדי שתוכל לבוא לפה ולדבר – הרי כל הטקס הזה הוא כדי שאתם תדברו, לא שאני, אז לכן, אני אעשה את זה בקצרה.
תראה, הבלוף הכי גדול שנתקלתי בו בחיים שלי קורה עכשיו. יש פה איזה שקר שמתגלגל בעוצמות שאני לא מאמין, שהתחיל בתקשורת. כל התקשורת – רובה, השמאלנית – משקרת לציבור בעזרתכם, ואתם בעצם גם נרתמתם לעניין, ואתם משקרים במצח נחושה, כשאתם מכירים את העובדות. זה מה שמרגיז אותי. אם מישהו פה לא מכיר, ניחא, אבל יש אנשים כאן שמכירים את העובדות ולא נותנים לעובדות לבלבל אותם, והם ממשיכים בשקר הגס כדי בעצם לטעת מצג שווא ושקרי אצל הציבור, שבאמת לא בקי בחוק, הוא לא יודע על מה מדובר. הוא שומע מבוקר עד ערב בצד הזה: שחיתות ושחיתות ושחיתות, והוא מתחיל להאמין לזה, בלי לדעת שאתם משקרים.
אז בואו נספר לכם קודם כול מי הבן אדם הכי מושחת פה. יאיר לפיד נוסע על בסיס קבוע כמעט לכל הגלובוס, משתכן במלונות פאר, לוקח איתו עוזרים. כל זה על חשבון הציבור, על חשבון מימון המפלגות. וזה כסף ציבורי, דרך אגב. זה לא שחבר שלו הזמין אותו לסיגר, זה כסף שהציבור מממן. אמרתי לו בפעם הקודמת: אתה עושה את זה – שיהיה לך אלף לבריאות. אבל אתה קורא לנו, לצד הזה, מושחתים? אתה לא מתבייש? הרי המושחת הכי גדול בבית הזה זה אתה. אז תסתום את הפה לפחות, אל תדבר. תמשיך לנסוע – דרך אגב, הבן אדם הזה מקבל משכורת חינם, 40,000 שקל מינימום ברוטו, לא בא לפה יום אחד, כמעט, בחודש. הרי אם הוא היה עובד מדינה רגיל היו משעים אותו, שוללים את משכורתו וגם מפטרים אותו. אבל מה זה משנה? הוא שר החוץ, הרי. נוסע. אם אפשר לנסוע בעולם, למה לבוא לכנסת ולשבת בוועדות. הרי זה קשה, חבר הכנסת כבל. זה קשה לבוא בבוקר, לשבת בישיבות בוועדות, להתווכח, להועיל לעם ישראל. דרך אגב, ברוב המקרים הטלוויזיה לא עוקבת אחרי זה, זה לא מעניין. אבל לדלג מבירה לבירה זה דבר מאוד נחמד, ומדי פעם גם הצלם שאתה מביא, הוא מצלם אותך, ואתה שולח את זה לידיעות אחרונות או לאיזה ערוץ טלוויזיה, וחושבים שאתה בעצם מנהל את הגלובוס כמעט. זה יותר נעים.
עכשיו נעבור לחוק הזה. תראו, הגשתי את הצעת החוק ובאתי איתה. אני חושב עליה כבר הרבה מאוד שנים. באתי איתה מוכן מהבית. אסביר לכם גם מדוע. במדינת ישראל – עכשיו אני נותן לכם נתונים – יש כ-350,000 תיקים כל שנה. דרך אגב, רובם המוחלט, 320,000, מטופלים על ידי המשטרה, זאת אומרת, המשטרה גם חוקרת וגם תובעת.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
לא טוב?
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
שנייה.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
לא, אני שואל, לא טוב בעיניך?
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
חמור מאוד. אמרתי, רק חסר שנשלח גם שופט שמה, לאותה מסעדה, ונסגור את הכול. אבל זה אירוע שצריך לטפל בו – – –
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אז מה אתה מציע?
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
תן לי רק שנייה, מיקי. צריך לטפל בו, בגלל שבמדינה מתוקנת יש מי שחוקר ויש מי שבוחן את הראיות ומחליט איך מתקדמים איתן – –
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
תן דוגמה למדינה כזאת.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
– – ויש מישהו ששופט.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
לא, אין מדינה כזאת.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
תן לי רק שנייה. אז לכן אני אומר, זה אירוע – – –
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
דווקא בצרפת זה בדיוק הפוך.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
שנייה. בצרפת, דרך אגב, יש שופט חוקר כמעט בכל חקירה.
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
נכון, זה אומר שהוא עושה את שני הדברים.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
שנייה, דקה. שופט חוקר, אמרתי, זו סוגיה אחרת לגמרי. לכן אני אומר – – –
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
בחקירות – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
תן לי רק שנייה, תן לי רק שנייה.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
לא, אבל עובדות, דודי, עובדות.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אבל תן לי לדבר. לא אמרתי לך מה קורה בכל העולם, אמרתי לך מה עמדתי.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
– – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
שנייה. אני לא בדקתי – אמרתי, אני לא בדקתי בעולם, אבל בסדר שלי, דרך אגב – – –
יעל גרמן (יש עתיד):
הממ"מ הביא את זה לפניך, אז אתה יודע מה קורה בעולם.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
שנייה. לא, לא, לא. שנייה, לא, גברת גרמן, זה לא נכון. אני לא ביקשתי עבודת עומק בזה. מה שנתנו לך זה איזושהי בדיקה קצרה מאוד, קטנה, חלקה לדעתי גם לא כל כך מדויקת, לפי הנתונים שיש לי, אבל אמרתי – אני עוד לא שם, אני מדבר כרגע על משהו אחר. אני דיברתי קודם כול על הסיפור שהתביעה המשטרתית והחקירה, החקירה והתביעה המשטרתית נמצאות באותו בניין ומדברות ביניהן; לפעמים זה במסעדה, אתה יודע, יוצאים לאכול צוהריים.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אבל זה בכל העולם ככה. אתה מנסה להמציא את הגלגל – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אני אוהב להמציא גלגלים, הבנת? אני בא עם ההיגיון שלי.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אבל – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
שנייה. מיקי, תן לי. תן לי, עזוב, אחרת אני אתעכב פה, וחבל, לא תעלה לדבר.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
אל תדאג, יש לו שעתיים.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
עכשיו, כ-30,000 תיקים עוברים לטיפולה של הפרקליטות. מדוע? כפי שאתה אומר, זה תלוי בחומרת העבירה – מחומרת עבירה מסוימת זה עובר לפרקליטות. עכשיו, הנתונים הבאים הם הנתונים שנתן פרקליט המדינה בוועדה עצמה. מתוך 30,000 תיקים, תקשיבו טוב, 12,000 תיקים המשטרה ממליצה לסגור אותם – ממליצה לפרקליטות לסגור אותם; ב-18,000 תיקים המשטרה בעצם, ברובם המוחלט, ממליצה – טוענת שיש תשתית ראייתית להעמדה לדין של האזרח; בחלק קטן מאוד היא לא ממליצה בכלל. דרך אגב, שאלתי: למה אתם לא ממליצים? מדוע אתם לא ממליצים? זה פתח למה? למה אתה לא ממליץ? מה, אתה לא יודע? אתה לא יודע מה להמליץ? אז תכתוב: אני לא יודע מה להמליץ, אני לא מכיר, אני לא בקי מספיק. אז לכן, דרך אגב, בחוק תיקנו את זה. אתם תמליצו לגבי כולם, ואם אתה לא יודע מה להמליץ, תנמק למה אתה לא ממליץ.
יואב קיש (הליכוד):
אבל לא לפרסם.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
שנייה, דקה. אני מדבר כרגע בהליך. אין דבר כזה שאתה מחליט לא. זו לא תוכנית כבקשתך. אם זה נדרש, אז זה נדרש לגבי כולם, ואם זה לא נדרש, אז זה לא נדרש לגבי אף אחד. ואם אתה לא יודע, תכתוב: אני לא יודע. זה נושא אחד, שתוך כדי תנועה הבנתי שזה קורה.
אבל מתוך 18,000 תיקים, תקשיבו טוב, כ-4,000 – ואני גם שמעתי מהמשטרה או מאחד הגורמים המוסמכים 3,500, אבל אני קודם כול אישען על מה שאמר פרקליט המדינה – כ-4,000 תיקים מגיעים לבית המשפט – –
יואב קיש (הליכוד):
מתוך 18,000 של ההמלצות?
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
כן, כן. – – או מגיעים להליך כלשהו. אני לא אומר, ודאי שחלקם גם מזוכים בבית המשפט, אבל זה חלק מההליך. לפי חשבוני, עשיתי כמה זה 4,000 חלקי 18,000 – אני מספר לך, נותן – – –
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
לא, אבל יש כאלה שנגמרים בפשרה, יש כאלה שנגמרים בעסקת טיעון.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אבל אני רוצה, אבל אני רוצה – – –
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
את אלה אתה לא סופר, משום מה. למה?
היו"ר רויטל סויד:
חבר הכנסת מיקי רוזנטל, אבל הוא מסביר.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
לא, אבל יש נתונים. אתה לא יכול – – –
יואב קיש (הליכוד):
הוא מסביר.
היו"ר רויטל סויד:
חבר הכנסת מיקי רוזנטל, אבל הוא מסביר. בבקשה.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
תשמע, אני רוצה להגיד לך משהו.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אבל יש עובדות.
היו"ר רויטל סויד:
אבל הוא מסביר.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
על עובדות לא צריכים להיות חילוקי דעות.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
מיקי רוזנטל, אני אסביר לך מה הבעיה.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
על הפרשנות אפשר – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אני אסביר לך. תן לי רק שנייה.
קריאה:
הוא מסביר.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
קודם כול, דרך אגב, כשקודם דיברתי בלחש שם עם החברים שלי ככה, אז אמרה לי היושבת-ראש שאני מפריע.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אני לא אחראי לזה.
היו"ר רויטל סויד:
אני רואה שאתם בדו-שיח. אם זה מפריע לך – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
לא, אני מסביר.
היו"ר רויטל סויד:
אני רואה שאתם בדו-שיח.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
עכשיו אני נותן נתונים. דרך אגב – – –
היו"ר רויטל סויד:
סליחה, חבר הכנסת אמסלם, אתה רוצה שאני אעיר לחבר הכנסת מיקי רוזנטל כשהוא משוחח איתך?
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
לא, אני לא משוחח, אני רק נותן נתונים. אני לא רוצה שיחה פה. אחרי זה תעלו, תדברו. אני נותן לכם נתונים.
היו"ר רויטל סויד:
הבנו.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
דרך אגב, אתם לא נותנים לנתונים לבלבל אתכם בשום שלב.
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
גם אתה לא נותן לנתונים לבלבל אותך.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אני אמרתי, אני נותן נתונים של – – –
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
דודי אמסלם – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
שנייה.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
חצי אמת היא יותר גרועה משקר.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
תן לי רק שנייה.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אבל אם אתה אומר שסוגרים 4,000 תיקים – – –
היו"ר רויטל סויד:
חבר הכנסת מיקי רוזנטל, אני מבקשת – הוא מבקש להמשיך בדבריו.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
חבר הכנסת הרצוג, אני נותן נתונים של פרקליט המדינה. אני יכול לשלוח לך את זה גם בסרטון, כדי שתשמע אותו, לא אותי. אני הרי בדרך כלל מטעה אתכם, אני לא איש ישר. תישען עליו, בסדר? הרי אני נותן לך נתון, אני לא נותן לך פרשנות, אני אומר לך מה הוא אמר. מכאן תיקח את זה לאן שאתה רוצה.
ב-18,000 תיקים, ברובם המוחלט – אסביר לך גם מה זה רובם המוחלט – המשטרה ממליצה, היא כותבת שיש תשתית ראייתית להעמדה לדין. ככה היא כותבת בסיכום, וזו ההמלצה, בעצם. דרך אגב, זו ההמלצה. היא לא כותבת: תשתית ראייתית להעמדה לצאת לחופשה; להעמדה לדין. זה המלצה להעמיד לדין, בשפה שלי, בז'רגון שלי.
מיקי לוי (יש עתיד):
בשפה שלך.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
זה לא כתוב כך, ואין המלצה, יש סיכום, ואלה שני דברים שונים.
היו"ר רויטל סויד:
חבר הכנסת מיקי רוזנטל, הוא מסביר.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אני יכול? תן לי.
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
אגב, ככה גם כתבת את זה בחוק.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
השורה האחרונה – תקשיבו לי עכשיו. סיכום המשטרה יכול להיות בעצם סיכום עב כרס, וזה בסדר, זאת לא הייתה השאלה בכלל. בסוף בסוף יש משפט, והם כותבים בסוף שלדעתם יש תשתית ראייתית להעמדה לדין. זו המלצה להעמדה לדין בהיבט המשטרתי.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
זה לא נכון.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אני אתן לך, רק שנייה, את הפרשנות.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אין פרשנות, יש המלצה ויש סיכום.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
טוב.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אלה שני דברים שונים, מה אני אעשה? ברמה העובדתית הכי בסיסית.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אז אני רוצה להתקדם.
מיקי לוי (יש עתיד):
– – – תשתית ראייתית, כתוב: ראיות לכאורה. זה הכול.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אני, אני, אני, אני – – –
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
כן. ויש שיקולים נוספים מעבר לראיות אם להעמיד מישהו לדין או לא.
היו"ר רויטל סויד:
חבר הכנסת מיקי רוזנטל, בבקשה. חבר הכנסת דודי אמסלם אומנם פונה אליך ומדבר אליך – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אני לא פונה אליו.
היו"ר רויטל סויד:
– – וקורא בשמך, אבל אסור לך להגיב.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אני מסתכל.
היו"ר רויטל סויד:
אני מבקשת שתעמוד בכלל הזה.
יואב קיש (הליכוד):
אני עברתי לפה כי הוא מסתכל לפה ואני רוצה לראות אותו.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אני מסתכל עכשיו בדיוק על – – –
היו"ר רויטל סויד:
חבר הכנסת מיקי – – –
יואב קיש (הליכוד):
אז הינה, אנחנו אחד עם השני.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
בדיוק.
היו"ר רויטל סויד:
אולי אם הוא ידבר עם חבר הכנסת קיש, אז הוא יוכל להגיב.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
בדיוק, אני מדבר עם חבר הכנסת קיש.
קריאה:
קיש, איך זה להיות באופוזיציה?
יואב קיש (הליכוד):
אני לא באופוזיציה, אני – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
עכשיו, מתוך 18,000 תיקים, כפי שאמרתי, המשטרה בעצם מסכמת את זה בזה שיש תשתית ראייתית להעמדה לדין. תקשיבו טוב מה אומרת המשטרה, לא אני. בחלק קטן, כפי שאמרתי קודם, הם לא ממליצים. לא יודעים. אני שאלתי את פרקליט המדינה: כמה הם לא ממליצים? הוא לא ידע, לא ידע להגיד לי. הוא אמר לי: תשמע, דודי, לא בדקתי. כשבא נציג המשטרה, שאלתי אותו: כמה אחוזים? ביום אחר – הוא אמר לי: בסביבות ה-10%.
זה אומר, תקשיבו, מתוך 18,000 תיקים, הפרקליטות בסוף מתקדמת עם בין 3,500 ל-4,000. לפי חשבוני, כמעט 80% מהתיקים נסגרים על ידי הפרקליטות. תיק זה לא בן אדם, זה מינימום אחד, זה יכול להיות כמה אנשים. והממוצע שבדקתי – – –
מיקי לוי (יש עתיד):
אדרבה, יש איזון. אדרבה.
מיכל רוזין (מרצ):
זה לא אומר שזה נסגר מחוסר אשמה. יש בעיות כוח אדם – – –
מיקי לוי (יש עתיד):
אדרבה, יש איזון.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
הרי יש לך – כמה זמן את צריכה לדבר פה אחרי?
מיכל רוזין (מרצ):
אני יכולה לדבר הרבה.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אז יש לך זמן לדבר.
מיכל רוזין (מרצ):
את כל הזמן שבעולם.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אז יופי.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אבל היא לא בטוחה שתקשיב, אז לכן אנחנו מעירים לך עכשיו.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
יכול להיות שתדברי את כל 45 השעות, נכון? בסדר, אז יש לך זמן.
מיכל רוזין (מרצ):
אבל תענה.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אני פה, יושב, לא אפריע לך.
מיכל רוזין (מרצ):
סבבה.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
עכשיו, מה שקורה כאן – דרך אגב, תארו לכם שהייתי מספר לכם שב-80% מהתיקים בבתי המשפט אנשים יוצאים מזוכים. היינו מבינים שמשהו לא בסדר. הרי תבינו, אני בן אדם הגון וישר לא פחות מכל אלה שיושבים פה, לא פחות ממנדלבליט, לא פחות מפרקליט המדינה. המדינה יקרה לי לא פחות מלהם, זאת לא השאלה בכלל. זה שלפיד כל הזמן אומר: אתם מושחתים – זה כבר תעמולת בחירות שלו, זה בשביל הקולות, זו לא המציאות האמיתית.
יעל גרמן (יש עתיד):
מה עם אלה שיוצאים לרחוב?
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אני אוחז מעצמי בן אדם הגון וישר לא פחות מכל אלה שמפגינים ברוטשילד ושמים אותי על השלטים – או קוף יום אחד, או צ'חצ'ח ביום אחר. זה פרופיל של אנשים שאני באופן אישי – מי שמרים שלט, אני בז לו, אני אפילו לא מתרגש מזה. אני פשוט – את יודעת מה? אני מבין שזה בן אדם שהגיע לתחתית, לרצפה כמעט. זה לא מעניין אותי.
יעל גרמן (יש עתיד):
מי ששם קוף זה באמת בתחתית וברצפה, אבל מי – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
שנייה, דקה, אבל דרך אגב, לא ראיתי – מה מעניין שם, דרך אגב? אני אספר לך מה הפריע לי בקוף: לא אותו אחד שהרים את הקוף.
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
אבל אנחנו מסכימים איתך, מה – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
את יודעת, בזמנו היה איזה מישהו שהרים דגל באיזושהי הפגנה כאן, לפני רצח רבין, שהייתה בכיכר ציון. בכיכר ציון הייתה פה איזושהי הפגנה בזמנו, וראש הממשלה נתניהו היה שם, אהוד אולמרט היה על – – –
מיכל רוזין (מרצ):
הוא הלך אחרי ארון קבורה – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
שנייה, מישהו – – –
מיכל רוזין (מרצ):
– – הוא לא פספס דגל.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
רק שנייה, תני לי.
מיכל רוזין (מרצ):
תפסיק לתת את זה כדוגמה, שמעתי אותך מתראיין על זה.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
שנייה, דקה.
מיכל רוזין (מרצ):
הוא לא פספס איזה שלט קטן.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
דרך אגב, אני רוצה להגיד לך משהו. מעבר לזה שאת מפריעה לי עכשיו – – –
מיכל רוזין (מרצ):
זה לא איזה מישהו הלך עם שלט.
היו"ר רויטל סויד:
חברת הכנסת מיכל רוזין.
מיכל רוזין (מרצ):
הוא הלך אחרי ארון קבורה.
היו"ר רויטל סויד:
חברת הכנסת מיכל.
מיכל רוזין (מרצ):
רבנים נתנו דין רודף.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
חברת הכנסת רוזין, שנייה.
היו"ר רויטל סויד:
חברת הכנסת מיכל רוזין, בבקשה.
מיכל רוזין (מרצ):
תפסיקו לטשטש את ההיסטוריה.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
מעבר לזה – – –
מיכל רוזין (מרצ):
חוצפה. חוצפה. אל תעז לדבר על הדבר הזה כשאתה מדבר פה על שחיתות.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
רק שנייה, אני רוצה להגיד לך שני דברים: א. אל תפריעי לי – – –
מיכל רוזין (מרצ):
אל תרמה את ההיסטוריה. אל תתקן את ההיסטוריה.
היו"ר רויטל סויד:
חברת הכנסת מיכל רוזין, בבקשה.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
א. אני רוצה להגיד לך, מיכל רוזין – – –
יהודה גליק (הליכוד):
– – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
רק שנייה. מיכל רוזין – – –
מיכל רוזין (מרצ):
– – – פספס איזה דגל – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
תני לי רק שנייה.
מיכל רוזין (מרצ):
– – באמת.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
תני לי לדבר. את רוצה לעלות במקומי? בבקשה.
מיכל רוזין (מרצ):
יש גם גבולות למה שאומרים – – –
היו"ר רויטל סויד:
חברת הכנסת מיכל רוזין.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
את לא מרשה לי להגיד משהו שאת לא מסכימה איתו?
מיכל רוזין (מרצ):
אני מסכימה – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
הרי אתם, רוממות הדמוקרטיה בגרונכם. אתם מרצ, בכלל. אתם בכלל, עם הריקודים של הצעירים, ואנשים שכל הזמן מותר להם הכול, לדבר. שימי לב מה את אומרת לי.
מיכל רוזין (מרצ):
– – – הזלזול הזה.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
את לא מתביישת אפילו להגיד את זה פה בכנסת.
מיכל רוזין (מרצ):
אני אומרת לך שתפסיק להשתמש ברצח רבין.
היו"ר רויטל סויד:
אז תפסיק לענות לה. אז אתה כל הזמן מפתח דו-שיח.
מיכל רוזין (מרצ):
תפסיק להשתמש בהסתה שהייתה – – –
היו"ר רויטל סויד:
חברת הכנסת מיכל רוזין, השעה עכשיו 02:56, ואני איאלץ לקרוא אותך פעם ראשונה. זה נראה לי קצת מוגזם.
מיכל רוזין (מרצ):
– – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אבל אני רוצה להגיד לך רק משהו אחד.
היו"ר רויטל סויד:
אז בבקשה.
מיכל רוזין (מרצ):
– – –
היו"ר רויטל סויד:
אז בבקשה.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
עכשיו, אחרי שבעצם הפרעת לי לאורך זמן – –
היו"ר רויטל סויד:
כי בפעם הבאה אני איאלץ לקרוא אותך.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
– – אני אגיד לך: זו פעם ראשונה שאני אומר את זה, ככה שאני לא יודע על איזה רדיו את מדברת, איפה שמעת אותי.
מיכל רוזין (מרצ):
כבר שמעתי אותך אומר – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אני אשמח מאוד – הינה, הינה, עכשיו, ברמת העובדה; הינה, עכשיו הרי אמרת ששמעת אותי, אני אשמח מאוד אם תביאי לכאן איזו הקלטה שלי כזאת. אני מבטיח שאעלה כאן ואתנצל ראשון. אין דבר כזה, בגלל שלא אמרתי את זה אף פעם.
אבל מה זה משנה? זה ממשיך את כל השיטה שאמרתי: אתם משקרים באופן שיטתי. העובדות לא חשובות לכם – –
מיכל רוזין (מרצ):
מי זה "אתם"? מי זה "אתם"?
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
– – מעולם לא היו חשובות.
מיכל רוזין (מרצ):
מי זה "אתם משקרים"? מי זה "אתם"?
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אתם כל הזמן מכפישים, וזו השיטה. את עכשיו, למשל – השמאל. אמרתי: כל ההפגנות, התקשורת, מה שקורה בהיבט של החוק הזה.
מיכל רוזין (מרצ):
הפגנות זה השמאל?
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אבל הינה, עכשיו – –
מיכל רוזין (מרצ):
התקשורת? השב"כ זה השמאל? המשטרה זה השמאל?
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
– – עכשיו את שיקרת במצח נחושה. אמרת ששמעת אותי, ואני אומר לך: תביאי לי את ההקלטה, בבקשה.
מיכל רוזין (מרצ):
טוב, בסדר. נו, באמת, ההסתה שלך נגד כל – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
רק שנייה. את יודעת מה? עזבי, אני מדבר עלייך.
מיכל רוזין (מרצ):
נגד פרקליט המדינה, היועץ המשפטי. כולם שמאל.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אני מדבר עלייך עכשיו, בהיבט הזה ששמעת אותי עכשיו אומר את זה.
מיכל רוזין (מרצ):
– – – הם שמאלנים והכול באשמתנו.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
עכשיו, בואי נמשיך. בסופו של דבר, הרי במה האשמתם בעצם גם את נתניהו ומי שהיה על המרפסת לכאורה? איך הוא בעצם לא התבייש, ראה את זה והמשיך לדבר. דרך אגב, אני הייתי באותה הפגנה, אני לא ראיתי את זה. היו שם אלפים. אבל אני גם לא חושב שמי שהיה על מרפסת – אני משוכנע לחלוטין שהוא לא ראה את זה, כמו שאני לא ראיתי.
עכשיו, אני לא חושב שכל מי שהיה בהפגנה ברוטשילד ראה את השלט של הקוף, ששמו אותי ואת ביטן, אבל בוודאי ובוודאי חלק מהאנשים שלידו שם ראו את זה – 10 אנשים, 15. לא ראיתי איזה מישהו אומר לו: תקשיב – – –
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
גינו את זה בחריפות.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
שנייה. עזוב גינוי. אני מספר לכם מה הדנ"א האמיתי. הרי אם זה לא היה בתקשורת, זה לא היה מעניין אף אחד, גם אתכם. לא מגנים, לא כלום. עזוב, ביטן ואמסלם הם שני קופים באמת. אבל מה קרה? פתאום זה יצא החוצה, ויש פה עכשיו נזק תקשורתי שחייבים לתקן אותו, אז לכן פתאום מגנים. אבל אני לא ראיתי מישהו שם ברוטשילד אומר לאותו בחור: תקשיב, אתה לא מתבייש?
איציק שמולי (המחנה הציוני):
דודי, אתה לא מאמין לנו שזה באמת מפריע לנו?
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
רק שנייה, דקה. תוריד את השלט.
איציק שמולי (המחנה הציוני):
דודי, אתה לא מאמין שזה באמת מפריע לנו ששמים אותך כקוף?
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
אתה לא מקשיב בכלל.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
תן לי רק שנייה. תן לי רק שנייה. תקשיבו, עובר שבוע, אני מקבל צילום אחר. עובר שבוע. הרי באמת, אני לא נעלב מזה, זה לא עושה לי כלום, באמת, אני רק מרחם על אותו בן אדם. עובר שבוע – –
יהודה גליק (הליכוד):
תגידו, משעמם לכם באמצע הלילה?
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
– – ושולח לי מישהו תמונה אחרת, במוצאי שבת לאחר מכן. סיפרתי את זה פה, הייתי בשוק. הוא מצייר – דרך אגב, הוא השקיע בתמונה, בגלל שזה היה איזשהו איור ידני, הוא צייר אותי; זה בן אדם שהשקיע, ישב על זה כל השבת, קנה צבעים, הוא השקיע. לא הלך וגזר איזה משהו מהעיתון, שם, שלוש דקות, ובא ישר להפגנה, רץ עם איזה טרנינג. הוא צייר את מנחם בגין – דרך אגב, די דומה, הוא השקיע בעסק, זה דבר שדרש הרבה זמן; לידו נמצא בנימין בגין, וביטן ואני בצד, וכאילו מנחם בגין מופתע, קם מקברו עכשיו ושואל את בנו: תגיד לי, מי זה שני הצ'חצ'חים האלה? זה שבוע אחרי זה. ואני רואה בצילום, זה צילום אותנטי, סביבו עומדים אנשים. אחרים. זה בן אדם אחר.
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
וראו אותך מתנפל עליו בלי סוף כשהוא חלק עליך על החוק הזה.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אז אני מבין שיש בעיה באמת עם הציבור שחלק ממנו נמצא שם. כי אני חושב שאם הייתי בהפגנה כזו, ומישהו היה מרים, למשל, איזו תמונה של בוז'י הרצוג כשהוא קוף, לי זה היה מפריע. הייתי אומר לאדם: אני מבקש שתוריד את זה.
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
יודע מה הרימו? שאספר לך מה עשיתם בבחירות?
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
לכן, אני אומר פה – –
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
עוד מעט נדבר. אחריך.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
– – בגדול, זה בעצם חלק מהדנ"א של אנשי השמאל, ככה שבעצם השנאה מעבירה את חלקם על דעתם. כבר לא מעניין אותם כלום. הכול כשר.
איך זה מתחבר לחוק הזה? כי באמת העובדות לא מעניינות אותם. כמו שאמרתי קודם, ב-18,000 תיקים המשטרה ממליצה להעמיד לדין, או לא ממליצה בחלק קטן מהם, והפרקליטות מקדמת בין 3,500 ל-4,000.
מיקי לוי (יש עתיד):
ה-18,000, מה כתוב שם? מה כתוב בדיוק? המלצה?
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
תן לי, שנייה. אתה רוצה שאגיד לך מה כתבו לי היועצים המשפטיים כאן?
מיקי לוי (יש עתיד):
מה כתוב ב-18,000 תגיד כאן, תסביר.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אני מסביר. יש תשתית ראייתית להעמדה לדין.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
לא, אתה לא מסביר. אתה מתעלם מהשאלה שלו. אתה לא מסביר.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אחרי זה תעלה – תדבר. מה מפריע לי פה, רבותיי? תראו.
קריאה:
אבל החוק לא – – –
מיקי לוי (יש עתיד):
יש ראיות לכאורה, זה מה שרשום שם – – –
היו"ר רויטל סויד:
חברים, תנו לו להמשיך, בבקשה.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אתה כל הזמן מתחכם, מיקי לוי. יש ראיות לכאורה, יש ראיות לא לכאורה – הרי הכול לכאורה. אנחנו מדברים – עד שהשופט לא כתב, הכול לכאורה. אז מה, אתה מסתתר מאחורי המילה "לכאורה" עכשיו? נו, באמת.
יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):
לא, החוק לא – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אני מצפה ממך לקצת יותר רצינות, עזוב, ולא להיתפס לי עכשיו לאיזשהו דבר שהוא גם מעוות את המציאות האמיתית. תן לי, אני רוצה להתקדם.
מיקי לוי (יש עתיד):
נהפוך הוא, זה מראה רק על איזון.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
מיקי, עזוב. אמרת שאחרי זה יש לך ארבע שעות פה, לא? או חמש.
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
אז תן לעלות.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אתה עכשיו לחוץ, אני מבין.
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
לא, לא – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אתה אומר: אנחנו מדברים 45 שעות, אבל אמסלם, תגמור עשר דקות.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
לא, תמשיך. אנחנו נהנים.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
לפי חשבוני, אם תעשו איזה חישוב מקורב, זה כמעט 80%, זה קצת פחות מ-80%. זה בערך 25,000 עד 30,000 איש בשנה, בערך בין 25,000 ל-30,000 איש בשנה, שהמשטרה בעצם טענה שיש בגינם תשתית ראייתית להעמדתם לדין והפרקליטות סגרה את התיק אחרי כמה שנים. מה קורה בדרך?
יעל גרמן (יש עתיד):
הם נשארים ברחוב.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
את טועה, אני אסביר. לכן אמרתי – או שאת לא מבינה את החוק, ולכן את טועה, אבל חלק מבינים ומטעים. בשביל זה אני רוצה להסביר לכם.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
תסביר.
יעל גרמן (יש עתיד):
סעיף (יא)(2).
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
שנייה. תני לי להסביר עד הסוף.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
הוא מסביר.
היו"ר רויטל סויד:
אבל הוא מסביר.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
תסביר שאין לך אמון במשטרה. הבנתי – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
יש לי אמון מלא.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
– – בסדר, אין לכם שום אמון במשטרה.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
מיקי, אתה רוצה להכניס לי עכשיו את המילים לפה?
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
לא.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אז תן לי.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
זאת הפרשנות שלי למה שאתה אומר. יש לך חוסר אמון במשטרה.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
יש לי אמון. תקשיב, אני אסביר לך. מה זה המשטרה? המשטרה זה לא איזה גוף ערטילאי. יש שם 35,000 איש. רובם המוחלט הם אנשים טובים וישרים. דרך אגב, איך אני תמיד אומר? עם ישראל מפוזר בכל המערכות אותו דבר: בכנסת, במשטרה, בעירייה. רובם המוחלט הם אנשים טובים, ישרי דרך. באים לעשות את העבודה. יש חלק חרוצים מאוד וישרים מאוד, יותר מהממוצע, ויש חלק שהם גם עצלנים וגם לא הגונים, בכל המערכות, בכל מדינה. אז זה קורה גם במשטרה וזה קורה גם בכנסת – רק שנייה, דקה – וזה קורה גם בפרקליטות.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
על זה אנחנו מסכימים. לכן יש פרקליטות שמבקרת אותם.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
לכן, כשאתה אומר לי משטרה, אני אף פעם לא מתייחס לגוף. הגוף עצמו, כשלעצמו, ברובו המוחלט – גם חברי הכנסת ברובם הם אנשים טובים וישרים, כמו כל עם ישראל. אני מתייחס לפעמים לכשלים בגוף, שאני מבין שאנשים מסוימים – שאני חושב שהם מפוזרים, כמו שאמרתי, בסטטיסטיקות בכל הגופים – הם לא בסדר. בכל גוף חלק מהאנשים הם לא בסדר – אחוז קטן, פרומיל של האחוז, לפעמים, אבל הוא קיים.
לכן אני אומר: יש כאלה 18,000 תיקים. זה אקוויוולנטי בערך ל-25,000 עד 30,000 איש בשנה.
יעל גרמן (יש עתיד):
איך אתה – – – את החוק?
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אסביר. החוק הזה – מה אמרנו? החוק הזה בעצם מאפשר היום לפרקליטות לקבל את ההמלצות מהמשטרה לגבי כל האנשים, כולל כל נבחרי הציבור, כולל כל התיקים, המלווים – הכול. אם פרקליט המדינה, היועץ המשפטי לממשלה, פרקליט המחוז, מבקשים לקבל את ההמלצות, הם יקבלו מה שהם רוצים. זה החוק.
מיקי לוי (יש עתיד):
אבל אין המלצות.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אני אסביר. שנייה.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
זה לא אותו דבר.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
עכשיו הוא מתעקש איתי שזה לא המלצות.
מיקי לוי (יש עתיד):
אבל זה מהותי.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
בסדר, מיקי. אבל דבר אחד אסור לעשות, וזה החוק – חברת הכנסת גרמן, זו מהות החוק כולו: אסור להם לפרסם את זה בציבור ולהכפיש בעצם את האנשים על הדרך. זה כל החוק.
יעל גרמן (יש עתיד):
אין לך את זה כתוב באף משפט בחוק.
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
יש – – – זה רק מילים – – – נו.
יעל גרמן (יש עתיד):
מה לא?
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
סעיף (5) – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
תקשיבי טוב, גברת גרמן.
יעל גרמן (יש עתיד):
– – –
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
לא. סעיף 1(5).
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
חברת הכנסת גרמן.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
זה בדיוק הדבר הנורא בחוק – שאפילו חשודים לא יוכלו לקבל את סיכום החקירה – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
חבר'ה, אתם הולכים לדבר הרבה שעות. יש לך זמן. אני מציע לך: תפני ליועצים המשפטיים, גם של הוועדה, תפני גם לפרקליטות, ותשאלי אותם בשפה שלהם, כמו שאני מסביר, אם זה החוק.
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
זה החוק.
יעל גרמן (יש עתיד):
אבל אנחנו ישבנו על החוק שעות.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אבל אני מסביר לך, חברת הכנסת גרמן.
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
סעיף קטן (5).
יעל גרמן (יש עתיד):
סעיף קטן (5) – – – מעביר אותו – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אבל אני רוצה להתקדם. חברת הכנסת גרמן, אני רוצה להתקדם.
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
את זה הסברתי.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אז אני מסביר. אני אומר לך באופן – – –
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אולי במקום להסביר, פעם תגיד – – –
יהודה גליק (הליכוד):
הוא מסביר. הוא מסביר.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אני רוצה – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
זאת הבעיה שלך. אם אני מסביר, אני לא יודע להמציא מילה אחרת. אני מסביר, גם אם אני אומר לך כל שתי דקות. אני מסביר.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
זו בעיה שלנו שאנחנו לא מבינים?
היו"ר רויטל סויד:
בדיוק. תמצתָ את זה.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
זה תכלית החוק. אבל מה משנה מה החוק אומר? הרי העובדות לא מעניינות אתכם. מה שמעניין אתכם זה לומר שאני מוביל חוקים מושחתים כדי להגן על ראש ממשלה, שזה בכלל לא קשור אליו. בכלל לא חשבתי לרגע שזה בכלל קשור אליו.
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
אז למה היית חייב לעשות את זה בלחץ – –
ציפי לבני (המחנה הציוני):
למה היו צריכים לצאת אנשים לרחובות, עד שמוציאים את נתניהו?
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אגיד לך, ציפי. יש במדינת ישראל מספיק אנשים – – –
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
– – ובלחץ זמן מטורף? למה לחץ זמן?
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אני אסביר. אתן לך את התשובה.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
בוא ותגיד: אני מתרץ.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אני אגיד כזה דבר: אני בפוליטיקה הרבה מאוד שנים – לא בכנסת. אף פעם לא רציתי להגיע למקום הזה. לא הייתה לי שאיפה. את מכירה אותי.
ציפי לבני (המחנה הציוני):
הכרתי אותך אז.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
כן. נפגשת איתי בעבר כמה פעמים, ואפילו עזרתי לך בחלק מהמקרים להיבחר – –
היו"ר רויטל סויד:
אוה, ציפי.
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
ציפי – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
– – כשהיית בליכוד. אני גם חושב שנפגשתי איתך לפני שעברת לקדימה. ערב לפני, במשרד אצלך בתל אביב. היית עם מוטי זקן, אם אני זוכר. לא חשוב. אבל זה בינינו, אני לא מספר. לא חשוב.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
למה? כבר דיברת על זה. בוא נפתח את זה.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
לא חשוב.
קריאה:
למה?
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
לי יש תובנות.
מיקי לוי (יש עתיד):
דבר על ה-200.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
לי יש תובנות – הרי אני בית"רי. אני נולדתי בתוך המציאות הליכודית. אני יודע איך התייחסו אליי, להורים שלי, כשהייתי ילד – בדיוק כמו שהתייחסו אלייך. את יודעת את זה. אני בא משם. אני גם יודע מה עומק השנאה לימין. אני לא חושב שיש סימטריה. אין שנאה בימין, אנחנו לא רוצים. אבל בשמאל יש – – –
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
דודי, אתה מה זה טועה.
יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):
זה כזה הפוך. זה לא הוגן.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
מה שאתה עושה עכשיו – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
דקה. כשאני שומע את גרבוז, שהוא בז למנשקי המזוזות – תביני, זה לא גרבוז.
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
אבל הוא לא אצלנו. מה אתה רוצה מאיתנו?
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
חלק גדול מאוד מאנשי השמאל חושבים כך באמת.
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
מה, אתה ברוך מרזל? אתה לא ברוך מרזל.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
גם בימין, גם הקיצונים לכאורה בימין, זה לא בא משנאה. זה בא מתוך הגנה, מתוך זה שהם חושבים שהצד השני לא מבין אותם מספיק, אבל הימין כתפיסת עולם, כמעט, רואה את עם ישראל כעם ישראל.
ציפי לבני (המחנה הציוני):
תיכנס לפייסבוק שלי, תקרא חלק מהתגובות, ותדבר על שנאה.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אני עכשיו אומר רק מה אני חש כאיש ימין הרבה מאוד שנים. כשאתה שואל אותי מה קורה, אפשר למלא לפחות ארבע פעמים את רוטשילד או אפילו את כל כיכר מלכי ישראל, ולהביא 200,000 איש, ולהפסיד את הבחירות ב-15 מנדטים. מה הקשר? בסוף אני מאמין שהציבור אמור לקבל את ההכרעה, ואני מכבד כל הכרעה. דרך אגב, כשרבין זיכרונו לברכה נבחר, כיבדתי את זה. מעולם לא אמרתי שהוא לא אדם לגיטימי. אף פעם. בגלל שאני בית"רי, כשאני מקבל את ההכרעה – גם אם אני לא אוהב אותה, גם אם היא כואבת לי – אני לא אומר: העם טעה. אין דבר כזה. אני חונכתי על ערכים אחרים. אבל אצלכם זה בא ממקום אחר. עכשיו, אני עושה הכללה. כמובן זה לא כולם.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
זו הכללה מכוערת.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
בוודאי, אבל זה נטוע בשמאל בחלקים לא קטנים. לכן אני אומר: גם בחוק הזה, אני באתי להיטיב עם עם ישראל. דרך אגב, רוב האנשים שנפגעים מהחוקים האלה הם אנשים – את יודעת, יש לי מנהג. אני עוסק הרבה בזכויות אדם. אני, אגב, מבקר בבתי כלא. אתה באת איתי פעם לבית כלא. לפני חודש הייתי בבית כלא. האנשים האלה מאוד מעניינים אותי. אני מוביל עכשיו המון דברים בסוגיית זכויות האסיר. המון. אני עשיתי, לדעתי, לפחות עשרה דיונים, כמעט, בשלוש השנים האחרונות – –
היו"ר רויטל סויד:
סליחה, זה מפריע.
קריאה:
סליחה.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
– – בגלל שזכויות האדם זה דבר שהוא נר לרגליי. אגב, מי שבית"רי מכיר את זה, בגלל שהוא מביא את הילדות שלו, ולא רוצה שיעשו לאחרים את מה שעשו לו.
ציפי לבני (המחנה הציוני):
דווקא מתוך שאני מבינה את מה שאתה אומר, החלק שמדהים אותי – עד כמה מי שעבר את החוויה הזאת מסוגל לעשות אותו דבר לאחרים.
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
לאחרים. בדור הזה.
ציפי לבני (המחנה הציוני):
אני חוויתי את זה איתך שם, ועכשיו זה מה שהשלטון עושה למי שנמצא כאן.
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
בדיוק.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אני לא יודע מה זה שלטון.
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
חברים שלך.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אני באתי עם כמה הצעות.
ציפי לבני (המחנה הציוני):
אני לא מדברת עליך אישית.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אני לא דובר עכשיו של כל – – –
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
של מירי רגב?
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אני מדבר על החוק. אני באתי עם זה מהבית. יש לי סדרת חוקים שאני עברתי בחיי באופן אישי, חבריי, והסתכלתי על מה שקורה בעם ישראל וחשבתי שהם דורשים תיקון, דורשים תיקון, בגלל – וזה טבע הדברים – שכשאתה רואה שהמערכת עובדת והיא טועה, צריך לתקן. אחרת נגיע – אם הסטייה תלך ותתרחב – למקומות שאנחנו לא רוצים להגיע. משם אני בא. זאת ההצעה שלי. אבל לקחו אותה למקום לא נכון, כי הכניסו את השיקול הפוליטי: מה, זה יכול לעזור לראש הממשלה נתניהו? חס ושלום. אני טוען בכל נושא שראש הממשלה הוא לא אקסטרה אזרח, למרות שהוא ראש הממשלה וצריך לכבד אותו כמנהיג. זה גם כבוד שצריך לתת למנהיג, לא לו – –
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
לממלכה.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
– – אלא לממלכה.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
נכון, אבל קודם כול דוגמה אישית. אם הוא היה נותן דוגמה אישית, אולי אפשר היה לכבד אותו.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
דקה, אבל אני רוצה לסיים. אבל ודאי וודאי הוא לא פחות מכל אזרח אחר. יש לנו שיטה שאנחנו, את המנהיגים שלנו, כמעט באופן שיטתי, בעיקר בעשורים האחרונים – לא משנה כרגע מאיפה זה בא – אוהבים להשפיל, אוהבים לגלגל בזפת ובנוצות. לא יודע למה. את יודעת מה? אני חושב על זה המון, ואני לא מבין למה זה קורה לנו.
היו"ר רויטל סויד:
גם את נשיא המדינה צריך לכבד?
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
כל מנהיג.
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
מה עשיתם לאולמרט? זוכר?
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
כל מנהיג.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
גם אם הוא הורשע כמו אולמרט וגם אם הוא אנס כמו קצב?
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
ישראל היום, יום-יום?
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
קודם כול, שייתן דוגמה אישית: שינהג בצניעות, שלא יקבל מתנות. קודם כול, לפני הכול, בלי קשר לשחיתות.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
שנייה, אספר לך. אהוד אולמרט היה הבוס שלי עשר שנים. זה אדם שעד היום אני מאוד אוהב, למרות שהצטערתי מאוד שהוא עבר לקדימה. אבל עד היום אני בקשר איתו, כי אני אוהב אותו כבן אדם. לא קשור. אני מעולם לא מבזה אנשים כשלא צריך. זה לא המשימה שלי, גם לא האופי שלי. החוק הזה בא להגן על אזרחי מדינת ישראל – כך אני רואה את זה. אני לא הסתכלתי אם זה עוזר לזה או לזה. זה לא עניין אותי.
אגב, תחשוב, בוז'י, כל שנה – כמעט 30,000 איש; ב-20 שנה זה חצי מיליון איש. תבין טוב, כמעט אין בית שאין בו מת. זה לא הגיוני. אני שואל את עצמי: וההמלצה, למה עוזרת? לכלום. להפך. אני אומר לך: הפרקליטות לא רוצה את ההמלצה הזאת. זה מסנדל אותה. זה מעמיד אותה באור מביך.
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
למה פרקליט המדינה – – –
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
למה פרקליט המדינה והיועץ לא אמרו את זה בדיוני הוועדה?
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
עוד מעט אני אספר לך.
מיקי לוי (יש עתיד):
אליקים רובינשטיין – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
לא רק אליקים. אני אסכם.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אתה טוען שהעובדות לא מפריעות לנו. בסוף אתה סותר את כל העובדות.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אתה יודע מה, אלי? הטלפון שלי שם על המדף. אם תוכל להביא לי אותו, אצטט להם מי אמר מה ולמה. אני אעשה לכם טריוויה ואספר לכם מי בעצם תמך בחוק הזה, ביקש לחוקק אותו. אתם לא תאמינו, אתם פשוט לא תאמינו כמה אנשים – פשוט הכנתי לי את זה כדי לספר לכם – בגלל שהחוק הוא נכון. אתם הייתם תומכים בו במאה אחוז, מובילים אותו אפילו, אבל ברגע שהוא יכול לעזור לראש הממשלה נתניהו – גם בהווה אמינא כזאת או אחרת – באותו רגע הוא מקבל תפנית. זה לא משנה אם גם נעצור חצי מדינה, נאסור שלושה רבעים על לא עוול בכפם; כל עוד ראש הממשלה אחד מהם – יכול להיות – אנחנו לא מוותרים. לכן, באמת צר לי וכואב לי, לאן לקחתם את החוק. ההם עכשיו ברוטשילד, הרי הם לא בקיאים בפרטים. אפילו חברת הכנסת גרמן לא הכירה את החוק, למרות שישבה בוועדה.
יעל גרמן (יש עתיד):
– – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
יכול להיות. יכול להיות שאני מחוקק את החוק – – –
יעל גרמן (יש עתיד):
אני חושבת שאתה לא מבין את החוק. אשמח להסביר לך אחר כך למה מה שאתה אומר פשוט לא נכון.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
הכול בסדר, אבל הצעתי לך, חברת הכנסת גרמן – – –
יעל גרמן (יש עתיד):
ביקשתי ממך שתקשיב לי.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
לא. הצעתי לך: עד מחר או עד מוחרתיים, תתייעצי עם היועצים המשפטיים של הוועדה שלנו, שיסכמו לך, מה שנקרא, בראשי פרקים של אדם כמוני, שהוא לא משפטן, לא מכיר את כל המילים המשפטיות, אלא ברמה העקרונית מה החוק אומר, ואז תשמעי ותראי.
עכשיו אספר לכם משהו. אני מקריא לכם עכשיו מתוך כתבה שהייתה לא מזמן באחד העיתונים. רוני אלשיך המפכ"ל אומר לגלובס – לפחות אני מצטט מהכתוב – ב-11 בינואר 2016, מייד לאחר שהוא נבחר – שומע, בוז'י? הוא אומר: "אלשיך שוקל לא להמליץ יותר לפרקליטות על הגשת כתבי אישום". הרי לך, מיקי לוי. הרי הנוסח של ההמלצה הזאת, שאתה אומר שהם כותבים רק סיכום. זה נוסח שבזמנו קבע כבר עוזי לנדאו. כשאלשיך נכנס לתפקיד, זה היה הנוסח.
מיקי לוי (יש עתיד):
הייתי שם.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
תן לי. כשהוא אומר לא להמליץ – הוא מתכוון למה שקורה היום.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
לא נכון.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
תן לי. הרי כשאלשיך נבחר לתפקיד שלו, זאת הייתה המציאות המשטרתית. אספר לך משהו. כשאני דיברתי על זה, דוברת המשטרה אמרה – אני לא זוכר את הניסוח – משהו כמו שאני אדם בור ועם הארץ, לא מבין, כי כבר ארבע שנים המשטרה בכלל לא ממליצה.
מיקי לוי (יש עתיד):
אסור היה לה להגיד את זה.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
לא משנה. אמרה. אבל מה היא טענה? עזוב איך היא כינתה אותי כיושב-ראש ועדת הפנים. עזוב את זה עכשיו. היא אמרה: כבר ארבע שנים. היא טעתה – זה יותר מארבע שנים.
מיקי לוי (יש עתיד):
10, 12.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
יופי. אבל אלשיך הרי אמר את זה ב-11 בינואר 2016. הוא נכנס לתפקידו כמדומני ב-2015, נכון, רויטל? משהו כזה. כבר שנתיים פלוס.
היו"ר רויטל סויד:
שנתיים.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אז אם אנחנו ב-2017 – סוף 2015. הוא אמר בתחילת 2016, חודש אחרי שנכנס לתפקיד: אני שוקל לא להמליץ יותר. כלומר הוא לקח את המצב היום והתייחס אליו. הוא אמר: אני שוקל לא להמליץ. הוא החליט. לא אני אמרתי, הוא אמר. הוא אמר שני דברים – – –
היו"ר רויטל סויד:
אבל אתה יודע למה הוא התכוון – על הגשת כתב אישום.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
לא. אמרתי – הוא מתכוון – הרי המשטרה כבר עשר שנים לא ממליצה להגיש כתב אישום.
היו"ר רויטל סויד:
נכון. זה מה – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
הרי אם כך, מה יש לו? הם לא ממליצים. מה הוא אומר את זה? הוא דיבר על המציאות הנוכחית.
הלאה. שי ניצן, פרקליט המדינה, מסכים עם המפכ"ל. הוא אומר בגלובס באותו ריאיון שאין צורך בהמלצת המשטרה. הוא אומר. אמשיך: יהודה וינשטיין, היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, מסכים עם המפכ"ל – כל זה, אגב, מגלובס, ב-11בינואר 2016 – שאין צורך בהמלצות המשטרה. כמובן, איילת שקד בפורום סבן – לא צריך לומר, כי תגידו שהיא – ליאת בן-ארי שווקי, פרקליטת מחוז תל אביב, לדעתה אין מקום שהמשטרה תמליץ אם להעמיד לדין, ועליה להסתפק בסיכום. הלאה. פרופ' דניאל פרידמן, שר המשפטים לשעבר: אם מדובר בסיכום התיק, זה בסדר, אבל המלצות להעמיד לא צריך. עו"ד חיים צדוק.
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
הלך לעולמו.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
נכון, אבל אישיות משפטית דגולה, איש מדהים, היה גם שר המשטרה, אם אני לא טועה, ומשפטן דגול, כותב בידיעות אחרונות, 2 באוקטובר 2000 – אני מצטט: על המשטרה לחדול מללוות דוח חקירה בהמלצות להעמיד לדין. תפקיד המשטרה ומומחיותה הם בחקירות חשדות למעשים פליליים. הדוח שלה חייב לפרט מה החשדות שנחקרו ומה העובדות שהיא העלתה בחקירה. האם הראיות מצדיקות העמדה לדין פלילי והאם ראיה מסוימת התיישנה – אלה שאלות משפטיות לתביעה ולא למשטרה. אגב, אני כאילו, אתה יודע – – –
היו"ר רויטל סויד:
שים לב מה הוא אומר שכן. את העובדות הוא אומר שכן.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
ודאי.
היו"ר רויטל סויד:
ועוד. אבל זה בדיוק מה שהם אומרים.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
האם עבירה מסוימת התיישנה, אם הראיות מצדיקות העמדה לדין או אם עבירה מסוימת התיישנה – אלה שאלות משפטיות לתביעה ולא למשטרה. הרי זה בדיוק מה שאני טענתי. אגב, כשאני ראיתי את זה – כיוונתי לדעת גדולים, הבנתי. גבריאל בך, שופט בית המשפט העליון, אמר: "אני מנעתי בתקופתי מפרקליט המדינה את המוסד" של ההמלצות המשטרתיות; "בזמני ביקשתי מהמשטרה להביא לידיעתי את ההתרשמות שלהם מהעדים שהם חקרו" – זה מה שאמרנו בוועדה שצריך לעשות – "את הספקות שהתעוררו בחקירה" – גם את זה הם צריכים לכתוב, בוודאי. "אבל בסופו של דבר רציתי" שהמשטרה תביא רק את עובדות המקרה. "מה שלא רציתי מהמשטרה, שזה לא חלק מתפקידה, הוא המלצה", וזה התפקיד של היועץ המשפטי ושל הפרקליטות – לשקול את הנושאים האלה. את זה הוא אמר בריאיון ל"פרקליטים" משנת 2002. וכן הלאה. אני יכול להקריא לכם מה אמר פרופ' רובינשטיין – – –
יעל גרמן (יש עתיד):
אם כך, החוק לא עומד.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אבל הסברתי. חזרת על זה ארבע פעמים. אמרתי לך, הגב' גרמן, לדעתי את לא מבינה את החוק, והמלצתי לך שמחר – לא עכשיו – תבואי ליועצים המשפטיים של ועדת הפנים.
יעל גרמן (יש עתיד):
תסתכל על זה – סעיף (יא)(2).
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
יש לי הצניעות לומר שאני – הרי לא ניסחתי את הניסוח המשפטי, לכן, יש לי הצניעות להבין שיש אנשים שבנושאים האלה טובים ממני.
יעל גרמן (יש עתיד):
אם אדם הדיוט לא מבין את זה, אולי משהו לא בסדר.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אבל חברת הכנסת גרמן, תראי, אני לא עורך דין ואני לא ניסחתי את ההצעה. אני גם לא מתיימר לנסח הצעות. אני בא בדרך כלל ליועץ משפטי ואומר לו: את הרעיון הזה אני מבקש שתנסח לי. זה לא התחום שלי. אני כלכלן במקצועי הרבה שנים. אם תרצי שאכין לך דוח כלכלי, ניתוח כלכלי – זה המקצוע שלי. אני לא עוסק בדברים שאני לא מבין, אז באתי. זו המהות של החקיקה שביקשתי.
דרך אגב, אני מספר לך, ישבתי עם הפרקליטות. מעבר לוועדה שאת רואה, אני יושב עשרות שעות לבד עם גורמים מקצועיים אצלי בחדר, ואנחנו מלבנים כל דבר ודבר. הרי כשאני בא – ושאלת אותי: למה אתה משנה? כי ישבתי איתם והבנתי שצודקים, אז אנחנו משנים. דרך אגב, התחלנו בחוק א', יצאנו בחוק ת'. למה? כי היה צריך ככה. אני מקבל את התובנה; בן אדם מסביר, אני חושב שהוא צודק – משנים. זה התפקיד שלנו. מעולם לא באתי מקובע לאף נושא. לכן, אני מסביר לך, זה החוק.
אני יכול להקריא לכם עוד הרבה מאוד אנשים בעלי שיעור קומה, שאתם אוחזים מהם, שהמליצו על החוק הזה.
אני רוצה לספר לכם, כשהגשנו את החוק, כאב לי דווקא על היועץ המשפטי לממשלה. בהתחלה, דרך אגב, הוא אמר: אני לא נגד. אני יודע שהוא לא נגד החוק בתוך-תוכו. אספר לכם למה – כי מר מנדלבליט עבר את החוויה הזאת. הוא אישית עבר אותה. מי שעובר אותה לא שוכח את זה כל חייו; גם בגיל 90, תדבר איתו על זה, הוא מתרגז, אתה רואה, הגוף שלו מגיב בעצבנות.
יעל גרמן (יש עתיד):
– – –
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
יש עוד אנשים שעברו את זה וחושבים שזה צריך להיות.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
שנייה. דקה.
יעל גרמן (יש עתיד):
– – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
תזכרו את הכותרת הראשונה שהייתה בעיתון, כשהגשנו. הוא התנגד לחוק הצרפתי ואמר שאין לו בעיה כל כך עם – – –
יעל גרמן (יש עתיד):
הוא התנגד לשני החוקים.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
שנייה. וזאת באמת המציאות. אני אמרתי: למנדלבליט הייתה סייעתא דשמיא. אגיד לכם גם למה. המשטרה, אגב, בסיפור של מנדלבליט, היא המליצה להעמיד אותו לדין – איש ישר, איש הגון, אלא מאי, אם הוא לא היה מועמד לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה – אספר לכם מה היה התהליך.
יעל גרמן (יש עתיד):
נובמבר 2017.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
חברת הכנסת גרמן, תני לי רק שנייה להתקדם. אנחנו מדברים על ההתחלה. הרי הייתה פה אסקלציה. זה מה שאמרתי – שאני מסביר לכם איפה הוא התחיל ואיפה גמרנו. נכון שאחרי זה, זאת הייתה הגרסה של זה.
יעל גרמן (יש עתיד):
הוא אומר – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
מה המזל שלו? יש לו מזל ויש לו סייעתא דשמיא. אם הוא היה אמור להיות יועץ משפטי, למשל, בחברת רכבת ישראל, רבותיי, הוא לא היה יועץ משפטי; הוא היה יושב בבית היום. היו מתחילים תהליך, הוא היה מחכה על הקו שלוש-ארבע שנים, ובינתיים היו לוקחים יועץ משפטי אחר. הוא כבר היה הולך עם הסטמפה על הראש עד שהפרקליטות הייתה מחליטה לסגור לו את התיק. האדם היה הולך לבית הכנסת, אנשים היו מסתכלים עליו ככה, בחצי עין, חושבים שהוא שלושת רבעי עבריין כזה, והילדים שלו. ואף אחד גם לא היה מעסיק אותו, אגב. הוא לא היה לא בשמיים ולא בארץ. הוא לא חלב לא בשר. הוא תלוי, תלוי ועומד לחסדים, שנתיים, שלוש, ארבע – כמה שיוצא. איך אמר נשיא המדינה – – –
ציפי לבני (המחנה הציוני):
המשטרה מחליטה, לא?
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
שנייה. אסביר מה חשוב פה, בסיפור הזה. אספר לך, ציפי, את האמת, מה קרה לנו.
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
אתה מתכון לנאום הרבה זמן?
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
כן, עד שתבין את החוק. עד שתגיד: דודי, ואללה, מסכים איתך.
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
אין בעיה. רק תגיד את זה.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
מה אכפת לך? אגב, בוז'י – – –
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
רציתי לדבר איתך, אבל אם אתה לא רוצה, בסדר.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
בוז'י, אני מדבר באמת מנהמת ליבי. אני מסביר לכם באמת. זה כואב לי.
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
תן גם לנו.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אתם תדברו, אל תדאג.
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
תן לענות.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אתה תעלה. אם אתה רוצה פינג-פונג – אתה תעלה, אני אחרי זה אעלה, אענה לך – אין בעיה. אבל אני הרי מדבר כאן ואתם אחרי זה עולים ברצף, אני שומע אתכם.
יהודה גליק (הליכוד):
– – – לפני שלושת רבעי שעה הוא כתב שעוד חמש דקות הוא עולה לדבר – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
זאת הבעיה עכשיו? אז תגיד.
יעל גרמן (יש עתיד):
עלית ואמרת שאתה מתכוון לדבר בקיצור.
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
לא בגלל זה – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
את צודקת. על זה אני מתנצל. כי חברת הכנסת גרמן, הרגשתי שבאמת את לא מבינה את החוק, לכן אמרתי שאני אסביר אותו.
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
אתה רק רוצה לריב איתה.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
לכן, אני אומר כזה דבר. אני אז נפגשתי עם נשיא המדינה. אגב, אני זוכר – נפגשתי איתו. מינו אותו לשר התקשורת. אגב, נשיא המדינה הוא חבר שלי, אישי, הרבה שנים. גם אם יש לי איתו מחלוקות, אני אוהב אותו. גם כשהוא היה בקטע הפוליטי בתוך הליכוד, תמיד הייתי לימינו. אספר לכם. כשהוא אמר את המשפט: מי יחזיר לי את השנים האלה – אני הרגשתי אותו. זה כאב לי, כי ידעתי שהוא צודק. אף אחד לא יחזיר לך. אף אחד. אי-אפשר. החיים עברו להם. אי-אפשר לעשות restart. לא חוזרים אחורה, ואף אחד לא יחזיר לך את זה, אתה צודק, לא את הבושה, לא את שברון הלב, בעיקר של הילדים, של האישה, של המשפחה. את זה אי-אפשר להחזיר. יש אנשים שמתפרקים מזה. אתה, המזל שלך, אדוני נשיא המדינה, שאתה היית חזק אז. עברת את זה. גם, בסופו של דבר, מינו אותך לשר התקשורת, לא נשארת בלי כלום. אבל אם מר מנדלבליט לא היה אמור להיות היועץ המשפטי לממשלה, כך שהמערכת נדרכה וקיבלה החלטה תוך כמה שבועות בודדים – לא בגללו ברמה האישית אלא בגלל התפקיד היו צריכים להכריע – רבותיי, היה עובר את ייסורי הגיהינום כמו כל אזרח רגיל שנקלע לסיטואציה הזאת.
יעל גרמן (יש עתיד):
– – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
שנייה, דקה. לכן, בהתחלה הוא לא גילה התנגדות לחוק, אבל זה כוחה של המערכת.
יעל גרמן (יש עתיד):
– – – מקצועית.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
מסיבות – תסמכו עליי. הקראתי לכם גם את המציאות האמיתית. הקראתי לכם גם מה אנשים היום בפרקליטות – הקראתי לכם מה שי ניצן אמר. לא אני – הוא אמר. הקראתי לכם מה המפכ"ל אמר. לא אני. אבל אז זה בא על רקע נקי, לא בקטע של חקירה של ראש ממשלה אלא בקטע מקצועי, כמו שאני באתי עם החוק. הרי אני באתי איתו מהבית ככה. אני הסכמתי איתם והם הסכימו איתי באותה נקודת מוצא, אלא מה השתבש? ברגע שחקירת ראש הממשלה נכנסה לתוך המגרש, כל המציאות השתבשה. על זה יש לי מחלוקת איתך. אם את אומרת נכון, אני שמח, ואסביר לך מה ההפרעה שלי.
החוק הזה הוא חוק של זכויות יסוד, כבוד האדם. היום המציאות נוגדת את חוק-יסוד: כבוד האדם. הרי חוק-יסוד: כבוד האדם בא לעגן מציאות טבעית. כבוד האדם – מעצם זה שנולדת, צריך לכבד אותך. אתה בן אדם. היום אנחנו מכבדים אפילו חיות. לכן כבוד האדם בעצם, קודם כול, גם אם יש חוק אחר שמאפשר את זה, אני חושב שכבוד האדם – חוק-היסוד הזה אמור בעצם לעצור ולהגיד: אדוני, אתם עוברים על חוק-יסוד. הוא גובר על כל חוק אחר – לא יכול להיות – שאין בו תועלת לשום דבר ועניין, גם לשיטתם.
איך אמר לי אחד מקציני המשטרה הבכירים: אבל איזה מוטיבציה תהיה לחוקרים? אגב, זה האירוע. אני מספר לכם, אמיתי. המשטרה אומרת: רק רגע, אנחנו עושים את העבודה השחורה. מי יודע שאנחנו עושים אם אנחנו לא ממליצים ולא מגיעים לתקשורת ולא מדברים? מי יודע? הפרקליטות תבוא בסוף, מה פתאום? זה המאבק האמיתי. הלכה למעשה, זה הסיפור. כשאתה מקלף את כל זה, מבין את ההיגיון, שומע אותם, שומע גם בין השורות, אתה מבין מה קורה, מה המציאות. שי ניצן באמת לא רוצה את זה. הרי אם הוא סוגר 80% מההמלצות שלהם, שהם ממליצים לו, הם מעמידים אותו באור מגוחך. לכאורה, מה המשטרה אומרת לציבור? חבר'ה, אנחנו תפסנו את הגנבים והם משחררים לכם אותם כל היום. עכשיו, הוא איש מקצוע, האנשים שלו הם אנשי מקצוע מהמעלה הראשונה – בתחום שלהם; הם לא יודעים לחקור, אבל הם יודעים לנתח עובדות משפטיות – לכן הוא לא צריך שום עצה מאף אחד. אני מניח שפרופסור למשפטים לא צריך עצה משפטית ברמה המקצועית הבסיסית מסטודנט שנה ג' או שנה ד' או ממישהו שמסיים תואר ראשון. זו העבודה שלו. לכן, זאת חלוקת העבודה שאני רואה. זאת המציאות האמיתית, ואני באתי להגן עליה.
עכשיו, אני מסתכל על כלל אזרחי מדינת ישראל. שמעתי על כמעט 25,000 עד 30,000 תיקים כל שנה. גם ראש הממשלה, יש לו זכויות, הוא בן אדם. חלק מהאנשים חושבים שהוא לא בן אדם. אני חושב שכן. הוא בן אדם כמוני, כמוך, כמו כולם. מתוקף זה שהוא אדם, יש לו זכויות אדם, וזה חלק מזכויות האדם. דינו – כמו כל אזרח. איך אמרתי? אז מה, אם מחר נעלה את קצבת הזקנה, לא נעלה לו, כי יכול להיות שהוא זכאי גם לאיזושהי העלאה? מחר נוריד את הביטוח הלאומי, אז בגלל שהוא יכול לזכות אז לא – – –
ציפי לבני (המחנה הציוני):
שום אדם לא יכול לארגן לעצמו חוקים.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
שנייה. אני הבאתי את החוק. אני. זה לא קשור לראש הממשלה. אני באתי מזווית אחרת והסברתי.
מיקי לוי (יש עתיד):
אז למה המהירות המטורפת?
ציפי לבני (המחנה הציוני):
למה המהירות, הדורסנות – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אני אגיד לך. בזה שראש הממשלה בא וביקש להחריג את עצמו – ראיתי בזה פגיעה קשה מאוד בממלכה. אני ראיתי בזה פגיעה קשה. אספר לך. אני לא חושב שראש הממשלה, כמו שאמרתי קודם, צריך לקבל איזושהי הנחה. ודאי לא צריך לרמוס אותו, בגלל שהוא לא כמו כל אזרח – –
מיקי לוי (יש עתיד):
אבל אין חוקים רטרואקטיביים.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
– – ברגל גסה. זה לא. לא בעולם המונחים שלי. אגב, ראש הממשלה, כמו כל אזרח במדינת ישראל, לא צריך לגלגל אותו סתם ולהשפיל אותו סתם. למה? עכשיו החוק הוא פרסונלי.
יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):
איך? הוא לא היה קודם.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
איך? החרגנו אותו. הוא בעצם פרסונלי היום.
מיקי לוי (יש עתיד):
אין חוק רטרואקטיבי.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
גם הקטע הרטרואקטיבי. הרי מיקי צועק שני דברים. בא הייעוץ המשפטי של הוועדה – זה לא אני, זה לא ליכוד; הייעוץ המשפטי, הגב' מירי שור, ותיקה פה, הרבה שנים. הם טענו: פרסונלי, והם טענו: רטרואקטיבי. לא אני. ענו להם מהייעוץ המשפטי.
יעל גרמן (יש עתיד):
באיזה חוק?
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אמרתי, בוורסיה הקודמת. אמרו להם: רבותיי, זה לא פרסונלי ולא רטרואקטיבי. אין דבר כזה. הם אמרו להם, בוורסיה הראשונה. לכן אני אומר שאתם לא נותנים לעובדות – חלק מהאנשים לדעתי לא מכירים את העובדות, באמת, כי הם לא קוראים את החוק. הם באים מלמעלה, קראו את זה בעיתון. אגב, ידיעות אחרונות, מה שיש בעיתון – בעיתון פשוט התחילו לגלגל: אחד התחיל לדבר על זה, השני שמע אותו, כבר הוסיף עוד 10%, השלישי ככה, וכולם כבר מדברים על החוק. לא קראו אותו, לא ראו אותו בכלל. אני אומר לכם: אני מוכן לשלוח לכם את הפרוטוקולים של הוועדה. נשאלה השאלה הזאת בוועדה, והייעוץ המשפטי של הוועדה – לא שלי – אמר להם: רבותיי, החוק הוא לא פרסונלי – בוורסיה הקודמת – והוא לא רטרואקטיבי. כל חוק במדינת ישראל נכנס לתחולתו מרגע שהוא נחקק. לכן, בגדול, אני אומר, אני הודף את כל הטענות שלכם, כי באמת, זה אתם שלא נותנים לעובדות לבלבל אתכם, לרוב. ומה שמפריע לי זה שאתם משווקים לציבור שקר באופן שיטתי וכל הזמן. החוק הזה בא לעזור לציבור.
אגב, רוב האנשים שיושבים בבתי הסוהר וגם נעצרים על ידי משטרת ישראל – אני אספר לכם – רובם המכריע לא באים מצפון תל אביב. רובם המכריע אנשים קשי יום. אני הולך לבקר אותם בבתי הסוהר, אני רואה אותם. רובכם לא באים איתי בכלל. זה לא מעניין אתכם. אני, זו האוכלוסייה שמעניינת אותי. אולי אתכם היא לא מעניינת – היא לא מצביעה לכם ברובה – אבל אותי היא מעניינת, לא כי היא מצביעה אלא כי אותי מעניינות זכויות אדם. לא מעניין אותי אם זה ערבי, אם זה יהודי, צ'רקסי או נוצרי. זה לא מעניין אותי. אני לא בא משם. אבל אתכם זה לא מעניין. למה? אני אגיד לכם: בגלל שזה יכול, שמא, לעזור לעוד אזרח במדינת ישראל, אחד מתוך עשרות אלפים, וקוראים לו בנימין נתניהו. זה החשש שלכם. ומאותו רגע אתם שמים את העובדות בצד. אתם באים וקוראים לו מושחת, מושחת, מושחת, מבוקר ועד לילה, לא כי אתם באמת מאמינים בזה – את האמת אתם יודעים: אתם התחלתם תעמולה באמצעות התקשורת, שרובה שמאלנית, והיא מכוונת אתכם ואתם מכוונים אותה.
בסוף האנשים הרי לא קוראים את העובדות. הם לא מכירים את העובדות. אני גם לא מצפה שהם יקראו את החוק, אבל הם קראו בעיתון. הם שמעו ברדיו. אז כשהם שומעים את לפיד ואותך ואת מיקי, הם לוקחים את זה כאילו זו עובדה, בלי קשר. והכול שקר. ופתאום הבנתי, בסיפור הזה, שיש פה שקר אחד גדול. תעשייתי. צבא גדול שותף בעניין הזה. כולם יודעים שהם משקרים, כדי לשווק לציבור משהו אחר. למה? הסיפור הוא נתניהו. זה הסיפור שלנו. אנחנו חייבים להפיל את ראש הממשלה נתניהו, והכול כשר. משקרים, מרמים, מתחמנים. מה זה משנה? המטרה מקדשת את כל האמצעים, רבותיי. זה מה שקורה כאן, וזה מה שכאב לי. לא אכפת לכם שיכפישו 30, 40, 50 – מיליון איש במדינה; מה זה משנה? כל עוד אחד מהם זה נתניהו ועל הדרך אנחנו יכולים להפיל אותו, הכול כשר, למה לא?
היו"ר רויטל סויד:
חבר הכנסת אמסלם, אולי תמשיך עם ה-18,000. על כמה מתוכם יחול החוק הזה?
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
הסברתי – על כולם.
היו"ר רויטל סויד:
לא נכון.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אבל אני מסביר.
היו"ר רויטל סויד:
אבל רק על מי שיש לו פרקליט מלווה.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אבל אני מסביר לך שוב.
היו"ר רויטל סויד:
אבל לא 18,000. מה פתאום? זה לא נכון.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
כל ה-18,000. אני אסביר לך איך זה עובד. שאלת. נניח שיש עכשיו עובד עירייה.
היו"ר רויטל סויד:
לא, דבר על הנתונים. מתוך ה-18,000 האלה, על כמה יש פרקליט מלווה? הוא אמר – בין 200 ל-400.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
קודם כול, אגב, בדרך כלל היושב-ראש לא משתתף בדיון, אבל אתן לך.
היו"ר רויטל סויד:
אני חושבת שבשעה 04:00 אנחנו יכולים להרגיש קצת יותר חופשיים.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אז אתן לך. אגב, פרקליט מלווה זה לא צ'ופר. אף אחד לא רוצה פרקליט מלווה.
היו"ר רויטל סויד:
נכון, אבל החוק חל על הפרקליט המלווה – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
לא, רויטל, אספר לך מה עשינו בחוק.
היו"ר רויטל סויד:
אני קוראת אותו.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
החוק אומר כזה דבר: כל המלצה שפרקליט המדינה, היועץ המשפטי לממשלה, ירצה לקבל מתיקים של פרקליטים מלווים – יקבל. אני אומר לך שכל התיקים שפרקליט מלווה מבקש, הוא יקבל. את כולם הוא יבקש. יש 200 כאלה? הוא יקבל.
היו"ר רויטל סויד:
אז יפה. אז החוק חל על 200 איש.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
שנייה. בנוסף, הוא יקבל את כל – – –
מיקי לוי (יש עתיד):
רויטל, הפרסום – על כולם, וההמלצות – על 200.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
לא.
היו"ר רויטל סויד:
לא, ההמלצות על 200.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אבל אני אספר לך. לא.
היו"ר רויטל סויד:
המלצות לסגירה?
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
את רוצה לדבר איתו? אני עכשיו נותן לך את הנתונים. החוק כך אומר. זה מה שסיכמנו, זה בעצם החוק. כיום פרקליט המדינה, היועץ המשפטי לממשלה, פרקליט המחוז, יכולים לקבל את כל ההמלצות לגבי כל התיקים, עם פרקליט מלווה ובלי. זה מה שיקרה בפועל. הם יקבלו את כולם, בסדר? יהיה אסור לפרסם את כולם. הסיפור בחוק הוא הפרסום, בכלל. הם יקבלו את כל ההמלצות.
היו"ר רויטל סויד:
ברור שזה הסיפור.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
כל ה-18,000 נמצאים בפנים. עכשיו אספר לך איך זה עובד. עובד ציבור – נניח סתם גנן בעיריית ירושלים, גנן בעירייה כלשהי, לא חשוב – המשטרה המליצה להעמיד אותו לדין. בסוף הם שולחים מכתב. ברגע שזה קורה, מתחיל הליך משמעתי מולו. זה לא רק ה-200 שהם מספרים; כולם. אם יש לך חנות מכולת, אז אתה לא מעניין אף אחד, אז לכאורה רק בבית הכנסת שלך יודעים, בשכונה שלך.
היו"ר רויטל סויד:
דבר על המספרים.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אז אני מסביר, ה-18,000, בכולם יהיה אסור, ובכולם בסופו של דבר פרקליט המדינה והיועץ המשפטי לממשלה, ברגע שהם יבקשו גם את זה, הם יקבלו כל מה שהם רוצים. אין על זה מחלוקת בכלל. והם לא צריכים את ההמלצות, אני אומר לך. אבל זה – כי יצא כאן – אמרנו: בסדר, שיעבירו את ההמלצות. אלא מה הפריע למשטרה? הפרסום. למה הפרסום מפריע לה? כי אמרתי לכם – כי הסיפור הוא הקרדיט.
היו"ר רויטל סויד:
אבל רק סעיף (יא)(3): רק משניהלה המשטרה חקירה בליווי פרקליט – רק בזה "היא תעבירו ללא עמדה בכתב לעניין מכלול התשתית הראייתית". רק עליהם.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
לא. הסברתי.
היו"ר רויטל סויד:
שזה ה-200 תיקים.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אבל אמרנו ותיקנו את זה. אמרנו: אם פרקליט המדינה והיועץ המשפטי – – –
היו"ר רויטל סויד:
בסדר.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
לא הבנת.
היו"ר רויטל סויד:
במהות – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
מה הרעיון של פרקליט? שיש פרקליט. כאילו הפרקליטות כבר נמצאת בתיק.
היו"ר רויטל סויד:
למעשה לא יהיו המלצות?
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
יהיו.
היו"ר רויטל סויד:
רק ב-200 תיקים?
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
לא. למעשה, פרקליט המדינה תמיד יבקש. הרי לכאורה הוא תמיד יבקש את ההמלצות, והוא יקבל. הרי עד לפני התיקון הוא לא היה יכול. עכשיו אמרנו: גם הוא, פרקליט המדינה, וגם פרקליט המחוז.
היו"ר רויטל סויד:
אתה מסכים איתי שבסוף חוק ההמלצות, שזה לא יועבר עם המלצה על תשתית ראייתית, יהיה רק על אותם 200 תיקים שבהם פרקליט מלווה?
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
לא, אבל אני מסביר.
היו"ר רויטל סויד:
אבל תקרא את הסעיף.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
עזבי. אני רוצה להתקדם.
היו"ר רויטל סויד:
תקרא את סעיף (יא)(3).
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אני מסביר הלכה למעשה. הרי בסוף – – –
מיקי לוי (יש עתיד):
את זה גם הייעוץ המשפטי של הוועדה אמר.
היו"ר רויטל סויד:
זה ברור. זה כתוב.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אבל אני מסביר מה קרה פה. אנחנו בעצם עיקרנו את העניין. הרי בסוף מה הרעיון עם הפרקליט המלווה? לא לתת הנחה לאותו אדם שיש לו פרקליט מלווה, אלא הפרקליטות כבר נמצאת בתיק, היא לא צריכה כלום. אבל באה הטענה של ה-200, וכאילו עכשיו אנשים מובחרים, אז אמרנו: מה הבעיה? גם את זה הוא יקבל, אם יבקש. אם הוא לא צריך – לא יקבל. ממילא החזקה עלינו, אם פרקליט המדינה צריך, ואם היועץ המשפטי צריך – לפני כן זה היה שהוא לא יעביר בכלל, גם אם צריך. זה בעצם התיקון שעשינו.
הרי ממילא מי שמוביל את הסיפור הזה זה מינימום פרקליט מחוז – את מסכימה איתי, כן? אז הוא יבקש – יקבל. לכן, בעצם, הלכה למעשה כולם מומלצים. זה ההלכה למעשה, השורה התחתונה, אבל מה – כולם לא מפורסמים. זה החוק, אגב.
היו"ר רויטל סויד:
נכון. כל מה שהיה צריך לעשות – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
לכן, אמרתי, אתם לא נותנים לעובדות לבלבל אתכם. אתם תגידו שאנחנו מושחתים, אבל החוק באמת בא להגן על אזרחי מדינת ישראל, בעיקר המוחלשים, שלא מעניינים את האגף הזה כאן.
מיקי לוי (יש עתיד):
למוחלשים אין שום פרסום.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אז הסברתי – לא יהיה פרסום. היום יש.
מיקי לוי (יש עתיד):
אין.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אבל הסברתי לך.
היו"ר רויטל סויד:
אז למה לא עשית רק שלא יהיה על כולם וגמרנו?
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
זה החוק.
היו"ר רויטל סויד:
למה לא הסכמתם לעשות?
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
הסברתי. זה החוק.
היו"ר רויטל סויד:
למה החוק ככה?
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
כי האבולוציה שלו התפתחה אחרת. הרי מה קרה? למה הכנסנו את חוסר ההמלצה? עד היום אני חושב שהמלצה זה דבר מיותר, אבל באו ואמרו: יש 12,000 תיקים שאם המשטרה לא תמליץ, ממילא בעצם לא נוכל לסגור להם. אז אמרנו: צודקים. אז נשארו 18,000. אמרנו, אם יצאו – –
מיקי לוי (יש עתיד):
14.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
18, תן לי. – – אז נדע כבר; מי שהם לא המליצו, נדע – מתוך הן אתה מבין לאו. אז אמרנו: אוקיי, תמליצו על כולם. אז אמרנו: ב-200 של הפרקליט במלווה, ממילא אתה בפנים, אתה לא צריך. ואז באה הטענה הזאת, ואמרנו: יודע מה? תבקש גם את זה – תקבל. זאת הייתה האבולוציה. למרות שאני חושב שלא צריך שום המלצה בשום נושא. למה? כי כשאתה לא ממליץ, גם אין לך מה להדליף. זה בא מהזווית של הפרסום, לא מהזווית של ההמלצה. לא היה אכפת לנו. תמליצו אחד לשני, תדברו – זה בסדר, בקטע המקצועי. אני באתי כל הזמן מהזווית של ההדלפה והפרסום. זה מה שהניע אותי בכל החוק הזה.
מיקי לוי (יש עתיד):
18,000 פחות 4,000 נשאר 14,000.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אמרתי – ה-18.
מיקי לוי (יש עתיד):
12,000 – נשאר 18,000; 4,000 מוגשים, נשאר 14,000.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
נו, אני לא יודע כמה זה 18,000 פחות – היא שאלה משהו אחר. הסברתי לה משהו אחר. בוז'י, אני עכשיו יורד, 30 שניות. אתה יכול לתקן את ההודעה בסמ"סים לחבר'ה.
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
לא מתקן שום הודעה.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
למה? תגיד להם שאתה עכשיו עולה לדבר.
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
אתה לא צריך ללגלג על זה.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
לא, הוא אמר לי.
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
אמרת לנהוג כבוד – תנהג כבוד.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
א. אני נוהג בך כבוד, אבל פה הוא אמר כן ואתה אישרת.
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
נכון, אמרתי שאני עולה לנאום, מה הבעיה?
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אגב, כשאני עולה לנאום, אני לא מודיע לאף אחד. אני בא לדבר אליכם.
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
לכלי התקשורת – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
לכן לא לגלגתי, רק אמרתי לך: תודיע לחבר'ה.
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
זאת הייתה הסיבה.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
בסדר. בכל מקרה, מה שאני מבקש מכם – רק תפסיקו לשקר. זהו. אתם יכולים להתנגד לחוק, רק אל תשקרו לעם ישראל. תודה רבה.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לחבר הכנסת דודי אמסלם. נעבור לרשימת הדוברים. ראשון הדוברים, חבר הכנסת יצחק הרצוג, בבקשה, שבע דקות לרשותך.
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
למה, גברתי היושבת-ראש? למדתי מדודי אמסלם – אפשר לנהל איתך דיאלוג לפרטי פרטים.
גברתי היושבת-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני רוצה לענות לך, חבר הכנסת אמסלם, דודי, בהרחבה. תראה, הנושא לגופו של עניין הוא נושא ראוי לדיון. אני גם חושב שאתה מציג דברים מסוימים שהם חשובים. אני יכול לומר, גם מניסיון אישי, שהם לא דברים נטולי ביסוס. אבל אני חושב שאתה לא מסתכל על התמונה בכללותה. התמונה בכללותה היא שאתה חלק מקמפיין בלתי פוסק של הסתערות שלך ושל חבריך. כל אחד לקח מטרה, לטווח אותה, כדי שבסוף הקדנציה מערכת האיזונים והריסונים בדמוקרטיה הישראלית תתרסק ותתפורר לחלוטין. אז יכול להיות שהעניין שלך, כמו שאומרים, עומד בזכות עצמו לדיון, אבל העובדה שאתה מביא את זה דחוס בתוך קפסולת זמן אך ורק כדי שזה יעבור עכשיו, ללא דיחוי נוסף, בתוך המכלול שבו אנחנו רואים שרת משפטים שמסתערת על מערכת המשפט ובית המשפט העליון, תוך כדי בליסטראות בלתי פוסקות שיוצאות מהמפלגה שלך, יום ולילה, על מערכת המשפט ועצמאותה; כולל הטחת אשמות איומה ונוראה שבאה מחברת ועדה לבחירת שופטים שהיא חברת מפלגתך ושותפתך לדרך; עובר בכלי תקשורת, שבהם ראש הממשלה מפרפר ועושה כבתוך שלו, תוך כדי עירוב של אינטרסים כלכליים ועסקיים שעולים עד שליטתו המלאה בתיק התקשורת, כולל התקפה בלתי פוסקת על עיתונאים ספציפיים במסע הסתות ובכנסים המוניים; עובר במערכת הייעוץ המשפטי בכללותה, באמצעות חוק – –
יהודה גליק (הליכוד):
– – –
היו"ר רויטל סויד:
סליחה. חבר הכנסת גליק, בבקשה.
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
– – שלראשונה מעקר את עצמאותו של יועץ משפטי במשרד מסוים, מכיוון שאם הוא לא אהוב על השלטון והשלטונות לא חפצים ביקרו, הוא יודח או יוחלף או לא ימונה, כי אתם מביאים ועדות מינויים ליועצים משפטיים במקום התהליכים של השמירה על עובדי המדינה והשירות הציבורי; עובר בתהליך של השחתת השירות הציבורי, החל מתהליך המינוי של נציב שירות המדינה, ועובר במערכות פנימיות שעליהן מתריעים שומרי הסף ללא הרף; עובר בתהליכים עמוקים ביותר, כולל מינוי משנים למנכ"לים שהם אך ורק אנשים פוליטיים, שלא לדבר על העובדה שבניגוד לעבר, הרבה מאוד מהמנהלים הכללים של משרדי הממשלה הם מינויים פוליטיים מובהקים ולא אנשים מקצועיים; עובר בכך שאתם מכניסים את כל המכלול הזה למין שיח של "הם" ו"אנחנו" בלתי פוסק, כולל התקפות בלתי פוסקות על עובדי מדינה וממונים, למשל מפכ"ל המשטרה, שאתה בעצמך עוד מטיל שאלות לגבי המשכורת שלו וההכנסות שלו והעצמאות שלו ושיקול הדעת שלו. אז מה אתה רוצה? איך אתה רוצה שזה ייתפס – באמת כדיון ענייני, דיון עם שיקול עצמאי? לא.
לכן אתה לא יכול לומר: המחנה שלי הוא שמותקף בכלל, והמחנה שלכם הוא המתקיף. זה כבר מזמן לא ככה. אתם 40 שנה בשלטון. אתם משנת 77' בשלטון. אתם בכלל – למעט שתי תקופות קצרות שמפלגת העבודה הובילה את המדינה וקדימה תקופה קצרה – בעצם הייתם ממקימי קדימה, חברים הכי טובים שלך, ואז אתה בא ואומר: אנחנו עדיין מקופחים. אין חולק על כך שהיו תקופות שלמות עוולות, ואין חולק על כך שנאמרו דברים איומים ונוראיים, אבל בוא נזכור – נזכור את מטה מאמץ, שרדף אחרי יצחק רבין ממקום למקום, וכל-כולו היה מורכב אנשי ליכוד בגיבוי של ראש הממשלה, ובוא נזכור גם מה היה כלפי אולמרט – שגם לי יש יחסים טובים איתו – שרדפו אותו בוקר ולילה עם הפגנות איומות ונוראות שמימן ראש הממשלה עם חברים שלך. אז אל תיתמם. אל תיתמם. קשוט עצמך.
אתה יודע מה הכי מטריף אותי? שהעם שלנו בא עם ערכים של עשרת הדיברות – של שמירה על טוהר המידות, של לא תגנוב ולא תחמוד, של לא תהיה אחרי רבים לרעות, מדבר שקר תרחק, ושוחד לא תיקח, כי השוחד יעוור פיקחים ויסלף דברי צדיקים, וגר לא תלחץ. כל אחד ואחד אצלנו, כל אזרח שואל את עצמו: מה קרה לשלטון? זה לא השלטון שאני רוצה. הוא שולח ידו באינטרסים אישיים, ולכן אני מוחה. מוחים הרבה מאוד אנשי ליכוד והרבה מאוד אנשי ימין, ואתה יודע את זה, ואמרת את זה בעצמך. לכן, כשאתה מביא את החוק הזה עכשיו, מסתכל האזרח האובייקטיבי ואומר: זה לא נקי. יש אג'נדה מאחורי זה. האג'נדה הזאת נועדה לקשור את ידי מערכת אכיפת החוק מול גדולי הפושעים במדינה, מול גדולי עברייני הפשע וארגוני הפשע, מכיוון שהחוק הזה מאותת לחוקרים ולאלה שעושים במלאכה שהם צריכים להנמיך ראש ולהיות בגובה הדשא.
זה הסיפור הגדול כאן, סיפור הרבה יותר גדול מהחוק עצמו – שכבר אמרתי לך שאפשר לדבר עליו, יש דברים מסוימים. אבל בוא, כשאתה מסתכל על התמונה הגדולה – ויש לנו פה אחריות אדירה כבית מחוקקים וכנבחרי העם לשמור על הדמוקרטיה בשלמותה, עם איזונים וריסונים, מערכת של בית משפט עצמאי ומערכת של אכיפת חוק עצמאית ויכולת להציג את טיעוניך ולהתגונן וחזקת החפות. הכול נכון, אבל ברגע שבעל הבית השתגע, הכול מתפורר.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
– – –
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
אני חושב שאם היית מנהל דיון ענייני נטול – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
– – –
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
לא, אתה כפית את זה בלוח זמנים שקשור בדיוק לקמפיין הזה. הוא במודע תחרות בתוך המחנה שלך מי ירסק ככל יכולתו ראשון את מערכת האיזונים והריסונים של הדמוקרטיה הישראלית.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
מתי אתה מציע לדבר על זה? אתה אומר שיש טעם בדברים.
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
אני חושב שהיית צריך ליזום דיון ראשון בוועדת הפנים, ולשאול את כל הגורמים, ולשמוע, ולראות איך אפשר לנהל תהליך סדור – שבו בסופו של דבר יכול להיות שגורמי אכיפת החוק היו אומרים לך בדברים מסוימים: זה נכון – אבל כשזה בא בהתקפה בלתי פוסקת, כשעומד ראש ממשלה אחר כך בעצרת של הליכוד ופשוט משליך בליסטראות בלתי פוסקות כלפי המשטרה – פעם שנייה כבר – מה אתה רוצה שאנשים יחשבו? מה יחשוב מורה שמלמד בבית ספר שיעור אזרחות ומלמד את התלמידים איך להסתכל על מערכת אכיפת החוק? זה בוז לכחולי המדים, זה לא בלוז לכחולי המדים. זה משהו שבא עמוק ומשדר לכולם: חבר'ה, תשמעו, אנחנו באנו למחוץ אותם, ואתם חלק מהמערכה הזאת.
לכן, זה החטא הגדול, זה הפשע הגדול, שבו בסופו של דבר המערכת של השלטון, שאתה חלק ממנה, באה ואומרת: אני אכניס כזאת סנוקרת, שהם לא יקומו מהנוקאאוט הזה, והם לא יוכלו לתפקד.
יהודה גליק (הליכוד):
– – –
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
ואגיד לך עוד דבר. הצביעות חוגגת במובן זה – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
גברתי היושבת-ראש – – –
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
אני מייד מסיים. אתה צודק, אבל אני למדתי – – –
היו"ר רויטל סויד:
חבר הכנסת אמסלם, אתה דיברת כל כך הרבה – – –
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
והיא התאפקה.
היו"ר רויטל סויד:
ועל אף שהיו בקשות שאקצר את דבריך, אני לא קיצרתי. אני חושבת שמן הראוי שלא תעיר על עשרים שניות. לא מכובד, בפרט שיש לנו פה 45 שעות דיבור.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
התקנון מאפשר לי לדבר גם עשר שעות.
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
אתה מצייר תמונה – אני אומר לך, אומר לך לסיום. האזרחים מבינים, ההיגיון הקולקטיבי מבין שחוקר שעובד על תיק, מסכם את המסקנות שלו. בהרבה מאוד מקרים זה מתהפך, אבל כל אחד מבין את זה. זה לא אומר שבגלל זה מישהו יסתובב עם אות קלון ואות קין. בסופו של דבר יודעים שזה יוכרע בפרקליטות, בדיון, ואם חס וחלילה יוגש כתב אישום – גם יבוא לבית המשפט.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
איפה הדברים שאמרת שיש בהם טעם? הרי זה מהות העניין.
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
כי אני מבין את הטענה שלך על פגיעה בשמו הטוב של האדם.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אבל?
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
אמרתי לך, במאזן האינטרסים – הרי אני סובל מהמחנה שלך השמצות בלתי פוסקות על השתיקה שלי, אבל לא הייתה שתיקה. אני אגיד לך, המחנה שלך לא מפסיק להכפיש אותי כבר 20 שנה. מה לעשות שאני התבססתי על קמפיין של אחד שקוראים לו בנימין נתניהו, קמפיין שנקרא "נתניהו טוב ליהודים", של מיליארדרים חברים שלו שתרמו לו, ועם זה הוא ניצח את פרס על חודו של קול ב-1996. פעמיים חבר הכנסת כבל הלך לערר מול היועץ המשפטי לממשלה, ופעמיים היועץ אמר לו: חוק מימון מפלגות לא חל על בחירה ישירה של ראש ממשלה. לכן, כשאני נחקרתי, עניתי באופן מלא למבקר המדינה במשך שעות, וכשהוזהרתי על פי סעיף בחוק מימון מפלגות, אמרתי: סליחה, הינה עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה. אז אתה מדבר על המחנה שלנו? ומה עם המחנה שלכם, שלא מפסיק להעלות את זה כמין טיעוני תוכי, כי אמרו לו בהוראה מלשכת רוה"מ להתחיל להשמיע את הטענה הזאת?
הכול בסדר. אני מרגיש בטוח ורגוע עם עצמי לחלוטין, אני רק אומר שבסופו של דבר המקרה הוא לא שלך ולא שלי. במאזן האינטרסים המדינה הרבה יותר חשובה משנינו, וכשהמדינה הרבה יותר חשובה משנינו, אני נצמד לעקרונות הבסיסיים של האבות המייסדים של המדינה, שהקפידו לשמור על מערכת משפט ואכיפת חוק עצמאית ובלתי תלותית. תודה רבה.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לחבר הכנסת יצחק הרצוג. הדוברת הבאה – חברת הכנסת תמר זנדברג. בבקשה.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
– – –
היו"ר רויטל סויד:
אני יודעת, ולכן גם לא אמרתי לך מילה.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
לא עשית לי טובה. גם אם היית אומרת זה לא היה עוזר. זה החוק.
היו"ר רויטל סויד:
אף שהארכת.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
זה החוק.
היו"ר רויטל סויד:
לא אמרתי שלא, ואתה גם לא מקשיב למה שאני אומרת.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
הקשבתי יפה מאוד.
היו"ר רויטל סויד:
לכן אני אומרת – אף שזו הייתה זכותך, אתה עמדת פה ונאמת. התבקשתי להעיר לך בעדינות, ולא עשיתי את זה. אז כשיש 45 שעות דיבור לאופוזיציה, לא יקרה כלום אם שבע דקות יחרגו לשבע וחצי. אין לי ספק שכולם פה נהנו, מה גם שלחבר הכנסת הרצוג יש עוד זכות דיבור בסבב השני – אז אפשר גם להוריד לו את שתי הדקות שהוא הוסיף מהסבב השני, ובהחלט הגב' אילני תרשום את זה. תודה.
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
יושבת-ראש חריפה.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אגב, אם זה היה הפוך, היא הייתה מסמנת לי ראשונה לעצור.
מיקי לוי (יש עתיד):
יש תקנון, מה לעשות?
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
נכון. אני עבדתי לפי התקנון. אני יכול לדבר פה שלוש שעות, והוא צריך לדבר חמש דקות.
קריאות:
– – –
היו"ר רויטל סויד:
חבר הכנסת אמסלם, אם אנחנו נדבר פה – אמרת פה דבר מאוד חמור, מכיוון שאנחנו יכולים עכשיו לקבוע, ותוך כדי אנחנו משנים לעצמנו פה את הכול. ולי אין ספק שאם הייתי מסמסת לחברת הכנסת זנדברג, היא הייתה אומרת: תוסיפי לו גם עוד 15 דקות, וכך אנחנו יכולים לשחק את המשחק הזה אצלנו. אין פה תקנון. זה לא לפי התקנון. זה החלטה שאנחנו מקבלים אותה בעצמנו. כל אחד פה מאיתנו יכול לדבר עכשיו שעה, שעתיים וארבע שעות. אנחנו מחליטים עכשיו לנו, כל אחד מה הוא ידבר. אני יכולה עכשיו לשים לתמר זנדברג 60 דקות והיא יכולה לדבר 60 דקות.
חברת הכנסת זנדברג, יש לך עשר דקות. את רוצה 60 דקות?
תמר זנדברג (מרצ):
אני אסתפק בעשר בינתיים. נמשיך משם, נראה. הלילה עוד צעיר.
היו"ר רויטל סויד:
עשר דקות, בבקשה. אבל אשאל כל אחד עכשיו כדי שחס וחלילה לא יעמדו על ה-30 שניות שהוא מבקש להוסיף. עשר דקות לרשותך, בבקשה.
תמר זנדברג (מרצ):
תודה רבה, גברתי היושבת-ראש. האמת שהאזנתי כאן לוויכוח הזה, ודווקא ישבנו כאן והאזנו ברוב קשב במשך דקות ארוכות לטיעון שחזר על עצמו וחזר והתפתל והביא תילי-תילים של ציטוטים ואמירות טרחניות ודווקניות בניסיון להגן על חוק ולנסות לרדת לפרטיו המהותיים והחשובים לכאורה וכביכול של חוק שכל-כולו חוק שחיתות, שבא להגן על שחיתות.
חברות וחברים, אני לא יודעת אם שמתם לב, חבריי נציגי הקואליציה, בזמן שאתם מתלבטים אם להפגין נגד השחיתות מהשמאל או מהימין ואם ללכת לכיכר ציון או להסתכל על איזה שלט באיזו הפגנה, "מדינת ישראל טובעת באוקיינוס של שחיתות", והציבור – נקעה נפשו ונמאס לו לראות את הדבר הזה. הוא לא מאמין לכם יותר. הוא רואה כאן חבורה של מושחתים שהולכים בטורים לחקירות שחיתות במשטרה, והוא רואה אתכם מנסים לסדר הנחת סלב לחברים שלכם. זה מה שהחוק הזה, זו מטרתו.
קראנו פרשנויות עליך, חבר הכנסת דודי אמסלם, שיש לך היסטוריה עם המשטרה, שבאו לחקור אותך ב-06:00, בבוקר, והתייחסו אליך בצורה לא ראויה ולא נאותה וכו'. אתה חבר כנסת כבר שלוש שנים, ולא מצאת לנכון לסגור חשבון עם המשטרה בכל השלוש שנים האלה עד שראש הממשלה נכנס לחדרי החקירות והמלצות המשטרה מתקרבות? אתה חושב שאנחנו כולנו מטומטמים? שאנחנו לא יודעים מאיפה באו הדברים האלה? שאנחנו לא רואים את הגדר האנושית, את השכפ"צ האנושי ששמת מסביב לראש הממשלה? מה אתם חושבים, שכולם עיוורים? טיפשים? שהציבור לא יודע עד כמה נמוך אתם מוכנים לרדת? את הכנסת, עכשיו, שיתקתם לשבוע, אחרי שבועות ארוכים שכולנו מטרטרים עם השטות המוחלטת הזאת שנקראת חוק ההמלצות. השתגענו? בשביל מה זה? מה חשבתם, שהחוק הזה יקנה לראש הממשלה עוד כמה חודשים כביכול של שקט? שלא יהיו הדלפות? שלא נדע? שהציבור לא ידע מי שיחד את ראש הממשלה ולמה, ועל חשבון מי ומה? שזה אנחנו. חשבתם שתקנו לו עוד כמה שבועות של עוד כמה ספינים של שקט על כיסא ראש הממשלה? אבל אתם יודעים כבר שאת זה, זה לא יעשה. אולי חשבתם שתפחידו את המשטרה, אולי בגלל חשבון אישי של מישהו מהעבר, אני לא יודעת. בינתיים גם זה לא כל כך מצליח. האיומים שלכם לא עושים רושם על אף אחד. גם את הציבור לא הצלחתם לשכנע. כל כך הרבה ספינים סובבתם על הראש שלו, כל כך הרבה שקרים, שאנשים כבר מחוסנים.
כמה פעמים צמד המילים עם ישראל חזר בדברים שלך, בוועדה בחוק? עם ישראל, החוק טוב לעם ישראל, עם ישראל, עם ישראל, עם ישראל. זה אולי שתי המילים שאמרת הכי הרבה בכל הדיונים בוועדה. אבל בינתיים, מה שנשאר מהחוק הזה זה תעודת ביטוח אישית שאתה, דודי אמסלם, נתת לכמה ראשי משפחות פשע, לכמה סלבס עבריינים ולעוד כמה פוליטיקאים מושחתים. זהו. הא ותו לא. מתנה אישית ממך. אותם סלבס, אותה הנחת חבר שסידרתם לחברים שלכם, אולי תוכלו להסתיר מהציבור לעוד כמה דקות, אולי לעוד כמה ימים ואולי לעוד כמה חודשים וזהו. פה זה מתחיל ופה זה נגמר.
רק מה, יש דבר אחד שלא הבאתם בחשבון ולפעמים זה קורה. כל כך חפרתם לנו על ההמלצות האלה, עד שעכשיו אין אזרח במדינה שלא יודע מה זה המלצות משטרה; והמלצות המשטרה של בנימין נתניהו קרבות והולכות בצעדי ענק. ועכשיו אנחנו שומעים שאולי עוד שבועיים, אולי עוד שלושה, אולי המלצות שירעידו את המדינה, אם למישהו עוד נשארה נפש שתרעד מראש ממשלה שטבוע בחקירות שחיתות וממשיך לכהן כראש ממשלה. אבל עוד מעט כל ישראלי וכל ישראלית הולכים לדעת מהן המלצות המשטרה, כי הן יתפרסמו; כי את ההפגנות ברחוב לא הצלחתם לעצור, למרות כל הטענות שלכם ולמרות שניסיתם לתאר כל מפגין כווירוס בוגדני שמנסה להפיל את שלטון הליכוד, כאילו שזה פשע להפיל את השלטון המושחת שלכם.
זה מה שעושים בדמוקרטיה – יוצאים לרחוב, מפגינים, מנהלים קרב ומפילים ממשלה שלא ראויה לאמון הציבור. עכשיו נתניהו הבין שעוד רגע יהיו המלצות משטרה, אז מתחילים לתקוף. לא הצלחנו להסתיר מהציבור, אז נתחיל לתקוף את הציבור – את ציבור המפגינים, את התקשורת, את בית המשפט, את המשטרה. האמת, זה כבר לעוס להגיד את זה. למה זה לא לעוס ולמה זה לא מאוס כבר לשמוע את נתניהו אומר את זה במופעי אימים מבעיתים, שכולנו יושבים מול הטלוויזיה ומתכווצים בכיסא, מתביישים שזה ראש הממשלה שלנו – לחוץ, פחדן, מסית, מבזה. בושה וחרפה. רק לא להגיע שוב למבחן הציבור; רק לא לשמוע לא את השמאל ולא את הימין אומר: די, מספיק, די לשחיתות, מושחתים נמאסתם.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
גברתי היושבת-ראש, אני אומר לך שעל פי התקנון חמש דקות הסתייגות או מעבירים זמן, אבל תעשי מה שאת רוצה. אני רק אומר לך.
היו"ר רויטל סויד:
יש לה עוד שלוש דקות ו-57 שניות.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אמרת חמש דקות לכל הסתייגות לכל חבר כנסת.
היו"ר רויטל סויד:
מה פתאום, זה סך הכול, ואנחנו מחלקים את זה בינינו.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אני מציע לך לשאול – – –
מיקי לוי (יש עתיד):
זה אצלך בוועדה – – –
היו"ר רויטל סויד:
ממש לא. יש לכל אחד מאיתנו את זכות הדיבור. יהיו פה אנשים שידברו שעתיים ויהיו אנשים שידברו שעה. יהיו פה אנשים שידברו 20 דקות.
יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):
– – –
מיקי לוי (יש עתיד):
רשות הדיבור יכולה לעבור מאחד לשני לפי הספר הזה.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
תתקשר ליועץ המשפטי של הכנסת.
היו"ר רויטל סויד:
בבקשה.
תמר זנדברג (מרצ):
קשה לשמוע את האמת, הא?
מיקי לוי (יש עתיד):
גברתי, יש 45 שעות שסיכמנו, והחלוקה לפי ראות עינינו.
תמר זנדברג (מרצ):
קשה לשמוע את האמת מוטחת לכם בפרצוף, אז אתה מנסה עכשיו באמצעות תקנונים לסתום את הפה לאופוזיציה? תתבייש.
יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):
יש לך 1,000 דקות לדיבור.
תמר זנדברג (מרצ):
הכול בסדר, אנחנו נגיד את שלנו מאלף ועד תיו. כמו שהדיונים התנהלו בוועדת הפנים, כנראה גם פה, ככה, התקנון יותר חשוב מהאמת וקשה לשמוע את האמת, אז מנסים לחסום אותה באמצעות סעיף בתקנון. כן, חמש דקות לכל ח"כ, לכל הסתייגות.
יעל גרמן (יש עתיד):
– – –
ציפי לבני (המחנה הציוני):
זה לא עניינה של הקואליציה איך אנחנו מחלקים בינינו את רשות הדיבור.
תמר זנדברג (מרצ):
אין שום ספק. אני רק אומרת שזה קשה לשמוע איך הציבור, קשה להסתכל במראה ולראות איך הציבור רואה את מה שהולך כאן; איך הציבור מסתכל ונושא עיניו אל הבית הזה, ורואה את העגלה הנגררת בבוץ, שהגלגלים שלה טובעים בביצת שחיתות ומדמנת ספינים, ומסתכל ואומר: מה זה? את זה בחרנו? לכך פיללנו? זה לא יכול להיות. לא יכול להיות שאלה האנשים וזאת ההתנהלות שמייצגת אותנו; לא יכול להיות שהכנסת השבוע תושבת, תשותק, לשבוע שלם בשביל להעביר את החוק המושחת הזה.
יהודה גליק (הליכוד):
זה בגללכם.
תמר זנדברג (מרצ):
חבר הכנסת יהודה גליק, אתה יודע – –
יהודה גליק (הליכוד):
הערב הזה בגללכם.
תמר זנדברג (מרצ):
– – אתה יודע שיש חברי כנסת מהקואליציה שבאים אלינו בשבועות האחרונים ואומרים לנו: תרחמו עלינו, תסיימו עם החוק הזה, אתם הורגים אותנו – –
יהודה גליק (הליכוד):
תרחמו עלינו – – –
תמר זנדברג (מרצ):
– – זה הורג אותנו. לא בגלל השעות שיושבים פה בפיליבסטר, בא הנציג התורן, אתה, של הקואליציה וחבר הכנסת אמסלם ושר תורן מסכן שלא ישן. בגלל שהציבור – אם הציבור שומע עוד פעם אחת את הצירוף המושחת חוק ההמלצות, הוא תולש את השערות. הוא לא רוצה לראות אתכם יותר.
יהודה גליק (הליכוד):
– – – מושחת, מושחת, מושחת, מושחת, מושחת, מושחת.
תמר זנדברג (מרצ):
אתה יודע למה? זה מצחיק אותך שראש ממשלה מושחת?
יהודה גליק (הליכוד):
לא, לא – – –
תמר זנדברג (מרצ):
זה מצחיק אותך? אתה יודע למה? כי ראש ממשלה ששקוע עד צוואר בחקירות שחיתות – הציבור מסתכל עליו ולא מאמין שהוא מנהל את עניני המדינה לפי האינטרס הלאומי ולא לפי האינטרס ההישרדותי, האישי, הפוליטי שלו. זה מה שאנחנו רואים כאן בשבועות האחרונים.
כל אחד ואחד מכם יצטרך בבוא היום להסתכל במראה ולחזור לדפי ההיסטוריה ולשאול את עצמו: איך נתתי יד לקרקס הזה? איך נתתי, במקום למלא את השליחות שהציבור שלח אותי למלא בשמו בכנסת? איך הפכתי למגן אנושי של ראש ממשלה מושחת? איך זה קרה? איך הייתי שם? מה תספרו לנכדים?
חברות וחברים, אני די בטוחה שכולם, גם בקואליציה, בטח ובטח באופוזיציה, יודעים שימיה של הממשלה הזאת ספורים. ראש הממשלה יתפטר. הוא יתפטר. בין שהוא יעשה את זה עם עוד מעט מעט מהכבוד המינימלי שעוד נותר לבית הזה כשיהיו המלצות – –
היו"ר רויטל סויד:
נא לסיים.
תמר זנדברג (מרצ):
– – ובין שיצטרך להיגרר כאן חודשים ארוכים בהמלצות משטרה, בהדלפות, בכתב אישום.
היו"ר רויטל סויד:
תודה.
תמר זנדברג (מרצ):
והבושה הזאת כבר לא תהיה שלו, היא תהיה שלכם. תודה.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לחברת הכנסת תמר זנדברג. חבר הכנסת מיקי לוי, בבקשה.
מיקי לוי (יש עתיד):
תודה רבה, גברתי היושבת-ראש.
היו"ר רויטל סויד:
שבע דקות לרשותך.
מיקי לוי (יש עתיד):
חברי כנסת נכבדים, חבר הכנסת אמסלם, אני אומר לך משהו מהלב: בחיים שלך לא תהיה ביטן אם תמשיך ללגלג על חברי הכנסת מהצד הזה ברמה האישית: גברת גרמן, את לא מבינה את החוק; ציפי, כשאת עברת לקדימה; יואל; לפיד, אתה נוסע. תאמין לי, אם אתה רוצה להיות ביטן – אתה יודע שגם ביטן יכול היה לנהוג בכוחניות, אבל הוא לא לגלג והוא לא העליב והוא לא סנט בנו. אז אם אתה רוצה שיתוף פעולה – ותאמין לי שאתה צריך שיתוף פעולה של הצד הזה, כי אנחנו, על פי הכללים, יכולים להוציא לצד הזה את הנשמה. מנגד, כשיש דברים ריאליים, כשיש דברים שכלתניים, כשיש דברים שהם לטובת המדינה, אנחנו יכולים לשתף פעולה. אתה יכול לשאול בוועדת הכספים – אני 70%, 70% מצביע עם הממשלה, כי זה לטובת המדינה ולטובת הציבור. אבל אני גם יכול לעשות אחרת. אני יכול – כל דקה רוויזיה, אני יכול להוציא לגפני את הנשמה, אני יכול להתנכל לאנשי האוצר, אבל אני לא עושה את זה.
אז אם אתה רוצה להיות ביטן ואם אתה רוצה לזכות בשיתוף פעולה מהצד הזה ואם אתה רוצה – מרכז הקואליציה ויושב-ראש המחנה הציוני, יואל חסון – שיתוף פעולה, כדאי – אני אומר לך כחבר, בסדר? כידיד, שתשנה את דרכיך אם אתה רוצה להיות ביטן.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אני רוצה להיות – – –
מיקי לוי (יש עתיד):
אני יעצתי כחבר. אתה תעשה מה שאתה מבין. אתה רוצה להמשיך להתנכל לנו ברמה האישית – אתה מוזמן לנסות אותנו, תאמין לי. כל חיי הייתי מאוים. כל חיי.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
עכשיו אני מרגיש – – –
מיקי לוי (יש עתיד):
לא, תגיד.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
חבל על הזמן.
מיקי לוי (יש עתיד):
עכשיו, חבר הכנסת אמסלם, אני חוזר על המספרים שלך.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אתה יכול לתת נאום שאתה לא מכפיש את ראש הממשלה, את הכנסת, את הממשלה הזאת האישית. אתה מדבר? אתה? טול קורה מבין עיניך, תסתכל על עצמך במראה – – –
מיקי לוי (יש עתיד):
אני בחיים לא דיברתי – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
– – – פעם אחת.
מיקי לוי (יש עתיד):
– – תקשיב טוב. לא דיברתי על משפחתו של ראש הממשלה. בחיים. תוציא את ההקלטות שלי, תקשיב טוב: לא חלילה על רעייתו, לא על משפחתו. דיברתי לגופו, ולא לגופו של האיש – לגופו, ואתה יודע בדיוק את ההבדלים. אתה יודע, אני אומר לך שאתה יודע. אתה עלית לכאן בפעם הקודמת – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
– – – אומר את המילה הכי – – –
היו"ר רויטל סויד:
מיקי, שים לב שנשארו לך ארבע דקות. אם אתה רוצה לדבר לגופו של עניין אז תתמקד.
מיקי לוי (יש עתיד):
טוב, יש לי אחר כך מספיק זמן להגיב.
היו"ר רויטל סויד:
אני יודעת.
מיקי לוי (יש עתיד):
עכשיו, כדי לסבר את האוזן, יש 30,000 תיקים. 12,000 תיקים – המשטרה ממליצה לסגור. נשארו 18,000 תיקים, ואני אומר לכם בפירוש: אין המלצה. אין מושג כזה. כשאני הייתי מפקד מחוז הועברה הוראה על ידי השר עוזי לנדאו. אין המלצה. נגמר. אתם תגישו בסך הכול את סיכום התיק, ולכן לא כתוב תשתית ראייתית כמו שאתה אומר. לא כתוב. לא כתוב. כתוב: ראיות לכאורה – זה מה שכתוב.
עכשיו, מתוך ה-18,000 תיקים – כי הרי 12,000 נסגרים – אתה אומר, ואני מסכים איתך, שב-4,000 מוגש כתב אישום והם הולכים לבית המשפט. נשארנו עם 14,000, עם זה נשארנו, וה-14,000 האלה – לא רשום בהם כלום, או רשום בהם ראיות לכאורה, והם מועברים לפרקליטות המדינה. זה מצביע על איזון, זה שמעבירים לדיסטנציה הגבוהה והבכירה יותר את הזכות לבוא ולהגיד מה דעתה – אם לסגור, אם להגיש, אם יש ראיות לכאורה, אם יש מקום להגיש כתב אישום. נהפוך הוא: זה מראה איזונים בין המשטרה ובין פרקליטות המדינה. אני מקווה שאנחנו מסכימים על המספרים. זה מראה עוד פעם, אני אומר, איזון, והמשטרה משאירה לפרקליטות את ההחלטה.
חבר הכנסת אמסלם, כולם טועים. התנגד פרקליט המדינה, התנגד היועץ המשפטי לממשלה, התנגדו שורה של אישים, התנגד אצלך בוועדה פרופ' מרדכי קרמניצר, שהוא, מה לעשות, משפטן לא כל כך חשוב במדינת ישראל. משנת 2002 המשטרה אינה ממליצה. אינה ממליצה. אינה ממליצה, חבר הכנסת אמסלם. אינה ממליצה. אין המלצות בתיק החקירה; ואני הייתי שם, אני מכיר את זה. אני קיבלתי את ההוראות האלה.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אני יכול לשאול אותך שאלה?
מיקי לוי (יש עתיד):
המשטרה מסכמת את התיק ובסוף – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אני יכול לשאול אותך שאלה?
מיקי לוי (יש עתיד):
כן, אתה יכול. על חשבוני.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
כמה שנים זה ככה?
מיקי לוי (יש עתיד):
מ-2002.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אז למה המפכ"ל אמר בשנת – – –
מיקי לוי (יש עתיד):
אני אומר לך, יכול להיות שהעיתונאי עיוות, אני לא שמעתי את זה באוזניי, או שזה נמסר אחרת. אין המלצות בתיק חקירה. אין המלצות. אני שם את ראשי. אני הייתי שם גם כמפקד תחנה, גם כמפקד מחוז של שני מחוזות – גם יהודה ושומרון וגם ירושלים. אין המלצות – יש סיכום תיק. המשטרה אינה ממליצה להעמיד לדין כשהתיק מועבר לפרקליטות. אינה ממליצה.
היו"ר רויטל סויד:
אולי ב-48 השניות שנותרו לך תסביר איך כותבים את זה גם.
מיקי לוי (יש עתיד):
אני אמרתי קודם – ראיות לכאורה, זה הכול. סיכום התיק.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אגב, ראיות לכאורה למה?
קריאה:
להגשת כתב אישום.
מיקי לוי (יש עתיד):
ראיות לכאורה.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
למה?
היו"ר רויטל סויד:
לביסוס אשמה.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
למה? לאכול פלאפל?
מיקי לוי (יש עתיד):
נמצאו ראיות לכאורה.
היו"ר רויטל סויד:
לביסוס האשמה.
מיקי לוי (יש עתיד):
אבל לא כתוב להגשת כתב אישום. ראיות לכאורה משאיר פתח ענק לפרקליטות לבוא ולסגור את התיק. היא אינה ממליצה. הינה, לקחת לי את כל הזמן. משנת 2002 המשטרה אינה ממליצה.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
קח שתי דקות שלי מהסיכום. רויטל הרי מאזנת את הזמנים, היא אמרה.
היו"ר רויטל סויד:
אני מודה לך על הכוח שאתה נותן לי, אבל זה כוחה של האופוזיציה, לא רק הכוח שלי.
מיקי לוי (יש עתיד):
מאחורי עוד עשר דקות, עוד חצי שעה, עוד 20 שעות, כי יהיה סיכום על 45 שעות.
היו"ר רויטל סויד:
הוא יכול לדבר עכשיו 40 שעות.
מיקי לוי (יש עתיד):
אנחנו נחלק את זה כמו שאנחנו רוצים, אבל אני לא רוצה לפגוע בדוברת הבאה. אני אביא לך את כל הדברים בפעם הבאה. אני אומר עוד פעם: המשטרה לא ממליצה.
יהודה גליק (הליכוד):
אז מה שאתה אומר זה שהחוק לא משנה כלום, אז אין בעיה – הוא משאיר מצב. זה מה שאמרת. הוא לא חוק מושחת, הוא לא אסון לדמוקרטיה, הוא משאיר מצב – – –
מיקי לוי (יש עתיד):
חבר הכנסת גליק, אני אגיד לך דבר אחד: אמר חבר הכנסת – אני רוצה להגיד את זה כי הוא יהיה פה, כי בפעם הבאה שאני אנאם שבע שעות הוא לא יהיה פה – אמר בשבת תרבות: ראש ממשלה שלקח שוחד צריך לסיים את תפקידו. אמרת בשבת תרבות? אמרת? אני מצטט נכון? אמרת.
אחר הצוהריים, לקראת ערב, חבר הכנסת אמסלם ננזף, אני לא יודע, או נבהל ויצאה הבהרה. אבל כל מי שכאן במקצוע מבין: לא התכוונתי לשוחד במובן של עשבים, של משקאות, של תכשיטים, של סיגרים – התכוונתי לשוחד במובן של כסף במעטפות.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לחבר הכנסת מיקי לוי. הדוברת הבאה – חברת הכנסת ציפי לבני, בבקשה.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
מיקי לוי, בעולם המושגים שלי, מתנה מחבר זה לא שוחד, גם אם אתה חושב הפוך.
מיקי לוי (יש עתיד):
אוי ואבוי, אוי ואבוי, לחתוך ורידים.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
חבר אישי.
מיקי לוי (יש עתיד):
עולם המושגים שלך לגבי שוחד הוא מעוות. הוא לא קיים במדינת חוק. הוא לא קיים במדינה דמוקרטית.
היו"ר רויטל סויד:
עשר דקות לרשותך. בבקשה.
ציפי לבני (המחנה הציוני):
חבר הכנסת דוד אמסלם, אני הקשבתי בקשב רב לדברים שאמרת, ואני באמת מאמינה שדיברת מנהמת ליבך ומתוך כאב אמיתי. אני רוצה להתייחס לדברים האלה באמת, ביני לבינך, כשני בני אדם שנמצאים פה, ושנינו היינו גם באותה תנועה לפני הרבה שנים.
דיברת על השנאה ואמרת: השנאה עוברת רק מצד אחד לשני. הצד הזה, השמאל, שונא את הימין. זו שנאה, אתה אומר. הימין, זה לא, זה רק מגננה. אני הייתי במקום שבו אני מבינה איך אתה מרגיש בהקשר הזה של שנאה שעוברת, התנשאות שאתה מדבר עליה. עברנו חוויות, גם קשות, במהלך השנים האלה. דווקא בגלל זה, זה מכעיס אותי פי כמה וכמה כשאני יודעת את החוויה של מה זה להיות – כשמי שנמצא בשלטון דורס אותך; והיום השלטון – לא אתה אישית, אבל השלטון הזה דורס אנשים אחרים. תיכנס לדף הפייסבוק שלי, ככה, בשביל לראות מה זה שנאה, שלפעמים נוזלת לי מהפלאפון, ואני צריכה לנגב את הקללות שרשומות שם.
המבחן של הקופים והגיליוטינה והכאפיות ומדי האס.אס זה לא המבחן של הבן אדם שהרים, ואולי של הסביבה שהייתה לידו; זה מבחן ההנהגה, אם היא יודעת. כשאנחנו ראינו, לפחות ההנהגה, את סיפור הגליוטינה – כן, אחרי שזה התפרסם – אז מייד קמנו, אמרנו, גינינו והפכנו את זה באמת לשוליים של המחנה כולו.
אבל אני לא מדברת עכשיו – אתה חזרת לשנת 1995. אני רוצה לדבר על שנת 2015, על הבחירות שבהן ראש הממשלה, שעליו תכף אני אדבר, קרא לנו אויבים, סכנה למדינת ישראל, מראים לדאעש את הדרך לירושלים. דיבר בבוז ובלגלוג, וזה חלק מדבר שהוא כבר אחריות של הנהגה; כי הציבור, אתה יודע, אזרחים, יכולים, זה שונא יותר וזה פחות, אבל יש משמעות להנהגה. אם מדברים על שנאה – וזה מצער אותי כמו שזה מצער אותך – אז כל השיח צריך להשתנות. אין בי שנאה, אבל יש בי כעס, ואני תכף רוצה להגיד גם למה ועל מה אני כועסת.
הסיפור בחוק שלך איננו הנתונים. הדיון בחוק הזה יכול היה להתקיים בעולם אחר, בלוח זמנים אחר, בסיטואציה אחרת, כדיון שעוסק במציאות, בתיקון המציאות: כמה תיקים נסגרים וכמה לא, כולל החוויה של האזרח שעובר את החוויה הלא-פשוטה הזאת ואולי, בוודאות לחלק נגרם עוול, להם ולמשפחותיהם.
הציבור יצא לרחובות לא בגללך, שהגשת את החוק. הציבור יצא לרחובות כי פתאום הוא קלט שראש הממשלה, מסיבותיו, משתמש בחקיקה שבחלקה מונחת על השולחן ובחלקה מוגשת במיוחד בשבילו, כדי להרוס את המשטרה, את הפרקליטות, את היועץ המשפטי לממשלה ואת בית המשפט, שזה כבר בעזרת הבית היהודי, גם עם אג'נדה משלהם. הציבור לא עוסק בשאלה של החוק שלך בפני עצמו, כי הוא לא יכול. כי כשאתם התעקשתם שזה יחול גם על ראש הממשלה, וכשהתעקשתם להביא את זה באותו יום ובאותו שבוע ולהכריח אותנו להצביע – אני לא מוכנה לנהל דיון בחוק שלך כאילו כלום. כי מה שקורה זה שאתם לוקחים גם את מי שלא מתכוון, וגם אם אתה לא מתכוון אבל ראש הממשלה כן מתכוון, מסיבותיו האישיות.
המדינה הזאת בנויה על יסודות שיצקו בהם ברזל. הברזל הזה זה המשטרה והפרקליטות ובתי המשפט, וכולם לפעמים טועים, ולחלק נגרם עוול. כשמכרסמים, כמו אותם גנבים שגונבים ממגרשי בנייה, ופתאום אתה מוצא בניין שאין בו את הברזל הזה – הבית קורס והמדינה הזאת תקרוס על ראשנו, בגלל שלראש הממשלה יש עניין.
עכשיו, אתה יודע, הציבור לא יצא לרחובות בגלל הסיפורים של מה שהיה. אני לא יודעת מה יהיו המלצות המשטרה. אתה יודע מה, אני תמיד חזרתי, גם כשהייתי אולי במצבך או במצב חברי כנסת אחרים או שרים אחרים, תמיד על משפט אחד: יש לי אמון מלא במשטרה ובגורמי אכיפת החוק שהם יפסקו. זה לא המשפט שאנחנו שומעים מראש הממשלה, שעומד ומסתלבט ובז ומגמד וטוען שבכלל בכל המערכות כולם הם שמאלנים, ולהזכיר לך: שמאלנים הרי זה האויבים, כי הם משתפים פעולה עם הערבים. זה נועד לגמור את אמון הציבור במערכות האלה, וזה הבסיס, זה הברזל שעליו ניצבת המדינה הזאת, והוא לא עושה את זה במקרה, והוא לא בא בתום לב.
הציבור, כשהוא מבין שבעצם הסיפור הוא זה – בגלל זה הוא יצא לרחובות. כי הרי אתה אומר: חזקת החפות. אמרת: גם ראש הממשלה הוא כמו כל בן אדם, ואתה צודק. חזקת החפות עומדת גם לראש הממשלה. אבל אני לא צריכה לדעת היום אם ייקבע שהוא אשם פלילית או לא. אני רואה ושומעת – ודרך אגב אני נגד ההדלפות, אבל ראש הממשלה אומר: אני קיבלתי. לא כי המשטרה גילתה. הוא אומר: קיבלתי, אלא מה, חברים שלי. אתה יודע מה? התנהלות הזאת אותי מגעילה באופן אישי. אני לא חושבת שראש הממשלה שלי ככה צריך להתנהג, אבל זכותך לחשוב אחרת.
אבל חזקת החפות הזאת – הוא משתמש בה כדי שביום שייקבע משהו הוא יגיד: אלה שמאל. אתה זוכר כבר מה אמרנו, או מה אתם אומרים על השמאל. אלה עושים מה שהתקשורת רוצה מהם; אלה – אל תקשיבו להם. אם ראש ממשלה בישראל אומר את זה, מחר יגיד את זה גם פושע. מחר תגיד את זה הילדה הזאת שהתגרתה בקצין ועצרו אותה. מי אלה בכלל כל השוטרים האלה וכל הפרקליטות הזאת? והיועץ המשפטי לממשלה – סתם עורך דין. ובתי המשפט – אלה בכלל, אנחנו יודעים מה הם מצביעים. הם נגדנו. הציונות זה שטח מת שלהם. זה החיבור הזה שבין ראש הממשלה לבית היהודי.
אז הצעת החוק שלך, לא משנה איך היא נולדה. על הרקע הזה של הדברים אתה לא יכול לבקש מאף אחד כאן לעשות איזה דיון תיאורטי. והכנסת הזאת כבר ראתה חקיקות כאלה שכאילו הן היו בסדר, של לשחרר אנשים מהכלא כי אין מקום, חוק שקרוי על מישהו שהיום הוא שר בממשלה ועוד אלף ואחד – לא אלף ואחד, אבל כמה חוקים שהגיעו, ובעצם החוק שלך כבר איננו חוק ההמלצות, הוא הפך להיות סמל, לא בגלל המילים שכתובות בו – כי הוא הפך להיות הסמל של כל מה שרע בממשלה הזאת.
אנשים יצאו לרחוב לא בגלל הסיגרים ולא בגלל מה שהמשטרה תמליץ, ואפילו לא בגלל השאלה אם יוגש כתב אישום או לא – לזה נגיע – אלא כי הם לא מוכנים לשאת את הפגיעה במה שמחזיק אותנו כאן בכלל באופן בסיסי, שאדם יודע שאם הוא מרים יד על אחיו אז המשטרה תעשה עם זה משהו, ואם גונבים לו תבוא המשטרה, ושהמשטרה זה אלה שאתה יכול לפנות אליהם והם פועלים ללא משוא פנים.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אני יכול לשאול אותך שאלה?
ציפי לבני (המחנה הציוני):
בבקשה.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אני מקבל את מה שאת אומרת, בהנחת עבודה שהכול בסדר. אבל היות שהחרגנו את ראש הממשלה מהסיפור, אז חזרנו למה שנקרא – חזרה הקושיא לדוכתא, חזרנו למצב הראשון. אז למה – – –
ציפי לבני (המחנה הציוני):
הסיפור הזה כבר – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
גם הוא.
ציפי לבני (המחנה הציוני):
מבחינתי – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
זאת אומרת, את אומרת – – –
ציפי לבני (המחנה הציוני):
– – זה גמור, והחוק הצרפתי גמור, וכל הדיונים סביב הסניוריטי גמורים, וכל הדיונים סביב המשנים למנכ"לי המשרדים גמורים. זה כמו שכשהיינו ילדים – כבר אמרתי את זה כאן פעם על הדוכן – היינו מקבלים איזה נקודות, נקודות, נקודות, היינו מחברים והיה יוצא פרצוף. כל נקודה נראית סבבה; הפרצוף מה זה מכוער. אני לא יכולה להיות שותפה לזה.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לחברת הכנסת ציפי לבני.
יהודה גליק (הליכוד):
– – – אף אחד לא דיבר על החוק.
היו"ר רויטל סויד:
הדוברת הבאה – חברת הכנסת מיכל רוזיןץ בבקשה.
יהודה גליק (הליכוד):
זה מה שאומר – – – אין להם – – – בחוק. אחד אחרי השני, אני יושב ומקשיב, מחכה שיגידו משהו על החוק – כלום. 18 שעות מדברים, אפילו לא מילה אחת על החוק.
מיכל רוזין (מרצ):
אתה צריך לבדוק את הבנת הנשמע שלך.
יהודה גליק (הליכוד):
לא שמעתי מילה עניינית אחד על החוק. ציפי לבני נתנה נאום מצוין, אבל – –
היו"ר רויטל סויד:
עשר דקות לרשותך.
יהודה גליק (הליכוד):
– – 90% ממה שהיא אמרה – היא לא אמרה מילה על החוק.
מיכל רוזין (מרצ):
חברי וחברות הכנסת, האמת היא שבאמת צריך – – –
היו"ר רויטל סויד:
חבר הכנסת גליק. חבר הכנסת גליק.
ציפי לבני (המחנה הציוני):
אני לא צריכה להגיד לך למה. אתה צריך להבין למה אנשים יצאו לרחוב, כי רצית להיות – – –
קריאות:
– – –
היו"ר רויטל סויד:
אני רוצה להפעיל את המונה, וחברת הכנסת מיכל רוזין רוצה להתחיל לנאום. אנחנו נמתין עד אשר תסיימו את הדיון ביניכם, כדי שחס וחלילה לא נפריע לכם, חבר הכנסת גליק וחברת הכנסת לבני.
יהודה גליק (הליכוד):
– – –
ציפי לבני (המחנה הציוני):
ובצדק.
מיכל רוזין (מרצ):
הינה גם הגיע שר, כבר טוב.
היו"ר רויטל סויד:
תאמרו לי בבקשה מתי אתם מסיימים, כדי שאני אוכל להתחיל להפעיל את המונה. תודה רבה.
מיכל רוזין (מרצ):
ציפי, כל הכבוד על הדברים שיצאו מהלב, ובהחלט נכנסו ללב שלי – ואני מקווה שגם מי שישמע בהמשך את הדברים זה ייכנס ללב – חבל, חבר הכנסת גליק, שאתה לא מקשיב לדברים היותר-עמוקים, אבל אני לא אתווכח איתך.
ג'פרסון אמר, בארצות הברית, ב-1821, באמצע ויכוח מאוד לוהט בנושא מיסים בקונגרס, שהמדינה – הוא התכוון כמובן לארצות הברית – נמצאת במסלול יציב וברור בדרך להרס, והמסלול הזה הוא על ידי ריכוז הכוח בידי רשות אחת, והתוצאה הבלתי-נמנעת שלה היא שחיתות. כשאנחנו מרכזים כוח, כמו שקורה עכשיו במדינה הזאת, בידי רשות אחת, בידי הממשלה, ששולטת גם בכנסת באופן הולך ומתגבר ורוצה לשלוט גם במערכות המשפט, במערכות החוק, זו הדרך הבטוחה לשחיתות. כאשר הניסיון – הסכמתי באמת מאוד עם התזה הזאת של חברת הכנסת ציפי לבני – כאשר הניסיון הוא למוטט את שלטון החוק עם הצעות חוזרות ונשנות בשנתיים וחצי האחרונות בלי הפסקה, לא ניתן לנתק את חוק ההמלצות כחוק נפרד משרשרת של חוקים – ואני אגיע לדבר על חוק ההמלצות, תאמין לי, אני אגיע, אבל אי-אפשר לנתק את הדברים. זה כמו עם הכפייה הדתית. אי-אפשר להגיד: רק מורשת ישראל, מה אתם רוצים? הוא רק יצטרך לשקול את מורשת ישראל, כשכל שבוע אנחנו מצביעים על חוק מרכולים וחוק כזה או חוק אחר.
בסופו של דבר מתקבלת תמונה, והציבור, עם זה יוצא לרחובות – עם התמונה ועם הכעס הזה. כי הדוקטרינה החוקתית הזאת, הניסיונות של בנט ולוין ושקד לערער אותה, למנוע מבתי המשפט לממש את הביקורת השלטונית, לממש את הביקורת השיפוטית היעילה על הכנסת והממשלה, זה חלק מכך.
לכך מתווסף חוק ההמלצות, החוק להשתקת המשטרה, החוק להשתקת תוצאות החקירה, בעיקר על נבחרי ציבור. כי יש קו ישיר בין הכרזת המלחמה על הדמוקרטיה הישראלית ובין השחיתות שאופפת את שולחן הממשלה והקואליציה. הכניעה החוזרת והנשנית של הקואליציה לקבוצות המיעוט השונות, למפלגות השונות, לסחטנות הקואליציונית הזאת – הכול כחלק מתשלום להישרדות פוליטית, בעיקר, לא רק של הקואליציה והממשלה, אבל של ראש הממשלה – הכול מצטרף לתמונה אחת גדולה, שהיא בין שחיתות פלילית לבין שחיתות ממסדית, שלטונית, ואי-אפשר להפריד בין הדברים.
עם התמונה הזאת יוצאים עשרות אלפים לרחוב. גם אם תקראו להם שמאלנים וגם אם תקראו להם אני לא יודעת מה – כמו שאתם אומרים על ראשי השב"כ והמוסד והרמטכ"ל והמפכ"ל והמשטרה, כולם נהיו שמאלנים, וכמו שאמרה ציפי לבני, זה שם הגנאי הכי נורא בעולם. כמובן שאני גאה בשמאלנות שלי עד מאוד ובתפיסת העולם השוויונית של השמאל. אבל הניסיון הזה לנצל את החולשה של ראש הממשלה – כי מדובר בראש ממשלה חלש. הוא מנסה להראות לנו כוח, הוא מנסה להיות יהיר וזחוח, אבל אנחנו יודעים שראש הממשלה בתקופת חולשתו הגדולה ביותר, ולכן אנחנו מקבלים אולטימטומים מדרעי ואולטימטומים מהבית היהודי ואולטימטומים מאגודת ישראל, וכולם – יש להם אולטימטומים, וכמובן גם מהליכוד ומחברי כנסת בודדים, כי בסופו של דבר יודעים שראש הממשלה הזה הוא לחיץ, ראש הממשלה הזה יכול להיכנע למניפולציות האלה מכיוון שהוא חלש ביותר, ואי-אפשר להתעלם מכך.
אז לאחר חודשים ארוכים שסיפרתם לנו איך חוק ההמלצות לא קשור לראש הממשלה והוא לא פרסונלי, פתאום גיליתם שהוא נורא פרסונלי, וכל הסעיף הרטרואקטיבי בעצם בא לשרת את ראש הממשלה, ופתאום ביטלתם את הסעיף – מה שהפך את חוק ההמלצות בעצם ללגמרי מיותר מבחינתכם; חוץ מהאגו של חבר הכנסת אמסלם, שבגלל זה כולנו נשב פה כל השבוע ונדון – זו הסיבה היחידה בעצם שחוק ההמלצות נשאר.
כי החוק הזה, אמסלם, וחבל שאתם לא מקשיבים – אחר כך, יהודה גליק, תגיד שלא אמרנו שום דבר על החוק. החוק הזה לא נועד לסייע לאזרח הפשוט; הוא נועד למקרים מאוד נדירים, כמעט 200 בשנה, שנוגעים לתיקים של אישי ציבור וארגוני פשע, מקרים נדירים שבהם הוחלט שיש להצמיד פרקליט מלווה. גם אם הייתי תומכת ברעיון הבסיסי שצריך להגן על השם הטוב בטרם יוגש כתב אישום, עדיין, קודם כול, כמו שהמלצות יכולות לפגוע בשם טוב – הן יכולות גם לעזור לשם טוב, מכיוון שאדם שנחקר, בעצם, אם יוצאת המלצה שלא צריך להעמיד אותו לדין, אז שהרי עזרנו לו בשם הטוב. אבל מה שיותר חשוב – שאין הצדקה למנוע מהציבור חשיפה לסיכום, להחלטה של המשטרה. אין הצדקה, בוודאי שמדובר בנבחרי ציבור, בראשי עיריות, בחברי כנסת, בשרים, בראש ממשלה. אין הצדקה. השקיפות הציבורית היא מה שמאפשר לנו להילחם בשחיתות. הזכות לחופש המידע היא אבן יסוד בדמוקרטיה, והיא חשובה ביותר, ויש דברים שאתה מאבד אותם כאשר אתה נבחר ציבור; אתה לא יכול להיות כמו כל אזרח. מוטלת עליך החובה, כמו גם הזכות, אבל גם החובה לשמור על כללים באופן הדוק יותר.
השופט לנדוי אמר בבג"ץ אולפני ההסרטה, עוד ב-1962, ששלטון הנוטל לעצמו את הרשות לקבוע מה טוב אזרח לדעת, סופו שהוא קובע מה טוב לאזרח לחשוב, ואין סתירה גדולה מזו לדמוקרטיה אמיתית שאינה מודרכת מלמעלה.
אז הממשלה הזאת, שסיימה להסית נגד התקשורת החופשית, נגד ארגוני זכויות האדם, נגד כמובן האופוזיציה וארגוני השמאל וכל מי שמתנגד למדיניות שלה, ממשלה שמסיתה נגד קבוצות באוכלוסייה, אין פלא שהממשלה הזאת, שקו ההגנה שלה זה לא היה כלום כי אין כלום ולא יהיה כלום, תמשיך להגיד – בהתחלה הם יגידו: למה צריך המלצות? ומה אם לא יהיו או כן יהיו המלצות? ובהמשך הם יגידו: כתוב אישום זה לא סופי.
הרי הטיעון משתנה מהעובדה ש-80% מההמלצות נזרקות לפח, 30% מכתבי האישום מסתיימים בלא כלום ואולי, אמסלם, תשאל – חבל שאתה לא מקשיב לי – אולי תשאל: למה המשטרה סוגרת כל כך הרבה תיקים? האם זה בגלל שכולם, כל מי שנחקר, חף מפשע? למה 80% מהתיקים, הפרקליטות סוגרת? למה מגיעים כל כך מעט תיקים לבתי משפט? הרי ההוכחה שמגיע הקצה של הקצה לבית משפט היא מכיוון שדרך אגב, מה שכבר מגיע לבית המשפט נגמר כמעט בהרשעה מוחלטת. למה? מכיוון שאנחנו יודעים שהפרקליטות משמשת סוג של הליך שיפוטי, שהיא מסננת את רוב המקרים שהיא יודעת או חוששת שלא יגיעו ל-100% הרשעה.
אז אולי אנחנו צריכים לפנות למשטרה ולפרקליטות ולהגיד: תפסיקו לסגור כל כך הרבה תיקים. אולי תאפשרו למערכת השיפוטית לשפוט יותר תיקים? מדוע הלוגיקה היא הפוכה? מדוע המסקנה שלך היא שאם סוגרים תיקים זה אומר שנחקרים יותר מדי חפים מפשע? זו ממש לא המסקנה. המסקנה שלי היא שיש הרבה מאוד אנשים שהולכים הביתה למרות שהם עשו דברים קשים מאוד, קשים מאוד, והמערכת השיפוטית, בגלל כוח אדם, בגלל עומס, בגלל הרבה מאד סיבות, לא מסוגלת לשפוט אותם. המסקנות הן מסקנות שונות, וכשאנחנו מדברים על החוק הזה צריך לזכור גם את הנושאים האלה ואת הנתונים האלה. הלוגיקה יכולה להיות גם לוגיקה הפוכה.
הנושא האחרון שאני רוצה לדבר עליו הוא נושא מאוד חשוב, שאומנם נמחק מהחוק, אבל מפנה לחוק אחר, שמטיל סנקציה פלילית על מי שמדליף, והסנקציה הפלילית מדברת על שלוש שנים מאסר. זאת אומרת, הדלפת המלצות שוות ערך בעיני הקואליציה לנטילת נכסים למטרת סחיטה, למפרסם פרסום המרדה או מפקיר נשק; חמורה בהרבה מאשר מכירת משקה אלכוהולי לקטין, שימוש בחומר מסוכן או אי-דיווח על עבירת אלימות במשפחה, שעליהם יש עונש של רק חצי שנה; הרבה יותר גרוע אם הדליפו – ואני נגד הדלפות, לפחות מהמשטרה; עיתונאות, תקשורת – זה התפקיד שלה – הדלפות, לפרסם ולהביא לידיעת הציבור. אני בהחלט לא בעד שהמשטרה תדליף. אבל הסכנה הפלילית הזאת על החוקרים, על המשטרה ובסופו של דבר גם על עיתונאים, שעלולים להיות מואשמים בסיוע או בשידול לביצוע עבירה – ככה נראית ממשלה שרוצה להשתיק; ככה נראית ממשלה שמנסה למנוע מהציבור לדעת את האמת; ככה נראית ממשלת שחיתות, לצערי הרב.
אבל מה שטוב זה שעשרות אלפי אנשים יוצאות ויוצאים לרחובות להפגין מדי שבוע כדי לצעוק שהגיעו מים עד נפש. הציבור צועק שהגיע הזמן, אתם יודעים למה? להחלפת הממשלה המושחתת הזאת. תודה.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לחברת הכנסת תמר זנדברג. והדוברת הבאה – – –
מיכל רוזין (מרצ):
מיכל רוזין.
היו"ר רויטל סויד:
גם לי מותר ב-05:00, לפנות בוקר. פספוס קל.
מיכל רוזין (מרצ):
רק חשבתי, אולי אני לא יודעת מי אני.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לחברת הכנסת מיכל רוזין. הדוברת הבאה – חברת הכנסת יעל גרמן, בבקשה.
יעל גרמן (יש עתיד):
תודה רבה לך.
היו"ר רויטל סויד:
17 דקות.
יעל גרמן (יש עתיד):
גברתי היושבת-ראש, אני מצטערת שציפי לבני – וחבריי, כמובן – אני מצטערת שציפי לבני לא נמצאת כאן, כי היא הזכירה בדיוק את המשפט שאיתו בחרתי לפתוחף ורציתי לשאול את הבודדים שנמצאים כאן, אולי מי מכם ידע: מי אמר? יעל, זוהיר, אדוני השר, חברתי היושבת-ראש.
היו"ר רויטל סויד:
אני מקשיבה, זה בטוח.
יעל גרמן (יש עתיד):
אמסלם, יהודה גליק, תכף אני אדבר על החוק, אז כדאי שתקשיב. אבל לפני שאני מתחילה לדבר על החוק, מי יודע מי אמר: אין לי ספק שגורמי אכיפת החוק פועלים ביושר ובנאמנות, עושים את עבודתם ובודקים כל דבר. אני אמתין לסיום החקירה בשקט ובסבלנות.
זוהיר בהלול (המחנה הציוני):
ביבי.
יעל גרמן (יש עתיד):
לא. ברור שלא. אף אחד לא יודע, אז אני אומר: אריה דרעי. אריה דרעי אמר, וגם הוסיף בסוף: ובעזרת השם. עכשיו, אריה דרעי אמר את זה ממש לפני שנה וחצי, ב-2016, וזה אחרי שהוא כבר פעם נחקר, ואפילו הועמד לדין, זאת אומרת, אני לא חושבת שהוא מאוד אוהב את המשטרה. אני לא יודעת אם הוא בוטח בה או לא בוטח בה, אבל הייתה בו ההגינות וגם האחריות הציבורית לומר את מה שצריך לומר כאשר יש חקירה. לעומתו, מה עושה ראש הממשלה? ראש הממשלה בועט, ובצורה בוטה פוגע בראש במשטרה. אולי ראש הממשלה יודע משהו שאנחנו לא יודעים? אני, דרך אגב, ממש לא יודעת מה המשטרה עומדת לכתוב ומה היא תעביר לפרקליטות. אני בוודאי ובוודאי לא יודעת אם הוא בסופו של דבר יימצא אשם, ואני מאוד מאוד נזהרת בדבריי, בכל מקום, שלא לפגוע ולא לבוא ולומר שהוא אשם, כי אני באמת לא יודעת.
אבל דבר אחד בטוח: ראש הממשלה, כמי שעומד בראש כל המערכות, כמי שעומד בראש הרשות המבצעת, כמי שאחראי למשטרה ולפרקליטות, הוא הראשון שחייב לתת להן כבוד. כי אם ראש הממשלה, שאחראי להן, מזלזל בהן ואומר בצורה מזלזלת: ממילא את כל ההמלצות זורקים לפח – ונדמה היה שכאילו הוא אומר שגם את החוקרים אפשר היה לזרוק לפח – אם הוא אומר את זה, מה יאמרו אזובי הקיר? מה יאמרו כל מי ששומע אותו שהמשטרה מבקשת לחקור אותו? הרי ברור שאם ראש הממשלה בא ואומר: כל ההמלצות ממילא נזרקות לפח, זה יהיה היחס של כל אחד ואחת שבאים לחקור אותו, ואז, לאן נגיע?
לפני שאני נכנסת לחוק, אני רוצה לומר עוד דבר: החוק הזה עבר תעתועים רבים ותהפוכות רבות, אבל מההתחלה היה ברור לכולנו שהחוק הזה בא לשרת אדם אחד; לא את הציבור הגדול ולא את אלה שנמצאים בבתי הסוהר, אלא אדם אחד. זה היה כל כך ברור שאפילו בליכוד, חבר ליכוד מאוד יקר, חבר הליכוד בני בגין, בא וביקש: בואו, יכול להיות שהחוק הזה טוב, יכול להיות שהוא פחות טוב, אבל בואו קודם כול נוציא ממנו את מה שנקרא גלולת הרעל, ה-poison pill – בואו נוציא ממנו את ראש הממשלה. אם הוא לא יחול על ראש הממשלה, אמר בני בגין – דרך אגב, אמר את זה גם רועי פולקמן – אז החוק הזה, אפשר להעביר אותו. שומו שמיים. רועי פולקמן הפך להיות האויב של הקואליציה, ובני בגין – מייד סילקו אותו מהוועדה, מפני שהוא העז לחשוב על מה שבסופו של דבר נעשה. אכן ביקשו שכל החוק הזה לא יחול על החקירות שכרגע מתקיימות על ראש הממשלה. אבל הציבור – היה לו ברור, היה לו ברור שהחוק הזה נולד כדי להציל את ראש הממשלה, שהוא נולד כדי שבסופו של דבר, כאשר המשטרה תעביר את סיכום החקירה לפרקליטות, לא תהיה איזו אפשרות של הדלפה של מה שכתוב שם, להגן על ראש הממשלה המסכן שלנו, שזקוק לכל כך הרבה הגנות.
אלא שדווקא בקואליציה, מי שיזם את החוק ומי שעמד בראש הוועדה שדנה בחוק התעקשו לבוא ולומר: מה פתאום? להד"ם, לא היו דברים מעולם. אנחנו לא התכוונו, וזה לא לראש הממשלה ועל מה אתם מדברים בכלל. הציבור הוא לא מטומטם, והציבור ידע שצוחקים עליו, והציבור הבין שמנסים לעבוד עליו. אני אומרת את זה שוב ושוב, חברים יקרים: אפשר לעבוד על מעטים הרבה זמן. אפשר לעבוד על הרבה אנשים מעט זמן; אי-אפשר לעבוד על כל כך רבים כל כך הרבה זמן. אתם עובדים עלינו הרבה מאוד זמן.
החוק הזה, מעבר לכך שהוא לא ראוי – ואני מייד אגע בדברים הלא-ראויים – מעבר לכך שהוא לא ראוי, הוא סמל לכל כך הרבה חוקים אחרים שקדמו לו ולכל כך הרבה חוקים שאנחנו היום יודעים שעומדים להגיע אלינו; חוקים, שכמו שאמר – כאן אני רוצה להיתלות באמת בעץ גבוה, ענף מאוד גבוה – כמו שאמר הנשיא רובי ריבלין, הוא בא ואמר: אם פעם הכול היה שפיט, היום הכול פוליטי. איך הוא אמר? צבא ההגנה לישראל שלנו, אפילו הוא פוליטי. עוד הוא אמר: יש מהפכה, ובמהפכה הזאת השליט הוא הקורבן. אומר את זה נשיא מדינת ישראל. ראש הממשלה הופך את עצמו לקורבן. זה ראוי? ראש הממשלה וכל מי עוטף אותו באים ואומרים, בשפתו של הנשיא: אנחנו נראה לכם מה זה. איך אומר הנשיא? זה פס הקול של המהפכה. תמה ממלכתיות מן הארץ, ואחרינו המבול.
אני רוצה לעבור אל החוק. אני לא רוצה לנהל איתך דו-שיח, חבר הכנסת אמסלם, אבל אני בכל זאת מבקשת שתפנה את תשומת ליבך, מפני שאני מתכוונת לבוא ולומר כמה דברים בהתאם למה שאמרת, בלי שאנחנו ננהל את הוויכוח, ואני מבקשת, אם תרצה, לאחר מכן נשב. בואו נתחיל, כמובן, ממה שאתה אמרת וממה שאני חזרתי ואמרתי: שלא נהוג בעולם שהגוף שחוקר מגיש מסקנות או נמצא בכלל בקשר עם הגוף שבסופו של דבר מגיש את התביעה. הממ"מ מדבר גם על אנגליה וּוֵיילס, גם על אירלנד וגם על ארצות הברית. אני רק אקרא מה הוא אומר לגבי אנגליה וּוֵיילס. הוא אומר שבין השאר, על שיתוף הפעולה בין קציני המשטרה לאנשי הפרקליטות בנוגע לחקירת עבירות פליליות והעמדת חשודים לדין יש סעיף מסוים, סעיף 5 להנחיות, שממש מראה ומבקש, ויש טופס שנקרא M.G.I שמפרט סיכום קצר של הסיבות – מדוע לדעת המשטרה ישנן ראיות מספיקות להעמדה לדין פלילי ומדוע יש עניין ציבורי להעמיד את החשוד בדין.
אני מדברת על אנגליה וּוֵיילס, גם על אירלנד, אבל אני אעבור ישר לארצות הברית ול-FBI. חקירת ה-FBI מתבצעת תוך שיתוף פעולה עם פרקליטי התביעה הכללית הפדרלית ומשרד המשפטים. יותר מזה, יש מקרים שבהם החקירה שמתנהלת – יש להם סיבות לפרסם את זה.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
תקריאי עד הסוף, ברשותך.
יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):
אתה נותן לה הוראות?
יעל גרמן (יש עתיד):
לא, לא, בהחלט, אתה צודק, ואני אקרא.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
– – –
יעל גרמן (יש עתיד):
נכון. זה בסדר גמור.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
היא צריכה את העזרה שלך?
יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):
– – –
יעל גרמן (יש עתיד):
יצוין – לא, לא, אני מוכנה. יצוין כי סיכום זה הוא בגדר מידע חסוי בין המשטרה לפרקליטות בלבד, שלא נועד להעברה לידי צדדים – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
זה החוק שלנו.
יעל גרמן (יש עתיד):
ממש. מייד נעבור אליו.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
– – – ביקורת, כי קשה לכם.
יעל גרמן (יש עתיד):
ובארצות הברית – – –
יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):
– – –
יעל גרמן (יש עתיד):
תוסיפי לי את חצי הדקה הזאת.
היו"ר רויטל סויד:
אני אוסיף לך חצי דקה.
יעל גרמן (יש עתיד):
אבל אני רוצה לומר לך מה קורה בארצות הברית ומה הנוהל של ה-FBI. כאן יש לנו את ג'יימס קומי, שאמר את הדברים האלה: בשיטה שלנו, התובעים הם שמקבלים החלטות – חבר הכנסת אמסלם – בנוגע להגשת כתבי אישום על סמך ראיות של ה-FBI, שהוא שאוסף אותן. למרות שעל פי רוב איננו מפרסמים בפומבי את המלצותינו לתובעים, לעיתים קרובות אנו נותנים המלצות ונוטלים חלק בשיחות פרודוקטיביות עם תובעים בנוגע להחלטה. ובמקרה זה – הוא מדבר על המקרה של הילרי קלינטון והדוא"ל, המכתבים שלה – החקירה שנוהלה, כאמור, לנוכח חשיבות הנושא, אמר קומי, אני סבור שיש מקום לשקיפות יוצאת דופן.
זאת אומרת שבעולם, גם מקיימים קשר, גם מעבירים המלצות וגם מפרסמים אותן כאשר חושבים שיש עניין לציבור.
יהודה גליק (הליכוד):
במקרים יוצאי דופן.
יעל גרמן (יש עתיד):
במקרים יוצאי דופן. אני מדייקת בדבריי.
בואו נעבור אל החוק. אל החוק שאתה אמרת לי שאני לא מבינה, ואני עוברת על זה לסדר-היום. בסעיף 1 לחוק – ואני הייתי רוצה אפילו שתפתח את החוק ותסתכל ותראה, כי אני קוראת ממש מהחוק, וכדאי שתראה אותו – בסעיף (1) אנחנו אומרים: "העבירה המשטרה חומר שהושג בחקירה לפרקליט מחוז, תעבירו ללא עמדתה בכתב לעניין הגשת כתב האישום".
אבל מייד, בסעיף השני, לכל התיקים, אלה שאתה אמרת, כל ה-30,000, ואם אתה רוצה, 18,000, לכל הציבור: "המשטרה תצרף לחומר שהעבירה כאמור בפסקה (1) את עמדתה בכתב לעניין מכלול התשתית הראייתית לביסוס האשמה נגד החשודים בחקירה, אלא אם כן נימקה בכתב מדוע אין באפשרותה לעשות כן. בסדר, אם היא נימקה שאין באפשרותה לעשות כן". אין בעיה. אבל בכל המקרים האחרים – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
בואי נמשיך.
יעל גרמן (יש עתיד):
מייד. תרשה לי בקצב שלי. אבל אני מבקשת שתקשיב אתה.
היו"ר רויטל סויד:
עסקה הוגנת.
יעל גרמן (יש עתיד):
מפני שזה הרוב. זאת אומרת, ברוב התיקים שעליהם אתה אמרת כביכול שאתה רוצה להגן, אתה, בחוק שלך בא ואומר שהמשטרה תצרף לחומר את עמדתה בכתב לעניין מכלול התשתית הראייתית. כל המקרים – בדיוק הפוך למה שאמרת פה. מתי לא? "על אף האמור בפסקה (2) – –"
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
– – –
יעל גרמן (יש עתיד):
בוודאי, בוודאי. "– – ניהלה המשטרה חקירה בליווי פרקליט מלווה והעבירה את החומר שהושג בחקירה לפרקליט מחוז, לטיפולו של פרקליט, תעבירו ללא עמדתה בכתב לעניין מכלול התשתית" – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
תקראי הלאה.
יעל גרמן (יש עתיד):
– – אלא במקרה כזה וכזה.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אלא? אלא?
יעל גרמן (יש עתיד):
בוודאי שאני קוראת.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אלא אם כן?
יעל גרמן (יש עתיד):
אלא אם כן פרקליט המדינה או יועץ משפטי ראה לנכון. חברי דוד אמסלם, אתה עכשיו תקשיב לי או שאני אפסיק ויוסיפו לי עוד.
היו"ר רויטל סויד:
לא, אז רגע, תיתן לה לסיים ואז.
יעל גרמן (יש עתיד):
אתה באת ואמרת, הצגת את זה בוועדה, הצגת גם כאן מצג שכביכול – אני לא רוצה לקרוא לו מצג שווא, כי יכול להיות שאתה לא הבנת את החוק – המצג שאתה הצגת בא ואמר שהחוק הזה בא להגן על כלל הציבור ושלכלל הציבור לא יעבירו את המסקנות ואת סיכום החקירה.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
– – –
היו"ר רויטל סויד:
רגע, תן לה.
יעל גרמן (יש עתיד):
נהפוך הוא, חבר הכנסת אמסלם. נהפוך הוא. הכלל מועבר. הפרט, ה-200 תיקים שפרקליט המדינה עמד ואמר לנו שלא יותר מ-200 תיקים הם על ידי פרקליט מלווה – אותם 200 תיקים, עליהם יצאה הגנתך. את 200 התיקים האלה, שלהם יש פרקליט מלווה – להם אתה בא ואומר: לא יעבירו, וגם כאן אתה בא ואומר: אלא אם כן היועץ המשפטי ופרקליט המדינה ימצאו לנכון ויבקשו.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
או פרקליט המחוז, שממילא מנהל את זה.
יעל גרמן (יש עתיד):
זאת אומרת, איפה ההגנה שלך על הכלל? איפה הציבור?
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
– – –
יעל גרמן (יש עתיד):
לא, אני לא מתווכחת. אני כרגע מדברת, וזו זכותי, ואתה תוכל לאחר מכן.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אז לא לתקן אותך?
יעל גרמן (יש עתיד):
לא, אני רוצה שאתה פעם אחת גם תקשיב לי. לא, פשוט מאוד, אני יושבת שעות ומקשיבה לך תמיד, אז זו ההזדמנות שלך להקשיב לי.
היו"ר רויטל סויד:
חבר הכנסת אמסלם, אם היא מעוניינת לדבר עכשיו, אז אנחנו ניתן לה.
יעל גרמן (יש עתיד):
החוק הזה שאתה הבאת, הוא לא בא לעשות את מה שאתה אמרת, הוא בא להגן על 200 תיקים במקסימום, 200 תיקים שיש להם פרקליט מלווה; 200 תיקים, חברי יהודה גליק, שאם יש להם פרקליט מלווה – כנראה שיש סיבה. אלה התיקים החמורים ביותר שהמשטרה חוקרת: בדרך כלל אנשי ציבור, בדרך כלל צווארון לבן, מעילות או פושעים גדולים. אלה התיקים שבהם יש פרקליט מלווה. על אלה ביקש חברך שיושב לימינך להגן, על ה-200 האלה. בעקבות הלחץ שלנו ולחץ של יועצים משפטיים, הוא גם הוסיף את הסיפא שבאה ואומרת שאם פרקליט המדינה או היועץ המשפטי לממשלה באמת יבקש מהמשטרה, המשטרה תוכל להעביר לו, אבל במקור, זאת הייתה הכוונה.
לא סתם הוא הפליא לעשות והוסיף בסעיף (יא)(5) ובא ואמר: הוראות סעיף 117 – רק כדי לסבר את האוזן – הוראות סעיף 117 מדברות על גילוי בהפרת חובה. עובד ציבור שמסר, ללא סמכות כדין, ידיעה שהגיעה אליו בתוקף תפקידו לאדם שלא היה מוסמך לקבלה – מאסר שלוש שנים. עובד ציבור שהתרשל בשמירה על ידיעה – מאסר שנה אחת. רוצה חבר הכנסת אמסלם ורוצה הכנסת להחיל את סעיף 117 לא על מי שמסר ידיעה – גם על כך אני הערתי, אבל אף אחד לא רצה להקשיב – רוצים להחיל את סעיף 117 על אותו חוקר משטרה שמסר לפרקליט את מה שאסור לו למסור בסעיף 1(3). זאת אומרת, להזכירכם, אם ניהלה המשטרה חקירה בליווי פרקליט מלווה והעבירה את החומר שהושג בחקירה לפרקליט מחוז – תעבירו ללא עמדתה בכתב, אבל אם מישהו העביר עמדה בכתב – וזה לשון הסעיף – דינו שלוש שנות מאסר, זאת אומרת שאפילו בנושא ההדלפות החוק הזה לא מטפל.
אני ביקשתי לשנות דבר פשוט, מפני שאני חושבת שעניין ההדלפות הוא עניין חמור, ואם היה כתוב שהוראות סעיף 117 לחוק העונשין יחולו גם על פרקליט או שוטר שחקר, או לחלופין, אם היה כתוב שהוראות סעיף 117 לחוק העונשין יחולו על עובד ציבור שמסר ללא סמכות כדין ידיעה על עמדה בכתב – ידיעה – אז לפחות היינו מטפלים בהדלפות. אבל לשון החוק לא מדבר אפילו על הדלפה; הוא מדבר על כך ששוטר העביר את עמדתו בכתב לפרקליט בניגוד לסעיף 1 – (יא)(3). אי לכך, חברים יקרים שנמצאים כאן, החוק הזה רחוק מאוד מלהיות החוק שהוצג לפנינו, לכאורה. הוא לא משרת לא את הציבור, בעניין ההדלפות, והוא גם לא משרת את ראש הממשלה, למזלנו הרב. הוא פשוט מאיים על המשטרה. הוא בא ואומר למשטרה: שלא תעזו לבוא ולומר אם יש ראיות להגשת כתב אישום או לא, ואם תעזו להעביר לפרקליט – חוקר משטרה יעביר לפרקליט – הוא יידון לשלוש שנות מאסר. זהו חוק ראוי? זהו חוק שמשרת משהו? זהו חוק שבא לתת איזשהו מענה לציבור? זהו חוק קודם כול מיותר, ושנית – גרוע.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לחברת הכנסת יעל גרמן. הדוברת הבאה – חברת הכנסת יעל כהן-פארן. בבקשה, 30 דקות לרשותך.
יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):
תודה רבה, גברתי היושבת-ראש. חבריי חברות וחברי הכנסת, אדוני השר, שניצלים וסלט – זה מה שעשיתם מהדמוקרטיה הישראלית, חברי הקואליציה. כמה עצוב שהכנסת שלנו, כנסת ישראל, הפלא הדמוקרטי במזרח התיכון, הגיע לכזה שפל חסר תקדים. כמעט מחצית חברי הכנסת, חבריי, איבדו כיוון. אתם מוכרים את מצפונכם בעד נזיד עדשים, ומוכנים להקריב כל טיפת מוסר וערכים שאולי עוד נשארו אצלכם בשביל חוק פרסונלי שנועד להגן על אדם אחד בלבד – ראש הממשלה, שנחקר בפרשיות שוחד ומרמה.
חוק ההמלצות הוא חוק רע, כי הוא מסמן את הפגיעה בשלטון החוק ואת הרמיסה של אמון הציבור בממשלה ובכנסת. חוק ההמלצות נולד בחטא. כמו שכולנו יודעים, הוא נולד כדי להציל את עורו של ראש הממשלה; זה מה שהוליד אותו. הוא עוד פעולה יזומה נוספת בשרשרת של פעולות מסוכנות שהתרחשו ומתרחשות בבית הזה ומעידות על הרמה הנמוכה שהגענו אליה.
תראו, חקיקה פרסונלית היא חתירה ממש נגד העקרונות הכי בסיסיים של צדק ושל שוויון ושל מערכת דמוקרטית נורמטיבית. תדמיינו לכם עד כמה חמור המצב שלנו שכל הכנסת, כנסת שלמה, פרלמנט במדינה מערבית נאורה, מתוקנת יחסית, מחוקק חוק שנולד כדי להיטיב עם בן אדם אחד, ובהמשך – חוק שמטיב עם נבחרי ציבור, זה שאנחנו מאפשרים את זה כעת, אז למה שלא יעשו בעתיד איזשהו חוק פרסונלי נגד מישהו שמתנגד לשלטון? זו המסוכנות של חוק פרסונלי. אבל בסופו של דבר גם החוק לא חל היום, לא יחול בסופו של דבר על החקירות והפרשיות שראש הממשלה נחקר בהן וחשוד בהן היום, זה לא יחול עליו, על החקירות האלה. כרגע זה עדיין חוק שחל בעיקר על נבחרי ציבור, ועצם זה שאנחנו כאן בבית המחוקקים מחוקקים אותו, זה אות קלון לכנסת ישראל.
אני פונה מכאן לאזרחי ישראל: אזרחי ישראל היקרים, בצער רב אני מודיעה לכם שהכנסת איבדה כיוון. חשוב לי שתדעו: כנסת ישראל חדלה לדאוג לכם. אתם לא מעניינים אותה. היא לא דואגת לאזרח הקטן שקורס תחת הנטל הכלכלי, היא לא דואגת לנכים, היא לא דואגת למובטלים, לחינוך, לרווחה – –
שר הכלכלה והתעשייה אלי כהן:
– – – על מה את מדברת?
יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):
– – לכל הדברים שאנחנו צריכים בכנסת הזאת לדאוג להם. רק בשבועות האחרונים הפלתם, חברי הקואליציה, רשימה של חוקים חברתיים שהיו מיטיבים עם כל אזרחי ישראל, עם החיים של כל אזרחי ישראל. אזרחים יקרים, חברי הכנסת בקואליציה, הם, שבהם בחרתם כדי לקדם וכדי לשפר את החיים שלנו כאן ולהיטיב איתכם, הם, חברי הקואליציה, נטשו אתכם, לצערנו, כי יש בן אדם אחד שלו הם דואגים בימים אלו. קוראים לו בנימין נתניהו. זה האזרח מספר אחת, ולמענו ורק למען שימור שלטונו וכיסאו אנחנו מחוקקים פה היום את חוק ההמלצות הזה, וכל מי שאומר לכם אחרת פשוט משקר במצח נחושה.
יושב-ראש הקואליציה, שעמד כאן קודם ויצא מהחדר – כנראה הוא לא רצה להפריע לי – שהצהיר על החוק שהוא למען הציבור ומקדם זכויות אדם, פשוט עמד ושיקר, המשיך לשקר לציבור. הוא אמר את זה גם כל הזמן בוועדה, וכל פעם שקראתי לו שהוא משקר לציבור, הוא כמובן איים עליי שיוציא אותי מהחדר; בסוף הוא גם הוציא אותי. כאן, לשמחתי, הוא לא מנהל את הדיון.
יש עוד כמה חוקים ועוד כמה צעדים שעולים כאן – לא היום דווקא, אהל עולים לדיון בימים אלו – שמטרתם צמצום שלטון החוק וקיצוץ בסמכויות של מערכת אכיפת החוק ושל הרשות השופטת והרשות המבצעת. יש ניסיון ברור לחבל במערכת הכל-כך כל כך עדינה של איזונים ובלמים של הדמוקרטיה הישראלית. זה מסוכן. זה מסוכן וזה מפחיד. בחודשים האחרונים חברי הכנסת של הליכוד רומסים את הממלכתיות: תוקפים את נשיא המדינה, תוקפים את בית המשפט העליון. אנחנו צריכים להתעורר. תתעוררו, חברי הקואליציה, תתעוררו. נבחרי ציבור באו לקחת חלק במשחק הפוליטי. אנחנו, כנבחרי ציבור, צריכים לקיים את כל תרי"ג מצוות הציבור ולהיות הכי נקיים, מכל צל, מכל בדל של חשדות ומכל צל של שחיתות. תיקי חקירה שמתנהלים נגד נבחרי ציבור צריכים להיות התיקים הכי שקופים. כנבחרי ציבור כמעט כל דבר שקשור בנו הוא כן עניינו של הציבור. נכון, יש עניינים פרטיים, כמובן, אבל כל דבר שנוגע לזירה הציבורית ולהתנהלות שלנו בה הוא עניינו של הציבור. מי שלא רוצה להיות שם, שלא יעמיד את עצמו להיות נבחר ציבור ולתפקיד של נבחר ציבור.
לכן, החוק הזה, שמנסה להסתיר מידע מהציבור, שזאת התכלית שלו, החוק הזה הוא לא ראוי – הוא לא ראוי למעמד שלנו כגוף מחוקק במדינת ישראל, הגוף המחוקק של מדינת ישראל, הוא לא ראוי שנדון בו, והוא מבייש אותנו, מבייש את הרשות המחוקקת, את המדינה ששואפת להיות דמוקרטיה נאורה, ששואפת להיות אור לגויים, נכון? אנחנו מאוד רואים את עצמנו ככאלה, קרן אור במזרח התיכון הלא-דמוקרטי.
חבריי חברי הכנסת, יש הרבה מאוד בלבול – במה עוסק החוק הזה; בלבול שיושב-ראש הקואליציה לשעבר, יושב-ראש ועדת הפנים והגנת הסביבה ויוזם החוק, חבר הכנסת אמסלם, טורח להעמיק בכל הזדמנות שנקראת בדרכו. אז אני רוצה אולי לעשות איזה סדר, לפחות איך שאני הבנתי את החוק ומבינה אותו לאור השתתפותי הרבה בכל הוועדות והדיונים שנערכו סביב החוק הזה.
תראו, בסופו של דבר חוק ההמלצות מתייחס אך ורק לתיקים שיש בהם פרקליט מלווה. פרקליט מלווה הוא גורם שנקבע על ידי פרקליט מחוז או פרקליט המדינה שיילווה את התיק ויילווה את צוות החקירה. מדובר רק בתיקים הכי חשובים, הכי הרגישים: נבחרי ציבור, ראשי ארגוני פשע, בכירי המשק שסרחו – אלה התיקים שמדובר בהם. מדובר לא בעשרות אלפי ולא באלפי תיקים; מדובר ממש במאות, אולי 200 תיקים. זה מה שעלה בדיוני הוועדה – אלה המספרים שנאמרו, אלה הדברים שעלו על ידי בכירי משרד המשפטים ופרקליטה מדינה שבאו והציגו בפני הוועדה. לא אלפי ולא עשרות אלפי תיקים; לא עשרות אלפי אנשים שהעניין הזה רלוונטי להם. לא. פשוט לא. 200 תיקים בשנה. עכשיו, מהם, מדובר בעשרות בודדות שפרקליט המדינה קובע יחד עם היועץ המשפטי לממשלה שמתוך עניין מיוחד לציבור יש מקום לפרסם את מסקנות חקירת המשטרה. עשרות בודדות של תיקים – זה הכול, בזה מדובר; לא במאות אנשים, לא באלפי אנשים ולא בעשרות אלפי אנשים כמו שניסה להגיד כאן יושב-ראש הקואליציה לפני כן. הם בכלל לא רלוונטיים. יושב-ראש הקואליציה רצה להציג מצג שווא והציג מצג שווא שזה זכויות אדם, שזה רלוונטי לעשרות אלפי אנשים, וזה פשוט שקר. פשוט מאוד.
ההחלטה הזאת על הפרסום, כמו שאמרתי, היא רק במשורה, אבל באמת, כמו שיושב-ראש הקואליציה לא רצה לתת לעובדות לבלבל אותו ולנתונים לבלבל אותו, אז הוא גם לא רצה לתת לפרקליט המדינה או לראש מחלקת החקירות של המשטרה לבלבל אותו עם העובדות. בדיונים בוועדה שאני נכחתי בהם הוא ניסה או לזלזל בדבריהם או להלך עליהם אימים בהתנהגותו הכוחנית והאגרסיבית, או אפילו להלך עליהם אימים כשאמר שהם מחויבים לספק לוועדה עמדה שתואמת את עמדת השר שלהם – כך הוא ניסה להלך עליהם אימים, על פרקליט המדינה, על היועצים המשפטיים של משרד המשפטים, המשרד לביטחון פנים, וזה פשוט לא נכון לפי תקנון הכנסת. נציגי הממשלה, פקידי הממשלה – לא השרים – שמגיעים לוועדת כנסת צריכים למסור את המידע המקצועי, המדויק והראוי לדיון ולוועדה, ולא את ההסכמה או האי-הסכמה הפוליטית שסגר השר שלהם עם השר השני.
עכשיו אני רוצה לדבר קצת על המשמעות של מניעת המסקנות מהחקירה. בעצם, מה קורה פה? יש חקירה. יושבים חוקרים, ובתיקים האלה שאנחנו מדברים עליהם, התיקים עם פרקליט מלווה, התיקים הרגישים ביותר, יהיו אלה בדרך כלל טובי החוקרים; אנשים שהם 30 שנה, 20 שנה במשטרה, עשו כברת דרך. הטובים ביותר. הם מצויים בכל פרטי התיק. זה נכון שכל התיק, מאות עמודים ואולי אלפי עמודים, מונח בפני הפרקליט, אבל הפרקליט לא ישב בחדר וחקר את החשוד או את החשודים, הריח את ריח זיעתם, או ראה איזה מצמוץ בעיניהם או חיוורון שפשט על פניהם. את זה ראה רק החוקר. בסופו של דבר, אם זה כתוב במדויק יותר, במדויק פחות, ברור שזה חשוב, אבל מי אם לא החוקר יודע מה מונח לפניו, מכיר כל בדל ובדל של ראיה בתיק החקירה, וכן – מסכם אותה, מסכם אותה ומגיע לאיזושהי שורה תחתונה של מסקנות. את זאת אמר גם ראש מטה החקירות של המשטרה, תת-ניצב ערן קמין, בוועדה. הוא אמר: מה אתם רוצים, שאני אגיד לחוקרים שלי: תעשה את כל החקירה, תאסוף את כל הראיות, רק אל תגיע לשום מסקנה? אין שום משמעות למה שאתה חושב, למסקנה, למה שאתה מסיק מכל מה שראית, קראת, למדת, ראית, שאלת, ענו לך, מצמצו לך והחווירו בפניך; אין שום משמעות למה שעשית שם בחקירה? זה מה שהחוק הזה אומר: אל תסכם, אל תסיק מסקנות.
עכשיו, לא רק שיש פה בעיה מאוד קשה שאנחנו באים ואומרים לטובי החוקרים שזה לא מעניין אותנו מה הם חושבים – אנחנו מזלזלים בהם. אין זלזול גדול יותר בעובדי מדינה שכלאחר יד אומרים להם: עבדת מאות שעות, אלפי שעות, ועכשיו תזרוק את כל העבודה שלך לפח, היא לא מעניינת אותנו. עשית עבודה טובה מדי, אז יש אנשים שחוששים לגורלם – זה בעצם מה שאנחנו אומרים להם בחוק הזה. אבל תחשבו, זה מעבר לזלזול. עצם זה שחוקר עושה את עבודתו ולא מסכם אותה ולא מראה את השורה התחתונה של המסקנה שלה, זה מוביל לכך שאין לו בעצם אחריות; הוא לא צריך לקחת אחריות על כל מה שיש שם. ההליך המתוקן והנכון והמקצועי לחקירת המשטרה צריך להיות שאחרי החקירה, מי שחקר – מסכם אותה, מגיע למסקנה, חותם עליה ולוקח אחריות, ויש לזה אחריות מקצועית. באמת, אנחנו מסירים מהם את האחריות המקצועית הזאת בחוק הזה. מה זה אומר? לאן זה ייקח את החוקרים שלנו? לאן זה ייקח את המשטרה?
עכשיו, אתם יודעים, כשתת-ניצב קמין ניסה בוועדה להציג בפני היושב-ראש את הצורך בשיח הזה בין החוקרים לפרקליט המלווה, שראוי לו לפרקליט המלווה שיהיה לו את מי לשאול, ולכן, אמר תת-ניצב קמין: כמו שבוועדה כאן יושבים ומקיימים שיח – רק בגלל המחשבה שכנראה הייתה בראש ליושב-ראש הוועדה באותו רגע נתון בדיון הוא התנפל על תת-ניצב קמין כאילו הוא הולך לקלל אותו או משהו כזה, כאילו הולך להגיד לו דברים לא ראויים. הוא השתיק אותו, הוא נזף בו: אתה לא תדבר ככה. הוא לא אמר שום דבר לא ראוי; הוא לא אמר שום דבר שתקף את יושב-ראש הוועדה או את הדיון בוועדה. אבל זו הייתה רק דוגמה אחת איך התנהלו הדיונים בוועדה בחוק הזה. תראו, אם זה לא לנטרל וניסיון לנטרל את שלטון החוק ואת מי שבא לאכוף את שלטון החוק ולהלך עליו אימים, אז אני לא יודעת מה כן.
כחברה בוועדת הפנים וכמי שהייתה באמת בכל התהליך של אישור החוק הזה, אני חייבת לשתף אתכם בכמה חוויות. באמת שהרבה זמן לא ראיתי כזה דיון כוחני, חטוף וכאוטי. מעט מאוד חוקים אני רואה שמקודמים בכזאת אגרסיביות כמו החוק הזה. הבהילות, הדחיפות, הלוחמנות שהפגינו שליחיו של נתניהו רק מחדדות את העובדה שהם מפחדים מהתרחיש שהחוק לא יעבור ויערער את כיסאם.
אני פונה אליכם, חבריי בקואליציה: האם לא היה חשוב ובהול יותר לקדם את החוק שייתן סוף-סוף מזור לנכים שכורעים מהלחץ הכלכלי הבלתי-נסבל שהם נמצאים בו? הרי כבר הבטחתם להם. אבל לזה אין זמן, אנחנו לא בבהילות. או אולי חקיקה שתיטיב עם נשים מוכות שסובלות מבעליהן? או אולי לא היה זמן ודחוף לקדם חקיקה שתוציא 800,000 ילדים ממעגל העוני? לא היה לכם בהול כל כך להעלות את שכר המורים בחקיקה, שתעשה את זה כדי שנבטיח חינוך טוב יותר לילדים שלנו ולהבריא את מערכת החינוך. איך אתם מסוגלים בסוף יום להביט על עצמכם במראה ולדעת שהבחירה שעשיתם זאת הבחירה הנכונה כשאתם מודעים למצב הקשישים שקופאים מקור בבתי דיור ציבורי, או כשאתם שומעים על עוד ניצול שואה שמחטט בפחים כי אין לו כסף לאכול? אני שואלת את עצמי איך תביטו על עצמכם ביום שאחרי חוק ההמלצות הזה כשאתם יודעים שאתם חוטאים למטרה אשר לשמה נבחרתם; שאתם לא משרתים את הציבור. חבריי חברי הקואליציה, אני חושבת שהגעתם לאיזושהי נקודת אל-חזור. ביום שאחרי אישור החוק לא תוכלו לומר "לא ידעתי", "לא שמעתי". החוק הזה, חוק ההמלצות, עולה ממנו צחנה של שלטון רקוב, של ריקבון שלטוני.
איך תסבירו את העובדה שפרקליט המדינה התנגד לו ואמר שהוא יכפה עליהם לעבוד עם ידיים קשורות מאחורי הגב? הוא אמר מילים כאלה: אם אתם רוצים שנפעל בנחישות ובכל כוחנו נגד השחיתות, אל תכבלו את ידינו מאחורי הגב. זה מה שהחוק הזה עושה. אז אתם יודעים מה בעצם אתם אומרים לו – מה בעצם אתם אומרים כשאתם ממשיכים לחוקק את החוק הזה? אתם אומרים לו, לפרקליט המדינה, שאתם לא רוצים; אתם לא רוצים שהוא באמת יפעל בנחישות ובכל הכוח ובכל יכולותיו נגד השחיתות השלטונית. אתם פשוט לא רוצים את זה. איך תסבירו את העובדה שגורמים מאוד מקצועיים, מאוד בכירים מעולם המשפט, שראינו אותם ואני הייתי עדה להם בדיונים המאוד-מרתוניים בוועדת הפנים, גם הם הביעו עמדה והתנגדות מאוד חריפה לחוק בטענה שהוא מסרס את עבודת המשטרה? אותם גורמים טענו שהכלי שנקרא המלצת המשטרה הוא כלי חשוב ביכולת של גורמי אכיפת החוק לשמור על תקינות שלטונית, אבל ליושב-ראש הוועדה אז, היום יושב-ראש הקואליציה, היה מאוד מאוד נוח להתעלם מהדברים האלה.
לפני סיום דברי אני רוצה לומר לציבור בישראל: אני יודעת שאתם כמעט מאבדים תקווה. אני יודעת שיש חברים במשכן הזה שגורמים לכם להתבייש. אני שומעת את הקולות מהשטח, אני רואה את המוני עם ישראל יוצאים להפגין נגד שחיתות שלטונית. זה לא עניין של ימין או שמאל – יוצאים מכל הצדדים. לא רוצים פה מדינה מושחתת; לא רוצים כאן ראשי שלטון מושחתים. אני מבטיחה לכם שממשלה מושחתת סופה ליפול, ואני סומכת על כל רשויות החוק שיטהרו את המרחב, שצריך להיות הכי נקי שיכול. וכשאנחנו, המחנה הציוני, נרכיב את הממשלה, אנחנו נבטל את החוק הזה ואת כל החוקים שנועדו לפגוע בדמוקרטיה ובשלטון החוק.
לפני סיום דבריי – ויש לי עוד כמה דקות – אני רוצה לקרוא כמה פסוקים מספר ישעיהו, פרק א': "חזון ישעיהו בן אמוץ אשר חזה על יהודה וירושלם בימי עזיהו יותם אחז יחזקיהו מלכי יהודה. שמעו שמים והאזיני ארץ כי ה' דִבר בנים גִדלתי ורוממתי והם פשעו בי. ידע שור קֹנהו וחמור אבוס בעליו ישראל לא ידע עמי לא התבונן. הוי גוי חֹטא עם כבד עון זרע מרעים בנים משחיתים" – אני מדלגת לפסוקים בהמשך הפרק, פסוק כ"א, ישעיהו פרק א': "איכה הייתה לזונה קריה נאמנה מלאתי משפט צדק ילין בה ועתה מרצחים. כספך היה לסיגים סבאֵך מהול במים. שריִך סוררים וחברי גנבים כֻּלוֹ אֹהב שֹחד ורֹדף שלמֹנים יתום לא ישפֹּטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם." תודה רבה.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לחברת הכנסת יעל כהן-פארן. הדובר הבא – חבר הכנסת זוהיר בהלול, בבקשה. הדוברת הבאה אחר כך – חברת הכנסת רויטל סויד.
זוהיר בהלול (המחנה הציוני):
גברתי היושבת-ראש, את יכולה להעיד כאלף עדים כאשר את מישירה את מבטך אליי שעיניי טרוטות, שזיפי פניי זקרו מאז אותו ליל שהחל אתמול ונמשך עד היום. אני בצורה מבודחת אומר לך שאפילו רמת הטסטוסטרון שלי ירדה באופן משמעותי – –
היו"ר רויטל סויד:
אני מתחילה לדאוג, זוהיר.
זוהיר בהלול (המחנה הציוני):
– – והרוח שלי נפלה, ואת יודעת, אפילו הלב דואב בשל העובדה שהכנסת הזאת מביאה אל עולמנו חוקים מסוכנים מאוד. והחוק הזה משתלב בצורה מאוד מכובדת באותם חוקים קשים.
אני צופה בתיאטרון האבסורד ולמען האמת אינני נדהם. הרי הרגלתם אותנו בעיוורון שלכם שאתם מנותקים.
חילופי נשיאים כאן.
היו"ר רויטל סויד:
מ-01:00 אני יושבת פה. מ-01:00, בלילה.
זוהיר בהלול (המחנה הציוני):
תודה ליושבת-הראש, שהתמסרה לעבודה במשך שעות ארוכות, ואהלן וסהלן לנשיאה הבאה.
הרגלתם אותנו בעיוורון שלכם שאתם מנותקים. אין סוף לגיחוך ולהסתאבות. השררה העבירה אתכם על דעתכם. אתם, גבירותיי ורבותיי בקואליציה, מתנהלים כראיסים, כשריפים. המטרה מקדשת בעיניכם את כל האמצעים. הכול מותר בעיניכם. אתם המדינה ואתם השליטים. תוקפים את בית המשפט העליון ללא בושה; תוקפים את האופוזיציה ללא כלימה; תוקפים את התקשורת ללא מורא; תוקפים את שומרי הסף ללא הפסקה, ואפילו תוקפים את נשיא המדינה הערכי ללא שמץ של יראה; רומסים את שלטון החוק ללא חרדה; מכפיפים את הכנסת לחוקים הזויים אך רוויי מניעים אינטרסנטיים; חוגגים, מנופפים, מריעים וצווחים כאחרוני האולטראס; משרתים את האדונים שלכם תמורת נזיד עדשים; הורסים את המדינה ומחריבים כמעט כל חלקה טובה.
אני, גבירותיי ורבותיי, חש כלימה ובושה בעובדה שהכנסת הזאת מקיימת מרדף, כמו בריאליטי, אחרי חקיקה מאוד גזענית, מאוד הדרתית. קחו למשל את חוק סימון העמותות – חוק של רדיפה פר אקסלנס; חובת גילוי תרומות – חוק בחישה וחדירה לצנעת העמותות; חוק מימון מפלגות בא לפשפש בציציות; חוק V15; חוק הלאום הידוע לשמצה, אחד מהמסוכנים ביותר בתולדות הכנסות מאז קום המדינה ועד היום. מובן שהחוק הזה עדיין בתהליכי הבשלה, אבל הוא עלול להמית את היחסים בין המיעוט הערבי לרוב היהודי במדינה שמכנה את עצמה, רחמנא ליצלן, דמוקרטית ויהודית; חוק ההדחה, אחד החוקים הבלתי-מובנים בעליל – חוק שיש בו רדיפה אחרי חברי כנסת שמייצגים מיעוטים, חוק שהכנסת יכולה להוציא אותו אל הפועל בדיוק כמו שמעלים אנשים על גיליוטינה; חוק המואזין – חוק שאני באופן אישי ניסיתי יחד עם חבר הכנסת יהודה גליק למנוע את חקיקתו, אבל חרף המאמצים המאוד-כנים שלנו, גברתי היושבת-ראש – ניסיונות שכללו ביקורים בשטח, ניסיונות שכללו קריאה משותפת של רבנים עם שייח'ים, עם כמרים, כנסים שעשינו כאן בכנסת ישראל וכמעט הבטחות שבסופו של דבר החוק הזה לא ייצא אל הפועל – אבל באמבוש בלתי רגיל, עם שחר, פשטו כוחות הרשע של החקיקה בכנסת ישראל אל האולם הזה וחוקקו אותו בקריאה טרומית; חוק הגבלת הכניסה לישראל למי שקורא לחרם – כאילו שהמדינה היא פלטפורמה של אידיאל, שאסור להחרים אותה אם היא שכחה לרגע שהיא כובשת עם אחר במשך יותר מ-50 שנים.
אז אלה החוקים שגורמים לי, איך נאמר, לא אי-נחת אלא אפילו לתהות מה מעשינו כאן, בבניין הזה, מה מעשינו כאן אנחנו כאשר אנחנו מנסים לייצר מרקמי חיים אחרים. החוק הזה לא קשור לערבים, ואינני יודע אם אני מדבר ב-cool בעניין הזה. אדרבה, אני לא חושב שאני יכול להיות שותף לחגיגה שהינה, היהודים מתקוטטים, שין בשין, בינם לבין עצמם. אין לי שמחה לאיד. יש לי חרדה, אפילו, על כך שאנחנו מאבדים את עצמנו לדעת בדמוקרטיה שלנו. אנחנו מאבדים במו ידינו את מה שהמדינה הזאת בנתה בעמל רב, ברגש, ברגישות, בחמלה, compassion, בחמלה, ברטרו אל העבר המאוד-מדמם של העם היהודי, ומכאן יצאה בשורה שהמדינה הזאת היא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.
אבל ראו, הינה החוק הזה שאומר מר אמסלם ידידי ורעי – שהוא פרלמנטר מצטיין, אני חייב לומר – שהוא נולד לפני בערך שנתיים וחצי, ולא נולד עכשיו כדי לכסות על ערוותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. אז בהנחה שהחוק הזה איננו פרסונלי, אבל בעתיד הוא יכול להיות פרסונלי ועוד איך, מכיוון שהוא עכשיו מאפשר את העברת ההמלצות בחקירתו של ראש הממשלה בתיק 1000, ואולי בתיק 2000, אבל בתיק 3000, 4000 ואולי אפילו 5000 ו-6000 – שזה בעלמא, אנחנו לא יודעים, אבל הם עלולים, התיקים האלה, להיפתח, מכיוון שתיבת הפנדורה כבר נפתחה, וראש הממשלה מסתבך לו באופן כרוני, אז שם ראש הממשלה ייהנה מאותה פריבילגיה. מי ייהנה עוד מאותה פריבילגיה, גברתי היושבת-ראש? נבחרי ציבור, שיקבלו Carte blanche, יקבלו את האפשרות שלא תהיה שקיפות, השקיפות תהיה מהם והלאה – הם בעצם ייהנו מאותה פריבילגיה, כמו גם אנשי פשע.
אבל אתם יודעים, גבירותיי ורבותיי ומתי המעט שנשארו איתנו עם שחר – והשעה עכשיו בדיוק 05:35 דקות עם שחר, ושלום לשר יואב גלנט, שאני בטוח שהרוח שלך לא ממש נוחה מהחוק הזה. הדבר המרכזי שמטריד אותי באופן אישי זה העובדה שמתכתבת עם עברי. אני הרי באתי מעולם התקשורת, וזכות הציבור לדעת היא עוגן מרכזי בליבת חופש הביטוי. זכות הציבור לדעת – כאן היא נמנעת, מכיוון שכל החוק הזה בא, גבירותיי ורבותיי, למנוע מהציבור לדעת בדיוק למה הגיעה המשטרה בסופה של חקירה, שלפעמים יכולה להשתרע על פני חודשים ארוכים ארוכים. והציבור הרי משתוקק לדעת במדינה דמוקרטית מה עושים נבחריו. אנחנו לא נמצאים תחת שלטון של מוגאבה, הרשע הגדול ביותר, שיכול לשים את ידיו ולהשתלט על המשטרה ועל כוחות הביטחון שמנסים ליישם, הייתי אומר, רסיסים של דמוקרטיה במדינתו – אם אני לא טועה, זימבבואה, נכון גלנט? מר גלנט, זימבבואה, נכון? מוגאבה – זה השם של אותו עריץ ידוע לשמצה – – –
שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:
מובוטו ססה סקו.
זוהיר בהלול (המחנה הציוני):
מי? מובוטו? אוקיי. אבל גם השני הוא אחד מהדיקטטורים הידועים באפריקה וידוע לשמצה.
אז מה שקורה בעניין הזה, שמי שייהנו בסופו של דבר מאותה חקירה אלה האנשים שהם נבחרי עם, שהם אמורים להיות חשופים. השקיפות והנראות הן נדבכים מאוד חשובים במשטר דמוקרטי.
אבל, גברתי היושבת-ראש, המדינה הזאת מאבדת את הדמוקרטיה שלה לאוטוקרטיה שלה. היא מאבדת את הדמוקרטיה שלה והיא הופכת להיות אוטוקרטיה של איש אחד או זרם אחד, שמנסה לסחוט את הדמוקרטיה של המדינה הזאת, להכפיף אותה לגחמותיו, אבל בעיקר – כדי לגונן על עצמו מפני שחיתות; שחיתות לכאורה – אנחנו הרי לא יודעים בדיוק מה ילד יום, ואני עדיין נותן את חזקת החפות לכל איש תחת חקירה, לרבות ראש הממשלה. אבל מדוע ראש הממשלה נחרד? מדוע הוא מתחלחל? מדוע הוא שולח את שליחיו אל הבניין הזה כדי לחוקק חוקים הזויים אבל עם מניעים מאוד אינטרסנטיים?
עוד עניין שמפריע לי בסוגיה הזאת זה מבחן העצמאות של משטרת ישראל. הרי אם אנחנו רוצים לנקות את האורוות, אנחנו מנקים אורוות דרך מתן אפשרות לכוחות הביטחון ולכוחות השיטור והמשטרה לבצע את עבודתם באופן עצמאי ואוטונומי. באים כדי להלך אימים. אני שמח שקודמיי השתמשו כמעט באותה מטבע לשון: להלך אימים על המשטרה. שימו לב, רחמנא ליצלן, את מי הם רודפים: את אלה שהם מינו. הם מינו את אותם אישים, אבל כנראה הם ציפו לתגמול, או אולי אפשר לומר לגמול, ואת הגמול הזה הם מקבלים, או בנימין נתניהו מקבל, מאותם שליחים עם אותם חוקים ידועים לשמצה.
מה המסר שאנחנו מפיצים באמצעות החוק הזה ברחבי הארץ? הרי זו מדינה טיפה מזדקנת, אבל עדיין יש בה דורות שאמורים לעצב את דמותה בעתיד. מה אנחנו אומרים לאותם נערים שלומדים שיעורי אזרחות ערכיים בבתי הספר? למרות, אגב, שספרי האזרחות במדינה טעונים שיפורים רדיקליים, מכיוון שגם שם טביעות האצבעות של הבית היהודי הן טביעות אצבע מאוד מאוד דומיננטיות בשטח. ובכל זאת, אלה שלומדים את מהות הדמוקרטיה בשיעורי האזרחות בבתי הספר ישאלו שאלות תם, כי הרי הם תמימים, הם מאמינים למה שהם קוראים, אבל עדיין הספקנות שבקרבם והחשדנות שבתוכם מפנות אותם אל שאלות שאין לנו עליהן תשובות.
החוק הזה, כמו כל החוקים האחרים שעל אודותיהם דיברתי וציינתי, החוקים האלה, גברתי היושבת-ראש, הם אות קלון וקין על מצחו של הבניין הזה. כמה וכמה פעמים אמרתי שהקירות של הבניין הזה, של האולם הזה, הקירות נוטפים אגלי בושה – נוטפים אגלי בושה לנוכח סדרת החוקים האלה שמרחיקה את ישראל מהציוויליזציה.
אני מסיים ואומר שגם גדולי האומה בענייני משפט, כמו פרופ' קרמניצר, שהשתתף באופן כמעט קונסיסטנטי בישיבות ועדת הפנים ואמר את דברו בגנות החוק הזה, ופרקליט המדינה שי ניצן בכבודו ובעצמו אמר שסיכום החקירה הוא סיכום מאוד קריטי להבנת הנקרא בתוך החקירה, ולכן זה נושא שאין עליו עוררין שצריך להעביר סיכום או המלצות – אבל גם הדברים האלה נדחו בגסות רוח.
החוק הזה מרחיק את המדינה עוד יותר מהדמוקרטיה שלה. זכות הציבור לדעת נמנעת ונגדעת. אנחנו בעוד חוק בתוך סדרה בלתי נגמרת של חוקים אנטי-דמוקרטיים. אנחנו בעצם, גברתי היושבת-ראש – ובכך אני מסיים – אנחנו מאבדים במו ידינו ובמעל מעשינו ובתוך חוקינו, אנחנו מאבדים את הדמוקרטיה שעליה המדינה עם מייסדיה עמלו רבות, וברגישות ובעקביות, באמצעות מגילת העצמאות, ניסו לייצר אותה כבר בחיתוליה, אבל אחרי 70 שנה אנחנו – ואני אומר אנחנו כאשר אני בפנים – עלולים לאבד אותה לעד. תודה רבה.
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה רבה לחבר הכנסת זוהיר בהלול. חברת הכנסת רויטל סויד, בבקשה, גברתי. חשבתי שתלכי לישון קצת. פתאום אני רואה את שמך ברשימה. בחרת לדבר רבע שעה. בבקשה, 15 דקות לרשותך – זה מה שרשום אצלי. בבקשה, גברתי.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
גברתי היושבת-ראש, אנחנו הורדנו את זה ל-15. גברתי היושבת-ראש, אדוני השר וחברי חבר הכנסת, חברי חבר הכנסת.
היו"ר טלי פלוסקוב:
סתיו שפיר יושבת שם.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
חבריי חברי הכנסת – זהו, עכשיו זה חבריי חברי הכנסת. ישבתי, גברתי היושבת-ראש, על הכיסא הזה משעה 01:00 עד לפני ממש דקות ספורות, ושמעתי פה את הנאום של יושב-ראש ועדת הפנים חבר הכנסת דודי אמסלם על הצעת החוק ואת הדרך שבה הוא ענה והתבטא מול הנואמים פה לפניי. המילה "שקר" והמילים "אתם לא מבינים" ו"אתם משקרים לציבור" ו"אתם מטעים את הציבור" על החוק הזה נאמרו אין-ספור פעמים. אני חושבת שמי שמטעה את הציבור, ומי שאולי לא מבין את החוק, ומי שלא יודע באמת – או שאולי לא רוצה לדעת, או שאולי לא רוצה להבין – זה חברי וכל שאר החברים שישבו פה ואמרו שהם לא שמעו שום מילה במה החוק הזה לא בסדר.
עכשיו, כאשר באים ואומרים לציבור: חוק ההמלצות הוא חוק שבא להגן על האזרח הקטן, הוא חוק שבא בעצם להציל את כל האנשים המסכנים שנותנים וממליצים עליהם בכל מיני תיקים ולאחר מכן התיקים האלה נסגרים – כל מי שבא ואומר את זה מטעה, מטעה את הציבור, חד-משמעית, כי החוק הזה חל רק על 200 תיקים. החוק הזה חל רק על 200 תיקים שבהם יש פרקליט מלווה, שהועברו המלצות. זה הכול. ומה הכוונה? לנו יש 350,000 תיקים במדינת ישראל. מתוכם יש בתביעות המשטריות 320,000 תיקים. זאת אומרת, 320,000 תיקים – החוק הזה לא חל עליהם בהגדרה. החוק מתחיל, אולי, לחול על 30,000 תיקים. 30,000 התיקים האלה – 12,000 הם עם המלצת סגירה, אז זה לא מעניין אותנו, ועוד 18,000 תיקים – כללית. אבל החוק לא חל על אותם 18,000, החוק חל אך ורק על תיק שיש בו פרקליט מלווה.
עכשיו, מה זה פרקליט מלווה? פרקליט מלווה זה כאשר מחליטים, בגלל גודל התיק, המורכבות שלו, החומרה שלו, להצמיד פרקליט שילווה אותו מהתחלה ויעקוב אחרי החקירה, ולעיתים גם ינחה את החוקרים או יבחן איתם את העניינים. אתם יודעים באילו תיקים יש פרקליט מלווה? פרקליט מלווה יש רק בתיקים של נבחרי ציבור או של פשיעה מאורגנת, 200 תיקים בשנה. רק בתיקים האלה אסור למשטרה לציין את המלצתה, אלא אם כן היועץ המשפטי לממשלה מבקש את זה. זאת אומרת, גם מתוך ה-200 תיקים האלה, אם היועץ המשפטי לממשלה מבקש – תהיה המלצה. על כל שאר התיקים, של אותם אזרחים חלשים, כפי שהגדיר אותם יושב-ראש ועדת הפנים, החוק הזה לא יחול; על 320,000 תיקים פחות 200 תיקים החוק לא חל.
מה המשמעות של זה? המשמעות של זה היא שיש פה חוק שכמו שאמרנו, ההולדה שלו הייתה בחטא. הוא לא הגיע באמת לעזור לאזרח הקטן, הוא לא הגיע באמת כדי למנוע הדלפות; הוא הגיע אך ורק כדי שאנחנו לא נדע בבוא העת מה יהיו ההמלצות בתיק החקירה של ראש הממשלה.
לכן הייתה פה חקיקה דורסנית, ולכן היה פה אטרף של חקיקה מעוותת, כי זה היה בהמשך לחוק הצרפתי, ובהמשך לשכר המפכ"ל, ובהמשך לחמגשיות שרצו לקחת לשוטרים, ורק אז הגיע החוק הזה. לכן זה עבר – במקום שזה יידון בוועדת חוקה, העביר את זה יושב-ראש ועדת הפנים לוועדת הפנים שלו, כדי שחס וחלילה ההליכים פה לא יימשכו. לכן, כאשר עמד חבר הכנסת בני בגין, חבר בוועדת הפנים, ואמר: אני לא אוכל לתמוך בחוק הזה אם הוא יחול על ראש הממשלה, כי זה יהיה חוק פרסונלי – לכן דאגו באלימות ובבריונות פרלמנטרית להוציא אותו מהוועדה.
ואז הציבור יצא לרחוב. הציבור יצא לרחוב כי הוא כבר לא יכול היה יותר להכיל את הבוטות, את העיוות ואת העובדה שהממשלה עוסקת אך ורק בהישרדות של ראש הממשלה, ההישרדות הפוליטית. כי בניגוד לכל מה שנאמר על החוק, כולל היום פה, מעל הדוכן הזה, החוק הזה לא נועד לשרת אף אזרח במדינת ישראל; החוק הזה נועד לשרת אך ורק את ראש הממשלה. וכשזה לא הצליח, כי הבוטות כבר הרקיעה שחקים, אז החוק הזה כבר לא רלוונטי, ואז אנחנו נשארים עם הדברים של שי ניצן. כי מה אמר בעצם שי ניצן? הרי המלצה כן, המלצה לא – זה לא מה שמשנה. מה שמשנה זה מה שיוצא החוצה. אני מסכימה שלא ראוי להדליף, ואני מסכימה שהמשטרה צריכה לחקור, לגבש תשתית ראייתית, להמליץ אם התגבשה התשתית הראייתית – זה כן חשוב – אבל הדברים האלה לא אמורים לדלוף החוצה.
עמד שי ניצן בוועדה ואמר חד-משמעית: יש דרכים להילחם בהדלפות. המפכ"ל הנוכחי הנהיג מבחני אמינות שאמורים לעלות על דברים כאלה. הבעיה הכי קשה היא אם ההדלפה באה מהמשטרה או מהפרקליטות. הבעיה שמטרידה אותך אמיתית, אבל נניח שהחוק יעבור ואסור יהיה למשטרה לכתוב את שורת ההמלצה, ונניח שמישהו רוצה להדליף – אז הוא ידליף. כי האינטרס שלך – והוא אמר: אתה מציג כאילו 14,000 נפגעים רק כדי שהתחושה שלי בפרקליטות תהיה יותר טובה. האינטרס שלך הוא שאני אאשים את מי שאני צריך, אמר שי ניצן, ולא אאשים את מי שלא צריך. אני יודע מה הדרך שבה פרקליט יעשה את עבודתו על הצד הטוב ביותר, וזה אינטרס הציבור שהוא יקבל מהמשטרה סיכום של החקירה. ומה שמטריד זה הפרסום, אז אפשר פשוט לעשות חוק שאסור לפרסם את עמדת המשטרה. אבל החוק שלך אומר שבכל תיק שיש ליווי של הפרקליטות בחקירה – שאלה התיקים הכי רגישים, הכי מורכבים – לא נוכל לקבל את עמדת המשטרה.
יש פה חוק עקום. יש כאן מוצר מעוות. הוא חוקק מהר ובלי לשים לב לאזרח ומה טובתו ומה אנחנו באמת רוצים למנוע, אך ורק מכיוון שהיה צריך לחול גם על ראש הממשלה. אז היום, כשבא פרקליט המדינה ואומר: אל תגבילו אותנו מלקבל את המלצת המשטרה בתיקים הכי מורכבים והכי חמורים – כי זה מה שקורה, ואתה לא באמת מגן על כל אותם 14,000 תיקים – אז היום מה שבעצם קורה פה עכשיו זה שהחוק לא חל על אף אחד במדינה למעט על ארגוני פשיעה ולמעט על נבחרי ציבור – בדיוק על מי שהוא לא אמור לחול.
ועניין ההדלפה – הרי את ההדלפה רצינו למנוע. אז הסעיף שאומר: "הוראות סעיף 117 לחוק העונשין יחולו על עובר הציבור שמסר, ללא סמכות בדין, עמדה בכתב לעניין הגשת כתב אישום או לעניין מכלול התשתית הראייתית לביסוס האשמה נגד חשודים בחקירה, כאמור בסעיף קטן זה, שהגיע אליו מתוף תפקידו, לאדם שלא היה מוסמך לקבלה". זאת אומרת, שלוש שנות המאסר שיחולו על מי שלכאורה מעביר – זה רק מי שמעביר את הידיעה בכתב. ומה עם הדלפה? סתם הדלפה? ומה עם מישהו ששמע והעביר את זה הלאה? החוק לא חל עליו.
ולכן, החוק היחיד שהיה צריך לחוקק והיה צריך לכתוב זה סעיף אחד – סעיף שבא ואומר שבתיקים שבהם המשטרה מגבשת תשתית ראייתית וממליצה אם להעמיד לדין או לא להעמיד לדין, כל מה שצריך זה לאסור כל העברת אינפורמציה: בכתב, בעל פה, בין שזה הגיע במסגרת תפקידך, בין שזה לא הגיע במסגרת תפקידך – כי הסעיף עכשיו פה חל רק על מי שזה הגיע אליו במסגרת תפקידו. ומה קורה אם השוטר שזה הגיע אליו במסגרת תפקידו סיפר את זה לעוד שוטר ולעוד שוטר, אבל ההוא כבר לא אמון על החקירה, זה כבר לא במסגרת תפקידו – מה יקרה אז? אז אפשר להדליף?
לכן, בשורה התחתונה, החוק הזה לא משרת את הציבור – הוא פוגע בו. הוא פוגע בו, 1. כי הוא לא חל עליו באמת; ו-2. כי את הדבר החשוב באמת, את ההדלפה, הוא לא באמת ימנע. והוא פוגע בו כי על הדרך נרמסו פה כל האדנים שמושתתים עליהם היסודות של מה שאנחנו מכירים ומעריכים ומוקירים: זה שלטון החוק, זה מעמדו של בית המשפט, זה מעמדה של הפרקליטות, זה מעמדה של המשטרה. כי מה שנאמר פה, הדברים שנאמרו פה, גם על ידי יושב-ראש הוועדה וגם על ידי ראש הממשלה בעצמו ברגע שהוא הבין שהחוק הזה לא יחול עליו, אלה דברים חמורים מאוד. אתם יודעים מה זה לעמוד ולומר: המלצות – אז מה? מה זה המלצות? אפשר להשליך אותן לפח. אתם מדמיינים מה היה קורה אם אחד האנשים שמוגדרים כעבריינים היה מדבר ככה למשטרה? איך זה היה נשמע? אתם מדמיינים איך היה נשמע אם מישהו מהאנשים שחשודים בפלילים והם לא ראש הממשלה היה בא ואומר: מה זה המשטרה? מה ההמלצות האלה?
עכשיו, באים כל עדת התרנגולים ואומרים: ראש הממשלה לא אמר שום דבר נגד המשטרה. שום דבר הוא לא אמר נגדה. ממש לא. אבל גם פה חושבים שאנחנו כנראה לא מבינים. בעצם, מי שלא מבין, או מי שלא רוצה להבין, או מי שרוצה להטעות, זה מי שבעצם משרת את אדוניו, אם בהגשת הצעת החוק, אם אחר כך בלהתעקש עליה, אם אחר כך בלזרות חול בעיני הציבור או בדבר החמור ביותר באמת: פשוט לבוא ולהטיל דופי באותם גופים שאמונים על חקירה ועושים אותה באופן יסודי, עד שהציבור כבר לא מאמין להם.
קרו פה שני דברים מאוד מדהימים בשנה האחרונה: מצד אחד, חקיקה אנטי-חוקתית ואנטי-דמוקרטית שרצו להעביר אותה בקואליציה וידעו שבית המשפט העליון ימנע אותה, גרמה לכך שהתחילו לפגוע ולהחליש את בית המשפט העליון כדי להעביר את אותה חקיקה אנטי-חוקתית או אנטי-דמוקרטית, או לפחות, כשהיא תיפסל על ידי בג"ץ, לבוא ולומר: הבג"ץ האלה פוסט-ציוניים. ובמקביל, מצד שני, התחילו חקירות ראש הממשלה, ואז היה כבר צריך להחליש את כל שאר שומרי הסף: את היועץ המשפטי לממשלה, את הפרקליטות, את המשטרה, את מבקר המדינה, את נשיא המדינה – את כל מי שבאיזשהו אופן לא מיישר קו עם העובדה שיש לנו ראש ממשלה תחת חקירה או מי שאמון על החקירה ואמור באיזשהו יום לפרסם אותה.
אז הפגיעה בבית המשפט העליון והניסיון להחליש אותו בשביל להעביר חקיקה אנטי-חוקתית ואנטי-דמוקרטית והפגיעה בכל שאר שומרי הסף, ובין היתר במשטרת ישראל ובחקירות שלה ובפרקליטות מהצד השני – כל אלה הביאו לכך שהיועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה נעמדו על הרגליים האחוריות נגד החוק הזה ואמרו: זה חוק רע. הוא לא רק חוק רע – הוא חוק שפוגע באינטרס הציבורי, והדבר החמור ביותר זה שהוא לא מגן על אף אחד מהאזרחים שבאמת הוא היה צריך להגן עליהם; רק על ראש הממשלה ושאר נבחרי הציבור. תודה רבה.
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה רבה לחברת הכנסת רויטל סויד. חברת הכנסת סתיו שפיר, לרשותך שעה ורבע, 75 דקות. בבקשה, גברתי.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
תודה, גברתי היושבת-ראש. כנסת נכבדה – אני לא יודעת למי אני אומרת פה. שלום, כבוד השר.
שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:
שלום וברכה, בוקר טוב.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
אני מקווה שאתה עוסק בנושאים מעניינים שם, ביציע המפלגות. לרויטל יש תירוץ טוב לצאת מהמליאה, היא ישבה פה במשך שעות ארוכות מאוד מאוד מאוד – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
היא חייבת ללכת קצת לנוח.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
– – וכאן על הבמה – מעבר למה שהיית אמורה, ואנחנו מודדים לך על כך. אני חושבת שהכי חשוב להודות כרגע לעובדים היקרים של הכנסת שנמצאים כאן גם בתוך המליאה וגם מאחורי הקלעים ודואגים כל השעות הארוכות האלה לחברי ולחברות הכנסת ולא מפסיקים לעבוד. חלקם, צריך להגיד, עובדי ועובדות קבלן, שאף שלאורך הזמן הצלחנו להביא לשינויים כאלה ואחרים במעמד שלהם ובתנאים שלהם, הם עדיין עובדי קבלן. ומן הראוי היה שבמשכן הכנסת אנחנו נשמש דוגמה להעסקה הוגנת ונדאג להם לתנאים אמיתיים ולהיות עובדים מן המניין בכנסת ישראל, ולא בצורה הזאת, בטח ובטח כאשר הם נדרשים להימצא פה במשך שעות ארוכות, בעיקר בלילות מהסוג הזה. אז בכל מקרה, תודה לכם.
עצוב המעמד הזה. עצוב לעמוד מול מליאה ריקה לחלוטין, ללא כל עניין בדיון, בניסיון אולי לשנות את החוק הזה, לחשוב עליו מחדש.
צריך להבין: כשהציבור מגיע ומסתכל על המליאה הזאת או כשהוא צופה בנו מהבית, אם ברשתות החברתיות ואם בערוץ הכנסת, לאדם הסביר שמתבונן בבית המחוקקים יש איזו אשליה בראש שהמקום הזה באמת עוסק בדיונים, בוויכוח – בין ימין לבין שמאל, בין עמדות כאלה ואחרות – לגבי העתיד שלנו כאן. זו מחשבה ממש תמימה בהתייחס למה שקורה כאן מדי לילה, שבוע אחר שבוע, שנים ארוכות, תחת הממשלה הזאת ותחת קודמתה. אני כאן כבר תכף מתקרבת לחמש שנים, קדנציה שנייה, ואני מיום ליום יותר מתביישת במשכן הזה. נכנסתי עם חששות גדולים מכמות השחיתות שאני אמצא בכנסת. גיליתי בתוך זמן קצר שהחששות שלי היו שגויים לחלוטין. כמות השחיתות שיש כאן עולה אלף רמות מעל לכל דמיון שניתן להרגיש מבחוץ, והרבה מהשחיתות הזאת היא שחיתות שטמונה בהרגלים הרעים שהפכו להיות חלק מאיך שהמשכן הזה עובד – אותם כללי משחק הזויים שכמו בכל ארגון שיש בו איזושהי רוח מפקד נעלָמָה, חושבים ופועלים לפי אותם כללים ואומרים: ככה צריך לעבוד, וזו הדרך, ואין מה לעשות. תשחקי את המשחק, תעבדי לפי הכללים והכול יהיה בסדר.
כשהגעתי לוועדת הכספים לפני חמש שנים וישבתי שם כצעירת החברים בוועדה, לצד אנשים בעלי ניסיון אדיר, כמו הנשיא היקר שלנו רובי ריבלין, כמו גפני, שהיום מכהן כיושב-ראש הוועדה, ליצמן, איציק כהן ורבים אחרים, ישבתי ואמרתי לעצמי בהתחלה: אני צריכה לשבת וללמוד מהם ולהכיר ולהבין איך זה עובד, לא להעז לדבר, לא להעז להגיד מילה אחת לפני שאני בטוחה שחקרתי את מה שאני אומרת לעומק ושאני יודעת על מה אני מדברת. יש איזשהו מס – צעירוּת אולי, גם – שצריך לשלם, והרגשתי שאם אני אעז לעשות טעות הכי קטנה במספרים, טעות הכי קטנה בהצבעה – כח"כית מהאופוזיציה, כן? יכול להיות שיש פה אנשים שיחשבו שהצבעה של חברי כנסת מהאופוזיציה לא כל כך משנה, אבל אני הרגשתי שאפילו טעות קטנה שאני אעשה בהצבעה זה אסון גדול, כי אני חוטאת לאמון שנתן בי הציבור – הציבור ששלח אותי וגם הציבור שלא הצביע לי.
ולכן ישבתי בחודשים הראשונים בוועדה – אני לא אשכח את זה – ממש בשקט, והקשבתי להם וניסיתי להבין איך הם עובדים ומה הם עושים. ואחרי כל יום בוועדה חזרתי הביתה והתחלתי לקרוא ספרי תקציב אחורה ופרוטוקולים של ועדת כספים. וכמה התפלאתי כשראיתי בפרוטוקולים הישנים כל מיני דיונים בין חברי הכנסת על כמה שווה כל ח"כ במיליוני שקלים, על ההצבעה שלו בוועדה. היו רגעים שאפילו חשבתי שזה בדיחה, עד שהגיע תקציב המדינה הראשון שיצא לי להצביע עליו כאן, שהביא אותו שר האוצר לשעבר יאיר לפיד; זה נחשב גם התקציב האחרון שלו כשר אוצר, ואמרו לנו שהוא תקציב נורא חברתי, אז הלכתי לבדוק את התקציבים הקודמים, וגיליתי שזה פחות או יותר אותו דבר. לא הבנתי מה הפער.
ואז התרחש פה הפסטיבל הקבוע. אנחנו הגשנו 4,800 הסתייגויות נגד התקציב הזה, ממש ניסינו להילחם בו. חשבנו שהחוזה הזה בין האזרחים לבין הממשלה, החוזה הכי חשוב שהכנסת מצביעה עליו – הרי זה החוק שיכול להפיל את הממשלה, ולא סתם. חוק התקציב בעצם מספר לציבור מה הממשלה קובעת כסדרי עדיפויות, מה היא מתכננת בשבילנו. אנחנו משלמים הרבה מאוד מיסים, כל אזרח ישראלי משלם מיסים גבוהים ביותר, והממשלה באה ואומרת לו מה היא מתכוונת לעשות בכסף הזה.
אבל לא. התקציב הזה, כל קשר בינו לבין המציאות – כבוד השר, כפי שאתה יודע – כל קשר בין תקציב המדינה לבין המציאות הוא מקרי בהחלט. כמה שבועות אחרי שהתקציב עבר – זה היה 2013 – כמה שבועות אחרי שהתקציב עבר פה בכנסת, ברוב קולות הקואליציה, אחרי דיונים ארוכים, שגם בהם היו לילות כאלה, ללא מאזינים רבים מהקואליציה, מהממשלה, אנחנו נקראנו במהלך פגרת הקיץ לישיבה דחופה בוועדת הכספים. לא קיבלנו שום חומר לקראת הישיבה הזאת, אז לא ידעתי על מה אנחנו אמורים להצביע, אבל כשנכנסתי לחדר חיכתה לי על השולחן ערמה קטנה של טבלאות תקציביות, וכשעיינתי בהן התפלאתי לגלות שהטבלאות האלה – הן נורא דומות לתקציב, רק שיש בהן מלא מינוסים ליד המספרים. ואחד המספרים הראשונים שקפצו לי לעיניים היה קיצוץ של מיליארד וחצי שקל בביטוח לאומי. אומנם הייתי חברת כנסת מאוד מתחילה וחסרת ניסיון באותו זמן, אבל ידעתי שביטוח לאומי – אין בו יותר מדי משאבים לחלק. כולנו יודעים שבעוד 20 שנה אין שקל אחד בקופת הביטוח הלאומי. כלום. אפס. אין יותר. כולם יודעים את זה, אבל מה עושים עם זה? מקצצים.
הפניתי אז שאילתה דחופה לשר האוצר יאיר לפיד, והוא עמד פה על דוכן הכנסת. הוא לא כל כך ידע על מה אני מדברת, הוא לא הכיר את הקיצוץ הזה בתקציב – התייחסו לזה ממש כעניין טכני – וגם כששאלתי באותה ישיבה את סלומינסקי, יושב-ראש ועדת הכספים לשעבר, מה אנחנו אמורים לעשות בישיבה הזאת – אנחנו עכשיו מצביעים על קיצוץ של מיליארד וחצי בביטוח הלאומי – אז סלומינסקי אמר לי: כן, כן, כן, זה רק עניין טכני, אנחנו שנייה מצביעים והולכים הביתה. טכני. וככה באותה חוברת היו מיליארדים על גבי מיליארדים של שינויים בתקציב שהכנסת הצביעה עליו רק כמה שבועות לפני כן.
היה לי מאוד קשה לעשות את ההצבעה הזאת, ואני ממש התחננתי בוועדה הזאת שנקבל כמה ימים ללמוד את החומר. למזלי, ישבו שם עוד כמה חברי כנסת חדשים וטריים, והרגישו עוד כנראה מחויבות ורגשות אשמה, ובסוף הצלחנו – אחרי תחנונים רבים, ממש תחנונים – להשיג כמה ימים לקרוא את החומר. ואני לקחתי את כל ערמת הטבלאות הזאת, שהיו שם מיליארדים על גבי מיליארדים של שקלים שהועברו למקומות אחרים לחלוטין, כל מיני סעיפים הזויים. סעיף 13 בתקציב – גם שם יש מיליארדים של שקלים. אם פותחים את הסעיף הזה ומנסים להבין מה קורה בו אז מוצאים כמה תת-סעיפים; אחד מהם קוראים לו "פרויקטים שונים" ולשני קוראים "הוצאות שונות" ולשלישי קוראים "אחר". תגידו, אתן הייתן מעבירות שקל מהכסף הפרטי שלכן לאיזה סעיף עלום שקוראים לו "אחר", "הוצאות שונות", בלי לקבל פירוט? זה הרי הזוי, אבל בוועדה קורים דברים הזויים.
וכשהתחלתי להתווכח ולשאול על זה שאלות ניגשו אליי חברי כנסת, ממש אחד אחרי השני, וגם כמה פקידים, ואמרו לי: מה את עושה? עזבי את זה, ככה זה עובד. את לא מבינה. את עוד צעירה פה, את תקלטי את הדברים, את תביני איך אנחנו עושים את זה. וכשהמשכתי לשאול שאלות על אותן העברות תקציביות משונות התחילו כבר להגיע אזהרות קצת יותר מדאיגות: כדאי לך להפסיק לשאול את השאלות האלה, כי את תמצאי את עצמך מאוד מהר מחוץ לפה, ויהיו אנשים שיתנכלו לך, ותיזהרי, ותסיימי את הקריירה שלך מאוד מאוד מהר. חבל, רק התחלת. והיו גם כאלה שהסבירו לי שאני צריכה ממש להתרחק מלהתעסק בתקציב, כי זה נורא משעמם את הציבור. הציבור – לא מעניין אותו תקציב המדינה, וכדאי שאני בתור חברת כנסת חדשה אתעסק בלהגיש כל מיני הצעות חוק, גם אם אני חושבת שהן לא יעברו, אבל זה עושה כותרות טובות בעיתון, וככה עובדים פה. את תביני, ככה עובדים פה. והמנטרה הזאת של "ככה אנחנו עובדים", "ככה זה עובד כבר שנים", "כך השיטה הזאת עובדת" – אני שמעתי את זה כל כך הרבה פעמים, שאם הייתי מקבלת שקל על כל פעם ששמעתי את זה הייתי יכולה לממן איזה תקציב מדינה חלופי או שניים. ממש מכל הכיוונים הייתה איזו אמונה כזאת שככה זה עובד.
הבעיה היא שזה אולי עובד בשביל הפוליטיקאים; זה לא ממש עובד בשביל הציבור, כי מדי שנה הכנסת עושה שינויים בתקציב בסכום של מעל 65 מיליארד שקלים. 65 מיליארד שקלים בתקציב של כ-400 מיליארד שקל זה בעצם כל הנתח שבכלל פנוי לשינויים. כלומר, רוב תקציב המדינה, מעל 90% מתקציב המדינה הוא תקציב אוטומטי. הוא עובר משנה לשנה, ואי-אפשר באמת לשנות אותו. הוא תקציב יציב, קבוע. ככה זה בכל תקציב. ואז לממשלה יש פחות מ-10% שנועדו לשינוי סדרי עדיפויות. היא קובעת שהיא רוצה להשקיע יותר בביטחון – בבקשה; היא רוצה להשקיע בצמצום פערים בחינוך – בבקשה. זה מה שהיא עושה בפחות מ-10% האלה. אבל ועדת כספים מעבירה לא 10% אלא 13% או 14% בשנה, מה שאומר שזה הרבה יותר ממה שמותר בכלל לשינוי סדרי עדיפויות.
ובפועל, מה שקורה זה שהממשלה הזאת, שלא יושבת פה, לא באמת קובעת סדרי עדיפויות, בכלל; היא עושה מין טלאי על טלאי כזה. היא משאירה את רוב התקציב כאיזשהו משהו נזיל, פתוח, פרוץ. ולמה? כי זה משרת מטרות קצרות טווח, מאוד קצרות טווח. אם רוצים לרגע לפתור איזה סכסוך קואליציוני קטן בין מיקי זוהר לאורן חזן לסמוטריץ, מישהו קצת מתעקש, אפשר להעביר לו 50 מיליון שקל וסגרנו את העניין, והקואליציה יכולה לשמור את עצמה במקום. כי כשממשלה, מה שאכפת לה זה רק להישאר בכיסאות שלה, ויש לה כל כך הרבה כסף – הכסף שלנו, שפנוי ומונח על השולחן – אז היא פשוט עושה איתו מה שבראש שלה.
והשיטה הזאת מאפשרת להם לעשות את זה, והדבר ההזוי הוא שלאורך כל כך הרבה שנים כולם משתפים עם זה פעולה. ולמה? כי זה משתלם לפעמים גם לחברי הכנסת, כי חבר הכנסת שיושב בוועדה וסותם את הפה על שינויים תקציביים של מיליארדי שקלים – מיליארדים, מיליארדים – כשהוא רוצה לבקש איזה משהו קטן לעצמו, לסגור איזה דיל עם משרד האוצר, אז הוא יכול לקבל איזה חצי מיליון שקל, מיליון שקל – אפילו חבר כנסת מהאופוזיציה – ולפעמים גם סכומים קצת יותר גדולים, אבל עדיין פירורים לעומת הכסף הגדול, האמיתי, שאם הוא היה מושקע באמת באזרחי ישראל, הוא היה יכול לחולל פה ניסים.
הרי כמה כסף צריך כדי לפתור את האתגרים הגדולים של החברה הישראלית? אנחנו דנים פה כבר שנה בהעלאת קצבאות הנכים. נכים ונכות זוחלים על הכבישים של מדינת ישראל כבר שנה במחאה אדירה, חשובה מאין כמוה, אמיצה מאין כמוה, כדי להעלות קצבה עלובה שהם מקבלים היום, של 2,342 שקלים בחודש – דבר שאי-אפשר לחיות ממנו. אף אחד בחדר הזה לא היה יכול לחיות מכזה כסף, ופה מדובר באנשים שזקוקים לכסף הזה עוד רק כתוספת כדי להתמודד עם העלויות הנוספות שהנכות שלהם, שהמוגבלות שלהם, מחייבת אותם בהן. זה עוד לפני הוצאות על אוכל, הוצאות על תרופות, הוצאות על דיור. והם מוחים ומבקשים להשוות את הקצבה לשכר המינימום, והאמת היא שהם צריכים לקבל יותר משכר מינימום – כמובן, גם עם עידוד תעסוקה וכל מה שאפשר, אבל הם צריכים לקבל יותר משכר מינימום כדי לחיות. כמה זה עולה להצמיד את קצבאות הנכים לשכר מינימום? 4.5 מיליארד שקלים. האם יש את הכסף הזה? כן. יש. הינה הוא. 65 מיליארד שקלים שטסים פה מכיוון לכיוון מדי שנה – יש שם את הכסף הזה. למה זה לא מועבר לקצבאות הנכים? כי אין רצון פוליטי.
הוועדה למלחמה בעוני. אלי אלאלוף, לפני שהוא נכנס כחבר כנסת – מצוין, צריך להגיד – ממפלגת כולנו, מונה ליו"ר ועדת העוני, עשה דיונים מאוד מאוד משמעותיים שנוגעים, מקיפים את כל התחומים שמהם סובל או שאיתם צריך להתמודד האדם העני בישראל. הוא שלח בסוף את המלצותיו, הגיש את המלצותיו לממשלה. הן כללו עלויות בסך 7 מיליארד שקלים. ישראל לא יכולה להתעלם יותר מבעיית העוני. אנחנו מקום ראשון בעולם המערבי בעוני, וזה דבר שלא מתקבל על הדעת. זה לא אנחנו. לא יכול להיות שמדינת ישראל משלימה עם זה שיש פה 843,000 ילדים עניים. זה פשוט לא יכול להיות. 7 מיליארד שקלים דרשה הוועדה של אלי אלאלוף. כמה כסף בסוף עבר? במשך שלוש שנים – כמעט כלום. עכשיו, כשמנסים לקבץ מפה ומשם, מגיעים בסוף לאיזה סכום עלוב של תוספת של לא יותר מעשרות מיליוני שקלים.
היו"ר טלי פלוסקוב:
גברתי, את טועה. אם את תשמעי את אלי אלאלוף, הוא טוען ש-6 מיליארד שקל הושקעו לטובת – – –
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
קודם כול, אני לא יודעת איך את, מאיזה – – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
אז אני מציעה לך שתבדקי את זה, בבקשה.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
מדוע את מפריעה לי, באמת? אני בדקתי את זה, וקיימתי על זה שורה ארוכה של דיונים בוועדה שלי, שבהם זימנתי את כל משרדי הממשלה שאחראים לפעילות הזאת ולעבודה במלחמה בעוני. זימנתי אותם אחד-אחד וביקשתי מהם להראות לי בתקציב איפה הכסף. את יודעת מה עוד ביקשתי מהם להראות לי? ואם היית בודקת לפני שאת מעירה לי, על בסיס תעמולתי של המפלגה שלך – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
סליחה, אני מדברת על יושב-ראש הוועדה, דוח אלאלוף.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
– – אז היית מכירה, אבל את מוזמנת להגיע לוועדה ולשמוע. בדקתי את זה לפני התקציב האחרון, בדקתי את זה אחרי התקציב האחרון. בהתחלה ביקשתי מכל משרדי הממשלה להראות לי כמה הם השקיעו בפתרון בעיית העוני בחמש השנים האחרונות – משרדים שאמורים להראות תוצאות: משרד השיכון, משרד הרווחה, משרד הבריאות; משרדים שיש להם אחריות כבדה בנושא הזה. אמרתי להם: תראו לי, חמש שנים אחורה, כמה כספים השקעתם בפתרון בעיית העוני. את יודעת מה אמרו לי, כבוד היושבת-ראש? הם אמרו לי: אנחנו לא יודעים לסכום את התקציבים האלה. אמרתי להם: אבל יש פה מטרה לאומית. אנחנו רוצים להתמודד עם הבעיה הזאת. זה הוצהר בכל כך הרבה מסיבות עיתונאים, החלטות ממשלה. מה הבעיה להראות כמה כסף השקעתם בזה? אז הם אמרו: אנחנו לא יודעים.
במקביל, משרד האוצר החליט שיש לו פתרון לבעיית העוני: במקום ממש לטפל בעניים, אפשר פשוט לשנות את המדד. אז בחוק ההסדרים הקודם הם החליטו להביא מדד חדש לעוני. זה כמו שבמקום להתמודד עם כמות המים היורדת בכינרת נעביר קו יותר נמוך מהקו האדום ונגיד שהכול בסדר. זאת הסיטואציה. שאלתי אותם מה הולך לכלול החישוב החדש. הם החליטו לכלול בתוך החישוב החדש של העוני גם את כל ההטבות שמקבלים עניים. מה שהם לא החליטו לכלול בחישוב זה את כל ההטבות שמקבלים אנשים שאינם עניים; יש הרבה כאלה. אחת התוכניות המובילות של הממשלה זאת תוכנית מחיר למשתכן, למשל, שהיא תוכנית שיש לה, כמובן, גם הרבה מאוד יתרונות, אבל היא תוכנית שכל-כולה בנויה כדי לתת הטבה, הטבה מאוד מאוד רצינית של הרבה מאוד כסף, דווקא לאנשים שההכנסות שלהם גבוהות. במה דואגים לעניים? מהן אותן הטבות שמקבלים העניים? לזה לא הייתה למשרדי הממשלה שום סכימה ברורה או אפשרות לעקוב אחרי זה. אמרו לי מהמשרדים: תשמעי, יש לנו מידע, הוא פשוט בכל מיני ארגזים. אנחנו לא יודעים לעשות את החישוב הזה. כשאחר כך זימנתי אותם כדי לעבור על כמה יש השקעה בעוני עכשיו, בתקציב החדש, אז הם הצביעו לי בעיקר על תקציבים שכבר היו קיימים. ומשם העניין הזה, כבוד היושבת-ראש.
אותו דבר קורה גם עם התוכנית לצפון. בתוכנית לחיזוק הצפון הבטיחה הממשלה, בהחלטת ממשלה, 19 מיליארד שקלים לחיזוק הצפון; דברים שברור שהם חייבים לעבור – שירותי בריאות, רווחה, חקלאות, פיתוח, תעשייה, דברים נורא נורא חשובים, שבמשך שנים יישובי הצפון והפריפריה הצפונית פשוט באמת קופחו בתקציבים, ומגיע להם לקבל את הכסף הזה. הבטיחו שם פריסה על פני כמה שנים ותקציב אדיר, 19 מיליארד שקלים. מוצדק ביותר. אבל מה? שקל מזה לא נכנס לתוך התקציב. אפילו לא שקל. את יכולה להסביר לי את זה?
היו"ר טלי פלוסקוב:
אסור לי לדבר בתפקיד. אם תרצי, אנחנו נדבר על זה אחרי.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
מה? דיברת לפני רגע.
היו"ר טלי פלוסקוב:
אז בדיוק, אמרת לי: למה את מפריעה לי. את צודקת – –
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
אבל כבר דיברת, אז בואי נפתח – – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
– – אני לא יכולה להפריע לך, אבל אני בשמחה – –
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
טלי, אני אומרת את זה באהבה גדולה, באהבה גדולה, אבל – – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
– – בשמחה רבה אני אנהל איתך שיחה בנושא הזה.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
אני פשוט רוצה שזה יהיה. אני חושבת שיש פה המון הטעיות, וזה אחד הדברים – – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
גם מצידך.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
אני מתבססת על נתונים, והנתונים מתבססים על דברים שאמרו לי במשרדי הממשלה, הפקידים באותם משרדי הממשלה, שאני מאוד מקווה לא משקרים.
וכשאני רואה הבטחה לתקציב, אני עושה את מה שאני חושבת שהכנסת אמורה לעשות, וזה לעקוב אחר כמה תקציב באמת נכנס, ולא רק מה הובטח במסיבות עיתונאים. אנחנו הרי יודעים בדיוק מה זה שווה.
ובתוך התקציב שבאמת נכנס – לא נכנס. ישבו משרד הכלכלה ומשרד הבריאות ומשרד החינוך, כולם ישבו בוועדת השקיפות בשורה של דיונים על תקציב הצפון, ואמרו: מצטערים, עדיין לא ממש עבר כסף. אחרי הרבה מאוד ישיבות מהסוג הזה, הם הצליחו לקבץ, נתנו לנו רשימה של התקציבים שהועברו. אבל מה? כל הרשימה שהם נתנו לי, כולה, הייתה רשימה של תקציבים שכבר עברו לפני התוכנית. וזאת ההטעיה. ההטעיה הזאת מתאפשרת בזכות שיתוף פעולה של הבית הזה, כי מאוד מאוד קל, מאוד קל לפרק את ההטעיה הזאת. הבעיה היא שלא מעט אנשים פה רוצים להשוויץ בהישגים לא להם, ונהנים מלהציג הטעיות כאלה לציבור. הם סומכים על זה שהציבור לא יקרא את התקציב. ובאמת, עד לפני לא מזמן היה מאוד קשה לקרוא את התקציב, כי הוא לא היה מפורסם. ולכן, הדבר שעשיתי עוד ביום הראשון שראיתי את ההעברות התקציביות בוועדת הכספים, הדבר המיידי שעשיתי היה לקחת את כל ההעברות האלה, להעלות אותן לאינטרנט ולפרסם אותן לציבור. אין בהן שום דבר סודי. זה מידע ששייך לציבור, מדובר בכסף של הציבור. אין שם שום מידע מודיעיני, ביטחוני, מה שנוגע לנושאים אסטרטגיים-ביטחוניים של מדינת ישראל. יש שם אך ורק מידע על תקציבים אזרחיים, שמגיע לציבור לדעת מה קורה איתם כי זה הכסף שלו. נורא נורא פשוט.
והאמת היא שכל הדברים שנאמרו לי כאן, במשכן, על זה שהציבור לא מתעניין, הופרכו מאוד מהר. הציבור מאוד מתעניין במה קורה בכסף שלו. מאוד. ולכן, אנחנו רואים, בעיקר מאז המחאה החברתית, כל כך הרבה אזרחים נכנסים לכנסת, נכנסים לוועדות, יושבים לראות מה קורה, לומדים את החומר. שורה ארוכה של ארגונים מדהימים לשקיפות, למינהל תקין, לשיתוף פעולה עם האזרחים, הולכים ופשוט מראים לציבור מה קורה, מנסים להגביר את הייצוג של הציבור על ידי חברי הכנסת שאמורים לשרת אותו.
והתקציב זה אחד הדברים הבולטים שעניין אותנו לחשוף. והחשיפה שלו נעשתה דרך העבודה שהכנסת הזאת לפעמים שוכחת שהיא פשוט פיקוח על עבודת הממשלה. היא נורא פשוטה. פעם ביום או פעם ביומיים או בשבוע, מתי שהגיעו פניות תקציביות והעברות תקציביות לוועדה, פשוט ישבתי שם, ביחד עם שורה ארוכה מאוד של מתנדבים ושל אנשים שהתגייסו כדי לחקור את התקציב, ובאמצעות המון המון שאלות על כל סעיף תקציבי למדנו מה קורה שם. וכך, פעם אחת, כשהגיעה בקשה להעביר כמה מיליוני שקלים לאיזה משהו שנקרא קשר רוחני עם התפוצות, גילינו בסופו של דבר שהעמותות שאמורות לספק את אותם שירותי דת בחו"ל בכלל לא ממש רשומות ומתועדות. ככה גילינו למשל כשהגיעה בקשה להעביר 49 מיליון שקלים לפיצוי לרשויות המקומיות ביהודה ושומרון על הקפאת בנייה – זה היה ב-2014, לא הייתה שום הקפאת בנייה ביהודה ושומרון – אז שאלתי את משרד האוצר: על מה אתם מדברים? על איזו הקפאת בנייה מעבירים פיצוי? אז אמרו לי במשרד האוצר: אה, אין עכשיו הקפאת בנייה, זה על הקפאת הבנייה שהייתה ב-2009, שנמשכה עשרה חודשים. הלכתי לתקציבים הקודמים לבדוק מה קרה מאז 2009. מסתבר שבכל שנה מועברים 49 מיליון שקלים מענק על הקפאת בנייה ליהודה ושומרון, אותו פיצוי על הקפאת בנייה שהייתה ב-2009 במשך עשרה חודשים. ככה כל שנה, הוראת קבע. אז שאלתי שוב את משרד האוצר: מה זאת אומרת הקפאת הבנייה הזאת? על מה מקבלים מענק? אז הם אמרו לי: זה פיצוי לרשויות המקומיות ביהודה ושומרון על הארנונה שהם לא יכלו לגבות מהבתים שהם לא יכלו לבנות בזמן הקפאת הבנייה ב-2009.
בדוח מבקר המדינה – זה היה נשמע מאוד מאוד חשוד – הצלחנו לעצור בסופו של דבר את ההעברה הזאת. משרד האוצר הבטיח שהוא עושה תחקיר על מה קרה שם לאורך השנים, איך עבר כל הכסף הזה ולאן הוא עבר, ולא פרסם מעולם את התחקיר הזה. הסיבה שהם הסכימו לחקור הייתה כי התגלה פתאום פרוטוקול ממועצת אפרת שנכתב ב-2011, והפרוטוקול, שנפתח בשורה המדהימה, "אולי אתה רוצה לכבות את ההקלטה", מספר שם סיפור מאוד כואב על מה שקרה לכסף הזה. בעצם יש דיל סודי בין הרשויות ביו"ש לבין הממשלה לבין עמותה פרטית, עמותת מועצת יש"ע: הרשויות מקבלות את הכסף הזה מהמדינה, אותו מענק הקפאת בנייה על הארנונה שהן לא יכולות לגבות מהבתים שהם לא יכלו לבנות ב-2009 בזמן ההקפאה של העשרה חודשים, לוקחות את הכסף הזה, והן חייבות להעביר 80% ממנו, בעצם משמשות צינור כדי להעביר את הכסף הזה לעמותת מועצת יש"ע לצורכי תעמולה ופרסום, ככה שחור על גבי לבן לפי הפרוטוקול של מועצת אפרת, שאגב פורסם בשקיפות באינטרנט. וכמובן שההעברה הזאת היא בלתי חוקית בעליל. אסור לרשויות להעביר כך כספי מדינה. זה לא אמור להגיע לידיים של עמותה פרטית. ואני גם בשם תושבי יו"ש הייתי כועסת על המצב הזה, כי אם כבר הועבר אליהם כסף, היה מצופה שהוא ישמש אותם ולא עמותה פוליטית. בדוח מבקר המדינה שפורסם ממש לא מזמן הסתבר שהדבר הזה הוא ממש שיטה. עמותת מועצת יש"ע באה לכנסת לעשות לובי כדי לייצר כל מיני צרכים שבשבילם צריך להעביר כסף לרשויות ביו"ש, אבל הן מחויבות בעצם להעביר לה את הכסף, וככה היא מממנת את הפעילות שלה, גם על חשבון התושבים ביו"ש.
ומה קרה עם התושבים של גוש קטיף? אני הייתי חיילת בזמן ההתנתקות. כשגיליתי עשר שנים אחר כך, בעודי יושבת בכנסת, שיש עדיין 400 משפחות ממפוני גוש קטיף שאין להן בית, לא האמנתי שיכול להיות דבר כזה. שעשר שנים אחרי הפינוי ממשלת ישראל עדיין לא דאגה למפוני גוש קטיף לבית? לקורת גג? זה הרי הדבר הבסיסי ביותר. זה לא אמור להיות עניין של חילוקי דעות, זה לא אמור להיות עניין של מחלוקת במשכן הזה. ואז הלכתי לחפש, להבין מה קרה לתקציבים. אספתי ואספתי מכל הכיוונים, כמה כסף הועבר לשם. הסתבר שעברו לשם לא פחות מ-13 מיליארד שקלים דרך מינהלת תנופה. מינהלת תנופה מגיעה לוועדת כספים, היא ממשיכה לקבל כל הזמן עוד ועוד העברות תקציביות, אבל כשאני שואלת אותם: מתי אתם הולכים סוף-סוף לפתור את הבעיה של המפונים ולסדר את העניין הזה אחת ולתמיד? אז הם נותנים כל מיני תירוצים ותשובות שהולכות קדימה ואחורה, ואף אחד לא נותן לי תשובה אמיתית מה תאריך היעד לסיים את הדבר הזה.
אני שואלת אותם: מה קרה עם כל 13 מיליארד השקלים? הרי בסכום הזה היה אפשר לבנות וילה לכל ילד, לא רק לכל משפחה. אז הם אומרים לי: הכול בשימוש, אל תדאגי. ביקשתי לראות את התקציב – לא יכולים להראות לך את התקציב. למה? אין לנו גישה למחשבים. ככה, ב-2015 זה היה, אין גישה למחשבים. סטנדרטי בסך הכול, לא? הגיוני. מינהלת ממשלתית שאמורה לדאוג לדבר כל כך גדול, כל כך חשוב, לא יודעת לדווח לאן נעלמו מיליארדי שקלים שהועברו אליה? באמת. משתמשת בכל מיני תירוצים. המינהלת הזאת כפופה למשרד החקלאות, לאורי אריאל; לפני כן הייתה גם במשרד השיכון עם אורי אריאל. היא לא הסכימה להראות את התקציב שלה.
בסופו של דבר, אחרי הרבה מאוד ניסיונות, היא העבירה לי כמה נתונים תקציביים, חלקיים ביותר, על כמה מיליארדים. שכחו איזה 7 מיליארד שקלים בתוך הסכימה שלהם. גילינו ש-200 מיליון שקל, למשל, הם העבירו לכל מיני עורכי דין ויועצים משפטיים, רק אלוהים יודע בשביל מה. ועדיין, מאות מהמפונים בלי בית. מה קרה לכסף הזה בדרך – עד היום אין תשובות. מבקר המדינה הודיע לי לפני כמה חודשים שהוא פותח בחקירה של העניין הזה. אני מקווה שהפעם אחת ולתמיד זה ייפתר, אבל ככה בדיוק זה נראה כשכספי ציבור הופכים לכל כך נזילים, כשאין פיקוח, כשזה לא חשוף.
בשלב מסוים לא הייתה לי ברירה והגעתי עם זה לבית המשפט העליון. ואני לא אוהבת את העובדה שהכנסת נאלצת להתכתב עם הממשלה באמצעות עורכי דין; זה לא אמור להיות כך, אבל לפעמים ממש אין ברירה. וניסיתי כל דרך אפשרית – הלכתי לשר האוצר ולראש אגף תקציבים ולמנכ"ל ולכל מי שרק אפשר בניסיון לשנות את השיטה הזאת שהייתה נהוגה בוועדה במשך עשרות שנים. אף אחד לא הסכים. כשהגענו לבית המשפט, ובית המשפט דרש את תגובתו של משרד האוצר, אז התשובה של משרד האוצר הייתה, בגדול: תראו, זה נכון שזה לא בדיוק כפי שהיה בחוק, אבל ככה זה עובד, וככה זה עובד באמת כבר עשרות שנים, אי-אפשר להזיז את זה. אמרה להם השופטת בדימוס מרים נאור: זה שאתם עושים את השיטה הזאת גם 200 שנה, לא הופך אותה לחוקית. שלחה אותם לנהל איתי משא ומתן על איך משנים את השיטה של ההעברות בוועדת כספים, ואחרי הרבה מאמצים הצלחנו להגיע לנוהל שמחייב היום – והצביעו עליו גם בוועדה – שמחייב שקיפות על כל העברה תקציבית שמחייבת לפתוח את התקציב.
והיום, אחרי 70 שנה למדינת ישראל, תקציב המדינה חשוף, פתוח ושקוף וכל אחד יכול להסתכל עליו. ולאט-לאט אנחנו פותחים עוד ועוד חלקים שלו, גם בהתנהלות של המשרדים, גם היום בהתנהלות אפילו של רשויות מקומיות. והדבר שמתגלה כל הזמן הוא מאוד ברור: איפה שאין שקיפות, יש שחיתות, פשוט; ואיפה שהציבור לא יכול להסתכל וללמוד ולקרוא מה קורה בכספים שלו, מקבלי ההחלטות, ואפילו פקידים במשרדי הממשלה, טועים לפעמים לחשוב שמדובר בכסף שהוא שלהם. ואת הדבר הזה אנחנו חייבים לשנות.
גם מה שקורה כאן היום במליאה הוא טעות מהסוג הזה; טעות שבה יושבים פוליטיקאים, חברי הממשלה הזאת – שאינם נוכחים כאן – וחושבים שהמדינה הזאת שלהם, ששלטון החוק הוא לא ממש משמעותי; שמה שמשנה הוא רק שלטונם; שמה שחשוב זה שהם יהיו בשלטון, וכל היתר – שילך לעזאזל.
אנחנו עדים בכנסת האחרונה, עוד לפני שהחלו החקירות, להשתלחות בלתי פוסקת בכל מוסדות המדינה – השתלחות במערכת המשפט ובשופטים, השתלחות איומה נגד המשטרה, נגד הצבא. אני צריכה להזכיר לכם את הקולות שנשמעו בהפגנה רק לפני שנה נגד הרמטכ"ל, הפגנת הימין – גדי גדי תיזהר, רבין מחפש חבר – שלא שמעתי עליהם יותר מדי תגובות, אם בכלל, מאנשים שיושבים בממשלה הזאת. הסתה נגד הרמטכ"ל – המצוין – של צה"ל, והממשלה שותקת; הסתה נגד השופטים המצוינים של מדינת ישראל, והממשלה מובילה; הסתה נגד אזרחים. ראש הממשלה הזה תובע אפילו אזרחים שפשוט כתבו סטטוס בפייסבוק נגדו, עד כדי כך הוא חושש מביקורת; ראש ממשלה, וממשלה, שנכנס במפכ"ל שהוא עצמו מינה, ביועץ משפטי שהוא עצמו מינה, שהיה כפוף לו; שממנה על ימין ועל שמאל אנשים לתפקידים בכירים ומשמעותיים בשירות המדינה, ובלי קשר להכשרה שלהם אלא אך ורק לעובדה שהם יצייתו לו, שזה כל מה שחשוב. תגידו לי, באמת, זה נשמע למישהו כמו דבר שאפשר לחיות איתו? אני לא מאמינה שאף אדם ישר בקואליציה הזאת באמת יכול לחיות בשלווה עם המציאות הזאת. אני לא מאמינה שאפשר להסתכל במראה ולהגיד: זה בסדר.
אתם רוצים שאני אזכיר לכם מה קרה כשראש הממשלה בנימין נתניהו הוביל את האופוזיציה וראש ממשלה אחר היה בחקירות? ואז, הציטוטים של נתניהו – הוא אמר על אולמרט: "ראש ממשלה ששקוע עד צוואר בחקירות, אין לו מנדט מוסרי וציבורי לקבל החלטות על ניהול המדינה". מה קרה למשפט הזה? אז, שותפיו לקואליציה הם אלה שפירקו את העניין ואמרו: לא עוד, אי-אפשר יותר. מה קורה לשותפים לקואליציה של בנימין נתניהו היום? איפה הם? למה הם שותקים? איך הם מוכנים למסור את כל מה שנבנה פה במשך שנים, את כל מוסדות המדינה, את מערכת המשפט והדמוקרטיה, את התקשורת החופשית – איך הם מוכנים פשוט למסור את הכול רק כדי לשמור על הכיסא של האיש הזה, של האיש הזה, שכשהוא עולה לנאום, כל מה שהוא עושה זה לשקר לעם ישראל?
בנאום האחרון שלו נתניהו, משפט אחר משפט מנסה לצייר את עצמו כקורבן. הוא הקורבן של המערכת. הבן אדם ראש ממשלה מעל עשור. נצח. אחי הקטן עכשיו משרת בצבא – רוב חייו נתניהו היה ראש ממשלה. זה מה שהוא זוכר. ואותו ראש ממשלה כל כך חזק, עם קואליציה כל כך מפוחדת, שלא תעז לפרק את הדבר הזה, מעז לצייר את עצמו כקורבן של המערכת. כולם נגדו. הוא האנדרדוג. הוא המסכן. אתה מסכן, בנימין נתניהו? איך? מסכנים הם האנשים שסובלים מהמדיניות הזאת, האנשים שסובלים מזה שהיום, לילה שלם – מה עשתה הכנסת? אנחנו מנסים לעצור חוק מושחת. הממשלה מנסה להעביר את החוק כדי לשמור על נתניהו, על הכיסא שלו.
מה יכולנו לעשות במקום? יכולנו לדבר על הפירוק של האחריות של המדינה לאזרחיה, על הפירוק של מוסדות הרווחה, על חוסר הפיקוח על מה שקורה לאנשים הכי חלשים בחברה הישראלית; יכולנו לקדם את החוק שסוף-סוף מגדיל את קצבת הנכים ומשווה אותה לשכר מינימום; יכולנו לקדם פה חקיקה של דיור בר-השגה, אבל אמיתי, דיור בר-השגה כמו בהגדרה האמיתית שיש כמעט בכל העולם המערבי. רק בישראל מפחדים, ממנה כי חס וחלילה שלא נעשה משהו שהוא באמת מסתכל גם על המשכורת של האדם ומבין מה מאפשר לבנות, לשכור קורת גג.
יכולנו לדבר על המשבר במערכת החינוך, שחצי מהתלמידים בכיתות א' בשנתון האחרון מהמגזר הערבי, מהמגזר החרדי, לא מכירים כמעט את יתר המערכת, ויתר המערכת לא מכירה אותם, עם ארבעה פלוס מערכות חינוך של ארבעה שבטים, שלא מדברים אחד עם השני ולא לומדים אחד עם השני ולא מכירים אחד את השני; חלקם בסוף מכירים בצבא וחלקם לא מכירים בכלל.
איפה תהיה המדינה שלנו בעוד עשר שנים – זה הכול. מערכת פוליטית, הנהגה פוליטית, אמורה לחשוב על מה קורה בעוד עשר שנים. זה לא עוד הרבה זמן. זה התפקיד של הנהגה פוליטית – לחשוב על העתיד ולתכנן לקראתו ולהתמודד עם האתגרים שעומדים לקראתו. אנחנו יודעים שהביטוח הלאומי הולך להתפרק, שלא יישאר שקל בקופה בעוד 20 שנה. אנחנו צריכים לעבוד כדי לפתור את זה עכשיו, לא בעוד 20 שנה; לא להשאיר את זה לבא בתור, כי עכשיו הפתרונות צריכים להגיע. אנחנו מבינים את הפערים העצומים בין מרכז לפריפריה. אנחנו יודעים שהיום עדיין החלום הזה שאם תעבוד קשה – אפילו אם גדלת בבית ללא משאבים כלכליים, אבל אם תעבוד נורא נורא קשה ותנסה, אז תצליח – אנחנו יודעים שהחלום הזה שבור. אנחנו יודעים שניידות חברתית בישראל עומדת על אפס. אפס. אנחנו צריכים לפתור את זה עכשיו. אין לנו למה לחכות. זה התפקיד של מנהיגות.
במקום זה, במה אנחנו מתעסקים? במה? שבוע אחר שבוע, חוק מושחת אחד אחרי השני: חוק נגד המשטרה, חוק נגד מערכת המשפט, חוקים נגד הכנסת. מה קורה לכם? איך יושבים פה חברי כנסת שאני מעריכה – באמת, כמו היושבת-ראש שמנהלת את הישיבה הזאת עכשיו, כמו שר השיכון שיושב כאן לפנינו, התורן של הלילה-בוקר הזה – איך יושבים אנשים ישרים כמוכם פה ומוכנים לתת לדבר הזה לקרות? איך אתם מוכנים לשבת עוד שנייה, עוד יום אחד, ולתת לדבר הזה לקרות?
איך כל דבר – עמד פה נשיא המדינה ודיבר על איך שהכול הפך להיות פוליטי, שכל השיקולים הפכו להיות לא עניינים, אלא עניין של אינטרסים קטנים, פוליטיים, לא אינטרסים של המדינה. איך זה הגיע למצב כזה שכולם כל כך מפחדים לדבר? כל כך מפחדים לעשות את הדבר הנכון? הרי אתם יודעים שאם תעשו את הדבר הנכון, הציבור יוקיר את זה. ויודעים מה? גם אם לא, אתם תדעו שעשיתם את הדבר הנכון – למען המדינה, לא למען עצמכם.
אבל לשבת ולראות את הדבר הזה מתפרק, לראות איך יום אחרי יום, מה שעושה הכנסת הזאת זה לפרק את שלטון החוק, אם בחקיקה ואם בחקיקה פיקטיבית שנועדה לצורכי הפחדה – אורי אריאל סופג ביקורת קשה ממבקר המדינה, וסמוטריץ כבר מודיע שהוא הולך לחוקק נגד מבקר המדינה. בין שהוא יחוקק ובין שהוא לא, האפקט כבר קורה, כי בסוף שומעים אותם מי שעומדים בצד השני של המערכת ויודעים: צריך להיזהר, צריך ללכת ככה בין הטיפות, שלא נעשה חלילה את הצעד הזה שיגרום לחקיקה הזאת לעבור. אז נזהרים.
ומה קורה עם התקשורת? יש לנו תקשורת חופשית, ברוך השם, אבל היא הולכת ונהיית פחות חופשית, כי תחת הלחצים הכלכליים ותחת האיומים הבלתי-פוסקים של ראש הממשלה, תחת הניסיון למסגר כל סיקור נגדו כדבר שאינו לגיטימי, כדבר חתרני, בוגדני, בסופו של דבר גם בצד השני אנשים מתחילים לפחד. והם נזהרים, שואלים את עצמם: איפה אני נלחם את המלחמות שלי; אז אני אוריד קצת ביקורת שם, אני לא אעשה את הכתבה הזאת, אני אימנע שם, רק כדי לא לדרוך על מקומות יותר מדי רגישים, כי אז יכול להיות שזה יהיה הסוף של הכול.
ובכל אחד מהמוסדות האלה – המוסדות החשובים, האמיצים, החזקים ביותר במדינה – לאט-לאט המערכת מתפרקת. וכך קורה שגם כאן, בכנסת, כשמשתמשים כל הזמן בסעיפים בתקנון שהמטרה שלהם הייתה להיות החריג, כמו סעיף 98, שמבטל את אחת מיכולותיה המשמעותיות של האופוזיציה למחות נגד הצעת חוק ולנסות לעכב אותה, או אפילו לדחות אותה, וכשקובעים סדרי דיון, כשלא מאפשרים הגשת הסתייגויות בוועדות הכנסת, כשלא מאפשרים לחברי הכנסת באמת לשאול שאלות, או כשלא דורשים – כשיושב-ראש הוועדה, בגלל שהוא מהקואליציה, לא דורש מפקידי הממשלה לתת תשובות לחברי הכנסת בגלל שהם מהאופוזיציה – אז רומסים את המשחק, רומסים את כללי המשחק. ואז גם חברי הכנסת מתחילים לחשוב: טוב, אז אני לא אילחם פה ואני לא אילחם פה, ואנחנו אולי לא נעשה את הפיליבסטר הזה, כדי שלא ישתמשו בסעיף 98.
וכולם פה באין-ספור חישובים על איך לעשות את הכול, רק שהמערכת תעמוד ולא תתפרק לנו בידיים, אבל בזמן שאנחנו עושים את החישובים האלה, היא מתפרקת. ההפחדות האלה, אם בחקיקה שעוברת ואם בחקיקת הפחדה שהיא כל-כולה הצהרתית – הן עובדות; הן גורמות למערכת להיות חלשה יותר. הן מחלישות את מערכת המשפט, הן מחלישות את מערכת אכיפת החוק, מחלישות את מערכת הביטחון, הן מחלישות את החיילים שלנו, הן מחלישות את כולם.
ואנחנו לא יכולים במדינת ישראל להסתכן בהחלשה הזאת. אנחנו לא מדינה נטולת אתגרים. אנחנו מוקפים באויבים. האתגרים הביטחוניים שלנו רק ממשיכים וגדלים ומתפתחים לכל מיני כיוונים, לא תמיד צפויים. האתגרים הפנימיים שלנו כבר עולים על גדותיהם. ההתמודדות איתם יכולה להתרחש אך ורק באמצעות יוזמה, באמצעות מחשבה לטווחים ארוכים וחיפוש אחר פתרונות, ועמידה אמיצה בלמצוא את הפתרונות האלה, להתגייס אליהם ולפעול בשמם, ולהוביל. אבל הממשלה הזאת לא מובילה. היא רק שומרת על עצמה. תחשבו כמה זה היה יכול להיות אחרת.
זה מדהים. המון פעמים כשאני מציגה בפני נציגי הממשלה, גם שרים וגם פקידים מהפקידות הבכירה של הממשלה, כל מיני פתרונות לבעיות דיור, לבעיות חינוך, לבעיות רווחה – וכמובן, לי אין את כל הפתרונות; יש לי רעיונות לכמה פתרונות שהייתי שמחה שיישמו – המון פעמים התשובה המיידית היא: זה מסובך מדי. פעם אחת פניתי למנכ"ל משרד השיכון לשעבר לשעבר עם פתרונות מאוד מעניינים להתחדשות עירונית, שבכלל למדתי ממה שעשו במדיין שבקולומביה. מדיין, עיר פשע, שהייתה עד לפני לא הרבה זמן ממש מקום שאיום ונורא לחיות בו – היה שם בשיא המאבקים, מאבקי הסמים והפשע, היה שם סדר גודל של עשרות אלפי תושבים שנרצחו מדי שנה ברחובות, בפשיעה, בעיר של 2.5 מיליון איש. רק לדמיין את זה זה מחריד. הדבר הזה גרם לכך שבאמת כל השכונות היו נורא מופרדות: מעמד הביניים היה לכוד בתוך חומות עם שומרים ושכונות, הכול היה מגודר, בלי כמעט מרחבים ציבוריים, בפחד נורא נורא גדול, עם שמירה, עם אבטחה על מי שהיה יכול, ושאלוהים ישמור על מי שלא היה יכול.
בשלב מסוים החליטה המנהיגות בעיר לקחת את המצב בידיים והתחילה ליישם, בשיתוף פעולה מאוד קרוב גם של המגזר הפרטי וגם של החברה האזרחית, שורה של פתרונות מדהימים – מיצירה של מרחבים ציבוריים, בעיקר לשכונות העניות, כדי להסתובב בהן, ועד בנייה של דיור בר-השגה בתמהיל חברתי – דיור בר-השגה שמשלב אוכלוסיות חזקות יותר עם אוכלוסיות חלשות יותר, ועד לתקציב השתתפותי; רעיון יפהפה, שבו העירייה הולכת ונותנת לשכונה הכי ענייה – לכל השכונות, אבל באופן דיפרנציאלי – השכונה הכי ענייה מקבלת הכי הרבה כסף – תקציב שהשכונה יכולה להחליט עליו לבדה. תחשבו שהתושבים שנמצאים בשכונת פחונים עלובה, נוראה, ספוגה בפשיעה מכל הכיוונים, מקבלים פתאום לידיים שלהם תקציב של מיליונים, והם צריכים להחליט בהליך דמוקרטי מה הם עושים עם הכסף הזה. את היית ראשת עיר, תחשבי כמה זה מדהים. פתאום התושבים שהכי לא מרגישים שיש להם איזשהו כוח, שתמיד מרגישים שדופקים אותם, שזונחים אותם, מקבלים ביד מיליונים והם צריכים להחליט, אבל הם חייבים לעשות הליך דמוקרטי כדי להחליט, והם חייבים לבנות נציגות של השכונה, והם יכולים לבחור. אם הם מחליטים, הם יכולים גם לבחור לשלוח את כל הצעירים שלהם לחו"ל ללימודים, הם יכולים לבחור להקים מרכז מוזיקה, הם יכולים לבחור לבנות בתים – מה שהם רוצים.
ובאמת, בשכונה הכי ענייה ואומללה במדיין, בקומונה 13 – שהיא שכונה כזאת על גבעה תלולה שהיו בה 400 מדרגות והיה נורא קשה לאנשים המבוגרים בעיקר לטפס – מה שהם החליטו זה שהם רוצים מדרגות נעות, אז בנו להם מדרגות נעות. אני אקצר תהליכים. בתוך כמה שנים בודדות אחוזי הפשיעה נפלו לתחתית, ירדו לממש כמה מאות נפגעים בשנה, מעשרות אלפים; שינויים מאוד מאוד דרמטיים; יצירה של ניידות חברתית, קורת גג ליותר ויותר אנשים – התפתחות אדירה של עיר. ממש מעורר השראה.
כששאלתי את מנכ"ל משרד השיכון לשעבר לשעבר – שלמה בן אליהו זה היה – סיפרתי לו את הסיפור הזה ואמרתי לו: יש פה כמה דברים מאוד מעניינים ליישם, בואו נלמד, בואו נראה; הוא אמר לי: עזבי, זה נורא מסובך לעשות את זה בארץ. פה בפוליטיקה אי-אפשר להעביר כל מיני דברים כאלה של דיור בר-השגה, של שכירות ארוכת טווח. מסובך מדי. כן, בפוליטיקה הישראלית. קולומביה – מצב שלא היינו רוצים להידמות לו בשום פנים ואופן – שם זה היה אפשרי, אבל כאן מסובך מדי, כאן הכול פוליטיקה. זו תפיסה שכל-כולה חוסר מעוף. הרי אנחנו יכולים לעשות דברים עצומים, עצומים. יש לנו את היכולות כאן, בישראל, לחולל ניסים. הרי המדינה הזאת נבנתה על נס. הסבים והסבתות שלנו, שבילדות שלהם זה ממש לא היה ברור שהדבר הזה יכול לקרות, היה להם חלום.
קראתי – בדיוק לקחתי איתי פה את הספר הזה, את "מדינת היהודים" של הרצל, שמצאתי בלשכה כשחשבתי על מה כדאי לדבר בלילה, בבוקר הזה. חלום. היה חלום שהיה נשמע לרוב האנשים בלתי אפשרי, אבל הם עשו את מה שנדרש. הם מצאו את הדרך להילחם על זה, תוך הקרבה עצומה, ולגרום לדבר המופלא הזה לקרות. ואנחנו נושאים את האחריות להמשיך את זה, ולהמשיך את הבנייה של החלום הזה, וזו אחריות מאוד מאוד כבדה. אסור להיכנס לשאננות. המשימה עוד לא הושלמה.
מדינת ישראל הוקמה, וחלק מגבולותיה הוגדרו, והמדינה הפכה למדינה עם כלכלה משגשגת ועם יכולות אדירות ועם המצאות ועם פיתוחים שמובילים בעולם, אף שאנחנו אוכלוסייה כל כך קטנה, ועם יכולת לתת ולהעניק מהרעיונות, מהמידע, מהלמידה, מההישגים, מהמחקר שלנו בכל רחבי העולם, עם מדענים ועם חתני פרס נובל ועם עוצמה אדירה של טכנולוגיה, של פיתוח, של חינוך, של חקלאות, של מנהיגות בחברה האזרחית, של היסטוריה של מנהיגים מפוארים. ואיפה, לאיפה כל הדברים האלה הולכים, אם מה שנמשיך לעשות כאן בכנסת זה לדון בחקיקה שכל מטרתה לשמור על בן אדם אחד? לאיפה?
כשאדם אחד, בעל כוח עצום, משתמש בכל הכוח שלו כדי להפחיד, כדי להסית, כדי לשכנע אותנו לשנוא אחד את השני, כדי לקרוע את העם על מנת לשמור על עצמו, כשיטה פוליטית – הדבר הזה הוא מסוכן. לא צריך לראות את תוצאות החקירות כדי לדעת את זה. הדברים שבנימין נתניהו הודה בהם כאן, מעל הדוכן הזה, כבר מספיקים כדי להבין שהאיש הזה לא ראוי לנהל את המדינה; שכל החלטה שהוא מקבל, כל החלטה, טעונה בספק של אם הוא מקבל אותה בשביל האינטרס של כולנו או שהוא מקבל אותה בשביל האינטרס הקטן שלו, של אם הוא דואג לנו או דואג לעצמו. ואתם, חבריי בקואליציה, יודעים את זה היטב. אתם רואים את זה – אתם רואים את זה בדפי המסרים, אתם רואים את זה היום במחיאות הכפיים הסוערות שהיו בישיבת הליכוד לחברכם שנמצא בחקירות. איפה מוחאים כפיים ככה? במשך חצי דקה יושבים ומוחאים כפיים לאדם שנחקר. עדיין לא הוכח כי הוא אשם, אבל קצת כבוד להליך החקירה, קצת סבלנות, קצת איפוק.
איפה, איפה הייתה פה ממשלה שבה כמעט כל ראשי הלשכה של ראש הממשלה או שכבר הואשמו או שכבר הודו או שנחקרים ברגעים אלה בעבירות כאלה ואחרות? איפה זה היה שכל האנשים שקרובים לראש הממשלה, כולם – מהבן דוד ועורך הדין שלו עד לעורך הדין האחר שהוא שלח לכל מיני שליחויות בעולם, שעד היום לא כל כך ברור מהן, למשפחתו, לכל האנשים שניהלו את לשכתו כמעט, לעובדים הבכירים שישבו אצלו בלשכה – איפה קרה? וכולם או נחקרים או כבר הודו או כבר יצאו והורחקו מהשירות הציבורי או בתהליכים כאלה. איפה נראה דבר כזה? ואתם נותנים לדבר הזה להמשיך להיות. כשראש ממשלה ככל הנראה מעורב – וכל הראיות מובילות לשם – באחת מפרשיות השחיתות הביטחוניות הגדולות ביותר שהיו פה אי-פעם, והדבר מעמיד את כל שאלת יכולתו לקבל החלטות בעניינים ביטחוניים של מדינת ישראל בספק מאוד מאוד גדול, איך יכול להיות שאתם נותנים לו להמשיך לקבל החלטות על הביטחון שלנו? איך יכול להיות שיחסי החוץ שלנו מעולם לא היו בהידרדרות כזאת, לא רק ביחס למדינות שהיו בעבר שותפות קרובות שלנו אלא ביחס לציבור שנמצא במדינות האלה, שלאט-לאט מתחיל לתפוס את ישראל כרחוקה ממנו בערכים? איפה נראה דבר כזה? איפה נראה דבר כזה שכל הצד הזה של הכנסת, כשאנחנו מביאים את מגילת העצמאות להצבעה, הקואליציה מתנגדת? באמת אולי כדאי שתפרטו לנו לאילו סעיפים במגילת העצמאות אתם מתנגדים. מה שם לא מוצא חן בעיניכם?
רק תשמעו את השמות האלה: אורן חזן – 10 מיליון שקלים; מיקי זוהר – 40 מיליון שקלים; נאוה בוקר – 10 מיליון שקלים; דוד ביטן – 40 מיליון שקלים; דודי אמסלם – 40 מיליון שקלים; יואב קיש – 32 מיליון שקלים. אלה כספים קואליציוניים שעפו לידיהם של חברי הכנסת האלה, על כלום. הם לא אמרו מה הם עושים עם הכסף הזה, לאיפה הם מעבירים אותו. כלום. פשוט דמי הצבעה. אזרחי ישראל משלמים לחברי כנסת על כלום, כספים פוליטיים מושחתים. חלק מהכספים, אגב, הלשכה המשפטית לא הסכימה לחתום עליהם, ולכן הם פשוט יושבים כרגע ומחכים. במקום שהם יעברו לעניים, במקום שיעברו לניצולי השואה, יושבים כספים קואליציוניים של הפוליטיקאים האלה ומחכים להם. אי-אפשר להאמין בכלל כמה זה מביש.
שר חקלאות, שיש דוח מבקר חריף ביותר בנוגע לפעילות שלו, מסתבר שהוא הביא מתנדבים מהמפלגה שלו שניהלו לעצמם מכרזים בתוך המשרד שלו ולקחו כספי ציבור, העבירו כספי ציבור לעצמם. אפשר להאמין בכלל שדבר כזה קורה? עוד חבר כנסת מהקואליציה, סמוטריץ, גם הוא – עמותות שהוא הקים נמצאות במרכז דוח מבקר המדינה האחרון. שר החינוך נפתלי בנט היה יושב-ראש מועצת יש"ע בתקופה שבה בוצעו אותן שחיתויות, עם העברות מושחתות למועצת יש"ע, שלא היו אמורות לעבור מתוך הרשויות המקומיות. יו"ר קואליציה – בחקירות; מנכ"ל משרד התקשורת – חקירות; שר הרווחה – חקירות; מקורבים, רשימה ארוכה של מקורבים לנתניהו – בחקירות; עורכי הדין של נתניהו – בחקירות; ראשי הלשכה שלו – בחקירות; ובראש ובראשונה ראש הממשלה – בחקירות.
מעולם ראש הממשלה הזה לא נסע כל כך הרבה פעמים לחו"ל, בעלות מטורפת – מיליון ליום – מהכסף שלנו, כל זה כדי לברוח מהחקירות. איך אדם בעל מוסר יכול להמשיך לשבת בקואליציה הזאת – אינני יודעת. איך אפשר לשבת רגועים במחשבה שעל כל החלטה, כל החלטה, מוטלת כזאת עננה אדירה; היא כל-כולה עלולה להיות מונעת מתוך אינטרס אישי, במקום מתוך מחשבה על האינטרס הלאומי. איך דבר כזה ייתכן? איך המצפון שלכם לא רועד כשאתם מצביעים ביחד עם ראש הממשלה על החוק המושחת הזה? כשאתם רואים איך עשרות אלפי אזרחים יוצאים שבוע אחרי שבוע לרחובות וצועקים לכם: זה לא עניין של ימין ושמאל, זה עניין של מוסר בסיסי, של אחריות לאומית; זה התפקיד שלכם לדאוג לנו, לציבור. איך אתם יכולים לשבת פה ולא לבצע את התפקיד הזה? ובשביל מה? מה אתם אומרים לעצמכם?
הרי אתם לא רובוטים ואתם לא בובות של אף אחד. אתם אנשים עצמאיים ואתם שליחי ציבור. אין תפקיד כל כך מחייב כמו זה, שבו למרות שאתם פועלים כחלק מקבוצה, מפלגה, בתוך הקואליציה – עם אינטרסים, עם רצונות, נכון, אבל אתם בראש ובראשונה שייכים לציבור, אתם רכוש ציבורי. כולנו. אנחנו רכוש של הציבור, אנחנו נציגים של הציבור. האינטרסים האישיים שלנו אמורים להיות שקופים, לא צריכים להיות שם. האינטרס היחידי שחשוב הוא האינטרס של המדינה. וכשרוב-רובה של הכנסת מפסיקה לחשוב על האינטרס של המדינה, אז כולנו נופלים. הציבור שומע את המסר הזה. כשהציבור רואה את הכנסת ורואה שכך הכנסת מתנהגת, כשאנשים צעירים, כשילדים, רואים שככה הכנסת מתנהגת, אז מה הם חושבים לעצמם? איך אחרי שהכנסת מתנהגת ככה, שראש הממשלה מונע מאינטרס אישי בכל דבר, אחר כך נשכנע אותם לפעול לטובת המדינה?
הרי הכלל הבסיסי הזה שהצלחנו בזכותו לשרוד ולגדול ולצמוח לאורך השנים הוא הכלל הפשוט שאנחנו במדינת ישראל לא משאירים אף אחד מאחור. בדיוק כפי שאנחנו לא משאירים אף אחד מאחור בקרב, ואנחנו נעשה הכול תוך הקרבה עצומה כדי להחזיר את כל החיילים שלנו הביתה, כך אנחנו לא משאירים אף אחד מאחור ביום-יום, בכל רגע. ככה אנחנו לא משאירים מאחור את הנכים, אנחנו לא משאירים מאחור את העניים ואנחנו לא משאירים מאחור את זכאי הדיור הציבורי, ואנחנו לא משאירים מאחור את האנשים עם המוגבלות, ואנחנו לא משאירים מאחור את הצעירים, אנחנו לא משאירים מאחור את הקשישים, אנחנו לא משאירים מאחור את ניצולי השואה, אנחנו לא משאירים מאחור משפחות עובדות. זה הרעיון. זה נורא פשוט, וזה הרעיון שמחזיק אותנו. זה האתוס המכונן שלנו, שמאפשר לנו, כשאנחנו זקוקים לו, כשהביטחון של החברה, של המדינה שלנו, זקוקים לו. גם לשלוח חיילים לקרב ולעשות הקרבות. וכשהאתוס הזה מתפרק, כשהאזרחים מבינים שהמדינה לא דואגת להם, זה מסכן את כולנו. את כולנו.
כשיותר ויותר משפחות מגלות, כשהן נכנסות לבית החולים, שאם הן לא ישבו שם ליד קרוב משפחה או ליד חבר שלהן שנפגע וזקוק לטיפול רפואי, אם הן לא יישבו שם 24/7, הסיכוי שהוא יקבל טיפול מספיק טוב פוחת – כי יש צפיפות; יש יותר מדי; כי אין מספיק כלים; כי אין מספיק מכשור; כי אין מספיק אחיות; כי אין מספיק רופאים; אם זאת פריפריה, אז בכלל. כשאנשים מגלים, אם נולד להם במשפחה או הפך במשפחה מישהו להיות בעל מוגבלות, והם צריכים לדאוג לו כל חייו, ואז הם מגלים שאין להם שום גיבוי, כי המדינה נעלמת: לא מפקחת על המוסדות שמופעלים, לא מפקחת על החברות – לא מפקחת באמת. יש פיקוח לכאורה, אבל היא לא מפקחת על החברות שמנהלות את ההוסטלים, את המעונות, על העמותות, היא לא בודקת, לא דואגת לתנאי השכר של המטפלים, ואפילו לא מחייבת את כל המטפלים בהכשרה. אתם יודעים שהיום אפשר להתקבל לעבוד בהוסטל לאוטיסטים בלי שום הכשרה? אדוני היושב-ראש, אתה בוודאי מכיר את זה. לא צריך שום הכשרה, צריך פשוט להיות בן אדם, להגיע להוסטל ומייד מקבלים את העבודה, כי זו עבודה נורא נורא קשה, השכר נורא נורא נמוך, שכר מינימום בדרך כלל, ומעט אנשים מצליחים לשרוד בעבודה הקשה הזאת. עבודה מדהימה, האנשים האלה הם מלאכים, עושים עבודה הכי קשה שיש. מעטים שורדים, כי בלי הכשרה, בלי קבוצת תמיכה, בלי אופק תעסוקתי, באמת קשה לשרוד. ומה מרגישות המשפחות האלה שיודעות שגורלו, עתידו של קרוב משפחתן בידיהן? ומה יקרה כשהן לא יהיו שם כל הזמן? ומי ידאג לו? זה התפקיד של החברה. זה התפקיד של המדינה.
ומה מרגיש האדם הצעיר שעכשיו השתחרר מהצבא, שעשה הכול, ששירת, שפעל, שדאג, שעובד במשרה מלאה, שממש ממש מנסה, אבל אין שום סיכוי בעולם שהוא יוכל להגיע לדירה משלו – שום סיכוי, כי בשביל דירה צריך כזאת כמות של משכורות שכבר אי-אפשר לדמיין בכלל? צריך לעבוד 15 שנה בלי להוציא שקל, ואז אפשר אולי להגיע למשהו. אי-אפשר, אם אין חסכונות מההורים, אי-אפשר. מה הוא אמור להרגיש? איפה המדינה? מה אמור להרגיש אותו אדם צעיר כשהוא מחליט שהוא רוצה להגשים חלום ולעבור לגור בנגב או בגליל? אבל אין תחבורה ציבורית, וזה אומר שזה מחייב אותו להחזיק כלי רכב ולהוציא אלפי שקלים בחודש על נסיעות, ואז בסוף כבר יוצא שכדי להגיע לעבודה ואחרי כל הפקקים שהוא עומד בהם, כבר לפעמים עדיף לו לשכור דירה יקרה במרכז, ושוב כל העומס חוזר למקום אחד. איפה המדינה? ומה הוא ירגיש כשהוא יגלה שהפנסיה שלו לא הולכת להתקיים, כי המדינה העדיפה את הטייקונים על חשבונו? ועל אף כל ההתחייבויות – חוק הריכוזיות – בסוף, כשזה מגיע לתכל'ס, אז מעדיפים את המקושרים והמחוברים והחזקים על פני ה-99%, 99.9% מאזרחי ישראל?
מה ירגיש הילד הקטן שמסתכל על האנשים שמסביבו ורואה שהחברה שהוא חי בה היא חברה שיש בה המון שנאה? שכולם מדברים בה בתגיות? שאם מישהו מעלה ביקורת, אז לא עונים לו על הביקורת, לא עונים על הטיעונים שלו, אלא מנסים להכפיש אותו, לרסק את האמינות שלו בעיני הציבור, כדי למחוק כל אפשרות לבקר, לדון, לחשוב?
זה מדהים. דווקא בתרבות, דת ואמונה שהתפתחו על בסיס הדיון ושאלת השאלות והחקירה המתמשכת והחיזוק של השכל ושל האמונה באמצעות אותן קושיות, שאלות ומחשבה בלתי פוסקת, דווקא כאן – עם הספר – דווקא פה מרסקים את היכולת לבקר, בשם הפוליטיקה הקטנה של ראש הממשלה.
תמיד כשמזמינים אותי תלמידים לדבר בבית הספר שלהם, לפני שאני מגיעה, בכניסה, פונים אליי המוֹרָה או המוֹרֶה ואומרים לי: סתיו, תודה שבאת. אם את יכולה, בבקשה אל תדברי על פוליטיקה. כי פוליטיקה זה מסוכן, ולבקר זה מסוכן, ולהביע עמדה זה נהיה מסוכן, וזה פשוט לא אנחנו, זאת האמת. וכל מי שיושבים כאן בחדר – יש פה שני חברי כנסת ושר, אבל גם הרבה עובדים ועובדות מסורים של הכנסת ומזכירת הכנסת היקרה, שראתה ושמעה פה כבר לא מעט נאומים, כמה וכמה, כותבי הפרוטוקולים ומזכירות הסיעה – בוודאי, אני מניחה שרובנו מסכימים, בלב לפחות, על העמדה הזאת שזאת לא מדינת ישראל.
מדינת ישראל היא מדינה חזקה, לא מדינה פחדנית; היא לא מדינה שמאפשרת לפחד לרסק אותה; היא לא מדינה שיכולה להיות מבוססת על שנאה ועל שבטים נפרדים ועל תחושה מתמדת של מי הולך לבגוד ומי הולך לדפוק אותנו עכשיו ומי יעשה לנו ככה. לא. זאת מדינה שמורכבת משיתוף פעולה, מהבנה שההטרוגניות והשוני שיש בחברה הישראלית הם מקור הכוח שלנו, שמשם אנחנו לומדים, שמשם אנחנו מרוויחים כל כך הרבה. זה מעניין, כי לפעמים דווקא כאן, בכנסת, פתאום נוצר איזה כור היתוך כזה; אנחנו חווים דווקא כאן, במקום רווי יצרים ואינטרסים, את איך זה נראה כשהחברה הישראלית באמת מתקשרת – כשחילונים, דתיים, חרדים, ערבים, דרוזים, נמצאים כולם בחדר אחד וצריכים לעבוד ביחד. זה נשמע כמעט אוטופי. אז זאת מדינת ישראל, והמדינה שלנו יכולה להרוויח כל כך הרבה מהאומץ החברתי שגלום בה. אנחנו יכולים להרוויח כל כך הרבה אם כל האנשים היקרים והחכמים שיושבים פה ישבו ויקדישו את הישיבות האלה למחשבה על איך פותרים אתגרים, איך אנחנו לוקחים את האתגרים גדולים ביותר של החברה הישראלית ל-20 ול-50 השנים הקרובות ומתחילים לעבוד על לפתור אותם ולגייס את הציבור לפתור אותם.
הרי אנחנו כולנו יודעים שאין אתגר שאנחנו לא יכולים לפתור. ההיסטוריה שלנו כבר הוכיחה לנו את זה. הדברים שעכשיו אנחנו מתעסקים בהם זה שטויות לעומת מה שהסבים והסבתות שלנו כבר הצליחו להשיג. הרעיון של הציונות הוא הרעיון שאפשר לגרום לבלתי אפשרי לקרות, שהעם היהודי יכול לקחת את גורלו בידיו ולקבוע מציאות, לעמוד ולהילחם בכל האתגרים, כדי לגרום לנס הזה לקרות – מדינת ישראל. ואת הנס הזה, את המשימה הזאת אנחנו חייבים להמשיך, בשיא הכוח ובאומץ רב, ולהתמודד עם האתגרים שהזדמנו לנו ולפתור אותם, כי הם באמת קטנים לעומת מה שכבר הצלחנו לעשות.
כאן אסור לנו להגיד: אי-אפשר. אסור לנו להתמכר לכל מיני תירוצים על הסטטוס קוו, על זה שהכי טוב כמו שעכשיו ורק תהיו בשקט ותקוו שזה לא יהפוך להיות יותר גרוע. לא. זאת פחדנות וזה גם חוסר יכולת להסתכל על המציאות. יש פה אתגרים אמיתיים. בואו נפתור אותם. אנחנו יכולים להם.
הינה אתגר ראשון: בוא נמגר את השחיתות שהשתלטה על הבית הזה; בואו ניפטר מאותם כללי משחק שגורמים לחברי הקואליציה להמשיך לשמור על מעמדו של ראש הממשלה; בואו ניפטר מהפחד שגורם למשכן הזה לעסוק באינטרסים מגזריים שהולכים וקטנים, ולהרבה מחברי הכנסת שיושבים בקואליציה לדאוג לעסקנים ולמקורבים שלהם במקום לדאוג לציבור הישראלי; בואו ניפטר מהתחושה שככה זה תמיד צריך להיות ושאין דרך לשנות את זה. אנחנו יודעים שזה שטויות. הדברים יכולים להשתנות ככה. הפוליטיקה היא מאוד מאוד תזזיתית וכאוטית. מאוד מהר דברים יכולים לבוא על תיקונם, אבל אנחנו צריכים לגרום לזה לקרות.
הימים הקרובים עוד ארוכים, ואנחנו יכולים להביא עוד הרבה הסתייגויות ולדבר, וזה יכול להסתיים בסתם משחק. בסוף הקואליציה תצביע לפי משמעת קואליציונית, ויש לה רוב, היא יכולה להעביר מה שהיא רוצה וזהו. אבל יש בי תקווה מסוימת שאולי זה לא יקרה ככה הפעם, כי מספיקים רק ממש כמה אנשים בקואליציה שיגידו "לא", והסיפור הזה ייגמר.
היו"ר ישראל אייכלר:
יש לך עוד ארבע דקות כדי להביא תחבורה ציבורית, דיור לכולם, תעסוקה לכולם, ופתרת את כל הבעיות.
סתיו שפיר:
זה באמת מדהים לחשוב על זה, אבל אתה יודע, אדוני, שבכל רגע נתון הסיוט הזה של ממשלה שמפקירה את האזרחים שלה, של ראש ממשלה שמעסיק אותנו כל הזמן בשולי ובטפל, בהפחדות מיותרות ובהסתה אין-סופית – הסיפור הזה יכול להיגמר בשנייה, בהחלטה, בזה שיקום אדם אמיץ מהקואליציה ויגיד: די. השלטון לא מקדש הכול, הכיסא לא מקדש הכול. המדינה לפני הפוליטיקה; המדינה לפני האינטרסים האישיים. זה מה שעושה כל חייל שיוצא לקרב. נורא פשוט, ובדקה אחת אנחנו יכולים להתחיל מחדש; עניין של החלטה אחת, שאני מאמינה שבלחץ ציבורי – והלחץ הציבורי יגדל – אפשר להביא אותה, והציבור מבין את זה. הציבור מבין, אף שצריך להמשיך ניסיון אחר ניסיון, וזאת משימה ארוכה, זאת לא משימה שנפתרת בהפגנה אחת או בלילה אחד. אבל הציבור מבין שהלחץ שנפעיל מכאן והלחץ שנפעיל מהרחוב – זה יעבוד, כי בסוף מי שקובע זה העם, והוא יקבע. ומי שלא יעשה את הדבר המוסרי ואת האינטרס הציבורי גם ייענש על כך.
השאלה היא אם זה יקרה בטווח מאוד קצר או בטווח קצת יותר ארוך. זאת שאלה של זמן. עדיף לנו שזה יקרה כמה שיותר מהר, כי לעם ישראל מגיע כל כך הרבה יותר מזה. לעם ישראל מגיעה ממשלה שדואגת לו; מגיעה לו כנסת שחושבת איך לחבר ולא איך להפריד; איך להוריד את הפחד ולא איך להסית; איך לחזק את מוסדות המדינה, איך לחזק את שלטון החוק; איך ליצור תחושת ביטחון אמיתית ולהגדיל את האמון של הציבור במקבלי ההחלטות.
באים אליי לפעמים שרים ושואלים אותי: נו, מתי תפסיקי לשאול אותנו שאלות על כל השקיפות הזאת? אז אני אומרת: כשיהיה לציבור אמון במה שקורה פה, אולי נצטרך פחות להתעסק בזה, אין ספק. לעם ישראל, לציבור הישראלי, מגיעה ממשלה שיודעת להנהיג. מי שיוכיח בשעות הקרובות, בימים הקרובים, יכולת מנהיגות, יהיה מי שישים את הפוליטיקה בצד ואת האינטרסים הקטנים בצד ויגיד: אני, עם ממשלה מושחתת לא משתף פעולה. לראש ממשלה ששקוע עד צוואר בחקירות אין מנדט מוסרי וציבורי לקבל פה החלטות, לא על ביטחון המדינה ולא על החברה הישראלית, וכולם פה יודעים את זה. כולם פה יודעים שאין תירוצים.
הדבר הזה, הסיוט הזה, יכול להסתיים ברגע, ואז, חברים, תוטל עלינו המשימה המשמעותית, הרצינית ביותר, וזה להתחיל לתקן – ויש פה הרבה נזקים לתקן, ויש פה הרבה נפגעים מהמדיניות המושחתת, ההרסנית הזאת, שאנחנו ראינו כאן בשנים האחרונות. אבל זה בר-תיקון, והתקופה החשוכה הזאת תהיה מאחורינו, אני מבטיחה לכם.
היו"ר ישראל אייכלר:
שחר יום חדש קם והזמן תם.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
בוקר טוב.
היו"ר ישראל אייכלר:
תודה רבה. בהצלחה. חברת הכנסת קסניה סבטלובה נמצאת? לא. חבר הכנסת יואל חסון, בבקשה, יושב-ראש המחנה הציוני.
יואל חסון (המחנה הציוני):
שלום ובוקר טוב לך, אדוני היושב-ראש. אדוני השר, חברת הכנסת, בכל פעם שאני נמצא בסיטואציה הזאת של נאומי הלילה והבוקר והאירועים המתמשכים האלה אני תוהה, או אני חושב, שהרבה פעמים מי שצופה בנו בבית או שמקבל על כך דיווח אחר כך וקורא על זה בעיתון או ברדיו שואל את עצמו למה בעצם אנחנו עושים את זה. למה בעצם האופוזיציה מתעקשת לקיים מה שמכונה פיליבסטר בחוקים מסוימים? ויש כמובן את אלה שמזלזלים בפעולות – בעיניי בפעולה החשובה הזאת – של האופוזיציה. בדרך כלל המזלזלים הם אלה שיושבים על כיסאות הקואליציה, ולפעמים גם אלה שלא כל כך מבינים את עבודת הבית.
צריך להבין דבר אחד ברור: אנחנו משתמשים בכלי הפרלמנטרי הזה כאופוזיציה באמת במשורה; באמת ברגעים שבהם אנחנו אומרים שהקואליציה הזאת, או חלקים מתוכה, מאבדים את הקשר עם האינטרס הציבורי והולכים לעסוק פשוט בעצמם ובעניינם. אני חושב שאין דוגמה גסה יותר מחוק ההמלצות לסיטואציה שבה פרלמנט, בית מחוקקים, כנסת, הופכים להיות פשוט מכשיר בידי קבוצה מצומצמת, שבראשה עומד היום מי שמנהיג אותנו, בנימין נתניהו, ראש הממשלה, ומחליטים פשוט להשתמש באופן מביש בבית הזה, בפרלמנט הזה, בחברים פה, כדי לפעול ולעשות דברים שהם לטובתם האישית נטו. נטו.
והטובה האישית הזאת מתחילה בזה שלפני כמה חודשים היה מה שנקרא טוויסט בעלילה. פתאום קמנו בבוקר, אזרחי מדינת ישראל, וגילינו שיש חשדות חמורים נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו. עכשיו, לא אנחנו באופוזיציה הולדנו את זה, אדוני. לא אנחנו הולדנו את זה. לא אנחנו המצאנו את ארי הרו; לא אנחנו המצאנו את פאקר; לא אנחנו המצאנו את מילצ'ן; לא אנחנו המצאנו את האנשים האלה; לא אנחנו המצאנו את סביבתו של ראש הממשלה. אי-אפשר להאשים אותנו בחקירות האלה. אי-אפשר להאשים אותנו במעשים האלה, ולא אנחנו "תפרנו", במירכאות, לראש הממשלה את התיק הזה. אין לנו מושג. ובחודשים האחרונים זה באמת כל פעם מבליח בעוד איזו ידיעה, בעוד איזה מידע, עד כדי כך שבדרך כלל אתה מצפה – וזה מה שהיה גם בדרך כלל – לשמוע הכחשות.
ואז היה אירוע – באמת, אתה יודע – שאני לא זוכר כמותו בכנסת, שראש הממשלה עלה פה לדוכן שאני עומד עליו עכשיו, או לידו, ואמר בצורה ברורה: כן, אפשר לקבל מתנות מחברים. זה בסדר לקבל מתנות מחברים. אמר את זה ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו. טוב, אני לא איכנס לטיעון הזה, כי מי שמכיר את החוק יודע בדיוק מה הוא אומר ביחס למתנות ולאנשי ציבור וכל זה. אני לא אתווכח על העניין הזה, אבל הוא אמר את זה. אתה אומר: בסדר, ראש הממשלה אמר את זה. אז הוא אומר, אז הוא בטוח בעצמו – בטוח בחפותו, בטוח בצדקת דרכו, מאמין ויודע שלא יהיה דבר כי אין דבר, ולא היה כלום כי אין כלום. הכול בסדר, מאה אחוז. קח את עצמך, ראש הממשלה, גש לחוקרי המשטרה, עם סוללת עורכי הדין הנוצצת שלך, ובבקשה, בבקשה, תוכיח את צדקתך, תילחם עליה, תיאבק עליה. בסדר גמור, לגיטימי לחלוטין. הוא לא הראשון ולא האחרון שעושה את זה.
אבל בנימין נתניהו עשה מעשה שלא עשו כאן קודמיו, והאמת היא שאף אחד גם לא העז לעשות קודם – והיו קודמיו; היו ראשי ממשלה בחקירות, קשות לא פחות, אינטנסיביות לא פחות. אף אחד מהם לא העז להשתמש בכוח הפוליטי שלו ובכנסת כדי להיחלץ מידי החוק. אף אחד לא העז לעשות את זה. היו כאלה שאמרו ככה ואמרו אחרת, כעסו יותר, כעסו פחות; לא קראו לראש הקואליציה שלהם ולחבר הכנסת שלהם ואמרו להם: אתם תעשו עכשיו חוק שיחלץ אותי מאימת החוק – חוק שאמור לחלץ את ראש הממשלה מאימת החוק זה חוק ההמלצות – ואתם לא תחשבו על האינטרס הציבורי, אומר להם ראש הממשלה, אתם תחשבו על מה שאני צריך.
עכשיו, אני רוצה לומר לכם: זה לא סוד גדול, זו לא איזו חשיפה. כולם יודעים, כולם יודעים שחוק ההמלצות נוסח במשרד עורכי דין של ראש הממשלה. לא ולא, זה לא נוסח כאן, זה לא נהגה כאן. זה נוסח, פשוטו כמשמעו, על ידי עורכי דין של ראש הממשלה, כשעוזריו של ראש הממשלה מעורבים בכל סעיף, בכל פרט, בתכנון החוק הזה. והחוק הזה כן נועד לחלץ את נתניהו מאימת החוק. לא שנתניהו בא ואמר: אני אשכנע את החוקרים, את היועץ המשפטי לממשלה, שלא נפל רבב במעשיי – לגיטימי.
אגב, שימו לב לעוד משהו מעניין, אדוני היושב-ראש: עוצמת ההתנגדות לראש הממשלה בהקשר השחיתותי קמה ועלתה באופן דרמטי מרגע הולדתו של חוק ההמלצות. לפני זה כמובן התבטאו, דיברו; בסדר גמור. כמו שאמרתי, לא ראש הממשלה הראשון שנחקר. לא כל אדם שנפתחת נגדו חקירה הוא בהכרח גם אשם. אבל ברגע – אני אגיד לכם גם יותר מזה: אני, אישית, באמת כבר עשר שנים נמצא בסיטואציות שאני עומד מול נתניהו ומבקר אותו, גם כשהוא היה ראש אופוזיציה וגם כשהוא היה ראש ממשלה. מעולם לא קראתי לבנימין נתניהו מושחת. לא קראתי לו. גם כשהתחילו החקירות לא עשיתי את זה, כי אני באמת מאמין בחזקת החפות. ולא כל מי שנפתחת נגדו חקירה, בהכרח יתברר בסוף הדרך שהוא גנב ומושחת או פעל בניגוד לחוק; בטח כשמדובר באנשי ציבור, שאני מאמין גם היום שאנשי ציבור חשופים יותר לחקירות, לתלונות, מהאדם הממוצע. זה חלק מהסיכון המקצועי. יש הרבה אנשים שרוצים לפגוע באדם מסוים – הם בהחלט יכולים להגיש נגדו תלונה או להמציא סיפור או לעשות כל מיני דברים ולהביא אותו למצב של חקירה, ולפוליטיקאים זה קורה יותר.
היו"ר ישראל אייכלר:
אבל אתה שם לב שזה דבר של השנים האחרונות, של העשורים האחרונים. במשך 60 שנה לא חשבו שאיש ציבור צריך להיות חשוד יותר מאזרח אחר.
יואל חסון (המחנה הציוני):
יכול להיות. תראה, גם יכול להיות שזה בא מתוך ההתפתחות של הטכנולוגיה.
היו"ר ישראל אייכלר:
אני לא זוכר לא על בגין, לא על בן-גוריון ולא על יצחק רבין שמישהו הגיש תלונה.
יואל חסון (המחנה הציוני):
כן. אגב, זה לא אומר שבתקופה ההיא – אני לא מדבר על אלה שציינת, כמובן – אני לא אומר שלא היו פוליטיקאים מושחתים אז. יכול להיות שהיו.
היו"ר ישראל אייכלר:
לא הייתה התרבות הזאת שלכל פוליטיקאי יש תיק.
יואל חסון (המחנה הציוני):
תראה, גם צריך להגיד בצורה ברורה שהייתה פחות שקיפות, הייתה פחות עיתונות חוקרת, היו פחות כל הדברים האלה. אני חושב שהיום זאת תקופה טובה יותר. זה בסדר, זה חשוב. אני אומר תמיד לחבריי בפוליטיקה: דע לך שכשאתה נכנס לחיים הפוליטיים אתה מביא את עצמך לחיים באקווריום. כל קירותיך שקופים. אין דרך אחרת. תפעל בזהירות הרבה יותר גדולה כשאתה נמצא במקומות האלה.
ואני אחזור לראש הממשלה, ואני באמת אומר לכם, עם כל זה שהייתי עדיין בין מבקריו הגדולים של נתניהו בממשלתו, בממשלותיו, אני חושב שבאמת בעשר שנים אי-אפשר כמעט להצביע על שום דבר יוצא דופן שהוא עשה כמנהיג חוץ מלשרוד – די טוב, אני חייב לומר. אבל באמת לא קראתי לו מושחת.
לפני שבוע, אם אני זוכר טוב, זאת הייתה הפעם הראשונה שאמרתי, פה וגם באמצעי התקשורת, שבנימין נתניהו מושחת. ואני לא קובע שבנימין נתניהו מושחת בהכרח בגלל החקירות; אני קובע שבנימין נתניהו מתנהג ופועל כמנהיג מושחת בגלל חוק ההמלצות; בגלל הרצון שלו לקדם את החוק הצרפתי; בגלל שנתניהו מתנהג כמו אחרון הרודנים ומשתמש בכוח פוליטי כדי לקדם חוק שאמור להציל אותו מאימת החוק. זאת אומרת, לא החפות, לא הצדק, לא זה שהוא יוכיח שהוא לא אשם יצילו אותו מאימת החוק, אלא הפרלמנט – החוקים שהוא יחוקק הם שיצילו אותו מאימת החוק.
חבר'ה, זאת שחיתות, בעיניי, אפילו פי עשרה יותר גבוהה, חמורה, מחלק מהדברים שהוא נחקר עליהם. חד-משמעית. זה רגע של איבוד בושה. זה רגע שבו יושב מנהיג יותר מדי זמן על כיסאו ומתנתק מהמציאות – מתנתק מהמציאות ומתחיל לחשוב שהוא יכול הכול; מאמין שאף אחד לא יכול עליו; מאמין שכולם עובדים בשירותו, גמדים קטנים שאמורים לשרת את מה שטוב לו ומשרת אותו. זה בדיוק הדבר שמניע את ראש הממשלה, וזה – אם תשאלו אותי בכל בחינה אובייקטיבית, ממבט מלמעלה, אם יבוא עכשיו חוקר פוליטי או שיבוא איש מדע המדינה ויבחן את מנהיגותו של נתניהו בעת הזאת, הוא יגיע למסקנה שזה בדיוק הרגע שבו נתניהו הפך להיות מנהיג מושחת, מנהיג שמרוכז בעצמו. זו בדיוק רודנות. זו רודנות. זו הדוגמה למנהיגות שהיא לא דמוקרטית, שהיא משתמשת בכלים דמוקרטיים כדי לחזק את המנהיגות הזאת.
והעניין הזה של להיות בעצמך, להיות מרוכז בעצמך – אדם קרוב אל עצמו, אין פה שאלה. כל אדם קרוב אל עצמו. אי-אפשר. זה חלק מהטבע של בני האדם. אבל כשאתה נכנס לחיים הציבוריים – ואני, בניגוד להרבה אחרים, או בניגוד לתדמית, חושב שהחיים הציבוריים בישראל רחוקים מלהיות נוצצים. רחוקים מלהיות נוצצים. אני יודע שיש הרבה אנשים בציבור שמייחסים לנו חיים נורא נוצצים ושררה מופלגת ועוד כל מיני סיפורי-סיפורים. אני טוען שבישראל זה לרוב נטול תהילה. לרוב נטול תהילה. באמת, חברת הכנסת שפיר, אני לא יודע – אפרופו נטול תהילה – כמה באמת מישהו יעריך או יזכור שעמדת פה כל כך הרבה שעות ודיברת, או שאני עמדתי פה, או שאחרים עמדו פה לפנינו. באמת, אני לא חושב שמישהו יבוא אלינו, שאחר כך, כשתלכי ברחוב, יבואו, ילחצו לך את היד ויגידו לך: כל הכבוד שעמדת פה שלוש שעות, יעמדו אנשים ויגידו. לא יודע, באמת, נטול תהילה. אנחנו עושים פה הרבה דברים שאני לא חושב שבאמת תמיד הם נספרים ותמיד הם מוערכים, וכמו שאמרתי, אין פה כזה glory. אבל כשאתה מגיע למקומות האלה, כמה שאתה – – –
היו"ר ישראל אייכלר:
אני חושב שזאת הכנסת הראשונה, נדמה לי, שכבר 22 אנשים התחלפו בתוך הקדנציה. פעם זה לא היה קורה, אז באמת אין שום glory היום.
יואל חסון (המחנה הציוני):
22? כן, כן, ממש.
היו"ר ישראל אייכלר:
לא היה. פעם אנשים ישבו פה 20–30 שנה.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אני באמת חושב שהדבר הזה, כמו שאמרתי בהתחלה – אדם קרוב אל עצמו, אבל כשאתה מגיע לחיים הציבוריים, צריך להיות בך מינון סביר לפחות של רצון לדאוג גם לאחרים.
היו"ר ישראל אייכלר:
בשביל זה באנו.
יואל חסון (המחנה הציוני):
כי אחרת, אני באמת אומר: מה הטעם לשבת כאן? באמת, בעיניי אין טעם לשבת כאן ברגע שאתה לא עושה משהו שאתה מאמין שהוא משפיע ומשנה חיים של אנשים. ביום שאני אחשוב שאני לא משפיע פה ואין לי יכולת לשנות או לפעול למען דברים שאני מאמין בהם, אני לא אהיה כאן דקה. דקה. יש המון דברים טובים לעשות בחוץ, באמת. ואני אומר, כשאתה מגיע למקום הזה, אתה באמת אומר לעצמך: בסדר, כמו שאמרנו, אדם קרוב אל עצמו, אבל אני עכשיו איש ציבור; אני אפעל לטובת מטרות, אני אקדם, אני אהיה – לא רחוק מעצמי, אבל אני אהיה קצת ליד, בסדר? והתחושה שאני מקבל, בעיקר בחודשים האחרונים, באופן גס ובוטה, זה שראש הממשלה עסוק באמת רק רק רק בעצמו.
והדוגמה הבאמת-מובהקת, שהייתה ממש שבוע שעבר – עולה ראש ממשלה לדבר בפני חברי מפלגתו, נאום ראש הממשלה. מדבר 40 דקות ברצף – באמת יש לו יכולת דיבור מרשימה, לבנימין נתניהו, דיבור, בעיקר. ועל מה הוא דיבר 40 דקות, אדוני היושב-ראש? אתה יודע, הסתכלתי על הנאום הזה, הקשבתי לו. על מה הוא דיבר שם? הוא לא דיבר על הביטחון או על התוכנית הביטחונית שלו, המדינית שלו. באותו שבוע 1,754 אזרחים, תושביך, יכול להיות שהם רובם מצביעיך, פוטרו ממקום עבודה, ו-40 דקות אתה מופיע בפני חברי מפלגתך בכינוס עצום, ואתה לא מוצא לנכון לדבר עליהם אפילו דקה מתוך 40 דקות? דקה אתה לא מדבר על אירוע שפותח מהדורות, ובצדק, בישראל? לא מסתכל לאזרחים שלך בעיניים ואומר: אני ראש הממשלה – אגב, אני טענתי מההתחלה בעניין מפוטרי טבע שזה קצת בעייתי לבוא בדרישות לחברת טבע. חברת טבע היא חברה פרטית. אפשר כמובן לפעול מולה בצעדי אכיפה של המיסוי ולהקשות עליה יותר את החיים, אבל בסוף, אם אתה שואל אותי מה הממשלה הייתה צריכה לעשות, זה לא לקרוא למפגש משפיל עם אותו מנכ"ל חברה. אגב, אני עבדתי עם ראש ממשלה פעם. אני יודע איך מתכננים פגישות של ראש ממשלה. אף אחד לא פוגש את ראש הממשלה בדרג כזה אם הפגישה לא מתוכננת מההתחלה עד הסוף, כולל התוצאה.
היו"ר ישראל אייכלר:
בעיקר התוצאה.
יואל חסון (המחנה הציוני):
בדיוק. מי שהביא את המנכ"ל הזה לראש הממשלה הטעה את ראש הממשלה והכשיל אותו, כי אם המנכ"ל הזה, הביאו אותו כדי שהוא יגיד לראש הממשלה את מה שהוא אמר בכל מקום, זה לא רק להשפיל את ראש הממשלה, זה השפיל את המדינה, בעיניי. אם לא ידעו לייצר עם המנכ"ל הזה איזושהי תוצאה מהפגישה, עדיף שלא הייתה פגישה. סתם גרמה נזק.
אז אני אומר: אני ציפיתי מהממשלה בהקשר הזה לא רק להתעסק במניעת הפיטורים, שמהר מאוד הבנו שזה כמעט בלתי אפשרי, אלא לייצר תוכנית, תוכנית לקליטת אותם מפוטרים בשוק העבודה. זה מה שהממשלה הייתה צריכה לעשות. אותו מנכ"ל, קאר שולץ, שהוא במקור מדנמרק, קופנהגן, עשה את אותו מהלך קשה מאוד בחברת תרופות מקומית שם, בקופנהגן, ומה עשתה הממשלה הדנית?
היו"ר ישראל אייכלר:
עלתה טענה שהוא קיבל הטבות של 20 מיליארד שקל. לא סתם באו אליו.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אז אמרתי: אם בדרך המיסויית אפשר לבוא ולשלול חלק מההטבות ולקחת, זה בסדר, אבל זה עדיין לא ימנע את הפיטורים. זה לא ימנע את הפיטורים. אגב, הוא אמר את זה, המנכ"ל. הוא אמר: אתם תעשו מה שאתם רוצים מבחינת ההטבות שנתתם. קחו בחשבון שתורידו הטבות – אז אני יכול לסגור עוד מפעלים.
אבל אני אומר, מה עשתה הממשלה הדנית כאשר קאר שולץ פיטר את העובדים הדנים בחברה הדנית? הממשלה הדנית פשוט בנתה תוכנית לקליטת העובדים האלה במקומות אחרים, ובאמת הצליחה לייצר מקום תעסוקה חדש כמעט ל-90%. זה מה שהממשלה הייתה צריכה לעשות: לגייס פה את כל המערכת, לחוקק חוקים אם צריך, להוביל מהלכים ממשלתיים. זה מה שהממשלה הייתה צריכה לעשות. לא לבזבז את הזמן עכשיו על חוק פרסונלי – חוק ההמלצות של נתניהו – אלא לטפל עכשיו במפוטרי טבע. אז ראש הממשלה, כמו שאמרתי, בנאום לפני מאות אנשים, לא מצא זמן לדבר על מפוטרי טבע. הוא לא דיבר על מפוטרי טבע, הוא לא דיבר על התוכנית הביטחונית שלו, על התוכנית המדינית שלו, לא הציג חזון למדינת ישראל.
עכשיו, דמיינו לכם – אתה, אדוני, בטח זוכר, אחיך בוודאי זוכר – את מנהיגי מדינת ישראל בכינוסים מפלגתיים, מנחם בגין, יצחק שמיר, אריאל שרון, יצחק רבין, שמעון פרס. כל המנהיגים האלה, כולם דיברו באירועים מפלגתיים, כולם גם התווכחו עם יריבים פוליטיים, אבל הם הציגו דרך, הציגו חזון, דיברו על מה שהם רוצים לעשות במדינה הזאת, מה התוכנית שלהם. ומה ראינו במופע האימים הזה של נתניהו? מה ראינו למעשה? ראינו ראש ממשלה שבמשך 40 דקות, יכול להיות יותר, דיבר על עצמו ורק על עצמו ורק על עצמו ועל עצמו ועל עצמו ועל עצמו ועל עצמו. מדהים, לא ראיתי דבר כזה, אין דוגמה לזה. אני אומר לכם, הוא משתבח עם השנים ביכולת הזאת לדבר על עצמו, ראש הממשלה. זה פשוט לא ייאמן.
חבר'ה, זה לא הגיוני. זה לא הגיוני. זה בסדר שראש ממשלה יגיד בנאום במשך חמש דקות: אני חף מפשע, לא עשיתי שום דבר לא חוקי, לא נפל רבב במעשיי. זה בסדר שהוא היה אומר את זה ואז עובר לשאר העניינים. אבל לדבר במשך 40 דקות רק על עצמך? רק על עצמך? מה אני צריך אותך פה בכלל? מה אני צריך מנהיג שעסוק בעצמו? מה אזרחי מדינת ישראל צריכים לעשות עם אדם שקם בבוקר והטלפון הראשון שהוא עושה – אני מבטיח לכם, תקשיבו טוב למה שאני אומר לכם: כשבנימין נתניהו קם בבוקר ומתחיל את יום העבודה שלו, בטח בשעה הזאת, אני משער, אני אומר לכם, הטלפון הראשון שעושה בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, זה לעורכי הדין שלו. זה הטלפון הראשון של נתניהו בבוקר, ואלו הטלפונים שמלווים אותו לאורך כל היום. שם הוא נמצא. בזה הוא עסוק, רק בזה, חד-משמעית.
אז הוא יגיד לכם שהוא מסתובב בעולם ומטייל ועושה עבודה מדינית מעולה. זה חשוב, לא מזלזל בעבודה מדינית בעולם. אני חושב שזה חשוב, אני חושב שזה חלק חשוב. הייתי רוצה לראות פה שר חוץ במשרה מלאה, ולא ראש ממשלה שהוא שר חוץ כשנוח לו וכשלא נוח לו הוא לא שר החוץ. כשיש בעיות במשרד החוץ או עם עובדי עמ"י או כל מיני דברים כאלה הוא לא שר חוץ; אז יש לו איזה מנקת שולחן, שקוראים לה סגנית השר חוטובלי, לדברים הפחות מעניינים. אבל כשזה מעניין לטוס ברחבי העולם, פתאום הוא שר החוץ. בסדר גמור, אבל עזבו, זה באמת מסך עשן למרכז עיסוקו של נתניהו היום, של המהלכים שהוא עושה על עצמו – לעצמו ובשבילו.
היו"ר ישראל אייכלר:
שמת לב לתוצאות ההצבעה באו"ם? את הנסיעות האלה אני מייחס לכמה מדינות, בעיקר באירופה – בתוך האיחוד האירופי הוא עשה סדק ובדרום אמריקה ובאפריקה. אני מדבר על דברים שאתה יודע, שזה לא היה סתם טיולים.
יואל חסון (המחנה הציוני):
כן. תשמע, עוד פעם, אמרתי לך שאני לא מזלזל בעבודה המדינית, ואני לא חושב שראש הממשלה באמת מה שנקרא מטייל בקניונים כשהוא נוסע לשם.
היו"ר ישראל אייכלר:
בדיוק.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אני יודע שהוא לא עושה את זה, אבל אני אומר עוד פעם, אני היום בתחושה – אתה יודע מה? עזוב מה שאני יודע או לא יודע. בתחושה שאני מקבל רוב העיסוק של ראש הממשלה היום הוא בעצמו. אני חושב שאם ראש הממשלה היום היה במקום אחר בהתנהלות שלו, בוודאי בלי החקירות האלה, אני חושב שהוא היה ראש ממשלה בוודאי הרבה יותר אפקטיבי. עוד פעם, יכולתי להתווכח איתו על הדרך ומהי האפקטיביות של נתניהו. זה סיפור אחר. אגב, אני מאוד רוצה להתווכח עם נתניהו על דרך, אבל אני לא יודע באמת מה הדרך של נתניהו. אני לא יודע, אני באמת לא יודע, כי הוא לא מדבר עליה. אין לו לא תוכנית מדינית, לא תוכנית ביטחונית. בדרך כלל, אגב, הוא מגיב. זה ראש ממשלה נטול יוזמות. הוא בדרך כלל ראש ממשלה שמגיב למציאות, לסיטואציות; הוא לא יוזם – הוא לא יוזם תוכנית מדינית, הוא לא יוזם מהלך שיטפל או ישנה את המצב בעזה. אין לו תוכנית ביטחונית, ואין לו גם תוכנית כלכלית. אין לו.
אתם יודעים, אני חושב שמשה כחלון הוא שר אוצר נהדר. אני חושב שמשה כחלון עושה דברים שהרבה מאוד שנים אף שר אוצר לא עשה. אני מפרגן לו, ואני גם יודע שראש הממשלה לא מתערב לו, מה שנקרא. עכשיו, ראש הממשלה לא לא מתערב לו כי זה לא מעניין אותו; הוא לא מתערב לו כי הוא פוחד ממשה כחלון. כי הוא יודע שמשה כחלון הוא פוליטיקאי מוכשר. הוא לא רק שר אוצר, הוא גם פוליטיקאי מוכשר שמבין את המערכת הפוליטית. נתניהו יודע שמה שהוא עשה ליאיר לפיד, את אותו קרקוס שהוא עשה ליאיר לפיד בתקופה המוזרה הזאת שיאיר לפיד היה בה שר אוצר – שבוא נגיד לא השפיעה עמוקות על כלכלת ישראל, למזלנו; היא יכלה גם לדרדר את כלכלת ישראל, אבל אז נתניהו באמת עשה הכול להפריע ליאיר לפיד. הכול. הוא לא פחד מיאיר לפיד; הוא לא ספר את יאיר לפיד. אבל את משה כחלון הוא סופר. הוא נזהר בו, והוא מאפשר את הדבר הזה, למרות שאני אומר לך: מי שמכיר את התפיסות הכלכליות של נתניהו, יודע שמה שמשה כחלון עשה או עושה – רוב הפעילות שמשה כחלון עושה מנותקות לחלוטין מהאידיאולוגיה הכלכלית של נתניהו. לחלוטין. אם נתניהו היה שר אוצר – קחו את היוזמות של כחלון – הוא היה עושה בדיוק הפוך. בדיוק. מדויק. אין לו שום אמונה, הכרה או תפיסה כלכלית שתומכת במה שכחלון עושה. אם היו רזרבות כלכליות כמו שיש עכשיו, נתניהו היה מכסה את החוב הלאומי בעיקר; לא היה מיטיב עם העם, לא היה מוריד מיסים, לא היה עושה פעולות של הורדת מיסוי והיטלים כמו שהשר כחלון עושה. הוא לא היה עושה את הדברים האלה. נתניהו לא מאמין בזה. הוא לא מאמין בזה.
לכן, כפי שאמרתי, אנחנו מתמודדים עם ראש ממשלה איום שעוסק בעצמו. כמו שאמרתי בהתחלה, הנושא הזה של השחיתות או החקירות של ראש הממשלה הפך להיות בעיניי issue משמעותי מרגע שנולד או נולדו החוקים המושחתים: החוק הצרפתי, שנגדע באיבו, וחוק ההמלצות, שאנחנו עכשיו באים ומדברים עליו. מה הוא גם עשה, חוק ההמלצות? חוק ההמלצות הביא למצב שבו גם הציבור יצא החוצה לרחובות. הציבור יצא החוצה לרחובות לא כשראש הממשלה נקרא בפעם הראשונה לחקירה ולא כשהיה התחקיר הראשון באיזושהי תוכנית טלוויזיה או חדשות. הציבור אז לא יצא. הציבור ישב, אמר, דיברו, חלק תמכו, חלק פחות, ניסו להבין יותר, להבין פחות. אבל חוק ההמלצות הוא קו פרשת המים. הוא קו פרשת המים. אגב, שאף אחד גם לא יגיד לכם שהחוק הזה לא רלוונטי לנתניהו. החוק הזה רלוונטי מרגע שהוא יעבור לכל חקירה שתיפתח, מרגע שהוא עבר, שיש בה פרקליט מלווה. נקודה.
משהו שחשוב שהציבור ידע: ברוב, ברוב החקירות שנפתחות במדינת ישראל אין פרקליט מלווה. אין פרקליט מלווה. כשאדם מן השורה נעצר על גנבה, על תקיפה – אדם רגיל, לא פושע גדול וגם לא ידוען גדול – תהיה נגדו חקירה והמשטרה תקבל את ההחלטות שלה. אין שם פרקליט מלווה, והכול בסדר. הטענה של חבר הכנסת אמסלם הייתה שהחוק הזה בא לעזור לעשרות אלפי אנשים מסכנים שהמשטרה ממליצה להגיש נגדם כתב אישום והפרקליטות אחרי כמה שנים מבטלת את זה. אין ספק: עוול, עוולה. אני מסכים. יש הרבה אנשים שנפגעו. אבל מה לעשות שהחוק הזה לא קשור? מה לעשות שהחוק הזה לא קשור? החוק הזה מטפל רק בתיקים שיש בהם פרקליט מלווה. באיזה תיקים יש פרקליט מלווה?
בואו נדבר על זה: באיזה תיקים יש פרקליט מלווה? פרקליט מלווה יש בתיקים של פוליטיקאים, של עבריינים בכירים – בכ"ף – משפחות פשע, עבריינים גדולים. פרקליט מלווה יש בתיקים של ראשי ערים, של ראשי גופים ציבוריים – בקיצור, של החזקים. של החזקים.
היו"ר ישראל אייכלר:
תהיה מוכן לתקן את זה, שזה יחול על כולם?
יואל חסון (המחנה הציוני):
אמרנו מההתחלה. אמרנו מההתחלה שאם יוחרגו אנשי הציבור והחוק הזה ידבר רק על אותם עשרות אלפים, שהם באמת – אני מוכן, בוודאי.
היו"ר ישראל אייכלר:
אמסלם טוען שהוא רצה לעשות את זה לכולם – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
אני לא מכיר.
היו"ר ישראל אייכלר:
– – רק חייבו אותו. אמרו לו שאם הוא יעשה את זה לכולם, אז הפרקליטות תצטרך עוד מאות פרקליטים לעבור על זה, ולכן הם צריכים את הסיכומים, ואז זה נפל למלכודת של הפרקליט המלווה. אני חושב כמוך – שאם עושים את זה רק לאלה שיש להם פרקליט מלווה, זה עוול גדול מאוד לעשרות אלפי אנשים.
יואל חסון:
יפה.
היו"ר ישראל אייכלר:
אז צריך לתקן את זה.
יואל חסון:
לא יודע, אני מתרשם עד עכשיו שמה שחבר הכנסת אמסלם רוצה, הוא מקבל. אז אם חבר הכנסת אמסלם היה מתעקש ממש, והיה גם פונה אלינו כאופוזיציה, והיה מתעקש רק על העניין הזה, היינו תומכים בחוק, אם הוא באמת מתקן עוולה. דיברנו קודם על זה שאנחנו פה כדי לתקן עוולות.
היו"ר ישראל אייכלר:
יכול להיות שהוא צריך לעשות – – –
יואל חסון:
לא יודע. לא יעשו. אל תדאג, זה לא משרת אף אחד. אף אחד לא יעשה. בטח לא יעבור.
אז אני אומר לך ושהציבור יבין: החוק הזה משרת עכשיו את כל אלה שיש במקרה שלהם פרקליט מלווה. זה אומר כיום, ביום שהחוק הזה עובר, שפוליטיקאים, משפחות פשע, ראשי ערים, ראשי גופים ציבוריים שייחקרו, מקבלים מכנסת ישראל, מכל אלה שיצביעו בעד החוק הזה – מקבלים פשוט הקלות, הטבות.
עכשיו, בוא נשים רגע את הפוליטיקאים בצד. אחד מהדברים שבאמת משטרת ישראל עושה בשנים האחרונות – היא מצליחה באמת לחסל ולפגוע בתשתיות של משפחות הפשע בישראל וארגוני פשע, ויש כמה כאלה. פשוט החוק הזה שם מקלות בגלגלים באופן שלא יתואר. שלא יתואר. מדינת ישראל היום נמצאת בעיצומו של מאבק – עם הצלחות לא רעות – בארגוני הפשע ובמשפחות הפשע. במקום לייצר עכשיו כלים לחזק את זה, ממציאים פה חוק שהולך לתת להם פשוט חיים הרבה יותר קלים. וגם צריך להגיד עוד דבר, אם הוא מדבר רק על ראש ממשלה, כן? אני לא מאחל לו עוד חקירות, אבל מרגע העברת החוק הזה על ידי הקואליציה, כל חקירה של פוליטיקאי שתיפתח, ההתמודדות תהיה לו הרבה יותר קלה ופשוטה. הרבה יותר קלה ופשוטה.
החוק הזה הוא חוק מושחת, החוק הזה נולד בחטא, ואני אומר לך, אדוני היושב-ראש – אני אומר את זה גם לשר, שאני מקווה שמקשיב מעת לעת – ואני אומר לכם משהו, באמת, חבריי לקואליציה: אני חושב שהרבה מכם אנשים הגונים וטובים, באמת טובים. אתה יודע, אתה יושב פה, בבית הזה, ובסוף אתה אומר: זה בא, זה הולך, קואליציה כזאת, קואליציה אחרת – הרי אתה, השר גלנט, גם אתה, אדוני היושב-ראש, יכולים למצוא את עצמכם בכנסת הבאה בקואליציה אחרת לחלוטין, גם עם ראש ממשלה אחר לחלוטין, ואתם תשאלו את עצמכם יום אחד, אם אכן תצביעו בעד – אני מקווה שברגע האחרון תחליטו לא להצביע בעד, אבל אם תצביעו בעד – אתם תשאלו את עצמכם יום אחד: למה הייתי צריך לטנף את הקריירה שלי, את המעמד שלי, את עצמי, והצבעתי עבור חוק מושחת כזה? למה? למה זה היה חשוב? למה?
הרי זה גם לא חוק אידיאולוגי. אתה יודע, העברנו פה עכשיו את חוק המרכולים. אתה יודע, חוק המרכולים, כמה שקשה לי איתו וכמה שאני חושב שהוא גם בסוף לא ישרת את המטרה שאתם הייתם רוצים – להפך, יגרום לתגובה קיצונית, כבר אנחנו מתחילים לראות את זה, ואני אדם שמאמין שהשבת צריכה להיות שבת. אני מאמין בזה, גדלתי על זה. אני מאמין ששבת לא יכולה להיות כמו יום רגיל, אבל היא גם לא יכולה להיות יום כיפור. היא גם לא יכולה להיות יום כיפור. אבל חוק המרכולים זה אידיאולוגיה, זה דרך. אני יכול לקבל את – – –
היו"ר ישראל אייכלר:
אני יודע למה אתה אומר שזה לא יכול להיות יום כיפור – כי מצווה לאכול שלוש סעודות בשבת ולא לצום. להתענג.
יואל חסון:
זה בטוח לא יום כיפור.
היו"ר ישראל אייכלר:
זה בוודאי לא יום כיפור.
יואל חסון:
זה בטוח לא יום כיפור, אבל אני אומר, על חוק המרכולים אני מוכן, אתה יודע מה? לשרוף פה שעות ארוכות, כי זה אידאולוגיה, זה ויכוח עקרוני, זה ויכוח חשוב. או אם מחר יהיה פה דיון על הסכם שלום – בוא נדבר על זה שבועות, בוא נדון, בוא נתווכח. ברור, לזה אנחנו פה. בשביל זה נבחרנו לכנסת, ולהיבחר לכנסת זה לא פשוט. לדברים האלה נבחרנו, לדברים האלה אנחנו יושבים פה – לדברים של האידיאולוגיות. ואני מוכן עם הקואליציה הזאת וגם עם בנימין נתניהו להתווכח – ולא קל להתווכח איתו, אני לא מזלזל בו, מעולם לא זלזלתי בנתניהו – אבל אני מוכן להתווכח איתו על דרך, על אידיאולוגיה, על תפיסות, על מדיניות. מה אני עושה עכשיו? מה אנחנו עושים? על מה יבוזבזו פה עשרות עשרות של שעות? על חוק פרסונלי, רע. על חוק מיותר. על חוק שלא משנה שום עוולה. על חוק שלא יעשה שום דבר טוב לעם הזה. שום דבר טוב הוא לא יעשה לעם הזה, באמת.
כמו שאמרתי לך, אדוני היושב-ראש, חוק ההמלצות הוא חוק פרשת המים בתגובה הציבורית ובתגובה של האופוזיציה. אני, מאז שלקחתי על עצמי את התפקיד של יו"ר סיעת המחנה הציוני ומרכז האופוזיציה – וצריך לומר, בגלל האווירה שיש כאן, חשבתי יחד עם חבריי וכל סיעות האופוזיציה, וגם חבריי במחנה הציוני, דיברנו על זה, והבנו שמה שהיה לא יהיה. הכללים פה השתנו – הכללים פה השתנו כי עריצות הרוב כאן היא קשה, היא קיצונית. אתה מתמודד מול אנשים שאני חושב שלא מבינים מה הם גבולות הכוח; הם לא מבינים שדווקא האחריות של הרוב היא רבה יותר וחזקה יותר, כי הרוב הוא שקובע את הטון וקובע את מהלך הדברים. דווקא כשאתה נמצא במקום שיש בו את הכוח, אתה צריך לדעת להשתמש בו במשורה ובחוכמה. אני לא רואה את זה פה. אני לא רואה את זה פה. להפך, אני רואה מהלכים קיצוניים, דורסניים.
אתה יודע מה? אני גם יכול להגיד את זה: אני רואה את הדיונים שיש לי כיום עם אנשי הקואליציה בכל מיני נושאים. אני לא זוכר דבר כזה. אני לא זוכר שיח כזה. אני לא זוכר אטימות כזאת. אני לא זוכר – ואני גם הייתי בצד השני, הייתי יו"ר קואליציה. אני לא התנהגתי בצורה כזאת, חד-משמעית. אני יכול להוכיח את זה. אני יכול להוכיח את זה. אני אתן לכם דוגמה מהחיים. ב-2006, כשקדימה התמודדה בבחירות, אני הייתי אחראי למצע שלה בנושא של הצעירים, ואז – השר גלנט, אתה תתעניין לשמוע את זה – אנחנו כתבנו במצע של קדימה שאנחנו מאמינים בהכרה כהוצאה מוכרת בתשלומי הריבית של המשכנתה. האמנו בזה אז. היום אני לא יודע אם זה נכון או לא נכון, כי היום הריבית מאוד ירדה, אבל לא משנה, האמנו בזה, וזה היה חלק ממצע קדימה. היינו בקואליציה, ואני נורא רציתי לקדם את זה. אני חייב לומר שלא הצלחתי. שרי האוצר של קדימה לא זרמו איתי בעניין הזה, בעיקר לא השר רוני בר-און, שהיה שר האוצר. אז הגיע לכאן גלעד ארדן, אז חבר כנסת צעיר יחסית, והציע את הצעת החוק הזאת כאיש אופוזיציה. כאיש אופוזיציה. אני החלטתי לתמוך בחוק הזה. עוררתי את שר האוצר נגדי, את הממשלה שלי נגדי, כעסו עליי מאוד, ובסוף, באצבע שלי, העברתי את החוק. העברתי את החוק הזה כי חשבתי שהוא נכון; כי אמרתי: נתנו גם מילה, אני רוצה לעמוד בה. לצערי, הוא לא התקדם, כי הלכנו לבחירות אחר כך, אבל אני הצבעתי בעד החוק. אני חושב שהייתי אז – אל תתפוס אותי במילה, יכול להיות שאני לא זוכר היטב – יכול להיות שהייתי אז אפילו יו"ר הקואליציה, ותמכתי בחוק הזה והעברתי את החוק הזה כי האמנתי בו.
אז גם לא הייתה תפיסה בוועדת השרים לחקיקה שמסתכלים קודם כול על המציע, מיהו המציע, ואחר כך מה הוא מציע. ועדת שרים לחקיקה בתקופתנו, כשבחנה חוק, היא בחנה אותו על פי מה החוק, מהות החוק. כיום – כולנו יודעים את האמת – מסתכלים על המציע קודם כול, וזה כולל הפלת חוקים טובים וגם העברת חוקים מפגרים, סליחה, או לא ראויים או לא ענייניים, אות מתה. למה? כי המציע הוא איש שצריך כרגע לקרב.
היו"ר ישראל אייכלר:
אתה רוצה היסטוריה? היה חבר כנסת בשם דב סדן. הוא היה פה בסך הכול שנתיים או פחות. שאלו אותו: למה אתה פורש? אז הוא אומר: כי אני באתי לפה – בן-גוריון רצה כמה סופרים וזה, הכניס אותם. שאלתי: מי האיש הזה? אמרו לי: אני לא יודע מה השם, אבל הוא שייך למחנה ההוא. בסדר. הביאו חוק. אמרתי: מה החוק? לא משנה מה החוק, זה שלהם, ולכן אנחנו נגד. אז הוא אמר: אם כך, אין לי מה לעשות פה. דב סדן, לפני עשרות שנים.
יואל חסון (המחנה הציוני):
יפה.
איתן ברושי (המחנה הציוני):
היה פעם דור.
היו"ר ישראל אייכלר:
הוא אמר: אין פה מי ואין פה מה. אם אני שואל מי, אומרים: זה שלהם. אני שואל: מה? אומרים: של ההוא. אני רוצה לדעת מי ומה.
יואל חסון (המחנה הציוני):
תראו, בואו לא ניתמם. אנחנו בכל זאת נמצאים במערכת פוליטית. אנחנו בכל זאת נמצאים במאבק באמת בין מחנות, וזה בסדר, וזו דמוקרטיה, והכול בסדר. הקואליציה יכולה להשתמש בכוח וברוב שלה, והיא עושה את זה. אגב, גם באופן מבני, המערכת – התקנון מאפשר פה לקואליציה באמת כלים מאוד גדולים על האופוזיציה. הרי על פניו אם הייתי עושה באמת מה שאני רוצה, אז הייתי עכשיו יכול לרדת מהדוכן, עכשיו, הרגע, ולהגיד: תצביע. אני לא יכול לעשות את זה, כי התקנון לא מאפשר לעשות את זה. התקנון נותן לקואליציה – עכשיו, אם אני עושה את המהלך הזה, אז השר גלנט יעלה, יצטרך לדבר פה איזה שעתיים כדי להקפיץ את כל חברי הקואליציה. אני יודע שזה מה שיקרה. אז לכן אני משתמש בכלים – אנחנו – בכלים המעטים-מעטים-מעטים שיש לנו כאופוזיציה, והקואליציה אמורה להשתמש בכלים שלה במשורה. אני אומר שהיום אני לא מרגיש שזה ככה. אני מרגיש באמת עריצות של רוב.
עכשיו תראו, חברים – אני חושב שאתה צריך לעדכן את הזמן שלי, כי אני חושב – – –
היו"ר ישראל אייכלר:
יש לי, רשום. אתה קיבלת 90 דקות ומגיע לך עד שעתיים ו-40, רק השעון לא מכיל את זה.
יואל חסון (המחנה הציוני):
לא, כי חשוב גם לי לדעת כמה באמת יש לי.
היו"ר ישראל אייכלר:
יש לך, יש לך.
יואל חסון (המחנה הציוני):
כולל זה או אחרי זה?
היו"ר ישראל אייכלר:
פלוס, פלוס. אתה עוד יכול להתפלל את כל תפילת שחרית מעל הדוכן.
איתן ברושי (המחנה הציוני):
יואל, אני פה. יש לנו ערבות הדדית. במחנה הציוני יש הרמוניה, אני יכול לעזור.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אתה יכול ללוות אותי בשירה תוך כדי.
איתן ברושי (המחנה הציוני):
בשירה. אנחנו כבר צרודים מרוב דיבורים בכנסת.
יואל חסון (המחנה הציוני):
עדיף שלא, אתה אומר.
תראו, אני אומר לכם שאני החלטתי לעשות היסטוריה קטנה עכשיו, היסטוריה קטנה, קטנטנה, ולנאום למעשה מעכשיו, חלק מהזמן שנותר, את נאום הווטסאפ. כולכם יודעים מה זה ווטסאפ. אני משער שגם אתה יודע מה זה ווטסאפ. מה זה נאום הווטסאפ, חבר הכנסת ברושי? אנחנו ביממה האחרונה פרסמנו מספר טלפון – המחנה הציוני – לציבור הישראלי וביקשנו מהם: תשלחו לנו בווטסאפ מה שיש לכם להגיד על חוק ההמלצות, מה דעתכם. ראינו, באמת אנשים יצאו לרחובות. אותם אנשים באמת היו רוצים שמה שהם חושבים ייאמר גם פה, ולא רק ברחובות. אמרתי: אני לא מאלה שחושבים שכל החוכמה רק אצלי. ממש לא. אמרתי: רק אני אדבר פה עכשיו שעתיים ו-40 דקות? בואו ניתן גם לציבור להשמיע את קולו.
קודם כול, אני פונה לציבור שעכשיו נמצא ומבקש ממי שרואה אותנו עכשיו ורוצה באמת להיות שותף בדיון הזה, הוא יכול ממש כעת לשלוח הודעת ווטסאפ עם מסר שחשוב לו שיישמע כאן, במליאת הכנסת, למספר הטלפון 054-7709906. מי שישלח עכשיו ווטסאפ – אני אוכל לקרוא את המסר שלו מהטלפון, מכאן, ולשמוע ולהשמיע לחברים כאן ולציבור מה הציבור הישראלי באמת חושב על חוק ההמלצות. אני חוזר עוד פעם, למען הצופים ואזרחי מדינת ישראל.
היו"ר ישראל אייכלר:
חזור שנית.
יואל חסון (המחנה הציוני):
חזור שנית. 054-7709906. נא לא להתקשר אלא רק לשלוח הודעות ווטסאפ, מה אתם באמת חושבים על חוק ההמלצות ומה אתם באמת חושבים על ראש הממשלה, ואנחנו נקריא את זה פה ונעביר את המסר כאן, בדיון החשוב הזה.
היו"ר ישראל אייכלר:
רק אל תתחייב שכל מי שיכתוב לך, מילה במילה אתה תקריא, כי אז תקבל הרבה דברים שלא תוכל להעלות על הדוכן.
יואל חסון (המחנה הציוני):
מאה אחוז. אנחנו נדע לסנן את זה באופן שמכבד את הכנסת ומכבד את הדיון הזה, חד-משמעית. אין ספק.
היו"ר ישראל אייכלר:
ואותך.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אתם יודעים מה? אני רוצה להתחיל דווקא במכתב שהגיע אליי לפני כמה שעות ואני רוצה להקריא לכם אותו. הוא לא קצר, אבל בחרתי אותו מכל המסרים שהיו, כי חשבתי שהוא מיוחד.
המכתב הוא כזה – אני קורא בשם אזרח שכתב לי עכשיו מכתב, אלה דבריו שלו: אני אגיד לכם את האמת, אני מאוכזב. אני תלמיד כיתה י"ב ועוד מעט אחגוג את יום ההולדת 18 שלי ואהפוך לאזרח מן המניין, עם זכויות רבות וחובות רבות, והחובה הגדולה מכולן – גיוס לצה"ל. אני מתכנן גם לדחות את הגיוס ולעשות שנת שירות, מתוך אהבה בלתי נגמרת למדינה שלי ולעם שלי. וכן, גיוס לצה"ל זה מפחיד. זה עשוי להיות גם מסוכן, ואני עלול גם לאבד את חיי בשמה של מדינתי, אז לפחות אבקש כי תיתנו לי להשמיע את חששותיי. אני, כמו שאר חוג חבריי הקרובים, עוקב באדיקות אחר הנעשה במשכן הכנסת כל יום. אפשר לומר גם שחבל שפחות שומעים באמצעי התקשורת על הדברים הטובים שנעשים פה, אבל כמובן שדברים חיוביים פחות מוכרים מדברים שליליים. הרבה חוקים הזויים כמעט נחקקו ממש כאן: חוק איסור חקירת ראש ממשלה מכהן; חוקים המגבירים את כוחם של פוליטיקאים בממשלה אל מול הדרג המקצועי; חוקים המנסים לסרס את כוחו המועט גם כך של מבקר המדינה, ואף לרסן באופן בלתי מידתי את כוחו של בית המשפט העליון במושבו כבג"ץ.
אני חייב לומר לכם, חבל לי. חבל לי שחלק מכם אמורים לייצג אותי. ישנה הרגשה שסיעת השלטון מעבירה חוקים אשר נועדים אך ורק לשמור על מעמדו של ראש הממשלה בנימין נתניהו או על מנת לבצר את כוחה של הקואליציה, אותה קואליציה המושתתת על הסכמות קואליציוניות רבות כל כך בנושאים שונים ורבים כל כך, עד שנדמה לי כי למקום הזה, הכנסת – כותב תלמיד כיתה י"ב – כמעט אין שום השפעה בכלל. יתר על כן, חבל לי שהדיונים בכנסת נהפכו למגרש כה אגרסיבי, שבו שימוש במכבסות מילים מתגמד לעומת קללות, גידופים, צעקות ותרבות דיון אשר נדמה כי מתאימה לילדים ביסודי מאשר למכובדיי היושבים כאן.
אני ממשיך וקורא את מכתבו של תלמיד י"ב: ולא, אני לא כותב מילים אלה על מנת להפיל את ראש הממשלה מכיסאו – דבר אשר, כדאי לציין, לגיטימי לחלוטין. לעם מותר לדרוש ביקורת על ראש הממשלה ולעם מותר גם לדרוש להפיל אותו מכיסאו, אם זהו רצונו. אנחנו בדמוקרטיה, אחרי הכול; לפחות ככה למדנו בשיעורי האזרחות. ולא, אני לא שמאלן – מילה שמוזר שהפכה למילת גנאי, כי כמובן שכל מי ששונה ממני הוא בוגד – זה השיח שמתנהל כאן ומחלחל למטה לכולנו. אני כותב לכם אך ורק כי אני חרד לעתיד קיומה של המדינה. אני באמת ובתמים חושש שבקרוב תתנהל כאן מלחמת אחים שסופה אינו ידוע, ורק בגלל השיסוי והתרבות הפוליטית המלוכלכת שצמחה כאן לאחרונה. החוק האחרון שעומד להיחקק כאן, חוק ההמלצות, אשר כנגדו אני ניצב וזועק לכם, הוא בושה שתיזכר לדורי-דורות. כי רק אזרחי המדינה מתמודדים עם דברים קשים יותר וגדולים יותר בחייהם, כמו כיצד אגמור את החודש, מה יקרה אם אפוטר מחר, ולא מתעסקים בפוליטיקה כל הזמן – כי למי יש לזה זמן? לא אומר שאתם יכולים לפעול כאילו המדינה שלנו היא שק חבטות. זה משפיל.
ממשיך ואומר תלמיד הי"ב: אני רוצה לומר לכם: עד כאן. החוק החדש לא נועד להגן על האזרח הפשוט אלא נועד להגן על כך שהשחיתות לכאורה בתיקים הנוגעים לראש הממשלה, ביטן ושאר נבחרי הציבור לא תצא לאור. הרי אם כל מטרתו של החוק היא לעזור לאזרח הפשוט, למה כה דחוף דווקא עכשיו להעביר את החוק בחקיקה כל כך מהירה, בוועדה אשר אינה קשורה למהותו של החוק? הרי לא אני זה שצריך לספר לכם זאת. היועצת המשפטית לוועדת הכנסת עו"ד ארבל אסטרחן הבהירה באופן ברור שהעברת חוק לוועדה אחרת אשר אינה קשורה למטרת החוק מהווה שיבוש של הליך החקיקה התקין.
לבסוף, האם זה הגיוני להחיל חוק זה רק על תיקים בעלי פרקליט מלווה? וכמובן, כולנו יודעים באילו תיקים ישנו פרקליט מלווה: תיקים בעלי חשיבות ציבורית רבה אשר ראוי שיתפרסמו לציבור הרחב כמשתמע מזכות הציבור לדעת – זכות דמוקרטית בסיסית, לכל מי שפספס את שיעורי האזרחות בתיכון. תיקים אלה מתנהלים לרוב כנגד ראשי כנופיות, אנשים רמי-דרג במשק הישראלי ונבחרי ציבור.
וכן, חזקת החפות אינה פקטור כאן. שושנה נתניהו, דודתו של ראש הממשלה ושופטת מוערכת, אכן אמרה בפסק דין על תיק בבית משפט מחוזי בשנת 2007 – אני מצטט אותה: לפי העקרונות שלנו אדם הוא בחזקת זכאי כל עוד לא הוכחה אשמתו. אך לפי ראות עיניי, מבחנה מוסרית וערכית חזקת החפות אינה חלה על ראש ממשלה. ראש ממשלה הוא מנהיג, הוא הפנים האמיתיות של המדינה. הוא מנהל אותה. הוא אמור להיות מודל לחיקוי. אני רוצה ראש ממשלה שלא מתחבא מאחורי חזקת החפות או מאחורי חוקים שונים ואמירות פופוליסטיות. אני רוצה ראש ממשלה שמנסה לכל הפחות לטעון אחרת מהנאמר עליו, לנסות להוכיח שהוא חף מפשע. להחביא ממצאי חקירה מהציבור זה מעשה דמוקרטי? הוכחת החפות במקרה של ראש הממשלה וכל נבחר ציבור במעמד דומה חלה עליו, ורק עליו.
