דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוברת כ"א
ישיבה שכ"ד
הישיבה השלוש-מאות-ועשרים-וארבע של הכנסת העשרים
יום שלישי, כ"ו באדר התשע"ח (13 במרס 2018)
ירושלים, הכנסת, שעה 16:00
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, היום כ"ו באדר התשע"ח, 13 במרס 2018. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת.
הודעה למזכירת הכנסת.
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:
תודה. ברשות יושב-ראש הכנסת, הינני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת –
לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק התוכנית הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנת התקציב 2019) התשע"ח–2018; הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנת התקציב 2019) התשע"ח–2018.
החלטת ועדת הכספים בדבר צו תעריף המכס והפטורים ומס קנייה על טובין (תיקון מס' 9) התשע"ח–2018. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה למזכירת הכנסת.
נאומים בני דקה
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, אנחנו פותחים בנאומים בני דקה. אני מפעיל את ההצבעה על מנת שתוכלו להירשם. בבקשה, ההרשמה החלה. חבר הכנסת נחמן שי, אתה מוזמן לפתוח היום את הנאומים.
נחמן שי (המחנה הציוני):
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני רציתי לדווח גם במליאה על מפגש של שדולה שקיימנו היום בכנסת. אומנם זה הרגיש קצת כמו בועה בהשוואה לסערה שהתחוללה מסביב, אבל דווקא בימים כאלה טוב להיאחז במשהו יציב. והמשהו היציב שלנו היה ציבור של מיליון וחצי ישראלים וישראליות שמשמשים מה שקרוי care giver באנגלית, או בעברית – מטפלים לא פורמליים. בני משפחה של אנשים, מטופלים, בגילים שונים, בדרך כלל מבוגרים ומבוגרים מאוד, נשענים על בני משפחותיהם כדי לקבל סיוע, עזרה וטיפול. המדינה התפרקה בהדרגה מהאחריות שלה. פעם היא הייתה עושה את זה בעצמה, אחר כך היא העבירה את זה לקבלנים חיצוניים, ועכשיו היא מוכנה לממן את זה כדי שבני המשפחות יעשו את זה בעצמם – דבר שהוא בעייתי בפני עצמו.
אבל אנחנו אספנו את כל הגורמים שעוסקים בתחום הזה, כולל הארגון שמייצג אותם, כולל הג'וינט, כולל משרדי ממשלה, ודנו בשאלה: כאשר תוחלת החיים במדינת ישראל עולה כל כך ואנחנו עומדים בעוד 30 שנה לראות פה מיליון ו-600,000 אזרחים ותיקים, בנסיבות האלה, מי יטפל בהם? האם יהיו מספיק בני משפחה שיוכלו לקחת על עצמם את האחריות לטפל באבא, אימא, אח וכן הלאה שנמצאים במצוקה וזקוקים לעזרתם?
אני חושב שהיה חשוב להעלות את זה על סדר-יומה של הכנסת, ואני מקווה שהארגון הזה יתעצם ויתחזק, ואנחנו נוכל להביא גם לבית הזה דברי חקיקה כדי לעגן את מעמדם ולשמור על האנשים היקרים האלה. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת נחמן שי. חבר הכנסת יוסף ג'בארין, בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת חיים ילין.
יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):
כבוד היושב-ראש, בזמן שמדינות העולם מקדמות חקיקה שוויונית וחקיקה שמגינה על קבוצות מיעוט, במיוחד מיעוטים לאומיים, הוועדה המיוחדת לחוק הלאום אישרה היום את החוק לקריאה ראשונה. זהו חוק שנותן זכויות יתר לאזרחים היהודים במדינה בתחומי חיים מרכזיים – בהגירה, בסמלים, בימי החופש ובדיור – ולכן החקיקה הזאת בעצם מנציחה את מעמדם הנחות של האזרחים הערבים כאזרחים סוג ב' או סוג ג'.
אחד מסעיפי החוק הזה מבטל בעצם את המעמד הרשמי של הערבית כשפה רשמית ומשאיר את המעמד הזה באופן בלעדי לשפה העברית. סעיף אחד, כבוד היושב-ראש, קובע שניתן להקים יישובים על בסיס דת או לאום במדינה; זאת אומרת שעכשיו, לפי הסעיף הזה, אם הוא יחוקק – ואני מקווה שהוא לא יחוקק – אפשר להקים התיישבות קהילתית ולשים שלט שם בכניסה שלערבים אסור להתגורר בהתיישבות הזאת.
כבוד היושב-ראש, אם זו לא חקיקת אפרטהייד, אני לא יודע מה זה אפרטהייד.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת יוסף ג'בארין. חבר הכנסת חיים ילין, בבקשה, אדוני, ואחריו – חברת הכנסת מיכל רוזין.
חיים ילין (יש עתיד):
כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, 75% מהתוצרת החקלאית של הירקות, בעצם מגדלים אותם בנגב; לא רק בנגב אלא בעוטף עזה ורמת הנגב. למה אני אומר את הדברים האלה? כי הם חלק בלתי נפרד מההתיישבות במדינת ישראל ומהביטחון – גם הביטחון התזונתי וגם הביטחון של מדינת ישראל. הם השכפ"ץ של מדינת ישראל.
אבל ראו זה פלא. שר האוצר פותח את היבוא בלי הבחנה, ואנחנו רואים שתוצרת חקלאית, טונות של מלפפונים, טונות של עגבניות – הכול מושמד לחלוטין, כי יותר חשוב להביא עגבניות ולהביא מלפפונים ולהביא פלפלים מטורקיה ומירדן. הרבה יותר חשוב. איפה הציונות במדינת ישראל? הממשלה הימנית ביותר, הציונית ביותר, מביאה מהטורקים ומהירדנים את הירקות כאשר פה משמידים.
כבוד היושב-ראש, אני מתבייש, אבל מצד שני אני חייב להגיד לך שזה אותו אזור שכבר שלושה שבועות אין בו קליטה, והם הולכים לפתוח את הברזים בידיים מול האויב, וצה"ל צריך להגן עליהם. מזל שיש את צה"ל בדרום.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת חיים ילין. חברת הכנסת מיכל רוזין, בבקשה, גברתי, ואחריה – חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין.
מיכל רוזין (מרצ):
תודה, כבוד יושב-ראש הכנסת. השבוע שוב התפרסמו, אתמול בערב, דבריו של אלי סדן – אני אפילו לא רוצה לקרוא לו רב – ראש המכינה הקדם-צבאית.
יהודה גליק (הליכוד):
הרב אלי סדן.
מיכל רוזין (מרצ):
אני לא רוצה לקרוא לו רב.
יהודה גליק (הליכוד):
– – –
מיכל רוזין (מרצ):
אני חושבת שלא יאה לקרוא לו רב – –
יהודה גליק (הליכוד):
יש לו תואר רב.
מיכל רוזין (מרצ):
– – ואני קוראת לקחת ממנו את פרס ישראל שהוא קיבל. אדם שטוען שהשואה התחוללה בגלל גילוי עריות ושאר עבירות על מצוות יהדות הוא בעיניי לא ראוי לפרס ישראל; אדם שטוען שנשים צריכות להישאר בבית קשורות לבעליהן ובעצם המהפכה הפמיניסטית השחיתה אותן, ואנחנו לא יכולות גם לעבוד, גם להתקדם בקריירה ולהיות אימהות טובות ונשים טובות – אני מפקפקת בהיותו בעל טוב ואבא טוב עם עמדות כאלה, בוודאי אם יש לו בנות.
אני חושבת שראוי לקחת ממנו את פרס ישראל. לא יכול להיות שאדם שמתגולל ככה על השואה, שמתגולל ככה על נשים, על חברי קהילת הלהט"ב, ממשיך להיות ראש מכינה קדם-צבאית, מחנך את בני הנוער, את אלה שאחר כך הולכים לשרת בצבא. אני חושבת שהגיע הזמן שמערכת הביטחון, ראש הממשלה, שר החינוך שלנו, יעמדו על הדברים האלה, יגידו מה עמדותיהם ויפטרו אותו מתפקידו. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחברת הכנסת מיכל רוזין. חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין, בבקשה, גברתי. אחריה – חבר הכנסת אמיר אוחנה.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. בדרך כלל, בנאומים בני דקה, כשאנחנו שומעים שחבר או חברת כנסת מדברים על נושא שרצינו לדבר עליו, אנחנו אומרים: בואו נחפש נושא אחר. אבל אני אדבר בדיוק על אותו נושא שדיברה עליו חברתי חברת הכנסת מיכל רוזין, ואני גם מבקשת שאנחנו נעשה מעשה פה, בבית הזה. לא יכול להיות שאנחנו נקשיב לרועים רוחניים, רועי צאן רוחניים של העם הזה, כאילו הדברים שהם אומרים הם כלום. אני רוצה לגלות לאלי סדן, לרב סדן – אני עדיין אקרא לו רב – אני רוצה לגלות לו סוד: בעלי ואני החלטנו שהוא לא קושר אותי, ואנחנו מנהלים זוגיות די טובה.
אני חושבת שמה שקורה כאן, אדוני היושב-ראש, הוא לא פחות מהסתה מטורפת נגד נשים. אני לא מוכנה יותר להתייחס לזה בשוויון נפש. אנחנו כבר עברנו את הרב קלנר ועברנו את הרב לוינשטיין. אנחנו לא יכולות להסכים לזה יותר. גיא מרוז ואורלי וילנאי כבר פרסמו עצומה שראוי לחתום עליה. נכון, עוד לא לקחו עד היום את פרס ישראל מאף אחד, אבל אני חושבת שכשבן אדם מסית בצורה כזאת נגד נשים ונגד אנשים שחיים במדינה הזאת אנחנו לא יכולים לשקוט. ואני מבקשת לזכור דבר אחד: הוא קיבל את פרס ישראל על מפעל חיים – על מכינת עלי. איך יכול להיות שאנחנו נשב בשקט כשהוא מחזיק בפרס ישראל על מפעל חיים? תודה רבה, אדוני היושב-ראש.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. חבר הכנסת אוחנה, בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת טלב אבו עראר.
אמיר אוחנה (הליכוד):
תודה לך, אדוני היושב-ראש. שמעתי את אמירתו של ראש עיריית שדרות לשעבר אלי מויאל, שבאופן בסיסי מה שהוא אומר זה: מזל שהאשכנזים הקימו את המדינה ולא המזרחים, אחרת היינו עוד מדינה ערבית נחשלת.
אני רוצה להזכיר לו שלושה דברים, אדוני: האשכנזים והמזרחים בנו את המדינה הזאת, לפני 48' ואחרי 48'. אבא שלי, מאיר שמעון אוחנה, שעלה ממרוקו, עלה בן 19, ב-1954, מייד כדי להתגייס לצה"ל, ואני יכול להראות תמונות שלו על הפיגומים של הכור בדימונה, של הקריה למחקר גרעיני – הוא היה ממקימי הקריה בדימונה, אולי אחד הפרויקטים, לפי פרסומים זרים, הביטחוניים החשובים לביטחונה של מדינת ישראל.
אני רוצה להזכיר לו שמיזוג כל גלויות העם היהודי זה הרעיון העומד בבסיסה של מדינת ישראל, וזה מה שיוצר את התמהיל המיוחד הזה שאנחנו קוראים לו מדינת ישראל והחברה הישראלית. והוא אומר שמרוקו ותימן לא היו דמוקרטיות. אני רוצה לשאול אותו איזה מין דמוקרטיה הייתה רוסיה, שהכניסה אדם כמו אדוני היושב-ראש המכובד לכלא על לא עוול בכפו, ואיזו דמוקרטיה הייתה רומניה. ובואו לא נדבר על הדמוקרטיה הגרמנית; אוה, הדמוקרטיה הגרמנית המפוארת.
בכל זאת, אני קורא למויאל: חבק את העבר שלך. זה לא אומר שאתה לא יכול לחבק גם את העבר והמורשת של יוצאי אירופה. זה התמהיל המיוחד שיוצר כאן את מדינת ישראל ואת החברה הישראלית. תודה לך, אדוני.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת אמיר אוחנה. חבר הכנסת טלב אבו עראר, בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת יוסי יונה.
טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):
תודה, מכובדי היושב-ראש. כנראה בעוד כמה חודשים נלך לבחירות ותבוא ממשלה חדשה, אבל עדיין ביישובים הערביים, ובעיקר ביישובי הנגב, סובלים מהאחוז הגבוה ביותר של עוני ואבטלה. מיום שהוקמו כמה יישובים לא הורחבו אזורי תעשייה, ויש יישובים שאין להם בכלל אזורי תעשייה, מכובדי היושב-ראש. הממשלה לא חושבת לבוא ולהקים תוכנית, לבנות תוכנית, למגר את העוני, את האבטלה, בקרב התושבים הערביים, ובעיקר בנגב. אם יימשכו כך העוני והאבטלה, זה יגרור ויביא את התושבים למקומות שאנחנו לא רוצים בהם. ולכן, הגיע הזמן שהממשלה תתעשת, הממשלה הזאת, או זו שתיבחר, ותחשוב על האזרחים הערבים ועל האזרחים הבדואים בנגב – להוציא אותם ממצוקת העוני והאבטלה שהם, באמת, מאז קום המדינה ועד היום שקועים בה. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת טלב אבו עראר. חבר הכנסת יוסי יונה, בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת יהודה גליק.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אדוני היושב-ראש, החברה שלנו התברכה ביותר מדי אנשים שלא הייתי אומר שהם רפי שכל, אבל בוודאי רפי מוסר. יש לנו את המקרה של אלי סדן, ואתמול גם התבשרנו על התבטאויות מאוד מעניינות של ראש עיריית שדרות לשעבר אלי מויאל. כן, מקרה מאוד מאוד מעניין של אדם שאני לא רוצה להשתמש בציטוט של דבריו במדויק, אבל אדם שבחר להטיל את צואתו על ראשו; דבר ממש, באמת, מקומם. אני לא יודע מהם מקורותיה, אדוני היושב-ראש, של השנאה העצמית והתיעוב העצמי שיכולים לגרום לאדם לומר בכלל, ולומר בפרהסיה, דברי בלע כל כך איומים על בנות ובני קהילתו. אני רק רוצה מכאן להביע, איך לומר זאת, חמלה; אני לא חושב שיש מילה אחרת – נכון, אמיר? אמיר אוחנה, חברי כאן, מקשיב לדבריי בקשב רב. אני לא יודע אם יש מילה אחרת, אמיר, להביע, מאשר חמלה על הדברים האומללים הללו, שלמעשה באמת מסיגים את החברה שלנו לאחור ותוקעים אותה בתוך ביב שופכין. אנחנו ראויים לאנשי ציבור טובים יותר ואחראים יותר. תודה, אדוני היושב-ראש.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת יוסי יונה. חבר הכנסת יהודה גליק, בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת איל בן ראובן.
יהודה גליק (הליכוד):
מכובדי, אדוני היושב-ראש, חבריי וחברותיי חברי הכנסת המתוקים והמתוקות מן הקואליציה ומן האופוזיציה, אני מניח שחלקכם בוודאי שמעו בימים האחרונים שמדברים על אופציה של ללכת לבחירות בקרוב. מהרגע שהחלו להישמע השמועות האלה התחילו להתחדד החרבות, להישחז ההתבטאויות, והוצאנו את החרבות מנדנן. ביקום מקביל, אחר, במדינה קטנה במזרח התיכון, היא ישראל, מתקיים היום בכל רחבי הארץ יום המעשים הטובים. נדמה לי שגם כאן אנחנו יכולים לאמץ את זה. ואני רוצה לקרוא מכאן לכל אחד שיושב כאן שיפנה שמאלה וימינה לזה שיושב לידו ויאמר לו מילה טובה, פרגון, מחמאה. אולי ככה זה ישנה את פני מערכת הבחירות, מתי שהיא לא תהיה. תודה רבה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת יהודה גליק. חבר הכנסת איל בן ראובן, בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת מסעוד גנאים.
איל בן ראובן (המחנה הציוני):
אדוני היושב-ראש, חברי וחברות הכנסת, הממשלה הנוכחית צריכה ללכת הביתה, כי היא ממשלה רעה; ראש ממשלה שכיסאו חשוב לו יותר מכל דבר אחר, ולשם כך הוא יורה לכל עבר, ובעיקר לעבר שומרי הסף הממלאים את תפקידם. אבל העילה לבחירות – אותו חוק השתמטות שמוביל סגן השר ליצמן – לצערי לוקח את העוסקים בנושא, ראשי הקואליציה, לדיון שדבר אחד ברור בו: טובת מדינת ישראל איננה נמצאת שם. יש אתגרים ביטחוניים, מלחמה בשחיתות ואחרים, כל כך גדולים שניצבים בפנינו, ואתם מתעסקים בעצמכם – כבוד, מי חזק יותר. ואני קורא לכולכם: מדינת ישראל חשובה יותר מהכיסאות; יותר מהכיסא שלך, אדוני ראש הממשלה, ואפילו משאלת גודל מכסת המתגייסים. ולראש הממשלה אני אומר: עליך להתפטר, כי במצבך אינך מסוגל לבצע את תפקידך כראוי, ומגיעה לנו מנהיגות אחרת. תודה רבה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת איל בן ראובן. חבר הכנסת מסעוד גנאים, בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת איתן ברושי.
מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, תושבי כפר שעב שבגליל סובלים זה חודש מזיהומים במי השתייה, בבתים, בבתי הספר ובכלל בכל מוסדות הכפר. מבדיקה מול תאגיד המים והביוב שפרעם, שאליו הם משתייכים, עולה כי הזיהום נבע מהחלטת רשות המים והתאגיד לשנות את מקור המים ממים תת-קרקעיים, מי הבאר, למים מותפלים, אף בלי להודיע לתושבים או למועצה המקומית. תושבי הכפר שעב פתחו במאבק, ובקשתם – להחזיר את המים התת-קרקעיים של הבאר, במיוחד לאור העובדה שהכפר שעב יושב על באר שמכילה כמות גדולה מאוד של מים תת-קרקעיים. אני קורא לרשות המים ולמשרד האנרגיה והמים להיענות לבקשתם של תושבי שעב ולהחזיר את מי הבאר הטהורים והנקיים. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת מסעוד גנאים. חבר הכנסת איתן ברושי, בבקשה, אדוני, ואחריו – חברת הכנסת לאה פדידה.
איתן ברושי (המחנה הציוני):
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני רוצה לשלוח מכאן ברכה לדוקטור ברהום, מנהל בית החולים, מרכז רפואי בגליל בנהריה, שביום חמישי פותחים שם מחלקה לקרדיולוגיה וצנתורי לב ויחידה לצנתורי מוח. בית החולים הזה ידע עליות ומורדות, אבל בניהול מוכשר ובעזרת הממשלה, וגם שלנו כאן, בכנסת, הוא נחלץ ממשברים ומשרת 600,000 תושבים. הוא טיפל במסירות בפצועים הסורים, והוא חלק מהיכולת לתת מענה בריאותי ראוי לתושבי הפריפריה בכלל והצפון בפרט. לצערי, בתקציב המדינה אין ביטוי למשבר הבריאות שאנחנו רואים בצפון ובדרום, ומכאן אני קורא לממשלה לצאת לתוכנית לאומית לפתרון משבר הבריאות בכלל ובפריפריה בפרט, ויפה שעה אחת קודם.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת איתן ברושי. חברת הכנסת לאה פדידה, בבקשה, גברתי. אחריה – חברת הכנסת פנינה תמנו שטה.
לאה פדידה (המחנה הציוני):
אדוני היושב-ראש וכנסת נכבדה, נראה שהיום יש נושאים שאנחנו צריכים להחזיק, לחזק ולהדגיש. היום אומר מנכ"ל משרד הבריאות שמערכת הבריאות היא לפני קריסה. ואני שואלת את עצמי: יש לנו שר בריאות שכולנו יודעים מיהו – נתניהו; יש לנו אפילו גם סגן שר הבריאות, שהוא ליצמן. במושב הזה השכם והערב העלינו הצעות לסדר-היום ודיונים על מרכזי התפתחות הילד, על תורים בלתי נסבלים, על אי-רפואה, על פערים גדולים, ואף אחד – לא שר הבריאות ולא סגן שר הבריאות – חושב לנכון לרגע שצריך לקיים דיון.
ואומר מעל הבמה וזועק מנכ"ל משרד הבריאות שמערכת הבריאות היא רגע לפני קריסה. אנחנו יודעים על הפערים הגדולים, ואנחנו יודעים על המחסור הגדול ברופאים ובשירות רפואי, במיוחד בדרום ובצפון, והבית הזה לא מגיב, והבית הזה, כנראה, מחכה שהכול יקרוס, ואז יבוא סופרמן ויציל את הכול. יפה שעה אחת קודם להפסיק את הכול, לקיים דיון ממשי ולתת לתקציב 2019, על מנת שנוכל לראות מערכת בריאות שנותנת מענה לאזרחי מדינת ישראל. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחברת הכנסת לאה פדידה. חברת הכנסת פנינה תמנו-שטה, ואחריה – חבר הכנסת ג'מעה אזברגה.
פנינה תמנו (יש עתיד):
אדוני היושב-ראש, אני רוצה להצטרף לחבריי וחברותיי שדחו בשאט נפש את מה שאמר הרב אלי סדן. אבל אני רוצה לעבור מהרב הזה לרב אחר – הרב אליהו אסולין. אני לא יודעת כמה מכם זוכרים אותו. לפני כשנה הוא דיבר דברים קשים בהרבה על תינוקות, על חסרי ישע, ממוצא אתיופי, ואמר שהם בשר תותחים ושמותר לעשות להם ברית מילה ונישואים, ולא נורא אם הם ייפצעו. אז בהקשר הזה אני רוצה לברך את היועץ המשפטי לממשלה, שאתמול הגיש את עמדתו לבג"ץ, ואומר חד-משמעית שהאיש הזה, הרב אסולין, אינו יכול להיות הרב הראשי בעיר חדרה. עצם עזות המצח שהוא יתמודד אחרי האמירות הקשות, אני חושבת שצריכה ללמד אותנו שכנראה יש אוזלת יד של הרשויות במדינת ישראל בכל מה שקשור במסר שמשוגר במאבק נגד אפליה וגזענות. הרב אסולין אינו יכול לשמש בשום תפקיד ציבורי. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחברת הכנסת פנינה תמנו-שטה. חבר הכנסת ג'מעה אזברגה, בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת יעל כהן-פארן.
ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת):
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, השבוע קראנו בעיתון שבסניף ארומה בערד הוראת המנהל היא לא לדבר בערבית. אדוני היושב-ראש, המנהל שכח שחלק גדול מהלקוחות של ארומה הם ערבים, וגם העובדים הם ערבים. הוא שכח ש-20% מאוכלוסיית המדינה היא ערבים, וגם שכח שהשפה הערבית היא שפה רשמית, נכון לעכשיו; אני מקווה שזה לא ישתנה עם חוק הלאום שמקדמים פה בבית הזה.
אדוני היושב-ראש, אני חושב שהשפה הערבית היא חלק מהמזרח התיכון, ואם מדינת ישראל רוצה להמשיך לחשוב שהיא חלק מהמזרח התיכון, השפה הערבית חייבת להמשיך להיות שפה רשמית. תוסיף לזה אחד כזה, מנהל כזה שהוא מסית – זאת הסתה לכל דבר – אני חושב שצריך שמישהו ישאל אותו, וצריך לדעת ולהגיע למסקנה שזאת חובה של כולנו, וגם זכותנו, להגיב איפה שבן אדם טועה, גם אם הוא בתפקיד רשמי. תודה רבה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת ג'מעה אזברגה. חברת הכנסת יעל כהן-פארן, בבקשה, גברתי. אחריה – חברת הכנסת ענת ברקו.
יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. אני מקווה שכל חברי הכנסת וחברות הכנסת נהנו מהנסיעה הזאת ברכבת ההרים ביומיים האחרונים ולא קיבלו יותר מדי בחילה, אבל אני רוצה להתייחס לדוח שיצא היום של לקט ישראל, שאנחנו צריכים, לדעתי, להידרש אליו – אומנם אנחנו יוצאים לפגרה בקרוב, אבל כשנחזור ממנה – בוועדות הכנסת ובחקיקה, על כמה מזון הולך לאיבוד בישראל. 33% מהמזון בישראל הולך לאיבוד, בשווי של כ-19 מיליארד שקלים. אם רק 20% מזה, פחות מ-0.5 מיליון טונות, אנחנו נצליח להציל ולהביא לאנשים שנמצאים בחוסר ביטחון תזונתי, אנחנו גם נציל הרבה מאוד מזון, גם נחסוך מעל 3.5 מיליארד שקלים למשק וגם נעזור לאוכלוסיות החלשות ביותר. זה דורש מאמץ. היום רק פחות מ-1% מהמזון הזה מוצל. אולי כשנעבור את כל המהמורות של יש בחירות או אין בחירות נגיע לעסוק בדברים שחשובים באמת לעם ישראל ושעוזרים לחלשים ביותר במדינת ישראל. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחברת הכנסת יעל כהן-פארן. חברת הכנסת ענת ברקו, בבקשה, גברתי. אחריה – חבר הכנסת דב חנין.
ענת ברקו (הליכוד):
תודה. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, כל כך הרבה מדובר בימים האחרונים על שירות נשים בצה"ל – מורידים סרטון, מתבטאים באופן לא ראוי כלפי נשים בכלל וחיילות בפרט. אני רוצה לומר שחברה שיש לה כאלה אתגרים בטח לא יכולה לוותר על למעלה מ-50% מהאוכלוסייה שלה. היום הנשים משולבות בצה"ל בכל התפקידים. אגב, כמעט כל הלוחמים היום מוכשרים על ידי מדריכות ביח"ש, ביחידות השדה; הן מכשירות את הלוחמים, הן מפעילות את הסימולטורים, הן התצפיתניות, הן על ההאמרים, הן עושות את האימונים. לכן, אין מה להגיד – גם שדה הקרב העתידי, שאנחנו מדברים על המהפכה הטכנולוגית שחווינו – הנשים נמצאות שם, החיילות נמצאות שם.
לכן, ההתבטאויות הללו לא במקום, מבזות נשים, ואני חושב שכדאי מאוד שאנשים שמחנכים דור ינחילו לו דברים שישרתו את המדינה לטובת המדינה, מתוך כוונה טובה, לביטחון ישראל. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחברת הכנסת ענת ברקו. חבר הכנסת דב חנין, בבקשה, אדוני.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
תודה לך, אדוני היושב-ראש. עמיתיי חברי הכנסת, דויד גרוסמן הוא סופר נפלא, אבל אני לא בטוח שאפילו הוא היה מצליח לתאר את הדרמה של היממות האחרונות בכנסת. בכל זאת, לפחות שם לספר שלו על מה שקרה כאן אני יכול להציע: "איש בורח מחקירה", או אולי "איש בורח מאישום", או "איש בורח מכלא". הטרגדיה, אדוני היושב-ראש, שלא מדובר באיש – מדובר בראש ממשלה; הטרגדיה היא שהוא רוצה לקחת את כולנו לסחרור נורא של הסתה ושנאה נגד המיעוט הלאומי, בין חרדים לחילונים, בין האזרחים בארץ הזאת; להדליק כאן תבערה עצומה כדי להסתתר מפני החוק בתוך ענני העשן. מול ראש הממשלה הזה צריך להתייצב ביחד. כשמנהיג מאבד את כל הקווים האדומים אנחנו יחד צריכים להציב לו גבול.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת דב חנין.
עד כאן נאומים בני דקה.
החלטת ועדת הכספים בדבר צו תעריף המכס והפטורים ומס קנייה על טובין (תיקון מס' 9), התשע"ח–2018
[נספחות.]
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, אנחנו עוברים לסדרת חוקים; בעצם זה לא חוק, זה צו. החלטת ועדת הכספים בדבר צו תעריף המכס והפטורים ומס קנייה על טובין (תיקון מס' 9), התשע"ח–2018 – דיון והצבעה. קודם כול יציג לנו את הצו יושב-ראש ועדת הכספים חבר הכנסת משה גפני. בבקשה, אדוני.
משה גפני (יהדות התורה):
אדוני יושב-ראש הכנסת, חברי הכנסת, חברי הכנסת הרצוג, אנחנו נמצאים במדינה במזרח התיכון שהכלל הוא ששום דבר לא סגור לא לכאן ולא לכאן עד שזה לא סגור; כשזה סגור, אתה מחכה כל הזמן לראות מי פורם אותו.
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
אומרים בעברית: I'll believe it when I see it.
משה גפני (יהדות התורה):
טוב. המצב הזה הוא המצב שבו אנחנו חיים לאחרונה באופן די יסודי.
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני מתכבד להביא לפני הכנסת את החלטת ועדת הכספים של הכנסת – –
קריאה:
– – –
משה גפני (יהדות התורה):
זהו, בדיוק, אני בגללך מביא את זה. כי מה, זה לא רק בגללך? – – לאשר את ההוראות הקבועות בצו תעריף המכס והפטורים ומס קנייה על טובין (תיקון מס' 9), התשע"ח–2018.
בצו זה, אדוני היושב-ראש, הוטל מס קנייה על טבק המיועד לצריכה באמצעות מכשיר חימום חשמלי היוצר אדים, סיגריה אלקטרונית, וכן על רכיב הטבק שנמכר יחד עם המכשיר, כאמור. הצו כולל גם הוראות המטילות מס על מלאי המוחזק בידי סוחרים ביום תחילתו של הצו.
איפה גליק, הלך?
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חבר הכנסת גליק מקשיב לך קשב רב.
משה גפני (יהדות התורה):
הרב גליק. היה מעניין עם הרב גליק בוועדה, כי הוא דיבר נגד הצו והצביע בעדו. הוא אמר שצריך צו יותר רציני, ואני די מסכים איתו.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
הוא צודק. הוא רוצה גם את העניין של גלגול סיגריות.
משה גפני (יהדות התורה):
גלגול סיגריות.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
שמע, זה נורא.
משה גפני (יהדות התורה):
נכון, זה באמת – תראה, יש דברים שאני לא מסכים איתך; יש דברים שאני מסכים איתך לגמרי. בנושא של גלגול הטבק אני מסכים איתך לגמרי; בנושא העלייה להר הבית אני חולק עליך לגמרי.
יהודה גליק (הליכוד):
אז על מה מצביעים עכשיו, על הר הבית או על סיגריות?
משה גפני (יהדות התורה):
על הר הבית לא הייתי מביא צו. אני מביא על הסיגריות.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
מה שיש כאן עכשיו זה גלגול או פליק-פלאק מפואר של הממשלה.
יהודה גליק (הליכוד):
מה שהוא אמר – טבק זה גלגול מצחוק.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
בדיוק.
משה גפני (יהדות התורה):
לפי הצו, המס שיוטל על טבק המיועד לצריכה באמצעות מכשיר חימום, כאמור, יהיה בשיעור של 270%, המשקפים את המחיר הסיטונאי בתוספת רכיב קצוב של 8 שקלים חדשים לחפיסה, ובלבד שלא פחות מ-15 שקלים חדשים לחפיסה. הצו האמור פורסם ביום ו' בשבט התשע"ח, 22 בינואר 2018, והוא למעשה נכנס לתוקף מאותו מועד ואילך.
קודם להגשת הבג"ץ האמור – תכף אני אדבר על הבג"ץ – העמותה לדמוקרטיה מתקדמת פנתה בעתירה לבג"ץ, וביקשה שבית המשפט יטיל באופן מיידי מס קנייה על מוצר הטבק. משרד הבריאות הצהיר בפני בית המשפט – ואף קודם לכן, ובלי קשר לעתירה – כי מדובר במוצר טבק, אף שלכאורה זאת סיגריה אלקטרונית. עם זאת, לאחר שהצו פורסם ברשומות, הודיעו העותרים כי התייתר הצורך בעתירה והמתינו לאישור הצו.
יש פה עתירה, אדוני היושב-ראש, שחשוב שידעו עליה; לא שהבג"ץ חשוב, אבל העתירה חשובה. העמותה לדמוקרטיה מתקדמת הגישה נגד שר האוצר – על ידי פרקליטות המדינה, מחלקת הבג"צים – הם מבקשים שיהיה צו לגבי הסיגריות האלקטרוניות, מכיוון שעד אז לא היה צו שחייב את המיסוי של סיגריות אלקטרוניות. יודגש: מדובר במוצר אשר הוגדר כמוצר טבק על ידי משרד הבריאות – כך טוענת העמותה לדמוקרטיה מתקדמת בעתירה שלה, עניין העמותה לדמוקרטיה מתקדמת – אשר יש למסותו בהתאם להצהרת המדינה בפני בית המשפט בבג"ץ דובק בע"מ נגד משרד הבריאות – להלן: עניין דובק – לפי הצו האמור, שהוכן לחתימתו של המשיב 1. המשיב 1 זה שר האוצר. כן יש להדגיש – הם כותבים – כי בעקבות פניות העותרת נמסרה עמדת היועץ המשפטי לממשלה מיום 19 בספטמבר 2017 – להלן: עמדת היועץ המשפטי לממשלה – שלפיה הצו כאמור נמסר לחתימת המשיב מס' 1 ביום 15 באוגוסט 2017, וכי לא ניתן לכאורה להגן במישור המשפטי על החלטה המותירה את המצב הקיים על כנו, קרי, אי-הטלת כל מס על מוצר האייקוס, שזה הסיגריה האלקטרונית.
אגב, היה מאוד מעניין בוועדה. היה שם מישהו מהעמותה "ובחרת בחיים", אדם חרדי, נכון? מעניין, אני רוצה להגיד לחברי הכנסת שאני די הופתעתי. הוא דיבר על זה שהצו הזה לא מספיק ולכן לא צריך לתמוך בו, מכיוון שהוא יכול ליצור מצב כאילו אנחנו מסכימים לגלגול הטבק ולכל הדברים האחרים, שהם מסוכנים מאוד. האמת היא שחבר הכנסת גליק הסכים איתו. אבל בניגוד להמלצה שלו שלא להצביע על הצו הזה, חבר הכנסת גליק הצביע בעד הצו, ובצדק.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אי-אפשר להביא את המשיח ביום אחד.
משה גפני (יהדות התורה):
אפשר להביא את המשיח ביום אחד.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
תיקון עולם זה עבודה. תיקון עולם זה עניין מתמשך.
משה גפני (יהדות התורה):
נכון, נכון. נכון. אתה יודע מה? נדבר על זה עוד.
אבל מוטב – מה שאמר חבר הכנסת גליק, כך אני מבין שהוא חשב לעצמו – מוטב ציפור אחת ביד משתי ציפורים על הגג. זה צו שהיה צריך לעשות אותו. לכן, כולם תמכו בצו הזה, והצו הזה מובא עכשיו למליאת הכנסת.
אני מבקש להגיד מה הרקע העובדתי שהיה בבג"ץ. על פי דוח שר הבריאות, בכל שנה כ-8,000 אישה ואיש מתים בישראל מוות מוקדם כתוצאה מעישון. 8,000 איש. זאת הטענה שלך, ולכן זה פיקוח נפש ממש, לא ליד. כ-800 מהם אנשים שאינם מעשנים בעצמם אך נחשפו לעישון כפוי. הם לא מעשנים, אבל הם נמצאים בסביבה שנגזר עליהם עישון כפוי, בגלל שמעשנים מסביב והמקום אפוף עשן. להערכת משרד הבריאות, העלויות החיצוניות השליליות הנגרמות מעישון עומדות על כ-12.7 מיליארד שקלים בשנה, כ-1.49% מהתל"ג – העלויות החיצוניות השליליות. כ-84,000 ילדים ובני נוער בגילאי 13–18 מעשנים מוצרי טבק; כ-8% מבני הנוער מדווחים על עישון סיגריות – אחת בשבוע לפחות.
אדוני היושב-ראש, אני הבאתי לכאן – אם יהיו חברים שירצו אחרי זה לעיין בזה – את דוח שר הבריאות על העישון בישראל 2016. גליק, אתה מכיר את זה? זה מ-2016.
יהודה גליק (הליכוד):
יש 2017.
משה גפני (יהדות התורה):
יש גם 2017, נכון.
הם כותבים בדוח הזה: על פי סקר הרגלי הפעילות הגופנית בקרב תושבי ישראל 2016–2017, שנערך במרכז הלאומי לבקרת מחלות, מלב"ם, במשרד הבריאות, בשיתוף עם משרד התרבות והספורט, אחוז המעשנים בקרב בני 18 שנים ומעלה באוכלוסיית ישראל הוא 22.7%. לשם השוואה לסקרים אחרים מהשנים האחרונות שנערכו בקרב גילאי 21 ומעלה, יוצגו שיעורי המעשנים בגילאי 21 ומעלה, ובנפרד – גם שיעורי העישון בקרב בני 18 ומעלה.
שיעור העישון בכלל האוכלוסייה הבוגרת בישראל הוא 22.5%; 21% מול 24.1%. שיעור העישון בקרב גברים גבוה מהשיעור בקרב נשים. גברים מעשנים יותר מאשר נשים – 31% בהתאמה – אני לא איכנס לכל הפרטים, אבל גברים מעשנים יותר מאשר נשים. שיעור העישון בקרב ערבים – רבותיי, שיעור העישון בקרב ערבים גבוה מהשיעור בקרב יהודים. הפער בין יהודים לערבים – בשל שיעורי עישון גבוהים יותר בגברים ערבים בהשוואה לגברים יהודים, לצד שיעורי עישון נמוכים בנשים ערביות בהשוואה לנשים יהודיות. תופעה מעניינת שמופיעה בדוח משרד הבריאות: גברים ערבים מעשנים יותר מאשר גברים יהודים; נשים ערביות מעשנות פחות מאשר נשים יהודיות. נשים יהודיות מעשנות – – –
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
– – –
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
לא שומע, יותר בקול.
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
אצל נשים ערביות יש עלייה – – –
יהודה גליק (הליכוד):
אצל כל האוכלוסייה יש עלייה.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
לא לא לא, היא צודקת. אבל נכון להיום, כשאנחנו מדברים, גברים ערבים מעשנים יותר מגברים יהודים, ונשים ערביות מעשנות פחות מאשר נשים יהודיות. נכון שזה בעלייה, אבל תמונת המצב העובדתית היא זאת. גם זה ראוי לעיון, וצריך להביא את הנושא הזה בחשבון.
ממצאי הסקר בקרב בני 18 ומעלה: 30.9% מכלל הגברים בישראל מעשנים ו-16% מכלל הנשים בישראל מעשנות; הגברים היהודים שמעשנים זה 30.9%, והנשים היהודיות שמעשנות זה 16%, בשקלול לפי גיל וקבוצת אוכלוסייה. באוכלוסייה הערבית שיעור העישון הוא 23.1%, ובאוכלוסייה היהודית – 22.5%, בשקלול לפי גיל ומין.
שיעורי העישון המשוקללים לגיל הם 27.8% בקרב גברים יהודים, 18.1% בקרב נשים יהודיות, 43.2 בקרב גברים ערבים ו-9.6% בקרוב נשים ערביות. הנשים הערביות מעשנות, לפי הסקר הזה, חצי מאשר – באחוזים – נשים יהודיות.
יש פה דברים שאני אדלג, אני לא רוצה להעמיס על המליאה.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
לא, תעמיס, חביבי, אין בעיה.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
לא.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
צריך, אתה יודע, להגיע להסכמים – – –
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
לא הבנתי. זאת אומרת, אתה אומר שיש סיכום אבל אין הסכם?
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
יש סיכום, אין הסכם, לפי מה שידוע לי, ובדרך כלל המקורות שלי לא רעים.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
בדרך כלל המקורות שלך אמינים.
יהודה גליק (הליכוד):
– – – צורך להגיע הביתה לשבת.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
לא, שבת זה לא – – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תחשוב על זה, חבר הכנסת רוזנטל. אם בזכות העובדה הזאת ניפטר מכמה נזקי עישון, אז מה רע לך? מה רע לך?
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
לא, הוא בעד.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
גם מהאופוזיציה אנחנו מצליחים לעשות לא מעט דברים טובים.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
כן כן כן.
נתון נוסף, מאוד מעניין: שיעורי העישון נמוכים יותר בקרב מרואיינים בעלי השכלה גבוהה – 18% – בהשוואה לבעלי השכלה נמוכה ובינונית – כ-27% וכ-30% בהתאמה. בכלל, אוכלוסיית – – –
יהודה גליק (הליכוד):
– – – שאלונים. מה קורה לגבי בחורי ישיבה? זה כלול בזה?
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
היה ראוי שיעשו את זה, אבל אני מעריך שאחוזי המעשנים בקרב אלה שיש להם השכלה תורנית, שלומדים בישיבה או בכוילל – אני חושב שזה – – –
יהודה גליק (הליכוד):
הם מבינים כמה שזה אסור, כי זה חיי אדם, ובוודאי אף אחד לא מעשן שם.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
בוודאי, בוודאי. יש הוראות של גדולי תורה על זה, שזה פיקוח נפש.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
כן, אבל פסיקה אף אחד לא הוציא.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
מה?
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
פסיקה אף אחד לא העז להוציא. אלה גזרות שהציבור לא יכול לעמוד בהן.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
כן, אבל – להערכתי פסיקה לא הייתה, נכון, אבל להערכתי הוא שואל שאלה נכונה. זה לא מופיע בסקר, אבל אני מעריך שמאלה שלומדים – אני מכיר את זה מחיים היום-יום – האחוז נמוך יותר מאשר בקרב אלה שאינם לומדים. זה מופיע בסקר לגבי מרואיינים שיש להם השכלה גבוהה לעומת אלה שיש להם השכלה נמוכה.
עכשיו ביחס למדינות האיחוד האירופי, ה-OECD. שיעור העישון בקרב גברים בישראל, 30.9%, גבוה מהממוצע הכולל במדינות האיחוד האירופי, זאת אומרת, אנחנו מדינה שבה אחוזי המעשנים גבוהים מאשר במדינות האיחוד האירופי. השיעור בקרב נשים בישראל – 16% – נמוך במעט ביחס לממוצע הכולל במדינות האיחוד האירופי, שזה ראוי לדיון בלי קשר לנושא של העישון. הגברים היהודים במדינה – האחוז שלהם גבוה יותר מאשר הגברים במדינות האיחוד האירופי. לעומת זאת, אחוז הנשים המעשנות – למה אתה צוחק? יש לך הסבר?
יהודה גליק (הליכוד):
מה יש, אסור לצחוק? אם מישהו בוכה לא שואלים אותו למה הוא בוכה – – –
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
אני דווקא חשבתי על זה הרבה – למה באמת הנשים במדינת ישראל מעשנות פחות מאשר באיחוד האירופי, לעומת גברים, שזה הפוך.
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
כי יש נשים ערביות, שמורידות את האחוז.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
גם זה נכון. גם זה נכון, אבל זו לא הסיבה היחידה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
גם בציבור הדתי אני חושב שנשים לא מעשנות.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
היושב-ראש צודק. היושב-ראש צודק. אני כמעט לא מכיר נשים חרדיות ודתיות שמעשנות.
יהודה גליק (הליכוד):
אתה לא – – –
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
כי יש נשים ערביות, שמורידות את האחוז.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
אה, עכשיו אמרתי דבר נכון. היא צודקת. אומר היושב-ראש – וזה נכון – שזה מוריד מאוד את האחוז, זה שאישה דתית וחרדית כמעט ולא מעשנת, אין דבר כזה, ונשים ערביות – האחוז מאוד נמוך. מה שאומר שהנשים הערביות והנשים החרדיות, הן קשורות לרמה הגבוהה יותר של האוכלוסייה, בגלל שראינו שאלה שברמה גבוהה מעשנים פחות.
יהודה גליק (הליכוד):
זה כתוב במפורש – – – נשים – – –
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
אתה רציני במה שאתה אומר? כמה זמן אתה צריך למשוך? בוא, דבר איתי. עד מתי? עד 18:00? עד סוף – – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברת הכנסת מרב מיכאלי, זה עתה אמרתי לחבר הכנסת רוזנטל שאם בזכות העובדה שהקואליציה צריכה למשוך משהו ניפטר מנזקי עישון, אז מה רע לנו? לפחות for a good cause, כפי שאומרים בלועזית; לפחות למטרה טובה.
יהודה גליק (הליכוד):
– – –
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אדוני, יותר אנשים מתים מעישון מאשר מכל שאר המחלות יחד.
לאה פדידה (המחנה הציוני):
– – – איזה סוג של סיגריה? מרלבורו – – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
נכון.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
לא, רגע, חבר הכנסת רוזנטל אמר – הבנו. אני, את חברת הכנסת מרב מיכאלי לוקח מאוד ברצינות. אני מדבר על עישון. אני חושב שזו הפעם הראשונה בחיים שלי שאני מדבר על דבר מקצועי כל כך הרבה זמן. מה רע בזה שאנחנו היום מדברים על עישון?
יהודה גליק (הליכוד):
הרב גפני, עד שתגיע לקצה הנאום כבר תיגמר ההרחקה של אורן חזן.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
לא, אבל יש לי עוד נאום.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אוי, לא, לא, סוף-סוף יש פה קצת שקט.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
לגבי השאלה שלך – מרב, לגבי השאלה שלך, אני מסתובב כבר כמה שבועות עם תחושה לא כל כך נעימה. ואני הרבה פעמים עולה לדבר – אני יושב-ראש ועדה, אז אני מביא חוקים, ואני מביא כל מיני צווים ותקנות – ואני לא יודע איפה אני עומד בתחילת הנאום ואיפה אני בסופו: האם בתחילת הנאום אני בקואליציה או באופוזיציה, ואם אני – – –
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
אתה בקואליציה.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
אני בקואליציה, כן, אבל אני מתגעגע לאופוזיציה.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
בצדק אתה מתגעגע לאופוזיציה – – –
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
תשמע, המרחק הוא 20 צעדים.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
אבל אני יכול לדעת למה הפרעת לי על העישון?
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
אני לא הבנתי איפה מעשנים יותר, בצבא או בישיבות.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
שיעור העישון בצה"ל – הגעת.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
מה שיעור העישון בישיבות?
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
שיעור העישון בצה"ל – היא שאלה שאלה נכונה.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
מה השיעור בישיבות – – –
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
רגע.
יהודה גליק (הליכוד):
הנשים החרדיות – – – לא מעשנות.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
מה שיעור העישון בישיבות ובכויללים?
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
שיעור העישון בצה"ל.
איתן ברושי (המחנה הציוני):
גפני, הכול בשידור ישיר, ומישהו חושב שזה פורים היום.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
לא פורים. אני מדבר על דבר מאוד רציני.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
הוא מדבר על נושא רציני.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
רציני מאוד.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
זה מאוד רציני.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
מאוד רציני. כל המציל נפש אחת בישראל כאילו הציל עולם ומלואו.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
לא, איתן, הדוח הזה של משרד הבריאות מדבר על פיקוח נפש אמיתי, לא סתם.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
לכן אני שואלת אותך – – –
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
אז תכף נגיע לזה. את לא היית פה, התחלנו לדבר על זה.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
מה עם עישון בישיבות? בעוד שלוש דקות אני צריכה – – –
לאה פדידה (המחנה הציוני):
בקיצור, כמה סיגריות אני יכולה לסיים עד שתגמור?
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
הלוואי שהייתי יודע.
צה"ל חידש לאחרונה את ניטור העישון בקרב מתגייסים ומשתחררים. הנתונים המוצגים בדוח זה מתייחסים רק למתגייסים בשנת 2016, ועדיין לא הושלם עיבוד הנתונים לגבי משתחררים ולמגמות בין גיוס לשחרור. שיעור העישון בקרב החיילים הגברים אשר התגייסו לצה"ל בשנת 2016 עמד על 24.8%, שזה כמעט מגיע לשיעור הרגיל בקרב הגברים היהודים. שיעור המתגייסות לצה"ל שהעידו על עצמן שהן מעשנות בשנת 2016 עמד על 14.9%, שזה קצת פחות משיעור המעשנות היהודיות בסקר הזה שהכין משרד הבריאות.
קריאה:
הלוואי שהממשלה הייתה עושה שהעישון – – –
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
נכון, נכון. שואלת חברת הכנסת מרב מיכאלי כמה אחוז בישיבות. אין בסקר הזה – – –
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
– – –
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
רגע, אני מדבר אמת. אני הרי לא יכול – – –
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
אני מאמינה לך, אבל זה דבר נורא – – –
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
רגע, אז דיברנו קודם. לא היית פה, כנראה היית באיזה אירוע מאוד חשוב.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
הזמנתי אותך.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
אה, הזמנת אותי לאיזה אירוע.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
מייד הזדרזתי – – –
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
מחר האירוע – האירוע שלך?
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
09:00, בבוקר. אני רוצה – – –
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
כן, שיש – – –
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
כנס שדולת נשים חרדיות.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
שדולת נשים חרדיות.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
הן צריכות ייצוג.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
אבל אני, בתור גבר, יכול לבוא?
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
אתה מוזמן.
לאה פדידה (המחנה הציוני):
זה שהיא אמרה לך שאתה מוזמן ולא מוזמנת זו כבר התקדמות.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
לא, באמת.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
בסדר, אמרתי שאני אשתדל. מה את רוצה לעשות איתן?
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
שלחנו לך הזמנה רשמית.
משה גפני (יהדות התורה):
אבל מה את רוצה לעשות איתן? הנשים החרדיות הולכות לעבוד באחוז רגיל, כמו הנשים הרגילות או הגברים הרגילים, אבל מקבלות חצי משכורת. בסדר.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
חבר הכנסת גפני – – –
חיים ילין (יש עתיד):
זה פיליבסטר?
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
מה פתאום, זה דיון רציני על העישון.
חיים ילין (יש עתיד):
אנחנו כולנו בעד, אני לא מבין מה הבעיה.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
אל תשאל אותי מה אני רוצה לעשות איתן, כי בשונה ממך, אני לא אומרת להן מה לעשות. אני רוצה לשמוע מהן מה הן רוצות לעשות ולעזור להם לעשות את זה.
משה גפני (יהדות התורה):
למה בשונה ממני? מה, אני לא שומע מהנשים החרדיות מה אני צריך לעשות? שלא תעיזי להגיד את זה, אחרת אני לא חוזר הביתה, אשתי לא מכניסה אותי.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
– – – לדבר על זה.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
בסדר, למה את אומרת את זה? מה, אני לא שומע מה נשים חרדיות אומרות?
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
תבוא, ניתן לך במה.
משה גפני (יהדות התורה):
הן מעבירות עליי ביקורת קשה. הן מעבירות עליי ביקורת קשה. הן אומרות לי: אנחנו הולכות לעבוד, אנחנו עובדות באותה חברה, במודיעין עילית, באותה חברה, שיש לה סניף בפתח תקווה, ושם מקבלים משכורת כפולה ממה שמקבלת האישה החרדית במודיעין עילית. זה הכול. אגב, כל המשכורת של הנשים – – –
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
אתה לא מוכן לתת להן ייצוג.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
אבל אני איתך.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
אתה לא מוכן לתת להן ייצוג – – –
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
הבנתי, חזרנו למנטרה הרגילה.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
עובדה – – –
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
נכון, טוב, בסדר. הבנתי שאני לא יכול לעשות – – –
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
נו, תבוא מחר בבוקר. תדבר.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
בסדר, אני רק אומר לך שהנשים החרדיות מתלוננות לפני וקובלות על העבודה. נדבר על זה. אני שמח על כך שאת עושה את השדולה הזאת; היא ראויה מאוד. אני רק רוצה שתדעי שהן אומרות לי, הנשים החרדיות – שיש ביניהן כאלה רציניות מאוד, הרבה יותר מהממוצע שיש בכנסת – והן אומרות: פשוט מנצלים אותנו, בעלי מפעלים. הם יודעים שאנחנו רוצות מקום עבודה כזה שבו יש – – –
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
גפני, גם אתם מנצלים אותן. בוא, עם כל הכבוד. מנצלים אותם.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
נכון.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
– – – בית וגם מפרנסות. מנצלים אותן – – – אבל הן לא יכולות להיבחר – – –
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
נכון, נכון.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
מנצלים אותן – – –
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
נכון, נכון. סיימת?
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
מה פתאום? רק התחלתי.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
את פשוט לא מכירה את החברה החרדית, את לא מכירה את הנשים החרדיות, ואת לא יודעת במה מדובר, תאמיני לי.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
מאה אחוז.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
אנחנו מנצלים אותם שהן יהיו בבית? אה, את צריכה לעבור סדנה. סדנה. תעברי סדנה כדי לדעת. אני מוכן לשבת איתך. אני אראה לך מה נשים חרדיות עושות.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
אולי אתה רוצה לצטט את הרב סדן, שאמר שהם פוגעים ביכולת שלהן להיות – – –
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
טוב, נו, גם כן, בסדר.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
– – –
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
אני מוכן – בגלל שאת עושה שדולה למען הנשים החרדיות, אז אני מוכן לשבת איתך ולהגיד לך בדיוק את – – –
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
– – – יודעת.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
את לא יודעת.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
בתור גבר חרדי פריבילגי, אתה תסביר לי מה חושבות נשים חרדיות. יוצא מן הכלל. אבל בוא – – – תשמע מה הוא אומר. הוא אמר על נשים פמיניסטיות שהן בעלות מום.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
אם את ממשיכה את הוויכוח איתי, את מכריחה אותי לבוא מחר – –
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
אני בעלת מום?
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
– – כי אני לא אשתוק על הדברים האלה.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
אני בעלת מום? חברת הכנסת יחימוביץ בעלת מום?
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
אני כן.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
גם אני, אני פמיניסטית, ברור. אבל בוא, תן מילה. אתה מסכים או מסתייג? הרב סדן מייצג אותך או לא?
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
מי?
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
הרב סדן.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
תגידי, מה זה, שאלות כבקשתך? אני עובר הלאה עם העישון.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
אני עוזרת לך להרוג זמן. יותר מזה?
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
רציתי לשאול: לו יתואר שצודקים אלה שמניחים שמנסים לעשות פיליבסטר, אז למה לעזור להם? למה לעזור? תנו לחבר הכנסת גפני לדבר.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
האמת היא שהם עוזרים לי תמיד, לא רק בעניין הזה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
לא רק בעניין הזה, אתה אומר.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אנחנו נהנים מהתהליך.
משה גפני (יהדות התורה):
אני לא נהנה. טוב, שתדעי שזה ששתקתי – לא שתיקה כהודאה. נדבר על זה עוד. הנשים החרדיות הן ברמה יותר גבוהה מהגברים החרדים בדור הזה. זאת עובדה. היו דורות שזה היה אחרת.
אני מבקש להמשיך הלאה. מיציתי את העניין של הדוח?
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
רק לא להציג מסמכים, חבר הכנסת גפני.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
אה, לא, סליחה, מאה אחוז, בסדר גמור.
אני ממשיך. הצו האמור פורסם ביום ו' בשבט התשע"ח, 22 בינואר 2018, והוא למעשה נכנס לתוקף מאותו מועד ואילך. דברתי על הבג"ץ של העמותה לדמוקרטיה מתקדמת. לפי חוקי מיסי מכס ובלו, צו שפורסם ברשומות נכנס לתוקף מאותו מועד ואילך, אלא אם כן ועדת הכספים אישרה או ביטלה אותו במהלך המועד האמור.
כלומר – יש לנו, דרך אגב, את אותו מקרה היום על סדר-יומנו: הצווים על המכס והבלו, הפחם והפטקוק, שזה נכנס לתוקף ברגע ששר האוצר חתם על הצווים וממשיך עד מאי, אלא אם כן אנחנו מאשרים, מבטלים, משנים בהסכמה. קיימנו היום את הדיון הזה – כבר הדיון השני או השלישי לגבי הצווים. אנחנו החלטנו, אדוני היושב-ראש, שאת הפטקוק אנחנו מורידים; צווי הבלו על הפטקוק, אנחנו סבורים, כל חברי הוועדה, שזה לא ראוי וזה לא יכול לבוא, ואכן, זה ירד מסדר-היום. נשאר מיסי המכס והגז ונשאר המיסוי של הפחם. כל עוד אנחנו לא נקבל החלטה הצווים יהיו בתוקף עד מאי.
לנו יש התלבטות גדולה, וכנראה גם לשרים שצריכים לחתום על הצווים. יש לנו התלבטות בגלל שאנחנו רוצים שזה יעבור – גם המכוניות, גם האוטובוסים, גם כל הדברים האחרים במפעלים – יעבור לגז טבעי. גז טבעי יותר זול, גז טבעי לא מזהם, או מזהם פחות מאשר כל המרכיבים האחרים, ואנחנו מעוניינים להגדיל את המיסוי של הסולר ולהקטין את המיסוי של הגז. דא עקא, שיש לנו בעיה עם העניין הזה, מכיוון שנכון להיום אין תחנות שממלאות גז. גם אם אני נהג אוטובוס או חברת הסעות ואני רוצה – אני השתכנעתי ממה שהממשלה והכנסת אמרו, שאנחנו רוצים לעבור לגז טבעי. אני לא יכול לעשות את זה בגלל שאין לי איפה למלא את הגז, וצריך לעבור זמן עד שהתחנות האלה שבהן ממלאים גז יהיו מוכנות, וזה ייקח שנה, שנה וחצי, שנתיים. ואנחנו מאוד מתלבטים בשאלה הזאת.
והצו שאנחנו מדברים עליו עכשיו, של הסיגריה האלקטרונית – הצו בתוקף, אבל אנחנו צריכים לקבל החלטה אם אנחנו מקבעים את הצו הזה והוא הופך להיות קבוע או שאנחנו מבטלים אותו. וההמלצה שלי, גברתי היושב-ראש, לאשר את הצו, בגלל שזה פיקוח נפש.
היו"ר רויטל סויד:
– – –
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
בטח. אנחנו פה בשביל עוד כמה דברים קטנים, אבל בעיקר לזה.
היו"ר רויטל סויד:
הצו. פיקוח הנפש.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
הצו, כן.
היו"ר רויטל סויד:
על פיקוח נפש.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
יש עוד כמה דברים קטנים שבגללם אנחנו פה.
היו"ר רויטל סויד:
שוליים, שוליים מאוד.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
שוליים, כן. כן, כן. אני מאוד בעד, מאוד. כבר הגענו לסיכום – –
יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):
למה זה לא עבר?
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
– – ופתאום הייתי צריך להפסיק.
יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):
למה זה לא עבר, גפני? למה? הבלו, הבלו – למה?
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
כדי לאשר את – – –
חיים ילין (יש עתיד):
– – – גם צו 8 יש היום.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
בסדר. כדי לאשר את הצו, צריך ששר האוצר יחתום עליו.
יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):
הוא לא חתם?
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
עדיין לא. הוא יחתום – נאשר. אנחנו הגענו להסכמה. תרמת תרומה רבה לדיון הזה. היה יפה מאוד.
יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):
– – –
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
תרמה מאוד, תרמה מאוד, אני אומר לכם, באמת. והגענו להסכמה.
שר האנרגיה יובל שטייניץ:
ממש בריאות הציבור.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
מה?
שר האנרגיה יובל שטייניץ:
זה בריאות הציבור. הסולר של המשאיות והמוניות והאוטובוסים הורג מאות אנשים בשנה.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
נכון. מסכים. תהיה חתימה – נאשר אותה.
שר האנרגיה יובל שטייניץ:
– – – לחסוך את החיים – – –
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
נכון. אני הזכרתי את השיחות שלנו בעניין ואני מסכים.
במהלך הדיון בוועדה הסבירו נציגי משרד הבריאות ונציגי – הנושא הוא, כדי להחזיר אתכם לעניין – אנחנו בצו על הסיגריה האלקטרונית. וואי, דודי, דודי.
דוד אמסלם (הליכוד):
– – –
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
הסיגריה המכונה אייקוס – תסתכל.
קריאה:
מה ההודעה? מה ההודעה?
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
בסדר.
מיקי לוי (יש עתיד):
תקריא גם לנו, גפני.
קריאות:
– – –
אלעזר שטרן (יש עתיד):
גפני, גפני.
קריאה:
שתף אותנו, שתף אותנו.
היו"ר רויטל סויד:
גפני, אנחנו מבטיחים שלא להעביר את זה לאף אחד. רק אנחנו פה.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
זה סוד. זה סוד.
היו"ר רויטל סויד:
בדיוק. רק אנחנו פה.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
כן, אמרו לי את זה כבר כמה פעמים, שלא מדליפים.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
– – –
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
אתה יודע מה כתוב אפילו שלא ראית.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
במהלך הדיון בוועדה הסבירו נציגי משרד הבריאות ונציגי רשות המיסים כי בבסיס הצו עומד הרציונל שלפיו אין שונות בין סיגריה לסיגריה אלקטרונית מבחינת המרכיבים המצדיקים את הגבלתו, ובהם הפגיעה בבריאות, ועל כן יש להטיל על סיגריה אלקטרונית מס קנייה המקביל למס הקנייה המוטל על סיגריות. מובן שהוועדה קיבלה את עמדתו של משרד הבריאות. אף הגורמים השונים שהופיעו בפני הוועדה שוחחו ארוכות אודות נזקי העישון ועל הקשר בין מיסוי להפחתת השימוש בעישון. זאת אומרת, אנחנו קיבלנו בוועדה את עמדת משרד הבריאות שאין הבדל – – –
היו"ר רויטל סויד:
לא, זה הולך ומשתפר. זה הולך ומשתפר.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
אני יודע, בסדר.
יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):
אנחנו בעד. אנחנו בעד החוק.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
לא, אבל יש כאלה שצריכים שאני אשכנע אותם; לא כולם, אבל יש כאלה.
היו"ר רויטל סויד:
חבר הכנסת גפני, היום לא זה סלע המחלוקת. לא זה סלע המחלוקת.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
את חושבת?
היו"ר רויטל סויד:
לא זה. לא זה, יש אחרים.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
יש עוד כמה דברים קטנים.
היו"ר רויטל סויד:
יש אחרות.
קריאה:
– – –
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
רגע, אני אאפשר, אבל אני רוצה רק לסיים את ההסבר.
קריאה:
– – –
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
בסדר, נו, מה.
הוועדה קיבלה את עמדת משרד הבריאות שאין הבדל בין עישון סיגריה לעישון סיגריה אלקטרונית, ואנחנו ביקשנו, בישיבה קודמת בוועדה, שיביאו את המחקר לגבי הקשר בין מיסוי הסיגריות לבין כמות העישון. התברר שהמציאות היא שככל שיש מיסוי של הסיגריות מספר המעשנים פחת. לאור כל זאת החלטנו לאשר את הצו. מבחינה פרוצדורלית, כיוון שהצו אושר שלושה שבועות לפני תום הכנס, הוא דורש גם אישור מליאה, ולכן הדיון כאן.
אבקש לציין כי בהודעת המשיכה של העתירה בירכה העותרת את היועץ המשפטי לממשלה ואת הגורמים הנוגעים בדבר מטעם פרקליטות המדינה, אשר הביאו להתייתרותה של העתירה ללא מעורבותו של בית המשפט. אני סבור שלא היה כל צורך בעתירה, שכן לאורך השנים ועדת הכספים אישרה צווים לא מעטים של מיסוי סיגריות בלי שהעניין הובא לפתחו של בג"ץ. באופן עקרוני אני סבור שהכנסת צריכה לקבל את ההחלטות האלה, ואכן, אנחנו קיבלנו פעמים רבות החלטות על מיסוי של סיגריות בלי שהיה צורך ללכת לבג"ץ. גם הפעם – מה שאמרתי לכם קודם והקראתי לכם חלק, ותכף אני אקריא את ההמשך – העתירה לבג"ץ מיותרת, מכיוון שאנחנו, אם אנחנו נאשר עכשיו את הצו במליאת הכנסת, אנחנו מייתרים לחלוטין את העתירה הזאת. כפי שאני מתרשם, עמדת כל חברי הכנסת מכל הסיעות, קואליציה ואופוזיציה, זה למסות את הסיגריה האלקטרונית.
עוד יצוין שהוועדה קיימה כמה דיונים בנושא טבק לאורך השנים, ומעת לעת עודכנו הצווים הללו על מנת שהמטרה בהפחתת העישון תושג. כפי שבוודאי חבר הכנסת יהודה גליק יספר לכם פה בהמשך – – אני מעריך נכון?
יהודה גליק (הליכוד):
אתה – – –
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):
מאריך באל"ף.
היו"ר רויטל סויד:
בדיוק.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
– – מדי שנה מתים בעולם כ-5 מיליון בני אדם – יהודה, תתקן אותי אם אני טועה בנתונים. מדי שנה מתים בעולם כ-5 מיליון בני כתוצאה מעישון טבק. כ-90% מהמעשנים התחילו לעשן לפני גיל 18. בדיון הזה נברר כיצד חברות הסיגריות הצליחו להשפיע כל כך ומהם קהלי היעד שלהן. 25% מהאוכלוסייה הבוגרת בישראל, מעל גיל 18, מעשנים. מדי שנה מתים מעישון בישראל כ-10,000 איש; 1,500 מהם מתים כתוצאה מעישון סביל שנכפה עליהם. מספר זה גבוה יותר ממספר האנשים שמתים – – –
יהודה גליק (הליכוד):
– – –
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
לא, לא. קודם קראתי את הדוח, קטעים מהדוח, ועכשיו אני אומר את הנאום שלי.
מספר זה גבוה יותר – לא אמרתי את זה קודם – ממספר האנשים שמתים בתאונות דרכים, בפעולות איבה וכו'.
מסקר שנערך באוניברסיטת בר-אילן במסגרת סקר בין-לאומי של ארגון הבריאות העולמי בשנת 2005 נמצא ש-23% מכלל בני הנוער כבר התנסו בעישון סיגריות. שיעור המעשנים מדי יום בקרב צעירים בכיתות י' הוא 13% מהבנים ו-6% מהבנות. לגבי עישון נרגילות, כ-40% מכלל התלמידים התנסו לפחות פעם אחת בעישון נרגילה, ו-23.8% מבני הנוער מעשנים נרגילה בקביעות. רוב בני הנוער אינם מעשנים.
עישון הינו גורם המוות מספר אחת בעולם הניתן למניעה. העישון עלול לגרום למוות בטרם עת, למחלות סרטן שונות, למחלות בדרכי הנשימה, למחלות לב וכלי דם ולירידה באיכות החיים של המעשן. לעיתים הנזק הגופני אינו ניתן לתיקון. לפי נתונים סטטיסטיים מצטברים, הנאספים בשקידה זה עשרות שנים במדינות רבות בעולם, שיעור התמותה מסרטן ריאה בקרב המעשנים גדול פי 10 עד 20 מהשיעור אצל לא מעשנים. למעשה, קרוב ל-90% מכלל מקרי סרטן הריאה בגברים בישראל מופיעים אצל מעשנים, ולמעלה מ-50% ממקרי סרטן הריאה מופיעים אצל מעשנות. מחריד. חבר הכנסת גליק, אני קורא את מה שאני קורא ואני מתחיל להשתכנע.
היו"ר רויטל סויד:
אני מתחילה להבין שאתה מאריך כי אתה משכנע את עצמך תוך כדי. אני מתחילה להבין.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
אבל אני מסכים לזה.
היו"ר רויטל סויד:
כי אנחנו כבר שוכנענו. זאת אומרת, לא היה צורך להאריך.
יהודה גליק (הליכוד):
הרב גפני, תשכנע את שר האוצר, זאת הבעיה. תשכנע את שר האוצר.
היו"ר רויטל סויד:
הוא כנראה לא משוכנע בעצמו.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
דיברתי איתו.
יהודה גליק (הליכוד):
נגד כל העמדות שלו.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
אבל יהודה, דיברתי איתו, מה אתה רוצה?
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
הוא יגרום לנו לצאת לעשן עכשיו.
יהודה גליק (הליכוד):
תשכנע אותו, יש לך כוח שכנוע.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
תכף אתה תעלה, תגיד מה אני צריך לעשות.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
קיימת הערכה שהסיכון של נשים שאינן מעשנות החיות עם גברים מעשנים גדול. כמו שאמרנו קודם, יש – – –
היו"ר רויטל סויד:
עכשיו אתה מתחיל להסביר לנו את מה שאתה מקריא.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
כן.
היו"ר רויטל סויד:
אתה מקריא ואז מסביר את מה שאתה מקריא.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
נכון.
היו"ר רויטל סויד:
כמה עמודים? אתה כבר נראה לקראת סיום, אם אתה צריך להאריך עוד ועוד.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
זה לא נוגע לעמודים בכלל. זה בגלל כמה בעיות קטנות שצריך לבדוק.
יהודה גליק (הליכוד):
רויטל, יש פירוש של הרמ"ג – הרב משה גפני.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
במרוצת 50 השנים האחרונות עלתה בצורה דרמטית שכיחות מחלה זו, וכיום היא מחלת הסרטן השכיחה ביותר בארצות המערב והקטלנית ביותר בישראל. על פי ההערכות, העישון אחראי לכ-30% מכלל מקרי הסרטן מלבד סרטן הריאה, ועישון מוצרי הטבק קשור לסוגי סרטן אחרים – לא נאריך בזה. בנוסף לכך מסתכנים המעשנים פי שניים ויותר מלא מעשנים במחלות לב, מחלות של כלי דם, התקפי לב, שבץ מוחי ומוות פתאומי. נדלג. הכנתי פה נאום יותר מדי מפחיד.
היו"ר רויטל סויד:
כן, כן. אני חושבת שאתה כבר יכול לקצר. יש לי תחושה שנראה אותך לא מעט על הדוכן ב-48 השעות הקרובות.
כמשה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
כן, השאלה היא אם תראו אותי – טוב, לא חשוב.
היו"ר רויטל סויד:
לא, לא, למה?
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
כבר רציתי להגיד משהו לא – – –
היו"ר רויטל סויד:
למה? למה? דבר, דבר.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
כן, אתם תראו אותי פה, בעזרת השם, על הדוכן, לגבי הנושא של התקציב וחוק ההסדרים.
יהודה גליק (הליכוד):
– – –
אלעזר שטרן (יש עתיד):
הרב גפני, מה זה הסנג'ור הזה? למה מסנג'רים דווקא אותך?
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
את מי אתה רוצה שישימו? לא, באמת, אני יושב-ראש הוועדה. זה צו שאנחנו אישרנו אותו ואני צריך להסביר לחברים.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
יש שרים שיכולים לעלות להעביר את הזמן.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
אבל זה הצו שצריך לאשר אותו.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
גפני, דבר על פרשת השבוע.
היו"ר רויטל סויד:
השאלה היא לא למה הוא. השאלה היא למה הוא צריך להעביר את הזמן.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
זאת השאלה. לפחות שנחכימה.
היו"ר רויטל סויד:
זאת השאלה, בוא נחדד. זה לא למה חבר הכנסת גפני עומד פה, זה למה הוא צריך למשוך את הזמן.
יהודה גליק (הליכוד):
– – –
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
לא היה ולא נברא.
יהודה גליק (הליכוד):
האשמת שווא.
היו"ר רויטל סויד:
הוא לא מודה. הוא לא מודה.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
אני לא מודה. לא היה ולא נברא.
חיים ילין (יש עתיד):
גם אם היה – – –
אלעזר שטרן (יש עתיד):
גפני, לא תיעלב אם אני אצא, נכון?
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
לא, אתה לא יכול לצאת.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
אם לא, אני אחזור.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
אני עוד מעט מגיע לניצולי השואה. גם זה מופיע בנאום; לא זה – הבא.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
תגיד את האמת – – –
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
חברות הטבק זקוקות לכ-4,000 מעשנים חדשים מדי יום כדי להחליף את אלה שנפטרו או הפסיקו לעשן. מזעזע. מזעזע המשפט הזה.
היו"ר רויטל סויד:
באמת מזעזע.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
חברות הטבק זקוקות ל-4,000 מעשנים חדשים כדי שיחליפו את אלו שמתו. אתה ידעת את זה?
יהודה גליק (הליכוד):
בוודאי שידעתי.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
הכול אתה יודע.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
– – – הרצחת וגם ירשת.
יהודה גליק (הליכוד):
הבעיה היא שהצו הזה יגרום שיהיו 5,000 מתים, לא 4,000.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
אני אדבר עוד פעם עם שר האוצר, אני אומר לך. טוב, אני אמרתי כבר בהתחלה, יש דברים שאני חולק עליך. בזה אני לא חולק עליך. אני איתך. אני עומד מאחוריך. מה שתגיד לי, אני אעשה. דבר עם שר האוצר – דיברתי. אני אדבר עוד פעם. אתה מדבר על גלגול הטבק, בגלל שאת הסיגריה האלקטרונית אנחנו מביאים עכשיו לאישור. השר חתם.
יהודה גליק (הליכוד):
אני יודע.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
מה אתה יודע? כל דבר אתה יודע. תשאיר איזה משהו שאני יודע.
נחמן שי (המחנה הציוני):
גפני, הגזמת.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
הגזמתי? מישהו אחר הגזים, לא אני. אותי אתה רואה.
לחברות הטבק יש עניין מיוחד לעודד צעירים להתחיל, להמשיך, לעשן, במיוחד את המוצר שלהן, ואכן, מחקרים מראים שרוב המעשנים החדשים באים מבני הנוער. לכן, גם אם לדברי חברות הטבק זה אינו בכוונה תחילה, פרסום מעודד בני נוער להתחיל לעשן.
משנת 1990 ועד לשנת 1998 עלה סכום ההוצאות על פרסום סיגריות וקידום מכירות מ-500 מיליון דולר ל-6.730 מיליארד דולר. זאת אומרת, הפרסום, כדי לעודד בני נוער לעשן, עלה מ-500 מיליון דולר ל-6.73 מיליארד דולר.
היו"ר רויטל סויד:
תחזור על זה שוב.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
מדובר בעלייה של פי 13. באמת חמור.
היו"ר רויטל סויד:
באמת חמור.
חיים ילין (יש עתיד):
גפני, יש לי באמת שאלה אמיתית.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
בבקשה, הכול אמיתי פה.
חיים ילין (יש עתיד):
אני יודע, אני יודע. אתה מדבר על צו, נכון? ואתה עושה פיליבסטר בשביל שצו הגיוס יגיע לפה לפני? אני חייב להבין. או שזה צו אחר לגמרי?
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
התשובה לשאלה הזאת היא כזאת: אנחנו אישרנו בשבוע שעבר את הצו על הסיגריות האלקטרוניות. אישרנו.
חיים ילין (יש עתיד):
אני לא שאלתי אותך – – –
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
אני עונה לך.
היו"ר רויטל סויד:
תן לו הקדמה. אנחנו מסכימים להקדמה.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
אני לא עונה בקצרה. אני עונה כדי שתדע את מכלול הנושאים. אנחנו צריכים להסביר את הצו. אנחנו – הכוונה הוועדה שאני מייצג אותה. ונקרתה בדרכי הזדמנות, מכיוון שהתקציב אמור להגיע בסביבות השעה 20:00, כפי שאנחנו מבינים, אז יש לי מספיק זמן. רגע, עוד לא ראיתי את הפתק האחרון, שלי. כרגע 20:00.
היו"ר רויטל סויד:
20:00, 20:00.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
כרגע 20:00.
היו"ר רויטל סויד:
לא, 21:00.
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
– – –
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
רעיון. על כל פנים, נקרתה בידי הזדמנות שאף אחד לא ממהר לשום מקום, ואז אני יכול להסביר את הצו באריכות, לשביעות רצונו של יהודה גליק.
חיים ילין (יש עתיד):
יש כמה צווים – צו גיוס, צו 8. תסביר גם קצת עליהם. אין צו אחד.
היו"ר רויטל סויד:
רגע, יש פתק חדש, הוא יותר ארוך מהקודם. יכול להיות שהוא כבר לא צריך להאריך.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
יפה, כל הכבוד. לא, לא חשוב.
היו"ר רויטל סויד:
מתווה הגיוס מתקדם. צו הגיוס מתקדם.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
איזה צו גיוס עכשיו? לא מחכים לשום צו. צריך לאשר את התקציב, ויהיו עוד כמה דברים: עוד שני חוקים ועוד חוק בקריאה טרומית, כמו כל החקיקה. אם אני מחכה לזה? יש שם חוק אחד שאני מאוד מעוניין בו, אם זאת השאלה. יש שם עוד חוקים שאני פחות מעוניין, אבל אני רוצה להצביע. יש עוד כמה חוקים שאני רוצה להצביע נגדם.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
יש לך חופש הצבעה?
היו"ר רויטל סויד:
חבר הכנסת גפני.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
במסגרת ההסכם.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
קיבלתי עוד פתק מעניין. אני שומר את זה.
יהודה גליק (הליכוד):
גפני, תשתף, מה עובר עליך.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
שמה? לא עובר עליי שום דבר. מה שעובר – עובר על כמה אנשים במפלגות אחרות. עליי לא עובר כלום.
היו"ר רויטל סויד:
יכול להיות שחוק הגיוס לא יעלה היום?
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
יעלה.
היו"ר רויטל סויד:
בכל מקרה יעלה.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
בעזרת השם, יעלה.
היו"ר רויטל סויד:
בכל מקרה יעלה.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
כן, כן, יעלה. לא יעלה? לא יעלה. תשמעי, אנחנו נמצאים בבניין במזרח התיכון שמה שנכון היום לא נכון בעוד שעה. אבל נכון לעכשיו זה עולה.
היו"ר רויטל סויד:
נכון לפיליבסטר הזה שאתה עושה עכשיו, חוק הגיוס עולה.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
תשובה: א. אני לא עושה פיליבסטר, אני מסביר את הצו. הינה, לא ידעתי אם אני אצטרך לדבר הרבה זמן או פחות. הינה הנאום.
חיים ילין (יש עתיד):
אתה מסביר תמיד בדקה, מקסימום דקה וחצי. עכשיו אתה כבר שעה על הבמה. בוא תסביר לנו מה הסיפור.
יהודה גליק (הליכוד):
גפני, אתה לא יודע איך אומרים את זה – אבל אני מסביר, אני מסביר.
היו"ר רויטל סויד:
שנייה, דקה.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
טוב, אני מבקש לתת לי להסביר. לא, תקשיב, זה משהו רציני פה. חוק הגבלת עישון במקומות ציבוריים נחקק בראשית 1983. החוק אוסר עישון במקומות ציבוריים, כגון קניונים, אולמות קולנוע ותיאטרון, אולם שמחות, מסעדות, בתי חולים, מעליות ואוטובוסים, וכן מבנים ממשלתיים. כמו כן, החוק מחייב את בעל המקום להציב שילוט בולט האוסר את העישון במקום. החוק מתיר לבעלי מקום ציבורי, אם הם מעוניינים בכך, להקצות חדר עישון לטובת המעשנים, בתנאי שיהיה נפרד. שיהיה נפרד.
יעקב אשר (יהדות התורה):
לא הבנתי. אתה יכול לחזור? לא הבנתי. עוד פעם.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
למה אתם לא מקשיבים? תקשיבו – תבינו.
יהודה גליק (הליכוד):
זה נפרד לאשכנזים וספרדים, יעקב.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
חבר הכנסת יעקב אשר, שאלת שאלה – אני מבקש להשיב.
יעקב אשר (יהדות התורה):
– – –
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
לא לא, אני אסביר.
יעקב מרגי (ש"ס):
אתה לא יכול בלי הפרדות? זה לא עובר לכם בלי הפרדות?
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
לא, לא, אני אגיד לך למה, חבר הכנסת מרגי.
יעקב אשר (יהדות התורה):
הוא יעקב מרגי, לא יעקב אשר.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
רגע, יעקב אשר, אני אענה לך. חבר הכנסת מרגי, אנחנו מדברים על זה שעל פי החוק בעל המקום חייב לעשות חדר נפרד, עם אוורור, שהוא נפרד מכל החדרים האחרים, אחרת אסור לעשן. זה מקום נפרד שגם מי שאיננו מקפיד על הפרדה בין גברים לנשים מאוד מעוניין בזה.
יעקב מרגי (ש"ס):
בינתיים – – –
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
יש מקרים, אדוני יושב-ראש ועדת החינוך, שגם אנשים שלא מסכימים שיהיה מקום נפרד לגברים ולנשים דורשים שזה יהיה נפרד.
היו"ר רויטל סויד:
רגע, באמת, מה קורה אם גבר ואישה צריכים לעשן?
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
אוה. את זה שאל יעקב אשר.
היו"ר רויטל סויד:
כן, באמת. זה ייחוד.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
לא נכון, העשן מפריד ביניהם.
היו"ר רויטל סויד:
לא, האם יכול להיות שבגלל זה הוא יפסיק לעשן?
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
מסך העשן מפריד.
היו"ר רויטל סויד:
לא, הוא ימשיך לעשן ויסתדר.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
הרבנים לא נותנים פסיקה בענייני סיגריות, ולא באקראי. לא באקראי.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
אין פסיקה, אבל אומרים לא לעשן. אומרים, אומרים. זה לא עובר ליד.
היו"ר רויטל סויד:
זה פיקוח נפש.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
אין פסיקה שאומרים: אסור לעשן; אין רב שאמר את זה באופן הזה, להוציא אחד שאני מכיר. אבל בסך הכול הכללי לא נכנסו, ואני גם מבין את הסיבה. אתה לא יכול לעשות גזרה כזאת – – –
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
שהציבור לא יכול לעמוד בה.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
כן. אבל הם אומרים לכולם לא לעשן.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
אתה יכול לעשות גזרה שאסור להיות הומוסקסואל – זו גזרה שהציבור יכול לעמוד בה, אבל לא לעשן – זה לא. לא, עד כאן. כאן אנחנו מותחים את הקו האדום – זכויות אדם. זכויות אדם – – –
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
אני אמרתי לך שהיא יותר גרועה מגפני. איך הגעת לזה עכשיו? לא חשוב.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אני מחבב אותה מאוד.
היו"ר רויטל סויד:
תשאלי אותו איך הגעת למה. שיחזור על זה.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
די כבר.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
איך הגעתי למה?
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
לכלום.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
אבל רגע רגע רגע, למה אתה לא דורש חדרי עישון בהפרדה?
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
חכי, חכי. בתקציב הבא.
יעקב מרגי (ש"ס):
הדרת נשים.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
הינה, כבר עכשיו, למה, עוד לא נגמר, אפשר עוד להוסיף הסתייגות.
היו"ר רויטל סויד:
גפני, אולי במקום שתסתכל בשעון אנחנו פשוט נקריא לך את הציוצים – שישיבת ועדת השרים נדחתה ל-18:45. במקום שתסתכל בשעון, אנחנו – – –
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
מה 08:45?
היו"ר רויטל סויד:
18:45. רבע לשבע.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
אמרתי לך שפה אנחנו בבניין – – –
היו"ר רויטל סויד:
לא יודעים כלום.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
עדיף להיות מעודכן.
יעל גרמן (יש עתיד):
– – –
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
על הצו? כן, אני כבר מסיים.
היו"ר רויטל סויד:
יש 28 דוברים.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
כן כן, אני מסיים. בסדר. אני אדלג פה על זה, בגלל שהחברים רוצים לדבר.
היו"ר רויטל סויד:
דלג, דלג.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
אני אדלג על דברים. יש לי אחר כך חוק אחר.
לגבי הנושא של ההפרדה, על פי החוק צריך שהחדר יהיה נפרד, ואם אפשר ורוצים שגברים ונשים יעשנו בנפרד, אז יצטרכו לעשות הפרדה בין גברים לנשים. זה לא מופיע בחוק, אבל אין בזה צורך, בגלל שנשים דתיות על פי רוב לא מעשנות, אז אין בעניין הזה צורך.
היו"ר רויטל סויד:
לא, מה עם הדתיות – אבל מה קורה – – –
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
דתיות גם לא מעשנות. אה, את מדברת על הפרדה. לא את הכול אני יכול לפתור בנאום אחד.
אני מדלג על חלק מהדברים שהכנתי.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
יעקב, תגיד לו, שילמד משהו. זה ביטול תורה, גם שלו, גם שלנו.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
על מה? אבל החברים רוצים לדבר.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
גפני, אתה רוצה? יש לי משניות – – – אתה רוצה?
יהודה גליק (הליכוד):
עוד לא עבר חוק-יסוד: לימוד התורה.
יעקב אשר (יהדות התורה):
– – – פרשת השבוע.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
חוק הגבלת הפרסומות והשיווק של מוצרי טבק נחקק ב-1983, והוא אוסר – – –
לא לא, אתה רוצה שאני אדבר דברי תורה? אני צריך שתביא לי ספר?
אלעזר שטרן (יש עתיד):
כן. אין לך על מה לדבר. אתה סתם מבזבז את הזמן.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
יש לי.
חוק הגבלת הפרסומות והשיווק של מוצרי טבק נחקק ב-1983, והוא אוסר לעשות פרסומות בשבח העישון באמצעות בני אדם, בעלי חיים או דמויות מצוירות, ברדיו, בטלוויזיה, בעיתונות המיועדת בעיקר לבני נוער ובמדורי ספורט, בידור ובילוי. החוק אוסר הצבת מכונות מכירה אוטומטיות לממכר סיגריות במקומות שעליהם יחליט שר הבריאות, וכן נאסר לחלק מוצרי טבק וסיגריות חינם או בצירוף פרס או זכות להשתתף בהגרלה.