העניין הזה חוצה ימין ושמאל; הוא חוצה חילוקי דעות של דתיים וחילונים, יהודים וערבים וכו'. השחיתות לא אמורה להיות חלק מחיינו ולא קשורה לדעותינו. אני מקווה שלא תמשיכו לאחר סיום הדיון על החוק הזה – ולא יהיה כלום כי אין שום דבר שאשכרה קורה במשכן הכנסת. אני רוצה שתדעו שלאזרחים בישראל יש כוח ויש השפעה ויש רצון לחיים טובים יותר. יש ניסיון לנסות ולהגיע להסכמות ולפשרות כדי שלכמה שיותר מבני עמנו יהיה כמה שיותר טוב בלי עריצות רוב או עריצות מיעוט או עריצותו של השליט, רק בהסכמיות רחבה בין האזרחים המגוונים בחברה הישראלית.
עצרו את החוק האנטי-דמוקרטי הזה. תנו לגורמי אכיפת החוק לעשות את עבודתם בלי להתערב, בצורה הוגנת ושקופה לציבור. בבקשה מכם, חזרו לעבודה פרלמנטרית אשר אמורה להיטיב איתנו, הציבור הרחב, ולא חקיקה מטיבה רק עם קומץ אנשים אשר מסתובבים להם בציר בין שכונת טלביה לרחביה, או, אתם יודעים, בפינה של רחוב בלפור. תודה רבה והמשך דיון נעים.
זו דוגמה למכתב באמת נוגע ללב של תלמיד בכיתה י"ב שביקש שנעביר את המסר שלו לכאן.
היו"ר ישראל אייכלר:
תגיד רק לתלמיד דבר אחד: כל מה שהוא כתב זה בסדר גמור. הוא אמר שם מלחמת אזרחים, אז אני רוצה שהוא ידע שבסוריה הייתה מלחמת אזרחים. הרבה אנשים הרגישו שבגלל הצדק הם צריכים להילחם נגד משטרו של אסד, שהוא באמת משטר מושחת. זה עלה ב-400,000 הרוגים, 8 מיליון פליטים, וכמעט אין בית שם לא הרוס. זה המחיר של מלחמת אזרחים, כך שכשהוא כותב על מלחמת אזרחים, שידע את המחיר.
יואל חסון (המחנה הציוני):
לא, הוא מפחד ממלחמת אזרחים.
היו"ר ישראל אייכלר:
אני יודע, אבל שידע על מה הוא מדבר.
יואל חסון (המחנה הציוני):
ברור. הוא חושש ממלחמת אזרחים. כולנו חוששים ממלחמת אזרחים ולא רוצים להגיע אליה. אגב, מלחמת אזרחים היא לא בהכרח – מה שאמרת עכשיו זה דוגמת קיצון למלחמות אזרחים. יש מלחמות אזרחים שהן חמורות לא פחות ומדממות פחות, אבל הן חמורות. אבל אנחנו כולנו נגד מלחמת אחים, כמובן.
אז אני חוזר ואומר שאני הקראתי עכשיו את מכתבו של תלמיד י"ב שהגיע אלינו באמצעות הווטסאפ. אני חוזר ואומר שאני עושה עכשיו את נאום הווטסאפ, שבו אני מאפשר לציבור להעביר את המסר שלו בדיון הזה. אני אגיד את מספר הטלפון שוב: 054-7709906. אני אשמח לראות מה האזרחים כותבים לנו בעת הזאת ובשעה הזאת. אני יכול לתת דוגמה מדברים שמגיעים ממש עכשיו, אדוני היושב-ראש.
קודם כול, יש מישהו ששואל – שלח עכשיו – הוא שואל אם זה באמת טלפון אמיתי, אם זה באמת אמיתי. הוא שואל: האם זה באמת טלפון של מישהו בלשכה של יואל חסון? אז אני אומר לו: כן, זה אמיתי.
עכשיו אתן עוד דוגמה. מישהו כותב כאן: אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר. בעידן של הגברת השקיפות ושיתוף המידע נותר רק לתהות מדוע נבחרי הציבור מבקשים למנוע מהציבור קבלת מידע משמעותי אשר אין ספק שהוא מידע שחייב להיות נחלת הציבור. ממה פוחד נבחר הציבור? האם הוא אינו סומך על מקצועיות המשטרה, אשר היא הגוף האמון על חקירת עבירות פליליות? מה אמור ללמוד מכך האזרח אשר נתקל במשטרת ישראל יום-יום ברחובות? האם הוא אמור להבין מכך שלא ניתן לסמוך על המשטרה? אני חושב שהתשובה ברורה: על המשטרה אפשר לסמוך, אבל על נבחר הציבור שמבקש להסתיר מידע אי-אפשר לסמוך. זאת המסקנה שלי.
הרוב לא מציינים את שמם. יש כאן מישהי שכותבת: אני מורה בגמלאות וצופה בנעשה בבית המחוקקים ומתביישת כאזרחית לראות את החוק ההזוי הזה, חוק ההמלצות. איך יעמוד מחנך בפני תלמידיו וילמד דמוקרטיה מהי? איך נבקש מתלמידים להסתכל ולראות מודל לדוגמה מחברי הכנסת שמתנהגים בצורה לא ראויה, מקללים ומעליבים וצועקים ללא תרבות דיבור ושיחה? נוסף לזה, החוק הזה הוא חוק פרסונלי, כדי לכסות על שחיתויות שנעשו בזמנו של ראש הממשלה נתניהו, במשמרת שלו. כיצד הוא טוען שלא יהיה כלום כי אין כלום? השטח בוער מסביבו והוא בשלו – אני לא יודע בדיוק למה התכוונה. היום, כסבתא לשמונה נכדים, אני דואגת מאוד מעתיד המדינה. מקווה שחברי הקואליציה יתעשתו וידאגו באמת לאזרחים, ולא לכיסאות שלהם.
יש פה – צבי זינגר כותב: החוק המושחת שלכם יהיה הראשון להיפסל. יחד איתו ייזרקו לפח כל חוקי השחיתות והכפייה הדתית שלכם. כל מי ששותף לפשע גם יאכל את הדג המסריח וגם יגורש מן העיר, ובראש ובראשונה המושחת העיקרי, בנימין נתניהו.
כמובן שאני קורא את מה שהאזרחים כותבים. מישהו כותב כאן: שחברי הקואליציה פשוט ידאגו לציבור, האזרחים, ולא לראש הממשלה. חלק מהאנשים גם מתקשרים. אני אמרתי לא להתקשר, רק לשלוח הודעות.
יש כאן גם: שלום, איך יכול להיות שלא יקשיבו לממשלה, שבסופו של דבר היא שחקרה את החשודים, ובכל זאת להשתיק גוף ציבורי? לא דמוקרטי. הוא כנראה מתכוון למשטרה.
אנחנו נקריא עוד: אמון הציבור הוא חלק בלתי נפרד מחוסנה של המדינה הדמוקרטית. חוק המטיל ספק בגוף מקצועי כחלק מהרשות המבצעת ייצור פגיעה קשה גם ברשות השופטת ופגיעה קשה בדמוקרטיה כולה. חוק ההמלצות הוא קריאה למלחמה נגד המשטרה. הממשלה צריכה להתעשת בה ולחזור מהחוק. כל בר-דעת שיושב פה צריך להתנגד לחוק נגד משטרת ישראל. כאשר חלק מהגוף, כמו הממשלה, מחליט לפתוח במלחמה על חלק אחר באותו הגוף – משטרה – זה עלול להסתיים במוות, בדיוק כמו סרטן. את זה כותב צחי רובין.
היו"ר ישראל אייכלר:
יפה שיש לערוץ הכנסת רייטינג כזה ב-08:00.
יואל חסון (המחנה הציוני):
כן, כן.
היו"ר ישראל אייכלר:
בשעות כאלה?
יואל חסון (המחנה הציוני):
כן.
אני ממשיך, חבריי חברי הכנסת, בנאום הווטסאפ, שבו האזרחים שולחים לנו ממש בזמן אמת את מה שיש להם לומר על חוק ההמלצות. יש כאן דוגמה נוספת: כאזרח מדינת ישראל, כמצביע ליכוד כרוני – כך הוא מגדיר את עצמו – וכיום נכה המרותק למיטה, אני מתבייש, מתבייש, מתבייש. כמה חודשים לא ראיתי אור יום עקב נכותי, והיום נשברתי. כנראה מדינת הרווחה, ערבות הדדית, הינם כאלה רק כשזה נוגע לחוק ההמלצות. שם הכול רץ בקצב הזוי שלא הכרנו. כשרוצים, כנראה יכולים. כואב שביבי וכחלון זורקים לפסי הרכבת אנשים חלשים ונדכאים ולא מנצלים את כישוריהם כאשר מדובר באזרחים, ועושים רק לביתם.
השחיתות היא מכת מדינה. חוק ההמלצות הוא אבן נגף בדרך לעקירתה מהשורש. כל מטרתו היא לקנות לנתניהו עוד זמן עמימות בקשר לחקירתו הצפויה בפרשת הצוללות וכלי השיט ובפרשת בזק. חברי קואליציה הגונים מוזמנים להוכיח שהם כאלה על ידי הצבעה נגד החוק והצבעה בעד ההסתייגויות המחריגות את נתניהו באופן מלא ממנו. החרגת פרשות 1000, 2000, מהחוק היא אחיזת עיניים. אנחנו מבינים שנתניהו מפחד בעיקר מפרשת הצוללות וכלי השיט, הידועה בשם פרשת 3000.
אנחנו ממשיכים: כאזרחית, כמו כל אזרח, אני שומעת ורואה ומבקשת לבטא את רצוני העז שתקשיבו גם לי. לפני שעה שמעתי את אורן חזן מתבטא בגסות מזעזעת. לפני כמה חודשים נכחתי בבוטות של דוד ביטן בהתנפלו על הורים שכולים בכנסת. השפה המזלזלת היא גם מראה של הזלזול הכל-כך מקומם, היא המשך לזלזול בזכויותינו וכספנו. אנא, אנא, הימנעו מקבלת חוק ההמלצות. אנא, הקשיבו גם לנו. בזכותנו אתם שם. די לגסות הרוח, די לזלזול. כן להקשבה ולכבוד.
מכתב מסהר טַרנוס, טֶרנוס – אני מקווה שאני מבטא את השם נכון: כל הכבוד על המלחמה בשחיתות. זאת עבודת קודש ממש, שבראשה המשטרה ומערכת הצדק. אני מחזק אותה וחושב שהיא עושה עבודת קודש מצילת חיים. אני רוצה לקרוא מכאן לחקירה – הינה, אני קורא גם דברים שהם לא רק בעדנו – של יו"ר האופוזיציה על פרשות העמותות, אהוד ברק, על שותפותו לכך, וכמובן – יאיר לפיד, על בזבוז כספי מיסים. השחיתות היא נגף, וחובה למגר אותה. זוהי חובתכם כמחוקקים. כאזרח אני נדהם מקרבת ההון–שלטון, ובראש הקרן ונוכחותה בכנסת. אין לי מושג למי הוא התכוון, מי זאת הקרן. אין לי מושג.
היו"ר ישראל אייכלר:
על איזה קרן הוא מדבר?
יואל חסון (המחנה הציוני):
לא הבנתי. אנחנו נלך עוד אחורה. אני אומר עוד פעם: נא לא להתקשר.
היו"ר ישראל אייכלר:
אתה יכול להגיד לצופים שאתה מוכן לקבל גם ווטסאפים על הבעיות האמיתיות, מה שאמרת – שכואב להם, אם זה בעיות סוציאליות, רווחה, תעסוקה, דיור.
יואל חסון (המחנה הציוני):
כן, אנשים כותבים פה. אנשים כותבים, לדוגמה, שהם היו באמת רוצים שהכנסת תתעסק בנושאים האלה עכשיו, לא בחוק ההמלצות.
היו"ר ישראל אייכלר:
אני אומר, זה מה שחשבתי שיהיה – תחבורה ציבורית, שאנשים עומדים בתחנות ואין אוטובוסים.
יואל חסון (המחנה הציוני):
כן. הינה, כותב כאן אזרח: אני ליכודניק. אם ובמידה שראש הממשלה סרח, עליו לתת את הדין, ועליו לנהל זאת בכל דרך חוקית, ולא ליצור חוק חדש שיגן עליו. חזקת החפות עומדת לו, ואין מניעה ממנו להוכיח את חפותו.
אנחנו ממשיכים: חוק ההמלצות ייזכר תמיד כחוק ביבי, חוק מושחת שבסיסו עמוק בשחיתות של ראש הממשלה. ביבי ומקורביו צועקים שחלה עליו חזקת החפות, אבל קידום החוק הזה וההיסטריה שהם יוצרים סביב קידומו הם ההוכחה שביבי אשם, ובגדול; מנסה להתחמק מחקירות עתידיות.
כותב אזרח: חוק מסוכן בעיתוי מביך. ישבתי כל הלילה לצפות בכם נעדרים מהמליאה. אמון הציבור בכם פוחת, ואינכם יכולים להרשות לעצמכם לחוקק חוקים לטובתכם. האם אתם זוכרים שאנחנו הצבענו עבורכם למעננו? אורנה כותבת את זה. לגבי חוק ההמלצות, עייפנו מחוקים שבאים לפתור רגעית ופרסונלית. היינו מצפים לחקיקת חוקים שיאפשרו שלטון נקי ודואג לכל האזרחים.
הינה המסר שלי לכנסת: 30 מנדטים מתוך 120 זה לא רוב. לכן, אני קורא לשאר חברי הקואליציה להתחשב ברוב העם שלא הצביע ליכוד, ולא לתת לחוק שתפור למידותיהם של חברי הכנסת המושחתים – לא כולם, כמובן – לעבור. רוב העם איתכם, לא איתם. האליטה של הליכוד – כך היא קוראת לעצמה.
חוק ההמלצות בזוי, בעיקר בגלל שברור לכול שהוא פרסונלי. אילו היה נחקק בזמן אחר, היה אפשר לדון ברצינות בנחיצותו. לחוקק אותו בעת הזאת – עוד לבנה בחומת השחיתות ועריצות הרוב של הממשלה הנוראית הזאת.
אנחנו ממשיכים לקרוא תגובות של האזרחים בווטסאפ על חוק ההמלצות: חוק ההמלצות – לא הגיוני שנבחרי ציבור יקבלו הקלות מול המשטרה והחוק בישראל. צריך לעשות התאמה של החוק לכך שהציבור ייהנה ממנו, ולא הפוליטיקאים – מה שדיברנו, אדוני היושב-ראש, אם הוא היה באמת חוק שמתקן עוולה ולא חוק פרסונלי.
כותב כאן מישהו: לאור זה שהמשטרה מדליפה כל הזמן מחדר החקירות, אני בעד חוק ההמלצות. גם דעה כזאת נשמעת פה.
חוק מושחת, שעוזר לארגוני הפשע, אבל מה זה מעניין את אדון אמסלם?
שלום, יואל. תגיד בבקשה לממשלה המושחתת הזאת שבזמן שהם דואגים להציל את עצמם, הם מבטלים הנחות בתחבורה הציבורית שמאפשרות לתושבי עוטף עזה ואחרים להתפרנס. שיתביישו. תודה, אבי. אמרנו, כל אחד קרוב לעצמו, לבעיותיו.
היו"ר ישראל אייכלר:
כן, כן.
יואל חסון (המחנה הציוני):
כותב כאן אזרח: השרים כחלון, בנט, שקד, כשאתם מצביעים היום בעד חוק ההמלצות אתם אולי זוכים לרווח פוליטי נקודתי, אבל אנחנו האזרחים לא נשכח ולא נסלח. בדפי דברי הימים של מדינת ישראל אתם תיזכרו בראש ובראשונה כמי שנתנו יד לחיסול הדמוקרטיה הישראלית. כשנפתח ויקיפדיה חמש שנים מהיום תחת השם בנט, לא יהיה רשום שר חינוך או הייטקיסט; כשנפתח את הערך משה כחלון לא יופיע מחיר למשתכן. יופיע שם רק דבר אחד: לקחו חלק בניסיון לנטרל את שומרי הסף של הדמוקרטיה הישראלית כחלק מניסיון הישרדות של ראש ממשלה מושחת.
ויש גם מישהו ששלח ווטסאפ ומחק את ההודעה מייד; התחרט.
היו"ר ישראל אייכלר:
למה?
יואל חסון (המחנה הציוני):
לא יודע. מעניין מה הוא כתב והתחרט.
חוק שהמוטיבציות שעומדות בבסיסו חשודות, אינו ראוי. ראש ממשלה שניקיון כפיו מוטל בספק אינו ראוי לחוקק שום חוק. אם טובת המדינה עומדת לנגד עיניו הוא צריך להתפטר. אף אימא לא תסכים שילדיה יעמדו לרשות מפקד עליון של צבא שמוטל ספק בניקיון כפיו. ראש הממשלה בריון חסר עכבות. מבית המחוקקים מצופה לחוקק חוקים שיגבילו את המניפולציה שהוא עושה כדי לשרוד. חוק שנולד בחטא לא משרת את מדינת ישראל.
אנחנו ממשיכים לקרוא הודעות שאזרחים שולחים בווטסאפ ממש עכשיו, וגם קודם. אנחנו נקרא.
היו"ר ישראל אייכלר:
זה מזכיר לי את המכתבים למערכת בעיתון. היו אנשים שהיו קוראים דבר ראשון את המכתבים למערכת.
יואל חסון (המחנה הציוני):
כן, זה בסוף היה הכי מעניין. אתה יודע, אני חייב לומר לך, אני הייתי בעבר יועץ ראש הממשלה לפניות הציבור. הייתי עוסק בהרבה תגובות של הציבור, מכתבים. זה היה מרתק, באמת. הייתי ממש יושב וקורא מכתבים של אנשים, והיה מרתק לקרוא את זה. צריך לומר לזכותו של אריאל שרון שהוא נורא התעניין במה שכותבים לו. הוא לא הצליח לקרוא את הכול, כמובן, אבל היה רוצה לקבל דוגמאות למכתבים שמייצגים פחות או יותר את הפניות אליו. יש דבר אחד שהוא התעקש לקבל תמיד: את כל מכתבי הילדים. כל מכתבי הילדים היו מגיעים אליו בתיק, והוא היה קורא אותם, עובר עליהם, והוא היה עונה לכולם באופן אישי. לכל מכתבי הילדים ראש הממשלה אריאל שרון היה עונה באופן אישי.
היו"ר ישראל אייכלר:
אגב, טראמפ – לא רק טראמפ – כל נשיאי ארצות הברית עושים את זה, בפרט אם יש איזה ילד חולה שכותב להם – – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
כן, לוקחים דוגמאות, אבל הוא ממש הקפיד לענות על כל מכתב. זה היה מאות בחודש.
קיבלתי פה הודעה ואני אקרא אותה. למרות שיכול להיות שהיא מצחיקה או יכול להיות שהיא לא אמיתית, אני אקרא אותה בכל זאת. כותב כאן מישהו: בתור ראש משפחת פשע מהמרכז אני מודה ליוזמי החוק, אבל רציתי לדעת: מי עוד ייהנה מהחוק חוץ ממני ומפושעי צווארון לבן כבדים?
היו"ר ישראל אייכלר:
זה מה שדיברנו. החוק הזה, גם אם הוא יעבור, צריך לתקן אותו, שהוא יהיה לכל אזרחי ישראל. לא יכולים לעשות חוק בשביל חברי כנסת, ולהבדיל – – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
נכון.
אני מקריא פה עוד תגובה של אזרחית שפשוט, באופן קצר, אומרת "די" – ארבעה סימני קריאה – מספיק לצפצף על הציבור. מושחתים ישלמו את הדין. פשוט.
יש מישהי ששלחה הודעה קולית, שלא נשמיע אותה כמובן. מישהו כותב: גם אני נגד ניסיון חיסול הדמוקרטיה הישראלית. נמאס לי שהממשלה לא עושה דבר אחד למען החברה שלנו, ואפילו פוגעת בה עם חוקים כמו חוק המרכולים, שנועד לפגוע באוכלוסייה החילונית שחיה כאן. קורא לכם להתנגד לחוק ההמלצות המושחת על מנת לאפשר למדינה היפה שלנו להישאר יפה ושומרת חוק. די עם השחיתות, העיוורון הפוליטי ומכירת העם בפומבי. חוק ההמלצות, המרכולים, מסורת ישראל, הדתה – יש מספיק עבודה, והביזיון צריך להפסיק. לא לתת לחוק ההמלצות לעבור. הדמוקרטיה מתה במחשכים. כותב אזרח בכאב לב גדול: מושחתים, נמאסתם. בושה, בושה, בושה.
יש כאן הודעה, אדוני, שהגיעה עכשיו – לא, בעצם ב-04:00, לפנות בוקר: הי, אלו חגי וניצן החמוצים. רצינו להגיד לכם תודה שבזמן שאנחנו מחכים לטיסה לאירופה, אתם נלחמים בכנסת על דמות המדינה. אז אנחנו החמוצים נוסעים לחופש כדי שיהיה לנו גם קצת מתוק, כי רק אצלנו משקיעה הממשלה את מרב מאמציה בחקיקה למען מושחתים במקום להגביר ענישה על שחיתות. רק אצלנו מרב מרצה של הקואליציה הוא בחקיקה פרסונלית שיוצרת תחושה של מונרכיה במקום להשקיע את המרץ בנכים, או לא עלינו – בתשתיות. וככה אנחנו החמוצים צריכים קצת הפסקה, שנוכל לשכוח שכבר מזמן אתם לא פועלים למען השכבות החלשות, או אפילו מעמד הביניים.
אני ממשיך, חבריי חברי הכנסת, לקרוא הודעות של אזרחים שמגיעות אליי בווטסאפ, למספר הטלפון שפרסמנו: ב-1977 אמרו על מפא"י שהיא מושחתת, והליכוד הפיל אותה מהשלטון. עכשיו הליכוד מושחת פי כמה וכמה. כשהעבודה יפילו אותו מהשלטון, לא תהיה לו תקומה.
היו"ר ישראל אייכלר:
מגיע לו עוד 150 דקות. 150 דקות.
יואל חסון:
כותב אזרח: היי, אשמח לשאול את בנימין נתניהו: מה לדעתו יזכרו ממנו ומכהונותיו הרבות? מהי מורשתו? בגין השאיר שלום עם מצרים; רבין – שלום עם ירדן ברק נסוג מלבנון; שרון פינה את עזה; אולמרט תרם רבות להרתעה ישראלית מול סוריה, על פי פרסומים זרים. האם נתניהו מודע לזה שמורשתו תהיה חוקים פשיסטיים וישראל מפולגת ומשוסעת? כתב: ערן פוגל.
בושה שצריך בכלל לחוקק חוק כזה. למשטרה אין שום סמכות חוקית ומוסרית לפרסם המלצות. רק ברוסיה משטרה יכולה להדיח ראש ממשלה ללא משפט. זה פשע שבכלל צריך לדון בנושא הזה ולחוקק לזה חוקים. עוד פעם, אני קורא גם הודעות שאני לא אוהב, אבל אני קורא; הן לא הרוב, אבל אני קורא אותן.
היו"ר ישראל אייכלר:
שים לב שיש לך עכשיו 85 דקות בסך הכול.
יואל חסון:
זה הכול?
היו"ר ישראל אייכלר:
כן. אם יהיה לך כוח לעמוד – – –
יואל חסון:
מה זאת אומרת, הורדתם לי את הזמן?
היו"ר ישראל אייכלר:
לא, הוספנו. הוספנו לך 70 דקות.
קריאה:
להפך, העלינו לך. 90 ועוד 70 זה 160, מה לעשות? שעתיים ו-40.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אני לא יודע אם זה יספיק לי.
קריאה:
זה כבר משהו אחר.
היו"ר ישראל אייכלר:
אמרתי לך, אם תגיד תפילת שחרית עם רבנו תם – – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
אדוני היושב-ראש, אני יודע שאתה איש טוב באמת וטוב לב. אם אתה תראה שבסוף אני אצטרך עוד דקה, עוד שתי דקות, אל תהיה איתי קשה – – –
היו"ר ישראל אייכלר:
אני אתן לך.
יואל חסון (המחנה הציוני):
תן לי בנדיבות. זה לא זמן של קמצנות.
היו"ר ישראל אייכלר:
אם יהיה משהו שעוד לא אמרת, אתה מקבל עוד כמה דקות.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אני מודה לך. זה חשוב לי, כי כל דקה פה חשובה.
מדהים, אגב. אני לא יודע אם הטלפון יעמוד בכמות ההודעות. מדהים כמה הודעות. אני לא מתחייב לקרוא את כולן, אבל אני אנסה לקרוא כמה שיותר.
בושה, חרפה ועליבות נפש לכל חבר כנסת שייתן ידו לחוק ההמלצות המושחת והמשחית, שנולד בחטא ובקלון. אוי למדינה שאלה מייצגי הציבור שלה, והצבעתם על חוק כזה, גם אם יהיו בו תיקונים ו/או שינויים, תיחרת לדיראון עולם בתולדות עם ישראל. חברים, עידן השחיתות נגמר, אם בחקירות ואם בבחירות. לא בעזרת חוקי המלצות למיניהם נהיה לעם סגולה ולאור לגויים, רק באחדות וממלכתיות. העם דורש חוזה חדש. יפה. ערן, בן 37 מכרמיאל.
אגב, אני קורא את השמות רק של מי שכותב את השם. זאת אומרת, מי שאני לא קורא שם – הוא לא כתב שם, אז אני לא מקריא, אבל מי שכתב, אז אני קורא את שמו.
סיגל נוביק כותבת: ממשלת הבושה הידרדרה לשאול תחתיות עם הגשת החוקים שעל סדר-היום, החל בחוק השתקת המשטרה וכלה בחוק המוות – גירוש מבקשי המקלט אל מותם. שכחתם מה זה להיות בני אדם, בטח ובטח מה זה להיות יהודים. הסירו מייד את הצעות החוק האיומות, המבישות האלה, ואולי תצליחו להציל שמץ מכבודכם האבוד; אולי גם מכבודנו.
אנחנו ממשיכים. תום קדישזון ינאי כותב: חוק ההמלצות – חוק חשוך, שייך למחשכים האפלים של משטרים אפלים; שחיתות מהזן הנמוך ביותר. לא ניכנע להפחדה שלכם. השחיתות היא לא גזרה. אנחנו רוצים חוזה חדש עם הפוליטיקאים. כשנבחר ציבור מצביע על חוק שבא להגן על עצמו ועל העולם התחתון זה מחזק את האמירה של הון–שלטון–עולם תחתון. אני ממליץ לנתניהו לשאול את עצמו שאלה אחת: מה אביו בנציון ואחיו יוני זכרם לברכה היו אומרים על התנהלותו לו היו בחיים? לא נדע.
היו"ר ישראל אייכלר:
על זה אומרים: לא לערב הורים.
יואל חסון (המחנה הציוני):
לא לערב הורים ולא אחים. אני מסכים.
כותב שלומי מולכו: היה טוב אם את כל המרץ שאתם משקיעים בעניין חוק ההמלצות היו כל ה-120 משקיעים בלחץ על הקואליציה כדי לתת מענה אמיתי לנכים ולמצוקתם. קואליציה שאיבדה כל רסן ומעבירה חוקים הזויים בשיטת חוקק לי ואחוקק לך. בושה, בושה, בושה.
הועברה כאן הודעה מטעם התנועה לטוהר המידות, שנאבקת בחוק ההמלצות המושחת, והם כותבים: חוק ההמלצות מנוסח באופן שמונע את פרסומם של ממצאים, מסקנות והמלצות המשטרה, בעיקר בתיקים בעלי חשיפה ציבורית גבוהה. החוק מונע מהציבור גישה למידע קריטי על אודות ניהולן והתפתחותן של חקירות פליליות נגד נבחרי ציבור – מידע הכרחי להערכת התנהלותן של רשויות החקירה ותביעה, והתנהגותם של נציגי ציבור המועברים בשבט וביקורת הציבור. הם חבים לו נאמנות, ותלויים גם ביכולתם להיבחר למשרה ציבורית. חוק ההמלצות מהווה חקיקה פרסונלית אסורה, שנועדה להסתיר מעינו הפקוחה של הציבור את עמדת המשטרה ביחס לחשדות הפליליים נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו, ואף שלכאורה החוק אינו חל על חקירות שנפתחות – רגע, פשוט מתקשרים ומפריעים לי לקרוא. חוק ההמלצות מהווה חקיקה פרסונלית אסורה שנועדה להסתיר מעינו הפקוחה של הציבור את עמדת משטרת ישראל ביחס לחשדות הפליליים נגד ראש הממשלה, ואף שלכאורה החוק אינו חל על חקירות שנפתחו טרם חקיקתו, הוא יחול ביתר שאת על כל חקירה עתידית שתיפתח בענייניו בעתיד. משכך, זה חוק בלתי חוקתי, שאינו עומד במבחנים החוקתיים, ובהחלט לא ראוי. כתב את זה עורך דין יובל עוז.
צריך לומר – אני אמרתי את זה בתחילת דבריי, ואני אומר את זה שוב עכשיו: הרבה אנשים לא כל כך מבינים מה אנחנו עושים כאן. אז אני רוצה לומר למי שצופים בנו עכשיו דרך ערוצים 13 ו-12, לצופי החדשות בערוצים האלה, 12 ו-13, אני רוצה שתדעו שאנחנו עומדים כאן ונאבקים את המאבק של אזרחי מדינת ישראל נגד חוק מושחת, ואנחנו נעשה כאופוזיציה, במחנה הציוני ובשאר סיעות האופוזיציה, מה שרק אפשר כדי לסכל את החוק המושחת והרע הזה. זה מה שאנחנו עושים כאן.
היו"ר ישראל אייכלר:
צריך רק לשכלל את הסטרטאפ שלך לנאום הווטסאפ, שאם מישהו יתקשר באמצע זה לא יפריע.
יואל חסון (המחנה הציוני):
נכון. יכול להיות, אגב, שהם מתקשרים כדי להפריע.
איתן ברושי (המחנה הציוני):
אייכלר, חשבתי שאתה רוצה להציע שמי שלא הספיק אליו יתקשר אליך.
היו"ר ישראל אייכלר:
לא.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אל תדאג, כשאתה תעלה יהיו גם לך דפים. הכנתי לך דפים לצטט אזרחים.
איתן ברושי (המחנה הציוני):
אתה לקחת את כל הזמן.
היו"ר ישראל אייכלר:
גם יואל היה פעם ממונה על פניות הציבור. אליי פונים רק בבעיות קטנות: תחבורה, דיור, ביורוקרטיה, דברים כאלה. דברים גדולים – לא בשבילי.
איתן ברושי (המחנה הציוני):
לא, כי יודעים שאת זה אתם מסדרים.
היו"ר ישראל אייכלר:
כן, כן. לכן הטלפון שלי פנוי לזה.
איתן ברושי (המחנה הציוני):
בהחלט. תודה רבה על התרומה.
היו"ר ישראל אייכלר:
בריאות, התורים בבתי החולים ובחדרי המיון – דברים נוראים.
יואל חסון (המחנה הציוני):
כותבת כאן אזרחית: אם כבר משהו שח"כים צריכים להשקיע בו – ברושי, תקשיב – אז היא אומרת: תשקיעו בתשתיות, כבישים. אני תוהה לפעמים אם ח"כים לא עומדים בפקקים. אתם מעל העם? גם אתם נוסעים לעבודה בבוקר. נעים לכם לעמוד בכביש? כי לנו לא, לבזבז כל יום שעתיים בכבישים במקום לבלות אותן עם המשפחה. ואחר כך שואלים למה כולם גרים במרכז. אם אין כבישים ואין תחבורה ציבורית, אז איך נגיע ממקום למקום?
היו"ר ישראל אייכלר:
זו הפנייה הכי חכמה ששמעתי עד עכשיו.
היו"ר ישראל אייכלר:
אגב, אם הייתה תחבורה ציבורית היא לא הייתה יושבת בפקקים עם נתיבי תחבורה ציבורית.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אגב, מזכירה אזרחית חשובה מאוד, מאוד מאוד חשובה, מזכירה שבזמן שאנחנו מדברים פה על חוקים שלא מעניינים אף אחד בציבור ומשרתים רק את נתניהו, יש נושא חשוב שהממשלה צריכה לטפל בו יותר מחוק ההמלצות, וזה השביתה במערכת החינוך שצפויה מחר, שהיא באמת נוגעת לציבור עצמו ולחיים עצמם, כמו שראש הממשלה אוהב לומר.
איתן ברושי (המחנה הציוני):
יואל, יש בקשה מהקהל שתגיד את מספר הטלפון עוד פעם, ממש בקשה מעכשיו.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אני אגיד, אני אגיד.
איתן ברושי (המחנה הציוני):
ממש בקשה מעכשיו.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אז אני מזכיר לאזרחי מדינת ישראל שצופים בנו ורואים אותנו, כמו שאמרתי, גם בערוצי החדשות, דרך ערוץ 13 ו-12 ובערוצים אחרים: אנחנו עושים כאן את נאום הווטסאפ, שמאפשר לאזרחי מדינת ישראל להגיד את דברם כאן, שיישמע כאן, בכנסת, במליאה, ואני עושה את זה, כמו שאתם רואים, באדיקות – –
היו"ר ישראל אייכלר:
בשידור חי.
יואל חסון (המחנה הציוני):
– – בשידור חי, ומנסה לתת לאזרחים את הכבוד ואת היכולת להביע את עמדתם.
אנחנו ממשיכים. מישהי כותבת שהיא מחזקת את ידי בהעברת החוק. היא כנראה חושבת שאני אולי תומך בחוק. מה, לא הייתי מספיק ברור שאני לא תומך בחוק?
היו"ר ישראל אייכלר:
אולי שכנעת.
יואל חסון (המחנה הציוני):
מישהו כתב לי: תודה לך, אל תוותרו – שזה כיף.
אתה יודע, עכשיו אני מקבל הודעות ואני יודע שאנחנו משודרים עכשיו בכל מיני מקומות וערוצים, אז אנחנו משודרים גם ברדיו קול ברמה בתוכנית החדשה, או בתוכנית הבוקר חדש על הבוקר עם נועם זיגמן, אתה בטח מכיר את התוכנית הזאת.
היו"ר ישראל אייכלר:
מכיר וגם מוקיר.
יואל חסון (המחנה הציוני):
מכיר ומוקיר. המאזינים של התוכנית הזאת, חדש על הבוקר של נועם זיגמן, רוצים להבין למה צריך להילחם בשחיתות. אני אומר דבר פשוט: צריך להילחם בשחיתות בגלל שזה באמת מזהם את החיים שלנו; כי זה באמת גורם לנו להתעסק בדברים לא חשובים. כשמנהלים את המדינה אנשים מושחתים ועסוקים בעצמם, אז גם המאזינים של נועם זיגמן יודעים שזה בסוף לא משרת אותם ולא משרת את מה שכולנו רוצים כחברה להביא או להוביל במדינת ישראל.
היו"ר ישראל אייכלר:
אבל אתה זוכר ש"מושחתים, נמאסתם" כבר היה בימי יצחק שמיר, שהיה האיש הכי צנוע במדינה, ואז היה מהפך על הסיסמה הזאת, "מושחתים נמאסתם".
היו"ר ישראל אייכלר:
אני חושב שלא התכוונו כל כך ליצחק שמיר, כי הוא באמת היה איש מדהים. לא התכוונו כל כך אליו, התכוונו אולי לאווירה ולסביבה שהייתה אז. ואתה יודע מה? אנחנו לא רחוקים מהמציאות הזאת היום, לצערי. הלוואי שהיינו רחוקים.
אנחנו נמשיך. כובב דייגו, דייגו – תקשיב למשהו נחמד שהוא כותב. דייגו כותב שלפני 12 שנה הוא עלה לארץ. הוא אומר ככה: עליתי לארץ כדי להתחיל את החיים מחדש, לצאת ממדינה שמהות הפוליטיקה בה היא שוחד ופשע, עם כאב גדול של משטר צבאי שהסתיים לפני 30 שנה. הפופוליזם הזה חוזר אל המקום הכי לא צפוי – למדינה שלנו. לימדו אותנו שאנחנו אור לגויים. בישראל אנחנו חושך לגויים. זה לא יכול לקרות אצלנו. הפופוליזם הזה לא יעבור – פופוליזם שמבקר את אנשיו, מוסדותיו, במקום לתמוך וללמוד. המושחתים האלה ראויים להיות בכלא להרבה שנים. זו לא רק פגיעה קשה בדמוקרטיה הישראלית, אלא בהסברה של הקהילות היהודיות בחו"ל. לא מספיק שנתניהו משקר לעולם, אלא גם הורס את המדינה. מי בכלל יכול להגן על ישראל אחרי המדיניות הזאת? לא לשם כך הרצל פעל. אכזבה טוטלית מהממשלה, שאיבדה את דרכה, ועוד יותר – שעדיין שם. תודה רבה. זה דייגו.
יהודה גליק (הליכוד):
בוקר טוב – – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
בוקר טוב, חבר הכנסת גליק.
יהודה גליק (הליכוד):
באתי – – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
תודה שבאת. תודה שבאת. אני מעדכן אותך שאני נואם את נאום הווטסאפ הראשון בהיסטוריה בכנסת, נאום שמאפשר לציבור להעביר את המסר אליי ודרכי להשמיע אותו כאן, במליאה. אני שמח שהאזרחים פעילים – הטלפון לא מפסיק – – –
יהודה גליק (הליכוד):
ברכת שהחיינו, כיוון שזו פעם ראשונה שקורה דבר כזה? אולי צריך לעשות איזשהו אירוע של השקת העניין.
יואל חסון (המחנה הציוני):
תראה, אם תמשיך להפריע לי, אני אבקש תוספת זמן. חבל.
היו"ר ישראל אייכלר:
היו לו רק שעתיים ו-40. תתחשב.
יואל חסון (המחנה הציוני):
זמני כאן גם ככה מוגבל. אני מנסה למצות כל דקה כאן, ואתה מפריע לי. אני באמת מבקש תוספת זמן.
יהודה גליק (הליכוד):
זה נקרא להפריע? חשבתי שזה להכניס לך קצת – לעורר אותך. ראיתי שאתה מקריא את זה בלי חיות. רציתי שתקרא את זה מכל הלב. זו הזדמנות גם לברך את אייכלר בתור יושב-ראש המליאה.
יואל חסון (המחנה הציוני):
לא ראית פה חיות?
יהודה גליק (הליכוד):
לא, קראת את זה בלי חשק. תקרא את השני קצת – מכל הלב.
יואל חסון (המחנה הציוני):
תנקה את המשקפיים.
יהודה גליק (הליכוד):
בוקר טוב, השר גלנט. אתה אחרי כושר של הבוקר או לפני?
שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:
מ-05:00 אני פה.
יואל חסון (המחנה הציוני):
חבר הכנסת גליק, גם השר, גם אני, גם היושב-ראש, גם מזכירת הכנסת – – –
יהודה גליק (הליכוד):
גם המתקתקת.
יואל חסון (המחנה הציוני):
גם, כמובן, הקלדנית.
יהודה גליק (הליכוד):
המתקתקות המתוקתקות.
יואל חסון (המחנה הציוני):
הקלדנית – ככה קוראים לך?
יהודה גליק (הליכוד):
אני קורא להן מתקתקות.
קריאה:
– – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
רשמת, רשמת, סליחה.
יהודה גליק (הליכוד):
רשמת.
יואל חסון (המחנה הציוני):
כולנו, בניגוד אליך, לא ישנו בלילה. אתה באת רענן, עם המון אנרגיה – ובאמת הוא מפריע לי, אז תוסיף לי חמש דקות.
שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:
צריך לתת לו שעה, שישלים את הסאגה המחשבתית – – –
היו"ר ישראל אייכלר:
יש לו עוד שעה ועשר דקות, ועוד דקה.
יואל חסון (המחנה הציוני):
הו, היושב-ראש אייכלר, אתה תשמח על הטקסט הזה. כותבת לי: יואל חסון היקר, מה שאנחנו רוצים כחברה זה זכויות לציבור החילוני: קניות בשבת, תחבורה ציבורית בשבת ונישואים אזרחיים. אפשר לקבל משהו מזה, בבקשה? אני יודעת שהחילונים הם מיעוט, אבל מגיע לנו משהו, לא? קטן, היא אומרת. זה קטן.
יהודה גליק (הליכוד):
עכשיו אני מבין למה קוראים לזה "חוק ההמלצות" – כי כל אחד שולח לך מה ההמלצות שהוא ממליץ. זה ממש – – –
היו"ר ישראל אייכלר:
אז תגיד לה שתכתוב את זה עוד פעם שהחילונים הם מיעוט והיא רוצה זכויות של מיעוט. אני מאוד מזדהה עם מיעוטים.
יואל חסון (המחנה הציוני):
בוא נראה – אז יאללה, בוא נסכים. בוא נסכים לפחות – אתה יודע מה? בוא נסכים על תחבורה מוגבלת בשבת.
היו"ר ישראל אייכלר:
לא, לא, שהחילונים הם מיעוט – על זה אני רוצה להסכים.
יהודה גליק (הליכוד):
יש לכם תחבורה בשבת. כל הכבישים פתוחים בשבת. יש לכם מלא תחבורה בשבת.
יואל חסון (המחנה הציוני):
תודה, באמת תודה.
היו"ר ישראל אייכלר:
שהיא לא תיקח מאיתנו את כתר המיעוטים. אבל אין לך שום דעות אחרות, יואל?
יואל חסון (המחנה הציוני):
לא, אני קורא לך – תראה, יש אנשים שכותבים נאצות.
היו"ר ישראל אייכלר:
לא, לא. אני מדבר על דעה הפוכה.
יואל חסון (המחנה הציוני):
יש בן אדם שכותב לי דבר שאם אני אקרא את מה שהוא כותב – – –
היו"ר ישראל אייכלר:
לא, לא, אל תקרא נאצות, לא לצד הזה ולא לצד ההוא.
יואל חסון (המחנה הציוני):
יפה. הוא חושב שאני אקרא. אני לא קורא נאצות, אני קורא דברים ענייניים – גם דברים שלא תומכים בעמדתי, אם הם נאמרים בצורה עניינית.
ויש כאן מישהו שבכל מה שקורה כאן אומר, כמובן, שההמלצות עלולות לפגוע וכו' וכו', אבל בסוף הוא אומר: השקיעו בביטקוין, ביממה האחרונה נרשמה עלייה של יותר מ-10%.
היו"ר ישראל אייכלר:
זו הסכנה הגדולה ביותר; זו הפירמידה המודרנית המסוכנת ביותר. מותר להגיד כיושב-ראש שאסור לקנות ביטקוין, כי אנשים ייפלו ואף אחד לא יוכל לעזור להם?
יואל חסון (המחנה הציוני):
בוא נגיד: לא להתייחס להמלצות.
היו"ר ישראל אייכלר:
אז אני לא אמרתי. איתן ברושי השקיע בפרות, בחקלאות, בעבודה, ורואה פירות. אתה לא משקיע בביטקוין, נכון?
איתן ברושי (המחנה הציוני):
אתה חבר בממשלה שהפכה את הפירמידה מחדש. אם נותנים לרמי לוי להדליק משואה, אז הממשלה איבדה את דרכה. מה שהיה פעם עוד עז ועוד דונם ועוד מפעל, הפך להיות עכשיו ביטקוין. זה איבוד הדרך.
יואל חסון (המחנה הציוני):
בוקר טוב. יש לומר לממשלה שבהמשך ישיר לחקיקת ההמלכה וחטיפת הדמוקרטיה מאזרחיה, היא מפקירה את עתיד מדינת ישראל וזונחת את אזרחיה הצעירים. יש לדאוג יותר לחינוך חינם מגיל חצי שנה ועד לסיום התואר הראשון; ראוי שעם הספר ירכוש השכלה אקדמית על חשבון המדינה. במקום להתערב בחיי האזרחים על ידי סגירת מרכולים בשבת, הממשלה הכושלת הזאת צריכה להתערב במקומות שזקוקים לה – בחינוך, ברווחה, בהנצחת השואה ובעושק הקשישים, בפריפריה החברתית והגיאוגרפית ובהבטחת אופק תעסוקתי לצעירים המשרתים בצבא ומסכנים את חייהם יום-יום, שעה-שעה.
תראה, אגב, איזה תוכן עמוק אזרחים כותבים פה. אנשים ממש מודעים. יש לפעמים תחושה שרוב הציבור חי פה באסקפיזם כזה, בניתוק, אבל רוב האזרחים פה ממש חיים את הבעיות, ממש יודעים מה הנקודות המשמעותיות פה.
היו"ר ישראל אייכלר:
אבל מי שכותב על מרכולים לא מדבר באמת על בעיות אמיתיות, כמו תחבורה ציבורית, דיור, תעסוקה ובריאות. הוא כבר מדבר פוליטיקה. זה בסדר, אבל אל תערב את העניין של המרכולים בעניין צורכי הציבור האמיתיים. אני אומר את זה לצופים שכותבים לך.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אנחנו ממשיכים לקרוא: מה הפלא? מי שאין לו בושה כלפי ניצולי השואה, קשישים, רעבים, נכים וילדים מתחת לקו העוני, למה שיתבייש לעשן להם בפנים סיגרים ולהעביר את חוק המלפפונים המתוקים? ביבי לא יודע כמה עולה כיכר לחם; כחלון עסוק בהטבות לרוכשי פלאפונים כאשר ישנם אזרחים רעבים ללחם.
אמשיך לקרוא. יש כאלה שכותבים מניפסטים שלמים, אתה יודע. אני לא יכול להקריא פה – – –
היו"ר ישראל אייכלר:
אתה יכול להגיד מראש שידעו שמי שכותב הרבה, אתה לא תוכל לקרוא, כי בכל זאת – – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
כן, עדיף לכתוב קצר וחד.
היו"ר ישראל אייכלר:
בדיוק.
יואל חסון (המחנה הציוני):
במקום חוק ההמלצות נקרא לזה חוק ההסתרות. אחד הטיעונים של ח"כ אמסלם הוא שהוא קם כל בוקר כדי לעשות טוב לעם ישראל, ומכאן הרעיון לחוק ההסתרות – הכול כדי לעשות טוב לעם ישראל. אז חשוב לי להבהיר לח"כ אמסלם היקר: עם ישראל הוא לא ממשלת הליכוד בלבד. אתם אולי נבחרי העם, אבל לא העם. החוק הזה פוגע בעם, ולא מיטיב איתו. את זה כותב אסף ג'רבי.
יואל, בוקר טוב. מה שקורה היום בכנסת זה חלום בלהות. לא ייאמן לאן הגענו. חוק ההמלצות הוא חוק השחיתות, חוק המתיר למושחתים להמשיך בשלהם ולא יאונה להם כל רע. אני לא מבינה איך אין מספיק בעיות במדינה שפתאום מביאים חוק מזעזע כזה. מה עם הנכים? מה עם העוני בישראל? מה עם בעיות התחבורה, ועוד ועוד? אל תדאגו, יגיע יום הבוחר וכולכם תיתנו את הדין. לא שנכח ולא נסלח. שוש רוטמן ערד – או שהיא מערד, אני לא יודע, אבל הקראתי.
אתה יודע מה? בעניין הזה אני רוצה דווקא להגיד שזה מדהים. הבוקר, ביום שני בבוקר, ואחר כך באופן רשמי בצוהריים, פניתי ליו"ר הקואליציה החדש ואמרתי לו: בוא נזיז את חוק ההמלצות בשבוע ובוא נסיים את חוק הנכים, מתווה הנכים. העברנו אותו בטרומית, יש קריאה ראשונה של הממשלה – בוא נגיש אותו בפטור, הסכמה פה אחד, נעשה מרתון של שבוע כדי שב-1 בינואר 2018 הקצבאות ייכנסו לחשבונות הבנק של הנכים. אמרתי לו: זה באמת דחוף, לא חוק ההמלצות. זה דחוף באמת. בוא תעשה את זה. אתה יודע, הוא דחה אותי בבוז ופשוט לא הסכים אפילו לדון בזה ולא הסכים לדחות את זה, כי אתה יודע – אמרתי: ממשלה שעסוקה בעצמה ורק בעצמה כשיש מאות אלפי נכים שבאמת באמת כורעים תחת הנטל. הייתה הזדמנות, יש פה באמת רוב מוחץ של כל סיעות הבית. יש כבר סימון תקציבי לזה. רק צריך להעביר את זה ולעמוד במילה שהתחייבו שב-1 בינואר 2018 זה ייכנס לספר החוקים, והקצבאות יגיעו לחשבונות הבנק.
אני יודע, אדוני, כמו שאמרתי לך, יש באמת חשיבות גדולה מאוד גם לפעולות שעושה התקשורת. אמרנו שבמיגור השחיתות יש חשיבות גם לשקיפות, לעיתונות חוקרת, ואני שמח להגיד לכם שאני יודע שהתוכנית אנשים בקשת תשדר ביום ראשון הקרוב ספיישל פוליטי על כל מעללי הקואליציה והאופוזיציה שקורים כאן בכנסת, ויוצגו גם בושת הממשלה ויוזמות הממשלה שמביישות בסוף את הבית כולו. את זה נראה בספיישל פוליטי מיוחד בתוכנית אנשים בקשת. אני מקווה שזה יהיה חלק נוסף במלחמה שלנו בשחיתות וחשיפת סדרי העדיפויות של הממשלה הזאת ושל הקואליציה הזאת ובהתנהלותה.
אנחנו נמשיך. בוא נראה מה עוד הגיע. אפרופו חוק המרכולים, כותב פה מישהו: בתור חילוני שעובד בקמעונאות, ללא קשר לדת, חשבתם על בעלי העסקים הקטנים שיהיו חייבים לפתוח בשבת בשביל לשרוד, או על העובדים שהרשתות יחייבו לעבוד גם אם זה בהתאם לתנאים? כותב את זה יואב. פספסת פה – דווקא מישהו שלא רוצה.
היו"ר ישראל אייכלר:
דיברת על בעלי המרכולים הקטנים שצריכים להתפרנס.
יואל חסון (המחנה הציוני):
כן, אז הם אומרים שהם לא רוצים לפתוח בשבת.
היו"ר ישראל אייכלר:
כן, כי זה הורס להם את הפרנסה כל השבוע – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
ברור.
היו"ר ישראל אייכלר:
– – כי אחרים פותחים, והם לא יכולים לפתוח. על זה דיברנו הרבה, שהאסקלציה של המדרון התלול של פתיחת עוד ועוד ועוד מקומות עבודה בשבת – זה ימנע מכל מי שלא ירצה לעבוד בשבת; אפילו אם לא יכריחו אותו, לא תהיה לו פרנסה. זה תהליך – – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
כן, אנחנו מכירים את זה ויודעים שזה לחלוטין – – –
יש לנו עוד עמדה של אזרח: חוק ההמלצות הוא עריצות המיעוט המושחת על הרוב השקט. לא ייתכן שמיעוט יקבל זכויות עודפות על שאר הציבור. מי שחושש מהמלצות שלא ימומשו – שיציג הצעת חוק שמחייב את התקשורת לסקר את ביטול ההמלצה.
אנחנו ממשיכים. ראש ממשלה שיוצא נגד המשטרה האמונה על אכיפת שלטון החוק כאילו השתלח בשלטון החוק עצמו. ואם אין הסכמה בסיסית על כך שהמדינה מתנהלת על פי סט חוקים, ושכולם שווים בפני החוק, אפשר לסגור את המדינה. אין גבול לכמה שה"גועליציה" מוכנה לשרוף את המדינה בשביל למלט את ראש הממשלה מהחקירות נגדו.
כותב או כותבת – כותבת, הילית, הילית שמואלי: שלום מליאה ריקה. אולי תחשבו שבבית יושבים נכים שהחוק שלהם נמרח ונמרח והשעות האלה היו טובות לטובת חוק הנכים? אני נכה, ואני לא מבינה למה אנחנו לא ראשונים במעלה, לפני שטויות כאלה, שאינן חיים ומוות. בושה, בושה, בושה. הילית שמואלי. תאמין לי – מדויק.
היו"ר ישראל אייכלר:
על זה דיברת קודם, או לפני רגע. אמרת – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
נכון.
היו"ר ישראל אייכלר:
– – שצריך לדון בזה. לא צריך אפילו הרבה שעות לעניין של הנכים, כי הכול מסוכם.
יואל חסון (המחנה הציוני):
היינו גומרים את זה בשעתיים.
היו"ר ישראל אייכלר:
כן, צריך לעשות את זה.
יואל חסון (המחנה הציוני):
בשעתיים. באמת, כואב הלב, באמת, שאנחנו מבזבזים פה שעות פרלמנטריות במקום לקדם את נושא הנכים. מה שהילית אומרת פה באמת חקוק בסלע.
ממשלה מושחתת, חושבים רק על עצמם. מה יהיה? לא משנה מה עם הבריאות, הקשישים, הנכים, צעירים שמתקשים לרכוש דירות. הכול קשה. מה, ביבי יישאר לעד ולא יהיה חלילה עם הילדים? כל הפוליטיקאים חיים ברמה טובה, אין להם קשיים. מי יילחם וישמור על המדינה כשהכול מושחת ולא עושים כלום? רק הישרדות. גם האופוזיציה אשמה – יותר מדי פרווה. ביבי באופוזיציה הרס לכם את החיים.
אני באמת מאחל לביבי להיות באופוזיציה; שיעשה לנו עוד פעם חיים קשים. למרות שאני לא מקבל את זה, זה לא באמת נכון, אבל לא משנה.
מישהו כותב, אזרח כותב – שלום לסגן מזכירת הכנסת – מישהו כותב – לילה טוב, מזכירת הכנסת.
קריאה:
לא, אני בבוקר טוב.
יואל חסון (המחנה הציוני):
בוקר טוב. מאה אחוז. מעולה.
חבל – כותב אזרח – חבל שמליאת הכנסת ריקה. מה שאתה עושה זה רעיון טוב להמשך – תקשיב, גלנט, תקשיב מה הוא אומר: שאלות לשרים באמצעות ווטסאפ. מה אתה אומר?
שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:
מה שאני אומר על כל השאר.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אוקיי. לא יודע מה אתה אומר על כל השאר, אבל בסדר.
היו"ר ישראל אייכלר:
אבל תודה שהרעיון החדשני הזה להקריא מתוך ווטסאפ – זה מחליף את התקופה שהיו עושים פה פיליבסטרים ומקריאים מספר הטלפונים. מיכאל איתן ישב, עמד פה – שמונה שעות? כמה?
יואל חסון (המחנה הציוני):
שמונה שעות.
קריאה:
עשר שעות.
יואל חסון (המחנה הציוני):
עשר שעות.
היו"ר ישראל אייכלר:
עשר שעות.
קריאה:
– – –
היו"ר ישראל אייכלר:
עשר שעות.
שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:
– – – בוא נגיד שזה לא כבוד גדול לחקות אותו, בשום נושא.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אוקיי.
היו"ר ישראל אייכלר:
אבל הוא נכנס להיסטוריה.
יואל חסון (המחנה הציוני):
נכנסת לעניין אישי פה, אגב.
היו"ר ישראל אייכלר:
כן? לא ידעתי את זה.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אשמח אם תוכל להזכיר ליושב-ראש אייכלר שמרכולים בשבת הם לא פוליטיקה, הם בעיה אמיתית, כי אנחנו עובדים במשך השבוע, ובשבת יש לנו זמן לקנות ולבשל.
היו"ר ישראל אייכלר:
יש לי עצה בשבילו: הצעתי שיאמצו את הרעיון שיום ראשון – יום קניות, כמו בארצות הברית. זה היה של סילבן שלום. זה רעיון טוב.
יואל חסון (המחנה הציוני):
נכון, נכון.
בואו נראה מה עוד יש לנו, נראה מה עוד יש לנו. יש לנו כל כך הרבה, כל כך הרבה. אזרחים באמת כותבים המון.
היו"ר ישראל אייכלר:
תגיד להם שלא יכתבו כשהם בנהיגה, כי עכשיו הרבה אנשים על הכבישים.
יואל חסון (המחנה הציוני):
כן. אז לא, אז לא, לא בנהיגה. נכון.
היו"ר ישראל אייכלר:
אבל בפקק הם יכולים לכתוב.
יואל חסון (המחנה הציוני):
כותב גיא את דעתו על חוק ההמלצות: חוק ההמלצות ראוי היה להיקרא חוק ההשתקה, או החוק לעידוד השחיתות. החוק נועד אך ורק להגן על פוליטיקאים מושחתים וארגוני פשע. החוק נחקק עכשיו כדי שלא נדע על חקירות חדשות שיכולות להיפתח כנגד ביבי ובאמת מסכנות אותו – חקירת הצוללות וחקירת בזק. החוק נחקק כדי למנוע מידע חיוני מהציבור בנוגע לבוחריו, ובכך פוגע אנושות בדמוקרטיה וביכולת הציבור לקבל החלטות.
תראה, יש מישהו שממש מטריל את הטלפון ומתעקש שאני אגיד שהדבר הכי מרענן עכשיו בשידור הוא אייכלר: תמסור לו.
היו"ר ישראל אייכלר:
תודה רבה.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אז אני מוסר לך. ממש התעקש שאני אגיד לך את זה, אז הינה, אני אומר לך.
היו"ר ישראל אייכלר:
כנראה רואה אותי בפעם הראשונה פה.
יואל חסון (המחנה הציוני):
חוק ההמלצות מקבע באופן חוקי את השחיתות המוסרית של הממשלה הזאת, שעוסקת רק בהצהרות, ומעשיה האמיתיים מושקעים רק בעצמה. כשזה בא יחד עם חוק המרכולים המושחת, אפשר להגיד שבין אלה ובין קדושה אין כלום. זה טמא ופסול. אם לא המשטרה, אז הציבור וההיסטוריה יתחשבנו עם כל השלטון הזה.
אמרתי קודם שכל מי שמצביע פה בעד חוק ההמלצות, פוגע במוניטין האישי שלו, וזה ייזכר לו לדיראון לעולם, אני אומר לכם. דרך אגב, החוק הזה, חוק ההמלצות, יהיה אחד הדברים הבולטים במערכת הבחירות הבאה. הבולטים. יצלמו שוב ושוב את כל השמות, את כל מי שאמר בעד, ואני אומר לכם, זה ייזכר לדיראון עולם, באמת. אתם לא תוכלו לברוח מההצבעה הזאת, כי אנחנו לא נקזז אף אחד מכם, אז אתם לא תוכלו לברוח. אבל אני אומר לכם: הקואליציה צריכה – כל אחד מחברי הכנסת צריך לחשוב טוב טוב טוב אם הוא רוצה שהאצבע שלו תתלכלך בהצבעה בעד בחוק הזה.
היו"ר ישראל אייכלר:
אגב, אמרתי לך כבר: אני אפעל, בלי נדר, אם תסכים להצטרף, שהחוק הזה יחול על כל אזרחי ישראל, ואז רוב הטענות – שזה למושחתים וחברי כנסת – ירדו, כי כל אזרח ירוויח מזה.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אני אסכים רק אם יבוטל החוק הזה.
היו"ר ישראל אייכלר:
בסדר, אני אומר לך מה שאני חושב. אתה לא צריך – – – כלום. רק כשאמרת שנתבייש בזה, אמרתי: אם זה רק לנבחרים זו באמת בושה, אבל אם זה לכולם, אין בזה שום בושה.
יואל חסון (המחנה הציוני):
יש מישהו שקיבל את ההמלצה שלנו לכתוב מסר קצר וחד, אז הוא פשוט כתב: אני נגד חוק ההמלצות.
היו"ר ישראל אייכלר:
יפה.
יואל חסון (המחנה הציוני):
מצוין. אני נגד. אני נגד חוק ההמלצות. הבנתם שאני נגד חוק ההמלצות? אני נגד חוק ההמלצות. אתה נגד חוק ההמלצות?
היו"ר ישראל אייכלר:
אני בעד לכולם.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אז אל תצביע בעד החוק הזה, כי הוא לא לכולם.
היו"ר ישראל אייכלר:
זו מלכודת שעשו לאמסלם.
יואל חסון (המחנה הציוני):
מלכודת שעשו – אז אל תיפול אתה למלכודת הזאת.
היו"ר ישראל אייכלר:
לא. אמרתי לו, לאמסלם: צריך לראות שזה יהיה לכל אזרחי ישראל. אם אתה עושה חוק כזה, זה צריך להיות שוויוני.
יואל חסון (המחנה הציוני):
טוב, אנחנו ממשיכים. שואל מישהו – קודם כול, הוא מאחל לנו הצלחה, ואומר: האם כשתחליפו את השלטון – אנחנו, האופוזיציה – האם כשתחליפו את השלטון תפעלו לחקיקות שיבטלו את החוקים שנגנבים בבהלה? אמר את זה אבי גבאי, אמרה את זה כל המנהיגות שלנו בצורה ברורה. אנחנו אומרים בצורה ברורה: כשאנחנו נהיה בשלטון, בכנסת הבאה, כל החוקים המושחתים האלה יבוטלו. נקודה. יבוטלו. זה יהיה הדבר הראשון שנעשה ברגע הקמת הממשלה בראשות המחנה הציוני, בראשות אבי גבאי.
שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:
יש חשש שזה לא יעמוד לידי בחינה.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אתה יודע – –
שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:
לא תהיה בחינה.
יואל חסון (המחנה הציוני):
– – למדתי שבפוליטיקה, להשתמש יותר מדי בסימן קריאה זה מסוכן, אדוני השר.
שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:
אני שומע את זה לפי ההודעות שאתה מקריא.
יואל חסון (המחנה הציוני):
מאה אחוז. בוא נראה. ימים יגידו.
תראה מה כותב – משהו מעניין. כותב אזרח: בוקר טוב, יואל. בעניין חוק המרכולים, הייתי מציע לקחת דוגמה מהעיר רחובות, ששם חיים חרדים וחילונים בהרמוניה ללא מלחמות דת, וזה הודות לאדמו"ר מקרעטשניף, שהוביל בחוכמה הבנות בין חילונים לדתיים. אתה מכיר את האדמו"ר הזה?
היו"ר ישראל אייכלר:
בטח. עושה גדולות ונצורות ברחובות.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אני גם מכיר אותו. איש – – –
היו"ר ישראל אייכלר:
אה, כן?
יואל חסון (המחנה הציוני):
כן. ברמה האישית, איש באמת מיוחד. ממש מיוחד.
הינה, כותב כאן אזרח – – –
שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:
– – – אני יכול להקריא הודעה שקיבלתי?
יואל חסון (המחנה הציוני):
לא על חשבון הזמן שלי. אתה יכול אחר כך, אם אתה רוצה.
היו"ר ישראל אייכלר:
נוסיף ליואל 30 דקות אם – 30 שניות, אם הוא רוצה.
יואל חסון (המחנה הציוני):
לא, דקות, דקות.
היו"ר ישראל אייכלר:
יש לך עוד כוח?
יואל חסון (המחנה הציוני):
בטח, לגמרי.
בוקר טוב, אדוני יושב-ראש הכנסת.
יולי יואל אדלשטיין (הליכוד):
לא, אני באתי להתעדכן אם גם לי כתבו משהו, כי אני כבר שעה וחצי עוקב אחריך – – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
באמת? אז אני יכול להגיד לך – –
שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:
שלום – – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
– – שברגע שעכשיו יראו שנכנסת, אתה תקבל תגובות. אני בטוח.
יולי יואל אדלשטיין (הליכוד):
אה, אוקיי.
היו"ר ישראל אייכלר:
יש חדשנות בכנסת – נאומי ווטסאפ. זה – – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
נאומי ווטסאפ. אבל תראו, כותב כאן אזרח, אדוני היושב-ראש, לסגן שלך. הוא כותב: אייכלר מפתיע לטובה. הוא אומר: חוק לכל עם ישראל או שהחוק הזה – אסור שיעבור. לקחו את המילה שלך ברצינות.
שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:
תראה איזו הודעה קיבלתי.
יולי יואל אדלשטיין (הליכוד):
– – –
היו"ר ישראל אייכלר:
הודעתי, אמרתי – – –
יולי יואל אדלשטיין (הליכוד):
הרב אייכלר, התפללת?
שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:
השר גלנט – – –
יולי יואל אדלשטיין (הליכוד):
הספקת להתפלל או שעוד לא?
שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:
אתה שומע, היושב-ראש?
היו"ר ישראל אייכלר:
עוד לא. למה?
יולי יואל אדלשטיין (הליכוד):
לא, כי אני יכול להחליף אותך לצורך התפילה.
היו"ר ישראל אייכלר:
אני תכננתי ללכת להתפלל מייד אחרי המשמרת, אבל אם כבודו רוצה – – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
כן, אם כבודו. כן, תיתן לכבודו. כן. תלך להתפלל.
יולי יואל אדלשטיין (הליכוד):
אז מתי המשמרת מסתיימת?
היו"ר ישראל אייכלר:
ב-10:00.
יולי יואל אדלשטיין (הליכוד):
אה, לא, לא. אז אני אתן לך עוד מעט – – –
היו"ר ישראל אייכלר:
בסדר. תודה רבה, אדוני היושב-ראש.
יואל חסון (המחנה הציוני):
כן. השר מאוד רוצה להקריא הודעה, אז אנחנו נאפשר לו.
שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:
לא, רק רציתי להביא לתשומת ליבך – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
כן.
שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:
– – ממה שאני מקבל. יכול להיות שגם זה לא נכון.
השר גלנט, אולי תעזור, הוא מקריא רק הודעות נגד. אנחנו שולחים הרבה הודעות, והוא בכלל לא מקריא. תגיד ששלחנו לך הודעה, כי הוא לא משקף את האמת. זה מה ששולחים לי.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אוקיי. אני מבטיח, אני מבטיח לתת את הטלפון הזה אחר כך לכל מי שירצה, שיראה את היחס בין ההודעות החיוביות להודעות השליליות. רוב ההודעות כאן הן חיוביות. יש כאלה שהן הודעות שליליות, ואני הקראתי גם אותן, אבל יש כאלה שהן פוגעניות ומעליבות ולא מכבדות – –
שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:
אני רק מקריא מה ששלחו – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
– – ואני לא רוצה להקריא. בסדר, אתה יכול להקריא.
שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:
– – מה ששלחו לי.
יואל חסון (המחנה הציוני):
– – –
היו"ר ישראל אייכלר:
אז תגיד להם שיכתבו בצורה מנומסת, והוא יקריא גם את הצד השני.
שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:
לא, אני לא יודע בכלל מי שלח. אני – – –
היו"ר ישראל אייכלר:
לא, אתה גם לא יודע. אנחנו מדברים עכשיו בשידור חי. אם מישהו יכתוב לו בצורה מנומסת, אני מניח שהוא יקריא גם דעות הפוכות – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
אני קראתי. אני כבר קראתי.
היו"ר ישראל אייכלר:
– – אבל אם יהיו נאצות, אז אמרתי לו – משני הצדדים: אני לא – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
אני קראתי.
היו"ר ישראל אייכלר:
– – לא רוצה לבזות לא את הכנסת ולא – – –
קריאה:
– – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
יש לנו, כולנו. כן, אני קראתי דברים. דברים – ואני גם לא יכול לקרוא הכול, באופן טבעי. יש פה – הטלפון, מכל הטלפונים פה – אוה, אולי בגלל זה היושב-ראש נכנס, כי כותבים פה: חבר הכנסת חסון, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית.
היו"ר ישראל אייכלר:
אני קראתי קריאת שמע של שחרית לפני שנכנסתי למשמרת עכשיו, כי ידעתי שאני עלול לאחר את הזמן, אז לפני שעליתי קראתי קריאת שמע.
יואל חסון (המחנה הציוני):
כותב דודו: מה קורה עם המסחר בחיפה? עיר מעורבת. גם שם יבטלו עסקים באזור הוואדי, ואדי ניסנס? מה עם זכויות המיעוטים?
היו"ר ישראל אייכלר:
לא. על פי החוק, ערבי יכול לבחור את יום שישי. זה ידוע לכל אחד. אין שום אפליה של ערבים לגבי יום המנוחה שלהם.
יואל חסון (המחנה הציוני):
כותב מישהו: תגיד לאייכלר שהם לא דתיים כשהם מצביעים בעד החוק. הוא טוען שזה – –
היו"ר ישראל אייכלר:
שזה נגד הדת?
יואל חסון (המחנה הציוני):
– – נגד הדת.
היו"ר ישראל אייכלר:
אנחנו נברר את זה – – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
תבדוק. יש לך עוד זמן לפנות. יש לך מספיק זמן עד ההצבעה. אתה יכול לפנות למועצת החכמים ולבדוק את – – –
היו"ר ישראל אייכלר:
אם זה נגד ההלכה, אנחנו לא נצביע בשביל זה.
יואל חסון (המחנה הציוני):
כן. אנחנו ממשיכים. אנחנו ממשיכים. באמת, הטלפון לא מפסיק. הינה, פנו ליו"ר הכנסת. תגיד בבקשה ליו"ר הכנסת שבארצות הברית ביום ראשון יש חופש של סוף שבוע. אנשים במדינה הזאת עובדים ממש קשה בשבוע. החציון לא עולה על 7,000 שקל. תנו לאזרחים לעשות מה שהם רוצים בשבת, גם אם זה לקנות ולבלות. לא בבני ברק.
היו"ר ישראל אייכלר:
ביום ראשון.
יואל חסון (המחנה הציוני):
לא בבני ברק.
היו"ר ישראל אייכלר:
היו פה אתמול נאומים של חברים בסיעה שלך. הם דיברו כל כך יפה כמה הערך – מצידם זה רק ערך; לא רק, אבל גם ערך סוציאלי לתת לאנשים מנוחה, וגם להם זה פתרון: אם יעשו את יום ראשון יום קניות, אז לא יצטרכו לתת שכר עבדות לעובדים מסכנים שצריכים לעבוד בשבת כדי להשלים, כי הם יקבלו את השכר, את התוספת הזאת, ביום ראשון, ואז כולם יוכלו לשבות בשבת וליהנות ולשבת עם המשפחה, וביום ראשון יעשו את יום הקניות הלאומי.
יואל חסון (המחנה הציוני):
בוא נתמקד – בסדר. בוא נתמקד בחוק ההמלצות.
היו"ר ישראל אייכלר:
לא, לא. זו רק תשובה לאלה שאמרו לך – – – המרכולים.
יואל חסון (המחנה הציוני):
למה שלא יחוקק חוק כזה: החוק – אוה, אולי אותך, גלנט, זה יעניין – החוק להלבנת השתלטות על שטחי מינהל מקרקעי ישראל במושבים שבהם גרים אלופי צה"ל? חוק כזה היה פותר בעיה שהייתה בזמנו לאלוף שמכהן כיום כשר. אז אני כן צריך להקריא את כל מה ששולחים לי, אדוני?
היו"ר ישראל אייכלר:
יואל, לא, לא, לא. סיכמנו שנאצות אתה לא מקריא, כי – – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
זה לא נאצות. זו לא נאצה, זו עמדה. זו לא נאצה.
היו"ר ישראל אייכלר:
זו העלבה.
יואל חסון (המחנה הציוני):
זה לא. בסדר. העלבה – מעליבים אותו על כל – – –
היו"ר ישראל אייכלר:
גם שר הוא עובד ציבור.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אתה יודע איך. מה, אני הקראתי גם דברים שמעליבים אותי.
היו"ר ישראל אייכלר:
לא, לא הקראת, וטוב שלא תקריא. אל תקריא מישהו שמעליב אותך.
יואל חסון (המחנה הציוני):
טוב.
היו"ר ישראל אייכלר:
תקריא רק דעות והשקפות.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אוקיי. הינה, כותב מישהו ואומר: אני עומד בפני חקירה פלילית שעתידה להסתיים בקרוב. אשמח לדעת אם ההתנגדות שלכם לחוק היא רק לגבי פוליטיקאים או תופסת גם לגבי חקירות פליליות מהתחום הפרטי.
אז אני אומר לאותו אזרח: החוק הזה לא יעזור לך. החוק הזה לא עוזר לך. אתה, כאזרח מן השורה – החוק הזה לא עוזר לך. זה לא חוק – אם בחוק הזה היה מדובר בכל אזרחי מדינת ישראל, היינו שוקלים לתמוך בחוק. החוק הזה נוגע רק למישהו שיש לו פרקליט מלווה, וזה אומר משפחות פשע, בכירים, פוליטיקאים, ראשי ערים וכיוצא באלה, לא אזרחים מן השורה, ולכן זה לא יעזור לך, החוק הזה.
טוב. עוד מישהו כותב שהוא נגד חוק ההמלצות. אנחנו מחפשים עוד. מישהו או מישהי כותבת או כותב: תנאי כניסה מינימלי לכנסת – תעודת יושר, כמו שנדרש בכל מקום עבודה רגיש שמכבד את עצמו.
טוב, היה פה גם – אגב, צריך לדבר על זה. הייתה ביממה האחרונה התפתחות דרמטית. חבר הכנסת ליצמן, מאז שהפסיק להיות שר, חזר לכנסת והפך להיות מחוקק מאוד מאוד מקורי. הוא הניח הצעת חוק מעניינת שקובעת שראש ממשלה יוכל להיות רק מי שנושא בתואר אקדמי ועשה שירות משמעותי בצה"ל. מעניין, לא?
היו"ר ישראל אייכלר:
מאוד מעניין. זה גימיק טוב מאוד. הוא יוצא מתוך הנחה שיהודי חרדי אף פעם לא יוכל להיות ראש ממשלה, אז מה אכפת לו?
יואל חסון (המחנה הציוני):
ולמי אתה חושב שהוא כיוון את החוק הזה?
היו"ר ישראל אייכלר:
נו, תגיד אתה.
יואל חסון (המחנה הציוני):
למי אין פה תואר אקדמי ורוצה להיות ראש ממשלה?
היו"ר ישראל אייכלר:
נו, תגיד.
יואל חסון (המחנה הציוני):
מי?
היו"ר ישראל אייכלר:
תגיד אתה.
יואל חסון (המחנה הציוני):
מי? מישהו יודע? מישהו פה?
קריאה:
– – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
אולי בגלי צה"ל יודעים?
היו"ר ישראל אייכלר:
גבאי לא. גבאי – יש לו.
יואל חסון (המחנה הציוני):
לגבאי יש כמה תארים.
היו"ר ישראל אייכלר:
כן.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אבל למי אין תואר ראשון ורוצה להיות ראש ממשלה?
קריאה:
לפיד.
היו"ר ישראל אייכלר:
מי? יאיר לפיד?
יואל חסון (המחנה הציוני):
יאיר לפיד.
היו"ר ישראל אייכלר:
מה, אין לו תואר ראשון?
יואל חסון (המחנה הציוני):
אין לו תואר ראשון.
היו"ר ישראל אייכלר:
אין לו דוקטורט?
יואל חסון (המחנה הציוני):
ואללה, לא ידעתי – יאיר לפיד. ליאיר לפיד אין תואר ראשון.
היו"ר ישראל אייכלר:
רגע, יש לו בגרות?
יואל חסון (המחנה הציוני):
אני לא יודע אם בגרות, אבל אין לו תואר ראשון, זה נכון, הוא אמר את זה. אה, אז ליצמן עשה את החוק בשביל לפיד, שלפיד לא יוכל להיות ראש ממשלה. עכשיו אני מבין. יפה. ליצמן מחוקק מקורי. זאת אומרת, הוא אומר: מי שאין לו תואר לא יוכל להיות ראש ממשלה, אז הוא למעשה לא רוצה שיאיר לפיד יהיה ראש ממשלה. בסדר. בסדר גמור.
אנחנו ממשיכים. יש אנשים ששולחים הודעה ומייד מוחקים, מתחרטים. בסדר.
היו"ר ישראל אייכלר:
טוב מאוד.
יואל חסון (המחנה הציוני):
הווטסאפ מאפשר את זה.
היו"ר ישראל אייכלר:
טוב מאוד. זה חידוש גדול בווטסאפ, חשוב מאוד – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
נכון. נכון.
היו"ר ישראל אייכלר:
– – שאדם אומר לפעמים שטות ומוחק מייד כדי – – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
אגב, היושב-ראש אייכלר, לך יש ווטסאפ?
היו"ר ישראל אייכלר:
יש לי ווטסאפ כשר.
יואל חסון (המחנה הציוני):
יש ווטסאפ כשר?
היו"ר ישראל אייכלר:
מסונן.
יואל חסון (המחנה הציוני):
מה אתה אומר?
היו"ר ישראל אייכלר:
מסונן. הטלפון שלי מאושר. הוא מסונן עם חברה מאוד מאוד מקפידה. שום דבר שאינו כשר לא יכול להיכנס. אתה רואה? מאושר.
יואל חסון (המחנה הציוני):
יפה. ווטסאפ כשר, אתה אומר.
היו"ר ישראל אייכלר:
כן.
יואל חסון (המחנה הציוני):
מה, מה היתרונות?
היו"ר ישראל אייכלר:
לא רק ווטסאפ – הטלפון, יש לו מכשיר סינון – – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
טלפון כשר, אבל הווטסאפ עצמו רגיל.
היו"ר ישראל אייכלר:
לא, לא. זאת אומרת, הווטסאפ רגיל, אבל אם יש משהו בווטסאפ שלא, שאסור לראות, הוא לא נותן לו להיכנס.
יואל חסון (המחנה הציוני):
מה אתה אומר.
היו"ר ישראל אייכלר:
כן.
יואל חסון (המחנה הציוני):
טוב. זה לא רע לכולם, אני חושב.
היו"ר ישראל אייכלר:
כן.
יואל חסון (המחנה הציוני):
חוק ההמלצות – הינה, נקודה נכונה שמעלה אזרח – חוק ההמלצות הביא לביטול הוועדות, ושוב חיים ומוות לא רלוונטיים. דיון על תקנות הסעות לילדים עם צרכים מיוחדים בוטל, והנכים עדיין מחכים לדיון מהיר. תראה, את זה כותבת אזרחית, הילית. באמת, אנשים לא מודעים. הם רואים אותנו יושבים כאן ומדברים כל כך הרבה זמן. צריך להבין, העובדה שהממשלה כופה עלינו לנהל דיון על חוק כל כך מיותר מביאה למצב שבמשך שבוע בוטלו כל הוועדות, כל החקיקות. כל הדברים שאמורים להיטיב עם העם נדחקו הצידה, הצידה, נזרקו באמת לצידי הדרך, ואנחנו מבזבזים זמן פרלמנטרי חשוב במקום להיטיב עם העם ולתקן עוולות, שזה הבסיס של מחוקק.
היו"ר ישראל אייכלר:
היום היה לי דיון בוועדה לפניות הציבור על מכרזים לתחבורה ציבורית בערים, והוזמנו הרבה אנשים, כולל אנשים ממשרד התחבורה. הייתי צריך לבטל את זה. אולי היית יכול להגיע להסדר על קיצוץ השעות ואז אפשר היה לעשות את זה.
יואל חסון (המחנה הציוני):
לא. אני אגיד לך למה לא – כי מבחינתנו, חוק כזה, אין עליו פשרה ואין עליו משא ומתן. אנחנו הבהרנו את זה מההתחלה, שבחוק ההמלצות לא יהיה שום משא ומתן עם הקואליציה. מבחינתנו, הדבר היחיד שמקובל עלינו זה הסרתו מסדר-היום, לכן לא הסכמנו לשום משא ומתן. הגשנו הסתייגויות, צמצמנו אותן להסתייגויות מהותיות – מאות הסתייגויות מהותיות. בזכות זה הצלחנו למנוע מהקואליציה, למרות שהיא מאוד רצתה להפעיל 98 נגדנו.
היו"ר ישראל אייכלר:
היושב-ראש לא רצה להפעיל 98.
יואל חסון (המחנה הציוני):
בצדק. זה היה לא מידתי אם זה היה קורה.
כותבת אזרחית: יואל, שלום. לא הלכתי לאף אחת מההפגנות – לא בפתח תקווה, לא ברוטשילד וגם לא קרוב לבית, בירושלים, אבל ביני לביני עצוב לי כל כך על השחיתות. עצוב לי כל כך. לשחיתות לא חייב להיות גוון פלילי. אין לי רצון לראות עוד ראש ממשלה מובל לכלא – גם לי לא, אגב – אבל התחושה היא שהכול ציני, הכול אינטרסנטי ושום דבר לא נעשה מתוך שיקול של טובת הציבור, אלא אך ורק טובת המנהיג והרצון שלו להמשיך להיאחז בקרנות המזבח.
הפילוג בעם עמוק והשבר מתקרב לנקודת אי-איחוי, אבל את ביבי זה לא מעניין. הוא נבנה על השיסוי והפילוג. אחריו המבול. חוק ההמלצות לא נועד לתיקים הנוכחיים; המנהיג שלנו רואה קדימה: כשיחקרו את מתווה הגז, למשל, אז כבר יגנו עליו החוקים המושחתים שהוא מעביר עכשיו. קשה שלא להתרפק בנוסטלגיה על תקופות שבהן היו פה מנהיגים שבאמת ראו בתפקידם שליחות ורצו לעבוד למען מדינת ישראל, ולא רק לשאת בתואר ראש הממשלה, על כל הפריבילגיות, הטיול לחו"ל, וכמובן הקרבה לנותני חסות שהוא נושא בחובו.
בושה וחרפה למדינת ישראל, המדינה שמתיימרת להיות הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. אנו כבר מזמן לא דמוקרטיה. מתחילה – יש בחילה משיטת – טוב, אני לא כל כך מבין איך כתבו את זה. הוא אומר שבגלל שיטת הממשל, שהורסת כל חלקה טובה, הם פועלים כדי לשרוד. זה מתחיל להיות חורבן המדינה, וכבר נאמר שהממשלה הזאת היא סיכון לקיומה של מדינת ישראל.
מה שהחוק המגוחך הזה מבקש מגופי החקירות של המשטרה ובכלל דומה לדרישה לעשות עבודת דוקטורט ברפואה, רק בלי לסכם את הממצאים. סיכום הממצאים לא הופך את העבודה לתרופה, אבל בלי הסיכום לא ניתן להתקדם ביעילות לשלב הבא. החוק הזה הוא רק חלק אחד ממסע הזוי של שלטון מושחת לפגוע בדמוקרטיה – שלטון שחושב לשנות את השיטה הדמוקרטית, כך שבמקום שנבחרי ציבור, במקום שנבחרי ציבור ישרתו את העם, העם ישרת את נבחריו, והם ישרתו בעיקר את עצמם. הימין חייב להתעורר. זה לא מאבק על השקפה פוליטית, זה מאבק על דמותה הדמוקרטית של מדינת ישראל. על החתום: אזרח שכבר לא מודאג אלא חרד.
מישהו כותב – אייכלר, מישהו כותב לך: תבקש מאייכלר להזיז את הטלפון שלו מהמיקרופון, כי כל פעם שהוא רוטט, זה מזמזם לנו בטלוויזיה.
היו"ר ישראל אייכלר:
קיבל.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אנחנו – לא, קודם כול, אתה יכול לנתק את הרטט, פשוט שלא יהיה רטט. זה אפשרי בטלפון הכשר?
היו"ר ישראל אייכלר:
הכול.
יואל חסון (המחנה הציוני):
– – –
היו"ר ישראל אייכלר:
כל מה שמונע – – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
לא יודע. אולי רטט לא מופיע, זה לא כשר. אני לא יודע.
היו"ר ישראל אייכלר:
הכול מופיע. כל מה שמפריע לאנשים, זה – – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
אנחנו בעד האזרחים, ואנחנו לא רוצים להפריע להם.
מישהי כותבת: חברי הקואליציה היקרים, תשאלו את עצמכם ותבדקו מצפונכם: האם יש בכלל תועלת בחוק ההמלצות הנתעב? במה בדיוק הוא יקדם את מדינת ישראל? האם החוק הזה עוסק ביוקר המחיה? בבריאות האזרחים? בתעסוקה? במאבק בעוני? בקידום הסדר מדיני שיפסיק את הפקרת החיילים שלנו בשטחים הכבושים? רדו מהעץ ועשו מעשה למען האזרחים, מימין ומשמאל, שדורשים שלטון נקי כפיים. הצביעו נגד חוק ההמלצות הבזוי, שמטרתו אך ורק לתת לראש הממשלה עוד זמן – אני לא אגיד מה היא כתבה – דבוק לכיסא ראש הממשלה ולמנעמי השלטון.
שלום לך ותודה על היוזמה – כותב מוישי, מוישה, מוישי. אני חייב לומר לך על חוק ההמלצות שהוא אבסורד, שהוא תומך רק בעבריינים, מכיוון שרק להם יש פרקליט מלווה. איזו חוצפה מדרגה ראשונה לבוא, לחוקק חוק שנועד רשמית לעבריינים. הרי אם ההמלצות מיותרות, שיחול החוק על כולם. למה רק על עבריינים, משפחות פשע וכדומה? הסכמנו על זה, רק חבל שאני אצביע נגד ואתה תצביע בעד, היושב-ראש אייכלר.
תראה, אני חייב להקריא מה שכותב יעקב גרודקה מבחדרי חרדים. מוסר לך ד"ש, אגב. הוא אומר שאתה מנהל את הישיבה נהדר.
היו"ר ישראל אייכלר:
תודה רבה.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אז אני – – –
איתן ברושי (המחנה הציוני):
אולם ריק זה לא – – –
היו"ר ישראל אייכלר:
תראה, היום הכול בשידור חי, אין מה לעשות.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אז אני אומר לך, חבר הכנסת אייכלר, סגן היושב-ראש, הוא שואל, הוא אומר: יש מצב שחוק ההמלצות הוא חוק גרוע – הוא אומר "אולי" – אבל איך אתה מסביר – הוא שואל אותי – לאזרחי מדינת ישראל שאתם, האופוזיציה, עושים נזק כלכלי גדול למדינת ישראל? הרי אתם מפעילים את הכנסת עכשיו בלילות, מה שעולה לקופת המדינה מאות אלפי שקלים נוספים. אולי תעבירו את הכסף לנכים?
קודם כול, לצערי, הנכים – מאות אלפי שקלים לא יעזרו להם. קצבאות הנכים זה מיליארדים גדולים שצריכים ללכת אליהם, ובצדק. ודבר שני, אני אגיד בצורה פשוטה: דמוקרטיה עולה כסף. דמוקרטיה היא הבסיס של הבסיס של הקיום שלנו, ואם האופוזיציה לא תוכל להשתמש בכלים הדמוקרטיים שלה, אז באמת אפשר לסגור את האור. באמת. אני מרגיש שלם לחלוטין עם כל דקה שאני עומד כאן ועם כל שנייה שמי מחבריי יעמוד כאן ויילחם נגד חוק ההמלצות. אין מאבק צודק מזה, באמת. אני באמת לא זוכר מתי חוקקו כאן חוקים כל כך פרסונליים, כל כך מושחתים, כל כך קשים, כל כך נוגדים את האינטרס הציבורי. שנים אני פה, באמת, נאבק נגד חוקים אידיאולוגיים של תפיסות דרך, של מהות. בסדר גמור. אין בעיה. אני אוהב להילחם על הדברים האלה. בואו נילחם כל היום על דרך ועל אידיאולוגיה. אבל על מה אנחנו נלחמים כאן? אני אתן יד, אני אחליק אפשרות שחבר הכנסת קיש וחבריו – –
יואב קיש (הליכוד):
– – – חבר הכנסת חסון.
יואל חסון (המחנה הציוני):
– – שחבר הכנסת קיש וחבריו, שהתעוררו עכשיו – – –
יואב קיש (הליכוד):
אני אגיד לך: אני שמעתי – סליחה שאני קוטע. אפשר?
יואל חסון (המחנה הציוני):
אתה קוטע. אני באמצע – – –
יואב קיש (הליכוד):
טוב. אז סליחה. לא, אני הולך. אני הולך.
יואל חסון (המחנה הציוני):
לא, אל תלך.
יואב קיש (הליכוד):
אה, לא ללכת?
היו"ר ישראל אייכלר:
יואב, אם הוא מסכים, אני אוסיף לו חצי דקה או דקה. תגיד משהו. אם הוא יסכים.
יואב קיש (הליכוד):
לא. מה שאני אומר: אני שמעתי שיש – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
אתה חייב לי כבר חמש דקות, אגב.
היו"ר ישראל אייכלר:
– – –
יואב קיש (הליכוד):
– – שיש איזה מספר טלפון שאפשר לשלוח לו הודעות ואז אתה מקריא.
יואל חסון (המחנה הציוני):
נכון.
יואב קיש (הליכוד):
אז אני תכף אשלח לך הודעה.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אז תשלח. אתה רוצה את המספר?
שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:
זה מספר מסונן, יואב.
יואב קיש (הליכוד):
מספר מסונן – – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
אתה רוצה את המספר?
שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:
רק הודעות שמוצאות חן – – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
אני אקריא אותו שוב.
יואב קיש (הליכוד):
לא, לא. תן לי, תן לי – – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
לא, לא, אני אקריא.
יואב קיש (הליכוד):
אה. לא, אז – – – אני לא צריך – – – אבל אני אצטרך את המספר אחרי זה.
יואל חסון (המחנה הציוני):
לא, אני צריך את המספר.
היו"ר ישראל אייכלר:
אבל אם הציבור רוצה.
יואב קיש (הליכוד):
אני אחזיר לך את הפתק. תן לי רגע.
יואל חסון (המחנה הציוני):
תחזיר לי את הפתק. אתה רוצה להעביר לכל החברים שלך בליכוד, שיטרילו אותי עכשיו, נכון?
יואב קיש (הליכוד):
לא. רק לי, רק לי. לא, לא.
יואל חסון (המחנה הציוני):
זה מה שאתה רוצה.
יואב קיש (הליכוד):
א. אתה מת שיטרילו אותך עכשיו. בוא נתחיל – – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
מטרילים אותי גם ככה.
יואב קיש (הליכוד):
אתה משתעמם, אתה מת שיטרילו אותך.
יואל חסון (המחנה הציוני):
מטרילים אותי גם ככה. אתה יודע מה – – –
יואב קיש (הליכוד):
אל תדאג. נמצא דרך – – –
היו"ר ישראל אייכלר:
אני רוצה להזכיר – – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
אתה מכיר את הטלפון שלי. אתה יכול לשלוח לי הודעה, אם אתה רוצה.
היו"ר ישראל אייכלר:
יואל, אני רוצה להזכיר מה אמרת לגבי הדיונים על הפיליבסטר הזה. לא בגלל הנושא. ותגיד לגרודקה – – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
רק תרשום שאתה חייב לי חמש דקות.
היו"ר ישראל אייכלר:
תגיד גם לגרודקה – – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
למי? למי?
היו"ר ישראל אייכלר:
לגרודקה, זה שפנה אליך.
יואב קיש (הליכוד):
ברושי, אתה – – – בגלל זה אתה כבר פה?
יואל חסון (המחנה הציוני):
אה, גרודקה.
היו"ר ישראל אייכלר:
שהוא כתב, שהוא כתב – – –
איתן ברושי (המחנה הציוני):
לא, זה מעניין אותי, פשוט.
יואב קיש (הליכוד):
כמה זמן אתה רוצה לדבר?
היו"ר ישראל אייכלר:
תגיד לגרודקה שהוא כתב טוב מאוד, אבל שהוא ידע שיבוא יום – וכבר היו ימים שאנחנו היינו באופוזיציה והיינו זקוקים לימים האלה. אנחנו לא נשכח את – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
– – –
היו"ר ישראל אייכלר:
– – הרעיון ההזוי הזה שיהיה ביטול, ביטול, מע"מ אפס על דירות, שהיה יכול להביא חורבן גם על הדיור וגם על הכול, של יאיר לפיד כשר האוצר.
יואל חסון (המחנה הציוני):
כן.
היו"ר ישראל אייכלר:
מנענו את זה רק על ידי פיליבסטר בוועדת הכספים, כך שזה כלי פוליטי לגיטימי. אנחנו מקבלים את זה, וזה מחיר הדמוקרטיה, ואתה צודק בכל מילה בעניין.
יואל חסון (המחנה הציוני):
יפה. תודה רבה לך. זה מה שהיה אומר אריאל שרון. היה אומר – הייתה לו אמירה ידועה שאומרת: הפוליטיקה היא כמו גלגל ענק – פעם אתה למעלה, פעם אתה למטה. אבל מה שהכי חשוב: אף פעם לא לרדת מהגלגל.
יואב קיש (הליכוד):
וגם אם יורדים מהגלגל, הכול טוב, תאמין לי.
יואל חסון (המחנה הציוני):
הכול בסדר. הכול בסדר.
יואב קיש (הליכוד):
אני לא – – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
יש מתקן אחר.
יואב קיש (הליכוד):
אני לא צריך להיאחז בגלגל.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אני – בסדר.
יואב קיש (הליכוד):
תאמין לי, יש דברים טובים גם – – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
אני ציטטתי.
יואב קיש (הליכוד):
יש גם דברים טובים מחוץ לגלגל.
יואל חסון (המחנה הציוני):
חגית אומרת שחוק ההמלצות כשמו כן הוא: שיישאר המלצה וייזרק לפח האשפה של ההיסטוריה של הפוליטיקה במדינת ישראל, לתפארת מדינת ישראל. יפה. צודקת חגית. צריך לזרוק אותו לפח האשפה.
יואב קיש (הליכוד):
– – – יואל.
יואל חסון (המחנה הציוני):
לא, אתה נכנסת להפריע לי עכשיו?
יואב קיש (הליכוד):
אני לא. חס וחלילה.
יואל חסון (המחנה הציוני):
עוד דקה. אני צריך עוד דקה.
יואב קיש (הליכוד):
אני רוצה שייתנו לך יותר.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אני כבר בשש דקות בזכותך.
היו"ר ישראל אייכלר:
זהו.
יואב קיש (הליכוד):
אני רוצה שייתנו לך יותר זמן אחרי זה לדבר, פשוט.
איתן ברושי (המחנה הציוני):
לא, לא – – – מחכים פה – – –
היו"ר ישראל אייכלר:
לא, איתן מחכה. בוא, בוא – – –
יואב קיש (הליכוד):
– – –
היו"ר ישראל אייכלר:
בוא ניתן לו לגמור. יש לו בסך הכול עוד 32 דקות.
שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:
היה פה שקט, התרגלתי למונוטוניות. אתה מפריע לי לקרוא.
יואב קיש (הליכוד):
אני באתי לעשות פה קצת עניין. אני – אי-אפשר פה לתת להם להעביר את הפיליבסטר הזה בלי – – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
יש פה אזרח שכנראה שומע אותנו תוך כדי נסיעה, כי כנראה זה משודר בעוד כל מיני – אז הוא מבקש אם אני יכול לקרוא עבורו את תפילת הדרך.
היו"ר ישראל אייכלר:
זה רעיון טוב.
יואל חסון (המחנה הציוני):
טוב. אני לא נותן פה שירותי קריינות. אתה יכול. אתה רוצה, אדוני?
היו"ר ישראל אייכלר:
אבל לא על חשבונך.
יואל חסון (המחנה הציוני):
מה?
היו"ר ישראל אייכלר:
לא על חשבונך.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אני נותן. בשביל תפילת הדרך אני מאפשר לך. תמצא אותה. יש לך?
היו"ר ישראל אייכלר:
אז לכל הנהגים, באדיבות חבר הכנסת יואל חסון, תשמעו את התפילה, אולי תוכלו להצטרף.
יואל חסון (המחנה הציוני):
רגע. אני צריך כיפה על הראש.
היו"ר ישראל אייכלר:
"יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו, שתוליכנו לשלום ותצעידנו לשלום, ותדריכנו לשלום ותסמכנו לשלום ותגיענו אל מחוז חפצנו לחיים טובים, לשמחה ולשלום. ותחזירנו לשלום. ותצילנו מכף כל אויב ואורב וליסטים וחיות רעות בדרך ומכל מיני פורענויות המתרגשות ובאות לעולם. ותשלח ברכה בכל מעשי ידינו, ותתננו לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואינו, ותגמלנו חסדים טובים ותשמע כל תחנוננו. כי אל שומע תפילה ותחנון אתה, ברוך אתה ה' שומע תפילה."
בהצלחה. נסיעה טובה.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אמן, אמן, אמן.
היו"ר ישראל אייכלר:
בזכותו של יואל חסון.
יואל חסון (המחנה הציוני):
תודה רבה.
יואב קיש (הליכוד):
לפי – היד זה לא. תשאל את הרב אייכלר. זה לא, נכון?
יואל חסון (המחנה הציוני):
יש לי תחושה שעשיתי כיסוי ראש מסוים.
יואב קיש (הליכוד):
תחושה אישית. יפה.
יואל חסון (המחנה הציוני):
תחושה אישית לחלוטין. הכול מתחיל בתחושות האישיות.
אנחנו ממשיכים. בוקר טוב. השחיתות השלטונית במדינת ישראל מתחילה להיות כמו השחיתות השלטונית במדינות אפריקה, דוגמת זימבבואה ודרום אפריקה. הוא אומר לי – יש פה אזרח שמוטרד. הוא כותב: מקווה שהסוללה בפלאפון שלך לא תיגמר מהר. תכין סוללת גיבוי. אני במצב טוב בעניין הזה, אין בעיה.
יש פה המון ששואלים אותי – אחרי כל הדברים שאתה אומר, הם כותבים: איך זה יכול להיות שהיושב-ראש מצביע בעד החוק?
היו"ר ישראל אייכלר:
הסברתי, פשוט מאוד. אני יודע שהבסיס של החוק הוא צודק, רק יש בו עוול גדול מאוד – שזה רק למי שפרקליט מלווה מלווה אותו, לכן אני אציע גם לאמסלם וגם לחברים לתקן את החוק אחר כך, שזה יחול על כל אזרחי ישראל, כי הרעיון הוא טוב. גם המפכ"ל וגם הרבה אנשים אמרו שצריך לבטל את העניין של ההמלצות, רק מה? מה שקרה – שאמרו לו שהוא צריך לשים פרקליט מלווה, וזאת הטעיה. אני חושב שצריך לעשות את זה לכולם. זה כל ההבדל ביני ובינך.
לגבי העניין, האם מותר לאנשי ציבור לקבל פריבילגיה – אני נגד, כמוך. אבל על כולם – צריך לעשות את זה.
יואב קיש (הליכוד):
יואל, אפשר ברשותך, רגע?
היו"ר ישראל אייכלר:
אפשר לעשות את זה בהסתייגות?
יואל חסון (המחנה הציוני):
כל הפרעה זה עוד דקה.
יואב קיש (הליכוד):
אז הפרעה אחרונה, אבל אתה מאשר לי.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אני בשבע דקות תוספת.
יואב קיש (הליכוד):
אני התלבטתי אם לשלוח לך. אמרתי שאם אני אשלח אז אתה תעשה עם זה מה שאתה רוצה, ואז פתאום אני מקבל הודעות מהרבה מאוד אזרחים שאומרים לי: אנחנו שולחים הודעות, אבל הוא מקריא רק את מה שהוא רוצה. הינה דוגמה: תקריא את האמת. מדהים איך אתה עומד על הבמה ולא מתבייש להרעיל את הציבור נגד ראש הממשלה נתניהו. אתה, שעבדת עם המושחתים הגדולים ביותר – עם ציפי לבני, ששדדה את קופת קדימה, וחייבת מיליונים – במקומך הייתי מתביישת. אזרחית שמכבדת את ראש הממשלה הנוכחי, הדר.
אז כנראה, יואל, שזה לא שחור ולבן. זה שאתה עושה סינון – כי אתה חוטף הרבה הודעות כאלה – – –
היו"ר ישראל אייכלר:
לא, לא. הוא עושה סינון לבקשתי. אמרתי שכל מה שיש בו נאצות והעלבות, שלא יקריא.
יואל חסון (המחנה הציוני):
זה סוג של נאצה והעלבה. אבל אני אגיד לך, חבר הכנסת קיש, אני לפחות יכול לומר לך שאני יודע שאתה פספסת שם שהיא כתבה שם ולא הזכרת אותו. אני מבין למה אתה לא מזכיר אותו.
יואב קיש (הליכוד):
אתה יודע למה?
יואל חסון (המחנה הציוני):
אני יודע למה.
יואב קיש (הליכוד):
בגלל שאני לא נוהג לדבר סרה במי שאינו בין החיים.
יואל חסון (המחנה הציוני):
לא הייתה לך בעיה לדבר סרה נגד ציפי לבני.
יואב קיש (הליכוד):
אמרתי לך הרגע את התשובה. אתה לא מקבל את זה? אני לא נוהג לדבר סרה במי שאינו בחיים, בסדר? מקובל עליך?
יואל חסון (המחנה הציוני):
מאה אחוז. תירוץ נחמד.
יואב קיש (הליכוד):
לא תירוץ. אמת.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אני אומר לך, אני מוכן אחר כך לתת את הטלפון, שמישהו יעבור על כל ההודעות. אתה תראה שרוב ההודעות הן הודעות חיוביות כלפי העמדות שאני מבטא. יש חלק שהן לא. אני הקראתי גם אותן כשהן היו ענייניות. אתה עד שאני הקראתי. יש כאלה שהן ממש מעליבות וטורדניות, וגם לא תורמות – –
יואב קיש (הליכוד):
כאלה נמצאות בכל מקום.
יואל חסון (המחנה הציוני):
כן. – – לא תורמות לשיח הציבורי. אני בטוח שאם אתה היית עולה לפה, היית מקבל גם כאלה אם היית עושה את זה.
היו"ר ישראל אייכלר:
אוי ואבוי לכנסת אם אנשים יתחילו לקרוא נאצות של מישהו על מישהו. כבר לא יהיה אפשר – – –
יואב קיש (הליכוד):
מצד שני, אי-אפשר להתעלם.
היו"ר ישראל אייכלר:
יכול להגיד שיש דעה לכאן ויש דעה לכאן.
יואב קיש (הליכוד):
הוא הולך וטוען שזה מושחת והחוק מושחת. פה זה עניין של עמדה.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אתה אומר שצריך לקרוא את הכול, נכון?
יואב קיש (הליכוד):
לא. אני מסכים ומקבל את דעתך. שני דברים אמרתי. קודם כול, ברמה האישית, אמרתי לך, מול כבוד המת אני בוודאי לא איכנס לדברים האלה. דבר שני, אני מקבל את דעתך, אבל אני חושב שמה שאני הקראתי, למשל, זה עונה בדיוק לאותו הקו, רק שאתם תוקפים מהכיוון ההפוך.
היו"ר ישראל אייכלר:
לחברי כנסת יש זכות. הוא נבחר בשביל זה, כדי להביע דעות, גם במילים חריפות. אבל האזרח שכותב לו לא יכול לצפות שאם הוא כותב לו נאצות, שהוא יקריא את זה, פשוט מאוד.
יואל חסון (המחנה הציוני):
לדוגמה, יש פה מישהי ששולחת ואומרת: חבר הכנסת חסון, אם תוכל למסור ליואב קיש שהוא האכזבה הכי גדולה של הליכודניקים החדשים. הכניסו אותו לכנסת כדי להראות פן שונה ולדאוג לחילונים ולדמוקרטיה, והוא עושה בדיוק ההפך.
יואב קיש (הליכוד):
עוד שקר. אף אחד לא הכניס אותי לכנסת.
יואל חסון (המחנה הציוני):
בוא, אל תפריע לי.
יואב קיש (הליכוד):
אבל לא, זה אבסורד. עכשיו אתה פנית אליי. אתה רוצה הודעה אישית? הם לא הכניסו אותי לכנסת. זה שקר אחד.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אני אסביר לך.
יואב קיש (הליכוד):
שקר שני – אני לא מבין למה אתה מצפה. למה אתה מצפה, שאני אהיה בובה של מישהו? אני לא בובה של אף אחד.
היו"ר ישראל אייכלר:
אבל למה אתה מפריע לו?
יואב קיש (הליכוד):
אני לא בובה של אף אחד. אני עושה מה שאני מאמין בו, ולא מעניין אותי שום דבר. אבל זאת שיטה טובה; לעבור מהגנה להתקפה זאת שיטה טובה.
יואל חסון (המחנה הציוני):
חבר הכנסת קיש, בזמן שאתה ישנת בסדיני הסאטן שלך – –
יואב קיש (הליכוד):
רגע, מאיפה אתה יודע שישנתי?
יואל חסון (המחנה הציוני):
– – בזמן שאתה ישנת בסדיני הסאטן שלך אנחנו ישבנו כאן ודיברנו.
יואב קיש (הליכוד):
ואם אני לא ישנתי?
יואל חסון (המחנה הציוני):
עכשיו, תבין משהו, זמני גם ככה היה פה מאוד מוגבל.
היו"ר ישראל אייכלר:
סך הכול שעתיים ו-40, מה אתה רוצה?
יואל חסון (המחנה הציוני):
אני לא קיבלתי מספיק זמן. אני לא מספיק למצות את הזמן גם ככה. אני מתחיל להרגיש כבר לחץ וחרדה שאני לא אעמוד בכל המטלות והאמירות – – –
יואב קיש (הליכוד):
כבוד היושב-ראש, אין בכוונתי להפעיל לחץ וחרדה על הדובר, ואני אגיד לך בוקר טוב, וגם מאחל לך גם לילה טוב אחרי שתסיים את הזמן הקצר שנותר לך לדבר.
יואל חסון (המחנה הציוני):
לא. יש לי עוד עבודה רבה מאוד לנהל את האופוזיציה נגדכם ולהכשיל אתכם במעשי ידיכם כשהוא לא אינטרס ציבורי. כשתעשו אינטרס ציבורי, אני אירתם לעזור לכם ולתמוך ולעשות.
יואב קיש (הליכוד):
כמו שהצבעתם נגד חוקים שאתם תומכים בהם רק בשביל להראות – – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
בוא, אל תיכנס לפינה הזאת, כי אתם עושים את זה טוב מאיתנו.
יואב קיש (הליכוד):
הרגע אמרת. הרגע אמרת.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אתם עושים את זה טוב מאיתנו.
יואב קיש (הליכוד):
אני לא אפריע לך.
היו"ר ישראל אייכלר:
אני לא הוצאתי אותך. אתה יכול לשבת ולהקשיב.
יואב קיש (הליכוד):
אני יודע. אמר הדובר שאין לו מספיק, שהוא לחוץ, ואחרון המעשים שאני רוצה לעשות זה לגרום לדובר להרגיש לחוץ.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אדוני היושב-ראש, אני אתעקש על שבע דקות התוספת שלי. אני אתעקש עליהן. מגיע לי אותן, ואני אתעקש על הדבר הזה.
היו"ר ישראל אייכלר:
את החישוב של השבע דקות נעשה בסוף ביני ובינך.
איתן ברושי (המחנה הציוני):
נעשה קיזוז.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
כי איתן ברושי כבר עצבני.
איתן ברושי (המחנה הציוני):
מצב רוח.
יואל חסון (המחנה הציוני):
הינה, יש כאן הודעה שגם השר גלנט יתעניין בה: מר כחלון, גברת עזריה, מר פולקמן, עשרות שנים שהמשטרה מפרסמת את המלצותיה, וכולנו היינו בסדר עם זה. שאלתם את עצמכם למה הליכוד כל כך נחוש להעביר עכשיו את חוק ההמלצות? אילו המלצות על תיקי חקירה עתידיים עשויות לבוא? מה מנסים לטייח? תתביישו על זה שאתם נותנים יד לחוק שריח של סירחון עולה ממנו.
רון קסלר, האזרח רון קסלר, אומר: נתניהו חצה את כל הגבולות. הוא עצמו כבר לא מודע למה נכון לישראל ומה נכון למשפחתו. הכול זה נתניהו. שום דבר פה לא קשור אצלו לישראל.
כבוד יושב-ראש הכנסת, שלום.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
שלום וברכה.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אם ראש הממשלה שלנו יודע ש-60% מהמלצות המשטרה נזרקות לפח והציבור עדיין מאמין לכל מידע שראש הממשלה מעביר לו, אז בשביל מה צריך את חוק ההמלצות? הרי הציבור לא יתייחס להמלצה שתיזרק בוודאי לפח, לפי הסטטיסטיקה של ראש הממשלה.
אנחנו ממשיכים. חברי הקואליציה – אומר אחד האזרחים, אדוני היושב-ראש – כל הזמן אומרים שחוק ההמלצות אינו פרסונלי, אך מקדמים אותו בקצב היסטרי ובתזמון מעורר תהייה. אם אמסלם מתעקש שהחוק חשוב בעיניו, הוא יכול לצאת כמו מקצוען אם יגיד: בואו נחכה כמה חודשים, וכשיהיו כבר החלטות בחקירות נתניהו אז נעביר אותו לאט-לאט ובזהירות. מה הלחץ? מה באמת הלחץ? אני לא מבין.
אדוני, אני לא מקריא רק מה שנוח לי, אני – גם מה שלא תומך בעמדתנו. מישהו כותב: חוק ההמלצות הוא חוק מצוין למצב שבו אנחנו נמצאים היום. אנחנו יוצאים להפגנות נגד שחיתות, נגד ראש ממשלה, בזמן שנגד ראש הממשלה אין עדיין שום כתב אישום, ללא פסק דין מבית משפט שקבע שביבי מושחת. לכן, חוק ההמלצות מצוין, כי מה שאתם כאופוזיציה מנסים לעשות זה לייצר כותרות ולגרום לשטיפת מוח לציבור בטרם בית המשפט אמר את דברו. לפי הוכחות בשטח, המלצות המשטרה ברובן לא היו נכונות, בסופו של יום.
צריך לומר, אדוני, פרגנו פה לאזרחים, לצופים, לתקשורת שמסקרת. צריך להגיד מילה טובה גם לצוות ערוץ הכנסת, שמשדר את השידורים האלה בשידור בלופ לאורך כל הלילה ויושבים שם צוותים. אז אני באמת מברך גם את עובדי ערוץ הכנסת, גם את עובדי הכנסת, על כל חלקי הבית הזה, וגם את כל מי שנותן יד במשימה החשובה הזאת של מלחמה ראויה בחוק מושחת.
יש כאן עוד הודעות.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
עובדי הכנסת בוודאי לא צד בוויכוח הזה. הם עובדי מדינה מסורים שמשרתים הן את האופוזיציה והן את הקואליציה באותה מידה.
יואל חסון (המחנה הציוני):
זה נכון, אני מסכים. אתה צודק.
בואו נראה מה עוד אנחנו מקבלים. טוב, יש כל מיני דברים שאנחנו לא נקריא, כמובן.
טוב, יש מישהי מרעננה שמבקשת שנסביר את מהות החוק. מה זה חוק ההמלצות?
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
זה יהיה רגע טוב להסביר.
יואל חסון (המחנה הציוני):
דיברנו עליו כל כך הרבה זמן. יכול להיות שהיא באמת התעוררה היום בבוקר ורואה את הדיון הזה, אז אני אסביר לתושבת מרעננה שהחוק הזה הוא חוק שמבקש למעשה למנוע המלצות ופרסום המלצות בתיקים שבהם יש פרקליט מלווה. התיקים האלה, בדרך כלל מדובר רק בתיקים של נבחרי ציבור בכירים מראשי ממשלה ומטה, כולל ראשי ערים, אישי ציבור, משפחות פשע, עבריינים בכירים, גורמים בכירים בגופים ציבוריים. אלה למעשה התיקים שבהם מבקשים שלא תהיינה המלצות וההמלצות גם לא יפורסמו, וגם מענישים בחוק את מי שמדליף את ההמלצות.
צריך לומר, שבניגוד למה שמוצג על ידי הקואליציה, ובעיקר על ידי מציע החוק, חבר הכנסת אמסלם, החוק הזה לא מתקן שום עוולה כלפי כלל הציבור בישראל, כלפי רוב האנשים שנמצאים בסיטואציה של חקירת משטרה, כי שם אין פרקליט מלווה. לאזרח מן השורה אין פרקליט מלווה, ולכן החוק הזה לא עוזר לו, לא משרת אותו, ולכן החוק לא מתקן באמת עוולה. אין פה תיקון עוולה אמיתי. יש פה בסך הכול חוק שמנסה להגן על משפחות פשע, מנסה להגן על אישי ציבור מושחתים, מנסה להגן בחקירות שייפתחו נגד אישי ציבור, ולכן החוק הזה הוא פסול, ובצדק אנחנו נאבקים בחוק הזה.
מישהו כותב – קונטרה למה שאמרתי עכשיו: חוק ההמלצות הוא חוק צודק וערכי. החוק יוריד את המוטיבציה של השוטרים לקבל רייטינג, ונקבל משטרה שמחפשת את האמת, ולא משטרה שרודפת כותרות, כוח ושררה.
יש פה גם דברים משעשעים.
חוק ההמלצות הוא חוק מושחת, שיגרום לכך שנבחרי ציבור יוכלו לפעול במחשכים ולבצע פעולות פליליות בלי שהציבור ידע. העיתוי של החוק כואב, בעיקר בגלל כל הקשרים והחקירות שיש היום נגד כל מיני גורמים פוליטיים. אני קורא לח"כים השפויים, אנשי כולנו, אנשי הליכוד – מציינים פה שמות – להצביע נגד החוק, לא לתת לו יד, לא להיות תחת משמעת קואליציונית בכל מחיר. החוק הזה, מי שמצביע בעדו נותן יד לפשע, לשחיתות ולהנצחת רדיפת הבצע בקרב נבחרי ציבור.
חוק מושחת שנועד לשרת אנשים מושחתים. חוק שלא משרת את רוב אזרחי ישראל, רק מיעוט קטן. כנראה נכים, קשישים, חולים, עניים ושאר חלשים בחברה צריך לפשוע, או לפחות להיחקר במשטרה, כדי שממשלת ישראל תתייחס אליהם. תחוקקו חוקים למענם ותייצגו אותם.
דיברנו פה, אדוני היושב-ראש, על החוק של ליצמן. שמעת על החוק של ליצמן?
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
שמעתי, שמעתי. אפילו שמעתי רמיזות לאיזה מועמד לראשות הממשלה החוק הזה נועד.
יואל חסון (המחנה הציוני):
כן, לקח לנו זמן להבין למי הוא מתכוון.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
כן. אני חשבתי שזאת אולי תגובת קונטרה על כל ההאשמות שציבור מסוים לא משרת בצה"ל. מסתבר שכנראה זה קצת יותר "לקס פרסונליס".
יואל חסון (המחנה הציוני):
עוד חוק פרסונלי.
אתה יודע, מישהו פה כותב לי שהוא חושב שליצמן התכוון לטוהר בטי"ת ולא לתואר אקדמי. צריך להבהיר: ליצמן בעד טוהר בטי"ת ובעד טוהר מידות, אבל הוא התכוון לתואר אקדמי ולא לטוהר מידות. אני בטוח שהוא גם היה רוצה שיהיה ראש ממשלה שיש בו טוהר מידות. חשוב להבהיר את זה.
טוב, הודעה שאני אקרא למרות שהיא לא קשורה. אני אקרא אותה כי היא קשורה לחיים של כולנו. אם שלחו אותה, אז חשוב להגיד אותה. כותב או כותבת אזרח או אזרחית: תחזירו את הדר גולדין, זכרו לברכה, ואת אורון שאול, זכרו לברכה. תחשבו על ההורים שלהם יושבים וצופים בכם דואגים לעצמכם. תחשבו על כל החיילים העתידיים שלא ירצו לשרת מדינה שלא תדאג להחזיר אותם הביתה.
התחלת הסוף של השחיתות. הקו האדום מזמן נחצה.
אנחנו ממשיכים. האזרחים באמת פונים. ראש הממשלה אינו אלוהים וגם לא סגנו. הוא נבחר ציבור שאמור לנהל מדינה ולתת דוגמה אישית. ככלל, איני חושבת שצריך לפרסם כל חקירה באשר היא על כל אזרח נחקר, אך אם אדם יצא מגבולות עמדתו, עבודתו, מקצועו, יש להזהירו ולהביא אותו חזרה לדרך הישר. בהדלפות המכוונות של המשטרה צריך לטפל. אסור שזה יקרה. לפיכך, איני בעד חוק ההמלצות.
אנחנו ממשיכים. בבקשה, חבר הכנסת חסון, תדבר על מצבם של הנכים, שעם כל ההסכמות, ביבי עושה בסופו של דבר את בחירתו שלו, ולא את הסכמת הנכים כולם – מתווה ארלוזורוב, שניסנקורן היה שותף לו. הרי יש הבנה בין כל חברי הכנסת שהקצבה של הנכים זעומה וצריכה להעלות. רק ביבי מושך את הזמן לארבע פעימות ושלוש שנים, למרות שיש כסף בקופת המדינה.
אל תעבירו את חוק ההמלצות. אל תחטאו לכל אמת מוסר שיש פה. קיבלתם את הזכות לשרת את הציבור. שימרו עליו, שימרו עלינו.
תודה למתנגדים על אומץ הלב. יש באמת כאלה שרק פשוט שולחים תודה. גם זה נחמד.
אין סוף של הודעות, אדוני היושב-ראש – מה שמראה שיש רייטינג לערוץ הכנסת.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אכן.
יואל חסון (המחנה הציוני):
חוק ההלצות – מישהו קורא לו חוק ההלצות, לחוק ההמלצות. חוק ההמלצות לא יצחיק את כל מי שקידם אותו בבחירות הקרובות. מושחתים, נמאסתם.
זה החוק שצריך לזרוק לפח, כמו את אותן ההמלצות. חוק שמפלה בין אוכלוסיות הוא לא חוק ראוי, ולא צריך לעלות להצבעה.
סגן שר הפנים משולם נהרי:
תאר לך שעוד כמה שנים הנכדים שלך יראו את השטויות האלה. איך תרגיש?
יואל חסון (המחנה הציוני):
אני ארגיש מצוין.
סגן שר הפנים משולם נהרי:
אם היית בבית הספר איפה שהייתי, היו שולחים אותך להביא את ההורים.
יואל חסון (המחנה הציוני):
טוב, אני מצטער שאני לא עומד בסטנדרט שלך, אדוני. אני רק אומר לך, אחרי שהתעוררת משינה ערבה כשאנחנו יושבים פה ונאבקים, שאני גאה בזה שאני יושב כאן, אדוני, ומקריא את המסרים של האזרחים במדינת ישראל – –
סגן שר הפנים משולם נהרי:
עזוב את האזרחים – – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
– – האזרחים במדינת ישראל, שפונים וכותבים ביוזמתם מסרים מהלב ומתוך תחושה אמיתית שהמדינה הזאת נופלת למקומות לא טובים ומתפספסת להם. אתה צריך אולי לכבד את זה שאני החלטתי שאת הכנסת הזאת – במקום לתת מקום רק לרחוב, אני הבאתי את הרחוב לכאן, לכנסת, שהציבור יוכל להשמיע את דעתו כאן, מהבית הזה; שאני אוכל להקריא את מה שהם אומרים.
סגן שר הפנים משולם נהרי:
זה יותר מדאיג שיורדים לרמה כזאת.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אתה אולי שכחת, אבל אני לא שכחתי שאני מייצג ציבור שרוצה שאני אביע את עמדותיו ורוצה שאני אציג את עמדותיו, ותודה לאל שיש לנו היום טכנולוגיות נפלאות שמאפשרות את זה בזמן אמת. אז אני מציע לך – – –
סגן שר הפנים משולם נהרי:
זה כשאין מה להגיד. כשיש מה להגיד – – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
חבר הכנסת משולם נהרי, אני דיברתי פה – זה הולך להגיע כמעט לשלוש שעות. שעתיים אמרתי את מה שאני חושב, את מה שאני חושב, אז אני לא צריך ממך ציונים. ואתה מפריע לי, אז תפסיק להפריע. אני מודה לך.
סגן שר הפנים משולם נהרי:
אני חושב שאתה מפריע לנו.
יואל חסון (המחנה הציוני):
בטח שאני מפריע לך. בוודאי. אתה הרי ציפית שאני אבוא ואתן לך לחוקק חוקים מושחתים ואתן לך לעשות את מה שטוב לך; שאתה תבוא ותצביע, ותחזור לישון, ואני לא אפריע לך בחיים השגרתיים. אז אני פה כדי להפריע לך, ואני פה כדי להפריע לקואליציה, ואני פה כדי למנוע כל מה שאני יכול, כדי לעכב ולעשות הכול שהחוק הזה יעבור בקושי. לצערי, כנראה, כולכם תאפשרו את העברתו, וכנראה תצביעו ותיזכרו לדיראון עולם שהצבעתם לחוק מושחת.
סגן שר הפנים משולם נהרי:
– – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
לחוק מושחת. אבל אני שמח שהאופוזיציה, בכלים באמת באמת מצומצמים, מסוגלת לגרום לך להרגיש שמפריעים לך ושקשה לך. אז אני לא מתנצל על שקשה לך. אני מקווה שיהיה לך עוד קשה – פרלמנטרית, כמובן; לא אישית, חס וחלילה, אלא פרלמנטרית – שיהיה לך קשה לחוקק פה חוקים לא טובים. מצד שני, אני אומר לך – יושב פה יושב-ראש הכנסת – אני אומר לך כאופוזיציה אחראית – –
סגן שר הפנים משולם נהרי:
– – – שלילית – – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
– – כשאתם תקדמו דברים שיש בהם אינטרס ציבורי, אנחנו נעמוד לימינכם על דבר חשוב, וגייסנו פה רוב מוחלט. כשאתם תעסקו בשטויות, בחוקים מושחתים ורעילים, בחוקים שהם פרסונליים, בחוקים שמביא אותם ראש הממשלה ואתם כמו גמדים מוכנים להביא, אני אפריע לך. כן. אתה, אל תפריע לי עכשיו.
סגן שר הפנים משולם נהרי:
אתה שם לב שאתה חוזר על אותן מילים? חוזר וחוזר וחוזר כחוזר וניעור. לא חידשת כלום בין המשפט הקודם לזה שלפניו ושלפני לפניו.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אתה יודע מה? אני לא יודע מי מבין שנינו מי יותר יתבייש אל מול הנכדים שלו, בסדר?
סגן שר הפנים משולם נהרי:
עכשיו נזכרת?
יואל חסון (המחנה הציוני):
אני לא יודע. לא, לא רציתי להגיד לך את זה קודם, אבל אתה כל כך ממשיך ולא מוותר, אז גם אני נאלץ לא לוותר.
סגן שר הפנים משולם נהרי:
אני אומר לך שאני הייתי נבוך אם הייתי יושב ורואה דבר כזה. הייתי נבוך.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אתה יכול להיות נבוך. אני, לא רק שאני לא נבוך, אני אומר לך שכל מילה – – –
סגן שר הפנים משולם נהרי:
מה, סבא, שלחו אותך בשביל להפריע? נבחרת בשביל להפריע?
יואל חסון (המחנה הציוני):
כל מילה שאמרתי כאן, רוב חברי הקואליציה, אם היו יכולים להצביע בהצבעה חשאית, היו מצביעים כמו שאני אומר והיו אומרים את העמדות שאני אמרתי. אתה יודע יפה מאוד שאתם מצביעים לחוק הזה כי זה חוק שהקואליציה מחייבת אתכם להצביע לו וזה חלק ממשמעת סיעתית. אם הייתה פה הצבעה חשאית החוק הזה לא היה עובר בחיים.
סגן שר הפנים משולם נהרי:
אתם לא עשיתם את זה? לכם לא הייתה משמעת קואליציונית?
יואל חסון (המחנה הציוני):
את הבושה אל מול הנכדים – לי עדיין אין נכדים; בעזרת השם יהיו; לך אולי כבר יש – אז אני אומר לך שאתה היום לא תרצה שהנכדים שלך – אם החלטת לערב משפחות, מה שנקרא – שהנכדים שלך יראו אותך מצביע בימים הקרובים בעד חוק כזה מטופש. בוא נשים פה נקודה ותן לי להמשיך בדבריי. תודה רבה.
סגן שר הפנים משולם נהרי:
אומרים שכשמתבגרים מתחילים לחשוב אחרת.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
טוב, תן לחבר הכנסת יואל חסון להמשיך. הוא באמת מתקרב לשלוש שעות על הדוכן.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אדוני היושב-ראש, קודם כול באמת באמת אני רוצה להודות למאות – ויכול להיות שזה יגיע לאלפים – אנשים שכתבו ופנו למספר הווטסאפ שנתתי להם. יש פה באמת אנשים שהחוק הזה עבורם הוא סימן רע לעתיד שלנו במדינת ישראל, לשלטון; תחושת המיאוס שיש כלפי ראש ממשלה שמכהן יותר מדי זמן בתפקידו. יותר מדי זמן בתפקידו.
דיברנו קודם על תקופת מפא"י. אנחנו מדברים היום גם על תקופת הליכוד. לצערי, מפלגה מפוארת כמו הליכוד – שהיא מפלגה באמת מפוארת, עם היסטוריה מדהימה – הפכה להיות כלי שרת בידי ראש הממשלה, הפכה להיות כלי שרת בידי פוליטיקאי ציני. כשאני אמרתי קודם – אדוני היושב-ראש, כשלא היית כאן, אמרתי שעד הסיפור של חוק ההמלצות אני לא גזרתי את דינו של ראש הממשלה. אני אמרתי שאני מאחל לו להוכיח את חפותו. אני לא אמרתי שהוא מושחת. מעולם לא אמרתי על נתניהו שהוא מושחת. מעולם לא אמרתי שום דבר שקשור בחקירות האלה כל עוד הוא משתף פעולה. כשהחוק הזה הגיע, לצערי, זה הוכיח לי שראש הממשלה אשם, שראש הממשלה מושחת, כי אם הוא לא היה מושחת, הוא לא היה צריך את החוק הזה. הוא לא היה צריך את החוק הזה. הוא היה בא, מסביר את עמדתו, מוכיח את צדקתו, ואני בטוח שהוא היה מצליח. ברגע שחוק כזה עולה ומנוסח על ידי ראש הממשלה ואנשיו, אדוני, ומובא כאן בידי כוח פוליטי, זה מוכיח שראש הממשלה אשם; זה מוכיח שראש הממשלה מסתיר מהאזרחים שלו; זה מוכיח שראש הממשלה לא רוצה שהאזרחים ידעו מה הוא עשה ומה הוא עושה. את זה אני לא מוכן לקבל.
אני אומר לך בכנות, זאת אכזבה שלי כלפי ראש ממשלה שהוא גם שלי. אני מכבד אותו. הוא ראש ממשלה שלי, ואני מאוכזב מזה שהוא הגיע למקומות כל כך נמוכים, שבאמת בסוף גם פוגעים בכולנו: פוגעים בתדמית הכנסת; פוגעים בתדמית הפוליטיקאים; פוגמים והורגים את הדמוקרטיה הישראלית. כל יום כזה מוריד את האמון של האזרח הישראלי בדמוקרטיה. זה דבר מסוכן שאני חושש ממנו. זה הרגע שראש הממשלה הוכיח שמה שמעניין אותו זה רק הוא ועצמו. אין כבר קשר בין היום-יום שלו לאינטרס הציבורי.
לכן, אני אומר, אני לא מאחל שראש הממשלה נתניהו יגיע לבית הכלא. ראש ממשלה אחד הגיע, וזה הספיק לי. אני באמת לא מאחל את זה. אבל אני כן חושב שראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו עשה את שלו. הוא צריך ללכת הביתה. הוא צריך לאפשר למערכת הפוליטית להשתנות ולהתרענן. אנחנו, אני מבטיח לך, אדוני – אמרתי את זה בהתחלה ואני אגיד את זה גם בסוף: אנחנו, כשהמחנה הציוני יוביל את הממשלה הבאה בראשות אבי גבאי והנבחרת המצוינת שלנו, נשנה את החוקים האלה מייד. אנחנו נבטל אותם. אנחנו נעיף אותם מספר החוקים של מדינת ישראל, שמזדהם ברגע שחוק כזה נכנס לתוקפו.
אז אני שוב מודה לאזרחי מדינת ישראל ששיתפו פעולה עם המיזם החשוב הזה. אני גאה שהצלחתי להביא מקצת מדברי עם ישראל למליאת הכנסת. אני אומר לך שאנחנו, אדוני היושב-ראש, כאופוזיציה, מתכוונים להמשיך ולפעול להפריע לחבר הכנסת נהרי ולכל מי שנותן ידו לחוק הזה – –
סגן שר הפנים משולם נהרי:
להפריע זאת מילה שלילית.
יואל חסון (המחנה הציוני):
– – לכל מי שרוצה לחוקק את זה. אנחנו נותנים לכם מספיק שעות לחשוב שוב. אולי תתחרטו; אולי תשנו את דעתכם; אולי תבינו שעדיף לכם לא להזדהם בחוק הזה. יהיו לכם מספיק שעות לחשוב על זה. תאמין לי, אני עושה לך שירות טוב בפיליבסטר הזה. תודה רבה, אדוני היושב-ראש.
סגן שר הפנים משולם נהרי:
– – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה רבה לחבר הכנסת יואל חסון, שהוכיח יכולות פרלמנטריות לא רעות בכלל. אומנם למיקי איתן הוא לא מתקרב עדיין – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
קטונתי.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
– – אבל זה יבוא עם הניסיון.
חבר הכנסת איתן ברושי, בבקשה, אדוני. בסבב הזה אתה מקבל עד 15 דקות לנמק את ההסתייגויות שלך.
איתן ברושי (המחנה הציוני):
אדוני היושב-ראש, השר גלנט, חברי הכנסת, בוקר טוב. בוקר של יום נוסף, אחרי יום של דיונים בכנסת. אני רוצה לומר לך, אדוני היושב-ראש, כמי שממונה על החקיקה בבית הזה, שאפשר לומר את המשפט הזה שאנחנו אומרים לא פעם: הרוב קובע, אבל הוא לא תמיד צודק. הרוב קובע, כי לחוק הזה יש רוב, וקואליציה יכולה בתוקף היותה הרוב להוביל כמעט כל מה שהיא רוצה. גם אם לחוק הזה יהיה רוב, הוא לא הופך אותו לחוק צודק.
אדוני היושב-ראש, מספרים שהיה שומר אחד על בן-גוריון, וכשפולה הייתה מגיעה לבית והשומר היה עומד בדלת, היא הייתה אומרת לו: מה אתה עומד סתם? לפחות תשקה את הגינה. היום יש הרבה שומרים, ואף אחד לא משקה את הגינה. למה אני אומר את זה? כי אני רוצה לדבר גם על משהו נוסף, מעבר לביקורת על חוק שאין לו הצדקה ואין בו תועלת והוא פוגע גם בשלטון החוק, גם בדמוקרטיה, ודאי במשטרה. אני רוצה לומר, חבריי השרים – מצטרף השר בנט, בוקר טוב – אני רוצה לומר כמה מילים בזמן שעומד לרשותי בסבב הזה על שאלת המים ולהראות שהממשלה באמת לא מטפלת בבעיות המרכזיות. היא עסוקה בנושאים שמעסיקים את עצמה; אולי קצת את הקואליציה, נושאים שהם הבטחת המשך קיומה גם במחיר של פגיעה ביסודות קיומה של המדינה.
במשבר המים, השבוע ראו את השר שטייניץ משוטט – נראה אילו איבד את הכיוון – על שפת הכינרת ההולכת ונעלמת. אתמול היה לי פה נאום – אני חושב שלא היית – על בעיית הבולענים בעין גדי ומצפה שלם, שהיא תופעת לוואי של אובדן השליטה על מה שקורה סביב ים המלח. זה יגיע גם לממשלה, ואני מקווה שתעזור לנו להבטיח את עתידם, אבל אני לא חוזר לזה. אני רוצה לומר שהתמונה של השר שטייניץ עם הצוות שלו, שכמעט חוצה את הכינרת ברגל, היא תמונה מאוד קשה. אין ספק שהוא נראה לא מבין את המציאות הזאת, כאילו מנותק ממנה. זו בעיקר תמונה שיש בה איום גדול. אני רוצה לומר שלא היינו צריכים להגיע למשבר הזה. המים זה משאב ש-100% מנוהל על ידי המדינה, שאיבדה את השליטה עליו, כאשר היה ברור שכושר ההתפלה, גם אם התחילו באיחור, בישראל הוא פתרון – למי השתייה בוודאי, אבל גם לחקלאות. והינה, אנחנו עומדים בפני מצב שיש איום אפילו על מי השתייה. צריכת המים הכוללת בישראל בשנת 2016 עמדה על 2.3 מיליארד קוב, מהם 53%, 1.25 מיליארד קוב נצרכים על ידי הסקטור החקלאי, וכוללים מים מכל הסוגים. המים האלה משקים 2 מיליון דונם הפזורים ברחבי הארץ, שהם האדמה הטובה שגם מאפשרת את השטחים הפתוחים והירוקים, ובעיקר את ביטחון המזון ומימוש הריבונות.
בשנת 2007 הוקמה רשות המים. פה, אני אומר לך, אדוני היושב-ראש, יש בעיה עצומה: הוציאו את השליטה ואת האחריות על המים מהממשלה והכנסת – דבר שהוא חסר אחריות – כאילו אנחנו מנועים, אנחנו, השרים שנבחרו וחברי הכנסת שנבחרו, אנחנו מנועים. הפקידים שמונו, לא פעם בנהלים לא הכי ברורים, הופכים להיות קובעי המדיניות של המים. צריך להחזיר את השליטה על משק המים לממשלה ולכנסת לוועדת הכספים. יש כאן כישלון גדול. רשות המים, עומד בראשה גיורא שחם. הוא באמת בעיניי מנהיג, ואין כאלה כמעט שצמחו במשק המים; אם יהיה זמן אני אקריא דברים שאני אומר. דאגו שהוא ייכנס לתפקיד לא מזמן, אחרי שהחליטו את כל ההחלטות השגויות. אמרו לו: אתה נכנס אם אתה מבצע.
אנחנו עדים לניהול כושל של מקורות, שהממשלה והכנסת, בתיקון 27, במקום לצמצם את המונופול, הרחיבה את המונופול של מקורות. מה שברור – שאין ניצול של כושר ההתפלה. אותה חברת מקורות, שגם בה יש סימנים מדאיגים של ניהול כושל, לא הצליחה לבנות מתקן התפלה באשדוד, והוא מייצר פחות מ-85%; מתקן ההתפלה באשקלון מזוהם במי קולחין של רצועת עזה; את המתקן בגליל המערבי, שהיה אמור לפתור את שאלת המים בצפון – בעמק הירדן, בעמק בית שאן ובעמק המעיינות – הממשלה לא מצליחה להגיע להבנות עם התושבים ועם הרשויות האזוריות על המיקום שלו ועל היכולת לבצע את ההחלטה הזאת, שתיקח כמה שנים. נוסף לזה לא השקיעו בשנים האחרונות במשק המים, וגם המאבק על הקרן הקיימת לישראל לא תורם לעניין. אנחנו יודעים שאפשר להגדיל את כושר המחזור. צריך להגדיל את כושר ההתפלה ולמצות את הפוטנציאל, וצריך להוסיף כושר אגירה, ולכולם – יכולת הולכה, כדי להביא את המים למקומות הראויים.
הנושא הזה יעלה בקרוב בוועדת הכלכלה, שעל פי הצעתי, הכנסת אישרה שהיא תהיה מעין ועדת חקירה פרלמנטרית שלא הוקמה. איתן כבל, יושב-ראש הוועדה, יחד עם נציגי ההתיישבות והחקלאות, יוביל שישה, שבעה דיונים, כל אחד בן שעתיים, בשאלות מרכזיות, והראשונה תהיה שאלת המים, כי היא שאלה גורלית. המים זה לא אמצעי ייצור למלא את קופת האוצר. שני המשאבים גדולים, הקרקע והמים, הם בבעלות ובשליטה מלאה של הממשלה. שני המשאבים האלה, שבלעדיהם אין מדינה, ובוודאי אין חקלאות, מנוהלים בצורה לא אחראית, שאיננה מביאה לתוצאות הרצויות, עד כדי איום קיומי ממש על החקלאות ועל ההתיישבות, ומכאן – על המדינה כולה. ומה שרואים – שאין יד מכוונת. אני שואל: מי השר שאחראי למועצת המים? יושבים שם שבעה פקידים. מה המושגים שלהם? מה הניסיון שלהם? מי נתן להם את הסמכות ומאיפה יש להם כלים לקבוע את המחירים ואת חלוקת המשאבים לפיתוח ואת החלוקה של המים? מה הם מבינים בכלל? במה הם יותר טובים מגפני או מחבר הכנסת וקנין או ממני או מכל אחד אחר?
נחמן שי (המחנה הציוני):
הם לא.
איתן ברושי (המחנה הציוני):
הם לא, וזה כישלון גדול.
נחמן שי (המחנה הציוני):
ברור.
איתן ברושי (המחנה הציוני):
נוצרה מציאות, אדוני השר, שהממשלה – אולי, שר החינוך, תדאג שלא יקימו לך רשות כזאת בחינוך. הממשלה פירקה את האחריות מהמשרדים בנושאים קריטיים; היא העבירה אותם לרשות – גם בחשמל – והיא שואלת אחר כך, כמו זה שדוחף את הזקנה: למה היא נופלת?
יש כאן מחדל גדול, והתוצאה היא שאין יד מכוונת, והתוצאה היא שאנחנו רואים משבר במים השפירים וחוסר פתרון בסוגים האחרים. בעידן ההתפלה דהיום, בשל שנות הבצורת המתמשכות, אנחנו עדים למשבר גדול שהיה צריך למנוע אותו ולהיערך אליו. כאילו לא יודעים שאנחנו בכושר אגירה מוגבל, כאילו לא יודעים שאנחנו בתוך שנות בצורת, מישהו פתאום מופתע עד כדי כך שהשר כמעט חוצה את הכינרת ברגל, ואני בטוח שהוא לא האמין איפה הוא עומד. יש פה כישלון ניהולי גדול. אני לא חושב שהוא ייגמר רק בנאומים שלנו בכנסת. הוא יהיה חייב להסתיים בוועדת חקירה. הממשלה תצטרך לבדוק, והמדינה תצטרך להקים ועדה, מדוע נכשלנו – וזו לא פעם ראשונה – בניהול משק המים.
אני רוצה להקריא פה קטע מהעדות של גיורא שחם. אני אומר שאני מכיר אותו שנים רבות, ואני חושב שהוא אדם רציני ואולי היחיד שצמח במשק המים – שלא הצמיח מנהיגות. הוא אומר: "נקודת התורפה שזיהיתי מייד בתיקון והיא תקפה לאורך כל הדרך היא לא התיקון עצמו, ולא בתיקון מחירי המים ולא "האמבטיה – שכולם ישלמו אותו מחיר"; הבעיה היא חקלאי הקצה שמקבל חשבון מים בסוף החודש – האם באספסת בעמק החולה או פרדס בשרון יודעים לשלם את המחיר הנקוב; האם החקלאות הקיימת יודעת לשאת את המחיר. כי אם לא, היא לא תהיה. זו החקלאות שיוצרת את ארץ ישראל הירוקה. לי ברור שמוטמעים בחקלאות ערכים חיצוניים שאינם נלקחים בחשבון – – – ארץ ישראל ירוקה היא חקלאית, והיא לא תהיה ירוקה אם לא תהיה חקלאות. אומרים: החקלאות תתאים את עצמה לתנאים החדשים. זאת שאלת מיליון הדולר. האם באמת אפשר להתאים את החקלאות למחיר המים?"
את זה אומר שמי שנכנס לתפקיד במכרז, על פי כישוריו, אבל דאגו שהכניסה שלו לתפקיד תהיה כזאת שהוא כבר לא יכול להשפיע. אנחנו נמצאים במציאות שאנחנו רואים שהשטחים מתייבשים. גם אם תתקבלנה החלטות – והן יתקבלו – יהיה קשה להשפיע בטווח הקצר, והטווח הקצר הוא השנים הקרובות. אנחנו יודעים ששאלת המחיר היא שאלה של האוצר. כנ"ל בקרקעות. האם מישהו לא מבין שהמים לחקלאות הם תנאי? אם אין מים בכלל, אז קודם כול בכמות. יש בהחלט מקומות שאין את כמות המים, גם בגלל שאלת הבצורת.
אמרתי כבר כמה פעמים שבישראל, כדי להיות חקלאי צריך שני הסכמים: אחד עם הקדוש ברוך הוא ואחד עם פקידי האוצר. עם שניהם זה לא פשוט. שאלת המחיר היא שאלה כלכלית, אבל האם המחיר של המים עומד בפני עצמו או הוא חלק מהתפיסה של יצירת התנאים שמאפשרים כאן את החקלאות המתקדמת ביותר בעולם, שבכל מקום מתגאים בה ומתברכים בה? אז ישנה שאלת הכמות. אנחנו נמצאים באזורי הגליל העליון – בעמק החולה, ברמת הגולן, בעמק הירדן ובעיקר בעמק המעיינות – שאין בהם הולכה, ואין בהם מקורות, והם עומדים בפני התייבשות גדולה. למשל, הייתי השבוע בעמק הירדן, ואומרים לי שם – ומטפל בזה גם חברי יצחק וקנין – שב-170 מיליון שקל מסדירים למעלה מ-110 מיליון קוב של מים מליחים מהכינרת.
אבל אין עם מי לדבר. אין יד מכוונת. מנכ"ל משרד החקלאות, שאמור לייצג את החקלאות, הוא תמיד בעמדות מיעוט, אז הוא כבר לא בא לישיבות מועצת המים, ובעצם נוצרה מציאות שכשפנינו לשרים הרלוונטיים בחקלאות, בתשתיות, באוצר, הם היו אומרים: אנחנו לא מתערבים במה שיצביעו הנציגים שם; כאילו קבוצה חסרת אחריות, לא מחוברת לשום דבר, שהביאה אותנו למשבר. את מי יאשימו עכשיו? את מי ידיחו? מי בסוף המפקד פה? תמיד אנחנו שואלים – בטח השר בנט יסכים – בכל אירוע: מי פה המפקד? מי פה מקבל את האחריות? מי קובע ומי לוקח את האחריות? במים הממשלה רוקנה את האחריות מכל גורם אפשרי; הטילה את זה על גורם אנונימי – צירוף מקרי של פקידים משישה, שבעה משרדים. חודשים ארוכים לא היה מנהל רשות למים, וישראל הגיעה למצב שהיא מתייבשת. חוזרים לתמונה של הבחורה המתקלפת בטלוויזיה.
לפני כמה שנים היה רעיון גאוני: להביא מים מטורקיה. ואני שואל אתכם: תארו לכם שארדואן היה יושב על הברז? כאילו מישהו פה השתגע – – –
נחמן שי (המחנה הציוני):
אבל יושב נמוך.
איתן ברושי (המחנה הציוני):
כן. אז בונים את השרפרף. אבל תארו לכם שישראל, החזקה באזור הזה, הייתה תלויה במים שלה, במשאב הזה שאי-אפשר בלעדיו לאזרחים לחיות – היינו תלויים בטורקיה. זה עלה בממשלה הזאת, כלומר ממשלה שלא מצליחה להוריד את מחיר הדירות, שלא מנהלת את הקרקעות נכון, והפכה את זה למקור תקציבי למימון פעולות שלא תמיד בטוח שאפשר להסכים עליהן; ממשלה שלא פתרה את בעיות הדיור, אבל עכשיו עומדת בפני המשבר אולי הגדול שעמד בפניה מאז קיומה, על מחדל שהיא נושאת בו משום שהיא עסוקה בדברים הלא-מרכזיים.
אי-אפשר להתעסק חודשים בחוק ההמלצות ובחוקים מיותרים אחרים שאין בהם תועלת, שהם לא מקדמים. לא יקבלו על חוק ההמלצות את הזכות להדליק את המשואה. אני מניח שממשלה שנתנה לרמי לוי להדליק משואה, היא מספיק מבוישת מזה, ולא תיתן ליוזמי חוק ההמלצות להדליק את המשואה הבאה. ישראל לא תתפאר בחוק הזה. תומכי החוק הזה, אני מניח, ימחקו את זה מהרזומה שלהם. אבל מה המחיר חוץ מחוק מיותר, מביש ופוגע? המחיר הוא שלא עוסקים בדברים הנכונים.
ישראל עומדת בפני אתגרים גדולים; ישראל עומדת בפני מציאות משתנה, אזור מסוכן; ישראל צריכה לצמוח ולגדול, וישראל חייבת להגיע לעצמאות כלכלית ולממש את הריבונות על כל דונם. לכן, החקלאות הייתה ונשארה ענף מרכזי. אבל המים הם לא רק לחקלאות. הם מרכיב חשוב בתעשייה, כולל ביוקר המחיה. המים, בוודאי, הם הדבר ההכרחי לקיום כל אדם ואדם בכל מקום ומקום, וכמובן גם בעלי חיים וגורמים נוספים.
לכן צריך לומר שכתוצאה מפעילות לא נכונה, מאחר שלא מזהים את המטרות הנכונות – אין הגדרת מטרה ברורה, אין תוכנית עבודה ברורה, ועל רקע של שיטה לא נכונה – אפשר לומר שהתקלה טמונה בשיטה שהממשלה הוציאה את האחריות מתוכה; הוציאה את האחריות מוועדת הכספים; לא בנתה מנהיגות במשק המים ולא השקיעה את המשאבים הדרושים בשנים האחרונות – הממשלה יצרה משבר שהוא מאוד קשה. ספק אם יש לה פתרונות. הוא מאיים קודם כול על קיום האוכלוסייה. יש חשש גם לאובדן הביטחון במי השתייה – דבר שלא היה פה שנים – גם באיכות המים וגם בכמות המים. עכשיו אנחנו רואים שישראל מאוימת, ואנחנו עומדים בפני קיצוץ גדול – קיצוץ גדול שיפגע בחקלאות, שגם כך היא במשבר גדול. אבל זה לא היה הכרחי. זה מחדל של אנשים. צריך להחליף את השיטה, צריך להדיח את האנשים, וצריך להחזיר את האחריות בממשלה לשר מוגדר – –
היו"ר אחמד טיבי:
תודה רבה.
איתן ברושי (המחנה הציוני):
אני מסיים. – – ולהחזיר את האחריות לכנסת. לא יכול להיות שהכנסת תשב פה ימים ולילות על חוק הזוי – –
היו"ר אחמד טיבי:
אתה רוצה תוספת?
איתן ברושי (המחנה הציוני):
– – ולא תקיים דיון מסודר על משבר המים. אנחנו נמצאים במשבר. צריך לצאת ממנו, לשנות את השיטה ולקחת אחריות. תודה.
היו"ר אחמד טיבי:
תודה רבה. חבר הכנסת נחמן שי, 30 דקות.
נחמן שי (המחנה הציוני):
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, חברי הכנסת מהמחנה הציוני הם היחידים שמאיישים את ספסלי הכנסת הבוקר, וימשיכו לעשות כך, אני מקווה, בשעות ובימים הקרובים. אולי לא ננצח בקרב, חברים וחברות, אבל ננצח במלחמה – נכון, ידידי אחמד טיבי?
היו"ר אחמד טיבי:
אני לא מבין במלחמות, אני מבין בשלום.
נחמן שי (המחנה הציוני):
גם בשלום יש סיבובים לקראת, ויש מטרה כללית להגיע אליה. אז גם אנחנו אולי נפסיד את המערכות שבדרך, אבל נגיע יחד למטרה העיקרית שאנחנו רוצים בה.
היו"ר אחמד טיבי:
– – –
נחמן שי (המחנה הציוני):
תודה רבה לך, ידידי חבר הכנסת איתן ברושי. רציתי להציע לך לשתות קצת מים, אבל נזכרתי שחלק גדול מנאומך עסק בסוגיית המים ובמחסור במים, לכן אני לא אוכל להציע לך אפילו כוס מים.
איתן ברושי (המחנה הציוני):
נשתה במשורה.
נחמן שי (המחנה הציוני):
טוב. אני שמח שהשר התורן במליאה הבוקר הזה הוא השר בנט, שמטפל במשרד החינוך הגדול ובמשרד התפוצות הקטן. הפיצי. אני מקווה שהוא מייחס חשיבות גם למשרדון הקטן הזה. אני יודע שדבר אחד הוא עושה שם – שתכף אני אגנה אותו בכל לשון של גינוי – אבל אני קודם כול רוצה לעסוק בדוח שמשרד התפוצות הגיש לממשלה ביום ראשון האחרון, דוח חשוב ואפילו רציני, שכמובן, נעלם מהתקשורת בתוך שעות אחדות, בגלל שאת מי מעניין העולם היהודי? את מי מעניינת האנטישמיות? אלה נושאים שרחוקים מאיתנו. פה, במדינת ישראל, חיים בסדר עדיפויות אחר – ראו הדיון המרתוני הזה שאנחנו מנהלים. לכן, הסוגיה הזאת של אנטישמיות לא מעניינת אותנו.
אבל אני שואל אתכם, חבריי וחברותיי, ואת הצופים הרבים בבית: האם גם לפני 20, 40 או 60 שנה, כשהורינו ז"ל, ניצולי השואה לדורותיהם, היו חיים פה, האם גם אז היינו יכולים להתעלם מדוח כזה, או שהיינו רואים בו פעמונים ואורות אדומים שמצלצלים בעולמנו וקוראים לנו לשימת הלב ולערנות? מה שאמר הדוח של משרד התפוצות שהוגש ביום ראשון לממשלה: עלייה בתקיפות האלימות בעולם. כלומר לא רק שהאנטישמיות – 70 שנה ויותר לאחר מלחמת העולם השנייה – לא נעלמה ולא דעכה, להפך – האנטישמיות נמצאת בסימן עלייה. יש יותר אנטישמיות מבעבר.
אם מסתכלים על המפה העולמית ושואלים איפה, אז אני אתן לכם עכשיו את התשובה, ואני אספר לכם מדינה אחר מדינה, על פי אותו דוח חשוב שהוגש, מה קורה בעולמנו. שיא האנטישמיות, שיא התקריות, נרשם בגרמניה. דווקא הממשלה בגרמניה, בראשותה של הקנצלרית מרקל, שהיא לחלוטין נגד ופעילה ועושה את כל מה שהיא יכולה כדי למנוע בצורה חוקית, כמובן, אבל באמצעות אכיפת החוק על הציבור על גילויי אנטישמיות – מתברר כי בחודשים ינואר–ספטמבר 2016 – יש פה איחור מסוים, כמובן, של שנה בדוח – 461 תקריות אנטישמיות. הן מיוחסות להתחזקות של תנועות הימין הקיצוני. אנחנו גם יודעים שבבחירות שהיו בגרמניה לפני כשלושה חודשים עלתה מפלגת הימין הקיצוני וצברה 11% מהקולות בזירה הפדרלית; אני לא מדבר על מדינות, אני מדבר על הזירה הפדרלית. שימו לב – אנחנו, שאסור לנו בשום אופן לשכוח מה היה, לנו בוודאי – איך מיעוט יכול לצבור כוח, להגיע לעמדות השפעה ולהביא לשינוי כתוצאה מכך. אוי ואבוי. אני בכלל לא רוצה להזכיר את ההיסטוריה הגרמנית, אבל צריך תמיד לזכור אותה. כך בדיוק עלול להתרחש אם לא נהיה ערניים ונבין שכשהתקריות בגרמניה עולות ב-200% מתקופה ב-2015 לתקופה המקבילה ב-2016 – אני לא יודע עוד מה יהיה ב-2017 – זאת אומרת שהשד הוא עוד בבקבוק, אבל הוא עושה סימנים שהוא רוצה לצאת מהבקבוק, ואוי ואבוי באמת אם כשהוא יצא מהבקבוק – האם נוכל אי-פעם להחזיר אותו שוב אל הבקבוק.
בריטניה היא מדינה דמוקרטית, ליברלית, פתוחה, וזה מהווה כר לצמיחתם של גילויים אנטישמיים. 62% עלייה בתקריות האנטישמיות בבריטניה – שוב, 75% מהן ממניעים פוליטיים ובימין הקיצוני. בסקר שהיה בבריטניה בחודש מאי, אחד מכל עשרה נשאלים מאמין שליהודים יש השפעה רבה מדי בבריטניה.
אתה שומע? אתה עושה "כן" עם הראש.
היו"ר אחמד טיבי:
השפעה רבה מאלה בבריטניה.
נחמן שי (המחנה הציוני):
כן, יפה. לצערי הרב, תחת הנהגתו של ג'רמי קורבין, מנהיג מפלגת הלייבור הבריטית, המפלגה האחות שלנו – אני כבר מזמן אומר שצריך להתגרש מהחלק הזה במשפחה שלנו, שהוא לא חלק שמכבד לא את המשפחה ולא אותנו – הגיעה האנטישמיות בבריטניה לרמה הגבוהה ביותר בשנים האחרונות, עד כדי כך ש-50 חברים במפלגת הלייבור – הלייבור, העבודה הבריטית – הושעו מחברותם על רקע התבטאויות אנטישמיות וגזעניות, מבכירים ועד זוטרים.
בואו נמשיך למפות את המפה של האנטישמיות ושל היחס ליהודים ברחבי העולם. מה עם פולין, ארץ הולדתם של רבים מאוד מאזרחי ואזרחיות מדינת ישראל? גם משפחתי, גם משפחתה של אשתי רבקה, גם של חברים וחברות קרובים אלינו – פולין, אנחנו מתייחסים אליה כאל מולדת שנייה שלנו, כי משם השורשים. בפולין – תופעה של שכתוב ההיסטוריה וחוסר פעילות מצד השלטונות למיגור תופעת האנטישמיות. והגדילה לעשות בחודש יולי האחרון 2017 שרת החינוך של פולין – איזה "חינוך" ואיזה "פולין" יש לנו פה? אנה זלבסקה, שאומרת שכשהיא נשאלת על חלקם של הפולנים בטבח היהודים בזמן השואה, היא אומרת שהראיות ההיסטוריות לכך שהפולנים ביצעו מעשי טבח ביהודים הן דעות מוטות. אולי נחזור על זה. אני רוצה לחזור ולומר ששרת החינוך של פולין אומרת כי הראיות ההיסטוריות לכך שהפולנים ביצעו מעשי טבח ביהודים הן דעות מוטות. אני אשמח לשמוע מה עמדתה של ממשלת פולין בעניין הזה, אותה מדינה שהייתה בה הקהילה היהודית הגדולה ביותר באירופה ערב השואה, 3 מיליון יהודים, ורובם ככולם הושמדו בשואה, ורק מתי מעט הצליחו לברוח, ועוד מתי מעט מהם הגיעו לפלשתינה או אחר כך למדינת ישראל.
צרפת – בצרפת, שיש לה תוכנית ממשלתית למאבק בגזענות ובאנטישמיות, יש ירידה של 65% בתקריות, ויש חיזוק בתחושת הביטחון של הקהילות היהודיות. שימו לב, במדינה שמנהיגה תוכנית ונחושה להילחם יש ירידה, ואני רוצה לספר לכם גם למה, כי אנחנו כולנו יודעים את התשובה: מצרפת התחילה עלייה של יהודים לישראל, או אם תרצו, זליגה לישראל מהקהילה היהודית, שמונה למעלה מחצי מיליון, וממשלת צרפת דואגת. היא רוצה את היהודים אצלה בבית; היא רוצה להוכיח שהיא מדינת חוק וסדר, שיודעת להילחם באנטישמיות, והיא הנהיגה תוכנית, ואכן התוכנית הזאת נשאה פירות, ונרשמה ירידה באנטישמיות.
הרשות הפלסטינית – ידידי חבר הכנסת אחמד טיבי, אתה מבקר תדיר ברשות – יש שימוש בנרטיבים אנטישמיים דתיים ואחרים כדי לטפח שנאת יהודים וישראלים ברשות הפלסטינית. יושב-ראש הרשות מוחמד עבאס – – אבו מאזן, נכון?
היו"ר אחמד טיבי:
מחמוד.
נחמן שי (המחנה הציוני):
סליחה, מחמוד עבאס. – – נשא נאום ביוני האחרון בפרלמנט האירופי בבריסל ואמר – תשים לב, אני לא אתקוף אותך אישית, כי אתה מכיר אותי: רבנים מישראל דרשו מהממשלה להרעיל מקורות מים פלסטיניים במטרה להרוג פלסטינים ולאלץ אותם להגיב.
היו"ר אחמד טיבי:
הם חזרו בהם – – –
נחמן שי (המחנה הציוני):
הם חזרו בהם. יפה. אני חושב שברשות הפלסטינית, שאלה השכנים שלנו, ואיתם נחיה פה עוד הרבה דורות יחד, חייבים להנהיג תוכנית בתוך מערכת החינוך. אני יודע שנושא החינוך ברשות הפלסטינית – –
היו"ר אחמד טיבי:
הכיבוש עושה מעשים מכוערים. לא צריך לכער אותו יותר. הוא מספיק מכוער.
נחמן שי (המחנה הציוני):
אתה יודע שאני בעד הפרדה לשתי מדינות.
היו"ר אחמד טיבי:
הם חזרו בהם. זאת הייתה טעות.
נחמן שי (המחנה הציוני):
כן. אבל אני הייתי שמח מאוד שלא יגדל לצידנו דור של פלסטינים צעירים שבליבם ובהתנהגותם יש שנאה גם כלפי ישראלים, וגם כלפי – – –
היו"ר אחמד טיבי:
יש שנאה לכיבוש, לא ליהודים.
נחמן שי (המחנה הציוני):
אוקיי. אז זאת תופעה שהיא לא נצחית – –
היו"ר אחמד טיבי:
אוניברסלית.
נחמן שי (המחנה הציוני):
– – היא תסתיים בדרך כזאת או אחרת – –
היו"ר אחמד טיבי:
נכון.
נחמן שי (המחנה הציוני):
– – אנחנו מקווים, ונבוא למצב שיש שתי מדינות לשני עמים. שנינו מסכימים על שתי מדינות לשני עמים. זה חזון שהולך ומתרחק, אבל בינתיים נזרעים זרעים של שנאה גם לעתיד בליבותיהם של הצעירים והצעירות שגדלים ברשות הפלסטינית.
היו"ר אחמד טיבי:
מול האהבה שיש בישראל לפלסטינים.
נחמן שי (המחנה הציוני):
אדוני יודע שאתמול היו לי – – –
היו"ר אחמד טיבי:
שנאה יש משני הצדדים.
נחמן שי (המחנה הציוני):
לצערנו, נכון. לצערנו.
היו"ר אחמד טיבי:
המצב כיום מגביר את השנאה. צריך לעשות כדי להוריד.
נחמן שי (המחנה הציוני):
אני אתמול התעמתי והחלפנו על זה דברים עם חבר הכנסת אורן, על ההתבטאויות שלו כלפי משפחות של אסירים שבאו לבקר את בני משפחותיהם בכלא. אני תקפתי אותו, כי לא שהם חברים שלנו, האסירים, ולא שמישהו מאשר את הפעולות שהם עשו, כל אחד בדרכו, אבל בשום אופן אין סיבה לתקוף את בני המשפחות שלהם ולאיים עליהם לתקוע אותם באדמה או מתחת לאדמה וכן הלאה. זאת לא מדינת ישראל שאני נולדתי בה, ואני חי בה, ואני גאה בה, ואני נלחם על מעמדה ועל מקומה בעולם. אנחנו לא נושווה אליהם, ואנחנו נעמוד במקומנו. אותם מחבלים נאלחים – הם נשפטו בבתי המשפט, והם ימצו את פסקי הדין ואת גזרי הדין שניתנו להם.
אני רוצה לדבר גם על ארצות הברית, שהיא מדינה שקרובה אלינו קרבה גדולה ביותר, ורק לאחרונה הנשיא טראמפ העביר את ההחלטה החשובה על הכרה בירושלים כבירת ישראל. אני מניח שלא נסכים על כך, ידידי אחמד טיבי, אבל מה לעשות, לא על כל הדברים אני מוכן לחתום איתך על הסכמה מוחלטת. בארצות הברית יש – – –
היו"ר אחמד טיבי:
במיוחד – יש זמן.
נחמן שי (המחנה הציוני):
יש.
היו"ר אחמד טיבי:
במיוחד לא בחוק האחרון, שבו אתה הצבעת לטובת העדפה מאוד אנטי-ערבית – ולאה פדידה יושבת שם ושומעת, כי זה כולל גם אותה – על חוק שמפלה בין ערבים ליהודים שמשרתים בצבא בקליטה לעבודה. זה פוגע בפרנסה, שזה דבר יסודי.
נחמן שי (המחנה הציוני):
אז בוא, אם אתה רוצה, יש לנו קצת זמן, אתה תוסיף לי. הנקודה היא כזאת – אני תמכתי. אני חושב שמי שמשרת – –
היו"ר אחמד טיבי:
האם המצפון שלך שקט, חבר הכנסת נחמן שי?
נחמן שי (המחנה הציוני):
אני הולך עוד מעט לדבר על זה בתוכנית טלוויזיה אצל בן כספית עם מישהי, נציגה של המגזר הערבי. אני רוצה להסביר: זה לא חוק נגד הערבים אזרחי מדינת ישראל, שאני גם מכבד אותם וגם דורש לתת להם שוויון מלא, אלא זה חוק שנועד לתת העדפה מתקנת למי ששירת, היא או הוא – –
היו"ר אחמד טיבי:
בשוק האזרחי.
נחמן שי (המחנה הציוני):
– – בשירות הצבאי.
היו"ר אחמד טיבי:
אבל בשוק האזרחי. אתה מכניס לשוק האזרחי העדפה שצריך לעשות אותה אולי במשרד הביטחון, וזה לא מעניין אותנו שם.
נחמן שי (המחנה הציוני):
גם. אבל יש פה סוג אחר של העדפה ששנינו מודעים לוף כי צעירים וצעירות ערבים הם בגיל 18 ברצף ללימודים שלהם, וזה רצף שמאוד מועיל להם – הם ממשיכים לאוניברסיטאות ויוצרים מקדמה על פני – – –
היו"ר אחמד טיבי:
שום מקדמה, חבר הכנסת נחמן שי.
נחמן שי (המחנה הציוני):
למה?
היו"ר אחמד טיבי:
נקודת הזינוק של צעיר ערבי מפגרת בשש-שבעה שנים בהשוואה בין ערבי ליהודי בכל התחומים במדינת ישראל.
נחמן שי (המחנה הציוני):
מסיבות אחרות, אולי – בגלל החינוך והלימוד בבתי הספר.
היו"ר אחמד טיבי:
לא החינוך. בגלל אפליה בכל תחומי החיים.
נחמן שי (המחנה הציוני):
אבל הם יגיעו ראשונים לבתי הספר.
היו"ר אחמד טיבי:
לא. אתה מתעלם מנקודות נוספות.
נחמן שי (המחנה הציוני):
לא, אז יושב פה שר החינוך. אולי הוא יהיה מוכן להשתתף בדיון. הוא גם, אני חושב, משקיע ומודע למצוקת החינוך במגזר.
היו"ר אחמד טיבי:
אתה לא צריך תמיכה מהאגף הסופר-ימני – –
נחמן שי (המחנה הציוני):
לא, אני אשמח לשמוע. הוא קצת מנותק – –
היו"ר אחמד טיבי:
– – אתה איש מפלגת העבודה.
נחמן שי (המחנה הציוני):
– – אני רוצה לחבר אותו.
היו"ר אחמד טיבי:
לא, הוא עסוק בשיחות טלפון.
נחמן שי (המחנה הציוני):
אני רוצה לחבר אותו אלינו. הוא לא מגיב.
היו"ר אחמד טיבי:
בבקשה. כן, כן.
נחמן שי (המחנה הציוני):
הוא מנותק קשר. שר החינוך מנותק קשר. אבל הוא יחזור אלינו אם נשדר אליו דרך ה-Wi-Fi או בבלוטות' שלו, נגיע גם אליו.
היו"ר אחמד טיבי:
שמישהו יחדור לשיחת הטלפון הזאת, בבקשה, ויפסיק אותה.
נחמן שי (המחנה הציוני):
הנקודה היא – אני תמכתי בהצעת החוק הזאת – –
היו"ר אחמד טיבי:
לא. כי יש חלק מחבריך שהצביעו בהתחלה בעד ההצעה, ובהצעת החוק השלישית – –
נחמן שי (המחנה הציוני):
פתאום הפכו את דעתם.
היו"ר אחמד טיבי:
– – הפכו לנגד, כי הבינו שהם טעו. אתה לא בקבוצה הזאת.
נחמן שי (המחנה הציוני):
אני תמכתי בכל השלוש לא כמעשה אנטי-ערבי, חלילה, אלא מתוך הכרה והבנה שבחור או בחורה, צעיר או צעירה ישראלים יהודים שמשרתים בצבא, ראויים להעדפה. יש תוכניות – – –
היו"ר אחמד טיבי:
שיעדיפו אותם בתוך מערכת הביטחון – –
נחמן שי (המחנה הציוני):
– – –
היו"ר אחמד טיבי:
– – בתוך השירות הצבאי, לא בשוק האזרחי.
נחמן שי (המחנה הציוני):
אני יודע למשל שאתה עולה בכל פעם לדוכן ואומר: אני רוצה לדעת כמה עובדים ערבים יש למשל בחברת חשמל ובעוד כמה ארגונים.
היו"ר אחמד טיבי:
נכון. החוק הזה דוחף אותנו אחורה.
נחמן שי (המחנה הציוני):
לא, אבל יש למשל בשירות הציבורי במדינת ישראל – יש – – –
היו"ר אחמד טיבי:
10% ערבים עכשיו.
נחמן שי (המחנה הציוני):
אוקיי. זה חשוב.
היו"ר אחמד טיבי:
במקום 20%.
נחמן שי (המחנה הציוני):
אני גם לא בטוח שמאיישים 10%, כי בטח מכניסים את כל המורים לשם, אבל לא זאת הכוונה. זה גם סוג של העדפה.
היו"ר אחמד טיבי:
הוועדה שלי, כשהיא התחילה לעבוד, הוועדה לקליטת ערבים, ועדת החקירה, היינו 4.5%–5%. השנה זה בסביבות 10%, כאשר השיעור שלנו באוכלוסייה הוא 20%.
נחמן שי (המחנה הציוני):
נכון.
היו"ר אחמד טיבי:
זה רחוק מאוד מהשיעור האמיתי שלנו באוכלוסייה, ויש משרדים שאנחנו לא שם.
נחמן שי (המחנה הציוני):
כשהייתי מנכ"ל במשרד המדע, התרבות והספורט, לפני 15, 16, 17 שנה – מה לעשות, הזמן עובר – היו 3%.
היו"ר אחמד טיבי:
נכון. נכון. נכון.
נחמן שי (המחנה הציוני):
זה עולה כל הזמן.
היו"ר אחמד טיבי:
איטי מאוד. בצעדי צב.
נחמן שי (המחנה הציוני):
אם הגענו ל-10% – – –
היו"ר אחמד טיבי:
ואז מגיע החוק הזה – זה פוגע במוסלמים, בנוצרים, בנשים דרוזיות ובחרדים.
נחמן שי (המחנה הציוני):
כי הם לא משרתים. לא משרתים. אני חושב שצריך להרחיב את זה – –
היו"ר אחמד טיבי:
בחוק קוראים לזה – – –
נחמן שי (המחנה הציוני):
– – גם לשירות אזרחי.
היו"ר אחמד טיבי:
בבתי דין לעבודה קוראים לזה "אפליה עקיפה".
נחמן שי (המחנה הציוני):
אני בעד להרחיב את זה גם לשירות אזרחי, אבל אתה יודע כמוני שלשירות אזרחי הערבים, לצערנו, לא הולכים.
היו"ר אחמד טיבי:
לא, שירות אזרחי יש בחוק, אבל למרות זאת אני אומר שזאת אפליה עקיפה.
נחמן שי (המחנה הציוני):
אני תופס את זה אחרת. אנחנו נישאר חלוקים בעניין הזה, כי אני יודע שיש גם תוכניות שנועדו לחזק את הייצוג של הערבים בשירות הציבורי במדינת ישראל, וצריך להבין את זה.
היו"ר אחמד טיבי:
החוק הזה דוחף אותנו אחורה.
נחמן שי (המחנה הציוני):
למה? זה לא בא במקום. זה לא אחד במקום השני.
היו"ר אחמד טיבי:
זה מבטל, מרוקן מתוכן את החוק של ייצוג הולם.
נחמן שי (המחנה הציוני):
אני חושב שאפשר היה להעביר. אני תמכתי בזה מתוך רצון לעודד – – –
היו"ר אחמד טיבי:
חבר הכנסת נחמן שי, החוק הזה לא יקודם.
נחמן שי (המחנה הציוני):
אתה חושב?
היו"ר אחמד טיבי:
חד-משמעית.
נחמן שי (המחנה הציוני):
לא, כי יש לנו בעיות גם בקרב החברה היהודית – – –
היו"ר אחמד טיבי:
זה מה שאמר לי בכיר מאוד באחת הסיעות החרדיות לפני שעה כשהתלוננתי בפניו על החוק, על התמיכה של חלק מהאנשים.
נחמן שי (המחנה הציוני):
אוקיי, אז זה יתווסף לרשימת החוקים שנעצרו בתחנת מעבר.
היו"ר אחמד טיבי:
מה שקרוי "טרומית קבורה" – –
נחמן שי (המחנה הציוני):
יפה.
היו"ר אחמד טיבי:
– – או "טרומית לקבורה".
נחמן שי (המחנה הציוני):
אני אגיד לך, בבייסבול אמריקני – אתה מכיר את הבייסבול? אתה אוהב ספורט, נכון?
היו"ר אחמד טיבי:
כן. אין מגרש בייסבול בטייבה.
נחמן שי (המחנה הציוני):
אתם רוצים?
היו"ר אחמד טיבי:
לא.
נחמן שי (המחנה הציוני):
איפה? אין מקום. צריך שטח גדול.
היו"ר אחמד טיבי:
לא. רוצים משהו אחר.
נחמן שי (המחנה הציוני):
כמה מגרשי כדורגל יש?
היו"ר אחמד טיבי:
יש מגרש אחד, אצטדיון, שגייסנו עבורו לאחרונה 10 מיליון שקל והוא שודרג. רק צריך לעלות ליגה, זה הכול.
נחמן שי (המחנה הציוני):
אוקיי. אני מאחל לכם לעלות, ויש לכם קבוצה מצוינת בליגת העל.
בבייסבול, שזה משחק עם כדור, אתה יודע, עם תחנות, אסור שיהיו שני שחקנים בתחנה אחת – –
היו"ר אחמד טיבי:
נכון.
נחמן שי (המחנה הציוני):
– – כלומר, נתת מכה, הכדור עף למקום שהוא הגיע – לא חשוב – עד שהחזירו אותו הספקת לרוץ לתחנה אחת. אם השחקן אחריך חבט גם הוא בכדור, הוא ירוץ לאותה תחנה שאתה עומד בה, אבל אתה צריך לרוץ לתחנה הבאה; לא יכול להיות שיהיו שניים. זה כלל שצריך לזכור אותו – שלא יהיו יותר מדי חוקים בתחנת המעבר הזאת וייתקעו שם.
היו"ר אחמד טיבי:
לכן זו קבורה.
נחמן שי (המחנה הציוני):
יפה. יכול להיות.
אמיר אוחנה (הליכוד):
באתי לשמוע אותך במיוחד.
נחמן שי (המחנה הציוני):
סליחה?
אמיר אוחנה (הליכוד):
באתי לשמוע אותך במיוחד.
נחמן שי (המחנה הציוני):
אז כרגע דיברנו על חוק שאתה תומך נלהב שלו. תוכל אחר כך גם להשיב לסגן יושב-ראש הכנסת על כך.
אני רוצה להמשיך את התזה שלי – הזמן עובר מהר – את התזה שלי על האנטישמיות. תראו, יש בעולם ובישראל ביחד כ-15 מיליון יהודים. העם היהודי גדל לאט מדי, והוא לא מצליח לשקם את הנזק העצום של הדור שנכחד בשואה. נכון שבישראל הילודה גבוהה, והדור הצעיר בישראל אוהב ילדים, ומשפחה ישראלית ממוצעת – אני יודע שאצלכם יש שניים, אבל במשפחה ישראלית ממוצעת יש לפחות שלושה. אני מניח שלשר החינוך יש יותר משלושה.
שר החינוך נפתלי בנט:
– – –
נחמן שי (המחנה הציוני):
ארבעה. תיארתי לעצמי. זו משפחה מרעננה, ארבעה ילדים, הכול בסדר. זה בסדר, אני שמח על הגידול, אבל לצערנו בעולם התופעה שונה. קודם כול, מלכתחילה המשפחות יותר קטנות. שנית, גם במציאות הזאת אנחנו עדים לנישואים – פעם אנחנו קוראים לזה "התבוללות" או "בין-דתי" – שיכולים להגיע ל-70% מהאוכלוסייה הלא-דתית, שזה אחוז גבוה ביותר. שימו לב, שניים ומשהו מתוך שלושה זוגות שנישאים נישאים עם בני דת אחרת – דבר שמאיים בצורה מפורשת על עתידו של העם היהודי. נכון שכשבנות הזוג הן יהודיות הילדים עדיין, על פי הדת היהודית, ממשיכים. אגב, איך זה אצל המוסלמים?
היו"ר אחמד טיבי:
שמה?
נחמן שי (המחנה הציוני):
מי ממשיך את הדת, האישה או הגבר?
היו"ר אחמד טיבי:
ממשיך את מה?
נחמן שי (המחנה הציוני):
ביהדות, כשנולד בן לאישה הוא יהודי – או יהודייה.
היו"ר אחמד טיבי:
האבא אצל הערבים.
נחמן שי (המחנה הציוני):
אצל הערבים האב. אותה בעיה קיימת כשנישאים ללא יהודים – רק חלק. כשהאישה היא ערבייה, ההמשכיות הולכת.
היו"ר אחמד טיבי:
יש מורכבות, אבל לא חייבים ללכת לאיבוד.
נחמן שי (המחנה הציוני):
אבל זה לא כל כך נפוץ. בארצות הברית התופעה היא של נישואים עם נוצרים, ואז שניים מתוך שלושה מהזוגות עכשיו, של הלא-דתיים, כבר נישאים לנוצרים, ואז רק בחצי מהזוגות ממשיכה היהדות, ובחצי אחר היא כבר נכחדת. אז יש בעיה אמיתית שממש מאיימת על עתידו של העם היהודי.
כאן אני רואה כישלון חרוץ של ממשלת ישראל. אומרים לי: מה אתה קופץ לממשלת ישראל? מה זה שייך לממשלת ישראל? אלה החיים שהם בחרו. הם חיים באמריקה, הם יוצאים למרחב, החברה האמריקנית היום היא "מלכודת הדבש של העם היהודי", כפי שקוראים לה, מפני שמעולם לא הייתה קהילה בגלות שהייתה כל כך משגשגת ומצליחה, וכתוצאה מכך גם החיים לא סגורים יותר בתוך תאים קטנים, קהילות, שכונות, בתי כנסת, אלא נפתחים. הולכים לכל אוניברסיטה שרוצים – אין יותר הגבלות על קבלת יהודים; משחקים גולף בכל מגרש שרוצים – בטח שם, אצל הנשיא טראמפ בפלורידה, בטח גם שם סוף-סוף מקבלים יהודים והכול בסדר. אז הפתיחות הפכה לאיום הגדול על העם היהודי. למה משם אני קופץ לממשלת ישראל? כי ממשלת ישראל צריכה לעשות שני דברים: האחד – היא צריכה לקרב אליה את היהדות הקיימת, את שתי הקבוצות הגדולות בקרב יהדות ארצות הברית, שהן הקהילה הרפורמית והקהילה הקונסרבטיבית.
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
שלום.
היו"ר אחמד טיבי:
(אומר בערבית: תגידי שלום לכולם.)
נחמן שי (המחנה הציוני):
כמובן, הקהילה האורתודוקסית, מצבה יותר טוב. הינה הגיעה חברתי חברת הכנסת שולי מועלם. היינו ביחד בארצות הברית וראינו את מצבה הקשה של הקהילה.
היו"ר אחמד טיבי:
היא אמרה שלום בקול רם ונחמד, אז אמרתי לה: תגידי שלום לכולם.
נחמן שי (המחנה הציוני):
חברים וחברות, יש לכם שלום ובוקר טוב מחברת הכנסת שולי מועלם, שהגיעה זה עתה. מאין הגעת, חברת הכנסת מועלם? מהבית. אתה יודע איפה היא גרה.
היו"ר אחמד טיבי:
מתנחלת.
נחמן שי (המחנה הציוני):
בשטחים.
היו"ר אחמד טיבי:
מתנחלת, אמרתי.
נחמן שי (המחנה הציוני):
היא בשטחים.
היו"ר אחמד טיבי:
ברור.
נחמן שי (המחנה הציוני):
ועשתה את דרכה בשלום הבוקר והכול היה בסדר.
היו"ר אחמד טיבי:
לא בכדי היא בבית היהודי.
נחמן שי (המחנה הציוני):
נכון. אוקיי.
אנחנו ממשיכים בעניין. אני חושב שהאתגר הזה הוא עצום – אמרתי: מצד אחד לקרב את הקהילות, ומצד שני להעמיק בהשקעה שאנחנו משקיעים.
גם חבר הכנסת ניסן סלומינסקי סיים את תפילת שחרית.
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
הבית היהודי עושים הפיכה.
היו"ר אחמד טיבי:
זה מחשיד ששלושה מהבית היהודי נמצאים – – –
ניסן סלומינסקי (הבית היהודי):
– – –
היו"ר אחמד טיבי:
קרה משהו, ניסן?
ניסן סלומינסקי (הבית היהודי):
לפחות יש הצבעה – – –
נחמן שי (המחנה הציוני):
לא. ההצבעות עוד רחוקות. יש לך עוד תפילות.
היו"ר אחמד טיבי:
כנראה שלא הבנת נכון כשמישהו אמר לך תקציבים וכו'.
נחמן שי (המחנה הציוני):
אין לי עוד הרבה זמן – לצערי הרב שיחותיי עם היושב-ראש גזלו חלק מזמני – אבל אני רוצה להסביר את הנקודה, כי בעיניי היא נקודה עקרונית וחשובה, ואני רואה בה מחדל ממשלתי ממדרגה ראשונה. והמחדל הזה אומר שאנחנו לא משקיעים את ההשקעה הדרושה, הראויה, הנכונה, כדי לחזק את הקשר בינינו לבין יהודי התפוצות וכדי להעמיק את הזיקה שבקרב יהודי התפוצות ליהדות ולמדינת ישראל.
זה, אני אומר לכם, מכל המחדלים שאנחנו כל פעם מוצאים – מחדל בכביש ירושלים–תל אביב וברכבת, ובאיזה סוג של חינוך, ובבתי ספר, וברעב; אני לא מזלזל בכלום. אני אומר שאם אנחנו, העם היהודי, העם העתיק ביותר בהיסטוריה, העם ששרד – תמיד שרד; היגלו אותו והוא חזר, היכו אותו והוא התאושש, הפיצו אותו ברחבי העולם והוא חזר למדינתו – העם היהודי הזה, שנמצא בסכנה של מוות איטי לאורך דורות, אם יימשך התהליך הזה, האחריות שלנו, של מדינת ישראל, כשבפעם השלישית בהיסטוריה יש לנו בית משלנו, להשקיע את המשאבים הדרושים – בוקר טוב, יונתן, בוקר טוב לך – להשקיע את המשאבים הדרושים בטיפוח הזיקה גם ליהדות וגם למדינת ישראל – ויש כאן מילה בת שלוש אותיות שקוראים לה "כסף". צריך להשקיע כספים. מה עושה מדינת ישראל? היא מכשילה את מתווה הכותל. היא מנסה להעביר – בוקר טוב, גברתי – היא מנסה להעביר את המתווה של חוק גיור חדש. אני רואה שיש התייעצות בבית היהודי. מה אתה אומר?
היו"ר אחמד טיבי:
משהו-משהו. צריך לבדוק מה קורה כאן.
נחמן שי (המחנה הציוני):
משהו. אני במקומך כבר – – –
שרת המשפטים איילת שקד:
הבית היהודי, היחידים שנמצאים פה.
נחמן שי (המחנה הציוני):
יפה.
היו"ר אחמד טיבי:
זה לא היה נכון, השרה שקד, עד לפני חמש דקות.
נחמן שי (המחנה הציוני):
נכון, יש פה איזה ריכוז מאמץ. אנחנו צריכים לבדוק. העבירו קשר. בבית היהודי העבירו קשר.
היו"ר אחמד טיבי:
אבל 100% של שרי הממשלה הנמצאים כאן הם שרי הבית היהודי, וזה מאוד מדאיג.
נחמן שי (המחנה הציוני):
לא, הם באו להרצאה שלי, הבית היהודי. מה זה אומר?
היו"ר אחמד טיבי:
יכול להיות שזה לקראת ההרצאה של לאה פדידה, למשל?
נחמן שי (המחנה הציוני):
יכול להיות שהם מחכים, הם באו לשמוע את לאה פדידה, או את יוסי יונה, או את איתן כבל. חבר'ה, עוד מעט יהיה צפוף פה.
היו"ר אחמד טיבי:
אולי לאיתן כבל יש הסבר.
נחמן שי (המחנה הציוני):
איתן בא היום לבוש – – –
היו"ר אחמד טיבי:
איתן, לפני שנכנסת נהרו לכאן חברי כנסת ושרים מהבית היהודי באופן מפתיע. אין לזה הסבר טבעי. מה ההסבר?
נחמן שי (המחנה הציוני):
תבדוק אם אתה יודע משהו.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אולי הם יודעים מה אני הולך לומר.
היו"ר אחמד טיבי:
אז באו לקראת הנאום של איתן כבל.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אתה תשמע, גם תבין.
נחמן שי (המחנה הציוני):
יש איזה תזה שחברי הכנסת נוהרים למליאה, כנראה לקראת הנאומים הבאים. אני הייתי להקת החימום בסוף.
אני רוצה למצות את הנקודה הזאת מעבר לדברי ההומור והחידודים. תראו, ממשלת ישראל בגדה – אין לי הגדרה אחרת – בתפוצה האמריקנית, בשני הזרמים החשובים האלה, שהם מיליוני יהודים. ראש הממשלה, שיחסיו עם הנשיא טראמפ טובים, כנראה עשה לעצמו איזושהי הערכת מצב שכרגע ההיזקקות לקהילה היהודית היא יותר נמוכה. בעיניי זה שיקול מוטעה. היהודים הם שם, הם היו שם, הם יהיו שם והם תמיד הנכס האסטרטגי החשוב ביותר שלנו בכל העולם, ובמיוחד בארצות הברית. תמיד. וזה יימשך כך, אין סיבה שזה לא יהיה כך. והתפקיד שלנו והאחריות שלנו כמדינת הלאום של העם היהודי היא להמשיך ולטפח בקרב הדור הצעיר ולא לאבד אותו, ואני רוצה לראות לפניי פרויקט 1,000, ששר החינוך שיושב פה – עסוק, לא חשוב, עזוב, לא נפסיק אותו – – –
אמיר אוחנה (הליכוד):
אפשר בלי 1000?
נחמן שי (המחנה הציוני):
אמיר אוחנה, שגם הוא היה איתי בארצות הברית, ולמד מכלי ראשון את המצוקות של הקהילה היהודית שם – אני רוצה לראות פרויקט 1,000.
אמיר אוחנה (הליכוד):
לא, לא. בלי 1000. די.
נחמן שי (המחנה הציוני):
לא, אני אומר: 1,000 מורים מישראל; לא סטודנטים, מורים מישראל שיצאו לתפוצות. יש כרגע, וצריך להגדיל את מספרם, והם יעסקו בהנחלת הלשון העברית והתרבות היהודית בקרב הקהילות שם. התפוצה היהודית תמיד הייתה מיוחדת ויוצאת דופן, ואנחנו חייבים לשמור אותה כך. ואת זה אני אומר כאשר הסביבה נעשית עוינת, כפי שראינו, כאשר גילויי האנטישמיות מתעצמים; זה הרגע שהאחריות חוזרת לממשלת ישראל.
טפלו במשבר הכותל. אפשר למצוא לזה פתרון. העם היהודי יודע לעשות פשרות, אז הוא ימצא לזה פשרה. תורידו מעל סדר-היום את חוק הגיור הזה, שהוא מיותר. אגב, תטפלו ב-300,000 ויותר יוצאי ברית המועצות לשעבר שאינם מזוהים כיהודים, אם כי הם חיים פה חיים מלאים של ישראלים בתוך מדינת ישראל. את כל הקהילות האלה צריך לחבר וצריך לפעול גם בתוכן, ואם צריך לגייר – לגייר, ואם צריך למצוא דרכים אחרות – למצוא, כדי שהם ייכנסו בקהל יהודי מדינת ישראל.
קחו, ממשלת ישראל, את הפרויקט הזה של העם היהודי, של התפוצות, ותהפכו אותו למרכזי, לפרויקט מוביל בממשלת ישראל. אני יודע שיש עליכם אחריות רבה. על כולנו. אפשר למצוא משימות כל היום וכל הלילה וחזרה ולהעביר פה הרבה חוקים מיותרים, כמו החוק הזה שאנחנו, הכנסת, הולכים כנראה, לצערי הרב, לאשר אותו בעוד – לא יודע מתי; יום, יומיים, מתי שהדיון זה יסתיים.
מעבר לזה, אם תסתכלו טיפה אחורה, זו הייתה גדולתם של מנהיגי העם היהודי בראשיתה של מדינת ישראל – להסתכל עם חזון קדימה, כמו הילדים שיושבים עכשיו פה ביציע, להסתכל אל הדור שלהם ולחשוב איזו מדינה ואיזה עולם אנחנו מתכננים להם. ובדור הבא ובדורות הבאים, לעולם היהודי של המילניום השלישי והרביעי, אנחנו צריכים עכשיו להשקיע את ההשקעה הכבדה הזאת מהמשאבים שלנו.
היו"ר אחמד טיבי:
הוספתי לך עד עכשיו דקה וחצי.
נחמן שי (המחנה הציוני):
אלה הדברים – זה האתגר שאני רוצה להניח היום על שולחנה של הממשלה. אני מצפה ממנה להשקיע את המשאבים כדי להבטיח את עתידו של העם היהודי. בעיניי זהו האתגר מספר אחת של מדינת ישראל. תודה רבה, אדוני.
היו"ר אחמד טיבי:
אני מודה לך, חבר הכנסת נחמן שי. ובכן, חברת הכנסת לאה פדידה, 15 דקות, תפדלי.
לאה פדידה (המחנה הציוני):
אני לא יודעת אם להגיד בוקר טוב או לילה טוב, אבל כבוד היושב-ראש, חברי וחברות הכנסת, שלום ילדים חמודים, ואיזה כיף שבאתם לראות את כנסת ישראל. אז אתם יודעים, יצא לי להיות מנחה באקדמיה בנושא דמוקרטיה וממשל, ואחד הדברים הראשונים שלימדתי את הסטודנטים שלי הוא שדמוקרטיה היא שיטת ממשל שבה לאזרחים יש דרך להשפיע על המדיניות, שהאזרחים באופן חוקי וממוסד יכולים להביע את דעתם והמחוקק אמור לשמוע, להפנים, ויש להם השפעה גדולה מאוד על המדיניות הציבורית. אבל מה אנחנו רואים במשך השבועות האחרונים ומה בכלל אנחנו רואים בכנסת ישראל בתקופה האחרונה? שעקרונות הדמוקרטיה וערכי הדמוקרטיה נרמסים בזה אחר זה.
יש את עקרון הכרעת הרוב, ואכן, יש לכם רוב, אבל איפה הקול של העם נשמע – העם שיצא לרחובות, העם שאומר: תשמעו את זעקתי, תראו את הקשיים, תבינו שאנחנו לא חפצים בשלטון כזה? ההתעלמות היא התעלמות מוחלטת. ויש את עקרון הסובלנות, וגם את עקרון הסובלנות אנחנו רואים נרמס בחוקים, זה אחר זה חוקים שמפלים אוכלוסייה אחת ומתקנים לאוכלוסייה אחרת, כמו בחוק השבת, חוק המרכולים, או כמו בסיור שעשיתי ביום ראשון בבית שמש. הייתי בטוחה שאני באה למקום שיש בו כבוד לנשים, כבוד לגברים, כבוד לעדה וכבוד למגדר, אבל כשירדתי מהאוטובוס של סיור שחברתי חברת הכנסת עאידה תומא הובילה, אני עוברת במעבר החציה, ובין הפסים, הלבן והשחור, מרוסס: גברת, רק בלבוש צנוע לעבור את מעבר החציה. אני נדהמת ואני שואלת את האישה שמולי: אני לא מספיק צנועה? ואז היא באה ואומרת: את גלויית ראש. אז, גברתי וכל השאר, בואו נלמד את עקרון הסובלנות של הדמוקרטיה ונכבד אחת את שנייה ואחד את שני. כשאת מגיעה למרחב הציבורי שלי, אני לא מבקשת להוריד את כיסוי הראש, וגם את, אל תבקשי ממני לכסות את ראשי, ונוכל לחיות יחד זו עם זו וביחד כולנו.
העיקרון הבא בדמוקרטיה הוא עקרון שלטון החוק, אבל לצידו בא חוק יותר טוב וחזק יותר, וזה עקרון הגבלת השלטון. ובחוק הזה, חוק ההמלצות, אנחנו מתעלמים לחלוטין ממה שרצה המחוקק להגיד: הגבלת שלטון החוק. הרי מי שנמצא היום בראש הפירמידה של שלטון החוק בא ומנצל את החוק לטובתו, ובעצם מחוקק על מנת לשמור על עצמו, לרמוס את הערכים שאנחנו באים לעשות, סדים, בלמים לשלטון החוק.
ישבתי שעות על גבי שעות בוועדת הפנים והסביבה בראשות חבר הכנסת דודי אמסלם, שעות על גבי שעות, מקשיבה למי שהגיע לוועדה – לפרקליטות, ליועץ המשפטי לממשלה, למשטרה – והם יושבים ומסבירים ומראים משפט אחר משפט, פסקה אחר פסקה, למה החוק הזה פוגע בעקרון שלטון החוק, פוגע במוסדות שאמורים להוות איזונים ובלמים לשלטון החוק. ותוך כדי התעלמות מוחלטת, ברכבת מהירה, אנחנו נוסעים לעבר קריאה ראשונה, והיום לקריאה שנייה ושלישית, בלי שנחשוב לרגע מה זה עושה לשלטון החוק ואיפה אנחנו נמצאים במקום הזה.
ואז את פותחת את הטלוויזיה ואת פותחת את הרדיו ואת נמצאת, כמו שנאמר, בצנטרום של הפיילה, שאמורים לקבוע חוקים, ואת קוראת דברים שהדעת, קשה לה לספוג, למשל שבא השר כחלון וכל היום התגאה בנטו משפחה ונטו משפחה, ובא ותולה לנו שלטים על גבי שלטים; אתה נוסע בכבישים ואתה רואה נטו עוני ונטו משפחה, ולצד זה אתה רואה את דוח העוני שבא ואומר: חבר'ה, משהו כאן לא בסדר. מספר העניים גדל דווקא במשפחות שעובדות, ואנחנו נמצאים יותר ויותר מתחת לקו העוני. התחושה היא שמישהו עושה עלינו סיבוב כעם, ומישהו עושה עלינו סיבוב כאזרחי מדינת ישראל, משתמש בציניות יתרה בכספים הציבוריים לקמפיין ארוך, מתמשך, מטעה ולא נכון, כי אם העוני גדל, לא יכול להיות באמת נטו משפחה. לצד זה אנחנו רואים שהארנונה עולה, יוקר המחיה עולה. הפלא ופלא שאנחנו נמצאים בסיטואציה שמישהו טוען שהוא דואג לעם הזה.
כשראינו את הנאום המיוחד הזה, ישבתי ליד השכנה שלי. לצערי, שתי השפות שמותר לדבר במליאה זה ערבית ועברית. במרוקאית זה היה נשמע יותר טוב.
היו"ר אחמד טיבי:
אגב, את יודעת מה מקור השם פדידה?
לאה פדידה (המחנה הציוני):
תגיד.
היו"ר אחמד טיבי:
"פד'ה" בערבית זה כסף, ולכן פדידה זה כנראה במקור אנשים שעסקו – צורפי כסף. silver – פד'ה. פדידה.
לאה פדידה (המחנה הציוני):
קודם כול, כבוד היושב-ראש, תודה. אני אעביר את זה לשרשרת המשפחתית.
אנחנו רואים את הדברים האלה ושומעים – – –
היו"ר אחמד טיבי:
עכשיו אני יודע למה הבית היהודי נהרו למליאה.
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
אנחנו שומרים לך עינב מהשקית.
היו"ר אחמד טיבי:
מילא יש חוקים למי שמשרתים בצבא, לא משרתים, אבל דברים כאלה לא – – –
לאה פדידה (המחנה הציוני):
ואם עסקינן בכחלון, שרץ בריצה מטורפת לתלות – מה מחלקים? סוכריות? אני חייבת לדעת, דודי.
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
לאה, לא באמצע דיון. אחר כך תרדי בשקט.
היו"ר אחמד טיבי:
יושב-ראש קואליציה חדש. תמשיכי. תמשיכי.
לאה פדידה (המחנה הציוני):
לא, אי-אפשר ככה להתעלם מהמצב. זהו, הסקרנות הרגה את החתולה.
ואם עסקינן בכחלון, שרץ ריצה מטורפת וקונה את כל שלטי החוצות כדי להטעות אותנו, אז חזרתי ואמרתי שאותה שכנה שישבה איתי וראתה את הנאום – וזה נשמע יותר טוב במרוקאית – אמרה: תגידי, לאה, זה האיש שמייצג את הליכוד? אמרתי לה: כן. אמרה: איפה הימים שהיה לנו בגין? היה קטן בגובה – עשה מעשים גדולים. היום יש לנו ביבי: גבוה מאוד – עושה מעשים כאלה קטנים. אולי גם בערבית זה היה נשמע יותר טוב. ויש לנו את לפיד, והיום בבוקר קמתי להודעה חדשה, הודעה חדשה: ראש ממשלה צריך או תואר אקדמי או עבר צבאי מפואר.
היו"ר אחמד טיבי:
זה של ליצמן.
לאה פדידה (המחנה הציוני):
לא, אבל הוא רוצה את זה, נכון?
היו"ר אחמד טיבי:
מי? לפיד?
לאה פדידה (המחנה הציוני):
כן.
היו"ר אחמד טיבי:
הוא לא יהיה. יש לו תואר אקדמי?
לאה פדידה (המחנה הציוני):
יש לו.
היו"ר אחמד טיבי:
אוקיי.
לאה פדידה (המחנה הציוני):
הוא נגד זה, ליצמן.
היו"ר אחמד טיבי:
הוא נגד.
לאה פדידה (המחנה הציוני):
יפה. ואז זה אומר שמישהו פה כנראה מתעתע בעם הזה, כי בעם הזה צועקים: תעזרו לנו. לא לחזק את החזקים – להחליש את החלשים. ואני בטוחה שחוק ההמלצות הזה הוא חוק שכל מה שנאמר עליו נכון: חוק רע, חוק אנטי-דמוקרטי, חוק מושחת. ידוע וברור מאליו.
הלכתי ברחובות, ברוטשילד, וכאב לי לראות שהדור שהולך שם ברחוב זה מהגיל שלי ומעלה, ואני חושבת שזה בגלל שהצעירים של היום – קשה להם. אני מסתכלת על הבן שלי, על הילדים שלנו, ואני אומרת: הרבה יותר קשה להם ממה שהיה קשה לנו. אנחנו קיבלנו צ'ק בחתונה, הסתדרנו, עבדנו, קנינו בית. היום זה דור שגדל על חשבון ההורים. תראו לי זוג צעיר, תראו לי גבר או אישה צעירים שיכולים להסתדר ולחיות בלי התמיכה של ההורים, בלי שההורים ייקחו הלוואה כדי לתת להם משכנתה, אולי לרכוש דירה, בלי שההורים ישלימו להם את ההכנסה כדי שהם יוכלו לגמור את החודש בצורה מכובדת. תראו לי את הנוער הזה שמסוגל ללמוד בלי העזרה של ההורים. אז איפה אנחנו נמצאים? במי אנחנו משקיעים? אז העוני עולה; הרווחה לא מתחלקת באופן שווה על מנת לצמצם את הפערים; הדור הצעיר של היום לא מסוגל לגמור את החודש, לא מסוגל לעמוד על הרגליים, אלא צריך שההורים ייקחו הלוואות, וזו סיטואציה קשה מאוד.
אומרים שמעז יצא מתוק. בהתחלה היה נראה לי שרק רע יצא מהחוק הזה, אבל אולי הדבר הטוב ביותר שיצא ממנו – שהציבור כיום מבין עם מי יש לו עסק, והציבור הזה שמבין עם מי יש לו עסק יוצא החוצה, צועד וקורא בקול ובזעקה: תקשיבו לנו, ואל תקשיבו רק לעצמכם. אנחנו, הציבור, לנו אתם צריכים לדאוג.
מה שמסמל החוק הזה זה אובדן עשתונות ופניקה – כי אם לא נצליח לשרוד את הקדנציה הזאת, ואם לא נצליח להראות שאנחנו באמת מאמינים בשלטון החוק, ואם לא נצליח להראות שהפרקליטות והמשטרה לא נגדנו ולא במסע צלב, אז נחוקק חוק שישמור עלינו. והמוטיבציה הגדולה ביותר כאן בבית הזה היא מוטיבציית ההישרדות, כי אם לא, הבית הזה היה צועק היום. הוא היה צועק וזועק יחד איתי היום על כתבה שפורסמה בעיתון הארץ ונגעה במה שנקרא "פרה קדושה". מה פתאום מישהו מעז להגיד שחיילים לא ייסעו ברכבת או בתחבורה ציבורית ביום ראשון? לאיפה הגענו? כל חייל או חיילת במדינת ישראל זה הילד שלי, זה הילד שלכם, זה הילד של העם הזה, ולא רק שאנחנו צריכים לתת להם לנסוע בתחבורה ציבורית וברכבות חינם – אנחנו צריכים לדאוג שיגיעו בבטחה לבסיס, יחזרו הביתה בשלום. ובמקום להתעסק פה – לא שמעתי את חברי הכנסת זועקים וצועקים. בואו נראה ונחוקק ונבין ונגדיר ונאמר שחייל וחיילת בצבא ההגנה לישראל הם שלנו והם שלכם.
אז הציבור כבר יודע עם מי יש לו עסק, וההוכחה הטובה ביותר – שהם יוצאים לרחובות; וההוכחה הטובה ביותר – מספר ההודעות והווטסאפים שנשלחו למחנה הציוני על מנת שנגיד את דברו של העם כאן מעל הפודיום.
אוזלת היד – הממשלה הזאת עושה רק דברים להישרדות. ולעצם העניין, הרי זה לא הגיוני שהתיקים הבאים בתור, 2000, 3000 ומספרים אחרים – אנחנו לא נדע, כי אסור; אנחנו לא נשמע, כי אסור; אנחנו לא נוכל לחוות את דעתנו כעם, כי יש איזה חוק שמגן על נבחרי ציבור. ואני לתומי חשבתי שבמדינת ישראל הדמוקרטיה אומרת שאני ואתה שווים, וזה לא משנה אם אני אחת מתוך 120 בבית הזה, וזה לא משנה אם אנחנו נבחרי ציבור, אלא לא אליטה שהחוק הזה מתכוון להגן עליה, כ-200 איש, וקולם לא יישמע. החוק הזה הוא חוק שנועד להשתיק את היועץ המשפטי, להשתיק את הפרקליטות ולהשתיק את המשטרה, להטיל מורא ולהגיד: חבר'ה, אנחנו מורמים מעם, ואם כל הציבור לא רוצה אותנו, נדאג שעריצות הרוב ועריצות השלטון יחוקקו חוקים שיוכלו להשגיח עלינו.
ואולי אתם חושבים שאנחנו לא חכמים מספיק, אבל אני חייבת להגיד לכם, לשורות הליכוד שנמצאות כאן: אתם יושבים לסירוגין 40 שנה, ובטוחים שהליכוד ומצביעי הימין אצלכם בכיס. נראה לי שמזמן, כבוד ראש הממשלה, לא הכנסת את היד לכיס לדעת אם בוחרי הליכוד נמצאים אצלך בכיס. אל תיקח את הבוחר והבוחרת כמובנים מאליהם, כי אלה שצעקו בטבע, אלה שצועקים שהם לא גומרים את החודש ואלה שמסתכלים ואומרים: תטפלו בנו – לא בטוח שהם נמצאים בכיס שלך. הם יודעים שמזמן הפסקת לדבר אליהם, כי מתי הבוחר והבוחרת יודעים שהם לא חשובים? כשמפסיקים לדבר אליהם, כשמפסיקים לבוא אליהם, וכשמתחילים לדבר עליהם.
מה השתנה? מה השתנה בפריפריה מהיום נבחרתם עד היום? זה שמצב סוציו-אקונומי 1–3 נמצא; זה שדוח טאוב אומר שאתם ממשיכים לעשות אפליה בחסות המדינה, להשקיע פי שלושה בנושא רווחה ברשויות חזקות; שמדד העוני גדל; שבמתן בריאות הצפון סובל, ושאין מרפאה אחת לטיפול בילדים עם אפילפסיה ולטיפול בכלל באפילפסיה בצפון. מה השתנה הלילה הזה מכול הלילות? אז אל תגידו ואל תשתמשו בזה. הפריפריה נמצאת אצלכם כסיכת קישוט על הדש או כסיכת קישוט בכל הנאומים.
לא זכור לי שחברי הכנסת של הליכוד התייצבו באיזשהו מאבק חברתי שהיה בזמן האחרון. לא ראיתי אותם. לא ראיתי אותם בשטח. אני לא רואה אותם בוועדות כשיש דיונים מהותיים, אלא מתי כן? כשעליזה קוראת להם לבוא ולהצביע ופתאום הם מגיעים. לא בטוח שהם יודעים על מה הם מצביעים. שעות על גבי שעות בחוק ההמלצות אנחנו נמצאים – כולל הרשימה שלך, כבודו – ויושבים ודנים ומדברים, ופתאום מתייצבים כמו שריקה ששורקים לאנשים – לא רוצה לדמות אפילו למה זה – והם מגיעים, מתיישבים בוועדה ודודי אומר: להרים ידיים, וככה זה קורה. והם מרימים ידיים, ואף אחד לא יודע על מה הם מצביעים. ועוד תעוזה – יושבות פה חברות כנסת על הבמה הזאת ואומרות דברים מהחוק שלא קיימים.
אז בבקשה, כשאתם באים להצביע על חוק כזה מהותי – לפחות הייתם משתתפים שעה אחת, בדיון אחד, מקדישים, לראות על מה מדובר. כי אנחנו, הציבור, לא צאן, וכשאתם ישנים בלילה, חבר כנסת קטן או חברת כנסת, בבקשה, נשלחתם בידי הציבור. הציבור הזה מצפה שתייצגו אותו בכבוד. ואני מאמינה שהציבור יגיד את דברו בקלפי. הם לא בכיס. הציבור לא בכיס של אף אחד, ו-40 שנה הספיקו. 40 שנה הלכו ישראל במדבר, והגיע הזמן שנגיע למקום של שלטון שמסתכל לעם בעיניים, דואג לו, יודע מה הוא צריך, מריח את הריחות, שומע את הקולות ואומר: אני כאן בשבילכם.
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
וואו – – – את ממשלת רבין ב-40 שנה. לאה, איך תסתכלי במראה?
לאה פדידה (המחנה הציוני):
אני מסתכלת במראה מצוין, יקירתי.
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
40 שנה – – –
לאה פדידה (המחנה הציוני):
חברת הכנסת שולי, להגיד מה היה לפני 40 שנה?
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
שולי מועלם, עוד לא לפיד. רק מועלם.
לאה פדידה (המחנה הציוני):
אמרתי "חברת הכנסת שולי". את רוצה שאני אגיד גם מועלם?
היו"ר אחמד טיבי:
כן.
לאה פדידה (המחנה הציוני):
חברת הכנסת שולי מועלם.
היו"ר אחמד טיבי:
תודה רבה.
לאה פדידה (המחנה הציוני):
אי-אפשר להתרפק על 40 שנה לפני. בואו תוכיחו עכשיו, כאן ועכשיו, מה אתם עושים לכבוד העם הזה.
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
– – – ב-40 שנה הייתה גם ממשלת רבין, אז נא לדייק.
היו"ר אחמד טיבי:
תודה רבה. חבר הכנסת איל בן ראובן, 15 דקות.
איל בן ראובן (המחנה הציוני):
בוקר טוב. כבוד היושב-ראש, כבוד השר, חברי כנסת, שמעתי פה בחוץ את המאבטח, שאמר לי: אתם יודעים למה טוב שהיה דיון כל הלילה? כי היה קפה בבוקר. אז יש אנשים שנהנים וטוב להם עם דיון הלילה הזה, עם דיוני הלילה האלה.
תראו, אנחנו נמצאים פה הבוקר, בעצם מאתמול, וככל הנראה עד מחר, בדיון ארוך, מתיש, אבל בעל תפקיד מאוד מאוד חשוב, והוא מאבק אמיתי על ערכי השלטון ועל ערכי החברה הישראלית. אתה יודע, כבוד היושב-ראש, מחר הייתה אמורה לעלות הצעת חוק שאני העליתי בנושא מיגון הצפון. הצפון היום איננו מוכן למערכה – שאני מקווה שלא תבוא, אבל לצערי, המצב כרגע בצפון הוא מצב מסלים; הוא מצב מסלים מהסיבה שכאשר אני ביקרתי ברמת הגולן לפני כשבועיים, לקחתי משקפת – הייתי עם מפקדים שם, של צה"ל – לקחתי משקפת וראיתי מול עיניי את חיזבאללה ברמת הגולן. זה מייצג את תופעת ה"איראניזציה", אני קורא לה, שהולכת ופושטת לתוך סוריה – מצב שאפשר לנתח אותו; מצב בהחלט לא בריא, שמדינת ישראל וצה"ל עוסקים בו ארוכות.
אבל החוק שאני רציתי מחר להעלות הוא חוק שעוסק בנושא מיגון אזרחי הצפון. אזרחי הצפון היום אינם מוכנים למערכה הבאה. דרך אגב, אני מתייחס לאזרחים היהודים והערבים, כמובן. אני יכול לספר לך, כבוד היושב-ראש, שאני בודק את כולם. הייתי ביישוב דיר אל-אסד, שם הבן שלי – אני גר ביודפת – הבן שלי בזמנו השתתף בקרקס, יחד עם נערים ונערות מדיר אל-אסד; דבר מאוד מרגש ונעים כשלעצמו. אני עוסק לא מעט בסוגיית החיים המשותפים פה בחברה הישראלית. ראיתי שם דבר שלא אהבתי מהפן של התשתית ומהפן של המיגון של התושבים. אם אני זוכר טוב – אולי אתה זוכר יותר טוב ממני – במלחמת לבנון השנייה נהרגו שישה ערבים, במלחמה.
היו"ר אחמד טיבי:
בדיר אל-אסד במיוחד.
איל בן ראובן (המחנה הציוני):
נכון. כלומר אויבינו שיורים לעבר מדינת ישראל לא עושים את ההבחנה, ולכן צריך להגן על כולם.
ענת ברקו (הליכוד):
תלוי אם עזמי בשארה עוזר להם לכוון ונותן נ"צ. צריך להגיד גם את זה.
איל בן ראובן (המחנה הציוני):
בואי, בואי, אני לא רוצה להיכנס כאן. אני לא צריך כרגע עזרה בדבריי.
זה דיון שהיה צריך להיות מחר ולא יתקיים. הוא לא יתקיים בגלל הנושא שאנחנו עוסקים בו, ואני חושב שבצדק.
נושא נוסף שהיה צריך לעלות מחר, שגם בו אני מוביל, הוא בטיחות בבנייה, בטיחות של פועלי הבניין. אנחנו השנה, כבוד היושב-ראש, עם 36 הרוגים. רק בשבוע שעבר נהרגו עוד שניים.
היו"ר אחמד טיבי:
נושא כאוב.
איל בן ראובן (המחנה הציוני):
נושא כאוב, שיש מה לעשות בו, כי כל ההרוגים הם הפקרות והתרשלות. כולם. ואנחנו מובילים בעניין הזה פעילות. אני מקווה שגם בנושא הזה נבוא לידי פתרון, אבל גם הנושא הזה כרגע נדחה למול הנושא הערכי והמאוד-מאוד חשוב שאנחנו נאבקים עליו בימים האלה.
הנושא שאנחנו עוסקים בו היום הוא נושא השחיתות – נושא שלצערי, אני אומר, הפך להיות לעניין של ימין ושמאל. ואני שואל את עצמי פעם אחר פעם: מדוע? הרי בצד הימני – אני מכיר חלק מהחברים, כולל אלה שיושבים פה עכשיו, מעטים אומנם – גם הם, אני יודע ומאמין שסוגיית המאבק בשחיתות חשובה להם. ולכן, המאבק בנושא השחיתות ראוי היה לו להיות מאבק משותף של כולנו, של כל חברי הבית הזה.
חוק ההמלצות שעולה כאן היום, שבו אנחנו עוסקים, הוא חוק שכשאני קורא אותו ואני מסתכל עליו במרחב ובסביבה שבהם אנחנו נמצאים היום, שבהם ראש ממשלה וסביבתו וחברי כנסת נמצאים ומבלים יותר זמן מאשר כאן בכנסת – בחדרי חקירות כאלה ואחרים – זה מרחב סביבתי שאי-אפשר להתעלם ממנו. הוא קיים. החוק הזה תכליתו בעצם להגן על השחיתות, להגן על המושחתים, ומשכך, בעצם, כנובע מכך – בעצם לתמוך בשחיתות, לתת כוח לשחיתות. נדמה לי שרוב-רובם של חברי הכנסת ורוב-רובם של חברי הבית הזה, ושל אזרחי מדינת ישראל, כמובן, מבינים היום שחוק כזה לא היה עולה על הדעת בממשל נקי כפיים. לא היה עולה על הדעת. אנחנו או ממשל נקי כפיים איננו צריכים להגן על נבחרי ציבור וסביבתם שמכלים את עיקר זמנם בין חדרי החקירות, אצל עורכי הדין, ומחפשים כל הזמן כלים להשתמש בהם בשביל להרחיק את הכתם – להרחיק את כתם השחיתות מעליהם. ממשל ונבחרי ציבור חייבים להיות נקיי כפיים, ללא שום דיון בנושא. ממשל נקי כפיים צריך לעודד חקירה, צריך לעודד ניקיון כפיים של אנשיו.
ואני שואל כאן, מעל הבמה הזאת: האם בתקופת מנחם בגין, בתקופת יצחק שמיר או יצחק רבין, האם היה עולה צורך בכלל ברעיון של חוק שכזה? נדמה לי שהתשובה ברורה. אני, לאורך חיי, לאורך דרכי, למדתי שכשנתקלים בתופעה פסולה – ושחיתות היא תופעה נוראה, וצריך להתמודד איתה – מה שעושים זה מחזקים את הנאבקים בה, נותנים יותר ויותר ויותר כלים על מנת להכרית תופעות רעות. אני חושב שקשה להגזים בצבע הדגל השחור שעולה כרגע מכלל העיסוק בסביבה המושחתת – ואני מוסיף כאן פה לצורך העניין את המילה "לכאורה" – של ראש הממשלה שלנו, מתיק 1000, 2000, 3000, 4000, מהדיון המעוות הזה, בעיניי, של אם חוקרים או לא חוקרים גם סיגרים ונהנתנות ובאיזה מחיר. ואני מוסיף פה: כן, לדוגמה אישית של צניעות וענווה יש מקום. יש מקום. ואני מודה שאני מתגעגע, ולא מתוך תמימות, לראשי ממשלה, למנהיגים צנועים כאלה, שהענווה היא חלק מדרכם, שהדיבור בגובה העיניים הוא חלק מדרכם.
ומה עושה במצב שבו אנחנו נמצאים היום ממשלת ישראל? מייצרת חוקים להחלשת הלוחמים בתופעה, להסתרת התמונה האמיתית מהציבור. הממשלה מנסה לייצר תמונה ציבורית שבעצם הבעיה בכל אותן תופעות, החל ממתנות, דרך קשרי שלטון–הון פסולים מול תקשורת ועיתונות, דרך פגיעה בביטחון ישראל בפרשת הצוללות, שלהערכתי עדיין לפנינו – בכל אלה התמונה הציבורית שהממשלה מנסה לצייר היא שהבעיה היא בכלל במשטרה, הבעיה היא בכלל בחוקרים, הבעיה היא במפכ"ל, בפרקליטות. וזה מזכיר לי את דוח צוק איתן וכשליו, שבו כאשר עולים הכשלים, תשובת ראש הממשלה שלנו – ולא רק שלו, גם מלחכי פנכתו – היא שהבעיה בכלל של מבצע צוק איתן, הבעיה היא בכלל אצל מבקר המדינה. הוא הבעיה בכלל.
תראו, חברי כנסת, מנהיגות איננה נבחנת בשרידות. תסכים איתי חברי איתן כבל, שנמצא פה, שמנהיגות היא בראש וראשונה הובלת מדינה. היא הובלה. אנחנו יודעים את זה מאיזשהו ארגון ששנינו היינו בו הרבה מאוד שנים, במקומות שבהם יש משמעות למנהיגות אמיתית, נקייה, שאנשים רוצים ללכת אחריה, וכשמתגלות תופעות רעות, מטפלים בהן, ומטפלים בהן ביד קשה, כי ארגון כמו מדינה, עם תופעות של שחיתות, איננו יכול להתקיים. תופעות קשות שכאלה אסור לטאטא מתחת לשולחן. והציבור במדינה הוא כלי, הוא כלי חזק מאוד, שצריך לדעת מה קורה בקרב מנהיגיו. זאת זכותו.
אני מוכרח להגיד בזמן הקצר שעוד נשאר לי שליבי-ליבי עם רבים מחבריי בקואליציה שלא עולה על דעתי בכלל שהם מזדהים עם סדרת החוקים שאנחנו עוסקים בהם בחודשים האחרונים, שעניינם אחד: הגנה על השחיתות, הגנה על המושחתים. זה המסר שמועבר לנו, שמועבר לציבור הישראלי, מרעיון החוק הצרפתי, ועכשיו חוק ההמלצות וחוק המינויים. זה מין סדרת חוקים איומה ונוראה, שאתה שואל את עצמך: מאיפה היא באה? מאיפה היא באה? היו ימים, ולא מזמן, שלא היה עולה על הדעת בכלל שנידרש, נצטרך לדון בכלל בנושאים שכאלה.
אבל אני שוב חוזר ופונה לחבריי – ושוב, איתן, אתה מכיר את זה טוב. מנהיגות, לעיתים – וראיתי אותך יותר מפעם אחת פועל כך – זה ללכת ולפעול נגד הזרם, כאשר הדברים נראים עקרוניים וחשובים. ולכן, אני אומר לחברינו מהימין: מי שיצביע היום או מחר בעד החוק הזה ייזכר לעולם כמגן וכמעודד שחיתות. וזה חבל, זה עצוב. יש פה אנשים שאני לא רוצה שייזכרו ככאלה, כי הם לא כאלה, אבל הם צריכים כל אחד בפני עצמו לגלות ולמצוא את המנהיגות הפנימית של עצמם, ולראות ולחשוב טוב לפני ההצבעה: האם משמעת סיעתית קובעת, או ערך ועיקרון פנימי?
אני רוצה לסיים ולומר את הדברים הבאים לחבריי: מצאו את הדרך לרדת מהעץ. כאיש ביטחון אני אומר: אין היום איום ביטחוני על מדינת ישראל שאין לנו עליו מענה. יש איומים, אבל יש לנו מענים. לצערי, על הערכים של החברה הישראלית, על דרכנו כחברה, יש היום איום קשה שאנחנו, גם במאבק של הימים האלה, חלק ממאבק שחובתנו לנצח בו. חובתנו לנצח בו, אבל אני לא יכול לומר את מה שאני אומר על האיום הביטחוני; אני עוד לא יודע להגיד שיש לנו את כל הכלים כאשר אנחנו רואים מין התמודדות כזאת מול תופעות של הכפשת שומרי סף. בזה אנחנו צריכים לטפל, ומכאן אני קורא לחבריי לעשות כמוני.
היו"ר אחמד טיבי:
תודה רבה.
איל בן ראובן (המחנה הציוני):
אני אומר בפה מלא, כבוד היושב-ראש, למפכ"ל המשטרה, לשופטי בית המשפט העליון, לכל מי שעוסק במאבק בשחיתות: אנחנו איתכם, אנחנו מאחוריכם. חזקו ואמצו. אנחנו נעשה הכול כדי שאתם תוכלו להמשיך ולעשות את תפקידכם על מנת שהחברה הישראלית, שהשלטון הישראלי יהיה נקי כפיים ויוכל להוביל את המדינה למול האתגרים הכל-כך קשים שעדיין ניצבים בפנינו. תודה רבה.
היו"ר אחמד טיבי:
תודה רבה. עווד אל-כנסת איתן כבל, שעה שלמה, לדעתי. עד שעה שלמה.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אפשר לקבל עוד?
היו"ר אחמד טיבי:
ואחד, תנֵין, תאלתה.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אדוני היושב-ראש, הרשמת הפרלמנטרית, סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר חברי, אדוני השר, חברותיי וחבריי ומי שצופה בנו, קודם כול, אני באמת רוצה לברך את חברי יואל חסון, שמכניסתו לתפקיד אנחנו רואים גם את ההתעוררות בתוך הסיעה וגם את ההתעוררות בתוך האופוזיציה. אני אומר לדודי אמסלם, חברי, יושב-ראש הקואליציה, אינני מבין על מה אתם מלינים. זה תפקידנו. אין לה, לאופוזיציה, יותר מדי כלים להתמודד, אדוני היושב-ראש, וכשכבר אנחנו עושים את זה מלינים כלפינו מה פתאום אנחנו מעיזים לעשות דבר שכזה. ופתאום נזכרים: מה עם הוועדות, ואיך אנחנו מעכבים את עבודת הכנסת. כך בין היתר צריכה להתנהל ולהתנהג אופוזיציה, ובסוף בסוף בסוף אני באמת מאמין בזה שיש שכר לפעולתך, וחברי הכנסת מהאופוזיציה והאופוזיציה תמצא את עצמה באה על שכרה. אין דרך אחרת.
היו"ר אחמד טיבי:
אין.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אין. אתה זוכר את זה עוד, חברי חבר הכנסת טיבי, אדוני היושב-ראש. היו ימים בעבר שזה היה לחם חוקנו. פיליבסטר היה חלק בלתי נפרד מעבודת הכנסת, כי מה נותר לנו? בוודאי בוודאי בקואליציה הנוכחית, שעושה הכול כדי להצר את צעדיה של האופוזיציה. אין כמעט כלי שהיא איננה משתמשת בו כדי להצר את צעדינו. ואם זה הכלי שיש בידינו כדי להביא את דברינו, אז ננצל אותו למרות הצקצוקים ולמרות הקושי, כי זאת דרך באמת להביא את אשר אנחנו רוצים לומר.
עכשיו תראו, אנחנו היום פה מדברים על חוק ההמלצות, חוק ששרת המשפטים – בוא נאמר את זה כך: כמעט כל הקואליציה, אם הייתה הצבעה חשאית, אדוני היושב-ראש, אין לי ספק שהחוק הזה לא עובר.
היו"ר אחמד טיבי:
לא היה לך ספק. אין ספק.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אין ספק בעניין הזה. אין שום ספק. גם בתוך הליכוד, אבל לא רק – שמענו את ההתבטאויות של שר החינוך, שיושב כאן, שמענו את ההתבטאויות של שרת המשפטים, שמענו את הצמרת, הצמרת המשפטית במדינת ישראל. וזה עובר לו כאילו כלום. באמת, כשאנחנו אומרים ששלטון החוק בישראל נמצא תחת מתקפה, זה לא סתם. זה לא שבעבר, חברת הכנסת שולי מועלם, לא היו חוקים מפה ומפה, ואני אומר את זה לדודי, אבל התזמון, הכול ביחד – זה כאילו נכנסת לחדר הכי מסריח עלי אדמות. אפילו – זאת אומרת, תחושת הכוח היא כל כך גדולה, ששום דבר הוא לא משמעותי, ואתה אפילו לא מנסה לנהל ויכוח; אתה פשוט דורס כי אתה יכול. והקואליציה – קשה לה, אני מבין את זה. מה יעשה השר שמשוחח עכשיו עם דודי?
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
בעניינים חשובים.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אני בטוח. וכי על מה יכול לדבר שר חינוך עם יושב-ראש קואליציה אם לא על דברים חשובים, ברומו של עולם? ולכן, אני אומר לכם את הדבר הבא: שמנקודת המבט שלי אין ואסור לנו שתהיה לנו ברירה אחרת, חבר הכנסת מיקי רוזנטל.
ואני התלבטתי מה עוד יש לי לומר היום שלא נאמר. וקצת חזרתי למקורותיי – חברת הכנסת שולי מועלם, את בקיאה במקורות – והלכתי לברר, והסתבר לי שהכול כבר נאמר. ואני, ברשותך, כיוון שאני הולך להקריא דבר קודש, אז אני קודם כול, אדוני – – –
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
לגמרי במקרה יש עימדי כיפה.
איתן כבל (המחנה הציוני):
זה לא במקרה.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אבל אפשר להוסיף – – – ליתר ביטחון.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אני תמיד תמיד תמיד הולך עם כיפה. את יודעת, זה כמו שיש לי זוג משקפיים – – –
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
אני יודעת. מה שניסיתי להגיד זה שיש פה חתך גיל – כשכאומרים: לגמרי במקרה יש עימדי, ישר יודע למה הכוונה. מי שמתחתיו – – –
איתן כבל (המחנה הציוני):
כן, אבל אני אומר לך, שולי, שזה לא במקרה. זה כמו שכשאתה מגיע לגיל שמשקפי קריאה מפוזרים בכל פינה, אותו דבר, לי, בכל פינה יש כיפות מפוזרות – מונחת באוטו, בבית, בכל מקום. וברשותך, אני רוצה – כי את בוודאי בוודאי תביני – הייתי רוצה שגם השר ישמע.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
תפנה אותנו למקום.
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
ספר ישעיהו.
איתן כבל (המחנה הציוני):
לפני כן, לפני כן. בגמרא יש הקדמה לאיך אנחנו נכנסים לתוך המהלך, והתלבטתי באיזו זכות אני אקרא את מסכת איכה. באיזו זכות? וראיתי שבגמרא כתוב – – –
היו"ר אחמד טיבי:
אתה יותר גבוה בשני סנטימטר.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אני?
היו"ר אחמד טיבי:
עם הכיפה.
איתן כבל (המחנה הציוני):
הייתי ניגש אליך.
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
אלוהים, יש לו עוד 53 דקות. יש לו עוד 53 דקות לדבר.
קריאה:
– – –
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
– – – שעות זה בסדר, אבל הוא – – –
איתן כבל (המחנה הציוני):
אדוני היושב-ראש, הבאת לי אותה בקטנה, אבל זה טוב.
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
אצל איתן כבל הכול זה קודש.
חיים ילין (יש עתיד):
איתן, אנחנו רוצים להבין מה קרה פה.
איתן כבל (המחנה הציוני):
פתאום הוא אומר לי: שמתי לב שגבהת בשני סנטימטר, בזכות הכיפה. אבל לפעמים אמירות – –
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
יש כאלה שישנו פה.
איתן כבל (המחנה הציוני):
– – אמירה זה גם הסיטואציה שהדברים נאמרים בה.
ובכן, גברתי, אני רוצה שתקשיבי רק לזה, את והשר.
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
שחררתי לך את יושב-ראש הקואליציה.
איתן כבל (המחנה הציוני):
כך כתוב. כך כתוב.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
סליחה, רגע, איתן, בקשר לכיפה, יש לי תפילין בחדר, אם אתה רוצה להניח.
איתן כבל (המחנה הציוני):
קודם כול, למה אתה מאיים עליי?
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אה, יש לך?
איתן כבל (המחנה הציוני):
יש לי שאלה, אדוני: למה מאיים עליי?
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
עשית לי מצב רוח.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אוקיי.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
יש לו מהבר-מצווה.
איתן כבל (המחנה הציוני):
לא, לא. אצלי זה – אנחנו גם בשנה של אבא שלי, זיכרונו לברכה, ואנחנו משתדלים; לא תמיד מצליחים, לצערי, אבל משתדלים.
אבל ברשותכם, אני באמת רוצה לומר למה החלטתי לקרוא את איכה. כתוב, חברת הכנסת שולי מועלם והשר, בגמרא, שבת, דף קי"ט, ע"ב, גברתי: "אמר רב עמרם בריה דרבי שמעון בר אבא אמר רבי שמעון בר אבא אמר רבי חנינא לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה שנאמר היו שריה כאילים לא מצאו מרעה מה איל זה ראשו של זה בצד זנבו של זה אף ישראל שבאותו הדור כבשו פניהם בקרקע ולא הוכיחו זה את זה", חברי מיקי רוזנטל. והמשמעות היא שבין היתר החובה שלנו היא לעמוד כאן, לפני דודי אמסלם ולפני כל אחת ואחד מחברי הקואליציה, ולהוכיח אותם. להוכיח אותם. ומסכת איכה היא אחת התוכחות החזקות ביותר שאני מכיר, לפחות בתנ"ך. ולא לחינם מגילת איכה, קוראים אותה בתשעה באב, כי היא הרבה יותר גדולה מסך חלקיה. היא באה לציין תקופה; היא לא רק באה לתאר את מצב החורבן אלא את כל מה שגרם לכך.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
בכה בכתה ירושלים – – –
איתן כבל (המחנה הציוני):
לכן, ברשותכם, כיוון שיש לי הרבה זמן, ומכיוון שיש לי עוד שעה היום לדבר, אז ברשותכם אני מצאתי לנכון להקריא את איכה. הינה, בדיוק הגעת. אתה שמעת למה אני החלטתי להקריא את איכה?
משה גפני (יהדות התורה):
לא, לא שמעתי, אבל שמעתי שאתה מקריא את זה.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אז אני, ברשותך, ברשותך, חבר הכנסת גפני – כי חשוב שתדע מאין באה לי התעוזה, החוצפה, להקריא כאן את איכה. ואני, חשוב לי שאדוני ישמע ויקשיב. אני חוזר ואומר את אשר אמרתי קודם. בגמרא, שבת, דף קי"ט, ע"ב: "אמר רב עמרם בריה דרבי שמעון בר אבא אמר רבי שמעון בר אבא אמר רבי חנינא, לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה שנאמר באיכה א' היו שריה כאילים לא מצאו מרעה מה איל זה ראשו של זה בצד זנבו של זה אף ישראל שבאותו הדור כבשו פניהם בקרקע ולא הוכיחו זה את זה". ומכאן, מהמקום הזה, לקחתי לעצמי ונטלתי לעצמי את הזכות, את אותה זכות, לומר את הדברים שאני בטוח שאם אדוני הייתה ניתנת לו הזכות לעשות את ההצבעה חשאית, הוא – אני בטוח שאני יודע מה הוא היה עושה.
וברשותכם, "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם היתה כאלמנה רבתי בגוים שֹרָתי במדינות היתה למס. בכו תבכה בלילה" – תקשיב. אני, חשוב לי. טיבי, אין לך הרבה הזדמנויות לשמוע ולהקשיב, אז ככה, במקום לבהות, אני מציע לך. זה מסמך מאוד מאוד חשוב. "בכו תבכה בלילה ודמעתה על לחיה אין לה מנחם מכל אֹהביה כל רעיה בגדו בה היו לה לאֹיבים. גלתה יהודה מעֹני ומרֹב עבֹדה היא ישבה בגוים לא מצאה מנוח כל רֹדפיה השיגוה בין המצרים. דרכי ציון אבלות מבלי באי מועד כל שעריה שוממין כהניה נאנחים בתולֹתיה נוגות והיא מר לה. היו צריה לראש איביה שלוּ כי ה' הוגה על רֹב פשעיה עולליה הלכו שבי לפני צר. ויצא מן בת ציון כל הדרה היו שריה כאילים לא מצאו מרעה וילכו בלא כֹח לפני רודף. זכרה ירושלם ימי עניה ומרודיה כל מחמֻדיה אשר היו מימי קדם בנפֹל עמה ביד צר ואין עוזר לה ראוהָ צרים שָֹחֲקו על מִשְׁבַּתֶּהָ. חטא חטאה ירושלם" – חבר הכנסת חיים ילין, אתה איתי?
חיים ילין (יש עתיד):
כל הזמן.
איתן כבל (המחנה הציוני):
"חטא חטאה ירושלם על כן לנידה היתה כל מכבדיה הִזִילוה כי ראו ערוָתה גם היא נאנחה ותשב אחור. טֻמאתה בשוליה לא זכרה אחריתה ותרד פלאים אין מנחם לה ראה ה' את עניי כי הגדיל אויב. ידו פרש צר על כל מחמדיה כי ראתה גוים באו מקדשה אשר צִוִיתה לא יבֹאו בקהל לך. כל עמה נאנחים מבקשים לחם נתנו מחמדיהם באֹכל להשיב נפש ראה ה' והביטה כי הייתי זוללה. לוא אליכם כל עֹברי דרך הביטו וראו אם יש מכאוב כמכאֹבי אשר עולל לי אשר הוגה ה' ביום חרון אפו".
אדוני יושב-ראש הקואליציה, אתה איתי, ככה? כי יושב-ראש האופוזיציה ניגש אליכם. אה, לא?
יואל חסון (המחנה הציוני):
לא, אני לא אפריע לשיחה חשובה כזאת.
איתן כבל (המחנה הציוני):
"ממרום שלח אש בעצמֹתַי וירדנה פרש רשת לרגלי השיבני אחור נתנני שממה כל היום דָוָה. נשקד עֹל פשעַי בידו ישתרגו עלו על צוארי הכשיל כֹחי נתנני ה' בידי לא אוכל קום. סִלה כל אבירַי ה' בקרבי קרא עלי מועד לשבֹר בחורי גת דרך ה' לבתולת בת יהודה. על כל אלה אני בוכיה" – תקשיב, חבר הכנסת חיים ילין, זה משפט חשוב. גם אתה, יואל חסון.
חיים ילין (יש עתיד):
לא רק שאני מקשיב, אני גם שומע.
איתן כבל (המחנה הציוני):
"על אלה אני בוכיה עיני עיני יֹרדה מים כי רחק ממני מנחם משיב נפשי היו בני שוממים כי גבר אויב. פֵרשה ציון בידיה אין מנחם לה צִוה ה' ליעקב סביביו צריו היתה ירושלם לנדה ביניהם. צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי שמעו נא כל עמים וראו מכאֹבִי בתולתַי ובחורַי הלכו בשבי. קראתי למאהבַי המה רמוני כֹהנַי וזקנַי בעיר גָוָעו כי בִקשו אכל למו וישיבו את נפשם. ראה ה' כי צר לי מעַי חמרמרו נהפך לבי בקרבי כי מרוֹ מריתי מחוץ שִכלה חרב בבית כַּמַוֶת. שמעו כי נאנחה אני אין מנחם לי כל אֹיבַי שמעו רעתי ששו כי אתה עשית הבאת יום קראת ויהיו כמֹני. תבֹא כל רעתם לפניך ועולל למו כאשר עוללת לי על כל פשעַי כי רבות אנחֹתַי ולבי דַוָי."
אתם מסכימים שאני אקרא עוד פרק, יואל?
חיים ילין (יש עתיד):
יש לך עוד 43 דקות.
איתן כבל (המחנה הציוני):
לא, לא, יש לי עוד הרבה דברים להגיד. אל תתבלבל. אבל האם אתה חושב שעדיין ראוי שאני – – –
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אתה כבר קראת את הקטע עם הדמעה שנזלה על לחיה?
איתן כבל (המחנה הציוני):
כן, כן, כן, כן. חשוב.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
זה קטע ספרותי מופלא.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אז אני אקרא את זה שוב.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
איזה יופי.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אתם רוצים שאני אקרא את זה? פסוק ט"ז. לפעמים, אתה יודע, באמת, הכתובים, חברי הכנסת איל בן ראובן ויואל, נותנים בצורה יוצאת מן הכלל. כמי שקורא תנ"ך – ואני קורא תנ"ך באופן קבוע כל שבת עם המשפחה – הוא כתוב בצורה כזאת שלפעמים, אתה יודע, אתה לא מוצא את ההבדל. חלק מהדברים כאילו נכתבו היום. ובאמת, אני חושב שיואל – ואני אומר את זה לך, מיקי, ולאיל בן ראובן, ולך, חיים, ולשרה ולשני חברי הכנסת המכובדים, שהמשפט הזה שאתם רוצים שאני אשוב ואקרא אותו מתאר בצורה הטובה ביותר את מה שאנחנו חשים לגבי מה שקורה היום.
"על אלה אני בוכיה עיני עיני ירדה מים כי רחק ממני מנחם משיב נפשי היו בני שוממים כי גבר אויב". מה שקרה לנו כאן בעצם זה שהקואליציה, בכוחנות שלה, היא הצליחה לגבור עלינו. היא מצליחה לגבור בתוכה, כי לא כל הקואליציה באמת שותפה. היא הולכת שבי. גם אם יש מחלוקת בינינו ובין לא מעט חברים מהקואליציה, אנחנו יודעים שאין מצב ששר החינוך, בנסיבות אחרות – ולא שזה מקל עליי ביחס לאופן שבו הוא נוהג, אבל אין לי ספק שבנסיבות אחרות הוא לא היה מאפשר שחוק כזה היה עובר, ובוודאי בוודאי כשמדברים על שרת המשפטים. זה לא מתקבל על הדעת – חוק בסדר גודל כזה. למה? למה זה טוב? ואני שואל את חברי דודי אמסלם: כל אחת ואחד מאיתנו מנסה לחשוב איזו חקיקה הוא מביא לכנסת; טבעי, לגיטימי, חלק בלתי נפרד מהעבודה שלנו. ואני מנסה לחשוב מאיפה זה צמח אצל דודי אמסלם, שאומר שהוא עשה את זה כבר לפני הרבה מאוד שנים, הרבה זמן; לא יודע שנים, אבל הרבה זמן. מה הביא אותו להתכתב עם הרעיון הזה? זו הבעיה? פה כל הבעיות שלנו תיפתרנה?
ולא לחינם חבריי שאלו כאן, מצאו לנכון, אחד-אחד, לבוא ולהתייחס לעניין הזה, שאיך החוקים הנמוכים האלה, מעבירים אותם במסלול ירוק, וחקיקה אחרת, חקיקה חברתית, חקיקה שבאמת יכולה לקדם כאן – אנחנו לא מצליחים לתת לה את המקום הראוי לה. וזה לא שאין בממשלה הזאת – יסלחו לי חבריי מהאופוזיציה – שלא עושים, חלקם, עבודה נאמנה, אבל אי-אפשר להתחבא רק מאחורי העניין של קואליציה. ולכן, אדוני היושב-ראש, אין לי ברירה. אני אקריא, ברשותכם, עוד פרק. נעשה אתנחתה. אדוני, גם זו הזדמנות טובה בשבילו להשכיל.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אני אחר כך אקרא שפינוזה. אין לך בעיה.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אין שום בעיה. זה לא עד כדי כך רחוק.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
כי אצל חלק הוא כופר.
איתן כבל (המחנה הציוני):
לי זה לא.
היו"ר אחמד טיבי:
שיעור קומתך החדש נותן נופך נוסף לדברים.
איתן כבל (המחנה הציוני):
תודה, אדוני. אני יודע שאדוני מאוד אוהב ומעריך אותי, וזה הדדי, כמובן.
היו"ר אחמד טיבי:
בהחלט. הדדי.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אדוני יחשוב על זה, מה היה קורה אילו הוא היה הולך עם כיפה.
היו"ר אחמד טיבי:
כובע, כיפה, כיסוי ראש.
איתן כבל (המחנה הציוני):
תחשוב על זה, איזה שיעור קומה היה לאדוני.
היו"ר אחמד טיבי:
שני סנטימטר יותר. גם כובע של ברצלונה.
איתן כבל (המחנה הציוני):
נכון.
היו"ר אחמד טיבי:
שני סנטימטר יותר.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אתה בטח צפית.
היו"ר אחמד טיבי:
כרגיל, במשך שנים. אהבתי את התוצאה. מה איתך?
איתן כבל (המחנה הציוני):
מאוד. זו לא רק התוצאה אלא איך. האיך – יש לו משמעות מאוד מאוד מאוד חשובה. זה היה בבית של ריאל. זה היה רגע קסום.
היו"ר אחמד טיבי:
אבל זה נראה לי קל מדי.
איתן כבל (המחנה הציוני):
כן. יש מי שטוען – – –
היו"ר אחמד טיבי:
יש האומרים.
איתן כבל (המחנה הציוני):
כן, יש שמועה כזאת שברצלונה העבירה לשם את מגרש האימונים שלה.
היו"ר אחמד טיבי:
זה אכזרי. זה אכזרי.
איתן כבל (המחנה הציוני):
כן, כן. מגרש האימונים.
היו"ר אחמד טיבי:
זה אכזרי. השער הראשון היה מלאכת מחשבת.
איתן כבל (המחנה הציוני):
נכון, אמת. אמת. אני אומר בשביל אלה שבטח צופים בנו או יצפו בנו ולא מבינים מה השיגעון הזה של כל כך הרבה אנשים בעולם. הרי זה מתחרה עם דתות. זו דת – –
היו"ר אחמד טיבי:
כדורגל.
איתן כבל (המחנה הציוני):
– – כדורגל. ומי שלא ראה באמת את המהלך שהוביל לשער הראשון, עוד ישאל ויתהה.
היו"ר אחמד טיבי:
עוד ידובר, יסופר.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אני אומר, אם אחרי זה הוא לא יבין את החוכמה ואת הגדולה שבמשחק הזה – – –
היו"ר אחמד טיבי:
היית במגרש הזה?
איתן כבל (המחנה הציוני):
אני לא הייתי. אני יודע שאדוני היה.
היו"ר אחמד טיבי:
גם בקאמפ נואו וגם כאן. זו חוויה.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אבל אני יכול לומר לאדוני שנסעתי ליד. ליד.
היו"ר אחמד טיבי:
גם נהנית.
איתן כבל (המחנה הציוני):
גם זה.
היו"ר אחמד טיבי:
נגעת בהיסטוריה.
איתן כבל (המחנה הציוני):
ובכן, אדוני, ברשותך, אני אשוב. "איכה יעיב באפו אדני את בת ציון השליך משמים ארץ תפארת ישראל ולא זכר הדם רגליו ביום אפו. בלע אדני לא חמל את כל נאות יעקב הרס בעברתו מבצרי בת יהודה הגיע לארץ חלל ממלכה ושריה. גדע בחרי אף כל קרן ישראל השיב אחור ימינו מפני אויב ויבער ביעקב כאש להבה אכלה סביב. דרך קשתו כאויב נצב ימינו כצר ויהרג כל מחמדי עין באהל בת ציון שפך כאש חמתו. היה אדני כאויב בלע ישראל בלע כל ארמנותיה שחת מבצריו וירב בבת יהודה תאניה ואניה. ויחמס כגן שכו שחת מועדו שכח יהוה בציון מועד ושבת וינאץ בזעם אפו מלך וכהן. זנח אדני מזבחו נאר מקדשו הסגיר ביד אויב חומת ארמנותיה קול נתנו בבית יהוה כיום מועד. חשב יהוה להשחית חומת בת ציון נטה קו לא השיב ידו מבלע ויאבל חל וחומה יחדו אמללו. טבעו בארץ שעריה אבד ושבר בריחיה מלכה ושריה בגוים אין תורה גם נביאיה לא מצאו חזון מיהוה. ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון העלו עפר על ראשם חגרו שקים הורידו לארץ ראשן בתולת ירושלם. כלו בדמעות עיני חמרמרו מעי נשפך לארץ כבדי על שבר בת עמי בעטף עולל ויונק ברחבות קריה. לאמתם יאמרו איה דגן ויין בהתעטפם כחלל ברחבות עיר בהשתפך נפשם אל חיק אמתם. מה אעידך מה אדמה לך הבת ירושלם מה אשוה לך ואנחמך בתולת בת ציון כי גדול כים שברך מי ירפא לך נביאיך חזו לך שוא ותפל ולא גלו על עונך להשיב שביתך ויחזו לך משאות שוא ומדוחים. ספקו עליך כפים כל עברי דרך שרקו וינעו ראשם על בת ירושלם הזאת העיר שיאמרו כלילת יפי משוש לכל הארץ. פצו עליך פיהם כל אויביך שרקו ויחרקו שן אמרו בלענו אך זה היום שקוינהו מצאנו ראינו. עשה יהוה אשר זמם בצע אמרתו אשר צוה מימי קדם הרס ולא חמל וישמח עליך אויב הרים קרן צריך. צעק לבם אל אדני חומת בת ציון הורידי כנחל דמעה יומם ולילה אל תתני פוגת לך אל תדם בת עינך. קומי רני בליל לראש אשמרות שפכי כמים לבך נכח פני אדני שאי אליו כפיך על נפש עולליך העטופים ברעב בראש כל חוצות. ראה יהוה והביטה למי עוללת כה אם תאכלנה נשים פרים עללי טפחים אם יהרג במקדש אדני כהן ונביא. שכבו לארץ חוצות נער וזקן בתולתי ובחורי נפלו בחרב הרגת ביום אפך טבחת לא חמלת. תקרא כיום מועד מגורי מסביב ולא היה ביום אף יהוה פליט ושריד אשר טפחתי ורביתי איבי כלם".
אדוני היושב-ראש, אלה אמירות מאוד מאוד לא פשוטות, אמירות קשות, שביהדות יש להן משמעות מאוד מאוד גדולה. מי שמכיר את התקופה המדוברת, חבר הכנסת מיקי רוזנטל, יודע שזו הייתה תקופה שהכול נשבר בה. הכול נשבר בה. בעצם, מגילת איכה, במה שהיא עוסקת – היא באה ואומרת את הדברים בצורה הקשה ביותר, הבוטה ביותר. ויכול להתחבר אליה – בוקר טוב, אילן גילאון.
אילן גילאון (מרצ):
אתה בדד, באתי לעזור.
איתן כבל (המחנה הציוני):
נכון, תודה. ולכן, אני אומר, יש כאן מסר שהוא הרבה מעבר למסר הדתי. זו לא רק התפיסה שמדברת על אמונה באל אחד, אמונה בקדוש ברוך הוא, אלא זו ההתנהלות של כל המערכות מסביב – החברה, המנהיגות. וכל זה מתרסק.
ומה יש לנו היום? את ראש הממשלה, שהייתי באמת מצפה שיבוא לכאן ויאמר את אשר יש לו לומר בעניין הזה – הרי כולנו יודעים, חבר הכנסת אילן גילאון, שהוא לא הסיר את עצמו מהחוק; רק אחרי שהיה לחץ ציבורי דרמטי. לא יעזור. וזו כוחה של אופוזיציה. גם אם נדמה שלעיתים אין לנו את הרוב ואין לנו את הכוח, והחוק, למגינת ליבנו, עבור יעבור – אבל הוא לא דומה למה שהונח; הוא לא דומה למה שביקשו בתחילת הדרך. והעובדה שראש הממשלה לא יהיה חלק היא כבר הצלחה גדולה, אדוני היושב-ראש. אי-אפשר להתעלם מזה. אי-אפשר. וכל אלה ששואלים אותנו מה האופוזיציה יכולה לעשות – עובדה, עשינו. זו עובדה שאי-אפשר להתעלם ממנה.
דמו בנפשכם, המחשבה בכלל שהחוק היה אמור לחול על ראש הממשלה – זה הסיפור.
היו"ר אחמד טיבי:
זה כל הסיפור.
איתן כבל (המחנה הציוני):
זה כל הסיפור. ומי שחושב שאם הוא עשה במרקר, מחק, כי ראש הממשלה אמר – מה הוא חושב, שאפשר להעלים כהרף עין את כל ההסרחה הזאת? אי-אפשר, חבר הכנסת חיים ילין. אי-אפשר.
חיים ילין (יש עתיד):
אני איתך.
איתן כבל (המחנה הציוני):
לא יהיה אפשר למחוק את ההסרחה הזאת, והיא לדיראון עולם.
חיים ילין (יש עתיד):
אני מסכים.
איתן כבל (המחנה הציוני):
ולכאורה, יש מי שיאמר: על מה אתם מבלבלים את המוח? על מה אתם נזעקים? ממילא ראש הממשלה כבר לא חלק מן העניין. ואני אומר להם: טעות בידכם. זה מאבק על המכלול – חבר הכנסת יואל חסון, שבזכותו אנחנו כאן, ברוך השם.
יואל חסון (המחנה הציוני):
נקווה שלא בגללו.
איתן כבל (המחנה הציוני):
בזכותך, במובן החיובי של המילה. פתחתי ואמרתי: זו הזדמנות לומר גם לך כאן, קבל עם – –
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
קבל עם ומליאה.
יואל חסון (המחנה הציוני):
תודה.
איתן כבל (המחנה הציוני):
– – שבזכותך – באמת, מאז כניסתך לתפקיד, גם כיושב-ראש הסיעה וגם כמרכז האופוזיציה, אנחנו חשים שקורה משהו, ברוך השם. ולא צריך לפחד ולא להרים ידיים, כי זו עבודתנו. זו עבודתנו. וכל משימה שאתה תצטרך לתת לנו, אנחנו מחויבים לה, שלא רק נאמר בישיבות סיעה, נדבר גבוהה-גבוהה וניפול אחר כך כחגבים.
יואל חסון (המחנה הציוני):
שזה קשה.
איתן כבל (המחנה הציוני):
נכון. אני אומר לכם, לך: זו הדרך. זה תפקידה של אופוזיציה. אמרתי את זה ליושב-ראש קודם. אין לנו יותר מדי כלים. אין כמעט כלים. הם כבר שכחו בקואליציה; לצערי, הם כל כך הרבה שנים, שהם כבר שכחו, והם עושים הכול לדרוס את האופוזיציה, והם לא יודעים שבסוף גם הם יגיעו לשם. איתנו, בלעדינו – הם יגיעו לשם. וזה תמיד נראה רחוק, ותמיד נראה שאף אחד לא יכול להזיז אותם, ובוקר אחד זה קורה, והם לא מבינים את זה. וזה יקרה, לא יעזור, כי ככה זה. ככה זה. לפעמים אפילו לא צריך לעשות כלום, ואתה אפילו לא מבין איך זה קרה. וזה קורה.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אצל טיבי זה קורה כל הזמן.
איתן כבל (המחנה הציוני):
כן. לכן אני אומר לכם, כל חקיקה שאתם מחוקקים שמצירה את צעדיה של האופוזיציה, בסופו של בוקר, יום, ערב, זה יחזור אליכם, ויחזור אליכם כמו גדולים. אל תטעו.
אדוני היושב-ראש, ברשותך.
היו"ר אחמד טיבי:
הרשות ניתנת.
איתן כבל (המחנה הציוני):
כן, תודה, אדוני. אני רוצה באמת לנצל את ההזדמנות הזאת ולדבר גם על עניין שהוא קצת אחר מהנקודה הזאת. אתמול קיימה ועדת הכלכלה – חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס פנתה אליי כיושב-ראש הוועדה, כיוון שאנחנו עוסקים בעניין, בנושא הכלבת בצפון. אני רוצה לומר לך, אדוני, זה היה דיון קשה ונוקב, משתי סיבות: א. שהעובדה שזה נמצא שם רחוק עדיין לא הרימה פה את אמות הסיפים. כי כשאתה רואה מה נעשה ואתה מקשיב לאנשי המקצוע – משרד החקלאות, חבר הכנסת מיקי רוזנטל, אדוני היושב-ראש, מטפל בנושא או לא מטפל בנושא? והנתונים שהוצגו בפנינו הם על כשל אדיר של המשרד. בנושא הזה בוודאי משרד החקלאות קרס לגמרי. דמה בנפשך אם בעת הזאת, חס וחלילה, כשאנחנו יושבים כאן ומדברים, תן חולה כלבת נמצא מסתובב ברחובות תל אביב. זה פותח מהדורות, אדוני היושב-ראש, או לא?
היו"ר אחמד טיבי:
חד-משמעית. חד-משמעית כן.
איתן כבל (המחנה הציוני):
בוודאי. אבל אם זה ביישוב ערבי – ששם, דרך אגב, הצטברו נתונים קשים מאוד. ברוב היישובים הערביים, למשל, אפילו בניגוד לכללים, אין וטרינרים בכלל, ואם יש, הם אפילו בחלקים הקטנים של שברירי המשרה הנדרשת; אפילו את זה אין.
היו"ר אחמד טיבי:
גם במחלות נוספות, משרד החקלאות – הרי גייסנו 50 מיליון שקל לטיפול בברוצלוזיס בדרום. עכשיו הם עצרו את זה. פתאום עצרו. אנשים פונים אליי, יהודים וערבים, מהדרום.
איתן כבל (המחנה הציוני):
כן, כן, כן. המחלה לא נוקשת בדלת.
היו"ר אחמד טיבי:
וזה מתפשט בעדרים.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אדוני היושב-ראש, גם ברוצלוזיס, גם קטרת העור – שתי מחלות. קטרת העור בבקר, שעכשיו הולכת ומתפתחת שוב, לא נוקשת בדלת לפני כן ושואלת: אדוני, מה דתו? מה עמדתו הפוליטית? היא לא עושה את זה. היא לא שואלת את זה. אין זה מעניינה. והתן, לפני שהוא מגיע, הוא לא נוקש בדלת ושואל.
היו"ר אחמד טיבי:
פריפריה–מרכז.
איתן כבל (המחנה הציוני):
פריפריה–מרכז. וזה מתקרב. ותזכור, כמו שאמרתי לך – איך כתוב? אנחנו קראנו אצלנו, היהודים, בבתי הכנסת לפני שתי שבתות את פרשת מקץ, ושם כתוב בחלומו של פרעה: "ולא נודע כי באו אל קרבנה", וכאלה הם פני הדברים בעניין הזה.
הסיקור הוא כאילו לא – כאילו לא מתקיים. ומנקודת המבט שלי, באמת, זה מביך, זה מעליב, בעיקר כשזה נוגע לחיי אדם. האם ידעת שכבר 15 רפתות – אם אינני טועה, באזור עמק יזרעאל – כבר נסגרו לכמה חודשים? האם מישהו מטפל ברפתנים האלה? האם מישהו נותן להם התייחסות? חבר הכנסת חיים ילין, אתה ידעת? לא, ברצינות, ידעת את זה?
חיים ילין (יש עתיד):
אני איתך.
איתן כבל (המחנה הציוני):
15 רפתות.
היו"ר אחמד טיבי:
חבר הכנסת חיים ילין, אתה לא יכול לשבת שם ולענות לחבר הכנסת כבל. גש קדימה.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אתה חייב לבוא. אני רוצה שתדע לך. שמע, זה היה נתון אתמול, שאף אחד – הם החביאו אותו. מי נותן להם פיצוי?
חיים ילין (יש עתיד):
רק את זה מחביאים?
איתן כבל (המחנה הציוני):
לא, לא, אבל זה נתון שבא לשולחננו אתמול. אתה יודע שהם לא הקימו אפילו שולחן. באו ראשי הרשויות, ראש המועצה האזורית גלבוע תיאר מצב. אתה יודע, זה קטע מטורף, שהאזרחים שם מסתובבים ברחובות עם אלות. זה דפוק. זה דפוק לגמרי.
חיים ילין (יש עתיד):
אני יודע דבר אחד: שבמקביל לדיונים שלך, בוועדת הכספים היה דיון על חיסון כלבת, זאת אומרת, העברה תקציבית. ומה רצו לדחוף פנימה לתוך הכלבת? חצי מיליון שקל של חבר כנסת.
איתן כבל (המחנה הציוני):
חצי מיליון של?
חיים ילין (יש עתיד):
של חבר כנסת שביקש כסף, ואז מה, אתה תצביע נגד הכלבת? מה?
איתן כבל (המחנה הציוני):
ברור. השיטות הטובות והידועות והמוכרות. ואני אומר לך, תראה: עכשיו משרד האוצר הקצה 4.5 מיליון שקל, שזה רחוק מלהספיק.
חיים ילין (יש עתיד):
זה כבר עבר.
איתן כבל (המחנה הציוני):
בוודאי, אבל זה טיפה בים. אם לא יתייחסו לזה – כי יש מגפה. לא מבינים שיש באמת מגפה.
חיים ילין (יש עתיד):
אני רוצה להגיד לך שאנחנו ביום שישי ראינו להקה של 30 כלבים שחוצה מרצועת עזה אלינו, ואני אומר לך, מעולם לא היה דבר כזה, כאלה להקות, בגודל כזה. ואף אחד לא עושה כלום.
איתן כבל (המחנה הציוני):
מה שאני רוצה לומר לך, שגם אנחנו שיושבים פה, ובאמת חלקנו, מכל סיעות הבית, מתכתבים פה עם המון נושאים; באמת, אני אומר, יש פה חברי כנסת מהקואליציה, מהאופוזיציה שנותנים עבודה בנושאים שונים. אני אומר לך שידעתי שהעניין של הכלבת הוא משמעותי, אבל לא דמיינתי את עומק הכישלון של המשרדים בעניין הזה, ובראש ובראשונה משרד החקלאות. ממש. ואתה שואל את עצמך: למה? למה זה נדרש?
אתה יודע, אמרתי את זה לנציגי משרד החקלאות. אוקיי. אנחנו חברי כנסת, פופוליסטים, לא מבינים מהחיים שלנו כלום, אנחנו רוצים רק תמיד להשמיץ. אלה שאמרו את האמירות הקשות ביותר לא היו חברי כנסת, אפילו לא קרוב לזה. יושב-ראש איגוד הווטרינרים אמר שם אמירה שאנחנו בפני שבר עצום. אז עכשיו, זה נשמע רחוק, זה רחוק, זה שם בצפון, אבל זה כמטחווי קשת, זה פה. זה כבר הגיע לאזור בת שלמה – לפחות על פי הפרסומים – ומה זה בת שלמה? זה או-טו-טו במרכז הארץ. אז הציניקנים יאמרו שכדי להתמודד עם הבעיה, כדאי שבאמת איזה תן עם כלבת יגיע למרכז הארץ.
חיים ילין (יש עתיד):
מזכיר לי קצת את הטענה – – –
איתן כבל (המחנה הציוני):
זה מזכיר, נכון. אנחנו מכירים.
חיים ילין (יש עתיד):
אנחנו תמיד חוזרים: עד שהטיל ייפול בתל אביב אתם תסבלו. בסוף כולם סובלים.
היו"ר אחמד טיבי:
חבר הכנסת כבל, אני מקבל סמ"ס: מהציבור מבקשים שאיתן כבל יקרא את מגילת איכה בהברה תימנית.
אמיר אוחנה (הליכוד):
איכה.
היו"ר אחמד טיבי:
איכה, איכה. בהברה תימנית. מהציבור מבקשים שחבר הכנסת איתן כבל יקרא את מגילת איכה בהברה תימנית.
חיים ילין (יש עתיד):
כבוד היושב-ראש, הוא צריך ללכת לראש העין בשביל להקריא.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
מאיפה הוא יודע? הוא תימני משוכנז, מה יש לך?
איתן כבל (המחנה הציוני):
יש לך טעות גדולה, אני NBA של הקריאה התימנית, לגמרי לגמרי.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
איתן, יש האומרים: כל התורה על רגל אחת, ויש האומרים: כל התורה בצעד תימני.
אמיר אוחנה (הליכוד):
ציבור חברי הכנסת מצטרף לקריאה.
היו"ר אחמד טיבי:
תקבל הנחה.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אתה עושה לי כאילו להרגיש – אולי בסוף. אולי בסוף אני אקריא את זה.
היו"ר אחמד טיבי:
אבל בינתיים – שאלה עניינית, אפרופו ועדת הכלכלה.
איתן כבל (המחנה הציוני):
בבקשה, אדוני.
היו"ר אחמד טיבי:
שאלה שנייה: תשאל את חבר הכנסת איתן כבל למה הוא לא מקדם את חוק פיצוי על עיכוב טיסות, חוק טיבי 2.
אמיר אוחנה (הליכוד):
לא חבר הכנסת טיבי שואל? ציבור.
היו"ר אחמד טיבי:
ציבור. ציבור רחב, אגב, ציבור הנוסעים.
איתן כבל (המחנה הציוני):
למה אתה חייב לקלקל כשיוצא כל כך יפה?
חיים ילין (יש עתיד):
אתה יכול לעשות את זה כשאתה לא יושב-ראש; כשאתה מהצד, שאלה מהצד.
היו"ר אחמד טיבי:
בדיוק זה הזמן.
איתן כבל (המחנה הציוני):
במקרה מישהו מהשדה שלח סמ"ס.
היו"ר אחמד טיבי:
בכניסתי לנתב"ג, אומר האיש.
איתן כבל (המחנה הציוני):
דרך אגב, רציתי להעיר עוד הערה. קודם כול, אדוני ידע שזה נושא שנקדם אותו. אני מקווה, בעזרת השם, שבמהלך ינואר העניין הזה יהיה מאחורינו. ואל תתבלבל, ינואר זה עוד שבוע, פחות.
היו"ר אחמד טיבי:
יכול להיות שכרמל שאמה שלח את זה, כי כשהוא היה יושב-ראש ועדת הכלכלה הוא קידם את טיבי 1 בתאוצה.
איתן כבל (המחנה הציוני):
כן. אבל אני רוצה לומר לך עוד דבר: ראיתי – אתמול, כמדומני – באחד העיתונים שחבר הכנסת מאיר כהן ביקש – או אני לא יודע מה קרה בוועדת השרים לחקיקה – להעביר סימון לכביש 6, שתהיה כאילו הודעה – רציתי להגיד לו ושכחתי, שזו הייתה הפשרה שהציעו לאדוני.
היו"ר אחמד טיבי:
נכון.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אני רק אומר למי שצופה בנו שחבר הכנסת טיבי – –
היו"ר אחמד טיבי:
ואתה.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אבל אתה המוביל. בסופו של עניין, אתה המוביל. נכון, אני הצטרפתי אליך בעניין הזה, שכל אחד ואחד מאיתנו מכיר אותו. אני כבר אומר לאדוני: נעסוק בו בשימוע שאנחנו נעשה על התחבורה הציבורית, בעזרת השם. בעשרה דיונים נפרק את כל העניין הזה שנוגע לתחבורה הציבורית. אחד מהם יהיה העניין הזה. אנחנו משלמים אגרה, בוודאי. האזרחים מן השורה משלמים כסף על כל נסיעה שלהם בכביש 6, ומה קורה כשאתה אמור לנסוע בכביש מהיר ומקבל שירות של כביש פקוק?
חיים ילין (יש עתיד):
זה החוק שלו.
איתן כבל (המחנה הציוני):
נכון, נכון, אדוני. נכון, זה מה שאני אמרתי – שחבר הכנסת מאיר כהן, ידידי, הניח הצעת חוק שבאה ואומרת: לפחות תיתנו התראות. שלא ניכנס אל תוך כביש 6. אני אומר שחבר הכנסת טיבי ואנוכי – הוא ניהל את המשא ומתן מכיוון שהוא סבר, ובצדק, שעל המקטע או הזמן שבו אתה על הכביש ואתה בפקק, אתה לא מקבל את השירות. זה כמו שאתה בא לקיוסק, אתה קונה משהו, הוא מבקש ממך את הכסף, אבל הוא לא נותן לך את הסחורה. אתה לא תיתן לו את הכסף אם הוא לא ייתן לך את הסחורה, אין דבר כזה, נכון?
חיים ילין (יש עתיד):
דרך אגב, זה קיים במדינת עולם שלישי שקוראים לה ארגנטינה. זה בדיוק החוק שקיים.
איתן כבל (המחנה הציוני):
באמת?
חיים ילין (יש עתיד):
כן. כולל הכניסה. יש פקק בכניסה – פותחים את השער וכולם נכנסים.
איתן כבל (המחנה הציוני):
ואללה. אני באמת מקווה – –
חיים ילין (יש עתיד):
זה העולם השלישי, ידידי.
איתן כבל (המחנה הציוני):
– – שגם את העניין הזה, נצליח לתת עליו את הדעת.
אבל באמת, הופתעתי – ואני אומר את זה גם לך, חבר הכנסת אמיר אוחנה – אחרי הדיון, והיה דיון לא קל, של שעתיים, בנושא הכלבת, שבאמת המערכת קרסה. ראשי הרשויות, הווטרינרים – כל אלה באו ותיארו מצב – אפילו אני, באופוזיציה, רוצה לתקוף; אבל אפילו אני לא דימיתי בנפשי שזה כל כך עמוק. באמת. איך אמרתי להם בסוף? זה לא אנחנו. הדברים הכי קשים נאמרו על ידי אנשי המקצוע.
אמיר אוחנה (הליכוד):
סליחה שאני שואל, אני לא חבר ועדה: זה משרד החקלאות?
איתן כבל (המחנה הציוני):
כן, כן, בראש ובראשונה משרד החקלאות. יש לבוא בטענות גם אל – – –
חיים ילין (יש עתיד):
יש גם פקחים של הגנת הצומח.
איתן כבל (המחנה הציוני):
לא, לא, אמרתי. לא, לא, אתה – – –
חיים ילין (יש עתיד):
– – –
איתן כבל (המחנה הציוני):
הסיפור המרכזי הוא משרד החקלאות, שאמון על העניין. הרט"ג, שאול גולדשטיין, נותנים עבוד, עושים באמת כמיטב יכולתם. הוא תיאר את זה אתמול. הווטרינרים, וטרינרים רשותיים, כל אחד במקומו, נותנים עבודה. באמת, גם מצאתי את ההזדמנות אתמול להודות להם על העבודה. אבל תוכנית שמניידת – הדבר הכי פשוט: כשברור שאף אחד לא מצליח לעמוד בכמויות של החיסונים שנדרשים, מה אתה עושה במצב כזה? אתה מנייד מהדרום לצפון, מעביר; אתה מכניס אל הלופ את הווטרינרים הפרטיים. כי הקו הראשון, שהוא קו החיות, נפרץ; הקו השני – זה עלול להגיע לחיות המחמד; קו שלישי זה בני אדם. כשחס וחלילה – אמרתי את זה – יש מי שאומר שצריך שתן משוטט יימצא עכשיו ברחובות תל אביב. אני אומר לך, הבעיה באה על פתרונה בדקות.
אמיר אוחנה (הליכוד):
כולם רוצים על תל אביב – טילים על תל אביב. זה פותר את כל הבעיות.
איתן כבל (המחנה הציוני):
נכון, אבל זה הזוי, הזוי שאנחנו בכלל – אני אומר לך, המחשבה הזאת היא אפילו, יש מי שיאמר, פסולה, רק המציאות – – –
אמיר אוחנה (הליכוד):
כנציג מחוז תל אביב בליכוד, תל אביב חטפה פיגועים וטילים – – –
איתן כבל (המחנה הציוני):
לא לא, לא לזה כיוונתי. לא לא, חס וחלילה. לא לא, אמיר, לא באתי מהמקום הזה.
חיים ילין (יש עתיד):
לא לא, לא משם. זה לא בא משם.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אמרתי שבסוף העוצמה הפוליטית מקבלת ביטוי כשמתרחשים אירועים בליבה. זאת השאלה: למה? למה אנחנו נדרשים עד? אמרתי ליושב-ראש שאני מוכן להתערב איתו, והוא הסכים איתי שאם חס וחלילה – עכשיו היה לך פוש – תן נמצא מסתובב, אני אומר לך, זה כבר צלמים, כל העיתונות, כל התקשורת, כל האינטרנט, כולם אחרי התן. זה יהיה יום התן.
חיים ילין (יש עתיד):
התן הכי מפורסם בעולם.
איתן כבל (המחנה הציוני):
התן הכי מפורסם בעולם.
היו"ר אחמד טיבי:
יש סרט שנקרא "התן".
איתן כבל (המחנה הציוני):
"התן", נכון. אפילו ראיתי את זה.
אמיר אוחנה (הליכוד):
ואם אדם נשך את התן, אז בכלל זה יהיה סנסציה.
חיים ילין (יש עתיד):
אחלה סרט, אמיר.
היו"ר אחמד טיבי:
חיים ילין, מי שיחק בסרט הזה? מי הגיבור?
חיים ילין (יש עתיד):
זה מלפני 30 ומשהו שנה.
היו"ר אחמד טיבי:
זה היה ברוס ויליס?
איתן כבל (המחנה הציוני):
לא לא, מה פתאום.
חיים ילין (יש עתיד):
שחקן צרפתי, היה גדול.
איתן כבל (המחנה הציוני):
"התן", אני לא חושב שזה אפילו סרט הוליוודי, אם אני לא טועה.
היו"ר אחמד טיבי:
הציבור מתבקש – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
– – – התן.
איתן כבל (המחנה הציוני):
זה, היה לנו דיון מאוד מאוד – חברת הכנסת אורלי לוי – – –
חיים ילין (יש עתיד):
דודי, אנחנו אופוזיציה נושכת, אבל בלי כלבת.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אתה יודע, אנחנו בוועדה לא מחלקים לתנים מימין ותנים משמאל. אנחנו מנסים לתת עבודה במקסימום, אתה יודע את זה. היית אצלי יותר מפעם אחת בוועדה, ואתה יודע שאנחנו יודעים לעשות את ההבחנות ואת – – –
היו"ר אחמד טיבי:
אני מוחה על העובדה שחיים ילין סתר את דבריי כאשר אמרתי ברוס ויליס.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אה, ואללה?
היו"ר אחמד טיבי:
שוב צדקתי.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אתה צדקת?
היו"ר אחמד טיבי:
גם בקשר לנרטיב ההיסטורי וגם בקשר ל"התן".
חיים ילין (יש עתיד):
לא, אני יכול להוכיח לך שזה לא.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אז תבדוק את זה, יש גוגל.
היו"ר אחמד טיבי:
אתה יותר צודק מגוגל?
איתן כבל (המחנה הציוני):
אין דבר יותר צודק מגוגל.
היו"ר אחמד טיבי:
גם אני וגם גוגל.
חיים ילין (יש עתיד):
אני אוכיח לך, ואתה תתנצל.
היו"ר אחמד טיבי:
בבקשה. אולי גוגל ארגנטינה, אני לא יודע.
איתן כבל (המחנה הציוני):
יש פייסבוק שלהם, כל מיני כאלה. דודי, קוראים לך.
אדוני היושב-ראש, יש עוד רשימה ארוכה של נושאים, אבל אני מתלבט אם בכל זאת, אתה יודע, לומר איזה שני משפטים. יש רצון שנאמר שני משפטים בתימנית, חיים ילין?
חיים ילין (יש עתיד):
מה?
איתן כבל (המחנה הציוני):
ממגילת איכה?
חיים ילין (יש עתיד):
אתה חייב, אבל במבטא תימני.
איתן כבל (המחנה הציוני):
הינה, הזכרתי אותך, היית בפרוטוקול עכשיו.
מאיר כהן (יש עתיד):
כן?
איתן כבל (המחנה הציוני):
אמרתי שהצעת החוק שאתה הנחת לגבי כביש 6, זאת הייתה הצעת הפשרה שהציעו לטיבי ולי על החוק – – –
היו"ר אחמד טיבי:
כביש 6.
איתן כבל (המחנה הציוני):
כביש 6.
מאיר כהן (יש עתיד):
אז נתליתי באילנות גבוהים.
איתן כבל (המחנה הציוני):
עזוב אותי, אני עליתי בשני סנטימטר בגלל הכיפה, אבל זה? הוא אילן?
היו"ר אחמד טיבי:
עץ דקל.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אמרתי לו גם, אם אני שמתי כיפה, הוא – אתה יודע לאיזה גובה הוא יכול להגיע?
חיים ילין (יש עתיד):
אדוני היקר, בבקשה.
היו"ר אחמד טיבי:
זה הישן.
חיים ילין (יש עתיד):
אה, זה הסרט. אני מבקש שתתנצל. אני מדבר על 1976, והוא מדבר על מה? על 1997. כבוד היושב-ראש, תתנצל.
היו"ר אחמד טיבי:
אתה זקן, נכון.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אדוני היושב-ראש, אני גם זקן, ואני זכרתי את הסרט של חיים.
היו"ר אחמד טיבי:
בסנוקר. בסרט של הסנוקר.
חיים ילין (יש עתיד):
תקשיב, יש לי זיכרון, אני לא שוכח.
היו"ר אחמד טיבי:
אתה מדבר על הסרט ההוא של מי שתכנן להתנקש בנשיא צרפת.
חיים ילין (יש עתיד):
שרצה לרצוח את נשיא צרפת.
היו"ר אחמד טיבי:
זה ישן.
איתן כבל (המחנה הציוני):
נכון, נכון.
חיים ילין (יש עתיד):
אדוני, זה ה-סרט.
היו"ר אחמד טיבי:
אבל אתה לא יכול לסתור את דבריי כשאני אומר ברוס ויליס ולבטל את הדברים לחלוטין.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אני רוצה לשפוט כאן.
היו"ר אחמד טיבי:
בבקשה.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אתה התנהגת – חיים ילין, תקשיב. גם אם יש צדק, אתה לא נהגת בצורה לא הגונה כלפי היושב-ראש.
היו"ר אחמד טיבי:
ופזיזה.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אני אומר – הוא צודק, גם פזיזה, כי אתה אפילו לא הסכמת לתת צ'אנס שזה ברוס ויליס.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
ברוס ויליס שלח הודעה שהוא נעלב ממך.
חיים ילין (יש עתיד):
אם אנחנו מדברים על חוק ההמלצות, אמליץ על היושב-ראש – – –
איתן כבל (המחנה הציוני):
מבקר קולנוע.
חיים ילין (יש עתיד):
מבקר, בדיוק.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אבל זה סרט שברוס ויליס עוד עם שיער.
היו"ר אחמד טיבי:
נכון.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
האמת היא שאם היינו רציניים עכשיו – עושים הפסקה ורואים את שני הסרטים ומחליטים מה יותר טוב.
חיים ילין (יש עתיד):
דודי, אבל בתנאי אחד – שאתה עושה ארוחת צוהריים.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אם כבר אז כבר.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אדוני היושב-ראש, בשעה הבאה יש לי, אומנם לא – –
חיים ילין (יש עתיד):
כבל, אני מחכה לך לארוחת צוהריים.
איתן כבל (המחנה הציוני):
בסדר, אני יודע. אני רק רוצה לסיים – – –
אמיר אוחנה (הליכוד):
אולי אדוני יברך את התלמידים שצופים בנו.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אה, כן. ברוכים הבאים, התלמידים. מאיפה אתם? תצעקו. שמעתם?
חיים ילין (יש עתיד):
ראשון.
איתן כבל (המחנה הציוני):
ראשון? כל הכבוד. שיהיה לכם כיף. תיהנו ותבלו בכנסת ותלמדו; לא הכול, אבל תלמדו פה.
בוקר טוב, חבר הכנסת מוזס.
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):
שמעתי פרקי תנ"ך, אז באתי.
איתן כבל (המחנה הציוני):
נכון. חבר הכנסת מוזס, אני רוצה לדעת, האם כבר אדוני אחרי שחרית?
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):
ברוך השם.
קריאה:
איזו שאלה? הוא כבר אחרי מנחה.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אני רציתי לברר אם הוא עשה ותיקין.
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):
כן. כשגמרו כאן, לפנות בוקר, עשיתי ותיקין, הנחתי שני זוגות תפילין – גם רש"י, גם רבנו תם, למי שלא יודע – ועכשיו באתי מתפילת המנחה.
איתן כבל (המחנה הציוני):
ואתה יושב במקומו של יעקב ליצמן. לדעתי, זה לא גדול עליך קצת?
אמיר אוחנה (הליכוד):
הפוך, זה קטן עליו.
איתן כבל (המחנה הציוני):
או הפוך.
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):
האמת היא שמקומו במשרד הבריאות, רק בטעות הוא הגיע לכאן.
קריאה:
כבל, זה קטן עליו.
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):
אילו הייתי הולך למשרד הבריאות לא הייתי יושב במקומו.
איתן כבל (המחנה הציוני):
תשמע, ליצמן – אתה כבר אחרי רבנו תם ורש"י; הוא כבר אחרי טבילה. הגורנישטים מקפידים על העניין הזה, נכון? בסדר, כל אחד – – –
אמיר אוחנה (הליכוד):
הרגע שלו חיכינו.
איתן כבל (המחנה הציוני):
כן. אז ברשותכם, אני רוצה להקריא בתימנית. יש דרישה מהציבור.
היו"ר אחמד טיבי:
כן, כן, מחכים. קיבלתי עוד הודעה כזאת.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
תעשה לנו הקראה בתימנית ואחרי זה תרגם לעברית.
איתן כבל (המחנה הציוני):
לא, טעות כאן. תימנית, כשקוראים את שפת הקודש, זו עברית לכל דבר. ההיגוי, העגה היא בתימנית. דרך אגב, כשאתה שומע – – –
קריאה:
– – –
איתן כבל (המחנה הציוני):
נכון, בדיוק. את – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
בהגייה – – –
איתן כבל (המחנה הציוני):
– – – כשהם אומרים "אומן", זה כמעט לגמרי כמו שאנחנו אומרים. שפת הקודש היא שפת קודש, היא לא משתנה בשום מקום. הדבר היחיד שעושה את ההבחנה הוא ההיגוי.
אני מבקש, קיש. אקריא לכם שניים-שלושה משפטים מפרק ג' באיכה: "אני הגבר ראה עני בשבט עברתו. אותי נהג וילך חשך ולא אור". זה איכה. נכון, איכה. זה מה שהקראנו היום.
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):
"אני הגבר ראה עני בשבט עברתו".
איתן כבל (המחנה הציוני):
נכון.
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):
אני אהיה המתרגם – – –
איתן כבל (המחנה הציוני):
לא, לא. זה – – –
יואב קיש (הליכוד):
איתן, אבקש מנורית שתכניס אותך לרשימת השופטים התימנים.
אמיר אוחנה (הליכוד):
אמרו לה תימני, אז עם מבטא תימני, קיש.
איתן כבל (המחנה הציוני):
– – – פעם אחת להרכיב משפט שהוא גם מצחיק.
יואב קיש (הליכוד):
איזה לכלוך. אין לך בושה. אין לך בושה. אם אני אספור את כל הפעמים שהצחקתי אותך.
איתן כבל (המחנה הציוני):
זה נכון, אבל למה לך לקלקל?
מאיר כהן (יש עתיד):
כבל, תן עוד קטע.
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):
זה באמת יפה. אני אוהב. אני שומע את זה – – –
היו"ר אחמד טיבי:
הסכת, עוד קטע. בבקשה.
איתן כבל (המחנה הציוני):
"אך בי ישב יהפך ידו כל היום. בלה בשרי ועורי שבר עצמותי. בנה עלי ויקף ראש ותלאה. במחשכים הושיבני כמתי עולם. גדר בעדי ולא אצא הכביד נחשתי. גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי." תודה רבה לכם.
חיים ילין (יש עתיד):
הילדים בטוחים שהם באו לתימניאדה.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אני רק יכול לומר לכם שהמשפט – יואל, לא כיוונתי, אבל באמת – המשפט האחרון שקראתי מסכם בצורה הכי טובה את מה שאמרתי כאן. ואני אומר את זה לך, דודי – לך, בראש ובראשונה – לצערי, "גם כי אזעק ואשוע שתם תפילתי", זאת אומרת, לצערי, הכוח הוא שלכם, גם אם אנחנו כאן עומדים, זועקים – ולא כקלישאה – יום ולילה, ואוזניכם אטומות מלהקשיב לזעקתנו. תודה רבה, אדוני היושב-ראש.
היו"ר אחמד טיבי:
חבר הכנסת כבל, אני אגלה לך את שמו של האזרח. קוראים לו אריק בנדר, ועקיבא נובק עשה ברייקינג. תדריך את הרשמת איך היא תכתוב את הדבר הזה שהיה, את היצירה הזאת.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אני אתן לה את זה.
היו"ר אחמד טיבי:
תן לה. תודה רבה, חבר הכנסת כבל.
איתן כבל (המחנה הציוני):
תודה.
קריאה:
– – – אקס-פקטור.
היו"ר אחמד טיבי:
מצוין. חברת הכנסת מרב מיכאלי, תפדלי. 30 דקות.
חיים ילין.
חיים ילין (יש עתיד):
כן, אדוני.
היו"ר אחמד טיבי:
ב-1973, כדי לסיים את כל הסיפור, כל הפרשה, היה הסרט הראשון, Day of the Jackal – –
חיים ילין (יש עתיד):
נכון.
היו"ר אחמד טיבי:
– – שזה היה אדוארד פוקס. ב-1997 זה היה עיבוד, שינוי.
חיים ילין (יש עתיד):
נכון.
היו"ר אחמד טיבי:
במקום להתנקש בנשיא צרפת, כנראה התנקש בסגן יושב-ראש ה-FBI, ברוס ויליס.
חיים ילין (יש עתיד):
אבל המקור. המקור, כבודו, לא החיקוי. המקור.
היו"ר אחמד טיבי:
יכול להיות שזה הבדלי הגיל בינינו.
חיים ילין (יש עתיד):
יאללה, כבל, בוא לאכול.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
תודה, אדוני. בוקר טוב – לא בוקר, צוהריים, צוהריים ממש, חברות וחברים, חברות וחברי הכנסת. אחד מחבריי וחברי המפלגה שלי, בעודו צופה בפיליבסטר הזה – שהאמת היא שהוא לא מתמשך מאתמול בלילה או לפנות בוקר, הוא מתמשך מאז שאתה, חברי חבר הכנסת אמסלם, שבאופן אישי יש לי חיבה וכבוד אליך, אבל עצוב לי לראות אותך בסיטואציה שנקלעת אליה – הפיליבסטר הציבורי הזה נמשך בעצם מאז שאתה הבאת לחיינו את החוק הזה, המכונה "חוק ההמלצות". אז עמית הרפז כתב לי אמש טקסט שהוא היה רוצה שייאמר כאן, בזמן הזה. האמת היא שאני ממש ממש שמחה לקרוא לכן ולכם אותו:
כשאנחנו מסתכלות ומסתכלים על ההיסטוריה של מדינת ישראל, מה אנחנו רואות? מה אנחנו רואים? אנחנו רואות שהיה איש אחד בעל חזון שקראו לו הרצל. הרצל מסתכל על אירופה שאחרי אביב העמים. הוא ראה והבין שהאביב, של לפני 170 שנה, הוא נקודת מפנה היסטורית. הוא ראה שערים וקהילות אירופיות מתלכדות למדינות ויוצרות עמים, יוצרות מסגרת חדשה שנקראת מדינת לאום, באופן שונה ממה שהיה לפני כן. הרצל מבין מה זה אומר לגבי הקהילות היהודיות. הוא מבין שהאנשים של הקהילות האלה, היהודיות והיהודים, לא ייחשבו חלק מהעמים האירופים החדשים. הוא הבין שהשנאה הדתית תהפוך לשנאה לאומית. לא הרבה הסכימו איתו בתקופה ההיא, למותר לציין. הוא היה חדשן, נועז, פורץ דרך, והרבה חשבו: מוזר מאוד מאוד. הרבה לא הבינו שהשנאה, האנטישמיות העתיקה, משנה את פניה ובאמת הופכת משנאה דתית לשנאה לאומית. אבל אצלו בראש התגבש הרעיון הזה שזה יכול להיות טוב לעשות מדינה לקהילות היהודיות האלה, בדיוק לאלה שכל כך הרבה שנים מפנים כלפיהם כזאת אנטישמיות קשה.
הוא, מן הסתם, לא הכיר את אמיר גלבוע, ש-42 שנים אחרי מותו של הרצל יהיה חייל יהודי בצבא הבריטי באירופה, והוא לא ידע שאמיר גלבוע יסכם את המעשים שלו במילים: "פתאום קם אדם בבוקר ומחליט שהוא עם ומתחיל ללכת". הרבה מכם ודאי מכירות ומכירים את השיר הזה בביצוע של שלמה ארצי, אבל אני חשבתי שזאת הזדמנות טובה לקרוא לכם גם את המילים שלו, ממש המילים.
"פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא עם ומתחיל ללכת / ולכל הנפגש בדרכו קורא הוא שלום" – המילה הזאת, שלום. "דגנים עולים מול פניו מבין חריצי המדרכת, / וניחוחות לראשו מדיפים עצי אזדרכ.ת / הטללים רוססים, והרים ריבוא קרניים, / הם יולידו חופת שמש לכלולותיו. // והוא צוחק גבורת דורות מן ההרים, / ונכלמות משתחוות המלחמות אפיים / להוד אלף שנים מפכות במסתרים. / אלף שנים צעירות לפניו, / כפלג צונן, כשיר רועים, כענף. // פתאום קם אדם בבוקר / ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת, / ורואה כי חזר האביב / והוריק שוב אילן מן השלכת."
לראות את האביב הזה, אדוני היושב-ראש, עוד ייקח לנו קצת זמן. אנחנו עדיין בתקופת הכפור, ואנחנו צריכות וצריכים לצאת ממנה בשביל שיחזור האביב ויוריקו האילנות שלנו.
הרצל לא היה רק בעל רעיון; הייתה לו גם דרך לממש את הרעיון הזה. היא לא הייתה קלה. בהתחלה הוא חשב שאולי הגבירים היהודים של התקופה – הטייקונים של הימים ההם – יתגייסו; אולי ראשי ארגונים חשובים. אבל בסוף הוא הבין שצריך לגייס אימפריה שתקים לעם היהודי מדינה. כדי לממש את הדרך הזאת של הרצל היה צריך איש יוצא דופן – אדם שהיה לא רק גאון, מדען מחונן, אלא גם איש חכם שידע איך להתהלך עם אנשים; אדם שיכול היה לשכנע ולגייס את הכוחות לממש את הדרך של הרצל כדי לגייס אימפריה שתקים לעם היהודי מדינה. חיים ויצמן היה האיש הזה. הוא היה מדען ואיש המציאות, חוקר שידע לתת תשובות לשימוש יומיומי. לפני 100 שנים ויצמן ידע גם ממי לבקש עזרה במערכת השלטון של האימפריה הכי גדולה בהיסטוריה, אימפריה שהבטיחה וקיימה – האימפריה הבריטית.
יש אנשים שמתפעלים איך נשיא אימפריה עכשווית מגלה את אמריקה, שלא לומר מגלה את ירושלים, מכריז על בירת ישראל זה 70 שנה, וזוכה לגינוי של 128 מדינות. תרשו לנו שלא להתפעל כל כך. לפני 97 שנים היה אדם שהשיג תמיכה של חבר הלאומים בהכרזה שהבטיחה בית לאומי לעם היהודי, בימים שלא היה דבר כזה, לא 70 שנה אחרי. חיים ויצמן ידע לגייס את תמיכת העולם בהקמת המדינה וידע גם להקים מנגנון שיסייע בפרויקט הזה.
כאן, ביישוב של אותם ימים, היה מדינאי בעל יכולת ההגשמה. בן-גוריון הבין את הכוחות המדיניים וידע איך לארגן את היישוב. הוא הבין שההנהגה המקומית צריכה להיות דמוקרטית וממלכתית – המילה הזאת, שכל כך כל כך הלכה לנו לאיבוד בשנים האלה, שנות נתניהו, המילה הזאת, הדבר הזה, הממלכתיות, טובת הכלל, הטוב המשותף, הדבר הזה שהוא לא סקטוריאלי, שהוא לא מגזרי, שהוא לא משסה, שהוא לא נגד – אלא הוא עושה כל מאמץ להיות שייך לכולם ולכולן. הוא הבין שההנהגה המקומית חייבת להיות דמוקרטית וממלכתית. הוא ידע שמפלגות פוליטיות הן הכרח, אבל מיליציות שלא כפופות להנהגה הנבחרת הן סכנה. בן-גוריון הצליח לתמרן בין הכוחות השונים של הממשלה הבריטית ושל הפוליטיקה היהודית בישראל.
מול המרד הערבי הוא הנהיג את מדיניות ההבלגה: "אנחנו עומדים עכשיו במצב קשה מאוד מאוד. אני אמרתי לאיש אחד שבא להתווכח איתי על כך, אמרתי לו: אני מזהיר בך שאם חס וחלילה היו יורים בי והייתי נוטה למות, הייתי מצווה לכל עם ישראל וליישוב להיזהר ולהימנע מכל מעשה נקם. חלילה, חלילה, חלילה לנו ללמוד על דרך רשעי הגויים".
אנחנו מתפעלות ומתפעלים מההבנה של בן-גוריון שצריך היה לקבל את תוכנית החלוקה של האו"ם, ומזכירות ומזכירים גם לימין הישראלי וגם להנהגה הפלסטינית, לפעמים, כמה קצרי ראות היו אלה שסירבו לקבל אותה. אבל צריך לזכור שהוא הסכים לקבל גם תוכנית קטנה בהרבה, את תוכנית פיל, כי הוא הבין כמה חשובה הלגיטימציה של אומות העולם.
אנחנו מסתכלות ומסתכלים על ההיסטוריה שלנו לעומת ההנהגה שלנו היום. אני רוצה לתת לכם דוגמה אחת עכשווית, הכי אקטואלית, אדוני היושב-ראש, שהתפרסמה הבוקר: דוח המועצה לשלום הילד. תמיד מדברות ומדברים בקלישאות על הילדות והילדים שלנו, איך הם העתיד שלנו, איך למען עתיד ילדינו, והילדות והילדים הם הדבר הכי יקר לנו וכו', אבל במדינת ישראל של בנימין נתניהו 881,300 ילדות וילדים חיים בעוני, שליש מהילדות והילדים במדינה שלנו. תחשוב על זה, אדוני היושב-ראש. מן הסתם, אתה מכיר את המציאות הזאת כמוני – באופן אחר ממני, אבל מקרוב, היטב. חברי אילן גילאון, אנחנו מכירות ומכירים את המציאות הזאת, של ילדות וילדים שאין להם מה שצריך שיהיה להם בשביל לגדול בצורה ראויה למה שהם, למי שהם ולמה שמדינת ישראל מחזיקה מעצמה: הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, מדינה עם כלכלה מפותחת, מדינה מתקדמת, מדינת סייבר, מדינת הייטק, מדינת... שליש מהילדות והילדים בה מתחת לקו העוני, עניות ועניים. לחלק לא מבוטל מהם ממש יש ימים שאין מספיק מה לאכול, בטח ובטח לרובם אין מספיק ממה שהן צריכות וצריכים בשביל ללמוד, בשביל שיהיה להם סיכוי לא להיות מבוגרות ומבוגרים עניים, בשביל שהילדות והילדים שלהם לא יהיו ילדות וילדים עניים. אין להם סיכוי כזה. ממשלת נתניהו – ממשלות נתניהו; כבר עשר שנים ברצף נתניהו עומד בראש ממשלות, ולא זאת בלבד שהוא לא נותן לילדות ולילדים האלה סיכוי לצאת מהעוני, אלא ההפך הוא הנכון: העוני הולך וגדל; הפער בינם לבין אלה שיש להם במדינה שלו, בממשלה שלו, הולך וגדל.
בואו נדבר על מספר הילדות והילדים שנמצאים בסיכון שלא קשור ישירות למצב הכלכלי שלהם ולעוני. חבריי וחברותיי, בישראל ב-2016 יש 438,963 ילדות וילדים בסיכון, ישיר או משפחתי. 15% מכל הילדות והילדים בישראל נמצאים בסוג של סיכון. אתה יודע מה זה אומר, אדוני? זה אומר הזנחה; זה אומר מכות; זה אומר פגיעה מינית; זה אומר פגיעה סביבתית; זה גם אומר מחסור חמור במיוחד. המילה "סיכון" לא מגלמת באמת בצורה מספקת את החיים האיומים שזה אומר לכל כך הרבה ילדות וילדים במדינת ישראל. תחשבו על זה – כמעט חצי מיליון שנמצאים ונמצאות בסיכון. אתה יודע, אדוני היושב-ראש, שיעור הילדות והילדים בסיכון יותר מהוכפל מאז שנת 2000. יותר מהוכפל. וזה מ-2006, תחת ממשלת נתניהו, תחת ממשלות נתניהו, תחת ראש הממשלה נתניהו. יותר ויותר ילדות וילדים בסיכון במדינת ישראל.
מספר שאנחנו לומדות ולומדים מהדוח הזה הבוקר הוא 773 ילדות וילדים, בני ובנות נוער, שהגיעו למיון בשנת 2016 בגלל ניסיונות התאבדות. 773 ילדות וילדים, בנות ובני נוער – בני כמה אתם, שיושבות ויושבים אצלנו פה ביציע? שהגיעו למיון בגלל ניסיונות התאבדות. 40% מהם מתחת לגיל 14. 40% מאלה שניסו להתאבד הם מתחת לגיל 14, חברות וחברים. אנחנו קולטות וקולטים את המספר הזה? 40% מהילדות והילדים שניסו להתאבד הם מתחת לגיל 14. כמה צעיר זה? כמה גדולה המצוקה, כמה גדול הסבל, כמה קשה הסבל בשביל שילדה או ילד מתחת לגיל 14 ינסו להתאבד, ינסו להרוג את עצמם?
608 מתוך 773 הן שש מאות ושמונֶה. הן בנות. אנחנו יודעות – יודעות ויודעים – שנים ארוכות, ממחקרים – לא רק מישראל אלא בכלל במערב – שגילוי עריות ופגיעה מינית בילדות הם דבר מאוד מאוד רווח, הרבה הרבה הרבה מדי רווח. המשמעות של המספר העצום הזה של בנות שהגיעו למיון בגלל ניסיון התאבדות – זה כמובן נכון גם לבנים, אבל הפער העצום הזה והמספר האדיר הזה של בנות שהגיעו למיון בגלל ניסיונות התאבדות מדברים על הזוועה של המציאות היומיומית של פגיעה מינית בילדות ובילדים. והממשלה הזאת, תחתיה הדבר הזה קורה.
אילן, אני יודעת שזה מלחיץ מה שאני אומרת, אבל – – –
היו"ר אחמד טיבי:
אילן גילאון, שומעים אותך. אילן, שומעים אותך.
אילן גילאון (מרצ):
אני מתנצל. זה היה טלפון שקיבלתי שקשור למה שדיברת עכשיו.
היו"ר אחמד טיבי:
זה פשוט עוד סמ"ס שקיבלתי מהציבור.
אילן גילאון (מרצ):
לא לא, צודק. מה, אני אחלל קודש כשהיא מדברת? בחייך, זה לא לעניין.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
אני פשוט אומרת שכש-773 ילדות וילדים, בני ובנות נוער, מנסות להרוג את עצמן בישראל בשנת 2016, זה מעיד עלינו משהו; ש-608 מתוכם הן בנות בימים שבהם מתנהל קמפיין Me Too – אתה יודע, זה כל כך דפוק שקוראות וקוראים לזה "קמפיין", כאילו זה בא למכור משהו. זה לא. זה בא רק לחשוף את המצוקה הנוראה, את המציאות היומיומית של פגיעה מינית בכל מקום.
אבל לא רק שזה קורה תחת הממשלה הזאת ותחת ראש הממשלה הזה, אלא שראש הממשלה הזה, ממש בימים אלה, מעלה לרשתות החברתיות קטע וידיאו קצר שבו הוא מברך ליום הולדתו ה-70 את חברו הטוב והקרוב, שהוא כמו משפחה לשרה ולו, נתן אשל, שממש לפני שבוע התפרסמו הפרטים של ההטרדה המינית המאיימת, הקשה, המתמשכת, הנוראה, שהוא הטריד אישה שהייתה כפופה לו במשרד ראש הממשלה. ראש הממשלה לא סילק אותו כשזה התברר. ממש לא. אפילו ניסה להגן עליו. אחר כך המשיך להעסיק אותו – למעשה סוג של ממשיך להעסיק אותו גם אחרי שנציבות שירות המדינה מין סוג שסגרה לו את התיק באיזו הנחה, הקלה שכזאת, אבל סילקה אותו משירות המדינה. אבל החבר הטוב בנימין נתניהו – פגיעה מינית היא לא דבר שנמצא על הרדאר שלו, היא לא דבר שנראה לו שצריך לטפל בו, היא לא דבר שנראה לו שצריך לגנות אותו, בוודאי לא כשעושה אותה חברו הטוב נתן אשל.
אבל בישראל של 2016, 773 בני ובנות נוער, ילדות וילדים, ניסו להתאבד. ואני מודיעה לכם שחלק לא קטן מזה הוא בגלל פגיעה מינית – פגיעה מינית שלא הולכת לשום מקום כשהם מתבגרות ומתבגרים, כמו שאנחנו רואות בדבר הזה שאנחנו קוראות לו Me Too, ומאפשר לכל כך הרבה נשים – בינתיים רק נשים – לבוא ולהגיד: נפגעתי פגיעה מינית. אנחנו עוד צריכות, אדוני היושב-ראש, להגיע ליום שגם גברים ירשו לעצמם ויעזו לבוא ולהגיד: אני נפגעתי פגיעה מינית, משום שאנחנו יודעות שעד גיל 12 בנות ובנים נפגעות כמעט אותו דבר. נפגעים כמעט אותו דבר. אתה יודע למה, אדוני היושב-ראש? כי עד גיל 12 הבנים הם עדיין רכים, חסרי ישע, פגיעים, לפני שהם מתחילים להיות גברים, ותרבותית, הגברים הפוגעים מניחים להם.
אז רק הבוקר אנחנו נחשפות ונחשפים שוב, לא בפעם הראשונה, לנתונים האלה, לנתונים כאלה. דוח העוני של הביטוח הלאומי התפרסם ממש לפני כחודש, אז אנחנו יודעות את המספרים של העוני גם של הילדות והילדים וגם של המבוגרות והמבוגרים. עשר שנים ממשלות נתניהו – נתניהו, כראש ממשלה, מעולם מעולם מעולם לא הגה, לא יזם, לא קידם, לא בנה תוכנית למאבק בעוני, לצמצום העוני, למיגור העוני. לא פלא שהעוני המשיך וגדל בתקופתו כל כך הרבה.
אבל, מה אנחנו עושים ועושים פה? מבלות ומבלים ימים ושבועות ומשאבים על חוק שנועד להציל את התחת לבנימין נתניהו ולאחרות ולאחרים שהוא רוצה ביוקרתם, בשלומם, בטובתם, ברווחתם, באינטרסים שלהם. על זה ממשלת נתניהו מכלה את זמננו, את זמנו של הציבור, את מרצו של הציבור, את הכסף של הציבור, לא על ילדות וילדים בסיכון, לא על ילדות וילדים בעוני, לא על ילדות וילדים שחשופות וחשופים לפגיעה מינית.
אדוני, ברשותך, לכבוד חוק ההמלצות, הבאתי אתי מכתב שנשלח אל הנהלת המכס ברחוב ממילא, ירושלים, ב-9 בספטמבר 1958, מאת לשכת שרת החוץ: "ב-24 באוגוסט 1958 חזרה שרת החוץ הגברת גולדה מאיר מחו"ל והביאה עמה פטפון ללא ארגז בשווי של 14 לירות ישראליות, שנקנה בלונדון. הפטפון הועבר יחד עם חפציה האישיים של הגברת מאיר ולא עבר ביקורת פקיד המכס. אודה לכם מאוד אם תואילו להודיעני מהו שיעור המכס שמוטל על הגברת מאיר לשלם. בברכה, ל' שרון, מזכירת שרת החוץ". מה דעתו של אדוני על המכתב הזה? בוא תנתח לי אותו ניתוח ספרותי בפרספקטיבה של הזמן שעבר מאז ובפרספקטיבה של הסיטואציה שבמסגרתה אני קוראת לך את המכתב הזה.
היו"ר אחמד טיבי:
גברתי מקווה שזה היה משהו שייכתב היום, וזה לא קורה. לא קורה.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
בוא נחשוב כמה מכס היה צריך לשלם על סיגרים במאות אלפי שקלים. אני מניחה, כמובן, ששולם עליהם המכס, רק לא על ידי ראש הממשלה. כמה מכס צריך לשלם על בקבוקי שמפניה? שגם עליהם, אינני באה לטעון שנעברה כאן עבירה ולא שולם מכס, רק כאמור, לא על ידי ראש הממשלה. פטפון ללא ארגז בשווי של 14 לירות ישראליות. אתה ואני עוד השתמשנו בלירות, מר טיבי.
היו"ר אחמד טיבי:
השתמשנו גם בפטפון.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
השתמשנו גם בפטפון. לחלקנו אפילו יש פטפון בבית עדיין.
היו"ר אחמד טיבי:
בבית עדיין.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
גם לך?
היו"ר אחמד טיבי:
בטח.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
אתה יודע שיש רטרו היסטרי לוויניל, קמבק ענק תקליטים.
היו"ר אחמד טיבי:
גם עם הדבר הגדול הזה מעל.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
באמת? היה לך כזה?
היו"ר אחמד טיבי:
יש לי. קיבלתי את זה במתנה לפני שנה. אפילו מתנה יפה.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
מתנה יפה.
היו"ר אחמד טיבי:
מתנה יפה.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
ואתה שומע דרך זה?
היו"ר אחמד טיבי:
לא.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
זה גם עם מנואלה?
היו"ר אחמד טיבי:
אפשר להפעיל את זה. לא שומע שם.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
אצלי הפטפון מתחבר למערכת, אני מודה. זה פטפון מודרני כזה. מעניין אם הפטפון של הגברת גולדה מאיר, שעלה 14 לירות ישראליות, שנקנה בלונדון, מעניין אם הוא היה עם כזאת אוזנייה או שהוא התחבר למערכת.
אדוני היושב-ראש, אנחנו עומדות ועומדים פה – ובאמת, אתה יודע, כל כך הרבה נאמר כבר על חוק ההמלצות הזה: כמה הוא מושחת, כמה הוא מחרב, כמה הוא מזיק, כמה הוא משקף – משקף את סדר העדיפות של נתניהו ושל הממשלה שלו ושל הקואליציה שלו; כמה הוא משקף את האופן שבו באמת הם מוכנים למכור הכול תמורת ההישרדות הפוליטית, שלהם בכלל ושלו בפרט. הם פשוט מוכרים את כולנו, את כולנו ואת כל הנכסים של כולנו, כאילו זה שלהם, כאילו זה לא שלנו; כאילו לא אנחנו אלה שקמות וקמים כל בוקר והולכות והולכים לעבודה – שבדרך כלל יש לנו, בגלל שאחוז האבטלה הוא באמת מאוד נמוך, אבל אנחנו לא מצליחות ומצליחים להתפרנס כמו שצריך מהעבודה הזאת. בדוח העוני האחרון למדנו שגדל עוד יותר מספר המשפחות העניות שהן משפחות עובדות, שבהן שני ההורים עובדים ובכל זאת הן לא יכולות ויכולים לקיים את המשפחה שלהם מהמשכורת שלהם.
באחוז האבטלה הנמוך הזה ראש הממשלה הזה כל כך כל כך מתרברב – כמו שהוא מתרברב בכלכלה החזקה שלנו, שהיא כל כך חזקה שהיא טובה רק לחזקים. היא ממש ממש לא רואה ממטר את כל אלה שמתחת, את הרוב המכריע, שבמקרה הטוב חיים על אוברדרפט, מגלגלים חובות, ממנפות וממנפים את עצמם, כי הם יכולים להרשות לעצמם, כי המשכורות שלהם בכל זאת מאפשרות לבנק לתת להם הלוואות או לתת להם אוברדרפט. נכון שהם לעולם לא יצליחו לשלם את זה. החוב שלנו לבנקים הולך וגדל כל שנה. האוברדרפט הקולקטיבי שלנו – וגם האישי שלנו – הולך וגדל כל שנה. השכר שלנו, לעומת זאת, לא גדל בהתאם, שזאת כמובן אחת הסיבות שהאוברדרפט שלנו הולך וגדל. כל שנה אנחנו משלמות ומשלמים יותר על מה שאנחנו צריכים בשביל להתקיים; כל שנה אנחנו משתכרות פחות ממה שמגיע לנו על העבודה שלנו. אבל הכי חשוב: בכל שנה תחת נתניהו אנחנו מקבלות ומקבלים פחות שירותים חברתיים מהמיסים שלנו. המיסים שלנו הולכים להטבות מס לחברות שאחר כך מפטרות את העובדות והעובדים שהן, יעני, שכרו בגלל הטבות המס האלה. המיסים שלנו הולכים להתנחלויות, למקומות שהם נגד החוק הישראלי, שהם נגד החוק הבין-לאומי, למקומות שמתחזקים אך ורק את הקואליציה של נתניהו, אבל בטח ובטח שלא את מדינת ישראל. הכסף שלנו הולך בשביל להחזיק את נתניהו בשלטון ונגד טובת מדינת ישראל והאזרחיות והאזרחים שלה.
החוק הזה, אדוני, בקליפת אגוז, הוא לא היחיד, לצערי, כי באמת הקואליציה הזאת מתמחה פעם בחודש-חודשיים להביא חוק כזה, שכל מה שהוא נועד לו זה לעשות טוב לראש הממשלה ולקואליציה שלו ורע למדינת ישראל ולאזרחיות ולאזרחים שלה. החוק הזה – כמה מילים נאמרו עליו; כמה מילים נאמרו על כמה מושחת, כמה מזיק, כמה מחרב, כמה הורס. וייאמרו עוד מילים רבות מאוד, כי אנחנו משתמשות ומשתמשים בכל הכלים שיש לנו, כי אנחנו, אדוני, משחקות ומשחקים לפי הכללים. אז לפי הכללים האלה, אנחנו נעמוד פה כמה שרק נוכל בשביל להגיד שוב ושוב שהחוק הזה רע לנו. וזה שהגענו למצב שמה שטוב לנתניהו הוא כל כך רע למדינת ישראל, באמת, זה לבד סיבה בשביל נתניהו ללכת הביתה. הוא היה צריך ללכת הביתה כל כך מזמן, ואנחנו כל כך חייבות וחייבים להשתחרר מהאיש הזה, שבא לפה באמת רק כשנוח לו.
לכן, אדוני, אנחנו נמשיך לדבר כנגד חוק ההמלצות, ומה אתה יודע? אולי עוד יקרה נס וכמה אנשים בקואליציה יראו את האור ויסרבו להצביע בעדו. תודה רבה.
היו"ר אחמד טיבי:
תודה רבה. חבר הכנסת מיקי רוזנטל, 20 דקות.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
– – –
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אה, כן.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
כי הם אמרו לי לדבר – – –
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אין לי שום בעיה. אני פה. את בסדר, וגם הקשבתי לך.
היו"ר אחמד טיבי:
20 דקות, מכובדי.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש. התלבטתי אם לקרוא בקוראן, לקרוא משפינוזה, לקרוא מהתנ"ך, ובסוף החלטתי לדבר פוליטיקה.
היו"ר אחמד טיבי:
בינתיים כבל תפס את המקום הראשון.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
כן, ראיתי, ראיתי – בציטוטים – –
היו"ר אחמד טיבי:
כן כן.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
– – אבל לא בדברי טעם. על זה עוד אנחנו מתחרים. לא בדברי טעם.
אז קודם כול, אני רוצה בתחילת דבריי לברך את חבר הכנסת דוד אמסלם. אמסלם הוא הדבר הכי טוב שקרה לאופוזיציה עד היום. למעלה משנתיים מכהנים בכנסת, והאווילות שלו והעיקשות שלו והרצון שלו להוביל דברים עקומים בשם אדוניו עושים שירות טוב לאופוזיציה. למה שנכחיש את זה?
ימי הקואליציה הזאת מזכירים לי, ממרום גילי, את ימיה האחרונים של מפא"י: פרשת צור, פרשת ידלין, עופר שהתאבד – מזכירים בדיוק את אותו מצב היום: ראש ממשלה שנחקר, שרים שנחקרים, יושב-ראש קואליציה שנחקר. המקבץ הזה של החקירות יכול להיות רק אחת מהשתיים: או שהמשטרה נקנתה על ידי השמאל והאופוזיציה וזרועות החוק החליטו לחסל את הדמוקרטיה במדינת ישראל, כמו שחושבים כמה אנשים עקומי מוח מהקואליציה הזאת, או שהקואליציה מחוברת יותר מדי זמן לעטיני השלטון, וכסף ציבורי הוא כסף קל, ואתם לא עמדתם בפיתוי. זה נראה הסבר יותר הגיוני ויותר סביר, וימים יגידו.
אבל אנחנו לא צריכים לחכות הרבה ימים בשביל לראות את הסדקים בקואליציה הזאת, משום – – –
נורית קורן (הליכוד):
אתה נביא זעם.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
לא, להפך, אני דובר אמת, רק אמת. החיבור – יותר מדי זמן הליכוד בשלטון. הליכוד הושחת – – –
נורית קורן (הליכוד):
אה, זה מה שמפריע לך. למה אתה אומר מושחת?
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
ערימה של מושחתים.
נורית קורן (הליכוד):
לא, זה לא בסדר. אתה סתם אומר את זה. אתה סתם אומר את זה.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
ראש ממשלה בחקירה, שני שרים, יושב-ראש הקואליציה – – –
נורית קורן (הליכוד):
אתה סתם אומר. עוד לא היה שום דבר.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
זה המענה היחידי שלכם. היחידי.
נורית קורן (הליכוד):
לא, זה עדיין לא, זה בחקירות. זה בחקירות, וזה יכול להיות בסוף בלי כלום.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
במקום להרכין את הראש אתם פותחים במתקפה על זרועות החוק.
נורית קורן (הליכוד):
לא נכון.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
הבית היהודי – על בית המשפט. אתם חילקתם את העבודה.
נורית קורן (הליכוד):
איזה שטויות אלה.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
הבית היהודי – על בית המשפט, הליכוד – על המשטרה, וראש הממשלה, עוד דקה – על הפרקליטות.
נורית קורן (הליכוד):
מיקי, כל דבר שאומרים על בית משפט זה להעביר ביקורת. זה בסדר.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אתם ערימה של מושחתים. מושחתים.
נורית קורן (הליכוד):
תפסיק לקרוא לנו ככה.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
מושחתים שיוצאים בגלוי נגד שלטון החוק במדינת ישראל, בחסותה האדיבה של שרת המשפטים – –
נורית קורן (הליכוד):
ממש לא.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
– – שיושבת פה, מגלגלת עיניים ונותנת לחוקים הכי נוראיים לעבור, בין בעצימת עיניים, בין בתירוצים עלובים – זה לא, זה כן, זה לא הגיע, זה כן הגיע. איש מכם לא היה לו אומץ לעמוד ולהגיד: אם ראש הממשלה לקח שוחד – הוא ילך הביתה.
נורית קורן (הליכוד):
זה עוד לא קרה. זה בחקירות.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אחד אמיץ בסדום של הליכוד לא היה. ערימה של שפנים. לא ארוחת צוהריים צריך לתת לכם במזנון; גזר. שפנים.
נורית קורן (הליכוד):
מיקי – – –
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
שפנים.
נורית קורן (הליכוד):
אתה אוהב לעשות כותרות. אתה אוהב לעשות כותרות.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אני אוהב לעשות כותרות, אבל אתם אוהבים לגנוב כסף.
נורית קורן (הליכוד):
לא נכון. אתה לא יכול להגיד את זה.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
מושחתים, גנבים.
נורית קורן (הליכוד):
זה תביעת דיבה עכשיו.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אני לא יכול להגיד את זה?
נורית קורן (הליכוד):
לא, אתה לא יכול להגיד.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
למה? מי את שתגידי לי מה להגיד? מי את?
נורית קורן (הליכוד):
אני לא אומרת.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
מי את? את תגידי לי מה להגיד?
היו"ר אחמד טיבי:
חברת הכנסת קורן.
נורית קורן (הליכוד):
חברת כנסת כמוך.
היו"ר אחמד טיבי:
חברת הכנסת קורן.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
תשפילו ראש, מושחתים.
נורית קורן (הליכוד):
תפסיק להגיד לנו מושחתים. גם אצלכם היו מושחתים.
היו"ר אחמד טיבי:
חברת הכנסת קורן, נא לאפשר לו להמשיך את דבריו. יש לך הזדמנות לענות לו אחר כך.
נורית קורן (הליכוד):
תודה.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
ועכשיו אנחנו נדבר רגע על החוק הזה. ליבי-ליבי על חבר הכנסת אמסלם. הוא נושא עמו צלקות מהמשטרה; הוא נחקר פעמיים במשטרה – חוויה לא נעימה. אני אומר לכם, גם אני נחקרתי פעם במשטרה. זאת חוויה קשה מאוד. אבל המשטרה צריכה לעשות את תפקידה ולחקור, אם יש חשד. ואמסלם יצא מהעניין הזה בשן ועין, אבל בעיקר עם צלקת, ואת הצלקת הזאת הוא סוחב הרבה שנים. הוא הגיע לכנסת והוא החליט לחסל חשבונות עם המשטרה. אם זה היה רק החוק הספציפי של ההמלצות, ניחא. אבל כולנו זוכרים שלפניו היה חוק צרפתי – שהמשטרה לא יכולה לחקור ראש ממשלה, ואחריו היה חוק טורקי – שצריך להוריד את השכר של מפכ"ל המשטרה, ועוד ועוד מבית היוצר וממוחו הקודח של אמסלם, שכל-כולם נועדו לדבר אחד בלבד: לגמד את המשטרה, לרמוס את אמינותה. משום שרק דבר אחד המשטרה עתידה לעשות – וזה הדבר היחידי שמדאיג את הליכוד ואת אמסלם – וזה שההמלצות של המשטרה או סיכום החקירה בשני התיקים הראשונים נגד ראש הממשלה מגיעים לישורת האחרונה, וכתובים שם דברים לא נעימים, וראש הממשלה יודע את זה. לכן ראש הממשלה, בשבוע שעבר עמד החצוף הזה – החצוף, ראש ממשלה חצוף – ובמקום להגיד: אני סומך על המשטרה, אני לא עשיתי שום דבר, אדרבה, שיפרסמו המלצות, כי אני לא עשיתי כלום – אבל במקום זה הוא מקעקע את המלצות המשטרה עוד לפני שפורסמו.
נורית קורן (הליכוד):
– – – רובינשטיין.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
כמו אחרון העבריינים. אחרון העבריינים מתנהג ככה, וראש הממשלה שלנו, ואמסלם הוא העוזר שלו. זה דון קישוט וזה סנצ'ו פנצ'ו שלו; הולך ומורח חוקים כאילו לטובת הציבור.
בואו נדבר על זה.
נורית קורן (הליכוד):
מיקי, מה אתה אומר שהשופט רובינשטיין – – –
היו"ר אחמד טיבי:
חברת הכנסת קורן, אני לא רוצה לקרוא אותך לסדר.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
דיברנו על המקבץ של החוקים, שכל-כולו, כאמור, נועד לקעקע את המשטרה. הבית היהודי לקח על עצמו את התפקיד לקעקע את בתי המשפט, ועכשיו נותרה רק חידה אחת: מי מהקואליציה הזאת ייקח את האחריות לקעקע את פרקליט המדינה ואת הפרקליטות, שהם שאמורים בסופו של דבר להחליט על העמדתו לדין של ראש הממשלה, וגם לשמוט את הקרקע מתחת למוסד הממלכתי האחרון הזה, ולעזאזל שלטון החוק.
אבל אמסלם עלה לכאן כבר שש, שבע פעמים ותירץ בתירוצי סרק שקרניים, בחצאי אמיתות – שהם תמיד גרועים משקר – את החוק הזה, בטענה שהוא חוק שנועד להגן על הציבור הרחב. האדם שלא מבין ולא ראה בחיים שלו המלצת משטרה – ואמסלם לא ראה בחיים שלו המלצת משטרה, אני אומר לכם את זה, כי אם הוא היה רואה הוא היה יודע איך היא כתובה. אני, מה לעשות, בעוונותיי, בגלל תפקידי הקודם, ראיתי עשרות המלצות של משטרה או סיכומי חקירה, ואמסלם לא ראה אחת. ועד כדי כך הוא לא מבין מה הוא מחוקק, שבדרך להגן על ראש הממשלה הוא עשה נזק לאלפי אזרחים בשנה, כי רוב האזרחים שעניינם נחקר במשטרה ושמם מועבר לפרקליטות, שמם לא מתפרסם – לא בגלל שהמעשים שהם עשו לא קשים, או לא בגלל שהם לא עבריינים, אלא בגלל שהתקשורת, לא מעניין אותה אם מוישה או איציק או אחמד עשה משהו. אף אחד לא יודע מי זה, ועניינם לא מפורסם. לכן, לא להגן על האנשים האלה, האלמונים, מבקש אמסלם – למרות שהוא מתכסה בכסות הזאת, אבל על הדרך הוא גם פגע בהם. הזהרתי אותו, הוא יודע את זה, ולמרות שהזהרתי אותו הוא המשיך בחקיקה, וזאת ההוכחה הניצחת שלא האזרחים מעניינים אותו אלא רק ההגנה על המושחתים.
עד היום, כשהייתה חקירה בעבירה שהיא פשע והעונש עליה הוא מעל שלוש שנים מאסר, המשטרה מעבירה את התיק לפרקליטות, בדרך כלל, ולא מחליטה על כך בעצמה, בתביעה המשטרתית. את סיכום החקירה הזאת היה מקבל סנגורו של החשוד. את סיכום החקירה הוא היה מקבל: שמע, נמצאה תשתית ראייתית נגד הקליינט שלך, הוא עשה לדעתנו ככה וככה וככה – את זה אנחנו מעבירים לפרקליטות. זה היה מאפשר לאותו אדם, לאותו חשוד, להתגונן בבית משפט, או לפחות לטכס עצה איך להגן על עצמו עם פרקליטו. ואמסלם, בחוק הנוראי הזה שלו, מנע מהאדם הזה – מאלפי חשודים במדינת ישראל – לקבל את המלצת המשטרה. ומה שמתחזה לטובת הציבור, מתברר בשורה התחתונה של החוק הזה שהוא פגיעה חמורה בציבור, משום שהזכות הבסיסית של כל חשוד במדינת ישראל להגן על עצמו, בין היתר באמצעות הודעת המשטרה במה הוא חשוד או מה נמצא בעניינו בסיכום החקירה – מהיום והלאה, כשהחוק הזה יחוקק, זה לא יועבר יותר לחשוד, וזאת פגיעה מהותית ודרמטית בזכויות של חשודים. ואתה זה עשה והוביל חבר הכנסת אמסלם, מגן המסכנים והחשודים ששמם יתפרסם לשווא.
גרוע מזה – אמסלם ציטט פה, מעל הדוכן, מספרים שאין להם שחר. הוא טען למשל שיש 18,000 תיקים שמועברים מהמשטרה לפרקליטות, ורק 4,000 מבהם מסתיימים בתביעה.
אורן אסף חזן (הליכוד):
לא, אני מאחל לה מזל טוב. אמרתי שלום.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
שלום, חבר הכנסת חזן, מה שלומך?
אורן אסף חזן (הליכוד):
רק אמרתי – – –
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
חן, חן, תודה רבה, השבח לאל. כל הכבוד.
אורן אסף חזן (הליכוד):
– – – אני לא בא להפריע. שמעתי את הנאום שלך על – – – זה מאוד נגע לליבי, בהרבה מקרים גם הזדהיתי איתך, אתה יודע, ואצלי לא מכירים את העניינים – – – אני מבטיח שאני לא אעשה שום דבר שיגרום לך פגיעה במצבך. לא תשמע אותי רב איתך, מאמץ אותך – –
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
לא, לא, תקשיב, חייב להמשיך להיות לי מעניין. אם אתה תפסיק לריב איתי, לא יהיה לי מעניין.
אורן אסף חזן (הליכוד):
אז אתה נותן לי אישור?
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אני נותן לך אישור להמשיך לריב – איתי כן. אתה יודע, את הבנות תעזוב. איתי כן.
אורן אסף חזן (הליכוד):
לא, עם החמאסניקים אתה גם מאשר לי לריב?
אילן גילאון (מרצ):
איזה חסד עשו איתך.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
איתך לא, אבל עם קארין אלהרר כן.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
לא, ביקשתי לא עם הבנות. איתי – כן.
אורן אסף חזן (הליכוד):
מרב, מאז שלקחו לך– – –
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
די, אורן, אתה מפריע לי. הרגע אמרתי שלא תפריע לי. עוד לא התחלתי את המשפט ואתה מפריע לי. די, תן לי לסיים. אני מדבר פה בדם ליבי על שלטון החוק.
אורן אסף חזן (הליכוד):
מאז שלקחו למרב את התפקיד אז היא פשוט כנראה צריכה גם קצת כותרות.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אני למדתי מהנאומים חוצבי הלהבות של אמסלם מעל דוכן המליאה ומהשתתפות בוועדות על החוק הזה שאמסלם לא מבין שום דבר לא בהמלצות משטרה, לא באופן שבו חוקרים, לא את התפקיד ולא את ההבדל בין שוטרים לבין פרקליטים וכו' וכו'. תפקידה של המשטרה הוא רק אחד: לבדוק אם יש ראיות. רק זה. אבל היא צריכה וחייבת להודיע לפרקליטות אם נמצאו ראיות לכאורה. לפרקליטות יש תפקיד אחר: היא צריכה להחליט אם מכלול הראיות, גם אם הוא נכון, מצדיק כתב אישום. לכתב אישום במדינת ישראל יש שיקולים רבים נוספים שהם מעבר לראיות, וזה לא תפקידה של המשטרה – למשל, אם יש עניין ציבורי; למשל, זו עבירה שהמדינה רוצה למגר; למשל, אם יש תחום עברייני שהפרקליטות מעוניינת לייצר בו הרתעה. יש עשרות שיקולים שאינם עניינה של המשטרה. ולפיכך, טוב שיש הפרדה, וכך זה נעשה בכל המדינות בעולם המערבי.
אני שאלתי את אמסלם שש פעמים: האם אתה מכיר דגם כזה כמו שאתה מציע, שעל המשטרה נאסר לסכם חקירות? האם אתה מכיר עוד מקום בעולם שבו הדבר הזה נעשה? הוא צחק קצת, אמר שאני גזען ומתנשא עליו, אבל תשובה הוא לא הביא. ולמה הוא לא הביא? משום שאין מקום אחד בעולם הדמוקרטי שבו המשטרה לא מסכמת את חקירתה. אין דבר כזה חוץ מבראש של אמסלם. אבל בגלל שראש הממשלה בצרות ובגלל שבנט, השר, מעוניין לשמור על ארץ ישראל – שזה טוב, אבל לא בכל מחיר, השר בנט. לא בכל מחיר. לא במחיר של שחיתות, לא במחיר של הריסת המוסדות הממלכתיים. תעשה את עצמך שקוע בתוך הניירות שלך. אין לך האומץ – והציבור שלך דורש את זה, שאתה תציב את הקו האדום. אני לא אמרתי לך איפה להציב את הקו האדום, אבל אתם לא יכולים לגלגל עיניים לשמיים ולהגיד כאילו זה לא קורה במדינתנו. מה קרה לכם? אתם צריכים להגיד: כל זמן – יש חזקת חפות במדינת ישראל, מאה אחוז; ראש הממשלה חף מפשע עד שהוכח אחרת, אני מקבל את זה. אבל אם, חלילה, הוא יואשם בעבירות חמורות כמו שוחד – ארץ ישראל חשובה לכם ולי, אבל לא בכל מחיר. יש לנו אמות מוסר של יהודים, ואנחנו לא יכולים לאפשר את הדבר הזה. התורה, מהפרק הראשון שלה ועד הפרק האחרון שלה, המשנה – הכול עוסק בצדק ובמשפט: כי ירושלים במשפט תיפדה. במשפט.
ואתם שותקים, והשתיקה הזאת היא רועמת. אבל אני אומר: הכול לטובה. תמשיכו לשתוק, כי הספינה טובעת ואתם לא קופצים, ואתם אפילו לא מתריעים, ואתם תטבעו יחד עם נתניהו, תזכור את מה שאמרתי לך. ואמסלם? כמו שהתחלתי את דבריי, הוא הדבר הכי טוב שקרה לאופוזיציה עד היום. הוא איחד את האופוזיציה, הוא הכניס לה חיים. היינו אופוזיציה נרפית למדי, כמו שידוע, ומאז שאמסלם הוליד את שורת החוקים המעוותים והמושחתים שלו אנשים מתגייסים למערכה. הוא העיר את האופוזיציה, ולכן אנחנו מודים תודה עמוקה לאמסלם. אני לא יכול להגיד שאני מודה לשאר האנשים שיש נגדם חשדות, חס וחלילה; אני מקווה שכולם יצאו חפים מפשע, אבל מי שמגן על מושחתים הוא מושחת בעצמו, והציבור, נקעה נפשו משחיתות.
הממשלות בישראל, השר בנט, לא נפלו בגלל ארץ ישראל. מפא"י נפלה בגלל שחיתות, וממשלת הליכוד ב-1992 נפלה, אתה זוכר את זה טוב מאוד – מושחתים, נמאסתם – וגם ממשלת הליכוד הזאת תיפול בגלל השחיתות. רק בגלל השחיתות. תזכרו טוב מה שאמרתי לכם.
החוק הזה נולד בחטא, והשם שניתן לו הוא הדבר הכי ציני שיש – להגן על הציבור מפני האשמות שווא ומפני פרסום. אפילו האשמות אמיתיות וחשדות אמיתיים זה מטרה ראויה לחלוטין. הדרך שבה חוקק החוק הזה, המהירות, חוסר ההקשבה לכל מוסדות האכיפה, מפרקליט המדינה דרך היועץ המשפטי לממשלה דרך המשטרה – כולם אמרו: תמהרו, אבל לאט. לאט לכם, אתם הולכים לשנות פה סדרי עולם. אתם אפילו לא שומעים אותנו. למה, כי אמסלם חלם על זה בלילה? למה, כי יש חקירות נגד ראש הממשלה?
אולי התכלית ראויה; אף אחד בעולם לא יכול – גם אתה, אדוני היושב-ראש סמוטריץ, חבר הכנסת סמוטריץ, שאתה איש הגון – לא יכול להגן על הדרך שבה החוק הזה חוקק. אפשר להגן על העקרונות שלו, על חלקם; אי-אפשר להגן על הדורסנות שבה הוא נעשה – בלי לשמוע חוות דעת מקצועיות, בלי לשמוע את חברי הכנסת, לרוץ בכל המהירות כדי לעשות את כל הטעויות האפשרויות. והתוצאה היא, כמו שאמרתי, שאלפי אנשים חשובים שעד היום היו מקבלים מהמשטרה את הסיכום שהועבר לפרקליטות, עכשיו, בחוק החדש שנועד להגן על הציבור, הם, זכותם, היכולת שלהם להגן על עצמם נפגעה, כי הם לא יקבלו יותר את הסיכום הזה בעקבות החלומות הרעים של חבר הכנסת אמסלם.
אני רוצה לסיים את הדברים שלי ולומר לכם את הדבר הבא: תראו, מושחתים יהיו תמיד, וגם רודפי בצע וגנבים, וחברה מוסרית לא נמדדת לפי זה שיש בה או אין בה מושחתים, אלא לפי מספר הצדיקים שיש לה, כמו שכתוב בתורתנו הקדושה: צדיק בסדום. ואני עוד לא מצאתי את הצדיק היחיד בקואליציה הזאת שיבוא ויגיד את הדבר הפשוט הבא: כולנו בני אנוש, כולנו טועים. מי שטועה, לעיתים צריך לשלם מחיר, אבל אנחנו לא נגן על מושחתים, כי דרך ארץ קודמת לתורה. תודה רבה.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
מיקי, יש לך עוד דקה וחצי, אל תרד. פיליבסטר, אופוזיציה חזקה.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
זה היה סיום יפה, לדעתי.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
תודה רבה לחבר הכנסת מיקי רוזנטל. חבר הכנסת חיים ילין, שלום, אדוני. 20 דקות תמימות יעמדו לרשותך. בבקשה, אדוני.
חיים ילין (יש עתיד):
כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, חברים, אני שמח מאוד להיות פה, וכששאלו אותי: תגיד, אין לכם מה לעשות? זאת הייתה השאלה על הבוקר, אז אמרתי: תקשיבו, למטבע יש שני צדדים. תמיד הקואליציה יכולה לבוא ולהוריד את החוק, ואז ממשיכים בסדר-היום הרגיל. כאילו, למה תמיד צד אחד הוא האשם? יש משחק שהוא משחק דמוקרטי, וטוב שהוא כזה; יש קואליציה שרוצה לחוקק חוק, והאופוזיציה מתנגדת לו. הכלים הפרלמנטריים שקיימים זה הפיליבסטר, ואני שמח, וזה הוגן.
ואני רוצה להגיד לכם על התהליך הזה: נתנו לאופוזיציה 45 שעות ולא הפעילו את סעיף 98, כי הפעלת סעיף 98 – כולם יודעים את זה, גם קואליציה וגם אופוזיציה – זה כתם; זה בעצם לשים משתיק קול לכל האנשים, ולא צריך לעשות את זה. אני מאוד שמח שאנחנו כאן, ואני מאוד שמח שאנחנו בדיון ובסופו של דבר אחד ינסה לשכנע את השני. אני לא חושב שיש לי את מי לשכנע חוץ ממך, כי מהקואליציה אין פה אף אחד, ובאופוזיציה כולנו תומכים בכך שהחוק הזה הוא לא במקום.
מעולם – מכיוון שאין חוקה במדינת ישראל, אנחנו קבענו בעצם נורמות חוקתיות, ותחת הנורמות האלה אנחנו פועלים. ובנורמות האלה אנחנו הקפדנו תמיד שהחקיקה לא תהיה לגופו של אדם, והיא גם לא תהיה רטרואקטיבית. יש יוצאי דופן ברטרואקטיביות; בדרך כלל זה לא נוגע לחוקים אלא לתקנות או לפער שאנחנו יכולים לעשות. אבל מעולם זה לא היה, ועוד יותר – כשמגיע חוק שכולם מבינים שהוא אישי לבן אדם, והבן אדם הזה הוא ראש הממשלה. לאחר מכן מוציאים את אותו הסעיף האישי הזה ממנו, אבל עדיין החוק הזה הוא לא נכון.
באתי ופניתי ואמרתי: חברים יקרים, תקשיבו, יש פה 200 תיקים. רוב התיקים הם של בעלי עניין, מה שנקרא אנשי ציבור; בואו נוציא את אנשי הציבור מתוך החקיקה. אמרו לי: רגע, אז מה יישאר? לא יישאר כלום. דרך אגב, זו הייתה ההצעה של יש עתיד. אני רוצה להבהיר: אחד הדברים החשובים לי ביותר – קוראים לזה "חוק ההמלצות", אבל משטרת ישראל לא ממליצה; היא חוקרת, היא בודקת והיא כותבת. היא לא ממליצה אם להעמיד לדין, כן או לא, היא מסכמת את החקירה. הפרקליט והפרקליטות קובעים, לאחר שקראו את כל הדוח, אם יש מספיק ראיות להעמדה לדין.
לאחר מכן, במשולש הזה יש את הצלע השלישית, של זכות הציבור לדעת: כשמביאים לנו את 30,000 התיקים האלה – עוגמת נפש וכל מה שאתם רוצים – יש בתוכם כ-60% תיקים שסוגרים אותם כי אין עניין לציבור. דרך אגב, אני יכול להסכים להרבה דברים שכן מעניינים את הציבור. הבעיה היא שכולם מערבבים. את מה מערבבים? בין הסדרי הטיעון לבין ההמלצות לפרקליטות. אין קשר ביניהם. החוק הזה, מה שהוא בא לעשות – הוא בא לקחת את כל החקירה ואת כל הסיכום מול הפרקליטות, ובכלל להוציא את הציבור מהתמונה הזאת, כי ככל שהציבור יודע יותר, כנראה יותר גרוע לנאשם או לחשוד.
לכן, חברים יקרים, אנחנו נמצאים בבעיה. והחוק הזה הוא לפי תפיסתי על הגבול האפור של הדמוקרטיה, כי כשאתה בא ואתה אומר: כנסת ישראל היא כנסת שקופה, היא מייצרת כל הזמן שקיפות כלפי העם וכלפי הציבור – היא הולכת לחוקק חוק שהוא אנטי-שקיפות כלפי העם. כי צריך להבין: זה בדיוק החוק.
לפני כשבוע, ביום חמישי, בגלי צה"ל, אני שומע ב-09:00, בתוכנית של עמית סגל, את שמעון ריקלין בא ומשווה את מה שנקרא "מדינת משטרה" למשטרים הדיקטטוריים בדרום אמריקה. אז שמעון ריקלין ידידי, זאת הזדמנות חגיגית כרגע לבוא ולהגיד לך שכאחד שגדל בדיקטטורה בארגנטינה וראה איך נרצחים 30,000 איש, מתוכם 2,600 יהודים, בלי שאף אחד יודע איפה הם קבורים; כאחד שראה איך בצ'ילה נרצחים 30,000 – כבוד היושב-ראש, אני את הדיונים האלה שם – – –
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
המנהלים במרפסת, אין עכשיו גיוס, אנחנו בשלבי הנחת.
חיים ילין (יש עתיד):
מותר לכם ללמוד קצת משנות ה-70 הסוערות בדרום אמריקה, כשנעלמו כל כך הרבה אנשים, ומתוכם לפחות 15% היו יהודים. דרך אגב, אמרה לי דודה שלי, שגם היא נחטפה – היא אומרת לי: תקשיב, לא מספיק דעותיי הפוליטיות – בגלל שאני גם יהודייה אני חטפתי פעמיים. זאת אומרת, צריך להבין שאנחנו בחו"ל נרדפנו. נרדפנו על ידי מי? על ידי שלטון צבאי. ומה זה שלטון צבאי? שמעון ידידי, כשאתה משווה את מדינת ישראל, את המשטרה, לשלטון בדרום אמריקה בשנות ה-70 – צר לי, אני מוכן לשבת איתך ולעשות שיח ולהסביר לך בדיוק מה ההבדל בין דיקטטורה טוטליטרית לבין זה שמדינה דמוקרטית בוחרת חוקים שהם על הגבול האפור או האנטי-דמוקרטי.
וזה השיח האמיתי שצריך להתקיים, אבל הוא לא יכול להתקיים. למה הוא לא יכול להתקיים, כבוד היושב-ראש? כי במוצאי שבת היו שלוש הפגנות – אתה היית באחת מהן לפחות, ככה פרסמת; עוד הפגנה הייתה בירושלים ועוד הפגנה הייתה בתל אביב, ברוטשילד.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
אני מנוע להגיד, אז תגיד באיזה הייתי, שלא יחשבו שהייתי באחרת בטעות.
חיים ילין (יש עתיד):
היית בדרום תל אביב. היית בדרום תל אביב, לא ברוטשילד. רוטשילד זה מרכז, צפון תל אביב.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
ברוטשילד, אבל עם תושבי דרום תל אביב.
חיים ילין (יש עתיד):
אני אגיד לך מה חורה לי: שאנחנו באמת נלחמים נגד שחיתות. עכשיו, הדבר הזה שנקרא שחיתות, לא יכול להיות שהוא גם צבוע פוליטית. זה לא יכול להיות. זה כמו שמישהו בא ואומר: רגע, רגע, עכשיו טילי החמאס נופלים ומתפוצצים רק על מי שמצביע ליכוד או מי שמצביע מפלגת העבודה. מה זה החיה הזאת? איך הפכה השחיתות להיות עניין פוליטי?
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
נו, מה יהיה שם במרפסת? באמת. מה אכפת לכם לשבת בפרסה? יש ספות נוחות, כוס קפה. יותר טוב מפה.
חיים ילין (יש עתיד):
עליזה, אני מבטיח לך שאני לא עוצר ושם הצבעה עכשיו. אני מבטיח לך. אני גם מבטיח לך שעד יום חמישי אני פה. איך אני? אז עכשיו תיתנו לי, כי אני צריך להתרכז. יופי, אני מודה לכם מאוד.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
חיים, רק תגיד בעזרת השם ובלי נדר.
חיים ילין (יש עתיד):
בעזרת השם ובלי נדר. אמן. עכשיו, למה אני אומר את הדברים האלה? כי לא יכול להיות שיש דברים שמאחדים את העם ויש דברים שמפלגים את העם. גם אמרתי את זה אתמול לגפני: אנחנו יכולים לעבוד ביחד על כל הנושא החברתי ועל כל הנושא של הטבות מס, ולהסתכל על מדינת ישראל כעל מכלול שלם, עד שמגיעה השבת ומגיע הדיון הדתי, והדבר הזה, במקום שיהיה שיח פורה, הוא מפלג – הוא מפלג, כי מבחינה פוליטית רוצים לפלג.
עכשיו, תסבירו לי בדיוק: ביהדות – סבא-רבא שלי, זיכרונו לברכה, כתב ספר מדהים: אתיקה ביהדות לפי ההלכה, אתיקה במסחר, כי כנראה הוא, כרב, ידע משהו שכולנו יודעים – שכסף וכוח הם דבר משחית. ואנחנו, כבני אדם, יש לנו חולשות ויש לנו חוזקות, ואנשים עם חולשה – אנשים חושבים שהם נרקיסיסטים ברמה כזאת שהם המדינה והמדינה זה הם, והעם זה הם והם המדינה, במקום להבין שהעם הוא המדינה וצריך לשרת את המדינה ואת העם. כשהדבר הזה הופך להיות משהו שהוא בעצם נסתר או מתבלבל או לא שקוף, קורים הדברים המדהימים האלה, שאנחנו יושבים פה מאתמול, וכנראה נשב עד יום חמישי, כדי שהחוק הזה יעבור בכלים הפרלמנטריים.
אבל אני רוצה להקריא לכם: חוק ההדחה, חוק העמותות, חוק ההסדרה וההמלצות – זה חלק קטן מאותם חוקים שכל יועץ משפטי וכל בר-דעת יבוא ויגיד לכם: חבר'ה, תקשיבו טוב, החוקים האלה, קצת אין בהם טעם טוב. עכשיו, לא שאין בהם טעם טוב בגלל שזה קואליציה ואופוזיציה, אלא בגלל שאני טוען שחוקים שנמצאים על הגבול האפור. הם חייבים להיות בדיון פנימי של כנסת ישראל. אין חקיקה כזאת; אין כאן תרבות של דיונים בין קואליציה לבין אופוזיציה. אמרתי היום בבוקר לחבר כנסת ששייך לקואליציה: אתה ואני יכולים לעשות ממשלה, אין שום בעיה. מה הבעיה? שמי שמנהל את כל הדבר הזה זה קיצוניים משני הצדדים, וברגע שהקיצוניים מנהלים, כי פוליטית זה כדאי להם, אז מי מפסיד? 80% מהעם כנראה מפסידים.
כבוד היושב-ראש, אתה היית בחוץ לארץ איתנו, ואתה שמעת את הזעקה של הרפורמים ושל הקונסרבטיבים. אתה יכול לקבל או לא לקבל, אבל אתה הקשבת, הקשבת; אתה יכול לקבל או לא לקבל; אבל הבנת את המצוקה; אתה יכול לקבל או לא לקבל – ואני ראיתי אותך אתמול מגיע למיכל רוזין ומסתכל איך היא מבסוטית מהבת-מצווה של הבת, ובאת, התנצלת והסתכלת. זה שיח. אתה לא צריך לקבל. גם אני לא צריך לקבל את דעותיך, אבל אני צריך לכבד. ואנחנו לא מכבדים במקום הזה.
אז אם אנחנו לא מכבדים במקום הזה, למה העם יכבד את הכנסת? הרי אנחנו עושים את זה במו ידינו. ברגע שאנחנו מרגישים שאנחנו נמצאים בשלטון ואנחנו יכולים לעשות כל מה שאנחנו רוצים, אז אנחנו בעצם מפסיקים לשרת את העם. לזה באנו. אתה כותב על כל חוק וכל ח"כ כותב על כל חוק שהוא מצליח להעביר. הוא כותב. מה הדבר הראשון שהוא עושה? הינה, הצלחתי. הגאווה היא שלנו, שהצלחנו להעביר את החוק, אבל מעל הכול – שהצלחנו לבוא ולשרת את הציבור. זה מה שאנחנו עושים, זה התפקיד שלנו.
כמה שעות עבודה שאנחנו עושים פה, בכנסת ישראל, באמת משרתות נטו את העם, וכמה משרתות את הכיסא ואת הפוליטיקה הפנימית? זה דיון – תראו, זה לא ברמה הפילוסופית; זה תרבות פוליטית שאני חושב שלא הולכת בכיוון הנכון. ואני מודיע לכם חגיגית – אמרתי את זה פעם, צחקו עליי. אמרתי: החמאס לא צריך לירות טיל אחד, אנחנו כנראה כבר נהרוג אחד את השני פה, בתוך מדינת ישראל.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
חס וחלילה.
חיים ילין (יש עתיד):
חס וחלילה, אתה אומר. תסתכל מה קורה פה. תסתכל איזה עוצמות יש פה לפעמים. ואני אומר לכם, לא צריך לעשות כמעט שום דבר, אבל צריך להתחיל את השיח פה. אם לא נעשה את השיח, בסופו של דבר, אז אנחנו נמשיך להתווכח, ואנחנו בסופו של דבר נביא לחורבן של עצמנו. לא סתם נאמר: הכוח שלנו הוא באחדות שלנו. למה אנחנו כל הזמן אומרים שבעוטף עזה החוסן והקהילה הם הכלי שמנצח? למה? כי אנחנו יודעים מה החוזק של קהילה; אנחנו יודעים מה החוזק של ה"ביחד"; אנחנו יודעים שקהילה, שעם שתומך בעצמו, תמיד יעזרו לחוליה החלשה. אבל אנחנו לא עושים את זה.
הבית הזה, חברים יקרים, לא הוקם כדי לשרת ולהגן על אדם, אף אדם. הבית הזה הוקם כדי להגן ולשרת את העם. והעם הזה זה הרבה מאוד אנשים, עם צרכים שונים, עם דעות שונות, אבל הוא עם, ואנחנו מייצגים אותו, ואנחנו שייכים.
כבוד היושב-ראש, אני רוצה לחזור לשחיתות ולהפגנות. אני אומר לך, בצלאל, הרי אנחנו ראינו כבר מה היה עם אריק שרון, וראינו גם מה קרה עם אולמרט. אני לא רוצה לשפוט אם זה היה בגלל אידיאולוגיה, אם זה בגלל המצוקה. אני מעריך שלכל אחד יש את הדעה שלו, ואני לא אתחיל לדון בזה. אבל אני שואל מה היה קורה אם ראש הממשלה בנימין נתניהו היה מגיע היום מול טראמפ ואומר: אוקיי, אני מבין, אנחנו צריכים ללכת למתווה של שתי מדינות לשני עמים. האם ההפגנות היו הופכות את עצמן? זאת אומרת, האם ההפגנה ברוטשילד, שנלחמת נגד השחיתות, הייתה אומרת: רגע, רגע – ואני שם את זה פה על השולחן, ואין לי שום בעיה עם זה – מחיר השחיתות נמוך יותר מהמחיר שאני צריך לשלם כדי שיהיו שתי מדינות לשני עמים, זאת אומרת, אני יכול להבליג על השחיתות, העיקר שיהיו לי בסוף שתי מדינות. ואז הייתה קמה הפגנה בירושלים או בדרום תל אביב, איפה שאתה רוצה, והיו עושים הפגנה נגד השחיתות. למה? כי עכשיו זה ברור: המהלך הוא פוליטי. שתי מדינות לשני עמים זה מהלך שנעשה כדי שבאמת לא תהיה שחיתות ולא יגיע ראש הממשלה לבתי המשפט.
תסלחו לי, זאת צביעות. מה שאני אומר עכשיו, ואלה דעותיי: זה צביעות. כל ההפגנות האלה הן צביעות אם בסופו של דבר יגיעו לתוצאה הזאת. ההפגנה נגד שחיתות הייתה צריכה להיות של כלל מדינת ישראל – ימין, שמאל, מרכז, למעלה, למטה. כולם. פעם בירושלים, עיר הבירה שלנו, הנצחית, ופעם אחת בתל אביב – כולם ביחד, כולל ליכודניקים. כי זו לא הפגנה נגד ראש הממשלה – כמו שאני חושב וחשבתי שאסור לעשות את ההפגנות בפתח תקווה; הן לא משרתות אף אחד. ההפגנות נגד השחיתות היו צריכות להיות מכולם. אבל הצליחו שוב – הממשלה הצליחה שוב לצבוע את ההפגנות בצבע פוליטי.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
הממשלה?