מכיוון שאני רואה שיש חברי כנסת שמעוניינים לדבר, אני עוצר כאן ואני אאפשר – מה?
יהודה גליק (הליכוד):
בבקשה תישאר על הפודיום.
משה גפני (יהדות התורה):
לא לא. אני מסיים את הנאום שלי עכשיו. אני לא ממשיך את הדברים האחרים, כדי לאפשר לחברי הכנסת – –
היו"ר רויטל סויד:
אנחנו ממש מודים לך על זה.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
– – שרוצים להשתתף בדיון. אבל רק שתדעו שאני, בעזרת השם, אם יהיה צורך – –
היו"ר רויטל סויד:
עוד אחזור.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
כן. – – אני אסכם את הדיון.
היו"ר רויטל סויד:
אני עוד אחזור, אתה אומר.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
כן.
יהודה גליק (הליכוד):
אל תלכו לשום מקום.
היו"ר רויטל סויד:
וזה לא איום.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
תודה רבה, גברתי היושבת-ראש, על הסבלנות שלך.
היו"ר רויטל סויד:
הרבה. תודה רבה לחבר הכנסת גפני.
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת
היו"ר רויטל סויד:
לפני שנעבור לרשימת הדוברים – הודעה למזכירת הכנסת.
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:
ברשות יושבת-ראש הישיבה, הינני מתכבדת להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת –
לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק התקציב לשנת הכספים 2019, התשע"ח–2018, שהחזירה ועדת הכספים.
כמו כן, הונחה החלטת ועדת האתיקה בעניין עיסוק נוסף כעורך שלא בשכר. תודה.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה למזכירת הכנסת.
החלטת ועדת הכספים בדבר צו תעריף המכס והפטורים ומס קנייה על טובין (תיקון מס' 9), התשע"ח–2018
היו"ר רויטל סויד:
נעבור לרשימת הדוברים. ראשון הדוברים – חבר הכנסת נחמן שי. שלוש דקות לרשותך.
נחמן שי (המחנה הציוני):
תודה רבה, גברתי. תודה. אני רוצה לברך את חבר הכנסת חיליק בר, שחזר אלינו ממרחקים כדי להיות איתנו בקו הראשון הערב, ובעיקר – לברך אותו על כך שעמיתנו חבר הכנסת איציק כהן בחר בו כלוחם שלום. זה תואר מאוד חשוב. אני שמח עליו.
רציתי רק לשאול כמה שאלות, גברתי היושבת-ראש, גם אחרי הרצאתו המרתקת של יושב-ראש ועדת הכספים, שאני מצליח שלא לזכור ממנה שום דבר. זה די נדיר, כי בדרך כלל הוא מדבר לגופו של עניין. עכשיו הוא דיבר – – –
היו"ר רויטל סויד:
לא, את ה-4,000 שחיים ומתים – כן.
נחמן שי (המחנה הציוני):
עכשיו הוא דיבר לגופו של האוויר שסביבנו, וזרועו כל הזמן הייתה לנגד עיניו כדי שהוא ידע מה השעה.
אני הייתי רוצה רק, בסוף היום הזה – וגם בתחילתו – להבין על מה מדינת ישראל מתכוננת ללכת לבחירות. זו שאלה מאוד מעניינת.
יהודה גליק (הליכוד):
– – –
נחמן שי (המחנה הציוני):
ידידי המתוק יחכה בסבלנות. שמעתי אותך הבוקר.
כבר 72 שעות שהמדינה נעצרה: אין חיים, אין ממשלה, אין שרים, אין ראש ממשלה, מערכות לא עובדות, והכנסת, כמובן, יום ולילה רק עוסקת באיזשהו עניין – כמו הענן הווירטואלי של אמזון או של גוגל או של כל אחת מהחברות היקרות האלה; כולם מחפשים לראות מה יש בענן.
אני לא מבין על מה רוצים לקחת את מדינת ישראל לבחירות. בחירות זה דבר חשוב, דמוקרטי; טוב שיש לנו בחירות, אבל על מה? מה הרעיון? על חוק שצריך לסיים אותו בעוד שישה חודשים? על איזו החלטה קרדינלית שעומדת על סדר-היום? שום דבר. שום דבר. הפכתי והפכתי והפכתי. נכון, מאחורי זה כנראה עומדת מצוקתו של ראש הממשלה. אני מבין אותה. אני מבין אותה. אינני יודע איך יסתיימו החקירות או מה יהיה לא רק עתידו האישי, אלא מה יהיה עתידה של הקואליציה. זה באמת חשוב. אבל אין קשר בין החקירות שמתנהלות אי שם לבין השאלה מדוע לקחת מדינה שלמה, להטריף אותה, להכניס אותה להתרגשות ולשים על שולחנו של הציבור מיליארדי שקלים, עלות מערכת בחירות, בשביל משהו שהוא לא מוגדר, הוא כמו אמבה, אי-אפשר לדעת איפה הוא מתחיל ואיפה הוא נגמר.
אז אני שואל את השאלות, כי לידידי גפני היו רק תשובות היום. אני שם את השאלות האלה: על מה מטריפים מדינה שלמה בשנת 2018? תודה לך.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לחבר הכנסת נחמן שי. חבר הכנסת עמר בר-לב, חבר הכנסת עמר בר-לב – –
עמר בר-לב (המחנה הציוני):
מוותר.
היו"ר רויטל סויד:
– – מוותר; חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס – אינה נוכחת. חברת הכנסת נורית קורן. שלוש דקות.
נורית קורן (הליכוד):
גברתי היושבת-ראש, חבריי חברי הכנסת – אין לנו שר היום? טוב, אפשר לדבר.
היו"ר רויטל סויד:
רגע, איפה השר?
נורית קורן (הליכוד):
אנחנו מדברים – – –
היו"ר רויטל סויד:
סליחה, איפה השר?
נורית קורן (הליכוד):
תכף נבדוק.
טלי פלוסקוב (כולנו):
את יכולה לדבר בלי.
נורית קורן (הליכוד):
כן, אני יודעת, בגלל זה. יאללה, בואו נתחיל.
אנחנו מדברים על תקנות העישון, ואני אתוודה: מעולם לא עישנתי ואני גם לא אוהבת שמעשנים מסביבי, כי זה לא נעים. זה לא נעים. השתדלתי לחנך את ילדיי שסיגריות זה לא טוב, וזה לא הלך. מה לעשות, זאת בעיה שיש ילדים שנמצאים בגיל, וחושבים שאם הם יעשנו, זה יעשה אותם יותר בוגרים, יותר גברים. ואתם יודעים, אם אתה לא מעשן בגיל הטיפש עשרה, אז אתה הולך לצבא, ושם אתה כבר מעשן עם כל החבורה. והכי גרוע זה שאתה יושב בחבורה של מעשנים, ואז זה כבר יותר גרוע, כי אז אתה מעשן פסיבי ונהיה חולה יותר, וזאת בעיה קשה.
אנחנו צריכים להגן על הדור הצעיר, ולהגיד לדור הצעיר שסיגריות זה לא דבר בריא. זה דבר לא בריא בעליל, כי זה גורם אחר כך, בגיל יותר מבוגר – גם אם לא עישנת 20–30 שנה – זה גורם להיצרות של העורקים, אחר כך יכול לבוא אירוע מוחי, אירוע לבבי, ולכן הדברים האלה מאוד מאוד חשובים. במלחמה שלי שאנשים יפסיקו לעשן הגשתי הצעת חוק שמדברת על כך שעל הסיגריות יופיע מה קורה כתוצאה מנזקי העישון, כמו באירופה. אם מישהו שיוצא לאירופה קונה סיגריות – חבר הכנסת גליק, אתה יצאת לא מזמן את הארץ וראית על קופסת הסיגריות את כל התמונות הנוראות. מה אתה אומר על התמונות? צריך לשים אותן, נכון?
יהודה גליק (הליכוד):
– – –
נורית קורן (הליכוד):
אבל פה במדינת ישראל עד עכשיו לא שמו את זה, ואפילו לא ניסו להיות כמו האיחוד האירופי, ששם חובה לשים. רק שמים את האזהרה שהעישון מזיק לבריאות.
אנחנו צריכים לדאוג שלא יעשנו, ובמיוחד בגיל צעיר. והדרך עוד ארוכה – התקנות האלה הן רק חלק בדרך. אנחנו צריכים לגרום לכך שהדור הצעיר לא יעשן ויהיה בריא יותר. אני חושבת שתמיד צריך לספר לאנשים למה זה גורם. במשפחה המורחבת שלי הייתה קרובת משפחה שהלכה לעולמה מסרטן ריאות בגלל שהיא עישנה שלוש קופסאות ביום. זה טירוף. שלוש קופסאות זה מטורף. כמה שאמרנו לה: אל תעשני, לא כדאי – זה לא עזר. היא אמרה: אותי זה לא יגמור – אבל זה גמר אותה. ואתם יודעים מה יותר גרוע? שגם הילדים שלה מעשנים. כשאמרתי: תראו מה קרה לאימא, אולי אתם תפסיקו לעשן? זה לא קרה. אני חושבת שאנחנו צריכים לעשות הכול על מנת שאנשים ידעו מה הנזק של סיגריות.
והתופעה שיותר רווחת היום בנוער אצלנו זה הנרגילות, שזה אסון עוד יותר גרוע ממה שאנחנו חווים בסיגריות. כשאני רואה ילדים בני 13–14 שיושבים בחבורה וישר עם הנרגילה – זה לא מזיק? זה הדבר הכי גרוע, כי אנחנו לא יכולים לדעת מה יש בפנים. וצריך לקרוא כאן להורים – הינה, אנחנו יוצאים עכשיו לחופשת הפסח: תשימו לב לילדים, שהילדים לא יעשנו נרגילה, כי זה עוד יותר גרוע מהסיגריות, ואנחנו רוצים שיהיה לנו דור בריא. ולכן, הדברים הללו חשובים, זה מה שצריך לעשות, ואנחנו צריכים להמשיך לפעול למען הנושא של הסיגריות – שיפסיקו לעשן כדי שנשמור את הדור שלנו בריא. תודה, גברתי היושבת-ראש.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לחברת הכנסת נורית קורן. חבר הכנסת איציק שמולי, בבקשה. שלוש דקות.
איציק שמולי (המחנה הציוני):
תודה רבה, גברתי היושבת-ראש. אתמול עמד כאן ראש הממשלה וגיחך על האופוזיציה שכביכול לא רוצה בחירות. והינה, הגיע היום הזה, ואנחנו שואלים עכשיו את נתניהו: מי עכשיו רץ ונס על נפשו מאימת הבחירות? מי שומע בחירות ומתחיל לרעוד? מי משתפן ובורח?
בסופו של דבר יש פה מערכת פוליטית שנכנסה לטלטלה לא נורמלית בגלל שיגעון אחד של ראש הממשלה. עלו פה הרבה נושאים חשובים בימים האחרונים: הגיוס, התקציב וחוק הלאום שנכנס אתמול למשוואה. הכול טוב והכול יפה, אבל בסוף המשבר הפוליטי הזה הוכיח דבר אחד – הוכיח שמה שנמצא על הפרק זה הניסיון של ראש הממשלה להקדים את היועץ המשפטי לממשלה ולהקדים את כתב האישום. וברגע שהתרגיל הזה נחשף, כנראה ראש הממשלה – בתוספת הסקרים של אתמול בערב, שכנראה שינו את דעתו.
בסופו של דבר, צריך לומר את הדבר הבא: ברור לכולם שזה תחילתו של הסוף. גם אם הקואליציה תצלח את הדבר הזה, בסוף ברור לכולם שזה תחילתו של הסוף. אם לא יהיו בחירות עכשיו – ואנחנו רוצים בחירות עכשיו. אנחנו חושבים שמה שקורה במדינה – גם ההצטברות של ההאשמות והצבר הזה, הגדול, של החשדות נגד ראש הממשלה, גם האיום שלו וההתרסה נגד שומרי הסוף, גם המשבר בחוק הגיוס וגם התקציב – בוודאי לא מוסיפים סיבות טובות מדוע הממשלה הזאת צריכה להאריך את ימיה. לכולם ברור שאם לא עכשיו, עד סוף השנה הזאת תהיינה בחירות.
ולראש הממשלה אני בכל הכבוד מציע: אתמול עמדת כאן וגיחכת על האופוזיציה שכביכול לא רוצה בחירות. עכשיו מי שרץ על חייו, משתפן ובורח מאימת הבחירות זה אתה.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לחבר הכנסת איציק שמולי. חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין, שלוש דקות לרשותך.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
תודה רבה. גברתי היושבת-ראש, חבריי חברי הכנסת, מונח לפנינו צו שעוסק בעניין מאוד מאוד חשוב, וזה העלאת המיסים על סיגריות. אבא שלי היה מעשן כבד; נפטר מסרטן ריאות של מעשנים. אימא שלי אומרת שהמשפט הראשון שאני אמרתי בחיים היה "לא צגריות". זה הדבר שהכי קשה לי לסבול עד היום, והדבר שעדיין קשה לי כל יום זה העובדה שבגלל שאבא שלי לא יכול היה להפסיק לעשן, הוא לא יכול היה גם לראות אותי בכנסת.
אף פעם לא מדברים על זה שאנשים שנפטרים כתוצאה מהדבר האיום והנורא הזה – לא מדברים על מה שהם מפסידים, כי אנחנו תמיד מדברים על החיים שלהם שאבדו, אבל אנחנו לא מדברים על מה הם מפסידים. מזכירת הכנסת המדהימה שלנו מהנהנת בראשה. אני חושבת שפעם אנחנו שוחחנו על העניין הזה. אז לא מדברים על מה מפסידים – לא על הילדים שלי שהוא לא ראה, לא על הילדים של אח שלי יואב שהוא לא ראה. לא מדברים על זה.
ולמרות שאלה ימי בחירות או טרום-בחירות או לפני משבר או תוך כדי משבר או אחרי משבר, אני הרגשתי שקודם כול אני רוצה לדבר על זה, כי בסוף בסוף בסוף אנחנו צריכים לעסוק ברפואה מונעת לציבור הישראלי, וזאת האחריות שלנו – – –
יהודה גליק (הליכוד):
הצו הזה יגביר את העישון.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
טוב, חבר הכנסת גליק, בוא נתווכח בטלגרם, תכף. אני רוצה להגיד: אבל אי-אפשר להימנע משיח הבחירות המפתל והמפתה הזה, ובסופו של דבר, הדבר הנורא ביותר הוא העובדה שראש הממשלה – הדיון אם הוא בורח או לא בורח מבחירות זה בכלל לא מה שמעניין אותי; מה שמעניין אותי זאת החובה המוסרית הציבורית לציבור בישראל להבין מה באמת עומד לפתחו של ראש הממשלה, במה הוא נחקר ובמה הוא יואשם.
תשימו לב איך הספינולוג האדיר הזה הצליח להסיט את כל הדיונים השבוע – ואני לא אומרת את זה, אגב, לחיוב, עם כל הכבוד. פוליטיקה היא לא כולה ספינים, ולנו אסור לרצות שפוליטיקה כולה תהיה ספינים. זאת אחריות של כולנו. אבל הספינולוג הגדול הזה היה אמור לחזור מאמריקה ולהיחקר שוב במשטרה. מזה הוא בורח, חברות וחברים, ואתם לא תבואו ותטיחו בנו אם אנחנו רוצים בתאריך יוני או לא רוצים בתאריך יוני. יש בקואליציה מספיק חברי כנסת שלא רוצים בחירות ביוני. אל תבלבלו לנו את המוח על התאריך. אנחנו נסתדר. האם עם המוסר אנחנו נסתדר? האם עם מה שיישאר לנו אחרי עידן נתניהו אנחנו נסתדר? האם אנחנו נוכל לחיות אחד עם השני אחרי שההסתה הזאת תיפסק?
היום עוד פעם חבר כנסת מהקואליציה, שכבר הסביר לנו שמה שעושים לנתניהו זה כמו מה שקדם לרצח רבין, היום עוד פעם הייתה לו איזה התלהמות בנושא של ההסתה שמתרחשת ברשתות החברתיות. אני מציעה לכולכם להיכנס לדפי הפייסבוק שלנו, של חברי הכנסת כאן, מהאופוזיציה, להסתכל קצת בצורה יותר רצינית על מה שהולך אצלנו ואיזו הסתה מתחוללת שם כלפינו מאז ומעולם, ולא משנה מה אנחנו כותבים. אז אני מציעה שלפני שאתם מטיפים לנו מוסר, לפני שאתם בודקים בציציות שלנו, תבדקו אתם בציציות שלכם, תעקרו אתם את העשבים השוטים שלכם, ואתם תגידו לראש הממשלה שההסתה הזאת נפסקת כאן, היום. תודה רבה.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לחברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס – אינו נוכח. חבר הכנסת סאלח סעד, שלוש דקות.
סאלח סעד (המחנה הציוני):
גברתי היושבת-ראש, חבריי חברי הכנסת, השתתפנו יחד היום, אני ואת, באחת הוועדות שבעיניי היום התגלתה – חברי הקואליציה שהיו שם התגלו באמת שלהם, בגזענות שלהם כלפי המיעוט הישראלי.
יעל גרמן (יש עתיד):
נכון.
סאלח סעד (המחנה הציוני):
חוק הלאום, שאושר היום לקריאה ראשונה, הוא בושה וחרפה. הגיע הזמן שנתניהו יפסיק לסחור בזכויות בני אדם ולנהל משא ומתן על חשבון האזרחים עם מפלגות סחטניות שגובות כל אחת בתורה דמי שתיקה בתמורה לשלום בית. עד לאן יגיע משטר הסלקציה של שלטון נתניהו? איפה לעזאזל נחצים הקווים האדומים שלך, ראש הממשלה? מה הצעד הבא שלך בחגיגת הדילים של הליכוד? הרי 84% מהדרוזים מתגייסים, ומובילים את אחוז הגיוס ליחידות המובחרות במדינה, מגינים עליה, ועליך, אדוני ראש הממשלה, מתוך אהבת המולדת ותחושת שייכות, אבל מפלגת "לא שלנו" והדיקטטור נתניהו כנראה לא מכבדים את הברית המקודשת הזאת. החוק הגזעני, החשוך הזה, הוא סטירת לחי מצלצלת בפני המגזר הדרוזי והמיעוטים, והמסר הוא חד וברור: אתם לא חלק ממדינת ישראל. פשוט בושה. במקום לפעול לצמצום הפערים בחברה ולדאוג לרווחת כלל תושבי המדינה, ביבי בוחר שוב ושוב להדיר ולקפח את האוכלוסיות החלשות ולהחליש אותן עוד יותר.
נתניהו, נגמרו הימים של קמפיין ההפחדה "הערבים נוהרים לקלפיות". מה שמרתיע את הציבור יותר הוא שאתה כרגע בשלטון ומחריב את המדינה, נוהר לבחירות, וכל הדרכים לבלפור כשרות. חוק הלאום הוא חוק רווי גזענות והסתה, פוגע פגיעה אנושה במיעוטים, מונע מתוך שיקולים ואינטרסים פוליטיים, ומהווה פיגוע מדיני-חברתי מסוכן מאוד למדינת ישראל, שיש לנטרל בטרם יתסיס את המדינה ויתפוצץ לכולנו בפנים. תודה.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לחבר הכנסת סאלח סעד. חבר הכנסת יהודה גליק, שלוש דקות לרשותך.
יהודה גליק (הליכוד):
גברתי היושבת-ראש, יקירתי חברת הכנסת רויטל סויד, חבריי חברי הכנסת, אדוני יושב-ראש האופוזיציה, חברים מתוקים ומתוקות מן הקואליציה ומן האופוזיציה. גבירותיי ורבותיי, ברוכים הבאים לחלם. כל אלה שדיברו היום על הצו שעולה היום פשוט לא ידעו על מה הם מדברים. הם באים – איך אומרים, כוונותיך רצויות ומעשיך אינם רצויים. חבריי וחברותיי, אנחנו מדברים על חיי אדם. חיי אדם הם הערך העליון ביותר בתורה שאני מאמין בה.
ולכן, אני רוצה להתחיל בסיפור קצר. כשאני הייתי תלמיד בכיתה ה', הביאו לנו שוטרים לבתי הספר. למה? כי היה פיגוע – התפוצץ מקרר. השוטרים באו להגיד לנו: אם אתם רואים מקרר מוזנח, אל תיגעו בו. אם זה מכונת כביסה – לא אמרו לנו, אם זה תנור – לא. רק מקרר, כי התפוצץ מקרר. חבריי, זה מה שקורה היום עם החוק הזה. תראו, אני רוצה שתבינו.
היו"ר רויטל סויד:
ששש. חברים, בבקשה.
יהודה גליק (הליכוד):
כפי שכבר נאמר על ידי חבר הכנסת גפני – אגב, חבר הכנסת גפני, טוב, חבל שאתה לא מקשיב – כפי שכבר אמר חבר הכנסת גפני, 8,000 איש מתים כל שנה. זה אומר ש-20 אנשים מתו היום בגלל העישון, מחר עוד 20, אתמול עוד 20. אולי היה מן הראוי לפתוח את הדיון בדקה דומייה.
אבל רבותיי, כשאני בודק את רשימת הסכנות, יש מדרג. הדבר הכי מסוכן הוא טבק לגלגול, הדבר הבא ברמת הסיכון, טיפה יותר נמוך, זה סיגריות. הדבר היותר-נמוך, משמעותית, כנראה, זה האייקוס. אני בעד שימסו את הכול. המס שממסים את הסיגריות זה לא כי האוצר רוצה כסף. המדינה חתומה על אמנה שאנחנו נשים מס כדי למנוע סיגריות. חבריי וחברותיי, הפוך על הפוך – תראו מה קרה. מביאים צו – – –
היו"ר רויטל סויד:
סליחה, חברים שם בתאים, בבקשה.
יהודה גליק (הליכוד):
מביאים פה צו ששם מס על האייקוס, יש מיסים על הסיגריות, אבל הדבר המסוכן ביותר – שר האוצר מסרב לשים מס. גם לגבי האייקוס – למה הוא שם על האייקוס? כי היה בג"ץ, זאת אומרת הבג"ץ אמר לו אייקוס, אסור אייקוס – מקרר זה מקרר – אבל אתה יודע שהמס הוא כדי למנוע סכנה. כל ארגוני הבריאות בעולם מתחננים למדינת ישראל לשים מס על הטבק לגלגול – שר האוצר מצפצף על כולנו, שר האוצר לא מוכן. למה? ככה.
מוריי ורבותיי, ילדים נכנסים מדי יום למלכודת הזאת, ואחר כך כבר אי-אפשר להפסיק. היום הטבק לגלגול עומד בכניסה למכולת עוד לפני הבמבה, וילדים מתחילים עם זה ואז הם מתמכרים לזה. חברים, כשאנחנו שמים מס על האייקוס – שהוא צודק – אם לא בא באותו זמן הגדלת המס על הטבק לגלגול, זה רצח.
ולכן, הודעתי שממשלה שמציגה תקציב, ובתקציב יש התעלמות מוחלטת מהדבר האסוני ביותר, הקטלני ביותר – הממשלה מציגה: זאת המדיניות שלנו, אלה הנושאים שחשובים לנו – אני אצביע נגד התקציב כל עוד לא ייכלל בו מאמץ מינימלי להיאבק בעישון. לא יכול להיות שבכל העולם יש ירידה בעישון ורק בישראל יש עלייה באחוזים מדי שנה; רק בישראל, בכל העולם המערבי. לא יעלה על הדעת הדבר הזה, ושיש פה ראש ממשלה ושר אוצר שלא יושבים על המדוכה, ולא מעניין אותם. לא מעניין אותם; שיקפצו לי. יהיה בג"ץ – ישימו על מה שבג"ץ. אבל בג"ץ פנה לשכל. למה צריך בג"ץ בשביל שכל ישר, ריבונו של עולם?
אני אומר לכם, רבותיי, אין לי שום אינטרס, אני לא יודע אם אני אקבל עוד מצביעים מהדבר הזה, אבל, רבותיי, זה בנפשנו. איך אנחנו יכולים להעביר תקציב שאין בו לשמור על החברה שלנו, לשמור על חיי אדם ממוות? הדבר – יותר מכל פיגועי הטרור ותאונות הדרכים גם יחד, וזה פוגע בילדים שלנו. אני מתחנן. אני רוצה להצביע בעד התקציב. כרגע, כל עוד אין התייחסות למאבק לצמצום העישון, אני אצביע נגד התקציב.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לחבר הכנסת גליק על דברים שיצאו מלב, חדרו ללב. הדובר הבא, חבר הכנסת יעקב אשר – אינו נוכח. חברת הכנסת שולי מועלם – חבר הכנסת יעקב אשר נוכח גם נוכח.
ברוך הבא לחבר הכנסת אילן גילאון. טוב לראות אותך איתנו. שלוש דקות לרשותך.
יעקב אשר (יהדות התורה):
אילן, אני ידעתי שאתה חבר חבר. אם נתת לי את הזכות לקבל אותך כאן בשם כולם, כל הבית הזה, מכל הצדדים, מאחלים לך המשך פעילות טובה, פורייה, בריאות, ושהרבה אנשים ילמדו מההוגנות שלך.
גברתי היושבת-ראש, אנחנו נמצאים בימים שבאמת הדברים החשובים נדחקים לפינה, אבל דווקא בנקודה הזאת של החוק הזה שנמצא כאן עכשיו, הצו, אני חושב שאנחנו צריכים לעשות פעולה הרבה יותר רצינית וחזקה, ואני מתכוון לכך שצריך להסתכל גם על תוצאות, כי היו מקרים והיו פעמים בשנים עברו שהעלו את המכס על סיגריות, ולא עשו את החשבון למה זה תורם ולמה זה לא תורם. מצד אחד זה מרתיע; מצד אחר זה גם עלול לפגוע באוכלוסיות שהן הכי חלשות, של אנשים שכבר בתוך העניין הזה, שכדי להגיע למה שהם רגילים לו כל כך הרבה שנים הם צריכים להוציא כסף מפת לחמם.
מצד שני, המיקוד של המלחמה בנושא הזה של העישון צריך להיות בבני הנוער, עוד לפני שהם מתחילים, עוד לפני, כי כל המחקרים מראים שאין כמעט מצב שאנשים מתחילים לעשן בגיל 20 או 25, בוודאי לא הלאה. זה מתחיל בגילים מוקדמים, ואם לשם יכוונו כל החיצים, אם לשם יכוונו כל המיסים וההסברה וכל הדברים הללו, זה יכול לגרום לכך שיהיו הרבה פחות מעשנים בהמשך. והתופעה הזאת קורית. אבל מצד שני, העלאה של מיסוי שהיא קולקטיבית לפעמים יכולה לפגוע ולעשות פערים במקומות שאנחנו לא רוצים שהיא תקרה, בגלל שאם יש אדם בעיר פריפריאלית שחי מקצבה כזאת או אחרת, או מעבודה בשכר מינימום, והוא כבר 30 שנה מעשן, הוא לא יפסיק אם זה יעלה לו עוד חמישה שקלים; הוא ייקח את זה מהאוכל של המשפחה שלו, חלילה.
ולכן צריך "בתחבולה תעשה לך מלחמה", ולכן אני חושב שהמיקוד צריך להיות במניעה. המיקוד צריך להיות בזה שילדים או נערים לא ייחשפו לזה; המיקוד צריך להיות בהסברה חכמה לנערים. הרי כשאתה מזמין סתם סכנה – אנחנו יודעים איך לדבר עם נערים, בשפות שונות. זה יכול להיות בעברית, זה יכול להיות בערבית, זה יכול להיות גם ביידיש. לקחת ולהשקיע בקמפיין שהמדינה תעמוד מאחוריו, משרד הבריאות יעמוד מאחוריו, קמפיין חכם; קמפיין שמטפל בנקודה עצמה ולא רק ב"יצאנו ידי חובה" בשמונה אינץ' בעיתון או בסרט כזה או אחר.
אגב, אני רוצה לספר לך, גברתי היושבת-ראש, אם תיתני לי לגנוב עוד דקה – – –
היו"ר רויטל סויד:
לא דקה, אבל – – –
יעקב אשר (יהדות התורה):
חצי דקה. אני משמש יושב-ראש הוועדה לבטיחות בדרכים, והרבה בקשר מול הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים. מה שהתברר, שההסברה שהייתה עד היום בציבור הערבי – היו לוקחים שלט או קמפיין שהלך לציבור הישראלי, היהודי, והיו מתרגמים, אפילו באיזה גוגל כזה, ואת אף ערבי זה לא שכנע. עד שבאה הרשות הלאומית ולקחה אנשי מקצוע מהמגזר עצמו, שדיברו על החשיבות של לשים חגורה, שדיברו על החשיבות של לשמור על החוק, של לנסוע לאט. יש היום קמפיין פנטסטי בציבור הזה. כך צריך לעשות גם עם בני הנוער, וככל שנצליח בזה, גברתי, יהיו לנו פחות מעשנים בעתיד. אומר את זה אחד שנמצא במגזר הזה. תודה.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לחבר הכנסת יעקב אשר. חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי, בבקשה. שלוש דקות לרשותך.
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
תודה רבה, גברתי היושבת-ראש. חברי השר, חבריי וחברותיי חברי הכנסת, אני מרגישה שכולנו, ככה, באיזה סוג של hold, להבין לקראת מה אנחנו הולכים. וכמי שהיא מאמינה גדולה ביכולת לשלב בין שני ערכים שהם אולי עכשיו בליבת השיח, בליבת השאלות שעולות בתוך הבית הזה ובחברה הישראלית, אני חושבת שאין לי שאלה בכלל שאפשר לשלב את השילוב הנכון, הראוי, המתאים והמשמעותי ביותר בין ערך גדול, שאני וכולנו מאמינים בו, והוא ערך לימוד התורה, לבין ערך נוסף, שכולנו מאמינים בו וזוכים לו, והוא ערך השירות, השירות המשמעותי, השירות המשמעותי בצה"ל.
אני חושבת שכשמסתכלים אחורה, ברור לחלוטין שאנחנו נמצאים – העם היהודי נמצא ב-70 השנים האחרונות בפאזה אחרת מאלפיים השנים שהוא הכיר קודם. ברור לחלוטין שהחזרה שלנו לארץ ישראל היא חזרה לארץ אבותינו. אני מניחה שמי שעוד יש לו על זה שאלות בעולם או בארץ – לאט-לאט אני מקווה שהשאלות ילכו ויקבלו את פתרונן על החיבור, שאין לגביו שאלה, בין העם היהודי לארץ ישראל.
אני חושבת שכולנו צריכים לעשות את השינוי אחרי 70 שנה שאנחנו זוכים לחיות כאן ולעלות בשנים האלה מדרגה נוספת. כשחיינו בגלות ובאמת פוזרנו לגלויות רבות ושונות – והארץ הזאת, שחיכתה לנו באמת בקושי גדול, בשממה כמעט טוטלית, שמתארים המטיילים המפורסמים שמגיעים לפה בשנים שהעם היהודי לא נמצא כאן, או שהוא נמצא כאן כפרטים אבל לא כמדינה, לא כישות לאומית – מה ששמר עלינו בגלות זה היהדות שלנו; זה הזהות היהודית שלנו, שהיא לא פשוטה לכל מי שהיה מסביבנו אז. היו כאלה שהיה להם מאוד קשה, ההיבדלות היהודית. היו כאלה שממש, לצערי, חייבו ויצרו אינקוויזיציות בגלויות שונות. לא רק בספרד, לצערי, היהודים חווים את חוויית האינקוויזיציה ונאלצים להתנצר, ומקיימים במסתור חיים יהודיים והדלקת נרות שעוברת מאם לבת ביום שישי אחר הצוהריים, אפילו בשלב מסוים כשזה כבר לא קורה. והחזרה שלנו לכאן מכריחה אותנו רגע אחד לבנות משהו אחר – לבנות משהו אחר שיש בו גם זהות יהודית אבל גם זהות ישראלית – לדעת שבמדינה הזאת, שהיא מדינת הלאום של העם היהודי והיא עוגן ליהודי המדינה אבל גם ליהודי העולם כולו – – –
פנינה תמנו (יש עתיד):
– – – אני מסכימה איתך, לכל מה שאמרת, אבל איך סעיף סלקציה קשור לעניין – – –
פנינה תמנו (יש עתיד):
– – –
היו"ר רויטל סויד:
נא לסיים, בבקשה.
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
אז רגע.
פנינה תמנו (יש עתיד):
– – –
היו"ר רויטל סויד:
חברת הכנסת מועלם, נא לסיים.
פנינה תמנו (יש עתיד):
– – –
קריאה:
כל העולם כולו גשר צר מאוד.
פנינה תמנו (יש עתיד):
– – –
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
אני לא ממש הבנתי על מה את מדברת, פנינה. אז – – –
פנינה תמנו (יש עתיד):
על חוק הלאום.
היו"ר רויטל סויד:
אולי תשלימו את זה אחר כך.
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
אני אבוא אלייך אחר כך. אבל אני חושבת – –
היו"ר רויטל סויד:
משפט לסיום.
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
בזה אני אסיים. – – שברור לחלוטין שאנחנו נמצאים במקום שאנחנו חייבים ליצור עולם יהודי שהבסיס שלו הוא הזהות היהודית שלנו, ולימוד תורה הוא חלק אינהרנטי בזה. בתוך העולם היהודי שלנו נמצאת המחויבת האישית והלאומית שלנו לקיומה של מדינת ישראל, לשירות משמעותי בצה"ל ולטובת מדינת ישראל כולה. תודה רבה.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לחברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי. חברת הכנסת מירב בן ארי – אינה נוכחת; חבר הכנסת מרדכי יוגב – אינו נוכח. חברת הכנסת יעל כהן-פארן, בבקשה. אחר כך – חברת הכנסת ברקו. שלוש דקות.
יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):
תודה, היושבת-ראש. חבריי חברות וחברי הכנסת, אני כן רוצה להתייחס לצו שעליו אנחנו מדברים כאן היום, כאילו שאין פה עדיין את רכבת ההרים הזאת, שכולנו כבר מקבלים ממנה בחילה – לפחות אני. אבל הצו הזה הוא צו חשוב, וטוב שהוא עבר אתמול או שלשום בוועדת הכספים, וטוב שהוא מגיע היום. כי אין שום סיבה שמוצר טבק שנקרא IQOS – אם אתם לא יודעים, הקיצור – את יודעת מה זה ראשי התיבות?
היו"ר רויטל סויד:
לא.
יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):
I Quit Ordinary Smoking. זה שם מכובס. זה השם שנתנו לו פיליפ מוריס כדי לעודד את הצריכה ואת השימוש בו, אבל בסופו של דבר אין שום הוכחה שהוא טוב יותר מעישון סיגריות רגיל, והוא אפילו יכול להיות ממכר יותר.; יש בו ניקוטין, יש בו את כל הכימיקלים הרעים של הטבק, הוא מוצר טבק, אומנם בלי עשן, אבל הוא מוצר טבק. והעישון – הדבר הממכר הוא הניקוטין, והאלמנט הממכר לא הוצא מה-IQOS.
לכן, אין שום סיבה שמוצר שאסור לשימוש ומכירה בארצות הברית יהיה כאן באפס מס. זה מה שקרה עד עכשיו, והצו הזה בא לתקן כדי ליישר קו עם כל שאר הסיגריות, כמו שצריך להיות. פשוט, לא לתת לפיליפ מוריס, לחברה, ולחברות אחרות – כרגע זה רק מוצר של פיליפ מוריס – לשקר ולעבוד על הציבור ולגרום לצעירים להתמכר לעישון, כי אתה אולי מתחיל עם ה-IQOS הזה, וגומר עם סיגריות אחרות.
בסופו של דבר צריך, בעיניי, ליישר קו בין כל מוצרי הטבק, כולל טבק לגלגול, שהיום הצריכה שלו עולה ועולה, בדיוק בגלל שהוא לא ממוסה כמו הסיגריות הרגילות. וגם פה אין שום סיבה שהוא לא ימוסה. זה פשוט, אחד לאחד, אותו הדבר, אם לא יותר גרוע. אז נכון, זה לא אותם מותגים וכו', ואותן פרסומות, אבל כל המעשנים עוברים לטבק בגלגול, שזה מסוכן להם לא פחות, אולי אפילו יותר, ומסוכן לכל הציבור, שעדיין ממשיך להתמכר לסיגריות ולעישון.
אני אסיים גם בהתייחסות לסיגריה האלקטרונית, שהיום היא לא ממוסה; היא לא ה-IQOS, אלא הסיגריה האלקטרונית, שבה יש רק תמצית של ניקוטין. גם אותה צריך למסות – גם היא לא בריאה; גם היא מוצר ממכר. עדיין לא הגענו לשם. זה אולי יהיה הצו הבא. אנחנו חייבים להגיד מכאן, מהכנסת, מהבית הזה, לא לעישון, ולהביא לכך שכל מה שאנחנו יכולים לעשות, אם זה בהיבט של פרסום הסיגריות ופרסום כל מוצרי הטבק אם בהיבט של המיסוי, יהיה עם מסר אחד פשוט: תפסיקו לעשן, אל תתחילו. תודה רבה.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לחברת הכנסת יעל כהן-פארן. חברת הכנסת ענת ברקו, ואני נועלת את רשימת הדוברים.
ענת ברקו (הליכוד):
תודה, גברתי היושבת-ראש. כנסת נכבדה, אני רוצה לדבר על אונר"א, על טענת השיבה. סיוע הומניטרי, גם בתוך עזה – כן. אונר"א – לא ולא; הנצחת הפליטות הנצח הפלסטינית – לא ולא. יש בתולות נצח שמדברים עליהן ויש פליטי נצח. נוצרה קטגוריה נפרדת רק לפליטות הפלסטינית – פליטות שעוברת בירושה, כמעט פליטות גנטית. אבו מאזן נתן נאום באו"ם, ולא במקרה השתמש במספר 6 מיליון, ברוב חוצפתו – 6 מיליון, כדי להגיד שיש כבר דור חמישי, אלה שסוחרים בתעודת הפליט, אלה שבעצם לא רוצים אף פעם לפתור את הבעיה. למי שחשוב – ואני פונה לצד השמאלי של המפה, וגם לרשימה המשותפת – לפתור את הבעיה ואת הקונפליקט הישראלי–פלסטיני ולהגיע להסדר, יש לדבר על הפסקת טענת השיבה, כי אף אחד לא מתכוון ללכת ולהתאבד פה במדינת ישראל – אגב, לא משמאל ולא מימין. גם במדינות ערב, יהודים שהם יוצאי מדינות ערב, שסולקו אחרי – כמו המשפחה שלי – 2,600 שנה של גלות בעיראק, אף אחד לא הכיר בהם כפליטים – לא בהם, לא בניצולי שואה, לא בילדי ניצולי שואה ובטח לא ברצף היהודי לדורי-דורות שהיה כאן, כמו שמייצג הנשיא שלנו ריבלין.
הפליטים האמיתיים, כפי שאתם רואים, קיימים במיליונים במרחב; אמיתיים, שזקוקים לעזרה, שזקוקים לתמיכה, שזקוקים להכרה. ועד היום יש את התשתית הזאת של אונר"א, שמשמשת פלטפורמה להסתה, להפקת תוכני לימוד שלא מעלים את מדינת ישראל על המפה בכלל. הסתה והרעלת המוחות של הילדים – זה מה שעושים שם, ואנחנו רואים שמעבר לזה גם יורים מתוך המתקנים של אונר"א. בצוק איתן ירו על אזרחי מדינת ישראל, כלומר, האו"ם היה שותף לפשעי מלחמה נגד מדינת ישראל.
כך שהגיע הזמן לקחת את מה שנותר מהפליטים הפלסטינים, אלה שהם היום יותר מ-70 שנה אחרי, אנשים מבוגרים מאוד, לפצות אותם, ולגמור את הסיפור של טענת השיבה, מה שנקרא (אומרת בערבית: זהכות השיבה;) זה לא יהיה, אף אחד לא יקבל את זה, אף אחד לא יתאבד – ולשים סוף לעניין הזה. זהו המוקש הבא שהנשיא טראמפ יפרק לאחר הסיפור של ירושלים, בירת ישראל לנצח נצחים, ואני מציעה להיערך לזה, ולהבין שאם רוצים להתקדם – זו הדרך. תודה, גברתי.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לחברת הכנסת ענת ברקו. חבר הכנסת חמד עמאר – אינו נוכח; חברת הכנסת נאוה בוקר – אינה נוכחת; חברת הכנסת ציפי חוטובלי – אינה נוכחת. חבר הכנסת איתן ברושי, בבקשה, שלוש דקות.
איתן ברושי (המחנה הציוני):
גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, האם השמועות של הגעה להסדר נכונות? ודאי נדע את זה בקרוב. אבל השאלה שנשאלת היא מה גרם לראש הממשלה ולשרים לוותר על אמון העם ולזכות בכהונה נוספת, ואולי בתוצאה טובה מזאת שהייתה? והאם מה שמצפה לאזרחי ישראל זאת ממשלה ימנית קיצונית יותר מזאת שהייתה עד עכשיו? כי אם קבוצת מיעוט בקואליציה יכולה להחזיק מדינה שלמה במקום שהכי כואב במשך כל כך הרבה שעות, ומדינה שיש עליה איומים ואתגרים לא פשוטים לא מסוגלת לקבל הכרעה על סדר-יום של הכנסת והוועדות, האם אנחנו נכנסים לעידן שכל ממזר מלך, וכל מי שיותר קיצוני קובע יותר מאחרים את סדר-היום של המדינה והחברה? האם המודל הזה של להיות בפנים ולהיות בחוץ, להתנגד אבל לא לעזוב, או להתנגד ולא להיות מוצא מהקואליציה – האם זה דבר חד-פעמי? איפה האומץ של הממשלה ואיפה האומץ של חברי הקואליציה, שאתמול והיום, על כל גבעה ותחת כל עץ רענן מדברים בשבחה של הממשלה והקואליציה, לוקחים לעצמם הישגים שכבר הרבה קודם היו, ועכשיו כאילו ניצלים ברגע האחרון מבחירות שיכלו להיות מבחן? האם המדינה הזאת רוצה ללכת לא רק להתנהלות יותר נכונה, לא רק לנקות את האורוות – גם לקבל החלטות של אחריות? האם אנחנו בממשלה של שותפים טבעיים או האם אנחנו בממשלה של אחריות לעתידה של המדינה ולביטחונה?
והינה אנחנו הולכים, כפי שהדברים נראים כרגע – וכל שעה דוחים את סדר-היום, כאילו יש כאן משהו לא ברור, והינה אנחנו מתקרבים למציאות שהממשלה תהיה עוד יותר ימנית וקיצונית: על כל מאחז לא חוקי יפרקו ממשלה; על כל העתקת בית ממקום כזה או אחר יעשו משבר. וראש הממשלה לא יהיה רק בחקירות, הוא יהיה גם בסחיטות. יסחטו את ראש הממשלה; יסחטו את כושר העמידה של הקואליציה לקדם. הינה, כבר היום מביאים חוקים שעד לא מזמן הממשלה לא העיזה להביא אותם. הם לא קריטיים לעתידה של המדינה, אבל עכשיו, כל מרכיב בקואליציה, גם כאלה שאין להם תוחלת, יכול לשגע מדינה שלמה.
זה, לפי דעתי, הנזק של הימים האחרונים. הפכנו ממדינה מתוכננת, מקואליציה שיש לה רוב והיא ניהלה פה את הממשלה ואת הכנסת בשנים האחרונות, בחודשים האחרונים – אנחנו נכנסים לעידן של תוהו ובוהו; בדיוק הפוך ממה שהמדינה זקוקה לו. ובמציאות שהממשלה גררה אותנו לערב בחירות, הנסיגה הזאת היא נסיגה שתעלה ביוקר.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה.
איתן ברושי (המחנה הציוני):
נקבל מהדורה יותר גרועה של קואליציה פחות טובה עם פחות ביטחון ועם פחות דאגה לאזרחי ישראל. תודה.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה, חבר הכנסת איתן ברושי. חבר הכנסת מיכאל מלכיאלי, בבקשה.
מיכאל מלכיאלי (ש"ס):
תודה, גברתי – – –
היו"ר רויטל סויד:
שלוש דקות לרשותך.
מיכאל מלכיאלי (ש"ס):
תודה, גברתי היושבת-ראש. חבריי חברי הכנסת, היום כנסת ישראל, בוועדת החוקה, הוועדה המיוחדת, הצביעה בעד הצעת חוק-יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי. ניהל את הוועדה אמיר אוחנה בטוב טעם ובשכל. ואני, כחבר קואליציה, הוצרכתי להצביע בעד החוק.
סאלח סעד (המחנה הציוני):
איך עשית את זה?
מיכאל מלכיאלי (ש"ס):
וכשעברתי – אני רוצה לספר לך.
ואז עברתי על החוק אחרי ההצבעה, ככה בעיון, והתחלתי לעבור סעיף-סעיף – – –
היו"ר רויטל סויד:
אחרי, אחרי ההצבעה.
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
אחרי ההצבעה – – –
היו"ר רויטל סויד:
אחרי ההצבעה עברת על החוק.
מיכאל מלכיאלי (ש"ס):
ואז – בין לפני, בין אחרי – –
קריאה:
– – –
היו"ר רויטל סויד:
משקף, משקף הכול.
מיכאל מלכיאלי (ש"ס):
– – אני רוצה לומר שהתעודדתי מאוד מהחוק הזה. התעודדתי מהחוק. ואני רוצה להביא את הסעיף שהכי עודד אותי, סעיף 9: "המדינה תפעל לשימור ולהנחלת המורשת והמסורת התרבותית וההיסטורית של העם היהודי ולטיפוחה בארץ ובתפוצות". ואני שואל את עצמי: האם מדינת ישראל, שחוסמת לציבור החרדי את הכניסה לאקדמיה, שלא נותנת לחרדי הממוצע שרוצה ללמוד בהפרדה, זו אותה מדינה שהולכת להצביע שהיא תפעל לשימור המסורת והתרבות היהודית?
מיקי לוי (יש עתיד):
מי עוצר אתכם מכניסה לאקדמיה?
מיכאל מלכיאלי (ש"ס):
האם – אני הסברתי את זה כבר כמה פעמים. אני אסביר לך את זה אחרי זה לבד. חבל על הזמן, יש לי רק שלוש דקות, אלא אם כן היושבת בראש תיתן לי עוד כמה דקות. אני אסביר.
היו"ר רויטל סויד:
לא, לא. תסביר לו בנפרד, בצד.
מיכאל מלכיאלי (ש"ס):
אבל האם בחוק-יסוד אנחנו הולכים לשמר את התרבות של עם ישראל, ומצד אחר, כשהציבור החרדי רוצה ללמוד בגני ילדים ובבתי הספר שלו, אז הרשויות אומרות: לא, אתם לא תקבלו מבנים עירוניים כי אתם פטור, כי אתם דברים אחרים?
לאה פדידה (המחנה הציוני):
– – –
מיכאל מלכיאלי (ש"ס):
ואז אני רואה סעיף נוסף: המקומות הקדושים יהיו שמורים מפני חילול וכל פגיעה.
אמיר אוחנה (הליכוד):
לא – – –
מיכאל מלכיאלי (ש"ס):
האם כשאנחנו רואים – –
אמיר אוחנה (הליכוד):
אתה לא – – –
מיכאל מלכיאלי (ש"ס):
– – נשים שמגיעות לכותל – –
אמיר אוחנה (הליכוד):
– – –
מיכאל מלכיאלי (ש"ס):
– – ורוצות לחלל את קדושת הכותל – האם גם זה בחוק-יסוד, שאנחנו רוצים לשמר את קדושת המקומות הקדושים?
קריאות:
– – –
מיכאל מלכיאלי (ש"ס):
ואז אני רואה סעיף נוסף: ישראל תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום, לאור חזונם של נביאי ישראל. ואני שואל את עצמי: חוק-יסוד על פי נביאי ישראל – ומי הם אותם נביאי ישראל? מי היה ראשון הנביאים? ראשון הנביאים היה משה רבנו, שאמר לעם ישראל – –
אמיר אוחנה (הליכוד):
אני לא יודע – – –
מיכאל מלכיאלי (ש"ס):
– – האחיכם יצאו למלחמה ואתם תשבו כאן?
אמיר אוחנה (הליכוד):
– – –
מיכאל מלכיאלי (ש"ס):
ולמי הוא אמר את זה? משה רבנו נותן מוסר לבני גד. הוא אומר להם: אתם לא תהיו פרזיטים – –
אמיר אוחנה (הליכוד):
איפה זה – – –
מיכאל מלכיאלי (ש"ס):
– – לא יהיה דבר כזה שחלק ילכו לצבא וחלק לא. אבל למי הוא פנה? לרועי צאן, לעובדים, לשאר השבטים. לשבט לוי משה רבנו לא פנה, כי משה רבנו – שזה חזון נביאי ישראל – הבין ששבט לוי לא אמור ללכת לצבא.
אמיר אוחנה (הליכוד):
אפשר לשאול – – –
מיכאל מלכיאלי (ש"ס):
ועל זה עם ישראל הולך היום, בעזרת השם, גם כאן להצביע.
אמיר אוחנה (הליכוד):
אפשר לשאול מאיזה חוק אדוני מקריא?
מיכאל מלכיאלי (ש"ס):
תודה רבה.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
אולי אתה לא מאמין בזה – – –
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לחבר הכנסת מיכאל מלכיאלי. חברת הכנסת ציפי חוטובלי, בבקשה.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
עוד לא היה בעם ישראל – קהילות שלמות, משפחות שלמות – – –
מיכאל מלכיאלי (ש"ס):
היה, היה.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
– – –
היו"ר רויטל סויד:
הצלחת לבלבל אותנו – האם אתה בעד או נגד. הצלחת לבלבל אותנו.
מיכאל מלכיאלי (ש"ס):
כמו כל הקואליציה – – –
אלעזר שטרן (יש עתיד):
לא – – –
היו"ר רויטל סויד:
אתה אומר: זה חוק שיפלה את החרדים באוניברסיטאות, אבל מצד שני הוא בעד הגיוס.
מיכאל מלכיאלי (ש"ס):
– – – קואליציה – – –
היו"ר רויטל סויד:
הצלחת לבלבל אותנו. מה עם המיעוטים?
סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי:
גברתי היושבת-ראש, חבריי חברי הכנסת, יש רגעים שאתה צופה בהיסטוריה של מדינת ישראל ומסרב להאמין. בחודש האחרון אנשי הפריפריה נחשפים לראשונה לסיפור שלהם דרך הסדרה הכל-כך חשובה שעשה הבמאי דוד דרעי, שנקראת: "סלאח, פה זה ארץ ישראל". אני יכולה להגיד לכם שאני שייכת לדור אחר; אני שייכת לדור שלא הכיר את השד העדתי, למרות שאני בת של עולים – עולים שעלו לארץ מגיאורגיה. גדלנו בכמעט הומור על הסיפור שכשהם נחתו בנתב"ג, שלחו אותם במונית לדימונה, וסבא שלי ביקש להתגורר קרוב לקרובי המשפחה שלו שעלו לארץ, בלוד, וככה בעצם ניצל מרוע הגזרה של ההגליה לפריפריה.
אבל אם בדור שלי הסיפורים האלה היו אנקדוטות של עולים חדשים, מה שראינו בסדרה הזאת הוא לא פחות מתיעוד מזעזע של יד מכוונת, של הנהגה בראשית המדינה שלא ראתה לנגד עיניה התיישבות או יישוב של עיירות ספר. מה שהיא ראתה לנגד עיניה זה זלזול בבני אדם באופן בוטה. הדברים שנאמרו על ידי בכירי מפא"י, על ידי אנשים שהקימו את מדינת ישראל, ראויים לכל גנאי. ואני יכולה להגיד לכם שאת העלבון הצורב הזה – –
לאה פדידה (המחנה הציוני):
– – –
סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי:
– – את העלבון הצורב הזה ממשיך לשאת ציבור שלם של מיעוטים שלמרות המהפך ב-1977 ממשיך לשאת איתו את הצלקות.
באגף הזה יושבת הממשלה, כביכול, אבל הממשלה הזאת מורכבת מהרבה מאוד אנשים שהנהגת מפלגת העבודה ראתה בהם במשך שנים אזרחים סוג ב'. יושבים כאן דתיים, יושבים כאן אנשים שהם בנים ונכדים של בני עולי עדות המזרח – –
לאה פדידה (המחנה הציוני):
אצלנו יש – – – מזרחים.
סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי:
– – ובשביל האנשים האלה מדינת ישראל לא הייתה המקום שבו הם יכלו לקבל את אותו יחס שקיבלו עולים ממקומות אחרים.
בדור שלי, תודה לאל, הדברים האלה השתנו, בזכות הרבה מאוד דברים: בזכות העובדה שבדור שלי מקובל להתחתן – עדות מתחתנות עם עדות שונות; הפריפריה מצטמצמת, ואין ספק שזה חלק מהמהפך שהביא הליכוד בתקופת בגין; היחס המכבד לאותם אנשים שהיו שותפים בבניית המדינה, ולא יחס שדיבר אליהם כאל בהמות – יחס שראה באותם אנשים אנשים שהם לא שווי זכויות לאותם אנשים שכל ההבדל ביניהם היה ארץ המוצא.
אני רוצה – –
מיקי לוי (יש עתיד):
גברתי הסגנית – – – בהמות. לא יפה.
סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי:
– – להפנות אליכם, אני רוצה להפנות לתשומת ליבכם – –
מיקי לוי (יש עתיד):
תחזרי בך.
סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי:
– – אנשים שנושאים היום – –
מיקי לוי (יש עתיד):
לא יפה.
סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי:
– – דגלים של התחדשות של מפלגת העבודה – הפצעים האלה עוד פתוחים. לצערי הרב, יש מי שרואה באותה קבוצה שמרכיבה היום את מפלגת השלטון אנשים שמשיבים את כבודם האבוד של אוכלוסיות שלמות שהנהגת מפא"י לא ספרה אותן. אנשים שהיום בזים לערכים של דת ומסורת, אנשים שבזים היום לערכים של אנשים שהגיעו ממוצאים שונים, ימצאו את עצמם יושבים פעם אחר פעם באופוזיציה, כי רוב העם מורכב ממה שאתם קוראים "ישראל השנייה". רוב העם מסורתי, רוב העם מזרחי, רוב העם רואה את עצמו כשייך לערכים מאוד גדולים של שושלת ארוכה של העם היהודי, ובגלל זה, לצערי הרב, צריך לחשוף את האמת, צריך להציג אותה לציבור; צריך לחשוף את הפרוטוקולים, כפי שדרשה חברתי השרה רגב.
לאה פדידה (המחנה הציוני):
יושבים פה מזרחים – – –
סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי:
ואני חייבת להגיד לכם שעד – –
מיקי לוי (יש עתיד):
מה זה העניין הזה? אין לכם בושה – – –
סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי:
– – עד שהאמת לא תיאמר בקול רם, האופוזיציה תמשיך להיות מורכבת מאנשים שעשויים מאותם חומרים של מפא"י ההיסטורית.
גברתי, אני רק אסכם. יצא לאחרונה ספר של תום שגב שקוראים לו: בן-גוריון, להקים מדינה בכל מחיר.
לאה פדידה (המחנה הציוני):
מאיזו עיר במרוקו עלית?
סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי:
הספר הזה הוא ספר שהכותרת שלו: להקים מדינה בכל מחיר. זה משפט שהוא יפה כשאתה נאבק – –
לאה פדידה (המחנה הציוני):
מאיזו עיר במרוקו עלית?
סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי:
– – מול גורמים חיצוניים.
היו"ר רויטל סויד:
נא לסיים.
סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי:
אבל לא בכל מחיר על הגב של אזרחי מדינת ישראל השווים, אותם יהודים שעלו לארץ מארצות המזרח. על הגב שלהם לא ראוי היה להגיד את המשפט "בכל מחיר". תודה רבה.
לאה פדידה (המחנה הציוני):
חלאס לעשות שסע בין מזרחים – – –
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לחברת הכנסת ציפי חוטובלי.
לאה פדידה (המחנה הציוני):
– – –
היו"ר רויטל סויד:
אולי אני יכולה רק להפנות את תשומת ליבך לספרו של זאב ז'בוטינסקי, המחשבה החברתית והמדינית, עמ' 173 – –
נורית קורן (הליכוד):
רגע, רגע. את לא יכולה.
היו"ר רויטל סויד:
– – שבו נאמרו דברים שגם תואמים מאוד את משנתו של ז'בוטינסקי. אולי כדאי שתקראי לפני שאת מטילה רפש על מפא"י.
נורית קורן (הליכוד):
את לא יכולה. סליחה, חברת הכנסת, גברתי היושבת-ראש, את לא יכולה להעיר את ההערה הזאת.
היו"ר רויטל סויד:
חבר הכנסת יעקב מרגי.
נורית קורן (הליכוד):
כיושבת-ראש את לא יכולה להעיר את ההערה הזאת.
לאה פדידה (המחנה הציוני):
היא יכולה.
היו"ר רויטל סויד:
תרשמי את זה איפה שאת רוצה.
נורית קורן (הליכוד):
היא לא יכולה.
מיקי לוי (יש עתיד):
תגידי את זה ליולי.
היו"ר רויטל סויד:
חבר הכנסת יעקב מרגי, בבקשה.
יעקב מרגי (ש"ס):
רגע, רגע – –
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לכל החברים.
יעקב מרגי (ש"ס):
– – זה משהו אישי? זה משהו אישי?
היו"ר רויטל סויד:
יושב-ראש ועדת החינוך עלה. בבקשה, אנחנו נשמח לשמוע את דבריך. שלוש דקות לרשותך. תודה.
יעקב מרגי (ש"ס):
מיקי, מי יכול להתחרות בך? מיקי, גם לי יש קול גבוה.
מיקי לוי (יש עתיד):
אבל מה שהיא עשתה – – –
יעקב מרגי (ש"ס):
גברתי היושבת-ראש, חבריי חברי הכנסת, שנת ה-70 למדינת ישראל היא שנה מכוננת. תקשיבו ואל תתרגשו. זו שנה שהוכחנו לכולם שאפשר לדבר גם על דברים שהיה אסור פעם לדבר עליהם. אז בסדר. אמרה סגנית השר, והיא נגעה בצדק בתופעות שהיו. ואני אומר לכם, הכנתי נאום אחר, אבל יש לי משהו בבטן שאני רוצה לומר לחברי ראש עיריית שדרות לשעבר, עורך הדין המלומד מר אלי מויאל, שאני מכיר אותו לא יום ולא יומיים, ואני לא ארד לרמות. אני רק רוצה לשאול אותו שאלה אחת. שאלה אחת אני רוצה לשאול אותו, והיא מהדהדת, למרות שהתחבטתי, כי לא היה ראוי להתייחס לאמירה שלו: למה יהדות צפון אפריקה, כשגלתה לצרפת ולקנדה בעיקר, הצליחה? משום מה הצליחה. שני אחים, אחד הלך לקנדה, אחד עלה לארץ – כאן נחרץ גורלו שבניו ובני בניו דור שלישי למצוקה, ואחיו בקנדה פורח, משגשג, הצליח באקדמיה ובעסקים. אם הוא יצליח לענות לי על השאלה הזאת, אני מוכן להבין את טמינת הראש שלו בחול ולהסתדר עם רגשי הנחיתות שלו.
עכשיו לענייננו. מדינת ישראל, חבריי חברי הכנסת, היא סיפור של הצלחה, למרות שאנחנו עם שאוהב לקטר, להתלונן, ולעיתים אף להיות חמצמץ ומדוכדך. מדינת ישראל היא סיפור הצלחה. בסך הכול, סך הכול 70 שנה. כל מה שהתרחש פה במדינה הזאת, בקצב רצחני – 70 שנה – מלחמות, אתגרים, איומים ביטחוניים קיומיים, קליטת עלייה – לאורך כל שנות קיומה, במסות שמדינות אחרות, בפחות מזה לא עמדו – עמדה בגאווה. מדינת ישראל עמדה בגאון, כפי שאמרתי, באתגרי העלייה והקליטה של מיליוני עולים, למרות שאת צלקות הקליטה של שנותיה הראשונות של המדינה נושאים על גבם עולים רבים של שנות ה-50 ושנות ה-60.
לפני כעשור, עשור וחצי, כשניסינו רק להסביר למי שלא הבין למה יש דור שני למצוקה, למה יש דוחות עוני, גם אז היו כמו אלי מויאל, אקדמאים ועסקנים מבני עדות המזרח, שאמרו: תפסיקו, תפסיקו, תפסיקו. הם רצו ללמד על עצמם, מהפרט לכלל. חלק מהשלכותיה של אותה מדיניות הן עדיין, לצערי הרב, נחלתם של חלקים רבים באוכלוסייה – אשר איננה מצליחה להדביק את הפערים – בין שחסרה להם היכולת המנטלית, ובין שהמדינה לא השכילה ולא משכילה לצמצם פערים אלו, שהיא ברוב המקרים יצרה במו ידיה. אם בשנים עברו לא היה פתחון פה לאוכלוסיות אלו, היום יותר מתמיד נחשפים המחדלים והטעויות.
ולמרות פתיח זה, מדינת ישראל היא סיפור הצלחה כמעט בכל התחומים. בתחום התרבות, כחברה דמוקרטית – כן, אנחנו חברה דמוקרטית; כן, צריך להילחם על הדמוקרטיה, אבל אנחנו עדיין דמוקרטיה חזקה, ואתם יודעים מה? דמוקרטיה שרבות מהמדינות הדמוקרטיות מתקנאות בה. כן, אנחנו מדינה לא מושחתת, תתפלאו לשמוע. אנחנו חושפים שחיתויות, כן; אנחנו לא מדינה מושחתת. מדינה מושחתת לא חושפת שחיתויות; מדינה מושחתת לא מדברת על שחיתויות. יש דיון ציבורי, וטוב שכך – ער, בוטה. רק במדינה דמוקרטית ורק במדינה לא מושחתת זה יכול להתקיים.
אנחנו כן כלכלה שצומחת, כלכלה שצורכת, מייצרת הכנסה. צלחנו תקופות כלכליות קשות שהיו בעולם, ובמינימום זעזועים. גברתי, אני מייד מסיים. אנחנו מדביקים פערים בתחבורה. עדיין קשה. בריאות – עם כל התלונות, עדיין יש מדינות רבות. ואני שואל שאלה – אני עוצר את סיפור ההצלחה באמצע, כי אני בדרך כלל משתדל לא לגלוש מהזמנים, ואני שואל שאלה: למה, למה אנחנו, יש לנו את היצר הזה לחבוט בעצמנו?
היו"ר רויטל סויד:
שאלה טובה.
יעקב מרגי (ש"ס):
מותר לנו לשאול שאלות, אבל לא חבטות. תודה.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לחבר הכנסת יעקב מרגי. חברת הכנסת יעל גרמן, ולאחר מכן – חברת הכנסת טלי פלוסקוב.
יעל גרמן (יש עתיד):
תודה רבה לך, גברתי היושבת-ראש. בהמשך ישיר לדבריו של חברי חבר הכנסת מרגי, ובהתייחסות לדברייך, חברת הכנסת סגנית השר חוטובלי, למה אנחנו צריכים, למה אתם צריכים להאדיר מישהו אחד על ידי כך שחובטים ומנמיכים מישהו אחר? מנחם בגין היה ראש ממשלה אדיר ונפלא, וכך גם שרון, וגם בנימין נתניהו, בזמנו, עשה דברים טובים. אבל למה צריך, כדי להגדיל אותו ולהתכונן לבחירות, לבוא ולפגוע במי שייסד את מדינת ישראל, במי שקיבל את ההחלטה?
סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי:
צריך לחשוף – – –
יעל גרמן (יש עתיד):
עכשיו תקשיבי לי, אני הקשבתי לך. למה צריך לבוא ולומר על בן-גוריון, שההחלטה המונומנטלית האמיצה שלו לבוא ולהכריז על מדינת ישראל ערב מלחמת העצמאות – –
סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי:
הוא היה חף מפשעים? לא נעשו כאן דברים בעייתיים בשנים האלה?
יעל גרמן (יש עתיד):
– – היא שהקימה את מדינת ישראל? למה צריך לפגוע בו? לא צריך לפגוע בבן-גוריון, כמו שלא צריך לפגוע במנחם בגין. הגיע הזמן שנדע למצוא את המשותף, לא את המחלוקת. הגיע הזמן שנפסיק להסית, גם אם אנחנו על סף של בחירות.
סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי:
זאת לא הסתה. ידיעת ההיסטוריה איננה הסתה.
יעל גרמן (יש עתיד):
בסוף הבחירות האלה אני מאוד מקווה שכל הלשון ההסתה, והמנהג הזה לבוא ולפגוע, ייפסקו.
סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי:
מפא"י פגעה באותם אנשים – – –
היו"ר רויטל סויד:
חברת הכנסת חוטובלי, בבקשה, אני מבקשת שתיתני לה להשלים את הדברים. בבקשה, תיתני לה להשלים את דבריה.
יעל גרמן (יש עתיד):
חברי חבר הכנסת – – –
לאה פדידה (המחנה הציוני):
שמענו מספיק דברי הבל.
היו"ר רויטל סויד:
חברי חבר הכנסת מרגי – – –
היו"ר רויטל סויד:
חברת הכנסת לאה פדידה.
יעל גרמן (יש עתיד):
חברי חבר הכנסת מרגי, אני רוצה לומר לך משהו. אתה צודק, אנחנו היום נותנים את האפשרות לילדים להעצים את עצמם. אנחנו משתדלים מאוד להביא למצב שיהיה שוויון הזדמנויות לפחות, אם לא שוויון. אבל אני רוצה לספר לך שהיום הצביעו בוועדת החוקה, חוק ומשפט – בוועדה משותפת – עבור חוק הלאום, ובחוק הלאום בשום פנים ואופן לא הסכימו להכניס את המילה "שוויון". לא רק זה, אלא שמחקו את המושג שעליו אנחנו גדלים 70 שנה, שהמדינה שלנו היא מדינה יהודית ודמוקרטית. אין זכר למושג הזה, שמגילת העצמאות קידשה, שאנחנו גדלנו על פיו; אין זכר לערכים שבזכותם כל מה שאמרת נוצר.
אני רוצה להזהיר לפניך שאם באמת חוק הלאום יעבור כלשונו, אם באמת קהילות – בלי לציין איזו קהילה ובלי לציין את הגודל שלה ובלי לציין מה אסור – אם קהילות מסוימות יוכלו להדיר ולהפלות אנשים ולבוא ולומר, כמו בדרום אפריקה בזמנו, באפרטהייד: אנחנו לא מקבלים את אלה, אנחנו לא מקבלים את אלה – כל מה שאמרת, הכול יקרוס. מדינת ישראל קמה ומושתתת על עקרונות החירות, השוויון, הצדק, ואל לנו לפגוע בהם ואל לנו לפגוע בה עכשיו, כשאנחנו עומדים לחגוג 70 שנה.
אז אני פונה אליך כי אני מכירה אותך – –
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה.
יעל גרמן (יש עתיד):
– – ומכבדת אותך, שלא תיתן יד לחוק הנורא הזה.
ועוד מילה אחת לגבי האייקוס, לגבי המיסוי. אני בעד המיסוי ומברכת עליו, אבל אני רוצה רק להעמיד דברים על דיוקם: היה צריך לגרור בכוח הן את משרד האוצר והן את משרד הבריאות כדי שבאמת יחתמו על הצווים. אם יש מישהו שצריך לומר לו תודה זה העמותה לדמוקרטיה מתקדמת, שבזכות הבג"ץ שלה בסופו של דבר אנחנו מאשרים היום את הצו.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לחברת הכנסת יעל גרמן. חברת הכנסת טלי פלוסקוב, שלוש דקות.
טלי פלוסקוב (כולנו):
גברתי היושבת-ראש, כבוד השר, חבריי חברי הכנסת, אני רוצה להזכיר לכם שאנחנו – בתקווה שזה יהיה – כמה שעות לפני הצגת התקציב, ואני מאוד מקווה שיאושר על ידי כל השותפים שלנו. ולמה כל כך חשוב לי שהתקציב הזה יאושר? אני רוצה לדבר על פרק שהשקעתי בו המון שעות עבודה, ולא רק אני אלא גם חברים בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות – אגב, גם מצד הקואליציה וגם מצד האופוזיציה. אני רוצה לדבר על הרפורמה בתחום הסיעוד שעברה בקריאה שנייה ושלישית בוועדה.
יש הרבה אנשים מבוגרים, אזרחים ותיקים, שממתינים לבשורה שאנחנו העברנו בחקיקה הזאת. אנחנו מדברים על השקעה של 1.8 מיליארד שקל בהבשלה מלאה בשלוש שנים לטובת האזרחים הוותיקים. אני שואלת אתכם: תזכירו לי מתי היה דבר כזה – 1.8 מיליארד שקל לטובת האזרחים הוותיקים של מדינת ישראל? תשאלו אותי לאן הכסף הולך, אז אני אספר לכם, ואני באמת רוצה כאן לברך ולהודות ליושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, ידידי היקר אלי אלאלוף, שניהל את הוועדה, ואני שמעתי פה אין-ספור פרגונים מצד האופוזיציה, כי לא היה פשוט. לא היה פשוט.
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
מה שאלי אלאלוף כבר שכח כל הכנסת הזאת עוד לא למדה.
טלי פלוסקוב (כולנו):
זה נכון. לכן אני חשבתי לנכון לדבר על זה ולהזכיר לכולם. רבותיי, אנחנו הולכים לתת לאזרחים הוותיקים שלנו את מה שמגיע להם מלפני הרבה שנים. אני רוצה להגיד לכם שאם אנחנו מדברים על תחום הסיעוד – עד לא מזמן היו רק שלוש רמות חלוקה לקשישים לפי מידת התלות שלהם, ויצא הרבה פעמים שאנשים לא קיבלו שום דבר, כי מן הסתם הם עוד לא הגיעו לרמה המינימלית, ומצד שני, מי שהיה במצב קשה מאוד היה מקבל מהמדינה 22 שעות בשבוע, וזה לא היה מספיק.
אז אני רוצה לספר לכם, אני חושבת שכדאי שכל החברים בבית הזה ידעו מה אנחנו הולכים, בעזרת השם, לתת לאזרחים הוותיקים שלנו. אז אני רוצה לספר לכם שמאישור התקציב, רמות התלות יהיו לא שלוש אלא שש, שש רמות תלות, והרמה הגבוהה תאפשר לקבל 30 שעות בשבוע, ולניצולי שואה – עוד תשע שעות בשבוע, בתנאי שהמעסיקים הם עובדים ישראלים. גם זה משהו שחשוב מאוד לדעת והאזרחים שלנו צריכים לדעת. אני יודעת שיש הרבה אנשים ששומעים ומקשיבים לנו, אז הם צריכים לדעת: אם אתם מעסיקים עובד ישראלי ולא עובד זר אתם תקבלו באותו מצב יותר שעות. את זה אנשים צריכים לדעת. עוד דבר שצריכים לדעת – היום תהיה אפשרות לקבל חלק מהשעות בכסף, ואם אנשים ברמה הראשונה יחליטו להמיר את כל השעות שמגיעות להם בכסף, הם יוכלו לקבל 1,378 שקלים בחודש, והם יחליטו מה יותר חשוב להם – שעות בבית או שעות בקהילה או כסף שהם ידעו להשתמש בו לצרכים מיוחדים שלהם.
אז יש הרבה בשורות בתקציב הזה, ואני אומרת לאזרחים הוותיקים שהיום אני גאה בתקציב שעוד מעט יוצג כאן, כי יש שם באמת בשורה לאנשים האלה. תודה רבה, גברתי.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לחברת הכנסת טלי פלוסקוב. חברת הכנסת רחל עזריה.
רחל עזריה (כולנו):
כבוד היושבת-ראש, כבוד השר, חבריי וחברותיי חברי הכנסת, אנחנו, בעזרת השם, עוד מעט נציג את התקציב, ולכן אני אקח את הזמן הזה לדבר על דברים אחרים שהתרחשו בימים האחרונים. מי שמעודכן, בירושלים נעצר בכיר בעירייה ש-800,000 תושבי ירושלים יודעים מיהו – – –
יעקב מרגי (ש"ס):
לא יכול להיות.
רחל עזריה (כולנו):
מה?
יעקב מרגי (ש"ס):
לא יכול להיות.
רחל עזריה (כולנו):
אני חושבת שזה פחות או יותר העניין, כמו שאמר חבר הכנסת מרגי: לא יכול להיות. הגיע הזמן לדבר על מה שקורה בכלל בוועדות תכנון ובנייה בערים שונות ברחבי הארץ וגם על מה שקורה בוועדת תכנון ובנייה בעיר ירושלים. הייתי חברה בוועדה במשך חמש שנים. אני חייבת לומר שקודם כול לא נשמטה לי הלסת כששמענו על המעצר של אותו בכיר. בכלל, המון כוח ניתן בידי קבוצה מאוד קטנה של אנשים, חברי ועדת תכנון ובנייה. החברים בדרך כלל הם חברי מועצה שגם מתנדבים בעשייה הציבורית שלהם, והם מקבלים החלטות ששוות כסף בסדרי גודל בלתי נתפסים. כל קומה שנוספת בירושלים לבניין, כל זכות לפתוח מרפסות, כל זכות להוסיף עוד חדר, כל תוספת של גובה – כל דבר כזה שווה מיליונים רבים של שקלים. והיו מצבים שהיו מגיעים לוועדת תכנון ובנייה והיו מבקשים תוספת גובה אחרי שאישרנו תוספת גובה, היו אומרים שהם רוצים תקרות גבוהות, ושבועיים אחר כך הם היו מבקשים עוד קומות, כי יש תוספת גובה, אז אפשר. זה מסוג הדברים שכל הזמן פוגשים בוועדות תכנון ובנייה.
כשמגיעים לוועדות המחוזיות, הרבה פעמים, כשאני עושה סיורים – בירושלים בפרט, אבל גם בכלל – הרבה פעמים רואים כל מיני תוכניות שנראות לא סבירות: אין חניות; אין מעבר בין הבניינים; יש תהומות – ירושלים היא עיר שבנויה על צלע ההר, אז יש קירות תמך עצומים בין בניין לבניין, ואין מעבר להולכי רגל, ומכוניות צריכות לנסוע מסביב. אני תמיד שואלת: איך תכנון כזה קרה? בזמן האחרון, כשפניתי לוועדה המחוזית או למינהל התכנון ושאלתי איך דבר כזה קרה, התשובה הייתה: התוכנית הייתה טובה, אבל כשהיא הגיעה לוועדה המקומית בשלב ההיתרים עשו כל מיני שטיקים, ובסופו של דבר זאת התוכנית.
צריך להבין: מה שקורה בוועדות תכנון ובנייה משפיע על איכות החיים של אזרחי מדינת ישראל. בסופו של דבר מי שמשלם את המחיר זה התושבים של הערים. בירושלים אנחנו קמים כל בוקר ורואים את הולילנד מתנוסס לנו לנגד עינינו ומזכיר לנו פעם אחרי פעם לאן שחיתות ברשויות המקומיות יכולה להוביל. הגיע הזמן לעשות סדר, והגיע הזמן שגם ראש עיריית ירושלים יעשה סדר במה שקורה בוועדת התכנון והבנייה. המחיר שאזרחי מדינת ישראל משלמים כבד מדי. המחיר שתושבי ירושלים משלמים כבד מדי. אני יודעת שמאוד קשה, והרבה יותר קל להעלים עין ממה שקורה, אבל המחיר הוא כבד, בחיי היום-יום, ובסופו של דבר – בשחיתות של כל המערכת הציבורית. תודה רבה.
היו"ר רויטל סויד:
תודה לחברת הכנסת רחל עזריה. חברת הכנסת שרן השכל – אינה נוכחת. חבר הכנסת אמיר אוחנה.
אמיר אוחנה (הליכוד):
אפשר להחליף?
היו"ר רויטל סויד:
חברת הכנסת יפעל שאשא ביטון, בבקשה. לאחר מכן – חבר הכנסת איל בן ראובן, ואחר כך – חבר הכנסת אמיר אוחנה.
יפעת שאשא ביטון (כולנו):
גברתי היושבת-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני כן רוצה לפתוח את דבריי דווקא בנושא התקציב – החשיבות שלנו בהעברתו; כן, גם וידוי אישי: אני חושבת שלא נכון למדינת ישראל היום בחירות דווקא משום שכל כך חשוב עבור כולנו, תרתי משמע, להעביר את התקציב הזה, אם אנחנו באמת חפצים ביקרו של הציבור. ולמה אני אומרת כולנו תרתי משמע? כי גם אתם בצד הזה הייתם שותפים בהרבה מאוד רפורמות שהעברנו בוועדות השונות. נלחמנו בשביל הציבור, אם זה בשביל הנכים, אם זה בשביל הסיעוד, שדיברה עליו חברת הכנסת טלי פלוסקוב, אם זה בשביל המשפחות הצעירות בתוכנית נטו משפחה. אני רוצה להזכיר לכם שרק במושב הקודם ובמושב שלפניו – ואצלי זה נמשך גם אל תוך הפגרה – התעסקנו בכל הנושא של צהרונים עבור המשפחות הצעירות, ותוכנית נטו משפחה באה ובעצם מוסיפה ומסבסדת מעבר למה שהעברנו בחוק הפיקוח. זה היה באמת בדמנו, של כולנו.
לבוא עכשיו לציבור ולומר לו: סליחה, לא התכוונו, כי יותר בוער לנו לצאת לבחירות, אני חושבת שזה עוול וחטא נורא עבור הציבור. אז בואו רגע נניח לכל המחלוקות הפוליטיות וכן רוצים בחירות עכשיו וכן למהר או לא; בואו נשים רגע את הציבור במרכז הבמה ונגיד שאנחנו כאן כולנו נלחמים בשביל שהוא יוכל ליהנות מהרפורמות שיוצגו הלילה, אני מקווה, בעזרת השם, בתקציב.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
מה הניתוח שלך?
יפעת שאשא ביטון (כולנו):
מה הניתוח שלי לגבי מה? אם יהיה או לא יהיה?
יוסי יונה (המחנה הציוני):
כן.
יפעת שאשא ביטון (כולנו):
תשמע, אני אמרתי לך ביושר – אני לא באה לנתח שום דבר. אני משאירה את זה לגדולים, לראשי הסיעות, אבל אני כן אומרת לך ביושר, ברמה שלי, כחברת כנסת, כחברת מפלגת כולנו, שאני יודעת איך בנשמתנו היה כל הנושא של התקציב למען הציבור. אחרי שלוש שנים שהעברנו כאן רפורמות שונות ומגוונות כדי להיטיב איתו, לבוא דווקא בשנת התקציב החמישית, כשאנחנו כבר יכולים לראות את הפירות והציבור יכול להרגיש את כל מה שעשינו כאן למענו, ולהגיד: סליחה, בוער לנו יותר עכשיו לפרק את הכול וללכת לבחירות – אני חושבת שזה לא פייר כלפיו. לכן, כן, ברמה האישית שלי אני אומרת לך שאנחנו צריכים להישאר כאן ולהמשיך לעשות את העבודה שלנו עוד שנה, כדי שהציבור יוכל ליהנות ממנה. זה לגבי התקציב. אני מקווה שעוד נדבר בו הרבה במהלך הלילה.
אני רוצה להתייחס בשניות שנותרו לי למה שהעלתה כאן סגנית השר חוטובלי ולשתף אתכם שאני לפני 14 שנים עשיתי מחקר בנושא של מזרחים–אשכנזים. האמת שבתור מי שגדלה בקריית שמונה – עכשיו אולי זה יפתיע אתכם – לא באמת הבנתי מה הסיפור, כי גדלתי בתוך חממה, בתוך מקום שכולם אוהבים את כולם וכולם עוזרים לכולם, משפחה אחת גדולה. את הדברים התחלתי להבין בעיקר כשיצאתי לצבא. כשאלו אותי מאיפה את ואמרתי שמקריית שמונה, המבטים וההערות היו ככה מעוררים תהיות. אחר כך, כשסיימתי את הדוקטורט, כולם דאגו לציין שעשיתי את זה ועשיתי את זה מקריית שמונה. לא הבנתי מה הסיפור; אני כמו כולם, והינה אני כאן. אז יצאתי לבדוק: האם באמת יש סיפור עדתי במדינת ישראל?
ברשותך, כבוד היושב-ראש, ממש עוד כמה משפטים, כי זה חשוב.
האם יש באמת סיפור עדתי במדינת ישראל או שמישהו מתעקש להחזיק את השד הזה? חקרתי ילדים צעירים בבית ספר יסודי, וגיליתי שילד בכיתה ד' יודע מה זה מזרחי ואשכנזי ויודע לאפיין את זה – –
לאה פדידה (המחנה הציוני):
עובדה שיש ציפי חוטובלי שאומרת את זה כל הזמן.
יפעת שאשא ביטון (כולנו):
שנייה, שנייה. – – ויודע לאפיין את זה עם כל האפיונים הסטריאוטיפיים שאנחנו מכירים. ונפל לי האסימון, שהסיפור הוא בגנטיקה החברתית שלנו. נכון שאנחנו רוצים לספר כמה דברים משתנים, ונכון שאנחנו נמצאים במציאות אחרת, ונכון שאני, יפעת שאשא ביטון, לא נתתי אף פעם לאף אחד לא לקפח אותי ולא לעצור אותי, לא על רקע מגדר ולא על רקע עדתי, אבל יש משהו בגנטיקה החברתית – אגב, גם היום – שמשמר את הסיפור הזה, אם זה פרסומות שאתם תנתחו, אם זה תוכניות טלוויזיה שאתם תנתחו – –
לאה פדידה (המחנה הציוני):
חברת הכנסת יפעת, מה שמשמר את זה זה שסגנית שר משסעת.
קריאות:
– – –
רויטל סויד (המחנה הציוני):
– – אם זה שיח שמשמר את התפיסות הסטריאוטיפיות שאני חושבת שהגיע הזמן שיחלפו מהעולם. אפשר להמשיך לצעוק, חברת הכנסת לאה פדידה, אבל המשימה שלנו כאן היא לשנות את השיח. נקודה. אני חושבת שזה במשמרת שלנו, וכדאי שכולנו נעשה את זה.
לאה פדידה (המחנה הציוני):
את צודקת.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחברת הכנסת יפעת שאשא ביטון. חבר הכנסת איל בן ראובן, אדוני, בבקשה. אחריו – חברת הכנסת רויטל סויד.
איל בן ראובן (המחנה הציוני):
כבוד היושב-ראש, חברי וחברות הכנסת, חברת הכנסת חוטובלי, אני לא התכוונתי לדבר על זה, אבל אני מוכרח להגיד לך שכל דברייך היו פה הסתה לשמה. הסתה לשמה. יש מה ללמוד מההיסטוריה – – –
סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי:
לפחות תגידו שזה תיעוד חשוב.
איל בן ראובן (המחנה הציוני):
אני מבקש לקבל זמן. תני לי לדבר, אני לא הפרעתי לך.
יש מה ללמוד מההיסטוריה; יש גם מה ללמוד מהסדרה, בהחלט כן. אבל הסתה? אנחנו, אתם, בגין, בן-גוריון, פה יושבים מזרחים, שם יושבים אחרים. בשביל מה? מה הרווחת מהנאום התפל שנתת פה חוץ מפלגנות לשמה? בשביל מה זה טוב? מיותר לחלוטין.
סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי:
תיקון עוולות היסטוריות.
איל בן ראובן (המחנה הציוני):
עכשיו לעצם הנושא שאנחנו דנים בו. רבותיי, 8,000 נופלים כל שנה בגלל הפגע רע שנקרא עישון סיגריות. מספר המעשנים, כבוד היושב-ראש – בדגש על הנוער, על הילדים שלנו – הולך ועולה. אלה הנתונים. אנחנו מאפשרים להם בעצם לסכן את חייהם. המשמעות של זה היא שאנחנו לא עושים את מה שנדרש מאיתנו – אנחנו כאן. חברות הסיגריות, צריך לומר את האמת, מביסות אותנו. הן מצליחות לפרסם ולמכור בכמויות עצומות, שהולכות ועולות. את זה חייבים לעצור.
אני מצטרף פה לחלוטין לקריאתו הנרגשת של חברינו יהודה גליק, שדיבר באמת בהתרגשות בנושא, ובצדק, בצדק רב. חייבים להשקיע בנושא, ובתקציב שאנחנו מתחילים להשקיע בו לדון כבר הערב, כי מדובר בחיי אדם. צריך להעלות את מחירי הטבק, כולל הסיגריות המגולגלות, ואני אומר את זה גם אם הבן הצעיר שלי וחבריו מאוד מאוד יכעסו.
קריאה:
והנרגילות.
איל בן ראובן (המחנה הציוני):
והנרגילות. כל המוצרים האלה.