חיים ילין (יש עתיד):
אותו דבר, כמו שראש הממשלה הגיע לפה ואמר שכל הצד הזה הוא החמוצים, יושב על קופסת חמוצים, אז כל מי שמפגין ברוטשילד הוא שמאלן, והשמאלנים הם בוגדים. מה לעשות?
איך אפשר? באמת, כואב לי הלב. כואב לי הלב לשמוע את השיח הזה בכנסת ישראל. כואב לי שזו הרדידות שיש כדי לשמור על הכיסא. ואני אומר: לפעמים בא לי לקחת את ה-D9, למחוק את הכול ולהקים מחדש – לא את המדינה; את הבניין הזה, כי בעצם הוא מושחת. האנשים אומרים דברים שהם לא מאמינים בהם. והמעט – למה, בצלאל, אנחנו יכולים לשבת ביחד? כי אנחנו יודעים שאף אחד לא יעבוד על השני, כי אנחנו נלך עם האמת שלנו. אבל יש פה אנשים שאתה יושב איתם, ולמוחרת אתה מבין שנעלמו; הבטיחו משהו ולא מקיימים את זה. הרדידות הזאת, חוסר היושר וחוסר האמון הבסיסי – והדבר הזה מוביל את העם כלפינו, ובינינו הוא בעצם הרעה החולה.
אני לא חושב שהאיראנים הם סכנה קיומית למדינת ישראל, ואני לא חושב שהחמאס הוא סכנה קיומית למדינת ישראל. אני חשוב שהחמאס זה סכנה קיומית לעזה, לעצמם. ואני לא חושב שדאעש הוא סכנה קיומית למדינת ישראל. אני לא חושב שיש אויב בעולם שהוא סכנה למדינת ישראל. הסכנה של מדינת ישראל הוא בזה שאנחנו נתפורר מבפנים; לא נצליח להיות מאוחדים ולא נוכל להתמודד, אם יהיה הסבב הבא, כעם שיש בו חזון להיות אור לגויים.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
תודה.
חיים ילין (יש עתיד):
כבוד היושב-ראש, אני מסיים. אומנם אני לא עושה את זה במבטא תימני, אחמד טיבי היקר, אבל יש שיר שהוא בספרדית – –
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
משפט אחד, חיים ילין.
חיים ילין (יש עתיד):
– – של מרסדס סוסה, שהיא אומרת: Gracias a la vida. היא אומרת: תודה על החיים. זו מעין תפילה. היא לא תפילה יהודית, אבל אתה יודע שתפילות הן לא רק של היהודים. אומנם אנחנו הראשונים, אבל הרבה אנשים לקחו את זה. אני אומר שיש לנו עדיין הזדמנות לשנות, ואני אומר תודה לחיים, בדיוק כמו – שנתנו לנו כל כך הרבה, אבל במשכן הזה לפעמים אנחנו לא רואים מה נתנו לנו אלא אנחנו רואים מה שלא נתנו לנו. תודה רבה.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
תודה רבה לחבר הכנסת חיים ילין. חבר הכנסת אחמד טיבי ינעים את זמננו ב-40 הדקות הקרובות בפרקי הגות, תרבות ומוסר.
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):
– – –
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
יש לך 40 דקות, אתה יכול להספיק כמה שפות שאתה רוצה.
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
אני לא בטוח שאני אשתמש בכולן. מכובדי היושב-ראש, עמיתי יושב-ראש הקואליציה, אני מברך אותך על תפקידך החדש. עמיתי חבר הכנסת מוזס – אני מקריא בשמות 100% הנוכחים במושבים. גם השר אורי אריאל נחבא אל הכלים בירכתי האולם. חיים ילין, חברי, אני מודה לך על הציטוט של מרסדס סוסה: תודה על החיים.
מכובדי היושב-ראש, אנחנו לקראת סוף השנה. זה הזמן, אולי, לומר מה היה בשנה זאת, גם פוליטית וגם פרלמנטרית, אבל לפני זה אני אדבר על החוק עצמו. החוק עצמו, הטיימינג שלו, התזמון שלו, בא כאשר חקירות ראש הממשלה בעיצומן, והיה יותר מאשר רושם שזה קשור בחקירות ראש הממשלה. ולכן, ההתנהגות הייתה התנהגות קואליציה–אופוזיציה, למרות שהיו גם גורמים בקואליציה שהתנגדו; היו להם הסתייגויות, היו להם, לכן הוכנסו כמה שינויים. האמת היא, אם הטיימינג היה בעוד שנתיים, או לפני שלוש-ארבע שנים, אני לא יודע אם כל מי שהציע נגד או בעד היה נוהג אותו דבר. לא בטוח. אני רוצה להיות כן.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
– – – זה דברים רציניים, יכול להיות שחלק מהמרכיבים – – –
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
כן, רבים אמרו את זה, אבל ההצבעה הזאת הפעם הייתה אופוזיציה מול קואליציה, ובצדק. אופוזיציה צריכה להיות מגויסת כולה באמירה נגד החוק והתזמון שלו, והניסיון, כנראה, להציל את ראש הממשלה, לעזור לראש הממשלה מול החוקרים.
אני שייך לאוכלוסייה שהמשטרה נוהגת בה באופן עוין. אנחנו חושבים שהיא משטרה שמתייחסת לערבים כאל אויבים, אבל בכל זאת הצבענו כאיש אחד בסיעה כפי שהצבענו, נגד הצעת החוק שלך, חבר הכנסת אמסלם, כי יש גם אמירה. האמירה היא גם אמירה אופוזיציונית.
בשנה הזאת, מכובדי היושב-ראש, מבחינתי, מבחינתנו כרשימה המשותפת, היו דברים חשובים. א. אני איבדתי פרלמנטרית שניים מחבריי, גם עבדאללה אבו מערוף וגם אוסאמה סעדי, בגלל הסכם רוטציה. שניהם אנשים חרוצים.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
מאוד.
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
אני רוצה להרחיב לגבי חבר הכנסת אוסאמה סעדי, שהיה אחד הח"כים הכי אפקטיביים, מהפרלמנטרים הכי טובים, בהסכמת ימין ושמאל, יהודים וערבים. ולכן, ההפסד – גם המפלגתי, גם של הרשימה וגם שלי – הוא הפסד גדול, למרות שהוא ממשיך להיות פעיל ציבורית כמו בעבר. אבל בשנתיים פלוס האלה שהוא עבד – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
תרשה לי להצטרף לכל מילה שאמרת לגבי שניהם. הם היו חברים בוועדת הפנים.
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
כן, בהחלט. אני מסכים. – – הוא הספיק – –
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
שלום בפעם השנייה.
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
– – הוא הספיק, חבר הכנסת סעדי, להעביר בטרומית, ויותר מאשר בטרומית, חמישה חוקים – יבול מבורך לחבר כנסת חדש.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
באופוזיציה.
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
באופוזיציה. גם חבר כנסת חדש, גם ערבי וגם באופוזיציה, שזה לא קל – שלושה מחסומים.
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
לא כל הערבים אותו דבר.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
דווקא זה שהוא ערבי זה יתרון. אתה מרשה לי להתערב טיפה באווירה הנעימה הזאת?
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
בבקשה.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
לא, זה דווקא יתרון, כי הוא נותן קיזוזים והוא מקבל אחר כך בתמורה העברת חוקים. נותן קיזוזים.
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
אוקיי. אתה חושב שרק קיזוזים? הלוואי שהקיזוזים היו המכשיר האולטימטיבי, והם לא כאלה. אבל אין ספק שגם העבודה שלו בוועדת חוקה, כמו העבודה של עבדאללה בוועדת הפנים, השאירה רושם על אנשים – – –
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
גם בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות עבדאללה עבד – חבל על הזמן.
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
נכון. ולכן, אמרתי שמבחינתי שניהם זה הפסד, לי ולרשימה. אני מאחל הצלחה לשני החברים שנכנסו, גם סעיד אלחרומי וגם יוסף עטאונה, ואני מאחל להם שייכנסו לנעלים הגדולות של קודמיהם; והם יכולים, בהחלט.
מה החוקים שהצלחנו – אני רוצה לדבר על עצמי וגם על אוסאמה – – –
אורן אסף חזן (הליכוד):
טיבי, מה שלומך, טיבי? שמעתי שיש לך מה להגיד לי. אני אשמח אם תגיד לי בפנים, לא כמו איזה ח'וואף, בצד, כשאני לא פה.
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
שמת לב שלא הזכרתי את שמך אפילו.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
חבר הכנסת אורן אסף חזן, אני קורא אותך לסדר בפעם הראשונה.
אורן אסף חזן (הליכוד):
– – – עוד לא, בצלאל.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
אתה מכיר את כל התלמידים האלה, שהמורה נכנס לכיתה ואומר: בוקר טוב. אורן, צא החוצה?
אורן אסף חזן (הליכוד):
נעים מאוד. לא חשוב שמות.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
אז תפוס את מקומך.
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
מה החוקים שעברו? למשל, חוק לביטוח לאומי לסטודנטים וחוק להנחות בארנונה, של אוסאמה; חוק – אגב, בגללו גם הרבה אנשים החזירו את רישיונות הנהיגה שלהם, בגלל החוקים האלה; חוק שני של פיצוי נוסעים על עיכוב טיסות. וגם פעילות בנושא גני ילדים, סניפי דואר, קורסים לבוגרי רפואה. סניפי משרד הפנים – העברתם ליישובים הערביים, מתוך פרויקט של הנגשת המשרדים האלה בתוך היישובים הערביים, ולא להעביר לערים היהודיות ליד, כאילו היישובים הערביים הם רק מקומות לינה וצריך לגשת לעיר, מהספר, כדי לקבל שירות ממשרד הפנים וביטוח לאומי. גם יזמנו פתיחה והעברה של סניפי ביטוח לאומי לתוך היישובים הערביים. טייבה הייתה ראשונה מבחינתי בנושא הזה – החזרנו את הסניף לשם; מכונות משרד התחבורה ביישובים הערביים.
הנושא השני הוא הבנאום של העניינים שלנו, גם באו"ם, גם באוניברסיטאות בחוץ לארץ, גם בפרלמנט האירופי, גם בבריטניה, גם בבריסל. חבריי היו גם מול ה-OECD – ועדת ענייני החוץ של הרשימה המשותפת בראשות חברי יוסף ג'בארין. אין לי ספק שזה חשוב. בשנים האחרונות גם נפגשנו עם אנשי קונגרס, State Department, הבית הלבן, בזמנו. חשוב שהציבור בחוץ לארץ יפנים שיש כאן מיעוט שנאבק על שוויון אזרחי, על זהותו הלאומית והאזרחית, ואני חושב שבעשר השנים האחרונות הצלחתי בנושא הזה. השקעתי מאמצים רבים בנושא של הבנאום, ובשנים האחרונות ביתר שאת.
אין ספק שהנושא של אל-קודס, ירושלים, לקראת סוף השנה, בשבועות האחרונים, היה במוקד העניינים. הנאום של טראמפ, הייתה לו השפעה שלילית גם על מה שקרוי התהליך המדיני, שקרטע כל השנים, וגם על היחסים בין הממשל לבין רוב העולם, כאשר טראמפ היה בצד אחד, וארצות הברית, ושאר העולם היה בצד אחר – גם במועצת הביטחון, גם בעצרת הכללית. אין ספק שהוא אימץ את הנרטיב של הכיבוש, ועל זה העולם עמד מנגד. אמירת "לא" לנשיא ארצות הברית היא לא דבר של מה בכך, וחשוב היה לומר לו "לא" בנושא הזה, כי מי שרוצה לתווך לא נוקט עמדה חד-צדדית לפני.
הנושא השני שאני רוצה לדבר עליו הוא עניינים פנימיים. צריך להביט פנימה. הנושא של האלימות הפנימית – למשל, הנשק הלא-חוקי שממלא את היישובים הערביים; הוא נמצא בכל הארץ אבל ביישובים הערביים – שמקורו הברחות מבסיסי צה"ל – שיעור המעשים האלה לא ירד דרסטית, למרות הדיווחים, ונושא האלימות הפנימית הוא הנושא המדאיג ביותר, לצד בעיות חינוך – המדאיג ביותר את האוכלוסייה הערבית. האלימות גואה בחלק מהיישובים; הנשק משתולל; אנשים אפילו יודעים שיש מחירון של כלי הנשק. חבר הכנסת אמסלם דן בזה כיושב-ראש ועדת הפנים, ואפילו הקים ועדה או קבוצה של ח"כים שתדון בזה. אנחנו מאוד רוצים להדביר את התופעה הזאת של אלימות פנימית. זה גם באחריות המשטרה, שלא עושה מספיק, אבל גם אחריות שלנו לדבר על זה בכל מקום – –
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
באמת אני שואל – – –
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
– – גם בכביש, גם במסגד, גם בעיתונות, גם בבית, גם בבתי ספר. חשוב שנמשיך לדבר נגד אלימות, נגד הנשק המשתולל, נגד מעשי הרצח, נגד הפשיעה, נגד כנופיות, (אומר בערבית: נגד הפשיעה. די לאלימות. הנשק הורס אותנו – זוהי הסיסמה.) די לאלימות.
זוהיר בהלול (המחנה הציוני):
תראה את – – – אתה שם לב, מר בצלאל?
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
כן, השראה. א. הזמינות של הנשק. זמינות. קל מאוד לכל אזרח לקנות אקדח. יש מחירון. אקדח – כדורים קודם, לפני האקדח; כדורים, מחסניות, אקדחים, עוזי, M16, נשק אוטומטי, טילי לאו. אתה יודע שאפשר לקנות בקלי קלות טילי לאו בשוק? וגם השתמשו בהם – בכפר ראמה, בטייבה בזמנו, בנתניה השתמשו. בנתניה המשטרה נכנסה והצליחה להוריד באופן דרסטי את המעשים האלה, לא עד הסוף. היא לא עשתה אותו דבר ביישובים הערביים, ולכן יש רושם של הציבור הערבי שהמשטרה לא עושה מספיק, או שהיא לא רוצה להשקיע בטיפול בפשיעה כמו שצריך, וכשהיא באה, אוספת נשק, היא שמה שתי ניידות בחוץ בשביל דוחות תנועה בנוסף לאיסוף נשק.
אנחנו בעד איסוף נשק; לא רק בעד – אנחנו דורשים לאסוף את הנשק. זו החלטה של ועדת המעקב, קריאה של הרשימה המשותפת, של כולנו, של חברי הכנסת הערבים כולם, של אנשי הדת, של מחנכים. אנחנו רוצים לפתור את הבעיה הזאת. בזמנו קיימתי ישיבה כאן, בכנסת, לפני חמש-שש שנים, בנוכחות ראש הממשלה, השר לביטחון פנים, חמישה שרים, מפכ"ל, מפקדי מחוזות, הורים שכולים, משפחות שנפגעו. וראש הממשלה נפגש עם אימא שגם בעלה ושני ילדיה, עם גברת אגבאריה.
קריאה:
– – –
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
כן, כן, הכנס ההיסטורי שהיה פה. הוא הבטיח לה שבקרוב הוא ידאג, הוא יתערב וימצא את מי שרצח את בעלה ושני הילדים. כמובן, מאז ועד היום – כלום. ולכן, סיהאם אמרה לו פומבית לפני כמה שבועות: די, אל תבטיח יותר, אל תתעסק בעניין שלי, אל תזכיר אותי יותר, כי הבטחת ולא קיימת, ואתה ראש ממשלה. מדי פעם יש פרסומים של המשטרה שמצאו כלי נשק פה, חמישה אקדחים שם. זה חשוב, זה כיוון, אבל דורשים יותר. אפשר יותר.
עכשיו, אי-אפשר לדרוש מהאזרח הפשוט להתעמת עם כנופיות, עם ארגוני פשע. זה תפקיד של המשטרה. לרשימה המשותפת אין גוף מקצועי לאכיפת חוק. יש לנו עמדה מנהיגותית, משקל מוסרי לומר לאנשים: (אומר בערבית: לא לאלימות. די לאלימות. הנשק הורס אותנו.) די לאלימות. הנשק הורג את כולנו. וצריך לעצור את מסלול ההברחות האלה מבסיסי צה"ל אל היישובים הערביים. השר לביטחון פנים אמר באחת הוועדות ש-90% מהנשק בצפון מקורו בבסיסי צה"ל – אצלך בוועדה.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
יש לנו שלוש ועדות.
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
נכון. אצלך בוועדה.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
זה אותו נשק שמגיע גם למגזר היהודי, ושם המשטרה תופסת אותו ואצל הערבים לא, או שהוא מגיע יותר למגזר הערבי מאשר למגזר היהודי?
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
ההברחות הן יותר במגזר הערבי, כי אצל היהודים יש נשק – אצל חיילים, חיילים במילואים, שזה נפוץ יותר. אצל הערבים זה לא ככה, ולכן מבריחים. ההברחות הן גם לסוחרי נשק. יש סוחרי נשק. סוחרי הנשק, המקור שלהם זה בסיסי צה"ל.
זוהיר בהלול (המחנה הציוני):
אל תשכח שהעוני מביא פשיעה.
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
זו הנקודה השנייה שרציתי להעלות בהמשך. עכשיו, הזמינות של הנשק זה מה? המצב הסוציו-אקונומי הנמוך, היעדר תוחלת, תסכול, יישובים שהם באשכולות 1–3. רוב היישובים בארץ באשכולות 1–3 הם יישובים ערביים. ולכן, שיעורי נשירה מבתי ספר קשורים ישירות לעלייה באפשרות של פשיעה ושימוש בנשק או שימוש בסמים, או סחר בסמים, ותוך כדי – עלייה בשיעור האלימות בבתי ספר. אנחנו רואים שיש עלייה באלימות מול צוותים רפואיים, שזו תופעה חמורה ביותר, חמורה ביותר. אני בעד שמי שתוקף צוות רפואי, הענישה נגדו תוחמר. גם נגד מורים. לאחרונה שמעתי על כמה מקרים של תקיפת מורים. זה דבר נורא. נורא. ולכן – – –
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
אבל גם זה, לפי הסטטיסטיקה, יותר במגזר הערבי – תקיפה של צוותים רפואיים?
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
לא, לא. אולי מורים, אבל אני לא – המקרים שהיו לאחרונה שדווחו בתקשורת לגבי תקיפות בבתי ספר היו – אבל אלימות יש גם בבתי ספר יהודיים וגם בערביים. זה מקומם, התופעה הזאת. היא מקוממת.
עכשיו, המשטרה יכולה לעשות יותר, ולכן יש ביקורת קשה על המשטרה, והאמירה הכללית היא שהאפליה נגד האזרחים הערבים היא גם כשהם בחיים וגם כשהם מתים, נרצחים – אין פענוח. לא רק שאין מניעה – אין פענוח. למרות שהמפכ"ל אמר באחת הוועדות ששיעור הפענוחים זהה אצל יהודים וערבים, הנתונים שיש בידינו הם לא כאלה. אבל מאז שנת 2000 עד היום היו 1,230 רציחות, כמעט.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
במגזר הערבי?
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
כן. זה טרור חברתי. זה דבר נורא. (אומר בערבית: 1,230 קורבנות בטרור הפנימי הזה. נורא. כל מקרה מהמקרים האלה זה פשע גדול.) כל מקרה מהמקרים האלה זה פשע גדול, לכן אני מתרכז הכי הרבה בנושא הזה בנאום שלי.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
היה אירוע – אני לא זוכר – לפני כמה חודשים שהמשטרה נכנסה לכפר קאסם, נדמה לי, והייתה השתוללות ונהרג שם גם מישהו. שם המשטרה נכנסה בשביל זה, והציבור התקומם נגד העובדה שהמשטרה נכנסה פנימה לטפל בכנופיות, אם אני זוכר נכון. תקן אותי אם אני טועה.
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
לא, הוא לא התקומם – – –
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
– – – אתם תקפתם את המשטרה.
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
כי היא ירתה באזרח והרגה אותו.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
אבל כל ההתקוממות שהייתה שם. המשטרה באה לעשות את העבודה – –
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
לא, לא.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
– – והציבור מתקומם נגדה.
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
שים לב שהמשטרה נכנסת המון ליישובים הערביים ולא קורה כלום. היא גם מוצאת נשק, עוצרת אנשים. למה במקרה הזה של כפר קאסם שאתה מזכיר קרה מה שקרה? כי – וזה התחיל, החמיר, הפך להיות ארצי, כי המשטרה ירתה באזרח מקרוב – יש עדי ראייה – והוא לא סיכן – – –
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
לא, אבל ההתפרעות הייתה לפני.
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
כן, בגלל ה-clash שהיה עם הציבור, עם האנשים.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
כן, אבל למה היה clash? אם המשטרה באה לעשות את העבודה, הציבור אמור לשמוח.
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
אני לא רוצה שאף אישום של נשק יסתיים בפגיעה באזרח כלשהו. מעצר – מילא, אפשר ללכת לבית משפט אחר כך, אבל לירות? היד הקלה על ההדק כאשר מדובר באזרח ערבי, כמו שהיה בכפר קאסם, זה דבר נורא.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
אום אל-חיראן.
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
זה יותר חמור ממה שהיה באום אל-חיראן. מה שהיה באום אל-חיראן – יעקוב אבו אלקיעאן, אללה ירחמו, ירו בו, הרגו אותו והאשימו אותו שהוא דאעש, תוך 20 דקות.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אבל אחמד, אתה תסכים איתי – בצלאל – – –
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
ברשות היושב-ראש.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אתה תסכים איתי ששוטר שמגיע לבצע את תפקידו, אם הוא נכנס לשכונה יהודית, אז הסבירות שיירו בו היא הרבה יותר נמוכה מאשר אם הוא נכנס לכפר ערבי, בגלל ששם זה לא רק פשע – שם גם קטע לאומני וכו' יכול להתפתח. אז לכן, הוא נמצא במצב סכנה, מול עצמו, הרבה יותר גבוהה, לפחות בתחושה שלו.
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
אם תיתן לי. איפה ירו בשוטר במגזר הערבי לאחרונה? לא ירו. יש מתיחות, יש דעות קדומות. הינה, אני אומר לך, יש לנו דעה מבוססת על התנהלויות במשך שנים לגבי המשטרה, שהיא עוינת את הציבור. יש דוח רשמי של ועדת חקירה, ועדת אור, שאומר שמשטרת ישראל נוהגת בציבור הערבי כאילו מדובר באויבים. זו ההרגשה שלנו, כי מאז 2000 עד היום כוחות הביטחון, המשטרה בעיקר, ירו והרגו כמעט 50 אזרחים, 52 אזרחים.
לאה פדידה (המחנה הציוני):
מזרחים או אזרחים?
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
אזרחים, אבל ערבים זה תמיד מזרחים. ולכן זה כואב, וזה אומר שיש דרך מחשבה שאפשר לירות באזרח ערבי בלי להיות מוענש. חלק מהם, במה שקרוי "אירועי אוקטובר" – זה היה באל-אקצה – קודמו. צלפים – השתמשו בצלפים בתוך המדינה נגד אזרחים. צלפים? ולכן, איך אמר אהרונוביץ, כשהיה שר הפנים? יש חלון הזדמנויות שהציבור הערבי דורש מאבק בפשיעה, איסוף נשק. דורש.
הנקודה השנייה, אפרופו יחס – הריסת בתים כמו באום אל-חיראן והקמת היישוב היהודי חירן במקום – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
דרך אגב, אני רוצה להעיר את דעתי: איפה שיש צלפים זה פשוט לחשוף את האנשים, ולהפך, צפיפות – –
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
טוב, אז נעביר את הצלפים גם לאזור תל אביב, גם נגד יהודים? אני לא רוצה. על הצלפים ועדת חקירה אמרה דברים נוראיים.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
אני חושב שלא כדאי.
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
צלפים. באום אל-פחם ירו בהם בגב, דודי, בגב.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
חבר הכנסת טיבי, עד שפעם אחת חבר הכנסת אמסלם מגן על המשטרה, תן לו רגע להמשיך. סנגוריה על המשטרה, זה נראה לי – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
כשאתה מביא צלף – –
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
אתה יודע מתי זה קורה? כאשר הקורבן הוא ערבי.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
לא, אני אומר ככלל, כשאתה משתמש בצלף, הוא בן אדם מיומן בירי הרבה יותר מאשר בן אדם רגיל, אז להפך – בדיוק במחשבה שלא יהיו הרוגים – – –
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
לא להרוג, לפגוע בהם בברך.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
בדיוק. אולי לפגוע ברגל או משהו קטן כדי לנטרל.
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
לכן אמרתי לך: זה, דרך צלפים – אי-אפשר להסביר. אל תנסה להסביר.
אני רוצה לדבר על נושא אחר: אל-עראקיב – כמה פעמים הרסו את ל-עראקיב? (אומר בערבית: יותר מ-120 פעמים.) יש שם אנשים, בעלי האדמות האלה – –
זוהיר בהלול (המחנה הציוני):
תגיד את זה לבצלאל.
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
מייד. – – בעלי האדמות באל-עראקיב בנגב, כפר לא מוכר, שנהרסו יותר מ-20 פעמים, נאבקים. יש קושאן, יש הכול, ויש בתי משפט שמתנהלים, למרות שבדרך כלל – – –
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
לא, יש פסיקה ברורה של בתי המשפט שקבעו שזה לא שלהם, כולל בית המשפט העליון.
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
כן. וקרן קיימת באה כדי לנטוע עצים, אז זורקים אותם, מנשלים אותם. ולאחרונה יש פסק דין, מלפני כמה ימים, נגד סיאח א-טורי, שהוא סמל, כמעט בן 70, סמל המאבק, כי הוא מנהיג היישוב. נגזר עליו שהוא צריך להיכנס לכלא ולהיות מורחק מאל-עראקיב. היום בית המשפט ביטל את ההרחקה, אבל עדיין יש פסק דין של מעצר – אדם שנאבק כדי לשוב לאדמתו שהופקעה ממנו.
זוהיר בהלול (המחנה הציוני):
אפשר לעשות מתווה, כמו שעשיתם מתווה לעמונה.
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
עמונה זה ליהודים, זה למתנחלים. זו קבוצה – – –
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
לא, לאנשי אל-עראקיב יש פתרון יותר טוב מאשר עמונה – מקבלים מגרשים בחינם ובתים בחינם ופיצוי על המחוברים, ויש להם חלופה מצוינת לעבור – – – להתערב – – –
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
אבל הערבים נמצאים על אדמתם, הם לא שדדו אדמה. בעמונה שדדו אדמה פרטית של פלסטינים, ובכל זאת הקבינט התכנס שמונה פעמים, והממשלה, כדי למצוא חלופה עם תקציבים. פה זה משהו אחר. אום אל-חיראן – תראה מה עשו.
זוהיר בהלול (המחנה הציוני):
זה מתחיל לעצבן אותי, ד"ר טיבי.
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
אני לא רוצה לעצבן אותך. אני אעבור לספורט, אם אתה רוצה, ריאל מדריד–ברצלונה. אני לא רוצה להעציב אותך.
זוהיר בהלול (המחנה הציוני):
זה שמחה לאיד, אני יודע.
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
במקרה, בקלאסיקו אני בצד המנצח והוא בצד המפסיד, זוהיר. איך השער הראשון?
זוהיר בהלול (המחנה הציוני):
מה לעשות, אני לוזר.
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
ולכן, אדוני היושב-ראש – – –
זוהיר בהלול (המחנה הציוני):
רק להזכיר לך שבכנס העיתונות, כשהייתי עיתונאי, ראיינתי אותך בעניין של איסוף הנשק, וראיינתי את השר לביטחון פנים בזמנו אהרונוביץ. אני ואתה הצענו לו שייתן הזדמנות של שלושה חודשים, שאנשים ישימו, יפקידו, יניחו את הנשק במועצות המקומיות בלי תיק פלילי. הוא אמר: כן, זה רעיון מצוין – ודממה.
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
האמת היא שהיה מבצע כזה, אבל חזרו כמה כלי נשק בודדים. כנראה צריך לחפש דרכים אחרות בנושא הזה.
לפני כמה ימים משרד החוץ פרסם בערבית, חבר הכנסת בהלול – יש למשרד החוץ אתר בערבית – הוא פרסם קריקטורה נוראית, שעל קריקטורות מקבילות נגד יהודים הייתה קמה סערה. הם ציירו איזה אי גן עדן, שזה ישראל, וערבי מכוער רכוב על גמל, כנראה, פרימיטיבי, אומר: (אומר בערבית ומתרגם:) אני בחרם על ישראל, ומולו יש את גן העדן. צריך לראות את הקריקטורה הנבזית, הגזענית, הנוראה הזאת כדי להכתיר אותה בתואר אנטישמית. משרד החוץ, באתר רשמי. ולכן, אתה יודע שהגזענות והקיצוניות הפכה להיות מיינסטרים בחברה הישראלית, והן חסרו מזמן למוקדי הכוח ולמשרדי ממשלה ולפוליטיקאים משפיעים.
אני רוצה לדבר גם על מצוקת הבנייה – מצוקת הבנייה למשל בעיר קלנסווה. בעיר קלנסווה עושים כל מאמץ לתכנן עתיד טוב יותר, יחד עם ראש העיר עבד אל-באסט סלאמה. אני חושב שיש אזור שבו הצלחנו לבטל את רוע הגזרה לגבי הריסות, אבל יש אזור אחר, שעדיין יש בו כמה צווי הריסה, ומתנהל דיון בבתי משפט – באזור שאמור להיכנס לוותמ"ל.
זוהיר בהלול (המחנה הציוני):
נכנסתי לדודי בסוגיה הזאת.
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
נכון, ונפגשנו עם אביגדור יצחקי, עם קמיניץ. ראש העיר קלנסווה בא יחד איתי וישבנו עם חבר הכנסת דודו אמסלם, שהוא יושב-ראש ועדת פנים, ובינתיים עלה דרגה ליושב-ראש קואליציה – בנסיבות מעציבות, אגב. אני אומר את זה. חברי זוהיר בהלול, עירבנו גם את משרד ראש הממשלה כדי למנוע את רוע הגזרה, שהרי בתכנון העתידי האזורים האלה נכנסים, אז למה להרוס? יכול להיות שנזדקק עוד פעם לשירותיך, גם כיושב-ראש קואליציה.
דוד אמסלם (הליכוד):
לרשותך.
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
כי קודמך, חבר הכנסת ביטן, בכל פעם שאחד מחבריי ביקש את עזרתו, למרות שהוא לא שר, הוא היה בעל השפעה גדולה יותר מאשר שר בנושאים אזרחיים, והוא היה תמיד מוכן לעזור. אנחנו רוצים שגם אתה תהיה מעורב, מה עוד שאלה נושאים שדנת בהם עוד בוועדת הפנים, חברי דוד אמסלם.
הנקודה השנייה: אתמול הייתי בבית המשפט הצבאי בעופר, שדן בבקשת – – –
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
חבר הכנסת טיבי, אני יכול לתת לך רגע בשורה טובה?
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
בבקשה.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
לשיטתך, לפני רגע הזכרת את סיאח א-טורי, אז עכשיו בית המשפט ביטל את ההחלטה להרחיק אותו מאל-עראקיב.
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
כן, כן, אמרתי את זה.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
אה, לא שמעתי. עכשיו הודיעו לי.
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
אני מעודכן מתוך בית המשפט, לפני שעה. אבל עדיין יש צו מעצר, וצריך לתקוף את צו המעצר הזה.
אתמול בבית המשפט הצבאי – הארכת מעצר לעהד תמימי, שחיילים נכנסו אליה הביתה, ומה שראו בסרטון הוא שהיא בסוף מגרשת את החיילים ונותנת סטירה. רבים ראו כאילו הם מקבלים את הסטירה באופן אישי, כאשר ההקשר הוא שמדובר בחיילי כיבוש שנכנסו הביתה. זו הסגת גבול, אגב. שעה לפני כן, שעה, בן דוד שלה, מוחמד תמימי, נורה בכדור בראש על ידי אחד החיילים, והוא מאושפז בטיפול נמרץ. ביומיים האחרונים חל שיפור במצבו. הציבור הישראלי לא התעדכן בכותרות על מצבו, על הירייה בראש בכדור מתכתי מכוסה בגומי. מפה נכנס הכדור. למה? כי הוא קיבל כדור, ולא נתן סטירה. עהד נתנה סטירה – אלה כותרות ראשיות, מסיתות. ובסוף, אתמול מבקשים הארכת מעצר של עשרה ימים.
עכשיו, אדוני היושב-ראש, אתה יודע שיש גם מתנחלים ומתנחלות שסטרו לחיילים, שפכו שמן רותח על חיילים, זרקו אבנים על חיילים.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
אני יודע שהשב"כ מתעסק איתם, ויש ימ"ר שלם שמתעסק רק איתם, ושמתייחסים אליהם פי עשרה יותר חמור ממה שמתייחסים לכל ערבי.
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
אדוני היושב-ראש – –
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
תאמין לי.
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
– – פגעו ברכב צבאי – – –
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
לצערי הרב. למרות שאין שום בסיס להשוואה, כיוון שזה אויב וזה אוהב.
דוד אמסלם (הליכוד):
– – –
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
אבל לעצור אותה מעצר נקם כדי ללמד אותה לקח: את לא סוטרת לחיילים, וכדומה. אז הכיבוש – צריך לסלק אותו. לכיבוש באופן כללי מגיעה סטירה. אבל כמו שכתבו אחרים – – –
דוד אמסלם (הליכוד):
שנייה, אחמד, אתה מצדיק את הסטירה של – – –
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
עזוב. במדרג של ירי באנשים – – –
דוד אמסלם (הליכוד):
עזוב מדרג. שאלתי אם אתה מצדיק.
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
לא, המדרג חשוב. הם באים אליה הביתה, מסיגים גבול. תאר לעצמך שהפלסטינים יתחילו לנהוג על פי חוק דרומי בהסגת גבול. מה דעתך – – –
דוד אמסלם (הליכוד):
אם שודד נכנס אליי הביתה – – –
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
עורכת הדין שלה, גבי לסקי, העלתה את זה בדיון. מי שמסיג גבול – אבל אנחנו לא רוצים את זה. אני רוצה שהכיבוש יסתלק, עם סטירה, בלי סטירה; עדיף במשא ומתן מדיני, כמו שכל חיי גרסתי ואמרתי, כדי למנוע שפיכות דמים, כדי למנוע פגיעה באנשים, כדי שהוויכוח הזה יתייתר.
אני מעריך את המשפחה הזאת, משפחת תמימי, שהם בהתנגדות לא אלימה כל החיים שלהם, בניגוד לטענות. מצאנו עדויות של שוטרים מלפני שנה וחצי שכאילו היא הייתה מעורבת בזריקת אבן; גרוטסקי, שקוף, מכוער.
בשנה הזאת, 2017, יש שלוש תמונות שהפלסטינים יכולים לומר, בעולם, שהן סמל של מאבק. התמונה של הילד פאוזי אל-ג'וניידי, ילד ש-23 חיילים נראו עוצרים אותו. ילד. זרק אבן, לא זרק אבן – זו תמונה. התמונה השנייה היא של אברהים אבו ת'וריא קטוע הרגל, על כיסא גלגלים, שצלף ירה בו בראש. התמונה השלישית היא של עהד העצורה. שים לב, בשלוש התמונות האלה לא בחרתי לא בטנק, לא בפיגוע באוטובוס, לא בטיל. למה? כי אני מאמין שהתנגדות עממית, לאחרונה היא הרבה יותר אפקטיבית. non-violent resistance. זו הדרך הכי אפקטיבית. הדבר הזה בהחלט יכול להביא נקודות בכל העולם, בכל דעת הקהל הבין-לאומית, שאני חוזר ואומר שצריך לנצל אותה יותר.
אנחנו, כחברי כנסת ברשימה המשותפת, גם לפני הקמת הרשימה המשותפת פעלנו כדי להביא את העניין שלנו לכל פורום בין-לאומי, בעיקר האו"ם, מוסדות האו"ם, אוניברסיטאות. אגב, יש תהליך מעניין באוניברסיטאות בארצות הברית שבו – ואת זה אתם לא תאהבו לשמוע – דווקא סטודנטים יהודים מובילים את הקו הליברלי הביקורתי נגד מדיניות ממשלת ישראל. לכן, קשה להאשים אותם באנטישמיות, כי הם יהודים; מקסימום אתם יכולים להגיד הם עוכרי ישראל, למשל. זה תהליך מעניין. המדיניות הזאת של בנימין נתניהו וממשלת ישראל, שהיא הכי קיצונית שהייתה אי-פעם, שאחד מסממניה הקיצוניים ביותר הוא מי שיושב בראש הישיבה, חבר הכנסת סמוטריץ, מביאה לתהליך הזה בקמפוסים של ארצות הברית.
רבותיי חברי הכנסת, עוד נושא שחשוב לדבר עליו – ואתה מעכו – הוא שצריך להשקיע יותר תקציבים במה שקרוי ערים מעורבות. השרה גילה גמליאל הכריזה על תקציבים בנושא, אבל אם יש נושאים כמו – המצוקות בערים המעורבות, שיכון ומערכת חינוך, מצוקת שיכון ומערכת חינוך בערים המעורבות, הן בולטות.
זוהיר בהלול (המחנה הציוני):
בגלל צפיפות.
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
צפיפות. שיכון, כמובן – עכו, רמלה, לוד, יפו, גם בשכונות מסוימות בחיפה. לכן, צריך להשקיע המון ביישובים האלה, והתקציבים שהועברו אליהם, שבמקור הם לאוכלוסייה הערבית מתוך הישובים המעורבים, צריכים להיות מושקעים שם, כדי לפתור גם את בעיות השיכון, גם תשתיות, גם מערכת חינוך.
אין ספק שהמצוקה בכביש 6, אדוני היושב-ראש – כשלפעמים במקטע שלם עובדים ויש האטה בנסיעה ויש עיכוב בנסיעה, אתה מבזבז הרבה זמן, ומדובר על כביש אגרה, כביש מהיר. לכן הצעתי, יחד עם חברי איתן כבל, שבכל מקטע שיש בו עבודה או עיכוב לא יהיה תשלום, או יהיה תשלום מופחת. כאשר אתה משלם אגרה, אתה צריך תמורה; מול אגרה – תמורה. אבל משלמים אגרה ולא מקבלים תמורה, או התמורה אחרת. לא זאת הייתה הכוונה. כשאתה נוסע לפעמים מירושלים לצפון. פתאום, תוך כדי, ה-Waze עולה – רבע שעה, חצי שעה. הצעת החוק שלי – באנו בדין ודברים עם משרד האוצר, משרד התחבורה. בהתחלה הייתה הסכמה שזה עובר בטרומית. בסוף, משרד האוצר אומר: יש לנו חוזה עם חברת חוצה ישראל. אנחנו לא יכולים – – –
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
גם עם הגז היה חוזה – – –
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
כן, בדיוק. מה שנאמר – גם עם הגז היה חוזה ושינו. אז הם לא רוצים להפר את החוזה עם החברה, חברת דרך ארץ. אני חושב שצריך לשנות את ההסכם לטובת האזרח, הצרכן והנוסעים בכביש הזה. אנחנו נמשיך להתעקש. הם מציעים כנראה איזה מין התראה; הציעו לנו פשרה – התראה באיזה מקטע לא כדאי לנסוע, כדאי לנסוע, איפה יש עומס.
חוק נוסף שאני מנסה לקדם בימים האחרונים הוא חוק, מה שקרוי, טיבי 2 – פיצוי על עיכוב טיסות. בחוק הראשון, חברות הנסיעה ניצלו ואקום והתחילו לכרטס סמוך מאוד למועד הטיסה ולא כשאתה משלם, כדי לעקוף את האינטרוול, את הזמן, אם יש עיכוב. אנחנו – אני מקווה, כמו שאמר חברי איתן כבל, יושב-ראש ועדת כלכלה, שעד ינואר נסיים את הנושא הזה.
חוק נוסף שיעבור בטרומית בקרוב – ועדת השרים אישרה אותו ביום ראשון – תשלומים של הביטוח הלאומי, קצבאות וכדומה. תמיד לפני החגים אנשים מתקשרים אליי, מתקשרים אליך וכדומה: תבקש מהם להקדים את הקצבאות, את התשלומים וכדומה. עכשיו לא צריך להתקשר יותר. לפי החוק הזה, בכל פעם כאשר זה סמוך למועד של חג מקדימים, על פי חוק. הממשלה קיבלה את ההצעה שלי, וזה דבר טוב.
שלום, חברי לשעבר חבר הכנסת רן כהן. הייתה לך תרומה טובה מאוד בחוק הדיור הציבורי – – –
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
חבר הכנסת טיבי. הבטחת לי לא לסיים ממש את כל ה-40 דקות.
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
לא מומשו, זה היה 41.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
מומשו.
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
מומשו, אוקיי.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
בוא ניפרד כידידים.
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
בסופו של דבר, אדוני היושב-ראש – ובזה אני אסיים – שים לב: מה החוקים שדיברתי עליהם? מה החוקים שאנחנו, חברי הכנסת הערבים והרשימה המשותפת, מעבירים כאן? חוקים אזרחיים.
זוהיר בהלול (המחנה הציוני):
– – –
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
אזרחיים. רוב ההצעות שלנו הן של חוקים אזרחיים, חברתיים, כלכליים, והממשלה דוחה אותן, אבל בכל זאת, מה שאנחנו מצליחים להעביר הוא לשירות כל הציבור בארץ. נכון שבחוק מקצועות רפואיים של סטודנטים בחו"ל הסטודנטים שלנו בירדן נהנים יותר, אבל החוקים אוניברסליים. ובסוף, מה אומרים לך – שבמה הם עוסקים? 80% מהעיסוק של חבריי ושלי הוא בנושאים חברתיים-כלכליים. אנחנו עושים את זה בצורה מסורה לטובת האזרחים ששלחו אותנו, וכאשר אנחנו מצליחים להעביר חוק, זה כאילו נגד כל הסיכויים – גם חברי כנסת מהאופוזיציה וגם חברי כנסת ערבים, וזה תמיד, כל פעם, שמחה מחדש. תודה רבה, אדוני.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
תודה רבה, חבר הכנסת אחמד טיבי. חבר הכנסת ג'מעה אזברגה. חבר הכנסת אזברגה ינעים את זמננו בעשר הדקות הבאות, ואחריו – חבר הכנסת אלעזר שטרן, בהנחה שייכנס אל האולם. בבקשה, אדוני.
ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת):
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת הנכבדים. אני רוצה קודם כול ביום זה לברך את שייח' סיאח על זה שהורידו ממנו את התנאי שאוסר עליו להיכנס לביתו ולכפרו אל-עראקיב. אני חושב שבית משפט השלום שגה בזה שהוא פסק שאסור לו להיכנס לביתו או לכפר שלו.
אנחנו ביום זה – וזה בעצם לא יום, זה יומיים-שלושה שאנחנו נהיה פה במשך שעות ארוכות על חוק ההמלצות, חוק שאני חושב שהוא חוק מיותר לחלוטין. אני חושב שקודם כול זה חוק שראש הממשלה – זאת אומרת שהוא בנוי אך ורק לראש הממשלה, והחוק הזה הוא חוק משתיק, קודם כול את הקואליציה, והוא משתיק גם את האופוזיציה, והוא עושה מהאנשים ומקבוצת חברי הכנסת בני ערובה בבית הזה. הוא לא רק משתיק, אדוני היושב-ראש, הוא גם משתק – משתק מוסדות כמו בית משפט, כמו תקשורת וכמו בג"ץ. אני חושב שהחוק הזה הוא גרוע לכולנו, גם בתפיסה האזרחית וגם בתפיסה החברתית ומכל הכיוונים. הוא לא טוב לדמוקרטיה והוא לא טוב לאנשים. הוא מנציח בצורה ברורה ביותר את הרודנות ושלטון של אדם אחד ויחיד. ביבי, לצערי הרב, הוא עושה הכול על מנת לזכות במקום הראשון במירוץ הזה שנקרא רודנות.
אדוני ראש הממשלה לא מסתכל למשל על הדוח של המועצה לשלום הילד האחרון שיצא וזה בכלל לא מעניין אותו. הדוח הזה של המועצה לשלום הילד צריך לפתוח את העיניים של כולנו ולהדאיג את כולנו, גם כחברה וגם כאזרחים, וצריך להדליק לנו אור אדום שזה לא מעניין ולא נמצא בשיקולו או ביומו של ראש הממשלה.
הכישלון של ראש הממשלה נמצא גם בתיק החוץ שהוא מחזיק. אנחנו חושבים – ואתמול שמעתי את חברי הכנסת מדברים גם על הנושא הזה – שגם בעניין הזה יש כישלון, שהוא מנהל שני תיקים, גם ראש הממשלה וגם שר החוץ. המדיניות שלך, אדוני ראש הממשלה – בשנת 2017, ואנחנו במאה ה-21 – מתבססת על מדיניות מאוד מאוד גזענית, במיוחד ביישובים – במה שמתרחש בנגב, עקירת ישובים, הריסת בתים; יישוב כמו אום אל-חיראן, שנעקר ובמקומו יוקם היישוב חירן. מונעים מאזרח מדינת ישראל להתיישב או להמשיך להתגורר באותו מקום שהוא גר בו כבר הרבה שנים, ושהמדינה העבירה אותו לשם בשנות ה-50, למקום הזה, במקום אדמתו, שיושב עליה היום קיבוץ בית קמה וקיבוץ שער הנגב וכל מיני קיבוצים. אחרי 60 שנה, 58 שנים, באים להגיד לאנשים: אתם צריכים לעבור כי הולכים להקים פה יישוב ליהודים בלבד. זה סופר-גזענות.
אני חושב שגם הריסה 122 פעמים – היישוב אל-עראקיב אחרי הריסה 122 פעמים – זה כישלון גדול אחד של המדיניות של ראש הממשלה. אנחנו מדברים על בערך 100,000 תושבים שנמצאים בכפרים הבלתי-מוכרים שצריך להכיר בהם. עוד פעם, זו בושה למדינת ישראל ולמדיניות של ביבי נתניהו, שבמאה ה-21 עדיין יש אנשים שלא מקבלים שירותי רווחה, חינוך, מים וחשמל, למרות שברוב המקרים הכבלים של החשמל עוברים ליישובים היהודיים מעל בתיהם של האנשים.
המדיניות של ראש הממשלה, שסותמת את הגולל על כל סיכוי הכי קטן שיש להסדר מדיני – במדיניות כזאת ממשיכים רק, כביכול, לחיות על חרבך, ואין סיכוי להסדר מדיני באזור. ואני חושב שזה נוגע לכל אזרח במדינת ישראל, אם זה ערבים ואם זה יהודים, וזה מעניין את כולנו, וצריכים לדאוג שיהיה פתרון מדיני.
אני חושב שהמדיניות של ראש הממשלה גם בתחום הזה נכשלה כישלון אדיר – מדיניות שהיא נגועה בשחיתות, של ראש הממשלה, וזה לא דבר חדש. אני חושב שאנחנו צריכים לפקוח את עיני כולנו כאזרחים במדינה הזאת. זה מעניין את כולנו. לא ייתכן מצב כזה: ביבי נתניהו הפך את האופוזיציה וגם את הקואליציה וגם את האזרחים לבני ערובה אצלו, במדיניות הנגועה בשחיתות, וזה הרבה הרבה שנים.
אדוני היושב-ראש, חוקים גזעניים שעברו בתקופה של ראש הממשלה ביבי נתניהו לא היו אף פעם בממשלות הקודמות, חוקים אנטי-דמוקרטיים, זאת אומרת, כל החוקים מראים שהבן אדם הולך לכיוון רודנות. הוא עושה הכול על מנת לזכות במקום הראשון ברודנות באזור, אולי אפילו בכלל. הרבה אנשים במדינה הזאת לא היו מרשים לעצמם להתנהג התנהגות יוצאת דופן, אם לא הייתה המדיניות הזאת נמצאת. אדוני היושב-ראש, המירוץ של הרודנות של ביבי נתניהו נמצא בשיאו, והוא הפך להיות כמעט איש יחיד שקובע במדינה הזאת. כל אחד שמדבר שונה ממנו בדעה, הוא הופך אותו לבלתי לגיטימי, הופך אותו לבלתי מקובל. אנחנו רואים במדיניות הזאת טעות, והיא חמורה, לכולנו. אני חושב, אדוני, שיש הרבה מה לעשות, ואפשר לעשות דברים טובים – גם בענייני חינוך, גם בענייני מגורים, גם בענייני פרנסה וגם בענייני תעסוקה.
אני קורא להפתעתי ששר החקלאות מקדם תוכנית, בהסכם עם הסינים, לגידול של מיליון דונם אבוקדו בנגב. שר החקלאות שומע אותי ורואה, ואני חושב: איך אפשר לגדל, כשיש לך עוד 100,000 אנשים שרוצים להתעסק בחקלאות, אדוני שר החקלאות, ואתה לא נותן להם? אתה נוסע בכביש, אתה רואה מצד ימין ממטרות ומצד שמאל ממטרות ואדמה פורחת וחקלאות, וזה דבר יפה כשלעצמו, אבל 100 מטר אחרי זה אתה מונע מתושבים, אזרחים, ילידים של הארץ הזאת – גם מונע מהם מים וגם מונע מהם לעסוק בחקלאות, והם עסקו בזה מדורי-דורות, עוד לפני – – –
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
משפט סיכום, בבקשה, חבר הכנסת אזברגה.
ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת):
גם זו, אני חושב, מדיניות כושלת, ואפשר לפתור את הבעיה הזאת של הכפרים הבלתי-מוכרים. משפט סיכום. אני אסכם: (אומר בערבית: מתן גמול לשחיתות כמוהו כהאכלת דינוזאור שלא יודע שובע.)
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
שוכרן ג'זילאן, חבר הכנסת אזברגה.
ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת):
זאת אומרת, אם אתה רוצה, אני אתרגם. תודה רבה.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
תודה רבה. הבא בתור שינעים את זמננו בדברי כיבושין בשלושת רבעי השעה הקרובה הוא חבר הכנסת אלוף במילואים אלעזר שטרן. הזמן כולל את ההליכה, אתה יודע. 45 דקות, אדוני, לרשותך, בבקשה.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
אדוני היושב בראש, בוא נגיד את האמת. קודם אולי צריך להסביר מה אנחנו עושים פה. אני שמעתי שיושב-ראש ועדת הפנים טוען שכשאנחנו כאן אנחנו מונעים ממנו לעבוד ולקדם חוקים חשובים. אני צריך לומר שבדיוק בשביל זה אנחנו כאן – כדי שלא תקדם חוקים שבעיניך הם חשובים. זאת הסיבה.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אני יכול לתקן אותך, להגיד לך מה הייתה ההערה.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
לא, אחר כך. אני שמעתי. יש לך עוד מעט, אתה גם יושב-ראש הקואליציה. עוד מעט יש לך – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
לא, אני אגיד לך מה. יואל טען, הוא בא בטענה – אני מסכים איתך שזה התפקיד שלכם. יואל טען: למה לא הבאנו את חוק הנכים. אמרתי לו: הוא היה בסדר-היום, אבל בגלל שאתם משכתם את זה 48 שעות, דחינו את זה לשבוע הבא.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
מה שאני רוצה להגיד – השאלה היא לגיטימית. השאלה היא לגיטימית: מה אנחנו עושים פה?
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
לא – – –
אלעזר שטרן (יש עתיד):
אתה הרי אומר – אוקיי, המליאה ריקה – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אני אמרתי – הוא טען, הטענה הייתה – – –
אלעזר שטרן (יש עתיד):
אני הבנתי – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
הבאנו את החוק הזה במקום לעשות חוקים אחרים.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
נכון.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אז אמרתי: אתם הרי קבעתם את סדרי הדיון פה, אז אתם מלינים על כך?
אלעזר שטרן (יש עתיד):
ברור, דודי, ברור שאנחנו מלינים על כך. הרי מה אתה חושב, שאני חושב שהזמן של המליאה מוקדש לטפל בנכים? אתם הייתם מנצלים את הזמן הזה או לחוק ההמלצות, או – יש לי בשבילך הצעה חדשה. בצלאל, זה גם בתוך התשובות שלי אליך. כן, אנחנו פה נדבר אולי על חוקים שלך – מה אנחנו מונעים בזה שאנחנו מושיבים אותך פה ולא נותנים לוועדות לקדם חוקים. זאת המטרה, לא? הציבור בבית מסתכל עלינו, שואל: המליאה ריקה. מה יוצא מזה? כאילו, אתה מדבר לאולם ריק.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
היום היה צריך להיות יום התעשייה, ומי שיזם אותו – –
אלעזר שטרן (יש עתיד):
אני יודע. אנחנו היינו מעורבים ביום התעשייה. אני רוצה לגלות לך משהו.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
– – זה עפר שלח, וביטלנו את זה כדי לשמוע אותך עכשיו.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
בבקשה. אני יודע. אני אגיד לך משהו. היה צריך להיות יום התעשייה, ויום התעשייה הוא יום מאוד חשוב.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
החבר'ה שלך יזמו אותו.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
אני יודע, החבר'ה שלי יזמו אותו.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
שאפו על זה.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
הוא יום חשוב, לקדם את התעשייה. הלוואי, דרך אגב, שגם הייתם מקבלים את היוזמה של התעשיינים לטפל בזקנים עם הכסף שהם רוצים להעמיד.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
– – – להגיש את הצעת החוק הזאת.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
אתה מגיש את הצעת החוק, אני יודע, אני יודע.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
הצעה פרטית.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
אני יודע, אבל תן לי להגיד לך משהו.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אני ישבתי איתם והקדשתי לזה זמן.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
אבל דודי, תן לי להגיד לך משהו, באמת. אתה יודע, יש מחלוקות בינינו. תראה, אני חושב – עזוב, עפר שלח יעלה לפה עוד מעט. אם אתה תהיה תשאל אותו גם למה הדיון הזה יותר חשוב מיום התעשייה, כמו שהוא החליט – ואני כמובן תומך בהחלטתו – אני אגיד לך למה הוא יותר חשוב: יום התעשייה – אולי נעשה אותו; אוסף החוקים שאתם מביאים, בעיניי, אני אומר לך, אלה דברים שלא נוכל לתקן. אלה דברים שפוגעים בעיניי בנורמות הכי בסיסיות שלנו. אני יכול לתת כדוגמה את פירוק בית המשפט העליון, את פירוק המשטרה, אולי, איזה אנשים ירצו ללכת, מי אתם רוצים שילכו לשם. אני אומר לך, זה יותר חשוב מיום התעשייה.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אתה מכיר את החוק?
אלעזר שטרן (יש עתיד):
כן, כן, כן, אבל בוא נתקדם.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אז תסביר לנו אותו.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
ברור, ברור, ברור. תשמע, פה אין עכשיו הבנת הנקרא. אתה רוצה שאני אעשה לך מבחנים בהבנת הנקרא? תאמין לי, לא כדאי. בוא נתקדם.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
תסביר לי את החוק.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
בוא נתקדם. אני רוצה להציע לך משהו.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
בבקשה.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
אומרים שאתה בולדוזר. ישבתי אצלך לא הרבה בוועדות, אני לא חבר בוועדה שלך, אבל ישבתי מדי פעם, ראיתי איך אתה מנהל ועדה.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
נהנית?
אלעזר שטרן (יש עתיד):
דוגרי, לא. דוגרי, לא נהניתי. אני לא אוהב ככה. אני מנהל אחרת.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
בסדר.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
אני ניהלתי ישיבות בחיים שלי, תאמין לי, במשמעת צבאית. לא ניהלתי ככה. אבל אני לא רוצה – נהניתי מחלק מההתבטאויות שלך. יש דברים אצלך שאתה יודע שאני מאוד מעריך – אמיתיות; אי-אפשר להגיד שאתה עושה הצגות. אגב, חוץ מזה שבחוק ההמלצות עשיתם הצגות שאתם כאילו לא עובדים בשביל ראש הממשלה, אבל יצא המרצע מהשק שאתם כן עובדים בשבילו. בטעות האמנתי לך, דוגרי. אז, בטעות האמנתי לך. חשבתי שאתה באמת לא עובד בשביל ראש הממשלה, והחוק הזה אולי הוא באמת לא בשביל ראש הממשלה, אבל אחר כך ראינו שראש הממשלה עצמו התערב, ובום – החוק שונה, והוא אמר: אוקיי, אני אסתדר בלי זה; לפחות אנסה להסתדר בלי זה. אז הבנתי שעבדת עליי. אני אומר לך את האמת, הבנתי שעבדת עליי. אני גם לא חשבתי – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אם הייתי עובד עליך, הייתי עוצר את החוק הזה.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
לא היית יכול, לא היית יכול. אבל אמרתי לך, שאלת אותי אם אני נהנה – אני לא נהנה. אבל אני רוצה להגיד לך מה החוק הבא שלכם. בקצב הזה – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
איזה רעיון תביא לנו?
אלעזר שטרן (יש עתיד):
אני מביא לך עכשיו: שהיועץ המשפטי לממשלה לא יוכל לפרסם הודעה על מעבר מבדיקה לחקירה פלילית. למה שלא תעשו את זה? למה ראש הממשלה – זה שלב עוד הרבה יותר מוקדם, תחשוב מה היינו חוסכים. אם אתם באמת חושבים שחוק יצליח לפתור את כל הבעיות – זה חושב שאת השבת החוק יכול לפתור ואז תהיה שבת יותר טובה, אבל אני הולך אליך רגע: כל עודף החקיקה הזה – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
לא הבנת.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
תן לי, תן לי, תן לי.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
לא, אני אשאל אותך שאלה על זה. אני הרי בטוח שהקדשת לזה הרבה מחשבה.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
דוגרי, לא.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אז אם לא הקדשת, עוד יותר טוב. ספר לנו רק, למה שנבקש את זה? מה הלוגיקה?
אלעזר שטרן (יש עתיד):
אה, אני אגיד לך למה, בבקשה – בגלל שזה מקשה על ראש הממשלה ועל דעת הקהל, ואז יוצאים להפגנות נגד שחיתות, והתקשורת כותבת על ראש הממשלה, ובסוף ראש הממשלה מתייחס לזה. הוא בן אדם בשר ודם – למרות שהוא חושב שהוא לא בשר ודם, הוא חושב שהוא אלוהים, לכן הוא גם לא ממנה לו ממלא מקום, לא יקרה לו כלום; אם הוא ממנה ממלא מקום, הוא ממנה מישהי שבחיים לא ישבה בקבינט, למרות שיש לו פה הרבה מאוד שרים שהיו חברי קבינט. ראש הממשלה הוא ישות שלא קורה לה כלום. אבל יכול להיות שאם היועץ המשפטי לממשלה לא היה מפרסם בינואר על פתיחת חקירה פלילית, לא משנה כרגע אם זה 1000, 2000, 3000, המדינה הייתה חיה הרבה יותר טוב, בסוג של אשליה כזאת כאילו אין פה שחיתות, כאילו אף אחד לא חשוד, כאילו הכול מתנהל כמו שצריך.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אולי תגיד לנו גם – יש לי הצעה יותר טובה: אולי נבטל את תפקיד היועץ המשפטי לממשלה?
אלעזר שטרן (יש עתיד):
סליחה?
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אולי תרחיק לכת טיפה בהזיות ותגיד שנגיש הצעה בכלל לבטל את תפקיד היועץ המשפטי לממשלה. מה דעתך?
אלעזר שטרן (יש עתיד):
לא. אני אגיד לך את האמת.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
למה לא?
אלעזר שטרן (יש עתיד):
תן לי, אני אגיד לך – בגלל שיש לכם אשליה עוד, אולי פעם תצליחו – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אגב, בזה.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
תכף אני אגיד – בזה, אני אגיד לך במה. תראה, היועץ המשפטי לממשלה הזה, זה כאילו ועדה בוחרת והכול, אבל זה ראש הממשלה, אנחנו יודעים. העם בישראל יודע שראש הממשלה בחר אותו כמו שהוא בחר.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
במה זה לא בסדר?
אלעזר שטרן (יש עתיד):
תן לי, תן לי. שאלת – תן לענות. אני מכיר את היועץ המשפטי לממשלה. אני סומך עליו. ראש הממשלה כנראה לא הכיר אותו עד הסוף – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אתה סומך עליו, אבל לא על ההליך.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
או, תן לי, תן לי, תן לי להגיד לך משהו. שאלת אותי אם לבטל את התפקיד. או שראש הממשלה חשב שכמו שכבר היו פה יועצים משפטיים, אני אומר לך – או יועץ משפטי, לא משנה – שידעו להחליק פשעים כאלה, חשדות בפשעים, חשדות מוחשיים, אז ראש הממשלה חשב – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
– – – כמו באי היווני – – –
אלעזר שטרן (יש עתיד):
תן לי. אתה רוצה שאני אדבר, לא? בצלאל, כאילו מעניין לו, הוא הפסיק עם הפלאפון.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
חבר הכנסת שטרן, בדרך כלל אסור לי להתערב, אבל אתה עושה עכשיו עוול לכל היועצים המשפטיים לדורותיהם, לכן אתה חייב לומר למי אתה מתכוון, כדי להסיר את העננה מכל היתר.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
לא, לא. הצדיקים יודעים שהם צדיקים והחשודים יודעים שהם חשודים.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
אבל הציבור לא יודע. עכשיו שמת עננה על כל היועצים המשפטיים – –
אלעזר שטרן (יש עתיד):
תן לי, אני אעזור לך.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
– – לדורותיהם שסגרו תיקים לראש ממשלה מכהן. זו עננה שאני לא מצפה מיש עתיד. מילא הימין, הוא מתקיף את שלטון החוק, אבל לא ממך.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
בצלאל, תן לי, אני אעזור לך.
אמיר אוחנה (הליכוד):
אנחנו נחוקק חוק-יסוד: האינטואיציה, ואז לפי האינטואיציה אתה תבין למי הוא מתכוון.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
הבנת?
אמיר אוחנה (הליכוד):
הוא לא קרא, אז הוא לא יודע על מה אני מדבר.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
לא הבנתי.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
עזוב אני הבנתי, אני רוצה שהציבור יבין.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
אתה מבין, אתם מאותה קואליציה, והוא אפילו לא הבין מה שאתה אמרת. אז כדאי אחרי כן שתסביר לו.
אמיר אוחנה (הליכוד):
בצלאל, באמת לא הבנת?
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
– – – שחיים יבין.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
יש לי עוד 36 דקות, בסדר?
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
רק תשתדל, חבר הכנסת שטרן, לא להחריב את האמון של הציבור בכל מערכת שלטון החוק ב-36 הדקות האלה. תשאיר קצת אמון.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
לא. אני רוצה להגיד לך משהו – אני חושב שזה מה שאתם עושים. הרי עד עכשיו עוד לא התחלנו לדבר, זה רק בשביל להגיד למה יום התעשייה הוא פחות חשוב מזה שאתם תעבירו את החוקים שלכם ואת השעמום שיש לכם איך לפרק את המוסדות של המדינה יותר טוב – משטרה, צבא, בית משפט עליון. שאל אותי חברי חבר הכנסת דודי אמסלם על היועץ המשפטי, והצעתי לו, אני חושב הצעה – שאני פוחד שהוא ייקח אותה באמת – לבטל את הפרסום של החלטת היועץ המשפטי לממשלה לפתוח בחקירה פלילית. עניתי לו עכשיו שגם יועץ משפטי, ודודי יודע שגם מפכ"ל – הרי הדברים – יש שם נוער למעלה; הם לא צריכים פרשנות שלי בשביל להבין שהמפכ"ל הזה, כמו היועץ המשפטי, ראש הממשלה, מה שנקרא, פעל למינוים, לדעתי לזכותו.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
דרך אגב, המפכ"ל שמונה – הוא רצה להביא את חוק ההמלצות, לביטול ההמלצות.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
בוא נתקדם.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אבל העובדות לא מעניינות. בוא נתקדם, אתה צודק.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
נכון, כי העניין שאני עוסק בו כרגע הוא לאו דווקא חוק ההמלצות אלא הוא תרבות שלטון החוק. הוא תרבות – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אבל זה הטיעון שלנו.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
נכון, זה הנושא, אתה צודק. אבל אתה הרי יודע כמוני – הרי לא נעשה הצגות. אנחנו לא עומדים פה רק בשביל לדבר על חוק ההמלצות. אנחנו עומדים פה בשביל לנסות – ואולי תבינו מעבר למה שאמרתי קודם, כדי שלא תנצלו את הזמן לעוד כל מיני חוקים הזויים – אנחנו עומדים פה גם כדי שאולי, אולי, אולי, אולי, תחשוב עוד קצת.
תראה, אני, בפעם השנייה שיצאתי עם אשתי, הבאתי חבר. אמרו לי: שטרן, השתגעת?
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
הבאת חבר לפגישה?
אלעזר שטרן (יש עתיד):
כן, הבאתי חבר לפגישה, נשבע לך.
אלי אלאלוף (כולנו):
– – –
אלעזר שטרן (יש עתיד):
תקשיב, תקשיב.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
תסביר לנו למה.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
עכשיו אני מסביר לך. שאלו אותי: שטרן, השתגעת? פעם שנייה אתה יוצא עם בחורה. מה אתה מביא חבר?
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
מי שאל – החבר שהבאת או חברים אחרים?
אלעזר שטרן (יש עתיד):
חברים מהצד.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
חברים מהצד.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
אמרתי: אני אגיד לכם את האמת, ראיתי הרבה חברים שאכלו אותה. אני צריך שיהיה מישהו מהצד, שיגיד לי אם אני בכיוון או לא.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אה, גשש-בלש?
אלעזר שטרן (יש עתיד):
שאלו אותי: מאיפה למדת את התובנה הזאת? אז אמרתי: אתה יכול להיות מג"ד בצנחנים – אז עוד לא הייתי, הייתי מ"פ, אבל הכרתי את הפרקטיקה. בן 28 הייתי מג"ד, היום זה יותר מאוחר. אתה יכול לקחת חייל בן 20, להגיד לו: תעלה על הגבעה ותגיד לי מה התמונה האמיתית. אני רואה מה שאני רואה.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
בטח החבר לא ישב איתכם בשולחן.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
הוא ישב, ישב. אבל אני כבר הייתי מאוהב.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
הבנתי.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
הוא לא היה, לפחות לפי מה שידעתי. אז אמרו לי: מאיפה למדת את הפרקטיקה הזאת? אז אמרתי אני יכול להיות מג"ד בצנחנים, לקחת חייל בן 20, להגיד לו: תעלה על הגבעה ותגיד לי מה אתה רואה. מה כל היתרונות שלו? אין לו ניסיון כמוני, אבל יש לו נקודת זווית שהיא מחוץ לסיטואציה. בסדר?
מה אני מקווה שיקרה לך? באמת עכשיו. אולי תעלה רגע על הגבעה, תשאיר את דודי אמסלם ואת כל הרעיונות האלה בתוך הזירה ותעלה רגע, תראה איך זה נראה מבחוץ, איך זה נראה באמת, אולי במציאות האמיתית, לא במה שאתה רואה.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אני אגיד לך, אני יותר מדי שנים בפוליטיקה. אני ירדתי מהגבעה לתוך הבריכה. אני כבר הרבה שנים בגבעה.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
נכון, יש לזה יתרון, אני מסכים איתך.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אני הבאתי את החוקים האלה מהבית.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
איך אמרת לי – אתה יותר מדי שנים בפוליטיקה?
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
כן.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
אולי זה לא יתרון.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
יכול להיות.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
דוגרי, אני אגיד לך את האמת.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אם כבר באתי מהגבעה.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
אולי אני כבר הרבה שנים בפוליטיקה.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אני כבר בגבעה הרבה שנים. אני ירדתי מהגבעה, בניסיון שלי בחיים, לתוך הבריכה, עם החוק הזה.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
אבל אמרת שהרבה שנים אתה כבר בפוליטיקה, אז אולי בגלל זה, זה חלק מהבעיה. אתה רק חושב שאתה על הגבעה. אתה הרבה שנים בתוך הביצה. אני על הגבעה.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
יכול להיות.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
אני על הגבעה. יכול להיות, דוגרי. אתה יודע מה? בצניעות, אני אומר לך, אולי דווקא אני – – –
דוד אמסלם (הליכוד):
אלעזר, יכול להיות באמת, ואני לא פוסל את זה שאתה יותר חכם ממני, אתה יותר יפה – הכול בסדר.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
מי יותר חכם ויותר יפה?
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אתה.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
מה פתאום. אימא שלי, בגיל שנתיים – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אתה היית על הגבעה, אני בביצה – – –
אלעזר שטרן (יש עתיד):
אימא שלי הייתה הולכת עם עגלה, אני תינוק בעגלה – תכף נחזור לעניין – בגיל שנה, אימא שלי, זיכרונה לברכה, סיפרה שהיא הייתה מטיילת איתי והיו אומרים לה: איזה תינוק נחמד, איזה טעם, איזה יפה. היא הייתה אומרת: תגידו לי עליו הכול, אל תגידו לי שהוא יפה. למה אני אומר לך את זה? אני לא יותר חכם ממך, לא יותר יפה ממך, אבל את האמת – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
הגבעה – – –
אלעזר שטרן (יש עתיד):
דרך אגב, אני חושב, אני אומר לך את האמת, שהמדינה חשובה לך לא פחות מלי.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
ברור. ברוך השם.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
דודי, דודי, אני אגיד לך יותר – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
ברוך השם. עד עכשיו חשבתי שחשבת שראש הממשלה יותר חשוב לי מהמדינה.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
לא, תן לי, תן לי. עכשיו אני הולך בטקטיקה אחרת. אני רוצה להגיד לך עוד דבר: אני גם חושב – אין לי שום סיבה לחשוב שהערכים שלי יותר גבוהים.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
זהבה. אתה מפריע לפיליבסטר, אדוני מרכז האופוזיציה.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
– – – אלעזר, סליחה.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
לא, יש פה פיליבסטר והוא מפריע?
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
– – – סליחה, אנחנו רוצים לעזור ואנחנו מפריעים. תדבר בבקשה על הנושא של הקיפוח – – –
אלעזר שטרן (יש עתיד):
דודי, אתה הולך?
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
שנייה. אני פה.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
אולי יותר טוב שלא תחתום על מה שרוצים שתחתום, בהמשך למה שדיברנו.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אז בסוף – – –
אלעזר שטרן (יש עתיד):
שב, חמש דקות אני משחרר אותך.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
מה אתה רוצה? זה החוק שהצעת לו. הוא הכין והוא בא לחתום עליו.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
דודי, זה ביטול ההמלצות של היועץ המשפטי לממשלה, שהוא לא יוכל להמליץ על פתיחת חקירה פלילית?
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
מה שאתה אומר. תראה, לפעמים – – –
אלעזר שטרן (יש עתיד):
לא, תן לי, תן לי – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אתה לא יודע על מה חתמתי. מצד אחד, אם לא הייתי חותם, היית אומר – – –
אלעזר שטרן (יש עתיד):
אמרתי לך, סגרנו – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
כשחתמתי, אמרת לי: על מה חתמת.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
– – סגרנו שטובת המדינה שלי לא יותר גבוהה מטובת המדינה שלך. אתה רוצה אותו דבר כמוני. אני אגיד לך עוד דבר: אני, באמת, לא מחזיק מעצמי – עכשיו אני אומר לך את זה באמת – יותר ערכי ממך. הערכים שלי והערכים שלך אותו דבר. אולי אתה יותר ערכי ממני – החלפנו על זה גם כמה מילים טובות מאחור פה לפני כמה ימים. אחרי שאמרתי את כל זה, מה שאני בעצם מנסה לעשות זה לשאול: תגיד, אז למה אתה עושה את זה? למה אתם עושים את זה? אז מה, אתם לא מבינים? אוקיי, תחכו שנה, הרי גבי אשכנזי – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
– – –
אלעזר שטרן (יש עתיד):
תן לי, תן לי להגיד לך, תן לי. אתה מכיר, אתה מכיר. גבי אשכנזי – תראה, יושב לידך אבי דיכטר, יושב-ראש ועדת חוץ וביטחון.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
ראש השב"כ.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
ראש השב"כ, לקחת לי את המילים. הוא יודע, הוא יודע כמה אישורים צריך לעבור בשביל להאזין למישהו, בסדר? אתה יודע מה? לפלסטיני שעובר מיהודה ושומרון את הקו הירוק לתוך מדינת ישראל. שם יכולת להאזין לו, פה – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
למה הוא תומך בחוק?
אלעזר שטרן (יש עתיד):
תן לי להגיד לך, תן לי להגיד לך, בסדר? לגבי אשכנזי, הרמטכ"ל, לקחו 180 קלטות כשהוא מאשר למה להאזין, ומאזין לפי נושא. בוועדת חוקה אמרנו שאם מישהו מאזין למישהו, אם הוא שומע שמדברים על נושא שהוא לא הוסמך לו, הם צריכים לסגור את מכשירי ההקלטה. לרמטכ"ל במדינת ישראל האזינו – – –
אלי אלאלוף (כולנו):
וזה אותו שר ביטחון – – –
אלעזר שטרן (יש עתיד):
לאותו שר הביטחון נמחקו הקלטות, נשברו. לרמטכ"ל במדינת ישראל, עם ראש הממשלה הזה – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
המפכ"ל בא לבית של אשכנזי לחקור אותו אצלו בבית.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
יכול להיות, עזוב, זה לא הדיון. אני אגיד לך על מה הדיון: על 180 קלטות של האזנה – לא לנושא; למי החברים שלך, מה דיברת עם אשתך ועם החברים. והארץ לא רעדה. וראש הממשלה אחראי למשרד לביטחון פנים ואחראי למפכ"ל, ואף אחד לא מחוקק פה חוק, וראש הממשלה לא דוחף חוק המלצות וחוק האזנות וחוק כלום. אני אומר לך, על זה לך ליועץ המשפטי לממשלה, תשאל אותו אם על זה לא צריכה לרעוד הארץ. על זה. ואיפה אתם הייתם? אתה היית בפוליטיקה, אמרת לי, אבל אחרת, לא בבניין הזה, אבל ראש הממשלה היה פה בבניין, למה אז ממשלת ישראל, או מישהו, לא עוצר?
עכשיו, אני אומר לך, אני יודע למה האזינו. אני יודע למה האזינו, בגלל שאני יודע למי קראו אחר כך לשאול אותו על דברים שבכלל לא קשורים לפרשת הרפז, רק בגלל שהאזינו. ומי פה בבניין אמר משהו? רודפי הצדק.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
רגע, מי האזין? מי האזין? אני לא יודע.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
לקחו חיילים, נתנו להם אישור, בגלל שהיה כל כך הרבה חומר, אז אין מקצוענים שיאזינו, ועשו את זה. אני אומר לך, שערורייה, באמת. זה עוד צריך לבוא לבניין הזה. הקטסטרופה הזאת, בלי קשר למפלגות, עוד צריכה לבוא לכאן – מה היה האינטרס של ראש הממשלה ושל שר הביטחון, איך נתנו לזה לקרות, איך לא עצרו את זה. אבל עכשיו, אני אומר, כיוון שמתעסקים פה בענייני משטרה והדלפות והמלצות – איפה הוא היה? איפה הוא היה? בשום מקום, שום מקום. עכשיו, זה רמטכ"ל.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
המשטרה חקרה את זה?
אלעזר שטרן (יש עתיד):
ברור, והוציאה אותו זכאי לגמרי.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
– – – שראש הממשלה ינהל את החקירה?
אלעזר שטרן (יש עתיד):
סליחה? תשמע, תשמע, אני אסביר לך מה שאלתי אותך. לא אם הוא ניהל; למה הוא נתן – כשהוא יודע שאין דבר כזה במדינה דמוקרטית, שזה משחית את מדינת ישראל, למה הוא נתן להאזין לקלטות האלה? למה הוא לא עשה אז חוק ההמלצות וחוק ההאזנות וחוק הזה? אתה בטוח שאתה רוצה להגן על זה?
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
לא, אני לא יודע על מה אתה מדבר.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
אז הינה, אני אומר לך – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אתה אומר – – –
אלעזר שטרן (יש עתיד):
אחרי זה ראש השב"כ לשעבר, או אלי אלאלוף – תאמין לי, הם יודעים, הם יסבירו לך.
אבי דיכטר (הליכוד):
אלעזר, אני לא רוצה לקלקל לך את הסיפור. אני אז הייתי השר לביטחון פנים, ואני אומר לך שבתור שר לביטחון פנים לא הייתי שותף בדבר וחצי דבר בחקירות של המשטרה.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
אני יודע את זה. לא אמרתי את זה.
אבי דיכטר (הליכוד):
אם אני לא הייתי שותף, קל וחומר ראש ממשלה.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
לא אמרתי את זה.
אבי דיכטר (הליכוד):
אין חיה כזאת שחיילים מאזינים לקלטות. משטרת ישראל היא שחקרה והיא היחידה שמוסמכת לעשות את זה, על פי צו שופט. אין למשטרת ישראל מנדט להאזין ללא צו שופט, בשונה משב"כ, שהוא מאזין על פי אישור ראש ממשלה.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
אז עכשיו אני אומר לך, אני מציע לך – – –
אבי דיכטר (הליכוד):
אתה רוצה להרוס סיפור, תן אותו – – –
אלעזר שטרן (יש עתיד):
אבי, סליחה, לא הרסתי שום סיפור. אני מציע לך, לך, לבדוק אם חיילים לא האזינו.
אבי דיכטר (הליכוד):
לא, יכול להיות שהאזינו.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
אמרת שלא.
אבי דיכטר (הליכוד):
לא בסמכות ולא ברשות.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
אה, לא בסמכות ולא ברשות. אחרי זה גם המשטרה לא האזינה ולא פענחה את מה שהם כתבו לא בסמכות ולא ברשות.
אבי דיכטר (הליכוד):
שטרן, אתה בא ממקום עבודה מסודר. אין חיה כזאת שמשטרה חוקרת יכולה להאזין בלי צו שופט. אם בצה"ל, חס וחלילה, חיילים האזינו לקלטות – האזינו לא בסמכות, לא ברשות, קל וחומר קלטות של הרמטכ"ל.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
ואם זה מגיע למשטרה, מותר לה לקחת את החומרים האלה שלא בסמכות ולא ברשות?
אבי דיכטר (הליכוד):
כשמשטרה חוקרת, היא חוקרת.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
אוקיי.
אבי דיכטר (הליכוד):
אין הבדל אם היא חוקרת אותי, אותך, את ראש הממשלה או את הרמטכ"ל.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
ועכשיו אני אומר לך, כיוון שהרמטכ"ל יצא זכאי לחלוטין, לחלוטין, אז יכול להיות שעכשיו כדאי שנלך לבדוק אם אתה צודק, ואני חושב שאתה טועה.
אבי דיכטר (הליכוד):
לא הגישו אפילו כתב אישום.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
לא. סליחה?
אבי דיכטר (הליכוד):
מה זאת אומרת "יצא זכאי"? לא הוגש כתב אישום.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
לא הוגש.
אבי דיכטר (הליכוד):
אז זה לא יצא זכאי.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
זה הרבה יותר מזכאי.
אבי דיכטר (הליכוד):
בסדר.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
מה הוחלט? מה המשטרה המליצה בעניינו?
אלעזר שטרן (יש עתיד):
זה הרבה יותר מזכאי.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אני קראתי באחד העיתונים שהמפכ"ל בא עם ראש אגף חקירות אליו הביתה.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
אמרת את זה שמונה פעמים. א. זה לא נכון. ב. תבדוק – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
למה הוא לא תבע את העיתון דיבה?
אלעזר שטרן (יש עתיד):
שנייה, שנייה. אתה רוצה שאגלה לך משהו? תגיד, כמה באו החוקרים לראש הממשלה הביתה? תשאל שאלות כאלה. למה זה לא מפריע לך? למה ראש הממשלה נוסע להודו, לבלגיה, לאפריקה? כדי לדחות חקירות – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
שאלתי שאלה – – –
אלעזר שטרן (יש עתיד):
– – כדי שהחוקרים יבואו אליו הביתה מתי שנוח לו. למה את זה אתה לא שואל? תשאל.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אני אגיד לך. אני מבין מהשאלה שלך, א. שאתה מאשר את העניין.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
שמה? מי יכול לאשר?
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
שבא המפכ"ל – – –
אלעזר שטרן (יש עתיד):
איך אני יכול לאשר? מה אני?
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
היה כתוב בעיתון.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
אם אני מאשר שהיה כתוב בעיתון? אתה אמרת שהיה כתוב בעיתון.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
קראתי את זה בעיתון.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
אז אני לא יכול לאשר. אני מאמין לך שקראת בעיתון.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
מדינת ישראל, חוק – – –
אלעזר שטרן (יש עתיד):
אבל אני שמח, חבר הכנסת אמסלם, שאתה נהנה ומאמין לכל מה שקראת בעיתון.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
לא, אני אגיד לך למה. אני לא מאמין – – –
אלעזר שטרן (יש עתיד):
לא, אני שמח.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
דבר מהסוג הזה שכותבים על רמטכ"ל ומפכ"ל, אם הם לא הולכים לבית המשפט בעניין הזה זה אומר דרשני – אז אולי זה קרה, כי זה לא דבר שיישאר פתוח ככה.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
תשמע, אני רוצה להגיד לך משהו, באמת. אני, יש לי כבוד לבית המשפט. שומע? יש לי כבוד לבית המשפט. יש לי גם ביקורת לפעמים, אבל אני מעלה אותה בדרך אחרת ממה שאצלכם מעלים אותה: אני לא מפרק את בית המשפט העליון, לא מחליף את השופטים – לא נהנה מהחלטות. זה מה שאני יודע. אבל אני יודע שמערכת המשפט הרבה יותר חשובה מהקדנציה שלך, שלי, שלו, שלו וגם של ראש הממשלה.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
העיקר שאסור לעשות פה שום שינוי.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
לא אמרתי לך. תקשיב.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
מה אתה מתכוון "מפרקים"?
אלעזר שטרן (יש עתיד):
שצריך להתייחס אליהם בכבוד.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
תן לי דוגמה. מה הכוונה שלך "מפרקים"?
אלעזר שטרן (יש עתיד):
לעלות עם בולדוזר.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
– – – סיסמאות. מפרקים, פוגעים במשטרה, אתם מושחתים – – –
אלעזר שטרן (יש עתיד):
להעלות חוק – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
בוא תספר לנו – – – תן לנו – – –
אלעזר שטרן (יש עתיד):
תן לי, אני אגיד לך. תן לי, אני אתן לך דוגמה, אני אתן לך דוגמה: להציע הצעת חוק, שאולי בזכות זה שאנחנו יושבים פה עכשיו היא לא מקודמת, שפסקת ההתגברות תהיה עם 61 חברי כנסת. כאילו בית המשפט, אין לו סמכות. זה לרוקן אותו. ישבו שם שופטים, אנחנו נהנה מהכול, ולא משנה אם שרת המשפטים תמנה או יושב-ראש לשכת עורכי הדין ימנה, או הרומן ביניהם ימנה את השופטים. אבל הם יפסלו חוקים ואנחנו נבוא לפה עם קואליציה של 61 ונבטל את הכול.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
זה קיים בחוק חופש העיסוק.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
זה מבטל – – –
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
זה קיים בחוק-יסוד: חופש העיסוק. מי שקבע את זה הוא ברק, כיועץ משפטי לממשלה, מי שהביא את זה לממשלת רבין, בתמיכת מרצ.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
דודי, אתה הבנת מה שאמרתי, נכון?
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
אתה הבנת מה שאני אמרתי, אלעזר?
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
תראה אלעזר, אני אגיד לך משהו, בעדינות.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
אתה לא מגיב.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אתה איש הגון, אבל בנושאים מסוימים אתה מוציא את זה – – –
אלעזר שטרן (יש עתיד):
לא הבנתי.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
בגלל שזה האידיאולוגיה – – – תחשוב שבית המשפט העליון, הוא לא נוהג כשורה בנושאים מסוימים. לכן, ההליך הוא שהכנסת – זה התפקיד, אין מישהו אחר.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
אני מבין את זה. אז תגיד, תשמע – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
– – –
אלעזר שטרן (יש עתיד):
אתה לא הבנת מה אמרתי לך. אתה צודק. הכנסת רשאית לחשוב שבית המשפט העליון טעה, אבל אתה מבין ש-61 זו בדיחה. בגלל – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
כמה זה לא בדיחה?
אלעזר שטרן (יש עתיד):
למה זו בדיחה?
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
לא, כמה זה לא בדיחה?
אלעזר שטרן (יש עתיד):
אתה שואל אותי? 75.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
זאת אומרת, אתה בא לי עכשיו רק על המספרים.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
לא, לא, לא. זה לא מספרים, אדוני. ידעתי שתגיד לי את זה. זה לא מספרים. קואליציות – על 61 יש קואליציה בדרך כלל, וקצת יותר. פה הייתה קואליציה שנה וחצי, שנתיים, לא יודע כמה – 61. זה כאילו כשאתה נותן לבית המשפט העליון סמכות לבטל חוקים כשהם דורסים דמוקרטיה או דורסים זכויות אדם, כאילו לקחת מהם את הזכות בגלל שמה אמרת – אוקיי, אני אחוקק את זה עוד פעם. יכול להיות שאז לא עשו גיוס בקואליציה והיו רק 50, נגיד עשו קיזוזים. הפעם לא נעשה קיזוזים ואין בית משפט עליון. זה מה שזה אומר. ולכן אני – ביקשת דוגמה – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אבל אלעזר, אתה יודע, היו פה קואליציות בבית הזה – –
אלעזר שטרן (יש עתיד):
לא רוצה עכשיו היסטוריה.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
– – גם של 90. אין בעיה, זאת לא שאלה. קואליציה זו קואליציה.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
נשארו לי 19 דקות, דודי. עוד לא התחלתי לדבר. נשארו לי 19 דקות.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
יש לך 19 דקות לענות על השאלה ששאלתי על פסקת ההתגברות בחוק-יסוד: חופש העיסוק.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
הינה, אתה רואה? הינה, אתה רואה – –
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
לא חוקקה אותה ממשלת ימין קיצונית שרוצה להחריב את בג"ץ.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
– – שאפילו בשביל למנוע את החוק הזה של השרה שקד והשר בנט, על התחרות של מי יהיה יותר ימני ומי יפרק יותר את בית המשפט העליון, טוב שאנחנו עושים – איך קוראים לזה? פיליבסטר, כאילו? טוב שאנחנו עושים את זה, לקחת את הזמן, כאילו שלא תכנס את הוועדה הזאת או ועדת חוקה, חוק ומשפט.
דרך אגב, אתה יודע שהכנסת הזאת – אתה יודע את זה – יש לנו שתי טכניקות שייצרתם פה טוב: אחת – היא תחליט איפה החוק הזה יידון לפי איזו מפלגה בקואליציה רוצה קרדיט על זה או לנהל. אפילו היושב-ראש לא יכול להכחיש את זה. הדבר השני – אם תהיה בעיה באחת הוועדות, תקימו ועדה חדשה. תשימו את בני בגין – בני בגין כבר הקים פה שתי ועדות ופירק שלוש ועדות והחליף לא יודע כמה, בגלל שצריך להתגבר על זה בהקשרים האלה. ודרך אגב – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
זה תמיד היה בכנסת.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
יכול להיות.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
מאז הקמתה.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
זה שאתה ותיק סגרנו.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
– – – לא, אבל אני עוקב אחרי – – –
אלעזר שטרן (יש עתיד):
אבל תקשיב, סגרנו שאתה ותיק בפוליטיקה. אני חדש בפוליטיקה. אני – הפרקטיקות האלה לא ברורות לי, אני אומר לך את האמת. אני, כשאני מסתכל על מעמד הכנסת בציבור – ואני הקמתי שדולה לנסות לתקן את זה קצת – אז אני מנסה להבין למה. אני חושב שזו אחת הסיבות. יושב הנוער שם וחושב שאם בני בגין חושב אחרת – למרות שהוא בוועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת, ורוצים לעשות לא משנה איזה חוק – חוק הלאום, חוק ההסדרה, חוק ההמלצות – אז יש שתי פרקטיקות דמוקרטיות: 1. לקחת את בני בגין, שהושיבו אותו פה בגלל הערכים שלו, ולהגיד לו: זוז הצידה, נשים מישהו אחר, הערכים שלך היום לא מתאימים לנו; 2. נקים ועדה. ניקח את ניסן סלומינסקי מהמפלגה שלו, שיש לו ניסיון בניהול ועדות, ונשים את אמיר, שישב לידך לפני רגע, יושב-ראש ועדה לחוק הלאום. למה? בגלל שהליכוד אולי רוצה שזה יהיה אצלו ולא אצל הבית היהודי, והכנסת כמרקחה. אנחנו רק סטטיסטים באיפה הנהלת הקואליציה או הקואליציה הזאת תחליט להזיז אותנו כל פעם, איזה ועדות להקים.
לכן אני חוזר למה שאמרתי, שהחוק הזה, אם אתה שואל – נגיד פסקת ההתגברות, לא משנה – האם הוא צריך להיות בוועדת חוקה חוק ומשפט? יכול להיות. אבל אם בני בגין יגיד ש-61 לא נראה לו, אז אולי תקימו עוד ועדה, כדי שגם ב-59 אפשר להתגבר על בג"ץ. מה הבעיה? אתם יכולים הכול. אתה יודע, אתם חזקים. העם אמר את דברו.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אני יכול לתת לך תשובה על זה?
אלעזר שטרן (יש עתיד):
כן.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
באמת. אמיתית.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
בבקשה.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
תראה, בוועדות הכנסת זה שונה מהמליאה. בוועדות הכנסת, סיעות שולחות נציגים לוועדות. יש שם הרכב מאוד שביר, שומר את הפערים – – –
אלעזר שטרן (יש עתיד):
תלוי באיזה ועדות.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
ברוב הוועדות.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
לא, ההרכב השביר נקבע בכוונה.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
תן לי לסיים רגע.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
סליחה דודי, אבל הציבור, יש לומר – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אבל אני רוצה לומר משהו. אני רוצה לומר, נניח, יש ועדה אצלנו – אצלי בוועדת הפנים זה תשעה מול שישה או שבעה, אני לא זוכר, קואליציה–אופוזיציה. עכשיו, מה קורה? כל נציג, הוא לא חבר כנסת בודד.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
נכון.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
הוא מייצג כמעט עשרה חברי כנסת – – –
אלעזר שטרן (יש עתיד):
לא, דודי, דודי – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
תן לי רק לסיים.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
לא, עזוב, זה ברור. אנחנו כולנו פה לא בודדים.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
למה? התשובה שלי מבלבלת אותך, אז אתה אומר לי "עזוב".
אלעזר שטרן (יש עתיד):
לא, אני יודע לענות לך על זה. פעם האשימו אותי – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
רק שנייה, בוועדה אתה לרוב לא קובע את עמדתך הפרטית, את עמדת הסיעה. בכנסת אתה יכול להצביע לפעמים על פי צו מצפונך, במקרים חריגים, מפני שאז אתה מייצג את עצמך בלבד בקטע האריתמטי. באמת, זה אחד חלקי אחד.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
איפה כתוב ההבדל הזה בין הוועדות למליאה? איפה כתוב ההבדל הזה?
אלעזר שטרן (יש עתיד):
תשאל, חבר הכנסת סמוטריץ – – –
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
– – – סתם בשיח פתוח.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
לכן, בוועדות, על פי תקנון הכנסת – – –
אלעזר שטרן (יש עתיד):
לא יודע מאיפה זה בא.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
יש תמיד איזון בין המחויבות הקואליציונית והסיעתית לבין המחויבות הפרטית. היא נכונה במליאה, היא נכונה בוועדות. גם בוועדות אנחנו לא לולבים, דודי.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
זה נכון, אבל אמרתי שכשאתה מפר את המשמעת בוועדה זה הרבה יותר קריטי, בגלל שהמשקל שלך – – –
אלעזר שטרן (יש עתיד):
זה בדיוק מה – – –
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
הוא צודק שניתן בסיעה להחליף אותך אם אתה לא – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אני אשאל אותך עוד שאלה: הרי החלפנו את חזן כמה פעמים.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
סליחה?
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
החלפנו את חזן. אורן חזן עשה את זה והחלפנו אותו כמה פעמים בוועדה. לא הפריע לך; לא עלית לפה ואמרת: למה החלפתם את אורן חזן?
אלעזר שטרן (יש עתיד):
תן לי להגיד לך משהו.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
הרי אם אנחנו מדברים על העיקרון, אז למה לא אמרת את זה? הרי החלפנו עוד כמה אנשים. לא הפריע לכם. מי הפריע לכם? בני בגין.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
תן לי להגיד לך משהו. א. תראה, במטותא, בני בגין, אני מקווה עבור רוב מוחלט של הבניין הזה, ללא קשר לקואליציה–אופוזיציה – אל תשווה אותו לאורן חזן, ואם אתה רוצה, גם לא לאלעזר שטרן.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
דיברת על ההחלפה.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
תן לי להגיד לך משהו.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אתה אומר בעצם – – –
אלעזר שטרן (יש עתיד):
תן לי להגיד לך משהו, עכשיו על שתי פרקטיקות.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
עכשיו הטיעון שלך השתנה מחמת האדם?
אלעזר שטרן (יש עתיד):
אבל תן לי להגיד לך משהו. א. אתה לא החלפת אותו, אתה קודם הקמת את הוועדות החדשות כדי שהוא לא יהיה בהן. זה דבר מעליב. והדבר השני שאני רוצה להגיד לך – תחליף אותו להצבעה.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
הוא לא רצה. הוא לא רצה.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
סליחה, שנייה. אתה יודע כמה ועדות כאלה יש פה? הוא לא רצה אולי בחוק ההמלצות, אבל בחוק ההסדרה? בחוק הלאום? החלפת אותו לפני שהוא פתח את הפה. הקמת ועדה חדשה.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
לא, אלעזר, לא. באחריות אני אומר לך.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
אני יכול לקבל סעד מהיושב-ראש?
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אה, אתה רוצה?
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
נראה לי שאתה די מסתדר.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
נכון, כי אני גם צודק.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
אני מוכן.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אגב, אם אתה רוצה סעד, אני יושב פה הרבה שעות. אני מת לשתות. אני שומע אותך רק מתוך זה שאני מכבד אותך, אבל אם אתה רוצה שאני לא אדבר – בסדר, תגיד.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
יש בן אדם אובייקטיבי.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
לא, אתה אמרת סעד.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
אתה לא דיברת?
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אם אתה רוצה. אם אתה מרגיש, אני – – –
אלעזר שטרן (יש עתיד):
לא, סליחה, לא ביקשתי, סליחה, אני חייב להבהיר את עצמי. לא ביקשתי סעד, חס וחלילה, שיסגור לך את – מה פתאום.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אה, לא הבנתי, חשבתי שאתה מבקש ממנו להשתיק אותי.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
אני מתנצל. ממש לא ככה, אבל גם הוא לא הבין ככה. אתה הבנת ככה?
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
הכול בסדר, חבר'ה. שיח ער, טוב.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
הוא הבין שאני מבקש סעד בשביל להגיד לך – אתה יודע מה, נחזור לדוגמה ההיא, כמי שיושב מהצד ורואה בדיוק את הזירה. מה פתאום, על שיח כזה אני אבקש?
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
בסדר, תמשיך.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
זה מה שנקרא מחשבה מחוץ לספקטרום בהקשרים האלה. אבל אני רוצה ללכת ברשותכם על עוד משהו. "העם אמר את דברו" – כאילו כל העם סמוטריץ.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
רוב העם, לא כולו.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
תן לדבר על זה.
אתמול בלילה כל העם היה גפני, חוץ מעיריית ראשון לציון, רמת גן, חולון, תל אביב ולא יודע מה. אתם, באמירה הזאת, "העם אמר את דברו" – אני חושב שצריכים להיות גבולות לניצול. הרי צודק גפני כשהוא אומר: אלעזר שטרן אמר לי שבתנאים מסוימים, על מסורת ישראל הוא היה חותם. וזה נכון. אני, השבת חשובה – אני מעריך את זה שלא יצאת לשתות ולאכול עכשיו בנאום, באמת – השבת חשובה לגפני לא יותר מלדודי אמסלם, לסמוטריץ ולאלעזר שטרן. כן. עכשיו, השאלה היא מה החוקים האלה עושים. אני – וגם במצע שלנו – אשר, תעזוב, זה דיון רציני, נו. באמת, אנחנו מדברים לעניין.
יעקב אשר (יהדות התורה):
– – – מנסים להיות רציניים.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
אני, דרך אגב, חושב שהשבת הייתה ראויה שאולי בכלל לא תהיה עליה חקיקה. שיהיו עליה הסכמות.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
הלוואי שהיינו זוכים לזה, באמת.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
נכון, נכון, נכון. אמנת גביזון-מדן הלכה לזה. דרך אגב, כשאמנת גביזון-מדן נכתבה, עוד לא היה מסחר גדול בשבתות, בערים ומחוץ לערים. דרך אגב, כשהלכו להפגנות בארץ נגד השבת, בפתח תקווה או בתל אביב, בשנות ה-60 או ה-70, בתי קולנוע לא היו פתוחים, בתי קפה לא היו פתוחים – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
כשהיינו ילדים.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
כן. – – לא במרכז העיר ולא מחוץ לעיר. לא היה חוק. סטטוס קוו, חוק רשויות מקומיות, לא משנה מה. מה יצא לנו? מה יצא לנו מהעודף? יצא לנו שאז פתוח – אני, דרך אגב, היום חושב שטוב שמי שרוצה הולך לבית קפה או רואה קולנוע – אני מאוד מאוד נגד מסחר בשבת. אבל מה שאני אומר, גם במסחר – קניונים פתוחים בשבתות, זה טוב לי, זה טוב לסוחרים הקטנים – זה רע מאוד בהקשרים האלה. אבל אנחנו אמרנו: יש לנו חוק.
אז מה קרה אתמול בלילה כאן, בין 23:00 ל-02:00, בלילה? העברנו חוק על מסורת ישראל, בסדר? עכשיו, מה צריך להעלות אנשים לדבר מול המסורת? היתרון היחיד הוא שסוף-סוף, בזכות החרדים, הקונסרבטיבים בתוך ספר החוקים של מדינת ישראל, בגלל שהם התנועה המסורתית – זה התרגום של הקונסרבטיביות, וככה הם קוראים לעצמם, התנועה הקונסרבטיבית.
והשבת של גפני היא לא בדיוק השבת שלי; היא דומה, לא בטוח שהיא בדיוק השבת שלך. זה לא משנה. יש שר בממשלה שאמר שהוא אורתודוקסי. שאלתי אותו באיזו מכונית אורתודוקסית הוא נוסע בשבת – האם הכול זה רק בשביל להרבות שנאה ופילוג ולקטלג אותנו, מי יהודי כזה ומי יהודי כזה ומי יהודי כזה. אבל מה אני אומר? ואני לוקח את זה כדוגמה – כאילו, מה יצא מחוק המרכולים? אני הייתי בשבת אצל אבא שלי בבית הכנסת בגבעתיים. בסדר, אבא שלי, ברוך השם, עוד מעט נחגוג לו 95, ואני משתדל להיות שם בשבתות.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
שיהיה בריא עד 120.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
ה' יאריך ימיו בטוב ושנותיו בנעימים.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
אמן. יש שם פרלמנטים, חבר'ה, מצביעים של הבית החרד"לי. סמוטריץ ניסה להתערב – הינה, הוא עכשיו שומע את זה פעם ראשונה – אמרו לו: תודה, אנחנו בגבעתיים מסתדרים. ככה לפחות אמרו לי בפרלמנט.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
מה?
אלעזר שטרן (יש עתיד):
אחרי זה נדבר, בסדר? בסדר? שנייה, לא צריך עזרה – – –
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
אבל אתה מנצל את העובדה שאני על השולחן הזה ואני לא יכול להגיב.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
בטח שאתה יכול.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
אבל זה לא היה ולא נברא. ממש לא.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
לא דיברת עם אף אחד בגבעתיים?
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
דיברתי עם כולם. הם היו אתמול בישיבת סיעה – – –
אלעזר שטרן (יש עתיד):
אז דיברת עם כולם. אוקיי, זה מה שאמרתי.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
לא, אמרת שהם ביקשו לא להתערב. הם באו אתמול לישיבת סיעה, ביקשו התערבות – – –
אלעזר שטרן (יש עתיד):
הם באו אחר כך, סליחה. תן לי להגיד לך – –
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
הם ביקשו מעורבות ועבודה משותפת.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
– – אני דיברתי על נכון לשבת. הינה, אתה רואה? פגעתי. לא משנה.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
איזה שטויות.
דוד אמסלם (הליכוד):
אל תהרוס לו סיפור טוב.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
תן לי להגיד לך, תן לי להגיד לך משהו, בסדר? התכנסה העירייה – – –
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
הבל הבלים. חוץ מזה שאני לא מתנצל שאנחנו כחברי כנסת – – –
אלעזר שטרן (יש עתיד):
התכנסה העירייה אתמול – – –
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
יש לזה הלשכות רוחב ארציות. מה, זה עניין מקומי של גבעתיים? חומוס שלהם בגבעתיים?
אלעזר שטרן (יש עתיד):
לא, בעיריית גבעתיים מצאו פרוצדורה משפטית שמעכבת את התכנסות העירייה לדון בזה. בראשון לא מצאו פרוצדורה – התכנסה העירייה והחליטה על הפתיחה בשבתות.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
תנוח דעתך, אלעזר.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
מה?
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
תנוח דעתך. זה הכול ברכה לבטלה, כיוון שחוק המרכולים יחול גם על החוקים האלה.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
תראה את השפה. הינה, זאת הבעיה.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
אמרתי: תנוח דעתך, זה ממש ברכה לבטלה. מה אתה חושב, שניתן לראשי ערים לעשות חוכא ואטלולא מהכנסת?
אלעזר שטרן (יש עתיד):
דעתי נחה. אבל עכשיו בוא תשמע משהו: גם דעתו נחה. למה? הגנו על השבת, עשינו חוק.
עכשיו, מה אני אומר? אתה יודע כמוני – הוא כאילו לא רוצה לדעת, בקרני שומרון הוא לא יודע את זה. אני אגיד לך מה? גם בהושעיה לא. אבל אני אגיד לך מה – החנויות ייפתחו, המרכולים ייפתחו, ותנוח דעתי – עשינו חוק. זה לב הבעיה: השבת תירמס, אנשים יעבדו בשבת – אבל עשינו חוק. זאת הבעיה. מה שעכשיו ראית פה, "תנוח דעתך" – דעתי לא נחה, דעתו נחה. למה?
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
דעתי לא נחה.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
הוא יעשה חוק. יש קואליציה, יש 61 ויותר. דעתי לא נחה, בגלל שאני, לפני קואליציה–אופוזיציה, אכפת לי איך תיראה השבת במדינת ישראל באמת. הסטרטאפ היהודי הראשון, הכי מוצלח עד היום, השבת – איך אנחנו מצליחים, למישהו שלא לובש כיפה וציצית כמוני, להסביר לו את זה, את המתנה הזאת, באמת. ואני חושב שהדרך הזאת של חקיקה – זה לא משנה אם עיריית ראשון תצליח או לא, או עיריית גבעתיים. דעתי לא נחה, והם לא יצליחו, ולצערי הרב זה יהיה פתוח עוד יותר ממה שפתוח היום. אבל מה עוד הרווחנו? שציבור גדול במדינת ישראל, לדעתי שמצביע לך ולנו – הרחקנו אותו עוד קצת מהיהדות, עוד קצת מהשבת, בגלל שהשבת נהייתה משחק פה.
עכשיו, מאיפה יצאנו לנקודה הזאת? יצאנו לנקודה מהדיון של "העם אמר את דברו". הרי העם לא אמר את דברו על חוק המרכולים, וגם בקואליציה, אני מניח – ואתה יודע מה, אני יכול להגיד את זה יותר על הגיור, שאם היו שואלים את הקואליציה על חוק הגיור – פה אני יודע: רוב מוחלט בעד החוק שהממשלה הזאת ביטלה. בגלל שזה מביא את ההתבוללות. איך אמר לי יריב לוין? אתה עם הילדים שלך יחסית מסודר – ואני לא חושב ככה, אין לי הנחת עבודה כזאת – אבל אני דואג לילדים שלי ולנכדים שלי, ליהדות שלהם.
אבל אנחנו נגיד "העם אמר את דברו". וחבר הכנסת בגין אמר השבוע אצל רזי ברקאי: חקוק לי ואחוקק לך. זאת הפרקטיקה. זה לא הפרקטיקה, "העם אמר את דברו". הפרקטיקה היא באמת איזה מחסומים שמים. הרי למה חוק מסורת ישראל, קוראים לזה, היה אתמול ב-01:00, או ב-02:00, או משהו כזה? הצבענו על זה, נדמה לי, ב-02:40 או משהו כזה. למה זה היה? בגלל שהחרדים חשבו: הולך להיות פה משהו, אולי הממשלה תתפרק, והבטיחו לנו, עכשיו יש לנו כוח, אז בואו נעביר את החוק הזה. יאללה, נשנה את סדר-היום, בלי התייעצות כמו שמקובל, ונדחוף את חוק מסורת ישראל לפני ההמלצות, כדי שזה יהיה בטוח.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
רוצה לדעת באמת את העובדות?
אלעזר שטרן (יש עתיד):
אם זה חשוב, אין לי בעיה. אם אתה חושב – אבל נראה לי שאתה מסכים – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
הם פנו אליי, ואני החלטתי להכניס את זה.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
בסדר, אבל – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
ההחלטה שלי.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
שהחלטת אני יודע, בסוף.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
לא, לא, הם פנו אליי ואני החלטתי. זה מה שהיה.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
אני יודע את זה, אני יודע. אבל כיוון שאין לי זכות לעשות לך MRI של המוח בשביל לדעת מה אתה חושב ולמה, אני מניח שחלק מהדברים שהסכמת – וגם אם אני טועה זה לא משנה – היה בגלל שאוקיי, זה מה שהחרדים רוצים כדי להתנהג יפה, אז ניתן להם את זה. אבל זה לא משנה. אין נפקא מינה לדינא למה הסכמת. השאלה היא למה הם ביקשו.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
לא, אני אגיד לך – – –
אלעזר שטרן (יש עתיד):
לא, לא, לא, דודי, דודי – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
בגלל שאתה אמרת שהשבת חשובה לי לא פחות מלגפני – – –
אלעזר שטרן (יש עתיד):
נכון, אבל לא תרמת לשבת כלום.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
זאת הזווית.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
נכון, אבל – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
יכול להיות שלשיטתך לא דאגתי, אבל אני חשבתי שדאגתי.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
יכול להיות. אז אני חושב שלא. והינה, אתה רואה – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
בסדר, אני מסביר לך מהזווית שלי.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
אבל תן לי, אני אגיד לך משהו. זה לא משנה מה אתה חשבת, משנה למה הם באו אליך, ב-14:00, ב-17:00 – אני לא יודע מתי הם באו אליך, למה הם חשו שהם צריכים להביא את זה עכשיו, באמצע הלילה, לדון – דרך אגב, אם זה באמת חוק שתורם לשבת, אני מציע לך לעשות מושב חגיגי של הכנסת. אני אומר לך, במציאות אחרת, שבה אין קואליציה דורסנית עם אוסף של חוקים שיוצרים פירוד ושנאה, ושראש הממשלה גם מדבר אחרת, צריך לומר את האמת, ולא ניזון משנאה ומהסתה ומחיקויים ומכל הדברים האלה – אז גפני צודק. במציאות אחרת אני מצביע בעד החוק. אני מצביע בעד החוק הזה. אני רוצה מסורת ישראל. אני גם בעד שמסורת ישראל תיכנס לספר החוקים של מדינת ישראל. אני – – –
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
אז למה הצבעת נגד?
אלעזר שטרן (יש עתיד):
אני, דרך אגב, חושב שמדינת ישראל צריכה – הדיון הזה, אתה יודע, הפרדת דת ומדינה – אני עוד נגד הפרדת דת ומדינה. אבל דרך אגב, אם אני צריך לחלק את המושגים, אז אני אומר: המושג הזה הוא לא נכון, בגלל שבוא נפרק את זה לשני מושגים אחרים: הפרדת היהדות מהמדינה או הפרדת ההלכה מהמדינה, ואז אני אומר לך שאני בעד הפרדת ההלכה מהמדינה, אבל נגד, נגד הפרדת היהדות מהמדינה. ויש לזה תרגום מעשי גם בספר החוקים, למה שאני אומר. וגם אצל שר האוצר יש משמעות להתנגדות להפרדת היהדות מהמדינה. אבל אין דיון כזה פה. אין דיון, בגלל שהכול זה כוח והכול זה מי יותר חזק, והכול זה מה אפשר לחטוף עכשיו, בשביל לא לעשות אותו – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אני מבין שכל מה שאתם לא מסכימים לו בחקיקה, זה בכוח.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
לא, לא, לא, דודי, אל תכניס לי – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אם אתם מסכימים, הכול בסדר. אם לא – בכוח.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
דודי, מה אתה רוצה שאני אגיד לך? דודי, תקשיב – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
הרי זה המשטר הפרלמנטרי.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
הרי השיחה שלנו היא באמת, אני חושב – אני אומר לך את האמת – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אתה לא מצליח להבין את המושג. הרי זה המשטר הפרלמנטרי. בסוף אתה מביא חוקים, האופוזיציה, הרוב – – –
אלעזר שטרן (יש עתיד):
אבל אתה חייב, דווקא בגלל שאתה מודע לכוח – תמיד החזק, צריך שיחזיק גם את הבלמים. תן לי להגיד לך – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
לא, אני חושב שאתה מגזים – – –
אלעזר שטרן (יש עתיד):
תמיד החזק צריך להיות מרוסן, בגלל שבסוף, בערבו של יום, יש לו את הכוח.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אני מסכים איתך – – –
אלעזר שטרן (יש עתיד):
לצערי הרב נגמר הזמן. תכף הוא יגיד לי, בצלאל – – –
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
קיבלת עוד שתי דקות. אנחנו כל כך נהנים, קיבלת עוד שתי דקות, נו. פיליבסטר עד הסוף. קח.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
אחלה. עפר?
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
אתה תדרוש שתי דקות, עפר.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
על חשבון הזמן שלי, עזוב.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
לא, לא, חבר'ה, יהיה פה פיליבסטר. חברים – – –
עפר שלח (יש עתיד):
זה אלעזר. אני אומר לך, שתי דקות זה יצאתי בזול.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
יהיה פה פיליבסטר היום, ועוד רגע אני אתן לו עוד עשר דקות, תיזהרו.
עפר שלח (יש עתיד):
על חשבון – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
עזוב, על חשבון זמן הסיכום שלי.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
אני אומר, באמת, שבתוך ההסתכלות הזאת – הרי אמרו לי אתמול, השר בן-דהן, מאחור כאן, שאל אותי אם נפגשתי עם השופט נסים; על הגיור אני מדבר איתך. אמרתי: הוא קרא לי, אז הלכתי, משום כבודו. לא בניתי הרבה. הוציא לי הרב בן-דהן, אומר לי: תשמע, אתה זוכר שישבנו בגילה, שנינו – סמוטריץ היה בחוץ, יכול להיות שהוא טרפד את זה מבחוץ – הגענו להסכמות, חתמנו, על הגיור, על מה אנחנו מסכימים?
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
מודה באשמה.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
אני אומר לך שאפשר ללכת לזה, אומר לי הרב אלי. עכשיו, אתה יודע, יש כאילו מציאות – אתה מת. הבוקר קמנו בירושלים, עומד לי מישהו עם מיניבוס, אומר לי: אתה זוכר? אמרתי לו: דוגרי, לא. הוא אומר לי: אני בעל בית הקפה, אצלנו ישבתם. עוד הוכחה – אתה יודע, יש כאלה שאומרים "עולם קטן". אני למדתי להגיד: עולם גדול אבל מנהל טוב. תלמד. שמעת? עולם גדול, מנהל טוב.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
יפה מאוד. אהבתי.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
מוציא לי את התמונה. אבל עכשיו בוא נחזור לנושא. למה אומר לי הרב אלי, אתמול בערב: אני אומר לך, הוא יחזור למה שאנחנו סיכמנו איתו? למה? בגלל שהוא רואה את ההתבוללות; בגלל שהוא מבין – ודרך אגב, החוק שאני הצעתי, הייתי כבר מוכן לשנייה-שלישית. אני ויתרתי לבנט. הוא התחנן בפניי, בלשכת ראש הממשלה, התחנן: תסכים לעבור להחלטת ממשלה ולא לחוק, כי יהיה לי יותר קל. מסמוטריץ בחוץ, בסדר? מסמוטריץ בחוץ.
אמרתי לו: נפתלי, הרי בקדנציה הבאה החרדים יהיו איתך – אתה בשנייה תוותר על זה. הוא אומר לי: נראה לך שאני אוותר? הלכתי ליושב-ראש הכנסת יולי אדלשטיין, אמרתי לו: תגיד, את חוק הרציפות נוכל להחיל על זה אם נרצה, בגלל שזה מוכן לשנייה-שלישית? הוא אומר לי: נראה לך שאני לא אחיל על הגיור את הרציפות? אבל בלילה אחד, בשנייה של זה שר חינוך, זו שרת משפטים ועוד קצת כספים קואליציוניים – אין גיור ואין כלום. אמרת, אתה, יש לך ניסיון בפוליטיקה – אמרתי לך גילוי נאות: אני, אין לי. אם היה לי ניסיון בפוליטיקה לא הייתי צריך להאמין לו. אם היה לי ניסיון בפוליטיקה היה לי רוב.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
עפר, לתת לו עוד זמן? אתם לא רוצים, באופוזיציה? אתם לא רוצים, באופוזיציה? באופוזיציה אתם לא רוצים שאני אתן לו עוד זמן?
עפר שלח (יש עתיד):
בצלאל, אתה צריך מהניסיון שלך איך מפנים התנחלות. אני לא יודע מה לעשות עם זה.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
אלעזר – – –
אלעזר שטרן (יש עתיד):
עפר אומר: שטח משוחרר לא יוחזר. זו תפיסת העולם של עפר.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
תודה. משפט סיכום, אלעזר.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
דודי, העם אמר את דברו? אתה יודע שהקואליציה שלכם, בהרבה מאוד דברים, גם בחוק ההמלצות, גם בחוק הגיור ובעוד חוקים – נגיד ככה, כדי לא להכניס לך מילים לפה – בעיניים שלי היא פועלת נגד טובת העם ובעד טובתו, כמעט האישית הייתי אומר – ואת זה קשה לי להגיד על ראש ממשלה בישראל – של ראש הממשלה. תודה.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
תודה רבה לחבר הכנסת אלעזר שטרן. אחריו ינעים את זמננו בדברי כיבושין חבר הכנסת עפר שלח. 30 דקות לרשותך, אדוני, בבקשה.
עפר שלח (יש עתיד):
כמה שנשאר לי מהן.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
תקבל דקה נוספת.
עפר שלח (יש עתיד):
חבריי חברי הכנסת, שאינם כאן, והמעטים שאיתנו, הרי לא באתם לשמוע על חוק ההמלצות. אגב, אני מעריך את זה שחבר הכנסת אמסלם נמצא פה, באמת. אדם מעלה הצעת חוק – לא תמיד בדיונים כאלה מי שמעלה את הצעת החוק גם טורח להיות כאן. ואשר לשאר, אני מניח שפשוט נרדמתם אתמול והתעוררתם עכשיו.
ענת ברקו (הליכוד):
לא.
עפר שלח (יש עתיד):
לא, ענת, לגבייך אני יודע שזה לא נכון. אני אדבר כמובן על הדבר הקרוי "חוק ההמלצות" – אני אדבר עליו בהמשך, אבל חשבתי, מכיוון שבאמת אנחנו קצת במחזה אבסורד, שנגררנו אליו, נגררנו אליו שלא בטובתנו, על ידי הלהיטות חסרת התקנה וגם חסרת ההיגיון של הקואליציה להעביר את החוק הזה, שהרי חבר הכנסת אמסלם בעצמו אומר: עיקרנו את החוק, הוצאנו ממנו את ראש הממשלה. יש ויכוח. לדעתי לא הוציאו ממנו את ראש הממשלה, כי רב-עלילות וחקירות הוא ראש ממשלתנו, ומה שהיה בעבר איננו בהכרח מה שיהיה בעתיד. אם כך, מה הלהיטות הנוראית? מה הדבר זה שהגענו אליו, שבסופו של דבר – אני אומר לך, היושב-ראש, ולכם, חבריי חברי הכנסת, אנחנו באופוזיציה מצילים את כבוד הבית הזה בזה שמנענו ממנו עוד פעם להיגרר לדברים כמו סעיף 98 ולכל המהלכים הדורסניים שהקואליציה הזאת התמחתה בהם. אני רוצה להזכיר שהקואליציה הזאת הלכה לסעיף 98 בשבוע הראשון לקיומה. אני חושב – ירדנה, את תגידי לי – לדעתי זה חסר תקדים, אי-פעם, כבר בשבוע הראשון, בשביל לתקן חוק-יסוד בהוראת שעה ושאר דברים.
אבל לפני שנגיע לחוק ההמלצות – הכול בסדר?
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
כולם מתיישבים – – –
עפר שלח (יש עתיד):
לפני שנגיע לחוק ההמלצות – אני לא יודע אם אתה יודע את זה, בצלאל, אבל אני, שאני כמובן עונה לדרישות החדשות של השר לשעבר ליצמן – וואי, "השר לשעבר" זה כמו – חיים, אתה זוכר – בצלאל לא זוכר את זה, כי הוא היה צעיר; כי הוא צעיר, נקודה, אבל בשנות ה-80 הייתה הבדיחה, אחרי ועדת כַּהַן, שאדם מתקשר למשרד הביטחון ואומר: אני מבקש לדבר עם שר הביטחון אריאל שרון. אומרים לו: אדוני, אריאל שרון איננו שר הביטחון. הוא אומר: הבנתי. אני רוצה לדבר עם שר הביטחון אריאל שרון. אומרים לו: אדוני, אבל אריאל שרון איננו שר הביטחון. הוא אומר: אה, רק רציתי לשמוע את זה עוד פעם.
אז השר לשעבר ליצמן – – –
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
על ליצמן אתה אומר את זה? דווקא נראה לי שאוהבים אותו מאוד.
עפר שלח (יש עתיד):
לשעבר, לשעתיד – אנחנו מכירים את היוזמות האלה. סגן שר במעמד שר לשעתיד ליצמן, אני מבין, הולך לקדם הצעת חוק שנוגעת לכישוריו של ראש ממשלה בעתיד, ובעיקר לצורך שהוא יהיה בעל תואר אקדמי. אני, בעוונותיי, בעל תואר אקדמי, אפילו תואר שני, בספרות. וכשישבתי לחשוב על מחזה האבסורד שאנחנו רואים לפנינו, אז גדולי תיאטרון האבסורד, בקט ויונסקו, דווקא לא התאימו לי. חשבתי על שייקספיר. שייקספיר, וג'ויס, למען האמת – אלעזר הלך; אלעזר יצק מים על ידי כשלימדתי אותו את יוליסס של ג'ויס.
אבל שייקספיר הוא באמת – אתה מרשה לי שתי דקות על גדולתו של שייקספיר? גדולתו של שייקספיר הייתה בהבנתו את נפש האדם. הוא חי בתקופה האליזבתנית, שהיו בה כותבים, אני מרשה לעצמי להגיד – הינה, מנהל בית ספר הגיע – כותבים גדולים משייקספיר, אתה לא תאמין, מוריטו. היה כריסטופר מרלו. אמרו על כריסטופר מרלו: Marlowe's mighty line – השורה שלו, הייתה לה עוצמה מלכותית – והיו בן ג'ונסון, ורוברט גרין, שקרא פעם לשייקספיר "עורב מתיימר" או משהו כזה. אבל איש מהם לא הבין את נפש האדם כמו שייקספיר. וכשאתה מסתכל על המחזות השייקספיריים אתה באמת רואה את האדם שהיטיב יותר מכל כותב – אולי מתחרה בכותב המקראי, יש הרי דיון גדול מה הוא הכותב המקראי וכמה אנשים הם היו וכן הלאה – בהבנתו המאוד-מאוד עמוקה את נפש האדם, שילוב, אם תרצו, של קוהלת עם מספר סיפורים ברמה של מלכים א' וב'.
ודמות הרשע הגדול ביותר ששייקספיר כתב, שמו היה ריצ'רד – אגב, כשם אחיו של שייקספיר. יש תיאוריה מאוד יפה, בפרק שלם ביוליסס של ג'ויס, על היחסים של שייקספיר עם משפחתו ועל למה הוא בחר שאחיו יהיה – לא רק שהוא קרא על שם אחיו לרשע הכי גדול שהיה לו, גם הרשע הזה מתחתן עם אישה ששמה אן, כשם אשתו של שייקספיר. ומכאן אתה יכול לקחת את זה למקומות מאוד מאוד מעניינים, וג'ויס באמת עושה את זה.
ריצ'רד השלישי הוא כמובן אדם נורא, הרבה הרבה הרבה יותר נורא מראש ממשלתנו. הרבה יותר נורא. בכלל, תיבש לשוני על זה שאני מזכיר את ראש הממשלה עם פשעיו של ריצ'רד השלישי. אבל עסקינן בנפש האדם – לאו דווקא במעשים שהאדם עושה, אלא בנפשו. ואני שואל את עצמי איך הגיע בנימין נתניהו, איש נבון, איש משכיל, איש – כשאני שמעתי עליו לראשונה, הוא היה עוד נציגנו באו"ם. ובעוונותיי – אם אני הייתי מזכיר את זה והוא היה יושב פה הוא היה קופץ – בעוונותיי אייל ארד הוא חבר ילדות שלי, והוא סיפר לי אז על כוונותיו של בנימין נתניהו. כוונותיו היו גדולות: לשנות את מדינת ישראל. על דברים שיכול להיות שאני מתווכח עליהם או אחרים מתווכחים עליהם, אבל בלי ספק – איך הוא הגיע למקום הזה, שאנחנו יושבים פה שלושה ימים עכשיו ודנים – – –
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
אתה באמצע המתח, לא אמרת שום דבר על ריצ'רד הזה.
עפר שלח (יש עתיד):
יגיע, בצלאל. 23:22, מה קרה לך?
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
לא, לא, לא, אני אוסיף לך גם. בסוף אני – – –
עפר שלח (יש עתיד):
שמע, זה אומנות הסיפור. חכה, אנחנו נעשה כמו בסדרה בטלוויזיה: נעצור לפרסומות, אולי חבר הכנסת כהן ישיר לנו. אני לא יודע אם אתה יודע – הוא בעל הקול הערב ביותר בכנסת.
מאיר כהן (יש עתיד):
מה?
עפר שלח (יש עתיד):
אמרתי עליך שאתה בעל הקול הערב ביותר בכנסת.
חיים ילין (יש עתיד):
אי-אפשר להירדם.
עפר שלח (יש עתיד):
לגמרי. אנחנו נגיע לזה. ואתה שואל – – –
מאיר כהן (יש עתיד):
ככה אני מרדים את עצמי.
עפר שלח (יש עתיד):
זה כתוב על כרטיס הביקור למעלה. אני, כתוב לי: בעל קול העורב הגדול ביותר בכנסת.
איך הוא מגיע למצב – זה הרי לא רק חוק ההמלצות, זו סדרה של חוקים, שרובם, אגב, ראש הממשלה התנגד להם בכל מיני גלגולים. בלם אותם, התנגד להם. איך הוא מגיע לזה שזאת הופכת להיות תכלית שלטונו? שמקדמים את החוקים האלה בבהילות כל כך מטורפת ויוצרים מצב שחבר הכנסת אמסלם – מעבירים את החוק לוועדה שלו, שלא חס וחלילה הוא יהיה בוועדת חוקה, ששם הוא צריך להיות, אבל אולי ניסן סלומינסקי לא יקדם אותו מספיק מהר, אולי בני בגין יגיד משהו, רחמנא ליצלן .איך זה מגיע?
והתשובה היא, כמובן: תאוות השלטון. וריצ'רד השלישי, ידידי היושב-ראש, הוא מחזה על התהומות שאדם יכול להגיע אליהם מתאוות השלטון. עכשיו, כמו שאמרתי, התהומות שריצ'רד השלישי מגיע אליהם הם איומים: הוא רוצח את אחיו, מתחתן עם אשתו של אחי –, באמת, דברים שאני בכלל בכלל בכלל לא קושר ביניהם. אבל עסקינן בנפש האדם. ואני מכאן, ברשותך – הצוות המעולה שלי השיג לי היום את התרגום לעברית של ריצ'רד השלישי מאת שייקספיר. בעוונותיי, קראתי את זה בלשון המקור, אבל התרגום הוא – רגע, בוא נראה כאן – של אברהם עוז. לא, מאיר ויזלטיר. וואו, מגדולי משוררינו על אמת ומגדולי מתרגמינו. וקודם כול, מה עושה האדם תאב השלטון? איך הוא מגיע לשלטון? איך הוא מתחזק אותו? אוה, הינה אדם שקרא את ריצ'רד השלישי בנעוריו, אני בטוח.
יעקב ליצמן (יהדות התורה):
מי זה?
עפר שלח (יש עתיד):
ריצ'רד השלישי, מאת שייקספיר, השר לשעבר ליצמן.
יעקב ליצמן (יהדות התורה):
אני מכיר את ליצמן הראשון.
עפר שלח (יש עתיד):
ליצמן הראשון. אוקיי.
מאיר כהן (יש עתיד):
הרב ליצמן הראשון.
עפר שלח (יש עתיד):
בדיוק.
יעקב ליצמן (יהדות התורה):
אני לא יודע מי זה ריצ'רד.
עפר שלח (יש עתיד):
שיבחתי קודם את הרעיון שלך לגבי הצעת החוק על התארים האקדמיים וסיפרתי על התארים האקדמיים שלי.
יעקב ליצמן (יהדות התורה):
– – –
עפר שלח (יש עתיד):
בסדר גמור. ובכן, מה עושה – חבר הכנסת ליצמן, מה עושה האדם תאב השלטון? מה עושה אדם שתאוות השלטון ממלאת אותו ואין לו שום מעצור בדרך אליו? אומר ריצ'רד: אני מכה וממהר לצרוח. את הנזקים אשר הסבתי בחשאי, אני טופל על זולתי במרץ. על קלרנס, שנכלא ביוזמתי, אני סופד באוזני אותם פתאים, הלוא הם דרבי, הייסטינגס, בקינגהאם; טוען כי המלכה ובני בריתה הלשינו על אחי לפני המלך. הם מאמינים ומדרבנים אותי לנקום מייד בריברז, דורסט, גריי. אז נאנח אני, מזכיר להם בעזרת פסוק מתאים כי אלוהינו ציווה לגמול טובה תחת רעה. כך – זה, אני חושב, יהיה קרוב לך, אדוני היושב-ראש – כך את זממי הערום אני מלביש בטלאי על טלאי מתוך כתבי הקודש ומשחק שטן בדמות קדוש.
אז מה עושה האיש הזה, שתאוות השלטון ממלאת אותו? שום דבר איננו קדוש; שום מעשה הוא לא מעשה שפל מדי; בשום דבר הוא לא יהסס לפגוע כדי לשמור על השלטון: הוא לא יהסס לשאת נאומים שמסיתים קבוצה אחת נגד קבוצה שנייה; הוא לא יהסס להשתלח במוסדות שהחברה והשלטון והמוסר נשענים עליהם; הוא לא יהסס לקרוא לשחור לבן וללבן שחור – ולעשות את זה בידיעה, לא מפני שיש לו דעה אחרת שיכולה להיות לך ולי ולו על מהו לבן ומהו שחור או מהו נכון ומהו בלתי נכון. בידיעה מוחלטת. הוא יעשה הכול: יסכסך בין כל הקבוצות של בני אדם, יפורר את החברה, ובלבד שיישאר בשלטון.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
"הוא" זה ריצ'רד, כן?
עפר שלח (יש עתיד):
"הוא" זה ריצ'רד, האדם תאב השלטון. האדם תאב השלטון. הוא, כמובן, בעודו עושה את זה, יגיד לנו שהוא איננו חפץ בשלטון כל כך. זו גזרת הגורל, זה גורלו בימים ההם, זה מוטל עליו מפני שבסוף, העול הזה, מישהו צריך לשאת בו. וכשריצ'רד נמשח למלוכה, הוא אומר לאלה שבאים לשמור עליו – אפרופו המאמצים האדירים של חבר הכנסת אמסלם וחברי כנסת אחרים לשמר את ראש הממשלה מאימת החקירות וכן האלה – יש אלה שאומרים לו, בדיוק כמו שאומרים לריצ'רד: שמע בקולם. אם תסרב, אם תסרב להיות מלך, ארצנו תתייפח. וריצ'רד אומר: אתם כופים עליי חיים של פרך? לך, קרא להם. איני עשוי מאבן, חדיר אני להפצרות ולחץ, אך נגד מצפוני וצו ליבי. וכשהם באים להכתיר אותו, הוא אומר: לורד בקינגהאם ויקירי העיר, אם על שכמי אתם חוגרים גדולה בלי שאול את פי אם רצוני בכך, עליי לכוף ראשי, לשאת בעול. אך אם שערורייה או המלצות יוטחו בי עקב הכפייה הזאת, עדים אתם שאנסתם אותי. כי הינני נקי מכל רבב. האל יודע, גם אתם רואים, עד כמה אין אני רוצה בזה.
נדמה לי שאיזה צליל רחוק, מוכר, מהדהד מהדברים האלה, מהאמירה שמי שחוקר את ראש הממשלה, מי ששואל את עצמו אם ראש הממשלה הזה, אכן ידו הייתה באיזשהו מעל, הוא קודם כול, כמובן, פוגע ברצון העם. שהרי לא ראש הממשלה רצה להיות ראש הממשלה; העם, ההיסטוריה – כל אלה הביאו אותו למקום הזה. והאיש עצמו, כמובן, הרי הוא נקי מכל רבב, ואנחנו, הציבור, אלה שמשחנו אותו לגדולה, ואי לכך, מי שיוצא נגד זה ואומר שראש הממשלה הזה אינו יכול להמשיך להיות ראש ממשלה בשל מעשיו – מי שעושה את זה בדיוק יוצא נגד הציבור, נגד איזה רצון כמעט אלוהי שהאיש הזה יהיה ראש ממשלה.
סופו של ריצ'רד השלישי, אדוני היושב-ראש, סוף רע ומר. שורה מפורסמת – שאני בטוח שגם אתה מכיר אותה – יש לו בצרתו, כשהוא אומר: ממלכתי תמורת סוס. ברגע הזה הוא מוכן לתת את כל ממלכתו תמורת סוס שיחלץ אותו. בספר זו ארץ זו – מאירק'ה, אני בטוח שהיה תנ"ך גם בדימונה כמו שהיה בקריית ביאליק – הליצנים של זו ארץ זו פיתחו את זה ל"ממלכתי תמורת סוס, ממלכתי-דתי תמורת שניים". ואחרי מותו, כשיש שקט על הארץ, אומר ריצ'מונד, שיורש את מקומו: חבשנו את פצעיו של ריב אחים, חי השלום שיאריך ימין, וגם אתה, אלי, אמור אמן.
ואני, מכאן, רוצה לדבר עלינו. הבית הזה, מסתכלים עליו האנשים שנמצאים מחוצה לו, מסתכלים עליו האזרחים במדינת ישראל, שבזמן הזה ממשיכים בחייהם, הולכים לעבודה ולוקחים את ילדיהם לגן ולבתי הספר וטרודים בבעיות היום-יום – מסתכלים עליו בתמיהה גמורה. לא, כמו שאומרת הקואליציה, מפני שאנחנו האופוזיציה גררנו את הבית הזה לדיון מרתוני. אני חושב שיש הבנה שאל מול התהליך שאנחנו רואים פה – ושוב, לא רק חוק ההמלצות – אל מול התהליך הזה, ואל מול חולשתה של הכנסת – ולדעה הזאת, אני חושב, שותפים גם אנשים מן הקואליציה וגם אנשים מן האופוזיציה – אל מול כמות הכלים המוגבלת שיש לבית הזה, אנחנו עושים את המאבק שאנחנו יכולים לעשות, ואנחנו משתדלים לעשות אותו בדרך הכי ראויה; ואנחנו נעשה כאשר, ככל הנראה – אני מעז להתנבא – הוא ייכשל בהצבעה. אני כמובן מקווה שלא כך יהיה. אנחנו נעשה אותו גם במקומות שאנחנו נגררים אליהם, בין השאר בלל הרמיסה של הפרלמנטר, בין השאר הרמיסה של כל כללי הממשל במדינת ישראל.
ואני רוצה להזכיר, ידידי היושב-ראש, שהקואליציה הזאת היא הקואליציה לדעתי הראשונה – שוב, ירדנה פה, הזיכרון הארגוני שלה הוא הרבה יותר גדול משלנו – שנפסל לה חוק על ידי בג"ץ מטעמי פרוצדורה. לא בגלל תוכנו של החוק – חוק דירה שלישית, זה לא חוק שאפשר להתייחס לתוכנו כאל משהו חוקתי או לא חוקתי – אלא מטעמי פרוצדורה איומה ונוראה, שבה חברי כנסת הצביעו בעד החוק בלי שהם ראו אותו; שהחוק הובא, ויו"ר ועדת הכספים עצמו, שהעביר אותו, העביר ביקורת מאוד מרה על הדרך שבה הוא הועבר. ואז בית המשפט אמר: יש נקודה מסוימת שגם אני לא יכול לתת לזה יד. יש נקודה מסוימת שאני מחזיר אותו לכנסת ואומר: תחוקקו, אין בעיה שתחוקקו את החוק הזה. תחוקקו אותו כראוי. ואגב, באורח מעניין, ולא מפתיע, אולי, לא חוקקו אותו עד היום. זאת אומרת, התברר שעם כל ה-burn הזה, כל ההיסטריה הזאת שהייתה סביב העניין – אם החוק הזה היה כל כך חשוב, אם החוק הזה כל כך היה מיטיב, מה הייתה הבעיה לחוקק אותו כראוי?
אגב, אני לא יודע אם בדיון ראוי, אם בשינוי ראוי, כמו שחוק עובר בוועדה, לא היה אפשר להעביר אותו גם עם תמיכה של חלק מהאופוזיציה. אנחנו, יש עתיד, גם סיעות אחרות, תמכנו בלא מעט חוקים של הקואליציה כשחשבנו שהם טובים. אבל ההיסטריה הזאת, הרמיסה של כל חלק מן התהליך – בהקמה של הוועדות המיוחדות, בשינוע של אנשים ממקום למקום, באיום התמידי בסדרי דיון מיוחדים, בבוז הבסיסי לעבודתה של הכנסת, בבוז הבסיסי לזה – המקום הזה, אם אין לו תואר והדר, אין לו כלום.
אני אספר לך סיפור, היושב-ראש. אתה מכיר את ועדת המשנה שאני עומד בראשה בוועדת החוץ והביטחון.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
מכיר ומוקיר.
עפר שלח (יש עתיד):
אני שמח. ואנחנו מוקירים אותך. אחרי הלילה של חוק המרכולים, שהיינו פה עד 06:00, בבוקר, ב-09:00 כבר היה דיון בוועדת המשנה שלי. אנחנו יושבים שם, והגיעו כמה קצינים. אני באתי מוקדם, והגיעו כמה קצינים, ואני יושב ומרכל איתם על אירועי הלילה. ואחד מהם אומר לי: רגע, אבל אני לא מבין, הרי בסוף, אם אנשים עוזבים, הם מתקזזים, אז בסוף אפשר להשאיר שישה מהקואליציה ואחד מהאופוזיציה, הרי התוצאה תהיה אותו דבר. אז אמרתי לו: זה נכון, אבל בוא נרחיב את זה: בסוף הקואליציה מנצחת ב-99.9% מההצבעות, אז כנסת ישראל – אפשר בכלל שניפגש אחרי הבחירות.
הבית הזה, אם אין לו הדר, אם אין כבוד, אין לו כלום; ואם לבית הזה אין כלום, למדינת ישראל אין כלום. כי הפרלמנט זה לא איזה משהו שהמציאו בשביל שנוכל להעביר פה את הזמן. לחבר הכנסת כהן ולי, שאנחנו שכנים בשורה, וליענקל'ה פרי, שיושב בינינו, יש רגע – אני אגלה לכם – כמעט בכל ישיבת מליאה שבו אנחנו נשענים אחורה ותוהים איפה טעינו ב-200 שנותינו המשותפות. מאירק'ה, לדעתי אנחנו ב-200 שנה, כי אתה ואני מתחלקים על 100. אז איפה טעינו ב-200 שנותינו המשותפות שהגענו לפה?
מאיר כהן (יש עתיד):
אבל הרוב ב-100 זה אני.
עפר שלח (יש עתיד):
בדיוק.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
זה אומר שפרי הוא בן 100.
עפר שלח (יש עתיד):
בבינה הוא הרבה יותר מ-100. באמת, הבית הזה הוא חשוב, מה שקורה בו הוא חשוב, כי הוא הצד השני של אותו מטבע – של חוסר מעצורים, גם בהתבטאויות הפומביות, גם בשסע ובפילוג, גם בזה שראש הממשלה איבד אפילו את הבושה של מראית העין של הממלכתיות.
דודי, איפה היית? היה שיעור ספרות.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
להגיד לך את האמת, כל הלילה אני פה, אז יצאתי לאכול קמעה, מה שנקרא, מה שצריך, ובאתי לשמוע אותך.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
והוא שיבח אותך בהתחלה.
עפר שלח (יש עתיד):
אני אומר את זה ממש לא מהשפה ולחוץ. אני ממש משבח אותך על זה שבהצעת חוק שלך אתה נמצא פה ושומע, מפני שזה לאו דווקא מן המקובלות בכנסת. אבל החמצת פרק שלם בשייקספיר. אם תרצה, ניתן לך אותו אחר כך.
ענת ברקו (הליכוד):
זה חומר נגיש.
עפר שלח (יש עתיד):
לא, יו"ר הקואליציה הקודם התגאה בעובדה שעשר שנים הוא לא קרא ספר. אני מציע – – –
ענת ברקו (הליכוד):
הוא קרא.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
הוא היה עסוק בכתיבתו.
עפר שלח (יש עתיד):
זה היה פעם, זה מהעולמות האחרים שבאתי מהם, חבר הכנסת אמסלם. פעם, לפני הרבה שנים, כרים עבדול ג'באר הגיע לביקור בארץ. עכשיו, כרים עבדול ג'באר, שהוא בטח אחד משלושת שחקני הכדורסל הגדולים בהיסטוריה, הוא גם איש מאוד מאוד משכיל. מאוד משכיל. כתב שמונה ספרים. מוסלמי אדוק. אגב, צילמתי איתו סרט, צילמנו אותו – לא נכנסנו פנימה – מחוץ למסגד אל-אקצא אחרי שהוא ביקר בו. שיחות מרתקות היו לי איתו. בין השאר, הוא אמר על מג'יק ג'ונסון – שאלתי אותו על חייו עם מג'יק ג'ונסון כשהם היו ביחד באחת הקבוצות הכי גדולות של כל הזמנים, בלוס אנג'לס. הוא אמר: תראה, אני מאוד אוהב את הבחור, אבל הוא כתב ספר אחד, וגם אותו הוא לא קרא. אז יש תקדים לדבר הזה.
ואני מציע לך, ידידי יושב-ראש הקואליציה החדש, תוקיר גם את הספרות. תוקיר את הספרות. אתה יודע, היה ראש ממשלה – לדעתי גם ראש הממשלה הזה מדי פעם עושה חוגי תנ"ך אצלו בבית – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אם היית בא אליי הביתה – פעם אני אזמין אותך, באמת, בשמחה, עפר, אני אוהב אותך.
עפר שלח (יש עתיד):
כן, כן, דודי, רק אנחנו פה.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אני מזמין אותך, בלי נדר, אליי, לארוחה בבית, ותראה את כמות הספרים שיש לי בבית.
עפר שלח (יש עתיד):
הדברים נאמרו ממש לא – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אני חולה ספרים.
עפר שלח (יש עתיד):
– – ממש לא בציניות. אני מאוד אשמח.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
גם ספרי קודש, גם ספרות תורנית וגם ספרות רגילה.
עפר שלח (יש עתיד):
אז השיעור על ריצ'רד השלישי הוא עליי.
אם נחזור לדברים הרציניים, לבוז הזה לבית הזה יש מחיר. כשאנחנו כולנו, כל אחד בעיסוקו – אנחנו הרי מסתובבים הרבה בארץ, ואנחנו מדברים עם אנשים, ואנחנו עושים חוגי בית, ואנחנו עושים כנסים ואנחנו מדברים, וזה לא משנה בכלל אם האיש שבא לחוג הבית שלי יצביע ליש עתיד או לא יצביע ליש עתיד; מכבד אותי, אוהב אותי – זה ממש לא חשוב. הוא והיא מסתכלים לא רק בתדהמה, אלא בתדהמה מזיקה, על הבית הזה. מפני שאם להם יש תחושה שאנחנו פה עסוקים רק בדברים שמעניינים אותנו, אם אנחנו פה מתעסקים רק בטובה שלנו, ובמקרה הזה באופן מאוד מאוד בהיר ונהיר בטובתו של אדם אחד, אז הם לא נותנים לנו – אתה יודע, אנחנו נציגי ציבור. אם הציבור לא מאמין בנו, איך אנחנו יכולים? זה המטבע שאנחנו סוחרים בו, האמון הציבורי.
אנחנו נזכור את הימים האלה – לא רק את שלושת הימים ושלושת הלילות. אגב, דודי, אני לא יודע אם תהיה פה. מתי אני בלילה? 02:00? 02:30? נכון? משהו כזה? אתה מוזמן, אני אמצא טקסט אחר.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אני ליוויתי את כולם כל הלילה.
עפר שלח (יש עתיד):
אני אמצא טקסט אחר – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
תשנה את הטקסטים, אני פה.
עפר שלח (יש עתיד):
מאה אחוז. וזה יהיה לפני האלוהים-יודע-כמה שעות של מיקי לוי. אני אהיה להקת החימום.
אני אומר, מעבר לעובדה הזאת – שהיא בסדר, היא דרכו של המקום הזה וזה בסדר גמור – הייתי גם בצד השני של זה בכנסת הקודמת. אני מכיר את זה משני הצדדים.
אבל אם אנחנו – ובראש ובראשונה הדברים האלה נאמרים לטובת ידידיי ההגונים ובעלי המצפון בקואליציה – לא רק, כמו שנהוג להגיד בבית הזה, שהגלגל מסתובב, ויום אחד אתה בקואליציה ויום אחד באופוזיציה, ובעזרת השם אחרי הבחירות הבאות נתחלף בספסלים. הכול טוב. זה לא זה. זה לא הפחד שצריך לנהל אתכם בעניין הזה. זו ההבנה שאם אין כבוד לבית הזה, ואם הבית הזה משמש למאבקו של אדם אחד להתחמק מאימת הדין, למאבקו של אדם אחד שלא יתפרסמו עליו המלצות ולא סיכומי חקירה, ולמאבקו באנשים שהוא מינה, ביועץ המשפטי שהוא מינה ובמפכ"ל המשטרה שהוא מינה ובפרקליט המדינה שהוא מינה, וברשויות הבסיסיות של המדינה הזאת, כולל הכנסת – ראש הממשלה הזה, אני אומר לכם, מפגין בוז קבוע כלפי הכנסת, הן באופן ישיר הן באופן עקיף, דרך עושי דברו במקום הזה, ובתוכם, דודי, לצערי גם אתה.
אם אנחנו לא נתקן את הדבר הזה, אנחנו מאבדים את המטבע הבסיסי שבכלל נותן לנו זכות להיות פה, שבכלל יש לו – אני מאמין בכנות הכוונות של היושבים בצד הזה בדיוק כמו שאני מאמין בכנות הכוונות – כל אחד מאיתנו, על פי הכרתו, בא לפה כדי לעשות טוב. אם אנחנו נאבד את הדבר הזה, לא נוכל לעשות טוב גם אם יינתן לנו הכוח. לזה מובילה אותנו תאוות השלטון ויצר ההישרדות של בנימין נתניהו; לזה מוביל אותנו חוסר המעצורים של בנימין נתניהו במאבק שלו לשמור גם על כיסאו וגם על עצמו. את זה הבית הזה, אחרי שנצביע על החוק הזה – וניבאתי קודם, דודי, לא היית, אפילו ניבאתי נבואה טובה לך: כנראה תנצחו בהצבעה, יש איזו שמועה כזאת. אחרי שהדבר הזה יקרה – אתם יודעים, אני עבדתי פעם בתחזיות פוליטיות. אני די טוב בזה. אחרי שכל זה יקרה, אם אנחנו לא נחזיר לבית הזה את הכבוד, אם אנחנו לא נחזיר לתהליך הפוליטי את הכבוד, אם אנחנו לא נחזיר לתהליך אכיפת החוק את הכבוד, אנחנו נגיע למקום שהמחזה הזה – שהוא אחד הנוראים שכתב שייקספיר, מלא דם ואש ותמרות עשן, וסופו טרגדיה לכולם. אז אני לא מדבר חלילה על דם פיזי שנשפך, אבל אם הדם של הדמוקרטיה יישפך, אנחנו לא נוכל להחזיר אותו. אני מודה לכולם.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
תודה רבה, חבר הכנסת עפר שלח, על הרצאתך המרתקת. חבר הכנסת מאיר כהן ינעים את זמננו בקולו הערב ב-30 הדקות הקרובות.
מאיר כהן (יש עתיד):
אמרו לי 20.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
אתה תיאלץ לסבול אותי 30 דקות על הדוכן. לא, בעצם אני מתחלף באמצע. אבל 30 דקות.
מאיר כהן (יש עתיד):
בשמחה גדולה.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
בבקשה, אדוני.
מאיר כהן (יש עתיד):
אדוני היושב-ראש, חברות וחברי כנסת, כנסת מלאה, גברתי המזכירה, מזכירת הכנסת, יוזם החוק, ידידי – ובמיוחד כשאני שומע עליך את הסיפורים שאתמול סיפרתי לך, אז באמת ידידי, יושב-ראש הקואליציה הנכנס, אני מאחל לך הצלחה, דוד; בהצגת החוק הלילה זעקת: לפיד הוא המושחת הגדול ביותר כאן – הכוונה בכנסת. הוא מטייל בכל נקודה בגלובוס. הוא מטייל בכל נקודה בגלובוס, וישן וכו' וכו'.
באמת, דודי, זה מושחת? בוא נדבר רגע על שחיתות מהסוג הזה, כפי שאמרת, דודי. אולי לא שמת לב, דודי, לא שמתם לב, חבריי, חברותיי, אבל אנחנו לא בדיוק בתקופת פריחה מדינית. זה יפה ואפילו חשוב שראש הממשלה הולך ומצטלם עם מנהיגים, אבל בתכל'ס אתה יודע, דודי, וכולנו יודעים, שיש לנו המון אתגרים ביטחוניים ומדיניים על הפרק. וראש הממשלה לא חשב למנות למדינה שיש בה כל כך הרבה אתגרים מדיניים, לא חשב למנות שר חוץ. אתה מבין, דודי? למדינה שלנו אין שר חוץ. ותחליטו אתם אם ראוי שלא יהיה שר חוץ, אם אנחנו יכולים להמשיך עם זה.
אין משרד חוץ מתפקד, ואת מה שנשאר מתוך משרד החוץ פירקו לשישה משרדים שונים, שאף אחד מהם, אדוני היושב-ראש, לא יודע מה השני עושה. בדקתי את זה. כך מעידים עובדי משרד החוץ. אפילו אחד הוותיקים שביניהם אמר לי: אנחנו מתגעגעים לדוד לוי. אמרתי לו: אתה נמצא פה הרבה זמן. הוא אומר לי: כן, אנחנו מתגעגעים לדוד לוי.
דוד אמסלם (הליכוד):
בלי קשר למה שהוא אמר לך, מאיר, גם אני מתגעגע.
מאיר כהן (יש עתיד):
הוא צודק. דע לך, דודי, שתשע מדינות – ושידעו כל היושבים כאן – תשע מדינות שהצביעו בעדנו באו"ם, חלקן בלחץ של ארצות הברית, כש-128 מדינות היו נגדנו. זה לא בדיוק הישג שעליו אנחנו צריכים לברך. איזה מין הישג זה? אגב, ראינו גם איזה מדינות. זו שמחתם של עניים. זה לא הרנסנס המדיני שבו ראש הממשלה מתהדר, ולא משנה איך נשחק עם המספרים.
אתה רוצה, דודי, שנדבר על הכישלון של ישראל בראשותו של ראש הממשלה שלי ושלך בכל הקשור להסכם הגרעין? גם על זה תחשבו. רוצה שנדבר על העובדה שהאיראנים נמצאים כמה קילומטרים מיישובי הגולן, מקריית שמונה וממטולה? זה ההישג שעליו אנחנו מדברים? אז כדאי, דודי, שתפנים – ועכשיו אני מגיע לנקודה, ואני מבקש באמת שתנסה להתחבר אליי: לא היית צריך להגיד את זה אתמול. אני לעולם לא אעמוד כאן ואגיד עליך ועל מישהו אחר מושחת.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
דיברתי על המושחתים, לא אמרתי לך מי.
מאיר כהן (יש עתיד):
תפנים. כשזה נוגע לאינטרסים של מדינת ישראל – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
מאיר, לא, לא, בוא – – –
מאיר כהן (יש עתיד):
דודי, שנייה, שנייה, אחרי זה אני אשב איתך. ושכל אחד יבין את זה: כשזה נוגע לאינטרסים של מדינת ישראל, אנחנו כאופוזיציה נרתמים לפעול ולסייע בכל מאבק של מדינת ישראל, כי האחריות רובצת עלינו בדיוק כמו על כל אחד שיושב כאן. לעיתים, דווקא מתוך היותי איש אופוזיציה אני מרגיש יותר אחריות. כשנסענו לארצות הברית במשלחת של חברי כנסת, אחד, אבל אחד, לא אמר מילה רעה על ממשלת ישראל. עמדנו כחומה בצורה – כי חשבתי, ואני חושב, שזאת אחריותו של כל איש ציבור שיוצא ממדינת ישראל. תשאיר את הוויכוחים הפוליטיים פה, ועל המדינה שלך תגן בלהט.
הינה, דודי, יאיר מגיע – יאיר לפיד, ראש המפלגה שלי, של מפלגת אופוזיציה – ובנחישות חסרת תקדים שמעוררת כבוד אצל כל אחד מאזרחי ישראל, ולא משנה מה דעתו הפוליטית, נפגש עם גורמים שאיתם הממשלה לא יודעת לדבר. תשאל את ראש הממשלה בעצמו, הוא יספר לך על זה. נלחם, יאיר, בנחישות בכל פינה על הגלובוס – נגד ה-BDS, נגד החרם על ישראל, נגד הטרור. ובכל מקום שפועלים במדינת ישראל וברעיון הציוני, אנחנו שם – –
ענת ברקו (הליכוד):
שמעתי שהוא התחיל להתפלל לשועפאת.
מאיר כהן (יש עתיד):
– – בגאון, מתוך אחריות, ובתחושה של שליחות.
דודי, הוא הלך להיפגש עם הגברת מוגריני, שרת החוץ של האיחוד האירופי. שלוש שנים אף גורם מהממשלה לא נפגש איתה. הוא נסע לשם, ישב, וריכך ולו במעט את החלטת החרם כנגד מדינת ישראל באיחוד. הוא נסע לספרד ונשא נאום בפרלמנט. הוא נפגש עם אנשי פרלמנט והוביל צעד כדי לעצור את העברת הכספים, או חלקם, שמעבירה ספרד לארגונים שתומכים ב-BDS. הוא נסע להולנד, נפגש עם ראש הממשלה, כדי לגרום לאיחוד האירופי להוציא את חיזבאללה מחוץ לחוק באירופה.
ונזכיר, דודי, שכשהחלטה 2334 הייתה על הפרק באו"ם וארצות הברית לא הסכימה להטיל וטו, ידעו חברי הממשלה לפנות ללפיד ולבקש עזרה. הם לא פנו אליך, לא פנו לז'קי, לא פנו אליי; פנו ללפיד, ביקשו ממנו לנסוע, מתוך האחריות הזאת שכולנו חשים למדינה הזאת. לא משנה מה נעשה כאן ומה נתווכח, אף אחד, אבל אף אחד, לא ידבר וינסה לפגוע במדינת ישראל ואנחנו לא נהיה שם. תשאל את ראש הממשלה, הוא יספר לך.
אני לא יודע, דודי, מה מושחת בלהילחם על המדינה. אני לא יודע מה מושחת בלהיות פטריוט שנושא בגאווה בכל מקום את שמה של מדינת ישראל, המדינה הטובה שלנו. אני לא יודע מה מושחת בלהגן בלהט על המדינה, ולעיתים רבות אפילו על הממשלה ועל העומד בראשה. חשבתי, ואני עדיין חושב, שזה תפקידם של אנשי ציבור. חשבתי שזה מה שכל אדם ציוני שאוהב את המדינה צריך לעשות. אבל לפעמים יש לי תחושה שבעיני אנשים בכנסת הזאת, ובמיוחד בקואליציה, מה שהוא למענכם זה ציונות, ומה שהוא למען המדינה – תסלח לי על הבוטות – לפעמים יש אנשים שאומרים: שילך לעזאזל; רק מה שבשבילנו, רק מה שמשרת אותנו. שיתביישו להם האנשים האלה, באמת, דודי, שיתביישו להם. שיתביישו להם כל אלה שמנסים להוציא אנשים שלא חושבים כמוהם, אנשים שלא מדברים באותה שפה שלהם, שחושבים אחרת – שיתביישו להם אלה שרוצים להוציא אותם מהמחנה, אלה שרוצים לקעקע את הקשר הטוב בגלל שאנחנו לא בדיוק תומכי הקואליציה.
אז עכשיו, כשסיכמנו, דודי, לפחות חלקנו, שלהגן על מדינת ישראל בעולם זה לא מושחת, בוא נדבר – ותחליט אתה מה באמת מושחת. למשל, לקבל סיגרים בשווי של מאות דולרים כל אחד, באופן סדרתי, על בסיס שבועי – תחליט אתה אם זה מושחת, יחליטו המאזינים, אני לא אגיד; לדרוש ולקבל משלוחים של מתנות ושתייה כזאת ואחרת, גם הם בעלויות של מאות דולרים, במשך שנים – תחליטו אם זה מושחת או לא. אני חושב שראש ממשלת ישראל, שזמנו יקר מפז, שמטריח עוזרת של טייקון – כך על פי עדותה – לשיחה שבועית ומוסר לה רשימה של מה להביא לבית – תחליטו אתם אם זה מושחת או לא מושחת. אני נחרד, דודי, ולא רק אני. זאת לא מנהיגות. זה לא רוח המפקד שאני ואתה וכל אחד מהיושבים חושבים שצריכה לנשוב במדינת ישראל.
הנכים זועקים, ויש אנשים בתוך הקואליציה שמנסים לעזור, אבל אנחנו לא שומעים, לא רואים את הלהט הזה אצל המפקד. אנחנו לא רואים את זה בתוך רוח המפקד. משפחות חד-הוריות קורסות. תאמינו לי, אני מכיר אותן. אימהות מתייסרות על כך שהן שולחות את בנן לבית הספר בלי ארוחת עשר; טרי, בשבוע שעבר פנתה אליי גברת כזאת. קשישים חיים יום-יום בדילמה שבה הם נאלצים לבחור בין תרופות לבין מזון, בין לשלם ארנונה לבין לשלם חשמל. מפוטרים בטבע – פגשנו אותם היום – ובנגב קרמיקה, מהעיר שלי, שזועקים מדם ליבם בחשש גדול שמא חס ושלום לא ימצאו פרנסה, מסתכלים על המשפחה שלאט-לאט קורסת לתוך תהום, כי להיות מפוטר בדימונה ובירוחם ובערד ובקריית שמונה זאת תחושה שאתה צולל לתוך תהום.
ועל הרקע של המציאות הקשה הזאת, ראש הממשלה מבקש שישלחו לו שמפניה. שמפניה אחת עולה סנדוויצ'ים לחודש לאותו ילד. ובסוף, למי שיוצא להגן על המדינה, ולא עושה טובה לאף אחד, ומשרת את מצפונו ואת מצפונה של המדינה הזאת – עומדים כאן וקוראים מושחת.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
מאיר, הערה קטנה, אפשר?
מאיר כהן (יש עתיד):
לא, אני תכף מסיים. דודי, אני רוצה לשאול אותך עכשיו – באמת אליך. שלא יתפלאו, זה לא איזה טריק, אני באמת מדבר איתך. יש לי הערכה רבה אליך. פגשתי מישהו בדימונה – אני אספר את זה, אני פותח סוגריים. פגש אותי מישהו בדימונה, ואמר לי: אני יכולתי ללמוד באוניברסיטה רק בגלל החברות הקרובה של דודי ובגלל הלב הרחב שלו. עכשיו אני סוגר סוגריים, שלא יחשבו. אבל תגיד לי, דודי – וגם אתה, ז'קי, וגם אתה, מרגי, כי אתם מהתפוצה שלי: מה קרה לליכוד? תגידו לי. זה הליכוד שגדלתם עליו? אני רוצה לספר לכם על אבא שלי, דוד כהן. הוא בא ממרוקו, הלך לעבוד במחצבה, בשקט. בית הכנסת–עבודה, עבודה–בית הכנסת, משפחה. בבוקר שבגין עלה גרתי בקיבוץ. באתי לבית הוריי, בבוקר שבגין ניצח. אבא שלי ישב על המרפסת, עישן סיגריה, והוא היה בהיי. אבי, שמעולם לא החסיר יום עבודה אחד, באותו יום לא הלך לעבוד. שאלתי אותו: אבא, למה אתה לא הולך לעבודה? הוא אמר לי: מאיר, זה יום העצמאות שלי. זה יום העצמאות שלי. כי – בשפה שלו הוא אמר לי – זה הניצחון שלנו, העם, על האליטות. הוא אומר לי: אני יכול לחזור למפעל ולהגיד למנהל, שכל הזמן אמר לי: איפה הפנקס האדום שלך? – להגיד לו: סלח לי, נגמר, השתחררנו. ככה הוא הרגיש. אני משוכנע שגם ההורים שלכם – היות שאנחנו קשורים באיזה כבל של מכנה משותף בינינו – גם הם הרגישו ככה.
עכשיו, תגידו לי אתם מעומק ליבכם: מה בעצם מייצג היום את הליכוד הזה? הליכוד בראשות נתניהו מייצג את זה? אל תענו, אתם לא חייבים, שחלילה לא יצלמו אתכם ואת המימיקה בפנים. אני אגיד לכם: את ה"היבה" – איך אפשר להגיד "היבה"? מרגי, תעזור לי.
יעקב מרגי (ש"ס):
ההדר, ההילה.
מאיר כהן (יש עתיד):
ההילה, ההילה. הדר, ההילה, את ה"היבה", של בגין החליפה לעיתים הזחיחות של נתניהו. את ה"מחבה" – הוא היה אומר, אבא שלי. הייתי אומר לו: תגיד "בגין", הוא היה אומר לי: מחבה; מה זה "מחבה"? אהבה. הייתי אומר לו: מה, אתה אוהב אותו? הוא היה אומר לי: לא, אל-מחבה, אל-מחבה. האהבה. ההדר, האהבה שלו – כך אבא שלי אומר – הוא אוהב את כולנו. ככה הוא היה מתאר את בגין. אבא היה אומר לי: בגין אוהב את כולנו – אוהב אותי, אוהב את העובדים, אוהב אשכנזים, אוהב מזרחים, אוהב עניים; אוהב את כולם. אוהב ערבים.
אבא שלי בא ממרוקו. אתם מכירים את זה – היחס למוסלמים היה יחס של חברות. השוני היה בדת. הם לא הרגישו איזה, הם לא היו האויבים שלהם. את זה, את ה"מחבה" הזאת של בגין, החליפה הפלגנות, פלגנות של ראש הממשלה שלעיתים הוא חוטא בה. ואת ה"נייה" – תעזרי לי, "נייה", "נייה", איך אפשר להגיד "נייה"?
יעקב מרגי (ש"ס):
"נייה" – תום לב. תום לב.
סגן שר הבינוי והשיכון ז'קי לוי:
תום הלב – – –
מאיר כהן (יש עתיד):
מי אמר?
יהודה גליק (הליכוד):
הפרעתי פה למועדון המרוקאי?
סגן שר הבינוי והשיכון ז'קי לוי:
אתה עושה לנו עכשיו חידון?
קריאות:
– – –
מאיר כהן (יש עתיד):
ואת ה"נייה" של בגין, תום הלב.
יהודה גליק (הליכוד):
הדר. מה זה "נייה", הדר?
מאיר כהן (יש עתיד):
תום לב. היה בו "נייה", היה בו תום לב.
יהודה גליק (הליכוד):
נאיביות?
מאיר כהן (יש עתיד):
ואת הצניעות החליפה הראוותנות של נתניהו. היה "נייה וואחדה" – את זה החליפה הראוותנות של נתניהו. זה מה שהיה אז וזה מה שיש היום. ומה שלצערי מתחיל להסתמן – מפלגת הליכוד מתחילה להתאפיין בניתוק מהעם. אני חש את זה, אני שומע את זה. אומרים לי: מאיר, אה, בסוף אלה בפריפריה יבואו ויצביעו. לא, החרב תתהפך. מי שמתנתק מהעם, בסופו של יום העם מתנתק ממנו. תחושת הסיאוב של חלקים גדולים בעם, אי-אפשר להתנתק ממנה. אי-אפשר גם להגיד שהם שמאלנים, אי-אפשר גם להגיד שהם לא משלנו. אי-אפשר להגיד על מי שיוצא וזועק מדם ליבו, כולל אנשי ימין, להפוך אותם לשלוחים של השמאל.
ועכשיו נדבר. מה אנחנו רואים כאן? לשוחח עם מוציאים לאור על גודל כתבות ולנסות לקדם איתם סיקור אוהד בתמורה לסגירה או לצמצום של עיתון מתחרה זה מושחת; וכל זה בטל בשישים, כל זה בטל בשישים לעומת מה שבן הדוד השני של ראש הממשלה, אדוני היושב-ראש, איש אמונו, שחותם על ההסכמים הקואליציוניים, האיש הזה הופך להיות לשותף לעסקת מכירת צוללות מגרמניה לישראל. שותפו ויועצו המדיני של ראש הממשלה מאשר לגרמניה למכור צוללות למצרים. שערו בנפשכם, כשכולם אומרים לא, מישהו מבאי ביתו של ראש הממשלה אומר כן. ואני עדיין, דודי, בידיים נקיות אומר לך, הלוואי שהלכאורה הזה יעוף מהעולם.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אז בוא נמתין.
מאיר כהן (יש עתיד):
אני אעמוד כאן – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
בוא נמתין.
מאיר כהן (יש עתיד):
אני אעמוד כאן – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
ראית את הכותרות גם – – –
מאיר כהן (יש עתיד):
דודי, יכולתם אתם להמתין ולא להביא את החוק הזה לעולם. אתם הבאתם את זה על עצמכם, ואני אוסיף כשאנחנו נהיה בארבע עיניים או ביותר. החוק הזה לא היה צריך להגיע. אני לא יודע, שוב, אני לא רוצה לדבר על שחיתות. די לנו בזה. ובאמת, כשזה הופך לשיח, אנחנו סוגרים את הכנסת, דודי, ל-48 שעות. ושמעתי אותך אתמול, ובאמת, כולנו שותפים לזה – סוגרים ל-48 שעות את הכנסת כדי לחוקק חוק שמגן על ראש הממשלה. הליכוד של פעם, של אותו בגין ושל דוד לוי, היה סוגר את הכנסת לשבוע, אבל כדי לקדם חינוך, ושיקום שכונות, ורווחה, ותזונה בבתי הספר, ויום חינוך ארוך, ודברים שקשורים לגאווה הלאומית שלנו.
ומה אנחנו עושים היום? החוק הזה, חבריא, מבקש לסרס את גוף האכיפה החשוב בשלטון החוק, את המשטרה. ולא שהמשטרה היא גוף שלא צריך לבקר אותו, חלילה וחס, ולעיתים גם המשטרה כושלת בהתנהגות שלה. וצריך להגיד את זה בגאווה גדולה, ולמה בגאווה? כי כן, אזרחים צריכים לבקר את המשטרה. אבל יש הבדל גדול בין לבקר את המשטרה ולהגיד את דעותיך לבין ניסיון לקחת את הגוף החוקר ולסרס אותו. הוא אמון על הפשיעה. בין שאנחנו נבקר ככה או אחרת, בסופו של יום אנחנו יכולים לחיות במחוזותינו בבטחה בגלל האנשים האלה. לבקר אותם – מותר. מה בין זה, בין הביקורת הזאת, לבין השאיפה הבלתי-מוסברת לקעקע את המשטרה, את הפרקליטות, את בתי המשפט, את מבקר המדינה?
החוק הזה, דודי, הוא אבסורדי, כי הוא מבקש שהגוף שיושב עם הנאשמים האלה ימים ולילות, זה שמכיר את המקרה הכי טוב, לא יסכם את עבודתו; וגם אם סיכם, שישתוק ולא יגיד את המלצתו. ואני מזכיר לכל אחד שהמשטרה היא לא המילה האחרונה. כולנו יודעים את זה ודשים בזה חודשים על גבי חודשים. גם אתה, דודי, מציין את זה, ובצדק. המילה האחרונה – הממליצה, המילה האחרונה, היא של הפרקליטות.
אבל אם נתייחס לכוונה המקורית של החוק, החוק הזה הוא רלוונטי לתיקים שיש להם פרקליט מלווה. כך אתה אמרת, דודי.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אמרתי – – –
מאיר כהן (יש עתיד):
אוקיי. החוק הזה הוא בעיקר לפוליטיקאים שסרחו – ואני מקווה שלא יהיו כאלה, בעזרת השם – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
– – –
מאיר כהן (יש עתיד):
– – ולארגוני פשיעה – דומרני, אברג'יל, אבוטבול, אלפרון. אלה המשפחות שצריכות להודות לקואליציה על החוק הזה, כי המשטרה תחקור אותם, היא מכירה אותם טוב מכולם, אבל היא תהיה מנועה מלהגיש את המלצותיה, כי בדרך כלל למשפחות פשע כאלה יש גם פרקליט מלווה. אני הייתי מתבייש, חס וחלילה, לשים את ראש הממשלה באותו סל – כי זה מה שאנחנו עושים. זאת התוצאה העקיפה.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
מאיר, אני מחבב אותך, אוהב אותך, אני לא רוצה להפריע לך, אבל כל מה שאמרת זה לא נכון. אבל תתקדם.
מאיר כהן (יש עתיד):
אני קראתי את החוק.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אני הסברתי.
מאיר כהן (יש עתיד):
בהזדמנות. בסדר גמור.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אני עמדתי שם והסברתי אותו על בוריו.
מאיר כהן (יש עתיד):
הממלכתיות, דודי, היא מאוד מאוד חשובה. ואני חוזר על מה שאמרתי.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
תגדיר ממלכתיות.
מאיר כהן (יש עתיד):
מה?
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
תגדיר מהי ממלכתיות.
מאיר כהן (יש עתיד):
אני אגדיר לך מהי ממלכתיות.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
האם ביקורת על הממלכה זה לא ממלכתיות?
מאיר כהן (יש עתיד):
לא, חס ושלום – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אז מה?
מאיר כהן (יש עתיד):
– – ועוד איך. ממלכתיות בכלל. אנחנו לא מדינה פאשיסטית, אבל ממלכתיות זה להסתכל בעיניים, גם אם הן שונות, שלעיתים הן רואות את האידיאל ומכבדות אותו, ושואפות בסופו של יום לאחדות, לפחות באידיאלים המשותפים. ובוודאי אנחנו זוכרים את הממלכתיות שהייתה נר לרגליו של בן-גוריון, ונר לרגליו של בגין, ונר לרגליו – באמת של טייקונים כאלה שאנחנו יכולים להיות רק עפר לרגליהם, כולנו.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
מאיר, אני רוצה רק להזכיר לך מקרה אחד, היות שאתה מדבר על אותן תקופות. בשנת 1980 היה הסיפור של "תיק אפרסק".
מאיר כהן (יש עתיד):
של?
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
"תיק אפרסק".
מאיר כהן (יש עתיד):
"תיק אפרסק", כן, אני זוכר.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
שר הפנים, פתחו נגדו חקירה, ופיטרו את המפכ"ל באותה תקופה. אני לא מעלה על דעתי שהיום זה היה קורה, אז אני חושב שאנחנו רק הלכנו והשתבחנו מאז.
מאיר כהן (יש עתיד):
בכל אופן, אנחנו נמשיך, דודי, ואני מאוד מקווה שבסופו של דבר אנחנו לא מושחתים בעיניך, ובטח לא יאיר. נמשיך ביחד איתך.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
הוא גינה – – –
מאיר כהן (יש עתיד):
שנייה, אני יודע.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
רגע, אני לא הייתי אומר מילה – –
מאיר כהן (יש עתיד):
אבל, דודי – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
– – אבל הוא כל שבוע עולה לשם וצועק – –
מאיר כהן (יש עתיד):
דודי, הכנסת הזאת היא מעל – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
– – עלינו שאנחנו מושחתים.
מאיר כהן (יש עתיד):
הכנסת הזאת היא מעל – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אז חודש, חודשיים – בסוף נמאס לי.
מאיר כהן (יש עתיד):
אני רוצה להגיד, גם אני וגם אתה, ויאיר וביבי וז'קי, וכל אחד שיושב כאן, ובוודאי היושב-ראש, ניסע בגאווה לכל מקום, וכן, לפעמים נישן בבית מלון ולפעמים נתארח אצל יהודים טובים – ואילן גם – כי – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
זה לא התפקיד שלו.
מאיר כהן (יש עתיד):
לא.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
הוא נבחר לבוא לכנסת ולעבוד כאן, מאיר.
מאיר כהן (יש עתיד):
זה בדיוק הדבר, כולנו – את זה, דודי, את זה שם – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
זה מה שאני חולק עליך. וכאן אני – – –
מאיר כהן (יש עתיד):
דודי, את זה אפשר להגיד על כל חבר כנסת.
דוד אמסלם (הליכוד):
לא, לא, לא, מאיר.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
יש בסל המשימות של חברי כנסת – ואני לא איכנס איתך לוויכוח – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אני – כל אחד עושה את התפקיד – –
מאיר כהן (יש עתיד):
בסל המשימות – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
– – –שאליו הוא נבחר.
מאיר כהן (יש עתיד):
בסל המשימות של חבר כנסת – ואני חלוק – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
הוא לא שר החוץ, והוא לא צריך לטייל.
מאיר כהן (יש עתיד):
– – במקום של – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
שיבוא. הוא נבחר להיות כאן איתנו בוועדות.
מאיר כהן (יש עתיד):
במקום שאין – היה אתה. ואם אתה תגיד לי, דודי: אני עכשיו הולך כי שמעתי שבאתיופיה יש יהודים שלא העלו אותם, אני לא אגיד לך: דודי, זה לא תפקידך, תשלח את אנשי הסוכנות. אני אומר לך – אני תמיד מספר בכל מקום, זאת הייתה ההיכרות הראשונה שלנו, כשפגשתי אותך ובכית. מה אתה חושב, שאני העליתי בדעתי להגיד: זה לא התפקיד שלך? דודי, כפרה עליך.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
זה – – – מאיר.
מאיר כהן (יש עתיד):
בא לי, באותו רגע בא לי לחבק אותך ולהגיד: ואללה, מאיפה האיש הזה הגיע לכאן? התרגשתי מהדמעות שלך.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
תודה.
מאיר כהן (יש עתיד):
ואתה יודע מה עשיתי? בהזדמנות הראשונה נסעתי לשם – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
נכון.
מאיר כהן (יש עתיד):
– – בעקבות מה שאתה אמרת לי.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
חזרת – – –
מאיר כהן (יש עתיד):
כי אמרת לי: מאיר, תעזוב הכול, סע לשם, תראה את מה שאני חשתי.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
נכון.
מאיר כהן (יש עתיד):
זהו, אנחנו נמשיך וניתן את נשמתנו. נילחם נגד החרמות – וזאת לא שחיתות; ונילחם כנגד ה-BDS – וזו לא שחיתות; ונשכנע בכל מקום בצדקת הציונות ובצדקתנו – וזו לא שחיתות. ואני מקווה שתמצא את הזמן, שכולנו נמצא את הזמן להתנצל אחד בפני השני על זה שבעידנא דריתחא אנחנו פותחים את פינו.
עכשיו אני רוצה להגיד משהו. ראוי שנחבק את יאיר ועוד הרבה אנשי אופוזיציה וקואליציה שבאמת עוזבים הכול ונוסעים כדי להסביר. יש מי שעושה את זה טוב, מי שפחות טוב, מי שעושה את זה טוב יותר. ובאמת, בשביל שלמות המקום, נמרק קצת את השפה שלנו וניזהר מהדברים.
אני רוצה להגיד מילה אחת בנושא אחר. שמעתי היום על ההצעה של ליצמן על תואר ראשון בכלכלה – –
לאה פדידה (המחנה הציוני):
– – – עבר צבאי.
מאיר כהן (יש עתיד):
– – ועבר צבאי. אני משער, היות שאני מכיר את היהדות החרדית האשכנזית, שהם היו מוסיפים לזה תואר: רק עם תואר, רק שהיה בצבא ורק אשכנזי. למה? כי אני נלחם בהם על זה שהם לא מקבלים בנות ספרדיות למוסדות הלימוד שלהם. אז אני לא מתפלא, כי במקום שיש הדרה של נשים והדרה של נשים ספרדיות – דודי, תאמין לי, מה שאני מגלה שם, אלוהים ישמור – רק במקום כזה יכולים רעיונות כאלה שהם אנטי-דמוקרטיים, שיבואו ויגידו: לא, לא לכל אחד יש את הזכות לבחור ולהיבחר, רק למי שיעשה את זה ולמי שיעשה את זה. לא ירחק היום, אילן יקירי, ויגידו שמי שנמצא במפלגה x או אחרת לא יכול להתמודד, ומי שיש לו כיפה סרוגה כמו ליושב-ראש ולא כיפה שחורה, גם הוא לא יכול להתמודד. מתייחסים לזה בליצנות. אני מתייחס לזה בכאב גדול, כי פרלמנט שיש בתוכו אנשים שמעלים במחשבתם לפגוע בזכות הבסיסית – –
קריאה:
לא צחקנו.
מאיר כהן (יש עתיד):
– – של לבחור ולהיבחר – אויה לנו מאנשים כאלה. אני מודה לכם על הסבלנות ועל ההקשבה. תודה רבה.
יהודה גליק (הליכוד):
יש לך עוד דקה.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
תודה רבה לחבר הכנסת מאיר כהן. הבא בתור שינעים את זמננו בדברי כיבושין ותוכחות – חבר הכנסת אילן גילאון היקר והמרתק. 30 דקות לרשותך, חבר הכנסת גילאון, בבקשה.
מאיר כהן (יש עתיד):
ג'קי – – –
אילן גילאון (מרצ):
אדוני היושב-ראש – – –
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
תן איזו מילה ברומנית, ככה, להתחיל.
אילן גילאון (מרצ):
אה, אתה תקבל היום – יש לנו הרבה זמן – –
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
משהו.
אילן גילאון (מרצ):
– – האמן לי.
לאה פדידה (המחנה הציוני):
רומני – – –
אילן גילאון (מרצ):
בכלל, אדוני היושב-ראש, חשבנו, יהודה ואני חשבנו שאם אפשר להופיע ביחד, אני מסכים לחלוק איתו את הדוכן – –
יהודה גליק (הליכוד):
נעשה איזשהו פאנל. אפשר?
אילן גילאון (מרצ):
– – ואז נהיה צמד של אנשים עם שערות על הפנים שמדברים. אבל קודם כול, מכללת אדרת – מכינת אדרת, מה, עשיתי מכם מכללה – מכפר עיינות, שבדיוק הייתי איתם בפגישה מקודם והפסקתי אותה.
יהודה גליק (הליכוד):
אתה יכול להמשיך אותה.
אילן גילאון (מרצ):
אתה תסלח לי, אני כאילו אמשיך את השיחה איתם, אבל אני לא מפריע לך, באמת.
יהודה גליק (הליכוד):
אתה יכול להמשיך את השיחה איתם, בדיוק.
אילן גילאון (מרצ):
דודי אמסלם יצא, טוב, כי רציתי בהחלט לברך אותו. אומנם, אתה יודע, ההיסטוריה שלנו לא סוגה בשושנים, אבל אני בהחלט חושב שהיא יכולה להיות פתיח לכל דבר חדש. ואם רצית מילה, אנחנו קוראים לזה אצלנו בשכונה "חראם בלאש" – תעזוב את השטויות, כאילו, אפשר להתחיל התחלה חדשה. ולי יש עניין שדודי יצליח בתפקידו כיושב-ראש הקואליציה, כי אנחנו רוצים שגם הממשלה תצליח. לצערנו הרב, היא לא כל כך עושה את הדבר הזה. אבל לפני שאני – – –
יהודה גליק (הליכוד):
– – –
אילן גילאון (מרצ):
מה, יהודה?
יהודה גליק (הליכוד):
הגיע יושב-ראש הכנסת – – –
אילן גילאון (מרצ):
אה, אתה רואה.
יהודה גליק (הליכוד):
רצית את יושב-ראש הקואליציה – קיבלת את יושב-ראש הכנסת.
אילן גילאון (מרצ):
שלום, אדוני היושב-ראש.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
שלום וברכה, אדוני.
אילן גילאון (מרצ):
ככה חככנו יהודה ואני אם אפשר להופיע שני חבר'ה ביחד על הדוכן, אני רציתי לחלוק איתו את הדוכן. זה יכול – – –
יהודה גליק (הליכוד):
– – – שנינו, במקום שאחד ידבר.
אילן גילאון (מרצ):
זה יהיה תקדים או – – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אבל אני אבקש שלא תעלו ביחד, שלא תעלו ביחד לדוכן.
אילן גילאון (מרצ):
אה, ביחד? ברור שביחד, אחרת מה?
יהודה גליק (הליכוד):
– – –
אילן גילאון (מרצ):
כל הרעיון הוא שנעלה ביחד.
יהודה גליק (הליכוד):
– – – שניים עולים.
אילן גילאון (מרצ):
תסתכל, אתמול היה יום הג'ינג'ים, לא?
יהודה גליק (הליכוד):
שאני אייצג את עמדתו – שאני מייצג את עמדתך ואתה את עמדתי, זה – – –
אילן גילאון (מרצ):
אתה בכל מקרה מייצג את עמדתי, מה אתה עושה מזה עניין? אמרתי לו שהוא שמאלן, והוא לא יודע שלהיות שמאלן – העיקר הראשון של להיות שמאלן זה שאתה מאמין שהאדם הוא תכלית הכול, ואתה מקבל אותו בכל צורה ומכבד אותו, עיוור לגמרי לצבע, דת, גזע, מין, נטייה מינית וכו'. ואני יודע שאתה כזה, אז מה אתה – אז יש לך איזו סריטה על הר הבית – –
יהודה גליק (הליכוד):
אילן, אתה טועה.
אילן גילאון (מרצ):
– – נו, בסדר, על זה אפשר לסלוח לך.
יהודה גליק (הליכוד):
אילן, אתה טועה. אני, כלפייך – זאת אהבה סובייקטיבית, זה לא – – –
אילן גילאון (מרצ):
אהבה היא תמיד סובייקטיבית. הלוא אם הייתה אהבה אובייקטיבית היא לא הייתה בכלל.
אדוני היושב-ראש, לפני שאני אתייחס למהות של החוק, אני רוצה להתייחס טיפה לתחולה של החוק. אתה יודע מה? אני אפילו לא רוצה להיכנס, יכול להיות שבסעיפים שונים – לא יודע, לא אומר על משפחות פשע ועל אנשים מסוימים – יכול להיות שזה יעשה איתם תיקון מסוים.
מוסי רז (מרצ):
באתי להכפיל את מספר המאזינים לך.
אילן גילאון (מרצ):
שלום. הינה, אנחנו 40% מהסיעה פה, אתה רואה?
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
כל הכבוד.
אילן גילאון (מרצ):
שלום לחבר הכנסת מוסי רז. אני, האמן לי, אתה יודע, אני כבר בן 61, יש לי שמונה נכדים, אני מחכה לתשיעי, גדלתי בארץ הזאת בכל האופטימיות הנראית, ואני מרגיש הכי מוזר וזר בתוך הדיון הזה היום בתוך הכנסת, ובעיקר בתעצומות של הזמן והנפש שאנחנו משקיעים בהיקף של החוק הזה. שלושה ימים אנשים מדברים את עצמם לדעת על עניין שיכול להיות, אדוני היושב-ראש – אני חושב על זה שאולי, אולי גם בערוץ הכנסת צופים עכשיו אנשים שונים ומשונים ושואלים את עצמם: מה האנשים האלה עושים כאן? או במילים אחרות: מה אתם חשים בחוק ההמלצות? ואתה יודע, הרי שבסופו של דבר – אני אעשה ספוילר: ההמלצה שלי, אתה יודע מה היא תהיה בסופו של דבר.
אולי אנשי הפריפריה בישראל – ארץ כל כך קטנה, בשביל מה צריך בכלל פריפריה? אולי אנשי הפריפריה, שהתמותה אצלם גבוהה, והם נעדרי שירותים – שירותים חיוניים ושירותים רפואיים – אולי הם צופים בזה ואומרים: מה האנשים האלה עושים? זה מה שמעניין אותם עכשיו, חוק ההמלצות? ואולי מגדלי הדגים והחקלאים שמשקיהם קורסים ופרנסתם נפגעת בגלל מדיניות כלכלית שלא מבינה שאלה הם נכסי צאן ברזל של המדינה, בגלל מדיניות שבה אנחנו מוזילים מסחטת מיץ במקום לתת לאנשים אמצעים לרכוש יותר, להעניק להם – – –
השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:
עברת – – –
אילן גילאון (מרצ):
שלום, כבוד השר.
השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:
לפי – – –
אילן גילאון (מרצ):
לא, אתה מדבר בלי מיקרופון, נהדר, יפה, יפה.
השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:
לא, ראיתי שהפכו את גליק לשמאלן – הוא עבר – – –
אילן גילאון (מרצ):
גליק הוא שמאלן. גליק תמיד היה – חבר'ה, גליק תמיד היה שמאלן, והוא שמאלן, ולא בכדי הצבע שלו הוא של הפועל קטמון. זאת הסיבה. ואני אומר, אולי – – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
השר השפיע.
אילן גילאון (מרצ):
לא, מה אתה – בוא הנה, אל תשתפן עכשיו. שמאלנים לא משתפנים, יהודה, תחזור, אתה איתנו.
השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:
לא, אתה הסמן הימני במרצ.
אילן גילאון (מרצ):
אנחנו נותנים לך זה, מקלט מדיני, מה אתה דואג? אני, את יהודה לוקח, נכון, מוסי?
מוסי רז (מרצ):
כן.
אילן גילאון (מרצ):
הינה, אנחנו 40% מהסיעה, יכולים לקחת את יהודה.
מוסי רז (מרצ):
הוא בילה איתנו עכשיו שלוש שעות – – –
אילן גילאון (מרצ):
במציאות שאנחנו רוצים לתת כוח קנייה לאנשים, ואנחנו לא מבינים שקודם כול צריך להבטיח את פרנסתם ואת מרכז חיוניותם, ולכן אנחנו עוסקים במה שקוראים לו "רגולציה", אבל לא כל אחד מבין את הדבר הזה – ואולי אנשי גבעת עמל, אדוני היושב-ראש וגברתי המזכירה, אולי אנשי גבעת עמל צופים בנו, אנשים שבסוף שנות ה-40 יושבו במקום הזה ואז הם חיים לדורות, ופתאום, יום אחד, בגלל עסקת נדל"ן, זורקים אותם כאילו היו פירורים על מפת שולחן. ואף אחד לא מתייחס אליהם, כי הם לא – מה לעשות – הם לא עמונה; אין להם את הקושאן הזה ביד שלהם. אולי הם מסתכלים עלינו, אדוני, והם אומרים: מה האנשים האלה עושים? הפוך ממה שאלתרמן אמר על חלוצי העלייה הראשונה: "וכל רואיהם אמרו עליהם: איזה מין בני אדם משונים"; הם אומרים עלינו: איזה מין בני אדם משונים, אבל מסיבות אחרות לגמרי.
ואולי, אדוני היושב-ראש, ילדי ה-SMA, שכאן דווקא שמעתי – אבל אני מקווה שזה נכון; אתה יודע, האמינות של ממשלת ישראל היא בעיניי ברמה כזאת שאני לא הייתי מעז לקנות מהם קלנועית משומשת, אני אומר לך את האמת, לא מכונית, קלנועית, אבל אולי בכל זאת יש תקווה לילדי ה-SMA, כי שמעתי את שר האוצר מבטיח להם את הכסף עבור התרופה.
להתראות, חבר'ה. אלה הם מכינת אדרת מכפר עיינות, והם נפלאים, וזאת תנועת התיקון הבאה. מאה שנים הם צריכים לעבוד עכשיו. אני אגיע אליכם, אל תדאגו, ותקבלו גם ריבה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אני הייתי אצלם, אז זה בסדר.
אילן גילאון (מרצ):
היית אצלם?
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
לא אצל המחזור הזה, המחזור – – –
מוסי רז (מרצ):
– – –
אילן גילאון (מרצ):
והוא הבטיח להם. אבל תראה, אני לא יודע, אני עכשיו, אתה יודע, מתעסק עם נושא שגם הובטחו לו 4.2 מיליארד שקלים, ואני לא רואה אותו, אז אני לא באמת יודע. אולי ילדי הדושן, אדוני, שהתרופה שתאושר להם תאריך את ימיהם ואת חייהם במציאות שהיא הכי מנוגדת את הטבע, כשאנשים פוחדים על חייהם של ילדיהם – ואין דבר שנוגד יותר את הטבע, במדינה שלי ובכל מקום אחר, מהורים שקוברים את ילדיהם.
ואתה יודע מה, אדוני? אולי אפילו עובדי רשות השידור לשעבר, שהם היו באמת קו פרשת המים מבחינתנו – איך אנחנו מפרקים ומפזרים וזורקים אנשים בלי לעשות שום חשבון, כמו בשירה של רחל, שאומר: "יד ענקים זדונה ובוטחת, יד מתבדחת שמה לאל" – אולי הם מסתכלים עלינו והם אומרים: תסתכלו מה האנשים האלה עושים.
אדוני, אולי הנכים. ואדוני יודע, ואני הרציתי בפניו עד לזרא שאין כזה דבר אנשים מוגבלים ואנשים שלא מוגבלים, כל בני האדם הם מוגבלים, או נשאי מוגבלות, או מוגבלים לפרקים, או יש בקרבתנו מוגבלים, או שאנחנו פשוט רוצים להזדקן כדי להיות מוגבלים. ולכן הסולידריות היא במקרה הזה כל כך חשובה, והיא איננה. אולי הם מחכים עדיין לקצבה שלהם, שמישהו דאג לפני 14 שנה להצמיד אותה למדד יוקר המחיה, וככה לשחוק אותה ברמות שהיא הפכה לא לקצבת קיום בכבוד, אדוני, אלא לא לקצבת קיום בכלל – 2,342 שקלים.
עיסאווי פריג' (מרצ):
זה יהיה בדור שלנו.
אילן גילאון (מרצ):
עכשיו מלאה שנה לחוק שעבר במליאת הכנסת, שעבר כאן במליאת הכנסת בטרומית, לחוק הזה, ועדיין הוא מונח על רצפת ועדת העבודה והרווחה, כי כל שעתיים, אדוני, יש ז'אנר חדש שנקרא מתווה. כלומר, אם אין לך דרך, תגיד שיש לך מתווה. כל שעתיים יש מתווה חדש, וכל אחד בדרך היצירתית שלו מוסיף עוד איזו בנדרולה, עוד איזה פרסקו, עוד איזה צבע, עוד איזו צורה – יש לי מבנה אחר, ואני לוקח את המבנה שלך ואת המתווה שלך ומכפיל אותו בשניים ומחלק ברגליים, מבלבל את כל האנשים, ועושה הסחת דעת שאף אחד לא יבין על מה מדובר בכלל, ומשהה.
והינה, פה חוק ההמלצות עובר בתוך שלושה ימים. הוא מחר יעבור, אני יודע מה צפוי לו. לא תהיינה כאן שום הפתעות, כי אף אחד כאן לא יפתיע. שנה שלמה קצבת הנכות שוכבת כאן; חוק ההמלצות עובר תוך ימים. איזה היגיון יש כאן? לא מזמן ניסו גם את החוק הצרפתי כאן, כאילו זה הדבר היחיד שאפשר ללמוד מהצרפתים. והצרפתים הרי נתנו לעולם כל כך הרבה דברים שיכולנו ללמוד מהם. אגב, קצבת הנכות בצרפת, אדוני, היא 6,300 שקלים לחודש, קצבת הנכות הבסיסית. כדאי שנדע.
ואולי משפחת מנגיסטו צופה בנו, אדוני היושב-ראש, היא, שממתינה לשובו של אברה מנגיסטו כבר מעל שלוש שנים, ונקרעת ואיננה יודעת דבר, כי אנחנו לא הצלחנו, אבל אנחנו מנסים – ואני יודע שאנחנו מנסים, כי אני בעובי העניין – אבל היא שואלת את עצמה: מה האנשים המוזרים האלה, במה הם עוסקים? אולי עובדי נגב קרמיקה, שחבר הכנסת מאיר כהן ואני פגשנו אותם שם, אנשים טרוטי עיניים, פחד בעיניהם מפני האי-ביטחון המוחלט הזה של אנשים בגיל 50 ומעלה – גיל של מוות קליני מבחינת שוק העבודה, כי אף אחד לא יקבל אותם במקום כמו ירוחם, שאין בו בכלל איזשהו היצע. מה יקרה להם? מה יהיה המרכז החיוני של חייהם למוחרת בבוקר? ואיך הם ייתנו את לילדיהם? ואיך יסתכלו בהם בבוקר? והם מוטרדים, כי מישהו עשה בוננזה, קנה בזול כדי לפרק בזול וכדי לאמלל כל כך הרבה אנשים – גנבה לאור היום, אדוני. ספסרות. תכף נגיע לטבע, ואז נראה שגם שם זה דבר דומה, בקנה מידה הרבה יותר גדול.
ואולי, אדוני, אנשי תל כביר צופים בנו עכשיו – אלה הפולשים, אלה שנקראים הפולשים, שיושבו שם כמו כל מתנחל אחר בתקופה של קום המדינה. היום עיריית תל אביב רוצה לעשות פארק על הבית שלהם. זה לא הטייקונים הגדולים, זאת עיריית תל אביב; היא הטייקון, היא הגורם שרוצה להוציא אותם מבתיהם – הם גרים שם דורות, האנשים – בלי חלופות שהן חלופות הוגנות והגיוניות.
אולי, אדוני, עולי אתיופיה, שסובלים משיטור יתר, ומכל דבר אחר שיכול להיות קצת מיותר אחרי שהם הובאו לכאן במבצעים הירואיים – מבצע שלמה ומבצע משה. וזה תמיד מזכיר כלה שנישאת על ידי חתנה, ואז הוא עובר את סף הבית ומשליך אותה על הרצפה. כי אנחנו חזקים מאוד בקטע ההרואי, אדוני היושב-ראש, בקטע הדרמטי, אבל כנראה שבחיי היום-יום, שבהם אנחנו צריכים להיות הגונים, ובסך הכול יותר – רגישים יותר, וסולידריים יותר – כנראה ששם הרבה יותר קשה לנו.
אולי מבקשי המקלט, אולי – למרות שאני לא מאמין שיש מישהו מהם שרואה עכשיו ערוץ הכנסת באיזשהו מקום – אולי מבקשי המקלט, אלה שהיינו צריכים לברר את מעמדם בסך הכול. כי אתה יודע, אדוני היושב-ראש, אנחנו באים מהיסטוריה רחוקה של מכניסי אורחים, ועם היסטוריה לא רחוקה של עם שמתדפק על כל נמל בית, ואף אחד לא רוצה לקבל אותם. ומאנשים שחתמו או יזמו את אמנת האו"ם לענייני הפליטים, דווקא אנחנו לא מסוגלים להתמודד עם מספר לא גדול של אנשים, מפני הפחד הדמוגרפי, מה יקרה כאן. אז אני אומר: אף אחד לא רשאי להשיג גבול בשום מקום, ועל מדינה ריבונית לשמור על גבולותיה, והיא חייבת לשמור על גבולותיה, אבל כאשר מישהו מתדפק על דלתנו אנחנו מצווים קודם כול להכניס אותו ולברר את מעמדו. מספר האנשים שקיבלו מעמד של פליט הוא – אפשר לספור אותו על יד אחת, בקושי על שתי ידיים, במהלך שנה. אולי גם הם רואים שאנחנו עוסקים בחוק ההמלצות, ומעניין מה הם חושבים על הדבר הזה.
ועובדי חיפה כימיקלים, שאיבדו את פרנסתם ככה בשקט, ויכול להיות שלהם היו יחסי ציבור פחות טובים – מעל 1,000 משפחות, וכאילו כלום; כאילו צלל לתהום הנשייה, כמו עובדי טבע עכשיו. אם בכמות של מאסה קריטית הדבר הזה ישנה את המדיניות של ממשלת ישראל בכיוון שהיא מבינה שמקום עבודתו של אדם במדינת ישראל הוא אחריותה של המדינה, ותעסוקתו בראשה, קודם כול מתוך הבנה – אתה יודע מה, אדוני? אפילו כלכלית, שמקום עבודה לאדם זול יותר מאשר מקום אבטלה בחשבון לאומי רחב, אם אנחנו עושים איזשהו חשבון לאומי רחב, אם אנחנו בכלל מסוגלים לעשות איזשהו חשבון לאומי, ולכן צריך להתייצב לצידם כרגע במגוון של פתרונות שהם פתרונות מקוריים, ובחלק מהמפעלים – ואגב, לא כל המפעלים מפסידים, שלא תהיה שום אי-הבנה. יש מפעלים שלא מפסידים והם רווחיים עד היום. ויש מפעל באשדוד ששמעתי שמצאו לו כבר קונה – מפעל לשעת חירום, הוא עושה שקיות פלסטיק. ובוודאי במפעל בבירה. תראו מה זה נאחס הטראמפ הזה עשה לנו. באמת, ששו בני מעיי כשטראמפ הצהיר על ירושלים, מה הייתי עושה בלי הדבר הזה.
עיסאווי פריג' (מרצ):
איך הגעת לטראמפ?
אילן גילאון (מרצ):
הנשיא שעשר שעות ביום צופה בטלוויזיה, שעתיים מצייץ, ובשאר הזמן משחק עם ברווזים באמבטיה, כי אני לא יודע מה הוא עוד יכול לעשות בשאר הזמן הזה. מצא מין את מינו. הלך הזרזיר אצל העורב – ביבי אצל טראמפ.
אגב, בחיקוי האחרון של בנימין נתניהו התעלה החיקוי על המקור, אדוני. טראמפ הוא שבאחד הכינוסים הרחבים שלו בארצות הברית עשה צחוק מאדם – מעיתונאי עם מוגבלות – ובנימין נתניהו חזר על זה, ובאמת החיקוי עולה על המקור. אז הינה שני חבר'ה שמוסרים לעצמם "סרבים", הנחתות להרמה, כי אחד צריך לחזק את עצמו ב-base האוונגליסטי שלו, והשני – ב-base המתנחלי שלו, והינה, איך הם משחקים אותה. ובינתיים ההכרה בירושלים – כאילו, תגיד לי, חבר הכנסת עיסאווי, אתה הרגשת את פעמי המשיח מאז שטראמפ הכיר בירושלים?
עיסאווי פריג' (מרצ):
תראה, אני מחכה למשיח, כי הוא יפתור לנו את כל הבעיות.
אילן גילאון (מרצ):
אז תיזהר, כי הוא יבוא.
לאה פדידה (המחנה הציוני):
הבעיה שהוא לא מצא חמור לבן.
עיסאווי פריג' (מרצ):
אני רוצה שהוא יבוא – –
אילן גילאון (מרצ):
חמור לבן מוצאים בקלות.
עיסאווי פריג' (מרצ):
– – ואז הוא יפתור את כל הבעיות.
אילן גילאון (מרצ):
חמור לבן עוד מוצאים בקלות; משיח פחות קל למצוא.
ולכן, חברים, אי-אפשר לקיים את הקיום הזה רק עבור עצמנו בגלל סיפורים של חוקי המלצות ודברים אחרים. אי-אפשר לקיים את זה ככה. יש תכלית לקיומה של המדינה הזאת.
ואני רוצה לחשוב שאולי גם המשפחות של הרוגי תאונות הבניין צופים בנו כרגע – דבר שהוא איננו מכה מאלוהים, ואנחנו יכולים לפתור אותו, אבל אין נורמות ואין עונשין, אולי בגלל שהאנשים האלה הם בתחתית הסולם של הדירוג האנושי שאנחנו מדרגים אותו, בדרך כלל אנשים שאין להם כוח ואין להם מגן, והם עובדים זרים בדרך כלל או ערבים או אחרים. ואנחנו מקילים ראש בדבר הזה. אני לא שמעתי עד עכשיו על מדיניות מסודרת. אדוני, נדמה לי שעכשיו, אחרי ההרחבה, יש 18 פקחים על כל 13,000 אתרי הבנייה, וגם שם לא לכל אחד יש מכונית כשהוא צריך להגיע, אלא יש לו, יכול להיות, את האופניים האלה עם – אפשר לפחות את האופניים עם הבטרייה אולי לקנות להם, את האופניים החשמליים. ואולי הם צופים בנו ואומרים: איזה אנשים מוזרים אלה.
אולי המורים, אדוני, שנלחמים על תנאי ההעסקה ההולמים שלהם, שגם הם לא גומרים את החודש בכבוד, אולי הם צופים בנו ואומרים: איזה שיעור זה? מה אנחנו עושים כאן? ואולי העובדים הסוציאליים, שנמצאים באותו מצב, וחלק מהם הולכים להפוך למקרים שהם מטפלים בהם, הם עצמם. ולי יש הערצה לעובדים סוציאליים ולרופאים, ולמורות, ולאחיות. בעיניי זה הפרולטריון האמיתי, זו שליחות. אנשים לא ציניים בוחרים בתחום הזה של להיות מורה או עובד סוציאלי.
אולי חסרי הדיור, אדוני, במדינה שמעל 50% מן האוכלוסייה שלה מוציאה יותר משליש מהכנסתה על הוצאות דיור. וכמו שאמרתי לגבי עבודה, אני אומר לגבי קורת גג: חמשת המ"מים, שאני מנסה לבאר לעצמי ולתרגם לעצמי, של ז'בוטינסקי – הוא אומר: מרפא, מלבוש, מעון, מזון, וזה אחד מהמקורות – תעסוקה, קורת גג, ביטחון תעסוקתי, חינוך, רפואה והכול. ואולי גם קורבנות האלימות המשטרתית – אגב, מכל הכיוונים, חרדים כמתנחלים כשמאלנים כאתיופים, ערב אל-סואעד, מקומות כאלה ואחרים – אולי גם הם צופים בנו ואומרים: במה האנשים האלה עוסקים?
ואולי גם המפונים של גבעת המטוס, גם הם רואים אותנו, אדוני; ואולי תושבי עמק ליפתא, גם הם רואים אותנו כשהם מחכים לפתרון הקבע שלהם; ושכונת הארגזים, וכפר שלם. כל המקומות האלה, שהם כולם, חברים, הם כולם התנחלויות של התנחלות ציונית אמיתית שעליה קמה מדינת ישראל; אולי גם הכפרים הלא-מוכרים בנגב צופים בנו עכשיו, אדוני. כפרים לא מוכרים בשנת 2018. מה זאת אומרת לא מוכרים? מה, לא מכירים אותם? אף אחד לא מכיר את הכפרים הללו? למה בכלל יש מעמד כזה, מצב כזה? איך זה קשור לחלוקה ההוגנת שלנו? והם מפונים מדי כמה חודשים, שוב, באלימות מופרזת? והם עוברים גם לסעיף הראשון שדיברתי עליו, על קורבנות אלימות המשטרה.
אולי ילדי המחלקה ההמטולוגית בהדסה צופים בנו כרגע, אדוני, ילדים חולים. בפרפראזה למה שקורצ'אק אמר פעם – שאלו אותו מה הם ילדים, והוא אמר: ילדים הם כמו אנשים מבוגרים, רק שהם יותר נמוכים – ילדים חולים, אדוני, הם כמו כל האנשים, רק שהם קדושים. ושם אנחנו נעשה כל אשר בנשמת אפנו כדי להציל את הילדים האלה. ותסתכלו על ההפקרות הזאת, וזה לא נגמר. וזה נשבר בתוך ויכוח של אגו ושל דרמה שהיא ביורוקרטית, וכן, גם של כסף שיש לו צינורות לעבור למקומות אחרים. אבל כאן הם לא הגיעו עדיין, והדבר הזה עדיין, עד היום, לא נפתר.
וכך הלאה וכך הלאה. אני יכול לעבור, אדוני, על בלי סוף קבוצות של אנשים, של מועסקים, וקשישים סיעודיים בבתי האבות שזקנתם מביישת את נעוריהם, לצערנו הרב, שיכלו להיות מועצמים כפי שהם העצימו. הם לא מועצמים, אדוני, כי קשה לנו לראות לרוחב ולאורך זמן. ואולי גם הרפורמים מסתכלים עלינו, והקונסרבטיבים, אלה שהוצאנו אותם מן העם שלנו, כי במדינת ישראל לא מפלים רק ערבים, שזה דבר ברור מאליו, אלא מפלים גם יהודים רפורמים וקונסרבטיבים.
אולי, אדוני, גם 881,000 הילדים מתחת לקו העוני. קו העוני הוא הכנסה ליחיד של 3,170 שקלים – ואני אומר את זה לא בפופוליזם ולא בדמגוגיה. תמיד יש קו עוני; השאלה מה הגובה של קו העוני. ולנו יש 881,000 ילדים כאלה, כלומר מעל 10% מן האוכלוסייה הישראלית הם ילדים בתוך המצב הזה. אולי קורבנות הטרור מסתכלים עלינו במקומות שאולי יכולנו למנוע, לעשות, אולי גם לטפל אחרת. אולי משפחת גולדין מסתכלת עלינו ואומרת: מה האנשים האלה עושים? הם בסך הכול רוצים להביא את ילדם למנוחות כדי להשיב את ליבם אל מקומו. ואדוני, אולי ההורים ההם – שהם יותר מדי הורים – שחיים במקום שהורים קוברים את ילדיהם, מסתכלים עלינו בסדר העדיפויות שלנו, ואומרים שאנחנו אנשים מקולקלים וסדר העדיפויות שלנו קלוקל.
ויש אצלנו, אדוני, משפט שאומר שאין מעמידים פרנס על הציבור אלא אם כן קופת שרצים מוטלת לו על ראשו, וזה משפט שקרי, ואסור לקבל אותו. אבל יש לו גם המשך, למשפט הזה, שרוב האנשים לא יודעים, ובעיקר בפוליטיקה לא יודעים: שאם זחוחה דעתו, שישוב אחורנית, שילך הביתה. וכאן אין פשרות. אין פשרות. אין שום פשרה פה. כאשר אני רואה מה אנשים מרשים לעצמם – נגיד, אדוני היושב-ראש, שלא היה סיפור של צוללות, ולא היה סיפור של בקבוקים, ולא של נעליים, ולא של כלי גן, ולא של עובדים, ולא של שום דבר; מבחינת מה שמעיד ראש ממשלתי על עצמו, אדם בגיל 70 שאיננו יודע להפעיל כרטיס אשראי, והוא שוכח כל הזמן את הארנק באוטו, זה לא פלילי –הצד הפלילי, מעולם לא התעמקתי בו ולא התעניינתי בו; אני סומך את ידי על מערכת המשפט ועל המשטרה ועל היועץ המשפטי. אני אומר, מבחינה נורמטיבית, אדם בגיל 70 – הדוד שלו קונה לו סיגריות? מותר לקבל דברים כאלה? הלוא אדוני, אני מכיר אותך – לו עליך נאמרו הדברים הללו, אתה היית נכנס 50 מטר באדמה ולא יוצא 30 שנה מפאת הבושה, מה יגידו עליך השכנים. אבל לאנשים האלה – כלום. ורק עכשיו דיברתי על רוסו הצרפתי, שאמר שהבושה היא בת לווייתה של היכולת להבחין בין טוב לרע, ובמקום שאין בושה אין יכולת להבחין בין טוב לרע. וזה מה שמאפיין אולי היום יותר מכל דבר את הקלקול, את המנהיגות, את האחריות, את האנשים ששמים את עצמם לפני עבודתם.
אני לא פעם שוכח לספר פה, ואני אספר שוב ושוב, שהיה יהודי מכובד בשם ויקטור שם טוב, בולגרי, והוא היה שר הבריאות. הוא היה מהמפלגה שלי, ממפ"ם; הוא בשבילי היה מה שהיום קוראים מנטור כזה. והוא היה נוהג לתלות בכניסה ללשכה שלו, ירדנה, את כל התמונות שמלעיגות ומגחיכות אותו ואת כל הקריקטורות של עצמו. ויום אחד אני בא ואומר לו: ויקטור, למה – ככה, אנחנו, החבר'ה, היינו קוראים לוויקטור בשם, ובמפ"ם זה היה מקובל – למה אתה שם דווקא את התמונות האלה? תראה, יש לך תמונה עם רייגן, ועם האפיפיור וזה. ואז הוא אמר לי: אדוני, אני שם את התמונות הללו כדי שאני לעולם אזכור שאף פעם לא אקח את עצמי יותר מדי ברצינות. ובעצם הוא אמר לי: שאני לעולם אזכור, לעולם אזכור שהעבודה שאני צריך לבצע, אדוני, היא הרבה יותר חשובה ממני.
ולכן, אני אומר לך, היות שזה אחד הדברים שהכי נחרטו אל תוך ליבי, אני, כדי לגבש דעה על אדם בתוך הפוליטיקה, לפני שאני יודע את דעתו, ולפני שאני שואל אותו מה דעתו על שני עמים, שתי מדינות או הפרדת הדת מהמדינה או כל נושא שאתה תיקח, אני קודם כול בוחן אם יש לו חמש תכונות, אדוני: התכונה הראשונה, אמרתי קודם, שהוא יודע להפעיל כרטיס אשראי – כמה פשוט – ושאיננו שוכח את הארנק באוטו; התכונה השנייה, אדוני, שיש לו יכולת לבכות בדמעות עצמיות בלי בצל בכיס; התכונה השלישית – וכאן זה מאוד נדיר, אני יודע – שיש לו דעות, ואיננו איש ציבור כזיקית שכל פעם מחליף את הדעות שלו בהתאם למה שקורה בצ'טים שלו, או מקבל את הדעות לפי הרקע שעליו הוא מצטלם, וכאשר הוא מצטלם על רקע של כותל הוא מקבל דעות של כותל, וכאשר על רקע של בית סוהר הוא מדבר על שחיתות, וכך הלאה וכך הלאה וכך הלאה. דעות. הקומיקאי האמריקני גראוצ'ו מרקס, פעם שאלו אותו ואמרו לו: מה, אתה לא מתבייש? אלה הדעות שלך? אז הוא אמר: תראו, אלו הדעות שלי, אבל אם זה לא מוצא חן בעיניכם, יש לי גם דעות אחרות. יש כאן פוליטיקאים עם חדרים מלאי דעות. הפתרון לא יבוא משם, ומשם לא ניוושע.
התכונה הרביעית, אדוני, זאת הנגישות, היכולת להבין שאתה צריך להיות נגיש – נגישות לא רק כרמפה, לא רק כתפיסת עולם הנדסית; נגישות כתכונת אופי. לפני שאתה מדבר על נגישות אתה תהיה נגיש לקטנים ולגדולים. וברגע שאתה מחליט שאתה שליח ציבור לפני התיבה, אתה צריך להבין אצל מי אתה עובד. כן, ולכל טלפון של ילד בן ארבע או של אדם מבוגר ומכובד אתה תענה, גם לזה וגם לזה וגם לזה, ככל שאתה יכול לעשות את הדברים הללו, כי זאת השליחות שלך; שלאנשים יהיה נוח להגיע אליך, כי הם צריכים. גם אם לא תמיד אתה יכול לפתור את בעיותיהם, הם צריכים לשמוע את קולך. בגלל זה הם שמו אותך.
והתכונה החמישית היא האופן ההומני שבו אתה מסתכל על זולתך, או ההבדל בין להסתכל על אנשים כאמצעים – מה ששולט היום בכיפה יותר מכל דבר אחר – או להסתכל עליהם כמטרות ולהיות סולידרי, ולא לעשות בהם שימוש, ולא שימוש מזדמן.
אחרי שבדקתי שלאדם יש את חמש התכונות הללו, אני אז שואל אותו מה עמדותיו ומה דעותיו. יש לי כבר, ברור, בסיס להתחבר איתו, ואולי גם יש לי בסיס להתחבר איתו במסקנות הפוליטיות. אבל אני אומר לך שלפני המסקנות הפוליטיות, התרבות הפוליטית של אדם היא הקובעת, היא הנותנת. ואדוני, אני יכול לספר לך שהיו לי ויש לי חברויות שונות ומשונות מבחינת הדפוסים המגירתיים של הפוליטיקה הישראלית, אבל אני בהחלט יכול להגיד לך שאני בא מבית מדרש שבאמת הצליח להפנים את העניין הזה של להסתכל על אנשים בעיוורון מוחלט, ולבחון אותם על פי מעשיהם ותרבותם הפוליטית, ורק אחרי זה לבחון את הדברים האחרים. ולכן, יכולתי להגיע לחברויות – אדוני יודע על חלקן – שונות ומשונות, ולהאמין באנשים, ולכבד את יריביי. ואני מוכן לדיבייט אידיאולוגי נחרץ, מכובד, עם אנשים שחושבים ב-180 מעלות הפוך מאשר העמדות שלי. אני מעדיף אותם על פני כל אדם אחר שמאמין בעמדותיי אבל אין לו את חמש התכונות שמניתי: יכולת להפעיל כרטיס אשראי, לבכות בלי בצל בכיס, להיות נגיש, לדעת שיש לך דעות, ולא להיות אינסטרומנטלי כלפי בני האדם.
ולכן, חוק ההמלצות חייב להיגמר בהמלצה אחת: מי שאין לו את חמש התכונות האלה, עדיף שלא יהיה פה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה רבה לחבר הכנסת אילן גילאון. אני מזמין את חבר הכנסת דב חנין, בבקשה. לחבר הכנסת חנין יש זמן קצר לספר לנו את דעותיו על חוק ההמלצות. לא יותר משעה אחת.
אילן גילאון (מרצ):
יותר משעה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
נראה אותך מצליח להסביר לנו את הכול בתוך שעה.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
אכן, אדוני היושב-ראש, זה אתגר להסתפק בשעה כדי לומר את מה שיש לי לומר, אבל אני אנסה לעמוד בו בכבוד. לזכותי תעמוד העובדה, אדוני היושב-ראש, שכבר היו פרקים קודמים, ובהם הצלחתי להסביר חלק מהדברים. עכשיו, מהיום נמצא איתנו השר לביטחון פנים – – –
השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:
הוא היה מרצה שלי לתואר שני, הוא יכול גם שלוש שעות על נושא פחות חשוב, זה לא – – –
אילן גילאון (מרצ):
– – – שלוש שעות. הוא גם יכול לדבר שנים, מה אתה מדבר. הוא יכול לדבר שנים.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
אז אני רוצה לציין שהשר ארדן היה סטודנט מצוין, והקשיב וגם רשם, ואני חושב שגם למד מצוין.
השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:
היו שם נושאים באמת חשובים של הגנת הסביבה.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
כן, כן, בהחלט. בהחלט. אם כן, אדוני היושב-ראש, לזכותי באמת עומדת העובדה שכבר בפרקים קודמים של המרתון הזה ניסיתי להסביר לכנסת, ובמיוחד לציבור הצופים שעוקב אחרינו, מה בעייתי בחוק הזה. ואני ניסיתי גם להתייחס לשאלה למה החוק הזה כל כך דחוף עכשיו – למה החוק הזה כל כך דחוף עכשיו עד כדי כך שהממשלה והקואליציה מוכנים לדחוק הצידה את כל הנושאים, גם את הנושאים שחשובים מאוד לציבור, למשל, ענייני קשישים, ענייני הטרדות מיניות – אני מדבר רק על נושאים שהיו קבועים השבוע לדיונים בוועדות הכנסת. אבל כיוון שהממשלה והקואליציה כל כך היו להוטות להעביר דווקא עכשיו את חוק ההמלצות, כל הדברים נדחו הצידה. פשוט יש משהו יותר חשוב, והוא להבריח את בנימין נתניהו ראש הממשלה מהמשטרה, מאימת הדין, מהליכי החקירה ומההליכים הפליליים בכלל.
אז התייחסתי בדיונים הקודמים לשאלה הזאת – התייחסתי לכך שדחקו הצידה לא רק את הנושאים שחשובים לציבור, אלא אפילו את הנושאים שחשובים לקואליציה ולראש הממשלה עצמו. למשל, ביטלו דיון על חוק הלאום אחרי שראש הממשלה נתניהו הסביר לכולנו שחוק הלאום זו גולת הכותרת של עבודת הממשלה, אחרי שראש הממשלה נתניהו הסביר ליושב-ראש הקואליציה החדש חבר הכנסת אמסלם שזוהי המשימה הראשונה – הראשונה במעלה והראשונה בזמן – שהוא צריך להתמודד איתה, להעביר את חוק הלאום. אז הינה, אפשר ומותר לדחוק הצידה גם את חוק הלאום, כי יש משהו יותר חשוב ויש משהו יותר דחוף, והוא המהלך הנוכחי, שמטרתו, כפי שניסיתי להסביר בדיונים הקודמים – להבריח את ראש הממשלה נתניהו מחקירות משטרה עתידיות.
ניסיתי גם להסביר על מה מדובר. אמרתי שאכן החוק הזה לא חל על חקירת תיק 1000, ולא על חקירת תיק 2000, אבל הוא בהחלט יכול לחול בפרשנות מסוימת על תיק 3000, הלוא הוא תיק הצוללות, ועל תיק 4000, הלוא הוא תיק בזק, ואולי גם על תיק 5000 ו-6000, תיקים שנמצאים בקנה, ושגם בהם תתחיל המשטרה אולי בעתיד לחקור את ראש הממשלה נתניהו. על כל החקירות העתידיות האלה, שבהן עדיין לא נפתחה חקירה פלילית של ראש הממשלה, החוק הזה עלול לחול. ולכן הוא כל כך חשוב, לכן הוא כל כך דחוף, ולכן הקואליציה הזאת מוכנה להסיר את הכול מסדר-היום כדי להתמקד במה שבאמת באמת חשוב.
זה האמת סדר-היום המרכזי של הממשלה של נתניהו. זו ממשלה שעוסקת בהצלתו האישית של ראש הממשלה. זה הפרויקט הלאומי, זה הפרויקט הפוליטי, זהו ה-raison d'etre של הממשלה הזאת, ובשביל זה מגייסים לכאן את חברי הקואליציה, חברי הממשלה, גם את חברי האופוזיציה, את הכנסת כולה, למרתון כמעט חסר תקדים של דיונים בכנסת שעוסקים אך ורק בחוק הזה.
דיברתי בדיונים הקודמים גם על כל אותם טיעונים שאנחנו שמענו כאן – טיעונים שהופרכו לגמרי במהלך החודשים האחרונים, שכביכול החוק הזה בא להגן על האנשים הפשוטים, האנשים הקטנים, אלה שנגדם נפתח תיק חקירה וחייהם נהרסים. והראיתי איך החוק הזה בכלל לא רלוונטי לחיים של האנשים האלה – לא לחייה של גברת מזרחי מחדרה, ולא לחייו של האדון רבינוביץ' מחולון. אלה שלגביהם מתנהלות חקירות משטרה רגילות בכלל לא נכללים בחוק. החוק הזה עוסק בתיקים הגדולים, בתיקי הענק, אותם תיקים שמלווה אותם פרקליט מלווה, אותם תיקים של אישים בכירים במערכת הציבורית, אותם תיקים של ארגוני פשע.
הסברתי גם בדיונים הקודמים, אדוני היושב-ראש, למה החוק הזה מזיק. הוא קודם כול מזיק למערכת, למערכת עשיית החוק. הוא פוגע באינטרס הציבורי של כולנו שחקירות גדולות תיעשינה בצורה מעמיקה, אבל גם ככל האפשר בצורה מהירה. אין לנו שום אינטרס, אדוני היושב-ראש, שראש ממשלה יהיה חודשים תחת חקירה. אנחנו צריכים להיות כולנו מעוניינים בכך שהדבר הזה יתחיל ויסתיים. אבל כאשר המשטרה לא יכולה להעביר את המלצותיה לפרקליטות, אנחנו בעצם פוגעים באופן מאוד קשה בהליך. אנחנו מצפים מהפרקליטות שתתחיל ללמוד את כל החומרים מאפס? אנחנו מצפים מהפרקליטות שעכשיו תנסה להבין מה חשב או חושב חוקר המשטרה שישב מול העד בזמן שהעד נתן את עדותו, בזמן שהעד נחקר, בזמן שהחשוד נחקר? יש לפרקליטות יכולת להעריך את הדברים האלה בלי דוח מסודר שיסכם את ממצאי המשטרה?
אז ברור לחלוטין שהחוק הזה הוא חוק שנועד לשבש את מהלכי החקירה, את מהלכי העבודה של המערכת המשפטית, לעכב אותם ולהרוויח זמן. האינטרס הציבורי, אדוני היושב-ראש, עמיתיי חברי הכנסת, הוא בדיוק האינטרס ההפוך. אנחנו מעוניינים שבמיוחד התיקים הגדולים יהיו תיקים שבהם העבודה תהיה יעילה, מהירה, עניינית; שבהם המשטרה תעשה את המקסימום כדי גם לחקור, אבל גם לסכם את ממצאיה; תעביר את מקסימום החומר שהיא מסוגלת להעביר לידי הפרקליטות, כדי שגם הפרקליטות תדע לעבוד על החומר הזה במהירות וביעילות, ולהתקדם איתו הלאה כדי שכולנו נדע היכן אנחנו עומדים.
בדיונים הקודמים אני גם דיברתי, אדוני היושב-ראש, על בעיה נוספת שיש בחוק הזה, והיא העובדה שיש כאן איזשהו היפוך של המערכת הערכית הבסיסית. בזמן שכשאנחנו מדברים על האדון מזרחי וגברת רבינוביץ', ממצאי החקירה של המשטרה לגביהם הם לא באמת עניינו של הציבור. לגבי חקירות כמו חקירות של אישי ציבור – אם זה ראש ממשלה, אם זה שרים, אם זה חברי כנסת, ראשי עיריות – לציבור יש לא רק אינטרס ראשון במעלה אלא יש לו גם זכות לדעת מה המשטרה חושבת, מה המשטרה העלתה בחקירותיה. לכן, כל הדיון על הדלפות של המלצות הוא דיון שמסב את תשומת ליבנו מהנקודה האמיתית. והנקודה האמיתית היא שלמשטרה צריכה להיות חובה – לא רק זכות אלא חובה – לפרסם לציבור מה היא עשתה בכספנו, במשאבים שלנו, כאשר היא העמידה אישיות מרכזית ומכובדת כמו ראש ממשלה לחקירות משטרה שנמשכות על פני ימים, שבועות וחודשים. המשטרה חייבת למסור לציבור את המידע הזה. לציבור יש זכות לדעת. יש זכות לדעת, לציבור. ולכן, אדוני היושב-ראש, הדיון שנעשה כאן ביוזמת כמה מחברי הקואליציה הוא דיון שהופך לגמרי את התמונה הערכית. בזמן שאנחנו צריכים לדבר על זכותו של הציבור לדעת ועל חובת המערכת להעביר לציבור בצורה מסודרת את המידע, הציגו פה תמונה הפוכה, כאילו הנורמה צריכה להיות הסתרה מהציבור, החשכה של המידע, הפיכת מי שמעביר את המידע האמיתי והנכון לציבור לסוג של עבריין – שוב, מתוך איזשהו עולם של בלבול ערכי מאוד מאוד חמור ומאוד מאוד מסוכן.
בדיונים הקודמים גם דיברתי על הביקורת שיש לי על החקירה הזאת, ואני אומר אותה כאן בגלוי. אני חושב שהחקירה הזו מתנהלת לאט מדי. אני חושב שלראש הממשלה יש יותר מדי הנחות סלב. אני לא חושב שנכון לנהל חקירה כזאת, כמו כל חקירה מסובכת, במצב שבו הנחקרים לא נחקרים במקביל אלא נחקרים בטור, זה אחר זה. כאשר מדובר בחקירות של ראש הממשלה יחד עם בני משפחתו, אני מתקשה להבין איך המשטרה מסכימה למצב שבו בין חקירתו של ראש הממשלה לבין חקירת רעייתו באותו תיק, באותה סוגיה, עובר פרק זמן. האם מישהו באמת מאמין שהם לא מדברים ביניהם, כמו שמדברים במשפחה על ענייני היום-יום – שהם לא מדברים ביניהם על סוגיות החקירה? האם באמת מישהו מאמין שהחקירה לא מזדהמת באופן הזה באופן שהוא מאוד מאוד קשה, ואולי אפילו לא בר-תיקון? יש לי הרבה טענות על צורת ההתנהלות של החקירה הזאת, ואני אומר אותן בצורה גלויה, מכיוון שאני לא ראיתי עדיין חקירות בהיקף כזה שמתנהלות בצורה כזאת. אני חושב שראש הממשלה, במקום לבוא בביקורת אל המשטרה, צריך היה להודות לה על הגישה המאוד-מאוד נוחה, מאוד ידידותית למשתמש, מאוד אוהדת, מאוד מלטפת ומחבקת שבה המשטרה נוהגת כלפיו בחקירות האלה.
אבל על כל הדברים האלה, אדוני היושב-ראש, כבר דיברתי בפרקים הקודמים של הדיון הארוך, וכיוון שאני לא רוצה לשעמם את קהל הצופים שלנו – שאני מניח שבתוכו יש שניים או שלושה שעוקבים גם אחרי נאומי – ובוודאי לא ירצו לשמוע אותי אומר משהו שכבר אמרתי – זה מאוד לא נעים; אז הם יכולים לחשוב, אתה יודע, שאנחנו פה בכנסת כמו תקליטים שחוקים.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
כאילו עושים איזה פיליבסטר או משהו כזה.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
בדיוק, כאילו אנחנו עושים פיליבסטר או משהו כזה, וזאת תחושה לא נעימה. אני רוצה בכל זאת לשים את הדגש שלי בדיון הזה על שאלות אחרות, כי אני חושב שהיום מסתכלים בנו ציבור גדול של אנשים בישראל, ושואלים את עצמם בכנות: האם באמת בזה אנחנו מתעסקים? באמת, האם בזה אנחנו מתעסקים? האם זה מה שיש לכנסת ישראל לעשות כאשר יש אנשים שלא מצליחים לגמור את החודש; כאשר יש שוכרי דירות שמתמודדים עם מחירי השכירות שהולכים ועולים; כאשר מחירי הדיור מהמחאה החברתית ב-2011 עלו כמעט פי שניים; כאשר יש קשישים שנמצאים מתחת לקו העוני; כאשר יש נכים שמנהלים מאבק ממושך של חודשים ושנים, ועדיין המאבק הזה לא מצליח להגיע לאיזושהי ישורת של התקדמות אמיתית. מסתכלים עלינו הצופים ושואלים אותנו: האם זה מה שיש לנו להגיד לציבור היום? האם בזה אנחנו מציעים שהציבור בארץ הזאת יעסוק?
ואני רוצה, עמיתיי חברי הכנסת, להציע לשאלה הזאת תשובה אחרת. אני רוצה להציע תשובה שכן תנסה, במסגרת הזמן הקצרה שיש לי, קצת פחות משעה, להציג לפני הציבור את התפיסה שלי על מהם הדברים שבהם היינו צריכים לעסוק ומהם הדברים שבהם היינו באמת צריכים להתמקד. ואני אומר את זה לא רק כתשובה על ניסיונה הנוכחי של קואליציית נתניהו להבריח את ראש הממשלה מאימת הדין, שזה חוק ההמלצות. אני אומר את זה גם כתשובה על מה שהקואליציה של נתניהו תעשה בשבועות ובחודשים הקרובים, כאשר את הברחת ראש הממשלה מאימת הדין יעטפו במעטפת עבה של פרויקטים של הסתה לאומית וגזענית, כמו חוק הלאום, או של פרויקטים של סיפוח והרחקת השלום, כמו חוק ירושלים – גם מול המהלכים האלה, אדוני היושב-ראש, שהם מהלכים שבהם יעטפו את הגרעין העיקרי של סדר-היום האמיתי של ממשלת נתניהו, שהוא הגנה על ראש הממשלה נתניהו, אבל יעטפו את זה באמת במעטפת עבה של הסתה, של לאומנות, של גזענות, של שנאת האחר. אז מול האג'נדה הזאת – גם מול האג'נדה הגרעינית של חוק הברחת נתניהו מהחקירות וגם מול אג'נדת המעטפת של חוקי ההסתה ושנאת האחר שאנחנו עוד נראה בשבועות הקרובים – אני רוצה, אדוני היושב-ראש, לדבר על הדברים שהיינו צריכים לדבר עליהם באמת.
היו"ר עיסאווי פריג':
עד עכשיו לא דיברת?
דב חנין (הרשימה המשותפת):
אני דיברתי רק על החוק. עכשיו אני רוצה לדבר על הדברים שצריך לדבר עליהם באמת, וזה הזמן לצופים שלנו להתחיל להקשיב בתשומת לב רבה יותר.
אני רוצה, אדוני היושב-ראש, להציע לנו – איך אומר המשורר? לשוב ולומר את הדברים בשפת ליבם. מהם הדברים האמיתיים שאנחנו צריכים לעסוק בהם בישראל? מהם האתגרים האמיתיים שהחברה הישראלית עומדת בפניהם ושאנחנו ככנסת, אנחנו כמערכת ציבורית, צריכים לתת להם מענה? איך אנחנו הופכים את הארץ הזאת, את המדינה הזאת, למקום טוב יותר? איך אנחנו הופכים את הארץ הזאת, את המדינה הזאת, למקום לכולנו, למקום שכולנו נרגיש שזה מקומנו, שזה המקום שנותן לנו מענה לצרכים האנושיים שלנו, שזה המקום שנותן לנו את האפשרות להתקיים בכבוד, להתפתח, ליהנות מהחיים, לחיות חיים עם משמעות?
אז במה היינו צריכים, אדוני היושב-ראש, לעסוק אם לא היינו מחויבים לעסוק, בגלל הממשלה, בהברחת נתניהו מהמשטרה? האתגר הראשון של החברה הישראלית, אדוני היושב-ראש, הוא כמובן אתגר השלום. השלום הוא אתגר חיוני למדינת ישראל. מדינת ישראל היא מדינה קטנה שנמצאת בתוך מרחב ערבי ומוסלמי מאוד מאוד גדול, מאוד משמעותי. בסופו של דבר למדינה הזאת יש שתי אפשרויות: או שאנחנו לומדים לחיות בתוך המרחב הזה שבו אנחנו נמצאים, או שאנחנו לומדים להסתדר בתוך המרחב הזה שבו אנחנו נמצאים, או שאנחנו לא מצליחים להסתדר בתוך המרחב הזה שבו אנחנו נמצאים. אם אנחנו מצליחים להסתדר בתוך המרחב הזה, אם אנחנו מצליחים להסתדר עם השכנים שלנו וליצור איתם יחסים של שלום, מצבנו טוב. אם אנחנו לא מצליחים להסתדר בתוך המרחב הזה, אדוני היושב-ראש, המשמעות של הדברים היא שאין שלום, אלא יש מלחמות, כי אם לא יהיה שלום, אנחנו נתגלגל ממלחמה למלחמה. אם לא נצליח להסתדר עם השכנים שלנו, עם העמים שחיים סביבנו, אם יימשך העימות איתם, אם לא נתקדם למעלה לשלום, נתגלגל אחורה למלחמות.
מלחמות יכולות להיות מלחמות קטנות בעזה, ומלחמות יכולות להיות מלחמות גדולות בסוריה, ומלחמות יכולות להיות מלחמות ענקיות יחד עם כל האזור ועם איראן. ומלחמות כאלה, אדוני היושב-ראש – אני יודע שראש הממשלה נתניהו אמר שאנחנו נועדנו להמשיך לחיות על החרב, אבל אני אומר לך, אדוני היושב-ראש, שהאמירה הזאת של נתניהו היא אמירה לא רק מאוד מאוד מסוכנת, היא אמירה שמבטאת בסופו של דבר אג'נדה של התאבדות לאומית. הרי אם תהיינה מלחמות – ודאי, מדינת ישראל היא מדינה חזקה, ואם תהיה פה מלחמה נוספת אני מניח שישראל תנצח בה. אבל אם ישראל לא תלמד להסתדר עם המרחב שבו היא חיה, אחרי המלחמה הזאת תהיה עוד מלחמה. ושוב, מדינת ישראל כמדינה חזקה תנצח גם במלחמה ההיא. אבל אם לא נלמד להסתדר בתוך המרחב הזה, אז גם אחרי המלחמה השלישית תהיה מלחמה רביעית, ומלחמה חמישית ומלחמה שישית, ומלחמה שביעית.
השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:
זה לא כך 70 שנה?
דב חנין (הרשימה המשותפת):
אני רוצה לראות אותנו חיים באזור הזה המון המון שנים. אני לא רואה לזה תוחלת מוקצבת בזמן, אבל כדי שהתוחלת לא תהיה מוקצבת בזמן, אנחנו חייבים לפרוץ את המעגל הזה של המלחמות. ולפרוץ את המעגל הזה של המלחמות אפשר בדרך אחת ויחידה – דרך שתבטיח לשכנים שלנו את מה שאנחנו מבקשים לעצמנו. אגב, אדוני היושב-ראש, זו הדרך הקלאסית של היהדות. שואלים את הלל הזקן – בא מישהו לשאול את הלל הזקן איך לומדים את כל היהדות על רגל אחת; עומד על רגל אחת ורוצה ללמוד את כל היהדות. הלל הזקן אומר לו: זו בכלל לא בעיה. כל היהדות על רגל אחת, כל התורה על רגל אחת, זה מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך.
היו"ר עיסאווי פריג':
את זה הלל הזקן אמר.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
הלל הזקן אמר. כל היתר – הוא אמר לאותו בן אדם שבא ושאל אותו – זה פרטים קטנים. את הפרטים הקטנים אתה יכול ללמוד, אבל הדבר החשוב הוא, מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. זו, אדוני היושב-ראש, חוכמה מאוד מאוד עמוקה, ואת החוכמה הזאת אנחנו צריכים ליישם גם בסכסוך הישראלי–פלסטיני. מה שישראל ומה שהישראלים דורשים לעצמם – עצמאות וצדק – בדיוק את אותו הדבר הם צריכים לתת לעם השני שחי בארץ הזאת, העם הפלסטיני: עצמאות וצדק; מדינה פלסטינית בצד מדינת ישראל. אין דרך אחרת לפתור את הסכסוך הזה.
אני יודע שבבית הזה יש אנשים שארץ ישראל כולה יקרה להם מאוד. אני מכיר גם ערבים פלסטינים שפלסטין כולה יקרה להם. אגב, גם לזה, אדוני היושב-ראש, יש פתרון במסורת היהודית. בפרק א' של בבא מציעא עוסקים בשאלה הלכתית של שני אנשים שאוחזים בטלית. טלית זה חפץ קדוש, מאוד מאוד חשוב. שני אנשים אוחזים בטלית, זה אומר כולה שלי, וגם השני אומר כולה שלי. מהו הפתרון של הגמרא? הפתרון של הגמרא: יחלוקו. מחלקים את הטלית הזאת – – –
היו"ר עיסאווי פריג':
משפט שלמה.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
לא, זה לא משפט שלמה, זה משפט של חלוקה אמיתית, כי אין דרך אחרת לנהל את הדבר הזה אלא בצדק שייתן פתרון לשני הצדדים.
היו"ר עיסאווי פריג':
למען האמת, אתה מגלה בקיאות ביהדות ובתורה, שזה מפתיע.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
תודה, אדוני היושב-ראש. אגב, מקורות מאוד יפים. בכל התרבויות האנושיות, וגם אצלנו, במסורת היהודית, יש המון המון חוכמה, ואני תמיד נהנה לראות שגם אצלכם, במסורת המוסלמית, יש המון חוכמה ותבונה של הרבה דורות של אנשים חכמים. החוכמה שלנו, כולנו – יהודים, ערבים, מוסלמים, נוצרים – זה לדעת לקחת מהמסורות שלנו את הדברים החכמים והיפים האלה ולהיעזר בהם כדי ליצור לעצמנו חיים יותר טובים ויותר נכונים.
אז אני אומר, אדוני היושב-ראש, שפתרון אפשרי רק בכיוון הזה, פתרון של הגינות וצדק לשני העמים. הפתרון הזה, אדוני היושב-ראש, הוא הפתרון היחיד. אין אופציה אחרת. אבל אין אופציה אחרת גם במובן הזה שכל דרך אחרת מובילה אותנו למצדה, ואני לא רוצה שהפרויקט של מדינת ישראל יסתיים במצדה; אני לא רוצה שהפרויקט של מדינת ישראל יסתיים בהתאבדות קולקטיבית.
אם כבר אנחנו מדברים על מקורות יהודיים, מספרים על רבן יוחנן בן זכאי – – –
היו"ר עיסאווי פריג':
זה באותה תקופה של הלל הזקן?
דב חנין (הרשימה המשותפת):
זה בתקופת המרד הגדול. הוא היה במצור על ירושלים, והוא ביקש מתלמידיו שיוציאו אותו מחופש למת מירושלים, שהייתה במצור. כשהוא יצא החוצה מבין החומות, הוא הגיע לפני המצביא הרומי אספסיאנוס, שאחר כך הפך להיות לקיסר, והוא ניבא לפניו שהוא הולך להיות קיסר, שהוא הולך להיות קיסר בעתיד. ואז אספסיאנוס, שמאוד התרשם מהאיש הזקן הזה שבא ומספר לו סיפורים כל כך יפים עליו, אמר: טוב, מה אתה רוצה אחרי שאתה אומר לי כאלה דברים יפים עליי? ואז רבן יוחנן בן זכאי לא אומר לו: תשמע, אני רק מבקש ממך שתשמור על בית המקדש. הוא לא אומר לו את זה. הוא אומר לו: אני מבקש ממך, תן לי רק את יבנה וכל חכמיה. אגב, יבנה הייתה יישוב קטן, שולי, ממש בשוליים, והוא מבקש ממנו לקבל את יבנה וכל חכמיה. מיבנה הזאת רבן יוחנן בן זכאי יצר את היהדות כמו שאנחנו מכירים אותה, יהדות שוויתרה על בית המקדש והקימה במקומו את בית הכנסת. אבל זו תורת חיים, אדוני היושב-ראש; זו תורה של מישהו שמבין שהאתגר האמיתי הוא לשמור על החיים, לפתח את החיים, לקיים את החיים.
אני יודע, אדוני היושב-ראש, שמול הדרך של השלום ישנם יריבים וישנם אויבים. ישנם אלה שאומרים כולה שלי, ולאחר אין פה שום מקום. אלה הם אויבי השלום. האתגר שלנו, אדוני היושב-ראש, הוא לדעת להתגבר על אלה, כדי להציע לשני העמים בארץ הזאת את הדרך האחת שנותנת לשניהם חיים אמיתיים ועתיד אמיתי בארץ הזאת.
האתגר הראשון, אדוני היושב-ראש, שהיה צריך לדבר עליו אם לא היינו עוסקים בהברחת ראש הממשלה נתניהו מהמשטרה, הוא אתגר השלום. זה אתגר גדול לחברה הישראלית, אתגר מורכב, אתגר מסובך, אבל אתגר חשוב ומלהיב מאין כמותו. חשוב להתמודד עם המכשולים שיש בדרך, אבל אפשרי להתמודד עם המכשולים שיש בדרך, כי בסופו של דבר כל המלחמות בהיסטוריה הסתיימו בשלום. השאלה היא רק כמה דם נשפך בדרך, כמה כאב אנשים כאבו, כמה אלמנות ויתומים נוצרו בגלל המלחמות שהיו עד אשר בסופו של דבר הושג השלום.
האתגר הראשון הוא אתגר השלום, אבל אם לא היינו צריכים לעסוק בהברחת נתניהו מהמשטרה, היינו יכולים להתפנות גם לאתגרים נוספים, למשל לאתגר השוויון, אדוני היושב-ראש, למשל השוויון של המיעוט הלאומי הערבי במדינה הזאת, שוויון של אוכלוסייה שהרבה הרבה שנים חיה במדינה אבל עדיין סובלת מאפליה בכל מישורי החיים. אני לא רוצה להפנות אותך רק למסמך ההיסטורי הכל-כך חשוב של דוח ועדת אור, שבכרך הראשון מסכם את האפליה של האזרחים הערבים בכל מישורי החיים בישראל, מקרקעות, עבור למשאבים, מערכת החינוך, דפוסי התעסוקה, כמובן הרמה הכלכלית-חברתית. אנחנו מדברים על זה שיותר מ-60% מהילדים הערבים במדינת ישראל חיים בעוני. זה נתון מהשבוע שעבר, וזה נתון מזעזע. נתון מזעזע – מדינה שחיה במאה ה-21, ובסך הכול מדינה עשירה. אז האתגר הזה של שוויון למיעוט הלאומי הערבי כולל הרבה מרכיבים. הוא כולל גם מרכיבים כלכליים-חברתיים וגם מרכיבים של משאבים, אבל גם מרכיבים סימבוליים. ניקח למשל את הסוגיה של מעמדה של השפה הערבית בישראל. השפה הערבית בישראל היא שפה רשמית, אבל היא רשמית רק באופן פורמלי. באופן מעשי היא לא זוכה לשוויון אמיתי.
היו"ר עיסאווי פריג':
תנסה לומר בערבית כמה משפטים.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
אני מבטיח לך שאני עוד אנסה לדבר בערבית, אבל המבטא שלי עדיין לא הגיע לרמה הזאת שאני מספיק בנוח לבטא את עצמי.
היו"ר עיסאווי פריג':
אבל תנסה בכל זאת.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
אני נהנה מאוד לשמוע את עצמי מדבר כשאני מבטא בדיוק את מה שאני רוצה. בשפה הערבית, שהיא שפה מאוד יפה, עדיין הביטוי שלי מצריך שיפור. אבל אני מבטיח שאני איענה לאתגר שלך. אני איענה לאתגר שלך, אדוני היושב-ראש.
היו"ר עיסאווי פריג':
הינה, תראה כמה בני נוער רואים ושומעים אותך.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
בוודאי, ואני שמח שהם שומעים ורואים. אני אומר להם שכולנו היינו במצב יותר טוב אם השפה הערבית הייתה זוכה למעמד יותר טוב לא רק ביחס לציבור הערבי, אלא גם ביחס לרוב היהודי בחברה הישראלית. אני למשל לא למדתי ערבית בבית ספר תיכון, אבל לא למדתי ערבית גם בבית ספר יסודי. למה אנחנו לא לומדים ערבית מכיתה א'? זה היה פוגע במישהו? זה היה מחליש את היהודיות של מישהו? זה היה פוגע בזהות הלאומית של מישהו? או שזה היה מעשיר כל אחד מאיתנו ביכולת להכיר את תרבותו של האחר, להכיר את התרבות, את ההיסטוריה, את המסורת של האנשים, האזרחים שחיים איתנו במדינה, החברה הערבית בישראל, אבל להכיר גם את החיים, את המסורת, את התרבות של האזור הגדול הזה, של מאות מיליוני אנשים, שבתוכו אנחנו חיים.
אז אתגר השוויון, אדוני היושב-ראש, הוא אתגר מרכזי בחברה הישראלית, האתגר של שוויון למיעוט הלאומי הערבי, אבל לא פחות מזה – אתגר של שוויון לציבור המזרחי בישראל. כל כך הרבה שנים אחרי הקמתה של המדינה הזאת ועדיין אנחנו מסתובבים עם הפצע הפתוח הזה. כאן בכנסת אני מגיע מדי פעם לדיוני ועדה שאני לא חבר בה, אבל אני מגיע אליה כסוג של חובה אישית ומוסרית שלי, לבוא ולשמוע, בוועדה שעוסקת בפרשת היעלמותם של ילדי תימן. אני רואה את הפצע הפתוח של אנשים שכל כך הרבה שנים אחרי הקמת המדינה עדיין מסתובבים עם הכאב – לא רק הכאב של מה שקרה לפני הרבה שנים עם הילד שנעלם, אלא הכאב של מה שליווה את זה אחרי זה: חוסר האמון במה שהם ראו, במה שהם חוו, הבוז שהם חוו, ההתנשאות שהם חוו.
אתגר השוויון – אתגר השוויון ליוצאי אתיופיה. פה בכנסת קיימנו את יום המאבק למען שוויון יוצאי אתיופיה בישראל, אבל אני אומר לך, אדוני היושב-ראש, שהדרך עוד ארוכה מאוד. גם היום יוצאי אתיופיה בישראל עדיין מקבלים יחס מפלה בהרבה מאוד מישורים, החל מהמשטרה וכלה בדיור. עדיין ישנן שכונות שבהן מרוכזים יוצאי אתיופיה, ולעומת זאת שכונות אחרות שבהן הם לא יכולים לגור; עדיין יש לנו מוסדות חינוך שבהם ילדים יוצאי אתיופיה איכשהו לא יכולים להתקבל, ולעומת זאת מוסדות חינוך שבהם רוב התלמידים הם יוצאי אתיופיה, ובדרך כלל רמת הלימודים שם היא פחות טובה.
אתגר השוויון – אתגר השוויון שהיינו יכולים להתעסק בו אם לא היינו עוסקים בהברחת ראש הממשלה נתניהו מהמשטרה – צריך להיות גם אתגר השוויון ביחס ליוצאי חבר המדינות. בשבועות האחרונים אנחנו בכנסת מנהלים את דיוני המעקב אחרי ההתנהלות של נתיב, שמסתבר שהיא מפשפשת באופן רטרואקטיבי ביהדותם של אזרחי ישראל שהגיעו לכאן מחבר המדינות כאשר הם נישאים והם רוצים להתאחד עם אהובי ליבם. מסתבר שהתנהלה לאורך שנים, ועדיין מתנהלת – אני מקווה שעכשיו היא תיעצר, בעקבות הסערה שחוללנו כאן, בכנסת – פרקטיקה שבה רשות ממשלתית שמקבלת כסף מכספי המדינה מבצעת מעקב רטרואקטיבי אחרי אנשים שהם עשרות שנים אזרחי ישראל כדי לבדוק לאחור אם הם באמת יהודים או לא יהודים. אני אומר לך, אדוני היושב-ראש, הדברים המשונים שיכולים להתרחש במדינה הזאת לפעמים יכולים להדהים כל אחד מאיתנו.
אז תראו כמה אתגרי שוויון היינו יכולים להתעסק בהם אם לא היינו צריכים להתעסק בהברחת ראש הממשלה נתניהו מהמשטרה. המגוון האנושי העצום הזה שיש בחברה שלנו, חברה שיש בה יהודים וערבים, שיש בה חילונים ודתיים וחרדים, שיש בה מזרחים ואשכנזים, ויוצאי אתיופיה, ויוצאי חבר המדינות – המגוון האנושי הזה הוא עושר פנטסטי של החברה שלנו, הוא אחד הדברים היפים, הוא אחד הדברים שמאפשרים לנו לייצר פה פסיפס אנושי נהדר. לפסיפס הזה צריך להיות ביטוי גם בתרבות שלנו, ולעודד את הביטויים התרבותיים השונים של קבוצות חברתיות בתוך החברה הישראלית.
אני נזכר כאן, אדוני היושב-ראש, בפרק קודם בחיי. לפני שנבחתי לכנסת הייתי עורך דין.
היו"ר עיסאווי פריג':
חזרת למקורות?
דב חנין (הרשימה המשותפת):
לא, לא, אני חוזר קצת קצת אחורה, לא הרבה. לפני שנבחרתי לכנסת, במשך שנים הייתי עורך דין, גם לימדתי משפטים, ואני נזכר, אפרופו הנושא הזה של התרבות והעושר התרבותי, בתיק שניהלתי לפני שנים רבות על מתן שוויון בהקצאות לתזמורת האנדלוסית. התזמורת האנדלוסית – שהיא תזמורת נפלאה, שיוצרת יצירה אומנותית מרשימה ביותר, שמחברת מזרח עם מערב ואת המקורות הערביים, המזרחיים, עם יכולות ומוזיקות שהן גם מסורתיות וגם מודרניות, באמת, מערכת נפלאה – לאורך שנים הופלתה מבחינת התקציבים שהיא קיבלה. אני שמח שסוף-סוף, לפחות בשבוע שעבר היא הוכרה כתזמורת לאומית. אבל האתגר הזה של יצירת תרבות שהיא תרבות לכולנו ושנותנת מקום ומרחב לכל הפסיפס האנושי המרשים שקיים בחברה הישראלית זה אתגר חשוב וחיוני, כי זוהי הישראליות שאנחנו צריכים – ישראליות מגוונת, פלורליסטית, שיש בה מקום ויש בה מרחב לכל הקבוצות האנושיות, לכל הציבורים הגדולים שמרכיבים את החברה הישראלית.
אדוני היושב-ראש, אם לא היינו צריכים להתעסק בהברחת נתניהו מהמשטרה, היינו יכולים לעסוק גם באתגר הצדק החברתי. נכנסה בדיוק לאולם חברת הכנסת סתיו שפיר, שהייתה אחת המנהיגות של המחאה החברתית הגדולה בשנת 2011. אני זוכר את הסיסמה – אנחנו היינו אז מאות אלפים ברחובות הערים – שצעקנו ביחד: העם דורש צדק חברתי. האם התקדמנו למקום הזה? האם מאז ועד היום, בעוד שש שנים של שלטון נתניהו, התקדמנו ליותר צדק חברתי מהמקום שבו היינו? התשובה האמיתית היא: ממש לא.
הנושא הזה של הדיור, שהיה במרכזה של המחאה החברתית – מחירי הדיור מאז כמעט הוכפלו. כמעט הוכפלו. אבל לא רק מחירי הדיור; בכלל, דמותה של החברה הישראלית כחברה לא שוויונית, חברה שבה הרווחים הם בראש הכול והשכר נמצא בתחתית למטה ושוקע – זוהי דמותה של החברה שלנו היום.
היו"ר עיסאווי פריג':
"צדק צדק תרדוף" הפך רק לסיסמה. רווח רווח תרדוף.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
רווח רווח תרדוף – זוהי הסיסמה של החברה הישראלית, הסיסמה האמיתית של החברה הישראלית, והצדק נעלם ממנה לחלוטין.
כשאני מדבר על אתגר הצדק החברתי, שהוא נושא שהיינו יכולים לעסוק בו אם לא היינו מחויבים להתעסק בהברחת נתניהו מהמשטרה – כשאני מדבר על אתגר הצדק החברתי, אני מדבר קודם כול על חברה שבה האדם העובד נמצא במרכז. האדם העובד נמצא במרכז. זו חברה שבה השכר נמצא לפני הרווחים. וכשאני אומר השכר נמצא לפני הרווחים, אני בוודאי מדבר על העלאת השכר של האנשים העובדים בישראל. אנחנו בישראל נמצאים במציאות קיצונית ויוצאת דופן שבה רוב העניים בישראל הם אנשים עובדים – אנשים שקמים בבוקר, יוצאים ליום ארוך וקשה של עבודה, חוזרים בלילה להשכיב את הילדים, ועדיין נמצאים מתחת לקו העוני. זו המציאות של החברה הישראלית.
לכן, אדוני היושב-ראש, חייבים להעלות את השכר. חייבים להעלות את השכר, כי כשאנחנו מדברים על יוקר המחיה בישראל ומתמקדים במחירים הגבוהים, אנחנו לא תמיד שמים לב לצד השני של המשוואה. הצד השני של משוואת יוקר המחיה מול המחירים הגבוהים זה השכר הנמוך, ואת השכר הזה צריך להעלות. צריך להעלות קודם כול את השכר של העובדים במערכות הציבוריות – של המורות, ושל האחיות, ושל העובדות הסוציאליות, אותם אלה שבנימין נתניהו קרא להם "האיש השמן", אבל האמת היא שהם האישה הרזה; האישה הרזה שעליה יושבים האנשים השמנים, בעלי ההון, הטייקונים וכל אלה שהממשלה הזאת כל כך מטיבה לטפח אותם.
וכן, אדוני היושב-ראש, צריך להמשיך ולהעלות את שכר המינימום. אנחנו כאן בכנסת התחלנו לפני שלוש שנים את היוזמה להעלות את שכר המינימום ל-30 שקל לשעה. אני זוכר את מה ששמענו אז. אני זוכר איך אמרנו לנו: כן, תעלו את שכר המינימום – כל המשק יקרוס, תהיה אבטלה המונית. אבל למרות ההפחדות האלה – שבאו, אגב, גם מצד הממשלה וגם מצד ראש הממשלה – למרות ההפחדות האלה, ניהלנו מאבק ציבורי גם כאן בתוך הכנסת וגם מחוץ לכנסת, ולמאבק הזה הצטרפו אנשים רבים ומגוונים, ובסופו של דבר המאבק הזה הצליח, למרות הממשלה הזאת ונגד הממשלה הזאת; למרות ראש הממשלה נתניהו ונגד ראש הממשלה נתניהו המאבק הזה הצליח, ושכר המינימום עלה, והוא מגיע עכשיו ל-5,300 שקל לחודש. ולא ראינו פיטורים המוניים, והמשק לא קרס. אבל העלאת שכר המינימום הזאת ל-5,300 שקל, שהיא העלאה משמעותית, לא מספיקה, כי אנחנו עדיין רואים שזוג צעיר עם שני ילדים, כששני ההורים משתכרים שכר מינימום, הם עדיין מתחת לקו העוני. עם זה, אדוני היושב-ראש, אסור להשלים.
השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:
רגע, אבל אתה מפרגן לנו? זה 1,500 דולר. בזמנו – – – 1,000 דולר. אנחנו ב-1,500.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
אדוני השר לביטחון פנים, הדולר ירד, הדולר בשפל היסטורי. הנשיא טראמפ עובד על זה שהוא ימשיך לרדת.
השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:
דולר זה דולר. למה אתה לא מפרגן? הכלכלה האמריקנית בשיא של כל הזמנים, הבורסה – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אני אגיד לך מה קרה בעשר השנים האחרונות – אתה תהיה בשוק.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
אני מוכן לענות על כל השאלות, באמת ברצון רב, רק שזה לא יהיה על חשבון זמני.
השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:
אנחנו רוצים שלא תרגיש פה לבד, כי כל האופוזיציה לא נמצאת. אנחנו נותנים לך קצת אקשן.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
אני מאוד שמח על הערות – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
קח עשר דקות ממני – – –
השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:
שיראו שיש פה גם חברי כנסת שאכפת להם.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אתם קיימתם את הדיון, אבל שכחתם לבוא.
השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:
איפה האופוזיציה? איפה?
קריאה:
איפה הקואליציה?
השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:
הינה – – – זה קואליציה – – –
דב חנין (הרשימה המשותפת):
זה הקואליציה. האופוזיציה נמצאת פה על הדוכן כרגע ומדברת.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
יש לי רעיון. אתה זוכר שעשו ניידות מקרטון? שימו כמה חבר'ה מקרטון פה – – – שנחשוב שיש פה – – –
היו"ר עיסאווי פריג':
נדיר לשמוע את הדו-שיח מהצד הזה.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אני יושב פה כבר למעלה מ-20 שעות ושומע, אבל אתם הרי יזמתם את הדיון. תסתכל, אף אחד לא נמצא.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
אני רוצה להגיד לכם – קודם כול, אדוני יושב-ראש הקואליציה, אני רוצה להגיד לזכותך – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
– – –
דב חנין (הרשימה המשותפת):
אדוני יושב-ראש הקואליציה, אני דווקא שמח שאתה נמצא כאן, ואני גם שמח שהשר לביטחון פנים נמצא כאן, אז קודם כול יש לי עם מי להתווכח. יש לי עם מי להתווכח.
השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:
לא יפה, לא יפה – – – נושאים אסטרטגיים.
היו"ר עיסאווי פריג':
– – – ואסטרטגיים – – –
דב חנין (הרשימה המשותפת):
ולנושאים אסטרטגיים, כי אני עוסק, אדוני היושב-ראש, בנאום הזה בנושאים אסטרטגיים ממדרגה ראשונה.
היו"ר עיסאווי פריג':
זה אסטרטגי, מה שהעלו.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
בוודאי, אסטרטגי לחלוטין.
היו"ר עיסאווי פריג':
1,500 דולר לעומת 1,000 דולר זה אסטרטגי.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
ורשמת לך שיש לי תוספת זמן.
השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:
מה האבטלה היום? הכי נמוכה ב-40 השנים האחרונות.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
– – –
דב חנין (הרשימה המשותפת):
האבטלה בישראל נמוכה, אבל, אדוני השר, הבעיה הגדולה בישראל היא בעיית השכר הנמוך. כאשר השכר כל כך נמוך, אז בוודאי אפשר לשמור על שיעורי אבטלה נמוכים, כי זה פשוט לא עולה להעסיק אנשים. אבל השכר נמוך עד כדי כך שזה משאיר אנשים מתחת לקו העוני, וזו מציאות מאוד מאוד קשה.
השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:
– – – בעלי עסקים גובים מחירים גבוהים, אז באמת השכר לא מספיק. כוח הקנייה נמוך.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
כוח הקנייה נמוך בהשוואה בין-לאומית עם רוב המדינות המערביות.
השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:
במגזר הערבי המחירים הוגנים, דרך אגב.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
למעלה מ-40,000 דולר לשנה – – –
היו"ר עיסאווי פריג':
להזכיר לכם, אנחנו לא עוסקים בנתוני משק.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
אנחנו עוסקים בהכול, ובלבד שזה לא על חשבון זמני.
היו"ר עיסאווי פריג':
אל תדאג, זמן יש לך, המון זמן. זה בסדר.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
יש עוד המון נושאים לדבר עליהם, אבל קיבלתי רק עשר דקות מחבר הכנסת אמסלם.
השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:
אתה לא מדבר על ההמלצות, אתה מדבר על הכלכלה, דב.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
אני אומר לך, אדוני היושב-ראש, ואני אומר לכם, ידידיי מהקואליציה, שאתם לא יכולים לעצום את העיניים ולא לראות את הנתון הקשה הזה של אזרחים שעובדים קשה ונמצאים מתחת לקו העוני. אתם מדברים על הציבור הערבי? בציבור הערבי אנחנו מדברים על ציבור שכמעט הרוב שלו נמצא מתחת לקו העוני. זה נתון קשה. זה נתון מזעזע.
אז כן, אני אומר שהאזרחים בישראל עובדים, וזה טוב, אבל הם עובדים מאוד מאוד קשה בשכר מאוד מאוד נמוך, ושעות עבודה מאוד מאוד רבות. אנחנו מדברים – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
מה אתה מציע – להעלות את שכר המינימום?
דב חנין (הרשימה המשותפת):
בוודאי, להעלות את שכר המינימום.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
הליכוד בתקופתו העלה – – –
דב חנין (הרשימה המשותפת):
אתם נאלצתם להעלות אותו. אתם נאלצתם, חבר הכנסת אמסלם. במערכה הזאת אנחנו היינו כאן בכנסת. אולי אתה עוד לא היית אז.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
מה זה משנה? אנחנו עשינו – – –
דב חנין (הרשימה המשותפת):
אנחנו שמענו מה אמרו אז מספסלי הליכוד על הדרישה להעלות את שכר המינימום.
דוד אמסלם (הליכוד):
תהיה הוגן. אנחנו עשינו – – –
דב חנין (הרשימה המשותפת):
זה טוב, זה מעיד שהציבור בדמוקרטיה יודע לאלץ אפילו ממשלה כל כך בעייתית כמו הממשלה שלכם לעשות מדי פעם משהו טוב. זה טוב. זה מעיד על כוחה של הדמוקרטיה, זה מעיד על כוחו של הציבור. אפילו ממשלה כמו שלכם צריכה מדי פעם להיכנע ללחץ הציבורי. זה מצוין.
היו"ר עיסאווי פריג':
אתה נכנס למקום שאין לך סיכוי לנצח בו. על פי הנתונים שהתפרסמו בשבוע האחרון, 83% מהילדים הערבים הם עניים. נתון כזה קיים. זה שדה שאין בו say גדול לכם.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אני רוצה להגיד לך משהו, עיסאווי. תראה, במדינת ישראל יש הרבה דברים שצריך לתקן, באמת – – –
דב חנין (הרשימה המשותפת):
אז אנחנו מדברים על הדברים שצריך לתקן.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אני לא רואה את זה כסוגיה פוליטית, אני רואה את זה כסוגיה אזרחית פר אקסלנס. לכן אני אומר, בגדול, שיש פרמטרים, ובוודאי שצריך לעבוד עליהם ולתקן אותם, בוודאי במה שקשור למגזר הערבי – אפילו במיוחד. אבל רוב הפרמטרים הכלכליים במדינת ישראל השתפרו לאין ערוך, כמעט פי שישה-שבעה יחסית ל-20 השנים האחרונות, וזה בתקופת ראש הממשלה, לטוב ולרע.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
אדוני יושב-ראש הקואליציה, אני אומר לך – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
– – – תכיר אותם.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
אני מוכן להתווכח איתך את הוויכוח הכלכלי הזה ברצון, אני רק אומר לך שכשאתה אומר שבממוצע הנתונים הכלכליים של ישראל השתפרו, אתה מזכיר את הבדיחה המפורסמת על הסטטיסטיקאי שטבע בנהר שעומקו הממוצע היה 2 ס"מ. הממוצע הזה שלך כולל טייקונים ובעלי הון שזינקו למעלה בצורה פנטסטית במדינת ישראל. יש לנו הרבה יותר מיליונרים ומיליארדרים מאשר היו לנו אי פעם בעבר. הם חוגגים. אני מסתכל על הרווחים של הבנקים – הם חוגגים בצורה פנטסטית, אבל איפה האנשים שאתה מכיר מירושלים? תסתכל עליהם. החיים שלהם כל כך טובים?
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אני אענה לך במשפט. תראה, אני כלכלן במקצועי, 35 שנה. יש פרמטרים עולמיים שהם בסיס ההשוואה. כשמדברים על תל"ג לנפש, זה ממוצע; יחס חוב–תוצר – ידוע; אחוז האבטלה – – – לכן, אני מסכים למה שאמר עיסאווי: יש נקודות שצריך לתקן אותן, ובשביל זה אנחנו פה. אני אומר לך שכל ממשלה צריכה לתקן אותם. זאת לא השאלה.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
לא מספיק להסתכל על ממוצעים.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אין ספק שהמגרש הכלכלי בתקופת ראש הממשלה נתניהו שודרג לאין ערוך. יכול להיות שזה מהשמיים – תפילות – אבל זה קרה – – –
דב חנין (הרשימה המשותפת):
על זה אני חולק לחלוטין. המגרש הכלכלי שודרג לחלוטין לשכבה מסוימת, אבל יש שכבה גדולה מאוד נשארת מאחור; נשארת מאחור ובגדול; נשארת מאחור בגדול.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אי-אפשר להעלות תל"ג – – –
היו"ר עיסאווי פריג':
אני מציע שתתמקד בחוק. השדה הזה, יש בו – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אני מסכים איתך שבשדה הזה הוא מפסיד בוודאות, רק בגלל הנתונים, לא בגלל מה שאני אומר.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
זה ויכוח חשוב, אדוני היושב-ראש. חוץ מזה, כבר קיבלתי מחבר הכנסת אמסלם עשר דקות, זה לא קורה כל יום. לא כל יום קורה, אדוני היושב-ראש.
היו"ר עיסאווי פריג':
– – –
דב חנין (הרשימה המשותפת):
אני רוצה להמשיך. העובדים בישראל לא רק מקבלים שכר נמוך, אלא עובדים שעות רבות מדי. אנחנו מדברים על כך ששבוע עבודה של העובד בישראל הוא מהגבוהים בעולם. העובד בישראל, אם אנחנו מסתכלים על מספר שעות העבודה של העובדים בישראל, זה אחד המספרים הגבוהים בעולם באופן ממוצע. וכן, כשאנחנו מדברים על חברה שבה האדם העובד נמצא במרכז, אנחנו צריכים לדבר גם על להתפרנס בכבוד, אבל גם על פנאי, גם על להרחיב את הפנאי, להגדיל את הפנאי; לא ליצור מצב שבו אנשים עובדים את עצמם לדעת בימי עבודה שמתחילים בבוקר המוקדם ומסתיימים בלילה המאוחר.
וכן, כשאנחנו מדברים על חברה שבה האדם העובד נמצא במרכז, אנחנו מדברים על חברה שבה העובדים משתתפים בהנהלות ומנהלים מפעלים. ניקח למשל את פרשת טבע, אדוני היושב-ראש – אחד הנושאים שהיינו צריכים לעסוק בהם השבוע אם לא היינו מתעסקים רק בהברחת ראש הממשלה נתניהו מחקירות המשטרה. פרשת טבע – מה עושים בפרשה הזאת? אחרי כל הדיבורים היפים והרמים, מפעלי טבע בירושלים הולכים להיסגר, ומאות רבות של עובדים הולכים להיות מושלכים הביתה.
היו"ר עיסאווי פריג':
גם נגב קרמיקה.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
וגם נגב קרמיקה, וכל שבוע אנחנו שומעים על עוד מפעל שנמצא בסכנת סגירה. במקרה של טבע, הדבר הקשה, הדבר המזעזע הוא שמדובר במפעלים מצוינים. מדובר במפעלים שמייצרים תרופות, מייצרים דברים שצריך אותם גם בארץ, שצריך אותם גם בעולם, שאפשר למכור אותם. הבעיה של טבע היא לא המפעלים שלה. הבעיה של טבע היא הספקולציות הפיננסיות שהנהלה ודירקטוריון כושלים ביצעו ושעכשיו הם דורשים מהעובדים לשלם את המחיר שלהן. אז אני, אדוני היושב-ראש, אמרתי: אם כבר הממשלה מוכנה לתת לטבע כל כך הרבה מיליארדים, למה לא לקחת מאותה הנהלה ומאותו דירקטוריון כושלים גם את הניהול ולתת את הניהול הזה לעובדים שיודעים לנהל את המפעל הזה הרבה יותר טוב מאשר אותם אנשים שהשקיעו בהשקעות כושלות, שאין להם שום קשר לאינטרסים של המפעלים של טבע? למה לא לעשות את הצעד הזה? אבל למה לא לעשות משהו יותר בסיסי, אדוני יושב-ראש הקואליציה? למה לא לתת לממשלה – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אתה זוכר שברית המועצות כבר התפרקה.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
למה לא לתת לממשלה את הכלים האלמנטריים של לדרוש מטבע את הכסף הגדול שנתתם להם כהטבות מס תמורת זה שהם ייצרו מקומות עבודה, כאשר הם באים ויורקים גם לראש הממשלה בפנים כשהוא אומר להם: אולי לא תפטרו? והם עונים לו: אנחנו נפטר את מי שאנחנו רוצים, ואתה לא תאמר לנו איך לפטר.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
מה אתה מציע לעשות עכשיו?
דב חנין (הרשימה המשותפת):
אז אני הצעתי כאן, אדוני היושב-ראש – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
עכשיו, עכשיו, מה אתה מציע לעשות?
דב חנין (הרשימה המשותפת):
אני הצעתי בשבוע שעבר – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
כאן, עכשיו. מה?
דב חנין (הרשימה המשותפת):
– – הצעתי הצעת חוק שאומרת שיהיה מנגנון שמאפשר לשר הכלכלה לדרוש מחברות שקיבלו הטבות מס מהמדינה את הכסף בחזרה כאשר חברות כאלה מפטרות עובדים. המנגנון הזה שאני הצעתי, אדוני יושב-ראש הקואליציה, נועד לתת לכם, לממשלה, כלי ללחץ על החברות האלה. אם היה לכם את החוק הזה, הייתם יכולים לבוא לטבע ולהגיד: הינה, עבר החוק של חבר הכנסת x, ובעזרתו אנחנו יכולים לדרוש מכם את הכסף בחזרה. היום אתם נמצאים במצב שאתם עם ידיים קשורות מאחורי הגב מול חברה שמצפצפת על מדינת ישראל, מצפצפת על העובדים של מדינת ישראל ונחושה לפטר עובדים. כי אתם יודעים מה? נורא פשוט לפטר עובדים, זה טוב לעליית המניה בבורסה. הוא רק הודיע שהוא מפטר עובדים – המניה עלתה, אז לא רוצה להתחשב בשום דבר אחר. לצערי הגדול הממשלה והקואליציה הפילו את הצעת החוק שלי. אבל אם היינו מתעסקים השבוע בשאלות האלה, אז היינו יכולים לחשוב על מנגנונים איך להציל באמת את העובדים של טבע.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
דב, אתה חושב שאיזה חברה תבוא להשקיע בארץ בנתונים האלה? אני שואל באמת.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
חברה שרוצה באמת להשקיע בכוח העבודה האיכותי שיש בישראל – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
ודרך אגב, מה זה יעזור לך? אתה חושב שטבע, אם תיקח את המיליארדים עכשיו, אז היא לא תפטר יותר עובדים?
דב חנין (הרשימה המשותפת):
– – הייתה באה להשקיע. חברה שרוצה להשקיע בספקולציות פיננסיות בין-לאומיות – אני גם לא צריך אותה.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
לדעתי אתה לא בתחום, לא מבין בתחום.
היו"ר עיסאווי פריג':
הוא מושך אותך חזרה לאן שהוא רוצה.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
להפך, אני מאוד נהנה מהדיאלוג הזה, כי בדיאלוג הזה אין לממשלה שום תשובה, היא משאירה את עובדי טבע מאחור, ואני מציע לעובדי טבע תשובות.
אבל בוא נתקדם הלאה. בוא נדבר על השירותים החברתיים, שגם בהם היינו צריכים לעסוק אם לא היינו עוסקים רק בהברחת ראש הממשלה נתניהו מהמשטרה. היינו יכולים לדבר על מערכת הבריאות, שבה החלק הציבורי הולך ונשחק והחלק של ההשקעה הפרטית הולך ועולה. יש לנו בישראל מערכת בריאות מצוינת בזכות רופאים, בזכות אחיות, בזכות עובדים נפלאים של מערכת הבריאות. נמצאת איתנו שרת הבריאות לשעבר, חברת הכנסת גרמן, והיא מכירה את המערכת הזאת היטב, אבל היא גם יודעת שזו מערכת שנמצאת במאבק קיומי, כי המערכת הזאת נמצאת לאורך שנים בדיאטה תקציבית קיצונית. מרוב התפעלות עצמית של הממשלה הזאת מעצמה, הם לא שמים לב שהם שמו את מערכת הבריאות הכל-כך מפוארת של מדינת ישראל בדיאטה תקציבית שעלולה לגרום למותו של החולה הזה שנקרא מערכת הבריאות. וזה דבר מסוכן, ואנחנו היינו צריכים לדבר על איך לחזק את מערכת הבריאות הזאת, איך להוריד את המשקל של ההוצאה הפרטית ולהגדיל את ההוצאה הציבורית לבריאות. היינו צריכים לעסוק בזה השבוע, וגם בשבועות הבאים.
היינו צריכים לעסוק, אדוני היושב-ראש, במשבר הדיור, שהממשלה הזאת, אין לה שמץ של פתרון ואין לה שמץ של מושג מה לעשות איתו. אני עוד זוכר איך במחאה החברתית של 2011 ראש הממשלה נתניהו דיבר על סופר-טנקר – סופר-טנקר, אתה זוכר, שיבוא ויפתור לנו את כל בעיות הדיור בישראל. הסופר-טנקר בא מאז והלך, ועדיין בעיות הדיור הולכות ומחריפות. מחירי הדיור בישראל עלו כמעט פי שניים. כדי להתמודד עם בעיית הדיור בישראל, אדוני היושב-ראש, צריך גישה אחרת, גישה שלא מתעסקת רק בכלכלת צד ההיצע, שאתם למדתם באסכולת שיקגו, אלא מסתכלת גם על התמונה המגוונת של הביקושים לדיור, כי בין הביקושים לדיור יש סוגים שונים של ביקושים, ולא מספיק לייצר דירות לבעלי הון, אלא צריך לייצר דירות שאפשר יהיה גם לשכור אותן במחיר אפשרי, במחיר אנושי.
כשאנחנו מדברים על משבר הדיור, אנחנו מדברים למשל על הצורך לייצר בישראל מנגנונים של שכירות חברתית, מנגנונים של שכירות ארוכת טווח, מוגנת, שבה אפשר יהיה לשכור דירה ולחיות בה בכבוד, בלי לחשוש שמחר בבוקר בעל הבית ישתגע וירצה לפנות אותי מהדירה. מנגנון של שכירות מוגנת ארוכת טווח זה מנגנון שקיים במדינות רבות בעולם, אבל אצלנו, אדוני היושב-ראש, הוא כמעט לא קיים, ולכן מחירי השכירות בישראל, כמו גם מחירי הדירות לרכישה, הולכים ועולים ומגיעים לרמה כזאת שאנשים לא מסוגלים לא רק לקנות דירה, אלא לא מסוגלים גם לשכור דירה.
ואם לא היינו צריכים להתעסק השבוע רק בהברחת ראש הממשלה נתניהו מהמשטרה, היינו צריכים להתעסק גם בבעיות הקשות של מערכת החינוך. מחר, אדוני היושב-ראש, מערכת החינוך הולכת לשבות, אבל השביתה הזאת היא רק קצה קרחון של בעיות עומק שהצטברו במערכת החינוך. מערכת החינוך שלנו, צריך לומר את זה בצער, לגמרי לא ערוכה למאה ה-21. יש מערכות חינוך בעולם שאפשר ללמוד מהן, מערכות חינוך שבהן ילדים גם נהנים יותר מבית הספר וגם מקבלים יותר מבית הספר.
כל כך הרבה מדברים אצלנו למשל על מערכת החינוך בפינלנד, אבל למה שלא נלמד משהו ממערכת החינוך בפינלנד? איך המערכת הזאת עובדת? במרכז מערכת החינוך בפינלנד, אדוני היושב-ראש, נמצאים מורים טובים – השקעה במורים – מורים טובים עם עצמאות, עם יכולת לקבל החלטות, עם חופש בהוראה; לא מערכת כמו שמייצרים אצלנו, שבה מורים חיים בפחד שאם הם לא ידברו בדיוק לפי הסגנון של האדון בנט, שר החינוך, הם יעמדו בפני ועדות משמעת או יעמדו בפני הליכים עונשיים כאלה או אחרים. אז מערכת חינוך טובה מתחילה במורים טובים, שמקבלים שכר ראוי ומקבלים עצמאות. מערכת חינוך טובה היא מערכת שמעודדת את התלמידים לחשיבה ולהתפתחות. מערכת חינוך טובה היא מערכת שעושה בדיוק את ההפך ממה ששר החינוך בנט מכוון אותנו אליו. במקום מערכת של תחרות קיצונית בין התלמידים, שמייצרת חוסר ביטחון, מייצרת אווירה בעייתית בכיתות, משאירה חלק גדול מהתלמידים מאחור, במקום מערכת כזאת – מערכת חינוך שמתמקדת לא בתחרותיות אלא בשיתוף הפעולה, בעבודת קבוצה, ביצירת אווירת צוות. מערכת חינוך כזאת, כמו שיש בפינלנד, למשל, אדוני היושב-ראש, היא מערכת חינוך שבסופו של דבר יודעת לייצר תוצאות יותר טובות.
אז כן, אם לא היינו צריכים לעסוק בהברחת ראש הממשלה נתניהו מחקירות המשטרה, היינו יכולים לעסוק במערכת החינוך, ויש הרבה מה להגיד על מערכת החינוך בישראל ועל איך הופכים אותה למערכת חינוך יותר ראויה, יותר מתקדמת, ואיך לומדים מהניסיונות הטובים בעולם מה לעשות כדי שהמערכת הזאת תהיה טובה יותר גם אצלנו.
אם לא היינו צריכים להתעסק בהברחת ראש הממשלה נתניהו מהמשטרה, היינו יכולים להתעסק בשאלות הקשישים בישראל; היינו יכולים להתעסק בשאלת הביטוח הסיעודי. לפני חצי שנה הכנסת קיבלה החלטה היסטורית בעניין הזה. אנחנו דרשנו מהממשלה להכליל את הביטוח הסיעודי בסל הבריאות הממלכתי. גברתי מזכירת הכנסת, את הוצאת ב-20 ביוני השנה מכתב לממשלה שמפנה את תשומת ליבה להוראה בתקנון הכנסת שכיוון שהתקבלה החלטת מליאה כזאת – והחלטות מליאה כאלה הן החלטות מאוד נדירות; הכנסת ממעטת לקבל החלטות מליאה – הממשלה נדרשת בתוך חצי שנה להודיע לכנסת בצורה רשמית מה היא מתכוונת לעשות, איך היא מתכוונת להתמודד, איך היא מתכוונת ליישם את ההחלטה הזאת של הכנסת על הכללת הביטוח הסיעודי בסל הבריאות הממלכתי. אני רוצה להזכיר לך, אדוני היושב-ראש, שזו חובתה של הממשלה לבצע את החלטות הכנסת. זו גם חובה אישית של שרי הממשלה. כאשר שרי ממשלה עולים כאן לדוכן ונשבעים אמונים, הם נשבעים לא רק לקיים את חוקי המדינה, אלא גם לבצע את החלטות הכנסת. ומהן החלטות הכנסת שאותן השרים באופן אישי מתחייבים לבצע? הינה, החלטת המליאה הזאת היא החלטה שהם מתחייבים לבצע אותה. אני רוצה לראות איך הם מבצעים אותה.
היו"ר עיסאווי פריג':
כמה זמן עבר מאז?
דב חנין (הרשימה המשותפת):
הזמן עבר. הם היו צריכים כבר לבצע את החלטת הכנסת – – –
קריאה:
עכשיו חצי שנה.
היו"ר עיסאווי פריג':
עכשיו בדיוק.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
ב-20 ביוני, גברתי המזכירה, הוצאת להם את המכתב. 20 ביוני עבר, חצי שנה עברה. הם כבר נמצאים בהפרה של חובתם החוקית שכולם התחייבו כאן בפנייך. את החתמת אותם, עד כמה שאני זוכר, ואני זוכר את התמונה החגיגית – – –
היו"ר עיסאווי פריג':
עסוקים בחוק ההמלצות. חוק ההמלצות – השבוע לא נספר.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
אם השבוע לא נספר, אני מוכן באופן יוצא דופן לתת להם גם את השבוע הבא. אבל זו ההזדמנות, השר לביטחון פנים, להגיד לך שזו גם התחייבותך האישית. גם אתה באופן אישי התחייבת לבצע את החלטות הכנסת, והחלטת הכנסת מיום 20 ביוני השנה על הכללת הביטוח הסיעודי בסל הבריאות הממלכתי, החלטת המליאה היחידה שהתקבלה השנה, עדיין נמצאת גם לפתחך האישי וגם אתה אמור לבצע אותה, כי אתה אחד משרי הממשלה, וכולכם ביחד התחייבתם לעניין הזה. אז נתנו לך, בהתערבותה של המזכירה והיושב-ראש, עוד שבוע "גרייס", כי החוק הזה שבו אנחנו מתעסקים בהברחת ראש הממשלה נתניהו מהמשטרה לא נספר, אבל השבוע הזה עומד לעבור, ואתם צריכים לבצע את ההחלטה הזאת.
וכן, אדוני היושב-ראש, אם לא היינו מתעסקים השבוע רק בהברחת ראש הממשלה נתניהו מהמשטרה, היינו מגיעים להתעסק סוף-סוף בסוגיית הנכים. כל כך הרבה הבטחות היו בפרשה הזאת. כל כך הרבה הבטחות היו בפרשה הזאת. אם היה לנכים שקל על כל הבטחה שהם קיבלו במהלך השנה האחרונה, הם כבר לא היו צריכים להיאבק יותר; הם היו מפסיקים את ההפגנות שלהם. אבל הבטחות כמו חול ואין מה לאכול – זה בדיוק המצב של הנכים. אבל גם בזה, אדוני היושב-ראש, לצערי הגדול, אנחנו לא עוסקים, כי השבוע אנחנו פשוט מחויבים להתעסק בהברחת ראש הממשלה נתניהו מאימת המשטרה.
כן, אדוני היושב-ראש, היינו יכולים לעסוק בשבוע הזה גם בשאלות של תחבורה ציבורית, במשבר הפקקים האיום שבו המדינה הזאת כולה תקועה, מכל מקום לכל מקום – משבר שיש לו פתרון אחד ויחיד: להעדיף את הפתרון הציבורי על פני חוסר הפתרון הפרטי; לקחת את הנכס הציבורי הזה שנקרא "כביש" ולתת בו עדיפות לפתרון הציבורי הזה שנקרא "אוטובוס". זה נורא פשוט. ואם לא נעשה את זה, אנחנו נמשיך להיות תקועים בפקקים, אנחנו נמשיך להיות משועבדים לרכב הפרטי, שהוא לא משהו שמשחרר אותנו בחיים האמיתיים שלנו אלא בפועל משהו שמשעבד אותנו.
היו"ר עיסאווי פריג':
אבל יש לך את הקו האדום והסגול והצהוב. הבשורה בדרך, לא?
דב חנין (הרשימה המשותפת):
הקווים האדומים, הסגולים, הצהובים והשחורים כולם נמצאים על המפה. אנחנו, אדוני היושב-ראש, מדברים לא רק על פתרון לימי הנכדים שלי, שיחיו, אלא גם לימיי שלי וגם לימי הילדים שלי. אני אומר לך, עד שתגיע הרכבת התחתית המובטחת אנחנו יכולים לייצר פתרונות גם לשנה הבאה. הפתרונות לשנה הבאה הם לא להרוס את מדינת ישראל ולבנות אותה מחדש, אלא להשתמש בתשתיות הכבישים הקיימות לטובת אוטובוסים. ואז, אם אתה נותן את הכביש לאוטובוסים, אתה מאפשר למי שנוסע בתחבורה ציבורית להגיע מהר ונוח ממקום למקום ואתה גורם לאנשים לבחור בתחבורה הציבורית, כי זה הפתרון שיאפשר להם להגיע מהר ונוח ממקום למקום.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אתה דיברת שעה, לדעתי.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
זה רק שעה, אדוני יושב-ראש הקואליציה, ויש לי עוד את עשר הדקות שאתה נתת לי.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
זה מה שאני – – – מילה אחת טובה קטנה עלינו.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
מילה אחת טובה.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
קטנה. ייבשת אותנו שעה – אחלה. אחת קטנה.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
תראה, בכל זאת מילה אחת קטנה צריך להגיד לטובת חבר הכנסת אמסלם, וגם לטובת חלק מחברי האופוזיציה – שיש להם חוש הומור. הם יכולים לחייך אפילו בימים מורכבים וקשים. הינה, אתה רואה, אפילו כשאתם מעבירים חוקים כאלה בעייתיים, אתם יודעים לעשות את זה בחיוך, וזו תכונה שאני יודע להעריך אותה, אדוני היושב-ראש.
בכל זאת, אני רוצה להתקדם ולהגיד – – –
היו"ר עיסאווי פריג':
רשמית סיימת.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
אלה עשר הדקות של חבר הכנסת אמסלם.
היו"ר עיסאווי פריג':
לא, עשר דקות זה יותר מדי. אתה צריך לחתור למשפטי סיכום, כי חברת הכנסת גרמן מדויקת, הגיעה בזמן.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
כל הכבוד. חברת הכנסת גרמן היא חברת כנסת שאני מעריך אותה מאוד – – –
יעל גרמן (יש עתיד):
תמיד אני נהנית לשמוע את דב, וכל דקה זאת הנאה.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
תודה רבה לך. תודה רבה.
אם כן, אדוני היושב-ראש, כמצוותך, אני אחתור לסיום, ואני אומר – יש עוד הרבה נושאים שהייתי רוצה לדבר עליהם, אני רק אזכיר אותם בכותרת: מהפכת האנרגיה של מדינת ישראל – גם בזה היינו יכולים וצריכים לעסוק השבוע; סוגיית מקרקעי ישראל – איך הופכים אותם למקרקעי הציבור כולם; השאלה הגדולה מאיפה הכסף – יש המון כסף בישראל, רק צריך לדעת להקצות אותו לדברים האמיתיים הדרושים לחברה הישראלית: לשחרר אותנו מהשקעות בשטחים, לשחרר אותנו מהשקעות בהתנחלויות, להשקיע בתוך מדינת ישראל, לגרום לטייקונים לשלם על אוצרות הטבע, לגרום לטייקונים לשלם על הגז. ללמוד מנורבגיה למשל – מודל מדהים של שימוש בגז לתועלת החברה לטווח ארוך; לגרום לבנקים לשלם לנו תשלום אמיתי, במקום שהם יתנהלו לטובת עצמם וכל הזמן ירוויחו יותר ויותר, לא מה משנה מה מצבו של המשק; לייצר שליטה דמוקרטית על הבנקים – גם זו סוגיה שהיינו יכולים וצריכים לדבר עליה אם לא היינו מתעסקים השבוע רק בהברחת ראש הממשלה נתניהו מהמשטרה.
וכן, אדוני היושב-ראש, היינו צריכים גם לדבר על דמותה של הדמוקרטיה שלנו. אני מדבר לא רק על דמוקרטיה במובן ההגנתי, כי היום יש לנו כאלה איומים על המרחב הדמוקרטי, שכשאנחנו רק אומרים את המילה "דמוקרטיה" אנחנו נכנסים ל-mode הגנתי, כי צריך להגן על הדמוקרטיה מכל האיומים שיש עליה מכל הכיוונים. אני לא מדבר רק על הגנת הדמוקרטיה, אני מדבר על הרחבת הדמוקרטיה. אני מדבר על דמוקרטיה שתהיה משמעותית לעובדת טבע שעומדת בפני פיטורים. מהי הדמוקרטיה בעולמה של עובדת טבע שאני פגשתי בשבוע שעבר בהפגנה? מה אומרת לה הדמוקרטיה? איך אנחנו מייצרים דמוקרטיה שנותנת לאישה העובדת, לאדם העובד, יכולת להשפיע על החיים שלה, על השאלות האמיתיות בחיים שלה, על השאלה אם המפעל שבו היא עובדת הולך להיסגר או לא הולך להיסגר? אלה השאלות שהיינו צריכים לדבר עליהן כאן בכנסת.
אדוני היושב-ראש, אני מסכם ואומר: השבוע הזה הכנסת הייתה צריכה לעסוק בשאלות אחרות לגמרי. הדבר הכואב והקשה שאני רוצה לומר לך זה שזה לא רק השבוע הזה; גם בשבועות הקרובים – אני כבר רואה את סדר-היום שמתוכנן לנו – אנחנו לא נעסוק בכל השאלות החשובות האלה. באף אחת מהשאלות החשובות האלה, שנותנות פתרונות אמיתיים לבעיות האמיתיות של הציבור בישראל, אנחנו לא נעסוק, ואנחנו לא נקיים כאן ויכוח שהיה צריך להתנהל. לכן, אני שמחתי על הערותיו ועל שאלותיו של חבר הכנסת אמסלם, כי הוויכוח הכלכלי הזה והחברתי הזה בין השקפות עולם צריך להתנהל, אבל הוא לא יתנהל, כי כמו שהשבוע אנחנו עוסקים בהברחת ראש הממשלה נתניהו מחקירות המשטרה, בשבועות הבאים אנחנו נעסוק בחוקי ההסתה וגזענות ועוד נושאים שיסיטו את תשומת ליבנו מהשאלות האמיתיות ומהאתגר האמיתי שלנו.
אז אני מסיים, אדוני היושב-ראש, ופונה לציבור ואומר: אזרחיות ואזרחים, אל תאפשרו לכנסת לברוח. אל תאפשרו לכנסת לברוח מהדיונים האמיתיים. אל תאפשרו לכנסת לברוח מהנושאים שמעסיקים כל אחד ואחת מאיתנו. תדרשו מאיתנו תשובות אמיתיות ותיאבקו על זה שהתשובות האלה תינתנה. תודה רבה.
היו"ר עיסאווי פריג':
תודה לחבר הכנסת דב חנין. אכן, נאום מקיף וכולל. לא השארת פרט.
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת
היו"ר עיסאווי פריג':
הודעה למזכירת הכנסת, בבקשה.
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:
ברשות יושב-ראש הישיבה, אני מתכבדת להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק תאגידי מים וביוב (תיקון מס' 11), התשע"ח–2017, שהחזירה הוועדה המשותפת לוועדת הכלכלה ולוועדת הפנים והגנת הסביבה לדיון בהצעת חוק תאגידי מים וביוב. תודה.
היו"ר עיסאווי פריג':
תודה לך.
הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 81), התשע"ח–2017
(קריאה שנייה וקריאה שלישית)
היו"ר עיסאווי פריג':
חברת הכנסת יעל גרמן, בבקשה.
יעל גרמן (יש עתיד):
תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש – – –
היו"ר עיסאווי פריג':
יש לך 40 דקות. אחרי זה – אנחנו קוראים לחימום את חבר הכנסת מיקי לוי.
יעל גרמן (יש עתיד):
לכמה זמן?
היו"ר עיסאווי פריג':
את – 40 דקות. גם למיקי.
יעל גרמן (יש עתיד):
קטן עליו.
היו"ר עיסאווי פריג':
בבקשה.
יעל גרמן (יש עתיד):
שוב, תודה לך, אדוני היושב-ראש. חבריי היקרים, אני רוצה להתחיל במשהו מאוד אופטימי. בניגוד לכל מה שאומרים כאן ומסביב, וגם כשנכנסתי למשכן שמעתי, אני גאה בדיון הזה. אני חושבת שזה אחד הדיונים הממצים, המרתקים והאמיתיים שהכנסת מקיימת. כל חבר כנסת יש לו בדרך כלל שלוש, חמש דקות להביע את דעתו על חוק כזה ואחר, והינה, כאן יש לנו עשר דקות, 20, 40 דקות ויותר כדי לפרוס את משנתנו, לבוא ולומר במה אנחנו מאמינים. מה רע בזה? האם זה בזבוז? לדעתי זה בדיוק תפקידה של הכנסת, לבוא ולדון על נושאים. נכון, יש כאלה שאומרים: אתם תדברו 40 שעות, ובסופו של דבר הסוף ידוע. יכול להיות שהסוף ידוע – אני לא תמיד בטוחה, עד הסוף אי-אפשר לדעת מה הסוף – אבל גם אם בסוף נפסיד בהצבעה, עדיין אנחנו נתנו מאבק, אדוני היושב-ראש, אנחנו נתנו "פייט", אנחנו הראינו שלכנסת הזאת יש משמעות ושהאופוזיציה הזאת יודעת לתת מלחמה ויודעת לא לישון. ישנתי היום שלוש שעות וחצי, חבריי ישנו שעתיים וארבע שעות, וכל אחד עומד כאן ומדבר מדם ליבו. זאת אופוזיציה וזאת כנסת, ולכן לא רק שזה לא בזבוז, אלא זו עבודת החקיקה במיטבה: אנחנו לא עוברים ככה סתם על חוק שאנחנו חושבים שהוא לא ראוי; אנחנו נלחמים עליו עד הרגע האחרון. גם מאבקים שבסופם יש כישלון שווים מלחמה. זו הדמוקרטיה.
מהנושא האופטימי הזה אני רוצה לעבור ולומר שאני חושבת המון על החוק הזה וקוראת אותו ביסודיות שוב ושוב ושוב, ומנסה למצוא מה יש בו. אני רוצה לומר ליושב-ראש הקואליציה, שהיה יושב-ראש ועדת הפנים – שלא מקשיב לי, אבל זה לא דבר חדש – אז אני אומר לך, אדוני היושב-ראש – – –
היו"ר עיסאווי פריג':
חבר הכנסת אמסלם – – –
יעל גרמן (יש עתיד):
לא יעזור לך, הוא לא רוצה. הוא לא רוצה, והוא לא יקשיב לי.
היו"ר עיסאווי פריג':
חבר הכנסת אמסלם, אתה מתבקש להקשבה.
דוד אמסלם (הליכוד):
אני, בניגוד אליהם, יושב פה כמעט כל הדיון. הם מדברים והולכים לישון.
היו"ר עיסאווי פריג':
יש הבדל בין לשבת לבין להקשיב.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אני מקשיב.
יעל גרמן (יש עתיד):
כמה שעות ישנת, אמסלם?
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
שעה.
יעל גרמן (יש עתיד):
וואו, אז באמת פחות ממני.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אני כל הלילה פה.
יעל גרמן (יש עתיד):
פחות ממני.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אני גם מקשיב לכולם.
יעל גרמן (יש עתיד):
על כל פנים, אני רוצה לומר לך, ואני רוצה לומר לכל מי שנמצא כאן: ניתן לחוקק חוקים בהסכמה. האמת היא שכאשר מחוקקים חוקים בהסכמה, יוצאים חוקים טובים; יוצאים חוקים שעומדים לאורך זמן, שהם באמת אלמותיים וגם משרתים את הציבור. גם החוק הזה, אם היינו באמת יושבים ומדברים, כמו למשל כשהתחלנו לדבר אתמול והיום – וראיתי את הדו-שיח שאתה מקיים כמעט עם כל אחד: מעורב, מתייחס, עונה, מתווכח, כועס, אבל מקיים. זה דו-שיח. אם הדו-שיח הזה היה מתקיים אצלנו בוועדה, חבר הכנסת אמסלם, היינו מוציאים מתחת ידנו חוק שאתה היית אוהב אותו וגם אני וכולנו. טוב, אף פעם לא כולם, אבל הרוב. כי בסך הכול, כאשר הורדנו את הפיל שהיה באמצע החדר, וזה הפיל של ראש הממשלה – אתה אמרת שהוא לא היה, אנחנו אמרנו שהוא כן היה, אבל היום הוא לא נמצא שם; מה שלא יהיה, הוא לא נמצא. לאחר שהורדנו אותו נשאר למעשה הלוז של החוק, ה-essence, הסיבה שבגללה אתה יצאת לחוקק אותו, והסיבה, אני רוצה לגלות לך, שמרבית החברים חושבים שיש אומנם סיבה לחוקק אותו, וזה למנוע את הפגיעה באותם אנשים שכאשר חוקרים אותם ומאשימים אותם לראשונה נגרם להם עוול נורא, במיוחד אם בסוף הדרך לא מוגש נגדם כתב אישום. זוהי ללא ספק פגיעה בכבוד האדם וחירותו.
אני חושבת שעל הנושא הזה, על הלוז, על מוח העצם הזה, לא היה ויכוח כל הדרך, אבל החוק שאנחנו מגישים היום לכנסת לא מדבר על זה. להפך. אני גם הסברתי לך ואמרתי, ואני רוצה לחזור בקצרה על אותן נקודות שלמעשה מפספסות את החוק, ולאחר מכן אני רוצה לומר לך מה היינו יכולים להוציא מתחת ידנו אילו היינו מקיימים את השיח הזה בצורה מכבדת ומשתפת.
למה לא קיבלנו את החוק הזה כפי שאתה רצית וכפי שאולי אנחנו היינו רוצים? מפני – ואמרתי את זה גם אתמול – שבסעיף 61(2) לחוק כתוב שהמשטרה תצרף לחומר שהעבירה את עמדתה בכתב לעניין מכלול התשתית הראייתית לביסוס האשמה נגד החשודים בחקירה. היא מצרפת את זה, וזה במרבית המקרים. מתי אנחנו אומרים שהיא לא תצרף? באותם 200 מקרים שכבר דשנו בהם ודיברנו עליהם ואמרנו שאלה המקרים הכבדים, ואז אנחנו אומרים שהיא לא תצרף, וגם שם הוספנו סייג שהיועץ המשפטי ופרקליט המדינה יכולים לבקש מהמשטרה לצרף.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
דרך אגב, כשהם ממנים את הפרקליט המלווה, זו ההגדרה בחוק.
יעל גרמן (יש עתיד):
נכון.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
לפי נושאים.
יעל גרמן (יש עתיד):
נכון. וביני ובינך, אם יש פרקליט מלווה והוא מלווה את החקירה לאורך כל הדרך, אז מה נפקא מינה, ומה זה משנה אם המשטרה מעבירה או לא מעבירה? הרי הפרקליט נמצא שם לאורך כל הדרך.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
הוא איש המקצוע.
יעל גרמן (יש עתיד):
נכון, אז זה ממילא – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אז למה צריך?
יעל גרמן (יש עתיד):
זאת אומרת שהראיות האלה ישנן – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
באותה מידה אני אשאל את השאלה ההפוכה. לפי גם הנחת העבודה הזאת, זה בעצם היה הרציונל שלי.
יעל גרמן (יש עתיד):
נכון.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
הוא האיש המקצועי, המשפטי, הוא מלווה מתחילת הדרך, ומי שמגדיר מה זה פרקליט מלווה, צריך להבין, זה היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה. זו הגדרה משפטית.
יעל גרמן (יש עתיד):
נכון.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
הם הגדירו את זה. זה לא ששאלו מישהו, איזה פרקליט: תשמע, בנושא כזה וכזה, מה עושים? זה לא פרקליט מלווה. לכן, זוהי השאלה שנשאלת: אם כך, למה בכלל צריך לתת להם המלצה, כשהם מתחילת הדרך שם?
יעל גרמן (יש עתיד):
אז פרקליט המדינה שי ניצן עמד והסביר לנו. הוא אמר לנו שלמרות – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אבל אני הקראתי לך אתמול בערב מה שי ניצן אמר לפני כמה – – –
יעל גרמן (יש עתיד):
בסדר, אבל אני גם אמרתי לך – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
הקראתי לכם מה העמדה שלו לפני שנה וחצי, וגם של המפכ"ל.
יעל גרמן (יש עתיד):
אבל אני גם ציטטתי לך גם את ההערות שלו וגם של היועץ המשפטי, שמתנגדים לחוק כפי שהוא.
דוד אמסלם (הליכוד):
את מבינה, את מבינה – – –
יעל גרמן (יש עתיד):
ואתה יודע את זה.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אני מסכים לדבר אחד. פה, דווקא את זה אני לוקח – אתם טענתם, וגם ציפי באה ואמרה: תראה, דודי, אין לנו בעיה עם החוק, באמת; הייתה לנו בעיה עם הטיימינג. זה מה שהיא אמרה.
יעל גרמן (יש עתיד):
את זה גם שי אמר, וגם היועץ המשפטי אמר – גם המהות וגם העיתוי, שזה הטיימינג.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
לא, היא אמרה: תראה, החוק בסך הכול עושה שכל, אבל למה פספסנו אותו? בגלל הטיימינג. בסדר. אני לא מקבל את זה, אבל בואי נשים את זה בצד, בגלל שגם הטענה הזאת היא טענה. כאן, אני לוקח את זה הפוך: בשנת 2016 לא היו חקירות, לא היה כלום, המפכ"ל התמנה, לפי מה שכתוב בכתבה, והוא אמר – לא אני – הוא אמר, אני לוקח על עצמי שני דברים במשטרה, לפי מה שכתוב: 1. אני הולך להילחם בהדלפות ומה שנקרא בתקשורת. אנחנו באנו לעבוד, אנחנו לא סוג של – – –
יעל גרמן (יש עתיד):
וגם בכך אנחנו איתך – אנחנו נגד הדלפות.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
שנייה. הדבר השני שהוא אמר: אני הולך לבטל את ההמלצות. לא צריך המלצות. וגם שי ניצן – – –
יעל גרמן (יש עתיד):
אז אמר לך מיקי לוי כאן, חזר ואמר שאין המלצות.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אבל אני אגיד לך – – –
יעל גרמן (יש עתיד):
זה בסדר, אתה יכול לקרוא לי יעל.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
גברת גרמן, רק שנייה, דקה, אני אגיד לך משהו.
יעל גרמן (יש עתיד):
זה בסדר, פעם ראשונה.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אז אני אגיד משהו כזה – גם עניתי למיקי: קביעת ההמלצות כבר הסתיימה – במונח הזה, "המלצות" – כבר מזמן. כשעוזי לנדאו היה שר לביטחון פנים הוא ביטל את זה.
יעל גרמן (יש עתיד):
נכון.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
ומאז, כשאתה מדבר על המלצות אתה מתכוון שהם כותבים בסוף "יש תשתית ראייתית".
יעל גרמן (יש עתיד):
מדברים על תשתית ראייתית לכאורה.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
על זה המפכ"ל דיבר.
יעל גרמן (יש עתיד):
אז ברשותך, אני רק רוצה להמשיך לקרוא לך – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אחרי זה, גם פרקליט המדינה – אז לא הייתה ועדה, לא היה – –
יעל גרמן (יש עתיד):
דודי.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
רק שנייה, בזה אני מסיים. – – לא היה דיון, לא היה כלום – –
יעל גרמן (יש עתיד):
תוסיף לי זמן.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
תוסיף לה, כן, בכיף. – – הם אמרו את עמדתם האמיתית, המקצועית, ולכן אני – – –
יעל גרמן (יש עתיד):
אז אנחנו לא רחוקים.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
היום, עכשיו. דרך אגב, כשהם שינו את העמדה – – –
היו"ר עיסאווי פריג':
הדיון הזה, מאחר שאני רואה שזה חשוב לצופים שיבינו וכל זה, אני מאשר.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
כשהם שינו את העמדה, הם צריכים להסביר – – –
יעל גרמן (יש עתיד):
אני מאוד מודה ומעריכה.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
הם צריכים להסביר למה הם שינו את עמדתם המקצועית מלפני שנה וחצי. מה קרה?
יעל גרמן (יש עתיד):
דודי, אני חושבת שאתה הולך לכיוון לא נכון.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אוקיי.
יעל גרמן (יש עתיד):
אל תבקש מהם לומר למה הם שינו את עמדתם המקצועית, מפני שעמדתם המקצועית לא השתנתה.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אני הקראתי.
יעל גרמן (יש עתיד):
אנחנו לא הגשנו את החוק הנכון.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אני הקראתי את זה.
יעל גרמן (יש עתיד):
החוק שאנחנו מגישים כאן הוא לא החוק שהם רצו, שאנחנו חושבים, שאתה רוצה. אתה יודע מה היה החוק הנכון? אני חושבת, אם היינו יושבים ולא היינו מדברים לא על ההמלצות, לא על התשתית ולא על סעיף 117 לחוק העונשין שמוחל או לא מוחל, אלא פשוט היינו באים ואומרים שאין להוציא לא חוות דעת, לא מסמכים, בוודאי לא הדלפות, עד להגשת כתב אישום – זו המטרה שלך.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
זה החוק.
יעל גרמן (יש עתיד):
לא.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אני אומר לך, מבחינת המהות. הלכה למעשה זה החוק.
יעל גרמן (יש עתיד):
דודי, זה לא יעזור לך. אתה לא תוכל לרבע את המעגל הזה. זה לא החוק.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אני אומר לך שזה החוק. לא משנה.
יעל גרמן (יש עתיד):
זה בדיוק החוק, על זה אני מדברת, ואם אנחנו יושבים ביחד, לזה היינו מגיעים – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
חברת הכנסת גרמן, זה החוק. זה החוק.
יעל גרמן (יש עתיד):
זה לא החוק. יש לנו ויכוח גדול. זה לא החוק.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
טוב.
יעל גרמן (יש עתיד):
וזה מה שצריך היה להיות ואין בלתו.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
בגלל זה אמרתי לך, בגלל זה אמרתי לך – – –
יעל גרמן (יש עתיד):
מה שצריך היה להיות – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
בגלל זה אמרתי לך – – –
יעל גרמן (יש עתיד):
דודי, בוא, רק תן לי לסיים, ואני מאוד אשמח אם גם תקשיב. אני רוצה לבוא ולומר – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אגב, גם עד עכשיו הקשבתי.
יעל גרמן (יש עתיד):
ללא ספק, ואפילו הידיינו.
מה שאני רוצה לבוא ולומר, שמכל החוק הזה צריך היה לומר שצריך לשמור על שתיקה. ברגע שבאמת מתחילים בחקירה אין לא להדליף ולא לדבר ולא למסור, עד שמגישים כתב אישום. אבל כאן היינו מתווכחים, כי אני באה ואומרת: כתב אישום, לדאבוני הרב, לדאבון כולנו, לוקח לפעמים שנה-שנתיים, ואפילו שלוש וארבע, ואנחנו יודעים שלפעמים אפילו 12, עד שהוא מוגש – שזו בעיה בפני עצמה, ואולי זו הבעיה העיקרית, כי אם באמת החקירות היו מסתיימות מהר והפרקליטות הייתה עושה את עבודתה במהירות והייתה מגישה בתוך חודשיים-שלושה – כמו, דרך אגב, שעשתה הרשות לניירות ערך לפני כמה זמן: בתוך ארבעה-חמישה חודשים סיימה חקירה, החליטה על הגשת כתב אישום. באיזו מהירות. למה הפרקליטות לא יכולה? אני משערת לעצמי שיש להם סיבה. על זה אנחנו צריכים לדבר – מדוע זה לא מתרחש מהר. אבל כל עוד באמת הפרקליטות עושה את עבודתה כל כך לאט, ומה אפשר לעשות, נגרם עוול, זה נקרא עינוי דין, ללא ספק נגרם עינוי דין, אז פה הייתי באה והייתי אומרת שבנוגע לנבחרי ציבור כן הייתי מוסרת את חוות דעתה של המשטרה אם יש באמת בסיס ראייתי לכאורה או לא לכאורה. למה? מפני שאם אנחנו לא נאמר את זה בשלב הזה, שבו המשטרה סיימה את החקירה ומצאה שיש בסיס ראייתי – שערו בנפשכם שנבחר ציבור עומד לבחירות, וכפי שאנחנו יודעים, הפרקליטות תעשה את עבודתה, ואולי בעוד שנתיים היא תקבע אם באמת מן הראוי להגיש כתב אישום או לא. בשנתיים האלה יהיו בחירות, תושבים ילכו ויבחרו ראש עיר, ראש ממשלה, חברי כנסת, חברי מועצה – הם יבחרו אותם כי הם לא ידעו שבכלל יש חקירה, וגם אם הם ידעו שיש חקירה, הם לא ידעו שיש תשתית ראייתית. אז כדי להסיר מכשול בפני עיוור, שהוא הציבור, וכדי לאפשר לציבור לדעת על נבחריו, אני בהחלט חושבת שככלל, לגבי כלל הציבור, ניתן בשקט לחכות עד שהפרקליטות תחליט על הגשת כתב אישום, ועד אז לא צריך לדעת ולא צריך להעביר ולא צריך בוודאי להדליף. לגבי נבחרי ציבור כן צריך, בתום החקירה המשטרתית.
היו"ר עיסאווי פריג':
וסוגיית הפרקליט המלווה?
יעל גרמן (יש עתיד):
סוגיית הפרקליט המלווה ממילא תישאר. יש פרקליט מלווה, ואין ספק שפרקליט מלווה הוא מלווה בזמן שיש באמת חקירות מאוד מסובכות. מתי החקירות מסובכות, או קשות, או מאוד מאוד מורכבות? כאשר מדובר באישי ציבור, בנבחרי ציבור. גם כאשר מדובר בפושעים, גם כאשר מדובר באנשי הצווארון הלבן שמועלים במאות מיליונים או בעשרות מיליונים – אז במקרה הזה, אני חייבת לומר שהנזק שיגרם לציבור אם הוא ידע אם כן מגישים כתב אישום או לא מגישים כתב אישום רק ברגע שיחליטו הוא לא כל כך גדול. אבל נבחרי ציבור – אנחנו חייבים לדעת, חייבים לדעת אם התגבשה תשתית ראייתית לכאורה, מפני שנבחרי ציבור נתונים לבחירתנו, ואנחנו חייבים לדעת במי אנחנו בוחרים.
שער בנפשך שאני בוחרת ראש עיר שמתנהלת נגדו חקירה, והחליטו כבר – יש נגדו תשתית ראייתית – בחרו אותו, כי הציבור לא ידע, ואחרי שנתיים פתאום מגלים שהגישו נגדו כתב אישום, ואני בחרתי אותו? זה חוסר צדק. זה לא סביר. אני אבוא בתלונה ובתרעומת אמיתית שלמעשה רימו אותי כשלא אמרו לי. ולכן, נבחרי ציבור – חייבים להחמיר איתם וכן חייבים להודיע בתום חקירת המשטרה אם התגבשה תשתית ראייתית. זה כל החוק שצריך היה לעשות.
אבל, לדאבוני, אדוני היושב-ראש, אנחנו נמצאים בתפיסת שלטון שבעיניי היא גם מעוותת וגם מסוכנת, תפיסת שלטון שבאה ואומרת שהרוב הוא הדמוקרטיה, או בוא נהפוך את זה: הדמוקרטיה היא שלטון הרוב. מה באים ואומרים לי כל הזמן כשאני באה ואני אומרת שאני מתנגדת לחוקים? באים ואומרים לי: גברתי, היו בחירות. כולם יצאו לרחובות, הרוב בחר בממשלה, והממשלה הזאת, זכותה לחוקק את החוקים. אז נכון שהרוב בחר את הממשלה, ויש לנו כבוד רב, אבל, אדוני היושב-ראש, דמוקרטיה זה לא רק שלטון הרוב. שלטון הרוב זה רק חלק מהדמוקרטיה. הדמוקרטיה, מה שנקרא "הדמוקרטיה המהותית", היא דווקא שמירה על זכויות המיעוט – ואני מסתכלת לשם – וזה דווקא שמירה על זכויות האדם, על הזכויות של אנשים, על הזכויות של הקהילה הגאה, על הזכויות של הנכים, על הזכויות של החלשים בחברה. זו דמוקרטיה.
היו"ר עיסאווי פריג':
הפרדת רשויות.
יעל גרמן (יש עתיד):
נכון. ולא יכול להיות שאם למישהו יש רוב, הוא ינצל אותו כדי לחוקק חוקים בניגוד לרצון הרוב. ולמה אני מתכוונת? נניח שאפילו באמת הגיע הרוב, יצר ממשלה, ועכשיו הוא מחוקק חוקים על פי הרוב. האומנם, אדוני היושב-ראש? האומנם, חברי מיקי? לא ולא. מפני שכדי שיהיה לו באמת רוב – הרי בסך הכול הליכוד קיבל הרבה מאוד, 30 מנדטים, אבל הי, זה 25% בלבד. זה לא רוב, זה 25%. זה יותר מכול מפלגה אחרת אבל זהו זה. וכדי ליצור את הרוב שנחוץ לממשלה הליכוד היה צריך לעשות הסכמים קואליציוניים, ובהסכמים הקואליציוניים מכרו את רצון הרוב. שאף אחד לא יספר לי שהרוב רוצה לסגור מרכולים בשבת, ושאף אחד לא יספר לי שהוא לא רוצה באמת שתהיה תחבורה ציבורית מצומצמת בשבת, ושאף אחד לא יספר לי שלא רוצים באמת שניתן יהיה להינשא היום בישראל לאו דווקא על פי השיטה האורתודוקסית, גם בנישואים רפורמיים, וגם ששני בני זוג מאותו מין, גם שתי נשים וגם שני גברים, יתחתנו. יש לכך רוב. בכל הסקרים אנחנו רואים שיש רוב.
אבל הממשלה הזאת למעשה מחושקת בגלל ההסכמים הקואליציוניים לאותן מפלגות, שמהוות כולן ביחד לא יותר מ-17%, ויש מפלגה אחת מסוימת שהיא בסך הכול 5%, שישה חברי כנסת, 5%, והם אלה שקובעים איזה חוק יעבור ואיזה חוק לא יעבור. הרי אם היו נותנים חופש הצבעה על מרבית החוקים בענייני דת ומדינה הם היו עוברים, ועוד חוקים – בענייני הומוסקסואלים, הקהילה הגאה, בענייני זכויות נשים. החוקים האלה היו עוברים כי יש רוב הממשלה ויש רוב בכנסת, אבל הם לא עוברים בגלל ההסכמים הקואליציוניים, וההסכמים הקואליציוניים האלה הם בניגוד לרוב. אז שלא יספרו לי שזוהי דמוקרטיה. זו לא דמוקרטיה.
ורציתי לומר ולצטט – – –
היו"ר עיסאווי פריג':
בינתיים, הבא בתור חבר הכנסת הוא מיקי לוי. אתה צריך להתכונן. אתה בזמן.
יעל גרמן (יש עתיד):
לא, יש עוד הרבה זמן. רציתי לצטט – – –
היו"ר עיסאווי פריג':
אני מזכיר לך.
מיקי לוי (יש עתיד):
אני מודה לאדוני.
היו"ר עיסאווי פריג':
בבקשה, חברת הכנסת גרמן.
יעל גרמן (יש עתיד):
למיקי לא צריך להזכיר.
רציתי להזכיר את אמרתו היפה של פרופ' אהרן ברק, שאמר כך: "משטר שבו הרוב שולל מהמיעוט את זכויות היסוד הוא משטר של שלטון רוב, אך אינו משטר דמוקרטי". כמה נכון. כמה פשוט.
ומכאן אני רוצה לעבור למה שאמרתי קודם: ניתן לחוקק חוקים בהסכמה, למרות שיש רוב ולמרות שאנחנו יודעים שבסופו של דבר אם הרוב ירצה הוא יאכוף את החוקים על אפנו ועל חמתנו. למה? למה לא לשתף פעולה? אני עמדתי פה אתמול ודיברתי על כך שחוק ההמלצות הוא קצה של קרחון, הוא סממן, הוא סמל הרבה מעבר לתוכן שלו. הוא בא לבטא למעשה את הזלזול של הממשלה במה שאנחנו אומרים. הוא בא לבטא את השיטה הנלוזה, שאנחנו רואים אותה למעלה משנתיים, של העברת חוקים על אפה ועל חמתה של האופוזיציה, על אפם ועל חמתם של כל הציבור, שסוף-סוף היום יוצא לרחובות. למה? למה לא ניתן לשתף פעולה?
הינה, היום אנחנו נמצאים בעיצומם של הדיונים על חוק הלאום. לדעתי, זה החוק החשוב ביותר שנדון היום בכנסת ישראל בוועדה, בוועדה המיוחדת שהקימו; חוק שבא למעשה לעצב את דמותה של מדינת ישראל, גם בהווה וגם בעתיד.
היו"ר עיסאווי פריג':
היא לא הייתה מעוצבת עד עכשיו?
יעל גרמן (יש עתיד):
הייתה מעוצבת, אבל ללא ספק חסרים לנו בתוך העיצוב שלה כמה דברים שנעלמו מחוקי-היסוד, למשל המילה "שוויון". אנחנו יודעים שתומס ג'פרסון אמר: "מקובלות עלינו אמיתות אלו כמוכחות מאליהן שכל בני אדם נבראו שווים, שהבורא העניק להם זכויות מסוימות שאי-אפשר לשלול מהם, וביניהן הזכות לחיים, לחירות ולרדיפת האושר". אבל איך אנחנו נוכל לקיים את חזונו של תומס ג'פרסון – שהוא, דרך אגב, גם הבסיס למגילת העצמאות; הרי בסופו של דבר הכניסו את הנושאים האלה למגילת העצמאות? איך נוכל להגן על השוויון במדינה שלנו כשעדיין לא קבעו את עקרון השוויון? איך? איך אנחנו נוכל לשמור על החירות של הנשים לשיר בכל מקום? איך אנחנו נוכל לשמור על החירות של הזוגות להינשא כראות עיניהם, ללא הבדל דת, מגדר ונטייה מינית? איך נוכל לשמור על החירות של כל אדם לנוע ממקום למקום, גם אם אינו יכול להרשות לעצמו מכונית פרטית, כי זה לא נמצא באפשרויות שלו לקנות מכונית פרטית, או שהוא קשיש וכבר אין לו רישיון רכב? החירות להמיר דת על פי ההלכה הרפורמית, החירות להביא ילדים בפונדקאות גם להומוסקסואלים – איך נוכל לשמור כל זאת אם לא נעגן את המילה "שוויון" בתוך חוקי-היסוד שלנו, המילה שלא נכנסה עד היום לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו?
ובחוק הלאום יש הזדמנות פז, באמת, לאחד את מרבית האולם, את רוב המשכן, את מרבית הכנסת, ולמעשה את מרבית הציבור, ולמצוא נוסחה קונסנזואלית שבאה ואומרת בפשטות – לא צריך אפילו להמציא אותה – היא באה ואומרת: ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי – – – המושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום, לאור חזונם של נביאי ישראל, ומקיימת שוויון זכויות לכל אזרחיה. מדינת ישראל היא דמוקרטיה. אני יודעת שגם הנוסח הזה לא יהיה מקובל על חברינו הערבים. הם לא רואים את ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, ובכך אין ספק שיש הבדל של השקפה בינינו, בין, נאמר, המפלגות היהודיות לבין העם הערבי. להם יש תפיסה אחרת. אבל הרוב יודע, מאמין וחושב שמדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. דרך אגב, גם מגילת העצמאות מתחילה בכך – היא מתחילה בכך שבארץ ישראל נולד העם היהודי, פה הוא גדל וטיפח את מורשתו.
היו"ר עיסאווי פריג':
יש הבדל בין עם ללאום. מדינתו של העם היהודי, לעומת מדינתו של – אין הבדל?
יעל גרמן (יש עתיד):
אני לא יודעת, יכול להיות. אני לא רוצה להיכנס לדקויות האלה. אני כן מנסה להתוות איזשהו מתווה, לבוא ולומר: אנחנו, העם היהודי, סבלנו שנים, עדיין סובלים. יש לנו רק מדינה אחת, ואנחנו רוצים לקבוע שזו המדינה שלנו, מדינת הלאום של העם היהודי. אבל בה בעת, בלי סתירה, אנחנו צריכים לדאוג לכך שהמדינה שלנו, מדינת ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, תקיים שוויון זכויות גמור לכול, ללא הבדל לאום, דת, גזע ונטייה מינית. זאת חובתנו. על כך דיברו, על כך היה החזון, החל בהרצל, שהיה דמוקרט, דרך בן-גוריון, ודרך ז'בוטינסקי, ואחריו – בגין. לא היה הבדל בין ימין לשמאל. כולם אמרו שהציונות, חלק מההצדקה לקיומה, ומדינת ישראל, חלק מההצדקה לקיומה, היא שמירה על מוסר ושמירה על זכויות אזרח ושמירה על שוויון.
אבל היום, היום אנחנו שומעים זמירות אחרות. אנחנו שומעים משפטים כמו שהציונות לא צריכה לכוף ראשה בפני זכויות האזרח. מה זה אומר שהציונות צריכה לכוף ראשה או לא לכוף ראשה בפני זכויות האזרח? האם הציונות נלחמת בזכויות האזרח? האם היא מתנגשת בזכויות האזרח? האם יש מקומות שבהם, כדי שהיא תממש את זכותה, היא צריכה לכופף את זכויות האזרח, או, האם כדי לשמור על זכויות האזרח, צריך לוותר על הציונות? מי שאל פעם את השאלות האלה? מי התלבט אי-פעם בבעיות האלה? לכולם היה ברור שציונות וזכויות אזרח, היינו הך הן. מי שהגה את רעיון הציונות, מי שקידם את רעיון הציונות, מי שהקים את מדינת ישראל, ידע שאנחנו קמנו – –
היו"ר עיסאווי פריג':
כבוד השר, אני מבקש. חברים, זה לא – – –
השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:
זה אני, אני אשם.
יעל גרמן (יש עתיד):
– – שמדינת ישראל קמה כמדינה של פליטים, שמדינת ישראל קמה על בסיס של אפליה, הדרה והכחדה של העם היהודי. והיה לנו ברור שאנחנו, כמי שחווינו את זה, לא נרשה שזה ייעשה על ידנו. אבל היום, היום אני רואה שיש כאלה שחושבים שכדי לממש את הציונות, כדי אולי לכבוש עוד שטח, כדי להביא להתיישבות כזאץ או אחרת, אולי צריך לוותר על זכויות האדם, וזה דבר נורא ואיום.
ולכן, כאשר אני אמרתי לך, אדוני היושב-ראש, שחוק הלאום הוא בעיניי החוק החשוב ביותר שהיום אנחנו יושבים ודנים בו, זה היה בדיוק בגלל זה. כי לאחר 70 שנות קיומנו פחות כמה חודשים, ולאחר שכאשר נולדנו היה ברור במגילת העצמאות שאנחנו נשאף לשוויון, לצדק, לחירות ולשלום לאור חזונם של נביאי ישראל, שנקיים שוויון זכויות מדיני ואזרחי גמור לכול – כתוב במגילת העצמאות – היום רוצים לחוקק חוק שמעצב את מדינת ישראל בדרך שונה, חוק שפוגע בעליל, במופגן – – –
היו"ר עיסאווי פריג':
מה זה "בדרך שונה", "לעצב בדרך שונה"?
יעל גרמן (יש עתיד):
בוודאי, רוצים, אדוני היושב-ראש, רוצים להסיט מדרכה את מדינת ישראל, מהדרך שבה היא הלכה במשך שנים, מהדרך שבה היא האמינה, מהדרך שבה חוזיה, בוניה, אבותיה, מנסחי מגילת העצמאות, חזרו ואמרו – הדרך שדיברתי עליה, עד היום, של שוויון, וחירות וצדק. רוצים היום לסטות מהדרך הזאת.
היו"ר עיסאווי פריג':
הבנתי.
יעל גרמן (יש עתיד):
ואנחנו רואים את זה במפורש. בניגוד לחוק שלפני כן, החוק של בני בגין – החוק, דרך אגב, של מפלגת יש עתיד, שהוא זהה לחוק של בני בגין – חוק פשוט שמדבר על מדינה יהודית ודמוקרטית המקיימת שוויון זכויות לכול – במקום זה באים ומגישים לנו חוק, ונלחמים עליו, שמדבר בראש ובראשונה על "מדינת ישראל היא הבית הלאומי של העם היהודי, בו הוא מממש את שאיפתו להגדרה עצמית" – אין לנו בעיה; אף מילה על כך שהיא דמוקרטית. כן, למטה כתוב לנו: מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
מה עוד מנסים בחוק הזה לעשות? באים ומתחילים לפגוע, להכניס אצבעות בעיניים של המיעוט הערבי, שממילא לא יכול להסכים לזה. אני לא מסכימה איתו, אבל הוא בוודאי לא מסכים עם זה. אז למה עוד לשים לו אצבעות בעיניים ולומר שלשפה הערבית מעמד מיוחד במדינה? למה? למה לפגוע בשפה? שפה, בדרך כלל, זה ציפור הנפש של האדם, זאת הגאווה שלו. אז למה בוחרים בחוק לאום לפגוע במיעוט הערבי על ידי פגיעה בשפתו?
ומדוע צריך לכתוב בחוק הזה שהמדינה תושיט יד לבני העם היהודי הנתונים בצרה ובשבייה בשל יהדותם? ומה עם לפחות 300,000 התושבים שלנו, אחינו שעלו מרוסיה ומאתיופיה ויהדותם בספק? אז אם יש ספק ביהדותו של מישהו, מדינת ישראל לא תושיט יד לעזרה? היא קודם כול תברר מה קרה, מי האימא שלו, ואז היא תושיט יד לעזרה? מה זה הדבר הזה? מה פתאום?
ומה עם הסעיף בחוק, סעיף נורא: "המדינה רשאית לאפשר לקהילה, לרבות בני דת אחת או בני לאום אחד, לקיים התיישבות קהילתית נפרדת"? מה אנחנו רוצים לקבע – הפרדה, סגרגציה? אנחנו רוצים לאפשר לקהילות מסוימות, בואו נאמר קהילות חרדיות, להסתגר בגטו ולא לאפשר לחילונים להיכנס אליהן, ולהפך – לחילונים לא לאפשר לחרדים ודתיים להיכנס? אנחנו רוצים לאפשר לאשכנזים להדיר ולהפלות את הספרדים ולהפך? וכמובן כמובן, מה שברור שעומד מאחורי זה: האם אנחנו רוצים לאפשר ליישובים יהודיים קהילתיים לא לקבל ערבים? האם זה נחשב מדינה דמוקרטית שמקיימת שוויון? למה אנחנו מכניסים את הדברים האלה?
ומדוע אנחנו מדברים על כך ש"ראה בית המשפט שאלה משפטית הטעונה הכרעה – – – יכריע בה לאור עקרונות מורשת ישראל" – והיום, דרך אגב, זה החוק העברי? החוק העברי מפלה – הוא מפלה את הנשים, הוא מפלה את הקהילה הגאה. איך אנחנו יכולים להרשות לעצמנו? בחוק לאום שמעצב את דמותה של מדינת ישראל, איך אנחנו יכולים להרשות לעצמנו שיהיה סעיף כזה שבתוכו אנחנו מקבעים את כל האי-שוויון הקיים על פי החוק העברי והמסורת היהודית כלפי נשים, וכלפי הומוסקסואלים, וכלפי בי, וכלפי לסביות, וכלפי טרנסג'נדרים? זה מה שאנחנו רוצים ב-2017?
אז אני מנצלת את ההזדמנות הזאת שהתחלתי ואמרתי שחוק טוב, שבאמת נשאר לאורך שנים ומבטא את רצון הרוב, הוא חוק שנעשה בשיתוף פעולה ובקונסנזוס מרבי. כך בחוק ההמלצות, שניתן היה להגיע לקונסנזוס והחוק היה הרבה יותר טוב, גם לטעמו של דודי – שאני לא יודעת איפה הוא אבל זה לא חשוב; הוא נמצא פה – וגם בחוק הלאום. אני באה ואני אומרת: בואו נשב יחד, בואו נגיע להסכמות. לא נגיע להסכמות עם הערבים באחד הנושאים, כי באמת לא ניתן להגיע להסכמות עם כולם, אבל אנחנו בהחלט נוכל להגיע להסכמות עם כל המפלגות היהודיות, לפחות. וחובתנו, לאחר שנגיע להסכמות, היא לגרום לכך שלא נפגע במיעוט הערבי, שנצליח לשלב אותו בהצלחה, שניתן לו את ההרגשה שהוא אזרח שווה – הוא, ונשים, ורוסים, ואתיופים, וכולם, כי נושא השוויון הוא בדמנו.
ואם אנחנו היום, בהזדמנות הזאת של חוק הלאום, לא נשכיל ולא נצליח להכניס את הנושא הזה לתוך חוק-היסוד הזה, אנחנו נגרום לכך שמדינת ישראל תרד מהפסים שעליהם היא נסעה במשך כל השנים ותעבור לפסים שסופם מי ישורנו.
היו"ר עיסאווי פריג':
תודה לחברת הכנסת יעל גרמן.
אני חייב לציין את הנוכחות של דוד אמסלם במליאה. היא ראויה לציון – שהוא נמצא כאן. אני מציין את זה לטובה. לא רגילים לראות את יושב-ראש הקואליציה יושב, מקשיב ומגיב.
אני מזמין את חבר הכנסת – – –
יעל גרמן (יש עתיד):
חמש דקות תרמתי למיקי.
היו"ר עיסאווי פריג':
הבנתי. אני מזמין את חבר הכנסת מיקי לוי.
חיים ילין (יש עתיד):
כבוד היושב-ראש, בפעם הבאה שיש לך חמש דקות תן לי לעלות.
היו"ר עיסאווי פריג':
טוב, לענייננו, אני מזמין את חבר הכנסת מיקי לוי. יש לך 40 דקות, בבקשה.
מיקי לוי (יש עתיד):
תודה רבה. אדוני – – –
חיים ילין (יש עתיד):
45, כבודו, מחצית שלמה, בלי תוספת זמן.
מיקי לוי (יש עתיד):
אדוני השר, חבריי חברי הכנסת, לא תמיד נכבדה הכנסת הזאת, בפרט לא ביום כזה, אבל, אדוני השר, אני רוצה, כשמדברים על – – –
מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):
למה?
מיקי לוי (יש עתיד):
כי אנחנו דנים, לתפיסת העולם שלי, בחוק לא ראוי. מה, אתה רוצה שאני אחזור ואקריא לך? אני אחזור ואקריא לך. אדוני השר – –
היו"ר עיסאווי פריג':
ברוכים הבאים, חבר הכנסת זוהר.
מיקי לוי (יש עתיד):
– – כשמדברים על קוצים ושושנים אז לך, בתחילת הנאום שלי, אני מקדיש את השושנים. אני מקדיש את השושנים על כך שהיית נחרץ, דבק במשימה של השוואת שכרם של לוחמי משמר הגבול לשכרם של הלוחמים בצה"ל, כפי שהחליטו שר הביטחון והרמטכ"ל. בעניין הזה, אדוני השר, יישר כוח, כל הכבוד, הערכה ענקית, והשושנים לך. תודה רבה, אדוני השר.
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני אפתח משהו מהחיים עצמם, לא מהחיים עצמם של ראש הממשלה בחוק ההמלצות שאנשיו כתבו, אלא החיים עצמם של האזרחים הקשישים בישראל, החיים עצמם של המשפחות שקרוביהן מאושפזים בבתי אבות בגלל מצב רפואי קשה והתבשרו הבוקר, ממש הבוקר, מיקי: מינואר 2018 – תקשיבו טוב – הם יידרשו לשלם עוד 450 שקלים בחודש לבית האבות. מהיום בבוקר, ותכף תבין למה, אדוני היושב-ראש, מה הסיבה. זאת, לצד התשלום החודשי הקבוע, שנע בסביבות, בין 10,000 ל-14,000, תלוי באותו מוסד שבו אנחנו מאשפזים את אותם הורים זקנים או מבוגרים. 10,000 עד 14,000 לחודש ומעלה, וכל זאת ללא מימון ותמיכה מהמדינה. ולמה זה? אני בטוח שגם שרי הממשלה הזו לא יודעים, ואני אפרט.
כאשר אותו קשיש סיעודי מעסיק בביתו עובד סיעוד, משרד הרווחה, אדוני היושב-ראש, מממן את עובד הסיעוד. עם זאת, כאשר לא ניתן עוד להעניק את הטיפול הדרוש לאותו חולה תשוש בבית, כשמשפחתו נדרשת לאשפז אותו במוסד סיעודי ואין כבר מטפל בבית, משרד הרווחה מפסיק לשלם את קצבת הסיעוד, ואילו משרד הבריאות לא משלם כלל וכלל קצבת סיעוד. ומכאן הנטל הכלכלי העצום נופל על בני המשפחה, כאשר הכאוס הממשלתי וחוסר הצדק והסדר לא מעניין בממשלה הזו אף אחד. אז זה סיפור ממש קטן איך מינואר 2018 הולכת לנחות תוספת של 450 שקלים על כתפי המשפחות שנדרשות להכניס את יקיריהן לבתים מוגנים. אז זה סיפור קטן על החיים, כפי שאמרתי, ועל האזרחים עצמם, אלה שהממשלה הזאת כבר שכחה מזמן.
ותגידו לי אתם, חבריי חברי הקואליציה, לאילו תהומות, ביחד עם הממשלה הזאת, אתם יכולים לדרדר את הבית הזה. תראו את סדר העדיפויות המעוות שלכם. לקדם את הצעת החוק להעלאת קצבאות הנכים אין לכם זמן. אני אספר לכם סיפור קטן, מכיוון שאני חבר בוועדת הכספים. אתמול בבוקר הובאו העברות תקציביות במיליארדי שקלים לוועדת הכספים. אצנו רצנו, כי הרי חשבנו שסוף-סוף, בין ההעברות של המיליארדים, יהיו גם 1.4 מיליארד שקל עבור הנכים. וכשביקשתי את הניירות – והרי עיינתי בהם יום קודם לכן – שאלתי את עצמי: רגע, הכיצד, כיצד ניתן – וזו השאלה שהפניתי ליועצת המשפטית לוועדה, עו"ד שגית – כיצד ניתן לבצע העברה תקציבית של כל כך הרבה כסף כאשר אין חוק? לא חוקקו את החוק לקצבאות הנכים, אז איך אפשר להעביר כסף לקצבאות הנכים? הייתכן? אמרה היועצת המשפטית: לא ניתן להעביר כסף לטובת הנכים בהיעדר חוק. ושאלתי: מה קרה? למה ועדת העבודה והרווחה לא התכנסה כדי לדון בדבר כל כך מהותי, כל כך דחוף, שכולם, כולל הממשלה הזאת, מתעסקים בו בשנה האחרונה, מאז עבר בהצעה טרומית ואחר כך עבר לממשלתית – הצעת החוק של חבר הכנסת אילן גילאון ושל חברתי לסיעה, חברת הכנסת קארין אלהרר? ואין פוצה ואין מנפנף.
היו"ר עיסאווי פריג':
עברה שנה מאז.
מיקי לוי (יש עתיד):
עברה שנה מאז. והינה, הייתה כבר אפשרות להעביר את הכסף בוועדת הכספים, ויש, ברוך השם, מקור תקציבי – מ-flat; אין כסף מהשמיים, קיצצו את הכסף מכל המשרדים החברתיים, מכל המשרדים האחרים. אבל ניחא, אמרנו לעצמנו, אנחנו, חברי ועדת הכספים. הייעוד של הכסף הוא ייעוד חשוב, אנחנו נצביע בעד, עם הממשלה. מה גדולה הייתה ההפתעה שאי-אפשר להעביר את הכסף ואי-אפשר להצביע. ואדוני היושב-ראש, מבטיחך אני שמעתה, לפחות חודש ימים – קיווינו שב-1 בינואר יהיה לנכים כסף בחשבונם הפרטי; אני מעריך שזה ייקח עוד חודש ימים, במקרה הטוב. ואין פוצה ואין מלגלג.
היו"ר עיסאווי פריג':
אז כסף יש, חקיקה אין.
מיקי לוי (יש עתיד):
כן. לא שמעתי על דבר כזה. בדרך כלל הבעיה היא בעיה תקציבית, אדוני היושב-ראש.
ומה לגבי מתווה מוסכם בנושא הנכים? אין לממשלה הזאת זמן לקדם את מתווה העלאת גיל הפרישה שהציעה ועדת הכספים – אגב, בהסכמה כוללת מקיר לקיר; הרי אנחנו יודעים מה ילד יום ואיזה גירעון אקטוארי עתידי צפוי לביטוח לאומי אם אנחנו לא נעשה מעשה. אחרי ויכוחים רבים וחוסר הסכמות הצלחנו להגיע למתווה נורמלי, מתווה של פשרה, שאת העלאת גיל הפרישה פרסנו לעשר שנים, דהיינו, בכל שנה יתווספו חודשיים, כך שגיל הפרישה לא יעלה בבת אחת לנשים, הוא יעלה בהדרגה, ובעוד עשר שנים המשק יוכל להתאזן; כך אני מקווה, כי הרי אקטואריה – אתה יודע, אדוני, אתה רואה חשבון במקצועך – אקטואריה היא מקצוע בעייתי. לא תמיד חוזים האקטוארים, בלשון המעטה אני אומר, את העתיד לבוא.
היו"ר עיסאווי פריג':
אז בוא נכניס את הצעירים לשוק העבודה.
מיקי לוי (יש עתיד):
כן, גם זה לא היה. הלוואי שיכולנו להכניס את הצעירים לשוק העבודה.
ולהתמודדות האמיתית עם דוח העוני, כפי שראינו בדוח העוני לפני שבוע, ובהתאם לוועדת אלאלוף, שכשאנחנו היינו בממשלה מינינו אותה – גם לזה אין לכם זמן, למרות המאמצים שעושים. אבל למה יש לכם הרבה זמן, ללא הגבלה כמעט? לקדם את חוק ההמלצות, שיגן על אנשי הצווארון הלבן, מיוחסים וחזקים, מקורבים וטייקונים, חברי כנסת ושרים, דנקנרים ואלוביצ'ים.
חברים, החוק הזה בא להגן על החזקים. הוא בא לפגוע באינטרס הציבורי. הוא בא לפגוע בזכות הציבור לדעת, הציבור ששולח את נבחריו לבית הזה. החוק הזה יגן על אותם אנשים שסרחו, אותם אנשים, נבחרי ציבור, ששלחו ידם לקופה הציבורית, שעשו מעשה. אז עד אשר יגיע הנושא לפתחו של היועץ המשפטי לממשלה והוא ייתן דעתו על כך, ולאחר שימוע ארוך, והרבה מאוד זמן, ועינוי דין, יחליט להגיש או שלא להגיש כתב אישום – רק אז במדינה דמוקרטית זכות הציבור לדעת תמומש.
החוק הזה בא לפגוע בעבודת החוקרים והפרקליטות. הוא בא להאריך את משך החקירות של נבחרי ציבור החשודים בעבירות מרמה, הפרת אמונים, שוחד ואפילו עבירות מין – אם נבחרי ציבור מעדו וכשלו בסעיף המאוד-מאוד בעייתי של עבירות מין, לא ניתן יהיה לפרסם, אדוני. זכות הציבור לדעת תיפגע. ומה על אותו חשוד, נבחר ציבור שנחשד בעבירות מין, אם לא היה מפורסם – הכיצד נפגעות עבירה מינית ידעו שהנושא הזה נפתח לחקירות משטרה, ובהתאם לפרסום וזכות הציבור לדעת יבואו ביוזמתן, כי הרי זה נפתח, ויצטרפו ויגישו את עדותן בהתאם? כך זכות הציבור לדעת וזכויות המתלוננות בעבירות מין נפגעות. החוק הזה בא לפגוע במתלוננים. הוא בא להאדיר פשע ופושעים. הוא נולד בחטא וגם יאושר בחטא, למרות הרוב שיש לצד הזה.
הערב הזה, גבירותיי ורבותיי, אינו גאווה לכנסת, ובוודאי ובוודאי אינו גאווה לחברי הקואליציה, והוא בעיקר, אדוני היושב-ראש, הוא בעיקר אות קלון על מצחו של יוזם ודוחף הצעת החוק, ראש ממשלת ישראל. והרי מה אמר לנו חבר הכנסת דודי אמסלם? ואני מאמין לו, אגב, שהוא לוחם זכויות הפרט והחופש. אני מאמין לו. אני מאמין לו גם שזה מה שהניע אותו. אבל נשאלת שאלה, רבותיי: למה זה אחרי שלוש שנים? הרי הוא שלוש שנים כבר כאן. זה לא בער בעצמותיו לפני כן. מתי זה התחיל לבעור בעצמותיו, אדוני היושב-ראש? זה התחיל לבעור בעצמותיו כשנפתחה החקירה נגד ראש הממשלה בחשד להפרת אמונים או שוחד; אינני יודע, אינני מצוי בפרטי החקירה.
ועומד פה ראש הממשלה, אדוני היושב-ראש, על הדוכן הזה, קבל עם ועדה, מול הכנסת, ואומר: נכון, לקחתי 650,000 שקלים, פחות או יותר. סיגרים, משקאות, שמפניות, תכשיטים, הסכום המצטבר הוא בסדר גודל – לא יודע, 650 זה הסיגרים, לפי הפרסומים, אינני יודע, והמשקאות, ועוד כ-100,000 עבור תכשיטים. ללא בושה הוא עומד כאן ואומר. ואחר כך אני גם שומע בתקשורת שהוא מצלצל לספק ואומר כאחרון העבריינים: העשב נגמר לי. העשב נגמר לי. אני לא מאמין. האספקה תחודש. הרי לא יאומן. אדוני היושב-ראש. אולי יש לך כמה חברים להכיר לי שאולי גם אני, לאחר שאגמור את שירותי כאן, בבית הזה – כי הרי אני לא מעז לקבל מתנות, ושונא מתנות יחיה – אולי יש לך כמה חברים להכיר לי אחרי שאני אגמור את שירותי כאן?
אדוני היושב-ראש, אני רוצה לספר סיפור שממחיש את שאט הנפש שאני חי בו מקבלת המתנות על ידי ראש הממשלה. בהיותי מפקד מחוז ירושלים השגרירות האמריקנית חיפשה שטח בין מזרחה למערבה של העיר, באמצע, כדי להיות ניטרלית, ממש על הגבול – ואני לא פותח עכשיו ויכוח פוליטי על מעמדה על ירושלים; דעתי ידועה – כי היא רצתה להעביר את הקונסוליה שלה ממזרח העיר, ליד ימק"א, למקום אחר, ניטרלי, כי המקום היה צר מלהכיל את אותם אנשים. והינה, אצנו רצנו, ואני סייעתי כמפקד מחוז, ומצאנו שטח שהוא שטח ליד מלון דיפלומט, והאמריקאים רכשו את מלון דיפלומט – גני יהודה ההיסטורי – ובדיוק על הגבול של מלחמת ששת הימים הוקם בניין הקונסוליה האמריקנית. ובאותו הזמן היה השר לביטחון פנים השר צחי הנגבי, שאף ביקש ממני לסייע, ואני סייעתי ברצון רב.
והינה, אחרי שסיכמו האמריקנים על רכישת השטח, תם ונשלם, הקונסול, יחד עם הקב"ט המקומי, נתן לי תשורה בתיבה מהודרת. התשורה כללה עט מאוד מאוד – עט מוזהב בתוך תיבה מהודרת. התשורה כללה עט מוזהב בתוך תיבה מעוטרת. רצנו אצנו ובדקנו, ומה מצאנו? שהשווי של העט הוא סדר גודל של 350 דולר במחירים של אז. כעובד מדינה, כלובש מדים, מה שעשיתי הוא לכתוב על מזכר פשוט לאפוטרופוס על נכסי המדינה: ראה, אדוני, קיבלתי עט במתנה. האם ראוי ומותר שאני אחזיק בו? שוויו הוא כ-350 דולר – למיטב זיכרוני; אל תתפסו אותי בדיוק בסכום. ומה קרה, אדוני? לאחר כחודש וחצי-חודשיים הגיעה תשובה מאוד מאוד פשוטה, בשורה אחת: שוויו של העט הוא מעל השווי המותר לעובדי מדינה על פי חוק התקשי"ר, והעט נלקח לאוצר המדינה אחר כבוד. זהו. אז 650,000 שקלים במשקאות וסיגרים? מעניין.