מערכת החינוך, חבר הכנסת מרגי, חייבת להוביל בנושא הזה, ובכל הכוח. החינוך הוא המפתח, הוא באמת המפתח בנושא. המורים בחדרי המורים חייבים להיות דוגמה אישית בנושא, וברבים מבתי הספר הם לא.
אני שמח מאוד שהנושא הזה עולה כאן, ואני קורא מכאן לכולנו: צריך לעשות עוד הרבה הרבה יותר כדי להציל הרבה הרבה אנשים שאינם מודעים לסכנה הנוראית הזאת. תודה רבה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לאיל בן ראובן. חברת הכנסת רויטל סויד, בבקשה, גברתי. אחריה – חבר הכנסת אמיר אוחנה.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
אדוני היושב-ראש, השר, חבריי חברי הכנסת, למה ראש הממשלה רץ לבחירות ומנסה לקיים הליך בחירות אנחנו מבינים. ראש הממשלה בורח מבשורה; רוח הממשלה מבין ששעון החול של היועץ המשפטי לממשלה הולך ומתקדם; ראש הממשלה מבין שחלון ההזדמנויות שלו שבו הוא יוכל להסתיר מעיניי הציבור את האמת על החקירות ומה קורה בתוך התיקים הולך ואוזל. את ראש הממשלה אני מבינה – הוא לא רוצה שהציבור ידע; הוא לא רוצה שהציבור יבין מה קורה.
אבל השותפות הקואליציוניות? כל יושבי-ראש הסיעות של הקואליציה, שחבריהן פה יושבים, אתם? אתם משתפים פעולה בפארסה הזאת? אתם, במקום לדהור לבחירות, במקום לרוץ לבחירות, אתם משמרים שחיתות ציבורית, אתם משמרים שלטון של ראש ממשלה שנגוע בחקירות. אתם יושבים פה וכל מה שאתם חושבים עליו זה אך ורק על הכיסא שלכם; לא על הציבור, לא על הציבור – – –
אלי אלאלוף (כולנו):
תעשי לי טובה, תסתכלי לשם, אל תסתכלי עליי.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
אני מסתכלת עליכם, ואני מסתכלת עליך, חברי חבר הכנסת אלאלוף, שאני, את היושרה שלך מכירה, ואני מתפלאה עליכם. אני מתפלאה מדוע אתם פה לא אומרים: די, תפסיקו, סוף.
אלי אלאלוף (כולנו):
חשוב לך – – –
רויטל סויד (המחנה הציוני):
אם אתם כל כך מאמינים שהעם הולך ימינה, כמו שאתם אומרים, תקיימו בחירות, תפסיקו את השלטון הזה. לא ייתכן שאתן, השותפות הקואליציוניות, תמשיכו לשמר את זה.
ולכן, מה שיש פה זה לא תיק 1000, לא תיק 2000, לא תיק 3000 ולא תיק 4000. מה שיש פה זה תיק 5000 – תיק 5000, שצריך להיות מוגש נגד השותפות הקואליציוניות; תיק 5000, שמה שהם שמים לנגד עיניהם זה לא האינטרס הלאומי, זה אך ורק האינטרס האישי – אך ורק ההישרדות הפוליטית שלכם. תודה רבה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחברת הכנסת רויטל סויד. חבר הכנסת אמיר אוחנה, בבקשה, אדוני. אחריו, אחריו, אחריו – –
לאה פדידה (המחנה הציוני):
טובה שיש גם אוחנה בליכוד.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
– – חברת הכנסת פנינה תמנו-שטה.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אוחנה, תגיד משהו גם על אלי מויאל.
אמיר אוחנה (הליכוד):
אני על זה.
אמיר אוחנה (הליכוד):
תודה לך, אדוני היושב-ראש, גברתי היושבת-ראש – המתחלפים.
21, 22, 23, 24...
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
בום.
אמיר אוחנה (הליכוד):
ארבע שניות, בום. מי אמר את זה? ארבע שניות מרגע הישמע הקליק ועד שהרימון מתפוצץ. ארבע שניות שבהן אתה חייב להדוף את הרימון הרחק ממך או לחדול.
הגיבור שלי היום – וזה לאלי מויאל – הגיבור שלי הוא נתן אלבז. הוא נולד בצֵפְרוֹ שבמרוקו, בבית יהודי עני.
יעקב מרגי (ש"ס):
צְפְרוֹ.
אמיר אוחנה (הליכוד):
צְפְרוֹ. כמו מרבית בני גילו בשנות ה-40, הוא גילה התלהבות גדולה מהרעיון הציוני, למד עברית ושאף לעלות ארצה. אחרי קום המדינה התנדב נתן בן ה-17 לקבוצת הגנה יהודית, התארגנות שכשמה כן מטרתה. ההורים פחות התלהבו מהעיסוק בציונות; אולי קיוו שירכוש מקצוע. לא עזרו כל הפצרותיו, והם מיאנו לאפשר לו לעלות ארצה. יום אחד אמר להוריו שהוא יוצא לקולנוע. משלא שב עד יום המוחרת חבר בא לבית ההורים ובישר להם: נתן עלה לישראל.
כך הוא כתב לאימו בצרפתית חודשים ספורים אחרי שעלה ארצה, על קורותיו בישראל הצעירה, והוא בן 18: אימא יקרה, אשתדל להסביר לך דבר ואולי תביני לרוחי, ושמא אהיה ראוי לסליחה על הסבל שגרמתי לכולם, ובמיוחד לך. קשה היה לי. בהתחלה רציתי להיות מה שאינני; רציתי פשוט להיות אשכנזי. הם באו מארצות מפותחות, למדו והכירו עולם, והיו לבושים טוב יותר ממני, ידעו לשוחח עם כולם כשווים. בקיצור, הם ידעו להסתדר. רציתי להיות אחד מהם, אולם קשה, קשה מאוד להתנכר למוצא. בארץ ישנם רומנים, טורקים, הונגרים, עיראקים, יוגוסלבים, מרוקאים והרבה עדות. האשכנזים לא התביישו בכינוים, ואני, אני הינני בארץ מרוקאי, בדיוק כמו שהייתי במרוקו יהודי.
לאה פדידה (המחנה הציוני):
מה נסגר איתכם היום?
אמיר אוחנה (הליכוד):
ומרוקאי פה פירושו סכין, גנב, עולם תחתון, בטלן. בימים הראשונים הייתי אומלל, אולם ידעתי להתגבר. איך? פשוט חייכתי, זה הכול.
נתן זכה חודשים אחר כך להגשים את החלום שלו ולהתגייס לצה"ל, שבו הוא שירת, עד שבאמת, במהלך משימה של פירוק רימונים, נשמע פתאום הקליק. היו לנתן ארבע שניות להחליט מה הוא עושה: עוזב את הרימון ובורח ומסכן את חבריו או זורק אותו החוצה כאשר מכל עבר יש חיילים והוא היה מסכן את חייהם. אתם יודעים מה נתן עשה? הוא צעק "רימון", קפץ עליו, שכב ומת.
לאה פדידה (המחנה הציוני):
יהי זכרו ברוך, אבל זה לא קשור – – –
אמיר אוחנה (הליכוד):
יהי זכרו ברוך. ונתן אלבז ורבים נוספים – ואיך שבגין דיבר על פיינשטיין וברזני, לוחמים יהודים, אחים, לא אשכנזי ומזרחי – כולם ביחד – זו מדינת ישראל. התמהיל המיוחד הזה של העם היהודי כולו, מכל הגלויות – זה הדבר שאני אומר היום לאלי מויאל לזכור – מייחד אותנו, את המדינה שלנו, ואני אומר את זה כמובן לכל חברינו כולם.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה.
איל בן ראובן (המחנה הציוני):
דבר לחוטובלי.
לאה פדידה (המחנה הציוני):
תגיד את זה לחוטובלי.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לחבר הכנסת אמיר אוחנה. חברת הכנסת פנינה תמנו-שטה, ואחריה – חברת הכנסת לאה פדידה, שתתאפק עד אז ולא תעיר הערות. שלוש דקות, ברשותך.
פנינה תמנו (יש עתיד):
תודה, גברתי היושבת-ראש. חבר הכנסת אוחנה, אני שומעת אותך, שומעת את הנאום שלך – מתחברת. עם ישראל, גלויות מכל מקום – מי כמוני, שמגיעה מקהילת יהודי אתיופיה, שהקריבה הקרבה רצינית, 10% מההולכים במבצע משה. שמעתי את הדברים של שולי, ועם מרבית דברייך אני מסכימה. אבל אני לא מצליחה להבין, יש לכם פיצול אישיות?
אני שומעת את הנאומים שלכם בעקבות "סלאח, פה זה ארץ ישראל" ולא מצליחה להבין איך אתם מביאים את חוק הלאום, בחוסר אחריות.
אמיר אוחנה (הליכוד):
חוק הלאום זה חוק מצוין.
פנינה תמנו (יש עתיד):
מסתכלים על סעיף שימור מורשת. שימור מורשת, סעיף 7(א) – אני אקריא לך – שאיתו אני מסכימה: "כל תושב ישראל, ללא הבדל דת או לאום, זכאי לפעול לשימור תרבותו, מורשתו, שפתו וזהותו". מסכימה לחלוטין. אבל סעיף 7(ב), באותה נשימה – בושה וחרפה: "המדינה רשאית לאפשר לקהילה" – מה זה קהילה? "לרבות בני דת אחת או בני לאום אחד, לקיים התיישבות קהילתית נפרדת". מה זה קהילה? קהילת הלבנים? קהילת החרדים? קהילת מה? כזה סעיף להכניס לספר החוקים של מדינת ישראל? לא מספיק שיש ועדות קבלה? אפרופו מזרחים, ועדות קבלה ביישובים, מושבים, קיבוצים – מי נפגע, אוחנה?
קריאה:
– – –
פנינה תמנו (יש עתיד):
אז רגע, רגע, לפני שאתה עונה לי – הצביעות הזאת של להכניס סעיף כזה אחרי שגם אתה – אני רוצה להזכיר לך פרשה: קריית מלאכי 2012; עצומה; סוג של חוזה, יותר נכון, לא ועדת קבלה; חתמו הדיירים שהם לא מקבלים יוצאי אתיופיה. אלה הערכים היהודיים? עזוב אותך גרים. ואז באים אליי בלחשושים: אולי הכוונה לערבים.
אמיר אוחנה (הליכוד):
חברת הכנסת תמנו-שטה, תאפשרי לי להשיב – – –
פנינה תמנו (יש עתיד):
אנחנו היינו גרים במצרים, וגם את הגרים לא צריך להונות. ואני חושבת שאם אנחנו עם – – –
אמיר אוחנה (הליכוד):
– – –
פנינה תמנו (יש עתיד):
את הדיאלוג אני אעשה איתך אחר כך. אם אנחנו עם שמכבד את ערכיו היהודיים, צריך לדעת להכניס לחוק הזה דמוקרטיה ושוויון, ובטח ובטח לא לאפשר שתהיה סלקציה.
אמיר אוחנה (הליכוד):
אבל אני מסכים איתך, וגם אמרתי את הדברים, ובעיניי, בקריאה השנייה והשלישית נתקן את זה.
פנינה תמנו (יש עתיד):
איך בכלל הכנסתם את הדבר הזה? אוחנה, תבין, זה בושה וכלימה. בכלל, כל אלה שבאים – המצעד הזה של האנשים. איפה יפעת ביטון שאשא? היא מדברת על החסמים – זה החסם הכי גדול.
אמיר אוחנה (הליכוד):
אם היית שומעת מה אמרתי בוועדה לא היית אומרת את זה.
פנינה תמנו (יש עתיד):
ואני רוצה להגיד לך משהו, אוחנה: לפחות בוועדות הקבלה יש קריטריונים. פה אפילו אין קריטריונים. אז תפסיקו עם הצביעות והפיצול אישיות.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לחברת הכנסת פנינה תמנו-שטה. חברת הכנסת לאה פדידה, ולאחר מכן – חבר הכנסת דודי אמסלם, אחרון הדוברים.
לאה פדידה (המחנה הציוני):
תודה, גברתי היושבת-ראש. חבל מאוד שסגנית השר חוטובלי לא נמצאת, כי אני נוהגת לדבר בפניו של בן אדם. חוץ מלהגיד לך שהנאום שלך רדוד, משסע, מפלג, אין לי יותר מה להגיד לך. ואת זה אומרת מי – שעומד בראשה אליטיסט אשכנזי שאפילו בנימין נתניהו לא מספיק לו, והוא קרא לעצמו לפעמים בנג'מין נתניהו, כי זה לא מספיק מזרחי ולא מספיק אליטיסטי. ויסלח לי חבר הכנסת דודי אמסלם, שאני מאוד מעריכה, אותך הוא ישים יושב-ראש הקואליציה; כל השרים שלו אשכנזים אליטיסטיים: ארדן, חיים כץ – פולניה, גרמניה, יוגוסלביה.
קריאה:
– – –
לאה פדידה (המחנה הציוני):
אחד יש חצי-חצי.
השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:
גילה גמליאל, מירי רגב – – –
לאה פדידה (המחנה הציוני):
אמרתי שרים. אמרתי שרים. בוא אני אקריא לך: שטייניץ – גרמניה, ארדן – רומניה, ישראל כץ – רומניה, בני בגין – פולין. אבל זה שטויות. זה שטויות, כי לא אכפת לי מאיזו עדה הבן אדם, העיקר שיהיה בן אדם. להצביע עלינו ולהגיד על סלאח – אז אני אגיד לך חברת הכנסת שאשא ביטון, הגשם של האפליה ירד על קריית שמונה ועל חטיבת כרמלי – גם על אשכנזים וגם על המזרחים. מי שצריך להגיד סליחה זה לא מפא"י, שהיו לפני הרבה זמן; חדשים – מירי רגב, חוטובלי – צריכים לבקש סליחה יום-יום מהמזרחים שהם שמים בגטאות שנקראותפריפריה.
נורית קורן (הליכוד):
ממש.
לאה פדידה (המחנה הציוני):
ובתקציב הזה של 2019 הורדתם את כל הסעיפים של הכסף לצפון. תתביישו – לדבר ב-2018 על מזרחים ואשכנזים. מילא זו הייתה אמת, אני מסתכלת לכאן – וואי, כמה מזרחים יש פה. אחיי ואחיותיי אתם, אבל גם האשכנזים. איזה מין דבר זה, ב-2018 לדבר על אשכנזים ומזרחים. תתביישי, גברת חוטובלי. מילא זה גם היה אמת. או שזה מתחיל מסע בחירות?
חבריי וחברותיי, אחיי המזרחים ואחיותיי המזרחיות בבית, הם דואגים שתהיו למטה ודואגים שלא תגמרו את החודש ותהיו בהישרדות, שלא יהיה לכם זמן לראות מי דופק אתכם באמת. כן, הליכוד צריך להתנצל בפניכם יום-יום. כי אצלי בשכונה לא גומרים את החודש; הכלכלה מאוד טובה, אבל פירות הכלכלה לא מגיעים לעם.
אז אני מציעה לכם, כל חברי הכנסת, וחברי הכנסת של הליכוד: תבקשו סליחה – סליחה על תקציב שלא מפצה את הפריפריה; סליחה בשם ציפי חוטובלי, שנאמה פה נאום משסע ונאום מפריד. מה זה משנה מוצאו של אדם? מה זה משנה? משנה אם אני מרוקאית ואת אשכנזייה?
היו"ר רויטל סויד:
במקרה לא.
לאה פדידה (המחנה הציוני):
ושתינו מאותה מפלגה, ראית? איזה דבר זה? מה זה משנה? מגיע ב-2018 שישפטו אדם על פי איך שהוא; לא חרדי, לא ערבי, לא דתי, לא אשכנזי ולא מזרחי. התחלתם קמפיין בחירות? אז חלאס. אנחנו, אנשי הפריפריה והמזרחים – אל תשתמשו בנו. אין שד עדתי יותר. אנחנו רוצים להיות בכל המפלגות ורוצים להגיד תודה אך ורק למפלגות שיודעות לדאוג לשוויון הזדמנויות אמיתי. את יודעת מי עשה את זה, חוטובלי? בני בגין עשה את זה – נתן אינטגרציה. מאז שכחתם את זה.
היו"ר רויטל סויד:
מנחם בגין.
לאה פדידה (המחנה הציוני):
מנחם בגין. אבל לא ביבי נתניהו, שבא מצפון תל אביב, בלי סל ערכים, לא מכיר ולא יודע. הוא משסע, מפריד ומנציח את הפריפריה.
נורית קורן (הליכוד):
– – –
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה.
השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:
– – –
לאה פדידה (המחנה הציוני):
ארדן, צ'ה פאצ'ה אתה מבין? כי גם פולנית אני יודעת לדבר. תודה רבה.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לחברת הכנסת לאה פדידה. חבר הכנסת דוד אמסלם, ולאחר מכן חבר הכנסת גפני יסכם את הדיון. שלוש דקות, בבקשה.
דוד אמסלם (הליכוד):
זחאלקה, אתה מרוצה מזה שאין בחירות או אתה לא מרוצה? למה מפלגת העבודה רוצים ללכת עם ולהרגיש בלי. הרי בסופו של דבר, תראה, אני שמעתי את חברת הכנסת סויד. חשבתי שאני נמצא באיזה מערכון.
תראה, בוא נעבור לעובדות. עלה חוק הגיוס. שר הביטחון לא הסכים לו. מי אשם? ראש הממשלה. ראש הממשלה מנסה לעשות מאמצים עילאיים כדי לשמר את הממשלה. חברת הכנסת, אתם בעצם אומרים כבר יומיים שהוא רק מחפש תירוצים. אז האמת היא, תחליטו בכלל מה העמדה שלכם. אני יודע דבר אחד: אתם כמעט לא נרדמתם בשבוע האחרון, בגלל שאתם ראיתם את הסקרים, הבנתם שאתם רובכם לא תהיו כאן. אתם רק חיפשתם, התפללתם, אמרתם תהילים מהבוקר, רק שהממשלה תחזיק מעמד.
אתם מטיפים עכשיו לחברי הקואליציה מדוע הם תומכים בממשלה. הרי באופן טבעי, קואליציה – תפקידה זה לשמר את הממשלה. אז לכן, לא הבנתי בכלל את כל הלוגיקה שחברת הכנסת סויד העלתה כאן. לא צריך תמיד לתקוף את ראש הממשלה ואת הממשלה איפה שלא צריך, וגם בלי היגיון ושכל.
לגופו של עניין, גופו של החוק, האמת היא, אני אגיד לכם מה מפריע לי. אני, מבחינתי, גם אשתי זיכרונה לברכה נפגעה מהסיגריות, ואני עישנתי 35 שנה והפסקתי לעשן. אני חושב שהסיגריות – הלוואי שהיה לנו מצב שהן היו נעלמות מן העולם, בגלל שהן באמת גורם שהורג כל כך הרבה אנשים, שאני לא יודע – בעצם, היום אני כל כך מצטער בכלל שהתחלתי, וכמובן אני משתדל להגיד לכל אחד שאני רואה עם סיגריה ביד, להסביר לו שזה החיים עצמם, וכדאי שיפסיק כבר עכשיו. כל סיגריה עושה נזק מצטבר; גם אם אתה מפסיק עדיין אתה בסיכון כזה או אחר.
מה שמפריע לי בהצעת החוק הזאת הוא שני דברים: 1. האוצר מעלה אותה בגלל כסף, לא בגלל הבריאות בכלל. הוא מוכר לנו את הבריאות. עכשיו, אם הוא היה הגון, חבר הכנסת גפני, ורוצים באמת, כמו שאני חושב שצריך, אז הם היו לפחות לוקחים את הכסף הזה ושמים אותו במניעה. הרי הבעיה שלנו זה המניעה. אני אומר לכם כמעשן ותיק, הרבה מאוד שנים הייתי יוצא מהבסיס, כשהייתי חייל בסדיר, ועד שהייתי מגיע הביתה היה לוקח לי שמונה שעות, ולפעמים כשהיה לי כסף או לסיגריות או לסנדוויץ' הייתי קונה סיגריות ונשאר רעב כמעט יום שלם.
רוב האנשים שמעשנים היום הם אנשים בחתך הסוציו-אקונומי הכי נמוך. אני מניח שכמעט כל האסירים בבתי הסוהר מעשנים; כמעט כל המשפחות שנמצאות בסוציו, או חלק גדול מהן. לא עושים את המחקרים האלה. המעשן, לדעתי, לא יפסיק בגלל שמעלים את המחיר. זו לא פונקציה בשבילו.
אבל מה שמפריע לי, אם כבר הלכתם על המהלך – וזה בסדר – נניח שזה מכניס חצי מיליארד שקל לקופת המדינה. בואו ניקח את הכסף הזה ונחזיר אותו למעשנים עצמם, בתוכניות גמילה, בגלל שזה קריטי. אני חושב שזה קריטי. אבל כאן, אני רואה שהמהלך – למרות שאנחנו תומכים בו, בגלל שזה ממשלה – הוא לא סגור במאזן בצד השני. תודה רבה.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לחבר הכנסת דודי אמסלם, שניצל את העובדה שאני היושבת-ראש ולא יכולה להגיב. אני כן אומר לך שלא תקפתי את ראש הממשלה. אנחנו מבינים היטב מדוע הוא רוצה בחירות. תקפתי את השותפות הקואליציוניות שלו, שמשתפות עם זה פעולה.
יסכם את הדיון חבר הכנסת גפני, בבקשה. חבר הכנסת גפני, אתה מעוניין לסכם את הדיון? נשארו לך עוד 20 עמודים שלא הקראת?
נורית קורן (הליכוד):
– – – צריכה להיות ממלכתית, את לא יכולה להגיד את הדעות שלך.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
ונורית קורן מסבירה לך.
היו"ר רויטל סויד:
מלמדים אותי איך להיות ממלכתית. חבר הכנסת גפני, מישהו עוד עלול לחשוב – יש לי תחושה שהשיח הנעים שיש בינינו לא מובן לחלק מיושבי הספסלים בצד ההוא. כן. אולי תסביר להם, אתה, שזה בבדיחות הדעת ובנעימות ולהכניס אווירה טובה פה למליאה. יש לי תחושה שלא כולם פה מבינים ולא מחודד אצלם העניין.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
גברתי היושבת-ראש – –
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
אני מציעה – – – מה דעתך – – – או שוחד – – –
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
– – חברי הכנסת, חברות הכנסת, אני רוצה להגיד לכם שיושבת-ראש הישיבה, חברת הכנסת רויטל סויד – אנחנו יכולים להגיד בדיחות שאם מישהו עומד מהצד יכול לחשוב שזה משהו פוגע. זה לא פוגע. האווירה היא אווירה טובה. לפעמים ההצבעות שלנו שונות, אבל אז זה פחות טוב.
אני מבקש, היה פה דיון מאוד מעניין, שהתפרס לא רק על הסיגריות – התפרס על הרבה מאוד תחומים. ואני רוצה להתייחס לתחום נוסף – – –
היו"ר רויטל סויד:
תכוון את זה, לא שומעים אותך.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
תודה. אני רוצה להתייחס לתחום נוסף לפני שאני מסכם את הדיון לגבי הסיגריות. הועלו פה דברים נוספים, ואני מבקש לומר, גברתי היושבת-ראש, אני רוצה לומר, אני, כחבר כנסת חרדי – – –
היו"ר רויטל סויד:
חברים, בבקשה, חבר הכנסת גפני מסכם את הדיון. נא לנהל את השיחות קצת יותר בשקט. חבר הכנסת אילטוב, קצת יותר בשקט.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
אני לפעמים נתקל בתופעות שאינן חשובות לחלוטין בתקשורת, בחלק מהתקשורת. העובדות אינן רלוונטיות. לא רלוונטיות.
אתמול עבר כאן חוק במליאת הכנסת, בקריאה שנייה ושלישית, ללא הסתייגויות, על איסור השימוש במזומן. חוק. העלה אותו חבר הכנסת ניסן סלומינסקי, שעמד בראש ועדה משותפת לוועדת החוקה ולוועדת הכספים. במשך שנתיים זה היה בוועדת החוקה בלבד, והחוק לא קודם. ושאלו את חבר הכנסת סלומינסקי: למה לא קידמת את החוק? והוא אמר – תשובה כנה ומקצועית – הוא אמר: כדי לא להשתמש במזומן צריך שבנק ישראל יציג מכשירים שאדם יוכל להשתמש בהם במקום המזומן. אי-אפשר להשאיר בן אדם בלי יכולת לקנות, לעשות עסקים. שנתיים, הוא אומר, חיכיתי לבנק ישראל, קיימתי איתם דיונים; לא בוועדה. יפה.
הלכה עיתונאית וכתבה – אני לא יודע, אני דווקא – היא כתבה היום כמה דברים שחשוב שנדע אותם. כסף שחור, היא כותבת בדה-מרקר, כסף שחור הוא כמו מים, הוא זורם מייד לנקודות הכי נמוכות – כך סיכם רגולטור מתוסכל את הדיונים של ועדת החוקה, חוק ומשפט בכנסת בראשות חבר הכנסת ניסן סלומינסקי מהבית היהודי. אותו רגולטור אלמוני סיכם באוזניה של הכתבת של דה-מרקר שהמים השחורים זורמים למקומות הכי נמוכים. הוא התכוון לתבונה מופלאה שנחשפה שוב בדיוני הכנסת: היכולת של החרדים, ובעיקר של נציגם הבכיר בכנסת, חבר הכנסת משה גפני מיהדות התורה – –
קריאה:
מי זה?
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
– – להצליח לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. כתבה של עמוד שלם בדה-מרקר.
היו"ר רויטל סויד:
אתה רוצה שאני אנסה להשתיק אותם?
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
מה?
היו"ר רויטל סויד:
או שלא מפריע לך?
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
כן, אני רוצה שהם ישמעו. השיחה שהם מנהלים ביניהם פחות מעניינת מזה.
היו"ר רויטל סויד:
חברים, בבקשה, נא לשמור על השקט. חבר הכנסת מרגי, חבר הכנסת מרגי, חבר הכנסת גפני מדבר פה על עצמו, והוא מאוד מעוניין שאתה תקשיב.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
לא, אני לא מדבר על עצמי. אני מדבר על הצורה של העיתונות החילונית – איך היא מתייחסת לחבר כנסת חרדי.
היו"ר רויטל סויד:
הוא ממש מבקש שכולם יאזינו לדברים.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
מה?
עודד פורר (ישראל ביתנו):
– – –
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
לא, אני לא שומע. אי-אפשר לשמוע כלום.
עודד פורר (ישראל ביתנו):
אתה מנוי על דה-מרקר?
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
לא, לא.
עודד פורר (ישראל ביתנו):
אני לא קורא אותו.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
אני לא מנוי על דה-מרקר. אתה יכול לראות בעיתון פה, מי שהביא לי את זה – יש פה את הכתמים של הסנדוויצ'ים, שהוא אכל עם זה ארוחת בוקר. אני לא מנוי על דה-מרקר, אבל אתה יודע, לפעמים זה מעניין.
ושם היא כותבת למה יש תסכול לרגולטור – אני מניח שאני יודע לאיזה רגולטור היא מתכוונת: "התסכול נובע מהפשרה של הרגע האחרון שהוכנסה בחוק להגבלת השימוש במזומן – חוק שהתעכב יותר משנתיים על שולחן הכנסת, בעיקר בגלל מורא חברי הכנסת החרדים. החוק קיבל בשבוע שעבר" – ושם היא כותבת, אני לא אקרא את הכול, היא כותבת שאני עיכבתי את זה במשך שנתיים. אחרי שניסן סלומינסקי, ברוב הגינותו, הסביר בוועדה – דרך אגב, הוועדה אצלו משודרת. מאיפה אני יודע שהיא משודרת? בגלל שמישהו אמר לי שם: לא יהיה תקציב. אז אמרתי: אז לא, מה אני יכול לעשות? יש לי השגות. אז הוא אמר: לא, אבל שר האוצר אמר – – –
היו"ר רויטל סויד:
ראינו את הכותרת.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
לא, ששר האוצר אמר אצלו בוועדה – – –
היו"ר רויטל סויד:
ראינו, ראינו.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
אני לא ידעתי. שר האוצר אמר: או שיהיה תקציב או שבליל הסדר לא יהיה שר אוצר. אז בבדיחה, את יודעת, כמו שאני רגיל, אמרתי: אז לא יהיה. אז פתאום כל הכותרות – מתברר שמשדרים אצלו און-ליין. בסדר. עכשיו, מה היא אומרת? היא אומרת שאני עיכבתי את זה בוועדת הכספים שנתיים. זה לא היה אצלי. החוק הזה, שהיה צריך להיות בוועדת הכספים, לא היה.
מה שמעניין – לפני שאני ממשיך, כל פעם, ניסן, כל פעם שיש לי ויכוח עם משרד האוצר על נושא כלשהו, שהוועדה מתווכחת, פתאום הכתבת הזאת, יש לה כתבה נגדי. כל פעם. זה יכול להיות על הרבה מאוד דברים. היה לי ויכוח בוועדה של ניסן, וגם הוא הסכים איתי, ש-8,000 שקל במזומן בשלב הראשון זה מעט, ש-25,000 לאנשים פרטיים זה מעט. הגענו להסכמה שזה לא יהיה 8,000 אלא 11,000, ולא 25,000 אלא 50,000. היו שם רבים שדיברו, בעלי עסקים – – –
היו"ר רויטל סויד:
חברים, בבקשה. חבר הכנסת מרגי, זה לא משנה מקום משנה מזל.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
חברת הכנסת, השרה סופה לנדבר – – –
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
איזה נשיקות וחיבוקים. חבר הכנסת גפני, לקחו לך את כל תשומת הלב.
היו"ר רויטל סויד:
כן, לגמרי.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
הכלה הגיעה.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
השרה סופה לנדבר, ברוכה הבאה. תגידי, את יכולה לדבר ברור? בסדר, אוקיי.
מה שאני מבקש לומר: יש פה כתבה שלמה, לא מתחילה ולא נגמרת. ואני, מעל הבמה הזאת, פונה לעיתון דה-מרקר: תגידו בבקשה מי זה הרגולטור שהזין אתכם עכשיו ומזין אתכם בוויכוחים אחרים. שתדעו, חברי ועדת הכספים, שכשיש ויכוח בינינו לבין האוצר, דה-מרקר כותב נגדי כתבה. הוא מזמין – והינה מיקי לוי – מה שהוא הראה לי בשבוע שעבר גם כן בעיתון. יש לי ויכוח מקצועי עם הבטלנות של משרד האוצר, עם הרשעות של אגף התקציבים. יש להם כתובת.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לחבר הכנסת – – –
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
סיימתי. סיימתי.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
העיתונות החילונית היא לא אובייקטיבית. לכן, אם אתה רוצה לפרסם ידיעה, תפרסם ביתד נאמן.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לחבר הכנסת משה גפני.
אנחנו עוברים להצבעה על החלטת ועדת הכספים בדבר צו תעריף המכס והפטורים ומס קנייה על טובין (תיקון מס' 9), התשע"ח–2018. מי בעד? מי נגד?
הצבעה מס' 2
בעד ההחלטה – 82
נגד – אין
נמנעים – אין
החלטת ועדת הכספים בדבר צו תעריף המכס והפטורים ומס קנייה על טובין (תיקון מס' 9), התשע"ח–2018, נתקבלה.
היו"ר רויטל סויד:
82 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. השר איוב קרא, הצבעתך נרשמת בפרוטוקול. אנחנו נמשיך. חבר הכנסת עודד פורר, הצבעתך נרשמה, לא הצלחת להצביע, ולכן זה יהיה 83 בעד. אין מתנגדים. השר אזולאי, גם הצבעתך נרשמת בפרוטוקול. החלטת ועדת הכספים בדבר צו תעריף המכס והפטורים ומס קנייה על טובין (תיקון מס' 9), התשע"ח–2018, עברה.
בחירת סגנים ליושב-ראש הכנסת
היו"ר רויטל סויד:
אנחנו עוברים להמלצה לבחירת סגנית יושב-ראש הכנסת. יציג, בשם יושב-ראש ועדת הכנסת, חבר הכנסת דוד אמסלם, בבקשה.
דוד אמסלם (בשם יו"ר ועדת הכנסת):
גברתי היושבת בראש, חברי הכנסת, בהתאם לסעיף 2 לתקנון הכנסת ממליצה ועדת הכנסת למנות את חברת הכנסת נאוה בוקר לסגנית יושב-ראש הכנסת עד ליום כ"ג בסיוון תשע"ט, 1 בנובמבר 2018. אבקש את ההסכמה של הכנסת.
היו"ר רויטל סויד:
אנחנו עוברים להצבעה. בהתאם לסעיף 2 לתקנון הכנסת ממליצה ועדת הכנסת למנות את חברת הכנסת נאוה בוקר לסגנית ליושב-ראש הכנסת עד ליום כ"ג בחשוון, 1 בנובמבר 2018. מי בעד? מי נגד?
הצבעה מס' 3
בעד הצעת ועדת הכנסת – 71
נגד – 3
נמנעים – 3
הצעת ועדת הכנסת לבחור את חברת הכנסת נאוה בוקר לסגנית ליושב-ראש הכנסת נתקבלה.
היו"ר רויטל סויד:
71 בעד, שלושה מתנגדים, שלושה נמנעים. אני מוסיפה לפרוטוקול את הצבעתה של השרה סופה לנדבר. ההחלטה אושרה במליאת הכנסת. חבר הכנסת איתן ברושי, גם הצבעתך נרשמה – הצבעה בעד, כן? חבר הכנסת ברושי, הצבעה בעד? גם הצבעתך נרשמת בפרוטוקול.
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת
היו"ר רויטל סויד:
הודעה לסגן מזכירת הכנסת.
סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:
ברשות יושבת-ראש הישיבה, הינני מתכבד להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת, לקריאה ראשונה, מטעם הכנסת, הצעת חוק-יסוד: הממשלה – מדינת הלאום של העם היהודי, של חבר הכנסת אבי דיכטר וקבוצת חברי הכנסת. תודה.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה.
הצעת חוק מס הכנסה (ניכוי הוצאות הנפקה) (הוראת שעה), התשע"ח–2017
[מס' כ/736; דברי הכנסת, חוב' א', ישיבה 263, עמ' 23833; נספחות.]
(קריאה שנייה וקריאה שלישית)
היו"ר רויטל סויד:
אנחנו ממשיכים בסדר-היום: הצעת חוק מס הכנסה (ניכוי הוצאות הנפקה) (הוראת שעה), התשע"ח–2017, לקריאה שנייה ושלישית.
השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:
גברתי, הממשלה תומכת בהצעת החוק, ולכן היא איננה רואה בחוק הזה חוק תקציבי.
היו"ר רויטל סויד:
יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת הכספים חבר הכנסת משה גפני.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
גברתי היושבת-ראש, ועדת הכספים החליטה לנכות את הוצאות – –
לאה פדידה (המחנה הציוני):
אנחנו לא הבנו מה אמר השר ארדן.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
– – לנכות את הוצאות ההנפקה של החברות הציבוריות שרוצות להנפיק בבורסה. הסיבה היא – מיקי לוי, אתה זוכר? שהבורסה יורדת ומשקיעים בחברות ציבוריות עוברים לחו"ל. לכן, אנחנו ביקשנו בוועדת הכספים לנכות את הוצאות ההנפקה של חברות ציבוריות שמבקשות להנפיק את זה בבורסה.
אני שמח שהשר גלעד ארדן הודיע עכשיו שהממשלה תומכת ולכן זאת לא הצעת חוק תקציבית. כל המפלגות, כמובן, תמכו בהצעת החוק הזאת, ואני מבקש את עזרת המליאה ואת תמיכת המליאה בחוק הזה. תודה רבה.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לחבר הכנסת משה גפני. חבר הכנסת מוסי רז, יש לך הסתייגות. אתה מעוניין? בבקשה, חבר הכנסת מוסי רז.
מוסי רז (מרצ):
גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, השרים, ההצעה הזאת, שעברה בקריאה טרומית לפני כחמישה חודשים, בעצם באה להכיר בהוצאה שהיא הוצאה הונית לכל דבר כאילו שהיא הוצאה פירותית – שינוי מוחלט של שיטת המס הנהוגה גם בישראל וגם בעולם.
בוועדה זה הוצג על ידי – חברי הוועדה תמכו כולם חוץ ממני, זה נכון – זה הוצג כאיזשהו תרגיל, כאיזושהי דרך להקטין בפועל את המס המוטל על הבורסה. הטענה הייתה שכיוון שהוטל מס על הבורסה, קטנו המחזורים, מחזורי המסחר בבורסה לניירות הערך, וגם קטנו ההנפקות. זה אולי היה נכון כשהכינו את הצעת החוק הזאת, אבל מי שיבדוק מה קרה ב-2017 יראה שדווקא ההנפקות עלו בצורה חדה מול השנה שלפניה, וכך גם עלו מחזורי המסחר בבורסה לניירות ערך, כך שגם הטיעון הזה מתייתר. מי שחושב היום שצריך להקטין את המס על ההון בישראל, שיצביע בעד ההצעה הזאת, אבל מי שחושב שהמס על ההון הוא גם כך קצת נמוך מדי, או לפחות הולם, שלא יצביע בעד ההצעה הזאת, שהמשמעות היחידה שלה היא הקטנת המס על רווחי הון בבורסה.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
תודה. חבר הכנסת מוסי רז, חבר הכנסת רז, אתה רוצה להצביע על ההסתייגות?
מוסי רז (מרצ):
כן.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
רוצה להצביע.
אם כן, אנחנו עוברים עכשיו להצבעה על סעיף 1, ללא הסתייגויות, בקריאה שנייה. סעיף 1, בקריאה שנייה, נא להצביע. על סעיף 1, ללא הסתייגויות.
הצבעה מס' 4
בעד סעיף 1 – 61
נגד – 15
נמנעים – 1
סעיף 1 נתקבל.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
61 בעד, נגד – 15, נמנע אחד, נוכח אחד. סעיף 1 עבר ללא הסתייגויות; אושר בקריאה שנייה כנוסח הוועדה.
נא לסדר לחברת הכנסת סויד את לוח ההצבעה, בבקשה. נא לסדר לה. תודה.
עכשיו אנחנו הולכים להצביע על ההסתייגות לסעיף 2, של חבר הכנסת מוסי רז. מי בעד? מי נגד ההסתייגות של מוסי רז לסעיף 2?
הצבעה מס' 5
בעד ההסתייגות – 15
נגד – 42
נמנעים – אין
ההסתייגות של חבר הכנסת מוסי רז לסעיף 2 לא נתקבלה.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
15 בעד, 42 מתנגדים ונוכח אחד. אני קובע כי ההסתייגות לא עברה.
אנחנו עוברים להצביע על סעיף 2 כנוסח הוועדה. נא להצביע. מי בעד? מי נגד? סעיף 2 כנוסח הוועדה.
הצבעה מס' 6
בעד סעיף 2, כהצעת הוועדה – 65
נגד – 14
נמנעים – אין
סעיף 2, כהצעת הוועדה, נתקבל.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
65 בעד, 14 מתנגדים, נוכח אחד. אני קובע כי סעיף 2 עבר כנוסח הוועדה.
אנחנו עוברים להצביע על סעיפים 3 ו-4 כנוסח הוועדה. נא להצביע. מי בעד? מי נגד? ההצבעה החלה.
הצבעה מס' 7
בעד סעיפים 3–4 – 64
נגד – 14
נמנעים – אין
סעיפים 3–4 נתקבלו.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
בעד – 64, נגד – 14. אני קובע כי הסעיפים הללו עברו כולם בקריאה שנייה.
אנחנו עוברים להצבעה על כל החוק, חוק מס הכנסה (ניכוי הוצאות הנפקה) (הוראת שעה), בקריאה שלישית. נא להצביע.
הצבעה מס' 8
בעד החוק – 67
נגד – 13
נמנעים – אין
חוק מס הכנסה (ניכוי הוצאות הנפקה) (הוראת שעה), התשע"ח–2017, נתקבל.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
67 בעד, 13 מתנגדים, נוכח אחד. אני קובע כי חוק מס הכנסה (ניכוי הוצאות הנפקה), עבר בקריאה שנייה ובקריאה שלישית וייכנס לספר החוקים של מדינת ישראל.
הצעת חוק התפזרות הכנסת העשרים, התשע"ו–2016
[הצעת חוק פ/2695/20; נספחות.]
(הצעת קבוצת חברי הכנסת)
היו"ר יחיאל חיליק בר:
חברות וחברים, אנחנו עוברים לסעיף הבא שעל סדר-היום: הצעת חוק התפזרות הכנסת העשרים, התשע"ו–2016, של חבר הכנסת אילן גילאון וקבוצת חברים. תנמק את הצעת החוק חברת הכנסת תמר זנדברג. בבקשה, גברתי, עד עשר דקות.
תמר זנדברג (מרצ):
חברות וחברים, אז מה, אפשר לשמוע כאן אנחת רווחה? כולם הסבירו לנו: כל הכנסת כאן משחקת לידיים של ביבי. הקוסם רוצה בחירות וכולם, קואליציה ואופוזיציה, משחקים לידיים שלו ונותנים לו מה שהוא רוצה. כל הפרשנויות הלכו ודיברו על ביבי הקוסם, רק מה, חברות וחברים, מדובר בקוסם מארץ עוץ – כשמרימים את המסך רואים שזה לא קוסם; יושב שם איש קטן עם מטאטא ומזיז את הידיים ואת הרגליים ככה שזה נראה כמו איזה קסם גדול בחוץ.
חברות וחברים, לנו אין שום סיבה לפחד מבחירות. ראש הממשלה לחוץ, היסטרי, הוא נמלט מחקירות והוא עומד לנהל מערכת בחירות – לא חשוב מתי היא תהיה – תחת עננת שחיתות סמיכה ומסריחה, שעומדת להטביע לא רק אותו אלא את כל הקואליציה שלו ביחד איתו – קואליציה, באמת, שאני לא יודעת אם היא יותר הזויה או יותר בזויה. חלקה נשכבת בשבילו על הגדר בכל מיני תירוצים הזויים למה לא צריך לקיים בחירות ולמה צריך להחזיק את הרגליים של הכיסא של ראש הממשלה עומדות, וחלקה – ואני לא יודעת מה יותר גרוע, אדוני היושב-ראש – שותק בפחדנות.
עכשיו אני רוצה להגיד משהו נורא נורא נורא ברור: אנחנו לא מפחדים מבחירות. גם 30 מנדטים וגם 34 מנדטים וגם 35 מנדטים בסקרים זה לא תעודת יושר לראש ממשלה מושחת. חברות וחברים, חברי הקואליציה, אתם תיפלו, וזה יקרה בקרוב; אתם תיפלו כי אתם מסואבים, וכי אתם זחוחים, וכי אתם מדושנים, וכי אתם גסים, וכי אתם אלימים. וכל החיבוקים עכשיו על האנשים שמפרקים את מטות הפריימריז שלהם לא יעזרו. בגלל זה אתם תיפלו.
אבל, חברות וחברים, אני רוצה להגיד משהו גם לחברים שלי באופוזיציה.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
חברים, לשמור קצת על השקט, בבקשה. תודה. בבקשה, גברתי.
תמר זנדברג (מרצ):
אני רוצה להגיד משהו – – –
היו"ר יחיאל חיליק בר:
אני מבקש מהסדרנים להוציא את חבר הכנסת אורן חזן מהמליאה. אני מבקש להוציא את חבר הכנסת אורן חזן מהמליאה. אני חושב שהוא לא מורשה להיכנס לפה בחצי השנה הקרובה. נא להוציא אותו עכשיו. הוא ייכנס להצבעות. יש החלטה, ואתה תכבד את ההחלטה, אדוני. בבקשה, צא החוצה. תודה רבה. אני מבקש שלא לאפשר לו להיכנס יותר למליאה, רק להצבעות.
(חבר הכנסת אורן חזן יוצא מאולם המליאה.)
סגן שר הבינוי והשיכון ז'קי לוי:
– – – ליהנות מההחלטה.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
לפעמים נהנים מניהול מליאה. תודה. בבקשה, גברתי.
תמר זנדברג (מרצ):
תודה. אני רוצה להגיד משהו גם לחברים שלי באופוזיציה, ואני רוצה להגיד את זה ככה: אנחנו עכשיו, כולם מסתכלים בטוויטר ובערוצי הטלגרם על ההסכם בין סיעות הקואליציה שמנע בחירות. אבל אני רוצה להגיד – וכולנו יודעים את זה – שהסיבה שאין בחירות זה דיל מסריח בין גורמים באופוזיציה לגורמים בקואליציה, שחברו יחד כדי למנוע ממדינת ישראל ללכת לבחירות שהיא כל כך זקוקה להן. ואנחנו מסתכלים בסקרים ורואים מי מפחד מבחירות, ואנחנו יודעים שיש פה גורמים במחנה הציוני, לצערי הרב, שהחליטו לחבור לכמה מהשותפים של ביבי ולמנוע ממדינת ישראל ללכת לבחירות.
עמר בר-לב (המחנה הציוני):
תמי, בחייך, נו. לכלכלת כבר.
יואל חסון (המחנה הציוני):
– – – במפלגה שלך.
תמר זנדברג (מרצ):
אתם יודעים את זה. אתם יודעים את זה – – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
למה לשקר, אבל? למה לשקר?
תמר זנדברג (מרצ):
אתם יודעים את זה, ואני רוצה לשאול אותנו, את המחנה שלנו: עד כדי כך למדנו לפחד מבחירות? עד כדי כך?
יואל חסון (המחנה הציוני):
אנחנו הבעיה שלך? תסתכלי לשם, לשם, תמר.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
מה יש לך?
תמר זנדברג (מרצ):
עד כדי כך למדנו לא לסמוך על עצמנו? חברות וחברים, הגיע הזמן שנפסיק להתנצל. ככה אי-אפשר – – –
קריאות:
– – –
תמר זנדברג (מרצ):
ככה אי-אפשר להנהיג את מדינת ישראל. אנחנו רוצים בחירות כי אנחנו בטוחים בעצמנו ואנחנו יודעים שלמדינת ישראל מגיעה ממשלה אחרת מהממשלה הזאת. ולכן, אני רוצה לומר לכל האופוזיציה: עוד לא מאוחר. עוד לא מאוחר להצביע בעד פיזור הכנסת עכשיו; לא לתת לא לביבי ולא לאף אחד אחר לשחק בנו. יש לנו את כל הלגיטימציה ואת כל התמיכה הציבורית – את כל התמיכה הציבורית – ללכת לבחירות.
עמר בר-לב (המחנה הציוני):
תמי – – – בחייך, נו.
תמר זנדברג (מרצ):
אז בבקשה, בואו נפסיק להתנצל ונתחיל להרים את הראש ולהנהיג את מחנה השמאל בישראל. תודה.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
תודה רבה, חברת הכנסת זנדברג.
הצעת חוק התפזרות הכנסת העשרים, התשע"ה–2015
[הצעת חוק פ/1431/20; נספחות.]
(הצעת חבר הכנסת מיקי רוזנטל)
היו"ר יחיאל חיליק בר:
אני מזמין את חבר הכנסת מיקי רוזנטל, שהצמיד את ההצעה לפיזור הכנסת. בבקשה, אדוני. לך יש רק עד שלוש דקות.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
גם אין לי פרוטקציה אצל אדוני.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
אין פרוטקציה אצל אדוני, אני מצטער.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש. חבריי השרים, תראו, כל המשבר הזה זה לא בגלל גיוס, כל המשבר זה; זה לא נובע משום סיבה אלא מסיבה אחת – שיש ראש ממשלה במדינת ישראל שחשוד בשוחד, שוחד, שוחד, שוחד, שוחד. זהו, אין סיפור אחר. וגם אתם, שדבקים ונותנים לו יד בהישרדות שלו, אתם שותפים של פושע.
נכון, נכון, ראש הממשלה טרם הורשע, אבל די במה שהוא הודה; די במה שהוא הודה ודי להסתכל על סביבתו, במה היא הודתה, כדי להבין עם מי יש לנו עסק. הפשע המאורגן חדר לממשלת ישראל. כל הסובבים של ראש הממשלה – כמעט כולם – הלכו למשטרה והודו שהם פושעים. ואתם – – –
אמיר אוחנה (הליכוד):
– – –
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
הופה, אני רואה עוד שפן שברח מהאורווה.
אמיר אוחנה (הליכוד):
– – –
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
הופה, עוד שפן ברח מהאורווה. אתמול הייתם בעד בחירות. מה קרה היום? אתמול לעגתם לנו שאנחנו מפחדים מבחירות. מה קרה, גיבורים?
שרן השכל (הליכוד):
– – – זה מה שאמרנו.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
ערימה של שפנים אתם. אבל יותר גרוע מזה שאתם שפנים, אתם גם צבועים, כי אתם שמים את גורלכם הפוליטי בידיו של ראש ממשלה שחשוד בשוחד, ואין לכם בכלל בושה. וכל העניינים של הגיוס, שמיוס, לאום, תהום – – –
אמיר אוחנה (הליכוד):
– – – שלטון החוק? אתה אומר – – –
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אוחנה, ראש המפלגה שלך חשוד בשוחד ואתה עוצם עיניים. בעמורה התנהגו ככה. בסדום התנהגו ככה. לפחות תשפיל מבט, תעשה "לא נעים לי". בושה. ערימה של צבועים. כולכם אוחזים בו – –
אמיר אוחנה (הליכוד):
מיקי, אנחנו הולכים לבחירות – – –
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
– – והוא יטביע אתכם. הוא יטביע אתכם. הוא ילך לכלא ואתם תלכו לאבדון. אין דבר, יש לנו זמן. שום בחירות לא היו מצילות אותו, כי האמת, חבר הכנסת אוחנה, לא נקבעת בקלפי, וזה לא עניין של רוב או מיעוט. אמת זה רק עניין של ראיות – –
אמיר אוחנה (הליכוד):
האמת – – –
יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):
– – –
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
– – ונגד ראש הממשלה יש טונה של ראיות. תתביישו לכם.
אמיר אוחנה (הליכוד):
– – – לך – – –
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
לפחות הייתם משפילים מבט. הרי ראש הממשלה שלכם, הוא כבר לא נאבק יותר על חפותו. תשימו לב מה הוא עושה לכם. הוא אומר לכם: בואו נכריע הליך פלילי בקלפי. השתגעתם? הליך פלילי מכריעים בבית משפט. הוא מערבב אתכם, ואתם אוכלים את הזבל הזה. אין לכם בושה. אתם לא יודעים מה זה דמוקרטיה.
אבל אין דבר, היום הסקרים פה – אתם יודעים מי הוביל בסקרים הקודמים, אתם זוכרים מי הוביל בסקרים הקודמים, ואנחנו יודעים מי מוביל בסקרים עכשיו. הציבור שלכם יבוא איתכם חשבון, כי אין לכם דין, אין לכם דיין, אין לכם אלוהים והחוק לא מעניין אתכם.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
נא לסיים, אדוני.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
וראש הממשלה הזה, הוא אומר לכם: תמות נפשי עם הממלכתיות הישראלית, ואתם שותקים.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
תודה, אדוני.
הצעת חוק התפזרות הכנסת העשרים, התשע"ו–2016
[הצעת חוק פ/3027/20; נספחות.]
(הצעת קבוצת חברי הכנסת)
היו"ר יחיאל חיליק בר:
אנחנו עוברים עכשיו להצעת חוק לפיזור הכנסת של חבר הכנסת יאיר לפיד. בבקשה, אדוני, יש לך עד עשר דקות לנמק את ההצעה.
יאיר לפיד (יש עתיד):
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, מה שקרה בשעות האחרונות זה דוגמה מובהקת לדרך שבה מתנהל הבניין הזה בשנה או בשנתיים האחרונות. הכול עקום; הכול מהסיבות הלא-נכונות; הכול מהאישי במקום מהממלכתי. הרי אף אחד פה לא דיבר היום לא על הגיוס, ולא על החיילים, ולא על התקציב, וגם לא על חוק הלאום, אלא רק על דבר אחד – על פוליטיקה; על הצרכים הפוליטיים שלו, על העיסוק הפוליטי שלו, על האינטרס הפוליטי שלו, על הדרך שבה הפוליטיקה תשרת אותו, או מקסימום איזה קבוצה קטנה של אנשים סביבו. זה כל מה שמעניין אותם.
ואני אגיד לכם, הצעת חוק פיזור הכנסת שהובאה הנה היום – והרי זה לא באמת משנה אם זה יקרה עכשיו, או עוד שבועיים, או עוד חודשיים; זה נגמר, ואנחנו יודעים שזה נגמר – היא לא מבטאת איזה שינוי או מהפכה, היא מבטאת את הדבר הטבעי, והדבר הטבעי הוא שלכל דבר יש סוף, ואנחנו נמצאים בסוף. וכשמושכים דברים באופן לא טבעי אז קורים דברים רעים, ומה שאנחנו רואים עכשיו זה את הדברים הרעים.
עומדת לבנימין נתניהו חזקת החפות. אני הראשון שאומר את זה, מפני שחשוב שנזכור שעומדת לו חזקת החפות. אבל תסתכלו מה קורה סביבנו ותסתכלו מה קרה לו, לבנימין נתניהו, שאנשים שמכירים אותו הרבה שנים פה בבניין – לעולם לא הייתה קורית פרשת הצוללות; גם אם הוא לא אשם, גם אם הוא לא עשה שום דבר, זה לא היה קורה במשמרת שלו. הוא היה זהיר מדי, הוא היה מפוקח מדי, הוא ידע יותר מדי טוב את הפרטים, עד לפני שנתיים או שלוש. זה לא אותו בן אדם, וזה קורה כי זה מה שקורה כשמישהו נמצא יותר מדי זמן בתפקיד. זה קורה כשהדברים מפסיקים להיות טבעיים.
אמיר אוחנה (הליכוד):
לך זה לא יקרה, אל תדאג.
יאיר לפיד (יש עתיד):
וזה לא היה קורה שהוא יתקוף בצורה שבה הוא תוקף את מוסדות השלטון, כי אני מכיר אותו. אוחנה, אתה לא היית פה. אני מכיר אותו יותר מ-20 שנה. נתניהו, היה לו כבוד לממלכה, והיה לו כבוד למשטרה, וכבוד לבית המשפט וכבוד לכל הדבר הזה שנקרא "מוסדות המדינה". זה לא היה ככה.
עזוב, בסדר, כולכם צריכים לשרת את הצד שלכם פוליטית. הוא לא היה כזה. אני לא רוצה לפנות לשרים כדי לא להביך אותם. יושבים פה כמה אנשים שמכירים אותו בערך אותו מספר שנים כמוני. הוא לא היה כזה. קרה שם משהו, ומה שקרה זה יותר מדי שנים. כשאתה יותר מדי שנים בשלטון, לזה אנחנו מגיעים.
והצעת החוק שאנחנו מניחים פה לפיזור הכנסת היא לא איזה התקפה מכוערת עליו, וזה לא רדיפה אלא להפך – זה להגיד יפה תודה. באמת מגיע לו; עשה דברים טובים. אנחנו מסכימים שעשה דברים טובים – –
אמיר אוחנה (הליכוד):
– – –
יאיר לפיד (יש עתיד):
– – עשה דברים טובים למדינת ישראל – –
אמיר אוחנה (הליכוד):
– – –
יאיר לפיד (יש עתיד):
– – וצריך לכבד את זה, ובכלל צריך שיהיה פה יותר שיח מכבד – –
אמיר אוחנה (הליכוד):
– – –
יאיר לפיד (יש עתיד):
– – כי יש גבול לכמה אנחנו נמוסס את אמון הציבור בבניין הזה.
אמיר אוחנה (הליכוד):
– – –
יאיר לפיד (יש עתיד):
אז מהמקום המכבד הגיע הזמן להגיד תודה רבה, ודי, וללכת לפרידה מכובדת ומכבדת, מפני שזו דרכו של עולם. אנחנו הורים, ויש לנו הורים, ויש לנו ילדים, והדורות מתחלפים, והגיע הזמן להחליף – לא בהתרסה, לא בשנאה, כי מה שאנחנו צריכים עכשיו זה שלטון שעובד למען אזרחי מדינת ישראל, ולא פוליטיקאים שעובדים בשביל עצמם – –
ענת ברקו (הליכוד):
זה בדיוק מה שהוא עושה.
יאיר לפיד (יש עתיד):
– – ולא פוליטיקאים שעובדים בשביל פוליטיקאים אחרים, ולא סקטורים ומגזרים שיושבים פה ואומרים: מה שאני צריך לעשות זה להביא איזה סיבוב בשביל החבר'ה שלי, בשביל הקבוצה שלי, בשביל המגזר שלי; עוד קצת כסף, עוד קצת חוקים. שום כבוד לרעיון של חיים משותפים, שום כבוד לרעיון של טוב משותף, רק לשבת פה ולהגיד: איך אני מפורר את זה ומרוויח משהו.
מה שאנחנו צריכים לעשות זה בכבוד ובשקט להחזיר דברים למסלולם, ולעשות את הדבר הטבעי, ולהיפרד מהעבר לטובת העתיד, ולפזר את כנסת ישראל ולחזור לעצמנו. תודה רבה.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
תודה, אדוני.
הצעת חוק התפזרות הכנסת העשרים, התשע"ז–2016
[הצעת חוק פ/3551/20; נספחות.]
(הצעת קבוצת חברי הכנסת)
היו"ר יחיאל חיליק בר:
אני מבקש להזמין את חבר הכנסת אחמד טיבי לנמק את הצעת החוק שלו להתפזרות הכנסת העשרים. בבקשה, אדוני, גם לך יש עד עשר דקות.
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
מכובדי היושב-ראש, אין ספק שכאשר מדובר בכנסת העשרים מדובר במשהו נורא. זה סיפור כמעט ביזארי – ההתנהלות, המדיניות, ההחלטות, שפע החקיקה המתלהמת, כן תקציב, לא תקציב. עדיין יש רבדים גדולים בחברה, בעיקר פריפריה וערבים, שסובלים מהיעדר הקצאות נכונות לצרכים של הרבדים האלה.
אני מתעניין יותר בכישלונות, בהסתות ובהתלהמויות של ראש הממשלה, ולכן אנחנו ברשימה המשותפת רוצים בחירות אתמול, לא היום, כמו שאמרנו תמיד. אתמול. ולכן אמרנו: או במאי, או ביולי, אבל לא ביוני – נכון? איפה תמר? לא ביוני. למה לא ביוני? כי מאי-יוני זה רמדאן. אפשר להתחשב בחמישית מהאוכלוסייה. ואתגרנו אתכם; אמרנו: בחירות אתמול, במאי. אומרים בתקנון שאפשר להגיע להסכם על מאי. ואם לא ביוני, אז ביולי. אין בעיה. ולכן, אנחנו רוצים לפזר את הכנסת ולהגיע להסכמה על תאריך.
לכן ראש הממשלה אתמול לא צדק. לדעתי הוא הטעה את הכנסת כאשר אמר שלא רוצים. הוא דיבר עליכם, המחנה הציוני. הוא הטעה את הציבור. ולכן, אדוני היושב-ראש, ההצגה הזאת נגמרה, ההצגה של הכנסת העשרים. היא מפרפרת, היא גוססת.
שמע, עפר, וקנין, יושב-ראש ועדת האתיקה.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
חבר'ה, ההתקהלות שם מפריעה לדובר.
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
אני רוצה להגיש תלונה נגד וקנין, נגד לפיד, נגד שולי מועלם – –
היו"ר יחיאל חיליק בר:
נא לפזר את ההתקהלות.
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
– – נגד מרב מיכאלי – תלונה לוועדת האתיקה, ליושב-ראש ועדת האתיקה.
יאיר לפיד (יש עתיד):
רחמים. רחמים.
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
בקשת הרחמים מתקבלת.
ולכן אני אומר שראש ממשלה, שבכל משבר נזכר לשלוח את שליחיו כדי לקדם חוק כלשהו – לאומני, גזעני, מתלהם, כמו חוק הלאום למשל – מה קרה היום בבוקר שהוא הגיש את חוק הלאום לקריאה הראשונה אצל חבר הכנסת אמיר אוחנה? מה קרה? מה קרה? למה הדחיפות הזאת?
אמיר אוחנה (הליכוד):
לא דחיפות. 70 שנה חיכינו לזה. 70 שנה חיכינו.
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
70 שנה כדי להעדיף יהדות על דמוקרטיה. זאת הכוונה.
אמיר אוחנה (הליכוד):
אני לא יודע אם קראת נכון, אבל – – –
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
קראתי. קראתי וגם ראיתי את ההודעה שלך היום. קראתי הכול.
אמיר אוחנה (הליכוד):
– – –
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
אתה רואה את דפוס הפעולה עכשיו, שלא יגידו: עזרנו לכם, סייענו לכם, תשתיות, תקציבים. אל תמכרו לנו פסיאודו-לוקשים. זו העמדה שלנו – שצריך לקצר את חייה של הממשלה הזאת – ולכן חוק ההתפזרות הוא חשוב.
אגב, אחרי שיש טרומית של חוק ההתפזרות, חבר הכנסת מאיר כהן, סעיף 36 לחוק-יסוד: הכנסת מדבר על חמישה חודשים מהשנייה והשלישית, לא מהטרומית; מהשנייה והשלישית, לא מהטרומית. אי-אפשר לפזר את ההפגנה הזאת, אדוני?
היו"ר יחיאל חיליק בר:
חבר'ה, בצלאל.
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
זה מוקד התססה.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
בצלאל. סליחה, מאיר כהן, אתה סגן יו"ר הכנסת. אתם מפריעים שם באופן קבוע.
קריאה:
– – –
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
אני אחזור על מה שאמרתי לגבי סעיף 36 – – –
היו"ר יחיאל חיליק בר:
לא, באמת, זה ממש מפריע. וקנין, אתה אמור לשמור על – זה פעם שנייה – – –
קריאה:
– – –
היו"ר יחיאל חיליק בר:
אחמד אומר שזה מפריע לו.
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
אמרתי שזה מוקד התססה והמרדה נגד הנואם.
עפר שלח (יש עתיד):
אנחנו נוהרים בכיסאות.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
תודה.
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
אוקיי. צריך לנער אתכם. סעיף 36 לחוק-יסוד: הכנסת אומר שאפשר לקבוע תאריך לא יאוחר מחמישה חודשים מיום קבלת חוק ההתפזרות. הוא לא מדבר על הטרומית של ההתפזרות; הוא מדבר על השנייה והשלישית, כאשר זה מתקבל הלכה למעשה בשנייה ושלישית. כאן החשיבות. זה הפירוש הנכון. ולכן, עמיתי חבר הכנסת מיקי לוי, למרות שאנחנו כאופוזיציה עשינו עבודה מצוינת בוועדת הכספים, ניסינו למנוע את מה שרע והתנהגנו באופן מקצועי במה שטוב – ההצבעה בעד האייקוס, עישון, הצו, הצבענו בעד כי זה סביר, כי זה נכון, כי זה למען בריאות, אבל היו המון סעיפים שהם פשוט בושה שעברו בתקציב הזה, והם נוראיים.
קריאות:
– – –
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
שאלת אותי על 922, מיקי. זה מעט ממה שמגיע לציבור הערבי; מעט מאוד מה שמגיע. 64 מיליארד שקל – זה מה שצריך; 32 מיליארד לחמש שנים. ובסוף, אתה יודע מה התוספתי ומה השוטף.
ולכן, בשביל כל הדברים האלה, בשביל הקריקטורה של הכנסת העשרים, שהייתה נוראה, נוראית, על בסיס פרסונלי, על בסיס מדיני, על בסיס חברתי, על בסיס כלכלי, על בסיס יחס לאוכלוסייה הערבית, לפריפריה, לחלשים ולמוחלשים, צריך לקצר את חייה של הממשלה הזאת ושל מי שעומד בראשה, שתוקף כעת את המשטרה, אבל כאשר היא הרגה את יעקוב אבו אלקיעאן, הוא יצא להגנתה, הוא אמר: חשוב; כאשר הרסו בתים בקלנסווה הוא אמר: כוחותינו פועלים. איזה כוחות? המשטרה. שם הוא תומך באופן נלהב במשטרה, אבל פה הוא מקרקס בהסתמך על ההתלהמות של הציבור הימני, ה-base שלו.
אגב, אני לא מתפלא על התוצאות בסקרים. זו תגובה רגעית. לאורך זמן המצב לא יישאר ככה. לא יישאר ככה.
אתמול בנאום שלו ראש הממשלה התהדר בבוז שלו שהוא רוחש לאופוזיציה: אתם לא רוצים בחירות. מי התקפל? אתה. אנחנו אמרנו לך: הינה הצעות לפיזור. תתמוך בהצעות לפיזור. בוא, ראש הממשלה, תתמוך בהצעות של האופוזיציה לפיזור הכנסת ונגיע להסכם על תאריך, מהר ככל האפשר – מאי, יולי מתי שאתה רוצה – כדי לסיים את הסאגה הזאת של הכישלון בתחום החברתי, הכלכלי, המדיני. אחרת, איך אפשר לפרש את כל הזיגזג שהיה בימים האחרונים בקשר לבחירות? איך אפשר?
אחר כך, אני רוצה – חבר הכנסת גפני, אני מכבד מילה שלך, ואתה הוכחת שמילה שלך זו מילה בקשר לחוק המואזין. מילה שלך ושל חבריך היא מילה.
משה גפני (יהדות התורה):
תודה רבה.
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
אמרת שזה הוסט הצידה ונקבר, ולכן אני אומר הידד על ההתחייבות הזאת. אתה יודע, חוק הלאום הוא הדבר הנורא ביותר כעת. הוא דבר מסוכן לדמוקרטיה, בעיקר למיעוט הערבי. אל תשחקו עם הנושא הזה; שהקואליציה לא תשחק עם הנושא הזה. אנחנו נשמור על ההתנהלות ההיסטורית שלנו, ואני מקווה שכמו שנהגתם – ואתה באופן אישי – בנושא חוק המואזין ובנושאים אחרים, תמשיכו כך גם בחוק הלאום, שפוגע גם בכם בחלק מהסעיפים האלה.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
נא לסיים, אדוני.
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
תודה רבה, אדוני.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
תודה רבה.
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
ולכן, אנחנו ברשימה המשותפת קוראים להתפזרות מיידית, וקוראים לראש הממשלה וליושב-ראש הקואליציה לתת הוראה להצביע עבור ההצעה שלנו. היא הכי טובה מבין שש ההצעות, אגב; חמש ההצעות. ההצעה של הרשימה המשותפת לפיזור הכנסת היא מיוחדת, היא מרתקת, היא משכנעת – – –
היו"ר יחיאל חיליק בר:
תודה, אדוני.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
עם סלסולים.
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
תלכו עליה.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
אני מודה לך, חבר הכנסת אחמד טיבי. אני מבקש לעמוד בזמנים.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
ואללה, שכנעת גם אותי.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
אני מזמין את חבר הכנסת איימן עודה לנמק את הצעת החוק שלו להתפזרות הכנסת העשרים. גם לך יש עד עשר דקות, ולאחר מכן נשמע את ההצעה של חבר הכנסת הרצוג. בבקשה, אדוני, עד עשר דקות לרשותך.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, כולם יודעים למה ראש הממשלה רוצה בחירות בהקדם האפשרי: פשוט מאוד הוא רוצה לברוח מהחקירות. הוא מושחת לא רק במקרה אחד, לא רק בתיק אחד אלא בארבעה תיקים לפחות, והוא חושב לברוח קדימה. הוא חושב לחזור לציבור ולחזור עם לגיטימציה ציבורית מול החוקרים, ואולי אז יחשוב על חוקים נוספים בשביל להגביל את החוקרים ולהמשיך על כיסא ראש הממשלה שהוא כל כך אוהב.
חלקים אחרים מהקואליציה חושבים אחרת. הם רוצים דווקא לראות שנגד ראש הממשלה מוגש כתב אישום, לכן הם לא רוצים בחירות בהקדם. אחרים באופוזיציה חושבים שכן צריך מסיבות טקטיות, לא ממש אידיאולוגיות, ואחרים באופוזיציה אפילו לא רוצים בחירות מוקדמות. יש אנשים בקואליציה שאפילו רוצים שהממשלה תנוהל מתוך בית הסוהר, מתוך בית הכלא; זה לא מפריע להם בכלל.
נמצא פה ראש ממשלה שבבחירות האחרונות אמר "הערבים נוהרים לקלפיות". עכשיו באותה גישה הוא רוצה לקדם את חוק הלאום, כי אדוני ראש הממשלה, אתה, בנימין נתניהו – סמואל ג'ונסון אמר שהפטריוטיזם הינו מפלטו האחרון של הנבל, וכך אתה בדיוק. אתה מושחת ואתה רוצה שהציבור לא יראה את השחיתות שלך. אתה רוצה – אתה בעצמך, תסתכל לי בעיניים – אתה רוצה שהציבור ידבר על הפטריוטיזם שלך נגד האוכלוסייה הערבית, ולא על הסיבה האמיתית להקדמת הבחירות מבחינתך, והיא השחיתות שלך. אתה מחפש משהו אחר. ועומד לצדך ארדן – זה אתה, ארדן, שאמרת על יעקוב אבו אלקיעאן שהוא מחבל מדאעש, בן עוולה. לא מתבייש. ואתם שניכם, ראש הממשלה והשר לביטחון פנים, האשמתם את האוכלוסייה שלנו בשרפות לפני שנה וחודשיים. אין תיקים, אין כתב אישום – לא מעניין אתכם כלום. כך זה נראה, הפטריוטיזם שהינו מפלטו האחרון של הנבל. כך זה בדיוק.
אני רוצה להגיד לכם על מה אנחנו צריכים ללכת לבחירות. אנחנו צריכים ללכת על הבחירות בגלל העמקת הכיבוש, בגלל העמקת הסכסוך; אנחנו צריכים לגשת לבחירות בגלל ההסתה הפרועה נגד 20% מאזרחי המדינה, שהם בני המקום, הם ילידים, הם בני המולדת הזאת, שכל אשמתם בתחילת הקדנציה הזאת היא שלמרות הניסיון להדיח אותם הם באו להצביע, אז על זה ראש הממשלה הסית נגדם. מהסיבה הזאת אנחנו צריכים לגשת לבחירות. בגלל הפגיעה במרחב הדמוקרטי; בגלל ניסיון ההשתלטות על בית המשפט – שיש לי אלף הערות נגדו, אבל מהמקום הדמוקרטי, המקום הנכון, ולא מהמקום הימני, שרוצה עוד מתנחל ועוד ימני גזען בבית המשפט העליון. אנחנו צריכים לגשת לבחירות בגלל רדיפת העמותות; אנחנו צריכים לגשת לבחירות בגלל הניסיון להשתלט על התקשורת. זה הוא שכל כך רוצה להשתלט על התקשורת; עד כדי כך שחיתות, עם ידיעות אחרונות, עם אתר וואלה. וכשבג"ץ מכריח אותו לוותר על תיק התקשורת אז הוא מביא: הינה הבן אדם, שר בלתי תלוי, הכי עצמאי שיש, איוב קרא – הוא ממנה אותו בשביל להיות שם, בשביל שימשיך לשלוט על התקשורת.
ענת ברקו (הליכוד):
– – –
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
אנחנו צריכים לגשת לבחירות בגלל המדיניות הכלכליות הניאו-ליברלית, שמגדילה עוד את הפער בין העשירים לבין העניים. אומרים שזו ממשלה חברתית. על מה חברתית? בשביל כמה נקודות חברתיות פה ושם – –
אמיר אוחנה (הליכוד):
אדוני היושב-ראש, אפשר לתת לו עוד כמה דקות – – –
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
– – בצל ים ניאו-ליברלי כלכלי? על זה צריך לגשת לבחירות.
אני רוצה לפנות אל החברים שלנו באופוזיציה. אני רוצה לפנות אליך, יאיר לפיד. יאיר לפיד, אני מבקש, אני רוצה לפנות אליך; בוז'י הרצוג, אני רוצה לפנות אליך: תבינו שזו לא רק גזענות, זו אסטרטגיה של הבן אדם הזה, שמשסה אוכלוסייה באוכלוסייה בתוך המדינה. הוא זה שיודע יותר מכל חבר כנסת אחר מהו משקלה של האוכלוסייה הערבית, הוא, שהיה יו"ר האופוזיציה כשרבין הקים את הממשלה שלו, כשרבין נשען עלינו. מבחינתו, ממשלה לגיטימית היא ממשלה עם רוב יהודי. הוא זה שהבין את הכוח שלנו בבחירות 1999, כשקיבל רוב יהודי אבל לא קיבל רוב אזרחי בבחירות בינו לבין ברק ב-1999. מפה אנחנו יכולים להבין למה הוא משסה נגדנו, למה הוא מסית נגדנו. הוא רוצה להוציא אותנו מהלגיטימציה הפוליטית.
אבל אני בחנתי אתכם לאורך כל הקדנציה וראיתי איך אתם מגמגמים. הם הכי ברורים, הכי ברורים נגדנו, ואתם מגמגמים. כך אתם עוזרים להם. כך אתם עוזרים להם. צריך להבין שאנחנו מהווים 20% מכלל האוכלוסייה. אם אנחנו קבוצה לגיטימית בפוליטיקה – –
ענת ברקו (הליכוד):
– – –
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
– – הוא יצטרך לשכנע יותר מ-65% מהיהודים; אם הוא מצליח להוציא אותנו מהלגיטימציה. הוא יכול להסתפק ב-51% מהיהודים. הוא מבין את המשוואה. אתם לא רוצים להבין את המשוואה.
אנחנו שואבים את הלגיטימציה שלנו מהיותנו בני המולדת הזאת, אנחנו שואבים את האזרחות שלנו מהיותנו בני המולדת הזאת, ואנחנו נאבק עד שנצליח להעביר אתכם לספסלי האופוזיציה. אנחנו נעשה הכול בשביל לנהור לקלפיות, בשביל לקרוא לציבור שלנו לצאת ולהצביע, בשביל לראות אותך אולי בחודש הראשון באופוזיציה אבל אחרי זה רק בכלא – המקום הנכון למושחתים.
ענת ברקו (הליכוד):
– – –
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
תודה רבה.
ענת ברקו (הליכוד):
תומך חיזבאללה. תומך חיזבאללה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת איימן עודה.
חברי הכנסת, אני אבקש תשומת לב. יש יותר מדי אנשים שם, סדרנים, בתאים, ויותר מדי רעש.
ראש הממשלה, אתה מבקש להשיב על ההצעות שנומקו עד כאן – הצעות לחוק פיזור הכנסת?
ראש הממשלה בנימין נתניהו:
– – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אתה רוצה להתערב בדיון? בבקשה.
יש עוד שתי הצעות, ואחר כך, בהמשך, תהיה תשובה של צחי הנגבי. ראש הממשלה מבקש להתערב עכשיו בדיון. בבקשה, אדוני.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
ראש הממשלה, אני מקווה שהשתכנעת מהנימוקים – – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, אני מבקש לא להפריע. אני מעוניין לשמוע את תשובת ראש הממשלה.
ראש הממשלה בנימין נתניהו:
אדוני היושב-ראש, אני ביקשתי להתערב בדיון. אם אינני טועה, זאת האמירה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בסדר גמור.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
עוד לא נשמעו כל ההצעות.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
נכון. נכון. לכן שאלתי אם ראש הממשלה רוצה להשיב, אבל הוא החליט להתערב בדיון. זכותו בתור שר בממשלה. תודה. עד כאן דברינו; עכשיו דברי ראש הממשלה.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
איפה האופוזיציה שברחה מהבחירות? איפה האופוזיציה?
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חבר הכנסת רוזנטל, אתה מפריע כרגע. אני אתחיל לקרוא לסדר, חבל. בבקשה, אדוני.
ראש הממשלה בנימין נתניהו:
אדוני היושב-ראש, אמרתי אתמול שאעשה מאמץ עליון אחרון למנוע בחירות ולהמשיך לקיים את הממשלה הטובה בראשותי – ממשלה שמביאה הישגים אדירים למדינת ישראל. הבטחתי וקיימתי.
מיקי לוי (יש עתיד):
איזה שקר – – –
קריאות:
– – –
ראש הממשלה בנימין נתניהו:
אני מודה לשותפיי בקואליציה – – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חבר הכנסת מיקי לוי, אני קורא אותך לסדר בפעם הראשונה.
סגן שר להגנת הסביבה ירון מזוז:
תוציא אותו החוצה. תוציא אותו החוצה.
ראש הממשלה בנימין נתניהו:
אני מודה לשותפיי – יהיה לי להגיד משהו לחברי האופוזיציה.
אני קודם כול רוצה לפנות לחברי בקואליציה, ואני מודה לשותפיי, שגילו אחריות כדי שנוכל להמשיך להוביל בנחישות ובהצלחה את מדינת ישראל בביטחון, בכלכלה, בחברה, ביחסי החוץ.
יואל חסון (המחנה הציוני):
הם לא רצו לתת לך בחירות.
ראש הממשלה בנימין נתניהו:
משימות גדולות עוד לפנינו, וחשוב מאוד שהחלטנו יחד להמשיך יחד, לטובת אזרחי ישראל ולטובת מדינת ישראל.
אני מבקש במיוחד להודות לשר יריב לוין, שקם ממיטת חוליו ועשה עבודה נפלאה. תודה לך, יריב. אני בטוח שאני מדבר לא רק בשמי אלא גם בשם כל ראשי המפלגות.
לחבריי באופוזיציה: זה היה מפחיד, אה? אני שמח שהצבע חזר ללחיים שלכם.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אתה התקפלת – – –
קריאות:
– – –
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):
לך לבחירות.
יואל חסון (המחנה הציוני):
לך לבחירות. תצביע בעד.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, זהו, נגמרה הצעת צחוק. אנחנו נמשיך להקשיב.
ציפי לבני (המחנה הציוני):
אנחנו רוצים שהציבור ידע מה אתה עשית.
ראש הממשלה בנימין נתניהו:
אני יודע שחסכתי לכם מפח נפש גדול – –
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
ברחת.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
שעון החול שלך אוזל.
ראש הממשלה בנימין נתניהו:
– – כי אם היו בחירות, אני הייתי חוזר לעמוד כאן ואתם הייתם חוזרים לפרשן אותי משם, כי התמיכה של הציבור בנו היא אדירה, ולכן אנחנו חוזרים יחד לעבודה, למען עמנו ולמען מדינתנו. תודה רבה לכם.
קריאות:
– – –
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
תשכנע את החוקרים. את חוקרי המשטרה תשכנע.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לראש הממשלה. מה קורה פה? תודה לראש הממשלה.
מיקי לוי (יש עתיד):
– – – החוק לפיזור הכנסת.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
שוחד, עוד שוחד. אני שומע את מפכ"ל המשטרה. את המפכ"ל תשכנע.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת. חברי הכנסת, נבקש להירגע.
יואל חסון (המחנה הציוני):
איך אפשר להירגע?
הצעת חוק התפזרות הכנסת העשרים, התשע"ז–2017
[הצעת חוק פ/4240/20; נספחות.]
(הצעת חבר הכנסת יצחק הרצוג)
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
ועכשיו, כאילו תוכנן מראש, אני מתכבד להזמין את ראש האופוזיציה חבר הכנסת יצחק הרצוג לא רק לשאת דברים אחרי ראש הממשלה אלא בעצם להציג הצעת חוק לפיזור הכנסת. בבקשה.
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
ראש הממשלה, נראה לי שאתה מבוהל אם אתה יוצא מהמליאה.
ראש הממשלה בנימין נתניהו:
בוז'י, בוא לא נגזים בבדיחות האלה. ראיתי את פניכם הנפולות.
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
אתה יודע מה הבעיה? הבעיה – – –
קריאות:
– – –
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
– – – ממש גן עדן, לראות את הממשלה הזאת. גן עדן. אני אומר לשר הביטחון ולך: אתם הרי ממשלה בהפרעה קיצונית. פשוט בהפרעה.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
לא עוד הרבה זמן.
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
טרללת, לא עשית שום דבר אחר. הבטחת וטרללת, ממש כך. ואם אתה יוצא, סימן שקשה לך לדעת שהדבר העיקרי שמגיע לציבור בישראל זה לדעת מה מצבך – מה מצבך ומה חושב היועץ המשפטי לממשלה בעניינך. ולכן, מן הראוי שאף אחד לא ירקוד לחלילך, ומן הראוי, במיוחד מן הראוי – –
אמיר אוחנה (הליכוד):
– – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חבר הכנסת אוחנה.
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
– – שאנחנו נדע איפה זה עומד, ואני אגיד לכם מדוע. אני אקריא לכם מפסק דין של בית המשפט העליון שאומר כך – –
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
ברח השפן. ברח השפן.
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
– – "עובדת היותו של אדם נבחר ציבור מחייבת אותו ברמת התנהגות קפדנית יותר, אתית יותר, מעובד ציבור 'רגיל'. מי שנבחר על ידי העם צריך לשמש מופת לעם, נאמן לעם וראוי לאמון העם שהעם נתן בו". ולכן, כאשר נתונה לרשות סמכות שלטונית, עליה לעשות בה שימוש כאשר בעל הכהונה פוגע באמון הציבור. זה מה שיהיה כשיחליט היועץ אם להגיש אישום כלפי ראש הממשלה, ומכאן שאי-אפשר להחליט שראש הממשלה יכול לעשות כבתוך שלו בכל המליאה הזאת – שכולם יודעים פה את מערכות היחסים בממשלה המטורללת הזאת – ולחשוב שאנחנו כולנו נהיה הפראיירים שלו. זה לא ילך. אף אחד לא מתכוון להיות פראייר שלך, אדוני ראש הממשלה, כפי שאמרתי. ומי שנבהל ומי שמצמץ בסופו של דבר זה רק אתם ואתה, ראש הממשלה. רוצה בחירות? בוא לבחירות. אף אחד לא מפחד ממך.
ולכן אני קורא לכנסת לאמץ את חוקי פיזור הכנסת שאנחנו כולנו הגשנו. הנחנו אותם על השולחן מתוך חובה עמוקה. הם היו אמורים להיות מוגשים והקואליציה חסמה אותם. הם הועלו בגלל חוק הגיוס, שהוא הצעה טרומית. אני מבקש מן המליאה להצביע בעד פיזורה. תודה רבה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לראש האופוזיציה חבר הכנסת יצחק הרצוג.
הצעת חוק התפזרות הכנסת העשרים, התשע"ז–2017
[הצעת חוק פ/3673/20; נספחות.]
(הצעת קבוצת חברי הכנסת)
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
להצעה של יצחק הרצוג מוצמדת הצעת חוק של חבר הכנסת עמיר פרץ, הצעת חוק התפזרות הכנסת העשרים. בבקשה, חבר הכנסת עמיר פרץ ינמק את ההצעה. לרשות אדוני רק עד שלוש דקות.
עמיר פרץ (המחנה הציוני):
אדוני היושב-ראש, רבותיי השרים, מכיוון שכולנו ידענו איך זה יסתיים, החלטתי להכין משהו שונה. החלטתי לשאת היום קינה – קינה על מצבה של הדמוקרטיה. קינת הדמוקרטיה.
הדמוקרטיה הישראלית, על במותייך נפלו גיבורים. אל תגידו במשטרה, אל תבשרו בחדר היועץ המשפטי, פן תשמחנה בנות הקיצונים, פן תעלוזנה בנות הקנאים. הרי בכיכרות ובהפגנות קמו להגנתך, כי שם כבר ראינו אותך במלחמתך. מהר מאוד גם יריבייך משתמשים באותה כיכר, שהופכת כיכר למסיתים, ומגינייך מסתערים על הרשתות החברתיות, אך יריבייך לא נשארים מאחור. ובניגוד לקולות העממיים של מגינייך, המלוכה בעצמה תבוא ותנהיג את יריבייך.
ונכון, דמוקרטיה יקירה, נכון להאשימך שטחנות הצדק שלך טוחנות לאט. ונכון לומר לך, דמוקרטיה יקירה, נכון לומר לך ולשומרי הסף שלך: נא החישו, כי אם לא תאיצו את הקצב, למלוכה יהיה זמן לנסות ולפגוע בך בכל דרך. אני יודע עד כמה קשה היא המלאכה שלך מול תזמורת אגרסיבית, עם מקהלה אובססיבית של תורני רדיפה ותורני תקיפה; זה משתלח וזה תוקף, והפצעים המדממים אותם רק משלהבים, והם, את שארית הנוצות שלך מורטים ומורטים ומורטים.
ואנו כאן, בכנסת ישראל, ביתה ומעוזה של הדמוקרטיה, כאן אנו נשבעים בכל פעם מחדש כי לא ניתן שיהפכו אותך כלי שרת לאנרכיה. כאן אנו נשבעים – – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
סליחה, אדוני. מה קורה שם?
עמיר פרץ (המחנה הציוני):
כאן אנו נשבעים בכל פעם מחדש כי נילחם למען יסודותייך, אושיותייך, כי הם הערובה לעצם קיומנו.