והינה, אני משתתף בפרויקט שחברי כנסת נוספים כנראה משתתפים בו, וביום שישי בערב אנחנו מזמינים שגרירים או קונסולים אלינו הביתה, פעם בחודש, פעם בחודשיים, כדי לארח לארוחת שבת, כדי שיראו את מסורת ישראל, ולחיזוק הקשרים של מדינת ישראל. הקונסול או השגריר הרומני שהוזמן לביתי לא היה יכול להגיע מפאת אשפוז ומחלה – ואנחנו מאחלים לו מכאן רפואה שלמה – עזב את הארץ באותו שבוע ונסע לארצו. ברגע האחרון הסדירו במקומו – מכיוון שעשינו הכנות – את סגן השגריר האוסטרלי לבוא ולהתארח בביתי. כמובן, אירחנו אותו ואת רעייתו ברצון ובפנים מאירות כמיטב המסורת, אבל לאחר כשבוע וחצי הגיע בקבוק יין אחד לביתי דרך הדואר, ארוז בתיבה מעץ, אם אינני טועה. ואני לא ידעתי לקשר, מכיוון שהיין הזה היה מיקבי רמת הגולן, והייתה מוטבעת עליו מדליה, זאת אומרת שהיין היה יין יוקרתי. אני לא ידעתי להעריך את שוויו, והוא היה משנת 2011 או 2012. אצתי רצתי, נשאתי את היין בבוקרו של יום המוחרת למכוניתי והבאתי אותו לכנסת, למשרדי, והיועצים שלי, היקרים, לקחו את בקבוק היין לוועדת האתיקה: האם מותר לחבר כנסת מיקי לוי לקבל את בקבוק היין? הם סיפרו את הסיפור של בקבוק היין שניתן על ידי סגן השגריר האוסטרלי. ועדת הכנסת התכנסה לדון בעניין, כי זו מתנה, ושונא מתנות יחיה. ומה אמרה ועדת האתיקה של הכנסת? אדוני, מחירו הוא מחיר נמוך יחסית, ואתה רשאי לקחת אותו לביתך. אם אינני טועה, הוא נמצא עדיין במשרדי, ממתין לשעת כושר כדי שנרים לחיים לאיזשהו אירוע מאוד מאוד חגיגי.
אז אלה הם סיפוריהם של שתי מתנות שעשו דרכן אליי ונפטרתי מהן, ונהגתי כפי שצריך לנהוג נבחר ציבור – שלא כמו ראש הממשלה, שלא רק קיבל, גם הרים טלפון, על פי הדיווחים בתקשורת, והזמין עשבים כי העשבים נגמרו. ואדוני יודע מי אומר "עשבים"? כשעבריינים עוסקים בחשיש, בסחר בחשיש, בקנאביס, זו מילת הקוד, ואני אומר לך את זה, אדוני, מהתפקידים הקודמים שלי.
היו"ר עיסאווי פריג':
אתה אומר את זה מידע.
מיקי לוי (יש עתיד):
אני אומר את זה, אדוני, מידע אישי.
וכפי שאמרתי, החוק הזה בא לפגוע בזכות הציבור לדעת; הוא בא לפגוע בעבודת החוקרים והפרקליטות; הוא בא להאריך את משך החקירות של נבחרי הציבור החשודים בעבירות מרמה, הפרת אמונים, שוחד ועבירות מין; הוא בא לפגוע גם במתלוננים; הוא בא להאדיר פשע ופושעים; הוא בא להסתיר את מבצעי הפשע מעיני הציבור. הוא נולד בחטא, והוא מאושר בחטא. ואדוני היושב-ראש, הערב הזה הוא לא גאווה לבית הזה, ובוודאי ובוודאי אינו גאווה לחברי הקואליציה, והוא בעיקר אות קלון על מצחו של יוזם ודוחף הצעת החוק, ראש ממשלת ישראל.
לפני שבוע ימים שמעתי את ראש הממשלה משתלח בצורה נוראית, מביישת, שאינה יאה להתבטאות ראש הממשלה – ראש הממשלה משתלח באנשי מערכת אכיפת החוק, בשוטרים ובשוטרות, בחוקרים ובחוקרות המצוינים שלנו. אדוני ראש הממשלה, הפכת אותם, את אותם אנשים ישרי דרך, שעושים עבודתם נאמנה, עם ידיים נקיות, הפכת אותם לאויבי הציבור. הפכת אותם לנאשמים בעבירות. אותם, אדוני ראש הממשלה, הפכת לחשודים בהפרת אמונים.
מה אמרת? אז יהיו המלצות. אז קודם כול, אדוני ראש הממשלה, משטרת ישראל זה 15 שנים אינה ממליצה. אינה ממליצה. היא מסכמת את התיק, והשורה האחרונה – חשדות לכאורה, לא יותר מכך. אז כדאי שתלמד, לפני שאתה עומד ונואם קבל עם ועדה, שמשטרת ישראל אינה ממליצה בתיקים לפרקליטות זה 15 שנים. היא מסכמת את התיק ומסיימת את הסיכום במילים "ראיות לכאורה" ותו לא. ו"ראיות לכאורה", חברים, זה משאיר פתח ענק לאותם פרקליטים מפרקליטות המדינה, שעושים עבודתם נאמנה, מקצוענים לחלוטין, עם ניסיון בלתי רגיל, לסגור את התיק או להמשיך בהליך. חד-משמעית. נהפוך הוא, הדרך הזאת מאפשרת לטפל בתיקים האלה בצורה נאותה. אדוני ראש הממשלה, הפרת אמונים וחשד לשוחד – הרי העבירות האלו מיוחסות לך, ושום חוק לא יוכל להסתיר אותן. אם היית בטוח בחפותך, ההצעה הזאת לא הייתה מנוסחת.
והיום כנסת ישראל הייתה צריכה לציין שני אירועים מיוחדים ויוצאי דופן: את יום ההצדעה לתעשייה הישראלית המפוארת, ביוזמת ידידי חבר הכנסת עפר שלח – תעשייה ששורדת פה למרות הממשלה שלכם, ולא בזכותה; בזכות אנשים נפלאים, יזמים שרואים בתעשייה דרך ארץ, דרך ציונית לממש את החזון היהודי במדינת ישראל; תעשייה שחטפה מכות קשות בשנתיים האחרונות, שבהן ראש הממשלה עוסק בעיקר בלשרוד. הוא לא עושה שום דבר. כל מה שקורה סביבו – תחילת המחשבה וסופה: הישרדותו האישית. הוא כאן כדי להרוויח זמן. והכול זז, והכול מתנפץ, ואלוהים ישמור אותנו מעונשו של זה.
גברתי היושבת-ראש, ברוך בואך. בנוסף, גברתי היושבת-ראש – – –
היו"ר רויטל סויד:
ישבתי פה אתמול בלילה, ואני חוזרת, ואתה עדיין פה.
מיקי לוי (יש עתיד):
לא, הפעם עליתי מחדש. אני מודה שנחתי קצת. אבל זה בסדר, אם את תהיי פה ב-01:00, תצטרכי לסבול אותי עוד לארבע-חמש שעות, עד לפנות בוקר, ואחר כך ב-10:00 וב-13:00, ואני גם אסכם את הדיון הנורא הזה.
היו"ר רויטל סויד:
רגע, נאזם מתקן אותנו. המזכיר מתקן אותנו שזה היה היום בבוקר.
מיקי לוי (יש עתיד):
אה, נכון.
היו"ר רויטל סויד:
נכון, תודה רבה. זה היה בבוקר.
מיקי לוי (יש עתיד):
כנראה שנינו איבדנו את ה-Waze וצריך לחשב מסלול מחדש. אולי הממשלה הזאת תחשב מסלול מחדש.
בנוסף, גבירותיי ורבותיי, ליום התעשייה שבוטל – מכיוון שאין היגיון לעשות יום תעשייה כשהכנסת איננה כאן, כשבמליאה אין חברי כנסת. כשוועדות הכנסת, גברתי, אינן עובדות, אז למה ייעשה יום תעשייה – לכתלים שבכנסת? ודאי וודאי שלא. בנוסף לזה הייתה הכנסת צריכה להצדיע למשטרת ישראל, ובדיוק כבוד השר לביטחון פנים יושב בתורנות שלו במליאה. אותה משטרה, אזרחים יקרים, אותה משטרה, חברי כנסת יקרים, שבלעדיה אין לנו חוק וסדר. אין דין ואין דיין. אין ביטחון פנים. משטרה שבלעדיה הסדר במדינה לא יישמר. כן, חבריי לקואליציה, אותה משטרה שמותקפת חדשות לבקרים על ידי חברים רבים בממשלה הזאת, ובקואליציה הזאת. משטרה שאינה חפה מטעויות, ואני מודה – גם היא עושה טעויות כמו כל אחד ואחד מאיתנו, אך המשימות המוטלות עליה הינן רבות.
הבית הזה יצא מדעתו לפני כמה חודשים כאשר שוטרים שילמו בחייהם והסתערו בגוף חשוף אל מול מחבלים מתועבים ושילמו בכך בחייהם, ארבעה שוטרים בחודש אחד. כל החברים פה, יצאה נפשם והתחרו אחד בשני כדי לתת קומפלימנטים וסופרלטיבים לאותה משטרה. ואף היו חברי כנסת פה, תקשיבו, שבאו אליי ואמרו: אנחנו רוצים להיות ראשי השדולה. אמרתי: תראו, ברצון רב, אבל אני משמש כראש השדולה למען משטרת ישראל מזה שלוש שנים, כי בשנתיים הראשונות לא יכולנו, כי לא הייתי חבר כנסת מן המניין, הייתי סגן שר האוצר. אתם מוזמנים להיות איתי, שווה מול שווים, אני ואתם יחד נהיה ראשי השדולה – מפאת כבודם של אותם חברי כנסת לא אזכיר את שמותיהם – והינה, בחלוף הזמן, נעלמו, התאיידו, כאילו לא היו. נהפוך הוא, גם שמעתי אותם, ככה בחצי אוזן, לא נעים להם, תוקפים את המשטרה על פי הרוח הכללית שראש הממשלה השרה על הבית הזה.
אז כן, גם זה קורה בבית הזה. גם זה קורה בבית הזה – אנשים צבועים ודו-פרצופיים שאין להם את העוז והאומץ לדבר בלשון אחת ומדברים, חברתי חברת הכנסת אלהרר, בשתי שפות ובלשון כפולה. זה לא מוסיף להם הרבה כבוד. אני אזכור אותם. אני זוכר אותם. אני אבוא איתם חשבון ביום מן הימים.
וזו אותה משטרה שאין דומה לה בעולם. כל כך הרבה משימות על כוח קטן מאוד יחסית. ויושב כאן השר לביטחון פנים, שגם עשה והוסיף תקנים על ידי לחץ על האוצר, ומבין איך מדינת ישראל על שלל בעיותיה גדולה מאוד על המשטרה הזאת. וכשהמשטרה מתכסה בשמיכה ומושכת אותה כלפי מעלה, אל הראש, כדי שלא תתקרר, כפות הרגליים שלה נחשפות, והיא מתקררת שם. כן, חברים וחברות, משטרה קטנה מאוד על בעיות גדולות מאוד, מסובכות מאוד, שאין דומה להן בשום מקום בעולם. כן, חברים, זו אותה משטרה שראש הממשלה מזלזל באנשיה.
ראש הממשלה אומר בנאום, שהופך להיות נאום לאומה: אז מה אם יהיו המלצות? אפשר לזרוק אותן. זה ראש ממשלה שמה הוא רוצה לסמן? זלזול באנשי אכיפת החוק. אז מה רוצה ראש הממשלה –שמחר בבוקר המשטרה תעצור עבריין, או ראש משפחת פשע, והוא גם כן יגיד: אז מה אם יהיו המלצות? ואדוני ראש הממשלה, כבר הסברתי לך – אתה לא יודע – מזה 15 שנה אין המלצות. אדוני ראש הממשלה, אין המלצות. אין המלצות. אין המלצות. זה סיכום תיק, זה הכול, אדוני ראש הממשלה. אתה הבנת אותי? ובסיכום התיק, אמרתי, יש שורה אחת, אדוני ראש הממשלה: ראיות לכאורה. זה משאיר פתח לפרקליטות, ליועץ המשפטי לממשלה, לסגור את התיק – גברתי עורכת דין עם ניסיון רב, מבינה את הפרשנות הזאת – או להמשיך בהליך של הכנת כתב אישום. אין המלצות, אדוני ראש הממשלה. אין המלצות. תאמין לי, אין המלצות. תשאל את אנשיך, תשאל את היועץ המשפטי לממשלה. אז אותו עבריין, ראש משפחת פשע, גם כן יגיד לאותם חוקרים: אז מה אם היו – לא המלצות, כבר הסברתי, סיכום תיק, ראיות לכאורה; נזרוק אותן הצידה. זה המסר שלך, אדוני ראש הממשלה.
המטלות המוטלות על המשטרה הזאת הן מטלות רבות, רחבות. כאשר אנחנו כולנו – אזרחים, חברי כנסת – ספונים בבתינו ביום השישי או ביום השבת, או חגים את חגינו, את חגי ישראל, או האוכלוסייה האחרת הגרה בקרבנו חוגגת את חגיה שלה, השוטרים הם שנמצאים בחוץ ומגינים עלינו. משטרת ישראל. אלה השוטרים היקרים שלנו, ואני גאה להיות הוועד שלהם – כי מאשימים אותי כל הזמן: אתה הוועד של השוטרים. כן, אני הפה והוועד של השוטרים בבית הזה. וכשאנחנו יושבים ומציגים את מטלות משטרת ישראל בוועדת הפנים של הכנסת, ויש אי-הסכמות – ומותר שיהיו אי-הסכמות – אז אומר חבר הכנסת אמסלם: אה, נותנים לכם ארוחת צוהריים. מה העלות? 150 מיליון שקל – אם אני לא טועה, אני לא מדייק כנראה במספרים. תרשמי את זה, אני רוצה לעשות דיון על העניין הזה. אז ידידי חבר הכנסת אמסלם, אולי אתה לא יודע: תחת חוק שירות ביטחון נמצאים חיילי צה"ל, לוחמי ומשרתי שירות ביטחון כללי – שב"כ, שב"ס ומשטרת ישראל והמוסד. כן, אלה נמצאים תחת חוק שירות הביטחון, ואין לך את היכולת לקחת להם את ארוחת הצוהריים, אלא אם כן תבטל את חוק שירות ביטחון כללי לגביהם.
והינה, אני אומר לך, מכיוון ששמתי את עצמי לרגע, שלא ברשות, כוועד של משטרת ישראל והשוטרים, אני כבר אומר לך: אנחנו מוכנים לוותר על ארוחת הצוהריים, ולא רק על ארוחת הצוהריים, גברתי – גם על נסיעות חינם בתחבורה הציבורית, מכיוון שמקומות השירות לא תמיד קרובים לבית, אז כמו חיילי צה"ל, יש להם נסיעה חופשית בתחבורה הציבורית.
היו"ר רויטל סויד:
מוכנים לוותר על ארוחת צוהריים?
מיקי לוי (יש עתיד):
כן. אני מוכן לוותר, גברתי, על ארוחת צוהריים. אני מוכן לוותר גם על הנסיעה החופשית בתחבורה הציבורית – –
היו"ר רויטל סויד:
זה על דעת – – –
מיקי לוי (יש עתיד):
– – ואני גם מוכן לוותר על כך שהשוטרים יהיו תחת חוק שירות ביטחון. אבל אז, גברתי, למדינה זה יעלה מיליארדים. אני הייתי שם באוצר, אני יודע לחשב. על תוספת שישי ושבת – 200% על כל שעה; על תוספת שעות נוספות – ותאמיני לי, גברתי, אף אחד שם, ואת מכירה את זה, לא עובד שמונה שעות. גם המזכירה שלי, כשהיה הפיגוע, וכשהיו הפגנות, וכשהיה זמן חירום, היא לא הלכה הביתה בשעה 17:00.
ברוך הבא, אדוני השר. תחליף את השר לביטחון פנים, יהיה לך מעניין.
ואז, העלויות למדינה יהיו אסטרונומיות, והשוטרים ייקחו את זה בשתי ידיים, כי המדינה תצטרך לשלם תוספת לפקידים ולפקידות שנשארים שעות נוספות;. והמדינה תצטרך לשלם לאותם שוטרים שנמצאים בהר הבית ביום שישי והולכים בשעה 17:00 הביתה, עד יעבור זעם; והמדינה תצטרך לשלם על שבתות ועל חגים ועל לילות, והעלויות יהיו אסטרונומיות. חיסכון של ארוחת צוהריים – בזה עסקינן? בושה וחרפה.
היו"ר רויטל סויד:
אז אולי תציע את זה למפכ"ל.
מיקי לוי (יש עתיד):
אני מובן לבוא בדברים. אני שם את עצמי לרגע כוועד של משטרת ישראל. תאמיני לי, השוטרים ימחאו לי כפיים. כל אחד יצא עם משכורת פי שלושה מהשכר שהוא מרוויח היום.
היו"ר רויטל סויד:
בלי חמגשית ועם משכורת.
מיקי לוי (יש עתיד):
הוא יביא סנדוויץ' מהבית, כדברי הרב. אין שום בעיה.
זו אותה משטרה שעושה את המטלות המוטלות עליה – והן רבות, כפי שפירטתי, ופירטתי רק את חלקן – ללא דופי, על כלל אנשיה. היא עושה אותן בהצלחה רבה.
הממשלה הזאת היא ממשלה ללא חזון, מה לעשות; ממשלה שהעומד בראשה איבד את הבלמים, ה-Waze לא עובד עבורו, ואיבד את שיקול הדעת; ממשלה שמנוהלת על ידי חקירות ונחקרים, שלכאורה – ואני אומר כאן "לכאורה", בזהירות רבה, כל זמן שלא הוכחה אשמתו – שלכאורה חגגו על הכסף של הציבור, וכעת הקלפים במגדל שהם בנו להם נופלים קלף אחרי קלף.
הייתי לוחם כל חיי, וכשהגעתי לכנסת ידעתי שאני מגיע למאבק, להיאבק עבור הציבור, עבור הצדק, עבור המוסר, עבור ערכים שחונכתי עליהם, עבור ערכים שהם זרים לחלק מהחברים פה. וגם כנגד החוק הזה אני אמשיך ואיאבק, ואצעק, ואדבר כמה שתקנון הכנסת יאפשר לי. ואין לי שום בעיה לעמוד כאן בפיליבסטר החל מחצות, ולסיים – למגינת ליבי, כי גם חברותיי רוצות לבוא ולנאום – לסיים בשעות הבוקר המוקדמות, ואני מבקש מכן, אולי אתן יכולות להוסיף לי עוד כמה שעות, כדי שאני אוכל להשמיע את דבריי. אני בחפץ לב אתן לחברים אחרים לאזור כוחות ולנוח לקראת סופו של היום, וגם את סופו של היום אני מבקש.
אני אדבר, כפי שציינתי, כמה שתקנון הכנסת יאפשר לי, כדי להגיד לציבור הישראלי עד כמה הממשלה הזאת איבדה את דרכה – ממשלה רעה שמתעסקת בעצמה והציבור בכלל לא מעניין אותה. ניהלתי, ביחד עם חבריי לסיעה ועם חבריי לאופוזיציה, מאבק עיקש כנגד החוק הזה. הגשתי אלפי הסתייגויות עם החברים האחרים, לא לבד. ניסיתי לשנות את הנוסח, ניסיתי לסכל את החוק. ניסיתי לשכנע. ניסיתי להציג את ההשלכות ההרסניות של החוק הזה. ניסיתי לעשות כמיטב יכולתי. והרי לא ייתכן שאחד מאיתנו – שר, חבר כנסת – שיבצע עבירות מין, יואשם, יורשע, יוכל לחזור לכאן והמשטרה לא תוכל לבצע סיכום של חומר החקירה. וניטלה אפילו זכותו של היועץ המשפטי לממשלה – זכות שהייתה מוקנית לו, גברתי, והוא נקט עמדה זו רק לגבי 12–20 תיקים בשנה, לגבי הפרסום של החשדות, זו הזכות שהוא לקח לעצמו. היועץ המשפטי לממשלה בכבודו ובעצמו אמר. אנחנו לא סומכים עליו? לא סומכים על שיקול דעתו? 12–20 תיקים, זה כל מה שהוא נתן לפרסם בשנה, ובדרך כלל לאחר שניתנה הזכות לאותו חשוד להשמיע את דבריו. המשטרה לא תוכל לבצע סיכום של חומר החקירה, ואפילו לא לפנות ליועץ המשפטי לממשלה בבקשה לפרסם את סיכום החקירה לציבור.
גברתי, אני לא רוצה להסתכן בסכסוך עם חברות לסיעה, למרות שעברתי בסך הכול כארבעה דפים. אני רוצה לעצור כאן, אלא אם כן, גברתי חברת הכנסת – – –
היו"ר רויטל סויד:
הדובר הבא זה חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה.
מיקי לוי (יש עתיד):
ג'מאל זחאלקה, אני מתנצל בפניך, לא ידעתי. בבקשה, אדוני, איני רוצה לקחת את זמנך, אלא אם כן אתה מוותר.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לחבר הכנסת מיקי לוי. אין לי ספק שזה רק פרק אחד מתוך המשנה שאתה תרביץ פה עוד בימים הבאים.
הודעה לסגן מזכירת הכנסת.
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת
סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:
ברשות יושב-ראש הישיבה, הינני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת מסקנות ועדת החינוך, התרבות והספורט בעקבות דיון בהצעתם של חברי הכנסת עודד פורר, ענת ברקו ואיתן ברושי בנושא: עידוד לסרבנות לגיוס לצה"ל בבתי הספר.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לסגן מזכירת הכנסת.
הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 81), התשע"ח–2017
(קריאה שנייה וקריאה שלישית)
היו"ר רויטל סויד:
חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, 15 דקות לרשותך.
ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):
גברתי היושבת-ראש, רבותיי וגבירותיי חברי הכנסת, אני רוצה לתת הסבר אלטרנטיבי לפרשה של ביבי נתניהו, והפרשנות המתבקשת, אבל לא מדברים עליה הרבה, פה ושם היא הוזכרה, היא שמדובר בקמצנות. הבן אדם לא אוהב לשלם על מה שהוא אוכל, מה שהוא שותה, מה שהוא מעשן. זו קמצנות, ועל קמצנות לא מעמידים לדין, נדמה לי.
ידוע שקמצנות היא תכונה שאנשים לא אוהבים, וישנה סלידה מקמצנות וקמצנים, וכל מי שקרא או ראה את המחזה של מולייר "הקמצן", שיורד לנבכי נפשו של הקמצן, וכל מי שקרא משפט או שניים על קטגוריה שמתפתחת בשנים האחרונות, שזו הפסיכולוגיה של הקמצנות, יודע שזה עניין סבוך. אבל למה נתניהו כל כך פופולרי, למרות שקמצנות היא תכונה שאנשים לא אוהבים? כי הוא לא קמצן טיפוסי, הוא קמצן בזבזן; הוא לא אוהב לשלם, אבל לא אכפת לו לבזבז, זה העניין. ההמצאה שהוא מצא – שהוא לא קיבל כסף כדי לקנות את הדברים, הוא קיבל אותם ישירות, אז הוא צורך אותם. הוא חייב, זה לא מוצרים בני-קיימא; הוא אוכל, הוא שותה, הוא מעשן את מה שהוא מקבל. אם היה כסף – אני לא יודע, אם מילצ'ן היה נותן לו כסף באותם סכומים או אחרים, אם הוא היה קונה את אותה כמות של סיגרים ושל אוכל ושל שתייה, ובאותה איכות ובאותם סכומים, בטח שהוא היה חוסך חלק מהכסף בבנק או במקומות אחרים.
הבעיה עם הקמצנות של נתניהו היא לא ברמה האישית. כאן הפוליטיקה של "הכול אישי" היא פוליטיקה של הסחת דעת. כל מי שהיה כאן בכנסת בשנת 2003, וראה כיצד בנימין נתניהו עומד ואומר: אני לא מוכן לשלם – כי הוא משלם מאימא שלו, מהכספים שהוא ירש מאבא שלו; אני לא מוכן לשלם קצבאות ילדים; אני לא מוכן לשלם ככה; אני לא מוכן לשלם. הוא, את התכונה של הקמצנות העביר לספרה הציבורית, והקורבנות, כבוד השר, של הקמצנות של נתניהו זה לאין שיעור הרבה יותר חמור, הרבה יותר קשה: משפחות נהרסו; ילדים סבלו; זקנים סבלו; נכים סבלו; מאות אלפים ומיליוני אנשים סבלו מכך. אבל על זה לא מעמידים לדין. אתה יכול להרעיב משפחות, ואנחנו יודעים שעד היום, למרות שעברו 15 שנים, לא תוקן העוול החברתי שתוכנית ההבראה של נתניהו גרמה לכל כך הרבה אנשים.
לכן, אני חושב שצריך להעמיד את הדברים בפרופורציה. נתניה עשה דברים נוראיים, ומעמידים אותו על הדבר הקטן הזה. נתניהו נתן הוראות להריגתם של 2,200 פלסטינים בעזה – על זה לא מעמידים לדין. הוא עושה הכול כדי למנוע הסדר ושלום, וגורם לשפיכות דמים, ועל זה לא מעמידים לדין. הוא עושה הכול כדי למנוע הסדר ושלום וגורם לשפיכות דמים, ועל זה לא מעמידים לדין.
ענת ברקו (הליכוד):
גם יורה על אזרחים – – –
ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):
הוא מרעיב אנשים, ולא מעמידים אותו לדין.
ענת ברקו (הליכוד):
הוא גם ירה – – – אלה מעניינים אותך? אזרחי ישראל מעניינים אותך?
ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):
מעמידים אותו לדין על עניין פעוט, קטן, שולי. זה בדיוק מכיר לי את אל קפונה. כל מי שלא ראה את הסרט The Untouchables, שילך לראות קודם כול, עם שון קונרי ואחרים – הבלתי-משוחדים, דרך אגב, זה שם הסרט.
ענת ברקו (הליכוד):
גם ג'יימס בונד. ראית הרבה סרטים.
ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):
ראה איך אל קפונה – ראיתי הרבה סרטים, כן. אני, יש לי השכלה, להבדיל.
ענת ברקו (הליכוד):
לא, זה טוב. תדבר גם קצת – – – אזרחי ישראל. כדאי להזכיר.
ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):
אני יכול ללמד אתכם שיעור – –
היו"ר רויטל סויד:
חברת הכנסת ברקו.
ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):
– – שיעור על פרנסיס פורד קופולה, הבמאי הענק של הסרט הזה ושל סרטים אחרים. לא חשוב. רואים בסרט שאל קפונה, שהרג מאות אנשים, מועמד לדין בסוף על אי-תשלום מיסים. ונתניהו, שעשה דברים כל כך נוראיים, מעמידים אותו לדין, כבוד השר, על דברים קטנטנים, פעוטים. אני אישית הייתי מוותר על זה. לכן, זה לא עושה עליי שום רושם. העניין הזה של קבלת משקאות – זה לא טוב, זה מסריח, אבל לעומת מה שהוא עשה, זה בדיוק מעשיו של אל קאפונה וההשתמטות מתשלום מיסים.
אני חושב שנתניהו לא יהיה ראש הממשלה הבא. אני מוכן אפילו להמר על זה. ההימור שלי נסמך על כך שההאשמות נגדו בסופו של דבר יבואו לידי כתב אישום, והוא יהפוך מאדם שכולם סביבו למצורע שכולם יברחו ממנו, כי אני לא ראיתי – הכול מחזה של שקרים. כל השרים שונאים את נתניהו. כולם. לא, חוץ ממך.
היו"ר רויטל סויד:
חוץ מהשר. השר דרעי, זה לא חל עליך.
ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):
לא חל עליך. אני מדבר על שרי הליכוד. הרי הם בגלל אינטרסים סביבו. עכשיו, אם הוא ייפול, כולם יברחו ממנו. אני רק מקווה – טוב מאוד שהוא ילך, כי הוא עשה דברים נוראיים.
ענת ברקו (הליכוד):
– – – אנחנו יודעים שהוא – – –
ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):
אבל הבעיה שלי, שמי שיכול, המועמד שיבוא במקומו הוא יותר גרוע. אני רואה את היו"ר של מפלגת העבודה ואת יאיר לפיד מתחרים שהם יותר קיצוניים מנתניהו.
ענת ברקו (הליכוד):
עוצמת ההתנגדות שלכם ברשימה המשותפת מראה כמה שהוא ראש ממשלה טוב. לא טוב לך, כנראה.
היו"ר רויטל סויד:
חברת הכנסת ברקו.
ענת ברקו (הליכוד):
מותר לי להגיב.
ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):
מפלגת העבודה ויאיר לפיד מתחרים שהם יותר קיצוניים מנתניהו.
ענת ברקו (הליכוד):
רק הם מתחרים עם החמאס, ואתה מתחרה עם החמאס. הינה, והדגל מאחוריך וגם הרצל מאחוריך – זה מפריע לך?
היו"ר רויטל סויד:
חברת הכנסת ענת ברקו, תני לחבר הכנסת זחאלקה להמשיך לדבר.
ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):
אני מוכן לענות לה אם היא תשמיע הערת ביניים אינטליגנטית. אני לא יכול לענות לכל אחד על הערת ביניים. תגידי משהו אינטליגנטי – תקבלי תשובה.
ענת ברקו (הליכוד):
הדגל פה, הדגל, הדגל שאתה שונא – – –
ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):
ככה משהו שיש בו רהיטות, שיש בו איזשהו תוכן. תתמודדי מול מה שאני אומר.
ענת ברקו (הליכוד):
גם הדגל מסתכל עליך, הדגל שאתה שונא, גם הרצל מסתכל עליך. התכוננת לנאום, אבל הדגל – תסתכל עליו, זה ייתן לך כוחות.
היו"ר רויטל סויד:
חברת הכנסת ברקו, בבקשה.
ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):
אני רוצה להתייחס, גברתי היושבת-ראש, לשערורייה שהתגלתה – תכף אגיד למה התגלתה בשבוע האחרון – והיא הפרשי השכר של המורים על פי מפתח של שירות צבאי. מורה שמתחיל או מורה לאחר כמה שנים עם תעודה זו או אחרת, אם הוא עשה שירות צבאי, יש תוספת בשכר שלו של מאות שקלים – –
ענת ברקו (הליכוד):
מעולה.
ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):
– – בין 300 ל-500 שקלים.
ענת ברקו (הליכוד):
יופי.
ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):
אנחנו העלינו את הנושא הזה – חבר הכנסת אחמד טיבי העלה את זה, ואחרים, אבל התשובה שקיבלנו מארגון המורים, ארגון המורים העל-יסודיים – כי זה התגלה על ידי חבר הכנסת גפני בהתחלה, לאחר שהביאו לו את ההסכמים המתבשלים בין ארגון המורים למשרד החינוך או משרד האוצר, ואז התגלה ששכר של יוצא צבא הוא כך וכך ושכר של אדם שהוא לא יוצא צבא הוא פחות ב-300 עד 500 שקלים.
ענת ברקו (הליכוד):
היו לו שלוש שנים לעבוד – זה הרבה כסף – במקום לשרת בצבא.
היו"ר רויטל סויד:
חברת הכנסת ברקו, בבקשה.
ענת ברקו (הליכוד):
זה הרבה כסף.
היו"ר רויטל סויד:
חברת הכנסת ברקו, תיתני. באמת, מליאה כמעט ריקה, אני לא רוצה לקרוא לסדר. בבקשה.
ענת ברקו (הליכוד):
מעולה.
היו"ר רויטל סויד:
בבקשה, את רואה שהוא לא עונה. שמענו את ההערות שלך. מספיק. מספיק.
ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):
כמובן, שערורייה גדולה, וזו אפליה שמכוונת נגד ערבים; אגב, גם נגד חרדים.
ענת ברקו (הליכוד):
זו אפליה. אהה.
ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):
האפליה שהיא נגד חרדים היא קצת פחות מחודדת, בגלל מערכת החינוך העצמאית וכל מיני מערכות אחרות, אבל אין ספק שיש כאן אפליה בוטה, גזענית. התשובה שקיבלנו היא מהממת, היא פשוט עוד יותר שערורייתית. יש בערבית פתגם שאומר: (אומר בערבית ומתרגם:) התירוץ גרוע מהאשמה.
ענת ברקו (הליכוד):
זה אשמה. אם מקבלים יותר – זאת אשמה.
ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):
התשובה שקיבלנו היא שזה לא דבר חדש, זה קיים עשרות שנים. אומר מזכ"ל ארגון המורים שזה קיים מ-1968. אני ראיתי מסמך מ-1980 שאומר שמורה שיש לו שירות צבאי יקבל יותר כסף, תוספת חודשית, מתמשכת, לאורך כל השנים, לשכרו. ההסבר הוא שבשירות המדינה לא רק המורים – אני לא יודע אם אפילו השרים יודעים זאת, חבר הכנסת; לא, אתה לא חבר כנסת, השר דרעי – שגם בכל שירות המדינה מחשיבים את השירות הצבאי כוותק – –
ענת ברקו (הליכוד):
זה ותק.
ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):
– – ובצורה כזאת מכניסים את זה לשכר. כלומר, אם הבת שלך הולכת להיות מורה והיא לא הייתה בצבא, נגיד ככה – –
ענת ברקו (הליכוד):
תוכל לקבל פחות.
ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):
– – אז היא תקבל פחות כסף.
ענת ברקו (הליכוד):
מעולה. ככה – – –
ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):
גם הבת שלי, כשתלך להיות מורה, היא תקבל פחות כסף.
ענת ברקו (הליכוד):
כי יש לה שנתיים – – – מה לעשות.
ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):
אולי כבר – לא נמאס לך?
היו"ר רויטל סויד:
חברת הכנסת ברקו, אני קוראת אותך לסדר פעם ראשונה.
ענת ברקו (הליכוד):
רגע, שלוש שנים. שלוש שנים אפשר לעבוד בעבודה אחרת.
היו"ר רויטל סויד:
חברת הכנסת ברקו, אני קוראת אותך לסדר פעם שנייה.
ענת ברקו (הליכוד):
אוקיי, את – – – אני יכולה – – –
ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):
אז מסתבר שהבעיה הרבה יותר גדולה מהעניין הזה של הסכם ארגון המורים. זו בעיה מערכתית, ובכל השירות הציבורי המצב הוא כזה. אני עשיתי חשבון קטן שמדובר במיליארדים.
ענת ברקו (הליכוד):
לחסל את המדינה – – – ברור.
ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):
כלומר, אם היום אנחנו הולכים לבקש פיצוי – –
ענת ברקו (הליכוד):
בטח, כי אתה מופלה – – –
היו"ר רויטל סויד:
חברת הכנסת ברקו.
ענת ברקו (הליכוד):
למה הוא צועק?
ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):
– – החזרת הכסף. וחשבון קטן: אם מדובר ב-4,000 שקל בשנה בממוצע, 4,000 שקלים לשנה ל-40,000 עובדים ערבים, או 50,000 אנשים שלא עברו שירות צבאי, ובמשך – אני אקח אפילו ב-30 השנים האחרונות – מדובר בערך ב-5 מיליארד שקל, אפילו יותר. ואת הכסף הזה צריך להחזיר לאנשים שמגיע להם, שעשו את אותה עבודה. אני מבין שצריך להיות שוויון בשכר: אתה עושה עבודה – אתה מקבל את אותו שכר.
ענת ברקו (הליכוד):
אתה משרת – – –
היו"ר רויטל סויד:
חברת הכנסת ברקו, אני קוראת אותך לסדר פעם שלישית. תצאי בבקשה מהמליאה. חבל שיש לו עוד דקה ו-18 שניות ואת מפריעה לו בלי הפסקה.
ענת ברקו (הליכוד):
אין בעיה. אף אחד לא ישתיק אותי. אני אמשיך להגיד את מה שאני חושבת. אתה לא משרת. מי שמשרת, מגיע לו יותר, לא יעזור לך.
היו"ר רויטל סויד:
תוציאו אותה, בבקשה.
ענת ברקו (הליכוד):
מיליארדים – וזה לא מספיק, מה שנותנים לחיילים משוחררים. הניסיון המקצועי הזה הוא מצטבר, ומגיע להם. אתה יכול להגיד גזענות, מה שאתה רוצה. הגזענות היא שלך נגד – – –
היו"ר רויטל סויד:
אני אוסיף לך שתי דקות.
ענת ברקו (הליכוד):
אפילו ארבע.
(חברת הכנסת ענת ברקו יוצאת מאולם המליאה.)
ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):
אני זוכר שהייתה אפליה בביטוח הלאומי, ונתנו לאזרחים הערבים כמעט מחצית הסכום שנתנו ליהודים בביטוח הלאומי. דמי ביטוח לאומי לילדים, קצבאות הילדים, היו פחות, הרבה פחות, חצי מהיהודים. למה? אמרו שיש קצבה רגילה ויש קצבה של יוצאי צבא.
עכשיו, איך יכול להיות? הרי יש יהודים שלא הולכים לצבא, אז המציאו את ההמצאה הזאת – תקשיבי טוב, גברתי היושבת-ראש: אמרו שכל מי שהתייצב בלשכת הגיוס, ואפילו אם הוא קיבל פטור, הוא נחשב ליוצא צבא. ככה אישרו את האפליה הזאת בין ערבים ליהודים. גם חרדים שהתייצבו, קיבלו פטור, אז הם יוצאי צבא, והם קיבלו קצבה כמו שאר היהודים. רק האזרחים הערבים לא קיבלו את אותה קצבה. בשנת 1992, נדמה לי ביוזמתו של השר לשעבר ביילין, בוטלה הגזרה הזאת. עכשיו, בעניין הזה, אני לא יודע, צריך לבדוק כיצד החוק הזה מיושם, למרות שבעניין הוותק, זה לא יכול להיות מיושם, כי החוק, או התקנות שראיתי היום, בדקתי, מדברות על תקופת שירות, אז לא יכול להיות שוותק של חמש דקות או חצי שעה בלשכת הגיוס הוא ותק, ואתה מקבל פטור כמו שהיה בעניין קצבאות הילדים.
אבל המצב הזה שבו – שוב אני חוזר: אנשים שעובדים באותו מקום, באותה משרה, אותן שעות, כל דבר שווה, צריכים לקבל שכר שווה. לא יכול להיות שאנשים יקבלו יותר שכר לעומת עמיתיהם, ואת זה צריך לתקן. אנחנו הולכים לנהל מאבק בעניין הזה. אני מקווה שכל אדם שמעוניין בשוויון, רוצה בשוויון, יקר לו ערך השוויון, יש בו הגינות – ואני יודע, השר דרעי, שביהדות המילה הגינות היא יותר חשובה משוויון. אז כאן אני מאשים את הממשלה ואת המערכת באשמה הנוראית – שזה לא מזיז להם, דרך אגב – בחוסר הגינות בעניין הזה. תודה רבה.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לחבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. והדוברת הבאה – חברת הכנסת קארין אלהרר. 30 דקות לרשותך.
קארין אלהרר (יש עתיד):
תודה רבה, גברתי היושבת בראש. אני לא זוכרת אם יצא לי לנאום כשאת בראש הישיבה, אז אני רוצה לברך אותך. ואם זו פעם שנייה – – –
היו"ר רויטל סויד:
ברכות מתקבלות תמיד בשמחה.
קארין אלהרר (יש עתיד):
בדיוק, ברכות זה תמיד טוב. אדוני השר, אדוני יושב-ראש הקואליציה, חברי כנסת – אין כמעט כאלה באולם.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
אני מעריך שלקראת השעה 08:00 יתמלאו הספסלים.
קארין אלהרר (יש עתיד):
כן? אתה חושב שב-08:00 בערב?
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
זו שעה של סגולה כזאת.
קארין אלהרר (יש עתיד):
טוב, האמת שזה מעניין.
היו"ר רויטל סויד:
הינה, חבר הכנסת חיים ילין הצטרף אלינו.
קארין אלהרר (יש עתיד):
אה, חברי חבר הכנסת חיים ילין. תודה.
קריאות
– – –
קארין אלהרר (יש עתיד):
אני בירכתי אותך ראשון, דודי. לך יש מעמד מיוחד, אתה יו"ר הקואליציה.
חברים וחברות, גם מנהלות הסיעות שנמצאות איתנו, אני רוצה לפתוח בדברים שלי בנאום – לא אני כתבתי אותו, אני אקריא אותו מילה במילה. נראה, אנחנו ננסה למצוא אם אנחנו יודעים מי כותב הנאום, או מי קרא את הנאום. אז אני אתחיל. אני מדלגת על הברכות שהאדם שאמר את הדברים בירך את הנוכחים באירוע, ואני מתחילה מעיקר הדברים.
"הינה, בית המשפט העליון שלנו שופט גדול וקטן. הוא עמוס מאוד, והוא עושה עבודה עצומה, גם בחשיבותה וגם בהיקפה, ואנחנו ואני, כולנו מלאי הערכה לעבודה העצומה, לתפקיד, לשליחות, לחשיבות של בית המשפט העליון ומערכת המשפט בדמוקרטיה בכלל, אבל בייחוד בדמוקרטיה שלנו. אנחנו יכולים לקבל אינדיקציה טובה לחשיבות הזאת מהתהפוכות שפוקדות את אזורנו. זה לא דבר של מה בכך שבפעם הראשונה עשרות מיליוני בני אדם, ואולי עוד מעט מאות מיליוני בני אדם סביבנו, זוכים להצביע בפעם הראשונה באופן חופשי ולבחור את מנהיגיהם.
"היכולת לבחור בבחירות חופשיות, חוזרות ונשנות, הוגנות, נקיות וחשאיות את הנהגת המדינה זה נדבך יסוד בדמוקרטיה. אני מדגיש: בחירות חוזרות ונשנות, כי אסור שהבחירה החופשית הראשונה תהיה הבחירה החופשית האחרונה, ולכן, עוד נראה כיצד מתפתח הדבר סביבנו. אנחנו יכולים רק לייחל להמשך הדרך של חופש הביטוי. הנדבך הזה של בחירת חופשיות הוא נדבך הכרחי לגבולותיה של דמוקרטיה, אבל הוא איננו נדבך מספיק. חברה דמוקרטית חייבת לשמור על אותן חירויות וזכויות שהן הכרחיות לקיומם של חיים חופשיים – חירויות כמו חופש המצפון, הביטוי, הדת, הגנה על קניין פרטי, על זכויות עובדים, על אמינותם של חוזים, ויש עוד. אלו דברים יסודיים שנותנים את המשמעות לחיים חופשיים.
"עכשיו, את החירות והזכויות הללו ניתן לקדם באמצעות גופים רבים: באמצעות פרלמנטים שמחוקקים חוקים טובים; באמצעות רשויות מבצעות שאוכפות את החוקים הללו; תקשורת שחושפת הפרות של חוקים. אך אני טוען שמעל הכול הגוף במדינה דמוקרטית ששומר על אותן חירויות וזכויות הוא בית המשפט. היה לרומאים פתגם שבו הם אמרו שלאנשי סגולה יש מעלות רבות, אבל אומץ הלב הוא הסגולה ששומרת ומבטיחה את כל הסגולות האחרות."
תקשיבו טוב לקטע הבא, הוא ממש חשוב.
"ובכן, בדמוקרטיה ישנם מוסדות רבים המבטיחים את תפקודה, אך אני מאמין" – שימו לב מה אומר הדובר – "אני מאמין שמערכת משפט חזקה ועצמאית היא זו שמאפשרת את קיומם של כל המוסדות האחרים בדמוקרטיה. קל מאוד להבחין בזה."
מילים כדורבנות, נכון, גברתי היושבת-ראש?
היו"ר רויטל סויד:
ממש. כל מילה בסלע.
קארין אלהרר (יש עתיד):
"כולנו יודעים שיש משטרים לא דמוקרטיים שחיברו ומחברים גם היום חוקות וחוקים מנוסחים לעילא ולעילא ומדברים גבוהה-גבוהה על זכויות האדם. האם זכויות האדם מכובדות הלכה למעשה באותן מדינות? התשובה היא לא. אני מבקש שתראו לי רודנות אחת, חברה לא דמוקרטית אחת שבה קיימת מערכת משפט חזקה ועצמאית. אין דבר כזה", אומר הדובר. "בכל מקום שבו אין מערכת משפט חזקה ועצמאית, הזכויות אינן יכולות להיות מוגנות. למעשה" – שימי לב, גברתי יושבת-הראש – "ההבדל בין מדינות שבהן יש זכויות על הנייר ובין מדינות שבהן יש זכויות בפועל הוא מערכת משפט חזקה ועצמאית."
ממשיך הדובר ואומר: "וזוהי הסיבה שאני עושה ואמשיך לעשות כל שביכולתי כדי לשמור על מערכת משפט חזקה ועצמאית, וזוהי הסיבה שאני מעריך את כל מה שעשית, השופטת בייניש, כבוד נשיאת בית המשפט העליון היוצאת." אנחנו מתחילים לזהות במי מדובר?
היו"ר רויטל סויד:
כן. ספוילר, רמז.
קארין אלהרר (יש עתיד):
"אנחנו התכנסנו קודם כול כדי לומר לך תודה ומזל טוב. לחשו לי שאת חוגגת היום את יום הולדתך. במשך חמש וחצי שנים עמדת בגאון בראש משמרתה של הרשות השופטת בישראל. זאת הייתה תקופה לא פשוטה. מערכת המשפט הייתה לא אחת תחת מתקפה. לא פעם כוונו החיצים ישירות אלייך. ההתקפות הללו לא צודקות, לא לגבייך ולא לגבי בית המשפט. בית המשפט חזק ויציב. לא נתנו לשום דבר לפגוע בו. רק בחודשים האחרונים גנזתי כל חוק שאיים לפגוע במערכת המשפט, מהניסיון לקדם שינויים בשופטים בכנסת, דרך הגבלת עתירות לבית המשפט ועד, גברתי, לשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים. אני אמשיך לפעול כך, ובכל פעם שיגיע לשולחני חוק שמאיים לפגוע בית המשפט בישראל אני אוריד אותו."
היו"ר רויטל סויד:
בקדנציות האחרות, כנראה.
קארין אלהרר (יש עתיד):
"לאחרונה אמר נשיא בית המשפט העליון לשעבר השופט שמגר" – וזה ציטוט שאני מאוד אוהבת, דרך אגב – "דברים טובים יחזיקו מעמד בשעה שדברים שאינם טובים סופם ליפול." אני מבקש להוסיף, כך אומר הדובר: "דברים שאינם טובים תחילתם ליפול". אמירות טובות.
"כולנו יודעים שישנו ויכוח סוער לגבי תפקיד בית המשפט בישראל. אני לא מעריך שהוא ייעלם", אומר הדובר. "הוא מלווה אותנו לא רק בזמן כהונתה של בייניש. זה ויכוח, ויכוח שטבעי לכל חברה דמוקרטית, והוא מתקיים בדמוקרטיות הגדולות ביותר, שבהן זרועות שונות של הממשל מנסות תדיר להטות את מאזן הכוח לכיוונן. זה קורה בכל מקום, ואין דבר בלתי לגיטימי בוויכוח." אני מסכימה, גברתי.
היו"ר רויטל סויד:
לגמרי.
קארין אלהרר (יש עתיד):
"אך הוא חייב להיתחם בתוך גבולות ראויים, שבהם אדם לא חייב להסכים עם פסק הדין, אבל הוא חייב לציית לו; גבולות שבהם ביקורת על החלטה של בית משפט לעולם אינה משמשת כערעור על עצם הלגיטימציה של בית המשפט ושל שלטון החוק; גבולות שבהם מתקפות אישיות על שופטים הן תמיד מחוץ לכללי המשחק.
"מציאת האיזון ההולם בין זרועות הממשל הוא אתגר שאיתו מתמודדות כל הדמוקרטיות, וישראל איננה שונה – – – אך אני מאמין שישראל כן נבדלת – היא נבדלת באתגרים שמולם ניצבים השופטים במציאת האיזון הנכון בין זכויות שמתחרות זו בזו. במשך 63 שנים נדרשים השופטים בישראל לאזן מצד אחד בין זכויות הפרט וזכויות המיעוט ובין הזכות שאולי היא החשובה מכולן" כך אומר הדובר", זכותה של המדינה להגן על עצמה. אם אמרתי קודם שיש זכות אחת או סגולה אחת שמגינה על כל היתר, הזכות הזאת, שהיא גם מגינה על כל שאר הזכויות, היא הזכות לקיים מדינה, כי בהיעדר מדינה, אין זכויות בתוכה. וזו משימה קשה מאוד בדמוקרטיה – מציאת האיזון בין שני הקטבים הללו. לדעתי זו טלטלה קשה מאוד. בתקופות קשות ומאתגרות, שבהן ריחף איום אל מול האומה, נקטו חברות דמוקרטיות אחרות בצעדים קיצוניים שדחקו את זכויות הפרט לגמרי לשוליים. אנחנו לא נהגנו כך – – – היום קורה לפעמים דבר אחר – אל מול נגע הטרור ואיומים חדשים על הביטחון הלאומי, בחלק מהמדינות הללו נפרם האיזון לצד השני, ומזיזים הצידה את הביטחון הלאומי כאילו אין לו שום חשיבות. זו גם זו סכנה."
"לפני מספר עשורים הזהיר השופט האמריקני רוברט ג'קסון מפני הסכנה שבהטיית המאזניים באופן מוגזם לכיוון האחרון שתיארתי. הוא אמר שאם בית המשפט לא יתבל את הדוקטרינה המשפטית היבשה בקורטוב של חוכמה מעשית, הוא יהפוך את מגילת זכויות האדם האמריקנית והחוקה האמריקנית לחוזה התאבדות. הם נוהגים להזכיר את זה, אבל" – והינה חזרנו אלינו – "אני מאמין שדווקא לבית המשפט העליון במדינת ישראל יש רקורד שבו הוא יכול להתגאות במציאת האיזון הראוי." ראיתם? הדובר מתגאה בבית המשפט העליון שלנו. "ואולי הסיבה שאנחנו כל כך טובים במציאות האיזון היא שלצערי, אנחנו עתירי ניסיון, בהינתן העובדה שלעולם לא זכינו אפילו ליום אחד של שקט ושלווה. אני מאמין שישראל משמשת מודל לעולם כולו באשר לאופן שבו ניתן לאזן בין הזכויות."
והינה עוד ציטוט אלמותי: "מיום הקמתה של המדינה, ובשנים האחרונות תחת הנהגתך, השופטת בייניש, בית המשפט הגן על זכויות הפרט תוך שהוא מעניק למדינה את האמצעים להגן על עצמה. זה הישג גדול מאוד למדינת ישראל – – – לעולם הדמוקרטי, העובדה שישראל משמשת מופת, כמעט הייתי אומר 'פתרון בית ספר' לבעיה שהיא איננה בעיה פשוטה, וששום בית ספר אינו פותר אותה אלא הניסיון וחוכמת השופטים.
"– – – בביקור המרגש באמת האחרון שערכתי בבית המשפט העליון אולי הצלחתי להנחיל לך," השופטת בייניש, "עד כמה אני מחויב", ועד כמה אני חושב שהדמוקרטיה הישראלית מחויבת לשמש חומה בצורה לבית המשפט העליון שמגן עליה, לתפיסת העולם העמוקה. היא שימשה אותנו בעבר, בהווה, בעתיד. את אמרת לאחרונה שאת חושבת שהדמוקרטיה שלנו חזקה יותר מכפי שחושבים. ושאת מאמינה בכל ליבך שבית המשפט העליון יישמר. ובכן – דודי, אתה איתי?
דוד אמסלם (הליכוד):
כן.
היו"ר רויטל סויד:
הוא רצה שאני ארמוז לו מי הדובר. אמרתי שאני לא מוכנה.
קארין אלהרר (יש עתיד):
דודי, מה, תקשיב עד הסוף, תהיה במתח.
היו"ר רויטל סויד:
הוא כבר 24 שעות פה במתח. הוא פה בשני כובעים: הוא גם יושב-ראש הקואליציה – – –
קארין אלהרר (יש עתיד):
וגם היוזם של החוק.
היו"ר רויטל סויד:
וגם יושב-ראש הוועדה. שלושה כובעים.
קארין אלהרר (יש עתיד):
"אני תמים דעות איתך בנושא הזה, גם בנושא הזה. אני מעריך את כל מה שעשית בבית המשפט העליון כדי לשמור על מערכת משפט חזקה ועצמאית, ואנחנו נמשיך לפעול כדי להבטיח שכך יהיה. אנחנו אחראים לכך שלא תהיה שום סכנה לעצמאותו של בית המשפט בישראל. זה יימשך תחת כהונתך, הנשיא החדש. השופט גרוניס, אני מבקש לברך אותך", ולבקש שתמשיך להפיח מחדש את להבת הדמוקרטיה. "אני יודע שיש בך את כל המרכיבים הדרושים כדי להוביל את מערכת המשפט בישראל בתקופה החשובה הזו. בשמי ובשם ממשלת ישראל, אני מאחל לך הצלחה. אני מבטיח לך שכל סיוע שיידרש", אסייע.
והוא ממשיך וממשיך, ואומר שבית המשפט העליון בישראל ימשיך להיראות בעולם כמגדלור של חירות, וכל אלו שמקדשים את ערכי החופש והצדק יוכלו להתגאות בו.
האם מי מבין הנוכחים יכול לזהות מי היה הנואם? חבר הכנסת ילין, יש לך הערכה מי היה הנואם?
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
נואם כזה טוב.
קארין אלהרר (יש עתיד):
תמיד מזהים אותו.
היו"ר רויטל סויד:
בדיוק. לכן גם לא הוחלף.
קארין אלהרר (יש עתיד):
כן, אז אני אגיד לכם. הנואם, למי שטרם זיהה, אם יש כזה, הוא לא אחר מאשר ראש הממשלה בנימין נתניהו, אותו בנימין נתניהו הבטיח שהוא ישמור מכל משמר על בית המשפט העליון ויגרום לכך שהשתלחויות אישיות בשופטים לא יהיו מקובלות עליו. ואני שואלת, חברים, איפה בנימין נתניהו של הנאום ההוא ואיפה בנימין נתניהו של ימינו, שכל פעם כשבית המשפט העליון פוסק בדרך שאינה נראית לו, הוא מתיר את דמם של השופטים; כל פעם מחדש הוא מאפשר לשרת המשפטים שלו ליזום כל מיני יוזמות חקיקה הזויות: חוק-יסוד: החקיקה, הצהרת חוק-יסוד: החקיקה. אני מקווה, מאוד מקווה – השר דרעי. בית משפט עליון, לשם הגענו, באמת, זה מביש.
היו"ר רויטל סויד:
השר מסכים.
קארין אלהרר (יש עתיד):
אני יודעת שהשר מסכים, כי אנשים הגונים מסכימים שיש מוסדות שלא נוגעים בהם.
אני אגיד לכם, יש משפט מהנאום הזה.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אני לא מסכים שיש דבר כזה. כל מוסד צריך לנגוע בו באיזשהו שלב כדי לתקן אותו.
היו"ר רויטל סויד:
לפגוע בו?
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
לגעת.
קארין אלהרר (יש עתיד):
אגיד לכם, יש משפט שאני לוקחת מהנאום הזה, והוא דווקא הציטוט של הנשיא לשעבר שמגר, שאומר: "דברים טובים יחזיקו מעמד בשעה שדברים שאינם טובים סופם ליפול". ועל כך אני מבקשת להוסיף: "דברים שאינם טובים תחילתם ליפול" – כבר מההתחלה הם לא מחזיקים.
אני רוצה, ביתרת הזמן שיש לי, גברתי היושבת-ראש – תראו, אנחנו התכנסנו כאן, או לפחות השורדים שנמצאים כאן, ואנחנו דנים בחוק ההמלצות. אני, את ההערות שלי על חוק ההמלצות אמרתי בוועדה. אני חייבת לציין שלפחות היה איזה תיקון ששמחתי עליו, דודי. התיקון שנגע לתחולה, שמחתי עליו, כי זה קצת פחות מביש ממה שזה היה מלכתחילה.
אני אגיד לך, אני החלטתי שאת הדברים שלי אני אקדיש להמלצות לממשלה. לא רוצה לגעת בחוק ההמלצות; אתם תעבירו אותו, לקואליציה יש כוח. אז אני, בכוח הדל שיש לי – אני חברת אופוזיציה, אין לי את הרוב שיש לכם – אז אני אתן לכם המלצות. אתם יכולים לקחת אותן ולאמץ אותן – אני ממליצה; אתם יכולים גם לזרוק אותן, מה שסביר להניח שתעשו. נאמר זאת בכל זאת.
תראו, בחודשים האחרונים אני שמה לב שהקואליציה, על כל חוק שהם מתאמצים לטובת הציבור, יש לפחות איזה שלושה-ארבעה חוקים שהם לטובת – אני לא יודעת מה, אבל לא לטובת הציבור. אמיתי, לא לטובת הציבור. יש כל מיני חוקים שיקלו – קרה משהו בחוץ? מישהו מאוד שמח, נכון? יש איזו שמחה בחוץ.
חיים ילין (יש עתיד):
אני לא מצליח להבין מה זה. יש הגרלות או משהו היום?
קארין אלהרר (יש עתיד):
אולי עושים דיור למשתכן בחוץ.
לאה פדידה (המחנה הציוני):
חיים, איך עברת מקום?
חיים ילין (יש עתיד):
אני מהתומכים הנלהבים של קארין.
קארין אלהרר (יש עתיד):
אני אגיד לכם. אני החלטתי להמליץ לכם איך בכל זאת תיקחו את הכוח הרב שיש לכם – ויש לכם כוח רב, הקואליציה שולטת בכנסת. קחו את הכוח הזה וההמלצות איך לעבוד לטובת הציבור. אז הינה כמה המלצות: ממשלה שעובדת בשביל הציבור היא כזאת שמעצימה את שומרי הסף, מחזקת אותם, מאמינה בהם באמונה שלמה; ממשלה שברור לה שבית המשפט העליון הוא מוסד הכרחי שנועד לאזן את הרשות המבצעת והמחוקקת, עם כל השינויים הנדרשים. לפעמים צריך לשנות. גם אני לא מסכימה לכל החלטה של בית משפט עליון. אני אדע להתווכח איתו, אבל בצורה הגונה, לא אישי; לא עושים השתלחויות אישיות. לא עושים דה-לגיטימציה למוסד. אתה יכול להגיד: אני לא מסכים לדבר כזה או עם דבר אחר, אבל לא להגיד: בואו נפרק את בית המשפט העליון, כי הוא לא בא לנו טוב בעין. חייבים לשמור על הכבוד של בית המשפט העליון. לא ממשלה שרואה בכל מי שמתנגד לרעיונות שהיא מביאה, אז כל מי שמתנגד הוא כמובן או בוגד, או פושע, או רחמנא ליצלן שמאלן, בס'.
חיים ילין (יש עתיד):
או חמוץ.
קארין אלהרר (יש עתיד):
או חמוץ. זה חדש. יש גם חמוץ.
היו"ר רויטל סויד:
זה – אנחנו לא חוזרים מהדברים.
קארין אלהרר (יש עתיד):
באמת, אני לא מצליחה להבין. כי מה קורה בממשלה הנוכחית? הממשלה הנוכחית – או לא מקבלת החלטות ומשאירה את הנושא לבית המשפט העליון, או מקבלת החלטות שמשרתות סקטורים מאוד מסוימים, ואז, שומו שמיים, גברתי היושבת-ראש, בית המשפט העליון מקבל החלטה שמייצרת איזשהו איזון ובולמת את ההחלטה, שהיא ממש עריצות הרוב, ואז, מה התגובה הפבלובית של הממשלה? בית המשפט העליון שמאלן, אליטה, הם לא מהעם. הגדילה לומר שרת המשפטים: הם רואים את ירושלים של מעלה, ולא את תל אביב של מטה.
תגידו, השתגעתם? מה אתם חושבים, שבמילים המכובסות אתם יכולים להגיד כל מה שבא לכם? בית המשפט העליון היה לפני הממשלה הזאת והוא יישאר גם אחריה, אבל אל תשאירו אותו חורבה. אתם יודעים שכשמסתובבים בעולם – השר דרעי, יצא לך, בעולם, לשמוע מה חושבים על בית המשפט העליון שלנו?
היו"ר רויטל סויד:
נראה לי שהשר דרעי לא עוזב את ארץ ישראל, לא?
קארין אלהרר (יש עתיד):
לא, אולי במסגרת הפגישות עם מקביליו. אני אגיד לך, השר דרעי. אני, כשנפגשתי עם קולגות באירופה, בארצות הברית, וגם, אתם יודעים, עוד לפני שנבחרתי לכנסת, מה לא שמעתי על בית המשפט העליון שלנו, תאמין לי דודי, בית משפט שהוא פנינה, הוא מקור גאווה, ויותר מזה – הרבה פעמים הוא תעודת הביטוח שלנו. תעודת ביטוח. אז להשתלח בו?
עכשיו, בואו נעבור לעוד שומר סף – מבקר המדינה. כמה רפש מטילים באדם שעושה את התפקיד שלו. במקום, שוב, לבוא ולהתעמת בצורה עניינית ומכבדת עם דוחות מבקר המדינה, חיימון, מה אומר ראש הממשלה? מבקר לא רציני; דוח לא רציני. איזה יופי. ככה מנהלים ויכוח מכבד? באמת? ותאמינו לי, זה מבקר מדינה ששומר על כבודו של ראש הממשלה. שומר על כבודו. אפשר היה לומר את הדברים שהוא כותב בצורה הרבה יותר קשה. אם יש לי ביקורת אחת על מבקר המדינה זה שהוא מנומס, מנומס מדי. אז גם בו משתלחים. גם עליו יצאה איזו הצעת חוק: בואו נקצץ לו סמכויות. מה פתאום הוא עושה את העבודה שלו? מה פתאום הוא מבקר?
עוד פעם? לא נמאס לכם? תבואו, תגידו: הכשל הזה שהוא מצא – לא נראה לנו, כי את הכשל הזה תיקנו, את הכשל הזה לדעתנו לא צריך לתקן. אבל לא, מה פתאום שנתייחס עניינית? בואו ניכנס בו. זה לא עובד ככה. זה לא עובד ככה, א. כי צריך לכבד; ב. הוא עושה את העבודה שלו; ג. תזכרו דבר שלא בטוח שאתם זוכרים אותו ביום-יום: הגלגל מסתובב, יום אתה בקואליציה ויום אתה באופוזיציה, ושומר הסף זה בדיוק המוסדות האלה – מבקר המדינה, בית המשפט העליון. הם אמורים לשמור על מי שאין לו את הרוב. אז את הדבר הזה, את שיכרון הכוח שאתם משתמשים בו, תעשו את זה במשורה, תעשו את זה בסטייל. זה לא בסטייל מה שאתם עושים. זה ממש לא בסטייל.
המשטרה. גם לי יש ביקורת על המשטרה, לפעמים, על הפעלת כוח, על איך שהם מתייחסים לאוכלוסיות מודרות. אבל איך אני אבקר? אני אגיד שכולם גנבים, כולם מרביצים, כולם פושעים? לא. אני אטען טענות ענייניות. אז אני ממליצה לכם, חבריי בקואליציה: תהיו ענייניים. תשמרו על כבודם של שומרי הסף. תתנהלו בצורה מכובדת ועניינית. בסוף הם אמורים לשמור על החוק, על הסדר. המשטרה היא ששומרת עלינו כדי שאנחנו נוכל להיות כאן ולדבר על הדברים, ושהילדים שלנו יוכלו ללכת לבית הספר ולתנועת הנוער ולכל מקום אחר.
אז גם יש לנו ביקורת וכבוד. ממשלה שאכפת לה מהציבור, חבריי בקואליציה, היא ממשלה שמבינה שאם יש אזרחים שרוצים להפגין, זו זכותם הדמוקרטית. אבל לא רק שזו זכותם הדמוקרטית – אם הם עושים את זה, זה לא אומר שזה כמו שאומר ראש הממשלה: ההפגנות מאורגנות ומתוזמנות בין השאר על ידי הקרן החדשה של השמאל. תגידו, מה, כל מי שיוצא לרחוב ומפגין אז הוא שמאל? יש אופציה שלא הכול מאורגן לפי שמאל וימין? יש אופציה שאנשים שרוצים שיהיה להם טוב במדינה, ושלהבנתם הטוב הזה לא נמצא בממשלה הזאת? יש אופציה כזאת? כאילו, מה, הכול מחולק לשמאל וימין? הכול הוא או ביבי או לא ביבי? הכול הוא ליכוד או משהו אחר?
אני טוענת שיש אופציה כזאת, ויש אופציה שהציבור יוצא לרחוב כי הוא מבין שזה כלי שהוא רוצה להשתמש בו. אז לעשות דה-לגיטימציה לאוכלוסייה שלמה רק כי היא לא רואה איתכם עין בעין? למה? איך זה קורה? אני ממליצה לכם, תנו כבוד גם לאנשים שלא חושבים כמוכם. אל תבואו ותגידו: רגע, אתה לא חושב כמוני אז אתה שווה פחות, או לא שווה בכלל. תנו כבוד גם לאלה שחושבים אחרת.
ההמלצה האחרונה – ואת יתר ההמלצות אני אמליץ בנאום הבא – היא לגבי הממלכתיות. תראו, אני אגיד לכם שמי שבאמת אכפת לו מהמדינה, ובוודאי מי שישי לו את השלטון בידיו, את ההגה של מדינת ישראל – – –
היו"ר רויטל סויד:
אני חושבת שכדאי שתשאירי את זה לנאום הבא, את הממלכתיות.
קארין אלהרר (יש עתיד):
אז אני רק בסוף המשפט אגיד שהממלכתיות היא כבר לא הזכות שלכם, היא החובה שלכם, כי אתם בשלטון. לשלטון יש גם זכויות וגם חובות. ואת שאר הנאום – בפרק הבא. תודה רבה.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לחברת הכנסת קארין אלהרר. חבר הכנסת אמסלם, כנציג הקואליציה, אני ממש בטוחה שתעביר את הכול לכל חברי הקואליציה. גם השר נמצא פה.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
– – – לכל חברי הממשלה.
היו"ר רויטל סויד:
והשר, בתור חבר הממשלה, כמובן.
הדובר הבא – חבר הכנסת עיסאווי פריג'. חבר הכנסת פריג', רק לפני 12 שעות היינו פה בדיוק באותה סיטואציה, וגם אתה היית פה, חברי אמסלם. רק השר – אנחנו מחדשים לו.
עיסאווי פריג' (מרצ):
גברתי היושבת-ראש, ידידי וכבוד השר, ועמיתי, חברנו חבר הכנסת דוד אמסלם, נתחיל עם הדברים הטובים. לשם שינוי, אני כמה שעות נמצא במליאה, ואתה, מרבית זמנך נמצא כאן, מקשיב, שותף. זה דבר ראוי לציון, ואתה עושה את המוטל עליך בצורה נכונה, לפי דעתי, בשונה מחוקים אחרים שהיו במליאה, ומי שהיה צריך לשמוע ולהקשיב בחר לא להיות כאן. אז עכשיו אני, חבריי, מאתמול עד היום דיברו על החוק מכל זווית. מה לא הזכירו? אני שואל: מה לא הזכירו? אני שואל את עצמי מאיזו זווית אני צריך לדבר. מה חסר? מה? הקשבתי. אפילו היה לי שיעור כשישבתי כאן בנשיאות לשמוע על הלל הזקן, מה הוא אמר, לשמור על יוחנן בן זכאי ביבנה וסיפור החיים. כל המקורות היהודיים היו לשימוש לחברים רבים: אנשי משפט, אהוד ברק, אפילו ג'פרסון – מי לא הוזכר כאן. הוזכרו רבים, למדנו.
אני רוצה להשתתף ולהגיד, חברי חבר הכנסת פרי: לא היה כלום ולא יהיה כלום כי אין כלום. ה"כלום" רק לא היה, ה"לא" השתנה. אני שואל: אם לא היה כלום ולא יהיה כלום כי אין כלום, אז בשביל מה החוק הזה? בשביל מה? מה הלחץ שלכם מהחוק? לא היה כלום, אין כלום ולא יהיה כלום. אם כך, מה אתם מודאגים? מה זה הלחץ? ולהעסיק, להשבית מליאה וכנסת לשבוע ימים? כי אין כלום, אז מה אתם לחוצים? אז מה אתם לחוצים? אני באמת לא מבין מה הלחץ הזה. או שאמרו את זה לפניי: גודל ההסתבכות כגודל הלחץ בחקיקה? האקטיביזם החקיקתי שלכם כרוב, כקואליציה – אתם שמים על חקיקה כזאת? חקיקה כזאת – כדי להכשיר ולהעלות סימני שאלה על דברים בלתי ברורים? מה אתם עושים? אני לא מבין.
אני, שנה חמישית שלי עומדת להסתיים בכנסת. אני חוזר אחורה ומריץ את הסרט בראש, של התנהלות החקיקה בכנסת התשע עשרה והעשרים, במיוחד מהכיוון של הקואליציה. אני אשים דגש על המרכיב העיקרי בקואליציה, וזה מפלגת הליכוד. מה העסיק אותם בשתי הקדנציות האחרונות? חוקי הסתה, חוקי רדיפה וחוקים אנטי-דמוקרטיים וחוקי הישרדות לראש הממשלה. אם אתם לוקחים את התקופה הזאת שלכם בחמש השנים – זה מה שהעסיק אתכם. וכל פעם שאתם נלחצים – שולפים חקיקה, גם אם היא אנטי-דמוקרטית. ורדיפה, השתקה נגד עמותות, כל מי שחושב אחרת, או שק החבטות ששמו ערבים – בוא נבעט בו, או, אם לא מסתפקים בכך, בוא נביא חקיקה, שנשמור על עצמנו, כמו חוק ההמלצות וחוקים שהראש והדמיון לא מנסה לעכל אותם. מאיפה אתם מביאים אותם – אני לא יודע. אז ככה אתם התנהלתם במשך חמש השנים. אנחנו כאן, בכנסת, גברתי היושבת-ראש, שיאני החקיקה בכל מדינות ה-OECD. חקיקה – שלוף. אני הרוב. כל דבר שאני רוצה לעשות, אני שולף חוק ושם על השולחן. זה אומר על ההתנהלות. אם אתה לא מצליח בדבר נורמלי על פי חוקי הדמוקרטיה הטבעיים – אני רוצה לקבוע כללים משלי ולהכתיב את הקצב. ככה אני.
אני רוצה לעבור איתכם על כמה דוגמאות שהיו לאחרונה. אני אתחיל בדוגמה הטרייה ביותר. לפני כשבועיים, חברים, הונחה כאן הצעת חוק ועברה בקריאה טרומית, לצערי הרב – ואני בטוח שהיא תיקבר בהמשך החקיקה – לתת עדיפות ליוצאי צבא ושירות סדיר בקבלת עבודות בשירות המדינה. עברה בקריאה טרומית, תבינו. אני הולך ושואל את עצמי: זה אחד הדברים שהמיעוט הערבי סובל מהם לאורך שנים. באו חברים בשנת 1995, והיה חוק של שוויון הזדמנויות בעבודה. החוק הזה בא כדי לבטל את האפליה בין דורשי העבודה למיניהם בתוך המדינה, בלי הבדל דת, גזע, והחוק גם אוסר קביעת תנאים לקבלה לעבודה, והתייחס לסוגיה הצבאית רק אם זה חיוני לעובד לצורך מילוי עבודתו. זה חוק שחוקק ב-1995. תראה מה אתם עושים. קואליציה בראשות הליכוד – הרי היא רוצה שק חבטות. אנחנו בעידן של – קרבים גם לתקופה של בחירות, אני צריך את שק החבטות, המיעוט הערבי, ולהביא חקיקה לחזור אחורה יותר מ-20 שנה. העיקר להמציא שיח גזעני, אנטי, כדי לשרת את עצמי.
אני לא מצליח להבין אתכם. אני לא מצליח, חברים, להבין אתכם. אם אני אקח את זה למקום אחר – ישנה תוכנית חומש שנקראת 922, תוכנית חסרת תקדים, שלא הייתה כמותה לאורך כל השנים, שבה נתנו לערבים שווי פיתוח בכל התחומים של 12–15 מיליארד שקל. והדבר לא היה קודם, אני מודה. זה שונה, זה יפה – תוכנית חסרת תקדים. אבל כמה שיש רצון להשקיע, הוא מלווה ברצון להסית, בחקיקה ובכל האמירות. איך זה מסתדר? אני ביד אחת משקיע ומעביר תוכנית 922, אבל ביד השנייה אני מסית נגד הציבור, וההסתה הזו מחלחלת לתודעה, ואז, מה זה שווה שאני משקיע, חברים? מה זה שווה שאני משקיע בפיתוח ומהצד השני משקיע בשנאה? מה אני צריך את הפיתוח אם האזרח שהוא שותף איתי לאותה מדינה שונא אותי? מה אני צריך את זה? אני לא מצליח להבין את ההיגיון של הפעולה שלכם.
אני חוזר אחורה. אתם לוקחים קו ברור. כשאתם מרגישים לחוצים, או כשראש הממשלה מרגיש לחוץ, מכל סיבה שהיא, הוא שולף חוק גזעני, חוק אנטי-דמוקרטי, חוק המלצות, והעניינים ממשיכים. אז אני אומר לכם, חברים, אני שואל את עצמי – התפתח כאן שיח בין חבר הכנסת דב חנין לחבר הכנסת אמסלם לגבי נתוני המשק בכל הרמות: האבטלה, התל"ג, ההשקעה והמצב הכלכלי, ודיברו על מספרים. ואני מודה, יש שיפור בנתונים הכלכליים. הביקורת היא מכיוון אחר – גידול פערים וכל מיני. אבל זה שיש שיפור כלכלי על חשבון זה שאתה מאבד את היותך חברה מתוקנת – כל שיפור כלכלי לא שווה. אני מעדיף חברה ערכית, מוסרית, שוויונית, חברה מתוקנת, לא מושחתת, מאשר חברה שפתאום יש בה צמיחה כלכלית על חשבון איבוד ערכים. זה דבר שלא הולך, חברים. זה דבר שלא הולך. אתה בונה חברה וערכים במשך עשרות שנים. אתה מגדל דורות על ערכים ומוסריות מסוימת. אתה מאבד אותה בפעולה אחת, ואם אתם מאמצים את הקו הזה, ואתם כן מאמצים את הקו הזה, אנחנו ואתם, במו ידיכם, הורסים עמל של עשרות שנים, וההיסטוריה תשפוט אתכם.
אני רוצה להתייחס למה שעובר עלינו מכיוון אחר. הכותרת של הממשלה בכנסת התשע עשרה ובכנסת העשרים היא להרוויח זמן; בוא נרוויח זמן ונחשוב איך אנחנו שורדים יותר ויותר בשלטון. לשם כך כל האמצעים כשרים. איך אני שומר על ההישרדות? לשם כך אני אקח עזרה מחבר כמו טראמפ שיזרוק את הפתיל ויחזור, כאילו עשה משהו – אבל תביא לי. ראש הממשלה עומד כאן ומדבר על עוצמות: עוצמה צבאית, עוצמה כלכלית, ומדבר גם על עוצמה מדינית – עוצמה מדינית שאנחנו רואים אותה בשיא הטיסות שראש הממשלה נמצא בהן אי-פעם. ואני אומר לכם, חברים, ולראש הממשלה: עוצמה מדינית זה להשיג שלום. עוצמה מדינית אינה למכור נשק למשטרים רודניים – זו לא עוצמה לקנות את הסכמתם. עוצמה מדינית היא בללכת על מהלכים אסטרטגיים ולהסתכל על העתיד, עוצמה מדינית אינה לחשוב על הישרדות. זו העוצמה המדינית. אתה לא תגיד כותרת ותכריח אותנו לקבל את השקר הזה. אתה – אין לך עוצמה מדינית. אין לכם עוצמה מדינית. אתם פחדנים בלקחת החלטות ולעבור קדימה. זה מה שאתם.
אבל מה לעשות, ראש הממשלה לא לבד. יש לו קואליציה. ואני מצפה מהקואליציה, מכל סיעות הבית האלה שמרכיבות את הקואליציה, במיוחד מסיעת כולנו, השר כחלון – שר האוצר כחלון הגיע לבית הזה בזכות רפורמת הסלולר; עשה את הרפורמה, אדוני השר, ועל הרפורמה הזאת קיבל עשרה מנדטים. כמה הישועה הזאת תעזור לך? כמה? אתה נתת משהו טוב לאזרח, ואתה רוצה, על חשבון הטוב הזה לקבור את האזרח. האזרח נתן לך מנדט שאתה מסוגל, וקיבלת עשרה מנדטים, והגעת לאן שהגעת. אבל כולנו קיבלה את המנדט שלה בזכות הרפורמה. אין לה זכות קיום יותר. היא לא יכולה להמשיך לשקר לציבור בוחריה: אני שומר על עקרונות הדמוקרטיה ושלטון החוק; בזכותי – אני לא גורם למערכת להידרדר; בזכותי שלטון החוק נשמר. לא, אדוני שר האוצר כחלון. לא, החברים שלנו בכולנו. בגללכם, בגללכם לא שומרים על שלטון החוק, כי אתם חלק מהקואליציה הקיימת. אם אתם לא הייתם לא היו עוברים, לא היו מעבירים את החקיקה האנטי-דמוקרטית, שהתפארו ועשו פסטיבל על החקיקה הזאת במשך שלוש שנים. אל תגידו: אנחנו שומרים על שלטון החוק. אתם, במפלגת כולנו, והשר כחלון, שותפים, שותפים מלאים בכל החקיקה הגזענית, האנטי-דמוקרטית, שהקואליציה מובילה והובילה לאורך כל הדרך. אל תיקחו את זה לזכותכם, כי זה לחובתכם, ומחר נזכיר לכם את זה. בגלל זה אתם רואים, כולנו – אין להם נציגות, זה ברור – אתם רואים שאתם בסקרים, למרות שאתם יושבים על השיבר של הכסף, ובן אדם שיושב על השיבר צריך לשלוט בעניינים, למרות שאתם שם, אתם בנסיגה. למה? כי אתם צבועים. אתם לא צריכים להיום שם.
אני מכאן אומר לכם וקורא לכם: אתם לא יכולים לעשות צחוק מהעבודה. חוק ההמלצות הזה הוא חוק פרסונלי, וכל מה שתגידו לא יעזור. רוחו של בנימין נתניהו מרחפת מעל לחוק הזה. זה חוק פרסונלי. הוא נולד כדי לתת עוד הגנה לראש הממשלה, ואתם יודעים את זה. אתם יודעים את זה. וההמלצות הן בדרך על ראש הממשלה, ממה שאנחנו ניזונים – על קבלת שוחד, הפרת אמונים. אבל אתם באים לתת לו הגנה ואתם שותפים, מפלגת כולנו, לכל התרגיל הזה.
אז חברים, בואו נקרא לילד בשמו: אנחנו כחברה מתוקנת, כחברה שרוצה להעצים ושמתגאה בדמוקרטיה שלה – בתקופה של ממשלת הליכוד אנחנו מאבדים אבן על אבן מהדמוקרטיה שמתגאים בה, מהדמוקרטיה שמתגאים בה בכל במקום ומקום. מה אתם פוחדים ממערכת המשפט? מה אתם מפחדים מהשופטים? מה אתם מפחדים מבג"ץ? אני לא מבין אתכם. למה אתם מפחדים מהרשות השופטת? למה, כי אין לכם say שם? כי ה-say שם הוא דמוקרטי, הוא חוקה, הוא לימוד, הוא הבנה? אין לכם say שם? אתם חושבים שבתעלולים, שאתם אומרים אותם, אתם תצליחו לשנות אות המערכת הזאת? חברים, עקרון הדמוקרטיה הוא עקרון הפרדת רשויות, כדי שכל רשות תוכל להגיד את שלה ולבקר את האחרת. אני צריך בלמים ואיזונים – ככה לימדו אותי. איך? על מה? אתם רוצים לאכול את כל העוגה – להיות גם הרשות המבצעת, גם הרשות המחוקקת וגם הרשות השופטת? לא הולך, חברים. חברים, לא הולך.
כבוד השר, לא משנה. יש לך שעתיים לשבת איתנו.
היו"ר רויטל סויד:
יותר.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
שעה וחצי.
עיסאווי פריג' (מרצ):
יותר? שעה וחצי? אתה אוכל את עצמך מבפנים כשאתה איתנו?
דוד אמסלם (הליכוד):
עיסאווי, אני איתך. אל תדאג.
עיסאווי פריג' (מרצ):
לא, לא, ראיתי שהשר מסתכל על השעון.
היו"ר רויטל סויד:
הוא מדבר על הזמן שנותר.
דוד אמסלם (הליכוד):
– – –
עיסאווי פריג' (מרצ):
הוא אומר: כמה זמן נותר לי כדי לשמוע את החפירות האלה.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
אני אומר: איך הזמן עבר מהר. חבל.
היו"ר רויטל סויד:
אתה פספסת את הנאום שלו אתמול, עם החרטא ברטא.
עיסאווי פריג' (מרצ):
אז אני שואל אתכם, חברים – – –
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
– – – יוחנן בן זכאי.
עיסאווי פריג' (מרצ):
אני למדתי רבות. אתה יודע מה? להיות חבר כנסת בכנסת ישראל, להתחיל במסורת ישראל, אתמול והיום.
היו"ר רויטל סויד:
הלל הזקן.
עיסאווי פריג' (מרצ):
הלל הזקן ויוחנן בן זכאי, ועם כל החברים. אנחנו, מבחינת ידע, עוברים אתכם, ואנחנו יודעים שני דברים: יודעים את חוקי האסלאם, הקוראן, ויודעים את התורה. תראה איזה עוצמות יש לנו, הערבים. יש לנו ייחודיות, הערבים שנמצאים בתוך המדינה. יש לנו מכולם, יודעים, מה לעשות. אבל מתוך הידע, 90% ממה שאומר יוחנן הזכאי, או כל שייח' עבר מוסלמי – – –
היו"ר רויטל סויד:
לא, זה לא יוחנן הזכאי, זה יוחנן בן זכאי.
עיסאווי פריג' (מרצ):
בן זכאי, סליחה.
היו"ר רויטל סויד:
הוא זכאי, אבל בן זכאי.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
יוחנן בן זכאי. רבי יוחנן בן זכאי.
עיסאווי פריג' (מרצ):
רבי, מלשון רב, רב שלי. רבי.
דוד אמסלם (הליכוד):
כן. קוראים לו רבי יוחנן בן זכאי.
היו"ר רויטל סויד:
ברוח החוק זה יוחנן הזכאי.
עיסאווי פריג' (מרצ):
תראה, אנחנו – אלוהים ואלוקים הוא אללה, ואחד, ומי שמאמין באללה, באלוקים, הוא – חלאס, הוא בן אדם, והאדם ינצח כי הוא במרכז, ומשם אנחנו נתחיל לחשוב.
אז חברים, אני, כשאתם – חברי חבר הכנסת דוד אמסלם, כשאתה מדבר על דמוקרטיה, באמת, כשאתה מדבר על דמוקרטיה – אני יודע שדמוקרטיה זה עקרון השוויון ועקרון הפרדת הרשויות. משני הדברים האלה, השוויון והפרדת הרשויות, אתם מפחדים, כי אין לכם say שם. ואתם, בכוח היותכם רוב, באקטיביזם החקיקתי שיש לכם, לא מתאים – אתם רוצים לכופף את הפרדת הרשויות לפי האינטרסים והצרכים הפוליטיים שלכם, ופוחדים מהמילה שוויון. זו מילה שמפחידה אתכם, כי השוויון פתאום נותן לכל חלקי האוכלוסייה, כולל הערבים שבתוכנו, להיות שווים, ולשם כך אתם מייצרים את החקיקה בשם חוק הלאום, חוק ועדות הקבלה, חוקים; איך אנחנו נצ'פר את עצמנו דרך החקיקה.
מה שאתם עושים – אתם צוחקים על עצמכם בהגדרה "דמוקרטיה". זה לא דמוקרטיה. זה לא דמוקרטיה. זה דבר מפחיד שמוביל אותנו למשטרים אפלים. כאן, במדינה הזאת, במשך עשרות שנים נבנתה מדינה לתפארת. נס שקם. נס שקם. זה מדהים. נס. קם נס. אני אובייקטיבי, אני אומר את הדברים. בא ראש הממשלה ביבי והצליח לשכנע אותם: תיזהרו, הרי הוזהרתם. אם אני לא אהיה ראש ממשלה לא תהיה מדינה. הערבים יבואו, האיראנים יבואו. אני הוא המגן. והכניס את זה לתודעה, הצליח, ואתם כולכם שבויים תחת התחושה הזאת, כאילו לפניו לא הייתה מדינה והכול בזכותו. כמו מפעל שפתאום קלט אליו איזה מנכ"ל חדש, והמנכ"ל חכם, כמו ראש הממשלה, הצליח לשכנע את הבעלים של המפעל, שהם האזרחים: דיר באלכ אם תפטר אותי. אם תפטר אותי, המפעל יתמוטט. והצליח.
דוד אמסלם (הליכוד):
אגב, עיסאווי. זה לבד כישרון עצום שאין אותו לרוב האנשים.
עיסאווי פריג' (מרצ):
זה איך?
דוד אמסלם (הליכוד):
זה לבד מראה לך כמה הבחור מוכשר, לשיטתך – אין אותו כמעט לאף אחד – – –
עיסאווי פריג' (מרצ):
יפה, מוכשר, אבל כי הוא מוצא חבורה – – –
דוד אמסלם (הליכוד):
מה זה חשוב למה?
עיסאווי פריג' (מרצ):
תקשיב, כי הוא מצליח – – –
דוד אמסלם (הליכוד):
הוא הצליח לשכנע את הבעלים.
עיסאווי פריג' (מרצ):
יפה, אבל זה הסכנה של האיש, אם הצליח לשכנע את הבעלים בדבר לא נכון.
דוד אמסלם (הליכוד):
אז נחליף את הבעלים? מה אתה מציע – נחליף את הבעלים?
עיסאווי פריג' (מרצ):
לא. הבעלים ימשיכו להיות בעלים, וצריך להחליף כמה שיותר את המנכ"ל.
דוד אמסלם (הליכוד):
אבל הבעלים אוהב אותו, מה נעשה?
עיסאווי פריג' (מרצ):
עכשיו, קח כמה דקות, צא מהתחושה שאתה שר בממשלה. אני צודק או לא?
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
שהבחור מוכשר? כן.
עיסאווי פריג' (מרצ):
והחלק השני?
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
שהעם חכם שמקשיב לו.
עיסאווי פריג' (מרצ):
שהעם חכם שמקשיב? לא. יפה מאוד, אתה יודע מה – – –
היו"ר רויטל סויד:
לא, לא באל"ף, לא בו"ו.
עיסאווי פריג' (מרצ):
אז אנחנו צריכים לתת תואר ראש ממשלה נצחי לראש הממשלה בנימין נתניהו, כי אחרת לא אני ולא את, גברתי היושבת-ראש, ולא אף אחד אחר לא יהיה כאן, כי איראן מחכה בגבולות. כי איראן מחכה בגבולות. כי היא – מה שקרה במערכת הבחירות האחרונות, שכל פעם בא האיום החדש: פעם איראן, פעם חיזבאללה, פעם חמאס, ונוהרים. מי האיום הבא? אני לא יודע. אני מנסה לחשוב מי האיום הבא. מי יכול – – –
יעקב פרי (יש עתיד):
מרצ.
עיסאווי פריג' (מרצ):
מרצ? אה, כן. יגיע. ואללכ, הרוב יהודים שם. גם מותר להכניס לאיום?
דוד אמסלם (הליכוד):
מה שאני אוהב אצל עיסאווי, שהאיומים האלה וירטואליים מבחינתו. לא קיימים. האיראנים לא קיימים, חיזבאללה לא קיים. המצאנו את זה אנחנו. ראש הממשלה המציא את זה.
עיסאווי פריג' (מרצ):
אבל תראה איך הוא הצליח. הוא הצליח להכניס לתודעה – – –
דוד אמסלם (הליכוד):
מבחינתו לא קיים אירוע כזה. יעקב, אין אצלו איראן. הכול בסדר. אין חיזבאללה, אין חמאס פה. הכול שטויות, זה דמיונות שלנו. ראש הממשלה – – –
עיסאווי פריג' (מרצ):
לא, לא, לא. א', אם איראן היא בעיה, זו לא בעיה שלי, זו בעיה שלנו.
דוד אמסלם (הליכוד):
ולא שלנו, היהודים.
עיסאווי פריג' (מרצ):
לא – – – יהודים, למה? יש הבדל בין מוחמד ומשה כשנופל טיל כאן? בחייאת רבאכ. יש שותפות גורל – – –
דוד אמסלם (הליכוד):
האיראנים הצהירו, המנהיגים שלהם, שהם רוצים לחסל את מדינת ישראל בגלל היהודים שפה, לא בגלל הערבים.
עיסאווי פריג' (מרצ):
אז יפה, אז אני נמצא במדינה, אז אני נמצא באותו גורל כמו שלך, לא?
דוד אמסלם (הליכוד):
אבל אנחנו הסיבה, לא אתם.
עיסאווי פריג' (מרצ):
ידידי, תצא כבר מהתחושה הזאת, ותתחיל לחשוב מעבר לקופסה איך אני מסוגל להביא למצב כאן שכל עמי האזור יקבלו אותי ואני אחיה אתם בשלום. אבל כל עוד אתה מתעקש, מתעקש בשיטה שאתה מוביל, הם – הפחד, הפחד היהודי שעשרות שנים מלווה אותך, אתה צריך להשתחרר. תשתחרר מהפחד. תיאוריית הפחד הזאת לא תוביל אותך ולא את בניך ולא נכדיך לאף מקום. אתה צריך לעזור לעצמך. תפסיק להיות פחדן – פחדן בחשיבה, פחדן באווירה. די, אי-אפשר. אתה לא יכול להתקדם לשום מקום. אני מבין את המקורות של הפחד הזה. אני מבין את זה. הרדיפה – אני מבין. אבל כמו שפחדת והעלית ספקות: ואללה, עיסאווי יהיה חבר ועדת חוץ וביטחון? איך הערבי הזה יהיה חבר ועדת החוץ והביטחון? שמעתי את זה מכל מיני חברים, בשאלות. תפסיקו, חברים, לפחד. אפשר, יש חברים ויש אנשים שאתה יכול לבנות איתם עתיד, וגם הערבים שהם שכנים שלך ומדינות האזור רוצים להמשיך לחיות לא פחות ממך. צאו מהתחושה הזאת. אפשר לעשות את זה. אפשר לעשות את זה. דווקא בתנאים הקיימים היום אפשר לעשות את זה. תתחילו לחשוב אחרת, לא רק מחשבה טקטית, כי אתם פוחדים מאסטרטגיה.
השר דרעי, שר הפנים. אתה מכיר אותו? הוא אמר באחד הראיונות שלו ברדיו: חברים, בואו נהיה ריאליים. הערבים לא ילכו לשום מקום והיהודים לא ילכו לשום מקום. חייבים למצוא דרך ופתרון. נכון, כבודו? אמרת או לא אמרת?
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
שמעתי עליו.
עיסאווי פריג' (מרצ):
אני שמעתי את זה, אני עד. נכון? אז מה, בואו נחשוב קדימה.
חברים, אני מסכם, זמני תם. אני אומר לכם: חוק ההמלצות הזה הוא כמו הרוח לפני הגשם. הגשם הולך לטפטף, וכמה שאתם לחוצים, אני מתחיל להשתכנע שההמלצות על השולחן, ואתם פוחדים מההמלצות, ולשם כך אתם לחוצים ומלחיצים את כל המדינה ואותנו. זה מראה כמה אתם שקופים, אבל לא שקופים בהבנה של השר דרעי, אלא שקופים בעשייה. הכול גלוי. תודה לכם, והחוק הזה – צריך לדחות אותו.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לחבר הכנסת עיסאווי פריג'. הדובר הבא – חבר הכנסת יעקב פרי, בבקשה. 45. הוא בדק עד מתי השר יושב פה והוא אמר: אני אנעים את זמנו של השר.
יעקב פרי (יש עתיד):
אני לא יודע אם אני אנעים, אבל אני אשתדל. גברתי היושבת בראש, חבריי וחברותיי המעטים, חברי הכנסת.
עיסאווי פריג' (מרצ):
צריך לשנות את התקנון: מי שנואם 45 דקות – לתת לו הפסקת – – –
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
לא הפסקה – – – בסוף היום – – –
יעקב פרי (יש עתיד):
גבירותיי ורבותיי, השבוע אנחנו, כמחוקקים, ובעיקר מי שהביא את החוק, חברי הקואליציה, לא עסוקים בלשרת את העם, את הריבון שהפקיד בידינו, בידיכם, את המנדט לניהול המדינה. במקום לדאוג השבוע – ולצערי, גם בשבועות אחרים – לכלכלת ישראל, ולנסות לתת מענה לבעיות האמיתיות שאיתן נאלצים להתמודד כל אזרחי המדינה, אנחנו עוסקים בלשחק אחד עם השני, קואליציה ואופוזיציה, משחק על חיי היום-יום שלנו, של כולנו, על האופי ועל היופי של מדינת ישראל. אתם מחוקקים חוק במרץ רק כדי לשרת קבוצה קטנה מאוד של אנשים שאתם יודעים לא פחות טוב ממני שרוב הסיכויים שחלק לפחות ממנה לא נהגו כמצופה מהם בחברה מתוקנת, חפה משחיתויות, שבה כולנו רוצים לחיות.
כי הממשלה הזאת היא ממשלה של שיכרון כוח, היא ממשלה שלעיתים רבות מדי שוכחת שעליה לעבוד למען כל הציבור, ובעיקר – היא מונעת מרצון של מי שעומד בראשה לשרידות פוליטית. הממשלה הזאת התחייבה לשרת את כל עם ישראל, ובמקום לעשות זאת, הממשלה הזאת, ואיתה כל אחת ואחד מחברי הקואליציה, עסוקים גם היום בעצמם. אתם עסוקים, ידידי יושב-ראש הקואליציה, במתנות לחברים, בשמירה על הכיסאות שלכם בכל מחיר, ולצערי, את המחיר כולנו משלמים כל העת, כל עוד אתם בשלטון. במקום להיות מגדלור לאומות העולם ואבן שואבת ללמוד ממנה, הממשלה הזאת דואגת יום-יום להפיל צל כבד על הדמוקרטיה, והחוק הזה, ידידי, חבר הכנסת אמסלם, הוא דוגמה מעולה לכך. במקום להיות אור, מדינת ישראל בהנהגתכם היא אי שחור של קומבינות.
אני מאמין שהצטברות של מעשיכם והחוקים שאתם מעבירים ייזכרו בדורות הבאים כמי שלקחו את מדינת ישראל אחורה במקום להקפיץ אותה קדימה. מה תשאירו אחריכם? במו ידיכם אתם יוצרים פה הגדרה חדשה ושלילית לדמוקרטיה. אין כאן עוד מדינה חופשית. יש פה יותר ויותר משטרת מחשבות. מי שתחת ידיו יוצאים חוקים המנציחים בורות ובדלנות, אינו עושה זאת בשם עם הספר. לימודי מתמטיקה ואנגלית אינם תועבה; הם כורח המציאות שאפילו חכמי ישראל למדו ועודדו – ראו את הרמב"ם. לימודי מתמטיקה ואנגלית הם המפתח לכלכלה חזקה שבסוף מאפשרת לתמוך במי שזקוק לכך באמת. מי שמוכן להנציח אפליה בקרב ילדים במוסדות לימוד אינו עושה זאת לשם שמיים אלא לשם הכיסא שעליו הוא יושב כאן, בכנסת.
אתם מייצרים במו ידיכם גטאות חברתיים שתכליתם היא שמירת כוחכם הפוליטי ושמירה על הגמוניה. מי שאומר שהוא דואג לעם ישראל ומבטל את השוויון בנטל אינו דואג לעם ישראל אלא לעצמו בלבד. כולם צריכים להיות שווים בזכויות ובחובות. מי שתחת ידיו מעביר את חוק ההסדרה בידיעה שהוא אינו עומד בכללי המשפט הבין-לאומי, ויודע כי החוק עלול לפגוע במדינת ישראל, עושה זאת בשם הכיסא שעליו הוא יושב, ולא בשמם של האזרחים שבחרו בו. הוא בעצמו מכניס את מערכת המשפט למשחק הפוליטי והופך את בית המשפט ביודעין למטרת ניגוח.
חברים, מי שמנציח מדיניות של הסתרה, כנראה יש לו מה להסתיר, החל מהסטות תקציביות עלומות באישון לילה ועד הסתרת דוחות ומידע מהציבור בנושא הגז. השקיפות, גברתי היושבת-ראש, היא עיקרון שצריך להנחות את הממשלה בפעולותיה, והשקיפות צריכה להיות חלק אינהרנטי מעבודת הממשלה ושלוחותיה, שכן זו מאפשרת בקרה מחד גיסא וריסון הכוח מאידך גיסא. מי שמבקש להכניס עוד ועוד גורמים פוליטיים ואנשים שאינם מיומנים למוסדות השלטון והציבור אינו מעוניין בהכרח לשרת את הציבור אלא שהציבור ישרת אותו, את כיסיו ואת חבריו המקורבים. מהבית הזה, בהנהגת חלק מחברי הקואליציה, יוצאים עוד ועוד אגרופים לעבר הדמוקרטיה הישראלית ולעבר שומרי הסף שלה. הסיסמה השחוקה שלכם להגנה על מעשיכם היא משילות, אבל גם לה יש גבולות, ואותם אתם עסוקים בלמתוח עד אין קץ.
מי שפועל לכבול את ידי המשטרה במלחמה בשחיתות כנראה יש לו מה להסתיר. מי שלא מוכן ששופט, מבקר המדינה, יבחן את מעשיו, כנראה יש לו מה להסתיר. מי שמוכן לפגוע בבית המשפט מסמן מטרה ברורה כנגד הדמוקרטיה במטרה להחליפה במשטר אחר, ללא גבולות, תמרורי אזהרה ושומרים. יש כאן הליכה ברורה לעבר רודנות, או, אם תרצו, דמוקרטיה חשוכה, דמוקרטיית דמדומים. אין כאן עניינים של שמאל וימין או השקפת עולם כללית או כלכלית, אלא חרדה אמיתית לאדנים שעליהם נבנתה מדינת ישראל, אדנים של דמוקרטיה, שוויון וחופש. דמוקרטיה ללא חופש מדת, ללא מערכות בקרה ואיזונים, ללא שקיפות שלטונית, ללא שוויון, צריכה להחליף את הגדרתה. קדמו את החינוך, קדמו את מוכנות המדינה לצונאמי הכלכלי והחברתי שיבוא עלינו עם הזדקנות האוכלוסייה, עם השינויים הדמוגרפים הצפויים, והשינויים שיחולו בשוק העבודה כתוצאה מהתפתחות הטכנולוגיה. במקום זאת אתם עסוקים בלפלג את העם, בלתת למקורבים כספים שאינם שייכים לכם או להם ובדילים פוליטיים. אני קורא לכם להפסיק להאשים אחרים במעשים שלכם. קחו אחריות.
ואני מבקש להציע לכם אלטרנטיבה: קדמו חוקים נגד השחיתות. קדמו שקיפות. בנו תהליכים מוסדרים לקבלת החלטות. הגיעה העת שמדינת ההייטק תכניס את הטכנולוגיה לשורותיה ותשתמש בה לשיפור השירות לאזרחים, לשקיפות ולאיכות החיים. הגיעה העת שתעסקו גם בתרבות, ברוח, אשר בלעדיהם אין עם ואין מורשת. התחלה טובה יכולה, בהקשר הזה, להיות העיסוק במוזיקה ובחינוך מוזיקלי, כי המוזיקה הוא אמצעי שמחבר בין אנשים, בין עמים, ללא הבדלי דת, מין, גזע ולאום, השקפת עולם או משטר. המוזיקה היא מגדל לרב-תרבותיות וגשר שמחבר בין לבבות כולנו. פסקול חיינו לא היה אותו הדבר לולא המוזיקה המרטיטה את ליבנו בעיתות תוגה ובעיתות שמחה. החינוך המוזיקלי יכול, לטעמי לפחות, להיות כיפת ברזל לחינוך ילדינו, לקידום החברה שלנו לחברה טובה יותר, עם פחות אלימות וללא ספק עם הרבה יותר ערכים. אלה מאיתנו שגדלו – ואני נמנה עליהם – בשנות הזוהר של החינוך הישראלי, זוכרים את הפעילות המוזיקלית בבית הספר כחלק אינטגרלי מחיינו.
אני אמשיך לעמוד מעל לדוכן הזה כמו קאטו הזקן, ולומר לכם שבמחקרים מדעיים נמצא קשר ישיר בין לימודי מוזיקה לשיפור במתמטיקה ובמיומנויות קריאה, להישגים טובים יותר במבחני אינטליגנציה ויצירתיות. מחקרים מראים גם כי לימודי מוזיקה תורמים לחינוך ולהתפתחות של ילדים והם בעלי תרומה ממשית לשיפור הישגי התלמידים ושיפור הכישורים החברתיים, שלעיתים חברתנו כל כך זקוקה להם. הוכח גם ששילוב המוזיקה במערך הלימודים תורם באופן ברור להגברת יכולות הלימוד והמעורבות של התלמידים בשיעורים נוספים, ולא רק במוזיקה. לפעילות המוזיקלית יש חשיבות חברתית רבה ביותר. היא מחדדת ומעמיקה את כישורי האינטראקציה החברתית בתוך קבוצה או קבוצות ואת יכולתה לפעול בתיאום. בכוחה להשפיע על האקלים הרגשי של יחידים ושל קבוצות. עיסוק במוזיקה מגביר גם את הגישה הבין-תחומית, מעשיר את חוויית הלימוד כמעט בכל תחום – בהיסטוריה, בגיאוגרפיה, בשפות זרות ובמתמטיקה – והופך אותה למהנה ומעמיקה יותר. לימודי המוזיקה יכולים לתת מענה לפערים השונים שיש כיום בחברה הישראלית, להעניק תרבות וערך רב ללומדים, ובסופו של יום גם עשויה לקדם את מדינת ישראל שכולנו כל כך אוהבים.
כיום יש מחסור חמור ביותר במורים למוזיקה, במורים לנגינה. לצערנו, העולים הרבים מברית המועצות, אשר הכניסו לכאן ידע רב, אט-אט פורשים לגמלאות, ואף אחד לא עומד בתור כדי להחליף אותם. כלי הנגינה הם יקרים ומהווים חסם ממשי עבור ילדים רבים ללמוד ולממש את הפוטנציאל, הכישרון והרצונות שלהם. היום לימודי מוזיקה הם פריבילגיה לחזקים ומבוססים. ממשלה שלא פועלת להורדת חסמים מהסוג הזה ומקדמת חוקים כמו חוק ההשתקה, לא ראויה, לטעמי, להיות בשלטון.
במדינת ישראל יש 134 קונסרבטוריונים, וועדת זמורה-כהן, שהוקמה על ידי משרד החינוך ב-1985, הציעה כי הקונסרבטוריונים המוכרים יהפכו לחלק מן המערך החינוכי של המדינה, והלימודים בהם יינתנו חינם. כיום, במקום הלימודים שיהיו חינם, ההורים נאלצים לשלם במקרה המינימלי 600 שקל לחודש. עלות הלימודים יכולה להגיע גם ל-9,000 שקל לשנה, ומה יעשו הורים שיש להם כמה ילדים המעוניינים ללמוד? שיקום חבר כנסת וייתן הסבר מניח את הדעת מדוע אתם מקבלים את זה ששיעור הקונסרבטוריונים ברשויות מקומיות חזקות גדול משיעורם ברשויות החלשות, ומספר התלמידים הלומדים ברשויות החזקות גבוה מחלקם של התלמידים ברשויות אלה ובכלל התלמידים בבתי הספר. עובדה היא שהתמיכה של משרד החינוך בקונסרבטוריונים המוכרים מהווה 9% בלבד מהתקציב הכולל שלהם, 9% שהם לעג לרש.
האבסורד הוא שכשר החינוך רוצה הוא גם יכול לשנות ולעשות. שר החינוך לשעבר גדעון סער העניק סמל מוסד לקונסרבטוריון בעיר לוד, ומאז נעלמו כל הבעיות התקציביות של הקונסרבטוריון. את אותו מהלך צריך, חובה, לעשות ביתר בתי הספר למוזיקה, הקונסרבטוריונים המוכרים במדינת ישראל. ויש לי חדשות בשבילכם: גם בעכו, גם בירוחם, גם בירושלים ישמחו לקבל סמל מוסד לקונסרבטוריונים הפועלים בהן. כשרוצים לעזור לערים חלשות ולקדם את הנוער, הפריפריה והחינוך המוזיקלי, מוצאים את הדרך הנאותה לעשות זאת. ויש לי חזון שאני צועק אותו מאז היותי כאן, בכנסת: בתי הספר המקצועיים למוזיקה שיוכרו על ידי המדינה באופן רשמי ולא יהיו עוד תלויים בתקציב התמיכות של משרד החינוך והעומד בראשו. עלות שנתית של אלפי שקלים שמשלמים ההורים ללימודי המוזיקה היא לא גזרת גורל, היא עניין של מדיניות ועניין של החלטה.
חברותיי וחבריי חברי הכנסת היושבים עכשיו באולם, אני קורא לכם להצטרף אליי לצבא המוזיקה, שנאבק – –
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
קצת מאוחר מדי בשבילנו, בשבילי, מסתבר.
יעקב פרי (יש עתיד):
– – על הזכות הבסיסית – לא, אף פעם לא מאוחר – ללמוד נגינה, תוך שילובו במאבק ביוקר המחיה – – –
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
אפשר עכשיו, כשאנחנו פה.
יעקב פרי (יש עתיד):
אין בעיה. את יודעת שאני מוכן, כן.
ביחד ניאבק למען פיתוח ערכים ותרבות.
קריאה:
– – –
יעקב פרי (יש עתיד):
אין שום בעיה. הכול אני מוכן.
יש לעזור ולרומם – באופן כללי, כמובן, ולא רק בעניין המוזיקלי – את מי שידו אינה משגת; לאפשר שוויון הזדמנויות כלכלי, חברתי, שוויון הזדמנויות לכל הילדים המבקשים לממש את התשוקות שבוערות בהם. במדינת ישראל של ימינו, המדינה הכל-כך מתקדמת, אין סיבה שילד הרוצה ללמוד נגינה ולממש את עצמו לא יעשה זאת.
והנושא הזה – נכון, ייתכן שיש מחברותיי וחבריי כאלה שרואים בו נושא קטן, אולי אפילו שולי או לא משמעותי. עבורי הוא מאוד משמעותי ומעיד אלף מונים על סדרי העדיפות המעוותים של הממשלה הזאת. ואני רוצה לשאול אתכם מה עדיף: לממן הורדת מכסים חד-פעמית לטלוויזיות ולבריכות שחייה בעלות של 800 מיליון שקלים או מימון הוזלת לימודי מוזיקה, תחביבים או כלי נגינה? רק הבוקר אישרה ועדת הכנסת 15 מיליון שקלים מתקציב הרזרבה לצורך שינויים מבניים בכנסת. ועדת הכספים אישרה אתמול 28.5 מיליון שקלים למשרד לשירותי דת, מתוכם 10.5 מיליון לפיתוח בית העלמין תל רגב, 11 מיליון לתקצוב פעילות המינהלת לזהות יהודית. ושלא תבינו שאני מקל ראש בכך, אבל בין השאר הוקצבו גם כספים לפעילות משותפת עם ארגון השומר החדש, פרויקטים במתנ"סים, 3 מיליון לתגבור תקציב השכר ברבנות הראשית, 13.9 מיליון למימון פעילות בתחום שירותי הדת, הקמת מבני דת, פעילות המינהלת לזהות יהודית, חיזוק הביטחון בהר הזיתים, קשרים דתיים ורוחניים עם התפוצות, תמיכה ברבני קהילות.
בשבוע שעבר פסלה הקואליציה, ועדת השרים לענייני חקיקה, חוק שלי שיעלה פחות מפסיק מכל מה שציטטתי אך עכשיו, חוק שרציתי שיאפשר לשר החינוך לאפשר לילדים לשאול כלי נגינה כדי שלימודי המוזיקה יהיו אפשריים לכל ילד שמבקש ללמוד, בלי קשר לרקעו הכלכלי וליכולת הכלכלית של משפחתו. הזכות הזאת בסיסית, לכל ילד ולכל אדם. הנגישות של תרבות היא נגישות לנפש, למוח ולנשמה.
הממשלה הזאת היא לא מנהיגה. ראייה לטווח ארוך ממנה והלאה. היא עובדת בכיבוי שרפות, קניית קולות של חברי כנסת מהקואליציה. אתם עסוקים מדי בעצמכם, בכאן ועכשיו, במקום לנסות ולראות את התמונה הכוללת ולהתוות מדיניות לטווח ארוך. מדינת ישראל עומדת בפתחה של תהום עמוקה אשר יהיה קשה מאוד לצאת ממנה אם לא נתייחס היום לאזהרות ולא ניערך כראוי.
אני מדבר, לדוגמה, על השינויים הדמוגרפים הצפויים במדינת ישראל ועל הזדקנות האוכלוסייה. מן העבר האחד, האוכלוסייה הולכת ומזדקנת לאור הארכת תוחלת החיים, ומספר האזרחים הוותיקים בישראל רק ילך ותעלה עד כדי 17% בתוך כמה עשורים. מן העבר השני, האוכלוסייה שאינה נוהגת לעבוד – לצערי, כיום יותר מדי – רק הולכת וגדלה – שיעור החרדים, ידידי שר הפנים, וגם שיעור האוכלוסייה הערבית. חברה צריכה לדאוג לזקניה; כך אנו מצווים ביהדות, בין שזה בלוחות הברית – "כבד את אביך ואת אמך" – ובין בהוראות שהותירו חכמינו. על מדינת ישראל לדאוג שהאזרחים הוותיקים בישראל יזדקנו בכבוד. מוכנות המדינה להזדקנות האוכלוסייה היא סוגיה אסטרטגית מן המעלה הראשונה עבור החברה הישראלית, עבור הכלכלה, עבור מדינת ישראל ועבור ביטחוננו הלאומי. מדינת ישראל אינה מתאפיינת ביכולת תכנון ארוכת טווח, ובדיוק בגלל זה אני וחברי כנסת נוספים, כולל חברי יושב-ראש הקואליציה, הקמנו שדולה ולקחנו על עצמנו להוביל את הפעילות הפרלמנטרית בנושא חשוב זה. עלינו להתמודד כבר היום עם פערים וקשיים קיימים ולהתכונן לגידול הצפוי במספר הקשישים. מדובר בנושא רב-מערכתי, בנושא מורכב, אבל על כולנו לקפל את השרוולים, להישיר מבט ולפעול כדי שנוכל להזדקן בכבוד.
אני הנחתי על שולחן הכנסת הצעת חוק להקמת מטה לאומי למען הקשיש ולהיערכות הלאומית להזדקנות האוכלוסייה. ריבוי המשרדים שעוסקים בנושא אינו משרת את קידום הסוגיה האסטרטגית, וגורם לכך שאין כתובת אחת ברורה לריכוז, לטיפול ולקידום הסוגיה. מטרתה של הצעת החוק היא להסדיר ולקדם תוכנית אסטרטגית בכל המישורים וליצור גוף מקצועי ויעיל, גוף שיכוון את פעולות רשויות המדינה ויקשר בין הגורמים השונים כדי לשפר את הטיפול ואת ההתמודדות עם הנושאים הללו תוך ראייה הוליסטית למען הקשיש ולמען כלכלת ישראל.
הצעת החוק הזאת דומה במבנה שלה לחוק המטה לביטחון לאומי, ולא בכדי. אני סבור כי יש משמעות רבה שארגון כזה יהיה בעל סמכויות, אולי כפוף לראש הממשלה, ויהיה היועץ של הממשלה, שהאחריות בסופו של יום מוטלת על כתפיה. הגיע הזמן לשנות את סדרי העדיפויות של המדינה ולחשב מסלול מחדש, מסלול לטווח ארוך. הגיעה העת שהממשלה הזאת תעסוק בסגירת פערים ותתעסק בהצבת מדינת ישראל בשורה אחת עם המדינות המובילות בעולם; לא בשחיתות, אלא בהענקת שירותים ציבוריים שראוי לקבל אותם במדינת ישראל של 2018-2017.
לא יכול להיות שאנו מקבלים את העובדה שבמדינת ישראל יש 1.86 מיטות לכל 1,000 אזרחים, לעומת יחס של 3.3 במדינות ה-OECD – נתונים מ-2015; או שאנחנו בתחתית הסולם בקרב מדינות ה-OECD בקרב בוגרי רפואה בכל שנה – 5.5 בוגרים ברפואה בכל שנה בישראל על כל 100,000 תושבים, לעומת 11.5 בממוצע ביתר המדינות ב-OECD. מנתוני משרד הבריאות ל-2011 עולה שבמדינת ישראל עובדים 300 רופאים גריאטריים, בעוד בפועל רק במחלקות לאשפוז כללי נדרשים יותר מ-1,200 רופאים, והמספר גבוה אף יותר בשל הצרכים של בתי האבות והדיור המוגן.
כעת, ברשותך, אדוני היושב-ראש, אני מבקש להעלות נושא אחר, אשר אני גם מעורב בדיונים ובעיסוק בו בכנסת, בין היתר במסגרת תפקידי כחבר ועדת הכלכלה. לפני כמה שעות, אפשר לומר, היה אמור להתקיים דיון בנושא בלימת הקטל בדרכים, בוועדת הכלכלה. ואני אבקש, ברשותך, להעלות כמה נתונים שעולים מדוחות של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים. מספר ההרוגים בתאונות הדרכים מתחילת השנה הוא 360; משנת 2013 ועד לשנת 2016 חלה עלייה של 30% במספר ההרוגים בתאונות דרכים בישראל.
היו"ר מאיר כהן:
מ-2013?
יעקב פרי (יש עתיד):
מ-2013. ילדים בגיל 0–14 בישראל נהרגים בשיעור גבוה ביחס ליתר מדיניות ה-OECD, ומהווים בממוצע 9% מסך כל ההרוגים; בשנת 2014 נצפתה ירידה ביחס לפצועים קשה; משנת 2014 ועד לשנת 2016 חלה עלייה של 16% במספר הפצועים קשה; הולכי הרגל מהווים שליש מסך כל ההרוגים ביחס לשיעורם באוכלוסייה; נהגים צעירים עד גיל 24 הם קבוצת הגיל המעורבת ביותר בתאונות דרכים קטלניות; בשנת 2016 74% מההרוגים היו גברים, לעומת 26% נשים; בחודשים יוני ודצמבר באותה שנה ממוצע התאונות הוא הגדול ביותר, ואחוז התאונות הגבוה ביותר הוא בימי חמישי; עבירת הנהיגה לנהגים המעורבים בתאונות דרכים קטלניות וקשות הנפוצה ביותר היא אי-מתן זכות קדימה להולכי רגל; במעורבות רוכבי אופנועים בתאונות קטלניות בשנת 2106, רוכבי אופנועים היו מעורבים בתאונות קשות פי 11 מרכבים פרטיים. הגיעה העת, אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אדוני השר, להילחם בתאונות הדרכים כמשימה לאומית מרוכזת ומתואמת. האם גם בנושא הזה אנחנו חלוקים פוליטית? נראה לי שלא.
ואסיים בחוק ההמלצות, ואני אותיר מזמני גם לחבר הכנסת איימן עודה, ברשותך, אדוני שר הפנים.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
למה אתה נשבר כל כך מהר? דבר – – –
יעקב פרי (יש עתיד):
לא, אני לא נשבר. אני פשוט – – –
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
דבר, דבר. אנחנו נהנים.
יעקב פרי (יש עתיד):
אתם נהנים?
קריאה:
– – – מוזיקה.
דוד אמסלם (הליכוד):
קודם כול, יענקל'ה, אני רוצה להגיד לך על הסיפור של המוזיקה, נהניתי לשמוע אותו, חבל על הזמן. הסכמתי לכל מילה, דרך אגב.
יעקב פרי (יש עתיד):
יפה.
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
יעקב, ספר לנו איך הגעת לנגן בסקסופון.
יעקב פרי (יש עתיד):
קודם כול, אני מנגן בחצוצרה. והדבר השני, אני חונכתי בצעירותי לקריירה מוזיקלית, וכנראה עמדתי בה גם יפה.
קריאה:
אז איפה טעית? איפה הייתה הטעות?
יעקב פרי (יש עתיד):
איימן, איימן.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
במזרחית דבר כזה לא היה בשנות ה-50 וה-60.
יעקב פרי (יש עתיד):
בסדר, היו גם מזרחים.
קריאה:
– – –
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
אה, יופי. אתה רואה?
יעקב פרי (יש עתיד):
אני בא מבית קשה יום. משפחתי – אימא שלי מאוד רצתה שאני אלמד פסנתר. בסופו של דבר סיימתי בחצוצרה בכיתות הנמוכות של בית הספר העממי. למדתי על מלגות של קרן התרבות אמריקה-ישראל, וניגנתי ברוב התזמורות וברוב המופעים בארץ. כשהייתי סטודנט באוניברסיטה העברית הייתי בתזמורת של "גברתי הנאווה" – סיפורים רבים. ייעדתי את עצמי – – –
דוד אמסלם (הליכוד):
יענקלה, ראינו אותך בטלוויזיה עם הבלורית – כמו שצריך.
יעקב פרי (יש עתיד):
ייעדתי את עצמי ללמוד בג'וליארד, ושם קיבלתי גם מלגה. אבל ב-1966 אבי, זיכרונו לברכה, אמר לי שמוזיקה איננה פרנסה, שאני צריך לשמור אותה כתחביב ולמצוא לי עבודה שמשכורת חודשית בצידה.
קריאה:
צדק הבן אדם.
קריאה:
ממוזיקה עד לשב"כ זה לא רחוק.
יעקב פרי (יש עתיד):
ואז, במקום ללכת לג'וליארד הלכתי לשירות הביטחון הכללי. ניגנתי 30 שנה בשירות הביטחון הכללי.
היו"ר מאיר כהן:
על מלגה – – –
יעקב פרי (יש עתיד):
אני לא מצטער לרגע. יכול להיות שאיימן קצת מצטער, אבל אני פחות. מאז חרותה המוזיקה ומה שאני רכשתי – אני גם עד היום סבור שאיש מודיעין טוב שיש לו כישורים מוזיקליים יכול להיות טוב יותר, מכיוון שאת מקבלת משמעת, שלי, וכושר אלתור ויכולֶת, בסופו של דבר, לנגן בצוות או כסולן שהרכב מלווה אותך. הכישורים האלה עזרו לי, לטעמי, הרבה מאוד שנים, גם בשירות וגם בקריירה העסקית שלי.
לכן, אני חושב שלימודי מוזיקה, יש בהם הרבה מעבר ללימודים פורמליים או לימודים של מקצוע. אני חושב שיש בהם הרבה מאוד ערכים תרבותיים, חברתיים, פיתוחים של כישורים, כפי שציינתי. אני לקחתי על עצמי בצניעות לנסות ולקדם את החלק הזה, שהוא בהחלט חלק לא פוליטי, ממש חלק תרבותי. לצערי, אני לא זוכה לעוצמות של שיתוף פעולה, אבל אני מקווה שעכשיו, כשיש יושב-ראש קואליציה חדש, אז אוזנו תהיה יותר מוזיקלית מהקודמים, ואנחנו נצליח בסופו של דבר לקדם דברים שהם גם בתרבות ובנפש.
אני רוצה לסיים, גבירותיי ורבותיי, בחוק ההמלצות. אני מציע להסיר אותו מסדר-היום – אני יודע שזאת הצעה, איך אומרים? קריאה שקרוב לוודאי שלא תיענה – כי הוא לא נחוץ. כי במקום לקדם אותו, חזקו יותר את אוכפי החוק, את הפרקליטות, את המשטרה, את בתי המשפט; בערו את תופעת השחיתות, כדי שנחיה כולנו במדינה הגונה ושקופה, מדינה שאנחנו אוהבים ושאנחנו רוצים שיהיה נעים לחיות בה. תודה, אדוני היושב-ראש.
היו"ר מאיר כהן:
תודה רבה, אדוני. חבר הכנסת איימן עודה, בבקשה. בבקשה, אדוני. הוא יפסיק כשהוא רוצה. זה בסדר, יש לו.
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
איימן, אתה יכול לספר על תפיסת העולם.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
בוודאי ובוודאי, עוד מעט. אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, חברות הכנסת, מכובדי השר אריה דרעי, אני מצטרף לכל מה שנאמר על ידי האופוזיציה בקשר לחוק ההמלצות. האמת, גם אני חושב למה ראש הממשלה כל כך מתעקש, במיוחד שהחוק לכאורה לא חל עליו. אבל החוק לא חל על חקירות שכבר התחילו. כנראה יש לו מה להסתיר, כנראה יש עוד משהו באופק, אז הוא, כל כך נחוץ לו שהחוק הזה יעבור בכנסת כבר בשבוע הזה. אני חושב שהתפיסה הזאת היא חלק ממתקפה שלמה של ראש הממשלה נגד המרחב הדמוקרטי במדינה. זה חלק מהמתקפה נגד בית המשפט העליון, הניסיון להשתלט על התקשורת, הניסיון לרדוף עמותות, וזה עוד נדבך לצמצום המרחב הדמוקרטי במדינה.
כנראה בנושא הזה יש לנו שותפים, הרבה שותפים באופוזיציה, אם זה מרצ, חלקים ממפלגת העבודה, המחנה הציוני, ואפילו חלקים מיש עתיד. אבל יש נושא שהוא לא פחות חלק מהמרחב הדמוקרטי, והוא האוכלוסייה הערבית בתוך מדינת ישראל. משנת 48' עד עכשיו אין ממשלה שתקפה והסיתה נגד האוכלוסייה הערבית יותר מהממשלה הנוכחית. זה התחיל ביום הבחירות, הנאום המפורסם: הערבים נעים בכמויות באוטובוסים לקלפיות, וזה המשיך, וכמעט מדי חודש אנחנו שומעים. רק לפני שבוע שמענו את שר הביטחון מדבר על חילופי אוכלוסין בין אזרחי המדינה, הערבים מהמשולש, לבין המתנחלים, כאילו האזרחים הם חפצים שאפשר להעביר אותם ממקום למקום, כאילו אין שייכות לא רק למולדת, גם להקשר – ההקשר הכלכלי, ההקשר החברתי, קרובי משפחה בכל מקום. אין כלום; הם חפצים, אפשר להעביר אותם ממקום למקום. אין ספק שבגישה הזאת יש אנטי-ערביות נגד האזרחים הערבים, כי אין הבדל ביני, אני, הערבי, אזרח תושב חיפה, לבין ערבי מהמשולש. אבל בחיפה אי-אפשר למתוח את הגבול בין השכונות, לכן מדברים על מקומות אחרים, כן. כולם מבינים גם שהרעיון הזה לא מעשי, כי אנשים לא יגיעו מתל אביב לעפולה דרך שטחי המדינה הפלסטינית, וגם לא יסכימו שיציבו את הגבול בחדרה.
יעקב פרי, יעקב פרי, פרי, בהיותך איש ביטחון מובהק, תגיד לי, חילופי אוכלוסין זה להעביר את הגבול לחדרה וכפר סבא? אתה רואה בזה משהו מעשי – מה שמדבר עליו קשקשן הביטחון אביגדור ליברמן?
יעקב פרי (יש עתיד):
לא צריך להיות בשביל זה איש ביטחון. זו סוגיה – – –
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
לעבור מדינתית מעפולה דרך שטחי המדינה הפלסטינית, למשל – מה אתה אומר כאיש ביטחון? כמה זה מעשי?
יעקב פרי (יש עתיד):
יכולה, יכולה להיות בעיה.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
אני מבין שליברמן מבין יותר ממך בביטחון, בגלל הרקורד הצבאי המפואר – – –
יעקב פרי (יש עתיד):
אבל אני נגד, נגד התוכנית של ליברמן. אני לא חושב שהיא מעשית.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
כן, אבל מה חשוב לי בכל הדברים הללו? זה ההסתה נגד 20% מכלל האוכלוסייה. זה הדבר החשוב.
עכשיו אני פונה לאופוזיציה ואומר להם: אני מבין, שלי וסתיו, אני מבין למה ראש הממשלה עושה את הדבר הזה. אני מבין שהוא היה יו"ר האופוזיציה בתקופת רבין. אז היינו גוש חוסם. מבחינתו הערבים מנעו ממנו להיות ראש ממשלה. זה מובן, אני מבין – בגלל שהוא התמודד מול ברק בשנת 1999, ברק קיבל 56%, הוא קיבל 44%, כלומר אנחנו, הערבים, היינו ההבדל בין שניהם וגרמנו לו להפסיד ולא להמשיך להיות ראש ממשלה, כלומר בשנת 1999 הוא קיבל רוב יהודי, אבל הוא לא קיבל רוב מטעם כל האזרחים. לכן, זו לא רק גזענות לשמה – זה גם, אבל לא רק – זו אסטרטגיה פוליטית איך לנטרל אותנו, איך לעשות מאיתנו קבוצה לא לגיטימית, עוכרי ישראל, גיס חמישי, איום מבפנים – כל הדברים הללו.
עכשיו, מה שאני לא מבין מצד האופוזיציה, במיוחד אחרי שאבי גבאי נהיה יו"ר המחנה הציוני – למה הוא עושה אותו דבר? למה הוא אומר שאין לו שום דבר משותף עם המשותפת? מה זה, עוד הדרך של אהוד ברק? אז מה, הוא יהיה ראש ממשלה – יבצע אוקטובר 2000 נגדנו? מה זאת אומרת שאין פרטנר פלסטיני? זה המשפט של אהוד ברק. אין משפט יותר מכונן שחיזק את הימין משנת 2000 עד עכשיו יותר מהאמירה "אין פרטנר", כי אם אין פרטנר אז ייאוש. אז למה לבחור בכם? אז לבחור בימין. למה לבחור באנשים שמדברים על שתי מדינות? אז לבחור באני לא יודע מה, כי אין פרטנר.
אני פונה לחבריי מהאופוזיציה: אני חושב שאנחנו צריכים לבנות אסטרטגיה. עכשיו, אל תטעו, אני יודע שגם אנחנו עושים טעויות, אני יודע את זה. אבל אנחנו צריכים לנהל שיח. אנחנו 20% מכלל האוכלוסייה. אם אנחנו קבוצה לגיטימית בפוליטיקה הישראלית, הימין יצטרך לשכנע יותר מ-65% מהיהודים; אם אנחנו מחוץ לכל משחק, הוא יכול להסתפק ב-51% מהיהודים והוא יהיה בשלטון. אני חושב שזו המשוואה הכי חשובה כרגע בפוליטיקה הישראלית. עוד יותר – יש ריח של בחירות. לכן קשקשן הביטחון ליברמן התחיל לתקוף. הוא נראה מאופק במשך שנה, הוא עשה כאילו – לא בהצלחה, אבל ניסה לעשות את זה, אבל עכשיו הוא חזר שוב להסית נגדנו. אני חושב שגם ראש הממשלה השתמש בזה. אני מבקש עמדה מאוד ברורה מהאופוזיציה. אנחנו צריכים לנהל שיח כן ואמיתי מה זאת אומרת אזרחות שווה, מה זאת אומרת דמוקרטיה, מה זאת אומרת יש זכות לגיטימית לכל קבוצה. אם מישהו עובר על החוק, אז צריך להעניש אותו ספציפית. מדינת חוק לא מתייחסת לענישה קולקטיבית, אלא מתייחסים לכל בן אדם לפי מה שהוא עשה.
לכן, אני חושב שחוק ההמלצות, המתקפה נגד בית המשפט העליון, הרדיפה אחרי עמותות, הקוד האתי באוניברסיטאות, וגם ההסתה נגד האוכלוסייה הערבית, זה בא מאותו מקום: פגיעה במרחב הדמוקרטי. אנחנו באופוזיציה צריכים לדעת איך לאחד כוחות ולהיאבק נגד הדבר הזה.
עכשיו אני רוצה להתייחס לנושא אחר, והוא שביום חמישי, עוד יומיים, ראש הממשלה בנימין נתניהו יבקר בכפר עין מאהל. הוא אמור לקבל אות הוקרה שם.
היו"ר מאיר כהן:
באיזה כפר?
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
ראש הממשלה נתניהו אמור לבקר ביום חמישי בעין מאהל, בכפר עין מאהל. הוא אמור לקבל אות הוקרה מידי ראש המועצה המקומית על כך שהוא קידם את התוכנית הממשלתית 922.
עכשיו אני רוצה לספר מה זה 922, מה תפקידו של ראש הממשלה בתוכנית 922. אני ישבתי כמה פעמים עם שר האוצר כחלון ודיברתי על תוכנית של win-win situation, דבר שהוא טוב לאוכלוסייה הערבית, אבל גם טוב לכלכלה בכלל. עוד אישה ערבייה עובדת, עוד משלמת מיסים – זה טוב לכלכלה בכלל. אנשים עובדים, יש להם קצת כסף בכיס, אז הם מתניעים את הכלכלה; אין להם כסף בכיס, אז זה גורם להיתקעות בכלכלה וגם בשוק. אנחנו הלכנו על תוכנית כזאת של win-win situation, של: טוב לנו – טוב לכלכלה בכלל. ישבנו 70 פגישות עם האוצר, הרשימה המשותפת, הוועד הארצי לראשי רשויות מקומיות ערביות וכל מיני עמותות. אחרי שהתוכנית הזאת הגיעה לישיבת הממשלה, ישיבת הממשלה התפוצצה שלוש פעמים.
אני רוצה לדבר לזכותם של השר כחלון בסוגיה הספציפית הזאת, וגם השר שנמצא פה אריה דרעי, וגם גילה גמליאל, שהם נאבקו על זה; אמרו שזה צדק, זה נכון, זה טוב לאוכלוסייה הערבית, אבל גם טוב לכלכלה בכלל. מהצד השני היו שרים אחרים, כמו אלקין, כמו יריב לוין, כמו ראש הממשלה. ישיבת הממשלה התפוצצה שלוש פעמים. בישיבה השלישית ראש הממשלה קיבל את התוכנית 922, אבל הציב ארבע התניות: שזה גם שירות לאומי וזה גם הריסת בתים וזה גם תחנות משטרה וזה גם עוד משהו שכבר שכחתי מה הוא. כלומר, דווקא ראש הממשלה הוא שעמד מול האנשים שרצו לקדם את התוכנית לפחות שלוש – לא, זה ממש שלוש ישיבות של הממשלה – וכשקיבל אותה – עם כל מיני התניות. לבן אדם הזה עכשיו רוצים לתת אות הוקרה.
עכשיו אנחנו מבינים מה המצב. אנחנו מבינים מה זאת אומרת אנשים עניים, מצב קשה. בעין מאהל הופקעו 12,500 דונם.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
איימן, למען ההגינות תגיד שכל מה שקשור לכל התקציבים לרשויות המקומית, שזה הרבה מאוד כסף גם בשוטף וגם בפיתוח וגם בפיתוח היישובים, ללא שום התניה – הכול מתבצע ב-100%. עזוב את הדברים האחרים שלא קשורים. כל מה שקשור למשרד הפנים, הכול מתבצע ב-100% ללא שום התניה. את זה אתה יודע.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
אנחנו אופוזיציה. אני אגיד משהו על זה. גם על זה אני אגיד משהו.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
זאת עובדה, זאת עובדה. על זה אין ויכוח – מה שלא עשו ממשלות קודמות הרבה הרבה מאוד שנים.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
אני אגיד משהו גם עליך ברמה האישית.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
לא, אני לא רוצה. אני לא רוצה. אני רק רציתי, בשביל הפרוטוקול – אתה ציינת מאורעות עובדתיים, אז רציתי בשביל העובדה. עכשיו תגיד מה שאתה רוצה, אין לי בעיה בזה.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
אני אגיד משהו עליך בגדול ואני אתייחס ספציפית למה שטענת.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
לא, לא. תוריד אותי מהסיפור, אני לא בסיפור עכשיו. אתה יודע מה? חבל שאמרתי. קח את הדברים שלי בחזרה.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
טוב, אני מקבל את זה, אני מקבל את זה.
היו"ר מאיר כהן:
השר, אין לך מה לדאוג, אין לך פריימריז. זה לא יקלקל בפריימריז, זה בסדר.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
לא, לא בגלל זה. סתם, אני לא רוצה להתחמק מהנושא. אני רק ציינתי. תבין, בכל זאת – – –
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
אני מכבד מאוד מאוד מאוד, ואנחנו עוקבים ואנחנו רואים, ואנחנו – היו לנו שתי אופציות: או לשבת בצד ואחרי זה להוציא דוח שהממשלה יישמה רק 30%, 40%, או לבקש לשבת מדי חודש ולבקש לראות מה כן, מה לא, ולקדם, לפעמים בשפכטל של 1%, 2%, העיקר לתת כמה שיותר לאוכלוסייה שלנו. אני מאוד מאוד מכבד את זה, מכבד את מעשיך בנושא הזה, כבוד שר הפנים.
עכשיו אני רוצה לנתח את זה גם קצת כלכלית. יש שאלה פילוסופית שאומרת: אם יש סתירה בין אינטרס השוק לבין תפיסה גזענית, אז מי מנצח? זו שאלה היסטורית של פילוסופים. התשובה היא כך: בדרך כלל גם באידיאולוגיה יש עייפות החומר. כלומר, אנשים אידיאולוגיים עשר שנים, 20 שנה, אחרי זה זה פחות. למשל, בונים בנצרת עילית – דרך אגב, על אדמות של עין מאהל – אבל אחרי 20 שנה מתחילים ערבים לגור בנצרת עילית; השוק מתחיל לנצח את התפיסה האידיאולוגית של ייהוד הגליל בנצרת עילית. היום יש 31% בנצרת עילית שהם ערבים. למה? כי השוק ניצח, והוא עוד ינצח. פעם האמנו שזה רק אנחנו התגברנו על הממשל הצבאי, עד שקראתי ספר מאוד מעניין שהוציא את הפרוטוקולים של ישיבת קבלנים גדולים עם לוי אשכול, שהתחילו להגיד לו: אנחנו רוצים לבנות בניינים גדולים בתל אביב, בגוש דן, ואנחנו רוצים את הערבים, שיודעים לעבוד בבניין, אז תבטל את משטר ההיתרים – היו נותנים לאנשים היתרים בשביל לעבור ממקום למקום. תבטל אותו, כי אנחנו צריכים את העובדים הערבים בשביל שיבנו לנו את הבתים הגדולים בתל אביב. ואני רואה, עקבתי אחרי הפרוטוקולים עד שראיתי איפה לוי אשכול השתכנע שזה טוב למדינה בכלל, כלומר, המקום הכלכלי הוא כל כך חשוב.
קראתי ספר על 50 אנשי עסקים ששכנעו את שמעון פרס ללכת בדרך של אוסלו ואמרו לו שזה השוק, והיציבות, והכסף הזר, ו-, ו-, ו-, ו-, עד שהוא השתכנע. אחרי זה יש אנשים שדיברו עם חיים רמון שהוא צריך לבנות את גדר ההפרדה, אז חיפשתי מיהם האנשים – אלה היו אותם האנשים שדיברו עם פרס. כלומר, השוק לא מחפש את הצדק, את הזכויות של עם; הוא מחפש את האינטרס שלו, אז אם לא דרך אוסלו – זה כשל – אז זה דרך גדר הפרדה, אבל העיקר שתהיה יציבות. אנחנו יכולים להבחין בדבר הזה בכל מקום אחר. למשל, בדרום אפריקה בשנת 1970 החליטו לבנות בתי ספר תיכון לשחורים. אז מה, פתאום הלבנים רצו שהשחורים ילמדו? פשוט מאוד, אם האנשים לומדים עוד יותר אז אפשר לנצל אותם עוד יותר, אפשר לקחת מהם עוד יותר. אז זו אותה גישה.
התוכנית הכלכלית בנויה בדיוק על הדבר הזה. למה יש בה הרבה תעסוקה, בתפיסה הזאת, תעסוקת נשים בעיקר? למה מעונות יום? בשביל לשים את הילדים. למה אוטובוסים? הרבה אוטובוסים. למה? בדקו כמה רכבים יש בכל בית, אז צריך אוטובוס בשביל שאנשים ילכו למקומות עבודה. כלומר, התפיסה היא לא תפיסה חברתית, היא תפיסה ליברלית. האם זה לטובתנו? במקום הקונקרטי הזה כן, לטובתנו, אז זה win-win situation, ללכת בכיוון הזה. אבל מה חסר למשל בתוכנית הכלכלית? הפן החברתי. לא תשמע בריאות – אפס; לא תשמע גמלאים – אפס. כי כל התפיסה היא של win-win situation. אני לא נגד, אני בעד, אבל חסרים הרבה מאוד דברים, במיוחד במקום החברתי.
עכשיו אני רוצה לתת עוד דוגמה על הקשר בין כלכלה לבין תפיסה שוויונית לכאורה. עכשיו יש דגש בבתי ספר ערביים על לימוד העברית והאנגלית – העברית בשביל התעסוקה והאנגלית בשביל ההייטק ועוד משהו שקשור לעולם הרחב. זה מבורך וחשוב, ואנחנו בעד, ואנחנו מקדמים. אבל איפה פוגעים עכשיו? בשפה הערבית. למה? בגלל הטיעון שזה לא חשוב כלכלית, זה לא טוב כלכלית. כלומר, המקום הכלכלי – אתה יכול להתחבר במקומות מסוימים ולהגיד: פה אני רוצה לקדם. אני פה מסכים איתכם, זה משהו משותף, ואנחנו מקדמים. אבל אנחנו, שהנושא החברתי כל כך חשוב לנו – 62% מהילדים – – –
היו"ר מאיר כהן:
סליחה, כשאתה אומר השפה הערבית, כשאתה מודד את השעות השבועיות, אז על חשבון שעתיים תוספת עברית הורידו שעתיים ערבית, או שזה האווירה?
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
לא, לא, זה גם האווירה, גם רמת הלימודים, גם הבונוס בבגרות וכל מיני דברים אחרים שלא נותנים עדות ללמידת השפה הערבית. למה? בגלל התפיסה הכלכלית. כלומר, בן אדם שיודע ערבית, אז באיזה שוק הוא יעבוד? לכן העברית והאנגלית במקום הזה הן יותר יעילות. אבל מה עם השפה הלאומית שלנו? מה עם התרבות שלנו? זה דבר כל כך נחוץ לנו. לכן, זה שאנחנו בעד הכיוון הזה של חיזוק העברית והאנגלית, זה לא צריך להיות כלל וכלל על חשבון השפה הערבית.
הנושא הזה, התוכנית הכלכלית – אנחנו יודעים מי קידם, אנחנו יודעים מי עמד נגד. ועכשיו הנציב העליון בא אצל המוחלשים, להגיד להם: הינה אני, תברכו אותי. בזמן שכל העולם בז לו, ש-128 מדינות אומרות – מה זה 128 מדינות? זה גרמניה, בפעם הראשונה בהיסטוריה, זה אנגליה, זה צרפת, זה כל העולם. יש כמה מדינות פשוטות שטראמפ הצליח להפחיד אותן, אבל כל העולם מתחיל להחרים את הבן אדם הזה, ועכשיו הוא בא אצל המוחלשים להגיד להם: יאללה, תעשו לי משהו. זה מזכיר לי משהו שהיה בתקופת הממשל הצבאי.
יש נושא שאני חושב שגם הוא קשור לתפיסה הכלכלית. דובר הרבה על מיגור האלימות בקרב האוכלוסייה הערבית. אפשר לדבר בכל המובנים על האלימות בקרב האוכלוסייה הערבית, אבל אני רוצה לחבר גם את זה למקום של כלכלה. אלימות פוגעת בכלכלה, כי חלק מהאלימות והרצח זה גם העלמת מיסים, זה גם הלבנת הון, זה גם פרוטקשן. מקום שיש בו פרוטקשן – עכשיו יש פריחה ביישובים הערביים; אתה רואה מסעדות, בתי קפה, ובאמת לפני 20 שנה זה לא היה. היום אתה נכנס לכל יישוב ואתה רואה את המקומות הללו. כשיש פרוטקשן, האנשים מתחילים לסגור את המקומות הללו. כלומר, האלימות זה לא רק מהמקום האנושי – והבן אדם זה ערך עליון – אבל זה לא רק האנושי; זה גם כלכלה, זה גם הלבנת הון, גם העלמת מיסים, זה גם פרוטקשן. זה פגיעה. לכן אני חושב שגם ברמה הכלכלית, צריך לראות בסוגיה הזאת של האלימות בקרב האוכלוסייה הערבית פגיעה ישירה בכלכלה.
עכשיו דיברתי עם ראש הממשלה. אמרתי לו: יש בינינו פער תהומי בכל התחומים. בוא נעבוד ביחד בנושא הזה של האלימות. אני מוכן, בהיותי ראש הרשימה המשותפת, ש-50% מהזמן שלי יהיה מוקדש לדבר הזה שנקרא מיגור האלימות בקרב האוכלוסייה הערבית, ממש 50% מהזמן שלי. ראש הממשלה דיבר עם השר ארדן, אמר לו: הינה, איימן מוכן, בוא ננסה לעשות משהו. שאל אותי על תחנות המשטרה, אם אני מתנגד שתהיה תחנת משטרה ביישובים הערביים. אמרתי: מה? הבעיה שלנו זה תחנת משטרה או לא? מה, אם גונבים לי – אני, אישית, בבית שלי – למי אני מתקשר, לא למשטרת ישראל? מה, למשטרה הפלסטינית? למשטרה במדינות ערב? למשטרה באירופה? אני מתקשר למשטרת ישראל. הסוגיה היא לא תחנת משטרה, כן או לא, אלא התפיסה, איך המשטרה מתייחסת אלינו, וזה הדבר העיקרי.
ראש הממשלה דיבר עם השר ארדן. מה השר ארדן ענה לו עליי? אמר לו: איימן הוא גורם לא חיובי; גורם, גם לא בן אדם. גורם, גורם. זו תפיסה קולוניאליסטית, להסתכל על מיעוט בנימה הזאת. מה זה, גורם לא חיובי? בגלל אום אל-חיראן? והוא שיקר שם, אמר שהבן אדם שנהרג הוא מדאעש. הוא צריך להתנצל. בגלל השרפות בכרמל, שהוא האשים את הערבים מהרגע הראשון ואני יצאתי נגד? אז הוא התחיל לומר שאיימן הוא גורם לא חיובי. איזה נימה קולוניאליסטית. אני מדבר במובן התרבותי של המילה: גורם לא חיובי.
אני אומר לך, אם המשטרה לא רוצה לשתף פעולה במיגור האלימות בקרב האוכלוסייה הערבית – וזה כל כך נחוץ, כל כך חשוב לנו הנושא הזה, כי אלה האנשים שלנו, אלה אנשים שמכירים אותנו ואנחנו מכירים אותם. אנחנו יכולים להיאבק ביחד נגד הנשק הבלתי-מורשה, נגד הרצח, רצח נשים. זה דבר שבנפשנו. אני מבחינתי, ממש ממש, 50% מהזמן שלי אני מוכן להקדיש לנושא הזה. במקום לשתף פעולה בנושא הקונקרטי הזה, אני עכשיו אצטרך לגייס את הציבור שלי נגד המשטרה ונגד השר לביטחון הפנים בשביל שיאסוף את הנשק הבלתי-חוקי. כלומר, המאבק שלי לא יהיה באיזשהו תיאום מסוים, אלא כולו יהיה מופנה לממשלה ולשר לביטחון הפנים – דבר שאני לא בחרתי בו. אני בוחר איך לעשות את הדבר בצורה היעילה ביותר, כי אנחנו לא רוצים אלימות בקרב האוכלוסייה הערבית, לא רוצים נשק.
הנשק הזה – אין בו שום דבר טוב. תגיד לי, האם יש דבר טוב שיש לנו כלי נשק אחד לא מורשה? אחד טוב? אם זה ערבים נגד ערבים – לא טוב; אם זה ערבים נגד יהודים – אז כל המדינה תקום עלינו. אז תגיד לי, במה זה טוב? אבל לצערי הרב, כשבא ערבי והורג שני יהודים ואחד ערבי בתל אביב לפני שנה וחצי – דבר נתעב, ראוי לכל הוקעה – בא ראש הממשלה עם הדוכן שלו לרחוב דיזנגוף ומשתלח בכולנו. אבל מדי חודש נהרגים ערבים על ידי ערבים – ראש הממשלה לא שומע על זה בכלל, כי אנחנו אזרחים פחות – פחות נחשבים, פחות שוויוניים – אז זה לא מעניין. ערבי הורג יהודי אז הוא קם – אין לי שום טענה, אבל מה עם הערבים שנהרגים מדי חודש?
זה לא רק הנושא הזה של אי-שיתוף פעולה בעניין שהוא כל כך נכון. אני רוצה לתת לך עוד דוגמה, וכנראה, אדוני שר הפנים, אני עושה לך בעיות, כי אני אשבח אותך פה בעוד משהו: בעיית הבנייה הלא-חוקית אצלנו – יש לנו 50,000 בתים לא חוקיים. אנחנו לא רוצים לחיות במצב שיש בו בית אחד לא חוקי. לא רוצים. כולם מכירים את הבעיה. המדינה, משנת 48' עד עכשיו בנתה 700 יישובים חדשים, כולם, אבל כולם, ליהודים, ואפס יישובים חדשים לערבים. יש במדינה 961 יישובים שאנחנו לא יכולים לגור בהם בגלל ועדות קבלה. אני יכול לגור בכל מקום בעולם, בכל מקום בעולם, חוץ מהמולדת שלי. יש 961 מקומות שבגלל ועדות קבלה אני לא יכול לגור שם. גם הפקיעו את האדמות וגם בתקופה מסוימת – עכשיו יש פתיחות פה ושם – לא אשררו תוכניות מתאר. אני ראיתי את הסיפור הזה של תוכניות מתאר; זה כמו חליפה שאתה קונה לילד בן 10 ואתה רוצה להלביש לו אותה כשהוא בן 30, אז היא תיקרע מפה ותיקרע משם. זה המצב שהיה.
יש בעיה גדולה, בעיה לאומית, של 50,000 בתים לא מורשים. אז מה אני הצעתי? במשך שנתיים או שלוש שנים, אנחנו עם ראשי מועצות מקומיות נעשה ישיבות בכל היישובים הערביים ונבקש מאנשים שלא יבנו בית אחד בצורה לא חוקית במשך שלוש שנים. הממשלה תתחייב שלא להרוס במשך שלוש שנים. אנחנו כל חודשיים יושבים פעם עם משרד הפנים, כל חודשיים יושבים פעם אחת. אם אנחנו מצליחים במשהו כמו 70% – הרי אנחנו לא נצליח ב-100%, אבל אם נצליח ב-70%, ב-80%, מבחינת המדינה – כי אנחנו כל חודש בונים 20–30 בתים לא חוקיים, והמדינה הורסת כל שלושה חודשים בית אחד. כלומר, גם מבחינת המדינה היא צריכה לומר: ואללה, זו הצעה רצינית. ומה הוא אומר לנו? יש לנו חלון כל חודשיים. אנחנו יכולים לצאת מההסכם? כן, אפשר לצאת מההסכם, כי חלק מההסכם – שכל חודשיים יושבים. אם אנחנו, הנהגת האוכלוסייה הערבית, באמת מצליחים לשכנע את הציבור שלנו לא לבנות בהצלחה של 70%, אז ממשיכים; אם לא, אז חוזרים למצב הקיים. ומאשרים תוכניות מתאר. אתם יודעים מה? אין לי ספק שנגיע למצב שיש כמה בתים – מישהו בנה, אני לא יודע איפה, באיזשהו מקום. מה, אני אצטרך להגן עליו? אז אני אבין שיש לנו בעיה עם x בתים. אני אאסוף תרומות בכל מקום בשביל ללכת אליו, להגיד לו: אתה בנית במקום שאי-אפשר לאשר. מה, זה סיפור לאומי? פה זה לא סיפור לאומי, פה זה סיפור אזרחי. אתה טעית, אתה ביצעת עבירה. אפשר להתקדם. בהרבה מאוד נושאים אפשר להתקדם, רק צריך כוונה טובה בשביל לפתור את הבעיות, וזה מה שאנחנו רוצים. ההצעה שלי עומדת על כנה גם עכשיו, ואני מוכן להיות שותף, להיאבק בשביל זה – בשביל שבסופו של דבר מאשררים אחוז כל כך גדול מהבתים הערביים ויישארו בעיות שאנחנו נדע איך לפתור אותן בדרך אזרחית.
בזמנו, שר הפנים אריה דרעי דיבר בוועד הארצי לראשי רשויות ערביות ואמר: זו הצעה חשובה, ראויה. אני מוכן ללמוד אותה בכובד ראש. שר השיכון גלנט – אותו דבר; אפילו פרסם הודעה ואמר: זו הצעה אמיצה, ואנחנו מוכנים ללמוד אותה. אבל יש את ראש הממשלה, שחושב רק על פוליטיקה קטנה של הישרדות; לעשות מאיתנו קבוצה לא אזרחית, קבוצה לא מודרנית, קבוצה שלא מחפשת חוק, קבוצה של מתפרעים. זה לחם חוקו, וכך הוא ממשיך לשרוד בפוליטיקה, בהסתה ובשיסוי. אבל אני מקווה שלמרות חוק ההמלצות ולמרות כל מה שהוא עושה, הוא עוד ייפול, בהקדם האפשרי.
עכשיו נותרו לי 43 דקות. שלי, מה את מציעה?
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
ספר קצת על תפיסת העולם שלך. יש לך תפיסת עולם מיוחדת. אתה שייך לקבוצה מאוד מאופיינת. אני אשתמש בכישורים שלי כמראיינת כדי שאני אוכל לגמור את מה – – –
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
אני אספר לך על כמה ספרים שקראתי.
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
אבל אני גם אקשיב וגם אכתוב.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
כן, בשמחה, בשמחה. יש לך את הכישרון הזה. לך ולנפוליאון בונפרטה היה הכישרון הזה, לא לעוד הרבה אנשים בעולם.
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
רק לנשים.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
אה, בגלל שהן חושבות כך, לא כמונו, אנחנו הגברים, שחושבים בצורה ישירה.
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
אנחנו פשוט עושות כמה דברים. אין לנו ברירה, אנחנו צריכות לעשות כמה דברים במקביל.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
אמרו, גם טלפון, גם מדברת עם השכנה, גם הסיר – –
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
בדיוק.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
– – הכול ביחד. אנחנו הגברים אולי מיותרים – – –
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
מוגבלים.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
מה?
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
מוגבלים, מוגבלים.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
מוגבלים.
אריה, מבחינת דתית אתה מסכים עם שלי? מה אתה חושב?
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
אצלנו כתוב, בספרים שלנו, בתלמוד: בינה יתרה ניתנה לנשים. אין מה לעשות.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
וואו. זה חזק.
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
יש קונסנזוס.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
יש קונסנזוס בנושא הזה.
בואי אני אספר לך משהו. קראתי משהו מאוד נחמד על הפילוסוף דיוגנס. תגידי לי, שלי, סתיו, זה השם שלו דיוגנס בעברית או מה? זה שישב בחבית, זה דיוגנס? כך?
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
אותו דבר בדיוק.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
הוא הגיע למשהו מאוד מאוד חשוב. הוא אמר שההנאה העיקרית של הבן אדם היא בלי כסף; היא אהבה, היא קרן השמש, היא חוף הים, היא המוזיקה, היא השירה, היא הספרות – והכול חינם. לעשן סיגר כמו ראש הממשלה, למשל – ההבדל בין קוהיבה, למשל, לבין רומיאו וג'ולייט, טוב, זה 5% מההנאה; שמפניה ורודה, למשל, זה 3% מההנאה. אבל ההנאה האמיתית האמיתית בחיים זו אהבה, זה טבע יפה, נוף יפה, זו שירה מקסימה, זה ספרות. זו ההנאה האמיתית, האושר האמיתי בחיים.
אז הפילוסוף הזה, דיוגנס, הגיע למקום הזה שהוא לא צריך כלום, אבל כנראה שהוא השתגע, אז הוא החליט לגור בחבית. ממש כך. אז מי הגיע אליו ושמע עליו? אלכסנדר הגדול שמע עליו. בא אליו ואמר לו: אני מכבד אותך ואת הניסיון שלך. במה אני יכול לעזור לך? אמר לו: האמת, אתה יכול לעזור רק בדבר אחד – שתזוז קצת, בגלל שהפרעת לקרני השמש להגיע אליי. אז אלכסנדר הגדול אמר: לו לא הייתי אלכסנדר, הייתי דיוגנס. בוחר להיות דיוגנס. אני חושב שהוא לא ממש מתכוון. הוא מדבר ממקום פריבילגי, זה לא ממש אמיתי. אבל זה פילוסוף מאוד חשוב, מאוד נחשב בהיסטוריה.
ספר אחר שקראתי נקרא סמרקנד.
היו"ר מאיר כהן:
איך?
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
סמרקנד. יש פילוסוף ערבי בשם עומר אל-ח'יאם, ששאב מהפילוסופיה היוונית, מה שנקרא הפילוסופיה האפיקורסית, כלומר, ליהנות מהחיים, ממש ליהנות, ולא לחשוב על שום דבר אחר.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
אכול היום כי מחר תמות.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
ממש. והוא כתב שירה הכי יפה על זה. מה הדבר היפה? וחיפשתי ומצאתי שזה נכון. איפה נעלם העותק המקורי של עומר ח'יאם? בספינה טיטניק. מזרחן אחד ביקר שם, באיראן, וחיפש במשך עשור עד שמצא את העותק המקורי של עומר ח'יאם, ואחרי זה הלך לארצות הברית, אולי בשביל למכור את העותק המקורי, וזה היה באונייה טיטניק. עם כל הכבוד לבמאי ולסיפור בין הבחור העני לאישה העשירה בטיטניק – זה באמת סיפור מאלף – זה שהוא לא אמר כלום על העותק המקורי של עומר ח'יאם, אני חושב שזה פספוס מאוד גדול גם לסרט עצמו.
אז מה עוד קראתי? קראתי ספר מאוד מעניין שנקרא "חגיגת התיש". תגיד לי, שמעת על זה? חגיגת התיש. זה של מישהו בשם מריוס יוסה מאמריקה הלטינית, שמדבר על תקופת טרוחיו, שהיה רודן ברפובליקה הדומיניקנית. הוא מדבר על העינויים בבתי הסוהר שם, מדבר על מה זאת אומרת רודנות בצורה הקשה ביותר. אבל מה מצאתי מאוד מעניין? שהיו לו בעיות – אני לא אספר, כי הוא חי, אולי יתבע אותי על לשון הרע, הוא חי בספרד עכשיו – מצאתי שאשתו התייעצה עם גבריאל גרסיה מארקס בנושא מסוים, אז מארקס הציע לה שהיא תגרש אותו. ממש כך. אז ביום שמארקס קיבל את פרס נובל לספרות, בשנת 1983, בא אליו יוסה ובמקום לחבק אותו, נתן לו אגרוף ממש בפנים. אז מארקס נפל, הלך לבית חולים. שאלו אותו מה הסיפור, הוא אמר: אני ידעתי מזמן שהמילים של יוסה אזלו מזמן. אני חושב שאין פגיעה בסופר יותר מהאמירה הזאת – שהמילים שלו אזלו, אין לו עוד יותר מילים. וזה סופר. לכן, גם זה ספר מאוד חשוב שקראתי, שנקרא "חגיגת התיש", וזה הסיפור שמאחוריו.
עכשיו אני רוצה לקרוא לכם שירה של מחמוד דרוויש. הלוואי שלכל עם יש מחמוד דרוויש. זה לא פשוט. זה הכי הכי רציני. אריה, אולי אני אקרא בערבית, אולי זה יחזיר אותך למשהו בבית. אבל זו מילה קשה גם מבחינת הערבית.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
אולי היושב-ראש מאיר?
היו"ר מאיר כהן:
כן.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
– – –
היו"ר מאיר כהן:
כן.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
– – –
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
כן.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
כן. לא, אתה, האשכנזים לקחו אותך לישיבת חברון, ואתה – – –
היו"ר מאיר כהן:
לא, הוא לא אשכנזי.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
מה?
היו"ר מאיר כהן:
הוא לא אשכנזי. הוא דובר מרוקאית על בורייה.
דרך אגב, יוסה הוא סופר פרואני שקיבל פרס – – –
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
גם נובל, כן, כמו מארקס. נכון. הוא חי עכשיו בספרד. ההבדל בינו לבין מארקס – מארקס סוציאליסט והוא ליברל, והיו ביניהם ויכוחים רעיוניים מאוד מאוד חשובים.
מחמוד דרוויש – בואו נקרא שיר שאני מאוד אוהב: (אומר בערבית: "אמר הנוסע לנוסע: לא נשוב כפי...") וואי וואי וואי, איזו שפה יפה יש לנו. (אומר בערבית: "לא נשוב כפי...") וואי, הינה, זה פה. מה, אני אקריא בעל פה, למה לקרוא? טוב. דליה, לקרוא בעל פה?
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
בערבית אנחנו לא נבין, פשוט.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
לא תבינו – תקשיבו קצת לערבית. אנחנו חיים במדינה – כל יום עברית. כל יום עברית, אבל זו שפת האזור, זו שפת השלום, שפת העתיד במזרח, לכן זה כל כך נחוץ, כל כך חשוב. פה, במדינת ישראל, אחרי האנגלית מתחילים ללמוד צרפתית. למה? יש שפה שהיא שפת המקום הזה, שפת השלום. יש בה הרבה אופי, וגם שפה עשירה ויפה. (אומר דברים בשפה הערבית, להלן תרגומם: "אמר הנוסע לנוסע: לא נשוב כפי... איני מכיר את המדבר, / אך בשוליו נבטתי כדיבור... / אמר הדיבור את דברו, והלכתי לי / כאישה מגורשת הלכתי לי כבעלה השבור / לא זכרתי דבר זולת הקצב / אותו אשמע / ובעקבותיו אלך / אותו ארים כְּיוֹנים / בדרך לשמיים / השמיים של שירי / הינני בן החוף הסורי – – –")
היו"ר מאיר כהן:
תעקבו אחריו, תרימו אותו לשמיים, בדרכו לשמיים.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
כל הכבוד לך. תשמע, זו שירה שקשה לערבי ממוצע ממש לפענח אותה, כי אלה ממש מילים קשות והמשמעות קשה, אבל אתה תפסת כמה מילים.
(אומר דברים בשפה הערבית, להלן תרגומם: "– – – אמר הדיבור את דברו, והלכתי לי / כאישה מגורשת הלכתי לי כבעלה השבור / לא זכרתי דבר זולת הקצב / אותו אשמע / ובעקבותיו אלך / אותו ארים כְּיונים / בדרך לשמיים / השמיים של שירי / הינני בן החוף הסורי / אשכון בו נווד או משתקע / בין שוכני הים / אך הערפל מושך אותי מזרחה / אל הבדווים הקדמונים / מוליך את הסוסים היפים אל המים / בודק את דופק האלף-בית שבַּהֵד / וחוזר כְּחלון הנפתח לשני כיוונים... / שוכח מי אני כדי שאהיה / קבוצה בתוך אחד, ובן תקופת / שבחי המלחים הזרים תחת חלונותיי / ומכתב הלוחמים להוריהם: / לא נשוב כפי שהלכנו / לא נשוב... ולו אחד אחד!")
ועוד ממשיך מחמוד דרוויש ואומר: (אומר דברים בשפה הערבית, להלן תרגומם: "האם אני אני? / האם שם אני... ואולי אני כאן? / בכל אתה אני, / אני אתה המושא, אין זו גלות / להיות אותך. אין זו גלות / שיהיה האני שלי אתה. ואין זו גלות / שיהיו הים והמדבר / שיר הנוסע לנוסע: / לא אשוב כפי שהלכתי / ולא אשוב... ולו אחד אחד!")
זה שיר יפה של מחמוד דרוויש, מאוד מאוד יפה, אבל המילים קשות.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
איך אתה יודע את זה בעל פה?
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
אני אוהב את זה.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
כל הכבוד.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
אני אוהב את זה, מאוד.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
מאיר, תשיר לו איזה שיר – – – תשים לו קונטרה.
היו"ר מאיר כהן:
כן.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
תן לי משהו, משהו ממרוקו.
היו"ר מאיר כהן:
זמנך – – –
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
אבל בכל זאת, אני נותן לך מזמני.
היו"ר מאיר כהן:
אנחנו שמחים לשמוע אותך, באמת. אם רק תתרגם לנו, שבאמת ניכנס לתוך ההוויה.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
אני אנסה. זה שיר קשה. מחמוד דרוויש אומר: אני, שנולדתי פה, מה הקשר שלי עם המשוררים הערבים שהיו בתקופת אל-ג'אהליה? אז הוא אומר: (אומר בערבית ומתרגם:) אני לא מכיר את המדבר – כלומר, שם – אבל לקחתי מהם כמה דברים. עכשיו הוא אומר: אחרי שלקחתי מהם, אבל גם מהניסיון שלנו פה כפלסטינים, לקחתי עוד משהו: (אומר בערבית ומתרגם:) השבר הסורי, (אומר בערבית ומתרגם:) החוף הסורי, (אומר בערבית ומתרגם:) אני בין כל העולמות הללו. בגלל שבשנת 1970 הוא עזב פה ועבר בכל מיני מדינות בעולם, הוא אומר מה הוא קיבל מכל תרבות עד שהגיע למקום הזה של השירה שלו, שהיא מאוד ייחודית, של מחמוד דרוויש – שהוא לקח מכולם. אז הוא מדבר עם המשוררים שהיו פעם ועושה דיאלוג איתם. יש בזה הרבה משחק מילים מאוד מאוד יפה.
אם דיברנו על הג'אהליה, אז אני אקרא משהו מתקופת אל-ג'אהליה, מלפני הנביא מוחמד, עליו השלום. היה משורר בשם אִמְרוּ אלקַיְס, שאמר: (אומר דברים בשפה הערבית, להלן תרגומם: "מה ספורים הם הימים הטובים / כאותו יום שבו נקוו הגשמים על פני האדמה / היום שבו שחטתי את נאקתי מול הבתולות / זאת הנאקה, שעל גבה היה משא כה נפלא / היום שבו התרוצצו הבתולות אנה ואנה עם בשרה / ושומנה, כשם שנעים להם שולי אריג המשי השזור / היום שבו נכנסתי לאפריון של עוּנַיְזַה / ואז אמרה: אוי ואבוי לי! בגללך אפול / והוסיפה ואמרה: האוכף ייטה כששנינו עליו / פצעת את הגמל שלי, אִמְרוּ אלקַיְס, ואם כך עליך לרדת! / ואז אמרתי לה: המשיכי לרכב והרפי את זמם הבהמה / ואל תרחיקי אותי מצווארך המיתמר כעץ הפרי והנותן מזור לנפשי / הוי פאטמה, שימי פינוק זה בצד ולו מקצתו / אפילו אם גמרת אומר, נהגי כלפיי בחביבות / ואם את חושבת שנהגתי כלפייך ללא מוסר / הפרידי בגדיי מבגדייך – פרמי אותם. / האין את יודעת שאהבתך הורגת אותי / וכל מה שתצווי יבצע הלב? / האין את יודעת ששתי עינייך שני חצים המפלחים / ומנקבים חדריו של לב עורג?") אמרו אלקיס, מתקופת אל-ג'אהליה, מדבר עם האהובה שלו, שברחה ממנו על הגמל – איפה שהוא דיבר איתה – והוא מדבר על השיח הזה, אנשים שהיו במדבר בתקופת אל-ג'אהליה, וזה שיר אהבה מאוד מאוד קלאסי מהתקופה ההיא. גם זה יפה.
שלי, מה עוד? סתיו? מה את חושבת?
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
דבר קצת על התפיסה – – –
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
לא, זה לא. זה לא. אני – זהו.
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
זהו? תצטרך לדבר עוד, כי אני עוד לא מוכנה.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
תמר זנדברג, מה את מציעה לי? על מה אני אדבר?
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
דבר על החלומות שלך. איך היית רוצה שהמדינה שלך תיראה בעוד 50 שנה מהיום?
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
החלומות, אין לי – איך המדינה תיראה, אני אגיד לך: אני רוצה שיהיה פה שלום. אני רואה את השלום מבוסס על מדינה לצד מדינה. בסופו של דבר היהודים הם פה, היהודים לא יתאדו; הפלסטינים נמצאים פה, הם לא יתאדו. צריך פתרון. בגלל שאני מאמין שאדם יותר חשוב מאדמה, אני מחפש פתרון. אני לא מחפש את הצדק כולו, אני לא מחפש – הגבולות של 67' זה לא דבר קדוש. זה אף פעם לא היה קדוש. זה תוצר של התפתחות היסטורית ושל מלחמות. עכשיו, איפה נציב את הגבול? אני חושב שהדבר המינימלי זה גבולות 67'. אני, יש לי את הפריבילגיה שאני לא יושב ליד שולחן המשא ומתן, לכן אני לא נכנס לכל מיני פרטים פה ושם, אבל אני מניח שכל הסכם בין מדינת ישראל לבין אש"ף – אני, שנמצא שם, אני ארים את היד ואגיד: מברוכ, כי אנחנו רוצים שלום שייטיב עם כל האזרחים פה, גם עם הפלסטינים וגם עם הישראלים, ומבחינתי זה אינטרס שאין כמוהו. אין יותר חשוב מהאינטרס הזה – שיהיה שלום מבוסס על זכות הגדרה עצמית גם ליהודים וזכות הגדרה עצמית גם לפלסטינים.
יש אנשים שיכעסו בכל צד. גם הערבים יגידו: מה אתה אומר זכות הגדרה עצמית ליהודים פה? מה פתאום ולמה? מה זה? מה פתאום? יש התפתחות מסוימת. לו זה היה לפני מאה שנה – אני לא מקבל שום דבר, לא הנרטיב הציוני, ולא, ולא ולא. אני לא אהיה אף פעם ציוני, לא רק ברמה של ערבי-פלסטיני. יש לי תפיסה אידאולוגית שלמה בנושא הזה. אבל יש פה יהודים, הם עם, אז מגיעה להם זכות להגדרה עצמית. נקודה. הפלסטינים הם עם – מגיעה להם זכות להגדרה עצמית. נקודה. צריך להגיע לפשרה – פשרה שמכבדת את היהודים כמו שהם מגדירים את עצמם ומכבדת את הפלסטינים.
באים אליי, אומרים לי: היהודים הם דת ולא עם – היהודים שנמצאים פה במדינה. אתה יודע, חוץ מההגדרה הקלאסית של קבוצה של אנשים על אדמה אחת, כלכלה אחת, היסטוריה אחת, שאיפות משותפות, חוץ מזה, אנשים מאמינים שהם עם. אז אני בא ואני אומר להם: אתם לא עם? הם אומרים שהם עם. מי אני? למה? אני חושב שאיך שאנשים תופסים את עצמם זה דבר מאוד חשוב. אז היהודים הם עם. נקודה. לעם מגיעה זכות להגדרה עצמית? כן. נקודה. הפלסטינים הם עם. יש להם תודעה לאומית חזקה מאוד מאוד מאוד. אז מה אפשר לעשות עם הדבר הזה? צריך לממש זכות להגדרה עצמית לשני העמים, מדינה לצד מדינה. לא קבוצה על חשבון קבוצה אחרת. זו התפיסה שלי לגבי השלום.
יש עוד נושא שהוא מאוד חשוב ורגיש, וזה נושא הפליטים הפלסטינים. קודם כול, יש עוול היסטורי, אין ספק בזה. המדינה צריכה להגיד: אכן, נגרם עוול היסטורי כתוצאה מאחת, שתיים, שלוש, ארבע. איך פותרים את הדבר הזה? יש מתווה פה, יש מתווה שם. בסופו של דבר, כמו שאמרתי, כל הסכם בין מדינת ישראל לבין אש"ף, אני מניח שאחד כמוני לא יצא נגדו אלא יכבד שיש נציגים שהגיעו לעמק השווה בנושאים הכל-כך חשובים. אני רואה שהסכסוך פתיר. אפשר להגיע לזה. אנחנו יכולים להגיע למצב הזה.
לגבי המדינה עצמה – אני בן אדם מאוד חברתי. אני בן אדם דמוקרט וסוציאליסט, בן אדם דמוקרט וסוציאליסט: בעד צדק חברתי, נגד הפער הכלכלי. דרך אגב, אתמול חשבתי על זה – מדברים על מדינת אפרטהייד. אני חושב שיש אפרטהייד כלכלי בכל מקום בעולם: קבוצה שלטת של 1% שולטת באנשים, אז זה אפרטהייד כלכלי; זה באירופה, זה בישראל, זה בכל מקום, אפרטהייד כלכלי – אנשים מהאלפיון העליון, מאוד עשירים, שמחזיקים את הכול, אז זה מיעוט שמשתלט על הרוב. הרוב הם עניים. לכן, אני בעד צדק חברתי, דמוקרטיה, בכל מלוא המילה.
לגבי האוכלוסייה הערבית, יש פה נושא מאוד רגיש. אני בדרך כלל איש של תכנים ולא של סמלים. אני מאמין שסמלים זה ויכוח של אנשים שלא רוצים לפתור בעיות – בלי להקל ראש בסמלים, סמלים זה דבר חשוב; אבל מאיפה להתחיל: האם להתחיל בתכנים או להתחיל בסמלים? אני חושב שצריך להתחיל בתכנים ולא בסמלים. כלומר, אם אני אגיד שאני ערבי ומגיעה לי זכות אזרחית וגם לאומית, יגידו: מה זה "לאומית"? זו מדינת היהודים, לא מגיעה לך זכות לאומית. אבל אני גם עם. מה, השפה הערבית היא לא זכות לאומית? כן. זה שהמדינה מכירה בכך שהשפה הערבית היא שפה רשמית – הממשלה הנוכחית רוצה לפגוע בזה – זו זכות לאומית. אז מה הבעיה? זה שאני לומד בבית ספר ערבי והיהודי לומד בבית ספר יהודי, זו לא זכות לאומית? זה שאני לומד ספר שלם על בית אומיה והיהודים לומדים רק שני עמודים על בית אומיה, זו לא זכות לאומית? אני חושב שכן, זו זכות לאומית. כלומר, כאשר פורטים את הזכויות הלאומיות, רואים שאפשר לקדם.
דרך אגב, השפה הערבית – תתארו לעצמכם שהשפה הערבית לא הייתה שפה רשמית, ואני בא עכשיו, בכנסת הנוכחית, ומבקש שהיא תהיה שפה רשמית. היו קופצים: מה פתאום? יש לכם 22 מדינות. מה אתם רוצים? זו מדינה יהודית. אבל היא שפה רשמית, וזה לא פוגע באף אחד. ותתארו לעצמכם שאני בא עם חוצפה ומבקש שיהיו כתוביות בערבית בשלטי רחוב גם בתל אביב, ולא רק בנצרת. יגידו לי: מה, הגזמת. אבל יש כתוביות בערבית גם בירושלים, גם בתל אביב, גם בכל מקום, וזה לא מפריע לאף אחד.
כלומר, יש הרבה פסיכולוגיה. יש הרבה מאוד פסיכולוגיה. כאשר פורטים את הדברים אחד-אחד, אומרים: ואללה, זה לא מפריע לנו, אפשר להתקדם. דווקא יותר מתרבות אחת – זה עדיף על תרבות אחת. זה שאני יודע עברית ויודע ערבית זה תורם לי, זה טוב לי, זה מעשיר, זה מוסיף, אני רוצה את זה. זה שאני יודע את ההיסטוריה של היהודים, שאני יכול להתחבר לכאב, אני יכול להתחבר לפשע הנורא ביותר שהיה אי-פעם, וזה השואה, זה מקרב אותי, זה לא מרחיק אותי. כלומר, האנשים, זה שהיהודים ידעו ערבית, ידעו על ההיסטוריה הערבית, זה דבר שיכול לקרב בין שני העמים. לכן, אני רוצה שיהיה לי מקום שיש בו זכויות, גם ברמת הפרט, גם ברמת הקולקטיב, גם ליהודים, גם לערבים במדינה.
אתם יודעים מה? כל מה שאמרתי עכשיו – אני מנסה לחשוב: לו הייתי עכשיו במקום נורמלי באירופה, אפילו לא היו מגדירים אותי שמאל. היו אומרים לי: זה מרכז. אתה לא אמרת כלום. מה זה? זה מובן מאליו. יש פה במדינה הטיה ימנית מאוד מאוד – הגמוניה. אפילו המפלגות שנחשבות לשמאל במהות, בסוגיות הללו הן ימין קלאסי. אם תשים אותן בכל מקום באירופה, הן ממש, במצע הזה, יהיו בימין, לא יהיו בשמאל. לכן, אני חושב שמה שאני מציע – –
ענת ברקו (הליכוד):
גם לאירופה – – –
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
– – זה ערכים של צדק חברתי, ערכים אוניברסליים. אין לי שמץ של ספק שהם מהווים את האינטרס האמיתי של היהודים ושל הערבים כאחד. זה האינטרס שלנו, של הילדים שלנו, לעוד 20 שנה, 30 שנה, 100 שנה. זהו האינטרס האמיתי, גם של היהודים וגם של הערבים.
עכשיו, דליה, אסור לך לשאול שאלה מהמקום שלך, נכון? כן. היא הסתפרה, ודליה היקרה מאוד מאוד מאוד – –
היו"ר מאיר כהן:
שלי?
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
כן?
היו"ר מאיר כהן:
עוד שאלה, בבקשה.
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
עוד שאלה.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
– – והיא תרמה את השיער שלה לחולי סרטן. כל הכבוד, דליה. מאוד מאוד מעריכים.
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
איימן, מה עמדתך בסוגיות פמיניסטיות?
ענת ברקו (הליכוד):
פמיניסט גדול.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
את יודעת, יש דברים שמרוב שהם טריוויאליים, אני באמת לא יכול לדבר. מה, מה להגיד? שוויון אמיתי ועמוק ואין שום הבדל? מה, זה הכי טריוויאלי. זה, זה לא – אולי כשהייתי בכיתה ד', ה', ו', אולי היה, אני לא יודע מה, אבל איך אפשר לדבר על זה עכשיו? אני חושב – אפשר ממש להתווכח בנושא כזה? זה בעיקר במקום הערכי בן האדם – זה הדבר העיקרי.
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
אתה פמיניסט?
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
כן, ודאי, חד וחלק, מה.
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
מאיזה גיל?
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
גם המונח עצמו התפתח כשהייתי בתיכון, אז כשהתפתח, אני השתלבתי מייד. אני דמוקרט בכל רמ"ח אבריי.
ענת ברקו (הליכוד):
דמוקרט זה לא פמיניסט.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
לא, זה, כל הדברים הללו קשורים אחד לאחר, כלומר, דמוקרט – – –
ענת ברקו (הליכוד):
יש משהו, אבל יש הרבה אנשים שיגידו שהם דמוקרטים אבל הם לא פמיניסטים.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
אם אתה לא דמוקרט, אבל בליכוד, למשל, זה לא יכול להיות – – – דמוקרט. למשל: את בליכוד, את יכולה להיות דמוקרטית כשאת כובשת עם אחר? מה זה דמוקרטיה?
ענת ברקו (הליכוד):
בטח – – –
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
מה זאת אומרת דמוקרטיה עם כלכלה של בנימין נתניהו?
ענת ברקו (הליכוד):
דמוקרטיה אולטימטיבית, לא מתאבדת.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
אז דמוקרטיה, דמוקרטיה – – –
ענת ברקו (הליכוד):
אתה דורש שאני אתאבד, אבל אני לא רוצה.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
דמוקרטיה מבחינתי זה בוודאי השלום, אבל זה לא רק השלום.
ענת ברקו (הליכוד):
אבל פמיניזם זה לא בהכרח דמוקרטיה, במיוחד בחברה הערבית.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
הדמוקרטיה זה גם חירויות אישיות וצדק חברתי – – –
היו"ר מאיר כהן:
את אמורה להעיר מדי פעם, מדי פעם זה מותר, אבל את לא אמורה לדבר במקומו.
ענת ברקו (הליכוד):
להפך, אנחנו מעירים קצת את האולם.
היו"ר מאיר כהן:
מאה אחוז. לא, מאה אחוז – – –
ענת ברקו (הליכוד):
לא שמעתי אותך שואל את החבורה ששאלה אותו שאלות בלי סוף.
היו"ר מאיר כהן:
הם שתקו ושאלו שאלות. בסדר – – –
ענת ברקו (הליכוד):
אני מבינה שהשאלות שלי מטרידות, אדוני היושב-ראש, אבל אין בעיה.
היו"ר מאיר כהן:
הגברת ברקו, הגברת ברקו, מותר, זה דיון נחמד – –
ענת ברקו (הליכוד):
זה בסדר.
היו"ר מאיר כהן:
– – ואני מודה לך על זה שאת מוסיפה לדיון, אבל שנשמע אותו קודם.
ענת ברקו (הליכוד):
דווקא כשאני יכולה להיחשף לדיון פמיניסטי כה עמוק.
היו"ר מאיר כהן:
בבקשה.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
טוב, מוסי, מה יש לך לשאול אותי, בבקשה? זו שעת השאלות לחבר הכנסת עכשיו. מה, רק השרים? גם אני.
מוסי רז (מרצ):
לא, רציתי לשאול אותך, חבר הכנסת עודה: האם גם אתה כובש עם אחר?
היו"ר מאיר כהן:
הינה. חברת הכנסת, את יכולה לשאול אותו. הוא מזמין שאלות.
קריאה:
– – –
מוסי רז (מרצ):
האם גם אתה? כי גם אני כובש עם אחר. אנחנו כולנו אחראים, לא רק היא.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
למה?
מוסי רז (מרצ):
אנחנו כולנו אחראים לכיבוש של עם אחר, לא רק חברת הכנסת ברקו. גם אתה ואני. אנחנו רוצים לסיים את זה.
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
גם המפלגה שלי, אגב. המפלגה שלי התחילה.
מוסי רז (מרצ):
אני מצטער על השאלה הקשה – – –
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
כאילו, מה אתה רוצה ממנה?
ענת ברקו (הליכוד):
אנחנו צריכים להתנצל שאנחנו לא מתאבדים גם, כאלה. אין, אין, אין מה לעשות.
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
אנחנו לא. אני רק – – –
מוסי רז (מרצ):
– – –
ענת ברקו (הליכוד):
תאמין לי שביום שהפלסטינים ירצו שלום, יהיה שלום. ביום שהם ירצו מדינה לצידנו ולא במקומנו, יהיה שלום.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
טוב. אז אני – – –
ענת ברקו (הליכוד):
כי יש נכונות מצד העם במדינת ישראל.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
טוב – – –
ענת ברקו (הליכוד):
אין נכונות בצד השני. תקשיב קצת בערבית, לא בעברית ולא – – –
מוסי רז (מרצ):
איך – – – לאותו יום בדיוק שבאותו יום הם רוצים מדינה לצידנו?
ענת ברקו (הליכוד):
איך הגעתי לזה?
מוסי רז (מרצ):
איך תדעי שזה היום?
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
טוב. אז אם כבר דיברנו – – –
ענת ברקו (הליכוד):
– – – שיגיעו לפה ואנחנו נדבר.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
אז אם כבר דיברנו על – – –
ענת ברקו (הליכוד):
יש הבנה ויש נכונות לעשות את זה.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
אז אם כבר דיברנו בנושא הזה – דרך אגב, יש מתקפה כזאת נגד האוכלוסייה הערבית, נגד העמדה של חברי הכנסת, שהם מדברים רק בסוגיות הכלליות ומזניחים את האוכלוסייה שלהם. זו תפיסה מאוד מאוד חזקה. כמו שראיתם, אני דיברתי על כל הסוגיות הקשורות אלינו, ושאלו אותי על הסוגיה הכללית, ואני בוודאי מוכן לענות על זה. יש משהו שנובע משני דברים: האחד – מהלאום שלנו, שאנחנו חלק מהעם הזה, ואנחנו לא נרגיש טוב אף פעם, אפילו אם המצב פה יהיה הכי טוב, כשהעם שלנו נכבש. זה נושא שבנפשנו. אנחנו, מבחינתנו זה כל כך חשוב, שבעתיים מלכל אזרח אחר, גם בגלל פרקטיקה מסוימת. בואו נחשוב על תקופת אוסלו. אין תקופה שהייתה יותר טובה לאוכלוסייה הערבית מתקופת אוסלו. אין. אין.
ענת ברקו (הליכוד):
מה – – – כל הפיגועים אחרי אוסלו? צריך להגיד את זה.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
רק, רק, רק – נשיב, נשיב על השאלה הזאת.
ענת ברקו (הליכוד):
צריך להגיד על הפיגועים שהיו אחרי אוסלו.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
נשיב, נשיב על השאלה הזאת – –
ענת ברקו (הליכוד):
גם אם – – – אוקיי.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
– – אבל בינתיים אני אתן לך תשובה שכל פגיעה באזרח היא פגיעה בעולם כולו.
ענת ברקו (הליכוד):
בסדר, בסדר – – –
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
אז אוקיי, אוקיי.
ענת ברקו (הליכוד):
נשחטים כאן – – –
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
רק רגע. אבל אזרח זה גם עזתי וגם בתל אביב – אותו דבר.
ענת ברקו (הליכוד):
– – –
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
כל פגיעה בבן אדם היא פגיעה בעולם כולו.
ענת ברקו (הליכוד):
אבל זה מגיע – – – ליהודים.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
עכשיו, אני רוצה להגיד לך שזו לא רק הכלכלה, זו האווירה. לעומת שנת 2000 והלאה – איך מצבנו הידרדר. כלומר, אנחנו קשורים, שזורים בסוגיה הכללית, בסוגיה הפלסטינית הכללית. לכן, יש לנו אינטרס שבעתיים שהפתרון הזה יתקדם ותקום מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל, חברת הכנסת ברקו, ולא – – –
ענת ברקו (הליכוד):
ובצד – – – מדינת ישראל היהודית?
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
רק רגע. רק רגע. תשמעי.
ענת ברקו (הליכוד):
היהודית? אתה מוכן להגיד: שתי מדינות לשני עמים?
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
תשמעי, את, עם הקול שלך – לא צריך חוק המואזין. לזה צריך.
ענת ברקו (הליכוד):
לא – – –
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
את רק תגידי.
ענת ברקו (הליכוד):
לא, אני בעד המואזין.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
מה, יש לך מיקרופון בפנים? בואו תחפשו – – – מיקרופון.
ענת ברקו (הליכוד):
אני שואלת אותך שאלה.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
מה? תני לי לדבר.
ענת ברקו (הליכוד):
כשאתה מדבר על שתי מדינות, אתה מדבר על מדינה פלסטינית ומדינה יהודית לצידה? אתה מוכן להגיד את זה – שני העמים? כי את זה אתם לא מוכנים להגיד.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
אני אשיב לך. אני אשיב לך על השאלה.
ענת ברקו (הליכוד):
לא. רק תענה על השאלה – – –
היו"ר מאיר כהן:
הוא – – –
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
טוב. טוב.
ענת ברקו (הליכוד):
אוקיי.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
תני לי לענות. תשמעי, במדינת ישראל יש לכם את כל הזמן כדי ללמוד – בבית הספר, בכל מקום, בתקשורת – –
ענת ברקו (הליכוד):
אתה יכול לענות לי על השאלה?
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
– – על הנרטיב שלך. פה יש לי הזדמנות – –
ענת ברקו (הליכוד):
והנרטיב שלך מאוד מבוסס.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
– – של 1%, 2% מהזמן – –
ענת ברקו (הליכוד):
יש הרבה יהודים שתורמים לנרטיב שלך.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
– – הכללי במדינה לדבר על הנרטיב שלי, אז זו הזדמנות. תשמעי אותי.
ענת ברקו (הליכוד):
אבל אתה רוצה מדינה ערבית ואתה רוצה עוד מדינה ערבית.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
סלח לי, אדוני היושב-ראש, אני מבקש שתשמור לי על הזכות שלי.
ענת ברקו (הליכוד):
אוקיי, אני לא אפריע לך. זה בסדר.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
אני רוצה לדבר. היא מפריעה לי. עכשיו אבקש עוד זמן.
ענת ברקו (הליכוד):
נתת לי, נתת לי תשובה.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
אני אבקש עוד זמן. אני אבקש. סליחה.
ענת ברקו (הליכוד):
נתת את התשובה – אתה לא מוכן להגיד מדינה יהודית.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
אני אבקש עוד – – –
היו"ר מאיר כהן:
חברת הכנסת ברקו, בסדר.
ענת ברקו (הליכוד):
לא, זה היה חשוב שכולם ידעו את זה.
היו"ר מאיר כהן:
חברת הכנסת, שמענו, רשום בפרוטוקול. אני מבקש, תפסיקי.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
טוב. לגבי הגדרת מדינת ישראל – בין מדינה דמוקרטית, יהודית, מדינת כל אזרחיה. אני חושב כך: המדינה – אני צריך להסכים שמדינת ישראל מימשה את זכות ההגדרה העצמית לעם היהודי. אני צריך להסכים. אבל זה לא צריך לפגוע כהוא זה בשוויון העמוק, הלאומי והאזרחי, של האזרחים הערבים במדינת ישראל. כלומר, אני מבין שהיהודים הם עם שמימש זכות הגדרה עצמית. אני צריך להסכים לזה. אבל זה לא צריך לפגוע כהוא זה בדמוקרטיה ובשוויון הלאומי והאזרחי של האזרחים הערבים.
ענת ברקו (הליכוד):
זאת אומרת, אתה רוצה עם בתוך עם ומדינה לצידה.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
כלומר המדינה, במהות שלה, צריכה להיות מדינה שוויונית דמוקרטית. זה הדבר העיקרי.
ענת ברקו (הליכוד):
יהודית – –
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
תעזבי אותי עם ההגדרות שלך.
ענת ברקו (הליכוד):
– – דמוקרטית לכל אזרחיה.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
אני לא שייך להגדרות של מדינה יהודית ודמוקרטית.
ענת ברקו (הליכוד):
אבל אתה רוצה לשנות – ברור, כי אתה רוצה מדינה פלסטינית ומדינה פלסטינית לצידה.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
זה לא אני וזה לא יהיה, וזה לא יהיה אני.
ענת ברקו (הליכוד):
ובזה אתה מודה עכשיו.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
עכשיו – – –
ענת ברקו (הליכוד):
תודה – –
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
עכשיו – – –
ענת ברקו (הליכוד):
– – שהבהרת את עצמך.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
דיברת על הכיבוש. עכשיו, אני חושב כך: דיברת, כנראה שאין בן אדם אחד שהוא נגד שלום, אבל השאלה: מהם התכנים של השלום? זו השאלה. כולם יגידו: אנחנו בעד שלום. זה נמצא בכל מקום – שלום, שלום, שלום; משאת נפשו של כל בן אדם שהוא באמת בן אדם. השלום, מבחינתי, אני וכל העולם, חוץ מממשלת נתניהו וטראמפ ומיקרונזיה, זה מדינה פלסטינית בגבולות 67' לצד מדינת ישראל, ולא על חשבון מדינת ישראל. זה השלום שאני רואה, והוא שלום נכון.
עכשיו, העם הפלסטיני הגיבור נאבק נגד הכיבוש.
ענת ברקו (הליכוד):
כי אם אתה לא – – –
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
אחת מהנשים הגדולות, צעירה, בת 16, שנאבקת מדי שבוע בכיבוש בדרכים לא אלימות – –
ענת ברקו (הליכוד):
לא אלימות בכלל.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
– – היא עהד תמימי.
ענת ברקו (הליכוד):
מה זה?
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
עהד תמימי.
ענת ברקו (הליכוד):
הקרובה של המחבלת מסבארו היא – – –
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
היא עהד תמימי.
ענת ברקו (הליכוד):
– – –
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
עכשיו, עהד תמימי נמצאת בבית המעצר של הכיבוש.
ענת ברקו (הליכוד):
מצוין.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
בגלל שהם מסתירים אותה מכולם, אני בא לפה, פה, לכנסת ישראל – –
ענת ברקו (הליכוד):
– – –
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
– – ואומר: אתם מנסים להסתיר את הבחורה האמיצה הזאת, עהד תמימי.
ענת ברקו (הליכוד):
במה היא אמיצה?
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
אז אני אומר לכם – –
היו"ר מאיר כהן:
לא, לא.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
– – אתם לא תצליחו, והיא נמצאת פה.
היו"ר מאיר כהן:
אני מבקש ממך. סליחה.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
אתם לא תצליחו, והיא נמצאת פה.
היו"ר מאיר כהן:
אני מבקש ממך – – –
ענת ברקו (הליכוד):
תביא לה טלפונים סלולריים.
היו"ר מאיר כהן:
אני מבקש ממך, תוריד את זה.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
עהד תמימי הגיבורה האמיצה.
ענת ברקו (הליכוד):
לך תביא לה – – – טלפונים סלולריים.
היו"ר מאיר כהן:
סדרנים, בבקשה.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
תודה רבה. אני הורדתי.
היו"ר מאיר כהן:
חבל.
ענת ברקו (הליכוד):
לך, תביא לה.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
אדוני, אני הורדתי.
היו"ר מאיר כהן:
– – –
ענת ברקו (הליכוד):
היא הקרובה של המחבלת מסבארו.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
אני הורדתי. בסדר גמור, אני מכבד.
ענת ברקו (הליכוד):
לך תביא לה טלפונים סלולריים – –
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
אני מכבד. הורדתי.
ענת ברקו (הליכוד):
– – אולי היא רוצה להתקשר למשפחה.
היו"ר מאיר כהן:
מאה אחוז.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
תודה רבה. אני הורדתי.
ענת ברקו (הליכוד):
תעשה.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
בסדר.
ענת ברקו (הליכוד):
תלך תביא לה.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
בסדר. עכשיו, מוסי – –
ענת ברקו (הליכוד):
למה לא? תחביא כמה טלפונים ותביא לה – –
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
מה עוד? אני גאה בה.
ענת ברקו (הליכוד):
– – שהיא תתקשר למשפחה.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
אני מאוד גאה בה.
ענת ברקו (הליכוד):
אתה מאוד גאה בה, הא?
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
אשת שלום אמיצה – –
ענת ברקו (הליכוד):
ואתה מדבר על שלום.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
– – נגד הכיבוש.
ענת ברקו (הליכוד):
– – – אלימות.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
מאז שהייתה תינוקת היא נאבקת בכובשים – –
ענת ברקו (הליכוד):
היא נאבקת בכובשים. מאוד נאבקת בכובשים.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
– – וכך צריך להיות – בדרכי שלום, כמו שהיא עושה.
ענת ברקו (הליכוד):
תמורת שכר הולם מאירופה.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
כל הכבוד לה. בחורה בת 16 – –
ענת ברקו (הליכוד):
בחורה בת 16 בחברה שלך כבר נשואה עם ילדים, לא שמה את הידיים שלה על חיילים ישראלים.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
– – בידיים שלה – – – אומרת להם: תסתלקו מפה, תסתלקו מהאדמה שלי.
ענת ברקו (הליכוד):
בחורה בגיל שלה בחברה שלך כבר נשואה עם ילדים, לא שמה את הידיים שלה על חיילים ודוחפת אותם.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
כל הכבוד. מצדיע לה. מצדיע לה. בסופו של דבר, אנחנו צריכים להחליט: או שאנחנו עם הכובשים או עם הנכבשים.
עכשיו, אם תגידי לי שבן אדם נכבש – –
ענת ברקו (הליכוד):
או שאנחנו עם המחבלים או שאנחנו עם היהודים.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
– – ישתמש באש חיה, יש לי את העמדה שאומרת – –
ענת ברקו (הליכוד):
תתלה את התמונה אצלך במשרד במקום הדגל. תתלה שם את התמונה.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
– – שמבחינה בסיסית זו זכותו של העם הנכבש, אבל אני לא רוצה שייפגע בן אדם אחד שהוא חף מפשע. אבל בחורה בת 16 נאבקת בידיים שלה, אומרת לחיילים – –
ענת ברקו (הליכוד):
מסכנה.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
– – תסתלקו מהבית שלי – אני מצדיע לה.
ענת ברקו (הליכוד):
לא זרקו אותה מהבית שלה.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
כל הכבוד לה.
ענת ברקו (הליכוד):
זאת משפחה שעושה טרור באופן מקצועי.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
עכשיו, במקום להתבייש, במקום להתבייש בכיבוש, הכיבוש הזה, הארור – –
ענת ברקו (הליכוד):
שכולם ידעו שהקרובה שלה, אחלאם תמימי, עשתה את הפיגוע בסבארו בירושלים. תפסיק לספר סיפורי מעשיות.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
– – שמו אותה במעצר.
ענת ברקו (הליכוד):
והיא תישאר שם.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
לפחות פה, בכנסת, ראיתם אותה – –
ענת ברקו (הליכוד):
וכשיתקפו חיילים הם ישבו בכלא – –
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
– – שמעתם את השם שלה – עהד תמימי.
ענת ברקו (הליכוד):
– – ואתה מוזמן להבריח להם טלפונים וללכת בעקבותיה.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
אז אני מציע כך: נשארו לי עשר דקות. בשביל שתזכרו את השם שלה טוב מאוד, אני בעשר, ממש בעשר הדקות הללו, אני אקרא את השם שלה – –
ענת ברקו (הליכוד):
תגיד.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
– – כל הזמן: עהד תמימי – –
ענת ברקו (הליכוד):
זה במקום השם של אללה.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
– – עהד תמימי, עהד תמימי – –
ענת ברקו (הליכוד):
למה לא?
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
– – עהד תמימי, עהד תמימי – –
ענת ברקו (הליכוד):
אללה אכבר.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
– – עהד תמימי, עהד תמימי, עהד תמימי, עהד תמימי – –
ענת ברקו (הליכוד):
זה טוב לסופים. תעשה סיבובים מסביב לכנסת.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
– – עהד תמימי, עהד תמימי – –
ענת ברקו (הליכוד):
זה מתאים לסופים, תעשה את הסיבובים.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
עהד תמימי – –
ענת ברקו (הליכוד):
אלה ששחטו אותם לא מזמן בסיני.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
– – עהד תמימי. כולם ידעו את השם שלה? בואו נחזור על זה עוד הפעם – –
ענת ברקו (הליכוד):
למה לא?
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
– – עהד תמימי – –
ענת ברקו (הליכוד):
זה טוב, זה טוב לסיבובים הסופיים.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
– – עהד תמימי, עהד תמימי, עהד תמימי.
ענת ברקו (הליכוד):
לי זה לא מפריע. אני יודעת בדיוק איפה היא יושבת.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
זה השם שלה. גיבורה פלסטינית בת 16 נאבקת בכובשים בדרכים לא אלימות.
ענת ברקו (הליכוד):
– – – דוחפת חיילים עם הידיים שלה. גיבורה.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
כל העולם מצדד בה, בעמדה שלה, בזכותה הלגיטימית להיאבק בכיבוש – –
ענת ברקו (הליכוד):
היא תהיה הרבה פחות פוטוגנית בכלא, תאמין לי.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
– – חוץ ממיקרונזיה, טראמפ וממשלת נתניהו. חוץ מהם.
אלקין, מה אתה מצלם אותי?
ענת ברקו (הליכוד):
טראמפ – – –
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
מה? מה אתה מצלם?
ענת ברקו (הליכוד):
טראמפ – – –
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
תשמע, אתה שר – – –
מוסי רז (מרצ):
הוא מצטרף לעיתונות.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
מה?
ענת ברקו (הליכוד):
מצוין. תעלה את זה לטוויטר, שידעו מה עושה חבר כנסת בכנסת ישראל.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
טוב. אז אתה רוצה לפרסם בפייסבוק שאני קורא את השם שלה: עהד תמימי, עהד תמימי – – –
ענת ברקו (הליכוד):
קדימה, קדימה. נו, אתה גיבור.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
– – גיבורה צעירה, בת 16 – –
ענת ברקו (הליכוד):
אתה גיבור.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
– – אמיצה, נאבקת בכובשים בדרכים לא אלימות.
ענת ברקו (הליכוד):
תגיד עכשיו בערבית, שכולם יבינו.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
יישר כוח.
ענת ברקו (הליכוד):
שהחבר'ה שלך יבחרו אותך.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
יישר כוח. אני מצדיע לה. ועוד יבוא היום שתקום המדינה הפלסטינית העצמאית – –
ענת ברקו (הליכוד):
כן.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
– – ליד מדינת ישראל, ויהיה שלום שייטיב עם הבנים שלך את ועם הבנים שלי אני.
ענת ברקו (הליכוד):
איזה שלום? אתה מטיף לשלום? אתה כרגע מהלל טרוריסטית ממשפחת תמימי.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
ייטיב עם הבנים שלך את ועם הבנים שלי אני, ונחיה פה בשלום כולנו.
ענת ברקו (הליכוד):
אתה מהלל? אתה חי מצוין במדינת ישראל.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
נחיה במקום שטוב לחיות בו.
ענת ברקו (הליכוד):
אתה כל כך סובל כאן?
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
מה שאלת?
ענת ברקו (הליכוד):
בשום פרלמנט לא היו נותנים לך להלל שם של מישהו שפוגע בחיילי צה"ל. באף פרלמנט. אם היית היום בקונגרס – היו שולחים בטיל לגואנטנמו. לשם היו שולחים אותך – –
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
תשמעי – – –
ענת ברקו (הליכוד):
– – אתה וכל החבורה הזאת שמדברת על המדינה כמו שהיא מדברת.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
אני חושב שבפרלמנט מתוקן – מושחתים לא היו נמצאים פה.
ענת ברקו (הליכוד):
אתה וכל החבורה הזאת. אתה יכול גם ללכת עם התמונה של הפרזנטורית של החמאס, שהיא המחבלת מסבארו ממשפחת תמימי – – – לעשות את זה.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
אני חושב שפרלמנט מתוקן קודם כול לא כובש עם אחר. פרלמנט מתוקן לא כובש עם אחר. זה – 1.
היו"ר מאיר כהן:
חברת הכנסת ברקו, שמענו.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
פרלמנט מתוקן לא מפלה אוכלוסייה אזרחית במדינה.
ענת ברקו (הליכוד):
אבל לא הפרלמנט שלנו – –
היו"ר מאיר כהן:
שמענו את הדברים.
ענת ברקו (הליכוד):
– – שיש פה כמה מחבלים שיושבים בתוך הפרלמנט.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
פרלמנט מתוקן – לא יושב בו ראש ממשלה עם כל ההאשמות נגדו של שחיתות.
ענת ברקו (הליכוד):
זה לא מה – – –
היו"ר מאיר כהן:
חברת הכנסת ברקו, אני מבקש ממך.
קריאה:
– – –
ענת ברקו (הליכוד):
זאת האמת.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
פרלמנט מתוקן – לא נמצאים – – –
היו"ר מאיר כהן:
סליחה. סליחה, אדוני. סליחה, אדוני.
ענת ברקו (הליכוד):
השחיתות היא שלכם.
קריאה:
– – –
היו"ר מאיר כהן:
– – – חברת הכנסת ברקו.
ענת ברקו (הליכוד):
אתם שונאים את המדינה, אבל – – –
היו"ר מאיר כהן:
חברת הכנסת ברקו, אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה.
ענת ברקו (הליכוד):
שונאים את הלאומיות, אבל מוכנים לקבל ביטוח לאומי.
היו"ר מאיר כהן:
חברת הכנסת ברקו. חברת הכנסת ברקו.
ענת ברקו (הליכוד):
ואתה יכול לחזור להגיד על תמימי, כי מזמן לא דיברת על זה.
מוסי רז (מרצ):
– – –
היו"ר מאיר כהן:
חברת הכנסת, חברת הכנסת ברקו – –
ענת ברקו (הליכוד):
אני עוד מעט הולכת. אני – – – שהוא יסיים.
היו"ר מאיר כהן:
– – גם אם זה מכעיס – – – שזה יכעיס – – –
ענת ברקו (הליכוד):
צריך מישהו שיהיה, שיענה פה.
היו"ר מאיר כהן:
– – – ככל שזה יכעיס. אני יודע. ככל שזה יכעיס, אבל אנא ממך, תאפשרי לו – – –
ענת ברקו (הליכוד):
לא, זה לא מכעיס אותי. לי יש את כל התשובות, רק כדאי שהציבור ידע אותן, אדוני, כבוד היושב-ראש.
היו"ר מאיר כהן:
תאפשרי לו. את יכולה לעלות לכאן ולהגיד את דברייך, ויש לך – – –
ענת ברקו (הליכוד):
אתה מוכן?
היו"ר מאיר כהן:
לא עכשיו, אבל כשיגיע תורך.
ענת ברקו (הליכוד):
אה, אוקיי.
היו"ר מאיר כהן:
אבל – – – בואי נשמע.
ענת ברקו (הליכוד):
אבל אין לי תור.
היו"ר מאיר כהן:
בואי נשמע.
ענת ברקו (הליכוד):
אני יושבת להאזין לדברים האלה בלי שום תור.
מוסי רז (מרצ):
– – –
היו"ר מאיר כהן:
בבקשה, אדוני. בבקשה – – –
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
חברת הכנסת ברקו, המסיתה הסדרתית, אני רוצה להציע לך משהו.
ענת ברקו (הליכוד):
העובדות רק מעצבנות אותך.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
לגבי הביטוח הלאומי – קודם כול – –
היו"ר מאיר כהן:
חברת הכנסת ברקו – –
ענת ברקו (הליכוד):
טוב שמשהו – – –
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
– – קודם כול – – –
היו"ר מאיר כהן:
– – די, בבקשה.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
– – קודם כול, אני מקווה שנקבל בחזרה את כל האדמות שנגנבו לנו, ותיקחו את כל המוסד לביטוח לאומי שלכם כולו.
ענת ברקו (הליכוד):
אז אתה מדבר על 48'?
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
רק רגע. זה – 1.
ענת ברקו (הליכוד):
אז אתה מערביי 48'.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
זה – 1. זה – 1.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
כי לפני שנייה דיברת על שלום.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
זה – 1.
ענת ברקו (הליכוד):
עכשיו אנחנו מגלים שאתה – – –
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
אדוני, אני מבקש, או שתוציא אותה או שתוסיף לי זמן.
היו"ר מאיר כהן:
חברת הכנסת ברקו, אני מבקש ממך, פעם אחרונה, תכבדי את זה.
ענת ברקו (הליכוד):
לא, אבל דווקא האמת יוצאת. אני מעצבנת אותו והוא אומר את האמת.
היו"ר מאיר כהן:
תכבדי את זה. את כבר בקריאה ראשונה.
ענת ברקו (הליכוד):
בסדר גמור, אין בעיה.
היו"ר מאיר כהן:
תפסיקי.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
שנייה – – –
היו"ר מאיר כהן:
אם את נהנית, בכל אופן, אני חושב שבמעמדך – תפסיקי.
ענת ברקו (הליכוד):
יש דיאלוג.
היו"ר מאיר כהן:
באת מהאקדמיה. דיאלוג – שם שומעים את הדברים הכי מכעיסים. תאפשרי, בבקשה.
ענת ברקו (הליכוד):
אבל יש גם הזדמנות לענות, אז אני עונה.
היו"ר מאיר כהן:
תהיה לך הזדמנות לענות. בבקשה.
ענת ברקו (הליכוד):
כן. השר, כבוד השר אולי יבקש לענות.
היו"ר מאיר כהן:
תודה. בבקשה, אדוני.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
עכשיו, אני עשיתי ניתוח כלכלי כמה האוכלוסייה הערבית משלמת מיסים מדי שנה. מיסים. כמה אנחנו הערבים משלמים מיסים. דרך אגב, משנת 48' עד עכשיו אין, אין מחקר כזה, כמה הערבים אזרחי המדינה משלמים מיסים מדי שנה. מצאתי שאנחנו משלמים מיסים – 36 מיליארד שקלים מדי שנה. 36 מיליארד שקלים. רק 31% מהנשים הערביות עובדות. אם נצליח להגביר את הדבר הזה, אז נשלם עוד יותר מיסים. כלומר, השוויון זה לא רק משהו מוסרי דמוקרטי, זה גם כלכלי. זה ממש ממש שווה. אז עשיתי את הניתוח הזה, מצאתי שזה 36 מיליארד. אני אשמח בפעם הבאה לקרוא את כל הדבר הזה. והיא שואלת, אומרת שאנחנו מקבלים קצבאות ביטוח לאומי. קודם כול, אנחנו משלמים מיסים. מאיפה הביטוח הלאומי? מה, אנחנו לא חלק מזה? מה, אנחנו לא תורמים למוסד לביטוח לאומי?
ענת ברקו (הליכוד):
– – –
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
מה, אנחנו לא תורמים מיסים? מה, אני לא תורם מיסים?
ענת ברקו (הליכוד):
אני בעד.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
רק רגע, בבקשה. רק רגע.
ענת ברקו (הליכוד):
אני בעד, אבל אתה אומר "לאומי".
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
אז אני מציע עוד יותר.
ענת ברקו (הליכוד):
זה הדבר הלאומי היחיד שאתה אומר.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
אני מציע עוד יותר: במקום שרק 31% מהנשים הערביות יעבדו, שנעשה את הכול בשביל שזה יגיע ל-60% ו-70%.
ענת ברקו (הליכוד):
הלוואי. אני בעד.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
אז זה יותר משלמי מיסים – –
ענת ברקו (הליכוד):
זה פמיניזם, דרך אגב.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
– – זה פחות מקבלי קצבת ביטוח לאומי. אז זה גם win-win situation.
ענת ברקו (הליכוד):
אני בעד – – –
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
מה זה את בעד? את הממשלה. מה, את אופוזיציה?
ענת ברקו (הליכוד):
אני בעד שיעבדו.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
מה, את יושבת ואומרת הלוואי?
ענת ברקו (הליכוד):
מה שאני יכולה.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
תעשי משהו.
ענת ברקו (הליכוד):
אתה יודע מה? אני הצעתי לעזור לכם לאסוף את הנשק.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
תעשי משהו. הלוואי.
ענת ברקו (הליכוד):
אף אחד כאן לא הרים את הכפפה.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
מה, את עובדת באיזשהו מקום? את קואליציה.
ענת ברקו (הליכוד):
אני עושה. תאמין לי שאני עושה. אני עושה.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
קואליציה, ואומרת לי: הלוואי. אז תעשי.
ענת ברקו (הליכוד):
תבוא עם רעיונות. אני מוכנה לעזור.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
תשמעי, תשמעי, ברקו, ברקו, יש בינינו פער תהומי בכל נושא.
ענת ברקו (הליכוד):
אני מוכנה לעזור שנשים יעבדו.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
תשמעי, תשמעי – – –
ענת ברקו (הליכוד):
אולי יגדלו את הילדים שלהן באופן יותר נכון, לטובת המדינה.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
סליחה, אדוני היושב-ראש, תוסיף לי דקות, בבקשה. באמת. זה לא יכול להיות.
היו"ר מאיר כהן:
תודה. בבקשה, אדוני.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
אני, באמת, עכשיו רוצה להגיד לך משהו: יש ביני לבינך פער תהומי בכל נושא ונושא. לא רק זה – אפילו ברמה האישית, באמת נמאס לי. אבל בואי, בנושא הזה אני שם אותך במבחן.
ענת ברקו (הליכוד):
דווקא לא.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
אני שם אותך במבחן.
ענת ברקו (הליכוד):
אתה האחרון שתשים אותי באיזשהו מבחן במדינה הזאת.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
מה זה? מה זה? מה זה? זה לא יכול להיות. אדוני היושב-ראש, זה לא יכול להיות.
ענת ברקו (הליכוד):
אתה האחרון שתשים.
היו"ר מאיר כהן:
אני לא מבין פה, אני לא בטוח – – –
ענת ברקו (הליכוד):
אבל הרגע הוא מנהל איתי שיחה.
היו"ר מאיר כהן:
סליחה.
ענת ברקו (הליכוד):
ואם אני עונה לו, אז – הוא פונה אליי, אני עונה לו.
היו"ר מאיר כהן:
את בקריאה שנייה.
ענת ברקו (הליכוד):
אתה מוכן לתת לי – – –
היו"ר מאיר כהן:
את בקריאה שנייה.
ענת ברקו (הליכוד):
אין בעיה.
היו"ר מאיר כהן:
אני לא בטוח שאתה היית רוצה שאני אוציא אותה. תמשיך, בבקשה.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
טוב, אני מציע כך: עם הפער התהומי בכל התחומים, בואי, במקום הזה – הינה, עכשיו. עכשיו נצא ביחד, נדבר קצת, נדבר קצת איך עושים את זה בשביל להגביר את התעסוקה בקרב נשים ערביות.
ענת ברקו (הליכוד):
– – –
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
אנחנו נישאר חלוקים בכל דבר ודבר.
ענת ברקו (הליכוד):
– – –
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
בנושא הזה, בואי נעשה את זה, כי זה טוב לנו וטוב לכלכלה. בואו נעשה. את קואליציה, את לא – אני אופוזיציה. אז יופי. אז אנחנו עשינו הסכם פה – – –
ענת ברקו (הליכוד):
– – – פמיניסט עכשיו וזה טוב. הינה, זה פמיניזם.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
תשמעי, הפמיניזם זה לא התפיסה הליברלית אך ורק. הפמיניזם זה גם להיות נגד הכיבוש. זה פמיניזם.
ענת ברקו (הליכוד):
אהה.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
תשמעו. אתם יודעים מה? שלי, תשמעי.
קריאה:
– – –
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
אני לא רוצה לדבר אידיאולוגיה גדולה.
קריאה:
– – –
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
הספר של יובל נח הררי מדבר על קיצור תולדות האנושות.
קריאה:
– – –
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
הוא אמר: איפה התחיל האי-שוויון בין הגברים לנשים? הוא השתמש במילה אחת: מלחמה. למה מלחמה? למה – – –
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
– – –
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
רק רגע, בבקשה. למה מלחמה?
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
זה לא נכון – – –
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
כי המלחמה זה הגבר הלוחם – 1; מלחמה זה מצב כלכלי קשה. מי סובל יותר ממצב כלכלי קשה?
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
אבל בשלום יש זכויות מלאות לנשים.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
מלחמה זו אלימות. מי יותר סובל מאלימות? להיות פמיניסט – להיות נגד הכיבוש. זו לא מילה ליברלית גדולה. זו מילה לשימוש – – –
ענת ברקו (הליכוד):
לפוצץ ילדים – – – אה?
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
אתה יודע מה – – –
ענת ברקו (הליכוד):
אוטובוס בתל אביב.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
פמיניזם – להיות בעד שלום.
ענת ברקו (הליכוד):
כן.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
פמיניזם – להיות בעד זכויות העמים, בעד זכויות הפרט – –
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
איימן – – –
ענת ברקו (הליכוד):
– – –
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
– – בעד זכויות קולקטיביות. דרך אגב, עם הגישה הכלכלית הניאו-ליברלית שלך – –
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
– – –
ענת ברקו (הליכוד):
אי-אפשר – – – כי בחברה שלכם אין פמיניסטים. בחברה הזאת מדכאים נשים.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
– – פמיניזם זה גם צדק חברתי, כי מי שנפגע בעיקר מהאי-שוויון הכלכלי זה הנשים, יותר מהגברים.
ענת ברקו (הליכוד):
בחברה פטריארכלית במיוחד.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
כלומר, פמיניסט במובן העמוק – להיות בן אדם בעד שלום, בעד שוויון, בעד דמוקרטיה, בעד צדק חברתי.
ענת ברקו (הליכוד):
אתה לא בעד שלום והחברים שלך לא בעד שלום. אתם לא בעד שלום.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
זה לא רק מילים ריקות ותפיסות ריקות. זה יותר עמוק מזה.
ענת ברקו (הליכוד):
אתם כאן מלבים את היצרים. אין לכם שום זיקה לשלום.
היו"ר מאיר כהן:
אני חייב להגיד לך שאני מכיר הרבה שוביניסטים שהם בעד שלום.
ענת ברקו (הליכוד):
בדיוק.
היו"ר מאיר כהן:
עמוק מאוד.
ענת ברקו (הליכוד):
תודה, אדוני היושב-ראש.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
טוב. תשמע, אתה יכול למצוא כל מיני דברים קונקרטיים – – –
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
באופן אישי אני מכירה.
ענת ברקו (הליכוד):
גם אני מכירה.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
קונקרטיים – – –
ענת ברקו (הליכוד):
אגב, זה לא שייך ליהודים וערבים במקרה הזה.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
אבל מי שיש לו משנה סדורה – – –
היו"ר מאיר כהן:
מספיק.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
מי שיש לו משנה סדורה בכל התחומים הללו, הוא יכול להשיב.
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
זה לא נכון – – –
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
מה, מה, מה, שלי? מה לא נכון?
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
פשוט לא נכון.
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
יש כל כך הרבה שוביניסטים שוחרי שלום, ויש אפליה ודיכוי של נשים בחברה הפלסטינית ובחברה היהודית.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
אה, לא, זה נכון, ואני עוד אוסיף – – –
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
וברגע שאתה אומר: אני פמיניסט וזהו – – – שוחר שלום, אתה לא פמיניסט.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
עוד אוסיף על מה שמעניין. עוד אוסיף. מה, מה – – –
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
אמרתי שברגע שאתה אומר שלהיות פמיניסט זה להיות שוחר שלום – – –
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
גם.
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
אה, גם – – –
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
בטח.
ענת ברקו (הליכוד):
זה פמיניזם פלסטיני. זה מותג חדש.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
לא, זה לא – לא, שלי. אני אגיד לך – –
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
אני מכירה – – –
ענת ברקו (הליכוד):
יש את הפמיניזם הפלסטיני. אתה יודע? אני אגלה לך משהו.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
– – במה את צודקת ובמה היא גם צודקת. למשל: למה הערבים, כולם, בעד דמוקרטיה, בעד? בגלל שהם מיעוט.
ענת ברקו (הליכוד):
– – – דמוקרטיה.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
רק רגע, רק רגע, רק רגע. בגלל שהם מיעוט.
ענת ברקו (הליכוד):
זו בדיחה?
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
רק רגע, בבקשה. כל מיעוט – – –
ענת ברקו (הליכוד):
ממש בדיחה.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
כל מיעוט בעולם – מי כמו היהודים מבין את הדבר הזה?
השר להגנת הסביבה זאב אלקין:
הרשות הפלסטינית זה – – –
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
מי כמו היהודים – – –
השר להגנת הסביבה זאב אלקין:
הם דמוקרטים באופן מוחלט וליברלים – – –
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
מי כמו היהודים מבין את הדבר הזה – –
היו"ר מאיר כהן:
גברת ברקו, ישנת טוב – – –
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
– – שלהיות מיעוט – מה זה – – –
ענת ברקו (הליכוד):
כן – – –
היו"ר מאיר כהן:
אני מבקש ממך, תפסיקי.
ענת ברקו (הליכוד):
אני פשוט רצה תכף לריאיון, אבל יהיה לי מה לספר.
היו"ר מאיר כהן:
שיהיה לך ריאיון מוצלח.
ענת ברקו (הליכוד):
תודה.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
להיות מיעוט – כלומר, בקרב האוכלוסייה הערבית יש הרבה דברים לא דמוקרטיים: לפעמים כלפי אישה, לפעמים כלפי יחסי חמולות – לא דמוקרטיים, אבל כלפי המדינה, בגלל שאנחנו מיעוט, אז יש תמימות דעים. זה לא עניין של דמוקרטים במהות. זה עניין – יש אנשים שכן במהות דמוקרטים. יש ערבים שבמהות דמוקרטים; יש ערבים שמהמיקום שלהם הם דמוקרטיים. גם וגם – גם המהות, גם המיקום. זה כמו היהודים בעולם. מי יודע איך מיעוטים בעולם – – –
ענת ברקו (הליכוד):
לא, זה לא כמו היהודים העולם. יהודים בעולם לא פוצצו אף אחד – –
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
אני מדבר – – –
ענת ברקו (הליכוד):
– – ולא הביאו טרור, ואל תשווה את זה.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
אני לא מדבר על לאום ולא – – –
ענת ברקו (הליכוד):
זה לא כמו היהודים בעולם.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
תעזבי.
ענת ברקו (הליכוד):
יהודים כמיעוט תרמו לחברה שלהם ולתרבות שלהם – –
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
עכשיו, נגיד, על משפחת דוואבשה ואבו חדיר – –
ענת ברקו (הליכוד):
– – ולמדינה שלהם ולמדע שלהם ולא פוצצו אף אחד.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
– – ומי רצח ראש ממשלת ישראל?
היו"ר מאיר כהן:
חברת הכנסת ברקו – – –
ענת ברקו (הליכוד):
אף אחד לא הצדיק את אבו חדיר.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
מה, הוא ערבי, זה שרצח ראש ממשלת ישראל?
ענת ברקו (הליכוד):
אתה לא גינית כך אף פיגוע שהיה.
היו"ר מאיר כהן:
חברת הכנסת ברקו – – –
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
מה זה, זה ערבי שרצח ראש ממשלת ישראל?
ענת ברקו (הליכוד):
אתה לא גינית. אפילו לא יודע – – –
היו"ר מאיר כהן:
חברת הכנסת ברקו, את רוצה – – –
ענת ברקו (הליכוד):
אל תשווה ליהודים בעולם.
היו"ר מאיר כהן:
את רוצה להקדים את הריאיון שלך?
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
אדוני, אתה צריך לתת לי עוד יותר זמן. היא לא נתנה לי לדבר.
ענת ברקו (הליכוד):
אני הולכת להתראיין ואני מבטיחה עוד לחזור.
היו"ר מאיר כהן:
תודה רבה. אוקיי. הינה, התאפקתי ולא עשיתי את הקריאה השלישית.
ענת ברקו (הליכוד):
ואני אחר כך אפגוש את חבר הכנסת עודה – –
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
אז אולי תיתן לי עוד – – –
היו"ר מאיר כהן:
אחרי זה תשבו מאחורה – – –
ענת ברקו (הליכוד):
– – נלבן את העניינים הפמיניסטיים.
היו"ר מאיר כהן:
מצוין. כן, אדוני, אני אתן לך עוד שתי דקות. בבקשה.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
תודה רבה שנתת לי עוד שתי דקות. מוסי, מה אתה מציע? על מה נדבר עכשיו?
מוסי רז (מרצ):
אני מציע שתדבר על העובדה שאומנם חברת הכנסת יצאה, אבל – ואני לא מתייחס לשאלה של תמימי, לא תמימי – – –
השר להגנת הסביבה זאב אלקין:
למה? מעניין למה – – –
מוסי רז (מרצ):
אני לא רוצה להתייחס.
השר להגנת הסביבה זאב אלקין:
למה? מעניין מה – – –
מוסי רז (מרצ):
יהיו לי שעה ו-20 דקות. תשב, תשאל. אני יכול לענות בעשר דקות, לא בעשר שניות.
השר להגנת הסביבה זאב אלקין:
אני אישאר. רק בשביל זה אני אישאר.
מוסי רז (מרצ):
תתייחס למה שקורה בשטחים הכבושים עכשיו כתוצאה ממה שקרה – ההתבטאות של טראמפ והעובדה שירושלים המערבית בירתנו הנצחית – –
היו"ר מאיר כהן:
יש לו רק דקה וחצי. אז – – –
מוסי רז (מרצ):
– – וירושלים המזרחית בירתה הנצחית של המדינה הפלסטינית.
השר להגנת הסביבה זאב אלקין:
לי יש הצעה אחרת. אני מציע שתדבר – דיברת על דמוקרטיה. תדבר על חגיגת הדמוקרטיה ברשות הפלסטינית. אני אשמח לשמוע.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
אתה חושב שמהפרלמנט שכובש את העם הפלסטיני אני צריך לדבר על הדמוקרטיה בפלסטין?
השר להגנת הסביבה זאב אלקין:
אבל אמרת שיש נטייה לדמוקרטיה.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
אני, מהמקום הזה שכובש את העם הפלסטיני?
השר להגנת הסביבה זאב אלקין:
אבל דיברת על דמוקרטיה.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
הכיבוש הוא האנטיתזה של הדמוקרטיה.
השר להגנת הסביבה זאב אלקין:
יש דמוקרטיה בפרלמנט הפלסטיני?
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
מהמקום, מהמקום הזה? זה המקום? בוא, אני אשב בפרלמנט הישראלי ואדבר על האי-דמוקרטיה ודמוקרטיה בפלסטין?
השר להגנת הסביבה זאב אלקין:
אתה יושב בפרלמנט הישראלי ומהלל את מי שתוקף – – – זה מה – – –
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
מה, זה התפקיד שלי מפה? מפה לדבר על הדבר הזה? אני, יש לי לדבר פה, מהמקום הזה, על הדבר הכי אנטי-דמוקרטי שיש, שהוא הכיבוש הישראלי נגד העם הפלסטיני.
מוסי רז (מרצ):
איימן, אצל הממשלה שלנו – –
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
לגבי ההצהרה של טראמפ – – –
מוסי רז (מרצ):
– – אף פעם הם לא אשמים. אף פעם הממשלה שלנו לא אשמה. הנכים – יש להם בעיה בגלל שהם נכים – – –
היו"ר מאיר כהן:
יהיו לך שעה ו-20 דקות – – –
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
גבולות השלום הם ירושלים המזרחית – –
היו"ר מאיר כהן:
תודה.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
– – בירת המדינה הפלסטינית; ירושלים המערבית בירת מדינת ישראל. זה אני הקיצוני, יחד עם גרמניה הקיצונית ובריטניה הקיצונית וצרפת הקיצונית וכל מערב אירופה, ורק אתם המתונים, יחד עם טראמפ ומיקרונזיה – אתם היחידים הצודקים, ואני הרדיקלי היחידי בשכונה הזאת.
היו"ר מאיר כהן:
תודה רבה, אדוני. תודה לך.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
תודה רבה לכם.
היו"ר מאיר כהן:
תודה רבה, חבר הכנסת עודה. חברת הכנסת שלי יחימוביץ, בבקשה, גברתי.
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
למה יש פה עוד יחימוביץ ולא ידעתי על זה?
היו"ר מאיר כהן:
לקרוא לך שלי? יש כללים.
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
לא, אמרת: שלי.
היו"ר מאיר כהן:
יחימוביץ. בבקשה, גברתי, שעה לרשותך. בבקשה.
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
טוב, אני רוצה רק להעיר הערה לקודמי בסוגיית הפמיניזם, שאמר שכיוון שהוא שוחר שלום הוא פמיניסט. אז יש לי חדשות בעניין הזה: אני מכירה שוחרי שלום רבים שהם שוביניסטים גדולים מאוד. בשבילם, לפעמים, שמאלנות או אמונה בשלום זה סוג של מקווה טהרה שדרכו הם מרגישים מוסריים, אבל הם יכולים להיות מיזוגנים; יכולים להיות אפילו עברייני מין. הערבוב הזה בין סוגיות של עמדות פוליטיות, מדיניות, כלכליות, ובזה שאתה חושב שאתה צודק בעמדותיך זה גם עושה אותך פמיניסט – זה ממש לא ככה. יש משהו משותף לכל החברות בעולם, חברות שחיות בשלום ובשלווה, חברות שחיות במלחמה, חברות עשירות וחברות עניות, שבכולן, ללא יוצא מן הכלל, נשים מדוכאות עדיין. מה לעשות? אין שוויון בין נשים לגברים, ולהיות מוסרי ומוסרני בתחומים מסוימים זה לא תעודת ביטוח להבנה ולעומק הדרך הארוכה שיש עוד לנשים לעשות כדי לקבל שוויון זכויות. זה הכול. לא פחות ולא יותר.
טוב, אני החלטתי להקדיש את השעה שיש לרשותי כדי לדבר על נושא מאוד מאוד סקסי: מיסים. מנגנוני המס ובכלל מס הכנסה, גם בהיבט התיאורטי שלו – מהו, וגם מדיניות המיסוי בישראל כאן ועכשיו, ומה היא מעוללת לאזרחים. אני חייבת להגיד שצייצתי בטוויטר שאני הולכת לדבר על מיסים. כתבתי: "מזהירה מראש שבסבב השני שלי בפיליבסטר אני הולכת לדבר, והרבה, על מיסים בכלל – למה זאת המצאה אנושית מדהימה ועל מדיניות המיסוי מחוללת האי-שוויון בישראל. אני יודעת שהנושא מעורר פיהוק, אבל אנסה לעניין אתכם". דווקא קיבלתי תגובות סוערות של עניין. גם הציעו לי לקרוא קטעים מהספר שלי, ואני איענה להצעה הזאת.
אני אתחיל את הסקירה ואת עמדותיי בנושא מיסוי בשנת 2004, שעה שעוד הייתי עיתונאית ועבדתי בחדשות ערוץ 2 – קטע משם, אמשיך ל-2008, ואגלוש עד לימינו אלה, כמובן, כשאני אציג כאן את התיזה שלי בנושאי מיסוי. אני מתחילה בטור שהיה לי באולפן שישי בחדשות ערוץ 2, טור ששודר בדצמבר 2004, עת מי שהוא היום ראש הממשלה, בנימין נתניהו, היה שר אוצר במדינת ישראל: הרפורמה במס נכנסה לשלב נוסף, ושיעורי המס השולי קטנים. השכר שלי בחברת החדשות של ערוץ 2, שהוא יותר מ-50,000 שקלים בחודש" – לפני יותר מעשר שנים – קופץ בזכות הרפורמה במס כמעט ב-1,500 שקלים בגלל הורדת המס. אני מציגה את התלוש שלי באולפן ומודה באופן אישי לשר האוצר בנימין נתניהו על אותם 1,500 שקלים תוספת לחודש שקיבלתי. אני אקרא את אותה פינה: "היום אני מבקשת להודות באופן אישי, בשמי ובשם משפחתי, לשר האוצר בנימין נתניהו על התוספת היפה שאקבל לשכרי. זה לא שהמעסיקים שלי החליטו לשלם לי יותר – גם ככה הם משלמים לי יפה. זה אתה אדוני שר האוצר," – היום ראש הממשלה – "שהחלטת להעניק לי העלאה נדיבה החל מהחודש הבא במסגרת הרפורמה המס. אלא שמעבר להכרת התודה האישית, בקלות אני יכולה לחשוב על כאלה שהכסף קצת יותר נחוץ להם" מאשר לי: "מקשישים שקצבתם קוצצה" – כי תזכרו, באותה שנה קוצצו קצבאות הזקנה ב-4%. זה מדהים – וציפור לא צייצה, שום דבר. זה פשוט קרה. אגב, זה מראה גם לטובה את כברת דרך שעשינו מאז. היום זה לא היה קורה. "מקשישים שקצבתם קוצצה ועד ילדים עם צרכים מיוחדים שזקוקים לעוד סייעת. הרשימה ארוכה. אבל גם אם נמאס לכם מרעבים, מחסרי ישע ומנזקקים, ואתם חושבים שכל מה שצריך זה לעודד עבודה, למה באמת לא לחלק את השי הזה כתוספת שכר לאנשים שעובדים כל היום, כל יום, בעבודות קשות" – ורק במקרה הטוב מגרדים את שכר המינימום? "כי כרגע, שימו לב, מהרפורמה הזאת, יש קבוצה אחת ענקית שלא רואה שקל" , ובה נמצאים כל אלה שמרוויחים פחות משכר המינימום, ופשוט לא מגיעים לסף המס. מי שכן מגיעים "מקבלים בזכות הרפורמה תוספת של 15 שקלים לשכרם, והם יוכלו לקנות שלוש חבילות מסטיקים בתוספת שיקבלו. המשתכרים 8,000 שקלים יקבלו עוד 80 שקלים בחודש, ויוכלו לקנות שני עופות. זה מתחיל להיות באמת משמעותי במשכורות הגבוהות יותר, עד שבמשכורת של 35,000 שקלים ומעלה התוספת היא כבר כמעט 1,500 שקלים, שזה מה שאני מקבלת הודות לביבי.
"למה? למה?" – את אותה שאלה, אגב, אפשר לשאול גם היום. אבל זה מה ששאלתי אז: "כדי להניע את המשק? הרי אנשים עניים יוציאו את הכסף הרבה יותר מהר מאנשים אמידים, שיעדיפו לחסוך אותו." עניים שמקבלים תוספת לשכרם – הכסף הזה הוא אפקטיבי הרבה יותר למשק. אני מדברת פה ברמת התועלת. ברור שברמה המוסרית זה ברור לחלוטין. "איך זה בדיוק מצמצם את הפערים בין עניים לעשירים" – שגם כך מתרחבים כל הזמן? "תארו לכם כמה תועלת יכלה להפיק מ-1,500 השקלים שביבי מתעקש לתת לי, משפחה שמתפרנסת משכר מינימום. דמיינו איזו תועלת זה היה מביא למדינה. כל הזמן סיפרו לנו שהקיצוצים בבשר החי נעשים בלית ברירה. תקציב החינוך, שהוא לכל הדעות החשוב ביותר" – קוצץ 13 פעמים באותה שנה ארורה, ב-2004, בידי מי שהיה שר אוצר, בנימין נתניהו. "באלו חפירות בדיוק התגלו פתאום 2.5 מיליארד שקלים שיעלה רק השלב הזה של הרפורמה? הרפורמה הזאת, לפי משל השמן והרזה, היא ארוחה עתירת שומן לשמן, עצם לבינוני, ולרזה – אפילו לא פירור".
מ-2004 אני קופצת ל-2008. זה כבר קטע מהספר שלי, "אנחנו – על כלכלה, חברה, מוסר ולאומיות בישראל". זה לא פרסומת, כי אי-אפשר להשיג את הספר בחנויות. אני אקרא כאן כמה פרקים ממנו.
עליזה לביא (יש עתיד):
– – – הספרים שלי.
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
כן.
עליזה לביא (יש עתיד):
זאת הזדמנות לדבר על הספרים – – –
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
האמת היא שאמרתי לעפר שלח שלנו יש יתרון, כי כתבנו ספרים, אז עפר אמר: אולי את תקראי את הספר שלי ואני אקרא את הספר שלך. אבל אני בכל זאת אדבק בספר שלי.
כך מתחיל הפרק: זה היה ערב בחירות 2008. הבת הקטנה שלי רמה ואני בישלנו במטבח ברגע ביתי נדיר לתקופת בחירות, שהיא כמובן תקופה מטורפת במערכת הפוליטית. תשדיר בחירות שודר ברקע. נתניהו, שאז עמד בראש מפלגת אופוזיציה של 12 מנדטים – רק במאמר מוסגר אני אומרת שראש הממשלה בנימין נתניהו לא נמשח למלכות לנצח. עוד בימיי שלי כחברת כנסת הוא ישב כאן באופוזיציה עם מפלגה של 12 מנדטים אחרי שנכשל בבחירות, ויש מי שמדמיינים, בעיקר אנשים צעירים, שמאז ומעולם בנימין נתניהו היה מלך ישראל. אבל לא. מדובר באדם פוליטי, ואפשר להפילו כשם שאפשר לבחור אותו. לכן, זה מעניק לנו מעט פרופורציות. על כל פנים, נתניהו, שאז עמד בראש מפלגת אופוזיציה של 12 מנדטים ואחרי אותן בחירות היה לראש ממשלה, הבטיח שם דבר מה דמיוני, שקר כלשהו, בקשר להורדת מס ההכנסה. אולי שיוריד אותו ב-20% או ל-20%, הבטחה כלשהי שהיה ברור שאין לה שחר. אלא שאני מייחסת חשיבות רבה גם להבטחות שאין להן שחר, משום שהן מעידות על טיבו של העולם האידיאלי שהמבטיח מצייר לעצמו ולשומעיו. רמה, הבת שלי, שהייתה אז בת 13 והיום היא בת 22, צפתה בו בעניין ושאלה: "אימא, זה טוב או רע?" תראי, אמרתי לה. בשבילנו זה מצוין, בוודאי בטווח הקצר. עשיתי באוזניה חישוב בכמה אלפי שקלים יעלה הנטו שלי – ושל אבא שלה. מצד שני, אמרתי לה, למדינה זה רע, כי יהיה הרבה פחות כסף לבתי חולים, לסלילת כבישים, לבית הספר שאת לומדת בו, למשטרה שלוכדת פושעים, לבתי המשפט שעושים צדק, לצבא שמגן עלינו. אלף-בית שמסבירים לילדה בראשית גיל ההתבגרות.
"אז אם ככה גם בשבילנו זה בסוף לא יהיה טוב", היא פסקה. ואני, כמובן, ניצלתי את ההזדמנות לקצת אינדוקטרינציה, כדי להזכיר לה כדרך אגב עוד כמה עובדות חיים: שהיא צודקת, שאכן גם בנו זה יפגע בסוף, אבל גם אם לא היה פוגע – החיים שלנו אינם מתחילים ואינם מסתיימים כתא משפחתי אגואיסטי ובדלת הבית הנעים שלנו שריחות בישולים טובים בוקעים ממנו. הם נמשכים מעבר לדלת. אל הרחוב, השכונה, העיר, החברה, המדינה, האזור, העולם, וגם כמובן נובעים מהם ומושפעים מהם.
זה פרק אחד, ואני ממשיכה באותו עניין. אני אומרת שמנגנון גביית המס הוא אחד הביטויים הנאצלים ביותר של החברה האנושית, לא פחות. אני יודעת שהמילה מיסים מעוררת התקוממות, ומייד אני אדבר על זה, אבל זה באמת אחד המנגנונים היפים ביותר שהאנושות המציאה. ואחרי שצייצתי את הציוץ הזה בטוויטר, כתב לי ידידי רמי הוד ושאל אותי אם אני מכירה את המשפט: "מיסים הם המחיר שאנו משלמים עבור חיים בחברה מתורבתת". זה משפט מאוד יפה, ואני גם אסביר אותו בהמשך.
בכינוס סוציאל דמוקרטי בין-לאומי שהשתתפתי בו במדריד קוננה שרה לשעבר בממשלת איטליה על הקושי הרב לשכנע את הציבור שמס הכנסה הוא טוב. על המורכבות שבמסר חיוני זה, לעומת הפשטנות והבוטות שבמסרים לאומניים או גזעניים, או אפילו מסרים ירוקים, שהם קליטים יותר. ככל שתודעה מִטַפֵּשׁת ומשתטחת, היא אמרה בבוטות, הולך ונעשה קשה להסביר רעיונות בסיסיים כל כך.
סטנלי גרינברג, מיועצי מסע הבחירות של אובמה, שהשתתף באותו כינוס, ואחר כך גם יצא לי לעבוד איתו, דיבר גם הוא באותו כנס על ההתנגדות האינסטינקטיבית להעלאות במס הכנסה ועל הפופולריות הרבה של הפחתה במס הכנסה, אף שבדרך כלל הורדות מיסים לא מגיעות לרוב העצום של האזרחים, פוגעות בו ומשרתות רק את המבוססים ביותר. גרינברג אמר: כשמדברים על מיסים אתה מייד מרגיש שהולכים לדפוק אותך, לקחת ממך משהו, גם אם אין סיכוי שהעלאת המס תחול עליך או שהורדה שלו תיטיב איתך; גם אם ברור שהמס נועד לספק לך שירותים ולשפר את חייך באופן שישתלם לך.
אני מבינה את הקושי שהם ורבים אחרים מציגים בדרך כלל בשיח סוציאל-דמוקרטי, אבל להבדיל מהם אני בוטחת באינטליגנציה של הציבור, ומאמינה שממש קל להסביר את מה שהסברתי לבת שלי כשהיא הייתה קטנה, בשתי דקות. קל להסביר את זה גם ערכית וגם מעשית. מנגנון גביית המס הוא אחד הביטויים הנאצלים ביותר של החברה האנושית. שוו בנפשכם: כל אדם מפריש חלק יחסי מהשכר שלו ומעביר את הכסף לידי קופה משותפת של הכנסות המדינה, ואז המדינה, כריבון, באמצעות המוסדות שלה והמנגנונים המשותפים שלה, ועל פי מדיניות שקובעים מי שנבחרו כחוק בבחירות דמוקרטיות, נוטלת את הכסף המשותף ומשתמשת בו למילוי צורכי הציבורי כולו. היא דואגת לביטחונם של האזרחים מפני אויבים מבחוץ בכך שהיא מחזיקה צבא גדול, מתוחכם, משוכלל. היא מגינה על הציבור מפני פושעים ועבריינים באמצעות המשטרה. היא מממנת מערכת חינוך שמונעת בערות ומקנה כלים בסיסיים לקיום תבוני, לידע, לערכים. היא מתחזקת מערכת בריאות שיוצרת מצב שאף אחד לא ימות ברחוב, כי מייד הוא ייאסף ויטופל, אחת היא מה מצבו הכלכלי. היא מקיימת מערכת משפט וצדק שמענישה את מי שפוגעים בשלומה של החברה ומערערים את יסודותיה. סוללת כבישים, מדרכות, גשרים, מסילות רכבת.
עם כל הביקורת שיש בוודאי לחלק הזה של המליאה, אבל אני מניחה שגם לרבים אחרים, על סדרי העדיפויות של ממשלות או על האופן שבו הן מקיימות את המערכות האלה, נסו לחשוב באיזה מקום נמוך ושפל היינו בלי אותו מנגנון שנוא של מס הכנסה: חברה פראית שבה אדם נולד בלי הון משמעותי משל עצמו, כמו אצולה או מלוכה של פעם, לא יכול ללמוד קרוא וכתוב או לקבל תרופה כשהוא חולה. גופו וחייו הם הפקר לכנופיות ליסטים; אין לו מוקד 100 לחייג אליו כדי להתריע או להתלונן על פשע או איזושהי תחושה מינימלית שיש דין ויש דיין. מס הכנסה הוא אפוא בעצם הכלי הראשוני של החברה המודרנית לקיים את עצמה כחברה מסודרת, מאורגנת, מרוסנת. לוקחים מכל אדם מעשר, סכום מסוים – יחסי, פרוגרסיבי – ממשכורתו ומכל חברה עסקית מס על רווחיה – וכמובן, נגיע לזה בהמשך – וכך מקיימים מדינה. זה כמעט נס שהמין האנושי השכיל להמציא ולשכלל מנגנון כל כך מורכב, צודק, מתפקד, שמאחוריו יש מערכת ערכים מורכבת, החל מדאגה לחלש, עבור בערבות הדדית ובאחריות המדינה לאזרחיה ועד לתפיסה מוסרית של צדק והשכלה לכול.
קצת היסטוריה – ואני עדיין בשלב של פרקים מהספר שלי: בארצות הברית של שנות ה-50, ה-60 וגם ה-70 התרחב, שגשג ופרח מעמד הביניים. אנשים עבדו באותו מפעל כל ימי חייהם, השתכרו שכר בינוני ונהנו מחיים טובים ובטוחים. החיים שלהם היו צנועים אבל טובים, ולא רק בגלל הביטחון התעסוקתי שחוו, אלא בעיקר משום ששיעור המס בארצות הברית היה גבוה מאוד ופרוגרסיבי מאוד, והכנסות הממשלה כמו גם הוצאותיה לטובת רווחת הכלל היו נדיבות. כך נהנו הפועל במפעל פורד במישיגן או הרתך במפעל בואינג במדינת וושינגטון והמשפחות שלהם ממערכת חינוך ציבורי משובחת ומתשתיות מפותחות ביותר. את ההרס והחורבן של מעמד הביניים האמריקני, אובדן הביטחון התעסוקתי שלו, נישולו מביתו, התרסקות מערכת החינוך הציבורי והתשתיות הסוציאליות והידחקות חלקים עצומים ממנו אל תחתית החברה ליוו כמה וכמה תהליכים, בין היתר העברת הייצור למזרח הזול במיסים וזול בעלות העבודה, עליית שלטון התאגידים במקום שלטון ממשלות שנבחרו באופן דמוקרטי והתמוטטות העבודה המאורגנת. אבל את כל אלה העצימה ודרדרה ביתר שאת הפחתת מיסים בלתי פוסקת, אשר יצרה אילי הון רבי עוצמה מסוג חדש מצד אחד, הכחידה את השירותים השווים לכל נפש מצד אחר, והחלישה את השלטון המרכזי.
בקמפיין הבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-1986 תיעדו – – –
יאיר לפיד (יש עתיד):
– – –
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
כן, אני רואה, יאיר, שאתה נרגש מאוד מהדברים שלי, וגם מזדהה עם כל מילה.
יאיר לפיד (יש עתיד):
כל מילה.
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
אני יודעת. מלב אל לב אני נושאת את הנאום הזה. קראת את הספר?
יאיר לפיד (יש עתיד):
כן.
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
יפה. גם אני קראתי את הספרים שלך.
יאיר לפיד (יש עתיד):
אז אנחנו מסודרים. יפה מאוד.
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
את כל הספרים שלי, אגב, קראת?
יאיר לפיד (יש עתיד):
את הראשון ואת זה.
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
כי היום כאלה שהציעו לי לקרוא את "אשת איש" ו"משחקי זוגות", אבל החלטתי שלמעמד הזה, בכל זאת – – –
יאיר לפיד (יש עתיד):
יש קטעים שלא – – –
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
כן, בכל זאת אני אקרא מ"אנחנו".
יאיר לפיד (יש עתיד):
החלק של איך עושים קוקו, ממה עושים את הקוקו, לא היה עובר את כנסת ישראל.
עליזה לביא (יש עתיד):
אולי שיר השירים – – –
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
בקמפיין הבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-1986 תיעדו המצלמות את דון ריגן – לשעבר יושב-ראש ומנכ"ל מריל לינץ' ובאותו זמן שר האוצר וראש סגל הבית הלבן, בו-זמנית – גוער במנהיג העולם החופשי, נשיא ארצות-הברית רונלד רייגן, ומורה לו באדנות למהר ולקצר. אולי הוא סתם דאג ללו"ז של הנשיא שלו, אבל במידה רבה הייתה הגערה הזאת לאחד הסמלים המזוקקים של השתלטות אילי ההון על השלטון תוך שהם מכתיבים לו, בין היתר, מדיניות של המשך הפחתת מיסים, כמובן, שתעצים את הכוח שלהם עוד וחוזר חלילה.
החל משנת 2003, כשהפציע לחיינו שר האוצר בנימין נתניהו, מאפיין את ישראל מסלול דומה מאוד. אנחנו נמצאים במתווה קבוע של הפחתות במס הכנסה הן ליחידים והן לחברות. כמובן, מי שנהנה מזה יותר מכול הן החברות הגדולות והחזקות ביותר, ועוד נגיע לזה, כמובן.
מתווה כזה של הפחתה במס, יש לו רק משמעות אחת: ההכנסה של בעלי השכר הגבוה במיוחד ושל החברות החזקות במיוחד עולה כל הזמן. מעמד הביניים לא מושפע כמעט מהפחתות המס, ואם כן, הוא חווה אותן באמצעות הכנסה פנויה נוספת של כמה עשרות שקלים בחודש. אבל לעומת זאת, הוא משלם מחיר כבד על המדיניות הזאת בכל זירות חייו האחרות. ואילו השכירים העניים, שהם כבר כ-50% מכלל השכירים, ממילא לא מקבלים אפילו פירור מהפחתות המיסים האלה, משום שממילא הם לא מגיעים לסף המס. מאוד פשוט. בו-בזמן, כמובן, גם המספר שלהם עולה כל הזמן.
היו"ר מאיר כהן:
– – – 50% מכלל – – –
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
כן. זה נכון גם להיום.
היו"ר מאיר כהן:
– – –
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
השכר החציוני הוא 6,200 שקלים. זה אומר שחצי מהשכירים מרוויחים פחות מ-6,200 שקלים.
היו"ר מאיר כהן:
היום. והנתונים החדשים זה 60%?
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
מצבנו הולך ומורע כל הזמן, אבל הוא מורע לא סתם; זה לא איזה כוח קוסמי, זה מעשה ידי אדם. זאת אותה מדיניות שאני מתארת, שפשוט הופכת את העניים לעניים יותר ואת העשירים לעשירים יותר. אין כאן גם מה להתחכם. זה שחור על גבי לבן. אנחנו רואים את זה בכמה וכמה תהליכים, אבל תהליך שיטת המיסוי שמיטיבה יותר ויותר עם מי שיש להם יותר, ומרעה יותר ויותר עם מי שיש להם פחות, ומקריסה את מעמד הביניים, מבטיחה לנו את המעגל המרושע הזה, שיימשך ואפילו יתעצם כל הזמן.
לדבר הזה מצטרף – ואני אומרת את זה בסוגריים – זה שמספר העניים העובדים גם עולה כל הזמן בגלל שיטות העסקה מגוונות שהתכלית שלהם היא לשמר, במקרה הטוב, את שכר המינימום, ולא לאפשר שום אופק של עלייה בשכר או יציבות בתעסוקה. זה קורה ממש באותן חברות עסקיות שהולכות ומתעשרות בינתיים בעקבות הוצאות המס הקטנות והולכות שלהן. זאת ועוד, מתווה ההפחתות במס ועמו הקיטון בהכנסות המדינה ובהוצאותיה מלווה גם בהקטנת תשלומי העברה לעניים מאוד. ככל שיורד מס הכנסה גדלים אפוא הפערים בין עניים לבין עשירים, וככל שגדלים הפערים כך מעטים יותר נהנים מהפחתות במס; וככל שמעטים יותר ממשיכים ליהנות מהם כך גדלים הפערים, וחוזר חלילה. חד גדיא.
הפחתות המיסים שאנחנו חווים אותן היום, ובצורה הקיצונית ביותר שלהן – כמו שהתעמתנו עם המידע הזה והסתכלנו לו בלבן של העיניים בחרדה בימים אלה בצורה הקיצונית שלהן עד כדי 0% מס – נעשו אחד המנגנונים הכי אגרסיביים להגדלת פערים. זה פשוט עד כאב להסביר את זה אפילו לילדים. כשאתה נותן עוד למי שיש לו ולוקח ממי שאין לו, אתה מגדיל פערים בחברה. נקודה. כל כך פשוט, אז למה זה כל כך מסובך? יכול להיות שזה משתלם לאנשים מסוימים שזה יהיה כל כך מסובך.
מעבר לפערים הבלתי-נתפסים בין עניים לעשירים, פערים מהקיצוניים בעולם, מהגדולים ביותר מבין מדינות OECD – תמיד אנחנו מככבים שם ברביעייה הראשונה – אין ספק שאת המחיר הכבד ביותר של המדיניות הזאת משלם מעמד הביניים; אותו מעמד שחווה רק בשיעורים בטלים את הטבת המס, אבל חש בה בעוצמה רבה, בגלל המשא ההולך ונעשה כבד ללא נשוא של תשלומים שנדרשים ממנו עבור מה שבעבר, פעם, היה באחריות המדינה ובמימון שלה. בזמן שהמדינה הקטנה "מתייעלת" – במירכאות כפולות ומכופלות – ומקטינה את ההוצאות שלה, מי שירגיש בזה יהיה מעמד הביניים, כשדלקה תאחז בביתו ומכבי האש מקוצצי התקציב יאחרו להגיע, במערכת חינוך מקוצצת שבה גדלים תשלומי ההורים כל הזמן, ובמערכת בריאות שלא עומדת בעומס ומאלצת כל אחד מאיתנו לשלם – לא כל אחד, רק 80%, יש 20% שלא יכולים גם את זה – מאלצת אותנו לשלם עבור ביטוחים משלימים ופרטיים; והוא יחוש בזה כשהוא יצטרך להתייצב בפני מערכת המשפט, ואז הוא יתוודע לתורים ולעומס הבלתי-נסבל, ובשירותים העירוניים שבהרבה מאוד רשויות הולכים ומידרדרים, בעיקר בפריפריות, שבהן קוצצו באגרסיביות מענקי האיזון – זה דבר שנכתב לפני כמה שנים, אבל – אותה מהלומה של קיצוץ מענקי האיזון בשנת 2003 ו-2004, שממנה רשויות רבות עדיין לא התאוששו עד עצם היום הזה.
היו"ר מאיר כהן:
נכון.
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
אתה יודע את זה מניסיונך.
היו"ר מאיר כהן:
– – – מ-3.2 ל-2 – – –
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
כן. וזאת הייתה הורדה פתאומית, אכזרית, ששוב, פגעה רק ברשויות החלשות.
היו"ר מאיר כהן:
והמדינה ביקשה מראשי הרשויות לקחת הלוואות בבנקים – – – כדי להתקיים. צודקת.
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
נכון.
ואזרחים יחושו בזה כשתאגידי המים שהפכו לגופים עסקיים כחלק מאותה מדיניות יזניקו למעלה את מחירי המים, וכן הלאה וכן הלאה – אפשר להכביר עוד הרבה דוגמות. בכל זאת, אף שבסופו של יום מעמד הביניים נפגע מהמתווה המתמיד של ההפחתות במס, הנטייה של אנשים עובדים בשכר בינוני היא דווקא להתלונן על נטל המס בישראל, מתוך איזו אמונה עממית נפוצה שהוא גבוה במיוחד. בפועל זה פשוט לא נכון. מס ההכנסה אצלנו נמוך מהממוצע בקרב מדינות OECD, ונמוך עוד יותר ביחס למדינות האלה, כמובן, כשמדובר במס חברות. המיסים העקיפים הם שגבוהים מהממוצע, בין היתר משום שהמע"מ, שהוא הדוגמה הדומיננטית ביותר למס עקיף, הוא גורף. הוא מס טיפש; הוא לא מבחין בין איזה אביזר – מערכת קולנוע ביתית משוכללת ב-100,000 שקל – לבין קילו אורז. הוא חל על הכול. הוא פוגע במיוחד במי שעיקר ההשתכרות שלו היא גם עיקר ההוצאה שלו, לכן הוא פוגע שוב בעניים יותר. זה קשה באמת להבחין כאן בין הביצה לתרנגולת, כיוון שזאת מדיניות שמזינה ומתגברת את עצמה.
קחו למשל את המדינה שלנו, מדינת ישראל – את זה כתבתי ב-2011, כן? את מה שאני קוראת עכשיו – שמבקשת באמת ובתמים לעודד השקעות בתעשייה בישראל כדי להגביר את הייצוא, לעודד צמיחה, לייצר מקורות תעסוקה, להעלות את הכנסות המדינה. מה עושה המדינה? מוותרת על מיסים, והכנסות המדינה קטנות, ובמקביל ובאופן משלים חיה לה כמובן האמונה העזה בהקטנת חלקה של המדינה במשק ובהקטנת הוצאות הממשלה. וכפועל יוצא מהתפיסה הזאת – שימו לב, כתבתי את זה ב-2011, אבל היום זה רלוונטי יותר מתמיד – מסלול המענקים להשקעות הון, מדע, פיתוח ועידוד עסקים קטנים ובינוניים קטן והולך כל הזמן, עם הרזיית המדינה.
ואיך בכל זאת המדינה יכולה לעודד חברות – כי היא רוצה? במסלול של הטבות מס. זה פתרון קל, משום שהטבת מס, להבדיל ממענק, לא נספרת כהוצאה תקציבית, ואין דבר קדוש יותר בעיני האוצר, על פי תפיסתו המסורתית, וכמובן כל שרי האוצר לדורותיהם, מלשמור על מסגרת התקציב ולא לפרוץ אותה. לזה צריך להוסיף את הקנאות הדתית שבתפיסה שאסור לערבב בין הכנסות המדינה ובין ההוצאות שלה. מדובר בכלל בלוחות הברית שירדו מהר סיני. כלומר, גם אם הטבת המס עולה למדינה הרבה כסף, המגרש שהוא משחק בו במגרש הכנסות המדינה הוא לכאורה מגרש נפרד לגמרי מהמגרש של ההוצאות מתקציב המדינה; מין צו אלוקי כזה, כן? כך אפוא הולך ומתפוגג בשיטתיות התמהיל הרצוי של הטבות מס מידתיות וייעודיות לחברות על פי צורכי המדינה מצד אחד ומענקים מתקציב המדינה מצד אחר. ככל שמסלול המענקים קטן ומסלול הטבות המס גדל, מפעל שיש לו מקבל יותר, חברה שמפסידה לא תראה שקל, וחברה ששומרת על איזון או שהרווחים שלה קטנים יחסית תראה שקל וחצי. מסלול הטבות שמושתת אך ורק על הקלות במס לא מאפשר בפועל לעסקים קטנים ובינוניים ולמפעלים קטנים לקום ולצמוח. ושוב אנחנו רואים את אותו אי-שוויון מתרחש בתוך המגזר העסקי, מחליש מאוד את כל השדרה המפוארת של חברות ושל עסקים קטנים ובינוניים ומעצים את החזקים, השמנים והעשירים.
אלה מקצת הדברים שכתבתי בספר שלי ב-2011, ואני מודה שכשכתבתי את הדברים האלה ועוד דברים רבים אחרים בספר הזה – אדוני היושב-ראש, אתה יכול לבקש מחברי הסיעה שלך לדבר קצת יותר בשקט, למרות שמדובר ביו"ר המפלגה וכן הלאה?
היו"ר מאיר כהן:
חבריי, אני מבקש שקט. שקט.
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
אני מודה שלמרות שכתבתי את הדברים מתוך ידיעה, כוונה מלאה, גם בפרטים וברמת הידע וגם ברמה האידיאולוגית כמובן – כי כלכלה זה אידיאולוגיה, זה לא מדע – גם אז לא באמת – –
היו"ר מאיר כהן:
חבריי, ביקשתי שקט. זה מפריע לה. אנא מכם. תודה.
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
– – לא באמת ידעתי עד כמה מה שאני כותבת הוא רך לעומת המציאות. חשבתי שכסוציאל-דמוקרטית אני מתעמתת עם קפיטליזם מאוד קיצוני שמשתחווה בפני כוחות השוק. אבל קפיטליזם זה מחמאה בשביל מה שהתנהל וממשיך להתנהל כאן, כי אלמנט התחרות הרי אמור להיות קדוש בקפיטליזם, והוא הוכחד לחלוטין, וחוקים חדשים נכתבו, או פורשו, או נותצו לחלוטין, בשביל להתערב בשוק, בשביל שלא תהיה תחרות, בשביל שמי שחזק מאוד יהיה חזק פי כמה ויכחיד את כל מי שמסביבו. זה לא קפיטליזם, זה מפלצת עוד הרבה יותר גרועה שהקפיטליזם נראה כמו איזו שיה תמימה לעומתה.
אתם מכירים את אגדת העם שמספרת שככל שלמאוד מאוד מאוד עשירים יהיה יותר טוב, ככה איכשהו, מתישהו, גם לעניים יהיה טוב יותר? זה משל מוכר. זה בערך כמו ההנחה שאם נאכיל את הפרות השמנות במזון משובח במיוחד, גם הציפורים שאוכלות את הגללים של הפרות יהיו יום אחד חזקות יותר. זה ההיגיון שעומד בבסיס רעיון החלחול. ספרו את זה לעובדי טבע, שהחברה שהם עבדו בה שילמה במשך עשר שנים 0% מיסים, שהגיעו לכלל 20 מיליארד שקלים, ועוד לא אמרנו הכול. 0% מס – תארו לעצמכם שאתם הייתם משלמים 0% מס, כמה ההכנסות שלכם היו תופחות; תארו לעצמכם עסקים ומפעלים רגילים שהיו מקבלים הטבה כזאת של 0% מס – איזה שגשוג, איזו פריחה, איזה יתרון, איזו עמדת פתיחה שוויונית הייתה כאן.
הרי אנחנו חושבים שמס הכנסה זה מנגנון נאצל, ולשלם 0% זה לחלוטין לא עומד בשום קריטריון. עם זאת, אני לפחות כן מאמינה בהטבות מס כנגד מה שאותה חברה תורמת לחברה, לכלכלה, אבל תארו לעצמכם שהטבות המס האלה היו מחולקות לשדרה רחבה הרבה יותר של עסקים ומפעלים וחברות, גם מבחינת היציבות והבטוחות – זה היה דבר הרבה יותר הגיוני מחברה שחלבה וחלבה וחלבה ועכשיו היא סוגרת כאן את הבסטה ונמלטת. 0% מס, תארו לעצמכם. בעלי עסקים קטנים ובינוניים שצופים בנו עכשיו – 0% מס. תחשבו איזה חוסר שוויון בתוך הסקטור העסקי.
לפני יותר מארבע שנים התפרסם דוח מבקר מדינה שכולו על טבע. המילה "טבע" לא כתובה שם, כי המבקר מבקר את מדיניות הממשלה ולא את מדיניות החברות, אבל כל-כולו מוקדש לטבע, והוא כבר עוסק בהיעדר הקשר בין אותן הטבות מס ובין ההתחייבויות שהחברות נהנות מהן למשהו. למשהו. הרי אתם מקבלים כל כך הרבה, הרי נתנו לכם כל כך הרבה בשביל שתתרמו משהו בחזרה. משהו. תרוויחו המון כסף, תתעשרו, הכול בסדר, אבל החברה הישראלית אמורה להיות נשכרת מזה באיזשהו אופן – בהיקפי תעסוקה, בתעסוקה בפריפריה, בצמיחה, בכל מיני קריטריונים בסיסיים שכאלה.
ואת כל זה בכלל, את כל הטבת המס הזאת, אנחנו יודעים עליה עד 2013, כי 2014, 2015, 2016 ו-2017 הן סוד מוחלט בהחלט, חסמב"ה; הסודות המוכמנים ביותר של מדינת ישראל, שגם הסיווג הביטחוני הגבוה ביותר לא מאפשר לדעת כמה מיסים טבע שילמה, כי היא הרי הייתה כבר אמורה לשלם מיסים ב-2014, ברוך השם, אחרי עשר שנים שהיא שילמה 0% מס. ואל תדאגו, חס וחלילה היא לא הייתה צריכה לשלם מס חברות של 25% כמו חברות נורמליות ורגילות במשק. לא. היה לה מסלול מועדף, והיא הייתה צריכה לשלם מעט מאוד מס – אני מעריכה שבממוצע משהו כמו 10%; וסליחה שאני נאלצת להעריך, הרי מדובר בסוד סודי בהחלט. 10% במקום 25%. האם זה הותנה במשהו – תעסוקה, צמיחה, פריפריה? משהו? שום כלום. האם מישהו בדק בשלב מסוים אם ההטבות האלה הועילו לחברה או לכלכלה או שאל את עצמו על מה ולמה? אנחנו לא יודעים.
ותכף אני אחזור לטבע, אבל רשות המיסים הכירה – שימו לב לסכום – ב-122 מיליארד שקלים של ארבע חברות בלבד במשק: טבע, כימיקלים לישראל, אינטל, צ'ק פוינט. ארבע חברות נהנו מחלק הארי, העצום, של הטבות המס, והן הוכרו כרווחים כלואים, למרות שרוב הכסף הועבר להשקעות בחברות-בת שנקנו ופעלו מחוץ למדינה. ואגב, בסוגריים אני אגיד שרק רבע מהעובדים שלהן בכלל הועסקו בפריפריות, אבל מי סופר ומי מתנה.
באחת מישיבות הוועדה לביקורת המדינה – שבאמת ייחדנו אותה בשבועות האחרונים להרבה מאוד עניינים שקשורים בסוג הזה של הטבות המס, ובראש ובראשונה כמובן לטרגדיה הנוראה בטבע – סיפר חבר הכנסת מיקי רוזנטל שכעיתונאי הוא הלך לבדוק לאן טבע מוציאה את הכסף הזה שהיא מדווחת עליו; הרי הכירו להם במיליארדים רבים שהם לכאורה הוציאו להשקעות מחוץ למדינה, שגם זה טירוף בפני עצמו. מתברר שרשות המיסים, שיכולה להיות מאוד קשוחה עם בני תמותה רגילים, הכירה בטענה של טבע שאמרה שהיא השקיעה מיליארדים בחברות שהיא פיתחה במזרח אסיה, ומיקי סיפר שהוא ביקר שם, כעיתונאי, ולא היה שם כלום. יש בניין גדול עם שלט קטן – הבניין לא רלוונטי בכלל לסיפורנו – יש איזה שלט קטן על הבניין, ושום דבר. פשוט גנבו מיליארדים מהמדינה, ותראו את הסובלנות של מערכת המיסוי בישראל ושל רשות המיסים.
אני שכירה בלבד. ב-2015 התברר שהייתי צריכה להגיש דוח על אותה שנת מס ולא ידעתי שאני צריכה להגיש ואיחרתי בהגשת הדוח, ומייד התחלתי לקבל ברציפות דוחות, תזכורות וקנסות ממס הכנסה, ונורא נלחצתי. אני בן אדם נורמטיבי ששומר על החוק ומשלם את מיסיו, אבל באיזו מהירות ובתוך שנייה זה מגיע בבוכטות, ואם לא פותחים את תיבת הדואר, מייד יש גם עוד קנס ועוד קנס על קנס. תחשבו על ההבדל בהתנהגות הזאת של רשות המיסים. אני כבר לא מדברת על דרג פוליטי שהוא מופקר, אלא הדבר הזה מחלחל גם לגוף שאמור להיות נורא נורא מקצועי, וזה גוף טוב ויעיל, ויש בו עובדים מוכשרים. תחשבו על האיפה והאיפה ואיך מתנהלים מול חברה קטנה, רגילה, או עסק קטן, או נישום רגיל, פרט, לעומת ההתנהגות המכילה הזאת ועצימת העיניים הזאת וקבלת כל דבר דיווח כאילו מדובר בדברי אלוהים חיים.
אחר כך בדיעבד אותו מידע סודי ביותר שרשות המיסים ומשה אשר, מנהל רשות המיסים, בוועדת ביקורת המדינה סירבו לומר כמה טבע כן חייבת מהרגע המצער והנורא שבו היא כן הייתה צריכה לשלם מיסים למדינת ישראל, ב-2014, כשנגמר ה-0% מס והתחילו בערך 10% מס, אני מנסה לשאול כמה טבע שילמה בשנים האלה, ואין תשובה. סודי ביותר; מוכמן לכל בעלי הסיווג הביטחוני באשר הם, כי זאת שומה פתוחה, ואסור לרשות המיסים לדווח על המספר. אז כיוון שלהם אסור, אבל לי מותר – יש כמה יתרונות בלהיות חבר כנסת, ואחד מהם הוא חסינות מהותית, כלומר שנוגעת לעניין, לא חלילה חסינות מפני עבירות תנועה או עבירות מכל סוג אחר – החסינות שלי מאפשרת לי לומר שעל שנת 2014 טבע פשוט מסרבת לשלם 1.5 מיליארד שקלים שהיא חייבת למדינה, וגם ב-2015 היא חייבת 1.5 מיליארד שקלים למדינה, ולא בא לה לשלם, והיא לא משלמת. האם טבע מקבלת מכתבי תזכורת חריפים עם קנסות שהולכים ותופחים? לא, מה פתאום. מדברים איתם, מבקשים מהם יפה. והם חייבים מיסים, אני כבר לא מדברת על הטבות המס.
ותראו איזו נכלוליות. הרי במהלך עשר השנים שבהן הם שילמו 0% מס והרוויחו רווחי עתק של מיליארדים רבים בכל שנה, פה ושם גם היו להם הפסדים קטנים, במפעלים פה ושם. מה עושה חברה רגילה? היא מדווחת על ההפסדים ומתקזזת. הם לא דיווחו על ההפסדים; הם אגרו אותם במשך עשר שנים כדי שכשיגיע הרגע הטרגי שבו הם יצטרכו לשלם מיסים, הם יוכלו להגיד: רגע, היו לנו הפסדים עשר שנים אחורה, עכשיו תקזזו לנו אותם מהכסף שאנחנו חייבים על 2014 ו-2015 – ואני עוד לא מדברת על 2017-2016, כשאין לי מושג מה קורה שם. הרי זה דבר שהוא בלתי סביר לחלוטין. זה כל כך מופרך וכל כך לא נתפס.
וכל הדרמה הזאת קורית בזמן שהמנכ"ל החדש של החברה מגיע לישראל כדי להשמיד את החברה בישראל, ואף אחד לא חושב לייצר איזה אירוע, פשוט לבקש מהם דרישת תשלום על הדבר הזה. אתם יודעים מה המשמעות של הוצאת דרישת תשלום? זה דבר שהוא מאיים; זה דבר שהם היו נבהלים ממנו; זה דבר שהיה משפיע על התוצאות שלהם בבורסה. אבל למה להתקטנן עם חברה שקיבלה כל כך הרבה ועכשיו באה לחסל אותנו בלי סנטימנטים בכלל? ממשיכים להתדיין איתם על החוב שלהם למס הכנסה. ממש עם כל מי שעכשיו צופה בנו היו מתדיינים ככה, באמת.
ואחר כך – אני מודה שהוועדה הזאת, הוועדה לביקורת המדינה, היא באמת מייצרת כלים מאוד אפקטיביים לחשיפה ולקבלת נתונים שבדרך כלל קשה מאוד לקבל אותם, כי הרי הרעיון הוא כל הזמן לכסות ולהסתיר, שלא נדע, כמו אותו סוד מוכמן של המיסים, אז דרשנו מסמך. הרי אחרי אותו דוח מבקר מדינה מ-2013 הוקמה ועדת אנדורן לבדיקת המסקנות של המבקר, שאמר שאנחנו נותנים להם עוד ועוד כסף, ואין שום קריטריונים, והם לא מחזירים לנו בכלום ואף אחד לא בודק. אז הוקמה ועדת אנדורן, ולוועדה הוגשו כל מיני מסמכים. בין היתר הוגש להם מסמך של הכלכלן הראשי – אז הוא היה ד"ר מיכאל שראל – וביקשנו את המסמך הזה אחרי שהוא היה סודי משנת 2014, עת הוא הוגש. וכשקיבלנו אותו לידינו חשכו עינינו, כי הסתבר דבר שהוא פשוט מופרע לחלוטין: שההטבות שטבע קיבלה במיסים – אנחנו בנושא מיסים בשעה הזאת – היו כפולות מעלות השכר שהיא שילמה לעובדים. הרי זאת התנהלות שהיא ללא אח ורע בעולם המערבי, ואין בה שום היגיון כלכלי. אנחנו עוברים על הנייר הזה, ותומר מאירי, היועץ הפרלמנטרי שלי, עושה חישוב נורא נורא פשוט, ואנחנו מגלים – אני אגיד לכם מה גילינו. גילינו למשל שבשנת 2011 טבע קיבלה פר עובד 370,000 דולר בשנה, ועלות השכר לעובד באותה שנה הייתה בדיוק חצי, וכך בכל שנה ושנה. בכלל, מתברר שהעובדים של טבע היו עובדי מדינה. המדינה שילמה את שכרם כהטבה לטבע. וזה רק חצי; החצי השני שימש לחגיגה מופקרת של חלוקת שלל פנימית בין מנהלים כושלים ועלובים, שדרדרו את החברה אל עברי פי פחת בהחלטות הרפתקניות מטורפות שלא עומדות בשום מבחן.
היו"ר מאיר כהן:
וגם את משכורתם.
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
ועם משכורת אדירה ובלתי נתפסת, ולחבורת דירקטורים מיוחסים, בני אצילים, שנעים להם מדירקטוריון לדירקטוריון, לא משנה אם יש מאחוריהם כישלונות קולוסליים, וגם הם מחלקים בינם לבינם את הכסף הזה – והכול מהמדינה. הכול. הכול מהמדינה.
הרי מעבר לזה שזה לא מוסרי, זה טמטום. אני לא מאמינה בטמטום; יש כאן מעשה ידי אדם, יש כאן שלומיאליות מכוונת. והדבר הכי כואב – שלא מדובר רק בלקחי עבר אלא בהווה, שהוא כואב לא פחות, שבו המדינה מאפשרת לאותו בריון שבע להתחמק מתשלום מיסים של מיליארדים ולבצע טבח המוני במקור הפרנסה של אלפי עובדים. הם הרי לא רוצים לשלם לעובדים פיצויי פיטורים נורמליים; הם רוצים לשלוח אותם עם הפיצויים המינימליים שקבועים בחוק, בשעה שלכל האחרים מחלקים. לכל האחרים, לכל הדרג הניהולי, הם מחלקים מצנחי זהב מופקרים לחלוטין, ולא עולה על דעתם לרגע אולי גם שלעובד שהקדיש את כל חייו למפעל והוא לא פישל, והוא לא קיבל החלטות ניהוליות כושלות, ומהמשכורת שלו כן ירד מס הכנסה, בניגוד לחברה – אולי גם לו מגיע איזשהו מצנחון קטנצ'יק, לא זהב – כסף; לא כסף – ארד, ברונזה, משהו. לא, מה פתאום. הרי מדובר ביצורים מפלנטה אחרת. בכלל, יש דין אחר לאלה שמחלקים ביניהם את השלל, שהמדינה נותנת להם, ולבני התמותה הרגילים שקמו בבוקר לעבודה ועשו עבודתם נאמנה בהרבה מאוד מפעלים בארץ בשכר מינימום, וגם אם לא בשכר מינימום, מעט מאוד מעל לשכר המינימום.
זימנו לוועדה לביקורת המדינה את אותו ד"ר מיכאל שראל, שהיה כלכלן ראשי בזמן הדיונים בוועדת אנדורן. הוא ראש פורום קהלת לכלכלה. זה פורום מאוד ימני מבחינה כלכלית; בואו נגיד שהם היריבים האידיאולוגיים שלי, לתפיסת עולמי. והוא אמר, ד"ר מיכאל שראל, שאי-אפשר לחשוד בו לרגע בסוציאל-דמוקרטיה, אבל אפשר לחשוד בו בהגינות, הוא אמר שהחלק הפחות-הגיוני – אני מצטטת – שקיים בחוק עידוד השקעות הון הוא העדפת חברות תעשייה מייצאות, שזה דבר מאוד משמעותי בכל סוגיית הטבות המס. כך המדינה עוזרת לתחום הזה ופוגעת בכל התחומים האחרים במשק. הטבות המס מושכות חברות מייצאות לבוא ולהשקיע בישראל ולהגדיל את היצוא, והדבר הזה משפיע – שימו לב – על מאזן התשלומים של ישראל וגורם לייסוף של שער החליפין, בגלל חוזק היצוא של החברות האלה. והייסוף של שער החליפין פוגע בחברות מייצאות אחרות מענפים אחרים, שלא זוכות להטבות המס האלה, וגם בחברות שמייצרות בשוק המקומי, כי הן צריכות להתחרות עם יבוא שנעשה אטרקטיבי יותר כתוצאה מהייסוף בשער החליפין. בנוסף – אני עדיין ממשיכה לצטט את הד"ר מיכאל שראל – הטבת המס פוגעת גם במובנים של כוח אדם. החברות המוטבות מעסיקות כוח אדם שהיה יכול ללכת לחברות אחרות ולענפים אחרים, וככה נפגעות החברות שלא זוכות להטבות.
מה שמדינת ישראל עושה, הוא אמר, זה picking winners – בחירת מנצחים – ובעולם כבר הוכח שזה לא עובד. הממשלה לא יודעת – שימו לב, זו לא השפה שלי, זו שפה של מישהו מאסכולה כלכלית אחרת. הוא אומר: הממשלה לא יודעת לזהות חברות עם ערך מוסף גבוה יותר, שמביא לצמיחה גבוהה יותר. מתן הטבות מס כאלה רק מייצר עיוותים ופוגע ביתרון היחסי של חברות במשק. יש לזה עלות גבוהה מאוד שבדרך כלל לא שמים לב אליה.
בתוך מסגרת ההטבות הניתנות, יש חלק מסוים שהוא מעוות במיוחד – אני עדיין מצטטת את שראל – העובדה שאנחנו נותנים הטבות מס במיליארדים לחברות שעלות העסקת העובדים שלהן היא הרבה יותר נמוכה מהטבות המס שהן מקבלות; אנחנו חוזרים לאותו מלכוד. על זה, בעצם, אומר שראל, דיברתי בנייר העמדה שהוצג. אנחנו יכולים לשאול למה בכלל לתת הטבת מס כל כך אדירה לפריפריה – הוא נותן דוגמה, למשל 7.5% מס במקום המס הנהוג. בואו נניח, הוא אומר, שחברה כלשהי עומדת בתנאי החוק לעידוד השקעות הון ומקימה מפעל בפריפריה שעובדים בו רק רובוטים, למשל. על זה היא תזכה להטבת מס של מיליארדי שקלים בלי שברור מה התרומה שלה למשק, לחברה או לפריפריה.
המלצתי, הוא אומר, להגביל את הטבות המס שמחולקות לחברה במסגרת חוק עידוד השקעות הון כך שסך ההטבה בכל שנה לא יעבור את הסכום שהחברה מוציאה על עלות ההעסקה, כלומר המשכורות, ההטבות הסוציאליות, התשלומים לביטוח לאומי עבור כל העובדים בחברה, חוץ – הוא אמר – המלצנו להחריג משכורות של 3 מיליון שקלים בשנה ומעלה, כדי שהחברה לא תנפח באופן מלאכותי את הוצאות השכר שלה באמצעות שכר גבוה במיוחד, שכר מטורף לבכירים שלה.
אגב, בעיניי זאת לא הצעה מספיקה, אבל זאת הצעה. מגיע אדם מהאסכולה הכלכלית של האוצר ואומר משהו: תעשו משהו, תייצרו איזה מצב שחברה לא תקבל הטבת מס שהיא יותר גבוהה מכל עלות השכר שהיא משלמת לעובדים שלה. אבל הנייר הזה נזרק לפח האשפה, ולא רק נזרק לפח האשפה – הוא לא התאים הרי לקונספט, והוא גם לא התאים כי היה חתום עליו ד"ר מיכאל שראל ולא שלי יחימוביץ – הוא פשוט הפך להיות מסמך סודי; מסמך כל כך פשוט וכל כך הגיוני, שהיינו צריכים להשתמש בסמכות של הוועדה כדי לתבוע אותו ולקבל אותו לידינו במסגרת הדיונים על טבע.
אפרופו הדיונים האלה, במקביל קיימנו דיון אחר, וגם הוא עוד דוגמה לעיוותים הרבים בתחום המיסים, שבאמת מייצרים כאן סוג של פערים שהם בלתי נתפסים, והם כולם – שוב אני אומרת – מעשה ידי אדם. דיון אחר בוועדה לביקורת המדינה היה דיון בהטבות מס לקרנות הון סיכון שמשקיעות בישראל. באופן ספציפי הדוח עסק באייפקס, שהיא קרן הון סיכון שלא מסכנת שום דבר, אגב. אייפקס לא מאתרת חברות ומשקיעה בהן כסף ונוטלת סיכון; היא עושה חיפוש מאוד יסודי, בוחרת חברות טובות ומצליחות, משתלטת עליהן, משקשקת אותן מהדיבידנד, מפטרת, מוכרת קרקע, ואז מוכרת אותן במחיר מנופח ומופרז. וזה דוח מבקר שעסק באייפקס. ומה שעשתה אייפקס? היא השתלטה על תנובה – חברה מצוינת, באמת חברה מצוינת, לא איזו חברת הייטק חדשה, סטרט-אפ, שצריך להמר ולהשקיע בה – ביצעה בה כמה מעשים מגונים ומכרה אותה לברייט פוד הסינית ב-4 מיליארד שקלים רווח ולא שילמה שקל אחד מס. שקל אחד. מה זו ההפקרות הזאת? מה זה חוסר השוויון הזה? ומה היא תרמה לישראל? היא לא תרמה לישראל. היא ינקה ערך, היא לא הוסיפה ערך. זו דוגמה כל כך בוטה לזה שהפטורים ממס ניתנים לחברות שלא רק שלא מועילות למשק, אלא אפילו מזיקות לו. באה קרן זרה, עושה סיבוב על הגב שלנו, על הגב של התעשייה, על הגב של התעסוקה, על הגב של החקלאות, על הגב של הכנסות המדינה, לוקחת שלל, ממש ככה, משלמת 0% מס ונעלמת.
ואנחנו רואים שוב שלא לומדים דבר. אנחנו לא בפוסט-מורטם על 20 המיליארד שניתנו לטבע ולא קיבלנו עליהם שום התחייבות. לא. זה קורה בעצם הימים האלה. ויושב מנהל רשות המיסים בוועדה ואומר: ככה אני מביא השקעות לישראל. בלי זה לא הייתה מתפתחת התעשייה. איזה השקעות?
אני לא זוכרת מי זה שאמר בוועדה: זה לא עידוד השקעות הון, זה עידוד הון. פשוט עידוד הון. בואו בואו, בואו לישראל, מחלקים פה, תעשו עלינו סיבוב, תלכו וגם אל תשלמו שקל אחד מס. ואין חשיבה. זה לא שמישהו אומר לעצמו: ואללה, צריך ללמוד לקח ממה שקרה עם אייפקס, שלא יקרה כלום – כי אייפקס עכשיו מתעניינת בבזק, למשל. ואין שום ריסונים ובלמים, שום מסקנות, שום תובנות, שום הכאה על חטא, שום ניסיון לנתח מה היה כדי שזה לא יקרה שוב. הרי מה יקרה? היא תבוא, תשתלט למשל על בזק, תפטר עובדים בכמויות גדולות, תמכור נכסי נדל"ן, תעשה עוד כמה להטוטים ותמכור את זה לא לברייט פוד הסינית – לחברה סינית אחרת, ברווח של מיליארדים, ושוב לא תשלם לנו שקל מס הכנסה.
ומי ישלם מס הכנסה בכל זאת? הרי אמרנו שמס הכנסה זה מנגנון אנושי נאצל, כדי שנוכל לקיים כאן מדינה. אגב, גם האולם הזה לא היה קיים בלי כספי משלם המיסים, האולם הזה של הפרלמנט. הכיסאות האלה שאנחנו יושבים עליהם לא היו קיימים בלי כספי משלם המיסים, אבל לא חס וחלילה המיסים של טבע או המיסים של אייפקס או של ברייט פוד, אלא מיסים של אנשים שקמים לעמל יומם בבוקר, עובדים מאוד מאוד קשה, משלמים את מיסיהם בזמן, שומרי חוק; חברות קטנות שקמות – אנחנו יודעים מה זה להקים עסק קטן. זה לירוק דם, זה שום ביטחון ושום בטוחות ושום אשראי. ובלי תנאים סוציאליים, שאגב יש לשכירים אבל אין לעצמאים. הם יקבלו אי פעם את ההנחות שמקבלות – את הפטורים, מה הנחות; אנחנו מדברים על אפס אחוז מס – שמקבלות החברות החזקות ביותר?
וכך אותו מנגנון, שבאמת היה אמור להיות מנגנון נאצל שבעזרתו מתקיימת הציוויליזציה האנושית ובלעדיו היא לא הייתה מתקיימת, הופך להיות במקום מנגנון ליצירת שוויון כלשהו, הוגנות כלשהי, תשתיות כלשהן – הופך להיות במקום המנגנון הטוב הזה, שמאפשר לנו קיום חברה אנושית, מוסרית, אחראית, ממלכתית, הופך להיות מנגנון לעיוות וליצירת אי-שוויון גדול עוד יותר בחברה. ואני אומרת את זה בצער, בכאב ואפילו בזעם, כי הדברים האלה קורים לנגד עינינו. ומי שהיום מנהיג את המדינה לא לומד דבר ולא שוכח מאומה. והחזרה הזאת שוב ושוב על השגיאות, באותו מעגל מרושע שתוצאתו, כמו שאמרנו, ידועה מראש, חוזרת על עצמה שוב ושוב. תודה רבה.
היו"ר מאיר כהן:
תודה רבה, גברתי. חבר הכנסת יאיר לפיד, בבקשה.
יאיר לפיד (יש עתיד):
לאף מילה לא הסכמתי.
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
אגב, לא יכול להיות. הגזמת. אתה צוחק.
יאיר לפיד (יש עתיד):
האמת שאת צודקת.
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
אני לא מאמינה.
יאיר לפיד (יש עתיד):
יש דברים שאני מסכים.
יאיר לפיד (יש עתיד):
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, יש כמובן משהו סוריאליסטי בלילות הארוכים האלה ובפיליבסטר הזה, ובתחושה הזאת שאתה מדבר אל אולם ריק אבל מלא בצללים. אז יש נטייה לשכוח בתוך המהומה הזאת למה אנחנו פה, כי אתה מתמכר לרגע הזה: לשלי, שמחזירה משנה סוציאליסטית שכבר לא שמעתי הרבה זמן; ועפר, שעומד על הדוכן ומדבר על ריצ'רד השלישי, בערב שאולי מתאים יותר למקבת; ואיתן, שמקריא את מגילת איכה. ולאט-לאט הכול מתערבל ומתערפל. ואז אנחנו שוכחים שאנחנו – – –
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
לא שמעת את הנאום שלי, כנראה.
יאיר לפיד (יש עתיד):
וסתיו, שנאמה שעה, ואני מודה שלא עקבתי, אני מתנצל, אבל אני משוכנע באיכות המוחלטת של הדברים.
ואנחנו שוכחים את העובדה שבכל זאת אנחנו באחד האירועים היותר-מכוערים בתולדות הבניין הזה: ערב ארוך, שאחריו יום ארוך, שאחריו יום ארוך, שכולו מוקדש לחרדה של אדם אחד מפני הרגע שבו הוא נמצא בחדר החקירות, ועוד יותר מפני הרגע שבו מתפרסמים הדברים שנאמרים בחדר החקירות, והכי – מפני הרגע שבו הוא יישאל: אדוני ראש הממשלה, למה אישרת למכור צוללות מתקדמות למצרים, באופן שאולי מסכן את ביטחון ישראל, בלי שמשרד הביטחון ידע, בלי ששר הביטחון ידע, בלי שחיל הים ידע, בלי שאף אחד מהגורמים שאמורים לדעת ידע? יושב פה אלעזר שטרן – היה חבר במטכ"ל, אז הוא יודע כמה חמורים הם הדברים האלה. ואיך קורה שמשני האנשים הכי קרובים אליך, אחד מייצג את הגרמנים, אחד מייצג את הצד הישראלי, והם בעצם עושים את העסקה ביניהם? זו מטרת הערב הזה – למנוע את העובדה שראש הממשלה יצטרך לענות לציבור איך ההזנחה הפושעת הזאת קורה אצלו בלשכה.
וכדי להסתיר את זה הם מייצרים מריבות והם מייצרים צרחות והם מייצרים זעקות. ראיתי שחבר הכנסת אמסלם הסיק מכל הערב הזה שהוא קרא לי – הוא אמר שאני הכי מושחת, מפני שנסעתי לחוץ לארץ. נסעתי, למי שרוצה לדעת, להולנד, להיפגש עם ראש ממשלת הולנד ועם שר החוץ ההולנדי כדי לעזור לקדם מול האיחוד האירופי מהלך גדול שבו עוסקים ידידי חבר הקונגרס טד דויטש ואני, שהמטרה שלו שהאיחוד האירופי יכריז על החיזבאללה כולו כארגון טרור, ולא רק על הזרוע הצבאית שלו.
אז לטובת אלה שמבלבלים אותם, אני חושב שננצל את ההזדמנות הזאת, אדוני היושב-ראש, כדי לייצר איזו סקירה מדינית. ואולי בהזדמנות הזאת אפשר לאתגר את העובדה שעל הדוכן הזה לא נורא מזמן עמד ראש הממשלה ואמר את המשפט: אין בידוד מדיני, אין צונאמי מדיני, יש רנסנס מדיני.
קודם כול, הרנסנס היה במאה ה-14, ואני לא חושב שמישהו מאיתנו רוצה לחזור לשם. וגם אין חשש, מפני שהרנסנס המדיני הזה נמצא רובו ככולו ביחסי הציבור של ראש הממשלה ובצילומים שהוא מצטלם בנסיעותיו התכופות. ואולי כדאי שנחזור לבסיס וננתח את הזירה המדינית כמו שהיא באמת, לא כמו שהיא בדפי המסרים שהליכוד מפיץ בימים אלה. כדי לנתח זירה מדינית, זירה גיאו-פוליטית אמיתית, אתה צריך תמיד להתחיל מהעיקרון הבסיסי שקבע הנרי קיסינג'ר בזמנו, שמדיניות היא המתח בין האידיאלי לריאלי: יש לך מטרות, הן האידיאל שלך, ויש העולם הריאלי שבו אתה מתפקד. ובתוך העולם הריאלי הזה אתה עושה המון החלטות קטנות, כי – וזה העיקרון השני של קיסינג'ר – למדיניות חוץ אין בעצם מטרה; היא לא רוצה להגיע לאנשהו, היא רוצה לשפר את התחזוקה השוטפת של הקונפליקטים. מדיניות חוץ היא קונפליקט מנוהל.
בתוך הקונפליקט המנוהל של מדינת ישראל, ראש הממשלה עצמו קבע כמה מטרות שהן אבן הראשה של מדיניותו: הראשונה הייתה מניעת הסכם הגרעין עם איראן – כידוע לכם, זה לא קרה; השנייה הייתה ביטול הסכם הגרעין עם איראן ברגע שיעלה לשלטון הנשיא טראמפ – כידוע לכם, זה לא קרה, וזה גם לא יקרה; אחר כך הוא קבע מטרה משנית – הוא אמר: Fix it or nix it. הוא אמר: נתקן את הסכם הגרעין עם איראן – גם זה לא עומד לקרות, בעיקר מפני שכל האנשים שהוא אמר לנו שהם ידידיו הקרובים – הרוסים, הסינים, האירופים – כולם מתנגדים התנגדות נחרצת. ואז הוא אמר: יש לי עכשיו עוד עיקרון, קדוש עוד יותר מכל קודמיו: אני אמנע דרך מערכה מדינית את כניסתם של כוחות איראניים לסוריה, ויש כוחות איראניים בסוריה מרחק קילומטרים ספורים מהגבול הישראלי. כלומר, כל מה שהוגדר על ידי ראש הממשלה עצמו כמטרות-העל של מדיניות החוץ הישראלית לא קרה. כישלון גמור.
במקום זה הוא נסע לקניה – ואני לא אומר את זה בזלזול; יש חשיבות גדולה לקשרים שלנו עם היבשת האפריקנית. אבל הטענה שזה רנסנס מדיני, עם כל השמחה – והייתי ממש מאושר כשראיתי שגואטמלה גם היא תעביר את שגרירותה לירושלים – עם כל השמחה על כך, גואטמלה גם היא לא בדיוק מרכז העולם.
אז כדי לעשות סדר, אדוני היושב-ראש, הזירה המדינית או הגיאו-פוליטיקה שישראל צריכה להתעסק בה מורכבת – – –
השר להגנת הסביבה זאב אלקין:
כשאתה אומר "גם היא", אתה מתכוון כמו ארצות הברית?
יאיר לפיד (יש עתיד):
כמו ארצות הברית. אני מייד אגיע לשם.
השר להגנת הסביבה זאב אלקין:
שהיא לא מרכז העולם.
יאיר לפיד (יש עתיד):
השר אלקין, לשם אני חותר. אני מודה לך על ההכוונה, ובכלל על נוכחותך וסבלנותך.
הזירה המדינית מורכבת למעשה משבע זירות משנה – – –
השר להגנת הסביבה זאב אלקין:
אצלי זה בכפייה.
יאיר לפיד (יש עתיד):
אני יודע, ועדיין אנחנו שמחים לפחות שאין צורך לקשור אותך לכיסא, למרות שהלילה עוד ארוך והכול עוד יכול לקרות.
הזירה המדינית מורכבת למעשה משבע זירות משנה: ארצות הברית, האיחוד האירופי, המוסדות הבין-לאומיים, רוסיה, סין, המזרח התיכון – שרלוונטי לנו במיוחד, ונשים קו מתחת למילה טורקיה, נחזור לזה בהמשך – ומה שנקרא בהגדרה גסה כל היתר. אז נעבור על שבע זירות המשנה האלה, כי בתוכן תתגבש ההבנה איך נראה מצבנו הבין-לאומי, ומדוע האמירה על רנסנס מדיני תלושה כל כך מן המציאות.
אז קודם כול, ארצות הברית. קרה לישראל נס, וזה בחירתו של הנשיא טראמפ. אני מברך על כך, כל ישראלי בירך על כך, מפני שמדובר בידיד אמת למדינת ישראל. עברנו שמונה שנים לא פשוטות עם הנשיא אובמה, ששיאן השלילי, או שני שיאים שליליים בתוך זה – אחד זה נאום ראש הממשלה בקונגרס, שיצר שבר שכמעט שלא ניתן לתקנו עם המפלגה הדמוקרטית, וכמובן החלטת האו"ם 2334, שבה מ-15 החברות במועצת הביטחון, 14 הצביעו נגדנו, וה-15 החליטה גם להימנע וגם לא להטיל וטו, שזה באמת רגע השיא של האנרגיה השלילית בין ארצות הברית לישראל אולי בכל הזמנים, או אולי מאז המתחים הגדולים עם ממשל קנדי בשנותיו הראשונות. ואז נבחר הנשיא טראמפ, וכאמור – אני אומר את זה בלי שום הסתייגות או ציניות – זה דבר שצריך לשמח כל ישראלי, ולאחר מכן הכיר בירושלים כבירת ישראל, ואמר שיעביר את השגרירות לירושלים – שני דברים שאני מברך עליהם.
אבל זה לא צריך לגרום לנו לשים סכי עיניים אל מול העובדה שיש שבר שלא היה כמותו עם המפלגה הדמוקרטית בארצות הברית. חברי קונגרס שבעבר היינו פונים אליהם בכל דבר ועניין, אנשים כמו אליוט אנגל, כמו ג'רי נדלר, שאליו נשלח בזמנו המכתב המפורסם של הנשיא אובמה שהסביר את מחויבותה של ארצות הברית לביטחון הישראלי, ויצק את המסד ל-MOU – להסכם החדש שנחתם, ההסכם הביטחוני החדש שנחתם בין ישראל לארצות הברית. האנשים האלה הם חברים בקהילות יהודיות, והקהילות היהודיות האלה לא רוצות לשמוע מאיתנו מאז בוטל מתווה הכותל והוטח בהן עלבון הגיור. אז אנחנו במשבר עם המפלגה הדמוקרטית, ואנחנו במשבר עם יהדות ארצות הברית שלא היה כמותו. כל מי שהיה בחודשים או בשנה האחרונה בארצות הברית, עבר בין קהילות – אתם יודעים מה, היה בבית כנסת – רואה את עומק המשבר. עמדתי בפארק אווניו, בבית הכנסת הקונסרבטיבי הגדול. עטוף בטליתו עמד שם הרב קוסגרוב ואמר: אנחנו מתחילים לשאול את עצמנו: האם ישראל אוהבת אותנו כפי שאנחנו אוהבים אותה? זהו המצב האמיתי אל מול ארצות הברית. יש נשיא אוהד; בתוך הרפובליקנים יש יותר ויותר קולות שאומרים לנו: הגיע הזמן שתעשו שינוי ותתחילו להתניע בעצמכם תהליך; יש מפלגה דמוקרטית שאנחנו הולכים ומאבדים; יש יהדות ארצות הברית, שאיתה אנחנו במשבר הגדול בתולדותינו.
יהודה גליק (הליכוד):
ויש את האוונגליסטים.
יאיר לפיד (יש עתיד):
ויש?
יהודה גליק (הליכוד):
את האוונגליסטים.
יאיר לפיד (יש עתיד):
ויש את האוונגליסטים, שיצא מחקר שלשום, חבר הכנסת גליק, שאנחנו מאבדים את הדור הצעיר שלהם. זאת אומרת, אנחנו מקריבים שוב ושוב, בשביל הצילום של ההווה, את עתידה של מדינת ישראל. זה איום שאסור לזלזל בו.
וגם נהוג – חלק מכוחה של ישראל תמיד היה בעובדה שאנחנו מה שהאמריקנים מכנים Bipartisan, שאנחנו של שני הצדדים. לרכז את מאמצינו בצד אחד, להגיע למצב ששגריר ישראל רון דרמר נוסע ללאס וגאס עם שלדון אדלסון לבחון מועמדים של המפלגה הרפובליקנית, זה הופך אותו קודם כול לפרסונה נון-גרטה במפלגה הדמוקרטית, וב. פוגע בעיקרון שישראל עומדת מעל העניינים הפוליטיים הפנימיים בארצות הברית.
אז זו זירה ראשונה. הזירה השנייה היא האיחוד האירופי.
השר להגנת הסביבה זאב אלקין:
יש עוד פרט קטן בזירה הראשונה שלא שיתפת אותנו.
יאיר לפיד (יש עתיד):
והוא?
השר להגנת הסביבה זאב אלקין:
מה התגובה בקריאה ראשונה להצעת החוק של חבר הכנסת ליצמן?
יאיר לפיד (יש עתיד):
אני מאוד מאוד מברך את חבר הכנסת ליצמן. אנחנו כבר שש שנים מנסים לשכנע אותו ואת הציבור שלו שהמפתח לכל הצלחה זה שירות צבאי משמעותי והשכלה אקדמית. זה שסוף-סוף הוא החליט לעזור לנו – – –
השר להגנת הסביבה זאב אלקין:
אז – – – בהצעת החוק?
יאיר לפיד (יש עתיד):
זה שהוא סוף-סוף הוא החליט לעזור לנו ולהנחיל את העקרונות האלה בציבור – אני מברך אותו. זה יפה מאוד וזה חשוב מאוד, ואני רואה בזה שיתוף פעולה ראשון בין חבר הכנסת ליצמן לבין יש עתיד. אני מברך על ההתחלה הזאת.
השר להגנת הסביבה זאב אלקין:
נוכל למסור לו שיש עתיד תתמוך בהצעת החוק?
יאיר לפיד (יש עתיד):
אתה יכול למסור לו את ברכותינו על זה שהוא סוף-סוף מכיר בזה שהשכלה אקדמית ושירות צבאי הם אכן המפתח לכל – – –
השר להגנת הסביבה זאב אלקין:
אבל בחוק תתמכו, יאיר?
יאיר לפיד (יש עתיד):
לכל הצלחה.
השר להגנת הסביבה זאב אלקין:
אז אתם תתמכו בחוק או לא?
יהודה גליק (הליכוד):
הוא הציע – – – סגן ראש ממשלה במעמד ראש ממשלה.
עליזה לביא (יש עתיד):
אלקין, זו חזרה בתשובה, ובמקום שבו עומדים בעלי תשובה – – –
יאיר לפיד (יש עתיד):
נכון. בעל תשובה, ליצמן, ואנחנו מברכים על כך.
השר להגנת הסביבה זאב אלקין:
אבל בחוק אתם תתמכו או לא?
יאיר לפיד (יש עתיד):
אני אומר – אתה יודע, חבר הכנסת אלקין – – –
אלעזר שטרן (יש עתיד):
אלקין, זה החוק הכי חשוב עכשיו?
השר להגנת הסביבה זאב אלקין:
הרי בסוף אנחנו בכנסת – בעד, נגד – – –
יאיר לפיד (יש עתיד):
חבר הכנסת אלקין, יושבים פה אנשים, בנשימה עצורה רוצים לדעת מה יהיה בסעיפים שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש ושבע, ואתה עוצר אותי בדיוק כשאנחנו מגיעים לאיחוד האירופי – מקום שאגב ראש הממשלה שלך – –
השר להגנת הסביבה זאב אלקין:
אבל גם באיחוד האירופי – – –
יאיר לפיד (יש עתיד):
– – ראש הממשלה שלך – – –
השר להגנת הסביבה זאב אלקין:
באיחוד האירופי עצרו את נשימתם מתוך הרצון לדעת מה דעת יש עתיד על החוק.
יאיר לפיד (יש עתיד):
אני אומר לך, שאני באמת – אמרתי: אני מברך את חבר הכנסת ליצמן. אני חושב שזו טעות פוליטית – – –
השר להגנת הסביבה זאב אלקין:
אבל תצביעו בעד?
יאיר לפיד (יש עתיד):
תגיד לי אתה, כי אתה פוליטיקאי מאוד מנוסה.
היו"ר מאיר כהן:
אדוני השר, תן לו להמשיך לדבר, בבקשה.
השר להגנת הסביבה זאב אלקין:
אבל אני רוצה לדעת.
יאיר לפיד (יש עתיד):
אתה פוליטיקאי מאוד מנוסה. תגיד לי אתה אם זה באמת מהלך פוליטי חיובי, שכל כך בגלוי חבר הכנסת ליצמן מראה כמה הם פוחדים מהעלייה של יש עתיד.
השר להגנת הסביבה זאב אלקין:
למה פוחדים?
יאיר לפיד (יש עתיד):
כי רק כשאתה מבוהל ויודע שאתה תפסיד בקלפי – – –
השר להגנת הסביבה זאב אלקין:
להפך, הם קיבלו את עקרונות יש עתיד על השכלה גבוהה ושירות צבאי משמעותי.
יאיר לפיד (יש עתיד):
דברים מצוינים. דברים מצוינים.
השר להגנת הסביבה זאב אלקין:
זהו.
יאיר לפיד (יש עתיד):
האיחוד האירופי – הביקור של ראש הממשלה באיחוד האירופי היה ביקור מאוד לא מוצלח, ולמעשה האיחוד האירופי היה הגורם האקטיבי ביותר בתבוסה שנחלנו באו"ם. הבנתי שהיו פה ניסיונות לצייר את זה כאילו יש הצלחה – כאילו להפסיד 9:128 בהצבעה באו"ם זו הצלחה שישראל צריכה להתברך בה. זה לא. האיחוד האירופי – נוצר בו ציר שבו מצד האיחוד יש את יונקר ומוגריני, שמייצגים את נציבות האיחוד האירופי, והיא מייצגת כמובן את כל מערך החוץ של האיחוד האירופי, והציר של מרקל ומקרון, שמובילים היום שיח אירופי שלם נגד המדיניות הישראלית, נגד ממשלת ישראל, בעיקר באופן אישי נגד ראש ממשלת ישראל, והיו חלק גדול מהעובדה שעוד לפני שבעצרת האו"ם הפסדנו בהצבעה בנושא ירושלים, ובמועצת הביטחון של האו"ם שוב הפסדנו כש-14 מ-15 המדינות הצביעו נגדנו.
מקרון, שבדיוק באותו יום או יומיים קודם ראש הממשלה עזב את פריז מפגישה איתו, התלבש על הטלפון וטיפל בזה באופן אישי. לא עזרה העובדה – אגב, איכשהו העיתונות הישראלית פספסה את זה – שבמהלך הפגישה בין ראש הממשלה למקרון ראש הממשלה אמר לו את משפט מדהים למדי. הוא אמר לו: אני מציע שתקרא את התנ"ך. את זה אומר ראש ממשלת ישראל לנשיא צרפת, שגדל ולמד בבית ספר ישועי, זאת אומרת שמכיר את התנ"ך קרוב לוודאי לא פחות טוב מנתניהו, אם לא יותר. הוא אמר לו: אני מציע שתקרא את התנ"ך, הוא ספר מצוין, ותגלה בו את הקשר של היהודים לירושלים. אני מתקשה, אבל אולי זה בעיות הזיכרון שלי, לזכור משפט יותר מתנשא שאמר ראש מדינה אחד לראש מדינה אחר בפגישה רשמית. ואולי זה לא מפתיע שהתוצאה היא שהאיחוד האירופי היום מוביל קו אנטי-ישראלי מובהק, כולל כמובן סימון המוצרים, שיש חלקים בשמאל הישראלי שחשבו שזה לא רעיון רע. אני חשבתי שזה – – –
יהודה גליק (הליכוד):
בגלל המשפט הזה של נתניהו?
מוסי רז (מרצ):
זה רעיון טוב.
יאיר לפיד (יש עתיד):
אני חושב שזה רעיון רע מאוד, אני חושב שזה גורם נזק למדינת ישראל. אני חושב שזה מגדיר, מוסי – הרי מה עושה רעיון סימון המוצרים? הוא בעצם מגדיר גבול לפני משא ומתן. הם אומרים: הינה הגבול, ומעבר לגבול הזה יסמנו מוצרים. חשבתי שאתה תומך במשא ומתן.
מוסי רז (מרצ):
דווקא לא. אני תומך בגבול.
יאיר לפיד (יש עתיד):
אתה תומך בגבול. היות שאתה מדבר אחריי, אז נתתי לך הזדמנות על מה להרחיב.
הזירה הבאה היא מה שנקרא המוסדות הבין-לאומיים, ששם אין לי מספיק מילים קשות כדי לתאר את עוצמת השבר של מדינת ישראל, או את עוצמת הריחוק מרנסנס מדיני. אני מדבר על מועצת זכויות האדם של האו"ם, שבה בעשור האחרון היו 61 החלטות שונות שעסקו בכל הדברים הנוראים שקורים בעולם: בחצי מיליון האנשים שנהרגו ו-11 מיליון האנשים שנעקרו מבתיהם בסוריה, או זה כבר 12 מיליון, בסודאן, באפגניסטן, בקציר איברים בסין. בכל דבר נורא שקרה בעולם יש 61 החלטות גינוי חמורות במועצת זכויות האדם של האו"ם. לעומת זאת, אותה מועצת זכויות אדם, יש 67 החלטות שבהן היא גינתה את מדינת ישראל. זאת אומרת, היא גינתה את מדינת ישראל, הדמוקרטיה הפעילה, התוססת – נכון שכרגע מאיימים עליה, אבל באופן כללי הוא עדיין דמוקרטיה פעילה ותוססת – יותר פעמים ממה שהיא גינתה את כל יתר העולם כולו.
יהודה גליק (הליכוד):
– – – בגלל נתניהו?
יאיר לפיד (יש עתיד):
לא, זה רק סותר את טענת הרנסנס המדיני. כל מה שאני אומר הוא: לא בכל הדברים נתניהו אשם; יש דברים שהם אינהרנטיים. זה גם לא משחק סכום אפס. יחסי חוץ זה עסק מורכב ויש בו צללים. בגלל זה הטענה שאנחנו ברנסנס היא טענה כל כך מופרכת, שמיועדת רק לדבר אחד: לצורכי פנים. נתניהו הוא המאסטר של הפוטו-אופים, והוא תמיד יודע לייצר כותרות סביב עצמו, והוא החליט באיזשהו שלב לטעון שאין בעיות. אז אני בא ופשוט מניח תמונת מציאות של מי שמכיר אותה היטב.
אז זה האיחוד האירופי, זה המוסדות הבין-לאומיים. אפילו, למשל, בשביל שתבינו את עוצמת האבסורד: ארגון הבריאות העולמי, שגם הוא ארגון של האו"ם, הוציא את הדוח השנתי שלו. בדוח השנתי שלו יש גינוי לזה שישראל כבשה לטענתם את רמת הגולן – שאנחנו לא כבשנו את רמת הגולן; היא שלנו, היא סופחה כחוק. אבל תחשבו על זה: הם לא מגנים את סוריה, הצד השני של רמת הגולן, שבה נרצחים כל חודש יותר אנשים ממה שמתו בכל תולדות הסכסוך הישראלי–פלסטיני, אבל הם מגנים את כיבוש רמת הגולן. הקשר היחיד שיש בין רמת הגולן לבין בריאות זה העובדה שאנחנו, דרך רמת הגולן, אוספים ילדים סורים פצועים ומביאים אותם לבתי החולים בישראל כדי לטפל בהם. ואם מישהו ייקח ליד את דוח הבריאות הזה, הוא ימצא בו תמונות שאומרות נגיד הפצצה בעזה, כשהמודיעין הישראלי מייד הביא לנו את העובדות וכתוב: זו לא הפצצה בעזה, זו תמונה מביירות משנות האלפיים. אפילו לא עשו את עבודת הזיוף כמו שצריך.
אז יש לנו את מועצת הביטחון של האו"ם שמצביעה נגדנו, את עצרת האו"ם שמצביעה נגדנו, את מועצת זכויות האדם של האו"ם שמצביעה נגדנו. אני חושב שההחלטה לעזוב את אונסק"ו היא החלטה נכונה במובן זה – אני לא אוהב לברוח מזירות מדיניות, אבל ברגע שארצות הברית הודיעה שהיא עוזבת את אונסק"ו בגללנו, אנחנו לא יכולים להישאר באונסק"ו – רק מראה לנו מה המצב באונסק"ו. אז זו הזירה הקרויה המוסדות הבין-לאומיים.
הזירה המרכזית הבאה – – –
יהודה גליק (הליכוד):
בכל הזירות האלה המצב של ארצות הברית הוא בערך כמו המצב של ישראל.
יאיר לפיד (יש עתיד):
זה נכון. אני לא יודע אם זה מנחם אותנו.
יהודה גליק (הליכוד):
– – –
יאיר לפיד (יש עתיד):
גליק, הדבר שאותי מטריד הוא שבכל הזירות האלה, בעבודה נכונה, המצב יכול היה להיות טוב יותר, רק אין עבודה נכונה.
הזירה הבאה היא רוסיה. אנחנו רואים מה קורה ברוסיה. יש לנו עם רוסיה את הסכם ה-de-confliction, שמאפשר לנו שמטוסים רוסיים ומטוסים ישראליים לא יתנגשו זה בזה באוויר. מכל בחינה אחרת, אנחנו נחבטים מולם ללא הרף. אחרי כל נסיעותיו של נתניהו למוסקבה ולסוצ'י וכל החיבוקים החגיגיים, מתברר שבדברים המשמעותיים הרוסים לא סופרים אותנו. אחרי שיחות אסטנה, כדי לעצב את סוריה של אחרי תום מלחמת האזרחים, קודם כול מזמין פוטין אליו את אסד, ואחר כך הוא מזמין אליו את שני האנשים שבעיניו הם האנשים שאיתם צריך לדבר – רוחאני, שמגיע מאיראן, וארדואן, שמגיע מטורקיה. זה הפורום שאיתו הוא מדבר. וכששואלים את הרוסים: רגע, רגע, מה עם ישראל? אז אומר לציטוט לברוב, שר החוץ הרוסי: תראו, קיימנו התייעצויות עם ידידינו הישראלים. זאת אומרת, אנחנו לא גורם אמיתי שהם צריכים להביא בחשבון, אלא מישהו שמרימים אליו טלפון להתייעצות, והתוצאה היא שיש לנו הסדר שמאפשר כניסה של איראנים לתוך סוריה – אם אני חוזר להתחלה, לאבן הראשה של המדיניות של נתניהו, שבה – שהכישלונות שלנו בעניין החוץ משתלבים, כי במקביל להצהרה של לברוב יש גם הצהרה של מאטיס, של שר ההגנה האמריקני – דניס רוס מצטט אותה – שבה הוא אומר: אין לנו מדיניות אנטי-איראנית בסוריה, למרות שיש לנו מדיניות אנטי-איראנית בעיראק. כלומר, האמריקנים והרוסים יחד מאשרים כניסה של כוחות איראניים לסוריה. זה הרנסנס. אז זה המקום הבא שבו אנחנו ניגפים והאינטרס הישראלי ניגף ללא הרף.
המקום הבא זה סין. נתניהו היה בסין ומקיים קשר עם הסינים ומתגאה בקשריו עם הסינים. אגב, גם להם, עד שהוא אמר למקרון את האמירה על התנ"ך, הוא החזיק את שיא ההתנשאות בזה שכשהוא היה בסין הוא אמר המשפט המופלא: לכם יש את המפעלים ולנו יש את המוחות. עד לאותו רגע הסינים דווקא חשבו שהם אנשים אינטליגנטיים, אבל לשמחתם הגיע ראש ממשלת ישראל והחליט לבשר להם שבעיניו הם לא אנשים אינטליגנטיים. למרות זאת, היות שהם אומה עתיקה ובעלת סבלנות, הם החליטו להבליג על העלבון הזה, ומקיימים איתנו קשרי סחר.
אמר לי אחד מגדולי המומחים למזרח אסיה משפט מרתק. הוא אמר: אתה צריך להבין את סינים. הסינים – ושי הוא המוביל של המודל הזה – אין להם בעצם מדיניות חוץ; יש להם מדיניות סחר שמתורגמת למדיניות חוץ, והם פועלים על פי מדיניות הסחר שלהם. ומדיניות הסחר שלהם ברורה מאין כמותה בשנים האלה. היא מבוססת כולה על איראן. הסינים מקדמים תוכנית שהם קוראים לה OROB: One Road – זה לא One Bridge. One Road – אוקיי, OROB. התוכנית הזאת מבוססת על לייצר מעבר יבשתי דרך איראן לכיוון אירופה, כלומר, רוב ההשקעות הסיניות מחוץ לתחומי סין יהיו בשנים הקרובות דרך איראן. סין תהיה שותף הסחר העיקרי של איראן תוך פחות משנתיים.
השר להגנת הסביבה זאב אלקין:
One Road, One Belt.
יאיר לפיד (יש עתיד):
One Road, One Belt. אני מודה לשר אלקין ולזיכרונו הבלתי-מוטל בספק.
והסינים הודיעו רשמית, שוב, אחרי כל הביקורים, שהם ימנעו כל ניסיון לבטל את הסכם הגרעין עם איראן או להחזיר את הסנקציות על איראן. הם שיצרו בעצם את המעגל שבו הרוסים, האיחוד האירופי והסינים ביחד אומרים: אנחנו לא ניתן להחזיר סנקציות על איראן. לא ניתן לבטל את הסכם הגרעין. אנחנו מאוד מעריכים את זה שראש ממשלת ישראל היה אצלנו, אבל זה ממש לא גרם לנו להקשיב לו באיזושהי צורה. אז זה לגבי הסינים.
הגורם הבא הוא כמובן המזרח התיכון. המזרח התיכון – יש שיפור. אתה רואה, חבר הכנסת גליק? כשיש שיפור אני אומר. יש לנו שיפור ביחסים עם מה שנקרא הציר הסוני הקונסרבטיבי. אני לא אוהב לקרוא לזה ציר סוני מתון, כי זה לא בהכרח מדינות מתונות, אבל אלה מדינות שמרניות שעדיין משמרות גם את מסגרת מדינת הלאום, וגם מייצרות, אל מול התפתחות הסהר השיעי, איזושהי תגובת נגד. קשה עדיין לאמוד איזה כוח הן יכולות לצבור. מי שמסתבך בתימן, כמו שהם הסתבכו בתימן במשהו שכבר נמשך הרבה מאוד זמן בלי יכולת להכריע, כנראה הפריז בהערכת כוחו. אבל קשה להתנכר לעובדה שחלק מהמהפכה ש-MBS, מוחמד בן סלמאן, יורש העצר הצעיר, מוביל בסעודיה היא גם איזשהו סוג של פתיחות כלפי ישראל. כרגע, מלבד כמה אמירות משמחות אבל לא מחייבות, רוב הקשר הזה מתבטא בכך שישראל מספקת במובנים מסוימים מודיעין טוב בחינם לסעודים ולא מקבלת תמורה מדינית, ואנחנו גם לא נקבל תמורה מדינית, כי תקרת הזכוכית אל מול המדינות הסוניות הייתה ונשארה העניין הפלסטיני. ומי שחושב שאפשר לעשות תהליך של outside in, כלומר לייצר איזשהו הסדר עם המדינות הסוניות ורק אז להגיע איתן ביחד, להתחיל סוג של מהלך מדיני עם הפלסטינים, באמת לא מבין את המדינות הסוניות או את הדרך שבה הן פועלות, או את הצורך שלהן לייצר שקט אל מול אזרחיהן. אני כבר לא מדבר על מה שקורה למדינות כמו ירדן, שבהן יש ערעור מתמיד על השלטון בגלל העניין הישראלי.
ובנוסף לזה, מעל כל המזרח התיכון – – –
יהודה גליק (הליכוד):
– – – על הנושא הפלסטיני שבירדן?
יאיר לפיד (יש עתיד):
תראה, היום אני מדבר על מדיניות החוץ. הנושא הפלסטיני, למרבה הצער, הוא מדיניות פנים.
יהודה גליק (הליכוד):
לא לא, בירדן.
יאיר לפיד (יש עתיד):
אה, בירדן? אתה מדבר על האופציה הירדנית?
יהודה גליק (הליכוד):
לא לא, על הפלסטינים שבירדן. חוסר היציבות של הירדנים הוא לא רק בגלל הבעיה של – – –
יאיר לפיד (יש עתיד):
תראה, חבר הכנסת גליק, אתה צודק כמעט באופן מלא. חוסר היציבות כרגע נגרם בשל העובדה שלירדן נכנסו בשנים האחרונות בערך מיליון וחצי פליטים מסוריה, ופליטים מעיראק עוד מהסיבוב הקודם, ומערערים את הדמוגרפיה הירדנית. מצד שני, בטווח הארוך, יכול להיות שזה יאפשר להאשמים לייצר איזשהו איזון חדש אל מול הרוב הפלסטיני שם, אם הם ינהלו את זה נכון. המלך עבדאללה הוא מלך מוכשר. אנחנו רגילים – – –
יהודה גליק (הליכוד):
ואל מול דאעש.
יאיר לפיד (יש עתיד):
זה נכון. וצריך להתמודד עם דאעש. הם עושים את זה טוב. זה לא מקרה. אני מזכיר לך, כשהאמריקנים עוד היו מספיק מעורבים בסוריה, וכשהם רצו לעשות שיחות על מה יקרה בסוריה של אחרי המלחמה, אנחנו לא היינו ליד השולחן, מי שהיה ליד השולחן זה הירדנים; זה היה הרוסים, האמריקנים והירדנים. ישבו ביחד.
הירדנים הם שחקן, אבל הירדנים עדיין תחת הרושם של הפיאסקו הנורא מכל בחינה – אני לא מרשיע בדבר – הפיאסקו הנורא בשגרירות הירדנית, והפיאסקו שבו כן יש לי מחשבות קשות של הדרך שבה המאבטח התקבל על ידי ראש הממשלה בשובו לארץ, אחרי שירה, אפילו על פי העדויות הכי מקילות, ברופא תמים, מקובל ברבת עמון, שאף השכיר דירות לישראלים. מדינה לא יכולה להתנהג ככה. וזו בדיוק דוגמה למקום שבו מקריבים אינטרס לאומי בשביל צילום שעוזר לך בזירה הפנימית. זה היה מעשה חסר אחריות של ראש הממשלה. אני מתנצל שאני לא יכול לבחור מילים רכות יותר.
אבל מעל כל הדבר הזה נמצא כמובן העניין הטורקי. העניין הטורקי – אין מספיק מילים להסביר, אבל גם כנראה לא צריך, איזו טעות היה הסכם הפיוס עם טורקיה. שילמנו 21 מיליון דולר, השפלנו את כבודנו הלאומי, ומה שקיבלנו בתמורה זה את ארדואן, שמשלם למופתי הקודם של ירושלים, שמממן את השייח' ראאד סלאח, שמממן את המוראביטון – שאתה מכיר היטב, יהודה, חבר הכנסת גליק – שמעורב בכל התארגנות אנטי-ישראלית בעולם הערבי, שמוביל עכשיו, הוביל את הליגה הערבית בכל הנושא של ירושלים. ומול זה יש חולשה בלתי מוסברת של מדינת ישראל, שממשיכה – אפילו לא הודענו שאנחנו יורדים באופן רשמי מרעיון העוועים של צינור הגז הישראלי-טורקי. זאת אומרת, אנחנו ניקח את כל אוצרות הטבע של מדינת ישראל, נשים אותם בצינור, ואת הקצה השני של הצינור נשים במדינה אסלאמית עוינת, שראש המדינה הזאת אומר על חיילי צה"ל שהם – אני מצטט – מטנפים ברגליהם את הר הבית.
אנחנו צריכים להכיר ברצח העם הארמני. יש הצעת חוק כזאת של יש עתיד שהונחה על שולחן הכנסת. לא שינינו מילה מהצעת החוק המקורית של אריה אלדד, ואנחנו נבקש מהכנסת להכיר ברצח העם הארמני. אנחנו צריכים להגביר את התמיכה במדינה כורדית עצמאית, ולעזור לכורדים אל מול האמריקנים. אנחנו יודעים איך לעשות את זה. אנחנו צריכים לבטל כל עסקת גז עתידית. ואנחנו צריכים להגיד לארדואן שאם יש לו בעיה איתנו אז זו בעיה שלו, ואנחנו מפסיקים להתרפס בפניו מרגע זה ואילך. זו הדרך שבה מתנהגת מדינה עם גאווה לאומית, וזו גם הדרך הנכונה להתנהג במזרח התיכון. שום מלחמה לא פרצה ושום משבר עוד לא פרץ בתולדות מדינת ישראל כי היינו חזקים מדי. משברים ומלחמות פרצו רק כשהיו אנשים שחשבו שאנחנו חלשים מדי.
תמר זנדברג (מרצ):
בדיוק להפך.
יאיר לפיד (יש עתיד):
אמרתי: מוסי ינאם אחריי ויסתור כל מילה שאומר.
תמר זנדברג (מרצ):
כוח זה אחד הגורמים – – –
יאיר לפיד (יש עתיד):
אז זה לגבי הזירה המזרח-תיכונית. ואחרי זה יש את כל היתר, ובכל היתר אני מברך את נתניהו. הביקור בדרום אמריקה היה בסדר גמור. הביקורים באפריקה – זאת אומרת, נכון שהוא היה ראש המדינה הלא-אפריקני היחיד בקניה. זה עדיין לא גרם לקנייתים להגיע לאו"ם בהצבעה ולהצביע בעדנו, הם הסתפקו בלהיעדר. אבל עדיין, מה ששלו – שלו.
וגם אני חשבתי, ועודי חושב, שהביקור של מודי בישראל, של ראש הממשלה ההודי, היה ביקור מאוד מוצלח. אני מבין שיש ביקור גומלין. אבל השאלה היא כמה זה רלוונטי לצרכים האמיתיים שלנו – הצרכים המדיניים שלנו, והביטחוניים.
ואסיים בלהגיד מה צריך לעשות. מה שצריך לעשות זה קודם כול שיהיה לנו משרד חוץ מתפקד, כי אין דיפלומטיה בלי דיפלומטים.
יהודה גליק (הליכוד):
רוצה להצטרף לממשלה בתור שר חוץ?
יאיר לפיד (יש עתיד):
לא. חבר הכנסת גליק. כבר הוצע לי יותר מפעם אחת וסירבתי, מפני שלא אשב בממשלה שאידיאולוגית אני לא יכול לשבת בה. אבל צריך שר חוץ. יש מספיק אנשים מוכשרים בליכוד.
יהודה גליק (הליכוד):
שאל את מוסי. הוא יגיד לך שאתה די תומך – – –
יאיר לפיד (יש עתיד):
יש מספיק אנשים מוכשרים בליכוד. צריך ראש ממשלה – צריך שר חוץ; צריך גם ראש ממשלה מתפקד, אם כבר טעיתי, ואולי לא טעיתי, וצריך שר חוץ מתפקד, כי היום סמכויות משרד החוץ חולקו בין שישה שרים שונים, ואף אחד מהם לא יודע מה השני עושה. אתה אחד מהם, לדעתי. ההסברה הישראלית מחולקת בין חמישה שרים שונים, ואף אחד מהם לא יודע מה השני עושה. אתה גם אחד מהם, לדעתי. והמשרד אינו קיים.
אנחנו צריכים להחליט לאן אנחנו רוצים ללכת בנושא הפלסטיני, לכאן או לכאן, מפני שמה שאנחנו עושים כרגע זה לקחנו את הנושא הכי נפיץ, הכי מדמם, הכי בעייתי של החברה הישראלית, והמצאנו לו פתרון חדש. מה שממשלת ישראל אומרת: נגלגל את זה לילדים שלנו, שהם ישברו את הראש. אז להם לא יהיו 2.9 מיליון פלסטינים בגדה, יהיו להם 5 או 6 מיליון פלסטינים בגדה, אבל זו כבר לא תהיה הבעיה שלנו, כבר לא נהיה פה. מדינה אחראית לא מתנהלת ככה. ממשלה אחראית לא מתנהלת ככה. אתה יודעים מה? הורים אחראיים לא מתנהגים ככה.
השר להגנת הסביבה זאב אלקין:
אפשר עוד שאלה?
יאיר לפיד (יש עתיד):
בוודאי. אני לא יודע, אני חושב שזמני תם.
היו"ר מאיר כהן:
עליזה. היות שעליזה – אז ניקח דקה מזמנך?
יאיר לפיד (יש עתיד):
לשאלת שר.
עליזה לביא (יש עתיד):
לשאלת שר – – –
השר להגנת הסביבה זאב אלקין:
אני חושב שהוא פוטנציאלית מאוד רוצה להיות שר חוץ. השאלה היא אם תסכים להיות שר החוץ בממשלת גבאי.
יאיר לפיד (יש עתיד):
יפה. יפה. משם באת עד הנה בשביל השטות הזאת. כל הכבוד לך, השר אלקין, אני מברך אותך, ואני מבקש ממך לא להתקשר מדי לתפקידך הנוכחי. אל תיצור קשר רגשי עמוק מדי. ומה שהכי חשוב – – –
השר להגנת הסביבה זאב אלקין:
אני מאוד נהנה ממנו. לא, אבל מה התשובה?
יאיר לפיד (יש עתיד):
התשובה – אני יותר סקרן, אם אנחנו כבר מחליפים דברים – – –
השר להגנת הסביבה זאב אלקין:
גבאי כבר אמר שהוא מוכן להיות מספר שתיים שלך. השאלה היא אם אתה מוכן להיות שר חוץ שלו.
יאיר לפיד (יש עתיד):
אני רוצה לדעת, אם אנחנו כבר מחליפים דברים, השר אלקין, איך אתה מרגיש לגבי הלילה הזה. איך אתה מרגיש לגבי הידיעה שאתה נמצא פה בשליחותו של דבר לא מוסרי? אתה אדם עם כיפה לראשך, אתה איש ירא שמיים. אתה נמצא פה בשליחות של דבר לא מוסרי, כשאתה מייצג – פתאום אתה צריך – הרי לא בשביל זה נכנסת לפוליטיקה, בשביל להחליט שתשב פה לילה ארוך ותייצג שחיתות. איך אתה מרגיש עם זה?
יהודה גליק (הליכוד):
מה הקשר בין זה לחוק ההמלצות הנוכחי?
השר להגנת הסביבה זאב אלקין:
אני מסכים איתך לחלוטין. אני נמצא כאן כתוצאה ממהלך מאוד לא מוסרי של בזבוז משאבי ציבור על ידי אנשי האופוזיציה לפיליבסטר שאין לו שום תכלית, ושאתה כמעט הראשון שדיבר לפחות חלק מהנאום על החוק שהוא הנושא הנדון, כי כמה דוברים שדיברו לפניך – לא זכיתי לשמוע אותם מתייחסים ולו במשפט לחוק – – –
יאיר לפיד (יש עתיד):
השר אלקין – – –
יהודה גליק (הליכוד):
חוק ההמלצות הנוכחי – מה הקשר בינו לבין שחיתות?
יאיר לפיד (יש עתיד):
יהודה, אסביר במשפט ואז ארד. הטענה שחוק ההמלצות לא חל על ראש הממשלה היא שקר גס, ואסביר לך למה. חוק ההמלצות הנוכחי – הרי הם אומרים: הוא לא חל על ראש הממשלה, כי כל חקירה שכבר התחילה, שהוא כבר הוזמן אליה, זה לא חל עליה. אבל הוא עוד לא הוזמן – בגלל זה הם כל כך ממהרים, יהודה, בגלל זה אתה פה בלילה – הוא עוד לא הוזמן לחקירה בפרשת הצוללות. והרעיון הוא להעביר את החוק הזה מהר מהר, לפני שיוזמן לחקירתו הראשונה, כדי שהם יוכלו להגיד: הינה, זה לא חל על פרשת הצוללות.
השר להגנת הסביבה זאב אלקין:
המשטרה – – –
יאיר לפיד (יש עתיד):
לא, המשטרה – להבדיל ממך, אני העדתי בפרשת הצוללות, ואני יודע למה אני אומר שאין מנוס: ראש הממשלה ייחקר בפרשת הצוללות.
השר להגנת הסביבה זאב אלקין:
– – – שהמשטרה מעבירה לך מידע מי מוזמן לחקירה ומי לא. זה נראה לך תקין?
יאיר לפיד (יש עתיד):
אני אומר לך שמי שמכיר את פרטי הפרשה באמת יודע – – –
אלעזר שטרן (יש עתיד):
– – – רוצה להיות חוקר במשטרה?
יאיר לפיד (יש עתיד):
אתה יודע מה? השר אלקין, אם ב-06:30, בבוקר, באים חוקרים לבית של שמרון ומולכו ולוקחים אותם לחקירה, אתה באמת חושב ברצינות – אתה אדם נבון – שלא יזמינו את ראש הממשלה לחקירה – על העסקה הביטחונית הגדולה בתולדות המדינה, שהוא אישית, הוא אישית העביר אותה?
יהודה גליק (הליכוד):
אבל הוא לא חשוד בזה. נאמר שהוא לא חשוד.
היו"ר מאיר כהן:
אדוני.
השר להגנת הסביבה זאב אלקין:
אני מאמין במערכת אכיפת החוק – –
יאיר לפיד (יש עתיד):
נכון.
השר להגנת הסביבה זאב אלקין:
– – שאומרת פעם אחרי פעם שהוא לא חשוד בזה.
יאיר לפיד (יש עתיד):
תראה, מערכת אכיפת החוק, כפי שאתה יודע – אתה חבר קבינט עכשיו, נכון?
השר להגנת הסביבה זאב אלקין:
נכון.
יאיר לפיד (יש עתיד):
אז אתה יודע שהיא הייתה צריכה לענות על השאלה הזאת בנקודה שבה היא נשאלה, אחרת לא הייתה עסקת צוללות.
השר להגנת הסביבה זאב אלקין:
חבר הכנסת לפיד, היית חבר קבינט כשהעסקה הזאת התקבלה.
יאיר לפיד (יש עתיד):
אין מנוס – – –
השר להגנת הסביבה זאב אלקין:
היית, נדמה לי, שר האוצר.
יאיר לפיד (יש עתיד):
אין מנוס – לשאלתך, חבר הכנסת גליק – אין מנוס מלהזמין אותו לחקירה בפרשת הצוללות, ולפיכך, אתה יושב פה היום בלילה כדי שההמלצות לא יחולו על חקירת ראש הממשלה בפרשת הצוללות. כי ראש הממשלה יודע שיש שתי אפשרויות רעות מבחינתו: שיתברר שהוא ידע מה עושים האנשים סביבו, ואז הוא ילך לבית סוהר, או שהוא לא ידע, ואז אין לו מושג מה נעשה סביבו, ואז הוא צריך ללכת הביתה.
היו"ר מאיר כהן:
תודה רבה.
יהודה גליק (הליכוד):
ויש גם אופציה אחרת – – –
היו"ר מאיר כהן:
חבריא, אנחנו צריכים להמשיך בסדר-היום. תודה רבה, אדוני.
יאיר לפיד (יש עתיד):
אדוני היושב-ראש, תודה רבה לכם. אני שמח שהערתי אתכם.
היו"ר מאיר כהן:
תודה רבה, אדוני. אם כן, חברת הכנסת עליזה לביא.
יהודה גליק (הליכוד):
יאיר, יש גם אופציה שכל מה שנעשה היה תקין.
היו"ר מאיר כהן:
היות שזה סדר מפלגתי, איבדת חמש דקות מזמנך. בבקשה, גברתי. בבקשה.
עליזה לביא (יש עתיד):
ברוכה הבאה, גברתי. תודה, אדוני. שיהיה לך ערב טוב, לילה טוב.
היו"ר טלי פלוסקוב:
ברוכה הנמצאת.
עליזה לביא (יש עתיד):
ברוכה גברתי. באת ערנית.
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה.
עליזה לביא (יש עתיד):
ברוכה גברתי המזכירה, שנמצאת פה הרבה שעות. אז – – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
עד 25 דקות עבורך.
עליזה לביא (יש עתיד):
כמה?
היו"ר טלי פלוסקוב:
עד 25 דקות.
עליזה לביא (יש עתיד):
היו לי 45.
היו"ר טלי פלוסקוב:
נמסר לי שהיו לך 30, והעבירו חמש דקות לטובת יאיר לפיד.
עליזה לביא (יש עתיד):
אוקיי, טוב. אז בסדר.
יהודה גליק (הליכוד):
הוא אמר שהוא העביר דקה. מגיע לה שלוש דקות. הוא העביר דקה.
היו"ר טלי פלוסקוב:
נראה לי שהיא תסתדר.
עליזה לביא (יש עתיד):
נסתכל לאחור. אתם יודעים, אנחנו פה בערב ארוך, ויש פה הזדמנות לבדיקה, לשיחה שנדחתה, למה בעצם אנחנו נמצאים כאן. מאז שאתם עליתם לשלטון, השר אלקין, על מה אתם ממהרים לעשות, לחוקק? בוא רגע נעבור על הצעת החוק. ביקשת שנרחיב, אבל בוא תראה מה רצתם ועשיתם, מה היוזמות המבורכות לכאורה בשנתיים האחרונות. ואתה הרי חזק במתמטיקה. עזבת את האקדמיה, או את הדוקטורט שלך, כדי לבוא – – –
יהודה גליק (הליכוד):
לא במתמטיקה, בהיסטוריה.
עליזה לביא (יש עתיד):
אני יודעת, תאמין לי שאני יודעת. השדה המחקרי של התחום שלו הפסיד חוקר דגול.
אבל בואו נסכם את סך השעות שהכנסת הזאת משחיתה על עיסוק בנושאים שאינם קשורים להטבה ולקידום של החיים של האזרחים והאזרחיות במדינת ישראל. אז בואו נראה מה היה לנו. חודשים על חודשים אנחנו עוסקים כאן בחוק תאגיד השידור, עוד הרבה בכלל לפני שהתאגיד הזה קם. אחרי זה – כל הרעיונות לפרק אותו, ואחר כך לפצל אותו, עם חטיבת חדשות ובלי חטיבת חדשות, ועוד דיונים, וחודשים וחודשים ובזבוז. וכל זה למה? למה כל זה? בגלל גחמה של בן אדם אחד. ויש פה קשר או תרומה לחיי האזרחים? ממש לא.
בואו נדבר על החוק הצרפתי – החוק הצרפתי, שעלה על סדר-היום והתאייד גם הוא. צעקות, ספינים, וכל זה למה? בשמו של איש אחד, מטעמו ולמענו. זה קשור לחיים שלנו, האזרחים? תורם? מקדם? כלום.
חוק ההמלצות – שעות על גבי שעות, מהירות שהשטן לא ברא, מהירות שלא ראינו בחוקים שיש בהם כדי לעשות טוב לעם ישראל, להביא טוב לחברה בישראל, לקדם, לשנות, לתקן. בית המחוקקים שלנו, בואו נודה על האמת, משותק לגמרי, מוחלש. הוועדות מתבטלות, הסעיפים באים והולכים, מקורבים וחברים פוקדים את הלשכות של כמה מחברי הליכוד, וראש הממשלה אומר שהוא כן רוצה חוק והוא לא רוצה חוק, ואחרי זה הוא כן רוצה ולא רוצה, והוא עוד פעם כן ולא. ושוב, כל זה למה? בשביל בן אדם אחד, עבור בן אדם אחד, מטעמו ולמענו. זה קשור לטובת חיי האזרחים במדינת ישראל? ממש לא.
נמשיך בחוק הג'ובים המפורסם, חוק שבא לאפשר לחברי הממשלה לחלק ג'ובים לחבר'ה שלהם בלי מכרז, בלי פיקוח – חברתי סתיו שפיר, מוועדת השקיפות, את יודעת, אחד החוקים שאת מתה עליהם פה בכנסת. אז את מי החוק הזה משרת? כמה פוליטיקאים וכמה מקורבים. יד רוחצת יד. עוזר לנו? ממש ממש לא.
חוק מימון הפריימריז, שביום ראשון ב-09:00 נזעקתי לוועדת הפנים – הדבר הראשון שעשינו בשבוע הזה. חוק מימון פריימריז. מה קורה כאן? על מה הממשלה הזאת עובדת? איזה חוקים אותו בן אדם רוצה לקדם בשביל החבורות שמקיפות אותו? יושבים חברי כנסת ומחלקים כסף כדי לשמר את מעמדם, לקבע את מעמדם, בחוק שהוא חסר שוויון לחלוטין בין חברי כנסת מכהנים לחברי כנסת עתידיים שירצו להגיע. בזבוז של כספי ציבור. פתאום יש כסף. פתאום יש תקציב. אין כסף לילדים חולים, אבל לחוק מעוות כזה יש כסף. יום חופש בפריימריז – לזה יש זמן וכסף.
וכל מה שמשותף לחוקים הללו זה אותו דבר: להיטיב עם מי שביקש; שום דבר שקשור לטובת האזרחים במדינת ישראל; פוליטיקאים שעסוקים בעצמם, במקורבים שלהם, בג'ובים שלהם, ובהבטחת הקדנציה הבאה שלהם.
אז מה התוצאה? מה התוצאה העגומה של כל היוזמות המבורכות האלה של הממשלה הנוכחית? התוצאה היא שבית המחוקקים כאן, כנסת ישראל לא משרתת את הציבור. לא משרתת את הציבור. ואנחנו לא סתם מבקרים כאופוזיציה ונלחמים כדי לשנות ולעכב את הגזרה הנוספת שמחכה לפתחנו. זה חשבון פשוט: אם עשרות ומאות שעות נשרפו על כל החוקים שמניתי עד עכשיו, שהציבור אפילו לא מודע לעוול שנעשה, אז איך יש סיכוי שיהיה אפשר לעבוד לטובת הציבור פה במדינת ישראל? אבל תוצאה הרבה יותר חמורה: הציבור שם לב לזה, והוא עייף, ונקעה נפשו. אפשר לרמות אנשים חלק מהזמן, אבל אי-אפשר לרמות כל הזמן. והציבור במדינת ישראל הוא לא פראייר, הוא שם לב, ונקעה נפשו. די לבזבוז גם של הזמן וגם של כספי הציבור.
אז עכשיו, כן, עכשיו אנחנו במרתון על חוק ההמלצות, שהמהירות סביבו והדרך שהוא עבר כאן בבית הזה מעוותים וחסרי תקדים. אם הימים היו ימים כתיקונם אפשר היה, אבל אי-אפשר לנתק מכל מה שאמרו פה קודמיי לפניי על רצף האירועים, על ההאשמות, על החקירות, וחקירה ועוד חקירה ועוד חקירה, ומה שאמרתי קודם – עבור איש אחד ואדם אחד. וגם ההצעה הזאת באה מאותו מוח יוצר, שמבקש להיטיב עימו ועם מי שדומה לו, ובסופו של דבר הנזק המצטבר הוא גדול מאוד.
כן, אתם מביישים את מי ששלח אתכם. עברתם את הגבול. עברתם את הגבול שהיה צריך להיות מוצב. כל המשפטים, כמו לא היה כלום כי אין כלום, ולא יהיו המלצות לכתב האישום, אבל מה זה משנה, אפשר לזרוק אותן לפח – כשאנחנו שומעים ולמדים – יש פה הרבה מאוד, ככה, ספינרים עם כל מיני משפטים חדשות לבקרים. אבל זאת לא האמת, לצערנו הרב. אנחנו מסתכלים, מתבוננים כולנו על מודל של הנהגה, והוא רחוק ממה שחשבנו שתמיד צריך לשמור במינימום. אז מצפצפים פה על החוק בדברים שנאמרים על המשטרה ועל השוטרים, ועל מי שאמור לשמור כדי שלכולנו יהיה פה טוב – נכון, רשויות החוק של מדינת ישראל. אז אם הראשון שבמנהיגים מצפצף על משטרת ישראל ועל העומד בראשה, מה יגיד אחרון העבריינים? הרי זה מודל החיקוי; אני רוצה לנהוג כמוהו.
וזה הדבר הראשון שצריך להחזיר חזרה – להחזיר חזרה את הממלכתיות, את שפת הדיבור, את ההערכה, את ההכרה וההוקרה לרשויות השונות, לבעלי התפקידים השונים, החל מהשוטרים, וממשיך במפקדים, ובטח במפקד שלהם וביועץ המשפטי לממשלה. מותר לבקר ולא להסכים – אנחנו מדינה דמוקרטית – אבל לא להרוס ולא לגדוע ולשרוף את המועדון, לא לשרוף את כל סמלי הממלכתיות, ששומרים עלינו: על המדינה, על החברה, על המרחב הציבורי שהוא כל כך יקר לכולנו. אנחנו מדינה דמוקרטית עם משטרה וצבא ומערכת משפט חזקה ותקשורת חופשית. ומי פה רוצה לחרב את המועדון? מי בא בשמו האישי ועם בעיות שיצר לעצמו ורוצה לשרוף לנו את המועדון? וכשאתה רוצה לפורר את זה בצורה כל כך מהירה, חדה, מדויקת, ומביא את כל הידע והניסיון שצברת כדי להרוס, אנחנו לא ניתן, ואנחנו נשב עוד לילה ועוד לילה, ונשתמש בכל הכלים הפרלמנטריים כדי לעורר את המודעות הציבורית כמה שיותר, כדי להבין מה בעצם קורה ועל מה אנחנו נלחמים.
באווירה ציבורית אחרת, ולא כאשר ראש ממשלה נחקר, ועוד פוליטיקאים ועוד שרים וחברי כנסת בהווה שנמצאים בחדרי חקירות, אז אני אשמח, השר אלקין, להשיב לך בפרטי פרטים, אבל במציאות שנוצרה אי-אפשר ואסור להביא את החוק הזה.
ואנחנו לא יכולים להתנתק מכל המהומה סביב חוק המרכולים, שנולד, שוב, בחטא בתוך קואליציה שלא יודעת שובע. הרי מה שמאפיין את הקואליציה הזאת זה המחטפים; זו החולשה של העומד בראשה, שכל מי שרוצה בא וחוטף. השבת, שוב השבת חוזרת להיות מוקד הוויכוח. תראו לאן הגענו. לאן הגענו? לכך שבעצם יהיה פה הרבה יותר חילול שבת – המרתון הנוראי הזה עכשיו שיש בקרב ראשי ערים שרוצים להקדים את המחוקק, את המפלצת החקיקתית הזאת, שרוצה שוב להביא את חוק המרכולים, רצים וממהרים, ומביאים לכך שיהיה פה הרבה יותר חילול שבת. הרי הייתה פה הבנה מידתית, גם של עיריית תל אביב, גם של ועדת המנכ"לים שהוקמה, על מה יהיה פתוח, איפה יהיה פתוח. הייתה פה הבנה שהציבור במדינת ישראל אוהב את השבת. כל אחד פה אוהב את השבת. יש אנשים שאוהבים בצורה מסוימת ויש אנשים שאוהבים בצורה אחרת, וצריך למצוא את האיזון העדין. אבל המחטף החזירי שנעשה כאן הביא בסופו של דבר להרבה יותר חילול שבת.
אני לא מאמינה בחקיקה על השבת. היא רק הורסת והיא רק פוגעת במעמדה של השבת. מדינת ישראל קיבלה את השבת באהבה מאוד מאוד גדולה. העם היהודי – זאת המתנה שהוא קיבל והנחיל לעמים אחרים. וקודמינו שייסדו את המדינה ידעו למצוא את ההבנות, ונשמר פה הקשר בין כלל הציבור בישראל לבין מעמדה של השבת. חוק שכזה לא ייטיב. לא ייטיב. הוא רק בא והורס. בא והורס. וחבל, חבל שכך. אם באמת חפצה נפשכם באהבת השבת, אז החוק, הדרך שהוא נעשה – הרי שר פנים היה יכול להחליט, לקבל החלטה. שוב בג"ץ ושוב החלטה, ועוד שר הפנים בורח מלקחת אחריות ומלקבל החלטה, כי זה לא מתכתב עם ציבור הבוחרים שלו, או פחד אחז בו מפני מי ששלח אותו, אם זה הרבנים ששלחו אותו או אם לכאורה הציבור ששלח אותו.
אז חוק המרכולים, למי שהיה לו עדיין ספק, חוק המרכולים זה בטח לא הפתרון, הוא הבעיה, ואפשר לעצור וצריך לעצור את הקריאה השנייה והשלישית. וצריך למנוע את הפגיעה בשבת. אפשר לחזור ולשוב לדבר אחד עם השני, ולראות איך מוצאים את היחד הזה. הרי אנחנו כאן בכנסת מעבירים לא מעט חוקים לרמה המוניציפלית, אם זה חוק הנגישות ואם זה חוקים אחרים, שאנחנו אומרים: הציבור יחליט. יש ראשי ערים, יש מועצות, נציגים של הציבור, כל עיר ומקום על פי התמהיל והדרך והכיבוד. בסופו של דבר אנחנו יודעים לחיות יחד, ביחד. אז למה שיבוא חוק שכזה שיעשה פה בוקה ומבולקה?
ואני רוצה – הרבה הקריאו כאן מהספרים שלהם, אז תרשי לי, גברתי היושבת-ראש – את יודעת, יום חמישי, עשרה בטבת, צום, אחד מארבעת הצומות לזכר חורבן הבית, ואנחנו כאן במדינת ישראל גם החלטנו שזה יום הקדיש הכללי; יום שיחד עם הלילה הזה אולי נותן לנו זמן באמת לחשוב לאן פנינו מועדות כחברה, כעם. והתהיות הן מאוד מאוד מאוד גדולות ולא פשוטות. והזמן – אפשר להסתכל על זה בכעס, על הבזבוז שיש כאן, אבל הוא גם נותן לנו זמן לחשוב לאן אנחנו הולכים ומה אנחנו רוצים באמת. בקרב הקואליציה שאת נמנית עמה – ויש לי הערכה רבה לחברים בקואליציה, חלקם חברים אישיים – בשביל זה באתם לפוליטיקה? באמת. כלומר, לרצף של חוקים שאני יודעת שכשבאנו לתקן עולם, לא חשבנו שאלה יהיו החוקים שאנחנו נבזבז עליהם כל כך הרבה שעות.
ועוד נושא אחד שעקבתי ככה, אחרי השבוע שהיה כאן – על הגשם. וההצעה שהייתה כאן – אפשר להתייחס אליה בזלזול, כמו שהיה כאן בבית הזה, אבל גם בהבנה של מציאות חיינו, וזה הגשם שלא מגיע השנה. וגשם שלא מגיע זאת עצבות, עצבות מאוד גדולה, בטח במדינה שתלויה במים. למרות שלמדנו להתפיל וזה לא כל כך יקר, עדיין אנחנו זקוקים למים, צמאים למים, נמצאים במדינה שאין לה מקור למים. אנחנו לא במצרים. באנו, יצאנו ממצרים, ונאמר לנו שלא יהיה לנו הנילוס, ונצטרך להתפלל לגשם, לייחל לגשם, לעבוד על המידות שלנו ועל היחד שלנו ועל התפילה שלנו. והתפילה שלנו לגשם, התפילה לגשם שנעשית בתפילת מוסף, אחרי שכל הציבור מגיע, כלומר גם המאחרים, אלה שהתעוררו מאוחר ולא ישנו טוב הגיעו; כי התפילה לגשם נעשית רק בציבור, ביחד, אין תפילת יחיד לגשם. התפילה היא תפילה ציבורית של כולם, כולם באים ומתפללים, אחרי שבדקו את ההתנהלות שלהם ואת ההתנהגות שלהם, וביקשו מחילה על החטאים שלהם. יש התכתבות מרתקת בין המעשים של בני האדם כאן, בארץ היקרה הזאת, לבין הגשם שיורד מהשמיים, ויש קשר ישיר. מה אם לא הלילה הזה כדי לחשוב על התיקון שצריך לעשות, כדי בכלל להיות זכאים להתפלל, לבקש את הגשם, לייחל לגשם?
ואני רוצה לקרוא כמה שירים על הגשם, שירים שנכתבו כאן בארץ, אבל גם תפילות מהדורות הקודמים על ארץ ישראל, כי אתם יודעים שגם אנשים יהודים שגרים באוסטרליה ובניו יורק ובפריז ובווינה ובמרוקו ובטורקיה מתפללים על הגשם בארץ ישראל, למרות שהרבה פעמים זה לא בעונה שלהם. הרי העולם מחולק – יש כאלה שיש להם קיץ וכאן זה חורף ולהפך – אבל תמיד מתפללים על עונות השנה בארץ ישראל, על הגשם בארץ ישראל. ואני רוצה לשלב גם שירה ישראלית, אבל גם תפילות לגשם. ואחד השירים הישראליים היותר-יפים והיותר-מרגשים הוא השיר – שאני מקווה שהבאתי אותו; אני רואה שהוא לא כאן, אני רוצה לקרוא. הינה, מצאתי את השיר:
"אל חי יפתח אוצרות שמיים / ישב רוחו ייזלו מים / בגשמי רצון תברך עדה / בפחי יגון כציפור לכודה / בצדקת אב המון הכין סעודה / ואמר יוקח נא מעט מים / ישב רוחו ייזלו מים // גשם נדבות משמי עלייה / תוריד בצייה רב עלילייה / בצדקת נעקד בהר המוריה / ושב וחפר בארות המים / ישב רוחו ייזלו מים // זכור רחמיך יוצר המאורות / וצווה עביך יריקון אורות / בצדקת מלך נעים זמירות / אשר אמר מי ישקני מים / ישב רוחו ייזלו מים."
פעם לא היו מים, והלכו לאבא חלקיה, בן בנו של חוני המעגל – כן, חוני המעגל שלמדנו עליו, שכשלא היו מים ביקשו ממנו שיתפלל ויבואו מים. עבר דור, והבן שלו, גם לו יוחסו הסגולות הללו, אז הלכו לאבא חלקיה, בן בנו של חוני המעגל. ופעם אחת הוצרך העולם לגשם, ושלחו חכמים, כי הורגלו לבקש מהמשפחה היקרה הזאת מים, לבקש רחמים שהם יתפללו שיבוא גשם. אמר אבא חלקיה לאשתו: נעלה לגג ונבקש רחמים. עמד הוא בפינה אחת והיא בפינה אחת. קדמו ועלו עננים מאותה פינה שעמדה בה אשתו. אשתו עומדת בפינה אחת, הוא עומד בפינה השנייה של הבית, על גג הבית, והעננים מגיעים לצד של האישה שלו, לא לצד שלו. ושאלו: למה? מה זכתה אשתו שהעננים הגיעו לצד שלה והגשם מגיע דווקא מהצד שלה? והתשובה שניתנת: משום שהיא נמצאת בבית ונותנת לחם לעניים, וקרובה הנאתה שהיא הגורם להם; המקום של החסד ושל ההתבוננות ושל הנתינה ושל ההכרה בשינוי, ולא הזריקה הזאת, אולי, וחוסר האמונה. והפער הזה כל כך מתבקש, וצריך לחזור, כי כשאנחנו רוצים לשנות ולתקן, ולבקש ולייחל לגשם, אנחנו צריכים לתקן בינינו.
והמציאות שנוצרה כאן, בכנסת הזאת, במושב הזה במיוחד, היא מציאות לא מאפשרת. אנחנו לא יכולים להמשיך ולהתקדם כך ולבקש שיהיה טוב יותר, כי לא יהיה טוב יותר עד שאנחנו בינינו לא נבין שיש כללים שלא עוברים אותם ושיש מילים שלא אומרים אותן ושיש חוקים שאסור לנו, כולנו, להעביר אותם. וברצף הנוראי שבו פתחתי את דבריי – מכלול החוקים, שאנחנו מוצאים את עצמנו מכלים את זמננו בחוקים שנועדו למטרה אחת: לרצות צד אחד, שמוצא את עצמו נכשל, כי הוא לא מתנהל נכון וכי הוא לא מתנהג נכון, וכי הוא חושב רק על עצמו ורק על המקורבים שלו – לא נגיע רחוק, לא נתקדם רחוק.
עוד מעט שנת ה-70 למדינת ישראל. בתפקיד החשוב בדור שלנו, ובתפקיד לדעתי החשוב ביותר בהיסטוריה היהודית, וזה הבנייה של החברה בישראל, ההמשכיות של הדור הציוני – זה הזמן שלנו, ואסור לנו לפשל, ואנחנו מוצאים את עצמנו מפשלים.
ואני רוצה לקרוא לכם משהו שקיבלתי עכשיו בווטסאפ המשפחתי מרחל, האחיינית היקרה שלי, שמספרת לי שביום ראשון נפטרה סבתא גוטמן האהובה, הסבתא של ידידיה בעלה. סבתא גוטמן הייתה באמת אישה נדירה. היא נולדה לפני 91 שנים, כותבת לי רחל, בצ'כיה, למשפחה אמידה. הנאצים עקרו את המשפחה מביתה ומנכסיה, ושלחו את כולם למחנות כפייה והשמדה. רצחו את ההורים, הדודים, הבני דודים, השכנים וכמעט את כל מי שהיא הכירה. וסבתא גוטמן הייתה גם באושוויץ, אך בניסי-ניסים הצליחה לשרוד בשואה הארורה יחד עם אחותה ואחיה. גם אבא שלה שרד במחנות, אך כנראה נפטר מייד עם השחרור, כאשר חיילי כוחות הברית, שריחמו עליהם, נתנו להם לאכול אוכל כזה שהקיבה שלהם לא יכלה להכיל. אבל סבתא ואחותה עלו לארץ בספינת מעפילים היישר למעצר של הבריטים בעתלית. וסבתא ואחותה סירבו להצעת הדוד שלהם להגיע אליו לקיבוץ כפר מסריק, כי הם רצו להמשיך באורח חיים דתי. וכך סבתא עבדה קשה למחייתה, והיו ימים שלא היה לה היכן לישון ומה לאכול. וסבתא התחתנה עם סבא ז"ל במהלך מלחמת העצמאות, ונולדו להם ארבעה ילדים מדהימים. וסבתא – כל החיים שלה הסתכלה קדימה במבט אופטימי, ותמיד אמרה שצריך להתקדם. ובשביל כולנו היא הייתה סמל לטוב לב, אמונה, ביטחון, נחישות, רגישות גדולה לזולת ושמחת חיים.
בשנים האחרונות סבתא גרה בביתה של דודה עטרה במושב מירון, והיא הייתה מלאה בצלילות הדעת עד ימיה האחרונים; מאוד אהבה את ילדיה, נכדיה וניניה ושמחה בהם, וראתה הרבה מאוד נינים. ורק בשבוע שעבר נפגשנו – חלק גדול מהנכדים והנינים – לחגוג מסיבת חנוכה יחד עם סבתא, שהייתה מאושרת, כי ידעה מה עשתה. ותמיד נזכור את מה שהיא סללה לנו – סללה לנו את הדרך. ואנחנו מחויבים. אנחנו מחויבים להמשיך יחד, להביא לחברה מתוקנת, אבל לא בחוק הזה, ולא בחוקים שאנחנו מוצאים את עצמנו טובעים בבזבוזי זמן; בחוקים שלא מיטיבים עם החברה בישראל – שמיטיבים רק עם אדם אחד, ששולח אתכם להוביל אותם, להוביל אותם בלי שיש בכם האפשרות להשפיע, בלי שיש לכם האפשרות לשנות, כי אתם לא מסוגלים. אתם בתוך קואליציה שברירית שכל דבר הופך להיות בה מחטף. כל מיני דברים שניסו לעשות שנים, אבל בגלל השבריריות הזאת אנחנו רואים – חוק המקוואות, ופתאום העניין הזה של השבת, ולא דיברנו ולא יישאר לי זמן לדבר על המשבר הנורא עם יהדות העולם. אנחנו מאבדים אותם במו ידינו. איך אמר לי לפני שבוע אחד הנערים בבוסטון? לקחתם לנו את הכותל. לנו אין מקום בכותל. איך אתם מעיזים לקחת לנו את המקום בכותל? וראש הממשלה הראשון שמכיר את הציבור בארצות הברית, הציבור היהודי המגוון בארצות הברית, על המגוון של הזרמים בו – איך הוא שכח והקריב אותם כדי לנסות ולשמר את הקואליציה הזאת? זה התפקיד שלנו? אז כן, אנחנו פה כדי להזכיר שמדינת ישראל חייבת להמשיך להיות הבית היהודי של כולם. חוק השבות זה לא כותרת, זה לא סלוגן; זו מחויבות שלנו.
היו"ר טלי פלוסקוב:
נא לסיים.
עליזה לביא (יש עתיד):
גברתי היושבת-ראש, אני יודעת שזמני הסתיים. אני מבקשת מכם, חבריי: תקשיבו לצו מצפונכם. אל תצביעו לחוק הזה. תודה, גברתי.
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה רבה לחברת הכנסת עליזה לביא. חבר הכנסת מוסי רז, בבקשה, אדוני. לרשותך שעה ו-20. תואם למה שאתה ציפית? בבקשה, אדוני.
מוסי רז (מרצ):
גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, שתי חברות הכנסת וחבר הכנסת, הצופים, אנחנו מתכנסים כאן לדון בחוק שהוא חוק מושחת, שנולד בחטא, והלוואי שהיינו יכולים גם להמית את החוק הזה כאן היום, ואולי נצליח לעשות את זה, אם לא היום אז מחר. אני לא יודע מתי תהיה ההצבעה. בעצם יש כאן קואליציה שהגיעה למסקנה שהיא יכולה לעשות כל מה שהיא רוצה, ולכן היא תעביר חוקים מהסוג הזה. ויש פה אופוזיציה שפשוט קצה בדברים האלה. אי-אפשר לסבול את זה יותר.
אני מגיע לפה מכנס באוניברסיטה העברית של סטודנטים נהדרים, שלא יכלו לעמוד אל מול החקיקה שקיבלנו פה לפני שבועיים – למעשה אני כבר יכול להגיד שבועיים ויומיים – בנושא שאני לא יודע מי הצליח לקרוא לו בצורה כזאת, "מסתננים", אבל בעצם בנושא אותם פליטים, מהגרי עבודה שהגיעו לארץ, ברחו מאימת מוות במקומות שמהם הם באו, בעיקר ממקומות מאוד ספציפיים, ונתקלו כאן בממשלות שכל פעם ניסו להטיל עליהם, וגם על מי שיעזור להם, עונשים חדשים. בהתחלה רצו להעביר פה חוק – העבירו אותו גם בקריאה טרומית – שמי שיושיט להם יד, מי שיסייע להם, דינו עד 20 שנות מאסר. אחרי זה רצו לכלוא אותם בבית כלא, שזרקו בשבילו מיליארד וחצי שקל – שזה בסדר, כמובן, לזרוק מיליארד וחצי שקל, אבל להגיד שזה שאדבר עכשיו זה בזבוז כספי מדינה? הקואליציה הזאת מסוגלת לכל דבר. ועכשיו רוצים לגרש אותם.אנחנו עם של פליטים, עם שהגיע הנה אחרי שסבל, מי יותר, מי פחות, מאנטישמיות, מרוע, לפעמים ממוות. אני אמרתי פה כבר פעם – אני נכד של פליטים שהגיעו לפה וגם גורשו מפה על ידי המנדט הבריטי לאחר שישבו בכלא. אנחנו נגרש פליטים? ועוד לאן – למדינה שגם היא חוותה את הנושא הזה של רצח עם רק לפני שני עשורים – לא כל כך מזמן במונחים היסטוריים – ועוד נשלם להם, העיקר שניפטר מהאנשים האלה.
אז אני חוזר מכנס באוניברסיטה העברית של סטודנטים שלא יכולים לשאת את זה עוד. מחר תהיינה הפגנות בשמונה אוניברסיטאות, בשמונה קמפוסים, ואני חושב שהעם הזה הוא הרבה יותר מוסרי מהממשלה הזאת, והוא לא ייתן לעוול כזה לקרות. העם הזה הרבה יותר מוסרי מהממשלה הזאת, ולכן גם עשרות אלפים יוצאים בהמוניהם מדי מוצאי שבת כדי לעצור את השחיתות של הממשלה, את הזלזול בציבור, שהגיע – אני לא רוצה להגיד לשיא, כי אי-אפשר להגיד על החוק הזה שהוא שיא השחיתות; הרי השחיתות הזאת, יש לה כל כך הרבה שיאים, אבל זה אחד המופעים היותר-מכוערים של השחיתות הזאת.
בעצם מה החוק הזה רוצה לומר, החוק שנמצא על סדר-היום? חוק בנימין נתניהו. אני לא יודע. יש אולי משפטנים שקוראים לו תיקון לחוק סדר הדין הפלילי, ואולי יש עיתונאים שקוראים לו חוק ההמלצות. זהו חוק בנימין נתניהו. החוק הזה בעצם רוצה שלא יפרסמו מה ממליצים לעשות לגביו. כמובן, נאמר לנו בהטעיה מאוד ברורה: החוק לא יחול על חקירות קיימות. בסדר, אבל אנחנו יודעים שצפויות עוד חקירות, גם לגביו וגם לגבי אחרים.
אני רוצה לאתגר את מציעי החוק, וכבר עשינו את זה, גם חברתי תמר זנדברג שיושבת פה וגם חברים מיש עתיד ואולי מעוד שלא שמעתי: הרי אם באמת רוממות זכויות האדם בפיהם, כפי שהם מציגים את החוק הזה, שהוא נועד לעזור לאזרחית הפשוטה ולאזרח הפשוט כשהם נתקלים בטיפול המשטרתי – שאנחנו יודעים שזה לא כך, כי רבים מהם למעשה כבר הוחרגו מהחוק בדרך כזאת או אחרת, אבל אם באמת מה שמעניין אותם זה האזרחית והאזרח הפשוט, בואו נוסיף לחוק הסתייגות אחת פשוטה, שאומרת שהוא לא יחול על אישי ציבור: הוא לא יחול על ראש ממשלה, לא זה וגם לא הבאים בתור; הוא לא יחול על חברי כנסת, שמקבלים את החוק הזה, שמצביעים עליו; הוא לא יחול על שרים בממשלה; אולי גם לא על ראשי ערים. בואו נראה, האם אז כל כך ימהרו בקואליציה להעביר את החוק הזה מהר מהר לפני שתהיינה המלצות לגבי מישהו שהשם שלו מתחיל בבי"ת, והוא במקרה ראש ממשלה? גם אז הם ימהרו כל כך? אם כן, יש אפשרות לעשות את זה, משום שיש הסתייגויות שהונחו. אנחנו נצביע עליהן בעוד כמה שעות, אולי בעוד כיממה, ואפשר להצביע בעד הסתייגות כזאת, ואז, אם החוק הזה כל כך באמת תורם לציבור, נקבל אותו בלי שיוחל על אישי ציבור.
אבל הרי ברור שלא זו הכוונה. בכלל, מה כוונת חוק ההשתקה הזה? האם הכוונה שלו היא באמת לטפל בסוגיה הזאת של ההמלצה? אני טוען שלא. הרי מה בעצם אומרים לנו? נאמר שהמשטרה תחקור – ואני יודע שחלק מהדברים הוחרגו מהחוק, אבל בכוונה אני נותן את כל הדוגמאות. לדוגמה, המשטרה תחקור אדם x, והיא תכתוב בתיק שיש הוכחות, גברתי היושבת-ראש, שהאדם הזה, x, שדד בנק – אני חלילה לא מדבר על מישהו מחברי הכנסת; לא על איש ציבור – שדד בנק. יש שני עדים שראו אותו שודד את הבנק, ויש סרט צילום שמראה שהוא שודד את הבנק. הוא הודה בחקירה שהוא שדד את הבנק, אבל אסור להמליץ; אסור להגיד אם להעמיד אותו לדין או לא להעמיד אותו לדין. זה נשמע סביר למישהו? זה נשמע הגיוני למישהו? או אפשר לומר שאדם בשם י' – הוא ירה שלוש יריות בכיכר ורצח ראש ממשלה. ויש סרט, רואים שהוא ירה ורצח ראש ממשלה. והוא גם מודה בחקירה, וגם יש עדים שראו. הוא נתפס במקום. אז האם המשטרה תצטרך להגיד שכן, יש סרט שהוא ירה ורצח ראש ממשלה – או אדם פשוט, לא חייב להיות ראש ממשלה – יש עדויות, יש האקדח, יש סרטון, יש עדויות, הוא מודה, אבל אנחנו לא ממליצים שום דבר. וכן הלאה וכן הלאה – אני יכול לתת דוגמאות. הרי לא זו מטרתו של החוק. מטרתו של החוק היא להלך אימים על המשטרה. המטרה של החוק היא לגרום לחוקרים להבין: רגע, גם אנחנו יודעים לעשות דברים. אנחנו חזקים. אנחנו נבצע כאן את מה שאנחנו רוצים. אנחנו לא שואלים אתכם, החוקרים, מה לעשות.
עמד כאן לפניי חבר הכנסת יאיר לפיד ואמר, בצדק, שחלק גדול ממטרת החוק מיוחס לחקירות הבאות שכנראה תהיינה. הוא דיבר שם על פגיעה בביטחון ישראל. ארצה לדבר גם הערב, הבוקר, הלילה הזה על פגיעה בביטחון ישראל, אבל לפני זה אני רוצה להגיד: אי-אפשר להשלים עוד עם הדבר הזה. אני חושב שחברי כנסת ושרים הגונים בקואליציה צריכים לצאת אל מול ראש הממשלה, אל מול הדברים שנאמרו עד עכשיו, ולומר לו: די. הרף לך. תעזוב את התפקיד. תתפטר. אי-אפשר לשמוע עוד את הדברים האלה. נכון, כל אדם הוא חף מפשע עד שהוכח אחרת, אבל על כל ראש ממשלה מותר להגיד דברים, והוא יצטרך להוכיח שלא רק שהם אינם פליליים אלא שהם לגיטימיים, שלגיטימי שראש ממשלה יעשה אותם. ומה ששמענו עד עכשיו זה כבר די והותר.
הרי כולם זוכרים, אז לא אזכיר פה את מה שאמר ראש הממשלה המכהן על ראש הממשלה הקודם כשהוא עמד בחקירות, וכל הדברים האלה זכורים. ואז אני יודע שאומרים: כן, טוב, ראש הממשלה המכהן הוא מהימין, וראש הממשלה הקודם – אני לא יודע אם הוא היה מהימין או מהשמאל, עוד לא כל כך החלטתי; לא כל כך חשוב. אז הוא אמר. אני רוצה להגיד: אני, כידוע, חבר כנסת מסיעת מרצ. אני רוצה להגיד מה אמרה חברת הכנסת לשעבר, ואני מקווה בעתיד הקרוב, אחרי שנתניהו ייפול מהר, זהבה גלאון, שהיא לא בימין, נכון? מה היא אמרה לגבי אולמרט. היא אמרה: לא היו לי ציפיות מראש הממשלה, והוא אכן לא אכזב. אולמרט כמו אולמרט ממשיך להתחמק מאחריות ולגלגל אשמה על אחרים. עד היום ראש הממשלה נכשל בכל מבחן מוסרי, ולכן המבחן היום הוא של ברק ושל מפלגת קדימה. אם הם יותירו אותו בתפקידו, הם יהפכו לשותפיו בהשחתת הנורמות הציבוריות והדמוקרטיות בישראל. אני קוראת לברק ולמפלגת קדימה להביע אי-אמון בראש הממשלה ולפעול להקמת קואליציה חלופית.
אני גם רוצה להזכיר לכם מה קרה. ברק וקדימה למעשה עשו את זה. ברק וחברת הכנסת היום ציפי לבני, שהייתה אז שרה, עשו את זה, והם אלה שגרמו לראש הממשלה אולמרט ללכת הביתה. לכן, בעצם צריך לקרוא עכשיו את הקטע הזה בצורה טיפה אחרת, רק לשנות את השם. אגיד את זה בשמי, אבל אני מניח שזה מייצג רבים: לא היו לי ציפיות מראש הממשלה נתניהו, והוא אכן לא אכזב. נתניהו כמו נתניהו ממשיך להתחמק מאחריות ולגלגל אשמה על אחרים. עד היום ראש הממשלה נבחן בכל מבחן מוסרי, ולכן המבחן היום הוא של כחלון ושל האחרים בממשלה ובקואליציה, ושל מפלגת כולנו בעיקר. אם הם יותירו אותו בתפקידו, הם יהפכו לשותפיו בהשחתת הנורמות הציבוריות והדמוקרטיות בישראל. אני קורא לכחלון, לשר משה כחלון, ולכל השרים בממשלה ולכל חברי הכנסת בקואליציה, להביע אי-אמון בראש הממשלה ולפעול להקמת קואליציה חלופית, או לחלופין – להקדמת הבחירות, מה שמתאים לכם יותר.
אולי בכל זאת, לאחר שאמרתי את הדברים האלה, אזכיר מה אחרים אמרו על אולמרט מהימין, ובסוף גם מה אמר עליו ראש הממשלה נתניהו. השר, היום, גלעד ארדן אמר כבר ב-2007 – יש לציין שהוא עשה את זה מוקדם מאוד: שום מקום עבודה, ודאי לא משרד ראש הממשלה, אינו יכול להרשות לעצמו שמי שאמור לנהל אותו יקדיש את מרב זמנו להתייעצויות עם עורכי דין ויועצים אחרים בניסיונות להיחלץ מזרועות החוק. הציבור לא ישכח לשותפיו הקואליציוניים של אולמרט ולשריו את מדיניות שתיקת הכבשים שהם נוקטים אל מול החשדות הפליליים נגדו. אז אולי להגיד את זה בשפה שלו בתרגום לימינו: שום מקום עבודה, ודאי לא משרד ראש הממשלה, אינו יכול להרשות לעצמו שמי שאמור לנהל אותו יקדיש את מרב זמנו להתייעצויות עם עורכי דין ויועצים אחרים בניסיונות להיחלץ מזרועות החוק. הציבור לא ישכח לשותפיו הקואליציוניים של נתניהו ולשריו את מדיניות שתיקת הכבשים שהם נוקטים אל מול החשדות הפליליים נגדו.
גם השר לשעבר, חבר הכנסת לשעבר, אולי ראש הליכוד בעתיד – אני לא יודע – גדעון סער אמר: אולמרט אינו ראוי ואינו יכול להמשיך בתפקידו שוב, כל זה – לפני הגשת כתב אישום: ממשלת קדימה שקועה עד צוואר בחקירות שחיתות סדרתיות, ונכשלת יום-יום בניהול ענייני המדינה. אז בואו נגיד את זה בשפה של ימינו: נתניהו אינו ראוי ואינו יכול להמשיך בתפקידו. ממשלת נתניהו שקועה עד צוואר בחקירות שחיתות סדרתיות, ונכשלת יום-יום – אפילו הייתי מוסיף שעה-שעה – בניהול ענייני המדינה.
חבר הכנסת לשעבר זבולון אורלב, היום הבית היהודי, אז מפד"ל: החשדות נגד ראש הממשלה יגרמו לרעידת אדמה שלא תאפשר לו להמשיך להיאחז עוד בקרנות המזבח. העם איבד את האמון בראש ממשלה שמובא לחקירות ומעורב בסדרת פרשיות שחיתות. אם יש בקואליציה מפלגות, שרים וחברי כנסת הגונים, חובתם להביא לסיום כהונת ראש הממשלה לאלתר. הדברים האלה נכונים גם היום, תשע שנים אחרי; הרבה יותר.
וגם, כפי שאמרתי, ראש הממשלה נתניהו, שאז לא היה ראש ממשלה, רק רצה להיות ראש ממשלה; היה ראש ממשלה לשעבר, לאחר שב-17 במאי 1999 סילק אותו העם מהשלטון, ופרצו חגיגות ברחובות שמעולם לא היו בישראל, ואולי מעולם לא היו במדינה דמוקרטית לאחר נפילה של ראש ממשלה. הוא אמר – שימו לב, דמיון לדברים הקודמים: "ראש ממשלה ששקוע עד צוואר בחקירות, אין לו מנדט מוסרי וציבורי לקבוע דברים כל כך גורליים למדינת ישראל. קיים חשש", אני חייב להגיד, "אמיתי ולא בלתי מבוסס שהוא יכריע הכרעות על בסיס האינטרס האישי של ההישרדות הפוליטית שלו, ולא על בסיס האינטרס הלאומי. אנחנו רואים שזה כבר קורה היום. הדבר הנכון שהיה צריך להיעשות זה שהממשלה הזאת תלך הביתה" – וואו, כמה הוא צדק פעם, נתניהו – "שנחזיר את המנדט לבוחר. במצב הזה, של ממשלה שהגיעה לסוף דרכה, כשראש הממשלה נמצא במצוקה המיוחדת הזאת, הכל-כך ארוכה, הרי צעדים נעשים כאן כדי להסיח את הדעת. ברור שהפרסום, עיתוי הפרסום, האצת המשא ומתן, קשורים כמובן להתפתחות בחקירה, ואני חושב שכך לא מנהלים משא ומתן.
אז אני מציע לראש הממשלה נתניהו ללמוד מאותו בנימין נתניהו שהיה לפני תשע שנים; ללמוד מהשר ארדן לפני עשר שנים, שכבר אמר את הדברים; ללמוד מהשר לשעבר סער, שאמר את הדברים לפני תשע שנים, והשר חבר הכנסת לשעבר זבולון אורלב, ואם לא זה, לפחות שילמד מחברת הכנסת לשעבר ולעתיד זהבה גלאון. אם הוא לא רוצה ללמוד את הדברים האלה זה משום שהוא מצפצף עלינו, ולכן הציבור יוצא לרחוב. הציבור מביע את מחאתו, והמחאה הזאת לא תיפסק.
הציבור שואל אותנו לפעמים: למה אנחנו עושים את הדבר הזה? למה אנחנו בעצם עומדים על הזכות שלנו לדבר את מלוא הדקות המותרות לנו, ומעכבים את החוק הזה? אני אגיד לכם למה: קוראים לזה דמוקרטיה. אבל אני רוצה להוסיף על הדבר הזה. אנחנו מאמינים שהקואליציה מנסה להביא כמה שיותר מהר את החוק הזה להכרעה משום שהיא יודעת שבעוד ימים, או שבועות, המצב ישתנה. גם את זה אנחנו יודעים. אבל אנחנו יודעים עוד דבר – שבכל יום רביעי, כשיושבת כאן הכנסת, הקואליציה מצליחה להעביר הצעות חוק שבמהותן נוגדות את הדמוקרטיה, נוגדות את הרוח הפלורליסטית של המדינה, נוגדות את הרצון שלנו לשוויון, פוגעות ביחסים בין האזרחים לאזרחיות במדינה, מסכסכים בין חרדים, דתיים, חילונים ומסורתיים, מעצימות את הכפייה הדתית; ואנחנו מבינים, לדוגמה, שאם אנחנו נדבר עד מחר בחצות, יכול להיות שהרווחנו יום רביעי בלי הצעות החוק האלה. נכון שגם בכל שבוע מובאות כמה הצעות חוק מאוד ראויות ומאוד חשובות על ידי האופוזיציה, אבל הממשלה מפילה אותן בצורה אוטומטית, בלי לחשוב עליהן בכלל, כי האופוזיציה הביאה אותן, אז זה בכלל לא משנה מה הן אומרות, זה לא משנה כמה הן תעזורנה לאזרחים, זה ממש לא חשוב. הממשלה מפילה אותן באופן אוטומטי.
אז אולי עיכבנו – לא עיכבנו; אולי אפילו מנענו חקיקות, חקיקה לא דמוקרטית, שהייתה צריכה להגיע בהמשך היום הזה, יום רביעי. בטוח שאתמול – כבר יום שלישי – היה על סדר-היום של ועדת הפנים ואיכות הסביבה של הכנסת חוק המרכולים. החוק הזה, בא להתגרות ולפגוע – ובזה ודאי תסכימי איתי, גברתי היושבת-ראש – לפגוע בציבור החילוני, להתגרות בו, לפגוע באורחות חייו ללא שום תועלת – לא לעובדים ולעובדות בשבת, לא לציבור הדתי, לא לציבור החרדי, לא לציבור המסורתי – אלא רק כדי לעשות מעט כותרות של שנאה והרס. החוק הזה, שהיו צריכים לדון עליו אתמול בוועדת הפנים ואיכות הסביבה של הכנסת, נדחה לפחות ליומיים, ליום חמישי – עכשיו אני שומע מחברתי חברת הכנסת זנדברג – ליום חמישי ב-10:30. אז אולי ראוי שנמצא את הדרך להאריך בדברים עוד יותר ולהגיע גם ליום חמישי ב-10:30, על מנת שהחוק הזה ימשיך להידחות, על מנת שבזמן הזה הרשויות המקומיות בארץ – לפחות שש רשויות מקומיות, שכבר במרוץ הזה – שהאזרחים שלהן ונבחרי הציבור בהן לא מוכנים לקבל את רוע הגזרה שמנסים להנחית עליהם מכאן – הם מנסים לקדם חוקי עזר עירוניים שבעצם יחסנו אותם בפני החוק הזה, והם יוכלו להמשיך להפעיל מערך חיים מינימלי, פתוח בשבתות, מרכולים שמוכרים מוצרים בסיסיים. על מנת שהם יספיקו לעשות את זה, לחוקק את הדברים האלה בזמן, אז אם אנחנו יכולים לעכב את חוק המרכולים, עזרנו הרבה לאזרחי ישראל. אפילו אם רק עיכבנו אותו, ודאי וודאי ואם הצלחנו ואם נצליח למנוע אותו.
אז בערך זו הסיבה שאנחנו מממשים את הזכות שלנו לדבר על הצעת החוק. לצערי, רוב חברי הכנסת מהקואליציה לא טורחים לבקר פה, חוץ מבהצבעה עצמה. יכול להיות שאם היו מגיעים לפה הם היו מבינים שהם נותנים יד למעשה מושחת, שהם נותנים יד למעשה לא מוסרי, שהם נותנים יד למעשה שחברים בקואליציה לפניהם, עם ראש הממשלה הקודם – לא רק מהאופוזיציה – חברים מהקואליציה הם שמנעו אותו, ושלחו את ראש הממשלה הביתה. יכול להיות שאם הם ישמעו את זה הם ישתכנעו, אבל הם לא באים הנה להקשיב, אז לפחות נממש את הזכות שלנו לעכב את הדברים, ואולי גם נצליח לבטל אותם פה ושם.
אמר לפניי חבר הכנסת יאיר לפיד, ועכשיו אני רוצה לחזור לזה, כי אני חושב שזה חשוב, שלהבנתו – הוא העיד במשטרה. אני לא מכיר את הפרשה בכאלה פרטי פרטים, אבל הוא בעצם טוען שהשחיתות פגעה בביטחון מדינת ישראל. ואני רוצה להגיד: יש עוד שחיתות שפוגעת בביטחון מדינת ישראל יותר מכל דבר אחר. השחיתות הזאת היא הכיבוש. ואני רוצה להוכיח את הדברים שלי. חבר הכנסת יאיר לפיד עמד כאן קודם, ראש מפלגת יש עתיד, עמד כאן קודם ואמר שמעולם עוד לא תקפו את ישראל בגלל שהיא הייתה חזקה מדי. המשפט הזה סתר 30 דקות של באמת סקירה מדינית מבריקה שהוא נתן, באמירה שכל כך תלושה מהמציאות, שאם מישהו למד שלוש דקות את ההיסטוריה של מדינת ישראל היה יודע שבמדינת ישראל, כמו בהרבה מקומות אחרים בעולם, קרה בדיוק הפוך. הרי מה קרה כשכבשנו את השטחים ב-67'? הכול השתנה. הייתי לפני שלושה ימים, ביום ראשון, במכינה קדם-צבאית ביישוב שקף, שנמצא בשפלת יהודה, וראיתי שם את החומה שנבנתה – חומה יפה, יש לציין, מאוד יפה – ובעצם נזכרתי שאנשים גרו שם, באזור הזה, באזור חבל לכיש, גם לפני 67'. דלתות הבתים היו פתוחות. חומה לא הייתה. אנשים נסעו בטרמפים ללא חשש. השירות הצבאי, אף שהיינו רבע ממה שאנחנו היום, היה קצר יותר, למרות שלא היה לנו הסכם שלום עם ממלכת ירדן, שהייתה קילומטר משקף וגם שני קילומטר מכאן. האם היה ביטחון במאה אחוז? התשובה היא לא. האם היה כאוס? האם הייתה קטסטרופה כמו שאנחנו חווים ב-50 השנה האחרונות? התשובה היא לא. לא היה הדבר הזה.
אני שמעתי כאן, בכנסת, את שר הביטחון ליברמן אומר שהשנה הייתה השנה עם הכי פחות נפגעים מאז 67' משום שלפני 67' – הוא לא יכול להתחרות במה שהיה אז. הוא פשוט לא יכול להתחרות במה שהיה אז, כי מאז שכבשנו את השטחים, איבדנו את הביטחון. קודם כול, קיבלנו את מלחמת ההתשה, וקיבלנו את מלחמת יום הכיפורים. הרי אם הטענה הזאת של לפיד וליברמן – סליחה, ליברמן לא טען את זה; לפיד טען את זה – הייתה נכונה, שלא תוקפים אותנו אם אנחנו חזקים, הרי מתי ישראל הייתה, או לפחות נתפסה, כיותר חזקה מאשר לאחר מלחמת ששת הימים, מלחמה שבה בשישה ימים היא הכריעה שלושה, למעשה ארבעה, צבאות ערביים, כי גם העיראקים שלחו כוח משלוח? מתי היא נתפסה כיותר חזקה מאשר אחרי המלחמה הזאת? אף פעם בהיסטוריה, והיא גם אף פעם לא תיתפס כך. אבל מה יצא לנו מהמלחמה הזאת? יצא לנו את מלחמת ההתשה, את מלחמת יום הכיפורים, את הפיגועים – שמייד אדבר עליהם – את הטילים, את הקטיושות, את האינתיפאדות, את מלחמת לבנון.
אני אציין את הכול, משום שיש לי היום זמן לדבר על הכיבוש המשחית, על הכיבוש שגורם לנו גם לאבד צלם אנוש, הכיבוש שגורם לנו לירות ללא הבחנה – לא בגלל שאנחנו רעים, אלא בגלל שיש לנו כוח, ולהם אין כוח; הכיבוש שגורם לנו לבזוז אדמות. הרי לאחר 67' נתפסנו כחזקים יותר מאי פעם. ישנה טענה – בעיקר של אנשים שלא מכירים את המזרח התיכון בכלל, ואולי לא מכירים בכלל את ההיסטוריה, אבל ודאי לא מכירים את המזרח התיכון – הם כל הזמן משתמשים בעניין הזה של הרתעה; אנחנו צריכים כוח הרתעה. אין דבר שיותר סותר את ההיסטוריה שלנו מאשר הביטוי המצחיק הזה, של אנשים שלא למדו כלום על המזרח התיכון, שלא למדו כלום על ההיסטוריה שלנו. הרי בדיוק כשהיה לנו את הכוח הזה חטפנו יותר ועוד יותר ועוד יותר, משום שאין דבר כזה הרתעה. אין דבר כזה הרתעה. לא ניתן להרתיע עם שקם להילחם על חירותו. לא ניתן להרתיע אותו. זה לא קיים, זה לא היה אף פעם, וזה לא יהיה קיים אף פעם. לא ניתן להגיד: ניצחנו אתכם במלחמה – אתם תשתקו. עובדה שזה אף פעם לא קרה. עובדה שקרה תמיד בדיוק הפוך מהדבר הזה, משום שבתודעה של הצד השני זה נתפס כבושה שצריך להתקומם נגדה.
כך היינו גם אנחנו. כך עשינו גם אנחנו כשהיה פה אפילו לא כובש, משום שהמנדט הבריטי לא היה כובש, הוא היה מנדט בין-לאומי. הוא, המנדט הבריטי, בעצם התקבל בברכה על ידי הציבור היהודי והציבור הציוני בארץ ובעולם כשהחליף את האימפריה העות'מאנית. המנדט הבריטי אומנם היה פה סוג של שליט זר, אבל אנחנו מדברים, לדוגמה, על שנות מלחמת העולם השנייה. הרי הוא שנלחם עם כוחות האור נגד כוחות החושך, ורבים מהציבור היהודי היו כאן, שירתו אפילו בצבא הבריטי, אבל בכל זאת ראינו אותם ככובשים, והתקוממנו מולם בכוח. בכל זאת התקוממנו בכוח גם מול הערבים. ולכן הציפייה, המחשבה ההזויה כאילו כוח ההרתעה הזה ירתיע את העם הנכבש מלמחות, אין לה שום מקום, אין לה שום שחר.
ובאמת, מה קרה? דיברתי על המלחמות. יש ישראלים שחושבים, בשל התעמולה של הימין, שטילים התחילו לנחות על ישראל בשנת 2005, לאחר הנסיגה מעזה, אבל מה לעשות שזו לא המציאות? טילים מעזה התחילו ליפול כבר בשנת 2001, אבל טילים בכלל על ישראל נורו מספר שבועות לא רב או מספר חודשים לא רב לאחר הכיבוש ב-67'. נורו טילים מלבנון אל יישובי הצפון, אל קריית שמונה, נורו טילים מירדן לעבר בית שאן, אפילו מבית לחם לירושלים ומהשומרון לפתח תקווה, משום שזה לא עובד. ולא היו לפני זה. אני עומד על כך. לא היו לפני זה. אז כשמתווכחים עם אנשי ימין, הם אומרים: תרפ"ט. תרפ"ט – לא הייתה לנו מדינה. איזה מין השוואה? ברגע שמישהו אומר לי תרפ"ט, משמע, מבחינתי, שהוא אומר לי: אתה צודק – אם הוא צריך לחזור עד תרפ"ט כדי להוכיח איזושהי אמירה שלו.
אבל לא רק זה. עוד דבר הופיע מייד לאחר הכיבוש ב-67' – הופיעה תופעה שלא הכרנו אותה עד 67', שזה פיגוע ביישובים עירוניים. נכון, היה פיגוע אחד במעלה העקרבים, שזה לא יישוב עירוני, באוטובוס. נכון, היה פיגוע אחד כזה. אבל פתאום התחילה תופעה – שהתחילה בפעם הראשונה ב-11 באפריל 1974, בקריית שמונה – שנכנסים ופוגעים ורוצחים בתוך יישובים עירוניים בתוך מדינת ישראל, ואחרי זה במעלות, וזה התפשט כבר לכל מקום. הדבר הזה ערער עוד יותר את ביטחוננו. אבל למען הכיבוש, למען זה שיוכלו המתנחלים לגור באדמותיהם של הערבים, שאותן הם לקחו, של הפלסטינים, שאותן הם גנבו, אנחנו מוכנים להיהרג, להרוג. הכול בסדר. זה גם לא נפסק מאז. בשום שלב זה לא נפסק. לכל אורך הדרך, לכל אורך הדרך זה נמשך, עד שהגענו כבר לשנת 1994. ב-1994 מבצע ברוך גולדשטיין את הטבח במערת המכפלה, ולאחר הטבח הזה, 40 יום לאחר הטבח הזה, אנחנו נתקלים פעם ראשונה בתופעה שלא נתקלנו בה עד אז בתוך שטחה הריבוני של מדינת ישראל.
יהודה גליק (הליכוד):
חוץ מבית ליד.
מוסי רז (מרצ):
לא, לא חוץ מבית ליד. תבדוק. בית ליד היה ב-1995. הטבח במערת המכפלה היה ב-25 בפברואר 1994.
יהודה גליק (הליכוד):
היה הפיגוע – – –
מוסי רז (מרצ):
חבר הכנסת גליק, תודה על דבריך. אני מדייק בדבריי. ההתנחלות משואה בבקעת הירדן איננה בשטח הריבוני של מדינת ישראל. לכן, אמרתי, ודייקתי: לא היה פיגוע התאבדות בתחום השטח הריבוני של מדינת ישראל לפני מעשה הטבח הזה של ברוך גולדשטיין, ותודה לך שחיזקת את דבריי. משואה איננה במדינת ישראל, וגם לא תהיה במדינת ישראל, ותהיה חלק ממדינת פלסטין בעתיד הקרוב.
עכשיו, אם בעבר – – –
יהודה גליק (הליכוד):
יש לך חוש הומור בלילה.
מוסי רז (מרצ):
אני שמח שאני מבדח אותך. טוב שאתה תצחק. אגב, ליד ההתנחלות משואה – אם כבר אני עומד על הפודיום הזה ואם כבר הזכרתי, אני לא התחלתי, אתה התחלת עם משואה – נמצא הכפר עין אל-חילווה. הכפר עין אל-חילווה, שאני ביקרתי בו לאחרונה, אבל אני מכיר אותו עוד משירותי בשירות סדיר לפני יותר מ-30 שנה – השתחררתי כבר לפני יותר מ-30 שנה משירות סדיר – מהכפר עין אל-חילווה מבקשת מדינת ישראל לגרש את התושבים – תושבים שנולדו שם לפני 67', כ-350 איש. אני זוכר אותם מלפני 30 שנה. ועמד פה, במקום שבו אני עומד, ואני עדיין מצפה להתנצלות של הממשלה ושל סגן שר הביטחון על הדבר הזה – עמד כאן סגן שר הביטחון, ובתשובה על שאילתה לפני חודש וחצי אמר: האנשים האלה, הם לא היו שם. וכששאלתי: האם הם הגיעו מהמאדים, הוא אמר: כן. ואז תפס את עצמו ואמר: לא, הרשות הפלסטינית שילמה להם כסף כדי שילכו לשם. לכן, יום לאחר שהוא אמר את דברי ההבל האלה, שהוא הוטעה על ידי מערכת הביטחון, פרסמנו תמונות מלפני 20 שנה שמוכיחות שהם היו שם כבר לפני 20 שנה; לא באו אתמול ולא שלשום וגם לא לפני 20 שנה. פשוט אין לי תמונות עתיקות יותר, אבל לו לי היה תצ"א כזאת, היה ניתן להוכיח את זה, שהאנשים האלה היו שם.
ועכשיו השתנתה עוד יותר התמונה – השתנתה התמונה, משום שאנחנו לא נמצאים באותו מצב היסטורי שיכלו לספר לי כשאני הייתי ילד, שבו אנחנו רוצים שלום, אבל הערבים, השכנים שלנו, לא רוצים שלום. צעקה פה קודם חברת הכנסת ענת ברקו שביום שבו הפלסטינים ירצו שלום, יהיה שלום. אז אני תוהה איך היא תדע. ביום שהם ירצו, איך היא תדע שהם רוצים? ואולי הם כבר רוצים והיא לא יודעת? ואולי אני גם יכול להוכיח את זה שהם רוצים והיא לא יודעת? ואולי זה בעצם אנחנו שלא רוצים? הרי ישבו 22 מדינות הליגה הערבית בביירות ב-28 במרס 2002 והחליטו החלטה מאוד פשוטה. הם אמרו: אנחנו רוצים שלום ויחסים נורמליים עם ישראל, ואנחנו נקיים שלום ויחסים נורמליים עם ישראל אם זו תיסוג מהשטחים שכבשה ב-67' ותמצא פתרון צודק ומוסכם לשאלת הפליטים. 22 מדינות ערב – זה מה שהן אמרו. אבל טוב, חברת הכנסת ענת ברקו כמובן הרי יודעת יותר טוב מכל מדינות ערב מה מדינות ערב רוצות. הם מקבלים ממנה הוראות. היא חקרה שניים שרצו להתאבד, אז היא כבר מכירה כמובן יותר מכל הנציגים של מדינות ערב מה הם מעוניינים. היא תנהל להם. אולי בכלל נשלח אותה, שתהיה בליגה הערבית וזהו.
22 מדינות ערב הללו כוללות, לדוגמה, גם את מדינת פלסטין, גם את הנציגים הפלסטינים. אז הפלסטינים הצהירו על כך שהם רוצים שלום ויחסים נורמליים – לא רק שלום, גם יחסים נורמליים; עם מצרים וירדן יש לנו שלום, אבל אין לנו יחסים נורמליים – שהם רוצים שלום ויחסים נורמליים עם מדינת ישראל. יש להם תנאי, שהוא תנאי הגיוני, שראש הליכוד לשעבר, ראש הממשלה, זיכרונו לברכה, מנחם בגין, כבר ביצע אותו בהצלחה עם המצרים, שזה נסיגה משטחים כבושים. גם אז אמרו לו שהוא לא מבין; גם אז היו כאלה שהתבצרו על האנדרטה; גם אז היו כאלה שחשבו שהוא טועה. מסתבר שהוא צדק מאוד, ומסתבר שזה עבד יפה מאוד, בדיוק כמו שאמרו לאהוד ברק שאם רק יצא מלבנון, אז החיזבאללה צועד לירושלים, ומסתבר שהוא צדק והיה צריך לצאת מלבנון.
זה לא רק ש-22 מדינות ערב החליטו על הדבר הזה, כפי שאמרתי, ב-2002; לאחר מכן התכנסה הוועידה האסלאמית, 57 מדינות האסלאם. קודם נאמר פה – מדינות האסלאם העוינות; אחד מחברי הכנסת אמר כך קודם. והם החליטו – אגב, איפה הם התכנסו? לא פחות ולא יותר מאשר בטהרן, בירת איראן. והם החליטו, 57 המדינות, שהן מוכנות לקבל את היוזמה הזאת של הליגה הערבית, שלום ויחסים נורמליים עם ישראל. הליגה הערבית, יש להם ויכוחים על הרבה דברים, אבל הם יושבים בכל שנה, ובכל שנה מאז 2002 – בכל שנה מאז 2002 הם התכנסו שוב ושוב, ובכל שנה הם אישרו את היוזמה הזאת: אנחנו רוצים שלום ויחסים נורמליים עם ישראל.
נכון, הייתה שנה אחת שלוב נמנעה בהצבעה. בכל שאר השנים זה היה 22 מול 0, והחל מהוועידה בקטאר הם אפילו הוסיפו דבר נוסף – הם מוכנים לחילופי שטחים עם ישראל. כי נכון, זו באמת בעיה, לחזור לגבולות 67'. הרי מעבר לגבולות 67' גרים היום מאות אלפי ישראלים, וצריך לבצע חילופי שטחים. אני לא חושב שרמת אשכול תישאר בשליטה פלסטינית, בניגוד למשואה; בניגוד גם לאריאל, וגם בניגוד לעתניאל, חבר הכנסת גליק. אז אפשר לעשות חילופי שטחים. הם הוסיפו את זה. אפשר לעשות חילופי שטחים. כיצד מגיבה ממשלת? אגב, לאחרונה ישבו גם מדינות האסלאם – אני לא זוכר אם זה באנקרה או באיסטנבול, אבל בטורקיה – וקיבלו את אותה החלטה, ואיראן שותפה להחלטה הזאת. זו החלטה של כולם.
עכשיו תוכלו לומר: מהשפה אל החוץ. אני לא יודע מה אתם רוצים לומר, זה גם לא כל כך חשוב, אבל איך מגיבות על זה ממשלות ישראל? הרי במשך 16 שנה – עוד שלושה חודשים 16 שנה – 22, יותר נכון 57 מדינות, מושיטות לנו יד, ומדוע יד מושטת לא פוגשת יד אחות? מדעו הבקשה שלהם לפתרון צודק ומוסכם לשאלת הפליטים אינה נענית על ידי ממשלת ישראל, לדוגמה, ב"בואו נדבר"? מדוע הבקשה הצודקת שלהם לחזרה לגבולות 67' עם חילופי שטחים תמורת שלום ויחסים נורמליים לא נענית על ידי ממשלת ישראל ב"כן", או לפחות ב"בואו נדבר"? מדוע? למה? למה זה קורה? איך זה יכול להיות? מדינה שחינכה את אזרחיה שאנחנו רוצים שלום והצד השני לא. אולי עדיין מחנכת. צריך לעצום עיניים, לסגור אוזניים כדי להאמין בזה, אבל אולי עדיין מחנכת כך, לפחות בחלק מהאוכלוסייה. קשה לי להאמין שאנשים שקוראים עיתונים יכולים להאמין לזה. איך קורה שהממשלה לא מוכנה לדבר על זה בכלל?
אז נכון, יש משהו מאוד מרגיז בדרישה לפתרון צודק ומוסכם. הרי הממשלה הזאת קיימת שלוש שנים, ועוד לא עשתה שום דבר צודק, ועוד לא עשתה שום דבר מוסכם, אז דווקא השלום שתעשה צודק ומוסכם? דווקא עם הערבים תעשה משהו צודק ומוסכם? לאזרחי ישראל היא לא עושה משהו צודק, לאזרחי ישראל היא לא עושה משהו מוסכם, אז מה, דווקא לערבים היא תעשה את זה? זה באמת לא כל כך סביר, הדרישה הקיצונית הזאת לפתרון צודק ומוסכם. הרי ראש הממשלה ברחוב בלפור – שדיברנו קודם על השחיתות – הרי הוא גם לא רוצה צדק; הוא לא רוצה פתרון צודק; הוא לא רוצה הסכמה; הוא לא רוצה פתרון מוסכם. הרי את זה אנחנו יודעים, זה לא דבר חדש. זה לא דבר חדש. אבל מה מפחיד כל כך את הממשלה בלבוא ולהגיד: הצעתם – בואו נדבר על זה, בואו נשמע מה הצעתם, בוא ננהל משא ומתן? למה זה מפחיד כל כך את הממשלה?
האם זה בגלל מאות אלפי ישראלים שגרים מעבר לקו הירוק, ובעצם הנציגות הפוליטית שלהם פה בכנסת היא ששולטת בממשלה, ולא ראש הממשלה עצמו? מאוד יכול להיות שהתשובה היא כן. האם זה בגלל שממשלות ישראל הצליחו, במידה רבה בזכות שליטתם הרבה מאוד בתקשורת, להצניע את העובדה שיש הצעה כזאת על ידי מדינות ערב? יכול מאוד להיות שהתשובה היא כן. אני הולך ופוגש אנשים, והם בכלל לא יודעים שיש הצעה כזאת, כי ממשלת ישראל לא מעוניינת שיידעו שיש הצעה כזאת, שמציעה לנו שלום. הרי זה מחריב את כל האתוס שלנו. אנחנו מנהלים פה הכול על הבסיס של מלחמה. מה פתאום אנחנו נעשה איתם שלום? אנחנו נפלנו על הראש? השתגענו לגמרי? אז כן, מצליחים להצניע את הדבר הזה – גם בתקשורת, גם כמובן בבתי הספר, כן? הרי לא מלמדים את זה שהציעו לנו הסכם ואנחנו לא מתייחסים. זה לא שענינו בשלילה; פשוט לא ענינו. לא צריכים לענות בשלילה. אז לא מלמדים את זה בבתי הספר. כמעט לא מדברים על זה בתקשורת, שרובה המוחלט הוא בשליטת הממשלה בצורה כזאת או אחרת. אז אלה התוצאות. וגם התקשורת, שהיא כביכול פרטית, היא מתעניינת ברייטינג – היא לא תכתוב על ההצעה של הערבים. בקושי כותבת.
יודעים מה? אתן לכם דוגמה משבוע שעבר. טוב עשה העיתון ידיעות אחרונות שפרסם בכותרת הראשית שלו, בעמוד הראשון, את הירי של רקטה לעבר חצר בבית, נדמה לי במושב – טוב, אני לא יודע אם מותר להגיד את שם המושב, לא חשוב, אבל בחוף אשקלון; זה נאמר בתקשורת, אז אני יכול להגיד שבמועצה האזורית חוף אשקלון. בצדק. הסבל שעוברים תושבי מערב הנגב הוא סבל שאנחנו חייבים להזדהות איתו, אנחנו חייבים לקרוא עליו, אנחנו חייבים לשמוע עליו, אנחנו חייבים למחות נגדו, אנחנו חייבים להפסיק אותו. אנחנו חייבים להפסיק אותו.
היו"ר טלי פלוסקוב:
איך?
מוסי רז (מרצ):
אני גם אגיד איך. קודם כול, כשמציעים לנו שלום, הגיע הזמן שנתייחס לזה שמציעים לנו. ירי טילים על אוכלוסייה אזרחית היא פשע מלחמה. אין פה חוכמות. אבל כשאותו עיתון עצמו באותו יום עצמו – טוב, לדייק יותר: יום קודם – כותב על שלושה הרוגים ברצועת עזה מאש כוחותינו, אנשים שלא הרימו נשק חם, אולי זרקו אבן – אני מטיל ספק אם אברהים אבו תוריא, הנכה על כיסא גלגלים, שכבר בהפצצת צה"ל נקטעו שתי רגליו, מטיל ספק אם הוא זרק אבנים, אבל נניח שכן. שלושה אנשים שלא הרימו נשק על חיילי צה"ל, שהיו מעבר לגדר בכלל, משטח שאנחנו בכלל טוענים שיצאנו ממנו – איזה יצאנו ואיזה בטיח? מי שמכיר את המציאות יודע שלא יצאנו ולא קשקושים. שלושה נהרגים. ואתם יודעים מה? נניח, אפילו – ואני לא מקבל את ההנחה הזאת – שבצדק העיתון ידיעות אחרונות, אותו עיתון, והוא רק דוגמה, נותן לשלושה האלה שורה בעמוד 6. כי חיים של שלושה פלסטינים שווים אולי אלפית מהסבל – לשמחתנו, בסיבוב הזה ללא נפגעים – של ישראלי. סבל פלסטיני – לא סופרים אותו. אז אנחנו גם מצליחים להעביר איזשהו מסר הזוי, שסותר לחלוטין את המציאות, לציבור בישראלי, כאילו כביכול אנחנו הקורבן והם התוקפן; אנחנו דוד והם גוליית. אנחנו מדינה חזקה, עם צבא מהחזקים בעולם, ועם נשק שאסור לדבר עליו, והם זורקים אבן והם נהרגים – אבל אסור; לא שאסור, אבל לא כותבים על זה.
אני בכוונה אומר, אני לא יודע בדיוק מה היה שם, כי בתור אחד שיצא לו לשרת כקצין, אפילו קוראים לזה בכיר ביחידה, קוראים לזה, נגיד, "מובחרת", אבל קרבית, אני יודע מה האמינות של דובר צה"ל. היא קרובה מאוד לאפס. אני, אגב, בניגוד לחלק מחבריי, לא חושב שדובר צה"ל משקר. אני ממש לא חושב כך. אני חושב שפשוט אין לו מושג מה העובדות. אתן לכם דוגמה. הגעתי לשירות מילואים לפני 15 שנה, בינואר 2003, בטול כרם, ובשיחת הפתיחה אמר לנו מפקד האזור, הסמח"ט, אמר לנו: תשמעו, היום חיסלנו מבוקש ועובר אורח. ואני אומר: מה פירוש מבוקש ועובר אורח? הרגע שמעתי בחדשות שחוסלו פה שני מבוקשים. אז הוא אמר: כן, מה אתה רוצה, שנדווח שחיסלנו עובר אורח תמים? עובר אורח חף מפשע? אז זה מה שסיפרנו לדובר צה"ל, וזה מה שדובר צה"ל מוציא. הרי אין שום יכולת ואין שום רצון לדובר צה"ל לבדוק את הדברים האלה. אם במקרה, בטעות, הייתה שם איזו מצלמה של בצלם או איזה תושב או איזה כלי תקשורת או לא משנה מי, זה כבר סיפור אחר – אין ברירה אלא לספר את האמת: היה חייל, ירה בבן אדם פצוע, גוסס, והרג אותו, שלא לומר מה שאמר עליו אחד מהשופטים האחרים: במה שאפשר היה להרשיע אותו לא מבקשים להרשיע, והיה צריך להרשיע; נגיד שזה רק קרה. נגיד, לצורך העניין. אין ברירה – הייתה מצלמה. אבל במקומות שאין מצלמה, אז אפשר, אין שום בעיה, לספר את סיפורי הסבתא האלה, כפי שנתקלתי בהם לא פעם ולא פעמיים, וזה המידע שמועבר אלינו.
אבל גם המידע הזה שמועבר, אין לו חשיבות, כי התקשורת הישראלית לא מעוניינת לפרסם אותו, כמו שהיא לא מעוניינת לפרסם את העובדה שיש יוזמת שלום ערבית; כמו שהיא לא מעוניינת לפרסם את המידע שאנחנו פוגעים בהם; כמו שהיא לא מעוניינת לפרסם את המידע שהולכים לגרש 350 איש מהכפר עין אל-חילווה, שדיברתי עליו קודם, וכן הלאה וכן הלאה, והריסות הבתים והדברים שנעשים שם. אין עניין לתקשורת. אגב, הם צודקים – הם רוצים רייטינג. איזה ישראלי מתעניין בדבר הזה? ואז אנחנו לא מבינים למה פתאום אנחנו מותקפים. כמו הסיפור על האם היהודייה ששלחה מכתב לבן שלה משה, שהלך להילחם במלחמת העולם הראשונה במדי הצבא הגרמני, והיא כתבה לו: תשמע, משה, אל תעבוד קשה מדי. תהרוג טורקי אחד ותנוח, תהרוג עוד טורקי ותנוח. לא צריך להתאמץ יותר מדי. והוא ענה לה במכתב: תודה, אימא יקרה, שאת דואגת לי, ובאמת את צודקת, אבל תגידי, אימא, מה יקרה אם הטורקי יהרוג אותי? ואז היא שולחת לו מכתב: אבל למה? מה עשית רע שהטורקי יהרוג אותך? אנחנו בעצם כמו אותה אימא: עוצמים את עינינו אל מול מה שאנחנו עושים ופותחים אותן רק אל מול מה שעושים לנו – ועושים לנו דברים שהם נוראיים, אני לא בא להגיד שלא, חס וחלילה, אבל רק מול הדברים האלה אנחנו פוקחים את עינינו לראות את הדברים, וזה הדבר החמור שמתנהל כאן. לכן יש חשיבות מאוד גדולה להעביר את הדברים הללו הלאה.
עכשיו את שואלת, גברתי היושבת-ראש, מה אפשר לעשות. מה שאפשר לעשות זה קודם כול לסמן את הגבול. לסמן את הגבול. הציונות קבעה כבר בקונגרס הציוני הראשון מה מטרתה של הציונות. זה היה לפני 120 שנה. מטרתה של הציונות היא מימוש זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי על פי משפט העמים. זאת אומרת, אם אני יכול לתרגם – או משפט הכלל – אם אני יכול לתרגם את זה, ציונות זה מימוש זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי. היום אנחנו מפרשים את זה, אגב, כמדינה; גם אני. אבל זה לא הכרח. יש עוד דרכים למימוש זכות הגדרה עצמית, אבל זה חייב להיות לפי החוק הבין-לאומי, משום שכל דבר שאנחנו עושים בניגוד לחוק הבין-לאומי, הוא סותר את הציונות, לפחות כפי שראו אותה האבות – והיו שם מעט מאוד אימהות, לצערי – המייסדים לפני 120 שנה. הם קבעו שזה חייב להיות לפי משפט הכלל, לפי החוק הבין-לאומי. זאת אומרת, אם אנחנו חושבים שאנחנו בונים התנחלויות וזה חלק מהציונות – לא. זה הפוך.
שרן השכל (הליכוד):
מבחינתך הגולן זה לא – – –
מוסי רז (מרצ):
ברור שלא. ברור שלא. אגב, חברת הכנסת השכל, את יודעת שאני ראיתי את – היו פה חברי כנסת בעבר מהליכוד – ולא אזכיר שמות; אני אומר את זה דווקא לטובה, או לא יודע, בעצם, לא חשוב, לא אזכיר שמות, אבל הרבה יותר מאחד – שנהגו להסתובב כשעל דש הז'קט שלהם סיכה כזאת של ארץ ישראל השלמה שכוללת את ירדן אבל לא כוללת את רמת הגולן, משום – אגב, לכי תבדקי גם במפות, אפילו על מה דיבר ז'בוטינסקי ואחרים. הם לא דיברו על רמת הגולן.
שרן השכל (הליכוד):
אנחנו לא מדברים במונחים של אז. ההתיישבות ברמת הגולן, היישובים שם, הפיתוח, הקו הזה ששמר עלינו עכשיו, שש שנים, מפני המלחמה הנוראית הזאת בסוריה, שהייתה עלולה לעלות לנו בחיי אדם – זה מבחינתך לא ציונות? מבחינתך. עזוב אנשים מהעבר. איך אתה יכול להגיד דבר כזה?
מוסי רז (מרצ):
זה לא אני אמרתי את זה, זה הרצל אמר את זה.
שרן השכל (הליכוד):
אבל אתה עכשיו עומד על הדוכן ואתה אומר את הדברים הללו, שהם לא יכולים להיות ציונות.
מוסי רז (מרצ):
אני חושב שמי שמצטט את הרצל מצטט מה הייתה הציונות, ומי שאומר דברים אחרים – אגב, בכלל עוד לא נכנסתי לוויכוח אם צריך להיות ברמת הגולן או לא צריך להיות ברמת הגולן, כי את שאלת אותי האם זה ציוני או לא ציוני, אבל אני מוכן גם להיכנס לשאלה – – –
שרן השכל (הליכוד):
אבל זה לא רלוונטי.
מוסי רז (מרצ):
ואני גם רוצה לדבר איתך על ערוץ 20, כי יש מצב שהפעם את צודקת. אני צריך לשמוע את זה, אבל זה לא ככה.
שרן השכל (הליכוד):
אל תדאג, יהיו לנו הרבה דיונים על זה. אנחנו ממתינים שנסיים פה את המליאה, ונדבר גם על חוק התקשורת שלי.
מוסי רז (מרצ):
אני בטוח. טוב שאנחנו מעכבים את הדברים, אם כך. אני לא נכנס בכלל לשאלה – אין ספק שאסד הוא רוצח המונים שלא צריך לעשות איתו שום הסכם בשום מקרה. זה אסד.
עכשיו, לגבי רמת הגולן, רמת הגולן אף פעם לא הייתה חלק, אפילו לא חלק מארץ ישראל, שלא לומר מדינת ישראל. אני ממליץ לך – וזה דווקא כן היה בתקשורת – ללכת לקרוא את הריאיון שערך העיתונאי רמי טל עם משה דיין. משה דיין לא היה שמאלן כמוני. הוא אפילו היה שר ביטחון, זאת אומרת, יכול להיות שהוא ידע קצת על מה הוא מדבר, לפחות על התקופה שהוא היה שר ביטחון, בדברים שנוגעים לביטחון, למרות שאתם יודעים מה, כשאני רואה מה קורה בממשלה הזאת, בעצם לא בטוח, אבל אולי פעם זה היה אחרת. הוא אמר לרמי טל – הוא הצביע בריאיון הזה על שתי הטעויות הכי גדולות בחיים שהוא עשה, לדעתו, הוא, משה דיין.
הטעות הראשונה – טוב, קל לראות את זה גם היום בראי ההיסטוריה – הוא אומר: טעיתי שאפשרתי להקים את ההתנחלות בחברון. הוא עוד דיבר על מלון פארק, 1968, פינו אותם, נתקעו בקריית ארבע, בתמיכת מפלגת העבודה – כן, זו התנחלות שהקימה מפלגת העבודה, לא הליכוד – ונשארה לנו הצרה הצרורה הזאת, שהלכה והסתבכה, עד היום. אז זה לא כל כך מפתיע שמשה דיין יגיד דבר כזה.
שרן השכל (הליכוד):
משה דיין, ראינו אותו כבר אומר גם הרבה דברים שהיו להם שתי משמעויות. עם כל הכבוד, הוא גם גזל הרבה מאוד מהעתיקות והארכיאולוגיה שהיו באזור, שגם מוכיחות את הקיום של מדינת ישראל ושל תרבות ישראל במשך אלפי שנים.
מוסי רז (מרצ):
הסכמתי איתך. את רואה?
שרן השכל (הליכוד):
בלי שום קשר, אני לא נכנסת איתך עכשיו לוויכוח הזה, אבל אתה יודע שהכניסה לחברון, בעצם הכיבוש של חברון, אפילו לא נורתה ירייה אחת. פשוט הרימו דגל לבן וכבשו את העיר בלי ירייה אחת.
מוסי רז (מרצ):
מה זה חשוב? כמו שהוא שדד עתיקות – זה גם היה בלי לירות ירייה אחת. יש הרבה דברים שעשו בלי ירייה אחת. בלי ירייה קרו הרבה דברים. זה לא עושה אותם לא-אלימים. זה גם לא עושה אותם מוצדקים בראייה היסטורית.
שרן השכל (הליכוד):
את ההיסטוריה חיו. היום אנחנו חיים בתקופה אחרת, אנחנו צריכים לנתח את המציאות, את האתגרים. אם הוא לא החשיב את רמת הגולן או כן החשיב, אנחנו רואים את זה היום כגבול ביטחון.
מוסי רז (מרצ):
את רואה את זה כגבול ביטחון, סבבה, נדבר על זה.
שרן השכל (הליכוד):
לא רק אני.
מוסי רז (מרצ):
לא רק את, אני לא אמרתי שרק את.
שרן השכל (הליכוד):
כמעט כל כוחות הביטחון שידברו על ההגנה והשמירה באזור בחמש-שש שנים האחרונות, תוכל לראות שגם הם אומרים את זה.
מוסי רז (מרצ):
אני אתן לך עכשיו את הדוגמה של סיני, כי בסיני גם התרחשו – נכון שלא הייתה שם מלחמה כמו בסוריה, אבל גם בסיני, דווקא ההחזרה של סיני הוכיחה את עצמה, אף שיש שם אל-קאעידה וכו'. עכשיו, כשאת מדברת על סוריה, כמעט לא הייתה זליגה, גם לא לרמת הגולן, כך שזה לא רלוונטי.
שרן השכל (הליכוד):
במקרה זה קרה? כי הכול פשוט היה שקט? לא ניסו?
מוסי רז (מרצ):
לא, כי יש לנו צבא – – –
שרן השכל (הליכוד):
בגלל שבצורה אקטיבית מדינת ישראל פעלה שיהיה שם שקט.
מוסי רז (מרצ):
פציפיסט אני לא.
שרן השכל (הליכוד):
בצורה אקטיבית דאגנו שלא תהיה זליגה. זו תוצאה של מדיניות ביטחונית של מדינת ישראל.
מוסי רז (מרצ):
בסדר, מאה אחוז. חלק מהמדיניות הביטחונית – לפעמים אנחנו עושים טוב. אני מבקר את מה שאני חושב שעושים רע.
שרן השכל (הליכוד):
אתה מפרגן לממשלה? אני לא מאמינה.
מוסי רז (מרצ):
אני יכול לפרגן לממשלה בעוד דברים. אפילו ניסיתי לפרגן לך, אבל דפדפת הלאה למקום שאת רוצה שאני אתווכח איתך. אבל השאלה היא אם ההתיישבות ברמת הגולן – אפשר להתווכח אם היא טובה או לא – היא חלק מהציונות. התיישבות במקום שהוא איננו ארץ ישראל – בניגוד ליהודה ושומרון, שהם ארץ ישראל. אני יכול להתווכח ולהגיד שהשליטה ביהודה ושומרון מזיקה לנו. מזיקה לנו. כמעט אי-אפשר להתווכח על זה. היא מזיקה לנו. טוב, את תתווכחי ותגידי שלא, אבל רמת הגולן היא לא חלק מישראל. לכי תסתכלי במפות – במפות שלכם, של המחנה שלך. זה לא – זה סופח למדינת ישראל, אבל זה לא חלק מארץ ישראל.
שרן השכל (הליכוד):
נכון. עם זאת, המציאות הביטחונית הכתיבה את זה. הסיבה שבגללה הגענו לגולן וכבשנו את הגולן – – –
מוסי רז (מרצ):
קודם כול אני לא מקבל את זה שהמציאות – – –
שרן השכל (הליכוד):
זו המציאות הביטחונית. הרי היה ירי לכיוון היישובים שהיו למטה. היו ניסיונות של תקיפה. לא הייתה לנו ברירה.
מוסי רז (מרצ):
אז אני בכל זאת אביא את הציטוט של משה דיין. רצית שאני לא אביא אבל אני בכל זאת אביא, כיוון שאמרת דבר שהוא נכון אבל רק בערך 20%. משה דיין אמר, הוא אמר לרמי טל, שהטעות השנייה שלו שהוא מצר עליה הייתה שהוא הסכים במלחמת ששת הימים לכבוש את רמת הגולן. הרי בסך הכול הייתה לנו מלחמה עם המצרים ועם הירדנים. בואי נגיד – הירדנים, בוודאי הם תקפו אותנו, באשמת המצרים, אבל לא משנה, הם תקפו אותנו; המצרים – אפשר להתווכח, כי המצרים יצרו מצב מלחמתי כזה, נגיד, ונאלצנו לתקוף אותם, לא משנה. אבל בחזית הסורית לא הייתה מלחמה בחמשת הימים הראשונים. ואז – את ודאי מכירה את הסיפור – עלו נציגי יישובי העמק לראש הממשלה אשכול ואמרו לו: שמע, בהזדמנות החגיגית הזאת שכבר הכרענו שני צבאות, בוא נטפל גם בסורים, בוא נכבוש את הרמה הסורית.
משה דיין אומר: זו הייתה טעות. שואל אותו רמי טל – אומר לו בדיוק מה שאת אמרת, אומר לו: תשמע, היו הפצצות על יישובי העמק. ומשה דיין אומר את התשובה שאם תשאלי מילואימניקים ששירתו בתקופה הזאת בין 48' ל-67', הם יגידו לך את אותה תשובה; אני אגיד אותה קצת אחרת. משה דיין אמר ש-80% מתקריות האש היו פרובוקציה ישראלית. אני טוען ש-50% היו פרובוקציה ישראלית. מה הייתה הבעיה? את ודאי יודעת כמוני. הרי היה ויכוח היכן עובר הגבול הבין-לאומי מול גבול – שאנחנו קוראים לו היום 67' – שביתת הנשק של 49'. ומדי כמה זמן הצבא התעקש, על אף הסכם שביתת הנשק, לשלוח סיור צבאי אל מעבר לגבולות שביתת הנשק, משום שזה היה בתחום הגבול הבין-לאומי. אגב, זו סוגיה שחזרה גם אחרי זה, במשא ומתן עם אסד בשנת 2000, האם הגבול הוא הגבול הבין-לאומי או גבול שביתת הנשק. וכל פעם כזאת נענתה בירי. לכן, ברוב המוחלט של המקרים הזהירו את יישובי העמק מראש: דעו לכם שתהיה הפצצה, כי אנחנו מתכוונים עכשיו לעשות פרובוקציה.
שרן השכל (הליכוד):
אז אני אשמח לקחת אותך לסיור באזור רמת הגולן, לא רק עם אנשים ששירתו, גם עם חקלאים, שבזמן שהם עיבדו למטה את האדמות ואת המטעים ירו עליהם, בלי קשר אם הייתה פרובוקציה או לא הייתה פרובוקציה.
מוסי רז (מרצ):
נכון, זה קרה.
שרן השכל (הליכוד):
העניין הוא שהייתה סכנת חיים.
מוסי רז (מרצ):
אבל ודאי שזה קשור. תראי, חברת הכנסת השכל, בעשר השנים שלפני מלחמת ששת הימים נהרגו 37 ישראלים – שם, בעמק הירדן, בירושלים, בגבול מצרים, לכל אורך הגבולות ובתוך המדינה. 37 ישראלים בעשר שנים. בעשר השנים שלאחר ששת הימים – פעם אמרתי שנהרגו פי 100 ותיקנו אותי שטיפה הגזמתי, אבל בערך פי 80. את מבינה את ההבדלים?
שרן השכל (הליכוד):
ומה עם היום?
מוסי רז (מרצ):
גם היום נהרגים יותר ממה שנהרגו אז. אני ציטטתי קודם – – –
שרן השכל (הליכוד):
תחשוב, אם הרמה לא הייתה בידינו, היה מצב של הרבה יותר הרוגים. אפילו הרוג אחד זה יותר מדי, וכאשר עושים מהלכים כאלה, לצערי הרב לפעמים יש אנשים שמשלמים את המחיר היקר של הביטחון של כל מדינת ישראל. אבל אם אתה מסתכל על התוצאה היום אתה מבין שפשוט לא הייתה לנו ברירה, אחרת המצב היה הרבה יותר גרוע.
מוסי רז (מרצ):
אני לא נכנסתי לוויכוח הזה. אני מצטט בשלב זה את משה דיין, שהוא גם הסביר, כי הוא ענה על השאלה של רמי טל מדוע בעצם – – –
שרן השכל (הליכוד):
הוא לא חי כדי לראות את המציאות היום, לראות מה היה בשנים האחרונות.
מוסי רז (מרצ):
בסדר, בשביל זה אני מביא כאן את דבריו, כי אני חושב שהם חשובים. ואני לא רואה את המציאות עין בעין איתך, ותכף אגיד לך גם למה. אבל הוא בעצם ענה, ורמי טל אמר לו את מה שאת אמרת. לאחר שהוא אמר על הפרובוקציה, הוא שאל אותו: אז בעצם למה רצו לכבוש את רמת הגולן? הוא אמר לו את התשובה האמיתית, שהיום אנחנו יודעים שהיא האמת – זה בסדר שאת חושבת שזה נותן ביטחון, אבל היום אנחנו יודעים שזאת האמת: הם רצו אדמה חקלאית.
עכשיו, מה ההוכחות לכך? יש לכך שתי הוכחות מאוד בולטות וברורות: האחת, הצעד הראשון שנעשה עם כיבוש רמת הגולן – שאגב, נכבש תוך 24 שעות, בלי שום בעיה אמיתית. סליחה, היו גם הרוגים, אבל באופן יחסי למה שמתארים את רמת הגולן – הצעד הראשון שנעשה היה לגרש את כל תושבי רמת הגולן מלבד תושבי ארבעת הכפרים הדרוזיים. 135,000 איש במספר גורשו, כפריהם פוצצו – בצורה רשלנית. לפעמים אנחנו הולכים בגולן רואים איזה מסגד עומד או כמה בתים. גם חלק מהם לא גרו בבתים מפוארים במיוחד – אנחנו מדברים על שנת 1967, סוריה. גם בישראל לא גרו אז בבתים מפוארים. זה היה הצעד הראשון. ומה היה הצעד השני? כמובן, הקמת התנחלויות חקלאיות. מרום גולן עלה על הקרקע ב-14 ביולי 1967, חמישה שבועות לאחר המלחמה.
שרן השכל (הליכוד):
חבר הכנסת רז, אנחנו בכל מצב, בכל גבול שאנחנו כבשנו, הדרך היחידה לבוא ולשמר ולהגן על קווי הגבול – –
מוסי רז (מרצ):
זה לגרש את התושבים.
שרן השכל (הליכוד):
– – קודם כול זה לעבוד את האדמה; לבוא, ולהשקיע, לקחת אותה, לגדל ממנה משהו על מנת שלא יבוא מישהו אחר ויתפוס אותה. גם היום בקו הגבול שלנו עם לבנון, הדרך שלנו לשמר את קו הגבול היא למעשה עבודה חקלאית.
מוסי רז (מרצ):
בתוך שטח ישראל.
שרן השכל (הליכוד):
תסתכל על האזורים מסביב לרצועת עזה, תסתכל על אזור הערבה. כל העיקרון הזה של לבוא ולשים את העיבוד החקלאי הוא בעצם שמירה של הקרקעות של מדינת ישראל.
מוסי רז (מרצ):
יש הבדל קיצוני.
שרן השכל (הליכוד):
בין שמישהו מפרש את זה בצורה כזאת ובין שמישהו מפרש את זה בצורה אחרת, אנחנו רואים הרבה מאוד ספרים של אנשים שכותבים – בייחוד לאחרונה – שמפרשים את היסטוריה בדרך שבה הם רוצים לראות איך כביכול ההיסטוריה הייתה. זה לא נכון, ואפשר להתווכח על כל דבר, ואנחנו גם רואים איזה נזק הרבה פעמים עושים פרשנים שהם לא היסטוריונים בכתיבה של ספרים כאלה ואחרים. מאשימים אותנו בכל מיני פרופגנדות ובכל מיני קונספירציות ודברים כאלה. זה לא נכון. אני לא מקבלת את הדברים האלה.
מוסי רז (מרצ):
כל אחד ייתן לזה את הפרשנות המוסרית שהוא רוצה לתת לזה, אבל אנחנו פחות או יותר הסכמנו על העובדות. לאחר חמישה ימים של מלחמה – אני לא כל כך רציתי לדבר דווקא על זה, אבל את גררת אותי; זה בסדר, דווקא מעניין. לאחר חמישה ימים של מלחמה בין ישראל לבין מצרים וירדן עלו האנשים שגרו בעמק – ולפעמים ספגו אבדות, וגם רצו אדמות – לפגוש את ראש הממשלה ושכנעו אותו לתקוף מדינה שלישית, את סוריה, לכבוש חלק מאדמתה, לגרש משם מאות אלפי אנשים – או ליתר דיוק 135,000 איש; לפחות אלה הנתונים שיש בידינו – ומייד לקחת את האדמה הזאת ולהפוך אותה לאדמה חקלאית שלנו. את רואה בזה דבר מוסרי, ואני לא בטוח שאני רואה בזה דבר מוסרי. כל אחד והמוסר שלו, ועם זה אפשר להמשיך.
אני חוזר למקום שהתחלנו בו את הוויכוח הזה בזה שמטרתה של הציונות כפי שהגדירה את עצמה – הקונגרס הציוני הראשון – והלגיטימיות הבין-לאומית – ואת שאלת על רמת הגולן כי את יודעת טוב מאוד שאין לרמת הגולן, לכיבוש שלנו ברמת הגולן, וגם לא לסיפוח של רמת הגולן לגיטימציה בין-לאומית, את יודעת טוב מאוד שזה לא על פי החוק הבין-לאומי, לכן זה סותר את מטרות הציונות, לכן זה לא ציוני; בדיוק כפי שהקמת ההתנחלויות, שהן לפי החוק הבין-לאומי פשע – – –
שרן השכל (הליכוד):
כמו שאתה מפרש ציונות בצורה מסוימת, כל אחד יכול לפרש ציונות בצורה שלו.
מוסי רז (מרצ):
בסדר.
שרן השכל (הליכוד):
וכמו שיש היום פוסט-ציונות, יש גם ציונות מתחדשת, ואנחנו מנתחים ציונות גם לפי תפיסת העולם שלנו. מה שהיה נכון לפני מאה שנה לא בהכרח נכון היום בכל בחינה שאנחנו למעשה נסתכל עליה. אתה לא יכול לפרש את הערכים הציוניים היום לפי מה שהיה לפני מאה שנה. המציאות היא משהו שהוא מתחדש ומשתנה, ולכן גם אנחנו משתנים.
מוסי רז (מרצ):
אין שום בעיה, זכותך לפרש מה שאת רוצה, אבל גם זכותי לראות את זה איך שאני רוצה. אני לא באתי אלייך, לא תייגתי אותך ולא אמרתי לך שאת לא ציונית או כן ציונית – זה לא כל כך מעניין אותי – אבל אני כן הגעתי לדבר הזה לאחר שסקרתי את מה שקרה לנו ב-67'. קרו לנו שני דברים בולטים: האחד – איבדנו את הביטחון שהיה לנו עד 67'. לפרק הזה עוד לא נכנסתי, אני יכול לתת את התקציר. קיבלנו כמה תופעות שלא ידענו אותן לפני 67' – קודם כול כמה מלחמות, אם זה מלחמת ההתשה, יום הכיפורים; לא יודע אם לכלול בזה אינתיפאדות, כן או לא; מלחמת לבנון הראשונה והשנייה, שקשורות בקשר ישיר לדבר הזה. 2. קיבלנו טילים על ישראל, שלא ידענו דבר כזה לפני 67'. היו הפגזות, כמו שאמרת, אבל יש הבדל ניכר בין הפגזה כזאת של תותח ארטילרי לבין טילים, שהתחילו ב-1968, מייד לאחר הכיבוש. קריית שמונה לא ידעה מה זה קטיושות עד הרגע שכבשנו את הגולן; בית שאן לא ידעה מה זה קטיושות עד הרגע שכבשנו את הגדה המערבית. אז זה דבר שני שעמדתי עליו. אמרתי שבהמשך, לאחר הטבח של גולדשטיין, קיבלנו דבר חדש שלא ידענו עד אז בתחומי מדינת ישראל הריבונית, שזה פיגועי התאבדות, ותיקן – לא תיקן, חיזק – חבר הכנסת גליק, שדיבר על זה שהיה במשואה, שאיננה במדינת ישראל אלא בשטח המדינה הפלסטינית העתידית; בכל מקרה בשטח כבוש שמעולם לא הוכר בבית הזה כשטח ריבוני של מדינת ישראל. וקיבלנו גם פיגועים מסוגים כאלה ואחרים: חטיפות מטוסים – כל הדברים האלה באו לעולם אחרי 67'. יש כאלה שחושבים שזה בא במקרה, ואני חושב שזה בא כי עם כבוש מתקומם, כפי שעשינו גם אנחנו וכפי שעשו עמים אחרים.
הדבר השני שנגעתי בו – ולכן גם בעצם הגעתי לזה, כי התחלתי ואת החלק הראשון של הדברים שלי ייחסתי לחוק בנימין נתניהו, שיש כאלה שקוראים לו תיקון לחוק סדר הדין הפלילי או חוק ההמלצות או לא משנה מה, והתייחסתי לדברים של חבר הכנסת לפיד, שאמר שמדובר בשחיתות שפוגעת בביטחון המדינה. ואני טוען שהכיבוש המשחית פוגע בביטחון המדינה, בנוסף. אני מסכים למה שאמר חבר הכנסת לפיד, אבל בנוסף לפגיעה שהוא הצביע עליה יש כאן פגיעה. ואם אנחנו נעשינו אטומים בזה שאנחנו מגרשים אנשים – לא רק בשטחים הכבושים, עכשיו גם בדרום תל אביב, ויפה שנגרש אותם – – –
שרן השכל (הליכוד):
יש לי שאלה: אתה כל כך לוחם צדק בעניין של גירושים של אנשים.
מוסי רז (מרצ):
עמונה.
שרן השכל (הליכוד):
לא.
מוסי רז (מרצ):
גוש קטיף.
שרן השכל (הליכוד):
מה עם יהודים שגורשו? האם אתה נלחם על זכויותיהם כמו שאתה נלחם על גירושים של אחרים, או שזה פחות מוסרי מבחינתך?
מוסי רז (מרצ):
לא.
שרן השכל (הליכוד):
אם זה יהודים שגורשו מפקיעין, יהודים שגורשו מחברון, יהודים שגורשו מהרבה פינות במדינת ישראל ולא יכלו לחזור לשם.
מוסי רז (מרצ):
בואי נגדיר מה זה גירוש.
שרן השכל (הליכוד):
האם אתה תילחם על זכותם לחזור לביתם ולקבל חזרה את ביתם?
מוסי רז (מרצ):
אני מסכים איתך במאה אחוז. אני חושב שמי שגורש – ואני אסביר מה זה גירוש: גירוש זה שאתה לוקח אנשים שחיים במקום מסוים ומעביר אותם לתחומי מדינה אחרת. כשקורה דבר כזה אני קודם כול נגדו, בוודאי ובוודאי אם המדינה שמעבירה אותם היא לא המדינה שלהם.
שרן השכל (הליכוד):
אז אתה תילחם באותה מידה גם על יהודים שירצו לחזור לפקיעין ויהודים שירצו לחזור לחברון, לבתיהם, מגירוש, אם זה של טורקים או בריטים או אחרים?
מוסי רז (מרצ):
עכשיו את מעלה סוגיה אחרת. את לא מעלה סוגיה של גירוש, משום שיהודים לא גורשו מחברון. יהודים חיו בחברון.
שרן השכל (הליכוד):
יהודים לא גורשו מפקיעין על ידי הטורקים?
מוסי רז (מרצ):
מפקיעין כן, אבל מחברון לא. מחברון לא. בחברון גרו משפחות. המשפחה האחרונה עזבה ב-1947, עם ההחלטה על הקמת שתי מדינות בפלשתינה.
שרן השכל (הליכוד):
זה היה עוד לפני כן, בשנות ה-20, כשהבריטים אמרו להם שהם לא יכולים להגן עליהם בחברון והם חייבים לעזוב. אמרו להם: תאספו את הדברים שלכם ותברחו מפה – –
מוסי רז (מרצ):
יכול להיות שהבריטים – אז תשמעי, אני אפנה אותך – – –
שרן השכל (הליכוד):
– – כי אי-אפשר להגן עליכם כאן, אז הם פשוט קמו ועזבו. איזה מין ברירה הייתה להם – לעמוד בפני רצח?
מוסי רז (מרצ):
תראי, חברת הכנסת השכל, הסיפור הזה של המתנחלים הוא סיפור מאוד יפה. יש בו רק בעיה אחת: הוא לא נכון. לכי למשפחת עזרא, המשפחה של החלבן שגרה בבית הדסה – ואגב, נדמה לי, אני מקווה מאוד, פגשתי אותו לפני כמה שנים, אני מאמין ומקווה שהוא עדיין בחיים; ברח לי השם הפרטי שלו – הוא יספר לך שהם חיו שם עד 1947. והם לא היחידים. הם המשפחה האחרונה שעזבה, יום לאחר החלטת החלוקה. אבל יהודים חיו בחברון במספרים גדולים הרבה לאחר הטבח ב-1929. זה שזה לא מסתדר בנרטיב השקרי – – –
שרן השכל (הליכוד):
בסדר, יש גם כאלה שגורשו. אני לא מדברת עליהם, אני מדברת על אלה שכן גורשו.
מוסי רז (מרצ):
אף אחד לא גורש. יש כאלה שברחו בעקבות הטבח הנוראי שהיה שם.
שרן השכל (הליכוד):
זה מאוד קל לצייר כאילו את הסורים שגורשו – או למעשה ברחו כדי להגן על עצמם מפני הישראלים – אבל כשזה נוגע ליהודים, אז יהודים, הם לא מגורשים, הם עברו. זה מאוד נוח – – –
מוסי רז (מרצ):
זה לא קשור. יהודים גורשו מהרבה מקומות. יהודים לא גורשו מחברון, ומי שאומר שיהודים גורשו מחברון, או שלא יודע את ההיסטוריה או שמשקר; בדרך כלל לא יודע את ההיסטוריה, כי הרי לא מלמדים אותנו את ההיסטוריה. גם אני, לימדו אותי בבית הספר שיהודים גורשו מחברון ב-1929, ואז הלכתי ופגשתי את חיים הנגבי, לדוגמה, והוא אומר לי: אבל אני נולדתי בחברון ב-1935; ואני פגשתי את עזרא, והוא אומר לי: אבל אני הייתי בחברון עד 1947.
שרן השכל (הליכוד):
ואם אני אפגיש אותך עם משפחות, אתה תילחם על זכותן לחזור לחברון?
מוסי רז (מרצ):
אם יגרשו, חלילה – – –
שרן השכל (הליכוד):
אם גירשו. אתה תפגוש את הילדים או את הנכדים או את הנינים – – –
מוסי רז (מרצ):
את מדברת איתי עכשיו על זכות השיבה.
שרן השכל (הליכוד):
האם אתה תילחם על זכותם לשבת חזרה בחברון?
מוסי רז (מרצ):
אני לא נלחם על זכותם של הסורים לחזור לרמת הגולן, ואני לא נלחם על זכותם של הפליטים הפלסטינים לחזור דווקא לכאן. את מדברת איתי עכשיו על זכות השיבה. אני כציוני חייב להאמין בזכות השיבה, משום שאחרת – אני חייב להאמין בזכות של סבא שלי וסבתא שלי, שחזרו לפה אחרי אלפיים שנה; אני חייב להאמין בזכות הזאת, ולכן אני מאמין גם בזכות של יהודי לחזור לחברון וגם בזכות של ערבי לחזור לכאן. אבל יש את העניין של הזכות ויש את עניין מימוש הזכות. מימוש הזכות של היהודים צריך להיות לתחום מדינת ישראל; מימוש הזכות של הפלסטינים צריך להיות לתחום מדינת פלסטין. עכשיו, אפשר לעשות כל מיני משחקים: אפשר להגיד שבחברון יקבלו כך וכך יהודים, מדינת ישראל תקבל כך וכך פלסטינים. זה סבבה בעיניי, אני מאוד בעד זה, אבל זה צריך להיות בהסכמה בין הצדדים. את הזכות – זכות השיבה – של היהודים ושל הפלסטינים אי-אפשר לקחת, היא קיימת. כל מי שמתכחש לה – תסבירי לי, איך בן אדם ציוני יכול להתכחש לזכות השיבה? הרי בזכות הזכות הזאת סבא שלי בא לפה. גם אצלך, אני לא יודע – אבא, סבא, סבא-רבא, האבא של הסבא-רבא, לא יודע מה. הרי בזכות הזכות הזאת אנחנו חזרנו לכאן, וגם בזכות החלטות בין-לאומיות כאלה ואחרות, כמו הצהרת בלפור, כמו החלטת החלוקה של האו"ם.
אנחנו כל כך אוהבים היום לזלזל באו"ם, ואנחנו אומרים שהענישו את הערבים כי הם לא קיבלו את החלטת החלוקה, כאילו שאנחנו מקבלים כל החלטה של האו"ם. פעם בחיים קיבלנו החלטה של האו"ם והערבים לא קיבלו, ואנחנו אומרים: ואללה, הם קיבלו עונש. נכון, הם קיבלו עונש – ואגב, מוצדק – אבל אנחנו? החלטות של האו"ם? מה פתאום. האו"ם הוא אנטישמי. אנחנו נקשיב להחלטות של האו"ם? למה מה קרה שנקשיב? האו"ם יכול לתת הוראות רק לערבים, לא לנו.
שרן השכל (הליכוד):
חבר הכנסת מוסי רז, אתה באמת מסכים להחלטה של אונסק"ו שלירושלים אין קשר ליהדות או ליהודים? זה לא נשמע בעיניך מגוחך? נו באמת, אתה מכיר את ההיסטוריה. זה לא נשמע מגוחך?
מוסי רז (מרצ):
לא שזה לא מדויק – זה לא נכון. לא זו ההחלטה. אני מציע לך, כיוון שאני יודע שאת קוראת אנגלית הרבה יותר טוב ממני, ללכת ולקרוא את ההחלטה, ותיווכחי שלא זאת ההחלטה. עכשיו, האם אני מסכים להחלטה של אונסק"ו?
שרן השכל (הליכוד):
להצהרה.
מוסי רז (מרצ):
להצהרה. האם אני מסכים להצהרה של אונסק"ו? התשובה היא לא. אני הייתי מנסח אחרת. האם נאמר בהצהרה מה שאת אומרת? התשובה היא: בשום פנים ואופן זה לא נאמר. זה עוד פעם הרדידות – – –
שרן השכל (הליכוד):
לא נאמר שרק המוסלמים בעצם – – –
מוסי רז (מרצ):
זה ממש לא כתוב שם. לכי, אני סומך עלייך, תקראי. אחרי זה אל – – –
שרן השכל (הליכוד):
לא נאמר – – – הר הבית רק של המוסלמים? לא הזכירו את היהודים, לא הזכירו את הנוצרים.
מוסי רז (מרצ):
חברת הכנסת השכל, תשמעי, החדר שלך מול החדר שלי, נכון? אל תגידי את זה אחרי זה במרכז הליכוד ואל תגידי פומבית, אני לא רוצה שזה יגרום לך נזק. תלכי, תקראי את זה באנגלית, ורק אחרי זה תגידי לי בסוד אם התרשמת שזה מה שאמרת עכשיו או לא. אני מבטיח שלא לעשות בזה שום שימוש.
שרן השכל (הליכוד):
אני אומרת לך, אני קראתי את זה, קראתי את זה גם כמה פעמים, ואני אומרת לך שזה זה.
מוסי רז (מרצ):
בסדר. אני אומר לך שזה לא, אבל אני לא כאן כשגריר אונסק"ו, למרות שאני מוכן לחשוב על זה; זה נראה לי יותר מעניין מלדבר פה למליאה ריקה. ירושלים המערבית היא בירת ישראל לנצח-נצחים – נתווכח על הגבולות, נסכים על הגבולות בסוף – וירושלים המזרחית תהיה בירתה של המדינה הפלסטינית. אין ירושלים שהיא רק לנו או רק להם. ירושלים היא קדושה ליהודים, לנוצרים ולמוסלמים. ירושלים, פה בירושלים יצאו סבא וסבתא שלי לחגוג ברחוב את ההחלטה של האומות המאוחדות לפני 70 שנה, להקים מדינה יהודית בלי ירושלים. הם יצאו פה לחגוג, לחגוג מדינה יהודית בלי ירושלים, יחד עם כל תושבי ירושלים. זה לא שהם היו איזה – – –
שרן השכל (הליכוד):
זו הייתה פשרה. זו הייתה פשרה והיא הייתה מקובלת אז, וזו לא פשרה שמקובלת היום. אין מה לעשות, המציאות משתנה. מה שהיה נכון לתקופה שלהם לא נכון לתקופה שלנו.
מוסי רז (מרצ):
אני מסכים איתך שהמציאות השתנתה. לכן אנחנו יכולים להגיע היום לפשרה הרבה יותר טובה לנו. אז נתנו לנו 55% משטח ארץ ישראל; היום מציעים לנו 78% משטח ארץ ישראל. אז הציעו לנו הצעה – – –
שרן השכל (הליכוד):
מה זה מציעים?
מוסי רז (מרצ):
הליגה הערבית. יוזמת הליגה הערבית. גבולות 67'. אז נתנו לנו 55%; היום יש לנו הצעה ל-78%. אז הציעו לנו בלי ירושלים; היום מציעים לנו חלק גדול מירושלים. אז הציעו לנו מדינה שאומנם קראו לה בהחלטת האו"ם מדינה יהודית, אבל היה בה רוב ערבי; היום ברור שדמוגרפית המדינה הזאת תהיה שונה. זאת אומרת, יש לנו על הפרק הצעה הרבה יותר טובה. ועוד דבר – אז הציעו לנו מלחמה, והיום מציעים לנו תמורת הדבר הזה, 22 מדינות ערב ו-57 מדינות האסלאם, מציעות לנו שלום ויחסים נורמליים. זאת אומרת, מציעים לנו דבר הרבה יותר גדול, והסיבה שאנחנו מסרבים היא לא בגלל שההצעה שלהם לא מוסרית. הסיבה שאנחנו מסרבים היא בגלל שהיום אנחנו הרבה יותר חזקים ויש לנו קצת שיכרון כוח. בכלל, כוח הוא דבר מזיק. כשלשוטר יש כוח באצטדיון הכדורגל – חלילה אני לא מאשים את כל השוטרים – סתם מכה את האוהד – – –
שרן השכל (הליכוד):
זאת הטעות. נסכים שלא להסכים בכלל. אני אומר את זה. בוא נשים היסטוריה, החלטות, דברים, בצד. אני, עד לא מזמן – אני לא יודעת איפה שירת בצבא ובאיזו תקופה. אני לא מזמן, 2002, שירתי כלוחמת מג"ב פה, בירושלים. הלכתי את הרחובות האלה, סיירתי ברחובות האלה, הגנתי על הרחובות האלה. ההצעה שלך, מבחינה – אם אנחנו לוקחים את תפיסת הביטחון ורוצים להגן על האזרחים שלנו, בלתי אפשרי להגן על האזרחים שלנו בצורה הזאת.
מוסי רז (מרצ):
יש לי שאלה, חברת הכנסת השכל. את יודעת כמה אזרחים נהרגו בירושלים ב-19 השנים שהיא הייתה מחולקת לעומת כמה אזרחים שנהרגו ב-50 השנים שהיא כביכול מאוחדת? התשובה – לו תדעי את התשובה את תביני – – –
שרן השכל (הליכוד):
בשנה שהתחלנו להגיע להסכמים – אז התחילו להירצח אנשים ברחובות, אז אל – – –
מוסי רז (מרצ):
קודם כול, זה לא נכון. סליחה, חברת הכנסת השכל, אנשים נרצחו בירושלים מייד אחרי 67', בפיגועים הנוראיים בכיכר ציון ובפיגועים אחרים שאפשר להזכיר אותם. הטרור לא התחיל עם הסכמי אוסלו. הוא גם לא התחיל ב-67', אבל הוא קיבל זינוק אדיר קדימה, ובעצם, אם תבדקי את מספר התושבים הישראלים, היהודים, שנרצחו בירושלים ב-50 שנות הכיבוש מול 19 שנות החלוקה, תביני בעצמך שהכיבוש בירושלים לא נתן ביטחון. להפך, אם אדם חושב על הביטחון של – – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
חברים יקרים, אנחנו יכולים להמשיך ליהנות מהדו-שיח שלכם – – –
מוסי רז (מרצ):
אם זה השיקול, צריך לסיים את הכיבוש, ובכלל, אני שמחתי על הדיון הזה. אני התכוונתי להקריא פה דברים של ראשי השב"כ לשעבר, אבל בחוק של ערוץ 10 אנחנו נעכב אותך על זה – ערוץ 20, סליחה.
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה רבה לחבר הכנסת מוסי רז. חברת הכנסת תמר זנדברג, בבקשה. באמת היה לנו שיעור היסטוריה מאוד מעניין. סיכמתם על זה מראש? שאני אבין.
שרן השכל (הליכוד):
מה זה?
היו"ר טלי פלוסקוב:
על השיח הזה סיכמתם מראש?
שרן השכל (הליכוד):
לא, לא.
היו"ר טלי פלוסקוב:
זה היה ספונטני. טוב, בבקשה גברתי, לרשותך, אני רואה, שעה ורבע, 75 דקות. בבקשה.
תמר זנדברג (מרצ):
הלילה צעיר, 01:57. לילה טוב, גברתי היושבת-ראש, כנסת נכבדה. שלום לכולם. האמת שאנחנו נמצאים כאן בשבוע מאוד מיוחד ומאוד סמלי, שבוע שבו הכנסת משביתה את עבודתה – משביתה את עצמה, משתקת את כל עבודת הוועדות, עבודת המליאה, עבודת החקיקה – ומקדישה את עצמה לחוק אחד ומיוחד; חברי חבר הכנסת מוסי רז הגדיר אותו "חוק ראש הממשלה".
ובאמת, זה בהחלט הולם לראש ממשלה שהפך את עצמו לקיסר שהכנסת תקדיש את כולה, תעלה את עצמה לעולה על מנת להביא חוק שנתפר למידותיו, תוכנן בעבורו. שורה שלמה של חברי כנסת מקורבים, עורכי דין, שרים, מסביבו, שכפצו ונשכבו על הגדר כדי להעביר אותו. בסוף ביום אחד הוא התקפל, קיפל אותו, אבל מפאת כבודו לא יכול היה לזרוק אותו לפח האשפה של ההיסטוריה, ולכן נשארנו עם השבוע המטורלל הזה, שהדבר היחיד שיישאר בסיומו הוא העובדה שאין אזרח במדינה שלא יודע מה זה המלצות משטרה.
המלצות המשטרה, חברות וחברים, קרבות. הן באות והולכות. יש כאלה שמגדירים אותן רעידת אדמה. יש כאלה שאומרים שהן יבואו בתוך שבוע, בתוך שבועיים, בתוך חודש. ברור לגמרי שקרב הקץ של כהונתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. זאת הייתה כהונה ארוכה. זאת הייתה כהונה קשה ביותר. זאת הייתה כהונה שכל-כולה מלאה פלגנות, שנאה, הסתה וספינים. הכהונה הזאת קרבה לקיצה. ומה מתאים לסיים את הכהונה הזאת מאשר החוק הבזוי והמוזר הזה, שגורר כאן את הכנסת כבר שבועות ארוכים?
מדינת ישראל כולה עקבה אחרי הדיונים בחוק ההמלצות בוועדת הפנים בראשות חברת הכנסת דודי אמסלם. אני רוצה לחזור לכמה מהפרוטוקולים של הדיונים האלה, להקריא אותם ולהראות – קצת לרדת לשורש הדיון המאוד-מאוד – הייתי אומרת שיח חרשים, אבל זה מחמיא לאנשים עם מגבלת שמיעה; הדיון השקרי, הספינולוגי, שהיה שם כדי לראות איך הגענו למצב הזה שזה כבר לילה שני ברציפות, בשעה 02:00, לפנות בוקר, אנחנו כולנו עומדות ועומדים פה, יושבות ויושבים פה כדי לנסות ולדחות את הקץ ולהביא לכך שהחוק הזה בסופו של דבר כן יגיע למקום הראוי לו, וזה לא ספר החוקים של מדינת ישראל.
אז אני רוצה להתחיל בדיון הראשון שהיה בוועדת הפנים. אתם יודעים, יש עכשיו ז'אנר של מחזות שמבוססים על פרוטוקולים של דיונים, דברים שהתרחשו במציאות. דיונים דוקומנטריים. בשנת 2011, אם אינני טועה, 2010 או 2011, הייתה העלאה – היה לי הכבוד להשתתף בה – של מחזה בשם "אנרגיות טובות". הוא היה מחזה שהתבסס על הקראת פרוטוקול של ישיבת ועדת הכלכלה בראשות אופיר אקוניס שדנה במתווה הגז – לא במתווה הגז האחרון שכיכב רק לאחרונה גם פה בקרבות הפוליטיים בין ראשי מפלגות. לדעתי – אני לא רוצה לקבוע גורלות – אבל לדעתי ענן מאוד כבד וסמיך של שחיתות עוד מרחף מעל דרך העברת המתווה הזה. בזמנו מה שנקרא חוק ששינסקי, החוק למיסוי משאבי הטבע, לרבות הגז הטבעי, כיכב בוועדת הכלכלה, באמת במחזה שהוא מצחיק-עצוב, ומתאים מאוד לקלישאה שאומרת שהמציאות עולה על כל דמיון, כי באמת, אני לא חושבת שאפשר היה לכתוב מחזה כזה.
מחזה נוסף שעולה בימים אלה, של האמנית והיוצרת רננה רז, נקרא "שימוע", ובו – זו בעצם הקראה של השימוע שנערך לאדם ורטה, מורה שפוטר או הוזמן לשימוע לפני פיטורים בגלל דעותיו הפוליטיות, בגלל שהוא ניהל בכיתה דיון שיש שיאמרו פילוסופי, יש שיאמרו תיאורטי, יש שיאמרו חינוכי, בנושאי מוסר ואתיקה, וזה זיכה אותו, במדינת ישראל שנת 2016, אולי, בשימוע לפני פיטורין.
אז אני רוצה להקריא לפניכם – זאת לא תהיה המחזה, למרות שאתם יכולים להשתתף במחזה – מההיסטוריה הקצרה. חבר הכנסת מוסי רז, ידידי, נתן לנו באמת שיעור היסטוריה מרתק, וכהרגלו – מלא ידע, גם היסטורי וגם מדיני וגם פוליטי. הוא חזר ככה להיסטוריה יותר רחוקה משנות ה-20 בחברון ועד שנות ה-60 וה-80 וה-90 ואפילו האלפיים, עם יוזמת הליגה הערבית וכו'. אני רוצה לחזור לחודש נובמבר 2017, עת ועדת הפנים של הכנסת התכנסה לדיון בחוק ההמלצות.
אני מקריאה את דבריו של יושב-ראש הוועדה חבר הכנסת דודי אמסלם. כל פעם שתהיה איזה טעות או שקר או דבר שלא באמת היה כפי שהיה, אני אעצור ואנמק. אז אני מתחילה: "שלום לכולם. אני מתכבד לפתוח את ועדת הפנים והגנת הסביבה סביב הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון – איסור המלצה או חוות דעת של רשות חוקרת)" – כבר כיבוס, שפה מכובסת. החוק הזה, אפשר לקרוא לו הרבה דברים. הוא בטח לא עונה להגדרה הזאת. חבר הכנסת מוסי רז כינה אותו "חוק בנימין נתניהו", חלק מהעיתונים כינו אותו בקצרה "חוק ההמלצות", אבל באופן הכי אמיתי אולי הוא "החוק להשתקת המשטרה", או "החוק להשתקת שיקול הדעת של המשטרה" – "התשע"ח–2017, שלי" – חבר הכנסת דודי אמסלם – "הכנה לקריאה ראשונה. אני רוצה להגיד איך אנחנו מתנהלים מכאן והלאה. היום אנחנו נדון בהצעת החוק, לא נצביע היום. מחר קבעתי דיון נוסף רק להצבעות. אני רוצה להיכנס עכשיו להצעת החוק עצמה. אני רוצה לספר לכם מה הרציונל סביב הצעת החוק שלי. לאחר מכן נקריא אותה, מספר סעיפים, נפתח אותה לדיון, נשמע את הח"כים".
כוכבית: אני חושבת שכל עם ישראל ראה איך "שמענו את הח"כים", במירכאות, בדיון הזה. זה היה דיון שאני לא חושבת שעמדות או דיון לגופו של עניין נשמעו בו יותר מדי. אני לא חושבת שזה חוק שראוי לדיון לגופו של עניין, כי זה חוק שנשלף אך ורק לטובתו, לשירותו, לשימושו של ראש הממשלה נתניהו, שנמצא בחקירות שחיתות ועומד זמן קצר לפני המלצות משטרה, ממש בימים אלה, וגם בחודש נובמבר 2017, אז התנהל הדיון. וכנראה חבר הכנסת אמסלם חש תחושת אי-נוחות כבדה, אולי אפילו הייתי אומרת תחושת אשמה מהתפקיד שגורלו זימן לו כיושב-ראש ועדת הפנים, כחבר כנסת בולט ומשמעותי במפלגת שלטון. בסופו של דבר הוא מוצא את עצמו שכפ"צ אנושי לראש ממשלה מושחת. אנא יוליך את הבושה ואת המבוכה, אותו חבר כנסת? אני חושבת שלפעמים יש מין רגעים כאלה בחיים הפוליטיים שהם לא בדיוק לקוחים מעולם הפוליטיקה – אולי יותר מעולם הפסיכולוגיה, אולי מעולם הפסיכו-פוליטיקה – שבהם הסגנון והדרך ואופן ההתנהלות הם במידה רבה מאוד ביטוי של התחושה, במקרה הזה תחושת האשמה, תחושת המבוכה. לכן ראינו את אותו מופע אימים בוועדת הפנים: את השתקת חברי הכנסת; את ההעפה החוצה על כל מילה שלא מוצאת חן; את חוסר היכולת לשמוע את האמת בפנים; את חוסר האפשרות בכלל לנהל דיון ענייני בחוק הזה, כי החוק הזה הוא כל דבר חוץ מענייני. זה חוק שהעיתוי שלו מסריח, שהתוכן שלו שגוי, שההתנהלות בו פסולה וכוחנית, שלא לומר אלימה, ולכן האמירה שציטטתי כאן של חבר הכנסת דודי אמסלם – "נשמע את הח"כים" – כמובן לא התרחשה ולא באה לידי ביטוי אמיתי.
"לאחר מכן" – הוסיף חבר הכנסת דודי אמסלם, יושב-ראש הוועדה – "נשמע את אנשי המקצוע ונמשיך בהצבעות על הצעת החוק". עכשיו, אנשי המקצוע – אני חושבת שאולי אפילו יותר מהח"כים שלא נשמעו וסולקו ונקטעו והושתקו – אנשי המקצוע עברו במקום הזה אפילו דבר שהייתי מגדירה אותו התעמרות במקום העבודה. הגיעו באמת אנשי מקצוע משדרות הפיקוד במשטרה, בפרקליטות, במשרד המשפטים, קצינים בכירים, כולל פרקליט המדינה – לדעתי איש המקצוע הבכיר ביותר שהופיע בפני הוועדה בדיונים בחוק הזה – ופשוט, האופן שבו הנתונים שהם הביאו, העמדות המקצועיות שהם הציגו, כל דבר ודבר מהעולם המקצועי שהם חיים אותו והם מכירים אותו ממעשה היום-יום שלהם לא רק שלא היה לו מקום – הוא שוסע, הוא נקטע, הוא נסתר. למה? כי פשוט לא היה נוח לשמוע את האמת. מייד אני אגיע, בהמשך הפרוטוקול, לכמה נתונים ולמחלוקת על הנתונים – לא מחלוקת, סליחה; סתירה בין שקרים וסילופים וספינים שהובילו את חקיקת החוק הזה ואיכשהו גררו אותו בשיניים להביא למצב שהוא בכלל הופך להיות חוק במדינת ישראל – ונראה כאן בסוף הדיון הארוך הזה, בסוף ההצבעה, אם הוא באמת ייכנס לספר החוקים או שיהיה עוד איזה נס שיציל אותנו מהרוב האוטומטי שיש לקואליציה. בוודאי ובוודאי שהרציונל שהוביל את חקיקת החוק הזה עומד בניגוד מוחלט ובסתירה מוחלטת למציאות כפי שעלתה מתיאורם ושיקול דעתם המקצועי של אנשי המקצוע שהופיעו בפני הוועדה.
אני ממשיכה בפרוטוקול. ממשיך חבר הכנסת אמסלם: "לפי תפיסתי והבנתי, המצב היום הוא לא חוקי. היום משטרת ישראל פועלת לא על פי החוק". אמירה קשה. אמירה מרחיקת לכת. משטרת ישראל, הגורם שאמון על החוק ועל אכיפת החוק במדינת ישראל, לא פועלת על פי החוק. רק שנבין, האמירה הזאת באה מפיו של אדם שרק לאחרונה, בסוף השבוע האחרון, צייץ בטוויטר אמירה שאומרת: "מבחינתי" – אני מצטטת – "מבחינתי סיגרים ושמפניה זה לא שוחד". מבחינתי. כלומר, לא משנה מה כתוב בחוק, לא חשוב איך פרקליט המדינה, היועץ המשפטי לממשלה, ספר החוקים של מדינת ישראל, מגדירים את עבירת השוחד. חבר הכנסת דודי אמסלם מנסח מחדש את עבירת השוחד בספר החוקים של מדינת ישראל לפי מה שבא לו. מבחינתו. והוא מאשים את משטרת ישראל שהיא לא פועלת לפי החוק.
אני ממשיכה: "אני חושב שהתפקיד של המשטרה הוא לחקור, התפקיד של הפרקליטות הוא לשקול את הראיות והתפקיד של בית המשפט הוא לפסוק את פסוקו. בזו הדרך בעצם אמור ההליך להתנהל. אני טוען שהחוקר צריך להביא את הראיות, את הממצאים העובדתיים. בן אדם שחוקר אירוע – זה חלק מהעבודה שלו, לכן הוא גם נגוע בעניין. הוא עצמו הרי מביא את העובדות, הוא חלק מהעניין, ולכן הוא לא יכול גם לחלק ציון לעבודה של עצמו. הטריד אותי דבר נוסף: הפרקליטות בסופו של עניין היא גוף שאמור לשקול את שיקוליו באופן נקי, ללא שום השפעות. היא צריכה לראות את הראיות ולשקול אותן בצורה הכי נקייה והכי עניינית. לכן חשבתי שזה לא נכון שהפרקליטות בעצם תשמע מהי המלצת המשטרה". כלומר, אנחנו נתנהל בעולם שבו רשויות החוק מתנהלות כמו שלישיית הקופים: אחד לא רואה, אחד לא שומע ואחד לא מדבר; לא יכולים להעביר ביניהם – שהפרקליטות תשמע מה המלצת המשטרה. אנחנו נתנהל בעולם אילם שבו המשטרה חוקרת אבל אז היא נעצרת, עוצמת עיניים, אוטמת אוזניים, סוכרת את פיה ולא יכולה לעשות את הדבר הפשוט, והוא לספר מה תוצאות עבודתה. ולמי? לפרקליטות, שאמורה לקחת את התיק משם ולהמשיך אותו.
"שאלתי את עצמי: האם הפרקליטות היא הגוף האחרון שאמור לפסוק את פסוקו וזה התפקיד שלו באופן מוגדר? המלצת המשטרה לא מעלה ולא מורידה שום דבר הלכה למעשה מבחינת הפרקליטות? אם כך, מדוע הם ממליצים? לכן הגשתי את הצעת החוק, כדי שתסדיר את העניין".
ובכן, אני רוצה להגיד לכם, חברות וחברים, גברתי היושבת-ראש – חבר הכנסת מיקי לוי, אני רואה שהגעת מוכן.
מיקי לוי (יש עתיד):
בוקר טוב.
תמר זנדברג (מרצ):
אתה בבוקר, אנחנו עוד בלילה. אלה השעות שבהן הבוקר והלילה מתאחדים.
היו"ר טלי פלוסקוב:
אני רואה שיש לך שש שעות, אדוני.
תמר זנדברג (מרצ):
אתה הולך לדבר שש שעות רצוף?
מיקי לוי (יש עתיד):
שבע שעות. אני מצויד בנעלי התעמלות ובחטיפי אנרגיה.
תמר זנדברג (מרצ):
סליחה על השאלה.
היו"ר טלי פלוסקוב:
מה הקשר של נעלי ספורט?
תמר זנדברג (מרצ):
נעלי ספורט – אני מבינה מה הקשר. רציתי לשאול אם הוא מצויד בעוד משהו, אבל אני לא אכתים את הפרוטוקול עם אביזרים שלא ראוי להזכירם מעל הבמה. אני אחסוך לכם את זה, ברשותכם.
אני חוזרת לאמירה הדרמטית של חבר הכנסת דודי אמסלם, שאמר: "לכן הגשתי את הצעת החוק, כדי שתסדיר את העניין". וכאן יש כוכבית, עננה, מה שלא תקראו לזה, מאוד מאוד מרכזית שעומדת מעל המשפט הזה, כי לא לכן הגיש את הצעת החוק. דודי אמסלם הגיש את הצעת החוק כדי לשכפץ את ראש הממשלה, כדי להישכב על הגדר בשבילו וכדי להביא למצב שאותו ניסו באופן מפורש ומובהק להביא אליו – שעד לרגע שבו יפורסמו המלצות המשטרה בנושא חקירת השוחד בנימין נתניהו, החוק ייכנס לתוקף וההמלצות לא יוכלו לא להיות מוגשות ולא להיות מפורסמות לציבור. זאת הייתה מטרת החוק הזה. נקודה.
אתם יודעים, היו כאלה שאמרו – קראתי בעיתונים שלחבר הכנסת דודי אמסלם יש חשבון עם המשטרה, כי הוא נחקר בעבר בפרשה מסוימת, באו אליו ב-06:00, התייחסו לא יפה ודברים מן הסוג הזה. רק מה, בשום שלב מתחילת כהונתו של דודי אמסלם ועד היום לא עלה על דעתו להגיש את החוק הזה אלא כאשר המלצות המשטרה בעניינו של ראש הממשלה קרבות והולכות. מאוד מאוד מעניין. ואתם יודעים, כולם באים מהבית עם חוויות, אם משלנו אם מהציבור שאנחנו מייצגים, מהקהילות שלנו, אבל שלוש שנים יושב כאן יושב-ראש ועדת הפנים, שאמון – הגוף הפרלמנטרי שאמון על ניטור ופיקוח על עבודת המשטרה, ואותה תאוות נקם על האירוע שהוא חווה הגיעה לו שבועות ספורים לפני שאמורות להתפרסם המלצות המשטרה בעניינו של ראש הממשלה. מקרה מאוד מוזר, עיתוי מאוד מאוד חשוד, ולמען האמת, זה מהלך שבסופו של דבר סוכל ונעצר.
הוא סוכל ונעצר, חברות וחברים, על ידי הציבור, על ידי התקוממות ומחאה אזרחית יוצאת דופן, לא שגרתית, שלא קורית כל יום – אולי קרתה באירועים ספורים בתולדות מדינת ישראל, במחאה חברתית, וכמובן, זה אחד מהם. אולי מלחמת לבנון; אולי, חס וחלילה, עצרת התמיכה בשלום שלצערנו הרב בסופה נרצח יצחק רבין, בגלל שהוביל לדרך השלום. זה אירוע שההתקוממות והזעם הציבורי עולה על גדותיו עד כדי כך שהציבור מחליט ברבבות, בעשרות אלפים, לצאת לרחובות ולהביע את מיאוסו ואת שאט נפשו מהתנהלות שלטונית ספציפית, ולמוחרת אותה התנהלות שלטונית בזויה, מושחתת ופסולה נעצרת. זה לא דבר של מה בכך. זה רגע שכדאי לנו להתעכב עליו, כי זה רגע מיוחד, וזה רגע שקרה כאן, עכשיו, בחודש דצמבר 2017 במדינת ישראל. ואני חושבת שהציבור כאן נתן תמרור עצור וכרטיס אדום מאוד מאוד משמעותי לדבר הזה, ועל כך אנחנו צריכים בהחלט להריע, לכבד. והדבר האחרון שאנחנו צריכים לעשות זה מה שאנחנו רואים בשבועות האחרונים, לצערי, מצד הרבה שרים, מצד ראש הממשלה ומצד חברי כנסת ופרשנים וצייצנים שמייצגים את הימין הקיצוני, שמנסים לזלזל, להקטין, להטיל דופי ולבצע דה-לגיטימציה בציבור ענק שיוצא לרחוב – כן, גם אם הוא שמלאני. בתור שמאלנית אני עומדת כאן ואני אומרת: אני גאה לייצג את הציבור שצועד בהמוניו במטרה להפיל ראש ממשלה. זה לא דבר פסול. אנחנו חיים בדמוקרטיה. זכותו של הציבור לשאוף להחליף את הממשלה הנבחרת ולבחור במקומה בבחירות דמוקרטיות ממשלה אחרת שתיטיב עמו יותר.
במדינה דמוקרטית גם הפגנות הן חלק מסדר-היום הדמוקרטי והאזרחי. הציבור הוא לא חבורה פיונית שנוהרת באוטובוסים פעם בארבע שנים או בשלוש שנים לקלפי, מבצעת את תפקידו וחוזרת הביתה לישון. הציבור עומד על המשמר יום-יום, ושבוע-שבוע, ושנה אחרי שנה. וכשהציבור רואה שלטון שאיבד כל קשר למה שאזרחי מדינת ישראל רוצים או צריכים, הוא יצא לרחוב והוא יפגין. והוא בהחלט ישאף להפיל ראש ממשלה. המילה הזאת, להפיל ראש ממשלה, הפכה למילה פסולה. מה קרה? אנחנו בקיסרות? אנחנו בדיקטטורה? לא. אנחנו במדינה דמוקרטית שיש בה אופוזיציה, גם פרלמנטרית וגם אזרחית. נשמת אפה של אופוזיציה זה להחליף את הממשלה המכהנת. מה קרה? הדה-לגיטימציה הזאת להליכים הדמוקרטיים, גם אם הם מתרחשים ברחוב, הפכה כאן להיות הפרעה כמעט פתולוגית שצריך להיפטר ממנה, ויפה שעה אחת קודם, ולו בשל הכבוד הבסיסי ששלטון אמור לרחוש לאזרחים שלו, גם אם הוא יודע שהם לא הצביעו לו ואולי גם לא יצביעו לו לעולם; ואולי כן. אי-אפשר לדעת, אנחנו חיים בדמוקרטיה. אני חושבת שהזלזול וההתנכרות וההתנשאות והניתוק של חלק מהשרים וחברי הממשלה וחברי הכנסת כלפי הציבור – שבסופו של דבר בדרך עקיפה בחר כאן את כל יושבי ויושבות הבית הזה – הם דבר שכבר מזמן היה צריך לעבור מן העולם; דבר שכבר מזמן היה צריך להיפטר ממנו, ויפה שעה אחת קודם.
אני חוזרת לפרוטוקול של ועדת הפנים.
מוסי רז (מרצ):
אפשר שאלה?
תמר זנדברג (מרצ):
בבקשה, חבר הכנסת רז.
מוסי רז (מרצ):
איך יכול להיות שאת מקריאה כל כך הרבה דברים של חבר הכנסת אמסלם והוא עוד לא הוציא אותך אפילו פעם אחת?
תמר זנדברג (מרצ):
האמת היא שהבאתי 14 עמודים. עברו כבר 30 דקות מהזמן שלי, והגעתי רק לעמוד השני. אז יכול להיות שחבר הכנסת מיקי – – –
מוסי רז (מרצ):
באיזה עמוד הוא מוציא אותך פעם ראשונה?
תמר זנדברג (מרצ):
זהו, אני לא יודעת, אנחנו תכף נגיד. האמת, אני רציתי כן לעמוד על כל הכשלים והשקרים שבפרוטוקול, אבל אתה רואה שיש כל כך הרבה מה לומר, שהדבר הזה לא מסתייע.
אני ממשיכה. אני חוזרת – ציטוט, חבר הכנסת אמסלם: "אני רוצה לומר לאזרחי מדינת ישראל" – ואני רוצה לומר לכם באמירת אגב, כוכבית אני שמה, שהמילים "מדינת ישראל", "אזרחי מדינת ישראל" ו"עם ישראל" חזרו המון המון פעמים במהלך הדיונים בוועדת הפנים, וגם כאן במליאה. חבר הכנסת דודי אמסלם, בלהט ובתשוקה, שב וחזר וטען שהחוק הזה משרת את אזרחי מדינת ישראל, את עם ישראל, את מדינת ישראל וכו', למרות שלמעשה – ותכף אקריא את הנתונים – החוק הזה, אין לו יד ורגל ואין לו שום קשר לרוב-רובם המכריע של אזרחי מדינת ישראל; גם לא לרוב-רובם המכריע של אזרחי מדינת ישראל שנחקרים במשטרה, גם לא לרוב-רובם המכריע של אזרחי מדינת ישראל שמוגשות המלצות משטרה בעניינם וגם לא לרוב-רובם המכריע של אזרחי מדינת ישראל שמוגש נגדם כתב אישום, ובטח ובטח לא לרוב-רובם המכריע של אזרחי מדינת ישראל שנאשמים ומורשעים והולכים לבתי הסוהר.
אז אמר דודי אמסלם: "אני רוצה לומר לאזרחי מדינת ישראל, צריך להבין שבסופו של דבר זה כמו נדנדה. מי שיש לו יותר סמכויות מול האזרחים – לאזרחים יש פחות חירות. זו הנדנדה. זה לא סמכויות מול כלום. אם למשטרה יש יותר מדי סמכויות, לאזרח יש פחות חופש. זה האיזון". אמירה נכונה. אמירה שאני חושבת שכולנו יכולים להתכנס מאחוריה. "לאזרחי מדינת ישראל יש זכויות אזרח בסיסיות" – נכון; "אף אחד לא אמור להכפיש אותם" – גם נכון. "זה גם לדעתי נוגד את חוק-יסוד: כבוד האדם. הרי מה קורה בפועל? ועל זה אני מלין: יש כ-40,000 תיקים שנחים וחונים במגרשה של הפרקליטות. יש הרבה יותר תיקים, אבל סמכות המשטרה לטפל בהם – אנחנו מדברים כרגע רק על ה-40,000 ומשהו תיקים שהפרקליטות אמורה לטפל בהם. המשטרה, בכשליש מהם – ולא חשוב כרגע אם זה 5% לכאן או לכאן – ממליצה לסגור את התיק, בשליש היא ממליצה והפרקליטות מחליטה לסגור. ועם כשליש נוסף הפרקליטות מגיעה לבית המשפט. אנחנו מדברים כרגע על אותם אנשים שהמשטרה מחליטה שיש תשתית ראייתית להעמידם לדין – ראו מקרה מנדלבליט עצמו. המשטרה בפרשת מנדלבליט המליצה להעמיד לדין. ראו למשל רק מקרים אחרונים שהיו: הרב דויד הריסון; ראינו את הסיפור של גיל שפר; זה רק מקרים מפורסמים שקראנו, אבל יש אלפי אנשים כאלה במדינת ישראל שאנחנו לא שומעים עליהם".
רק מה? אותם אלפי אנשים, חברות וחברים – החוק לא נוגע להם. החוק כפי שיצא מבית מדרשנו וכפי שיוצבע כאן ויונח לנו על השולחנות מחר, אני לא יודעת, במהלך היום, לקראת הערב, לא נוגע לאנשים האלה. הוא לא נוגע לבוזגלו מהמכולת והוא לא נוגע לכהן מחדרה או משלומי או מאילת. החוק הזה הוא הנחת סלב לראשי משפחות פשע, לסלבס עבריינים ולפוליטיקאים מושחתים. כמה כאלה יש? לא 40,000 ולא 12,000 ולא 4,000 ולא שום מספר מהמספרים שנזרקו כאן לחלל האוויר במהלך הדיונים. רוצים לדעת כמה? אמר פרקליט המדינה ואמרו קציני המשטרה במהלך הוועדות – חבר הכנסת מיקי לוי – בין 40 ל-200. אלה המספרים שנמסרו לנו בוועדה. כלומר, הכנסת הזאת, שבוע שלם משביתה את עצמה, גורמת לחבר הכנסת מיקי לוי להגיע עם נעלי ספורט וחטיפי אנרגיה ולעמוד שש שעות רצופות על רגליו, ולעוד כל חברי האופוזיציה – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
שבע, הוא אמר. שבע שעות יש לך?
תמר זנדברג (מרצ):
שבע שעות. – – ולעוד כל חברי האופוזיציה לעמוד כאן ולהילחם נגד השעון ונגד העייפות ונגד מה שלא תרצו, בשביל חוק שחל על 40 עד 200 איש. וה-40 עד 200 איש האלה הם לא איזה קבוצת סיכון מוחלשת שהכנסת צריכה להתגייס ולעזור, כמו שלפעמים הכנסת צריכה להתגייס ולעזור כשקורה מקרה כזה או כשקורה מקרה כלשהו; האנשים האלה הם המקושרים, המפורסמים והעבריינים ביותר במדינה. אלה אנשים שיש להם תיקים פתוחים עם פרקליט מלווה ושיש בהם עניין ציבורי גבוה, ושיש עניין ציבורי בפרסום ההמלצות שלהם לציבור.
עכשיו בואו נזכור: מדובר באנשים שנעצרו כבר, והציבור ידע שהם נעצרו. הם נחקרו והציבור יודע שהם נחקרו. יכול להיות שהיו הדלפות מהחקירות שלהם, ועד היום השאלה נותרה לא פתורה. יש כאן בכנסת יותר מקצין משטרה בכיר אחד בדימוס לשעבר, וביניהם אתה, חבר הכנסת מיקי לוי. נשארה כאן שאלה פתוחה לאורך כל הדיונים: מי מדליף מחקירות משטרה? האם זה השוטרים והחוקרים או האם זה הסנגורים ואנשים מעורבים ומקורבים, שמעוניינים – אני לא יודעת מה – לתאם גרסאות או לעשות חיסון מה שנקרא תקשורתי או כל מטרה אחרת של ספינים של יועצי תקשורת ויועצים אסטרטגיים שאנחנו לא מבינים בהם? אבל זה הסיפור. על זה מדובר. אז אותם אנשים שכבר נעצרו והציבור שמע על החקירה – ואני רוצה להגיד לכם: טוב שהוא שמע. טוב שהציבור שמע. דיבר כאן הרבה דודי אמסלם על אות קין, על אנשים שהסתובבו שנים עם אות קין על מצחם, שתפרו להם תיק, שאינני יודעת מה. חברות וחברים, מדובר באנשי ציבור. מדובר באנשים שהרבה פעמים העבירות שהם עשו, או שהן קשורות או שהן רלוונטיות לתפקידם הציבורי, במקרה של עבירות שחיתות של אנשי ציבור, של פוליטיקאים, נבחרי ציבור, או שהציבור צריך לדעת את הדברים האלה, כמו למשל במקרים של זמרים מפורסמים – אנשים כאלה שאנחנו בהחלט רוצים לדעת. אני בהחלט רוצה לדעת אם לשלוח את הילדה שלי להופעה של זמר שנאשם או נחשד או נחקר או שמו נקשר במעשים מגונים בקטינות. והציבור ידע. חברות וחברים, הציבור ידע את הדברים האלה, אם מפרסום – וטוב עשו היועצים המשפטיים שפרסמו הנחיות מסודרות בנוגע לפרסום הדברים האלה ובנוגע לעמידה בעיקרון של זכות הציבור לדעת, כי אחרת תהיינה הדלפות; כי ברגע שהמידע הזה קיים, הוא יגיע לידיעת הציבור, כי יש עניין ציבורי. אי-אפשר לעצום עיניים ולחסום את הציבור מלדעת דברים שהם בתחום העניין שלו.
על זה אנחנו מדברים – על אותם 40 עד 200 איש שחבר הכנסת דודי אמסלם התגייס ושב ואמר ושב והצהיר שהוא מגן על מה שהוא קרא "זכויות האדם שלהם", רק הוא שכח להגיד שלא מדובר בזכויות אדם באשר הוא אדם אלא מדובר בזכות של אדם אחד, ושמו בנימין נתניהו. זה הסיפור. יש כאן אדם אחד מושחת, מכהן כראש ממשלה, חבל החקירות נכרך סביב צווארו, עומד לפני פרסום המלצות משטרה, והוא נמצא בתוך אותה קבוצה של בין 40 ל-200 איש. זהו. זה הסיפור. זה העניין.
אני חושבת שהשעון הזה שעומד מולי, בלילה השני שאנחנו נמצאים כאן אל מול המציאות הזאת – האבסורד כל כך מוחשי, שבאמת אני יכולה להבין המון חברי כנסת מהקואליציה – שכרגע עזבו אותנו – שבאים אלינו בשבועות האחרונים ואומרים לנו: שחררו אותנו מחוק ההמלצות. הרגתם אותנו, זה הורג אותנו, זה מזיק לנו. ככה אומרים לנו. אומרים לנו: תעשו לנו טובה, תקצרו את זמן הדיונים – לא בגלל שלא רוצים לשבת פה לילות; כבר יש הווי, כבר זה נחמד, התרגלנו.
מוסי רז (מרצ):
בין כה לא יושבים.
תמר זנדברג (מרצ):
בין כה לא יושבים. לא בגלל זה. בגלל שהחוק הזה הוא גרירה מתמשכת בבוץ. והקואליציה, ובראשה ראש הממשלה, יודעים ומבינים היטב את הנזק הציבורי שנגרם פה. רק היום או אתמול – הזמנים פה מתבלבלים לנו – שמענו את ראש מפלגתך, חברת הכנסת, יושבת-ראש הישיבה, חברת הכנסת פלוסקוב, שהוא בעצמו לא יודע מה לעשות אל נוכח המציאות המביכה הזאת שאתם יושבים ומחזיקים קואליציה של אדם מושחת. מתי כחלון יפרוש? איזה חברי כנסת יתבטאו? האם יחזרו לכנסת הבא? מה יהיה כתוב? כל הגורל הפוליטי של קואליציה שלמה מונח על השאלה אם תהיה תמורה בתוך השוחד, בתוך המרמה והפרת האמונים או שלא, או שההמלצות יהיו כאלה שלא בדיוק זה יבוסס, ולפי זה כחלון, שהוא לא שוטר ולא פרקליט ולא שופט, יראה עד כמה הוא יכול לעמוד בלחץ. תגידו, זה נשמע הגיוני? איפה אנחנו חיים? זה מה שקורה פה. זו הבלימה שהקואליציה תלויה עליה. אני חייבת להגיד, אני לא יודעת אם זה לזכותכם או לחובתכם שיחסית לאטומים ולמנותקים אחרים, לפחות הקריאה הציבורית שעלתה מהציבור בהפגנות השחיתות, איפשהו במפלגת כולנו היא דווקא כן חדרה, וזה היה אולי הקש שעשה את אותה התקפלות אחרי ההפגנה הראשונה. אז אני חושבת שיש כאן סיטואציה פוליטית מאוד מאוד בעייתית, ומפלגת כולנו אומנם עומדת בראשה, אבל היא נוגעת לכולם.
אני רוצה להמשיך בפרוטוקול ולדלג טיפה. לא אלאה אתכם בכל הקריאה, אני רק אקריא לכם כמה פנינים מאותם ציטוטים ועימותָם, בע"ין, אל מול המציאות. ממשיך חבר הכנסת דודי אמסלם: "אני רוצה להביא את החוק הכי טוב לטובת אזרחי מדינת ישראל". כבר אמרנו שהמילים "מדינת ישראל" "אזרחי ישראל" ו"עם ישראל" היו מוטיב חוזר במהלך הדיונים, ואין דבר יותר בלתי קשור ואין פער יותר גדול בין טובתם של השלושה האלה – עם ישראל, אזרחי ישראל ומדינת ישראל – ובין החוק הזה. הייתי אומרת שזה דבר אירוני בהחלט. "אני לא שוטר" – ממשיך אמסלם – "אני לא פרקליט ואין לי אג'נדה מקצועית; אין לי גאוות יחידה פה ואין לי את המוטיבציות האישיות שלי או הלא-אישיות או הארגוניות". אלו מוטיבציות כן יש לאמסלם? המוטיבציות הפוליטיות האישיות של ראש הממשלה, והמוטיבציות האישיות של אמסלם להפוך לשטיח של ראש הממשלה שעליו הוא בא ומנגב את הרגליים בדרך לחקירה הבאה שלו.
"אני סברתי" – אומר אמסלם – "שבתיקים שבהם יש פרקליט מלווה ממילא לא היה טעם בהמלצה, א. כי היא לא נחוצה, וב. בוודאי גם לא הייתה סיבה להדליף אותה. אני באתי מזווית ההדלפה. זה היה הקונספט של מה שחשבתי, ולכן ניסחתי את ההצעה כפי שניסחתי, וזה לכלל עם ישראל, כבר אמרנו;לא לראש הממשלה". ועל זה נאמר, חברות וחברים: הפוך, גוטה, הפוך. החוק הזה נועד לראש הממשלה ולא לכלל עם ישראל. החוק הזה, כמו שכבר פירטנו, לא נוגע לעם ישראל, לא קשור לעם ישראל. הוא מגיע אך ורק לטובתו של ראש הממשלה.
אני רוצה לעבור לדברים בעייתיים ביותר, אולי הבעייתיים ביותר שנאמרו במהלך הדיונים האלה. זה קרה במהלך דיון או ויכוח או אני לא יודעת מה עם האופוזיציה בשאלה אם חוק הזה מחוקק עבור ראש הממשלה, כן או לא. הקשיבו לזה: "אלא מה? בגלל שהאופוזיציה חשבה שאני מחוקק את זה בגלל ראש הממשלה, לכן, כל ההיגיון נסתם. לא חשוב כרגע, מה זה משנה שאנחנו מכפישים עוד 20,000–25,000 תושבים במדינת ישראל בכל שנה" – אמרנו קודם, המספר הזה מופרך. "זה כסף קטן לעומת מה שאנחנו צריכים – לסלק את ראש הממשלה נתניהו. לא האמנתי שהשנאה כלפי ראש הממשלה נתניהו היא בעוצמות האלה. התגייסו כאן לא רק אנשי אופוזיציה. שימו לב. המשטרה ניהלה כאן קמפיין כמעט באופן אישי, וגם הפרקליטות, והובילו התנגדות עזה שחצתה כמעט את כל הקווים. כל פקיד, כולל היועץ המשפטי לממשלה, כולל פרקליט המדינה, אמור בוועדה לייצג את עמדת" – לדעתכם, חברים, כל פקיד מהיועץ המשפטי לממשלה, פרקליט המדינה ואחרים אמור לייצג בוועדה בכנסת – את מה? את עמדתו המקצועית? את האינטגריטי האישי שלו? את המציאות כפי שהוא רואה אותה? לא. לדעתו של חבר הכנסת דודי אמסלם, כל פקיד אמור לייצג את עמדת ועדת השרים לענייני חקיקה. זה דבר חדש. גוף פוליטי יכתיב את העמדות של אנשי המקצוע בוועדות הכנסת. "כל זה" – ממשיך אמסלם – "נרמס ברגל גסה גם על ידי פרקליט המדינה וגם על ידי משטרת ישראל. להם יש כללים משלהם. להם מותר הכול".
אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולאתר כאן דברים מאוד מאוד בעייתיים וחמורים שכתב השבוע, לפני יומיים, חברנו לסיעה לשעבר, חבר הכנסת לשעבר ניצן הורוביץ, במאמר שהוא פרסם בהארץ, ואבחן תופעה שעולה מהדברים של דודי אמסלם ושאנחנו שומעים פה בזמן האחרון מהרבה שרים וחברי כנסת. הוא קרא לזה "המדינה העמוקה", ואני רוצה להקריא. כותב ניצן הורוביץ: "זו אובססיה ידועה של מנהיגים רודפי כוח ורדופי ביעותים, ועכשיו היא מגיעה גם ללשכת ראש הממשלה בירושלים. קוראים לזה 'המדינה העמוקה': תיאוריית קונספירציה ותיקה ומסוכנת. בדומה לתיאוריות קונספירציה אחרות שמפיץ הימין הצעקני מהסוג שכיכב בקריקטורות האנטישמיות ששיתף יאיר נתניהו, גם התיאוריה הזאת ניזונה מההבל והזבל המתרוצץ באינטרנט. 'המדינה העמוקה', Deep state", באנגלית, "היא ישות נסתרת, אימתנית, המקדמת אינטרסים ללא שום התחשבות בהנהגה הנבחרת. ראש ממשלה? שרים? מפלגות? אלה בובות. בעלי הכוח האמיתיים מסתתרים במחשכים. לפי תיאוריה ותיקה בארצות הברית, ממשלת הסתרים יושבת במרתפי האו"ם; לפי תיאוריה אחרת, הפופולרית כבר מאות שנים, אלה 'זקני ציון' השולטים בעולם.
"מתברר שגם בישראל יש 'מדינה עמוקה', רבת זרועות כתמנון, הפועלת להדחת ראש הממשלה. במאמר ב'ישראל היום' כתב אמנון לורד, כי היועץ המשפטי לממשלה והמפכ"ל נדחפים למלאכה הבזויה של ביצוע הפיכה שלטונית... האוליגרכיה התקשורתית-פוליטית שרודפת את נתניהו כבר 20 שנה, אינה מוכנה להשלים עם הפסדיה בקלפי ומנסה לכפות על גורמי האכיפה לבצע פוטש" – לא פחות ולא יותר. "בכסות של 'מאבק בשחיתות' הם רומסים את רצון הבוחר ואת הדמוקרטיה". סוף ציטוט. ממשיך ניצן הורוביץ: "העובדה שהיועץ המשפטי והמפכ"ל מונו לתפקידם על ידי נתניהו אינה משנה דבר: הם פיונים בשירות 'אוליגרכיה' נסתרת. לפעמים קוראים לה 'האליטות', 'התקשורת', או 'הקרן החדשה'".
ניצן הורוביץ ממשיך, אני לא אלאה אתכם, אבל לדעתי הדברים כאן די ברורים. כלומר, חבר הכנסת אמסלם מאשים את אנשי האופוזיציה, את המשטרה ואת הפרקליטות שניהלו קמפיין אישי, שהובילו התנגדות שחצתה את כל הקווים, שייצגו איזושהי ישות מיתית ונסתרת, כל זה במטרה לרדוף את ראש הממשלה נתניהו המסכן, שנאלץ ונדחף כנראה על ידי מנדלבליט ושי ניצן לקחת שוחד, לקבל "מתנות מחברים", במירכאות, כמו שהצהיר כאן מעל הדוכן הזה ראש הממשלה. "וכל זה" – ממשיך אמסלם – "פקיד אחר שהיה מגיע לכאן היה מקבל למוחרת מכתב שהוא עבר עבירה משמעתית". כלומר, יועץ משפטי לממשלה, פרקליט המדינה, שמגיע לוועדה בכנסת ומוסר את עמדתו המקצועית, מבחינתו של אמסלם עבר עבירה משמעתית. "רבותיי" – הוא אומר – "על כך אני נזעק. אני בא לעשות סדר בעניין לטובת"?
מוסי רז (מרצ):
האזרחים.
תמר זנדברג (מרצ):
"עם ישראל". חזר עם ישראל, שחזר כאן הרבה פעמים, וכאמור, כמו שאמרתי קודם, בכל פעם שדודי אמסלם אמר "טוב לעם ישראל" ידענו שיש כאן משהו שאין לו שום קשר לעם ישראל, ובטח שלא לטובתו של עם ישראל.
עכשיו אנחנו מגיעים ליום שבו דודי אמסלם קיבל את הבשורה, המרה מבחינתו, על כך שראש הממשלה, בשידור חי בפייסבוק, קיפל את הסיפור, חזל"ש אותו, הבין שהוא לא יכול להמשיך ככה, שכחלון לא איתו, שעוד רגע הממשלה נופלת בגלל הדבר הזה וזה הופך להיות חוק "ישראל היום", ולכן הוא החליט, בשעה 11:00, ואני מקריאה: "עכשיו תראו" – אומר אמסלם – "קודם כול, בואו נשים את הדברים על דיוקם. ראש הממשלה עדכן אותי אתמול, הוא התקשר אליי. כפי ששמתם לב יצאתי בסביבות שעה 11:00 מהדיון לאיזו הפסקונת קטנה, ולכן, הוא עדכן אותי בעניין הזה. אני לא מקבל את עמדתו אבל אני מכבד אותה, ולכן עשיתי את ההתאמות הנדרשות. אני מכבד את בקשת ראש הממשלה, למרות שאני חושב שהוא שגה בהחלטה שלו בעניין הזה. בסופו של דבר, היום באמת זה חוק פרסונלי: הוא נגד ראש הממשלה".
עוד זרוע של "המדינה העמוקה" שחדרה לוועדת הפנים של הכנסת נגד ראש הממשלה. כלומר, רק ראש הממשלה לא נמצא באירוע. יש לנו קבוצה ריקה של אותם 40–200 איש מושחתים, עבריינים וסלבס ונבחרי ציבור, כמו שאמרנו, ורק ראש הממשלה עשה את הדבר המינימלי, שהיה אמור להיות מובן מאליו עוד לפי שכל החוק הזה בא אל העולם, ואמר – לא שהחוק לא יחול עליו, על ראש הממשלה עצמו, חלילה, מה פתאום; לא שהחוק לא יחול, כפי שהציע בצדק רב ובחוכמה רבה חברי מוסי רז, על נבחרי ציבור באופן כללי, שהרי זה היה דבר סופר מתבקש; אם באמת החוק בא להגן, כמו שאמר דודי אמסלם חזור ואמור, על עם ישראל, אז בואו נכניס את עם ישראל ונוציא את נבחרי הציבור, שהם באמת גם צריכים לעמוד בסטנדרט וברמה מוסרית ואתית גבוהה יותר וגם הם נבחרי ציבור, והעבירות המדוברות הן בדרך כלל עבירות שחיתות שקשורות בקשר הדוק לתפקידם של אותם נבחרי ציבור כנבחרי ציבור. אז הגיוני ביותר לומר שהחוק יבוא להיטיב עם אותם אזרחי ישראל שאולי מסתובבים עם אות קין ורוצים להגן על זכויות האדם שלהם, אבל לא יחול על נבחרי ציבור. אבל לא, גם זה לא מה שנאמר בהתקפלות. מה הדבר היחיד שנאמר שם? שהחוק יחול רק מחקירות חדשות שנפתחות מעתה והלאה. דבר מובן מאליו, דבר ברור, פשוט. הרי אין בכנסת חקיקה רטרואקטיבית ורטרוספקטיבית; כל חקיקה מתחילה מרגע המעבר שלה והלאה. אז בשביל זה, בשביל לעשות את המובן מאליו, היו צריכים עשרות אנשים לצאת לרחוב וראש הממשלה היה צריך לקפל גם את עצמו וגם את חבר הכנסת אמסלם ולהתבזות מול פני כל המדינה – על דבר ברור ומובן מאליו.
אז עבר חבר הכנסת אסלם לפשפש בארכיונים. היום גם ראינו שנשלף פה איזה שער מידיעות אחרונות שתמך בדבר דומה או באי-פרסום המלצות משטרה במקרה של ראש הממשלה אולמרט. בתקופת אולמרט אומנם הייתי כאן במשכן הזה, אבל לא בתור חברת כנסת אלא בתור עוזרת פרלמנטרית, אבל אני עומדת כאן בידיים מאוד מאוד נקיות, לא בשמי האישי אלא בשם התנועה שאני מגיעה ממנה ומהמחנה הפוליטי שאני מגיעה ממנו. חבר הכנסת מוסי רז בנאום שלו ציטט כאן גם נאומים של יושבת-ראש מרצ זהבה גלאון ושל מנהיגים ובכירים אחרים, גם במרצ ובשמאל, ובעיתונות, שלא עשו שום הנחות ולא עניין אותם לא מאיזה מחנה פוליטי ולא מה עושה ראש הממשלה אולמרט – או שרון או נתניהו, לצורך העניין. שחיתות היא שחיתות. לא מזמן היינו בערב מאוד מאוד מרגש לזכרו של יושב-ראש מרצ, השר וחבר הכנסת לשעבר יוסי שריד. זו כבר שנה שנייה, וגם בשנה שעברה היה קטע שהוקרן שם, מין זיכרונות וקטעי ארכיון של חבר הכנסת שריד, ויש שם מקום שהוא מדבר על ההתפטרות שלו מממשלת ברק, שבסופו של דבר שלחה את ברק לקמפ דיוויד עם ממשלה שאין לה רוב. הוא התפטר, ויחד איתו שאר שרי מרצ התפטרו מהממשלה הזאת. שימו לב, מרצ התפטרה מממשלה ששלחה משלחת בראשות ראש הממשלה ברק לשיחות שלום. ואמר חבר הכנסת, אז השר, יוסי שריד: שלום שמושג בשחיתות ובשלמונים ובשוחד – זה ציטוט חופשי מהזיכרון, אז אל תתפסו במילה – הוא א. לא ראוי; ב. הוא לא יחזיק. חבר הכנסת מוסי רז יושב כאן. הוא ידוע אצלנו בתנועה כהיסטוריון, כארכיון הדובר והמהלך. אז בטח תסכים איתי, חבר הכנסת רז, שגם הייתה ביקורת על זה, על המהלך הזה, ואפילו משמעותית. אבל באמת אני לא חושבת שאפשר להטיל ספק ולפקפק ביושרה ובאינטגריטי ובאמת המידה ובסטנדרט המוסרי והאתי האחיד שהתנועה שלנו ידעה להציב לכל ראש ממשלה, בכל מקרה של שחיתות, ואפילו לא שחיתות פלילית; זאת הייתה סיטואציה פוליטית. אבל הייתה כאן אמירה מוסרית מאוד מאוד, יכול להיות שנויה במחלוקת, אבל מאוד ברורה ומאוד חדה.
חבר הכנסת אמסלם הגיע לפשפש בדפי ההיסטוריה. אפרופו העימותים שהיו בינו לביני על ההוצאות הבלתי-פוסקות והלא-ענייניות והמתנכלות והמשתיקות, שהוא חזר והשתיק והוציא אותי שוב ושוב מהוועדה, אז העוזרים שלו חיפשו קטע מוועדת הסמים שאני עומדת בראשה, שאני זרקתי מהוועדה, ממש ככה, ואני אומרת את המילה הזאת, הלא-פרלמנטרית; פשוט סילקתי את יושב-ראש הרשות למלחמה בסמים צבי הנדל, אחרי שהתנהג בצורה גסה, שוביניסטית ומזלזלת. אני גאה שעשיתי את זה. אני חושבת שיש רגעים פה בכנסת – ויודע את זה כל מי שניהל ישיבה, מישיבות המליאה ועד ישיבות ועדה – יש בהחלט רגעים שבהם "הכבוד" שלנו, במירכאות, כחברי כנסת הוא כבודה של הכנסת, ואנחנו לא יכולים להסכין ולא יכולים להשלים עם התנהגות בזויה ומבזה. אפשר לחזור לווידיאו הזה ולראות את הדברים. אני גאה שעשיתי את זה. אם בזה חבר הכנסת אמסלם נתלה כדי להסביר למה הוא סילק אותי כששאלתי שאלות ענייניות, בעיניי זה מעיד יותר עליו מאשר על העניין.
אבל עוד דברים שהוא הוציא זה מבחן טריוויה. אני מצטטת: "עכשיו, צריך להבין, אני ביום שני, בעזרת השם, כשהחוק יעלה, אעשה לכם מבחן טריוויה: מי בעצם ביקש את החוק הזה בעבר? אתם לא תאמינו, תצבטו את עצמכם, ועכשיו אני מודיע לכם: זה כולל מפכ"ל משטרה נוכחי, כולל היועץ המשפטי הקודם וכולל פרקליט המדינה. אראה לכם מה הם כתבו על נושא סוגיית ההמלצות. דרך אגב" – ממשיך אמסלם – "בארצות הברית, ב-FBI אין חוק כזה. אף אחד לא מעז להמליץ. מדוע? בגלל שיש קצת כבוד לאזרחים. קצת, לא הרבה. טיפה". אלא מה, האמירה הזאת לא נכונה. באה לעזרתנו חברת הכנסת יעל גרמן, שהזדרזה והזמינה ממחלקת המחקר והמידע של הכנסת, הממ"מ שלנו, סקירה משווה, שהראתה שברוב-רובן – אני לא זוכרת אם בכולן, אבל ברוב-רובן של מדינות העולם שבהן התבצעה הבדיקה של הממ"מ כן יש המלצות משטרה, בניגוד למה שאמר אמסלם. ושוב, לא בפעם הראשונה, פשוט דבריו התבררו כלא נכונים.
ממשיך דודי אמסלם: "החוק הזה, הגשתי אותו בלי קשר לראש הממשלה" – פה אפשר ממש לראות כמו בסרט על פינוקיו איך האף גדל ומתארך כשהדברים המופרכים האלה נאמרים – "זה חוק שאני הובלתי אותו. יש לי סדרת חוקים שאני מוביל בכנסת שעוסקים גם בזכויות אדם. אני אחד האנשים שעוסקים בזכויות אדם הכי הרבה, מכל אלה שיושבים פה".
זה המקום להתייחס. כבר אמרנו שזכויות האדם התנקזו או התמצו במסגרת החוק הזה לזכויות אדם אחד שיש לו שם ותפקיד – שמו בנימין נתניהו ותפקידו ראש ממשלת ישראל. אבל כאן אולי המקום להזכיר – וחבר הכנסת מוסי רז התייחס לזה קודם באריכות: זה קצת מצחיק לדבר על זכויות אדם כשאתה יושב בקואליציה שהפכה את השימור של הכיבוש או של שליטה צבאית על אוכלוסייה אזרחית לאחד הערכים המכוננים הכי מרכזיים שלה. מוכנים לעשות כאן הכול רק כדי לשרוד עוד יום בשלטון שמתעקש ומתבצר בסרבנות השלום שלו, באי-יכולתו ובחוסר רצונו הבולט להגיע איזושהי פשרה פוליטית מדינית, בצורה שמהווה, באופן יומיומי, שיטתי ומתמשך הפרה של זכויות אדם, הן מעצם העובדה שמדובר בשלטון צבאי על אוכלוסייה אזרחית – ואנחנו, בעידן הדמוקרטי, במיוחד במדינה שמתגאה בהיותה הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, זה כמובן מצב שכשלעצמו הוא מפר זכויות אדם – ובטח ובטח ההתמשכות של המצב הזה והסיטואציות האלימות שהוא מייצר והחיכוכים שהוא מייצר, כמו שרואים בנבי סלאח, כמו שרואים מהעדויות והסרטונים החוזרים ונשנים, גם של בצלם וגם של שוברים שתיקה, שיש כאן מאמץ רבתי – לצערי, מהרבה מאוד קצוות בבית הזה, לא רק מהקואליציה, הרבה פעמים גם מספסלי האופוזיציה – לאטום אוזניים ולעצום עיניים אל מול המציאות הזאת. אז שכשעוצמים עיניים מול תוצאות הכיבוש, בטח ובטח קל מאוד לחשוב שחוק ההמלצות הוא חוק שעוסק בזכויות אדם.
אני ממשיכה. דודי אמסלם: "עכשיו, בואו אתן לכם את העובדות" – שלום, אדוני היושב-ראש, ברוך הבא – "בואו אתן לכם את העובדות. רבותיי, הגשתי את החוק הזה כחוק ההמלצות לגבי כל אזרחי מדינת ישראל". אפשר היה לעשות משחק שתייה: לקחת מים וכל פעם שנטען שהחוק הזה טוב לאזרחי ישראל, מדינת ישראל או עם ישראל, צריך לשתות מים, אבל אז אנחנו באמת נצטרך פה איזה אביזר על הדוכן, כי המים – – –
היו"ר חמד עמאר:
שיהיה לך לבריאות.
תמר זנדברג (מרצ):
תודה. "הגשתי את החוק הזה כחוק ההמלצות לגבי כל אזרחי מדינת ישראל. ככה תראו אותו מונח בוורסיה הראשונה. הרי אם הייתי רוצה לעזור לראש הממשלה בלבד, אז לא הייתי עושה את זה" – וידוי מרגש. "אני, את החוק הזה הבאתי מהבית, אני מכין אותו כבר כמעט שנתיים. מדוע? בגלל שאני רואה מה קורה ברחובות, אני יודע מה קורה לנו. בנתונים שאני אוסף, אני אומר לכם, 25,000 איש – תבינו טוב את הנתון שאמר פרקליט המדינה, לא אני. קודם כול יש לו 350,000 תיקים במדינת ישראל; תקשיבו טוב, 320,000 מטופלים על ידי המשטרה באמצעות חוקר ותובע משטרתי שיושבים בחדר האוכל ואוכלים שניצל, אולי". עכשיו אני רואה ששניצל הוא מוטיב חוזר בהגותו של חבר הכנסת אמסלם. פעם אחת הוא שלח – סליחה?
מוסי רז (מרצ):
הוא רוצה להרגיז את הטבעונים.
תמר זנדברג (מרצ):
כנראה, זהו. פעם אחת הוא שלח את ראש הסגל של ראש הממשלה להכין שניצלים וסלט, עכשיו הוא שלח פה את התובע המשטרתי להכין שניצלים. כנראה, באמת צריך לשלוח את – אגב, בהפגנות ברוטשילד, חוץ מהשלט של ה-BDS וחוץ מהגיליוטינה יש כל שבוע גם הפגנה משמעותית, שמנצלת את הבמה שיש עשרות אלפי אנשים, של החזית לשחרור בעלי החיים, פעילי זכויות בעלי חיים. יכול היות שצריך לשלוח אותם לאמסלם עם השניצל.
מוסי רז (מרצ):
אולי לאמסלם יש לול תרנגולות והוא רוצה להיפטר מהן.
תמר זנדברג (מרצ):
יכול להיות.
"זה דבר חמור כשלעצמו – אמר את זה פרופסור קרמניצר. זה דבר שאני הולך לטפל בו בהמשך, שהוא חמור. עכשיו, במקרה דנן, מה קורה? זו הצעת החוק שהגשתי: כ-30,000 תיקים מונחים לפתחה של הפרקליטות. את זה אמר, כפי שאמרתי, שי ניצן, וזה היה החוק. באו הפרקליטות ואמרו: תשמע, דודי, יש מתוכם 12,000 תיקים שהמשטרה מבקשת לגנוז. אם היא לא תכתוב את ההמלצה, אז גם להם ייקח ארבע-חמש שנים. אמרתי: צודקים. אז מה עכשיו? אנחנו פותרים עוול ביצירת עוול נוסף? אז אמרנו: אם הם בעצם יומלצו, אז מה שלא יומלץ, נבין. לכן תמליצו על כולם. ואז, בסופו של דבר, מכאן נולד הפרקליט המלווה".
כאן מסביר לנו חבר הכנסת דודי אמסלם איך הגענו מאותם 350,000, 25,000, 12,000 או 4,000 תיקים – איך הגענו לאותם 40 עד 200. באו נציגי המשטרה והפרקליטות ואמרו: אדוני, החוק הזה, אנחנו לא יכולים לעמוד בו, כי יש ערך למה שהמשטרה עושה, יש ערך לסיכום החקירה. הסביר את זה גם פרקליט המדינה וגם ערן קמין בצורה מאוד מאוד מוחשית בוועדה, ואמר: המשטרה היא שחוקרת את העדים, היא רואה את העדויות, היא מתרשמת מהן, היא אוספת את הראיות, היא באה במגע עם כל מה שקורה בשטח מתיק החקירה. אני, לשמחתי הרבה, מכירה את המציאות הזאת רק מסדרות משטרה וכל מיני סדרות פשע בטלוויזיה, אבל אמרו לו: אנחנו לא יכולים להגיש קלסרים על קלסרים ואחר כך להושיב את הפרקליט לעבור על כולם ולהוציא מזה את המסקנות שלו. אנחנו צריכים לתת לזה איזושהי צורה.
אז מה אמר דודי אמסלם? צודקים. כלומר, בעצם אמר חבר הכנסת אמסלם שהחוק מיותר – הוא שגוי; לא מיותר – הוא לא טוב, אין בו צורך. אבל הרצון והצורך להגן על ראש הממשלה גוברים על הכול ולכן הומצא הקריטריון הזה שנקרא הפרקליט המלווה, וכך נולד אותו מספר קטן של תיקים שיש להם פרקליט מלווה. אלה התיקים שמכונים בעלי פרופיל ציבורי גבוה. אלה התיקים של אותם ראשי פשע, סלבס ופוליטיקאים מושחתים שאנחנו כל הזמן מדברים עליהם. כל הרעיון הזה נולד בגלל שהייתה הבנה והייתה נפילת אסימון שלאדם הסביר, לאותו "עם ישראל", לאותו "אזרח מדינת ישראל", החוק הזה פשוט לא נכון ולא נכון ללכת בו. אז מה? בשלב בזה החוק הזה היה צריך להתבטל ולעצור, וזאת אולי ההוכחה הכי ברורה מדוע החוק הזה לא סתם פרסונלי, אלא נתפר למידותיו, נועד לשימושו ובא לנסות ולהגן על ראש הממשלה. אז, בסופו של דבר, אומר חבר הכנסת אמסלם: "מכאן נולד הפרקליט המלווה, היות שהפרקליט המלווה באופן מעשי לא צריך המלצה. דרך אגב, אני אומר לכם" – "דרך אגב" זה חיקוי של ביטן, לא? או של אמסלם? של מי זה "דרך אגב"? יש "ס'חה רגע" ויש "דרך אגב". מה של מי?
מוסי רז (מרצ):
"שנייה, רגע" זה אמסלם.
תמר זנדברג (מרצ):
אוקיי. "דרך אגב" – של מי זה "דרך אגב", גם של אמסלם?
מיקי לוי (יש עתיד):
– – – של שניהם – – –
תמר זנדברג (מרצ):
אז הינה, זה עולה מהפרוטוקול. "דרך אגב – – –
מוסי רז (מרצ):
– – – "שנייה, דקה" – – –
תמר זנדברג (מרצ):
"דרך אגב, אני אומר לכם, גם משיחות, מה שנקרא באמת לא לפרוטוקול, הפרקליטות לא צריכה את המלצות האלה. עכשיו אני אגיד יותר מזה – זה גם לא נכון, בגלל שפרקליט צריך להיות אדם שהוא נקי, כמו שופט. אתה לא בא לשופט, מכניס אותו בשלב החקירה כבר לתוך העניין, הוא אמור לדעת. בסוף בסוף תטען את הטענות שלך, באופן נקי אשמע אותך, אני לא מוטה, שומע אותך – פוסק. הפרקליט, בסופו של דבר, צריך לעבור על כל חומר הראיות ולגבש את העמדה שלו על בסיס חומר הראיות שמונח לפניו, ואם יש לו שאלות – שישאל. אבל בוודאי ובוודאי הוא לא צריך להיות מונחה באיזושהי המלצה שמישהו כבר כתב לו והוא רץ עליה. זה בהיגיון שלי איך התפתח האירוע. ולכן, מכאן בעצם נולד הפרקליט המלווה, שאמרנו: תשמע, תיקים שיש פרקליט מלווה – ואז לא ידעתי כמה תיקים יש; חשתי שיש 5,000, 10,000 – בגלל שבהיגיון שלי, כשיש פרקליט מלווה, זה הבן אדם המקצועי החקירה".
כלומר, שימו לב, בשלב הזה, כשחבר הכנסת אמסלם הגיע לצמצם את הקבוצה שבתוכה ייכלל ראש הממשלה, הוא עדיין חשב שמדובר על 5,000 או 10,000 תיקים. הוא אולי עוד חשב שהוא איכשהו יוכל להסוות את זה, שהוא איכשהו יוכל להסתיר או לדלל את ראש הממשלה בתוך קבוצה הרבה יותר גדולה של כמה אלפי אנשים. מי חשב ומי פילל שהוא יגיע למספר כל כך קטן של 40 עד 200 איש, שבסופו של דבר אלה יהיו האנשים שהחוק הזה יחול עליהם? ואז ראש הממשלה כל כך בולט ביניהם שקרה כל מה שקרה, וכבר דיברנו על זה ארוכות.
"בסדר" – ממשיך אמסלם – "הרי אם נמשיל את זה לאיזה חדר ניתוח שיש איזה פרופסור שהוא המומחה ויש לו איזה אסיסטנט שאמור לאסוף לו כל מיני בדיקות, הרופא לא צריך את ההמלצה שלו, הוא מכיר את העבודה יותר טוב ממנו. ובוודאי בצד המשפטי – הרי הוא לא חוקר, הוא מסתכל מהצד המשפטי. ולכן, הפרקליט, למשל – חלק מהתיקים הם מעבירים בלי המלצה. שאלתי: למה? הם אמרו: לא יודעים. אז אמרתי: ומה קורה בתיקים האלה? מה, הם נזרקים לפח? לא. מגיע פרקליט, קורא – שזו העבודה שלו, שזה המקצוע שלו. תבין, כל אחד יש לו פה התמחות ומקצוע. שנייה."
מוסי רז (מרצ):
שנייה, דקה.
תמר זנדברג (מרצ):
"ולכן, מכאן התפתח הסיפור. כל התכלית שלי בסופו של דבר זה להגן על"?
מוסי רז (מרצ):
עם ישראל.
תמר זנדברג (מרצ):
יפה מאוד.
מוסי רז (מרצ):
רגע, אנחנו צריכים שתייה.
תמר זנדברג (מרצ):
"עכשיו, צריך להבין מה קורה. הסיפור הוא בעצם אזרח כזה שבסופו של דבר המשטרה מעבירה את ההמלצה לפרקליטות וכותבת שם שיש תשתית ראייתית. עכשיו, תבין את הנתונים, על מה אנחנו מדברים, אנחנו מדברים על 18,000 תיקים שהמשטרה כותבת שיש תשתית ראייתית או לא כותבת המלצה" – כאמור, לא נכון. "שאלתי: כמה היא לא כותבת המלצה? אמר ערן קמין: 10%. אלה ה-1,800 מתוך ה-18,000. הפרקליטות בסוף מתקדמת עם 4,000. זאת אומרת, 80% מהתיקים האלה נגנזים".
אני מדלגת, אני רצה קדימה, כי יש פה עוד כמה "עם ישראל" ו"ארץ ישראל": "ולכן אני אומר, לפרקליטות אין ברירה, זה חלק מהתהליך וזה מובנה. כמו שאנחנו יודעים שבבתי הסוהר יש חלק מהאנשים שעל לא עוול בכפם יושבים אבל אין לנו שיטה אחרת, גם בפרקליטות בוודאי מגישים כתבי אישום, בוודאי חלק מהאנשים מזוכים, אבל אין דרך אחרת. אני לא יודע על דרך אחרת. כאן זה נטו דבר מרושע שאין בו שום תועלת, כלום. לכן, את זה החוק שלי בא להסדיר: זכויות בסיסיות. לא אמרתי שייתנו למישהו תרופות. אל תשפילו אותו סתם. עכשיו, יש פה דיון נוסף שאני רוצה להגיע אליו לקראת סיום – נושא ההדלפות". כבר דיברנו קודם על סוגיית ההדלפות ועד כמה היא באמת הייתה זו שהסעירה מאוד, כי הרי מה רצו? לא היה אכפת אפילו שהמלצות המשטרה בנושא בנימין נתניהו יועברו לפרקליטות, כי הרי ממילא הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה שם מעורבים באופן מאוד מאוד יומיומי ושוטף, אבל מה היה אכפת? שזה לא יפורסם לציבור. לכן אומר אמסלם, בחלק אחר בפרוטוקול: "ועכשיו, הרי תופעת ההדלפות היא תופעה חמורה. למה? אני אסביר לך למה פה זה יותר חזק, זה הסיפור. למה בעצם חבל על הזמן בנושא הזה, זה כמו לספור את הגרגרים בחוף הים. אז בו נסכם ששם – אני איש הגון, אני אומר: זה בא גם מהמשטרה, ההדלפות, ובדרך כלל – לא במקרה הזה, בגלל שכאן כרגע רק המשטרה שם – גם מהפרקליטות, וזה בא גם מהעדים, גם מהנאשם, מעורכי הדין, לא יודע, כל הלהקה. לכן קשה מאוד לעלות על האירוע הזה. לכן אף פעם לא חקרו. שאלתי: מתי חקרו? פעם אחת, את אותה גברת ברקוביץ, ליאורה גלט ברקוביץ; כנראה זה הפריע אז לממשלה, לאותו ראש ממשלה. הפעילו את המערכות ותוך שבוע תפסו אותה. אבל מאז – לא זוכר דבר כזה. עכשיו, יכול להיות שחברת הכנסת זנדברג מאמינה בזה שמותר להדליף והכול בסדר, משטר ככה עובד וכו' וכו', אז אם זה נכון, שתציע הצעת חוק: בואו נבטל את הסיפור של ההדלפות. לכן, אני אומר, זה בעצם הסיפור שלנו".
אני אומרת, כן, חברות וחברים, יש כאן בכנסת לא מעט אנשים שהיו קציני משטרה בכירים, אמרנו קודם; יש כאן גם לא מעט אנשים שהיו עיתונאים. הינה, נכנס כאן ולדעתי נואם אחריי חבר הכנסת עפר שלח, עיתונאי בעברו, ויש כאן לא מעט עיתונאים בבית הזה שמשרתים כחברי כנסת. תגיד לי אתה: האם יש דמוקרטיה ותקשורת חופשית בלי הדלפות?
עפר שלח (יש עתיד):
אין מה לכתוב.
תמר זנדברג (מרצ):
יפה. אין מה לכתוב אם אין הדלפות. כלומר, במערכת דמוקרטית וחופשית יש איזונים ובלמים בין מידע ופרטיות וזכויות נחקר ונאשם וכמובן מורשע ובין זכות הציבור לדעת, התובנה המאוד-מאוד עמוקה שבסופו של דבר המידע הזה, בטח ובטח על אישי ציבור, שייך קודם כול לציבור. הוא לא שייך לנחקר, הוא לא שייך לחוקר, הוא לא שייך לפרקליט; הוא שייך לציבור. למה? כי זה דבר שקרה, זה דבר שהתרחש, זה אירוע אמיתי, במציאות. אי-אפשר להסתיר אותו. אפשר אולי להגביל את הפרסום שלו לזמן מסוים, אפשר לאזן אותו מול ערכים אחרים כמו פרטיות, כמו זכות הנאשמים בהליך הפלילי, אבל בסופו של דבר הדבר הזה יצא לעולם, הדברים האלה יפורסמו. אנחנו בעידן שגם כתבי אישום, בטח ובטח פרוטוקולים, וכמובן הכרעות דין, מפורסמים באינטרנט. זה דבר שהוא כמעט – המחשבה הזאת שאנחנו נרדוף אחרי הדלפות ובאמצעות זה נצליח למנוע פרסום מהציבור – אני חוזרת על מה שאמרתי קודם: בטח ובטח על אנשי ציבור ועל עבירות השחיתות שלהם – היא מחשבה פסולה מיסודה, והיא מחשבה שאי-אפשר להמשיך איתה, וזה לא דבר שאפשר לעצור ולא דבר שאפשר למנוע.
לכן, במידה מסוימת הייתי אומרת שאפילו טוב שאותו סעיף 117 המפורסם, שקובע שלוש שנות מאסר, לא פחות ולא יותר, על הדלפה, הוא למעשה באופן כמעט פרקטי אות מתה. נעשה בו שימוש מאוד מאוד דליל, וגם זה – צריך לבדוק אם הוא לא שימוש מיותר. כי כאשר נעשה איזשהו עוול, איזושהי עבירה, איזשהו דבר דרמטי בתוך מערכת ציבורית – הדבר הזה, להניח שהוא לא יצא לידיעת הציבור זה דבר שהוא כמעט לא מתקבל על הדעת ובלתי ניתן לניהול.
לסיכום, לסיום, אני רוצה להקריא שיר של אלמוג בהר מתוך הספר "שירים לאסירי בתי הסוהר", שיר שכתב אלמוג בהר לאסירי בתי הסוהר. הוא מתחיל בציטוט של סמיח אל-קאסם מתוך "צילום של הורים שאינם על קיר הבית החדש", בתרגום ששון סומך. הציטוט: "בזיכרוני מצטייר פחדו של אבא כשבנו המשורר נסע אל תוך האופק הרחוק. לא ששנא שירה. הוא מאוד אהב את שאגותיו של אל-מותנבי ושמר את נפשו מפסוקי הזימה של אבו נואס. לא שנא את השירה אבל לא רצה שבניו יעסקו בה. פעמים רבות, פעמים רבות, אני זוכר, היה אומר לי: היה רופא אם תרצה או למד משפטים, בן. השירה לא תניב פת לחם". זה הציטוט.
השיר, שיר לאסירי בתי הסוהר: "כתבתי שיר על אסירי בתי הסוהר והראיתי אותו לאבי. / אמר: מה יעזרו השירים לאסירים, ומה לנו / כי נזלזל בצדקת הסוהרים והשופטים והמחוקקים? / אמרתי: על המאסר שלנו אני כותב, אבא, / יום-יום אני חוזר לתא, ממתין לרמיזתו של סוהר מרוחק, / אם ירצה אכבל ידי באזיקים, אם יבקש / אתחנן לפניו לחופש, במכות על סורגי החלון. / אמר: חלומות השיר מפיך מדברים, ואתה עצמך עומד / מחוץ לחומת הכלא, אני לא הולדתי בנים למאסר, בן, / אם תרצה אשלח אותך לפקולטה למשפטים ואולי / תהיה שופט, במקום שירים תכתוב גזרי דין / להקל על כאבי העולם. אמרתי: אבי, שאני בנך, / לא הולדתי לי הורים לפחד, והכלא גדול משנינו, / סוגר על שנינו, הינה מסמן לך עכשיו הסוהר / שתסרב להכיר במאסרך, שתבקש לא לצאת / את גבולות התא. אמר: אם כן, אסירים כולנו / בבית כלאו של אלוהים, בני, כולנו עבדיו, אך מה / החוקים והמשפטים, כולם צודקים, ואין אחד / שלא יחטא, האם שכחת? אמרתי: את הכלא הזה / בני אדם בנו, אבא, ויום-יום אנחנו עוזרים להם / להמשיך בבנייתו, להוסיף אגפים, להציב מצלמות, / עוד מעט כבר אינם זקוקים לסוהרים, יפטרו את כולם / ואנחנו נמשיך לשמור על עצמנו, אני לא אלך / לפקולטה למשפטים, אך כבר החלטתי להפסיק / לכתוב שירים. אמר: כיצד החלטת? הינה כבר הודעתי / לאורך כל המסדרון באגף שלנו בבית הסוהר / כי הבן שלי כותב שירים ליום השחרור, כבר לומדים / שכנינו את השירים ומזמרים. אמרתי: אני שומע, אבא, / אבל לא את שיריי הם מזמרים, אלה הם שירי הסוהרים, / מהיום אני אכתוב גזרי דין להתחרות בגזריהם, / אכתוב פסקי דין להתחרות בפסוקיהם, אכתוב לך / ולאימא מכתבים מתאי בהם אבשר / כי השחרור לא יבוא גם לא בימי נכדיכם, המאבק ארוך / ממה שיוכלו לתאר השירים, כשלו כל השירים".
תודה רבה. זה היה שיר לעם ישראל.
היו"ר חמד עמאר:
תודה רבה. חבר הכנסת עפר שלח. עד 30 דקות.
עפר שלח (יש עתיד):
תודה, אדוני. נדמה לי שבשעה הזאת התעלומה הגדולה שכולנו שואלים את עצמנו היא מה שומע השר כץ באוזניות שמחוברות לאוזניו, אבל מכיוון שהוא לא שומע אותנו, גם לא נדע.
היו"ר חמד עמאר:
בטוח שהוא לא שומע אותך.
עפר שלח (יש עתיד):
בדיוק.
היו"ר חמד עמאר:
בטוח שהוא לא שומע אותך. אפילו לא מתייחס.
עפר שלח (יש עתיד):
אחרוני המאזינים שנמצאים פה בדרך כלל בשעות האלה כבר נשברו. באמת הצלחנו הפעם לשבור את כולם.
היו"ר חמד עמאר:
לא. יש לך עוד שני מאזינים שיושבים למעלה ומקשיבים לך.
עפר שלח (יש עתיד):
יש? אוה, בכבוד. בכבוד. יום אחד תסבירו לי מה האלטרנטיבה, להיות פה. באמת, אנחנו בתוך הלילה השני לאירוע הזה, שאליו נגררנו בקשייו של החוק המשונה והמגונה שבו אנחנו דנים ועליו אנחנו נצביע איפשהו במהלך 24 השעות הקרובות.
חברתי תמר זנדברג, את היית, אני חושב, בדיון שהיה בוועדת הפנים כשחבר הכנסת אמסלם דיבר בלב באמת מורתח – ואני מאמין לו בעניין הזה – על העוול שנגרם לאזרח הפשוט – האזרח הפשוט שבאמת יכול למצוא את עצמו תחת חקירת משטרה ואחר כך מקבל את ההודעה המצערת בוודאי מבחינתו שהחקירה הזאת עברה אל הפרקליטות, ומאותו רגע – גם אמר לי חבר הכנסת אמסלם בשיחה פרטית – מאותו רגע משתנה עולמו והוא מצוי באמת בייסורים שכולנו – בטח חברי מיקי לוי, אתה מכיר את זה, היית הרבה שנים בצד השני; הם באמת ייסורים. ויכול להיות שהתיק הזה שוכב בפרקליטות ואף אחד לא נוגע בו, כי יש הרי עשרות אלפי תיקים וכן הלאה. אחד הדברים שכולנו, אני חושב, מסכימים עליהם זה שאם החוק הזה היה הפוך, אם החוק הזה היה נוגע באמת לאזרחים האלה – ואני לא אחזור פה על הדברים שנאמרו עשרות ומאות פעמים במהלך 48 השעות האחרונות – ולא לתיקים שיש בהם פרקליט מלווה, זאת אומרת, לאנשים חשובים מאוד ולראשי ארגוני פשיעה, אז כולנו היינו רוצים לדון בו באמת.
אז החלטתי בשעה המאוחרת הזאת להביא את גדול הקטעים הספרותיים העוסק בשאלת המשפט, הצדק והאדם הפשוט, הלוא הוא הסיפור הנפלא "לפני שער החוק" של פרנץ קפקא, המופיע בספר הגדול "המשפט". אני אקריא אותו פה – זמן יש לנו, הרי. הוא באמת עוסק בייסוריו – הוא כמובן סיפור מטפורי – הוא נוגע לא רק למשפט שאדם נמצא בו אלא בכלל למהות חייו של האדם ולחייו של האדם מול משמעות חייו ומול אלוהיו – אבל הוא גם נוגע בייסוריו של האדם הפשוט בתוך מערכת החוק. ואני מקריא את זה לכם כדי שנחשוב לרגע מה היה חוק כזה, דומה לו – איך הוא היה נראה אם הוא באמת היה עוסק באנשים שלהם אנחנו רוצים לעזור ולא בראש ממשלת ישראל שמנסה להתחמק מייסורי הדין שלו.
"לפני החוק עומד שומר פתח. אל שומר הפתח הזה בא איש מן היישוב ומבקש כי יותן לו להיכנס לתוך החוק. אבל השומר אומר כי עכשיו אין הוא יכול להרשות לו ליכנס. האיש שוקל בדעתו ואחר כך הוא שואל אם יהא רשאי אפוא ליכנס לאחר מכן. אפשר הדבר, אומר השומר, אך לא עתה. כיוון שהשער אל החוק פתוח הוא, כמו תמיד, השומר פסע הצידה. התכופף האיש כדי לראות דרך השער את אשר בפנים. כראות זאת השומר, צחק ואמר: אם כה חשקה נפשך, הלוא תנסה להיכנס על אף איסורי, אך דע לך: יד חזקה לי ואנוכי רק אחרון שומרי הפתח הינני, אבל מאולם אחד למשנהו עומדים שומרי פתח, כל אחד כוחו גדול יותר מחברו. את מראה פניו של השלישי, אפילו אני איני יכול לשאת.
"מיני קשיים כאלה לא שיער האיש שבא מן היישוב, הן החוק צריך שיהיה נמצא לכל דורשיו תמיד, אומר הוא אל ליבו. אבל בהתבוננו עכשיו אל שומר הפתח, הלבוש אדרת שער, אל אפו הגדול והמחודד, אל זרקנו הארוך, הדליל, השחור, הטטארי, נמלך בדעתו כי מוטב שימתין עד שתינתן לו הרשות להיכנס.
"השומר נותן לו הדום ומושיבו ליד הפתח מן הצד, שם יושב הוא ימים ושנים. שועה הוא כמה וכמה ניסיונות לקבל רשות כניסה ומוגיע את שומר הפתח בהפצרותיו. השומר חוקר אותו מעט מזמן לזמן, שואלו למולדתו וכמה שאלות אחרות. אך השאלות האלה הן אדישות, מן השפה ולחוץ, כדרך עתודי הארץ, ולבסוף הוא חוזר ומשמיעו כפעם בפעם שעדיין אינו יכול לתת לו להיכנס פנימה.
"האיש, שהצטייד לנסיעתו בכל מיני חפצים, מבזבז את כולם ואפילו את יקרי הערך שבהם למען כפר את פני שומר הפתח ולשחדו. אומנם הלז מקבל כל דבר, אך בשעת מעשה הוא אומר: הריני מקבל את זה ממך רק בעבור לא תחשוב: היה בידי לעשות דבר והחמצתיו.
"במשך השנים הרבות מתבונן האיש אל שומר הפתח ומתחקה עליו כמעט בלי הרף. שוכח הוא את שומרי הפתח האחרים ואך זה הראשון הוא בעיניו המעצור היחיד בפני כניסתו לתוך החוק. עורר הוא את מקרה הפגע הזה בשנים הראשונות בקול רם ואחר כך, כהזדקנו, שוב אינו אלא מרטן בפני עצמו. רוח ילדות נכנסת בו, וכיוון שבמשך שנות חקרו את שומר הפתח הכיר לדעת גם את הפרעושים שבאדרתו, הרי הוא מבקש גם את הפרעושים שיסייעו בידו ויהפכו לב השומר לטובה עליו.
"לבסוף התחיל מאור עיניו פוחת והולך, ואין הוא יודע אם באמת חלל סביביו הוא המתכהה והולך או אך תרמית עיניו היא. לעומת זאת, מבחין הוא עכשיו בתוך האפלולית כמין זוהר הבוקע ללא דעוך מתוך שער החוק.
"מעתה חייו קרבים לקיצם. לפני מותו מתלכדים במוחו כל הניסיונות שהיו לו במשך כל הזמן שעבר עליו ומצטרפים לשאלה אחת שעדיין לא הציג אותה לשומר הפתח. ברמיזה הוא קורא לו לגשת. כיוון שאינו יכול לזקוף עוד את גופו הנוקשה, שומר הפתח מוכרח להתכופף אליו מטה-מטה, משום שהבדל שיעורי הקומה השתנה הרבה לרעתו של האיש. וכי מה אתה רוצה לדעת עוד עכשיו? שואל שומר הפתח, לא תדע שובעה. הן החוק הוא מחוז שאיפתם של כל האנשים, אומר האיש, וכיצד זה לא ביקש איש מלבדי במשך כל השנים הרבות הללו כי יורשה לו להיכנס?
"שומר הפתח רואה כי האיש עוד מעט ואיננו, וכדי שהדברים ייקלטו עוד בחוש שמיעתו הגווע הוא מרעים עליו בקולו: כאן לא יכול איש מלבדך לקבל את רשות הכניסה, כי השער הזה רק בשבילך נועד. עכשיו אני הולך וסוגר אותו.
את הסיפור הזה מספר כוהן בית הדין לאזרח ק', גיבורו הידוע של הסיפור "המשפט". "שומר הפתח רימה, אפוא, את האיש, פתח ק' מייד ואמר, כי סיפור המעשה משך את לבו מאוד. אל נא בחופזך, אמר הכוהן, אל נא תקבל דעת האחרים בלי בחון אותה תחילה. סיפרתי לך את המעשה דברי הכתוב ולשונו. על תרמית אין הכתוב מדבר כלל. אבל ברור הדבר, אמר ק', והסברך הראשון היה נכון מאוד: שומר הפתח לא מסר את המודעה הגואלת" – אם תרצו, את ההמלצות שלו – "אלא בשעה שכבר לא יכלה להועיל לו, לאיש. הוא לא נשאל על כך קודם לכן, אמר הכוהן, ואף זאת עליך לזכור, כי הוא רק שומר פתח ומבחינה זו הוא מילא את חובתו.
"למה זה אתה סבור כי מילא את חובתו? שאל ק'. הוא לא מילא אותה. אולי הייתה בחובתו לגרש את כל הזרים, אבל את האיש הזה, אשר בשבילו נועד השער, חייב היה להכניס. אין בך די יראת הכבוד בפני הכתוב ומשנה אתה את סיפור המעשה, אמר הכוהן. סיפור המעשה מכיל שני מאמרות חשובים מפי שומר הפתח המוסבים על רשות הכניסה לתוך החוק, אחד בתחילת הסיפור והשני בסופו. דברי המאמר האחד, שאין הוא יכול להרשות לו להיכנס עכשיו, ודברי משנהו: השער הזה, רק בשבילך נועד. אילו הייתה סתירה בין שני המאמרות הללו, כי עתה היה הצדק איתך ושומר הפתח רימה אפוא את האיש. ברם, אין כאן סתירה. אדרבה, המאמר הראשון יש בו אפילו רמז על השני. כמעט ייתכן לומר ששומר הפתח העביר על מידת חובתו כשרמז לאיש על אפשרות הכניסה לעתיד לבוא.
"דומה כי אותה שעה לא הייתה חובתו אלא להשיב את פני האיש ריקם. ואומנם רבים ממפרשי הכתוב תמהים על כי רימז שומר הפתח את הרמז ההוא בכלל, שהרי הוא, כפי כל הנראה, אוהב את הדיוק ומקפיד בשמירת המשרה שניתנה על שכמו. משך שנים רבות עומד הוא על משמרתו ואינו זז משם, ואת השער הוא סוגר רק אחרי כלות הכול. מכיר הוא בחשיבות עבודתו הכרה שלמה, שהרי אומר הוא: יד חזקה לי. ויש לו יראת הכבוד בפני הממונים עליו, שהרי אומר הוא: אני רק אחרון שומרי הפתח הינני. לא פטפטן הוא, שהרי במשך השנים הרבות אין הוא שואל, כפי שכתוב, אלא שאלות מן השפה ולחוץ. שוחד לא ייקח, שהרי כה דברו בנוגע למתנה שהוא מקבל: הרי אני מקבל את זה ממך רק בעבור שלא תחשוב: היה בידי לעשות דבר והחמצתיו. ובמקום שהמדובר הוא במילוי החובה, שם אין שום דבר יכול לרכך את ליבו ואין שום דבר יכול לעורר את קצפו, שהרי כך נאמר על האיש ההוא, כי היה מוגיע את שומר הפתח בהפצרותיו, ולא עוד אלא שגם מראהו החיצוני" – השר כץ, אולי תגיד לנו מה אתה שומע? זה כמו "שער החוק". בסוף השר כץ יגיד לי: מה שאני שומע – רק בשבילך אני שומע.
היו"ר חמד עמאר:
אני מקווה שכולם יגיעו כמוך ויקראו לי ספר בשעה כזאת.
עפר שלח (יש עתיד):
"– – – ולא עוד אלא שגם מראהו החיצוני מרמז על אופי קפדני: האף הגדול והמחודד והזקן הארוך, הדליל, השחור, הטטארי. כלום יש לך בעולם שוער נאמן ושומר חובה יותר מזה? אפס, כי עוד תכונות אחרות מתערבות באופיו של שומר הפתח, והללו נוחות מאוד למי שבא לבקש רשות כניסה, ובהן מתבאר, מכל מקום, למה יכול לעבור על מידת חובתו באותו רמז שרימז על אפשרות כניסה לעתיד לבוא. וזה הדבר, אין להכחיש כי תם הוא במקצת, ועקב זה גם קורטוב של גבהות רוח יש בו. עם כל שהמאמרות שהוא משמיע על אודות ידו החזקה ועל תקיפותם של יתר שומרי הפתח ועל מראיהם, שאפילו הוא אינו יכול לשאתו, רצוני לומר, עם כל שהדברים האלה ייתכנו, הרי האופן אשר בו משמיע מאמרות אלה מעיד עליו שתפיסתו משובשת בתמימות יתרה ובגבהות רוח גם יחד.
"לעניין זה, אומרים המפרשים, השגה נכונה באחד העניינים והשגה מוטעית באותו עניין עצמו יש שהן יכולות לדור בכפיפה אחת. אבל יש להניח, בכל אופן, כי אותה תמימות ואותה גבהות רוח, עם כל שגילוייהן יכולים להיות בלתי נחשבים, הרי יש בהן בכל זאת כדי להחליש את משמר הכניסה. פרצים הן באופיו של שומר הפתח, ונוסף על כך עוד זה כי שומר הפתח איש ידידות הוא, כנראה לפי טבעו. לא תמיד הוא איש נושא משרה. אדרבה, מייד ברגעים הראשונים הוא חומד לצון בהזמינו את האיש להיכנס, על אף האיסור המפורש העומד בתוקפו, ואחר כך אין הוא מגרש אותו כלל אלא נותן לו, כפי שכתוב, הדום ומושיבו ליד הפתח מן הצד.
"הסבלנות בה הוא שומע במשך כל אותן שנים את הפצרותיו של האיש, החקירות הקטנות שהוא חוקר אותו" – זה מהעותקים הישנים, הדפוס הוא ממש קטן – "קבלת המתנות, האצילות אשר בה הוא מניח לו לאיש שישמיע בקול רם סמוך אליו את קללותיו על מקרה הפגע שהעמיד כאן את שומר הפתח הזה, מכל זה אתה למד כי אכן יש רחמים בליבו. לא כל שומר פתח כך היה מתנהג. ועוד יתרה הוא עושה לבסוף, הוא מתכופף מטה-מטה אל האיש כשהלז קורא לו ברמיזה, למען תת לו אפשרות לשאול את שאלתו האחרונה, ורק קוצר רוח כלשהו, אבל יודע הוא שומר הפתח כי הכול כבר הגיע לקיצו, מתבטא במילים 'לא תדע שובעה'.
"ואפילו יש מהם מפליגים עוד בדרך הפירוש הזאת וסוברים שהמילים 'לא תדע שובעה' מביעות מעין התפעלות מאירת פנים, שאומנם אינה נקייה גם משמץ של זלזול והבטה מגבוה. בכל מקום דמותו של שומר הפתח נשלמת באופן זה בצורה שונה ממה שאתה סבור.
הסיפור הזה, שעוד ממשיך הרבה מאוד, בא – אני אומר את זה למי שלא קרא את "המשפט" – בפרק הלפני-אחרון של "המשפט". בפרק האחרון אנשים לא ברורים מוציאים את האזרח ק' להורג. הוא לא ידע לעולם במה הוא נאשם, הוא לא ידע לעולם מה היו המלצות המשטרה בגינו. הוא נמצא כמו האזרח ההוא, שנמצא אל מול פתח החוק, לא נכנס אליו, ואז אומרים לו: הפתח הזה היה רק בשבילך, אבל אתה, אליו לא נכנס. זה תמצית מה שנקרא "עולם קפקאי", ואל העולם הקפקאי הזה נכנסים לא מעט אנשים, לא מפני שהמשטרה היא רעה ולא מפני ששלטונות אכיפת החוק מוטים כנגד האזרח, אלא מהרבה טעמים שבכולם קפקא עוסק – ביורוקרטיה, עומס. לכל הדברים האלה היינו יכולים, לו היינו רוצים. היה יכול חבר הכנסת אמסלם, לו רצה, לנסות ולגאול את האזרח כמידת האפשר, כי מידה מסוימת של ביורוקרטיה תמיד תהיה, ומידה מסוימת של עומס תמיד תהיה, ובסופו של דבר, כשאדם חשוד במשהו, העול הזה תמיד יהיה עליו לכל ימי חייו עד שהוא יצא ממנו.
בכל הדברים האלה החוק שלפנינו איננו עוסק, איננו מתיימר לעסוק, איננו רוצה לעסוק. החוק שלפנינו, שהתחיל מדיון על עשרות אלפי תיקים ש-60% מהם, 80% מהם – לדעתי, גרסתו האחרונה של ראש הממשלה היא 60%, אבל זה לפני שהתחיל הדיון על עסקאות טיעון כאלה ואחרות, יכול להיות שנזיז את זה ל-80% – ש-60% מהחקירות שעושה המשטרה ומעבירה לפרקליטות תחת האמירה שנמצא פה חומר שלכאורה יש עבירה על חוק כזה או אחר מסתיימות בסופו של דבר בלא כלום. בכל הדברים האלה היינו יכולים לעסוק. על כל הדברים האלה, חברי מיקי לוי, אתה ואני – אתה, שעסקת בזה הרבה מאוד, ואני, שהייתי רק במעט מהדיונים – והרבה חברי כנסת אחרים, אמרנו לחבר הכנסת אמסלם: אדרבה, תוציא מהחוק הזה את חקירות ראש הממשלה, תעשה אותו אחרי היום שבו תהיה ההחלטה הסופית בעניינו של ראש הממשלה – אנחנו נבוא. תוציא ממנו את אנשי הציבור. תעשה אותו בדיוק הפוך, בדיוק הפוך: איפה שיש פרקליט מלווה – שם יהיה סיכום חקירה, שם – נקרא לזה המלצות, לא המלצות, לא ניכנס לטכניקה של זה – שם הדברים יתפרסמו, כי יש לזה חשיבות. דוגמה מובהקת מהימים האלה היא חקירת הרשות לניירות ערך בעניין בזק. יש חשיבות גדולה לציבור לדעת את סיכום החקירה של רשות ניירות ערך, שהוא זהה לחלוטין לסיכום של המשטרה, לצורך העניין, שהרי בסוף הפרקליטות תחליט אם יהיו כתבי אישום או לא. יש חשיבות גדולה לדעת את זה, בלי קשר לשאלה בסוף מי יועמד לדין ועל איזו עבירה.
על כל הדברים האלה היינו יכולים לנהל דיון מרתק. היינו יכולים להגיע לחוק טוב באמת. אלא שזה, במקרה הזה, לא כוונת המחוקק. זאת לא הכוונה של אף אחד. כל הכוונה של החוק הזה – אתה יודע, מיקי, אני מתחיל לקבל את ההרגשה שהיא אפילו לא – ברור שהיום, לגבי החקירות המתקיימות, ואתה בטח תפליג ותסביר למה זה לא לגבי חקירות עתידיות, ואנשים הם במתח לקראת השעות שאתה עומד לדבר. אני לא רוצה לעשות ספוילרים, אם כי אתה תדבר ארבע שעות, לדעתי כל מילה שאני אומר עכשיו היא ספוילר למשהו שאתה תגיד. על כל הדברים האלה היינו יכולים באמת לדבר, היינו יכולים באמת לעסוק בהם.
אני מרגיש שהחוק היום, מטרתו היא הרעש שהוא מעורר. במידה מסוימת אולי אנחנו – ואני כחבר הנהלת אופוזיציה הייתי שותף להחלטה שהובילה לאן שאנחנו הולכים עכשיו – אולי אנחנו משחקים אפילו לידיים של ראש הממשלה וחבר הכנסת אמסלם. עצם הרעש על זה אולי, אומר לעצמו ראש הממשלה, אולי יסתיר בסופו של דבר, כשיתפרסמו הסיכומים של המשטרה, יסתיר את זה, כי אנשים כבר כל כך יהיו עייפים, יותר עייפים ממה שאנחנו עכשיו – אנחנו הרי צעירים ורעננים – ולא יהיה להם כוח לשמוע על זה, ויהיה נדמה להם שאת ההמלצות האלה – כמו ההוא ליד שער החוק – הם שומעים כבר שנים. דיברתי היום בצוהריים על הביזוי של הבית הזה על ידי הקואליציה הנוכחית, על ידי ראש הממשלה הנוכחי. זה עוד חלק מהביזוי – הטריוויאליזציה, האמירה שמה שקורה פה כבר איננו חשוב, האמירה שאנחנו רק נעורר רעש סביבנו, ואת כל השאר נשאיר לקץ דברי הימים.
כשייגמר הדיון על החוק הזה, כשתהיה ההצבעה – בצוהריים כבר נתתי את הספוילר הזה – ככל הנראה הקואליציה תנצח בהצבעה. למי שבמתח בשעה הזאת – אתם ביציע, אם אתם במתח, אל תהיו.
היו"ר חמד עמאר:
גם אני במתח.
עפר שלח (יש עתיד):
גם אתה במתח, היושב-ראש, בוודאי. ככל הנראה – – –
היו"ר חמד עמאר:
גם השר כץ במתח. כולם.
עפר שלח (יש עתיד):
אני רואה. ככל הנראה, אמרתי בצוהריים – אני עסקתי הרבה שנים בתחזיות פוליטיות, אני אומר את זה מניסיון של הרבה שנים של תחזיות פוליטיות – ככל הנראה, הקואליציה תנצח בהצבעה. ואחרי זה, אחרי שישקע האבק, אנחנו נשאל את עצמנו אם למהות הזאת התכנסנו פה, אם למהות הזאת, אדוני היושב-ראש, אתה והשר כץ ואני עזבנו – בעיקר אנשים כמוך; השר כץ בפוליטיקה הרבה שנים; אתה ואני די חדשים פה, הגענו באמצע חיינו כדי לעשות טוב – אם לזה התכנסנו; אם הסתכלנו בזמן הזה על האזרח שעומד לא בפני שער החוק אלא בפני שער הפרלמנט, ומחכה שאנחנו במקום הזה נעסוק במה שחשוב לו ובמה שכואב לו ובמה שיקדם את חייו ובמה שנוגע לעתיד ילדיו ובמה שנוגע לטובתה של המדינה הזאת ושל המקום הזה, שאנחנו כל אוהבים, או שהתעסקנו בלחסום בפניו את השער, או שהתעסקנו בזה שאנחנו מעבירים עוד יום ועוד יום ואנחנו מחכים שהאזרח כבר לא יעניין אותו והחוק כבר לא יעניין אותו ושום דבר כבר לא יעניין אותו, ואנחנו נהיה פה בהבלים של הבניין הזה.
כי אני בטוח, אדוני היושב-ראש, שגם אתה מרגיש שבכל הסיפור – בסדר, אנחנו יודעים למה האופוזיציה הנוכחית עושה מה שהיא עושה, ואני כאמור הייתי שותף להחלטות של זה והובלתי את זה, ואני שמח מאוד שהובלתי את זה, כי אני חושב שאנחנו עושים דבר נכון, אבל בסוף, מסתכל על זה האזרח ואומר: מה לזה ולחיי? מה לזה ולמה שמטריד אותי? מה לזה ולמה שאני רוצה? מה לזה ולסיבה שבגללה טרחתי ביום הבחירות ושמתי פתק ושלחתי את הליכוד או ישראל ביתנו או יש עתיד או כל מפלגה אחרת למקום הזה? והתשובה תהיה: אין לזה הרבה. וזה מה שמתכוון ראש ממשלת ישראל, ולזה הוא מתכוון לא רק בחוק הזה. מיקי, אתה מוכן? כי אני מייד מפנה לך.
מיקי לוי (יש עתיד):
רק תן לי לאסוף את הדברים.
עפר שלח (יש עתיד):
לא, לא, יש הרבה דברים לאסוף. לזה הוא מתכוון – לטריוויאליזציה המוחלטת הזאת של הבית הזה, של העיסוק הפוליטי; לזה שהאזרח יגיד לעצמו: כבר לא משנה בכלל מה עושים שם במקום הזה, אז אני אתייחס אחת לכמה שנים, כשאני מגיע לקלפי. אני אתייחס לזה כמו שמתייחסים למשחק כדורגל. היושב-ראש, אתה חובב כדורגל?
היו"ר חמד עמאר:
כן.
עפר שלח (יש עתיד):
כן? איזו קבוצה?
היו"ר חמד עמאר:
שפרעם.
עפר שלח (יש עתיד):
שפרעם. מי היריבה המיתולוגית של שפרעם?
היו"ר חמד עמאר:
אין לנו יריבים.
עפר שלח (יש עתיד):
אין לכם יריבים?
היו"ר חמד עמאר:
אין לנו יריבים.
עפר שלח (יש עתיד):
מה זה, איזה מין קבוצת כדורגל זאת שאין לה יריבים?
היו"ר חמד עמאר:
אין לנו יריבים.
עפר שלח (יש עתיד):
אז עם כל הכבוד, אני בטוח ששפרעם – – –
היו"ר חמד עמאר:
כי אנחנו בליגה כל כך נמוכה – – –
עפר שלח (יש עתיד):
שפרעם היא – – –
היו"ר חמד עמאר:
בליגה כל כך נמוכה עכשיו, שאין לנו בכלל יריבים.
עפר שלח (יש עתיד):
שפרעם היא מקום הולדתו של זאהי ארמלי, מגדולי – –
היו"ר חמד עמאר:
נכון מאוד.
עפר שלח (יש עתיד):
– – גדולי שחקני הכדורגל בארץ בכל הזמנים – –
היו"ר חמד עמאר:
נכון.
עפר שלח (יש עתיד):
– – שאומנם שיחק במכבי חיפה, ואני אוהד הפועל, אבל בחיפה, כמו שאתה יודע, היריבות בין מכבי להפועל היא לא כזאת גדולה. אבל כל אוהד הפועל יודע שהדבר החשוב הוא לא שהפועל תנצח – הדבר החשוב הוא שמכבי תפסיד.
היו"ר חמד עמאר:
הדבר החשוב – שמכבי תנצח.
עפר שלח (יש עתיד):
לא, זה – וכל אוהד מכבי יודע – – –
היו"ר חמד עמאר:
תדע לך ששפרעם היו אוהדים של מכבי בגלל זאהי ארמלי.
עפר שלח (יש עתיד):
זאהי היה שחקן – ראית אותו משחק?
היו"ר חמד עמאר:
בטח.
עפר שלח (יש עתיד):
זאהי היה שחקן באמת מהגדולים.
ואם אנחנו נגיע למצב שאליו שואף ראש הממשלה, שהכול יהיה טריוויאלי כמו תוצאות של משחק כדורגל, שיהיה חשוב רק מי ניצח ומי הפסיד, ולא יהיה חשוב בשביל מה זה ולמי עזרנו בזה ואיזו בעיה פתרנו בזה – – –
היו"ר חמד עמאר:
אתה צריך עזרה, חבר הכנסת מיקי לוי? לשלוח לך מישהו שיעזור?
מיקי לוי (יש עתיד):
אני מוכן להחליף אותו בשמחה וברצון.
עפר שלח (יש עתיד):
הינה זה בא. הינה זה בא. אני בטוח, אגב, שמה שהשר כץ שומע זה הכול כדי להכין אותו לקראת נאומו של חבר הכנסת מיקי לוי, ומייד איך שתתחיל לדבר, מיקי, הוא יוריד את האוזניות ויאזין ברוב קשב, כי לזה הוא בא. לזה הוא בא. אנחנו כולנו פרוזדור לקראת נאומך.
היו"ר חמד עמאר:
אני מבטיח לך שאני אשמע כל מילה שאתה תגיד.
עפר שלח (יש עתיד):
אז צער גדול בסוף יש לנו, כמו אותו איש שעמד בפני שער החוק, על אנשים שעומדים בפני שער הפרלמנט הזה ורואים איך הוא נראה, לאן הביא אותו ראש הממשלה הזה, לאן הביאה אותו הקואליציה הנוכחית.
ואני אסיים ואומר: גם הפיליבסטר הזה יגיע לסופו, וגם החקיקה של החוק האומלל הזה תגיע לסופה, אבל גם התפיסה הזאת מהו הבית הזה ולמה באנו לפה ואת מי אנחנו משרתים, גם היא תגיע לסופה. בשביל זה אנחנו עובדים – כדי שהיא תגיע לסופה, כי לא לזה התכוונו אזרחי מדינת ישראל. תודה רבה.
היו"ר חמד עמאר:
תודה רבה. חבר הכנסת מיקי לוי, אני מאפס את השעון, שלא תפספס אפילו שנייה אחת.
מיקי לוי (יש עתיד):
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חבר הכנסת עפר שלח, לילה טוב לכם. "אתה יודע למה השחיתות חודרת? אני אגיד לך למה השחיתות חודרת". "למה?" שואל המראיין בפליאה. "אני אגיד לך מניסיון חיים – תאמין לי, לא פחות משלך. השחיתות חודרת כי העיתונות אינה חושפת את הפוליטיקאים המושחתים, היא איננה באמת חושפת אותם, ומערכות אכיפת החוק והאכיפה מאוד מאוד, הייתי אומר, רכות וסלקטיביות".
עפר שלח (יש עתיד):
מיקי, תעשה את זה יותר טוב מהמקום.
מיקי לוי (יש עתיד):
את הדברים האלה, אדוני ראש הממשלה, לא אני אמרתי. את הדברים האלה אמרת אתה, אדוני ראש הממשלה, בריאיון מצולם לעו"ד אליעד שרגא, יו"ר ומייסד התנועה לאיכות השלטון. ואומר: "אני אגיד לך מניסיון חיים" – אנחנו שמחים, אדוני ראש הממשלה, לשמוע שיש לך ניסיון חיים בתחום הזה. והשחיתות חודרת כי אתם, התקשורת – שעכשיו מותקפת בכל החזיתות כעוכרי הממשלה הזאת – אתם מואשמים בזה שאתם לא חושפים את השחיתות.
ואותה משטרה ואותה פרקליטות, אותה מערכת אכיפת החוק, מואשמים ממש בימים האחרונים: אתם מתנכלים לראש הממשלה. אתם, מערכת אכיפת החוק, "מאוד מאוד, הייתי אומר, סלקטיביות ורכות", ואינכם עושים את עבודתכם נאמנה. ואת הדברים האלה, כפי שאמרתי, אמר ראש הממשלה בריאיון מצולם לאליעד שרגא, יו"ר ומייסד התנועה לאיכות השלטון. ובמעמד הריאיון הזה נחתמה אמנה ציבורית שראש הממשלה חתם עליה, אדוני היושב-ראש.
התנועה לאיכות השלטון יזמה והפיקה אמנה ציבורית למלחמה בשחיתות 2006: "אנו, אזרחי מדינת ישראל, הבוחרים את נציגינו בבחירות הקרובות, מצהירים בזאת על דרישתנו מהמפלגות הנבחרות להילחם בשחיתות הגואה במדינה ולמגר אותה". אני אפסיק לקרוא את האמנה כאן, כי יועציי הנאמנים לא הספיקו להדפיס אותה באותיות גדולות, ולכן אני לא רואה את האותיות, אבל אני אשתדל בהמשך – – –
היו"ר חמד עמאר:
אני חושב שחבר הכנסת עפר שלח יכול לעזור לך ולקרוא את זה.
תמר זנדברג (מרצ):
לדעתי יש לכם עד 10:00, בבוקר, להדפיס – – –
מיקי לוי (יש עתיד):
האמנה הזו היא מאוד מאוד חשובה. היא נחתמה ב-2006 כחוזה בין הפוליטיקאים – ובהם ראש הממשלה, שחתם עליה – לבין המפלגות ואזרחי מדינת ישראל, שבו הפוליטיקאים מתחייבים להילחם בשחיתות עד חורמה, וכל פעם הם מודיעים על כך ושותפים ומתחייבים בפני אזרחי מדינת ישראל. אז התחייבות לחוד והתנהגות לחוד, אדוני היושב-ראש.
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אדוני השר הצמוד לאוזניות – ואני יכול להבין אותך – ואולי רעייתי, שצופה בנו ברגעים אלה, אולי בין הבודדים, והייתה ערה כי היא חששה מאוד שאחרי שעתיים של מנוחה אני לא אחזור הנה, אבל שמתי ארבעה פעמונים, שעונים מעוררים, כדי להתעורר. אני רוצה להתחיל את הנאום הארוך שלי שצפוי פה הלילה, אדוני היושב-ראש, נאום בן קרוב לשבע שעות במצטבר, עם הפסקה קטנה בהמשך, על המחאה הציבורית ההולכת וגדלה כנגד הממשלה והעומד בראשה – מחאה ציבורית שגם הימין שותף לה; מחאה נגד השחיתות השלטונית, נגד הדורסנות, נגד הכוח המשכר שהופך אנשים על דעתם, הפגנות שגם נשיא המדינה, דמוקרט בכל רמ"ח איבריו, איש ירושלים – לילה טוב, חברתי חברת הכנסת.
תמר זנדברג (מרצ):
לא נעים לי להפסיק אותך. אני מאוד הייתי רוצה להישאר כאן – – –
מיקי לוי (יש עתיד):
זה בסדר.
תמר זנדברג (מרצ):
– – – שעתיים-שלוש קדימה.
מיקי לוי (יש עתיד):
אני מלא עוצמה ורצון להשמיע את הדברים.
תמר זנדברג (מרצ):
אני בטוחה. תייצג אותנו בכבוד. תן בראש.
מיקי לוי (יש עתיד):
– – – מחאה ציבורית שגם הימין שותף לה – מחאה נגד השחיתות השלטונית, נגד הדורסנות, נגד הכוח המשכר שהופך אנשים על דעתם; הפגנות שגם נשיא המדינה, דמוקרט בכל רמ"ח איבריו, איש ירושלים, שיבח אותן אמש כשאמר: יש לנו כמה הוכחות נפלאות בשנים האחרונות להשפעתן של אותן עצרות בכיכרות והשפעת הרשתות על המציאות, ולראיה – מחאת הקיץ. הפגנות נגד והפגנות בעד, שעברו מפתח תקווה לתל אביב ולכיכרות הנוספות, וקמפיין MeToo. שימו לב שכל הדוגמאות הללו עברו מדיבורים למעשים, יצאו מהמסך ותפסו אחיזה של ממש גם בחיים הממשיים. גורן, הבימה, ספרא, רחבת הסינמטק – אין תחליף לכיכרות העיר האמיתיות, הפיזיות. עלינו לגדל דור שיזכור שהדמוקרטיה האמיתית יכולה להתחיל ברשת, אך לעולם, לעולם לא תחליף את הצורך וההכרח לקחת חלק בוויכוחים ובעשייה משמעותית.
הנשיא ראובן ריבלין אומר את הדברים, כמו תמיד, באומץ רב, מדם ליבו, ואני רוצה להגיד לכם שאני שותף מלא לעמדתו זו. בזמן היותי מפקד מחוז עשיתי והוריתי לאנשיי לעשות הכול כדי לאפשר קיום ההפגנות בירושלים, תוך צמצום הפגיעה בחיי היום-יום של הציבור. וכן, גם לא פעם אחת נתתי הוראה לפזר את ההפגנות האלה בכוח, כאשר הפגנות אלו הפכו אלימות, חסמו כבישים וגרמו לשיבוש החיים. כן, גם את זה עשיתי.
כמי שחרד מכך ופועל שנים רבות בשנים האחרונות יחד עם שליחיו לצמצם את המרחב הדמוקרטי בישראל – ניסיונות הפיכה, אמר – הוא קורא להפגנות העממיות האלה: מאמץ פוליטי להפיל ממשלה דרך הפגנות. הוא אומר למקורביו: התייצבותכם חשובה לי מאוד. שמעתם מה אמר ראש הממשלה? מאמץ פוליטי דרך ההפגנות להפיל ממשלה. כך אמר למקורביו. הרי הפגנות זה חלק מנשמת אפה של דמוקרטיה. חייבים, צריך להשמיע קול במדינה דמוקרטית וחופשית. מקורביו מתייצבים כל פעם כשהוא מרגיש שהוא נלחץ. הוא אומר למקורביו: התייצבותכם חשובה לי מאוד. כך גם אמר לרבני הציונות הדתית. כך אמר לרבני הציונות הדתית.
אז אדוני ראש הממשלה, אנחנו עדיין חיים בדמוקרטיה, לא בביביקרטיה. כאן מדינת ישראל – דמוקרטיה ולא ביביקרטיה. האזרחים הם לא נתינים שלך, ומותר להם להפגין, מותר להם לצעוק כנגד ים החשדות נגדך, מותר להם להביע ביקורת כאשר אתה מברך עובד לשכה שלך לשעבר שעבודתו הופסקה בעקבות הטרדות מיניות וצילומים לא ראויים. מותר לציבור החופשי הזה, שחי במדינה דמוקרטית, ברוך השם, ולא בביביקרטיה, להביע ביקורת על קידום אינטרסים של מקורבים שלך. זוהי דמוקרטיה, כפי שאמרתי, ולא ביביקרטיה. נבחרת בצורה דמוקרטית, ואנחנו מכבדים את הבחירה בך, אבל אנחנו, אנחנו נחליף אותך בדרך הדמוקרטית. היום הזה קרב ובא, אדוני ראש הממשלה, ואתה יודע את זה. בגלל זה אתה בלחץ. בגלל זה אתה נוהג כפי שאתה נוהג, במתקפות חסרות הרסן נגד התקשורת, נגד משטרת ישראל – אותה משטרה, אדוני ראש הממשלה, שחוקרת בצורה ראויה, חותרת להגיע לחקר האמת; אותה משטרה ששוטריה האמיצים מגינים עלינו, אזרחי מדינת ישראל, מפני הטרור, ולא פעם משלמים בחייהם על כך שהם מצילים חיי אזרחים. זו אותה משטרה שכאשר אתה, אנחנו, אזרחי מדינת ישראל, ספונים בביתנו לשנת לילה, חגים את חגנו ונחים בשבת, שוטריה האמיצים נמצאים ברחובות, עושים את עבודתם נאמנה כדי להגן על חיי אזרחי מדינת ישראל.
מפא"י ההיסטורית, שאתם כל כך אוהבים להזכיר את שנות שלטונה, שלטה במדינה פחות מכם, עד שהציבור מאס בהנהגתה והביא את המהפך המיוחל, ובצדק. רק שמאז 1977 – 1977 – אתם איבדתם את הדרך, איבדתם את המצפון, איבדתם את המוסר. אתם מושלים רק בשביל למשול, לא בשביל לשנות, לא בשביל לעשות. שכחתם את הציבור, שכחתם את הפריפריה, שכחתם את עיירות הפיתוח, שכחתם את השכבות החלשות. דבר אחד לא שכחתם – ואני חייב לתת ציון לשבח לשר התחבורה, אדוני השר. עשייתך ניכרת בכול. תודה רבה לך. אתם מביאים אותנו למקום רע מאוד, והציבור רואה את זה, מוחה על כך וזועק על כך.
האש מלחכת גם את הגלימה שלך, אדוני ראש הממשלה. אתה מרגיש אותה – – –
עפר שלח (יש עתיד):
מיקי – – –
מיקי לוי (יש עתיד):
לילה טוב. אתה מרגיש אותה, את אותה אש, אדוני ראש הממשלה, ולכן אתה עושה את הדה-לגיטימציה עם שליחיך למשטרת ישראל. אותה משטרה של כולנו – משטרה אחת עם שוטרים נאמנים ואמיצים – אתה מעז לעשות לשוטרי משטרת ישראל דה-לגיטימציה. בושה וחרפה, אדוני ראש הממשלה. זוהי אותה משטרה, כפי שאמרתי, ששומרת על ביטחון אזרחי ישראל ברחובות, אותה משטרה שנלחמת במשפחות הפשע ועשויה ללא חת, אותה משטרה שנאבקת בתאונות הדרכים ואוכפת את החוק, שומרת על החוק והסדר. כן, אדוני ראש הממשלה, היא גם חוקרת שחיתות שלטונית – אותה שחיתות שבבחירות 2006 אתה תקפת מעל כל במה, ובצדק, אבל מאז השחיתות הזאת הפכה להיות נחלתך ונחלתם של מקורביך. כל אנשי הלשכה שלך, או חלק מהם, לפחות, בשנים האחרונות, הלכו לחדרי החקירות בשמאל-ימין, ורבים מהם סיימו את עבודתם נוכח אימות החשדות בעניינם.
תראה את שרי הממשלה שלך, תראה מה קורה לחברי המפלגה שלך. ברוך הבא, השר שטייניץ. הוא תכף ישים אוזניות. ברוך הבא. צר לי שאני גורם לכך שלא תישנו כמו שצריך.
שר האנרגיה יובל שטייניץ:
בסדר. זה משחקי אופוזיציה–קואליציה. זה בסדר גמור.
מיקי לוי (יש עתיד):
תודה, אדוני, על החיזוק. אני מאוד מודה לך. תראה את שרי הממשלה שלך.
היו"ר חמד עמאר:
צריך מדי פעם שהאופוזיציה תעשה את זה.
מיקי לוי (יש עתיד):
בוודאי, אחרת לא יהיה עניין בבית הזה.
היו"ר חמד עמאר:
אחרת לא נראה את השר שטייניץ בשעה כזאת במליאה.
מיקי לוי (יש עתיד):
כבר ראינו אותו רץ אץ עם חצי פיג'מה כדי להצביע, בעודו קם ממיטת חוליו.
שר האנרגיה יובל שטייניץ:
זו אגדה יפה. זו הייתה חולצת גולף רגילה – –
מיקי לוי (יש עתיד):
אה, כן?
שר האנרגיה יובל שטייניץ:
– – אבל אתה יודע, מה שכותבים בתקשורת זה כבר נשאר – – –
שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:
יותר מהמציאות.
מיקי לוי (יש עתיד):
אני חייב לציין שהפיג'מה הייתה יפה מאוד.
שר האנרגיה יובל שטייניץ:
מה?
מיקי לוי (יש עתיד):
אני חייב לציין שהפיג'מה הייתה יפה מאוד.
שר האנרגיה יובל שטייניץ:
חולצת גולף.
היו"ר חמד עמאר:
הוא תיקן אותך, אמר לך לא פיג'מה. זו הייתה חולצה – – –
מיקי לוי (יש עתיד):
כן, כן, אני קלטתי, אדוני. הייתה חולצת גולף.
היו"ר חמד עמאר:
אבל לא יעזור שום דבר, התקשורת אמרה את זה – זה יישאר, יידבק.
שר האנרגיה יובל שטייניץ:
זה נגמר.
היו"ר חמד עמאר:
זה מה שיהיה.
שר האנרגיה יובל שטייניץ:
היום התקשורת קובעת את העובדות, לא המציאות.
מיקי לוי (יש עתיד):
בעניין הזה אני מסכים איתך.
תראה, אדוני ראש הממשלה, מה קורה לחברי המפלגה שלך. ככה אתה חושב שאפשר לנהל מדינה? ככה אתם, חבריי לקואליציה, מתנהלים? מהו המסר לציבור? מה המסר לשומרי הסף? אני מכיר – אנחנו פועלים להחליש אתכם. תורידו את הראש, אנחנו השולטים, ואתם, אל תפריעו לנו. אנחנו מדברים אל הצד הזה. אם נרצה, ניקח מתנות, כי זה בסדר – כך עמד ראש הממשלה מעל הדוכן הזה והצהיר בפה מלא: מותר לקחת מתנות. ואם נרצה, נבלום תוכניות במשרד התקשורת כי זה טוב לחברים שלנו. אז מונה מנכ"ל משרד התקשורת, המקורב שלך, שמינית למנכ"ל משרד התקשורת במינוי בזק בתוך 24 שעות, תוך פיטוריו של המנכ"ל הקודם דרך הטלפון. אותו מנכ"ל שמינית הורחק מהמשרד לאחר כמה חודשים בגין חשדות לכאורה נגדו על הדלפות, שיתוף פעולה ופגיעה ממשית באינטרס של מדינת ישראל, חשדות לכאורה על כך שהדליף מתוך המשרד את עמדתה של המשטרה לבעלים ומנכ"ל בזק. והוא כבר אינו במשרד שלך, ואתה ממשיך ואומר: אם נרצה נבלום את התוכניות וניקח מתנות, כי זה טוב לחברים שלנו, ואז נחלק גם כסף ציבורי לחברי הכנסת של הליכוד כדי שיתמכו בתקציב, והם יחלקו אותו למקורבים. מעל רבע מיליארד שקלים, כ-250 מיליון שקלים, חולקו לחברי הכנסת מהקואליציה, ובתוכם חברי הכנסת מהליכוד, על מנת שיחלקו אותם למקורבים – כאתנן, אדוני ראש הממשלה, כאתנן למען יצביעו בעד התקציב.
אתה, שמזמן באישון לילה מו"ל של עיתון כדי לנסות לסגור איתו דיל של פרסום חיובי בתמורה להפחתת הדפסת עיתון מתחרה: אתה, אדוני ראש הממשלה, ומקורבך – מקורבך מממן אותו – אתה תגביל את התפוצה שלו, ובתמורה תקבל אצל אותו מו"ל שזימנת לביתך באישון לילה פריבילגיה של כתבות חיוביות עליך. חברים, בעל הבית השתגע. אם זוהי דרכו, שאלוהים ישמור אותנו.
בשבועות האחרונים הקדשתי חלק גדול מהזמן שלי לחוק ההמלצות. אין זה חוק ההמלצות; בטעות ניתן לו השם הזה, אדוני היושב-ראש. עוד בהיותי מפקד מחוז לפני כ-15 שנה השר עוזי לנדאו, ששימש אז כשר לביטחון פנים, העביר הוראה שבה אמר: המשטרה לא תמליץ או לא-תמליץ להעמיד אדם לדין. היא לא תמליץ לפני הפרקליטות. היא תסכם את התיק, אדוני היושב-ראש, ותכתוב משפט אחד: נמצאו ראיות לכאורה. והמשפט הזה על ראיות לכאורה, אדוני, הוא משפט שפותח פתח ענק, רחב, לפני הפרקליטות לסגור את אותו תיק בגלל ראיות לא מספיקות, מחוסר עניין לציבור או מכל סיבה אחרת. נהפוך הוא, הדבר מראה על איזונים בין מערכת אכיפת החוק של משטרת ישראל לבין פרקליטות המדינה. אין המלצות, יש סיכום תיק, וגם את זה רוצים למנוע. ויותר מאוחר אני אעמוד על ההבדלים המקצועיים בין המלצות לבין סיכום תיק.
בשבועות האחרונים הקדשתי חלק גדול מהזמן שלי לחוק שמובא לפני הכנסת, החוק הרע הזה, יש לומר, של חבר הכנסת דודי אמסלם. ואני באמת מאמין שהחוק רע. אני חושב שזה חוק שיפגע גם בנחקרים, גם בנפגעי עבירה, יפגע בציבור, יפגע בחוקרים ויפגע במשטרה. כשנגיע לשלטון יום בהיר אחד, החוק הזה יבוטל. זה חוק שנולד בחטא ויאושר בחטא. אלו ימים רעים לכנסת ישראל, ימים קשים מאוד לדמוקרטיה הישראלית, ימים לא טובים למערכת שלטון החוק.
אני מבקש, אדוני היושב-ראש, להמשיך את הנאום הארוך שלי בדברי שבח. אני מבקש ורוצה לשבח אתכם, השוטרים והשוטרות, הלוחמות והלוחמים, החוקרות והחוקרים. בשבועות האחרונים אתם, אחיי, הפכתם להיות המטרה של הממשלה הזאת והעומד בראשה. אלו ששומרים על החוק והסדר, אלו שנלחמים בטרור ומסכנים את חייהם ולא פעם משלמים בחייהם – אתם עוברים מסע של דה-לגיטימציה שנועד לפגוע בעבודתכם. כמי שמכיר אתכם ועבד לצידכם שלושה עשורים כמעט, אני יודע שהקולות הללו לא משפיעים עליכם. כלל וכלל לא. האיומים האלה לא מסיטים אתכם מהדרך. ואני אומר לכם, עוד יבואו ימים טובים ויפים – אני וחבריי עובדים על כך – ימים יפים שבהם מערכת שלטון החוק תוכל לעבוד בשקט, ללא הפרעות, ללא הצעות חוק מטעם, ללא השמצות במרכזי מפלגות, ללא מחיאות כפיים של שרים וחברי כנסת לחשודים בעבירות שחיתות. בסוף הצדק ינצח. ראינו כבר ראשי ממשלה ונשיאים שנהגו באותה דרך כנגד רשויות אכיפת החוק, ובסוף ישבו מאחורי סורג ובריח, ירדו מהבימה הציבורית ומבימת ההיסטוריה בצורה באמת באמת בעייתית.
אני פונה לחברי הממשלה הזאת. יש כל כך הרבה לטפל ולתקן במדינה הזאת, במיוחד אחרי הקדנציה שלכם. אתם לא מתביישים בחוקים הנוראיים שמקודמים על ידי ראש הממשלה ואנשיו? הרי אין בהצעה הזאת שום דבר שייטיב עם הציבור. יש שינוי שייטיב עם החשודים בפלילים, כמו ראש הממשלה ורבים מהקואליציה הזאת. תראו, כל כך הרבה דברים לטפל. אה, כן, שכחתי, אדוני היושב-ראש. בימים האחרונים מגיעים אליי דרך חבריי הקודמים מסרונים מאלה שהיו מכיריי – לא הקרובים – אותם עבריינים, עברייני צווארון לבן, ראשי משפחות פשע, שאומרים לי: אנחנו כל כך מודים לכנסת ישראל על החוק הזה. כשנעשה עבירה, כשנבצע פשע, כשנשדוד, כשנאנוס, חלילה – עד אשר לא יוגש כתב אישום, החוק הזה נותן לנו חיסון וחיסיון מפרסום שמנו ברבים. אף אחד לא ידע מה עשינו, גם אם שלחנו יד כאנשי צווארון לבן ועשינו תספורות וביצענו עבירות בניירות ערך, כפי שקורה בימים אלה. אז מה עם זכות הציבור לדעת? כאשר בעל מניות רואה את הציבור שקנה את מניותיו, ושולח ידו ומבצע עבירות באותם ניירות ערך, אותו ציבור שנתן בו אמון, האם נשללת ממנו, מאותו ציבור, הזכות לדעת? כן, החוק הזה ייתן חיסיון לעבריינים מפני התקשורת. לא יהיה ניתן, על פי החוק החדש, לפרסם אלא כאשר יוגש כתב אישום.
ומה על אותה אישיות שנחשדה בפלילים ובעבירות מין? מה עם זכות הציבור לדעת שנבחרי הציבור שלו מבצעים עבירות? ומה הפרסום שהיה יוצא החוצה וגורם לנפגעות נוספות לבוא ולהתלונן, כי נפתחה חקירה? כל אלה נפגעים מהחוק, שלדברי חבר הכנסת אמסלם וראש הממשלה הוא כל כך חשוב. כל כך חשוב היה לחבר הכנסת אמסלם, שדואג לזכויות אדם, שיושב פה שלוש שנים וטוען שזה כל כך בער בו שהוא המתין שלוש שנים כדי להביא את החוק הזה לחקיקה על מנת להכניסו לספר החוקים של מדינת ישראל. ואני שואל: הכיצד, חבר הכנסת אמסלם? הרי העניין הזה התעורר בך מרגע שנפתחה חקירה כנגד ראש הממשלה.
ואם אתה לא מאמין לי, חבר הכנסת אמסלם, אז אולי, חבר הכנסת אמסלם, תאמין לחבר הסיעה שלך, יושב-ראש ועדת הכנסת שמונה רק לאחרונה, חבר הכנסת מיקי מכלוף זוהר. וזה מה שהוא טוען על חוק ההמלצות – וכמובן, השם הזה אינו נכון. חוק ההמלצות נולד בגלל חקירות נתניהו. כך אומר חבר הכנסת מיקי מכלוף זוהר. חבר הכנסת מהליכוד מיקי זוהר אמר שלשום – זה היה לפני כמה ימים – כי חוק ההמלצות שנועד להשתיק את המלצות המשטרה בנושא הגשת כתב אישום נגד נבחרי ציבור נולד בגלל חקירות ראש הממשלה בנימין נתניהו. "אנחנו", אומר חבר הכנסת זוהר, "רצינו להגן על שמו הטוב" – שמו הטוב – "של נבחר ציבור ספציפי, שהוא ראש הממשלה", אמר זוהר בריאיון לתוכנית הרדיו של קלמן ליבסקינד ואסף ליברמן בכאן ב'. וזוהר הוסיף בריאיון: "אני חושב שחבריי למפלגה טעו בכך שלא אמרו מהיום הראשון שהחוק הזה כן מגן על ראש הממשלה, על הזכות שלו לחפות ולשמו הטוב, עד אשר היועץ המשפטי לממשלה יכריע אחרת". כך אמר חבר הכנסת מיקי מכלוף זוהר. זוהר ציין כי עמיתיו למפלגה, חברי הכנסת דוד ביטן ודוד אמסלם, שציינו בהזדמנויות שונות שאין קשר בין החוק לחקירות ראש הממשלה, שגו כשלא הצהירו מפורשות על מטרת החוק. הם עשו טעות שלא אמרו את זה וניסו לייפות את הדברים, לדבריו.
"אין חוק היום במדינת ישראל שלא נולד ממקרה פרסונלי" – אני אינני מסכים איתך, חבר הכנסת זוהר. הרבה, או רוב החוקים במדינת ישראל, שנכנסו לספר החוקים של מדינת ישראל, הם חוקים ראויים, אדוני היושב-ראש, וכולנו עמלים על אותם חוקים. נכון, מפעם לפעם מתפלט כזה, איזשהו חוק לא ראוי, אבל הכלל – החברים היושבים כאן עושים עבודתם נאמנה, או משתדלים לעשות את עבודתם נאמנה, והדברים שאתה אומר אינם נכונים. אתה אומר: אין חוק היום במדינת ישראל שלא נולד ממקרה פרסונלי. כל סיפור פרסונלי מביא לחקיקה רחבה לכלל אזרחי מדינת ישראל.
חבר הכנסת מהליכוד התייחס גם לחשדות נגד יושב-ראש הקואליציה ביטן. החשדות שמדובר עליהם הם חשדות לא פשוטים – אומר חבר הכנסת מיקי מכלוף זוהר, לא אני – אבל צריכים לתת לביטן את הזכות הדמוקרטית הבסיסית שלו לחפות – ואני מסכים איתך בעניין הזה. כל עוד לא הוכחה אשמתו של אדם, זכות החפות עומדת לו. "אי-אפשר", אמר, "במדינת ישראל לחרוץ דין של אדם בטרם הוחלט על ידי בית המשפט אחרת. עשו את זה כבר לראש הממשלה, ועושים את זה עכשיו גם לחבר הכנסת ביטן". ואני שואל את חבר הכנסת מיקי מכלוף זוהר: והיכן זכות הציבור לדעת כשמדובר בחברי כנסת?
וכשהחוק הזה חוקק והובא לוועדת הפנים של הכנסת – ואני מחברי הכנסת שישבו שם שעות רבות – אמרתי לחבר הכנסת אמסלם, ואמרו לו אנשי הפרקליטות: אוקיי, רוצה להגן על עם ישראל? כי המילה הזאת חזרה עוד פעם ועוד פעם. אמר: בוודאי. ומה הצענו לו אני וחבריי? – תודה רבה על התה – הצענו לו אני וחבריי להחיל את החוק על כל שאר התיקים, אבל להוציא מן הכלל נבחרי ציבור. דהיינו, ראשי ערים – לצורך זה הייתי גם מוכן לוותר על זה, למרות שאנחנו רואים בשנים האחרונות את מצעד ראשי הערים וראשי הרשויות המוניציפליות בדרכם לחדרי החקירות, וחלקם אף מאחורי סורג ובריח – חברי כנסת, שרים, ראשי ממשלה, נשיא, כל אלה יוצאו מהכלל, מאותו חוק גרוע. בסך הכול מדובר בפחות מ-200 איש.
זכות הציבור לדעת מיהם נבחרי הציבור שלו, בתפיסת עולמי, חייבת להיות. אם הציבור בחר בנו, אדוני היושב-ראש, ושלח אותנו לבית הזה, אין הדבר דומה לאותו פקיד בכיר שכשל, חלילה; אין הדבר דומה לבעל חברה ששלח ידו; אין הדבר דומה לבעל חברה ציבורית או למנכ"ל או יושב-ראש חברה ציבורית שמניותיה נסחרות בבורסה. אותו לא הציבור שלח, למרות שלציבור יש חלק במניות של אותה חברה ברגע שאותה חברה הונפקה בבורסה. אבל ניחא, ויתרתי על אלה גם אלה. אבל טענתי: בוא – כקצין לשעבר אני אומר לך, למרות שזה יפגע בעבודת המשטרה ובעבודת הפרקליטות, ואני אסביר מאוחר יותר את הטכניקה, אני הולך איתך – בוא נחריג את אנשי הציבור מן הכלל. אנחנו, שנבחרנו על ידי הציבור ונשלחנו לבית הזה – זכות הציבור גוברת, זכות הציבור לדעת גוברת על כך שאתה הכנסת לחוק את נושא האי-פרסום אשר יחול על כלל התיקים. ואותם עבריינים מכל קשת העבירות – ראשי הפשע, מבצעי עבירות המין, השודדים למיניהם והרוצחים למיניהם, הפדופילים למיניהם –על פי החוק הזה, עד אשר לא יוגש כתב אישום, אין זכותו של הציבור לדעת. ואני שואל אתכם: זה הגיוני במדינה דמוקרטית?
יתרה מזו, אין עניינו של הציבור באותו בעל מכולת או באותו שודדון קטן, והזכות הזאת לאשר פרסום באותם תיקים שהולכים לפרקליטות המדינה, וחלקם, דינם להישפט בבית המשפט המחוזי באינסטנציה גבוהה יותר מאשר השלום – רק האישור של היועץ המשפטי לממשלה מאשר מתן פרסום לציבור של אותו תיק שנדון בפרקליטות. וידו של היועץ המשפטי לממשלה אינה קלה על העט. ניצבים לפניו הקריטריונים להגן על שמו של אדם. אבל זכות הציבור לדעת במקרה של נבחרי ציבור – תגידו, אתם רציניים? הציבור ששלח אותנו לבית הזה, זכות הציבור לדעת גוברת על זכות החפות שעומדת לנו על פי החוק. ולכן, החלק הזה בחוק הבזוי הזה הוא חלק אומלל, חלק שלוקח מהציבור את זכותו לדעת.
ובמהלך הנאומים שלי בפרק הזה אני אעשה לי כדרך, כבחירה, לעשות הפסקה בערך, אדוני, כל 50 דקות, שעה עגולה, ולחזור לפני ראש הממשלה על הדברים: "אתה יודע למה השחיתות חודרת? אני אגיד לך למה השחיתות חודרת", "למה?", שואל המראיין. "אני אומר לך מניסיון חיים – תאמין לי, לא פחות משלך, בתוך מערכות השלטון. השחיתות חודרת כי העיתונות אינה חושפת את הפוליטיקאים המושחתים, היא איננה באמת חושפת אותם, ומערכות אכיפת החוק מאוד מאוד, הייתי אומר, רכות וסלקטיביות". את הדברים האלה, אדוני ראש הממשלה, לא אני אומר. את הדברים האלה, אדוני ראש הממשלה, אתה אומר בריאיון שהענקת – ריאיון מצולם, אגב – לעו"ד אליעד שרגא, יו"ר ומייסד התנועה לאיכות השלטון.
ובהמשך אותו ריאיון התקיים טקס – אני אנסה לקרוא, אולי, למרות האותיות המאוד-מאוד-מאוד קטנות – את אותה אמנה ציבורית שאתה, אדוני ראש הממשלה, חתמת עליה, שנחתמה ב-2006: "אנו אזרחי מדינת ישראל, הבוחרים את נציגינו בבחירות הקרובות, מצהירים בזאת על בקשתנו מהמפלגות הנבחרות להילחם בשחיתות הגואה במדינה ולמגרה". כך אמרה הפסקה הראשונה באמנה הציבורית שאישים שונים חתמו עליה, ובהם גם אתה, אדוני ראש הממשלה.
דברים מפרי עטה של העיתונאית סימה קדמון: "בין אם אנחנו אוהבים את זה ובין אם לא – מבחינת נתניהו זו הצלחה. נאומו ביום שלישי בערב בכפר המכביה בפני פעילי ליכוד, השיג את מה שרצה. כבר שלושה ימים" – והיום זה כבר הרבה יותר, חמישה או שישה ימים – "שאנחנו מדברים על כך שיהיו המלצות משטרה נגדו". גם פה אני רוצה לתקן את העיתונאית, גברת קדמון. אין המלצות, יש סיכומי תיק, ובסיכומי התיק, המשפט האחרון – ראיות לכאורה. המשטרה אינה ממליצה להעמיד לדין כאשר היא מעבירה את התיק לפרקליטות מימים ימימה, זה 15 שנה. עוד בזמן היותי מפקד מחוז ירושלים התקבלה ההוראה מהשר לביטחון פנים דאז, השר עוזי לנדאו, ושבתה המשטרה ממלאכתה זו ואינה ממליצה, זה 15 שנה, להעמיד לדין בתיקים שמועברים לפרקליטות, אדוני היושב-ראש, אדוני סגן – –
היו"ר חמד עמאר:
מזכירת הכנסת.
מיקי לוי (יש עתיד):
– – מזכירת הכנסת.
היו"ר חמד עמאר:
אנחנו מקשיבים לך בקשב רב.
מיקי לוי (יש עתיד):
תודה, אדוני, אני מאוד מודה. אני אשתדל לדבר רק על דברים קונקרטיים, בלי להקריא ספרים למיניהם – – –
היו"ר חמד עמאר:
דווקא היה לי נעים לשמוע את קריאת הספר של עפר שלח.
מיקי לוי (יש עתיד):
אז אולי אני אמצא – יש לי כאן שני קלסרים. אני אמצא אי אלו דברי חוכמה כדי להשמיע לפניך.
היו"ר חמד עמאר:
אתה אומר דברי חוכמה עד עכשיו.
מיקי לוי (יש עתיד):
תודה רבה. אני אמשיך מהמקום שהפסקתי. "ככל שנדבר על זה יותר, אפקט ההפתעה שאמור להיות עם פרסומן"– פרסומו של אותו סיכום, צריך לומר, אם נמצאו ראיות לכאורה או לא נמצאו ראיות לכאורה, יכול להיות שההפתעה, מכיוון שאנחנו מדברים על זה ומכיוון שראש הממשלה התייחס לזה – "יקטן. הרי אי-אפשר להיות מופתע מאותו הדבר פעמיים. במילים אחרות, בנאומו הבוטה, התיאטרלי, נוטף הבוז והטינה, גורם ראש הממשלה לדיון על ההמלצות להתקיים עוד לפני שיש המלצות. עכשיו עוצמת הדיון כל כך חריפה כי עוד אין המלצות" – ויש להגיד ולומר: כי עוד אין סיכום – "וכשיהיו – הדיון יהיה פחות חריף כי כבר הוא התקיים", ואי-אפשר להפתיע פעמיים. "זה כאילו שנתניהו יזם רעידת אדמה. קשה להתרגש ממנה כי היא יזומה, וכשיגיע האפקט המשני, האמיתי – אף אחד לא יתרגש כי היא כבר הייתה. אין מנוס מלהודות" – וכאן אני מסכים איתה – "שנתניהו עשה זאת שוב. שינה את סדר-היום הציבורי למטרות הישרדות" – כך כותבת סימה קדמון. "הנאום הזה מוכיח, ששום דבר כבר לא באמת עוצר אותו. את החשבונות הוא מנהל מעל ראשם של פעילי הליכוד, שמשמשים לו סטטיסטים", ניצבים, "בהבדל אחד: את קולות הבוז ומחיאות הכפיים הם עושים לבדם, לא צריך שאף אחד ירים בשבילם שלט. אבל למרות שנראה היה שנתניהו נהנה מהמעמד כמו סטנדאפיסט שעולה לראשונה על הבמה וזוכה לפידבק חיובי מהקהל, התחושה של שריו – שלמעט השר לביטחון הפנים הגיעו בהרכב מלא" – התחושה שלהם הייתה שהם הגיעו לשם עם הגב לקיר. הם לא מספיק אמיצים כדי להתקומם, כדי לעצור אותו, כדי לומר את דעתם על מופע האימה, או על מופעי האימה האלה נגד מערכת שלטון החוק. אבל הם מספיק מנוסים כדי להבין שכל המופע הזה נועד למנוע את התפרקות הקואליציה לאחר פרסום סיכום התיק – יש לומר, ולא ההמלצות. יופיע רק משפט אחד בסיכום התיק: נמצאו ראיות לכאורה, או לחלופין, ממליצים על סגירת התיק. אגב, על סגירת התיק כן אפשרו למשטרה לכתוב, הפלא ופלא. ההמלצות לא יופיעו, כי אין המלצות, כי יש רק סיכום תיק, והמשפט המסכם בסיכום התיק: ראיות לכאורה.
"הופעתו של נתניהו מוכיחה להם עוד דבר: שהקסם של נתניהו בליכוד עדיין לא פג". עדיין לא פג. "האנרגיות הליכודיות עדיין איתו", ואני מניח שטרחו לאסוף בדיוק את אותם אנשים מתאימים שיבואו לאירוע הדלקת הנר. "מי שיצא נגדו עכשיו ויתקוף אותו – ישלם על זה מחיר", ומחיר כבד. "הסנטימנט עדיין עם נתניהו. זה היה נאום שהיה מופנה בעיקר לאדם אחד, משה כחלון. זה אולי אירוני: כשכחלון דרש עם כניסתו לממשלה ארגז כלים", הוא קיבל אותו, קיבל את כולו לצורך עבודתו, אבל הוא קיבל בין היתר גם את המפתח לפירוק הקואליציה. וקראתי אתמול כתבה קטנה ב-ynet, אם אינני טועה, שנתניהו מודאג מכחלון, וכחלון מודאג מאנשי מפלגתו, שאם יהיה סיכום תיק ויהיה כתוב: נמצאו ראיות לכאורה, אותם חברי כנסת – אני מניח שהם יהיו אמיצים מאוד, אם הם יעשו את זה – יפרשו מהממשלה.
היו"ר חמד עמאר:
לא חברי מפלגה, חלקם חברי הקואליציה.
מיקי לוי (יש עתיד):
יש שר, אדוני, יש שר, וחלק מחברי הכנסת, ממפלגתו של השר כחלון, אולי יפסיקו להצביע עם הממשלה ואז יקרבו את סופה – ככה היה כתוב ב-ynet, לא אני המצאתי את זה. האחד מודאג מהשני – ראש הממשלה מודאג מהשר משה כחלון, והשר משה כחלון מוטרד ומודאג מאנשי מפלגתו.
כפי שאמרתי, "זה היה נאום שהיה מופנה בעיקר לאדם אחד: משה כחלון. זה אולי אירוני: כשכחלון דרש עם כניסתו לממשלה ארגז כלים", כפי שציינתי, הוא קיבל אותו, אבל הוא קיבל בין היתר, אדוני היושב-ראש, "את המפתח לפירוק הקואליציה. עתה נותר לראות אם ומתי הוא ישתמש בו. אלא שפה נמצא המסמר הקטן, שעליו אולי לא חשב נתניהו: הדבר האחרון שכחלון צריך כדי לעבור את ההמלצות בשלום" – את הסיכום, אני אומר – "ובלי לחץ ציבורי – זה רעש". ומה עשה ראש הממשלה? רעש. כאשר דברים נגמרים בשקט ואין רעש, אז גם אפשר לסכם, אפשר לתקוע יד, אפשר לחשוב על אסטרטגיה. אבל כשיש רעש, רעש ציבורי, שמרעיד את אמות הסיפים, זהו רעש שיכול למוטט את הממשלה. רעש ציבורי הוא רעש חזק. "הוא בטח לא מעוניין", השר כחלון, "באורות זרקורים ובתופי הטם-טם שימקדו בו את תשומת הלב. גם החוק הצרפתי עשוי לעבור אצלו, אם לא היו מלבים את הציפיות ממנו. אחרי הבילד-אפ השבוע נתניהו להמלצות המשטרה" – יש לומר לסיכום המשטרה – "השר משה כחלון נמצא על המוקד", ועיני אזרחי מדינת ישראל ובוחרי מפלגת כולנו נשואות אליו, כיצד ינהג השר כחלון אם וכאשר הסיכום – ראיות לכאורה – ייכתב על ידי הממשלה.
אני, חלילה לי לתקוף את השר כחלון. אני יודע כיצד הוא ינהג. אני מחזיק בו כאיש ישר, אני סומך על שיקול דעתו, אני סומך על ניקיון כפיו.
היו"ר חמד עמאר:
הסיכום לא ייכתב על ידי הממשלה, הסיכום ייכתב על ידי המשטרה.
מיקי לוי (יש עתיד):
אמרתי הממשלה? אתה רואה, אדוני? השעה המאוחרת נותנת את אותותיה. אני חוזר: וכאשר הסיכום ייכתב על ידי המשטרה – תודה רבה על התיקון – וייכתב בו: נמצאו ראיות לכאורה, עיני כולם, כפי שאמרתי, יהיו נשואות לשר משה כחלון – בוחריו, אנשי מפלגתו. וחלילה לי מלהטיל דופי בשר כחלון, שאני מכיר מעל 25 שנים. עיני כולנו נשואות אליו: מה יעשה? אילו צעדים ינקוט? ואני סומך בהחלט על יושרו. אני לא שותה הרבה מים, כדי שאני לא אזדקק לרוץ לנוחיות.
היו"ר חמד עמאר:
עוד מעט תעבור שע., עוד דקה תעבור לך שעה.
מיקי לוי (יש עתיד):
הספק לא רע – שעה.
היו"ר חמד עמאר:
אתה יודע שאני לא יכול לכוון את השעון ליותר מ-90 דקות.
מיקי לוי (יש עתיד):
אה, באמת?
היו"ר חמד עמאר:
כדי שאתה תהיה גם בעניינים, רשמתי לך 90 דקות, אני אוסיף עוד 90 דקות, ואחרי זה יתחלף יושב-ראש, אז אני אגיד לו כמה נשאר לך – עוד שעה.
מיקי לוי (יש עתיד):
אני מניח שגם אקח את הזמן שהתפנה על ידי חבר הכנסת עפר שלח, ואם חברותיי למפלגה – חברת הכנסת קארין אלהרר, שהצעתי לה להמשיך לישון, כי יש לה ילדים קטנים – – –
היו"ר חמד עמאר:
לא, מי שצריכה להחליף אותך זו יעל גרמן.
מיקי לוי (יש עתיד):
אז גם לחברתי יעל גרמן, שנשאה פה נאומים חוצבי להבות, הצעתי להמשיך לנוח, ואם הן ייעתרו לבקשתי, אני בשמחה רבה אפליג לעבר שעות הצוהריים, עד כמה שיהיה ניתן. כל מי שרוצה לוותר על זכותו לדבר, הריני מתחייב לדבר במקומו. בסך הכול אני מאוד מקווה שאני אצבור בין שש לשבע שעות. רציתי עשר שעות רצופות, חבריי עמדו על זכותם.
היו"ר חמד עמאר:
גם בעשר שעות לא תשבור את השיא של מיקי איתן, נכון?
מיקי לוי (יש עתיד):
נכון, למיקי איתן השיא שנקבע, ורציתי להיכנס לספר השיאים של גינס של הכנסת, ואני כבר לא אוכל יומיים כדי לא להצטרך לרוץ לאנשהו, אני רק שותה ואוכל טיפונת, ואם מישהו ירצה, אני בשמחה רבה אחליף אותו.
כתבה מעניינת נוספת, ניתוח מעולה, פשוט מעולה, מפרי עטו של העיתונאי נחום ברנע: "כאשר יתפרסמו סיכומי החקירות של המשטרה בחודש הבא, נפתלי בנט יאמר, זה קשה, זה מטריד, אבל" – אומר נחום ברנע "ההמלצות", ואני אומר: סיכומי התיק של המשטרה – "על זה לא מפרקים ממשלה".
חבר הכנסת בנט, איננו שמים את מבטחנו, ובוודאי ובוודאי לא הדמוקרטיה הישראלית, בך ובמפלגתך. שמענו מה אמרו רבני הציונות הדתית אתמול בדיון חירום שיזם איתם ראש הממשלה; שמענו מה אמר הרב דרוקמן, שאני באמת מעריך אותו כעילוי בתורה וכמאמין וכמנהיג ציוני המאמין בדרכו, שאני חלוק עליה, אבל אני נותן לו את הכבוד. אמר הרב דרוקמן, ואני אומר את זה במילים שלי, לא במדויק: לא מפרקים את הממשלה, יהיה אשר יהיה.
תראו מה זה, אשתי ערה, צופה בי, והיא ראתה שאני בלי דגל ישראל והכנסת על דש הבגד שלי. אז היא אצה רצה, טרחה ושלחה לי, ואני בגאון ובחפץ לב, גברתי – סליחה, רעייתי, אשתי היקרה – אשים את התג הזה בגאון רב, דגל ישראל והכנסת, על דש הבגד שלי. תודה רבה לך. לכי לישון, לילה טוב. זהו.
אז כפי שאמרתי, אני נותן כבוד רב לרב דרוקמן, אבל אני חלוק עליו – חלוק עליו מהותית. ומה אמר ראש הממשלה לרבנים שהוא זימן אליו? אל תיתנו להפיל אותי. תראו מה קורה בכיכרות – רוצים להפיל ראש ממשלה במדינת ישראל, שלא דרך הקלפי. האומנם, אדוני ראש הממשלה? להזכיר לך את הדברים שאתה אמרת על ראש הממשלה אהוד אולמרט? ואני מתנצל, כי אולי אני לא מדייק. אני מבטיח לטרוח להוציא את הדברים. אבל אמרת בריאיון מצולם: ראש ממשלה שחשוד בחשדות כאלה כבדים ויוגש נגדו כתב אישום ומכלה זמנו בפגישות עם עורכי דין, אינו יכול למלא את תפקידו כאשר אבן ריחיים בדמות כתב אישום מונחת על צווארו. אתה אמרת. אני מודה שאני לא מדייק בדברים. אם היועצים המוכשרים שלי יצליחו למצוא את הדברים המדויקים, אני מבטיח בהמשך הלילה להקריא לך בדיוק, אבל בדיוק, מה אמרת בריאיון מצולם. לא תוכל לבוא ולהגיד שהדברים – – –
היו"ר חמד עמאר:
אני מסתכל על העוזרים שלך ואני רואה את שניהם אצים רצים למצוא את הציטוט המדויק ולשלוח לך.
מיקי לוי (יש עתיד):
אמרתי, אדוני, שיש לי צוות מאוד רציני, מאוד נאמן, שנמצא איתי מהיום הראשון כאן בכנסת. חמש שנים לא החלפתי את הצוות. הוא רץ איתי לכל חלקי הארץ, הוא מסייע בידי, הוא מכין את החומרים שצריך להכין, אז בהזדמנות זו, מעל הדוכן הזה: תודה רבה לכם, צוות נאמן.
אז אני מבטיח שכשהם ימצאו את זה – אני מניח שהם ימצאו את זה – אני אגיד לך, אדוני ראש הממשלה, בדיוק מה אמרת באותו ריאיון מצולם לא בערך, מזיכרוני, שבוודאי ובוודאי אינו כתמול שלשום. ואמרת לרבני יש"ע שהולכים להפיל אותך דרך הכיכרות. באמת? אסור להפגין במדינה דמוקרטית? זה אותו ציבור הכואב את כאבה של הדמוקרטיה כאשר הוא רואה איך אתם, ברגל גסה, מובילים סדרה של חוקים נוראיים, דורסניים, כדי לדרוס ברגל גסה את הדמוקרטיה; חוקים נגד מבקר המדינה, במטרה לקצץ את כנפיו ולפגוע בסמכויותיו. החוק אומר דבר פשוט – חוק שהוגש על ידי חבר הכנסת סמוטריץ; אולי אני לא מדייק בניסוח, אבל בגדול החוק אומר שהיום, על פי חוק מבקר המדינה, רשאי מבקר המדינה וחובה עליו לבצע ביקורת בזמן אמת. מה אומר חבר הכנסת סמוטריץ, כדי להגן על כל מיני דברים בלתי חוקיים שנעשים בדרך כלל באזור יהודה ושומרון? מבקר המדינה לא יוכל לחקור באמצע הביצוע, או באמצע תהליך של אותו נושא, אלא רק בסופו של התהליך, כשכל הנושא גמור, וכאשר בדק והגיש את מסקנותיו, לא יוכל מבקר המדינה לבדוק אם התיקונים בוצעו. הבדיקה תיעשה על ידי גורם אחר.
נו, חבר הכנסת סמוטריץ, זה רציני? אתה באמת מאמין בדרך הזאת?
היו"ר חמד עמאר:
אני מציע לך שתשאל אותו, כי הוא מחליף אותי בערך בעוד שעה ועשר דקות.
מיקי לוי (יש עתיד):
אני אשמח לשמוע אותו.
היו"ר חמד עמאר:
הוא יהיה כאן, אז תרשום את זה אצלך, ואני מציע לך לשאול אותו.
מיקי לוי:
תודה, אדוני, על ההארה באל"ף שנתת לי. אני מאוד מודה לאדוני.
אני אתן רק דוגמה לחבר הכנסת סמוטריץ וגם אביא לידיעתך, אדוני, שמבקר המדינה בדק באמצע תהליך מכירתה של תעש, או המכרז למכירתה של תעש, וגילה, על פי פרמטרים המצויים בפניו, שהמחיר שהמדינה ביקשה הוא מחיר נמוך מאוד, ויש לבקש מיליארד שקל יותר. אם לא היה מבקר המדינה מתערב באמצע התהליך, מה היה דינו של אותו מכרז? הפסד של מיליארד שקלים. שכחו להביא שם משהו – נכסים וכל מיני דברים מן הסוג הזה. בשביל זה יש מבקר המדינה, אדוני.
והרכבת לירושלים זה באמת מבצע אדיר – רכבת שתעשה את הנסיעה מתל אביב לירושלים ב-28 דקות, פשוט נהדר, ושאפו לשר התחבורה, אמרתי כבר בתחילת דבריי, שהוא כבר קדנציה שלישית כשר, אם אני לא טועה.
היו"ר חמד עמאר:
אתה לא טועה.
מיקי לוי (יש עתיד):
והוא רואה לטווח ארוך. אמר מבקר המדינה בבדיקה שלו שיש בעיה במנהרות עם אותם שרוולי מילוט, שלא נבנו כהלכה, ואכן, לפני כמה חודשים אחד מהם התמוטט. הוא שם את האצבע, אמר איפה יש בעיות בבדיקה הזאת. בשביל זה יש מבקר המדינה; בשביל זה יש חוק מבקר המדינה שמגדיר בדיוק את סמכויותיו של מבקר המדינה.
אז זה אחד מסדרת חוקים שמצטרף לחוק הזה, שבא לרמוס ברגל גסה את הדמוקרטיה במדינת ישראל. זה נמשך כאשר אחד מחברי הכנסת של הבית היהודי מציע לעלות עם D9 על בית המשפט; זה נמשך כאשר שרת המשפטים מביאה את חוק עוקף בג"ץ, ומבקשת שהוא יעבור בכנסת ברוב של 61. רוב של 61, גברתי שרת המשפטים? לא רק שהחוק הזה מיותר, לא רק שבית המשפט העליון הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה, הוא בא לשמור עלינו, אזרחי מדינת ישראל – מדינת ישראל וממשלת ישראל – כדי שלא תיעשה טעות ותישאר מדינה יהודית ודמוקרטית. את הולכת לפגוע בסמכותם? חוק עוקף בג"ץ? אבל מהצד השני, את דורשת שאם ידונו בחוק כזה, ידונו בו תשעה שופטים. הם לחומרה והבית הזה לקולא – זה נשמע לכם נורמלי? זה נשמע לכם הגיוני?
אז כותב נחום ברנע: אמרו ראשי הציונות הדתית לשר נפתלי בנט: על זה לא מפרקים ממשלה. יש לנו אמון מלא ביועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, יאמר השר נפתלי בנט. נמתין להחלטתו. שאר השרים יגידו שהחוק לא מחייב את נתניהו להתפטר, גם אם היועץ המשפטי לממשלה יחליט להגיש כתב אישום. והינה אני נותן לכם גילוי נאות: הלוואי והלוואי, ופעם שלישית הלוואי, שראש הממשלה לא ייחשד בפלילים ולא יוגש נגדו כתב אישום, כי שבענו מאותה שורה ארוכה ארוכה של פוליטיקאים שנחקרו והואשמו והושמו מאחורי סורג ובריח. לאורך הזמן, אם נבדוק, אדוני היושב-ראש, כמעט אפשר לעשות שם הרכב ממשלתי. תהיה בעיה, כנראה, כי אין 120 להעברה של חוקים והצבעות וקבלת החלטות, אבל נשיא מדינה היה לנו וראש ממשלה היה לנו ושר אוצר היה לנו ושר הפנים היה לנו ומעל עשרה חברי כנסת היו לנו – הרכב מדהים של ממשלת ישראל לדורותיה מאחורי סורג ובריח. כסף יעוור עיני צדיקים. והיכן הערכים? והיכן המוסר? והיכן היושרה? כל אלה אבדו מן הארץ? לא לכולם. יש חברי כנסת ישרים. יש שרים ישרים, שידיהם נקיות, אבל אלה שאינם, אלה שידיהם אינן נקיות, מוציאים את דיבתו של הבית הזה רעה. "באבריהם של השרים תתפשט תחושה נוחה, נעימה, של שותפות גורל" – אלה שהואשמו.
הינה, אמרתי לך שהיועצים הפרלמנטריים שלי כל כך חרוצים. לא עברו אלא עשר דקות וכבר מצאו את דבריו של ראש הממשלה ב-2008, וברשותך וברשותו של נחום ברנע, אעשה הפסקה בדברים המאוד-רציניים שלו, ואני אומר את זה בצורה מאוד רצינית, ולא בצורה הזאת. אני אמשיך להקריא אותם אחר כך, ואני אחזור אולי להקריא את דבריו של ראש הממשלה: "ראש ממשלה בחקירה לא חושב על האינטרס הלאומי", אמר ראש הממשלה הנוכחי על ראש הממשלה הקודם. ביושבו כראש האופוזיציה אמר נתניהו לחדשות 2, כי חקירותיו של ראש הממשלה דאז אולמרט צריכות להביא לפירוק הממשלה ולבחירות. אין למי ששקוע בחקירות את המנדט המוסר הציבורי, לקבוע דברים כל כך גורליים למדינה. אתם שמעתם את זה?
אני אחזור על זה, כדי להזכיר לציבור, כדי שאני אני אהיה מצולם, כדי שהדברים שאמר נתניהו בעצמו על קודמו לתפקיד יובאו ויחלחלו לציבור הרחב ששלח אותנו לכאן. נתניהו, ב-2008, אומר, ואני מצטט: "ראש ממשלה בחקירה לא חושב על האינטרס הלאומי". ביושבו כראש האופוזיציה אמר נתניהו לחדשות 2 כי חקירותיו של ראש הממשלה דאז אולמרט, צריכות להביא לפירוק הממשלה ולבחירות.
ואני מצטט עכשיו באופן מדויק: אין למי ששקוע בחקירות מנדט ומוסר הציבורי לקבוע דברים כל כך גורליים למדינה. ממשיך ואומר ראש הממשלה נתניהו: "מדובר בראש ממשלה ששקוע עד הצוואר בחקירות" – מה אתה אומר, אדוני ראש הממשלה. כמה פעמים חקרו אותך? כמה שעות חקרו אותך, אדוני ראש הממשלה? "מדובר בראש ממשלה ששקוע עד הצוואר בחקירות", אומר ראש הממשלה היום נתניהו על קודמו בתפקיד. "אין לו מנדט מוסרי וציבורי לקבוע דברים כל כך גורליים למדינת ישראל, כי קיים חשש אמיתי ולא בלתי מבוסס שהוא יכריע הכרעות על בסיס ההישרדות הפוליטית שלו, ולא על בסיס האינטרס הלאומי". אתם שמעתם את זה? אתם קלטתם את זה, אזרחי מדינת ישראל?
לטובתכם, אני אחזור על הציטוט של ראש הממשלה נתניהו, ראש הממשלה דהיום, על קודמו בתפקיד, כדי שתבינו, כדי שתשכילו, מה הוא אמר על קודמו, והלוואי שינהג כמוהו, הלוואי שיהיה לו האומץ. אומר ראש הממשלה הנוכחי – אני חוזר בשביל הפרוטוקול, כדי שתספיקי להדפיס, ולמען אזרחי מדינת ישראל. אולי לא כולם ערים עכשיו, אבל אולי יצטטו מדבריי בתקשורת: "מדובר בראש ממשלה ששקוע עד הצוואר בחקירות", אומר ראש הממשלה נתניהו על קודמו בתפקיד, "אין לו מנדט מוסרי וציבורי לקבוע דברים כל כך גורליים למדינת ישראל, כי קיים חשש אמיתי ולא בלתי מבוסס שהוא יכריע הכרעות על בסיס ההישרדות הפוליטית שלו, ולא על בסיס האינטרס הלאומי". את הדברים האלה אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו בשנת 2008 בריאיון לחדשות 2, ביושבו כראש האופוזיציה בתקופת ממשלתו של אהוד אולמרט, עם תחילת החקירה, ולא בסיומה – עם תחילת החקירה, כשלא ידעו על מה מדובר בכלל. אז ראש הממשלה, טול קורה מבין עיניך, וראה את הדברים שאתה אמרת, ותנהג על פיהם, אדוני ראש הממשלה.
"אני חושב שהדבר הנכון שהיה צריך לעשות בלאו הכי זה שהממשלה תלך הביתה, ונחזיר את המנדט לבוחר", הוסיף נתניהו אז. אני אקריא עבורך, כי אני כנראה פספסתי, ציטוט: "אני חושב שהדבר הנכון שהיה צריך לעשות בלאו הכי זה שהממשלה תלך הביתה ולהחזיר את המנדט לבוחר", הוסיף ואמר נתניהו אז כראש האופוזיציה. הוסיף ואמר – ציטוט נוסף: "אבל במצב הזה של ממשלה שהגיעה לסוף דרכה, של ראש ממשלה שנמצא במצוקה המיוחדת הזאת, הכל-כך ארוכה, הרי הצעדים נעשים כאן כדי להסיח את הדעת". מה אתה אומר, אדוני ראש הממשלה? להסיח את הדעת? אתה רציני? להסיח את הדעת של אזרחי מדינת ישראל? ומה אתה עושה בדיוק, אדוני ראש הממשלה? את דעתם של מי אתה רוצה להסיח? את דעתו של הציבור הישראלי? את דעתם של שריך וחברי הכנסת המרכיבים את הקואליציה שלך? מי בדיוק עושה תרגילי חקירה? מי בדיוק עושה תרגילי הסחה?
הרי אם אתה בטוח בניקיון כפיך – ואני לשיטתך הולך איתך – תבוא, תרכז יומיים, שלושה, שישה חצאי ימים של חקירה ונגמור עם זה, תשחרר את אזרחי מדינת ישראל מהעול הזה. הרי יכולנו לגמור את זה כל כך מהר. אתה היית אומר במשך שישה חצאי ימים מה שיש לך להגיד, המשטרה הייתה עושה את מלאכתה וחוקרת את המעגל שמחייב לחקור כדי להגיע לחקר האמת, והיינו גומרים עם זה. אם אתה בטוח בחפותך, למה לא עשית את זה, אדוני ראש הממשלה? למה אתה מענה את אזרחי מדינת ישראל? העיתונות הכתובה? העיתונות המצולמת? הרשתות החברתיות? די, מספיק, תעשה לנו טובה, וכפי שאמרת על קודמך בתפקיד, תלך הביתה, ואמרת את זה על קודמך בתפקיד כאשר נפתחה החקירה, לא כאשר היא מסתיימת.
ואילו אתה, בחג החנוכה, בנר אחרון של חנוכה, בנאומך המטלטל, הפוגע, המפלג, כאשר החקירה כבר מסתיימת לגביך – בתיק אחד, יש לומר, תיק 1000, רק אחד מתוך כמה? 1000, 2000, 3000, 4000, 5000, אני לא יודע לאן יגיעו – אתה אומר: אפשר לזרוק את המלצות המשטרה הצידה. והרי אדוני ראש הממשלה, אתה יודע שאין המלצות בתיק הזה. אתה הרי יודע שמדובר בסך הכול בסיכום: נמצאו ראיות לכאורה או לא נמצאו ראיות לכאורה. לגביך, אני מבין, יש חוקים אחרים. אתה מורם מעם. לגבי קודמך, בתחילת החקירה אמרת את מה שאמרת, את אותם דברים שהקראתי כרגע מעל לדוכן הזה.
אלה דבריו של ראש הממשלה נתניהו מ-2008, המתפרסמים ברקע חקירתו מאמש, שהסתיימה לאחר שלוש שעות במעונו בירושלים, בחשד לקבלת טובות הנאה. שני אנשי עסקים הודו בפני חוקרי יאח"א כי העניקו בכמה הזדמנויות מתנות לראש הממשלה ולבני משפחתו. השניים, שאין ביניהם קשר, טענו בחקירה כי המתנות לנתניהו הוענקו במסגרת מערכת יחסים חברתית – עלק חברתית, "עשבים", כדברי ראש הממשלה, שעל פי הפרסומים בתקשורת לא פעם טרח להרים טלפון באופן אישי למזכירתו של אחד הספקים ולהתלונן לפניה כי אין אספקה ויש לחדש את אספקת ה"עשבים". אדוני ראש הממשלה, עשבים? אתה נוקט את לשונם של עבריינים, שקוראים לסמים "עשבים"?
אולי יום אחד, כשאעזוב את הבית הזה, אבקש ממך, אדוני היושב-ראש, או מראש הממשלה, לסדר גם לי מין חברים כאלה, שמספקים מתנות באופן רצוף, ב-650,000 שקלים סיגרים ושמפניות ובעוד כ-100,000 תכשיטים לרעייתי היקרה, כי אז לא אהיה איש ציבור. אבל אין לי חברים כאלה, אדוני היושב-ראש. אין לי חברים כאלה שמספקים מתנות במיליונים. אני מבין, חברות – מביאים פה, מביאים שם, מתנה לחגים, מתנה לבר-מצווה, אבל אספקה שוטפת, רציפה, עם שליח, עם נהג מונית, שהעיד? וכשראש הממשלה עומד על הדוכן הזה ומבין שסוגרים עליו – אני לא אגיד מילים אחרות, כדי לא לתת קונוטציה שלילית – עומד על הדוכן הזה, בתנועה כזאת עם משקפיו, ואומר: מתנות בין חברים – מותר. אז אדוני ראש הממשלה, אני שולח אותך לחוק המתנות, אשר הוא כל כך ברור, חד וידוע.
היו"ר חמד עמר:
אני עכשיו צריך להוסיף לך עוד 90 דקות, ואז יהיו לך שלוש שעות, ומי שיחליף אותי יצטרך להוסיף לך עוד שעה, שתיים.
מיקי לוי (יש עתיד):
תודה, אדוני. תודה. אני מתנצל לפניך שאני מחזיק את המליאה ואותך בשעות מטורפות כאלה.
היו"ר חמד עמר:
אני מאוד נהנה לשמוע אותך. מקשיב לכל מילה, מפנים.
מיקי לוי (יש עתיד):
תודה רבה. סיפורו של עט, בהקשר של חוק המתנות: בהיותי מפקד מחוז ירושלים סייעתי בידי השגרירות האמריקנית להעביר את הקונסוליה ממזרח העיר – הקונסוליה האמריקנית, שהייתה ליד מועדון ימק"א במזרחה של העיר – סייעתי להעביר אותה לחלק אחר של העיר, והיו לי סיבות משל עצמי: האחת – מיקומה היה לא נוח, היו שם הפגנות אלימות, והייתי צריך לתת לשם כוחות גדולים. השגרירות האמריקנית וממשל אותם ימים דרשו למצוא שטח שיהיה בדיוק על הגבול של ירושלים המערבית דאז, שלפני ששת הימים, וירושלים שאחרי ששת הימים. חיפשנו שטח שישב בדיוק על קו הגבול. אם היית שואל אותי, זה נגד תפיסות העולם שלי – הייתי רוצה שהשגרירות תשב על שטח גדול במזרח ירושלים, כמו שצריך, אבל לא נמצא שטח כזה. ואני סייעתי בידי השגרירות האמריקנית – קיבלתי את ההוראה מהשר לביטחון פנים דאז צחי הנגבי לסייע בידיו – ומצאנו שטח, וקיימנו עליו דיונים, ואני השתתפתי בהם כאיש ביטחון פנים, כמפקד המחוז, כמי שמכיר את השטח. מצאנו שטח שיושב בדיוק בחציו במערב העיר ובחציו במזרחה של העיר, מלון דיפלומט דהיום, שאז נקרא מלון גני יהודה; כל הירושלמים מכירים אותו.
לידו יש שטח ענק, ששם נבנה בניין גדול שניתן להרחיב אותו, ובהחלט לבנות שם שגרירות. והאמריקנים גם רכשו את המלון עצמו, שהיום משמש לעת מצוא בית מוגן לאנשים מבוגרים, אבל הוא שייך לשגרירות האמריקנית והוא מושכר – או לממשלת ארצות הברית – ושם נבנתה השגרירות. ובסיום העבודה, הקונסול, יחד עם הקב"ט פה בירושלים, כהוקרה לאור הסיוע שלי, העניקו לי עט – עט שכנראה היה מוזהב, חלקו מוזהב וחלקו מזהב, החלק העליון שלו, הצ'ופצ'יק – והעט הוכנס לתיבה מהודרת, עם הקדשה. ובמעמד הזה, אני – הרי למרות היותי לובש מדים – לא יכול לסרב לקבל ולהעליב את מארחיי, שהעניקו לי כאות הוקרה את התשורה הזאת. לקחתי אותו למשרדי, כתבתי מכתב לאפוטרופוס הכללי על נכסי המדינה, ציינתי את הסיפור וכתבתי שלמיטב הבדיקות שעשיתי אז, שוויו של העט היה כ-350 דולר; לא מעט באותם ימים, אדוני. לא מעט.
היו"ר חמד עמאר:
גם היום אסור לך להחזיק מתנות – – –
מיקי לוי (יש עתיד):
בוודאי. גם היום זה עובר את 250 השקלים שמותר לנו על פי החוק לקבל. והעט נלקח, ואחרי חודש וחצי קיבלתי מזכר – אדוני מכיר את המזכרים הפשוטים, הצבאיים, המשטרתיים – הנדון, תאריך למעלה, למטה חתימה וזה הכול. מצאתי לנכון להחרים את העט לטובת נכסי המדינה. מה אתה אומר? סיפורו של העט – ושונא מתנות יחיה.
וסיפור קטן נוסף, מהבית הזה. אדוני בוודאי יודע שיש כמה חברי כנסת שמשתתפים בפרויקט של אירוח שגרירים זרים – זה בשבילנו היהודים, צר לי.
היו"ר חמד עמאר:
לא רק בשבילכם היהודים. דווקא הדרוזים יודעים לארח טוב מאוד.
מיקי לוי (יש עתיד):
יותר טוב מאיתנו.
היו"ר חמד עמאר:
טוב שאתה יודע.
מיקי לוי (יש עתיד):
רק מה, מכוונים אותנו לימי שישי, כאשר מקדשים את השבת. הלוואי, ואני ממליץ לאדוני להשתתף במיזם הזה. אני בטוח שהם יתלהבו.
היו"ר חמד עמאר:
אני כבר אירחתי שגריר אצלי בבית – אירחתי את שגריר אלבניה עם אשתו.
מיקי לוי (יש עתיד):
איזה יופי.
היו"ר חמד עמאר:
ואחרי זה הוא אירח אותי אצלו בבית.
מיקי לוי (יש עתיד):
נהדר, טוב לשמוע. אני ממש גאה בכך. לא כולם עושים את זה, וחבל, כי זה גשר בלתי רגיל של הבית הזה לשגרירויות מדינות העולם. שלוש פעמים אירחתי. בפעם הראשונה, או בפעם השנייה, אם אינני טועה, שגריר רומניה היה אמור להתארח, ויום לפני הודיעו לי על ביטול האירוח, ואנחנו כבר בערב בשיא ההכנות. רעייתי בישלה, אני עם הסינר – לא יודע לבשל אבל חותך, מקלף, עושה את כל העבודות השחורות וממלא את כל הפקודות וההוראות שאשתי נותנת לי. בסך הכול אירוח גדול – כל המשפחה ועוד שניים. והינה, מודיעים לי בבוקר שהביקור והאירוח בוטלו, ואני כל כך התרגזתי, כי טרחנו. אמרו: רגע, נעשה מאמץ. מצאו את סגן שגריר אוסטרליה פנוי, הוא ורעייתו, באותו ערב. הם בישראל חמש שנים – הם עזבו בינתיים – ללא ילדים. צעירים, אמרו לי. יש לי ילדים צעירים, אז הייתי צריך להביא גם את ילדיי, כדי שהחברה תהיה מתאימה וכדי שנוכל לקיים שיחה לא רק ביני לבינם אלא שיחה כוללת. והינה, בערב מגיעים סגן השגריר ורעייתו, ואני מארח אותם והכול בסדר וכולם שמחים וטובי לב, ובסיום הערב הוא מודה לי, ואחר כך גם מזמין אותנו לארוחת גומלין – כמו שהזמינו אותך – בביתו המדהים ביפו העתיקה על חוף הים, ואחרי כמה שבועות השגריר הרומני נאלץ לנסוע למולדתו לצורך בדיקות רפואיות. נבצר ממנו להשתתף – זו הסיבה.
אני מקבל הביתה על ידי שליח בקבוק יין אחד, אלא מאי? על הבקבוק יש מדליה מיקבי רמת הגולן, ממוספר, מכיוון שסוג היין הזה, הבציר הזה, זכה במדליה בתחרות באירופה. הוא נשלח אליי בארגז; אינני זוכר אם קרטון או עץ, זה לא משנה כרגע.
היו"ר חמד עמאר:
של 1998.
מיקי לוי (יש עתיד):
אני לא זוכר, אבל בהחלט נראה לי בקבוק יקר, לא יודע, לא יודע להעריך אותו – 150, 180, 250 שקלים מקסימום, ואני אפילו לא יודע מי שלח אותו, כי כתבו ברומנית, לא באנגלית. אני מביא אותו לכנסת, והיועצים הפרלמנטריים שלי, העוזרים הנאמנים שלי, הולכים, בודקים ומוצאים כי הבקבוק נשלח מטעמו של השגריר הרומני – שלום גברתי, בוקר טוב לך, ברוך בואך, תודה רבה, צר לנו על הטרחה; ברוכה הבאה, זה הכי טוב להגיד – ואני מגיע ועושים כאן תרגום של מה שכתוב, ומגלים שהבקבוק נשלח על ידי השגריר הרומני, ואני אומר: קחו את זה לוועדת האתיקה של הכנסת, תספרו את הסיפור, תכתבו איזשהו מזכר קטן. ועדת האתיקה של הכנסת מצאה לנכון להחזיר לי את אותו בקבוק יין. הבקבוק מונח במשרדי, מחכה להזדמנות טובה כדי שנפתח אותו.
היו"ר חמד עמאר:
מתי אתה מזמין אותנו ומזמין את השר לבוא?
מיקי לוי (יש עתיד):
אדוני, אותך אני מוכן להזמין תמיד. גם את השר אני מוכן להזמין תמיד.
היו"ר חמד עמאר:
הוא מזמין אותנו. יש לו בקבוק יין מיוחד בחדר והוא מזמין אותנו לבוא ולשתות.
שר האנרגיה יובל שטייניץ:
קודם כול, תודה רבה, אבל אני לא שותה אלכוהול.
מיקי לוי (יש עתיד):
הינה, הוא לא שותה אלכוהול.
שר האנרגיה יובל שטייניץ:
חוץ מקידוש ביום שישי.
מיקי לוי (יש עתיד):
אה, זה יין מתוק, אדוני השר, אין בו הרבה אלכוהול, בעיקר זה, או יין ישן נושן, מה שקראנו בצבא "יין פטישים" – גם אתה מכיר את זה, היית שנים רבות בצבא – או מיץ ענבים, אז באמת במיץ ענבים אין אלכוהול.
שר האנרגיה יובל שטייניץ:
לא חשוב, אני מודה לך על ההזמנה. העיקר הכוונה.
מיקי לוי (יש עתיד):
הבקבוק מונח, וזה בחסותו של היושב-ראש.
אני ציינתי את כל הסיפור של העט – העט, חציו מוזהב, חצי מזהב, אינני יודע עד היום – וסיפורו של בקבוק היין בשביל המשפט הכתוב במקורותינו: "שונא מתנות יחיה".
לפני שאני חוזר, אדוני, לדברים שכתב העיתונאי נחום ברנע – שהפסקתי מייד אחרי הפסקה הראשונה או השנייה – כתבתי חוק מאוד מאוד מאתגר לימים אלה, חוק אשר אנחנו נבחן בו את הנכונות של חברי הכנסת לעמוד בפני האתגר הגדול הזה – הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון). היום מוקנית בחוק זכות השתיקה לנבחר ציבור. זה בהחלט חוק מאתגר. תוספת לסעיף 155 – הגדרות: בחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב–1982, בסימן ה': בירור האשמה, לפי סעיף 156, יבוא סעיף 155 – הגדרות. "זכות השתיקה" – הזכות הנגזרת מהחיסיון מפני הפללה עצמית, המעוגן בסעיף 2(2) לפקודת הפרוצדורה הפלילית (עדות), בסעיף 47(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א–1971, וכן בסעיף 28(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו–1996; 2. הוספת סעיף חדש, 162 – הגבלת זכות השתיקה לנבחרי ציבור. תראה מה זה יעד שאני שם בפני חברי הכנסת, ואני אסביר. הסעיף הזה בהחלט מאתגר. בסעיף 162 להצעת החוק, לאחר סעיף (ב) יבוא סעיף (ג), אדוני היושב-ראש: נשיא מדינה, ראש ממשלה, שר בממשלת ישראל וכן חברי כנסת ישראל לא יעשו שימוש בזכות השתיקה בקשר לכל עבירה שבה הם מואשמים או עשויים להיות מואשמים. תודה, אדוני, שזה מאתגר. תודה, אדוני, שזה מאתגר. ואני טוען, אדוני, שמכיוון שהבית הזה, נבחריו הם שליחי ציבור, זכות השתיקה מפני הפללה – –
היו"ר חמד עמאר:
והם אוהבים לדבר.
מיקי לוי (יש עתיד):
והם אוהבים לדבר, אדוני. – – זכות השתיקה לא תעמוד להם. מה שיחייב אותם זה זכות הציבור לדעת.
ובדברי ההסבר, אדוני, לחוק המאתגר הזה, שהלוואי שימצא רוב לעבור, או הלוואי שיגידו: אתם יודעים מה, אנחנו נבחרי ציבור. בואו נחשוב, לא נפסול אותו על הסף בוועדת שרים לחקיקה. ובדברי ההסבר אני כותב: נבחרי ציבור בכירים: נשיא, ראש ממשלה, שרים וחברי כנסת – כתבתי שרים כי חלקם אינם חברי כנסת.
היו"ר חמד עמאר:
נכון מאוד. גם סגני שרים – גם חלקם לא חברי כנסת.
מיקי לוי (יש עתיד):
סגני שרים, חלקם לא חברי כנסת? זה קיים?
היו"ר חמד עמאר:
כן. אז אתה צריך לתקן את החוק שלך ולהוסיף גם סגני שרים.
מיקי לוי (יש עתיד):
אני מאוד מודה לך, כי לא ידעתי. חשבתי שמדובר רק בשרים.
היו"ר חמד עמאר:
כן, נכון. השינוי האחרון היה שסגן שר יכול להיות גם הוא לא חבר כנסת.
מיקי לוי (יש עתיד):
תודה רבה, אני מודה לכם. לא ידעתי. נבחרי ציבור בכירים: נשיא, ראש ממשלה, שרים, סגני שרים וחברי כנסת נבחרו על מנת לייצג את הציבור, לפעול למען הציבור, ולא על מנת להשתמש בסמכויות שניתנו להם במסגרת תפקידם ובכוח הרב שלהם על מנת לבצע עבירות. נבחרי ציבור צריכים לשמש דוגמה לציבור, ועל אחת כמה וכמה כאשר הם נחשדים בפלילים ומוזמנים לחקירה.
בשנים האחרונות אנו עדים למקרים שבהם נבחרי ציבור החשודים בעבירות שביצעו במסגרת תפקידם מסתתרים מאחורי זכות השתיקה ומסרבים להשיב על שאלות הנחקרים. על כן, מוצע כי נבחרי ציבור בכירים, אלה שהוזכרו – – –
היו"ר חמד עמאר:
על שאלות החוקרים, לא הנחקרים.
מיקי לוי (יש עתיד):
מה אמרתי?
היו"ר חמד עמאר:
אני מקשיב לך לכל מילה.
מיקי לוי (יש עתיד):
ומסרבים להשיב על שאלות החוקרים.
היו"ר חמד עמאר:
כן, אתה אמרת הנחקרים.
מיקי לוי (יש עתיד):
אני מתקן. אני מודה לאדוני. זו אולי השעה המאוחרת וצבר השעות שאני עומד פה שקצת פגמו בחדות שלי. אני מודה לך.
היו"ר חמד עמאר:
אתה מאוד חד. אני אומר לך, אני שומע אותך כבר שעתיים וחצי אני נהנה מכל דקה.
מיקי לוי (יש עתיד):
תודה, אדוני.
– – – מסתתרים מאחורי זכות השתיקה ומסרבים להשיב לשאלות החוקרים – על פי התיקון שלך. על כן, מוצע כי נבחרי ציבור בכירים לא יוכלו לעשות שימוש בזכות השתיקה המוענקת להם מתוקף היותם חברי כנסת כאשר הם נחקרים בעבירות שביצעו במסגרת שליחותם הציבורית. רק במסגרת השליחות שלהם. לא מדובר בעבירות שנעשו קודם לכניסה לבית הזה. אנחנו חייבים את זה, לתפיסת העולם שלי, לציבור ששלח אותנו לכאן, אדוני. וזכות השתיקה, שמוקנית לכל הנחקרים, לכל אזרחי מדינת ישראל באשר הם, אם חלילה הם נחקרים, לא תעמוד לאותו נבחר ציבור שמגיע לבית הזה במסגרת הבחירות הדמוקרטיות, כי זכות הציבור לדעת גוברת על זכות השתיקה שניתנת לחברי כנסת, שרים, מתוקף היותם חברי כנסת בבית הזה. החסינות, לתפיסת העולם שלי, גוברת על זכות השתיקה.
אני חוזר למאמר שנכתב על ידי נחום ברנע, לא מפרי עטי. אני אוסיף לו: "כאשר יתפרסמו סיכומי החקירות של המשטרה, בחודש הבא, נפתלי בנט יאמר, זה קשה, זה מטריד, אבל אלה רק סיכומי חקירה משטרתית". ואני מדגיש, אין המלצות משטרה. יש סיכום משטרה עם משפט אחד: נמצאו ראיות לכאורה או לא. המשטרה, זה 15 שנה, עוד כשהייתי מפקד מחוז, אינה ממליצה להעמיד לדין בתיקים שמופנים לפרקליטות. "על זה לא מפרקים ממשלה. יש לנו אמון מלא ביועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט", יאמר השר נפתלי בנט. "נמתין להחלטתו". שרים אחרים יגידו שהחוק לא מחייב את נתניהו להתפטר – גם זה נכון. גם אם מנדלבליט יחליט להגיש כתב אישום – והקראתי לפני כמה דקות את הדברים שאמר נתניהו על קודמו בתפקיד, ראש הממשלה אולמרט, ב-2008, בתחילת החקירה, לא בסיומה – "באבריהם" של השרים, כותב ברנע, "תתפשט תחושה נעימה ונוחה של שותפות גורל. ברוך הבא למועדון, ילחשו בשקט, על משכבם בלילות. אחד השרים אמר לי לא מזמן שמה שמפריע לו אצל נתניהו הוא ההצלחה. 'כשאני יושב עם הצוללות שלי' – לכל שר יש צוללת – 'אני שומע מאנשים כל מיני הצעות לפעולה', סיפר. 'הרעיונות ציניים, מניפולטיביים, שקריים'. כשאני אומר, רגע, זה לא בסדר, אומרים לי: מה לא בסדר," מה לא בסדר עושה נתניהו? וזה מצליח. נתניהו עושה את זה בסדר. תיקח דוגמה, אומרים אותם מקורבים לשרים.
"הנאום של ראש הממשלה נתניהו בכפר המכביה השבוע – נאום שקרי, עברייני, נמוך ממירי רגב – הוא דוגמה טובה". כך כותב ברנע, לא אני אומר. "העיניים יהיו נשואות בחודש הבא אל משה כחלון. הקמפיין שכחלון מריץ בחודשים האחרונים בנוי על המילה 'נטו'. כחלון נטו משפחה, כחלון נטו צעירים, כחלון נטו ילדים, כחלון נטו הוזלות, כחלון נטו בשבילך".
היו"ר חמד עמאר:
כחלון נטו חיילים – גם את זה ראיתי.
מיקי לוי (יש עתיד):
כחלון נטו חיילים. זה לא היה בכתבה, למרות שחלק עשה השר אביגדור ליברמן. זה בסדר. מי שעושה לטובת החיילים – אני מברך אותו. בהחלט גם את שר האוצר. "כחלון נטו בשבילך" – עם זה סיימתי. הבעיה היא שכחלון הוא ברוטו" – כותב ברנע – "לא נטו. הוא גם וגם" – הוא גם ברוטו והוא גם נטו. "הוא מבקש להצטייר כשר השפוי היחיד בממשלה", אי בודד בים הקיצוני. "לוחם עז נפש למען שלטון החוק וטוהר המידות. במקביל, הוא נאחז בכהונתו בממשלה. בלעדיה לא יפסיד רק את האוצר: הוא יפסיד גם את היכולת שלו להצטייר כלוחם העז למען שלטון החוק. הוא עלול להיעלם." כותב ברנע: "הבוחרים שנתנו לכחלון עשרה מנדטים לא באו ברובם ממאגר הקולות של הליכוד. הם באו מערי הלוויין של הערים הגדולות, מבוחרים פוטנציאליים של המחנה הציוני ולפיד. הנאומים של נתניהו נגד המשטרה לא נוחים להם: חלק מהם משרתים במשטרה". לכל אחד מאיתנו במעגל השני, השלישי הרביעי והחמישי יש כאלה, כי מה לעשות, עם ישראל קטן ואזרחי מדינת ישראל, בסך הכול, אדוני, מונים כ-8 מיליון נפש, כולל בני עדתך, שמשרתים בכוחות הביטחון, בצבא ההגנה לישראל, בשב"כ, במשטרת ישראל ובמשמר הגבול כלוחמים עזי נפש.
היו"ר חמד עמאר:
ובכל יחידות הביטחון.
מיקי לוי (יש עתיד):
ובכל יחידות הביטחון. כפי שאמרתי, בוחרים שלך, חלק מהמשפחות שלהם משרתים במשטרה. "כאשר ראש הממשלה שלהם אומר במפגיע: 'מותר לקבל מתנות', הם נבוכים; כאשר שקד, לוין, ביטן ואמסלם מקדמים הצעות חוק קיצוניות, דווקניות, הם מוטרדים. לפיד מחזר אחריהם. גם גבאי. כחלון חייב לשמור עליהם אצלו". כותב ברנע: "כל מי שרוצה בנפילת הממשלה מפעיל עליו לחצים. אתה שובר שוויון, אומרים לו. אתה הנער עם האצבע בסכר" – אותו נער הולנדי מספרו של אנדרסון שעמד מול שיטפון ותקע את אצבעו בסכר למען תימנע הצפה של העיר, כך מצטייר כחלון בכתבתו של ברנע.
"אתה התקווה האחרונה", יגידו לו, "אתה תהיה ראש הממשלה הבא", יגידו לו. "ואז מאיים עליו נתניהו בפירוק הממשלה, והוא משתתק. מתחת לחיוך החברמני" – ובאמת שר האוצר הוא חברמן. הוא באמת איש נחמד, נעים להתחבב, איש של אנשים, הייתי אומר. איש של עשייה. אני באמת אוהב אותו ברמה האישית. אין לי ויכוח. אני מספיק ישר, כן ומוסרי להגיד את זה. אני גם תוקף אותו על דברים שהוא עושה לתפיסת העולם הכלכלית שלי לא טוב, אבל כשצריך לתת לו קומפלימנטים, אני יודע לעשות את זה, והוא גם ראוי לכך בחלק מהדברים שהוא עושה. בחלק מהדברים שהוא עושה – הוא עושה דברים יפים. אני לא מתכחש לכך. אני לא אותו פוליטיקאי אובססיבי שהכול לא טוב. גם בממשלה הזאת, הרבה פעמים – אתה רואה את זה – כשמדובר בדברים ריאליים, בחוקים ריאליים, ב-70% מההצבעות בוועדת הכספים אני מצביע בעד, ואפילו חבריי מהצד הזה מאשימים אותי לעיתים שאני בוגד. אבל תפיסת העולם המוסרית שלי והיושרה שלי יותר חשובות לי מזה שאני אצבע בצבעי אופוזיציה טבעיים. לא, אני לא שם.
היו"ר חמד עמאר:
עברו כבר שעתיים עוד מעט. עוד 30 שניות יהיו לך שעתיים.
מיקי לוי (יש עתיד):
אני רק הרגע התחלתי, אדוני.
היו"ר חמד עמאר:
שעתיים אתה עומד ומציג את הדברים שלך בצורה היפה ביותר.
מיקי לוי (יש עתיד):
תודה רבה, אדוני. אז כפי שאמרתי, "מאיים עליו נתניהו בפירוק הממשלה, והוא משתתק." וכפי שאמרתי, "מתחת לחיוך החברמני שלו" – באמת חיוך חברמני – "חיוך השכן מהדלת ממול, כחלון הוא איש מבוהל." מאוד בכיר בפוליטיקה הישראלית – "בכיר בפוליטיקה הישראלית דימה אותו השבוע לעכבר ששואג, שם של סרט ישן, מצחיק להפליא", כותב ברנע, "בכיכובו של פיטר סלרס". אני מקווה שאמרתי את זה נכון. "'העכבר משמיע שאגה של אריה', אמר האיש. 'אף אחד לא נבהל, חוץ מאחד, העכבר השואג'. "כחלון ימשיך לעודד בנאומיו את אוכפי החוק" – וטוב שהוא עושה את זה – "ומפעם לפעם יבלום יוזמה מטורפת של נתניהו ושריו" – וטוב שהוא עושה את זה. "הוא ילך לפירוק הממשלה רק אם ירגיש שאין לו ברירה, שהגיעו מים עד נפש".
אדוני, התחייבתי בתחילת דבריי שאשתדל בערך כל שעה עגולה – –
היו"ר חמד עמאר:
כל שעה לחזור על הדברים שאמר ראש הממשלה.
מיקי לוי (יש עתיד):
– – לחזור על דבריו של ראש הממשלה נתניהו; דבריו שלו, לא שלי: "אתה יודע למה השחיתות חודרת? אני אגיד לך למה השחיתות חודרת". "למה?" שואל המראיין. "אני אגיד לך מניסיון חיים – תאמין לי, לא פחות משלך", עונה נתניהו. "השחיתות חודרת כי העיתונות אינה חושפת את הפוליטיקאים המושחתים". באמת, אדוני ראש הממשלה? "היא איננה באמת חושפת אותם, ומערכות אכיפת החוק מאוד מאוד, הייתי אומר, רכות וסלקטיביות".
את הדברים האלה לא אני אומר מעל הדוכן הזה, אדוני ראש הממשלה. את הדברים האלה אמרת אתה, וברוך השם, בריאיון מצולם, כדי שלא תטען לאחר מכן שהדברים הוצאו מהקשרם – בריאיון מצולם לעו"ד אליעד שרגא, יו"ר ומייסד התנועה לאיכות השלטון. באמת, אדוני ראש הממשלה? העיתונאים אשמים? הם לא חושפים? אותם עיתונאים שבאת אליהם אז בתלונות, אדוני ראש הממשלה, ב-2008? ולמי אתה בא היום, אדוני ראש הממשלה, בטענות? אל אותם עיתונאים שעושים עבודתם נאמנה. כלב השמירה של הדמוקרטיה הישראלית. אבל כשמדובר בך, אדוני ראש הממשלה, זה לא בסדר. העיתונים מוציאים דיבתך רעה, אדוני ראש הממשלה.
ובהמשך לדברים האלה, שאמרתי שאני אחזור עליהם כל שעה עגולה, אז יש דברים נוספים, אדוני היושב-ראש. נתניהו, ב-2008, ביושבו בראש האופוזיציה – – –
קריאה:
– – –
מיקי לוי (יש עתיד):
ב-2006, אני מודה לך על התיקון. אני מתנצל בשמו, כי אסור לו להתערב. אני מבקש סליחה. נתניהו, ב-2006, ראש ממשלה בחקירה, לא חושב על האינטרס הלאומי. ביושבו בראש האופוזיציה אמר נתניהו לחדשות 2, וברוך השם גם זה מצולם – לא תוכל, אדוני ראש הממשלה, להגיד שהדברים הוצאו מהקשרם – כי חקירותיו של ראש הממשלה דאז אולמרט צריכות להביא לפירוק הממשלה ולבחירות. אומר נתניהו, ציטוט: "אין למי ששקוע בחקירות את המנדט המוסרי והציבורי לקבוע דברים כל כך גורליים למדינה". "אין למי ששקוע בחקירות את המנדט המוסרי והציבורי לקבוע דברים כל כך גורליים למדינה. מדובר בראש ממשלה ששקוע עד צוואר בחקירות. אין לו מנדט מוסרי וציבורי לקבוע דברים כל כך גורליים למדינת ישראל, כי קיים חשש אמיתי ולא בלתי מבוסס שהוא יכריע הכרעות על בסיס ההישרדות הפוליטית שלו, ולא על בסיס האינטרס הלאומי". את הדברים האלה אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו בשנת 2006 בריאיון לערוץ 2, ביושבו בראש האופוזיציה בתקופת ממשלתו של אהוד אולמרט, עם תחילת החקירה. אני חושב שהדבר הנכון שהיה צריך לעשות בלאו הכי זה שהממשלה תלך הביתה ונחזיר את המנדט לבוחר, הוסיף נתניהו אז. אבל – ואני מצטט – "במצב הזה של ממשלה שהגיעה לסוף דרכה, של ראש ממשלה שנמצא במצוקה המיוחדת הזאת, הכל-כך ארוכה, הרי הצעדים נעשים כאן כדי להסיח את הדעת".
באמת, אדוני ראש הממשלה? את הדברים האלה אתה אמרת על קודמך בתפקיד. ומה לגביך? אתה מתכוון לתת לנו דוגמה אישית? את הדברים האלה, אדוני ראש הממשלה, אמרת בתחילת חקירתו של ראש הממשלה הקודם, אהוד אולמרט. אנחנו נמצאים כבר בסופה של החקירה שלך בתיק 1000. ואני אומר: אתה יודע מה? כאזרח ישראלי, ואפילו כפוליטיקאי, הלוואי שלא יהיו דברים, הלוואי, כי נמאס לנו ממצעדם של הפוליטיקאים בשמאל-ימין אל חדרי החקירות – ציינתי את זה גם קודם. נמאס לנו מהפוליטיקאים שבסיום התהליך המשפטי מוצאים עצמם מאחורי סוגר ובריח – נשיא, ראש ממשלה, שרים, שר אוצר, שר פנים, חברי כנסת. אפשר להקים ממשלה חלופית מאחורי סורג ובריח. ולכן אני אומר, באמת, כאזרח, ואפילו כפוליטיקאי: הלוואי שתצא נקי, כי לא מתאים לנו שראש ממשלה יקבל שוחד. אבל אני רוצה להאמין ולקוות שמה שאמרת לגבי קודמך בתפקיד יחול גם עליך; שתשמש דוגמה אישית, שיהיה לך אומץ ציבורי – שיהיה לך אומץ ציבורי להחזיר את המנדט אם החשדות יתבררו כנכונים ויהפכו לכתב אישום, למרות שאתה דרשת את פיטוריו של קודמך כבר בתחילת החקירה. אני מקווה מאוד, אדוני ראש הממשלה, שיהיה לך את האומץ הציבורי – ואני מסתכל על כיסאך הריק – להחזיר את המנדט לציבור, כי המנדט הזה ניתן לך לשמירה, הוא לא ניתן לך לדורות. שחרר אותנו מנוכחותך, אדוני ראש הממשלה.
דבריו של נתניהו מ-2006 מתפרסמים ברקע חקירתו – שהסתיימה אחרי כמה וכמה שעות – חקירתו האחרונה במעונו שבירושלים בחשד לקבלת טובות הנאה. שני אנשי עסקים הודו בפני חוקרי יאח"ה כי העניקו בכמה הזדמנויות מתנות לראש הממשלה ולבני ביתו. השניים, שביניהם אין שום קשר, כנראה, טענו בחקירה כי המתנות לראש הממשלה הוענקו במסגרת יחסים חבריים. איפה אפשר למצוא חברים כאלה? אני שואל את הציבור, אני שואל אתכם. איפה אפשר למצוא חברים כאלה, שמעניקים לך מתנות בשווי של 650,000 שקלים, על פי הפרסומים, כאשר בסיס המתנות הוא שני מוצרים בלבד? אם היו מתנות מתחלפות – פעם עציץ, פעם פרחים, פעם כלי לבית – ניחא. אבל כששני המוצרים הם מוצרים עקביים שניתנו לך, אדוני ראש הממשלה – סיגרים ושמפניה ורודה – שלא הגיעו לביתך כאשר אותם חברים באו להתארח אלא נשלחו על ידי מונית ספישל לביתך, אז איזו מתנה זו, אדוני ראש הממשלה? למי אתה מספר את הסיפורים האלה? אם כל הסיגרים והשמפניה, בשווי של 650,000 שקלים, על פי הפרסומים, היו מגיעים לביתך כל פעם שהזוג מילצ'ן היה מגיע להתארח בביתך, אתה יודע מה? ניחא. אני מוכן לקבל את זה, אפילו, למרות שזה נשמע לי מטורף, להביא מתנות בשווי כזה. אבל המתנות האלה, כפי שאתה טוען – כפי שאתה טוען; לציבור ברור מה הן – הגיעו בצורת משלוחים סדירים עם מונית ספישל, בדרך כלל עם אותו נהג, שנשלח ממשרדו של אותו נותן. להגדרתך – מתנות; להגדרתי – שוחד, אדוני ראש הממשלה.
ובהמשך לעניין הזה – אפילו כבר חברי מפלגתו שלו, כנראה כשהם נמצאים מול קהל ומול ציבור הם נתונים בלחץ ואומרים את האמת. אז כבר הקראתי מה אמר חבר הכנסת מיקי מכלוף זוהר על שני חבריו, דוד ביטן ואמסלם, שהם שגו בעצם הבאת החוק שבא להגן על ראש הממשלה. אמר את זה קבל עם ועדה בריאיון רדיו. זה אחר כך נכתב בעיתון. אמר. והינה לנו ההפתעה הבאה, אדוני ראש הממשלה: חבר הכנסת אמסלם, כשהוא שמתארח בשבתרבות, יו"ר הקואליציה הממונה, הנוכחי, אומר בריאיון – גם הוא מצולם, ברוך השם, כדי שלא יגידו שדברים הוצאו מהקשרם: ראש ממשלה שמואשם בשוחד צריך להתפטר. לא אני אומר – חבר הכנסת אמסלם אומר. אמסלם התייחס בדבריו לאפשרות שיוגש כתב אישום בגין שוחד, ולא בעבירות נוספות. עם זאת, הוא אמר שבמשטר דמוקרטי לא ראוי לחקור ראש ממשלה על שמפניות וסיגרים. אתה רציני, חבר הכנסת אמסלם? הרי זה לא אירוע בודד – כבר ציינתי בדבריי. מדובר ב-650,000 שקלים ובתכשיטים ששווים, על פי הפרסומים, קרוב ל-100,000 שקלים. אז זה מתנות, חבר הכנסת אמסלם? ולא ראוי לחקור על זה? עם איזה ערכים אתה בא לבית הזה – של מוסר ויושרה?
אבל ראו זה פלא, אחר הצוהריים, לקראת צאת השבת, או שקיבל חבר הכנסת אמסלם מקלחת צוננים מהבוס שלו או שרגליו רעדו ממה שהוא אמר, ושלח תיקון, תיקון לדבריו: לא, לא התכוונתי לאותן מתנות – סיגרים או משקאות. התכוונתי למעטפות עם כסף. מה אתה אומר, חבר הכנסת אמסלם. בתפיסת העולם שלך רק כסף הוא שוחד? אני שולח אותך ללמוד את חוק סדר הדין הפלילי, את אותו סעיף שמדבר על שוחד.
אני מצטט עכשיו, ברשותכם, בדיוק: יו"ר הקואליציה הנכנס חבר הכנסת דוד אמסלם אמר היום – זה היה בשבת, שבתרבות – כי אם יוגש כתב אישום נגד ראש הממשלה בגין שוחד, יהיה עליו להתפטר. ראש ממשלה שמוגש נגדו כתב אישום בגין שוחד לא יוכל להיות ראש ממשלה, אמר אמסלם בראיון לעיתונאי אטילה, עיתונאי של ynet, בכנס לשכת עורכי הדין באילת. נהדר, פשוט נהדר.
אני אסדר את זה לשעה הבאה, כי זה יחזור על עצמו – רק הקטע הזה של חמש דקות, מה שאמר נתניהו לתקשורת. אני מחפש את האמנה ולא מוצא אותה. תשלחו לי אותה. כנראה פספסתי אותה.
היו"ר חמד עמאר:
יש לך את האמנה ביד, עכשיו לקחת אותה.
מיקי לוי (יש עתיד):
כן, אבל האותיות הקטנות. הגיל, הגיל, איני רואה. טוב, אז הם ידפיסו את זה פעם נוספת. אה, מצאתי, מצאתי, מצאתי.
אני אקריא את האמנה בהמשך לדברים שאמר ראש הממשלה על השחיתות, כדי שיתחברו הדברים. ברשותך, אני אחזור על זה פעם נוספת: "אתה יודע למה השחיתות חודרת? אני אגיד לך למה השחיתות חודרת". "למה?" שואל המראיין. "אני אגיד לך מניסיון חיים – תאמין לי, לא פחות משלך: השחיתות חודרת כי העיתונות אינה חושפת את הפוליטיקאים המושחתים, היא איננה באמת חושפת אותם, ומערכות אכיפת החוק והאכיפה מאוד מאוד, הייתי אומר, רכות וסלקטיביות". את הדברים האלה לא אני אומר מעל דוכן זה; את הדברים האלה אמרת אתה, אדוני ראש הממשלה, בריאיון מצולם לעו"ד אליעד שרגא, יו"ר ומייסד התנועה לאיכות השלטון.
ובאותה הזדמנות, אדוני, חתמת יחד עם אחרים על אמנה ציבורית למלחמה בשחיתות ב-2006, של התנועה למען איכות השלטון, ובאמנה כתוב כך: "אנו, אזרחי מדינת ישראל, הבוחרים את נציגינו בבחירות הקרובות, מצהירים בזאת על דרישותינו מהמפלגות הנבחרות להילחם בשחיתות הגואה במדינה ולמגרה. אנו מודעים לכך שרמת השחיתות בישראל הגיעה לשפל המדרגה ושהיא מדורגת כיום במקום ה-28 מבין מדינות העולם בדירוג העולמי, לאחר ההידרדרות המתמדת לאורך השנים האחרונות. נוסף על כך חלה הידרדרות מואצת ברמת השמירה על ערכי הדמוקרטיה ומוסדותיה וברמת אכיפת שלטון החוק, וכתוצאה מכך חלה פגיעה קשה באמון הציבור בכל אלה. עוד אנו מודעים לקשר בין עוצמת השחיתות לבין הפערים החברתיים במדינה והיקף העוני בה. שחיתות היא סיבה עיקרית לעוני והיא מהווה מחסום בפני ההתגברות עליו, נכתב באמנה. רמת ההשקעות הזרות במדינות שנתפסות כמדינות מושחתות הינה נמוכה יותר מאשר במדינות אחרות, והדבר מקטין עוד יותר את יכולתן להתגבר על קשייהן הכלכליים ועל עוני אוכלוסיותיהן".
ברוך הבא, בוקר טוב, אדוני היושב-ראש. לך, אולי תצליח לנוח. אני מאחל לך מנוחה טובה. אדוני, אני בדיוק מקריא את האמנה שחתם עליה ראש הממשלה, אמנה ציבורית למלחמה בשחיתות מ-2006, של התנועה למען איכות השלטון בישראל. אני אמשיך, כי אני מקריא אותה כל שעה עגולה, אז אתה תשמע אותה עוד כמה וכמה פעמים, כנראה. תביאו לי מפית מציונה.
באותה אמנה נכתב בהמשך: "אנו שותפים לדעתו של מבקר המדינה הקודם שלפיה הסכנה הגלומה בשחיתות חמורה מכל סכנה מדינית וביטחונית שמדינתנו חשופה לה, וכן אנו מסכימים לקביעתו של מבקר המדינה הנוכחי שלפיה השחיתות הציבורית עלולה לפורר את החברה הישראלית. היא מערערת את אמון הציבור בשליחי הציבור ומביאה אסון על הדמוקרטיה.
"לאור כל אלה החלטנו לדרוש מהמפלגות השונות להירתם למלחמת חורמה בשחיתות במדינתנו. המלחמה בשחיתות היא מלחמה של טוב ברע. זוהי מלחמה של חזית אחת ששותפים לה יהודים וערבים, חילונים ודתיים, שמאל וימין, ואין לה דבר עם העימות בין ההשקפות הפוליטיות הנוגדות. מלחמה זו מחייבת פעילות ביד קשה. רק כך ניתן לעקור את התופעה הזאת מהשורש. אנו, אזרחי ישראל, קוראים למפלגות השונות לחרות על דגלן את המלחמה בשחיתות על כל גווניה ובכל מקום שבו היא מכוננת. על המפלגות להתחייב לפעול במלוא העוצמה למיגור השחיתות". אמנה מ-2006. היאומן? "העקרונות שאותם אנחנו דורשים מהמפלגות לאמץ וליישם הלכה למעשה מבוססים על חובת נאמנות הראויה לנציגי הציבור המשרתים במדינה דמוקרטית. עקרונות אלה כוללים" – אדוני היושב-ראש – "בין היתר, שמירה על שלטון החוק וחיזוק המערכת לאכיפתו, טוהר המידות וטוהר הבחירות, שקיפות מלאה, הימנעות מניגוד עניינים, מקבלת טובות הנאה, ממינויים פוליטיים בשירות הציבורי" – חה, חה, חה – "ומהפרת חובת הנאמנות כלפי הציבור שאותו הם משרתים.
"אנו סבורים שהשחיתות במדינה היא מחלה קשה, אולם היא אינה בגדר מחלה סופנית. ניתן וחייבים להילחם בה בחמישה תחומים מרכזיים: חינוך, הרתעה, מניעה, ענישה וביקורת. להשגת יעד זה נדרש מאמץ רב-מערכתי בכל אחד מחמשת התחומים הללו. למען המאבק יש צורך בגיוס של כל המערכות הרלוונטיות – הכנסת, הממשלה, מערכת החינוך, מערכת בתי המשפט, היועץ המשפטי לממשלה, פרקליטות המדינה, משטרת ישראל, צה"ל והפרקליטות הצבאית הראשית, מרכז השלטון המקומי, האקדמיה והגופים הנאמנים על החברה האזרחית והפעילים בתחום זה. מאמץ רב-מערכתי זה מחייב תיאום ותפיסה אסטרטגית כוללת באמצעות גוף שמיוצגות בו כל המערכות האלה. אנו מבקשים לשקול הקמת רשות לאומית למלחמה בשחיתות שתוביל את המאבק ובה יהיו מיוצגים כל הגופים הרלוונטיים. תפקידה העיקרי של הרשות יהיה לגבש תוכנית-אב לאסטרטגיה לאומית למלחמה בשחיתות, שתכלול סדרי עדיפות לאומיות למלחמה בשחיתות, לוחות זמנים" – בבקשה?
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
סדרי עדיפות לאומיים?
מיקי לוי (יש עתיד):
אבל כך כתוב באמנה. כן, כך כתוב. העתקתי מהאמנה, מה לעשות?
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
אולי סדרי עדיפויות לאומיות.
מיקי לוי (יש עתיד):
שתכלול סדרי עדיפויות לאומיות. שתכלול סדרי עדיפויות לאומיות. אוקיי, אז טעות שלי. אדוני, סימן טוב, אתה ערני. אני מודה לאדוני על התיקון. אני בוחן אתכם. אז אני אחזור על זה בצורה הנכונה: "שתכלול סדרי עדיפויות לאומיות למלחמה בשחיתות, לוחות זמנים לביצועה והצגת המשאבים שיידרשו כדי ליישמה. הרשות תהיה מופקדת על מעקב מתמיד אחר יישומה של התוכנית ועל עדכונה. חלק חשוב של תוכנית-האב יהיה בהגברת מודעות הציבור לטבעה האמיתי של השחיתות, להיקפה ולהשלכותיה".
"עוד אנו מבקשים התחייבות לפעול ליישומה בישראל של האמנה הבין-לאומית נגד השחיתות, שנערכה על ידי האו"ם ונכנסה לתוקף ב-14 בדצמבר 2005. אנו מייחסים חשיבות רבה לאמנה, אשר יצרה מסגרת משפטית גלובלית למלחמה בשחיתות. האמנה עוסקת באמצעים שעל המדינות לנקוט נגד השחיתות, בהן בהשבת כספים גנובים, במאבק נגד הלבנת כספים, במתן סמכויות ענישה למדינות לגבי חברות ובני אדם זרים שביצעו עבירות שחיתות על אדמתן ואיסור מתן שוחד לעובדי ציבור. ובאיסור מתן שוחד לעובדי ציבור ולעובדי ציבור זרים". זו האמנה שבעקבותיה נתן ריאיון מצולם, שאותו, ברשותך, אדוני, אני כל שעה עגולה מקריא כדי להביא אותו לידיעת הציבור.
לא שמו לי סוכר ואני צריך סוכר כדי להמשיך. סוכרזית. אני בסדר, אבל יש לי תה, למה שאני לא אשתה אותו עם סוכר? הינה, הלכו להביא. כן, זה יתערבב מאליו. כמו בצבא. תודה רבה.
הפרוטוקול מרשה לאכול חטיפים או לא? לא. אוקיי, אני לא עובר על הפרוטוקול. אני ממלא ומבצע.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
שלב התובנות – – –
מיקי לוי (יש עתיד):
אתה רוצה שאני אקדים ואדבר על ירושלים? ברצון רב אדבר על ירושלים. אקדים ואומר שלבקשתו של היושב-ראש אני סוטה מדברי ההתייחסות שלי. כנראה שאדוני שמע בתקשורת שהינני מתכוון, בין יתר דבריי, לדבר על ירושלים, אז אני אקדים את דבריי לטובת בקשתך האישית ואדבר על ירושלים בכמה וכמה פרספקטיבות.
אקדים ואומר, אדוני: ירושלים, בירת הנצח של העם היהודי מעל אלפיים שנה, עוד מימי דוד, בירת הנצח של העם היהודי – לא לחלוקה, בשום מסגרת, בשום הסכם, ירושלים, שחודרת לעצמותיי וזורמת בדמי, אהבת חיי. בהקשר הזה אני אגיד משהו, אדוני, שתמיד מצחיק אותי. אומרת אשתי: לבעלי יש מאהבת ואני איני מסוגלת להתחרות בה. למאהבת קוראים ירושלים. זה מדבריה של רעייתי.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
– – –
מיקי לוי (יש עתיד):
אני אתחיל אולי אפילו מהתקופה שהייתי מפקד פלוגה, פלוגה ענקית עם מעל 200 איש, שהייתה מופקדת על העיר העתיקה באינתיפאדה הראשונה. אני אספר על הקשיים באינתיפאדה הזאת, אינתיפאדה של דקירות סכינים בדרך אל הכותל. למפקד המחוז לא היה יום ולא לילה. ובעיר העתיקה – בתפיסת עולמי, בירושלים אנחנו צריכים להתיישב בכל מקום ומקום – התחילה התיישבות יהודית ברובע המוסלמי, בשער הפרחים, של משפחה, משפחת כהן, משפחה מאוד יקרה, עם ילדים קטנים, שראיתי לנכון להגן עליה ולבקר אותם כמה וכמה פעמים ביום כדי להבטיח את שלומם. זה ברחוב הצריח האדום. ולאורך רחוב הגיא רכשו יהודים בתים בכספם שלהם, ובו גם נמצא ביתו של ראש הממשלה אריאל שרון, זכרו לברכה, ברחוב הגיא. אני מאמין אמונה שלמה, ובוודאי ובוודאי ברובע היהודי – אני מאמין באמונה שלמה שאנחנו צריכים להיות בה, והיא שייכת ל-נ-ו.
כאשר מוניתי, אחרי כמה וכמה תפקידים, גם של סגן מפקד המחוז – הייתי מפקד מחוז יהודה ושומרון, והחזירו אותי בסוף 2000 להיות מפקד מחוז ירושלים, ומייד פרצה האינתיפאדה השנייה; אינתיפאדה קשה, עם הרוגים רבים: מעל 156 הרוגים, 1,500 פצועים, אוטובוסים מתפוצצים, מסעדות מפוצצות; 11 מטעני תופת – חמישה מטענים התפוצצו, שישה נוטרלו; עשרה כלי רכב – חמישה נוטרלו, חמישה התפוצצו; ועוד עשרות אירועים ודקירות. ואותם שוטרים נאמנים, שכרגע המערכת הפוליטית וראש הממשלה נהנים לתקוף אותם, כולל חבר הכנסת אמסלם – שבאחת הישיבות עם המפכ"ל, אדוני היושב-ראש, שאל מה עלות ארוחות הצוהריים לשוטרים. אם אני לא טועה – אני לא יודע אם זה היה 50 או 150 מיליון שקל. אני לא יודע. אמר למזכירה: תרשמי, תרשמי. אנחנו נקיים על זה דיון מדוע צריכים לקבל ארוחות צוהריים. אז הינה, אדוני חבר הכנסת אמסלם, אני מסביר לך. חבל שאתה לא פה. תוכל לשמוע את הפרוטוקול. אמרתי את זה גם כשהיית פה, כשחברת הכנסת רויטל סויד שימשה כיו"רית.
שוטרי משטרת ישראל, כדוגמת חיילי צה"ל, לוחמי וחוקרי שירות ביטחון כללי, שב"ס, משמר הגבול, מוסד – כל אלה נמצאים תחת שירות ביטחון כללי, ומשכך, הם עובדים מסביב לשעון. אקח לי לרגע להיות עורך דינם או הוועד של שוטרי משטרת ישראל. ממילא חבר הכנסת אמסלם מאשים אותי שאני משמש להם כוועד. אני גאה לשמש להם כוועד. אז אני אגיד לך שגם נסיעה בתחבורה הציבורית ניתנת להם חינם, כי למשל שוטרי מחוז ירושלים, יש סדר גודל של – היום אני לא בטוח, אבל בסביבות 500 שוטרים, אולי יותר, ולוחמים, שמקום מגוריהם בצפון, ולכן, בראייה הכוללת נתנו לחיילי צה"ל – וטוב שכך, ולשוטרי משטרת ישראל – וטוב שכך, ולשב"ס – וטוב שכך, לעשות שימוש בתחבורה ציבורית חינם. הטבה שניתנת להם כמו ארוחת צוהריים, כמו שניתנת במפעל, כמו שניתנת בכל תעשייה ובכל משרד – ומה רע בכך? כמו שניתנת במשרדי ממשלה בסבסוד ניכר.
ואני אומר: בוא, שחרר את משטרת ישראל מהחוק של שירות הביטחון, ואז הם יהיו ככל עובדי המשק, לא יקבלו ארוחות צוהריים ולא יקבלו נסיעות בתחבורה הציבורית חינם. אבל מה אז הם יקבלו, אדוני, חבר הכנסת אמסלם? הם יקבלו תוספת של שעות נוספות: 200% ביום שישי, 150% בעבודת לילה, 200% בשבת, 200% בחגים. מדינת ישראל תצטרך לשלם להם מיליארדים. כשהסברתי לך את זה אמרת: לא, אני מדבר רק על הפקידים. אמרתי: סליחה, תובע משטרתי הוא פקיד? אמרת לי: כן. זה מעיד כאלף עדים על כך שאינך מבין דבר וחצי דבר. כשהייתי יוצא ממשרדי הייתי רואה לעיתים קרובות, אני חייב להגיד – 23:00, 24:00, בלילה – הייתי רואה לעיתים די קרובות אור בוקע מחדרם של 60 עורכי הדין ששימשו בתביעות משטרת מחוז ירושלים. הם היו שוקדים על תיקי החקירה והגשת כתבי אישום הרבה מעבר לשמונה שעות עבודה. ואמסלם אמר לי שהם פקידים. והפקידה אצלי בלשכה, שהוזעקה גם בשבתות כשהיה פיגוע, וגם נשארה בימים שהייתי עושה הערכות מצב או בימים שהייתי צריך לקיים פקודה – היא לא הלכה אחרי שמונה שעות, היא הלכה אחרי 14 ו-16 שעות. אז גם לה, חבר הכנסת אמסלם, אתה רוצה לקחת את ארוחת הצוהריים?
אבל לא רציתי לדבר על זה, רציתי לדבר על ירושלים. אני ממשיך עם ירושלים. הפסקתי במקום שהייתי מפקד העיר העתיקה ותמכתי בהתיישבות הלא-פשוטה, אני חייב להגיד, באמצע הרובע המוסלמי. נתתי הגנה לאותן משפחות, כי חששתי לגורלן. אחרי שהייתי מפקד מחוז ש"י בתקופה לא פשוטה, בסוף שנת 2000 העבירו אותי להיות מפקד מחוז ירושלים, וכבר סקרתי חלק מהאירועים שהיו באותם ימים. מה ששכחתי להגיד – שאת העוצמה לביצוע התפקיד שלי, אדוני היושב-ראש, לא שאבתי מהכישורים שלי או מהיכולות שלי, ולא מהשוטרים שלי. גם השוטרים וגם לוחמי מג"ב שהיו תחת פיקודי – שאבנו את העוצמה לעמוד אל מול גל הטרור מתושבי ירושלים, אותם תושבים שקמו בוקר-בוקר לעבודתם, שלחו את ילדיהם לבית הספר; מהם שאבתי את הכוח לעמוד אל מול הטרור, וכולנו יחד יכולנו לו. הם לא שברו אותנו.
הראייה הכללית שלי הייתה איך להגן על ירושלים. באותם ימים, אדוני, לא הייתה גדר מסביב לירושלים. ירושלים הייתה פרוצה מכל עבר. זה לא יישוב קטן שאפשר להגן עליו עם כוח קטן שיעשה סיורים מסביב. הייתה לי בעיה קשה עם מחנה הפליטים שועפאט, אותם תושבים שפונו על ידנו – ובצדק – מהרובע היהודי, כי הם תפסו את בתיהם של היהודים ב-1948. למענם בנינו את מחנה הפליטים שועפאט. עד היום אני מצטער שמי שעשה את האקט הזה לא הוריד את מחנה הפליטים ליריחו ושם אותו כאן בפתחה של ירושלים. היו לי הרבה מאוד צרות ממחנה הפליטים שועפאט. וזימנו אותי לבג"ץ, אמרו לי, הכיצד התחלתי להקים גדר בכוחות עצמי על ידי טרקטורים ושופלים שמצאנו בשטח ועם חברים שעזרו, גדר תלתלים, כדי להקים את אותו מחנה פליטים, שהלך וגדל, כדי להכריח את אותם תושבים לצאת דרך פתח אחד כדי שנוכל לבדוק אותם. כי באותם ימים היו כמה אירועים של מחבלים שהגיעו מחוץ לירושלים, ישנו במחנה הפליטים, ולמוחרת זכו לליווי למרכזה של העיר ירושלים כדי למצוא מקום אטרקטיבי להתפוצץ בו, להתאבד בו ולפגוע באזרחים חפים מפשע. זאת הייתה סיפורה, או תחילתה, של הגדר מסביב לירושלים. כיצד נקבע את גבולות ירושלים המוניציפליים שנקבעו בחוק?
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
זה היה תקין לקחת שופלים מחברים ולעשות גדר? מה עם מכרזים? שירות המדינה?
מיקי לוי (יש עתיד):
אני מודה, אדוני, למרות מרחק הזמן, שאני מתחייב להסיר את החסינות שניתנה לי כאן כרגע ולעמוד לחקירה. אם ימצא היועץ המשפטי לממשלה – – –
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
זה לא מה ששאלתי. סתם שאלתי: אם ככה זה עבד פעם? יכול להיות שככה זה עבד פעם.
מיקי לוי (יש עתיד):
לא לא, אני הולך איתך. אני מפליא – ככה זה עבד.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
אני לא חושב שעשית משהו רע.
מיקי לוי (יש עתיד):
ככה זה עבד – מחסור כיס, מחסור בכסף במדינה.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
אז מפקד משטרה מתקשר לאיזה מישהו שהוא מכיר ואומר: שמע, יש לי איזה צורך ביטחוני, מדינת ישראל הגדולה והחזקה והעשירה לא יכולה. בוא תעזור לי להקים גדר? לא שאלתי בהיבט הפלילי, חלילה.
מיקי לוי (יש עתיד):
לא, לא, לא.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
זה נראה בערך כמו המעברות של פעם.
מיקי לוי (יש עתיד):
לא הייתה הסכמה, ועל הדבר הזה לקחו אותי אפילו לבג"ץ. אני שרדתי את בג"ץ. הסברתי שאני מתכוון להוריד את הגדר בבוא הזמן, וזה תלוי בזה שהמצב הביטחוני ישתפר. הבאתי הוכחות חד-משמעיות שמחבלים הגיעו מחוץ לעיר, ישנו לילה במחנה הפליטים בשועפאט ואחר כך הובלו עם תושב המקום שבידו תעודת זהות כחולה כדי להתאבד במרכזה של העיר.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
שאלתי על הגדר. לא היתר בנייה; אמרו שצריך ועשו.
מיקי לוי (יש עתיד):
מודה. מודה קבל עם ועדה, לפרוטוקול.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
רק שיהיה ברור, לפרוטוקול, אני חושב שלפעמים לא נורא שככה עובדים, רק שהיום הגענו למצב שאתה לא יכול להזיז – מפכ"ל המשטרה, בוודאי לא מפקד מחוז, יכול עד מחר בבוקר לחשוב. יבוא איזה פקיד בוועדה מקומית ויגיד לו: אדוני, לא, אני לא נותן לך היתר לשים גדר.
מיקי לוי (יש עתיד):
כן. לאחר מכן חברתי לצבא. מינהלת הגדר, אז היא נקראה – התחלנו לעבוד על מפות. כמובן, המפות עוטפות את ירושלים ואת השטח המוניציפלי שהוכרז כירושלים על פי חוק, למרות שבמקומות מסוימים, כמו דרך הכוהנים, הייתה לנו בעיה ודילמה: האם להכניס את אבו טור? זה לא הטור על הפסגה בהר הצופים, זה למטה, דרך הכוהנים – כן או לא? אז זו הייתה הדרך היחידה למעלה אדומים ולבקעת הירדן, לפני פתיחת המנהרה בהר הצופים והכביש החדש שיורד למעלה אדומים. ואיך להגן על ירושלים מצפון? האם לעטוף את גבעת זאב, להבדיל מפסגת זאב? איך לעטוף את פסגת זאב? איך מקימים את החגורה האנושית-ביטחונית הזאת כדי להגן על העיר הכל-כך יקרה לנו? מה עושים בדרומה של העיר? האם עוטפים את מנזר – איך קוראים למנזר? תכף, ממרחק הזמן – ואת מצפה גילה, הר גילה? בוודאי ובוודאי שכן. כדי להגן על ירושלים – הינה, אני אומר – בעיניי כל הדרכים כשרות. ירושלים, בירת הנצח של העם היהודי, לנצח-נצחים לא תחולק, ושאויבינו ישכחו מזה. אז כן, אלה היו הדילמות – היכן אנחנו פורסים את הגדר שתגן על ירושלים.
אני יכול לספר לאדוני דברים – כשהייתי מ"פ צעיר והתחלנו לחפור את מנהרת הכותל, בשקט בשקט. זאת הפעם הראשונה שאני מספר את זה. בשעה 02:00, בלילה, אני עם הפלוגה הייתי מאבטח שיירת חמורים שמוציאה את השפך של החפירות החוצה בלי שירגישו. כמ"פ צעיר לבשתי בגדים אזרחיים, ועם הרכב של אשתי קבעתי פגישה עם שני בעלי חנויות ברחוב ויה דולורוזה, שבסיום המנהרה, שהייתה צריכה לצאת אל ויה דולורוזה, התכנון הראשוני שלי והמחשבה הביטחונית שלי שאותה התוויתי – לצאת אל תוך החנויות האלה, כדי שאם יקרה משהו ברחוב אוכל להגן עם הכוחות, עד תבוא תגבורת, על אותם מבקרים שחצו את החפיר, כי היה קשה אז ללכת אחד מול השני; היום יוצאים.
אותם בעלי חנויות נוצרים, שאני בידידות איתם עד היום – הלכנו לישיבה סודית.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
– – –
מיקי לוי (יש עתיד):
לא, זה לא חברים שמביאים סיגרים ושמפניות, לשאלתך. אלה חברים שהכרתי תוך כדי תפקידי כמפקד פלוגה בעיר העתיקה ורצו לעשות מסחר. רצו לעשות מסחר. רצו לעשות שקט. רוב האנשים שם רוצים לחיות בשקט עם הטוב שמדינת ישראל מעניקה להם. כן. אבל הם דרשו על החנות כל כך הרבה כסף – סדר גודל של מיליונים. אני לא הצלחתי להביא את הכסף הזה ממדינת ישראל. אנשים בכירים ממני באותם ימים – אני הייתי זוטר – לא הצליחו להביא את הכסף הזה. כך נאלצנו לדחות את התוכנית שלי, שהייתה חוסכת בהמשך את ההתפרעויות של פתיחת מנהרות הכותל.
ואז לא הייתה לנו ברירה, היינו צריכים לעשות מעשה – כי אנו הריבון כאן, שלא יהיה למישהו ספקות. הצלחנו לפתוח – חויבנו, למעשה, כי לא נשארה בידי ברירה – את המנהרה בחלק הצפוני של הכותל, ביציאה לוויה דולורוזה, באמצע הרחוב. ואז, במשך שלושה ימים היו התפרעויות, והיה מאוד מאוד קשה. הייתי סגן מפקד המחוז באותם הימים. הייתי עם משפחתי בנופש מבצעי באילת. עוד לא הספקנו לנחות – קיבלתי הוראה לחזור. המשפחה נשארה, כמובן, כמו הרבה פעמים; פעם חזרתי מטורקיה, השארתי אותם.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
עזבת למאהבת.
מיקי לוי (יש עתיד):
עזבתי למאהבת ראויה. אשתי מוותרת בשבילה.
אחרי שלושה ימים הצלחנו להשתלט על המהומות. אגיד גם שברוך השם, עד היום המנהרה פתוחה ומבקרים בה רבים. כל פעם אני מתרגש מחדש, והייתי בה – לא רוצה להגיד אלפי, אבל מאות פעמים בוודאי ובוודאי – אני מתרגש מחדש לעבור בה ולגעת באבני ההיסטוריה של עמנו.
ועוד משהו, אגב היסטוריה – הם כועסים עליי שאני לא חוזר לחוק, אבל זה לא פחות חשוב. בהיותי מפקד מחוז ירושלים – חבל שחברי הכנסת הערבים לא נמצאים פה – ניסיתי לשמור על סטטוס קוו. בטרם כניסתי לתפקיד, בכל יום שישי היו התפרעויות בהר הבית. קרא לי ראש הממשלה דאז, שרון, ובשפתו שלו: מכובדי, אני מבקש – ככה, לא פוקד, לא כלום – במדינת היהודים לא יברחו יהודים עם טליתות ועם תפילין בגלל אבנים הנזרקות אל הכותל. אמר ולא יסף. אמר: בשביל זה מינינו אותך. אז הלכתי ועשיתי תוכנית. כל יום שישי עבדך הנאמן התייצב בשער המוגרבים בראש הכוחות, וסגני בראש הכוחות בשער השלשלת, ושיניתי את תפיסת העולם. הרי מה רצו? דם על הר הבית. היו אירועים קשים על הר הבית, הרוגים רבים. הרוגים אינם טובים לאינטרס הישראלי במקום דתי. נטלתי את כלי הנשק מידי השוטרים ונתתי אותו רק בידי חוליה אחת של לוחמי ימ"מ, שזה המקצוע שלהם: לירות, לפגוע ואם צריך – גם להרוג. אם תיפתח אש מהצד השני, יהיה מי שיגיב. כך משכתי את השטיח מתחת לרגלי המנהיגים הפלסטינים שרצו לראות דם על הר הבית.
משנת 2000 עד היום התוכנית שעיצבתי, ושעל פיה נוהגים גם היום – שני כוחות: אחד רץ במסגד העליון, מסגד הנשים, ואחד רץ משער השלשלת עם הרמה של האבן הראשונה – משנת 2000 ועד היום לא מגיעה אפילו אבן אחת אל הכותל, על פי אותה תרגולת. לא מגיעה אבן אחת, על פי התרגולת.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
– – –
מיקי לוי (יש עתיד):
לכותל? אז לא עבדו – כנראה שלא ריכזו את הכוח, כי הפקודה אומרת שבהרמת האבן הראשונה הכוחות פורצים פנימה, דוחפים את כל המתפרעים לצד השני וכולאים אותם בתוך המסגדים, אם צריך. חד-משמעית, לא יברחו.
אני לא יודע אם אדוני זוכר כותל מרוצף באלפי אבנים.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
את זה אני זוכר כשהייתי ילד.
מיקי לוי (יש עתיד):
לא היה כדבר הזה משנת 2000, ואני גאה על כך. אני גאה על כך. במדינת היהודים לא יברחו יהודים עם טליתות ותפילין מן הכותל המערבי בשעת תפילה. אני, את חובתי הזאת לראש הממשלה מילאתי.
יש סיפורים עצומים על מדרגות חולדה. אדוני בוודאי ובוודאי יודע – מדרגות חולדה הן אותן מדרגות שנמצאות בחלקו הדרומי של הר הבית, בואך הגן הארכיאולוגי. הפתחים אומנם חסומים, אבל כמפקד מחוז הייתה לי הזכות והיה המנדט להיכנס אל מבואות חולדה מהחלק הפנימי של הר הבית, מה שהם קוראים – – –
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
אני נותן לך עוד שעה.
מיקי לוי (יש עתיד):
אני ניצלתי את סמכותי והייתי נכנס – מה שהם קוראים לו אל-אקצא הקדום. אלה שני אולמות ענקיים ששימשו את עמנו. אי-אפשר להיכנס לגן הארכיאולוגי, כי זה חסום. בתוקף תפקידי כמפקד המחוז באתי ונכנסתי לשם –בפעם הראשונה בכוח מבפנים. מי שלא יודע – ואדוני, אם אתה לא יודע – המשטרה שהקמתי בהר הבית קיימת עד היום, 120 שוטרים, והיא שומרת על הסדר. אני מניח שהיום לא היינו יכולים לעשות את זה. אני לא יודע, אבל אז באותם ימים כן הבנתי את הצורך.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
יהודים עלו אז על הר הבית?
מיקי לוי (יש עתיד):
אני גם על זה יכול לספר. אני רואה שהנושא מעניין את אדוני.
אותן מדרגות חולדה, שהובילו לאולמות של העולים לרגל, יצאו מתוך המדרגות האלה אל החלק העליון, אל המזבח, שהיה מבנה לא כל כך גדול, אם זיכרוני אינו מטעה אותי; פחות מ-20 מטר, אבל הוא היה גבוה, אם זיכרוני אינו מטעה אותי, בגובה של 17 קומות. שם היה המזבח. אני צריך לבדוק את הגובה, אני לא בטוח. כשאני נכנס פנימה לאולמות, המבואות של מדרגות חולדה – שהיום הן סגורות; אם אדוני יבקר בגן הארכיאולוגי יוכל לראות אותן סגורות. חלק מהמדרגות שופצו, אבל חלק ישנות – אתה דורך על ההיסטוריה, על אלפיים שנה לאחור. וכשאתה מרים את הראש לאולמות במדרגות חולדה – לא חשוב אם אתה אדם דתי או חילוני, ואני חילוני שומר מסורת – יסתכל על התקרה, רקועים באבן של אומנים יהודים מלפני אלפיים שנה אתרוג וערבה ושאר שבעת המינים, וזית, הכול מרוקע בתקרה.
ואיזו מלחמה ניהלתי, אדוני – אינך מעלה על דעתך אפילו – לא להכניס צבע אל תוך הר הבית, לא צבע פלסטי ולא צבע שמן. מה גיליתי, אדוני? רוצים למחוק את ההיסטוריה שלנו; רוצים למחוק את אותם ריקועים מעשי ידי אומן יהודי שרקע בתקרה העגולה של המבואה שהובילה ממדרגות חולדה פנימה ושימשה את עולי הרגל ואת המוני העם. מלחמה. להבין שצריך להילחם בצבע – לא מלחמה שאני מכיר. מובן שהייתי צריך להפעיל מודיעין, והייתי צריך להפעיל שוטרים בכניסות ולא לאפשר כניסה של צבע. זה הגיע למצב – בימי שישי אפשר להכניס הכול – קופסאות צבע קטנות מתחת לבגדים, וניסיונות חוזרים ונשנים. פעם, כשאני אשב לכתוב ספר, יהיה לי כנראה הרבה מה לכתוב. אז אני מקווה שעד היום – חוץ מהשכבה הראשונה, הם לא הצליחו לכסות את מעשי ידי אומן. בספר עתיקות שמופץ על ידי רשות העתיקות יש צילום של תקרה הזאת.
הוסיפו לי עוד זמן, אז אל תדאגו, אני אחזור לחוק.
יעל גרמן (יש עתיד):
אני יכולה להחליף אותך כל אימת שתרצה.
מיקי לוי (יש עתיד):
אני כאילו הרגע התחלתי, חברתי. לכי לנוח, בבקשה.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
האם יהודים עלו אז, בתקופה ההיא? באיזה שעות? עלו בקבוצות?
מיקי לוי (יש עתיד):
יהודים עלו להר הבית כל הזמן. יהודים עלו להר הבית חוץ מבימי שישי ושבת. יהודים עלו להר הבית פעמיים ביום – תלוי אם זה בחורף או בקיץ. בקיץ, אם אני לא טועה, נפתח ב-08:30 ובחורף – ב-09:00, ויציאה – ב-10:30 או ב-11:00, ואחר תפילת הצוהריים, פעם ב-01:00 ופעם ב-01:30 עד 14:00, לפי השמש, על פי תפילת המוסלמים, כדי שלא יהיה שם חיכוך.
הר הבית נסגר, כידוע לך, בשנת 2000, עקב – מאשימים את שרון שעקב עלייתו להר הבית נסגר הר הבית למבקרים, או פרצה האינתיפאדה. נסגר הר הבית למבקרים – כן; פרצה האינתיפאדה – לא. הלחץ על ראש הממשלה היה לחץ אדיר. אחרי האירועים של עליית שרון להר הבית נסגר הר הבית לשלוש שנים. להזכירך, הוא עלה כראש האופוזיציה, והוא קיבל את הסגירה כראש הממשלה. היה לחץ אדיר של הציבור, של התקשורת, לפתוח את הר הבית למבקרים. אני עמדתי, אם אני לא טועה, ב-13 בג"צים שחבריך הגישו. כשהייתי נכנס לבג"ץ והייתי שומע את כולם, הייתי אומר להרכב: הם צודקים, אבל אדוני, אני מבקש לדבר איתך בדלתיים סגורות.
אני אזהר בדבריי. למרות שחלפו 15 שנים, כנראה שלא הגיעה העת לגלות את הכול.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
הדלתיים סגורות, רק אתה ואני, וירדנה, אבל ירדנה היא שומרת סוד.
מיקי לוי (יש עתיד):
אני, ירדנה, המצלמות ועם ישראל.
קרא לי ראש הממשלה ב-23:00, בלילה, כדי שלא יראו שאני בא לחקור אותו, כאילו. באתי עם מדים, 23:00. מה עושה מפקד מחוז ב-23:00? ואומר בשפתו: מכובדי, מתי ייפתח הר הבית למבקרים? זה היה פצע אצלו, זה היה בנפשו, אני יכול להעיד על זה. אני שוחחתי איתו כמה וכמה פעמים. אמרתי לו: אני צריך זמן. אדוני ייתן לי הוראה – ייקח לי בסביבות 45 דקות להסתער ולפתוח. לא זאת הדרך. אני לא יכול להיות אחראי למה שיקרה ביום שלמוחרת.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
אמרת קודם שאנחנו הריבון ואנחנו לא נוותר. נכנסת לאולמות של שערי חולדה ויצרת תרגולת שמסתערת ושלא זורקים אבנים. איפה פה אנחנו הריבון? אנחנו נכנעים לאלימות, לאיומים, בהר הבית?
מיקי לוי (יש עתיד):
זאת תפיסתך.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
לא, אני שואל איך זה מסתדר עם תפיסתך. אתה הצגת בכל החלק הראשון תפיסה מאוד ברורה. עכשיו אני רואה פה איזו סתירה.
מיקי לוי (יש עתיד):
תפיסתי היא לא לשפוך דם על הר הבית.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
אבל יצרת תרגולת שלא צריך דם. יש לך כוחות שנכנסים בלי נשק.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
לא. אדוני כנראה הקדים ולא שמע מה אני אומר. אירוע כזה במקום דתי שנעשה בכוח יכול להצית את האזור הקרוב, יכול להצית את האזור הרחוק.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
למה? למה? למה הסתערות של השוטרים פנימה כדי למנוע זריקות אבנים היא בסדר והסתערות של השוטרים כדי לתת ליהודים להיכנס זה לא בסדר?
מיקי לוי (יש עתיד):
זה נקודתי. פתיחת הר הבית למבקרים אחרי שלוש שנים בכוח – כנראה שגם היו נפצעים, או מישהו היה משלם – – –
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
אני שואל – מראש, למה חיכינו שלוש שנים? אחרי שלוש שנים כולם מתרגלים. עם כל הכבוד, למה נתתם לנושא הזה שלוש שנים?
מיקי לוי (יש עתיד):
אני אמרתי שאם ייתנו לי פקודה אני יכול לבצע את זה ב-45 דקות. אני מקצוען, יש לי את הכוחות המתאימים, זאת לא איזו משימה בעייתית, אבל אני לא אחראי למה שיקרה ביום שלמוחרת. אני לא אחראי איך השטח יוצת; אני לא אחראי, חלילה, שישראלים ישלמו בחייהם; אני לא אחראי אם חלילה נתגלגל למלחמה. אדוני צריך להבין, מלחמה שנפתחת על רקע מים, על רקע ויכוח כזה או אחר, על רקע שטח, נגמרת; במלחמה עדתית, אדוני, מיליונים מקיזים דם. ראה, להבדיל אלף אלפי הבדלות, את ההגעה של הצלבנים לארץ ישראל.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
זה מה שאמרו לפניך, בסדר? למה בזריקות אבנים? הרי למה שנים שנים זרקו אבנים על הכותל? כי היו מפקדי מחוז שאמרו: אני לא לוקח אחריות למלחמה. אני לא יכול להיכנס פנימה עם כוחות. בא מיקי לוי, בצדק, ואמר: אין דבר כזה. אנחנו הריבון על הבית. יהודים לא יברחו מהכותל עם טליתות. אני נכנס להר הבית. לא פרצה מלחמת עולם.
מיקי לוי (יש עתיד):
פתיחת הר הבית למבקרים יהודים, שזכותם – אני עומד על זכותם, וגם ראש הממשלה עמד על זכותם – –
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
אבל יהודים ביקרו.
מיקי לוי (יש עתיד):
– – היא תפיסת עולם שונה, גם שלי.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
אבל יהודים ביקרו. בתחילת תקופתך יהודים ביקרו.