הוי, דמוקרטיה דמוקרטיה, אנו רואים את סבלך ואת מכאובייך כאשר את רואה מה עושה לך אחד מבנייך, כי את, הדמוקרטיה, העמדת לנו את בנימין כראש הממשלה. והינה, בנימין שכח למי הוא חייב את בחירתו; בנימין שכח כי נבחר על ידי העם רק בזכותך, כי רק את הענקת לו את סמכותך. ובנימין כבר לא מאמין. לא בך הוא בוחר. הוא אחוז פחדים. הוא משותק. הוא כבר לא מאמין לך. הוא חרד שתבגדי בו וחרד שמא תעדיפי אדם אחר על פניו. ולכן הוא קם עלייך בשצף קצף לערער עלייך ולסכן את קיומך. אך את, הדמוקרטיה שלנו, אל תחתי ואל תרתעי, כי אנחנו כאן כדי להילחם עבורך, לשחרר אותך מאימתו של בנימין, להחזיר לך ערכים שכל כך אהבת, שבהם ישפטו את מנהיגייך על דוגמה אישית, ולא תידרשי להחליט על ההבדל בין נהנתן לבין עבריין, כי שניהם אינם ראויים לך.
ולכן נקווה כי הכנסת תתפזר, והעם ילך לבחירות, ולא נידרש להכרעות באמצעות החקירות, אלא נעשה זאת באמצעות הקלפיות. תודה רבה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת עמיר פרץ על הנמקה מקורית של הצעת החוק. אני מתכבד להזמין את השר צחי הנגבי להשיב על הצעות החוק. בבקשה, אדוני. בתום דבריו של השר תתקיים ההצבעה. ודאי שאנחנו נצביע על כל חוק וחוק בנפרד. בבקשה, אדוני השר.
חברי הכנסת, יותר מדי רעש. חברים, יהדות התורה. בבקשה. חבר הכנסת יוגב, אתה מוזמן לשבת. הכיסאות מאוד טובים. בבקשה, נא להקשיב לתשובת השר. בבקשה, אדוני.
השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:
תודה אדוני היושב-ראש. מן המפורסמות היא שהחיים הפרלמנטריים מזווגים לנו זיווגים מפתיעים. זה קרה, זה קורה, זה יקרה, וזאת לא הייתה הפעם הראשונה שסיטואציה פוליטית מייצרת שילוב שכשלעצמו הוא לא כל כך מקובל; ובוודאי לא כשמתהפכות העמדות מהיום למחר – ואנחנו רואים את מה שהיה כאן ב-48 השעות האחרונות, התפתחויות שאני חושב שלא היה להן אח ולא היה להן תקדים בבית הזה.
אני חייב לומר שאני פה, ידידי יאיר לפיד, 30 שנה. השנה – 30 שנה. כבר זכורות לי הצעות לפיזור הכנסת ודרישות של האופוזיציה שהממשלה תסיים את כהונתה. אלה היו דברים שגרתיים. אבל מה שקרה ב-48 השעות האחרונות – לאחר שראינו פה שנים של מתקפות נוקבות של עיתונאים ושל חברי הבית הזה כלפי חברים בציבור החרדי, כלפי חברי כנסת בציבור החרדי, פתאום כל המבקרים החריפים למיניהם הפכו את עורם ונהיו היועצים הנאמנים של כבוד סגן השר ליצמן, סגן שר הבריאות, שקיבל החלטה, נאבק על משהו שעבורו היה ציפור הנפש שלו. וחצי כנסת כמעט וחצי מהתקשורת, אם לא יותר, בהפצרות ובתחנונים אל הרב ליצמן: אנא ממך, תימלך בדעתך. אתה מותח את החבל יותר מדי. אתה עוד תוביל פה לבחירות. אתה עוד תגרום לכך שניאלץ לשאול את פי העם, שנלך אל הבוחר. ואופוזיציה שבדרך כלל, מטבע הדברים, תפקידה לדרוש דרישה חד-משמעית, בלתי מתפשרת, לבחירות מוקדמות, עמדה משך יומיים והסבירה לנו איזה אסון יהיו בחירות – עוד ביוני. עוד ב-26 ביוני.
הרי אתם טענתם לאורך כל החודשים האחרונים שאין לראש – – –
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
צחי, זה לא הבחירות, זה הכול החקירות.
השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:
לא קשור. לא קשור.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
– – – שום בחירות – – – החקירות. חשוד בשוחד. אתה מגן עליו.
השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:
אתם טענתם שראש הממשלה, אין לו מנדט – – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חבר הכנסת רוזנטל, תודה.
השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:
אתם טענתם שלראש הממשלה אין מנדט. אני זוכר את כותרות העיתונים רק מלפני חודש: תם הטקס; נגמר הסיפור; תם עידן נתניהו. ופתאום אתם חרדתם שנתניהו הולך אל העם, לשאול את העם: האם תם הסיפור? האם תם הטקס? האם נגמר העידן? חס וחלילה שלא תיבחן השאלה – שאתם כל כך משוכנעים שהיא נכונה, שאין לראש הממשלה מנדט – שהוא לא ייגש לשאול את הבוחר האם יש או אין מנדט. אני לא ראיתי תופעה מוזרה כזאת.
אני חייב לומר, לא שבקואליציה רצו בחירות ולא שבממשלה רצו בחירות, ודרך אגב, ראש הממשלה לא רצה בחירות. אבל זה היה משעשע שראש הממשלה עומד כאן אתמול, ומסביר לכם שהוא לא מעוניין בבחירות, שהוא מאמין שלממשלה הזאת יש דרך ארוכה, אבל אתם, מתוך החרדה, מתוך הפניקה, מתוך ההיסטריה, מתוך הטראומה שפקדה אתכם, לא האמנתם לו.
קריאות:
– – –
השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:
אמרתם לו: זה לא נכון.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
מה קרה?
השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:
אני זוכר את הצעקות כשראש הממשלה דיבר.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
– – – כשניתקו אותך – – – ניתקו אתכם – – –
השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:
אתם עובדים – הוא עובד עליכם. זה מה שאתם צעקתם.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
– – –
השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:
ומסתבר שראש הממשלה, כפי שהתחייב, פעל בנמרצות אתמול ובצוהריים ואתמול בערב והיום בבוקר – והושג פתרון. אז אנחנו נצביע נגד פיזור הכנסת, נחזק את האמון של הכנסת בממשלה ובראש הממשלה – –
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
מה תעשו כשהוא ילך לכלא? מה תעשו?
השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:
– – ועוד שנה וחצי ניפגש בקלפיות.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
– – –
השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:
תודה, אדוני היושב-ראש.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לשר צחי הנגבי. להצעת החוק של אילן גילאון – אני מבין שחבר הכנסת מוסי רז, בשם קבוצת אילן גילאון, רוצה להשיב על התנגדות הממשלה ולשכנע.
מוסי רז (מרצ):
אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, שרים, ראש הממשלה, לפעמים, ראש הממשלה, הכול חוזר אליך, כמו בבומרנג וכמו שאמרנו כשהיינו ילדים. אתה אמרת: ראש ממשלה השקוע בחקירות עד צוואר – אני לא צריך אפילו להשלים את המשפט, כי כל אזרחית ואזרח במדינה יודעים אותו. עכשיו הכול חוזר אליך.
אתמול באת לכאן ואמרת: האופוזיציה מפחדת מהקדמת הבחירות; היא חוששת; היא לא הגישה הצעות. בתוך 24 שעות הכול חזר אליך, אבל ראינו בדיוק מי חושש ומי מפחד. מפלגות שעל סף אחוז החסימה – שרים ראו אתמול בסקרים שלא רק שהם עלולים לאבד את המקום שלהם בממשלה, הם עלולים גם לאבד את הייצוג שלהם בכנסת, ואיתם עלולה לאבד – עשויה, כי זה חדשות טובות – הממשלה הרעה הזאת את הרוב הקואליציוני שלה.
ובמפגן של השתוללות היא התחילה להסתער פה עם חוקים שאחד יותר גרוע מהשני. הביאו לפה חוק לאום גזעני, ואתם חייבים לאזרחי ישראל ולאזרחיות ישראל את התשובה: מי נתן את ההוראה למחוק מחוק הלאום את מגילת העצמאות של מדינת ישראל? מי נתן את ההוראה למחוק מחוק הלאום את הדמוקרטיה? מי נתן את ההוראה למחוק משם את השוויון? להכניס את ועדות הקבלה המפלות ערבים, הומואים, מזרחים? מי נתן את כל ההוראות האלה? למי בקואליציה הפריע ערך השוויון? הגיש חבר הכנסת בגין הצעת חוק לאום, ואמרו לו: אנחנו בליכוד נתנגד, כי מופיעה שם המילה "שוויון". היא זרה לליכוד, היא זרה לקואליציה הזאת, אבל היא כן, בדיוק, הערך של רוב אזרחי מדינת ישראל, שיסלקו אתכם בבחירות – אם יחליטו להקדים אותן הערב – ולכן אתם חוששים מזה. מי נתן את ההוראה להוציא את הדמוקרטיה משם? אתם עדיין צריכים לתת את התשובה הזאת. אתם תנסו להעביר פה עוד חוקים – חוקים שמפלים בין דם לדם; חוקים שייגרמו לאנשים ללכת לשרת בצבא בכוח ושאנשים יהיו פטורים מכל החגיגה הזאת. אין לכם אומץ לבוא ולהטיל חובות בצורה שווה: או שתהיה זכות לכל אחד להצהיר שהוא לא רוצה ללכת או שכולם ילכו. אין לכם את האומץ הזה, אתם לא מסוגלים לזה, אז אתם מביאים את האפליה הזאת בין דם לדם.
בתוך 24 שעות חזר הכול אליכם. עכשיו אנחנו רואים מי חושש מבחירות, מי חושש מהופעת המילה דמוקרטיה בחוק הלאום, מי חושש ממגילת העצמאות בחוק הלאום ומי חושש משוויון. אנחנו רואים את זה עכשיו.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת מוסי רז. חבר הכנסת מיקי רוזנטל, מעוניין? מוותר. להצעה של חבר הכנסת יאיר לפיד. יאיר לפיד, בבקשה, אדוני. עד שלוש דקות לרשותך.
יאיר לפיד (יש עתיד):
אדוני ראש הממשלה, עלית הנה לדוכן ואמרת: החלטנו להמשיך יחד. אתה ראש ממשלת ישראל. היחד הזה כולל גם אנשים שלא מסכימים איתך; היחד הזה כולל גם את משטרת ישראל, כולל גם את בתי המשפט, כולל גם את מוסדות השלטון; היחד הזה כולל אפילו את האופוזיציה; היחד הזה כולל את החובה הקדושה שלך לחבר את חלקי עם ישראל במקום להפריד, לשסע, לפצל ולהסית אחד נגד השני. זה באמת להמשיך יחד. והיחד הזה כולל את חיילי צה"ל, שאותם זרקת מתחת לגלגלים של הקואליציה שלך בתמורה לעוד כמה חודשים בשלטון. זה "החלטנו להמשיך יחד", לא הטרלול הזה שאתם הובלתם פה בחודשים האחרונים. ערכים זה ביחד, לא משחקים פוליטיים זה ביחד.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת יאיר לפיד. חבר הכנסת אחמד טיבי, אתה מעוניין לחזור לדוכן? בבקשה, אדוני.
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
אדוני היושב-ראש, מעולם לא ראיתי את ראש הממשלה בנימין נתניהו אופורי, שמח, מתמוגג מנחת, קורן אושר, לחץ הדם שלו יציב, דופק רגיל, לא מזיע. האיש פשוט – לא יודע מה. כנראה, ברגע זה הוא הרגיש שהוא הגיע אל הנחלה. ואני תוהה, חבר הכנסת ממ"ז – מיקי מכלוף זוהר – למה ראש הממשלה פתאום נראה מאושר? אתמול הוא נראה לא מי יודע מה – רפואית, אני אומר לך.
מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):
– – –
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
היום הוא נראה אחרת לחלוטין.
מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):
מאושר.
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
אחרת. כאילו היה בסקר בריאות בתל השומר, אמרו לו: אתה מעולה, מצוין.
מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):
– – –
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
כן? והוא צלח את הבחירות. אתמול הוא לעג לאופוזיציה.
מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):
גם היום.
קריאה:
גם היום.
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
לא.
מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):
גם היום.
קריאה:
גם היום.
מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):
גם היום.
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
היום הוא עשה ההפך. למה לא הצבעתם בעד הצעות הפיזור? אני אגיד לכם למה: כי היסטורית וסטטיסטית, שליש מכם היו כאן – בכנסת הבאה – באים לבקר, לשבת ביציע המכובדים.
אמיר אוחנה (הליכוד):
וכמה מהם – – –
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
לא כאן. לא – – –
אמיר אוחנה (הליכוד):
– – –
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
אצלנו כולם.
אמיר אוחנה (הליכוד):
– – –
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
כולם.
קריאות:
– – –
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אתה לא יודע מי כן ייכנס. אתה – – –
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
עכשיו, אני מסתכל – –
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
או שאתה מצביע – – –
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
– – אל החברים בספסל הזה – –
קריאה:
– – –
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
– – ואני רואה עכשיו את ההסבר למה ראש הממשלה קרן מאושר.
קריאה:
– – –
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
והאושר הזה עבר אליכם – –
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
– – –
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
– – והאושר הזה עבר לכאן. לדעתי, חלק מכם היה רואה את הכנסת ממרחק, ולא היה יכול להגיע אליה אלא באישור כניסה, כמבקר – אתה מחייך, מיקי – ולכן, יכול להיות שזו סיבת האושר. אבל האמת היא שראש הממשלה לא מאושר. מה שראיתם פה היה פייק-אושר, פייק-שמחה, פייק-לחץ דם רגיל, פייק-דופק נורמלי. אם עכשיו הוא ייבדק, כאשר הוא לבדו בחדר, תהיה לו טכיקרדיה, לחץ דם, אדיטציה, הזעת יתר, פלפיטציות. זה המצב הנכון של ראש הממשלה. ולכן, זמנכם מוקצב. אולי לא ביוני; אולי ביולי, אולי באוגוסט, אולי בספטמבר, אולי באוקטובר. צר לי – חלק מכם, אני שמח שאני לא אפגוש בכנסת הבאה. אני מאוד שמח. חלק, למרות שאתם מתלהמים ולמרות שאתם גזענים, ברמה האנושית – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
נא לסיים, אדוני.
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
– – ברמה האנושית – אבל האמת היא שאני מודאג שבכנסת העשרים ואחת, לפי האווירה, יכול להיות שנקבל הרבה יותר גרועים מכם, ולכן יש על מה לחשוב.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת אחמד טיבי. אנחנו נשמע את הדברים של חבר הכנסת יוסף ג'בארין על הצעת החוק של איימן עודה וקבוצת חברי הכנסת. בבקשה, עד שלוש דקות לרשות אדוני.
יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):
כבוד היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, מי שהיה היום בדיון בוועדה המיוחדת לחקיקת חוק הלאום יכול לחשוב על אלף סיבות מדוע הממשלה הזאת צריכה לסיים את דרכה. בזמן שמדינות העולם המתוקנות מחוקקות חוקים שמגינים על זכויות אדם, חוקים שמגינים על קבוצות מיעוט, מיעוטים לאומיים, מיעוטים ילידיים, חוק הלאום שמקדמת הממשלה בא כדי להנציח את המעמד הנחות של האזרחים הערבים, של המיעוט הערבי, ולהנציח את הסיווג האתני באזרחות הישראלית. לא ייתכן שבתחילת המאה ה-21 מדינה מחוקקת חוקים שנותנים עליונות לקבוצת הרוב שבה על בסיס לאומי או דתי, פשוט בלתי מתקבל על הדעת – עליונות בתחום ההגירה, עליונות בתחום הסמלים, עליונות בתחום ימי החופש, עליונות בתחום הלשון, עליונות בתחום הדיור. אפילו היועץ המשפטי לממשלה אומר היום בדיון בוועדה המיוחדת, כבוד היושב-ראש – נציג היועץ המשפטי לממשלה אומר היום בדיון שחוק הלאום כולל אפליה בוטה כלפי הציבור הערבי. אפליה בוטה, הוא אומר. היועץ המשפטי גם אומר שאם נקבל את אותו סעיף בחוק הלאום שמאפשר הפרדה בדיור על בסיס לאום או דת, זה אומר שאפשר היום להקים התיישבות חדשה והיוזמים של אותה התיישבות יכולים לתלות שלט, ולהגיד: כאן גרים רק יהודים. כאן גרים רק יהודים – סיסמה שמזכירה וצריכה להזכיר לכולנו ימים אפלים ומשטרים אפלים.
אני פשוט לא מסוגל להבין איך קבוצת הרוב היהודי יכולה לקבל חקיקה כזאת, שמזכירה רק משטרים אפלים, ואחר כך אומרים לנו: אל תשוו את החקיקה הזאת לאפרטהייד. הרי מה זה אפרטהייד? זה אפליה על בסיס לאום בדיור – זה אפרטהייד. ולכן זו גם אפליה וזו גם גזענות וזה גם אפרטהייד. ומכל הסיבות הללו הממשלה הזאת כנראה באמת הגיעה לסוף דרכה, וממשלה שהולכת בדרך חקיקה כזאת היא ממשלה שאין לה זכות קיום ולו לעוד שעה אחת. אבל כנראה שהציבור בישראל ימשיך לסבול, וגם אנחנו נסבול איתו.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת יוסף ג'בארין. חברת הכנסת ציפי לבני מבקשת לנמק את הנחיצות של הצעתו של חבר הכנסת יצחק הרצוג. בבקשה, גברתי, גם לרשותך עד שלוש דקות.
ציפי לבני (המחנה הציוני):
אוי, הזחיחות, הזחיחות של ראש הממשלה. אנחנו לא עובדים – – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
סליחה, גברתי, שנייה אחת. השר גלנט וחבר הכנסת וקנין. בבקשה, גברתי.
ציפי לבני (המחנה הציוני):
אוי, הזחיחות של ראש הממשלה. אז זהו, ראש הממשלה, אנחנו לא עובדים אצלך, אנחנו עובדים נגדך, ואנחנו מאמינים שצריך להחליף אותך, וטובה שעה אחת קודם. אבל אנחנו לא ניתן לך לעשות את הקומבינה שבה אתה רוצה להגיע לקלפי כשהציבור עוד לא יודע מה כובד הראיות נגדך, ומה אומרים אנשי המשפט במדינת ישראל והיועץ המשפטי לממשלה על כל הדברים שעשית מתחת לשולחן, ועם מקורביך, ואת כל הדברים שעכשיו, בשעות האלה, הם מספרים עליך. מחליפים ממשלה בקלפי, אבל שהציבור ידע כל מה שעשית בתקופת כהונתך. ושלא תספר להם שאין כלום כשיש הרבה, והם ידעו. ולכן, בהגדרה, מה שטוב לך לא טוב למדינה ולא טוב לנו.
ולכן, כשאתה ניסית לעשות את הקומבינה הזאת של או-טו-טו ללכת לפני שיודעים מה שעשית – אנחנו נגיע לבחירות במהרה, אבל אחרי שידע הציבור בדיוק מה שאתה עשית כאן במהלך כל התקופה הזאת, את הריקבון שהכנסת עם השחיתות שלך. ואנחנו לא ניתן לך לתקוף את מערכת המשפט, כי אנחנו נגיע לבחירות כשהאמת בחוץ, ומערכת המשפט חזקה, והמשטרה חזקה, והאמת צפה על פני המים. לא עובדים אצלך. עובדים נגדך.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה רבה לחברת הכנסת לבני.
חברי הכנסת, נא לשבת, אנחנו עוברים להצבעה. אני פשוט לא רואה את חבר הכנסת עמיר פרץ כאן. חברי הכנסת, כפי שאמרתי, אנחנו נצביע על שבע הצעות החוק בנפרד, לפי הסדר, כפי שנומקו. הצעת חוק התפזרות הכנסת העשרים, התשע"ו–2016, של חבר הכנסת אילן גילאון וקבוצת חברי הכנסת. מי בעד הצעת החוק? מי נגד? נא להצביע. שקט בזמן ההצבעות. שקט.
הצבעה מס' 9
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 47
בעד ההצעה להסיר מסדר-היום את הצעת החוק – 64
נמנעים – אין
ההצעה להעביר לוועדה את הצעת חוק התפזרות הכנסת העשרים, התשע"ו–2016, לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
47 בעד, 64 מתנגדים, אפס נמנעים. הצעת החוק של אילן גילאון לא אושרה.
חברי הכנסת, יש לנו עוד הצבעות על התקציב, מאוד מאוד ארוכות. אני לא רוצה שנתחיל כבר באווירה הזאת שאני לא שומע את עצמי. כן, השר.
שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס:
– – – על הלוח.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
טוב, הניירות שלך הצביעו, אז תיזהר. יש עוד שש הצבעות.
הצעת חוק התפזרות הכנסת העשרים, התשע"ה–2015, של חבר הכנסת מיקי רוזנטל. מי בעד? מי נגד?
הצבעה מס' 10
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 47
בעד ההצעה להסיר מסדר-היום את הצעת החוק – 65
נמנעים – אין
ההצעה להעביר לוועדה את הצעת חוק התפזרות הכנסת העשרים, התשע"ה–2015, לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
47 בעד, 65 נגד, אפס נמנעים. גם הצעתו של מיקי רוזנטל לא התקבלה.
הצעת חוק התפזרות הכנסת העשרים של חבר הכנסת יאיר לפיד וקבוצת חברי הכנסת. מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 11
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 47
בעד ההצעה להסיר מסדר-היום את הצעת החוק – 63
נמנעים – אין
ההצעה להעביר לוועדה את הצעת חוק התפזרות הכנסת העשרים, התשע"ו–2016, לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 47, 63 מתנגדים, אפס נמנעים.
קריאות:
– – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
מה? גם אצלכם הניירות מצביעים? תראו שלא – לא משנה, אני לא משנה את התוצאה. גם הצעת החוק של יאיר לפיד לא התקבלה.
הצעת חוק התפזרות הכנסת העשרים של חבר הכנסת אחמד טיבי. מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 12
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 47
בעד ההצעה להסיר מסדר-היום את הצעת החוק – 65
נמנעים – אין
ההצעה להעביר לוועדה את הצעת חוק התפזרות הכנסת העשרים, התשע"ו–2016, לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, 47 בעד, 65 נגד, אין נמנעים. גם הצעתו של אחמד טיבי לא התקבלה.
הצעת חוק התפזרות הכנסת העשרים של חבר הכנסת איימן עודה וקבוצת חברי הכנסת. נא להצביע.
הצבעה מס' 13
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 47
בעד ההצעה להסיר מסדר-היום את הצעת החוק – 65
נמנעים – אין
ההצעה להעביר לוועדה את הצעת חוק התפזרות הכנסת העשרים, התשע"ו–2016, לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
47 בעד, 65 נגד, אפס נמנעים. גם הצעתו של איימן עודה לא התקבלה.
אנחנו עוברים להצביע על הצעת חוק התפזרות הכנסת העשרים של חבר הכנסת יצחק הרצוג. מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 14
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 48
בעד ההצעה להסיר מסדר-היום את הצעת החוק – 65
נמנעים – אין
ההצעה להעביר לוועדה את הצעת חוק התפזרות הכנסת העשרים, התשע"ו–2016, לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, 48 בעד, 65 נגד, אפס נמנעים. גם הצעתו של יצחק הרצוג לא התקבלה.
הצעת חוק התפזרות הכנסת העשרים של חבר הכנסת עמיר פרץ וקבוצת חברי הכנסת. מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 15
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 48
בעד ההצעה להסיר מסדר-היום את הצעת החוק – 64
נמנעים – אין
ההצעה להעביר לוועדה את הצעת חוק התפזרות הכנסת העשרים, התשע"ו–2016, לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, בעד – 48, נגד – 64, אפס נמנעים. גם הצעתו של עמיר פרץ לא התקבלה.
מליאת הכנסת דחתה את כל הצעות חוק התפזרות הכנסת העשרים.
הצעת חוק שירות ביטחון (תיקון – הסדר מעמדם של לומדי התורה), התשע"ח–2018
[הצעת חוק פ/5190/20; נספחות.]
(הצעת קבוצת חברי הכנסת)
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אנחנו עוברים להצעת חוק נוספת והאחרונה לדיון מוקדם – הצעת חוק שירות ביטחון (תיקון – הסדר מעמדם של לומדי התורה), התשע"ח–2018, של חבר הכנסת יואב בן צור וקבוצת חברי הכנסת. חבר הכנסת יואב בן צור, עד עשר דקות לרשותך לנמק את הצעת החוק. תשיב לו, בשם הממשלה, שרת המשפטים חברת הכנסת איילת שקד. בבקשה, אדוני.
יואב בן צור (ש"ס):
אדוני היושב-ראש, שרי הממשלה, חבריי חברי הכנסת ואחרונים אחרונים חביבים – בני התורה, בחורי הישיבות ואברכי הכוללים, הינני העני ממעש נרעש ונפחד מפחד יושב תהילות ישראל, באתי לעמוד ולהתחנן לפניך על עמך ישראל אשר שלחוני, אף על פי שאיני כדאי והגון לכך.
אני נרגש. אני נרגש עד דמעות של אושר על הזכות שנפלה בחלקי לעמוד בחזית עולם התורה, להיות הלוחם הנאמן של יושב בית המדרש; להמשיך את שרשרת הדורות, את שבט לוי נושאי ארון ברית ה'; לשמר את פך השמן הטהור של עמלי התורה, שבזכותם אנחנו כאן ובזכותם העולם קיים.
עליזה לביא (יש עתיד):
– – –
יואב בן צור (ש"ס):
חבריי חברי הכנסת, אומתנו אינה אומה ככל האומות. כל האומות, הארץ היא ערש תרבותם. האומה האמריקנית – קודם כול גילו את אמריקה ורק לאחר מכן נוצרה התרבות האמריקנית; קודם כול הייתה אמריקה ורק לאחר מכן נולד חג ההודיה. הארץ היא הכלי שממנו נוצרה התרבות. לו לא הייתה אמריקה קיימת, התרבות האמריקנית לא הייתה קיימת. אצל עם ישראל זה בדיוק ההפך: קודם נולדה התרבות, החגים, השפה, ההלכות, המנהגים, ורק לאחר מכן הארץ. הארץ היא חלק קטן, גם אם חשוב, בתרבות היהודית, אבל היא חלק ממכלול גדול יותר.
עכשיו אני שואל אתכם: מי שמר על המכלול – אותה תרבות בת אלפי שנים בכל שנות הגלות ובכל תפוצות תבל: במרוקו, בעיראק, באיראן, בפולין ובתימן – האם לא לומדי התורה? אילו לאורך אלפי שנות גלות לא היו לומדי תורה, לא היה עולם הישיבות, האם מישהו היה יודע מה זה יהודי? האם התורה והתנ"ך, ספר הספרים של עם ישראל, לא היה נשכח? האם מישהו היה יודע מה הקשר של העם היהודי לישראל, לירושלים, בלי לומדי התורה? מה הסיכוי שכל יהודי התפוצות, מכל קצוות תבל, היו מתאספים ומתכנסים דווקא כאן, בארץ ישראל? דווקא כאן, בירושלים? מה הסיכוי שמרגי ממרוקו, איווט מרוסיה, לפיד מסרביה, כחלון מטריפולי ואיתן כבל מתימן כולם יתקבצו יחד, מארבע קצוות תבל, דווקא לכאן, לארץ ישראל, תחת תנ"ך אחד, תרבות אחת, כעם אחד?
ואחרי כל זה יש מי שמעז לשאול למה בחורי הישיבות לא משרתים את המדינה. ההכרה בערך לימוד התורה איננה אמונה – –
עליזה לביא (יש עתיד):
– – –
יואב בן צור (ש"ס):
– – היא ידיעה; היא עובדה היסטורית מוכחת. נכון, אולי זה לא פופולרי אצל חלק מהמפלגות; אולי יש מי שסבור שהליכה עם האמת, עם העובדות, עם המציאות, מתנגשת עם האינטרס האלקטורלי המפלגתי. אבל ברגע של חושבים, אין אף אחד מיושבי הבית הזה שיכול להכחיש את העובדה הפשוטה הזאת – שלומדי התורה שבכל דור ודור הם שהביאונו עד הלום.
הגיע הזמן לומר את זה בקול רם וברור: בלי לומדי התורה לא היינו כאן היום.
מיקי לוי (יש עתיד):
בן צור, אפשר לעשות את זה יחד – ללמוד ולהתגייס.
יואב בן צור (ש"ס):
זיכנו הקדוש ברוך הוא לעמוד פה היום ולהציג את החוק הכי צודק, הכי הגיוני, הכי מתבקש – החוק שיכיר בערך התורה כשירות לאומה, שירות לעם ושירות למולדת. אני לא אגזים אם אומר שאני חש שזכות גדולה נפלה בחלקי להציג את החוק החשוב הזה למען עולם התורה – –
קריאות:
– – –
יואב בן צור (ש"ס):
– – ואילו לא נוצרתי אלא בשביל הרגעים הללו – דייני.
אני מבקש מחבריי חברי הכנסת: אחיי, בני עמי, אל תרעו. זה הזמן שלנו להוקיר ולהכיר טובה לעולם התורה, על אלפי שנות שימור המורשת, המסורת והתרבות היהודית. זה בדיוק הזמן שלנו להודות לעולם על התורה ועל עצם קיומנו כאן. ברגעים אלו, שיקולי האלקטורט, אימת אחוז החסימה, מיקום בפריימריז, קואליציה ואופוזיציה – אסור להם שיכתיבו וישכתבו את ההיסטוריה של העם, האומה והארץ. לא כל דבר צריך להיות מוכרע משיקולי פוליטיקה צרה. ישנם דברים שצריכים להיות מעל כל שיקול פוליטי – –
מאיר כהן (יש עתיד):
שיקולי הגנה על המדינה.
יואב בן צור (ש"ס):
– – וזה בדיוק אחד הדברים שבהם כולנו צריכים להיות מאוחדים. כי התנ"ך, התורה והארץ הם של כולנו, והם של כולנו רק בגלל עולם התורה ורק בגלל עולם הישיבות. כל אצבע שתונף פה בעד תיזכר לדורי דורות כמי שסייעה להצלת את בסיס קיומו של עם ישראל ושל ארץ ישראל; כמי ששמרה והנציחה את היהדות בת אלפי השנים בדיוק כפי שהשתמרה במשך אלפי שנות גלות. כל אצבע שתונף נגד החוק – ולא משנה מה הסיבה: אחוז החסימה, שיקולים של מנדטים – היא אצבע של מי שמתכחש לעובדה הבסיסית של סלע קיומנו באלפי שנות גלות.
עליזה לביא (יש עתיד):
– – –
יואב בן צור (ש"ס):
ואליכם, בני התורה, בחורי הישיבות, אברכי הכוללים, אני רוצה לומר לכם מילה אחת: תודה. אשריכם שזכיתם להיות עמוד התווך של עם ישראל; אשרינו שזכינו שיש לנו אתכם. את ראשי הישיבות שמוסרים את נפשם – אין לי הגדרה אחרת – למען עולם התורה – –
מיקי לוי (יש עתיד):
מאיפה יוצאות ההלוויות? מהבתים שלנו, לא מהישיבות.
יואב בן צור (ש"ס):
– – שלא ימוש ספר התורה הזה מפינו ומפי זרענו ומפי זרע זרענו עד עולם. אשריכם שבזכותכם אנחנו כאן.
אין חולק על חשיבותו של צה"ל – של כוחות ההגנה של מדינת ישראל ובכללם צבא ההגנה לישראל, שעושים מלאכת קודש, מוסרים את נפשם על הגנת המולדת. גם להם אנחנו חייבים תודה גדולה. אבל העובדה שאנחנו כולנו פה היום מלמדת אותנו שלא יכול להיות חולק על חשיבות ונחיצות עולם התורה.
אני שב ומבקש מכם, חבריי, להניח בזמן הזה את כל השיקולים האחרים; לקדש שם שמיים, לומר תודה ללומדי התורה; להכיר בערך לימוד התורה; להתאחד תחת מדורת שבט אחת של עם אחד, תורה אחת, וארץ אחת. תודה רבה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת יואב בן צור. בשם הממשלה תשיב שרת המשפטים חברת הכנסת איילת שקד. בבקשה, גברתי.
קריאות:
– – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
ששש.
מיקי לוי (יש עתיד):
– – – לתורה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בבקשה, גברתי.
שרת המשפטים איילת שקד:
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חבר הכנסת מוזס, נא לשבת, לא להפריע לשרה.
שרת המשפטים איילת שקד:
ראשית, אני רוצה להודות לחבריי – – –
מיקי לוי (יש עתיד):
שילכו לצבא.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
סליחה, גברתי. חבר הכנסת מיקי לוי.
מיקי לוי (יש עתיד):
רק שילכו לצבא – – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חבר הכנסת מיקי לוי, אני קורא אותך לסדר בפעם השנייה, חבר הכנסת לוי.
מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):
די לשנאה הזאת.
מיקי לוי (יש עתיד):
שתוק כבר.
סגן שר להגנת הסביבה ירון מזוז:
תוציא אותו.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חבר הכנסת מזוז, אני קורא אותך לסדר בפעם הראשונה.
מיקי לוי (יש עתיד):
סתם בדיחה אתה.
מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):
די לשנאה הזאת. לא צריך לשנוא אותם, הם יהודים כמוך. לא צריך לשנוא אותם.
מיקי לוי (יש עתיד):
לא שונא אותם, רק רוצה שילכו לצבא. לא שונא אותם. שילכו כמו הילדים שלנו.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חבר הכנסת לוי, נקראת כבר פעמיים לסדר. אני אוציא אותך. חבר הכנסת מזוז, אני קורא אותך לסדר בפעם הראשונה.
בבקשה, גברתי תמשיך. כולם ירימו יד, ואני אחליט מי – – –
שרת המשפטים איילת שקד:
ראשית, אני רוצה להודות לחבריי שעזרו ביחד לפתור את המשבר המדומה הזה – כי כולנו פה הולכים להצביע, וזה ברור שהקואליציה הזאת חזקה ומגובשת – לשר דרעי, לשר בנט, לסגן השר ליצמן, לחבר הכנסת גפני, לשר יריב לוין, שבאמת עבדנו ביחד, בשותפות, בשביל שהקואליציה הזאת תמשיך לתפקד, וכך בעצם מנענו בחירות מיותרות והפלת ממשלת ימין.
מיקי לוי (יש עתיד):
השרה, את לא מאמינה במה שאת אומרת אפילו.
שרת המשפטים איילת שקד:
אם בהפלת ממשלת ימין עסקינן, אני רוצה להקריא פה ציטוט של גאולה כהן מהתחיה משנת 1992. בשנת 1992 מפלגת התחיה החליטה להפיל את ממשלת שמיר, ממשלת ימין, ואחר כך קיבלנו ממשלת שמאל ואת הסכמי אוסלו. אני מקריאה לכם ציטוט קטן ממה שהיא אמרה: אין לי ספק, זו אמונתי, שבבחירות האלה – היא התכוונה הבאות, אלה שהביאו עלינו את הסכמי אוסלו – המחנה של נאמני ארץ ישראל, המחנה הלאומי, יגדל פי כמה – הוא כמובן התרסק. אני רק מקווה שבתוך המחנה הזה יגדל גם כוחה של התחיה, כדי שהיא תחזק את הצד של הנאמנות לארץ ישראל בממשלה שרוצה בארץ ישראל אבל מניחה על השולחן תוכנית שתסכן אותה.
אנחנו לומדים מההיסטוריה. זאת הייתה אז, דרך אגב, מחלוקת אידיאולוגית. כאן לא הייתה מחלוקת אידיאולוגית. בסך הכול כולנו חושבים שיותר חרדים צריכים לשרת בצבא, שמי שלא לומד צריך להתגייס. אני הובלתי את חוק הגיוס בכנסת הקודמת ביחד עם חברים, אז מיש עתיד, ממפלגת העבודה, מהסיעות החרדיות, רוברט מישראל ביתנו, מהליכוד. ביחד עבדנו, חוקקנו חוק. הוא שונה. החוק נפסל בבג"ץ. אבל סך הכול המתווה הוא די ברור, אין חדשות מרעישות.
אני חושבת שככל שעוסקים בנושא הזה, ככל שדנים בו יותר, כך זה רק מזיק לתהליך. יש תהליך טבעי שהתחיל בעשר השנים האחרונות – תהליך שאם נסתכל על גרף העלייה של הגיוס נראה שהוא התחיל מ-3,000 – התחיל מ-300 וכרגע עומד על 3,000. אז אני באמת שמחה שהושג מתווה טוב, מתווה שמאפשר להעביר את החוק הזה בקריאה טרומית. החוק אחר כך ישונה בהסכמה של כל סיעות הקואליציה.
עליזה לביא (יש עתיד):
גברתי השרה, אמרת שהוא לא חוקתי.
שרת המשפטים איילת שקד:
בגלל זה – רק קריאה טרומית. את רוצה שאני אלמד אותך, חברת הכנסת עליזה לביא, על הליכי החקיקה? אז בואי אני אגיד לך: יש הצעה טרומית. הצעה טרומית היא אך ורק טיוטה. בשביל זה יש ועדות בכנסת. אתם עובדים קשה מאוד בוועדות. נשנה את החוק כך שהוא גם יהיה חוקתי וגם יעמוד במבחנים שונים.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
מה זה קשור? מה זה להעביר חוק לא חוקתי בקריאה טרומית בכנסת ישראל?
יואל חסון (המחנה הציוני):
חוק ששר הביטחון קרא לו ספר טלפונים.
שרת המשפטים איילת שקד:
הוא יתואם עם משרד הביטחון.
תראו, אתם צורחים. יש מעט מאוד חברי כנסת במליאה שמכירים את הפרטים – חבר הכנסת שלח, חבר הכנסת עמר בר-לב, חבר הכנסת רוברט אילטוב, חבר הכנסת גפני, חבר הכנסת פרוש, השר אריה דרעי, השר ליצמן, אולי, וזהו. מי שמניתי הם שיודעים באמת מה היה בחוק הגיוס בכנסת הקודמת, מה היה בחוק הגיוס שנפסל ומה יהיה בחוק הבא. בסך הכול המתווה ידוע. אף אחד לא חושב שגיוס בכפייה יוביל לגיוס המוני. הצבא לא רוצה עשרות אלפי חרדים שיתגייסו עכשיו. אף אחד כאן לא רוצה. אז צריך לעשות את התהליך הזה בהרבה שכל, בהרבה מחשבה, בהרבה הבנה ובהרבה כבוד הדדי – כן, בהרבה כבוד הדדי של חילונים ושל דתיים לחרדים, ושל חרדים לדתיים וחילונים. צריך לעשות את זה ביחד. צריך לעשות את זה בהידברות. אם נעשה את זה ביחד ובהידברות אני בטוחה שנצליח.
אז לכל מי – – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
יש לך מים, גברתי. אם את צריכה לשתות, יש מים.
שרת המשפטים איילת שקד:
כל מי שחושב שאפשר לעשות קסמים ואפשר לגייס בכפייה, מוליך את הציבור שולל. זה פשוט הולכת הציבור שולל. כל מי שמכיר את הפרטים – אני, דרך אגב, נמצאת בקשר גם עם עמותת נצח יהודה. אתם יודעים שכשהתחלנו את התהליך לפני – בממשלה הקודמת, הייתה אז עמותת נצח יהודה וגדוד הנחל החרדי. היום יש גם פלוגה בגבעתי, יש גם פלוגה בצנחנים. זה תהליך ארוך ואיטי וצריך, שוב, בהרבה הבנה וכבוד הדדי לתמוך בתהליך הזה.
להמשיך?
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
לא, לא, את לא חייבת.
שרת המשפטים איילת שקד:
למי שלא יצא לו לבקר במבנים של עמותת נצח יהודה ולדבר שם עם הרבנים שמובילים בהרבה אומץ את התהליך, עם המפקדים והקצינים, אני באמת מציעה לעשות את זה. אני חושבת שזה גם ירחיב אופקים וגם אולי יכניס את הדברים לפרופורציות.
אני מודה לכל סיעות הקואליציה שנרתמו ביחד לעבוד במשותף על החוק. תודה רבה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אני מודה לשרת המשפטים חברת הכנסת איילת שקד. האם יש מישהו שרוצה להתנגד? חבר הכנסת לפיד, בבקשה. עד שלוש דקות לרשות אדוני.
יאיר לפיד (יש עתיד):
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, עמד פה מציע החוק ואמר: בלי התורה איפה היו היום מרגי ממרוקו, כחלון מטריפולי, לפיד מסרביה ואיווט מרוסיה? אני לא יודע, אבל אני אגיד לך איפה הם היו בלי צה"ל – הם היו מתים, מתים, כי בלי צה"ל אי-אפשר לקיים את מדינת ישראל. אני לא זוכר שכתוב בתורה שמותר לשלוח אחרים להיהרג בשבילך, ואני לא זוכר שכתוב בתורה שמותר להשתמט, כי זה חוק השתמטות – ממד"א ומעזרה לנכים וקשישים בתוך הקהילה, כי גם את זה יש בחוק.
מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):
אף אחד לא סגר את צה"ל.
יאיר לפיד (יש עתיד):
ומילא החרדים; הכניעה המחפירה, המחפירה, של הליכוד ושל הבית היהודי.
מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):
יש לנו גם לומדי תורה – – – יש לנו הכול.
יאיר לפיד (יש עתיד):
על מי אתם עובדים? אתם איתי ביחד העברתם את חוק השוויון בנטל. איילת שקד עמדה בראש הוועדה. על מי אתם עובדים? פחדנים. מקריבים את צה"ל ואת חיילי צה"ל בשביל האינטרס הפוליטי הצר שלכם.
איפה כתוב בתורה שמותר לשלוח מישהו אחר להיהרג בשבילך? וממתי ללמוד תורה סותר לשרת את המולדת ולהגן על המולדת? מאיזה רגע?
מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):
ממתי לשרת בבמחנה נחשב שירות?
יאיר לפיד (יש עתיד):
איפה מצאתם? תראו פסוק אחד שיש סתירה בין לימוד תורה לבין להגן על מולדתך. האחיכם יצאו למלחמה ואתם תשבו כאן?
קריאה:
– – –
יאיר לפיד (יש עתיד):
תתביישו לכם. חרפה.
מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):
– – –
יאיר לפיד (יש עתיד):
תקיפה של חיילי צה"ל. אתם זורקים את חיילי צה"ל מתחת לגלגלי האוטובוס הפוליטי שלכם. תתביישו.
מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):
כתב במחנה לא יכול להטיף על גיוס – – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת לפיד. חברי הכנסת, נא לשבת.
אנחנו עוברים להצביע על הצעת חוק שירות הביטחון (תיקון – הסדר מעמדם של לומדי התורה), התשע"ח–2018, של חבר הכנסת יואב בן צור וקבוצת חברי הכנסת. מי בעד הצעת החוק? מי נגד? נא להצביע. קריאה טרומית. אני חוזר, קריאה טרומית.
הצבעה מס' 16
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 59
בעד ההצעה להסיר מסדר-היום את הצעת החוק – 38
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הצעת חוק שירות הביטחון (תיקון – הסדר מעמדם של לומדי התורה), התשע"ח–2018, לוועדת החוץ והביטחון נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, 59 בעד, 38 מתנגדים, אפס נמנעים. אני קובע כי הצעת החוק אושרה בקריאה טרומית ותועבר לוועדת חוץ וביטחון להכנתה לקריאה ראשונה.
חבר הכנסת איתן כבל הודיעני כי בטעות הצביע בעד הצעת החוק, אבל אני לא משנה את תוצאות ההצבעה. חברי הכנסת, חבר הכנסת יהודה גליק מודיע שהתכוון להצביע בעד החוק, אך כפתור ההצבעה שלו לא פעל. זה לא משנה את תוצאות ההצבעה על החוק.
חברי הכנסת, כשאני אשמע את עצמי, נוכל לעבור לדיון על התקציב.
הצעת חוק התקציב לשנת הכספים 2019, התשע"ח–2018;
[מס' מ/1195; דברי הכנסת, חוב' י"ז, ישיבה 312, עמ' 27149; נספחות.]
הצעת חוק התוכנית הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנת התקציב 2019), התשע"ח–2018;
[מס' מ/1196; דברי הכנסת, חוב' י"ז, ישיבה 312, עמ' 27149; נספחות.]
הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנת התקציב 2019), התשע"ח–2018
[מס' מ/1196; דברי הכנסת, חוב' י"ז, ישיבה 312, עמ' 27149; נספחות.]
(קריאה שנייה וקריאה שלישית]
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
הצעת חוק התקציב לשנת הכספים 2019, התשע"ח–2018, לקריאה שנייה וקריאה שלישית. ההצעה קיבלה פטור מחובת הנחה, והונחה כנדרש על שולחן הכנסת. אנחנו נפתח את הדיון עם כמה ראשי ועדות שדנו בפרקים השונים של חוק ההסדרים והתקציב. ראשון המציגים את ההצעה לקריאה השנייה והשלישית יהיה, מטבע הדברים, יושב-ראש ועדת הכספים חבר הכנסת משה גפני. בבקשה, אדוני. חברי הכנסת, נא או לשבת או לצאת.
חברי הכנסת, לתשומת ליבכם – צודק יושב-ראש ועדת הכספים – צריך לציין שמתקיים דיון משולב בכל הצעות החוק שהונחו, שהן הצעת חוק התוכנית הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנת התקציב 2019) והצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנת התקציב 2019), ובוודאי, מטבע הדברים, הראשונה שבהן – הצעת חוק התקציב לשנת הכספים 2019. בבקשה, דיון משולב יתקיים לאחר הצגת החוק על ידי יושבי-ראש הוועדות. יושב-ראש ועדת הכספים, בבקשה.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
אדוני יושב-ראש הכנסת, אני חושב שהכנסת עשתה מעשה שיירשם בהיסטוריה – החוק על לומדי התורה, שבלעדיהם אין לנו זכות קיום כעם יהודי. וזה שהכנסת קיבלה ברוב גדול את הצעת החוק שמאפשרת ללומדי התורה שתורתם אומנותם להמשיך ללמוד ולקיים את העם היהודי – הכנסת עשה מעשה מאוד יפה, מאוד היסטורי. אני מאוד התרגשתי בראותי את התוצאה.
האמת היא שלא כל כך הבנתי את יאיר לפיד. הוא דיבר על זה שצריך להיות בצבא ולמסור את הנפש. אני לא חושב שיש בחורי ישיבות שיוצאים לעבוד והם הולכים להיות כתבי במחנה, ואני לא בטוח שבתור כתב במחנה יאיר לפיד סיכן את נפשו. אני לא יודע גם למה הוא קיבל את התפקיד הזה, אבל אני לא זוכר שבמסגרת התפקידים שלו הוא סיכן את נפשו בצבא, ולכן במקומו הייתי מעדיף שלא להעלות את הטיעון הזה. היה כדאי לתת את זה למישהו אחר, שבאמת היה חייל קרבי וסיכן את נפשו, אבל הוא כנראה לוקח לעצמו כתרים לא לו.
אדוני היושב-ראש, אני מתכבד להביא לפני הכנסת לקריאה שנייה ושלישית את הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנת התקציב 2019), התשע"ח–2018, ואני מתכבד להציג בפני הכנסת את התקציב לשנת 2019. אני אתחיל בתקציב.
התקציב, לראשונה – שאני מכיר – הוא תקציב שאין בו גזרות; הוא תקציב שבסופו של דבר יש בו דברים מאוד חיוביים, אדוני שר האוצר וסגן שר האוצר. התקציב הזה הוא תקציב שמעלה מאוד את תקציב הבריאות, הוא מעלה את תקציב החינוך – –
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
הוא לא מעלה, זה לא נכון.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
– – הוא מעלה את תקציב הביטחון, הוא מעלה את תקציב הרווחה, הוא מעלה תקציבים בסדרי גודל חסרי תקדים. הוא מוריד מיסים, הוא עושה פעולות – התקציב הזה עושה – – –
מירב בן ארי (כולנו):
– – –
היו"ר ישראל אייכלר:
הוא הזכיר אותו. הוא הזכיר אותו. הזכרת את סגן השר?
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
אמרתי סגן השר. אמרתי: שר האוצר וסגן שר האוצר.
מירב בן ארי (כולנו):
לא שמענו.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
שר האוצר משה כחלון וסגן שר האוצר הרב יצחק כהן. אמרתי, השר.
היו"ר ישראל אייכלר:
אני יכול להעיד שהוא הזכיר את זה ברגע הראשון.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
על כל פנים, התקציב הזה הוא תקציב שלראשונה – חבר הכנסת טיבי, אנחנו נמשיך לדבר על כל מיני נושאים של מה שקורה בחברה הישראלית, בציבור הערבי, בציבור החרדי. היום גם היה דיון בוועדת הכספים בעניין הזה, ואתה ער כל הזמן ומעיר את תשומת ליבי לעניין הזה שלא יקופח הציבור החרדי, ואני מעיר את תשומת ליבך שלא יקופח הציבור הערבי, ולכן אתה מקיים דיונים פעמים רבות על העניין הזה, ואנחנו נמשיך בכך.
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
ציפור הנפש.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
ציפור הנפש, נכון.
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
ומילה זו מילה.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
נכון.
ואני מבקש לומר שהייתה החלטה – היה בהתחלה אצל ראש הממשלה ושר האוצר, ולאחר מכן עם ראשי סיעות הקואליציה – להקדים את הצגת תקציב 2019, אף שהייתה אפשרות, והיא קיימת, לאשר את תקציב 2019 לקראת סוף דצמבר, ואחר כך יש על פי החוק ארכה. אבל המהלך הזה הוא מהלך שב-2019 אנחנו נכנסים לשנת בחירות. היום התברר שכנראה השנה לא יהיו בחירות, ואז מתחיל – אני מרגיש, האמת, כבר עכשיו שיש לחצים של ערב בחירות. ולכן, הקדמת המועד של 2019 לעכשיו, לפברואר או למרס, זו באמת החלטה קשה, מכיוון שקשה לראות את יעד הגירעון, קשה לראות את תחזית הצמיחה. אבל הרווח בעניין הזה הוא רווח, וכדאי בסופו של דבר להקדים את התקציב ולאשר אותו עכשיו.
במסגרת חוק ההסדרים אנחנו טיפלנו בוועדת הכספים ברשות שדות התעופה. היה דיון קשה לגבי היישובים הסמוכים לנמל התעופה בן-גוריון, וועדת הכספים, על פי הבקשה, העבירה מיליארד ו-200 מיליון שקל מרשות שדות התעופה, עודף שהצטבר שם, והעברנו את זה לאוצר. אבל בדרך קבענו ש-150 מיליון שקל – במשך שנתיים, כל שנה 150 מיליון – יועברו דרך משרד הפנים לרשויות המקומיות שגובלות – לחמש רשויות שגובלות בנמל התעופה, שסובלות מזיהום האוויר, מהרעש של המטוסים; האזרחים סובלים והרשויות האלה סובלות. 35% מהכסף, 150 מיליון שקל – לא הרבה.
יואב בן צור (ש"ס):
– – –
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
אני לא מאריך, להפך, יואב, אני אקצר.
מוצע שסכום התמלוגים שנקבע שהרשות תשלם למדינה בשנים 2017 ו-2018 יופחת, ובמקומו, סכום כולל של 940 מיליוני שקלים ישולם בתשלומים במהלך השנים 2017 עד 2019. עוד מוצע שהרשות תעביר למדינה סכום של 1.2 מיליארד שקלים בשנת 2019, בשני תשלומים של 600 מיליוני שקלים כל אחד, עקב עודפי הכנסות בסך 2.6 מיליארד שקלים, עודפים שהצטברו ברשות שדות התעופה. משנת 2020 תעביר רשות שדות התעופה למדינה 50% מהרווח השנתי הנקי, שייחשבו להוצאה מוכרת. הדיונים שהתקיימו היו דיונים אינטנסיביים עד מאוחר בלילה, ואנחנו העברנו את החוק הזה.
נקודות זיכוי לאקדמאים: במקום שבע שנים של דחיית העניין הזה, אנחנו קבענו ארבע שנים. זה היה הסכם פשרה. אני חולק על העניין הזה, אבל זאת הייתה הפשרה, והייתה התחייבות של משרד האוצר שלא ייפגעו המוסדות להשכלה גבוהה. הנציגות של הסטודנטים שהייתה בוועדה ביקשה שנאשר את זה, אף שנקודות זיכוי לאקדמאים לא הולכות לסטודנטים אלא לכאלה שסיימו את הלימודים ורוצים לצאת לעבודה.
נקודות זיכוי להורים: לפני כשנה הכנסת חוקקה את חוק מס הכנסה (הגדלת נקודות זיכוי להורים – הוראת שעה), התשע"ז–2017, שקבע – בהוראת שעה לשנים 2017 ו-2018 – הגדלה של נקודות הזיכוי להורים לילדים בגיל 0–5. בהוראת השעה ביקשה ועדת הכספים לדווח לה עד 1 בנובמבר 2018 על יישום הוראת השעה, ואם הממשלה מתכוונת להאריך את ההטבות שנקבעו בהוראת השעה. עוד נקבע בהוראת השעה שאישה בשנה הראשונה מלידתו של ילדה שנולד בשנים 2017 או 2018 תהיה רשאית לנייד נקודת זכות אחת לשנה שלאחר שנת הלידה, מכיוון שאישה, כשהיא יולדת, זמן העבודה שלה – החופשה שבה היא נמצאת היא באותה שנה ארוכה; נקודת הזיכוי לא מוסיפה לה הרבה או לא מוסיפה לה בכלל. לכן סיכמנו את מה שסיכמנו בשנה שעברה, וזה מופיע בחוק – שהיא רשאית לנייד את נקודת הזיכוי לשנה שאחריה.
מענק עבודה – הוראה קבועה: בהצעת החוק ביקשה הממשלה לשנות את ההוראה בעניין עדכון הסכומים שבחוק להגדלת שיעור ההשתתפות בכוח העבודה ולצמצום פערים חברתיים כך שהסכומים יתעדכנו ב-1 בינואר בכל שנה לפי השינוי במדד במקום ב-1 ביוני כיום, וזאת בנימוק שעובדים שמגישים כיום בקשה למענק לא יודעים בעת הגשת הבקשה אם הם זכאים למענק ומה גובהו. ועדת הכספים הוסיפה, לבקשתו של חבר הכנסת מיקי לוי, הוראה שלפיה יורשיו של עובד שנפטר בטרם הגיש בקשה למענק עבודה, או בטרם קיבל את מענק העבודה, יהיו זכאים לקבל את המענק במקומו, כפוף להמצאת צו ירושה וכו'.
מענק עבודה – הוראת שעה: מענק עבודה הוא תוספת הכנסה המשולמת על ידי רשות המיסים ישירות לחשבונות הבנק של הזכאי העומד בקריטריונים הקבועים בחוק. מטרת המענק היא לשפר את מצבם הכלכלי של העובדים ברמות השכר הנמוכות, לצמצם פערים כלכליים-חברתיים ולהוות תמריץ להשתלבותם בעבודה. הצעת החוק מבקשת לקבוע הוראת שעה לשנת 2019 המגדילה את המענקים הקבועים בחוק כך שמי שזכאי למענק על הכנסה שהופקה בשנת 2018 יקבל מענק מוגדל, וכך יגדל מספר הזכאים למענק, כי רף ההכנסה המזכה יעלה ל-5,000 שקלים. גם הסכום לעובד במשפחה שיש לה הכנסות גבוהות הוגדל על מנת שהמענק לאותו עובד לא יופחת.
אני מבקש לדבר על שני נושאים בקשר לניצולי השואה שלא היו והאוצר הסכים שאנחנו נכניס אותם לחוק. השוואת זכויות שארים של ניצולי שואה: על פי החוק הקיים, מי שנפטר – ניצול שואה שנפטר ב-2011 או לפני כן, שארו, שאם זה בעל – אישה שנשארה, ואם זו אישה – הבעל הנשאר, לא היה מקבל מענק; היה מקבל מענק חלקי. אנחנו, בדיונים שקיימנו בוועדת הכספים, דרשנו שיושוו מקבלי הקצבאות ניצולי השואה, ואם אחד מבני הזוג נפטר – ולא משנה באיזו שנה – הוא יקבל את מענק השארים או היא תקבל את מענק השארים. אנחנו, בהסכמת משרד האוצר, הוספנו – וזה עבר בהחלטת הממשלה – 90 מיליון שקל להשוואת זכויות שארי ניצולי שואה, גם כאלה שנפטרו בשנת 2011. הכנסנו את זה לחוק של מענק העבודה, ואנחנו מתגאים בעניין. הוועדה, בהסכמת שר האוצר, הכניסה 90 מיליון שקל כדי להשוות את המענק שניתן לשארים. אנחנו הכנסנו את זה בחוק, והייתה הסכמה, אז 90 מיליון שקל למענק השארים.
הנושא הנוסף שנוגע – אנחנו הבנו במהלך דיונים על ניצולי השואה שאלה שנמצאים בחוק ה-BEG ומקבלים את הרנטה הגרמנית, שהם הקו הראשון של ניצולי השואה, הסובלים ביותר, הופכים להיות שונים לרעה מאלה שמקבלים תמיכה ממשלת ישראל ומהרשות לניצולי השואה. הם לא מקבלים, אף שגילם מתקדם ואף שמצבם הרפואי קשה יותר, בסך הכול הכללי. מקבלי קצבאות ממשלת ישראל מקבלים את כל ההטבות האלה. אנחנו עשינו – הממשלה ואנחנו – פעולות רבות שניצולי השואה מקבלים, אבל מקבלי הרנטות לא מקבלים את זה. ממשלת גרמניה לא קיבלה החלטה בעניין הזה. אנחנו הזמנו את השגריר הגרמני לדיון בוועדה, והוא אמר שהוא מסכים שצריך לתקן את זה, אבל אין ממשלה בגרמניה – הוא היה לפני שבועיים וחצי – אין ממשלה בגרמניה, מי שיקבל החלטה. בשבוע שעבר כוננה ממשלה בגרמניה. אנחנו מבינים שהממשלה הגרמנית – זו הערכה – שהם יוסיפו את ההטבות האלה למקבלי הרנטות, אבל זה ייקח זמן. ביקשנו מאנשי משרד האוצר ואמרנו שאנחנו מבקשים שעד שממשלת גרמניה תקבל החלטה – הניצולים, אין להם זמן; הם אנשים מבוגרים ועל פי רוב לא בריאים, ולכן צריך לעזור להם עכשיו, על ידי הממשלה. שר האוצר הסכים, ואנחנו הכנסנו את זה לחוק. אלה שמקבלים את הרנטה מגרמניה והם זכאים כמו אלה שמקבלים את התמיכה מממשלת ישראל יקבלו את התוספת הזאת, שזה בסך הכול הכללי 60 מיליון שקל. כך אנחנו נתנו בחוק הזה – אחד הדברים הטובים שיש בחוק – 150 מיליון שקל לניצולי השואה: 90 מיליון לאלה שהם שארים ו-60 מיליון לאלה שמקבלים את הרנטה, לסדר להם את הנושא של התרופות ואת הדברים האחרים.
יש דברים רבים נוספים שהייתי יכול לדבר עליהם – – –
היו"ר ישראל אייכלר:
זה פחות דרמטי מהפתקים שקיבלת – – –
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
כן, פחות. להגיד את זה?
מיקי לוי (יש עתיד):
גפני, שמעתי מה אמרת.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
טוב, כן, בסדר. אני סיימתי. אני לא רוצה להמשיך, אבל יש דברים נוספים.
אני רק רוצה להודיע שמחר, בעזרת השם, יבואו הצווים שהיו היום בדיון. הם יובאו מחר בשעה 14:00 לדיון בוועדה, ואם הם יאושרו, הם ישולבו בתוך התקציב. איפה שגית? הם ישולבו בתוך התקציב בדיון. בסדר. מחר ב-14:00, בעזרת השם, אנחנו נכנס את הוועדה ואני מציע, סתם עצה טובה: אם הממשלה יכולה תמיד לדבר בקול אחד, זה היה טוב. אם היא לא יכולה, אז אנחנו תמיד נסדר את זה אחריכם.
תודה רבה. אני אבקש את תמיכת המליאה בתקציב. אתה, חבר הכנסת מוזס, אתה תדבר על דירה – בהסתייגות שלך – על דירה ביד שנייה, שדירה יד שנייה יכולה להוות פתרון. אני לא מאמין שיסכימו שתאשר את ההסתייגות הזאת, אבל תבקש שיתקיים הדיון הזה. אנחנו נדבר עם שר האוצר.
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):
שר האוצר.
שר האוצר משה כחלון:
כן.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
אנחנו נדבר עם שר האוצר. אני אומר לחבר הכנסת מוזס – יש לו הסתייגות לגבי דירה יד שנייה, אז אמרתי: אני לא בטוח ואני לא מאמין שיאפשרו לו להעביר את ההסתייגות הזאת, אבל אני אבקש – אני הבטחתי לו שנבקש דיון איתך על העניין הזה. זו הצעה שנתמכת גם על ידי רבנים ואדמו"רים. אני אבקש את הדיון עם הרב מוזס, ואיתך, ועם מי שעוסק בעניין הזה.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
אנחנו רק הרבי מגור, לא פחות.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
אנחנו נקיים את הדיון הזה. אני רואה ששר האוצר מסכים לעניין, בגלל שהטענה היא שזה פתרון, והוא פתרון מיידי; חשוב מאוד לקיים את הדיון בזה. אני מודה לך, אדוני היושב-ראש.
היו"ר ישראל אייכלר:
תודה רבה.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
ואני לא מסכים שזה אדמו"ר מוגדר. זה כל האדמו"רים וכל הרבנים. תודה רבה.
היו"ר ישראל אייכלר:
בעצם אתה יכול להגיד שכל אזרחי ישראל מבינים את זה.
משה גפני (יהדות התורה):
כל אזרחי ישראל.
היו"ר ישראל אייכלר:
אני רוצה, לפני שנביא את יושבי-הראש הבאים, לתת לסגן שר האוצר, הרב יצחק כהן, לומר את דברו.
סגן שר האוצר יצחק כהן:
אדוני היושב-ראש, כבוד שר האוצר, ראיתי קודם את מנכ"ל האוצר. חברי הכנסת, לפני הצבעות על חוק התקציב לשנת הכספים 2019 אני מבקש למסור הודעה זו, ולאחר מכן לומר כמה דברים על התקציב.
אדוני היושב-ראש, מעבר להסכמים הקואליציוניים שנחתמו עם תחילת כהונת הממשלה ה-34, נחתם ביום 25 במאי 2016 הסכם קואליציוני בין סיעת ישראל ביתנו לסיעת הליכוד, וקיבל ביטוי בהחלטת ממשלה מס' 1885 מיום 11 באוגוסט 2016, בדבר שיפור מצבם הכלכלי של הקשישים בישראל. בנוסף, ביום 12 בינואר 2018 נחתם הסכם קואליציוני בין סיעות הקואליציה השונות שלפיו הצדדים יפעלו במשותף לאישור תקציב המדינה וחוקי התוכנית הכלכלית לשנת 2019, וכי אף אחד מהצדדים לא יעלה כל דרישה תקציבית נוספת מעבר לתקציב כפי שאושר בממשלה באותו היום, וכי אם היא תועלה היא תבוא על חשבון התקציבים שנקבעו בהסכמים הקואליציוניים ותופחת מהם. מלבד ההסכמים האמורים, אין הסכם בכתב בקשר להצבעה על חוקי התקציב לשנת 2019.
הצעת חוק התקציב משקפת את סדרי העדיפויות של הממשלה כפי שאושרו על ידה ביום 11 בינואר 2018, ובכלל זה כמה החלטות ליישום חלקים מההסכמים הקואליציוניים כאמור, בשינויים מסוימים. במצב זה, סעיף 1 לחוק הממשלה, המחייב להביא בפני הכנסת כל הסכם בכתב בקשר להצבעה על התקציב, לא חל. עם זאת, אני מבקש להפנות להחלטת ממשלה מס' 3393 מיום 11 בינואר 2018 בדבר יישום הסכמים קואליציוניים לשנת 2019, שבמסגרתה הוחלט להקצות באופן חד-פעמי בתקציב המדינה לשנת הכספים 2019 סכומים שלא יעלו על סכומם הכולל של ההסכמים הקואליציוניים לשנת 2018 – שפורט בנספח ב' להחלטת ממשלה מס' 2177, מיום 18 בדצמבר 2016.
ביום 11 במרס 2018 תוקנה החלטה 3393, ובה פורטו הסכומים שהוקצו בנספח א' שבה, והוקצו סכומים נוספים הכרוכים ביישום ההסכמים הקואליציוניים עם סיעת יהדות התורה, וכן הסכם פוליטי תקציבי שהושג עם יו"ר ועדת הכספים של הכנסת אשר קשור לתקציב המדינה לשנת 2019. כמו כן, בהודעתי לפני ההצבעות על חוק התקציב לשנים 2015 ו-2016 נכללו שורה של החלטות ממשלה ליישום ההסכמים הקואליציוניים שנחתמו עם כינונה של הממשלה ה-34, אשר חלקם תוקצבו אז בבסיס התקציב של המשרדים השונים וחלקם קיבלו ביטוי בהצעת חוק התקציב לשנת 2019, שאושרה בוועדת הכספים של הכנסת.
בנוסף, בהתאם להנחיית היועץ המשפטי לממשלה מס' 1.1801, כל הסכם פוליטי תקציבי שנערך אגב אישור הצעת חוק התקציב בכנסת יוקרא לפרוטוקול בטרם אישור חוק התקציב. בהתאם לאמור, פורטו בפני ועדת הכספים של הכנסת רשימת ההסכמים הפוליטיים התקציביים שאינם הסכמים קואליציוניים ואשר הושגו בעל פה עם חברי כנסת מהסיעות השונות כחלק מקידום הפעילות בשלבים השונים של חקיקת התקציב, הצעות החקיקה לתוכנית הכלכלית לשנת 2019 וההצבעה על הצעות החוק כאמור, בשים לב לתפקידם של חברי הכנסת בכנסת.
עוד אבקש לציין כי לנוכח ההתחייבויות התקציביות החדשות שהצטברו לאחר אישור התקציב בממשלה החליטה הממשלה ביום 11 במרס 2018, בין היתר, על הפחתה של העברת עודפים מחויבים, וכן הפחתות מותנות, בכפוף לצעדים אחרים הכלולים בתוכנית הכלכלית לשנת 2019, שנדרשים אישורים נוספים בכנסת לצורך אישורם.
אדוני היושב-ראש, כבוד שר האוצר, חבריי חברי הכנסת, בשנים האחרונות – ובפרט בשנה האחרונה – כלכלת ישראל חזקה, ברוך השם, ואני רוצה לברך אותך, אדוני שר האוצר.
אחמד, אתה מפריע לשר האוצר לשמוע.
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
– – –
סגן שר האוצר יצחק כהן:
אבל זה תקציב 2019.
שר האוצר משה כחלון:
תקציב חשוב.
סגן שר האוצר יצחק כהן:
חשוב. אני רוצה שהוא ישמע כמה זה חשוב. אוקיי, נמשיך.
בשנים האחרונות, ובפרט בשנה האחרונה, כלכלת ישראל חזקה, ברוך השם, איתנה, יציבה וצומחת – ואת זה לא רק אנו אומרים אלא גם חברות הדירוג המובילות בעולם, שממשיכות להביע את אמונן בעוצמתה הכלכלית של ישראל ובתחזיות לשנים הבאות. המצב המקרו-כלכלי הטוב של ישראל בא לידי ביטוי בקצב צמיחה גבוה של המשק הישראלי, אשר עמד על כ-4% בשנת 2016 ועל כ-3.3% בשנת 2017. בנוסף, גם במבט קדימה, תחזיות הצמיחה ל-2018 ול-2019, שעומדות על כ-3.2% ו־3.1%, משקפות צמיחה גבוהה יותר מממוצע הצמיחה של רוב המדינות המפותחות.
הצמיחה הגבוהה היא בין היתר תוצאה של א. סיעתא דשמיא; ב. התחזקות היצוא, בעיקר הודות לפעילות ענף ההייטק, שהוא מנוע צמיחה מרכזי של צמיחת המשק; ג. המשך ההתרחבות בצריכה הפרטית, שמשקף את העלייה בסטנדרט הצריכה, בדגש על אוכלוסיות בעלות רמות הכנסה נמוכות יותר, המונעות מהשיפור המתמשך בשוק העבודה, מזמינות אשראי זול ומהורדות מיסים על צריכה.
בשנת 2017 שוק העבודה בישראל המשיך להיות חזק וקרוב לתעסוקה מלאה, ונמשכה מגמת הירידה בשיעור האבטלה הממוצע בשנת 2017 לרמה של 4.2%; זאת, לצד התייצבות שיעור ההשתתפות ברמה של 64%.
שלום, אדוני יושב-ראש ועדת הכלכלה מר איתן כבל.
במקביל, אנו רואים שנמשכת מגמת החלחול של הצמיחה לשכבות החלשות, תופעה אשר מייחדת את ישראל ממדינות מפותחות אחרות. האי-שוויון ברוטו בישראל ממשיך לרדת ומתקרב לממוצע במדינות ה-OECD, לצד ירידה של האי-שוויון נטו. במקביל חלה ירידה בשיעור העוני, שמהווה נתון חיובי במיוחד בהתחשב בהמשך העלייה של קו מדידת העוני.
אדוני היושב-ראש, גם במדיניות התקציב אנו רואים תוצאות חיוביות. מאז שנת 2012 הגירעון במגמת ירידה, ובכל אחת מהשנים 2013 עד 2017 הגירעון בפועל היה נמוך מהגירעון המתוכנן. הגירעון בכל אחת מהשנים 2016 ו-2017 עמד על כ-2%. כמו כן, בשנים האחרונות הצלחנו, בעזרת השם, להוריד את החוב של ישראל מ-68.4% יחס חוב–תוצר – ב-2012 – לרמה של 62% יחס חוב–תוצר ב-2016, ובשנת 2017 המשכנו להוריד את החוב לרמת שיא של 61% יחס חוב–תוצר בלבד.
חבר הכנסת פולקמן, חברת הכנסת טלי, אתם בטח גאים בנתונים.
טלי פלוסקוב (כולנו):
בהחלט. אנחנו באמת גאים.
סגן שר האוצר יצחק כהן:
ברוך השם. לא לשכוח את הסיעתא דשמיא.
יעקב מרגי (ש"ס):
אנחנו גאים בשר האוצר.
סגן שר האוצר יצחק כהן:
איפה הוא? פה?
טלי פלוסקוב (כולנו):
הינה, הוא פה. הוא עדיין פה.
סגן שר האוצר יצחק כהן:
שר האוצר, מנכ"ל משרד האוצר, לי – כולם פה.
אבקש לציין כי בסיעתא דשמיא הצלחנו להוריד את החוב בתקופה שבה הייתה מגמה הפוכה ברוב מדינות ה-OECD, שבהן החוב גדל בשנים המקבילות. בנוסף, בשנים האחרונות השכלנו להוריד הוצאות שלא תורמות לצמיחה ולרווחת התושבים, כגון תשלומי ריבית – אם החוב יורד, תשלומי הריבית יורדים – ועל ידי כך התפנו לנו כספים שאותם הסטנו לצורך הרחבת שירותים ציבוריים חיוניים ומעודדי צמיחה בתקציבים של 2016–2015, 2017–2018 וגם בתקציב לשנת 2019.
אדוני היושב-ראש, אדוני שר האוצר מר משה כחלון, הצעת תקציב 2019 עומדת על סכום שיא של 397.4 מיליארד שקלים – גידול נומינלי של 20.7 מיליארד שקלים לעומת תקציב 2018, בשיעור של 5.5%. אישור תקציב 2019 במועד זה משדר יציבות פיסקלית ומקנה למשרדים את הכלים לתכנן, לפעול וליישם את המדיניות שלהם בוודאות רבה יותר.
כפי שאמרתי קודם, בתקציב 2019 לקח שר האוצר תקציבים שבעבר היו מופנים להוצאות שלא תורמות לרווחת התושבים ולצמיחה, ובתקציב הנוכחי אנו מעבירים אותם לשירותים לרווחת הציבור. כראיה, התקציב לשירותים החברתיים ב-2019 גדול ב-8% מהתקציב ב-2018 והתקציב לפיתוח תשתיות ב-2019 גדול ב-7% מתקציב ב-2018, בעוד ההוצאה על ביטחון וסדר ציבורי ב־2019 גדלה רק ב-4% לעומת 2018.
בנוסף, אני רוצה להציג לפניכם כמה החלטות שקיבל שר האוצר שבאות לידי ביטוי בתקציב 2019 שחשוב שתכירו. התקציב לניצולי השואה גדל ב-800 מיליון ש"ח לעומת 2018 – כ-20%; תקציב הביטוח הלאומי גדל ב-4.1 מיליארד ש"ח לעומת 2017 – גידול של 10%; תקציב החינוך גדל ב-5 מיליארד ש"ח לעומת 2018 – כ-9%; תקציב הבריאות גדל ב-2.5 מיליארד ש"ח לעומת 2017 – כ-7% גידול; תקציב התחבורה גדל ב-2.2 מיליארד ש"ח לעומת 2018 – כ-12% גידול; תקציב ביטחון הפנים גדל בכ-1.2 מיליארד ש"ח לעומת 2018 – גידול של 7%; השכלה – תקציב ההשכלה הגבוהה גדל ב־700 מיליון ש"ח לעומת 2018 – כ-7%.
תקציב 2019, הנוכחי, הוא המשך של מדיניות שר האוצר להגדיל השקעות בתקציבים חברתיים. מאז הקמת הממשלה התקציבים החברתיים גדלו בעשרות אחוזים, שמסתכמים בעשרות מיליארדים. משנת 2014 עד שנת 2019 הגדלנו את תקציב החינוך ב-38%, שהם כ-17 מיליארד ש"ח; הגדלנו את תקציב הבריאות ב-60%, שהם כ-14 מיליארד ש"ח; הגדלנו את תקציב הביטוח הלאומי ב-37%, שהם כ-13 מיליארד ש"ח. כמו כן, הגדלנו את התשלומים לניצולי השואה ב־41%, שהם כ-1.4 מיליארד ש"ח. כל זה נעשה בלי לזנוח את תקציב הביטחון, שגדל ב־37%, שהם כ-15.4 מיליארד ש"ח, ולראשונה קיבל יכולת לתכנן לטווח הארוך במסגרת תוכנית התר"ש ולפעול בוודאות תקציבית הודות להסכם רב־שנתי בין משרד האוצר למשרד הביטחון – מה שנקרא הסכם כחלון–יעלון.
רפורמות ותוכנית כלכלית לשנת 2019: בנוסף, תקציב 2019 כולל שורה של רפורמות משמעותיות שנועדו, בין היתר, לתקן כשלים ועיוותים, לעודד צמיחה, לשפר את הפריון ולהפחית יוקר מחיה. בין הרפורמות הבולטות בתקציב 2019 אני רוצה למנות את אלה:
רפורמה להקלה על ייבוא אישי: המשק הישראלי מתאפיין ברמת ריכוזיות גבוהה, שהיא אחד הגורמים המרכזיים לכך שרמת המחירים של מרבית מוצרי הצריכה בישראל גבוהה מהממוצע ב-OECD. הייבוא האישי, המתאפיין ברמת מחירים נמוכה ובמגוון רב של מוצרים, משמש ערוץ נוסף להפחתת המחירים, במיוחד בשווקים שבהם התחרות המסחרית נמוכה. במסגרת הרפורמה הממשלה אימצה את המלצות הוועדה לביצוע הפעולות הנדרשות להסרת החסמים לייבוא אישי, ובין היתר קביעת כלל אחיד ודאי וברור לייבוא אישי, ביטול דרישות רגולטוריות עודפות במשרדי הממשלה, יצירת מערכת שקופה וברורה לצרכן וצעדים נוספים להקלה על הייבוא האישי.
ברוך אתה השם אלוהינו מלך העולם שהכול נהיה בדברו.
היו"ר ישראל אייכלר:
אמן. טוב שאתה שותה, אז אתה מזכיר שהכול נהיה בדברו.
סגן שר האוצר יצחק כהן:
הכול נהיה בדברו.
חברי יושב-ראש הוועדה, קיש, אל תתייאש.
יואב קיש (הליכוד):
את עשר הדקות שלך אני כבר גמרתי – – –
סגן שר האוצר יצחק כהן:
אני בדרך כלל לא מנצל אותן.
יואב קיש (הליכוד):
אמרת עשר דקות.
סגן שר האוצר יצחק כהן:
יש לי עודפים מכל הנאומים. אבל זה נאום של תקציב 2019, אתה חייב להבין את הכול.
רפורמה להסרת חסמים לייבוא מוצרי תקשורת: במסגרת הרפורמה החליט שר האוצר על ביצוע שינוי במשטר הרגולטורי של משרד התקשורת, הכולל בין היתר ביטול של הצורך בקבלת אישור ממשרד התקשורת עבור מוצרים שאין לגביהם חשש משמעותי שיפריעו לספקטרום תדרי הרדיו, וכן לייעל ולפשט את הליך קבלת האישור הנדרש לשם יבוא הציוד, בדומה לנהוג במדינות המפותחות בעולם. יישום צעד זה צפוי להפחית את העלויות העודפות המושתות על היבואנים, ובכך להביא להפחתת יוקר המחיה. החיסכון המשקי המוערך לנוכח השינוי הוא של מאות מיליוני ש"ח בשנה.
הרפורמה לניוד חשבונות ביו הבנקים: כיום, על מנת להעביר את הפעילות בחשבון, הכוללת הוראות קבע, קבלת משכורות, תשלום בשיקים ועוד, לקוח נאלץ להתקשר עם כלל הגורמים השונים המזכים ומחייבים את חשבונו, אדוני היושב-ראש, על מנת לעדכן אותם על מעבר החשבון. חסמים אלו גורמים ללקוחות להיות לקוח שבוי בבנק שלו. במסגרת הרפורמה החלנו בישראל מנגנון הדומה למערכת ניוד חשבונות הקיימת בבריטניה. בבסיס הפתרון יוקם מעין מנגנון "עקוב אחריי", אשר יאפשר ניוד פשוט של חשבון הלקוח. הפתרון הנ"ל יביא לכך שכל מה שיידרש מהלקוח כאשר הוא רוצה לעבור בנק יהיה ליידע את הבנק החדש במספר החשבון בבנק הישן, וכלל פעילותו הפיננסית תעבור באופן אוטומטי לחשבון החדש, לרבות חיובים וזיכויים עתידיים.
הגדלת קצבאות הנכות: הגדלנו משמעותית את קצבאות הנכים בסכום כולל של 2 מיליארד ו-150 מיליון ש"ח כבר משנת 2018, כך שגובה קצבת נכות יעלה מ־2,342 ש"ח בחודש לסכום של 3,272 לנכה בדרגה של 100% נכות.
תוכנית הסיעוד הלאומית: במטרה להרחיב, לשפר ולייעל את שירותי הסיעוד הניתנים לקשישים אישרה הממשלה את תוכנית הסיעוד הלאומית, בהיקף של כ-900 מיליון ש"ח, שצפוי לגדול בהדרגה למיליארד ו-700 מיליון ש"ח. התוכנית תיכנס לתוקף כבר במהלך שנת 2018, ותכלול הגדלה משמעותית של שעות הסיעוד הניתנות לקשישים בביתם, הכנסת טיפולי שיניים לקשישים במסגרת סל הבריאות, הגברת המעורבות של קופות החולים בטיפול בקשישים ובשיקום הקשישים הסיעודיים בביתם והקלת נטל הביורוקרטיה.
נטו משפחה: תוכנית נטו משפחה מכוונת בעיקר לשכבות החלשות ולמעמד הביניים הלוקחים חלק פעיל במעגל העבודה, במטרה לעודד תעסוקה, להפחית את יוקר המחיה ולאפשר הכנסה פנויה גבוהה יותר. זאת, כדי לדאוג לרווחה הכלכלית בגידול הדור הצעיר בכל משפחה ומשפחה. התוכנית שמה דגש על מענק עבודה – מס הכנסה שלילי – לצד סבסוד צהרונים לשכבות החלשות ולנקודות זיכוי, לצד סבסוד הצהרונים למעמד הביניים. התוכנית מגדילה באופן משמעותי את ההכנסה הפנויה נטו, ובכך מעצימה ומסייעת רבות למשפחות המצויות במעגל העבודה, שעליהן נופל נטל הפריון והצמיחה בישראל. הדיפרנציאליות שנעשתה באמצעות כמעט הכפלה של מענק העבודה תביא לצמצום פערים ותגדיל את שוויון ההזדמנויות. כהשלמה, הפחתת המיסים במוצרים שנבחרו – הנעלה, ביגוד ומכשירי סלולר – תגדיל את כוח הקנייה, את ההכנסה הפנויה ואת הצריכה הפרטית במשק,
עיקרי תוכנית נטו משפחה של השר משה כחלון: הגדלת והשוואת נקודות זיכוי להורים עובדים בגין ילדים – 1.7 מיליארד ש"ח; סבסוד צהרונים – 900 מיליון ש"ח; הגדלת מענק העבודה להורים עובדים – מס הכנסה שלילי – 750 מיליון ש"ח; הפחתה וביטול מכסים על בגדי תינוקות, הנעלה ומכשירי סלולר – כ-900 מיליון ש"ח.
נטו הוזלות: תוכנית זו של ביטול מיסי קנייה ומכסים בהיקף של כ-800 מיליון ש"ח היא צעד נוסף להפחתת יוקר המחיה, והיא צפויה לסייע לכלל האוכלוסייה בהפחתת העלות הממוצעת של צריכה של משקי הבית. עיקרי התוכנית: ביטול מיסי קנייה על אלקטרוניקה – 245 מיליון; ביטול או הפחתה של מכסים על מנורות, מוצרי חשמל, מקררים, צעצועים ועוד – 155 מיליון; הפחתת מכסים על טקסטיל – 400 מיליון ש"ח.
תוכנית חופשות הלימוד: במסגרת תקציב המדינה לשנת 2019 הוקצו 320 מיליון ש"ח עבור תוכנית החופשות, שבמסגרתה גני הילדים ובתי הספר בכיתות א'–ג' יפעלו עשרה ימים נוספים בחופשות התלמידים במסגרת הדומה לפעילות המתבצעת כיום בצהרונים בגני הילדים. התוכנית נועדה לתת מענה על הפער הקיים כיום במשק הישראלי בין ימי חופשות ההורים לבין ימי חופשות התלמידים. התוכנית תעניק להורים ולתלמידים מענה בימי חופשות חנוכה ופסח, כך שבכל חג ייהנו התלמידים מחמישה ימי פעילות חינוכית. התוכנית צפויה להוביל להורדת יוקר המחיה למשפחות עם ילדים קטנים, ותאפשר צמצום פערים בחברה הישראלית.
הרפורמה למתן ודאות תקציבית לספורט: זה שלך, איתן כבל. הרפורמה לצמצום תאונות עבודה: על פי נתוני הביטוח הלאומי, כ־70,000 עובדים נפגעים בתאונות עבודה מדי שנה. בשנים 2011–2016 היה זרם נפגעי העבודה בממוצע כ־2% מסך המועסקים במשק, קרי כ-2% מהמועסקים נפגעו מדי שנה בתאונת עבודה שדֻווחה לביטוח הלאומי ושולמו בגינה דמי פגיעה. בנוסף, בשנים האחרונות כ־60 עובדים, לצערי, נהרגים מדי שנה בתאונות עבודה. התכלית של הרפורמה היא לצמצם באופן משמעותי את תאונות העבודה בשיעור של 10% עד 25% בשנה ולהפחית משמעותית הרוגים ופצועים.
אדוני, הזמן יכלה והמה לא יכלו. יש עוד רפורמות – הרפורמה לצמצום השימוש במזומן; הרפורמה להוזלת מחירי ניתוחים פרטיים; נטו תעשייה – התוכנית לחיזוק התעשייה בישראל במטרה לסייע לתעשייה הישראלית ולהגברת כושר התחרות של התעשייה הישראלית. במסגרת התוכנית הכלכלית לשנת 2019 החליטה הממשלה על הקצאת מיליארד ו-150 מיליון ש"ח, בחלוקה לשלוש שנים, על בסיס המלצות הוועדה, שבחרה להתמקד בשלוש סוגיות מרכזיות המהוות בעיות מבניות לעניין רמת כושר התחרות.
רפורמות שאושרו במסגרת התקציבים – – –
היו"ר ישראל אייכלר:
אדוני סגן השר, אני מקווה שהפרוטוקול קולט את הדברים שלך.
סגן שר האוצר יצחק כהן:
אני אתן להם את הנאום.
היו"ר ישראל אייכלר:
אה, אתה מוסר אותו.