מיקי לוי (יש עתיד):
הינה, אני אומר. היא תפיסת עולם שונה מדינית.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
אז באו האירועים של שרון וסגרו. היו צריכים באותו יום לפתוח, ולא לתת לזה שלוש שנים ולייצר קונסנזוס – – –
מיקי לוי (יש עתיד):
אז קודם כול, פתיחת הר הבית למבקרים היא לא החלטה של מפקד מחוז, לא של שר ולא של מפכ"ל, בוודאי ובוודאי לא.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
ראש הממשלה.
מיקי לוי (יש עתיד):
היא של הקבינט הביטחוני-מדיני, חד-משמעית.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
לא, אבל השאלה היא מה אתם מציגים.
מיקי לוי (יש עתיד):
כשהופעתי בפני הקבינט הביטחוני-מדיני אמרתי: תנו לי הוראה – אני יכול לפתוח ב-45 דקות את הר הבית. אני לא אחראי לאירועים שיהיו ביום שלמוחרת.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
אני רק אומר, את הנקודה הזאת אתה לא מסביר. למה אתה חושש שיהיו אירועים יותר מאשר כשנכנסת פנימה עם כוח וכלאת אותם בתוך – – –
מיקי לוי (יש עתיד):
כי אני נכנס ויוצא, אני לא נכנס כאילו להשתלט. ויכוח דתי – כולם מקיזים דם, וראוי להיזהר בו גם היום.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
וכשהם ירצו עכשיו להשמיד את ההיסטוריה היהודית על הר הבית זה גם ויכוח דתי, ואתה תצטרך לשלוח לשם כוחות כדי לדאוג שהם לא יטשטשו את ציורי האומן מלפני אלפיים שנה באולם – – –
מיקי לוי (יש עתיד):
על זה לא פותחים במלחמה. שמע, אנחנו באנו והצענו – – –
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
אני רק לא מבין את הטיעון הלוגי. למה ביקורי יהודים כן וארכיאולוגיה לא?
מיקי לוי (יש עתיד):
אדוני מכיר את אורוות שלמה?
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
כן.
מיקי לוי (יש עתיד):
אורוות שלמה היו פנינה ארכיאולוגית. תענוג. בחסות התנועה האסלאמית הצפונית בראשותו של ראאד סלאח זה הפך למסגד ענק. זאת ועוד, בקיר הצפוני שלו פתחו פתח ענק, גדול מידות, כדי לשוות למי שמגיע לשם – כמו שאתה הולך לכנסייה, להבדיל – כמה הוא קטן כלפי המבנה. פגעו בעתיקות. הקבינט הביטחוני-מדיני ניסה כאילו לעשות עסקה, שאנחנו נפתח את המנהרה והם יפתחו את אותו קיר ויפתחו את אורוות שלמה ויהפכו אותו למסגד. זה עבד? זה לא עבד.
לכן, כשאתה בא לתלות את העניין הזה במפקד מחוז – אז אני יכול לקחת הרבה החלטות קשות.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
אני לא מאשים אותך, אני רק מנסה להבין את הערכת המצב המבצעית שלך.
מיקי לוי (יש עתיד):
לקחתי הרבה החלטות קשות בארבע השנים האלה.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
הרי באותה מידה, כשאריק שרון קרא לך על זריקות אבנים, יכולת להגיד לו: אדוני אריק שרון, אם תיתן לי פקודה, אני יודע תוך חמש דקות לדאוג שלא יזרקו אבנים, אבל אני לא לוקח אחריות על מלחמת העולם שתפרוץ. לא אמרת לו את זה.
מיקי לוי (יש עתיד):
אמרתי, חד-משמעית.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
לא, לא אמרת לו. אמרת לו: על זריקות אבנים – אני נכנס.
מיקי לוי (יש עתיד):
אמרתי לו שלא יזרקו אבנים. פתיחת הר הבית למבקרים – הסצנריו שלי היה שזה לא ייגמר נקודתית. באו גם אנשי צבא וגם אנשי שב"כ, וחוות הדעת הביטחונית שניתנה – שזה לא ייגמר באותו יום, ולכן הקבינט הביטחוני – – –
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
המזל שלכם זה שנתתם את זה תמיד בדלתיים סגורות והציבור לא שמע את ההפחדות האלה. הוא לא היה מקבל את זה בשום פנים ואופן.
תודה רבה, אדוני השר, אנחנו מאוד – – –
מיקי לוי (יש עתיד):
הקבינט הביטחוני-מדיני – אני לא חבר בו.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
תודה רבה. מאוד נהנינו מהשהות המשותפת פה. אנחנו מקווים שגם אתה נהנית.
מיקי לוי (יש עתיד):
אני יכול להגיד לך, כבוד השר, שהדברים שנאמרים בקבינט הביטחוני-מדיני הם לא לידיעת הציבור הרחב. זה שאתה אומר שמזל שהציבור לא ידע – הציבור לא צריך לדעת.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
לא, דיברת בתוך בית המשפט, על הדלתיים הסגורות.
מיקי לוי (יש עתיד):
את אותם דברים אמרתי בבית המשפט, ובית המשפט הבין. בית המשפט העליון הבין שזאת לא החלטה שנתונה לפתחו אלא זאת החלטת ממשלה, של הקבינט הביטחוני-מדיני.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
היינו שמחים אם הוא היה מבין את זה ביחס לעוד כמה החלטות.
מיקי לוי (יש עתיד):
אני מוצא לנכון להגן עליו. נשמת אפה של הדמוקרטיה, ובעניין הזה אנחנו חלוקים.
זה לקח שלוש שנים – סליחה, זה לקח שנה וחצי של תרגול ועוד כמה חודשים עד לפתיחה. הר הבית היה סגור שלוש שנים עד שאני הגעתי.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
כשהוא נפתח פרצה מלחמת עולם?
מיקי לוי (יש עתיד):
בסדר.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
אז מה השתנה?
מיקי לוי (יש עתיד):
אם אדוני אינו זוכר, לא פרצה מלחמת עולם. היו הפרות סדר חיצוניות.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
רגע, בסוף זה נגמר, לא נשפך דם. מה שעשית אחרי שנה וחצי יכולת לעשות גם לפני שנה וחצי.
מיקי לוי (יש עתיד):
הר הבית, הר הבית – וכאן אני אפסיק, כי אני לא יכול להסביר את הפעולה שביצעתי, אני לא יכול להסביר את האיומים שהעברתי, אני לא יכול לחשוף את המקורות שלי, לא יכול לחשוף את משתפי הפעולה שלי, אף מעבר לגבול. ראש הממשלה, השר הנגבי, שהיה שותף מלא, אישר את הביצוע הזה, שלקח מעל שנה וחצי, יחד עם הקבינט הביטחוני-מדיני, והגשתי את פתיחת הר הבית על כף היד, ללא הרוגים, ללא הפרות סדר באותו יום שישי שפתחנו; ללא הפרות סדר, עם מעצר של כל אנשי הוואקף ועם מעצר של בכיר מאוד בהרכב המוסלמי בצד השני.
אבל איך אומרים? איני אדם דתי, אבל אני יכול להגיד: ברוך השם, הר הבית פתוח למבקרים. המפתח של שער המוגרבים נמצא ברשותו של קצין המשטרה. מאז מלחמת יום כיפור יש להם רצון עז לקבל אותו, מכל מיני סיבות: אנחנו רוצים להחליף את הדלת; הדלת מתפרקת. משטרת ישראל בולמת את כל המהלכים האלה.
ובחזרה לירושלים – אה, עוד דבר על הר הבית: ישנה אבן אחת שכמפקד מחוז – – –
קריאה:
– – –
מיקי לוי (יש עתיד):
אל תדאג, הוסיפו לי שעות. העוזרים שלי דואגים שאני לא אדבר על החוק. השעה 07:00 – תכף אני אחזור למנטרה הרגילה, של מה אמר נתניהו.
ישנה אבן, אדוני – – –
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
גברתי השרה, אנחנו מבטיחים לך הנאה צרופה פה. לא לחינם קמת מוקדם.
מיקי לוי (יש עתיד):
ישנה אבן, אדוני, שהיא אבן בבנייה משנית; אני לא מגלה היכן היא. היא בתוך הר הבית. האבן הזאת היא כנראה מימי בית שני, על פי הארכיאולוגים. יש עליה, חרוט עליה לולב. היא בבנייה משנית בתוך המסגדים. כל פעם שאני הולך אני כורע ברך, בדחילו ורחימו, מניח את כף ידי ועף על כנפי ההיסטוריה אלפיים שנה לאחור ומתאחד בעצם הנגיעה עם בית המקדש. האבן היא אבן סודית, אני לא מגלה היכן היא.
אדוני היושב-ראש, הגענו לשעה עגולה, וכפי שעשיתי כל שעה עגולה, יש לי כמה דברים שאני חוזר עליהם, חברתי חברת הכנסת גרמן.
איתן ברושי (המחנה הציוני):
יש לך עוד חבר פה.
מיקי לוי (יש עתיד):
אדוני, אני מתנצל. חבר הכנסת ברושי, חברי היקר, ברוך הבא, בוקר טוב.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
ברושי, קמת לחליבה מוקדם ולכן הגעת מוקדם?
מיקי לוי (יש עתיד):
אומר: "אתה יודע למה השחיתות חודרת? אני אגיד לך למה השחיתות חודרת". "למה?" שואל המראיין. "אני אגיד לך מניסיון חיים – תאמין לי, לא פחות משלך. השחיתות חודרת כי העיתונות אינה חושפת את הפוליטיקאים המושחתים, היא איננה באמת חושפת אותם, ומערכות אכיפת החוק והאכיפה מאוד מאוד, הייתי אומר, רכות וסלקטיביות". מה אתה אומר? את הדברים האלה לא אני אומר, אדוני ראש הממשלה, מעל הדוכן הזה. את הדברים האלה אמרת אתה בריאיון מצולם לעו"ד אליעד שרגא, יו"ר ומייסד התנועה לאיכות השלטון. ועוד דבר: "ראש ממשלה בחקירה לא חושב על האינטרס הלאומי". נתניהו, ב-2006 – זה מה שהוא אמר. ביושבו כראש האופוזיציה אמר נתניהו לחדשות 2 כי חקירותיו של ראש הממשלה דאז, אולמרט, צריכות להביא לפירוק הממשלה ולבחירות. "אין למי ששקוע בחקירות המנדט המוסרי והציבורי לקבוע דברים כל כך גורליים למדינה", אמר נתניהו בריאיון מצולם. "מדובר בראש ממשלה", ממשיך ואומר נתניהו – "מדובר בראש ממשלה ששקוע עד הצוואר בחקירות. אין לו מנדט מוסרי וציבורי לקבוע דברים כל כך גורליים למדינת ישראל, כי קיים חשש אמיתי ולא בלתי מבוסס שהוא יכריע הכרעות על בסיס ההישרדות הפוליטית שלו, ולא על בסיס האינטרס הלאומי". את הדברים האלה אמר ראש ממשלת ישראל נתניהו בשנת 2006, בריאיון לחדשות 2, ביושבו בראש האופוזיציה בתקופת ממשלתו של אהוד אולמרט, עם תחילת החקירה. ממשיך ואומר ראש הממשלה נתניהו: "אני חושב שהדבר הנכון שהיה צריך לעשות בלאו הכי זה שהממשלה תלך הביתה ונחזיר את המנדט לבוחר". והוסיף נתניהו אז: "אבל במצב הזה של ממשלה שהגיעה לסוף דרכה, של ראש ממשלה שנמצא במצוקה המיוחדת הזאת, הכול-כך ארוכה, הרי הצעדים נעשים כאן כדי להסיח את הדעת".
מה אתה אומר, אדוני ראש הממשלה? להסיח את הדעת – ב-2006? ומה אתה עושה כדי להסיח את דעתו של הציבור? נכנס ותוקף את מערכת אכיפת החוק. שולח את חבר הכנסת אמסלם לחוקק חוק בזוי כזה, שלא מאפשר ליועץ המשפטי לממשלה אפילו את שיקול הדעת אם לפרסם או לא לפרסם על נבחרי ציבור, על אודות חקירה המתנהלת נגדם. אתה כבר לא סומך אפילו על היועץ המשפטי לממשלה.
את הדברים האלה אמרת אתה, אדוני ראש הממשלה. היה ראוי ומצופה ממך – והציבור מסתכל עלינו – שתנהג על פי אותם דפוסים שלפיהם דרשת שקודמך ינהג.
דבריו אלה של ראש הממשלה מתפרסמים ברקע חקירתו, שהסתיימה אחרי שלוש שעות במעונו בירושלים, בחשד לקבלת טובות הנאה. שני אנשי עסקים הודו בפני חוקרי יח"א כי העניקו בכמה הזדמנויות מתנות לראש הממשלה ולמשפחתו. השניים, שביניהם אין קשר, טענו בחקירה כי המתנות לנתניהו הוענקו במסגרת מערכת יחסית חברית. להם לא הייתה כוונה לקבל טובות הנאה. אבל תגיד לי, אדוני ראש הממשלה, אני מוכן לקבל יחסים בין חברים. כשבאים לביקור מביאים איזה עציץ; כשבאים לביקור נוסף מביאים איזו סלסלת פירות; כשבאים לביקור נוסף מביאים זר פרחים; כשבאים לביקור נוסף מביאים שוקולד יקר מחוץ לארץ. אין בעיה. אבל כשהמתנות האלה הופכות לדבר סדיר המתבצע יום ביומו והמתנות האלה, לתפיסתך – עמדת כאן על הדוכן ואמרת: אז מה? מותר. מתנות בשווי 650,000 שקלים? סיגרים ושמפניות? ולא פעם, אדוני ראש הממשלה – על פי הפרסומים, לא אני אומר את זה – אתה מרים טלפון, לא נעים להגיד, כאחרון העבריינים, ואני מתנצל על השפה, ואומר למזכירה של אותו אחד שמספק לך: העשבים נגמרו. העשבים נגמרו? אני לא מבין מה שם הקוד הזה. מה זה? כאחרון העבריינים?
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
מה שמות קוד? מה יש בתוך הסיגריה – סמים, לא?
מיקי לוי (יש עתיד):
כן. אבל תגיד סיגרים, מה זה מילות הקוד האלה?
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
לא רציני.
מיקי לוי (יש עתיד):
אתה יודע? בעברי התעסקתי עם החבר'ה האלה, והם היו אומרים: תגיד, העשבים בשקים הגיעו? תגיד, העשבים בשקים נרכשו? בחייך, אני בדיוק יודע מה שמות הקוד האלה. אני מקצוען.
650,000 שקלים, סיגרים ושמפניה ורודה, ועוד, על פי הפרסומים, ב-100,000 תכשיטים? מה אתה אומר? סיפרתי כאן את סיפורו של בקבוק יין שהחזרתי; סיפרתי כאן את סיפורה של עט מוזהבת ששוויה 350 דולר, שניתנה לי על סיוע שנתתי להקמת השגרירות האמריקאית בהעברתה ממזרח העיר למשכנה החדש ליד מלון דיפלומט.
אדוני ראש הממשלה, נאה דורש – נאה מקיים. אתה אמרת את הדברים האלה, לא אני אמרתי אותם. כמו שדרשת להחזיר את המנדט לציבור, בוא עכשיו, תשמש דוגמה אישית ותחזיר את המנדט לציבור, שיקבע. הרי תראה כמה תרגילי חקירה אתה עושה. חודשים על חודשים בסך הכול שש חקירות חקרו אותך. כמקצוען אני רוצה להגיד לך: לא רוצים לבטל את זמנו של ראש הממשלה, הוא באמת זמן יקר. היה אפשר לקבוע כל שבוע שני חצאי ימים ולגמור את זה בשלושה שבועות. שש חקירות – זה מה שבוצע עד עכשיו.
סחבת אותנו, את התקשורת, את המדיה, את העומסים האלה על כתפי האזרחים, כל כך הרבה, ובסוף, בנאום בעייתי, אתה משתלח בחוקרי המשטרה, ואתה נותן תחושה כבר – אז יהיו המלצות. אז בוא אני אתקן אותך, אדוני ראש הממשלה: המלצות – כבר 15 שנה אין. יש סיכום תיק, אדוני ראש הממשלה, שבסופו יש: נמצאו ראיות לכאורה או לא נמצאו ראיות לכאורה. זה הכול. מזה אתה חושש, אדוני ראש הממשלה, שאם לא היית חושש – מכיוון שאתה יודע מה יש בתיק; אני לא יודע, אתה יודע, אז אתה מכין את הציבור למה שיקרה ביום שלמוחרת; אתה מכין את האקלים, את האקלים הציבורי. הרי כמה פעמים אפשר להפתיע? פעם אחת. ברגע שהפתעת והכול הופיע במדיה – את רוצה לעלות? אני יכול. תלכי לאכול משהו.
יעל גרמן (יש עתיד):
בדיוק באתי לשאול את אלעד אם אתה לא רוצה להחליף.
מיקי לוי (יש עתיד):
לא, לא אמרתי עוד 70% מהדברים שאני רוצה להגיד. אני אודה לך אם תוותרי לי.
יעל גרמן (יש עתיד):
מיקי, תקשיב, יש לנו פיליבסטר גם בשבוע הבא, אתה יודע, על חוק המרכולים.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
אבל מיקי, יש לך עוד שעתיים אחריה.
מיקי לוי (יש עתיד):
בסדר, היא תבוא שעתיים אחריי. אני ברצף. אין בעיה, זו החלוקה הפנימית שלנו. יש סיכום על חלוקה פנימית.
יעל גרמן (יש עתיד):
מיקי, אנחנו אוהבים אותך. סיים מתי שאתה רוצה.
מיקי לוי (יש עתיד):
תודה, גברתי, חברתי לסיעה. אני מאוד מודה לך, אני מעריך את זה.
אתה משתלח במשטרת ישראל, בשוטרים ובשוטרות, בחוקרים ובחוקרות, בקציניה, שעושים עבודה נאמנה, כי אתה כנראה יודע מה יש בתיק 1000.
ובא אמסלם ואומר לנו, חבר הכנסת אמסלם: זה בער בעצמותיי; אני מאוד בעד החוק הזה; אני מאוד בעד זכויות אדם; מהיום הראשון שהגעתי לכאן רציתי. אז למה המתנת שלוש שנים, חבר הכנסת אמסלם? למה המתנת? רק כאשר התעוררה החקירה כנגד ראש הממשלה. למה אצתם רצתם באמוק והבאתם חקיקה מהירה, שלופה מהמותן? למה, חבר הכנסת אמסלם? מה בער בך? למי אתה מספר את הסיפורים האלה? החוק הזה, שנולד בחטא – אנחנו עוסקים בו יום ולילה בשלושת השבועות האחרונים כאילו הוא חוק ברומו של עולם. כשגבר הלחץ הציבורי והלחץ התקשורתי, כשהבין ראש הממשלה שהחגורה מתהדקת והוא התחיל להזיע והתחיל להבין כנחקר מה התכנים שיש בידי החוקרים – אפילו לא ספר אותך, חבר הכנסת אמסלם; נתן הודעה מצולמת לפייסבוק וביקש להוציא אותו מהחוק הזה. כפי שטענו כל הזמן – שהחוק הזה לא יהיה חוק פרסונלי. וכל הזמן אמרתם: לא, הוא לא חוק פרסונלי. אז הינה, הוא פרסונלי. אבל, גבירותיי ורבותיי, ציבור יקר, אזרחי מדינת ישראל, נציגי המדיה והתקשורת, ברגע שהחוק הנורא הזה יעבור – והוא כנראה יעבור, כי יש לקואליציה רוב, למרות המאבק שניהלנו פה והפיליבסטר – אם תיפתח חקירה חדשה כנגד ראש הממשלה, החוק הזה, אם לא שמתם לב, יחול עליו, וזכות הציבור לדעת תיפגע.
אני רוצה שתדעו שבאנו בדברים ואמרנו: אתה יודע מה, חבר הכנסת אמסלם? בוא נלך איתך ועם תפיסת העולם שלך. אנחנו מציעים שנבחרי ציבור שנבחרו בבחירות חופשיות, כמו – אתם יודעים מה? ראשי ערים – היינו מוכנים לוותר גם על זה, אבל כן חברי כנסת, שרים, סגני שרים, גם אם הם לא חברי כנסת, האירו לי פה, באל"ף, ותודה על כך, אבל יושבים בבית הזה, אם תיפתח חקירה כנגדם על עבירה שביצעו בזמן תפקידם בבית הזה, החוק לא יחול עליהם. כי זכות הציבור לדעת גוברת; כי הציבור הוא אשר שלח אותנו לבית הזה, ואתם בחוק הזה פגעתם בזכות הציבור לדעת.
אמר חבר הכנסת אמסלם: זה פוגע בנחקר. יש צדק בדבריו, ואני נוטה להסכים איתו. אמר ראש הממשלה בנאומו ביחס לדברים שאמר אמסלם: היועץ המשפטי לממשלה מאשר בין 12 ל-20 תיקים שהוא נותן אישור לפרסם את הנושאים שלהם. למה? כי הרי מה יקרה? אם יש, לצורך העניין, נבחר ציבור שעבר עבירה בתחום עבירות המין ולא ייתנו לזה פרסום, כיצד ידעו נשים אחרות שנפתחה חקירה כנגד אותו איש ציבור, יאזרו אומץ ויבואו ויצטרפו לתלונה? זכות הציבור נפגעת כי באים להגן על ראש הממשלה.
ראש הממשלה נתן בנאומו את התחושה לכל אזרחי מדינת ישראל: אם יהיו המלצות, הן ייזרקו הצידה. אז קודם כול, אדוני ראש הממשלה, כדאי שתדע: אין המלצות, יש סיכום תיק, והשורה האחרונה של סיכום התיק: האם נמצאו ראיות לכאורה. זה הכול. ויגידו לך מביני עניין שזה פתח ענק לפרקליטות כדי לקבל החלטה בתיק, כי גם משטרה טועה, וגם פרקליטות טועה. זה פתח ענק – האם לסגור את התיק או לא. להפך, זה מראה את האיזונים בין משטרת ישראל לבין הפרקליטות, מערכת יחסי הגומלין בתחום המשפטי וקבלת ההחלטות.
בשבת האחרונה חבר הכנסת אמסלם עשה שבתרבות בכנס עורכי הדין באילת. מה אמר יושב-ראש הקואליציה הנכנס חבר הכנסת דוד אמסלם? אם יוגש כתב אישום נגד ראש הממשלה בגין שוחד, יהיה עליו להתפטר. ראש ממשלה שמוגש נגדו כתב אישום בגין שוחד לא יכול להמשיך להיות ראש ממשלה, אמר חבר הכנסת אמסלם בריאיון לעיתונאי ynet אטילה בכנס לשכת עורכי הדין באילת.
מתי הזמן, ב-08:00, כאילו? תגיד לה שאני אמשוך עד 08:00. ב-08:00 שתבוא להחליף אותי. היא רוצה לדבר, אני לא יכול להגיד לא. היא תסיים – אני בהיכון.
תן לי לסכם כמה דברים חשובים.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
לא, יש לך 21 דקות.
מיקי לוי (יש עתיד):
אני מרגיש כאילו עכשיו התחלתי, לא ב-03:00.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
כשנהנים הזמן עובר מהר.
מיקי לוי (יש עתיד):
כן. חבר הכנסת אמסלם, לעת ערב, כאשר יצאה השבת, נבהל כנראה מדבריו, או קיבל מקלחת של מים קרים מהבוס, חזר בו מדבריו ואמר: לא, לא התכוונתי לשוחד במובן של מתנות, התכוונתי לשוחד במובן של מעטפות עם כסף. איפה הערכים שלך של מוסר ויושרה, חבר הכנסת אמסלם? האם אתה יודע את ההבדל בין שוחד שניתן בכסף במעטפות לבין שוחד שווה ערך שיכול להינתן במתנות, במוצרים, בנסיעות? גם זה לא כסף. יש לי חדשות בשבילך, חבר הכנסת אמסלם: השוחד הוא אותו שוחד. שוחד מעוור עיני צדיקים. שונא מתנות יחיה.
באותו אירוע שדיבר בו ראש הממשלה והאשים את התקשורת, את אותם עיתונאים שלא עושים מלאכתם נאמנה, והם האשימם באי-חשיפת השחיתות הציבורית – אותם עיתונאים מאז, תוקף אותם ראש הממשלה היום. למה? כי הם עושים את מלאכתם סופר-נאמנה, וטוב שכך. טוב שבמדינה יהודית ודמוקרטית התקשורת היא כלב השמירה של הדמוקרטיה, ואם לא, זה סופה של הדמוקרטיה. ובאותו מעמד, ב-2006, מעמד שבו האשים את התקשורת ואת העיתונאים שהם לא עושים עבודתם נאמנה ולא חושפים – – –
קריאה:
– – –
מיקי לוי (יש עתיד):
אמרו לי בתום 18 דקות. את רוצה לעלות?
יעל גרמן (יש עתיד):
אני רוצה שאתה תרד.
מיקי לוי (יש עתיד):
לא, לי אין בעיה.
יעל גרמן (יש עתיד):
אני יודעת שאין לך בעיה.
מיקי לוי (יש עתיד):
אני בסדר גמור, אבל אני אכבד את בקשתך. אני אסיים את הרעיון הזה.
שוחד הוא שוחד הוא שוחד. מתנות יקרות ערך, מתנות שאינן מתנות לשם המתנה, לצורך ביקור, לצורך חתונה או כל אירוע אחר, אלא ניתנות באופן שוטף – לא כאשר המבקר בא לבקר אותך בביתך ומביא שוקולד, אפילו יקר מאוד; מביא פרח בעציץ פורצלן, אפילו יקר מאוד; מביא סלסלה ענקית של פירות, אפילו יקרה מאוד. לטענתך, מתנות – זה מה שטענת מעל הדוכן הזה – מי מקבל מתנות עם שליח שמגיע במונית ספיישל באופן קבוע? מי, אדוני ראש הממשלה? רק אתה.
באותה הזדמנות שהאשמת את העיתונאים שהם לא ממגרים את השחיתות הציבורית ולא עושים מלאכתם נאמנה, חתמת עם התנועה לאיכות השלטון על אמנה ציבורית למלחמה בשחיתות. ב-2006 התנועה למען איכות השלטון – יספיק לי הזמן, חמש דקות, להקריא אותה: "אנו, אזרחי מדינת ישראל – – –"
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
מיקי, יעזור לי אם תנסה להיצמד לעגול. נניח, תדבר עוד שש דקות ו-40 שניות, אז אוסיף לך עשר דקות אחר כך לשעתיים הנוספות.
מיקי לוי (יש עתיד):
אין בעיה. "אנו, אזרחי מדינת ישראל, הבוחרים את נציגינו בבחירות הקרובות, מצהירים בזאת על דרישתנו מהמפלגות הנבחרות להילחם בשחיתות הגואה במדינה ולמגרה. אנו מודעים לכך שרמת השחיתות בישראל הגיעה לשפל המדרגה ושהיא מדורגת כיום במקום ה-28 מבין מדינות העולם, לאחר הידרדרות מתמדת לאורך השנים האחרונות. נוסף על כך חלה הידרדרות מואצת ברמת השמירה על ערכי הדמוקרטיה ומוסדותיה וברמת אכיפת שלטון החוק, וכתוצאה מכך חלה פגיעה קשה באמון הציבור בכל אלה.
"עוד אנו מודעים לקשר בין עוצמת השחיתות לבין הפערים החברתיים במדינה והיקף העוני בה. שחיתות היא סיבה עיקרית לעוני, והיא מהווה מחסום בפני ההתגברות עליו. רמת ההשקעות הזרות במדינות שנתפסות כמדינות מושחתות הינה נמוכה יותר מאשר במדינות אחרות, והדבר מקטין עוד יותר את יכולתן להתגבר על קשייהן הכלכליים ועל עוני אוכלוסייתם.
"אנו שותפים לדעתו של מבקר המדינה הקודם שלפיה הסכנה הגלומה בשחיתות חמורה מכל סכנה מדינית וביטחונית שמדינתנו חשופה לה, וכן אנחנו מסכימים" – אדוני ראש הממשלה – עם קביעתו של מבקר המדינה הנוכחי שלפיה השחיתות הציבורית עלולה לפורר את החברה הישראלית. היא מערערת את אמון הציבור בשליחי הציבור ומביאה אסון לדמוקרטיה.
"לאור כל אלה החלטנו לדרוש מהמפלגות השונות להירתם למלחמת חורמה בשחיתות במדינתנו. המלחמה בשחיתות היא מלחמה של טוב ברע. זוהי מלחמה של חזית אחת, ששותפים לה יהודים וערבים, חילונים ודתיים, שמאל וימין, ואין לה דבר עם העימות בין השקפות פוליטיות נוגדות. מלחמה זו מחייבת פעילות ביד קשה. רק כך ניתן לעקור את התופעה הזאת מהשורש.
"אנו, אזרחי ישראל, קוראים למפלגות השונות לחרות על דגלן את המלחמה בשחיתות על כל גווניה ובכל מקום שבו היא מכוננת. על כל המפלגות להתחייב לפעול במלוא העוצמה למיגור השחיתות. העקרונות שאותם אנו דורשים מהמפלגות לאמץ וליישם הלכה למעשה מבוססים על חובת נאמנות הראויה לנציגי ציבור."
בול 13. בבקשה, גברתי, חברתי היקרה לסיעה, חברת הכנסת יעל גרמן.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
תודה רבה לך, מיקי לוי, על דבריך המרתקים על הבוקר. זה מחליף את התוכנית של 06:00 עם קטעי העיתונות.
חברת הכנסת יעל גרמן תנעים את זמננו בדברי תוכחות וכיבושין ב-45 הדקות הקרובות. בבקשה, גברתי.
יעל גרמן (יש עתיד):
אני מבקשת רק לנצל את הזמן שנותר למיקי לוי, שלא ילך לנו לאיבוד.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
לא לא, הוספתי. אחר כך הוא יחזור לשעתיים ו-13 דקות. אחרייך – חבר הכנסת מיקי לוי יחזור לעוד שעתיים ו-13 דקות. אני מציע לך לאכול ארוחת בוקר, לשתות קפה.
מיקי לוי (יש עתיד):
תודה, אדוני.
יעל גרמן (יש עתיד):
אני לא יכולה להתחיל את דבריי בלי לשבח את חברי היקר, את חבר הכנסת מיקי לוי, שעמד כאן כארבע שעות ודיבר.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
ארבע שעות וחצי.
יעל גרמן (יש עתיד):
ארבע שעות וחצי דיבר, אבל לא סתם דיבר – דיבר דברי טעם, מניסיונו העשיר, מהידע העשיר שלו. אתה יודע מה? לכבודך אני רוצה לקרוא שיר של אלתרמן בשבחי הדמוקרטיה. אני חושבת שזה מתאים – מתאים לכל מה שאנחנו עושים ביומיים האחרונים ומתאים למה שאתה עשית עכשיו.
"תחִי, המכלימה את מלעיגיה / תחי, התקיפה בתקיפות / תחי, המחליפה את מנהיגיה / לעין הכול, כצורך התקופות // למשׁטרים שׁהתיימרו לרשׁת / נותנת היא שעור עד שנות-מאה / תחי הרוח הבלתי-נכבשת / אשׁר קוראים לה חופש הדעה // הקלפיות הינה דיברו בהלם / ובשורתן – הדה עוד לא גווע, / נראה שׁזה העם איננו גולם, / ואם איננו גולם... ישׁ תקווה."
מיקי לוי (יש עתיד):
יש תקווה.
יעל גרמן (יש עתיד):
מאלתרמן ועד ימינו.
אני דווקא רוצה להתחיל את הדברים שלי בנושא שמאוד מאוד מטריד אותי – אני חושבת שמטריד את כולנו. זה לא ימין, זה לא שמאל, זה לא דת, זה לא מדינה – זה נושא המחלקה ההמטו-אונקולוגית, והפעם אני מדברת על בית חולים שניידר, שאתמול קראנו בזעזוע על המצב הבלתי-נסבל שם. מחלקה משגעת, בית חולים, לדעתי, הטוב ביותר במזרח התיכון לילדים, אבל בגלל המצב שנוצר בהדסה ומפני שמשום מה כנראה הורים נמנעים מלהגיע להדסה – הורים לילדים חולי סרטן – ומפני שהממשלה לא השכילה לפתוח עוד מחלקה המטו-אונקולוגית בירושלים, כפי שצריך לפתוח, בשערי צדק, הרי שנוצר מצב של צפיפות ומצוקה מאוד מאוד גדולה בבית חולים שניידר, במחלקת ילדים – עד כדי כך, שקראנו אתמול שילדה חולת סרטן בת שמונה שהיה לה חום נאלצה להיות 12 שעות על כיסא כי לא נמצאה לה מיטה. אני לא רוצה לספר על מקרים יותר טרגיים, מפני שאני לא חושבת שצריך לעשות בהם שימוש.
ביקשנו דיון בנושא, ואני מאוד מאוד מקווה שאכן הוא יעלה לסדר-היום של הכנסת ושל הוועדה – ועדת העבודה הרווחה והבריאות. אבל אני שוב חוזרת על בקשתי מלפני ארבעה חודשים, שלושה חודשים וחודשיים ועל בקשתם של רופאים מכל רחבי הארץ ושל הורים לילדים חולי סרטן: אנו מבקשים ממך, אדוני ראש הממשלה, שהיום אתה מחזיק בתיק הבריאות, אנא, תן את ההוראה ואפשר לשערי צדק לפתוח מחלקה המטו-אונקולוגית, שיש בה צורך כה רב, מחלקה שיש תקווה שתקלוט אליה את הצוות הבלתי-רגיל שהיה בהדסה ופוזר לכל עבר, ועל ידי כך גרם לאובדן ניסיון וידע בערכים בלתי משוערים וברמה בין-לאומית. הקם את המחלקה, כנס את הצוות ותן להורים תקווה ולילדים חולי הסרטן מזור.
אני רוצה, מכיוון שפתחנו בנושא הבריאות, לפרוס כאן בפני חברי הכנסת וכל מי שמאזין לנו את הפתרון שאני רואה לבעיה שמדברים עליה כל כך הרבה – בעיית התורים.
מיקי לוי (יש עתיד):
הקפטריה לא פתוחה, אז אני אוכל חטיפי אנרגיה.
יעל גרמן (יש עתיד):
יופי. יש לי סנדוויץ' בחדר ואתה מוזמן להיכנס.
מיקי לוי (יש עתיד):
חטיפי אנרגיה זה טוב.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
מה פתאום אתה יורד?
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
האופוזיציה נחלשה. הידרדרות הדורות, קוראים לזה.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
מה פתאום אתה יורד?
מיקי לוי (יש עתיד):
היא ביקשה חצי שעה. היא ביקשה. אני לא רציתי לרדת.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
שרת הבריאות לשעבר דאגה לבריאותו של חבר הכנסת לוי וביקשה לתת לו לנוח קמעה.
יעל גרמן (יש עתיד):
אנחנו שומעים שוב ושוב על מצוקת התורים בבתי החולים, ושוב ושוב אנחנו אומרים – – –
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
לא הסברת למה זה המצב של המחלקה ההמטו-אונקולוגית בשניידר. מה קרה שם?
יעל גרמן (יש עתיד):
אני רוצה להסביר. מה שקרה זה שלמעשה הייתה מחלקה המטו-אונקולוגית בהדסה – –
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
אה, בגלל שהעבירו את כל ירושלים לשם.
יעל גרמן (יש עתיד):
– – הייתה מחלקה מעולה, ואז הרופאים התפטרו וביקשו להקים מחלקה נוספת בשערי צדק. אבל מסיבות לא סיבות סירבו להם, לא נתנו להם לפתוח את המחלקה, ואז הרופאים האלה התפזרו. אבל ההורים, אותם הורים לילדים חולי סרטן, סירבו להמשיך לקבל את הטיפול בהדסה. הם טענו – – –
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
אז הם עברו לשניידר.
יעל גרמן (יש עתיד):
ואז הם עברו לשניידר. למרות שבאמת שניידר, כמו שאמרתי, זה בית החולים לילדים הטוב ביותר במזרח התיכון – באמת, לא אני אומרת את זה, זו הכרה בין-לאומית – הוא לא יכול להתמודד עם המצוקה, עם העומס ועם המחסור בכוח אדם, ולמרות האישור לעוד כוח אדם, עדיין יש מצוקה. שתי אחיות התפטרו רק בגלל העומס הבלתי-נסבל. כך נוצר מצב שלמעשה בסוף הדרך, כרגיל, מי שנפגע אלה החולים. במקרה זה מדובר על ילדים חולי סרטן.
לכן אני חוזרת ואומרת, ומודה לך על שאלתך, ואני בטוחה שגם אתה תתמוך בבקשה הזו – לפתוח עוד מחלקה המטו-אונקולוגית בירושלים. ירושלים נותנת מענה לבין 800,000 למיליון תושבים. כ-150 ילדים חולי סרטן, שלא נדע, מתווספים כל שנה ומקבלים טיפול. מגיע להם שתהיה להם עוד מחלקה; מגיע להם שיקבלו את זה כאן, בירושלים, ולא יצטרכו לנסוע, הם והוריהם – בתורנות – כשלהורים יש עוד ילדים. זה מצב בלתי אפשרי; זה מצב בלתי אפשרי שנמשך חודשים, ואנחנו זועקים, והרופאים זועקים, והילדים זועקים, וההורים זועקים, ועדיין לא משכילים למצוא לזה פתרון.
חברתי שיושבת כאן הייתה מעורבת בזה בצורה בלתי רגילה, איילת – חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין – והיא יודעת על המצוקה. אבל היום זה הזמן, אחרי שקראנו אתמול את מה שקורה בשניידר שוב. אנחנו, כולנו, אסור לנו לשתוק. חייבים להקים קול צעקה.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
הגשתי שאילתה. לצערי, השאילתה שלי לא התקבלה. רציתי שזה יידון שוב במליאה השבוע. אבל אני לגמרי מסכימה איתך. אני חושבת – – –
יעל גרמן (יש עתיד):
אז אני ביקשתי הצעה לסדר-היום, שכמובן תידון בשבוע הבא, ואני מאוד מאוד מקווה שתצטרפי.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
אני אצטרף. מכיוון שהשאילתה לא אושרה, אני אצטרף.
יעל גרמן (יש עתיד):
בצלאל, גם לך אני קוראת. אושרה ההצעה – יופי. הינה, יש לנו הצעה לסדר-היום, ואנחנו נגיע ונדבר על זה. אולי עכשיו, כששר הבריאות הוא גם ראש הממשלה, הוא יקבל את ההחלטה.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
אולי. לא היה לו אומץ לטפל בזה כשזה היה בזמן – – –
יעל גרמן (יש עתיד):
אני לא יודעת אם זה היה עניין של אומץ או מניעים אחרים, אבל בוודאי לא מניעים ענייניים כפי שאנחנו רואים אותם.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
לא, אומץ. היה צריך אומץ. היה צריך לקום.
יעל גרמן (יש עתיד):
עכשיו צריך באמת לעשות את המעשה.
אבל אני רוצה מכאן – מכיוון שאני כבר כאן, ודיברתי הרבה על הנושא של חוק ההמלצות, אני רוצה לדבר על נושא אחר – אני רוצה לדבר על מצוקת התורים במדינת ישראל, ולהתוות מתווה שיכול, באמת בסכומים לא גבוהים, לתת מענה לתורים הארוכים שישנם בבתי החולים בכלל, ובפרט בזמן החורף.
אנחנו יודעים שמה שקורה במערכת הבריאות זה מעגל שוטה, מה שנקרא vicious circle. הממשלה מרעיבה את המערכת הציבורית ושמה עליה מה שנקרא קאפ. קאפ זה מחסום – קאפ זה כובע, אבל הכוונה היא שהיא שמה לה מחסום. היא באה ואומרת למערכת הציבורית: אני מאפשרת לכם לעשות פרוצדורות רפואיות/ניתוחים כך וכך, מפני שאנחנו חושבים שאם ייתנו לכם את האפשרות לעשות ניתוחים ללא הגבלה אז יהיו גם ניתוחים שלא צריך. כמו שאתם יודעים, במערכת הבריאות הכלכלה היא הפוכה: ככל שיש היצע, כך יש ביקוש, בניגוד למצב בכלכלה הרגילה, שככל שיש ביקוש מתפתח היצע. באה הממשלה ואומרת: אני מאפשרת לכם לעשות x פרוצדורות; בעבור x הפרוצדורות האלה אני אתן לכם את המחיר המלא של הפרוצדורה, אבל אם תעשו יותר ניתוחים, אעניש אתכם, אני אתן לכם רק 70%, ואם תעשו עוד יותר, אתן לכם עוד פחות. כך נוצר מצב שבתי החולים שגומרים את מכסת הניתוחים שבעבורם הם מקבלים את המחיר המלא – ובעבורם הם באמת מקבלים מחיר נכון – מפסיקים לעשות את הניתוחים, ברגע שזה מגיע למצב שבו הם מפסידים.
שלא אובן שלא כהלכה: בתי החולים עושים את כל הניתוחים הדחופים, ואם יש ניתוח דחוף – אין תור, לא בלב ולא באירועי מוח ולא בשום אירוע אחר שבו צריך ניתוח מהיר. אבל אני מדברת על מה שנקרא ניתוחים אלקטיביים, שאנחנו מחכים להם, וגם הם – ברבות הזמן הם סכנת חיים. לניתוחים האלה, בשלב מסוים, כאשר בתי החולים רואים שהם מפסידים, לא שווה להם לפתוח את חדרי הניתוח. זה מה שנקרא חדרי ניתוח סגורים. לא נעים לראות חדר ניתוח סגור.
כל כך קל לפתור את הבעיה. היום יש למערכת הבריאות את הידע ואת האפשרות – סליחה – – –
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
אחרי ארבע וחצי שעות של מיקי קשה לך, הגרון כבר לא – – –
יעל גרמן (יש עתיד):
בדיוק. זו הזדהות בלתי רגילה. כן, בדיוק.
היום יש למערכת הבריאות את האפשרות לדעת את אורך התורים בכל הארץ, ולא רק שיש לה את האפשרות, אלא שהיא גם מפרסמת אותם. מדי שנה מתפרסמים התורים. והפלא ופלא, אנחנו נוכחים לדעת שניתוחים – כמו למשל החלפת מפרקים, בירך או בכל מקום אחר, שזה ניתוח שבאמת מציל איכות חיים, לפעמים גם מציל חיים – ממתינים לו פה, במרכז הארץ, בין תשעה חודשים לשנה וחצי, אבל כאשר מסתכלים על אורך התור בצפון, בבתי החולים בפריפריה דווקא, אנחנו מגלים שכמעט אין תור.
לפני כשבועיים היה דיון בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות, ואני שאלתי שם את מנהלת המחוז של קופת חולים הכללית: תאמרי לי, מה באמת אורך התורים להחלפת מפרקים? והיא אכן העידה ואמרה: אין תור. אז למה בן אדם שנמצא במרכז הארץ צריך לחכות תשעה חודשים, אם במרחק של 45 דקות עד שעה וחצי הוא יכול להגיע לבית חולים שבו ינותח בלי תור? כל מה שצריך לעשות זה ליצור מערכת מקוונת, שבה ניתן יהיה לראות און-ליין, מיידית, היכן יש תור באיזה ניתוח והיכן אין תור, ולפרק במקרה הזה את ההסכמים שבין קופות החולים לבתי החולים. כידוע לכם, כיום קופות החולים עושות הסכם עם בית חולים מסוים, ואת המבוטחים שלהן הן לא מעבירות לבית חולים אחר. יכול להיווצר מצב אבסורדי שבו תושב פתח תקווה, שנמצא ליד בילינסון אבל הוא חבר במכבי, יישלח לאסותא ולא יוכל להגיע לבית חולים שלידו.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
כי לא לכל קופות החולים יש הסכם עם כל בתי החולים.
יעל גרמן (יש עתיד):
זה בדיוק מה שאני כרגע אומרת.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
נכון.
יעל גרמן (יש עתיד):
ומצב עוד יותר אבסורדי – נניח המרחק לאיכילוב הוא לא כל כך רחוק, למרות – – –
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
זו שערורייה.
יעל גרמן (יש עתיד):
עוד יותר שערורייה, שבצפון, תושב נהריה, מאלצים אותו לנסוע לחיפה במקום לקבל את הטיפול בבית חולים הגליל, וכן הלאה וכן הלאה. אם במקרים של תורים ארוכים יוחלט בהחלטת ממשלה ובחוזר מנכ"ל – ולהערכתי, לא צריך יותר מזה, לא צריך לשנות את החוק – אם יוחלט שבמקרה הזה מפרקים את ההסכמים או מתגברים עליהם, וגם אם אני מבוטחת של קופת חולים – לצורך העניין, אני בלאומית, אבל בבית חולים שלאומית אין לה הסכם איתו אין תור, במקרה הזה האדם יישלח לבית חולים שבו התור הוא קצר.
עכשיו, תתארו לעצמכם שבאמת ישלחו את המבוטחים לפריפריה. שוב, אני חוזרת ואומרת: סורוקה זה במרחק של שעה, והעמק או פוריה או הגליל, אפילו זיו, בוודאי רמב"ם, זה במרחק של שעה עד שעה וחצי מקסימום. האם לא משתלם לנסוע לשם? תארו לעצמכם מה זה יעשה לפריפריה. אם ישלחו לשם את החולים, ברור שיגיעו גם הרופאים, ויגיעו רופאים מתמחים ומומחים, ואם יגיעו הרופאים המומחים, אז גם תושבי הפריפריה יוכלו ליהנות מהם כאשר הם נמצאים שם. כי אם כבר יגיע הרופא המומחה – כמו שנתתי את הדוגמה להחלפת מפרק – אז הוא לא יהיה רק לצורך ניתוח אחד. הוא יהיה כל היום, ואז הוא יכול לתת שירות גם לתושבי הפריפריה. זאת אומרת, פתרנו גם את הבעיה של התורים וגם את הבעיה של האילוץ של תושבי הפריפריה, שנאלצים לנסוע הנה, למרכז, מפני שבאמת ישנם מומחים מסוימים שמנתחים רק במרכז.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
תתייחסי גם לשיקום. חסרים רופאים גם בשיקום ומחלקות לשיקום, שהרי אחרי שעוברים ניתוחים מהסוג שדיברת עליהם – שזו דוגמה מצוינת – צריך לעבור גם שיקום, ואז תמיד תמיד נתקעים בתורים.
יעל גרמן (יש עתיד):
שיקום זה בעיה באמת אקוטית, אבל אני רוצה לנסות ולבנות את המתווה שלי ולהראות פתרון. אז קודם כול, באנו ואמרנו שדבר ראשון, אנחנו ניצור מערכת מקוונת; מערכת מקוונת – שאון-ליין במשרד הבריאות יוכלו לדעת היכן יש תור ארוך, היכן יש תור קצר. המערכת תהיה מחוברת לקופות חולים ואפשר יהיה לשנע את החולים שעומדים וממתינים לאותו מקום שבו אין המתנה. אבל בזה לא די, מפני שעדיין יהיו עוד פרוצדורות, ואם יהיו עוד פרוצדורות זה יעלה עוד כסף. זאת אומרת, אנחנו תמיד מגיעים גם לבעיית הכסף.
כאן אני חייבת לומר מה שכנראה שכחו: שבשנת 2015 – זה היה למעשה בסוף 2014 – הממשלה שבה אני כיהנתי כשרת בריאות והיושב-ראש של התנועה שלנו היה שר האוצר, העבירה תקציב. בסוף 2014 העברנו את התקציב של 2015. בתקציב שאושר בקריאה ראשונה ב-2015, כשאנחנו היינו בממשלה, הייתה תוספת של מיליארד שקלים רק לקיצור תורים; תוספת, לא טייס אוטומטי, לא הצמדה למדד; תוספת אמיתית של מיליארד שקלים. התוספת הזאת חולקה ל-300 מיליון חד-פעמי לצורך קניית ציוד שצריך – הרחבת חדרי מיון, תוספת מיטות, תוספת מכשירים, ו-700 לבסיס, לתוספת הניתוחים, כדי לתת לרופאים, כדי לתת לרופאים מה שנקרא פול-טיימרים, לאפשר להם להיות בבית החולים כל היום; לחייב אותם שלא יעברו לבתי החולים הפרטיים, שבאמת יקדישו את הזמן לבית החולים הציבורי, ולתת להם תוספת של שכר, שיגיע ל-70,000–100,000 שקל, ועל ידי כך לומר לרופאים: תישארו במערכת הציבורית, אל תלכו לפרטית. תקבלו משכורת גבוהה – לא כפי שאתם מקבלים בפרטית, אבל עדיין שווה.
בהערת סוגריים אני חייבת לומר לכם שבוועדה שעמדתי בראשותה ראיינו עשרות רופאים. כל הרופאים שהופיעו בפנינו אמרו שהם לא אוהבים את המצב הזה, שב-13:00, 14:00 הם זורקים את אזמל הניתוח ועוברים לאסותא, למדיקל או לכל מקום אחר, לכל הקליניקות הפרטיות. הם רוצים להישאר במערכת הציבורית – הם גם לומדים במערכת הציבורית – אבל הם גם רוצים שזה ישתלם להם. הם מוכנים גם לוותר על השכר הגבוה שהם מקבלים במערכת הפרטית, כל עוד הם יקבלו שכר ראוי במערכת הציבורית. אז שערו בנפשכם שאכן הכסף הזה יעבור לפול-טיימרים ולרופאים שיוכלו לעבור לפריפריה.
אני פתחתי סוגריים, סגרתי סוגריים, ואני חוזרת ואומרת: התוספת הזאת של מיליארד השקלים שאושרה ב-2014 לתקציב 2015 הייתה היום 2.8 מיליארד שקלים במערכת הבריאות, כי אם אנחנו לוקחים 700 מיליון לבסיס ומכפילים אותו ב-4, זה 2.8 מיליארד. כ-3 מיליארד שקלים היו צריכים להיות היום במערכת הבריאות והם אינם – הם אינם מפני שמשרד האוצר פשוט לא העביר אותם. כן, היום אני שומעת שרוצים להעביר 580 מיליון, 600 מיליון. זה טיפה בים.
צריך להבין שמערכת הבריאות זהה בחשיבותה למערכת הביטחון; מערכת הביטחון שומרת עלינו, וגם מערכת הבריאות שומרת עלינו. לדאבוני הרב – וכאן אני מצטטת, והמצטט דברים בשם אומרם מביא גאולה לעולם – אני מצטטת את מה שאומר חברי הטוב חבר הכנסת אילן גילאון: מתים במערכת הרפואה שלנו הרבה יותר אנשים מאשר במערכת הביטחון. ותודה לאל שבמערכת הביטחון לא מתים הרבה אנשים, ושיישאר כך, אבל לא צריכים למות במערכת הבריאות. אפשר להשקיע את הכסף. אז מה שווים חיי אדם? מה שווים 5,000 אנשים שמתים מזיהום? מה שווים מאות אנשים שחייהם בלתי נסבלים מפני שהם לא מקבלים את המענה הדרוש בזמן הדרוש לניתוח הדרוש?
אז הינה, אני מציבה כאן את הפתרון – פתרון כל כך קל, שדורש מערכת מקוונת, דורש תקציב – תמיד צריך – ודורש עוד דבר אחד: דורש חשיבה חדשה של משרד האוצר. משרד האוצר משום מה מקובע במחשבה שלו שאם הוא ירעיב את מערכת הבריאות היא תהיה יעילה. ואכן, מערכת הבריאות שלנו היא אולי אחת היעילות ביותר בעולם, כי אם אנחנו רואים שההוצאה שלנו – ההוצאה הממשלתית שלנו – על מערכת הבריאות היא 7.6% מהתל"ג, בעוד שבארצות אירופה ובכל ה-OECD הממוצע הוא 10%, ואם למרות ההוצאה הקטנה אנחנו רואים את האיכות הגבוהה ואת תוחלת החיים הגבוהה שלנו, אז כנראה באמת המערכת הזאת היא מעולה.
אבל גם מערכת מעולה לא יכולה להמשיך לחיות על כוח אדם בלבד. גם מערכת בריאות מעולה חייבת את התקציבים, ואנחנו נמצאים כבר כמה שנים – לא השנה, כבר כמה שנים – על הגבול, על הקצה של יכולת המערכת הזאת לתפקד באמת. לא אני אומרת את זה; אומרים את זה הרופאים; אומרים את זה בהסתדרות הרפואית; אומרים את זה בכירים במערכת הבריאות; אומרים את זה כל מנהלי בתי החולים בארץ. הם עושים ניסים, הם מביאים מן הגורן ומן היקב, אבל אם הממשלה לא תבין שחיי התושבים חשובים ויש להשקיע, בשנים הקרובות אנחנו נראה את הקריסה ואת מספר מקרי המוות הולך ועולה.
אבל יותר חמור מזה, אנחנו נראה שאנשים שאכפת להם מבריאותם – איך אומרים? אני, בשביל הבריאות שלי מוכנה למות, כשהכוונה היא שמוכנים להשקיע כל שכר. כאשר המדינה לא נותנת מענה, כאשר ישנם תורים ארוכים במערכת הציבורית, הרי ברור ומובן מאליו שהבן אדם ילך למערכת הפרטית. איך הוא הולך למערכת הפרטית? הוא קונה ביטוחים, ביטוחי בריאות פרטיים, או משלם מכיסו או משלם השתתפות עצמית.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
לפעמים ביטוח הבריאות חופף את מה שיש לו, פשוט הבן אדם לא יודע שיש לו במשלים-מושלם.
יעל גרמן (יש עתיד):
צודקת במאה אחוז.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
צודקת במאה אחוז. זו הסיבה שקודם אמרתי שבן אדם מוכן למות בשביל הבריאות שלו ולשלם כל מחיר.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
אתה לא לוקח סיכון. אתה לא מוכן לקחת סיכון.
יעל גרמן (יש עתיד):
נכון. ועל הפחד הזה, ועל אותה מחשבה שלא לוקחים סיכון – כמו שאמר דניאל כהנמן חתן פרס נובל: האדם הוא שונא סיכונים – על זה באמת עושים קופות כל חברות הביטוח שמשכנעות אותנו: יש לך ביטוח אבל אין לך עץ; יש לך ביטוח אבל אין לך x. אתה מקבל קודם את ביטוח הבריאות הרגיל, שזה במסגרת חוק בריאות ממלכתי, ולאחר מכן יש כמעט לכולנו את המושלם, שזה מקופת חולים, ונוסף לזה באים ומוכרים לנו גם את הביטוח הפרטי. הביטוח הפרטי למעשה משגשג בעיקר בגלל התורים, כי אם יש לי תור, אני רוצה לקצר אותו, ואני אשלם על הביטוח ואשלם כל מחיר כדי שבתוך שבועיים, אני, ועוד יותר – הילד שלי יקבל את הניתוח במהירות האפשרית, זאת אומרת, מכריחה אותנו, את הציבור, להוציא מכספנו, מכיסנו, על הבריאות שלנו, בריאות שהיא חובתה של המדינה, וזכותנו לקבל אותה.
ואכן, אנחנו רואים שבפחות מ-20 שנה, ב-18 השנים האחרונות, ההוצאה של כל אחד ואחד מאיתנו על בריאות הלכה וגדלה. אם לפני 18 שנים חלקה של המדינה בעוגה של הבריאות היה 70% ואנחנו הוצאנו 30%, היום חלקה של המדינה הוא 60% ופחות, ואנחנו מוציאים 40% ויותר. מה המשמעות של הדבר? מה זאת אומרת אנחנו מוציאים? מי מוציא? את, איילת, אתה, בצלאל, את, ירדנה, אני. אבל מה עם אלה שלא יכולים להוציא? מה עם אלה שלא גומרים את החודש? מה עם אלה שחושבים אם לקחת תרופה – בסך הכול הוא צריך להוציא עליה כמה שקלים; אולי כמה עשרות שקלים בחודש על השתתפות עצמית – או לאכול או לקנות מתנה לנכד? מה איתם? ברור שלהם אין את הביטוחים הפרטיים, וברור שהם לא יכולים ליהנות מזה. אז מה אנחנו רוצים – אנחנו רוצים שתי מערכות בריאות: מערכת בריאות פרטית, עשירה, תורים קצרים, שתהיה באמת למספר עשירונים – בוא נאמר לארבעת העשירונים העליונים – ומערכת בריאות ציבורית, שלאט-לאט תהפוך לענייה בציוד, שתהיה לעניים? ברור שזה לא דבר שאף אחד מאיתנו היה רוצה.
כדי שזה לא יהיה, אני חוזרת ואומרת: המדינה חייבת להשקיע. היא חייבת להשקיע במערכת הבריאות, והיא חייבת להשקיע במיוחד במערכת הבריאות בפריפריה. התחלתי קודם ואמרתי שאנשי האוצר צריכים לפתוח את הראש שלהם. במקום להרעיב את מערכת הבריאות, שיבואו ויהיו מוכנים לעשות מעשה. לבוא לומר לבתי החולים: אם אתם מקצרים תורים, אנחנו מבטלים לכם את הקאפ. כל עוד אתם מקצרים תורים, ניתן לכם את התמורה המלאה בעבור הניתוחים. זוכרים שהתחלתי והסברתי שהיום האוצר נותן מכסות לבתי החולים. כשגומרים את המכסה, בתי החולים מקבלים פחות, כך שלא משתלם להם לעשות ניתוחים. חדרי הניתוחים נשארים סגורים והתורים מתארכים. הינה הפתרון השלם: מערכת מקוונת, תקציבים מיועדים וביטול הקאפ, אותה הגבלה שלא מאפשרת לבתי החולים, ולא משתלם לבתי החולים בגינה, באמת לעשות ניתוחים.
אבל אני לא יכולה לסיים בלי הערתה של חברתי: כל זה טוב ויפה, אבל אם לא ישקיעו גם בשיקום, שזה אחד התחומים המוזנחים – יחד, כמובן, עם כל התחום הגריאטרי, דרך אגב, הגריאטריה והשיקום, שבדרך כלל גם הולכים ביחד – אם לא ישקיעו בזה אז לא עשינו כלום, כי אחת הסיבות לצפיפות בבתי החולים זה – – –
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
תוחלת החיים.
יעל גרמן (יש עתיד):
נכון. אבל אחת הסיבות לצפיפות שקיימת היום במחלקות הפנימיות בבתי החולים היא שהמחלקות הפנימיות נאלצות לקחת את כל אותם קשישים חולים, ובמקום לשלוח אותם למקום ייעודי שבו יקבלו את הטיפול המיטבי – שזה באמת מחלקות שיקום מיוחדות – הם משאירים אותם בבתי החולים, כי אין לשלוח לאן אותם ואין לאן להחזיר אותם. הם גם תופסים מיטות לחולים שממתינים במסדרון או יושבים על הכיסא.
לכן, כמו שאנחנו רואים, הפתרון של מערכת הבריאות הוא אפשרי, הוא קיים, אבל הוא צריך להיות כולל והוליסטי. כשאנחנו מטפלים בקיצור התורים, כשאנחנו מטפלים במערכת השיקום, אנחנו מטפלים גם בכך שהמערכת הציבורית שלנו תיתן מענה. אנחנו מטפלים גם בקיצור התורים לניתוחים, אבל גם בקיצור זמן ההמתנה במלר"דים וגם במענה לכל אותם חולים שמגיעים למחלקות הפנימיות ונמצאים – מאז 1999 – עדיין במסדרון.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
יכול להיות שזאת אותה קשישה.
יעל גרמן (יש עתיד):
כן, אותה קשישה של ברק שהייתה ב-1999 עדיין נמצאת, ואין לכך סיבה. יש פתרון, ואנחנו כאן צריכים לדרוש אותו.
מכיוון שאני מתכוונת לדבר גם בערב, אני אתחיל ואדבר על הנושא שאני ארצה לדבר עליו בערב. נתחיל היום, ולאחר מכן נמשיך. אנחנו עכשיו נמצאים ממילא – – –
איתן ברושי (המחנה הציוני):
זה כל כך מעניין, שאפשר לשמוע את זה פעמיים. כמו סיפור טוב לילדים – כל ערב אפשר לספר את אותו סיפור. את יכולה לחזור.
יעל גרמן (יש עתיד):
את אותו סיפור שסיפרתי אתמול?
איתן ברושי (המחנה הציוני):
אנחנו מאוד נהנים. זה כל כך מעניין, שאפשר למחזר את זה.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
ויש הרבה ח"כים שלא שמעו.
איתן ברושי (המחנה הציוני):
וגם אזרחי המדינה. לא כולם השכימו קום. אפשר לחזור. את עושה את זה מצוין.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
איתן הגיע מהרפת ישירות.
יעל גרמן (יש עתיד):
אנחנו נפגשנו בבוקר. אתם יודעים שאיתן ואני מתחרים מי מגיע בבוקר קודם.
איתן ברושי (המחנה הציוני):
לא מתחרים. אני תמיד נותן לך חמש דקות פור.
יעל גרמן (יש עתיד):
כן, אבל בזמן האחרון הוא מגיע חמש דקות לפניי. הוא מגיע ברבע לשבע, ואני בעשרה לשבע. מה אתה עושה, איתן, בבוקר? כושר?
איתן ברושי (המחנה הציוני):
למדתי שהבוקר זה השעות הכי טובות.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
אין ספק. אני מסכימה.
יעל גרמן (יש עתיד):
נכון מאוד. טוב, חברים, אני בכל זאת אחזור לתלם ואחזור לנושא. אתמול דיברתי על כל הנושא של הדמוקרטיה, וגם היום פתחתי וקראתי שיר של אלתרמן בשבחה של הדמוקרטיה. אני רוצה לומר שבעיניי, דמוקרטיה, אחד הביטויים שלה זה גם שיתוף פעולה אמיתי, שיתוף פעולה אמיתי בין כל המגזרים.
דיבר הנשיא ואמר שהמדינה שלנו לוקה בכך שהיא מפוררת ומשוסעת, לוקה בכך שישנם שבטים, וכל שבט דואג לעצמו. ואני מודאגת במיוחד משני עולמות שמפוצלים ומשוסעים. אחת הדאגות הראשיות שלי זה על השסע העמוק בין היהודים לערבים – ואני מדברת על הערבים תושבי מדינת ישראל. בשנים שאני זוכרת את עצמי, הלכנו והתרחקנו. היו תקופות – בוודאי, דרך אגב, בתקופתו של יצחק רבין – שהערבים הרגישו שהם חלק מהמדינה; שתקציבים הועברו אליהם; שהיו ממש יוזמות של שיתוף פעולה; שתלמידים היו מבקרים אלה את אלה. הם הרגישו יותר ויותר שהם חלק מהמדינה. אבל מאז עבר זמן, והיום נראה לי שאנשים בכלל מפחדים לבוא לומר את הדבר המובן מאליו: שצריך לגרום לתושבי מדינת ישראל, לאזרחי מדינת ישראל הערבים, להרגיש כאזרחים שווים לכל עניין; כי אם אני אומרת את זה, אז חס וחלילה אני איחשב לשמאלנית. אני רוצה לומר לכם שאני מחזיקה כאן את הספר הנפלא של המכון הישראלי לדמוקרטיה, שיש בו ציטוטים נפלאים של בגין וז'בוטינסקי, שמדברים בדיוק על מה שאני חוזרת ואומרת: השמירה על זכויות האדם, השמירה על זכויות המיעוט, זה לא ימין וזה לא שמאל. זה צריך להיות עלבון לימין שכאשר שומרים על זכויות האדם וכאשר מדברים על ההכרח לתת לערבים את הצורך ואת ההרגשה שהם שווים – זה נחשב לשמאל. אני חושבת שימין ושמאל צריכים לדאוג לזכויות האדם; ימין ושמאל צריכים לדאוג ללכידות החברתית שלנו כאן במדינה; ימין ושמאל צריכים לדאוג לכך שהתושבים הערבים שלנו ירגישו חלק מהמדינה ולא ירגישו כאילו שרוצים לדחוק אותם, לטרנספר אותם, להמעיט את זכויותיהם ולהדיר אותם.
אבל ישנו שסע שהוא לא פחות חשוב והוא מדאיג אותי לא פחות, וזה השסע בין החרדים לבין מי שנקראים חילונים – אני לא יודעת מה זה חילוני ומה זה חילון; אנשים שלא שומרים מצוות. גם לי יש אמונה – יש לי אמונה בליברליזם, בהומניזם, יש לי אמונה בערכים רבים מאוד, ואני חושבת את עצמי לאישה מאמינה, אבל נכון שאני לא שומרת מצוות. דרך אגב, יכול להיות שאני שומרת מצוות בין אדם לחברו כמו כל אדם דתי, אבל אני בוודאי לא שומרת את המצוות בין אדם לאלוהים, בין אדם למקום.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
עדיין.
יעל גרמן (יש עתיד):
יכול להיות שעדיין, יכול להיות שלא עדיין. זה לגיטימי.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
פתאום הוא התעורר.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
לא, אני מקשיב כל הזמן.
יעל גרמן (יש עתיד):
זה היה בדיקת ערנות.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
חד.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
תפסתי אותך קודם מפהק, אבל נהגתי במידת הסלחנות. מותר לך.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
מה תפסת אותי קודם?
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
מפהק.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
מפהק, נו.
יעל גרמן (יש עתיד):
זה לגיטימי.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
זה לא בגלל שהיא משעממת, אני מבטיח. זה רק בגלל העייפות, זה לא בגלל שהיא משעממת, חס וחלילה.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
לא, ברור שלא. רציתי אבל לכתוב שבסוף בסוף, בציונות הדתית, הם גם קצת חלשלושים.
יעל גרמן (יש עתיד):
והפער הזה בין האנשים שאינם שומרים מצוות לבין אלו שכן שומרים מצוות, הפער הזה מדאיג וכואב לי. ואני רוצה לספר – בסדר גמור, אני מרגישה – – –
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
בסדר גמור. אני הוספתי עוד חמש דקות. זה בסדר. אנחנו משחקים ביניכם.
יעל גרמן (יש עתיד):
אני רוצה לספר לכם שכאשר הייתי ראש עיריית הרצליה, לפני שנבחרתי, הדתיים והחרדים עשו עליהום. הם רצו בבתי הכנסת וברחובות והביאו, דרך אגב, כוח עזר מבני ברק, ואמרו: ההיא, היא באה מטעם מרצ, האישה הזאת. היא תסגור בתי כנסת, היא תפתח בתי זונות, אני לא יודעת איפה – כן, כך אמרו, אני אומרת לכם את זה בבירור. צריך לעשות הכול כדי שהיא לא תעלה. יהיה אסון פה.
והינה, כשעליתי לא חלמתי אפילו לא לסגור בית כנסת ולא לפגוע במישהו שהוא שומר דת. להפך, נהפוך הוא: ראיתי שיש מחסור בכמה שכונות בבתי כנסת ובניתי בתי כנסת על חשבון העירייה; ראיתי שחסרות מקוואות ובניתי מקוואות; ראיתי שיש כולל שאין לו מקום ובמשך עשרות שנים הוא נודד ממקום למקום, וחשבתי שמן הראוי שאם יש אנשים שמוצאים לנכון להגיע יום-יום לכולל כדי ללמוד שיעורי תורה וזה חשוב להם לא פחות מאשר לי חשוב תרבות – כי תורה זה תרבות ולימוד דת זה תרבות בדיוק באותה מידה – בנינו על חשבון העירייה כולל ל"אור זרוע"; וכאשר ראיתי שלילדים הדתיים אין המשך אחרי בית הספר הממלכתי-דתי – אין להם חטיבת ביניים ואין להם תיכון – הקמתי תיכון צומח דתי, כי חשבתי שזה מגיע להם.
יתרה מזו, כאשר יום אחד הגיעו אליי אימהות לילדים בני חמש מאגודת ישראל ואמרו לי: גברתי ראש העיר. אמרתי להם: תקראו לי יעל. יעל, הילדים שלנו בני חמש. אנחנו מזמינים אותך לראות באיזה מצב גני הילדים שלהם. הלכתי, ומצאתי גני ילדים במצב שדמעות עלו בעיניי: בחול היו נמלים ועוד דברים דוחים; כל המתקנים בחצר היו שבורים; בפנים החדרים היו מקולפים, לא צבועים, במצב שלדעתי אפילו מסכן את בריאותם של הילדים. ואז החלטתי לעשות מעשה. קראתי למי שהייתה אז המפקחת באזור שלנו, מפקחת משרד החינוך דלית שטאובר, לימים מנכ"לית משרד החינוך. קראתי לה ואמרתי לה: דלית, בואי נעשה ניסוי. בואי נקים שלושה גנים עירוניים חרדיים. מה זה גן חרדי עירוני? את, דלית, משרד החינוך – שר החינוך היה אז גדעון סער – את תיקחי על עצמך לממן את הגננות, וכמובן, את כל ההשתלמויות. אנחנו, העירייה, נממן את גם המקום – את הגנים עצמם, כמובן את המתקנים, את החצר ואת הכול – וגם נממן את הסייעות. אבל נאפשר להם, לאגודת ישראל, לבחור הן את הגננות והן את הסייעות, ונשאיר להם – נוסף על לימודי הליבה, אדוני היושב-ראש, שפה חייבנו שגם הגננות וגם הסייעות יקבלו את ההדרכה של לימודי הליבה, אבל בנוסף הם יוכלו להוסיף איזה לימודי דת שהם רוצים. ורק דבר אחד אני ביקשתי בתמורה למימון הזה: שדגל ישראל יתנוסס בגן ושכל הגנים ישתתפו בחגיגת יום העצמאות ויעמדו דום ביום הזיכרון. וכך עשינו, והקמנו – – –
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
יעל, גם הפרשתם חלה ביחד?
יעל גרמן (יש עתיד):
לא. אנחנו מאמינים בחיה ותן – הם הפרישו את החלה ואני נתתי את הממון.
וזה היה דבר אדיר. הוקמו שלושה גנים. הגננות שהגיעו מבני ברק עברו השתלמות של משרד החינוך, השתלמות שמיועדת להן, נפרדת, השתלמות בלימודי הליבה. הסייעות גם הן הגיעו מבני ברק, וגם הן עברו את ההשתלמות. הגן היה נוצץ ומבריק ויפה ומשופץ, והילדים ראו כל בוקר כשהגיעו לגן את דגל מדינת ישראל. וביום העצמאות, בהרצליה יש מנהג שאנחנו אוספים את כל גני הילדים וההורים ועושים חגיגה בפארק, והגנים הגיעו, הילדים הגיעו, והסייעות, ויחד רקדנו ויחד זכרנו והעלינו את מדינת ישראל על ראש שמחתנו, ודיברנו על כל הערכים של מדינת ישראל. וביום הזיכרון, יום קודם, הם עמדו דום.
רוצה לומר: השסעים, השנאה, ההדרה, לא חייבים להיות. אם יכולנו לחיות בשלום בהרצליה, באותה הרצליה שבה הקניון פתוח בשבת, כי הוא רחוק מכל מקום מגורים ולא מפריע לאף אדם דתי, באותה הרצליה שבה כל המערב פתוח – יש חנויות ומסעדות, כמעט הכול – באותה הרצליה שבה פתוח pm:am, ושבה פתוח גם טיב טעם, אם יכולנו לעשות זאת בהרצליה, ניתן לעשות זאת גם במדינת ישראל. צריך רק רצון טוב. וצריך עוד דבר אחד – וזו ההקדמה, אדוני היושב-ראש, לדבריי בלילה: צריך להבין שכל כפייה, גם כפייה דתית וגם כפייה חילונית, היא רעל ביחסי האנוש. אסור לנו לאשר חוקים שאוכפים על ציבור את מה שאינו מוכן לעשות. אסור לנו גם למנוע מהציבור ואסור לנו שלא לאפשר לו לחיות את חייו – להתפלל ולעשות כל מה שהוא מוצא לנכון. אם נשמור על העיקרון הזה – חייה ותן לחיות, כבוד הדדי, תן לכל אדם לחיות בהתאם לאמונתו – נוכל באמת לאחד וללכד את החברה הישראלית.
אני מזמינה את חברי לחזור, אם יש לו כוח. אם לא, אני מוכנה להמשיך.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
אח, כמה התגעגענו אליך, חבר הכנסת מיקי לוי.
יעל גרמן (יש עתיד):
אה, זה מעליב.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
למה?
יעל גרמן (יש עתיד):
למה התגעגעת? מה, לא נהנית?
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
זה לא קשור. מאוד נהנינו, ועדיין התגעגענו אליו מאוד.
חבר הכנסת מיקי לוי חוזר לעוד שעתיים בדיוק. נשים כרגע 60 דקות – שעתיים בדיוק. גברתי המזכירה, שעתיים, מכיוון שבסוף חברת הכנסת גרמן דיברה עוד רבע שעה, מכיוון שמיקי לא היה. אני עקבתי אחרי השעון. יש לאדוני שעתיים. שמתי כרגע את השעה הראשונה, ואחריה הבא אחריי יוסיף לך שעה. אני בטוח שהוא יעשה את זה בשמחה רבה מאוד.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
אני רוצה שבמליאה יישמע הקול, מיקי.
מיקי לוי (יש עתיד):
בוקר טוב לכולם, בוקר טוב ישראל. והינה אנחנו כאן, אותם חברים מהאופוזיציה, שאכפת לנו להביא את החוק הנורא הזה לידיעתו של הציבור.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
תשים לב, חבר הכנסת מיקי לוי, רק התחלת לדבר – כבוד השר שטייניץ חזר, מלא – – –
מיקי לוי (יש עתיד):
אנרגיות.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
סקרנות.
שר האנרגיה יובל שטייניץ:
– – –
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
תודה, יובל, על החברות.
שר האנרגיה יובל שטייניץ:
– – –
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
לא לא לא, מי שצריך לדעת יודע, ואנחנו מעריכים את זה מאוד – על הקולגיאליות.
מיקי לוי (יש עתיד):
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. אני פספסתי את השעה העגולה, חבריי חברי הכנסת. נהגתי, החל משעה 3:00, לחזור כל שעה עגולה, לחמש דקות, על דברים מאוד מאוד חשובים. זה מתחיל כך, חברתי חברת הכנסת נחמיאס: "אתה יודע למה השחיתות חודרת? אני אגיד לך למה השחיתות חודרת". "למה?" שואל המראיין. "אני אגיד לך מניסיון חיים – תאמין לי, לא פחות משלך. השחיתות חודרת כי העיתונות אינה חושפת את הפוליטיקאים המושחתים, היא איננה באמת חושפת אותם, ומערכות אכיפת החוק והאכיפה מאוד מאוד, הייתי אומר, רכות וסלקטיביות".
את הדברים האלה, אדוני ראש הממשלה, לא אני אמרתי מעל הדוכן הזה. את הדברים האלה אני רק ציטטתי מעל הדוכן הזה. את הדברים האלה, אדוני ראש הממשלה, אתה אמרת בריאיון מצולם לעו"ד אליעד שרגא, יו"ר ומייסד התנועה לאיכות השלטון. זה מה שאמרת ב-2006: "ראש ממשלה בחקירה לא חושב על האינטרס הלאומי". ביושבו כיושב-ראש האופוזיציה אמר נתניהו לחדשות 2 כי חקירותיו של ראש הממשלה דאז, אולמרט, צריכות להביא לפירוק הממשלה ולבחירות. הוא אמר כך, ואני מצטט: "אין למי ששקוע בחקירות את המנדט המוסרי והציבורי לקבוע דברים כל כך גורליים למדינה". ממשיך ואומר ראש הממשלה נתניהו על קודמו בתפקיד: "מדובר בראש ממשלה ששקוע עד הצוואר בחקירות. אין לו מנדט מוסרי וציבורי לקבוע דברים כל כך גורליים למדינת ישראל, כי קיים חשש אמיתי ולא בלתי מבוסס שהוא יכריע הכרעות על בסיס ההישרדות הפוליטית שלו, ולא על בסיס האינטרס הלאומי". אתם שמעתם את זה? את הדברים האלה אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו בשנת 2006 בריאיון לחדשות 2, אז, ביושבו כיושב-ראש האופוזיציה, בתקופת ממשלתו של אהוד אולמרט, עם תחילת החקירה.
"אני חושב שהדבר הנכון שהיה צריך לעשות בלאו הכי", הוא ממשיך ואומר, "זה שהממשלה תלך הביתה ונחזיר את המנדט לבוחר". זה מה שאמר ראש הממשלה.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
בטח. הוא גם התכוון לזה.
מיקי לוי (יש עתיד):
כן. הוסיף נתניהו אז: "אבל במצב הזה, של ממשלה שהגיעה לסוף דרכה, של ראש ממשלה שנמצא במצוקה המיוחדת הזאת, הכל-כך ארוכה, הרי הצעדים נעשים כאן כדי להסיח את הדעת".
מה אתה אומר, ראש הממשלה? המעשים אז היו כדי להסיח את הדעת? ומה בדיוק אתה עושה, אדוני ראש הממשלה, כדי להסיח את הדעת, את דעתו של הציבור? מורח את החקירה על פני וכמה חודשים. הרי יכולת לבוא ולצמצם אותה לשלושה שבועות: יומיים בשבוע, חצי יום כל פעם, שש חקירות – זה מה שעברת – ושלום על ישראל, גומרים. אבל עשית את כל התרגילים האפשריים, את הכול. והגרוע מכול – הנאום האחרון שלך, שראוי לכל גנאי. מכיוון שאתה יודע מה יש בתוך החקירות שלך, הקדמת ואמרת: ההמלצות ייזרקו הצידה. אז קודם כול, אדוני ראש הממשלה – אני אומר את זה בכל הזדמנות – כדאי שתלמד: אין המלצות, יש סיכום תיק, ובסופו נכתב אם נמצאו ראיות לכאורה, כן או לא. זה הכול. אבל מה עשית במהלך הזה? הודעת לציבור מה שהמשטרה תלך לכתוב בסיכום התיק נגדך. מה השגת בזה? משכת את גורם ההפתעה. הרי אי-אפשר להפתיע את הציבור פעמיים. מה שעשית זה הכנת את הציבור.
ומה עשית לאותם שוטרים חוקרים – חוקרות וחוקרים, שוטרות ושוטרים? דה-לגיטימציה למשטרה הזאת, שמגינה עלינו, מגינה על מערכת אכיפת החוק, חוקרות וחוקרים ששואפים וחותרים לחקר האמת. להם אתה עושה דה-לגיטימציה? אלה הם השוטרים, אדוני ראש הממשלה – כן, אחיי, כן, אני משמש להם כפה, כן, כדברי חבר הכנסת אמסלם, ואני לא מתבייש בזה. אני הוועד שלהם בבית הזה. תרצה או לא תרצה, אני הוועד שלהם פה. בשוטרים האלה אתה נכנס? אלה השוטרים שמגינים עלינו, על הציבור בישראל, מפני הפשע, מפני העבריינים, מפני עברייני הצווארון הלבן, מפני הטרור, ולא פעם משלמים בחייהם על כך. להם אתה עושה דה-לגיטימציה? אבדה הבושה? אלה אותם שוטרים שמשלמים לא פעם בחייהם, לוחמות ולוחמים שמסתערים בגוף חשוף אל פני הטרור ואל טרוריסטים בזויים, מחבלים בזויים, שבאים לפגוע באזרחים תמימים. להם אתה עושה דה-לגיטימציה? לשוטרים? ואתה שולח שליחים למפכ"ל המשטרה שלוש פעמים: המשרד אינו מרוצה מדרך תפקודך. מה, אתה מאיים על המפכ"ל? לאן הגענו? אבדה הבושה שלך?
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
לא. הבושה יצאה משער פלומבו. צריך עכשיו לנסות למשוך אותה חזרה פנימה.
מיקי לוי (יש עתיד):
את צודקת, חברתי. הבושה אולי נעצרה בשער פלומבו.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
ברחה, יצאה. ברחה לנו.
מיקי לוי (יש עתיד):
ואתה ממשיך את דרכו של חבר הכנסת אמסלם, שיצר את החוק הזה בדמותך, לא בדמותו. וחבר הכנסת אמסלם עומד פה ומספר לנו: זה בער בעצמותיי. אני בעד זכויות אדם. שלוש שנים חלפו מאז הגעת לבית הזה. שלוש שנים. פתאום התעוררת? ומתי התעוררת? כאשר נפתחה חקירה כנגד ראש הממשלה – אז התעוררת. ואז ניסית להעביר חוק שיגן על ראש הממשלה – ואני מייד חוזר לחוק הזה. ואני רוצה להתמקד בדבריו של חבר הכנסת אמסלם, שמתייחסים לאחיי השוטרים והשוטרות, הקצינים והקצינות. כן, איך אומר אמסלם? אתה הוועד של השוטרים. אני גאה בכך, חבר הכנסת אמסלם. אני הוועד שלהם.
עומד המפכ"ל ומסביר את התקציב המשטרתי, את החלוקה שלו, מפרט כמו שצריך, בצורה שקופה, ואז מגיעים לארוחת הצוהריים של השוטרים. אינני זוכר את הסכום, אם זה היה 50 או 150 מיליון שקלים, באמת שאינני זוכר, אני מוכן לבדוק. אומר חבר הכנסת אמסלם למזכירת הוועדה: תרשמי, אנחנו נקיים על כך דיון. אתה רוצה לקחת את ארוחת הצוהריים לשוטרים? אתה לא מתבייש? כאילו במשרדי הממשלה, בתעשייה, בארגונים, אין אספקת ארוחת צוהריים לעובדים. כאילו. אבל בכל משרד ממשלתי הארוחה מסובסדת. אני אגלה לך עוד משהו: הם גם מקבלים נסיעות חינם בתחבורה הציבורית. סתם, לצורך העניין, אני חושב, אם דברים לא השתנו, יש בירושלים בין 500 ל-700 שוטרים שמקום מגוריהם בצפון, כי לא ניתן לגייס פה. אז איך אתה רוצה, אדוני, חבר הכנסת אמסלם, שהם ייסעו אם לא בתחבורה הציבורית? טוב שנכנסת.
אז אני אומר לך שאני מוכן – איך אמרת לי? אתה הוועד של השוטרים, ואמרתי לפני דקה שאני גאה להיות הוועד שלהם – שמשטרת ישראל, צה"ל, שירות ביטחון כללי, מוסד, שב"כ, שב"ס, עובדים תחת חוק שירות הביטחון, ובמסגרת חוק זה מוקנים להם – – –
דוד אמסלם (הליכוד):
אגב, אני רק רוצה, ברשותך, אני לא כל כך – – – אני לא ביקשתי לקחת חמגשיות מהשוטרים. אתה משקר.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
בוקר טוב.
דוד אמסלם (הליכוד):
אתה רגיל, הרי – אמרתי לך, אתה לא אומר הרבה דברים אמת. כשאני לא פה – – –
מיקי לוי (יש עתיד):
חבר הכנסת אמסלם, מה הסיבה שהם מקבלים צוהריים? תגיד לי, שאלתי אותך. יש צילומים.
דוד אמסלם (הליכוד):
הרי אני לעולם לא משקר, זה ההבדל בינינו. בדיון על נושא תקציב המשטרה, שהיה שעתיים, שאלתי שאלה פשוטה, לא שאלתי את המשטרה בכלל: שוטר שמגיע בשעה 08:00 והולך ב-16:00, שהוא כמו פקיד, מדוע הוא שונה מכל פקיד אחר במדינה היום ומקבל צוהריים? דרך אגב, אני לא שאלתי את השאלה כדי שייקחו לו את ארוחת הצוהריים. אני מעולם – – –
מיקי לוי (יש עתיד):
טוב, אז אני – – –
דוד אמסלם (הליכוד):
רק שנייה, עוד שני משפטים.
מיקי לוי (יש עתיד):
אני נותן – אתה יודע, עכשיו אני נותן לך, אתה לא בוועדה, סבבה. בבקשה, אדוני.
דוד אמסלם (הליכוד):
אתה לא מאפשר לי – אז לא.
מיקי לוי (יש עתיד):
לא, לא, לא, בבקשה.
דוד אמסלם (הליכוד):
אני גם לא שאלתי את השאלה הזאת כדי שלא ייתנו לו. מה מפריע לי? נהפוך הוא, שיהיה לו אלף לבריאות. הדיון שהיה אחרי כן היה על כיבוי אש, אני שאלתי את זה גם אז, רק אתה לא היית, הלכת. ושם שאלתי למה גם פה נתתם לשוטרים שבעצם הם כמו פקידים. דרך אגב, גם בדיון אמרתי: שוטר מבצעי מקבל מזון. רוב השוטרים ממילא מקבלים מזון – –
מיקי לוי (יש עתיד):
זה נכון. זה נכון.
דוד אמסלם (הליכוד):
– – זאת הסיבה, אגב, וחייל – בגלל שזה צורך מבצעי, זה לא בא מבחינת תנאי שירות. גם אם מחר השוטרים האלה, כל אחד יקבל 100,000 בחודש, עדיין צריך לתת לו אוכל.
מיקי לוי (יש עתיד):
בבקשה, אדוני.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
וכיבוי אש לא מקבלים?
דוד אמסלם (הליכוד):
כיבוי אש לא מקבלים, וזה האבסורד. שם הם – – –
מיקי לוי (יש עתיד):
כי הם לא תחת חוק שירות ביטחון כללי. לא תחת חוק שירות ביטחון כללי.
דוד אמסלם (הליכוד):
אבל לא, עכשיו הם עברו – –
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
מה שהוא אומר לך זה שהוא לא ביקש לקחת את ארוחת הצוהריים מהשוטרים אלא לתת אותה גם לשב"ס, אז אל תוציא את זה בתור – עשית את זה, פשוט, גם בלילה.
מיקי לוי (יש עתיד):
ברוך השם, זה מצולם. סיימת, אדוני?
דוד אמסלם (הליכוד):
לא, אני אסביר.
מיקי לוי (יש עתיד):
אני אודה לך. איזה כיף לתת לך ולא אתה לי.
דוד אמסלם (הליכוד):
בצלאל, באותו יום עשינו דיון עם משרד הבט"פ, תכנון מול ביצוע תקציב, גם עם המשטרה. בדיון הזה אני ידעתי, אני זימנתי אותו – זה היה כיבוי אש. עכשיו, אני ידעתי, מכיבוי אש פנו אליי לגבי הנושא של המזון. אני ידעתי שהם לא מקבלים מזון והם עובדים במשמרת של 24 שעות, אז לכן כאן אני חידדתי את זה מול האוצר בכלל. לא עניין אותי מה התשובה של המשטרה.
מיקי לוי (יש עתיד):
אתה יודע – – –
דוד אמסלם (הליכוד):
לא היה לי עניין ואין לי – – –
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
אני חושב שאפשר לקבל את זה.
מיקי לוי (יש עתיד):
לא, אני ממש לא מקבל את זה, כי זה לא נכון.
דוד אמסלם (הליכוד):
מה לא נכון?
מיקי לוי (יש עתיד):
זה לא נכון. לשאלתי, חבר הכנסת אמסלם – – –
דוד אמסלם (הליכוד):
מה לא נכון?
מיקי לוי (יש עתיד):
לשאלתי – אמרתי: תגיד לי, עורכת דין תובעת, תובע, כך שאלתי, צריך לקבל ארוחת צוהריים? אמרתי לי: לא, מה פתאום.
דוד אמסלם (הליכוד):
אני אמרתי – – –
מיקי לוי (יש עתיד):
לא, מה פתאום – זאת הייתה התשובה.
דוד אמסלם (הליכוד):
שנייה, דקה.
מיקי לוי (יש עתיד):
חבר הכנסת אמסלם, אתה יודע מה? מודה ועוזב ירוחם. יותר טוב תגיד: סליחה, טעיתי – אנחנו נעזוב את הנושא הזה.
דוד אמסלם (הליכוד):
קודם כול, אני מספר לך שאתה משקר. נו, מה לעשות? הרי תבין, זה אני, זה לא אתה. אני אומר לך מה אני עשיתי.
מיקי לוי (יש עתיד):
אני עולה פה עוד שעה. אני הולך להוציא את הסרט – –
דוד אמסלם (הליכוד):
אני טענתי – שנייה – – –
מיקי לוי (יש עתיד):
– – ואת הפרוטוקול. וכדי להוכיח לך – – –
דוד אמסלם (הליכוד):
אני אומר לך, אתה לא צריך להוציא את הפרוטוקול.
מיקי לוי (יש עתיד):
לא, אני אוכיח לך – –
דוד אמסלם (הליכוד):
אתה לא צריך להוכיח.
מיקי לוי (יש עתיד):
– – להוכיח לך מה פתאום הם צריכים לקבל צוהריים, אותם פקידים.
דוד אמסלם (הליכוד):
לא, אני אמרתי, אני שאלתי מדוע – אני חוזר על זה – אני שאלתי בדיון מדוע שוטר שהוא כן פקיד 08:00–16:00. אתה שאלת אותי על התובעת, נכון. אמרתי לך שהתובעת בדיוק כמוהו, בוודאי. אם היא לא מקבלת, גם הוא לא צריך לקבל. בוודאי.
מיקי לוי (יש עתיד):
אבל היא מקבלת. שאלתי אותך: התובעת מקבלת? אמרת לי: לא.
דוד אמסלם (הליכוד):
דרך אגב, תובעת של הפרקליטות לא מקבלת.
מיקי לוי (יש עתיד):
תגיד, תובעת של הפרקליטות עובדת תחת חוק שירות ביטחון? תן לי להמשיך בתזה.
דוד אמסלם (הליכוד):
זאת אומרת, אתה – זה רק מי שעובד תחת שירות ביטחון?
מיקי לוי (יש עתיד):
מה לעשות? אלה מקבלים. לוחמי צה"ל, קציני צה"ל – זה החוק.
דוד אמסלם (הליכוד):
לא באתי, לא הגנתי על החוק. אני לא אמרתי בוועדה שמישהו פה עובר על החוק. שאלתי למה.
מיקי לוי (יש עתיד):
חבר הכנסת אמסלם, מודה ועוזב ירוחם. אני מבטיח לך – – –
דוד אמסלם (הליכוד):
במה? במה? טוב, לא חשוב. אני אמרתי, מיקי, איתך, העובדות – זה לא חשוב. אתה יודע גם מה עבר לי בראש, הרי.
מיקי לוי (יש עתיד):
אני לא יודע מה עבר לך בראש. אני לא נמצא בראש שלך, מה לעשות?
דוד אמסלם (הליכוד):
הרי אני ניהלתי את הדיון, הרי אני ניהלתי את כל הדיונים. אתה, מייד אחרי זה הלכת. אני נשארתי עוד שש שעות לנהל דיונים שם עם הבט"פ. לכן, אני מספר לך מה קרה בדיון הבא, כשאתה לא היית, אבל מה זה חשוב? בוא תתקדם.
מיקי לוי (יש עתיד):
חבר הכנסת אמסלם, רצית לקחת, וזה מצולם, לשוטרים – לא המבצעיים, לא המבצעיים, כי הדגשת את זה – לאותם מה שאתה מגדיר פקידות ופקידים, תובעות ותובעים, כי שאלתי אותך על תובעת או על תובע – אני אינני זוכר, אני יכול להוציא את זה – ואמרת לי: לא מגיע. ואז ניסיתי להסביר לך שהם לפעמים, או אפילו לא לפעמים, עובדים עד 21:00, 22:00, בלילה. ואז אמרת לי: תובעת בפרקליטות מקבלת? אמרתי לך: לא, ובזה הסתיים הוויכוח. בזה הסתיים.
דוד אמסלם (הליכוד):
אגב, מה ההבדל בין תובעת בפרקליטות לבין – – –
מיקי לוי (יש עתיד):
אני אסביר לך: כשתובעת בפרקליטות – ואני עכשיו הוועד של השוטרים, כמו שאתה אומר עליי, נכון?
דוד אמסלם (הליכוד):
ודאי.
מיקי לוי (יש עתיד):
אתה אומר שאני הוועד. אני לצורך העניין הוועד של השוטרים עכשיו, והינה, אני מוכן שתוביל מהלך שמשטרת ישראל, שוטריה ומשרתיה, לא יהיו תחת חוק שירות הביטחון. לא יהיו. ואז לא ניתן להם לא ארוחת צוהריים, ולא ניתן להם נסיעות חינם.
דוד אמסלם (הליכוד):
אתה מסכים לזה?
מיקי לוי (יש עתיד):
כן. אני אגיד לך – לתפיסתך. אני אסביר לך.
דוד אמסלם (הליכוד):
מה לתפיסתי?
מיקי לוי (יש עתיד):
מכיוון שהם לא יקבלו ארוחת צוהריים – – –
דוד אמסלם (הליכוד):
הרי אתה בא בצד הפורמלי. אני בא בצד המהותי. הרי אני שאלתי אותך שאלה אחרת: למה כשיש תובעת, נניח שיושבת תובעת מהפרקליטות ותובעת מהמשטרה וחוקר, למה אתה חושב שזה שונה?
מיקי לוי (יש עתיד):
אני אסביר: מכיוון ששוטרי משטרת ישראל, ולא חשוב מה התפקיד שלהם, הם תחת חוק שירות ביטחון.
דוד אמסלם (הליכוד):
זאת אומרת, אתה בא מתוקף החוק?
מיקי לוי (יש עתיד):
בוודאי. רגע, תן לי לסיים.
דוד אמסלם (הליכוד):
אז אם זה החוק – – –
מיקי לוי (יש עתיד):
תן לי לסיים, בבקשה. ואני אומר, אני הוועד שלהם לרגע, ואני מוותר על ארוחת הצוהריים, ואני מוותר על הנסיעות חינם. ועכשיו אני אסביר לך מה ההבדל בין התובעת בפרקליטות – שאני מאוד מעריך אותם, אני לא מזלזל בהם, נהפוך הוא – לבין התובעת במשטרת ישראל, לבין הפקידה שלי, בסדר? בלשכה, כשהייתי מפקד מחוז. לא אחת, כשהייתי יוצא ב-22:00, 23:00, בלילה – וזה היה רוב ימי השבוע, אתה יודע מה קרה בירושלים באותה תקופה, היית שם – הייתי רואה אור בתביעות. אצתי רצתי תמיד להגיד שלום, ערב טוב, מה נשמע, שישה, שמונה, 15 תובעים מתוך 50, 60 תובעים, יושבים ועושים תיקים, ב-22:00. התובעת בפרקליטות – –
דוד אמסלם (הליכוד):
הולכת ב-16:00.
מיקי לוי (יש עתיד):
אפילו נגיד ב-22:00, בסדר? נשווה אותה.
דוד אמסלם (הליכוד):
גם שם היית רץ לראות מה קורה – – –
מיקי לוי (יש עתיד):
לא, נשווה אותה לצורך העניין. התובעת בפרקליטות, החל משעה 16:00 או 17:00 – תלוי מתי היא באה – על כל שעה היא תקבל שעה נוספת.
דוד אמסלם (הליכוד):
זה קשור למזון?
מיקי לוי (יש עתיד):
אני מוכן לוותר על האוכל, אמרתי לך.
דוד אמסלם (הליכוד):
זה קשור לבסיס השכר.
מיקי לוי (יש עתיד):
לא, אם אתה רוצה שלא נהיה תחת שירות ביטחון, אין בעיה. אין בעיה.
דוד אמסלם (הליכוד):
אני רוצה רק דבר אחד, לא הבנת.
מיקי לוי (יש עתיד):
אז האוכל – – –
דוד אמסלם (הליכוד):
אני רציתי דבר אחד – הרי אתה לא מקשיב: אני רציתי דבר אחד, ואגב, אני עומד על זה היום: אני חושב שכל עובד מדינה – וגם לא עובד מדינה; כל עובד במדינת ישראל אמור לקבל ארוחת צוהריים כדבר בסיסי.
מיקי לוי (יש עתיד):
אצנו רצנו – רגע – אצנו רצנו – אני רוצה לגמור את הוויכוח.
דוד אמסלם (הליכוד):
זה בדיוק מה שאני משכתי כל הדיון. אתה לא הבנת. אני חושב שזו חובה של כל מעסיק לתת לעובד שלו ארוחת צוהריים בתקופות האלה. אני חושב שזה כבר לא תקופות של לפני 100 שנה. אני חושב שזה דבר בסיסי, שעובד צריך לקבל ארוחת צוהריים. זה מה שעניין אותי.
מיקי לוי (יש עתיד):
תראה, מכיוון שיש לי צוות נהדר, נהדר, הוא איתי כבר חמש שנים ואני לא מחליף אותו – – –
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
נכון, זה נכון. לא בקלות אנחנו מפרגנים לחברי כנסת אחרים, אבל במקרה שלך זה נכון.
מיקי לוי (יש עתיד):
תודה. ואז, אצו רצו בעודי מדבר והוציאו מתוך הפרוטוקול ציטוט שלך, ובזה אני גומר את הוויכוח – –
דוד אמסלם (הליכוד):
– – –
מיקי לוי (יש עתיד):
– – ציטוט שלך: למה שוטר מקבל חמגשית? ציטוט שלך. שיביא סנדוויצ'ים.
דוד אמסלם (הליכוד):
לא. איזה שוטר? איזה שוטר?
מיקי לוי (יש עתיד):
למה השוטרים אוכלים בחדר האוכל; למה עובד לא מביא סנדוויץ' מהבית – ואני משאיר לציבור להפעיל את היכולת האינטלקטואלית שלו – –
דוד אמסלם (הליכוד):
מיקי, הוא לא הוציא את זה מהפרוטוקול, הוא הוציא את זה מהכתבה – – –
מיקי לוי (יש עתיד):
– – ולהבין.
דוד אמסלם (הליכוד):
רק שנייה, תקשיב, אני יודע. הרי אתה עשית כאן דבר שאתה רגיל לעשות תמיד, וזה בעצם השקר הגדול, שאני טוען – מה עשית? לא אמרת את המשפט שלפני ולא את המשפט שאחרי. הרי היה דיון. אתה ידעת, אתה היית שם. הדיון שאני תקפתי והשאלה ששאלתי זה על עובד, או בעצם שוטר, שוטרת, הפקידה שלך שבאה בשעה 08:00 והולכת ב-16:00.
מיקי לוי (יש עתיד):
אבל הסברתי לך.
דוד אמסלם (הליכוד):
ומה ההבדל? זאת השאלה. השאלה הזאת הופנתה אליה, אל השוטרת הזאת. הרי אתה ידעת שאני התחלתי ואמרתי: הצורך המבצעי ברור – – –
מיקי לוי (יש עתיד):
אמרת.
דוד אמסלם (הליכוד):
אז אני מסביר. עכשיו, לא היה אכפת לי, ואתה יודע, וגם אחרי זה אמרתי. הרי בוודאי ובוודאי לעולם אני לא אעלה טענה, אף פעם – אני איש של עובדים – לקחת לעובד הטבה. אף פעם. אני שאלתי את זה כדי לתת גם לאחרים, זה מה שעניין אותי – כדי שבדיון הבא, זה מה שהיה.
מיקי לוי (יש עתיד):
התקציבים הם תקציבים שונים, אתה אמור להבין.
דוד אמסלם (הליכוד):
לא קשור לתקציב. אני לא שאלתי – אני לא ביקשתי להשוות שכר, לא ביקשתי להשוות רכב. אני ביקשתי מזון, דיברתי על מזון. אמרתי שלפי תפיסת עולמי, עובד במדינת ישראל, גם בסקטור הפרטי, אני חושב שכפי שמגיעה לו הבראה – ולפני 100 שנה לא נתנו הבראה – אני חושב שצריך לתת לו חמגשית בצוהריים. נקודה. לשם משכתי. ומפה תתקדם.
מיקי לוי (יש עתיד):
אתה אמרת: למה אנשים במטה הארצי צריכים לקבל?
דוד אמסלם (הליכוד):
לא, זאת שאלה ששאלתי את האוצר רטורית, כדי להתקדם איתם, אבל לא חשוב. תתקדם.
מיקי לוי (יש עתיד):
חבר הכנסת אמסלם, רטוריקה אני לא מבין, ולא הצלחתי להיכנס לראש שלך. אני נורא מתנצל, אבל אתה יודע מה? הינה, אני לצידך. מודה ועוזב ירוחם. לא אזכיר את זה יותר.
דוד אמסלם (הליכוד):
שמע, כנראה שגם אם אני אדבר עוד ארבע פעמים, כנראה שקשה לך להיכנס לראש שלי, אתה צודק.
מיקי לוי (יש עתיד):
לא מקובל עליי. לא זו הייתה כוונתך.
דוד אמסלם (הליכוד):
אתה צודק, אתה באמת צודק – קשה לך להיכנס גם לערכים שלי ולראש שלי.
מיקי לוי (יש עתיד):
לא, לערכים שלך אני דווקא נכנס.
דוד אמסלם (הליכוד):
לא, קשה, קשה לך.
מיקי לוי (יש עתיד):
לערכים שלך אני נכנס, כי אמרת שבעיניך – –
דוד אמסלם (הליכוד):
אני מבין.
מיקי לוי (יש עתיד):
– – קבלת מתנות, סיגרים ומתנות, זה לא כמו כסף במעטפות, אז על איזה ערכים אתה מדבר?
דוד אמסלם (הליכוד):
אני אסביר גם את זה. דרך אגב, תפתח את התקשי"ר – שאתה לא מכיר אותו. גם אתה, אני מניח, בבר-מצווה של הבן שלך קיבלת מתנות באולם. עכשיו, תגיד לי, זה שונה?
מיקי לוי (יש עתיד):
מראש הממשלה?
דוד אמסלם (הליכוד):
לא מראש הממשלה, מחברים שלך.
מיקי לוי (יש עתיד):
לא, אני מדבר על מתנות, לא דיברתי על חתונה. מה זה רלוונטי?
דוד אמסלם (הליכוד):
היה באולם של השמחות של הילדים שלך – שבאמת יהיו לך הרבה שמחות – הייתה תיבת מעטפות באולם?
מיקי לוי (יש עתיד):
תגיד – א. כן. מה זה שייך לאספקה השוטפת שראש הממשלה מקבל הביתה, אלוהים?
דוד אמסלם (הליכוד):
כתוב בחוק שמותר באולם לקבל מעטפה, מתנה. אני מספר לך מה התקשי"ר אומר.
מיקי לוי (יש עתיד):
תשמע, חבר הכנסת אמסלם, אני אסביר לך. כנראה שהערכים שלך והערכים שלי הם לא אותו דבר.
דוד אמסלם (הליכוד):
אתה צודק.
מיקי לוי (יש עתיד):
כשבאים אליי אורחים, אפשר להביא עציץ, אפילו אגרטל ענק מפורצלן ששוויו רב; אפשר להביא פעם פרחים, אפשר להביא שוקולד, ואפילו יקר; אפשר להביא סלסלת פירות, ואפילו עמוסה. זה כשבאים לבקר אותי בבית. אסור לשלוח לי במונית ספיישל סיגרים ושמפניות לאורך תקופה ארוכה. אסור בתכלית האיסור. אלה לא הערכים שלי. והשוני, גבירותיי ורבותיי הצופים, אזרחי מדינת ישראל, השוני בין קבלת מתנות כשמבקרים אותך, כשבאים לחתונת בתך, כשיש בר-מצווה, לבין אספקה שוטפת שמגיעה לביתי – השוני הוא ברור.
אבל אני אמשיך מהמקום ששם הפסקתי: "מדובר בראש ממשלה" – אמר נתניהו על אולמרט – "ששקוע עד צוואר בחקירות. אין לו מנדט מוסרי וציבורי לקבוע דברים כל כך גורליים למדינת ישראל, כי קיים חשש אמיתי ולא בלתי מבוסס שהוא יכריע הכרעות על בסיס ההישרדות הפוליטית שלו, ולא על בסיס האינטרס הלאומי". את הדברים האלה אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו בשנת 2006 בריאיון לחדשות 2, ביושבו כראש האופוזיציה, בתקופת ממשלתו של אהוד אולמרט, עם תחילת החקירה. עם תחילת החקירה, לא בסופה, הוא כבר דרש את ראשו של אולמרט.
"אני חושב", המשיך ואמר, "שהדבר הנכון שהיה צריך לעשות בלאו הכי זה שהממשלה תלך הביתה ונחזיר את המנדט לבוחר". כך אמר נתניהו באותם זמנים. הוסיף נתניהו אז ואמר: "אבל במצב הזה, של ממשלה שהגיעה לסוף דרכה, של ראש ממשלה שנמצא במצוקה המיוחדת הזאת, הכל-כך ארוכה, הרי הצעדים נעשים כאן כדי להסיח את הדעת". דבריו של נתניהו מ-2008 מתפרסמים ברקע חקירתו שהסתיימה אחרי, אם אינני טועה – שש חקירות במעונו בירושלים בחשד לקבלת טובות הנאה.
שני אנשי עסקים הודו בפני חוקרי יח"א כי העניקו בהזדמנויות שונות מתנות לראש הממשלה ולמשפחתו. אין ביניהם קשר, בין השניים. עוד טענו בחקירה כי המתנות שניתנו לנתניהו הוענקו במסגרת יחסים חבריים. ואני שואל אתכם: מי שבא לבקר אותי בביתי, לארוחת ערב, לשתות קפה, ראוי שיביא מתנה – ראוי בין חברים, ראוי גם ראוי, אני אומר את זה, ואפילו להביא שוקולד יקר מאוד, ולהביא כל דבר אחר יקר מאוד. אבל מתנות שנשלחות הביתה במונית ספיישל, עם אותו נהג, באופן סדיר, וכוללות תמיד סיגרים ושמפניה ורודה – אלה לא מתנות. זה לא עולם הערכים שלי, זה לא היושרה שלי, זה לא החינוך שחינכו אותי. שונא מתנות יחיה.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
אתה יודע מה התרגום של זה ביידיש?
מיקי לוי (יש עתיד):
אני אשמח לשמוע.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
"א שיינע מתונעס". "שיינע" זה יפה. איכס. זאת בדיחה ידועה.
מיקי לוי (יש עתיד):
אדוני, אני מודה לך, אבל אני לא מסוגל להגיד את זה. תודה רבה. אני אתן עוד התייחסות ואחר כך אתן לאדוני מה שהוא רוצה על ירושלים. ראיתי שזה מעניין אותו מאוד. אתן לאדוני את הכבוד המגיע לו בשבתו על הכיסא הרם הזה.
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, הנאום הארוך שלי פה במשך כל הלילה על נושאים כאלה או אחרים עיקרו היה מופנה לחוק הנורא הזה, לחוק האיום הזה. חברים מהעבר שלי, חברים קציני משטרה שעדיין בשירות, שלחו לי מסרונים ואף צלצלו ואמרו: אתה יודע? כמה מהידידים הוותיקים שלנו שעוסקים בפשע הודו לכם. אמרו תודה רבה. מעתה, כאשר תיפתח חקירה, לא יוכלו לפרסם דבר וחצי דבר. איזה כיף לנו. תודה רבה לכם שאתם מגינים עלינו. אנחנו מודים לכם.
הכניסו אותנו, נבחרי ציבור, בכפיפה אחת עם אותם עבריינים. ואתם יודעים מה? באנו ואמרנו בהצעה: אתם יודעים, בואו נתמוך בחוק. ראו זה פלא, נגרום לפרקליטות הרבה מאוד עבודה, עינויי דין לאותו נאשם, ייקח להם הרבה זמן לבדוק כל תיק ותיק, כי הם יתחיל מאפס. לא יהיה להם סיכומים. הרי המלצות אין מזמן. בטעות שם החוק הזה הוא חוק ההמלצות. אני הבהרתי לא אחת שאין המלצות בכלל. אין המלצות. יש סיכום תיק שבא ואומר: ראיות לכאורה. זה מה יש. אמרנו, חבריי ואני שהשתתפנו בוועדה: בואו נכניס את נבחרי הציבור או בואו נוציא את נבחרי הציבור מתחת לכנפיים של החוק הזה. הציבור שבחר בנו ושלח אותנו לבית הזה, זכותו לדעת אם הוגש נגדנו כתב אישום ואם יש חשדות שמופנים כלפינו. זכות הציבור לדעת במקרה של נבחרי ציבור גוברת. הוא שלח אותנו לכאן, לבית הזה. אבל לא, המטרה הייתה קודם כול להגן על אישי הציבור. איך אמר חבר הכנסת אמסלם? לא מעניין אותי סיכומים, המלצות, באמת לא מעניין אותי. מעניין אותי הפרסום. הפרסום. והייתי בחדר כשהודיעו לו באוזן שראש הממשלה כנראה – אני לא ראיתי, אבל זה מה שהבנתי מהנאום המצולם בפייסבוק – אמר שהוא מוותר על זכותו להיכנס לחוק הזה בחקירתו הנוכחית. ראיתי איך הלבינו פניו של חבר הכנסת אמסלם. אחר כך הוא אמר, וזכותו להגיד, שהוא לא מסכים עם ראש הממשלה, וזה בסדר גמור.
אבל תראו, זה לזרות חול בעיני הציבור. מדוע? אני אסביר: כאשר תיפתח חקירה חדשה כנגד ראש הממשלה, הוא כבר ייכנס לקריטריונים של החוק הזה. לא יהיה אפשר לפרסם דבר וחצי דבר. ואני רוצה להביא לידיעת הציבור שהפרסומים נעשו – ואני נגד הדלפות – הפרסומים נעשים בסיום החקירה או בסיום הגשת התיק לפרקליטות רק באישורו של היועץ המשפטי לממשלה, בין 12 ל-20 תיקים. זה הכול. הוא זהיר מאוד – הוא מבין מה זה יכול לעשות לאדם. אז גם את זה נטלו ממנו. ומה יקרה עם איש ציבור שחשוד בעבירות מין? אם לא יהיה פרסום, הכיצד נשים אחרות שנפגעו מאותה אישיות ציבורית יוכלו להבין שנפתחה חקירה ויבואו ויתלוננו? כיצד זה יקרה, תסבירו לי? מה אתם עושים?
זה חוק רע. זה חוק שיביא לעינוי דין. זה חוק שפרקליט המדינה התנגד לו; זה חוק שהיועץ המשפטי לממשלה התנגד לו; זה חוק שפרופסור מרדכי קרמניצר, שהופיע בוועדה, התנגד לו. כמובן, יש שמצדדים בחוק הזה. אנחנו יכולים להיות חלוקים בדעותינו.
חיים ילין (יש עתיד):
מיקי, השתיקה רועמת.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
מול חוק כזה פשוט נגמרו לו המילים.
מיקי לוי (יש עתיד):
לא, לא נגמרו לי המילים. אשתי שולחת לי מסרונים.
חיים ילין (יש עתיד):
כל עוד מיקי שם ויש שתיקה, כי היא שתיקה חכמה, השעון מתקתק, נכון?
מיקי לוי (יש עתיד):
אשתי שולחת לי מסרונים. תגיד לי, אני יכול לא לענות לה? מי מעז פה?
חיים ילין (יש עתיד):
– – – כולם עומדים בדום מתוח.
אבי דיכטר (הליכוד):
אני מנסה להיזכר מה היה קודם – הפודיום או מיקי? אני לא מצליח להיזכר מה היה קודם.
מיקי לוי (יש עתיד):
תודה אבי. אבי, דרך אגב, חבר הכנסת דיכטר, סיפרתי בשעה הקודמת דברים שעניינו מאוד – –
חיים ילין (יש עתיד):
אתה יכול להתחיל עוד פעם את השעה הקודמת. הוא לא היה.
מיקי לוי (יש עתיד):
– – את היושב-ראש, חבר הכנסת סמוטריץ – – –
אבי דיכטר (הליכוד):
אני הזמנתי טכנאי טלוויזיה, כי הטלוויזיה שלי תקועה. שעות אני רואה אותך. אני אומר: זה לא הגיוני שאתה מדבר שעות, כנראה שהיא לא עובדת. בא הטכנאי, אמר לי: לא, זה לא הבעיה של הטלוויזיה, זה הבעיה של מיקי.
מיקי לוי (יש עתיד):
חבר הכנסת דיכטר, לא אכלתי יום וחצי, אתה יודע מאיזה מניעים, ולא שתיתי בערך יום שלם. אין לי בעיה. אני פה.
חיים ילין (יש עתיד):
מיקי, זה נראה כאילו אתה עצור לחקירה.
מיקי לוי (יש עתיד):
לא, לא.
אבי דיכטר (הליכוד):
אחרי היום של חבר הכנסת כבל, באמת היה יום תענית.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
רק כדי שיהיה לך למה לחכות, כבל חוזר לפה אחרי שהוא יורד, אז יהיה מעניין.
חיים ילין (יש עתיד):
זה בתימנית.
אבי דיכטר (הליכוד):
אני תמיד אמרתי: אתה יכול לחתוך את החבלים של האוהל; אתה לא יכול לחתוך את הכבל של הבניין.
מיקי לוי (יש עתיד):
מה שפספסת בשעתיים הקודמות – סיפרתי לחבר הכנסת בצלאל סמוטריץ על הר הבית, כשאתה שימשת ראש שב"כ, ויחד עם שירות ביטחון כללי, אחרי שההר היה סגור שלוש שנים, בהרבה שכל – ולא פירטתי איך ולמה, כי עדיין כנראה אי-אפשר לדבר – פתחנו את הר הבית למבקרים בלי אף ירייה, בשקט – – –
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
אבל מה שבעיקר לא קיבלתי תשובה, מיקי, בכל השעות הרבות האלה, זה איך מה שהצלחתם לעשות בלי מלחמת עולם אחרי שלוש שנים לא היה אפשר לעשות שלוש שנים קודם ולא להביא למצב שההר סגור שלוש שנים.
מיקי לוי (יש עתיד):
ואז אמרתי שאנחנו לא אדונים לעצמנו, והקבינט הביטחוני-מדיני הוא אשר אישר – – –
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
לא, אבל אמרת שאתם אל מול הקבינט, לאורך כל השנים האלה, אמרתם שאוי ואבוי מה יקרה אם ההר ייפתח.
אבי דיכטר (הליכוד):
צריך לזכור שאי-אפשר שהיא תכתים את כל התקופה – – –
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
לא, אני לא מאשים. מיקי רק בתחילת הדברים דיבר על הריבונות בירושלים, על זה שהוא מכיר את זריקות האבנים על הכותל וכו', כולל להיכנס להר הבית, כי אנחנו לא ריבונים. ואז הגענו לשלב של: אז למה לא לאפשר ליהודים להיכנס באותה תקופה? אז הוא אמר שזה היה מצית מלחמת דת בכל העולם, אז אני לא מבין: למה זה כן וזה לא? ולמה בסוף אחרי שלוש שנים לא הוצתה מלחמה?
מיקי לוי (יש עתיד):
אבל אמרתי בסוף שזאת לא החלטה שלי. לא החלטה שלי.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
מיקי, אני לא מאשים אותך.
מיקי לוי (יש עתיד):
היא לא החלטה של מפכ"ל ולא של שר\ כי זה הלך לקבינט הביטחוני-מדיני שאישר את התוכנית.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
אני רק אומר, אבל שלוש שנים אתה התייצבת בדלתיים סגורות מול בית המשפט – –
מיקי לוי (יש עתיד):
נכון.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
– – ותיארת למה אסור לפתוח, ואחר כך, הינה, פתחת, ולא קרה כלום. אני אומר את זה גם על היום. אנחנו מהלכים אימים על עצמנו יותר מדי פעמים.
מיקי לוי (יש עתיד):
13 פעמים. לא, לפעמים כשדת מעורבת הזהירות ראויה. אדוני היושב-ראש – –
אבי דיכטר (הליכוד):
אבל גם באותן שלוש שנים הר הבית היה בידינו, שלא תהיה טעות.
מיקי לוי (יש עתיד):
– – הייתה תחנת משטרה שעבדה, והיו ביקורים שאי-אפשר לדבר עליהם, עוד לא הזמן – בבוא הזמן – והייתה שליטה מוחלטת גם מבחינת הניסיון לפגוע בארכיאולוגיה. ואין לי שוטרים שהם ארכיאולוגים, והמבין יבין.
אבי דיכטר (הליכוד):
גם פגיעה ארכיאולוגית – – – בהר הבית, לא הייתה בתקופת שלטון הימין.
מיקי לוי (יש עתיד):
נכון. אהוד ברק. אהוד ברק – סיפרתי על זה – אישר את השיפוץ של אורוות שלמה ופתיחת פתח ענק בקיר הצפוני, בכניסה מהחצר לאורוות שלמה, בתפיסת עולם מוטעית, כנראה – – –
אבי דיכטר (הליכוד):
שלוש קשתות.
מיקי לוי (יש עתיד):
שלוש קשתות ענקיות – אני תיארתי אותן – שנותנות למגיע תחושה – כמו בכנסייה, להבדיל – כמה הוא קטן כשהוא נכנס לבית האלוהים, עם איזו תפיסה מוטעית שעם פתיחת מנהרות הכותל זה יביא לאיזון, אישור השיפוץ של המסגד.
אבי דיכטר (הליכוד):
אגב, ליד – – – זו הייתה התרומה הארכיאולוגית הכי משמעותית להרבה מאוד דברים שלא היינו מעיזים לעשות בעצמנו, ומעז יצא מתוק. הממצאים הארכיאולוגים שמתגלים עד עצם היום הזה מהנבירה בדברים שפונו משם – – –
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
זה לא רציני. כמו עניים שמחטטים באשפה. אנחנו מסננים את מה שהם שופכים החוצה.
אבי דיכטר (הליכוד):
אתה צודק. זו אשפה שאם כבר נגזר שננבור בה, הנבירה – – –
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
אבל אתה יודע שאנחנו נעשה חפירות מסודרות, נורמליות.
אבי דיכטר (הליכוד):
כרגיל, הפלסטינים כורים לעצמם את הקברים, ובמקרה הזה כרו לעצמם את הקברים, כי כל מי שעוד היה לו ספק מבין הפלסטינים, הממצאים בנבירה הזאת הם ממצאים מדהימים, שעוד יימשכו. הנבירה הזאת תימשך עוד הרבה, והממצאים עוד יתגלו, וכרגיל, הפלסטינים כל פעם כורים לעצמם את הקבר מחדש. אם זה בנושא הר הבית, אם זה בנושא המנהרות בעזה – תמיד אפשר לסמוך על הפלסטינים.
מיקי לוי (יש עתיד):
תודה רבה.
חיים ילין (יש עתיד):
אין חשש, השלום לא בפתח, דיכטר.
מיקי לוי (יש עתיד):
אני רוצה להמשיך את הנאום הארוך שלי, שהחל בלילה.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
מיקי, לא, לא, הגענו לשעה עגולה, 09:00.
מיקי לוי (יש עתיד):
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. כל שעה עגולה, חבריי חברי הכנסת – – –
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
מה היית עושה בלעדיי, מיקי? באמת. העוזרים שלך כבר לא ערניים בשעה כזאת.
מיקי לוי (יש עתיד):
צודק. הוצאתי לעצמי כרטיס אדום, עברתי בשלוש דקות. אני חוזר לאותם דברים שאני אומר כל שעה עגולה.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
רק נאמר לצופים בבית: הטלוויזיה שלכם לא מקולקלת.
מיקי לוי (יש עתיד):
הטלוויזיה שלכם לא מקולקלת. אלה חמש דקות של דברים שאני חוזר עליהם: אתה יודע למה השחיתות חוזרת? אני אגיד לך למה השחיתות חוזרת – למה היא חודרת. "למה?" שואל המראיין? "אני אגיד לך מניסיון החיים – תאמין לי, לא פחות משלך: השחיתות חודרת כי העיתונות אינה חושפת את הפוליטיקאים המושחתים. היא אינה באמת חושפת אותם, ומערכות אכיפת החוק והאכיפה מאוד מאוד, הייתי אומר, רכות וסלקטיביות". את הדברים האלה, אדוני ראש הממשלה, אומנם אני אומר בפעם הרביעית או החמישית – לא ספרתי – מעל הדוכן הזה, אבל לא אני אמרתי אותם. את הדברים האלה אמרת אתה, אדוני ראש הממשלה, בריאיון מצולם לאליעד שרגא, יו"ר ומייסד התנועה לאיכות השלטון.
ב-2006 אמר ראש הממשלה מר נתניהו: "ראש ממשלה בחקירה לא חושב על האינטרס הלאומי". את זה אתה אמרת, אדוני ראש הממשלה. נתניהו, ביושבו כיו"ר האופוזיציה, אמר לחדשות 2 כי חקירותיו של ראש הממשלה דאז, אולמרט, צריכות להביא לפירוק הממשלה ולבחירות. "אין למי ששקוע בחקירות את המנדט המוסרי והציבורי לקבוע דברים כל כך גורליים למדינה. מדובר בראש ממשלה ששקוע עד הצוואר בחקירות. אין לו מנדט מוסרי וציבורי לקבוע דברים כל כך גורליים למדינת ישראל".
אדוני היושב-ראש, בוקר טוב.
היו"ר יצחק וקנין:
בוקר טוב.
מיקי לוי (יש עתיד):
אנחנו מקדמים אותך בברכה. יש ריטואל קבוע שבכל שעה עגולה אני חוזר עליו. אתה תהיה חשוף אליו בשעה העגולה הבאה, בשעה 10:00, שתבוא עלינו לטובה. אני באמצע הריטואל הזה, אבל הוא יחזור על עצמו. אומר נתניהו ב-2006: "מדובר בראש ממשלה ששקוע עד הצוואר בחקירות. אין לו מנדט מוסרי וציבורי לקבוע דברים כל כך גורליים למדינת ישראל, כי קיים חשש אמיתי ולא בלתי מבוסס שהוא יכריע הכרעות על בסיס ההישרדות הפוליטית שלו, ולא על בסיס האינטרס הלאומי". את הדברים האלה אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו בשנת 2006 בריאיון לערוץ 2, אז ביושבו כראש האופוזיציה בתקופת ממשלתו של אהוד אולמרט, עם תחילת החקירה.
הוסיף ואמר נתניהו: "אני חושב שהדבר הנכון שהיה צריך לעשות בלאו הכי זה שהממשלה תלך הביתה ותחזיר את המנדט לבוחר". והוסיף נתניהו אז: "אבל במצב הזה של ממשלה שהגיעה לסוף דרכה, שראש ממשלה שנמצא במצוקה מיוחדת הזאת, הכל-כך ארוכה, הרי הצעדים נעשים כאן כדי להסיח את הדעת". דבריו של נתניהו מ-2006 מתפרסמים על רקע חקירתו האחרונה, שהסתיימה אחרי כמה וכמה שעות במעונו שבירושלים, על קבלת טובות הנאה משני אנשי עסקים אשר הודו בפני חוקרי יח"א כי העניקו בהזדמנויות שונות מתנות לראש הממשלה ולבני משפחתו – אין קשר בין השניים; אשר מסרו לא אחת כי המתנות נשלחו גם פעמים רבות עם מונית ספיישל לביתו של ראש הממשלה, שעל פי התקשורת אף התקשר ברמה האישית אל המזכירה של אותו בעל הון ואמר לה: נגמרו העשבים. לא יאומן. "נגמרו העשבים" אלה מילות קוד שלא ראש ממשלה משתמש בהן; אלה מילות קוד שאני מכיר מהכובע הקודם שלי. זה מראה עם מי יש לנו עסק.
לא אקרא את האמנה הציבורית עכשיו; אולי בסיבוב הבא, אדוני היושב-ראש. אבל ראש הממשלה – אני מביא לידיעתך שב-2006, בעקבות הריאיון שנתן, ריאיון מצולם שציטטתי פה עכשיו, שבו אמר שהעיתונאים לא עושים את עבודתם נאמנה כי הם לא חושפים את הפוליטיקאים המושחתים – הפלא ופלא, עכשיו, כשהם חושפים אותם אז הם גם כן לא בסדר. אז תחליט, אדוני ראש הממשלה.
מפרי עטו של העיתונאי נחום ברנע: "כאשר יתפרסמו סיכומי החקירות של המשטרה, בחודש הבא, נפתלי בנט יאמר, זה קשה, זה מטריד, אבל אלה רק המלצות משטרתיות" – ואני בשפתי המקצועית אומר: סיכומי חקירה, ראיות לכאורה. "על זה", אומר השר בנט, "לא מפרקים ממשלה. יש לנו אמון מלא ביועץ המשפטי לממשלה" – וגם לי – "אביחי מנדלבליט. נמתין להחלטתו". שאר השרים, ראשי המפלגות, יגידו – וגם פה הם צודקים – "שהחוק לא מחייב את נתניהו להתפטר גם אם מנדלבליט יחליט להגיש כתב אישום". וכאן אנחנו נשים את מבטחנו בציבור ובתקשורת, שמשמשת כלב שמירה – –
היו"ר יצחק וקנין:
ידידי מיקי לוי, אני רוצה לומר לך משהו: נאמר, נאמר וחלילה וחס שיוגש כתב אישום. נאמר. הרי גם אז, אם ראש הממשלה יחליט שהוא מתפטר, עדיין הממשלה הזאת לא נופלת, לידיעתך.
מיקי לוי (יש עתיד):
אני מסכים.
היו"ר יצחק וקנין:
הממשלה הזאת יכולה להרכיב ממשלה אחרת, לא עם ראש הממשלה. אני רוצה שתדע את הדברים, כי דרך אגב, היו דברים מעולם.
מיקי לוי (יש עתיד):
אני מסכים.
היו"ר יצחק וקנין:
כשנגד אולמרט הוגש כתב אישום, ציפי לבני ניסתה בכל דרך להקים ממשלה – –
מיקי לוי (יש עתיד):
לא הצליחה.
היו"ר יצחק וקנין:
– – ולא הצליחה, פשוט. אז כך שגם אם יקרה מצב שבו – חלילה וחס, אני לא מאחל את זה לא לראש הממשלה ולא לאף אחד – גם אז זה לא יזעזע את הקואליציה, אני חושב, אם זה הכיוון שאתה מדבר עליו.
מיקי לוי (יש עתיד):
אני הדגשתי ואמרתי: גם אם יוגש כתב אישום וגם אם ראש הממשלה יצטרך ללכת הביתה – לא, הממשלה לא בהכרח הולכת הביתה. אמרתי. אני מודע לחוק, ואני אמרתי את זה גם עכשיו. גם אם הוא יחליט להגיש כתב אישום, ההחלטה היא בסופו של דבר של ראש הממשלה.
היו"ר יצחק וקנין:
להתפטר או לא.
מיקי לוי (יש עתיד):
להתפטר או לא. זה שלב א'. שלב ב' – הקמת ממשלה חלופית עם מישהו שיבוא במקומו על מנת לשמור על הקואליציה הנוכחית. זה החוק, אין מה לעשות. אנחנו נתיישר. אנחנו במדינת חוק, ונבצע את המוטל עלינו. זה לא קשור, אם וכאשר יוגש כתב אישום. ויודע מה, אדוני? הינה, די לנו בזה. לא רוצה ראש ממשלה שיוגש נגדו כתב אישום. אני, כאזרח, כפוליטיקאי, כדמותה של מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית, איני רוצה בזה. אבל אם וכאשר יהיה, כפי שהוא דרש – נאה דורש ונאה מקיים. הוא אשר אמרתי.
"באבריהם תתפשט תחושה נוחה, נעימה" – של אותם ראשי מפלגות – "של שותפות גורל. ברוך הבא למועדון, ילחשו בשקט". ברוך הבא למועדון, יגידו על משכבם בלילות. "אחד השרים אמר לי לא מזמן שמה שמפריע לו אצל נתניהו הוא ההצלחה". שר משריו שלו, לא אני, אמר לאותו עיתונאי ברנע. "'כשאני יושב עם הצוללות שלי – לכל שר יש צוללת – אני שומע מאנשים כל מיני הצעות לפעולה', סיפר. 'הרעיונות ציניים, מניפולטיביים, שקריים. כשאני אומר: רגע, זה לא בסדר, אומרים לי, מה לא בסדר, נתניהו עושה את זה, וזה מצליח. תיקח דוגמה.
"הנאום של נתניהו בכפר המכביה השבוע" – בשבוע שעבר – "נאום שקרי, עברייני, נמוך ממירי רגב – הוא דוגמה טובה" – כך כותב העיתונאי נחום ברנע.
"העיניים יהיו נשואות בחודש הבא אל משה כחלון. הקמפיין שכחלון מריץ בחודשים האחרונים בנוי על המילה 'נטו'" – ואדוני ראש הממשלה, אני מכבד את השר כחלון, באמת מכבד אותו. חלק מהדברים שהוא עשה הם דברים טובים, ואתה יודע – אתה שותף שלי בוועדת הכספים – לפעמים מאשימים אותי בקואליציה בבגידה, כי הרבה פעמים, כשהדברים הם טובים וריאליים, אני מצביע עם עמדת הממשלה, גם פה, באולם הזה.
בחודשים האחרונים כחלון בנוי על המילה "נטו" – "כחלון נטו משפחה, כחלון נטו צעירים, כחלון נטו ילדים, כחלון נטו הוזלות, כחלון נטו בשבילך".
היו"ר יצחק וקנין:
אז אני מבין שהוא מתכוון לבטל לנו את המע"מ.
מיקי לוי (יש עתיד):
כן. כחלון נטו ביטול המע"מ – לא יודע. הלוואי. לא יודע מה, אם יש לו מספיק כסף, בבקשה.
"הבעיה היא שכחלון" – תקשיב, חבר הכנסת ילין – "הבעיה היא שכחלון – –
חיים ילין (יש עתיד):
אני פה רק בשביל להקשיב לך.
מיקי לוי (יש עתיד):
– – הוא ברוטו, לא נטו", כותב ברנע. "הבעיה שכחלון הוא ברוטו, לא נטו. הוא גם וגם. הוא מבקש להצטייר כשר השפוי היחידי בממשלה, אי בודד בים קיצוני, לוחם עז נפש למען שלטון החוק וטוהר המידות; במקביל, הוא נאחז בכהונתו בממשלה" – אני גם יכול להבין אותו – "בלעדיה לא יפסיד רק את האוצר: הוא יפסיד את היכולת שלו להצטייר כלוחם העז למען שלטון החוק", והוא עלול להפסיד ולהיעלם.
קראתי, נדמה לי אתמול, איזשהו ציוץ שכחלון פוחד שחברי הכנסת ממפלגתו יצביעו שלא עם הקואליציה. לא יודע כמה יש בזה, כמה יש אמיצים. יש לו חבר ממשלה או שניים שיכולים לפרוש מהממשלה, ואז זה תוהו ובוהו. אני לא מאמין שמי מהם יעשה את זה.
"הבוחרים שנתנו לכחלון עשרה מנדטים לא באו ברובם ממאגר הקולות של הליכוד. הם באו מערי הלוויין של הערים הגדולות, מבוחרים פוטנציאליים של המחנה הציוני ולפיד. הנאומים של נתניהו נגד המשטרה לא נוחים להם: חלק מהם משרתים במשטרה, או שבני משפחה שלהם משרתים במשטרה. כאשר ראש הממשלה שלהם אומר במפגיע: 'מותר לקבל מתנות', הם נבוכים; כאשר שקד, לוין, ביטן ואמסלם מקדמים הצעות חוק קיצוניות, דווקניות, הם מוטרדים. לפיד מחזר אחריהם." גם גבאי מחזר אחריהם. "כחלון חייב לשמור עליהם אצלו. כל מי שרוצה בנפילת הממשלה, מפעיל עליו לחצים. אתה שובר שוויון, אומרים לו, אתה הנער עם האצבע בסכר" – אותו נער מפורסם – – –
היו"ר יצחק וקנין:
מיקי, בקואליציה הזאת כל מפלגה שתפרוש היא שובר שוויון.
מיקי לוי (יש עתיד):
צודק. תראה מה עושות 24 שנים.
חיים ילין (יש עתיד):
– – –
מיקי לוי (יש עתיד):
אני נוטה לשמוע לעצתו של כבוד היושב-ראש, חבר הכנסת – אני יכול להגיד איציק חברי, תרשה לי.
חיים ילין (יש עתיד):
– – – אבל מה התפקיד שלו? יו"ר ועדת האתיקה.
מיקי לוי (יש עתיד):
נכון.
חיים ילין (יש עתיד):
הוא קצת מבין במתנות.
מיקי לוי (יש עתיד):
נכון. הוא החזיר לי את בקבוק היין.
חיים ילין (יש עתיד):
הוא קצת מבין במתנות, יותר מכולם. תשאל אותו.
מיקי לוי (יש עתיד):
לא, אני לא יכול. חבר הכנסת ילין, הוא יושב כרגע על כיסא רם בתפקיד רם, ואני מכבד אותו.
חיים ילין (יש עתיד):
תראה, הוא גם יושב-ראש ועדה חקלאית. הוא הכול יכול.
מיקי לוי (יש עתיד):
ככלל, אני מכבד אותו – – –
היו"ר יצחק וקנין:
רק הקדוש ברוך הוא – הוא הכול יכול.
מיקי לוי (יש עתיד):
בכלל, אני מכבד אותו על דרכו.
חיים ילין (יש עתיד):
אבל אתה השליח שלו.
מיקי לוי (יש עתיד):
אני מתייעץ איתו לא אחת, והניסיון שלו לא יסולא בפז, ואני משתף איתו פעולה לא אחת בוועדת הכספים.
אומרים לו: אתה הנער עם האצבע בסכר – אותו נער מספרו של אנדרסן, שתקע אצבע בסכר ומנע את שיטפון העיר, הנער ההולנדי. "אתה התקווה האחרונה. אתה תהיה ראש הממשלה הבא. ואז מאיים עליו נתניהו בפירוק הממשלה והוא משתתק. מתחת לחיוך החברמני שלו" – באמת חיוך אחלה חברמני, מדליק כזה, הוא איש של אנשים, משה – "חיוך של השכן מהדלת ממול, כחלון הוא איש מבוהל. בכיר בפוליטיקה הישראלית דימה אותו השבוע לעכבר ששאג, שם של סרט ישן, מצחיק להפליא, בכיכובו של פיטר סלרס. 'העכבר משמיע שאגה של אריה', אמר האיש. 'אף אחד לא נבהל חוץ מאחד, העכבר ששאג'. כחלון ימשיך לעודד בנאומיו את אוכפי החוק" – וטוב שכך. "מפעם לפעם הוא יבלום יוזמה מטורפת של נתניהו ושריו".
היו"ר יצחק וקנין:
זמן נוסף שמגיע לך – אני מבין, עוד שעה?
מיקי לוי (יש עתיד):
תודה רבה. אם מישהו רוצה לוותר מחבריי – אם האופוזיציה כאן לא תהיה מוכנה, אני ממשיך בתפקידי.
"מפעם לפעם יבלום יוזמה מטורפת של נתניהו ושריו. הוא ילך לפירוק הממשלה רק אם ירגיש שאין לו ברירה, שהגיעו מים עד נפש".
אני רוצה לעשות הפסקה – הפסקה מתודית, לא לרדת, חלילה.
חיים ילין (יש עתיד):
חשבתי שאני כבר צריך לעלות.
מיקי לוי (יש עתיד):
לא, לא. אני רוצה לעשות הפסקה, למשפחה יקרה מאוד – קודם לתפקידי בכנסת לא הכרתי אותה – שגרה ביישוב שלי, היישוב מבשרת, אשר איבדו את בתם היקרה בתאונה במקסיקו, ואני אקרא בבית המחוקקים הישראלי את הדברים כפי שהם נכתבו על ידי שני הוריה: לפני כשנתיים וחצי נהרגה בתנו, טל נחום, זכרה לברכה, בתאונת דרכים במקסיקו שבה היו מעורבים מאבטחים של השב"כ, שכנראה – ואני אומר את זה בזהירות – אחד מהם גרם למותה בשל נהיגתו הפרועה, כשהיה תחת השפעת אלכוהול וסמים. כך כותבים לי בני הזוג האבלים על אובדן בתם, טל נחום, תלמידה מצטיינת. הם נמלטו בסיוע גורמים – כך אומרים ההורים – ממשרד החוץ, שירות הביטחון, על מנת לחמוק מחקירה במקסיקו. מהמעט שבדקתי והמעט שתואר בעובדה: בתוך 24 שעות, הם עזבו את מקסיקו, אחרי הנקודה, או 36 שעות – אל תתפסו אותי במילה, כי אני לא יודע בדיוק. עד עצם היום הזה לא נפתחה חקירה על עצם עזיבתם הבהולה – כאן כתוב בריחתם – והם זוכים להגנה וסיוע – כתוב כאן – של זרועות המדינה – אני רוצה להאמין שלא – ואפילו לקידום במקום עבודתם.
אני מודה שנכנסתי לעובי הקורה והעברתי את התיק ממקסיקו למשטרת ישראל, כנבחר ציבור – לא כניצב בדימוס – כדי שהתיק יתורגם ויקבעו משטרת ישראל או היועץ המשפטי לממשלה או פרקליט המדינה, לצורך העניין, אם יש מקום לפתוח בחקירה כאן, במדינת ישראל. כותבים ההורים: היינו אזרחים תמימים וחשבנו שמייד ייעשה הדבר הבסיסי ביותר שזכאי לו כל אזרח במדינת חוק – הזכות לחקירה. מאז, כותבים ההורים, איבדנו את תמימותנו ולמדנו שבכל יום ברחבי הארץ נמנעת הזכות להגנה והשוויון בפני החוק של האזרח הקטן. הטרנד ההולך וגדל – החזק, המקושר והמקורב מקבל עדיפות והגנה בפני החוק – הוא הסכנה הגדולה והאמיתית לדמוקרטיה ולביטחון מדינת ישראל; אני קצת הפכתי את היוצרות. ערעור הביטחון האישי של האזרח הקטן נרמס על ידי גלגלי ההון והשלטון, דבר הגורם לשיבוש המצפן המוסרי שלנו כחברה ולאובדן של ערכים בסיסיים של שוויון בפני חוק.
אנו, אזרחיה הנאמנים ושומרי החוק של המדינה, רוצים להאמין כי הפשע איננו משתלם. ביום חשוב זה חשוב שנציגי מדינת ישראל יעזרו להפנים שערכי השוויון והצדק חייבים להישאר וכי כולנו שווים בפני החוק.
את המכתב הזה – שנשלח אך לפני דקות אחדות, כי הם שלחו לי הודעה בווטסאפ בבוקר שהם צופים בי בנאום הזה, וביקשתי מהם לשלוח כמה מילים לזכר בתם, טל נחום, זכרה לברכה – המכתב הזה נשלח על ידי הוריה היקרים והכואבים תמר ורוני נחום. יהי זכרה של טל נחום ברוך לעד.
זו הייתה הפסקה, לפחות מבחינתי, מאוד מאוד חשובה בבית הזה, ביום הזה, שאפשר להגיד בו כמעט כל דבר, אז לקחתי לעצמי את הזכות להגיד כמה מילים לזכרה של טל נחום, שמא זה יביא מעט – המעט שבמעט – מזור להוריה השכולים, שספגו אבדה גדולה.
אני חוזר לענייננו, וענייננו הוא החוק שבו אנו עוסקים, והניתוח הבא הוא הניתוח של העיתונאית סימה קדמון. אלו שני ניתוחים שמאוד אהבתי והערכתי, ברמה עיתונאית גבוהה, ולכן מצאתי לנכון להביא אותם. יש לי עוד, מעיתון נוסף, אבל נראה אם נגיע.
"בין אם אנחנו אוהבים את זה ובין אם לא – מבחינתו של נתניהו זו הצלחה. נאומו ביום שלישי בערב בכפר המכביה לפני פעילי ליכוד, השיג את מה שרצה".
ברוכים הבאים, חבריי. חברת הכנסת לאה, חבר הכנסת זוהיר, ברוכים הבאים. בוקר טוב לכם.
"נאומו ביום שלישי בערב – – –
חיים ילין (יש עתיד):
עכשיו אנחנו רוב, אפשר להצביע.
מיקי לוי (יש עתיד):
לא, אבל אנחנו התחייבנו, ואנחנו נעמוד מאחורי ההתחייבות שלנו – כי יש לנו יושרה וערכים – שנודיע שעה מראש מתי בכוונתנו להצביע. אנחנו נמלא את חלקנו בהסכם הזה. לא נחרוג ממנו, כי מילה היא מילה והבטחה היא הבטחה, ואנשי ערכים אנחנו.
לאה פדידה (המחנה הציוני):
יישר כוח.
חיים ילין (יש עתיד):
מיקי, אני צריך ללכת לוועדת הכספים. תחליט, או שאני עולה במקומך שעה או שאני מחליף אותך בוועדת כספים.
מיקי לוי (יש עתיד):
אני סומך עליך בוועדת כספים – – –
היו"ר יצחק וקנין:
לא בטוח שיש ועדת כספים.
חיים ילין (יש עתיד):
09:30 – שדרך אגב, כל – – –
היו"ר יצחק וקנין:
רק אם היושב-ראש אישר את זה. יכול להיות שהיושב-ראש אישר. אם הוא אישר. בדרך כלל, כשיש מליאה אין ועדות. רק באישור היושב-ראש.
חיים ילין (יש עתיד):
אני מבקש שתבדקו, כי לא מקובל עליי שמתקיימת ישיבת ועדת כספים על העברות תקציביות – – –
מיקי לוי (יש עתיד):
אני אגיד לך מה – הלחץ, הלחץ. התאריך היום – מהו?
קריאה:
27 – – –
מיקי לוי (יש עתיד):
חבר הכנסת ילין, יש ועדת כספים. יש שם נושאים מאוד מאוד חשובים.
חיים ילין (יש עתיד):
כן, אבל כבוד היושב-ראש וחבר הכנסת, אני חייב להגיד לך שאומנם יש – אז שיעצרו פה את החקיקה ונמשיך אותה אחרי – – –
מיקי לוי (יש עתיד):
אמרה מזכירת הכנסת שניתן אישור מיוחד על ידי היושב-ראש.
היו"ר יצחק וקנין:
כדי לקיים ועדה בזמן מליאה צריך אישור מיוחד של היושב-ראש. היושב-ראש אישר. את המליאה אי-אפשר להפסיק. את הוועדות כן אפשר להפסיק.
חיים ילין (יש עתיד):
אז אני מבקש התייעצות – – –
היו"ר יצחק וקנין:
אין אפשרות לעצור את המליאה.
חיים ילין (יש עתיד):
סליחה, למה לא עלה המכשול בוועדת החוץ והביטחון? יותר חשוב תושבי עוטף עזה מתקציב – – –
היו"ר יצחק וקנין:
תאמין לי שאני נהנה לשמוע את מיקי לוי כל שנייה פה.
חיים ילין (יש עתיד):
את?
היו"ר יצחק וקנין:
אני נהנה לשמוע את מיקי לוי.
חיים ילין (יש עתיד):
בבקשה, אז שיעצרו את הוועדות. יש הרבה נושאים חשובים – – –
היו"ר יצחק וקנין:
דרך אגב, אתה הנואם הבא אחריו?
חיים ילין (יש עתיד):
לא, אני שחקן ספסל. אם מיקי צריך ללכת לשירותים אני יכול להחליף אותו.
קריאה:
– – –
היו"ר יצחק וקנין:
אמרתי לו. חיים הבין מהר, רק הוא לא – – –
חיים ילין (יש עתיד):
אני מבין מהר – – – רוצה לקבל.
מיקי לוי (יש עתיד):
בוקר טוב לכם, חבריי חברי הכנסת.
היו"ר יצחק וקנין:
אני מבין אותך, חיים. אני רוצה שתבין שכל הוועדות אתמול והיום בוטלו מזמן, ברגע שהמליאה פועלת ברצף. לכן אפילו – היה אתמול יום התעשייה, ולצערי הרב הוא בוטל בגלל כל העניין הזה.
חיים ילין (יש עתיד):
כבוד היושב-ראש, אבל למה היושב-ראש קובע שרק העברות תקציביות הן חשובות ולא – – –
היו"ר יצחק וקנין:
לא, גם ועדת הכנסת. אני הבנתי שגם ועדת הכנסת הוא אישר.
חיים ילין (יש עתיד):
לא, זה ועדת כספים – – – ולא משנה מי, והמכשול בעוטף עזה הוא לא חשוב. מי קובע מה זה חיים ומוות?
היו"ר יצחק וקנין:
תקשיב, ידידי היקר, בשביל זה הוא יושב-ראש הכנסת.
חיים ילין (יש עתיד):
החוכמה ניתנה – – –
מיקי לוי (יש עתיד):
אבל זה בהחלט בהתאם, אין מה לעשות.
היו"ר יצחק וקנין:
ודאי, זה סוף שנה, זה תקציבים שמאוד – – –
חיים ילין (יש עתיד):
אני איתך, אבל היה אפשר להביא – – –
היו"ר יצחק וקנין:
חלקם נוגעים לעוטף עזה – – – למקומות מאוד רגישים – רווחה, חינוך – – –
חיים ילין (יש עתיד):
אז אפשר היה לדחות את החוק הזה. היה אפשר לדחות אותו בשבוע-שבועיים, לגמור את כל ההעברות התקציביות – – –
היו"ר יצחק וקנין:
במרוקאית אומרים: (אומרים במרוקאית ומתרגם:) לבכות אחרי המת זה כבר – אנחנו כבר בתוך הדיון. מה, אתה רוצה לעצור אותו?
חיים ילין (יש עתיד):
אני לא, אבל משהו – אי-אפשר בדיעבד לבוא ולהגיד שההעברות התקציביות זה הדבר הכי חשוב, כי המשמעות היא שזה יותר חשוב מהחוק, אז תדחו את החוק. ואז לא היה פיליבסטר, לא היה – – –
זוהיר בהלול (המחנה הציוני):
טוב, קיבלת את חמש הדקות – – –
היו"ר יצחק וקנין:
תראה, הוא רוצה הצעה לסדר-היום כבר. זה כבר הפך להיות הצעה לסדר-היום, חיים.
חיים ילין (יש עתיד):
כבוד היושב-ראש, אם היה – – –
היו"ר יצחק וקנין:
אי-אפשר לעצור אותך, אתה יודע.
חיים ילין (יש עתיד):
אם היו שלוש דקות למיקי, לא הייתי עושה את זה, אבל יש לו עוד שעה. שאלתי אותו: אתה רוצה ועדת כספים או לנאום? הוא בחר לנאום, אז אני אלך לוועדת כספים. אין לי ברירה. אבל אני לא חלק ממשחק פוליטי.
מיקי לוי (יש עתיד):
יש שם העברות – – –
חיים ילין (יש עתיד):
העברות תקציביות שאולי מצילות חיים זה חשוב יותר מהחוק? שיעצרו את החוק.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה, ידידי. בקשתך נשמעה בקשב רב.
זוהיר בהלול (המחנה הציוני):
ונרשמה.
מיקי לוי (יש עתיד):
"נאומו ביום שלישי בערב בכפר המכביה בפני פעילי ליכוד, השיג את מה שרצה. כבר שלושה ימים שאנחנו מדברים על כך שיהיו המלצות משטרה נגדו" – זה מה שהוא אמר. אני כל פעם טורח ואומר: אין המלצות משטרה. אין. הסיפור הזה נגמר לפני 15 שנה, עוד כשאני הייתי מפקד מחוז. יש סיכום תיק ושורה אחת: האם נמצאו ראיות לכאורה. זה הכול. אין המלצה של המשטרה. המשטרה לא ממליצה. "ככל שנדבר על זה יותר, אפקט ההפתעה שאמור להיות עם פרסומן – יקטן. הרי אי-אפשר להיות מופתע מאותו הדבר פעמיים. במילים אחרות: בנאומו הבוטה, התיאטרלי", יש לומר, "נוטף הבוז והטינה, גרם ראש הממשלה לדיון על ההמלצות להתקיים עוד לפני שיש המלצות. עכשיו עוצמת הדיון כל כך חריפה כי עוד אין המלצות. כשיהיו, הדיון יהיה" – הדיון הציבורי, כמובן – "פחות חריף, כי הוא כבר התקיים. זה כאילו שנתניהו יזם רעידת אדמה. קשה להתרגש ממנה כשהיא יזומה, וכשיגיע האפקט המשני, האמיתי – אף אחד כבר לא יתרגש כי היא כבר הייתה. אין מנוס מלהודות שנתניהו עשה זאת שוב. שינה את סדר-היום למטרות הישרדות. הנאום הזה מוכיח, ששום דבר כבר לא באמת עוצר אותו. את החשבונות הוא מנהל מעל ראשיהם של פעילי הליכוד", שמשמשים לו כאסיסטנטים, או כניצבים, "בהבדל אחד: את קולות הבוז ומחיאות הכפיים הם עושים לבד, לא צריך שאף אחד ירים בשבילם שלט. אבל למרות שנראה היה שנתניהו נהנה מהמעמד כמו סטנדאפיסט שעולה לראשונה על במה וזוכה לפידבק חיובי מהקהל, התחושה של שריו – שלמעט השר לביטחון פנים הגיעו בהרכב מלא – הייתה שהוא עם הגב אל הקיר. הם אולי לא מספיק אמיצים כדי להתקומם, כדי לעצור אותו, כדי לומר את דעתם על מופעי האימה האלה נגד מערכת שלטון החוק, אבל הם מספיק מנוסים כדי להבין שכל המופע הזה נועד למנוע את התפרקות הקואליציה לאחר פרסום ההמלצות". ואני מקבל את התיקון של אדוני היושב-ראש שזה לא בהכרח, אלא אם כן אחת המפלגות תפרוש. "הופעת נתניהו הוכיחה להם עוד דבר", וצריך להודות בכך: "שהקסם של נתניהו בליכוד לא פג. האנרגיות הליכודיות עדיין איתו. מי שיוצא נגדו עכשיו ויתקוף אותו – ישלם על זה מחיר כבד. הסנטימנט עדיין עם נתניהו.
"זה היה נאום שמופנה בעיקר לאדם אחד: משה כחלון. זה אולי אירוני: כשכחלון דרש עם כניסתו לממשלה ארגז כלים", הוא קיבל אותו, לביצוע עבודתו, אבל "הוא קיבל בין היתר גם את המפתח לפירוק הקואליציה. עכשיו נותר לראות אם ומתי הוא ישתמש בו. אלא שפה נמצא המסמר הקטן, שעליו אולי לא חשב נתניהו: הדבר האחרון שכחלון צריך כדי לעבור את ההמלצות בשלום ובלי לחץ ציבורי – זה הרעש. הוא בטח לא מעוניין באורות הזרקורים ותופי הטם-טם שימקדו בו את תשומת הלב. גם החוק הצרפתי היה עשוי לעבור אצלו אם לא היה מלבים ממנו את הציפיות. אחרי הבילד-אפ שעשה השבוע נתניהו להמלצות המשטרה, השר כחלון כבר על המוקד". עיני כולם נשואות אליו. אני ברמה האישית יכול להגיד שאני מאוד מעריך אותו. לא תמיד מסכים איתו, אבל בהחלט בהחלט מעריך אותו.
יש זמן עד לשעה העגולה, שבה אני חוזר על דבריי – חמש דקות ריטואל קבוע בכל שעה, כדי שזה ייספג אצל הצופים, אולי, בבית. יש ריטואל קבוע שאני חוזר עליו כל שעה עגולה; אני ממליץ לכם, גם אם אתם הולכים, תחזרו לקראת השעה שתי דקות ל-09:00. מומלץ.
היו"ר יצחק וקנין:
ל-10:00.
מיקי לוי (יש עתיד):
שתי דקות ל-10:00.
זוהיר בהלול (המחנה הציוני):
זה חוזר כמנטרה תמיד?
מיקי לוי (יש עתיד):
לא, אני עשיתי לי לקבע, בנאומים, בכל שעה עגולה, מ-03:00, לפנות בוקר, לחזור על אותו דבר. כל שעה עגולה. זה לוקח, אותם דברים, בין חמש לשבע דקות. אם יש לכם זמן – מומלץ.
איל בן ראובן (המחנה הציוני):
פרומו, פרומו. מה זה כולל?
מיקי לוי (יש עתיד):
לא יכול לגלות.
דוד אמסלם (הליכוד):
אתה צודק. הוא מדבר כמה פעמים, הבוס שלו מקבל את זה בשידור בטלוויזיה – מעלה אותו בדרגה. בשביל זה הוא פה.
מיקי לוי (יש עתיד):
אני אפילו לא אטרח להגיב – –
איל בן ראובן (המחנה הציוני):
אתה לא צריך לענות.
מיקי לוי (יש עתיד):
– – על הדברים האלה. אני אגיד לכם מה אמרתי – – –
איל בן ראובן (המחנה הציוני):
תגיד לו, מיקי, שאתה, דרגות כבר לא צריך. ספר לו.
מיקי לוי (יש עתיד):
אני אחזור על זה, כי אני עושה את הסיכום, אבל אני אגיד לכם, בגלל מה שהוא אמר. גם ביטן לא היה איש קל. גם ביטן לפעמים הפעיל כוח. אבל אם הוא רוצה להיות ביטן ולהיות איתנו בקשרים כדי שניתן קיזוזים – כשחבר הכנסת גילאון מגלה, באמת, אבירות ראויה לציון ומחליף את שר הדתות, שנמצא בבית החולים, אדוני, והרבה פעמים יש שיתוף פעולה – היה אומר ביטן: תגידו, אתם בעד? אתם נגד? אני יכול לשחרר? אני יכול לבוא? לא אחת גם אתם, גם אני, קיבלנו טלפונים אישיים: תגידו, אתם בעד? אתם נגד? כדי לא לענות את הצד השני. וככה, יש יחסי גומלין, כי אנחנו גומרים פה והולכים לצד השני לשתות קפה יחד.
אז אם חבר הכנסת אמסלם רוצה להיות ביטן – עם החן, החן הדובי הזה, שהיה כל כך נחמד, ואני מתעלם משאר הדברים – כדאי שישנה את היחס שלו לגבי האופוזיציה. לא עוד העלבות, לא עוד כוחניות, לא עוד שהוא סונט בנו. אנחנו לא עובדים אצלו. אם הוא רוצה להיות ביטן, שיבחר בדרך הזו; אם הוא רוצה להישאר חבר הכנסת אמסלם, שימשיך במדיניות שלו. נראה מי יגבר על מי. לאופוזיציה אין מה להפסיד – היא באופוזיציה. לצד הזה יש מה להפסיד. הם כל היום באים אלינו: תחליפו אותנו, אתם מצביעים בעד? אתם מצביעים נגד? אתם מגיעים? אתם לא מגיעים? האם אני צריך לגייס? לא צריך לגייס? ואותו דבר בוועדות. אני יודע בוועדת כספים כמה פעמים אני אומר: אל תגייסו – היושב-ראש עד לכך – אני בעד, אני מצביע בעד. זה ראוי, ההעברה הזאת טובה.
אני אפנה לראשי הסיעות, לראשי המפלגות, ואני אעמיד אותם על העניין הזה. אמרתי לו את זה כבר, זה לא שאני אומר את זה פעם ראשונה. אם חבר הכנסת אמסלם רוצה להיות ביטן, לשנות את דרכו ולקבל שיתוף פעולה חשוב בשביל הצד הזה, ראוי שישנה את יחסו המזלזל, הבוטה, הכוחני, לצד הזה של האולם.
אמר חבר הכנסת אמסלם – הוא גם מצוטט כל הזמן: לא מעניין אותי הסיכום. ממש לא מעניין אותי. מה מעניין אותי? הפרסום. זה מה שמעניין אותי. אמר אחד מחברי הכנסת הבכירים של הליכוד – כי הוא מונה ליושב-ראש ועדת הכנסת – חבר הכנסת מיקי מכלוף זוהר – עוד הפעם קוראים לזה חוק ההמלצות, לא יודע למה, אבל בסדר: חוק ההמלצות נולד בגלל חקירות נתניהו. חבר הכנסת מהליכוד מיקי מכלוף זוהר אמר שלשום – זה הרבה, לפני שבועיים או שלושה, אני לא יודע, אין לי תאריך – כי חוק ההמלצות, שנועד להשתיק את המלצות המשטרה בנושא הגשת כתב אישום נגד נבחרי ציבור, נולד בגלל חקירות ראש הממשלה בנימין נתניהו. אמר בלי בושה: "רצינו להגן על שמו הטוב של נבחר ציבור ספציפי, שהוא ראש הממשלה" – אמר זוהר בריאיון לתוכנית הרדיו של קלמן ואסף ליברמן בכאן ב'. זוהר הוסיף בריאיון: "אני חושב שחבריי למפלגה טעו בכך שלא אמרו מהיום הראשון שהחוק הזה כן מגן על ראש הממשלה, על הזכות שלו לחפות ולשמו הטוב". גם אני בעד זכות החפות, עד אשר היועץ המשפטי לממשלה יכריע אחרת.
זוהר ציין כי עמיתיו למפלגה, חברי הכנסת דוד ביטן ודודו אמסלם, שציינו בהזדמנויות שונות שאין קשר בין החוק לחקירות ראש הממשלה, שגו כשלא הצהירו מפורשות על מטרת החוק. לדבריו, הם עשו טעות שלא אמרו את זה וניסו לייפות את הדברים. "אין חוק היום במדינת ישראל שלא נולד כתוצאה ממקרה פרסונלי", אמר חבר הכנסת זוהר. "כל סיפור פרסונלי מביא לחקיקה רחבה לכלל אזרחי ישראל".
חבר הכנסת מהליכוד התייחס גם לחשדות – ואני לא רוצה להקריא את זה – כנגד חבר מפלגתו. זה לא קשור לענייננו, אבל הוא אמר שלא צריך לחרוץ דין. גם לזה אני מסכים, ואני אומר גם עכשיו עוד הפעם, למצלמות: הלוואי שלא יהיה כלום כנגד ראש הממשלה. הלוואי – כאזרח ישראלי, כפוליטיקאי. נמאס לנו, לאזרחי מדינת ישראל, ממצעד הפוליטיקאים אל חדרי החקירות; ממצעד הפוליטיקאים, שרים וחברי כנסת, ראש ממשלה ונשיא שהולכים אל מאחורי סורג ובריח. כמעט אפשר להקים שם ממשלה.
זוהיר בהלול (המחנה הציוני):
הבעיה – שאני עוצר את נשימתי עד שתי דקות לפני 10:00. נראה לי שגם חבר הכנסת וקנין.
היו"ר יצחק וקנין:
אני בקוצר רוח.
מיקי לוי (יש עתיד):
נדמה לי שהוא הספיק לשמוע כמחצית מהדברים.
עכשיו, לשיטתו של חבר הכנסת אמסלם – ואני הולך לדבר על אותם מספרים שהוא מדבר עליהם, כפי שניתנו על ידי פרקליט המדינה שי ניצן. יש 30,000 תיקים. 12,000 – המשטרה ממליצה לסגור. אין איתם שום בעיה; סוגרים אותם, וטוב שכך, כי אם לא נמצאו ראיות הרי לא מעמידים אנשים בכוח לדין. תפקידה של המשטרה, של חוקרי משטרת ישראל, חוקרות וחוקרים, קצינות וקצינים, הוא להגיע לחקר האמת. זה תפקידם. אז 30,000 תיקים בסך הכול. 12,000 תיקים המשטרה ממליצה לסגור. 18,000 – בפירוש אין המלצה; יש סיכום, סיכום, סיכום, סיכום, ולמטה כתוב ראיות לכאורה. 4,000 מהם – ואני נצמד למספרים שחבר הכנסת אמסלם אומר, הם בסדר – ב-4,000 מה-18,000 – 12,000 נסגרו בהמלצת המשטרה – הפרקליטות מגישה כתב אישום. נשארנו עם 14,000 תיקים שבהם המשטרה כותבת ראיות לכאורה – או שלא ידעה מה להחליט בעניינם, או שלעיתים זה אינו בתחום עיסוקה, או השאירה את זה להחלטת הפרקליטות. מה יותר מכובד, כשאני לא יודע מה – ואתה יודע מה? הטענה שלו: אם אתם לא יודעים תכתבו גם למה, מקובלת עליי – מה יותר מאוזן מזה, בין המשטרה לבין הפרקליטות, שאומרת ש-14,000 תיקים היא משאירה פתוחים? ראיות לכאורה.
עכשיו, מתוך ה-18,000 אמרנו ש-4,000 הולכים עם המלצה. נשארנו עם 14,000 – אתם יודעים מה? באומץ רב פרקליטות המדינה אומרת: אני סוגרת – וטוב שכך.
ראש הממשלה אמר בנאומו: אדם ששימש חבר כנסת, יושב-ראש, הנשיא דהיום, אמר: מי יחזיר לי את אותן שלוש שנים?. אמר. צודק. הדברים נאמרו. אלא שראש הממשלה זרה חול בעיני ואוזני שומעיו, כי לא הייתה המלצת משטרה להגיש כתב אישום כנגד הנשיא. היו שישה תיקים, חמישה נסגרו על ידי המשטרה מיידית, ואחד מהם, אחרי חקירה אחת – תקשיבו, אחרי חקירה אחת – נשלח לפרקליטות כמעט באופן מיידי. לצערי, התיק הזה שכב בפרקליטות שלוש שנים, עד שנסגר על ידי היועץ המשפטי דאז מני מזוז. איני זוכר אם הוא שימש כיועץ משפטי או כפרקליט המדינה. הנתון הזה והאמת אינם מענייניו של ראש הממשלה. לשכת הנשיא הייתה צריכה להוציא הבהרה לגבי העניין הזה.
אה, כאן אומרים לי כנראה שאני טעיתי טעות מרה, אז אני מתנצל על כך. הסיכום בינינו לבין הקואליציה אומנם על זמן הנאומים, אבל אין סיכום על שעה התראה. אני מתנצל בפני מזכירות הסיעות – שהן שולטות בנו ביד רמה – ואני חוזר בי מן האמירה הזאת. יש סיכום על זמן הנאומים; אין סיכום על שעת התראה. התנצלותי הכנה.
אני חוזר ל-14,000 התיקים שאין בהם שום המלצה – נכתב ראיות לכאורה – אבל הפרקליטות סוגרת אותם. מתוך 14,000 התיקים, חלק חוזרים גם למשטרת ישראל, אבל נעזוב את זה. אני לא שם לב למספרים הקטנים האלה. זה מעיד על איזון בלתי רגיל; על חתירה לחקר האמת; על ניקיון כפיים של חוקרות וחוקרי משטרת ישראל; על כך שמשאירים פתח ענק – ענק, כזה גדול – לפרקליטים מפרקליטות המדינה להחליט.
ואם אני חוזר לתיקי החקירה הנדונים ברגעים אלה, תיק 1000, מה שנקרא, כנגד ראש הממשלה. ראש הממשלה אומר: חקירות משטרה זורקים הצידה, לא צריך אותן. אז אני שואל: מה יגיד העבריין, ראש משפחת הפשע, ברחוב, כשראש הממשלה מתבטא בצורה הזאת? ניחא, נעזוב את זה. אבל – חבריי חברי הכנסת מהמחנ"צ, הסכיתו – ראש הממשלה שכח דבר אחד: פרקליטה אמיצה מפרקליטות המדינה, עם עוד פרקליטה שכנראה מסייעת לה, מלוות את התיק הזה צעד אחר צעד. השלמות החקירה, אדוני ראש הממשלה, נעשות לאחר שהדברים מובאים על ידי אותה פרקליטה אמיצה בפני היועץ המשפטי לממשלה, והוא אשר מנחה את החוקרות והחוקרים מה לעשות. התיק הזה, אדוני ראש הממשלה, לא יתחיל מאפס. התיק הזה, אדוני ראש הממשלה, נשלט ביד רמה לא על ידי משטרת ישראל אלא על ידי אותם פרקליטים מלווים. והינה, אני אומר לך את זה פעם נוספת, אדוני ראש הממשלה: הלוואי שהתיק ייסגר. קצנו בנבחרי ציבור – יהודה גליק, זה היה בשבילך.
יהודה גליק (הליכוד):
עכשיו התחלת?
מיקי לוי (יש עתיד):
ב-03:00, לפנות בוקר. המשפט הזה היה בשבילך. תקשיב, גליק. חבר הכנסת גליק, תקשיב מה אני אומר.
יהודה גליק (הליכוד):
אני מקשיב.
מיקי לוי (יש עתיד):
אחרי שאמרתי דברים על ראש הממשלה – – –
יהודה גליק (הליכוד):
בטח אמרת דברי שבח – – –
מיקי לוי (יש עתיד):
אדוני, זה אשתי. מותר לי לענות לה?
היו"ר יצחק וקנין:
לא.
מיקי לוי (יש עתיד):
אם את רואה אותי, יקירתי, במצלמות – אני מניח שאת בבית, רעייתי היקרה. אני ניצב כאן, ועל פי הפרוטוקול אני לא יכול לענות לך. אני מתנצל.
דוד אמסלם (הליכוד):
אדוני היושב-ראש, העליבו אותי. אני יכול לעלות לענות?
מיקי לוי (יש עתיד):
אתה לא יכול. אתה לא יכול.
דוד אמסלם (הליכוד):
אתה יודע שזה מחייב את – – –
מיקי לוי (יש עתיד):
יש הסכם, אדוני חבר הכנסת.
היו"ר יצחק וקנין:
לא, לא, שלא תטעה: יושב-ראש הוועדה, מאחר שאת החוק הוא הציג, בכל שלב הוא יכול לעלות ולדבר.
מיקי לוי (יש עתיד):
אין בעיה.
דוד אמסלם (הליכוד):
אתה מאשר?
היו"ר יצחק וקנין:
לא אני. התקנון. אני הולך לפי התקנון. אין הסכמות על התקנון, התקנות לא גוברות – – –
דוד אמסלם (הליכוד):
אין בעיה. שאלתי אם הוא מסכים. אתה יודע, יכול להיות שיש תקנון והוא לא מסכים לו, מה לעשות?
מיקי לוי (יש עתיד):
אתה לא מסכים עם המספרים?
דוד אמסלם (הליכוד):
אני רוצה לענות על מה שאמרת.
מיקי לוי (יש עתיד):
אין בעיה.
דוד אמסלם (הליכוד):
בבקשה. השתלטת על הרמקול שבע שעות, תן לנו גם כמה דקות.
מיקי לוי (יש עתיד):
אתה רוצה הפסקה?
דוד אמסלם (הליכוד):
לא, דבר.
מיקי לוי (יש עתיד):
אני ממשיך.
דוד אמסלם (הליכוד):
ודאי.
מיקי לוי (יש עתיד):
שתהיה לך סבלנות.
דוד אמסלם (הליכוד):
יש לי, יש לי.
מיקי לוי (יש עתיד):
אה, אנחנו דקה.
קריאה:
אתה עד 10:00, אדוני?
מיקי לוי (יש עתיד):
לא יודע, אני תכף אבדוק.
זה הריטואל הקבוע. אני חוזר עליו כל שעה עגולה.
היו"ר יצחק וקנין:
נו, מיקי, התחלת? אני שמעתי רק את הסוף בפעם הקודמת. עכשיו אני אשמע את ההתחלה ואת הסוף.
מיקי לוי (יש עתיד):
אני מתחיל את הריטואל. אני מתחיל את הריטואל הקבוע. אני אשתה טיפה.
"אתה יודע למה השחיתות חודרת? אני אגיד לך למה השחיתות חודרת". "למה?", שואל המראיין. "אני אגיד לך מניסיון חיים – תאמין לי, לא פחות משלך. השחיתות חודרת כי העיתונות אינה חושפת את הפוליטיקאים המושחתים, היא איננה באמת חושפת אותם, ומערכות אכיפת החוק מאוד מאוד, הייתי אומר" – עוזר לו המראיין – "רכות וסלקטיביות". המרואיין בא בטענות לאותם עיתונאים שלא חושפים את השחיתות הפוליטית. את הדברים האלה לא אני אומר מעל דוכן זה, אדוני ראש הממשלה; את הדברים האלה אמרת אתה, בריאיון מצולם לעו"ד אליעד שרגא, יו"ר ומייסד התנועה לאיכות השלטון. מצולם.
נתניהו – לא אשאיר אתכם במתח, אגיד מהתחלה – ב-2006: "ראש ממשלה בחקירה לא חושב על האינטרס הלאומי". ביושבו כיו"ר האופוזיציה אמר נתניהו לחדשות 2 כי חקירותיו של ראש הממשלה דאז, אולמרט, צריכות להביא לפירוק הממשלה ולבחירות: "אין למי ששקוע בחקירות את המנדט המוסרי והציבורי לקבוע דברים כל כך גורליים למדינה. מדובר בראש ממשלה ששקוע עד הצוואר בחקירות. אין לו מנדט מוסרי וציבורי לקבוע דברים כל כך גורליים למדינת ישראל, כי קיים חשש אמיתי ולא בלתי מבוסס שהוא יכריע הכרעות על בסיס ההישרדות הפוליטית שלו, ולא על בסיס האינטרס הלאומי". את הדברים האלה אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו בשנת 2006, בריאיון לחדשות ערוץ 2, ביושבו בראש האופוזיציה אז, בתקופת ממשלתו של אהוד אולמרט, עם תחילת החקירה.
"אני חושב שהדבר הנכון שהיה צריך לעשות בלאו הכי זה שהממשלה תלך הביתה ונחזיר את המנדט לבוחר", הוסיף נתניהו דאז. "אבל במצב הזה, של ממשלה שהגיעה לסוף דרכה, של ראש ממשלה שנמצא במצוקה המיוחדת הזאת, הכל-כך ארוכה, הרי הצעדים נעשים כאן כדי להסיח את הדעת". אלה היו דבריו של נתניהו מ-2006, שעל רקע חקירותיו אמש, או בשבוע שעבר, אחרי שהסתיימו החקירות – שלוש שעות במעונו בירושלים – בחשד לקבלת טובות הנאה – – –
חיים ילין (יש עתיד):
– – –
מיקי לוי (יש עתיד):
מתי אתה רוצה? כמה שיותר מהר? אני גומר את הדבר הזה ונותן לך.
שני אנשים, שני אנשי עסקים, הודו בפני חוקרי יאח"ה כי העניקו בכמה הזדמנויות מתנות לראש הממשלה ולמשפחתו. בין השניים אין קשר. הם טענו בחקירה כי המתנות שניתנו לנתניהו הוענקו במסגרת מערכת יחסים חברית. בסדר.
אדוני היושב-ראש, אני מייד עולה, אבל חברי חבר הכנסת חיים ילין ביקש חמש דקות על חשבוני, ואני נעתר לבקשתו. אתה לא מזיז לי את הניירות? בוא.
חיים ילין (יש עתיד):
לא מזיז כלום.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה לחבר הכנסת מיקי לוי. אני מזמין את חבר הכנסת חיים ילין.
חיים ילין (יש עתיד):
כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני גם נותן קצת למיקי לנוח. אבל אני רוצה להסביר שברגע זה הוציאו אותי מישיבת ועדת כספים, והאשימו את האופוזיציה שהתגמולים לחיילי המילואים לא עוברים בגלל שאנחנו מתנגדים להעברות תקציביות. עכשיו, אני אומר את זה פה בגלוי, כבוד היושב-ראש: החוק המושחת הזה, שכולם ידעו שהוא מושחת, וגם ההעברות התקציביות לקראת סוף השנה – שכולם יודעים שתמיד מגיעות לוועדת כספים – ועכשיו מתקיים דיון תוך כדי זה שיש מליאה פה – מי אשם? האופוזיציה, שעושה פיליבסטר ככלי דמוקרטי ממדרגה ראשונה, שמגיע לנו לעשות את זה, או הקואליציה, שמעלה את החוק, כבוד היושב-ראש? אתה אמרת פה לבד – אמרתי: אני הולך לוועדת כספים. אמרתי את אותו טיעון. מה הם טוענים? אנחנו אשמים – על כל ההעברות התקציביות. אין בושה? כבוד היושב-ראש, אין טיפה יושרה במקום הזה?
היו"ר יצחק וקנין:
לא, חיים, חיים – – –
חיים ילין (יש עתיד):
הם משתמשים בכלים – כבוד היושב-ראש, תקשיב לי טוב – –
היו"ר יצחק וקנין:
חיים, אני מבין שיש לך איזה – – –
חיים ילין (יש עתיד):
– – להאשים את האופוזיציה – – –
היו"ר יצחק וקנין:
לא, לא, אבל יש איזה מסלול, יש מסלול שאתה צריך להבין אותו – – –
חיים ילין (יש עתיד):
לא, אבל להאשים את האופוזיציה בפיליבסטר ושבעקבות הפיליבסטר לא מצליחים לעשות העברות תקציביות, כאשר מי שמעלה את החוק המושחת הזה זאת הקואליציה? זאת מומחיות. מה, העם לא מבין מה קורה פה? הם חושבים שכולם טיפשים? שאפשר להאשים את האופוזיציה על הכול – על ההפגנות, על המשטרה, על בית המשפט העליון, על נשיא המדינה? הכול אשמים החמוצים והשמאלנים. הכול. לא יכול להיות שהאופוזיציה אשמה בזה שהקואליציה מעלה חוק. הצעתי: תעצרו את הדיון, תעצרו את הדיון. אמרת: אי-אפשר לעצור את הדיון, הדיון התחיל. לא בוכים על חלב שנשפך, החקלאים אומרים. אני בוכה. אני בוכה, כבוד היושב-ראש, על זה שבאים, מכופפים – – –
היו"ר יצחק וקנין:
לפי הזמן שאנחנו נמצאים פה זה כבר לא חלב, זה גבינה.
חיים ילין (יש עתיד):
כבוד היושב-ראש, אבל איפה היושרה? לא פלא שאחרי זה העם אומר שפה יושבים אנשים מושחתים שעושים מה שהם רוצים. לא פלא. אתה יודע את זה יפה מאוד, כבוד היושב-ראש – – –
היו"ר יצחק וקנין:
ידידי, אני רוצה להגיד לך, אני לא מקבל את מה שאתה אומר – – –
חיים ילין (יש עתיד):
אני אומר – אבל תקשיב – – –
היו"ר יצחק וקנין:
לא, אני לא מקבל. אתה עושה פה: מושחתים, מושחתים – אתה בתוך הסירה הזאת, אתה לא מחוץ לסירה הזאת.
חיים ילין (יש עתיד):
אדוני, דצמבר הוא חודש של העברות תקציביות, הוא חודש חשוב, בסדר? הוא חודש שבעצם צריכים לסיים הרבה מאוד דברים; שקואליציה ואופוזיציה לרוב – בוא, בינינו – 80% מהחוקים ומההעברות מצביעים ביחד, מתוך קונסנזוס. הקואליציה יודעת את זה, ראש הממשלה יודע את זה, יו"ר הקואליציה יודע את זה ויושב-ראש הכנסת יודע את זה. כולם יודעים את זה. וכולם יודעים שאנחנו הלכנו על פיליבסטר, באישור, בלי סעיף 98, ל-45 שעות של דיון, וידעו שהמשמעות היא שאין ועדות ואין תקציבים. ועכשיו – – –
היו"ר יצחק וקנין:
אבל יכלו להגיע גם להסכמה אחרת. אני חושב שזה היה מיותר כל העניין הזה.
חיים ילין (יש עתיד):
קודם כול, היושב-ראש היה יכול להפעיל גם את סעיף 98 ולעצור את הכול – – –
היו"ר יצחק וקנין:
טוב, אבל אז היו אומרים: אתם כופים עלינו הר כגיגית. זה לא נכון.
חיים ילין (יש עתיד):
אבל כבוד היושב-ראש, בסוף זה המשחק הדמוקרטי. זה המשחק הדמוקרטי.
היו"ר יצחק וקנין:
תראה, המשחק, צריך להיות בו גם היגיון. בוא לא נעשה את עצמנו טיפשים – – –
חיים ילין (יש עתיד):
לא יאשימו את האופוזיציה על שהחוק המושחת הזה עולה. לא יכול להיות. זה לא יעלה, כבוד היושב-ראש, ואני אומר את זה לכולם – – –
היו"ר יצחק וקנין:
ואני שואל: אם הוא לא היה עולה השבוע הוא לא היה עולה סשבוע הבא?
חיים ילין (יש עתיד):
אבל ההעברות התקציביות – – –
היו"ר יצחק וקנין:
סדרי הדיון, אני מדבר על סדרי הדיון.
חיים ילין (יש עתיד):
היה עולה עוד שבועיים. אין לי טענות, אין לי טענות.
היו"ר יצחק וקנין:
אז גם היינו יושבים פה לילה ועוד לילה ועוד לילה? תחליט.
חיים ילין (יש עתיד):
לא, כי אחרי 31, כידוע לך, כל ההעברות התקציביות כבר עברו, והכול כבר אחרי, וזה שבוע אקוטי מאוד לכנסת ישראל ולעם ישראל. אבל לבוא ולהאשים את האופוזיציה על שהתגמולים למילואימניקים – עוד מעט גם יאשימו אותנו על הנכים, שאנחנו – אנחנו העברנו את החוק, האופוזיציה העבירה את החוק של הנכים. אפשר להאשים אותנו בכול. הרי מה, העם מטומטם, נכון? זה מה – – –
דוד אמסלם (הליכוד):
– – –
חיים ילין (יש עתיד):
אה, אז מה?
כבוד היושב-ראש, אני מציע – – –
היו"ר יצחק וקנין:
העם הזה בכלל לא מטומטם. אתה יודע למה? כי אני מאמין רק בדבר אחד, למרות כל הדיאלוג שיש והזמן שאנחנו מדברים: בסופו של יום מכריעים את הדבר הזה בקלפי. העם מחליט את מי הוא רוצה ואת מי הוא לא רוצה.
חיים ילין (יש עתיד):
כבוד היושב-ראש, אני לא מדבר על הכרעה דמוקרטית, אני מדבר על אתיקה וערכים. על זה בכל מחיר מאשימים את האופוזיציה. כבוד היושב-ראש, אני חושב שעברנו כל גבול, כל גבול, כשכל האשמה נופלת על האופוזיציה. אני כאופוזיציה אומר לך את זה עכשיו: אני חושב שעברתם קו אדום; לא אתה. עברו קו אדום היום. מה שקרה בוועדת הכספים זה בושה וחרפה. מיליארדים הולכים לעבור כאשר יש פה דיון במליאה על חוק מושחת. כל ההעברות האלה מושחתות.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה לחיים ילין. אני מזמין בחזרה את מיקי לוי, חבר הכנסת מיקי לוי, שמושך את העגלה בגאון.
מיקי לוי (יש עתיד):
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. אני מודה לאדוני.
זוהיר בהלול (המחנה הציוני):
אתה יודע מי אלוף הפיליבסטר?
מיקי לוי (יש עתיד):
כן. חבר הכנסת מיכאל איתן.
זוהיר בהלול (המחנה הציוני):
הוא עמד – – – שעות.
מיקי לוי (יש עתיד):
כן, אבל הוא קרא מספר, ומאז, אם אני אינני טועה, אסור לעשות שימוש בספר. היו לו תיקים. אני מדבר לגופו של עניין.
זוהיר בהלול (המחנה הציוני):
כמה שעות יש לך?
מיקי לוי (יש עתיד):
לא יודע. שבע, אני יודע כמה?
היו"ר יצחק וקנין:
נא לנתק את הטלפון.
מיקי לוי (יש עתיד):
אדוני היושב-ראש, תודה רבה לך על ההפסקה הקלה שאפשרת בעלייתו של חבר הכנסת חיים ילין. אני לא ידעתי מה הוא רוצה, אבל אפשרתי לו את זה, ותודה לך על שאפשרת.
הנאום הארוך שלי – לא, אולי אני אבחר משהו ככה יותר נחמד.
היו"ר יצחק וקנין:
אולי תגיד לנו איזה דבר תורה?
מיקי לוי (יש עתיד):
לא, אדוני. אני, אדוני, קטונתי לידך וליד חכמים בבית הזה שיודעים את המקצוע ושולטים בו הרבה הרבה יותר טוב ממני. אז אני מתנצל מראש, לא יכול. אני מוכן לאפשר לאדוני, אבל אני מבין שזה לא לפי – "חג חנוכה שמח לכולם. אני שמח מאוד להיות עימכם בערב הזה, להדלקת נר אחרון של חנוכה. מדינת ישראל עוברת ימים היסטוריים: 100 שנים אחרי הצהרת בלפור; 70 שנים אחרי הכרזת המדינה; נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ הכיר בירושלים כבירת ישראל. כל הכבוד לו. היו גם נשיאים אחרים שנתנו את ההבטחה הזאת, אבל היא לא התקיימה. ואני אמרתי לו שזהו צעד מתבקש וצעד היסטורי. אבל היו כאלה שניסו לשכנע אותו – את נשיא ארצות הברית – שישראל לא באמת רוצה את הצעד הזה. הנשיא שוחח איתי כמה פעמים, כולל בשיחת טלפון. ימים אחדים לפני החלטתו שאל אותי הנשיא טראמפ אם ישראל באמת רוצה. עניתי לו שכן, ישראל מאוד רוצה. כבר אלפי שנים ישראל רוצה.
"המאמצים הדיפלומטיים האלה נשאו פרי, והמהלך הזה ייזכר לדורות; כמו גם הגעתו של טראמפ לכותל. אומרים שהכותל המערבי הוא שטח פלסטיני כבוש. יש לי חדשות עבורכם: הכותל זה שלנו. תמיד היה ותמיד יהיה. הוא לב-ליבה של ירושלים המאוחדת – שגם היא תמיד תהיה שלנו". עד כאן, אדוני ראש הממשלה, אני מסכים איתך בכל ליבי. ירושלים לא תחולק. ירושלים – בירתו של העם היהודי לנצח-נצחים; זו תוספת שלי.
ואני ממשיך. "אנחנו מדליקים היום" – זה היה בנר אחרון של חנוכה – "נר שמיני של חנוכה. לפני למעלה מאלפיים שנים המכבים חנכו את בית המקדש והדליקו בו את מנורת השמן. לכל אלה שמנסים לשכתב את ההיסטוריה, אני רוצה להזכיר שהמכבים לא היו פלסטינים" – גם על זה אני מסכים איתך, אדוני ראש הממשלה – "הם היו יהודים, אחים, לוחמים. איזה גבורה וגאווה. אנחנו, ברוח המכבים, אנו הופכים את ישראל למדינה חזקה מאוד. כוח עולמי עולה. אנחנו עושים זאת בזכותכם ובתמיכתכם, חברות וחברי הליכוד". מחיאות כפיים.
"הינה הדבר הכי חשוב והראשון שאנחנו עושים: אנחנו שומרים על ביטחון ישראל. אנו עושים זאת בכל מקום – באוויר, בים וביבשה, מהדרום ועד הצפון; אנחנו מבצרים את עוצמתו של צה"ל; אנחנו שומרים על הגבולות. בלמנו כליל את ההסתננות לישראל, ומעל הכול" – וגם זה נכון – – –
ענת ברקו (הליכוד):
ראש הממשלה בלם, עם הגדר.
מיקי לוי (יש עתיד):
נכון, אני אומר. מה ששלו – שלו.
ענת ברקו (הליכוד):
צריך להדגיש את זה, מיקי.
מיקי לוי (יש עתיד):
אמרתי, אני מסכים איתו, מה ששלו – שלו.
ענת ברקו (הליכוד):
הרבה שלו.
מיקי לוי (יש עתיד):
אני לא לוקח. תכף תשמעי.
ענת ברקו (הליכוד):
זה טוב.
מיקי לוי (יש עתיד):
תכף תשמעי, תמתיני בבקשה דקה ל-11:00, כדי שתשמעי את הריטואל הקבוע שלי שאני חוזר עליו.
"בלמנו כליל את ההסתננות לישראל, ומעל הכול אנחנו מבהירים לאויבינו עיקרון פשוט: מי שפוגע בנו, אנחנו פוגעים בו; מי שמאיים להשמיד אותנו, שם עצמו בסכנת השמדה. בכלכלה, בחברה ובתשתיות אנו הופכים את ישראל לאחת המדינות המתקדמות בעולם. תחת הנהגתנו הבאנו לשגשוג אדיר בכל התחומים, העלינו את הצמיחה, העלינו את שכר המינימום ושכר החיילים, הוצאנו גז מהמים" – ראש הממשלה הוציא גז מהמים – "ופתחנו את השמיים. פרסנו כבישים ומסילות והפכנו למעצמת סייבר עולמית. את הדברים האלה רואים בכל חלקי הארץ, ואני רוצה שכל אזרחי ישראל – יהודים ולא יהודים – אני שכולם, ילדים וילדות, יהיו חלק מסיפור ההצלחה הכביר הזה שנקרא מדינת ישראל. כן, מדינת ישראל".
מה, אני צריך עד שתי דקות – אה, איתן.
איתן כבל (המחנה הציוני):
כמה שאתה צריך.
מיקי לוי (יש עתיד):
לא, אני רוצה להגיע לשתי דקות ל-11:00. זה אפשרי?
היו"ר יצחק וקנין:
אתה לא יכול, אתה לא יכול, לפי הזמן שנותר לך.
איתן כבל (המחנה הציוני):
– – –
מיקי לוי (יש עתיד):
לא, לא, אדוני, מכיוון – – –
היו"ר יצחק וקנין:
רק אם אתם תעשו הסדר ביניכם. אין לי בעיה.
מיקי לוי (יש עתיד):
איתן, מה?
איתן כבל (המחנה הציוני):
אין לי בעיה, נשמה.
היו"ר יצחק וקנין:
לא, לא, איתן, אני רוצה שתבין, הוא מדבר על עוד 40 דקות.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אה.
מיקי לוי (יש עתיד):
לא?
קריאה:
לא, לא, אנחנו עדכנו את הסדר – – –
מיקי לוי (יש עתיד):
טוב, אז אתה מרשה לי לחזור, לטובת חברת הכנסת – ארבע דקות. נאזם, סגור, סגור. אדוני סגן מזכירת הכנסת, זה סגור.
היו"ר יצחק וקנין:
הסתדרו ביניהם.
מיקי לוי (יש עתיד):
הסתדרנו. חבר הכנסת כבל, ארבע וחצי דקות?
איתן כבל (המחנה הציוני):
חמש דקות. תעגל. אני מעגל לך.
היו"ר יצחק וקנין:
עכשיו אתה יכול לחזור על הנאום – – –
מיקי לוי (יש עתיד):
אני חוזר על הריטואל הקבוע, שבדרך כלל הוא כל שעה עגולה, החל מ-03:00, לפנות בוקר. לצערי, זמני תם, למרות שיכולתי לעמוד כאן עוד ארבע-חמש שעות.
ענת ברקו (הליכוד):
תודה לאל, זמנך לא תם. זמן הדיבור שלך תם.
מיקי לוי (יש עתיד):
זה נכון. זמן הנאום שלי תם.
ענת ברקו (הליכוד):
אוקיי, זה יותר טוב.
מיקי לוי (יש עתיד):
כל שעה עגולה עשיתי לי לנוהג לחזור על ריטואל קבוע. אז אחרי שאמרת: דברים שלו – שלו, ואני הסכמתי, אני אחזור על הריטואל הקבוע רק למענך, כי הוא לא בשעה עגולה.
ענת ברקו (הליכוד):
אוקיי.
מיקי לוי (יש עתיד):
"אתה יודע למה השחיתות חודרת? אני אגיד לך למה השחיתות חודרת". "למה?", שואל המראיין. "אני אגיד לך, מניסיון חיים – תאמין לי, לא פחות משלך. השחיתות חודרת כי העיתונות אינה חושפת את הפוליטיקאים המושחתים, היא איננה באמת חושפת אותם, ומערכות אכיפת החוק והאכיפה מאוד מאוד, הייתי אומר, רכות וסלקטיביות".
את הדברים האלה, חברת הכנסת ברקו, לא אמרתי אני מעל הדוכן הזה. אני רק מצטט אותם. את הדברים האלה אמר ראש הממשלה, שבא בטענות לעיתונאים, שאז לא חשפו, אבל עכשיו, כשהם חושפים, הוא בא אליהם עוד פעם בטענות. את הדברים האלה אמרת אתה, אדוני ראש הממשלה, בריאיון מצולם לעו"ד אליעד שרגא, יו"ר ומייסד התנועה לאיכות השלטון.
המשך, חברת הכנסת ברקו.
ענת ברקו (הליכוד):
אני מאזינה לך, חבר הכנסת לוי.
מיקי לוי (יש עתיד):
נתניהו, ב-2006, אומר: "ראש ממשלה בחקירה אינו חושב על האינטרס הלאומי", אמר. ביושבו כיו"ר האופוזיציה אמר נתניהו לחדשות 2 כי חקירותיו של ראש הממשלה דאז אולמרט צריכות להביא לפירוק הממשלה ולבחירות: "אין למי ששקוע בחקירות את המנדט המוסרי והציבורי לקבוע דברים כל כך גורליים למדינה. מדובר בראש ממשלה ששקוע עד הצוואר בחקירות. אין לו מנדט מוסרי וציבורי לקבוע דברים כל כך גורליים למדינת ישראל, כי קיים חשש אמיתי ולא בלתי מבוסס שהוא יכריע הכרעות על בסיס ההישרדות הפוליטית שלו, ולא על בסיס האינטרס הלאומי". את הדברים האלה אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו ב-2006, בריאיון לחדשות 2, אז ביושבו בראש האופוזיציה, בתקופת ממשלתו של אהוד אולמרט, עם תחילת החקירה; לא בסיומה – עם תחילת החקירה.
"אני חושב" – הוא ממשיך ואומר – "שהדבר הנכון שהיה צריך לעשות בלאו הכי זה שהממשלה תלך הביתה ותחזיר את המנדט לבוחר". והוסיף נתניהו: "אבל במצב הזה, של ממשלה שהגיעה לסוף דרכה, של ראש ממשלה שנמצא במצוקה המיוחדת הזאת, הכל-כך ארוכה, הרי הצעדים נעשים כאן כדי להסיח את הדעת". אלה היו דבריו של ראש הממשלה נתניהו ב-2006 על אהוד אולמרט. ואני אומר לך, אדוני ראש הממשלה: נאה דורש, אבל נאה עוד יותר מקיים. תודה רבה, אדוני היושב-ראש.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה לחבר הכנסת מיקי לוי. יעלה חבר הכנסת איתן כבל, יושב-ראש ועדת הכלכלה.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אדוני היושב-ראש, בוקר טוב. גברתי השרה, שכנתי – – –
שרת התרבות והספורט מירי רגב:
לפחות אני שומעת אותך. יהיה מעניין קצת. זה שעמום לשבת פה יום שלם.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אבל זה נותן לך הזדמנות גם לסיים את כל העבודה שיש לך.
גברתי השרה, חברותי וחבריי חברי הכנסת, נאזם, סגן מזכירת הכנסת, רשמים פרלמנטריים, בוקר טוב. בוקר טוב ישראל. ברשותכם, גברתי השרה, אני רוצה להתחיל – – –
חיים ילין (יש עתיד):
– – –
איתן כבל (המחנה הציוני):
רגע, קודם כול אני רוצה לומר למיקי לוי, באמת, יישר כוח. אלוף אתה. יכולים כולם לצקצק, לבלבל את המוח: צריך, לא צריך, כיוונת, לא כיוונת. יצאת תותח. זה תפקידו של פרלמנטר, כך פרלמנטר צריך לנהוג, זו העבודה שלנו. ואני אומר את זה ורוצה לפתוח עם זה – – –
חיים ילין (יש עתיד):
רגע, רגע, כבל, תגיד את זה בתימנית עכשיו.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אולי אני אתחיל בספרדית, ארגנטינאית.
אוקיי. ברשותכם, אני רוצה לומר כך באמת לכל אלה שאומרים לנו: מה אנחנו צריכים את זה? דרך אגב, חבר הכנסת מיקי לוי, מי שהמציא את הפיליבסטר הכי חזק והכי ארוך – הליכוד. מי המציא את זה? מיקי איתן עמד פה למעלה מעשר וחצי שעות. ועכשיו יש מי דיבר יותר, כי מיקי טוען: אני דיברתי לגופו של עניין ומיקי איתן דיבר לגופו של ספר, או לגופו של סיפור, נכון? ואני אומר לכם: מה העניין? זה כלי לגיטימי, מהבודדים, מאיר כהן, שעומדים לרשותנו כחברי כנסת. כמה כבר דברים – הינה דודי. דודי. הייתי עושה לך קולולו על שנכנסת עכשיו. תראה מה עשית למדינת ישראל, תראה.
דוד אמסלם (הליכוד):
– – – אנחנו חיים בעולם ערכים הפוך – – – הכול פה הפוך בכנסת הזאת, השקר הוא האמת. הרי מה קרה? אני הגשתי הצעת חוק. אתם באתם והגשתם 1270 הסתייגויות, ברובן המוחלט אני ישבתי. אנשים במדינה לא יודעים – גם בוועדת הפנים הרי אתם השבתתם ימים שלמים. ישבתי אתכם שעות על גבי שעות. הם ביקשו ממני. 99.9% מההסתייגויות בכלל לא קשורות לחוק הזה.
ענת ברקו (הליכוד):
צריך – – – ההסתייגויות.
דוד אמסלם (הליכוד):
– – – ועד ארצות הברית ועד – כל מיני סיפורי עלי בבא. ולכן – – –
איתן כבל (המחנה הציוני):
קודם כול, דודי, אתה יכול לשים עיטור חוק ההמלצות. אתה יודע, אתה תוכל לסדר לך – איך אומרים? מי היה בחוק ההמלצות. לפי – – –
דוד אמסלם (הליכוד):
איתן, מה שמפריע לי – – –
קריאה:
– – –
דוד אמסלם (הליכוד):
בסוף סיכמנו על – – – בסופו של דבר סוכם איתכם על 45 שעות, אז זה תיק שלכם, אתם ארגנתם אותו.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אתה יודע, אצלנו, איפה שמירי ואני גרים, יש את ראש העין הוותיקה. אם הייתי פוגש אותך הייתי אומר לך: כפרה עליך. תגיד לי, מה אתה עכשיו עושה עלינו סיבוב. אני רוצה – – –
דוד אמסלם (הליכוד):
הינה, אני עכשיו מציע לך: רד עכשיו, נעשה הצבעה עכשיו – נמשיך בסדר-היום.
איתן כבל (המחנה הציוני):
נשמה, היית מציע לך את זה אתה יודע מתי? לפני שהנחתם את חוק ההמלצות. היינו בזמן הזה מביאים את כל מה שאתם כבר לא מביאים 365 יום, להוציא שבתות, חגים ויום הכיפורים. מישהו מונע את זה מכם?
דוד אמסלם (הליכוד):
לא, מה שאתה אומר לי זה דבר כזה. אתה אומר: תשמע, אתם בקואליציה תגישו לנו את רשימות החוקים שלכם – – – ואז נדון. מה שלא נסכים, אל תעלו. זה מה שאתה אומר לי.
חיים ילין (יש עתיד):
רגע, אבל פה – – – חוקים – אנחנו מצביעים.
איתן כבל (המחנה הציוני):
לא. אני רוצה, דודי – – –
חיים ילין (יש עתיד):
– – –
דוד אמסלם (הליכוד):
– – – אני אוהב אותך.
איתן כבל (המחנה הציוני):
זה הדדי. דודי – – –
חיים ילין (יש עתיד):
כבל, 80% מהחוקים אנחנו מעבירים להם פה לבד.
דוד אמסלם (הליכוד):
אני יודע, אתה הרי יותר ותיק ממני, אז בבקשה – – –
איתן כבל (המחנה הציוני):
דודי, דודי, תקשיב, דודי – – –
דוד אמסלם (הליכוד):
עשיתם סיבוב, אתם – – – ברוטשילד, בסדר – – –
איתן כבל (המחנה הציוני):
דודי, תן לי להפריע לך בדף המסרים. תקשיב, ככה – שלום, מר קיש.
יואב קיש (הליכוד):
בוקר טוב.
איתן כבל (המחנה הציוני):
בוקר טוב. עם איזה חיוך הוא הגיע על הבוקר.
יואב קיש (הליכוד):
תקשיב, אחרי שהחלפת את הסוודר הסגול לוורוד, אני לא יכול שלא – – –
איתן כבל (המחנה הציוני):
זה לא ורוד, יקירי, יש לך טעות.
יואב קיש (הליכוד):
זה ורוד.
איתן כבל (המחנה הציוני):
יש לך טעות.
חיים ילין (יש עתיד):
הוא עיוור צבעים.
איתן כבל (המחנה הציוני):
איך היית טייס? מזל שלא הייתה מלחמה בתקופתך.
יואב קיש (הליכוד):
אתה יודע מה, השילוב של הסגול והלבן בשתי וערב עשה רושם ורדרד.
יואב בן צור (ש"ס):
אתה יכול לחזור על מה שהיה אתמול.
היו"ר יצחק וקנין:
חבר'ה, אתם מפריעים לאיתן כבל, יש לו נאום-נאום. הוא הכין נאום.
יואב קיש (הליכוד):
השילוב של הסגול והלבן עשה רושם ורדרד.
שרת התרבות והספורט מירי רגב:
איתן, איפה הכיפה?
איתן כבל (המחנה הציוני):
תמיד איתי.
שרת התרבות והספורט מירי רגב:
אז בתימנית.
איתן כבל (המחנה הציוני):
כיפה תמיד איתי. זה חלק ממני, זה לא במקרה יש לי. זה חלק ממני. דודי, אתה יודע כמה ליבי גדול אליך, אבל אנחנו יכולים, איך אומרים – – –
יואב קיש (הליכוד):
שים פה, שיראו שזה לא ורוד.
איתן כבל (המחנה הציוני):
זה סגול.
יואב קיש (הליכוד):
שילוב של לבן וסגול עושה רושם של ורדרד.
איתן כבל (המחנה הציוני):
יאללה, בסדר, טוב.
יואב בן צור (ש"ס):
אתה יכול לחזור על מה שהיה אתמול? גם אני רוצה ליהנות.
איתן כבל (המחנה הציוני):
עכשיו אני רוצה לחזור, חבר הכנסת מאיר כהן. אה, אני אסתפק בך, חבר הכנסת חיים ילין.
חיים ילין (יש עתיד):
אני ממלא מקום של מאיר כהן.
איתן כבל (המחנה הציוני):
ברשותכם, עכשיו ברצינות. תראו, אני אומר את זה כך, ואני אומר את זה גם לדודי. חוק ההמלצות הוא חוק שלגיטימי לקיים עליו ויכוח ודיון. גם אם לא כל חברי באופוזיציה היו אומרים שאכן לגיטימי, אין ויכוח בעניין הזה. העניין שעומד לפתחנו הוא כמו ברוב המקרים עניין העיתוי. הרי מה אומרים לנו עכשיו? הוצאנו את ראש הממשלה מתוך המשוואה של חוק ההמלצות. אבל אתה יודע אדוני, אדוני היושב-ראש, על זה נאמר: תבחר לך: טובל ושרץ בידו או עושה מעשה זמרי ומבקש שכר כפינחס. הרי איך הגענו בכלל לזה? נקודת המוצא אשר אנחנו עומדים בפניה נוגעת למה הייתה כוונת המחוקק, לא מה רוצים להוביל עכשיו. נקודת המוצא הייתה שהחוק, דודי אמסלם, יכול להתאמן עם עצמו לעשות פליק-פלאק לאחור עם בורג באמצע – לא יעזור לו, כי החוק נכון ברגע זה בכלל לא כיוון לאלה שעכשיו אנחנו מבקשים לדבר עליהם. אז ההיתממות הזאת היא איננה במקומה. היא לא נכונה. אילו היו באים ואומרים: אוקיי, הבנו את העניין. בואו נניח את החוק הזה בצד, בואו נביא אותו במושב הקיץ ונקיים עליו את הדיון מתחילתו ועד סופו, היה ברור כשמש ואור הירח, אדוני היושב-ראש, שכל מעשה החקיקה הזה, יש לו משימה אחת: לתת סולם לראש הממשלה. זה הכול.
אני אומר לכם שלא בטוח בכלל שאילו היה הדיון הזה על חוק ההמלצות מתקיים באווירה אחרת, בהקשרים אחרים, לא היינו מוצאים את עצמנו גם בתוך האופוזיציה במחלוקת. כי תפיסת הבסיס איננה מופרכת. היא איננה באה ממקום שבו אנחנו יכולים לומר: אין הנושא ראוי לדון בו. ממש לא. עובדה היא שיש מדינות שהעסק הזה כן נדון. אבל הצקצוק, הציניות – מה העניין הזה?
אני מתראיין בכלי תקשורת כאלה ואחרים. מה עכשיו אומרים לי? אתה יודע, הרי ממילא זה יעבור. למה אתם עושים את כל זה? אז אני אומר, החבר'ה האלה ששואלים אותי, שהם צעירים ברובם, הם לא יודעים שפעם היה תקליט, ולתקליט, בשונה מדיסק, יש שני צדדים. מה היה קורה אילו לא היינו עושים את כל המהלך הזה? מה היו אומרים עלינו? לא שווים; לא עושים את עבודתם; נפלו עוד לפני שהתחיל כל המאבק. ואני אומר לא בעניין הזה ולא בעניין הזה.
חברות וחברים, קודם כול יואל חסון, יו"ר הסיעה, מרכז האופוזיציה, כך אתה יודע, אדוני היושב-ראש, אתה יודע נאזם – אתה בקי בהלכות הכנסת – אירועים מן הסוג הזה היו בעבר עניין של יום ביומו כמעט. יום ביומו. אנחנו מתפעלים מהאירוע. הרצים יצאו דחופים לספר על האירוע הגדול של הפיליבסטר. בכל שנותיי בכנסת – אני רוצה להזכיר שתיקון סעיף 98 היה פועל יוצא מהפיליבסטרים השונים. הליכוד באמת הביא את זה בזמנו לכדי אומנות. השיא שטרם נשבר הוא של חבר הכנסת והשר לשעבר מיכאל איתן. כל הזמן ישבנו וניסינו למצוא – כל אחד, עד כמה הוא יצירתי. נכון, יושבים ומנסים להסביר לנו: רציני, לא רציני. אנחנו רציניים. מה הצקצוק הזה?
אנחנו יושבים, נוגעים בדברים, עוסקים בהם. יש את השלב שבו אתה יכול להיות לגופו של עניין. אני לא משתגע על אלה שנכנסים עם חליפה למקלחת. הם כל כך עפים על עצמם, שהם מנופחים ברמות שקשה לדמיין אותן. הם אנשים רציניים. אני מציע שבבתים של אלה לא תהיה מצלמה נסתרת במקומות שהם מסתובבים. נראה אותם רזים מאוד בהתנהגות. אני תמיד מפחד מאלה שלוקחים את עצמם, לכאורה, כאילו, ברצינות רבה. זה מפחיד, זה מדאיג, אדוני היושב-ראש. זה באמת מפחיד ומדאיג. ולכן, בעניין הזה של חוק ההמלצות – גברתי השרה, לא רצינו להפריע לך. רציתי להגיד משפט להוא ששמעתי אותו בטלפון.
שרת התרבות והספורט מירי רגב:
שמעת אותו?
איתן כבל (המחנה הציוני):
כן.
שרת התרבות והספורט מירי רגב:
אולי תוכל לעזור לי לפתור את הבעיה.
איתן כבל (המחנה הציוני):
רק לפי מילות הקוד – – –
שרת התרבות והספורט מירי רגב:
מדובר בחבר טוב שלך – –
קריאה:
איתן, אני רוצה תפילה בתימנית.
שרת התרבות והספורט מירי רגב:
– – אולי תעזור לי איתו.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אפשר לנסות אחר כך, ננסה באמת לתת מענה. את יודעת שאני תמיד אשמח לעזור.
שרת התרבות והספורט מירי רגב:
אחלה.
איתן כבל (המחנה הציוני):
לכן אני אומר את זה לכם – חבר הכנסת יוסי יונה, ברוך הבא בצל קורתנו – אני אומר לכם, בעניין הזה, אנחנו לא רק יכולים להרגיש, חבר הכנסת פרופ' יוסי יונה, באמת שלמים עם כל אשר אנחנו עושים. לא רק שאיננו מבקשים להתנצל, אלא אפשר שנטפח לעצמנו על השכם. אנחנו יודעים מה תהיה התוצאה בסוף. חד-משמעית. אנחנו נפסיד בהצבעה, למרות שברור לי שאילו ההצבעה תהיה הצבעה חשאית, יהיה רוב מכריע שיתנגד, מכל סיעות הבית – מהבית היהודי ועד מי שאתם לא רוצים. זה ברור לי, כי זה חוק לא אפוי; לידתו בחטא. אז יש לך את החי"ת, עכשיו מציירים בלונים ופונפונים מסביב, וסמיילי – לגוון את זה ולעשות את זה יפה.
ואין יותר מקומם מהעניין הזה שבאים לספר לנו איך אנחנו, רחמנא לצלן, מבטלים תורה בוועדות. שומו שמיים. פרופ' יוסי יונה, חברי חבר הכנסת יוסי יונה, מבטלים את הוועדות. הרי אתה יודע מה יכולנו לעשות בשלושת הימים האלה: לעקור הרים ולטחון אותם זה בזה. בדיוק בשלושת הימים האלה. בדיוק התכוונה הקואליציה להביא את הרפורמות שעדיין לא ידענו כמוהן דווקא בשלושת הימים האלה, ואתה ואני אשמים שלא הצלחנו להביא לעם ישראל את הבשורה. נאמר את זה כך: יש ספר, הבשורה על פי ישו – ספר מומלץ לכל הדעות, אחד מהספרים המדהימים שיש, של סאראמאגו. מצד שני, יש את הבשורה על פי דודי, הבשורה על פי דודי, שאומר לנו איך אנחנו מבטלים תורה. ואתה יודע מה זה ביטול תורה, אדוני היושב-ראש.
היו"ר יצחק וקנין:
פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה.
איתן כבל (המחנה הציוני):
נכון. אזרחי ישראל נצמדו אל המרקעים, כי הבטיחו להם – חבר הכנסת מאיר כהן, שהוא אחרי סיגריה בטח.
מאיר כהן (יש עתיד):
לא.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אה, ואללה, לא, ככה סתם.
מאיר כהן (יש עתיד):
פרי לא פה.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אוקיי. זוהיר, בוקר טוב.
היו"ר יצחק וקנין:
זוהיר הוא מהוותיקים שפה. כבר זכה לשמוע הרבה נאומים היום.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אני לא קבעתי מתי הגיע אדוני. אני בסך הכול אמרתי בצורה מנומסת ומכובדת בוקר טוב. למה לתת בי סימנים?
זוהיר בהלול (המחנה הציוני):
לא, אני רק אמרתי שאני התמוגגתי ממך בחוץ.
איתן כבל (המחנה הציוני):
זוהיר, זה בסדר-היום?
זוהיר בהלול (המחנה הציוני):
אין טענות.
איתן כבל (המחנה הציוני):
מה שאני בעצם אומר לך, אדוני היושב-ראש – – –
היו"ר יצחק וקנין:
גם רויטל הגיעה, סגנית היושב-ראש.
איתן כבל (המחנה הציוני):
ראיתי כבר את רויטל קודם.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
כן, התראינו קודם, היינו בוועדת הכספים.
איתן כבל (המחנה הציוני):
כן. הייתה לנו חגיגה גם שם.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
ראינו איך מעבירים כספים, איך יומיים לפני סוף שנה מגיעות העברות כספים.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אני תמיד אומר, דרך אגב, אדוני היושב-ראש – תכף אתה ואני נשוחח על זה – איך נושאים פורצים ללוח; איך פתאום סוף השנה הגיע ולא ידעו את זה. זה היה סודי. חודש דצמבר בממשלה הוא חודש סודי. פקיד מסתכל – או שר – ואומר: וואו.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
הפתיעו אותי.
איתן כבל (המחנה הציוני):
הפתיעו אותי. חודש דצמבר, חייבים להביא את הכול, ואם לא נביא את זה עד סוף השנה, שומו שמיים.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
אני רוצה לתקן אותך: זה לא חודש דצמבר, זה חצי חודש דצמבר.
איתן כבל (המחנה הציוני):
קל וחומר שבקל וחומר. אם כבר, בואו נעשה הסטה לרגע. אם כבר עברנו, תרשי לי, כיוון שהרמת לי להנחתה, אז אני אפנה לאדוני. אדוני היושב-ראש, אנחנו צריכים עד סוף החודש הזה לאשר – –
היו"ר יצחק וקנין:
תקנות מועצת הלול.
איתן כבל (המחנה הציוני):
– – את תקנות מועצת הלול. ביצים.
חיים ילין (יש עתיד):
אוה, סוף-סוף מתחילים לדבר פה לעניין.
איתן כבל (המחנה הציוני):
ידעתי. מר ביצה. דרך אגב, אני רוצה לומר לך, חיים – – –
חיים ילין (יש עתיד):
אבל אתה יודע מה עשו מהחוק הזה. חביתה עשו ממנו.
איתן כבל (המחנה הציוני):
תכף נגיע לזה; אבל אני אומר לך, חיים ידידי – ותקן אותי, המומחה – אתה יודע, כשאתם בסופר או במכולת – ואני אומר את זה גם לאנשים שצופים בנו – כולם, איזה ביצים מחפשים? את האקסטרה-לארג', נכון?
היו"ר יצחק וקנין:
אני מגדל אותן.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אבל האמת, אלה הביצים הכי פחות – – –
רויטל סויד (המחנה הציוני):
איתן, אתה יודע שהעוגות יוצאות הרבה יותר טובות, תפוחות, עם ביצי אקסטרה-לארג'.
איתן כבל (המחנה הציוני):
זה ברור, אבל גם הטעם שלהן. אני מכיר את אלה שיוצא להן לא בטן-גב אלא יוצא להן תפוחות, אבל אתה מרגיש שאתה אוכל ביצה. אתה מכיר את זה? אלוהים ישמור. ואתה עוד צריך לעשות את עצמך – – –
זוהיר בהלול (המחנה הציוני):
הפיליבסטר לא כולל גועל נפש.
חיים ילין (יש עתיד):
כבל, יתבעו אותך. מועצת הלול הולכת לתבוע אותך, תיזהר.
איתן כבל (המחנה הציוני):
לא. אני בעד, אני אוהב, אני רק רציתי להסב את תשומת הלב של האזרחים ושלכם – – –
זוהיר בהלול (המחנה הציוני):
עד עכשיו דיברת בטעם. עכשיו אתה מקלקל את הטעם.
איתן כבל (המחנה הציוני):
למה? אני מנסה להגיד לך נהפוך הוא. אני רוצה להזהיר. הטעם הכי טוב – הביצים הקטנות, כי הן יוצאות מהצעירות. אתה לא יודע, רוב הציבור לא יודע, שמתבצעת הנשרה. זאת אומרת, אחרי שהמטילה מסיימת את התקופה שלה שהיא מטילה – – –
זוהיר בהלול (המחנה הציוני):
עברנו לזואולוגיה.
איתן כבל (המחנה הציוני):
לא, באמת אני אומר לך, אנשים לא יודעים את זה. ואז מרעיבים אותן, הן משירות את כל הנוצות שלהן, כן כן, ואז כאילו למעשה מרמים אותן, כאילו מתחילים את התהליך מחדש.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
את כל הידע הזה רכשת בוועדת הכלכלה?
איתן כבל (המחנה הציוני):
בין היתר. מכיר את זה גם מתקופות אחרות.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
היו"ר וקנין אומר שהוא מגדל אותן.
איתן כבל (המחנה הציוני):
עסקתי בדברים האלה בעבר, אבל זה תמיד הצחיק אותי שאנשים מחפשים את האקסטרה-לארג'. זה ממש קטע. זה הביצים הטעימות, באופן טבעי. אבל אני אומר לך, אדוני היושב-ראש – דרך אגב, זו הייתה שעה קלה בבישול.
זוהיר בהלול (המחנה הציוני):
אבל הא-ראיה – שבבוקר בחרתי ביצה קטנה, והיא הייתה טעימה.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
יש פה הסכמה.
איתן כבל (המחנה הציוני):
מה שאמרתי לך עכשיו, חברי זוהיר, זה לא – עכשיו אמרתי לך אמירה – האמת, אני מודה, אני מבשל ואוהב לבשל. אני יכול לתת מתכונים ואני יכול להזמין אותך. אני אזמין את הסיעה, יש לי כוונה להזמין את הסיעה, בעזרת השם, אליי הביתה, במסגרת הרצון שלנו להתלכד. לא משנה מה נגיד אחר כך.
היו"ר יצחק וקנין:
זה יהיה רגע של ליכוד.
איתן כבל (המחנה הציוני):
העיקר שנתלכד. אני אומר, אני לא ידעתי את כל זה. תמיד העדפתי, באופן טבעי, אתה יודע. אוקיי, רגע, זה היה 60 שניות על הביצה.
אני רוצה לחזור לאדוני ולומר לך את הדבר הזה: אתה יודע, זה מקומם באופן שקשה לתאר אותו. אתה יודע את זה שכל שנה משרד החקלאות מחכה עד הדקה ה-90. עכשיו, אנחנו במצב, בפעם הנוכחית, לאור העובדה שיש כאן תהליך פרלמנטרי, שאין לנו אפשרות לדון, גם אם רוצים. נוצר מצב שבו בעצם ב-1 בחודש – שזה או-טו-טו – אין תקנות, והמשמעות היא – וכאן המשמעות המרכזית – שהשוק, יהיה בו כאוס. למה? כי מה אלה התקנות?
רויטל סויד (המחנה הציוני):
בביצים?
איתן כבל (המחנה הציוני):
כן. זה חיים ומוות של האנשים.
היו"ר יצחק וקנין:
דרך אגב, אני חייב להגיד שבאחת הפעמים בוועדה היה איזה כאוס. באתי ליושב-ראש הוועדה, לאיתן. אני אומר לו: איתן, עשה לי טובה, אתה חייב לגמור את זה עד 30. זה היה יום לפני כן. הוא כינס את הוועדה ב-18:00 ב-31 בדצמבר כדי לסיים, וסיימנו את זה בסביבות 24:00, בלילה.
איתן כבל (המחנה הציוני):
לפני שנתיים.
היו"ר יצחק וקנין:
נכון.
איתן כבל (המחנה הציוני):
ואני אומר לך, הפעם זה עוד יותר גרוע. יותר מזה – אני רוצה שתבינו: זה יכול לרסק את כל השוק.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
למה?
איתן כבל (המחנה הציוני):
כי כבר היה אירוע – אני לא אומר את השם בקול – כי בעצם, מה התקנות קובעות? הן מסדירות את השוק. אלה שנמצאים לאורך הקו, בעיקר במערב הגליל, לאורך גבול הלבנון – זוהי מחייתם, מזה הם חיים. אני מאלה – ויודע את זה היושב-ראש – אני כל כך נלחם ונאבק, חיים ילין חברי, על שימור המשק המשפחתי.
היו"ר יצחק וקנין:
אמת.
איתן כבל (המחנה הציוני):
ואין להם שם ממה לחיות, באמת. אלה לא מילים גדולות. זו החקלאות הכמעט-יחידה שנותרה לאנשים הטובים האלה, ששמו את נפשם בכפם ומגינים בגופם – וזו איננה קלישאה – על גבולות ישראל.
ובעצם מה שעלול לקרות – וזאת אולי תיאוריה, אבל היא כבר הייתה פעם אחת, וחייבים למצוא את הדרך לסגור אותה – שברגע ש-31 לחודש חולף, זה חטוף ככל יכולתך. יכול שיהיה מצב שיש כוחות שכבר הכינו את עצמם לאירוע הזה, ומשתלטים על המערכת, ובעצם עלולים לרסק לגמרי את השוק, עד פגיעה אנושה בו, ממש כך. עכשיו תבינו, זה שוק שנותן חיים למשפחות רבות שכמעט אין להן דרך אחרת להתפרנס. אולי אתם לא יודעים – צפוי מחסור לא קטן בביצים בתקופה הקרובה, גם עכשיו וגם לקראת פסח. פסח, אם אינני טועה, הפעם נופל בתקופת מרס.
היו"ר יצחק וקנין:
סוף מרס.
איתן כבל (המחנה הציוני):
סוף מרס.
זוהיר בהלול (המחנה הציוני):
בינתיים אנחנו מאבדים את הכינרת בדרך.
איתן כבל (המחנה הציוני):
מה שלא תלוי בנו – לא תלוי בנו, אבל פה אלה דברים שהם במו ידינו. אגיד לך עוד דבר – שוב, אנשים לא יודעים את זה: יש משבר בעולם. אני אספר לך עוד משהו, אלמד אתכם: יש את הביצים החומות, שהחרדים לא אוהבים אותן.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
למה? הם מתבלבלים עם החמין.
איתן כבל (המחנה הציוני):
לא, לא, לא.
היו"ר יצחק וקנין:
לא, יש בהן יותר דם. יש בהן יותר שכיחות של דם.
איתן כבל (המחנה הציוני):
יש פה שתי נקודות: יש בהן יותר שכיחות של דם והן לא נראות בשיקוף. עכשיו, מה קורה? לי זה לא משנה, את יודעת; לרובנו; לא עד כדי כך – – –
רויטל סויד (המחנה הציוני):
אדוני היושב-ראש, אנחנו מחמירים.
איתן כבל (המחנה הציוני):
לא, לא, גם אנחנו מחמירים בזה. גם אני. ברוב החברה הישראלית זה פחות מתכתב עם העניין הזה. בוודאי בחברות ודתות אחרות, אני אומר באופן עקרוני, הן לא משתגעות על זה.
זוהיר בהלול (המחנה הציוני):
איתן, אתה לא מאמין, בגרתי וזקנתי, מעולם לא שמעתי בארבע דקות דברים כל כך מהותיים על ביצים.
עודד פורר (ישראל ביתנו):
חכה, זה רק ההתחלה. זה שלב א' של הביצים.
זוהיר בהלול (המחנה הציוני):
אתה נהנה.
איתן כבל (המחנה הציוני):
תשמע, לפחות שתצאו מפה עם תובנות, תחכימו.
זוהיר בהלול (המחנה הציוני):
שגם עודד יחכים ם. אני מחכים.
עודד פורר (ישראל ביתנו):
בפעם הבאה שאני אעשה חביתה, זה יהיה סיפור אחר לגמרי. החביתה כבר לא תהיה אותה חביתה.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אתה יכול להגיד, עודד, את מה שאתה אומר, אבל תנסה לפעול – שלום, אדוני. מה שלום אדוני?
סגן שר הפנים משולם נהרי:
באתי לשמוע את המנגינות שלך.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אתה עוד יודע לנגן? כן.
סגן שר הפנים משולם נהרי:
יודע. אז בוא תגיד לנו את הפרק האחרון.
איתן כבל (המחנה הציוני):
הצלחה לא מעתיקים.
סגן שר הפנים משולם נהרי:
את הפרק האחרון. תגיד אותו, אבל בעל פה.
איתן כבל (המחנה הציוני):
פעם ידעתי.
סגן שר הפנים משולם נהרי:
בעל פה. אם לא בעל פה זה לא שווה כלום.
איתן כבל (המחנה הציוני):
פעם ידעתי. אומר לך – – –
היו"ר יצחק וקנין:
זה שיח תימנים.
איתן כבל (המחנה הציוני):
תשמע, חבר הכנסת נהרי, סגן השר, ברשותך, זה כמו שאני פעם ידעתי כמעט את כל תהילים בעל פה. השיא תמיד היה מי יודע את קי"ט, שבתימנית קוראים לזה ה"מת'אמנא" – נכון?
סגן שר הפנים משולם נהרי:
כן, בטח.
איתן כבל (המחנה הציוני):
וידעתי את כל קי"ט על פה.
סגן שר הפנים משולם נהרי:
"אשרי תמימי דרך".
היו"ר יצחק וקנין:
"אשרי תמימי דרך ההֹלכים בתורת השם".
איתן כבל (המחנה הציוני):
הו, סליחה, נכנס שר הבינוי והשיכון.
שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:
בן אדם אומר דברי תורה.
איתן כבל (המחנה הציוני):
תסלחו לי, אני מבקש מכולם, אתם לא חייבים לעמוד, אבל לעשות פנים רציניות.
חיים ילין (יש עתיד):
כבל, מותר לי להגיד משהו? כבל, היום, בדיוק היום לפני תשע שנים הוא היה אלוף פיקוד דרום. בשבת ב-11:00 – הפגזה מסיבית. הוא שלח את כל חיל האוויר להפגיז את כל מחסני הנשק של החמאס בעזה, וככה התחילה עופרת יצוקה, 25 יום. הינה הוא – תשע שנים בול היום.
שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:
מה שנכון – נכון.
איתן כבל (המחנה הציוני):
ואחר כך אני הייתי אצלו בביקור.
חיים ילין (יש עתיד):
25 יום. בשבע דקות הוא כבר היה בצד השני של עזה, בחוף הים.
היו"ר יצחק וקנין:
רבותיי, החלטתם להפריע לאיתן?
עודד פורר (ישראל ביתנו):
הוא היה בדיוק להסביר לי על החביתה. הוא היה באמצע ההסבר על החביתה.
איתן כבל (המחנה הציוני):
רבותיי, אפשר וועט קימען?
חיים ילין (יש עתיד):
תראה, יש לו 37 דקות בסך הכול. להפריע לו 30 שניות?
איתן כבל (המחנה הציוני):
זה בסדר גמור.
עודד פורר (ישראל ביתנו):
אני מציע שתחזיר לו את הזמן.
היו"ר יצחק וקנין:
כמה שהוא ירצה.
איתן כבל (המחנה הציוני):
עודד פורר חברי, בלדבר אל תאיים עליי.
היו"ר יצחק וקנין:
מאיר, במרוקאית אומרים (אומר דברים במרוקנית.) תשמע פתגם במרוקנית: (אומר במרוקנית ומתרגם:) מי שנותן לך את הפה – תן לו את האוזניים.
איתן כבל (המחנה הציוני):
נכון.
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):
אבל מבקשים פה תרגום.
איתן כבל (המחנה הציוני):
הוא תרגם.
היו"ר יצחק וקנין:
תרגמתי.
איתן כבל (המחנה הציוני):
תשמע, אני רק רוצה לדעת, חיליק, שאתה מבין את המשמעות של זה שאתה יושב בכיסא שלי. לא כל אחד יכול להכיל אותי.
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):
אני מרגיש את הכובד על הכתפיים ברגע זה. תראה.
זוהיר בהלול (המחנה הציוני):
חוק הלאום כולל את השפה התימנית?
איתן כבל (המחנה הציוני):
תשמע, אנשים שואלים אותי – כבר אמרתי את זה אתמול – אנשים אומרים "הדתה" וזה. לצערי, יש גם הרבה בורות. אין דבר כזה, כשאתה מתפלל, אתה מתפלל בתימנית. אתה לא מתפלל במרוקאית. שפת הקודש היא שפת קודש, לא משנה איפה היא. כל אחד בא עם ההגייה שלו, עם האקצנט המיוחד לו. דרך אגב, יש גם בתוכנו, כמו בכל עדה ועדה – בתוך תימנים זה כבר הרבה מעבר לבלאדי או שאמי, אלא זה מהיכן הגעת – מההרים או מהמישור או מהעיר הגדולה, מהמושב או מהכפר.
מאיר כהן (יש עתיד):
אומרים עגות. הייתה תקופה שדיברו בשפת המקור, לא השתמשו בעברית.
איתן כבל (המחנה הציוני):
נכון. זו שפת הקודש. יש תימנית, שזה נפרד.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
רגע, גמרנו עם הביצים?
איתן כבל (המחנה הציוני):
אה, עוד לא סיימתי – שלום, אדוני היושב-ראש.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
איך שראיתי שזה אתה, באתי מייד לשמוע. אתה יודע מתי בפעם האחרונה הייתי בשיעור תנ"ך? אין לי זמן.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אדוני, האמת היא שאני ממליץ. זו המלצה שלי אישית, דרך אגב. אומר היושב-ראש, כבוד היושב-ראש – הא-יושב-ראש, בה"א הידיעה – אומר לגבי תנ"ך, ואני אומר את זה לכולנו: מאוד מומלץ פעם בשבוע לקרוא פרק בתנ"ך. דרך אגב, תנ"ך תמיד אהבתי. תמיד קראתי. אפילו היה זמן בישיבה שרצו, ביקשו לשלוח אותי לחידון התנ"ך, בזמנו. העניין הוא שכל תקופה אתה קורא את התנ"ך בעיניים אחרות לגמרי. אני אומר לך את זה, חברתי רויטל סויד, שהמסלול שלי פחות או יותר דומה לשלך – את למדת באולפנת כפר פינס.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
פלאפל דבורה.
איתן כבל (המחנה הציוני):
כן, שכל החבר'ה ממדרשת נועם היו מגיעים – לא אני – – –
רויטל סויד (המחנה הציוני):
לא הלכת לפלאפל דבורה?
איתן כבל (המחנה הציוני):
פלאפל דבורה זה עדיין לא לבוא לראות את הבנות בכפר פינס. אלה שתי נקודות שונות לחלוטין. אבל היו עושים את זה באמת בנועם, היו מגיעים עד העירוב.
זוהיר בהלול (המחנה הציוני):
איתן, שים לב מה האולפנה מייצרת.
איתן כבל (המחנה הציוני):
ברוך השם. נכון. שתדעו לכם, משפחתי ואני כל שבת בבוקר, אחרי ארוחת הבוקר, קוראים פרק בתנ"ך. דרך אגב, אני בדיוק מסיים את מלכים ב'. בשבת הקרובה, בעזרת השם אני מסיים את מלכים ב'. אני אומר לכם שזה פשוט מדהים, זוהיר, לקרוא את התנ"ך בעין של איש בוגר. יש פה אנשים, כולל אותי, שאוהבים מאוד ועוקבים אחרי משחקי הכס. אומר לכם: זה מחוויר, כשאתה באמת צולל לתוך העולמות האלה, ולראות איך זה התנהל. זה לפני אלפי שנים, אבל הדילמות הן כמעט דילמות כמו אלה שאנחנו מתמודדים איתן ממש בימים אלה.
חיים ילין (יש עתיד):
כבל, הכול נכתב. אנחנו מגלים את זה ומופתעים.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אני אתן לך דוגמה. אני גר בראש העין. ברוך השם, אוהב את מקומי. מירי רגב הצטרפה אלינו, בטח אמרו: מה, ראש העין. היום עיר ואם – שודרגה בעקבות מירי, שנהייתה שרה.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
– – –
איתן כבל (המחנה הציוני):
היא עסוקה, יש לה משבר שם.
שרת התרבות והספורט מירי רגב:
יש לך אנשים חשובים פה במליאה. הכי חשוב יושב לידך. מה אתם צריכים את השרה?
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
כרגע מדברת עם שר השיכון על עוד כמה פרויקטים בראש העין ואתה מפריע לה בשיחה.
איתן כבל (המחנה הציוני):
עזוב פרויקטים, היא מדברת איתו איך יוצאים מראש העין כשצריך לצאת בבוקר.
שרת התרבות והספורט מירי רגב:
בגלל הפקקים נתחיל לעשות – – –
איתן כבל (המחנה הציוני):
מה שאני מנסה לומר לכם, שמעטים יודעים את זה – כל יום אנחנו נוסעים בכביש 5, כולל גברתי השרה, ויש את מחלף אבן העזר. זה בעצם המקום שמבדיל בין ראש העין, הכניסה המזרחית, יותר נכון צפונית, של ראש העין, בין ראש העין העתיקה לבין כפר קאסם. מעטים יודעים שבמקום הזה התחולל אחד הקרבות שבאמת סימנו יותר מכול – ארון ברית ה' נלקח במקום הזה. למעלה מ-30,000 מבני ישראל נהרגו בקרב הזה. למעלה מ-30,000. אתה יודע, מִספרים, דרך אגב – זוהיר, כשאתה קורא תנ"ך – בזבזו שם אנשים כמו – אדוני היושב-ראש, אין קרב – אתה לא יכול להגיד נהרגו בקרב שלושה, ארבעה, חמישה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
היה להם יועץ משפטי שתמיד היה אומר: זה לתכלית ראויה.
איתן כבל (המחנה הציוני):
שלום, שרן. לעונג לנו שהצטרפת.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
חברי איתן כבל, אתה יכול להרחיב על התובנות שלך מבחינת ספר מלכים, השליטים – – –
איתן כבל (המחנה הציוני):
תכף אני אשוב לזה. אני רק מנסה לומר שכמעט כל מקום שאתה נוסע בו הוא חתיכת היסטוריה. זה אולי החלק הכי גדול בחיבור שלנו למקום הזה, ואני אומר את זה בלי לצקצק. בגלל זה אנחנו פה. אבל הקטע המדהים הוא שאתה רואה איך שליטים – איך הם מתנהגים; איך היועצים שלהם. הרי לא לחינם, אתה יודע, אנחנו מזכירים את עצת אחיתופל, שהפכה להיות – שרובנו, דרך אגב, מתייחסים אליה הפוך של הכוונה. שלום, גברתי שלי יחימוביץ. לעונג הוא לנו.
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
באתי במיוחד לשמוע אותך.
איתן כבל (המחנה הציוני):
תודה, חבל שבאת בסוף.
שרת התרבות והספורט מירי רגב:
תראה איזה כבוד עשו לך. כולם באו לשמוע אותך. כבל, אתה היחידי שמעניין פה.
איתן כבל (המחנה הציוני):
את עכשיו מתרברבת כלפיי, אבל חצי מהזמן היית עסוקה באיזה משבר.
שרת התרבות והספורט מירי רגב:
אתה הרי יודע כמה אני מפרגנת לך.
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
מפרגנת לך, מה אתה רוצה.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
יש לה חלוקת קשב.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אני נכנס לראש העין – אומרים לי: בדיוק הייתה מירי, דיברה עליך.
שרת התרבות והספורט מירי רגב:
בקפה, בקפה. בקפה בראש העין.
איתן כבל (המחנה הציוני):
חברות וחברים ואדוני היושב-ראש, יואל – אדוניי, דיברתי בשבחך קודם, כי – – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
די, מספיק, אני לא יכול יותר. די, הרגת אותי כבר. אני לא יכול יותר.
שרת התרבות והספורט מירי רגב:
גם אני סופגת את זה פה – – –
איתן כבל (המחנה הציוני):
אני רוצה לגלות לך סוד: הרבה מהדברים הם לא בשבילך.
יואל חסון (המחנה הציוני):
שזה לא יהפוך גם להספד. אני דואג.
זוהיר בהלול (המחנה הציוני):
הוא לא מבין שיש צל"ש ויש צל"ג – ציון לגנאי.
איתן כבל (המחנה הציוני):
חס וחלילה. אני מדבר עכשיו ברצינות. אדוני הפרופסור יוסי יונה, חבר הכנסת, חשוב לי דווקא שהיושב-ראש הוא ראש הישיבה עכשיו. אני אומר את זה גם לשבחך בעניין הזה, שאפשרת לנו – – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה, יואל, ששמרת מספיק בשבילי, אז אני גם זכיתי קצת מן התהילה.
איתן כבל (המחנה הציוני):
חברים, יש לי מספיק לכולם. אבל אני אומר את זה לך באמת. שלי יחימוביץ, חברתי, את יודעת, אנחנו מדברים, עכשיו עשינו, היי, פיליבסטר. וואו. אני כבר ותיק. אני תמיד אומר: אני נראה טוב, אבל אני ותיק.
זוהיר בהלול (המחנה הציוני):
יהללך זר ולא פיך.
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
לא, לא, לאיתן מותר.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אח שלי, אין לי ברירה. מאיר, אין לי ברירה, חייבים להציג את המציאות. מישהו יכול להכחיש?
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
אתה חייב להיות ישר.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אני חייב להיות ישר עם עצמי. דרך אגב, אני עומד מול המראה ואני מתעקש לומר את זה. אבל אם אנחנו לרגע באים ומדברים על העניין הזה. אדוני היושב-ראש, זה כלי פרלמנטרי לגיטימי. נכון שבעבר השתמשנו בו אולי יותר מדי, ולא לחינם תיקון 98 בא בדיוק כדי לסגור את היותר-מדי.
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
אבל לא בשביל חוקים כאלה.
איתן כבל (המחנה הציוני):
בוודאי. בוודאי, גברתי. אמרתי את זה עוד בטרם נכנסנו לכל הסמטוחה הזאת. באתי ליועץ המשפטי של הכנסת ואמרתי לו: אדוני רק ידע – אני מניח שזה יגיע – יהיה מעניין אותי לראות איך אתה עושה, אם בכלל, 98 להצעת חוק פרטית שהיא לא היום הרת עולם, היום תעמיד במשפט. זה העניין, וזה לגיטימי, וכל המצקצקים האלה: מה, זה ממילא עובר, אפשר גם ללכת הביתה. הרי הכול עובר. ופתאום גם נזכרו, דרך אגב – גברתי לא הייתה כאן כשהזכרתי – אומרים: אתם יודעים מה היה אפשר לעשות בשלושת הימים האלה בוועדות? אדוני היושב-ראש, בדיוק – – –
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
נכון, צודקים. אל תביאו את החוק הזה ונעבוד.
איתן כבל (המחנה הציוני):
נכון. אבל יותר מזה – הגיחוך שבעניין, שבדיוק בשלושת ימים האלה העולם היה משתנה, כי בדיוק בשלושת הימים האלה ישבו שרי הממשלה והרצים יצאו דחופים ליושב-ראש הכנסת להביא לו את התוכניות – – –
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
את הבשורה.
איתן כבל (המחנה הציוני):
הבשורה. אמרתי קודם, יש את הבשורה על פי ישו, ועכשיו יש את הבשורה על פי דודי. ושנינו יודעים שזה לא. באמת, אני יכול לומר לכם, דווקא כשאנחנו יודעים שהתוצאה ידועה מראש, זה מוסיף כבוד. מאבק של אופוזיציה היא כמו תצרף; זה עוד לבנה ועוד לבנה ועוד לבנה. ככה זה עובד, ודרך אגב, הליכוד ידע לעשות לנו את זה מצוין.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
ועוד איך.
איתן כבל (המחנה הציוני):
ועוד איך.
יואל חסון (המחנה הציוני):
מי עשה פה את הפיליבסטר? מי המציא את הפיליבסטר?
איתן כבל (המחנה הציוני):
אמרתי.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אה, אמרת את זה?
איתן כבל (המחנה הציוני):
יואל, אתה צריך לקרוא את הפרוטוקול.
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
מיקי איתן, 11 שעות. ורובי ריבלין דיבר שלוש שעות על הכלב שלו סטפן.
איתן כבל (המחנה הציוני):
נכון, הייתי פה. שלוש שעות – מכל הזוויות. וטרינר לא היה מתאר את זה כפי שהנשיא תיאר את זה.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
הכלב שרד את שלוש השעות האלה?
איתן כבל (המחנה הציוני):
לא. אללה ירחמו.
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):
בסוף הנאום הכלב מת. איתן, דברים לזכרו של סטפן.
יואל חסון (המחנה הציוני):
הוא לא הכיר אותו מספיק.
איתן כבל (המחנה הציוני):
לא הייתה לי איתו היכרות מוקדמת.
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
הנשיא פשוט השווה את הנאמנות של סטפן לטבע האנושי של חבריו הפוליטיקאים.
איתן כבל (המחנה הציוני):
נכון. אבל קודם כול, תראו, עצם העובדה שחברי האופוזיציה נמצאים כאן.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
מתייצבים. מתייצבים.
איתן כבל (המחנה הציוני):
מתייצבים, באים. הרצוג, יש גם לך זכות דיבור?
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
אני באתי לשמוע אותך.
שרת התרבות והספורט מירי רגב:
הוא כבר נאם. הוא בא רק בשבילך.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אני מקווה שזה יבוא לידי ביטוי באחד הימים.
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
אולי באתי לשמוע הרצאה של יוסי יונה?
איתן כבל (המחנה הציוני):
אני מקווה שזה יבוא לידי ביטוי גם מהרצוג באחד הימים. הפסדתם הרבה חומר, אלה שלא היו כאן.
אבל אדוני היושב-ראש, תרשו לי – – –
רויטל סויד (המחנה הציוני):
אתה חייב לסיים לנו רק את העניין עם הביצים החומות, כי אתה לא סיימת.
איתן כבל (המחנה הציוני):
נכון, נכון. אם אני לרגע חוזר להיות רציני ומקצועי בעניין הזה – – –
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
ממתי אתה רציני, כבל?
מאיר כהן (יש עתיד):
היה פיליבסטר בארצות הברית ב-1957 – סנטור מקרוליינה מדבר במשך 24 שעות על דוכן.
איתן כבל (המחנה הציוני):
באמת? מה זה, גוגל?
מאיר כהן (יש עתיד):
כן, הלכתי לבדוק. תמיד חשבתי שפיליבסטר התחיל ממיקי איתן.
איתן כבל (המחנה הציוני):
בוא נהיה צנועים. אבל זה נכון, שמעתי, רק לא ידעתי. אולי אדוני יאמר בקול. מאיר, מי אתה אומר היה מר פיליבסטר הכי גדול?
מאיר כהן (יש עתיד):
סנטור ב-1957, בדיון על זכויות אזרח בדרום קרוליינה.
זוהיר בהלול (המחנה הציוני):
אתה יודע, אסוציאציה זה טוב, אבל אסוציאציה זה גם רע, כי התחלת לדבר על שני נושאים ולא סיימת אותם. אחד זה הביצה, והדבר השני זה 30,000 בני ישראל שנהרגו בפאתי ראש העין.
איתן כבל (המחנה הציוני):
נכון. זה מה שאני אמרתי. אתה אולי היית קצת עסוק – – –
זוהיר בהלול (המחנה הציוני):
אני איתך.
איתן כבל (המחנה הציוני):
לא, לא, היית בשיחה, גם עם מאיר, בדיוק כשאני סגרתי את העניין הזה שבו ניסיתי לומר שהמלצתי לכל אחד מאיתנו לקרוא פרק בתנ"ך פעם בשבוע; זוהיר, גם אתה, זה מאלף.
זוהיר בהלול (המחנה הציוני):
אני למדתי.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אני לא מדבר על התקופה שזה היה בכפייה, אני מדבר על כך שאתה עושה את זה – באמת, איך אומרים, חלפו להן השנים, ובכל תקופה האופן שבו אתה תופס את האירועים הוא אחר לגמרי. קראתי ארבע פעמים את מלחמות היהודים. דרך אגב, יש גם תרגום חדש. אני אומר כבר הרבה זמן שאני צריך לקנות את הספר עם התרגום החדש. אומרים שהוא מאלף. כל פעם זה תלוי בן כמה הייתי, מה הייתה הסביבה שבה הייתי ומה היה הנרטיב של החיים שלי באותה תקופה. זה מרתק. אותו הדבר תנ"ך. והיום, כשאני מסתכל על זה, כשאני אומר לך – וזה החיבור שלי לארץ הזאת; זה מה שמחבר אותי לכל מקום ומקום. בשבילי להסתובב בשומרון, באמת – ויצא לי להסתובב בדרכים פחות טובות ויותר טובות; אני רואה שֵם – אני מייד מחפש את ההקשר התנ"כי שלו. אין מה לעשות, יש הקשר, בגלל זה אנחנו פה. יש אחר כך את הוויכוח האחר, אבל זה כבר דיון פוליטי, ואין לי כוונה ואין לי רצון לגעת בדיון הזה, בוודאי לא לקלקל.
אבל אדוני היושב-ראש, אני כן רוצה לנצל את ההזדמנות הזאת ולהגיד ולהמליץ לחברים שלי, כי בסוף בסוף בסוף הדברים שאני הולך לומר מתקשרים גם לאופן שבו הדברים מתנהלים פה, בתוכנו. אני לא יודע אם יצא לאדוני היושב-ראש, או לך, חברתי שרן השכל, ולאחרים, לראות את הסרט של רינו צרור "יהודים, פעם שלישית".
רויטל סויד (המחנה הציוני):
מטלטל.
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
זה סרט מדהים.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אני אומר, גם מי שלא יסכים לתובנות העולות מתוך הסרט הזה – – –
רויטל סויד (המחנה הציוני):
נורת אזהרה רצינית מאוד. מטלטל מאוד.
איתן כבל (המחנה הציוני):
זה סרט באמת מטלטל. מה המשמעות של "יהודים, פעם שלישית"? רינו צרור מתאר בעצם בסרטו את שתי התקופות שבהן אנחנו, כשעוד נקראנו בני ישראל – בית ראשון, בית שני, כשני עוגנים, ובעצם הקמת המדינה כעוגן שלישי. בשני העוגנים הראשונים הוא סופר כמה זמן בכל אחת מהתקופות אנחנו מדינה ריבונית, בהגדרה גם של היום וגם של אז, בוודאי; כמה זמן החזיקה – – –
רויטל סויד (המחנה הציוני):
כשריבונות נמדדת על פי שליטה עצמית, צבא – – –
איתן כבל (המחנה הציוני):
נכון – צבא, למי אתה משלם את המיסים, האם אתה כפוף למישהו או לא כפוף. ברוך השם, כמו היום. ברוך השם, ושזה לא ישתנה.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
חברה מתפקדת, ללא שליטה.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
יושרה ציבורית.
איתן כבל (המחנה הציוני):
בזה כבר אתה עולה למדרגה אחרת. אני אומר איך הוא נתן לזה והתייחס לזה מהזווית של מדע המדינה של היום – – –
מאיר כהן (יש עתיד):
פתאום אני מוצא את עצמי מוקף במחנה הציוני.
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
זה דווקא לא רע, אה?
איתן כבל (המחנה הציוני):
זה לא נורא. תראה, מאיר, מהטובים שבבנינו.
מאיר כהן (יש עתיד):
מהטובים ביותר.
איתן כבל (המחנה הציוני):
מאיר, אני רק רוצה להגיד לך, מאיר: יש רגעים, כשקורה לך אירוע, שאתה לא מבין את הכוח של זה. אתה תלך הביתה, תחשוב על העובדה הזאת – – –
מאיר כהן (יש עתיד):
אתה מיסטיקן.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אתה מוקף בפרופסור ואלוף, מטובי בנינו, ומאחוריך סאלח סעד, שזה – בכלל, צריך להיזהר.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
איתן, תגיד למאיר שהוא אחד מטובי בחורינו.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אני חוזר פנימה לתוך התהליך הזה, והשאלה שהוא מעמיד לפתחנו היום: אם בפעם הראשונה – אומר רינו: בתוך 3,000 השנים שלנו, כמה פעמים היינו כפי שהיינו היום, כשאנחנו היום סוגרים 70 שנה, בעזרת השם? הוא אומר שבפעם הראשונה זה היה 80 שנה ובפעם השנייה – 66 שנה, ספור, בתוך כל אלפי השנים האלה, ברצף השנים, מה שאנחנו מגדירים ריבונות יהודית מלאה, על כל המשתמע מכך.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
כמו שיש היום.
איתן כבל (המחנה הציוני):
כמו שיש היום, ברוך השם. מי שמתכתב עם ההיסטוריה היהודית לדורותיה וקורא אותה וחי אותה, שלא יתבלבל: הייתה מלכות יהודה ומלכות ישראל, אבל בחלק ניכר מהתקופות, שלי, הן היו בני חסות, פעם של היוונים – כל בית והתקופה שלו: בית ראשון – אשור, בבל, מצרים. אנשים לא יודעים כמה מצרים הייתה שחקן מרכזי בתקופת בית ראשון. אנחנו מכירים רק את הסיפורים של ספר שמות, בעיקר, אבל ברצף ההיסטורי, כשאתה נכנס פנימה – וזאת שאלה שהוא מניח אותה בענק לפתחנו. ואני אומר לך, ועזבי איפה אתה נמצא – שמאל, ימין, ימין, שמאל – זה מטלטל. כי מי ששברו את ההגמוניה של הריבונות היהודית ברצף ההיסטורי היו קודם כול היהודים, אדוני היושב-ראש, לא אויב מבחוץ. ורינו מניח את המצגת הזאת מולנו בצורה מאוד ישירה, מאוד בוטה.
זה קרה בבית ראשון, ומי שמכיר ויודע – זה הגדיל עשות בבית שני. הרי כולם יודעים מי הביא את הרומאים לכאן: ריב בין יהודים על מלכות, חשובה ככל שתהיה. בסוף הפסדנו את כל עולמנו. וכשאני מסתכל ברצף ההיסטורי – אלוהים בשמיים עדי, כפי שאני נוהג לומר, אני אומר לכם שאני לא מפסיק לחשוב על העניין הזה: מה באמת אנחנו משאירים לבנינו, לנכדינו ולנינינו. אלה לא מילים גדולות, אדוני היושב-ראש, זה מחר בבוקר. ברצף ההיסטורי, כשאני מסתכל גם על עצמי, אתה לא הספקת לומר "בוקר טוב" ואתה כבר – – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אל תזכירו.
איתן כבל (המחנה הציוני):
נכון. אני אומר את זה, זה נכון לכולנו.
זוהיר בהלול (המחנה הציוני):
לא הספקת לומר ג'ק – – –
איתן כבל (המחנה הציוני):
אני רציתי להשתמש במילה שמתכתבת עם המציאות של הסיפור. תאמין לי, ג'ק עלה לי בראש. אבל בשורה התחתונה, אם אתה רוצה למצוא מקבילה לג'ק זה גט – הקיצור הוא של המילה.
לכן, מה שאני אומר – אדוני היושב-ראש, לך יש מעמד מרכזי בבית הזה, כי אלה הפנים. והעולם שאנחנו חיים בו היום הוא עולם הרשתות החברתיות. פעם כדי להעביר את ההודעה היו צריכים להדליק משואות; אדוני יודע איך היו מודיעים על החודש, מולד, לא מולד, סיפור – כל סיפור הדלקת המשואות ואיך מודיעים ואיך מעבירים ידיעות. ההוא רץ מרתון 42 קילומטר כדי למסור הודעה. היום – אני תמיד אומר עלינו, הפוליטיקאים, שהאזרחים יודעים עלינו לפעמים יותר ממה – הם כבר שמעו את זה ממישהו שקם לפנינו. והמשימה שעומדת בפני המנהיגות – ואתה חלק מהמנהיגות המרכזית היום; זו אחריות עצומה. כי בשאלת הוויכוח של ימין–שמאל, בסוף, אם חס וחלילה – ומי ערב לנו? האם אדוני יודע שיוון של אלכסנדר מוקדון הייתה הרבה יותר גדולה לתקופתה מאשר מעצמה כמו ארצות הברית? רומא הגדולה – לאין שיעור, חברי זוהיר בהלול. והיום אתה לומד אותם במקרה הטוב בספרי ההיסטוריה. נכון, ברוך השם שרדנו, וזה לא עניין של מה בכך, אבל העניין הזה, שאנחנו חושבים שזה תמיד יכול להימשך – אני לא יודע. יפה,
יש מי שיאמר, עם בחירה. כמה אפשר לכדרר עם זה? ואני באמת אומר לך שאני מוטרד, וזה בעצם מה שרינו אומר, מעבר למחלוקות, מעבר לימין ושמאל, ארץ ישראל שלמה, ארץ ישראל כזאת, ארץ ישראל כזאת; בסוף צריך גם כן לנהל את העסק. ומה, אנחנו עושים את זה רק לעצמנו? אחרינו המבול, מה שיהיה יהיה? אנחנו עושים את הדברים כדי להשאיר לדורות אחרינו, ואם אנחנו לא יודעים לעמוד במשימה הזאת, נכשלנו. ומבחינתי, כישלון הוא גם איך אנחנו נותנים את זה, איך אנחנו מוסרים את זה. זה לא מספיק, אדוני היושב-ראש, לתת את זה. אפילו לא דומה האופן שבו נמסרה המדינה הזאת על ידי מקימיה למה שהיום, ברוך השם. ברוך השם.
ואנחנו חייבים גם למצוא את נקודות האיזון בתוכנו. אדוני שומר מצוות, עד כמה שהוא יכול. ככה זה בחיים. אני לא מתיימר. אני למשל אוסף מצוות; אני לא מגדיר את עצמי לא חילוני, לא דתי. אני חושב שגם רויטל – היא יותר ממני. אני משתדל לאסוף מצוות. אבל הקרב הזה שמתחולל פה סביב ההגדרה, כל הזמן לתת אחד בשני סימנים, מטריף אותי.
תשמע, בסוף בסוף הקבוצה השלישית שהולכת ומתפתחת פה, הקבוצה המסורתית, של שומרי המסורת, זו הקבוצה שתנצח, בעזרת השם, והיא שתכתיב את עוצמתנו במקום הזה. כי מה? אני אומר לך, בשורה התחתונה כולנו ניצחנו: החברה החרדית, שלא הייתה תקופה מעולם שהיו בה כל כך הרבה לומדי תורה כמו שיש בתקופתנו. אין, כולל אצל רבי עקיבא הגדול. מצד שני, גם החילוניות ניצחה, במידה רבה. אנשים לא יודעים. אני מסתכל על המקום שממנו באתי, רויטל, מראש העין. אספר לך: כילד גרתי, והוריי עדיין גרים, ברוך השם, סמוך למה שהייתה פעם הכניסה הישנה לראש העין. הייתי הולך אחר הצוהריים עם חבריי לבדוק שהחבל – היינו מחבללים את הכניסה שמכוניות לא תיכנסנה לראש העין. האם מישהו יכול להעלות בדעתו היום מצב שכזה, אדוני היושב-ראש? ברור לך שלא. זה אפילו לא עולה על הדעת בכל ראש העין הוותיקה, שבאמת, יש בה אנשי דת ומסורת מהוללים; גם בראש העין הוותיקה יש לא יותר משניים-שלושה, אולי חמישה רחובות שבאמת מי שייסע שם בשבת זה להכעיס לגמרי. ומצד שני, קמה קבוצה שלישית, שהיא בעצם מה שאני שואף שיהיה, שאלה הילדים שלי ודומים להם, שלא גדלים כבורים.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
איתן, הבעיה לא בקבוצות, הבעיה בפילוג; הבעיה בשיח של חוסר קבלה האחד של השני. זו לא בעיה של קבוצות. כל אחד יכול לחשוב מה שהוא רוצה ולהתנהל איך שהוא רוצה.
איתן כבל (המחנה הציוני):
רויטל, ברור, לא רציתי עכשיו להעמיק. אני לא עוסק בהאשמה. אני רק אומר שהחברה הישראלית, יש בה את החבורה החרדית, יש בה את החילוניות – דרך אגב, חילוניות היא היום דת לכל דבר ועניין. היא דת, דת ככל הדתות. ואם אני רק מנסה לדבר על מזוזה או משהו – שומו שמיים. אצלי, בקהל המצביעים שלי, אני אומר "מזוזה" בשקט, שם את היד, שלא ישמעו אותי. וזה מטריף אותי. זה לא מתקבל על הדעת שכך אנחנו בוחנים וכך אנחנו קובעים את כללי המשחק והיחסים בינינו.
וכל הסיפור הזה עכשיו – ואני אומר את זה גם לחבריי – סיפור המרכולים, באמת אני אומר את זה, רויטל, ואת יודעת להתכתב איתי בעניין הזה, אני בטוח. כל סיפור המרכולים – יש את התפיסה של שלי, שלי, שמדברת על השבת לא רק במושג – אין סטרטאפ יותר מדהים מהשבת, לא יעזור לאף אחד. למה כולנו מחכים? מתי כבר תגיע השבת; התחיל יום ראשון – אתה כבר רוצה להיות בשבת.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
לא, אנחנו רוצים להוסיף עוד יום.
איתן כבל (המחנה הציוני):
ורוצים להוסיף עוד יום.
יואל חסון (המחנה הציוני):
איפה סילבן שלום? הבטיח לעשות את זה.
איתן כבל (המחנה הציוני):
ואני אומר את זה. אז לקחת את הדבר הזה, שכל אחד מאיתנו כל כך מחבק אותו – לא חייבים אפילו להסתכל על זה מנקודת מבט דתית דווקנית אלא גם מנקודת מבט – ואולי יש חלקים שאצלם זה בראש וראשונה – חברתית, סוציאלית מן המדרגה העליונה.
אני אומר לכם, באמת, כשלפעמים אני הולך ומסתובב בשווקים פתוחים בשבת – ליבי ליבי. למה האנשים האלה – ושלא יבלבלו את המוח, גם כשאומרים לי: הם מקבלים שכר יותר גבוה; הם כולם "מתנדבים" לבוא ולעבוד בשבת. אני אומר את זה לא ממקום דתי בכלל, לא ממקום דתי, ממקום הכי חברתי, הכי עמוק שיש. אז אני לא באתי ואמרתי עכשיו: חברים, בואו נסגור. ממש לא. אבל אם יש רצון כן בין הצדדים, אפשר ועוד איך, אדוני היושב-ראש, להגיע לאיזונים. לא בשמיים היא. ועוד איך אפשר להגיע להבנות והסכמות. אבל כל אחד מן הצדדים משתמש היום בזה כקרדום לחפור בו. ובמידה רבה – אני אומר: אוי ואבוי אם היה נפתר עניין השבת. מה היו עושים?
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אתה מרשה לי להתערב?
איתן כבל (המחנה הציוני):
בוודאי, אדוני.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
מכיוון שהייתי הראשון שהגיש את החוק של ימי ראשון ימי חופש, הלכתי לדבר עם הסיעות החרדיות והדתיות בכנסת. פחדתי שיטרפדו לי את זה, יגידו: מה, זה מחקה את הנוצרים, וכן הלאה – לפני הרבה מאוד שנים, 15 שנה. ודווקא הם קיבלו את זה רגוע. ואז הבנתי איפה הייתה הטעות שלי. באתי להצבעה בקריאה טרומית וראיתי את כל סיעת שינוי מתייצבים להצביע נגד, ולא הבנתי. רצתי אליהם, אמרתי: מה קרה? למה נגד? זה יום ראשון. אמרו לי בלי להתבלבל: יותר מדי טוב לדתיים. ואז פתאום הבנתי בדיוק מה שאתה אמרת, אדוני – סליחה שהתערבתי בדבריך: אם ייקחו את מלחמות השבת, על מה נילחם? אם כדורגל יהיה ביום ראשון, תיאטראות ביום ראשון וקניות ביום ראשון, על מה נילחם?
רויטל סויד (המחנה הציוני):
הינה, גם רבי ליצמן הגיע.
איתן כבל (המחנה הציוני):
ליצמן מתחמם על הקווים עכשיו בענייני שבת.
יעקב ליצמן (יהדות התורה):
– – – ממשלה.
איתן כבל (המחנה הציוני):
ליצמן עכשיו נכנס עם החוק החדש שלו, אבל הוא לא מבין כמה זה חרב מתהפכת.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
אהה.
יעקב ליצמן (יהדות התורה):
לא.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
ודאי, ודאי.
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
– – –
איתן כבל (המחנה הציוני):
ליצמן לא מבין כמה זה חרב מתהפכת, בראש ובראשונה על אלה שהוא מייצג אותם.
חיים ילין (יש עתיד):
אנחנו – – –
איתן כבל (המחנה הציוני):
כן, כן, גברתי.
קריאות:
– – –
איתן כבל (המחנה הציוני):
לא פשוט. לא פשוט.
שרת התרבות והספורט מירי רגב:
צריך גם להגיד – – – גם תעודת בגרות, גם זה, גם תואר וגם – – – קשים.
איתן כבל (המחנה הציוני):
לא פשוט. וגם זקן.
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
– – –
יעקב ליצמן (יהדות התורה):
לא, לא, הם היום – יש – – – מה אתם רוצים?
חיים ילין (יש עתיד):
מה יש?
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תהיה הסתייגות שכל שר בממשלה יהיה עם תואר אקדמי ושירות משמעותי בצה"ל.
יעקב ליצמן (יהדות התורה):
– – –
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
דרך אגב, אפשר לוותר על תואר ראשון ולהסתפק בתעודת בגרות. זה גם – – –
חיים ילין (יש עתיד):
– – – עם ישראל.
איתן כבל (המחנה הציוני):
נכון, גם. כן, גם בסדר.
קריאות:
– – –
איתן כבל (המחנה הציוני):
ליצמן, אבל אנחנו חייבים לקבל גם את הלימוד לרבנות כתואר אקדמי.
יעקב ליצמן (יהדות התורה):
למה, מותר – – –
איתן כבל (המחנה הציוני):
אם לא, לא תוכל להיות שר.
יעקב ליצמן (יהדות התורה):
למה מותר ללפיד לעשות דירקטורים עם תואר, רק עם תואר? למה ראש הממשלה לא צריך תואר?
קריאה:
צודק.
שרת התרבות והספורט מירי רגב:
צודק במאה אחוז.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אתה צודק במאה אחוז.
חיים ילין (יש עתיד):
לא, אבל לא רק תואר, כי דיברת גם על שירות משמעותי. אנחנו רוצים – – –
יעקב ליצמן (יהדות התורה):
הוא היה כתב במחנה ואני – המודיע.
שרת התרבות והספורט מירי רגב:
דרך אגב, להמודיע יש יותר תפוצה מאשר לבמחנה.
איתן כבל (המחנה הציוני):
רגע, רגע, סליחה, אני רוצה – – –
קריאות:
– – –
שרת התרבות והספורט מירי רגב:
– – – שלהמודיע יש יותר תפוצה מאשר לבמחנה.
איתן כבל (המחנה הציוני):
סליחה, גברתי השרה, אני רוצה לחזור על ההכשרה הצבאית של ליצמן.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
הוא היה כתב לענייני ביטחון בהמודיע.
איתן כבל (המחנה הציוני):
ליצמן, אתה אומר שאתה עסקת בענייני ביטחון בהמודיע.
לאה פדידה (המחנה הציוני):
– – –
איתן כבל (המחנה הציוני):
חבר הכנסת ליצמן, אני רק רוצה להבין, אתה היית כתב לענייני ביטחון בהמודיע, והוא היה כתב לענייני ביטחון – איפה?
שרת התרבות והספורט מירי רגב:
בבמחנה.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אה, יפה.
שרת התרבות והספורט מירי רגב:
הוא לא כזה פארש.
איתן כבל (המחנה הציוני):
בסדר, אין פערים גדולים.
יואל חסון (המחנה הציוני):
איך לא סגרת אותו, ביבי.
קריאות:
– – –
שרת התרבות והספורט מירי רגב:
לא סגרנו – – – היה שופר של הצבא כמו שצריך, מה אתה חושב?
יעקב ליצמן (יהדות התורה):
אני יכול להתחרות איתו, המודיע, בביטחון, תאמין לי.
קריאה:
עברת טקסט-טקסט – – –
יעקב ליצמן (יהדות התורה):
הכתב בהמודיע הוא מיוחד, והוא מדווח על כל מה שקורה – – –
קריאות:
– – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
גם בתחום המודיעין, כתב בהמודיע הרבה יותר חזק מאשר בכל – – –
איתן כבל (המחנה הציוני):
ליצמן, לא, אבל רואים שאתה עדיין חזק בתחום.
חיים ילין (יש עתיד):
איתן, איתן, אבל אתה יודע מה החוק אומר? אין יותר בגדים שחורים. כולם ילכו עכשיו בירוק. הבגדים הירוקים הם מדי צה"ל, זהו.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אבל, לא – – –
חיים ילין (יש עתיד):
אני בעד.
איתן כבל (המחנה הציוני):
גם אני.
חיים ילין (יש עתיד):
אני בעד.
איתן כבל (המחנה הציוני):
גם אני.
קריאה:
פחות חם.
חיים ילין (יש עתיד):
– – – אני מצביע בעד החוק.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אבל – סליחה, נכנס יואב קיש.
יואב קיש (הליכוד):
אני, פשוט יש לי – – –
איתן כבל (המחנה הציוני):
יש לו הבהרה.
יואב קיש (הליכוד):
יש לי הבהרה.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אני כבר יודע על מה.
יואב קיש (הליכוד):
ראשית, אני מתנצל שאני גומר את הזמן שלך, אתה יודע.
קריאות:
– – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
לא היה לו מספיק זמן.
שרת התרבות והספורט מירי רגב:
לא, אין לו, אין לו על מה לדבר. אין לו על מה לדבר – – – למלא את הזמן.
יואב קיש (הליכוד):
לא, אני מציע שהיושב-ראש – – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אני מתעקש להוסיף לו דקה, כי חבר הכנסת קיש מפריע.
שרת התרבות והספורט מירי רגב:
אין לו על מה לדבר.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
מכלה את זמנו.
שרת התרבות והספורט מירי רגב:
מכלה את זמנו.
יעקב ליצמן (יהדות התורה):
גם אני הפרעתי לו.
יואב קיש (הליכוד):
עכשיו אני מרגיש הרבה יותר בנוח.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בבקשה.
יואב קיש (הליכוד):
הייתה פה הבהרה. אני בטעות – ואני תמיד מודה בטעות – קראתי לסוודר, לאפודה של חבר הכנסת כבל אפודה ורודה, והתיקון שקיבלתי – זה צבע לילך.
איתן כבל (המחנה הציוני):
לילך.
יואב קיש (הליכוד):
אז יפה מאוד.
איתן כבל (המחנה הציוני):
דרך אגב, אני אמרתי לו – הרי הוא טייס – – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
כן.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אמרתי, מזל שלא היו מלחמות בתקופתו, אם ככה הוא מזהה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
כן, נכון. טייס עיוור צבעים.
איתן כבל (המחנה הציוני):
טייס עיוור צבעים זה בעייתי.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
איך הוא יבדיל בין המדים – את מי הוא מפציץ בכלל?
יואב קיש (הליכוד):
דרך אגב, היו מלחמות, אתה יודע, כאילו, אם כבר אנחנו – אתה יודע מה – – –
איתן כבל (המחנה הציוני):
אה, נו, באמת, להתחמק מ-762 זה נקרא מלחמה? נו, בחייאת דינכ.
יואב קיש (הליכוד):
אחרי זה – – – לשנייה וזה.
איתן כבל (המחנה הציוני):
נו, באמת.
חיים ילין (יש עתיד):
כבל, אתה יודע מי ניצל מזה.
איתן כבל (המחנה הציוני):
נו?
חיים ילין (יש עתיד):
עוטף עזה. הוא עוד היה חושב שאנחנו עזה – – –
יואב קיש (הליכוד):
תאמין לי, התקיפות שהכי פחדתי מהן זה התקיפות בעזה, ולא רק בגלל העוטף. גם בכלל – – –
איתן כבל (המחנה הציוני):
אדוני היושב-ראש, ברשותכם, תודה. נעמה לי חברתכם עד מאוד, אדוני היושב-ראש.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה.
איתן כבל (המחנה הציוני):
ושמחתי גם שאדוני הגיע. ואני שמח גם שיואב ידידי הלך לעשות עבודת מחקר בעניין הצבעים. ויש כאן אורחים נכבדים, נאמר גם להם שלום, וצוהריים טובים כבר, ואני מקווה שיהיה לכם יום מהנה. ותודה, ושתהיה לנו באמת עבודה פורייה. היי, בבצ'יק.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת איתן כבל ולכל מעריציו, כולל אותי, שהגיעו לשמוע את נאומו. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת יוסי יונה. לרשותו של חבר הכנסת יוסי יונה עד שעה.
שרת התרבות והספורט מירי רגב:
אני לא מאמינה שדיברת שעה, כבל.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
כן.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
איך הזמן טס כשנהנים, אה?
שרת התרבות והספורט מירי רגב:
דיברת שעה ולא אמרת כלום – – –
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, חברי כנסת, חברות כנסת, השרה מירי רגב – ושיהיה יום טוב לכל האזרחים, לכל הצופים בבית. היום אני אנצל את הבמה הזאת להעביר הרצאה, אדוני היושב-ראש, במתכונת אקדמית, שאליה הורגלתי שנים ארוכות.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
45 דקות, אבל, אדוני, שעה אקדמית.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
שעה, אדוני. עד 11:20.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
לא, לא, לך יש שעה, אבל מתכונת אקדמית – –
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אה, 45 דקות.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
– – מאז קומניוס זה 45 דקות.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אה, אוקיי, אז נעשה 45 הרצאה אקדמית, ו-15 דקות אנחנו נחזור לסורנו.
אם כן, ישנו דיאלוג מאוד מוכר וידוע לרבים מאיתנו שמתקיים בספר "המדינה" לאפלטון. הדיאלוג נמצא בפרק הראשון של – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
"משל המערה", כן.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
– – הספר – אדוני, יעקב, קיש, השר ליצמן, את תשומת ליבכם, בבקשה.
יואב קיש (הליכוד):
כן.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אז אם כן, אני מתחיל ואומר לכבות את הטלפונים, בוודאי, כפי שאנחנו נוהגים לעשות במליאה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
ודאי, ודאי.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
בוודאי. בסוף יכול מאוד להיות, אדוני, שגם נבקש מהאנשים להיבחן על החומר שאותו אנחנו מציגים.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
זה במסגרת החוק של יעקב ליצמן – גם יצטרכו – –
יוסי יונה (המחנה הציוני):
יפה, נכון. אנחנו – – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
– – לעשות מחקר השוואתי בין אפלטון לאריסטו וכאלה.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
בוודאי. אנחנו משדרגים את הכנסת ומחייבים תארים אקדמיים. ככל שמשרתו של האדם גבוהה יותר, אולי אנחנו נבקש – – –
רויטל סויד (המחנה הציוני):
אז אני מבינה שגם יהיה בוחן פתע, אולי.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
כן, בהחלט. אז כפי שאמרתי – – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בסוף. את עולה אחריו אז תוכלי, כמו שאמרתי, לדבר על אריסטו ורמב"ם, ואז נעשה את ההשוואה.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
כן, וחברתי רויטל המון פעמים ציינה בפניי שלא הייתה לה הזדמנות להשתתף בהרצאה אקדמית שאני נתתי, אז הינה, עכשיו אנחנו נעשה זאת.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
מה שאמרתי הוא שאני שומעת אותך כל פעם מדבר, ואני אומרת: אשרי הסטודנטים שלך שזכו לשמוע ממך באמת משנה סדורה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אז בואו נשמע. בואו נשמע.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
בואו נשמע. אז בואו נשמע.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
– – –
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אז כפי שאמרתי, השר ליצמן, בבקשה, וחברים, חברי יצחק הרצוג.
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
כן, סליחה.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
כפי שאמרתי, ישנו דיאלוג ידוע בספר "המדינה" לאפלטון, בפרק הראשון. הספר הזה עוסק בשאלות מאוד מאוד חשובות, מאוד מהותיות, כגון מהו צדק, מהו שלטון צודק, מהי מדינה צודקת. אז מדינה ופוליטיקה, אדוני היושב-ראש יודע שהם היו מושגים חופפים. ביוונית פוליטאה בעצם זאת המסגרת – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
ביוונית זה פוליטאה.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
– – המסגרת שבה מתנהלים החיים הציבוריים, ופוליטיקון – הכוונה היא לדבר שנוגע בענייניו של האזרח.
אם כן, אנחנו מדברים על הפוליטאה – מתי הפוליטאה הזאת היא צודקת, מהם התנאים לכך שהיא תהיה צודקת. שנים ארוכות נהגתי ללמד את הדיאלוג הזה שמתקיים בספרו של אפלטון, "המדינה". יש כאלה שטוענים שהדיאלוג הזה בספרו של אפלטון – מתקיים שם למעשה דיאלוג בין סוקרטס לבין בר-פלוגתא שלו שנקרא תרסימכוס – שהוא אחד מהביטויים הראשונים, שהטרים גם את כתיבתו של מקיאוולי, אדוני היושב-ראש, עד כדי כך. אנשים שיקראו את הדיאלוג הזה בין סוקרטס לבין תרסימכוס יאמרו: אהה, הינה, אלה הם הניצנים של כתביו של מקיאוולי, ובמיוחד, כפי שרבים מכם יודעים, ספרו שנקרא "הנסיך".
ספרו של מקיאוולי "הנסיך" הוא למעשה ספר שמתמקד בסוגיה שנקראת אומנות השלטון – אומנות השלטון, שלטון לשם עצמו. ואומנות השלטון על פי מקיאוולי – והספר בוודאי נכתב מאות בשנים לאחר כתביהם של סוקרטס ואפלטון; למעשה "הנסיך" נכתב במאה ה-16, או ליתר דיוק ב-1513 יצא לאור ספרו של מקיאוולי "הנסיך". ויש שם, כפי שציינתי בנושא ההרצאה שלנו, הנחות יסוד של השלטון לשם שלטון. אם כן, "הנסיך" עוסק – בראש ובראשונה הנחת היסוד היא כיצד משיגים שלטון וכיצד משמרים אותו. זאת הנחת היסוד הבסיסית של מקיאוולי – כיצד משיגים שלטון וכיצד משמרים אותו. הנחת היסוד השנייה של מקיאוולי: אומנות השלטון אדישה לחלוטין לשיקולים מוסריים. אדישה לחלוטין לשיקולים מוסריים.
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
זה נכון כאן.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
נכון.
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
מניסיון חיינו אנחנו יודעים שזה נכון.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
כן. אז אם כן, אלה הן הסוגיות שבהן אנחנו עוסקים, חברי יצחק הרצוג. ויש כאלה שאומרים שהחיבור של מקיאוולי "הנסיך" הוא הפעם הראשונה שבה נוסחה התפיסה הזאת של אומנות השלטון. זאת אומרת, זאת הפעם הראשונה – או בשיח המודרני – שאנחנו תופסים את המדינה ואת הפעילות המדינתית כפעילות עצמאית שאינה משיקה לשיקולים של מוסר, ויש כאלה שאומרים שהינה בעצם התבססותם של מדעי המדינה כעיסוק עצמאי.
שתי ההנחות הללו – אומנות השלטון, האופן שבו אנחנו משיגים שלטון, והאופן שבו אנחנו משמרים שלטון, והנחת היסוד השנייה, כפי שאמרתי, שבעצם אומנות השלטון אדישה לשיקולי מוסר, ולכן, שם גם באה לידי ביטוי, באופן מדויק ומזוכך, אדוני היושב-ראש, האמרה שכולנו מכירים: המטרה – –
זוהיר בהלול (המחנה הציוני):
מקדשת את האמצעים.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
– – שהיא בעצם השגת השלטון ושימורו, מקדשת את האמצעים. פחות או יותר הנחות היסוד בחיבורו של מקיאוולי, "הנסיך".
ואנחנו חוזרים לאפלטון. מעניין שהתפיסה הזאת של אומנות השלטון ככזאת קיבלה כבר ביטוי ב"המדינה" לאפלטון. עכשיו, הבה נירגע. אין כוונתי לומר שאפלטון עצמו אחז בתפיסה שכזאת. להפך. אפלטון, הייתה לו תפיסה שלמעשה כרכה באופן מהותי, אם תרצו, את המוסר ואת השלטון. המושל האמיתי – וזה ציטוט פחות או יותר מדויק מדבריו של אפלטון: המושל האמיתי בתכלית, אדוני היושב-ראש, כך אומר אפלטון, אינו עשוי לבקש את תועלתו, אלא את תועלתו של הנתון למרותו. שוב: המושל האמיתי אינו עשוי לבקש את תועלתו אלא את תועלתו של הנתון למרותו. וכאשר אפלטון מביא את העמדה הזאת, מציג אותה בדיאלוג שציינתי לפני כן עם בר-הפלוגתא שלו – וזה אחד מיני בני-פלוגתא שבעצם נושאים ונותנים איתו על טבעו של השלטון ועל למי מועיל השלטון – הרי שהוא נתקל באתגור מצידו של תרסימכוס. ויש כאלה שאומרים שבאתגור של תרסימכוס – ויש שם מונולוג מאוד יפה, מאוד מרתק, שכפי שאמרתי לפני כן ניתן לזהות בו את הניצנים של התפיסה המקיאווליסטית, במונולוג הזה.
אז ברשותכם, אנחנו נעשה מין דרש, ונקרא כמה קטעים מתוך "המדינה" לאפלטון, פרק ראשון, וראו או שמעו תכף, מייד, את האופן שבו תרסימכוס מגדיר את השלטון ואת מהות השלטון. והינה, למעשה אפלטון משתמש בהמון אנלוגיות כדי להבהיר את עמדתו: האנלוגיה של הרפואה, האנלוגיה של קברניט – –
זוהיר בהלול (המחנה הציוני):
אנלוגי, לא דיאלוגי.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אנלוגיות. – – מה תפקידו של קברניט השולט בספינתו, מה תפקידו של הרופא, הרופאה, מה תפקידו של הרועה ביחס לצאן, לצאנו, ומשם בוודאי הוא גוזר את האנלוגיה לגבי המושל, לגבי השליט. והינה אחת מהאנלוגיות. אומר לנו אפלטון: כפי שאנחנו מדברים על הקברניט, מדברים על הרופא או מדברים על הצאן, הוא אומר, אותו קברניט ומושל – הקברניט והמושל, קברניט שבאחריותו נתונה הספינה – אותו קברניט ומושל לא יבקש ולא יצווה את שמועיל לקברניט אלא של אלה שמפליגים בספינתו ונתונים למרותו. רואים, זו העמדה שסוקרטס כאן מציג באופן מאוד ברור וחד-משמעי. שוב, הקברניט לא יצווה את שמועיל לו אלא של זה שמפליג בספינתו וזה שנתון למרותו.
זוהיר בהלול (המחנה הציוני):
משרת את האחרים.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
כן, חד-משמעית, זוהיר. דרך אגב, אדוני היושב-ראש, אם במקרה הזה תהיינה איזשהן שאלות הבהרה, לא נאומי נגד, אז אנחנו נאפשר לסטודנטים החביבים שיושבים כאן במליאה להעיר את הערותיהם, ואם ירצו לברר חלק מהסוגיות שלהם, בוודאי גם העיתונאים יכולים להעביר לנו באיזשהם פתקים: היי, הייתי צריך – לא הבנתי עד תום את הנקודה שאותה הצגת, אז בבקשה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
לא חילקת את הטקסט לאנשים, פשוט, אז אני חושש שלא – – –
יוסי יונה (המחנה הציוני):
הטקסט, דרך אגב, משום שהטקסט הזה הוא קנוני והוא קלאסי, ניתן להעלות אותו, כל אחד בטלפון הנייד שלו או במחשב שלו, והטקסט יהיה נתון לפניו. וכאן, באמת – דרך אגב, אני רואה את דבריך כנזיפה לעוזרים שלי. בפעם הבאה – – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
פדגוגית, כן.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
פדגוגית. – – יש לחלק מבעוד מועד את הטקסט, כך שנוכל לעשות למידה משותפת, שיטתית, פורה וביקורתית יותר. בהחלט, אני רושם זאת לפניי, וזה יהיה בפעם הבאה.
אז אם כן, חזרה לדיון שלנו בספרו של אפלטון. אומר לנו אפלטון – סוקרטס – –
זוהיר בהלול (המחנה הציוני):
על הקברניט.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
– – על הקברניט – והינה אנלוגיה לממשל – הוא אומר לנו: אם כן, אמרתי, כך כותב סוקרטס, אומר סוקרטס, אף בשום ממשלה אחרת לא יבקש ולא יצווה המושל באשר הוא מושל. דרך אגב, מאוד מאוד חשובה האמירה הזאת שהם אומרים, "באשר הוא מושל", כי מה הכוונה כאן בדברים "באשר הוא מושל"? בהגדרה המהותית של מה בעצם תפקידו של המושל, או מהי הפרקטיקה, מה מהותה של הפרקטיקה הזאת של המושלות, ולכן הוא אומר "באשר הוא מושל", כי יכול להיות שהוא פועל בחייו בפונקציות אחרות.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בתוקף תפקידו כמושל הוא היה – – –
יוסי יונה (המחנה הציוני):
כן, אקס אופיציו, בדיוק. אקס אופיציו, "באשר הוא מושל". והוא אומר: בשום ממשלה אחרת לא יבקש ולא יצווה המושל באשר הוא מושל את תועלתו שלו, אלא זו של הנתון למרותו או שלצורכו הוא עוסק במלאכתו. ובשוותו לעיניו את הלה, ואת שמועיל ונאות להלה, משמע לזה שנתון למרותו, יאמר את אשר יאמר ויעשה כל אשר יעשה.
זוהיר בהלול (המחנה הציוני):
אז הם היו תמימי דעים.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
לא, תכף תראה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
לא, לא. דיאלוג.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
בהחלט לא. כפי שאומר אדוני היושב-ראש, הם לא היו תמימי דעים. תרסימכוס, שמקשיב להגדרות הללו, המוזרות – לטענתו, לדעתו – ההזויות הללו, כיצד הוא משיב לאפלטון? בלעג, בזלזול. הוא אומר לו: הגד נא לי, סוקרטס, האם יש לך אומנת? אומנת. האם יש לך אומנת? עונה סוקרטס: מה פירוש? מה עכשיו קשר? אנחנו מדברים על תפקידו של המושל. אומנת? וראו את הלעג של תרסימכוס. הוא אומר לו: משום שהיא אינה שמה לב שיש לך נזלת, ואינה מקנחת את חוטמך אף על פי שאתה צריך לכך, שאף לא למדת אצלה להבחין בין צאן לבין הרועה. לא למדת להבחין – רוצה לומר, מהו האינטרס של הרועה ומהם הצרכים של הצאן לא למדת להבחין. וכאן, אם כן, מגיע המונולוג שמצוטט ברבים מספרי הפילוסופיה, כפי שאמרתי לפני כן, שעוסקים בפילוסופיה מדינית, ומצביעים עליו: אהה, הינה הניצנים לחשיבה המקיאווליסטית כפי שבאה לביטוי בדיאלוג המאוד-ידוע הזה בין סוקרטס לבין תרסימכוס. הינה הוא.
שואל אותו סוקרטסס: למה אתה מתכוון שאין לי אומנת ואני לא יודע להבחין בין צאן לבין הרועה? והוא אומר לו: משום שרועי הצאן מבקשים לדעתך את טובת הצאן או את טובת הבקר, ואינם משווים לעיניהם את טובת אדוניהם וטובת עצמם, אלא דבר אחר כאשר הם מפטמים את עדריהם ומטפלים בהם. אתה באמת חושב שעניינו ומעייניו של הרועה נתונים לצאן ולא לדבר אחר? וכן סבור אתה – והינה האנלוגיה, אדוני היושב-ראש, והינה האנלוגיה – וכי סבור אתה שהמושלים במדינות, אלה שלאמיתו של הדבר מושלים – וכאן הוא כותב "מושלים", כאילו לועג לו, שם את זה במירכאות, צריך לראות את תרסימכוס, "מושלים" – אינם חושבים על נתיניהם באותה כוונה שמתייחס האדם אל צאנו? זאת אומרת, איך האדם מתייחס אל צאנו? הוא מפטם אותו, הוא מאכיל אותו, הוא דואג לרווחתו של הצאן עד ליום השחיטה. זאת אומרת, אין להתרשם מהדאגה שהרועה מפגין כלפי הצאן, משום שהצאן מבחינתו הוא אמצעי להתעשר, לרכוש כבוד, כוח. והוא ממשיך ולועג: וכל כך התקדמת בסוגיה של מה שצודק ובלתי צודק, של צדקה ועוול, עד שאינך מבין כי הצדקה ומה שצודק הם לאמיתו של הדבר טובתו של האחר, כלומר, תועלתו של החזק יותר והמושל, והחיסרון של הנתין ושל זה שנתון למרותו. הוא ממשיך ואומר ומביא דוגמאות כיצד הצדיק, או האזרח, לצורך העניין, יוצא תמיד נפסד ביחסי הגומלין בינו לבין המושל.
ניכנס לסוגיה פילוסופית מסוימת שאני חושב שצריך להציג אותה, והיא שקיים כשל לוגי בתפיסה הזאת של אפלטון. ומה טבעו של הכשל הלוגי בתפיסתו של אפלטון? אפלטון למעשה מקריס, אם תרצו – מהמילה קריסה – בין ההגדרה של תחום פעילות לבין המוטיבציה שמובילה את האדם לעסוק בו. כלומר, אם אנחנו נגדיר מושלות ככזאת שתפקידה להנהיג עם ולקדם את רווחתו ואת ביטחונו, חושב סוקרטס שמניה וביה זו המוטיבציה שצריכה להדריך את האדם. ולא כך הוא. וזה בא לביטוי כמעט בכל – אפשר להגיד בכל תחומי החיים. אין קשר בין מה שאנחנו יכולים לחשוב עליו כמהות של הפעילות, אם יש דבר כזה – והפוסט-מודרניסטים קוראים תיגר על המהות של הפעילות, יש מהויות, אין מהויות – לבין המוטיבציה שמובילה את האדם לנהוג או לקדם את הפעילות הזאת. לדוגמה, אנחנו נאמר: מהי רפואה? רפואה זאת בעצם פרקטיקה שנועדה לתת מזור למחלות. האם ההגדרה של הפרקטיקה הזאת מחייבת את הרופא? הוא יכול לומר: לא, אני עוסק בפרקטיקה הזו כדי להתעשר, כדי לרכוש וילה, כדי לרכוש כבוד, כדי לקדם אולי את הידע שלי בתחום הרפואי. וזה אכן כשל לוגי.
דרך אגב, יש מאמר מאוד מפורסם, מאוד ידוע – סליחה, מאמר של פילוסוף מאוד ידוע, ולא מאמר כל כך מפורסם, של פילוסוף אנגלי בן ימינו שהלך לעולמו לפני מעל לעשור שנקרא ברנרד ויליאמס, שעסק במושג שוויון – On the Idea of Equality, על המושג שוויון – וגם שם הוא עוסק בסוגיה הזאת. הוא אומר: לא רציונלי שאם הגדרתה של הרפואה היא לתת מזור למחלות, הרי האדם שזקוק לה לא יקבל אותה. אולי לא מוסרי. וגם פה צריכה לבוא עמדתו של האדם. אנחנו פה, החברים מהסוציאל-הדמוקרטי אכן מאמינים שהקריטריון שמחייב את הקצאת שירותי הבריאות חייב להיות הצרכים הרפואיים של האדם. אם תלכו – והאמת היא שיש דיון מדהים בסוגיה הזאת בין הליברטריאנים, ובין, אם תרצו, הקפיטליסטים הצרופים, שאומרים: מה פתאום, אדם עוסק במה שהוא עוסק במקרה הטוב כדי לממש את עצמו, ובמקרה הפחות-טוב כדי להגדיל את הונו, ואל תכפו עלינו הקצאה של שירות כזה או אחר על פי הצרכים. הצרכים הם לא קריטריון. אדרבה, יש כאלה שמרחיקים לכת ואומרים: הבה נחשוב על מקרה שהיפוכונדר מקבל שירותי רפואה שהוא לא צריך אותם. הוא צריך אותם, אולי לא – – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
לא באותה מידה.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
– – לא באותה מידה, ואולי מסוג אחר של רפואה, אולי כדאי שהוא ילך לפסיכולוג; גם אז זו הגדרה מרחיבה, בוודאי, שמקובלת עלינו, של רפואה. אבל הבעיה היא, אתם יודעים, שההיפוכונדר לא הולך לרפואה ולא מבקש סעד בגלל בעיות נפשיות, אלא המון פעמים בגלל בעיות פיזיות מדומיינות, ולכן יש כאן איזושהי סוגיה שאנחנו צריכים לברר אותה. שלום לך, טלי.
טלי פלוסקוב (כולנו):
שלום וברכה.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אם כן, זו סוגיה באמת מאוד מאוד מעניינת ומאוד מרתקת בשיח הפילוסופי, שעוסק גם בשאלות שוויון ושל הקצאה של משאבים כאלה ואחרים. במקרה הזה אנחנו חוזרים לעניין של המשילות, ומהו, כפי שאמרתי לפני כן, הפער שיכול להתהוות בין הגדרתה של משילות לבין המוטיבציה שמובילה את האדם, או את השליט, לרצות במשילות.
אוקיי. וזה מביא אותנו לסוגיה שלנו, של שחיתות, באופן יותר ממוקד, אם תרצו. ארגון השקיפות הבין-לאומי קובע מהי שחיתות. אומר וקובע ארגון השקיפות הבין-לאומי: שחיתות היא קבלת החלטות שלא לטובת הציבור אלא כדי לשרת אינטרסים פרטיים. שחיתות היא ניצול לרעה של משרה ציבורית או פרטית לרווח אישי. זה כולל מעשי שוחד, מעילה, נפוטיזם או הכפפתה של מדיניות המדינה לקידום אינטרסים אישיים.
אבל בואו נעשה עוד איזושהי אתנחתה פילוסופית, וזה בהתייחס לדבריו של פילוסוף אחר, שזה הפילוסוף אריסטו, שהוא בעצם עושה הבחנות באשר לסוגי המוטיבציות שמובילות את בני האדם לפעול באופן כזה או אחר, וביניהם גם שליטים. והוא עושה הבחנה בין מוטיבציות – רכישת כבוד, רכישת ממון, ורכישת הנאה. ויש להוסיף על כך – ודווקא מפיו של פילוסוף חי וקיים, פילוסוף אמריקני, תומס נייגל, במאמר מאוד יפה; אדוני, אני ממליץ לכל הפוליטיקאים לקרוא את המאמר של תומס נייגל, שכותרתו היא Ruthlessness in Political Life . זה לא Rootlessness, זה לא היעדר שורשים; זה Ruthlessness, היעדר עכבות. זה שמו של המאמר – היעדר עכבות בחיים הפוליטיים. ושם יש משפט מאוד יפה, שבאמת משך את תשומת ליבי, וזאת אחת המוטיבציות שאנחנו צריכים לחשוב עליהן כאשר אנחנו מדברים על מה מניע את האדם לרצות להיות שליט. הוא יכול לרצות להיות שליט כי הוא חמדן, ואז באמצעות השלטון – אנחנו מכירים המון משטרים כאלה, אדוני היושב-ראש, ששליטים מתעשרים באופן דמיוני לאחר כמה שנים שהם בשלטון; יכול להיות שהוא רוצה כבוד; ויכול להיות, כמו שאומר תומס נייגל, וסלחו לי על האנגלית – מותר להגיד משפט באנגלית במליאת הכנסת, נכון?
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
כציטוט, כן.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
כן. הוא אומר – – –
ענת ברקו (הליכוד):
היו"ר יתרגם לנו.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
והוא אומר:The exercise of political power is one of the most enjoyable of the human activities. שימו לב, The exercise of political power is one of the most enjoyable of the human activities. זאת אומרת שיש גם את העניין הזה – עצם ההנאה מהשימוש בכוח: שאני יכול לעקור הרים; שאני יכול, אם תרצו, כמצביא, להזיז גייסות; שאני יכול למנות ולפטר. זאת אומרת, יכולה להיות גם המוטיבציה הזאת, אם כן, וכל מי שידו נגעה בפוליטיקה – וכולנו לא חסינים מפני הדבר הזה – יודעים היטב במה מדובר.
אז אם כן, אנחנו יכולים להתמקד בשני מופעים מבין המופעים השונים של השחיתות, או אם תרצו, נכון יותר, בשתי מוטיבציות מרכזיות של השחיתות כפי שהיא מתגלה לנו לעינינו המשתאות, הנדהמות, המתקוממות, כפי שזה קורה לנו פה בארץ ובמקומות אחרים – החמדנות; האנשים שבאים לכאן, ולא רק לכאן, אדוני היושב-ראש, כדי לעשות לביתם. פעם נהגו להשתמש בביטוי הזה – כאשר אדם פרש ממשרה ציבורית, הוא אמר: שירתי את מדינתי בנאמנות ובמסירות רבה, וכעת אני פורש מתפקידי – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
לעשות לביתי.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
– – כדי לעשות לביתי.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
עכשיו אומרים את זה ביום הכניסה לתפקיד.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
בדיוק. אומר אדוני היושב-ראש, היום עושים זאת – לא כולם, חס וחלילה, שלא נפגע בכשרים; יש חברות וחברי כנסת פוליטיקאים שמיום היכנסם לכנסת באים ואומרים: זה הזמן לעשות לביתי.
ישנו מחקר שעוסק בהון המצטבר של חברי קונגרס וסנטורים בארצות הברית, בהון המצטבר מיום כניסתם לפוליטיקה ועד צאתם מהפוליטיקה. אין שום דרך שהשכר הציבורי של הפוליטיקאי יכול לעשות אותו אדם מאוד מאוד אמיד. אם הוא נכנס לבית הזה בשכר ציבורי, הוא לא יכול לגמור את תפקידו כמולטי-מיליונר. הוא לא יכול. ואם הוא גמר את תפקידו כמולטי-מיליונר יש שלדים בארון, אדוני היושב-ראש. ולצערנו, יש המון פוליטיקאים אצלנו, כמו במדינות אחרות, שמסיימם את תפקידם או במהלך תפקידם הופכים להיות אנשים מאוד מאוד אמידים. זה פרצופה המכוער של השחיתות ופרצופם המכוער של קשרי הון–שלטון.
וכפי שאמרתי לפני כן, שני המופעים הללו – חמדנות, greed, שאין לה גבולות, של עוד ועוד, והרצון בכוח, וכן, אם תרצו, כוח, כפי שאריסטו אומר – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
כבוד.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
– – כבוד; אלה שני דברים שבעצם יש להם קשר אינטימי, הכבוד והכוח. ולעיתים בוודאי אנחנו צריכים גם לומר: חמדנות, כוח, כבוד, ההנאה מהשימוש בכוח, יכולים בדמותו של אדם כזה או אחר לדור בכפיפה אחת. יגיד מי שיגיד: אני גם רוצה כסף, ואני גם רוצה כוח, אני גם נהנה מהתפקיד שלי, ואני גם רוצה כבוד. ואלה כל החולות הרעות שאנחנו כן מזהים אותן אצלנו.
מצאתי – מחכים לחילופי תפקיד?
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
כן, כי טלי ביקשה לשמוע את שארית ההרצאה.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אז בואי, טלי, אני מאוד שמח.
טלי פלוסקוב (כולנו):
אני חייבת להגיד לך שבדרך לכאן אמרו לי: את מפסידה הרצאה של יוסי יונה שהיא מרתקת.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אז – – –
טלי פלוסקוב (כולנו):
אמרתי: אז אני באה לשמוע אותך.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
לכבוד לי. לכבוד לי, באמת. תודה, טלי.
וכפי שאנחנו רואים, גברתי – בשלב הזה אנחנו מדברים על המופעים השונים של השחיתות; גם על המוטיבציה שלה וגם על המופעים שלה. פוליטיקאי מושחת יכול להיות זה שכרוך בשחיתות כדי להגדיל את משאביו, את הונו הפרטי, או יכול להיות מושחת כאשר הוא נוהג בדרכים לא חוקיות כדי לשמר את שלטונו.
ויש לנו ציטוט מאוד יפה מסופר מאוד ידוע, ג'ון סטיינבק – שמן הסתם חלק ניכר מאיתנו מכיר אותו, האיש שכתב את הספר "ענבי זעם", "קדמת עדן", זוכה פרס נובל לספרות 1962, סופר אמריקני. ואם יש לנו קצת זמן להגיד משפט או שניים על – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
יש לך עוד כמעט חצי שעה.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
כן, כן, יש לי עוד. – – על פועלו, כי הסופר ג'ון סטיינבק כתב את ספרו "ענבי זעם" על שנות ה-30 בארצות הברית, ועל "קערת האבק", מה שנקרא, התקופה הזאת, ענני אבק, סערות אבק, שגרמו למאות אלפי אם לא למיליונים של אזרחים אמריקנים, משפחות אמריקניות, לנדוד ממקומם במרכז אמריקה אל מערבה של אמריקה, ועל התקופה המאוד-קשה בחייהם, על העושק, על העוני המאוד-רב. אז זה, אם תרצו, במסגרת של מאמר מוסגר, נגיד, ספר נהדר, אחד מהספרים המרתקים, אלה שהטביעו בי את חותמם עוד כשהייתי נער וקראתי אותם, "ענבי זעם". זה ספר שאם נער או נערה קוראים אותו, קשה לי מאוד לראות כיצד הם לא יגדלו להיות סוציאל-דמוקרטים, או כיצד הם לא יפתחו את המצפון שלהם ואת הרגישות החברתית שלהם. אז זה כמאמר מוסגר. אלה מכם שלא קראו את ג'ון סטיינבק, רוצו לספרייה, רכשו את הספר או שאלו אותו, "ענבי זעם".
אם כן, בכל זאת הזכרנו את שמו של ג'ון סטיינבק כדי להביא ציטוט מדבריו, והוא אומר כך: הכוח אינו משחית. הוא אומר: הפחד מפני איבוד הכוח יכול להשחית. שימו לב. הוא אומר: הכוח אולי לא בהכרח משחית, אבל הפחד מפני איבוד הכוח יכול להשחית. כלומר, כשהאדם חושש שמא הוא יאבד את כוחו הפוליטי, הוא עשוי, או אם תרצו עלול, להשתמש באמצעים בלתי לגליים, בלתי חוקיים, כדי לשמר את מעמדו. הכוח, הוא אומר, לא בהכרח משחית, אלא הפחד מפני אובדנו של הכוח יכול להוביל להשחתה של בעל או בעלי הכוח.
יש כאלה שמקילים בחשיבותה של השחיתות – כן, הם מקילים, לכך התכוונתי; אומרים: אתם יודעים, כשאנחנו גודעים עצים נופלים שבבים. מה קרה? הפוליטיקאי הוא בן אדם טוב, הוא לקח קצת שבבים. מה קרה? ואפילו בימינו – ואני יכול רק ברמז לדבר על תקופות – ואת יודעת מה, גברתי היושבת-ראש, ללא קשר לימין–ושמאל, לעיתים הציבוריות הישראלית, לעיתים התקשורת הישראלית גילתה סובלנות ביחס לשחיתות שלטונית, כי אמרו: המנהיג הזה, הוא בלבד יכול להביא לתוצאה מיוחלת, רצויה, ולכן עצמו עין; מקרים שבהם אתרגו את המנהיג המושחת מתוך איזושהי מחשבה שלא כל כך נורא, מתוך, בואו נאמר, איזושהי תפיסה שניתן לכנות אותה תפיסה מאוד אינסטרומנטלית.
ענת ברקו (הליכוד):
זה מה שמפלגת העבודה עשתה – לאתרג מנהיגים מושחתים.
חיים ילין (יש עתיד):
יוסי, הכול בסדר?
יוסי יונה (המחנה הציוני):
הכול בסדר.
ענת ברקו (הליכוד):
מה שהיא עשתה.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
הכול בסדר גמור.
ענת ברקו (הליכוד):
זה מה שמפלגת העבודה עשתה לאורך הרבה מאוד זמן.
חיים ילין (יש עתיד):
סיפרתי איך דיברת ערבית כשהיית – – –
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אתה זוכר? אתה זוכר? דיברנו ערבית.
חיים ילין (יש עתיד):
– – –
יוסי יונה (המחנה הציוני):
כן, כן.
היו"ר טלי פלוסקוב:
שמת לב, אדוני, שאתה נמצא כאן וכל הכנסת מדברת על מה קורה כאן, על מה אתה מדבר? גם חיים ילין הגיע בעקבות – גם אני הגעתי לכאן כי אמרו לי שיש פה הרצאה מאוד מעניינת.
חיים ילין (יש עתיד):
לא, מעבר להרצאה, תקשיבי, מי שלא שמע את פרופ' יונה, חבר הכנסת יונה, מדבר בערבית עם אנשים ממדינות שנקראות עוינות – – –
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
– – – ערבית.
חיים ילין (יש עתיד):
אף אחד לא מבין איך אפשר לעשות הסכם שלום – כי אם אנשים היו עושים את זה ולא פוליטיקאים, כבר מזמן היה שלום.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
חיים, תודה, תודה. באמת תודה רבה – – –
רויטל סויד (המחנה הציוני):
חיים, גם אני רוצה. יוסי, גם אני רוצה להוסיף משהו, כי אני מקבלת סמ"סים מאימא שלי, שבאמת מקשיבה כבר ממש מתחילת ההרצאה, והיא אומרת שזה מרתק ושאתה עושה את זה בחן – וזה, דרך אגב, מראה שכולנו במשפחה חושבים כך. והיא רצתה רק לומר לך – היא אומרת לי, אבל אני חושבת שחשוב שאתה תדע – שאתה ממש צודק לגבי הספר "ענבי זעם".
יוסי יונה (המחנה הציוני):
של סטיינבק.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
כן, ממש צודק.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אני שמח לשמוע. גברתי, ככל שירבו ההערות מהסוג הזה – אני לא אבקש תוספת זמן, כי בהחלט – – –
חיים ילין (יש עתיד):
גם לא תוספת משכורת – – –
יוסי יונה (המחנה הציוני):
גם לא. אני ויתרתי, דרך אגב.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
היא גם אמרה שאתה עושה את זה בחן, כי אתה קושר את זה למציאות של ימינו. באמת, מאוד מתפעלת ממך.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
תודה, רויטל. ובהזדמנות הראשונה – בעצם, דווקא אני יכול לפנות אליה ישירות מכאן.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
ברוריה, ברוריה.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
ברוריה. והמשפחה?
רויטל סויד (המחנה הציוני):
ברוריה מימון קסטל.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
לברוריה מימון קסטל, על כך שהיא צופה בנו עכשיו מביתה ומרעיפה עלינו מחמאות, אז אני רוצה לומר לה תודה. יתרה מזו, רויטל, עצם העובדה שאנשים יושבים בביתם וצופים בנו, בין שהם מחמיאים או לא מחמיאים לנו, זה גם מתקשר, את יודעת, להרצאה ולתחילת הדברים שאמרתי, על הפילוסופיה היוונית, השימוש שלה במושג פוליטאה או פוליטיקה ככזה שנוגע לחיים הציבוריים המשותפים שלנו; זה אחד הביטויים.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
נכון.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
ואני בטוח, אם אימך צופה באדיקות בערוצי הטלוויזיה, שמן הסתם היא עושה יותר כדי להביע את העניין שיש לה ואת המעורבות שיש לה בחיים הפוליטיים שלנו.
והערה לדבריה של חברתי ענת ברקו. עד כה נתת את דעתך על כך – אני באמת הצגתי כאן תפיסה שבשלב הזה עדיין, את יודעת, דיברה על שלטון ועל שחיתות ובאופן אבסטרקטי, והיא נוגעת, שימי לב, לכל פוליטיקאי באשר הוא מושחת, ולא חשוב באיזה צד של המליאה הוא או היא יושבים. אנחנו כאן יושבים – – –
ענת ברקו (הליכוד):
אף אחד לא בעד שחיתות, זה ברור. חברי פרופ' יונה, אף אחד כמובן לא בעד שחיתות, אבל ליצור מצג של שחיתות זה משהו אחד, ושחיתות זה משהו אחר. אז אני אומרת – –
יוסי יונה (המחנה הציוני):
לא הבנתי את ההבחנה. אני – – –
ענת ברקו (הליכוד):
– – לא לאתרג, אפרופו – דיברת על אתרוג – וגם לא לקטרג. צריך לתת לרשויות לעשות את העבודה שלהן.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
למי?
ענת ברקו (הליכוד):
לרשויות החוק, לעשות את העבודה שלהן.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
וזו הנקודה החשובה.
ענת ברקו (הליכוד):
בדיוק.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
ענת ברקו אומרת: הבה ניתן לרשויות החוק לעשות את עבודתן. שמעת, חברתי רויטל סויד?
רויטל סויד (המחנה הציוני):
כן, כן, אני שמחה.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
וזה המאבק שלנו כאן, לא?
ענת ברקו (הליכוד):
זה לא איזו תגלית – – –
יוסי יונה (המחנה הציוני):
מה טיבו של המאבק שלנו נגד חוק ההמלצות אם לא זה?
רויטל סויד (המחנה הציוני):
לא רק. לא להסתיר את העבודה הזאת מהציבור.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
מה טיבו של המאבק שלנו כאן, חברתי ענת ברקו, אם לא זה? ודעתנו הנחרצת – –
ענת ברקו (הליכוד):
שכל רשות תוכל לעשות את עבודתה.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
– – והחד-משמעית היא שחלק מהחקיקות, לא כולן – כי את יודעת שכשיש כאן חקיקות שהן מועילות ומקדמות את העניין הציבורי כולנו איתכם, מצביעים איתכם – –
ענת ברקו (הליכוד):
לא בהכרח.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
– – ותומכים בכם. בהכרח.
ענת ברקו (הליכוד):
לא בהכרח.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
עד כדי כך שלעיתים אפילו יש עלינו – – – למה אנחנו לכאורה מצביעים איתכם.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
הלוואי שהקואליציה תהיה רגישה אלינו כמו שאנחנו רגישים – –
ענת ברקו (הליכוד):
הקואליציה – – –
יוסי יונה (המחנה הציוני):
– – אליה כאשר עולים חוקים שעניינם טובתו של הציבור. והמון פעמים העובדה שאתם לא מאפשרים לנו להעביר חוקים שמקדמים את עניינו של הציבור זה בגלל שזה בא מהאופוזיציה, וחס וחלילה שניתן להם קרדיט.
ענת ברקו (הליכוד):
זאת הפוליטיקה, פרופ' יונה.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אה, אה, הינה, שמעתם?
ענת ברקו (הליכוד):
אבל יש הרבה מאוד חוקים – – – אבל יש הרבה מאוד חוקים – –
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אני אף פעם לא שמעתי, ענת – – –
ענת ברקו (הליכוד):
– – טובים שעזרו לכם לקדם אותם כאן מהקואליציה.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
ענת, אני חייב לומר – – –
ענת ברקו (הליכוד):
עזרו לכם לעשות את זה.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אני חייב לומר שאני מתרשם – – –
ענת ברקו (הליכוד):
אבל יש הרבה מאוד קשירת כתרים לא לכם – –
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אני חייב לומר שאני מתרשם מכנותך. אני חייב לומר, אני מתרשם מכנותך.
ענת ברקו (הליכוד):
– – בכל מיני דברים. אני רואה את זה יפה מאוד – דברים שלא עשיתם ואתם קושרים לעצמכם כתרים.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
עכשיו, הינה כאן, הציבור כולו שמע את דברייך, כאשר אמרת: זו הפוליטיקה. הקואליציה לא תיתן לאופוזיציה להעביר חוקים גם אם הם לטובת הציבור כי יש כאן מאבק על הקרדיטים.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
בדיוק.
ענת ברקו (הליכוד):
אמרתי שהקואליציה סייעה לכם, סייעה לכם להעביר חוקים לטובת הציבור. ויש הרבה מאוד חוקים שבהם קשרתם לעצמכם כתרים לא לכם, כשהם היו כאן בחקיקה, ואז הקואליציה העבירה אותם.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אוקיי. שמעתם?
ענת ברקו (הליכוד):
בטח לטובת הציבור.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
שמעתם מה חברתי ענת ברקו אמרה? ואני חייב לומר לך, ענת חברתי, זו הודעה די מפלילה.
ענת ברקו (הליכוד):
באמת?
יוסי יונה (המחנה הציוני):
כן. די. את לא מסכימה?
רויטל סויד (המחנה הציוני):
אבל חברתי – אני בטוחה, כי אנחנו מכירים אותה וסומכים עליה – לא תוציא הבהרה אחרי כמה שעות, כמו שהיה בשבת לגבי – – –
ענת ברקו (הליכוד):
איזו הבהרה את רוצה שאני אוציא?
יוסי יונה (המחנה הציוני):
כן, אני אומר, להגיד דבר כזה זה – – –
ענת ברקו (הליכוד):
תגידי, אני עומדת אצלך למשפט?
רויטל סויד (המחנה הציוני):
– – –
ענת ברקו (הליכוד):
איזו הבהרה? אני – – –
יוסי יונה (המחנה הציוני):
פשוט העניין גובל בשערורייה.
ענת ברקו (הליכוד):
איזו הבהרה את רוצה ממני?
רויטל סויד (המחנה הציוני):
– – –
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אני לא זוכר – – –
רויטל סויד (המחנה הציוני):
אבל את לא מקשיבה.
ענת ברקו (הליכוד):
איזו הבהרה? אני אומרת שיש אופוזיציה ויש קואליציה – –
רויטל סויד (המחנה הציוני):
אבל את לא מקשיבה.
ענת ברקו (הליכוד):
– – משחקים את המשחק כאן. מה, מה ההצגה שלך?
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אוקיי.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
את תמיד כל כך אוהבת לצעוק.
ענת ברקו (הליכוד):
מה ההיתממות הזאת?
רויטל סויד (המחנה הציוני):
את אף פעם לא מקשיבה. אין לך יכולת להומור.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אני נאלץ לבקש מגברתי היושבת-ראש להגן עליי מפני הערות הביניים.
היו"ר טלי פלוסקוב:
אז בוא נסכם כך. בוא נסכם כך.
ענת ברקו (הליכוד):
ההיתממות הזאת, הצביעות הזאת.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
– – –
ענת ברקו (הליכוד):
עוזרים לכם להעביר הצעות חוק.
היו"ר טלי פלוסקוב:
רבותיי, לפרופסור יונה נותרו 16 דקות.
ענת ברקו (הליכוד):
עוזרים לכם להעביר הצעות חוק – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
חברת הכנסת ענת ברקו.
ענת ברקו (הליכוד):
– – ויש כאן מקרים של קשירת כתרים על חוקים שלא אתם העברתם – – –
רויטל סויד (המחנה הציוני):
מה – – – הצעות חוק.
היו"ר טלי פלוסקוב:
זאת ההבהרה, בעצם.
ענת ברקו (הליכוד):
אני רואה את זה – – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
חברת הכנסת ענת ברקו, אני מבינה למה את מגיבה.
ענת ברקו (הליכוד):
הצהרות שטותיות.
היו"ר טלי פלוסקוב:
אני מבינה למה את מגיבה, כי הזמינו את התגובה הזאת. אבל בואו, עכשיו אמרת את דברייך. שמענו.
ענת ברקו (הליכוד):
תודה לך, גברתי היושבת-ראש.
היו"ר טלי פלוסקוב:
בבקשה, פרופ' יונה, וגם רויטל, בואו נעשה את זה באמת כבמה של יונה ולא של מישהו אחר.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
תודה, תודה, גברתי היושבת-ראש, שאת מגינה בחירוף נפש על זכותי להמשיך ולדבר.
היו"ר טלי פלוסקוב:
בוודאי, תמיד.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
כן. בכל אופן, אני חייב לחזור ולומר – בלי תגובה, בבקשה, ענת ברקו, זה הזמן שלי – באמת הייתה כאן הצהרה שערורייתית בכך שנאמר באופן חד-משמעי שלעיתים הקואליציה לא תיתן לנו להעביר חוקים, כי יש כאן קרב על קרדיטים. והינה, שוב אנחנו רואים כיצד העניין הציבורי – –
ענת ברקו (הליכוד):
הקואליציה תעביר אותם בעצמה.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
– – נדחק לקרן זווית, וזה דבר איום, איום ונורא.
ענת ברקו (הליכוד):
חבר הכנסת יונה, כי הקואליציה מעבירה אותם בעצמה, לטובת אזרחי ישראל.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
כן, כן.
היו"ר טלי פלוסקוב:
פרופ' יונה, אם אנחנו ניכנס – –
ענת ברקו (הליכוד):
אז אפשר – – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
– – לקדנציה הקודמת, אותו דבר היה עם המפלגות האחרות.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אני מוחה על כך – –
ענת ברקו (הליכוד):
כן, אין חדש תחת השמש.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
– – בין שזה קודמת ובין שזה עכשיו.
מאיר כהן (יש עתיד):
לא, לא, סליחה, סליחה.
היו"ר טלי פלוסקוב:
אני חושבת שברגע – – –
מאיר כהן (יש עתיד):
גברתי היושבת-ראש, אם תתקני, תהיי, אני מבקש – – – זה לא נכון. זה לא נכון. אנחנו, הרי ישבתי שלושה חודשים בוועדת השרים. ברוב המקרים היו דיונים עניינים. נכון, היו מקרים שאכן – – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
נכון. וגם עכשיו יש מקרים שכן העבירו חוקים של האופוזיציה.
מאיר כהן (יש עתיד):
אבל אין בין זה – – –
ענת ברקו (הליכוד):
העבירו חוקים, ברור שהעבירו.
היו"ר טלי פלוסקוב:
רבותיי, אני חושבת שדוד ביטן התנהג פה בצורה מאוד הוגנת גם כלפי האופוזיציה.
ענת ברקו (הליכוד):
יכלו לא להעביר אף חוק שלכם, בעצם.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
אנחנו מפספסים את ההרצאה.
היו"ר טלי פלוסקוב:
נכון, נכון.
ענת ברקו (הליכוד):
כולל חבר הכנסת ביטן – – –
יוסי יונה (המחנה הציוני):
גברתי.
היו"ר טלי פלוסקוב:
ולכן, בואו, סיימנו. אנחנו ממשיכים בהרצאה של פרופ' יונה.
ענת ברקו (הליכוד):
אם הוא מתייחס אליי אני עונה, גברתי היושבת-ראש.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
כן, כן.
היו"ר טלי פלוסקוב:
את צודקת, אבל גם בוא, פרופסור, אני מבקשת – –
ענת ברקו (הליכוד):
אם אתה מתייחס אליי אני עונה לך, תביא את זה בחשבון, על חשבון הזמן שלך.
היו"ר טלי פלוסקוב:
– – תתמקד בהרצאה שלך ולא בחברי הכנסת.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
כן, כן. אני תמיד שמח ושש לדיאלוג פורה, הגם שלעיתים הוא נוטה להיות גם קצת, את יודעת – אנשים בסערת רגשות. הכול בסדר.
אז אנחנו חוזרים, אם כן, לדברים, להרצאה. וכפי שאמרתי לפני כן, אנחנו צריכים לגלות אפס סובלנות לשחיתות; לא לאתרג, לא מימין ולא משמאל. מדוע? כשאת מאתרגת, כשאת מציגה עמדה סובלנית, הרי זה כדור שלג. הרי את מתחילה באיזושהי הנחה כזאת או אחרת, קטנה ככל שתהיה, ובסופו של דבר השחיתות פושה בכל המערכות השלטוניות, והדבר הזה מהווה אכן איום – –
ענת ברקו (הליכוד):
ראינו את זה יופי במפלגת העבודה.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
– – אסטרטגי על החברה. ואין לנו בעיה, גם אני כחבר מפלגת העבודה, להכות על חטא על הדברים שנעשו בעבר. ואני בין הראשונים לומר: לא בסדר. אבל זה שלא היה בסדר זה לא נותן גושפנקה לכך שגם היום זה יקרה.
ענת ברקו (הליכוד):
– – –
יוסי יונה (המחנה הציוני):
מאוד מאוד פשוט. בכל אופן, אני חוזר ואומר: אפס סובלנות. ולמה? בגלל סיבות מאוד פשוטות. הדוח של ה-OECD – גברתי היושבת-ראש, עד כמה אנחנו גאים, יש כאלה שאולי מצטערים, על כך שאנחנו כלולים בקהילת המדינות המפותחות, ה-OECD, משום שאז אנחנו צריכים להיות כפופים גם לסטנדרטים שלהם, ולעיתים הסטנדרטים שלהם – אולי לעיתים רבות, הסטנדרטים שלהם אינם מחמיאים לנו כל כך. אבל נשים את זה בצד ונאמר משהו לגבי העמדה, או האזהרה, או האזהרות, אם תרצי, של ה-OECD ביחס לנושא של השחיתות. הדוח קובע כי שחיתות מחבלת בהתפתחות כלכלית, חברתית ופוליטית בת-קיימא של החברה ושל המשק. שחיתות פוגעת ביעילות ומגדילה אי-שוויון, כי בדרך כלל, אתם יודעים, כשיש שחיתות, מי נהנה ממנה? זה לא אחד דלפון, דל ואביון שבעצם מצליח להזרים לאיזשהו חשבון בנק עלום, בג'רזי איילנד או אני לא יודע היכן, את הכספים שהוא מצליח לגזול מקופתו של הציבור; בדרך כלל אלו האנשים החזקים בפוליטיקה, ולכן באופן חד-משמעי, באופן עקבי, השחיתות גם מגדילה את האי-שוויון.
אין לראות בשחיתות שמן סיכה שאנחנו מכניסים לגלגלי המשק. יש כאלה שאומרים: אתם יודעים, בואו ניתן פה קצת, ניתן שם קצת, כדי שהמערכות תעבודנה. לא. אפס סובלנות. השחיתות מקלקלת את הכלכלה, משחיתה את העוסקים בה ומערערת את אמון הציבור במוסדות השלטון. השחיתות, אם כבר מדברים על סרטנים – באופן אנלוגי ומטפורי על סרטנים – אז בוא נאמר שהשחיתות היא למעשה סרטן ששולח את גרורותיו לכל איבר מאיבריו של הגוף, ובמקרה הזה הוא שולח גרורותיו לכל תחום של החיים הציבוריים שלנו, אם למשרדי ממשלה ואם אם לשלטון המקומי. ולכן, יש לעשות מאמץ למגר את התופעה הזאת, פשוט להעלים אותה מן העולם. היא כמו טרמיטים, אם תרצו מטפורה אחרת, אלה מכם שעוסקים בחקלאות – איפה כאן חברי חיים ילין, איפה איתן ברושי ואיפה האחרים שעוסקים בחקלאות? טרמיטים שנכנסים לתוך הגזע של העץ ובסופו של דבר גורמים לו לקרוס. וזו למעשה הסכנה האסטרטגית, חברתי היושבת-ראש טלי פלוסקוב, על קיומה של המדינה.
דיבר כאן לפניי חברי איתן כבל על הפרקים המאוד-קצרים שבהם מלכות ישראל התקיימה עד לחורבן בית ראשון, ועד לחורבן בית שני, ובתקופת בית שני. אנחנו, יש כאלה שאומרים ומשבחים, בתקופת הבית השלישי. והבית השלישי – אני אומר באופן חד-משמעי – אינו מאוים על ידי אויבים מבחוץ. אחד האיומים הגדולים ביותר – לא הבלעדי – הוא השחיתות שפושה בחיים הציבוריים שלנו.
וזה מחזיר אותי בסופו של דבר, גברתי, לחוק ההמלצות, שאינו אלא – ואני כך מכנה אותו פעמים רבות – חוק החרפה. חוק ההמלצות הוא חוק החרפה. גם אם הוא ישונה, וגם אם הוא לא יהיה רטרואקטיבי, וגם אם הוא לא יחול על ראש הממשלה – יש מכם אנשים שעוסקים בתחום האומנות? מן הסתם יש. יש צופים שצופים בנו ועוסקים בתחום האומנות? מן הסתם יש. ולמה אני מתכוון? אין תמונה ללא מסגרת. אין ציור ללא מסגרת. והמון פעמים – מי שמבין באומנות – המסגרת קובעת, או למעשה היא חלק מהמשמעות של הציור. את יודעת זאת, גברתי, נכון? המסגרת. ומהי האנלוגיה? חוק שבא לעולם כאשר ראש ממשלת ישראל יוצא ונכנס, נכנס ויוצא בחדרי חקירות, זו המסגרת, והיא שבעצם מעידה על טיבו של החוק. היא משפיעה על החוק. תשנו אותו, תשכתבו אותו, תנסחו אותו מחדש – לא חשוב; באקלים הציבורי והפוליטי שבו אנחנו חיים כעת חוק ההמלצות, גם אם ישונה באופן כזה או אחר, הוא חוק שקשור בטבורו עם השחיתות הפושה בחברה הישראלית ובחיים הציבוריים שלנו; הוא קשור בחקירות שמתקיימות נגד ראש הממשלה, שריו והאנשים האחרים. לא ניתן להפריד. ולכן, כשהציבור יוצא בהמוניו, הוא יודע למה הוא יוצא בהמוניו – כי הוא אומר שהחוק הזה משקף את האווירה, כי החוק הזה משקף את הסלחנות, כי החוק הזה בעצם נועד לתת הגנה למושחתים, גם אם אחד מסעיפיו, כזה או אחר, לא יעשה זאת, ולכן הוא חוק שחייב להיעלם מן העולם. חוק שבא בחטא לעולם, וטוב שהוא ייעלם מן העולם.
אתם יודעים מה? מאוד יכול להיות שאנחנו כאנשי האופוזיציה, אם היינו מקיאווליסטים – כי דיברנו המון על מקיאוולי – אם היינו אינסטרומנטליסטים, היינו אומרים: אתם יודעים מה, שיעבור החוק. למה? כי זה אות קלון עליכם, כי זה אות קלון על הממשלה, כי הציבור צופה בכם ואומר: היום, היום עבר חוק החרפה. ומאוד יכול להיות שזה יסייע לנו, לאופוזיציה, אם החוק הזה יעבור, כי זה מציג אתכם בקלונכם. ואם היינו ציניים, ואם היינו מקיאווליסטים, היינו אומרים: בוא וניתן לחוק לעבור. בוא וניתן להם לדרדר את עצמם אל תהומות שלא נודעו עד היום בפוליטיקה הישראלית. בוא ניתן להם. הם עושים עבורנו את העבודה, והם עושים אותה כל כך טוב.
כל אלה שצופים בטלוויזיה ורואים – ובאמת, העיניים נדהמות, מתקוממות – את החקירות הרבות, שר יוצא ושר נכנס, וחוק ההמלצות בהקשר הזה של שר יוצא ושר נכנס בחדרי החקירות. כבר זה, כבר בעניין של נראות, גברתי היושבת-ראש, לו היו עוסקים רק בנראות, ולו הייתי חבר כנסת מספסלי הקואליציה, הייתי מתחנן, הייתי מפציר, הייתי מבקש, הייתי דורש מחבר הכנסת ביטן: בוא נסיר את החוק הזה, בוא נעיף אותו לכל הרוחות, כי זה עושה לנו נזק. בוא נעיף אותו, כי הוא עושה לנו נזק. אבל ישנה כאן איזושהי עיקשות, שמשולבת באיזשהו רהב, שמשולבת באיזושהי תפיסה שאומרת: למה אנחנו מעבירים אותו? המענה יהיה: כי אנחנו יכולים. אנחנו יכולים.
אני זוכר, היה לנו ילד בריון, רויטל חברתי, היה לנו ילד בריון בשכונה, והוא נהג להכות ילדים מתי שבא לו. ואז אבא של אחת מהילדות שקיבלה ממנו, מהילד הזה, סטירה, או מכה מאוד מאוד קשה, בא אליו ואמר לו: למה אתה מרביץ לילדה שלי? את יודעת מה התשובה שלו הייתה? ככה. ככה. למה? כי אני יכול. ואלה באמת חלק מהחוקים ההזויים שאנחנו מתבקשים להעביר. למה מעבירים אותם?
רויטל סויד (המחנה הציוני):
כי הם יכולים.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
כי הם יכולים.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
בדיוק.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אבל הציבור צופה, והציבור יודע, והציבור רושם. רושם.
מאיר כהן (יש עתיד):
הכול צפוי – מהמילה "צופה" – והרשות נתונה.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
והרשות נתונה.
קריאה:
נטויה – – –
יוסי יונה (המחנה הציוני):
נטויה, נתונה – יעקב, ראית, לרגע אמרת משהו אחר וקיבלנו את סמכותך ללא ערעור, וזאת בשל הכבוד הרב שאנחנו רוחשים לך, וכבוד שבא מעצם העובדה שידיעותיך מפליגות בתחום הזה. והרשות נתונה. סיכמנו שהרשות נתונה.
אז אם כן, אני רוצה לסכם את דבריי, שחלקם הגדול, הראשוני, היה הרצאה שנשענה על המקורות הפילוסופיים. הזכרנו את אפלטון, הזכרנו את סוקרטס, הזכרנו את אריסטו, הזכרנו את ג'ון סטיינבק והזכרנו את מקיאוולי – – –
מאיר כהן (יש עתיד):
ואת מרגי.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
ואת מרגי.
יעקב מרגי (ש"ס):
בשורה אחת – – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
איזה כבוד, מה?
יוסי יונה (המחנה הציוני):
בכבוד רב, חברי יעקב מרגי. אבל האזכור של האנשים החכמים הללו, מאיר, לא היה כדי להרשים את הצופים, בין שהם יושבים כאן או בבית. הוא נועד לבוא ולומר שאנשים על פני דורות רבים ידעו לאבחן היטב, ידעו להגדיר היטב מה תפקידם של המושלים, של פוליטיקאים, וידעו להבחין היטב מהן המוטיבציות והחסרונות שיכולים לגרום לפוליטיקאים לבגוד בתפקידם.
אני רוצה לחזור לדברי הפתיחה, ואיתם אני אסיים מייד את הדברים: המושל האמיתי, המושל האמיתי בתכלית, אינו עשוי לבקש את תועלתו שלו אלא את תועלתו של הנתון למרותו. ויגיד הציבור הישראלי, ויגידו הצופים, כאשר הם מתבוננים בנעשה, כאשר הם מתבוננים בהתנהלותו של ראש הממשלה ושל שריו, האם ההתנהגות שלהם כרוכה בחיפוש התועלת האישית שלהם או שהיא מקדמת אינטרס ציבורי. יאמר הציבור מה טבעו של המושל, של המושלים בנו היום, ואין לי ספק שהם יכולים לדעת והם יכולים לקבוע, על בסיס התובנות של הפילוסופים הגדולים שמלווים אותנו מקדמת דנא ועד לימינו שלנו, מתי המושל כושל, מתי הוא מושחת ומתי הוא אכן פועל לתועלתו של הציבור. התשובה ידועה, גברתי היושבת-ראש. תודה.
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה רבה לחבר הכנסת יוסי יונה. שמענו הרבה דברים מעניינים. חברת הכנסת רויטל סויד.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
פנו אליי הרבה אנשים בווטסאפ ואמרו: גם אנחנו מקשיבים. גם אנחנו מקשיבים.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
תודה.
היו"ר טלי פלוסקוב:
לרשותך עד חמש דקות. חנין, את אחרי רויטל. בבקשה.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
גברתי היושבת-ראש, השרה, חבריי חברי הכנסת, אני כבר דיברתי ארוכות על חוק ההמלצות, וגם ניהלתי את הישיבה פה בליל יום שני-שלישי, מ-01:00 ועד 05:30, ואני עולה עכשיו לדבר על משהו שאני חושבת שראוי שהציבור ידע וייחשף אליו, בפרט לנוכח מה שאנחנו עוברים בימים האלה. גברתי שרת התרבות, אני חושבת שאת תשמחי מאוד לשמוע, כי גם לך יש חלק בנושא.
גברתי היושבת-ראש, השבוע הממשלה קיבלה הצעת מחליטים להקים ולקדם מיזם חינוכי, תרבותי, לאומי, להנצחת מורשתו של נשיא המדינה החמישי יצחק נבון. הכול התחיל כאשר פנה אליי בתחילת השנה ארז נבון ושיתף אותי – עכשיו כמעט שנתיים לפטירתו של הנשיא נבון – ושיתף אותי בכך שהם מעוניינים להקים אתר מורשת או מקום מורשת להנצחת פועלו של הנשיא החמישי נבון. הוא סיפר לי איך כשהוא היה מתקשר לאביו והיה אומר לו: אבא, מה נשמע? ממש בשנים האחרונות שלו, לא רק כילד, אביו היה אומר לו: תשמע, תראה מה קורה במדינה. והוא אומר לו: אבא, אני התקשרתי לשאול מה שלומך, לא מה שלום המדינה. והוא אמר לו: אבל המדינה מדאיגה אותי, ושלומי שלי הפרטי עובר דרך שלום המדינה. זו התמצית של מיהו, מהותו של יצחק נבון, זיכרונו לברכה, שהיה לא רק חבר כנסת וסגן ראש הממשלה והנשיא החמישי ולאחר מכן גם שר החינוך, אלא אילו פעלים חשובים היו לו – הסולידריות בעם, האחדות בין השבטים השונים, הדגשת מורשת יהדות ספרד ושימור שפת הלדינו. לא בכדי הוא נקרא נשיא העם; הוא היה חלק מהעם, חיבר בין כולם. הוא עבר וחרש את הארץ והוא תרם כל כך הרבה לתרבות. הוא גם היה סופר ומחזאי, והמחזה בוסתן ספרדי הוא המחזה הכי אטרקטיבי, שהועלה הכי הרבה פעמים. היום הוא גם בהבימה, אבל בכלל.
שרת התרבות והספורט מירי רגב:
וגם מגיע לפריפריה וגם מגיע ליהודה ושומרון.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
לכל מקום. זה המחזה הכי נשמע. אתם יודעים שזכיתי להיות עכשיו באחת ההצגות, ולאחר מכן עמדנו עם השחקנים. סיפרה זוגתו כיצד כשהוא נפטר – זה היה ערב שבת – כשהנשיא לשעבר נבון נפטר היה זה ערב שבת, ובערב שבת ולא מפנים את הנפטר מביתו. כך, במוצאי שבת הגיעו חברה קדישא כדי לקחת את הנשיא נבון. עמדו כל משפחתו, הקיפו אותו ושרו לו את השיר אדיו קרידה, את שיר הפרידה, אחד השירים בלדינו, שגם מככב במחזה בוסתן ספרדי.
וכך היה שהגשנו אני וחברתי חברת הכנסת שולי מועלם הצעת חוק. הצעת החוק שהגשנו הייתה הצעת חוק המרכז להנצחת מורשתו של הנשיא יצחק נבון. הגשנו אותה, והצטרפו אליה חברי כנסת מכל סיעות הבית; קונסנזוס כל כך רחב על הנשיא שלנו, נשיא שחתר ללכידות חברתית וסולידריות, קירוב לבבות בין העדות ובין הדתות, בדאגה לשכבות החלשות. אחרי שהוא סיים את תפקידו כנשיא והיה שר החינוך, הוא הנהיג לראשונה את מסעות הנוער לפולין, מסעות הנוער שאפשרו הטמעה של הזוועה שהייתה שחווה העם היהודי באירופה, ולאחר מכן אנחנו יודעים שגם בצפון אפריקה. את פרויקט סל התרבות הוא הנהיג, הנשיא נבון. ויותר מכך, הוא גם הביא – וזאת עוד הרבה לפני שהיה לנשיא – למבצע ביעור הבערות כאשר דאג ללימוד העברית למבוגרים. את יודעת, גברתי היושבת-ראש, כמה חשוב ללמד את העברית לעולים החדשים. תארי לעצמך שזה פרויקט שהוא הנהיג עוד בשנים הראשונות שלאחר קום המדינה.
אני רוצה לברך על העובדה שהשבוע עברה הצעת מחליטים בממשלה שתאפשר להקים בנאות קדומים, המקום שבו הוא גם ראה ערך – אגב, הוא הקים אותו ב-1968 כי הוא חשב כמה חשוב שכל אזרחי מדינת ישראל יכירו את הצמחים הייחודיים שיש למדינת ישראל, את הצמחים שהיו בתנ"ך, את סיפורי התנ"ך. אפשר לברך את השרים שהמשרדים שלהם תרמו, כל אחד, ובראשם השר משה כחלון, שתרם 32 מיליון שקלים. זה התחיל בהצעת החוק שהגשנו אני וחברתי חברת הכנסת מועלם, ובסוף עבר למיזם ממשלתי, כי מה שחשוב היום זה באמת להכיר את המורשת.
אני רוצה לסיים במשפט אחד, יפה כל כך, היום יותר מתמיד, לימים אלה, ובפרט לנוכח חוק ההמלצות: "היכולת שלנו לקיים דו-שיח בין המחנות השונים תקבע את חוסננו הפנימי"; "חרדה אמיתית אופפת את הציבור, אני מאמין שרובו הגדול מבקש בכל ליבו לראות יותר סובלנות הדדית ויותר ריסון עצמי". דבריו של הנשיא נבון, כמו גם מורשתו וכמו גם האחדות שהוא שאף אליה, נכונים היום, יפים היום שבעתיים, יותר מהימים שבהם הוא אמר אותם. תודה רבה.
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה רבה לחברת הכנסת רויטל סויד. חברת הכנסת חנין זועבי, בבקשה, גברתי. לרשותך עד עשר דקות.
חנין זועבי (הרשימה המשותפת):
תודה. גברתי היושבת-ראש, חברות הכנסת, יוסי יונה, בעשרות שעות הפיליבסטר, עשרות, שבהן ראו לנכון לקרוא הודעות ווטסאפ, חלק גדול דיבורי סרק, אף אחד מהאופוזיציה לא ראה לנכון במהלך כל השעות האלה להתייחס, ולו לרגע קטן, בכמה דקות, למה שקורה מסביב. אף אחד לא מצא לנכון להזכיר שבשלושת השבועות האחרונים פצעו חיילים אלפי פלסטינים, רצחו 15 פלסטינים, עצרו 585 פלסטינים, ובהם 184 ילדים ו-11 נשים.
יוסי יונה, חבר הכנסת, כל מה שמתרחש מסביבך – אתה נאמת פה, וחברי האופוזיציה שלך נאמו פה, בלי להזכיר את השחיתות האמיתית, בלי להזכיר פשעים שהם יותר מושחתים, יותר מסוכנים, יותר מאיימים, גם עליך, מאשר השחיתות שדיברת עליה. צבא יורה למוות בקטוע רגליים.
רויטל, את אמורה לשבת ולהקשיב לדברים האלה.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
– – – אני צריכה לשמוע – – –
חנין זועבי (הרשימה המשותפת):
חייל מבצע ירי למוות – –
ענת ברקו (הליכוד):
את רוצה לדבר על הרצח של משפחת סלומון – – –
קריאות:
– – –
חנין זועבי (הרשימה המשותפת):
– – בקטוע רגליים מצויד בדגל.
קריאות:
– – – את לא יכולה לדבר ככה על הצבא שלנו.
חנין זועבי (הרשימה המשותפת):
חבר הכנסת יוסי יונה, חברי הכנסת מהאופוזיציה, זה לא שווה מילה אחת מתוך עשרות שעות של דיבורים?
ענת ברקו (הליכוד):
– – – במדינה אחרת את היית – – –
קריאות:
– – –
חנין זועבי (הרשימה המשותפת):
חיילים – – אני מבקשת מכבוד היושבת-ראש להגן עליי.
ענת ברקו (הליכוד):
– – –
שרת התרבות והספורט מירי רגב:
מי שלא חייב לשמוע שיצא מהמליאה.
חנין זועבי (הרשימה המשותפת):
– – נכנסים לבתים של – –
ענת ברקו (הליכוד):
נכנסים לבתים להגן על אזרחי ישראל, כולל את.
קריאות:
– – –
חנין זועבי (הרשימה המשותפת):
– – של נערות – – – לוקחים אותן מהבית כאשר שעות בודדות – – – רוצחים את בן דוד של – – –
ענת ברקו (הליכוד):
– – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
ענת ברקו.
קריאות:
– – –
חנין זועבי (הרשימה המשותפת):
זה לא משהו שמסכן את החיים שלנו פה, חברי האופוזיציה?
רויטל סויד (המחנה הציוני):
את מדברת על חיילי צה"ל, הצבא הכי מוסרי.
קריאות:
– – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
חברת הכנסת ענת ברקו, אני לא רוצה לקרוא אותך לסדר.
חנין זועבי (הרשימה המשותפת):
זה לא מסוכן; השחיתות מסוכנת. הרג בני אדם לא מסוכן? גירוש אנשים מהבתים שלהם זה לא מסוכן?
שרת התרבות והספורט מירי רגב:
– – –
חנין זועבי (הרשימה המשותפת):
לגנוב, לשדוד אדמות, זה לא מסוכן?
שרת התרבות והספורט מירי רגב:
– – – טרוריסטית – – –
חנין זועבי (הרשימה המשותפת):
אני מבקשת, כבוד היושבת-ראש, שאת תוסיפי לי את כל הדקות.
היו"ר טלי פלוסקוב:
אני אוסיף לך.
קריאות:
– – –
חנין זועבי (הרשימה המשותפת):
מרב מיכאלי, לתמוך בחוק שנותן פריבילגיות לחיילים זה לא מסכן את הדמוקרטיה, חברת הכנסת מרב מיכאלי? זה לא מסוכן, מרב?
קריאות:
– – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
חברת הכנסת ענת ברקו, פעם שנייה.
ענת ברקו (הליכוד):
– – – אלה הטרוריסטים – – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
חברת הכנסת ענת ברקו, אפשר להסכים, אפשר לא להסכים, אבל אני מבקשת שלא להפריע. אמרת את דברייך, שמענו, תודה.
חנין זועבי (הרשימה המשותפת):
ילדים עצורים זה לא מסוכן? זה לא מקומם אתכם? להרוג את סמי אל-ג'אער בנגב ולהכריח – –
ענת ברקו (הליכוד):
להרוג חייל בערד זה לא מקומם אותך?
חנין זועבי (הרשימה המשותפת):
– – להכריח את אבא שלו להרוס את הבית שלו, זה לא מסוכן לדמוקרטיה, זה לא רלוונטי לדמוקרטיה, כי דמוקרטיה היא עריצות הרוב.
ענת ברקו (הליכוד):
– – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
ענת, אני אבקש ממך לנוח בחוץ? לא נעים לי, בבקשה.
חנין זועבי (הרשימה המשותפת):
אתם מבינים את הדמוקרטיה בדיוק כמו שהימין מבין אותה, חברי הכנסת. עריצות הרוב – ככה גם אתם מבינים את הדמוקרטיה. אתם לא מבינים את הדמוקרטיה כלהגן על זכויות אדם.
מאיר כהן (יש עתיד):
העריצים אצל ערביי ארץ ישראל זה אתם, שאתם מובילים אותם לקיצוניות חסרת תקדים.
חנין זועבי (הרשימה המשותפת):
אתם לא מתקוממים נגד חוקים שגוזלים אדמות – –
מאיר כהן (יש עתיד):
אתם העריצים.
חנין זועבי (הרשימה המשותפת):
– – שרוצחים ילדים – – –
מאיר כהן (יש עתיד):
לא ראיתי אותך נוסעת לערד להתנצל על רצח של חייל. לא נסעתם. ביקשתי ממכם לנסוע להתנצל. לא נסעתם.
חנין זועבי (הרשימה המשותפת):
אתה לא יכול לדבר דקה, דקה, על נערים שנהרגים. תקשיב לי, תקשיב לי. מאיר, תקשיב לי. אתה אף פעם לא דיברת דקה, אף פעם, על ילדים בני 12 שנה ו-11 שנה שנהרגים.
שרת התרבות והספורט מירי רגב:
– – –
קריאות:
– – – הילדים שאתם מסיתים – – –
חנין זועבי (הרשימה המשותפת):
אתה לא אמרת אף פעם שילדים עם אבנים לא מסכנים – –
ענת ברקו (הליכוד):
אתם שולחים ילדים – – –
חנין זועבי (הרשימה המשותפת):
– – ילדים עם אבנים לא מסוכנים.
קריאות:
– – –
חנין זועבי (הרשימה המשותפת):
אתה לא יוצא נגד המשוואה הזאת.
מאיר כהן (יש עתיד):
אלה לא הדוגמאות שאת צריכה להביא. את לא דיברת אף פעם על ערבים שנכנסו למסגד ורצחו שוטרים. למה לא שמעתי אותך מדברת? את בוחרת על מה את רוצה לדבר.
חנין זועבי (הרשימה המשותפת):
אתה תקשיב לי, תקשיב לתשובה – שאלת. למה לשוטרים להיכנס למסגד? למה השוטרים צריכים להיכנס לכנסייה?
שרת התרבות והספורט מירי רגב:
– – –
חנין זועבי (הרשימה המשותפת):
למה השוטרים צריכים להיכנס לבית כנסת? זה לא המקום שלהם.
ענת ברקו (הליכוד):
זה לא המקום שלהם – – –
חנין זועבי (הרשימה המשותפת):
מקומות קדושים הם לא מקומות שנכנסים אליהם שוטרים, יוסי יונה וחבר הכנסת מאיר כהן.
ענת ברקו (הליכוד):
– – –
חנין זועבי (הרשימה המשותפת):
אתם אופוזיציה, אתם? אתם, שתומכים בחוקים של הקואליציה, עכשיו מתקוממים. מול ילדים וילדות – לא מתקוממים; מול חוק של שחיתות אתם כן מתקוממים. מול בני אדם שנהרגים – לא מתקוממים; מול חוק כזה – כן מתקוממים. פתאום אתם מגינים על זכויות אדם.
ענת ברקו (הליכוד):
– – – הרוצחים שאת תומכת בהם.
חנין זועבי (הרשימה המשותפת):
זה פתטי, זה עצוב. זה אומנם מה שיש לנו באופוזיציה – –
ענת ברקו (הליכוד):
– – –
חנין זועבי (הרשימה המשותפת):
– – זה מה שיש לנו – יש לנו פיליבסטר, יש לנו את היכולת לנאום, את היכולת לדבר. יותר טוב לדבר עם כיסאות ריקים, יותר טוב מאשר האופוזיציה הזאת. זה מה שיש לנו – פיליבסטר, לדבר.
לא. מלחמה בגזענות היא מעשה ולא דיבורים. מלחמה באפרטהייד זה לא דיבורים. מלחמה במשטר שגוזל זכויות אדם זה לא דיבורים ולא פיליבסטר. זה לא לתמוך בחוקים גזעניים. זה לא לתמוך בחוקים נגד בני אדם. זו האופוזיציה. אתם לא יודעים מה זה אופוזיציה. יותר טוב כיסאות ריקים מאשר כיסאות עם אופוזיציה כזאת. אומלל – דוחים הצבעה לכמה שעות. יש דברים שהם מסוכנים יותר, ואופוזיציה צריכה – אני אוהבת את המליאה ריקה. אני מתה על המליאה ריקה כזאת. אני לא אוהבת – – –
אורן אסף חזן (הליכוד):
אנחנו לא נפקיר את המליאה בידיים של מחבלת מרמרה בוגדת שכמותך. אל תדאגי.
חנין זועבי (הרשימה המשותפת):
בין האופוזיציה הזאת לבין מוסר אין כל קשר.
אורן אסף חזן (הליכוד):
יאללה יאללה, ברא – – –
חנין זועבי (הרשימה המשותפת):
אתם מתחרים עם הימין מי יהיה יותר גזעני.
אורן אסף חזן (הליכוד):
– – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
חבר הכנסת אורן חזן.
אורן אסף חזן (הליכוד):
את צריכה להפסיק לתמוך בטרור – – – זה מה שאת צריכה.
חנין זועבי (הרשימה המשותפת):
אני לא חושבת אותך – אני לא מחשיבה אותך בכלל.
היו"ר טלי פלוסקוב:
חבר הכנסת אורן חזן.
חנין זועבי (הרשימה המשותפת):
היומרנות של האופוזיציה – –
אורן אסף חזן (הליכוד):
לתולעת קטנה כמוך – – – בושה וחרפה – – –
חנין זועבי (הרשימה המשותפת):
– – להציג שיח מוסרי ושיח דמוקרטי אינה יותר מיריקה בפרצופה של הדמוקרטיה.
אורן אסף חזן (הליכוד):
– – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
חבר הכנסת אורן אסף חזן, אני קוראת אותך לסדר פעם ראשונה.
חנין זועבי (הרשימה המשותפת):
האופוזיציה הזאת יורקת בפרצופה של הדמוקרטיה. הם מבזים את הדמוקרטיה – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
חבר הכנסת אורן חזן, אני מבינה שאתה שומע – זכותה בדקות שלה – – –
אורן אסף חזן (הליכוד):
– – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
אני מבקשת שלא להפריע.
אורן אסף חזן (הליכוד):
– – – למחבלת של המרמרה.
חנין זועבי (הרשימה המשותפת):
– – הם לא מכבדים את הדמוקרטיה.
אורן אסף חזן (הליכוד):
יאללה, תיסעי לאיזה אונייה ותטבעי יחד איתה. יאללה.
חנין זועבי (הרשימה המשותפת):
הם גדולים במבחנים הכי פשוטים והם קטנים במבחנים הענקיים. אתם קטנים, האופוזיציה הזאת שלא נמצאת, במבחנים הגדולים – – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
חבר הכנסת אורן אסף חזן, אורן – –
אורן אסף חזן (הליכוד):
– – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
– – אני קוראת אותך לסדר פעם שנייה.
חנין זועבי (הרשימה המשותפת):
במבחנים האמיתיים הם קטנים. הם נפלו פעם אחרי פעם בכל מבחן אמיתי של הדמוקרטיה.