סגן שר האוצר יצחק כהן:
כן. המשך יישום תוכנית מחיר למשתכן: התוכנית מחיר למשתכן נועדה לסייע לזוגות צעירים – תוכנית הדגל של השר כחלון – לרכוש דירה ראשונה במחיר מופחת במאות אלפי שקלים ממחיר השוק. מדובר בתוכנית ראשונה מסוגה בהיקפה ובהשקעה הממשלתית בה. מחיר למשתכן קיימת למעלה משנתיים, והיא ממשיכה לעבור שינויים בהתאם למציאות הקיימת בשוק. עד כה עשרות אלפי זוגות צעירים נמצאו זכאים, ואלפים מהם כבר הגרילו דירות. בימים אלו נכנסים עשרות הזוכים הראשונים לדירות וזוכים להגשים את חלום הקמת בית בישראל. אנו קשובים לצורכי הזכאים, הקבלנים והוועדות המקומיות, ועל כן התוכנית מתייעלת מעת לעת על מנת להטיב עם כלל השותפים לה.
יישום תוכנית חיסכון אישית לכל ילד הזכאי לקצבת ילדים: במסגרת תקציב 2015–2016 התחלנו את תוכנית חיסכון לכל ילד, שבמסגרתה נפתח לכל ילד בישראל חשבון חיסכון על שמו שבו מופקדים בכל חודש 50 שקלים. התוכנית החלה לפעול בשנת 2017, ובמהלכה נפתחו כ-3 מיליון חשבונות חיסכון והופקדו בהם מעל 3.4 מיליארד ש"ח. בכך הפכה ישראל למדינה הראשונה בעולם – הראשונה בעולם – שמטמיעה תוכנית חיסכון אוניברסלית לילדים.
הפחתת מס חברות: כיום – 25%; ירד ב-2% ב-2017 ויעמוד על 24%; ב-2018 – על 23%.
יואב קיש, אני מדלג בשביל לעזור לגמור את זה כמה שיותר מהר, אבל זה לא ייגמר. כל כך הרבה תוכניות, איך אפשר לוותר על אחת מהן?
הפחתת מס הכנסה, בדגש על מעמד הביניים; ייעול שוק ההימורים החוקיים והקצאת הרווחים לציבור; חברות ארנק – תיקון פקודת מס הכנסה וחוק מיסוי מקרקעין כך שנסגרו פרצות המס הקיימות המאפשרות ליחידים להשתמש במנגנון של רישום כחברה לשם הימנעות מתשלום מס אמת.
קרן הארנונה – פה אני חייב לשבח גם את שר הפנים, הרב אריה דרעי – חלוקה דיפרנציאלית של הכנסות מארנונה ממשלתית. סך הארנונה שהממשלה משלמת מדי שנה בגין נכסיה עומד – הממשלה משלמת – כ-850 מיליון ש"ח. הארנונה הממשלתית מועברת לרשויות על בסיס מקום הנכס, וכך מרבית הכספים מועברים לרשויות החזקות, שבהן נמצאים הנכסים אשר בבעלות המדינה. תשלום על בסיס מקום הנכס לא מאפשר סיוע ישיר לרשויות הנזקקות לכך אם לא קיימים בהן נכסי מדינה. כעת, בעזרת הרפורמה של שר הפנים ושר האוצר, הרב אריה דרעי ומר משה כחלון, המדינה תעביר את הכספים לקרן שתקצה סכומים אלו לרשויות המקומיות על בסיס קריטריונים רוחביים ולא על בסיס מקום, כך שתגבר התמיכה ברשויות הזקוקות לכך.
דמי אבטלה לעצמאים; רפורמה בתקינה – אני לא מקריא את הפירוט, אני מקריא רק את הכותרות. הסרת חסמים ליבוא מזון רגיל – "רפורמת הקורנפלקס"; קידום התחבורה השיתופית; פיתוח תשתיות תחבורה ציבורית; הגדלת השלמת הכנסה לקשישים. פשוט, אם אני אקרא אז יואב יכעס עליי, אז אומר רק את הכותרות. הפחתת עלויות ניהול המוצר הפנסיוני; השוואת תנאי המיסוי לקיבוצים; הרפורמה בדיור: יישום המלצות צוות 120 הימים, אימוץ דוח צוות 120 הימים, אשר עסק בסוגיית הדיור במגזר הערבי. המהלך יעודד את המגזר הערבי להסדיר רישומים בקרקע; קידום מהיר של תשתיות הביוב; רפורמה במשק הביוב.
הקמת רשות עצמאית לפיקוח על שוק ההון, ביטוח וחיסכון: הקמת רשות הון היא צעד חיוני ומרכזי לשכלול שוק ההון בישראל, מכיוון שעצמאות רשות פיקוח פיננסית היא אבן יסוד בהתנהלותה, וחיונית ביותר כדי להבטיח שתוכל לקיים את אחריותה ולממש את תפקידיה ואת סמכויותיה ביעילות, במהירות, בהתבסס על מאפיינים מקצועיים.
יעקב מרגי (ש"ס):
אדוני השר.
סגן שר האוצר יצחק כהן:
כן.
יעקב מרגי (ש"ס):
האשכנזים, בתפילה נוהגים – את ההתחלה בקול ואת הסוף בקול.
סגן שר האוצר יצחק כהן:
זה מה שאני עושה עכשיו. רק את ההתחלה.
הגברת התחרות באשראי הקמעונאי; הגברת התחרות בענף הטואלטיקה והתמרוקים.
יעקב מרגי (ש"ס):
– – –
סגן שר האוצר יצחק כהן:
רק כותרות. הוזלת תחום התקשורת; הגברת התחרות בתחום הגפ"מ וכן רפורמת משמעותיות נוספות: יישום מסקנות ועדת ששינסקי 2 – מס משאבי טבע; האצת חיבור מפעלי תעשייה לרשת הגז הטבעי; אסדרת תחום ביטוחי הבריאות והתוכניות לשירותי בריאות נוספים; הגדלת מקורות המימון של חברות נותנות אשראי; הגדלת התחרות בשוק האשראי הקמעוני. כל זה בפחות משלוש שנים. פשוט לא ייאמן. פולקמן, אלי, לא ייאמן – בפחות משלוש שנים; תראה מה זה כמות, זו תוכנית לחמש קדנציות.
היו"ר ישראל אייכלר:
שר האוצר שומע מה שאומר סגנו? תגיד את זה עוד פעם. הוא אומר שלא ייאמן שעשית את זה בתוך שלוש שנים.
סגן שר האוצר יצחק כהן:
זה לחמש קדנציות.
היו"ר ישראל אייכלר:
הוא לא יודע שזה התחיל, בגלל שהיית פה סגן יושב-ראש כנסת כשאני נכנסתי.
שר האוצר משה כחלון:
– – – אתה ההשראה.
היו"ר ישראל אייכלר:
תודה.
סגן שר האוצר יצחק כהן:
טוב, אדוני היושב-ראש, מה אומר ומה אדבר. עיניכם רואות, אוזניכם שומעות. התקציב הוא תקציב של כל אזרחי המדינה; לא תקציב של ימין, לא של שמאל, לא של קואליציה ואופוזיציה. מדובר בתקציב חברתי ראשון מסוגו, אחראי ומאוזן, שמיטיב עם כל הציבור בישראל. אנחנו מביאים אותו לפניכם ומקווים שהוא יזכה לתמיכה מלאה. אני לא מאמין שמישהו יכול להצביע נגד התקציב הזה. יואב, אלי אלאלוף, מי מסוגל להצביע נגד התקציב הזה?
יעקב מרגי (ש"ס):
יש, יש כאלה.
סגן שר האוצר יצחק כהן:
אני לא מאמין.
יעקב מרגי (ש"ס):
יש כאלה.
סגן שר האוצר יצחק כהן:
יש להם אחריות ציבורית.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
אה, אני מייצגת פה את האופוזיציה.
סגן שר האוצר יצחק כהן:
איילת, אני לא מאמין שמישהו מסוגל להצביע נגד התקציב הזה. פשוט לא מאמין, לא מאמין.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
אין ספק. אין ספק. מה פתאום, אני יכולה להצביע נגד?
סגן שר האוצר יצחק כהן:
רשימת הברכות ארוכה: לראש הממשלה, לשר האוצר, שר הפנים הרב דרעי, יושב-ראש הכנסת, יושב-ראש הקואליציה, יושב-ראש ועדת כספים, יושב-ראש ועדת הכנסת, יושב-ראש ועדת הפנים, יושב-ראש ועדת הכלכלה, ועדת עבודה ורווחה – –
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
מה זה, תודות?
סגן שר האוצר יצחק כהן:
– – כל העוסקים במלאכה: ועדת הרפורמות, ועדת החינוך, חברי הכנסת היקרים שהשתתפו בדיונים והובילו אותם, עובדי משכן הכנסת, היועצים המשפטיים, העוזרים, מנהלי הוועדות, הסדרנים – על שעות ארוכות של דיונים. גם ציונה, שנמצאת שם מאחורי הפרגוד.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
נכון, לציונה מגיעה תודה גדולה.
סגן שר האוצר יצחק כהן:
תודה, ציונה. אני לא יודע אם את שומעת אותי.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
ציונה.
סגן שר האוצר יצחק כהן:
ציונה, תודה. אחרונים חביבים – אנשי משרד האוצר, כל אנשי משרד האוצר.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
תסביר לציבור מי זאת ציונה. ציונה דואגת לנו.
סגן שר האוצר יצחק כהן:
ציונה זה משהו מיוחד. היא אם הבית של הכנסת.
שוב אני אומר, אני לא מאמין, אדוני שר האוצר, שמישהו מסוגל להצביע נגד התקציב הזה. אתה מאמין? לא יכול להיות. זה תקציב שיעבור פה אחד. פה אחד.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
מה פתאום? אני אצביע נגד? נו, באמת.
היו"ר ישראל אייכלר:
תודה רבה לסגן שר האוצר על הדברים המהירים – באל"ף ובה"א. עכשיו נשמע את יושב-ראש ועדת הפנים והגנת הסביבה חבר הכנסת יואב קיש. בבקשה.
יואב קיש (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
השר כחלון, לפני שאתה הולך, אני אתחיל איתך ישר, כי יש לי פה גם חבילה של העבודה שעשינו בוועדה. אני רוצה להגיד לך שבאמת תקציב 2019 זה תקציב ראוי. עשיתם עבודה מצוינת. אני חושב שאתה מוביל צמיחה בכלכלה – שזה המפתח: קודם כול לעשות צמיחה, ועל זה אחרי זה אפשר להקל במיסים, אפשר לתת לחלשים. ובעניין הזה אין שר יותר חברתי ממך – תפיסה כלכלית-ליברלית בשילוב של צמיחה, עשייה ונתינה. אני חושב שזה מגיע.
ואני אגיד לך עוד דבר שאהבתי, ועל זה שאפו גם ליריב לוין ולשאר, שאמרו: כספים קואליציוניים – לא הפעם. שימו בצד. בואו נתעסק במהות. אני הרגשתי הרבה יותר טוב. אהבתי. אני אומר לך, לא היו פה מוטיבציות שליליות. אני, בוועדה, בכל נושא עשיתי מה שטוב לאזרחים. עושים מה שנכון, וככה צריך לעבוד, ואת הלחצים – לנטרל.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
נשמח לדעת, אגב, מה קרה עם הכספים הקואליציוניים של השנה שעברה.
יואב קיש (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אני לא התעסקתי בהם, האמת. אני נשבע לך, אני לא. אבל אני מאוד שמח. אני חושב שזה לקח טוב גם לפעמים הבאות, ולעמוד עליהם. תודה רבה לך.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
אני בעד להכניס את זה בחקיקה.
יואב קיש (הליכוד):
כבוד היושב-ראש, ועדת הכנסת העבירה לוועדת הפנים והגנת הסביבה את פרק ו', פרק ז', פרק ח', פרק ט', פרק י', פרק י"ב וסעיף 113.
נושאים שפוצלו מהצעת החוק – הוועדה קיימה דיונים בכל הנושאים. בחלק מהדיונים הגענו למסקנה שכמה נושאים אינם ראויים לדיון בזק במסגרת חוק התוכנית הכלכלית או שהזמן שיש לנו לא אפשר, ולכן ביקשנו לפצלם ולדון באופן מורכב. כך היה. נושאים אלה פוצלו: פרק ח' כולו – רשויות מקומיות; סעיפים בפרק ט' הנוגעים להסדר לעניין הקניה לרשות מקומית של חלק ממבנה שישמש לצורכי ציבור בתוך מבנה המשמש גם למטרה אחרת, לשם הסדרת הייעוד הציבורי; פרק י' כולו – עבודות פיתוח בתוכנית למגורים. השלמנו את הכנתו של פרק י"ב – רישוי עסקים בעלי חשיבות לאומית. פיצלנו אותו והוא מונח לקריאה שנייה ושלישית על שולחן המליאה – תיקון מס' 33.
ועכשיו אני עובר לנושאים שלא פוצלו והבאנו אותם היום. בתכנון ובנייה, בתחום התקשורת – חבר הכנסת כבל, לא נכנסו לעניין שלך, אבל נתנו פטור מהיתר לפריסת סיבים אופטיים לתקשורת על גבי רשת החשמל העילית – מהלך שאפשר, והקל את הרגולציה באותו מיזם; ככה הוא חוסך את קבלת ההיתרים מגופי תכנון ורגולציה שונים – על מנת להקל ולאפשר פריסת תשתיות בסדר גודל רחב. הייתה בקשה לקבל פטור מהיתר לעבודות הנחת רשת כבלים אופטית על רשת חשמל עילית, וכך היה.
פטור מהיתר בנייה להחלפת מתקני אנטנות סלולריות קיימות לשם שדרוגן: גם זה, עקב שינוי בפסי התדרים שהוקצו לחברות הסלולר, הולכים לשינוי של התקנת אנטנות חדשות. נתנו פטור זמני לשלוש שנים להחלפת האנטנות ולחיזוק התרנים, כדי שיוחלפו התדרים הנדרשים ללא הגדלת הקרינה וללא שינוי בתשתית החיצונית, בגודל. בשל הרגישות הציבורית הידועה, הוועדה החליטה להתנות את החלפת האנטנות בכך שבטרם ביצוע העבודה יוצב שלט אשר מיידע את הציבור על ביצועה של העבודה ושהיא עומדת בתנאים שנקבעו בחוק, כך שלאנטנה לא תהיה השפעה החורגת משל זו שהוחלפה, הן בהיבט הקרינה והן בהיבט החזותי.
עירוב שימושים: חבר הכנסת פולקמן הלך? הלך – מהלך משמעותי שהוא מוביל גם אישית, לאפשר עירוב שימושים ומגוון שימושים באותה קרקע ולא לייחד כל מגרש לשימוש מסוים. זה מהלך נכון ורצוי, והוא חלק מהעתיד של הבנייה במדינת ישראל. סעיף 62א לחוק התכנון והבנייה מסדיר את הנושאים שניתן לכלול במסגרת תוכנית שבסמכות ועדות מקומיות, והוצע כי כל ועדה מקומית תהיה מוסמכת לשנות ייעוד ולהוסיף שימוש בתוכנית שאישרה המחוזית משטח המיועד לתעסוקה לשטח לצורכי ציבור, ובלבד שלאחר שינוי הייעוד או הוספת השימוש כאמור השטח הכולל המותר לבנייה שנותר בייעוד תעסוקה במגרש לא יפחת מ-70% מהשטח הכולל הראשוני לתעסוקה. היו גם השלכות נוספות, ומפאת קוצר הזמן אני לא אמשיך.
רישוי – בשלב רישוי של תשתיות לאומיות, וכדי לייצר אחדות, הצענו לקבוע כי רשות הרישוי של הוועדה לתכנון ובנייה לתשתיות לאומיות תהיה מוסמכת לדון בהוצאת היתרים לתשתיות לאומיות מכוח תוכנית מתאר ארצית מפורטת לתשתיות לאומיות ומכוח תוכניות שאושרו בוועדה למתחמים מועדפים לדיור. החלטנו לצרף את מהנדס הוועדה המקומית לאותה ועדה, וכן, אם יהיה ערר לעניין מתן אישור חורג, תהיה אפשרות להגיש ערר למועצה הארצית, וכל זאת – על מנת לייעל את שלב הרישוי בהליך התכנוני. אם יתקבל ערר על החלטה של רשות רישוי מקומית לסרב לתת היתר, ורשות הרישוי לא נתנה את ההיתר בתוך התקופה שנקצבה לכך, יהיה מבקש ההיתר רשאי לפנות לרשות הרישוי המחוזית בבקשה להוצאת היתר.
מתקנים פוטו-וולטאיים: הוראת שעה הייתה לשנתיים. זה מהלך שאנחנו רוצים לעודד. הארכנו את הוראת השעה ונתנו פטור מהיתר להתקנת מתקנים פוטו-וולטאיים, במטרה להגביר את השימוש באנרגיות מתחדשות, כחלק מהמהלך של הממשלה להפחתת פליטות גזי חממה ולעמידה ביעדי ייצור החשמל. עד 7,000 מטרים הגדלנו את זה, ו-200 מטרים – השטח הוא עד 7,000 מטר בכל בניין ובניין, ובלבד שהבניין אינו מיועד לצורך ייצור אנרגיה.
סעיף 21, מקווה ישראל, חוק מקווה ישראל: שטחים של מקווה ישראל נדרשים לשם פיתוח מסילות הברזל, שהם תשתית משמעותית, לכל הרכבות שיוצאות מתחנות המרכז. בגלל החוק לא ניתן היה לעשות זאת, ואנחנו הגדרנו – החרגנו למעשה את השימוש, שבתחום מקווה ישראל מסילות תת-קרקעיות והמסילות שיוגדרו יוכלו לעבור, בתיאום עם החוק.
פרק ח' לתוכנית הכלכלית לנושא הכבאות – היה מהלך של הממשלה, משרד האוצר, משרד ראש הממשלה, שבו תוקם ועדה מייעצת להסדרה, בראשות עובד משרד ראש הממשלה שהוא בעל ידע וניסיון בהערכת רגולציה, עם חברים נוספים. לפני שהנציב יעביר הנחיות, אם העלות שלהם מעל 200 מיליון שקלים למשק, תהיה אפשרות להגיש הערות ותיקונים, ובהמשך, אם מגיעים להסכמות, ההליך מסתיים, ואם לא, הוא עושה אסקלציה לשר האוצר, לשר לביטחון פנים ובסוף גם לראש הממשלה, כאשר הכול תחת מגבלות זמן. בנוסף, כדי לאפשר, במקרים שבהם הנציב יהיה סבור שיש דחיפות שמחייבת את מתן ההנחיות בהקדם, הוא יהיה רשאי לתת אותן באופן מיידי, ואז מתחילים תהליך של פסילה – אבל זה תהליך הפוך, כדי לא למנוע את הדחיפות של האישורים. תיקון נוסף הוא הסמכת הוועדה המייעצת לאסדרה ליזום ולהציע בעצמה תיקונים להנחיות מקצועיות, ולא רק לשמש גוף מגיב על הנחיות בפניה. אני סבור כי מכלול ההסדרים שקבענו בהצעת החוק יקל על עסקים בישראל ויקדם את הכלכלה, ובלי לפגוע ברמת הבטיחות.
אני רוצה להגיד גם למנהלת הוועדה וגם לייעוץ המשפטי: שעות רבות של השקעה מרובה בכל חוק ההסדרים, בכל הסעיפים, עם עבודה מאוד מקצועית. דברים מאוד מורכבים פוצלו. מה שיכולנו – השלמנו, ולמעשה לאחר הדיון המעמיק בכל אחת מהסוגיות שנכללו בהצעת החוק יתאפשר לחברי הכנסת ולנציגי ציבור להשתתף בדיון באופן הולם. באותם נושאים שזה לא היה אפשרי, כפי שאמרתי, פיצלנו, וידונו בהם בהמשך חקיקה רגילה.
לתיקונים הוגשו הסתייגויות. אבקש כי תידחו אותם ותצביעו בעד הסעיפים האמורים בנוסח של הוועדה. תודה.
היו"ר ישראל אייכלר:
תודה רבה ליושב-ראש ועדת הפנים והגנת הסביבה. יחסית לתקופה הקצרה שאתה יושב-ראש הוועדה, גילית בקיאות רבה מאוד בנושאים הללו.
אנחנו עוברים ליושב-ראש ועדת הכלכלה חבר הכנסת איתן כבל. בבקשה. אתה תצטרך להוכיח בקיאות עוד יותר רחבה, כי אתה כבר הרבה זמן בוועדה.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
אייכלר, אתה לא סומך על כבל?
איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה):
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אין אפילו מניין. יש שאלה הלכתית כאן: האם מותר לי לקרוא כשאין מניין?
היו"ר ישראל אייכלר:
לא צריך מניין כשמעבירים חצי טריליון שקל מכיסי האזרחים לשנה הבאה.
איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה):
גברתי הרשמת – – –
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
הרב אייכלר, אתה יכול להגיד שאני תופסת לצורך הדיון?
איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה):
זאת שאלה הלכתית.
היו"ר ישראל אייכלר:
את מייצגת את חצי העם.
איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה):
שאלה הלכתית גדולה.
טלי פלוסקוב (כולנו):
איילת, כמה שעות את מתכוונת לדבר?
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
תלוי כמה הוא ישאיר לי.
איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה):
ובכן, אדוני היושב-ראש, ועדת הכלכלה דנה בכמה פרקים מתוך הצעת חוק התוכנית הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנת התקציב 2019), התשע"ח–2018, ואני מתכבד להציגם לפניכם. הפרקים שבהם דנה הוועדה: פרק ד': טלגרף אלחוטי, פרק ה': תקשורת ופרק ו': תחבורה – סעיפים 22 ו-24 (אכיפת עבירות תעבורה באמצעים טכנולוגיים).
בנוסח הצעת החוק המונחת לפניכם שונה סדר הפרקים, ולפיכך אתייחס לסדר שבהצעת החוק שהונחה לקריאות השנייה והשלישית.
פרק ד': טלגרף אלחוטי – למרות שבפרק זה מוצע תיקון מקיף ורחב היקף לפקודת הטלגרף האלחוטי [נוסח חדש], התשל"ב–1972, המתפרס על כמה עשרות עמודים, אסתפק בסקירה תמציתית של הנושאים הכלולים בו. בטרם איכנס לעובי הקורה, אבקש לומר כמה מילים לגבי חשיבות הנושא.
אני רוצה רק לומר לך, אדוני היושב-ראש, אני חושב שזאת הייתה הצעת החוק הגדולה ביותר בחוק ההסדרים הנוכחי. היא מנתה 46 עמודים. לפני שאני נכנס בעובי הקורה, צריך לומר יישר כוח למשרד התקשורת – למנכ"ל בפועל שמילה, ליועצת המשפטית דנה, לצוות המקצועי, ובוודאי לצוות המקצועי ממשרד האוצר – –
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
לרעיה.
איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה):
– – לרעיה – –
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
ושירה.
איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה):
– – ושירה כמובן – שבאמת באו מוכנים כפי שכבר הרבה זמן לא נראתה מוכנות, כך שבאמת הצלחנו, יחד עם הצוות המקצועי של הוועדה, להוציא מתחת ידינו, בלוח זמנים קצר וענייני, תוצאה בהצעת חוק שאני לא רוצה להפריז בחשיבותה למען הציבור בישראל.
בטרם איכנס בעובי הקורה, אבקש לומר כמה מילים לגבי חשיבות הנושא: הפקודה מסדירה את השימוש בתדרים המיועדים לתקשורת אלחוטית, שהם משאב ציבורי מוגבל, המשמש למגוון צרכים המוכרים לכולנו, ובהם טלפונים סלולריים, מחשבים, טאבלטים, ציוד היקפי למחשבים וציוד אחר הפועל בטכנולוגיית Wi-Fi או בטכנולוגיות אחרות, וגם לצרכים אחרים דוגמת הפצה אלחוטית של שידורי רדיו וטלוויזיה, תקשורת לוויינית, מערכות קשר צבאיות ועוד.
מאחר שמדובר במשאב ציבורי מוגבל, ששימוש לא נכון בו עלול להביא להפרעות לציבור המשתמשים, ובהם כמובן גם למערכת הביטחון, קובעת היום הפקודה חובת רישוי כברירת מחדל לגבי הפעלת מכשירים אלחוטיים ותחנות אלחוט, למעט סוגי מכשירים שהוחרגו בחקיקת משנה, וכן הוראות לעניין הוועדה והקצאה של תדרים, הנעשית בפועל על ידי ועדת התדרים, שפעילותה אינה מעוגנת היום בפקודה. הפקודה, שהיא פקודה מנדטורית שכמעט לא תוקנה בשנים האחרונות, אינה כוללת אסדרה מפורטת ועדכנית בנושאים אלה, שכה נדרשת בימינו, כאשר כמעט כל מכשיר יכול להתחבר באופן אלחוטי לאינטרנט או לרשת תקשורת אחרת. מעבר לכך, ההסדר הקיים בפקודה יוצר חסמים משמעותיים לפעילות בתחום, ובפרט לעניין ייבוא מכשירים אלחוטיים.
לפיכך, מוצע לקבוע הסדר חדש ומפורט שיגדיר שלושה מסלולים של פיקוח ואסדרה לגבי סוגים שונים של מכשירים: רישוי, אישור התאמה ופטור. המסלול המחמיר ביותר הוא מסלול הרישוי, ולפיו, ככלל, תחול חובת רישוי לגבי פעולות במכשיר אלחוטי: ייצור, החזקה, הפעלה, התקנה וסחר, וכן הקמה והפעלה של תחנת אלחוט. את הרישיונות ייתן המנהל במשרד התקשורת, למעט רישיון להקמה ולהפעלה של תחנת אלחוט בכלי טיס, שייתן מנהל רשות התעופה האזרחית. ואולם, לגבי סוגי מכשירים אלחוטיים מסוימים שייקבעו בתקנות, בפרט אלה המשמשים לשימוש ביתי או משרדי, מוצע לקבוע הקלות על ייבוא מסחרי וייבוא אישי של אותם מכשירים, כך שייבואם או ייצורם לא יהיה חייב ברישיון אלא באישור התאמה. זו הבשורה המשמעותית שמביא עמה פרק זה, שכן לגבי העוסקים, אישור התאמה יינתן באופן אוטומטי למבקש האישור, ללא בדיקה פרטנית מראש, לפי בקשה שיגיש במערכת מקוונת, בצירוף הצהרה על עמידתו בתנאים לייבוא במסלול זה, כתב התחייבות ומסמכים אחרים שיאפשרו לבחון את בקשתו בדיעבד, אם יתגלה כי מסר הצהרה כוזבת והפר את התחייבותו ואת הוראות הפקודה. לגבי ייבוא אישי, המנהל ייתן אישור התאמה למבקש שהגיש מסמכים כנדרש. המסלול השלישי של הפיקוח הוא פטור, שיחול על סוגי מכשירים אלחוטיים ותחנות אלחוט שייקבעו אף הם בתקנות, וכל פעולה בהם תהיה מותרת ללא רישיון וללא אישור התאמה. מדובר במכשירים שאין חשש שיגרמו להפרעה אלחוטית, דוגמת ציוד שפועל בטכנולוגיית GPS.
נושא נוסף שמוצע להסדירו לראשונה הוא הקמתה ופעילותה של ועדת התדרים, שהיא הגורם המקצועי המופקד על הועדת תדרים והקצאתם. ועדת התדרים, שפעילותה מוסדרת היום בהחלטות ממשלה, מורכבת מנציגי משרדי הממשלה ומערכת הביטחון, ומוצע לעגן בפקודה את הרכבה כפי שהוא קיים היום, את סמכויותיה ואת אופן עבודתה. כמו כן, מוצע להסדיר את הקמתה ופעילותה של ועדת התדרים העליונה, שתורכב ממנכ"לים של משרדי ממשלה רלוונטיים ותשמש ערכאת ערעור על ועדת התדרים. התיקון המוצע כולל גם הוראות פיקוח ואכיפה, ובכלל זה סמכות למנהל להטיל עיצומים כספיים בשל הפרת הוראות הפקודה.
לסיכום דבריי לעניין פרק זה אציין שלמרות לוחות הזמנים הדוחקים המאפיינים את דיוני חוק ההסדרים הצלחנו לשנות לא מעט מההוראות שהובאו על ידי הממשלה, ובכלל זה למנוע מתן סמכויות מרחיקות לכת למפקחי משרד התקשורת כפי שהציעה הממשלה. את סוגיית הפיקוח על מערכת הביטחון, לרבות המפעלים הביטחוניים, החלטנו לפצל מהצעת החוק, כדי לדון בה לעומק ולהבטיח שייקבעו הוראות מפורטות בעניין זה בחקיקה ראשית ולא בנוהל, ובכך לאפשר פיקוח נאות על קיום הוראות הפקודה גם לגבי גופי מערכת הביטחון.
פרק ה': תקשורת – בפרק זה הוצעו תיקונים לחוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, התש"ן–1990, לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב–1982, ולחוק הפצת שידורים באמצעות תחנות שידור ספרתיות, התשע"ב–2012.
אתחיל דווקא בהתייחסות לחוק התקשורת, שרוב התיקונים שהוצעו בו עניינם הפחתת הרגולציה על בעלי הרישיונות לשידורי טלוויזיה ולשידורי כבלים ולוויין. הוועדה הביעה שוב ושוב את עמדתה שיש לערוך רפורמה מקיפה ברגולציה האמורה, שתקל על בעלות הרישיונות ותביא להגברת התחרות, הכול במטרה להביא להורדת המחירים לצרכן. לצערנו, למרות שהוועדה ניסתה שוב ושוב לוודא כי התיקונים המוצעים אכן יובילו לירידת מחירים כאמור, לא השתכנענו שכך יהיה, ואולי חס וחלילה עלול להיות אף להפך. הבנו כי קיים חשש שהשינויים המוצעים יותירו את המחירים על כנם, אם לא יביאו אף לעליית מחירים לצרכן, בעוד היקף השירות שיסופק יהיה מצומצם יותר.
בשל כך, ובשל העובדה שלעמדת הוועדה יש להסדיר את שוק שידורי הטלוויזיה הסדרה מקיפה וכוללת, שתכלול גם הסדרה של שידורי טלוויזיה באינטרנט, הוחלט לפצל חלק מההצעה כך שרוב התיקונים לחוק התקשורת ולחוק הפצת שידורים יידונו בנפרד, יחד עם ההצעה – שאותה דרשה הוועדה שהממשלה תגבש ותביא לכנסת – להסדרת שידורי הטלוויזיה באינטרנט.
אני רוצה לומר בעניין הזה, אדוני היושב-ראש, ואני אומר את זה למי שצופה בנו: אחת הרפורמות הגדולות שהיו אמורות להיות בחוק ההסדרים הקיים הייתה יותר מרפורמה, וכוונתי למהפכה במה שאנחנו קוראים ערוצי – איך זה נקרא? פלטפורמות הערוצים, אני כבר לא זוכר איך זה נקרא בדיוק, דהיינו הוט, יס, היום זה גם חברות נוספות כמו סלקום, כמו פרטנר, ששם שנים, בעיקר במה שנוגע להוט ויס, אזרחי ישראל הפכו למשאבת כספים בכל הנוגע לעניין הזה; פשוט משאבת כספים, שאזרחים מקבלים 200 ערוצים, ואולי אולי אולי הם יזכו לראות עשרה ערוצים.
היו"ר ישראל אייכלר:
אז תיקנתם את זה?
איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה):
לצערי, לא. למה?
היו"ר ישראל אייכלר:
למה?
איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה):
כיוון שהרפורמה שהובאה לנו לא הייתה מבושלת מספיק, אדוני היושב-ראש. והחשש הכבד – וחשוב שהדברים ייאמרו כאן גם מעל הבמה – החשש הכבד שלנו היה שכפי שאדוני מכיר, לא זו אף זו – לא רק שאנחנו לא היינו מצליחים לגרום לכך שהמחירים היו יורדים, אלא היינו עלולים, חס וחלילה, למצוא את עצמנו במצב שאולי היינו באים לעשות טוב ועושים רע, בכך שהמחירים אפילו היו עולים.
היו"ר ישראל אייכלר:
עכשיו, אחרי הפיצול אתה יכול להתחיל לטפל בזה. יש לך מושב קיץ.
איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה):
בדיוק, וכאן הנקודה, אדוני. אנחנו ביקשנו ותבענו ממשרד האוצר וממשרד התקשורת להביא רפורמה מקפת מייד אחרי פגרת הפסח, ואז אנחנו נצלול לעומק העניין, ניכנס בעובי הקורה, ובעזרת השם, נביא סוף-סוף בטלוויזיה הרב-ערוצית – זאת המילה – מהפכה אמיתית, כי שם זה פשוט שחיטה של האזרחים. כי כשישבתי בוועדה, ביקשתי מהסמנכ"לים הבכירים, הן של הוט והן של יס, להתחייב שהרפורמה הזאת, לשיטתם, תגרום להורדת מחירים, והם לא היו, אדוני היושב-ראש, מוכנים להתחייב על כך. ולא ראיתי את עצמי שאני יכול לבוא לציבור, לצאת אחר כך החוצה לציבור, להוציא הודעת דובר – חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין – ולהודיע שאיזה יופי, הרגולציה תוביל לכך שהשוק יעשה את שלו. הרי היו סוקלים אותי באבנים על משפט שכזה. ואין שום סיבה שנמצא עצמנו במצב שכזה. ושם זה באמת – היום, התשלום שמשלמים אזרחי ישראל בכל סוגי הפלטפורמות השונות זה אחת ההוצאות הגדולות של אזרחי ישראל, של משק הבית.
אדוני היושב-ראש, בחוק האמור, חוק התקשורת, אישרה הוועדה סעיף אחד הנוגע להפקות המיועדות לקהילת יוצאי אתיופיה בישראל. הסעיף שאושר מבטא, להבנתנו, איזון בין הצורך בהגברת השתתפות הקהילה ויוצאיה בשיח הציבורי התקשורתי בישראל מצד אחד לבין הצורך להבטיח שליוצאי הקהילה שאינם דוברי עברית יהיה מענה הולם שיאפשר להם לצפות בשידורים בשפות האמהרית והטיגרינית מצד שני. על כן, הוועדה החליטה שכספי תמיכה להפקות עבור הקהילה יחולקו למי שההפקה שלו נעשתה, ברובה, על ידי בני העדה האתיופית, וההפקה תשודר בשידור ראשוני בערוץ בשפה האמהרית או הטיגרינית. עם זאת, ההפקה – שחייבת להתבצע, כאמור, בידי בני הקהילה – לא תהיה חייבת להיות דווקא בשפות אלה במקור, אלא ניתן יהיה לדבב אותה לשפות אלה. בנוסף, אם בתוך שלושה חודשים לא תשודר ההפקה בערוץ בשפה האמהרית, המפיק יהיה זכאי לכספי התמיכה גם אם שידר את הפקתו בערוץ אחר. בעניין זה הגיש חבר הכנסת נגוסה אברהם הסתייגות, ולהבנתי ראוי לדחות אותה.
בחוק הפצת שידורים אישרה הוועדה תיקון שבמסגרתו יוכלו בעלי זיכיונות לשידורי רדיו אזוריים שניתן להם אישור לשדר תוכן נוסף לפי חוק הרשות השנייה להעביר את התוכן הנוסף האמור גם על גבי מערך עידן פלוס – זה נקרא תיקון יעקב אשר. התיקונים המוצעים לחוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו שאושרו בוועדה כוללים איסור לשדר שידורים הכוללים חומר תועבה, ביטול סמכות הרשות השנייה ליטול זמני שידור מבעלי הרישיונות ולשדר בזמן זה שידורים מטעמה וביטול הסנקציה של נטילת זמני שידור תשדירי פרסומת בשל הפרות, ובמקום זאת – הסמכה להגביל זמני שידור תשדירי פרסומת ומשכם.
נושא נוסף שהצעת החוק מתייחסת אליו הוא מינוי דירקטור בלתי תלוי לערוץ זעיר שהחליט לשדר חדשות. נושא זה נדון בהרחבה במסגרת התיקון לחוק הרשות השנייה, שנדון בוועדה המשותפת לוועדת הכלכלה ולוועדת הכנסת בראשות חברי חבר הכנסת יואב קיש. שידורי חדשות בערוץ זעיר, כך הוחלט, לא יחייבו הקמת חברת חדשות, אך נקבע, בין היתר, כי ימונו לדירקטוריון החברה דירקטורים בלתי תלויים. עתה הוספו הוראות שיבטיחו שדירקטורים אלה אכן יהיו בלתי תלויים. עוד נקבע בהצעת החוק כי הרשות השנייה תיטול חלק בעריכת סקרי צפייה והאזנה רק אם אלה ייצגו את כלל האוכלוסייה בישראל ולא ידירו מהם אוכלוסיות מסוימות.
פרק ו: תחבורה – בפרק זה מוצעים שני תיקונים שתכליתם צמצום העומס בכבישים: האחד – הרחבת ההוראה הקבועה בסעיף 27א לפקודת התעבורה כך שצילום במצלמה אוטומטית או על ידי שוטר שנעשה בדרך הקבועה בתקנות יהיה ראיה קבילה בהליך משפטי גם לגבי מספר הנוסעים ברכב, ובלבד שהוכח כי הצילום המוגש הוא העתק אמין של הצילום הנשמר ולא בוצעו בו שינויים. כמו כן הוספה הוראה שלפיה רשומה אלקטרונית שהוגשה בדרך שנקבעה בתקנות תהיה ראיה קבילה בכל הליך משפטי לגבי מספר הנוסעים ברכב. תיקון זה, המאפשר לאכוף באמצעים טכנולוגיים מתקדמים שימוש בנתיבי תחבורה ציבורית לכלי רכב מרובי נוסעים, יתמרץ פתיחה של נתיבי תחבורה ציבורית לנסיעת כלי רכב מרובי נוסעים, יעודד נסיעות שיתופיות ויבזר את נסיעת כלי הרכב האמורים למספר גדול יותר של נתיבים, דבר שיביא לצמצום העומס בכבישים.
במהלך הדיונים בוועדה עלה החשש שצילום כלי הרכב כאמור יגרום לפגיעה בפרטיות האזרחים שיצולמו ויזוהו, ולפיכך, חלק משמעותי מהדיון נסב על שאלה זו. ועדת הכלכלה בראשותי חרתה על דגלה להגן ככל הניתן על פרטיותם של האזרחים, וככל שנדרש – למזער את הפגיעה. לבסוף החלטנו שההוראות הקיימות היום בסעיף 27א1 לפקודה, הקובעות שאכיפה על ידי רשות מקומית באמצעות צילום תיעשה, בין היתר, כך שהצילום שהופק לא יהיה ניתן לצפייה ולא יישמר אלא באופן שלא יביא לזיהוי הנוסעים ברכב המצולם או עוברי דרך אחרים, נותנות מענה מספק לסוגיה. אני מקווה שגם ביישום הוראות אלה יישמר העיקרון של הגנת הפרטיות, כך שהפגיעה תצומצם ככל הניתן.
התיקון השני עניינו בהרחבת סמכות רשות מקומית שהוסמכה כרשות תמרור מקומית לאכוף באמצעות צילום עבירה של שימוש שלא כדין בנתיב תחבורה ציבורית. מדובר בנתיב מהיר המפורט בתוספת המוצעת המצוי בתחומה של אותה רשות מקומית, גם אם הוא בדרך בין-עירונית. בשלב זה מתייחסת ההצעה לנתיב המהיר בכביש מס' 1, ירושלים–תל אביב, ובנתיבים המהירים העתידים להיפתח בכביש מס' 2, שפיים–תל אביב, בכביש מס' 5, מחלף קסם–איילון, ובכביש מס' 6, ראשון לציון–תל אביב, ושר התחבורה, בהסכמת השר לביטחון הפנים, יהיה רשאי להרחיב את רשימת הנתיבים.
חברותיי וחבריי חברי הכנסת, אדוני היושב-ראש, ברצוני להודות מקרב לב בראש ובראשונה ללאה ורון, מנהלת ועדת הכלכלה, באמת על הניהול המופתי ויוצא הדופן.
טלי פלוסקוב (כולנו):
מצטרפים. מצטרפים.
איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה):
מצטרפים. באמת, מכל הלב, תודה, תודה ענקית, אהבה ענקית על העבודה אשר את עושה, יחד עם הצוות שלצידך, שבאמת הוא יתד נאמן לצידך, שעוזר לנו בכל רגע. כשאנחנו לא מרגישים את הצוות שמלווה אותך ואותנו זה אומר שהם עושים את עבודתם נאמנה. וזו הזדמנות לבקש ממך לומר להם תודה בשמי ובשם חברי הכנסת על העבודה אשר הם עושים. ואני גם צריך למצוא את ההזדמנות באמת להקריא שם-שם ולומר להם תודה על העבודה אשר הם עושים – נכון, נתתי את השמות, כמובן; אני מתנצל, לא ראיתי. צוות ועדת הכלכלה: עידית חנוכה, דקלה, יפעת, כוכי ואביעד, וכמובן עורכת הדין אתי בנדלר, המשנה ליועץ המשפטי של הכנסת והיועצת המשפטית של ועדת הכלכלה – שכבר אמרתי כשפתחנו את דיוני ועדת החקירה שהיא במידה רבה מהווה עבורי מעין עמוד ענן מוסרי שמראה לי את הדרך לא פעם, את הדרך הנכונה, כיצד עליי לנהוג בשאלות כאלה ואחרות, ושוב, זו הזדמנות, גם מעל הבמה, להודות לך, גברתי, על העניין הזה.
היו"ר ישראל אייכלר:
סליחה. זו ההזדמנות שלי להזכיר שכשנכנסתי ב-2003 והגשתי, נדמה לי, הצעת חוק ראשונה או שנייה, אז ישבה איתי הגברת בנדלר והדריכה אותי בדיוק איך לעשות את זה ומה לעשות. אני לא יודע אם את זוכרת את זה, אבל אני זוכר.
איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה):
מה שחשוב – שאדוני זוכר.
וכן, אני רוצה לומר תודה לעורך הדין איתי עצמון, שבאמת פעם אחר פעם אני מתפעל מעבודתו, גברתי היועצת המשפטית, המשנה ליועץ המשפטי, וכפי שאמרתי לו פעם, הוא ראוי להיות היועץ המשפטי של הוועדה כשיגיע הרגע, אחרי שתסיימי את תפקידך. כמובן, אנחנו תמיד מאחלים לך להישאר – לפחות איתי – אבל בכל הנוגע לזה, אני חושב שאין ראוי ממנו: מקצוען, רהוט, מבין את החומר, גם יודע להתנהל מול – מה שנקרא, יש לו גם מזג, שזה חלק מהעניין; זה לא מספיק שאתה יודע את החומר, אלא גם איך אתה יודע להתכתב עם חברי הכנסת אל מול משרדי הממשלה והאורחים השונים.
היו"ר ישראל אייכלר:
רק אל תקלקל לו. תדע לך, לפי השיטה שלך ושלכם, שאסור לאנשי ציבור לקבוע בשום דבר ועניין, אז רק קלקלת לו, כי אם אתה רוצה אותו, אז הוא כבר פסול.
איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה):
זה לא בשבילי. אני כבר, כנראה – איך אומרים?
היו"ר ישראל אייכלר:
לא, תאריך ימים עד 120.
איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה):
ברור. ואני רוצה שוב להודות לעורכת הדין מירב תורג'מן ולנעמה דניאל מצוות הייעוץ המשפטי, שאני חושב שזו הזדמנות להגיד כאן באמת להגיד לך ברוכה הבאה. הכרנו בעבודה משותפת מטעם משרד המשפטים בחוק העיצובים, ששם עשית עבודה מדהימה, ואני חושב ומאמין שאתי עשתה רכש יוצא מן הכלל. אני כבר מרגיש את זה בעבודה, ואיך אומרים? יישר כוח כל שעמלתם באמת לילות כימים על הכנת החוק, בלוח הזמנים הצפוף שהוקצה לנו.
ולסיום – –
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
כולל חוקים חדשים ורביזיות.
איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה):
– – אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולפנות לממשלה ולפנות לקואליציה על חוק המטרופולינית – – –
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
הרשות המטרופולינית.
איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה):
הרשות. אני באמת חושב שזה אחד החוקים החשובים שהיו אמורים לעבור, אולי החשוב שבהם, דהיינו, חשוב לא מפאת – אלא כיוון שיש בו פוטנציאל עצום לשינוי אמיתי בכל הנוגע לטיפול בתחבורה הציבורית במדינת ישראל. אם יש עניינים שיש לממשלה – לקואליציה – לטפל, שתטפל בהם. אלה דברים פתירים אל מול – במשקל שאנחנו מחזיקים, בעניינים שצריך לפתור אל מול העניינים שהרשות אמורה לתת פתרונות, זה עולם ומלואו, ואני אשמח אם אכן עם שובנו מפגרת הפסח הנושא יועבר לטיפול ועדת הכלכלה של הכנסת. אדוני היושב-ראש, תודה רבה לכם.
היו"ר ישראל אייכלר:
תודה רבה ליושב-ראש ועדת הכלכלה חבר הכנסת איתן כבל.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
אדוני היושב-ראש, למה אין שר במליאה?
היו"ר ישראל אייכלר:
אני מצטרף לדברים של היושב-ראש לגבי העניין של התחבורה. זה הדבר המעיק ביותר, אני חושב, על האזרחים, אלה שאין להם מכוניות פרטיות, וזה מאוד מאוד חשוב.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
אדוני היושב-ראש, למה אין שר במליאה?
היו"ר ישראל אייכלר:
את רוצה להצטרף לממשלה ותהיי שרה?
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
אני מוכנה, בהינתן הקואליציה הנכונה, אבל אני חושבת שאם אנחנו פה, אני חושבת שראוי שגם שר יהיה פה.
היו"ר ישראל אייכלר:
בהחלט. בינתיים, אנחנו נמשיך במצעד יושבי-הראש שלנו. עכשיו, משיושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט איננו, תמלא את מקומו הגברת חברת הכנסת טלי פלוסקוב.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
לא, אבל אדוני היושב-ראש, אתה צריך לדאוג לשר.
היו"ר ישראל אייכלר:
כשיש לי זמן שאני נותן לנואם, יש לי סנקציה, ואני אומר: כל זמן שהשר לא נמצא, אתה יכול לדבר בלי שעון. אבל יושבי-הראש ממילא מדברים בלי שעון. אין לי דרך אלא לבקש מהמזכיר לקרוא לשר. בבקשה.
טלי פלוסקוב (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):
אדוני היושב-ראש, אני מסכימה שהשר חייב להיות באולם. אני מקווה מאוד שהוא יגיע. אני יודעת שמטפלים בזה.
חבריי חברי הכנסת, מי שנשאר, חבר הכנסת איתן כבל – –
היו"ר ישראל אייכלר:
השר ישראל כץ הוא התורן? תקרא לו.
יעקב מרגי (ש"ס):
הוא פה, אני אקרא לו.
טלי פלוסקוב (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):
– – אני לא יכולה להתחרות במהירות קריאתך, אבל בגלל שבאמת אין לי כל כך הרבה דפים, אני מקווה לעמוד באותו קצב ובאותו זמן שאתה הצגת את הדברים. אז אכן התבקשתי על ידי יושב-ראש ועדת החוקה חבר הכנסת ניסן סלומינסקי להציג את החלק של ועדת החוקה. אני מתכבדת להביא בפניכם לקריאה שנייה וקריאה שלישית את הסעיפים 28 ו-29 להצעת חוק התוכנית הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנת התקציב 2019) – הינה השר הגיע; שלום כבוד השר – התשע"ח–2018.
סעיף 33 לחוק החברות הממשלתיות קובע דוחות כספיים שחברה ממשלתית חייבת לערוך. סעיף 34 קובע חובה להעביר את הדוחות לשר הממונה ולשר האוצר. בהצעת החוק מוצע לחייב חברה ממשלתית לפרסם לציבור, באופן יזום, את הדוחות שהיא עורכת בהתאם לסעיפים 33(א) ו-(א1), ובכלל אלה מאזן, דוח רווח והפסד, דוח משאבים, דוח כספי מאוחד עם חברת-בתף ולפי קביעת שר האוצר, גם דוחות שנתיים לפי חוק ניירות ערך. כמו כן יהיה על חברה ממשלתית לפרסם כל מסמך אחר שעל החברה או נושא משרה בה להגיש לרשות לפי החוק וששר האוצר יקבע בצו, באישור ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, שיש לפרסמו לציבור. מטרת התיקון היא להגביר את השקיפות של החברות הממשלתיות על ידי הרחבת חובת הדיווח כפי שיפורסם להלן.
יוער כי כבר כיום ניתן לקבל את המידע האמור באמצעות בקשה לפי חוק חופש המידע, התשנ"ח–1988. לכן החידוש העיקרי בתיקון הוא העלאת החומר באופן יזום ואוטומטי, בלי צורך בפנייה לפי חוק חופש המידע. בעתיד צפוי הפרסום להתבצע באופן מרוכז, בפלטפורמת דיווח מקוונת, דוגמת הפלטפורמה של הרשות לניירות ערך והבורסה.
לפי התיקון המוצע, חברה ממשלתית, כאמור, לא תפרסם סודות ביטחוניים כאמור בסעיף 9(א) לחוק חופש המידע, וכן לא תהיה מחויבת בפרסום סודות מסחריים כאמור בסעיף 9(ב) לאותו חוק). בנוסף, חברה שהיא תאגיד מדווח כהגדרתו בחוק ניירות ערך לא תידרש לפרסם לציבור מסמכים שהעבירה לרשות לניירות ערך לפי חוק ניירות ערך, על מנת למנוע הכבדה מיותרת.
הסעיפים מוגשים ללא הסתייגויות. אני קוראת לכם לאשר את הסעיפים בקריאה השנייה ובקריאה השלישית.
כמובן, כמו כל יושבי-ראש הוועדות אני רוצה להודות לצוות הוועדה, ועדת החוקה, שבאמת עבד קשה על כל הנושאים האלה, וכמובן ליושב-ראש הוועדה, אם כבר אני כאן, לחבר הכנסת ניסן סלומינסקי – לברר את הנושאים החשובים האלה כחלק מתקציב המדינה 2019. תודה, רבותיי.
היו"ר ישראל אייכלר:
תודה לחברת הכנסת טלי פלוסקוב, ממלאת מקום יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט. עכשיו אנחנו נדלג על יושבת-ראש הוועדה המיוחדת, חברת הכנסת רחל עזריה, כי היא איננה, ונעבור ליושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות חבר הכנסת אלי אלאלוף. אם היא תבוא אחר כך אז היא תדבר אחריו.
אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):
אדוני היושב-ראש, חבר ועדת העבודה והרווחה, חברי הרב אייכלר, אדוני השר, לבשר לך, אני בודק אותך כל יום. אתה יודע, אני בא מבאר שבע – אז הגענו בשעה ו-20, לפעמים גם שעה וחצי, אבל תמיד יותר קצר. אין לך ברירה, אני תמיד חושב עליך.
טלי פלוסקוב (כולנו):
גם אני, כבוד השר. כל יום כשאני נוסעת מערד לכאן אני זוכרת אותך. תודה.
אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):
אבל יש כמה קטעים – אני בטוח שגם אתה עובר בהם – שצריכים תיקון קטן. אז אני סומך עליך שלא תיתן לנו שנסבול.
שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:
אני חשבתי עליכם ועשיתי את זה – – –
אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):
שלא תחשוב, פעם היה שר האוצר שהיה גר בכפר שלך ועצר את – – –
שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:
– – – בכפר ורבורג.
אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):
בכפר ורבורג, זה לא שלך? עצר את הדו-מסלולי עד שם. במקרה זה היה שר – – –
שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:
אני מאריך את זה עכשיו.
אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):
השר הזה תמיד היה אומר שאין לו, אז זה עצר איפה שיש.
היו"ר ישראל אייכלר:
אתם מדברים על כבישי הדרום, אתה ופלוסקוב – חברת הכנסת פלוסקוב – ואני רוצה להביא לכם דרישת שלום מכבישי הצפון. גם שם מתחוללת מהפכה. יישר כוח.
אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):
באמת מותר לנו לפעמים להגיד כמה דברים טובים על המדינה שלנו.
אני חייב להגיד לכם, חברים, הייתי רוצה לנאום ליד האופוזיציה, מול האופוזיציה, עם האופוזיציה. כי חוק ההסדרים זה חוק מדהים ללכת לעומק של נושאים, לעשות שינויים מהותיים, שונים לפעמים בצורה יסודית מההצעה הממשלתית המקורית, וגם להביא, בלוח זמנים מאוד צפוף, בלי חס וחלילה שום פזיזות, שלא לפגוע בנושאים שעלו לטיפול של הוועדה.
אנחנו קיבלנו חמישה נושאים והצלחנו לסיים את כולם, בלי שום הפרדה ובלי שום ויתור על שום סעיף. אז הראשון זה פרק ה' של הביטוח הלאומי, סימון ה' לפרק ה': תוספת ותק לאזרח ותיק. התוספת הזאת מדהימה. היא תוצאה של הסכם קואליציוני בין מפלגת ישראל ביתנו ושאר השותפים לממשלה. הם ויתרו על התקציב שעמד לרשותם בסך כמיליארד שקל כדי לצמצם את פרק ההמתנה לאלה שצריכים לקבל קצבת זקנה. אני חייב להזכיר לכם שקצבת זקנה מתחילה עם פרק המתנה, לפעמים עד עשר שנים. בפרק 17 ו-18 בחוק ההסדרים הקדימו את זה, לשמחתנו, בזכות התקציב הנוסף הזה, וכבר עכשיו, מיידית, ב-2019, לא תהיה המתנה, גם לאלה שיש להם פחות משמונה שנים עבודה בארץ. הם מיידית יכולים להתחיל ליהנות מקצבת זקנה מעודכנת. כפי שאמרתי, עלות המהלך היא כמיליארד שקלים. בראבו למפלגת ישראל ביתנו על כך שהחליטה שתקציבה ילך לאוכלוסייה הוותיקה, של כל העדות וכל המדינה.
דבר שני, סימון ג' לפרק ה': גמלת סיעוד. פה זו באמת מהפכה. החוק הזה – חברים, חברים, סתיו, ידידתי היקרה, אני בטוח שתשמחי לשמוע את זה – – –
היו"ר ישראל אייכלר:
חברים בצד ימין, אתם לא שומעים אפילו את הבקשה של יושב-ראש הוועדה.
אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):
זאת ממש תחרות לא הוגנת. כי א. אלה דברים שאת אוהבת, אני חייב להגיד. חסר לי פה אדם שאני מאוד אוהב, שהיה במרכז התהליך הזה, שהוא איציק שמולי, ידידי היקר. הנושא הזה של גמלת סיעוד הוא מהפכה ממש. זו לא תוספת כסף – זה שינוי המערך הכולל של הסיעוד. אז הדבר הראשון – הסיעוד כבר שינה את המבנה שלו: זה לא שלוש רמות, זה שש רמות. זה אומר שזה מאפשר יותר צדק לצרכים האמיתיים של האנשים שזקוקים לסיעוד. אתם יודעים שסיעוד זה קצבה שמגיעה לכל הוותיקים, ברגע שהם זקוקים, כדי לתפקד בעזרת הזולת.
הדרגה הראשונה שהייתה בהתלבטות מאוד קשה הייתה דרגה א' מתוך השש. כי בהתחלה הממשלה הציעה קצבה של 1,000 שקלים, או תשע יחידות שירות מחוץ לבית. בעבודת עומק – יחד עם אגף התקציבים, אני חייב להגיד, אפילו בשיתוף פעולה איתם – אנחנו שינינו את המבנה, ויש היום שלוש אופציות ברמה א'. אופציה ראשונה: לקבל חמש וחצי יחידות שירות, לא רק בחוץ אלא גם בבית, אם הם רוצים בבית; נקודה שנייה, והיא מאוד חשובה – האפשרות לקבל הכול בכסף. במקום 1,000 שקלים, זה מאפשר להם לקבל 1,378 שקלים; אופציה שלישית: ללכת ולקנות שירות בחוץ.
זה נעשה בזהירות רבה, כי אנחנו חושבים שלא כל חברות הסיעוד הן הגונות. אנחנו חושבים שלקבל רק כסף או לקבל רק שירות ללא פיקוח – אז פה נולד רעיון מצוין שהוא לא כלול בתקציב הקצבאות, אלא בתקציב מיוחדף נוסף, 25 מיליון שקלף כדי להכשיר מתאמי פעולה שיבואו ויבדקו את העבודה של חברות הסיעוד במקום.
אני רוצה להגיד שזאת מהפכה מבחינת השירות. שוב אני אומר: צריך להאמין לאנשים שזקוקים לשירות סיעודי, צריך להאמין למשפחות שלהם; לא לראות בכל משפחה משפחה שונאת, מנצלת, פוגעת וכו'. אני בא מחברה משפחתית שהכבוד לזקן, ודאי, אבל לחלש, תמיד היה בראש מעייננו ובראש טיפולנו. אני חושב שזה דבר אפשרי וזה טוב לאוכלוסיות מסוימות.
לגבי חמש הרמות הנוספות, אנחנו אפשרנו דבר שהוא מדהים: שליש מהקצבה תוכל להתקבל בכסף, אבל עם ביקור של עובדים סוציאליים או של הרשויות המקומיות או של הביטוח הלאומי. אנחנו גם חושבים שלמי שיש כבר עובד סיעוד – תיקנו בדרך דבר מדהים שהוא בושה למערכת – מי שקיבל אישור לעובד סיעוד זר, הוא קיבל פחות קצבה, וגם כשלא קיבל את העובד הזר הוא המשיך לקבל קצבה נמוכה. אנחנו החזרנו את זה לאחריות של הביטוח הלאומי – שעליו לתקן לבד, ללא יוזמה, לא צעד אקטיבי מצד האיש הסיעודי. זה מאוד חשוב, כי זה הרבה כסף כשזה מצטבר, ואנחנו יודעים שלחלק מהאנשים הסיעודיים אין להם את כל הידע והיכולת להתמודד. אז אנחנו השארנו מרמה 2 עד רמה 6 אפשרות לקחת שליש מהקצבה במזומן, דהיינו, 2,500 שקלים.
היו"ר ישראל אייכלר:
את מדברת קצת בקול, זה מפריע לדובר.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
סליחה, אני כבר לא שומעת את עצמי.
אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):
אנחנו גם חושבים שזה היה תהליך מאוד חשוב, שנאפשר לקבל או שירות פנים בבית או שירות בחוץ או שירות בכסף, וזו לדעתי גישה חיובית.
אבל קבענו גם את הצורך לפקח על הגופים, והסברתי לכם את תפקיד מתאמי הפעולה. אני גם חושב להגיד לכם שחייבים, בנוסף לכל מי שנותן שירות, שבא לבקר את האיש או האישה הסיעודיים, שאחת לשנה יהיה ביקור מאוד רשמי, שיבדוק לעומק את המצב של האיש או האישה במשפחה, במסגרת שלו. זה מאוד חשוב. זה מנגנון חדש שלא היה קיים. כל זה – בתקצוב נפרד, משמעותי מאוד. זה בעצם מאפשר 200 מפקחים נוספים בתחום הזה.
נוסף לזה, התקציב הזה של הקצבאות זה תוספת תקציבית לקצבאות – לבד 450 מיליון שקלים – אבל ליד זה יש עוד תוספת של 1.3 מיליארד לשירותים נוספים שלא היו בעבר. השירותים האלה ניתנים כתוספת, אם זה בפעולות חוץ, בפעולות בית, בפעולות בריאותיות, לטיפול בשיניים של הקשישים מגיל 75 וכו'. הסעיף התקציבי הזה של תוספת לסיעוד – פה אני חייב לציין את הפעילות האישית המאוד-מרשימה של סגן השר ליצמן, שזה גם חלק מההסכם הקואליציוני שלו בכניסתו לממשלה ושל יהדות התורה ואגודת ישראל, ואני חושב שפה הוא עשה מהלך אדיר, ולציין גם את שיתוף הפעולה בשלב – שאני לא רוצה להסביר למה – של השר כץ ושל השר כחלון, שכמובן אילולא שיתוף הפעולה ביניהם לא היינו מגיעים לזה.
אני רוצה להגיד שהסעיף השלישי שטופל על ידינו זה הנושא של השיבוב. פה אני חושב שזאת תופעה מאוד קשה. הביטוח הלאומי, במשך שנים, מ-2014, זנח את קבלת הכספים שהוא הוציא באמצעות קצבאות לנפגעי תאונות, ומדובר בסכום של מיליארדים. תרשו לי להגיד פה איזה גילוי נאות אישי: אשתי הייתה היועצת המשפטית של הביטוח הלאומי בבאר שבע. אתם לא יודעים כמה לילות פמפמה אותי – אני בכנסת מאז שהיא בפנסיה, שתבינו – אבל פמפמה אצלי את הראש: כמה המדינה מזניחה את גיוס הכספים שמגיעים לה. ומדובר במיליארדים, מיליארדים של שקלים שקיימים. אל תשכחו שתאונות העבודה עולות לביטוח הלאומי כ-4.5 מיליארד שקל בשנה. תסתכלו על הסכום, תסתכלו על הסכום הזה. אם היינו חוסכים רק 50%, 10%, 15%, היינו מגיעים לסכומים אדירים שהיו ודאי מכפילים את תקציב הסיעוד, וכל תקציב אחר שחסר, כמובן.
אני אומר את זה מפני שהשיבוב זה הזנחה מינהלית איומה, שזכתה לדוח מבקר המדינה. אין לי ברירה אלא להזכיר: אחת ההמלצות של מבקר המדינה היא הצורך להרחיק את היועץ המשפטי של הביטוח הלאומי, שלצערי עוד נמצא במערכת, עם שכר כמו של שופט מחוזי. לא מזיזים אותו מסיבות – כדאי שהיועץ המשפטי יזדרז ויטפל בזה בהקדם האפשרי. אני אומר את זה מפני שזה כסף שמגיע; זה כסף שמכניס למדינה כספים שיכולים להיות בשימוש אחר. מצאנו עבודה מדהימה של צוות שנלקח על ידי החשב הכללי של האוצר, שהחליט שכדאי שצוות חיצוני יעשה את העבודה, בראשות גל הרשקוביץ. הם הגישו המלצות. אז אני רוצה להגיד לכם שהשיבוב הזה נסגר בהסכמים שיהיו מסודרים יותר, אמינים יותר ממה שהיה עד עכשיו, והשיבוב הזה יכניס ודאי מיליארדים. כל שנה מדובר לפחות בכמה מאות מיליוני שקלים לקופת המדינה, באמצעות קופת הביטוח הלאומי, שבעיניי זה דבר אחד. זאת אומרת, השיבוב הוא דבר שדורש מעקב, ואנחנו לקחנו בוועדה אחריות לקיים דיון לפחות אחת לשלושה חודשים, למעקב מסודר ומדווח, שיטתי, על הביטוח הלאומי, לפחות אחת לשנה. נתחיל עם זה מיידית, ולפחות בחמש השנים הקרובות זה יהיה.
הסעיף הנוסף, הרביעי, שנכנסנו אליו הוא הצמצום בפגיעות בתאונות העבודה. כן, זה הרביעי. כפי שאתם יודעים, ואמרתי את זה גם לפני כן, היום התקציב של תשלומי פיצויים על תאונות העבודה, בכל התחומים ובמיוחד בתחום הבניין, זה עלות של כ-4.5 מיליארד שקל. לא היה שום אינסנטיב למעסיקים, לקבלנים, ליזמים, להתמודד ולצמצם את תאונות העבודה. כפי שאתם יודעים, מאז שאנחנו בוועדה מטפלים בנושא הזה – יחד עם חברי עבד אל חכים חאג' יחיא, עם הידע המדהים שלו כמהנדס, ועם איל בן ראובן ואנוכי – הקמנו ועדת מעקב לנושא הזה, ועדת משנה שמטפלת. המהלכים שעשינו אינם מספיקים. גם עם חוק סגירת אתרים או חוק כמו הקנסות שהטילו אנחנו נשארים עם מערכת פיקוח מאוד מאוד חלשה, שלא תמיד מצליחה לעמוד בכל הדרישות של תאונות העבודה.
לצערי, הפגיעות בנפש ובגוף הן באלפי אנשים בשנה, ומספר ההרוגים הוא בין 40 ל-50 כל שנה בשנים האחרונות. זה מוות מיותר שפוגע באוכלוסייה מאוד חלשה, לפעמים החלק המבריק של האוכלוסייה החלשה, כמו בוגר בית ספר לרפואה מרומניה שהגיע למשפחה כדי ליהנות קצת, ואמר: אני ארוויח כמה גרושים לעזור להוריי – מהמגזר הערבי בצפון – וביום הראשון כבר מצא את מותו. אז אני חושב שהגישה הזאת היא תמריץ לחייב את הגופים השונים להתמודד ולהקטין את – או יותר נכון להגדיל את הביקורת ואת הרגישות לסכנות שאורבות לעובדים שלהם.
אז פה הוחלט להטיל השתתפות גדולה יותר ב-0.1% מהשכר של העובדים המועסקים בתחומים שלהם. התוספת הזאת, שהיא 0.1% – כל עוד שלא תלווה בתקנות ששר האוצר יקבע, שיכולות לעלות עד 0.35% – אז הסכום הזה יהווה הכנסה נוספת של בין 400 ל-500 מיליון שקל בשנה, סכום אדיר, שחלקו ילך לפעולות חברתיות מונעות תאונות עבודה וחלק ילך לחזק פעולות נוספות שלא – אני מתנצל.
היו"ר ישראל אייכלר:
סליחה, אדוני היושב-ראש חבר הכנסת אלי אלאלוף. אני יודע שעשית הרבה דיונים בעניין הזה של הפועלים הנופלים מהבניינים, ואז היו ממש בודדים, והלכת לסיורים. מדובר – – –
אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):
נכון. לא רק אני. עבד אל חכים (אומר דברים בצרפתית.)
היו"ר ישראל אייכלר:
כן, הובלת. כן, הובלת את הסיורים האלה ואמרת שכמו שבתאונות דרכים צריך משטרת תנועה ויש כך וכך הרוגים בשנה – באותו יחס צריך שתהיה משטרת פיקוח על העובדים, על בטיחות העובדים. נראה לך שמספיק היום?
אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):
לא. לצערי, אני חייב להגיד פה: אנחנו קופצים לנושא שלא היה בדיון אצלנו בוועדה. ודאי אדוני שר התחבורה עם המערכת שלו רואה את זה. היום, לגייס עובדים, עובדי פיקוח על מערכת בכלל, זה קשה מאוד, מה גם שאנחנו לא מסוגלים לשלם להם את השכר הרצוי. אז תדע לך, למרות כל הדיונים, שלוש שנים מחפשים 22 עובדים לתקנים של פיקוח על העבודה, ומשרד העבודה לא מצליח למצוא את האנשים. מצא אחד – הלכו שניים. זה ממש דבר רשלני. ואני חייב להגיד שזה תפקיד – אחריות – של ראש הממשלה, כי הנושא הזה של שירות המדינה זה ת"פ שלו ישירות. כרגע יש שם ממלא מקום, אדון אודי פראוור, שמגיע אחרי איש שלא מילא את תפקידו כראוי, בצורה ראויה, שנים רבות.
היו"ר ישראל אייכלר:
במשרד העבודה?
אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):
לא, זה בנציבות שירות המדינה, שלא מסוגלת לספק לא עובדים ולא תנאי עבודה, ותהליכי המיון כושלים.
היו"ר ישראל אייכלר:
פשוט ביורוקרטיה – –
אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):
ביורוקרטיה נטו – –
היו"ר ישראל אייכלר:
– – מונעת הקמת – – –
אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):
– – רשלנות, מונעת 22 תקנים שיש במשרד העבודה כדי לפקח על תאונות העבודה, ולא נמצאו. אנחנו כבר בשנה השלישית של הקדנציה הזאת, ואני חייב – ואני בטוח שמי שצריך יגיע עם הפרוטוקול. אני עומד מאחורי כל מילה שלי. לצערי, אני צודק בכישלון המטורף הזה.
אני רוצה להגיד שהנושא הזה יחייב. אם הגופים המעסיקים ישפרו את תפקודם ואת אחריותם על בטיחות, הם יוכלו לשלם פחות. זה האינסנטיב; זה התוספת לזה. אם יצליחו, זה יחסוך להם כסף, ולא – כסף שייגבו הוא כסף שיחזור לפעולות נוספות.
יש צורך מטורף בעבודה. אנחנו, כדי לברוח מאחריות, פחות מכשירים את העובדים שלנו ומחפשים אותם בסין או במקומות אחרים. בהחלט היה רצוי למצוא אותם פה באזור או במדינה שלנו עצמה.
הנושא האחרון זה הנגישות למבני ציבור במדינה. אתם יודעים שזה באחריות של החשב הכללי של האוצר – יחידת הדיור הממשלתי – שהיה אמור לסיים את העבודה שלו בכל המבנים הציבוריים עד 2018. הוא רחוק רחוק מהיכולת לעשות את זה. לכן, עשינו דיון וגם בנינו מנגנון לפקח בוועדה על הנושא הזה. לא השארנו את זה לאחריות של אף אחד. לא ברחנו מאחריות. לקחנו את זה בוועדה, עם דרישה אחת לשלושה חודשים לקבל דיווח. תארו לכם שלולא ההתערבות שלנו, לא הייתה רשימה מסודרת של המבנים שזקוקים לעבודות, כדי שניתן יהיה להעמיד לרשותה של האוכלוסייה, של כל אוכלוסייה שיש במדינה, כולל אלה שזקוקים לנגישות מיוחדת. אני חושב שפה נעשתה עבודה. אני גם רוצה לציין את אי-שביעות הרצון של כולנו, חברי הוועדה, מחוסר שיתוף הפעולה בין היחידה לדיור ממשלתי לבין היחידה של משרד המשפטים האחראית לנגישות, ששיתוף הפעולה ביניהם מתבטא כמעט רק בביטויים לא נעימים שהכנסת עדיין לא אוהבת לשמוע, אבל שנדע. זה רשלנות, עוד פעם; מלחמה ביורוקרטית בין שתי מערכות מדינה שלא יכולות לדבר ולשתף פעולה. אז הם ביקשו לדחות את מועד סיום עבודתם ל-2021. לא הסכמנו. חייבנו אותם לתת לנו רשימה של המבנים שיהיו מוכנים בסוף 2018. מדובר בכמה מאות מבנים, ואנחנו נעשה עבודה. כפי שאמרתי לכם, גם פה אנחנו מדברים על פיקוח אחת לשלושה חודשים. דבר שני – מייד אחרי הפגרה, חודש אחרי הפגרה, אנחנו נקבל את הרשימה המדויקת של המבנים שיקבלו את כל הטיפול הנדרש כדי שיהיו נגישים כבר ב-2019.
אני חייב להגיד לכם שזו חוויה אדירה להתמודד עם חוק ההסדרים. יש הרבה אנשים שבאו, וזו אישה מיוחדת; אני אחסוך מכם את שמה ותפקידה. אבל היה לכם זמן לגשת ולדון בצורה רצינית. אני חייב להודות לכל חבריי חברי הכנסת שהיו בדיונים. אני מתנצל כלפי אחת שנאלצתי להוציא אותה מהישיבה, ואני מצטער על כך; זה לא הסגנון שלי. אבל כל השאר – זה שיתוף פעולה מדהים בין אופוזיציה לקואליציה, וכולה לעניין, ונעשתה עבודה מדהימה. אפילו אקט חברי ספונטני שבי, ביקשתי למשל בחוק הסיעוד, אמרתי לאיציק שמולי: יאללה, חבר, תסכם מה שתסכם, זה מקובל עליי.
היו"ר ישראל אייכלר:
מה אתה אומר? הוא יכול היה להוסיף עוד 100 מיליון שקל.
אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):
הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה. אני הרגשתי כל כך נוח ו-fair play איתו ועם האחרים שבוועדה – אני לא אציין שמות, כדי שלא אפגע באף אחד שאני חס וחלילה אשכח אותו.
היו"ר ישראל אייכלר:
לא, כי הוא זועק כל הזמן על הסיעוד של הקשישים, שאין מספיק.
אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):
כן. יש לו תפקיד מרכזי, וגם אם הוא לא פה, הוא איתנו פה. אני חייב להגיד את זה.
חברים, הנושאים האלה – כל הנושאים שהגיעו חייבו את הוועדה לעשות הרבה מאוד מעקב. וזה תפקידה של הכנסת: לעקוב אחרי ביצוע הממשלה בלי מורא ופחד ולבקר אותה גם כשהיא לא מתפקדת, ולפעמים – ואנחנו יודעים, לצערנו, שמערכות גדולות שלא יודעות לתקן את עצמן הן זקוקות לביקורת, וזה תפקידנו לעשות.
אני רוצה לסיים בתודות. אני אתחיל הפוך ממה שהכבוד אומר, אז אני אתחיל בצוותים שלנו. אני חושב שהצוות המשפטי של הוועדה – הם אינם פה, אבל מדהימים – בראשותה של נועה בן שבת ושאר היועצות המשפטיות, שעבדו כל אחת על חוק אחר, עשו עבודה אדירה, תיקנו ביום ובלילה, וחזרנו ודיברנו וכו', וזה צוות מדהים; צוות הוועדה בכלל, בראשות ענת כהן, שיחד עם כל הצוות שלה ידעו להזמין, לדחות ולהחזיר – כל הדיונים בצורה מתואמת, בצורה מדהימה. אני רוצה להודות, ובלי ציניות, במילה אחת, לחברים של אגף התקציבים באוצר. הם באו בהצעות, וכל החוקים שדיווחתי עליהם כרגע, אדוני היושב-ראש, כולם שונו, וגם שונו בתפיסתם, וזה היופי שיש כשאתה יכול לשכנע על בסיס הגיוני, על בסיס ידע וגם על בסיס שכנוע עצמי. שינינו להם את התפיסות הראשוניות, והם שיתפו פעולה. לקחנו גם, לפעמים, אחריות לתוספת תקציבית, ובסוף היא אושרה על ידם בצורה אחראית מאוד.
אני רוצה להודות למשרד הרווחה, במיוחד לשר, כפי שאמרתי, באמת על כך שהוא התערב בשלב הסיכום ומצא את הנקודה האישית שלו שם. מברך אותו על כך; לביטוח הלאומי, שקיבל את כל הביקורות בהבנה, ועומד לרשותנו כדי לשפר את התפקוד שלו. אני גם רוצה להודות לכל חברי הכנסת, באמת, שהיו שם, שהיו מדהימים במעורבות ובזמן שנדרש. אני רוצה להודות לכל גם הגופים הציבוריים שהיו, שבאו, גם אם זה באינטרסנטיות מסוימת, ואני אומר את זה באחריות – אנשים באו להגן על פרנסתם, לפעמים פרנסה מוגזמת, בחלק מהם, ואתם מנחשים למי הכוונה – ולכנסת, שאפשרה לנו לשפר את התנאים, במיליארדים, אבל גם ברגישות, את התנאים של אוכלוסיות חלשות. תודה רבה.
היו"ר ישראל אייכלר:
תרשה לי, אדוני יושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, לברך אותך ולהודות לך. אתה הודית לכולם, רק לא על שעות והימים והלילות שעשית כיושב-ראש ועדה. ואני לא יודע אם מותר לי, כסגן יושב-ראש, להביע שמחה על ההצבעה של היום לפיזור הכנסת שנדחתה, רק בגלל סיבה אחת – שאתה הודעת שאתה לא תלך לקדנציה הבאה, וחשבתי שהכנסת תפסיד אותך. אז ברוך השם, תמשיך להאריך ימים בטוב ובנעימים ולעשות דברים טובים ונפלאים שאתה עושה בוועדת העבודה והרווחה. תודה לך, אלי.
אלי אלאלוף (כולנו):
תודה לך. תודה, אדוני.
היו"ר ישראל אייכלר:
תודה ליושב-ראש ועדת העבודה והרווחה, אלי אלאלוף. עכשיו תעלה יושבת-ראש הוועדה המיוחדת לדיון בהצעות האלה: הצעת חוק עבודת נשים, הצעת חוק לתיקון פקודת רכב מנועי וסעיפים להצעת חוק ההסדרים, חברת הכנסת רחל עזריה.
רחל עזריה (יו"ר הוועדה המיוחדת):
תודה רבה. ערב טוב. חבריי וחברותיי חברי הכנסת, כבוד היו"ר, כבוד השר, אני מתכבדת להציג שלושה חוקים. אני אשתדל לעשות את זה בקיצור יחסית, כי יש לנו עוד – הזמן קצר והמלאכה מרובה.
החוק הראשון הוא פרק ב', שעניינו בנקאות, מתוך הצעת חוק התוכנית הכלכלית. השאלה הראשונה שאני רוצה לשאול היא כמה זמן לוקח לעבור מבנק לבנק. מסתבר שבישראל לוקח הרבה מאוד זמן. מעט אנשים עוברים מבנק לבנק – רק כ-3% מהאוכלוסייה בכל שנה. מסתבר שאנשים נשארים יותר שנים בבנק שהם נמצאים בו מאשר נשארים נשואים לאותו בן או בת זוג, כיוון שזה סיוט ביורוקרטי. אנשים מאוד חוששים לעזוב בנק – כל הביורוקרטיה, כל התהליך הוא תהליך מאוד יקר, מאוד מסורבל, והרבה פעמים גם אנשים מבינים שהם איבדו באמצע הרבה מאוד נכסים; נגיד הכסף שמגיע מהמילואים פעם בשנה עלול להיעלם בתהומות הנשייה. הדבר השני הוא שברגע שהבנק יודע שאתה לקוח שבוי – אני חושבת שכולנו מכירים, או כמעט כולנו, את הרגע שהבנק פתאום מתייחס אליך בצורה משפילה, כי יודעים שאין ברירה ואתה לא תעבור לבנק אחר.
ולכן, מה שהצעת החוק הזאת מציעה – ואני ממש שמחה שהצלחנו לעבוד עליה בוועדה בצורה טובה ולהעביר אותה – זה שיהיה אפשר לעבור מבנק לבנק גם באופן מקוון, זה אומר בלחיצת כפתור, בתוך שבעה ימים. האחריות מוטלת על הבנק שאותו החלטתְ או החלטתָ לעזוב, ואם הבנק לא משחרר אותך בזמן מוטלת סנקציה של 50,000 שקל.
הצעת החוק, תהיה לה תקופת מעבר של שלוש שנים, ואני אקריא בצורה מדויקת. ברגע שייכנס החוק לתוקפו, בדומה לשוק הסלולר, נתחיל לראות תחרות בין הבנקים בירידה במחירים. החששות מפני הסיוט הביורוקרטי שתיארתי מביאים את הלקוח להיות לקוח שבוי בידי הבנק שבו הוא מנהל את פעילותו הפיננסית, ויוצרים תמריצים שליליים בקרב הבנקים להתייעל ולהציע הצעות אטרקטיביות ללקוחות, דבר הפוגע בתחרות ומונע את הוזלת העלויות הנלוות לניהול חשבון בנק. בנוסח המקורי שהובא בפני הוועדה הוצע לקבוע כי הנגיד, בהסכמת שר האוצר – או הנגידה, סליחה – יקבע בכללים את סוגי חשבונות הבנק שתחול עליהם ההוראה שפירטתי. המשמעות של הוראה זו היא שאם הנגיד או הנגידה לא קבעו בכללים את סוגי חשבונות הבנק שתחול עליהם החובה להעבירם, למעשה ההוראה תהיה ריקה מתוכן. לכן, היה ברור לכולנו שלא היה אפשר להסכים לברירת מחדל זו, ולכן החלטנו על מנגנון שלפיו הנגיד או הנגידה, בהסכמת שר האוצר, יקבעו את סוגי החשבונות, אולם אם הנגידה לא קבעה את סוגי החשבונות עד ליום התחילה תשתנה ברירת המחדל כך שהחובה תחול ע כל סוגי החשבונות, אלא אם כן הנגידה, בהסכמת שר האוצר, החריגה בכללים סוגי חשבונות מסוימים.
במטרה לייצר הגנת ינוקא לבנק קטן או בנק מקוון מוצע לקבוע כי לבקשת בנק בעל היקף פעילות קטן או בנק מקוון, הנגיד או הנגידה, בהסכמת שר האוצר, רשאים לקבוע כי החובה לבצע את הפעולות הנדרשות כדי לאפשר ללקוח להעביר את הפעילות הפיננסית שלו לא תחול עליו, ותחול עליו רק בתום תקופה שקבע, או שיחולו על אותו בנק רק חובות כבנק קולט או בנק מקורי. בנוסף מוצע מנגנון לעניין המועדים להחלתה של ההוראה על בנק בעל היקף פעילות קטן אם פעילותו גדלה והוא אינו נכלל בהגדרה. בנק בעל היקף פעילות קטן מוגדר כבנק ששווי נכסיו אינו עולה על 5% משווי הנכסים של כלל הבנקים בישראל. הנגידה, בהסכמת שר האוצר ובאישור ועדת הכלכלה של הכנסת, מוסמכים לשנות את השיעור המוצע. בנוסף, החלטנו להוסיף סנקציות על בנק שלא ימלא אחר הוראות החוק. ניתן יהיה להטיל עיצום כספי בסך 50,000 ש"ח על תאגיד בנקאי.
תחילתו של הפרק המוצע – שלוש שנים מיום פרסומו. שר האוצר, בהסכמת הנגידה ובאישור ועדת הכלכלה, רשאים לדחות את התחילה בשתי תקופות נוספות שלא יעלו על שישה חודשים כל אחת, במטרה לאפשר למערכת הבנקאית להטמיע את המערכות שיוקמו לצורך העברת הפעילות הפיננסית בין הבנקים. מוצע לקבוע כי סעיף העיצום הכספי ייכנס לתוקף רק בתום ארבע שנים מיום הפרסום, הווי אומר שיש עוד כמה חודשים להתארגנות, אלא אם כן דחו את מועד תחילת החוק – נתנו את השישה חודשים ועוד שישה חודשים. מכיוון שתחילתה של ההוראה המוצעת היא רק בעוד שלוש שנים – במקרה הטוב, אם שר האוצר לא יעשה שימוש בסמכות וידחה את התחילה – אזי לא תהיה הוראת מעבר בהקשר הזה, ואם לא, אז זה יתחיל מייד בתום ארבע שנים. מההטבות וההנחות שלהן זכאי הלקוח במסגרת ניהול חשבונו יוכל ליהנות בתוך שלוש או ארבע שנים באופן מיידי, וגם הסנקציה תחול מייד.
אני רוצה להודות ללא מעט אנשים. קודם כול, למשרד האוצר – לעמיהוד שמלצר ולכפיר בטאט; למשרד המשפטים – ללירון מאוטנר; לבנק ישראל – לחן פליישר, טל הראל ודודי בבלי; לחברי ועדת הרפורמות חיים ילין ומוסי רז, שהיו מאוד פעילים בהקשר הזה; ליועצת המשפטית של הוועדה מרב תורג'מן; למנהלת הוועדה אריאלה מלכה וללירז בנימין, מזכירת הוועדה; וכמובן, ליועצים שלי, נחלה ליאור, נעמי נידם וצורי דותן. אני רוצה לומר שהיכולת לעסוק בנושאים כלכליים כאלה – ומה שהיה מדהים בעבודה של הוועדה, שהצלחנו להגיע להסכמות של כולם, וכולם בירכו על החוק, החל מהבנקים, דרך לובי 99, וכל חברי הכנסת. ואני חייבת לומר, זה דרש הרבה שיתוף פעולה כדי להגיע למצב הזה, ואני מאוד מאוד מעריכה את המאמץ המשותף.
החוק הבא הוא פרק ג' להצעת חוק התוכנית הכלכלית: הסרת חסמים ביבוא אישי. אנחנו בישראל חיים בכלכלת אי. בכלכלת אי אחד הדברים שבדרך כלל קורים זה שיש גם עלייה של מחירים וגם לא כל המוצרים מגיעים אלינו ואנחנו מצליחים ליהנות מהם. כמו כן, שטחי המסחר בישראל, מסתבר שהם קטנים מדי. מאוד קשה להגיע לקניונים, הרבה פעמים אין חניה, וזה בזבוז של הרבה שעות יקרות. בישראל אנחנו עובדים שעות ארוכות, וגם אנחנו, יש לנו משפחות גדולות יחסית, ולכן הפתרון הזה של יבוא אישי באינטרנט בלחיצת כפתור הוא מדהים. יש גם איזשהו עניין של צדק חברתי, כי כל מי שנוסע לחו"ל – אנחנו יודעים שחוזרים לארץ עם קניות, ומי שלא יכול להרשות לעצמו את הנסיעה לחו"ל אז לא יכול לעשות את אותו יבוא אישי של הפריטים שהוא מעוניין בהם. במהלך הדיון – זה המעניין, כבוד היו"ר – חבר הכנסת מקלב הגיע לדיון ואמר שגם במגזר החרדי יש הרבה מאוד הזמנות מהאינטרנט, בדיוק מהסיבות האלה: אנשים לא רוצים לבזבז את הזמן בקניות, והרבה דברים של ילדים מאוד מאוד קל להזמין. יש גם מחקר שמראה שאנשים קונים באינטרנט בשעות הלילה – זה הזמן שיש לאנשים, והחנויות כבר סגורות. אנחנו יודעים שהרבה מהרכישות האלה היו נתקעות במכס, היו משלמים מחירים גבוהים, ולכן באנו לפתור את העניין הזה ולאפשר לאנשים – להקל עליהם ביבוא האישי, ובכך להוריד את יוקר המחיה.