אורן אסף חזן (הליכוד):
אסור להפקיר את המליאה לפושעת הזאת, למחבלת הזאת, לתומכת הטרור הזאת. אנשים שומעים את הבל פיה, את השקרים שלה, את ההסתה שלה – – –
חנין זועבי (הרשימה המשותפת):
האופוזיציה הזאת יותר צבועה מהימין. הם אלה שמציגים – –
אורן אסף חזן (הליכוד):
– – –
חנין זועבי (הרשימה המשותפת):
– – מצג שווא של דמוקרטיה. האופוזיציה הזאת רוצה להרוויח מכל העולמות – – –
אורן אסף חזן (הליכוד):
– – – אנחנו נכבוש, אנחנו נכבוש עוד פעם ונכבוש עוד פעם – – – נעשה לך ולכל החברים המחבלים שלך בית ספר – – –
חנין זועבי (הרשימה המשותפת):
אני רוצה שאת תגני עליי, היושבת-ראש. אני רוצה שתוסיפי לי זמן – – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
אני אוסיף לך זמן.
אורן אסף חזן (הליכוד):
– – – ברא, זהו.
היו"ר טלי פלוסקוב:
חבר הכנסת אורן אסף חזן, או שאני קוראת אותך לסדר פעם שלישית או שאתה תצא.
אורן אסף חזן (הליכוד):
לא קראתי לי – – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
לא, אני כבר אמרתי פעם שנייה.
אורן אסף חזן (הליכוד):
אני לא שמעתי.
היו"ר טלי פלוסקוב:
אני מציעה לך לצאת החוצה, לנוח שתי דקות ואחר כך לחזור.
אורן אסף חזן (הליכוד):
לא, אני לא – אני אפקיר את המליאה למחבלת הזאת?
היו"ר טלי פלוסקוב:
אז אדוני, אני כן קוראת אותך לסדר בפעם השלישית. תודה רבה.
אורן אסף חזן (הליכוד):
אני אפקיר את המליאה לבוגדת הזאת, הפושעת הזאת?
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה. אני מבקשת לעזור לחבר הכנסת – – –
אורן אסף חזן (הליכוד):
לא, את הצעת לי ואני אמרתי שאני לא מפקיר. ענית לך על שאלתך.
היו"ר טלי פלוסקוב:
אמרתי שאני קוראת אותך לסדר. אתה שומע רק את עצמך.
אורן אסף חזן (הליכוד):
זה לא בסדר. מה, בשתי דקות פעם שלישית?
היו"ר טלי פלוסקוב:
אתה היית צריך להקשיב למה שאני אמרתי.
אורן אסף חזן (הליכוד):
אני לא יכול להקשיב כשאני שומע את הפה הג'ורה שלה.
היו"ר טלי פלוסקוב:
אני מבינה. תודה רבה.
אורן אסף חזן (הליכוד):
המחבלת הזאת. אל תדאגי – – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה רבה. אולי תתאוורר, תשתה כוס קפה.
אורן אסף חזן (הליכוד):
פעם אחת אמרת לי – – – אנחנו תמיד ננצח.
חנין זועבי (הרשימה המשותפת):
אטלע ברא.
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה.
(חבר הכנסת אורן אסף חזן יוצא מאולם המליאה.)
חנין זועבי (הרשימה המשותפת):
אני צריכה עוד דקה, ברשותך, גברתי היושבת-ראש.
היו"ר טלי פלוסקוב:
בבקשה, עוד דקה.
חנין זועבי (הרשימה המשותפת):
תודה. בין האופוזיציה הזאת לבין המוסר אין כל קשר. הם מתחרים בימין. הם יותר צבועים מהימין, כי הם רוצים ליהנות מכל העולמות – גם להיות גזענים ליברליים וגם לשמור על משטר של דיכוי; גם להיות בעלי image, תדמית, של רודפי שלום וגם לתמוך בחוקי אפרטהייד; גם להיות בעלי תדמית של שומרי זכויות המיעוטים – ואנחנו לא מיעוטים, אנחנו ילידים, וזו המולדת שלנו – וגם לתמוך בחוקים של גירוש. כן, אין סתירה. הם לא רק צבועים – הם איבדו את הקשר עם המציאות, הם איבדו גם את הקשר עם המוסר וההיגיון, כי יש מבחנים אמיתיים לדמוקרטיה, ובהם אתם, האופוזיציה, נפלתם.
סגן שר להגנת הסביבה ירון מזוז:
את בושה לכנסת ישראל. תרדי.
חנין זועבי (הרשימה המשותפת):
אתם לא יכולים לבנות על תחושה של נאורות.
סגן שר להגנת הסביבה ירון מזוז:
את בושה – – – לעלות כך בכנסת ישראל – – –
אורן אסף חזן (הליכוד):
יאללה, נגמר הזמן, היושבת-ראש. נגמר לה הזמן – – – קישטה. קישטה מהדוכן.
סגן שר להגנת הסביבה ירון מזוז:
ברא.
חנין זועבי (הרשימה המשותפת):
משפט אחרון. בזכויות אדם, בדמוקרטיה, מלחמה היא מלחמה נגד פשעי מלחמה; היא מלחמה נגד כיבוש; היא מלחמה נגד מצור; היא מלחמה נגד גירוש בני אדם; היא מלחמה נגד רצח הפלסטינים. זו המלחמה האמיתית של הדמוקרטיה ושל האנושות.
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה רבה. חברת הכנסת מיכל בירן, בבקשה. לרשותך עד עשר דקות.
מיכל בירן (המחנה הציוני):
גברתי היושבת-ראש, חבריי חברי הכנסת, היום יש לי וידוי כואב: גם אני מפלה. אני יודעת שאסור. אני יודעת שזה לא בסדר. לפעמים אני לא ישנה בגלל זה בלילה, מתהפכת מצד לצד. ייסורי מצפון טורדים את מנוחתי, כי עם יד על הלב, אני יודעת שזה לא בסדר וכולם אמורים להיות שווים. בכל זאת, 17 שנים גדלתי בנוער העובד והלומד לאורו של עקרון שוויון ערך האדם, כלומר שונים – אבל שווים; כל אחד עם הטוויסט שלו, אבל שווים בערכם.
אבל בשנים האחרונות התגנבו למחשבותיי מחשבות כפירה בַּעיקר. אני לא יודעת אם זה בגלל הגיל, אולי בגלל הכנסת, אולי סתם דברים משתנים עם השנים, אבל מתבשלת בי הכרה תקופה ארוכה, והגיע הזמן לשים את זה על השולחן ולהגיד את האמת: אין מה לעשות, יש הבדלים וצריך להכיר בהם. יש כאלה שבפרונט, ויש כאלה שתמיד נדחקים לאחור, וזה לא בכדי. אני לא יכולה לשאת את זה יותר, אני פשוט אוציא את זה החוצה: אני מפלה חמוצים.
כשאומרים לי חמוצים, אני ישר חושבת על המלפפון החמוץ. נכון שיש עוד מלבדו. בתכלס, יש כל כך הרבה ירקות שמחמיצים וכל כך הרבה סוגי חמוצים: כרוב וגזר, סלק, לפת, כרובית, דובדבנים. זה אפילו חוצה יבשות ותרבויות: יש הקימצ'י הקוריאני, את הטורשי העיראקי, ואצל הרומנים אפילו הגדילו לעשות ומחמיצים אבטיח ומגישים את זה כמאכל חגיגי לאירוח, שזה – אני מודה, ובלי להעליב אף אחד – נפלא מבינתי. אבל אין מה לעשות, העם החליט מזמן שמלפפונים חמוצים זה הכי טעים שיש.
יאללה יאללה, דובדבן בחומץ, מה נשמע? שוו בדמיונכם, האם אפשר לשים דובדבן בחומץ בחצי פיתה עם חומוס כזה שכבר התחיל להתקשות, כמו שהיינו עושים במסיבות ימי הולדת ביסודי, כמו שאפשר לשים ככה את המלפפון החמוץ?
לאה פדידה (המחנה הציוני):
אנחנו מרגישים את הטעם, מיכל.
מיכל בירן (המחנה הציוני):
נכון, כל כך מוחשי, כי מלפפון חמוץ זה הטעם של הילדות שלנו. וכל אלה שנזעקים על אפליה – מה הם רוצים, שנשים איזה גזר חמוץ בפיתה? איזה כרוב חמוץ בחצי מנה פלאפל? רחמנא ליצלן. גם בואו, צריך לשמור על המסורת, צריך להקפיד על הערכים שכולנו גדלנו עליהם, ובגלל זה, כאן אין מה לעשות – יזעזעו הטהרנים – האפליה מוצדקת.
האם ידעתם? בישראל שוק המלפפונים החמוצים מגלגל כ-300 מיליון שקלים בשנה. מוכרים אותם או בקופסאות שימורים או בקופסאות פלסטיק. אבל המורשת של המלפפונים החמוצים התחילה לפני אלפי שנים. ארכיאולוגים ואנתרופולוגים סבורים כי בני מסופוטמיה היו הראשונים שהחמיצו מלפפונים, בערך ב-2400 לפני הספירה, כמעט לפני 5,000 שנה. המלפפונים החמוצים היו מוכרים גם לתושבי יוון העתיקה, ובתור מי שהיה בעצמו מראשוני החמוצים הביקורתיים בתולדות האנושות, בטח לא תתפלאו שגם אריסטו היה חובב של מלפפונים חמוצים.
בתור פולנייה, אי-אפשר שלא להתייחס לתקופה שבה ישבנו בחושך. עוד באירופה סבלנו מהחורפים הארוכים והקרים, והחורפים הקשים הללו חייבו אותנו בטקטיקות הישרדות שכללו החמצת מלפפונים כצידה לקראת החורף הארוך. תחשבו מה זה מסורת שבה היו לנו רק מלפפונים חמוצים לאכול ושמרנו עליהם בקנאות רבה. אז מה קרה? עכשיו, כשיש מקפיא, צריך לזרוק את כל המסורת לפח? קצת טכנולוגיה ושוכחים מאיפה באנו? אנחנו יודעים כבר שבנושאים אחרים אנחנו שומרים באדיקות על מסורת בית אבא. אפילו כשיש כבר סמארטפון או מכונית או מעלית, אנחנו לא מוותרים, ונצמדים למוכר והאהוב.
ההחמצה בסופו של דבר היא פלא. היא שהופכת את המלפפון – שדוגרי, הוא תפל, פרח קיר שנמצא שם בסלט ליד העגבנייה – למה שאנחנו קוראים "מלפפון חמוץ"; חס וחלילה שנקרא לו מלפפון כבוש, מסיבות מובנות.
אז ככה, כמו כל הוויכוחים בהיסטוריה, גם כאן יש שתי אסכולות: מלפפונים בחומץ ומלפפונים במלח.
לאה פדידה (המחנה הציוני):
יש מתכון בסוף?
מיכל בירן (המחנה הציוני):
יש מתכון בסוף, חברת הכנסת לאה פדידה.
לאה פדידה (המחנה הציוני):
אז אני מקשיבה.
מיכל בירן (המחנה הציוני):
כמו שאמרתי, כמו הוויכוחים הגדולים בהיסטוריה, כמו התומכים של טראמפ ששברו את הראש ולא הצליחו להבין איך מישהו שפוי בדעתו יכול להצביע להילרי, ומי שהצביע להילרי לא הבין איך מישהו לעזאזל יכול לבחור בטראמפ, תהום פעורה בין חובבי המלפפונים בחומץ לבין מעריצי המלפפון המלוח. וכדי להסביר את בסיס המחלוקת אני חייבת להסביר לכם איך זה עובד: מטרתה העיקרית של ההחמצה היא לשמר את מרבית הרכיבים המזינים תוך הפיכתו לאכיל לזמן רב מהרגיל. תהליך ההחמצה מלווה גם בשינויי טעם וריח אופייניים, והיא נעשית בעיקר בתהליך תסיסה שאותו מבצעים מיקרואורגניזמים. זאת אומרת, אתם מבינים, לוקחים משהו, ויש בו תהליכים שתוססים מבפנים. לא רואים את זה בהתחלה, אבל התהליכים האלה הולכים ומתגברים עד שמביאים אותנו למציאות אחרת לגמרי.
ואני אגלה לכם עוד סוד: גם בין המלפפונים אני מפלה. אני אישית חובבת מלפפונים במלח. והינה, הגיע המתכון למלפפונים במלח. כמה מצרכים ועשר דקות של עבודה. תרשמו: צריך למצוא צנצנת גדולה שיכולה להכיל קילו מלפפונים. בקנייה בוחרים אותם ישרים – כי אתם יודעים איך זה, כשמתחילים קצת עקום, זה רק הולך ומחמיר בהמשך – ושווים בגודלם. דוחפים אותם טוב-טוב עד שממלאים ככה את הצנצנת יפה-יפה. את הצנצנת, שוב, מעקרים במים רותחים, כדי שלא יהיו לנו שם מי שלא אמור להיות, ורוחצים היטב את המלפפונים; מסדרים אותם יפה יפה בגובה עד שאין מקום. שמים כמה שיני שום – ארבע-חמש, תלוי בטעם – ואז בכלי אחר ממיסים שתי כפות של מלח גס בליטר מים. לוקחים שמיר יפה, סוגרים את הצרור ומשתמשים בו כפקק לצנצנת. ממלאים מים כמה שנכנס עד למעלה, סוגרים את המכסה ומשאירים. בקיץ, תתפלאו, כמו מחאות, יותר קל להתסיס. בקיץ זה לוקח יומיים; בחורף זה יכול לקחת גם ארבעה ימים. כמו מלחמות וכמו מחאות – יותר קשה בחורף.
מציעה לכם לאכול מלפפונים חמוצים. לפי מחקרים, מזונות שהותססו באופן טבעי, כמו מלפפון חמוץ, מפחיתים דיכאון וחרדה. אז בפעם הבאה שמישהו מסוים קורא לאנשים מסוימים "חמוצים", תגידו: תודה על המחמאה. ובתיאבון.
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה רבה לחברת הכנסת מיכל בירן. למדנו על המלפפונים. מעניין.
לאה פדידה (המחנה הציוני):
אנחנו הולכים לקנות צנצנת, כבוד היושבת-ראש.
היו"ר טלי פלוסקוב:
השרה מירי רגב מבקשת. יש אפשרות לתת לשרה נוספת עד חמש דקות. בבקשה, גברתי. אחרי זה – נחמן שי.
דוד אמסלם (הליכוד):
היא תוכל אחר כך לעלות ולסכם?
היו"ר טלי פלוסקוב:
בעיקרון יש אפשרות לשר – – –
דוד אמסלם (הליכוד):
– – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
היא כשרה נוספת כרגע.
שרת התרבות והספורט מירי רגב:
– – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
זאת אומרת, אם תצטרכי לסכם, שלא תשתמשי באפשרות שלך עכשיו.
שרת התרבות והספורט מירי רגב:
אז אני לא – – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
לא, אנחנו נוכל לתת לך. אם יהיה שר אחר – – –
שרת התרבות והספורט מירי רגב:
– – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
בדיוק. מקובל? אז תזמינו את נחמן שי, בבקשה. הוא חשב שהשרה עולה. זה תורו.
דוד אמסלם (הליכוד):
– – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
היא יכולה כשר נוסף, אבל היא לא תוכל לסכם. זה בסדר? אז בבקשה, גברתי. אני מצטערת שוב, נחמן, הייתה פה דקה של הבהרה. עד חמש דקות, גברתי, לרשותך.
שרת התרבות והספורט מירי רגב:
תודה רבה לך, כבוד היושבת-ראש. חבריי חברי הכנסת, בלית ברירה הייתי צריכה להישאר ולשמוע את הדברים המזוויעים של חברת הכנסת זועבי, כי הייתי שרה תורנית. היא יכולה להרשות לעצמה להחליט מתי לצאת ומתי לא, וזה כנראה חלק מהעונש שלנו, שיש לנו סוסים טרויאניים כאלה, כמוה, כאן בכנסת.
אז אני רוצה להגיד שלושה דברים קצרים: הראשון – את, חברת הכנסת זועבי, וחברייך הערבים שנמצאים כאן בכנסת, צריכים כל בוקר לעלות כאן לכנסת ולהגיד: מברוכ, שוקרן, תודה רבה לחברה הישראלית ולמדינת ישראל שמכבדים את המיעוטים כמו שהמדינה הזאת מכבדת את המיעוטים כאן, בארץ הזאת, כמו שהמדינה הזאת רוצה לחיות כאן בשלום עם המיעוטים. רק מה, המדינה הזאת מבקשת שאת וחברייך תהיו נאמנים למדינה הזאת, ולא תסיתו נגד המדינה הזאת, ולא תהיו סוסים טרויאניים במדינה הזאת. את התרגלת, יחד עם החברים שלך, בשארה ואחרים, לפעול נגד המדינה, ליהנות מהמדינה, ובכספי המדינה לנסוע בכל העולם ולעשות דה-לגיטימציה למדינה. רק במדינה כמו שלנו זה יכול להיות. ולכן, העובדה שאת כאן – זה כתם על הדמוקרטיה הישראלית. היית צריכה לעלות שוב למרמרה, לנסוע רחוק מפה, וכמו שאמרתי אז: רוחי לעזה, יא חאינה. תחזרי לעזה, יא בוגדת. נראה מה יש שם בעזה, איך יתייחסו אלייך בעזה, אם ייתנו לך בכלל לדבר ואם ייתנו לך מקום, ואם תוכלי להגיד את הדברים השקריים שאת אומרת כאן ובכל מקום אחר שאת מופיעה בו בשם מדינת ישראל.
הדבר האחרון שאני רוצה להגיד לך: אל תגידי ותעזי להגיד מילה רעה אחת על חיילי צה"ל. יש לנו את הצבא המוסרי ביותר בעולם. עושים טעויות – כן, החיילים גם משלמים עליהן, אבל יש לנו צבא מוסרי. אתם שולחים את הילדים שלכם להתאבד, להיהרג. אתם אוהבי מוות, לא אוהבי חיים כמונו. לכן, לכי תלמדי מהי חברה דמוקרטית לפני שאת בכלל מעיזה לעלות לכאן ולהגיד את השטויות ואת השקרים שאת מחייבת אותנו לשמוע.
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה לשרה מירי רגב. אנחנו ממשיכים בדיון. חבר הכנסת נחמן שי, בבקשה, אדוני. לרשותך עד 20 דקות.
נחמן שי (המחנה הציוני):
תודה לך, גברתי. חבריי וחברותיי חברי הכנסת שנמצאות ונמצאים בקו הראשון של המאבק הפרלמנטרי שלנו בשניים וחצי הימים האחרונים, בשתי היממות האחרונות, התלבטתי מה עוד להוסיף לדיון הזה, ששמענו בו כל כך הרבה דברים, והחלטתי לקחת כמה מהיסודות של עבודת הדוקטורט שלי, שעוסקת בנושאים שהם לכאורה רחוקים מהעניין שאנחנו מטפלים בו, אבל מהר מאוד גיליתי שהחיים לא נגמרים כמובן באקדמיה, ומה שאנחנו עושים עכשיו מתאים באופן די מדויק לנושא שדנתי וחקרתי בו לאורך שנים אחדות, ונקרא דיפלומטיה ציבורית בעת לחימה בעצימות נמוכה. אני אביא בפניכם, חבריי וחברותיי, כמה ממונחי היסוד – כי לא נוכל להרחיב ב-20 דקות, זה לא זמן רב מדי – כדי שלפחות הצופים והצופות, וגם חברי הכנסת כאן במליאה, יכירו את הסוגיה ויבינו שאנחנו עוסקים פה היום בכנסת בלחימה בעצימות נמוכה.
מהי אותה לחימה בעצימות נמוכה? זהו סוג המלחמות שאנחנו נלחמים בימים אלה. גם בעולם וגם ביחסים בינינו לבין שכנינו אנחנו נלחמים מלחמות בעצימות נמוכה. זאת אומרת, עידן המלחמות הגדולות עבר מן העולם – גם מלחמות העולם שאנחנו זוכרים, מלחמות אפילו קצת יותר קטנות – והן התחלפו במלחמות מסוג גרילה וטרור, שנמשכות זמן ארוך, הן לא מוגבלות בזמן, הן לא מסתיימות אפילו לא בסדר גודל של שנים. לעומת זאת, הנזק וההשפעה שלהן, האפקטים שלהן, נמשכים והולכים לאורך תקופה ארוכה מאוד. כלומר, במקום איזשהו פיצוץ גדול אנחנו רואים מה שפעם קראו לו "מלחמת חפירות", לאורך זמן ארוך מאוד.
מה הקשר למלחמה בעצימות נמוכה? אני כל פעם אביא לכם את ההשוואה. הקשר הוא שגם אנחנו, בעבודה הפרלמנטרית שלנו, כולל בשלוש היממות האחרונות, משהו שאפשר היה לסיים אותו בהצבעה – לא. אנחנו עוברים פה ממוצב למוצב, מנקודה לנקודה, מנושא לנושא, חופרים ומעמיקים ומגיעים עד למקומות הפנימיים ביותר, כדי שנוכל להגיע בקצה הדרך לניצחון ולהכרעה. אבל זה בקצה הדרך, כי מהיציאה למלחמה הזאת בעצימות נמוכה ועד הניצחון עוד דרך ארוכה מחכה לפנינו.
איך נלחמים בלחימה בעצימות נמוכה ומהם הכלים שאנחנו מביאים למאבק הזה, הכל-כך מיוחד? זו המלחמה של ימינו. הייתי לוקח אתכם לשני עולמות שאפשר לומר שהם חוצים את כל ההיסטוריה האנושית: האחד – מלחמה, והשני – משא ומתן מדיני, או אם תרצו, המתח שבין עוצמה, שהיא כוח, לבין דיפלומטיה. בעולם הראשון נלחמים פיזית, וגם מתים, ובעולם השני מדברים, מנהלים משא ומתן. בעולם הראשון אפשר להכריע, אבל גם בעולם השני אפשר להגיע להישגים. בדרך כלל נוצר, לאורך אלפי שנות ההיסטוריה האנושית, שילוב בין שתי השיטות האלה: המלחמה מובילה למשא ומתן מדיני שחותם את המלחמה ומבטיח שלפחות לתקופה מסוימת לא תהיינה עוד מלחמות.
אבל, צריך לזכור, גם משא ומתן מדיני שנכשל יכול להוביל לסוג של מלחמות. כלומר, מלחמה מובילה למשא ומתן מדיני, ומשא ומתן מדיני עשוי גם הוא, במקום שהוא נכשל, להוביל למלחמה. עוד פעם, זה תואם את מציאות היחסים בינינו לבין הפלסטינים ובינינו לבין שכנינו. במקום שאנחנו מדברים איתם בדרך כלל לא פורצות מלחמות; במקום שאנחנו לא מדברים איתם באות המלחמות. אבל המלחמה לא מסתיימת אם לא יהיה משא ומתן ואם לא יהיו איזשהן הבנות, ואפילו מסמכים, שיחתמו את המלחמה הזאת. הכוח מצד אחד והדיפלומטיה מצד שני, יש להם מונחים מודרניים מקבילים: האחד נקרא עוצמה רכה – זו הדיפלומטיה, והשני נקרא עוצמה קשה – זה הכוח. אז אותו מתח שקיים בין כוח לבין דיפלומטיה, בין עוצמה לבין דיפלומטיה, תרגם את עצמו, או העביר את עצמו במאה ה-21, למתח שבין עוצמה רכה לעוצמה קשה.
כאן אני חושב שאנחנו יכולים לראות את ההבדלים העמוקים בינינו, המפלגה שאני משתייך אליה, לבין המפלגות שיושבות בצד השני של האולם הזה. המפלגות שלנו – אני יכול לדבר על המחנה הציוני-העבודה – מפלגה שמבליטה את הערכים, ואת האידיאולוגיה, ואת ההיסטוריה, ואת השורשים שלה, כי אלה הנכסים האמיתיים והמהותיים בעולם של העוצמה הרכה: ההיסטוריה שלנו, מאין הגענו, איך קמה המפלגה – אנחנו מדברים על עשרות שנים לאחור, עוד לפני קום המדינה – איך היא מגבשת את ערכי היסוד שלה, איך היא מחפשת ומוצאת את הערכים האלה, שבאים לידי ביטוי במאבק לעצמאות, בהקמת המדינה ובהנחת היסודות אחר כך למדינת ישראל. וזה בשלב מסוים, גם לפי הכרעת הרוב, נעצר, ואנחנו חוזרים או הולכים למקום שאנחנו יושבים בו היום, עם חריגים.
מולנו נמצאות מפלגות שהמוקד שלהן – בעיקר בפעילות השוטפת, הייתי אומר – הוא הכוח. הן אומרות לעצמן: הערכים שלכם יפים מאוד, אבל אנחנו נציג לעומתם כוח. ומהו הכוח במונחים פרלמנטריים? הרוב. הן אומרות: אתם יכולים לדבר איתנו על צדק חברתי, על שוויון, על מצוקה, על צורך לטפל במוחלשים, האזרחים הוותיקים – אנחנו הולכים לשנות את זה לאזרחים בכירים; אני זורק לך רעיון, עוד נדבר על זה, גברתי, נחשוב על זה ביחד, בכירים במקום ותיקים; זה רק מאמר מוסגר – וילדים, שרק אתמול שמענו שעל פי הדוח של המועצה לשלום הילד שליש מילדי ישראל הם מתחת לקו העוני, וכדומה. אלה הקבוצות שאנחנו מרגישים שיש לנו אחריות כלפיהן מתוקף אותו מונח שנשחק עד דוק של סולידריות חברתית. אנחנו רואים את עצמנו בתוך העולם של הערכים, ואנחנו מנסים להקנות אותם לסביבה, גם במקום הזה, אבל יותר מזה – בציבור הרחב. למה אבי גבאי מתרוצץ יום ולילה בכל פינות הארץ, איתנו ובלעדינו, והוא מנסה לרכוש לבבות כשהוא מציג את הערכים שלנו ואומר לציבור הרחב: אלה הערכים שאנחנו מאמינים שצריכים להוביל את מדינת ישראל? מולנו נמצאים המנופים של הכוח, של העוצמה הקשה, כפי שקוראים להם בעולם של הדיפלומטיה הציבורית. עוצמה קשה – כלומר לנו יש את המנגנון, לנו יש את האנשים, לנו יש את הממשלה, לנו יש את הוועדות שיש לנו רוב בהן, ולנו יש את מספר המנדטים היותר גדול בכנסת. ולכן, גם אם אתם צודקים – הם לא יגידו, אבל אנחנו יודעים – והביקורת שלכם באמת נוגעת ופוגעת בנקודות הנכונות, בסופו של דבר הרוב מכריע את המיעוט – וזה, כפי שיגיד לכם כל אחד, כולל השופטים שיושבים בגבעה הסמוכה אלינו, גם בדמוקרטיה זה לא שלטון הרוב. בכל מקום, כשהרוב מעביר את החלטותיו, דעותיו, עמדותיו וכדומה, הוא מסתכל על המיעוט, והוא חייב, חייב, לכבד את זכויות המיעוט, את מעמדם של המיעוטים – מה שלמשל לא עושה חוק הלאום שעכשיו מתגלגל, והוא דוגמה לחוק כזה, אבל גם חוק ההמלצות, וחוק המרכולים, וחוק כזה וחוק כזה וחוק כזה. חבורת החוקים שעברה ועוברת לאחרונה היא ביטוי לכוח, לעוצמה, לעוצמה קשה, ומולה אנחנו מציבים את העוצמה הרכה.
יש עוד מונח שחשוב שנזכור אותו, גם בהקשר הפרלמנטרי, וזה מונח הא-סימטריה. יש א-סימטריה בכוחות שנלחמים בעצימות נמוכה, ויש א-סימטריה בסוג המאבק שאנחנו מנהלים פה, כי בסופו של דבר המאבק הזה, אמרתי לכם, מתרגם את היחסים בין הגדול לבין הקטן יותר; בין החזק לבין החזק פחות. היום זה סוג הלחימה המודרנית בין שני כוחות: אחד שהוא המדינה, שעל פניה היא חזקה, והגורמים – לצורך העניין הזה הלוחמים של הגרילה והטרור וכן האלה; לא שאני מזדהה תמיד עם המאבק שלהם, אבל הם הצד החלש. במלחמה א-סימטרית לא תמיד הצד החזק מנצח. לא תמיד הוא מצליח להביא לידי ביטוי את יכולותיו. למה? זאת שאלה גדולה, כי אתה אומר שיש פה 65 חברי כנסת ופה יש 55 חברי כנסת – הלוא ברור שכל פעם שנרים ידיים ננצח אתכם.
אבל הינה, כאן אני לוקח אתכם מחוץ לעולם של המלחמה עצמה, אל המקומות האחרים. מסתבר שבעולם החדש, שבו מתנהלת הדיפלומטיה הציבורית החדשה, יש שחקנים חדשים, והם שינו את כללי המשחק. גורם אחד הוא התקשורת. התקשורת שפעם, בימים קודמים, עבדה בשירות המדינה ושירתה אותה, והעבירה את המסרים שלה לציבור, ובדרך כלל מלמעלה ללמטה – התקשורת השתנתה לחלוטין. כל אחד שמקיף אותי פה, כולל חברים וחברות שיושבים ביציע, כי כל אחד מהם מחזיק טלפון סלולרי ביד, יודע שבאמצעות הטלפון הזה התהפכה פירמידת התקשורת: לא עוד מלמעלה למטה, אלא מלמטה למעלה. אנחנו מסוגלים, עם המכשירים האלה שלנו, להתכתב כל אחד עם חבריו, ליצור מאסות של השפעה ולהביא לידי שינוי פוליטי על ידי זה שלא רק שאנחנו לא מקבלים את המסרים שמעבירים אלינו, אלא אנחנו מעבירים את המסרים האלה החוצה. התקשורת היא אחד משני השחקנים החדשים בעולם החדש, זה שאני מדבר עליו, ומי שיודע להשתמש בתקשורת יכול לצבור הישגים גדולים – ואני חושב שאנחנו יודעים, ואנחנו מסוגלים, ואנחנו עושים את זה, למרבה התסכול של חברינו, שמאשימים את התקשורת שהיא שמאלנית, היא פה, היא שם. לא, ידידי דודי אמסלם, צריך לדעת איך לעבוד עם התקשורת ואיך להסתייע בתקשורת, ואפילו, אם תרצו, להפעיל את התקשורת.
אז חלק מהתקשורת היא תקשורת ממוסדת, אבל חלק מהתקשורת היא האנשים שנמצאים פה. הם תקשורת, לצורך העניין, כי כל אחד מהם הוא גם עיתונאי שיודע לכתוב, גם עיתונאי שיודע לצלם, גם עיתונאי שיודע לעשות פוסטים, גם עיתונאי שיודע לעשות כתבות טלוויזיה – הכול. היום כל המדיומים האלה מתנקזים למכשיר הקטן הזה. בעוד 50 שנה אני לא יודע מה יהיה פה; אני חושש מאוד שאני לא אהיה פה, בטח לא בבית הזה. מעניין מה יהיו המכשירים הבאים. אני בטוח שהמהפכות הטכנולוגיות האלה יימשכו, כי הטכנולוגיה מעצבת את חיינו.
השחקן השני שצריך להביא בחשבון הוא מה שנקרא Non-Government Organizations – הארגונים הלא-ממשלתיים. זו תופעה חדשה לגמרי, שלפני 20 או 30 שנה הייתה בחיתוליה, ועכשיו היא צומחת והולכת, והיא כוללת ארגונים שפועלים מחוץ למערכת הממשלתית אבל מסוגלים להשפיע על המערכת הממשלתית, בשתי דרכים: האחת – באמצעות זה שהם עושים את העבודה שלהם; השנייה – הם משפיעים על הפעילות הממשלתית. העולם היום מלא ארגונים כאלה, והודות לאותם שינויים טכנולוגיים הם גם צוברים הרבה יותר כוח מאשר היה להם, כי הם יכולים להגיע להרבה אנשים במדינות שונות, באזורים גיאוגרפיים שונים, ולחבר אותם ביחד סביב רעיון מסוים. גם את זה אנחנו מבינים. כי אמרתי לכם קודם: אם לכאורה אנחנו חסרי אונים עם x מנדטים פה, אבל x פלוס עשרה פה – בכל הצבעה שהיא, כאילו המאבק אבוד, אז אנחנו מוסיפים למאבק שלנו את השחקנים החדשים, שיכולים לתמוך בו מבחוץ ולסייע לו להכפיל ולשכפל את כוחו. את זה עושים גם השחקנים או המשתתפים בלחימה בעצימות נמוכה; עושה את זה הצד החלש בלחימה בעצימות נמוכה. הוא מבין שהוא לא יכול להתמודד עם הכוחות של המדינה, כי תמיד הם יהיו יותר גדולים ויותר חזקים, יותר מפותחים ויותר טכנולוגיים וכו' וכו' וכו', אז הוא אומר: רק רגע, אולי אני אגייס מכפילי כוח, כמו הטכנולוגיות שמקדמות את הרעיונות שלי, כמו התקשורת – בעיקר התקשורת החדשה, שאני יכול להפיץ את מסרים שלי להמוני אנשים ברשתות החדשות – ועם הארגונים הלא-ממשלתיים, שהופכים להיות למוקדי כוח.
אנחנו מדברים בכלל עכשיו על זה שיש מערכת של מדינות ויש מערכת שהיא חוץ-מדינתית, מחוץ למדינות, שהיא על-מדינתית, שמחברת אנשים מיבשות שונות, ממדינות שונות, מאזורים שונים, הופכת אותם לארגונים שיש מכנה משותף גדול ביניהם, והם נכנסים ומשפיעים יותר מהמדינות. למה אני מתכוון? נגיד ארגון כמו אמנסטי – בסך הכול ארגון, אבל לאמנסטי יש כוח והשפעה ואמצעים יותר מאשר למדינות. זה סוג השחקנים החדשים שיש במלחמה הזאת.
תראו, אני יכול להמשיך, ורק נתתי לכם כמה מונחי יסוד בלחימה בעצימות נמוכה ואיך אני מתרגם את הסוג הזה של הלחימה לעולם הפוליטי, לעולם הפרלמנטרי שלנו. אבל אני רוצה לסיים – כי הזמן שעומד לרשותי הוא קצר ביותר – במונחים של הכרעה וניצחון. אין הכרעה וניצחון במלחמות הממושכות האלה. פעם היו תמונות, היו מניפים דגל לבן – היו יודעים: האויב הוכרע. זה לא עובד כך יותר. יש כבר אפקטים, ויש המשכיות, וכל אחד רואה במה שקרה בקצה הדרך את הניצחון שלו. זה תלוי בפרשנות, זה תלוי בתודעה, כי אתם זוכרים, בסוף המלחמה היא על התודעה – איך היא נתפסת.
אז אני רוצה להגיד לכם, כשאנחנו מתקרבים – מתקרבים, זה יכול להיות עניין של עוד כמה שעות – לסוף המירוץ הזה של, במירכאות, "הדיבורים הבלתי-פוסקים", אנחנו יכולים לומר שייתכן מאוד שבהצבעה שתגיע בעוד כמה שעות, בהצבעות שתהיינה, נפסיד. זה קורה, אנחנו מפסידים ברוב ההצבעות. זה לא אומר שאנחנו לא מנצחים. כי אני אומר: בתפיסתי, ובגישה שלי, וביכולת שלי להשפיע לאורך זמן רב – כי אמרתי לכם, המאבק הוא מאבק בעצימות נמוכה, הוא נמשך לאורך זמן, הזמן הוא הגורם הדומיננטי – גם אם טכנית ההצבעה היום אחר הצוהריים או מחר תסתיים בהפסד, לכאורה, אנחנו ניקח מפה תחושה של ניצחון, על שהצלחנו להביא לכך שהמאבק שלנו קיבל חשיפה, שמעו אותו, ראו אותו, הבינו אותו, והרבה אנשים שאולי לא היו חלק מהמאבק הזה הופכים לחלק ממנו; נראה אותם בהפגנות, נראה אותם באירועים פומביים, נראה אותם ונפגוש אותם ברשתות כשאנחנו מדברים איתם. כלומר, הניצחון וההכרעה הם לא מיידיים, הם בסופו של דבר יגיעו, ואני מאמין באמת ובתמים שהם יהיו איתנו. תודה רבה.
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה רבה לחבר הכנסת נחמן שי. חבר הכנסת איציק שמולי. אני רואה שלרשותך יש חצי שעה, 30 דקות. בבקשה, אדוני, 30 דקות לרשותך.
איציק שמולי (המחנה הציוני):
תודה רבה, גברתי היושבת-ראש. גברתי השרה, חבריי חברי הכנסת, אנחנו נמצאים בעיצומו של מאבק בכנסת. כמובן, מפלגות האופוזיציה מובילות מאבק שהוא לא רק מאבק על חוק אחד. היום – בעצם בימים האחרונים, בלילות האחרונים – אנחנו נאבקים בעיקר נגד מה שקרוי חוק ההמלצות, חוק להשתקת המשטרה, אבל אי-אפשר להתעלם מהעובדה שהחוק הזה מגיע והוא חלק אחד מתוך מסכת שלמה של חוקים, אסופה של חוקים ומהלכים שנועדה להשיג דבר אחד: לכופף את שלטון החוק ואת הדמוקרטיה במדינת ישראל, להלך אימים על שומרי הסף, וכל זה בעבור דבר אחד: הישרדות פוליטית.
וזה דבר שהוא מסוכן מאוד. התעוזה הזאת, המהלכים הללו, שתכליתם בסופו של דבר – שהם נועדו לשרת אך ורק את הישרדותו הפוליטית של ראש הממשלה – הם כמעט חסרי תקדים בבית הזה, באופן שבו הם נעשים, בבוטות ובבריונות שבהן הם נעשים. אנחנו עשינו ונעשה כל מאמץ כדי לבלום אותם, גם כאן וייתכן שגם בשדות נוספים, דוגמת בית המשפט, כי אנחנו מאמינים שיש מקום, בהחלט, לוויכוחים הנוקבים והאדירים שהיו ויהיו תמיד בין כל חלקי הבית, בין ימין לשמאל, על כל תפיסת העולם, על עניינים ועל נושאים בתחום המדיני והחברתי, על עניינים ונושאים בתחום החברתי והכלכלי, אבל על דבר אחד אסור שתהיה מחלוקת: על המלחמה בשחיתות ועל הצורך להיאבק בשחיתות.
אנחנו אומרים בקול ברור, גם בהפגנות: לראש הממשלה נתניהו עומדת, כמו לכל אזרח, חזקת החפות. מה שלא עומד לו זה החזקה והזכות להלך אימים על שומרי הסף, לעשות דה-לגיטימציה, הוא ובאמצעות שליחיו, למשטרה, לפרקליטות. זה דבר חמור מאוד. מה המסר שמעביר ראש הממשלה לאחרון הפושעים במדינת ישראל כאשר הוא בא ואומר בנאומו ההיסטרי והנמוך מהשבוע שעבר: המלצות המשטרה – איך הוא עושה ככה עם היד – זה כלום, זה שום דבר, אז המליצו? בסופו של דבר, העבודה הרצינית והיסודית שמבצעת המשטרה כחלק מגורמי האכיפה והשמירה על שלטון החוק במדינת ישראל – אין לה תחליף. יש לנו משטרה אחת, יש לנו פרקליטות אחת, יש לנו מערכת בתי משפט אחת, וברגע שהפוליטיקאים – שהבכיר בהם בבית הזה מתנסח באופן הזה, מתנגש בבתי המשפט, מהלך אימים על המפכ"ל – כל יום מגיעה לפה איזו הצעה הזויה חדשה: להוריד את שכר המפכ"ל, להוריד את התנאים של השוטרים. עכשיו מגיע חוק להשתיק את ההמלצות של המשטרה. בסופו של דבר יש פה רק שאלה אחת שצריכה להישאל: אם אין מה להסתיר, למה כל כך רוצים להשתיק?
בסופו של דבר, אנחנו בעד זה שהרשויות ימשיכו לבצע את עבודתן כפי שהיא התבצעה עד כה. נכון, יש דברים שצריכים להיות מתוקנים, תמיד יש דברים שצריכים לתקן, אבל אי-אפשר להתעלם – אנחנו לא כולנו מטומטמים – בסוף, העיתוי הוא עיתוי מוזר. אני מאמין לחברי דודי אמסלם שבאמת הנקודה הזאת כואבת לו, וזו עובדה באמת שהוא הביא את הצעת החוק הזאת כבר כשהוא הגיע לכנסת – לפני שנה וחצי או שנתיים, הוא אמר. אבל, בסופו של דבר המוטיבציה, המוטיבציה היא כל כך גדולה לקדם את הצעת החוק בעת הזאת, דווקא בתקופה שבה ראש הממשלה חשוד בחשדות כל כך חמורים ונמצא בחקירות.
אתם יודעים, כולנו מקדמים הצעות חוק, אבל בסופו של דבר אחד הפקטורים שקובע הכי הרבה אם הצעת החוק תקודם או לא זה כמובן, כמובן, מידת המוטיבציה וההסכמה שאתה משיג בתוך הממשלה. ואפשר לחשוב שמדובר באחד מעשרת הדברים הדחופים ביותר במדינת ישראל. ממש. אם מישהו היה נקלע לאולם הזה, הוא היה אומר: תגידו, הכול מושלם במדינת ישראל שאין לכם במה להתעסק חוץ מההישרדות של הקואליציה והניסיון למלט את ראש הממשלה מהחקירות ומהחשדות? יש לנו מצב יוצא דופן מתמשך בדרום. האזרחים בדרום הארץ סובלים ממה שקרוי, בטעות, טפטוף. במסגרת הטפטוף הזה הם מוצאים את עצמם אחת לכמה זמן, כל הזמן, לא מסוגלים לנהל שגרת חיים נורמלית. ובמקום שהכנסת הזאת והממשלה הזאת לא יישנו ימים ולילות כדי לספק להם מענה ראוי – אני זוכר עוד את האמירות של שר הביטחון, איך הוא אמר, איך הוא לעג לממשלה הקודמת, שמפגיזים דיונות של חול כדי להרתיע את החמאס. ומה מפגיזים עכשיו? יש איזשהו שדרוג בעלילה – במקום דיונות של חול כנראה שמפגיזים עכשיו מחסנים ריקים.
רק לפני כשבועיים אירחנו פה, בדיון קורע לב, את משפחות גולדין ושאול, שבאו ואמרו בתוקף לכלל חברי הכנסת: אתם לא עושים די לשחרר את הילדים שלנו. אתם לא עושים די לקיים את החובה של "שבו בנים לגבולם". במדינה מתוקנת, מה שהכנסת הזאת הייתה עושה השבוע זה לא לישון שבוע, אולי גם לא לישון שבועיים, ולקיים דיון נוקב, וחמור, ורציני, ויסודי, על מה אנחנו יכולים לעשות אחרת, מה אנחנו יכולים לעשות יותר כדי לזרז את המהלך של החזרת הבנים הביתה. האחריות הזאת – האתגר הזה הוא לא אתגר פרטי של שתי המשפחות הללו; האתגר הזה לאומי, והחובה הזאת היא חובה לאומית. אחרת, מה שחלילה עלול לקרות, זה רגע לפני שאנחנו מסתערים בסדיר ובמילואים, תקנן בנו המחשבה ההרסנית של מה יקרה אם – האם המדינה באמת תעשה את הכול. כשאנחנו מסתכלים היום בחבר'ה מהמכינות הקדם-צבאיות, שנכחו באותו בדיון – הם שואלים אותנו את השאלות האלה. ולנוכח הפצע הפתוח הזה אנחנו לא מסוגלים לתת להם תשובה ברורה, אמיתית, שאנחנו מאמינים בה עד הסוף. וזו רק דוגמה אחת.
אתמול, רק אתמול, פורסם דוח המועצה לשלום הילד, שמראה פעם נוספת, באופן לא מפתיע, איך הגענו למצב שבו כמעט 900,000 ילדים במדינת ישראל חיים מתחת לקו העוני. גם על זה הכנסת יכולה הייתה לעשות דיון נוקב ורציני וארוך השבוע, דיון מתמשך, ללא שינה; דיון שבו אחת ולתמיד היינו מתמודדים עם האבסורד הלא-נורמלי הזה, שמדינת ישראל היא מדינה חזקה, עם כלכלה חזקה, מדינה שמוכרת בכל העולם כסטרטאפ ניישן, מוכרת בזכות היצירתיות שלה, התעוזה שלה, היכולת שלה לפרוץ גבולות. כשאתם פותחים את הספרים של ה-OECD אתם מגלים כלכלה מנצחת, כלכלה עם אבטלה נמוכה, כלכלה עם החזר גבוה של החוב הלאומי, כלכלה שהצמיחה בה, אפילו הצמיחה בה בשנים האחרונות הייתה סבירה, לפעמים אפילו גבוהה, בטח ביחס למדינות אחרות. אבל בסופו של דבר הבעיה היא שיש מעט מאוד ישראלים ששמעו על אותה הצלחה ושמרגישים חלק ממנה. אפשר לדבר על הצמיחה, אפשר לדבר על המקרו. איפה זה בא לידי ביטוי בשכר של העובדים במיקרו? השכר החציוני במשק הישראלי הוא כ-6,000 שקל; 15% מהעובדים הם עובדי קבלן; 30% מהשכירים במשק מחליפים את מקום עבודתם כל שנה. רק תחשבו, תדמיינו, מה זה עושה לשכר. ומדברים איתנו על כלכלה מנצחת. מדברים איתנו על זה שמדינת ישראל מפליאה להחזיר את החוב הלאומי שלה, כנראה בצורה טובה ביותר, בשיעור הגבוה ביותר, בעולם המערבי; בטח בין הגבוהים, אבל אני חושב שזה במקום הראשון.
נו, ומה המחיר? בדיוק כמו כלכלה של בית. בוא נתחיל מנקודת המוצא: חובות חייבים להחזיר, והחוב הזה של מאות מיליארדי שקלים, החוב הלאומי שלנו, הוא בוודאי אתגר לאומי שאנחנו מתמודדים איתו כבר הרבה מאוד שנים, וגם נתמודד איתו בעתיד. אבל כמו בסיפור של משק בית, יש trade off בין הקצב שבו אתה מחזיר את החוב הלאומי שלך, או את החוב הביתי שלך, ובין מה שאתה מספק למשפחה כדי שהיא תוכל להחזיק את הראש מעל המים, כי ברור שככל שתחזיר בקצב גבוה יותר, כך זה יבוא על חשבון הצרכים של ההווה. וכך אנחנו מקבלים באמת אבסורד שנורא קשה להסביר אותו, שכן אנחנו כלכלה חזקה מאוד, מחזירים בקצב גבוה מאוד את החוב הלאומי, ומצד שני מרעיבים, פשוט מרעיבים, את השירותים האזרחיים שלנו, את השירותים החברתיים.
אנחנו חוגגים השנה 70 שנה להקמת המדינה. המדינה הזאת הוקמה קודם כול על בסיס הערך של סולידריות חברתית, על בסיס העיקרון שכל ישראל ערבים זה לזה, שאם קורה לי משהו תמיד יהיה ישראלי אחד לפחות שלא ייתן לי ליפול. ובאותה מדינה, אחרי 70 שנה, הגענו למקום הראשון בשיעורי העוני בכל מדינות המערב. מדינת ישראל היא גם באחד המקומות הגבוהים ביותר, הגבוהים ביותר, מבחינת הפערים החברתיים שבה, ואחת הסיבות המרכזיות לכך זו ההרעבה השיטתית של השירותים החברתיים. זו חוכמה קטנה מאוד, קטנה מאוד, לבוא לאזרחים ולהגיד להם, לבשר להם, שאתה מוריד מיסים, ומצד שני, בחודש ינואר או בפברואר הם מרגישים שהם חטפו אותה או בצמצום או בייקור של השירותים החברתיים שהם היו רגילים לקבל עד כה. זה יכול לבוא לידי ביטוי בהעלאת תעריפים של שירותים ציבוריים; זה יכול לבוא לידי ביטוי בכך ששירותים אלמנטריים, אלמנטריים, במערכת הבריאות, כמו הסיעוד וכמו טיפולי שיניים, לא נכללים, או נכללים באופן חלקי, בתוך סל הבריאות, וזה נמשך בכך שבעצם הדרישה להשתתפויות עצמיות בתוך מערכת הבריאות, למשל, היא דרישה שאי-אפשר לעמוד בה. בגלל זה אנחנו מקבלים תוצאה של אלפי, לפעמים גם אולי עשרות אלפי, אנשים מבוגרים במדינת ישראל שפשוט מוותרים על תרופה או על טיפול רפואי.
ואחד הדברים המכעיסים ביותר, גברתי היושבת-ראש, זה העובדה – את מכירה את הנושא הזה היטב, של האוכלוסייה המבוגרת – שכשאתה בא ביוזמה שנועדה להקל על אותה אוכלוסייה, למשל העלאת הקצבאות – ויש כבר על השולחן הצעה של המעסיקים הפרטיים, שהם לא חייבים לעשות את זה, הם לא חייבים לעשות את זה, אבל הם באים ואומרים לממשלה: אנחנו מוכנים לממן מחצית העלות של להעלות את הקצבאות של הזקנים, והממשלה באמת צריכה להיות גם מנותקת וגם מטומטמת כדי לא לקבל את ההצעה הזאת. זו הצעת סוף עונה, מה שנקרא, ובכל זאת, אנחנו רואים שזה בכלל לא נמצא על סדר-היום. באים ואומרים לנו: תגידו, אתם השתגעתם? מאיפה נביא את הכסף? אבל כאשר הולכים ומורידים מס חברות בשיעורים פנטסטיים מהיום למחר, אף אחד לא שואל: מאיפה נפצה על אובדן ההכנסה? כאשר נותנים לחברת טבע הטבות מס מופלגות בשיעורים דמיוניים של 6–8 מיליארד שקל בשנה, אף אחד לא פוצה פה ואף אחד לא מצפצף.
וכדי שלא יובן לא נכון, אנחנו בעד לתת הטבות מס, אבל אנחנו נגד הפקרות. כי מה שקורה במדינת ישראל – ואת זה לא רק אנחנו אומרים, את זה כתב גם מבקר המדינה – שמדינת ישראל נותנת הטבות מס והיא לא שואלת מה היא מקבלת בתמורה; היא לא שמה יעדים, היא לא שמה מטרות; היא לא טורחת לבדוק מה קורה בכל שנה מחדש – הרי זו לא הטבה חד-פעמית, זו הטבה שנתית; היא לא טורחת לבדוק מה קורה עם זה, והיא בטח לא טורחת לשנות את זה כאשר ברור שחברה כמו טבע לא מגדילה במשך השנים את שיעורי ההעסקה, ולפחות באופן מוצהר היא אמרה שכך יהיה.
על דברים האלה, במקומות האלה, אנחנו לא שומעים אף אחד בממשלה קם ואומר שזו הפקרות, אבל כאשר אתה בא עם יוזמות חברתיות, לנסות להקל במעט על אזרחים שהם אי-שם בישראל האחרת, שלא תמיד הם מוכרים וידועים בבית הזה, אז אומרים לך שזה חסר אחריות ושזה עולה הרבה כסף. נכון, זה עולה כסף, אבל לא הכול עניין של כסף. זה קודם כול עניין של סדרי עדיפויות, כי בתקציב מדינה של 430 מיליארד שקל, כמדומני, לבוא בכל שנה מחדש ולהגיד לאותן אוכלוסיות: אין לנו כסף בשבילכן, אנחנו לא יכולים לעזור לכן – זה אומר שאותן האוכלוסיות גם לא נמצאות על המפה מבחינתה של הממשלה.
אחד המאבקים הקשים ביותר – אני רוצה לנצל את העובדה שברגעים אלו ממש ועדת סל הבריאות יושבת על המדוכה, ואני לא מקנא בהם; בחלק מההחלטות שלהם הם יחליטו מי לחיים ומי למוות, או אם ננסח את זה בשפה יותר מעודנת, למי ניתן יהיה לעזור ולמי קצת פחות. ובסופו של דבר, אנחנו נמצאים במקום שבו, למרות הגידול בתקציב סל הבריאות, עדיין אנחנו רואים בשנה הזאת אפילו ילדים, ילדים חולי ניוון שרירים – שהמחלה הזאת היא קטלנית עבורם, גם ב-SMA וגם בדושן – שצריכים לצאת לרחובות ולהיאבק ולהגיע לכאן, לכנסת, כדי להיאבק על המובן מאליו, לקבל תרופה שתציל את החיים שלהם. לפני כשנה פותחה התרופה, שמה שהיא עושה – לא רק שהיא עוצרת את התקדמות המחלה, היא גם מחזירה תפקודים שאבדו.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
פרח לב הזהב ממש.
איציק שמולי (המחנה הציוני):
ובסופו של דבר, בעוד שמדינות אחרות, כמו צרפת, אנגליה, יפן, לקחו באופן מיידי את הפיתוח הזה והכניסו אותו לסל הבריאות והתחילו לספק את התרופה לילדים, כאן, במדינת ישראל, יש זמן. ילדים יכולים למות, חס וחלילה, ולא בוער שום דבר. וזאת מציאות שאין לה מקום, כי 2 מיליון שקל, במונחים של מדינה, להציל חיים של ילד, זה שום דבר. במונחים של משפחה זו משימה שהיא כמעט בלתי אפשרית. וכדי להוסיף חטא על פשע, באה מדינת ישראל ועוד מעיזה לגבות מע"מ על תרומות – על תרופות, יותר נכון, שהמשפחות מצליחות לרכוש מכספי תרומות. 4 מיליון שקל בשנה בדושן ו-2 מיליון שקל בשנה ב-SMA; חלק מההורים מנסים, ובחלק מהמקרים גם מצליחים, לרכוש את התרופה מעבר לים ולספק אותה לילדים פה. וכדי להכביד עליהם מדינת ישראל באה ואומרת: גם על הדבר הזה אני אגבה מכם מע"מ, 17%, או תלוי בשיעור הקיים, וזה דבר שהוא באמת לא הגיוני.
אז גם על הדברים האלה יכולנו היום לקיים כאן דיון, במליאה, באמת לעשות דיון של שבוע, שבועיים, לא ללכת לישון עד שאחרון הילדים יקבל את התרופה; עד שנדע שאחרון הקשישים הסיעודיים מקבל רשת הגנה ושלא יכו אותו יותר בבית אבות. אבל אנחנו לא עושים את זה. כל מה שאנחנו עושים בימים האחרונים זה דבר אחד: לנסות לבלום מצד אחד, או לקדם מצד אחר, איזושהי חומת הגנה מלאכותית שתעניק כיפת ברזל גם למשפחות הפשע וגם לפוליטיקאים שסרחו. ובעניין הזה של טוהר המידות לא צריך להיות, אסור שיהיה, הבדל בין נבחרי הציבור ובין אזרחים מהיישוב.
בסופו של דבר, הניסיון הזה להשתיק את המשטרה ולמנוע ממנה להגיד את האמת שלה זה מכה אנושה לא רק לשלטון החוק, זה מכה אנושה מבחינה חברתית, מבחינה מוסרית, ויכול להיות גם נקודה שלא תהיה ממנה חזרה. אנחנו לא מוכנים להתקפל בפני הניסיונות הללו, שנועדו בסופו של דבר לעשות דבר אחד – למלט את ראש הממשלה, לנסות למלט אותו, מהחשדות ומהחקירות; לנסות ליצור איזושהי אווירה שהכול בסדר. אנחנו רוצים מערכת פוליטית נקייה משחיתות.
היו"ר טלי פלוסקוב:
חבר הכנסת חיים ילין, חבר הכנסת חיים ילין, זה מאוד מפריע. האולם ריק, וקשה מאוד לבן אדם כאן להתרכז. אנחנו נבקש גם מגברתי השרה. זה מאוד מפריע לו להתרכז, אז בבקשה, קצת בשקט.
איציק שמולי (המחנה הציוני):
אנחנו באים ודורשים דבר אחד: אנחנו רוצים מערכת פוליטית נקייה, אנחנו רוצים מערכת פוליטית שבאמת טובת הציבור תהיה לנגד העיניים שלה, וזה לא יותר מדי לבקש. למעשה, פעם ניקיון כפיים לא היה דבר להתגאות בו, זה היה דבר טריוויאלי; זה היה כמעט non-issue ברזומה של פוליטיקאי. היום, בגלל שהשחיתות מקיפה אותנו כמעט בכל מקום, זה כבר נהיה דבר להתפאר בו, וזה דבר מאוד מאוד מסוכן.
אנחנו אומרים בצורה ברורה: אנחנו, יש לנו שאיפות מאוד מאוד ברורות וכוונות מאוד מאוד ברורות – להחליף את הממשלה הרעה הזאת, מכיוון שאנחנו חושבים שהיא מובילה את מדינת ישראל לכיוונים לא רצויים, גם בתחום המדיני, גם בתחום החברתי, ובוודאי ובוודאי בתחום הדמוקרטי והאזרחי, עם כל מסע הרדיפה הזה, השיטתי. הרי כשאין תוצאות וכשאי-אפשר להשיג הישגים, מה עושים? בכל יום מחדש מעמידים אויבים מדומים מבפנים כי להסיט אליהם את כל האש. פעם זה עמותות השמאל, ופעם זה בית המשפט העליון, ופעם זה הציבור הערבי, ופעם זה התקשורת, והכול כדי לחפות על דבר אחד – על חוסר האונים ואוזלת היד וחוסר ההישגים של הממשלה.
ואנחנו באים ואומרים בצורה ברורה: כן, אנחנו רוצים להחליף את השלטון – ואנחנו רוצים לעשות את זה בקלפי, לא בחדר החקירות – אבל אנחנו לא ניתן ולא נאפשר לאף אחד להלך אימים על שלטון החוק, לנסות לקעקע אותו, לכרסם בו. לא ניתן לאף אחד להלך אימים על המשטרה, על הפרקליטות, על כל מי שבא ומבצע את מלאכתו. אגב, אותם אנשים, ראוי להזכיר – המפכ"ל, היועץ המשפטי לממשלה – לא השמאל מינה אותם; אלה היו מינויים על דעתו ובברכתו של ראש הממשלה, ואנחנו סומכים עליהם באופן מוחלט, ואנחנו ניאבק לתת להם את כל המרחב לבצע את עבודתם המקצועית, להפעיל את שיקול הדעת הנכון ולקבל בסוף את ההחלטה האמיתית והנכונה שתיראה להם.
אבל ברור שכאשר באופן שיטתי חברים בכירים מתוך מפלגת השלטון, לרבות ראש הממשלה, מנסים להטיל דופי, מנסים לבצע דה-לגיטימציה להחלטות ולהמלצות שככל הנראה בוא יבואו, זה דבר מסוכן, זה דבר חמור מאוד. כנראה שראש הממשלה מבין משהו ויודע משהו; אחרת, כפי שאמרתי קודם, לא היה מה להסתיר ולא היה במה להילחם ולשם מה להילחם. כנראה שראש הממשלה, בדרכו החוצה מלשכת ראש הממשלה, מוכן לשרוף את המועדון, מוכן לחצות כל גבול וכל קו, העיקר להאריך בעוד חמש דקות, בעוד יומיים, את ישיבתו בלשכת ראש הממשלה. והמחירים שנגבים מהחברה הישראלית, לרבות הפוליטיקה הישראלית, הם מחירים כבדים מאוד, מכיוון שהתפיסה שמתקבעת היא תפיסה כזאת שבעצם הציבור עלול חלילה לפקפק, או לחשוד, או עלול להתערער האמון שלו בכל המערכת הפוליטית, וזה לא נכון.
אני מאוד מאוד מקווה, גברתי היושבת-ראש, שאנחנו נצליח בסופו של דבר כאן, בכנסת, לבלום את כל היוזמות המטורפות האלה. אני מאחל לעצמנו, כמעט בפתחה של שנה אזרחית חדשה, גברתי היושבת-ראש, שאנחנו נדע ככנסת להתרכז, להתמקד ולקדם מהלכים שמשרתים את טובתה של מדינת ישראל ושל החברה הישראלית כולה, ולא עסוקים אך ורק בהישרדותה של הממשלה. אני מקווה שאנחנו נדע בפתחה של השנה הקרובה לקיים במליאה לילות לבנים עבור מטרות נעלות – עבור החזרת הבנים, עבור עצירת הטפטופים, עבור היחלצותה של מדינת ישראל מהבידוד הבין-לאומי שאליו היא נקלעה – – –
ענת ברקו (הליכוד):
ממש בידוד.
איציק שמולי (המחנה הציוני):
כן. אני, חברת הכנסת ברקו – – –
ענת ברקו (הליכוד):
אנחנו ממש גלמודים.
איציק שמולי (המחנה הציוני):
חברת הכנסת ברקו, אני התרשמתי פחות מהצילומים של ראש הממשלה באפריקה ובמקומות נוספים. את יודעת, אני הסתכלתי על דבר אחד – אני הסתכלתי על לוח ההצבעה בסופו של דבר באו"ם. מילא, את יודעת, ממדינות מסוימות לא היה לנו ציפיות, זה נכון. אבל ראש הממשלה ביקר – – –
ענת ברקו (הליכוד):
אז לא להיפגש איתן, אתה צודק – – –
איציק שמולי (המחנה הציוני):
ראש הממשלה ביקר איזה חמש פעמים במוסקבה, נפגש פעמיים עם מנהיגי סין, עם הודו, הצטלם עם שישה נשיאים אפריקאים, ומה קיבלנו בסופו של דבר?
ענת ברקו (הליכוד):
עדיף לא לעשות את זה.
איציק שמולי (המחנה הציוני):
עדיף להגיד את האמת, זה מה שעדיף.
ענת ברקו (הליכוד):
עדיף לא לעשות את זה.
איציק שמולי (המחנה הציוני):
עדיף להגיד את האמת. עדיף לעשות את זה ולהגיד את האמת – שלא תהיה שום התקדמות של מדינת ישראל במישור הבין-לאומי – –
ענת ברקו (הליכוד):
עדיף לא להיפגש, לא לדבר ולא להזמין ביקורים. בידוד בין-לאומי.
איציק שמולי (המחנה הציוני):
– – כל עוד לא תהיה התקדמות עם השכנים שלנו והגעה להסדר שלום עם הפלסטינים. זאת האמת ואין בלתה.
ענת ברקו (הליכוד):
מה אתה – – –
איציק שמולי (המחנה הציוני):
אני, כמוך, התרגשתי מאוד – – –
ענת ברקו (הליכוד):
חנין זועבי – – –
איציק שמולי (המחנה הציוני):
אני, כמוך, התרגשתי מאוד מההצהרה של הנשיא טראמפ לגבי ירושלים. אני חושב שההכרה הזאת היא הכרה שהיא חשובה, הכרה חשובה מאוד, שבסופו של דבר מתארת את המציאות ההיסטורית של הקשר העמוק בין העם היהודי לבין ירושלים, אבל אני חושב שאסור לעצור כאן. עכשיו הגיעה העת מבחינתו של הנשיא טראמפ – ואני חושב שזה ישרת את טובתה של מדינת ישראל – לשים על השולחן את מה שהוא מכנה ה-ultimate deal. בסופו של דבר, אין לאן לברוח, חברת הכנסת ברקו. בסופו של דבר, גם הנשיא טראמפ אמר שההעדפה שלו כנשיא ארצות הברית היא ללכת לפתרון של שתי מדינות לשני עמים, בהנחה שזה מה שירצו גם הצדדים. ורק כדי טיפה – אני מקווה שזה לא יצנן לך את ההתלהבות – לא במקרה הנשיא טראמפ לא הגדיר את הגבולות של העיר ירושלים – – –
ענת ברקו (הליכוד):
מאה אחוז. אני מוכנה שנזדכה על שפרעם ועל כפר עקב. אין לי שום בעיה עם זה.
איציק שמולי (המחנה הציוני):
זו התקדמות, זו התקדמות אדירה – – –
ענת ברקו (הליכוד):
זו לא התקדמות. אני אומרת את זה מעל כל במה.
איציק שמולי (המחנה הציוני):
זו התקדמות אדירה מכיוונה של מפלגת השלטון, כי בעניין הזה אתם קצת חיים בפיצול אישיות – יום אחד ראש הממשלה אומר כך ויום אחד אחרת; חלק מחברי המפלגה שלך אומרים כך וחלק אחרת. אז זו באמת התקדמות. אבל את יודעת מה? נסיים בזה, חברת הכנסת ברקו: הלוואי שנוכל לעשות פה לילות לבנים ולהתווכח על זה, ולא על חוק מושחת שכל תכליתו בעולם היא לספק חומת הגנה מלאכותית לראש הממשלה. תודה.
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה רבה לחבר הכנסת איציק שמולי. חבר הכנסת עמר בר-לב, בבקשה, אדוני. לרשותך עד 20 דקות.
עמר בר-לב (המחנה הציוני):
תודה רבה. תודה רבה. גברתי היושבת-ראש, אני חושב שזה לא יהיה סוד שאני אומר שחוק ההמלצות הוא חוק מושחת – נכון, נחמן?
נחמן שי (המחנה הציוני):
זה גם מקורי, כמעט לא שמעתי את זה.
עמר בר-לב (המחנה הציוני):
כן, כן. רבים לפניי אמרו זאת.
אבל אני כן רוצה לספר לכם סיפור קצר. אותו יום שני, יום שני הראשון שהחוק הזה הגיע לוועדת הכנסת לדיון בו – זה שהיה אחרי ההפגנה הגדולה הראשונה בתל אביב – יצאתי מהכנסת ופגשתי את רוני בר-און, רוני בר-און, שהיה חבר כנסת מטעם הליכוד, חבר כנסת מטעם קדימה, היה שר האוצר. אנחנו נפגשים במגרש החניה ואז רוני – שאני פוגש אותו, דרך אגב, מדי שבת בבוקר על חוף הים – אומר לי: בוא נתערב שביבי יתקפל ועד הערב הוא יבטל את החוק הזה. זה היה ביום שני בבוקר. ביום שני אחר הצוהריים שמענו כולנו שבאמת ביבי ראש הממשלה הודיע שהוא מוציא את עצמו מהחוק, והחוק יימשך, אבל לא יעסוק לא בראש הממשלה ולא בחקירות שכבר נפתחו. מעניין. אמר לי רוני בר-און: תשמע, אני מכיר אותו. ברגע הקריטי, הפחדן הזה מתקפל. והינה, הוא התקפל, כנראה לנוכח ההפגנה הראשונה שהייתה ברוטשילד.
ועכשיו נשאלת השאלה: הלוא כל מטרת החוק הייתה לתת כרית ביטחון לראש הממשלה. נשאלת השאלה: למה ממשיכים עם החוק הזה? לכאורה התשובה היא ברורה. היא מחולקת לשניים: מצד אחד, חבר הכנסת דודי אמסלם, שהגיש את הצעת החוק – הוא טוען שהצעת החוק לא קשורה בכלל לראש הממשלה, היא הצעת חוק שצריך לעשות אותה והיא נכונה בכל מזג אוויר, ולכן, יש כאן איזשהו מאבק על כבודו של דודי אמסלם והכבוד של הליכוד ושל כל הקואליציה, שהינה – אם עכשיו הם יעצרו את החוק, אז זה יוכיח שכל מטרתו של החוק הייתה להגן על ראש הממשלה, וכמובן, הם לא רוצים לעשות את זה. אבל לנוכח הציניות הפוליטית, אני יכול להבין את הגישה הזאת. אבל נשאלת שאלה אחרת: אוקיי, אז הם, בגלל הציניות הפוליטית, מרגישים שהם חייבים להעביר את החוק הזה, אבל הם היו יכולים להעביר אותו עוד שבוע, עוד שבועיים. מה הדחיפות ומה הבהילות? וכאן מגיעה הקונספירציה. ייתכן שמישהו בליכוד, אם זה דודי אמסלם, אם זה ראש הממשלה עצמו, יודע שאו-טו-טו, בזמן הקרוב, תיפתח חקירה חדשה נגד מי מראשי הליכוד – אולי זה נגד ראש הממשלה, אולי זה דודי אמסלם, אולי זה מישהו אחר – כי אחרת אין שום הסבר לבהילות הזאת וללחץ להעביר את החוק הזה דווקא עכשיו, תחת כל המגבלות האלה. ואני מנסה לחשוב אם יכולה להיות סיבה אחרת שבגללה כל כך דחוף. אולי, אדוני היושב-ראש, אולי לך יש איזה רמז למה כל כך דחוף להעביר דווקא עכשיו את החוק הזה, ולא כמו חוקים אחרים, שהם, גם חוקים שהם לא בעייתיים, מוגשים בסדר דין הרבה יותר נורמלי וארוך? ושוב, הסיבה היחידה – – –
היו"ר ישראל אייכלר:
אם שאלת אותי, לא צריך לנחש, רק צריך לקרוא עיתונים ולראות את דוברי המשטרה, הרשמיים והלא-רשמיים, מודיעים שתוך שבוע, שבועיים יהיו המלצות ותהיה רעידת אדמה ויהיו בחירות.
עמר בר-לב (המחנה הציוני):
כן, אבל אמר ראש הממשלה שכבר ההמלצות, גם אם תהיינה – והוא כבר מבין שתהיינה – הן לא קשורות אליו.
היו"ר ישראל אייכלר:
נכון.
עמר בר-לב (המחנה הציוני):
אז מדוע יש לחץ לעשות את זה דווקא עכשיו? החשש שלי הוא שאולי יש חקירות שבשלב זה הן עדיין חקירות חשאיות, שהנוגעים בדבר יודעים שאותן חקירות הולכות להבשיל ולהפוך לגלויות, ולכן הם רוצים להספיק להעביר את החוק הזה, שלפחות לאותן חקירות עתידיות – החוק הזה יתפוס. לא יודע, אבל את זה אנחנו נראה בשבועות הקרובים, אם זה קורה או לא קורה.
אני ראיתי אתמול בערוץ 2 כתבה, אפשר לומר על הדלפות מהקבינט המדיני-ביטחוני, שעל פי ההדלפה גורמי הביטחון במדינת ישראל אמרו לחברי הקבינט: שימו לב, מצד אחד, לחמאס אין שום אינטרס לפתוח במלחמה נגד מדינת ישראל – אין לו שום אינטרס בטווח הקרוב, אני לא מדבר על הטווח הארוך; ברור שהם לא הפכו לציונים. מצד שני, המצוקה הכלכלית והמצוקה ההומניטרית והאנושית ברצועת עזה יכולות לגרום לחמאס, בניגוד אפילו לאינטרסים שלו, לפתוח במלחמה נגד מדינת ישראל. וראה זה פלא, לפחות לפי ערוץ 2, חברי הקבינט ממש התפלאו, כאילו – בוקר טוב, גילו להם משהו חדש, והתחילו לשאול: רגע, אז מה אנחנו יכולים לעשות? רעיון כזה, רעיון אחר.
אגב, באותו שבוע, בתחילת השבוע, היה ראש השב"כ בישיבת ועדת חוץ וביטחון, ובחלק הגלוי של הישיבה, בפני התקשורת, הוא אמר שמצד אחד אין באמת שום אינטרס אסטרטגי לחמאס לפתוח במלחמה, ומצד שני המצב הוא מאוד מאוד שברירי, וכתוצאה מכל מיני סיבות – מצוקות, מיס-קלקולציה כזאת או אחרת – עלול החמאס לפתוח באש, כי הוא מרגיש – הוא, החמאס – שהגב שלו צמוד לקיר ואין לו מה לעשות. אני יכול לספר לכם שהמידע הזה שמעבירה מערכת הביטחון לקבינט זה לא דבר חדש. לפחות בשנתיים האחרונות, באופן עקבי, העמדה של מערכת הביטחון היא כזאת, והיא מתריעה על המצוקה ההומניטרית ברצועת עזה. וגם על זה אני יכול להגיד: בוקר טוב. יש דוח שהוציא האו"ם: רצועת עזה בשנת 2020, והדוח הזה אומר שהולך להיות משבר הומניטרי ברצועת עזה. ומה זה משבר הומניטרי? הוא יכול לקרות. כבר עכשיו כמובן יש שם משבר מאוד מאוד קשה, אבל תארו לכם אם כתוצאה מהמים שלא ראויים לשתייה ברצועת עזה, תתפתח שם מגפה ופתאום נעמוד מול סיטואציה שעשרות ילדים, מבוגרים וזקנים מתים מדי יום ברצועה כתוצאה מהמים הרעילים שהם שותים. דוח האו"ם אמר שאנחנו הולכים לשם – אנחנו הולכים לשם בעיניים פקוחות.
ולכן, נשאלת השאלה: הלוא ברור שברגע שזה יקרה זה יתפוצץ לנו בפנים, כי את מי יאשימו? יאשימו אותנו, כי העולם לא רואה אותנו כמו שאנחנו, רוב הישראלים, רואים: יצאנו מרצועת עזה, אין לנו תביעות טריטוריאליות, אין לנו תביעות דתיות, יצאנו, מה רוצים מאיתנו? אבל זה לא משנה – זה לא משנה אם העולם צודק או העולם לא צודק. בסופו של דבר, העולם והמערכת הבין-לאומית, היא המערכת הבין-לאומית, וברגע שהאסון הזה יתרחש ברצועת עזה יסתכלו עלינו, ו-600 או 700 המשאיות שאנחנו מאפשרים להכניס לרצועה מדי יום לא יהיו עלי התאנה שלנו, ויבואו אלינו בטענות. ואני אומר, אני אומר כאן: התפקיד שלנו הוא לא לפתור את הבעיה ההומניטרית ברצועת עזה, אבל התפקיד שלנו הוא לאפשר אותו, ובוודאי לא להתנגד לפעולות הומניטריות כאלה ואחרות שיתחילו ליצור מקומות עבודה, יתחילו ליצור תעסוקה, יתחילו ליצור כלכלה שתאפשר ליושבי הרצועה לחיות – הייתי רוצה לומר: לחיות בכבוד, אבל בוא נאמר: לחיות – ושבאמת אותו אסון הומניטרי לא יתפוצץ להם ולא יתפוצץ לנו בפנים.
היו"ר ישראל אייכלר:
קודם כול, אדוני הנואם, אני מאוד שמח שאתה מדבר על דברים מאוד חשובים, כי אומרים ברדיו שכל היום מקשקשים שטויות. עכשיו אתה מדבר על נושאים מאוד מאוד חשובים. ואני שואל אותך: אין חכם כבעל הניסיון – מה התשובה שלך לתמונה שאתה הצגת עכשיו?
עמר בר-לב (המחנה הציוני):
תודה רבה. זה כאילו הזמנתי את השאלה הזאת.
היו"ר ישראל אייכלר:
לא, לא הזמנת.
עמר בר-לב (המחנה הציוני):
לא, אני יודע, אבל באמת תודה רבה.
אני אגיד לך ככה: בספטמבר 2014 ראש הממשלה ביבי נתניהו, מעל בימת האו"ם, אחרי מבצע צוק איתן, אמר: יש הזדמנות – יש שינויים במזרח התיכון, יש אינטרסים משותפים של ישראל, של מצרים, של סעודיה, של המפרציות, של הרשות הפלסטינית, יש לנו אינטרסים משותפים בכל הקשור במה שקשור ברצועת עזה, ובוא נראה איך אנחנו משלבים את ההזדמנות הזאת והאינטרסים האלה ומנצלים אותם. באותו זמן, במהלך צוק איתן, באו שרי החוץ של האיחוד האירופי ואמרו: לדעתנו – דעת שרי החוץ של האיחוד האירופי – הפתרון ארוך הטווח ברצועת עזה זה פירוז תמורת פיתוח. ואני אומר: בוא ניקח את הרעיון הזה – שחברת הכנסת ציפי לבני הובילה אותו אז בממשלת נתניהו, והיא בטוח יכולה לספר על זה ממקור ראשון הרבה יותר טוב ממני, על היוזמה הזאת, ועל זה שנתניהו דחה את היוזמה הזאת; יותר מזה, הוא דחה את היוזמה הזאת, וגם שרים, היום, בתוך הממשלה שלו, אם זה השר ישראל כץ, אם זה מהבית היהודי, מיושב-ראש הבית היהודי, ושרים אחרים, מבינים שהדבר היחידי שיכול למנוע את ההתפוצצות הזאת ברצועת עזה זה לאפשר, או הייתי אומר לא להתנגד, לאיזשהו מתן תקווה להם. ולכן, הייתי אומר שהשלב הראשון זה מה שחברת הכנסת ציפי לבני בזמנו, כשהייתה בממשלה, ניסתה להוביל – החלטה של מועצת הביטחון שתאמר: כן, היעד ארוך הטווח ברצועת עזה זה פירוז תמורת פיתוח.
אז תגידו לי: טוב, זו עוד החלטה של מועצת הביטחון. אבל אני חושב שברגע שהמערכת הבין-לאומית אומרת שזה היעד ארוך הטווח, זה מאוד מאוד חשוב – וזה כולל, לדעתי, נמל עמוק מים ברצועת עזה, שדה תעופה בין-לאומי ברצועת עזה. ואני רוצה להזכיר למי שאולי שכח שעל פי הסכם אוסלו היה לפלסטינים שדה תעופה ברצועת עזה, שדה תעופה בין-לאומי, וברגע שהם הפרו את הסכמי הביטחון, בשתי דקות שני מטוסי F-16 – ואם אני טועה זה היה ארבעה מטוסי F-16 – עברו ובעצם חיסלו וסגרו את נמל התעופה הזה. אז לכן, כל הקלפים הם בידיים שלנו. לבנות נמל ימי זה סיפור של ארבע-חמש-שש שנים; לעצור נמל כזה מתפקוד, אם הם לא פועלים על פי עקרונות ביטחון שאנחנו מגדירים מראש, זה שוב ארבע עד שש דקות של רביעיית מטוסי F-16, או זוג מטוסי F-35. ותאמין לי, אדוני היושב-ראש, בזה אני מבין.
לכן אני אומר: כל הרעיון הוא לבנות תהליך – אף אחד מאיתנו לא משלה את עצמו שמחר החמאס יתפרק מנשקו, אבל לבנות תהליך שייתן להם איזושהי תקווה, שייתן להם מקומות עבודה. ואולי, אולי – אולי צריך בשביל זה אופטימיות, אבל להפסיד, אין מה להפסיד – בזכות זה הם ישנו את דפוס מחשבתם, לא בגלל שהם יהפכו לציונים, והם לא יכירו במדינת ישראל, אבל הם יבינו שאין להם אינטרס לצאת כנגדנו, לא לירות קסאמים ולא לחפור מנהרות.
ועל זה, אדוני היושב-ראש, לפני כבר, אני חושב, קרוב לשנתיים, הוצאתי איזשהו מתווה רעיוני מה נכון לעשות בעקבות מבצע צוק איתן ברצועת עזה, ופשוט לנצל את ההזדמנות הזאת. כי שוב, החלטת מועצת ביטחון – אחרי זה לתכנן נמל ושדה תעופה זה גם סיפור של איזה שנה או משהו כזה, ואחרי זה להתחיל לבנות. וכמובן, אם אנחנו ננסה להשיג הכול ביום הראשון אז זה לא ילך, אבל אם אנחנו נבנה תהליך שגם הפלסטינים שם יראו שיש להם יתרונות גדולים כתוצאה מהתהליך הזה, יש סיכוי. ואם אני טועה, אדוני סגן יושב-ראש הכנסת, אם אני טועה – מה הפסדנו? אנחנו בדיוק במקום שאנחנו נמצאים בו עכשיו. ממש לא הפסדנו שום דבר.
וזה חוזר לנקודה המרכזית – – –
זוהיר בהלול (המחנה הציוני):
תודה שזה כבוד גדול להיות בנשיאות עם כבוד הרב.
עמר בר-לב (המחנה הציוני):
ברור, זה כבוד גדול, וזו פעם ראשונה – אני לא ציינתי – זו פעם ראשונה שנפלה בחלקי הזכות לדבר מעל הדוכן כשכבוד הרב ממלא את תפקיד סגן יושב-ראש הכנסת, אז גם בעניין הזה ברכות, וסליחה על חוסר הנימוס שלי. ברכות.
היו"ר ישראל אייכלר:
בסדר גמור. אתה יודע שאין מקרה בעולם. פשוט רציתי לשמוע דברים של טעם, דברים בנושאים העומדים ברומו של עולם, ולא דיבורי סרק, והינה, זכיתי שאתה עלית והייתה לי הזדמנות לשמוע לפחות תוכנית. אבל אתה יודע מה אומרים ביידיש על התוכנית שלך?
עמר בר-לב (המחנה הציוני):
מה?
היו"ר ישראל אייכלר:
אינשאללה.
עמר בר-לב (המחנה הציוני):
נכון, נכון, נכון. אבל תראה, זה בדיוק כל העניין – אם אנחנו לא ננסה, אז שום דבר לא יקרה. וזה חוזר לכל נושא היוזמה, שהממשלה הזאת, בראשות ראש הממשלה, בעשר השנים האחרונות, בוודאי בנושא הביטחוני-מדיני, הוא אוחז בקרנות המזבח; הוא חושב שאם אנחנו לא נעשה שום דבר אז המצב יהיה יותר טוב. אבל אנחנו רואים שהמצב לא יותר טוב. אז פה יש אינתיפאדה ראשונה, ואחרי זה שנייה, ואחרי זה אינתיפאדת הבודדים, ועוד גל של מבצעים בדרום, ועוד קסאמים שיורים עלינו, וזה כבר לא משנה. אבל ברור לנו שאם לא ננסה לשבור את כללי המשחק, אם לא ננסה לשבור את כללי המשחק ולבנות כללי משחק אחרים, זה לא ישתנה, כי הגלים האלה הולכים ובאים, וכל פעם הם נעשים יותר גבוהים. וברור לכולם, גם מההתעצמות של החמאס – על החיזבאללה בכלל לא דיברתי – שהגל הבא שיהיה, וזה לא משנה אם הגל הבא יהיה בעוד חודשיים או יהיה בעוד שנתיים וחודשיים, הוא יהיה הרבה יותר גבוה. אבל אם אנחנו לא ננסה לשנות את המציאות – ומתי אתה משנה את המציאות? אתה משנה את המציאות כשאתה חזק, והיום מדינת ישראל היא כלכלית חזקה, היא ביטחונית חזקה, וזה הזמן לשנות.
בחיים הקודמים שלי הייתי בעולם ההייטק, ושם, חברות הייטק חיות על גיוס כספים. עכשיו, מתי אתה הולך לגייס כסף? לא כשאתה צריך אותו; כשאתה לא צריך אותו. וזאת הטעות של חלק מחברות ההייטק, שהן מגיעות כשכבר אין להן שקל לשלם משכורות – אז הן באות לבנק או אז הן באות למשקיעים, ואז הבנקים אומרים להם: חפשו אותי. אתה צריך לגייס את הכסף בזמן שאתה חזק. אותו דבר מדינת ישראל. מדינת ישראל היא חזקה, היא עוצמתית מכל הבחינות – לא מהבחינה החברתית, כן? שלא ניסחף, אבל זה הזמן, זה הזמן ליזום, לעשות מהלכים ולנסות לשנות את המציאות.
עכשיו, אדוני היושב-ראש, אתה יודע, כמה פעמים שאלו אותי: בוא תספר איזה משהו אישי על עצמך שאנשים לא יודעים, אז אני אספר שני סיפורים. אחד, בגיל שנתיים, אנחנו גרים פה בירושלים, אנחנו על המרפסת, אימא שלי, אני ואיזו תינוקת חביבה ונחמדה. אני רוצה להרשים את התינוקת, ובזמן שאימא שלי מסתכלת לכיוון אחד אני עולה על המעקה וקופץ מקומה שנייה.
זוהיר בהלול (המחנה הציוני):
מי קופץ?
עמר בר-לב (המחנה הציוני):
אני. החלק הכבד אצלי זה הראש, אז לכן הראש במדרכה, ואז אתם שואלים: מה קרה? המדרכה נשברה.
ציפי לבני (המחנה הציוני):
החלק היפה – שנתת להם הסבר שרצית להרשים את התינוקת, ולא הסברים סואיסידליים כאלה.
עמר בר-לב (המחנה הציוני):
את זה אימא שלי מספרת. להגיד שאני זוכר את זה? לא ממש אני זוכר את זה.
ועכשיו הסיפור השני. שרת המשפטים כאן, נכון? אז זה מכוון גם אלייך. היה בזמנו בטלוויזיה, בתוכניות, ששאלו מרואיינים: תביאו משפט אמת ומשפט שקר. שרת המשפטים, את מקשיבה? משפט אמת ומשפט שקר. את זוכרת שהיו תוכניות בטלוויזיה שאת המרואיינים שאלו משפט אמת ושקר, והקהל או המראיין היה צריך לנחש מה האמת ומה השקר? אז אני אתן שני משפטים ואתם תנסו לנחש מה משפט האמת ומה משפט השקר.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
מעולה.
עמר בר-לב (המחנה הציוני):
יפה. אז המשפט הראשון זה שאני החייל הישראלי שצעד הכי הרבה קילומטרים מעבר לגבול.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
נשמע לי נכון.
עמר בר-לב (המחנה הציוני):
שצעד ברגל הכי הרבה קילומטרים מעבר לגבול.
ציפי לבני (המחנה הציוני):
רגע, אז אתה אומר שני משפטים?
עמר בר-לב (המחנה הציוני):
שני משפטים.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
כן, אחד אמת, אחד שקר.
עמר בר-לב (המחנה הציוני):
המשפט השני: אני חייל שהיה בשבוע אחד בשלוש מדינות ערב.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
זה גם נשמע לי נכון.
עמר בר-לב (המחנה הציוני):
עכשיו תחליטו מה נכון ומה לא.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
רגע, עוד פעם. רגע, מהתחלה.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
אחד – הוא החייל שהכי – – –
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
מהתחלה. פיליבסטר זה פיליבסטר – מההתחלה.
עמר בר-לב (המחנה הציוני):
אחד – אני החייל הישראלי שהלך ברגל הכי הרבה קילומטרים מעבר לגבול.
ציפי לבני (המחנה הציוני):
אני הולכת על השני.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
אני כמעט בטוחה שזה זה.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
תשמעי את השני.
ציפי לבני (המחנה הציוני):
אני הולכת על השני.
עמר בר-לב (המחנה הציוני):
השני – שבשבוע אחד הייתי בשלוש מדינות ערב.
זוהיר בהלול (המחנה הציוני):
השני, השני.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
השני, השני אמת.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
אני חושבת ששניהם. שניהם.
עמר בר-לב (המחנה הציוני):
אז הינה, כבר יצרתי עניין. כן, זוהיר, אתה, מה אתה אומר?
זוהיר בהלול (המחנה הציוני):
השני.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
אני אומרת שניהם.
עמר בר-לב (המחנה הציוני):
השני. טוב, אז אני לא אתן לכם את התשובה.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
מה?
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
מה?
עמר בר-לב (המחנה הציוני):
אני לא נותן לכם את התשובה.
זוהיר בהלול (המחנה הציוני):
זה לא פייר.
עמר בר-לב (המחנה הציוני):
אני לא אתן לכם את התשובה עכשיו.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
מה? אבל – – –
היו"ר ישראל אייכלר:
יכול להיות ששניהם נכונים?
עמר בר-לב (המחנה הציוני):
הכול יכול להיות בעולם שלנו.
היו"ר ישראל אייכלר:
אז לא חייב להיות שהכול שקר.
עמר בר-לב (המחנה הציוני):
אני לא יודע.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
אייכלר, תתחדש.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
לא, אני אמרתי שניהם, אדוני היושב-ראש. ברור ששניהם.
היו"ר ישראל אייכלר:
אז כנראה ששניהם נכונים.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
אייכלר, תתחדש.
היו"ר ישראל אייכלר:
תודה רבה.
עמר בר-לב (המחנה הציוני):
תודה רבה.
היו"ר ישראל אייכלר:
תודה רבה. הייתה לנו פה הרצאה מרתקת.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
מה, זהו? ככה?
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
ככה אתה עוזב אותנו?
היו"ר ישראל אייכלר:
לא, יש עוד הרבה חברים. יש לכם עוד זמן, עד מחר בבוקר.
תודה רבה לחבר הכנסת עמר בר-לב. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת טלב אבו עראר. יש לך עשר דקות, ובימים האלה עשר דקות זה ממש רגע, כמימרא.
טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):
תודה. מכובדי היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, בימים האלה, כולל היום, כולל מחר, אולי, כל המדינה עסוקה בחוק ההמלצות ובמיגור השחיתות במדינה הזאת, אבל לי, באופן מיוחד, מה שמעסיק אותי מעבר לחוק ההמלצות הוא נושא הריסת הבתים שהייתה היום בנגב, במגזר הבדואי. לא יכול להיות שנראה יום בלי הריסת בתים. זה נובע מכל מיני גורמים שממשיכים, מכובדי היושב-ראש, מנהלים מסע הכפשה על שמם של הבדואים, שהם שודדי קרקעות, או פולשים, או יש כאלה שאולי אומרים שהם מהגרים.
ואנחנו, כערבים בדואים בנגב, היינו בארץ, נולדנו בארץ הזאת, נולדנו באדמה הזאת, וחיינו עליה לפני קום המדינה. לאורך כל ההיסטוריה של הערבים הבדואים הייתה החקלאות דרך חשובה עבור השבטים והמשפחות, כי היא מקור פרנסה של כלל התושבים הבדואים בנגב. היבולים גם חיוניים לבריאות הכלכלית של המדינה ושל כל האוכלוסייה. באים ומשמידים את היבולים שהבדואים עשו על אדמותיהם. אבל מאידך גיסא, חוות בודד, חוות הבודדים שם בנגב – מכשירים אותן מהרגע הראשון, מהיום הראשון, כי הם שייכים ליהודי, לבן – יותר לבן ממני, יותר חתיך ממני, אולי אני שחום. לו מכשירים את החווה, שיושבת על מאות דונמים, מחברים אותו לחשמל, למים, לכל השירותים. אבל הבדואי שחי במדבר לא קיבל המון מהתענוגות הללו זה 70 שנה, מאז קום המדינה, וכנראה שהנישול הוא שמעוור את עיני הממשלה הזאת – הממשלה הקיצונית, הגזענית – או שהשנאה בתוכה היא המניע לכך, השנאה כלפי ערבים או כלפי הבדואים.
תור הזהב, מכובדי היושב-ראש, של החקלאות, כבר איננו מסיבות רבות – פוליטיקה חשוכה. שר החקלאות, שהוא אחראי למגזר הבדואי בנגב – הרי שר החקלאות, אני יכול לקרוא לו ראש הממשלה של הבדואים. למה? דרכו עוברים כל הדברים; כל המשרדים הממשלתיים, בתיאום עם אורי אריאל, עושים, מבצעים ומעבירים אפילו תקציבים. רק דרכו. הוא אפילו מזמין אותם אחד-אחד, שר-שר, לנגב, כדי להראות להם ולהציג בפניהם את התוכנית לנישול מהקרקעות, איפה הוא רוצה לעקור יישובים בדואיים וליישב במקומם יישובים יהודיים.
ואני, כאן, רוצה לשאול: האם הזכות החינמית להקמת חוות בודד היא שונה מאדם לאדם? הרי גם הבדואי הוא אזרח במדינת ישראל. למה הבדואי לא רשאי לבית מינימלי, לקורת גג? קורת גג, זכות הדיור, היא זכותו של כל אזרח. למה במדינה הזאת, שהגיע הזמן שהיא תפסיק לקרוא לעצמה מדינה דמוקרטית – היא מדינה דמוקרטית, נכון, ליהודים, לא לבדואים, לא לערבים. למה? באים להרוס ביתו של בדואי, של ערבי בדואי, ומשאירים אותו בלי קורת גג. ילדים, זקנים, אנשים חולים, אפילו פעוטים ופעוטות, נשארים בלי בית, בלי ליווי פסיכולוגי, מכובדי היושב-ראש. אם היו הורסים בית למשפחה במגזר היהודי – האם באמת ירשו לעצמו להשאיר את המשפחה הזאת, חברי זוהיר בהלול – – –
זוהיר בהלול (המחנה הציוני):
תאר לעצמך כמה הקול שלך חשוב בזכויות האלה. תאמין לי, הקול שלך מאוד חשוב בזכויות האנושיות האלה.
טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):
ולכן, האם באמת יעזבו, או יפקירו, או ישאירו את המשפחה הזאת בלי קורת גג, בלי אפילו שירות פסיכולוגי? הרי יש השפעה נפשית על האדם, על הילד, על האישה, על הזקנה, ואף אחד לא הסתכל עליהם. בלי ליווי.
מכובדי היושב-ראש, זה מלמד על הרבה דברים אצל האזרח הבדואי בנגב. זה ממש פוגע בביטחונו האישי, פוגע במחייתו, בזכות הדיור שלו. זה פוגע גם באמון בין הבדואי לבין המדינה. איך ירגיש הערבי הבדואי שהורסים לו את הבית ועוזבים אותו ומשאירים אותו כך? גם למדינה אין מה להציע, דרך אגב; אין פתרונות. אין לה מה להציע. רק הורסים בית או עוקרים יישוב, בלי להציע פתרון. איך אפשר להמשיך במצב הזה? איך אפשר?
היו"ר ישראל אייכלר:
סליחה, אין להם עורך דין ללכת לבג"ץ? לבית משפט? שום דבר?
טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):
אדוני, עם כל הכבוד, למרות שאני עורך דין, המערכת המשפטית, כל הערכאות בבתי המשפט לא עזרו, כי כולם מגויסים, או נכנעו כבר למדיניות הממשלות המתחלפות, מאז קום המדינה ועד היום. אין. הבדואי שיש לו אדמה ויש לו את הזכות על הקרקע ניגש לבית המשפט – בית המשפט לא עוזר לו.
היו"ר ישראל אייכלר:
גם לא לבדואים?
טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):
גם לא לבדואים. אתה יכול לבדוק את זה. הרבה פסקי דין. ומהרגע הראשון שהבדואים עתרו לבתי המשפט, ידעו שבית המשפט – לא כמו שלמדנו, חברי זוהיר בהלול, באזרחות, במדיניות, שהמערכת המשפטית נפרדת, ניטרלית לחלוטין. אני אומר שזה לא נכון. בכלל לא נכון.
זוהיר בהלול (המחנה הציוני):
הפרדת רשויות, לכאורה.
טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):
לכאורה.
היו"ר ישראל אייכלר:
אבל הם אומרים שהם מגינים על מיעוטים, על אנשים.
טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):
איפה? תראה לי רק פסיקה אחת שהשאירה בדואי על אדמתו, למרות שהאבא שלו והסבא שלו לפני קום המדינה הייתה האדמה שלו. הורסים לו את הבית היום בטענה שהוא בלי היתר, בית לא חוקי. איזה בית לא חוקי? ממי אני אבקש היתר, היתר בנייה? ממי? מהמדינה? המדינה לא נותנת, כדי להרוס.
מכובדי היושב-ראש, אני חושב ומאמין שהבדואי הוא אזרח מדינת ישראל, והוא זכאי להכרה ביישוב שלו. הרי ישנם יישובים שיושבים בהם, חיים בהם, אלפי בני אדם בדואים, והם ראויים להכרה. למה המדינה לא רואה שהם ראויים להכרה? למה? לא רק שלא מכירים ביישובים האלה, אלא גם לא נותנים להם זכויות בסיסיות. איפה? איך אפשר שמדינת ישראל היא היחידה בעולם שמכירה באזרח היהודי, בעמר בר-לב, ובטלב לא מכירה? למה? למה? למה? היא מכירה באייכלר ובטלב לא. למה? ובסעיד לא. למה?
עמר בר-לב (המחנה הציוני):
מי לא מכיר אותך?
טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):
מה?
עמר בר-לב (המחנה הציוני):
מי לא מכיר אותך?
טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):
אדוני, אני מייצג את הבדואים, את הערבים בנגב. אני מתכוון ל-100,000 בני אדם שהמדינה לא מכירה בהם מאז קומה עד היום. זו בושה וחרפה.
אנחנו מדברים על השחיתות של נתניהו ועל חוק ההמלצות, שזה בא לפגוע בתפקודה של המשטרה, בסדר? אבל למה לא דיברתם גם – אל תהיו צבועים – גם באופוזיציה, כשביקשתי להקים ועדת חקירה פרלמנטרית כדי לבדוק את השטח מקרוב – – –
אלעזר שטרן (יש עתיד):
במה היא לא מכירה?
עמר בר-לב (המחנה הציוני):
תן לנו להבין מה אתה אומר.
טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):
גם סירבתם, התנגדתם. למה? למה התנגדתם להקים ועדת חקירה פרלמנטרית שתבדוק את מה שביקשתי, את מה שאמרתי? אתם סירבתם. למה? ברחתם. עמר בר-לב, המפלגה שלך ברחה, יצאה מהאולם, וגם יש עתיד יצאו. למה? להגיע לחקר האמת, ולבדוק מקרוב, ולהיכנס ליישובים ולראות את מצבם של התושבים, האזרחים הבדואים – סירבתם לזה. למה? כי כולכם מעוניינים – –
היו"ר ישראל אייכלר:
חבר הכנסת אבו עראר – – –
טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):
– – שכך המצב יימשך. אבל יהיו לזה תופעות שליליות; יהיו תוצאות שאף אחד מכם לא רוצה אותן. אנחנו לא יכולים בהנהגה הבדואית להמשיך – –
היו"ר ישראל אייכלר:
חבר הכנסת טלב, תגיד את המשפט לסיכום.
טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):
משפט סיום. – – להמשיך לשלוט בצעירים הבדואים, ואתה יודע בדיוק מה מתרחש שם. תודה רבה, מכובדי היושב-ראש.
היו"ר ישראל אייכלר:
תודה רבה לחבר הכנסת טלב אבו עראר. אני רוצה להזמין את חבר הכנסת חיים ילין. חיים ילין, יש לך חצי שעה. תוכל ללמד אותנו קצת ספניולית בחצי שעה.
חיים ילין (יש עתיד):
כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, היום בדיוק לפני תשע שנים פרצה מלחמת עופרת יצוקה. אני לא סתם אומר את הדברים האלה, כי כשהפוליטיקאים מדברים, בואו נבין בדיוק לאן זה מוביל. אני אומר לכם שהמלחמה הזאת הייתה צריכה להתחיל שבועיים לפני זה. מישהו הוציא והדליף מוועדת חוץ וביטחון שאנחנו הולכים לצאת למלחמה. מה קרה? כל המחבלים נכנסו לבונקרים. זהו, נגמר, אין מלחמה. אמיתי, זה לא סתם. אותנו הפגיזו, ומדינת ישראל לא עושה כלום.
שבועיים לאחר מכן, יום שבת, 11:00 בדיוק, בשבת ב-11:00, בבוקר, האדמה רעדה. מי שלא חווה ומי שלא היה שם לא יכול להבין על מה אני מדבר. כשאני אומר "האדמה רעדה", זה ששום דבר לא נשאר במקום. צה"ל וחיל האוויר הפגיזו את כל מחסני התחמושת ואת הטילים שהיה ידוע מבחינת מודיעין שהם לטווח ארוך, אז לא רק הפצצות של חיל האוויר, אלא ערבוב בטילים שהתפוצצו. ואם אנחנו ככה חווינו, אני לא רוצה לחשוב מה גם שם חפים מפשע חוו. אבל זה היה פשוט מלחמה, והיא נמשכה 25 יום. האלוף גלנט, שהיה אלוף פיקוד הדרום – היום שר השיכון – היה אחראי למבצע. האמינו לי, אחרי דקות בודדות – אני לא יכול לספור – כבר היה צילום של צה"ל על חוף הים. לא ידעו מה זה מנהרות, או בואו נגיד כך, התעלמו מאיום המנהרות, כי בדרך כלל זה מה שאנחנו אוהבים לעשות: אם זה לא בעיה אסטרטגית ואם זה לא מאיים עלינו עכשיו, אז יש לנו זמן, אנחנו יכולים להמשיך. אין שום בעיה.
הצד השני של המטבע זה הצד של האזרחים בעוטף עזה. ואללה, 25 יום. פעם ראשונה מלחמה מאוד ארוכה. מפגיזים אותנו, והעורף הופך להיות חזית. נכון שעברנו את לבנון השנייה, שגם הייתה אירוע לא פשוט, אבל כאן בעופרת יצוקה בפעם הראשונה אנחנו יוזמים לצורך הגנת היישוב והאזרחים, יוזמים מכה מקדימה. 48 שעות לאחר הפסקת האש – הפסקת אש חתומה של כל הצדדים – מגיעה הפגזה נוראית מרצועת עזה למועצה אזורית אשכול. אצלי, בכל אופן, חרות הנושא של הפסקת אש. תזכרו את זה, כי נדבר על זה גם בעניין צוק איתן.
תראו, את הסיפור הזה אני מעולם לא סיפרתי. הוא לא סודי, אבל אף פעם – גם את העיתונות זה לא עניין. אבל אתם יכולים להבין לפי החוויות ולפי מה שאנחנו עברנו למה קיבלנו את ההחלטות קיבלנו יותר מאוחר. ממשלת ישראל מגיעה ואומרת לי: אדוני היקר – אני מזכיר לכם, זה היה אולמרט – לא נמגן את עצמנו לדעת – 1. 2. השלום בפתח. כיסחנו להם את הצורה. זהו, עכשיו נקצץ לכם בכל ההטבות. ממש ככה. ואני אומר: רגע, אנשים יושבים בירושלים. הם לא מבינים שבצד השני – אוקיי, חטפו מכה, אבל הם לא נכנעים כל כך בקלות? זה מין תפיסה אליטיסטית, שלא מבינים שאנחנו חיים בשכונה קשה, אבל צריך להבין גם מי השכנים שלנו בשביל להבין שבמכה כזאת לא – במיוחד שטמון בפנים טרור ואידיאולוגיה התומכת בטרור. אתה לא שובר אותם ככה.
בהפסקת האש אנחנו חטפנו, ונפגע בית ביש"ע, נשרף, והמשפחה לא ידעה לאיפה לחזור. ואומרים לי: הפסקת אש. ואנחנו ממשיכים. תוך כדי זה אנחנו גם בונים את בית הספר הממוגן הראשון בעוטף עזה, תוך כדי הלחימה. חברים יקרים, בתשעה חודשים בנינו בית ספר. כשאני שומע כמה זמן לוקח היום לבנות בית ספר, ולבנות ולבנות ולבנות, אני אומר: אנחנו, במקום להתקדם, הולכים אחורה.
שנתיים-שלוש של שקט יחסי, ואנחנו מחפשים את הדרך כראשי מועצות איך לקדם את ההתיישבות ואיך להמשיך לקדם את האזור כולו. ואז ממשיכים להפגיז אותנו. הפעם נכנס הנשק החדש, שזה ה-120 מילימטר, פצצות מרגמה של 120 מילימטר – נשק קטלני שאנחנו לא הכרנו, וגם אין צבע אדום כלפיו. למה אני מספר על ה-120? כי היום, כשעושים עסקאות נשק עם העולם, צריך להבין בדיוק מה המשמעות. ה-120 מילימטר זה נשק שאנחנו לימדנו את האיראנים לבנות, לייצר.
קריאה:
– – –
חיים ילין (יש עתיד):
כן. היה שלום בינינו. סולל בונה סלל כבישים באיראן, ומקורות היו שם, וסולתם היה שם, וכל המפעלים הצבאיים היו שם, ולימדנו אותם – לימדנו אותם בסופו של דבר לייצר פצצות מרגמה שהיום, היום הן פוגעות בנו, כבר פוגעות תקופה ארוכה, אבל שנבין בדיוק. כשיש צוללות למצרים וכשיש נשק למדינות אחרות – הם כולם אנשים טובים, כולן מדינות שיש להן הסכמי שלום. המזרח התיכון זה שכונה בעייתית: היום הם פה – מחר הם שם.
ואנחנו נכנסים למבצע עמוד ענן – קוראים לזה מבצע, וזה בעצם המבצע היחיד, כי היתר זה מלחמות – 20,000 חיילים מגויסים, מילואים על הגדרות, רוצים להיכנס. אנחנו כבר מצאנו מנהרות ואנחנו כבר יודעים שיש מנהרות. היה אפשר באומץ, כשכולם כבר מגויסים, להיכנס ולהשמיד אותן. 1. לא ידעו איפה הן; 2. לא ידעו איך להשמיד אותן; 3. לא נכנסו. המלחמה במשך שמונה ימים התבססה על ירי טילים אלינו וחיל האוויר שהפגיז אותם. למה אני מספר את זה? כשכבר ידענו שיש מנהרות ואנחנו מצאנו אותן – אנחנו זה החקלאים. החקלאים מצאו את המנהרות בגלל שהיה גשם והן התמוטטו. לאט-לאט הם כבר שיפרו אותן, בנו בבטון בפנים, ועשו מפעלי בטון בשביל לבנות את המנהרות שלהם. וכך עמוד ענן דילג.
אבל עמוד ענן, כמו הרבה מאוד דברים, זה מבצע או מלחמה מתוך מלחמה ארוכה, מלחמת התשה. חברים יקרים, אני רוצה לשים את זה פעם אחת על השולחן: בין רצועת עזה, בין החמאס למדינת ישראל, יש מלחמת התשה. גם עכשיו שאומרים לנו: יש שקט יחסי. זה חלק מהפסקת האש במלחמת ההתשה שהתחילה באפריל 2000 בפצמ"ר הראשון, בפצצת מרגמה שהתפוצצה בנחל עוז, והיא מתקיימת יותר ל-17 שנה.
זוהיר בהלול (המחנה הציוני):
אבל לפני רגע אמרת שאפשר לנצח בצבא, אבל אי-אפשר לנצח בצבא את האידיאולוגיה שלהם.
חיים ילין (יש עתיד):
לא רק אני אומר את זה. אני אומר את הדברים כמו שהם, כי גם בצבא יודעים שטרור שהוא טרור אידיאולוגי מבחינתם, אתה לא משמיד רק בכוח, אלא במה שנקרא גם במוח. אנחנו נגיע בסוף – תראה, ידידי, יש עוד 20 דקות, אני רק בעמוד ענן. אני אומר לך שבסוף אתה תבין בדיוק. אני מוביל את כל הדיון הזה בשביל להבין שכבר עשינו את הכול; כל הגנרלים עשו הכול, וכל הממשלות עשו את הכול. עדיין לא עשו את מה שצריך לעשות בסוף, בסוף התהליך. אני לא אומר שכל מה שנעשה לא נכון; אני אומר שאנחנו בתוך תהליך. אני קורא לזה מלחמת התשה. בתוך המלחמה הזאת יש תן וקח, ויש הרבה מאוד שינויים גם בתוך הרצועה, גם בתוך העוטף.
היו"ר ישראל אייכלר:
חיים, מותר לי לשאול אותך שאלה?
חיים ילין (יש עתיד):
בבקשה.
היו"ר ישראל אייכלר:
במשפט הראשון אמרת דבר נוראי. בהיסטוריה העולמית, אם מישהו היה מדליף סוד מדינה שגורם להזזת הכוחות או לאי-הזזת הכוחות או לבריחת האויב, זה בגידה. האם מישהו נחקר על ההדלפה הנוראה שדיברת עליה?
חיים ילין (יש עתיד):
אדוני היקר, אני מודיע לך. אתה יכול לחפש, כולל עיתונות, כולל הכול, מה שאני אומר אחד על אחד. אני לא יודע אם נחקרו או לא נחקרו. זה לא התפקיד שלי כראש מועצה – אז; לשעבר. אבל אני אומר לך: כן.
היו"ר ישראל אייכלר:
זה פשע לאומי?
חיים ילין (יש עתיד):
אני לא סתם אומר וטוען שחלק מאוד גדול מהמידע שעובר תמורת חשיפה תקשורתית בא מוועדת חוץ וביטחון.
היו"ר ישראל אייכלר:
אבל דבר כזה? זה פשע. זה פשע – – –
חיים ילין (יש עתיד):
ידידי היקר, כשאומרים לי – ואני חדש בכנסת: אתה חייב להיכנס לשם, ואתה חייב להיכנס לוועדה הזאת, ואתה חייב small talk עם העיתונאים בשביל שהם יבינו, ותמורת זה תקבל, תבין איך יש מסחור פה של מידע. אני לא מגלה כלום לאף אחד. אלה הן העובדות.
היו"ר ישראל אייכלר:
אני יודע.
חיים ילין (יש עתיד):
כל מי שלא מבין את זה – אז הוא לא מבין את זה. אני אומר איפה הגבול. הגבול הוא מאוד פשוט: חיי אדם. ברגע שעוברים את זה, אני חושב שצריך חקירה, ואני גם חושב שבסופו של דבר צריך להעמיד לדין את האנשים האלה. אף אחד לא יודע מי הם, אבל אני מודיע לך חגיגית שבמשך שבועיים חיכו לעיתוי בדיוק איך להפגיז אותם – שהם יצאו מהאדמה, מתחת לאדמה. זה בדיוק מה שקרה.
סיימנו את עמוד ענן. כל הזמן אנחנו מתלבטים: מצד אחד, אנחנו רוצים לפתח את ההתיישבות; אנחנו רוצים להמשיך את "דרום אדום" ושכל התיירים וכל האזרחים יבואו אלינו, יכירו, שתהיה לנו גאווה. יש את המתח הזה בין איך להילחם מול הקסאמים, מול הטרור, ובין זה שצריך להביא את האזרחים. כל הזמן זה נמצא ברקע ובתודעה.
ב-2012 וב-2013 אנחנו מוצאים ארבע מנהרות, שלוש מתוכן ליד אותן מנהרות שעכשיו מצאו, עשויות מבטון. אני זוכר שהטלפון הראשון שלי היה לרון חולדאי. אמרתי לו: שמע, ידידי, מצאנו את פרויקט הרכבת הקלה מתחת לאדמה. אני חושב שאם נביא את הפועלים האלה, אתה לא צריך יותר מדי. אתה – יש לך רכבת תחתית. לא סינים ולא כלום. עם כפיות, עם כפיות הם חופרים.
זוהיר בהלול (המחנה הציוני):
לא צריך סינים.
חיים ילין (יש עתיד):
האמינו לי, כשאתה נמצא בפנים אתה מבין את הפרויקט הזה. עוד מעט, כשנדבר על ירי הטילים האחרון – למה הוא בוצע ולמה אני חושב שהוא בוצע – אז אנחנו נבין בדיוק מה הנשק הזה, כמה אסטרטגי הוא לחמאס וכמה אסטרטגי הוא לטרור.
אבל החיים נמשכים וצריך להקים יישובים. אנחנו כל הזמן בשני תפקידים. תפקיד אחד הוא של ראש מועצה רגיל, ראש עיר: צריך לאסוף אשפה, לתת חינוך, לתת רווחה, צריך לתת הכול. מצד שני – היום שלנו נחלק ליום אזרחי וליום ביטחוני: ישיבות באוגדת עזה וישיבות עם כל השרים שמגיעים לביקור.
אני חייב להגיד לכם שהייתה תמיכה, וחיבוק מאוד גדול מהרבה מאוד שרים ומממשלות. ואם יש דבר יפה שהצלחנו לעשות בעוטף עזה – העוטף תמיד לא היה עם שייכות פוליטית; העוטף היה של כל מדינת ישראל. לכן, גם השרים הגיעו מכל הסיעות, גם כשהייתה ממשלת אחדות לאומית, גם כשהיו קואליציה של מפלגת עבודה וליכוד. כולם הגיעו.
כך עברנו גם את עמוד ענן, ולאט-לאט אנחנו מתחילים להבין שהאיום הבא הוא איום המנהרות. תוך כדי, אני חייב להגיד לכם את זה פה, מתחילים לפתח בצד השני את נושא הרחפנים. זאת אומרת, כששואלים אותי: תשמיד עכשיו את המנהרות. מה האיום הבא? אני אומר לכם דוגרי: איום הרחפנים מרחף מעלינו. האם צריך להתכונן? כן. האם ממשלת ישראל והקבינט עשו בשכל ששמו את זה על סדר-היום? מצוין. אולי בפעם הראשונה אנחנו לא ניסע לכבות את השרפה עם הסופר-טנקר – אולי בפעם הראשונה אנחנו נמנע את השרפה עצמה; אולי נמנע את האיום על זה על ידי זה שברגע שאתה יודע שיש לך את האנטי-וירוס נגד הווירוס אז נורא קל לנצח.
זה חלק מלהרוג אידיאולוגיה, זוהיר בהלול. ברגע שאתה מתיש את הטרור והוא יודע, הוא נכנס לדיכאון שהוא לא מסוגל לייצר את מה שהוא רוצה, ולאוכלוסייה ברצועת עזה לא טוב, והם מתנגדים לטרור כדרך טרור – אתה מתחיל לא רק לנצח את הטרור, גם את האידיאולוגיה שתומכת בטרור.
לאט-לאט אני אוביל אותך ואתה תבין בדיוק איפה נמצא הסדק ואיפה אנחנו צריכים להיכנס. אנחנו מגיעים עכשיו לתקופה שלפני צוק איתן. במשך עשרה ימים מפגיזים את מועצה אזורית אשכול. מדינת ישראל לא עושה כלום. אני אומר לכם, אפילו תגובה לא הייתה. אפילו תגובה לא הייתה. אני זוכר את התקופה הזאת כאחת התקופות הקשות ביותר, כי מצד אחד, התושבים אומרים: מה אתה עושה למען ביטחוננו? התקשורת – לא מעניין אותה בכלל מה שקורה, וצה"ל לא מגן עלינו, כי אין להם הוראות מהקבינט ומהממשלה איך להגיב. ביום הרביעי של ההפגזות מפגיזים בין חמישה לשבעה יישובים בו-זמנית. אני כבר יודע שזה החמאס ואני כבר יודע שהולכים להיכנס.
איך יודעים שזה החמאס? הרי אין לי מודיעין – כי אנחנו יודעים איך הוא יורה, והם היחידים שיודעים איך לירות. הג'יהאדיסטים – אנחנו יודעים איך הם יורים: הם יורים רק ליישוב אחד, נקודה אחת. החמאס יודע לירות בו-זמנית להרבה מאוד, כולל פצמ"רים, כולל מה שאתם רוצים. והוא גם יודע לירות לטווח ארוך; הוא יודע, יש לו את כל הטכנולוגיה, כולל המפעלים שמייצרים את הטילים בתוך רצועת עזה. ולא קורה כלום.
האמינו לי: כמות הטלפונים שאני הרמתי גם לשר הביטחון וגם לראש הממשלה – ללא תגובה. זה, אני אומר לכם, לא נעים. תושבים באו אליי כאילו אני אחראי לעצור את כל הטילים, כאילו שאני לא נלחם למענם. זאת כבר המלחמה השלישית, אני מזכיר לכם, בין ההסלמות, ובין נגמ"שים שנכנסים ממצרים, דרך דאע"ש – כל מה שאתם רוצים.
ברגע זה ממש קורה משהו שהוא תפנית. אומנם מגויסים חיילי מילואים. ביום 8 ביולי 2014 יוצאים ממנהרת סופה 12 מחבלים. עדיין שום דבר לא קרה, אבל ברגע שהסרטון מופיע בתקשורת והציבור מבין מה המשמעות של איום המנהרות, אני יוצא לתקשורת ואני אומר: לא מפקירים את אזרחי עוטף עזה מול המנהרות. באותו רגע חל שינוי בעמדת הקבינט, וכל חיילי המילואים מתחילים להתאמן לכניסה קרקעית.
היו המון דיבורים: ייקח לנו יומיים, ייקח לנו שבוע, ייקח לנו שבועיים. חברים יקרים, המחלה האליטיסטית, שחושבת שאנחנו יודעים לעשות הכול, ומצוין, והצד השני לא שווה דבר, היא האויב מספר אחת שלנו. אני אומר לכם את זה כמו שזה – כי אנחנו לא ידענו להשמיד את המנהרות, ואנחנו גם לא ידענו לאתר את כולן; ידענו על מספר מסוים. בסופו של דבר היו מעל 30. במשך כל הלחימה הזאת הגנו חיילי צה"ל בגופם האמיתי, בגופם – בין המחבלים שיצאו מהמנהרות ובין ההתיישבות שהייתה – – –
היו"ר ישראל אייכלר:
סליחה. שם בצד ימין, יש פה נאום מרתק, כדאי לכם לשמוע.
חיים ילין (יש עתיד):
מה שמעניין בדבר הזה – שהבית היהודי יושב בצד של החמוצים, וגם השתלט על סיעת יש עתיד. תסתכלו מאחור, זה ממש מעניין, אה, שולי? השתלטתם, הבית היהודי, על יש עתיד שם, אבל את יודעת שזה אגף החמוצים.
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
המטרה של כולנו היא שבכל עתיד שיהיה יהיה לכולנו בית יהודי.
חיים ילין (יש עתיד):
נכון, אני מסכים איתך – –
אילן גילאון (מרצ):
– – – לנו בית – – –
חיים ילין (יש עתיד):
– – אני רק חייב להגיד לך – בית יהודי לאומי ושוויוני, כי יש לנו גם מיעוט פה; ודמוקרטי.
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
אין דת שהביאה לאומיות ושוויון וערכים ראויים יותר מהיהדות.
שלום, אני הולכת להחליף בגדים.
חיים ילין (יש עתיד):
שולי, את צודקת. שולי, בסדר. אני רוצה להגיד לך שהיית באגף החמוצים. היית באגף החמוצים. ברוכה הבאה, זה הכול.
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
ברוכים הנמצאים.
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
חיים, תראה, ראינו שאין אף אחד מהסיעה שלך – התכנסנו מייד כדי לתת לך – – –
חיים ילין (יש עתיד):
לא, אלעזר היה איתי. שולי, את באמת בסדר גמור. אני גם יודע וקראתי שאת גם יודעת להקשיב ולכתוב בו-זמנית, כי את אישה.
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
אכן, אני מודה.
זוהיר בהלול (המחנה הציוני):
שלי – שולי אמרת. בלבלת, העייפות נותנת את אותותיה.
חיים ילין (יש עתיד):
אמרתי שלי, לא שולי. אה, סליחה.
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
לא נורא, לא נורא. גברים – קשה להם להתרכז.
חיים ילין (יש עתיד):
הינה, עכשיו שלי תגיד: גברים – הם מייד מאבדים את הריכוז.
אנחנו נכנסים לצוק איתן. חשוב שאנחנו נבין: צריך להכין את המועצות. אנחנו נכנסים ללחימה של 60 יום. אין אח ורע במדינת ישראל למלחמה כל כך ארוכה זולת מלחמת השחרור. אין מלחמה כזאת שהחזית היא העורף – או העורף הוא החזית, תקראו לזה איך שאתם רוצים – ואין גבורה יותר גדולה מזו של חיילי צה"ל שהגנו על היישובים.
אתם זוכרים שדיברתי איתכם בתחילת הנאום שלי על התודעה שלי, שאני לא סומך לא על החמאס ולא על הטרור שהם יכבדו את הפסקות האש? כי הרי אחרי עופרת יצוקה, 48 שעות לאחר מכן, הם ירו עלינו. במשך צוק איתן היו 12 הפסקות אש – אני באופן אישי התנגדתי לכולן – הפסקות אש הומניטריות. אני חייב להגיד לכם שהחמאס לאורך כל הדרך לא כיבד אפילו אחת מהן למען האזרחים והתושבים שלהם. אחת. ואני ידעתי את זה. אבל הדבר הכי קשה בהפסקות האש היה שהתושבים שיצאו מהבתים שלהם למקומות אחרים עם הילדים שלהם, שהתפנו כי לא רצו להיות בקו הקדמי, חוזרים הביתה בגלל הפסקת אש.
אתם יודעים מה המשמעות שלא מכבדים הפסקת אש – להרים עוד פעם? כי אתה כל הזמן צריך שהאוכלוסייה תהיה במתח. מצד אחד, צריך לדעת לדבר. זו שפה אזרחית. מצד שני, צה"ל מדבר במושגים צבאיים: השמדנו את המנהרות שנכנסו לקיבוץ עין השלושה, נירים, כיסופים. ריבונו של עולם, אפילו בבארי. איך אתם מוציאים הודעות כאלה לתקשורת כאשר המנהרות נמצאות שלושה קילומטר ושני קילומטר מהיישובים? הן חוצות בסדר גודל של 500-400 מטר את הגבול. הרי בסוף אנחנו צריכים לשקם את האזור, אנחנו נצטרך ליישב אותו. לא יכול להיות שאתם מורידים ככה את המורל ומפחידים את האנשים. חלק אינטגרלי של ראש רשות בעוטף עזה זה לדעת לתרגם את השפה הצה"לית לשפה אזרחית שמובנת, ולא כל הזמן להסתער ולכבוש את היעדים. זו לא שפה אזרחית. וזה התפקיד שלנו. אז בתודעה התנגדנו להפסקות אש – אני באופן אישי, ושמעתם למה.
ומה קרה בהפסקות אש? אני אגיד לכם מה קרה. הפסקת אש אחת שכולכם זוכרים אותה – בעצם כל תושבי נחל עוז חוזרים הביתה, והם מתחילים להפגיז, ודניאל טרגרמן נהרג. בתודעה, בתוך הפסקת אש, כשהרמטכ"ל אומר: זה הפסקת אש – עוד הכלניות יפרחו; המשפחות חוזרות הביתה. אני לא רציתי שיחזרו. מה אני יכול לעשות אחרי דבר כזה? הפסקה שנייה או אחרונה – ברפיח, נמצאים שם חיילי גבעתי. יש הפסקת אש, יוצאים מהמנהרה – מתחילים לירות. אני לא רוצה להסביר לכם עכשיו איך זה נגמר, כי עד היום אנחנו מחפשים את הגופות, ועד היום המשפחות דורשות את הגופות, ועד היום מתנהל משא ומתן מאחורי הקלעים שהוא הזוי לחלוטין. הזוי לחלוטין.
תראו, אני אגיד לכם משהו שאני אומר תמיד, בכל מקום שאני נמצא: היהדות מכבדת וצמאה לחיים; היא דת של חיים; הצלת נפש אחת – הצלת עולם ומלואו. הטרור לא מכבד את החיים. הוא מוכן גם שחפים מפשע ייהרגו, למען הטרור ולמען התפיסה האידיאולוגית שלהם. אין דת, לא יכול להיות שיש דת, שאומרת שהרג זאת מצווה. לא יכול להיות דבר כזה. דת זה משהו שצריך בעצם לבוא בצורה רוחנית, לרומם את האנשים, לא להרוג אותם. זה לא נתפס. אני רואה את הדיונים ואני שומע גם את הקולות.
מצוק איתן, שלקח כל כך הרבה זמן להשמיד את המנהרות – לקח אחד אנחנו צריכים ללמוד: אין שום דבר מובן מאליו, ואנחנו לא יודעים שום דבר על שום נשק שיכול להיות. אנחנו צריכים להתכונן לרע מכול ואנחנו חייבים להכין את התסריט הגרוע ביותר. תוך כדי הלחימה, כשאני נמצא הרבה בסורוקה, ביקשתי ישיבה עם משרד ראש הממשלה על תוכנית שיקום של עוטף עזה – שיקום בתשתיות, צמיחה דמוגרפית, להביא עוד תושבים ולפתח ולעשות ולעשות ולעשות. למה? כי זה חיים, ואנחנו רוצים חיים.
אני רוצה לתת פה, על במה זו במליאה, מילה אחת לראש הממשלה – ראש הממשלה שאני הכרתי במשך צוק איתן, ראש ממשלה שאמר ללוקר המנכ"ל: מה שהם רוצים, הם יקבלו. אני אומר לכם את זה פה. בנימין נתניהו – אני לא בא לבקר אותו על הלחימה ואיך הוא ניהל את המלחמה; בהחלטה שלו שהוא נותן לעוטף עזה את התקציבים לשיקום ולפיתוח – ואני אומר לכם שהוא היה בלחץ מאשדוד ומאשקלון, ומכולם היה בלחץ. הוא עושה בישיבת הממשלה בספטמבר 2014, שהוא מזמן את כל ראשי המועצות לשם, קיצוץ רוחב של 2% – זה לא מעט כסף, מי שהיום כבר נמצא פה ומבין את זה – כדי להעביר כספים לעוטף עזה ולמשרד הביטחון. הוא מתעקש שזה יהיה כמה שיותר מהר, כי הוא יודע איזה לחץ פוליטי יופעל עליו ועל כולם מהערים שסביבם ושהן לא עוטף עזה. ואני נמצא בממשלה, בדיון הממשלתי. בפעם הראשונה מזמינים מחוף אשקלון. החלטת ממשלה יוצאת לדרך. אומרים לי כולם: תגיד לי, אבל אתה אופוזיציה. איך אתה מפרגן?
היו"ר ישראל אייכלר:
עלול לעלות לך ביוקר.
חיים ילין (יש עתיד):
לא, לא. איך אתה מפרגן לבנימין נתניהו? אמרתי: אני לעולם לא עושה מניפולציות פוליטיות על בן אדם שבאמת עזר. ובנימין נתניהו עזר. אני גם צריך לציין, כבוד היושב-ראש, שמי שחתם על הצ'ק היה יאיר לפיד. אם כבר אנחנו עושים – מה?
רויטל סויד (המחנה הציוני):
עכשיו הבנו את הרצף.
היו"ר ישראל אייכלר:
הוא תיקן, הוא תיקן.
חיים ילין (יש עתיד):
אני לא תיקנתי, אני אומר את האמת כמו שהיא. ואני ראיתי שם מה המשמעות של קיצוץ רוחבי. זה היה מאוד לא נעים. כששר רווחה צריך לקום ולהגיד: כן, והוא יודע בדיוק מה המשמעות, ושר החינוך צריך לקום, כולם, ויש עתיד באותה תקופה – לא פשוט.
כבוד היושב-ראש, לכו היום לעוטף עזה. לכו היום, תראו אם מישהו מכם יכול לקנות מגרש ויכול להיקלט שם. כל מרכז הארץ נקלט שם. זו הצלחה של אותה תוכנית; זאת ההצלחה של ראשי מועצות שנמצאים שם ועושים עבודה נאמנה. ובהחלט הוכח לממשלת ישראל שברגע ששמים את התקציב במקום הנכון, והם סומכים על השלטון המקומי שהם יבצעו את המשימה, יהיה שקט, שקט אזרחי.
עכשיו, אני חייב לך, זוהיר בהלול, את הפואנטה האחרונה, ומה כן צריך לעשות בתוך רצועת עזה. אי לכך שאמרנו שזאת אידיאולוגיה ואי לכך שאמרנו שיש מצוקה נוראה בתוך רצועת עזה, יש אסטרטגיה מאוד ברורה. אני קורא לזה "חוכמה ביטחונית"; זה לא רק כוח ביטחוני, זו חוכמה ביטחונית. זה לפצל את הטרור, לשים אותו, לא רק לבנות את הקיר התת-קרקעי נגד מנהרות – לבנות קיר לגובה, שישים את המחבלים מצד אחד ואת האזרחים מצד שני – למה? כי הטרור רוצה לחדור לתוך האזרחים – ולפתח את התעשייה האזרחית שם, שהיא לא יכולה להיות הייטק, היא חייבת להיות לואוטק, כי אנחנו חייבים כמה שיותר ידיים עובדות, וצריך אחד במשפחה.
אני אומר לכם ש-50,000 מקומות עבודה, כולל עד 5,000 עובדים שעבדו פעם בתוך עוטף עזה, עובדים עזתים במקום העובדים הזרים, ישנו את פני הכלכלה ברצועת עזה, בתפיסה שאני יוצא ממנה ובאה ואומרת חד-משמעית: ככל שיהיה להם יותר טוב יהיה יותר רע לטרור. ואפשר לנצח במלחמה הזאת בלי לירות כדור אחד. צריך לצורך זה, כבוד היושב-ראש – ואני מסיים – לקחת את כל המדינות הערביות המתונות, לגייס אותן ללחץ, שבסופו של דבר, החמאס, אם הוא רוצה להמשיך בטרור הוא יחטוף בראש, ואם הוא יהפוך להיות מדיני – כי הוא גם מפחד לאבד את השלטון – אז יהיה לו שיתוף פעולה מלא מול כל המדינות הערביות שישימו שם את הכסף. היום 800 משאיות עוברות שם, הטרור ממשיך, המנהרות ממשיכות, אבל כבוד היושב-ראש, אנחנו נגמור את הנשק האסטרטגי שלהם, והירי האחרון – והבטחתי שזה המשפט האחרון – הירי האחרון שבא מרצועת עזה – אומנם חלק טוענים ירושלים; האמן לי, לא ירושלים. הם מתוסכלים שהנשק שהם בנו אותו במשך שנים הולך ונעלם לחלוטין. כבוד היושב-ראש, תודה רבה.
היו"ר ישראל אייכלר:
תודה רבה. בנימה אופטימית של התוכנית התעשייתית, בדיוק טוב לסיים. תודה רבה לחבר הכנסת חיים ילין. עכשיו אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת אילן גילאון, מרצ. יש לך 15 דקות, לרשותך.
אילן גילאון (מרצ):
כבוד היושב-ראש, מברוכ. זו הופעת הבכורה שלי יחד איתך.
היו"ר ישראל אייכלר:
תודה רבה.
אילן גילאון (מרצ):
ווס הרצעך?
היו"ר ישראל אייכלר:
ברוך השם יום-יום.
אילן גילאון (מרצ):
הינה, עכשיו אתם יכולים. למה אתם לא דורשים מבנימין נתניהו שהיידיש תהפוך לשפה רשמית בכנסת? זו ההזדמנות.
היו"ר ישראל אייכלר:
רעיון טוב.
אילן גילאון (מרצ):
תחשוב על זה. הוא נעתר לכל תביעה ולכל עניין, אז זו לא תהיה בעיה.
אורלי לוי אבקסיס:
– – – שראש הממשלה יעשה בגרות ביידיש.
אילן גילאון (מרצ):
ביידיש, נכון, חמש יחידות.
היו"ר ישראל אייכלר:
כן. יכול להיות רעיון טוב.
אורלי לוי אבקסיס:
– – –
אילן גילאון (מרצ):
גם זה נכון. ריבה במקום ליבה, ליבה, לייבה.
אדוני היושב-ראש, אנחנו מדברים כאן ומדברים את עצמנו. זה ריטואל מעניין, אבל לא היינו צריכים להגיע עד הלום. אתמול דיברתי על המושג של למנות פרנס על הציבור, ולא ממנים פרנס על הציבור אלא אם כן קופת שרצים מוטלת מעל ראשו, ואני כמובן מתקומם ומתנגד בכלל לתפיסת העולם הזאת. אבל יש המשך לדבר הזה – שאם הוא סורח, הוא צריך לשוב אחורנית, ללכת במקרה הזה.
היו"ר ישראל אייכלר:
אני רוצה להגיד לך מה הרעיון: שהוא לא יגיע לידי גאווה. יש אנשים שאין להם קופה של שרצים, אבל הם מאוד שחצנים ולא – – –
אילן גילאון (מרצ):
כן, כן. הבעיה אצלנו היא שזה בא מכל הכיוונים – הם גם שחצנים, גם היבריס, וגם לוקחים מן הקופה הציבורית, וגם מרשים לעצמם גם זה וגם זה וגם זה, ואת הגרוע מכולם.
היום אני רוצה לבקש לדבר איתך, אדוני, על שימוש נלוז ושימוש לשווא במושגים שאין להם שום כיסוי, דווקא היום, שדומה שזה עידן של ליקוי מאורות. סליחה, גברתי השרה, לי יש הפרעות קשב וריכוז, אם אפשר לנהל את השיחה בחוץ. תודה.
חיים ילין (יש עתיד):
– – –
אילן גילאון (מרצ):
כן. אשתי תמיד אומרת, חיים, יהודית אומרת לי: גברים לא מסוגלים לעשות שני דברים בבת אחת, ואתה אפילו אחד לא. אז אני מורגל לעניין הזה.
אבל הפעם אני בהחלט רוצה לדבר על השימוש הנלוז במושגים גבוהים גבוהים, כמו שנאמר, הפטריוטיזם כמפלטו של כל מנוול. הייתי חושב שלו הנביא עמוס – האורים ותומים שלי, אגב, בכל תפיסותיי הסוציאליסטיות, הסוציאליסט הראשון בעיניי – היה חי היום, היה מכנה את התקופה הזאת כתקופה של פרות הבשן, יותר מכל תקופה של פרות הבשן. מושגים כמו מסורת ישראל, מדינה יהודית – אז אני רוצה לומר לך, אדוני: מסורת ישראל – להסתכל אל תוכה ולבחור ממנה את הדברים הטובים, ואני כבן חורין מול מורשתי, כי כמובן, אני אתאיסט ואינני מאמין באלוהים במובן הקלאסי של המילה – – –
היו"ר ישראל אייכלר:
לפחות אל תגיד את זה כשאני יושב פה.
אילן גילאון (מרצ):
לא, מותר להגיד את זה. עדיין, החוק עוד לא נכנס.
היו"ר ישראל אייכלר:
לא, כתוב: אין אדם משים עצמו רשע. בשבילי אתה צדיק, ואני לא רוצה – – –
אילן גילאון (מרצ):
לא, לא, לא. אל תעשה לי את זה. זה עלול להזיק באיזשהו מקום. תעשה לי טובה, אני לא צדיק ולא בן צדיק, ואני מאמין שאלוהים זה האנרגיה החיובית של כל בני האדם והסולידריות ביניהם; זה האלוהים האמיתי שאני יכול להאמין בו. ולכן, תפיסת עולם סולידרית היא הבעיה המרכזית כאן – האופן שבו אנחנו מסתכלים על זולתנו, ובעיקר על פרנסי הציבור.
זה מזכיר את אותו איש שהגיע לעיירה היהודית וחיפש את הגבאי – אתה מכיר את זה – ואז הוא שואל: איפה הגבאי גר? אז הוא אומר לו: מי, המנוול הזה? הגנב הזה? תלך ישר, אחרי זה שמאלה, תעלה למעלה, תמצא אותו. הוא הולך ישר ושמאלה, ואז הוא פוגש עוד אדם בדרך, ואומר: סליחה, איפה גר כאן הגבאי? אז הוא אומר: מי, החלאה? המושחת? האדם שטומן את ידו בקופה הציבורית וכו'? תעלה לקומה שלישית, תמצא אותו. הוא דופק בדלת – פותח לו הגבאי, אומר לו: אתה הגבאי? הוא אומר: כן, זה אני. הוא אומר: תגיד, איך זה להיות גבאי? הוא אומר לו: תראה, המשכורת לא משהו, אבל כבוד – הרבה אנשים נותנים לך.
וזה מזכיר אולי מציאות מסוימת כאן, שבתוכה אנחנו חיים, ועל כן אני רוצה לומר שכאשר אני מדבר על מורשת ישראל, כבן חורין מול המורשת שלי – ואני בוחר את מורשת ישראל כי אין לי עוד סט של חיים לחפש במורשת אחרת, לכך נועדתי, זה מה שקיבלתי; סארטר אומר שאתה מה שאתה ומה שאחרים אומרים שאתה – אז אני עומד כבן חורין מול מורשתי, ואז אני בוחר לי את עמוס בתור המנחה העיקרי. עמוס הוא כל תפיסתי ההומניסטית, הסוציאליסטית; עמוס זה הנביא שאצלנו בין החבר'ה קוראים לו עמוס, כדי לבטא יותר חברות אליו. הוא מדבר על תפיסת עולם שתהיה מושתתת על חלוקה אחרת של העושר הציבורי, שתהפוך את פירמידת העושר הלאומי, שתהיה יותר אחראית; תפיסת עולם שמושתתת על צדק צדק תרדוף, ולא תעשוק גר ויתום ואלמנה; שהיא מדברת על: "שמעו הדבר הזה פרות הבשן אשר בהר שֹמרון העֹשקות דלים הרצצות אביונים" השוכבים על מיטות שן וסורחים על ערשותם ואוכלים כרים מצאן ועגלים מתוך מרבק. שנאו רע ועשו טוב – – –
היו"ר ישראל אייכלר:
סרוחים על מיטותיהם.
אילן גילאון (מרצ):
מיטותיהם – כך אמרתי, לא?
היו"ר ישראל אייכלר:
לא, אמרת סורחים. זה סרוחים.
אילן גילאון (מרצ):
סרוחים, סליחה. באמת מתנצל.
וכאשר אני מנסה בקליפת אגוז להסתכל בהתפתחות של סיפור הנכים, למשל, שהיום לחוק שהעברנו כאן במליאת הכנסת בקריאה טרומית מלאה שנה, ועדיין שום דבר לא קרה, ותסתכלו על החוק הזה שאנחנו דנים בו היום – בערב זה ייגמר – אני בעצם לא יכול להכחיש: פרות הבשן השבעות האלה מול אנשים אחרים, שעדיין קצבתם 2,342 שקלים. כל הסיפור הזה מתפתח ל-dead end, ואנשים מסבכים אותו ומסבכים אותו ומוסיפים עליו, בסופו של דבר, רק כדי להיות פרות בשן – לחלק כמה שפחות לכמה שיותר.
ואני אומר לך, אדוני, שעוני זה חלוקה לא נכונה של עושר. לא יעזרו הסופרלטיבים החברתיים וכמה אתה חברתי וחברותי. לא יעזור שום דבר. וכאן, על הדבר הזה צריך ללכת בחלוקה של הגינות – לא של חמלה, חס וחלילה. אנשים מוגבלים, בתור משל, אינם נאבקים את מאבקם. הם נאבקים היום את מלחמת השחרור של כל המקופחים וכל העשוקים, אותו מעמד שאני אקרא לו היום "המעמד החרדתי", כי אם אני אקרא לו מעמד הפועלים זה ייראה אולי קצת אנכרוניסטי. אותו מעמד חרדתי, שהוא חרד לקיומו הפיזי, היומיומי, כל הזמן – וזו מנת חלקו של כל אדם וכל אחד מאיתנו במעמד הביניים, ובוודאי בחלשים ביותר. ואני אומר: בעניין הזה החלוקה צריכה להיות הוגנת, צודקת. ולכל כלכלה, אדוני, כך למדתי, יש שלושה ממדים: יש תשתיות, שהן הכי חשובות. אלה הכלים שהמדינה נותנת לאדם כדי להתקדם, נותנת לו מנופים כדי לצאת מתוך מצוקתו, מתוך דור שני, שלישי, רביעי לעוני – זה חינוך, בריאות, תעסוקה, קורת גג, תחבורה טובה, יעילה, זמינה, זולה, שאנשים יוכלו להגיע לכל מקום; מה שהייתי קורא לו: נגישות. בכלל, בעיניי, כמי שעוסק בנגישות, נגישות זה פוסט-סוציאליזם – בתור סוציאליסט אורתופדי אני אומר לך. נגישות זה בדיוק הנקודה שמגדירה את תפקידי החברה, ותפקידיה של החברה זה להנגיש, ותפקידו של הפרט זה לגשת. ובחברה שאני רוצה לחיות בה ועמוס הנביא רצה לחיות בה, של לא תעשוק גר ויתום ואלמנה, הפירוש של הדבר הזה אומר שכל אדם, מנקודת – – –
היו"ר ישראל אייכלר:
סליחה, סליחה, למען הידע שלי, הנגישות זה חלק מקרל מרקס, והגל?
אילן גילאון (מרצ):
לא.
היו"ר ישראל אייכלר:
לא, זה חידוש שלך.
אילן גילאון (מרצ):
הנגישות זה טול קורה מפני עיוור – אה, חידוש שלי, יכול להיות שזה חידוש שלי. זאת הפרשנות שלי. בתקופה של קרל מרקס לא בטוח שהייתה נגישות, אבל – –
היו"ר ישראל אייכלר:
יפה מאוד. חידשת משהו בסוציאליזם.
אילן גילאון (מרצ):
– – אבל תראה, גם בתקופה של הנביא עמוס לא הייתה נגישות, ובכל זאת, הפרשנות העכשווית היום היא לאפשר לכל אחד, מן המקום שבו הוא נמצא – –
היו"ר ישראל אייכלר:
בסדר גמור.
אילן גילאון (מרצ):
– – עם היכולות שהוא יכול להביא איתו, להגיע למחוז חפצו, מכובד ועצמאי, ובמילים אחרות – לחוות את עיקר חוויית חייו, אדוני – – –
היו"ר ישראל אייכלר:
אני מוסיף לך למה שאתה אומר: "הנה ימים באים נאֻם ה' ונִגש חורש בקֹצר ודֹרך ענבים במֹשך הזרע והטיפו ההרים עסיס וכל הגבעות תתמוגגנה", אומר הנביא עמוס. יש לך את הנגישות.
אילן גילאון (מרצ):
יופי, יופי חי, יופי חי, הינה הנגישות, מצאת אותה. אבל הנגישות היא בדיוק הפירוש שכל אדם זכאי להגיע למחוז חפצו מכובד ועצמאי – אני מדגיש, מכובד ועצמאי – מן המקום שבו הוא נמצא, ובעיקר – לחוות את עיקר חוויית חייו ללא מלחמה מתמדת על המובן מאליו.
למה אני לוקח את הנכים בקליפת אגוז בתור דוגמה? משום שהדבר הזה, אסור היה שיקרה. אסור היה בכלל שתהיה מציאות שבה צריך להביא הצעת חוק פרטית כדי להתקין את קצבת הנכות שנגזלה מהם ב-2003, כאשר הצמידו את קצבתם למדד יוקר המחיה. אסור היה שהם ינהלו מאבק על הדבר הזה. זאת הייתה צריכה להיות החלטה אוניברסלית, אחראית וסולידרית של ממשלה. זאת האמת. ולכן אנחנו יותר מדי כאן עוסקים בלתקן את המובן מאליו, ואנשים צריכים להיאבק, מלבד המאבק היומיומי שיש לכל אחד מהם – הורים לילדים, חולים על ילדיהם, ואדוני יודע וער גם לסיפור של SMA, של דושן, של ילדי הדסה ואחרים. למה אנחנו צריכים להשית עליהם את המלחמות הללו? זו חברה לא הוגנת, לא צודקת, ואין לה שום קשר למסורת ישראל, אדוני. שום קשר למסורת ישראל. היא סותרת את מסורת ישראל במובן שאני מבין.
הנביא השני, אדוני, הוא חלק בלתי נפרד, כי אני תמיד רגיל – חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס אמרה לי: בקטע החברתי אני איתך. הכול הקטע החברתי. תראה מה שקרה: אלמלא הקדוש ברוך הוא היה שכחן – מה לעשות, הוא שכח – הוא היה נותן משאבים בלתי מוגבלים בעולם, והיה נותן עצים בלי סוף, ומים בלי סוף, ושמיים בלי סוף. אף אחד לא היה רב על שום דבר, כי היה לכולם מספיק וגם לא היה צריך להחליט מי יקבל כמה ולמה. אבל זה לא היה כך, ולכן אני לא מפריד את החלוקה החברתית; הכול חברתי, הכול חלוקות. לו הייתה אדמה בלי סוף, גם הפלסטינים ואנחנו לא היינו רבים על אותה כברת ארץ. ועל כן, בתור אדם שאוהב את ארץ ישראל השלמה – אני אומר, יותר מאשר מתנחלים רבים – אני עד כדי כך אוהב אותה שאני מוכן להסתפק בחלק ממנה, כי אני מבין הבנה עמוקה שהארץ הזאת היא לעם שלי שחזר למולדתו אחרי אלפיים שנה ולאלה שחיו כאן לדורותיהם. ועד שבעיית הזהות הלאומית של הפלסטינים לא תיפתר בדיוק כמו ששלנו נפתרה ב-48', אנחנו לא נוכל להגיע לשום בסיס ולשום השלמה.
וההפך מזה. אני אומר לכל אלה שרוצים לתת לצה"ל לנצח, חס וחלילה – כי אני מאלה שחושבים שעדיף שצה"ל ינצח תמיד – במלחמה העתידית זו איננה יכולה להיות תשתית לזה שצה"ל ינצח בעתיד. זאת מלחמה שאיננו יכולים לנצח בה, כאשר אנחנו נלחמים בעם שלא רוצה את השלטון שלנו, שהוא עם כבוש. אין ניצחון לחיילים בשום פנים ואופן מול נערות בנות 16 שמכות אותם בסטירות. זה נגמר בסופו של דבר במפח נפש ובהפסד. ולכן אני אומר: הפשרה היא הנכונה. וארץ ישראל השלמה תמיד תהיה קיימת, רק שהיא תהיה קיימת במסגרת שתי ישויות שונות. כן, אני מאמין שכל אדם יכול להתפלל בכל מקום. אדוני, אני מאמין שגם אתה, לו אנחנו היינו נולדים לפני העידן שיצרו או הקימו את המדינות ואת הדתות, אולי היינו מוותרים על כל הרעיון הזה, כי זה דבר שמפריד בין בני אדם, ובאינטרסים הבסיסיים שלהם – האינטרס הבסיסי ביותר של בני אדם הוא להרבות שמחה ולהעמיד חיים ולהאריך ימים ככל שניתן. אני – את יודעת, חברת הכנסת אורלי לוי, הברכה הכי חזקה שאני מברך אנשים, ואפילו נערים צעירים: הלוואי שתהיו סבים וסבתות. זאת הברכה האמיתית שצריך לברך אנשים. ולכן, מי שחפץ חיים, אדוני, הולך לפשרה.
והנביא השלישי, שהוא אחד הנביאים, בעיניי, אצלנו קוראים לזה המגניבים ביותר – יש כאלה שאומרים שהוא היה לוקח ציפרלקס, אבל אני לא מתערב על זה – זה היה ירמיהו, שאמר: מאסתי בזבכחם, בגדול. אני אדייק בציטוט, אבל בעצם: עוולותיכם היו לי לזרא. הנקודה היא לא הפולחן. כל אחד רשאי ללכת בפולחן שלו באופן עצמאי לגמרי, וכל אחד מכבד את פולחנו של זולתו. אנ,י בתור שמאלן, אני אומר לך שזה העיקר של השמאלנות – לקחת ולהכיר באדם כתכלית הכול ולכבד אותו בכל דרך. אני יודע שבתוך מחננו יש אנשים שקשה להם בדבר הזה, אבל אני חושב שהדבר העיקרי בתוך השמאלנות זה להיות עיוור לדת, צבע, מין, גזע, קבוצה, נטייה, ולשפוט אנשים רק על פי מעשיהם ועל פי מעשיהם בלבד.
והינה לך שלושת הנביאים הללו, אדוני, שמדברים על חלוקת העושר מחדש, וחלוקת הארץ מחדש, וחלוקת הדת והמדינה מחדש, כדי לכבד גם את הדת וגם את האנשים. הם צריכים להיות בעצם התשתית שעליה חברת המופת, האור לגויים, הזרקור לגויים, הפנס לגויים, צריכה ללכת, כי אחרת לא נוכל להיות חברת מופת כזאת, והוגנת וצודקת ואחראית ומחלקת. ולכן שומה עלינו – לא יודע מי יהיה הבא בשלטון, כי אמרתי: יותר מכל דבר אחר, בבסיס עומדת הגישה האינסטרומנטלית אל האנשים שהיום מושלת בכיפה, של סוכני מכירות ופרזנטורים ואקזיטורים, אנשים שחושבים שהם יותר חשובים מן העבודה שהם צריכים לבצע, וזה סימן ההיכר שלהם בתור אנשי ציבור. זאת אומרת, הם לא זוכרים שהם נשלחו לכאן כדי להיות מלצרים ציבוריים, אלא הם צריכים קודם כול לשרת את עצמם. היום אנחנו עוסקים שלושה ימים במין דיון כזה, בחוק ההמלצות.
ולכן, המלצתי לכם, חברים צעירים – כי בכם נתונה כל התקווה, בעצם, כי אתם תהיו תנועת התיקון שתתקן במאה השנים הבאות את כל מה שהתקלקל אצלנו במאה השנים הקודמות – אתם תלכו במאה השנים הבאות, בניגוד למה שהזקן בן-גוריון אמר: ממעמד לעם, אתם תובילו אותנו מעם למעמד שלוקח לעצמו בחזרה את מדינתו. ואם יש כיבוש אחד – אני מסיים, זה המשפט האחרון. אתה אומר שאתה נותן לי עוד זמן פציעות על משהו, אבל הבנתי שתרמת לי רק ציטוט. אז הינה משפט אחרון: נדמה לי שאם יש כיבוש אחד שהוא קדוש וצריך לכבוש אותו, זה שאזרחי מדינת ישראל יכבשו לעצמם את מדינתם מחדש וישחררו אותה מידיהם של האינטרסנטים והקופונרים והבנקים וחברות הביטוח, סרסורי כוח האדם והנדל"ן, וכל אלה שהיום מושלים בכיפה ונעזרים בממשלה הרעה הזאת כדי למשול.
היו"ר ישראל אייכלר:
תודה רבה.
אילן גילאון (מרצ):
חלוקה של פחות ליותר ויותר לפחות. צריך להפוך.
היו"ר ישראל אייכלר:
תודה רבה, תודה רבה, חבר הכנסת אילן גילאון. אני חייב לומר לך, קודם כול, כשאמרתי שאתה צדיק התכוונתי לפעולות והמעשים שעשית, גם באשדוד, ואתה עושה היום למען העניים והמסכנים והחולים. אבל יש מושג – – –
אורלי לוי אבקסיס:
צדיק מהשורש צדק.
היו"ר ישראל אייכלר:
נכון. אבל יש נקודה שנקראת המבדיל בין קודש לחול. כשאתה מדבר על ירמיהו ועמוס, זה קודש קודשים, ואסור לערב מושגים של חול וכל מיני ביטויים כאלה – – –
אילן גילאון (מרצ):
– – –
היו"ר ישראל אייכלר:
ועוד משפט אחד אני אומר לך, אילן: גם אשדוד מוזכרת בעמוס. תסתכל על מה שהוא אומר על אשדוד.
אילן גילאון (מרצ):
נו, למה אתה חושב שאני בחרתי להיות שם?
היו"ר ישראל אייכלר:
כן, כי אתה חי באשדוד. ואני רוצה לסיים במשפט שאומר הנביא עמוס, משפט הסיום שלו: "ושבתי את שְבות עמי ישראל ובנו ערים נשמות וישבו ונטעו כרמים ושתו את יינם ועשו גנות ואכלו את פריהם. ונטעתים על אדמתם ולא ינתשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם אמר ה' אלקיך". תודה רבה.
קריאה:
– – –
היו"ר ישראל אייכלר:
בסדר גמור. השלמתי לך.
עכשיו אנחנו נזמין את חבר הכנסת סעיד אלחרומי מהרשימה המשותפת. בכבוד, 30 דקות יש לך. בהצלחה.
סעיד אלחרומי (הרשימה המשותפת):
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, הצעירים האורחים ביציע שהגיעו היום ומשקיפים על הפעילות של הפרלמנט ועל מה שקורה בתוך האולם הרחב הזה, אנחנו כבר יומיים, כמו שאמר חברי, כמו שאמרת, אדוני היושב-ראש, אנחנו מתעסקים בחוק שעדיף שלא היה בא לבית הזה; שלא היינו יושבים כאן ומדברים שעות על גבי שעות כדי להעביר מסר לאזרחי המדינה שהחוק הזה והמבול של החקיקה שמובילה הקואליציה בעצם הביאו אותנו באופוזיציה לעשות את הפיליבסטר הזה; כדי שאולי המסר הזה יגיע, והזעקה, מרוב שאנחנו נמצאים תחת מטר של חוקים ספק גזעניים, ספק חוקים שמצדדים בפעילות של שחיתות ושל שמירה על מעמדם של אנשים מסוימים.
חבריי חברי הכנסת, בדמוקרטיה, יש כל מיני מדינות שמתיימרות להיות דמוקרטיות ומתיימרות להיות עם חוקה ועם חוקים דמוקרטיים, אבל לאט-לאט מדינות כאלה נהפכות לדיקטטורות, והן נהפכות לדיקטטורות בעצם במעבר חלק מדמוקרטיה שכולם התחילו וכולם מחאו לה כפיים בתחילת הדרך. וזה קורה כאשר אנחנו וכאשר החברה וכאשר האליטה הפוליטית לאט-לאט מתכווצת, ובעצם קבוצה קטנה או אדם אחד שולט בעניינים בסופו של דבר, וכל הסביבה שלו רוקדת לפי הלחן של אותו אדם, ולאט-לאט זה מחלחל גם לשאר המערכות של המדינה.
כשאנחנו מפחידים את המשטרה – למרות שאני לא חסיד, כפי שידוע, ואנחנו במגזר הערבי סבלנו המון מהתנהלות המשטרה, ואני תכף אדבר על כמה מהנושאים האלה. אבל חשוב מאוד שיהיו כמה גופים, גופי יסוד וגופים מוצקים, במדינה נורמטיבית, מדינה שכולנו חותרים לחיות בה בשוויון, לחיות תחת מטריה של חוק, וחוקה שתכבד את המיעוט, תכבד את החלש, תכבד את האנשים שבעצם חלק מהפוליטיקאים לא רואים אותם, הם שקופים מבחינתם. הגופים האלה – גופי האכיפה, גופי המשפט, בית המשפט העליון, המשטרה, הפרקליטות – גופים כאלה בעצם עושים את האיזונים בין הגחמות והרצון של השליט, של המפלגה השולטת, של הקואליציה השולטת, לבין הצרכים של האזרחים, הצרכים של שאר החברה.
אדוני היושב-ראש, אנחנו, כחברה ערבית, ברור לנו שהמספר שלנו במדינה – אנחנו כמעט מיליון וחצי היום, אנחנו 20%. לפני שאני וחבריי הגענו והשתתפנו בבחירות לכנסת – אנחנו יודעים שלבד אנחנו לא יכולים לשנות חוקים. אנחנו יודעים את זה, והיה הכי קל מבחינתנו ומבחינתי להגיד: אתם יודעים מה, אני לא יכול לבד כמיעוט לשנות חוקים, אז אני לא משתתף במשחק הזה. אז אני יושב בצד ואני מבקר את הממשלה ואני מבקר כל החלטה של ממשלה. ואללה, הכי טוב, משהו נחמד – אתה רק מבקר את האחר ויוצא ידי חובה.
אבל לא. ישבו רוב-רובם של ערביי ישראל ואמרו: אנחנו כן משתתפים בדמוקרטיה הישראלית, אנחנו כן רוצים להגיע לפרלמנט, להגיע לכנסת ולנסות להשפיע משם, למרות שההשפעה הזאת היא מינורית – ההשפעה הזאת היא מינורית, וגם האזרחים ששולחים אותנו מדברים איתנו יום-יום על זה. ברגעים מסוימים אנחנו אפילו מהרהרים אם אנחנו נמשיך במשחק הזה, בשותפות הזאת, או לא; נקבל החלטה גורפת, קולקטיבית, של החברה הערבית שאנחנו לא משתתפים. וזה דבר לא פשוט, וההתלבטות היא קשה מאוד. וכאדם שהיה לפחות עשר שנים מזכ"ל של מפלגה עיקרית בחברה הערבית, המון התלבטנו בנושא הזה.
היו"ר ישראל אייכלר:
איזו מפלגה?
סעיד אלחרומי (הרשימה המשותפת):
מפלגת רע"ם, הרשימה הערבית המאוחדת. התלבטנו המון בסוגיה הזאת, אבל הרוב במדינה צריך להפנים שאי-אפשר, אי-אפשר להמשיך במגמה הזאת.
היו"ר ישראל אייכלר:
חבר הכנסת גילאון, כולם שומעים את השיחה שלך. חבר הכנסת גילאון.
סעיד אלחרומי (הרשימה המשותפת):
אני לא יודע, בגלל שאני בדואי ומהדרום הוא עכשיו מפריע לי?
היו"ר ישראל אייכלר:
חבר הכנסת גילאון – – –
קריאות:
אילן, אילן, אילן גילאון.
היו"ר ישראל אייכלר:
הוא לא שומע, יש לו אוזניות.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
אילן, אילן גילאון.
היו"ר ישראל אייכלר:
אילן, כל העם שומע את שיחת הטלפון שלך.
סעיד אלחרומי (הרשימה המשותפת):
ולכן הציפייה שלנו היא שהרוב – לפחות מי שמפנים את הדברים, את הזעקה שלנו – באמת יגיע להבנה שהמצב הזה לא יכול להימשך, המצב שאנחנו מיעוט ומדינת ישראל חיה ללא חוקה. כמובן שזה אחד הדברים שאנחנו, ערביי ישראל, דורשים, וכן מעודדים ללכת לכיוון הזה, כי בדרך כלל כשיש חוקה למדינה, היא בעצם שומרת בעיקר על הזכויות של המיעוטים, ויש לנו המון דוגמאות.
בישראל, אתם כולם יודעים, יש לנו חוקי-יסוד, ומתוך חוקי-היסוד נגזרת בעצם החקיקה, ולא תהיה התנגשות בין חוקי-היסוד לבין החקיקה; למשל, חוק שאנחנו דנים בו – שלא תהיה סתירה בינו לבין חוק כבוד האדם וחירותו וכו' וכו'. אבל זה לא יכול להימשך ככה, וזה לא יכול לבוא במקום חוקה שתשמור על הזכויות של המיעוט, על הזכויות של האנשים שאומרים מראש: אנחנו יודעים שאנחנו לבדנו לא יכולים לשנות דבר.
היו"ר ישראל אייכלר:
אתה יכול להסכים לחוקה שלא יהיה כתוב שם שהאזרחים הערבים – שהמדינה היא רב-לאומית?
סעיד אלחרומי (הרשימה המשותפת):
אני מסכים לחוקה שתשמור על הזכויות שלי, על השוויון שלי, ותכיר בי כלאום שותף בארץ הזאת. אני מסכים לחוקה שתגיד שיש לנו לאום שהוא מיעוט, הלאום הערבי, שתשמור לי על השפה הערבית, תשמור לי על המעמד שלי, על התרבות שלי. וזה נושא גדול שאפשר לשבת ולהתווכח עליו.
היו"ר ישראל אייכלר:
כן, אבל דיברת על חוקה. צריך להביא בחשבון מה יכתבו שם.
סעיד אלחרומי (הרשימה המשותפת):
בדיוק. ולכן אני אומר את זה, ולכן אני מעלה את הסוגיה הזאת, וחשוב שנדבר ונחשוב על זה ביחד.
חברות וחברי הכנסת, המגזר הערבי, יש בו המון נושאים שיש בהם חולי; חלק – יש בהם מחסור, חלק – בעיות שנמשכות המון שנים. אבל אני רוצה להתמקד בעשר הדקות הבאות בנושא הנגב, בנושא האוכלוסייה הבדואית בנגב. כשאני אומר להתמקד שם – בעצם לספר את הסיפור של אוכלוסייה חלשה, של אוכלוסייה שבעצם מרגישה קיפוח ומרגישה ניכור מצד המדינה כלפי אוכלוסייה שמעולם לא הייתה אויבת, לא של המדינה ולא של היהודים שגרים בנגב לצד האוכלוסייה הבדואית.
אחרי 48' נשארו בעצם כ-11,000 תושבים בדואים בנגב, והמדינה תחת השלטון הצבאי דחסה אותם והובילה אותם לאזור שנקרא אזור הסייג, שזה בעצם בין קו באר שבע ומצפה רמון לקו באר שבע וערד. רוב האוכלוסייה נאספה במשולש הזה, חוץ מבודדים שהיו בכיוון של רהט. כמובן שחלק מהם, נאמר להם: בתוך שבועיים-שלושה, חודש-חודשיים, אתם תחזרו לאדמות שלכם. אני מדבר על התושבים שהיו בנגב המערבי. וחלק מהתושבים נשארו – אלה שהיו באזור הסייג, ממזרח לבאר שבע, כמו היישובים בתל שבע, אבו תלול, אל-פורעה, יישובי ביר אל-משאש ועוד כמה יישובים שנשארו במקומם ובעצם על אותן אדמות שחיו מאות שנים, על האדמות האלה.
כל התקופה של השלטון הצבאי, בעצם גם האוכלוסייה לא הייתה במצב של להיאבק וגם המדינה השאירה אותם לחיות את החיים התרבותיים הנורמטיביים שלהם ולא התערבה ולא נכנסה להם לתוך החיים היומיומיים שלהם. הפרנסה היחידה באותה תקופה הייתה גידול עדרים וגידול בעלי חיים, ומהם כל המשפחות בעצם התפרנסו. חלק עבדו במפעלים שהתחילו לקום בדרום בשנות ה-60, בשנות ה-50.
היו"ר ישראל אייכלר:
אדוני, מישהו אפילו חלם לגייר אותם. שמעת על דבר כזה?
סעיד אלחרומי (הרשימה המשותפת):
אני לא שמעתי, כי אני נולדתי שנים רבות אחרי זה.
היו"ר ישראל אייכלר:
נדמה לי שליצחק בן-צבי היה איזה רעיון – – –
סעיד אלחרומי (הרשימה המשותפת):
לגייר את הבדואים.
היו"ר ישראל אייכלר:
כן. רצו לשלב אותם כל כך, שעשו להם אפילו גיור.
סעיד אלחרומי (הרשימה המשותפת):
אבל תסתכל, אדוני היושב-ראש, מה קרה בשנים שאחרי זה, איך הפכנו בשנים האחרונות – המתח הנוראי שקיים היום באוויר בנגב, בין שתי האוכלוסיות. בסוף הממשל הצבאי, בסוף שנות ה-60, המדינה החליטה להסדיר ולהכיר בכמה יישובים שהיו שם. היישוב הראשון היה תל שבע, בשנת 1965, ואחריו היה היישוב רהט. אבל כל הזמן, אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, הממשלה לא השתמשה בכוח להעביר את הבדואים לתוך היישובים המוכרים. אמרה להם: תשמעו, אנחנו כאן מסדירים יישוב, יש תכנון של יישוב, יש פיתוח, ואתם – תיכנסו. מי שרוצה להישאר בחיים התרבותיים שבהם חי מאות שנים, שיישאר; מי שרוצה את הקדמה, שילך ליישובים האלה. אכן, היישובים האלה עם הזמן לאט-לאט התמלאו.
אבל נשארה קבוצה ביישובים הלא-מוכרים שלא הגיעה ליישובים האלה. זה הדבר הנורמטיבי בכל החברות – אי-אפשר לכפות פתרונות בכוח. בשנות ה-90, אחרי שהיו לנו כבר שבעה יישובים – רהט, חורה, לקיה, כסייפה, ערערה בנגב, שגב שלום ותל שבע – האנשים בכפרים הלא-מוכרים התחילו לבקש המועט שבמועט: לבקש מים לכפרים האלה, לבקש קצת מהזכויות שמגיעות לתושבי הנגב. ואז, אדוני היושב-ראש, התחילה המלחמה הנגדית. והמלחמה הנגדית התחילה בכמה מישורים, ועד היום אנחנו סובלים מהם, והם אפילו עם הזמן – זה כמו כדור שלג שמתגלגל. מאז שנות ה-90, בעצם עם הקמתה של המועצה לכפרים הלא-מוכרים, התחיל גל, מצד הבנייה – גל ההריסות. הרי ידוע שהבדואים בכפרים הלא-מוכרים, אין להם גוף שיבקשו ממנו רישיון והיתר בנייה. זה לא דבר שבא בהפתעה. אנחנו יודעים שיישוב לא מוכר כמו ואדי א-נעם, ששם גרים 15,000 תושבים – ברור שמי שבונה שם צריף, הוא יבנה ללא היתר. זאת לא חוכמה גדולה להבין את זה וזאת לא חכמה גדולה להגיד שהוא נבנה באופן בלתי חוקי.
הפתרון שם הוא לא לחפש את השחור והלבן. ומי כמונו ומי כמו מדינת ישראל ואנשים שמובילים את המדינה צריכים לחשוב מחוץ לקופסה. לא צריך תמיד – כמו שעושים בחלק מהמקומות לסוס: עושים לו ככה, מכסים את העיניים שלו כדי שילך רק בכיוון אחד. צריך לחשוב מחוץ לקופסה. למה לקחת את כל האוכלוסייה הבדואית ולהוביל לעוינות שקיימת היום, כאשר אנחנו דורשים מהם לבנות, או בעצם לא לבנות את בתיהם בכפרים הלא-מוכרים, ומצד שני, אין שום גוף שייתן היתרי בנייה וייתן פתרונות?
היישובים האלה, אדוני היושב-ראש, לא נמצאים על המפה בכלל, כך שמתכנן ערים שיושב בתל אביב או במקום בארץ, מקום ממוזג – כשהוא פותח את המפה ורוצה לתכנן כביש בנגב, הוא מתכנן; על המפה לא נמצא כלום, ואז הוא מתכנן. וכאשר מגיעים לביצוע פתאום יש יישוב, פתאום יש אלפי אנשים שיושבים שם. פתאום מתעוררת הסוגיה איך נסדיר את האוכלוסייה הבדואית – ולמה הם יושבים שם בכלל? האנשים החלשים, שעשרות בשנים יושבים שם, שהמדינה לא הכירה בהם, לא נתנה להם את הזכויות ולא פיתחה את היישוב שלהם – פתאום הם האשמים. פתאום האנשים האלה – כי מישהו, מתכנן, ישב ותכנן את הכביש, והוא לא הביא בחשבון שיש שם יישוב.
אני רוצה לספר, אדוני היושב-ראש, על שלושה יישובים, בקצרה, שאעביר את המסר הזה. אני אתחיל ביישוב ששם קרה האסון בתחילת השנה – האסון שבו נהרג יעקוב אבו אלקיעאן ונהרג גם השוטר שהשתתף בפעילות המשטרתית שם. היישוב אום אל-חיראן, חבריי חברי הכנסת, זה יישוב שעבר מסכת התעללות בלתי נורמלית. היישוב הזה, שבט אבו אלקיעאן גרו לפני 1948 באדמתם צפונית לעיר רהט, באזור שהיום הוא בין בית קמה לבין המושב שנמצא מערבית לרהט. המושל הצבאי ביקש מהם לעבור למקום אחר באופן זמני, לשישה חודשים, ואכן העבירו אותם למקום מסוים בנגב. כמה שנים אחרי זה אמרו לנו: חבר'ה, גם המקום הזה לא הכי נוח, אנחנו מעבירים אתכם – לאזור שבו הם נמצאים היום. בשנת 1956 הועבר היישוב אום אל-חיראן למקום שבו הוא נמצא היום. אמרו להם: אתם יכולים לשבת כאן, ואתם יכולים לחיות את החיים הבדואיים שלכם בסגנון החיים הבדואי שלכם. אתם יכולים לגדל את העדרים שלכם, אתם יכולים להתפתח באזור הזה. הם נשארו, אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת – מאז 1956 אום אל-חיראן נמצאת באותו מקום.
בשנת 1997, נדמה לי, קרה אסון נוראי. הם יושבים על צלע הר שלידו יש ואדי מאוד – שבתקופת החורף יש שם שיטפון גדול – ושתי ילדות נפלו לוואדי וקרה אסון ושתי הילדות טבעו. באותה תקופה – – –
היו"ר ישראל אייכלר:
אתם מפריעים לחבר הכנסת אלחרומי.
סעיד אלחרומי (הרשימה המשותפת):
אני יודע שמסעוד וגילאון, ככה, לא מחשיבים אותי, בגלל שאני דרומי, ככה, ורוצים להפריע לי לדבר.
קריאה:
חבר הכנסת אלחרומי, אתה מדבר מדהים. רק תביא משהו מתוק, כי – – – להחזיק בזמן הנאום – – –
אילן גילאון (מרצ):
אנחנו איתך, לא נשאיר אותך לרגע.
היו"ר ישראל אייכלר:
לא ניתן – – –
סעיד אלחרומי (הרשימה המשותפת):
כאשר הבנות האלה טבעו באום אל-חיראן הגיע אריאל שרון, בזמנו, הגיע לאום אל-חיראן, ומה הוא אמר לתושבים שם? אמר להם: תבנו בתים מבטון, תיצקו בטון, תבנו בתים חזקים. אני לא רוצה שהוואדי של חיראן – יקרה האסון כזה עוד פעם. ואכן, נבנה מספר לא מועט של בתים באום אל-חיראן.
בשנת 2002, נדמה לי, 2002, 2003, הייתה ועדה ממשלתית שהמליצה להכיר באום אל-חיראן. בד בבד התחילה המדינה לתכנן יישוב חדש – –
היו"ר ישראל אייכלר:
חבר הכנסת ברושי, אנחנו שומעים את השיחה.
סעיד אלחרומי (הרשימה המשותפת):
– – התחילה המדינה לתכנן יישוב חדש שנקרא חירן. בכל השטח העצום שנמצא באזור – אני מכיר את האזור הזה כמו את כף יד שלי, חברי וחברות הכנסת – לא מצאו מקום לתכנן את היישוב היהודי חירן אלא על השטח של אום אל-חיראן. אין. בנגב יש 13 מיליון דונם, והמתכננים הנחמדים האלה לא מצאו מקום בעולם, בכל הנגב העצום הזה, לתכנן יישוב ליהודים אלא על יישוב אום אל-חיראן. מאז, אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, חייהם של תושבי אום אל-חיראן אינם חיים. חיי האימהות שם, הילדים – המאבק היומיומי על הקיום, על חיים נורמטיביים, הפך להיות שגרת חייהם של תושבי אום אל-חיראן. הלכו לבתי משפט. מובן מאליו שהחוק הישראלי איננו מכיר בחזקה על הקרקע הזאת. בית המשפט העליון אמר שהם מחזיקים בקרקע ברשות, זאת אומרת, שיש רשות ממשלתית שהביאה אותם למקום הזה. אבל מה אומרת הרשות הממשלתית עכשיו? היא אומרת: אחרי 60 שנה אני החלטתי; אני הריבון; אני הממשלה. אנו עכשיו רוצים לקחת את אום אל-חיראן ולדחוף אותם לעוד שכונה בחורה; לא לשמר את חיי הקהילה ולא לשמר את החיים של הקבוצה הזאת, שחיה עשרות בשנים ביחד ואת אופן החיים שבו הם חיים.
אני אתקדם הלאה עם הסיפור של היישוב הזה. בשנים האחרונות התחילה המדינה להלחיץ אותם באמצעות גוף שהקימה המדינה, שבזמנו נקרא מינהלת הבדואים; היום הוא ככה השתדרג וקוראים לו הרשות להסדרת התיישבות הבדואים. התחילה מסכת – חלק באיום, חלק בביטוי – והגענו ללילה העצוב, ללילה שכולנו רוצים למחוק אותו מהזיכרון שלנו כבדואים וכאזרחי המדינה. אני חושב שגם מקבלי החלטות רצו שהלילה הזה לא יהיה. עד 24:00, בלילה, אדוני היושב-ראש, היה מסע ומתן. חבר הכנסת איימן עודה, שהיה שם, היה בדו-שיח עם שר או שניים, במשא ומתן, כדי שאולי, אולי נגיע להסכמות. ב-05:00, לפנות בוקר, יחידה של המשטרה מגיעה למקום הזה. אני לא יודע עם איזה מטען נפשי, רגשי, הגיעו השוטרים לשם, אבל הם הגיעו למקום הזה.
היו"ר ישראל אייכלר:
אני ממש מתפלא שדווקא באגף שם, של הרשימה המשותפת, מפריעים.
סעיד אלחרומי (הרשימה המשותפת):
יעקוב אבו אלקיעאן הוא מורה ומחנך.
היו"ר ישראל אייכלר:
זה המקום שלכם, לא? איפה מזכיר הסיעה שלכם? תוציא את האנשים, שלא יפריעו לחבר הכנסת אלחרומי.
סעיד אלחרומי (הרשימה המשותפת):
אני רוצה לגלות כאן סוד – שיעקוב אבו אלקיעאן הוא חבר אישי שלי. המורה והמחנך שנהרג באותו בוקר, שנורה על ידי השוטרים, הוא חבר אישי שלי. הוא לא רצה לראות את ההרס של הבית שלו; לקח את כל הדברים, הכניס אותם לרכב שלו, לג'יפ שלו, ויצא משם. שאר הסיפור, אדוני היושב-ראש – כולם דיברו עליו. יעקוב נורה ונהרג. הרכב הידרדר, פגע בשוטר, וגם השוטר נהרג, ואף אחד עד עכשיו לא שילם את המחיר. קרה אסון שם. אף אחד. זה חצי שעה, מה שקרה; החקירה עדיין נמשכת, מסעוד, ואולי היא תימשך. אנחנו לא יודעים עד מתי, אבל אני אומר לכם שההרגשה שלי ושל תושבי הנגב שאף אחד שגרם את האסון הזה – כולם יצאו נקיים. זאת ההרגשה שלנו. אני מקווה שההרגשה הזאת תתבדה.
היישוב השני שאני רוצה לדבר עליו – דרך אגב, אום אל-חיראן, רק לפני חודש – לוחצים אותם ורוצים להעביר אותם מאום אל-חיראן למקום לא-מוסדר אחר, ליד חורה. ואללה, למה? למה אם אתה מקים יישוב יהודי – אתה יודע מה? או שיהיה יישוב משותף, ויש לנו הרבה יישובים משותפים בארץ, או שיהיו שני יישובים ביחד, אחד ליד השני. אתה יודע מה? האישה מאום אל-חיראן, אבו אלקיעאן, היא לא נחמדה? היא לא יפה מספיק? תעשה גדר. אני מסכים לזה. אבל לקחת אותם, לעקור אותם משם כדי להקים יישוב חדש, אני חושב שזה אות קין על פנינו, על פני החברה הישראלית כולה.
אדוני היושב-ראש, היישוב השני שאני רוצה לדבר עליו בקצת הזמן שנשאר לי זה ואדי א-נעם. הסיפור של ואדי א-נעם הוא סיפור דומה לזה של אום אל-חיראן, רק שוואדי א-נעם – יש שם בערך 15,000 תושבים. הוא לא מוכר. על המפה הם שקופים, תושבי ואדי א-נעם; הם לא מוכרים. יש שם בית ספר – אני לא יודע אם הוא אפילו נמצא על המפה, אבל יש שם שני בתי ספר שהם בקרוונים שעומדים להתפורר, והעכברים מתרוצצים בין הגבס לבין הקיר החיצוני. דרך אגב, אני למדתי מכיתה א' עד כיתה ו', נדמה לי, באותו בית ספר. עדיין הוא באותו מקום. אפילו להרחיב לא מוכנים. כל הזמן המדינה התעקשה להעביר את ואדי א-נעם, על 15,000 תושביו, לשגב שלום. שגב שלום – שם הייתי ראש מועצה – בזמנו ב-2007 שגב שלום היו 7,000 תושבים, ורצו להביא 14,000 או 13,000 ל-8,000. למה? יש מחסור בשטח? לא. יש מחסור במחשבה נכונה. יש מחסור בהבנה בזכויות אדם, זכויות בסיסיות של אדם; הבנה שיש חיי קהילה, שיש חיי קולקטיב של תושבי ואדי א-נעם, וצריכים לתת להם את הפתרונות, לאנשים האלה.
30 שנה, מאז 1985, רצו להעביר את בתי הספר של ואדי א-נעם לשגב שלום. התושבים בוואדי א-נעם שבתו חודשיים. אפילו בנו אוהל והביאו את הילדים ולימדו אותם באוהל בשנת 1985. באותה תקופה הייתי בכיתה ח', נדמה לי. לימדו אותם באוהל, והחזיקו מעמד שם. היום, אחרי מאבק, רק בשבוע שעבר הואילה המדינה לבנות שם בית ספר תיכון ל-15,000 תושבים בוואדי א-נעם. תארו לעצמכם, תארו לעצמכם שלפני 30 שנה המדינה הייתה מכירה בוואדי א-נעם – איפה היינו מאז ועד היום: איך הייתה מתפתחת החברה של ואדי א-נעם; מה היה קורה לאלפי ועשרות אלפי האנשים שנמצאים שם; מה היה קורה לבת שהמשפחה הנשירה אותה, לא רצתה שהיא תגיע ללמוד תיכון במקום אחר, אם היה תיכון לפני עשרות שנים בוואדי א-נעם.
היו"ר ישראל אייכלר:
כבר בנו את בית הספר או שרק החליטו עליו?
סעיד אלחרומי (הרשימה המשותפת):
לא, רק החליטו. אינשאללה, אני מקווה שלא יבוא איזשהו פקיד ויחליט אחרת. אינשאללה. החבר'ה של ואדי א-נעם, דרך אגב, מתכוונים לשחוט גמל כשיבנו את בית הספר. אנחנו נזמין גם את המליאה – לחגיגה הזאת נזמין את המליאה. אבל, חברים – – –
היו"ר ישראל אייכלר:
כי אני מכיר הרבה בתי ספר בקרוונים במגזר החרדי שמבטיחים לבנות בתי ספר, וזה עוד הרבה הרבה זמן, לכן שאלתי. חשבתי שאמרת שכבר בנו.
סעיד אלחרומי (הרשימה המשותפת):
לפחות על המיקום – הייתה הסכמה על המיקום.
אני רוצה לסיים, אדוני היושב-ראש, בכך שהפתרון בסוגיה הבדואית הוא לא פתרון שחור ולבן. מי שמחכה לחוקי או לא חוקי לא יגיע לשום מקום. אנחנו הבדואים – התושבים יישארו במקומם. גם אם המדינה תהרוס כל יום 100 בתים הם יישארו במקומם, והמדינה מבחינתה רק תגביר את הניכור של האוכלוסייה הבדואית, של הצעירים הבדואים, של עשרות אלפי – – –
היו"ר ישראל אייכלר:
משפט סיכום, כן?
סעיד אלחרומי (הרשימה המשותפת):
משפט סיכום. אני אומר, כפי שאמרתי בנאום הבכורה שלי, שאין מנוס מהידברות. תפסיקו את הכוחניות. בואו נשב יישוב-יישוב ונגיע לפתרונות. תודה, כבודו.
היו"ר ישראל אייכלר:
תודה רבה לחבר הכנסת סעיד אלחרומי. עכשיו אני מתכבד להזמין את חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין מהמחנה הציוני. יש לרשותך 40 דקות. בבקשה.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. ברכותיי על הישיבה הראשונה שאתה מנהל. זה פיתוח המיומנויות מהר, אבל ממילא הן ישנן אצל אדוני, אז הכול בסדר.
אני רוצה לברך את חבריי לאופוזיציה על כך שהם עומדים במשימה כפי שהתחייבנו וכפי שהבטחנו. הקואליציה מסתובבת כאן ואומרת ומשרדת לציבור איזה מין תשדורת כזאת שאנחנו – האופוזיציה בעצם אשמה בכך שלא דנים בנושאים החשובים ולא דנים במתווה הנכים וכל מיני דברים מהסוג הזה. אז למען הסר ספק, הממשלה אומנם אישרה איזשהו מתווה לנכים ביום ראשון, אבל לא הניחה שום חקיקה בעניין הזה, כך שחשוב שהציבור ידע את האמת: לא האופוזיציה דוחה, אלא האופוזיציה היא שגרמה לכך שהממשלה נדרשה באמת למתווה הנכים.
ואני רוצה להגיד משהו גם לחבריי מהקואליציה, שיום אחד יהיו באופוזיציה – אמן, אמן, אמן, כן יהי רצון: תזכרו את הרגע הזה המכונן הזה שאנחנו פה במליאה בשעות הארוכות האלה, משום שכשאתם תהיו אופוזיציה ואתם תרצו להילחם על מה שחשוב לכם, גם אתם תרצו לעשות פיליבסטר. וללכת ולעקוץ את האופוזיציה על זה שהיא עושה את מה שמחויב ממנה, שהיא נלחמת על חוקים שנראים לה בעייתיים, חמורים, מושחתים – כל מה שאמר כאן חברי האדיר מיקי לוי לאורך שמונה שעות – אני אומרת לכם, תזכרו את הרגעים המכוננים האלה שבהם אתם מאשימים אותנו בכל מיני דברים, משום שיום אחד זה יהיה אתם. ככה אנחנו אומרים לפעמים לעצמנו כשאנחנו תומכים בחקיקה שהקואליציה מביאה, כי אנחנו אומרים לעצמנו: היא חקיקה שמשרתת את הציבור, היא חשובה, אנחנו נהיה שם, למרות שאולי לפעמים בעיני הציבור שבחר בנו אנחנו צריכים תמיד ללכת נגד הקואליציה. הגישה, בוודאי של הסיעה שלי אבל גם של סיעות אחרות בבית, היא גישה שונה לחלוטין – היא גישה ממלכתית; היא גישה שאומרת: אנחנו חייבים לעשות מה שטוב לציבור. ולכן, כל העקיצות האלה הן מאוד מאוד מיותרות. וחשוב לי להגיד באמת לציבור, בשעה הזאת, שאני לא יודעת כבר כמה שעות – איבדתי את הספירה – אנחנו בתוך הפיליבסטר: אנחנו נמצאים כאן כי הממשלה מנסה להעביר חקיקה מאוד מאוד בעייתית, והיא מנסה להעביר אותה במהירות, בדיוק כמו את חוק מסורת ישראל, את חוק המרכולים, את חוק הלאום בשבוע הבא. היא מתעסקת בכל מה שחשוב לה, להישרדות שלה, ולא לציבור הישראלי.
ואני רוצה לומר לך, אדוני היושב-ראש, במה אני הייתי מתעסקת אילו היינו הקואליציה בעת הזאת. אני רוצה להקריא בפניך את השנתון הסטטיסטי של המועצה הלאומית לשלום הילד שפורסם השבוע. ולמה אני עושה את זה? א. כי דיברתי הרבה מאוד על חוק ההמלצות; ב', חבריי דיברו הרבה מאוד על חוק ההמלצות, ואני רוצה לתת המלצה משלי לממשלה. וההמלצה שלי היא להתעמק בדוח הזה של המועצה לשלום הילד ולנסות להבין ממנו מה צריך לעשות כדי שלא כל ילד שלישי במדינת ישראל יהיה ילד רעב.
שלשום, נדמה לי – או אתמול, אני כבר לא זוכרת, איבדתי את הזמן – אמרתי לך: הבושה והחמלה יצאו דרך שער פלומבו, ואנחנו צריכים לתפוס אותן בחזרה ולהכניס אותן לכאן. ואני אומרת לכם שכשאני התעמקתי בדוח, בשנתון הסטטיסטי של המועצה לשלום הילד – ובגלל זה החלטתי להקדיש לו את הנאום הזה – אמרתי לעצמי: מישהו כאן באמת נרדם בשמירה. הנתונים הם נתונים מאוד מאוד בעייתיים. אני אשתף את הציבור הישראלי גם בנתונים הסטנדרטיים: בסוף שנת 206 חיו בישראל 2 מיליון ו-851,911 ילדים, שמהווים 33% מכלל האוכלוסייה, לעומת 34% בשנת 2000. למרות המספר הגדל של ילדים בישראל, נמשכת מגמת הירידה, שאנחנו עדים לה כבר משנות ה-70, בשיעור שהם מהווים בכלל האוכלוסייה, זאת אומרת, הגידול הטבעי בישראל יורד, לא עולה, בניגוד למה שאנחנו חושבים; בשנת 1970 אוכלוסיית הילדים הייתה 39% מכלל אוכלוסיית ישראל, ובשנת 2016 רק 33%. ויעניין אתכם בוודאי לשמוע שהירידה הזאת חלה בכל קבוצות הדת.
בשנת 2016 נולדו 181,405 ילדים. זהו דווקא גידול של 55% בשני העשורים האחרונים, בהשוואה ל-116,866 ילדים שנולדו בישראל בשנת 1995. 70% מהילדים שנולדו בישראל בשנת 2016 היו יהודים.
היו"ר ישראל אייכלר:
אם היית מורידה את הילודה במגזר החרדי, המצב היה הרבה הרבה יותר גרוע.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
היה יותר גרוע?
היו"ר ישראל אייכלר:
אם היית מורידה – – –
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
רגע, חכה, ידידי, אנחנו נגיע גם למגזרים.
בשנים 2000–2016 עלה במקצת מספר הילדים הממוצע במשפחה ועמד על 2.4 – לאחר מגמת הירידה שהיינו עדים לה בין שנת 1980 לשנת 2000. ל-83% מהמשפחות יש עד שלושה ילדים; ל-17% מהמשפחות יש ארבעה ילדים ויותר; בשנת 2016 היו 200,547 משפחות מרובות ילדים, כלומר ארבעה ילדים פלוס, ובשנת 2000 עמד מספרן רק על 150,399 משפחות. כלומר, המספר של המשפחות מרובות הילדים גדל ב-33%. ואני רוצה להגיד לך משהו, אדוני היושב-ראש: אני חושבת שחלק גדול מהילדים האלה גדלים דווקא בשכבות הסוציו-אקונומיות היותר-גבוהות. גם שם אתה רואה עלייה – מעבר משניים-שלושה ילדים הקלאסי לארבעה ילדים. בשנת 2016 היו 50,032 משפחות עם שישה ילדים ויותר. השיעור של המשפחות האלה ירד דווקא, מ-7% ל-4%. בשנת 2016, 9% מכלל הילדים בישראל חיו במשפחות שבראשן הורה עצמאי – מה שאנחנו קוראים חד-הורי כאן, בכנסת – לעומת 7% בשנת 1995.
אני רוצה להגיע לקטע הקשה באמת. יש פה עוד הרבה נתונים קשים, אבל אני רוצה לדבר על העוני. אני רוצה לדבר על העוני, כי לפני שלושה שבועות, אם אינני טועה, פורסם דוח העוני, ונדמה לי שחלק מהנתונים שם נראו קצת יותר טובים, קצת יותר אופטימיים – פה ושם ירידה של 1.5%, פה ושם 3%. אבל עכשיו אנחנו נדבר על ילדים עניים במדינת ישראל, אדוני היושב-ראש, כי ילדים עניים במדינת ישראל הם ילדים שלא עניים רק היום. על פי כל המחקרים האקדמיים, ילדים שהם עניים היום יהיו עניים גם כמבוגרים. זה מה שנקרא העוני הבין-דורי.
תחזיק חזק, אדוני היושב-ראש, הטיסה הזאת הולכת להיות קשה. 881,369 ילדים חיו בעוני בשנת 2016. זה כמעט מיליון ילדים, גברתי מזכירת הכנסת. בשנת 2016, 31.2% מהילדים בישראל – כמעט כל ילד שלישי – חיו מתחת לקו העוני. במהלך העשור שחלף שיעור הילדים העניים נע בממוצע סביב ה-33%. אחד מכל חמישה ילדים יהודים חי מתחת לקו העוני, שזה 21.2%. מתוך הילדים היהודים, כמעט שניים מכל שלושה ילדים חרדים, אדוני היושב-ראש, חיים מתחת לקו העוני – 58.7%. שניים מכל שלושה ילדים חרדים. תחולת העוני בקרב ילדים בחברה החרדית גדולה כמעט פי שלושה מתחולת העוני בכלל הילדים היהודים. שניים מכל שלושה ילדים ערבים, אדוני היושב-ראש, חיים מתחת לקו העוני – 62%. תחולת העוני בקרב משפחות ערביות עם ילדים גדלה מ-53% בשנת 2000 ל-62% ב-2016. אדוני היושב-ראש, אני חושבת שאלה נתונים איומים. ככל שמספר הילדים במשפחה גדול יותר – זה ודאי לא יפתיע אותך – כך גדלה תחולת העוני של המשפחות; 50% מהמשפחות שבהן למעלה מארבעה ילדים – זה כמובן סותר את מה שאמרתי קודם, שהרבה משפחות עם ארבעה ילדים ויותר דווקא נמצאות בסוציו-אקונומי הגבוה, אבל זה לא לגמרי סותר, כי זה יכול להיות גם וגם, כי זה עדיין רק 50%, תודה לאל, ושלא יהיה יותר – ו-64% מהמשפחות שבהן למעלה מחמישה ילדים, לאחר תשלומי העברות ומיסים, אחרי שהמדינה נתנה את הדגים, חיות מתחת לקו העוני; אחרי הבטחת הכנסה, אחרי מס הכנסה שלילי.
היו"ר ישראל אייכלר:
זה הכול יוקר המחיה, אגב, זה לא בגלל – יוקר המחיה השתנה.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
אדוני היושב-ראש, זה גם יוקר המחיה. זה לא רק יוקר המחיה. ברור שזה גם יוקר המחיה.
היו"ר ישראל אייכלר:
לא, זה בעיקר יוקר המחיה. כי אם תחזרי ליוקר המחיה שלפני כמה שנים, מ-880,000 הילדים העניים, מחציתם לא היו מתחת לקו העוני.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
אתה יודע מה? אני לא מסכימה איתך על מחצית, אני מוכנה להסכים איתך שאולי 150,000 ילדים היו, וזה הרבה. אבל אני חושבת שזה דיון חשוב, הוא חשוב לעבודה שלנו כאן בכנסת. אבל בסוף, בשורה התחתונה, אדוני היושב-ראש, הגענו לכאן, עובדתית – למעלה מ-881,000 ילדים מתחת לקו העוני.
בשנת 2016 – וזה חשוב לשמוע – רק 11% מכלל הילדים העניים נחלצו מהעוני הודות לתשלומי ההעברה, לעומת 29% בשנת 2000, כלומר 11% לעומת 29%, 17 שנים אחורה. מאז 2000 בולטת מאוד השחיקה ביכולתם של תשלומי ההעברה והמיסים לצמצם את ממדי העוני. אדוני היושב-ראש, העלייה ביוקר המחיה התחילה בערך 7-6 שנים יותר מאוחר, ולכן הנתון הזה כל כך חשוב. 26% מהמשפחות שבראשן הורה עצמאי – שוב, חד-הורי, מה שאנחנו מכנים – חיות מתחת לקו העוני. קצבאות הביטוח הלאומי, דווקא בעניין הזה, הצליחו לצמצם את העוני במשפחות האלה ב-36% יותר מבכל סוגי המשפחות האחרות, כלומר בוודאי שיש ציבורים שבהם תשלומי ההעברה עוזרים. למען הסר ספק, אני לא נגד תשלומי העברה, כמובן. אני רק חושבת שאנחנו צריכים להבין מה המשמעות של תשלומי ההעברה האלה.
היו"ר ישראל אייכלר:
את מדברת על חד-הוריים.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
על חד-הוריות, כן. בדוח הם קוראים לזה "הורה עצמאי".
היו"ר ישראל אייכלר:
אבל במשפחות הגדולות, שיש שני בני זוג, אין הטבה בתשלומי ההעברה, ואין לזה השפעה, לכן, שם רק יוקר המחיה יקבע.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
זה נכון. ועדיין אני אומרת לך, בגלל שאנחנו מדברים על משנת 2000 עד שנת 2017, אני טוענת שיוקר המחיה השפיע, אבל הוא לא הגורם היחיד שהשפיע. זה מה שאני טוענת.
בולטים הפערים הגדולים בתחולת העוני בקרב ילדים בין המחוזות השונים – אדוני היושב-ראש, הקשב שלך חשוב עכשיו: 53% במחוז ירושלים; 37% ממחוז הצפון – כמעט פי שניים מאלה שבמחוז תל אביב; בתל אביב זה 19%, ובמחוז מרכז זה 14%. אין לי כאן הנתון על מחוז דרום, ואני מניחה שגם שם הנתון לא אופטימי במיוחד. 53% בעירנו בירתנו ירושלים. אני טוענת פה מאז הצהרתו של טראמפ – ובקו ישיר הפיטורים הקשים בטבע וסגירת המפעלים כאן – שעיר בירה, אין לה משמעות אם לא מתנהגים אליה כאילו היא עיר בירה. נקודה.
עכשיו אני רוצה, ברשותך, אחרי הנתונים הקשים האלה של העוני, לחבר אותך לתעסוקת ילדים וכלכלה. אני לא מקריאה – שוב, אני רוצה להגיד, אני לא מקריאה את כל הנתונים. אני מקריאה את הנתונים שבעיניי היו צריכים למנוע מאיתנו שינה בלילות האלה, ולא חוק ההמלצות. 414,000 בני נוער בגיל 15–17 עבדו במהלך שנת 2016. והינה הנתון החשוב: בין השנים 2011 ו-2016 גדל חלקם של בני ה-15–17 העובדים בקרב בני גילם – 6% לעומת 10% – לאחר ירידה מתמדת שנצפתה מאז 1995, כלומר, יותר בני נוער נאלצים לצאת לעבוד כדי לעזור בכלכלת הבית. אין פה שאלה בכלל. בשנת 2016 נפתחו 1,454 תיקים בעניין הפרת זכויות של ילדים ובני נוער בעקבות פנייתם להסתדרות הנוער העובד והלומד. הפניות השכיחות – כמה לא מפתיע – התייחסו לשכר ולזכויות הסוציאליות.
אני ממשיכה הלאה, לא כי זה לא חשוב, לא כי יתר הנתונים לא חשובים, אלא משום שאני רוצה לנסות להספיק את כל מה שאפשר.
היו"ר ישראל אייכלר:
מה שאת אומרת זה בעצם שיש עבדות של ילדים במדינה הזאת.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
תראה, אני רוצה מאוד מאוד להיזהר, אבל 414,000 בני נוער זה המון, זה מספר אדיר.
היו"ר ישראל אייכלר:
בשנות ה-50, בימי העלייה, לא היו צריכים כל כך הרבה נערים לצאת לעבודה.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
זה מספר אדיר, זה מספר אדיר. זה מספר שבאמת באמת היה צריך לטלטל פה את הבית.
אבל אני עוברת לחינוך, כי צריך לזכור משהו: בסוף, כשאנחנו מסתכלים על שוויון הזדמנויות אנחנו צריכים לזכור איפה הוא מתחיל. שוויון הזדמנויות מתחיל בשני מקומות: הוא מתחיל בתזונה של הילדים – שגם שם, צריך להגיד, אנחנו יודעים שבשכבות החלשות התזונה היא לא טובה – ואנחנו צריכים לדבר על חינוך. אם לילדים אין חינוך, לא יהיה שוויון הזדמנויות. בשנת תשע"ז, שזה 2016/17, למדו 2 מיליון ו-290,514 ילדים במערכת החינוך, 76% מהם בחינוך היהודי, 24% בחינוך הערבי. בתשע"ז, שוב, שנת 2016/17 – אנחנו יודעים ששנת הלימודים חולשת על שתי השנים – רק 23% מהילדים עד גיל שלוש, אדוני היושב-ראש, שהו במסגרות חינוך לגיל הרך המפוקחות על ידי משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים. 77% מהילדים שהו במסגרות פרטיות שאינן מפוקחות או בבית. צריך להבין מה המשמעות של הדבר הזה. אין לנו שליטה על מעונות שאינם מפוקחים, אין לנו, וככה אנחנו כל פעם נדהמים לראות סיפור חדש: פה אנחנו רואים מטפלות שמתעללות, ופה אנחנו רואים ילדים שקשורים לכיסא ההאכלה שלהם במשך ימים ולילות. צריך להבין, זאת המשמעות. המדינה לא בונה יותר מעונות, וחמור מכך – היא לא מאפשרת להעסיק את המטפלות והסייעות במשכורות ראויות, כך שאלה לא רוצות לבוא לעבוד במקצוע הזה, שבעיניי הוא מקצוע נאצל, מה השאלה בכלל. אבל זאת המשמעות, צריך להבין.
צריך להגיד שבין השנים תשע"ב ותשע"ו, כלומר בין 2011 ל-2016, גדל מספר הילדים בגיל שלוש-ארבע הלומדים בגני ילדים בפיקוח משרד החינוך ב-29%. את זה אני חושבת שאפשר לייחס לדוח טרכטנברג בנושא גיל חובה מגיל שלוש.
היו"ר ישראל אייכלר:
בניית המעונות והגנים.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
בדיוק. וזה מאוד מאוד חשוב.
קיים פער של כ-20% בין תלמידי כיתות י"ב הזכאים לתעודות בגרות לבין אחוז העומדים בדרישות הסף של האוניברסיטאות, זאת אומרת שלמרות שיש ילדים שזכאים לבגרות, הם לא יכולים להתקבל לאוניברסיטה, ומתקשים אחר כך להשתלב גם בחיים המקצועיים. צריך להגיד, אני חושבת שאקדמיה זה דבר מאוד חשוב, אבל אקדמיזציית-יתר לא אחת גורמת לבעיות. יש אנשים שלא רוצים ללכת ללמוד באוניברסיטה, ולטעמי, ישראל לא טרחה להשקיע ביצירת מסגרות שרלוונטיות ומתאימות לכל מיני אנשים שהיו מעדיפים שלא ללכת ללמוד באוניברסיטה והיו מעדיפים לרכוש מקצוע. אנחנו לא מטפלים בדבר הזה, והתוצאה היא בסופו של דבר – אתם זוכרים את הילד העני שלא היה לו מה לאכול, אותו ילד עני שהלך לבית ספר רעב, אותו ילד עני שאמרנו שהוא יישאר בעוני הבין-דורי? זה אותו ילד שלא יתקבל גם לאוניברסיטה.
אני עוברת לנתון שהוא לא קל, למרות שהוא נשמע מאוד קטן, מאוד נמוך יחסית לכל עשרות האחוזים שמניתי בנתונים: 3% בממוצע מהתלמידים דיווחו על הימנעות מהגעה לבית הספר מחשש לפגיעה. אנחנו צריכים להבין: 3% מהמספרים שמנינו – אנחנו דיברנו קודם על 2.3 מיליון ילדים שמגיעים למערכת החינוך. בואו נדבר על זה שמדובר, כמובן, יותר על בתי ספר יסודיים, אבל זה עדיין מספר מאוד גדול, אלה מספרים מאוד מאוד גדולים. אנחנו מדברים על לפחות 100,000 תלמידים שדיווחו על כך שהם חוששים להגיע מטעמים של היפגעות.
היו"ר ישראל אייכלר:
3% זה 100,000?
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
כן. תעשה 1% מ-3 מיליון – כמה זה 1%? ואני הורדתי עוד, הורדתי עוד, כדי שזה יהיה רק תלמידי בתי ספר, שזה בערך מיליון. זה בערך מיליון.
אני רוצה לדבר על ילדים עם מוגבלות, ברשותך. 13% מהילדים בישראל הם בעלי מוגבלות כלשהי – 365,000 ילדים. 9% מהם בעלי מוגבלות חמורה. יותר נכון – ילדים עם מוגבלות. הם משתמשים פה במונח הלא-נכון, "בעלי מוגבלות". הם לא הבעלים של המוגבלות, אלא יש להם מוגבלות. מאז 1995 ועד 2016 גדל פי שלושה ויותר שיעורם של הילדים המקבלים קצבת ילד נכה. אנחנו מדברים על 5.3 ל-1,000, לעומת היום – 18.3 ל-1,000 ילדים.
היו"ר ישראל אייכלר:
את רוצה להגיד שהילדים נהיו יותר חולים ונכים בשנים האחרונות – –
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
אני תכף אשתף אותך בעוד נתונים – –
היו"ר ישראל אייכלר:
– – או שמישהו נותן אישורים?
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
אני חושבת – תראה, אני תכף אדבר איתך על זה. אתה מדבר איתי על אישורים מזויפים. אני תכף אדבר איתך על זה, כשנסיים את הנתונים – – –
היו"ר ישראל אייכלר:
לא מזויפים. הגדרות מאוד – – –
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
תראה, אני רוצה תכף לדבר איתך על הנושא של ילדים חולים, כי אני חושבת שאדוני גם השתתף בוועדות החינוך – הינה, יושב כאן חבר הכנסת מרגי, ואנחנו עוסקים הרבה מאוד בנושא של חינוך ילדים חולים בביתם, ואנחנו רואים שיש עלייה דרמטית במספר הילדים שזקוקים לחינוך בבית. רק 21% מהילדים עם המוגבלות החמורה בישראל קיבלו ב-2016 קצבת ילד נכה, למרות הגידול המתמיד בחלקם מאז 1995; 85,226 תלמידים למדו בחינוך המיוחד בשנת הלימודים 2015/16, לעומת 61,811 בשנת 2009/10. 120,375 תלמידים מתוכם היו זכאים לסל שילוב – צריך להגיד שסל שילוב זה מאוד חשוב, זאת דווקא עלייה חיובית – לעומת 98,312. יש 47,000 ילדים שעברו ועדת השמה, לעומת 33,000. אדוני היושב-ראש, זה משנת 2009/10 עד שנת 2015/16. תראה איזו עלייה זאת. 8% מהתלמידים שוועדת ההשמה קיבלה החלטה בעניינם שולבו בחינוך רגיל, ו-91% הושמו בחינוך המיוחד.
עכשיו אני מגיעה תכף לרגישות למזון. למה זה קשור? כי מספר הסייעות שנדרשות היום במערכת החינוך בגלל תופעות שאנחנו לא היינו רגילים להן עלה באופן דרמטי, ואין לתאר את שיעור הגידול – אנחנו רואים את זה בתחילת השנה, כשמספר הפניות אלינו הוא מטורף. אתה יודע, הפניות נערמות. ואנחנו רואים איזה ילדים – תבין משהו, אדוני היושב-ראש, אנחנו לא מדברים על רגישות סתם, אלרגיה קלה; אנחנו מדברים על ילדים שאם הם למשל נחשפים לסומסום הם חוטפים מה שנקרא התקף אנפילקטי ויכולים להיות בסכנת חיים. אין דרך אחרת להגדיר את זה.
אני טיפלתי בשנה האחרונה בילדים שאלרגיים למשל ל-20 דברים: הם אלרגיים לסומסום, הם אלרגיים לאבק, הם אלרגיים לבוטנים, הם אלרגיים לחלב, ואי-אפשר לתאר מה נדרש – ופה צריך להגיד, מערכת החינוך פה נדרשת להתארגנות לגמרי לגמרי אחרת ממה שהיא הייתה מורגלת. אבל במענה על שאלתך מקודם – כן, התשובה היא שכנראה יש יותר ילדים שסובלים מבעיות בריאות ומתופעות שלא היינו רגילים להן. כמו שהיום אנחנו יודעים שיש יותר ילדים עם סוכרת – ותכף אני אגיע לנתונים של השמנה, ועסקנו בסימון מזון עד שבוע שעבר, אז אנחנו נראה את הנתונים על ההשמנה – אז התשובה היא שכן, יש יותר ילדים שחולים במחלות שלא היו פעם. אז יש יותר ילדים שחולים בסוכרת, ויש יותר ילדים שסובלים מצליאק, שזאת תסמונת של רגישות לגלוטן, ואתה רואה ילדים שסובלים גם מסוכרת וגם מצליאק.
אני שאלתי, אגב, את מי שעומדת בראש ארגון האלרגולוגים הישראלי, פרופ' ננסי – שכחתי את שמה, ואני מתנצלת בפניה – שאלתי אותה אם היא יודעת איך הגענו למצב שיש יותר ילדים אלרגיים בישראל, והם לא יודעים עדיין להסביר את זה. אבל בערך 10% מהאוכלוסייה סובלים מאלרגיה, ואחוז ניכר מתוך ה-10% האלה סובלים מאלרגיה גבוהה למזון שגורמת לסכנת חיים. אז 2,359 ילדים אושפזו בגין תגובה אנפילקטית בשנת 2016, לעומת רק 1,442 ב-2010. זו עלייה של כמעט 1,000 ילדים; זו עלייה של 900 ילדים. בשנת תשע"ז הוגשו 3,299 בקשות לסייעות רפואיות בחינוך הרגיל – פי ארבעה ממספר הבקשות שהוגשו בשנת תשע"א, שהיה רק 843 אז. אנחנו מדברים פה – – –
היו"ר ישראל אייכלר:
זה בדרך כלל לחולי סוכרת, נכון? הסייעת המיוחדת – – –
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
לא, לא. סייעת יכולה להיות לכמה וכמה תופעות: היא יכולה להיות לסוכרת עד גיל – הצלחנו להעלות את הגיל לפני שנתיים, אז עד גיל עשר; זה יכול להיות לאלרגיה – וגם לאלרגיה הם לא תמיד מקבלים את כל השעות שהם זקוקים להן. זאת אומרת, הרבה פעמים ההורים נאלצים להוציא אותם באמצע יום הלימודים, משום שאם הם ייחשפו בטעות למשהו מסוגי המזון האלה הם חס וחלילה בוודאי יזדקקו לאשפוז.
היו"ר ישראל אייכלר:
כן, אבל הבקשה לסייעת מיוחדת לתלמיד או לתלמידה, זה בדרך כלל כדי שלא יהיה היפו לחולי סוכרת.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
זה סוכרת – לא, מה זאת אומרת? רוב הילדים היום מסתובבים עם משאבה.
היו"ר ישראל אייכלר:
בדיוק.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
אבל אני רוצה להגיד לך משהו. כשלפני שנתיים נדרשנו לשאלה אם ילדים בני תשע יכולים לדאוג לווסת את האינסולין שלהם, התשובה הייתה: מובן שלא, לכן אנחנו הצלחנו להעלות את גיל הילדים שזקוקים לסייעת. אבל תדע לך, הסייעות לאלרגיה זה לא פחות חשוב, כי ילד למשל נחשף לקרדית האבק, יש לו בעיה עם אבק בכיתה, הוא נחשף לאבק – הוא מגיע לבית חולים. צריך להבין את המשמעות. משהו קורה. משהו קורה.
אני רוצה לדבר על ילדים נפגעי עבירה, כי אני חושבת שזה עניין מאוד רגיש וחשוב. מאז 2006 ועד 2016 גדל מספרם של התיקים – הפליליים, כמובן – שנפתחו בגין פגיעה בקטינים, מ-14,513 תיקים ל-17,445 תיקים. בכל השנים מספר התיקים בגין עבירות נגד קטינים מחוץ למשפחה היה גדול ממספר התיקים שנפתחו בגין עבירות שבוצעו בתוך המשפחה. 57% מהתיקים שנפתחו בגין עבירות נגד ילדים בתוך המשפחה נסגרו – נתון מאוד מדאיג בעיניי. זאת אומרת, מישהו מפחד. 57% מהתיקים. 81% מהתיקים שנפתחו בגין עבירות נגד ילדים מחוץ למשפחה נסגרו.
אני רוצה לספר לך, אדוני היושב-ראש, שהשבוע ניהלתי בוועדה לזכויות הילד – בזכותה של חברת הכנסת שאשא ביטון, שעומדת בראשות הוועדה; היא אפשרה לי לנהל דיון קשה ביותר בנושא של פדופיליה. אני מוכרחה להגיד לך שזה מזעזע, איך הנתונים הולכים וגדלים, ואתה רואה כמה תיקים נסגרים בגלל תקלות בחקירה: מחיקת דיסק קשיח של מחשב, ילד שלא היה אפשר לחקור אותו – – –
אורלי לוי אבקסיס:
אין להם נתונים כמה לא מגיעים לכתב אישום בגלל זיהום חקירה.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
נכון, נכון.
אורלי לוי אבקסיס:
אין נתונים – – – אין על מה לעבוד.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
זה מדהים. זה מדהים.
אורלי לוי אבקסיס:
אני שאלתי מספרים, ושאלתי – – –
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
נכון. נכון. חברת הכנסת אבקסיס, אני רוצה להגיד לך שאני אמרתי: זה לא יכול להיות. את יודעת איפה אנחנו נתקלות בזה תמיד? כשמדובר בילדים ובנשים. אי-אפשר לתאר – אין תיעוד של העבירות. אין תיעוד. אתה אומר לעצמך – אתה שואל את הפרקליטות: תאמרי לי, כמה תיקים נסגרו בגלל בעיה בחומר החקירה? לא בגלל שילד הוא קטן מדי ולא היה אפשר לחקור אותו, שזו בעיה מסוג אחר לחלוטין.
אורלי לוי אבקסיס:
לא – – – את הזמן – – –
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
אני מדברת על זיהום חקירה, בדיוק.
אורלי לוי אבקסיס:
– – –
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
אתה פשוט נחשף לדברים שהם מזעזעים, ואז אתה אומר לעצמך: תראה, מספר התיקים הפליליים – חברת הכנסת אבקסיס – מספר התיקים הפליליים שנפתחו בגין עבירות מין כלפי קטינים גדל מ-2011 עד 2016 מ-2,003 ל-2,514. זאת אומרת, מספר התיקים יותר גדול, כלומר יש יותר קטינים, על פניו, שמתלוננים או שההורים שלהם דוחקים בהם להתלונן, אבל בסוף בסוף בסוף התיקים נסגרים, ואתה פשוט לא מצליח להבין את זה.
אגב, צריך להגיד עוד נתון מזעזע: בין 2010 ל-2016 חלה עלייה באחוז התיקים שנפתחו בגין עבירות מין נגד קטינים במוסדות חינוך. אני רוצה להזכיר פה את האירוע הנוראי שאירע בבית ספר בצפון תל אביב, שבו מורה בשם שאול שמאי ניצל ילדות בכיתה. אני בקשר עם ההורים מדי שבוע, אדוני היושב-ראש, ואני פשוט לא מצליחה להבין איך העניין הזה טופל. גם ההורים בעצמם אומרים: תראי, המורה נראה לנו מורה מאוד טוב, וגם אנחנו ביקשנו להשאיר אותו. אבל מרגע שזה התגלה, ב-7 ביוני 2017 – אי-אפשר לתאר איזו רשלנות בטיפול. תודה לך, חבר הכנסת מרגי, שעזרת לי לקיים דיון מאוד קשה בוועדת החינוך בעניין הזה. אנחנו פשוט לא מצליחים להבין איזה אירוע היה שם. וחברת הכנסת אבקסיס, הוא היה חסום במערכת של משרד החינוך. אנחנו – היום אני כבר יודעת – – –
אורלי לוי אבקסיס:
אני העברתי, יחד עם מי שהוא היום שר, יריב לוין, את אי-העסקת – – – במוסד חינוך – –
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
נכון, נכון.
אורלי לוי אבקסיס:
– – בכל מוסד שיש בו נגיעה – – – החוק הזה לא נאכף במקרה שלו.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
נכון.
אורלי לוי אבקסיס:
אני – – –
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
אז אני אגיד לך, אני אגלה לך סוד: אני הצלחתי קצת לחפור. כנראה, כנראה התקלה הגדולה הייתה – ואני עוד לא יודעת להגיד את זה לאשורו, אבל הייתה תקלה – הוא היה חסום במערכת אחת ופתוח במערכת שנייה. והמערכות האלה – זה עולם המחשב; אנחנו הולכים לדיגיטלי, דיגיטלי, דיגיטלי, מהעולם האנלוגי. לפעמים אני אומרת: חסר לנו קצת העיפרון והנייר. המערכות לא היו מחוברות ביניהן, ולכן לא הייתה בעיה לעקוף את המערכת, כי המערכת של התשלומים – במערכת התשלומים הוא לא היה חסום. אי-אפשר להאמין. עכשיו, הייתה לו עבירה קודמת. אתה אומר לעצמך: זה לא יכול להיות.
אורלי לוי אבקסיס:
– – – לפי החוק אז לא הוא היה מועסק שם.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
בדיוק. זה פשוט מדהים. אתה אומר לעצמך: צריך להבין מה קורה פה, כי בסוף יש ילדות קטנות – שהיו בכיתה ב', עכשיו הן בכיתה ג' – שאת האירוע הזה הן כנראה לא ישכחו לעולם. זה פשוט נורא ואיום.
אני אעבור לילדים בסיכון. גם זה נושא שחברת הכנסת אבקסיס התמחתה בו, צריך לומר. אני מאחלת לך שתהיי מומחית לדברים אחרים, יותר טובים, אבל הילדים בסיכון – – –
אורלי לוי אבקסיס:
שלא נזדקק להם.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
בדיוק, שלא נזדקק למומחים לילדים בסיכון. זה בדיוק מה שהתכוונתי לומר.
בתחילת 2016 היו מוכרים לשירותי הרווחה 438,963 ילדים, שמהווים כ-15% מכלל הילדים בישראל – עלייה, אדוני היושב-ראש, של 55% מאז שנת 2000, שאז היו מוכרים למערכת רק 200,417 ילדים. עכשיו, מצד אחד אתה יכול להגיד לעצמך – – –
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
– – –
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
יקירה, אני אשים משקפיים, כי את יודעת שאחרת אני לא שומעת.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
אני אומרת שנתתי את כל הנתונים האלה מהדוח, וזה פשוט מוציא מהדעת. ועוד לא הגעת לאובדנות, נכון?
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
חכי, לאובדנות עוד לא הגעתי. אני רוצה להגיד לך שאני לא ידעתי שזה מה שעשית אתמול, ואני שמחה, משום שהדוח הזה, ראוי שהוא יוקרא כאן שוב ושוב ושוב ושוב.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
חד-משמעית.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
אני רוצה להגיד לכם: איך זה יכול להיות?
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
אני רוצה להגיד לך שאני יצאתי מהנאום שלי כל כך עצובה.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
נכון.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
פשוט כל כך עצובה.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
אז אני רוצה להגיד לך משהו. מצד אחד אני אומרת לעצמי, העלייה במספרים, אילו היא הייתה מדברת על עלייה בדיווח – יש לזה חשיבות. יש לזה חשיבות.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
נכון.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
זאת אומרת שהאנשים, המורים, העובדים הסוציאליים – הסביבה שמחויבת לדווח מדווחת יותר. אבל אי-אפשר להסביר את העלייה בנתון הזה רק בזה, וזאת הבעיה הגדולה.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
ממש. ואגב, התאבדות את לא יכולה להסביר בדיווח.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
ברור.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
ילדות וילדים שמגיעים למיון בגלל שהם ניסו להתאבד – –
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
נכון.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
– – אין לזה קשר לדיווח.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
רגע, חכי, אני אגיע לאובדנות, וחשוב לי שתהיי פה, כי אני רוצה שתשמעי מה אני אומרת בנושא אובדנות.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
אוקיי.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
מספרם של הילדים המצויים בסיכון משפחתי ישיר גדל מאז 2000 יותר מפי שניים והגיע בתחילת 2016 ל-367,440. בשנת 2016 הופנו 48,203 דיווחים חדשים על קטינים לטיפולם של עובדים סוציאליים לחוק הנוער; זאת עלייה של 9.6% משנת 2015.
טוב שהגעת, חבר הכנסת חיליק בר, כי ברוך השם, ממש לא מזמן נולדה לך ילדה קטנטונת, ומזלך ומזלנו כולנו שהילדים שלך, חס וחלילה, לעולם לא יהיו בדוח הזה – –
היו"ר יחיאל חיליק בר:
אמן ואמן.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
– – ולא הילדים של אף אחד בכלל.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
של אף אחד, של אף אחד.
קריאה:
– – –
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
אני רציתי פשוט לציין את כניסתו.
סיבות הדיווח השכיחות ביותר היו הזנחה – 31%, התעללות פיזית – 28%, והתעללות מינית – 12%. 72% מהילדים בסיכון נפגעו בידי אחראי מתוך המשפחה. 72%. תהדהדו את זה: 72% מהילדים שנפגעו נפגעו בידי מי שאחראי להם. 72% נפגעו בידי אנשים שהיו אמורים לדאוג רק לרווחתם, לדאוג לאוכל שלהם, לדאוג למדור שלהם, לדאוג למלבוש שלהם, לדאוג לאהבה שלהם. 72%. איך אפשר לישון בלילה אחרי זה? חוק המלצות או לא חוק המלצות – תעשו כבר משהו בעניין הזה.
צריך להגיד שהיום הפגיעות ברשת והעבירות ברשת הולכות וגדלות. אגב, חברת הכנסת אבקסיס, זה חלק מהמורכבות שמתלווה גם לעבירות הפדופיליה. ודווקא בעניין הזה הייתה צריכה להיעשות עבודה הרבה יותר משמעותית. כי כשאתה רואה שהקימו את מערך מאור אבל הוא עדיין לא מבצעי, אתה אומר לעצמך: עם כל הכבוד, למה בדיוק אתם מחכים? זה כסף קטן במונחים של המשרד לביטחון הפנים. למה לעזאזל אתם מחכים? יושב בן אדם שנראה מאוד מרשים – גם מפקד יחידת צור של השב"ס נראה איש איכותי, וגם מי שאמור להיות אחראי להקמת המעון נראה איש מאוד ראוי ורציני, חברת הכנסת מיכאלי. ואתה אומר לעצמך: איך זה יכול להיות שלא עוזרים להם להפוך את המערך הזה למבצעי יותר מהר?
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
במקרה שלי זה איך את אומרת לעצמך יותר.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
זה איך את אומרת לעצמך. אז גם אני – איך את אומרת לעצמך, וגם איך אתה אומר לעצמך? אני פשוט לא מבינה את זה.
עכשיו, 11% מההורים בכלל לא יודעים אם הילדים שלהם נפגעו ברשת. אני רוצה פה להגיד לאלה מחברותיי שיש להם ילדים צעירים: לא מזמן הבן הגדול שלי יונתן גילה שהסתכלתי לו בווטסאפ. האמת היא שהסתכלתי לו באופן מקרי, אבל אז כבר שוטטתי במרחבים, והוא מאוד כעס עליי. ואז אמרתי לו: תקשיב לי, ותקשיב לי טוב, אדוני הנכבד. יש לך פרטיות, ואתה זכאי לפרטיות שלך, אתה צודק, אבל אני היום לא מוכנה לקחת סיכון, ואני רוצה לראות אם אתה סובל, חס וחלילה. באמת, אני מוכרחה להיות באיזושהי שליטה. אני מרגישה – אולי גם בגלל שאנחנו אימהות עובדות, אבל לא רק בגלל זה, בגלל שאני מרגישה שאנחנו מתקשות – –
אורלי לוי אבקסיס:
– – –
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
כן, בדיוק. ואנחנו גם מתקשות להיות בשליטה, צריך להגיד את האמת, חברת הכנסת אבקסיס. יש פה נתונים די מבעיתים על מספר השעות שילדים היום נמצאים מול המחשב. אז לשמחתי הוא ילד שעושה הרבה ספורט. אגב, מהנתונים פה ילדים בישראל לא עושים מספיק ספורט, שזה יהיה לכם ברור; ובנות עוד עושות פחות ספורט מבנים. מי שלא מבין את המשמעות ארוכת הטווח של זה פשוט צריך להסתכל על הנתונים של ה-OECD. רצינו להצטרף ל-OECD – עכשיו תתנהגו בהתאם, עם כל הכבוד. אי-אפשר להצטרף ל-OECD, להתגאות בזה שזה חשוב מבחינה כלכלית, ולא לעשות את מה שכרוך בנתונים ההשוואתיים של העניין הזה.
זה מדהים – 33% מהבנות שבחרו לא לספר לאיש על הפגיעה ברשת דיווחו כי התביישו לדבר על זה, לעומת 17% מהבנים שדיווחו על כך. כשאנחנו שואלות את עצמנו איפה העניין הזה של השוויון בין בנות לבנים – זה נמצא אפילו במקום הזה, שבנות מתביישות יותר מבנים, כי הן מרגישות שהן לא יכולות לדבר; שמישהו משתיק להן את הקול. תבינו שהדברים האלה מתגלגלים, כן, לפרויקט MeToo. במקום להיבהל מ-MeToo תברכו על MeToo; תבינו שאנחנו מנסות לעצור את זה שהבנות האלה שהיום מפחדות לדווח יהיו אלה שמוטרדות מינית בעתיד.
אורלי לוי אבקסיס:
– – – סקר מקיף – – – ומסתבר שגם כאשר הם כבר מדווחים, הם לא מדווחים לאנשי המקצוע – הם לא מאמינים בהם – –
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
כן, נכון.
אורלי לוי אבקסיס:
– – לא לעובדים סוציאליים – – – ובדרך כלל הם דווקא מספרים לחבר הקרוב.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
והחבר לא יודע מה לעשות עם הדיווח הזה. הוא מרגיש חסר אונים.
אני רוצה קצת לדבר איתכם על בריאות, משום שאחד הנושאים שהכנסת הזאת עוסקת בהם באופן אינטנסיבי זה הנושא של הקטל בדרכים. במהלך שנת 2016 הגיעו לחדרי מיון 593,210 ילדים – גידול של 23% מאז 1995. כשני שלישים היו הפניה לחדרי מיון בגלל מחלה, ו-35% היו עקב פגיעות חיצוניות, תאונות ופציעות. הסיבה השכיחה ביותר לאשפוז הייתה נפילה. גם הילדים שלי נפלו – אני לא מכירה הורה שהילדים לא נפלו לו בצורה מבהילה – אבל הנפילות שפה מדובר בהן הן נפילות מסוכנות באמת. 17,698 מהפניות לחדרי המיון הן עקב תאונת דרכים.
עכשיו תקשיבו לי, ותקשיבו לי טוב: מאז 2011 חלה עלייה של פי חמישה במספר הילדים שפנו למיון עקב תאונת דרכים שהיו מעורבים בה אופניים או קורקינט חשמליים – עלייה מ-374 ל-2,034. ב-37% מכלל הנפגעים בתאונות הדרכים שהיו מעורבים בהן אופניים וקורקינטים חשמליים הם ילדים. תאמינו לי, אני אומרת לכם, אנשים פשוט לא רואים איך הם רוכבים על המדרכה; ילדים נוסעים על הוברבורדים. מי אתם, הורים שקונים לילדים שלהם הוברבורד? אתם מוכנים להסביר לי את הדבר הזה? מי אתם, ההורים שבאופן מודע מאפשרים לילדים שלכם לרכוב על משהו שהוא מסוכן להם? הוא מסוכן למבוגרים, אז הוא לא מסוכן לילדים? מי אתם, הורים שנותנים לילדים שלכם לרכוב על אופניים בלי קסדות? מי אתם, הורים שנותנים לילדים שלכם לרכוב על אופנועים בגיל 16 עם קסדות חצי? קסדות חצי, שאני לא מצליחה לשכנע את משרד התחבורה שבכלל צריך להוציא מחוץ לחוק, כי צריך שיהיו רק קסדות שלושה רבעים או קסדות מלאות, אין מה לעשות. מי אתם, ההורים האלה? אני שואלת כל פעם מחדש. תאמינו לי, הילדים שלי רוכבים על אופניים בקרבת הבית עם קסדה. אני לא שמה להם מגיני מרפקים וברכיים, אני מצטערת, אני מתביישת להגיד לכם. אבל אני רואה הורים מרכיבים את הילדים שלהם לבית ספר על כבישי תל אביב לא על שבילי אופניים ובלי קסדות. מה קרה לכם, תגידו לי? מה קרה לכם? זה נשמע כמו הטפה, ואני נשמעת כזאת חוזרת על עצמה בדבר הזה, אבל – –
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
– – – שיש הורים שמרכיבים את הילדות והילדים שלהם עם קסדות, אבל הם עצמם לא חובשים קסדה. ואז – –
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
אין דוגמה אישית.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
עזבי דוגמה אישית. אם חס וחלילה – –
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
הוא נופל – –
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
– – הוא ייפול וידפוק את הראש, מה – – –
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
אז אני רוצה להגיד לך שאנחנו לא יוצאים בלי קסדה בעצמנו.
אבל את יודעת מה, יותר מכך – יש כללים וגבולות גזרה שאתה מגדיר לילד. כמו שאמרתי ליונה בעניין הווטסאפ, יש דברים שאתה עושה כי ילד הוא ילד.
אני רוצה לעבור לאחד הדברים הכי קשים אולי – בריאות הנפש, וכמובן אובדנות.
אני אשמח מאוד – –
היו"ר יחיאל חיליק בר:
חברת הכנסת אבקסיס – –
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
אני מדברת על בריאות הנפש של ילדים.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
– – אנחנו נודה לכם – קצת יותר בשקט. זה מפריע.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
פשוט קשה לי.
אורלי לוי אבקסיס:
אנחנו מדברים על – – –
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
לא, אני בטוחה, לא היה לי ספק.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
אין בעיה. טיפה יותר בשקט.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
לא היה לי ספק. פשוט סערת הרגשות, זה הכול.
1,007 תיקים נדונו במהלך 2016 בוועדות פסיכיאטריות מחוזיות לילדים ולנוער, לעומת 366 תיקים; 7,717 ילדים טופלו במרפאות ממשלתיות לבריאות הנפש – אני מזכירה לכם שאנחנו פוסט הרפורמה – מתוכם 5% היו עד גיל חמש, 58% היו בני 6–12 ו-38% היו בני 13–17. בין השנים 1993 ו-2016 חל גידול של כ-130% במספר הילדים ובני הנוער שהתקבלו לאשפוז.
אני רוצה לספר לכם משהו. אני הייתי גם בבית חולים גהה וגם בבית חולים איתנים, ואני ראיתי איך ילדים מאושפזים במדינת ישראל, ואני אומרת לכם, אתם לא רוצים לחשוב שילדים מאושפזים בצורה כזאת. אני רוצה שגם מבוגרים – ואני הייתי שותפה, יחד עם חברותיי כאן, במליאה, במאבק המדהים שניהלה קרן נויבך כדי להוציא את נועה מהבידוד בשער מנשה, אבל אני אומרת לכם באופן חד-משמעי: אתם רואים מבוגרים בבידוד, אבל כשאתם רואים ילדים הבכי והדמעות פשוט זולגות מאליהן. בבית חולים איתנים היו זקוקים ל-10 מיליון שקל כדי לשפץ את המעון, אז אתם יודעים על מי אנחנו נסמכים באיתנים? על קבוצה מדהימה של נוצרים מנורבגיה, באמת, קבוצה מדהימה של נוצרים מנורבגיה שבאה כל שנה לארץ כדי לשפץ את בית החולים לילדים איתנים. אם לכם זה נראה נורמלי, אני באמת כבר לא יודעת מה להגיד, באמת כבר לא יודעת מה להגיד.
וזה מביא אותי לנושא האובדנות, כי אחד הדברים שצריך להגיד על בתי החולים בכלל כשאתה רואה ילדים מאושפזים, גם בבתי חולים לחולי נפש, אבל גם בבתי חולים של מתמודדי נפש, נקרא לזה, אז הילדים האלה הולכים איתך. איתי הילדים האלה הולכים לכל מקום. 773 ילדים ובני נוער הגיעו בשנת 2016 לחדרי מיון לאחר ניסיון התאבדות, מתוכם 608 בנות שניסו להתאבד – כמעט פי ארבעה ויותר ממספר הבנים, שהיה 163. אני רוצה להגיד לכם דבר מאוד מאוד מאוד קשה: עם הגיל גדל מספר ניסיונות ההתאבדות של ילדים. 24 ילדים עד גיל תשע ניסו להתאבד. חבר הכנסת חיליק בר, היושב-ראש, גיל תשע. 24 ילדים עד גיל תשע ניסו להתאבד. מה קרה להם ומה עשה להם מישהו שהם ניסו להתאבד? 282 ילדים גיל 10–14, ו-465 ילדים בגיל 15–17. 40% מהקטינים שניסו להתאבד במהלך 2016 היו מתחת לגיל 14. איך אנחנו יכולים לישון בלילה כשאין אף אחד שמאתר? ושתדעו לכם שיש דרכים לאתר. בית החולים גהה עובד עם כמה מהעיריות בישראל על מנת לנטר ילדים שיש להם בעיות נפשיות. יש פרויקטים כאלה. אפשר לעשות את זה, אפשר להציל ילדים מאובדנות, אבל צריך להחליט על סדר עדיפויות נורמלי. זאת ההמלצה שלי למדינה, לממשלה. אני ממליצה לכם להתעסק בדברים החשובים באמת. זה סדר העדיפות הנכון, באמת.
מוות של ילדים כתוצאה מפגיעה חיצונית – במהלך חופשת הקיץ של 2017, היושב-ראש חיליק בר, מתו 37 ילדים, מתוכם 21 ילדים מתו בתאונות דרכים, ארבעה ילדים כתוצאה מנפילה – זאת הייתה המחלה הכי קשה של הקיץ הזה, שלושה ילדים מתו מחנק ושני ילדים מתו מטביעה. ועכשיו אני רוצה להגיד לכם: אל תחכו לקיץ הקרוב. בשנים 2008–2016 אירעו 496 מקרים שילדים נשארו, הושארו, נלכדו ברכב. בשנת 2016 היו 92 מקרים, שבעה מהם הסתיימו במוות. חבריי, על מה אנחנו מדברים? שבעה ילדים נפטרו כי שכחו אותם ברכב, אבל מובילאיי חשוב להתקין ודברים אחרים לא חשוב להתקין. אז תתקינו גם מובילאיי ותיאלצו גם להתקין מערכות הרבה יותר פשוטות שאפשר לעשות והרבה יותר זולות כדי שאנשים לא ישכחו את הילדים שלהם ברכב, אלוהים ישמור. באמת אלוהים ישמור.
אמרתי שאני אתייחס לתזונה של ילדים, ומאוד מאוד חשוב לי לדבר על זה. בשבוע שעבר סיימנו כאן את התהליך של תקנות סימון מזון. אני רוצה להגיד לכם, אני לא מונעת מהילדים שלי לאכול שום דבר, למעט משקאות ממותקים. לא מונעת. גם משקאות ממותקים, לפעמים, אם הם רוצים, אני מאפשרת. הכול עניין של מידה. מה את צוחקת, חברת הכנסת תומא סלימאן? אני לא מונעת. אני לא מאמינה במניעה, אני מאמינה במידתיות.
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
נכון.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
והסימון האדום לא נועד למנוע אלא נועד למדוד. ילדים במדינת ישראל – 18% מתלמידי כיתות א'–ו' ו-30% מתלמידי כיתה ז' סבלו ממשקל עודף והשמנה. ילדים שסובלים מעודף שומן יסבלו ממחלות בבגרותם, אין מה לדבר. זה בדיוק מה שאנחנו צריכים לטפל בו. ואתם זוכרים שהזכרתי לפני כמה דקות את העובדה שילדים בישראל עושים פחות ספורט? אז ילדים בישראל עושים פחות ספורט. זאת האמת. ו-83% מבין כל הילדים שעוסקים בספורט הם בנים, כי בנות לא מעודדים לעסוק בספורט תחרותי. חבל ששרת התרבות והספורט מירי רגב לא נמצאת כאן, כי אנחנו מדברות על כך הרבה. צריך לעודד יותר בנות לעשות ספורט.
אני רוצה להגיע לכמה נתונים אחרונים, שהם חשובים לי מאוד מאוד מאוד. אני רוצה שתדעו שכלות עד גיל 19 במדינת ישראל – שגיל 19 זה גיל חתונה חוקי – אבל הן היו 7.5% מכלל הנישאים בישראל. זה אחוז מאוד גבוה בהשוואה לרוב המדינות המערביות, וגם שיעור הלידות של נערות בגיל 15–19 בישראל הוא מן הגבוהים ביחס למדינות אירופה. תתעוררו. תתעוררו. תטפלו במה שצריך.
ישראל נמצאת במקום – סליחה, את זה אמרתי קודם, שצופים יותר מדי בטלוויזיה, אבל לצערי נדמה לי שגם הילדים שלי יענו על הסטטיסטיקה הזאת של ילדים שצופים יותר מדי בטלוויזיה.
אני רוצה משפט אחרון – – –
היו"ר יחיאל חיליק בר:
תודה. נא לסיים.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
משפט אחרון. אני מסיימת. רציתי לדבר גם על עישון ילדים, אבל אני רוצה שנזכור, לסיום: ילדי ישראל נמצאים בקצה העליון של מדרג העוני מבין המדינות שנמדדו על ידי ה-OECD. תפסיקו לחפש לעצמכם תירוצים ותפסיקו להגיד לעצמכם שירדנו פה ב-1.5% ופה ב-3%. 34.5% מהילדים בישראל היו מצויים ב-2015 בסיכון לעוני. זה גבוה ואפילו כפול מהממוצע במדינות ה-OECD. ממשלה יקרה, אני ממליצה לך בחום: תתעוררי. תודה רבה.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
תודה, חברתי. מכאן, איילת, נאחל מזל טוב לעברי, שחוגג 50 שנים להיווסדו. מזל טוב לו ולה.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
ביום שישי.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
ביום שישי, אבל ביום שישי לא תהיה מליאה, אז אנחנו רוצים להכניס את היובל לעברי ורבין לדברי הימים של הכנסת.
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
בשעה טובה.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
תודה רבה. תודה רבה.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
בבקשה. חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן.
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
איילת, ככה כתוב: "במשֹך היֹבל המה יעלו בהר". כל אחד וההר שלו.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
בדיוק.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
תודה, מתוקה שלי.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
מה ששולי אמרה – אני מסכים.
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
כולנו הר, כמעט תמיד.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
בבקשה, גברתי. יש לך עד 30 דקות. אחריה – חברת הכנסת אלהרר.
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
תודה, כבוד היושב-ראש. האמת, אני אתחיל במשהו קצת שונה. אני אתחיל בזה שישבתי עכשיו לפני חצי שעה והקשבתי לדברים של הקולגה שלי, חבר הכנסת סעיד אלחרומי. סעיד הוא חבר כנסת חדש, למרות שהוא בא עם רזומה מאוד ארוך – הוא גם היה ראש מועצה. ישבתי והקשבתי והתמלאתי גאווה. התמלאתי גאווה, כי סעיד מסמל את כל ההצלחות של הערבים הבדואים בנגב, כמובן עם כל האחרים, של אדם שלמד – ושמענו את הסיפור שלו – הוא למד בבית ספר שעדיין מתקיים בקרוונים, במצב מאוד רעוע, ובכל זאת הצליח; בכל זאת, למרות מדיניות האפליה ולמרות מדיניות הדיכוי שהוא חווה כבן של האוכלוסייה הערבית, ובמיוחד כבן של הערבים הבדואים בנגב, הוא הצליח, והוא הגיע גם לתואר אקדמי, וגם ללמד, להיות ראש מועצה ולהיות חבר כנסת.
למה אני אומרת את זה? כי אתמול נכחתי בנגב בבוקר. הייתי בכנס של נשים ערביות בדואיות שהקימו מועצת נשים, ואחר כך עברתי לבית המשפט, נכחתי במשפטו של שייח' סיאח א-טורי, שייח' אל-עראקיב, האדם שמדינת ישראל רוצה לשבור בכל כוחה, כי הוא עומד איתן על זכותו, זכות משפחתו, זכות הכפר שלו להתקיים על אדמתו, ולהמשיך למרות 122 פעמים שהכפר נהרס, כשהאנשים שחיים בתוך הכפר הזה היום, גברים ונשים, לנים בבית הקברות, כי כבר הורסים להם כל דבר שיכול להיות מעל הראש שלהם. סיאח א-טורי הצליח אתמול לבטל החלטת בית משפט להרחיק אותו מכפרו, והחלטה נוספת להכניס אותו לבית הסוהר לעשרה חודשים. דבר כזה אתם לא תשמעו שמדברים עליו בכנסת הזאת, חוץ מאשר מחברי הכנסת מהרשימה המשותפת, ואולי חברינו ממרצ יעלו את זה פה ושם.
אני אומרת שהגיע הזמן אולי באמת לשים את הדברים במקומם ולומר למה אנחנו מושכים את הדיון הזה. הרבה אנשים שאלו אותי, אזרחים פשוטים שאלו אותי: בשביל מה עושים את הפיליבסטר הזה? בשביל מה אתם מושכים דיונים על שלושה ימים? חלק מכם לא הולך לישון – כמובן רק חלק אחד, מהצד הימני של האולם; החלק השני רוב הזמן יכול לא להיות נוכח. בשביל מה עושים את הדיונים האלה? הרי גם אני בתחילת דרכי בכנסת לא הבנתי. לא הבנתי למה אם בסופו של דבר עולה שר בסיום שלושה ימים של דיונים, עולה שר לפה, או שרה, ממשיכים לדבר ולדבר, מושכים את הזמן, עד שקוראים לכל חברי הקואליציה, מגיעים מבתי מלון, מגיעים מהבתים שלהם, רעננים, כי הם לא השתתפו בדיון, הם לא הקשיבו למה שאמרנו, הם יכלו להתפנות לעשיית הפריימריז שלהם ולפגוש כל מיני אנשים, ממשיך השר לדבר עד שנכנס אחרון חברי הקואליציה, והאישה הכי חזקה בבניין הזה, שכולנו אוהבים למרות הכול, עליזה, נותנת את הסימן, ואז השר מסיים, מצביעים, הקואליציה כולה מגויסת ומעבירים את החוק. אז בשביל מה דיברנו שלושה ימים, עיסאווי? אנשים שואלים. בשביל מה? אני מבינה שבתקווה שאולי באיזשהו רגע נצליח לעשות מה שעשינו עם ההצבעה על חוק קצבת הנכים עם חברנו אילן גילאון, ויהיה איזשהו רגע של מחטף: האופוזיציה נמצאת במספר יותר גדול מהקואליציה, מצביעים, ויש לנו ניצחון קטן. ולמרות זאת, אחרי הניצחון הקטן הזה, תוקעים את החוק באיזו ועדה וממשיכים בדורסנות של עריצות הרוב. וככה זה הולך, אז באמת, למה עושים את זה?
אני אומרת שברגע – – –
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
– – – הוא פשוט שקרן.
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
אני מסכימה איתך, אבל בכל זאת.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
חבר'ה, מה יש שם?
עיסאווי פריג' (מרצ):
שולי, כל העולם שמע.
קריאה:
על מי? על מי היא אמרה שקרן?
היו"ר יחיאל חיליק בר:
קודם כול, אם כבר, תגלי לנו מי זה השקרן, למה הוא שקרן וכו', אבל זה לא מקובל.
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
לא חשוב. מישהו מהקואליציה אומר על מישהו מהקואליציה שקרן. מי אני שאני אערער?
היו"ר יחיאל חיליק בר:
מאיפה את יודעת?
קריאות:
– – –
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
מי אני שאני אערער?
אורלי לוי אבקסיס:
– – –
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
אין מה לעשות, כששומעים מילים – – –
היו"ר יחיאל חיליק בר:
תדברו על השקרן טיפה יותר בשקט.
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
סליחה, סליחה. אנחנו בכלל נצא מפה, זה לא נעים.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
תודה.
עיסאווי פריג' (מרצ):
נחזור לסיאח א-טורי.
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
יותר מעניין, כן?
באמת, כשיש פיליבסטר, אחד מהדברים שאנחנו רוצים זה לדון בדברים היותר-מעניינים, לנצל את ההזדמנות. הרבה מהציבור לא יודע שאין לנו הרבה הזדמנויות לעלות על הדוכן הזה ולדבר לפי סדר-היום, האג'נדה שלנו, שבשבילה הגענו לבניין הזה. הרי לא הגענו רק כדי לחסום חוקים דורסניים כאלה ואחרים. לא הגענו כדי לנסות אולי להדוף חוקים אנטי-דמוקרטיים, חוקים שמוציאים אזרחים מחוץ למשוואה. הגענו כדי לקדם דברים שאכפת לנו מהם, ואולי זאת ההזדמנות להעלות את הנושאים האלה.
הרי מה בדיוק קורה ביום-יום? כולם מוכנים ליישר קו עם שחיתות. כולם יכולים, בקואליציה, להיות שלמים עם סיגרים ושמפניה ברגע שהם בעצמם מקבלים משהו. אחד מקבל את השבת שלו, השני מקבל אפשרות של פעילות ותיקונים של הרכבת בשבת, האחר – את המרכולים, אחד מבטיחים לו שהעולם יפסיק לעשן, באיזשהו שלב לא יהיה עישון, וגם האחרון מקבל – חוק הפריימריז, וככה הם יכולים לממן את הפריימריז שלהם. ואחד, יש לו את השיגעון של חוק הלאום, והוא הולך על כל הקופה, כי הוא רוצה לחוקק את חוק הלאום. כל עוד כל אחד מהעדר מקבל חלק ונגיסה מהשחיתות הזאת, כולם מיישרים קו. וככה זה ממשיך, עד שאחרי כל העבודה הקשה שעושה מר נתניהו, והמשאים והמתנים שהוא מנהל, הוא מתרווח לו בכורסה בסוף יום, מרים כוס שמפניה ורודה, ביד השנייה יש לו סיגר, מסתכל לעבר האופק ורואה לו מדינה צוללת לתוך כיבוש, שחיתות, פנאטיות, פאשיזם, ומחייך, כי העיקר, העיקר שהוא עדיין יכול לשבת בכיסא של ראש הממשלה, והעיקר שהוא עדיין מצליח לשרוד.
וממשיכים את ההסתה בקואליציה, וממשיכים לדבר על חברי הכנסת הערבים. השבוע, לרגל חג המולד של הנוצרים, לאחר שבירכתי את החוגגים בחג המולד, הייתה חברת כנסת שהיה חשוב לה לברך את הנוצרים ולבקש מהם שיודו לאלוהים שהם חיים במדינת ישראל, המגינה עליהם בכאוס שנמצא במזרח התיכון, שבעצם נותנת להם את כל זכויותיהם, והיא מנסה בכל כוחה לשכנע. אז אפשר לשאול אותה שאלה אחת קטנה: מדינת ישראל הדמוקרטית הוציאה את אנשי אקרית ובירעם – שאולי היא לא יודעת, אבל כולם נוצרים – הוציאה אותם מהבתים שלהם והבטיחה להם שיחזרו אחרי שבועיים, אחרי שבועיים, בשנות ה-50, והם עדיין לא חזרו, עד היום. עדיין אנשי אקרית ובירעם חוגגים את חג המולד מחוץ לבתים שלהם. נישלו אותם מהקרקעות שלהם. החלטות בג"ץ לא עזרו, ממשלות ישראל עדיין מתעקשות, אז על איזה זכויות של נוצרים? אתם רוצים גם את הצעירים הנוצרים כבשר תותחים במכונת הדיכוי הכי משומנת, שקוראים לה צה"ל – צבא כיבוש שמדכא עם אחר; רוצים לגייס את הצעירים הנוצרים, וכל הדברים היפים שאומרים מסביב נועדו למטרה זו, ולא לשמור את הזכויות של שום מיעוט, כולל המיעוט הערבי הנוצרי, שהוא חלק מהעם הפלסטיני.
השבוע הזה, בכניסה למליאה, שמתי לב שקרה משהו. על הדלת של הכניסה מהצד הזה, מצד ימין, נכתב על הדלת: דלת כניסת הנגדה. נָגְדָה אומרים?
מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):
נֶגדה.
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
נגדה.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
נגדה.
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
כלומר, בעברית צחה אופוזיציה. נכון?
היו"ר יחיאל חיליק בר:
כן. בלועזית צחה אופוזיציה. בעברית צחה נגדה.
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
הקואליציה – יחדה – – –
מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):
הם ביחד, אנחנו נגד.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
לא. אנחנו נגדה. אנחנו נגדה, נגד הקואליציה.
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
נגד היחדה.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
נגדה.
מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):
– – –
היו"ר יחיאל חיליק בר:
בדיוק.
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
אבל זה לא מה שמשך את תשומת ליבי, כי אני בבניין הזה כבר שנתיים וחצי, ובהתחלה הסבירו לי שהאופוזיציה נכנסת מהדלת הזאת והקואליציה נכנסת מהדלת הזאת, והבנתי שזה חלק מהנהלים הלא-כתובים בכנסת, וכולם יודעים את זה. אז מה פתאום עכשיו נזכרו וכתבו את זה על הדלת? כנראה מישהו חשב שצריך להזכיר בכל פעם לאופוזיציה, כשהיא נכנסת: תזכרו, אתם אופוזיציה, אתם מתחילים לשכוח את זה. הינה, בכל פעם שנכנסים מהדלת חייבים לראות את זה מול העיניים ולזכור טוב מאוד להתנהג כאופוזיציה. אני עוד לא התחלתי אפילו לדרוש להתנהג כאופוזיציה לוחמת – הרי זה מה שהובטח לנו, לא, עיסאווי? הובטחה לנו אופוזיציה לוחמת. עכשיו צריך להזכיר בכלל: אתם אופוזיציה. אל תצביעו רוב הזמן עם הממשלה, במיוחד כאשר היא מנהיגה חוקים דורסניים, חוקים אנטי-דמוקרטיים, חוקים שפוגעים בזכויות אדם, בזכויות אזרח, בזכויות מיעוט. והאופוזיציה מרימה יד, מצביעה, והכול טוב ויפה, אבל כשמגיעים לחוק ההמלצות זה קו פרשת המים; עכשיו נתנהג כמו אופוזיציה; נילחם, נהיה אריות, נעמוד שלושה ימים על הדוכן ונדבר. למה? כי העולם משתנה אחרי החוק הזה. הדמוקרטיה מחוסלת אחרי החוק הזה. נו באמת. נו, באמת.
אני הולכת להקריא משהו עכשיו: "המטרה המסתמנת לנגד עינינו היא החלשת גופי החקירה, פגיעה במעמדו של היועץ המשפטי לממשלה, במבקר המדינה, ביועצים המשפטיים של משרדי הממשלה, והחמור מכול – פגיעה בבית המשפט כמקור להשלטת החוק בציבור ובמוסדות השלטון. המשמעות של מגמה זו היא פגיעה במעטפת שמתפקידה להגן על שיטת המשטר הדמוקרטית, על זכויות האדם, ולהשאיר כוח ללא ביקורת שיפוטית והנחיה משפטית בידי הרשות המבצעת – הממשלה, בחסות הרשות המחוקקת – הכנסת – – – הצעות החוק החדשות, שחלקן נועדו לפתור בעיות פרסונליות וקונקרטיות, במקום להשקיף על האינטרס הציבורי בהיבט רחב, עלולות לפגוע לטווח ארוך במלחמה בשחיתות ובחובה של כל הרשויות לפעול רק במסגרת החוק. כך ההצעה להימנע מלחקור ראש ממשלה בתקופת כהונתו, ההצעה שהמשטרה תימנע מלהעביר סיכום ראיות בחקירה והמלצות; הצעה נוספת שנועדה לחסום – – – היועצים המשפטיים שייבחרו על ידי נציג שר ומטעמו, הצעות השבות ועולות לקצץ בסמכויות בג"ץ, לחסום את הגישה לבית המשפט, למנוע מארגונים אזרחיים לעתור, לבטל את זכות העמידה הרחבה ולשנות את שיטת הבחירה של שופטים".
מכובדיי, את זה לא אני אמרתי; זה לא חברת הרשימה המשותפת, התוקפת כל הזמן, הקיצונית. אתם יודעים מי אמר את הדברים האלה? לא פחות ולא יותר, הגב' דורית בייניש – היא שאמרה את הדברים האלה. רק שעם כל הכבוד לגב' דורית בייניש, הסיפור לא מתחיל עכשיו. הסיפור לא מתחיל עכשיו, כאילו הכול היה בסדר ורק עכשיו הורסים לנו מול את העיניים את הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. אי-אפשר לדבר על דמוקרטיה ומערכת ערכים בד בבד עם המשך כיבוש ודיכוי. אי-אפשר לפצל בצורה כל כך בוטה. דמוקרטיה לא מתקיימת בצל המשך שליטה ועריצות רוב, לא רק על האחר – האחר שהוא העם הנכבש, כאילו – אלא גם על חלקים נרחבים מהאזרחים במדינה.
האם אכן התקיימה דמוקרטיה בעבר, והאם אכן קיימת דמוקרטיה היום? מדברים על מדינה יהודית ודמוקרטית. הכוונה כנראה הייתה שהמדינה דמוקרטית ליהודים ויהודית לערבים. ככה זה. אז מה קרה בעצם עכשיו? למה חוק ההמלצות הוא קו פרשת המים – דווקא חוק ההמלצות, ולא המשך הכיבוש, לא המשך החזקת עם אחר תחת שליטה ברוטלית מנוגדת לחוק הבין-לאומי, וגם לא המשך דיכוי, הרג והתנחלויות, גזל ופשעים יומיומיים?
אומרים עלינו, הח"כים הערבים, שאנחנו עסוקים כל הזמן בלדבר על כיבוש. קודם כול, אני מקבלת את זה כתעודת הוקרה, כי אנחנו מדברים על ציפור הנפש, אנחנו מדברים על הדבר שמשחית את כל החברה הישראלית. מקור השחיתות הוא הכיבוש, אז אנחנו מדברים עליו, אבל אנחנו גם מנסים לחוקק חוקים. מתי השאירה לנו הקואליציה הזאת את האופציה לחוקק חוק אחד שהוא לטובת האוכלוסייה שאנחנו מייצגים? מתי הרשתה לנו ונתנה לנו הקואליציה – שמצביעה כמו עדר נגד כל הצעת חוק בלי לחשוב אם היא טובה או לא טובה, ואחר כך באים אלינו בטענות? אחר כך באים אלינו בטענות: למה אתם לא מייצגים את האוכלוסייה שלכם? כמה הצעות לסדר-היום על עוני, על הריסת בתים, על אלימות באוכלוסייה הערבית לא נתקבלו על ידי הנשיאות? ואחר כך באים ואומרים: אתם מדברים רק על כיבוש. אז אנחנו מדברים על הכול; אנחנו מדברים וזכותנו לדבר על הכול.
איך יכול להיות שקו פרשת המים הוא חוק ההמלצות ולא אחוזי העוני, שרק עולים במדינה הזאת? איך יכולים ללכת לישון כאשר 66% מהילדים הערבים נמצאים מתחת לקו העוני ושליש מהילדים במדינה הזאת חיים מתחת לקו העוני? עם משכורות כמו שלנו אנחנו לא מתחת לקו העוני, אבל האם אנחנו מבינים מה זה ילד רעב? האם אנחנו יכולים לתאר לעצמנו מה זה לקום בבוקר כשאין אוכל בבית לתת לילד? וזה לא קו פרשת המים; שיגדלו הילדים האלה כמו שיגדלו, לא חשוב.
72 אזרחים ערבים נרצחו מתחילת השנה, אלימות משתוללת בתוך האוכלוסייה הערבית, ובכל פעם שאנחנו צועקים את הצעקה, אומרים לנו: חכו, חכו, בונים תחנות משטרה. זה מה שנקרא "הרצחת וגם ירשת". משאירים אותנו להתבוסס בדמנו, המשטרה, שנים רבות, ועדיין לא עושה את המוטל עליה, ואחר כך זה הופך לסיבה לקבל עוד תקציבים ולבנות עוד תחנות משטרה. 17 נשים יהודיות וערביות נרצחו מתחילת השנה. זה לא קו פרשת מים, זה לא חשוב; אפילו לא מקצים לזה את התקציבים שהשרים בעצמם אישרו. למה? כי זה כנראה לא חשוב.
העברנו חוק להעלאת קצבת נכים במחטף. היה צריך לחכות עד שהנכים יסגרו את הרחובות, יפגינו חודש וחצי ויעשו בלגן כדי לזרוק להם סכום קטן. וזה לא קו פרשת מים. רק העניין של חוק ההמלצות משנה את כל העולם.
אתם יודעים מה? נזכרתי עכשיו בסיפור על הרב. זה קצת נשמע מוזר שאני מספרת סיפורים על רב, אבל יש סיפור מאוד מפורסם, שמישהו בא לרב שלו ואומר לו: כבוד הרב, הבית שלי מאוד קטן. אנחנו מרגישים בדוחק בתוך הבית, קשה לנו. יש לי בקושי חדר וחצי ואנחנו שבע נשמות.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
נפשות.
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
נפשות. אז מה עושים? אז הרב מסתכל עליו ואומר לו: תגיד, אתה מגדל איזה חיות מסביב לבית? אומר לו: כן. הוא אומר לו: יש לך עז? אומר לו: כן. הוא אומר לו: תכניס את העז הביתה. אז העז נכנסת. הוא הולך הביתה, מכניס את העז, ישנים בלילה. בא למוחרת. אומר לו: כבוד הרב, מה עשית לי? זה נעשה אפילו יותר מחניק. הוא אומר לו: תגיד, יש לך חמור? הוא אומר לו: כן. הוא אומר לו: הלילה אתה מכניס את החמור לישון בתוך הבית, ונראה איך זה בבוקר. הוא בא בבוקר ואומר לו: כבוד הרב, כבר אי-אפשר לחיות ככה. מה אפשר לעשות – – –
אורן אסף חזן (הליכוד):
אדוני היושב-ראש, באתי למחות על מה שקרה פה.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
אורן חזן.
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
מה אפשר לעשות, אפרופו, אם כבר מדברים?
אורן אסף חזן (הליכוד):
חבר הכנסת אורן חזן. והטינוף על צה"ל מעל בימת הכנסת חייב להיעצר. זה לא הגיוני, הדבר הזה.
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
ואז – – –
אורן אסף חזן (הליכוד):
אתם עושים פה פיליבסטר נגד השלטון.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
רגע, אז החמור נכנס – – –
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
אז החמור נכנס, בדיוק.
אורן אסף חזן (הליכוד):
זה הפך להיות מאבק נגד צה"ל. מאבק נגד הצבא.
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
ואז החמור נכנס וזה נעשה מחניק.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
אתה לא נכנסת בזמן טוב, כי היא בדיוק דיברה על זה שהחמור נכנס, ואתה נכנסת, אורן.
אורן אסף חזן (הליכוד):
בוא בוא, אתה יודע, אתה יודע – – –
היו"ר יחיאל חיליק בר:
אתה מפריע לה, אבל, במשל. היא נותנת משל עם רב. אתה מפריע עכשיו לחברת הכנסת סלימאן לתת משל על רב. טוב, חכה רגע.
אורן אסף חזן (הליכוד):
אני שמעתי את הטינוף על צה"ל. אני באתי לפה למחות.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
טוב, חכה רגע. עזוב רגע. אני לא שמעתי. אני מנהל כמה זמן כבר.
אורן אסף חזן (הליכוד):
נו, אז אתה שמעת?
היו"ר יחיאל חיליק בר:
אז בוא נשמע רגע. אפשר לה לשלים את המשל. תודה, אדוני.
את רוצה שאני אוסיף לך? בבקשה, אז החמור נכנס.
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
היינו באמצע כשנכנס החמור.
אורן אסף חזן (הליכוד):
עיסאווי, אתה יודע למה אתה – – –
היו"ר יחיאל חיליק בר:
חבר הכנסת חזן, אנחנו מנהלים פה עד עכשיו דיון תרבותי.
אורן אסף חזן (הליכוד):
אלה, איזה תרבות יש להם?
היו"ר יחיאל חיליק בר:
אני מבקש ממך לתת לה לדבר ולהשלים. תודה, אדוני.
אורן אסף חזן (הליכוד):
– – –
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
אני אשלים בדיוק מאיפה שעצרתי, כשנכנס החמור.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
היא בדיוק עצרה כשנכנס החמור. נכנס החמור – – –
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
החמור נכנס הביתה, ונעשה יותר דוחק.
אורן אסף חזן (הליכוד):
אדוני היושב-ראש – – –
היו"ר יחיאל חיליק בר:
את מה? אתה לא שמעת את המשל.
אורן אסף חזן (הליכוד):
אני, לא מעניין אותי המשל.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
מה זה לא יפה? תן לה להשלים את המשל, סליחה, היא בזמן דיבור.
אורן אסף חזן (הליכוד):
אני דורש קודם כול רוצה התנצלות.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
התנצלות על מה?
עיסאווי פריג' (מרצ):
אורן, היא אמרה החמור נכנס, ואז אתה נכנסת.
אורן אסף חזן (הליכוד):
עיסאווי, אתה יודע למה אתה – – –
היו"ר יחיאל חיליק בר:
אה, לא, אני לא עשיתי את הקישור הזה.
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
עיסאווי, תעשה לי טובה, אתם יותר מפריעים לי. אתם מפריעים לי.
עיסאווי פריג' (מרצ):
– – –
היו"ר יחיאל חיליק בר:
קודם כול, נבהיר שהחמור שהיא התכוונה אליו לא קשור לכניסה של אורן חזן למליאה.
אורן אסף חזן (הליכוד):
יש גבול, אתה יודע.
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
אני דיברתי על החמור שנכנס, ואני רוצה לדבר עליו עוד.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
היא דיברה על החמור במשל, ולפני זה היה עז.
אורן אסף חזן (הליכוד):
אדוני היושב-ראש, סליחה, יש גבול.
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
ואז נכנס החמור.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
אבל למה אתה מפריע? תן לה לסיים את המשל.
אורן אסף חזן (הליכוד):
אבל, אני חייב להבין למה עיסאווי בחיים לא יהיה טווס? אתה יודע למה הוא לא יכול להיות טווס? למה הוא חמור.
עיסאווי פריג' (מרצ):
יש סיפור מעניין.
אורן אסף חזן (הליכוד):
אתה בחיים לא יכול להיות טווס. אתה יודע למה?
עיסאווי פריג' (מרצ):
לא, החיים – – –
היו"ר יחיאל חיליק בר:
עיסאווי, אחרי שגילית שלא תהיה טווס – – –
אורן אסף חזן (הליכוד):
שנייה, בלי לצעוק, למה בחיים לא תהיה טווס?
היו"ר יחיאל חיליק בר:
לא, חבר הכנסת חזן, אתה לא תשתלט על הדיון, סליחה. סליחה, חבר הכנסת חזן, אני כבר שבוע לפחות לא הוצאתי אותך מהמליאה. אני רוצה – – –
אורן אסף חזן (הליכוד):
אני מכבד את הבית הזה.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
אז אתה מכבד את הבית הזה – אז תכבד את הדיון, בבקשה.
אורן אסף חזן (הליכוד):
תכבד אותו גם אתה. שתתנצל על הדברים על צה"ל – – –
היו"ר יחיאל חיליק בר:
אני לא יודע איזה דברים היא אמרה על צה"ל.
עיסאווי פריג' (מרצ):
החמור נכנס הביתה. מה אחרי זה?
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
ואז נעשה מחניק, לא יכלו לנשום, הייתה צחנה. ואז באו בבוקר לרב ואמרו לו: כבוד הרב, מה עשית לנו? הכנסת את החמור הביתה, הכנסת את העז הביתה. איך נוכל להמשיך?
אורן אסף חזן (הליכוד):
את בטוחה שזה לא – – –
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
ואז אמר לו.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
זה משל יפה על רב, תקשיב רגע. אבל תקשיב רגע, אתה לא שמעת מההתחלה. זה משל שמלכתחילה מספרים אותו על רב.
אורן אסף חזן (הליכוד):
היא מדברת על שטויות והבל הבלים.
עיסאווי פריג' (מרצ):
מתחיל להיות – – –
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
ואז אמר לו הרב: תלך הביתה, תוציא את החמור החוצה, ונראה איך זה יהיה. ואז הוא הלך הביתה, הוציא את החמור – שזה לא תמיד קורה, שמוציאים את החמור, אבל הוא הוציא את החמור החוצה, והגיע ביום למוחרת. הוא אמר לו: זה קצת יותר טוב, כבוד הרב. הוא אמר לו: אוקיי, תוציא גם את העז החוצה ותגיד לי מחר איך זה. למוחרת, הגיע האדם, ואז אמר לו: ואוו, נעשה כל כך מרווח, עכשיו אנחנו חיים בצורה טובה בתוך הבית.
כך שאני, מה שרציתי להגיד – – –
אורן אסף חזן (הליכוד):
היושב-ראש, היושב-ראש.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
רק שנייה.
אורן אסף חזן (הליכוד):
אל תקשיב לשטויות שלה. מה רלוונטי המשל? אמר על צה"ל מכונת דיכוי. צבא שמנסה לגייס נוצרים – – –
היו"ר יחיאל חיליק בר:
חבר הכנסת חזן, אז אתה עולה לדבר נגד החוק המושחת? יש לך מה להגיד על החוק המושחת?
אורן אסף חזן (הליכוד):
רוצה לאשר?
היו"ר יחיאל חיליק בר:
תעלה, תדבר, מה אתה רוצה?
אורן אסף חזן (הליכוד):
תדברו על החוק, לא על צה"ל. יש דברים שלא אומרים, לא על צה"ל.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
אנחנו, מותר לנו לדבר על מה שאנחנו רוצים.
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
זו זכות הדיבור שלי – – –
היו"ר יחיאל חיליק בר:
אני מזכיר לך, חבר הכנסת חזן, שגם אתה לא תמיד מדבר על הנושא שנותנים לך, נכון? אז תן לה בבקשה לדבר. אני אוסיף לך דקה.
אורן אסף חזן (הליכוד):
אני לא – – –
היו"ר יחיאל חיליק בר:
אתה, אל תגיד לי, אורן. אז תיזהר.
אורן אסף חזן (הליכוד):
אני מבקש – – –
היו"ר יחיאל חיליק בר:
אז תיזהר, כי כבר עשית טעות פעם אחת.
אורן אסף חזן (הליכוד):
צוחקים איתם, נחמדים איתם, אדוני היושב-ראש. אני מבקש ממנה להתנצל.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
עשית טעות פעם אחת והתנצלת עליה.
אורן אסף חזן (הליכוד):
אתה הגדרת את עצמך אז מנומס, נכון. אל דבר איתי בידיים.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
חבר הכנסת חזן, אני מציע לך לנהוג בכבוד כלפי הבית וכלפי היושב-ראש, או שלא תהיה בחדר.
אורן אסף חזן (הליכוד):
אני נוהג. אני לא מוכן לקבל שאומרים על צה"ל "מכונת דיכוי".
היו"ר יחיאל חיליק בר:
אז תמחה. גם אני לא מוכן.
עיסאווי פריג' (מרצ):
– – –
היו"ר יחיאל חיליק בר:
אגב, גם אני לא מוכן שיגידו על צה"ל "מכונת דיכוי".
אורן אסף חזן (הליכוד):
זה מה שהיא אמרה.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
וכשאני אדבר, אם צריך, ואני אדע שהיא אמרה את זה, אני אגיב לה על זה.
אורן אסף חזן (הליכוד):
אני הייתי פה. אני דורש התנצלות בשם הצבא שלנו, בשם הלוחמים. אני דורש התנצלות.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
סליחה, במדינה דמוקרטית, לצערנו ולשמחתנו מותר להגיד כמעט הכול.
אורן אסף חזן (הליכוד):
– – – זה אסור.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
תודה. אתה רוצה שאני אוסיף לה עוד דקה?
אורן אסף חזן (הליכוד):
תוסיף לה גם עוד 20. היא לא תדבר פה. היא לא תדבר על – – –
היו"ר יחיאל חיליק בר:
חבר הכנסת חזן, אני לא רוצה, אז תודה.
אורן אסף חזן (הליכוד):
אדוני, תקשיב שנייה.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
אני לא רוצה.
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
באמת, היושב-ראש, למה אתה לא רוצה?
היו"ר יחיאל חיליק בר:
אתה אומר, כל פעם שאני – – – אז תחסוך לי.
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
הוא גוזל את הזמן שלי. הוא מונע ממני לדבר, ואתה לא רוצה להוציא אותו.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
חבר הכנסת חזן, אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה.
אורן אסף חזן (הליכוד):
בסדר.
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
מה זה צריך להיות?
היו"ר יחיאל חיליק בר:
עוד פעם?
אורן אסף חזן (הליכוד):
לא יפה.
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
בדיוק אתם רואים איך זה עריצות הקואליציה. אתם רואים איך בן אדם – – –
אורן אסף חזן (הליכוד):
– – –
היו"ר יחיאל חיליק בר:
חבר הכנסת חזן, אתה באמת מתחיל להגזים. היא ברשות דיבור. תירגע, או שתצא לשתות קפה בחוץ. תודה.
אורן אסף חזן (הליכוד):
אני אשב. מה אמרת עליי? לא שמעתי טוב. את גיבורה מעל הדוכן. מה אמרת עליי? חושבת שאני מפחד ממך ומהחברים החבלנים שלך?
היו"ר יחיאל חיליק בר:
חבר הכנסת חזן, תודה.
אורן אסף חזן (הליכוד):
עיסאווי, שמעתי אותך. אמרתי לך, אתה בחיים לא תהיה טווס.
עיסאווי פריג' (מרצ):
– – – אנשים. ראיתי איפה אתה גיבור. ראיתי איפה אתה גיבור.
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
יש רגעים בחיים ויש אנשים בחיים האלה שעדיף להתעלם מקיומם.
אורן אסף חזן (הליכוד):
אתה רואה מה שנוח לך. יש יותר פחדנים.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
חבר הכנסת, תירגע. חבר הכנסת חזן, תירגע בפעם השנייה.
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
עיסאווי, (אומרת בערבית: בערבית אומרים: הזבוב לא הורג אבל מעורר קבס.)
אורן אסף חזן (הליכוד):
בור, בור, בור, יותר פחדנים מאשר – – – כל כך מפחדת שמדברת בערבית.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
חבר הכנסת חזן, אני קורא אותך לסדר פעם שנייה.
עיסאווי פריג' (מרצ):
נמשיך לחמור ולעז. מאז שהחמור בא נהיה יותר דוחק.
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
לא, לא, תעשה לי טובה, סיימנו עם החמור.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
לא, את זה היא סיימה. היא סיימה עם החמור.
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
אני רוצה להמשיך את הרעיון שהיה לי. בדיוק ככה, אם יעבור החוק הזה – שהוא חוק אנטי-דמוקרטי, שנעשה בדיוק כדי לחפות על מושחתים, על שחיתות, על ראש ממשלה שצריך לעבור חקירות על השחיתות שלו – זה לא ישנה את המציאות שקיימת. זה לא ישנה את הדמוקרטיה המעוותת, שנותנת לכל מיני סוגי אנשים להיכנס ולחוקק, כאילו, או להשתמש בכוח ובחסינות הניתנת להם כדי להתפרע וכדי להשתלח באנשים.
איך יכול להיות שהחברה הישראלית הגיע לקהות חושים כזאת שהיא יכולה לחיות עם העוני. יכולה לחיות עם הריסת הבתים, יכולה לחיות עם כרסום הדמוקרטיה; עם פגיעה בזכויות אדם, עם כיבוש, עם התנחלויות, עם הרג, עם כיבוש שמשחית לא רק את ההנהגה – משחית את הנפש של בני אדם?
אורן אסף חזן (הליכוד):
– – –
היו"ר יחיאל חיליק בר:
אורן.
אורן אסף חזן (הליכוד):
כיבוש – מטריף אותי. אלה, נותנים להם אצבע, לוקחים את כל היד.
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
ללא קו פרשת המים, כאשר כל פוליטיקאי אנונימי שהגיע לכנסת הזאת רק במזל, רק במזל הגיע, לאחר שסיים קריירה מאוד מפוארת – –
אורן אסף חזן (הליכוד):
למה מה את עשית בחיים?
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
– – יודע כל אחד כזה שאם הוא משתלח ואם הוא נעשה יותר קיצוני, ואם הוא מסית נגד חבר כנסת זה או אחר – –
אורן אסף חזן (הליכוד):
את עוד לא ראית אותי קיצוני.
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
– – הוא נעשה יותר חביב, והוא מקבל יותר קולות.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
תודה, אורן.
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
אז איך יכול להיות שחברה תגיע למצב כזה? צריך לשאול – – –
אורן אסף חזן (הליכוד):
גם בטח החברים שלך – – – צריך להעיף אותך מפה. עאידה, קישטה.
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
על איזה סוג של דמוקרטיה מדברים ועל איזה סוג של תודעה ציבורית אנחנו מדברים? אני אתן לכם דוגמה.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
עאידה, אני מוסיף לך עוד דקה. אורן, אני אומר לך, בפעם הבאה אתה יוצא החוצה.
אורן אסף חזן (הליכוד):
היא מדברת על – – –
היו"ר יחיאל חיליק בר:
היא בסדר. תדבר עליה גם. תירגע, אתה כבר הוספת לה שתי דקות.
אורן אסף חזן (הליכוד):
למה אתה מוסיף לה? אתה הוספת לה.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
כי התפקיד שלי הוא לאפשר לאנשים לסיים את המשפט שלהם ואת הטיעון שלהם בזמן שלהם.
אורן אסף חזן (הליכוד):
לא כשזה נוגע לפגיעה בצה"ל ולוחמיו.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
בסדר, תודה.
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
אתם יודעים איך הצרפתים מבשלים צפרדעים? תשמע, אתה יודע איך צרפתים מבשלים צפרדעים?
מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):
– – – צפרדע, אולי מישהי או מישהו – – –
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
צרפתים אוהבים לאכול צפרדעים, וזכותם, אבל אתם יודעים איך מבשלים אותם? הם שמים סיר מים קרים על האש, ומתחילים לזרוק את הצפרדעים חיים לתוכו – והם בסדר, הם בתוך המים, הם שוחים, ואז המים לאט-לאט מתחילים להתחמם.
אורן אסף חזן (הליכוד):
אדוני היושב-ראש, מה זה, קורס בישול?
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
ואז הצפרדע – נעים לו, המים מתחילים להתחמם, הוא נרגע קצת. ומעט עולה החום, ועולה החום, עד שהם מתבשלים בלי לשים לב. זה מה שקורה לחברה הישראלית.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
נא לסיים, גברתי.
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
עוד חוק, ועוד חוק, ועוד חוק – –
אורן אסף חזן (הליכוד):
נגמר הזמן.
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
– – עד שנעשית כהות חושים, וכבר הכיבוש – לא מרגישים אותו, וההרג לא מזעזע – –
אורן אסף חזן (הליכוד):
אתה רואה? עוד פעם, עוד פעם.
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
– – והנבזות לא מזעזעת, והכול בסדר.
אורן אסף חזן (הליכוד):
היא לא תדבר – – –
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
ויש לנו דמוקרטיה, אחלה דמוקרטיה של ראש ממשלה המושחת.
אורן אסף חזן (הליכוד):
אתה רואה? עוד פעם, עוד פעם על החיילים שלנו. את כל המחבלים החברים שלך אנחנו נחסל, עאידה. עאידה, כל המחבלים, דינם – עמוק מתחת לאדמה. עמוק – – –
היו"ר יחיאל חיליק בר:
תודה, גברתי חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. אני מזמין את חבר הכנסת מאיר כהן, שיש לו – 12? עשר דקות. בבקשה, אדוני, עד עשר דקות.
אורן אסף חזן (הליכוד):
תמחאו כפיים אחד לשני עד שתמצאו את עצמכם בסוריה.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
חבר הכנסת חזן, גם נגד מאיר יש לך מה להגיד?
עיסאווי פריג' (מרצ):
– – –
אורן אסף חזן (הליכוד):
אמרתי לך, אתה בחיים לא תהיה טווס, למה אתה – – –
היו"ר יחיאל חיליק בר:
אורן, אתה רוצה שאני אוציא אותך? די. תודה, עיסאווי, תודה. אני יכול לארגן לך לשתות קפה עם אורן חזן מחוץ למליאה.
עיסאווי פריג' (מרצ):
– – –
היו"ר יחיאל חיליק בר:
אז די, חלאס, באמת, תנו לבן אדם לדבר. מי שישמע פה – 120 חברי כנסת, איזו המולה. יש פה ארבעה חברי כנסת.
אורן אסף חזן (הליכוד):
– – – שהוא מאשים אותך שקראת לי חמור.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
אני? אני הבהרתי – – –
אורן אסף חזן (הליכוד):
זה, הבן אדם הזה.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
טוב, אני לא קראתי לך חמור ואני לא עשיתי את ההשוואה הזאת.
אורן אסף חזן (הליכוד):
אני שעה שואל למה הוא בחיים לא יהיה טווס.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
טוב, כבר שמענו את הבדיחה על הטווס. אני יכול להתחיל לחבר הכנסת כהן את הזמן? תודה. אני מאפס, שנייה. בבקשה, אדוני.
מאיר כהן (יש עתיד):
אדוני היושב-ראש, חברות וחברי כנסת נכבדים, אנחנו במהלכו של הדיון הארוך סביב חוק ההמלצות. אני מוצא חובה נעימה להודות לאנשים שסובבים אותנו, חברי הכנסת, אלה שעושים עבודה קשה בעיקר בימים אלה – עובדים סביב השעון ולא זוכים לכותרות. אני מתכוון לאנשי משמר הכנסת, לעובדות ועובדי המזנון, לאנשי התחזוקה והניקיון, לאנשי ונשות מזכירות הכנסת – כל אלה שעבדו סביב השעון ועובדים כדי שאנחנו נוכל לממש את הזכות הדמוקרטית הזאת, את הזכות הפרלמנטרית. תודה לכולם.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
אני מצטרף לתודה.
מאיר כהן (יש עתיד):
אני חושב שאני אומר את זה גם בשמך וגם בשם כל חברי הכנסת. תודה לציונה, שנמצאת שם וכל הזמן אנחנו רואים אותה. אישה מיוחדת.
אדוני היושב-ראש, מאחר שמדובר בחוק שזכה לשם "חוק ההמלצות", בחרתי להביא בפני ראש הממשלה את חוק ההמלצות שלי:
א. אני ממליץ לך, אדוני ראש הממשלה, שלא לקבל מתנות. זה אסור. בוודאי לא לכנות אספקה קבועה של מוצרים כמתנות. מתנה צנועה או שי צנוע זה משהו שנותנים מתוך כבוד והערכה, לא מספקים בגלל דרישה נחרצת.
ב. עוד אני ממליץ לך, אדוני ראש הממשלה, שלא לשוחח עם עורכי עיתונים ולנהל איתם משא ומתן על סגירת עיתונים אחרים. תכעס על התקשורת ככל שתכעס – הנח להם לעשות את העבודה שלהם; תעשה אתה את תפקידך והם את שלהם.
ג. המלצתי השלישית – דאג שחבריך ומקורביך לא יהיו מעורבים בעסקאות מדיניות וביטחוניות, ובוודאי לא יגזרו מהם רווח כספי. אנשי החצר שלך, אדוני ראש הממשלה, לא אמורים לשלוח ידם בכספי הציבור.
אני עדיין מייחל, אדוני ראש הממשלה, שאתה תצא נקי מכל החקירות. אני אומר שוב ושוב, ואנחנו אומרים כל העת: אנו מעדיפים להגיע לבחירות על רקע פוליטי, ולא פלילי. ראש ממשלה שיואשם בשחיתות – זה רע למדינת ישראל.
ד. המלצה נוספת, אדוני ראש הממשלה: שחרר מעט את רסן השררה. להנהיג את עם ישראל זאת זכות, וכך יש להתייחס אליה. כשנבחרתי לראשות העיר, הצהרתי שאישאר בתפקידי שתי קדנציות בלבד, וזה עושה לכולם רק טוב. הצרה היא שישיבה ממושכת ותחושה של "אני המשיח" הופכת אותך, אדוני, למשיח שקר.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
לבקשת המזכיר אני רק מציין שנלחץ בטעות הכפתור של הצלצול. הצלצול הזה מבוטל. הוא נלחץ בטעות.
מאיר כהן (יש עתיד):
ה. לצערי, עד עכשיו עשית הכול, אבל הכול, כדי לספר לנו כמה רודפים אותך, וכמה מנסים להפיל את שלטונך, ולא עשית את הדבר המתבקש – לא הישרת מבט אל אזרחיך ולא אמרת להם מה באמת קורה. אולי טעית בשיקול הדעת, אדוני? אולי הפרזת בשררה ובתחושת "המדינה זה אני" ו"אני מעל כולם"? אולי רק הקלת ראש? ולזה, לאמירת האמת לאזרחים ששלחו אותך לבית הזה, אין תחליף, תזכור, אדוני ראש הממשלה.
אתמול בערב נפגש ראש הממשלה לפגישה דחופה, אדוני היושב-ראש, עם כמה מרבני הציונות. בפגישה תיאר בפניהם נתניהו את מסע ציד שהוא עובר, את הניסיונות של בני החושך להפיל את ממשלת הימין שבראשה הוא עומד, על הקשר שקשרו השמאלנים עם המשטרה, עם היועץ המשפטי, עם מבקר המדינה ועם התקשורת, כמובן. הוא סיפר להם איך כולם קשרו קשר להפיל את ממשלת הימין המפוארת ולהמשיל בדרכם, רחמנא לצלן – ולהמליך ממשלת שמאל. קצת לפני הפגישה נשאתי כאן את נאומי על החוק. פניתי אל יוזם החוק, חברי חבר הכנסת דודי אמסלם, וסיפרתי איך התמוגגנו כישראלים צעירים ממנחם בגין, מהמהפך ומהתקווה שהוא הביא למחוזותינו – לדימונה ולעיירות הפיתוח, וגם למרכז הארץ. דיברתי על הצניעות שאפיינה אותו, ועל הזחיחות ותחושת האדנות שמאפיינת את ראש הממשלה היום.
אני פונה לאותם הרבנים שיצאו מהפגישה ותקפו בחמת זעם את אלה שמעיזים לבקר את ראש הממשלה והתנהלותו: אל תקדשו את שלטון השררה על חשבון התכונות הנדרשות ממנהיג – לא תכונות שאני קבעתי או בן אנוש אחר; תכונות שהקדוש ברוך הוא בעצמו קבע. אני מפנה את כולנו לספר במדבר, פרק י"ב פסוק ג': "והאיש משה ענו מאוד מכל אדם אשר על פני האדמה". ראו, חברות וחברים, ובפרט הרבנים שביקרו אמש אצל ראש הממשלה, מהי חשיבותה של מידת הצניעות והענווה בקרב מנהיגים. הקדוש ברוך הוא בחר במשה רבנו להנהיג את עם ישראל בשעה החשובה ביותר בתולדותיו בגלל אותה צניעות. הקדוש ברוך הוא ידע שזו המעלה החשובה והנדרשת עבור מנהיג. כולנו יודעים כיצד התפתל משה בפני אלוהיו ותירץ כמה הוא לא מתאים למשרה החשובה הזאת, וזה בדיוק מה שהקב"ה ביקש – ענווה, צניעות. ולמה התכונה הזאת כל כך חשובה? לא רק בשביל הנראות; לא עבור היכולת לשמש דוגמה. זו תכונה עילאית, שבסופו של דבר באה לידי ביטוי בכך, אדוני היושב-ראש, שמשה ביטל את עצמו לחלוטין לטובת העם שלו. הוא ויתר על השררה, על המעמד, על הכוח ועל הקרבה לקדוש ברוך הוא שהייתה מנת חלקו. "מחֵני נא מספרך", אומר משה לקדוש ברוך הוא. אחרי שהקדוש ברוך הוא אומר לו על עם ישראל: "סרו מהר מן הדרך", משיב לו משה: "ועתה אם תִשא חטאתם ואם איִן מחני נא מספרך אשר כתבת". הקדוש ברוך הוא סיים את דבריו: "סלחתי כדבריך". זוהי מסירות נפש של מנהיג המבקש רחמים על עמו. הוא לא מקדש את עתידו הפוליטי, לא נאחז בקרנות המזבח; הוא מוכן להקריב את מעמדו לטובת העם, לטובת שלמותו, לטובת אחדותו, ועל כן הוא נבחר על ידי האל להנהיג את העם.
רבותיי רבני הציונות הדתית, יצאתם אמש מפגישתכם עם ראש הממשלה והגדרתם את ההפגנות והביקורת כנגד ראש הממשלה כשחיתות. צר לי על כך. לא התייחסתם לשאלה האמיתית: האם ראש הממשלה צודק בהתנהלותו? האם בעיניכם הוא קרוב לתכונות שקבעה התורה, או שמה הוא לא? חלקכם, לצערי, מחזקים את בחירתו של ראש הממשלה בשררה וברמיסת ערכים רבים לטובתו האישית. הגם שאתם מקדשים את ארץ ישראל השלמה, היו זהירים בדבריכם ונאמנים לערכי התורה, שאתם עמלים כה רבות על שמירתה ועל הפצתה. תודה רבה, אדוני.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
תודה, אדוני.
זאב בנימין בגין (הליכוד):
אם תוכל, חברי, להשיב לי עתה, כי אני שאלתי כמה מחברי הכנסת מן האופוזיציה ולא קיבלתי תשובה: אם בכל זאת הדיון הזה נסב סביב הצעת חוק שאנחנו אמורים להצביע עליה בקרוב, במה הנוסח שעומד להצבעה, שיעמוד להצבעה היום – במה הוא משנה את המצב הקיים? מה רע בנוסח הקיים? איפה השינוי לעומת המצב הקיים?
מאיר כהן (יש עתיד):
ראה, אדוני, אנחנו לא מצביעים על שורות, ולא מצביעים על נקודות – אנחנו גם מצביעים על אווירה; אנחנו גם מצביעים על תחושה של עם. יודע אדוני ואני יודע וכל אחד מהיושבים כאן שזה לא חוק שמרחף באוויר לתומו. אתה צודק, אדוני. אילו החוק הזה היה בעיתוי אחר, ואילו החוק הזה היה ממתן את התקפתו, המרומזת לעיתים, הנחבאת, על המשטרה – בוודאי שיש מקום לחוקק כנגד הדלפות, ויש מקום לכבד את האדם, גם כשהוא חשוד; חזקת החפות חשובה. אבל כולנו יודעים שאם החוק הזה – עכשיו הוציא ראש הממשלה את עצמו ממעגל החוק, כמו שהוא אומר מעל לכל במה. הרי אנחנו יודעים שבחקירות הבאות, שהוא כבר נמצא בחלקן – –
זאב בנימין בגין (הליכוד):
לא.
מאיר כהן (יש עתיד):
אני אומר לך שכן. הוא הצטרך להגיע ולתת תשובות. – – החוק הזה, החוק הזה תפור למידותיו.
זאב בנימין בגין (הליכוד):
לא.
מאיר כהן (יש עתיד):
על כן, היה רצוי שהכנסת לא תצביע לחוק הזה. תודה רבה, אדוני.
זאב בנימין בגין (הליכוד):
תודה על התשובה. לא דייקת בפרט האחרון. חקירה שהחלה – החוק איננו חל עליה. זה המצב החדש, כפי שכמה חברי קואליציה תמכו – – –
מאיר כהן (יש עתיד):
הוא שאמרתי. החקירות הבאות שמבוששות, ויגיעו – זה לחוד. כשהוא ייקרא לתת את הסבריו – – –
זאב בנימין בגין (הליכוד):
לא משנה, לא, זה לא משנה את המצב הקיים. יהיו סיכומים, ויהיו סיכומים בכתב, ויהיו מסקנות בכתב. אין שינוי – – –
היו"ר יחיאל חיליק בר:
– – – 30 שניות. אתה עדיין ב-30 שניות שלך.
מאיר כהן (יש עתיד):
אני רוצה להגיד לך, אדוני, אמרתי אתמול: החוק הזה הוא טוב, וצר לי על כך – בשורה אחת שמים את ראש הממשלה עם משפחות הפשע. אדוני, את מי פרקליט מלווה? את משפחות אברג'יל, ומשפחה כזאת ומשפחה כזאת. זאת אומרת, אויה לנו, כי משפחות פשע מלוות על ידי פרקליט, ואנשי ציבור מלווים על ידי פרקליט. אויה לנו שאנחנו נזקקים לחוק הזה שמעמיד בשורה אחת ראש ממשלה עם אנשי משפחות פשע.
זאב בנימין בגין (הליכוד):
יהיו סיכומי חקירה על ידי המשטרה שיועברו לפרקליטות. תודה, מאיר.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
חברת הכנסת אלהרר, בבקשה, לך יש עד 30 דקות.
אתה – אני מצטער – – –
זאב בנימין בגין (הליכוד):
לא, לא, התשובה הייתה בסדר.
קארין אלהרר (יש עתיד):
חבר הכנסת בגין, לי יש תשובה רחבה על השאלות ששאלת.
אדוני היושב-ראש, חברותיי וחבריי חברי הכנסת, חבר הכנסת בגין, אני רוצה להשיב על השאלה ששאלת. ראה נא, חבר הכנסת בגין, אני סבורה שאדם שמגיע לשירות הציבורי, ולהיות שליח ציבור בוודאי, צריך להיות נקי כפיים פי כמה מכל אזרח אחר, כי הוא אמור לשמש דוגמה ומופת. החוק הזה, שאנחנו דנים בו הרבה יותר מכפי שראוי שנדון בחוק כל כך מביש, הוא חוק שעושה אי-שוויון בין נבחרי ציבור לבין האזרחים הפשוטים.
אמר פרקליט המדינה – אני ישבתי בישיבת ועדת הפנים שאליה הגיע פרקליט המדינה וסיפר מה המשמעות של תיק שיש בו פרקליט מלווה. מדובר בלא יותר מ-200 תיקים מבין כל התיקים שנחקרים. מדובר בלא אחר מאשר מקרים של נבחרי ציבור, אישי ציבור ומשפחות פשע. זו התורה כולה.
זאב בנימין בגין (הליכוד):
ומהו ההבדל המעשי?
קארין אלהרר (יש עתיד):
ההבדל המעשי הוא שלא יהיו המלצות.
זאב בנימין בגין (הליכוד):
לא נכון.
קארין אלהרר (יש עתיד):
במקרה הזה – אדוני, קראתי את הצעת החוק. במקרים הללו של פרקליט מלווה לא היו המלצות, והן לא יפורסמו.
זאב בנימין בגין (הליכוד):
זה לא נכון. חברתי, צר לי.
קארין אלהרר (יש עתיד):
אני אגיד עוד משהו. אני חושבת שהעיתוי של הצעת החוק אומלל. ואני אגיד עוד דבר, חברי חבר הכנסת בגין: יש חבר כנסת מן הקואליציה – יותר מכך, אפילו ממפלגתך – שאמר בריש גלי את מה שכולם מבינים. היינו אני וחבריי – אני מצטטת אותו, חבר הכנסת מיקי מכלוף זוהר, שאמר: "אני וחבריי היינו צריכים לומר מלכתחילה שהחוק הזה נועד להגן על שמו הטוב של ראש הממשלה" – אמר ולא הוסיף.
זאב בנימין בגין (הליכוד):
היה, נגמר, זה מאחורינו. איננו משנה את המקרה. זה הנוסח.
קארין אלהרר (יש עתיד):
אבל זה התמריץ. תשמע, חבר הכנסת בגין, אני לא ידעתי שבכנסת ישראל אנחנו באנו כדי לחוקק דברים שאין להם שום משמעות. אם אין שום משמעות לחוק הזה, תתכבד הקואליציה, תוריד אותו מסדר-היום.
זאב בנימין בגין (הליכוד):
זו שאלה מסוג אחר. זו שאלה מסוג אחר. אבל אין שינוי, עכשיו – – –
קארין אלהרר (יש עתיד):
לא, ממש לא. חבר הכנסת בגין, אני לא ראיתי התעקשות כזאת מעולם על משהו שאין נפקא מינה. לא ראיתי. ואני אומרת לאדוני: כנראה שיש דברים.
זאב בנימין בגין (הליכוד):
אין. כבר אין.
קארין אלהרר (יש עתיד):
אני רוצה לקוות – אתה יודע מה, חבר הכנסת בגין? אני מייחלת ומתפללת שלא נצטרך להשתמש בחוק הזה, אבל אני אומרת לך, אדוני, כנראה יש דברים שגם אתה לא יודע עליהם, אחרת, אני לא מבינה. הרי מה, אין לנו במה להתעסק במדינת ישראל? אין לנו נושאים בוערים על השולחן? חוק ההמלצות – על זה תעמוד הכנסת מלכת 45 שעות? עם כל הכבוד, כנראה, חבר הכנסת בגין, שמפלגת השלטון – ראש הממשלה עשה את החישוב ואמר: עדיין משתלם לי. עדיין משתלם לי לעצור את הכול ולהתמודד עם החוק המביש הזה.
זאב בנימין בגין (הליכוד):
אני מאוד מודה לך על הדברים. תודה.
קארין אלהרר (יש עתיד):
לא. אני מודה לך שנתת לי את ההזדמנות להסביר.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
אוה. סוף-סוף אנחנו זוכים לשמוע את חבר הכנסת בגין מגן על החוק של הקואליציה. גם זה דבר שצריך לברך עליו.
קארין אלהרר (יש עתיד):
לא, תראה, אני אומר לחבר הכנסת בגין: יש דברים שלא צריך להגן עליהם.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
צודקת.
קארין אלהרר (יש עתיד):
יש דברים שעדיף שלא.
קריאות:
– – –
קארין אלהרר (יש עתיד):
אדוני היושב-ראש, אני רוצה – חבריי, מפלגת יש עתיד, מה קורה? חבריי חברי הכנסת, יש לנו אפילו נציג קואליציה – חבר הכנסת נגוסה, תודה שאתה איתנו.
אני רוצה להמשיך את נאום ההמלצות שלי מאתמול. נעשה תמצית של מה שהיה אתמול, למי שפספס את הפרקים הקודמים. בפרק הקודם של נאום ההמלצות המלצתי לקואליציה לכבד את שומרי הסף; לא לעשות דה-לגיטימציה לא לבית המשפט העליון ולא למבקר המדינה.
שלום, חברת הכנסת יחימוביץ. צפיתי בנאום שלך אתמול. היה מרתק.
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
תודה רבה.
קארין אלהרר (יש עתיד):
אני רוצה להמשיך ולהמליץ לקואליציה: תראו, ממשלה שאכפת לה מהציבור – היא רואה את הציבור ועובדת למען הציבור, לא למען הכיסא שלה, לא למען התפקיד שלה. זה לא הנושא שלשמו התכנסנו. צריך חשוב על טובת העם\ ולא על מנעמי השלטון.
אדוני, אני יודעת שזה אומנם בצד שלי, אבל הם לא שומרים על שקט. נורא קשה לי ככה.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
חבר הכנסת כהן, זהבה וחבר הכנסת שטרן, אתם מפריעים. חבר הכנסת בגין, קצת להוריד את הווליום.
קארין אלהרר (יש עתיד):
חבר הכנסת בגין, שש דקות מהנאום שלי הסברתי לך. מה קורה פה?
אני אומרת, צריך לחשוב על טובת העם, ולא רק על מנעמי השלטון, ונדמה שהקואליציה הזאת קצת מבולבלת, ומה שבאמת מעניין אותם זה הם עצמם ומה השלטון מסב להם. לראות את טובת העם זה להילחם על ההמלצות, על הדברים הנכונים באמת, למשל על תוכנית מקיפה לקשישים, על מענה אמיתי לנכים; לא אמירות סרק, לא כותרות מפוצצות בעיתון, לא מסיבות עיתונאים שאין להן תוחלת, לא ריבים על קרדיטים, אלא ריכוז מאמצים אמיתי לטובת האוכלוסיות המוחלשות, לטובת הביטוח הסיעודי.
כי תראו, מה שקרה עד עכשיו – שראינו הרבה מסיבות עיתונאים ולא מעט הבטחות, ואפילו אני בירכתי על כל ההבטחות הללו. אבל מה באמת קרה? ניקח כמשל את קצבאות הנכים. שנה שלמה יש דיונים כאלה, פנים-ממשלתיים, על הצעת החוק של אילן גילאון. כינסו את ועדת זליכה מטעמו של שר האוצר. אמר ראש הממשלה: מה, תהיה ועדה רק לשר האוצר? גם אני רוצה ועדה, והקים את ועדת שמחון. ועדת שמחון קמה – אגיד לכם את האמת, למרות שחיפשתי, מעולם לא ראיתי המלצות. ראיתי כל מיני הבזקים בעיתונות; אלה לא המלצות. אחר כך הגדיל לעשות יו"ר הקואליציה לשעבר, חברי חבר הכנסת ביטן, וכינס מסיבת עיתונאים עם נציגות מכל סיעות הבית. ישבנו אחר כבוד בבית סוקולוב והבטחנו לעם ישראל שהינה, הכנסת חזקה יותר מכל דבר אחר, והינה, אנחנו הולכים להעביר מתווה שלפיו תוגדל קצבת הנכות – לא לגובה שכר מינימום, ותאמינו לי, התכווצה לנו הבטן שלא יכולנו להעלות לשכר מינימום, אבל אמרנו: טוב להכניס רגל בדלת משום דבר.
האם אתם חושבים שהדבר הזה קרה? לא, ולא. זה לא קרה. כי אמרו: או-טו-טו חגים. אתם זוכרים? היו פעם חגי תשרי, היה ראש השנה. קיימנו דיון דחוף במליאת הכנסת. אני אומרת לכם, זה היה באמת שובר לב, מה שקרה כאן בכנסת, כי כולם היו בעד – נכון, חבר הכנסת כהן? כולם היו בעד הנכים בדיון לפני החגים. כולם אמרו: נעלה את הקצבה. אתם יודעים איזו הבטחה ניתנה אחרי החגים? זה מאוד ישראלי להגיד "אחרי החגים", הרי הכול קורה אחרי החגים, אבל נחשו מה לא קרה אחרי החגים? קצבאות הנכים טרם עלו. ואז היה מתווה חדש, המתווה של חיים כץ, וזה נראה באמת מתווה טוב. אבל מה לא קרה? לא חוקקו אותו עדיין. והיינו אמורים לקיים דיון בוועדת הרווחה, אצל חבר הכנסת אלי אלאלוף, אבל אמרו: לא, חסר כסף. איפה הכסף? ברזרבות. צריך את ועדת הכספים. ועדת כספים טרם התכנסה.
עכשיו תבואו ותגידו, כמו ששמעתי אתמול מהקואליציה: בגללכם לא התכנסה ועדת כספים, כי אתם עושים פיליבסטר במליאה. זה מעניין, כי בדיוק עכשיו אני חוזרת מדיון בוועדת כספים. כשרוצים לעשות העברות תקציביות שמעניינות את ראש הממשלה, למשל הנסיעות שלו – אוה, זה משהו אחר, שם אפשר גם אפשר לקיים העברות תקציביות. כל היתר – עזבו אתכם, בחייכם.
לעבוד לטובת הציבור וגם לטובת הפיקוח על בתי האבות – כמה דיונים קיימנו בזמני בוועדה לביקורת המדינה על בתי אבות ועל מצבם של הקשישים. מה קרה עם זה? בטח הוקמה לה איזו ועדה, ועדה שתבדוק את הדבר הזה, אבל לעשות עם זה משהו אמיתי – אל תגזימו. עד כאן.
ריכוז מאמצים אמיתי לטובת ילדי ה-SMA – מה אמרו? תלכו לסל התרופות. עכשיו, תבינו, סל התרופות, כל התקציב שלו זה פעמיים הסכום שזקוקים לתרופה ל-SMA, דהיינו, אם ניתן את כל הכסף לילדי ה-SMA, הורדנו חצי מתקציב סל התרופות, שזו החלטה שבאמת לא ניתן לקבל אותה. מה עם כל התרופות האחרות? צריך להקצות תקציב מיוחד לדבר הזה. חברים, קרה נס לילדים האלה. מה, אתם רוצים שהם יתווכחו עם אנשים אחרים שגם הם זקוקים לתרופה מצילת חיים? למה זה צריך לבוא בכלל בסל התרופות? אתן לכם למשל את מדינת צרפת.
אוה, שלום, חבר הכנסת לפיד. תודה שהצטרפת, חבר הכנסת לפיד.
אני חייבת לומר לכם, אין היגיון בדבר הזה. אפשר לתת את הכסף הזה בנפרד. למשל בצרפת, בדיוק התחלתי לומר, בצרפת עשו תקציב חירום, לא קשור לוועדת סל. אבל בישראל – לא, אנחנו לא עושים מה שאחרים עושים. היגיון – מאיתנו והלאה.
ואפשר לדבר גם על העניים, ואפשר לדבר על הילדים העניים – שאתמול הוגש הדוח לנשיא המדינה על ידי המועצה לשלום הילד – ומעמד הביניים, שנלחם לסיים את החודש, ואנשים שלא יכולים להרשות לעצמם דברים מאוד בסיסיים. אני לא רוצה אפילו להתחיל לדבר נערים ונערות בסיכון. איפה הם בכל הסיפור? איפה? צעירים וצעירות שאנחנו, כמדינה, הוצאנו אותם מבתי הוריהם, כי חשבנו שההורים לא מסוגלים לטפל בהם. עד גיל 18 שמים אותם במשפחות אומנה או בכפרי נוער ופנימיות. בגיל 18 – מה קורה? מה, זהו? כן. מדינת ישראל אומרת להם: חברים, היה לנו נעים, תודה רבה, ולהתראות ובהצלחה. למה? לא צריך להעמיד אותם על רגליהם? להפוך אותם לאנשים שיכולים לדאוג לעצמם? לעזור להם ברכישת השכלה, מקצוע, שתהיה להם קורת גג? לא. במקום זה אנחנו עסוקים בהמלצות ובשחיתויות. מה זה ילדים בסיכון לעומת כס השלטון.
ממשלה שאכפת לה מהציבור היא ממשלה שמעריכה ביקורת, כי ביקורת אמורה להיות בונה; ביקורת אמורה להיות כזאת שמשפרת. אבל לא, אצלנו בממשלה לא רוצים מבקר מדינה חזק; לא רוצים עין חיצונית שתעיר, שתנחה, שתעזור. לא, לא, את זה אנחנו לא רוצים. תראו, אף אחד לא חסין מביקורת, וזה גם לא נעים להיות תחת ביקורת, אבל הביקורת מטרתה לשפר. מאות דוחות מבקר המדינה מעלים כשלים בהתנהלות של הממשלה הזאת, הממשלה הזאת, המשרדים האלה, בתהליכי קבלת ההחלטות. במקום להתמודד עם הביקורת – מה התשובה של ראש הממשלה? מישהו יודע לומר מה התשובה האולטימטיבית? אני אגלה לכם, כי אתם לא ניחשתם: מבקר לא רציני, דוח לא רציני. הייתם מאמינים? באמת, אין לתאר כמה אפשר לזלזל – אוה, חברתי חברת הכנסת בן ארי. אין לתאר כמה אפשר לזלזל במישהו שבואו לא נשכח – מונה על ידי ראש הממשלה המכהן.
ממשלה שאכפת לה מהציבור דואגת למגזר ציבורי חזק, שוויוני, מקצועי. במקום להתעסק במינויים פוליטיים, במינוי מקורבים, דואגים לשים קודם כול אנשים שהם באמת מקצוענים אמיתיים, אנשים שהם חרוצים, עם רזומה עשיר, שהוכיחו את עצמם בתפקידי מפתח. בואו ניקח לרגע – חברת הכנסת יחימוביץ, את בטח תתחברי לדוגמה. בואו ניקח לרגע את תפקיד נציב או נציבת שירות המדינה. נכון היינו חושבות לעצמנו שזה תפקיד שצריך מישהו באמת שיהיה המגדלור של שירות המדינה ובאמת שיהיה מתאים לתפקיד.
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
התפקיד החשוב ביותר בשירות המדינה.
קארין אלהרר (יש עתיד):
נכון, החשוב ביותר בשירות המדינה. במקום זה, בדיון שקיימנו אצלך בוועדה אך בשבוע שעבר התחוור לנו גודל הזוועה. המועמדת מטעמו של ראש הממשלה – איזה ניסיון יש לה? לא להאמין, היא הייתה מנהלת – אפילו לא אגף; מנהלת של עשרה אנשים במשרד הפנים. שומו שמיים. איך אפשר בכלל לחשוב על זה? כמובן שהיא המועמדת היחידה, וכמובן שיו"ר הוועדה שאמור למנות אותה התפטר, כי הוא כנראה לא רצה לחתום על הזוועה הזאת.
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
שכחת שני קרובים שלה שעובדים במשרד – – –
קארין אלהרר (יש עתיד):
איך שכחתי? תודה. הבת שלה עובדת במשרד ראש הממשלה, ואחותה – נכון? או איזושהי קרובה אחרת, גם היא עובדת במשרד ראש הממשלה.
עכשיו תגידו לי, זו ממשלה שבאמת דואגת לשירות הציבורי, או שהיא מחפשת פשוט איזה יס-מנית שכמובן תגיד yes, I do לכל משאלת לב, לכל מינוי שרוצים לתת? פשוט לא יאומן. עכשיו תגידו לי אם זו באמת ממשלה שדואגת לציבור שלה או שדואגת לעצמה. לי נראה שראש הממשלה, כל כך לא אכפת לו וכל כך לא מעניין אותו מה יהיה על אחרים. הוא פשוט נורא עסוק בעצמו ומה יהיה עליו.
ממש הזמן חולף מהר, ואני מאוד נהנית.
משלה שמכבדת את האזרחים שלה לא מוכרת את האזרחים בשביל סקטורים שמפעילים עליה כוח. אנחנו רואים בעת האחרונה כל מיני דברי חקיקה שאתם יודעים, אפשר היה להתווכח אם הם טובים או לא טובים, לקיים עליהם דיונים אמיתיים, משמעותיים, שהם לא פשוט הפעלת מנופי כוח. כל חוקי השבת האלה שפתאום הפציעו לנו, חוקי המרכולים, חוק מסורת ישראל – הכול בא בלחץ, בדוחק, כאילו זה או עכשיו או לעולם לא. אם לא הייתי חושבת אחרת הייתי מעלה בדעתי – לא יודעת, אולי זה סוף ימיה של הקואליציה ויש איזה מכירת חיסול; זאת ההרגשה – שאחרינו המבול. אבל כן, זה מה שקרה. הם פשוט מביאים כל מיני חקיקות, כמו בבזאר טורקי: כל הקודם זוכה, כל הלוחץ יקבל – דבר שהוא בלתי אפשרי. ממשלה שאכפת לה מהאזרחים שלה, או לפחות שותפים קואליציוניים שאכפת להם – ואני מדברת למפלגת כולנו – לא נותנים יד לחוק המושמץ שנוגע ליועצים המשפטיים. אפרופו – חבר הכנסת לפיד, אני שומעת אותך עד לכאן.
יאיר לפיד (יש עתיד):
אני מתנצל ואני מרגיש אשם.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
ממך אנחנו לא מצפים להפריע.
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
רגע, הוא לא מרגיש אשם, הוא אשם.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
נא לרשום את זה.
קארין אלהרר (יש עתיד):
אני רשמתי לפניי.
יאיר לפיד (יש עתיד):
אין לי את המנגנון הזה של אשמה, אבל אני עובד על זה.
קארין אלהרר (יש עתיד):
החוק המושמץ שנוגע ליועצים המשפטיים – דיברנו על נציבות שירות המדינה – גם את זה רוצים לקלקל. עושה רושם שעושים הכול כולל הכול כדי להרוס את כל השירות הציבורי, על כל מרכיביו. היועצים המשפטיים במשרדים הממשלתיים – גם אותם רוצים להעיף. הם מקשים עלינו, ככה נשמע. מה יותר פשוט מלהביא עורך דין שכיר חרב שיעשה מה שאני אגיד לו, שלא יתערב לי, שלא יקשה עליי, שלא יבוא לי עם כל מיני עניינים של שיטת משפט? אני רוצה להפעיל את האג'נדה שלי – זה מה שמעניין את ממשלת ישראל. באנו לשלוט. העם אמר את דברו. עכשיו אני שואלת: אפשר לשלוט אבל בהגינות? יש ערך כזה, הגינות. נראה שממשלת ישראל שכחה ממנו. לא נראה לה. הגינות ממנה והלאה.
עכשיו אני אגיד לכם, זה באמת – לקרוא את הדברים, לקרוא את הנאומים של ראש הממשלה מלפני כמה שנים ולקרוא את הדברים שהוא אומר היום – ניכר שאו שהוא ממש התעייף או שפשוט לא בא לו יותר: לא בא לו יותר להיות ראש ממשלה של כולם; לא בא לו יותר להיות ראש ממשלה שמכבד גם את האחרים, כי הרי כל מי שלא חושב כמוהו הוא שמאלן, הוא בוגד, הוא בן אדם שלא צריך כנראה להשמיע את דברו.
אני רוצה לעבור למשטרה החוקרת. תראו, ממשלה שדואגת לאזרחים שלה ואכפת לה מהם צריכה לדאוג שתהיה כאן משטרה חוקרת לתפארת; משטרה שגאה בעבודה שלה; משטרה חזקה שמייצרת מדינה חזקה ובטוחה; משטרה שבודקת באופן שווה קטנים כגדולים; משטרה שבאופן שוויוני היא עושה את העבודה שלה כלפי כ-ו-ל-ם. אבל זה לא מה שקורה. עומד לו ראש הממשלה בכל הזדמנות ומשתלח – משתלח שזה מדהים, כי תכף אני אקריא לכם את נאומו של ראש הממשלה. אתם יודעים מה? אולי אני אעשה את זה עכשיו. אני רוצה להקריא לכם את הנאום של ראש הממשלה.
יאיר לפיד (יש עתיד):
– – –
קארין אלהרר (יש עתיד):
לא, זה נאום אחר.
יאיר לפיד (יש עתיד):
– – –
קארין אלהרר (יש עתיד):
לא, תקשיב, אי-אפשר לקחת את זה ממנו. הוא יודע, הוא יודע.
אתמול הקראתי את נאום ראש הממשלה כשבייניש מסרה את תפקיד נשיאת בית המשפט העליון לנשיא גרוניס. הקראתי, וכל מי שהיה כאן במליאה שמע כמה הוא מעריך בית משפט עליון חזק. היום אמרתי: נגוון. היום אנחנו נדבר על הדברים שהוא אמר על המשטרה, ולא סתם על הדברים שהוא אמר למשטרה – אני רוצה לצטט את דבריו מדצמבר 2015, לפני שנתיים בדיוק – שומע, חבר הכנסת לפיד? בטקס מיוחד שבו מינו את המפכ"ל אלשיך. אז, בימים ההם, ראש הממשלה בדבריו אמר כמה משפטים שרציתי להזכיר לו אותם, כי נראה לי שהוא שכח; אולי הוא בחר אפילו לשכוח. שנתיים בסך הכול עברו מאז המינוי של אלשיך. שנתיים. הוא שכח מה הוא אמר, אז בוא נזכיר לו. הוא אמר כך: "ולך, רוני" – הוא מתכוון למפכ"ל אלשיך – "ברכתי המסורתית לכל מי שעומס על כתפיו את תפקידי הציבור – ברכותיי ותנחומיי. במקרה זה איחוליי להחלמתך. אתה עומד נטוע איתן עם שתי רגליך על הקרקע, פחות או יותר, ועם חזון לעתיד שדיברנו רבות אודותיו.
ועכשיו מגיע הפנץ'. כה אמר ראש ממשלת ישראל: "משטרת ישראל היא אבן יסוד בחומת הביטחון הלאומי שלנו. אין משטר בלי משטרה, בלי משטרה שאוכפת את החוק והסדר, משטרה יעילה, נחושה, מקצועית ומסורה. משטרה עברית הייתה משאת הנפש של הדורות שקדמו להכרזת עצמאותנו. המשטרה העות'מאנית והמשטרה הבריטית נתפסו כגורמים עוינים, בדרך כלל בצדק, גורמים ששמו מכשולים על דרכו של המפעל הציוני. לעומתם נתפס השוטר העברי כסמל הקוממיות. הוא ייצג את החזון הממלכתי של מדינה המתוקנת, היציבה, בעלת החוסן הפנימי" – ואני מדלגת.
רוני, מהיום אתה השוטר מספר אחת, ואני יודע עד כמה אתה מחויב. אתה מקבל היום את הפיקוד על המשטרה, גם בצד העבודה החשובה בשטח אבל גם בדברים אחרים.
"אני רוצה להגיד לכם מה זה גוף בריא" – ממשיך ראש הממשלה ואומר. "גוף בריא זה לא גוף שאין בו מחלות מעת לעת – גוף בריא זה גוף שיודע לרפא את המחלות. ואני משוכנע שאת הבעיות והליקויים שישנם, וישנם במשטרת ישראל, אתה תדע לרפא – – – ועל כן זה חשוב לנו כמדינת ישראל, חשוב וראוי לכל אזרח ואזרחית בישראל" – הינה המשפט: שתהיה אכיפת חוק והגברת הביטחון האזרחי.
"אני מוסיף, רוני, את המובן מאליו: אתה בא לתפקיד הזה ממקום של תודעת שירות עמוקה לכלל. מה שמעניין אותך – נתת לזה ביטוי עכשיו בצורה ברורה ומרגשת, אבל נתת לזה ביטוי במהלך שנות שירותך – זה אהבת המדינה, ציונות, פטריוטיות – – – אני משוכנע שתנווט את דרכה של משטרת ישראל לעתיד מוצלח, תוך מתן דוגמה אישית לאחריות מפקדים. הגוף איתן מיסודותיו והוא ימריא מעלה מעלה בהנהגתך. עלה מעלה מעלה, שא ברכה והצלחה בשליחותך החשובה".
עכשיו אני שואלת: זה היה ראש הממשלה בשנת 2015. איפה ההוא שכתב ונאם את הנאום הזה ואיפה זה שניצב היום בראש ממשלת ישראל? מאוד מאוד עצוב.
ואסיים בדבריו של מי שהקים את תנועת הליכוד, מנחם בגין, שאמר את הדברים המאוד-חשובים הללו. אני רוצה לסיים בציטוט מתוך עיתון "חרות" ב-1955: "נלמד מן העבר אך נפנה אל ההווה ונדאג לעתיד. אם תעשו כן, אזרחית ואזרח בישראל, תראו את התופעה החמורה של קיום שלטון ממושך באומה ובמדינה. וכלל גדול הוא כי שלטון ממושך הוא סכנה לחירות האומה ולמוסר בניה. שלטון ממושך, מוליד שחיתות; הוא אינו יכול שלא ליצור התנשאות שליטים, תלות נשלטים, פחד תלויים. מהותו של שלטון עם, הקרוי בלשון היוונים דמוקרטיה, הוא בחילופים המבוצעים – – – אך אל לכם, אזרחית ואזרח בישראל, להתעלם מן העובדה כי השלטון הממושך במדינה הביא עלינו לא רק השתלטות ושחיתות מבית, אלא גם סכנות חמורות מחוץ. איבוד ידידים; בדידות בזירה הבין-לאומית" – תראו מה זה, איך דברים משנת 1955 נכוחים גם היום – "שפיכות דמים בלתי פוסקת – זוהי מנת חלקה של האומה בימים אלה". בגין. תראו איך זה נכון גם להיום. אני לא אקריא את סוף הנאום, אבל הוא שואל: "התשלימו?" האם אנחנו נשלים עם הדבר הזה?
בגין הוא באמת סמל בליכוד. ואני שואלת את עצמי: איך יכול להיות שהסמל הגדול – ואני גדלתי בבית ליכודניקי, ומורשתו של בגין היא מורשתי. איך יכול להיות שהם לא מקשיבים אפילו למורה הדגול שלהם? איך יכול להיות שדברים שאמר ראש הממשלה רק לפני שנתיים – לא לפני עשר, לא לפני 20; שנתיים, הוא בעצמו? אתם מבינים, זה פרצופה של הממשלה.
קריאה:
– – –
קארין אלהרר (יש עתיד):
לא, בסדר, יש הלוא גם את פורר, אם אני לא טועה. זה פרצופה של הממשלה – מריצים דאחקות בזמן שכאן נואמים את נאומו של בגין.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
נא לסיים, גברתי.
קארין אלהרר (יש עתיד):
רגע, אני כבר מסיימת. אוה, חברי דודי אמסלם הצטרף.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
אז ממש משפט סיכום. שומרים על הזמנים, בבקשה.
קארין אלהרר (יש עתיד):
אני כבר חצי שעה פה, דודי.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
אמרתי משפט סיכום.
קארין אלהרר (יש עתיד):
זוהיר, תן לי לסיים.
אני אסיים באמת ככה במשפט מהלב, לא בנאום. תראו, באמת עצוב מאוד שממשלת ישראל עוצרת מלכת את כל עבודת ישראל ומתעקשת על חוק שבאמת, גם לגישתו של חבר הכנסת בגין מן הקואליציה, אין לו שום תוחלת. ואני אומרת לכם, לא יעלה על הדעת שאם אין לזה שום תוחלת הם מתעקשים. כנראה שיש משהו שהם לא מספרים לנו.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
תודה, גברתי.
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת
היו"ר יחיאל חיליק בר:
הודעה לסגן מזכירת הכנסת.
סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:
ברשות יושב-ראש הישיבה, הינני מתכבד להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת הצעת ועדת הכנסת לתיקון סעיף 84 לתקנון הכנסת. תודה.
הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 81), התשע"ח–2017
(קריאה שנייה וקריאה שלישית)
היו"ר יחיאל חיליק בר:
חבר הכנסת בן ראובן, בבקשה, יש לך עד עשר דקות. אחריו – חברת הכנסת פדידה.
קריאה:
– – –
היו"ר יחיאל חיליק בר:
הסדר מעודכן, הכי מעודכן.
בבקשה, אדוני, עד עשר דקות.
איל בן ראובן (המחנה הציוני):
כבוד היושב-ראש, כבוד חברי הכנסת – איפה קארין? קארין הלכה. תודה לחברת הכנסת קארין על מילים מאוד חדות ומאוד ברורות.
אנחנו נמצאים כרגע במהלכה של מערכה על דמותה של החברה הישראלית, על דמותה של המנהיגות במדינת ישראל. ואנחנו במערכה ארוכה, כבוד היושב-ראש. כרגע אני מניח שבהצבעה שתהיה מתישהו בשעות הקרובות – אני מניח שאנחנו נפסיד, אבל אין לנו את הפריבילגיה להניח את ידינו ולהניח את חרבנו, לצורך העניין – ואני מתכוון לחרב הלחימה על דמותה של החברה, כמובן, לא לחרב הנשק; אין לנו את הפריבילגיה להניח אותה בצד. יש לי הרגשה, אני מרגיש, שאנחנו, במערכה כולה – אין לי ספק שהציבור הישראלי, שכבר התחיל להראות את עוצמתו בשבתות האחרונות, אין לי ספק שהציבור הישראלי הצטרף אלינו למערכה הזאת, ואנחנו ננצח בה. כי אין לנו ברירה אחרת. אנחנו במדינה שיש לה אתגרים עצומים מכל הבחינות – ביטחוניים, מדיניים, כלכליים – ובשביל לנצח ולהשיג את מה שאנחנו רוצים בנושאים החשובים האלה, אין לנו ברירה אלא להוות דוגמה, קודם כול לעצמנו. וכן, גם להיות אור לגויים בתחומים האלה.
וישנם תחומים רבים שאנחנו כאלה. אנחנו אור לגויים בהרבה מאוד תחומים ונושאים, כמו טכנולוגיה מאוד מתקדמת. ואני רוצה שנהיה דוגמה גם במוסר ובערכים שלנו. ולכן, המערכה שבה אנחנו נמצאים כרגע היא כל כך חשובה.
אנחנו, לצערי – מדינת ישראל מתנהלת כרגע בשלושה וקטורים שממשלת ישראל מכוונת אותם מחולשתה, בעיקר. הווקטור הראשון הוא וקטור המלחמה בשומרי הסף, פשוט מלחמה בשומרי הסף – שלא התחילה אתמול. היא לא התחילה רק בחוק הזה. אנחנו זוכרים בשנה האחרונה אמירות על טרקטורים על בית המשפט העליון; אנחנו זוכרים ראש ממשלה שעומד לפני שבועיים ומתבטא בצורה מגוחכת, שבעיקר מגחך את עצמו למול מפכ"ל המשטרה, למול חוקרי המשטרה; אנחנו רואים ראש ממשלה שכאשר יש דוח של מבקר המדינה שנוגע בו, אז תגובתו היא שהבעיה היא מבקר המדינה, שאין לו הכלים ואין לו עוד כל מיני דברים. ואנחנו עוד מתמודדים – עוד מעט הולך לעלות חוק, חברת הכנסת שלי יחימוביץ, שאנחנו נלחם עליו כמובן ביחד, במקרה הזה של חבר הכנסת סמוטריץ.
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
לא יהיה – – –
איל בן ראובן (המחנה הציוני):
ודאי שלא יהיה, אבל את יודעת, זה עוד צל במלחמתה של ממשלה כנגד שומרי הסף שלנו, ובמקרה הזה – מבקר המדינה, ועוד ועוד ועוד. פשוט מלחמה נגד שומרי הסף. אז זה וקטור אחד.
הווקטור השני הוא וקטור הימין הקיצוני – הימין הקיצוני, שניזון מחולשת הממשלה, מחולשת הקואליציה ומהצורך של ראש הממשלה לשמור על שרידותה. ומשכך, הוא מוביל מערכה, הם מובילים מערכה שהולכת ומתקרבת לקראת יצירת מצב ביהודה ושומרון שבו לא נוכל לחזור בנו לצורך התקדמות בתהליך מדיני כזה או אחר; כל מיני רעיונות של סיפוחים, של חוק ירושלים, של כל מיני תהליכים שכל תכליתם לכוון לכיוון עוד ועוד ועוד כסף ועוד ועוד אנשים למרחב שבסופו של דבר אנחנו לא נהיה שם, כי אם אנחנו נהיה שם לא תהיה לנו מדינה – לא תהיה לנו מדינה לא יהודית ולא דמוקרטית, ומבחינתי, לפחות, זו לא אופציה. אבל זה וקטור נוסף שכרגע מתנהל מחולשת ממשלה שלא יכולה להתמודד עם ימין קיצוני שלוקח אותנו למקומות איומים ונוראים. איומים ונוראים. אני לא מתכוון בהכרח לתושבי, או לכל תושבי יהודה ושומרון; אני מתכוון לזרמים מסוימים של ימין קיצון שגורמים – חבר הכנסת זוהיר בהלול, עד כדי אמירות כנגד בני עמך, כנגד הערבים במדינת ישראל, וגם נגד זה אנחנו צריכים להתמודד, כי גם זה חלק מעוצמתה ודמותה של החברה הישראלית.
הווקטור השלישי, כבוד היושב-ראש – שלהערכתי אנחנו נתמודד איתו כנראה בשבוע הבא – הוא וקטור הכפייה הדתית. חוק המרכולים, למשל, שבו לוקח שר – שוב, ממה הוא ניזון? מאיפה הוא בא? הוא בא מחולשת הממשלה. הוא מרגיש שהממשלה חלשה, לא יכולה להתמודד, ולכן הוא הולך איתה, הוא לוקח אותה, את הממשלה, לחוק הזוי, שבו אנחנו עומדים במצב שיש זרם מסוים שהוא יקבע לי מה לעשות ביום השבת – יום השבת, שאני מכבד אותו כל שישי-שבת בקידוש, בברכה, כמו רבים מחברי בכל קצוות המדינה. יש מקומות – בבקשה, כל אדם רשאי להחליט על מקומו בחברה, על מקומו בקהילה. שיבחר באיזו קהילה הוא רוצה לחיות, ואם הוא רוצה שאף אחד לא יזוז בשבת, אז שיגור בקהילה שאף אחד בה לא זז בשבת. אם הוא רוצה לגור, להיות שכנים – ואני בחרתי בקהילה שבה כן יושבים בערב שבת ומברכים, וכן שרים שירי שבת, ובשבת בבוקר מי שרוצה לנסוע לים נוסע לים. מה הבעיה? אבל אני מעלה את זה כעוד וקטור שנובע מחולשת ממשלה ולא מצורך אמיתי.
זמני קצר. אני רק אומר שיש לי עוד נאום מאוד מעניין שכנראה תהיה לי הזדמנות לנאום או בהמשך הלילה או בהמשך המערכה על דמותה של החברה הישראלית. הנאום שאני רציתי לשאת אותו עוסק בטוהר הנשק – בטוהר הנשק; בערכים, בעצם, של החברה הישראלית. אתן פה רק דוגמה מה הקפיץ אותי למרחב הזה: אותה תמונה שראינו לפני שבוע, שבוע וחצי, של מפקד בצבא וחייל שעומדים בפני מבחנים שאני מקווה שבעתיד, כשנחליף את הממשלה הזאת, אז גם נגרום לכך שחיילי צה"ל יצטרכו פחות לעמוד במבחנים שכאלה. אבל אני אומר לך, חברי זוהיר בהלול, שנמצא פה, אני, כמו שאתה יודע, איש צבא לשעבר. אני יכול לומר לך שהייתי כשנתיים מפקד המכללות של צה"ל, זה שמחנך את מפקדי צה"ל, מרמת מפקדי הפלוגות, הגדודים ומעלה. אין לך מושג כמה שעות בילינו בלהביא את המפקדים האלה לתובנה שהמשימה הרחבה והגדולה שלהם היא להשיג את המשימה אבל תוך כדי הישארותם בני אדם; כמה דיונים על מצב שבו צריך להיכנס לבית במשימה מבצעית – איך להשאיר את הבית, איך לנהוג עם המשפחה, איך לנהוג עם הווילון שנקרע, לפעמים, ומה לעשות כדי להקטין את הכאב שאנחנו גורמים כצבא בסביבה. אני חושב שראינו דוגמה יוצאת מן הכלל של מפקד שגם כאשר הוא תחת לחץ של ילדה, נערה כזאת או אחרת, הוא אינו מאבד את קור רוחו ופועל כפי שנדרש, באיפוק יוצא דופן. אז ראיתי כל מיני גורמים שקוראים לזאת "אובדן כוח", "אובדן ההרתעה", והינה, אומר לך את זה איש צבא לשעבר, שעמד במבחנים כאלה: זאת בדיוק העוצמה שלנו. זאת בדיוק העוצמה שלנו. זה חלק מדמותה של החברה הישראלית.
אותו מ"פ ואותם אנשים שאנחנו כל כך מחנכים אותם, צר לי שכל בוקר, כיום, כשהם פותחים את החדשות, הם צריכים לשמוע עוד סיפור על חקירה כזאת או אחרת, על שחיתות כזאת או אחרת. זה לא מגיע לנו כאזרחים, זה לא מגיע לנו כחברה, ולכן אנחנו ניצבים פה כל כך הרבה שעות, כל כך הרבה עומק אנחנו משתדלים לתת לדיון הזה, על מנת שבסופו של דבר החוק ההזוי הזה – כחלק מסדרה של חוקים, זה לא החוק היחידי, כחלק מסדרה של חוקים שעניינם הגנה על המושחתים ועל השחיתות – אנחנו לא ניתן לזה לקרות. גם אם נפסיד בקרב אחד, במערכה השלמה אנחנו ננצח. תודה רבה, כבוד היושב-ראש.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
תודה, אדוני חבר הכנסת איל בן ראובן. חברת הכנסת לאה פדידה, בבקשה. עד 20 דקות, גברתי.
לאה פדידה (המחנה הציוני):
כבוד היושב-ראש, חברי וחברות הכנסת, במהלך הימים האלה לא יכולתי שלא להיזכר שאם הגשש היו קיימים הם היו כותבים פרודיה חצי מצחיקה חצי עצובה על מה שקורה כאן. ואני רוצה להזמין אתכם, הקהל בבית שמקשיב לי עכשיו, לשמוע איתי את הקטע מהמערכון של הגשש, ואם יתחשק לכם אז אפילו לקום. וזה אומר כך: מרנן ורבנן, קהל נכבד, מוריי ורבותיי, / מכיוון שנתכנסנו פה הערב / באולם חגיגי זה, והימים ימי חשבון, והלילות – / לא באים בחשבון בכלל, / רצינו לקבל כמה תשובות / ולהעמיד אי אלו שאלות על דִיוּקן, לפתוח את סגור ליבנו, ואם יש למישהו משהו להגיד – שיקום. מי שגומר בצורה עצמאית את החודש / רק על המשכורת – שיקום / מי שנשבע כל לילה לאשתו / כשהוא חוזר בארבע בבוקר / שהיא אשתו היחידה – שיקום / מי שאומר כל הזמן / שטובים השניים מן האחד / אבל הוא עצמו רווק – שיקום. אז אף אחד לא קם, ובכל זאת מפה לשם אפשר להגיד שעם ישראל חי, ואנחנו ממשיכים. מי שחושב שהמצב הכלכלי-ביטחוני לא יקבל איזה שינוי אקסקלוסיבי וסופי ושיטתי – שיקום. ואפילו גם לכלוך קטן ו-40 שנה על הארץ הזאת – לא השתנה דבר, אז שיקום. ואף אחד לא קם.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
אבל תשירי את הפזמון, כמו – – –
לאה פדידה (המחנה הציוני):
אז בדיוק. אתה רוצה לעזור לי, כבוד היושב-ראש? אני אשמח.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
לי אסור.
לאה פדידה (המחנה הציוני):
אנחנו נסיים עם זה, עם השירה.
אז רק שייתנו לבן אדם לבוא למנוחה ולנחלה. ומי שכבד לו עכשיו על הלב, ולא מאמין שיום יבוא וגר זאב עם שיפוד, או זאב עם שיפוד של כבש, וכל הנשמה תהלל יה, וראס בן ענ-דינו יהיה לו קל על הלב – שיקום.
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
– – –
היו"ר יחיאל חיליק בר:
– – – את צודקת.
לאה פדידה (המחנה הציוני):
אבל אתם יודעים את השורה. עכשיו, תארו לעצמכם שהגשש היה כותב את זה עכשיו – אז היה מוסיף עוד בית אחד: מי שמאמין שהממשלה פועלת עבור האזרח – שיקום. מישהו היה קם? לא. מי שמאמין שחוק ההמלצות לא נולד להגן על ראש הממשלה – שיקום. מי שמאמין שאנחנו עסוקים רק בחוקים דמוקרטיים בימים האלה – שיקום. אז אף אחד לא קם, ושום דבר לא משתנה, ועם ישראל חי, ואדוני ראש הממשלה, תן לנו פעם אחת סיבה כן לקום על מנת שנוכל להרגיש טוב.
אז באמת, זה עצוב מאוד שאותה פרודיה של הגשש החיוור, היא יכולה להיות – אתה רוצה לקום? אתה מאמין?
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
אמרו לי שכשאת נואמת אז אני מנהל.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
הוא מתעקש לנהל כשאת נואמת.
לאה פדידה (המחנה הציוני):
אה, אוקיי. אז אולי הוא גם ישיר אתי עכשיו "אף אחד לא קם", וזה – בסדר.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
אני קם, אני קם, את רואה?
לאה פדידה (המחנה הציוני):
לא, אתה מקלקל לי. אף אחד לא קם.
אז יש תחושה קשה וכבדה שאותם שירים ואותן פרודיות מתאימים גם היום, ואפשר גם כאילו להאמין שהזמן לא עמד מלכת. יש סרט שזכה כמעט בכל פרס אפשרי. קוראים לו סאלח – לא סאלח סעד, סאלח שבתי. אתם יודעים שאם הייתי עכשיו רואה אותו, הילדים שלי היו אומרים שהסרט הזה הוא סרט בדיוני. אתה יודע למה, כבודו? כי סאלח, למרות התמימות והנאיביות שבו, הצליח בסוף לקנות דירה, בסוף הסרט. פה אין סיכוי שמישהו יקנה דירה. אז אולי כדאי לחזור לסאלח שבתי. וסאלח שבתי, הייתה לו איזושהי אמונה ותמימות שהוא יצליח להילחם בביורוקרטיה, ושהוא יצליח, בסופו של דבר; למרות המנגנון ולמרות הביורוקרטיה הוא יצליח. והייתה לו אמונה בלב, ובאמת ובתמים לפעמים הוא גם הצליח – לתחמן את השלטון, לעבור את הביורוקרטיה. אבל עידן התמימות איננו, והדברים האלה לא נמצאים, וגם אובדן התמימות והאמונה והמוסר של הממשלה הזאת, שאמורה לחוקק חוקים שלפחות אם לא במישרין אז על הדרך יוכלו לעזור לאזרחים, מקדמת את זה בנימה – ואתם יודעים שזה עצוב מאוד שאותם שירים, אותן פרודיות, אותם סרטים – אנחנו נמצאים היום ב-2018 וביום השלישי של הפיליבסטר הזה, ואתם יודעים מה אומר "היום השלישי" – סרט, סרט שמדבר על חייזרים שפולשים לכדור הארץ. אבל הסרט הזה הצליח מאוד, לא רק בגלל סצנות המלחמות המרשימות אלא בגלל האווירה הפטריוטית שהציגו שם. הסרט הזה נהפך לנכס צאן ברזל, ואני תוהה, אולי ביום השלישי הזה של הפיליבסטר נראה פטריוטיות מצד הספסלים הריקים הנפלאים האלה, מצד חברי הקואליציה, שצועקים שהם פטריוטים יום וליל. אז תוכיחו את זה, כי הציבור צריך אתכם. הציבור לא רוצה שתחרבו לו את הדמוקרטיה; הציבור לא רוצה שתעסיקו אותנו יומם וליל בלי רצון להועיל, לעזור ולהבין.
אם אני רוצה לנצל את ההזדמנות, לאחר שבאמת עשינו את הפרודיה של "אף אחד לא קם" – ובאמת אף אחד לא קם; אני מקווה שגם אתם בבית לא קמתם. אבל בואו נמשיך, ננצל את זה למשהו שכולנו מדברים עליו, כולנו מאמינים בו, כולנו חושבים שהוא הפתרון, הוא הפתרון כדי שילד וילדה במדינת ישראל יוכלו לגדול ולהיות אזרחים חושבים, ואזרחים טובים, אזרחים שמובילים דעת. כולנו אומרים שהחינוך הוא הדבר החשוב ביותר. אז אם באמת אנחנו נותנים הזדמנות לילד או לילדה במערכת החינוך – האם באמת מערכת החינוך נותנת לילד וילדה את כל מה שהיא צריכה והוא צריך בלי שום קשר למקום מגוריו? בלי שום קשר למי הוא נולד? בלי שום קשר אם ההורים שלו בעלי יכולת, לא בעלי יכולת? אז צר לי להסתכל לאותו נער ואותה נערה בעיניים ולהגיד: לא. לא. אין את אותה הזדמנות ואין את אותו דבר. אנחנו נוסעים בפריפריה ורואים בתי ספר שבהם המדרגות שבורות, והקירות מקולפים – והלב כואב. הרי כבר הוכיחו מחקרים שאקלים בית ספרי קובע.
אתה משתתף איתי?
כבר הוכיחו מחקרים שהאקלים הבית ספרי קובע. אז למה, למה במקום חלש אנחנו מחלישים יותר, ולמה אותו נער ואותה נערה שמגיעים לביתה ספר לא יכולים באמת ובתמים לקבל הזדמנות אמיתית?
הורים משלמים 4.3 מיליארד שקל בשנה תשלומי הורים – וכאן אני רוצה להודות לחבר מפלגה יקרה שלנו, פיצ'י דובינר, שלוקח את זה באמת ומוביל את המחאה הזאת. 4.3 מיליארד שקל בשנה. בעצם אנחנו אמורים לשלם 50 שקלים, אבל אז יש תוספות: טיולים, ספרים, מסיבת סוף שנה, מסיבת סיום, שיעורי תל"ן, והמחירים הם מ-1,200 שקלים ומעלה. מה עושה אותו ילד, מה עושה אותה ילדה, שאין להם את הכסף הזה? אז לפני שבוע קיבלתי מבית ספר מכתב קורע לב, מילדה שלא הצליחה להגיע למסיבת סיום וילד שלא הצליח להגיע לטיול שנתי. הם נשארים בבית. וכן, אנחנו אלה שמייצרים את הפער בחברה – אתם, הקואליציה הזאת והחוקים שאתם מעבירים; לא נותנים הזדמנות אמיתית. ויותר מזה – – –
עיסאווי פריג' (מרצ):
את צריכה למלא טוטו.
לאה פדידה (המחנה הציוני):
למה?
עיסאווי פריג' (מרצ):
כי פעמיים – – –
לאה פדידה (המחנה הציוני):
כן, אני זימנתי את אחמד טיבי במדיטציה כדי שהוא יהיה היו"ר.
היו"ר אחמד טיבי:
נעניתי במיידי.
עיסאווי פריג' (מרצ):
– – –
לאה פדידה (המחנה הציוני):
אבל אתה יודע מה הם כן עושים? 15.5% מתשלומי ההורים שלנו, של מי שיכול לשלם, משלמים את תשלומי ההורים שלא יכולים לשלם. לרגע חשבתי שאנחנו בקיבוץ; בקיבוץ לוקחים מפה – נותנים משם. אבל איפה? אנחנו במדינה. אנחנו צריכים לממן את אלה שלא יכולים? מדינה מחויבת לדאוג במקום שאי-אפשר, במקום שהשוק נכשל. אז אם המדינה הזאת לא תדאג לחינוך, לְמה כן? חברים וחברות, למה כן? כשבני סיים את כיתה י"ב – ואני מגיעה לתשלומים – אז זה הגיע ככה: 500 שקלים אנחנו רוצים לקדם-מסיבה; 700 שקלים לאפטר-פארטי – – –
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
600.
לאה פדידה (המחנה הציוני):
600? טוב, אני מיוקנעם, יקירה.
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
אל תשכחי שבאותה שנה גם יש את הטיול לפולין – –
לאה פדידה (המחנה הציוני):
בדיוק.
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
– – שגם מפיל אותך כלכלית.
לאה פדידה (המחנה הציוני):
מפיל כלכלית. וגם, אם לא מספיק, יש להם אחרי האפטר-פארטי מין טיול אחרי וטיול לפני, ואני מצאתי את עצמי אומרת: עד לאיפה? ועוד יכולתי, אבל מה עם האחרים שלא יכולים? האם אנחנו שמים את אותו ילד וילדה בצד, מתביישים, כי אין להם כסף? וחבל שחבר הכנסת יאיר לפיד הלך, כי התברר שלי שב-2013 הוא שביטל את ההחלטה שלא לשלם תשלומי הורים. אז מה אנחנו עוד רוצים מההורים האלה? יש לי תחושה שמישהו מעמיד את מעמד הביניים במבחן, שם על גבו כל פעם עוד קש: מתי תישבר, מעמד הביניים?
היום אתה צריך לשלם תשלומי הורים; היום הארנונה שלך גדלה; היום אתה צריך לדאוג לרווחה. היום מס הבריאות שאתה משלם לא מספיק לך. לאט-לאט אותו מעמד ביניים סוחב על גבו את ערימת הקש הזאת, נאנח בשקט, ולאט-לאט אנחנו מגלים שאותו מעמד ביניים, שעובד ורוצה להרוויח ורוצה להיות בחברה יצרנית, מצטרף למעגל העוני. כי מה אמר לנו דוח העוני? הסתכל לנו בעיניים ואמר: יותר עניים מקרב אנשים עובדים. אז תגידו לי אתם: אח, יא ראב. איזו מדינה. לא סאלח שבתי, שהאמין ואמר שיהיה יותר בסדר, ובסופו של דבר קנה דירה; לא הגשש החיוור, שטען ורטן. אז לאיפה אנחנו רוצים להגיע? לאיפה? איך אפשר להסתכל לילד או לילדה בעיניים ולהגיד להם שלא מגיעה להם הזדמנות שווה?
ויותר מזה – היום החינוך הפורמלי לא מספיק, כי כל ילד וילדה שמסיימים את בית הספר הולכים לחוגים, והולכים לקונסרבטוריון, והולכים לפעילות, וזה המון כסף. כמי שהייתה יושבת-ראש הנהלת המתנ"ס עד לפני חמש שנים – ילד שאין לו, ילד רווחה, היה הולך לרווחה ואני הייתי מקבלת בקשה, קבלה: הינה, 30% השתתפות. אנחנו היינו מוסיפים, ואותו ילד או ילדה היו יכולים להגיע לחוגים. והיום, כשמפנים מישהו למשרד לשירותים חברתיים, הוא מסתכל בעיניים ואומר לאותו ילד וילדה: חוגים – אין להם סבסוד; חוגים – אין להם מימון. ואז הם מתדפקים בשערי המתנ"ס או בשערי הקאנטרי או בשערי המקומות שמספקים חוגים, והם לוטשים עיניים לאותו ילד שלומד כינור, פסנתר, משחק ג'ודו – כי כולנו יודעים שבחינוך הבלתי-פורמלי אנחנו מקבלים כלים שלא רוכשים בחינוך הפורמלי: הוא יודע להתעמת עם אנשים; הוא יודע לרכוש אומנות, מוזיקה, השכלה אחרת; הוא יודע ליצור חברויות אחרות שהן לא פורמליות. אבל לא. במדינת ישראל חוג לילד זו פריבילגיה. במדינת ישראל אין דבר כזה.
ושוב, מי משלם? אנחנו, מעמד הביניים, הציבור, כי אנחנו גובים יותר כדי שנוכל להגיד לאותו ילד וילדה: אל תדאג, נעשה לך הנחה. או מה עושים ראשי ערים? מעלים ארנונה. ממי? מאיתנו, האזרחים, על מנת שנוכל לתת לאותו ילד וילדה להשתתף בחוגים. אז כמה עוד אפשר לזרוק קש על אותו גב של אותו אדם ממעמד הביניים ולהגיד לו: תחייך, ותשרת, ותצעד במשעולי הארץ הזאת, ותגיד כמה טוב לחיות כאן, כי אנחנו בבית הזה 120 חברי כנסת שדואגים ודואגות לך?
אז לא, הם לא דואגים לך, והם גם לא נמצאים כאן גם היום לשמוע אותנו או להזדהות איתנו; ולא, הם לא נמצאים כאן על מנת לשמוע את קול הילד והילדה האלה. וזה מייצר פער ענק, פער עצום – אותו נער ונערה, שיכולים להיות גם בשיעורי חינוך, וגם בשיעורים פרטיים, וגם בשיעורי חינוך בלתי פורמליים. אני, כתלמידה – התקשינו; לקחנו מורה פרטי או באנגלית או במתמטיקה. היום לוקחים מורה פרטי בלשון, בספרות, בביולוגיה. אתם יודעים כמה עולה שיעור פרטי? מי מהתלמידים פה לוקח שיעור פרטי? שירים את ידו שם, בקהל. יופי. אתם יודעים כמה זה עולה להורים שלכם? עשרות ומאות שקלים. כשבפעם הראשונה הבן שלי אמר לי: אימא, אני צריך גם שיעור פרטי בלשון, בספרות, הסתכלתי בכיס, ימינה ושמאלה, ואמרתי: עד מתי? אז העמיסו עלינו חוגים, ושיעורים פרטיים, ותשלומי הורים, וארנונה, ואותו מעמד ביניים צועד לאט, והקש כבד לו על הגב, ומעמיסים עליו עוד קש ועוד קש, ופשוט רחמנות.
אני קוראת לכם מכאן: הייתה ועדה שהחליטה ואמרה שההורים לא צריכים לשלם את התשלומים הגדולים והרבים האלה. תאמצו את ההחלטה. פעם אחת, כשאתם כבר מחליטים לטובת האזרח והאזרחית, אז אין זמן לעסוק בזה, ויש אי-יכולת לקבל החלטה. אבל כשרוצים להעביר איזה חוק המלצות – שאני אמרתי לדודי שזה נראה לי חוק דבקות במטרה, למעטה הגנה על ראש הממשלה – אז תסתכלו, יש זמן.
נאוה בוקר (הליכוד):
התעייפת, לאה?
לאה פדידה (המחנה הציוני):
יש זמן. נאוה, עכשיו כשאת נמצאת נתת לי נשימה לדבר עוד ולהסביר לך בטח כמה קשה לך לשלם בשביל הילדים שלך, ואם לבת שלך יש דירה או אין – כי מה לעשות? מעמד הביניים – קשה לו, הוא צריך את ההורים, נכון?
נאוה בוקר (הליכוד):
– – – מה לעשות – – – סובלת ממצוקת הדיור.
לאה פדידה (המחנה הציוני):
אז ככה זה.
ולכן אני קוראת מכאן לממשלה: תפסיקו להיות עסוקים בחוקים שלא מעניינים את הציבור. בואו נשנה את השיר "אף אחד לא קם" של הגשש החיוור אחת ולתמיד. כשאנחנו נעמוד פה ונגיד להם: תקומו, הם יקומו בגאווה. שכל ילד שנולד במדינת ישראל, לא משנה אם הוא גר בירוחם, מגדל העמק, ערד, תל אביב, באר שבע, רעננה, יקבל את מה שמגיע לו. מדינה צריכה לדאוג לחינוך חינם, מדינה צריכה לתת לתלמידים – שהם החיילים של מחר, והם המפרנסים של מחר, והם דור העתיד שלנו – את הכלים הנכונים, ולהחזיר לסל הסבסוד את החינוך הבלתי-פורמלי. חוגים הם חלק מסל שילד צריך. 480 שקלים חוג לכינור, פסנתר או גיטרה – מה אפשר לעשות בשכר ממוצע במשק? על מה אותה אימא אמורה להחליט לוותר על מנת לתת לילד שלה את החלום שלו לשחק טניס, ג'ודו, ללמוד, לקבל שיעור פרטי, ללכת למסיבת סיום ואולי גם לצאת ביום שישי לפאב השכונתי ולטייל עם חברים, בבית קפה? אתם יודעים כמה כסף היא צריכה לתת לילד הזה בחודש? כמעט 1,800 שקלים לחודש על הדברים האלה; ויש אוכל, מים, חשמל, ארנונה, ואולי כואבת לו השן והוא צריך רופא – והיום הרפואה לא מספיקה. אנחנו לוקחים את אותו מעמד ביניים ושוב מעמיסים עליו קש ועוד קש, ומצפים שהוא ילך בגאווה וילך בגאון ולא יישבר תחת המעמס של ערימת הקש.
אז אם אנחנו רוצים להחזיר את התקווה לאנשים ולא רוצים להגיד, כמו שהגשש אמר: אז מי שמאמין שהממשלה פועלת עבור האזרח – שיקום, ואף אחד לא יקום; ומי שמאמין שחוק ההמלצות לא נועד להגן על ראש הממשלה – שיקום, ואף אחד לא קם; ולא לשיר "אף אחד לא קם" – אז אולי במדינה הזאת תהיה תקווה, ואנחנו נוכל לקום, וחוק חינוך חובה חינם יהיה חינם, ולא למראית עין, והחוק הזה שאנחנו דואגים לילדים יהיה כמו שצריך, ולא נצטרך יותר להגיד לאותו ילד וילדה: מצטערים, לא נולדת להורים הנכונים, לא נולדת במקום הנכון.
אז גם אני אולי לא נולדתי להורים הנכונים, אבל אני צריכה שמי שנמצא בכנסת ישראל ידאג לי; אני צריכה שמי שנמצא בכנסת ישראל ידאג לילדים האלה של היום ושל מחר, ויבין שהם דור העתיד, הם יחליפו פה ב-120 הכיסאות – ואולי יהיה טוב. הם יהיו כאן בקואליציה כדי להגיד: עם ישראל חי, ובואו נעשה את זה ביחד. תודה.
היו"ר אחמד טיבי:
תודה, חברת הכנסת לאה פדידה. א-נאאב סאלח סעד, תפדל. חמש דקות, חבר הכנסת סאלח סעד.
סאלח סעד (המחנה הציוני):
שוכרן, יא סייד א-ראיס.
היו"ר אחמד טיבי:
אהלן וסהלן.
סאלח סעד (המחנה הציוני):
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני רוצה לדבר על חוק ההמלצות, אבל לפני שאני מדבר על חוק ההמלצות אני רוצה לדבר קצת על הממשלה ועל התבשיל שהיא מכינה לנו בימים האלה. תראו מה יש לנו בפרודוקטים של השף. המצרכים הבסיסיים זה מלפפון בלאדי, זה גזר, בננה ושום, בצל, פלפל שאטה – פלפל חריף – תפוח אדמה והמלפפון החמוץ המפורסם שראש הממשלה מדבר עליו. כל אלה – אנחנו צריכים להכין אותם; אנחנו צריכים להכין אותם בתוך סיר, ולבשל אותם. אז בנט ואיילת שקד רוצים בכל דרך להגביל את כוחו של בית המשפט העליון. הביאו לנו מה? הביאו לנו את המלפפון. ולדוגמה, להמחשה, הינה המלפפון שהביאנו לנו. מלפפון מאוד יפה.
היו"ר אחמד טיבי:
אה, אסור להציג מוצגים. אבל זה היה מלפפון?
סאלח סעד (המחנה הציוני):
זה מלפפון.
היו"ר אחמד טיבי:
שוכרן.
סאלח סעד (המחנה הציוני):
מלפפון, כן. והינה, אני מכניס אותו לסיר. אני מכניס את המלפפון לסיר, אדוני היושב-ראש.
היו"ר אחמד טיבי:
אני מקווה שלא הבאת סיר.
סאלח סעד (המחנה הציוני):
המלפפון הבלאדי. וליברמן, שר הביטחון שלנו, שרוצה עונש מוות למחבלים, הביא לנו את הגזר. ומה הוא עושה איתו? כולכם יודעים מה הוא עושה איתו. הינה הגזר, אני מכניס לסיר. וראש הממשלה נתניהו – מה הוא רוצה כל הזמן? מה חשוב לו? לרסן את הקופים, את כלי התקשורת. בעיניו כלי התקשורת קופים. אז הוא הביא לנו את הבננה. נחלק לעם את הבננה, והינה הבננה של מוזס מידיעות אחרונות, והבננה של ישראל היום, וגם אותה אני מכניס לסיר. ושרת התרבות מירי רגב, בלי עין הרע, עסוקה בפרובוקציות של הנפת הדגל ובשמלת הנשף שלבשה בקאן – היא מביאה לנו את השום, והינה השום, נכניס אותו לסיר. שר הבריאות, שהוא ראש הממשלה היום, הביא לנו פלפל חריף. ואללה, חתיכת פלפל חריף, פלפל שאטה – עיסאווי, חבל על הזמן.
עיסאווי פריג' (מרצ):
אני עדיין חושב על – – –
סאלח סעד (המחנה הציוני):
על מצב הבריאות בבתי החולים שהולך ומחריף – דווקא היום מתכנסת ועדת סל התרופות. אני, לפני כמה ימים, אדוני היושב-ראש, שלחתי מכתב לראש הממשלה ושר הבריאות, ליושב-ראש ועדת סל התרופות פרופ' גמזו ולחבר הכנסת אלי אלאלוף, יו"ר ועדת העבודה, משה גפני, יו"ר ועדת הכספים, ואני אומר: ריבונו של עולם, הרי יש תוספת של 22 מיליארד שקל לתקציב. אני אומר להם – –
היו"ר אחמד טיבי:
עודף.
סאלח סעד (המחנה הציוני):
עודף. – – רבותיי, חולי הסרטן במדינת ישראל, הם כל כך זקוקים לכסף הזה. תוסיפו להם בסל התרופות. ותאמינו לי, אני מכיר את זה מקרוב. אני יודע עד כמה חולי הסרטן צריכים את התרופה, תרופה שמצילה חיים.
גם שר התחבורה ישראל כץ הביא איתו בצל, שגורם לכולנו לבכות על תאונות הדרכים ומספר ההרוגים שהולך וגדל מדי שנה. אורי אריאל – חוני המעגל, שר הגשם, רוצה לעשות תפילה, תפילות להורדת הגשם – הביא לנו תפוח אדמה. והשר כחלון, שר האוצר – ביד אחת נותן לבתי החולים וביד השנייה לוקח מעצירים, מקצבאות הזקנה, מהאוכלוסייה הענייה ומהפריפריה. הוא מביא לנו חמוצים, כן, חמוצים.
אז יש לנו את המוצרים הבסיסיים, יש לנו את המוצרים בתוך הסיר, ומה הממשלה מבשלת? מה יוצא לה בבישול? את כל הפרודוקטים אני שם בסיר: את המלפפון הבלאדי, את הגזר, את תפוח האדמה, את הפלפל שאטה, את החמוצים ואת הבננה. מה לדעתכם יוצא מזה? מי מוכן להמר מה הטעם של התערובת, של התבשיל הזה שמכינה לנו הממשלה? מישהו יכול להאמין מה קורה כאן? פשוט הזוי.
אני אומר לכם, תאמינו לי, אצלנו הדרוזים מכינים מאכלים טעימים: פיתה עם לבנה, פיתה דרוזית. הפרודוקטים מדידים והתוצאה טעימה. מוסיפים לבנה, זיתים, זעתר, והינה לכם ארוחה מזינה וטעימה. אצל האשכנזים מכינים פויקה – אולי זה טעים: שמים בסיר את כל הפרודוקטים, מוסיפים בשר, עופות, תפוח אדמה, כל סוגי הירקות, ומשאירים על האש שעות על גבי שעות ארוכות, ומקבלים תבשיל.
היו"ר אחמד טיבי:
וזה טעים, אתה אומר?
סאלח סעד (המחנה הציוני):
טעים – ללקק את האצבעות, תאמין לי, אדוני.
היו"ר אחמד טיבי:
אוכל אשכנזי טעים?
סאלח סעד (המחנה הציוני):
חבל על הזמן.
הכורדים מכינים קובה. זה מאוד טעים. המרוקאים, לאה – קוסקוס, חריימה. ואללה, זה מאוד טעים. התימנים – ג'חנון. ומה הממשלה שלנו, מה הממשלה שלנו עושה? עושה לנו מישמש.
היו"ר אחמד טיבי:
סאלח, הסתיימה הארוחה והסתיים הזמן.
לאה פדידה (המחנה הציוני):
מה הבעיה עם – – – התימנים? אני לא הבנתי.
דוד אמסלם (הליכוד):
סאלח, דבר לאט, אני רושם את זה, רוצה לעשות – – –
סאלח סעד (המחנה הציוני):
כן, כן. חבל על הזמן, דוד אמסלם. ראש הממשלה – – –
היו"ר אחמד טיבי:
בואו ניצמד ללוח הזמנים, רבותיי. משפט מחץ.
סאלח סעד (המחנה הציוני):
ראש הממשלה הפך להיות השף, והשרים, בתחרות מאסטר שף, מאכילים אותנו לוקשים; במקום לשרת את העם עושים לנו מסחרה-שף, זה לא מאסטר-שף. ובראש הפירמידה – מי עומד, אמסלם? ראש הממשלה בנימין נתניהו, המסחר-שף הגדול של כולכם.
היו"ר אחמד טיבי:
תודה רבה, חבר הכנסת סאלח סעד. א-נאאב עבד אל חכים חאג' יחיא. תלאתין דקיקה, 30 דקות.
דוד אמסלם (הליכוד):
סאלח, איך הוא הכניס את החמוצים בתוך – – –
עיסאווי פריג' (מרצ):
לא, השאלה – אמר קוסקוס. אני חושב – – –
לאה פדידה (המחנה הציוני):
חריימה. חריימה – – – שם. היה גם חריימה.
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):
בסם אללה א-רחמאן א-רחים. חבריי חברי הכנסת, החוק הזה – התחיל לפניו החוק הצרפתי, למי ששכח. הכוונה היא לא לחקור ראש ממשלה, כי אין למדינת ישראל תחליף. ראש הממשלה הזה הוא היחיד והיחידי ואין לו תחליף, לכן אסור לחקור אותו, אסור להגיע לבית משפט, אסור להרשיע ואסור להגיע למצב שהוא לא יכול להיות מועמד. אבל אחרי שראש הממשלה ראה שיש התנגדות, גם בתוך הקואליציה, גם בתוך העם, ידע שגם בג"ץ יכול לפסול לו את החוק הזה, אז באו לביטול המלצות או סיכום: המשטרה תוכל לעבוד, להכין כמה ארגזים שהיא יכולה, אבל לסכם – לא. למה? כי הפרקליט צריך לשבת חודשים ושנים כדי לקרוא, לסכם ולהגיע למצב של החלטה מה הוא יוכל להמליץ ליועץ המשפטי לממשלה. ועד אז – למשוך שנים על גבי שנים, ואולי הליכוד יצמיח מנהיג שיוכל להחליף אותו. הכוונה הייתה להגן על נתניהו, שלא יגיע למצב הזה, אבל איפה השוויון בפני החוק? זה יסוד מיסודות הדמוקרטיה.
אבל, חבר הכנסת אמסלם, בוא תשמע מה זה שוויון בפני החוק בדת האסלאם. בימי הנביא מוחמד, עליהו סלאם – אני אקרא את החדית' ואז אני אתרגם ואז תבין: (אומר דברים בשפה הערבית ומתרגמם:) אני אתרגם.
עיסאווי פריג' (מרצ):
זה סיפורי צדיקים.
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):
לא, לא, זה החוקים. אני אומר מה זה שוויון בפני החוק. אישה מהאליטה גנבה.
דוד אמסלם (הליכוד):
קודם כול, חאג' יחיא, באמת – – –
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):
מספרי החדית'. מספרי החדית'.
עיסאווי פריג' (מרצ):
זה הקוראן בערבית.
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):
אישה מהאליטה משבט מח'זום, בני מח'זום, גנבה, אז צריך להעניש אותה. אמרו: מי יוכל לדבר עם הנביא מוחמד בשבילה? להיכנס, לדבר, אולי לא תוענש. ואז שלחו את אוסאמה אבו זאיד. והנביא מוחמד לא ענה לו, אלא עלה על הדוכן, אסף את האנשים והסביר להם: כולם שווים בפני החוק. העמים לפניכם סבלו מזה שאם בן האליטה היה גונב – היו עוצמים עין; החלש היה גונב – היו כורתים לו את היד. אני נשבע באלוהים – זה מה שאמר הנביא מוחמד, עליו השלום: אם פאטמה – הבת של מוחמד, הבת של הנביא – הייתה גונבת, הייתי כורת לה את היד. אז זו המשמעות של השוויון בפני החוק. זה ההתחלה.
אחר כך באו ואמרו, כדי להגן על החוק הזה של ההמלצות, את האמירה: שלטון לא מחליפים בחקירות, שלטון מחליפים בקלפי. אני מסכים, אמסלם. שלטון מחליפים בקלפי. אבל האם מישהו שרוצה להחליף את הממשלה הגרועה הזאת התערב במסכת החשדות? האם התערב בראיות, בחקירות, או בחומר בכלל של החקירה, או בסיכומים ובהמלצות הפרקליטות, או בהחלטת היועץ המשפטי? אף אחד לא התערב. אנחנו אומרים שאנחנו לא רוצים אנשים מושחתים בראשות הממשלה. ועוד אמירה שלך, אמסלם, עוד אמירה שלך: על סיגרים לא חוקרים או מחליפים ראש ממשלה, או על מתנות מחבר. השאלה: אם הוא לא היה במעמד שלו היה מקבל? אם הוא לא היה במעמד שלו כראש ממשלה, היה מקבל את אותן מתנות?
דוד אמסלם (הליכוד):
חבר אישי, חבר אישי. יש לך חברים אישיים. באים – מביאים לך בקלאווה?
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):
אז תשמע. היה מקבל גם לפי דרישה, או לפי רשימה שהייתה מוגשת. החקירה תקבע מה נתן בתמורה לאותן מתנות. זה החקירה.
דוד אמסלם (הליכוד):
– – –
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):
אני אתן לך את הדוגמה הבאה – תשמע את הדוגמה הבאה ואז תגיד.
דוד אמסלם (הליכוד):
– – – את השוויון.
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):
אז תשמע את הדוגמה השנייה מהנביא מוחמד ואז תלמד, ואז – – –
דוד אמסלם (הליכוד):
– – – תחבר את הנושאים.
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):
תן לי להשלים את הדוגמה הבאה ואז תגיד לי מה שיש לך. (אומר דברים בשפה הערבית ומתרגמם:) עכשיו תשמע את התרגום, מר אמסלם: הנביא מוחמד שלח מישהו לגבות את הצדקה, חזר ואמר לנביא, עם שקיפות מלאה: זה שלכם ואת זה קיבלתי במתנה. זה שלכם ואת זה קיבלתי במתנה. אז הנביא מוחמד עוד פעם עלה על הדוכן, אסף את האנשים ואמר להם: תשמעו, אנחנו שולחים את הבן אדם לעשות את העבודה – חוזר ואומר: זה שלך ואת זה קיבלתי במתנה. אילו היה יושב בבית אבא או אימא שלו, היה מקבל את אותן מתנות? וזה בדיוק המשמעות וההגדרה של שוחד. ההגדרה של שוחד היא שאם אתה מקבל טובת הנאה מעבר למשכורת שלך שאתה משרת את הציבור – לזה קוראים שוחד. ובאסלאם, אראשי, שזה מי שנותן את השוחד, ואל-מורטשי, מי שמקבל, וראיש, שזה מי שנכנס ביניהם, מי שחיבר ביניהם למסור ולקבל את השוחד – כולם בגיהינום. אז זה המעמד המסורתי, למי שרוצה לדבר על מסורת.
אבל, בלית ברירה, ראש הממשלה – – –
דוד אמסלם (הליכוד):
אפשר לשאול אותך משהו?
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):
תשאל.
היו"ר אחמד טיבי:
באישור היושב-ראש, ברשותו.
דוד אמסלם (הליכוד):
אתה נתת בהתחלה את הדוגמה של הנביא מוחמד והשאלה היא האם השוויון של לכרות את היד – – – של אישה שגנבה, כן או לא, אז הוא אמר שאם זו הייתה בתו, גם היה כורת את היד שלה. אחרי זה אתה נתת את הדוגמה – – – המתנות. אתה יודע שגם בחוק המתנות, בסופו של דבר, תבין – – – מאנשים – – – דבר יפה זה – – –
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):
לא לבעלי תפקידים כדי לקבל תמורה. זה נקרא שוחד.
דוד אמסלם (הליכוד):
לנו יש גם – – – חלק מהאנשים שאין להם חברים בכלל – – – חברים אישיים. עכשיו – – – סיגריה – – –
אעבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):
את זה נשאיר לבית המשפט, אמסלם.
דוד אמסלם (הליכוד):
– – – היועץ המשפטי. וזה השוויון. אתה מבין – – – דורשת שוויון שאין, לא קיים.
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):
אז ראש הממשלה בלית ברירה ביקש מכבוד אמסלם שהחוק לא יכלול אותו.
דוד אמסלם (הליכוד):
– – –
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):
ואז אמסלם בא ואומר: עכשיו הפכנו את החוק הזה לפרסונלי.
דוד אמסלם (הליכוד):
חאג' יחיא, עכשיו, אל תתבלבל מהעובדות, תמשיך את הנאום שכתבת.
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):
אני לא מתבלבל. אתה עדיין מתעקש, אז תשמע את המשפט הבא – ואמר לך: אני לא יכול לעמוד בפני הלחץ הציבורי, הלחץ בתוך הקואליציה, כי יש הסתייגויות של אנשים מהקואליציה. אני רוצה להיות בחוץ – כאילו שהוא היה יכול לא להיות בחוץ. ואז אתה מסמיק, אתה חושב: מה הוא עשה לי? אני אתעקש ואני אמשיך הלאה. אבל החוק הזה של ההמלצות – לא צריכים אותו עכשיו.
ובדמוקרטיה הממשלה צריכה לדאוג לאזרחים, ולא רק לשמר את הקואליציה, כי קניית שלטון היא על חשבון הציבור, ולא על חשבון ראש הממשלה, כמו התקציבים והחוקים של הבית היהודי – ואין הוכחה ברורה יותר מהפגישה של נתניהו אתמול עם הרבנים של הבית היהודי, כנראה כדי להבטיח שימשיכו בקואליציה אפילו אחרי ההמלצות, שאמורות להגיע בקרוב.
מפלגות קטנות יבואו לבוחרים עם השלל על חשבון האזרחים, והליכוד – עם מה יבוא? הוא יבוא לבוחריו עם "נהרו באוטובוסים לקלפי", כי הוא הזהיר אותם מנהירה של ערבים באוטובוסים – שלא הייתה, כי יש לנו את הבעיה של התחבורה הציבורית, וגם של הכבישים שיכולים להעביר בהם את האוטובוסים. אבל היהודים שבאו לבחור בליכוד באוטובוסים, שנהרו, הוא צריך לבוא אליהם במשהו. אז במה תבואו? בחוקים, כדי להגן על השליט. כבוד היושב-ראש, אחד מחברי הליכוד לשעבר אמר לי שבדנ"א של הליכוד צריך להתאבד בשביל המנהיג. ועל זה מצ'פרים אותם, ואנחנו רואים איך מקבלים ועדות, איך מתקדמים – ברור.
לממשלה אין זמן לטפל בתאונות דרכים – ואני מדבר על תאונות דרכים שבשנים האחרונות אנחנו עוברים 350 הרוגים בכל שנה, ושליש מההרוגים האלה הם ערבים, למרות שאלה שיש להם רישיונות נהיגה מהאוכלוסייה הערבית הם רק 14.5%, אפילו פחות ממספרנו באוכלוסייה. מה עושים? דוחים. כלום. למה? אני אתן דוגמה למה יש לנו יותר ויותר הרוגים בתאונות דרכים. חברים, הפועל הערבי יוצא מוקדם מאוד בבוקר. ברכב שלו יש חמישה אנשים. הוא עייף בעבודה וחוזר אחרי 15 ו-16 שעות מתחילת היום שלו. אז אם הוא עובר תאונה, התאונה היא קשה, ומספר הנפגעים הוא יותר גדול, כי ברכב יש חמישה ואפילו יותר. זה מה שיכול להסביר, כי אם נספור את תאונות הדרכים המספר לא מקביל למספר ההרוגים והפצועים קשה. אז הסיבה – כי הממשלה לא דאגה למקומות עבודה לאזרחים הערבים קרוב יותר לבית שלהם, והם עובדים קשה, ואז הם חוזרים הביתה, וכשיש את התאונה – עם הכבישים המשובשים, בלשון המעטה.
הממשלה לא רוצה לדאוג לנפגעי תאונות העבודה בבניין. אנחנו רואים שאין יום שאנחנו לא שומעים על תאונות. התאונה לא נספרת אם היא בינונית. רק לאחרונה, לפני שנה, חוקקנו את החוק שמחייב סגירת אתרים אם יש הרוג או פצוע קשה. מתחילת השנה נהרגו 36 עובדי בניין ומאות של פצועים בינוני וקשה. מישהו דואג להם? אתם יודעים מה המשמעות של הרוג בתאונת עבודה או בתאונת דרכים? המשמעות היא הרס של בית שלם, של יתומים, של אלמנות, של אנשים שאפילו אם הפציעה היא בינונית – הוא לא יוכל להמשיך את החיים שלו, והוא יחכה לקצבה מהביטוח הלאומי, שתקבע שהוא עני עד סוף ימי חייו. בזה אין זמן לממשלה לטפל. מה הם עשו כדי לטפל בנושא הזה? הם באו עם תקנות שיתחילו ב-1 בינואר, בשבוע הבא, וזה הגדלת הקנסות, העיצומים הכספיים על מצב שאינו בטיחותי באתרי בנייה. טוב, אמרנו, בסדר. תמכנו, התקדמנו. אבל ראה זה פלא – הם לא מוסיפים כוח אדם שיוכל להגיע, לרשום דוחות ולאכוף את החוק הזה. שלושה עובדים נוספים וזה הכול – היו 17 והיום 20; יהיו 20, הם עוד לא 20. האם זה יכול לפתור את הבעיה של תאונות עבודה בבניין? ברור שלא.
הנכים – הכי קשה שראיתי הוא הנושא של הטיפול בנכים. נכה לא רצה להיות נכה. אין נכה שביקש ורצה להיות נכה. זה בעל כורחו. אבל להגיע למצב של השפל המסורתי שממסים מס, שיש מיסים על אביזרים של נכים? לא מטפלים – מיקי, חבר הכנסת מיקי רוזנטל, לא מטפלים, לא נותנים עדיין את הפתרון לנכים בעניין של הקצבאות. אבל המצב הזה שיש מס על האביזרים של הנכים, זה גועל נפש.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אני מסכים איתך.
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):
לא אדבר הרבה על הנושא של הנכים, כי כולם יודעים מה המשמעות כשהם צריכים לבחור בין תרופות ואוכל ואיך לחיות. גם מקומות העבודה לא נותנים להם לעבוד, כי אם אתה עובד ואתה משתכר מעבר לסכום מסוים אתה תאבד גם את הקצבה. אנחנו משאירים אותם גם לבדידות.
העניין של הקשישים – התוכנית של המעסיקים, באו ואמרו: תוסיפו ואנחנו נשלם חצי; חצי על המעסיקים וחצי על המדינה. המדינה, יש לה סדר עדיפויות אחר. היא רוצה להעביר להתנחלויות ולא לנכים, ולא לזקנים, ולא לקשישים. מה שלא הפתיע אותי אלא הפליא אותי זה שבאו ועשו את החישובים בביטוח הלאומי, באחת הישיבות האחרונות השבוע, ועושים חישובים ואומרים: יש 1,100 עד 1,500 שקל – זה מיצוי זכויות, ואז, כאילו שזה נחשב – – מה זה?
היו"ר אחמד טיבי:
הורדתי לך חמש דקות.
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):
למה?
היו"ר אחמד טיבי:
קיבלנו הוראה. הנחיות.
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):
טוב, בסדר. – – כאילו שזה חלק מהתקציב שהוא מקבל.
ואני מגיע לרשויות המקומיות הערביות.
היו"ר אחמד טיבי:
תפדל, אבו חאלד.
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):
הרשויות המקומיות הערביות – הרבה פרויקטים הן לא יכולות לבצע. למה? יש לנו את הבעיה של המצ'ינג. מה המשמעות של המצ'ינג? אתה צריך לשלם את האחוז שלך כדי לקבל את הפרויקט, וזה במיוחד ברווחה ובחינוך.
יש לנו הצעה כל כך פשוטה: מי שנמצא באשכול סוציו-אקונומי מ-3 ומטה או מ-4 ומטה – הוא לא יכול להתקיים; הוא חי – כדי לגמור את החודש הוא חי ממענק האיזון. מענק האיזון בא כדי לאזן לו, לחיות במינימום שבמינימום, ואז אין לו מאיפה להביא את המצ'ינג, את ה-25%, ובזה אנחנו מפסידים גם עובדים בחינוך וברווחה וגם פרויקטים. והממשלה? אנחנו נטפל, נטפל, והכול שקר וכזב.
הממשלה אישרה תוכנית כלכלית. בזמנו, אחרי אישור התוכנית, רשמתי פתק קטן ומסרתי אותו לראש הממשלה ביד. הפתק הזה – רשמתי בו את המשפט הזה: תוכנית – – –
קריאה:
– – –
היו"ר אחמד טיבי:
תמשיך, לא מחשיב לך שום דבר.
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):
מה שרשמתי לראש הממשלה בפתק הוא כזה: התוכנית הכלכלית שאישרתם, בלי אישור תוכניות מתאר ותוכניות מפורטות ופתרון בעיות תכנון ובנייה ביישובים הערביים היא כמו משלוח של תרופות שאתה מעביר למדינה באפריקה עם בצורת, והם מחזירים לך את המשלוח הזה כי התרופות האלה הן לאחרי האוכל. אז אם אין תוכניות, אין גם יישום של התוכנית הכלכלית עצמה.
השבוע ישבתי עם שר השיכון והעליתי את הנקודה של מבני ציבור באזורים חדשים ובאזורים ישנים ביישובים ערביים, וביקשתי להעביר תקציבים מאזורים חדשים לישנים, כי התוכניות לא מאושרות. במקום שהתוכנית לא תאושר, אני לא רוצה להחזיר את התקציב לאוצר ולהפסיד אותו – אז תבנה אותו באזור הישן. בנוסף, משרד השיכון – אין דיור ציבורי ואפילו דירה אחת ביישובים הערביים. אין. האם הממשלה תדאג לזה?
ואני שואל: איפה יש בעולם כולו – תראו לי מקום אחד שיש בו יישוב לא מוכר חוץ מבמדינת ישראל. המושג הזה, "יישוב לא מוכר" – היישוב לא מוכר. גם האזרח לא מוכר? אזרח שיש לו תעודת זהות – גם הוא לא מוכר? הורסים במקום לבנות; הורסים במקום לאשר. אז תתכננו. אתם רוצים לגזול מאנשים את הקרקע שלהם? אתם רוצים שהם יחתמו שאין להם זכות על הקרקע? הרי הפקעתם. מה אתה צריך את החתימה – כי אתה גנב ואתה רוצה שמישהו יחתום לך שאתה לא גנבת? בעל הקרקע – אתה מבקש ממנו שיסדיר את הקרקע בחתימה של ויתור על הקרקע שאתה הפקעת? אין מילה אחרת חוץ מגנבה. ואז, כל עוד לא תחתום, אתה לא יכול לקבל את האישור ואת הבית ואת הבניין. ולא רק זה, הבדואים – יש להם את המנטליות. רוצים להעביר אותם לרבי-קומות, ובאותם יישובים יהודיים באותו אזור, רוצים שהם יחיו את החיים של הבדואים, החיים החקלאיים.
יש לנו עוד נקודה: הכיבוש. מדברים ושוכחים. ראש הממשלה אומר: שתי מדינות. אפילו ביום ההשבעה של שר הביטחון, שר המלחמה – שניהם קיימו מסיבת עיתונאים ושניהם התחייבו לשתי מדינות. אין שקר יותר מזה. איפה אתה רוצה להקים את שתי המדינות? אז מה שאתם עושים – אתם מובילים למדינה דו-לאומית, והיא תהיה דו-לאומית, כנראה, אם לא יתעשתו ממש עכשיו. ומדינה דו-לאומית, המשמעות שלה – גם תהיה זכות שיבה לשני העמים. ואני אומר לכם, במצב כזה היא תחזור להיות מדינה פלסטינית.
וירושלים – כולם צהלו ושמחו על טראמפ, הליצן הזה. והגיעו לאו"ם. למרות הסחיטה באיומים, למרות השקרים, למרות הלחצים, אומות העולם אמרו במפורש לנתניהו: האיומים שלך לא יעזרו. ורוב העולם העמיד את ממשלת ישראל בפני האמת – שירושלים היא שטח כבוש, והיא לא ליהודים. היא תשוחרר ותהיה למוסלמים, לפלסטינים.
יש זכויות אדם, אנשים מדברים על זכויות אדם. אני שואל: זכויות אדם זה לעמים מסוימים ולעמים אחרים לא? אם אתם מדברים על זכויות אדם, אז לאדם הפלסטיני יש זכות – זכות – למדינה משלו, לשחרור, למצב שהוא יוכל לחיות את החיים הנורמליים. הוא לא צריך להיות תחת כיבוש; הוא לא צריך לראות את הפרצוף של החייל בחצר הבית שלו; הוא לא צריך לראות את האיום; הוא לא צריך לראות את המחסום. הוא צריך לחיות, לשגשג, ויש לו היכולת ויש לו הכלים.
דיברו הרבה על זכויות הילד. אני רוצה לשאול על הילד הפלסטיני, אפילו הילד הערבי אזרח מדינת ישראל. אני מדבר על הזכויות. מזון זה זכות בסיסית של כל בן אדם, של כל ילד? שני שלישים מהילדים שלנו הם מתחת לקו העוני. יש להם בעיה להגיע עם סנדוויץ' לבית הספר. מישהו דואג? זה זכויות אדם, זכויות ילד. הילד הזה – לא מגיע לו? לילד יש זכות לחינוך. אלפי חדרי לימוד חסרים, ואנשים לא מוצאים איפה ללמוד, ילדים, וילדים נמצאים – ואני אוכל להגיד שלום לבן שלי אחמד פה ביציע? הוא בכיתה י"ב.
היו"ר אחמד טיבי:
וינו אחמד?
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):
אחמד פה למעלה.
היו"ר אחמד טיבי:
אהלן וסהלן, אחמד. (אומר בערבית: שמך יפה.)
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):
אני אגיד שלום. הוא בכיתה י"ב. הוא במגמת פיזיקה-כימיה, עם 41 תלמידים באותה כיתה. איפה יש מגמה כזאת ביישובים יהודיים שיש בה 41 תלמידים? אין.
היו"ר אחמד טיבי:
איווא. מפיש.
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):
הביטחון – האלימות הגואה ביישובים הערביים. מה הממשלה עושה? כלום. רק דיברה על לפתוח תחנות משטרה. אז פתחתם בג'יסר א-זרקא ועשיתם את החגיגה. מאותו יום – שני פצועים והרוג.
היו"ר אחמד טיבי:
הרוג היה.
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):
ועוד הרוג. מה עשיתם? מה עשתה תחנת המשטרה ביישוב כל כך קטן? איזה ביטחון נתנה? והילד, כשהוא מאבד את האימא ואת האבא שלו, הוא לא יכול להמשיך. יש לו זכות גם לאבא ואימא. ומגורים – לילד יש זכות למגורים. הוא לא צריך לשבת בבית שמאיימים להרוס לו אותו. הבית הזה שמאיימים להרוס אותו, זה לא ייתן נחת לילד.
יש לנו את העניין של מקומות עבודה ואבטלה. ביישובים הערביים יש לא רק אבטלה – יש בלתי מועסקים. הממשלה יודעת ואומרת גם בסטטיסטיקה ש-32%, 33% מהנשים הן עובדות. אז היתרה שלהן, שזה 68% או 67%, לא נחשבות מובטלות, הנשים. 69% מהגברים הערבים עובדים, אז 31% לא נחשבים מובטלים, הם בלתי מועסקים. וזה גם מה שמסביר את הרמה של העוני. יש לנו את העניין של המורים שמסיימים – 11,000 לא מוצאים מקומות עבודה. שלחתי לשר החינוך ושר האוצר תוכנית – לא אסביר אותה מקוצר הזמן – תוכנית מה צריך לעשות.
ובסוף אני אומר לממשלה במפורש: אתם לא יכולים להמשיך, כי אתם מושחתים, ומושחתים צריכים ללכת הביתה, וגם בקלפי ולא במקום אחר. מי שמושחת מקומו בבית סוהר. והעם, מגיע לו לבחור אנשים שיוכלו להנהיג אותו ולטפל בנושאים החשובים שלו. והמדיניות הזאת צריכה להשתנות.
היו"ר אחמד טיבי:
תודה. שוכרן, נאאב עבד אל חכים חאג' יחיא. חבר הכנסת יואל חסון, חמש דקות.
עד שיואל יעלה, היום היה טקס פרידה מאחות הכנסת אסתי – אתי הג'ינג'ית, ככה היא קרויה. היא אחות מסורה, שעבדה במשך שנים רבות כאן, ונתנה נופך של חום, יחס אנושי, ולכן מצאתי לנכון להגיד בשם כולכם תודה רבה לאסתי.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אני מצטרף, אדוני היושב-ראש.
היו"ר אחמד טיבי:
תודה רבה.
יואל חסון (המחנה הציוני):
מאחלים לה בהצלחה בפנסיה המהנה.
היו"ר אחמד טיבי:
בהחלט. ולריסה, שנמצאת איתה, היא גם אחות מצוינת. כל הכבוד. אבל מגיעה גם מילה באופן היסטורי, שלא נשכח – חנה ירושלמי, זיכרונה לברכה.
יואל חסון (המחנה הציוני):
נכון.
היו"ר אחמד טיבי:
אחות שעבדה שנים רבות כאן.
יואל חסון (המחנה הציוני):
נכון. אפילו אני הספקתי להכיר אותה.
היו"ר אחמד טיבי:
הוותיקים – עבדת בתקופתה.
יואל חסון (המחנה הציוני):
הספקתי.
היו"ר אחמד טיבי:
הייתה אחות משכמה ומעלה.
יואל חסון (המחנה הציוני):
וד"ר ליפשיץ, כמובן, אם אתה כבר מזכיר.
היו"ר אחמד טיבי:
שהוא מנצח על המרפאה.
יואל חסון (המחנה הציוני):
שמנצח על המרפאה.
היו"ר אחמד טיבי:
ו-24 שעות שהוא עוקב אחרי כולנו לטוב.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אחרי בריאותנו הטובה, בעזרת השם.
היו"ר אחמד טיבי:
נכון.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, תודה רבה לכם. רציתי להתייחס באמת – – –
יעקב מרגי (ש"ס):
יואל, תפסיק לייצר דרמות, שמעת?
יואל חסון (המחנה הציוני):
כשאני מסתובב במסדרונות בימים האחרונים כאן, בכנסת, אני שומע טענות של חברי קואליציה, של שרים בממשלה, איך אנחנו מרשים לעצמנו לעשות פיליבסטר כזה – – –
אורן אסף חזן (הליכוד):
מי טוען ככה?
יואל חסון (המחנה הציוני):
אני יכול לתת לך את השמות אחר כך.
אורן אסף חזן (הליכוד):
סליחה, יואל, אל תעשה – – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
איך אנחנו מעיזים לעשות דבר כזה – – –
אורן אסף חזן (הליכוד):
תעשו פיליבסטר כמה זמן שאתם רוצים.
יואל חסון (המחנה הציוני):
טוב, אני מבין. אדוני היושב-ראש.
אורן אסף חזן (הליכוד):
לא, תעשה חופשי.
היו"ר אחמד טיבי:
לא לא, אני אוסיף לך. בבקשה.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אני לא רוצה שתוסיף לי.
אורן אסף חזן (הליכוד):
רק שלא יוציא דיבתנו. אין לנו בעיה שתברברו את עצמכם לדעת. אין לי בעיה.
היו"ר אחמד טיבי:
תודה רבה, חבר הכנסת חזן. בבקשה.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אסביר.
אורן אסף חזן (הליכוד):
אני אשמח שתיתנו לי כמה מהדקות שלכם.
יואל חסון (המחנה הציוני):
ואני רוצה לומר באמת ליושב-ראש הקואליציה חבר הכנסת אמסלם שאולי כדאי שילמד קצת היסטוריה. אדוני, תלך תראה מי המציא את המושג, הזה פיליבסטר. הפיליבסטר נולד, מה שנקרא, made of Likud. אתה שומע מה אני אומר לך?
אורן אסף חזן (הליכוד):
מקשיב לך. מה אתה רוצה ממנו?
יואל חסון (המחנה הציוני):
תקשיב טוב מה אני אומר לך. תלך למיקי איתן ותלמד ממנו מה זה להיות פרלמנטר – – –
היו"ר אחמד טיבי:
אלוף הפיליבסטר.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אלוף הפיליבסטר.
דוד אמסלם (הליכוד):
מה הטענה? מה הטענה?
יואל חסון (המחנה הציוני):
שהוא שהמציא את העיקרון של הפיליבסטר.
דוד אמסלם (הליכוד):
גם אתה היית בליכוד פעם.
יואל חסון (המחנה הציוני):
ובימים – אז אני אומר לך – –
דוד אמסלם (הליכוד):
תגיד מה הטענה.
יואל חסון (המחנה הציוני):
– – בימים שהליכוד היה ליכוד כמו שצריך – –
אורן אסף חזן (הליכוד):
מה הבעיה? אנחנו יושבים ומקשיבים.
יואל חסון (המחנה הציוני):
– – הוא ידע לכבד פיליבסטר.
דוד אמסלם (הליכוד):
מה הטענה? מה הטענה?
אורן אסף חזן (הליכוד):
מה אתה רוצה? מה אתה רוצה?
יואל חסון (המחנה הציוני):
הוא ידע לכבד את העשייה הפרלמנטרית. הוא ידע לעשות ולכבד גם מאבק של אופוזיציה, גם מתוך מקום של אופוזיציה וקואליציה.
אורן אסף חזן (הליכוד):
אבל אנחנו מכבדים, מה אתה רוצה?
דוד אמסלם (הליכוד):
אגב, הוא עשה את זה בחוק התקציב.
יואל חסון (המחנה הציוני):
ואני אסביר לך, אדוני.
דוד אמסלם (הליכוד):
הוא עשה את זה על חוק התקציב.
יואל חסון (המחנה הציוני):
הרי מה שאתה רצית, אדוני יושב-ראש הקואליציה – כדאי שנספר פה לכולם, כי מה שאתה רצית זה באמת מה שחזן פה צעק, חבר הכנסת חזן. אתה אמרת לי בישיבת ההסכמות, אמרת לי: תדבר כמה שאתה רוצה.
אורן אסף חזן (הליכוד):
מה לא בסדר?
יואל חסון (המחנה הציוני):
כמה שאתם רוצים תדברו. אין לי בעיה. אתם רוצים שבוע, שבועיים – לא באמת עניין אותך סדר-היום של הכנסת – שבוע, שבועיים, תדברו כמה שאתם רוצים. אבל – מה אמרת לי שם? אבל את זמן ההצבעה אני קובע.
דוד אמסלם (הליכוד):
לא, אבל אמרנו עוד דבר.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אני קובע. מנעד, נתת לי מנעד.
דוד אמסלם (הליכוד):
יואל, יואל.
יואל חסון (המחנה הציוני):
הינה, אני אומר: נתת לי מנעד. בוא, חבר הכנסת אמסלם. אתה חושב – – –
דוד אמסלם (הליכוד):
אמרתי לך: יום שלישי הכנסת מתפקדת עם כל הוועדות.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אתה חושב – אתה חושב, אדוני, שאני צריך, יחד עם חבריי – – –
דוד אמסלם (הליכוד):
לא לא. יואל, חצי מהאמת גרועה מהשקר.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אני צריך יחד עם חבריי באופוזיציה – –
דוד אמסלם (הליכוד):
מה אמרתי לגבי יום שלישי?
יואל חסון (המחנה הציוני):
– – לעבוד על פי תוכנית העבודה שאתה תכננת לעצמך?
דוד אמסלם (הליכוד):
מה קורה ביום שלישי? ביום שלישי – – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
אז אני אומר לך – – –
אורן אסף חזן (הליכוד):
יואל, למה אתה לא מקשיב?
דוד אמסלם (הליכוד):
אני עוד אספר להם, הרי, כשאני אעלה.
היו"ר אחמד טיבי:
אתם מפריעים לו.
דוד אמסלם (הליכוד):
אתה מספר חצי מהאמת, והיא גרועה מהשקר.
היו"ר אחמד טיבי:
חברי הכנסת אמסלם וחזן, נא לאפשר לו להמשיך.
אורן אסף חזן (הליכוד):
יואל, לא יפה.
היו"ר אחמד טיבי:
בבקשה.
יואל חסון (המחנה הציוני):
תראה, חבר הכנסת אמסלם, אני יודע שאתה חושב שאנחנו צריכים לעבוד, היינו צריכים לעבוד על פי התוכנית שלך. וכן, שיבשנו לך את התוכנית, וכן, אנחנו עושים כל מה שאפשר כדי לעכב את חקיקת החוק הזה, כי כל עוד החוק הזה לא קיים בספר החוקים של מדינת ישראל, האוויר נקי, הרבה יותר נקי. ואני רוצה שהאוויר יהיה נקי. ולכן התעקשנו על הניהול הזה של הפיליבסטר הזה – כדי שהציבור ידע ויראה ויצפה, ויהיה מספיק זמן מסך, ודיונים באמצעי התקשורת ודיונים ברחוב, וידברו ויזכרו איזה חוק מושחת מחוקקים כאן היום חברי כנסת.
ואני אמרתי אמירה שאני מבקש לחזור עליה שוב, וכדאי מאוד שאתה, חבר הכנסת מרגי, תזכור אותה ותשים לב: לא חשוב מה כל אחד מחברי הקואליציה עשה לפני החוק הזה; האמת, גם לא חשוב מה הוא עשה אחרי החוק הזה, אם הוא יצביע בעד. כל מי שיצביע בעד החוק הזה, חבר הכנסת מרגי, ייזכר לדיראון עולם כמי שהצביע – –
יעקב מרגי (ש"ס):
– – –
יהודה גליק (הליכוד):
דיראון עולם. יימח שמו וזכרו.
יואל חסון (המחנה הציוני):
– – לדיראון עולם כמי שחצה קו פרשת מים של חוק מושחת, של חוק שנולד בחטא, של חוק שהמטרה שלו הייתה להציל ראש ממשלה מאימת החוק.
קריאות:
– – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
חד-משמעית. ועדיין, לא משנה מה יגידו, עדיין החוק הזה נשאר מושחת, כי הוא מדבר על חקירות שייפתחו אחרי שהחוק הזה יעבור, ומי יודע מה יהיה.
אנחנו לא צריכים להגן על פוליטיקאים מושחתים, לא צריכים להגן על משפחות פשע, לא צריכים להגן על עבריינים. אנחנו צריכים לשמור ולהגן על שלטון החוק. ואתם – אתם – פשוט מלכלכים את המוניטין של כל אחד מכם באופן אישי. אבל אני רוצה, לסיום, אדוני, לומר דבר חשוב.
היו"ר אחמד טיבי:
תמשיך.
יואל חסון (המחנה הציוני):
במאבק הזה – היו פה באמת חברי כנסת, חברי האופוזיציה כולה, שפעלו כיד אחת כדי לבנות כאן את העוצמה הפרלמנטרית וההתנגדות הגדולה לחוק הזה. אני רוצה להודות באמת לכל חברי האופוזיציה על העבודה הזאת. אני כמובן מודה גם ליושב-ראש סיעת יש עתיד עפר שלח; אני מודה גם לאנשי מרצ, לחברת הכנסת זנדברג, שהייתה נציגת מרצ בעניין הזה; לחבר הכנסת אחמד טיבי, שהיה חלק מהמערך הזה; חבר הכנסת דב חנין, ולכל מי שהיו מעורבים בגיבוש העבודה, בגיבוש העבודה האופוזיציונרית המשמעותית, שאנחנו מתכוונים גם להמשיך אותה כפי שעשינו כל הזמן. ואחרונים חביבים וחשובים, אדוני, אני מבקש להודות גם לאלפי האזרחים ששיתפו פעולה והעבירו לנו מסרים באמצעות הווטסאפ, בדרך הטכנולוגית שאפשרנו להם. חברי הכנסת ואנוכי קראנו את המסרים האלה והעברנו אותם כאן, מעל דוכן הכנסת.
ידענו והצלחנו לגבש מסר אחיד, ברור, נגד חוק מושחת. יש לנו כוונה להמשיך לעשות את זה עד תום הדיונים כאן, ויש לנו גם כוונה להמשיך את זה בכל חקיקה מהסוג הזה שתבוא. כשתבואו עם אינטרס ציבורי, כשתפעלו למען אינטרס ציבורי, נעבוד לימינכם, נהיה אופוזיציה עניינית. כשתחוקקו חוקים מושחתים, חוקים פוליטיים שנועדו להישרדות שלכם, אנחנו נילחם בכם. תודה רבה.
היו"ר אחמד טיבי:
תודה רבה, חבר הכנסת יואל חסון.
יהודה גליק (הליכוד):
– – –
היו"ר אחמד טיבי:
תירגע, חבר הכנסת גליק. אני רוצה להמשיך את התודות, יואל – –
יהודה גליק (הליכוד):
דיראון עולם.
היו"ר אחמד טיבי:
חבר הכנסת גליק, תירגע. – – ולהודות לכתבים הפוליטיים והפרלמנטריים, שחלקם הולכים טרוטי עיניים ועייפים, וחלק מהתלונות מגיעות אלינו.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
מרב מבקשת שתתקן לטרוטות עיניים.
יהודה גליק (הליכוד):
אחמד, הכול בסוף היום רק בשביל לקבל כותרות בתקשורת? זאת הייתה המטרה?
היו"ר אחמד טיבי:
שמה?
יהודה גליק (הליכוד):
לקבל כותרות בתקשורת?
היו"ר אחמד טיבי:
על מה?
יהודה גליק (הליכוד):
המטרה של כל העניין הזה – כי אתה הולך להודות להם.
היו"ר אחמד טיבי:
שהם נמצאים פה. חלק מחברי הכנסת לא נמצאים פה. הם נמצאים פה כל הזמן. מגיעה להם תודה.
א-נאאב עיסאווי פריג'.
עיסאווי פריג' (מרצ):
אדוני היושב-ראש – –
היו"ר אחמד טיבי:
(אומר בערבית: עשר דקות.)
עיסאווי פריג' (מרצ):
– – חברים וחברות, שמעתי את חבר הכנסת חסון, ואתה המשכת את זה בתודות. צר לי שאתם שכחתם את החשוב מהכול – מנהלי הסיעות – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
מקבל את ההערה.
עיסאווי פריג' (מרצ):
– – שהפעילו אותנו כמו שעון שווייצרי.
יואל חסון (המחנה הציוני):
צודק.
עיסאווי פריג' (מרצ):
אני, בלי רונית לא הייתי זז.
יואל חסון (המחנה הציוני):
גם אני – בלי זהבה לא זז.
עיסאווי פריג' (מרצ):
אתה רואה? זהבה, רונית, ואיפה החבר'ה מיש עתיד?
היו"ר אחמד טיבי:
עיסאווי, קאיד אלקצאצי.
עיסאווי פריג' (מרצ):
וקאיד, חביבנא.
היו"ר אחמד טיבי:
ודליה.
עיסאווי פריג' (מרצ):
דליה, דליה.
קריאה:
– – –
עיסאווי פריג' (מרצ):
– – – נכון.
מיקי לוי (יש עתיד):
שפרית.
עיסאווי פריג' (מרצ):
שפרית. אז אלו – מגיע להם. ואחרונים חביבים – רשמי הכנסת, שעמלו קשה, והאצבע עבדה שעות נוספות.
יואל חסון (המחנה הציוני):
תודה רבה. חשוב מאוד.
עיסאווי פריג' (מרצ):
חברים, אני אמשיך את – – –
יהודה גליק (הליכוד):
– – – תודה, גם לבקש סליחה.
עיסאווי פריג' (מרצ):
כן, חברים. חבר הכנסת גליק, אני אמשיך את הקו שחברי חבר הכנסת חסון התחיל בו. יש לי מעט זמן. אני רציתי יותר זמן, אבל הגבילו אותי. למה החוק הזה גרוע? תראה, אדוני היושב-ראש, יש ריח לא טוב במליאה בכנסת בימים האחרונים. יש אווירה לא טובה. אתה שומע במזנון של הכנסת, מאחורי המליאה: מה קורה? מה הממשלה – יש בחירות? אתה חושב לעצמך.
אז המצב שאנחנו נמצאים בו הוא כמו חולה, שזו ממשלה חולה עם ראש ממשלה חולה, שמחוברים לאינפוזיה – מחוברים לאינפוזיה וחיים מהיום למחר. והחולה הזה שבמצב קשה מחפש את הרופא שיציל לו את החיים – נכון, חבר הכנסת מרגי? מחפש את הרופא. ומי הרופא? הרופא – בדמות שר האוצר כחלון, שהוא עושה ניסים ונפלאות. עשה את הנס של הסלולר; וכחלון הרופא – מחכים שיציל את ראש הממשלה והממשלה שמחוברת לאינפוזיה.
קריאה:
אבו כמאל, באתי להקשיב.
עיסאווי פריג' (מרצ):
אהלן וסהלן, אבו אדהם. אללה יחליכ. והרופא מחבר לאינפוזיה, כפי שאמרנו, ומחכה אחרי שעות של דיונים ואחרי חודשים של חקיקה אנטי-דמוקרטית: האם הניתוח יצליח? האם הניתוח יצליח? תצילו אותי. אני בצרה, תצילו אותי. האם הניתוח יצליח? ובא חוק ההמלצות, ומנסים לקבור את ההמלצות שבדרך. אבל אתם שוכחים, ואני אומר לכם: אתם חופרים בית קברות פוליטי לכם, והימים יגידו. כל החברים כאן, בשלושת הימים האחרונים, אמרו שזה חוק פרסונלי. חבר הכנסת אמסלם דיבר – כמה, שלוש, ארבע שעות כאן? והתעקש שזה לא פרסונלי. התעקשת שזה לא פרסונלי.
דוד אמסלם (הליכוד):
אגב, דיברתי שעה.
עיסאווי פריג' (מרצ):
לא, עד 03:30, לפנות בוקר.
דוד אמסלם (הליכוד):
שעה, שעה.
עיסאווי פריג' (מרצ):
שעה? מהבית אומרים לי שאמסלם עדיין מדבר.
דוד אמסלם (הליכוד):
אתה עייף, כנראה.
עיסאווי פריג' (מרצ):
אז אני שואל אותך, חבר הכנסת אמסלם, אני רוצה שתקשיב לי: אתה טוען שהחוק הזה לא פרסונלי.
דוד אמסלם (הליכוד):
לא אני.
עיסאווי פריג' (מרצ):
טענת כאן שזה לא פרסונלי.
דוד אמסלם (הליכוד):
אמרתי: לא אני, הייעוץ המשפטי של הכנסת.
עיסאווי פריג' (מרצ):
טען שזה לא פרסונלי. אני רוצה להביא לך – היום דיברו רבות – – –
ציפי לבני (המחנה הציוני):
ביבי מצביע היום? אין לו ניגוד עניינים. מעניין.
דוד אמסלם (הליכוד):
לא שאלתי אותו, אבל זה לא קשור.
ציפי לבני (המחנה הציוני):
אני רוצה לספר לך – – –
דוד אמסלם (הליכוד):
– – –
ציפי לבני (המחנה הציוני):
לא, שאם אין ניגוד עניינים, שיבוא להצביע, ואם הוא לא בא להצביע, אולי הוא יודע משהו שאנחנו לא יודעים.
דוד אמסלם (הליכוד):
זה לא עושה את החוק פרסונלי – – –
עיסאווי פריג' (מרצ):
פרסונלי. עכשיו, אני – – –
דוד אמסלם (הליכוד):
פרסונלי או לא זה שאלה משפטית.
היו"ר אחמד טיבי:
יאללה, יאללה.
עיסאווי פריג' (מרצ):
אני נותן להם את הכבוד. זה שיח חשוב.
היו"ר אחמד טיבי:
תמשיך.
עיסאווי פריג' (מרצ):
זה דיון חיוני.
אני רוצה לספר לכם סיפור על אישיות בכירה שסבלה והרגישה לא טוב – הלכה לבית חולים אברבנאל. האישיות הבכירה הזאת התלוננה שהיא מרגישה שהיא חתול – משמיע קולות של חתול, מרגיש כמו חתול. הלך למנהל בית החולים. מנהל בית החולים אמר לו: נו, מה הבעיה שלך? אתה בריא. אחרי טיפול של שבועיים אמר להם: בסדר, אני בן אדם, לא חתול. ואללה, הלך. אחרי יומיים חזר. ראה אותו מנהל בית החולים, אמר לו: מה קורה? אומר לו: אני יודע, אני חתול – לא, אני בן אדם. אני משוכנע, אני בן אדם. אבל דוקטור, רק רציתי שאלה: האם גם הכלבים בחוץ יודעים שאני לא חתול? ואני שואל את חבר הכנסת אמסלם, שהוא ממשיך לטעון שזה לא פרסונלי: האם אזרחי יודעים שהחוק הזה לא פרסונלי? החוק הזה הוא האבא של הפרסונלי והאבא של התצילו אותי, אני מחובר לאינפוזיה. זה המצב שאנחנו נמצאים בו, חברים. כאן, על הדוכן הזה, בימים האחרונים דיברו הרבה על דברי צדיקים, (אומר בערבית: יעני, דברי צדיקים ונביאים,) ולא השאירו מקום, ולא השתמשו בו.
אבל אני רוצה להתייחס לידיעה שקראתי היום בעיתון לגבי נתוני הפשיעה במגזר הערבי. חברים, היום פורסמו נתונים על העיר אום אל-פחם. אום אל-פחם – בשלוש השנים האחרונות הוגשו במשטרה 521 תלונות על אירועי ירי, 521 תלונות על אירועי ירי באום אל-פחם. היו בשנת 2015 174 תלונות, בשנת 2016 – 163 תלונות, ב-2017 – 184, 521 תלונות בסך הכול. כמה מתוך התלונות האלה הסתיימו בהגשת כתב אישום, חברים? שש. 1% מכל התלונות שהוגשו למשטרה בגין אירועי ירי, רק 1% נגמר בהגשת כתבי אישום. והמשטרה, לטענתה – חוסר שיתוף פעולה של התושבים; אנחנו לא יכולים. טענה זולה, חוזרת על עצמה, והיא לא מצליחה לשכנע אף אחד – בכישלונה של המשטרה בהבאת ביטחון אישי לאזרח בתוך המדינה, לא משנה איפה הוא נמצא. וזה נתון שראוי לציין.
הנתון השני שרציתי לציין – הזכירו את זה לפניי, מה שקורה בדרום, אבו סיאח א-טורי. אבו סיאח א-טורי, מאז 1998 מנסים להוציא אותו מאדמתו בטענה שהוא בונה, והם הורסים. אבל זה לא הפליא אותי. איפה הפלא? איפה השיא? שהוגשה תביעה נגדו של 1.8 מיליון על הוצאות הריסת בתים שהוא בנה, כביכול. תבינו, חברים, מה קורה: לוקחים לך את האדמה, ואתה צריך לשלם פיצוי של 1.8 מיליון על שאתה מעסיק אותנו, אתה מטריד אותנו. אלו השיאים שהגענו אליהם בתקופת השלטון של בנימין נתניהו והממשלות שנתנו לו פה.
חברים, אנחנו נמצאים לפני תקופת בחירות. כל הניסיונות להחיות את המת לא יעזרו. המת – החולה נמצא בשלבים סופיים, והוא במחלה סופנית. עדיף לעשות את זה בהסכמה ובהבנה, ולהכריז על בחירות. ואני מציע לחבריי: צריך, וזה לא מאוחר, למשוך את החוק הזה מהכנסת, למשוך את הבושה הזאת מהכנסת. זה לא מאוחר. צריך למשוך את החוק הזה. תודה, אדוני.
היו"ר אחמד טיבי:
תודה רבה לך, חבר הכנסת עיסאווי פריג'. האמת היא שעד חיליק – הוא הבא בתור, אבל עד שהוא מגיע, אני מקבל בקשות מהציבור, על איזה נושאים כדאי שחברי כנסת ידברו. שרון מבקש שידברו על מצב הכורדים.
קריאה:
– – –
היו"ר אחמד טיבי:
הכורדים בכורדיסטן.
אורן אסף חזן (הליכוד):
אני יכול לדבר גם?
היו"ר אחמד טיבי:
יש אחד שביקש שאתה תדבר, אבל אתה לא יכול. שניים רוצים הדרן של איתן כבל; חוק טיבי: עיכוב פיצוי בראי ההיסטוריה של המזרח התיכון; רשימה של ח"כים וחברי ליכוד שעשויים ליהנות מחוק ההמלצות; סנקציות נגד משרדים שלא מספקים מידע; חברי פרלמנט פלסטיני שנעצרו – זה נועם; ביטקוין. ומתי יסתיים הפיליבסטר? בבקשה, חבר הכנסת חיליק.
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):
לא לא, אתה יכול להמשיך, אין לי בעיה. אני מפריע לך?
היו"ר אחמד טיבי:
17 דקות, נכון? 17.
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):
אדוני היושב-ראש, למרות האווירה המבודחת שלך, אנחנו דנים פה בחוק שהוא מושחת, מושחת מוסרית. אבל דיברו עליו הרבה. אני רוצה לדבר, אדוני היושב-ראש, על דבר אחר שהוא מושחת מוסרית. אני רוצה לדבר על השחיתות המוסרית שבטיפול בפרשייה של אברה מנגיסטו, שמוחזק בידי החמאס כבר 1,207 ימים, אדוני היושב-ראש. 1,207 ימים – זה נשמע לנו כזה עוד מספר. שלוש שנים, שלושה חודשים ו-20 יום אברה מנגיסטו נמצא בשבי הברברי של החמאס. שלוש שנים, שלושה חודשים ו-20 יום אח שלנו, אזרח המדינה, יהודי תושב אשקלון, חולה, אדוני, חולה, מוחזק בשבי החמאס, ללא תקשורת, ללא יחסי ציבור מפוארים, ללא תרופות, ללא טיפול, בלי שאימא שלו יודעת מה קורה לו. שמו – אגיד את זה שוב, כי לא שומעים את השם הזה מספיק בבית הזה – אברה מנגיסטו.
השם הזה, אדוני, הסיפור של אברה והדאגה לגורל שלו צריכים להיות משותפים לכולנו, ללא הבחנה מגדרית או מגזרית או עדתית, ימין או שמאל, דתיים, חילונים. כולנו צריכים להיות מאוחדים בערבות ההדדית הזאת למען אברה. ואנחנו לא, אנחנו לא. אני לא יודע כמה אנשים, השם הזה אומר להם פה משהו, וכמה מעניין פה מישהו השם הזה, אברה מנגיסטו. אז אספר לך עליו קצת, אדוני היושב-ראש, כדי שהבית הזה ילמד, וייכנסו לדברי הימים של הכנסת קצת פרטים על האח היקר הזה. הוא נולד בשנת 1986 לאגרנש ואיילין מנגיסטו. בגיל חמש הוא עלה ארצה מאתיופיה יחד עם משפחתו. יש לו שישה אחים ושלוש אחיות. הוא בן אדם.
ב-2011 חוותה משפחת מנגיסטו טרגדיה גדולה כאשר מיכאל, אחיו הגדול של אברה, נפטר ממחלה. לאחר מותו של מיכאל, זכרו לברכה, אברה התקשה להתמודד עם האובדן של אחיו, כמו כל אחד מאיתנו שחלילה זה קרה או יקרה לו, ומצבו הנפשי התערער, עד שהוא אושפז כמה פעמים במוסדות פסיכיאטריים ונזקק לטיפול תרופתי. ב-7 בספטמבר 2014 יצא אברה מביתו, כשהוא אינו צלול בדעתו – שוב חולה. מסיבות שאינן ידועות לנו אברה הגיע לחוף זיקים הסמוך לאשקלון, ושם חצה את הגדר לכיוון עזה. גם לזה נגיע עוד מעט.
במשך עשרה חודשים – תקשיבו טוב, דודי אמסלם – במשך עשרה חודשים התבקשה המשפחה לשמור על שתיקה ולא לפרסם את המקרה. תראה לי משפחה אחת שתציית לדבר כזה – לא לדבר על הבן שלהם שנמצא בעזה בידי החמאס, יעקב מרגי, במשך עשרה חודשים. תראה איזה כוח. והיא עשתה את זה, באצילות ובכוחות שאני לא יודע בכלל מאיפה יש להם אותם. אבל לאחר שהיא הבינה שלא חלה שום התקדמות, וגם אין שום דיווח שמישהו נותן למשפחה על המצב של הבן, הם עשו את הדבר שכל אחד מאיתנו כנראה היה עושה, וביקשו בנימוס להסיר את צו הפרסום. רק בשנת 2015, אדוני היושב-ראש, קיבלה המשפחה עדכון ראשון באמצעות איש קשר שאברה חי ומוחזק בשבי על ידי החמאס. ומאז המשפחה עושה מאמצים רבים ופועלת להשבת הבן שלהם, גם מול הממשלה, וגם בזירה הבין-לאומית הם התחילו לפעול, וטוב שכך. במאי 2017 ארגון Human Rights Watch כתב דוח על אברה מנגיסטו, ובו טען שהחמאס מחויב לשחררו מיידית, שמדובר בהפרה חמורה של זכויות אדם, וארגון הצלב האדום אף גינה את החמאס על החזקתו. ואנחנו שומעים את זה יותר ויותר מארגונים בין-לאומיים ופחות ופחות מפה, מתוך הבית הזה, מהממשלה שלנו.
וכך, במשך 1,207 ימים – ואחזור על המספר הזה שוב, שייכנס לנו לראש – נמצא אברה בשבי, בלי שהוריו יקבלו מידע עליו כמעט מאף אחד. לא ידוע להם באיזה תנאים הוא מוחזק, ואם הוא מקבל טיפול תרופתי, ואם הוא זוכה לבדיקות, ומה מצבו הנפשי והגופני, שגם ככה היה רעוע. המשפחה חיה בחוסר ודאות נוראי ובחוסר אונים שאני לא יכול לתאר אותם אפילו לעצמי, אפילו כאבא לילדים. פגשתי את האימא של אברה. מעולם, מעולם, לא ראיתי אישה עם מבט כזה כבוי בעיניים. אישה כבויה.
בחודש נובמבר אותה אישה אמיצה, ועצובה, בעיקר, אגרנש, אימו של אברה, אילן אחיו, וגם יונית, מנהלת מטה המאבק, שעושה עבודה מדהימה בשבילו, ועוד כמה מתנדבים, טסו לארצות הברית, לפגוש את הקהילות היהודיות, את אנשי הממשלה בוושינגטון, את חברי המשלחות השונות באו"ם. והם קיבלו את המשפחה שם באמת בחיבוק אדיר, חיבוק, שם, מעבר לים, שהם לא קיבלו פה, במדינה שלהם, שהם גם עברו הרבה הרבה תלאות בשביל לעלות אליה. אנשי הממשל זיהו שמדובר פה בסיפור מורכב מצד אחד, אבל למעשה הוא סיפור מאוד מאוד פשוט: אדם חסר ישע, שנקלע שלא מדעת לשבי בארגון טרור אכזרי. שם מעבר לים מבינים שאין שאלה אם צריך לסייע או לא לסייע לאברה מנגיסטו ולמשפחתו, אבל האחריות לשחרור היא לא בוושינגטון והיא לא בקהילות היהודיות; היא בקהילה יהודית אחת, פה, של ארץ ישראל. ופה, בקהילה היהודית שלנו, במדינה שלנו, לא ממש מתייחסים לזה. וזה עצוב. האחריות למתן סיוע ותמיכה ומידע למשפחה היא על המדינה, היא על תושבי המדינה כולם, והיא גם על הבית הזה.
אני רוצה להקריא לכם כמה מילים שאמר אילן, אחיו של אברה, באותה נסיעה לארצות הברית. הוא אומר ככה: יש לי אח, שמו אברה. משמעות שמו באמהרית: אור. אברה, האור של המשפחה שלנו, לוקה בנפשו. זה היה לפני יותר משלוש שנים. מאז הוא מוחזק בשבי החמאס. יש לי אח. הוא חי. הוא חי. הוא במצוקה נפשית, ויותר משלוש שנים אין לנו שום מידע על מצבו, שום מידע על מה שעובר עליו ואיך הוא מרגיש. אברה הוא אזרח. הוא מעולם לא שירת בצבא, מעולם לא נלחם באיש. ארגון חמאס בעזה משחק בגורלו של אזרח לוקה בנפשו, משחק ציני ואכזרי בחיי אדם שלא עשה רע לאיש, בניגוד גמור למוסר אנושי בסיסי ובניגוד לכל חוק או אמנה בין-לאומיים בנוגע למקרים הומניטריים של חסרי ישע. יש לי אח – כותב אילן – הוא חסר ישע והוא זקוק לעזרתכם, לעזרתו של העולם. ואתם יכולים לעזור לו.
אילן המשיך ואמר: אימי, אגרנש, העומדת כאן לצידי, לא שמעה דבר מבנה האהוב כבר יותר משלוש שנים. מיום שאברה נעלם חייה הפכו לסיוט. היא אינה יודעת אם הוא אוכל, אם הוא שותה, כמו כל אימא שדואגת; אם הבן שלה מקבל את הטיפול שהוא כל כך זקוק לו. אימא שלי רוצה אותו בבית. תסתכלו עליה רגע. כמו כל אימא אחרת, גם לה מגיע לדעת מה קורה עם הבן שלה. הגענו לכאן, למטה האו"ם – הוא אומר – לקרוא לכם ולקהילה הבין-לאומית להפעיל את כובד משקלכם על כל השחקנים שיכולים לסייע בשחרורו של אחי אברה; ללחוץ על ארגוני הסיוע הבין-לאומיים, שהתגלו בחולשתם ובאוזלת ידם, וכמובן, על החמאס, שמחזיק באדם חולה כבר שלוש שנים ויותר. אנחנו מבקשים – אומר אילן – כינוס דיון מיוחד במוסדות האו"ם והחלטה חד-משמעית להבטיח כי ארגוני ההצלה הבין-לאומיים יבקרו אצל אברה, יוודאו שהוא מקבל טיפול. אנחנו מבקשים מכל בעל השפעה באזור להפעיל את כוחו לסיים את הטרגדיה האישית של המשפחה שלנו. עשו הכול כדי להציל את אחי אברה.
אז אילן דרש כינוס חירום מיוחד במוסדות האו"ם. ואני דורש, כחבר ועדת חוץ וביטחון, שהממשלה תדווח פעם אחת לוועדה מה לעזאזל היא עושה בעניין החיילים והאזרחים בעזה, וזה לא רק אברה, כמו שאנחנו יודעים. אני דורש דיווח שיטתי ותקופתי על מצבו של אברה והמאמצים לשחרורו, כמו שצריך להיות במדינה מתוקנת – ואם לא לכל עם ישראל, לפחות לנו בוועדת חוץ וביטחון, ובטח ובטח למשפחה.
אני רוצה לענות לאזרחי ישראל שצופים בנו או יצפו בנו על כמה שאלות נפוצות בעניינו של אברה מנגיסטו. שאלה נפוצה: האם הוא עבר מיוזמתו? זה באמת מעניין. אז התשובה היא לא. אברה מתמודד עם מחלת נפש, קוראים לה סכיזופרניה, והוא לא היה מודע למעשיו.
שאלה נוספת ששואלים את המשפחה: למה לא הגנתם עליו? הוא חולה. ירדנה, למה לא הגנתם עליו? שואלים את האימא, את האבא. מדהים. אז התשובה היא שכאמור מחלתו של אברה התפרצה בעקבות מותו של אחיו ב-2011. אמרתי את זה. בעקבות ההתדרדרות של אברה, אימו אגרנש פנתה פעמים רבות לקבל סיוע לבנה, אך אלה שהיא פנתה אליהם טענו שהם לא יכולים לסייע לו כבר, כי הוא אינו קטין. תשובה שנותנים לאימא. הוא אושפז פעמיים ושוחרר, ומאחר שלא ניתן לכלוא אדם בביתו, וגם לא ראוי לעשות זאת, ולא ניתן לכפות טיפול, המשפחה שלו ניסתה לעשות הכול כדי להגן עליו ולשמור עליו, אבל זו התמודדות מורכבת לכל משפחה, ללא קשר לכמה משאבים וכוחות שיש לה. והרבה משאבים למשפחת מנגיסטו אין, למרות שכוחות יש להם יותר מהרבה מאיתנו.
שאלה נוספת ששואלים: כיצד אתם יודעים שאברה חי? אז יש להם ולנו מידע מגורמים לא רשמיים שנמצאים בקשר עם החמאס שאברה חי ומוחזק בידי החמאס, והמידע הזה הגיע אליהם כבר שנה אחרי שאברה חצה את הגבול.
עוד שאלה ששואלים את המשפחה: מה הממשלה יכולה לעשות? באמת, מה הממשלה יכולה לעשות? אז אגיד לכם את התשובה: שמו של אברה כמעט לא מוזכר בישיבות ממשלה, ובכלל, המשפחה בקושי זוכה לביקורים של חברי כנסת וממשלה, וזה קורה רק אחרי שהיא מבקשת מהם להיפגש איתם, וגם אז טורחים ההורים להגיע אליהם ללשכה, ולא שיבקרו אצלם בבית. וכמי שהיה אצלם, אני ממליץ לכם בחום לנסוע לאשקלון – זה לא רחוק, זה שעה מפה – ולפגוש את המשפחה המדהימה והאמיצה והצנועה הזאת.
עוד שאלה, אדוני היושב-ראש, ששואלים את האימא ואת המשפחה: האם המשפחה רוצה שחרור מחבלים? האם זאת המטרה שלה? אז המשפחה איננה מעוניינת או מנסה להכתיב לממשלה כיצד לשחרר את אברה. הדרישה היא פשוט לעסוק בשבי שלו כל העת, ולפעול בכל דרך כדי למצוא פתרון ולהחזיר את הבן שלהם הביתה. זאת הדרישה הבסיסית מהממשלה.
שואלים אותם עוד, אדוני: למה שהממשלה תחזיר אזרח שחצה את הגבול על דעת עצמו? אז ראשית, הוא לא חצה את הגבול על דעת עצמו. אנשים שלוקים בנפשם הם חסרי ישע, כמו ילדים, וככה צריך גם להתייחס למעשים שלהם, בהתאם. שנית – תשובה מדהימה: לממשלה יש אחריות על האזרחים שלה, ועוד יותר יש לה אחריות להגן על מי שקשה להם להגן על עצמם.
ועוד דבר, אדוני היושב-ראש.
היו"ר אחמד טיבי:
בבקשה.
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):
עצם מעבר הגבול של אברה הוא מחדל – מחדל שהממשלה צריכה לקחת עליו אחריות. מה, כל אחד שרוצה יכול לעבור לעזה? אני מקווה שלא כל אחד שרוצה לעבור מעזה אלינו גם הוא יכול, אבל זה משהו שצריך לתת עליו את הדעת.
שואלים את המשפחה: מה האסטרטגיה שלכם? האם אתם לא צריכים אולי להיות יותר אלימים במאבק? אז התשובה היא שמשפחת מנגיסטו, כמו רוב המשפחות בישראל, הם לא מומחים לאסטרטגיה מדינית, לניהול משברים ולניהול משא ומתן. המשפחה מעורבת בצעדים של המטה, מטה המאבק, ובכל השיחות עם היועצים, והיא מכתיבה שם את אופי המאבק. ובגלל שמשפחת מנגיסטו, למי שמכיר אותה, היא משפחה אצילה וענווה, הם לא דוגלים באלימות ובהסלמה, וכל מה שהם רוצים זה שהממשלה תפעל להחזיר את בנם הביתה.
אז כיצד ניתן לסייע? זאת אולי השאלה האחרונה. ניתן לסייע על ידי זה שתפיצו את הסיפור של אברה. מדובר בסיפור של אחד מבנינו, של כל העם, לא של עדה מסוימת או עיר מסוימת או שכונה מסוימת, ולעם ישראל יש חובה של ערבות הדדית במקרה הזה גם כלפי אברה וגם כלפי המשפחה. מצוות פדיון שבויים צריכה לרתום כל יהודי וכל ישראלי באשר הוא.
אני רוצה בסוף, אדוני, להקריא לכם את דבריה של טליינש יונית פנטה, מנהלת מטה המאבק למען שחרור אברה מנגיסטו. יונית פרסמה את הדברים בפייסבוק שלה לפני שנה. עברו 400 ימים מאז הפרסום של הפוסט, והדברים עדיין בעינם. היא כתבה ככה: ביום מן הימים אספר בחוצות אשקלון על החוויה האישית סביב סיפור אברה מנגיסטו; על האטימות והאדישות, על הטלפונים שלא חזרו וההתעלמות, על המילים הנגועות בגזענות ועל אנשי הציבור שאסור להם להיות כאלה. אבל היום אני בוחרת לספר לכם על בני אדם, על ההירתמות במאה אחוז, על התגייסות וגיוס, על תרומה ונתינה, על יחס חם ואדיבות, על תקווה ומהות אנושית. אברה יוכיח את פרצופה של החברה כולה, זו בעולם וזו בארץ. כל אחד מכם יכול להיות שותף לפרק הזה.
ואני רוצה לבסוף, אדוני, לשאת מפה תפילה שכתבה המשפחה עבור אברה עצמו, והיא אומרת: אבינו שבשמיים, מלא רחמים על אברה בן אגרנש, הנתון בשבייה, פרוש עליו סוכת שלומך, שלח לו רפואת הנפש ורפואת הגוף והצמח לו ישועה בקרוב. אחינו כל בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה, העומדים בין בים ובין ביבשה, המקום ירחם עליהם, ויוציאם מצרה לרווחה, ומאפלה לאורה, ומשעבוד לגאולה, השתא בעגלא ובזמן קריב ואמרו אמן.
יהודה גליק (הליכוד):
אמן.
היו"ר אחמד טיבי:
תודה רבה.
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):
אמן. ולבסוף, אדוני היושב-ראש, אני רוצה להראות לכם תמונה – אחת בשחור לבן, כי זה המצב שלו. זה אברה מנגיסטו. זה אברה מנגיסטו.
היו"ר אחמד טיבי:
תודה רבה.
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):
אבל תמונה אחת אני רוצה להראות לכם בצבעוני, כדי שתראו טוב-טוב את תווי הפנים של האימא שלו, אגרנש.
היו"ר אחמד טיבי:
תודה רבה.
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):
זאת אגרנש מנגיסטו, וככה היא נראית – –
היו"ר אחמד טיבי:
תודה רבה.
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):
– – עם העצב הזה בעיניים, כשהיא מסתכלת על הבן שלה – –
היו"ר אחמד טיבי:
תוריד את התמונה.
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):
– – בתקופה שהוא היה אצלם – –
היו"ר אחמד טיבי:
חיליק.
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):
– – רוכב על סוס, עוד מאושר. לא, לא אוריד את זה, אדוני היושב-ראש, כי כדאי שחברי הבית יסתכלו על התמונה הזאת – –
היו"ר אחמד טיבי:
אתה סגן יושב-ראש.
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):
– – של האימא הזאת, העצובה.
היו"ר אחמד טיבי:
אתה סגן יושב-ראש.
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):
אני סגן יושב-ראש, אבל אני גם בן אדם, ויש לי גם רגשות.
היו"ר אחמד טיבי:
די. אפשרתי לך לפנים משורת הדין.
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):
ויש לי גם רגשות.
היו"ר אחמד טיבי:
אפשרתי לך לפנים משורת הדין, ויותר מהזמן.
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):
אני מסכים איתך, ואני מודה לך על זה, אדוני היושב-ראש, אבל עוד פעם אחת, לכל צידי הבית.
היו"ר אחמד טיבי:
תודה רבה.
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):
שיראו את התמונה הזאת ויסתכלו לה בעיניים. אני יודע, זה קשה להסתכל בעיניים הכבויות האלה של אגרנש מנגיסטו ולא לתת לה את התשובות שהיא מבקשת. אז אני מקווה שאחרי שהדברים האלה נאמרו פה מעל בימת הכנסת, ואחרי שהסתכלתם טוב-טוב בעיניים של האימא הזאת, הבית הזה – –
היו"ר אחמד טיבי:
תודה רבה.
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):
– – בשביל להפסיק להתבייש, יעשה כבר משהו וייתן לפחות תשובות, אם לא יחזיר את הבן הביתה במהרה בימינו, אמן. תודה, אדוני היושב-ראש.
היו"ר אחמד טיבי:
תודה רבה. חברת הכנסת מרב מיכאלי, תפדלי.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
(אומרת בערבית: עשר דקות.)
היו"ר אחמד טיבי:
(אומר בערבית: עשר דקות.)
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
(אומרת בערבית: תודה רבה.)
היו"ר אחמד טיבי:
תפדלי.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
במעבר חד, מה שנקרא. חבריי וחברותיי חברות הכנסת, הגעתי למסקנה שבשלב הזה של המאבק שלנו בחוק המגונה הזה שנקרא חוק ההמלצות, הדבר היחיד שאפשר עוד להשמיע זה פשוט סאטירה. ולכן אני רוצה להודות לשמואל הספרי, שנתן לי את הטקסט ואת הרשות להשתמש בו.
יהודה גליק (הליכוד):
הספּרי. אחרי שווא נח זה דגש.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
פולישוק עם ארז המאבטח והנהג. הטלפון מצלצל. ארז המאבטח: השר, זאת שוב אשתך; פולישוק: תתעלם. תלחץ "תתעלם". טלפון אחר מצלצל. ארז המאבטח: השר, זו שוב אשתך. פולישוק: תדחה, תלחץ "השתק", התעלם. ציון, אחרי שתוריד אותנו, סע אליי הביתה לנתניה, קח את המזוודות ותביא לחדר במלון.
ארז המאבטח: זו תקומה. פולישוק: תענה. תקומה: בוקר טוב, את פולישוק, דחוף. פולישוק: בוקר טוב. תקומה: בוקר לא משהו. תשמע, זה רק שמועות בינתיים, אבל אמרו לי שיש חקירה של מבקר המדינה. הוא הולך לפרסם דוח, ואמרו לי שאתה קשור לנושא. פולישוק: סליחה? מה עניינו של מבקר המדינה היחסים ביני לבין אשתי? איזו חוצפה זאת, לאיש הזה אין גבולות. תקומה: פולישוק, תירגע, בסדר? זה לא קשור לגירושים שלך.
יעקב מרגי (ש"ס):
– – – זה ביזיון – – –
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
פולישוק: גירושים? מי אמר גירושים? רגע, בגלל זה היא התקשרה? תקומה: פולישוק, הוא חוקר איזה פרשת שחיתות חמורה במשרד המשפטים. פולישוק: שחיתות? אז תגידי שחיתות, כבר נבהלתי.
תקומה פוגשת את פולישוק וארז בכניסה. בהמשך המסדרון עובר חבני, שואב אבק. תקומה: אלוהים, זה התפקיד שלי, אני יועצת תקשורת, אז אני רק מספרת לך לפני שזה מתפוצץ. אתה מגיב כאילו אני מבקר המדינה. אני יכולה גם לא לספר, תקבל את זה יחד עם כולם, עדיף ככה. פולישוק: כל פעם שאת מתקשרת אני מקבל פרפור בלב. תקומה: סבבה, תהיה בריא.
פולישוק: חכי רגע. חבני, שלום, חזרת לעבודה? הכול בסדר? חבני: כן, ברוך השם. פולישוק: אולי המבקר זה על חבני? עשו מכרז? חבני: כן, שמחה תפרה מכרז, הכול בסדר, הכול מאושר. גם אני מאושר. השר, הצטערתי לשמוע על הגברת. פולישוק: אתה רק תנקה, טוב? אל תצטער ואל תנחם אותי. כל אחד שיעשה את התפקיד שלו. סליחה, אני מצטער. הינה, זה התפקיד שלי – כל היום להתנצל, רק להתנצל; בוקר טוב, סליחה, תודה, יום טוב.
תקומה: בכל מקרה כדאי שנהיה מוכנים. פולישוק: למה? זה קשקוש, זה לא נכון. תקומה: מה קשקוש? פולישוק: מה שאומרים עליי, המבקר. תקומה: איך אתה יודע מה הוא אומר? פולישוק: מה שהוא לא יגיד – זה קשקוש. אני לא מושחת. נקודה. לא השחתי, לא שיחתי, לא שחטתי, תעזבו אותי כבר.
נכנסים תקומה, ארז ופולישוק; סולי מגיעה מחדרה. פולישוק: אוה, סולי, בוקר טוב. סולי: לא טוב, בוקר לא טוב. פולישוק: מה, הדוח הזה? סולי: שמעתי מאשתך השנייה. פולישוק: רגע, מוניק קשורה לזה? בטח, מוניק קשורה לזה, היא במלחמה איתי. סולי: התקשרה רוחל'ה, הרל"שית שלך ממשרד המשפטים. הכול רותח שם, אנשים בהיסטריה. אומרים שזה – שנייה, סליחה רגע. תקומה, לכי לחדר שלך, תעשי גוגל "פולישוק", תבדקי תוצאות בחדשות, תבדקי "פולישוק שחיתות", "פולישוק חומי", "פולישוק מבקר המדינה". תקומה: אני אעשה מהמחשב הזה.
סולי: טוב, נפתח את זה, למה לא? אני מבקשת שתיגשי לחדר שלך, כי אני צריכה לדבר עם השר על דברים שאסור לך לשמוע. תקומה: אני אסתום את האוזניים, לא שומעת כלום. סולי: הבחורה הזאת מתלבשת כמו גולדה מאיר. תקומה: אימא שלך מתלבשת כמו גולדה מאיר. פולישוק: קדימה, עופי החוצה. יוצאת.
פולישוק: מה זה יכול להיות? סולי: לדעתי? זה המינוי של השופט שחומי הכריח אותך למנות. פולישוק: אבל לא מיניתי, את לא זוכרת? יצאתי באמצע הישיבה, לא מיניתי שום שופט. סולי: אבל הסכמת למנות. פולישוק: זה שחיתות? לעבוד על חומי שליט? זאת גבורה, לא שחיתות. סולי: במשרד המשפטים אומרים ששר המשפטים הוא נושא החקירה, זה או אתה או הוא או שניכם. פולישוק: אין לי שום קשר עם חומי, לא דיברתי איתו, ואחרי הריאיון עם מוניק הוא מת מבחינתי.
הטלפון מצלצל. כן, לא עכשיו. מי זה? ויקי: השר חומי שליט על הקו. חומי: פולישוק? סולי: ברוך מחייה מתים. חומי: סולי בחדר? פולישוק אומר: כן, חומי. חומי: ודאי שמעת על הדוח של המבקר שעומד להתפרסם. פולישוק: כן. זה משהו בקשר אליך, משהו? חומי: מה זה הצפצוף? אתה מקליט אותי? נהיית מתוחכמצ'יק. פולישוק: מה? לא, זה סמ"ס, קיבלתי סמ"ס.
השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:
שלחי לנו את זה בווטסאפ. זה באמת מצחיק. לא נעים לצחוק.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
חומי: תקשיב טוב עכשיו, אתה לבד בחדר? פולישוק: כן. חומי: זה בעניין המינויים שעשית כשנכנסת לתפקיד. פולישוק: אתה שכחת, בסוף לא מיניתי את השופט. חומי: לא השופט, עשית מינויים אחרים. פולישוק: עשיתי כל מיני, קטנים – דיינים דרוזים, איזה שמאי קרקעות. חומי: אז זה כנראה אחד מהם. פולישוק: לא נראה לי. חומי: אתה, אתה מעצבן אותי. אל תיתן לי פרשנות והערכות, רק תעשה מה שאומרים לך. פולישוק: מה אני צריך לעשות? חומי: הדוברת שלך תוציא הודעה בשמך. תרשום: כל המינויים שנעשו על ידי השר לעניינים משפטיים נעשו בתום לב על פי הנהלים ובאישור הוועדה. תחזור. פולישוק: דום לב. חומי: וחוץ מההודעה הזאת, אתה לא מתראיין, לא מגיב, אתה מתאבן. קופא למוות. פולישוק: כמטפורה, כן? חומי: חשוב שתדע שכל השיחות שלי איתך מוקלטות, כל הפגישות מתועדות וכל המיילים שמורים, כולל השיחה שבה התחייבת למנות מינויים כתמורה לטובה שעשיתי לך במל"ל. אולי כדאי שתרשום את זה לעצמך ותשים לך באיזה מקום בולט. פולישוק: לא חושב שזה רעיון טוב. חומי: אתה צודק, פולישוק. כן, אני איש מאוד כבדף אני יודע, ואני יושב לך על הכתפיים. פולישוק: אני מרגיש. חומי: תזכור את זה, אני לא אפול לבד.
ויקי באינטרקום: פולישוק, תסתכל באינטרנט, "מחלקה ראשונה", יואב יצחק. תקומה קוראת: על חשדות למניעים פסולים במינוי גיל קורדובה לתפקיד השמאי הממשלתי הראשי. על פי החשד הודח השמאי הקודם ד"ר שימי בלילי במפתיע לפני תום כהונתו, כדי לפנות מקום לשמאי נוח יותר וקפדן פחות. כזכור, לוותה כהונתו של ד"ר בלילי – פולישוק: שני שמאים הולכים מכות ואני מושחת? מה לי ולסיפור הזה? סולי: אתה לא מבין? פולישוק: לא, אני לא מבין.
סולי: עופי החוצה. תקומה: מה, זה החדר שלי, משוגעת. סולי: תעיף אותה. פולישוק: תקומה, תעופי החוצה. תקומה: אתה יודע מה? אני מצדיקה את מוניק, בכל מילה אני מצדיקה את מוניק. מעיף עליה תיק – היא בורחת. פולישוק: אז זה לא מינוי קטן, זה מינוי ענק. סולי: זה האיש הכי חשוב בעסקאות נדל"ן. אם יש מחלוקת על שווי הקרקע מול מינהל מקרקעי ישראל, זה האיש שמחליט, אין מעליו אף אחד. פולישוק: אני לא מעליו, בתור שר לעניינים משפטיים? סולי: אתה לא מחליט מה שווי הקרקע, הוא כן. אם הוא מפריע לך או לחברים שלך אתה יכול להדיח אותו ולמנות חדש. חומי עבד עלינו, ואנחנו אכלנו את זה כמו ילדים. פולישוק: אבל הוא עשה לי את המוות עם השופט הזה. סולי: הוא לחץ עם השופט כדי שנפצה אותו עם השמאי. השמאי הזה בטח מעורב בעסקאות נדל"ן עם החברים הקבלנים של חומי, של ראש הממשלה. פולישוק: אז כל המינוי שלי היה כדי שאני אמנה את הקורדובה הזה לשמאי ראש. סולי: מילא אתה, הוא ידע שאני לא אתן לך למנות את השופט. אני עזרתי לו בלי להרגיש.
פולישוק: אז זה מה שאני אספר – אספר איך הטעו אותי. סולי: פולישוק, אתה לא יכול להגיד כלום. חומי יכול להוכיח שמינית את השמאי הזה תמורת רווח פוליטי, שזו הייתה עסקה – מינוי תמורת מינוי, פרשת שמאי רמאי; פולישוק: את מדברת עכשיו כאילו זו באמת שחיתות. סולי: זאת באמת שחיתות. פולישוק: זה שחיתות? סולי: אז מה זה שחיתות? פולישוק: לא יודע, אבל אני לא מושחת, הייתה לי סיבה מאוד טובה. סולי: כן, האחרים תמיד מושחתים, לא אני, לי יש סיבה טובה.
היו"ר אחמד טיבי:
תודה רבה לפולישוק – לחברת הכנסת מרב מיכאלי. חבר הכנסת אלעזר שטרן, חמש דקות.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, עמיתיי חברי הכנסת, לאדוננו – ככה הוא חושב, ככה הוא מרגיש כנראה – ראש הממשלה אין בושה. חוק ההמלצות, ברור שזה לטובתו האישית. כבר אמרנו, כבר הוכחנו. אפילו חבר הכנסת בגין, שהתעמת קודם עם חברתנו קארין אלהרר, כשהוא בא להסביר לי למה, הוא אמר שההבדל הוא בין בכתב ובין בעל פה – אז אין הבדל. הסברתי לו למה יש הבדל – כשיגיע זמנן של הצוללות לצוף מעל המים. ולכן ברור שחוק ההמלצות הוא לטובתו האישית.
אבל מי שאין לו בושה, מי שקצת מבין בעיצוב אנשים, אולי, יודע שזה דפוס התנהגות: כשאין לך בושה – אין לך בושה. אין לך בושה. על מה אני מלין עכשיו? על ראש הממשלה, שאין לו בושה להזמין אתמול את הרבנים שלנו, את הרבנים של הציונות הדתית, כדי לגייס אותם להיות לו סוג של חומת מגן כשהחשדות בשחיתות יתורגמו להמלצות ולכתבי אישום. הוא לא התבייש לנצל את הממלכתיות שלהם, שלראש ממשלה בישראל לא אומרים לא כשהוא מזמין, למרות שהם ידעו שכנראה הוא לא בא והולך להתנצל, שההתנהגות שלו הייתה בניגוד לערכים המצופים במורשת ישראל, ל"צדק צדק תרדוף", ליושר, או לתלמיד חכם שדבק רבב בבגדו, על אחת כמה וכמה בהתנהגותו, מה הוא צריך לעשות. הוא ניצל את הממלכתיות שלהם, והאמת היא שגם את הממלכתיות שלנו, כמו רבים במדינה, בוודאי גם אנחנו, בני הציונות הדתית; כשראש הממשלה מזמין אותנו אנחנו באים, גם אם זה קשה לנו. למדנו את זה ממורינו ורבותינו, והיה ברור לנו שגם אם הם מתביישים, כשהם יודעים למה מזמינים אותם, כשראש הממשלה מזמין – אנחנו באים.
באים אותם רבנים – שראש הממשלה לא הזמין אותם על הגיור; הוא לא הזמין אותם על השבת, רק את הרבנים החרדים, למרות שהוא ידע שאחד המוזמנים, הרב מדן, חתום על אמנת גביזון-מדן, שבאה לאפשר שבת קודש לכולנו, כל אחד בדרכו שלו. אז הוא לא הזמין את הרב מדן לא על השביתה ברכבת ולא על הפטורים בשבת ולא על פתיחת בתי העסק. הוא הזמין את הרב סתיו, שהוא לא התבייש לעשות הכול כדי שהוא לא ייבחר לרב ראשי בישראל, למרות שהוא יודע שהרב סתיו והבנים שלו משרתים בצה"ל, ישרתו בצה"ל, הוא תומך בשירות בצה"ל, הוא מעודד, בניגוד לרבנים הראשיים, שהוא פעל לבחירתם בתהליך פוליטי אולי המבזה ביותר שיש כאן. הוא לא הזמין אותם כדי שחס וחלילה יהדותה של מדינת ישראל בהנהגתו אולי תפסיק קצת להיות מרחיקה, מפלגת, מסיתה, מפצלת, משניאה.
אולי אם הוא היה מתייעץ איתם הייתה כאן יהדות מקרבת, מתחשבת, כזאת שיוצרת רצון או גאווה של השתייכות אליה. יכול להיות שאם הוא לא היה פועל כך גם בבחירת הרבנים הראשיים, חס וחלילה היהדות של המדינה הייתה אחרת; יותר אנשים היו רוצים לאמץ מסורת, להתחשב בשבת, בחתונות, בגיור. לְמה הזמין אותם ראש הממשלה? בלי בושה – שישמשו לו סוג של חומת מגן בעוד כמה ימים או שבועות, כשכנראה יתברר באמת מהן ההמלצות האמיתיות – מהן ההלצות שבשביל לכסות אותן כבר אנחנו מבזבזים שבועות.
אבל, אדוני ראש הממשלה, אולי הצלחת, ואולי הן באמת יהיו עדיך – כמוני – אבל אני מכיר אותם, תדע: הם יהיו עדיך רק בשלב אחד – בשלב הטיעונים לעונש. תודה.
היו"ר חמד עמאר:
תודה רבה. חברת הכנסת יעל כהן-פארן, בבקשה. יש לך שבע דקות. בבקשה.
יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. אנחנו נמצאים כבר כאן – 40 שעות? קצת יותר? 40 שעות שאנחנו זועקים פה: חוק ההמלצות הוא חוק רע; הוא חוק שמסמן את הפגיעה בשלטון החוק, את הרמיסה של האמון שהציבור נותן בנו, בממשלה, בכנסת הזאת. חוק ההמלצות נולד בחטא, נולד כדי להציל את העור של ראש הממשלה. גם אם מנסים להגיד לנו שזה לא נכון, אנחנו יודעים שבדיוק לשם כך נולד החוק הזה, בעיתוי שהוא הגיע לכאן; עוד פעולה יזומה בשרשרת של פעולות שפשוט מסכנות את מה שמתרחש בבית הזה, ומעידות על הרמה הנמוכה שהגענו אליה כאן ושאנחנו מדרדרים בה את הדמוקרטיה הישראלית, את מדינת ישראל. 40 שעות אנחנו מבלים כאן, אחרי שעות רבות בוועדה, במקום לעשות דברים חשובים למדינת ישראל, לאזרחי ישראל, לתושבי מדינת ישראל.
אני רוצה בהזדמנות הזאת להקריא כאן יצירה ספרותית שנכתבה לפני קצת יותר מ-30 שנה, ולמרות ש-30 שנה עברו, באופן די מדהים היא עדיין כל כך רלוונטית לימינו: "איזו מדינה, איזו מדינה, / איזו מדינה מיוחדת במינה. / ממשלה לוחצת, מדינה נלחצת, / איזו מדינה, איזו מדינה. // אנשים בוכים, מחירים עולים, / לשלם מיסים וגם קופת חולים. / אין כבר עבודה, הקופה ריקה, / אין ממה לחיות, סגרו את הלשכה. / בכנסת הם יושבים, עלינו הם עובדים, / לקחו החסכונות, הלכו הפיצויים. / לנו כבר נמאס, דפקו לנו עוד קנס, / גם על החלב הוסיפו את המס. // איזו מדינה, איזו מדינה / איזו מדינה מיוחדת במינה. / ממשלה דורשת, כסף מבקשת, / איזו מדינה, איזו מדינה. // יש לנו שרים, רק כיסא רוצים, / לא עושים דבר ורק מבטיחים. / איפה השוויון, איפה החזון, / איפה המוסר, איזה ביזיון. / מה אשיר לכם ומה אספר? / יש דברים רבים עליהם נוותר. / למרות הבלגן והחסרונות / את מדינתנו לדורי-דורות".
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
על זה נאמר – – – משמעה לתמוך במדינה שלך תמיד ובממשלה שלך רק כשמגיע לה.
יהודה גליק (הליכוד):
– – –
יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):
תראו, יש עוד אזרחים במדינת ישראל – אני יכולה לסלסל פה, אבל אני חושבת שקראתי אותו בצורה שמכבדת אותו מאוד, ואת כותבו ואת המסורת שלו ואת המשמעות שלו.
היו"ר חמד עמאר:
מתי הוא נכתב?
יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):
ב-1986. אלי לוזון. תראו, יש עוד אזרחים בישראל שאוהבים את המדינה שלנו. הם מוכנים לשלם מיסים, הם מוכנים לתת הכול, למרות כל מה שהם אוכלים פה. הם נשארים כאן והם אוהבים, ואין לנו מדינה אחרת. עכשיו אנחנו מכאן צריכים להראות להם שאנחנו לא בוגדים בהם, שאנחנו עובדים בשבילם.
והקואליציה – אני רוצה לומר לכל חברי הקואליציה, שכמעט לא נמצאים כאן בחדר עכשיו: אתם בוגדים בהם; אתם גורמים להם לאבד תקווה, לאבד את האמון במשכן הזה, לאבד את האמון בממשלה. הם לא מאבדים את האמון במדינה, הם נשארים כאן, אבל יש לנו כאן מדינה כל כך מפוארת, כל כך לתפארת. אסור לנו להרוס את הקיים. זה מה שאתם עושים כאן – אתם באים ומחוקקים חוקים רק כדי להשאיר את עצמכם במקום שאתם יושבים בו, למען ראש הממשלה, למען כל אחד מהכיסאות של השרים כאן; תחוקק לי ונחוקק לך. כל שורת החוקים שמגיעה השבוע ובשבוע הבא, כל ייעודה הוא להשאיר אתכם בכיסא הזה, ואזרחי מדינת ישראל לא יסלחו לכם על הרגע הזה. לא יסלחו לכם. פשוט, בחוק הזה עברתם כל גבול.
אבל אני רוצה לומר לכל האזרחים, שגם יוצאים לרחובות ומביעים את שאת הנפש שלהם ממה שקורה כאן ומהחקיקה ומהשחיתות: אנחנו יודעים, זה לא עניין של ימין שמאל. המדינה הזאת צריכה להיות מדינה ללא שחיתות, והחוק הזה הוא חוק מושחת – והוא חוק שבא להסתיר את השחיתות שלכם, והציבור לא יסלח לכם על זה. אבל ממשלה מושחתת סופה ללכת, ואני סומכת על כל רשויות החוק והאכיפה במדינת ישראל ומחזקת אותן מכאן שיעשו את עבודתן נאמנה, למרות החוק הזה וחוקים אחרים שאתם מביאים לכאן היום.
היו"ר חמד עמאר:
נא לסכם, בבקשה. משפט אחרון.
יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):
אנחנו צריכים שאתם, ברשויות החוק, תטהרו את המרחב הציבורי, ואני מבטיחה לכם שאנחנו – כשהמחנה הציוני יחליף את השלטון המושחת הזה – נבטל את כל החוקים הרעים שאתם הבאתם עלינו בכנסת הזאת. תודה רבה.
היו"ר חמד עמאר:
תודה רבה. תודה. חבר הכנסת יוסף עטאונה, עד חמש דקות. נא לדייק בזמן. חמש דקות, בבקשה.
יוסף עטאונה (הרשימה המשותפת):
אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, בכל מדינה דמוקרטית ומתוקנת הייעוד של הבית הזה, התכלית של הבית הזה היא לחוקק חוקים לטובת כל האזרחים, לרווחת כל האזרחים. ומול זה, במה אנחנו מוצאים את עצמנו בשלושת ימים האחרונים? כל הכנסת משותקת ועוסקת בחוק אחד, שהוא פרסונלי. למרות שראש הממשלה הוציא את עצמו מהחוק הזה הוא עדיין פרסונלי ועדיין לתיקים מיוחדים, שיש בהם פרקליט מלווה, ולכן הוא לא משרת את הציבור, כי עיקר התיקים הם לשאר האזרחים, מן השורה. לדעתי, אני מאמין, שאין מקום לחקיקה פרסונלית בכנסת. חקיקה צריכה להתקיים בבית הזה לרווחת כל האזרחים, לכל המוחלשים, וגם לתיקון עוולות היסטוריות.
אדוני היושב-ראש, היום נפגשתי עם היועץ המשפטי לממשלה, יחד עם חברי מהרשימה המשותפת טלב אבו עראר וג'מעה אזברגה, והצגנו את מצוקת הכפרים הבלתי-מוכרים ואת הרס הבתים בנגב. בשנה האחרונה נהרסו בנגב 1,200 בתים, ובמצטבר בשלוש השנים האחרונות נהרסו בנגב 3,500 בתים.
כנסת נכבדה, זה מצב שאי-אפשר לקבל, שהורסים בתים. ולמה הורסים? כי הם נמצאים בכפרים בלתי מוכרים, שנמצאים היסטורית, עם השמות ההיסטוריים שלהם מלפני קום המדינה, ומ-48' עד היום המדינה לא מכירה ביישובים האלה, והורסת בהם את הבתים, ולא מספקת שירותים בכל התחומים – גם החברתיים, גם בבריאות ובכל תחום אחר. הורסים להם את הבתים והורסים להם את החיים. האנשים האלה – העניין הוא לא שהם לא רוצים היתרים, ולא שהם רוצים לבנות בתים לא חוקיים. מ-48' ועד היום המדינה לא מאפשרת לתת להם היתרים. אין להם אפשרות ללכת לוועדה כלשהי ולבקש היתר. ובאים כאן לחוקק חוקים פרסונליים, לשרת קבוצה קטנה. המצב הזה בנגב – וזה מה שאמרנו ליועץ המשפטי לממשלה היום – אי-אפשר להמשיך. מי שאחראי להרס בנגב היא הרשות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב. אין מקום לרשות כזאת בנגב. אין מקום לרשות מתווכת בין האזרחים לבין הממשלה ומשרדי הממשלה; אין מקום לרשות כזאת, שמסיתה נגד הבדואים והורסת. ולכן, אני קורא מכאן, כמו שאמרתי ליועץ המשפטי: את הרשות הזאת צריך לפרק. אנחנו אזרחים שווי זכויות במדינה, וכל ראשי הרשויות יכולים לעבוד מול משרדי הממשלה ולא צריכים מתווכים.
דבר נוסף שעלה היום בפגישה הוא היחידה הארצית לתכנון ובנייה. היחידה הארצית לתכנון ובנייה לא בונה, לא מתכננת – היא רק הורסת, ואמרנו להם את זה. היא רק הרסה בתים והורסת בתים. והגיע הזמן שישבו עם הערבים הבדואים בנגב ונפתור את הבעיות. פעם אמרו שאין על מה לדבר ואין עם מי לדבר. אני אומר היום: יש עם מי לדבר בנגב. יש הנהגה פוליטית; יש המועצה לכפרים הבלתי-מוכרים; יש ראשי רשויות. ועל מה נדבר? על הכרה בכפרים, על הכרה בזכות הבעלות על הקרקע בנגב. יש בעלי קרקע שירשו אותה מאבות-אבותיהם, ולכן, איתם צריך לנהל את המשא ומתן, וצריך להכיר בבעלות וצריך להכיר בכפרים הבלתי-מוכרים, ואי-אפשר להשאיר את המצב כמו שהוא.
לפני רגעים אחדים נודע לנו, אדוני היושב-ראש – –
היו"ר חמד עמאר:
נא לסכם, בבקשה.
יוסף עטאונה (הרשימה המשותפת):
– – שתיק אום אל-חיראן – התיק חזר שוב ממח"ש לפרקליט המדינה שי ניצן, ושם יש הודעה של מח"ש שלא היה ניסיון פיגוע דריסה באום אל-חיראן.
היו"ר חמד עמאר:
תודה.
יוסף עטאונה (הרשימה המשותפת):
תודה.
היו"ר חמד עמאר:
חברת הכנסת יעל גרמן. אני שוב קורא לחברי הכנסת לדייק. אני לא אאפשר לחרוג מהזמן. בבקשה, שבע דקות.
יעל גרמן (יש עתיד):
תודה אדוני היושב-ראש. חברותיי וחבריי, אנחנו כאן במליאה עכשיו 50 שעות ברציפות, למעשה, נלחמים בדרך הפרלמנטרית היחידה שנותרה לנו כנגד החוק הגרוע שמנסים להעביר. פיליבסטר ידוע בכל העולם ככלי פרלמנטרי דמוקרטי, וגם בארץ גיליתי ומצאתי שהוא סייע כמה פעמים לאופוזיציה: בעת ההצבעה על חוק לתיקון פקודת העיריות (מס' 17) משכה הממשלה את הצעת החוק בגלל ההסתייגויות הרבות שהעלתה האופוזיציה; בהצבעות על חוק תוכנית החירום הכלכלית ב-2002 ויתרה האופוזיציה על הצבעה שמית בכל ההסתייגויות בתמורה לכך שראש הממשלה שרון ייפגש עם ארגוני הנכים; בשנת 2003 הייתה האופוזיציה מוכנה לוותר על כל 8,000 ההסתייגויות שהיו לה בתנאי שהממשלה תבטל את המס האווילי על עקרות הבית. לדאבוננו – – –
יהודה גליק (הליכוד):
– – –
יעל גרמן (יש עתיד):
לדאבוננו – – –
היו"ר חמד עמאר:
תודה רבה. אנחנו לקראת סוף הדיון. אבקש לשמור על השקט, חברי הכנסת.
יעל גרמן (יש עתיד):
לדאבוננו, ועדת הכנסת סיכלה זאת, והיה צריך להמתין עוד עשר שנים כדי ששר האוצר יאיר לפיד יגיע ויבטל את החוק האווילי הזה.
חברותיי וחבריי באופוזיציה, אני עומדת כאן עם גאווה בלב. אני גאה בנו, אני גאה בכן, חברותיי, ובכם, חבריי, על עמידה איתנה, נחושה, ללא חת, ללא לאות, וגם פעמים רבות ללא ברק, בשעות הקטנות של הלילה. עמדנו כאן מפני שאנחנו מאמינים שאסור להעביר את החוק הזה. יכול להיות שחלק מאיתנו, ואולי אפילו כולנו, בסתר ליבנו יודעים את התוצאה, או לפחות משערים את התוצאה, אבל כולנו יודעים שיש נושאים – לא משנה מה התוצאה תהיה – שחייבים להילחם עליהם. אחד הנושאים הראשונים שעליהם חייבים להילחם זה נושא השחיתות הממסדית.
ואתם, אתם בקואליציה, אתם מתעקשים להעביר חוק גרוע, חוק שפוגע בעבודת המשטרה ובעבודת הפרקליטות, ובעקבות זאת הוא פוגע בציבור כולו. כן, הוא נותן איזושהי חומת מגן מפני פרסום ל-200 תיקים של אישי ציבור, שעליהם בוודאי לא צריך להגן, וכל זאת, במקום להעביר חוק כל כך – – –
השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:
– – –
יעל גרמן (יש עתיד):
מפני שאני חושבת שאישי ציבור – צריך לדעת אם הם מואשמים ואם יש נגדם באמת תשתית ראייתית; חובה, כדי שאם אנחנו רוצים לבחור בהם נדע מה עומד לפנינו.
וכל זאת, אדוני השר צחי הנגבי, במקום להעביר חוק כל כך פשוט, שבא ואומר את הדבר הבא: לא יועבר מידע מהחקירה כל עוד לא התגבש כתב אישום, ובמקרים של נבחרי ציבור – כל עוד המשטרה לא גיבשה את עמדתה לגבי התשתית הראייתית. זה כל מה שהיה צריך להיות כתוב בחוק הזה – –
השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:
– – –
יעל גרמן (יש עתיד):
– – בדיוק כפי שהיום היא אומרת תשתית ראייתית לכאורה. זהו. וכן לפרסם את זה ברגע שיש תשתית ראייתית לכאורה, ובמקרים האחרים – רק באמת ברגע שיתגבש כתב האישום. חוק כל כך פשוט, אבל אתם מתעקשים להעביר חוק גרוע – גרוע לציבור, גרוע למדינה.
לא פלא, לא פלא ש-80% מהציבור, על פי מדד הדמוקרטיה שהתפרסם רק לפני כשבוע, 80% מהציבור מסכימים שהפוליטיקאים שלנו דואגים לאינטרסים שלהם ולא לציבור. לא פלא, דרך אגב, שרק 30% מהציבור נותנים אמון בממשלה, ועוד פחות מכך, 27% בלבד, נותנים אמון בכנסת שלנו. אני מאמינה, חברותי וחברי היקרים באופוזיציה, ש-50 השעות שעמדנו כאן, שלא ישנו, שנלחמנו על מה שאנחנו מאמינים, 50 השעות האלה יחזירו את אמון הציבור בנו, בנבחריו באופוזיציה.
בבוקר קראתי שיר של אלתרמן והקדשתי אותו לחברי מיקי לוי, שבאמת עמד כאן בגבורה חמש שעות ודיבר ללא לאות, וכל מה שהוא אמר היה מעניין. הערב אני רוצה להקדיש את זה לכם, חברותי וחברי באופוזיציה, על 50 שעות של מאבק למען הדמוקרטיה: "תחי המכלימה את מלעיגיה / תחי התקיפה בתקיפות. / תחי המחליפה את מנהיגיה לעין הכול כצורך התקופות. / למשטרים שהתיימרו לרשת, נותנת היא שיעור עד שנות מאה. תחי הרוח הבלתי-נכבשת / אשר קוראים לה חופש הדעה. // הקלפיות הינה דיברו בהולם, / ובשורתן הא, הדה עוד לא גווע. / נראה שזה העם איננו גולם, / ואם איננו גולם... יש תקווה."
היו"ר חמד עמאר:
תודה רבה. חברת הכנסת מיכל רוזין, עד עשר דקות, בבקשה.
מיכל רוזין (מרצ):
תודה לך, סגן יושב-ראש הכנסת. חברי וחברות הכנסת, בגלל שיהודה גליק מבולבל והוא לא הקשיב לנאום הקודם שלי ורק צועק כל הזמן: אתם לא מדברים על החוק, אתם לא מדברים על החוק, אז לצערי הוא פספס, אבל הוא יכול למצוא את זה בדברי הכנסת, את הנאום שלי. אבל היום אני רוצה לדבר על השם – על השם "חוק ההמלצות", מה שמותיר את הציבור קצת מבולבל: על מה אנחנו ממליצים? ולכן, אני רוצה להציע כל מיני הצעות – הצעות מעניינות, אני חושבת שאולי תסכים אתי חבר הכנסת גליק, ואולי גם השר צחי הנגבי יציע לאמסלם לשנות את השם של החוק.
מה דעתכם לקרוא לו חוק העקיצות? כי הוא עוסק בעיקר בעוקץ שהמדינה עברה מצד נתניהו ומקורביו; אולי נקרא לו חוק ההצחקות, כי זה משקף את הצחוק שאוחז בציבור בכל פעם שמדברים על החוק הזה; חוק ההשפלות – כי זה מה שנתניהו מנסה לעשות למפכ"ל וליועץ המשפטי לממשלה; חוק העניבות, אולי, כי הוא בעיקר ייטיב עם בעלי העניבות ואנשים חשובים, נבחרי ציבור, ולא עם הציבור הפשוט, כפי שטוען אמסלם; חוק השמפניות, כן? אולי בגלל שהחוק רוצה לקבוע שעשרות ארגזי שמפניות הם מתנה לגיטימית מחברים; חוק השיגעונות, על שמם של יוזמי החוק, שנפלו על השכל כשיזמו חוק שמצר את צעדי המשטרה בזמן שאנחנו נחשפים לגל שחיתות שטרם נראה כמוהו בישראל; וחוק "מה זה השטויות האלה, באימא שלכם, המלצות", כי אין שטות יותר גדולה מהניסיון לנסח, באמת, לנסח את הצעת החוק הזאת, שכמובן לא תעמוד במבחן הזמן.
וכבר אמרנו וכולנו יודעים שהחוק הזה היה מוקדש לחקירות נתניהו, בין אלה שמתנהלות עכשיו ובין אלה שעתידות להתנהל, וברגע האחרון קיבלו רגליים קרות, הרבה בזכות הציבור שיצא לרחובות ומוחה נגד ממשלה וראש ממשלה מושחת, שחשוד בשוחד, מרמה והפרת אמונים. כן, בואו נגיד את זה שוב: הוא נחקר בחשד לשוחד, מרמה והפרת אמונים.
אתמול פרסמו "שישים ואחת", למי שמכיר, שבריאיון שנתן נתניהו במאי 2012 למגזין טיים הוא אמר כך: כאשר נכנסתי לפוליטיקה אבי נתן לי שתי עצות: לעולם אל תיגע בכסף ולעולם אל תתקוף לגופו של אדם. חבל שנתניהו, שכל כך מהלל ומשבח את אביו, לא הקשיב לדבריו, והזיכרון הפך למראה צינית שרק מדגישה עד כמה נתניהו שכח מה זה להיות מהנהיג, או יותר נכון – מה זה להיות בן אדם.
אז חוק ההמלצות – אולי עוד מעט יבוא אלינו גם החוק הצרפתי שוב, חוק לאסור על הקלטות. כל אלה חושפים לאור השמש רק דבר אחד: איך הממשלה מנסה להסתיר מן הציבור כמה שיותר ממה שקורה – את מעשיו של ראש הממשלה, את החקירות נגדו, את ההחלטות נגדו. את זה מנסים להסתיר מהציבור.
עכשיו, אני מצטרפת לדברי השבח של יעל גרמן לעומדים פה שעות רבות, ואני צפיתי בחלק גדול, גם מרחוק, ובאמת דברים מרתקים ומעניינים נאמרו פה, ואפילו היו לפעמים דו-שיח ורב-שיח שהיו מאוד מעניינים, לשם שינוי במליאה. אבל אתם יודעים, אנחנו שואלים את עצמנו: אנחנו מעל 40 שעות פה, האופוזיציה, משתמשים באחד הכלים הפרלמנטרים המשמעותיים ביותר, הפיליבסטר. רציתי לספר לכם מאיפה בא בעצם הכינוי "פיליבסטר". אני לא יודעת אם אתם בכלל יודעים שהוא נוצר בקונגרס האמריקני ב-1853, אז דרש חבר קונגרס אמריקני, ונאבל, בנאום שארך שעות, כי הממשל האמריקני יתנער מהפיליבסטרים. הפיליבסטרים – הוא לא התכוון לרגע לנאומים ארוכים; הפיליביסטרו היו שודדים חופשיים שאיימו על עיירות בחוף המזרחי של ארצות הברית, ומכיוון שזה היה נושא הנאום שלו והוא נאם שעות על גבי שעות על הנושא, נאומים של אופוזיציה שאורכים הרבה מאוד שעות, דבק בהם הכינוי פיליבסטרים. אז הינה, אנחנו כאן בפיליבסטר ארוך בניסיון למנוע את המהלכים של חבורת שודדים אחרת – לא אלה שעל החוף המזרחי בארצות הברית אלא השודדים מהממשלה, ממסדרונות הממשלה. אז אנחנו עושים פיליבסטר נגד חבורת השודדים הזאת.
אני לא יודעת אם אתם מכירים – לא לרבים מכם יש ילדים קטנים – יש ספר ילדים מקסים שנקרא "ככה נעשיתי שודד ים" מאת מלינדה לונג ודייוויד שנון. מסופר בו על הילד ג'רמי, וג'רמי נופש עם משפחתו בחוף הים, ולפתע מתקרבת למקום ספינת שודדי ים. והרב-חובל, מפקד השודדים, מתרשם כל כך מיכולות החפירה בחול של ג'רמי, והוא מזמין אותו לבוא לספינת השודדים ולהיות פיראט, להיות שודד ים, וג'רמי כמובן מסכים בשמחה ויוצא עם השודדים להרפתקת חייו. הוא נלהב שבתור שודד ים הוא לא צריך לאכול ירקות, הוא לא צריך לשבת יפה, הוא לא צריך להיות מנומס, הוא אפילו לא צריך ללבוש פיג'מה; הוא נהנה מאוד מכך ששודדי ים עושים רק מה שהם רוצים. אבל אז מגיע הלילה וג'רמי רוצה מישהו שישכיב אותו לישון, יכסה אותו, יקריא לו סיפור, אבל את זה שודדי ים לא עושים. וכשמתחילה סערה להשתולל בלילה וג'רמי נבהל, כל השודדים כל כך עסוקים, ואף אחד לא שם לב אליו ולא יושב לידו להרגיעו. ואז הוא מבין, ג'רמי, שאולי לא כדאי להיות שודד ים לנצח. אז הגיע גם זמנם של חברות וחברי הקואליציה להבין שיש דרישות של מפקד הספינה, של רב-השודדים, שאסור להיענות להם ב-Aye Aye, Captain. וכשלנתניהו יש רק אינטרס אחד – לעשות רק מה שהוא רוצה, בלי כללים, בלי חוקים, בלי תקנונים – ויתר חברי הקואליציה, כג'רמי בסיפור, מופקרים, הם נהנים כרגע לרגע מחוסר החוקים, מהיכולת להעביר כל מה שרוצים פה כמו שודדי ים, אבל בסוף הם יתחרטו על מה שהם עשו, כי הם יזכרו שהציבור ידע שאותם נבחרי ציבור לא עמדו לצידם, ועמדו לצד הכיסאות שלהם וההישרדות הפוליטית שלהם ולא לצד האזרחים והאזרחיות במדינת ישראל. הוא כן יזכור, הציבור, את אותן מפלגות – אותנו – שעומדים פה לילות כימים, שעות רבות, לשמור על שלטון החוק, על האינטרס הציבורי ועל השיטה הדמוקרטית בזמן שאתם הפקרתם את העקרונות הבסיסיים ביותר של הצדק.
הציבור הזה, בעשרות אלפים, יצא לרחובות, צועד ברחובות, ולא יעזור לכם לקרוא להם שמאלנים, ולא יעזור להשמיץ אדם אחד שהולך עם שלט כזה או אחר. בסופו של דבר, הציבור הזה יבוא איתכם חשבון, כי להיות שודד ים זה נחמד לרגע, לרגע לפרוק כל עול, אבל במדינה, הציבור בוחר את נבחריו כדי שלא יהיו שודדים, שלא יהיו שודדי ים, שלא יהיו פורקי עול, עוברים על החוק. הוא בוחר את נבחריו שיהיו ישרים, ישרי דרך, ראויים. ראויים.
ואכן, למרות מה שנתניהו שמע מאביו, הוא אינו מקיים את הדבר היחיד שהוא ביקש ממנו: לפני שאתה מנהיג, תהיה בן אדם, תהיה איש ישר, תהיה איש אמין – וזה הדבר הכי חשוב. זה מה שאנחנו דורשים מהמנהיגות שלנו, ממי שמוביל אותנו. זה מה שהציבור רוצה ממנהיגיו – להיות ישרים ולדאוג לאזרחים ולאזרחיות ולא לעצמם.
אני מבקשת מכל חברי הכנסת, גם מחברי הקואליציה: תשקלו מחדש את דרככם. להיות שודד ים זה קוסם מרחוק, אבל להיות שודדים פה, בכנסת, זה עוול גדול לחברה הישראלית. תודה.
היו"ר חמד עמאר:
תודה רבה. חברת הכנסת ציפי לבני, בבקשה, עד שבע דקות.
ציפי לבני (המחנה הציוני):
אזרחי ישראל, מה שראיתם השבוע מצד האופוזיציה זה דמוקרטיה במיטבה, גם אם התוצאה ידועה מראש. והתוצאה ידועה מראש. ואני מכירה את התסכול שבאים אלינו ואומרים: אבל זה כל כך נורא שם. מה אתם עושים? אז אנחנו נלחמים כאן גם כשהתוצאה ידועה מראש, ואני רוצה להודות לכל אחד מחברי האופוזיציה שעמד במשימה הזאת בצורה מעוררת כבוד.
אבל אני שומעת גם שאלות מיתממות, ככה, מהצד הזה של הקואליציה: בעצם מה רע כל כך בחוק הזה? זאת אומרת, בואו נעבור אות-אות ומילה-מילה ונראה, אולי בכלל החוק הזה הוא חוק בסדר? אומרים אלה שהביאו את החוק הזה במחטף, דרשו שנצביע עליו מייד באותו היום שהניחו אותו על השולחן, כאן ועכשיו; אלה שמתעקשים לקיים את הדיון הזה השבוע כשיש נושאים כל כך חשובים על סדר-היום; אלה שהוציאו את ראש הממשלה מתוך החוק רק אחרי שהציבור יצא לרחובות; אלה שמתעקשים להפוך את החוק הזה לסלע קיומם.
אזרחי ישראל, דעו: זאת הייתה הבחירה של ממשלת ישראל השבוע. בין הצבעה על חוק הנכים כפי שהבאנו אותו בשבוע שעבר לבין הצבעה על חוק לטובתו האישית של נתניהו, בחרה ממשלת ישראל בטובת נתניהו על פני טובת הנכים, ושילכו הנכים לעזאזל. זה מה שהיה השבוע כאן, בכנסת ישראל. זאת הייתה הבחירה של ממשלת ישראל. בין ביבי לנכים בחרה הממשלה בביבי, ולעזאזל הנכים. אז אני לא מוכנה לעשות דיון בחוק הזה כאילו כלום, כאילו זה עוד חוק שמונח על השולחן. ואל תמכרו לנו שזה רק עוד חוק רגיל. איך אמר פעם נתניהו בהקשר אחר במרכז הליכוד? עם ישראל לא אוהב להיות פראייר. אז גם אנחנו לא. ואנחנו יודעים בדיוק מה מונח כאן על השולחן. אבל, מוסיפים ואומרים המיתממים: חזקת החפות. חכו עד שתכריע המשטרה – ואז לא נדע מה היא מכריעה, ואז, אחרי זה נחכה לפרקליטות ואז נראה, ומזכירים את ממשלות שרון, ואולמרט, שהודיע מראש שהוא יתפטר אם יוגש כתב אישום, ונאלץ להתפטר.
עכשיו, חזקת החפות קיימת גם לראש ממשלה במדינת ישראל, אבל אין לראש ממשלה רשות להרוס את גורמי אכיפת החוק, ולזה אתם שותפים. לא על הסיגרים אנחנו מדברים היום ולא על השמפניות ולא על ההמלצות שיהיו אלא על החוקים האישיים של כל החודשים האחרונים, מהצרפתי ועד ההמלצות, ועל הנאומים המתריסים והמכוערים שנועדו לפגוע באמון הציבור במשטרת ישראל, בפרקליטות, ביועץ המשפטי לממשלה ובבתי המשפט. כי תמיד כשהייתי בממשלות, גם כשהיה שם ראש ממשלה שנחקר, חזרתי על משפט אחד: יש לי אמון שלם בגורמי אכיפת החוק ובבתי המשפט. תנסו להגיד את זה פעם, שרי ממשלה יקרים. תנסו לחזור אחריי: יש לי אמון מלא בגורמי אכיפת החוק והמשפט. זה לא כואב.
דרך אגב, ניסיתי לחפש בגוגל, אולי איזה שר אמר את זה במקרה, שאני לא אאשים סתם.
יעל גרמן (יש עתיד):
יש, אריה דרעי.
ציפי לבני (המחנה הציוני):
לא, היה יותר נחמד מזה. ראיתי בגוגל, זה מתחיל – המשפט הראשון היה: יש לי אמון מלא, ואני רואה שאחד משרי הליכוד אומר: יש לי אמון מלא, ולרגע התרגשתי, ואז הסתבר שהוא אמר: יש לי אמון מלא בראש הממשלה. אבל אפשר שיהיה אמון מלא בראש הממשלה, ואמון מלא במערכות המשפט ואכיפת החוק. אבל מה שראש הממשלה עושה – ולזה אתם שותפים, ולכן הציבור יצא לרחוב, ולכן, חבר הכנסת גליק, גם אתה רצית ללכת לכיכר ציון – כי ראש הממשלה הורס בשביל טובתו האישית בדיוק את הגורמים האלה. ולכן אנחנו כאן היום, ולכן הוא ישלם בכיסאו. ואנחנו, אנחנו היינו מוכנים לחכות לאחרי ההמלצות. אנחנו הגשנו הצעת חוק שבכלל מדברת על כתב אישום. מי שלא היה מוכן לחכות זה ראש הממשלה. הוא לא חיכה. הוא התחיל לחרב ולהרוס את גורמי אכיפת החוק כשאנחנו באמת לא ידענו מה קורה, אבל הוא ידע, כי הוא קיבל והוא עשה.
עכשיו, יש בעולם גם דברים שהם לא פליליים אבל הם לא בסדר. אז אני חושבת שראש הממשלה צריך לשלם ציבורית כאן ועכשיו על ההתנהלות שלו – גם על העניין הזה של לחיות על חשבון אחרים וגם על כל מה שהוא עושה עכשיו במטרה להרוס את היסודות של הדמוקרטיה במדינת ישראל. עכשיו, אני מגזימה עם העניין הזה של חי על חשבון אחרים וזה לא בסדר? אני הגשתי כללי אתיקה; נביא להצבעה, אני מקווה, בשבוע הבא. בואו תראו שגם אתם מבינים שבין הפלילי לבין המותר יש מערכת שלמה של ערכים ושל התנהלות ציבורית מותרת. תתמכו בכללי אתיקה לשרי ממשלה בישראל. בפעם האחרונה שהבאתי את זה הצבעתם נגד. בואו תנסו פעם אחת בעד, תראו לציבור שאולי בכל זאת יש לכם איזשהו עמוד שדרה מוסרי, משהו, ולא רק להיות שותפים למערכה הזאת, שכל-כולה נועדה להרוס את גורמי אכיפת החוק. תנסו: יש לי אמון מלא בגורמי אכיפת החוק. מה, הוא יפטר אתכם? הוא לא יקדם אתכם? הוא יקרא לכם לשיחת נזיפה? תנסו את זה פעם, זה נהדר להגיד את זה.
אבל מה שקורה כאן – –
היו"ר חמד עמאר:
נא לסכם, בבקשה. אני מוסיף לך 15 שניות. נא לסכם.
ציפי לבני (המחנה הציוני):
– – יש כאן גם ברית נוספת, כי הרי נתניהו קרא לרבנים כדי לעשות אתם את הדיל הגדול מכולם: קחו את ארץ ישראל – תנו לי את השחיתות.
היו"ר חמד עמאר:
תודה רבה.
ציפי לבני (המחנה הציוני):
החלק המשעשע, שלא לומר עצוב, הוא שמה שהם לא יודעים – שהוא ויתר על ארץ ישראל כבר במשא ומתן.
היו"ר חמד עמאר:
תודה רבה. מסעוד גנאים – איננו נוכח. חבר הכנסת יאיר לפיד.
קריאות:
עכשיו ג'בארין. יש ג'בארין.
היו"ר חמד עמאר:
רשום לי מסעוד גנאים. אני הולך לפי הרישום שרשמו לפניי.
קריאות:
במחשב כתוב ג'בארין.
היו"ר חמד עמאר:
בבקשה, חבר הכנסת יוסף ג'בארין, יש לך עד עשר דקות.
יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):
כבוד היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, האמת היא שאחת השאלות שהתמודדנו איתן ברשימה המשותפת כשעלה החוק הזה – ואני רואה שחבר הכנסת אמסלם נמצא כאן, אז גם על זה שוחחנו – שיש כאן הצעת חוק שמצירה את צעדי המשטרה, ואנחנו בחברה הערבית אולי צריכים לשמוח על כך שמצירים את צעדי המשטרה, שכן הביקורת הקשה והמוצדקת שלנו כלפי התפקוד של המשטרה מוכרת לכם מאוד, ותוצאת המדיניות של המשטרה – אנחנו מכירים אותה גם לצערי באבדות בנפש, גם באירועי אוקטובר 2000 וגם בעשרות האזרחים הערבים שקיפחו את נפשם מירי של כוחות הביטחון.
אלא שמה? אלא שמסתבר שמי שאמור בעצם ליהנות מההסדר של החוק הזה זה אולי רק קבוצה ייחודית של בכירים, של מיוחסים, שהתיקים שלהם הם תיקים שיש בהם פרקליט מלווה. ולכן, בעצם הסיפור של חוק ההמלצות מחזיר אותנו לאותו סיפור של חקיקה ששוב מפלה את האזרחים הערבים, והפעם בכך שהרי הם כמעט לא נמצאים בקרב אותם בכירים ואותם מיוחסים, ולכן, שם המשטרה תמשיך במדיניות שהייתה לה עד כה. יכול להיות שאם חוק ההמלצות היה חוק שמתייחס לכלל הנחקרים ומתייחס באופן שוויוני לכלל האזרחים במדינה היינו חושבים אולי לפחות להימנע, אם לא לתמוך בחוק הזה, שכן ממה נפשכם? אם באמת יש היגיון מאחורי החוק הזה בכל מה שקשור לתיקי חקירה של אותם בכירים ומיוחסים, אז למה לא לכלל האזרחים? למה לא שכלל האזרחים יקבלו אותו יחס?
ואם הייתי צריך עוד הוכחה ליחס של המשטרה כלפי האזרחים הערבים, אני אשתף אתכם בנתונים שהגיעו אליי לאחרונה לגבי התמודדות המשטרה עם תופעת האלימות הפנימית בחברה הערבית. שאלתי את השר לביטחון פנים על נתונים בשלוש השנים האחרונות בבחינת תיקי החקירה שנפתחים במקרי ירי, וכמה כתבי אישום מוגשים באותם תיקי חקירה, והינה לכם, מה אני רואה: בשלוש השנים האחרונות, 2015, 2016, 2017, בעיר אום אל-פחם נפתחו יותר מ-520 חקירות, תיקי חקירה, על שימוש בירי בתוך – –
ענת ברקו (הליכוד):
– – –
יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):
– – בתוך העיר אום אל-פחם.
ענת ברקו (הליכוד):
– – – שחגגו לאחר שהרוצחים של השוטרים שלנו באותה אום אל-פחם שלך, מהחמולה שלך. על זה אתה מתקומם?
יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):
בתוך 521 תיקי החקירה הוגשו – כמה? רק – – – כתבי אישום – –
ענת ברקו (הליכוד):
– – –
היו"ר חמד עמאר:
– – –
ענת ברקו (הליכוד):
הוא לא מתלונן על זה ש-10,000 איש חגגו שם – – –
יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):
– – מתוך יותר מ-500 תיקי חקירה שנפתחו בעיר אום אל-פחם בשלוש השנים האחרונות.
ענת ברקו (הליכוד):
מי ששולח לרצוח שוטרים, שלא יבקש – –
יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):
בגלל שימוש בירי הוגשו שישה כתבי אישום. זה לשמוע ולא להאמין. זה 1%.
ענת ברקו (הליכוד):
– – מהם הגנה.
יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):
1% מתיקי החקירה שנפתחים מובילים לכתבי אישום.
ענת ברקו (הליכוד):
אתה אמרת על זה משהו?
יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):
אותם קורבנות הירי הזה באום אל-פחם, אותם קורבנות אלימות – –
ענת ברקו (הליכוד):
מה עם הקורבנות – – –
יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):
איך הם יבטחו באותה משטרה? איך הם בכלל יתלוננו במשטרה אחרי שאנחנו יודעים – –
ענת ברקו (הליכוד):
– – – בהר הבית הם התלוננו – – –
יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):
– – שכמעט לא מגישים כתבי אישום? אז – – –
זו מציאות שאי-אפשר לקבל אותה. זו מציאות שאומרת שיש כאן מחדל נוראי ומחדל מקומם. זו מציאות שאומרת שרשויות אכיפת החוק אינן עושות את המוטל עליהן לפי החוק – –
ענת ברקו (הליכוד):
תעשה סדר עם הרוצחים באום אל-פחם, שאתם מעודדים אותם, וזה פוגע בכם.
יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):
– – שזה בעצם למצות את החקירה ולהביא את האחראים לדין.
ענת ברקו (הליכוד):
אלה שעשו את הלוויה, למשל – – – של השוטרים שלנו.
היו"ר חמד עמאר:
את רשומה לדיבור. את יכולה לעלות ולדבר אחרי זה. תודה רבה.
יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):
ולכן, אני אומר לכם, זה פשוט הפקרות לשמה. כשאנחנו אומרים שהמשטרה מפקירה את הציבור הערבי לעבריינים בתוך החברה הערבית, אז הינה, הנתונים הללו באים להוכיח זאת בצורה הכי ברורה כאן.
ענת ברקו (הליכוד):
מה עם הטרוריסטים בחברה הערבית – – – עבריינים – – –
יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):
ולפעמים נדמה לי, חברת הכנסת ברקו – אנחנו דורשים אוטונומיה מסוימת – –
ענת ברקו (הליכוד):
מה עם הטרוריסטים בחברה הערבית – – –
יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):
– – בתחום התרבות, בתחום החינוך ובתחום אמצעי התקשורת. דווקא בנושא היחידי שאנחנו לא דורשים בו אוטונומיה, שזה הפשע – –
ענת ברקו (הליכוד):
בטח שלא. אתם רואים מה – –
יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):
– – המדינה מחליטה לתת לפושעים הערבים אוטונומיה לעשות מה שהם רוצים – –
ענת ברקו (הליכוד):
– – אתם עושים אחד לשני – – –
יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):
– – בתוך היישובים הערביים.
ענת ברקו (הליכוד):
– – – אוטונומיה לעשות טרור – כן, זה בסדר.
יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):
עד שהמשטרה לא תוכיח אחרת, אנחנו מאשימים את המשטרה שיש לה עניין שהאלימות הפלילית תמשיך להתרחב בתוך הציבור הערבי – –
ענת ברקו (הליכוד):
– – –
יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):
– – כדי שהציבור הערבי ימשיך בעצם לטבוע באלימות הפנימית הזאת ולא להתפנות לסוגיות המרכזיות – הסוגיות של אפליה ושל תיקון אל מול הממסד ואל מול הממשלה.
כבוד היושב-ראש, אי-אפשר לסיים את הנאום שלי בלי להתייחס למעשה המלוכלך והמכוער שעשה חבר הכנסת אורן חזן, ועוד עם צלמי טלוויזיה בתחנות ישראליות.
יהודה גליק (הליכוד):
עזוב את זה, עזוב – – –
יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):
אתה עכשיו מדבר על זה, אבל הייתי רוצה לשמוע אותך בתקשורת מגנה את המעשה הזה, שחבר כנסת יעלה לאוטובוס של משפחות שפשוט נמצאות באוטובוס כי הן עכשיו מבקרות את הבנים ואולי את הבנות שלהן בבתי כלא בישראל, ולהתחיל לתקוף את הנשים והילדים, להסית נגדם ולקלל אותם. מה זה ההתנהגות הזאת? מה זה ההתנהגות המלוכלכת הזאת של חבר כנסת? ואחר כך אני שומע שקט. כמעט אף אחד לא שמע, אף אחד לא הקשיב לזה מתוך הקואליציה, מן השרים, ואף אחד לא יוצא לגנות את המעשה הזה.
ענת ברקו (הליכוד):
בואו נדבר על החיילים שלנו בעזה, על השבויים בעזה – – –
יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):
זה מעשה של פאשיסט קטן. זה מעשה של פאשיסט קטן, שלצערי הוא גם כנראה מקבל גיבוי מפאשיסטים בכירים יותר ממנו בממשלה, ואולי גם בתוך החברה.
ענת ברקו (הליכוד):
אתה בעד שיבקרו אותם – – –
יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):
צר לי שהגענו לרמה הזאת, וצר לי שחברי הכנסת הגיעו לרמה הזאת. ואחר כך הוא גם מקבל את הפרס שלו – שאחד מערוצי הטלוויזיה מארח אותו, אחרי המעשה הזה. ולכן, מה מוסר ההשכל באירוח של חבר הכנסת חזן באחד מאולפני הטלוויזיה? שאם אתה מסית כלפי האזרחים הערבים, אם אתה מסית כלפי התושבים הפלסטינים, אם אתה מקלל ואם אתה מלוכלך, אז אתה תקבל את הפרס שלך בריאיון טלוויזיוני ובחשיפה תקשורתית.
אני בז להתנהגות הזאת, כפי שאני בז גם להצעת החוק הזאת, שהקואליציה כנראה עומדת לאשר הלילה. תודה רבה.
היו"ר חמד עמאר:
תודה רבה. חבר הכנסת יאיר לפיד, עד שבע דקות, בבקשה.
יאיר לפיד (יש עתיד):
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אחרי כל הלילות הארוכים האלה, אולי הגיע הזמן שניזכר למה אנחנו פה? אנחנו פה מפני שיש במדינת ישראל בין 300,000 ל-350,000 חקירות בשנה, וכולנו משותקים כבר יומיים על פחות מ-200 תיקים, שזה 0.0005% מהתיקים שנפתחים. מי שרוצה את זה בעברית – זה מחצית מאלפית האחוז. על זה כולנו פה – על מחצית מאלפית האחוז של התיקים שנפתחים בשנה על ידי משטרת ישראל. ובסופו של דבר, אנחנו פה על שלושה תיקים: 1000, 2000 וצוללות. וכל הסיבה הזאת שהציג לנו פה חבר הכנסת אמסלם, שדיבר על הגנה על הציבור – הרי לא מעניין אתכם הציבור. הציבור לא מופיע בחוק הזה. מי שטרח לקרוא את החוק ולא את הכותרות יודע שאין שום קשר בין הציבור לבין החוק. מחצית מאלפית.
מה נשאר? נשאר ניסיון הפחדה עברייני של משטרת ישראל, של רשויות החוק והאכיפה בישראל וגם של כנסת ישראל; ניסיון הפחדה עברייני, לא פחות. עבריינים תמיד עושים אותו דבר. קודם אומרים: אין כלום, אחר כך הם מתחילים לאיים על החוקרים, ובסוף הם מנסים לשנות את חוקי המשחק. זה מה שאנחנו רואים פה היום. כולם, כל מי שזה המקצוע שלו, הודיע כבר שהחוק הזה הוא איום ונורא: היועץ המשפטי לממשלה – מינוי של נתניהו, פרקליט המדינה – מינוי של נתניהו, ומפכ"ל המשטרה – מינוי של נתניהו. הרי איך קורה, איך אתם מסבירים את זה לעצמכם שכל האנשים האלה שהוא ממנה אחר כך מתהפכים? התשובה: כי הם נחרדים – נחרדים ממה שרואות עיניהם, נחרדים מההתנהלות, נחרדים מההתנהגות האישית, נחרדים מהרעיון שהמדינה האהובה הזאת יכולה לשכשך רגליים בביב שכזה.
מנדלבליט, היועץ המשפטי לממשלה – שזו הזדמנות לשלוח לו מפה תנחומים על מות אימו – אמר בתגובה על החוק הזה: התפקיד של ראש הממשלה יהפוך לעיר מקלט לעבריין. לשם כך השביעו את כולנו לכנסת? כדי שאנחנו נסייע לייצר ערי מקלט לעבריינים? בשביל זה עמדנו פה – המשפחות ישבו ביציע – ואמרנו: מתחייב אני? כדי שעבריינים יקבלו הנחות בדרך לבית המשפט? העובדה שאני צריך להסביר למה הדבר לא מתקבל על הדעת, אמר היועץ המשפטי לממשלה, היא בעצמה בלתי מתקבלת על הדעת. אנשים לא משתנים.
היות שהיו פה הרבה מאוד שעות פנויות, קראתי את הדוח המקורי של אליקים רובינשטיין, שכתב על הפרשייה המקורית של המתנות של נתניהו. הכול כבר נמצא שם: הבוז לחוק, התחושה שיש חוקים לכל האנשים הקטנים ויש חוקים שמיועדים רק לו – התחושה שכינסה אותנו בלילות האחרונים.
חבריי בקואליציה, נניח שאתם תומכים בחוק ונניח ששכנעתם את עצמכם – כי סוגסטיה היא כידוע דבר חזק – אז נגיד ששכנעתם את עצמכם שהחוק הזה הוא טוב, ושווה לכם לעצור את כל עבודת הכנסת ושווה לכם לחכות, העיקר שיהיה חוק כזה. איך אתם תומכים בכל היתר? איך אתם תומכים בזה שזה הלך לוועדת הפנים ולא לוועדת החוקה, למרות שאתם יודעים שזה לא נכון? איך אתם תומכים בזה שיהדות התורה, בהזדמנות חגיגית זו כבר מעבירה על הראש שלכם את חוק השבת, את חוק המרכולים, כל הסחטנות הרגילה – כי הם יודעים שאתם בני ערובה. כי הם יודעים שראש הממשלה מבוהל ומבועת, וייתן להם עכשיו כל מה שהם רוצים? איך אתם חיים עם נאום החמוצים ועם נאום הגבות, ועם זה שהדלקת נרות לחג זו הזדמנות להסתה?
מחר בבוקר, 08:00, אם החוק הזה יעבור – לא 08:01 – יש עתיד תהיה בבית המשפט העליון ותגיש בג"ץ נגד החוק הזה.
זאב בנימין בגין (הליכוד):
למה?
יאיר לפיד (יש עתיד):
הוא כתוב, הוא מוכן, והוא יוגש.
זאב בנימין בגין (הליכוד):
על איזה יסוד?
יאיר לפיד (יש עתיד):
אשמח להעביר, חבר הכנסת בגין – היות שהתנגדת לחוק, אני אשמח להעביר לך את המסמך.
זאב בנימין בגין (הליכוד):
לא, לא.
יאיר לפיד (יש עתיד):
אני אשאל אותך שאלה: איך זה שהחוק הזה לא היה בוועדת החוקה? זה נושא לחוקה. איך זה שהחוק הזה עבר כל כך סמוך לחקירות ראש הממשלה? אני אשמח להעביר לך את המסמך. מחר ב-08:00, בבוקר.
זאב בנימין בגין (הליכוד):
סליחה, אתה כנראה מדבר על הנוסח הראשוני שעבר בקריאה טרומית.
יאיר לפיד (יש עתיד):
לא.
זאב בנימין בגין (הליכוד):
אני מציע לך להתעדכן. הנוסח לפניי – הוא איננו משנה באופן מעשי כהוא זה את המצב הקיים. מה נותן לך סיכוי לשכנע את שופטי בג"ץ – קשה לי לראות.
יאיר לפיד (יש עתיד):
מתוך הכבוד שאני רוחש לך ולעובדה שנקטת עמדה מוסרית אמיצה – – –
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
בני – – –
זאב בנימין בגין (הליכוד):
– – –
יאיר לפיד (יש עתיד):
זה לא נכון.
זאב בנימין בגין (הליכוד):
במה? תסבירו.
יאיר לפיד (יש עתיד):
אז אני מסביר. כל הדרך – – –
קריאות:
– – –
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
לא להגיש המלצות, זה – – –
זאב בנימין בגין (הליכוד):
לא להגיש המלצות – חבריי, תתעוררו. 15 שנים במשטרה, בעקבות הנחייתו של חברי – –
היו"ר חמד עמאר:
חבר הכנסת בגין, אני שוב – – –
זאב בנימין בגין (הליכוד):
– – השר לביטחון פנים – – – המשטרה איננה מגישה המלצות לעניין העמדה לדין. אנחנו יודעים את זאת.
יאיר לפיד (יש עתיד):
חבר הכנסת בגין, מהכבוד שאני רוחש לך ולעובדה שאתה קול מוסרי מאוד בודד בקואליציה הזאת – – –
זאב בנימין בגין (הליכוד):
אני מנסה להיצמד לעובדות.
יאיר לפיד (יש עתיד):
אז אני אומר לך שאתה טועה בעובדות. כמובן שאינני יודע אם נרשמת לנאום, אבל אתה רשאי לעלות הנה ולהציג את עמדתך. אתה טועה.
קריאות:
– – –
זאב בנימין בגין (הליכוד):
אתה אמרת – – –
היו"ר חמד עמאר:
– – – חבר הכנסת יאיר לפיד – – –
זאב בנימין בגין (הליכוד):
אתה עמדת על הדוכן – – –
היו"ר חמד עמאר:
– – –
זאב בנימין בגין (הליכוד):
אתה אמרת על הדוכן ש-15 שנים המשטרה לא מגישה המלצות – – – ככה אמרת.
מיקי לוי (יש עתיד):
לא אכפת לי בכלל סיכום התיק. המלצות אין מזמן – – –
היו"ר חמד עמאר:
חבר הכנסת מיקי לוי, חבר הכנסת מיקי לוי, שמענו אותך במשך שלוש שעות וחצי. תודה רבה.
קריאות:
– – –
זאב בנימין בגין (הליכוד):
אדוני היושב-ראש, אם אפשר, אדוני היושב-ראש, שאחד הסדרנים ימציא להם את נוסח החוק בטרם יסיים את דבריו, ויתעדכן.
היו"ר חמד עמאר:
חבר הכנסת בגין, תאמין לי, חבר הכנסת בגין, הוא קרא את החוק, הוא יודע בדיוק מה כתוב בחוק – –
זאב בנימין בגין (הליכוד):
אין סימנים. אין סימנים לכך. אדוני היושב-ראש, אין סימנים לכך – – –
היו"ר חמד עמאר:
– – לכן אין צורך לתת לו את זה ביד. אנחנו כבר למעלה מ-40 שעות. בואו נעבור את הכמה שעות האלה ונסכם. תודה.
חבר הכנסת יאיר לפיד, אני מוסיף לך דקה, שתסיים את הדברים שלך.
יאיר לפיד (יש עתיד):
תודה. זמן פציעות על חשבון חבר הכנסת בגין. חבר הכנסת בגין – –
קריאה:
– – –
היו"ר חמד עמאר:
תודה רבה. בבקשה.
יאיר לפיד (יש עתיד):
בית המשפט העליון, להבדיל מהמקום הזה, לא מתנהל לפי האינטרסים של אדם אחד אלא לפי האינטרסים של כלל אזרחי מדינת ישראל. חבר הכנסת בגין, לצערי, אתה טועה. אנחנו כמובן לא מגישים בג"ץ בלי ייעוץ משפטי צמוד, הטוב שאפשר להשיג מסוגו, ואני מודיע לך שהוא עבד מול הנוסח המעודכן של החוק הרע הזה, ואנחנו מחר, 08:00, בבג"ץ נגד החוק הזה. אני מזמין את כל האנשים הרבים שמתנגדים לו, חברי מן האופוזיציה, להצטרף אלינו בחוק הזה, ואם זה לא יקרה, אני רוצה רק להגיד, בדקה שהוספת לי, אדוני היושב-ראש: נהוג שמפלגות, כשהן הולכות לבחירות, הן אומרות מה הן הולכות לעשות אם הן ינצחו בבחירות. אם אנחנו ננצח בבחירות, אנחנו נבטל את חוק ההמלצות, אנחנו נבטל את חוק המרכולים, אנחנו נבטל את חוק השבת – –
קריאות:
– – –
יאיר לפיד (יש עתיד):
– – אנחנו נבטל את חוק הפריימריז, אנחנו נבטל את חוק הרכבת, מפני שכל החוקים האלה הם גם לא דמוקרטיים, הם גם עקומים והם גם מביישים אתכם ואת כל אזרחי מדינת ישראל.
היו"ר חמד עמאר:
תודה רבה לחבר הכנסת יאיר לפיד. חברת הכנסת תמר זנדברג, בבקשה. עד שבע דקות. בבקשה, חברת הכנסת תמר, נא לדייק.
תמר זנדברג (מרצ):
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. יום ולילה, ויום ולילה, ויהי בוקר, ויהי ערב, חוק ההמלצות.
היו"ר חמד עמאר:
זאת הפעם השנייה שאני שומע אותך. שמעתי אותך בבוקר – – –
תמר זנדברג (מרצ):
היום? שמעת אותי לפנות בוקר.
היו"ר חמד עמאר:
לפנות בוקר, ועכשיו אני שומע אותך.
תמר זנדברג (מרצ):
אתה רואה מה זה? זה ממש ויהי בוקר, ויהי ערב.
חברות וחברים, מה שעברנו כאן בשבוע הזה – שבוע פרלמנטרי שלם שהושבת מפאת חוק מושחת שבא לשרת ראש ממשלה מושחת. כל אחת ואחד שלקחו כאן חלק בקרקס הזה – ואני רוצה בהזדמנות הזאת לשבח ולהתגאות בחבריי וחברותיי לאופוזיציה, ומגיע גם מילה טובה לך, מרכז האופוזיציה, חבר הכנסת יואל חסון.
אני חושבת שבאמת בשבוע הזה הראינו מה זו אופוזיציה ואיך היא צריכה להיראות – לא רק בכנסת. אנחנו בעצם הביטוי; אנחנו השליחים של הציבור ששלח אותנו לכאן לבית; הראינו שאנחנו לא שוכחים עין אחורה – מאיפה באנו ומי שלח אותנו לפה. אנחנו כאן במשך שלוש יממות תמימות ביטאנו את שאט הנפש, את המיאוס ואת חוסר האמון של הציבור בתהליכים שמוביל הבית הזה, שמתעסקים בכול חוץ ממה שצריכים, רוצים ומעניין את אזרחי ישראל ואזרחיות ישראל.
אנחנו שיתקנו את הכנסת, השבתנו את הוועדות, דיונים התבטלו, הצעות חוק לא קודמו, מתווה הנכים נשכח אי-שם מאחור – כל הנושאים שהכנסת כאן עובדת בהם נשכחו ונזנחו, העיקר שנצליח לשכפץ את ראש הממשלה ולהישכב כשטיח לרגליו, שהוא יוכל לעבור מעלינו ולנגב את הרגליים שלו על מה שנשאר משאריות הכבוד העצמי האבוד שלנו. זה מה שקרה כאן בימים האחרונים.
יש פה מפלגות, בעיקר בקואליציה, שהעיתונים בימים האחרונים שואלים את עצמם: מה יעשו? האם כחלון יקרא את המלצות המשטרה בפנים ויגיד לעצמו שיש תמורה לשוחד, או שלא הצליחו להוכיח בדיוק את התמורה לשמפניה ולסיגרים, ולפי זה – מה? הוא יחליט האם עם ישראל ראוי לממשלה המושחתת והמאוסה הזאת? זה מה שיקבע? זה מה שיכריע? עד כדי כך הפוליטיקה הקטנה והקטנונית שולטת בנו?
זה לא רק חוק ההמלצות. תראו, הלילה הזה, מהלילה הנוכחי לבוקר של מחר, אנחנו נעבור מחוק ההמלצות לחוק המרכולים – שתי קומבינות פוליטיות שבאו לשמור על הקואליציה ולשמור את נתניהו בשלטון ואת ליצמן בממשלה. אזרחי ישראל – יוק; נעלמו, אינם, לא מעניינים, אף אחד לא סופר אותם, לאף אחד לא אכפת מהם. רק תרגילי ההישרדות הפוליטיים של ראש הממשלה, שמשעבד כל דבר אחר לטובתו. וכנראה שיפות כאן מילותיו של יושב-ראש האופוזיציה בנימין נתניהו, שאמר שראש ממשלה ששקוע עד צוואר בחקירות, אין לו מנדט להוביל את ענייני המדינה ולקבל החלטות על פי האינטרס הלאומי, מכיוון שיש חשש אמיתי ששיקול הדעת שלו מוטה לטובת האינטרס האישי, פוליטי, הישרדותי שלו. נדמה לי שאין מצב שיפה יותר לתיאור הזה ולמילים האלה מאשר מה שראינו כאן בשבוע הזה; מאשר מה שראינו בוועדת הפנים – וציינת קודם את דבריי. אני עמדתי כאן לפנות בוקר והבאתי את כל הפרוטוקולים מוועדת הפנים. ראינו איך התנהלו הדיונים האלה. זה ממש, הייתי אומרת, צחוק מהחוק. זה ממש תיאטרון אבסורד. קישון לא היה כותב את זה יותר טוב. כל מה שנטען בשם החוק הזה קרה הפוך. כל הרוממות לטובת עם ישראל ואזרחי ישראל – החוק הזה משרת חבורה קטנה מאוד, מועדון סגור של מושחתים ועבריינים. זה מה שנהיה מהדבר הזה.
מחר בבוקר אנחנו נבוא לכאן ונמשיך להיאבק על חוק המרכולים – עוד קומבינה פוליטית לטובת שלמות הקואליציה, בניגוד מוחלט לעשרות רשויות מקומיות במדינת ישראל שדוחות את החוק הזה בשאט נפש; בניגוד מוחלט לשש רשויות שכבר התחילו תהליכי חקיקה כדי להקדים ולהימנע מהחוק הזה. אבל לא, ממשלת ישראל בשלה. ממשלת ישראל ממשיכה לדהור אל עבר הישרדות אישית-פוליטית וקומבינה. מנותקת ותו לא. נקודת האור היחידה בכל התהליך הזה זה באמת האופוזיציה, שנתנה כאן מאבק פרלמנטרי יוצא דופן, ששיקף את המאבק הציבורי שמתנהל ברחובות תל אביב וערים נוספות בשבועות האחרונים, ומראה מה הציבור באמת חושב, וזה בניגוד מוחלט להכפשות, להשמצות ולדה-לגיטימציה שעושה הממשלה ושריה וחברי כנסת מהקואליציה למפגינים ולאנשים הגיבורים והאכפתיים האלה.
נדמה לי שרוח הקרב הזאת ששררה כאן בשבוע הזה, וששוררת ברחובות בשבועות האחרונים, תמשיך לפעם כאן בימים המאוד-מאוד קצרים שנותרו להישרדותה של הממשלה הזאת. תודה.
היו"ר חמד עמאר:
תודה רבה. חבר הכנסת יצחק הרצוג, בבקשה, עד שבע דקות.
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
תודה רבה לך אדוני היושב-ראש. חבריי וחברותיי חברי הכנסת, קודם כול, אני חושב שאנחנו חבים תודה למרכז האופוזיציה חבר הכנסת יואל חסון – תודה לך, יואל, על כל מאמציך בימים האחרונים. ולכל חברות וחברי האופוזיציה, חברי הסיעות, יושבי-ראש הסיעות, הצוותים, מנהלי הסיעות – זה קרב מאוד מאוד עקרוני. ואני נשאל כל העת: מדוע צריך אותו? כנסת ריקה. כל מיני עיתונאים מחשקים ומצקצקים בלשונם בלי להבין שבסופו של דבר הקרב הזה, המהות שלו, היא להחדיר עמוק לתודעה הלאומית שנעשה כאן מעשה נבלה שאין כדוגמתו – זה לא רק מעשה מושחת, זה גם מעשה פחדני – מול גל חקיקה ושורת מעשים שדיברנו עליהם גם בתחילת שלושת הימים הללו, בסמינר הארוך הזה שמתנהל בכנסת על כך שלא מדובר בחוק פרטני אלא בקמפיין מתמשך לכל אורך החזית; במערכת שבאה לשחוק את שומרי הסף; במערכת שפוגעת ביועצים המשפטיים של משרדי הממשלה, של מערכת המשפט, של התקשורת, של היצירה, היוצרים, האומנים, אנשי הרוח, אנשים שרוצים לחשוב ככל העולה על רוחם מימין ומשמאל – מכיוון שכל מי שלא חפץ ביקרו של השלטון מאוים ומאותגר.
מה שראינו בחוק הזה זה איום מדי מפורש על משטרת ישראל, על רשויות האכיפה והחקירה; סתימת פיות ותמרור אזהרה אדום לכל מי שמנסה לחקור את השחיתות השלטונית ולהילחם בה. כלומר, אנחנו בקרב בין רוח דמוקרטית של מדינה לבין רוח של שחיתות של מדינה. וכאשר הממשלה מביאה חוקים על מינוי משניים למנכ"ל – דבר חדש שלא היה, חוק הג'ובים; כאשר הממשלה מביאה חוקים שפוגעים ביועצים המשפטיים של משרדי הממשלה; כאשר הממשלה מביאה חוקים שפוגעים בבית המשפט; כאשר הממשלה מביאה חוקים שפוגעים באנשי אקדמיה; כאשר הממשלה מביאה חוקים שפוגעים ביוצרים ובאומנים; כאשר הממשלה מביאה חוקים שפוגעים בעיתונאים ובתקשורת – אנחנו מבינים שהדמוקרטיה הישראלית בסכנה ברורה ומיידית.
אזרחי ישראל שצפו בנו בשלושת הימים האלה מבינים הרבה יותר, ושואלים את עצמם מדוע ומה קרה לשלטון הזה. הוא לא דואג לי בבית; הוא לא דואג לנטו שלי; הוא לא דואג למשכנתה שלי; הוא לא דואג לילדים שלי; הוא לא דואג לחינוך של הילדים שלי; הוא לא דואג לבריאות של ההורים שלי; הוא לא דואג לביטחוננו האישי. הוא דואג רק – ואך ורק – לעצמו. ומכאן המאבק הקשה והנמרץ שהתנהל כאן בכנסת.
ומה אמור לחשוב מורה לאזרחות שעכשיו מתיישב מול כיתה וצריך ללמד את הילדים על כיבוד שלטון החוק? מה הוא אמור לעשות כשהוא רואה את הקמפיין הנאלח שמתנהל כאן נגד גורמי האכיפה ושלטון החוק? מה הוא אמור לחשוב? מה הוא יגיד להם, באמת? מה הוא יגיד להם? אני אומר לך, חברי היקר, חבר הכנסת בגין, מה יגיד לעצמו מורה לאזרחות אחרי הלילה הזה? מה אתה תגיד לתלמידים שאתה תופיע בפניהם כשישאלו אותך מה עשיתם לגורמי האכיפה, למשטרת ישראל? האם לא איימתם? האם אתה לא שותף לאיום, לקמפיין? מדוע? הליכוד זה לא תנועה ישרה? זה לא תנועה שקמה על אדנים אידיאולוגיים עמוקים? ומה קרה לה שהיא נחטפה על ידי חבורה שכל מה שהיא עושה זה לשמור על כבודו של השליט, לרומם אותו ולפאר אותו?
זאב בנימין בגין (הליכוד):
דבר על הצעת החוק.
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
לכל אחד מאיתנו יש ילדים ומשפחה, ולחלקנו יש גם נכדים, ואנחנו חושבים על העתיד, על העתיד של הארץ הנפלאה שלנו. אנחנו שואלים את עצמנו מה יקרה לדורות הבאים, כיצד נגדל כאן דורות באים – לא כאנשים פוליטיים אלא כבני אדם: כיצד נגדל אותם על ערכים שעליהם אנחנו גדלנו ועל ערכי היסוד של המדינה שהוקנו במגילת העצמאות?
שלא לדבר על הקורבן העצום שהעם שלנו הקריב, בנות ובנים שקיפדו את חייהם בהגנה על המולדת במשך שנות דור, עוד מ-1860. 23,000 חללים. על מה ולמה הם הקריבו? בשביל שאנחנו נרומם את המנהיג ואת השליט ונחשוב שהוא אחד ואין בלתו? אנחנו לא מבינים שאנחנו בנקודת שבר איומה ונוראה מבחינת עתיד הדמוקרטיה הישראלית? על זה המאבק, על כך הוא מתנהל – הוא מתנהל כנגד חוקים שהם לא רק מושחתים, הם גם פחדניים, ומראים שהשלטון הוא לא רק מושחת, הוא גם חלש.
ואני תוהה איך הגענו למצב שכל המערכת הפוליטית שלכם מתגייסת למטרה כזאת, ולא למטרות נעלות אמיתיות שדואגות לאזרחיות ולאזרחים באשר הם. מי שמביא את החוק הזה היום הורס את הדמוקרטיה הישראלית. ואלה לא רק חוקי בושה אלא גם חוקי חולשה. אתה יודע מה? מי שמאמין, מר בגין היקר, מי שמאמין בגוש עציון לא מביא חוק הסדרה, ומי שמאמין בצדקת הדרך לא מביא חוקים מהסוג הזה; ומי שחושב שהצדק עימו במערכת האכיפה והצדק, לא מביא חוק מהסוג הזה. אלה לא רק חוקי בושה, אלא גם חוקי חולשה, כי מי שטוען לניקיון כפיים לא צריך את חוק ההמלצות. הוא צריך לתת למשטרה ולפרקליטות לעשות את שלהם, לעבוד ללא איומים ולא ריסונים. הוא צריך לעמוד מול העם ולומר בקול ברור שהוא סומך על גורמי האכיפה והמשטרה היחידה שיש לנו; שהוא בטוח בניקיון כפיו וייתן להם את כל המשאבים ואת כל הכלים כדי שיוכלו לסיים את הפרשה מהר ככל האפשר, ויוכלו לחזור לתפקוד שוטף. מי שרוצה את גושי ההתיישבות, לא צריך את חוקי ההסדרה, ומי שמאמין במדינת ישראל חזקה ודמוקרטית, לא צריך את חוק הלאום.
מה שאנחנו רואים עם הבליץ הזה הוא הרס מוחלט שיזמה ממשלה חלשה – אולי החלשה ביותר, בוודאי מוסרית, מאז קום המדינה.
ולכן אני אומר לך חבר הכנסת בגין – אני פונה גם לחברים האחרים – –
זאב בנימין בגין (הליכוד):
הרי אני פה.
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
– – אתם מפלגה עם מסורת מפוארת, באמת מפוארת. כל מי שמכיר את היסודות של המפלגה שלכם יודע שהיא מפוארת.
היו"ר חמד עמאר:
אני מבקש לסכם.
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
ואתה שואל: איך הסכמתם להיות בני ערובה של אדם אחד, שמוביל אתכם ואת המדינה כולה אל עברי פי פחת? זה מאבק בין תרבות של שחיתות לבין מדינה דמוקרטית. זה המאבק שעליו אנחנו מתמקדים.
זאב בנימין בגין (הליכוד):
איך זה מתבטא בחוק?
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
זה המאבק שעליו אנחנו מקיימים את ההצבעה הזאת ואת הימים האלה. אל תכתימו את התנועה המוסרית שלכם. תגידו לא, כי האדנים שעליהם מבוססת התנועה שלכם, כמו התנועה שלנו ותנועות אחרות, במגילת העצמאות, זה לא תגנוב ולא תחמוד ולא תיקח שוחד. ואתה שואל את עצמך איך הגענו לכך שכל זה לא קיים – העיקר לסתום את הפה של המשטרה.
היו"ר חמד עמאר:
תודה רבה.
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
ולכן, לסיום, אני קורא לכל חברות וחברי הכנסת שמצפונם מעיק עליהם היום, ואנחנו יודעים את זה, להתנגד לחוק הזה בכל תוקף ולהפיל אותו. תודה רבה.
היו"ר חמד עמאר:
תודה רבה.
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
עכשיו אני רק מבקש לומר שמכאן תם הדיון מצידה של האופוזיציה, ואנחנו מבקשים, אדוני היושב-ראש, לעבור להצבעה עכשיו. תודה רבה.
היו"ר חמד עמאר:
תודה. את נושא ההסתייגויות סיימנו. אנחנו עוברים לרשימת הדוברים. יש בקשות דיבור. אנחנו עוברים לבקשות הדיבור. חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, עד חמש דקות.
אורלי לוי אבקסיס:
תודה לך, אדוני היושב-ראש. אנחנו מיום שני נמצאים פה לילה ויום, יום ולילה וחוזר חלילה, ושמענו פה את כולם מדברים ושמענו פה את כולם נואמים ושמענו פה את החברים זועקים, ואיזה חוק נוראי. ושמעתי גם ציטוטים של השופט בדימוס אליקים רובינשטיין, אז בואו לא נלך אחורה, בוא נציין ציטוט שלו מהיום.
השופט בדימוס אליקים רובינשטיין, היום בריאיון לרדיו על חוק ההמלצות: בין אם זה חוק ראוי ובין אם לא, העיתוי שלו באמת נראה אומלל. עוצמת ההתעסקות של הכנסת בנושא הזה, לעשות מזה את מרכז הבריאה, שמתעסקים בזה כל היום, יומם ולילה, כשלמדינה יש כל כך הרבה בעיות, זו הגזמה", קבע רובינשטיין. "לא ברור אם הכנסת היא מושב ממליצים או מושב לצים. אדם מהרחוב ששומע על קושר ואומר: הינה, יש חקירות, ופתאום באים עם חוק כזה". תקשיבו טוב, אני מצטטת את אליקים רובינשטיין מהיום. הוא אומר: "בזמנו, גם אני כיועץ משפטי ביקשתי לתת סיכום חקירה בלי המלצות, כי היו אז הדלפות כל הזמן. כל החוקים האלה הם הצהרה טובה, אבל מעשים הם לא". אז זה לא כצעקתה. בואו נשים דברים על השולחן.
אבל חברי דודי אמסלם, ברצוני לומר לך כמה דברים.
אורן אסף חזן (הליכוד):
רק כמה? זהו?
אורלי לוי אבקסיס:
אתם נכשלתם במאבק על דעת הקהל. במבחן על דעת הקהל, בעיתוי שבו הבאתם אותו, נכשלתם. ובפוליטיקה, כמו בקמפיינים, יש חשיבות נורא גדולה לא רק לבניית הקמפיין אלא לפרזנטור שלו. וכאשר הדבר הזה נעשה בסמוך לחקירות, גם אם אחר כך הוצאתם את ההשפעה על ראש הממשלה בנימין נתניהו, עדיין הפרזנטור או נער הפוסטר או איך שתרצו לקרוא לזה – כשמדברים על חוק ההמלצות, הציבור רואה מול עיניו את תמונתנו של ביבי נתניהו, ראש ממשלת ישראל שנמצא בחקירות. זאת הקונוטציה שעולה בפני האנשים. זה כל הסיפור. אם הייתם בוחרים להשתמש בפרזנטורים אחרים – כל אותם 12,000 האנשים שאתם טוענים שהחוק הזה אמור להיטיב איתם, 12,000 אנשים שבכל שנה נפגעים מהמצב היום – יכול להיות שהסיפור היה מסופר אחרת.
דודי, אמסלם, תקשיב. אני חושבת שהדברים נורא חשובים, וכשאני מדברת על אליקים רובינשטיין, שהיה היועץ המשפטי לממשלה, ובהמשך המשנה לנשיא בית הדין הגבוה, בג"ץ, אנחנו מבינים שהדברים הם לא בדיוק כמו שהוצגו כאן. פוליטיקה היא פוליטיקה. אנחנו רואים פה מאבק נורא מעניין, שלא ראינו הרבה הרבה מאוד זמן – הפיליבסטר הארוך הזה, אפילו לא ראינו את זה בתקציב המדינה. לכן אני אומרת, בואו נתכווץ טיפה לפרופורציות. נכשלתם בדעת הקהל, נכשלתם בקמפיין, נכשלתם בעיתוי. לכן אני באה ואומרת, במקום שבו הציבור מרגיש שהקואליציה עושה כל שלאל ידה רק כדי להגן על ראש הממשלה, יש לכם פה בעיה. והזמן שבו החלטתם לגזור את ראש הממשלה החוצה מהחוק הזה היה מעט מדי ומאוחר מדי. במאבק הזה, לצערי הרב, צריך להיות קשוב גם לציבור ולהבין את הנזק שיכול להיעשות לנו כמחוקקים והנזק לבית הזה מבחינת אמון הציבור. לכן, לצערי חברי אמסלם, אני אצביע נגד החוק הזה, אבל לא בגלל שהוא כזה נורא, אלא בגלל שלא ניהלתם נכון את הדבר הזה. כאשר חבר כנסת מהקואליציה בא ואומר ברדיו: החוק נועד להגן על ראש הממשלה – פעם ראשונה. ופעם שנייה אומר: חברים, בוא נודה שרצינו להגן על ראש הממשלה – שמתם לעצמכם מכשול. אז לצערי הרב, ביחד עם ראש הממשלה, כנראה ייאלצו עוד 12,000 אנשים – בשנה הזאת לפחות – להסתפק במה שהיה עד היום.
אני בהחלט חושבת שלהצעת חוק כזאת יש מקום בספר החוקים של מדינת ישראל, לא בשביל להציל פוליטיקאים ולא בשביל להגן עליהם, אלא כדי להביא את הדברים האלה לראש השולחן, ולהבין. אם התמונה שהייתה מתנוססת על החוק הזה לא הייתה תמונתו של ביבי נתניהו – שדרך אגב, לאחר התיקונים, חברי יעקב פרי, לאחר התיקונים באמת ראש הממשלה הוצא והוחרג מהחוק, אבל זה כבר מאוחר מדי וזה זמן פציעות בכדורסל ובכדורגל. תודה.
היו"ר חמד עמאר:
תודה רבה, חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס. חבר הכנסת אורן אסף חזן, בבקשה, עד חמש דקות.
אורן אסף חזן (הליכוד):
אדוני היושב-ראש, לפני שאני מתחיל, השאירו פה הנחיות ליו"ר האופוזיציה הרצוג, אז לא נעים. אני לא יו"ר האופוזיציה, אני לא רוצה. אני לא אסגיר סודות.
טוב רבותיי, חבריי, השרים, היושב-ראש, כנסת נכבדה, תראו, זה מדהים, עמדו פה אחד אחרי השני, אחת אחרי השנייה, חברי האופוזיציה, ולא הפסיקו לברבר את עצמם לדעת על כמה כל הצד הזה של הכנסת הוא מושחת. פעם אחר פעם הם עלו לפה, חלקם תוך כדי גאונות שהוכתבה מראש, פיוטית, שיעורי תנ"ך, היסטוריה, פילוסופיה – ממש תואר שלם עבר פה. מה שאומר לי הדבר הזה, שאם כבר בתואר עסקינן, ייתכן שאם יהיר לפיד היה במליאה, אולי הוא היה מצליח להשיג את התואר שלו במהלך הדיון הזה.
אבל כמובן שאת יהיר לפיד לא מעניין התואר וגם לא המדינה, בטח שלא המליאה. כל מה שמעניין אותו זה להשיג את הכיסא של ראשות הממשלה. אבל ברור לכולם שהכיסא הזה לא יבוא, לא היום ולא מחר ובטח גם לא מוחרתיים. כי כאשר יאיר, האיש שמבקש פעם אחר פעם מחבריו: פרי, תעצום את עינך יחד איתי, תביט אל האופק – אבל איך תביט אם אתה עוצם עיניך, יאיר – תביט אל האופק וביחד אנחנו נצעד לעתיד חדש. תאמין לי פרי, אני שומע את השטויות של יהיר ואני מבין שהכול, כלאם פאדי. הרי האיש שלוקח את המפלגה שלו – שאגב, היא אחת המושחתות, שלא יהיה פה אי-הבנות. אתם יודעים, צריך לזכור – – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
יכולת – – –
אורן אסף חזן (הליכוד):
לא, חבר. הזמן שלי קצר, תן לי. אני צריך להספיק מה שאתם עשיתם ב-45 שעות בשתי דקות. מפלגה שלו שהיא כל-כולה – – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
יכולת להגיש הסתייגויות. למה לא הגשת הסתייגויות?
אורן אסף חזן (הליכוד):
אתה, בכלל אין לך מילה. אל תפנה אליי. אני באתי אליך – אתה השחקן הכי גדול פה. אתה בלופר. אני באתי אליך ואמרתי לך: יואל, תביא לי את ההסתייגויות שאני רוצה להצביע עליהן ביחד איתכם, שאומרות שמחריגים אישי ציבור. אז מה, איפה היית? למה לא באת אליי? על מי אתה עובד?
יואל חסון (המחנה הציוני):
עכשיו קיבלתי את זה. קח את זה. הינה הפונץ'-בננה, קח.
אורן אסף חזן (הליכוד):
אה, עכשיו קיבלת אותן? היית כל כך עסוק בלחפש עוד איזשהו גימיק כדי לקבל עוד דקה בטלוויזיה?
יואל חסון (המחנה הציוני):
גימיק? אני יכול ללמוד ממך.
אורן אסף חזן (הליכוד):
אני באתי אליך וביקשתי ממך לעזור לי להילחם בשחיתות. אגב מאבק בשחיתות, אני ברגעים אלה ממש – הינה הטופס פה, אצלי – אני מסתובב פה תכף במליאה ואני קורא לכל החברים כאן מימין ומשמאל להצטרף אליי לשדולה חדשה שאני מקים, מיקי לוי, השדולה למאבק בשחיתות בישראל. לא הפגנות ברחובות, לא פיקציות, לא בלופים, לא לצאת לרוטשילד עם שלטי BDS, לא להסתובב בירושלים עם שלטים נגד מפעל ההתיישבות. אם אתם רוצים למגר את השחיתות, תבואו לכאן. אני רק מקווה שיהיר יגיד לכם: רבותיי, אל תהיו מנותקים. כן. אנחנו, מאיר כהן, אנחנו בדרך לשלטון. איזה דרך? הבן אדם לא מכיר את הדרך למליאה. בהן צדקי, היושב-ראש, אם הוא יוצא לפרסה לשתות קפה, הוא לא יודע לחזור חזרה. איזה דרך, תגידו לי.
יעקב מרגי (ש"ס):
אורן, לפעמים יש לך את זה.
אורן אסף חזן (הליכוד):
עזוב מה יש לי, מה אין לי. חבר'ה, אני לא רוצה להתעסק בשטויות שלהם, אני רוצה להתעסק בעיקר. חוק ההמלצות ביסודו הוא חוק טוב. אני חייב להודות שאנחנו טעינו בענק. אתם יודעים למה טעינו? אנחנו טעינו כי אנחנו הפכנו אתכם לאופוזיציה. קרוב לשלוש שנים אתם יושבים פה ומחממים כיסאות כמו תרנגולות בלול – יושבות ומחממות את הביצים ודוגרות. לא עשיתם כלום. פתאום נתנו לכם סיבה לעבוד. פתאום נתנו לכם סיבה לקום בבוקר.
אבל אנחנו, בניגוד ליהיר – רגע, אני כבר מתבלבל – ביחד, היושב-ראש, אנחנו נלמד אתכם מה זה מאבק בשחיתות.
ועוד מילה אחת: למי שלא ראה בימים האחרונים, אני נמצא בעימות ישיר מול החמאס.
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
אורן, שלא יחטפו אותך.
היו"ר חמד עמאר:
נא לסכם, יש לך עוד עשר שניות. עוד עשר שניות, בבקשה.
קריאות:
– – –
אורן אסף חזן (הליכוד):
חבר'ה, אני מבקש, אתם יודעים למה אני מחייך? כי דווקא אני, בחור צעיר מאריאל, שגורם להרבה ח"כים פה להזיע, הוא שגרם גם לחמאס להזיע.
רבותיי, בימים הקרובים תגיע הצעת החוק לביטול ביקורי משפחות מחבלים. אני מבקש מכם, אופוזיציה וקואליציה כאחד, להצטרף להצעת החוק הזאת. אחר כך, אם תרצו, אני מרשה לכם לחזור לחמם את הכיסא. תודה רבה.
היו"ר חמד עמאר:
תודה רבה. חבר הכנסת יואב קיש – איננו נוכח. חבר הכנסת מיקי מכלוף זוהר.
מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):
חבריי חברי הכנסת, אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, חברי האופוזיציה היקרים.
היו"ר חמד עמאר:
חמש דקות, בבקשה.
מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):
אני אומר בכנות רבה, ליבי ליבי עימכם. ליבי ליבי עימכם על כך שאתם נותרתם בסיטואציה שבה אין ביכולתם באמת להשפיע על הציבור במדינת ישראל, ועל כן אתם בוחרים באקט – אקט, אגב, שאנחנו בימין המצאנו – שקוראים לו פיליבסטר, אבל לפני הרבה הרבה שנים, ברוך השם, הציבור החליט לפטור אותנו מן העונש הזה, מן העונש לעשות פיליבסטר לקואליציה, בכך ששם אותנו בכס השלטון.
מאז עברו הרבה שנים שבהן הימין מחזיק בשלטון, ואנו למדים שלהיות בסיטואציה שבה אתה צריך לעשות פיליבסטר באופוזיציה – זו אחת הסיטואציות הפתטיות ביותר שישנן לחבר כנסת או לחבר אופוזיציה, מסיבה פשוטה. תראו מה קרה: עברו כמעט 48 שעות. החקיקה שרצינו לקדם, לא רק שהיא מתקדמת – גם תעבור. כן תעבור. אתם נותרתם באותה סיטואציה שבה הציבור פעם נוספת רואה אתכם כחסרי מעש, כמי שלא תורמים לציבור במדינת ישראל, כמי שפוגעים באינטרסים הברורים של הציבור במדינת ישראל, שהם אינטרסים פשוטים: הם אינטרסים של ביטחון, הם אינטרסים של כלכלה, הם אינטרסים של חברה והם אינטרסים של שיח טוב ברמה הבין-לאומית.
ומה עושה ראש הממשלה בזמן שאתם מברברים באופוזיציה? הוא הביא את מדינת ישראל למצב הביטחוני הטוב ביותר מיום תקומתה. אין אחד בעולם כולו שיכול להרים ראש כנגד חוזקה הביטחוני של מדינת ישראל. זה הגיע בהובלתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. אם נישיר מבט למצב הכלכלי במדינת ישראל, אתם תראו מצב כלכלי הטוב ביותר מיום תקומתה של מדינת ישראל. חבריי לוועדת הכספים רואים את עודפי הגבייה במיליארדים שמדינת ישראל גובה בתוך כך שאנשים במדינת ישראל הולכים ומתעשרים מרגע לרגע.
ואם נסתכל למצב הבין-לאומי בעיניים, נבחין עד כמה מדינת ישראל שיפרה את מצבה הבין-לאומי בהובלתו של ראש הממשלה.
מיקי לוי (יש עתיד):
10 מיליארד שקל.
מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):
אין כמעט מדינה בעולם שראש הממשלה – סליחה, יבשת בעולם כולו שראש הממשלה לא ביקר בה. אנחנו מחוזרים. אנחנו כיום במצב שמדינת ישראל היא פנינה בשטח מאוד רדיקלי במזרח התיכון. את זה הציבור יודע להעריך. את הפיליבסטר שלכם הוא לא יודע להעריך. הוא בז לו; הוא בז מהסיבה שזה בזבוז כספי ציבור. הכנסת במשך 48 שעות משלמת מאות אלפי שקלים כדי להצדיק את הפיליבסטר שלכם. אתם מבזבזים את כספי הציבור; אנחנו עושים למען הציבור. אתם מברברים באופוזיציה; אנחנו פועלים בקואליציה.
זה השוני בינינו לבינכם, ואת השוני הזה הציבור יודע לראות, הציבור יודע להבחין בו, ולכן גם הציבור ימשיך פעם נוספת להצביע לימין. ככל שיעברו השנים אתם תראו שהימין יתחזק, כי ההבדל בין הימין לשמאל הוא ברור: השמאל הוא שאנן; השמאל הוא לא ריאלי; השמאל מתעסק בעניינים פופוליסטיים. הימין עוסק בעשייה, עוסק בפעילות ריאלית ורצינית למען מדינת ישראל, תוך לקיחת מגוון השיקולים הרחב בטרם הוא מקבל החלטה. אנחנו לא מתפשרים על ביטחון, אנחנו לא מתפשרים על כלכלה חופשית ואנחנו לא מתפשרים על העקרונות החברתיים, שהיום אפשר לראות חברי כנסת בליכוד מקדמים: אנחנו העלינו את שכר המינימום; אנחנו מעלים את קצבאות הנכים; אנחנו גם בעזרת השם נעלה את קצבאות הקשישים. בפעילות הזאת אנחנו נמשיך לנצח אתכם, כי העשייה מנצחת את הכול, וכדאי שתתחילו להפנים את זה. הציבור שופט אנשים לפי עשייה, ולא לפי דיבורים. אנחנו נמשיך לעשות וכנראה, לצערי הרב, אתם תמשיכו לדבר. תודה רבה.
היו"ר חמד עמאר:
תודה רבה. חבר הכנסת יואב קיש, עד חמש דקות, בבקשה.
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
צריך לעדכן את הרשימה, כי הוא לא מופיע פה.
יואב קיש (הליכוד):
הייתי. הוא לא ראה שאני פה, ולכן הוא נתן לי לעלות.
היו"ר חמד עמאר:
אל תסביר. יש לי זכות להעלות אותך.
יואב קיש (הליכוד):
לא מסביר, נכון. חבר הכנסת יואל חסון, אתה יודע איך ידעתי שמסתיים הפיליבסטר והולכים להצבעה? ראיתי שחבר הכנסת יאיר לפיד הגיע למשכן. זה היה הסוד הכי גלוי. פתאום יאיר לפיד הגיע.
כל הפיליבסטר אני יושב פה, אני בא, אני משתעשע עם הבדיחות שלכם, עם התרגיל המדהים שלכם, אבל הבאתם את יאיר לפיד. אמרתי לעליזה: עליזה, באים להצביע וגמרנו. אני אגיד לכם עוד דבר, לחברי סיעת יש עתיד: היה פה חבר הכנסת לפיד – מה הוא אמר? הוא אמר: מחר ב-08:00 אני הולך לבג"ץ, נכון? אז בשביל מה פיליבסטר? הרי ממילא תלכו לבג"ץ. לא מעניין אתכם שום דבר. הכנסת הזאת לא מעניינת. הרי כל התהליך הדמוקרטי לא רלוונטי; מה שרלוונטי זה בג"ץ.
אני יודע שאתם מפלגה לא דמוקרטית. אני יודע שרק לפיד קובע וכולם מיישרים קו, אז אולי בואו תחסכו לנו את זה, נעבור לשלטון טוטליטרי: יאיר לפיד יגיד מה לעשות וגמרנו.
קריאה:
אין לו תואר.
יואב קיש (הליכוד):
אה, דרך אגב, אני חושב – איך נדע שמתקדמות הבחירות? נראה את יאיר לפיד הולך ללמוד תואר כמה שיותר מהר. יש קורס בזק באוניברסיטת תל אביב, בשנה לעשות תואר.
אז חברים, בסופו של דבר הכנסת הזאת היא לא ועדת – – –
אלעזר שטרן (יש עתיד):
אתה באמת בלחץ.
יואב קיש (הליכוד):
הכנסת הזאת, חבר הכנסת אלעזר שטרן, היא לא ועדת משנה של בג"ץ; היא לא הזרוע של בג"ץ, היא הריבון. אתם נבחרתם בשביל להיות הריבון ולייצג אותו, ולא בשביל לבזות אותו ולהגיד: אני הולך לבג"ץ, שבג"ץ יגיד לי מה לעשות. אולי כך יש עתיד מתנהגת, אבל בבית הזה צריך להתנהג אחרת.
היו"ר חמד עמאר:
תודה רבה. חבר הכנסת דוד אמסלם, אתה רשום לדיבור.
דוד אמסלם (הליכוד):
מוותר.
היו"ר חמד עמאר:
הורדת את עצמך. חברת הכנסת ענת ברקו.
ענת ברקו (הליכוד):
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני רוצה להתייחס למפגן ההסתה שהיה כאן מחברי הרשימה המשותפת ולתת להם תשובה – קודם כול, לברך אותם, כי שמעתי שסגולה לאריכות ימים במזרח התיכון זה להיות ערבי אזרח מדינת ישראל. כי הם השיאנים. אבל יחד עם זה, עמד כאן חבר הכנסת עודה ושלף את התמונה של תמימי, אותה בת למשפחת תמימי הידועה, הקרובה של אחלאם תמימי ממסעדת סבארו, הרוצחת תמימי. ובמשפחה אנחנו רואים שהמוטיב הזה נמשך. כן, הוא לא יודע למה הכניסו אותה לכלא. הוא לא יודע. ממש לא יודע.
וממשיכה מיס מרמרה, חברת הכנסת זועבי, שמדברת על פגיעה בילדים, בילדים פלסטינים. היא כמובן לא מדברת על זה שהופכים אותם למגינים חיים ל"בוז אל-מתפאע", לבשר תותחים, שמשתמשים בהם מגיל מאוד קטן, שסומכים על המוסריות הישראלית במובן הזה – לא יקרה לכם כלום; בישראל קטינים זוכים ליחס מיוחד – ובכך בעצם פוגעים באותם ילדים, שהופכים להיות הקורבנות שלהם. הסתה נגד חיילי צה"ל, כינויי גנאי, והיא ממשיכה, אותה מיס מרמרה, שאני מקווה שתצא לקרוז ולא תחזור ל פה.
לאחר מכן ממשיך חבר הכנסת זחאלקה. הוא מתלונן, עומד ומתלונן איך מעיזים במדינת ישראל להעדיף יוצאי צבא, לתת להם שכר מעט יותר גבוה כשהם מורים, איך מתייחסים לתקופה הזאת שהם שירתו בצבא. זאת כמובן גזענות, אפליה, אפרטהייד – אותן מטבעות לשון שחוקות שאנחנו נוטים לשמוע כל הזמן – כשמאחוריו דגל ישראל, כן, אותו דגל ישראל שרק לפני כמה ימים הוא כינה סמרטוט רצפה, ללא בושה. באף מקום אחר, באף פרלמנט אחר בעולם לא היו מוכנים שיבזו את סמלי המדינה כמו אצלנו. השתיקה חוגגת. כאן בצד הזה השתיקה חוגגת. לא להגיד שום דבר. זה לא בסדר. זה לא פוליטיקלי קורקט. להמשיך לשחק את המשחק הזה הצבוע.
ואז מסכם את מצעד האיוולת הזה חבר הכנסת ג'בארין, בן לחמולת ג'בארין, שממנה יצאו הרוצחים בפיגוע שהיה בהר הבית, רצח השוטרים, ומתלונן מעל הדוכן על משטרת ישראל: משטרת ישראל לא עושה סדר באום אל-פחם. איפה הוא היה כשהייתה לוויה של 10,000 איש וקראו קריאות גנאי למשטרת ישראל? כמובן, היללו את השהידים, את פולחן השהידים, הרוצחים של אותם שוטרים. עשו לוויה שכולה הייתה מפגן אנטי-דמוקרטי, אנטי המדינה, ואחר כך הם מתלוננים על זה שמדברים על להזדכות על אום אל-פחם ולעשות להם איחוד משפחות עם הרשות הפלסטינית.
אנחנו חושבים שיש כאן מצב שמישהו בונה על אירופה – כן, אותם צלבנים שבאו לשחרר במאה ה-11 את קודשי הנצרות. וכיום, אותה רשות פלסטינית, שמתיימרת לייצג את הנוצרים גם במדינת ישראל – ריאד אל-מאלכי עומד באו"ם ומדבר על שחרור קודשי הנצרות והאסלאם. כמובן שהוא מתעלם מהזיקה שיש למדינת ישראל, ליהודים, לירושלים. זה לא יעזור לו. זה לא יעזור לאחרים. אנחנו יודעים בדיוק איך הנוצרים במרחב במזרח התיכון מרגישים, ואנחנו יודעים שהמקום היחיד שהנוצרים בטוחים בו זה מדינת ישראל, ולכן הם מתגייסים יותר לצה"ל, על אפם ועל חמתם של איימן עודה, של חברת הכנסת תומא סלימאן – שגם לה לא חסר בקריאות הנאצה והזלזול בחיילי צה"ל ובחיילות צה"ל, יותר נכון, בוועדה שלה – וכך ימשיכו פני הדברים.
הרעיון שאפשר לגייס את אירופה, עם השנאה והאנטישמיות הקלאסית, נגד מדינת ישאל באו"ם הוא רעיון רע. אתם יודעים למה? כי יש יותר ויותר פיגועים באירופה. נזקקים לעזרה של מדינת ישראל לעזור לסכל את הפיגועים הללו באירופה. ואני חושבת שהדברים הולכים לקראת שינוי גם באירופה. אז גם באו"ם – שאני ממליצה לנשיא טראמפ להעביר ולשנות אותו לעוד מלון טראמפ; יכול להיות שלוקיישן אחר יהיה הרבה יותר טוב למקום פחות אטרקטיבי לאנשים שמשרתים בו ומועלים בתפקידם. תודה, אדוני.
היו"ר חמד עמאר:
תודה רבה. חברת הכנסת נאוה בוקר – מוותרת; חבר הכנסת אברהם נגוסה – מוותר. חבר הכנסת אמיר אוחנה – לא מוותר. עד חמש דקות.
אמיר אוחנה (הליכוד):
אחרי שכבוד החברות וכבוד החברים העבירו כאן יומיים ארוכים ופוריים, הגענו לישורת האחרונהף ושיר קטן כתבתי לכבוד המאורע.
זה שיר קצר על כמה חבר'ה חביבים, / הם צועקים וכועסים – באופוזיציה הם יושבים / כשבכול פעם מחדש הם בקלפי מפסידים / מייד בשיא צביעות זועקים הם: מושחתים. / בראש עומד בחור ממש נחמד, נושא הוא משקפיים, / והוא התחיל להיחקר, עוד טרם שנת אלפיים./ אתם תגידו, זה מזמן, סך הכול בחור אמין, / אז תשאלו את מנהל הקמפיין הנוכחי שעומד עכשיו לדין. / אתם מכירים גם את ציפורת, אישה כה מיוחדת, ממפלגה למפלגה מדלגת וקופצת, / רבת-כישרון היא, קוסמת מופלאה: ליכוד, תנועה, קדימה ופוף – 30 מיליון מעלימה.// ישנו בחור חדש, משירות המדינה לבזק הוא הגיע, / טוב, במשרד האוצר בתחום תקשורת הוא עסק, כמה זה מפתיע? / מכולנו לעבודה עבר במהירות בזק / ראש ממשלה רוצה להיות? אולי תהיה קודם ח"כ? // וישנו כמובן את זה שבכנסת מכהן, אך בה הוא מבקר שבוע לא, יומיים כן. / ניסיון צבאי עשיר ותואר אקדמי אין, אך מי צריך כל אלה? חיוך לו צחור שיניים. / אז אתם, בגלל סיגרים תצאו לרחובות, קץ הדמוקרטיה זה כשמפסידים בחירות. / רק שלא יהיה לכם ספק, חברים, גם בבחירות הבאות אנחנו מנצחים.
היו"ר חמד עמאר:
תודה רבה. חברת הכנסת נורית קורן. עד חמש דקות, בבקשה.
קריאה:
ועכשיו יעלה הנציג של כיתה ח'2.
נורית קורן (הליכוד):
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אדוני השר צחי הנגבי, מעל 500 הסתייגויות. 500. אתם מנסים בכל דרך להפיל שלטון שנבחר בדרך דמוקרטית. אתם שולחים אנשים הזויים לארגן הפגנות הזויות. אתם מטילים רפש, משמיצים, מוציאים דיבה, אבל אתם לא מצליחים, אז החלטתם לאמץ את הגישה המצרית, לאחר שהם הבינו שאת הישראלים אי-אפשר לנצח בדרך מקובלת, אז הלכתם על התשה. זה בדיוק מה שאתם עושים – מתישים את המערכת. זה לא הצליח למצרים, וזה לא יצליח גם לכם.
מ׳ שלא ראה ביום שני את מחיאות הכפיים הארוכות שבאו כתמיכה בחבר הכנסת דוד ביטן, לא ראה סולידריות מימיו. אנחנו חזקים. לא תנצחו אותנו. לא תפילו את רוח הליכוד. אתם עסוקים בלנטרל – אנחנו עסוקים ביצירה ובעשייה. זה ההבדל. זו הסיבה שהליכוד בשלטון ואתם צועקים ממרתפי האופוזיציה.
אגב, למקרה שלא שמתם לב, להתשה שלכם יש מחיר: ראש הממשלה נתניהו לא קיים אתמול דיון מתוכנן בוועדת החוץ והביטחון, כי לכם חשוב להתיש; דיוני ועדות כנסת בוטלו, כי לכם חשוב להתיש; מאות אנשים שהוזמנו לחגוג דמוקרטיה ועשייה ישראלית במשכן הכנסת קיבלו הודעות ביטול, כי לכם חשוב להתיש.
תגידו לי, חבריי מהאופוזיציה: איך מסבירים למאות ילדים ובני נוער שהיו אמורים אתמול לקחת חלק ביום התעשייה כחול-לבן בכנסת שהאופוזיציה החליטה להתיש את המנגנון? עצרתם לרגע וחשבתם על הנזק שאתם גורמים לעתיד המדינה? עד כדי כך התרגלתם לחגוג רגעי נקמה כניצחונות?
בואו נניח לרגע את האג'נדות, האינטרסים ודף שהמפלגה העבירה לכם ונבחן את חוק ההמלצות בצורה אובייקטיבית. שיקום אחד שיכול להסביר לי, בלי לדקלם את דפי המסרים והסיסמאות, מדוע חוק ההמלצות אינו חוק נחוץ. גרמתם לכך שהשיח התקשורתי בנושא חוק ההמלצות מתמקד בשיקול הדעת הלא-נכון. כהרגלכם, שם, במרתפים, אתם מתמקדים במיקרו ולא במקרו. אתם מתמקדים באיך לצאת מהמרתפים ולא בטובת המדינה. אתם לא רואים את טובת המדינה ועתידה, אלא את טובתכם האישית בלבד.
תקיפת הצעת החוק אינה אלא ניסיון נואש נוסף לתקוף את ראש הממשלה. כאן אני רוצה לשבח את ראש הממשלה, שהרים את הכפפה והסמיך אותי לטפל בכל הטעות האיומה שעשו אבות-אבותיכם בפרשת ילדי תימן המזרח והבלקן. בראייתכם הצרה ומלאת האינטרסים, אתם עושים נזקים למדינה במסווה של שמירה על הדמוקרטיה.
עליזה לביא (יש עתיד):
מה עם הסרט? מה עם הסרט?
נורית קורן (הליכוד):
ובכן, אחד מבסיסי הדמוקרטיה הוא עקרון הפרדת הרשויות. אם ננטרל את הדעות הפוליטיות ונבחן את החוק בראייה קרה ולוגית, נוכל להחליט אם החוק טוב למדינה ולאזרחיה או לא. כעורכת דין וחברה בוועדה לבחירת שופטים אציג את התמונה שאני רואה ואנסה להיות אובייקטיבית ככל האפשר. המחוקק קבע שלוש זרועות: המחוקקת – היא אמונה על יצירת החוק והחזון שלפיו המדינה אמורה להתנהל; המבצעת – תפקידה של המשטרה הוא לחקור ולספק את הראיות. היא האמונה לספק למערכת המשפט את הנתונים, ממש כמו בשאלה בגיאומטריה; בסוף, ישנה הרשות השופטת, שמקבלת את המידע היבש מהרשות המבצעת ומנתחת אותו לפי כוונת החוק שקבעה הרשות המחוקקת. המצב הקיים כיום הוא תולדה של נפילת המחיצות בין הזרועות, כך שהמבצעת היא גם זו ששופטת. ולא זו בלבד, אלא שנולדה לה עוד רשות לאחרונה – הרשות המייעצת, שגם היא התחילה לשפוט. צריך רק לקרוא את דבריו של ליאור חורב השבוע כדי להבין את גודל השבר. והחוק בא לתקן אותו.
אני רוצה להוסיף, שבעצם יש לנו את המשנה – – –
היו"ר חמד עמאר:
נא לסכם את הדברים, בבקשה.
נורית קורן (הליכוד):
אני אסכם.
היו"ר חמד עמאר:
תודה רבה, משפט אחרון. אנחנו עומדים בזמנים. משפט אחרון.
נורית קורן (הליכוד):
אני רוצה לומר שבעצם אנחנו צריכים לשמור על כבודו של האזרח, כי לא יכול להיות שהמשטרה תוציא המלצה ותגיד: כתב אישום, ובסוף הפרקליטות קובעת שאין כלום. תודה.
היו"ר חמד עמאר:
תודה. יסכם את הדיון השר יריב לוין, שר התיירות, בבקשה.
שר התיירות יריב לוין:
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. כבוד השרים, חברות וחברי הכנסת, הינה מגיעה לסיומה סאגה של שלושה ימים מיותרים לחלוטין, לא רציניים, שהסתיימו בתוצאה הידועה מראש – – –
לאה פדידה (המחנה הציוני):
השעון. לא הפעלת את השעון.
היו"ר חמד עמאר:
השר לא מוגבל בזמן, הוא מסכם את הדיון. היו לכם שלושה ימים לדבר. הוא עכשיו יכול לדבר כמה שהוא רוצה כדי לסכם את הדיון.
חיים ילין (יש עתיד):
עשר דקות.
היו"ר חמד עמאר:
הוא צריך לסכם שלושה ימים של דיבורים שלכם עכשיו. תודה. בבקשה.
חיים ילין (יש עתיד):
אבל זה חוק פרטי. התקנון קובע שלוש דקות.
היו"ר חמד עמאר:
לכו לקרוא את התקנון.
שר התיירות יריב לוין:
אדוני היושב-ראש, את שלושת הימים האלה אפשר לסכם ולומר: אוי, הצביעות, הצביעות. רק עכשיו ראינו: הם מדברים שלושה ימים, אבל לשר שמייצג את הממשלה הם רוצים לסתום את הפה. כואב להם, לאבירי הדמוקרטיה, מה? חס וחלילה ישמעו כמה דקות דברים אחרים.
עכשיו אני אגיד לכם את האמת, אין להם בעיה של זמן – את זה הם הוכיחו; ישבו פה שלושה ימים. הם פוחדים שהציבור ישמע את האמת, זה מה שמטריד אותם – אתם, את, חברת הכנסת גרמן, וחברי הכנסת שניסו לסתום לי את הפה מהסיעה שלך. פוחדים, חוששים; חוששים, ולא במקרה. תראו למשל את חברת הכנסת ציפי לבני. אני שומע בשלושת הימים האחרונים, חברת הכנסת לבני, ממש, הלב יוצא כמה נורא המצב. ראש ממשלה נחקר ואיננו מתפטר.
ציפי לבני (המחנה הציוני):
לא, לא, אתה לא הקשבת לאף מילה ממה שאמרתי.
שר התיירות יריב לוין:
הקשבתי מצוין. מצוין הקשבתי.
ציפי לבני (המחנה הציוני):
אמרתי היום שעל הרס גורמי אכיפת החוק אתם משלמים.
שר התיירות יריב לוין:
ראש ממשלה נחקר, הממשלה מושחתת. איך אמרת? שחיתות.
ציפי לבני (המחנה הציוני):
חבל שלא הקשבת. לפחות תקשיב למה שאני אומרת, ואל תבלבל בשכל.
שר התיירות יריב לוין:
חברת הכנסת לבני, להזכיר לציבור – אגב, אדוני היושב-ראש, בעוד מפגן דמוקרטי – לא מסוגלים לשמוע את האמת; פוחדים, מסובבים את הגב והולכים. חברת הכנסת לבני, את באמת חושבת שזה שאת יוצאת משנה את המציאות? משנה את העובדות? משנה את העובדה שאת ישבת בממשלת שרון, ישבת בממשלת שרון כאשר הוא נחקר – – –
היו"ר חמד עמאר:
חברת הכנסת ציפי לבני, בבקשה לשבת.
ציפי לבני (המחנה הציוני):
העובדות הן שלא הקשבת למילה אחת. השר לוין, תגיד: יש לי אמון מלא בגורמי אכיפת החוק.
היו"ר חמד עמאר:
חברת הכנסת ציפי לבני, נא לשבת.
ציפי לבני (המחנה הציוני):
תגיד השר לוין: יש לי אמון מלא בגורמי אכיפת החוק. זה לא כואב, השר לוין.
היו"ר חמד עמאר:
חברת הכנסת ציפי לבני, את יכולה להעיר כשאת יושבת. בבקשה לשבת.
שר התיירות יריב לוין:
אוי, הצביעות, הצביעות.
ציפי לבני (המחנה הציוני):
תאמר את זה: יש לי אמון מלא בגורמי אכיפת החוק. תנסה. תנסה. תאמר: יש לי אמון מלא בגורמי אכיפת החוק.
שר התיירות יריב לוין:
אוי אוי אוי, הצביעות, הצביעות.
ציפי לבני (המחנה הציוני):
תאמר: יש לי אמון מלא.
שר התיירות יריב לוין:
ישבת בממשלת שרון כשהוא נחקר. קראת לו להתפטר? מה פתאום. ישבת בממשלת אולמרט; נדמה לי שהיית אפילו ממלאת מקום ראש הממשלה. קראת לו להתפטר? מה פתאום. תראה, אדוני היושב-ראש, היא יוצאת, הרי אין למה מה להגיד. אלה עובדות. היא לא מסוגלת להתמודד איתן. זה השיעור בדמוקרטיה.
שר התקשורת איוב קרא:
הייתה שרת המשפטים.
שר התיירות יריב לוין:
צודק חבר הכנסת איוב קרא, השר קרא.
היו"ר חמד עמאר:
תודה רבה, השר קרא, הארת את עינינו.
שר התיירות יריב לוין:
הייתה שרת המשפטים. שמענו ממך איזו אמירה אז? איזו מילה על שלטון החוק? מה פתאום. אבל לצאת ולהיכנס ולהיכנס ולצאת – חברת הכנסת לבני, זה לא יועיל, זאת האמת, אי-אפשר לברוח ממנה. היא כתובה עלי ספר בכל מקום.
אדוני היושב-ראש, שמעתי כאן את חברי מרצ זועקים מרה, בחוצפה בלתי רגילה, מפי מי שמתיימרים להגן על זכויות האדם והאזרח. אצלכם יש זכויות אדם ואזרח רק כשמישהו חושב כמוכם. כשהוא חושב אחרת מכם, צריך לרמוס אותו. זכויות אין לו בכלל. אדם נחקר, טרם הוגש כתב אישום, טרם היה משפט, לא הורשע, כמובן. מה דינו אצלכם? תלוי מאיזה מחנה הוא בא. אם הוא מהמחנה שלנו, הוא צריך להתפטר מייד – הממשלה מושחתת, כולם מושחתים – אבל אם הוא מהמחנה שלכם, כמו שהיה עם יושבת-ראש המפלגה שלכם, שנחקרה 13 שעות במשטרה – לא על סיגרים, על עניינים הרבה יותר כבדים – שם יש דין אחר, שם החקירה צריכה להסתיים. בינתיים היא יכולה להמשיך לכהן בתפקידה כמזכ"ל התנועה. אף אחד לא דורש ממנה להתפטר, איש לא דורש ממנה להשעות את עצמה. הכול בסדר גמור. בסדר גמור. צביעות, צביעות שאין כדוגמתה. בושה וחרפה.
עכשיו, אני אחזור ואפנה אלייך, חברת הכנסת לבני, שהואלת לחזור אלינו, ואני אמשיך להציב בפנייך מראה לצביעות הזאת שלכם. תגידי לי, חברת הכנסת לבני – שווי בנפשך שראש הממשלה נתניהו היה שותק בחקירתו. מה היה קורה? הרי אם כשהוא עונה על כל השאלות פעם אחר פעם בעניינים שוליים לחלוטין, את כבר הכרזת שכולנו מושחתים והממשלה צריכה ללכת הביתה, מה דינו, לשיטתך, של נבחר ציבור שאין לו בכלל גרסה, כנראה, כי הוא בחר לשתוק בחקירה? אתם יודעים מה דינו? במחנה הציוני בטח יודעים. הוא היה המועמד שלכם לראשות הממשלה. הוא יושב-ראש האופוזיציה.
שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:
מי זה?
שר התיירות יריב לוין:
נדמה לי שכולנו מכירים את יושב-ראש האופוזיציה.
שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:
מי זה, אבי גבאי?
שר התיירות יריב לוין:
שמעתי אותו פה, על הדוכן הזה, בצביעות שאין למעלה ממנה.
שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:
מי זה?
שר התיירות יריב לוין:
חבר הכנסת יצחק הרצוג, יושב-ראש האופוזיציה, המועמד שלכם לראשות הממשלה. אתם רציתם לבחור ראש ממשלה ששתק בחקירה, כנבחר ציבור. ועל מה הוא נחקר? הוא נחקר על סיגרים? מה פתאום. הוא נחקר על קניית שלטון בכסף, של אדם אחר מהמפלגה שלכם, שהיה ראש ממשלה.
לאה פדידה (המחנה הציוני):
מי זה? אנחנו לא יודעים.
שר התיירות יריב לוין:
שמעתי מכם מילה? באיזו חוצפה, באיזו עזות מצח אתם עומדים על הדוכן הזה ומטיפים מוסר. באיזה חוצפה.
לאה פדידה (המחנה הציוני):
לא הבנו מי זה.
היו"ר חמד עמאר:
חברת הכנסת לאה פדידה, תודה.
שר התיירות יריב לוין:
באיזו חוצפה.
היו"ר חמד עמאר:
חברת הכנסת לאה פדידה לא הבינה, היא רוצה שתגיד את השם.
שר התיירות יריב לוין:
חבר הכנסת יצחק הרצוג, נעים להכיר, יושב-ראש המפלגה שלך עד לא מזמן. יו"ר האופוזיציה. המועמד שלך לראשות הממשלה.
את יודעת, חברת הכנסת פדידה, לפחות חברת הכנסת כהן-פארן שותקת. היא יודעת שזאת חרפה, היא יודעת שזאת צביעות, אז היא שותקת לפחות. את, מה יש לך לענות? מה יש לך להגיד?
לאה פדידה (המחנה הציוני):
היא שותקת – – –
יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):
– – –
שר התיירות יריב לוין:
חברת הכנסת כהן-פארן, את רצת ברשימה שבראשה עמד מי ששתק בחקירות כמועמד לראשות ממשלה ואת מטיפה לנו מוסר? את מעיזה להגיד לראש ממשלה שמוביל את ישראל להישגים כאלה שהוא צריך להתפטר? על מה? על מה?
יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):
אתה יודע שהפרשייה הזאת לא הייתה.
שר התיירות יריב לוין:
הבנתי, לא הייתה. לא הייתה. הבנתי.
יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):
– – –
שר התיירות יריב לוין:
אני לא מדבר על זה, אני מדבר על קניית השלטון בכסף. את יודעת טוב מאוד על מה אני מדבר. טוב מאוד.
אז בוא נראה מה היה לנו עד עכשיו. במרצ, כאשר אדם מהימין נחקר, הוא מושחת שצריך להתפטר, וכשאדם נחקר מהשמאל, הוא ישר וצריך להמשיך לכהן בתפקידו הציבורי הבכיר.
במחנה הציוני זה בכלל הרבה יותר מורכב: כשראש הממשלה שלנו והוא נחקר, כשהוא שייך למחנה שלכם, אז מכהנים בממשלה שלו, וכשר משפטים או כממלא מקום ראש הממשלה, סותמים את הפה ולא אומרים כלום, אבל כשראש הממשלה הוא בצד השני, מייד הוא צריך להתפטר, וכל הממשלה כולה מושחתת.
עכשיו אני רוצה לשאול אתכם עוד שאלה מעניינת. באמת דבר מוזר. אולי חברי, חבר הכנסת פרי, יוכל לעזור לי; זה לא נוגע ליש עתיד, אז אנחנו שנינו אובייקטיבים בהסתכלות. תראו, יש אפילו אדם שאני מכיר, פגשתי אותו פעם; האמת, לא ראיתי אותו לא מעט זמן, אבל רוחו קצת מרחפת פה על חלק מהספסלים. הוא גם נחקר וגם ישב במעצר בית. השם ישמור. מה נעשה איתו, חבר הכנסת פרי? מה עושים עם בן אדם כזה? אם הוא במחנה שלנו, הוא פסול לכל דבר ועניין – נכון צבועים? אבל מהמחנה שלכם בוחרים אותו ליו"ר המחנה הציוני. אבי גבאי. יוצא מן הכלל.
מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):
איזה יופי.
שר התיירות יריב לוין:
עכשיו החלפנו את המועמד ששתק בחקירה במועמד שהיה במעצר בית. איזה יופי. כל הכבוד, מרשים.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
ומה קרה מאז מעצר הבית הזה?
שר התיירות יריב לוין:
איזה חוצפה יש לכם. איזו חוצפה ואיזה זלזול שלכם באזרחי ישראל. מה, אתם חושבים שאנשים מטומטמים? לא מבינים? שלושה ימים של קרקס, של הצגה מבזה, של בזבוז כספי הציבור.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
אתם מבזבזים את כספי הציבור.
שר התיירות יריב לוין:
מישהו מכם בדק כמה עלה הקרקס הזה? כמה הוא עלה למשלם המיסים?
לאה פדידה (המחנה הציוני):
כמה עלה – – –
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
– – – שאתם עושים.
קריאה:
– – –
שר התיירות יריב לוין:
הרבה יותר. הרבה יותר.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
אין, הגמל לא רואה את הדבשת. זו עובדה מדעית, אין מה לעשות.
שר התיירות יריב לוין:
התקפתם כאן חוקים בעלי חשיבות עצומה – זה מה שעשיתם – על החשבון הציבור, כדי להיראות שאתם מנהלים מאבקים. אתם רוצים להיאבק בשחיתות? תקיאו מתוככם את כל ההנהגה המושחתת שלכם.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
ברור – – –
שר התיירות יריב לוין:
אחר כך תבואו ותטיפו מוסר למישהו. נראה אתכם.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
אתה הלכת לשכנע איזה מיליונר שיקנה תכשיטים? תפסיקו כבר. די.
שר התיירות יריב לוין:
עכשיו, עכשיו, אני אגיד לך עוד משהו.
לאה פדידה (המחנה הציוני):
– – –
שר התיירות יריב לוין:
אני באמת לא הלכתי לאף מיליונר, בזה את צודקת.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
אתה – – –
שר התיירות יריב לוין:
אבל יש מפלגה – – –
אורן אסף חזן (הליכוד):
אני גאה – – – ולאה פדידה.
שר התיירות יריב לוין:
יש מפלגה שאני מכיר פה, ונדמה לי שאת שייכת אליה, חברת הכנסת נחמיאס ורבין, שהייתה לה אפשרות לבחור אדם שאני חולק עליו בכל נימי נפשי, אבל הוא איש הגון, ואיש ישר, ואיש עתיר זכויות – חברנו חבר הכנסת עמיר פרץ. הוא לא צריך את המילים שלי. אני אומר: איש הגון, ישר ועתיר זכויות, ואני אומר את זה עוד פעם: חבר הכנסת עמיר פרץ – אני חולק על עמדותיו מכול וכול, אבל יש לי אליו הערכה עצומה. אבל אתם בחרתם משהו אחר. אני אגיד לכם במה בחרה – – –
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
יש לנו פרמייריז במפלגה, והכול בסדר.
שר התיירות יריב לוין:
אני אגיד לךְ במה בחרה המפלגה שחרתה על דגלה – –
לאה פדידה (המחנה הציוני):
– – –
שר התיירות יריב לוין:
– – כביכול את ההגנה על ציבור העובדים, ועל הציבור המוחלש, וכל הסיסמאות הנבובות שלכם. היה לה מנהיג עובדים, היה לה יוצא עיירת פיתוח, אבל היא בחרה מישהו אחר – היא בחרה בן אדם שלקח מהקופה של בזק עשרות מיליוני שקלים. עכשיו, אם היה לוקח עשרות מיליוני שקלים מהקופה של איזושהי חברה בחוץ לארץ או איזה עסק של מישהו פרטי – כל הכבוד, באמת איש עסקים מוכשר; עשה כסף ועשה קופה. אבל מהכיס של מי? מהכיס של מי הוא לקח 15 מיליון שקלים?
רויטל סויד (המחנה הציוני):
השר לוין, יריב לוין – – –
שר התיירות יריב לוין:
תעני לי. מהכיס של מי?
רויטל סויד (המחנה הציוני):
סליחה – – –
שר התיירות יריב לוין:
מהכיס של מי?
רויטל סויד (המחנה הציוני):
סליחה – – –
שר התיירות יריב לוין:
חברת הכנסת סויד, ממי?
רויטל סויד (המחנה הציוני):
לא. אתה רוצה – – – לומר משהו.
שר התיירות יריב לוין:
אני אגיד לך.
רגע, רגע, אירוע היסטורי, רגע, חבר הכנסת לפיד נכנס למליאה, רבותיי.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
אתה יכול להתבייש על דבריך, כי אתה נותן פה נאום שמדבר על – – –
קריאות:
– – –
היו"ר חמד עמאר:
חברי הכנסת מהליכוד, שקט.
שר התיירות יריב לוין:
ברוך הבא.
קריאות:
– – –
היו"ר חמד עמאר:
חבר הכנסת אורן חזן, חבר הכנסת אורן חזן. תודה רבה.
אורן אסף חזן (הליכוד):
הוא נכנס ואתה צועק עליי?
שר התיירות יריב לוין:
ברוך הבא.
היו"ר חמד עמאר:
תודה. תודה. תודה.
שר התיירות יריב לוין:
רבותיי – – –
קריאות:
– – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
השר לוין, מה קרה? מה מתפוצץ אצלך?
שר התיירות יריב לוין:
ברוך הבא.
היו"ר חמד עמאר:
חבר הכנסת מיקי זוהר.
יואל חסון (המחנה הציוני):
מה מתפוצץ? מה מתפוצץ עליך?
קריאות:
– – –
היו"ר חמד עמאר:
בבקשה, השר, תמשיך.
שר התיירות יריב לוין:
טוב, אני חוזר.
היו"ר חמד עמאר:
חבר הכנסת אורן חזן, אתה יכול לשבת.
שר התיירות יריב לוין:
חבר הכנסת לפיד, אני אעדכן אותך.
היו"ר חמד עמאר:
אתה יכול לשבת. בבקשה. בבקשה, תלך לשבת. אם אתה רוצה לדבר, אתה צריך לשבת. אני לא אאפשר לך לדבר בעמידה. פה אסור לך לשבת, תשב במקום שלך. תודה.
שר התיירות יריב לוין:
קודם כול, אני מקווה שניצלת את הזמן שהיית בחוץ לקרוא את החוק, אחרי ההערות החשובות שנתן כאן חבר הכנסת בגין.
אורן אסף חזן (הליכוד):
אדוני היושב-ראש, הצעה לסדר. אני רוצה – – – כדי ללמוד את המימיקה שלו, כדי שאוכל לחקות אותו כמו – – –
שר התיירות יריב לוין:
אבל אני רוצה לחזור רגע אחד לאיש ההוא, שיושב שם בבית ומפעיל אתכם מרחוק, לאבי גבאי. 50 מיליון שקל – – –
לאה פדידה (המחנה הציוני):
של נעליך מעל רגליך – – –
שר התיירות יריב לוין:
מר גבאי, תרשום: חברת הכנסת פדידה נלחמת בשבילך בכל הכוח. לא יעזור לך, תאמיני לי.
לאה פדידה (המחנה הציוני):
– – –
שר התיירות יריב לוין:
הוא לא יכיר לך שום טובה. עזבי, חבל על הזמן. עכשיו – – –
רויטל סויד (המחנה הציוני):
אתה חושב שאתה מצליח להסתיר ראש ממשלה שתחת חקירה.
שר התיירות יריב לוין:
עכשיו – – –
רויטל סויד (המחנה הציוני):
זה לא יעזור לך.
יואל חסון (המחנה הציוני):
– – –
קריאה:
כדי להביך את עצמו.
שר התיירות יריב לוין:
הבנתי, כן, כן. הבנתי, הבנתי. כן. שמענו, שמענו אותך.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
איך אתה משווה בכלל?
רויטל סויד (המחנה הציוני):
ראש ממשלה שנמצא בחקירה, תחת חקירה בחשד לעבירות חמורות.
שר התיירות יריב לוין:
חבר הכנסת חסון, הלכת בעיניים עצומות אחרי אריק שרון ומשפחת שרון. אל תטיף לנו מוסר.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
תתמודד עם החקירות של ראש הממשלה. תתמודד – – – פרסונלי. תתמודד לגופו של עניין – – –
שר התיירות יריב לוין:
עכשיו, אני רוצה לשאול אתכם שאלה, המפלגה שמתיימרת להגן על העובדים ועל הציבור המוחלש: עמיר פרץ לא היה מספיק טוב בשבילכם, אבל את מי בחרתם? את זה שעשה את הונו – – –
לאה פדידה (המחנה הציוני):
– – –
אורן אסף חזן (הליכוד):
אדוני השר, אני רוצה הכוונה – – –
שר התיירות יריב לוין:
את זה – – –
אורן אסף חזן (הליכוד):
תנו לי יו"ד, תנו לי ה"א, תנו לי – – –
שר התיירות יריב לוין:
את זה שעשה את הונו – חברת הכנסת סויד, אל תתחמקי – –
רויטל סויד (המחנה הציוני):
גנב?
שר התיירות יריב לוין:
– – על חשבון כספי הפנסיה – –
רויטל סויד (המחנה הציוני):
גנב? גנב? גנב?
שר התיירות יריב לוין:
– – של אזרחי ישראל.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
גנב?
שר התיירות יריב לוין:
אתם יודעים שזו האמת, חבר הכנסת יוסי יונה.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
תתמודד. תתמודד עם חקירה.
שר התיירות יריב לוין:
איך המצפון שלך נותן לך? איך?
רויטל סויד (המחנה הציוני):
תתמודד עם חוק פרסונלי.
שר התיירות יריב לוין:
הרי מאיפה הכסף הזה יצא?
רויטל סויד:
תתמודד.
שר התיירות יריב לוין:
מאיפה הוא יצא?
רויטל סויד (המחנה הציוני):
אתה מנסה להסיט את הדיון.
שר התיירות יריב לוין:
מקרנות הפנסיה של כולנו – –
רויטל סויד (המחנה הציוני):
– – –
שר התיירות יריב לוין:
– – של כל אזרחי ישראל – –
רויטל סויד (המחנה הציוני):
בוא ותגיד לי מה בסדר בראש ממשלה שנחקר בחקירה פרסונלית – – –
שר התיירות יריב לוין:
– – אבל כשזה מועמד שלכם זה בסדר.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
– – – בקניית תכשיטים, שאנשים מרגישים לא נוח.
לאה פדידה (המחנה הציוני):
אולי תעשה – – –
שר התיירות יריב לוין:
עכשיו, אני אסיים ואגיד לכם עוד דבר אחד אחרון.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
תענה לגופו של עניין, לגופו של חוק.
שר התיירות יריב לוין:
אומר לכם עוד דבר אחד.
אתם כולכם נאמתם לגופו של החוק, נכון, אבל עזבו.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
תחזור. אנחנו מוותרים.
מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):
אדוני השר – – – שביש עתיד לא יודעים לקבל חקיקה ומייד הולכים לבג"ץ. איך זה יכול להיות?
שר התיירות יריב לוין:
כן, ודאי. אגב, זו הדמוקרטיה שלכם. גם שלושה ימים לדון כאן וגם לבזות את הבניין הזה דקה אחרי שהעמדה שלכם לא מתקבלת. דמוקרטיה, גם כן. שיטה. מאה אחוז.
יאיר לפיד (יש עתיד):
– – –
שר התיירות יריב לוין:
אבל מכם הציפיות נמוכות באופן כללי, אז אנחנו לא מתרגשים.
אורן אסף חזן (הליכוד):
לא יודע אם שמת לב – – –
שר התיירות יריב לוין:
אבל רבותיי, יש עוד דבר שראוי וכדאי שאזרחי ישראל ידעו. אנחנו יושבים כאן בכנסת כמעט שלוש שנים. הממשלה הזאת מכהנת למעלה משנתיים וחצי. לא היה אף חוק ואף מהלך שעשינו שנלחמתם בו כפי שעשיתם בפעם הזאת, במשך שלושה לילות.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
נכון, כי אתם רוצים חוק מושחת.
שר התיירות יריב לוין:
למען האמת, כמעט את כל מה שעשינו העברנו בלי בעיה בכלל. בכלל לא ניסיתם אפילו להתנגד, ואני אגיד לכם למה.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
לא. אתה יודע מה? אתה לא מבין – – –
שר התיירות יריב לוין:
אני אגיד לכם למה. אני אגיד לכם למה.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
אתה לא – – – ובממלכתיות בניסיון שלנו – –
שר התיירות יריב לוין:
הבנתי, הבנתי, הבנתי. אני אשפר את האבחנה שלי.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
– – להסכים עם הצעות חוק.
שר התיירות יריב לוין:
בצביעות שלכם מבחינים בלי מאמץ, זה בטוח.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
סליחה, אתה מתבלבל לחלוטין. אתה פשוט מתבלבל.
לאה פדידה (המחנה הציוני):
אתמול דיברתי על מה זה דמוקרטיה – – –
שר התיירות יריב לוין:
עכשיו, אני אגיד לכם למה. יש לזה סיבה טובה מאוד. הרי אין לכם, באמת שפשוט אין לכם, שום דבר ענייני להגיד, לא על ראש הממשלה ולא על הממשלה.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
אז אולי תסביר לנו למה החוק הזה בסדר.
שר התיירות יריב לוין:
אתם יודעים שיש לנו הישגים אדירים בתחום המדיני.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
למה החוק הזה בסדר?
שר התיירות יריב לוין:
אתם יודעים שכל התחזיות שלכם על מה שיקרה לנו בעולם לא רק שלא התממשו – בדיוק ההפך קרה.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
תדבר על החוק.
שר התיירות יריב לוין:
הזהרתם אותנו שהיחסים עם ארצות הברית הולכים להתמוטט – במקום זה קיבלנו הכרה בירושלים. והדוגמאות הן רבות.
אתם יודעים שלא הייתה עוד ממשלה בישראל – לפיד, אתה, חבר הכנסת לפיד, דיברת על חיילי החובה. אני אזכיר לך שכשאני יזמתי דיון בוועדת החוץ והביטחון על שכר חיילי החובה, נציגת משרד האוצר הגיעה כדי להתנגד להעלאת השכר. מי שעשה את זה זה אנחנו. העלינו את שכר חיילי החובה; העלינו את שכר המינימום; העלינו קצבאות לקשישים נזקקים; הורדנו את מחירי התחבורה הציבורית; הורדנו את מחירי החשמל; הורדנו את מחירי המים; העלינו זכאות לטיפולי שיניים לילדים. והרשימה היא ארוכה ארוכה ארוכה. אין לכם מה לומר לא בנושא המדיני, לא בנושא החברתי, לא בנושא הכלכלי ולא בנושא הביטחוני. אז אתם מחפשים איזה סיפור סבתא, חוק, שלא קראתם אותו אפילו, ומנסים לנפח ממנו בלון.
קריאה:
אנחנו פה – – –
שר התיירות יריב לוין:
צבועים, נמאסתם.
היו"ר חמד עמאר:
תודה רבה. אני מאפשר לשרה איילת שקד, מהצד, דקה. בבקשה. נא לפתוח מיקרופון לדקה.
שרת המשפטים איילת שקד:
חבר הכנסת יאיר לפיד, אני לא יכולה לעבור בשקט על מה שאתה אמרת כאן, במליאה. כשאתה עומד על הדוכן הזה אחרי שלושה ימי דיונים, כשלא – כנראה, תכף נראה – הצלחתם להפיל את החוק, ואתה אומר שתפנה לבג"ץ, אתה משפיל את הכנסת הזאת.
קריאה:
– – –
שרת המשפטים איילת שקד:
אתה מרוקן אותה מתוכן. אתה רומס את הרשות המחוקקת, ואתה גם לא מבין כלום במשפט חוקתי.
קריאות:
– – –
שרת המשפטים איילת שקד:
אני אומרת לך בתור חברת כנסת ברשות המחוקקת: אני מתביישת שאחרי שלושה ימים של דיונים, אין-סוף דיונים בוועדה, אין-סוף שינויים והסתייגויות, אתה עומד פה ורץ לבג"ץ. בושה וחרפה.
היו"ר חמד עמאר:
תודה רבה. יסכם את הדיון חבר הכנסת דוד אמסלם, יושב-ראש ועדת הפנים. בבקשה.
יאיר לפיד (יש עתיד):
לא, לא – – – אגיב – – –
היו"ר חמד עמאר:
בבקשה. תודה.
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
רגע, היושב-ראש, ביקשנו להגיב.
אורן אסף חזן (הליכוד):
אם היית פה בכנסת – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
רק שנייה. יאיר לפיד.
היו"ר חמד עמאר:
אני אפשרתי את הדיבור דקה מהצד. אתם – רק אחרי ההצבעות.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
אבל יש לו זכות. יש לו זכות.
קריאה:
– – – מתבכיינים.
קריאות:
– – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
45 שעות אתם מדברים פה, ועכשיו אתה רוצה לדבר? אתה לא מתבייש? תשבו, תשתקו כבר. 45 שעות אני יושב פה ושומע אותך.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
יש לו זכות. יש לו זכות.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אני עכשיו רוצה לדבר, יה חצוף. אתה לא מתבייש – – –
יאיר לפיד (יש עתיד):
גם אתם – – –
רויטל סויד (המחנה הציוני):
אתם – – – את התקנון.
היו"ר חמד עמאר:
חברי הכנסת – – –
רויטל סויד (המחנה הציוני):
תכתוב לו פתק. אתם רומסים את התקנון.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
– – – אני רוצה לספר לציבור בבית מה קרה מיום שני.
יואל חסון (המחנה הציוני):
מה קרה ביום שני?
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
קודם כול, אדוני היושב-ראש, אני מבקש שהם ישבו. אני אספר.
קריאות:
– – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אני לא צד בעניין, זה היושב-ראש. מבחינתי, אין בעיה. זה לא אני. מה שהוא יגיד.
היו"ר חמד עמאר:
תודה רבה. כולם לשבת. לשבת, בבקשה. לשבת.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
לא, לי אין בעיה שידבר גם חמש דקות.
קריאות:
– – –
אורן אסף חזן (הליכוד):
לך – – – את תקנון הכנסת. אם היית פה, היית – – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
למה הוא נתן לשרה לדבר? השרה – – –
אורן אסף חזן (הליכוד):
– – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
יואל חסון, איך אמרת? אנחנו לא עובדים אצלכם. אתה לא מבין את זה?
יואל חסון (המחנה הציוני):
אני גם – – – אתם – – – את הכנסת.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
את התקנון. את התקנון.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
יש פה יושב-ראש – תכבד אותו. תכבד אותו.
קריאות:
– – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
כמו שאתה ישבת כאן – – – אז אתה מבין? אבל אתה חושב שכל – – – שלך. אתה איש אלים.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
תתביישו לכם.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אתה מבין? יש לך – – – מי אתה? שב, בבקשה. שב.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, נא לשבת.
קריאות:
– – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
לא מתבייש.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
מה – – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
אתה, תתבייש לך.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
45 שעות אני יושב פה ושומע אותך בשקט.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אתה לא יודע להתנהג.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אבל מה? לנו אסור לדבר 20 דקות.
יואל חסון (המחנה הציוני):
לא, אסור לכם.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אתה יודע למה? יואל חסון לא מסכים.
יואל חסון (המחנה הציוני):
נכון. נכון.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
כואבת לו הבטן, בגלל שהכנסת שלו בכלל. תודה רבה לך שאתה מרשה לנו לבוא לכאן.
יואל חסון (המחנה הציוני):
היא לא שלך.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
גם תלוש משכורת קיבלנו. באמת, יואל, אתה מרשה לנו? תודה רבה.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
שלושה ימים – – – מה קרה? תתעוררו.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
רבותיי, ביום שני – בואו ואספר לכם מה קרה ביום שני.
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
מה היה ביום שני?
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
ביום שני ישבנו בנשיאות הכנסת.
קריאה:
– – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
רק שנייה. ישבו איתנו מר יואל חסון ובוז'י הרצוג, ואנחנו הצענו את המתווה הבא. אמרנו: רבותיי, הרי יש 1,270 הסתייגויות – שעוד מעט אקריא לציבור בבית מה זה ההסתייגויות שהם הגישו, שתבינו על מה מדובר.
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
אתה לא רצית לתת לנו – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
מה קרה? אנחנו הצענו שאנחנו נשמש הקהל שלכם עד יום שלישי בבוקר, 08:00, וב-08:00 אנחנו נקיים את הדיונים במליאה ובוועדות. היה יום חשוב מאוד, שקבעו אותו גם מאיר כהן וגם עפר שלח, בנושא התעשיינים; נקבע יום, עבדו על זה, הזמינו אודיטוריום, עשו דיונים בוועדות. יום המשטרה שנקבע – אותו סיפור. אמרנו: בואו ונתחיל, מה שנקרא, את ההצבעות ביום רביעי, מהשעה 09:00 ואילך – מתי שתרצו. תרצו ב-24:00, 01:00 או 02:00, בלילה – מה שתרצו, אבל בואו ונעבוד ביום שלישי. יואל חסון אומר: לא מסכימים. נושא התעשייה לא מעניין אותי.
קריאות:
– – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
מה הוא עשה? תקשיבו מה קרה.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
תירגע, טוב? אני עומדת בראש הלובי – – –
עפר שלח (יש עתיד):
דוד – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אני הייתי. אתה לא היית שם.
קריאות:
– – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
עפר, עפר – – –
עפר שלח (יש עתיד):
אני דיברתי עם יושב-ראש הכנסת שיום התעשייה יתקיים.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
שנייה, דקה. תקשיב. יפה. יושב-ראש הכנסת – – –
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
אתה לא רצית את הנכים.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אני אסביר.
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
אתה לא רצית – – – הנכים לעבור.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
רק שנייה. יושב-ראש הכנסת הסכים לזה. הוא אמר: אי-אפשר – – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
אז תגיד את האמת. תגיד את האמת.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
שנייה, דקה. אני אומר את האמת.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אתה לא אומר את האמת.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
הרי בסופו של דבר, זה היה התנאי שלו, עפר, התנאי של יושב-ראש הכנסת – והוא כאן – שביום הזה אין הצבעות. אבל יואל חסון לא מסכים.
יואל חסון (המחנה הציוני):
זה לא נכון.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אבל הינה היושב-ראש כאן. שנייה, דקה.
עפר שלח (יש עתיד):
הייתה התחייבות שלי ליושב-ראש שבזמן היום המיוחד אין הצבעות ואין כלום, והיה אישור ליום המיוחד – – – הוא יושב – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אז אני אומר לך – – –
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
ואתה לא רצית לתת את ההצבעה על הנכים.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
תקשיב, תקשיב, תקשיב. בעצם, אנחנו ביקשנו ביום שלישי לעבוד בכנסת ושלא יהיו הצבעות. לעבוד.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אבל כל היום רצית. כל היום.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אמרנו: מיום רביעי בבוקר, מהשעה 09:00 – – –
עפר שלח (יש עתיד):
– – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אתה, אבל, לא היית בנשיאות. אתה לא שם.
עפר שלח (יש עתיד):
מה זה שייך לנשיאות?
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אני מספר לך מה היה. הרי בסוף אנחנו צריכים לסגור את זה עם חסון, הוא הרי – –
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
מרכז האופוזיציה.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
– – מרכז האופוזיציה, מה לעשות? הוא אמר לי שלא מעניין אותו. אתה לא היית שם.
קריאה:
לא בגלל זה.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אבל אני רוצה להתקדם. תקשיב.
קריאות:
– – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אבל תן לי להתקדם. עפר, תן לי. לא הפרעתי. אני שלושה ימים יושב פה ושומע – – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
אתה לא רצית את הנכים. אמרת: לא רוצה נכים. מה אמרת על הנכים? מה אמרת על הנכים?
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
שלושה ימים אני יושב פה. אני מסביר להם שיש עשרות חוקים, ואנחנו אולי גם נפעיל – לא מוכן. שום דבר. למה? אני אספר לך למה, ובוא ותשמע: זה בגלל שלא עניין אותו, שלא מעניין אותו החוקים בכנסת.
קריאות:
– – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
לא מעניינים אותו לא הנכים, לא התעשיינים – כלום.
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
הנכים – אתה לא – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
מעניין אותו – הוא קיבל הנחיה מגבאי. גבאי עכשיו יושב בבית עם אשתו ומפצח בסלון קצת גרעינים, אוכל קשיו – –
איתן כבל (המחנה הציוני):
במרפסת.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
– – מסתכל עליהם עכשיו במצלמה לראות מי נעדר פה – –
לאה פדידה (המחנה הציוני):
– – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
– – מי לא הגיע היום. מי שלא הגיע היום ייקרא לסדר מחר. זה לא משנה למה. הם צריכים להיות כאן ולעשות מה שאמר יואל חסון – פיליבסטר.
עכשיו, אני אספר לך מה קרה. הרי הוא עזב את המשכן. אני, שלושה ימים לא זזתי, שמעתי כמעט את כולם, אבל הוא נסע הביתה, היה לו יום נחמד עם המשפחה במקום לעבוד בכנסת. יום שלישי זה יום עבודה – מה פתאום?
יואל חסון (המחנה הציוני):
שקרן. אתה שקרן – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אתה היית פה?
יואל חסון (המחנה הציוני):
– – ואתה חצוף – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
שנייה, דקה. היית פה? אני שאלתי אם אתה היית פה.
יואל חסון (המחנה הציוני):
– – ואתה, בכלל אי-אפשר לנהל איתך שום שיח.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אתה היית פה? אין בעיה. אתה היית פה? אתה יצאת מהכנסת או לא?
יואל חסון (המחנה הציוני):
אני לא עונה לך ולא עובד אצלך. בזה זה נגמר.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
יצאת מהכנסת.
יואל חסון (המחנה הציוני):
חצוף.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
בגלל שבעצם לא עניין אותו. הוא הלך ועשה את כל עיסוקיו – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
חצוף. אתה חצוף.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
– – העיקר שהכנסת לא תעבוד.
יואל חסון (המחנה הציוני):
עדיף מלעשות את העיסוקים שלך, כי העיסוקים שלך גורמים נזק למדינה.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
רבותיי, האירוע הזה עלה בערך מיליון שקל. אזרחי מדינת ישראל – מיליון שקל, כ-300,000 שקל ליום. הוזמנו פה – – –
קריאות:
– – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
אתה מבזה – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
כן, הוזמן. למה? יואל חסון ובוז'י הרצוג לא הסכימו. החבר'ה ברוטשילד רוצים לראות אותם פה. אתם מבינים מה מעניין? לא הציבור, לא החוקים, לא הנכים; מעניין אותם אלה ברוטשילד שהרימו את הדגלים ואת השלטים – –
יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):
אותך מעניינים הנכים. אותך.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
– – שביטן ואני קופים. זה מה שמעניין אותם. לכן בעצם הגענו לאן שהגענו. מיליון שקל – –
אכרם חסון (כולנו):
אל תשים את ביטן במקום שלך. אתה רחוק ממנו.
קריאות:
– – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
– – והוא מספר לנו עכשיו שהוא עשה פיליבסטר.
יואל, תראה, אם היה מדובר בחוק התקציב, ניחא. אם היה מדובר באיזה חוק-יסוד, ניחא.
יואל חסון (המחנה הציוני):
עזוב, עזוב. אין לי מה לדבר איתך.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
זה דבר שלא קרה מעולם בכנסת כמעט – –
קריאות:
– – –
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
אולי תלמד היסטוריה קצת.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
– – ואתה בעצם עשית דבר חסר אחריות – –
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
מישהו כעס על איתן כשעשה פיליבסטר – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
– – ובסופו של דבר, אתם, בשלושה ימים עיכבתם. מה קרה בפועל?
יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):
החוק הזה כל כך – – – עולה לכם לראש – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
הרי אני שמעתי כמעט את כולם פה. רבותיי, הם כמעט לא דיברו על החוק. חלק גדול מהם לא מכירים את החוק.
יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):
מכירים. כולם מכירים.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
בכלל לא עניין אותם החוק.
קריאות:
כולם מכירים את החוק.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
הם, שלושה ימים הכפישו את ראש הממשלה מבוקר עד לילה.
יואל חסון (המחנה הציוני):
את החוק הבזוי הזה כולם מכירים.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
מבוקר עד לילה. היו כמה ביניהם שבאמת התייחסו בקצרה, ואתם לא תאמינו – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
תלמד להיות פרלמנטר – – – דמוקרטיה.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
– – חלקם גם אמרו לי בלילה, כשהיה פה איזה שהוא שיח: שמע, דודי, אתה יודע מה?
יואל חסון (המחנה הציוני):
קשקוש.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
יש טעם בחוק הזה.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
לא. אמרנו לך גם בוועדה – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אתה יודע מה? חלקית אפילו. אפשר אולי לדבר, אבל הטיימינג לא נכון.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
אמרנו לך גם בוועדה: תעמיד את החוק הפוך.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אני עושה הפרדה. אני באתי לכנסת לחוקק חוקים. אם החוק טוב – מעבירים אותו; אם הוא לא טוב – לא מעבירים אותו.
יואל חסון (המחנה הציוני):
עדיף שלא תחוקק. עדיף שלא תחוקק, תאמין לי.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
הטיימינג לא קיים, בגלל שאין טיימינג – זו לא השאלה. אני אסביר לכם מהי הבעיה שהפריעה להם.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
פרסונלי. פרסונלי.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
החוק הוא מצוין. הם יודעים את זה.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
למי הוא מצוין? למי הוא מצוין? למי?
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אבל כל עוד נתניהו יכול להיות חלק מהציבור הכללי ויכול להיות שלא יכפישו אותו כמו כל אזרח, הם לא מוכנים.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
זה חל רק על 200 תיקים.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
הם רוצים, בעצם – מבחינתם, שיכפישו חצי מהמדינה; זה לא מעניין.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אתה משקר.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
כל עוד נתניהו אחד מהם – זה מה שמפריע להם בחיים.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אתה משקר. אתה משקר. אתה משקר.
קריאות:
– – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
לכן, הצביעות פה פשוט לא נורמלית.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אתה משקר בלי למצמץ.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
תראה, יואל חסון – אדוני היושב-ראש, אני מבקש שתיתן לי הגנה.
יואל חסון (המחנה הציוני):
בלי למצמץ אתה משקר. אתה יודע שזה לא נוגע ברוב אזרחי המדינה.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
אדוני היושב-ראש, הוא מאשים את יואל חסון בדברים איומים.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אתה שקרן.
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
אתה לא רצית את הנכים. אתה דחית.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, חברי הכנסת, תאפשרו ליושב-ראש ועדת הפנים לסכם את הדיון.
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
הוא הציע לך שבוע דחייה. אתה לא רצית את הנכים.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
מספיק.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
רק שנייה.
יואל חסון (המחנה הציוני):
– – – כשהוא מדבר ככה בצורה הזאת. אדוני היושב-ראש, יש גבול לאיך שמדברים.
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
אמרתם דברים יותר חמורים.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
רויטל סויד, חברת הכנסת רויטל סויד, שלשום, אתמול בערב את ניהלת כאן את הישיבה. אני שוחחתי שם בשקט, טיפה, עם מישהו, ואמרת לי: דודי, תשמע, זה מפריע. זה לא יפה. אמרתי: את צודקת. תראו איך אתם משתוללים רק בשביל חצי שעה שאנחנו אמורים לדבר.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
תגיד לי, כשאתה יורד לרמה אישית ופוגע – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אתם לא מתביישים? אין לכם בושה בכלל.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
– – בחבר הכנסת מיקי לוי בלילה – אתה פוגע פה באנשים – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
בסדר. הבנו.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
– – ברמה האישית. אתה לא מנהל – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
הבנו. טוב.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברת הכנסת סויד, נא לשבת.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
– – – אישית.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
כאילו שאתם שיבחתם אותנו.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברת הכנסת סויד, נא לשבת.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
שלושה ימים אתם קוראים לנו "מושחתים". שלושה ימים ירדתם לתחתית הביבים.
קריאות:
– – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אתם קראתם לי "ארגון פשע" – זה בסדר. אתם השמאל הנאור, מותר לכם הכול. אנשים נאורים, אנשים של רוטשילד. הכול בסדר.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
מי צעק לך "ארגון פשע"? מי צעק לך "ארגון פשע"? מי צעק לך "ארגון פשע"?
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אנחנו מפה אומרים מילה אחת – אנחנו לא בסדר; אנחנו – אישי, אנחנו הכול. אתם באמת חבורה של צבועים שהרבה זמן בחיי לא נתקלתי.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
אתם הקואליציה.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
לא מתביישים.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
אתם הקואליציה.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אתם חושבים – זו הבעיה שלכם – שאתם לא יכולים להפנים את זה שאתם באופוזיציה.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
לכם אסור להיות דורסניים.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אתה בריון. אתה בריון.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
יואל, אתה בכלל – – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
בריון. הצורה שאתה מתנהג זו בריונות. בריונות.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
הרי אתה היית פעם בליכוד. אתה מדלג ממקום למקום לפי הג'וב. מחר יציעו לך ברשימה המשותפת מקום – תעבור גם לשם. הרי אתה רק – – –
ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):
לא רוצים. לא רוצים. לא רוצים.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
לא רוצים. הם החזירו אותך. תישאר פה.
קריאות:
– – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
בושה שאתה מייצג את הליכוד.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
עכשיו, אני רוצה לעבור לחוק.
קריאה:
– – – יואל?
יואל חסון (המחנה הציוני):
אתה בריון. אתה בריון.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
בסדר.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אתה לא מבין מה זו דמוקרטיה. אתה לא מבין – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
בוא נסכם כבר. אנחנו מסכימים כבר הרבה זמן שאני לא מבין כלום ואתה מבין הכול.
יואל חסון (המחנה הציוני):
– – – כלום.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אתה גאון. אתה גאון, אתה חכם, אתה עדין ואתה יפה. אני כלום – אתה הכול.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
– – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
בוא ונסכם את זה. מה אכפת לך?
יואל חסון (המחנה הציוני):
אתה לא עומד – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
בסדר, סיכמנו. עכשיו תן לי לדבר.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אתה לא דמוקרט. אין לך טיפת כבוד לאף אחד פה – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אין בעיה. תשמע – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
– – כולל לא לעם ישראל.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
– – בדרך כלל אני לא מכבד את מי שלא מכבד אותנו, אתה מבין? אלה הכללים.
יואל חסון (המחנה הציוני):
כשהבאת את החוק הזה שמת פס על עם ישראל.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
בסדר. אתה עם ישראל. תראה, אתה גם מגלומן. אתה עם ישראל.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
מה יש לך? למה אתה יורד לרמות אישיות? תדבר על החוק.
יואל חסון (המחנה הציוני):
– – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
רויטל, אני הרי לא אמרתי לך על מה לדבר. גם את דיברת פה כמה שעות. הרי תבינו את החוצפה שלכם. אתם גם אומרים לי על מה לדבר. אולי תכתבי לי את הנאום? מה דעתך?
רויטל סויד (המחנה הציוני):
תדבר על החוק.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אני שואל: מה דעתך?
רויטל סויד (המחנה הציוני):
תדבר עניינית. אתה פוגע באנשים.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
רק שנייה. אני רוצה – רויטל, רויטל – –
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
אתה מעליב.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
– – אתם כאן שלושה ימים חבטתם בנו, העלבתם, שיקרתם במצח נחושה – –
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
איך? איך?
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
– – אבל מה זה משנה? אתם שיקרתם בעובדות.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
לא שיקרנו. איפה? איפה?
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אתם רמסתם פה. כל אחד שעלה לפה לא דיבר על החוק.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אתה משעמם, פשוט משעמם.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
"ראש ממשלה מושחת"; "חוק מושחת"; לי אתם אמרתם בוועדה שאני פשע מאורגן.
קריאה:
– – –
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
אף אחד מאיתנו לא אמרת את זה.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
הינה, היא אמרה את זה, והיא. אני פשע מאורגן.
קריאות:
– – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
רק שנייה. חברים שלכם.
יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):
טון הדיבור שלך. תראה את עצמך.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
יואל חסון ישב כאן, ובאמת דיבר בראש הממשלה סרה בדרגות הכי גבוהות. אצלכם מותר להגיד "מושחתים", "גנבים", "פושעים" – –
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
אבל זו אופוזיציה.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
– – הכול אנחנו.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
– – – זו אופוזיציה.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אבל רק אמרנו לכם שאתם צבועים ולא הייתם פה בדיונים אלא נסעתם הביתה – מה פתאום? אני הייתי שלושה ימים פה, לא זזתי מטר. לא ראיתי את רובכם פה. הסתכלתי גם על הלוח, ראיתם שאתם לא פה, בכנסת. הייתם ביום חופש. עם ישראל, תבינו: רוב הצד הזה לא היה בכנסת; הלך – לקניונים, טייל, היה בבית, ישן צוהריים, אכל במסעדות – –
קריאה:
– – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
– – והוא מספר לכם שהוא עובד פה.
יואב קיש (הליכוד):
דודי – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אמרתי: מיליון שקל. לא אכפת לכם מהקשישים, לא מהתרופות. מה זה משנה? העיקר רוטשילד. רוטשילד ראו אתכם, וכנראה במוצאי שבת, אם תלכו לשם, הם גם ימחאו לכם כפיים.
תראו, לגבי הנושא של חוק ההמלצות – – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
אוה, בוא ונשמע עניינית.
יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):
תמשיך לשקר.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
אוה.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
הרי אתם, או שאתם לא מכירים את החוק או שאתם בכוונה מטעים את הציבור. חלקכם, לדעתי, מטעים בכוונה, וחלקכם לא יודעים.
יואל חסון (המחנה הציוני):
עוד פעם אנחנו – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אבל לפני כן אני רוצה לספר לכם על רשימה של אנשים – אתה יודע מה? אני יכול לנחש שרובכם אפילו מעריכים אותם – שבעצם תמכו וביקשו לקדם את החוק הזה. לא קשור אלינו בכלל. אספר לכם – אעשה לכם טריוויה. מי אמר: אשקול לא להמליץ יותר לפרקליטות על הגשת כתבי אישום? בגלובס, ב-11 בינואר 2016. הרי אתם לא תנחשו, אבל זה מפכ"ל המשטרה רוני אלשיך. נמשיך. מי אמר: מסכים עם המפכ"ל שאין צורך בהמלצות המשטרה? כנראה שגם את זה אתם לא תנחשו. קוראים לו שי ניצן. זה מגלובס, 11 בינואר 2016. היועץ המשפטי לשעבר לממשלה יהודה וינשטיין מסכים עם המפכ"ל – זה כמעט כמו חד-גדיא: אין צורך בהמלצות המשטרה.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
– – – אין המלצות. תפסיק לשקר – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
נמשיך. תן לי רק שנייה.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
כל היום אתה משקר, עומד פה ואומר "המלצות" – – – אין המלצות. אתה שקרן.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
נמשיך. עו"ד ליאת בן-ארי, "ניוז", ב-11 במאי 2015 – פרקליטת מחוז תל אביב – לדעתה, אין מקום שהמשטרה תמליץ אם להעמיד לדין, ועליה להסתפק בסיכום של הראיות.
יואל חסון (המחנה הציוני):
למה? למה אתה מפחד מהמשטרה? למה אתה מפחד מהמשטרה? תגיד לנו. תגיד למה.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
הלאה. פרופ' דניאל פרידמן: אם מדובר בסיכום התיק, זה בסדר, אבל המלצות אם להעמיד לדין או לא להעמיד – זה עניין אחר.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
אבל גם אנחנו לא מדברים על המלצה להעמיד לדין.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
שנייה. עו"ד חיים צדוק – הקראתי לך את זה אתמול, בוז'י, הרי אתה בסך הכול גם מכיר את האיש באופן אישי – לשעבר שר המשפטים: על המשטרה לחדול מללוות דוח חקירה בהמלצות להעמיד לדין. תפקיד המשטרה ומומחיותה – – –
מיקי לוי (יש עתיד):
אבל אין המלצות. אבל אין המלצות.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
דיברת שבע שעות. אל תפריע לי.
מיקי לוי (יש עתיד):
אין המלצות.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
תפקיד המשטרה ומומחיותה הוא חקירת חשדות ומעשים פליליים.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
המשטרה לא ממליצה כבר שנים. מה אתה מבלבל את המוח?
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
הדוח שלה חייב לפרט מה החשדות שנחקרו, מהן העובדות שהעלתה החקירה. אם הראיות מצדיקות העמדה לדין פלילי או אם עבירה מסוימת התיישנה – אלה שאלות משפטיות לתביעה, ולא למשטרה. אומר את זה חיים צדוק ב-2 באוקטובר 2000.
גבריאל בך, שופט בית המשפט העליון: אני מנעתי בתקופתי כפרקליט מדינה את המוסד של המלצת משטרה. בזמני, ביקשתי מהמשטרה להביא לידיעתי את ההתרשמות שלהם מהעדים שהם חקרו ואת הספקות שהתעוררו בחקירה, אבל בסופו של דבר, רציתי שהמשטרה תגיש רק את העובדות. מה שלא רציתי מהמשטרה – כי זה לא חלק מתפקידה – –
מיקי לוי (יש עתיד):
אבל אין המלצות. אין המלצות כבר 15 שנה.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
– – זה תפקידו של היועץ המשפטי לשקול את הדברים.
קריאות:
– – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אני אמשיך עם זה, רבותיי. אולי זה קשה לכם, אבל אמשיך.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
לא, לא קשה. להפך, זה סותר את מה שאתה מבלבל את המוח כל הזמן – – –
קריאות:
– – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
עכשיו, לא אקריא לכם את מה שכתב פרופ' אמנון רובינשטיין, שאתם מכירים אותו, וכן הלאה וכן הלאה, ומה ההנחיות של היועץ המשפטי רובינשטיין.
קריאות:
– – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אבל התמזל מזלי, והיום נפלה לידי איזושהי כתבה מידיעות אחרונות מ-5 בספטמבר 2008. באותה תקופה – – –
קריאות:
– – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
רק שנייה, אדוני. הסדרנים, תראו את זה כאילו הם, כולם, קיבלו שלוש קריאות. שניהם – שיצאו ושיחזרו להצבעות, שני הגיבורים. שני הגיבורים עם שלוש קריאות. שיצאו.
קריאות:
– – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
שיפנו שניהם לוועדת האתיקה, אין לי בעיה. גם חנין זועבי וגם חזן – בחוץ, שניהם, עד ההצבעות.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
למה?
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
נמאס לי מן הגיבורים פה.
קריאות:
– – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
גם אתה וגם היא – בחוץ.
אורן אסף חזן (הליכוד):
אתה לא מתבייש – – – הנשיאות – – –
חנין זועבי (הרשימה המשותפת):
למה – – –
קריאות:
– – –
(חברת הכנסת חנין זועבי יוצאת מאולם המליאה.)
(חבר הכנסת אורן אסף חזן יוצא מאולם המליאה.)
קריאות:
– – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אני יודע על מה. שב.
קריאות:
– – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אני יודע על מה. פרובוקטורים קטנים. נמאס לי.
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
– – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
שניהם בחוץ, וכולם לשבת מייד.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
כל הכבוד. כל הכבוד, אדוני היושב-ראש.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אני לא זקוק לעידוד. תודה רבה.
קריאות:
– – –
איתן כבל (המחנה הציוני):
מספיק עם זה. לא קשור. אבל זה – די. גם לנו נמאס.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
השר אריאל, השר גלנט, סגן השר נהרי, נא לשבת.
קריאות:
– – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חבר הכנסת ביטן, אני מבקש ממך לשבת. השר גלנט, ביקשתי מכולם לשבת. מכו-לם.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
רבותיי, נפלה לידיי באמת במקרה איזושהי כתבה מידיעות אחרונות מ-8 בספטמבר 2008, מתקופתו של אהוד אולמרט, כתבה של אחד מאדמו"רי השמאל – אני מעריך שאתם גם מעריכים אותו – קוראים לו נחום ברנע, בחור שאני מניח שרובכם חושבים שהוא רציני. כותב כך, הבחור: הבעיה בהמלצת המשטרה היא עצם קיומו של המהלך שזכה לכינוי – אני עכשיו מצטט – "המלצת המשטרה". המשטרה המליצה להעמיד לדין את אריאל שרון ונתניהו בזמנו. פרסום ההמלצות – עכשיו תקשיבו טוב.
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
מה – – – מאיתנו ברנע? באמת.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
דקה. אני מקריא כל מיני דברים שלא קשורים אליכם: פרסום ההמלצות יצר לחץ בלתי הוגן על היועצים המשפטיים לממשלה. בפועל המלצת המשטרה היא סוג של כסת"ח – דרך אגב, זו הכותרת, הינה, תראו אותה: "כסת"ח" – יש בה הרבה יחסי ציבור ואפס אחריות. חוקרי המשטרה מטפסים לגבהים האלה לא משום שיש להם מזימה פוליטית נגד מישהו – צודק. תמיד שואלים אותי: תגיד, מה, המשטרה היא פוליטית? זה לא הרעיון בכלל – כמו רבים אחרים הם רעבים לכותרות. את הרעב הזה הם השביעו אמש, ועוד נותר להם אוכל לימים הבאים. את זה כותב נחום ברנע. אני מניח שחלקכם הגדול מעריך ומוקיר את הבן אדם.
מיקי לוי (יש עתיד):
– – – לממשלה.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אלא מה – –
מיקי לוי (יש עתיד):
אתה פשוט מטעה את הציבור. אין המלצות, יש סיכום שיח וזה הכול.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
– – אתם יודעים שיש משפט שאומר שפורנוגרפיה זה עניין של גיאוגרפיה. השאלה היא עם מי אתה מדבר. אצלכם הדבר הוא פלואידי; הערכים, העקרונות – הכול משתנה; תגיד לי מי זה הבן אדם ולפי זה אני אגיד לך מה הנושא ואיך מדברים.
יואל חסון (המחנה הציוני):
– – – למה אתה מפחד מהמשטרה? למה אתה מפחד מהמשטרה? למה? תגיד לי. תסביר לי.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
דרך אגב, הרי יואל הזמין את הדוח, בזמנו, כשהוא רצה להגן על אהוד אולמרט – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
– – – למה אתה מפחד מהמשטרה – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
– – אז הוא הזמין מהממ"מ את הדוח על החוק הצרפתי. אני מניח שהוא לא הזמין אותו סתם מתוך סקרנות. אתה סתם – – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
– – – אני הקשבתי, בניגוד אליך. התייחסתי לדוח – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אמרנו: בואו נקרא. ניסינו בגוגל – לא עלה. רצינו, הסתקרנו, ואמרנו: אתה יודע מה? בואו נבקש דוח מהממ"מ, סתם, שנדע, כדי שאם הילד ישאל משהו, נשיב לו. הרי הוא רצה להוביל את החוק; רצה ללמוד לפני כן את החומר.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אתה משקר. אתה משקר.
קריאות:
– – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
זאת אומרת, בבטן שלו הוא רצה ללכת לשם.
יואל חסון (המחנה הציוני):
בלי בעיה אתה משקר. חבל.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
עכשיו הוא אומר שאני משקר.
יואל חסון (המחנה הציוני):
האף שלך נהיה ארוך יותר.
מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):
– – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אז תחליטו אתם: אם הוא הזמין את החוק, האם, לדעתכם, זה בשביל באמת ההשכלה הכללית שלו או שהוא רצה לעשות בזה שימוש כלשהו על מנת לקבל נתונים אחרים?
יואל חסון (המחנה הציוני):
אתה ביזיון ושקרן.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אני שקרן, הוא טוען, אבל תחליטו אתם.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אתה שקרן. כן, אתה שקרן. אתה משקרים לציבור. בלי בעיה אתה משקר.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אתה יודע מה, יואל?
יואל חסון (המחנה הציוני):
חבל שאתה עושה את זה.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
יואל, באמת, תהיה רגוע.
יואל חסון (המחנה הציוני):
מעניין למה אתה מפחד מהמשטרה כל הזמן.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
עכשיו, אני רוצה לתת איזו תמונה קטנה לציבור. אתם הגשתם 1,270 הסתייגויות. דרך אגב, בזבזנו ימי ועדה עצומים בנושא הזה, שעות על גבי שעות.
יואל חסון (המחנה הציוני):
הרווחנו מאבק על הדמוקרטיה.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
– – – לציבור, כולל של רוטשילד במוצאי שבת. בואו ותראו במה הם התעניינו. הם סייגו את החוק כך: "הוראות חוק זה לא יחולו על בני 60 ומעלה, אשר שם המשפחה שלהם מתחיל באות נו"ן".
יואל חסון (המחנה הציוני):
נכון, לא רוצים נתניהו. נכון מאוד.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
רבותיי, תקשיבו טוב בבית: "הוראות חוק זה לא יחולו על מי שטוען שטייל עם אימו בירושלים וראה חיילים בריטים"; "הוראות חוק זה לא יחולו על מי שהכינוי שלו הוא 'הראשון לזהות' ונטען לגביו ש'היה הראשון שהבין את גודל האירוע'".
איתן כבל (המחנה הציוני):
מצוין.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
"הוראות סעיף זה לא יחולו על מי שהוא בעלים של כלבה בשם קאיה". רבותיי, זאת הרמה. הציבור בבית, תבינו על איזו רמה מדובר.
קריאה:
גדול.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
על זה בזבזנו שלושה ימים ועוד עשרות דיונים בוועדת הפנים, במקום לדון על הנכים ובמקום לדון על המים. תבינו מה הם עשו.
יואל חסון (המחנה הציוני):
תתבייש לך. אתם עבדתם על הנכים. עבדתם על הנכים. תתבייש לך.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
– – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
"חוק זה לא יחול על מי שכיהן כשגריר ישראל באו"ם בשנים 1984–1988."
יואל חסון (המחנה הציוני):
בושה, בושה. תתבייש. תתבייש.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
רבותיי, כל העובי הזה זה השטויות האלה שעכשיו הקראתי לכם.
יואל חסון (המחנה הציוני):
זו מלחמה בך. זו מלחמה בך – – –
קריאות:
– – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
זה – מספרים לכם שהם עובדים. הם עובדים, אתם מבינים? מיליון שקל רק על הסעיפים האלה, רק בשלושה ימים. זה בעצם מה שרצה יואל חסון.
קריאות:
– – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
זה חוק מושחת. זה חוק מושחת. זה חוק מושחת. זה חוק מושחת.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
– – – גם בוז'י הרצוג.
עכשיו, אני רוצה לספר לכם משהו.
יואל חסון (המחנה הציוני):
כל הסתייגות פה בצדק. ניסית לארגן לנתניהו חוק – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
עכשיו אני רוצה לומר לציבור על מה מדובר בחוק.
יואל חסון (המחנה הציוני):
תתבייש.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
עכשיו, אני אבוא באמת לנתונים. במדינת ישראל כמעט 400,000 תיקים נפתחים בשנה. כ-30,000 תיקים מטופלים על ידי הפרקליטות. בגלל שמדובר בסמכות של הפרקליטות, זו פונקציה של חומרת העבירה. שאר התיקים מטופלים על ידי התביעה המשטרתית והחקירות המשטרתיות. זו סוגיה חמורה כשלעצמה, שפוגעת בזכויות אדם, וצריך לטפל בה – יש בכלל, במדינה נורמלית, הפרדת רשויות ויש הפרדה בין הפרקליטות למשטרה. ב-30,000 התיקים הנותרים – לגבי 12,000 תיקים המשטרה ממליצה לפרקליטות לסגור.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
חצי מהנתונים שהוא מוסר פה זה שטויות. 400,000 תיקים – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
כבוד השרה, נפל לי פה איזשהו דף. את רואה אותו למטה?
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
– – – אתה חושב שכולם נתניהו?
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
יש פה איזה דף?
יואל חסון (המחנה הציוני):
בשנייה וחצי מוכיחים שמה שאתה אומר זה שטויות. גוגל פשוט. גוגל פשוט.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אני מדבר לציבור: תיכנסו, אם אתם רוצים, לדף הפייסבוק שלי. יש שם סרטון, תשמעו – לא אותי, הרי אני משקר, לדעתו של יואל חסון. דרך אגב, כמעט כל מילה שלו זה "שקר", אבל בואו ונעזוב את זה. תשמעו פה במו אוזניכם את קולו של פרקליט המדינה. יכול להיות שגם הוא משקר, לדעתו של חסון. אני רק מצטט את הנתונים שהוא נותן שם. תיכנסו, תראו. אבל פה יש רפלקס פבלובי שאומר: אתה משקר, אתה משקר, אתה משקר, למה הוא רגיל. בעולם המושגים שלו זה דבר טבעי.
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):
האמת כואבת, דודי. האמת כואבת.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
תיכנס, תראה.
יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):
– – – של המשטרה – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
עזוב, הרי אתה יודע שאני לעולם לא משקר, אף פעם, בשום נושא. תיכנס עכשיו – –
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אמסלם, יש לנו – – –
קריאות:
– – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
– – תראה ותשמע באוזניך. תשמע באוזניך את פרקליט המדינה, לא אותי. אני עוד מעט אסביר למה הם משתוללים.
18,000 תיקים עוברים לפרקליטות, ומתוכם הפרקליטות מקדמת לבתי המשפט כ-4,000. דרך אגב, היה גם נתון של כ-3,500 באחת הוורסיות, אבל זה בין 3,500 ל-4,000.
שרת המשפטים איילת שקד:
4,000.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
4,000 – מתקנת אותי כאן שרת המשפטים.
14,000 תיקים עוברים עם המלצה של המשטרה. היא כותבת בסוף, בסיכום, ואני עכשיו נותן לכם את – לאחר שהמשטרה בעצם מסכמת – –
מיקי לוי (יש עתיד):
– – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
– – את כל החקירה – זה יכול להיות בהרבה מאוד דפים – –
שרת המשפטים איילת שקד:
– – –
מיקי לוי (יש עתיד):
אני שואל אותך – תעני – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
– – בסוף היא כותבת שיש, לדעתה, תשתית ראייתית להעמדה לדין.
מיקי לוי (יש עתיד):
יש סיכום ואין המלצה.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
את זה, בעצם, היא כותבת. זו ההמלצה; ראה, שווה המלצה.
יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):
לא – – –
מיקי לוי (יש עתיד):
אז תגידי לו – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
דרך אגב, הם קובעים בסוף שיש תשתית ראייתית ללכת לבריכה, אני חושב, או לאכול פיצה.
יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):
זו לא המלצה. זו לא המלצה. לא המלצה.
מיקי לוי (יש עתיד):
יש סיכום. אתה מטעה את הציבור.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אתה דיברת שבע שעות.
מיקי לוי (יש עתיד):
אבל אתה מטעה.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אבל קול לצעוק אין לך, תראה, בגלל שדיברת שבע שעות.
מיקי לוי (יש עתיד):
אני חזק, תאמין לי.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אני יודע שאתה חזק. הינה, אני אומר את זה אפילו ללפיד: מיקי לוי דיבר שבע שעות, אז קח את זה בחשבון בקידומים.
בסופו של דבר, 14,000 תיקים – המשטרה כותבת, לאחר שהיא מעבירה את כל החקירה, כולל מהימנות העדים, וכולל הכול מכול, בסוף, היא שמה שורה והיא כותבת שלדעתה יש תשתית ראייתית להעמדה לדין.
דרך אגב, כשאני מדבר על תיק, זה לא בן אדם – זה מינימום בן אדם. תיק יכול לכלול בין אדם אחד לכמה אנשים.
עמר בר-לב (המחנה הציוני):
אבל דודי, ההמלצות כנגד פוליטיקאים הן באחוז הרבה יותר גבוה, לא? 85%.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אני כרגע נותן את הכול. את זה לא בדקתי, אבל זה בלי קשר.
קריאה:
שרת המשפטים – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אני מדבר על החוק. החוק לא מדבר על פוליטיקאים. זה החוק.
עמר בר-לב (המחנה הציוני):
דודי, זה חשוב מאוד. חוק הוא כדי להגן עלינו.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
עכשיו, מה קורה? שאלנו – היה שם עוד סיפור. הם אמרו שבחלק הם לא ממליצים. שאלתי למה – דרך אגב, זה דבר שהרמתי גבה, לגבי מדוע בחלק הם לא ממליצים, ושאלתי: בכמה אתם לא ממליצים? ואז הם אמרו – פרקליט המדינה לא ידע לתת את הנתון של כמה הם לא ממליצים, אבל שאלתי את המשטרה: למה אתם לא ממליצים? אמרו: אני יודעת? אולי אנחנו לא – לא הייתה תשובה. למוחרת, או אחרי כמה ימים, הגיע אחד מקציני המשטרה הבכירים, ושאלתי אותו: בכמה תיקים אתם בעצם לא ממליצים מתוך הסך הכול שאתם מעבירים? הוא אמר לי: בערך 10%.
רבותיי, למעלה מ-70%, לאחר שאני מנכה את ה-10% – זו גם שאלה. דרך אגב, בחוק אני הכנסתי את הסעיף שהמשטרה חייבת להמליץ, חייבת, ואם היא לא יודעת להמליץ, שתכתוב את הסיבה. אין פה איזה פתח אולי לכל מיני דברים שאנחנו לא יודעים אותם, מדוע ולמה. אם אתה לא יודע להכריע, תכתוב: אני לא יודע. זה לא איזו תוכנית כבקשתך. לכן, למעלה מ-70% מהתיקים שהמשטרה מעבירה לפרקליטות, בסופו של יום הפרקליטות בעצם סוגרת אותם.
מיקי לוי (יש עתיד):
מצוין. יופי של – זה מצוין.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
רבותיי, עשיתי חשבון, וזה למעלה מ-25,000 איש בערך כל שנה. מה קורה להם בדרך? צריך להבין. בדרך, הם לפעמים מאבדים את מקום העבודה, לפעמים הם מתגרשים, הילדים שלהם הולכים לבית הספר בבושה. הבן אדם בכלל – אני מניח שבן אדם סביר, נורמטיבי, נהיה חולה מזה. עבריין מקצועי – זה לא מעניין אותו בכלל.
אבל דרך אגב, אלה זכויות יסוד של אדם, לא אזרח אפילו. עצם העניין של אדם שנולד בצלם אלוהים, לדבר אחד הוא זכאי בוודאות – מעבר לזה, אני לא מדבר על קצבת זקנה, אני לא מדבר על תרופות: שלא יכפישו שלא לצורך, שלא יבזו אותו ושלא יעליבו אותו. אבל את השמאל זה לא מעניין. זכויות אדם, דרך אגב, לא מעניינות אותם, כשמדובר, אולי, חס ושלום, בין היתר, גם במישהו שנקרא בנימין נתניהו. זו הייתה כל הבעיה שלהם. לכן הם השתוללו, ואז לציבור הם שיקרו שקר גס. הם אמרו להם: חבר'ה, מדובר על 200 תיקים בשנה, שזה רק לפוליטיקאים וארגוני פשע. שקר וכזב. רבותיי, בחוק הזה, אם פרקליט המדינה, בתיקים מלווים – הרי על מה מדובר? לא מדובר באיזה מישהו שעושים לו הנחה ואומרים לו: אתה, יהיה לך פרקליט מלווה. פרקליט מלווה זה אומר שהיועץ המשפטי לממשלה, פרקליט המדינה או פרקליט המחוז החליט שיש פרקליט שמלווה מתחילת הדרך את הכול והוא מוביל את העניין, ודרך אגב, כדי לשים זום יותר חזק על הסיפור. לכן, בתיקים האלה, בחוק אמרנו: אם פרקליט המדינה, היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המחוז ירצו לקבל המלצה – יקבלו, כי באופן מעשי, מקבלים המלצות; כל מה שהפרקליטות רוצה היא תקבל לצורך עבודתה.
אבל – וזו מהות החוק – יש דבר אחד בחוק הזה, ודרך אגב, זה מה שהטריד אותם, ואספר לכם למה: בחוק הזה אסור לפרסם את ההמלצה הזאת של המשטרה, בגלל שהיא לא מעלה ולא מורידה שום דבר. היא גם לא חשובה; היא גם לא חשובה לפרקליטות. בסופו של דבר, יש פה אזרחים שיש להם משטרה, ולא משטרה שיש לה אזרחים. אבל את כל הצד הזה זה לא מעניין. מדוע? בגלל שהם מחכים רק לדבר אחד. הם קראו לחוק הזה "חוק פרסונלי ורטרואקטיבי". רבותיי, בוועדה ענה להם הייעוץ המשפטי של הוועדה – לא שלי, לא של הליכוד – שזה לא פרסונלי וזה לא רטרואקטיבי. אבל מה זה משנה?
מיקי לוי (יש עתיד):
אתה מוכן להחריג – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
השקרים חייבים – הרי התעשייה של השקרים חייבת להמשיך. איך הציבור יבין שבעצם החוק הוא אולי חוק טוב? אז ממשיכים לשקר ואומרים – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
למה הציבור יחשוב – – – למה הציבור – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
– – שעשינו את החוק בשביל ראש הממשלה.
מוסי רז (מרצ):
– – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
למה הציבור – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
דרך אגב, מהרגע שראש הממשלה אמר: אתה יודע מה? עזוב. תחריגו אותנו – אתם פתאום נרגעתם, בא לכם פתאום אוויר ללב, בגלל שזו הרי התוכנית שלכם. הרי לאחר המלצת המשטרה אתם תצאו בקמפיין.
מיקי לוי (יש עתיד):
– – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
זה מה שמעניין אתכם. הרי אתם לא רוצים, לא יכולים – אתם הרי לא יכולים באמת להיבחר – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
כן, אנחנו רוצים להפיל את נתניהו.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אז בעצם אתם רוצים להפיל, להחליף את השלטון, באמצעות משטרת ישראל, ולא בקלפי. אז בואו ותגידו את זה.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
– – – זו המשטרה – – – מדינת ישראל – – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
תגידו: אנחנו לא מסוגלים להחליף את השלטון באמצעות הקלפי.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אין לך טיפת כבוד – – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
נחליף. נחליף.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
גם לא מקבלים את הקלפי. למה? כבר הרבה מאוד שנים מנסים, לא מצליחים – נפעיל את המערכות.
יואל חסון (המחנה הציוני):
תחליט. כל דקה שלך על הדוכן זה פחות מנדט לליכוד.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
בעצם, זה מה שמעניין אתכם באמת.
יואל חסון (המחנה הציוני):
כל דקה שלך עלה דוכן – יורדים מנדטים לליכוד.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
הרי החוק לא מעניין.
יואל חסון (המחנה הציוני):
תמשיך לדבר. תמשיך.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אז אתם יצאתם והמשכתם באמת עם המנטרה הרגילה – שגם מחר תעשו אותה ותגידו: החוק הוא ל-200 איש, ארגוני פשע; אתם תגידו שזה בעצם בשביל נתניהו; אתם תמשיכו בכל תעמולת השקרים הרגילה שלכם, בגלל שזה באמת מה שמעניין אתכם ובזה אתם עסוקים מבוקר עד לילה.
עכשיו אני רוצה להגיד לך משהו, לפיד, באמת. כשאתם עולים לכאן – אמרתי שבשלושת הימים האחרונים אני הקשבתי לכולכם – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
אתה תעבור אחד-אחד פה?
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
– – כמעט אף אחד כאן לא דיבר על החוק עצמו.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אולי תגיד למה אתה מפחד מהמשטרה? למה אתה מפחד מהמשטרה?
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
בעצם, הוא בא ואמר כל הזמן: כל אחד – – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
מה יש לך מהמשטרה? תסביר לי.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אתה יודע, כשהייתי קטן, אמרו לי להיזהר משוטר, בסדר?
יואל חסון (המחנה הציוני):
אוה.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
עכשיו אתה גדול.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
בגלל זה אני מפחד, בסדר, יואל? אז אני מפחד.
קריאה:
לא שמעת להמלצות. אם היית שומע להמלצות, הכול היה טוב.
קריאות:
– – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אני יודע שאתה אמיץ, אתה לא מפחד, אתה איש ישר, אתה איש הגון, אתה איש יפה, אתה איש חכם. עומד כאן בן אדם שלא מבין כלום. סיכמנו את זה.
קריאה:
בדיוק.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
מה שאתה רוצה. אני בדיוק הפוך. בוא נסכם שאני בדיוק הפוך ממך.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אתה מתנהג כמו בריון. תראה את הנאום של – – –
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
– – –
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אתה עדין – אני בריון. הכול בסדר. הכול בסדר. רק אל תפריע.
יואל חסון (המחנה הציוני):
זה נאום של ראש קואליציה? זה נאום של ראש קואליציה?
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
רק אל תפריע.
יואל חסון (המחנה הציוני):
זה נאום של ראש האופוזיציה – – – ראש קואליציה.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
לכן אני אומר: רבותיי, טלו קורה מבין עיניכם. אתם קוראים לראש הממשלה "מושחת". לפיד, אני שומע אותך פה מדבר: שחיתות, מושחת.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
נגמר, הכול עבר ללפיד. אנחנו יכולים – – –
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
חמש דקות מנוחה.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
מאיר, תורכם.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
הרי אמרתי לפני כמה ימים. הרי אתה נוסע בכול העולם. אקריא לך כאן – זה לא הליכוד – מהאתר 100 ימים של שקיפות, שכותבים את זה אנשי השמאל, לא אני, על הנסיעות שלך לחו"ל, עם העוזרים, עם מלונות הפאר ועם מסעדות הגורמה. כל זה לא מחבר, חבר לא הזמין אותך; זה על חשבון הציבור. זה במקום לתת תרופות. אבל כשאתה עולה לכאן – הכול מתהפך: בצד הזה יושבים המושחתים ובצד הזה יושבים האנשים ישרי הדרך. זה בעצם מה שמפריע לי בכל העניין הזה.
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):
סוף-סוף אמרת דבר שהוא נכון.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אתם בעצם הפכתם את הערכים: השקר הוא האמת והאמת היא השקר.
אגיד לכם משהו, ותבינו: יש לי רק נחמה אחת, כבוד חבר הכנסת ליצמן, בעניין הזה. קראתי באחד המקומות: איך נדע שאנחנו בתקופת המשיח? איך נדע? באחד המקומות שקראתי כתוב – אני לא זוכר איפה – שיהיה בעולם עולם ערכים הפוך: השקר יהיה האמת והאמת יהיה השקר. זה מה שקורה כאן בימים האחרונים. לכן, לפחות נחמה אחת יש לי: כנראה שאנחנו לפני ימי המשיח. תודה רבה.
מאיר כהן (יש עתיד):
משיח – – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה ליושב-ראש ועדת הפנים והגנת הסביבה חבר הכנסת דוד אמסלם, שהשיב לכול המסתייגים.
חברי הכנסת והשרים, נא לשבת. אנחנו נעבור לסדרה ארוכה של הצבעות על הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 81), התשע"ח–2017. אבקש מכולם לשבת. לפני שאנחנו נתחיל להצביע, יש לי שלוש הודעות. חברי הכנסת, אנחנו כנראה צפויים לסדרה ארוכה של הצבעות. אני מאוד אבקש לשמור על שקט באולם בזמן ההצבעות, לשבת במקומות ולהצביע לפי מיטב הבנתכם.
אורן אסף חזן (הליכוד):
אדוני היושב-ראש, אתה משווה ביני לבין זועבי? אדוני היושב-ראש – – – נשיא המדינה יותר חשוב מהמדינה – – –
קריאות:
אורן, אורן – – –
אורן אסף חזן (הליכוד):
– – – של הח"כים הערבים – – – הפכת להיות מהאו"ם. מהאו"ם. אתה לא מעל לחוק, עם כל הכבוד.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, כפי שאמרתי לפני ההצבעות, יש לי שלוש הודעות. סגן שר האוצר, אני מאוד אשמח אם גם אתה תשמע לי, וגם שאר חברי הכנסת. יש לי הודעה טכנית, הודעה פרוצדורלית והודעה אישית.
אורן אסף חזן (הליכוד):
אולי – – – לשמוע – – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
ההודעה הטכנית היא כזאת: קיבלתי פנייה בכתב מכמה מנהלות סיעות על כך שאי-אפשר לנהל את ההצבעות בגלל המספר הרב של האנשים שנמצאים, במיוחד בצד של הקואליציה – בצד של היחדה, כפי שיש לומר מעכשיו בכנסת. אז מי שלא צריך להיות שם – שלא יהיה שם. הסדרנים מכירים את סימן הזיהוי. אני מודה ללשכת המנכ"ל על כך שהכינו סרט מיוחד לדיון הזה. מנהלי הסיעות, הצוות המשפטי ומי שאמור להיות שם – שיהיה שם; שאר האנשים – עוזרי שרים וכן הלאה – יתכבדו וישבו בפרסה.
הודעה פרוצדורלית: כפי שאמרתי, אנחנו צפויים לסדרה ארוכה של הצבעות. אני עובד מול מרכז האופוזיציה חבר הכנסת יואל חסון. סוכם שההצבעות יהיו ענייניות, לא ינוצלו לצורך הפיליבסטר, ואני, יחד עם הלשכה המשפטית, גם מדדתי זמן סביר להצבעות. אני מקווה מאוד שנעמוד בהתחייבויות האלה – אם כולנו ננהג כשורה. אם לא, נתונות לי זכויות בתחום הזה.
הודעה שלישית – אמרתי, הודעה אישית: אני מאוד מבקש שלא להתחיל עכשיו בוויכוחים איתי, כי אני לא אשנה את החלטתי. נמצאים פה גם השר המקשר, גם יושב-ראש הקואליציה, גם יושב-ראש ועדת הכנסת. כפי שאמרתי – הודעה אישית והודעה חריגה: אני עברתי ויכוחים לא קלים עם כמה מחבריי בקואליציה בימים האחרונים, למה לא אפשרתי שימוש בסעיף 98, ולמה אפשרתי 45 שעות של דיונים. אני חושב שבשביל זה יש תהליך פרלמנטרי ובשביל זה קיימת אופוזיציה. זכותם. עמדנו בכל הדברים הנדרשים. אני מודיע כאן ועכשיו, כמו שאמרתי, הודעה אישית: אם אחרי ההצבעה – בהנחה שהחוק יעבור – תהיה פנייה של מי מחברי הכנסת לבג"ץ, אני מודיע כאן לשר המקשר, לראש הקואליציה וליושב-ראש ועדת הכנסת: תעשו מה שאתם מבינים בנושא הזה. הסמכות נתונה לוועדת הכנסת. אני, בנושא של סעיף 98, יותר לא מתערב.
יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):
אבל מה הקשר – – –
קריאות:
– – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אנחנו נעבור להצבעות. מי שהורחק ודאי יכול להיכנס ולהצביע. חברי הכנסת, אם כן, אנחנו מצביעים על הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 81), התשע"ח–2017.
קריאות:
– – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
על שם החוק אין צורך בהצבעה, כי זה תיקון. לפני סעיף 1 יש הסתייגות של קבוצת סיעת המחנה הציוני – חברי הכנסת יצחק הרצוג, ציפי לבני, שלי יחימוביץ, סתיו שפיר, איציק שמולי, עמר בר-לב, יחיאל חיליק בר, עמיר פרץ, מרב מיכאלי, איתן כבל, מיקי רוזנטל, רויטל סויד, יואל חסון, זוהיר בהלול, איתן ברושי, מיכל בירן, נחמן שי, קסניה סבטלובה, איילת נחמיאס ורבין, יוסי יונה, איל בן ראובן, יעל כהן-פארן, סאלח סעד ולאה פדידה; של קבוצת סיעת מרצ – חברי הכנסת תמר זנדברג, אילן גילאון, עיסאווי פריג', מיכל רוזין ומוסי רז; של קבוצת סיעת יש עתיד – חברי הכנסת יאיר לפיד, יעל גרמן, מאיר כהן, יעקב פרי, עפר שלח, חיים ילין, קארין אלהרר, יואל רזבוזוב, עליזה לביא, מיקי לוי ואלעזר שטרן; ושל קבוצת סיעת הרשימה המשותפת – חברי הכנסת דב חנין, איימן עודה, מסעוד גנאים, ג'מאל זחאלקה, אחמד טיבי, עאידה תומא סלימאן, עבד אל חכים חאג' יחיא, חנין זועבי, דב חנין, טלב אבו עראר, יוסף ג'בארין, ג'מעה אזברגה, סעיד אלחרומי ויוסף עטאונה. הסתייגות מס' 1 – מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
קריאות:
– – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
לא להפריע בזמן ההצבעה. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הסתייגות מס' 1.
הצבעה מס' 45
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (1) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לפני סעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 53, נגד – 59, אפס נמנעים. ההסתייגות לא התקבלה.
עאידה תומא סלימאן, לא עובד, המסך? התכוונה ודאי להצביע בעד ההסתייגות, אז זה 54, כולל עאידה תומא סלימאן, ו-59. תבדקי בפעם הבאה. אם זו בעיה מתמשכת אז נטפל בזה.
חברי הכנסת, הסתייגות מס' 2, של חברת הכנסת ציפי לבני – – –
קריאה:
– – – הצבעה?
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
לא, לא, זו טעות.
קריאות:
– – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
לא, לא, לא, לא, זו טעות. לחצתי בטעות על הכפתור. תכף זה יסתדר, שנייה אחת. תפעול הצבעה. נו, מה קרה? מה קרה? תמיד זה קורה בהצבעות חשובות, משום מה, אבל זה טבעו של מחשב.
חברי הכנסת, אנחנו מצביעים על הסתייגות מס' 2, לפני סעיף 1, של חברת הכנסת ציפי לבני. מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 46
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 58
נמנעים – 1
ההסתייגות (2) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לפני סעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 53. עבד או לא עבד, חברת הכנסת סלימאן? לא עבד. בעד – 54, נגד – 58, אחד נמנע. ההסתייגות לא התקבלה.
מס' 3, לפני סעיף 1, של שלי יחימוביץ – מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות? נא להצביע.
הצבעה מס' 47
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (3) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לפני סעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, הסתייגות מס' 3 – עבד או לא עבד?
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
עבד.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
עבד. 54 בעד, 59 מתנגדים. לא התקבלה.
מס' 4, של סתיו שפיר – מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות? מי בעד הסתייגות מס' 4? מי נגדה?
הצבעה מס' 48
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 58
נמנעים – אין
ההסתייגות (4) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לפני סעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 58, אפס נמנעים. לא התקבלה.
הסתייגות מס' 5, של איציק שמולי. מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 49
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 58
נמנעים – אין
ההסתייגות (5) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לפני סעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 53, נגד – 58, אפס נמנעים. לא התקבלה.
קריאה:
סליחה, אדוני היו"ר.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
מה קרה?
קריאה:
לא עובד.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בסדר. אם זה יהיה, כמו שאמרתי, משהו מתמשך, תגידו לי.
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
אדוני, אבל למה מנהלת הסיעה שלהם נמצאת בתוך הבניין? אתה רוצה להפוך אותה לחברת כנסת? תביא אותה, תשלם לה – – –
אורן אסף חזן (הליכוד):
אתה יודע כמה אני מתלונן על זה? מפחדים ממנה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
הסתייגות מס' 6, של חבר הכנסת עמר בר-לב – מי בעד ההסתייגות? מי נגדה? נא להצביע. חבר הכנסת חסון, אני לא שואל אותך כל פעם. אם תשנה את דעתך, תגיד לי.
הצבעה מס' 50
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (6) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לפני סעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 59, אפס נמנעים. לא התקבלה.
של חבר הכנסת יחיאל בר, הסתייגות מס' 7, לפני סעיף 1 – מי בעד ההסתייגות? מי נגדה?
הצבעה מס' 51
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (7) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לפני סעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 53, נגד – 59, אפס נמנעים. גם מס' 7 לא התקבלה.
אין יותר הסתייגויות לפני סעיף 1. אנחנו נעבור להסתייגויות לסעיף 1. הסתייגות מס' 8, של הרשימה המשותפת – מי בעד ההסתייגות? מי נגדה?
הצבעה מס' 52
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (8) של קבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד הסתייגות מס' 8 – 53, נגד – 59, אפס נמנעים. לא התקבלה.
לסעיף 1, הסתייגות 9, גם היא של הרשימה המשותפת – מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 53
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (9) של קבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 59, אפס נמנעים. לא התקבלה.
לאותו סעיף, סעיף 1, הסתייגות מס' 10, של יעל גרמן – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 54
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (10) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 53, נגד – 59, אפס נמנעים. לא התקבלה.
מס' 13 – חברי הכנסת, שימו לב, רק – – –
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
רשום לך – – –
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
– – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
מה?
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
הבעיה איתי, לא עם – – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
הסתייגות מס' 9, של הרשימה המשותפת, לא התקבלה, הסתייגות מס' 10, של יעל גרמן, לא התקבלה.
שימו לב, חברי הכנסת, יש הסתייגויות שהוסרו, לכן זה לא מספרים עוקבים. אני קורא את מספרי ההסתייגויות ואת שם מציע ההסתייגות.
הסתייגות מס' 13, של מיקי לוי, לסעיף 1 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות?
הצבעה מס' 55
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (13) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לפני סעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד ההסתייגות – 54, נגד – 59, אפס נמנעים. ההסתייגות לא התקבלה.
מס' 14, של יעל גרמן, לאותו סעיף – מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות?
הצבעה מס' 57
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (14) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, בעד – 54, נגד – 59, אפס נמנעים. ההסתייגות לא התקבלה.
מס' 15, גם היא של חברת הכנסת יעל גרמן – מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות? נא להצביע.
הצבעה מס' 58
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (15) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 53, 59 מתנגדים, אפס נמנעים. גם הסתייגות מס' 15 לא התקבלה.
אנחנו עוברים להסתייגות מס' 16, גם היא של חברת הכנסת גרמן. מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות?
הצבעה מס' 59
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (16) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 59. לא התקבלה גם מס' 16.
אנחנו עוברים להסתייגות מס' 20, של חבר הכנסת יאיר לפיד – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 60
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (20) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, בעד – 54, נגד – 59, אפס נמנעים. לא התקבלה.
מספר 21 היא של חבר הכנסת אילן גילאון. מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות? נא להצביע.
הצבעה מס' 61
בעד ההסתייגות – 52
נגד – 58
נמנעים – אין
ההסתייגות (21) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
21, התוצאות: בעד – 52, נגד – 58, אפס נמנעים. אני קובע כי ההסתייגות לא התקבלה.
22 גם היא של חבר הכנסת גילאון, נכון? חברי הכנסת גילאון ורז, הסתייגות מס' 22. מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות? נא להצביע. אני מתנצל על הקצב, פשוט חלק מן הדברים כתובים לי בכתב יד, אז אני לא רוצה לטעות.
הצבעה מס' 62
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (22) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד ההסתייגות – 53, נגד – 59, אפס נמנעים. לא התקבלה.
23 גם היא של חברי הכנסת גילאון ורז. מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 63
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 57
נמנעים – אין
ההסתייגות (23) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, 23, התוצאות: בעד – 54, נגד – 57, אפס נמנעים. לא התקבלה.
אנחנו עוברים להסתייגות מס' 38, של קארין אלהרר. מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות? נא להצביע.
הצבעה מס' 64
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 58
נמנעים – אין
ההסתייגות (38) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 58, אפס נמנעים. לא התקבלה.
44, של חבר הכנסת עמיר פרץ פלוס הרשימה המשותפת פלוס תמר זנדברג ומיכל רוזין פלוס עיסאווי פריג', הסתייגות מס' 44 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 65
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 58
נמנעים – אין
ההסתייגות (44) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 58, אפס נמנעים. לא התקבלה.
אנחנו עוברים להסתייגות מס' 55 – הכול לסעיף 1 בינתיים. הסתייגות מספר 55. מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 66
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 58
נמנעים – אין
ההסתייגות (55) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אם כן, 55, התוצאות: בעד – 54, נגד – 58, אפס נמנעים. לא התקבלה.
56 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 67
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 58
נמנעים – אין
ההסתייגות (56) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
הסתייגות מס' 56, בעדה – 53, נגדה – 58, אפס נמנעים. לא התקבלה.
57, לאותו סעיף – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 68
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 58
נמנעים – אין
ההסתייגות (57) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 53, נגד – 58, אפס נמנעים. לא התקבלה.
58, לאותו סעיף – מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות?
הצבעה מס' 69
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 58
נמנעים – אין
ההסתייגות (58) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
ב-58 התוצאות הן בעד ההסתייגות – 53, נגד – 58, אפס נמנעים. ההסתייגות לא התקבלה.
אנחנו עוברים ל-68, לאותו סעיף. מי בעד הסתייגות 68? מי נגדה?
הצבעה מס' 70
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 57
נמנעים – אין
ההסתייגות (68) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 53, נגד – 57, אפס נמנעים.
אורן אסף חזן (הליכוד):
אצלי לא נקלט, היושב-ראש.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
הסתייגות 69 – מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצעקות מאוד מפריעות. בסוף תתקבל הסתייגות. אתם מכירים הלאה את הפרוצדורות.
הצבעה מס' 71
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (69) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
54 בעד, 59 נגד, אפס נמנעים. גם 69 לא התקבלה.
הסתייגות מס' 70, לסעיף 1 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 72
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (70) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 59. גם הסתייגות מס' 70 לא התקבלה.
אנחנו עוברים ל-72. מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות? נא להצביע.
הצבעה מס' 73
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (72) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 59, אפס נמנעים. הסתייגות 72 לא התקבלה.
אנחנו עוברים ל-75, לסעיף 1. מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות? נא להצביע.
הצבעה מס' 74
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 58
נמנעים – אין
ההסתייגות (75) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 58, אפס נמנעים. גם 75 לא התקבלה.
76, לסעיף 1 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 75
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (76) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
הסתייגות מס' 76, בעדה הצביעו 54, נגדה – 59. לא התקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
77, לסעיף 1 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 76
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (77) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 59, אפס נמנעים. לא התקבלה.
אנחנו עוברים, שימו לב, להסתייגות 82, לאותו סעיף. מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 77
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 58
נמנעים – אין
ההסתייגות (82) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד ההסתייגות – 53, נגד – 58, אפס נמנעים. ההסתייגות לא התקבלה.
אנחנו עוברים ל-85, לאותו סעיף. מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות?
הצבעה מס' 78
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (85) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 59, אפס נמנעים. לא התקבלה.
הסתייגות מס' 88, לאותו סעיף – מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 79
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (88) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד ההסתייגות – 53, נגד – 59, אפס נמנעים. לא התקבלה.
אנחנו עוברים להסתייגות 92, לסעיף 1. מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 80
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (92) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 59, אפס נמנעים. לא התקבלה.
הסתייגות מס' 95, לסעיף 1 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 81
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (95) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 59, אפס נמנעים. ההסתייגות מס' 95 לא התקבלה.
עכשיו 97, לאותו סעיף. מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 82
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (97) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
53 בעד, 59 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה.
אנחנו בהסתייגות מס' 98. מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 83
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (98) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
אילן גילאון (מרצ):
אדוני היושב-ראש, אין לי צג – – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תכף אנחנו נודיע. 53 בעד ההסתייגות, כולל חבר הכנסת אילן גילאון, 59 נגד. הסתייגות מס' 98 לא התקבלה.
אנחנו עוברים להסתייגות מס' 99. מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 84
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (99) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
עובד, אדוני?
אילן גילאון (מרצ):
– – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
לא עובד? תיגשו לחבר הכנסת גילאון, בבקשה, בני. 54, כולל אילן גילאון, בעד, 59 נגד, אפס נמנעים. הסתייגות מס' 99 לא התקבלה.
אנחנו עוברים להסתייגות מס' 100, של מיקי רוזנטל. מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות? נא להצביע.
הצבעה מס' 85
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (100) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 59, אפס נמנעים. לא התקבלה.
חבר הכנסת חסון, אחרי מספר עגול אתה רוצה לעבור להצבעה ידנית או שממשיכים אלקטרונית?
יואל חסון (המחנה הציוני):
ממשיכים אלקטרונית.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
ממשיכים אלקטרונית.
הסתייגות מס' 104 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 86
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 57
נמנעים – אין
ההסתייגות (104) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
54 בעד, 57 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה הסתייגות מס' 104.
אנחנו בהסתייגות מס' 105, לסעיף 1. מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 87
בעד ההסתייגות – 52
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (105) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, בעד – 52, נגד – 59, אפס נמנעים. 105 לא התקבלה.
קריאה:
– – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בסדר, אם זה יהיה מתמשך, דב חנין, אנחנו – – –
אנחנו בהסתייגות 106, לסעיף 1. מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 88
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (106) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
עובד?
בעד – 54, נגד – 59, אפס נמנעים. 106 לא התקבלה.
107, לסעיף 1 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 89
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (107) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 59, אפס נמנעים. הסתייגות מס' 107 לא התקבלה.
הסתייגות מס' 108, לסעיף 1 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 90
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (108) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 53, נגד – 59, אפס נמנעים. לא התקבלה.
109, לאותו סעיף – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 91
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (109) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אני רוצה רגע להתייעץ על משהו עם המזכירה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בבקשה, אני אחשיב את קולך. להסתייגות 109 – 54 בעד, 59 נגד. לא התקבלה.
110 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 92
בעד ההסתייגות – 52
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (110) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
על 110, בעד הצביעו 52, 59 התנגדו. לא התקבלה.
111 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 93
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (111) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
54 בעד, 59 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה.
112 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 94
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (112) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 59, אפס נמנעים. לא התקבלה.
113 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 95
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 58
נמנעים – אין
ההסתייגות (113) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 58, אפס נמנעים. לא התקבלה.
114 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 96
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (114) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
114, בעד ההסתייגות – 54, נגד – 59, אפס נמנעים. לא התקבלה.
הסתייגות 115 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 97
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (115) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
115, בעד – 54, נגד – 59. לא התקבלה.
116 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 98
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (116) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 59, אפס נמנעים. לא התקבלה.
117 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות? נא להצביע.
הצבעה מס' 99
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 58
נמנעים – אין
ההסתייגות (117) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
על 117, בעד ההסתייגות – 54, נגד – 58. לא התקבלה.
118 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 100
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (118) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
53 בעד, 59 נגד. לא התקבלה.
119 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 101
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (119) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 59. לא התקבלה.
120 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 102
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 58
נמנעים – אין
ההסתייגות (120) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, בעד – 54, נגד – 58, אפס נמנעים. לא התקבלה.
121 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 103
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (121) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
121, בעד ההסתייגות – 54, נגד – 59, אפס נמנעים. לא התקבלה.
122 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 104
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (122) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 59, אפס נמנעים. לא התקבלה.
123 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 105
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 58
נמנעים – אין
ההסתייגות (123) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 58, אפס נמנעים. לא התקבלה.
124 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 106
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (124) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 53, נגד – 59, אפס נמנעים. לא התקבלה.
125 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 107
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (125) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 59, אפס נמנעים. לא התקבלה.
126 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 108
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 58
נמנעים – אין
ההסתייגות (126) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 58, אפס נמנעים. לא התקבלה.
127 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 109
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 58
נמנעים – אין
ההסתייגות (127) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 58, אפס נמנעים. לא התקבלה.
128 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע?
הצבעה מס' 110
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (128) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד ההסתייגות – 54, נגד – 59, אפס נמנעים. לא התקבלה.
129 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 111
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (129) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 59. לא התקבלה.
שימו לב, הסתייגות מס' 132, לסעיף 1 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 112
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (132) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 59, אפס נמנעים. לא התקבלה.
יהודה גליק (הליכוד):
– – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, חבר הכנסת גליק, אני מבין שהכול ברוח טובה. לי זה מאוד מפריע. אני צריך גם להצביע, גם לא לטעות במספור הסתייגויות, גם לעבור על הסתייגויות שלא צריך להצביע עליהן, אז כל קריאות הביניים מאוד מוציאות אותי מריכוז.
133 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 113
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (133) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 53, נגד – 59. לא התקבלה.
134 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות? נא להצביע.
הצבעה מס' 114
בעד ההסתייגות – 52
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (134) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 53, נגד – 59, אפס נמנעים. לא התקבלה.
יואל חסון (המחנה הציוני):
יש תקלת מחשוב.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אצל מיקי רוזנטל? חבר הכנסת רוזנטל, אם זה יהיה מתמשך נוסיף את קולך.
אנחנו כרגע מצביעים על הסתייגות 136. מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 115
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (136) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תקין?
בעד – 53, נגד – 59, אפס נמנעים. 136 לא התקבלה.
137 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 116
בעד ההסתייגות – 52
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (137) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
53 בעד, כולל חבר הכנסת הרצוג, 59 נגד. 137 לא התקבלה.
138 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 117
בעד ההסתייגות – 52
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (138) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 52, 59 מתנגדים. לא התקבלה.
139 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
קריאה:
– – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
רק עכשיו אמרתי שזה מפריע, סגן שר האוצר. אתה יודע יותר מכולם מה עכשיו יהיה אם יטעו בהסתייגות, כמה שעות עוד נבלה.
הצבעה מס' 118
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 58
נמנעים – אין
ההסתייגות (139) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 53, נגד – 58, אפס נמנעים. לא התקבלה.
142 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 119
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (142) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
53 בעד, 59 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה.
143 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 120
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (143) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
התוצאה ב-143: בעד – 53, נגד – 59. לא התקבלה.
144 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 121
בעד ההסתייגות – 52
נגד – 58
נמנעים – אין
ההסתייגות (144) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
52 בעד, 58 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה.
יואל חסון (המחנה הציוני):
– – – הצביע, אבל לא – – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בסדר. כמו שאמרתי, אם תהיה בעיה בהמשך, תגידי לי.
145 – מי בעד? מי נגד? נא להצביע. 145 – מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 122
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (145) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
53 בעד, 59 נגד. לא התקבלה.
146 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 123
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (146) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
53 בעד, 59 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה.
147 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 124
בעד ההסתייגות – 52
נגד – 60
נמנעים – אין
ההסתייגות (147) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 52, נגד – 60, אפס נמנעים. לא התקבלה.
קריאות:
– – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
שששש.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
האופוזיציה מתפוררת.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
148 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע. 148 – מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 125
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (148) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
53 בעד, 59 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה.
149 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 126
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 57
נמנעים – אין
ההסתייגות (149) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
53 בעד, 57 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה.
150 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 127
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 58
נמנעים – אין
ההסתייגות (150) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 53, נגד – 58, אפס נמנעים. לא התקבלה.
151 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 128
בעד ההסתייגות – 52
נגד – 57
נמנעים – אין
ההסתייגות (151) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 52, נגד – 57, אפס נמנעים. לא התקבלה.
152 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 129
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 58
נמנעים – אין
ההסתייגות (152) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
53 בעד, 58 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה.
153 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 130
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 58
נמנעים – אין
ההסתייגות (153) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
54 בעד, 58 נגד. לא התקבלה.
154 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 131
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (154) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
54 בעד, 59 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה.
155 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 132
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (155) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
54 בעד, 59 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה.
156 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 133
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (156) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
54 בעד, 59 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה.
157 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 134
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (157) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
54 בעד, 59 נגד. לא התקבלה.
158 – מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 135
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 58
נמנעים – אין
ההסתייגות (158) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
53 בעד, 58 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה.
159 – מי בעד? מי נגד?
הצבעה מס' 136
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (159) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
53 בעד, 59 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה.
160 – מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 137
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (160) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
53 בעד, 59 נגד. לא התקבלה.
161 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 138
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (161) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 59, אפס נמנעים. לא התקבלה.
162 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 139
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (162) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 59, אפס נמנעים. לא התקבלה.
163 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 140
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (163) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 59, אפס נמנעים. לא התקבלה.
164 – מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 141
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (164) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
59 בעד, 59 נגד. לא התקבלה.
165 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 142
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 60
נמנעים – אין
ההסתייגות (165) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
53 בעד, 60 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה.
167 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע. נא להצביע.
הצבעה מס' 143
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (167) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 59. לא התקבלה.
168 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 144
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (168) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 53, נגד – 59. לא התקבלה.
169 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 145
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (169) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 59, אפס נמנעים. לא התקבלה.
170 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות? נא להצביע.
הצבעה מס' 146
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (170) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 59, אפס נמנעים. לא התקבלה.
171 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 147
בעד ההסתייגות – 50
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (171) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
50 בעד, 59 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה.
שימו לב, אנחנו עוברים להסתייגות 174. מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 148
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (174) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 59, אפס נמנעים. לא התקבלה.
177. שימו לב, 177 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 149
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (177) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
54 בעד, 59 נגד. לא התקבלה.
178 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 150
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (178) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
54 בעד, 59 נגד. לא התקבלה.
אנחנו עוברים להסתייגות 181. מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 151
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (181) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 59, אפס נמנעים. לא התקבלה.
עוברים ל-186. מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 152
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 58
נמנעים – אין
ההסתייגות (186) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 58. לא התקבלה.
187 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות? נא להצביע.
הצבעה מס' 153
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (187) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 59. לא התקבלה.
שימו לב, עוברים ל-191. מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 154
בעד ההסתייגות – 52
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (191) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 52, נגד – 59. לא התקבלה.
197. 197 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 155
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (197) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
53 בעד, 59 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה.
198 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 156
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (198) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
54 בעד, 59 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה.
199 – מי בעד? מי נגד?
הצבעה מס' 157
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 58
נמנעים – אין
ההסתייגות (199) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 58, אפס נמנעים. לא התקבלה.
המספר העגול השני, 200. הסתייגות מס' 200, עדיין לסעיף 1 – מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 158
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (200) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 59. לא התקבלה.
שימו לב. 202 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 159
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (202) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
54 בעד, 59 נגד. לא התקבלה.
203 – מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 160
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 57
נמנעים – אין
ההסתייגות (203) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 57. ההסתייגות לא התקבלה.
204 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 161
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (204) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
54 בעד, 59 נגד. לא התקבלה.
205 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 162
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (205) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 59, אין נמנעים. לא התקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
206 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 163
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (206) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
53 בעד, 59 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה.
207 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 164
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (207) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
54 בעד, 59 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה.
208 – מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 165
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (208) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
54 בעד, 59 נגד. לא התקבלה.
209 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 166
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 58
נמנעים – אין
ההסתייגות (209) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 58. לא התקבלה.
210 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 167
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (210) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 53, נגד – 59, אפס נמנעים. לא התקבלה.
211 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 168
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (211) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
54 בעד, 59 נגד. לא התקבלה.
212 – מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 169
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (212) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 59. לא התקבלה.
213 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 170
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (213) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
54 בעד, 59 נגד. לא התקבלה.
214 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 171
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (214) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
54 בעד, 59 נגד. לא התקבלה.
215 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 172
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (215) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 59. לא התקבלה.
שימו לב, חברי הכנסת, אנחנו עוברים להסתייגות 222, לסעיף 1. מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 173
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (222) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
54 בעד, 59 נגד. לא התקבלה.
223 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 174
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (223) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
54 בעד, 59 נגד. לא התקבלה.
חברי הכנסת, אנחנו עוברים להסתייגות מס' 233. מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 175
בעד ההסתייגות – 51
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (233) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
51 בעד, 59 נגד. לא התקבלה.
240 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 176
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 58
נמנעים – אין
ההסתייגות (240) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
53 בעד, 58 נגד. לא התקבלה.
241 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 177
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (241) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
53 בעד, 59 נגד. גם 241 לא התקבלה.
243 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 178
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 58
נמנעים – אין
ההסתייגות (243) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
53 בעד, 58 נגד. לא התקבלה.
247 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 179
בעד ההסתייגות – 52
נגד – 58
נמנעים – אין
ההסתייגות (247) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
52 בעד, 58 נגד. לא התקבלה.
248 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 180
בעד ההסתייגות – 51
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (248) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, בעד – 51, 59 מתנגדים, אפס נמנעים. לא התקבלה.
שימו לב, אנחנו עוברים, למי שעוקב, לעמוד 24, להסתייגות מס' 353. השמחה מוקדמת, יש עוד הרבה. מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 181
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (353) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בהסתייגות 353, 53 קולות בעד, 59 נגד, אפס נמנעים. ההסתייגות לא התקבלה.
להסתייגות 354 נתקבלה בקשה – כנדרש, עם חתימות – להצבעה שמית. אני רק מזכיר שאנחנו מייד אחרי ההצבעה השמית ממשיכים בהצבעות, כך שמי שיש לו או לה תוכניות, שיתחשבו בזה. גברתי המזכירה, אתם ערוכים? הסתייגות 354, לסעיף 1. נא להצביע.
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:
(קוראת בשמות חברי הכנסת)
טלב אבו עראר – בעד
יולי יואל אדלשטיין – נגד
אמיר אוחנה – נגד
מיכאל אורן – נגד
ג'מעה אזברגה – בעד
דוד אזולאי – אינו נוכח
ישראל אייכלר – נגד
רוברט אילטוב – נגד
אלי אלאלוף – נגד
קארין אלהרר – בעד
סעיד אלחרומי – בעד
זאב אלקין – נגד
דוד אמסלם – נגד
אופיר אקוניס – נגד
גלעד ארדן – נגד
אורי אריאל – נגד
יעקב אשר – אינו נוכח
זאב בנימין בגין – נגד
זוהיר בהלול – בעד
נאוה בוקר – נגד
דוד ביטן – אינו נוכח
מיכל בירן – אינה נוכחת
מירב בן ארי – אינה נוכחת
אלי בן-דהן – נגד
יואב בן צור – אינו נוכח
איל בן ראובן – בעד
נפתלי בנט – אינו נוכח
יחיאל חיליק בר – בעד
איתן ברושי – בעד
עמר בר-לב – בעד
ענת ברקו – נגד
יוסף ג'בארין – בעד
אילן גילאון – בעד
יהודה גליק – אינו נוכח
יואב גלנט – נגד
גילה גמליאל – נגד
מסעוד גנאים – בעד
משה גפני – אינו נוכח
יעל גרמן – בעד
אבי דיכטר – נגד
צחי הנגבי – אינו נוכח
יצחק הרצוג – בעד
שרן השכל – אינה נוכחת
יצחק וקנין – אינו נוכח
מכלוף מיקי זוהר – נגד
חנין זועבי – אינה נוכחת
ג'מאל זחאלקה – אינו נוכח
תמר זנדברג – בעד
עבד אל חכים חאג' יחיא – אינו נוכח
ציפי חוטובלי – נגד
אורן אסף חזן – אינו נוכח
דב חנין – בעד
אכרם חסון – נגד
יואל חסון – אינו נוכח
אחמד טיבי – בעד
מרדכי יוגב – נגד
יוסי יונה – אינו נוכח
שלי יחימוביץ – אינה נוכחת
חיים ילין – אינו נוכח
איתן כבל – אינו נוכח
אלי כהן – נגד
יצחק כהן – אינו נוכח
מאיר כהן – אינו נוכח
יעל כהן-פארן – אינה נוכחת
חיים כץ – אינו נוכח
ישראל כץ – נגד
עליזה לביא – אינה נוכחת
ציפי לבני – אינה נוכחת
אורלי לוי אבקסיס – אינה נוכחת
ז'קי לוי – אינו נוכח
מיקי לוי – אינו נוכח
יריב לוין – נגד
יעקב ליצמן – נגד
סופה לנדבר – אינה נוכחת
יאיר לפיד – אינו נוכח
מנחם אליעזר מוזס – אינו נוכח
שולי מועלם-רפאלי – אינה נוכחת
ירון מזוז – נגד
מרב מיכאלי – אינה נוכחת
יוליה מלינובסקי – נגד
מיכאל מלכיאלי – נגד
אורי מקלב – נגד
יעקב מרגי – אינו נוכח
אברהם נגוסה – נגד
משולם נהרי – אינו נוכח
איילת נחמיאס ורבין – בעד
בנימין נתניהו – אינו נוכח
קסניה סבטלובה – אינה נוכחת
רויטל סויד – אינה נוכחת
ניסן סלומינסקי – אינו נוכח
בצלאל סמוטריץ – נגד
סאלח סעד – אינו נוכח
איימן עודה – בעד
רחל עזריה – אינה נוכחת
יוסף עטאונה – בעד
חמד עמאר – נגד
לאה פדידה – אינה נוכחת
רועי פולקמן – אינו נוכח
עודד פורר – אינו נוכח
טלי פלוסקוב – נגד
יעקב פרי – בעד
עיסאווי פריג' – בעד
עמיר פרץ – אינו נוכח
נורית קורן – נגד
יואב קיש – אינו נוכח
איוב קרא – אינו נוכח
מירי רגב – נגד
מיכל רוזין – בעד
מיקי רוזנטל – אינו נוכח
מוסי רז – בעד
יואל רזבוזוב – אינו נוכח
יפעת שאשא ביטון – נגד
יובל שטייניץ – נגד
אלעזר שטרן – בעד
נחמן שי – בעד
עפר שלח – אינו נוכח
איציק שמולי – אינו נוכח
סתיו שפיר – בעד
איילת שקד – נגד
עאידה תומא סלימאן – בעד
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה גברתי. נא לעבור על שמות חברי הכנסת שלא השתתפו עד כה בהצבעה.
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:
(קוראת בשמות חברי הכנסת)
דוד אזולאי – אינו נוכח
יעקב אשר – נגד
דוד ביטן – אינו נוכח
מיכל בירן – אינה נוכחת
מירב בן ארי – אינה נוכחת
יואב בן צור – נגד
נפתלי בנט – אינו נוכח
יהודה גליק – נגד
משה גפני – נגד
צחי הנגבי – נגד
שרן השכל – נגד
יצחק וקנין – נגד
חנין זועבי – אינה נוכחת
ג'מאל זחאלקה – בעד
עבד אל חכים חאג' יחיא – בעד
אורן אסף חזן – נגד
יואל חסון – בעד
יוסי יונה – בעד
שלי יחימוביץ – בעד
חיים ילין – בעד
איתן כבל – בעד
יצחק כהן – נגד
מאיר כהן – בעד
יעל כהן-פארן – בעד
חיים כץ – אינו נוכח
עליזה לביא – אינה נוכחת
ציפי לבני – בעד
אורלי לוי אבקסיס – אינה נוכחת
ז'קי לוי – נגד
מיקי לוי – בעד
סופה לנדבר – נגד
יאיר לפיד – בעד
מנחם אליעזר מוזס – נגד
שולי מועלם-רפאלי – נגד
מרב מיכאלי – בעד
יעקב מרגי – נגד
משולם נהרי – נגד
בנימין נתניהו – אינו נוכח
קסניה סבטלובה – אינה נוכחת
רויטל סויד – בעד
ניסן סלומינסקי – נגד
סאלח סעד – בעד
רחל עזריה – אינה נוכחת
לאה פדידה – בעד
רועי פולקמן – נגד
עודד פורר – נגד
עמיר פרץ – בעד
יואב קיש – נגד
איוב קרא – נגד
מיקי רוזנטל – בעד
יואל רזבוזוב – בעד
עפר שלח – בעד
איציק שמולי – בעד
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, האם יש מישהו שמעוניין להשתתף בהצבעה ולא קראו בשמו או בשמה? חברת הכנסת עליזה לביא, כן, בבקשה, גברתי.
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:
(קוראת בשם חברת הכנסת)
עליזה לביא – בעד
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
יש עוד חברות כנסת שם?
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:
(קוראת בשם חברת הכנסת)
מיכל בירן – בעד
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
גם במחנה הציוני עוד.
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:
(קוראת בשמות חברות הכנסת)
קסניה סבטלובה – בעד
אורלי לוי אבקסיס – בעד
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חנין זועבי גם.
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:
(קוראת בשם חברת הכנסת)
חנין זועבי – בעד
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי וחברות הכנסת, יש עוד מישהו שמעוניין להשתתף בהצבעה ולא קראו בשמו או בשמה? אין כאלה. ההצבעה נעולה. נא למסור לי את התוצאות.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אנחנו בשיא המתח.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אני יודע, גם אני.
חברי הכנסת, מייד עם ההכרזה על תוצאות ההצבעה, אנחנו ממשיכים בהצבעות.
חברי הכנסת, נא לשבת. אני מזכיר לכולנו שהצבענו הצבעה שמית על הסתייגות מס' 354, לסעיף 1 לחוק. תוצאות ההצבעה: בעד ההסתייגות – 54 חברי כנסת; נגדה – 59. הסתייגות מס' 354 לא התקבלה.
הסתייגות 355, עדיין לסעיף 1 – מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 182
בעד ההסתייגות – 47
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (355) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
47 בעד, 59 נגד. לא התקבלה.
357 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 183
בעד ההסתייגות – 50
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (357) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, 50 בעד, 59 נגד. לא התקבלה.
358 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 184
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (358) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 53, נגד – 59. לא התקבלה.
359 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 185
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (359) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
53 בעד, 59 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה.
360 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 186
בעד ההסתייגות – 52
נגד – 58
נמנעים – אין
ההסתייגות (360) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
על 360, בעד – 52, נגד – 58, אפס נמנעים. לא התקבלה.
361 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 187
בעד ההסתייגות – 52
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (361) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
52 בעד, 59 נגד. לא התקבלה.
362 – מי בעד? מי נגד ההסתייגות?
הצבעה מס' 188
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 58
נמנעים – אין
ההסתייגות (362) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
53 בעד, 58 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה.
363 – מי בעד? מי נגד ההסתייגות? נא להצביע.
הצבעה מס' 189
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (363) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 53, נגד – 59. לא התקבלה.
364 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 190
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (364) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 59. אפס נמנעים. לא התקבלה.
365 – מי בעד? מי נגד?
הצבעה מס' 191
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (365) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
54 בעד, 59 נגד. לא התקבלה.
366 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 192
בעד ההסתייגות – 51
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (366) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
51 בעד, 59 נגד. לא התקבלה.
367 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 193
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (367) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 59. לא התקבלה.
384 – שימו לב, 384, לסעיף 1. מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 194
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (384) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 59. לא התקבלה.
389 – מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 195
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (389) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
54 בעד, 59 נגד. לא התקבלה.
שימו לב, הסתייגות 398. מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 196
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 57
נמנעים – אין
ההסתייגות (398) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
54 בעד, 57 נגד. לא התקבלה.
399 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 197
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (399) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
53 בעד, 59 נגד. לא התקבלה.
חברי הכנסת, עוד מספר עגול: הסתייגות מס' 400. אנחנו מצביעים על הסתייגות מס' 400. מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 198
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 58
נמנעים – אין
ההסתייגות (400) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
54 בעד, 58 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה.
הסתייגות 403 – מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 199
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (403) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 59. לא התקבלה.
הסתייגות 405 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 200
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (405) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
53 בעד, 59 נגד. 405 לא התקבלה.
הסתייגות 407, לאותו סעיף. מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 201
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (407) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, בעד – 54, נגד – 59. לא התקבלה.
410 – מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 202
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (410) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 59, אפס נמנעים. לא התקבלה.
414 – מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 203
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (414) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 59, אפס נמנעים. לא התקבלה.
418 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 204
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (418) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 59. לא התקבלה.
423 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 205
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (423) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 59. לא התקבלה.
425 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 206
בעד ההסתייגות – 52
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (425) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 52, נגד – 59. לא התקבלה.
429 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 207
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (429) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 53, נגד – 59. לא התקבלה.
430 – מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 208
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (430) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
53 בעד, 59 נגד. לא התקבלה.
431 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 209
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 58
נמנעים – אין
ההסתייגות (431) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
54 בעד, 58 נגד. לא התקבלה.
שימו לב, חברי הכנסת, בעמוד הבא – 442. מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 210
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 58
נמנעים – אין
ההסתייגות (442) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
54 בעד, 58 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה.
444 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 211
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (444) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
משה גפני (יהדות התורה):
אדוני היושב-ראש – – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
כן, בהחלט. לכן אנחנו נעבור לעמוד 35.
בהסתייגות הקודמת: 53 בעד, 59 נגד. לא התקבלה.
אנחנו עוברים להסתייגות 553. מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 212
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (553) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 53, נגד – 59, אפס נמנעים. לא התקבלה.
שימו לב, עוברים להסתייגות 562. מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 213
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 57
נמנעים – אין
ההסתייגות (562) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
54 בעד, 57 נגד. לא התקבלה.
563 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 214
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 58
נמנעים – אין
ההסתייגות (563) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
54 בעד, 58 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה.
564 – מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 215
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (564) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
53 בעד, 59 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה.
566 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 216
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 57
נמנעים – אין
ההסתייגות (566) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
54 בעד, 58 נגד. לא התקבלה.
569 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 217
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (569) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
54 בעד, 59 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה.
572 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 218
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (572) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
54 בעד, 59 נגד. לא התקבלה.
574 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 219
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (574) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 59. לא התקבלה.
575 – מי בעד? מי נגד?
הצבעה מס' 220
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (575) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
54 בעד, 59 נגד. לא התקבלה.
576 – מי בעד? מי נגד?
הצבעה מס' 221
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (576) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 59. לא התקבלה.
578 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 222
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (578) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אצל מי זה הרדיו כאן או משהו?
54 בעד, 59 נגד. לא התקבלה.
580 – מי בעד? מי נגד?
הצבעה מס' 223
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (580) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
53 בעד, 59 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה.
581 – מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 224
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (581) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
54 בעד, 59 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה.
582 – מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 225
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (582) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
54 בעד, 59 נגד. לא התקבלה.
583 – נא להצביע. מי בעד? מי נגד ההסתייגות?
הצבעה מס' 226
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (583) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
53 בעד, 59 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה.
584 – מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 227
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 58
נמנעים – אין
ההסתייגות (584) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
54 בעד, 58 נגד. לא התקבלה.
585 – נא להצביע בעד או נגד ההסתייגות.
הצבעה מס' 228
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (585) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
54 בעד, 59 נגד. לא התקבלה.
586 – מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 229
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (586) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 59. לא התקבלה.
587 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 230
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (587) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 53, נגד – 59. לא התקבלה.
588 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 231
בעד ההסתייגות – 51
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (588) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 51, 59 נגד. לא התקבלה.
589 – נא להצביע.
הצבעה מס' 232
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (589) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
53 בעד, 59 נגד. לא התקבלה.
590 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 233
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (590) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
54 בעד, 59 נגד. לא התקבלה.
592 – נא להצביע בעד או נגד ההסתייגות.
הצבעה מס' 234
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 58
נמנעים – אין
ההסתייגות (592) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
54 בעד, 58 נגד. לא התקבלה.
593 – נא להצביע בעד או נגד ההסתייגות.
הצבעה מס' 235
בעד ההסתייגות – 52
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (593) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 52, נגד – 59. לא התקבלה.
594 – מי בעד או נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 236
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 58
נמנעים – אין
ההסתייגות (594) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 58. לא התקבלה.
595 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 237
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (595) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 59, אפס נמנעים. לא התקבלה.
הסתייגות 596 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 238
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (596) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, 54 בעד, 59 נגד. לא התקבלה.
597 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 239
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 58
נמנעים – אין
ההסתייגות (597) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
53 בעד, 58 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה.
598 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 240
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (598) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 59. לא התקבלה.
599 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 241
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 58
נמנעים – אין
ההסתייגות (599) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 58. לא התקבלה.
מספר עגול נוסף – 600. מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 242
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (600) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
54 בעד, 59 נגד, אפס נמנעים. הסתייגות מס' 600 לא התקבלה.
חבר הכנסת חסון, אתה לא מעוניין לעבור להצבעה ידנית? התוצאה די יציבה.
יואל חסון (המחנה הציוני):
מעדיף שלא.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
מעדיף שלא.
601 – מצביעים אלקטרונית, בבקשה. מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 243
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 59
נמנעים – 1
ההסתייגות (601) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 53, נגד – 59, אחד נמנע. לא התקבלה.
602 – מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 244
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 58
נמנעים – אין
ההסתייגות (602) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 58, אפס נמנעים. לא התקבלה.
603 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 245
בעד ההסתייגות – 52
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (603) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 52, נגד – 59, אפס נמנעים. לא התקבלה.
604 – מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 246
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (604) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 59. לא התקבלה.
605 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 247
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (605) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 59. לא התקבלה.
606 – מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 248
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (606) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 59. לא התקבלה.
607 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 249
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 58
נמנעים – אין
ההסתייגות (607) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 58, אפס נמנעים. לא התקבלה.
609 – מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 250
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (609) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 59, אפס נמנעים. לא התקבלה.
610 – מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 251
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (610) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
54 בעד, 59 נגד. לא התקבלה.
611 – מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 252
בעד ההסתייגות – 51
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (611) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 51, נגד – 59. לא התקבלה.
612 – מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 253
בעד ההסתייגות – 52
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (612) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
ל-612 – 52 בעד, 59 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה.
613 – מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 254
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (613) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
53 בעד, 59 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה.
615 – מי בעד, מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 255
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (615) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 53, נגד – 59. לא התקבלה.
616 – מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 256
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (616) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 59. לא התקבלה.
617 – מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 257
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (617) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 59, אפס נמנעים. לא התקבלה.
618 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 258
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (618) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 53, נגד – 59, אפס נמנעים. לא התקבלה.
619, כמספר המצוות – מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 259
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (619) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 53, נגד – 59, אפס נמנעים. לא התקבלה.
620 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 260
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (620) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 53, נגד – 59, אפס נמנעים. לא התקבלה.
621 – מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 261
בעד ההסתייגות – 52
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (621) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 52, נגד – 59, אפס נמנעים. לא התקבלה.
622 – מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 262
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (622) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 59. לא התקבלה.
623 – מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 263
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (623) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 53, נגד – 59, אפס נמנעים. לא התקבלה.
624 – מי בעד? מי נגד?
הצבעה מס' 264
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (624) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 59. לא התקבלה.
625 – מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 265
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (625) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 53, נגד – 59. לא התקבלה.
626 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 266
בעד ההסתייגות – 52
נגד – 58
נמנעים – 1
ההסתייגות (626) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 52, נגד – 58, 1 נמנע. לא התקבלה.
627 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 267
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 58
נמנעים – אין
ההסתייגות (627) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
54 בעד, 58 נגד. לא התקבלה.
628 – מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 268
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 56
נמנעים – אין
ההסתייגות (628) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 56. לא התקבלה.
629 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 269
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (629) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 53, נגד – 59. לא התקבלה.
630 – מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 270
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 58
נמנעים – אין
ההסתייגות (630) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
54 בעד, 58 נגד. לא התקבלה.
631 – מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 271
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (631) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
54 בעד, 59 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה.
632 – מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 272
בעד – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (632) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
54 בעד, 59 נגד. לא התקבלה.
633 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 273
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (633) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
54 בעד, 59 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה.
634 – מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 274
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (634) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
54 בעד, 59 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה.
635 – מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 275
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (635) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
54 בעד, 59 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה.
641 – מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 276
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (641) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 59. לא התקבלה.
651 – מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 277
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (651) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
54 בעד, 59 נגד. לא התקבלה.
652 – מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 278
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 58
נמנעים – אין
ההסתייגות (652) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
54 בעד, 58 נגד. לא התקבלה.
669 – מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 279
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (669) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
54 בעד, 59 נגד. לא התקבלה.
671 – מי בעד? מי נגד?
הצבעה מס' 280
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (671) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
54 בעד, 59 נגד. לא התקבלה.
שימו לב, אנחנו עוברים להסתייגות 816, בעמוד 49. מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 281
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (816) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
54 בעד, 59 נגד. לא התקבלה.
832 – מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 282
בעד ההסתייגות – 50
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (832) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
50 בעד, 59 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה.
833 – מי בעד? מי נגד?
הצבעה מס' 283
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (833) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
54 בעד, 59 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה.
836 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 284
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (836) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
53 בעד, 59 נגד. לא התקבלה.
838 – מי בעד? מי נגד?
הצבעה מס' 285
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (838) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
53 בעד, 59 נגד. לא התקבלה.
839 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 286
בעד ההסתייגות – 51
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (839) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
51 בעד, 59 נגד. לא התקבלה.
840 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 287
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (840) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
54 בעד, 59 נגד. לא התקבלה.
854 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 288
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 58
נמנעים – אין
ההסתייגות (854) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
54 בעד, 58 נגד. לא התקבלה.
857 – מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 289
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 58
נמנעים – אין
ההסתייגות (857) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
53 בעד, 58 נגד. לא התקבלה.
858 – מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 290
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (858) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 53, נגד – 59. לא התקבלה.
859 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 291
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (859) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 53, נגד – 59. לא התקבלה.
863 – מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 292
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 58
נמנעים – אין
ההסתייגות (863) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
53 בעד, 58 נגד. לא התקבלה.
864 – מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 293
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (864) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
53 בעד, 59 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה.
865 – נא להצביע. מי בעד? מי נגד?
הצבעה מס' 294
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (865) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
53 בעד, 59 נגד. לא התקבלה.
866 – מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 295
בעד ההסתייגות – 52
נגד – 58
נמנעים – אין
ההסתייגות (866) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
52 בעד, 58 נגד. לא התקבלה.
872 – מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 296
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (872) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
53 בעד, 59 נגד. לא התקבלה.
878 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 297
בעד ההסתייגות – 52
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (878) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
52 בעד, 59 נגד. לא התקבלה.
884 – מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 298
בעד ההסתייגות – 52
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (884) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
52 בעד, 59 נגד. לא התקבלה.
אנחנו עוברים להסתייגות מס' 888. מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 299
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 58
נמנעים – אין
ההסתייגות (888) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
52 בעד, 58 נגד. לא התקבלה.
889 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 300
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (889) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
53 בעד, 59 נגד. לא התקבלה.
890 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 301
בעד ההסתייגות – 49
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (890) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
49 בעד, 59 נגד. לא התקבלה.
891 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 302
בעד ההסתייגות – 50
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (891) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
50 בעד, 59 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה.
891 – מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 303
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (891) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
53 בעד, 59 נגד, אפס נמנעים. למען הסר ספק, הצבענו כרגע על 891.
892 – מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 304
בעד ההסתייגות – 52
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (892) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
52 בעד, 59 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה.
895 – מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 305
בעד ההסתייגות – 51
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (895) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
51 בעד, 59 נגד. לא התקבלה.
שימו לב, הסתייגות 903. מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 306
בעד ההסתייגות – 52
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (903) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 52, 59 נגד. לא התקבלה.
הסתייגות 904 – מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 307
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (904) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
54 בעד, 59 נגד. לא התקבלה.
906 – מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 308
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (906) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 59. לא התקבלה.
908 – מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 309
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (908) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
53 בעד, 59 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה.
חברי הכנסת, אין יותר הסתייגויות לסעיף 1, לכן אנחנו יכולים להצביע על סעיף 1 כנוסח הוועדה.
יואל חסון (המחנה הציוני):
הצבעה שמית.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חתימות. חברי הכנסת, אנחנו מצביעים על סעיף 1, כנוסח הוועדה. יש בקשה להצבעה שמית. גברתי המזכירה, נא להתחיל בסבב ההצבעה.
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:
(קוראת בשמות חברי הכנסת)
טלב אבו עראר – נגד
יולי יואל אדלשטיין – בעד
אמיר אוחנה – בעד
מיכאל אורן – בעד
ג'מעה אזברגה – נגד
דוד אזולאי – אינו נוכח
ישראל אייכלר – בעד
רוברט אילטוב – בעד
אלי אלאלוף – בעד
קארין אלהרר – נגד
סעיד אלחרומי – נגד
זאב אלקין – בעד
דוד אמסלם – בעד
אופיר אקוניס – בעד
גלעד ארדן – בעד
אורי אריאל – בעד
יעקב אשר – בעד
זאב בנימין בגין – בעד
זוהיר בהלול – נגד
נאוה בוקר – בעד
דוד ביטן – אינו נוכח
מיכל בירן – נגד
מירב בן ארי – אינה נוכחת
אלי בן-דהן – בעד
יואב בן צור – בעד
איל בן ראובן – נגד
נפתלי בנט – אינו נוכח
יחיאל חיליק בר – נגד
איתן ברושי – נגד
עמר בר-לב – נגד
ענת ברקו – בעד
יוסף ג'בארין – נגד
אילן גילאון – נגד
יהודה גליק – בעד
יואב גלנט – בעד
גילה גמליאל – בעד
מסעוד גנאים – נגד
משה גפני – בעד
יעל גרמן – נגד
אבי דיכטר – בעד
צחי הנגבי – בעד
יצחק הרצוג – נגד
שרן השכל – בעד
יצחק וקנין – בעד
מכלוף מיקי זוהר – בעד
חנין זועבי – נגד
ג'מאל זחאלקה – נגד
תמר זנדברג – נגד
עבד אל חכים חאג' יחיא – נגד
ציפי חוטובלי – בעד
אורן אסף חזן – בעד
דב חנין – נגד
אכרם חסון – בעד
יואל חסון – נגד
אחמד טיבי – נגד
מרדכי יוגב – בעד
יוסי יונה – אינו נוכח
שלי יחימוביץ – נגד
חיים ילין – נגד
איתן כבל – נגד
אלי כהן – בעד
יצחק כהן – אינו נוכח
מאיר כהן – אינו נוכח
יעל כהן-פארן – אינה נוכחת
חיים כץ – אינו נוכח
ישראל כץ – בעד
עליזה לביא – נגד
ציפי לבני – נגד
אורלי לוי אבקסיס – אינה נוכחת
ז'קי לוי – בעד
מיקי לוי – נגד
יריב לוין – בעד
יעקב ליצמן – בעד
סופה לנדבר – בעד
יאיר לפיד – נגד
מנחם אליעזר מוזס – בעד
היו"ר טלי פלוסקוב:
רבותיי, אנחנו מבקשים קצת להירגע. אנחנו לא בהפסקה. אנחנו בשיא ההצבעה.
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:
(קוראת בשמות חברי הכנסת)
שולי מועלם-רפאלי – בעד
ירון מזוז – בעד
מרב מיכאלי – אינה נוכחת
יוליה מלינובסקי – בעד
מיכאל מלכיאלי – בעד
אורי מקלב – בעד
יעקב מרגי – בעד
אברהם נגוסה – בעד
היו"ר טלי פלוסקוב:
חברים, זה מפריע מאוד. השעה 01:30.
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:
(קוראת בשמות חברי הכנסת)
משולם נהרי – בעד
איילת נחמיאס ורבין – נגד
בנימין נתניהו – אינו נוכח
קסניה סבטלובה – נגד
רויטל סויד – נגד
ניסן סלומינסקי – בעד
בצלאל סמוטריץ – בעד
סאלח סעד – אינו נוכח
איימן עודה – נגד
רחל עזריה – אינה נוכחת
יוסף עטאונה – נגד
חמד עמאר – בעד
לאה פדידה – נגד
רועי פולקמן – בעד
עודד פורר – בעד
טלי פלוסקוב – בעד
יעקב פרי – נגד
עיסאווי פריג' – נגד
עמיר פרץ – אינו נוכח
נורית קורן – בעד
יואב קיש – בעד
איוב קרא – אינו נוכח
מירי רגב – בעד
מיכל רוזין – נגד
מיקי רוזנטל – נגד
מוסי רז – נגד
יואל רזבוזוב – נגד
יפעת שאשא ביטון – בעד
יובל שטייניץ – אינו נוכח
אלעזר שטרן – נגד
נחמן שי – נגד
עפר שלח – נגד
איציק שמולי – נגד
סתיו שפיר – נגד
איילת שקד – בעד
עאידה תומא סלימאן – נגד
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה, גברתי . נא לעבור לשמות חברי הכנסת שלא השתתפו עד כה בהצבעה. סיבוב שני, רבותיי.
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:
(קוראת בשמות חברי הכנסת)
דוד אזולאי – אינו נוכח
דוד ביטן – אינו נוכח
מירב בן ארי – אינה נוכחת
נפתלי בנט – אינו נוכח
יוסי יונה – נגד
יצחק כהן – בעד
מאיר כהן – נגד
יעל כהן-פארן – אינה נוכחת
חיים כץ – אינו נוכח
אורלי לוי אבקסיס – אינה נוכחת
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
בעד. לא, נגד.
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:
(קוראת בשמות חברי הכנסת)
מרב מיכאלי – נגד
בנימין נתניהו – אינו נוכח
סאלח סעד – נגד
רחל עזריה – אינה נוכחת
עמיר פרץ – נגד
איוב קרא – בעד
יובל שטייניץ – בעד
היו"ר טלי פלוסקוב:
רבותיי, חברי וחברות הכנסת, האם יש באולם חברים שלא הצביעו וכן מעוניינים להצביע? בבקשה.
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:
(קוראת בשם חברת הכנסת)
יעל כהן-פארן – – –
יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):
בעד. סליחה, נגד.
היו"ר טלי פלוסקוב:
רבותיי, נא להתרכז. אתם מבלבלים פה את כולם.
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:
(קוראת בשם חברת הכנסת)
יעל כהן-פארן – נגד
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
יש עוד מישהו שרוצה להצביע? רבותיי, שאלה אחרונה. האם יש עוד מישהו שמעוניין להצביע? לא. תמה ההצבעה, גברתי. נא לסכם ולהציג לנו את התוצאות.
חברי הכנסת, נא לשבת. להלן התוצאות: סעיף 1, כנוסח הוועדה: בעד – 59, נגד – 53.
הסתייגויות לאחר סעיף 1. שימו לב, אנחנו – כלומר עם מרכז האופוזיציה – מסירים את הסתייגויות 955, 956, 957, 958, 959. לסעיף 2 – מורידים את 959, 971, 972, 983, 989, 993.
לכן, אנחנו כרגע נצביע על סעיף 2 כנוסח הוועדה, כי ההסתייגויות הוסרו. שימו לב, סעיף 2, כנוסח הוועדה. מי בעד? מי נגד?
הצבעה מס' 310
בעד סעיף 2 – 59
נגד – 54
נמנעים – אין
סעיף 2 נתקבל.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, 59 בעד, 54 נגד, אפס נמנעים. סעיף 2 התקבל כנוסח הוועדה.
לסעיף 3 – אנחנו מסירים את הסתייגויות מס' 1005, 1007, 1008, 1009, 1010, וכן את 1001, 1012, 1013, 1014 ו-1015. אלה ההסתייגויות שהוסרו.
אנחנו כרגע נצביע על הסתייגות 1016, לסעיף 3. מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות? נא להצביע.
הצבעה מס' 311
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (1016) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 3 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, בעד ההסתייגות – 54, נגד – 59. לא התקבלה.
הסתייגות 1017 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 312
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (1017) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 3 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, בעד ההסתייגות – 54, נגד – 59. לא התקבלה.
הסתייגות 1018 – מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 313
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (1018) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 3 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
54 בעד, 59 נגד. לא התקבלה.
1019 – מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 314
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (1019) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 3 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
54 בעד, 59 נגד. לא התקבלה.
1020 – מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 315
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (1020) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 3 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
54 בעד, 59 נגד. לא התקבלה.
1021 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 316
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (1021) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 3 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
54 בעד, 59 נגד. לא התקבלה.
1059 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 317
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 58
נמנעים – אין
ההסתייגות (1059) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 3 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
54 בעד, 58 נגד. לא התקבלה.
1062 – מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 318
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (1062) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 3 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, 53 בעד, 59 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה.
חברי הכנסת, שימו לב. לסעיף 3 לא נותרו הסתייגויות, ולכן נוכל להצביע על סעיף 3 כנוסח הוועדה. מי בעד הסעיף? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 319
בעד סעיף 3, כהצעת הוועדה – 60
נגד – 53
נמנעים – אין
סעיף 3, כהצעת הוועדה, נתקבל.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, בעד הסעיף – 60, נגד – 53, אפס נמנעים. סעיף 3 אושר כנוסח הוועדה.
חברת הכנסת שלי יחימוביץ בטעות תמכה בסעיף 3. אנחנו לא נשנה את תוצאות ההצבעה, אבל נרשום את זה בפרוטוקול.
אנחנו עוברים להסתייגויות לסעיף 4. קיימת לסעיף 4 הסתייגות 1145. מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 320
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (1145) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 4 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
54 בעד, 59 נגד. לא התקבלה.
חברי הכנסת, מצביעים על הסתייגות 1146. מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 321
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (1146) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 4 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
54 בעד, 59 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה.
1147 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 322
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (1147) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 4 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
54 בעד, 59 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה.
1148 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 323
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (1148) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 4 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
54 בעד, 59 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה.
1149 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 324
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (1149) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 4 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
54 בעד, 59 נגד. לא התקבלה.
1150 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 325
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (1150) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 4 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
53 בעד, 59 נגד. לא התקבלה.
1152 – מי בעד ההסתייגות? מי נגדה?
הצבעה מס' 326
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 58
נמנעים – אין
ההסתייגות (1152) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 4 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
54 בעד, 58 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה.
1153 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 327
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (1153) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 4 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
54 בעד, 59 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה.
1155 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות?
הצבעה מס' 328
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (1155) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 4 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
54 בעד, 59 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה.
חברי הכנסת, לא נותרו יותר הסתייגויות לסעיף 4. לכן אנחנו נצביע על סעיף 4 כנוסח הוועדה. מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 329
בעד סעיף 4, כהצעת הוועדה – 59
נגד – 54
נמנעים – אין
סעיף 4, כהצעת הוועדה, נתקבל.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
59 בעד, 54 נגד, אפס נמנעים. סעיף 4 אושר כנוסח הוועדה.
אחרי סעיף 4 – הסתייגות 1156. מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 330
בעד – 53
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (1156) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת אחרי סעיף 4 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
53 בעד, 59 נגד. לא התקבלה.
1157 – מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 331
בעד – 53
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (1157) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת אחרי סעיף 4 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
53 בעד, 59 נגד. לא התקבלה.
חברי הכנסת, אנחנו הגענו להסתייגות מס' 1273, בעמוד 76. מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 332
בעד – 54
נגד – 58
נמנעים – 1
ההסתייגות (1273) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת אחרי סעיף 4 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, 54 בעד, 58 נגד, אחד נמנע. לא התקבלה.
אנחנו בהסתייגויות לחלופין. להסתייגות 1273 קיימת הסתייגות לחלופין יז. אנחנו מצביעים על לחלופין יז, אחרי סעיף 4. מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 333
בעד – 54
נגד – 57
נמנעים – אין
ההסתייגות (1273) לחלופין (יז) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת אחרי סעיף 4 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, בעד – 54, נגד – 57, אפס נמנעים. לא התקבלה.
מה ההתלהבות? מה קרה? אנחנו עדיין בהסתייגויות אחרי סעיף 4. אנחנו נצביע על לחלופין א ל-1274. מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות?
הצבעה מס' 334
בעד – 54
נגד – 58
נמנעים – אין
ההסתייגות (1274) לחלופין (א) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת אחרי סעיף 4 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, 54 בעד, 58 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה.
1275 – עדיין אחרי סעיף 4. 1275 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות?
הצבעה מס' 335
בעד – 54
נגד – 59
נמנעים – אין
ההסתייגות (1275) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת אחרי סעיף 4 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, בעד – 54, נגד – 59, אפס נמנעים. לא התקבלה.
חברי הכנסת, כל ההסתייגויות אחרי סעיף 4 לא התקבלו. בעצם אישרנו את כל הסעיפים לחוק בקריאה שנייה ללא הסתייגויות, ולכן אנחנו יכולים – – –
השר להגנת הסביבה זאב אלקין:
– – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
לא נשארו. אתה רוצה להציע עוד סעיפים, אדוני השר? לא נשארו עוד סעיפים.
חברי הכנסת, אנחנו אישרנו את הסעיפים ללא הסתייגויות, לכן אנחנו יכולים לעבור לקריאה שלישית. הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 81), התשע"ח–2017, בקריאה שלישית. מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 336
בעד החוק – 59
נגד – 54
נמנעים – אין
חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 81), התשע"ח–2017, נתקבל.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 59, נגד – 54, אפס נמנעים. הצעת החוק אושרה, כנדרש, בשלוש קריאות.
הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אני מתכבד להזמין את יושב-ראש ועדת הכנסת חבר הכנסת יואב קיש למסור הודעה למליאה. ההודעה טעונה אישור בהצבעה. בבקשה, אדוני יושב-ראש ועדת הכנסת.
יואב קיש (יו"ר ועדת הכנסת):
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, הכנסת החליטה בישיבתה ביום י"ט בחשוון התשע"ח, 8 בנובמבר 2017, להעביר את הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון – אסדרת ערוצים ייעודיים), פ/4143/20. חברת הכנסת שרן השכל ביקשה להעביר את הצעת החוק האמורה לדיון בוועדה משותפת של ועדת הכלכלה וועדת הכנסת.
עיסאווי פריג' (מרצ):
למה? מה זה קשור, אבל?
יואב קיש (יו"ר ועדת הכנסת):
ועדת הכנסת ממליצה לכנסת לשנות את החלטתה ולהעביר את הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון – אסדרת ערוצים ייעודיים), פ/4143/20, מוועדת הכלכלה לדיון בוועדה משותפת כדלקמן: הוועדה המשותפת תהיה בת 12 חברים, שישה מכל ועדה, בהרכב הזה: מטעם ועדת הכלכלה – חברי הכנסת יואב קיש – יושב-ראש, יעקב אשר, דב חנין, יעקב פרי, עיסאווי פריג', איתן כבל; מטעם ועדת הכנסת – חברי הכנסת רוברט אילטוב, יואב בן צור, שולי מועלם רפאלי, אברהם נגוסה, רועי פולקמן ואיילת נחמיאס ורבין. אבקש את אישורה של הכנסת להמלצה זו.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה ליושב-ראש ועדת הכנסת חבר הכנסת יואב קיש.
חברי הכנסת, מי שמעוניין להצביע יכול להצביע. מי שמצביע בעד – מאשר את הודעת ועדת הכנסת. מי שמצביע נגד – מבקש לא לקבל אותה. ההצבעה החלה.
הצבעה מס' 337
בעד הצעת ועדת הכנסת – 59
נגד – 49
נמנעים – אין
הצעת ועדת הכנסת להעביר את הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון – אסדרת ערוצים ייעודיים), התשע"ח–2017, מוועדת הכלכלה לוועדה משותפת לוועדת הכלכלה וועדת הכנסת נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
59 בעד, 49 נגד, אפס נמנעים. המליאה אישרה את הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת על הקמת ועדה משותפת.
חברי הכנסת, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים ביום שני, י"ד בטבת התשע"ח, 1 בינואר 2018, בשעה 16:00. ישיבה זו נעולה.
הישיבה ננעלה בשעה 01:48.