אני מתכבדת להציג לפניכם פרק נוסף מהצעת חוק התוכנית הכלכלית שנדון בוועדה בראשותי – פרק ג', שעניינו הסרת חסמים ביבוא אישי. הפרק כולל תיקונים בשני חוקים: חוק רישוי שירותים ומקצועות בענף הרכב וחוק התקנים. התיקון הראשון נועד להקל את היבוא האישי של מוצרי תעבורה, חלקי חילוף לרכב, הן לעניין מספר המוצרים שמותר לאדם פרטי לייבא והן לעניין הוכחת עמידתו של המוצר בדרישות תקינה. נקבע כי מייבא מוצר תעבורה לשימוש אישי או משפחתי רשאי או רשאית לייבא עד חמישה מוצרי תעבורה מאותו סוג משלוח בשנה. כמו כן, כדי להבטיח כי לא ייכנסו לארץ מוצרי תעבורה שאינם בטיחותיים, מוצע לקבוע את הדרכים להוכחת עמידתו של מוצר התעבורה בדרישות תקינה, בין שמדובר בתקן ישראלי רשמי ובין שמדובר בדרישות תקינה זרות. זאת אומרת, ויתרנו על השיטה של רק תקינה ישראלית, וכל התקינות של מדינות אירופה וצפון אמריקה גם הן לגיטימיות. התיקון השני בחוק התקנים נועד לפטור יבוא אישי של מוצרים מהחובה לעמוד בדרישות תקן רשמי ישראלי, מאחר שלא סביר לצפות שמי שרוכש מוצר לשימושו האישי ומביא אותו לארץ ידע שעליו להוכיח את עמידתו של המוצר בתקן רשמי. כי מה שהיה קורה – אנשים לא ידעו שהם צריכים להוכיח את זה, ואז דברים היו נתקעים במכס ובנמֵל – בנמָל, נדמה לי, אומרים.
מוצע לקבוע כי מוצרים שאין צורך לפי דין באיש מקצוע לשם התקנתם, הפעלתם או תחזוקתם והם מיובאים לשימוש אישי או משפחתי יהיו פטורים מחובת השמירה על תקן רשמי. לפי המוצע, רשימת התקנים הרשמיים שחלים על מוצרים כאמור תפורסם ברשומות ובאתר האינטרנט של משרד הכלכלה והתעשייה. הוראות אלה לא יחולו על מוצרי מזון, רכב מנועי, לרבות אופניים חשמליים, וכן על ציוד ומכשור רפואי. הוועדה החליטה להוסיף לפרק המוצע גם הסמכה לשר הכלכלה והתעשייה להחריג בתקנות סוגי מוצרים נוספים וכן להחיל על סוגי מוצרים נוספים את הפטור מהחובה לעמוד בדרישות התקינה. תקנות אלה יהיו טעונות אישור של ועדת הכלכלה. ההסדר המוצע כולל הפניה להגדרת יבוא אישי שבו ייקבעו כמויות המוצרים שיהיה מותר לאדם פרטי לייבא. הוועדה בראשותי תקיים ישיבה מעקב במהלך כנס הקיץ כדי לעקוב אחר יישום ההסדר החדש, לרבות קביעת הצו החדש כאמור.
היה לי חשוב מאוד שההסדר החדש ילווה בקמפיין פרסומי לציבור, לכן נציגי משרד האוצר בוועדה התחייבו כי בשנה הקרובה תערוך הממשלה מהלך פרסומי ליידוע הציבור בנושא. אני רוצה להודות קודם כול לחברי הוועדה, במיוחד לחבר הכנסת מקלב, שהשקיע מזמנו בדיון; אני רוצה להודות לכל מי שטרח ועמל על החוק הזה: שר האוצר ושר הכלכלה; ממשרד הכלכלה – יעקב וכטל ואנואר חילף; ממשרד האוצר – שירה גרינברג ועידו סופר; ליועץ המשפטי של הוועדה איתי עצמון; למכון התקנים ולאיגוד לשכות המסחר; תודה למנהלת הוועדה אריאלה מלכה וללירז בנימין; תודה ליועציי נחלה ליאור, נעמי נידם וצורי דותן, וליועץ המשפטי של הוועדה.
אני ממשיכה להצעת החוק האחרונה: פרק ד' – ספורט. אני אספר לכם – מה שהצעת החוק אומרת זה בעצם להפריד בין ההימורים לבין הכסף שיש לספורט. העניין הזה של הקיצוץ בהימורים – זו הייתה החלטה של השנים האחרונות, של שר האוצר משה כחלון. ביום שישי אני רצתי – לא מרתון, רצתי עשרה קילומטר, אבל באירוע של מרתון ירושלים. כשניסיתי להגיע לכניסה, להזנקה, עצר אותי אחד המאבטחים ואמר לי: אני, יש לי עיניים של מחשב, אני זוכר אותך. אני אמרתי לך לפני שלוש שנים שאתם צריכים לצמצם את ההימורים, כי זה מפרק משפחות. תגידי למשה כחלון שכל הכבוד שעשה את זה ושיברך אותו האל – ככה, במילים האלה, אני מצטטת. אני מיהרתי להגיע להזנקה באמת. בהתחלה נפלתי כי הייתי דחוסה בין הרבה אנשים. אבל עדיין העניין הזה של להפריד את ההימורים מהספורט זה מאוד מאוד חשוב, ואני ממש שמחה שהצלחנו לעשות את זה, ואני גם גאה שהמפלגה שלי עסקה בעניין הזה ונגעה בפרה הקדושה שאף אחד לא העז להתמודד איתה, שזה העניין של ההימורים בישראל והתקצוב מחדש.
מה שקרה זה שמאז צומצמו ההימורים גם תקציב הספורט ירד – ממש קרה בשנה וחצי, שנתיים האחרונות. ובעצם מדינת ישראל, מה שהיא אמרה: אנחנו לוקחים אחריות על תקציב הספורט, ולא מצמידים את זה להימורים אלא מפרידים. היה חשש מאוד גדול בחדר בדיון הראשון. ישבו המועצה הלאומית לספורט והאגודות – הפועל, מכבי – והמועצה להסדר ההימורים והטוטו. חבר הכנסת רזבוזוב היה מאוד פעיל, ועיסאווי פריג', וכמובן זוהיר בהלול. ומי עוד היה? היו הרבה מאוד חברי כנסת. והיה כעס גדול ופחד גדול, איך זה יצליח. וגם בחוק הזה הצלחנו להגיע להסכמות. אה, סאלח סעד גם היה.
יואל רזבוזוב (יש עתיד):
עודד פורר.
רחל עזריה (יו"ר הוועדה המיוחדת):
עודד פורר גם היה.
בהתחלה היה חשש מאוד גדול, והצלחנו להגיע להסכמות ולהגיע לחוק שכשסיימנו כולם מחאו כפיים. אני חושבת שאלה רגעי הנחת הכי גדולים שלי, שבאמת חוק מורכב שידענו שיכול להיגמר בצעקות נגמר בהסכמות.
החוק להסדר ההימורים בספורט, התשכ"ז–1967, הקים את המועצה להסדר ההימורים בספורט והסמיך אותה לארגן ולערוך הימורים על תוצאות משחקי ספורט ותחרויות ספורט ולהקצות כספים כתמיכות בתחום הספורט. המטרות ואמות המידה לחלוקת הכספים, לרבות לתוכנית המתקנים הלאומית, נקבעות על ידי המועצה הלאומית לספורט מכוח חוק הספורט, התשמ"ח–1988, ומאושרות על ידי שר התרבות והספורט וגם על ידי שר האוצר, בתלות בעניין.
בהתאם למצב החוקי כיום, הקצאת כספים ציבוריים לתחום הספורט נעשית באמצעות שני תהליכי הקצאה נבדלים: באמצעות תקציב המדינה השנתי, כאשר משרד התרבות והספורט מקצה כ-100 מיליון ש"ח, שהם כ-15% מסך ההקצאה הציבורית לספורט, ובאמצעות המועצה להסדר ההימורים בספורט, שמקצה מיתרת ההכנסות השנתית שלה מהימורים סכום של כ-540 מיליון ש"ח, שהם כ-85% מסך ההקצאות הציבוריות לספורט.
המצב הקיים מעלה קשיים ובעיות. לממשלה יש השפעה מוגבלת בלבד על הקצאות כספי המועצה, והיא אינה יכולה להביא לידי ביטוי את סדרי העדיפויות הכוללים של הממשלה בהקצאות אלו. בנוסף, מנגנוני הביקורת המקובלים שאותם מפעילה המדינה לבחינת הקצאת כספים ציבוריים כתמיכות אינם מופעלים על הקצאת כספים אלו.
תחום הספורט נשען בחלקו הגדול על רווחי ההימורים ונמצא בחוסר ודאות תקציבית מתמיד. להיקפי ההימורים ולרווחיות ישהשפעה ישירה על תקציבי הספורט. כך נוצר מצב של תלות בין ההימורים לספורט, וברור שתלות זו היא בעייתית במהותה. לפיכך מוצע לנתק את התלות בין רווחי ההימורים לתקציבי הספורט בישראל. מוצע לקבוע כי המועצה להימורים תהיה מוסמכת לארגן ולערוך הימורים על תוצאות של משחקי ספורט ותחרויות ספורט בלבד, ורווחי המועצה לא יממנו עוד את תחום הספורט אלא יועברו לאוצר המדינה. חלוקת התמיכות לספורט תיעשה על ידי התקציב ותקציב התמיכה בספורט – סליחה, תיקבע בתקציב משרד התרבות והספורט במסגרת תקציב המדינה השנתי.
לצורך ניתוק הקשר בין תקציב הספורט לתחום ההימורים מוצע לבצע כמה תיקונים בחוק להסדר ההימורים בספורט ובחוק הספורט. כמו בכל משרד ממשלתי אחר, המדינה תיקח על עצמה את כל ההתחייבויות שנתנה המועצה כדין עד ליום כניסתו של החוק לתוקף. המועצה תחויב להעביר למדינה ביום 1 בינואר 2019 ומדי כל רבעון את יתרת המזומנים ואת הכנסות המימון שבידיה. לצורך פיקוח והבטחת הליך מעבר תקין מוצע למנות רואה חשבון מלווה אשר יהיה מוסמך לקבל את כל המידע הקיים בידי המועצה ולחתום על התחייבויות חדשות בכל הנוגע לתוכנית המתקנים.
אנחנו עשינו כמה מהלכים מאוד משמעותיים בהצעת החוק. קודם כול, דאגנו לאגודות הקטנות. יצרנו את המנגנון המיוחד עבורן. דאגנו לוועד האולימפי, וגם הם יצאו מרוצים. הגדרנו בדיוק את המקום שבו הם יוכלו להשפיע על קבלת ההחלטות ודאגנו לתזרים המזומנים, שזה עניין שהיה מאוד משמעותי. דאגנו ש-50% יבואו בתחילת השנה ועוד 50% באמצע השנה.
חבריי וחברותיי חברי הכנסת הנכבדים, לפרק זה לא הוגשו הסתייגויות. אני מבקשת שתאשרו אותו בקריאה השנייה ובקריאה השלישית בנוסח שאישרה הוועדה.
אני רוצה להודות לכל מי שטרח ועמל על חוק זה: משרד האוצר: מנכ"ל המשרד שי באב"ד ויועצתו נירית איבי, תמיר כהן, טלי ארפי, יוגב גרדוס ושקד כסלו. אני חייבת לומר שנעשו מאמצים עצומים. המון המון שעות עבדנו להגיע להסכמות. יישר כוח לשי באב"ד על המאמץ הגדול. משרד התרבות והספורט: המנכ"ל יוסי שרעבי, הדס פרבר, גיא אטיאס וחביב קטן. אני אומר שעם יוסי שרעבי עבדתי כבר בימי עיריית ירושלים, והוא תמיד ידע להגיע להסכמות ולהבנות, וזאת אחת מהיכולות שלו – לעבוד בצורה יצירתית. משרד המשפטים: לימור תוסיה-כהן וערן סידיס; ליועצת המשפטית של הוועדה ורד קירו-זילברמן, על כל המאמץ; למועצה הלאומית לספורט; לוועד האולימפי; למרכזי הספורט השונים; למרכז השלטון המקומי. תודה למנהלת הוועדה אריאלה מלכה וללירז בנימין, מזכירת הוועדה. תודה מיוחדת ליועציי נחלה ליאור, נעמי נידם וצורי דותן, שבאמת עבדו מאוד מאוד קשה בשבועות האחרונים כדי לסיים את העבודה בזמן ובאמת עשו עבודה מדהימה.
אני מקווה שתצביעו בעד. תודה רבה.
היו"ר מאיר פרוש:
תודה רבה לחברת הכנסת רחל עזריה. יעלה ויבוא יושב-ראש ועדת החוץ והביטחון חבר הכנסת אבי דיכטר.
אבי דיכטר (יו"ר ועדת החוץ והביטחון):
אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברי הכנסת, אני מתכבד להביא בפני הכנסת לקריאה השנייה ולקריאה השלישית את הסעיפים בחוק ההתייעלות הכלכלית הכוללים תיקונים בחוק שירות המילואים. בסעיפים אלה מוזגה גם הצעת חוק שיזם חבר הכנסת עודד פורר, יחד עם חברי כנסת נוספים.
מערך המילואים מהווה, מאז הוקם בראשית ימי המדינה, מרכיב משמעותי בכוחו ובחוסנו של צה"ל ובתרומתו לביטחון מדינת ישראל. חיילי המילואים הם הטובים והמובחרים שיש לנו, אלה התורמים לחברה הישראלית ומהמובילים אותה, והחברה הישראלית צריכה לאמץ אל ליבה את מערך המילואים, שהיא זקוקה לו – זה המייצג את הערכים החיוביים של תרומה לכלל, התגייסות לטובת האחר והעמדת הצרכים של החברה לפני הצורך של הפרט. זהו מיעוט מובחר ומוביל בחברה הישראלית וראוי שנעריך, נוקיר ונטפח אותו.
חוק שירות המילואים, התשס"ח–2008, כולל שני תגמולים הניתנים לחיילי המילואים שמשרתים תקופות ממושכות יחסית: התגמול המיוחד ניתן מאז 1998, לפי מדרגים הקבועים בפקודות הצבא, בעיקר לחיילי מילואים ששירתו למעלה מ-32 ימים בשנה ולחיילים המשרתים לאחר גיל הפטור בתפקידים ובמקצועות שאושרו בוועדה; התגמול הנוסף ניתן מאז 2008 לחיילי מילואים ששירתו למעלה מעשרה ימים בשנה, גם כאן לפי מדרגים הקבועים בפקודות הצבא. שני התגמולים נועדו להביע את ההוקרה למי שעוזבים את משפחותיהם ומתנתקים משגרת יומם לתקופות ארוכות, למען ביטחון מדינת ישראל ולמען כל אחד מאיתנו. על שני התגמולים מוטל כיום מס הכנסה בשיעור של 25%. בהצעת החוק המובאת כעת לאישור הכנסת מוצע לבטל לחלוטין את המס על התגמול המיוחד, ולהותיר על כנו רק את המס על התגמול הנוסף. עם ביטול המס ניתן יהיה להגדיל את סכום התגמול המיוחד המוענק לחיילי המילואים, ובכך הכנסת תבטא הוקרה נוספת לחיילי המילואים המשרתים תקופות ממושכות.
אדוני היושב-ראש, לפי הצעת החוק, ביטול המס יחול על התגמול שיינתן כבר בחודש מאי הקרוב, בגין שירות מילואים שבוצע בשנת 2017. כפי שציינתי בראשית דבריי, בהצעת החוק מוזגה גם הצעתו של חבר הכנסת פורר. בהצעתו של חבר הכנסת פורר הייתה עמדה להוריד את שיעור המס על שני התגמולים, הן המיוחד והן הנוסף, מ-25% כיום ל-10% בכל אחד מהם. הוועדה סברה שיש טעם רב בהצעה זו, אולם מאחר שלא נמצא בעת הזאת מקור תקציבי להפחתת המס על התגמול הנוסף הסתפקה הוועדה בביטול המס על התגמול המיוחד, כפי שהציעה הממשלה. יחד עם זאת, אדוני היושב-ראש, הוועדה קראה לממשלה למצוא מקור תקציבי שיאפשר את הפחתת המס על התגמול הנוסף עוד במהלך שנת 2018, ואני מקווה, כמו כל הוועדה, שאכן כך ייעשה.
לסעיפים שהצגתי הוגשו הסתייגויות. אני מבקש מחברי הכנסת לדחות את ההסתייגויות ולאשר את הסעיפים בקריאה השנייה ובקריאה השלישית.
הזדמנות, אדוני היושב-ראש, באמת לומר תודה לאנשים שעמלו על הצעת החוק ועל הבשלתה בוועדה – בראש ובראשונה לצוות המשפטי של הוועדה, ליועצת המשפטית – למירי, להדר, לעידו; למנהל הוועדה לטקו ולאנשי הוועדה, שעושים באמת לילות כימים, בוודאי בתקופה האחרונה, כדי להכין אותנו כוועדה שעוסקת גם בתקציב הביטחון וגם בחוקים במסגרת ההתייעלות הכלכלית.
אני קורא לכם לאשר את הצעת החוק. תודה רבה.
היו"ר מאיר פרוש:
תודה רבה ליושב-ראש ועדת חוץ וביטחון, שבלי צלצולים ובלי כותרות עושה את העבודה בצנעה ובהתמדה. תודה רבה לחבר הכנסת אבי דיכטר. עכשיו יעלה יושב-ראש ועדת החינוך, התרבות והספורט חבר הכנסת יעקב מרגי.
יעקב מרגי (יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט):
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, מכובדי כבוד השר. בפרק ז', הוראות שונות של הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנת התקציב 2019), התשע"ח–2018, תיקון חוק יום לימודים ארוך והעשרה וחוק יום חינוך ארוך ולימוד והעשרה, התשנ"ז–1997, בסעיף 4(א), במקום התש"ף יבוא תשפ"ג.
רק בכמה מילים – אני לא אקח את התקדים של חבריי ראשי הוועדות שדיברו לפניי; אעשה זאת בקצרה, מהותית. בשנת 1997 חוקק חוק יום לימודים ארוך. מאז, בחוקי ההסדרים, הוא נדחה שוב ושוב בכמה שנים. בינתיים חוק יום לימודים ארוך מיושם רק בצו חלקי, מה שנקרא צו יוח"א. יש חלופות אחרות שמשיגות את היעד של יום לימודים ארוך, בצורות של מיל"ת-יוח"א – – –
היו"ר ישראל אייכלר:
כשאתה אומר יוח"א – לקח לי המון זמן להבין – – –
יעקב מרגי (יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט):
לא יוחאי; יום חינוך ארוך.
היו"ר ישראל אייכלר:
בדיוק. צריך להגיד לצופים, שידעו: יוח"א זה יום חינוך ארוך. נדמה לי שיש את זה רק בכמה ערים, נכון?
יעקב מרגי (יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט):
יש צו בכמה ערים, שהיה לפי קריטריון מסוים, ולמרות שהקריטריון מכיל ערים ושכונות חדשות, לא מרחיבים את צו יוח"א. ויש במקביל השנה, בקדנציה הזאת – וזה צעד מבורך – בהשקעה של כמעט כמיליארד ש"ח, הצהרונים עד כיתה ג', שנותנים מענה ליום לימודים ארוך, ועוד כל מיני תקצובים דיפרנציאליים לפי חתך סוציו-אקונומי, בתי ספר במדד טיפוח גבוה.
אומנם מצד אחד יום חינוך ארוך לא מיושם, מצד שני משרד החינוך מייעד את הכספים, פעם אחר פעם, לתוספת לשעות הבסיס ביעדים אחרים, כדי לתת את התכלית הראויה של יום חינוך ארוך, בצמוד לרציונל של לחזק את מי שטעון חיזוק; לא על חשבון החזק, אבל לא לתקצב גם את החזק – מה שנקרא תקצוב דיפרנציאלי. לכן, לא הייתה לנו בעיה לדחות את זה. האוצר ביקש לארבע שנים, אנחנו נצמדנו לשלוש שנים, כי זה מה שמחייב חוק הנומרטור.
ואני רוצה לומר משהו במשפט אחרון, ואני פונה לאוצר ולמשרד החינוך: הסאגה הזאת, שכל שנה מביאים לוועדה לדחות את יום חינוך ארוך, מה שנקרא חוק יוח"א, זה צעד מביש. מ-1997, 21 שנה זה לא יושם. צריך לבוא באומץ ולשים את זה, לקיים דיון ציבורי; לבוא ולשים – מה המדינה השקיעה, מה היא מתכוננת, לשים את זה בדיון ציבורי. אני חושב שאנחנו יכולים להעביר ולומר. אי-אפשר להתכסות. לאף אחד אין את האומץ לבטל. הרי ממילא לא מיישמים אותו 21 שנה, אז בואו נבטל אותו ונביא בתמורה מהאוצר משהו טוב לטובת ילדי ישראל. אני מוכן להיות החלוץ, מוכן לחטוף על גבי את האש, אם תהיה אש – כי ממילא לא מקיימים את החוק, ואני סמנטיקות לא אוהב. אני אוהב מהות ומוכן להתמודד עם המהות. תודה, אדוני.
היו"ר ישראל אייכלר:
תגיד לי, לא הוסיפו למשרד החינוך תקציב שהוא היום יותר גדול ממשרד הביטחון?
יעקב מרגי (יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט):
תקציב משרד החינוך גדל ב-2019, והוא יהיה המשרד המתוקצב מספר אחת. תמיד הוא היה מספר אחת – – –
היו"ר ישראל אייכלר:
אז רק יוח"א המסכן נשאר במקום?
יעקב מרגי (יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט):
לא, זה לא יוח"א. יוח"א זה הרבה מיליארדים. ליישם את חוק יוח"א עכשיו, בפס רחב על כל המדינה, על כל השנתונים, אני אומר לך – אתה יודע מה? זה גם לא מוצדק. מהותית, לא מוצדק. הלוואי – – –
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
אם היו מתחילים לפני 21 שנה, כל המדינה – – –
יעקב מרגי (יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט):
אם היו מתחילים – נכון, צודקת, צודקת, אם היו מתחילים שנה ועוד שנה ועוד שנה, 21 שנה. אבל אם נקיים דיון מהותי ונשאל: האם שעות האורך של מערכת השעות הלימודית, מערכת החינוך הממלכתית והמוכרת, מה שנקרא – האם הן מנוצלות בצורה היעילה? אז בואו. אם נעשה חשבון, המיליארדים התוספתיים שהגיעו למשרד החינוך יועדו למקומות שטעונים חיזוק, מאשר לזרוק כסף בפס רחב, בלי לבדוק לאן ולמה וכמה.
תודה רבה והמשך דיונים מוצלח. ניפגש מחר בשביעיות. לילה טוב.
היו"ר ישראל אייכלר:
תודה רבה ליושב-ראש ועדת החינוך, התרבות והספורט חבר הכנסת יעקב מרגי.
אנחנו עוברים לסדרת נימוק ההסתייגויות לחוק התקציב. ראשונת הדוברים – חברת הכנסת סתיו שפיר, שתדבר קצר מאוד, 30 דקות בלבד.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
אם מוכן סגן יושב-ראש הכנסת לאפשר לי לדבר ללא סעיף 98 שהקואליציה הפעילה, כמה שאני יכולה, נגד תקציב המדינה, אז אני מוכנה לקבל את בקשתך ולדבר באופן חופשי, ככל שיהיה לי מה לומר על התקציב הזה. אתה מסכים?
היו"ר ישראל אייכלר:
אני לא הבנתי את הבקשה של החצי שעה. מה הבעיה?
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
אני צריכה יותר.
היו"ר ישראל אייכלר:
אה, יותר?
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
הרבה יותר. יש לי הרבה מה להגיד על זה. יש לי הרבה מה להגיד על תקציב המדינה שעובר פה הלילה, מאחר שהתקציב הזה לא משרת את אזרחי ישראל, ולצערנו, אזרחי ישראל, בנקודה זו של הזמן, אחרי המשברים המדומים של הממשלה הזאת, גם לא יודעים אפילו ספרה אחת מתוך תקציב המדינה, שהולך להשפיע על החיים של כולנו עד 2020. אף מילה לא נאמרה על מה שבאמת קורה בתוך התקציב הזה.
תחת אין-ספור משברים, ודיוני בחירות, והתעסקות אין-סופית במה מנסה לחשוב ראש הממשלה, ואיך הוא מתכנן לחמוק מהחקירות נגדו ולהמשיך לשלוט על מנת להמשיך לפרק את מוסדות הדמוקרטיה, עד שהוא יבטיח את שלטונו, מי יודע, לנצח נצחים, עובר פה עכשיו תקציב שפוגע בשירותי הבריאות של אזרחי ישראל, שפוגע בפריפריה, שפוגע באנשים החלשים ביותר בחברה הישראלית, וכל זה בדממה, מול כנסת כמעט ריקה לחלוטין, כמעט ללא נציגים של הקואליציה, וכמובן שללא השרים. ספק גדול אם שרי הממשלה יודעים ברגעים אלה מה באמת קורה בתקציב שלהם.
היו"ר ישראל אייכלר:
בזה גם אני, כסגן יושב-ראש, יכול להסכים איתך, שהעובדה שחצי טריליון שקלים עוברים והמליאה ריקה – זה לא מוסיף כבוד. היינו מצפים, קואליציה ואופוזיציה, שאנשים ישבו ויתווכחו על סעיף-סעיף, משרד-משרד.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
נכון. ואני אוסיף על כך ואומר – אתה יודע מה היה בדיוני ועדת הכספים על התקציב? דיוני ועדת הכספים – עמד פה קודם אדם שאני מאוד מכבדת, יושב-ראש ועדת הכספים גפני, ואמר שהיו דיונים סוערים. חברים, לא התקיימו דיוני תקציב. הגיע מספר מאוד מאוד מצומצם של שרי ממשלה, אולי חמישה, להציג כביכול את תקציב משרדם. מה ראינו? סגן שר הבריאות הגיע, הראה סרטון מאוד מאוד נחמד של משרד הבריאות, וכל שאלה תקציבית שנשאלה כמעט שלא קיבלה תשובה. אני אפרט עוד מעט על מה כן קיבלנו תשובות; התשובות האלה מאוד בעייתיות.
שר החינוך נכנס, הציג מצגת, הישגים – בלה, בלה, בלה. מילה אחת על התקציב לא נאמרה בדיון הזה; תשובה אחת על השאלות ששאלתי על מה קורה באמת בתקציב המדינה, על איך מצמצמים את מספר התלמידים בכיתה, על איך מצמצמים פערים ומוסיפים תקציב לאוכלוסיות החלשות ביותר בישראל. תשובה אחת לא הייתה שם. לא היו דיונים תקציביים. והדיון שבו עבר התקציב אתמול, לאורך כל היום, היה דיון שבו לא אושרה אפילו שאלה אחת, מענה על שאלה אחת ששאלנו, חברי הכנסת, בוועדה. אפילו לא תשובה על שאלה אחת. משרד האוצר נכנס, הקריא את כל מספרי התקציב כאילו מדובר באיזו פעילות טכנית שהוא צריך לעשות, ממש עניין טכני לגמרי. כמעט 500 מיליארד שקלים – עניין טכני. ולא עונים על שאלה אחת מהשאלות שנשאלו.
אמר בית המשפט העליון בתגובה על עתירה שהגשתי נגד השיטה המושחתת של ההעברות התקציביות – ענה בית המשפט העליון, ממש לפני כמה חודשים, בפסיקה מאוד מאוד חשובה, שאומרת: אסור שחברי הכנסת בוועדת הכספים ימשיכו לשמש חותמת גומי על ההחלטות החשובות ביותר בתקציב מדינה. הצלחנו, כבר בשנים האחרונות, בעקבות מאבק קשה, להביא לשינויים במה שקורה בתקציב. הפכנו את תקציב המדינה לשקוף, הפכנו את ההעברות התקציביות לשקופות סוף-סוף, יצרנו נהלים חדשים בעקבות הבג"ץ הזה בוועדת הכספים, שמחייבים את הוועדה לדון בהעברות התקציביות, לראשונה בהיסטוריה. ואז מגיעה הממשלה, ותחת הכסות של אותם משברים קואליציוניים מעבירה תקציב מתחת לאף של אזרחי ישראל, מאחורי גבם – תקציב שפוגע בהם; ממומן מכספם, כסף שהם עבדו כל כך קשה בשבילו, ופשוט פוגע בהם.
אמר ראש הממשלה: אתם מפחדים מבחירות. אז לא, נתניהו, אני לא מפחדת מבחירות. בבקשה, בוא נעשה בחירות עכשיו, כמה שיותר מהר, ממש ממש כמה שיותר מהר. כי כל יום שאתה נשאר בשלטון הוא יום מסוכן לאזרחי ישראל ולעתיד שלנו כאן. כל יום שאתה נשאר בשלטון הוא יום שאומר שהחלטות שאתה מקבל – והן לא חשופות לציבור ברובן – הן החלטות שמתקבלות אך ורק לטובת האינטרס האישי שלך, נתניהו, והרבה פעמים, כפי שאנחנו מגלים פעם אחר פעם, נגד האינטרס של אזרחי ישראל. ראש ממשלה ששקוע בחקירות; ראש ממשלה שעמד כאן מעל הדוכן הזה והודה שהוא קיבל מתנות, והודה שהוא ניסה להשפיע על שוק התקשורת באופן לא דמוקרטי למטרותיו האישיות; ראש ממשלה שעיקר עיסוקו זה לשסות את הציבור הישראלי זה בזה, לגרום לנו לשנוא אחד את השני במקום לבנות פה חברה ישראלית משותפת ושוויונית; ראש ממשלה שעסוק כל הזמן בלהשחית את המוסדות שאמונים על אכיפת החוק, בלהשחית את שומרי הסף, בלהחליף שומרי סף הגונים וישרים בכאלה שדואגים – או שהוא רוצה לפחות שהם ידאגו להמשך שלטונו – וגם כשהוא ממנה שומרי סף שבסופו של דבר עושים את עבודתם, אז הוא משתלח בהם ונכנס בהם ויוצא נגדם ומדבר על ניסיונות של הפיכה שלטונית.
המשטרה? מפכ"ל המשטרה, שאותו אתה מינית, נתניהו, מנסה לעשות הפיכה נגדך? על מה אתה מדבר? ב-2018, במדינת ישראל, המשטרה מנסה לעשות הפיכה נגד הממשלה? איפה נראה דבר כזה? מה זה השטויות האלה? ומה אתה חושב שחושבים עכשיו ילדים ששומעים אותך בבתי ספר, נערים ונערות שעוד שנייה הולכים ומתגייסים לשירות הצבאי שלהם, שככה הם שומעים את ראש הממשלה שלהם יוצא נגד כל המוסדות החשובים ביותר למדינה – נגד המשטרה, ואנשיו בממשלה גם יוצאים נגד הצבא, נגד בתי המשפט והשופטים, נגד התקשורת?איזה מוסד ציבורי דמוקרטיף איזו רשות נשארה נקייה מהמתקפות האיומות של ראש הממשלה, של מי שעומד בראש הממשלה ואמור להנהיג אותה? מי?
ועל זה, ועל זה בעיקר, יותר מכל חקירה – על זה אתה מוכרח ללכת הביתה. ועל זה בעיקר כל אדם שפוי וישר, כל איש מוסרי בקואליציה – כל אחד חייב לשים את הקו האדום. זה לא קשור בכתב אישום. זה על מה שקורה עכשיו, זה על הדברים שמוכן ראש הממשלה לסכן בשביל להמשיך לשלוט. אדם שמוכן לסכן את התקשורת החופשית; אדם שמוכן לסכן את אמון הציבור במשטרה ובצבא; אדם שמוכן לסכן את החוזה העדין כל כך בין אזרחים לבין המדינה – אותו חוזה שגורם לנו לצאת ולשרת את המדינה ולעבוד ולהתגייס ולהילחם ולהיות מוכנים להקריב כל כך הרבה למען ביטחון המדינה. אדם שמסוגל לסכן את החוזה הכל-כך חשוב הזה הוא אדם שלא ראוי לשלטון במדינת ישראל; אדם שמוכן לנקוט את האמצעים הכי בלתי מוסריים – הכפשות, גזענות נגד אחוזים הולכים וגדלים בחברה הישראלית, הסתה – רק כדי להישאר בשלטון הוא אדם שלא ראוי להנהיג את מדינת ישראל והוא חייב ללכת הביתה. זה עוד לפני שאנחנו שומעים על המעורבות שלו בפרשות השחיתות האחרות, שמהתרבות עדי המדינה, מקורביו הגדולים ביותר, אנחנו יכולים לנחש כנראה בביטחון שהמעורבות שלו שם היא גדולה מכפי שתיארנו לעצמנו. ועוד לפני זה, הוא צריך ללכת הביתה על מה שהוא עושה לחברה הישראלית, כי את הנזקים האלה ייקח הרבה זמן לתקן.
אנחנו נתקן אותם, כי אנחנו ננצח בבחירות. כי אנחנו נגייס את הציבור הישראלי להאמין שאפשר. תהיה לנו עבודה מאוד מאוד קשה אחר כך לתקן את הנזקים האיומים שהממשלה הזאת עשתה כאן. אז לא, ראש הממשלה, אני לא מפחדת מבחירות, כי אני מסתובבת בישראל. בניגוד לראש הממשלה אני מסתובבת הרבה מאוד ברחבי המדינה – בנגב ובגליל ובגולן, במקומות החלשים ביותר שנמצאים בחברה הישראלית, בשכונות של דיור ציבורי, באזורים שבהם אף אחד לא משתכר מעל לשכר מינימום. ואני רואה מה קורה בבתי החולים, שהתורים בהם רק הולכים ומתארכים. אני רואה מה קורה למשפחות הדיור הציבורי שכבר חצו את קו ה-170,000 ועדיין ללא זכאות לקורת גג. אני רואה מה קורה לאנשים שחיים בגליל ומנסים ללכת לקבל שירות רפואי, ומה קורה לאנשים שמנסים לקבל שירותים רפואיים בנגב. ואני רואה מה קורה למשפחות שלמות שיש בהן אנשים עם מוגבלות והם נאלצים לסמוך על שירותי הרווחה של מדינת ישראל, שירותים שכל-כולם מופרטים לחלוטין, מתוקצבים בפירורים ומייצרים מצב שלאנשים הכי מוחלשים בחברה הישראלית אין שום הגנה והמדינה פשוט שולחת אותם הרחק הרחק, לסמוך אך ורק על מה שאפשר ממשפחתם, אם יש, על הכסף המועט שאפשר אולי לגייס לטובתם, על כלום.
אני שואלת את עצמי מתי ראש הממשלה טרח להיכנס להוסטל לאנשים עם אוטיזם או עם מוגבלות שכלית התפתחותית, או להוסטל סיעודי, לראות מה מתרחש שם – לראות את המצב שבו המדריכים, האנשים הכי קרובים, שנמצאים בטיפול היומיומי, אחראים לכל תחומי החיים של הדיירים שם, לראות כמה הם מרוויחים לשעה. אני לא בטוחה שראש הממשלה יודע. התשובה היא בקושי 27 שקלים, על העבודה הכי קשה שאפשר להעלות על הדעת, פיזית ונפשית. ולכן רובם עוזבים אחרי פחות משנה, ואז אותם אזרחים שזקוקים יותר מכול לביטחון אצל המטפל שלהם, דווקא הם מופקרים לחלוטין, ונגרם להם נזק עוד יותר גדול בגלל הסיטואציה הזאת. אני שואלת את עצמי אם ראש הממשלה אי פעם טרח ללכת לברר איך נראים המוסדות האלה מבפנים. מכלאות, ראש הממשלה; מקומות שבגלל החוסר בתקנים, בגלל החוסר בצוות טיפולי, נאלצים לכלוא את הדיירים, אנשים עם מוגבלות, בחדר סגור בלי חופש תנועה – לא ללכת למטבח לרגע, לא ללכת לשירותים, לא ללכת לחדר שלהם לקבל קצת פרטיות, כלום. כמו אסירים. במקום שהאנשים שהכי זקוקים לנו, שהכי זקוקים לחברה הישראלית – במקום שיקבלו את מלוא הטיפול ואת הכבוד שבחיים, הם מופקרים לחלוטין.
האם ראש הממשלה טרח בעשור שלם של שלטונו ללכת לבדוק מה קורה שם? להתעניין? האם הוא הלך לראות איך נראים התורים בבתי החולים? מספר האנשים שתקועים במסדרון בלי לקבל טיפול – בגלל מחסור באחיות, במיטות טיפול, ברופאים, במכשור רפואי, בסייעים? מחסור עצום. אנחנו במקום השני מלמטה אחרי מקסיקו בין כל מדינות ה-OECD. האם טרח ראש הממשלה לבדוק את הדבר הזה פעם אחת? לא איך שהוא, כראש ממשלה, נכנס לבית חולים לחדר מאובטח, סגור, פרטי, מקבל את הטיפול שמגיע; לא – איך שאדם רגיל, נורמלי, נכנס לקבל שירותים רפואיים במדינת ישראל של 2018, מדינה שיש לה את כל היכולות לספק שירותים רפואיים מדהימים, אבל הממשלה שלה לא רוצה להשקיע את הכסף, כי לא אכפת לה ממה שקורה לציבור הישראלי. טרחת, ראש הממשלה, פעם אחת לבדוק? אני די בטוחה שלא. אני חושבת שאפילו אתה, אני לא יודעת מה, כמה מהדבר הזה שנקרא לב עוד נשאר בך, אבל אני בטוחה שאפילו אתה היית נקרע מבפנים אם היית טורח באמת להסתכל.
בסופו של דבר יש בי איזושהי אמונה שכל בן אדם שמגיע לשירות ציבורי מגיע מלכתחילה עם איזושהי שאיפה אמיתית גם לתקן. אבל נראה שהממשלה הנוכחית, בעקבות העומד בראשה – כל הרעיון הפשוט הזה של שירות ציבורי, של שליחות, של דאגה לציבור, מזמן מזמן לא נמצא שם. כי ממשלה שבאמת הייתה דואגת לציבור, ממשלה שהייתה מכירה את הציבור הישראלי, לא הייתה מפקירה אותו כך.
אולי באמת צריך לדבר על מה שקורה בתקציב כדי להבין את זה. אז אמרו לנו שהם מעבירים את תקציב 2019 בפתחה של 2018 בגלל שרוצים שתהיה יציבות. אז בואו אני אספר לכם את מה שהרבה מהפוליטיקאים כאן לא רוצים לספר לציבור הישראלי. היציבות בתקציב הזה הולכת להיות רק יציבות של הפקרה; יציבות של הפקרת הציבור הישראלי – זה הדבר היציב היחידי שאפשר למצוא בתקציב המדינה ל-2019. למשל, דיור ציבורי. כמה דירות הולכת המדינה לרכוש בתקציב 2019 למען זכאי הדיור הציבורי? אנחנו יודעים הרי שמדובר בשורש של בעיית הדיור – שיש יותר ויותר זכאים לדיור ציבורי שלא מקבלים דיור ציבורי והממשלה מסבסדת אותם בסכומים קטנים כדי ללכת לשכירות בשוק הפרטי והלא-מוגן, והם נאלצים לעבור מדירה לדירה. הממשלה מסבסדת היום שליש משוק השכירות, במאות בודדות של שקלים, מעלה את מחירי השכירות בישראל, דוחפת את מי שיכולים לרכוש דירה תוך כניסה לחובות רבים, וכך גם מעלה את מחירי הדיור. כל זה כי היא שכחה את הבסיס של דיור ציבורי. אז כמה דירות נוספות נרכשו – או כמה כסף שמו כדי לרכוש דירות נוספות ב-2019? התשובה היא אפס. אפס שקלים. כלום. ועם הדבר הזה אנחנו תקועים עד 2020, אם הממשלה באמת תצביע על התקציב האיום ונורא הזה.
תקציבי פיתוח לרשויות חלשות בדרום הארץ – אתם יודעים מה קרה בהם? יש שם קיצוץ של יותר מ-50%, כי הרשויות החלשות בדרום הארץ פשוט לא מעניינות את הממשלה, אז מקצצים. איפה היו כל הדוברים הנכבדים שעמדו כאן לפניי ודיברו על כמה התקציב נפלא? לא שמתם לב לסעיף הזה? חמק מעיניכם, או שלא טרחתם לקרוא את התקציב?
סעיפים שדווקא – טלי, את דווקא כן מהדרום, ונציגה בכירה של הדרום – – –
טלי פלוסקוב (כולנו):
– – – ואני יודעת – – –
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
חבל שלא הסתכלת על תקציבי הפיתוח של הרשויות החלשות בדרום, כי הוא קוצץ ב-50%.
מה כן גדל? סעיף תרבות יהודית במשרד החינוך. הלוואי שהוא באמת היה מושקע בתרבות יהודית. למעשה הסעיף הזה מושקע בעיקר בלסדר כל מיני אירועים וכנסים לנפתלי בנט ולאיילת שקד ולחברי הבית היהודי בכל רחבי הארץ, במימון גדול מאוד של הממשלה. הסעיף הזה גדל מ-42 מיליון שקלים ל-192 מיליון שקלים. התחקירים שפורסמו בטלוויזיה ממש לא מזמן הראו ממש שורה של אירועים שערך שר החינוך לטובת הציבור של הבית היהודי, בהשתתפותו – אירועים למקורביםף אירועים לעסקני מפלגה, וכל זה מכסף שהיה אמור ללכת למערכת החינוך שלנו. הוא הפך להיות כסף לשימוש פוליטי בלבד. אז במקום להקטין את התקציב הזה הממשלה באה ומגדילה את התקציב הזה יותר מפי-חמישה. אין דרך לתאר את סדרי העדיפויות המעוותים שנוצרים שם.
ועוד כמה סעיפים מעניינים: תקציב הבריאות. אתם יודעים, קרה משהו מאוד מעניין בוועדת הכספים. כשהקשבתי בקשב רב לדברי מנכ"ל משרד הבריאות בוועדה, שאלתי אותו, למשל: מה עשיתם כדי לטפל בזיהומים בבתי החולים? 5,000 ישראלים מתים בכל שנה בגלל זיהומים שהם חוטפים בבתי החולים. כולנו יודעים מה הסיבה לכך: המחסור בתקנים; המחסור בחדרי אשפוז; המחסור במיטות; העובדה שאותם רופאים ואחיות צריכים לפרפר בין אין-ספור חולים ולא יכולים לפעמים לשמור על כל כללי הניקיון הנדרשים, כשהם שואלים את עצמם אם ללכת להציל חיי אדם או ללכת לשטוף ידיים בין לבין, או אולי אפילו לנוח איזה דקה. וככה יותר ויותר אנשים, ישראלים – אלפים – יותר מכל סיבה אחרת, מתים מזיהומים.
אז שאלתי את המנכ"ל ואת סגן שר הבריאות מה קורה; מה הם עשו כדי לטפל בזיהומים בבתי החולים. אמר לי סגן השר: עשינו, וענה מנכ"ל משרד הבריאות: בטח, הפחתנו את הזיהומים בפגיות ב-50%. המשפט הזה נשמע לי נורא מוכר, אז תוך כדי הוועדה הלכתי וחיפשתי את הפרוטוקול של אותו דיון בוועדה מלפני שנתיים. תארו לכם מה מצאתי – אותו משפט: הפחתנו את הזיהומים בפגיות ב-50%. עכשיו רק נותר לציבור לנסות ולפצח אם ה-50% החדשים הם 50% מתוך ה-50% או שמדובר פשוט בשחזור של הישגים קטנים מאוד, ישנים, במקום ניסיון להקציב כסף חדש כדי באמת להילחם בתופעה האיומה, במחלה האיומה, של זיהומים בבתי חולים שהורגים 5,000 ישראלים בשנה.
כשהמשכתי להסתכל בפרוטוקול הזה גיליתי עוד ועוד סעיפים דומים, בדיוק אותו דבר. אבל מה באמת קורה בבתי החולים? ובכן, במיטות, המצב בישראל הוא שיש לנו 1.8 לעומת 3.5 ל-1,000 נפש ב-OECD. באחיות אנחנו במקום אחרון לפני מקסיקו מבין מדינות ה-OECD – 4.8 לעומת 9.1, שזה הממוצע ב-OECD.
מנכ"ל משרד הבריאות – אדם שהוא בוגר אגף תקציבים, הם לא ידועים ברצונם להגדיל תקציבי ממשלה – אבל הוא, אחרי מעט מאוד זמן במשרד, כבר אמר שזה נס רפואי שמערכת הבריאות בכלל יכולה להמשיך להתקיים עם התקציבים העלובים שהיא מקבלת מהמדינה. האם נוספו תקציבים? לא. ההבטחה הגדולה של קיצור תורים – ממש ממש לא. שחס וחלילה לא תצטרכו, אבל מי מכם שילך לראות יראה שהתורים בבתי החולי רק הולכים ומתארכים.
וזה המצב: מערכת הבריאות שלנו מופקרת. מערכת הרווחה מופקרת עד היסוד. לאף אחד אין עניין בה כנראה בממשלה הזאת. השירותים החברתיים בשפל שלא היה כדוגמתו, אבל ראש הממשלה ממשיך לדבר איתנו על זה שהכלכלה משגשגת, על זה שהעובדים – שאחוזי האבטלה –נמוכים מאין כמוהם, נכון? ובכן דוח ה-OECD האחרון שיצא רק לפני כמה ימים הראה שבישראל יש את מספר העובדים העניים הגדול ביותר מבין מדינות המערב. אנשים פה יוצאם לעבוד, אבל העבודות האלה לא מתגמלות. הם עובדים במשרות חלקיות, ונספרים בתוך ההשווצה הגדולה בנתוני האבטלה הנמוכים. כמה שהם קורעים את עצמם – עובדים הכי הרבה שעות מבכל מדינות המערב כמעט; עובדים בהכי הרבה עבודות זמניות ועם הכי הרבה עובדי קבלן; עובדים לא קבועים בתוך המערכת ובלי תנאים סוציאליים, במדינת ישראל שהוקמה בזכות ערכי העבודה הרציניים. רק בזכותם הפכנו להיות מדינה שמשעבדת, מדינה של עבדים, שכמה שהם עובדים הם עדיין לא מצליחים להכניס אוכל הביתה.
היום הדברים שהם צריכים להכניס הביתה רק הולכים וגדלים לנוכח העובדה שהשירותים החברתיים הופכים להיות כל כך יקרים. הדור שלי, הדור שנולד בשנות ה-80 ואחריהן – הסיכוי שלו לרכוש דירה בישראל פחת באופן שהדור של ההורים שלנו בכלל לא יכול להבין. אין סיכוי לאדם בגילי בישראל, אם אין לו חסכונות מההורים – אין לו סיכוי לרכוש דירה בישראל. אין שום סיכוי. כמובן שהפרויקטים של מחיר למשתכן, שאנחנו שומעים עליהם באין-ספור קמפיינים מצד שר האוצר, גם הם לא מצליחים, מסיבות רבות – בין היתר משום שרוב הפרויקטים האלה, או כמעט כולם, לא נמצאים באזורים שיש בהם מספיק היצע עבודה; אין בהם מספיק תחבורה ציבורית לאזורים שבהם כן יש עבודה. מחייבים את האנשים שגרים בהם גם לקחת שתי מכוניות איתם ולשלם את כל העלויות של רכב פרטי, אחרת איך הם יגיעו לעבודה? המחירים שלהם גם כבר לא כל כך אטרקטיביים, בין היתר בגלל הגודל של הדירות, המיקום שלהן. בנוסף לכול הם צריכים לזכות בהן בהגרלה, בלי שיש להם שום ידע או יכולת לתכנן את עתידם הכלכלי, בלי שהם יודעים מתי הם ייכנסו לדירה הזאת, וכמובן שעד אז הם יצטרכו להמשיך לגור בשכירות, וגם זה מן הסתם לא בתנאים הכי טובים.
החוק שהבאתי לכאן, חוק השכירות ההוגנת – הממשלה עשתה כל שביכולתה כדי לקצץ ממנו עוד ועוד חלקים, אבל דווקא את חוק השכירות ההוגנת שבסוף כן הצלחנו להעביר, אותו מציין אותו דוח של ה-OECD כאחד החוקים היחידים שעברו כאן, שהוא חוק אפקטיבי כדי להתמודד עם הבעיה ועם אסון מחירי הדיור. אבל לזה הממשלה התנגדה בלי סוף, בגלל שזה פתרון אסטרטגי, בגלל שזה תירוץ שמיטיב עם החלשים יותר, ולא עם החזקים ביותר, שהם היחידים שהממשלה הזאת דואגת להם.
כל מי שסקרן יכול לדעת שבמדינת ישראל של היום יש מספיק כסף. יש בתקציב הזה שעובר היום מספיק כסף כדי לדאוג באמת לכל האתגרים שציינתי כאן. יש מספיק כסף כדי לשפר בצורה אדירה את מערכת ההשכלה בישראל ולדאוג שלכל ילד ישראלי – אם הוא יהודי או ערבי, חילוני, חרדי, דתי – יקבל את הזכות להגיע להשכלה גבוהה, ילמד במערכת חינוך מצוינת בכיתות בגודל נורמלי, ושההורים שלו לא יצטרכו – בעיקר בגילאים הצעירים ביותר – להוציא אלפי שקלים כל חודש על חינוך. יש תקציב לזה. הסיבה היחידה שזה לא קורה היום היא שהממשלה לא רוצה. איפה הם שמים את כל התקציב הזה? אוה. בקופות הסודיות שמטרתן ללכת אחר כך לפוליטיקאים.
אתמול בוועדה שאלתי, בין היתר, על סעיף מיוחד, סעיף מס' 13. מישהו פה טרח להסתכל על סעיף מס' 13? גברתי מכירה את סעיף מס' 13 בתקציב?
היו"ר טלי פלוסקוב:
אני לא זוכרת לפי הסעיפים. תגידי לי על מה מדובר.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
הוא נקרא "הוצאות שונות". את יודעת מה יש בו? אני לא יודעת, כי משרד האוצר לא מוכן לספר. את יודעת כמה כסף יש בו? יש בו 3.5 מיליארד שקלים. במהלך השנה הסכום הזה יגדל כמעט פי שניים בהעברות תקציביות, אבל פירוט על מה קורה בסכום הזה – 3.5 מיליארד שקלים. 3.5 מיליארד שקלים, רק שתבינו, זה כמעט כל הסכום שהנכים היו צריכים כדי להגדיל את הקצבאות לשכר מינימום; לא הפשרה הקטנטנה שהם קיבלו, אלא שכר מינימום ממש. 3.5 מיליארד שקלים זה רוב הכסף הזה. הוא נמצא היום בסעיף העלום עם הקופה הדמיונית של הממשלה שנקראת הוצאות שונות. תשובה אחת על מה שקורה בסעיף הזה לא התקבלה.
היו"ר טלי פלוסקוב:
אני רק רוצה להזכיר לך, גברתי, אם שאלת אותי.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
תשובה אחת. אני רק אסיים להגיד ששאלתי את משרד האוצר. פשוט לא נעניתי. אף אחד לא רוצה לתת לי תשובה מה קורה בסעיף הזה. האם זה איזה סעיף ביטחוני חסוי? לא לא לא, זה לא חלק מהסעיפים הביטחוניים. מדובר ברזרבה סמויה של הממשלה, ואנחנו יודעים מה קורה עם הרזרבות הסמויות – הן מגיעות לכדי יותר מ-5% מהתקציב כולו, וזה בלי הסעיף הזה. ומה קורה שם במיליארדי שקלים? הכסף הזה הופך במהלך השנה לכסף פוליטי.
היו"ר טלי פלוסקוב:
רגע, רגע, שנייה, גברתי, את שאלת אותי שאלה, נכון?
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
כן, אני אשמח לשמוע.
היו"ר טלי פלוסקוב:
לכן אני מרשה לעצמי. בדרך כלל אני באמת לא מפריעה.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
אני מודאגת לגבי הזמן – – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
אבל שאלת אותי, אז אני אומרת. אותה רזרבה שאת מדברת עליה זה ב-2018 כסף שהלך להגדלת קצבאות נכים.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
לא, לא, לא, לא.
היו"ר טלי פלוסקוב:
מה זה לא?
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
זה לא נכון. בואי אני אספר לך.
היו"ר טלי פלוסקוב:
לא, את מדברת על 2019. אני מדברת על מה שהיה לנו ברזרבה ב-2018.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
אבל זה לא נכון.
היו"ר טלי פלוסקוב:
זה כן.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
זה לא.
היו"ר טלי פלוסקוב:
אבל נתווכח אחר כך. אז מאיפה לקחו כסף עכשיו, ב-27 במרס, לשלם לנכים מיליארד ו-300 מיליון שקל? תספרי לי.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
גברתי, בואי אני אגיד לך. אני מבקשת רק שתיתני לי את הזמן שלי.
היו"ר טלי פלוסקוב:
בבקשה, אני מוסיפה לך את הדקה הזאת. בבקשה.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
הסעיפים האלה הם לא סעיפים שמתגלגלים לא לקצבאות ולא לשום דבר אחר. יש במשרד הרווחה – לו היו רוצים להגדיל את קצבת הנכים, יש במשרד הרווחה רזרבה שאמורה להתאים להחלטות ממשלה מהסוג הזה – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
מיליארד שקל?
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
יש משרדי ממשלה עם רזרבות של מיליארדים רבים, בוודאי. – – שאמורה להתאים למטרות מהסוג הזה. לא אותו דבר קורה לא עם הרזרבות ולא עם הסעיפים האלה. קודם כול, ברזרבות שרי הממשלה בכלל לא יכולים להשתמש. הם צריכים את האישור של אגף תקציבים במשרד האוצר. לרוב לא מרשים להם להשתמש בזה, והכסף הזה הופך להיות לרוב כסף פוליטי.
נתתי פה דוגמה אחת, למשל: עשרה מיליון שקלים – סכום קטן בסכומי תקציב, אבל זה היה משנה את חייהם של הרבה מאוד ישראלים – ביקשה חברת הכנסת נאוה בוקר בכסף פוליטי. ביקשה. למה? לא אמרה. אחר כך ביקשה למען רשות ניקוז כינרת. היה נשמע באמת מסקרן: מה לחברת הכנסת בוקר עם רשות ניקוז כינרת בעשרה מיליון שקלים? ואז הסתבר שמי שעומד בראש העניין הוא מקורב חשוב ביותר בליכוד שחברת הכנסת בוקר צריכה את המתפקדים שלו, כנראה, לפריימריז הקרובים.
הסעיף הזה נכנס לתוך התקציב, נשמר לאותה מטרה עלומה של חברת הכנסת בוקר, אבל מה קרה בסופו של דבר? הוא לא קיבל את אישור היועץ המשפטי – מן הסתם, כי מי יכול לאשר דבר כזה, העברה למקורבים מכספי מדינה? לא קיבל את האישור, ולכן הוא פשוט חזר לקופה. כששאלתי את משרד האוצר: האם השתמשתם בכסף הזה כדי להעביר אותו למישהו שבאמת צריך אותו, לניצולי השואה שהיו יכולים באמת ליהנות – ליהנות, כן? לקבל את המינימום המגיע להם עם עשרה מיליון שקלים? אמר לי משרד האוצר: לא, לא, לא. זה נשאר ללא שימוש.
ומה קרה עם 40 מיליון השקלים שביקש חבר הכנסת מיקי זוהר? שלחתי על זה היום פנייה דחופה למשרד האוצר כדי לקבל תשובות על זה – ועוד 40 מיליון שקלים של חבר הכנסת ביטן ועוד עשרות מיליונים של חבר הכנסת חזן ושל עוד חברי כנסת רבים בקואליציה שקיבלו את הכספים האלה, כספים שבסופו של דבר לא הגיעו לאזרחי ישראל? מי כן קיבל פה עכשיו כספים?
היו"ר טלי פלוסקוב:
את מזכירה שזה היה לגבי התקציב הקודם, לא התקציב הזה.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
גם תקציב של – שאני מנסה להגיע אליו כרגע – – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
בתקציב 2019 אין תוספות פרטיות. אני מבקשת.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
ואני לא יודעת למה את מפריעה לי. גם זה לא נכון.
היו"ר טלי פלוסקוב:
אז תגידי, תעמדי בעובדות. תעמדי בעובדות, בבקשה, גברתי.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
בבקשה, אני אגיד לך. תראי, טלי, סגנית יושב-ראש הכנסת, אני באמת מכבדת אותך ומאוד מעריכה אותך.
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
אני לא חושבת שיש סיבה שאת תנסי להפריע לי או שתנסי להגיד לי דברים פה – – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
אני רק מבקשת ממך לדייק בעובדות.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
אני באמת מצטערת, אני חושבת שאני – כנראה יותר מרוב האנשים כאן – קראתי את התקציב, ואת יודעת את זה. ואם את לא יודעת את זה, את מוזמנת להסתכל בדוחות של מבקר המדינה, בהחלטה של היועץ המשפטי לממשלה, שחייבה אתכם לפרסם את הסכומים הקואליציוניים, שנעשתה בעקבות עבודה שלי בוועדה ודברים נוספים רבים.
היו"ר טלי פלוסקוב:
את אומרת דברים נכונים, אבל זה היה בתקציב 2018, לא ב-2019.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
את יכולה לכבד את זה ולהעריך את זה ולא להתערב עכשיו בדבריי.
היו"ר טלי פלוסקוב:
אני אוסיף לך את הדקה.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
אין בעיה, כי יש לי המון מה להגיד על תקציב 2019 בהקשר הזה.
היו"ר טלי פלוסקוב:
זה בסדר, אני רק רוצה להגיד לך. אם היית שומעת – כמו שאת אומרת תמיד, אם אנחנו היינו לומדים – אבל אם היית שומעת את יושב-ראש ועדת הכספים ואת סגן שר האוצר, שאמר שהסיכום שהיה בין כל סיעות הקואליציה הוא שאין חלוקת כספים קואליציוניים.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
שקר. הם שיקרו. הם שיקרו.
היו"ר טלי פלוסקוב:
אבל זה מה שהיה.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
טלי, הם שיקרו.
היו"ר טלי פלוסקוב:
גברתי, אבל מה שאת אומרת עכשיו, זה לא עכשיו.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
אז בואי אני אגיד לך את העובדות. בואי אני אגיד לך את העובדות.
היו"ר טלי פלוסקוב:
אני גם קצת לומדת. את יודעת מה? את למדת יותר מכולם?
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
קראת אותו? בואי אני אגיד לך את העובדות, בבקשה.
היו"ר טלי פלוסקוב:
זהו. אני מוסיפה לך דקה ואני מתחייבת לא להפריע.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
השר אורי אריאל, השר אורי אריאל – אדם שמבקר המדינה אמר עליו השנה כבר פעמיים שהוא פעל בניגוד לכללי המינהל התקין; אדם שלקח כספים של הפריפריה. את יודעת שכספים שהיו מיועדים לגרעינים עירוניים בערד, העיר שלך – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
אל תזמיני אותי להגיב, בבקשה.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
– – נעלמו על ידי השר אורי אריאל כדי לעבור לשורה של עמותות תורניות, שמי שמפעילים אותן זה אנשי מפלגת הבית היהודי במרכז הארץ, ברמת אביב ג', בשינקין, בסביון, ברמת השרון, כדי ללכת ולעשות שטיפת מוח בבתי ספר חילוניים, ועל הדרך לבנות את הכוח הפוליטי של אורי אריאל והבית היהודי מכספי ציבור? זה בא על חשבון מתנ"ס בערד, זה בא על חשבון גרעין עירוני שיכול היה לפעול – של צעירים – בערד ובירוחם ובנתיבות. זה מה שעשה אורי אריאל. זה לא רק אני אומרת. מבקר המדינה הוציא דוח שלם על הדבר הזה עכשיו. אז אורי אריאל, שעדיין מכהן כשר בממשלה – שהדבר האחרון שאכפת לו ממנו זה החקלאים בישראל, שאגב, מקבלים הכי מעט תמיכה בחקלאות מרוב מדינות המערב – אורי אריאל קיבל מכם 80 מיליון שקל נוספים לפרויקט הזה שלו בתוך החטיבה להתיישבות. דוח מבקר המדינה לא הפריע לשר האוצר להעניק לאורי אריאל, בכספים פוליטיים, עוד 80 מיליון שקל בשביל להמשיך עם השחיתות הזאת. זה המצב.
שאני אדבר על עוד סכומים? אפילו תקציב משרד החוץ, שבראשו אמור לעמוד ראש הממשלה, קוצץ השנה באופן אכזרי והכי לא מקצועי שיש. ישב אצלי מנכ"ל משרד החוץ. כששאלתי אותו: לפי מה החלטתם לקצץ נציגויות? אמר לי: אנחנו החלטנו? האוצר קבע בשבילנו, בלי שום יחס לעמדה המקצועית של המשרד. ולאיפה הכסף הזה עובר? גם זה לכספים פוליטיים.
אפשר לעצום עיניים. אפשר לעצום עיניים. אפשר להגיד – את יכולה להגיד עליי מה שאת רוצה. אתם יכולים לבוא ולנסות עם סלוגנים ועם פרסומות וקמפיינים עצומים לדבר ולנסות לדבר על הישגים, אבל לא. האמת נמצאת במספרים, וכל אזרח ישראלי היום, כל אזרח ישראלי יכול לפתוח את תקציב המדינה, ולבדוק, ולראות כמה נלקח ממנו ולהשוות למה שהיה שם קודם.
והכספים הפוליטיים? אז היום סוף-סוף אנחנו יכולים לראות אותם.
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה, גברתי.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
ואת יודעת מה קורה כשאזרחי ישראל מסתכלים? הם מבינים שהממשלה הזאת לא עובדת בשבילם. אז אני באתי לכאן כדי לספר לאזרחים – למרות שהכנסת לא נמצאת כאן – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
אני מייד מסיימת. – – לספר לאזרחי ישראל מה באמת קורה בתקציב המדינה הזה. ולכן אני לא מפחדת מבחירות, כי אני יודעת שכל אזרח ישראלי שיראה את האמת של איך אתם לוקחים כספים של האזרחים – כספי המיסים שלנו – ומעבירים אותם לאינטרסים פוליטיים, כל אזרח ישראלי יעדיף בבחירות הבאות להגיד לממשלה הזאת להתראות.
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה רבה לחברת הכנסת סתיו שפיר.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
תודה רבה.
היו"ר טלי פלוסקוב:
חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, בבקשה, גברתי. אם זה מעניין, אחריה – חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. לא סתם שאלת, כנראה. לרשותך עד 15 דקות, בבקשה.
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
תודה רבה. האמת, קשה להתחיל עכשיו להתדיין על התקציב, לאחר יום שלא ידענו אם אנחנו ממשיכים את דרכנו בכנסת או שיוצאים לבחירות. זה מעבר קצת חד מדי, אבל הוא כנראה גם משקף את המציאות שאנחנו עומדים מולה בדיונים בתקציב הזה. התקציב הזה, כמעט לא התדיינו עליו, כמעט לא היה זמן להכיר אותו מקרוב וללמוד אותו כמו שצריך, מה גם שהוא בא במפתיע כזה בתחילת השנה, דבר שעורר הרבה שאלות: למה עכשיו? אני יודעת שנתנו לנו הסברים – שזה חשוב כדי לעשות את השינויים המתבקשים בכל התוכניות שאושרו וכו' וכו'. אבל האמת, אני עדיין זוכרת טוב מאוד איך שר האוצר עצמו התנגד לתקציב של שלוש שנים בתחילת דרכה של הממשלה ואמר: אי-אפשר לעשות תחזית כלכלית לטווח כל כך ארוך. אבל עכשיו מתברר – כנראה לאחר שלמד טוב מאוד את הנושאים – שאפשר לעשות תחזית כלכלית. פתאום אפשר, בסוף 2017, לעשות תחזית איך תעבור 2018 ואיך אפשר להתחיל את 2019 ואיך לקבוע את סדר-יומה של המדינה, מבחינת התקציב, ב-2020. אני חושבת, זה מיותר להגיד, שבעיניי זה נשמע יותר ויותר אינטרסים פוליטיים, של לכפות אג'נדה מסוימת מה יהיה עד סוף 2018; אם יהיו התפתחויות כלכליות או פוליטיות אחרות – ממילא כבר אושר התקציב, הוכתב סדר העדיפויות והמדיניות הכלכלית של המדינה, ומה שיקרה יקרה. אני חושבת שזאת אחת הבעיות.
הבעיה השנייה, באמת, אני חושבת שבזמן הנתון אי-אפשר ללמוד את התקציב הזה לעומק, ואנחנו נשארים – אולי חוץ מכמה מחברי הכנסת שמתמקדים בנושא והיו להם הצוותים המתאימים ללמוד את כל התקציב על פרטיו – אבל אי-אפשר גם להתעלם מהעובדה שנתח גדול מהתקציב הזה – וכנראה יתווסף לו, כי מתוך ניסיון אנחנו כבר יודעים שאת תקציב הביטחון אף פעם לא מסיימים בשנת התקציב עם מה שהתחלנו. תמיד יש תוספות ותמיד יש בעיות תוך כדי ומבקשים תוספת תקציבית, במיוחד שמה שנקרא תקציב הביטחון – – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
מיקי, זה מפריע. מיקי.
מיקי לוי (יש עתיד):
סליחה, אני מתנצל.
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
אוקיי, מצטרפת אליכם.
היו"ר טלי פלוסקוב:
אני לא.
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
סלחתי הפעם על ההפרעה.
את התקציב, מה שנקרא: תקציב הביטחון, ואני קוראת לו יותר: תקציב הצבא והכיבוש, על כל מה שנקרא זרועות הביטחון, כי אי-אפשר להתעלם מהעובדה שההתנחלויות וכל התקציבים המוזרמים להתנחלויות הם תקציבים המוזרמים לשם למטרות – לא מה שנקרא ביטחון אלא להמשך הכיבוש ולהמשך המדיניות הזאת. ההתנחלויות משמשות זרוע מאוד אפקטיבית וחלק מהפרויקט הגדול שנקרא המשך הכיבוש. כמעט שליש מהתקציב – אם מוסיפים את תקציבי ההתנחלויות, מוסיפים את הנגזר מתוך המשרדים האחרים המיועד למטרות אלה, אז כמעט שליש מהתקציב של המדינה הולך לשם.
אני חושבת שהאמירה שהושמעה מתחילת הדיונים שזה התקציב הכי חברתי, וזה תקציב חברתי, אי-אפשר לעבור עליה בלי לבוא ולהסתכל. מה זאת אומרת תקציב חברתי? אני מבינה שתקציב חברתי אמור לפתור בעיות חברתיות מאוד אקוטיות; אני מבינה שתקציב חברתי בא ולוקח את הקבוצות הכי מוחלשות והנושאים החברתיים המאוד-בוערים ושם אותם בראש סדר העדיפויות. האם זה מה שהתבטא בתקציב הזה? אני לא חושבת. אני חושבת שתקציב חברתי אמור לעשות צדק חלוקתי מסוים. נכון, אמרה חברת הכנסת סתיו שפיר, והשתמשה בדוגמאות מדוח ה-OECD – דוח ה-OECD אומר שהפריון בכלכלת ישראל הוא מאוד טוב, ואם מודדים אותו לעומת כלכלת מדינות אחרות הוא מאוד גבוה. אבל הדוח בא והדגיש שהחלוקה שלו בתוך המדינה, קודם כול, לא רק שהיא לא שוויונית – היא לא מגיעה לכלל האזרחים, ונהנית ממנה שכבה מאוד חלשה. זה ברור, כי יותר אנשים עובדים נכנסים למעגל העוני מאשר שהיה בשנה שעברה ובשנה הקודמת. אז צדק חלוקתי או חלוקה יותר שוויונית של ההון – היא לא מתבצעת, אז איך יכול להיות שזה תקציב חברתי?
אני מבינה שתקציב חברתי עושה צדק ובנוי על עשיית צדק, ולא על חלוקת צדקות. בעיניי, מה שנעשה עם האנשים עם מוגבלויות והקצבאות שלהם זה היה בגישה של צדקה יותר מאשר של צדק; כי אם זה היה עניין של צדק, האנשים האלה היו צריכים לקבל לפחות שכר מינימום – בואו נתחיל משם. אבל ללכת על קצת תוספת פה וקצת תוספת שם – זה לא נקרא תקציב חברתי, לצערי.
אני חושבת שהגיע הזמן לדבר גם על זה שבדוח ה-OECD משבחים את העובדה שהאבטלה במדינת ישראל ירדה ל-3.7%. אני חושבת שזה מטעה להגיד שאחוז האבטלה הוא 3.7%, כי האחוז הזה לא כולל למשל את הנשים הערביות שנמנע מהן להיכלל באנשים הרשומים כמועסקים או כדורשי תעסוקה. אז הן בכלל הוצאו מהחישובים, כך שהתמונה נעשית טובה יותר, וכאילו אחוז האבטלה הוא יותר נמוך ממה שהוא באמת. האבטלה בתוך האוכלוסייה הערבית היא מעל 12%. אם מסתכלים יותר בנגב, אז היא נעה בהרבה מהמקומות בין 15% ל-25%. אז איך אפשר לבוא ולטעון – ומה עוד שבמדינת ישראל מתייחסים בסטטיסטיקה הזו לגיל העבודה בין 25 עד 65, כאשר בכל העולם מתייחסים מגיל בין 15 עד 65. אולי אם היינו מוסיפים את זה, התמונה הזו – שנראית על פניו מאוד טובה – היא הייתה משתנה. אם מביאים בחשבון שלא מחשבים את האנשים שבעל כורחם עובדים בחלקיות משרה, אז זה עוד היה משנה את התמונה יותר ויותר, ולא מקרה שיותר זוגות שעובדים, שני בני הזוג עובדים, לא מצליחים לעבור את החודש ולא מצליחים לעבור את קו העוני.
למשל, תקציב חברתי, במקרה הזה, היה משקיע יותר בהכשרות מקצועיות שיש דרישה להן. איך אפשר להבין שדווקא על תקציב ההכשרות המקצועיות במדינת ישראל, המדינה מוציאה רק על הכשרת המובטלים, מה שנקרא, 0.15%, כאשר בכל מדינות ה-OECD זה מגיע עד 0.6%? כלומר, אם רוצים לשפר את המצב ולא לתת צדקות ולעשות צדק, היינו צריכים להשקיע יותר בהכשרות לאנשים שסובלים מאבטלה, והיינו בוחרים להשקיע שם כדי שאנשים אחר כך יוכלו באמת לחיות ממשכורת נאותה, ולא לחיות מתחת לקו העוני.
אני מסתכלת על התקציב מזווית אחרת, שהיא בעניין האוכלוסייה הערבית באופן ספציפי. מאז שנכנסתי לתפקיד של יושבת-ראש הוועדה לקידום מעמד האישה, וכמי שהתחילה ב-2004 – כשהייתי מנכ"לית של ארגון פמיניסטי – לדבר על תעסוקת נשים ערביות, וניהלנו את המחקר הראשון, שהיום חמשת החסמים המפורסמים שמדברים עליהם מפני השתלבות נשים ערביות בשוק התעסוקה – אז גילינו אותם במחקר, ולאחר מכן דאגנו לשנות את הסטיגמה שהממסד הישראלי השתמש בה ואמר: הנשים הערביות לא משתלבות כי התרבות שלהן לא מאפשרת להן. אני מסתכלת על השתלבות נשים ערביות בתעסוקה, וה-OECD ביקש את זה כאחד התנאים לכניסת ישראל ל-OECD, והוכרז על תוכנית חומש קודמת.
אני פניתי לשר האוצר בדרישה לתכנן ולתקצב תוכנית מאוד ברורה להשתלבות נשים ערביות בשוק העבודה לאחר שהסתיימה תוכנית החומש הקודמת, שלא הגיעה ליעדים שלה. היא הצליחה קצת להעלות את האחוז, אבל לא הגיעה ליעדים שלה. התשובה הייתה שאין צורך בתוכנית כזאת; ממשיכים את מה שנשאר מתוכנית החומש הקודמת, שלא הצליחה להגיע ליעדים שלה – זאת הייתה התשובה. אז אני שואלת: אם התקציב הוא תרגום של מדיניות, איך יכול להיות שהמדיניות המוצהרת היא השקעה בהשתלבות נשים ועידוד נשים ערביות להשתלב בתעסוקה, ומצד שני אין תוכנית לזה?
אותו דבר בעניין שילוב נשים ערביות בדואיות בנגב. החלטת הממשלה לתוכנית החומש שמתחילה ב-2017 לא כללה את היעד הזה. כשביקשתי לדעת מה התוכנית – תשמעו, שנה וחצי כמעט, שנה וחודשיים אחרי תחילת תוכנית החומש – התברר שאין תוכנית סדורה. אז איך יכול להיות, אם הקבוצה הכי המוחלשת, שהיא הנשים הערביות במקרה הזה, והנשים הערביות הבדואיות, לא נמצאות על סדר-היום ובראש סדר העדיפויות של משרד האוצר ושל תקציב המדינה, שבכל זאת קוראים לזה תקציב חברתי?
היום ניהלתי דיון בוועדה לקיום מעמד האישה על תקציב בינוי מעונות יום ומסגרות לגיל הרך. אנחנו מגלים שאפילו התוספת הקטנה שהייתה, 8 מיליון שקל לשנתיים – 2017, 2018 – תוספת תקציבית לפתיחת עוד משפחתונים, לא נכנסה להצעת התקציב של 2019, כלומר, לא תהיה תוספת תקציבית כזאת; לא תהיה תוספת לפתיחת עוד משפחתונים. אם נביא בחשבון שמתחילת 2012 עד היום רק חמישה מעונות יום חדשים קיבלו סמלים ביישובים הערביים, אז איך רוצים לפתור את הבעיה של החסם של מחסור במסגרות יום לילדים שנשים צריכות לשים את הילדים שלהן?
אני אנסה בדקה אחת להתייחס לעניין התקצוב המגדרי. כולנו יודעים על הפערים בשכר בין נשים לגברים, כולנו יודעים על חוסר היכולת של נשים להתקדם במקומות עבודה, ובגלל זה הייתה החלטת ממשלה לערוך ניתוח תקצוב מגדרי לכלל משרדי הממשלה. ולמרות המעקב הצמוד שקיימתי בוועדה לקידום מעמד האישה, השנה, מתברר עם הצעת התקציב הזאת, עדיין, למרות החובה בהחלטת הממשלה, שיש משרדים שלא עשו את הניתוח, ואלה שעשו את הניתוח עשו אותו רטרואקטיבי, על שנים קודמות, למרות ההחלטה שזה ייעשה על הצעת התקציב. כלומר, אין מסקנות מהניתוח הזה; הדברים נעשים באופן טכני; הדברים נעשים בלי ראייה כוללת. התקציב הזה בא עם נקודות בלי חיבור בין הנקודות האלה, בלי מטרייה כללית, בלי תוכנית כללית, ובטח ובטח שבלי ראייה חברתית. תודה.
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה רבה, חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת עמר בר-לב. חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, גם לרשותך עד 15 דקות. בבקשה.
ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):
גברתי היושבת-ראש, רבותיי חברי הכנסת, מראה הכיסאות הריקים משרה אווירה מלנכולית, אווירה של – אני לא יודע איך להגדיר אותה, אבל אני מתפתה ללכת בעקבות יוג'ין יונסקו במחזה "הכיסאות", שכאשר הוא מקבל אנשים ומדבר איתם – מדבר עם כיסאות ריקים.
האמת היא שהלוואי שהממשלה הייתה עוזבת את הכיסאות האלה, והלוואי שהכיסאות יהיו ריקים; עדיף על השרים שיושבים עליהם ומקבלים החלטות נוראיות. אני מאחל לכל כיסא וכיסא בשולחן הממשלה שיישאר ריק, ושלא יחזור אליו אף אחד מהשרים שיושבים עליו. אני קיוויתי שזה ייעשה בשבוע, בימים האחרונים, כאשר דובר על הקדמת מועד הבחירות וסיום חייה של הממשלה הנוכחית. אבל איך אומרים? חלום מתוק קצר, מתעוררים למציאות, והינה, אנחנו מול אותה ממשלה שעשתה דברים נוראיים בשנים האחרונות.
אם אני אדבר רק על החוקים שהעבירה הממשלה, על החוק האחרון שדנו בו הבוקר בוועדה משותפת של ועדת הכנסת וועדת חוקה – חוק הלאום. זה חוק – הייתי עם חלק מחבריי בבריסל. פגשנו פוליטיקאים מכל האיחוד האירופי, מעשרות מדינות, גם כיחידים, גם כקבוצות וגם כמכלול, ואנחנו עשינו דבר אחד – לקחנו את התרגום הרשמי שישנו באתר של משרד המשפטים הישראלי, הדפסנו אותו ונתנו אותו לפוליטיקאים – שלא ידעו עליו, אפילו חלקם לא שמעו עליו – ונתנו להם כמה דקות לקרוא כמה סעיפים בחוק. התגובה הייתה כמעט אחידה, בנוסחים שונים: יש ריח של אפרטהייד, טעם של אפרטהייד; זה חוק גזעני; זה חוק אנטי-דמוקרטי – אלה התגובות של האירופים. אנחנו רואים כאן את החוק הזה ורואים שהוא מייסד שתי רמות של אזרחות: אחת של יהודים, שלהם שייכת המדינה – המדינה שייכת לקבוצה מסוימת – והחלק השני הוא אזרחים סוג ב', במקרה הטוב, והאזרחות שלהם היא אזרחות פחותה במעמד החוקתי שלה, שלא לדבר על היישום ועל מדיניות האפליה שישנה, שהיא מדרדרת אותם לאזרחים סוג ב', סוג ג', סוד ד' וכו'.
החוק הזה, יש כוונה להעבירו בכנסת כדי שהוא ישמש כלי להעברת חוקים גזעניים אחרים. לחוק יש מעמד מעל לחוקים אחרים – הוא חוק-יסוד – והחוק הזה בנוי על התפיסה שחשבנו שעברה מן העולם – היא עברה מרוב המדינות בעולם – שהיא התפיסה של האדם ההייררכי במקום האדם השווה. הפוליטיקה המודרנית – גם של דיקטטורות, דרך אגב, לא רק של מדינות דמוקרטיות – בנויה על מסד של אזרחות שווה: כל אזרח הוא שווה. נקודה.
החוק הזה – המציאות בישראל היא של מדינה יהודית, אבל החוק נותן לזה גושפנקה חוקית שתאפשר עוד יותר לעשות אפליה בשם היהדות. וזה דבר שאני חושב שהרבה ישראלים לא שמים אליו לב, אבל מנקודת מבטי, שהיא מחוץ לקולקטיב היהודי, אני מסתכל איך אתם מסתכלים עלינו, איך אתם מתייחסים אלינו. מה אתם עושים, בעצם? אתם באים אליי כאזרח ערבי ולאזרחים הערבים ואומרים לנו – אני לוקח את הדברים שלכם כפשוטם, לא רוצה עכשיו להוסיף להם: זו מדינה דמוקרטית; מגיע לך זכויות שוות, מגיע לך, מגיע לך, מגיע לך. אבל זו גם מדינה יהודית, ובשם היהדות אנחנו נשלול את זכויותיך – כיהודית; כדמוקרטית מגיע לך, אבל כיהודית היא שוללת ממך את הזכויות שלך. אנחנו נפקיע את האדמות שלך בשם המדינה היהודית; אנחנו נשקיע פחות בחינוך בשם היהדות. אתם מוציאים שם רע ליהדות. אני מכיר יהודים שלא מוכנים להיות גזענים, שלא מוכנים שתיעשה גזענות בשמם, והם רבים, רבים מאוד. אבל הממסד הציוני השליט בישראל הוא אנטי-יהודי. הוא משתמש ביהדות ככלי דיכוי, ולא רק ככלי להגדרה עצמית, כפי שאתם אומרים בחוק.
חוק אחר שמנסים להעביר כאן, והעבירו אותו בטרומית, הוא חוק המואזין. יותר מ-1,000 שנים מהדהד בארץ קולו של המואזין עד שבא מר יוגב, כמה מתנחלים, לא יודע מאיפה באו, מאיפה הם נחתו עלינו, והם – מפריע להם לשמוע את קולו של המואזין. דיברתי עם אחד מחברי הכנסת בקואליציה שהוא ממוצא מרוקאי. אמרתי לו: איך יכול להיות חוק המואזין? אז מה הוא ענה לי? הוא אמר לי: הם לא יודע ליהנות; הם לא יודעים ליהנות מקולו הערב של המואזין. הם לא יודעים. יש פה זרות כלפי הארץ הזאת – אתה לא רוצה לשמוע את הקולות שלה. אם אתה לא רוצה לשמוע את קולו של המואזין, תזוז משם. מתנחלים שמובילים את החוק – שיצאו. המואזין צריך להישאר. אתה לא אוהב לשמוע אותו – תזוז. אתה תתרחק, לא תוריד את הקול שלו. איזה מין תפיסה גזענית זאת? איזו התגרות זאת? אני מקווה שהחוק הזה לא יעבור.
עוד חוק הזוי, מטורף, העבירה הממשלה הזאת, האנטי-דמוקרטית, הגזענית, הימנית-קיצונית. אומרים: נתניהו מזגזג. נתניהו לא מזגזג; נתניהו הולך לכיוון אחד – יותר ימינה, יותר גזענות, יותר קיצוניות. זה נתניהו. העבירו כאן את חוק ההדחה, שמאפשר לחברי כנסת להוציא, לזרוק חברי כנסת מהכנסת. זה, איך אומרים? שיטה חדשה. אפילו בלי הרשעה, כלומר, חברי כנסת שלא הורשעו. מספיק שיהיה בארץ הזאת – ויש מצבים כאלה – עליהום על אחד מחברי הכנסת – והיו ימים כאלה – נוצרת אווירה ציבורית של עליהום, ואז אפשר להעביר אותו. 90 חברי כנסת יכולים להצביע. אני רואה סיטואציה כזאת. אמרו לנו שזה לא יכול להיות – כן יכול להיות.
אני אומר לכם, את חברת הכנסת חנין זועבי, לאחר מרמרה, באווירה שהייתה בכנסת, היו מוציאים מהכנסת, למרות שהיא לא עברה שום עבירה ולא התקרבה לשום עבירה, ועשתה – אתה יכול להתווכח עם המעשה הפרלמנטרי, הפוליטי שעשתה, אבל זה חלק מתפקידה הפרלמנטרי. אבל היה פה רוב, וזה יכול להיווצר מחר, מוחרתיים, אני לא יודע באיזו סיטואציה. תהיה מלחמה מטורפת, אפגין נגדה, אצעק נגדה – תזרקו אותי מהכנסת.
עמר בר-לב (המחנה הציוני):
להפר את החוק הישראלי זה לא חלק מתפקידה. לא חלק מתפקידה.
ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):
היא לא הפרה אף חוק. היא לא הפרה. תעמיד אותה לדין. היא לא הפרה אף חוק.
עמר בר-לב (המחנה הציוני):
להיכנס – – – זו החלטה של מדינת ישראל. זו הפרה של החוק.
ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):
זה הפוליטיקה. היא לא הפרה, וגם נאמר שהיא לא הפרה. נאמר אפילו על ידי ועדת טירקל שהיא לא הפרה. לא נאמר בשום מקום שהיא הפרה חוק – אחרת היו מעמידים אותה לדין. מה זה? הפרה חוק ולא העמידו אותה לדין – נראה לך? זה – מה אתה יכול לעשות? לא מוצא חן בעיניך.
עמר בר-לב (המחנה הציוני):
חד-משמעית הפרה חוק.
ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):
חוק של שלילת תושבות של הפלסטינים בירושלים המזרחית – העבירו כאן חוק שמי שהורשע בעבירה ביטחונית, אפשר לשלול את התושבות שלו ולגרש אותו מירושלים המזרחית. דרך אגב, לא שוללים את אזרחותו של יגאל עמיר, ואף אחד לא תובע לגרש אותו מהארץ לאחר שהוא יסיים את תקופת מאסרו. אני לא יודע מתי זה יהיה, אבל יכול להיות שביום מן הימים הוא יצא, ואף אחד לא תובע לשלול את אזרחותו או לפגוע במעמדו. לא רק אנשים שהורשעו בעבירה ביטחונית, אלא מי ששר הפנים חושב שהוא הפר אמונים למדינת ישראל, ועוד קוראים לחוק הזה "חוק הכניסה לישראל". לפי ההיגיון של החוק הזה, ב-1967 החליטו תושבי ירושלים המזרחית להיכנס למדינת ישראל. ככה זה. אתה נכנסת, על פי הכניסה שלך קיבלת תושבות – עכשיו אנחנו יכולים לשלול ממך תושבות על סמך זה שאתה הפרת אמונים. איזה מין דבר זה? מה זה הפרת אמונים? הרי על כל דבר אפשר להאשים אדם שהוא הפר אמונים.
הכוונה כאן היא כוונה לעשות שינוי דמוגרפי. עד עכשיו נשללה תושבות מ-15,000 מתושבי ירושלים המזרחית ב-50 השנים האחרונות. 15,000. הקצב לא טוב, אז ממציאים חוקים כל יום ועושים הסדרים. עשו את הגדר באמצע השכונות וחצו אותן באמצע. עכשיו מדברים על זה שהשכונות שהן מחוץ לחומות – ישללו מהן את התושבות, והן יישארו, האדמות, חלק מישראל. גם זו המצאה ישראלית, והחוק הזה יאפשר שלילת אזרחות בסיטונאות. אבל הכוונה היא עוד יותר – הכוונה היא פוליטית: לנסות לצנן את האפשרות של התושבים הפלסטינים בירושלים המזרחית לפעילות פוליטית כלשהי. ההפגנה הכי קטנה בירושלים המזרחית – תוקפים אותם בגז, מדכאים אותה בכוח, עוצרים אנשים, משתמשים באלימות, וכמובן, פה בימין מוחאים להם כפיים. אתה לא יכול לפתוח את הפה. זה בעצם מה שרוצים לעשות – לחסל כל אפשרות.
לאחר שסגרו את האוריינט האוס אין מנהיגות פוליטית מוכרת בירושלים המזרחית. כאשר דיברו על הגופות, לא היה מי שידבר בשמם. ישראל לא מוכנה לדבר עם אף אחד בעניין תושבי ירושלים המזרחית – לא חברי כנסת ולא הרשות הפלסטינית. הם אנשים בלי כל ייצוג, ועכשיו באים להשתיק אותם באמצעות החוק הזה. המחוקק המרושע יודע שבשביל פלסטיני, לגרש אותו זה הרבה יותר גרוע מאשר לשים אותו בכלא. הרבה יותר גרוע. לכן, זה עוד חוק אנטי-דמוקרטי ונגד החוק הבין-לאומי. הממשלה הזאת, בנוסף למדיניות הכושלת שלה, למדיניות המרושעת שלה, להצלחה המפוקפקת שלה לחסל את תהליך השלום, לסגור כל אפשרות להגיע לשלום, בעצם זו ממשלה שזורעת את הזרעים לשנאה, לגזענות, לאפרטהייד ולשפיכות דמים. אנחנו חייבים, כל אדם בעל מצפון חייב לעשות הכול כדי שהיא תקצר את ימיה, והכיסאות, גברתי – הלוואי שיישארו ריקים.
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה רבה. קשה להגיד תודה רבה, אבל תודה רבה לחבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. חבר הכנסת עמר בר-לב, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת מיקי לוי. חבר הכנסת עמר בר-לב, לרשותך עד 15 דקות. בבקשה.
עמר בר-לב (המחנה הציוני):
תודה רבה, גברתי היושבת-ראש. את יודעת, הימים האחרונים – אפשר לומר השעות האחרונות נראות לנו כל שעה נצח. אני זוכר, לפני המון זמן, לפני שבוע – נראה לי כמו שנים – היה ראש הממשלה בארצות הברית והתחילו הספקולציות, זאת אומרת, הבעיות כאן בארץ; התחילו החרדים, השר ליברמן, והתחילו הבלגנים. ואנשים – אני מניח שגם אותך שאלו: נו, מה יהיה? מה יהיה? אני אמרתי: תראו, אין ספק שמבחינת ראש הממשלה ביבי נתניהו בחירות עכשיו זה הדבר הכי חכם והכי נבון שהוא יכול לעשות. מצבו טוב בסקרים. בחודש מאי אנחנו יודעים ש-70 שנה למדינת ישראל – יגיע הנשיא טראמפ, ירושלים, וכן הלאה וכן הלאה. אין מועד יותר טוב, בעיקר כאשר אנחנו יודעים שהחקירות הולכות מתקדמות; עכשיו חלקן אצל היועץ המשפטי, חלקן במשטרה. בחודשים הקרובים מצבו לא יכול להיות יותר טוב. כמובן, אני לא יודע מה תהיה התוצאה, ואם יוגש כתב אישום, כן או לא, אבל ברור שמצבו יהיה יותר ויותר קשה, לא אומר אפילו חמור, בחודשים האחרונים, ולכן לא היה לי ספק שהוא ירצה להוביל את זה לבחירות, וכל היתר זה רעשי רקע.
זה היה נכון עד – גם הימים כבר מתבלבלים לי – עד שלשום בערב, עד יום ראשון בערב, שאז התברר שמי שמצמץ ראשון, חברתי היושבת-ראש, זה דווקא ראשי מפלגות בקואליציה, כי הם הבינו שהמאבק על בוחרי הימין בין הליכוד והבית היהודי וישראל ביתנו – חלקם אולי גם כחלון – יש מאבק בינם; גם איתנו יהיה, גם אנחנו נאבקים על מה שנקרא "ימין לייט", אבל המאבק שם הרבה יותר קשה, הרבה יותר חמור והרבה יותר גורלי לאותן מפלגות. ולכן, ראשי המפלגות האלה, גם הם יודעים מה שכל אחד מאיתנו יודע – שהמועד הטוב ביותר לנתניהו לבחירות זה חודש יוני. ולכן, הם באו ואמרו לו: לא, אנחנו לא מסכימים שתהיינה בחירות בחודש יוני. הם מצמצו ביום ראשון בערב, ובשנייה החליט – אני קצת מגזים בשנייה, זה לא היה בשנייה, זה היה בערך פחות מחצי שעה, בוודאי פחות משעה – ראש הממשלה חזר ליהדות התורה ואמר להם: אתם יודעים מה? אנחנו נעשה את המקסימום להעביר את החוק שלכם – את החוק שאני קורא לו חוק האין-גיוס – ואכן, כך היה.
ועדיין נשאלה היום – אני בטוח, גברתי היושבת-ראש, שגם אותך שאלו היום: נו, מה יהיה? היום, כאשר שאלו אותי מה יהיה בכל מקום, מהעוזרים הפרלמנטריים עד חברי כנסת ומנהלים של ועדות במהלך היום, מאוד התפלאתי על השאלה הזאת, כי היה ברור שלא תהיינה בחירות ביוני. ברור שהמועד הראשון לבחירות זה איפשהו באוקטובר, אחרי החגים. היה ברור לי שראש הממשלה, שהוא הססן מטבעו, לא ייקח את הסיכון היום להחליט על בחירות כשהוא יודע שחבריו לקואליציה, עם עזרה של האופוזיציה או בלי עזרה של האופוזיציה, יובילו אותנו לבחירות באוקטובר. ולכן, הוא אמר לעצמו – אמרתי את זה לכל מי ששאל אותי, ושאלו אותי הרבה, כולל בארוחת צוהריים במזנון החלבי; ישבתי עם חבר הכנסת גפני ואמרתי לו את זה: ברור שלא תהיינה בחירות. הכנסת לא תפוזר היום, לא בקריאה טרומית ולא בקריאה ראשונה. החוקים יעברו, ותהיה הזדמנות לכל מי שרוצה – גם לראש הממשלה – תהיה הזדמנות לקרוא לבחירות ולפזר את הכנסת הזאת גם בעוד חודשיים ובעוד שלושה. ומכיוון שראש הממשלה הוא הססן, והוא לא לוקח סיכונים, ובמובן הזה, אני לא יודע אם הוא עשה נכון או לא נכון – כי אני, הערכה האישית שלי היא שמצבו כן ילך ויוחמר בחודשים הקרובים, בשבועות הקרובים אפילו – הוא החליט שלא לפזר את הכנסת ולא להחליט עכשיו שהולכים לבחירות בספטמבר או באוקטובר.
טוב, אז אנחנו נראה. הערכה שלי שכן יהיו בחירות באוקטובר. הערכה שלי היא שאחת ממפלגות הקואליציה כן תגרום במהלך מושב הקיץ לאיזשהו משבר כזה או אחר ואנחנו נלך לבחירות באוקטובר, אבל, את יודעת, זה מה שנקרא – אנחנו נראה.
מה שאני כן חושב – אני חושב שההחלטה של יושב-ראש מפלגת העבודה וההודעה שלו מייד, לכל אורך השבוע האחרון, וגם בימים האחרונים, שאנחנו רוצים בחירות, ואנחנו נלך לבחירות במועד הראשון האפשרי – אני חושב שזו הייתה החלטה נכונה. רבים, גם מאיתנו, הרימו גבה. זה לא סוד שמצבנו בסקרים לא ממש נפלא, אבל אני חושב שזה היה מסר לחברי הקואליציה ולמפלגות האחרות: עלינו אל תבנו. זאת אומרת, אתם חוששים הרבה יותר מאיתנו מבחירות ביוני, לכן תלכו אתם לראש הממשלה, ואתם תשפיעו עליו שתהיינה בחירות, או שלא תהיינה בחירות, בוודאי לא ביוני. לכן אני חושב שהמהלך הזה היה דווקא מהלך נכון ונבון.
כמה מילים לגבי חוק הגיוס. בעבר הייתי בוועדת שקד, ובילינו חודשים ארוכים בדיון על חוק השוויון בנטל של יש עתיד. מצאתי את עצמי לא פעם – היינו אז באופוזיציה, גם אנחנו, גם מפלגת העבודה וגם החרדים, גם יהדות התורה וגם ש"ס – מצאתי את עצמי לא פעם הכותל המערבי של חברי הכנסת של יהדות התורה וש"ס. ואני חושב שבמקרים רבים הם צדקו, כי החוק שיש עתיד הביאה היה חוק לעומתי, היה חוק שברור שהוא יעצור את הרוח הגבית שהייתה לגיוס חרדים לצבא, וזה יגרום לתוצאה הפוכה. ולכן, מצאתי את עצמי לא פעם יחד איתם, מנסה לצבוע את חוק השוויון בנטל לא בצבעים של שחור ולבן כי אם בצבעים של אפור כאלה ואחרים. התוצאה הייתה שבכנסת הזאת, ברגע שיש עתיד יצאה מהקואליציה והחרדים נכנסו לקואליציה, הם הביאו חוק אחר – נדמה לי שזה היה בשנה הראשונה של הכנסת הזאת – והחוק האחר שהם הביאו אמר בעצם: אין חוק גיוס, זאת אומרת, אין לחרדים חובה להתגייס עד 2022. זאת המשמעות של החוק.
ולכן, כשהחוק הזה הגיע לבג"ץ, אני לא מתפלא שבג"ץ פסל אותו. הוא פסל את החוק הזה כי החוק הזה הוא לא חוקתי. ועכשיו הגישו לנו חוק – את יודעת, גברתי היושבת-ראש, עכשיו השעה מאוחרת, אני לא חושב שכל כך רבים צופים בנו בערוץ 99 – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
עוד מעט תהיה שעה מוקדמת.
עמר בר-לב (המחנה הציוני):
כן. – – אז אפשר להתייחס ברצינות, בכמה נקודות רציניות, לחוק שהוגש היום לקריאה טרומית. אני עברתי עליו – עדיין לא ביסודיות אבל עברתי עליו – ואין ספק שהחוק הזה הוא לא חוקתי.
יש בו כמה נקודות שאני רוצה להפנות את תשומת הלב. נקודה ראשונה – כל תלמידי הישיבות אוטומטית משוחררים משירות בצה"ל. אוטומטית. זאת אומרת, יש סעיף שתלמיד ישיבה שרוצה לשרת בצה"ל צריך להצהיר שתורתו היא לא אומנותו, זאת אומרת, אתה חייב להצהיר שתורתך אינה אומנותך, ורק אז אתה יכול להתגייס לצה"ל. אני לא רואה את המצב, ואין ספק שבישיבות יש כאלה שבאמת מוכנים ורוצים להשקיע את כל חייהם בלימוד תורה, וזה בסדר. אבל יש כאלה שהם חצי-חצי, ויש כאלה שהם רבע-שלושה רבעים, ויש כאלה שהם בכלל לא. גם אם מישהו שהוא בכלל לא, או מישהו שהוא חצי-חצי – לבוא לדרוש ממנו שהוא יצהיר שהוא לא לומד – ההצהרה הזאת פשוט אומרת: כל בחורי הישיבה, כולם כאחד, לא ישרתו בצבא. זה סעיף אחד שמופיע בחוק.
יש סעיף שני שבזמנו, חבר הכנסת מיקי לוי – בזמנו, אם אתה זוכר, בחוק השוויון בנטל, נדמה לי זה היה רעיון של חבר הכנסת שטרן, שכל שני בחורים חרדים לוחמים שהתגייסו לצה"ל, במספרים זה ייחשב לשלושה. היה שם משהו כזה. הרעיון היה לעודד שירות קרבי בצה"ל. גם הסעיף הזה נמחק מהחוק הזה. זה ממש להגיד: אל תתגייסו, ואלה שיתגייסו – אל תלכו לקרבי. זה ממש להכניס את האצבע – לילדים שלנו שמשרתים בצה"ל – להכניס את האצבע לעין ולסובב.
מיקי לוי (יש עתיד):
ואם לא יעמדו בתוך חמש שנים אז החוק יימחק.
עמר בר-לב (המחנה הציוני):
עכשיו, הסעיף הבא אומר שאם עומדים שנה אחת במכסות, אוטומטית החוק מוארך בחמש שנים, זאת אומרת, במצב הזה החוק יימשך לנצח. אבל יש גם סעיף – מה הוא אומר? אם לא יעמדו במכסות – לא שמישהו יודע מה המכסות, כן? זה לא מצוין בשום מקום. אם לא יעמדו במכסות אז הכול בסדר – יביאו את זה לדיון בוועדת חוץ וביטחון, יביאו את זה לדיון שם, ואז בסוף יביאו את זה לכנסת, והכנסת תצטרך לשנות את המכסות. זאת אומרת, יש בחוק הזה – זה אולי אפילו חוק יותר גרוע מהחוק שעבר כאן בכנסת, שבג"ץ פסל אותו לפני שנה או שנתיים, של לא להתגייס לצה"ל.
והדבר האחרון שיש בחוק הזה – חבר הכנסת לוי, אני לא יודע אם אתה הספקת לקרוא אותו בעיון – כתוב שם באחד הסעיפים האחרונים שגם כאלה שהם לא תלמידי ישיבה, שלומדים, נניח, בחינוך הממלכתי, והם מצהירים שהם לומדי תורה, גם הם יהיו על פי שיקולו של שר הביטחון משוחררים מצה"ל. זו עוד פעם עילה, סיבה ואפשרות לעשות מניפולציות פוליטיות על חשבוננו ועל חשבון כל אלה שמשרתים בצה"ל. לכן, ברור לי שהחוק הזה הוא לא חוקתי, אבל הוא ממש חוק מביש.
כמה מילים אחרונות לגבי תקציב ולגבי תקציב הביטחון. בשבועות האחרונים – אני כמובן לא יכול להיכנס כאן לפרטים, אבל בשבועות האחרונים הציגו לנו, לחברי הוועדה המשותפת לתקציב הביטחון, מצגות מאוד מפורטות לגבי תקציב הביטחון והיעדים שלו, והסעיפים השונים, וחיל אוויר, וחיל מודיעין, ומז"י, וכולם, באמת – חלקנו ישבנו פעורי פה; לא רוצה לומר כולנו. פתאום, ביום ראשון שעבר, היה לנו דיון עם שר הביטחון ועם הרמטכ"ל, והתברר שאת ה-flat שהחילו על כל משרדי הממשלה החילו גם, כמובן, על משרד הביטחון, ומשמעותו של ה-flat בהקשר של תקציב משרד הביטחון היא 1.1 מיליארד שקלים. ואז באו הרמטכ"ל ושר הביטחון – אבל בעיקר שר הביטחון אמר: לא, אנחנו לא מקבלים את זה. למרות שהציגו לכם, ואמרו שהכול בסדר – לא, אנחנו לא יכולים לנהל את תקציב הביטחון ללא 1.1 מיליארד שקל.
ראשית, היינו בהלם. גם יושב-ראש ועדת חוץ וביטחון הוציא על זה אחרי זה מכתב: איך זה, אחרי שבועות של דיונים על התקציב, למרות שהם הציגו שהכול בסדר הם אומרים שבעצם הכול לא בסדר? ואז הפליא שר הביטחון בדבריו והמליץ לכל חברי ועדת חוץ וביטחון להתנגד לאישור תקציב הביטחון. זה היה ככה גם לפני שלוש שנים, כשיעלון הציע, ביקש את זה מחברי ועדת חוץ וביטחון, ואחרי יומיים או שלושה, בעקבות הסכם כחלון–יעלון, הוא חזר בו. שר הביטחון של מדינת ישראל ביקש מכל חברי ועדת חוץ וביטחון – אמר: אני לא יכול לשאת באחריות לביטחון מדינת ישראל עם קיצוץ ה-flat הזה. אני מבקש מכם לא להצביע בעדו. אז אני אמרתי: אם אתה לא יכול לשאת באחריותך כשר הביטחון, אז תתפטר.
אנחנו כן אישרנו את זה בסופו של דבר, והיום, בדיון נוסף בבוקר, התברר לנו שוב דבר פשוט לא ייאמן – התברר לנו שבתקציב המדינה יש רזרבה למשרד הביטחון של קרוב ל-2.5 מיליארד שקל. הרזרבה הזאת – זו פעם ראשונה שיש רזרבה לתקציב הביטחון בתקציב המדינה. אני מאוד מברך על זה, אבל אני לא מבין: אז על מה היו כל הוויכוחים? אם יש רזרבה של 2.5 מיליארד – ואני יכול גם להבין שלא רוצים לחלק אותה עכשיו בהכרח.
היו"ר טלי פלוסקוב:
אז מה היו הכותרות בעיתונים?
עמר בר-לב (המחנה הציוני):
אני לא מדבר על הכותרות בעיתונים, אני מדבר על הדיונים הסודיים והמסווגים של הוועדה המשותפת לתקציב הביטחון, שלא אמרו לנו, לא סיפרו. אני לא יודע אפילו אם משרד האוצר סיפר את זה למשרד הביטחון. אני פשוט המום. זו עוד דוגמה לכך שלצערי גם משרד האוצר וגם משרד הביטחון חזרו למאבקים הישנים שלהם, מאבקי אגו שבסופו של דבר אין בהם טעם גדול, והפראיירית שיוצאת הכי גדולה זו ועדת החוץ וביטחון. לכן, בוודאי אני אמליץ ואני אתנגד לחוק התקציב שמונח כאן. תודה רבה.
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה רבה לחבר הכנסת עמר בר-לב.
ועכשיו אני באתי למשמרת של שלוש שעות, ונראה לי שעד סוף המשמרת אתה ואני כאן.
חבר הכנסת מיקי לוי.
מיקי לוי (יש עתיד):
האמת היא, גברתי, ביקשתי עד 08:00. משום מה משהו השתבש.
היו"ר טלי פלוסקוב:
אז לא נענו לבקשתך ונתנו לך רק שעתיים ו-45 דקות, אדוני. בבקשה, אדוני.
מיקי לוי (יש עתיד):
תודה רבה, גברתי. לילה טוב לכולם, אדוני השר – שבטח מאזין למוזיקה קלאסית – אני מתנצל בפניך על הטרחה. גברתי, אני עומד כאן לפניכם בלילה הזה – – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
השעון לא עומד במספר הדקות שנתתי לו. בבקשה. טוב, בוא נגיד ככה: השעה 00:40, ומכאן נתחיל.
מיקי לוי (יש עתיד):
אני עומד כאן לפניכם הלילה הזה ונושא נאום ארוך ואחרון לכנס החורף הנוכחי, עם תחושות לא קלות. אני מסתכל אחורה על המושב שעבר עלינו – על המאבקים, על הנאומים, על ההסתייגויות וההצעות לדיון מהיר שהגשתי, על הניסיונות לבלום פה הצעות חוק משחיתות ומושחתות, לעיתים, ואני רוצה להודיע לכם כי גם במושב הבא אני לא אעשה לממשלה הזאת ולקואליציה הזאת חיים קלים.
הסוגיות שעליהן הצבעתי והעליתי לסדר-היום בכנס החורף ברובן לא הגיעו לפתרונן. בתי החולים הציבוריים עדיין סובלים מגירעונות וממחסור חמור בתקציבים. אני הזהרתי אתמול ושלשום, כשהעברנו את התקציב בוועדת הכספים, כי בתי החולים – לא הממשלתיים, הציבוריים – חלקם עומדים בפני קריסה, חלקם כבר לא מסוגלים לתת שירות, ונתתי לדוגמה את בית החולים שערי צדק. ואני בוגר המשבר של בית החולים הדסה עין כרם, שהמדינה נאלצה להכניס יד לכיסה, כשהייתי סגן שר האוצר, ולממן את בית החולים ב-1.2 מיליארד שקל לחמש שנים כדי לכסות את הגרעון. בתי החולים הלא-ממשלתיים, הציבוריים, עומדים בפני קריסה, כי הם אמורים להביא את הכסף של עצמם הן מהכנסות פנימיות של טיפול בחולים שמבוטחים בביטוחי בריאות על פי הסכמים והן מתרומות, וזה לא פשוט להחזיק מין מפעל כזה כמו בית חולים, והתקציבים שהמדינה נותנת להם אינם מספיקים.
אני כבר אומר ומזהיר את עצמנו שהם לא יוכלו לעמוד בנטל התקציב. שאלתי גם את שר הבריאות – את סגן שר הבריאות חבר הכנסת ליצמן – בוועדה, וגם את חבר הכנסת גפני. באחת הישיבות נוכח פרופ' יונתן הלוי, מנהל בית החולים שערי צדק. שאלתי: מה יקרה אם אותם מנהלי בתי החולים יחזירו את המפתחות למדינה ויגידו: טפלו אתם, לא עומד לנו הכוח התקציבי להמשיך לטפל? ואז, מה המדינה תעשה – תנהל את בית החולים? היא תצטרך לכסות את החסר התקציבי. ולכן, הזהרתי את עצמנו ואמרתי: יפה שעה אחת קודם כדי לטפל בכל נושא משבר בתי החולים הציבוריים.
לדוגמה, מחלקת השיקום בבית החולים פוריה, בית החולים בצפון הארץ, צפון-מזרח הארץ, שמצוי בטבריה. בית החולים נאבק כבר שנים רבות על תוספת למיטות שיקום. תושבי טבריה, רמת הגולן והאזור – ראש פינה, קריית שמונה – שזקוקים לבית החולים, צריכים לנסוע למרכז כדי לקבל מיטת שיקום. והינה, סוף-סוף, מדינת ישראל – כן, אני אומר, גם שר האוצר וגם שר הבריאות הקצו סכום כסף כדי להקים מחלקת שיקום בבית החולים פוריה בטבריה. ועדיין חסרים כ-40 מיליון שקל, ואמרו למנהל בית החולים: תביא את ה-40 מיליון שקל מתרומות. די, אנחנו מדינה. שם האוצר 120 מיליון – תשלימו את השאר, נגמור את זה. זה אזרחי מדינת ישראל.
יושב כאן שר האנרגיה – ושוחחתי עם מנכ"ל משרדו בשבוע האחרון כמה פעמים. מדינת ישראל ניצלה על ידי כך שראש הממשלה אריאל שרון, זכרו לברכה, קיבל החלטה בניגוד לכל הממליצים והיועצים שלו להקים מפעלי התפלה לאורך חופי מדינת ישראל; השקעה ענקית, אבל הוא ראה את הנולד לטווח ארוך והציל את מדינת ישראל מכל מחסור במים. יש חמישה מתקני התפלה לאורך חופי מדינת ישראל. חסר מתקן התפלה בחלק הצפוני של מדינת ישראל, מראש הנקרה ועד עכו, עד הקריות, ואם המפעל הזה לא יקום במהרה – והתקציבים הם לא תקציבי ממשלה; צריך רק לקבל החלטה. מעבירים את זה לקבלן פרטי ואחר כך הוא יקבל תשלומים עבור כל קוב מים שהוא מתפיל ממדינת ישראל, וככה המדינה תממן את ההקמה. רק יש ויכוח היכן יוקם המתקן. אז צריך לקבל החלטה ולקבוע עובדה. אני יכול להגיד שמנכ"ל המשרד כבר אמר לי שכנראה המתקן יוקם ליד בסיס שרגא בצפון. אני אמשיך לעקוב אחרי העניין הזה. בעוד שנה וחצי עד שנתיים לא יהיו מים בברזים של הקריות עד כרמיאל אם לא תיפתר הבעיה.
חוק נוסף שטיפלתי בו פעם נוספת ועוד פעם, כבר שלוש פעמים – חוק הקלון, שימנע מנבחרי ציבור שסרחו לחזור לזירת הפשע – החוק הזה עדיין לא עבר; הממשלה הזאת מפילה פעם אחר פעם. מה החוק אומר? החוק אומר במילים פשוטות: חבר כנסת, שר, ראש ממשלה, שעבר עבירה שיש עימה קלון, נשפט והורשע, לא יוכל לחזור כל חייו לבית הזה, לשירות הציבורי. ואני שואל את הכנסת – רק חברת כנסת אחת יושבת כאן.
היו"ר טלי פלוסקוב:
שתיים.
מיקי לוי (יש עתיד):
שתיים. סליחה, גברתי היושבת-ראש.
ואני שואל את אזרחי מדינת ישראל: בכלל צריך חוק לעניין הזה?
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
יש גם הפגנת אנרגיה מרשימה מצד שר האנרגיה.
מיקי לוי (יש עתיד):
כן. האם צריך חוק, חוק הקלון, שימנע חברי כנסת שנשפטו בעבירה שיש עימה קלון לחזור לבית הזה? הרי זה כל כך ברור. זה עניין של יושרה ומוסר. נראה שהערכים האלה בבית הזה אינם קיימים עוד. אבל לא, אני לא אשתוק, ואני אחזיר את החוק הזה פעם אחר פעם, כל חצי שנה, כפי שמאפשר לי החוק.
גם הצעת החוק לחילוט כספי סרסרות לקרן ייעודית לשיקום נשים ממעגל הזנות לא זכתה לתמיכת הבית הזה. ואני, מהכובע הקודם שלי, שואל את אזרחי מדינת ישראל, שואל את הכנסת הנכבדה: מה לא ברור? נתפס סרסור שנוסע על מרצדס, ויש ברשותו, נתפס, כסף מזומן וחשבונות בנק, הרי ברור מהיכן הוא קיבל את הכספים האלה – אלה כספי פשיעה, כספי סרסרות. מה שביקשתי – לבוא ולחלט את הכספים האלה, לא לטובת מדינת ישראל אלא לטובת הקמת קרן אשר תפקידה יהיה לתמוך באותן נשים, ולעיתים גם גברים, שנפלו למעגל הזנות, כל אחד מסיבות כאלה או אחרות, על מנת לתת להם תמיכה ולשקם אותם. אז גם החוק הזה יובא על ידי פעם נוספת, ועוד פעם נוספת, עד אשר הוא יוכל לעבור בבית הזה.
המאבק שלי להפחתת עמלות הסליקה וליישום מסקנות ועדת שטרום להגדלת התחרות בשוק האשראי יימשך, כמו גם המאבק לצד העסקים הקטנים והזעירים בתעשייה הישראלית. דיברתי על זה כבר עשרות פעמים. עמלת הסליקה במדינת ישראל היא מטורפת. מצאתי עסקים בפריפריה – ואני לא אוהב להגיד פריפריה – שמשלמים עמלת סליקה של 2.85%, 2.65%, 2.3% וכן הלאה. עמלת ההצלבה, זאת אומרת העמלה החוקית שמדינת ישראל קבעה, היא 0.7%. ככל שהעסק חזק יותר כושר המיקוח שלו עולה, והעמלה מעבר לעמלה הצולבת יורדת. למשל, שופרסל משלמת 0.8%, עשירית מעל העמלה הקבועה בחוק. למה? כי יש לה יכולת מיקוח. אבל אותו עסק קטן בשדרות, בקריית שמונה ובבית שאן, שאין לו יכולת מיקוח, משלם עמלה גבוהה, של 2.8%, 2.6% וכן הלאה. המצחיק הוא שהם לא משלמים את העמלה רק על הדלתא של הרווח – הם משלמים את העמלה על כל חבילת המכירה. טירוף, לא יאומן. וככה נסגרים במדינת ישראל 40,000 עסקים זעירים וקטנים.
אני רק רוצה לתת כדוגמה את אותם בעלי עסקים שהתארגנו ועניינתי אותם בכל נושא עמלות הסליקה באשדוד. בעל פיצרייה שהחליט לעשות מעשה קבע יום אחד לבעלי העסקים הזעירים והקטנים: לא לוקחים ביום הזה כרטיסי אשראי. אצו רצו חברות כרטיסי האשראי כדי להידבר איתם, וראו זה פלא: כשכולם התאגדו בעיר אשדוד, הצליחו להוריד את עמלת הסליקה ל-0.9%. לא יאומן. מאות בעלי עסקים באשדוד עזבו חברת סליקה אחת ועברו לחברת סליקה אחרת – פשוט פתחו את התחרות. ואני מציע לכל העסקים במדינת ישראל: תחליטו על יום אחד שבו נשבות ולא נקבל כרטיסי אשראי, ונלמד את חברות כרטיסי האשראי לקח.
עכשיו, אחת מחברות כרטיסי האשראי, בניגוד להמלצות ועדת שטרום – חברת כ.א.ל – קיבלה מתנה מהמדינה – אני חייב לציין שבניגוד לדעתו של שר האוצר – קיבלה ארכה, נדמה לי, עד 2021, אם אינני טועה. וחברת כרטיסי האשראי, שהייתה בינונית מינוס, בין קטנה לבינונית, הפכה פתאום ל-giant, לאיזה ענקית. שופרסל, אם אני לא טועה, עברה אליה, כולם; פחדו שהיא תתמוטט. והינה, בגלל שהיא הפכה להיות איזה מין מפלצת כזאת, גם העמלות עלו. ואני שואל: למה? למה צריך לתת לאותה חברה, חברת סליקה, את היתרון על פני האחרות? נתנו לה אישור שלא למכור עד 2021; הפרדת פיננסיים מריאליים.
כמו כן, אני אמשיך לפעול מול משרד האוצר להתאמת אמנת המס מול ארצות הברית כך שחברות הייטק הישראליות לא יפסידו ויעזבו את מדינת ישראל. יש מקום לדאגה, כי היום מס החברות בארצות הברית נמוך ממס החברות במדינת ישראל. שוחחתי על כך עם שר האוצר, וקראתי לו לתת את תשומת ליבו לעניין הזה, כדי למנוע מההייטק הישראלי, מחברות ההייטק, להעביר את מקום הפעילות שלהן לארצות הברית.
אמשיך להיאבק להפחתת מס רווחי הון על מנת לעודד את הציבור להשקיע בבורסה הישראלית. נכון, היום העברנו חוק שמיטיב עם הבורסה הישראלית, אבל אמרתי לשר האוצר: על רווחי הבורסה הישראלית מוטלים 25% מס רווחי הון באופן אוטומטי. הבורסה הישראלית אינה עשירה כרגע בהנפקות חדשות, אינה מצטיינת, בלשון המעטה, והיא די מדשדשת בביצה הישראלית. כדי להחזיר את הבורסה למה שהיא הייתה פעם, כדי להדיר את רגליהם של המשקיעים מהנדל"ן, לצורך העניין, ולכוון אותם להשקעה בבורסה – מה שייתן מנוע צמיחה נוסף, כי השקעות בבורסה, ככל שיגדלו, יאפשרו פתיחה נוספת של תעשייה, חברות שונות נוספות בשוק הישראלי – בוא, אדוני השר – באומץ, זה לא פשוט, אני יודע – תבוא ותגיד שאתה בצו מוריד את המס על רווחי הבורסה ל-5% לארבע שנים, חמש שנים, כדי למשוך משקיעים אל תוך הבורסה הישראלית. ממילא הרווחים שם כל כך קטנים. כל כך קטנים. בוא ננסה להפריח את השממה של הבורסה הישראלית.
הרכבת הקלה בתל אביב – מי שהזדמן לתל אביב ראה לאורך כל תוואי הרכבת הקלה – אני מטפל בעניין הזה כבר שנה וחצי, או שנתיים – עסקים קורסים ונסגרים. וזה בסדר, צריך לעשות רכבת קלה בתל אביב; היה צריך לעשות את זה לפני 20 שנה. העבודות גורמות לכך שעסקים קטנים לאורך התוואי ייסגרו, ומה שביקשתי זה להקל על אותם עסקים, להפחית את הארנונה בתוואי הרכבת הקלה בתל אביב לעסקים קטנים, זעירים ובינוניים כדי שישרדו. מדובר במשפחות.
היו"ר טלי פלוסקוב:
אגב, זה לא רק – אני רוצה להגיד לך, שנתעורר קצת, שכשהייתי ראש עיריית ערד אז היו לי שיפוצים במרכז העיר, וכמובן, כל החנויות מסביב אלו חנויות שזאת הייתה הפרנסה שלהן. אני רוצה להגיד לך שפניתי למשרד הפנים – כי ראש עיר, אין לו סמכות לקבל החלטה על הטבות בארנונה מסוג זה, אז פנינו למשרד הפנים, וביקשנו, ונענינו בשלילה. ואני אומרת לך, באמת, 50% מהעסקים בתקופה הזאת פשוט נסגרו, כי זו מכה. צריך באמת לחשוב מה עושים במקרים כאלה, כשיש שיפוצים מסוג זה.
מיקי לוי (יש עתיד):
גברתי, תראי, אני מבין שזו סמכותו של משרד הפנים. שר הפנים קיבל 70 מיליון שקל עכשיו, עכשיו, מרשות שדות התעופה. רשות שדות התעופה לא שילמה ארנונה לאותן ערים שנמצאות מסביבה מאז קום המדינה.
היו"ר טלי פלוסקוב:
אז הוא צריך, אתה אומר, לפצות את הרשויות האלה, כן.
מיקי לוי (יש עתיד):
בוועדת הכספים בא האוצר ואמר: אני מוסיף עוד 50 מיליון שקל, 80 מיליון לשנה לאותם חמישה ראשי רשויות – לוד וכו' – שנמצאים מסביב. אבל בתוך הצו דרש שר הפנים שמה-100 מיליון שנותנת רשות שדות התעופה – וזו חברה ממשלתית, זה בסדר שהאוצר לוקח חלק מהרווחים שלהם. אני, כשהייתי שם, הראשון שהתחלתי, כשהיה חסר כסף – תביאו את הכסף. 70 מיליון שקל הוא קיבל עכשיו כדי לחלק. למי הוא יחלק, גברתי? לעיר אלעד? לביתר עילית אולי?
היו"ר טלי פלוסקוב:
אבל איך הוא יכול לבחור ככה?
מיקי לוי (יש עתיד):
גברתי, זו סמכותו.
היו"ר טלי פלוסקוב:
אבל יש קריטריונים, יש – – –
מיקי לוי (יש עתיד):
נכון, הוא ייקח – סוציו-אקונומי ועניינים. היית ראשת עיר, את מבינה בזה יותר ממני. אבל בסוף זו סמכות שלו. ואני יכול להציע עוד משהו.
היו"ר טלי פלוסקוב:
דיברת על רשויות – אני אדבר כבר למיקרופון – דיברת על רשויות, שבאמת רוב האוכלוסייה שמה – ואנחנו יודעים על אנחנו מדברים – אבל ברגע שאתה קובע שאלה הקריטריונים, אז אני לא חושבת שהעיר ערד, לדוגמה, שנמצאת במדד פריפריאלי מאוד מאוד גבוה, שונה מעיר שנמצאת יותר קרובה לתל אביב אבל עם אוכלוסייה חלשה יותר. אז איך אתה קובע שבסוף כסף הולך רק לרשויות שהוא קובע? הוא לא יכול לקרוא לעיר בשם x ולתת כסף לעיר הזאת.
מיקי לוי (יש עתיד):
זה נכון.
היו"ר טלי פלוסקוב:
אין דבר כזה.
מיקי לוי (יש עתיד):
אבל כשמודיעין עילית וערים נוספות ברמה סוציו-אקונומית שהן קרובות לשדה, לא בדיוק סובלות מהשדה, לפי מה שחוקקנו בוועדת הכספים, הוא יכול לתת להן מתוך ה-70 מיליון שקלים האלה. עכשיו, יותר מכך – הצלחנו לשכנע את עיריית תל אביב לתת 5 מיליון שקלים – את זה כן אפשר לעשות – כסיוע לעסקים קטנים לאורך תוואי הרכבת הקלה.
היו"ר טלי פלוסקוב:
אוקיי.
מיקי לוי (יש עתיד):
אם יימצאו עוד 10 מיליון שקלים לטובת העניין אנחנו פותרים את הבעיה של הארנונה; לוקחים מכיס אחד, מעבירים לכיס שני. הינה, לא צריך את הסיוע של שר הפנים כדי לבטל את הארנונה – הם ישלמו את הארנונה באמצעות קרן שתוקם כל זמן שמבוצעות העבודות. אפשר. אם רוצים אפשר, גברתי. את היית ראשת עיר. את בעצמך אומרת איך ראית שעבודות שהיו במרכז העיר שלך גרמו לכך שעסקים ייסגרו.
היו"ר טלי פלוסקוב:
בהחלט. אפשר.
מיקי לוי (יש עתיד):
אני אמשיך להיאבק, ואני ארחיב את הדיבור יותר – – –
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
מיקי, אתה יודע מה עוד מעניין? אתמול היה לי דיון עם מנכ"לית משרד התחבורה, אחרי שקראתי דוח של חברת ייעוץ שמשרד התחבורה הזמין כדי להסתכל על אסטרטגיה לתחבורה ציבורית. מסתבר שהרכבת הקלה – כשהיא סוף-סוף תיבנה – נבנתה מאוחר מדי ומעט מדי ומעט מדי בשביל לעמוד בצרכים של האוכלוסייה שתהיה כשהיא תיגמר. ולכן היא לא הולכת להיות פתרון תחבורתי, על אף כל ההשקעה והניסיון – – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
אז מה הם כן רואים כפתרון?
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
מה?
היו"ר טלי פלוסקוב:
אז מה הם כן רואים כפתרון?
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
פתרון תחבורתי היום זה לצמצם רכבים פרטיים, להשקיע בתחבורה הציבורית, בעיקר – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
נו, אבל הרכבת הקלה זה לא תחבורה ציבורית?
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
– – אוטובוסים מהירים. אבל צריך כמויות שמתאימות להיקף האוכלוסייה.
היו"ר טלי פלוסקוב:
אה, פשוט לא מספיק, את אומרת?
מיקי לוי (יש עתיד):
כן. יצטרכו להוסיף עוד.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
לצמצם במדינה שבה יש בשנה 150,000 כלי רכב חדשים – – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
טוב, אבל להתחיל צריך? זאת התחלה, מה לעשות.
מיקי לוי (יש עתיד):
כן, כן, כן, אין ברירה. אין ברירה.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
– – – נהנית ממיסוי כלי רכב.
מיקי לוי (יש עתיד):
יש פיגור של עשר שנים ברכבת הקלה.
היו"ר טלי פלוסקוב:
כן.
מיקי לוי (יש עתיד):
היום זה עולה כמה מאות מיליוני שקלים, הרבה יותר מהתקציב הבסיסי שהיה לפני עשר שנים.
היו"ר טלי פלוסקוב:
המתוכנן.
מיקי לוי (יש עתיד):
והוויכוח היה על ארבעה קילומטרים תחתיים בקו האדום: האם זה יהיה שמונה קילומטרים – אני לא זוכר בדיוק את המספרים – או יהיה 12 קילומטרים מתחת לאדמה? זה היה כל העיכוב.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
כדי – – – את הממוצע ב-OECD, אנחנו צריכים – – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
קילומטר?
מיקי לוי (יש עתיד):
כן.
היו"ר טלי פלוסקוב:
12 קילומטרים מתחת לאדמה?
מיקי לוי (יש עתיד):
כן. חלק – – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
זה המון.
מיקי לוי (יש עתיד):
נכון. חלק יהיה בתל אביב, כי גם אין מקום למעלה.
היו"ר טלי פלוסקוב:
אבל 12 קילומטרים? אתה – – –
מיקי לוי (יש עתיד):
היום, נדמה לי – או 11 או 12 קילומטרים – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
באמת? זה המון.
מיקי לוי (יש עתיד):
– – תהיה רכבת תחתית בתל אביב, נדמה לי, מתחת לרחובות המרכזיים.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
מיקי, אבל האמת – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
טוב, אני אבדוק את זה, כי זה נשמע לי – – –
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
– – בהתחשב במצב המליאה, אני חושבת שאפשר להביא את החוק להצבעה, ואנחנו נקבל החלטה ממלכתית אפילו.
היו"ר טלי פלוסקוב:
לא, היא לא קיבלה פטור מחובת ההנחה, אז אני מצטערת.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
לא, עכשיו את הצעת חוק התקציב.
היו"ר טלי פלוסקוב:
כן, אבל תקשיבי, כדי שהחוק יעלה לדיון הוא צריך לעבור בנשיאות, הנשיאות צריכה לאשר אותו, או שצריך להגיע להסכמה בין הקואליציה לאופוזיציה.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
לא, החוק הזה עכשיו.
היו"ר טלי פלוסקוב:
איזה חוק?
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
עכשיו.
היו"ר טלי פלוסקוב:
מה?
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
החוק הזה.
היו"ר טלי פלוסקוב:
אה, את מדברת על התקציב?
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
כן, כן, ממש אפשר להצביע.
היו"ר טלי פלוסקוב:
אה, כן? טוב.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
למה שלא נצביע עליו?
היו"ר טלי פלוסקוב:
אז, חברת הכנסת סתיו שפיר, את פשוט כנראה לא מעודכנת בכך שיש כזה דבר שנקרא ועדת הסכמות. בוועדת ההסכמות הקואליציה יחד עם האופוזיציה מגיעה להסכמות. וההסכמות מדברות על כך שאם פתאום עכשיו אתם מחליטים להפסיק את הדיבור, אני מכריזה על הפסקה בדיון ואנחנו חוזרים לכאן בשעה 09:00, בבוקר. זו ההסכמה שאליה הגיעה הקואליציה עם האופוזיציה, אז כנראה שאת לא מעודכנת.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
על מה הגיעו להסכמות הקואליציה והאופוזיציה?
היו"ר טלי פלוסקוב:
איך?
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
על מה הגיעו להסכמות הקואליציה והאופוזיציה?
מיקי לוי (יש עתיד):
על סדרי – – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
אז תשאלי את רכז האופוזיציה, כדי שיעדכנו אותך.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
– – – להגיע להסכמות, הרי שבמצב הזה, עם קואליציה שמוצפת בשחיתות, אין שום סיבה – – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
טוב, גברתי, על זה אני לא פותחת דיון. שוב, אני אומרת, אנחנו לוקחים מהזמן של חבר הכנסת מיקי לוי. אין לו מספיק, אז בואי ניתן לו.
מיקי לוי (יש עתיד):
המתקפות הפרועות – ואני אדבר על זה בצורה רחבה יותר; עכשיו רק במשפט – של חלק מיושבי הבית הזה, וראש הממשלה בפרט – הוא נושא הדגל הזה – המתקפות הפרועות כנגד שומרי הסף: משטרת ישראל; הפרקליטות; בתי המשפט – כל אלה שעושים עבודה נאמנה. חוקי ההמלצות – הם לא חוקי המלצות אלא סיכום התיק על ידי המשטרה – וההשתקות, ככל שיעלו שוב על שולחן הבית הזה, ימצאו אותי, יוזמי ההצעות, נאבק בהן כחומה בצורה. ולמרות הכול אני אופטימי – אופטימי בגלל שזוהי מדינת ישראל, המדינה שלנו. הפוליטיקה היא גלגל, אמר פעם ראש הממשלה המנוח אריאל שרון; פעם אתה למטה ופעם אתה למעלה. פשוט תישאר על הגלגל.
אנחנו לא נשב לעד באופוזיציה, אני מבטיח לכם, אבל כל עוד אנחנו באופוזיציה, נמשיך להיאבק עבור הערכים שאני מאמין בהם; עבור הערכים שחברי המפלגה שלי מאמינים בהם; עבור הערכים שהציבור הישראלי רוצה שנילחם בשבילם: שוויון, צדק, חלוקה שווה של העושר הלאומי, חיזוק תחושת הביטחון האישי, וכמובן – חיזוק מעמדה של מדינת ישראל וכוחה של ישראל בעולם.
הכנסת העשרים, לצערי, לא פוזרה הלילה, אבל השעון החול מתקתק, והגרגיר האחרון שבו ייפול עוד בסוף שנה זו – 2018. את הממשלה הזאת ואת ראש הממשלה הזה נחליף בקלפי. אנחנו פה, עובדים קשה, לומדים מה צריך לתקן ומה נכון לעשות, לומדים גם מה נכון לא לעשות וגם איך לעשות, ובקרוב מאוד, בתמיכת הציבור הישראלי, נוביל את ישראל לעתיד מזהיר יותר.
היו"ר טלי פלוסקוב:
אני מבינה שאתה מחליף נושא. בינתיים אני רוצה להפנות את תשומת ליבה של חברת הכנסת סתיו שפיר להחלטת ועדת הכנסת בדבר סדרי הדיון. אם את רוצה, את יכולה להגיע למזכירות ולקחת.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
באיזו עילה חוקית ועדת הכנסת מקבלת החלטות על סדרי דיון?
היו"ר טלי פלוסקוב:
ועדת הכנסת – כן, ברוב קולות כנראה.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
איפה מופיע בתקנון הכנסת שמותר לוועדת הכנסת להחליט על שעות דיון במקרה של הגשת הסתייגויות מרובות – – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
גברתי, את כל הטענות שאת מפנה אליי עכשיו את יכולה להפנות לוועדת הכנסת או ליועץ המשפטי של הכנסת.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
– – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
אני פשוט אבקש ממך, אם תרצי, ללמוד את הפרוטוקול של ועדת הכנסת.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
אני אשמח שתביאי אותם לפה, כי אני חושבת – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
בבקשה.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
– – שברגע זה אנחנו יכולים להעלות את החוק הזה להצבעה, ולכם אין שום אפשרות לעשות הפסקה במהלך הדיון, כי אין שום דבר בתקנון הכנסת – – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
גברתי, אני אמרתי.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
תביאי את היועץ המשפטי.
היו"ר טלי פלוסקוב:
ברשותך, את יכולה לפנות למי שאת רוצה. אני ממשיכה את הדיון במליאה.
מיקי לוי (יש עתיד):
אפשר לצלם לה את הסיכום של ועדת הכנסת? תודה.
היו"ר טלי פלוסקוב:
בוודאי. כן.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
לא, זה לא משנה.
היו"ר טלי פלוסקוב:
אפשר בבקשה להעביר לחברת הכנסת סתיו שפיר סיכום של ועדת הכנסת? בבקשה.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
מיקי, גם אם ועדת הכנסת הגיעה לסיכום, הסיכום הזה הוא סיכום בלתי חוקי, ואני מציעה להעביר – – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
גברתי, אנחנו ממשיכים בדיון. זמנך פה היה. תקבלי עכשיו את הפרוטוקול – – –
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
רק להבהיר: אם עכשיו נחליט להפסיק, להוריד את ההסתייגויות ולהביא את החוק להצבעה, אין לכם שום אפשרות חוקית לעשות הפסקה בדיוני הכנסת, וחייבים להעלות את החוק להצבעה.
היו"ר טלי פלוסקוב:
אני פועלת כאן על פי החלטה של ועדת הכנסת, וההחלטות שם מתקבלות ברוב קולות. שאר הדברים – את רשאית לפנות אל היועץ המשפטי.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
אז בואי אני אומר לך – – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
לא, גברתי, אל תשיבי לי, כי זה פשוט חבל. את יכולה לפנות, את רשאית לפנות ליועץ המשפטי של הכנסת ולבקש – – –
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
תביאי אותו.
היו"ר טלי פלוסקוב:
את יכולה לפנות אליו. מה זאת אומרת תביאי אותו? ממתי אנחנו מביאים לכאן את היועץ המשפטי?
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
– – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
את יכולה לפנות אליו ולשאול את חוות דעתו בנושא הזה. זה הכול.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
– – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
גברתי, אנחנו מדברות כרגע על חשבון חבר הכנסת מיקי לוי.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
– – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
אני מבקשת ממך, אם את רוצה להבהיר משהו, את רשאית ללכת ולבדוק.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
סעיף 98 – – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
ואנחנו ממשיכים בדיון. תודה רבה.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
אך ורק אם היה פה דיון דחוף.
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
הדיון הזה הוא לא דחוף, מאחר – – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
גברתי, תודה, תודה, תודה רבה. מיקי לוי, בבקשה.
מיקי לוי (יש עתיד):
תמיד – – –
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
מיקי, אני מציעה לך ללכת על זה, כי אני לא חושבת שהם יכולים להפסיק את הדיון. אין להם שום עילה חוקית לעשות את זה.
מיקי לוי (יש עתיד):
אז בואי, אז תנסי, תראי אם יש כאן יועץ משפטי.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
ואנחנו יכולים עכשיו להצביע נגד התקציב. זה הדבר האחראי למען המדינה.
מיקי לוי (יש עתיד):
תבדקי אם יש יועץ משפטי.
תמיד הכי חשוב – אני חוזר: תמיד הכי חשוך, תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר. משפט נהדר. תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר. הרי זה ברור. אמרה שלשום שרת המשפטים איילת שקד. זהו המשפט המדויק ביותר שיכול לסכם את כהונתה של הכנסת העשרים ואת כהונת הממשלה ה-33 בראשותך, אדוני ראש הממשלה.
חבריי חברי הכנסת, גברתי היושבת בראש, אמש פתח ראש הממשלה את דבריו ואמר: היום הזה הוא יום מטלטל בפוליטיקה הישראלית. כך אמר ראש הממשלה. וזה נכון חלקית, אדוני ראש הממשלה. ולמה רק חלקית? כי זה תקופה שהפוליטיקה הישראלית והבית זה מטלטלים את החברה הישראלית. ולא בגלל מחסור במיטות בבתי החולים, לא בגלל החשש מקריסה כללית של מערכת הבריאות הציבורית; גם לא בעקבות המחסור החמור במים שנמצא על סף דלתנו, או בהמשך לחשש מקריסה של שוק האופנה הישראלי, או בגלל הפערים החברתיים, והמחסור ההולך וגדל במהנדסים לענף ההייטק ולבינה המלאכותית, העומסים הבלתי-נגמרים בכבישים ועוד ועוד ועוד. הממשלה הזאת והעומד בראשה מטלטלים את החברה הישראלית בגלל החשדות הכבדים מאוד שיש מעל לראשו של ראש הממשלה – תיק 1000, תיק 2000, ב-3000 הוא רק נקרא לתת עדות, עדיין לא באזהרה, תיק 4000 והספיח של תיק 4000.
ואני רוצה לספר לכם, אזרחי מדינת ישראל וגברתי, איך זה התחיל. לפני כשנתיים צדה את עיניי מודעה קטנטנה שמצביעה על רווחי העתק של בזק – מעל 1.3 מיליארד שקל. ביקשתי את הדוחות הכספיים, כי זו חברה ציבורית, ובדקתי גם באוצר – נשארו עוד כמה שיש לי איתם קשרים טובים – ושאלתי: וכי למה? אמרו לי: הרפורמה לא יצאה לדרך. מה זאת אומרת הרפורמה לא יצאה לדרך? הגשתי בקשה דחופה לחבר הכנסת איתן כבל, יושב-ראש ועדת הכלכלה, בדרישה לקיים דיון דחוף בעניינה של בזק. ושם, בפתיח ארוך, אני שואל את מנכ"ל משרד התקשורת מומי פילבר: מדוע הרפורמה לא יצאה לדרך? תסביר. מדובר במאות מיליונים, מעל חצי מיליארד שקל, שהרפורמה הייתה אמורה להחזיר לכיסי האזרחים.
ואני סופר ומונה את כל המספרים ואת כל הרווחים, ואני שואל שאלות קשות: מדוע לא נתתם גם – הרפורמה הייתה אמורה לאפשר לחברות האחרות לעשות שימוש בתשתיות של בזק כדי להוזיל את העלויות. ושלא תטעו, התשתיות הן לא של בזק – התשתיות הן של מדינת ישראל. להזכירכם, פעם זה היה משרד הדואר. התשתיות שייכות למדינת ישראל, על אדמת מדינת ישראל, בתוך תעלות שנחפרו על ידי מדינת ישראל, והרפורמה קבעה שבזק אמורה וצריכה להעביר את השימוש בתשתיות האלה לחברות הטלפוניה האחרות, והם לא עשו את זה. וכשעברה רשות הדיבור למנכ"ל משרד התקשורת, ואני שואל: תסביר לי, אדוני המנכ"ל, ותסביר לוועדה, מדוע הרפורמה לא יצאה לדרך? מדובר בפיגור של כמעט שנתיים; מדובר בכספי ציבור; מדובר בכספים שהיו צריכים להוזיל את השימוש בטלפוניה לציבור אזרחי מדינת ישראל. ומה עונה לי מנכ"ל משרד התקשורת? הכול מוקלט ומצולם. שנתיים, חברים. משם התחיל תיק בזק.
ואני שוטר. מה לעשות, עדיין יש לי, אני מריח כמו שוטר את נושא החקירות. אומר לי מנכ"ל משרד התקשורת: קיבלתי החלטה. אני לא מתעסק בפרוטות. אני שואל: סליחה, 700 מיליון שקל זה פרוטות? כספי ציבור. הוא אומר: קיבלתי החלטה להשקיע את זה בתשתיות. אני אומר לו: מה זאת אומרת? מי שמך? יש החלטת ממשלה? יש אישור שר האוצר? מה? הוא אומר: אני החלטתי. אמרתי: מה זאת אומרת? מאיפה החלטת? מי שמך? ואז הוא אומר את משפט המפתח: זה באישור ראש הממשלה. אתם שומעים את זה? זה מוקלט, זה מצולם. אומר מנכ"ל התקשורת שכל הרפורמה עוכבה באישור ראש הממשלה. ומי היה שר התקשורת? ניחוש אחד – ראש הממשלה. הוא היה שר התקשורת. הוא אישר שלא להוציא את הרפורמה אל הפועל, ובכך העניק לבזק מאות מיליונים על חשבון משלם המיסים הישראלי. וזה נמצא במרכזה של החקירה. ואיני מגלה כאן שום דבר מתוך החקירה אלא מתוך ועדת הכלכלה של הכנסת.
החשדות הכבדים מאוד שיש מעל לראשו של ראש הממשלה הם בעבירות של שוחד, הפרת אמונים, קבלת טובות הנאה, כאילו מתנות, ואולי, חלילה – אני מקווה מאוד שלא, בשבילך, אדוני ראש הממשלה – פגיעה בביטחון המדינה בנושא הצוללות. היום צלחת את המכשול הזה ומילטת את עצמך ואת ממשלתך מבחירות מקדימות. זה לא ייקח הרבה זמן; משטרת ישראל, חוקריה וקציניה יסיימו את החקירות בבוא היום. ואתה יודע מה, אדוני ראש הממשלה? אני מאחל לך לצאת נקי. אני מאחל לך, אני אומר את זה במלוא הרצינות. נמאס לנו מראש ממשלה בכלא, נשיא בכלא, שר אוצר בכלא, שר פנים בכלא, ועוד איזה שמונה, עשרה חברי כנסת.
היו"ר טלי פלוסקוב:
לשעבר.
מיקי לוי (יש עתיד):
לשעבר. אפשר להקים ממשלת צללים בכלא. זה לא מוסיף כבוד לאזרחי מדינת ישראל. ואני מאוד מקווה שתצא נקי. אבל אם לא תצא נקי, היועץ המשפטי לממשלה יצטרך לקבל החלטה בנושא הזה. איך אמרת כשסיכמו את התיק? אפשר לזרוק את המלצות המשטרה. ואין שם המלצות, אדוני ראש הממשלה. צר לי להגיד לך את זה פעם ועוד פעם ועוד פעם: משטרת ישראל, 15 שנה, אינה ממליצה להעמיד לדין. היא מסכמת את התיק – נמצאו ראיות לכאורה או לא נמצאו ראיות לכאורה. זה הכול. ואתה אומר: אפשר לזרוק את המלצות המשטרה, שלמעשה הן סיכומי התיק, לפח האשפה. ככה מדברים? ככה ראש ממשלה מדבר על ארגון, על מערכת אכיפת החוק?
אדוני, כשיצאתי היום בסיום הדיונים ב-20:30, 21:00 הביתה להפסקה קטנה לפני חזרתי הנה למליאה פגשתי בדרך החוצה שוטרים – שוטרים, גברתי. עצרתי לידם, בירכתי אותם בערב טוב, שאלתי לשלומם. אדוני ראש הממשלה, השוטרים האלה, שמלווים את הפמליה שלך, את השיירה שלך כל יום, שנוסעים לפניך במכונית המיוחדת עם האנטנות, שמפנים לך דרך בכבישי הארץ כשאתה ממהר בדרכך, הם אותם שוטרים ששייכים לאותה משטרה שאתה משמיץ כל יום מחדש. זו אותה המשטרה, אדוני ראש הממשלה, ששוטריה מחרפים את נפשם, מסתערים אל מול הטרוריסטים, מצילים חיים, ולא פעם משלמים מחיר יקר – משלמים בחייהם כדי להגן על אזרחי מדינת ישראל. זו אותה המשטרה שנלחמת במשפחות הפשע ובארגוני הפשיעה וראשיה. זו אותה המשטרה שכשאתה, אנחנו, אזרחי מדינת ישראל, חוגגים את חגינו, את ליל הסדר ואת ראש השנה – אלה הם אותם שוטרים שלא נמצאים עם משפחתם, נמצאים ברחובות כדי להגן על אזרחי מדינת ישראל.
אני רוצה להזכיר לך: החלטת ממשלה – אם אני לא טועה, 911 או 411, איני זוכר בדיוק – הטילה את האחריות לביטחון הפנים על משטרת ישראל. החלטת ממשלה. זו אותה משטרה שאתה מזלזל בה כל יום מחדש. רק דבר אחד אתה שוכח, אדוני ראש הממשלה – שבתיקי החקירה יש פרקליטים בכירים מפרקליטות המדינה שמלווים את התיק. זה לא רק חוקרי המשטרה ועורכי הדין השוטרים, זה פרקליטים בכירים מפרקליטות המדינה, שמכירים כל שורה וכל משפט מהחקירה שלך. אני אומר את זה כאיש עם ניסיון, מעברי. אז האמירה שלך: לזרוק את זה לפח – מעבר לעניין, לזלזול בארגון כל כך חשוב ובשוטרים עצמם – אין לה משמעות. זה מראה פניקה וחולשה, כי אתה יודע בדיוק מה התיקים האלה כוללים.
מדובר בראש ממשלה ששקוע עד צוואר בחקירות, ואין לו מנדט מוסרי וציבורי לקבוע דברים כל כך גורליים למדינת ישראל, כי קיים חשש – אני חייב להגיד: אמיתי ולא בלתי מבוסס – שהוא יכריע הכרעות על בסיס האינטרס האישי של ההישרדות הפוליטית שלו ולא על בסיס האינטרס הלאומי. אני חושב שהדבר הנכון שצריך לעשות בלאו הכי הוא שהממשלה הזאת תלך הביתה ותחזיר את המנדט לבוחר. אבל במצב הזה, שהממשלה הגיעה לסוף דרכה ושראש הממשלה נמצא במצוקה המיוחדת הזאת, הכל-כך עמוקה, הרי הצעדים כאן נעשים כדי להסיח את הדעת בכל הקשור להתפתחות בחקירה.
לא אני אמרתי את זה, אדוני ראש הממשלה. לא, ממש לא. את הדברים האלה אני לא כתבתי, רק העתקתי. לא אני אמרתי אותם, אדוני ראש הממשלה. זהו ציטוט מדויק, אדוני ראש הממשלה, שלך, ראש הממשלה נתניהו, בריאיון לדני קושמרו בערוץ 2 לפני עשר שנים.
אם לא הבנתם, אזרחי מדינת ישראל, חברי כנסת נכבדים, גברתי, אני אחזור על הדברים פעם נוספת, למען יובנו: מדובר בראש ממשלה ששקוע עד צוואר בחקירות, ואין לו מנדט מוסרי וציבורי לקבוע דברים כל כך גורליים למדינת ישראל, כי קיים חשש – אני חייב להגיד: אמיתי ולא בלתי מבוסס – שהוא יכריע הכרעות על בסיס האינטרס האישי של ההישרדות הפוליטית שלו ולא על בסיס האינטרס הלאומי. אני חושב שהדבר הנכון שצריך לעשות בלאו הכי הוא שהממשלה הזאת תלך הביתה ותחזיר את המנדט לבוחר. אבל במצב הזה, שהממשלה הגיעה לסוף דרכה ושראש הממשלה נמצא במצוקה המיוחדת הזאת, הכל-כך עמוקה, הרי הצעדים כאן נעשים כדי להסיח את הדעת, והכול קשור להתפתחויות בחקירה.
זהו ציטוט מדויק, אדוני ראש הממשלה, שלך, חבר הכנסת נתניהו, בריאיון לדני קושמרו בערוץ 2 לפני עשר שנים בדיוק. איני מסכים עם חלק גדול מדבריו של ראש הממשלה, אבל לדברים אלו אני שותף מלא. ואני מאמין שהממשלה הזאת הגיעה לסוף דרכה ושראש הממשלה צריך לסיים את כהונתו ולא להתמודד שוב.
אני מבקש לצטט את הדברים הבאים, גברתי, חבריי חברי הכנסת, וחשוב שזה יהיה ברור: אתה יודע למה השחיתות הזאת חודרת? אגיד לך למה היא חודרת. אני אגיד לך למה היא חודרת, כי עכשיו אני אומר לך מניסיון החיים שלי – לא פחות גדול משלך – בתוך מערכת השלטון: השחיתות חודרת כי העיתונות אינה חושפת את הפוליטיקאים המושחתים. היא איננה באמת חושפת אותם, ומערכות החוק והאכיפה הן מאוד מאוד, איך הייתי אומר, רכות וסלקטיביות.
כך אמרת אתה, אדוני ראש הממשלה בנימין נתניהו, במהלך קמפיין בחירות ב-2009. אתה אכן הראשון לזהות, אדוני ראש הממשלה – לא היה כלום כי אין כלום. הבחירות לכנסת העשרים ואחת יירשמו בדפי ההיסטוריה כבחירות שנולדו מהחקירות שלך, בחירות שהתבשלו עם החתימה של עדי המדינה בתיקים שלך, עסקאות עם קברניטי מערכת אכיפת החוק; בחירות שאנחנו יודעים איך אנחנו יוצאים אליהן ומקווים איך נחזור מהן. אנחנו, בבחירות הללו, נציע את האלטרנטיבה היחידה לשלטון רב-השנים שלך, אלטרנטיבה שתוכל להוביל את מדינת ישראל קדימה, בביטחון רב ובידיים נקיות; אלטרנטיבה שלה יהיו שותפים כל מפלגות הבית הזה – זה יכול להיות ליכוד, זה יכול להיות מפלגות דתיות וחרדיות, זה יכול להיות המחנה הציוני – כל באי הבית הזה, מפלגות ציוניות. הבחירות הללו הן בחירות על פניה של המדינה הזאת, בחירות בין מפלגה נקיית כפיים ורעננה לבין מפלגה שאחרי 40 שנות שלטון שכחה את מי היא מייצגת ועבור מי חבריה נשלחו לכנסת.
ואני מבקש להתייחס לעניין התקציב שמונח על שולחן הכנסת, התקציב שביקשת להקדים אישורו, ולבסוף הוא שגרר אותך – במכוון, לדעתי – לפיזור הכנסת העשרים, אבל לא פיזרת, כי שר האוצר שם אקדח מעשן על השולחן. אתה, אדוני ראש הממשלה, יודע שהתקציב – שבחלקו הוא טוב, אני לא אומר שכולו הוא רע, בחלקו הוא בהחלט טוב, אבל התקציב הזה נולד בחטא, ומאושר בחטא, כי זהו תקציב פוליטי שנבנה, לראשונה מאז קום המדינה, בתחילת שנת הכספים; כי אתה לחצת, כי אתה רצית, כי אתה רצית להימנע מלחצים פוליטיים לקראת סוף השנה, וזאת בלי שיש בפני חברי הכנסת ובפני אנשי משרד האוצר הנתונים הכלכליים הנדרשים, הם יכול לחזות, הם יכולים לחשוב.
אבל, גברתי, אני לא כמו אלה שפוסלים את התקציב מלכתחילה עד השורה האחרונה; לא, יש בו גם דברים טובים. אבל אף כלכלן לא יכול לחזות, כמעט שנה מראש, מה טומנת בחובה השנה הבאה: מה יהיה מצב התעסוקה, מה יהיה מצב הכנסות המדינה ממיסים – הינה, אנחנו כבר רואים שיש האטה ברכישת כלי רכב, שחלק ניכר מהתקציב היה בנוי עליו, מהמיסים – עמידת משרדי הממשלה ביעד ההוצאה והוצאות לא צפויות נוספות במהלך השנה.
התקציב הזה, בחלקו, הוא תקציב ללא בשורה למשק, תקציב ללא בשורה לציבור; חלקו כן, והנושאים שכן חיוביים בו – נקודות זיכוי להורים, סבסוד צהרונים – הם זמניים בלבד. הם בסדר, גברתי, אבל הם לשנתיים. הם לשנתיים.
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה.
מיקי לוי (יש עתיד):
מה תעשה האימא ששמה את ילדה בצהרון, יצאה לעבודה, בעוד שנתיים, אם יהיה משבר, חלילה, והגבייה לא תהיה מספיק טובה ולא יהיה כסף לתת לצהרונים? מה היא תעשה? שאלה.
היו"ר טלי פלוסקוב:
אבל עדיף היה לא לתת בכלל?
מיקי לוי (יש עתיד):
לא, עדיף היה לעשות את זה – – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
יש עודפי כספים – קיבלו.
מיקי לוי (יש עתיד):
היה צריך לעשות את זה לטווח ארוך יותר.
היו"ר טלי פלוסקוב:
אנחנו בתקווה להמשיך את הדברים האלה.
מיקי לוי (יש עתיד):
הלוואי. אני אומר עוד פעם: המימון להם הוא לשנתיים בלבד, ולא בבסיס התקציב, דהיינו, זה תקף רק כל עוד הממשלה הזאת מכהנת. התקציב הזה לא מחזק את ההשכלה הגבוהה – לא, לא, לא. הוא פוגע קשות בתקציב הרשות לחדשנות, שממנה מועברים כספים לטובת פיתוח מיזמים ופרויקטים, וכן למחקרים שונים. תקציב החדשנות, הרשות לחדשנות, קוצץ, אם אני לא טועה, בסדר גודל של 30%. יש בו פגיעה קשה בפעילות מכון וולקני. מכון וולקני הוא פלא ישראלי. קיצצו לו את הכנפיים, לא מעבירים לו תקציבים; אנחנו השתגענו – אותו מכון וולקני, שמפתח את החקלאות, את הזנים השונים, מוצרים לענף החקלאות, שהוא בעל משמעות אדירה, במיוחד בעולם שהולך ומתייבש.
אין בו בשורה להשקעה הנדרשת במשק המים – דיברתי על זה. אני מאוד מקווה שמה שאמרתי, ומה שהתחייב בפניי מנכ"ל משרד האנרגיה, אכן יבוא לכדי ביטוי, ומתקן ההתפלה האחרון והעמקת הבארות בחלק הצפוני של מדינת ישראל יקרמו עור וגידים.
הממשלה הזאת, גברתי, באמצעות תקציב 2019, מעודדת את המשך אי-תעסוקת החרדים בהיעדר מתן כלים בסיסיים הנדרשים להם לטובת שילוב בשוק התעסוקה. וכך, תקציב הישיבות, תקציב הישיבות מגיע לשיא של כל הזמנים – 2.4 מיליארד שקלים; כסף שנועד לממן חינוך במוסדות שלא מלמדים אנגלית, ביולוגיה, מחשבים, כימיה, מדעים מתמטיקה ועוד. אנחנו, במו ידינו, לא מאפשרים לעדה החרדית את ארגז הכלים שבו הם צריכים להצטייד כדי לצאת לעולם החדש.
חלק מתקציב המדינה הוא פיקטיבי. למה פיקטיבי? הנתונים המספריים המונחים על שולחן חברי הכנסת ומפורסמים לציבור חלקם אינם נכונים, היות שרגע אחרי אישור התקציב צפויים בו קיצוצי ענק של כמעט 10 מיליארדי שקלים. 10 מיליארד שקלים, גברתי. שמעתי את הדברים שאמרת על כל מיני תוספות – בחלקם באמת נכונים. רק דבר אחד, של מי שמתעסק באמת בנתונים המקרו-כלכליים, נעלם מעיניו ומעיניהם של רוב חברי הכנסת: ב-2017 בוצע קיצוץ רוחבי של 5.8%, וב-2018 – עוד 5.8%. זה סדר גודל של 11.6% בתקציב. זה קיצוץ שגרם לפחות שירותים במשרדי הממשלה, רק הוא נעשה – – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
ולאן הכסף הלך?
מיקי לוי (יש עתיד):
לא, התקציב הזה קוצץ כי לא היה מספיק כסף. בתקציב היו יותר מדי סעיפי תקציב לזה, לזה, לזה, לזה. בסוף, כדי לא להגדיל את הגירעון – תבדקי אותי באוצר – הובאו שני קיצוצים באישור הממשלה: 5.8% בתקציב 2017, 5.8% בתקציב 2018, כדי לאזן את התקציב. תבדקי אותי.
היו"ר טלי פלוסקוב:
מיקי, כשהיית סגן שר האוצר לא עשיתם את אותו הדבר?
מיקי לוי (יש עתיד):
לא. אני אגיד לך מה.
היו"ר טלי פלוסקוב:
אני גם את זה אלך לבדוק באוצר.
מיקי לוי (יש עתיד):
תבדקי. אנחנו קיבלנו – יושב כאן שר האוצר הקודם – 39 מיליארד שקל גירעון, ועוד כמעט 10 מיליארד שקל – 9 נקודה משהו – עלות צוק איתן. תחשבי מה זה כמעט 50 מיליארד שקל גירעון – מוות – – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
להתחיל עכשיו להגיד לך כמה מיליארדים הלכו לזה ולזה ולזה ולזה?
מיקי לוי (יש עתיד):
מה זאת אומרת?
היו"ר טלי פלוסקוב:
אני כרגע מדברת על פרויקטים חברתיים.
מיקי לוי (יש עתיד):
אני לא אמרתי.
היו"ר טלי פלוסקוב:
הנכים, אגב – מאיפה הכסף?
מיקי לוי (יש עתיד):
זה מהרזרבה. אני לא אמרתי שכל התקציב רע, אני רק אמרתי שהמספרים או הנושאים המקרו-כלכליים נעלמים מכאלה שלא כל כך מבינים. תבדקי אותי – 11.8%.
היו"ר טלי פלוסקוב:
בסדר. אני רק אומרת שהכול טוב לא יכול להיות; זה יהיה יותר מדי טוב.
מיקי לוי (יש עתיד):
11.8% זה הקיצוץ הרוחבי שנעשה ב-2017–2018.
הממשלה הזאת, שמכהנת בחטא ומאריכה ימיה בחטא – ראינו את זה רק היום – פעם על ידי חוק המרכולים, ופעם אחרת זה על ידי חוק ההמלצות, ופעם נוספת זה על ידי קידום תקציב פוליטי. וזה הזמן להגיד: תודה לך, מר נתניהו, ראש הממשלה. הגיע הזמן שתלך. תן למדינה הזאת להתנהל. אתה אמרת בריאיון שנעשה רק לפני 14 שנים לדן שילון: אני רוצה רק שתי קדנציות. ראש ממשלה שלא עשה מה שצריך בקדנציה השנייה, אולי יעשה את זה – בראשונה, סליחה – אולי יעשה את זה בשנייה, וזה מספיק לי. אני הולך הביתה. אתה הכרזת על שתי קדנציות בריאיון שנתת לדן שילון. אז נאה דורש, גם נאה מקיים. כנראה שהעניין הזה אצלך אינו מחזיק מים.
אדוני ראש הממשלה, אתמול קראת לנו, למפלגת יש עתיד, להניח חוק לפיזור הכנסת. אתגרת אותנו. למרות שאמרנו שיושב-ראש הכנסת אסר להגיש חוקים בשבועיים האחרונים, אתגרת אותנו. אצנו רצנו, וראה זה פלא, הגשנו את החוק הזה לפיזור הכנסת, עם פטור מחובת הנחה, והינה, היום זה הגיע לכאן. אתגרת אותנו, ואתה ברחת מזה – ברחת מזה כי הרגליים רעדו לך. מה קרה? התקפלת. ומה שראינו פה, אדוני ראש הממשלה, זה לא פתרון למשבר פוליטי; זה פלסטר זמני בלבד. פנינו לבחירות, אדוני ראש הממשלה, ואם זה לא יקרה היום אז זה יקרה בשבועות הבאים, ואם זה לא יקרה בשבועות הבאים, זה יקרה לקראת סוף השנה. ראש ממשלה מחליפים בקלפי, אני חוזר ואומר, וגם אתה אמרת לנו את זה, אז אנחנו באמת רוצים להחליף אותך בקלפי. אז בבקשה, אדוני ראש הממשלה, בוא ונבחן את זה; בוא וניפגש בקלפי. אנחנו ניפגש בקלפי ונחליף את ממשלתך.
היום חתמת על הסכמים חדשים, מזוויעים, עם השותפות הקואליציוניות שלך, שכל אחת החזיקה אקדח מעשן על השולחן. כן בחירות, לא בחירות, כן בחירות, לא בחירות, כן בחירות, לא בחירות – הכנסת את כל מדינת ישראל לסחרור. אף אחד לא הבין מה אתה רוצה. לנו היה ברור מה אתה רוצה: אתה רוצה בחירות ביוני, כדי לצאת אחר כך ולהגיד: אני ראש ממשלה לארבע שנים; אולי, אם היית נבחר – לא בטוח, אזרחי מדינת ישראל חכמים. אבל כשראית אתמול איזה סקר שנעשה בסך הכול על 500 איש, 500 איש, נבהלת. חלק מהשותפות הקואליציוניות שלך, על פי הסקר, היו מאבדות את כוחן וחלק היו נעלמות. והיום, אחרי הסקר הזה – סקר בערוץ טלוויזיה, לא סקר עומק – נבהלת. אצת רצת, הזעקת את השר לוין ממיטת חוליו כדי שיסייע בידך לנהל משא ומתן, ומה הבאת בתמורה? חוק השתמטות משירות בצה"ל. חוק השתמטת משירות בצה"ל. זו הנדוניה שהקרבת עבור ההישרדות של ממשלתך.
היום בנאומך, ראש הממשלה, פנית לאופוזיציה ואמרת: חסכתי לכם מפח נפש גדול.
היו"ר טלי פלוסקוב:
תביאי עוד מים, בבקשה – – –
מיקי לוי (יש עתיד):
האומנם, ראש הממשלה? האמת היא, אדוני ראש הממשלה, שחסכת לעצמך מפח נפש גדול. אתמול, כאשר ראית את הסקרים, כפי שאמרתי, רעדו לך הרגליים; הבנת שאולי חלק ממפלגות הקואליציה ייעלמו מהמפה הפוליטית או יאבדו את כוחן; הבנת שאין לך רוב גם – חוץ מיש עתיד והסיעות הערביות ומרצ – שהיו מצביעים בעד הקדמת הבחירות ליוני. ראית פתאום שגם חלק מהבית הזה לא נותן לך רוב להקדים את הבחירות ליוני – למרות שאנחנו מאוד רצינו. ופתאום הופ לאפ, מה קרה – נבהלת והתחלת במאמצים להציל את ממשלתך.
שר האנרגיה יובל שטייניץ:
– – –
מיקי לוי (יש עתיד):
וראו, אחרי שגמרנו, אדוני השר, את הבחירות – סליחה, את ההצבעות – והממשלה שרדה, צלחה דרכה, אני פותח את ynet ומה אני רואה? חבר הכנסת יואב קיש יודח מיו"רות ועדת הפנים של הכנסת. אתם שמעתם את זה? חבר הכנסת יואב קיש. למה? מדוע, אדוני ראש הממשלה? אני אסביר לך, אדוני ראש הממשלה. אני אסביר לאזרחי מדינת ישראל איך אתה מתנהל. גם בתוך הקואליציה שלך חלק מחברי הכנסת הצביעו עבור חוק ההשתמטות מצה"ל בלב כבד, בגלל משמעת קואליציונית. אבל לגבי חבר הכנסת יואב קיש – יודח מראשות ועדת הפנים של הכנסת מכיוון שחבר הכנסת יואב קיש – טייס קרב, שמטיס מטוס F-16, סגן אלוף בדרגתו – בחר להימנע מטעמים של ערכים ויושרה ומוסר. הוא לא הצביע נגד, הוא רק נמנע. טייס קרב. ערכים. הוא נמנע מכיוון שערכים של יושרה ומוסר – תכונות שכנראה אתה, אדוני ראש הממשלה, איבדת זה מכבר. אני ממליץ בפניך, אדוני ראש הממשלה, לחזור בך מהדחתו של חבר הכנסת יואב קיש. כל צבא ההגנה לישראל – חיילים, קצינים, טייסים, אנשי שייטת, חי"ר, שריון וסיירת מטכ"ל; כן, אותה סיירת שאתה נמנית עמה בעבר – שואלים: מה קרה לך, אדוני ראש הממשלה? אל תסביר להם, הם יודעים ומבינים. אתה איבדת את הדרך ואתה מאבד את האמון שלהם.
אתה יודע, שמעתי אותך בימים האחרונים יוצא כנגד ריבוי עדי מדינה. ואלכ. אז אני רוצה רק להסביר לך, אדוני ראש הממשלה: עדי מדינה הם כלי שנתן המחוקק בידי מערכת אכיפת החוק, משטרת ישראל ופרקליטות המדינה כדי לחזק את הראיות. שתבין, אדוני ראש הממשלה, הם לא מחליפים את הראיות. ואתה מזלזל בעדי המדינה ומשדר לאזרחי מדינת ישראל שכאילו עדי מדינה הולחצו על ידי המשטרה כדי לספק עדות של שקר. זוהי לא דרכה של משטרת ישראל; לא דרכה של הפרקליטות. כמו שאמר פרקליט המדינה, לעולם, לעולם משטרת ישראל ופרקליטות המדינה לא יגייסו עד מדינה ויחייבו אותו להגיד עדות שקר.
אבל, אדוני ראש הממשלה, יש לי שאלה אליך: חבר הכנסת ביטן – שאני מחבב אותו מאוד באופן אישי. באמת, כשהוא כיהן כמרכז הקואליציה הייתה לו הידברות גם עם החלק הזה. הכול נעשה ביותר טוב טעם, ביותר רכות, בחיוך, עם קיזוזים, עם שאלות – אתם מצביעים בעד החוק? לא מצביעים בעד החוק? באמת, שיתוף פעולה ראוי לציון. באמת, איש חביב ונעים הליכות, חבר הכנסת ביטן, ואני מאחל לו לצאת נקי מכל מה שעומד מולו. והבית הזה איבד אותו. הוא התחלף בחבר הכנסת דודי אמסלם כמרכז הקואליציה. כשהתבשרנו על גיוס עדי מדינה כנגד חבר הכנסת ביטן, גברתי – ואיני יודע מה ההאשמות, ואני ניזון כמו כולם מהתקשורת, ואני מאוד מקווה, ומאחל לחבר הכנסת ביטן, שהוא איש נחמד, ואני מחבב אותו מאוד באופן אישי, לצאת נקי מכל הדברים שעומדים מולו. אבל כשבתקשורת אמרו שגויס עד מדינה, לא שמעתי אותך, אדוני ראש הממשלה, יוצא כנגד עדי המדינה שגויסו נגד חבר הכנסת ביטן. הצדק הוא רק כאשר מדובר בך? איפה היית? זוהי דרכך. גמרת לעשות שימוש במישהו – זרקת אותו כמו ממחטת אף.
אדוני ראש הממשלה, עשה לנו טובה, לך לדרכך. תן לנו להתנהל, לנהל את המדינה הזאת. היום עבר חוק נוראי – חוק פטור משירות בצה"ל; חוק שבנוי טלאי על טלאי, חוק ששרת המשפטים אומרת שהוא לא חוקתי. נכון, החוק עבר רק בקריאה טרומית, והוא אמור לבוא לוועדה, וצריכים לעשות בו תיקונים ולהביא אותו לקריאה ראשונה ולעבד אותו. אולי אחרי שתעבדו אותו הוא יעמוד בדרישות בג"ץ. במתכונת הנוכחית הוא אינו חוקתי. כן, יש חרדים שמתגייסים, ואני גאה בהם. אם לא רוצים להתגייס – תלכו לשירות לאומי, תלכו לעבודה. הדם שלנו לא יותר זול מהדם שלכם בהגנה על הארץ הזאת.
עמד חבר הכנסת בן צור כאן, יוזם החוק, ואמר: המדינה קיימת בזכות לומדי התורה. מכיוון שאני בא מבית דתי, חבר הכנסת בן צור, אני רוצה להגיד לך: יכול להיות שגם בזכותם, אבל בעיקר בגלל כוחו של צה"ל, שעליו נשענת המדינה; בגלל המשרתים, הקצינים, החיילים לסוגיהם, הקרביים והלא-קרביים – כל אחד בחלקת אלוהים ששמה הושם כדי לשרת את העם והמולדת.
ואני מבקש להקריא, גברתי, מאמר מופלא של נחמיה שטרסלר. הוא כלכלן בדרך כלל, אבל הוא כנראה בחר – – –
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
לפעמים.
מיקי לוי (יש עתיד):
מה?
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
לפעמים.
מיקי לוי (יש עתיד):
כן, בדרך כלל, אמרתי. אבל אני נותן לו את הכבוד המגיע לו. ואני רוצה להקריא מאמר מופלא בכלל בנושא אחר, נושא השירות בצה"ל, שהכותרת שלו, גברתי: "רק בלי לוויות מבני ברק":
"סגן דוד גולובנציץ עשה טעות. הוא היה צריך 'להתגייס' לישיבת פוניבז' ולא לצה"ל. אבל הוא לא טיפוס משתמט, ולכן התגייס לגולני, הלך לקורס קצינים, ולפני כמה חודשים – נהרג", לצערי. "אימו ספדה לו בלוויה בכאב עצום: 'ילד אהוב שלי...', ארבעת אחיו ואחיותיו מיררו בבכי." זכרו לברכה.
"ושלא תהיה כאן טעות. ההתנגדות החרדית החריפה לשירות צבאי נובעת בעיקרה מהטעם הזה. הם לא רוצים שהלוויות יצאו מבני ברק. הם לא רוצים שאימא חרדית תבכה על בנה. הם לא רוצים שאבא חרדי, מוכה יגון, יטרוף את נפשו בכפו מרוב צער. הם מוכנים לוותר קצת לחילונים בנושאי שבת וכשרות, אבל לא על העיקרון הקדוש מכול: שהבנים לא ייפצעו ולא ייהרגו. בשביל זה יש מספיק חמורים, קוראים להם חילונים ודתיים."
"אז מה אם משה רבנו אמר על המשתמטים, שבטי גד וראובן: 'האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה'? כן, הם ישבו פה. בכיף. גם לא אכפת להם מה אומרת המשנה על החובה להשתתף במלחמת מצווה: 'הכול יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה'." כך אמרה המשנה – כדי להגן על העם והמולדת. "אז מה, שחז"ל יגידו מה שהם רוצים. הם לא יוצאים מהישיבות – מפוניבז' – לא עוזבים את קרנות המזבח."
"הגישה הלא-מוסרית הזאת, המרגיזה והמתריסה, נובעת מכך שהחרדים רואים בכנסת ובממשלה שלטון זר, בדיוק כמו בגולה. הם רואים את עצמם כמי שחיים ממש עכשיו בגטו דתי, שצריך 'להסתדר' עם השלטון הזר כמיטב יכולתם. הם לא רואים בשירות הצבאי ובמדינת הלאום היהודי ערך שראוי להילחם עליו, ואם הציונים רוצים להילחם, שיילחמו לבד."
לכן אין זה זה פלא שחבר הכנסת גפני, חבר הכנסת סגן השר ליצמן, השר אריה דרעי, "תקפו בחמת זעם את בג"ץ שקבע שחוק הגיוס, המאפשר לחרדים להשתמט, יבוטל תוך שנה. הם הבטיחו לקהל, ששלח אותם לכאן, שיעבירו בקרוב חוק חדש, שיאפשר את המשך ההשתמטות. בשביל זה הם הרי נשלחו לכנסת."
ומה שראינו פה היום – הצגה גרועה שלא עוברת את סף דלתם של המבקרים: חוק ההשתמטות מצה"ל. אומנם, כפי שאמרתי בקריאה טרומית: בושה לבית הזה, בושה לקואליציה, בושה לך, אדוני ראש הממשלה, על מזבח ההישרדות שלך הקרבת את צה"ל.
"בג"ץ רואה את החרדים באור שונה לחלוטין. הוא רואה בהם אזרחים שווי זכויות", אבל גם חובות. "לכן הוא פסל את חוק הגיוס, המפלה בין דם לדם ופוגע קשות בעקרון השוויון. כל זה היה צפוי לקרות ברגע שנחקק החוק. הוא נתן בפועל פטור לכל תלמידי הישיבה, כלומר לרוב הגדול. כתוצאה מכך, מספר המתגייסים הוא קטן עד כדי גיחוך" – אם כי אני מסיר את הכובע בפניהם, ובדרך כלל הוא מורכב מהחברים שלא נמצאים בדיוק בישיבות עצמן. הרי לא כולם הם מצטיינים בתורה, עילויים מה שנקרא. חלקם מסתובבים ברחובות, כמו בכל חברה – חילונית, דתית, חרדית – חסרי מעש, מחוץ לכל מסגרת. "לעומתם, ליבת החברה החרדית, וכמובן האליטות והרבנים, לא חלמו אפילו לרגע להתגייס. הם נשארו בערי המקלט."
לכן גברתי, חבריי חברי הכנסת, צריך לשנות גישה ולהפסיק לחוקק חוקים שקריים, כמו שנעשה פה בערב הזה. אתם עושים שקר בנפשכם. "יש להפעיל את חוק גיוס החובה גם על החרדים. יש לכך הסכמה חברתית רחבה." ואם אתם לא רוצים ללכת לשרת בצבא – בבקשה, תלכו לשירות הלאומי-אזרחי, רק תעשו משהו לטובת המדינה הזאת שמעניקה לכם תשתיות, שירותי רווחה, בריאות, חינוך; כן, חינוך, כבר אמרתי – 2.4 מיליארד שקל, התקציב הגדול ביותר שקיבלו החרדים מאז ומעולם. "החרדים צריכים להתגייס לצבא בגיל 18, כמו כל אחד אחר, בלי הקלות, בלי מכסות ובלי תרגילים. הרי זה פשוט משגע שח"כים חרדים מצביעים בחדווה בעד יציאה למבצע צבאי בעזה" – הם היו שותפים – "כאשר הם יודעים שבניהם לעולם לא יהיו בקו האש."
"ברור גם שלא צריך להתרגש מהאיומים על העדפת הכלא על פני הגיוס. בואו נראה את כל הגיבורים האלה יושבים בכלא שלוש שנים. גם הטענה שפסיקת בג"ץ תגרום לעצירה מוחלטת של הגיוס לא משכנעת. הרי בלי הלחץ, הבג"צים והחוק שהעביר יאיר לפיד, לא היה מתגייס אפילו חרדי אחד לרפואה." לא אני כתבתי את זה, אני רק מצטט את הכתבה המופלאה של נחמיה שטרסלר.
העמדה המוצגת כאן נובעת מגישה שוויונית, של מי שפונה לחרדים בגובה העיניים, בלי התנשאות ובלי פטרנליזם. לכן הוא יכול לדרוש מהם את מה שהוא דורש מבניו; לכן הוא רוצה שגם הם יוכלו ליהנות מעתיד טוב יותר בזכות לימודי ליבה, שירות בצה"ל ויציאה לעבודה, בדיוק כמו בנינו שלנו. "ברור שהם זכאים ללמוד תורה" – אנחנו לא כופרים בכך – "ככל שירצו, אבל בד בבד עם מילוי חובותיהם האזרחיות. כך הם יצאו סוף-סוף מהגטו, אל לב החברה הישראלית."
בכל 16 שנה, גברתי, מי שלא יודע – ואני מברך, כן ירבו; אני אומר את זה על הצד החיובי – הם מכפילים את עצמם. בכל 16 שנים. מה יקרה על נינינו, שיצטרכו לשאת בנטל של שירות בצבא, של עבודה ותשלום מיסים ונטל החובות הכלכליים במדינת ישראל? הגוף הולך ומתרחב ומשמין, ובסופו של דבר נינינו יצטרכו לשאת את הגוף הגדול הזה על רגליים דקות כאלה, ואוי למדינה שתתבסס על רגליים דקות, וחס וחלילה היא עלולה להתמוטט.
חזרנו הנה לאחר אלפיים שנות גלות לא כדי לאבד את המדינה הזאת. לא ולא. חלק מכוחנו – כוחנו הצבאי, כמובן – הוא כוחנו החברתי. אבל כשפורומים שלמים מבטלים את עצמם ומבדלים את עצמם מהחברה הישראלית, סופה של מדינת ישראל לשלם תשלום כבד מאוד. לצערי, ואני אומר את זה בצער רב, ניניו הם אשר ישלמו את המחיר הכבד הזה, כי לא יוכלו לשאת את הנטל הזה על כתפיים כל כך צרות.
הינה בדיוק, גברתי, מצאתי שאלות לשר שלך, לשר האוצר. אני נותן לו את הכבוד המגיע לו – – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
אני דווקא גאה בזה.
מיקי לוי (יש עתיד):
אני נותן לו את הכבוד המגיע לו.
שר האנרגיה יובל שטייניץ:
שר האוצר שלנו.
מיקי לוי (יש עתיד):
גם ראש ממשלה של כולנו, אדוני השר.
היו"ר טלי פלוסקוב:
נכון. חבר הכנסת מיקי לוי, רק שתדע לך, השעון מעודכן, אז אם זה מעניין אותך – – –
שר האנרגיה יובל שטייניץ:
גם האופוזיציה שלנו.
מיקי לוי (יש עתיד):
נכון. גם הקואליציה שלכם.
שר האנרגיה יובל שטייניץ:
כולנו של כולנו, בלי קשר למפלגת כולנו.
היו"ר טלי פלוסקוב:
בבקשה, 82 דקות לרשותך. כולנו של כולנו, נכון.
קריאה:
– – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
נטו אופוזיציה.
מיקי לוי (יש עתיד):
באמת רציתי לשאול אותו למה הוא צריך להעביר. אני מבין שראש הממשלה לחץ אותו והוא התנגד לעניין הזה. בסוף הוא התיישר עם הקו של ראש הממשלה והוא הביא את תקציב המדינה בתחילת השנה כאשר יש כמעט עוד שנה שלמה. אני אומר עוד פעם: ב-2017 עשו קיצוץ רוחבי – תבדקי אותי – של 5.8%, ובתקציב 2018 עוד 5.8%, כי ההוצאות גברו על ההכנסות, למרות הגבייה האדירה שהייתה. בסך הכול 11.6%. זה פחות שירותים, פחות רווחה, פחות חינוך, פחות הכול, פחות תשתיות, וזה פשוט חבל. אני רציתי לשאול אותו – כי יש כבר בפתח, למרות שהתקציב כבר יצא לדרך, קיצוצים רוחביים חדשים נוספים, שלא יהיו לכם שום ספקות. כי אני, בוועדת הכספים, נוכח וכבר רואה איך אוספים כספים מכל הבא ליד. וזה בסדר, כי עוד כשאני הייתי באוצר והיו בעיות כספיות, אמרתי: בואו ניקח מרשות שדות התעופה; זו חברה ממשלתית, וחובתו של שר האוצר לקחת משם כסף כדי לסגור כל מיני פערים. היום כבר הלכנו לסולר, לביטול פטור מהסולר, ומיסים כאלה או אחרים. אני באמת מאוד מאוד מודאג, והייתי אומר לו: עזוב אותך ממכסים על טלפונים ובגדים. באמת, עזוב אותך. אם לא היית עושה את זה אולי לא היית צריך קיצוצים רוחביים, כי הקיצוץ הרוחבי מכה בכולם.
היו"ר טלי פלוסקוב:
אבל איפה צמצום יוקר המחיה, אם זה ככה?
מיקי לוי (יש עתיד):
אבל הקיצוץ הרוחבי, גברתי, מכה בכולם. את צריכה להבין באמת כלכלה בגרוש, לא יותר מזה.
היו"ר טלי פלוסקוב:
אגב, אני רק רוצה להגיד לך שיש לי לימודי כלכלה לא בגרוש.
מיקי לוי (יש עתיד):
לא, אני לא – – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
פשוט אמרת את זה ככה, אז בסדר, אני די מבינה את מה שאתה אומר.
מיקי לוי (יש עתיד):
לא, אני אומר את זה בצורה חיובית. אני אומר את זה לעצמי, כי הסעיף הכי נמוך בכלכלה – שברגע שיש קיצוץ רוחבי, פוגעים גם בשירותים שהם חיוניים. לזה כוונתי. לזה כוונתי. חס וחלילה, אם הובנתי לא נכון, אז אני מתנצל על זה.
היו"ר טלי פלוסקוב:
קיבלתי.
מיקי לוי (יש עתיד):
ואני אומר, אני מאוד מקווה שלא נגיע לקיצוצים הרוחביים, אבל אם יהיו, הם ישפיעו על כולנו, וזה יהיה חבל. מאוד מאוד הייתי רוצה שנבוא ונשים תקציב ללא קיצוצים רוחביים, ואז כל משרד יודע מה הוא אמור לעשות.
היו"ר טלי פלוסקוב:
אגב, חבר הכנסת מיקי לוי, נגעת בסוגיה למה אנחנו צריכים להעביר את תקציב 2019. אני חושבת שכשהציגו פה את התקציב דווקא דיברו איתנו על כך שכבר עכשיו, ב-2018, יש לא מעט כספים שהם סוג של מקדמה על חשבון תקציב 2019. האם שמעת את זה? לאן אנחנו ממהרים?
מיקי לוי (יש עתיד):
גברתי, ההרשאה להתחייב – – –
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
– – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
אני לא מדברת כרגע על קיצוצים רוחביים.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
הם עוברים לתקציב 2019.
מיקי לוי (יש עתיד):
ההרשאה להתחייב בתקציב 2019 אינה קשורה לשאלה אם התקציב יעבור היום או – בדרך כלל – בסוף השנה, כשכבר אפשר יותר לדעת מה מצפה לנו בשנה הבאה.
היו"ר טלי פלוסקוב:
לא, אבל אני רוצה להגיד לך, לדוגמה, שכשחבר הכנסת אלאלוף הציג רפורמה בסיעוד, אני יודעת שחלק מהרפורמה בסיעוד כבר נכנס לתוקף מחודש יולי.
מיקי לוי (יש עתיד):
גברתי, זה הולך מהרזרבה. גם תקציב הנכים הולך מהרזרבה שיש במשרד האוצר.
היו"ר טלי פלוסקוב:
אז הינה תשובה לחברת הכנסת סתיו שפיר על הרזרבות. בבקשה.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
– – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
אז לאן הכסף הולך – הינה.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
קודם כול, אני ממליצה לגברתי לקרוא את פסיקות בג"ץ ואת דוח מבקר המדינה בעניין הזה. אני ממליצה לך להסתכל בפרטים של כל רזרבה וההעברות התקציביות לאורך השנה. כשאת עוקבת אחרי ההעברות התקציביות לאורך השנהף שבהן עוברים בשנה 65 מיליארד שקלים – 65 מיליארד שקל בהעברות תקציביות, כלומר מעל ל-10% – – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
אבל לאן הכסף הולך? זה שמחליטים: לא מנוצל פה – להעביר את זה למטרה אחרת שיש כרגע צורך, מה רע בזה?
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
זה לא "לא מנוצל". חלק מהכספים האלה שמדברים עליהם כלא מנוצלים בכלל עוברים לרזרבה אחרת. חלק מהכספים עוברים למימון כל מיני הסכמים פוליטיים לח"כים לאורך השנה.
היו"ר טלי פלוסקוב:
לא רק, לא רק. זה לא נכון.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
אבל גם. אם את רוצה סכימה – – – אני יכולה – – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
אני רוצה להגיד שוב את מה שאמרתי לך: אין כרגע הסכמים מסוג זה שחבר כנסת כזה או אחר מקבל 10 מיליון, 20 מיליון, 50 מיליון – – –
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
סליחה, גברתי, נתתי לך דוגמאות. כשנאמתי נתתי לך דוגמאות להסכמים פוליטיים שנחתמו עכשיו על התקציב הזה.
היו"ר טלי פלוסקוב:
לפני שנה.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
לא, לא, בתקציב 2019.
היו"ר טלי פלוסקוב:
אני הולכת לבדוק את זה, אבל אני לא מכירה את זה, ואני יודעת שזה הדבר – – –
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
את מוזמנת לבדוק. יש לי את זה פה, אני מוכנה להביא לך – – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
אז אני אבקש, כן. את יודעת מה? עד שאני שומעת את מיקי לוי, תעבירי לי.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
זה הוגש לוועדת כספים, כמו כל הסכם פוליטי. אבל ברגע שעושים קיצוץ רוחבי – – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
אז בואי, מיקי לוי כבר מוכן לחזור.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
אנחנו נותנים למיקי לוי הזדמנות רגע לשתות מים ולקחת אוויר.
היו"ר טלי פלוסקוב:
נתנו לו, נתנו לו, לא?
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
ברגע שמעבירים קיצוצים רוחביים שנכנסים לבסיס התקציב – כלומר התקציב הבא כבר נמצא כתקציב מקוצץ – אז בעצם אנחנו מייצרים מצב שכל השנה ההוצאה החברתית מצטמצמת.
היו"ר טלי פלוסקוב:
אני לא מקבלת, ולא ראיתי שההוצאה החברתית מצטמצמת. מצטערת. אני רואה רק פרויקטים חדשים לטובת החברה.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
אם היית נוכחת – – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
טוב, אנחנו לא נתווכח פה – – –
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
– – – רווחה – – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
סתיו, אנחנו סיכמנו שנעשה שיחה בצד.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
את דוח ה-OECD קראת?
היו"ר טלי פלוסקוב:
ודאי שקראתי, מן הסתם.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
ומה יש לך להגיד על זה שההוצאה הישראלית על חינוך היא מהנמוכות בעולם?
היו"ר טלי פלוסקוב:
אני אגיד. את יודעת, כשיבוא הזמן שלי לדבר מכאן אז אני אתייחס. פשוט אסור לי מהדוכן, בתפקיד של סגנית יו"ר, להביע את עמדתי. אבל אני אומרת לך – אני רוצה להגיד לך רק משפט אחד: מה שאת אומרת כאן זה כאילו כל חברי הכנסת לא למדו, וכל חברי הכנסת לא מבינים, וכל חברי הכנסת לא נימקו. זה לא נכון. אני מבקשת – את פוגעת. איפה הקולגיאליות, הלויאליות לחברים שלך?
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
סליחה, הלויאליות שלי לציבור הישראלי – – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
גם.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
– – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
יש פה אנשים שגם עובדים לילות כימים. לילות כימים.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
טלי, אז בואי אני אספר לך: אמרת הערה לגביי – – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
טוב, גברתי, אני חייבת להפסיק את השיח בינינו מתוקף תפקידי.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
אמרת הערה אישית לגביי, אז תני לי להשיב.
היו"ר טלי פלוסקוב:
לא, אני אשמח כשאנחנו נשב, לא מהדוכן.
מיקי לוי (יש עתיד):
טוב, יש לי משהו משמח, גברתי.
היו"ר טלי פלוסקוב:
הינה, הינה, חבר הכנסת מיקי לוי ממשיך, הוא קצת נח. בבקשה, אדוני.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
– – – אני עצרתי שחיתויות בכספים שהוכחו אחר כך בדוחות של מבקר המדינה – – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
יישר כוח, אני לא אומרת.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
– – – במיליארדי שקלים. אם הייתי "נאמנה", במירכאות, לקולגות, כל חברי הכנסת, לא הייתי יכולה לעצור את השחיתויות האלה.
היו"ר טלי פלוסקוב:
אל תיקחי את המילים האלה למקום אחר.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
הנאמנות שלי היא לציבור – – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
כשאת אומרת מהדוכן: אתם לא מבינים, אתם לא קראתם, אתם לא בדקתם – אני מצטערת, זה לא מתאים.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
– – –
מיקי לוי (יש עתיד):
אני רוצה להגיד משהו משמח.
היו"ר טלי פלוסקוב:
הינה, הינה, זהו. חבר הכנסת מיקי לוי – ברגע שהוא מבקש, זה זמנו.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
– – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
סתיו, תודה.
מיקי לוי (יש עתיד):
אני מבקש את רשותך, גברתי, אחד היועצים הפרלמנטריים שלי, ניר שוהם, לא שמתי לב, אבל אחרי השעה 00:00 חל יום הולדתו. אז אני מבקש בהזדמנות זו לאחל ליועץ הנאמן שלי ניר שוהם שהיום חל יום הולדתו, יום הולדת שמח, בריאות, הצלחה. תודה רבה לך על כל הסיוע. אני מעריך זאת מאוד. תודה רבה לך מעומק הלב.
היו"ר טלי פלוסקוב:
אני מצטרפת, והלוואי שכל היועצים שלנו יקבלו ברכה כזאת.
מיקי לוי (יש עתיד):
אני רוצה להגיד משהו. אני מברך על כך שיש עודף תקציב, ואני מברך על כך שהגבייה היא טובה, ואני מברך על כך שיש איתנות פיננסית ושהאבטלה בירידה. אני באמת מברך על כך. אני מברך גם על כך שהחוב החיצוני של מדינת ישראל ירד ושהגענו, נדמה לי, ל-63.5% חוב–תוצר. אנחנו העברנו את זה ב-65.5%, הצליחו להוריד כמעט 2% נוספים. ואללה, שאפו ענק. כל הכבוד.
היו"ר טלי פלוסקוב:
עכשיו אני מרוצה.
מיקי לוי (יש עתיד):
אבל אני רוצה להגיד משהו בנושא חוק הפחתת הגירעון. יש חלק שהיו מרוצים שהעלו אותו ל-2.9%. האמת היא שאני לא כל כך ביניהם, למרות שזה מאפשר לכאורה יותר כסף – או לא לכאורה, זה מאפשר יותר כסף ויותר תקציבים לכל מיני נושאים, חלקם חברתיים. אבל חוק הפחתת הגירעון חוקק על מנת לאפשר לממשלה לבנות תקציב מדינה תוך שמירה על אחריות פיסקלית ויצירת מסגרת פיסקלית יציבה ואמינה, שתאפשר למשק להתמודד בהצלחה עם זעזועים כלכליים בטווח הבינוני והארוך. למעשה – אני רוצה להסביר במילים פשוטות – החוק הזה קובע את הגירעון המרבי שאותו ניתן לקבוע בעת אישור תקציב המדינה במונחים של אחוזי תוצר, שיוצר מגבלה אפקטיבית על תקציב המדינה בעת בנייתו. לעמידה במגבלות אלו חשיבות מכרעת בשמירה על אמינותה הפיסקלית של הממשלה. יצוין כי קביעת מגבלות פיסקליות נהוגה ברוב המדינות המפותחות בעולם. לעמידה במגבלות אלו יש חשיבות מכרעת בכל הקשור להמשך הפחתת הגירעון ויחס החוב–תוצר החיוניים לחיזוק האיתנות של כלכלת מדינת ישראל.
עם זאת, לעיתים עולה הצורך לאזן בין חיזוק האיתנות הפיסקלית, לצורך של עמידה במשברים בטווח הבינוני והארוך, וכן לצורכי המשק בטווח הקצר. הדבר נכון במיוחד בשנים שבהן הצמיחה נמוכה יותר ואתגר השמירה על העוגנים הפיסקליים עומד כנגד צרכים נוספים, כגון הגדלת הוצאות תקציביות הנחוצות לעידוד הפעילות המשקית, וכן התמודדות עם אתגרים חברתיים וביטחוניים.
שלוש הנקודות המפורטות לעיל מנוסחות בצורה נהדרת ומשקפות דעה מקצועית הנהנית מתמיכה רחבה ביותר בקרב הכלכלנים במדינת ישראל ובעולם, באקדמיה, במגזר העסקי, במוסדות השלטון, בבנקים מרכזיים ובארגונים כלכליים בין-לאומיים. ההיגיון של הנקודה השנייה נובע מכך שאי-שמירה על יעד הגירעון בתקופה של גאות תמנע מהממשלה אפשרות לקיים מדיניות אנטי-מחזורית בעיתות של שפל. ההיגיון של הנקודה השלישית נובע מהצורך לנהל מדיניות אנטי-מחזורית בעיתות שפל.
בנוסף לכך, בהקשר הישראלי קיים שיקול חשוב נוסף לשמירה על משמעות פיסקלית והקטנה מהירה של החוב בישראל, הגבוה יותר מאשר בשווייץ. במקרה של מלחמה, חלילה, העלות הישירה של ההוצאות הביטחוניות, כמו שהיה בצוק איתן, ואולי גם האזרחיות, בזמן המלחמה ואחריה – הפגיעה בפעילות הכלכלית עלולה להיות משמעותית. ככל שהמצב הפיסקלי בעת פרוץ המלחמה איתן יותר, ישראל תהיה חזקה יותר ומוגנת יותר בעת המלחמה ואחריה.
לכן מפליאה מאוד ההצעה המפורטת – ואני מתייחס לחוק הגירעון, שבו מוצע לדחות את תוואי הפחתת הגירעון הקבוע בחוק בשנה, ולהעלות את תקרת הגירעון ל-2019 ל-2.9%, וכן למתן בהלימה את קצב הפחתת הגירעון בשנים הקרובות. כלומר, בניגוד גמור לנאמר בשלוש הנקודות שהזכרתי, למעשה תזכיר החוק שעבר מציע לוותר על האחריות הפיסקלית, לפגוע ביציבות ובאמינות של המסגרת הפיסקלית, להחליש את יכולתו של המשק הישראלי להתמודד בהצלחה עם זעזועים כלכליים בטווח הארוך והבינוני, להתנער מהמגבלה על תקציב המדינה בעת בנייתו, לכפור בחשיבות המכרעת בשמירה על אמינותה הפיסקלית של הממשלה, לחרוג מהנורמות הבין-לאומיות הנוהגות ברוב המדינות המפותחות בעולם, להתעלם מהחשיבות המכרעת בכל הקשור להמשך הפחתת הגירעון ויחס החוב ולפגוע בחיזוק איתנותה של כלכלת ישראל. במילים אחרות, רבותיי, תזכיר החוק שעבר מציע לנהוג בצורה שתחריף את המשבר הכלכלי הבא – הבא – ותסכן את חוסנה של מדינת ישראל אם חס וחלילה תפרוץ מלחמה.
בחוק שעבר אין אף משפט שמתייחס לנקודה שהזכרתי, כגון הצורך להקל על מגבלות הגירעון במקרה של משבר כלכלי, או המקשר את ההצעה להגדלת יעדי הגירעון באופן כלשהו לנסיבות המפורטות בנקודה השלישית. זה לא במקרה או בטעות; פשוט אין נסיבות כאלה היום. אין כיום צמיחה נמוכה, אין כיום אבטלה – שאפו בעניין הזה – ואין כיום צורך מיוחד בתמריץ הפעילות המשקית על ידי הרחבה פיסקלית; אין כיום מלחמה, תודה לאל, ואין כיום משבר פיננסי, תודה לאל. להפך, יש היום מצב מיוחד שבו המשק נמצא במצב טוב מאוד, לאחר שנהנה במשך כמה שנים מצמיחה נאה ורציפה. יש היום שיעור אבטלה נמוך בקנה מידה היסטורי, בהשוואה בין-לאומית, ושיעורי תעסוקה באמת מעולים. יש היום מצב ביטחוני טוב מאוד. יש מחירי נכסים גבוהים הן בשוק הנדל"ן והן בשווקים הפיננסיים. הצריכה הפרטית משגשגת, וזה אור אדום – אור אדום, כי אם הצריכה הפרטית תרד, יש לנו בהחלט בעיה.
הפערים הכלכליים-חברתיים כפי שהם באים לידי ביטוי ברמת האי-שוויון בהכנסות ובשיעורי העוני היחסי באמת נמוכים יחסית לעבר. לאור מגמת שיפור שנמשכת כבר כמה שנים, ההוצאה הציבורית החברתית על חינוך, בריאות, רווחה, עלתה בשיעורים משמעותיים בשנים האחרונות. ההכנסות ממיסים נמצאות בשיא היסטורי. הכלכלה העולמית נמצאת בפעם הראשונה, לאחר שנים רבות, בתנופה של צמיחה רחבה ומתואמת על פני רובן המוחלט של המדינות, הן בכלכלות המתקדמות והן בשווקים המתעוררים. מגזר ההייטק הוא החשוב ביותר במשק הישראלי. הוא נהנה מפריחה ושגשוג. מדד הנאסד"ק נמצא בשיא היסטורי. המדיניות המוניטרית, על רקע היעדר לחצים אינפלציוניים, מרחיבה ביותר, וריבית בנק ישראל נמצאת בשפל.
בהקשר של ניתוח זה עשויות לעלות שתי השגות: אולי ההצלחות הכלכליות והחברתיות בשנים האחרונות נגרמו דווקא על ידי המדיניות הפיסקלית, שהייתה יחסית מרחיבה, ואם כך, מדוע לא להמשיך בהרחבה זו? בשנת 2017 נרשם עודף גדול ביחס לתכנון התקציבי. מדוע להניח שזה עודף חד-פעמי? אולי הוא יחזור גם בשנת 2018? הלוואי. בהחלט ייתכן שההרחבה הפיסקלית תרמה משהו לצמיחה ולשיפור בשוק העבודה. כמעט אף אחד לא טוען שהמכפיל הפיסקלי בשנים האחרונות היה אפס. לא כך הדבר. אבל העובדה שהמכפיל היה גדול מאפס לא אומרת שנכון היה לבצע הרחבה פיסקלית. על זה אני מלין – על הגידול ל-2.9%. את אותה תחמושת – האפשרות לביצוע הרחבה פיסקלית על מנת לסייע לפעילות במשק – היה ניתן לשמור במחסנית לעת הצורך ולהשתמש בה רק בשעה שחלילה המשק יהיה בהאטה וחלילה במיתון; אז ההשפעה שלה יכולה להיות הרבה יותר גדולה, המכפיל היה גדול יותר.
כמעט כל העודף בשנת 2017, לעומת התכנון בתקציב, נבע מהמבצע במיסוי דיבידנדים. המבצע הזה היה גרוע מבחינה כלכלית וחברתית, אבל לא היה מנוס ממנו. אני דווקא תמכתי בו. אותן חברות ארנק – שהיה צריך לחסל אותן אחת ולתמיד – שהתחילו בחטא כאשר רצו הסדר מול הביטוח הלאומי, ובסופו של דבר גם בעלי שכר אישי גבוה, לעיתים שלא מיגיעה, פתחו חברת ארנק. דרך חברת הארנק עשו שימוש בכספים שנצברו לצורכיהם-שלהם: נסיעות לחו"ל, רכישת כלי רכב, הלוואה לצורך רכישת דירה. באותן חברות שילמו רק 25%. פתרנו את זה אחת ולתמיד; נכון, במהלך לא פשוט, במהלך כואב, אבל היינו צריכים ליישר קו. חברות הארנק של אדם יחיד – הבעיה הזאת נפתרה. למעשה היו צריכים לשלם 30% ועוד 3% מס יסף – סך הכול 33% – כדי לתמרץ את אותם בעלי חברות הארנק לחסל את אותן חברות שפגעו במשק ובהכנסות המדינה. ניתנה להם – באופן חד-פעמי לאורך של תשעה חודשים, ולא שלושה חודשים כפי שהאוצר רצה – הנחה 5% במס המשולם ועוד 3% מס יסף, בסך הכול 8%, על כל הכספים שצברו בחברת הארנק. למעשה זכו ב-8%, אבל מכאן ואילך אין יותר חברות ארנק של אנשים פרטיים, ומי שרוצה ונשאר איתן, ברגע שימשוך דיבידנד, ישלם מס מלא.
בשנת 2017, כפי שאמרתי, לעומת התכנון בתקציב, שנבע מהמבצע הזה של הדיבידנדים, הוא הגדיל את הכנסות המדינה, ואולי הוא יגדיל את הכנסות המדינה בשנים הבאות או יקטין אותן. למעשה, מה שקרה – כל הכספים נכנסו ב-2017 ו-2018 – ואני מפנה את הזרקור לשר האוצר, כמו שאומרים, לתשומת ליבך, או דיר באלכ: צפויה לך ירידה בהכנסות מאותן חברות ארנק, כי כל בעלי חברות הארנק מימשו אותן ב-2017. זאת אומרת שהכסף נכנס בבת-אחת, והוא יהיה חסר בשנים הקרובות – לתשומת ליבך ותשומת לב אנשי אגף התקציבים ורשות המיסים.
הגדלת הגירעון ל-2.9%, כאשר בחוק הוא 2.5% לשנה הזאת, ובשנה הבאה צמצום ל-2.5% ואחר כך ל-2%, למעשה מוטלת על כתפיו של שר האוצר. אבל אין פה חוכמות. אין חוכמות. ובעניין הזה, אם משה כחלון ימשיך להיות שר האוצר, בכל ממשלה, זו אחריות שלו – הוא גרם לכך, הוא יישא בעול הזה, והוא אמור לפתור את זה.
היו"ר טלי פלוסקוב:
יש לך ספק.
מיקי לוי (יש עתיד):
אני מאחל לו. את רואה איזה פייר אני.
היו"ר טלי פלוסקוב:
נכון, אין מה להגיד. 58 דקות.
מיקי לוי (יש עתיד):
אולי חברת הכנסת נחמיאס תרצה ללכת לישון, אז אני מוכן להחליף אותה.
היו"ר טלי פלוסקוב:
חשבתי שאתה מבקש שהיא תחליף אותך.
קריאה:
– – –
מיקי לוי (יש עתיד):
אה, היא רוצה לדבר? יש אחרים שרוצים להישאר לישון?
קריאה:
– – –
מיקי לוי (יש עתיד):
לא, אני יכול למשוך עד 08:00 בלי בעיה.
היו"ר טלי פלוסקוב:
מיקי לוי הביא קלסר של כל הנושאים שהוא מטפל בהם.
מיקי לוי (יש עתיד):
עלתה כאן היום סגנית שר החוץ, שבדברים שלה היא מאפיינת את מה שקורה לנו בבית הזה.
שרת המשפטים איילת שקד:
– – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
הנה, השעון מעודכן. עוד שעה.
שרת המשפטים איילת שקד:
– – –
מיקי לוי (יש עתיד):
לא, זה בסדר, גברתי שרת המשפטים. יש דברים שאמרתי על החוק שחוקק. כשאת תהיי פה אני אקריא לך איזו כתבה נהדרת.
שר האנרגיה יובל שטייניץ:
היא דיברה על התהליך.
מיקי לוי (יש עתיד):
אה, על התהליך?
שר האנרגיה יובל שטייניץ:
– – –
מיקי לוי (יש עתיד):
זה דווקא לא פיליבסטר. אם היה פיליבסטר היינו מושכים 27. זה הרע במיעוטו, מה שקורה.
שר האנרגיה יובל שטייניץ:
– – – זה בסדר, אף אחד לא רוצה לפגוע בך.
מיקי לוי (יש עתיד):
לא, אני לא נפגע, אדוני השר שטייניץ.
הייתה כאן סגנית שר החוץ לפני כמה שעות – ואני מתנצל למפרע על המילה שאני הולך להגיד, אבל בדברי הבל גרמה בדבריה, כמו שנעשה בבית הזה בעת האחרונה: שמאלנים, חמוצים, לא ראויים, אשכנזים, ספרדים. אלוהים ישמור, לאן אתם רוצים לקחת אותנו? סוף-סוף, אחרי 70 שנה שחזרנו למולדת, יש נישואי תערובת, ספרדים עם אשכנזים, אשכנזים עם ספרדים. מה הקשקוש הזה של סגנית שרת החוץ?
אבל דברי ההבל האלה הם בהמשך לדברי ההבל שהיא השמיעה כלפי יהדות העולם. היא, שעשתה את השירות הלאומי-אזרחי שלה באטלנטה, אם אני לא טועה, דרך הסוכנות, אומרת שמי שיושב שם אינו יכול לחוות דעה, כאילו לא אחים שלנו הם. אז, סגנית השר חוטובלי, מדובר בשישה מיליון יהודים שחיים בתפוצות – שישה מיליון באמריקה הצפונית ועוד שניים בשאר רחבי העולם. זה העם שלנו, מה לעשות? אני מקבל אותם כמו שהם, ואני מחבק אותם כמו שהם. אז נכון, הם לא אורתודוקסים. אדם באמונתו יחיה. בדברים שלך את מפלגת את העם. זאת ועוד – מייד יצאת, כי לא רצית לשמוע את דברי הביקורת של שאר חברי הכנסת בבית הזה.
אני באמת שואל את עצמנו: מה קרה לנו כעם? כאזרחי מדינת ישראל? אדוני ראש הממשלה, אתה מוביל מהלך מסוכן של פילוג, של הסתה. כל הצד הזה – או רוב הצד הזה; אני מתנצל בפנייך – צורח מהצד הזה לצד הזה: שמאלנים, אשכנזים, מה לא.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
והצד הזה לא צועק שמאלנים.
מיקי לוי (יש עתיד):
לא יאומן, חברת הכנסת נחמיאס. חלקים מהשלטון, וראש הממשלה בראשם, מדיחים, מפצלים את העם הזה – חרדים וחילונים, דתיים וחילונים, אשכנזים ועדות המזרח, ערבים ויהודים. מה קרה לכם? השתגעתם? הרי אנחנו צריכים להמשיך לחיות בארץ הזאת. מה יקרה לנו בעתיד? אנחנו עם אחד, אבל עדיין שבטים-שבטים, לצערי. מתי נהיה לעם אחד? אלפיים שנה לקח לנו לחזור הנה. הקמת המדינה – נס. נס. איזה עם שרד אלפיים שנה? באמת, כשאני מסתכל מסביב אז האבות שלנו, אנחנו, בנינו, העולים מרוסיה שהצילו את המדינה במלחמת יום כיפור, והביאו לכאן מדע וטכנולוגיה, ורופאים ואנשי רוח – – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
צריך לתקן: ברית המועצות לשעבר, אתה מתכוון, כן?
מיקי לוי (יש עתיד):
כן, תודה על התיקון.
הקמנו מדינה לתפארת: סטארט-אפ ניישן; הצבא החזק ביותר במזרח התיכון; בריאות ברמה גבוהה ביותר. 70 שנה של הישגים, למרות האיומים. ואני שואל אתכם: מתי נהיה לעם אחד, לעזאזל? מתי? תפסיקו. אבל כשראש הממשלה נוקט את העמדה הזאת וקורא: אתם חמוצים, אתם שמאלנים – אדוני ראש הממשלה, אני רוצה להגיד לך משהו, אני חושב שפעם אמרתי לך: אבא שלי ואימא שלי היו חברי אצ"ל. אימי הבריחה על גופה כלי נשק מעמדה לעמדה פה בירושלים. אבא שלי הושם על ידי האנגלים בלטרון במשך שנתיים על חברותו באצ"ל והשתתפותו במבצע כזה או אחר. אני בכלל קיבלתי חינוך – שיר הערש ששרו לי זה "שתי גדות לירדן, זו שלנו, זו גם כן". אנחנו יכולים. אבל אני במקרה יושב בצד הזה ואתה קורא לי "חמוץ", "שמאלן". אדוני ראש הממשלה, אני לא פחות פטריוט ממך, אולי יותר.
איזה זן של פוליטיקאים, מנהיגים, דרושים לנו כחברה, כעם, להוביל אותנו? אולי, אדוני ראש הממשלה, תשנה את הניסוח שלך. נשאלת השאלה אם מותר לעשות הכול כדי לשרוד, כדי לרמוס את הדמוקרטיה, את החוק – – –
שר האנרגיה יובל שטייניץ:
מיקי, לילה טוב לך.
מיקי לוי (יש עתיד):
לילה טוב, אדוני השר. נסיעה טובה.
שר האנרגיה יובל שטייניץ:
הספקתי בזכותך לשמוע באך – – –
מיקי לוי (יש עתיד):
תעביר את זה בבקשה לשרה.
שר האנרגיה יובל שטייניץ:
– – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
לא, לא, את באך, שגם לשרה לא יהיה משעמם.
שר האנרגיה יובל שטייניץ:
– – –
מיקי לוי (יש עתיד):
תראה מה זה, איזה הספק, אדוני.
רמיסת הדמוקרטיה והחוק ברגל גסה על ידי ראש הממשלה, דברי הבלע שלו כנגד רשויות אכיפת החוק, משטרת ישראל, פרקליטות המדינה, בתי המשפט – כולם חברו יחדיו, כולם נגדו. הפלת השלטון בצורה לא דמוקרטית, צעק מעל הדוכן הזה. אז אדוני ראש הממשלה, לא. אנחנו רוצים לנצח אותך בקלפי. אנחנו ננצח אותך בקלפי.
כבר אמרתי: משהו לא טוב עובר עלינו. אמרת אתה, אתמול, אדוני ראש הממשלה: יש טלטלה. מדינת ישראל עוברת בימים אלה טלטלה פוליטית, דרמטית. אמרתי קבל עם ועדה – מה, אני עוד חמש דקות מסיים? מה, השתגעתם?
היו"ר טלי פלוסקוב:
לא לא, יש לך עוד 48 דקות. מי אמר לך חמש דקות?
קריאה:
– – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
אה, אוקיי, זו זכותכם.
מיקי לוי (יש עתיד):
מה, אתם מקצרים? מה קרה?
היו"ר טלי פלוסקוב:
לכן אני תמיד אומרת: עד.
קריאה:
– – –
מיקי לוי (יש עתיד):
איילת הלכה.
בכל יום אנחנו נחשפים לעוד ועוד פרטים מסמרי שיער מחקירות ראש הממשלה. בזה אחר זה כל מקורביו של ראש הממשלה נחקרים ומעידים במשטרה. אני קצת מכיר את תאי המעצר מהצד השני. אז כשאחד מעדי המדינה נעצר ויצא חוצץ נגד תנאי המעצר – מה לעשות, זה לא מלון חמישה כוכבים, ומדינת ישראל לא מקצה הרבה כסף כדי לשפר את מקומות המעצר, אז כן, יש שם פשפשים וריח של ליזול, ולא נעים שם, וכשאחד מעדי המדינה טען שלא נוח לו ולא נעים לו, אני הבנתי אותו. והינה אצו רצו כל שרי ממשלת ישראל, ושרת התרבות בראשם, נגד תנאי המעצר בשירות בתי הסוהר. כותרות: "הייתכן"; "פשפשים"; "לא נותנים לו לראות רופא".
אחרי כמה ימים, כשהתברר שהעצור הפך להיות עד מדינה, אף אחד לא טען שתנאי המעצר שלו אינם נוחים, שיש לו פשפשים בתא ושלא נותנים לו לראות רופא. לא אגזים אם – כמה חברים בבית הזה יכלו להגיד: שלא יראה רופא. בזה אחר זה כל אנשי סודו של ראש הממשלה הופכים לעדי מדינה ופורסים בפני גורמי אכיפת החוק עדות על התנהלות עבריינית בלשכה החשובה ביותר במדינה. כבר עכשיו דבר אחד ברור: המנטרה הקבועה – איילת, את רוצה עכשיו?
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
– – –
מיקי לוי (יש עתיד):
אז רק תיתני לי להגיד כמה מילים. תקשיבי, זה חשוב.
כבר עכשיו ברור שהמנטרה הקבועה, "לא יהיה כלום כי אין כלום", נשמעת חלולה מתמיד. יש גם יש; מספיק; יותר מדי; יש הרבה בצורה מבהילה, שטף של יש – והסוף לא נראה.
מכובדי ראש הממשלה, אתה צודק, אנחנו במשבר פוליטי, ונשאלת שאלה איך הגענו למשבר הזה. תעמוד מול הראי, תשאל את עצמך. אני לא אחזור על הדברים שאמרת אתה: ראש ממשלה ששקוע עד צוואר בחקירות, אין לו מנדט מוסרי לקבל החלטות בענייני המדינה, שמא החלטות אלה הן החלטות שמאפשרות את הישרדותו הפוליטית.
אדוני ראש הממשלה, לך לדרכך, שחרר אותנו מהעול הזה, שאם לא כן, עוד בשנה הזאת, לקראת סופה, ננצח אותך בקלפי. תודה רבה.
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה רבה לחבר הכנסת מיקי לוי. נשארו לך 43 דקות, הזמן שנותר. איכשהו תסתדרו אחר כך עם הזמן הזה. בבקשה, אני מזמינה את חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. בבקשה, גברתי, לרשותך 30 דקות.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
זה הכול?
היו"ר טלי פלוסקוב:
בוקר טוב.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
בוקר טוב, בוקר טוב. מיקי לוי, אתה נורא גבוה. זה לא נראה כך כשעומדים לידך. כן, השיער שלי. תרשו לי לסדר את השיער. עוד מעט תחזור לכאן השרה שקד, אני רואה שהייתה קצת עייפה. ניתן לה קצת, נחוס עליה, כי אתמול היא הייתה בכנס מאוד חשוב. תשמעי, בכל זאת, יש איזו הזדהות בין איילת לבין איילת, אין מה לעשות. ראיתי שהיא עוד רגע – – –
קריאה:
נטו איילת.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
נטו איילת. שתהיי לנו בריאה, זהבה אילני, מנהלת סיעת המחנה הציוני – – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
מצוינת ומצטיינת.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
מה זה מצוינת, משהו משהו; כל הנהלת הסיעה הזאת, אבל זהבה מנצחת עלינו ביד רמה. זו גם הזדמנות להגיד לך תודה בשעה הארוכה הזאת של הלילה, וגם לאסף גולדפרב.
חשבתי לעצמי איך להתחיל. אתם יודעים, אנחנו כבר רגילים לעשות פה פיליבסטרים, וטלי פלוסקוב, חברת הכנסת היקרה, סגנית יו"ר הכנסת, רגילה לבלות פה איתנו בלילה – נכון, חבר הכנסת לוי?
חשבתי לעצמי איך אני אתחיל את הנאום, ואז נזכרתי ברגע מכונן, לפני בערך חודש וחצי, אולי חודשיים, כשישבנו בוועדת הכנסת באישון לילה והתחלנו לדבר על פיצול החוקים לוועדה – אני חברת ועדת הכלכלה. ואני שואלת את חבר הכנסת כבל: תגיד, חבר הכנסת כבל, הכול מסודר מבחינתנו, מבחינת מה עובר לוועדת הכלכלה? הוא אומר לי: כן, למעט דבר אחד, שפתאום הבנתי, ובגלל זה אני רוצה שתבואי לוועדת הכנסת – למעט החוק של הרשות המטרופולינית.
צריך להבין משהו: הרשות המטרופולינית היא רשות שנועדה, אחת ולתמיד, לעשות סדר בתחבורה הציבורית באזור המרכז – בעיקר, אבל לא רק; כשמה כן היא, מטרופולינית, כלומר איך מייצרים עיר, בכל מקום, שהיא סוג של כוכב, וממנה שלוחים ושלוחות הזרועות והמפה של התחבורה הציבורית. אני רואה שיושב-ראש הקואליציה מאוד מאוד מאוד נחוש שלא להעביר את זה לוועדת הכלכלה. פר אקסלנס, תשאלי כל בן אדם שהוא שתי דקות בבית הזה והוא יגיד לך: מה זאת אומרת? כל הנושא של התחבורה הציבורית בוודאי שייך לוועדת הכלכלה – נכון, חבר הכנסת לוי? ואנחנו ככה מסתכלים וצופים מהצד ואנחנו אומרים לחבר הכנסת גפני: גפני, מה קרה פתאום שהרשות המטרופולינית עוברת לוועדה מיוחדת? אגב, יבוא יום – – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
אז רגע, לאן הם רצו להעביר? לא הבנתי.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
רגע, חכי. לוועדה מיוחדת פתאום.
היו"ר טלי פלוסקוב:
לא, פשוט אמרת כלכלה, ובגלל זה לא הבנתי.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
לא לא לא, הם לא רצו להעביר לכלכלה.
היו"ר טלי פלוסקוב:
אז עכשיו זה ברור לי.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
את רואה? טוב שאת פה.
אני אומרת לך, יום אחד, יבוא יום בדברי ימי הכנסת, ושני דברים מרכזיים ייזכרו מהכנסת הזאת: האחד זה סבבי התיקים האין-סופיים בממשלה הזאת, והדבר השני – כמות הוועדות המיוחדות. באופן היסטורי – – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
זה לא דבר רע, אגב.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
אני רוצה להגיד לך שהקמת ועדות כנסת מיוחדות היא "נון" גדול מאוד של הכנסת הזאת. לכנסת יש 12 ועדות עומדות – נכון, אדוני נאזם, סגן מזכירת הכנסת?
קריאה:
היו עשר – – –
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
אבל היום אנחנו עם 12 קבועות.
היו"ר טלי פלוסקוב:
12 ועדות, כן.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
12 ועדות, standing committees, מה שנקרא. בכל פרלמנט בעולם שמכבד את עצמו – 12 ועדות עומדות, תקפות, אלה הוועדות המרכזיות של הבית. בוועדות האלה אמורים להתנהל ענייני הבית. אלא מאי, שבקואליציה הזאת רבות כל כך המחלוקות – ראינו איזה המחשה פה ב-24 השעות האחרונות – רבות כל כך המחלוקות, שאת הרשות המטרופולינית צריך להבריח לוועדה מיוחדת, אפילו לא לוועדת הרפורמות. למה, חבר הכנסת לוי? משום שהחרדים לא רוצים שזה יגיע גם לוועדת הרפורמות, בין שמדובר בגלל – – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
אבל איזה מיוחדת? איזה?
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
רצו להקים ועדה בראשותו של חבר הכנסת אמסלם.
היו"ר טלי פלוסקוב:
אה, עכשיו הבנתי. היא לא קיימת עדיין, רק רצו להקים.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
תנו לי, אני אעשה לכם ספוילר. הרשות המטרופולינית כבר פוצלה מתוך חוק ההסדרים, כי הבינו שאנחנו לא ניתן להמית אותה מיתת נשיקה. תראו, האופוזיציה הזאת, בניגוד לכל הטענות החמוצות של ראש הממשלה, שטוען שאנחנו חמוצים – זה הרי הוא החמוץ – בניגוד לכל הטענות האלה אנחנו ענייניים וממלכתיים, ואנחנו טוענים שדברים שהם חשובים, צריך לעזור להעביר אותם, לא למנוע להעביר אותם. גם היום הצבענו במליאה לפני חוק הגיוס ולפני חוק פיזור הכנסת, הצבענו פה – בין שמדובר על הצו בנושא הסיגריות ובין שמדובר בדברים אחרים – הצבענו בעד – – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
נכון, והיו כמה פיצולים.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
הצבענו בעד נושאים שהיו חשובים בעינינו. הרשות המטרופולינית – רצתה הקואליציה להמית מיתת נשיקה. בואו, צריך להגיד. למה אני אומרת מיתת נשיקה? סתם רצתה להמית. החלטתי להגיד מיתת נשיקה, זה יפה.
זה היה מדהים לראות את זה, חברת הכנסת פלוסקוב, איך במסגרת המסחרה הפוליטית – ולא, אני לא מסכימה איתך; הקמת ועדות מיוחדות זו רעה חולה וחוסר כבוד פרלמנטרי אדיר בתוך הבית הזה כלפי מי שנבחרו לעמוד בראש ועדות, החל מוועדת הרפורמות, שלא הייתה ועדה מוצדקת, ועדיין קיימת, וכלה באין-ספור ועדות שהוקמו פה. אתה רוצה שאני אתן לך דוגמאות? חוק הלאום, ועדת קיש, ועוד כל מיני קיש קיש קריא.
היו"ר טלי פלוסקוב:
אז רגע, זה לא ועדות מיוחדות, זה ועדות משותפות.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
זה ועדות מיוחדות, חברת הכנסת פלוסקוב, שנועדו לעשות רק דבר אחד: לוודא שאו שדבר עקום יעבור עקום או שדבר בלתי עקום לא יעבור או שדבר לא יעבור כי הוא עקום. זה הדבר היחיד שהוועדות האלה נועדו לעשות. הן משותפות, הן מיוחדות, הן ועדות שרוצות לעשות צרות לחוקים שמובאים לפניהן. מה זאת אומרת? אין שום הצדקה לדבר הזה, ואני אומרת לך שההמחשה הטובה ביותר הייתה סביב הנושא הזה של הרשות המטרופולינית, שהובאה בחוק ההסדרים.
הינה, תראו, הרי יש לנו דיונים. אני יושבת בוועדת הכלכלה, כאמור, ואני מאוד משתדלת, מה שנקרא, להיות שותפה לחבר הכנסת כבל; כמו שאנחנו קוראת לעצמי, אני עובד הקבלן שלו. אני חיילת שלו, באמת, כי זה נורא נורא נורא מסובך, זאת ועדה עמוסה והצוות אצלנו מאוד מאוד עמוס. עכשיו גם התחלנו את דיוני ועדת החקירה הפרלמנטרית בנושא האשראי. אני אומרת לך שאין פה ולא הייתה פה שום הצדקה, למעט זה שעושים דילים מאחורי הגב. כי אגב, לפני שניסו להעביר את זה לוועדה המיוחדת של מיתת הנשיקה – כדי לא להעביר אותה לוועדת הרפורמות, כי אז אולי בוועדת הרפורמות בטעות זה גם יצליח – זה היה אמור לעבור לוועדת הכלכלה. זה היה חלק מהסיכום. אתם יודעים שלפני שיש דיוני תקציב יש סיכומים, מסכמים מה עושים. עכשיו, אנחנו היינו פה, באמת – מה היה עצוב לראות בעניין הזה? ראינו בזמן אמיתי – אתה זוכר את זה? ראינו בזמן אמיתי איך הדבר הזה מתרחש מתחת לאפנו. לשמחתנו הדבר הזה נמנע, כי הרשות המטרופולינית פוצלה מחוץ לחוק ההסדרים.
עכשיו, זו שאלה אמיתית אם בסופו של דבר הדבר הזה יבוא לעולם או לא יבוא לעולם, הנושא של הרשות המטרופולינית. אבל אני אומרת לכם שמבחינתי זו הייתה גם הזדמנות להגיד: כנסת יקרה, יש כאן 12 ועדות עובדות ומתפקדות. אין שום צורך בכל הזדמנות לבזות את הוועדות האלה ולהגיד: בעצם הוועדות האלה לא רלוונטיות, תקנון הכנסת לא רלוונטי. בשביל מה צריך לעשות את זה?
כמובן שלעשות מניפולציות פוליטיות זה אחד מהכישרונות הבולטים שבאים לידי ביטוי בממשלה הזאת מדי יום, אבל זה חלק מהמשחק הפוליטי. פה היה לראות איך תוקעים אצבע בעין על עניין שהוא קריטי לאזרחי מדינת ישראל. בסופו של דבר אנחנו רואים בכל הנושא של העומס בכבישים – אנחנו רואים שהמצב קשה ומורכב, ואם לא יהיה טיפול רב-מערכתי בנושא של התחבורה הציבורית שום דבר לא באמת ישתנה פה, כי כמות הרכבים שעולה פה מדי חודש על הכביש היא פשוט באופן חסר פרופורציה לעולם המערבי. כבר אמרתי פה מעל בימת המליאה כמה וכמה פעמים שבמדינות כמו אסטוניה משקיעים 14,000 יורו לאדם בשנה בתחבורה ציבורית; במדינת ישראל, חבֶרתי, 1,400 יורו לאדם. אלה מספרים של ה-OECD, לא מספרים של חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין.
האתגר הגדול בעיניי בתקציב הזה – ככל שהתקציב באמת יעבור מחר; לכי תדעי מה יקרה בקואליציה הזאת, אבל ככל שהתקציב באמת עובר מחר – בסוף האתגר הכי גדול פה זה המימוש שלו, המימוש; שהכסף שיוצא מקופת האוצר יגיע לאנשים. הסיבה שאני אומרת את זה היא משום שאחת הבעיות הכי קשות היא העובדה שמדי שנה, כשעושים בקרה תקציבית, מגלים שבהרבה מאוד החלטות – מי שמציץ שם יכול להיכנס. אנחנו לא מפריעים לאף אחד להיכנס. אנחנו זקוקים לעוד קצת קהל פה, כדי שחברת הכנסת פלוסקוב לא תירדם.
היו"ר טלי פלוסקוב:
אני ממש איתך, לא יכולה להירדם.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
אני יודעת, אני רואה. יש לנו דייט קבוע פה בפיליבסטרים.
אחד הדברים המרתקים זה לראות כיצד תקציב מדינה לא ממומש. למה אני מתכוונת? ממש לפני חודש ימים, אולי קצת יותר, המרכז להעצמת האזרח, שהוא אחד הארגונים האזרחיים הטובים שיש, פרסם דוח מאוד מאוד מעניין על 30 החלטות שהוא בדק וגילה איך הכסף לא מגיע. מה שמעניין בהחלטות האלה – זה יכול להיות החלטות שקשורות לדיור ציבורי, זה יכול להיות החלטות שקשורות לניקוי נחלים, שזה מאוד מאוד מאוד חשוב, זה יכול להיות החלטות שקשורות לחיזוק מבנים מפני רעידות אדמה, מיגון בצפון, החלטות סופר-סופר-קריטיות, רווחה לקשישים – הכסף לא מגיע ליעדו.
היו"ר טלי פלוסקוב:
זה הדבר הכי גרוע שיכול להיות.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
לא מגיע ליעדו. הכסף לא מגיע ליעדו – זה אומר שזה לא מגיע לאנשים שזקוקים לו; זה אומר שכסף שיוצא מקופת המדינה – עכשיו אנחנו למדנו, למשל, על אותם כספים קואליציוניים של אחת מחברות הכנסת, 10 מיליון שקל שככה חולקו בנדיבות בשנה שעברה, ולפחות זה לא קרה השנה. אני מאוד מאוד ממליצה לקואליציה להביא חוק בעניין מניעת הכספים הקואליציוניים. זה אחד הדברים הכי גרועים שיש פה. לפחות השנה זה לא קרה. אבל אותו כסף שחולק לה חזר לקופת האוצר. זאת אומרת, זה 10 מיליון שקלים שנמנעו מאנשים במדינת ישראל – וכרגע זה לא משנה באיזה נושאים, מאיזה החלטות. זה יכול להיות מיטות אשפוז בבתי חולים או טיפול בנושא החופשות בבתי הספר – קיצור חופשות או התאמת חופשות, מה שלא תרצו – נושא שאני טיפלתי בו מקרוב, או באמת, נושא שקרוב לליבך, הנושא של הקשישים.
תראי, אני, למשל, יש לי חוק עם חבר הכנסת גפני, שהוא אחד – הייתי אומרת בקלות, אני חושבת שכולם יסכימו – אחד האנשים האהובים בבית הזה, והמוערכים – יש לי חוק שעוסק בטייס אוטומטי לניצולי שואה, חוק שאומר שניצולי שואה מבוגרים לא יצטרכו ללכת בכל שנה להעלות את אחוזי הנכות שלהם אלא יהיה להם טייס אוטומטי.
היו"ר טלי פלוסקוב:
אני השותפה שלכם, השלישית.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
זוכרת, נכון, בגלל זה העליתי את זה. ואני רוצה להגיד לך – כי אני באמת חושבת שהעניינים האלה מדירים שינה מהעיניים.
היו"ר טלי פלוסקוב:
חד-משמעית.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
אם הם יהיו זקוקים ליותר מ-3%, הם ילכו ויפנו לוועדה, וזה בסדר גמור, אבל אם לא, הם לא יצטרכו לרוץ במבוכי הביורוקרטיה הזאת. בסך הכול, העלות של ההחלטה הזאת היא לא מאוד מאוד גבוהה, זה היה גם בבדיקות של משרד האוצר. זה עשרות מיליוני שקלים בשנה, כן, בהחלט, אבל אנחנו לא מדברים פה בהוצאה הכי כבדה שיכולה להיות.
היו"ר טלי פלוסקוב:
אני רק רוצה להגיד לך שגפני – ופה אני מסכימה לגמרי איתך – בדיוני התקציב עכשיו הוסיף לניצולי שואה – לא זוכרת בדיוק, לפי דעתי 145 מיליון שקל. מדובר פה גם על אלמנים ואלמנות, וגם תוספת לכל הניצולים שמקבלים רנטה מגרמניה. זו תוספת מאוד משמעותית.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
אני אגיד לך מה הבעיה עם התוספות האלה: הן לא – למה אני רוצה טייס אוטומטי?
היו"ר טלי פלוסקוב:
גם אני רוצה.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
אבל למה? נכון, אני אסביר לך למה, ובואי נדחף לזה, כי אני חושבת שזה דבר שאנחנו יכולות לעשות תוך כדי חיי התקציב הזה. למה אני רוצה לעשות את זה? משום שאנחנו יודעות שבסופו של דבר הבעיה הכי קשה של האנשים האלה היא מיצוי זכויות. זו הבעיה הכי קשה – מיצוי זכויות. ואם אנחנו ניתן להם טייס אוטומטי, פתרנו לפחות חלק משמעותי מסוגיית מיצוי הזכויות. אם אנחנו לא נעשה את זה, אנחנו נמשיך להסתמך על זה שאיכשהו הכסף הזה יתגלגל אליהם. זה חלק מהבעיה.
אני רואה שאת עוזבת אותי.
היו"ר טלי פלוסקוב:
כן. אני מבקשת להתנצל.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
זה קשה לי נפשית, אבל אנחנו מקבלים כמובן בברכה את חבר הכנסת חמד עמאר.
היו"ר טלי פלוסקוב:
בוודאי, בוודאי. תודה רבה, ושיהיה לילה טוב.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
אבל חבר הכנסת עמאר, יש לך אחריות לצחוק מהבדיחות שלי כמו חברת הכנסת פלוסקוב, כי אחרת זה עושה לי את החיים הרבה יותר קשים. לחברת הכנסת פלוסקוב ולי יש סיכום בעניינים האלה.
לכן, בסופו של דבר, אנחנו צריכים לראות איך מימוש התקציב הופך להיות דבר טריוויאלי. אגב, במסגרת אותו מחקר של המרכז להעצמת האזרח, לדעתי גם היה שם כסף שנוגע ליישובים דרוזיים – גם החלטות שבסופו של דבר ראו שלא מומשו. וכשהחלטה לא ממומשת, האנשים שזקוקים לכסף הזה לא מקבלים אותו.
עכשיו היה דיון מעניין, אגב, שיזמתי בוועדה לביקורת המדינה בראשות חברת הכנסת יחימוביץ בעניין הזה. הגיע משרד ראש הממשלה – אני מוכרחה להגיד שנראה שאגף הבקרה שם עושה תהליכים מעניינים בסוגיה הזאת – תודה רבה, נינוצ'קה – עושה תהליכים מעניינים בנושא של מעקב אחר ביצוע החלטות, שהוא ממש אלף-בית של ביצוע החלטות ממשלה. אני מגיעה מהמגזר העסקי. במקום שבו לא בודקים ולא מבקרים את ביצוע ההחלטות ואין מעקב אחר ביצוע ההחלטות יש בעיה. מה השאלה בכלל? יש בעיה. וזה דבר שהוא בלתי נסבל מבחינת הציבור בישראל. אנחנו – אגב, ממש נראה שעשו מערכת מחשוב חדשה שאמורה לפקח אחר ביצוע החלטות הממשלה. הממשלה, אם אני לא טועה, מקבלת כ-1,000 החלטות לביצוע בשנה, ובסופו של דבר האחריות הכי גדולה שלה בעיניי היא לראות שההחלטות האלה מבוצעות. אני יכולה לאהוב אותן ואני יכולה לא לאהוב אותן, זה בכלל לא חשוב.
היו"ר חמד עמאר:
שתדעי לך, אני – – –
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
זה בכלל לא חשוב.
היו"ר חמד עמאר:
אני מבצע מעקב אחרי תוכנית החומש של המגזר הדרוזי.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
כן, ו-?
היו"ר חמד עמאר:
והביצוע שם פחות מ-20%.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
בבקשה, הינה, הינה, אני לא – מה שנקרא, אני אפילו לא התאמצתי. לא התאמצתי, 20% ביצוע? אה.
היו"ר חמד עמאר:
יש סעיפים ששלוש שנים מאושרים ואפס ביצוע.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
20% ביצוע – –
היו"ר חמד עמאר:
שלוש שנים מאושרים ואפס ביצוע.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
– – זה דבר נוראי, כי הכסף הזה בסופו של דבר חוזר למשרד האוצר, והציבור שאמור ליהנות ממנו – במקרה הזה הציבור הדרוזי – לא נהנה ממנו. ואחר כך אנחנו שוברים את הראש: למה דברים לא קורים? למה דברים לא מתקדמים? בסופו של דבר, לכאורה מתקבלות ההחלטות הנכונות, תוכנית החומש הנכונה, אבל אם היא סובלת בסוף מתת-ביצוע אז מה עשינו בזה?
ואני נתתי פה דוגמאות לפני שנכנסת, חבר הכנסת עמאר. נתתי פה דוגמאות לחקיקה בנושא חיזוק מבנים מפני רעידות אדמה; שיקום נחלים, שזה דבר מאוד מאוד קריטי במונחים של איכות הסביבה ובכלל בריאות הציבור; נושא של רווחה לקשישים – 10 מיליון שקל, אם אינני טועה. אני ממש ממליצה לך להניח את ידך על המחקר הזה של המרכז להעצמת האזרח, הוא ממש ממש ממש חשוב.
ולכן, המעקב אחר ביצוע ההחלטות הוא הדבר הכי קריטי. כי אני אומרת שוב, כחברת אופוזיציה אני יכולה לאהוב החלטה כזאת או לא לאהוב החלטה כזאת, אבל אני אומרת לכם שכאזרחית מדינת ישראל, בעיניי האינטרס הכי גדול של כולנו הוא שהתקציב וההחלטות שנגזרות ממנו יבוצעו. יבוצעו. כי בסופו של דבר המחלוקת, קשה ככל שתהיה, בסופו של דבר במונחי תקציב – ואני מעריכה שסדרי העדיפויות שלנו היו שונים במידה כזאת או אחרת, ועדיין אני אומרת, על המרחב של ה-80% מהתקציב אנחנו מסכימים.
נתתי כדוגמה לפני שנכנסת את הצעת החוק שאני מובילה יחד עם חברת הכנסת פלוסקוב וחבר הכנסת גפני בנושא טייס אוטומטי לניצולי שואה. עכשיו, למה אנחנו הולכים בכלל למקומות של טייסים אוטומטיים? בגלל סוגיה של מיצוי זכויות. זאת אומרת, הכול מתחבר אחד לשני. בסופו של דבר אתה רוצה תקציב שקל להוציא אותו לפועל, שיהיה לאנשים קל ליהנות ממנו, קל לממש אותו.
ובהקשר הזה אני רוצה לדבר על עניין מאוד מאוד חשוב שאני עוסקת בו בחודשים האחרונים, וזה הגירעון האקטוארי בביטוח הלאומי. צריך להבין – אתמול היה לנו דיון. חבר הכנסת לוי, אם זכור לך, דנו בזה קצרות בוועדת הכספים, אבל צפוי לנו דיון בקרוב הרבה יותר מקצועי וארוךף וצריך להבין משהו: זה לא שהגירעון הזה נוצר יש מאין, זה לא שהגירעון הזה נוצר באופן בלתי חוקי; הממשלה השתמשה בעודפים בביטוח הלאומי באופן לגיטימי. יש הסכם שנחתם בסוף שנות ה-70, אם אינני טועה, או בתחילת שנות ה-80, שבגינו בעצם כל שנה מנפיקה המדינה איגרות חוב, הביטוח הלאומי רוכש אותן, ובעצם ככה מועבר הכסף באיזה מין דלת מסתובבת. והביטוח הלאומי גם מקבל ריבית בגין איגרות החוב האלה. שיטה מדהימה – נדמה לי 13 מיליארד שקל ריביות, נכון, חבר הכנסת לוי? אני לא זוכרת את המספרים כרגע במדויק, אז יסלח לי ציבור המאזינים. אבל כך, מכאן לכאן הגענו ל-200 מיליארד שקלים שבעצם יהיו חסרים ברזרבות של הביטוח הלאומי כבר ב-2035.
אז באים מהביטוח הלאומי, או באים ממשרד האוצר, ואומרים: תראו, אנחנו משלמים ככה, ואנחנו משלמים ככה, ואתה מבין, אתה מבין שעושקים את הציבור. מדוע? משום שהריביות שמשולמות לביטוח הלאומי בגין איגרות החוב האלה, שהן איגרות חוב של מדינת ישראל, הן איגרות חוב בעליל של ממשלת ישראל; הן השקעה טובה – באמת אני אומרת את זה, גם אני אומרת את זה – הן השקעה טובה, אבל הן לא השקעה כלכלית. כלומר, אם הייתי יושבת בוועדת ההשקעות של הביטוח הלאומי, לא בטוח ששם הייתי אומרת לשים את הכסף.
עכשיו באים ואומרים: תראו, צריך לטפל טיפול שורש, טיפול עומק. יצא מכאן השר שטייניץ – אגב, ב-2012, כשר אוצר, הוא הקים ועדה שעסקה באיתנות הפיננסית של הביטוח הלאומי; הינה, עוד החלטות שלא מבוצעות. האם ההחלטות האלה של אותה ועדה בוצעו? החלטה 145 של הממשלה הזאת מיוני 2015 עוסקת בנושא הגירעון האקטוארי בביטוח הלאומי. האם החלטה 145 של ממשלת ישראל הנוכחית בוצעה? לא ולא. אוה, שלום, השרה שקד, אני התעוררתי ממש לכבודך.
אני אומרת לכם, האמת היא שזה עניין מעניין, כי אני הצעתי בעניין הביטוח הלאומי – הצעתי לממשלה לבחון איך עושים הסדר חוב, איך עושים הסדר חוב בין הביטוח הלאומי לבין מדינת ישראל. תקשיבו לי טוב: לילדים שלנו כבר לא יהיה מאין לממן את הקצבאות. זאת לא סוגיה קטנה, זאת לא סוגיה שולית, זאת סוגיה מורכבת, וצריך להגיד, זאת לא הממשלה הזאת שאחראית לזה לבד; ממשלות ישראל אחרות שקדמו, כמו שאמרתי קודם, עשו ועמדו באותו ההסכם בדיוק, ובסופו של דבר אנחנו נימצא במצב שאין פתרון.
וחבר הכנסת לוי, אני רוצה רגע שתשמע את זה. למה אני הצעתי ללכת להסדר חוב? כי אם אנחנו נמתין עם העניין הזה יותר מדי זמן, לא רק שאנחנו לא נוכל לחזק את האיתנות הפיננסית של הביטוח הלאומי – גם לא יהיה לנו מספיק זמן כדי לפתור את הבעיה. כי אני, למשל, סבורה שצריך להעלות את גיל הפרישה לנשים, אבל אלמלא הדלת המסתובבת הזאת של איגרות החוב הללו, בעצם היה כסף כדי לממן את הפערים עבור אותן נשים שיש להן בעיה – בסופו של דבר לאורך שנים נשים מוחלשות שזקוקות לרשת ביטחון מול הביטוח הלאומי.
רגע, אני רוצה להבין משהו, הביטוח הלאומי לא מעניין אתכם?
שרת המשפטים איילת שקד:
– – –
מיקי לוי (יש עתיד):
אם נשחרר אותך.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
רגע, אני אחכה. חבר הכנסת עמאר, אתה איבדת שליטה על מה שקורה במליאה.
מיקי לוי (יש עתיד):
השרה יכולה להשתחרר, אבל זה אומר שזה יכול להיות אין-סופי.
קריאה:
איילת, את יכולה בבקשה לספר על ועדת החקירה?
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
בהחלט.
קריאה:
– – –
היו"ר חמד עמאר:
תודה רבה. אין לך אפשרות להשתתף בדיון, אני מאוד מצטער. תודה.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
היא לא משתתפת.
היו"ר חמד עמאר:
תודה.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
אדוני, סליחה, אדוני היושב-ראש, אתה היית עסוק עם סגן מזכירת הכנסת. אני דיברתי על הסדר החוב החיוני בין הביטוח הלאומי לבין המדינה. היא ביקשה, כמו שאמרתי – זהבה אילן היא המפקד העליון פה של הספינה הזאת, ובסך הכול נעזרתי בה לשנייה אחת. הכול בסדר. לא קרה שום דבר.
אני כבר אגיע לנושא ועדת החקירה הפרלמנטרית בנושא אשראי הבנקים, אבל באמת, הסוגיה הזאת של הביטוח הלאומי – – –
מיקי לוי (יש עתיד):
אפשר, אבל אז לא יהיה לכם זמן.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
תשמעו משהו, אני פשוט – בחיי, זהבה, קשה לי. הסוגיה הפוליטית, הסוגיה העניינית של הביטוח הלאומי ושל הגירעון האקטוארי היא סוגיה קשה ביותר.
קריאות:
– – –
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
זה פשוט קשה לי.
היו"ר חמד עמאר:
אני יודע, אבל אנחנו חייבים לסגור כאן.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
כי גם אני, תאמינו או לא, היושב-ראש, השעה מאוחרת, ותאמינו או לא, עם כל האנרגיה שיש לי פה, גם לי קשה.
היו"ר חמד עמאר:
רואים שאת עשר.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
אבל אני בכל זאת צריכה את עזרתך בזה שלפחות לא תשוחח עם סגן מזכירת הכנסת, וגם אני מאוד אוהבת אותו באופן אישי, אבל זה פשוט קשה לי.
בכל מקרה, אני חושבת שבעניין הביטוח הלאומי אנחנו עכשיו בדקה ה-90, וזאת אחריות של כל מי שנמצא בבית הזה, לא רק של הממשלה, לראות שהעניין הזה יטופל, ויש דרכים לעשות את זה מבחינה פיננסית, וצריך לראות איך עושים את זה. תראו, צריך להבין משהו: כשהדירקטורים – ואני פניתי לפני חצי שנה לשר הרווחה ולשר האוצר ואמרתי: הצילו, בואו נטפל בעניין הזה,ואז קמו שני דירקטורים מהביטוח הלאומי ואמרו: תראו, מדובר כבר ב-220 מיליארד שקלים. כל אחד מאיתנו יכול לדמיין מה אפשר היה לעשות ב-220 מיליארד השקלים האלה. ההסכמים האלה עם המדינה, שהיו רלוונטיים בסוף שנות ה-70, לא בטוח שהם רלוונטיים היום. לא בטוח שלנוכח מה שקורה מבחינת האיתנות הפיננסית של הביטוח הלאומי הם רלוונטיים היום.
אני רוצה באמת לעבור לנושא ועדת החקירה הפרלמנטרית בנושא אשראי הלווים הגדולים. תראו, לוועדה הזאת היו חבלי לידה מאוד מאוד מאוד מאוד קשים. אני עמדתי מעל הבימה הזאת ממש לפני שנה – אבל בדיוק לפני שנה – וקראתי להקמת ועדת חקירה פרלמנטרית אחרי שלווה ענק קרס קריסה טראומטית, צריך להגיד, כי הקריסה של פישמן היא קריסה טראומטית; היא לא הייתה ככל הקריסות הקודמות.
היו"ר חמד עמאר:
נכון.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
זה נכון שהיו עוד לווים גדולים מאוד שקרסו, אבל למה זאת הייתה הקשה מכולן? לא רק בגלל הסכום – שזה היה 5 מיליארד שקלים – אלא משום שהיה מדובר במשהו שהיה ברור שהוא בשר מבשרה של המערכת הפיננסית במובנים מסוימים, ובעיקר כי מי שהלך בסופו של דבר לבית המשפט היה רשות המיסים. רשות המיסים, על 200 מיליון שקלים חוב, אמרה: זהו, נגמר. נגמר העניין הזה. 5 מיליארד שקלים נלקחו, מיליארד שקלים כנראה הוברחו, ואנחנו שואלים את עצמנו: איך זה יכול להיות שזה קרה? זאת אומרת, מה היה במערכת היחסים בין הלווה הזה לבין הבנקים שאפשר את העניין הזה?
אגב, אנחנו נידרש גם לנושא של המוסדיים ואיך הם נותנים אשראי. וצריך להגיד בצד הדבר הזה שלאורך תקופה הרגולטורים שהתנגדו להקמת הוועדה, שבראשה אני הייתי אמורה לעמוד – הוועדה המיוחדת, שאגב, באמת צריך – היה פה שיתוף פעולה בין רועי פולקמן, דוד ביטן ואני בעניין הזה יחד עם יושב-ראש הכנסת, שבאמת עזר, בשעתיים אמר: כן, צריך להקים ועדה מיוחדת בעניין הזה. הרגולטורים התנגדו, עשו באמת – טעו. בואו, אני רוצה להגיד בעדינות, אני חושבת שיש רגולטורים מוכשרים, רגולטוריות – צריך להגיד – מוכשרות מאוד במדינת ישראל, אבל הם עשו טעות בעניין הזה, כי אנחנו יכולנו להיות כבר אחרי מסקנות הוועדה.
אבל בצד הדברים האלה כל הזמן אמרו לי: רגע, אבל הבעיה הזאת כבר נפתרה, כבר עשינו נהלים חדשים, כבר הכול נגמר, כבר הכול מאחורינו. קרס עוד לווה ענק מאותן סיבות: רכישה ממונפת עם הון עצמי מצומצם. ובמקרה של הלווה הזה, שרכש את בזק, אנחנו מבינים, לפחות על פי הנטען ועל פי כתב האישום שהוגש, שמה שהוא עשה כדי שהחברה שהוא רכש תהיה מסוגלת לשרת את החוב לבנקים – היו דברים פליליים ומטורפים. תראו, זה מסוכן למשק בסדרי הגודל של ישראל, שהוא משק שאנחנו כל הזמן אוהבים להתגאות בפרמטרים הטובים שלו. תבינו משהו: מניפולציות כאלה זה דבר גרוע ביותר למשק כמו המשק הישראלי, כי הוא משק קטן. יש לנו, בדברים מסוימים – צריך להבין, בדברים מסוימים יש לנו יתרון לקוטן.
אני מבינה שרצית נורא שאני אדבר על זה, אבל זה – – –
יוסי יונה (המחנה הציוני):
את מעוררת פה המון סוגיות, כל מיני סוגיות.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
אני יודעת, זה מסעיר, מסעיר. בכל מקרה, יתרון לקוטן. המשק הזה סובל מחיסרון של קוטן.
קריאה:
– – –
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
אני? אני מתעוררת כשאני עולה לפה, כמו רובנו. בקיצור, חיסרון לקוטן. ולכן, ועדת החקירה הפרלמנטרית, שבסופו של דבר לא מחפשת לצוד אף אחד, היא מחפשת באמת לבדוק איזה כשלים היו, ואיך – צופה פני עתיד – אנחנו מונעים את הכשלים האלה בעתיד.
צריך להגיד שמשק האשראי בישראל סובל מחוסר תחרותיות קשה. כולם חושבים: הינה, הייתה רפורמת בכר בשנת 2005. אני הייתי דירקטורית באחד מהגופים הגדולים במשק באותן שנים. השוק הזה השתנה לנו לנגד העיניים, אבל רפורמת בכר לא הושלמה. הוצאו הנכסים הפיננסיים; לימים הייתה ועדת הריכוזיות והופרדו הנכסים הפיננסיים והריאליים – גם זה עוד לא נגמר; אנחנו מפרקים את פירמידת השכבות. נעשים פה תהליכים אט-אט, אבל האמת צריכה להיאמר: פה, בכנסת הזאת, שקידמו את ועדת שטרום – הינה, השרה איילת שקד גם יודעת מה נעשה במשרד המשפטים בעניין הזה – אבל צריך להגיד את האמת: מעט מאוד מבוצע בפועל כדי לקדם את התחרותיות במגזר הפיננסי. זאת האמת. לא מוקמים כאן בנקים חדשים. זה שוק קטן.
זאת אומרת, אם אנחנו רוצים שבאמת דברים יקרו, צריך להיות מאוד מאוד אקטיביים בעניין הזה, ואת זה צריך להבין. ובסופו של דבר, בוועדת החקירה הפרלמנטרית, הדבר היחיד באמת שיכול להשפיע על מה שקורה במגזר האשראי זה תחרות. זאת האמת. ודווקא הצד הזה של הבית, שתמיד אומר לנו שאנחנו סוציאליסטים ודואגים לעובדים – זה נכון, אני סוציאל-דמוקרטית, ואני מאוד מאוד מוטרדת מעתיד העובדים, אבל אני יודעת בסופו של דבר שהדבר הכי חשוב מבחינת עובדים זה תחרות. כי בסופו של דבר תחרות – תחרות הגונה, תחרות הוגנת – היא שמשמרת מקומות עבודה אם היא נעשית בצורה ראויה.
אני רוצה לספר לכם על כנס שעשיתי פה אתמול, שהשתתפה בו השרה שקד – אגב, צריך להגיד, תוך כדי הריצות בין ועדת השרים; זה היה מאוד מאוד חשוב, הנוכחות שלה הייתה מאוד חשובה. השרה שקד, את איתי?
שרת המשפטים איילת שקד:
אני חצי.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
אני רוצה להגיד לכם משהו. אני התחלתי להיות דירקטורית בחברות ציבוריות ב-1999. אני הבנתי שזה סוג של מעוז גברי שצריך להשתלב בו – בכוח, צריך להגיד. אני לא כובשת מעוזים ולא כובשת יעדים; אני פשוט יודעת שצריך לשחק במשחק הזה בכללים שלו ולאט-לאט לשנות את המציאות. השרה שקד סיפרה שהיא בעצם היום בסביבה הכי נשית שהיא הייתה בה אי פעם, כי משרד המשפטים נהנה מריבוי נשים בתפקידים בכירים, שזה בסוף העניין. כשאנשים מספרים לי שהם נמצאים בחברה עם הרבה נשים, אני תמיד שואלת אותם את אותה שאלה: כמה נשים יש בהנהלה? אגב, אדוני, אתה מוזמן להגיד: כמה נשים דרוזיות, או כמה נשים לא יהודיות? גם חשוב. הייתה אצלנו אתמול בכנס רואת החשבון ננסי זכאכ, ואני חושבת שהנוכחות שלה הייתה מאוד מאוד חשובה, כי השתלבות של נשים מכל המגזרים – ויש נשים מוכשרות בכל מגזר היום – היא עניין קריטי. אבל הכנס עסק באמת בכהונה של דירקטוריות בחברות ציבוריות.
עכשיו, אני חסידה מאוד קטנה של רגולציה. אני לא חושבת שרגולציה בדרך כלל היא הפתרון, וגם לא הנחתי פה אף הצעת חוק שמשמעותה הגברת הרגולציה. צריך תמיד לבדוק רגולציה דרך זכוכית מגדלת של האם היא מטפלת באמת בבעיה. דווקא בנושא הזה של נשים בדירקטוריונים אנחנו גילינו לאורך השנים דבר מטורף: ב-1993 שונה לראשונה חוק החברות כך שתהיה לפחות אישה אחת בדירקטוריונים; ב-2018, אני אומרת לכם, הרצפה נהייתה התקרה – ברוב הדירקטוריונים יש אישה אחת. ב-2010 תוקן החוק פעם שנייה, כך שמי שהיא קרובת משפחה של בעל השליטה לא תיחשב אישה שמייצגת את הציבור בדירקטוריון, וזה דבר – – –
קריאות:
– – –
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
וואו, אני חייבת להגיד לכם, אתם פשוט – אני אומרת לכם את זה עכשיו כבר בכעס, אתם ממש מפריעים לי, זה ממש – יוסי, ממש קשה לי לדבר. אתם פשוט מדברים חזק, אתם לא שומעים את עצמכם.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
סליחה, איילת.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
תודה רבה. אני אומרת לך, אתה תעמוד פה – אני מבטיחה לך שאני לא אפריע לך, אני אלך הביתה.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
תלכי הביתה, אני יודע.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
בדיוק, מה לעשות. בדיוק, ולכן אני לא אפריע לך. ולכן, העובדה שעדיין אנחנו נמצאים באותו אחוז נשים בדירקטוריונים היום – שזה נע בין 15% ל-20%, וזה לא משתנה, כלומר, הרצפה נהייתה התקרה – אומרת שאנחנו חייבים לבחון מהלך אחר.
שמחתי שאתמול השרה שקד התגייסה כבר לעניין אחד מאוד קריטי. בחברות הממשלתיות יש רק ארבע נשים בתפקידי יושבות-ראש דירקטוריון. עכשיו, תקשיבו, יש אלפי נשים ראויות במדינת ישראל, ונבחרת הדירקטורים מוכיחה את זה. לי יש ויכוח עם נבחרת הדירקטורים, וזה לא משנה, אני אומרת לכם; רואים שיש פה אין-ספור נשים ראויות. בסופו של דבר הן לא מצליחות לשבור את הקליקה, ובעניין הזה אנחנו נצטרך לעזור להן. אני שמחתי שהשרה שקד אמרה – אני מסיימת – שהשרה שקד אמרה שהיא מוכנה גם לבחון את הצעת החוק שלי, שהיא מאוזנת ולא פוגעת בקניין של בעלי השליטה, באמת בניסיון למצוא דרך להביא לכך שכמו באירופה, נגיע לפחות לשליש דירקטוריות. זה יאפשר מוביליות גם לנשים דרוזיות, גם לנשים ערביות וגם לנשים חרדיות. אני חושבת שהגיעה השעה לעשות את השינוי הזה. תודה רבה.
היו"ר חמד עמאר:
תודה רבה. אני מזמין את חבר הכנסת יוסי יונה.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
איילת, good night.
היו"ר חמד עמאר:
עד שתגיע אני אספיק לשים לך את השעה שלך. יש לך שעה שלמה לדבר.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת שאינם נמצאים איתנו, אבל בכל אופן השרה איילת – – –
היו"ר חמד עמאר:
חברות הכנסת.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אה, חברות וחברי הכנסת שאינם נמצאים איתנו – –
היו"ר חמד עמאר:
נכון.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
– – והשרה איילת שקד, שנמצאת איתנו, אנחנו מקווים שבמהלך הדיון היום אנחנו למעשה נקיים, לך תדע, אדוני היושב-ראש, סוג של דיאלוג – – –
היו"ר חמד עמאר:
אולי תצליחו לשכנע כמה מחברי הכנסת שנמצאים כאן שיצביעו נגד הצעת התקציב. אולי תצליחו.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
תשמע, גם אם הם לא פה, אני בטוח שהם צמודים למסך הטלוויזיה.
היו"ר חמד עמאר:
הטלוויזיה, ורואים אותך עכשיו.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
כן, בביתם, וצופים באדיקות. אמרו לי שהגם שחברות וחברי הכנסת לא נמצאים כאן, הם צמודים באדיקות למסך הטלוויזיה בבית וצופים ומנהלים איזשהו דיאלוג וירטואלי איתנו.
קריאה:
– – –
יוסי יונה (המחנה הציוני):
כן.
היו"ר חמד עמאר:
מתאמנים, מתאמנים לראות את הטלוויזיה, לראות את הכנסת ב-99.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אדוני היושב-ראש, מעבר להלצות ולבדיחות ולחוש ההומור המפותח של כולנו – וזה טוב שיש חוש הומור מפותח, במיוחד בשעות מאוחרות כאלה של הלילה, כי מה יכול לתפוס אותנו?
היו"ר חמד עמאר:
זה כבר בוקר.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
בוקר. ישנם כמה נושאים שאני מבקש לדבר עליהם, אדוני היושב-ראש, ובסופו של דבר, הגם שבהתחלה הם נראים אולי מנותקים ונפרדים זה מזה, בסופו של דבר הם קשורים.
אני דווקא רוצה להתחיל בנושא שהוא לא חלק מהדיון הרשמי שלנו פה בכנסת בימים האחרונים, וזה ההצהרות של אלי מויאל. אתה יודע, אדוני היושב-ראש, הוא אמר דברי בלע. ואני לא זוכר – – –
היו"ר חמד עמאר:
קראתי את דבריו. לא שמעתי, קראתי את דבריו.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
קראת את דבריו. אני לא זוכר התבטאויות כל כך דוחות ומבחילות של אדם – בעצם אני תיארתי את זה כך שהוא פשוט הטיל את צואתו על עצמו ועל פני הקהילה שלו; בעיקר על עצמו, כי בני הקהילה שלו, באמת, אם אלו יוצאי צפון אפריקה או מזרחים בכלל, קהילה מפוארת עם עבר היסטורי מאוד מאוד מרשים – אם זה צפון אפריקה, אם זה ארצות המזרח האחרות. ולדבר בצורה כל כך – בוא נאמר שיש בה משום ביזוי ותיעוב עצמי. אני לא זוכר שנתקלתי בסוג כזה של התבטאויות שהיו כאן בשנים האחרונות בחברה הישראלית באופן שכזה. אני תוהה מהיכן מגיע התיעוב העצמי. תאר לך שיעמוד כאן אדם ששייך לקהילה הדרוזית, אדם ששייך לקהילה המוסלמית, אדם ששייך לקהילה האשכנזית, וידבר ככה בצורה כל כך מבזה על עצמו. ואתה תוהה באמת, לעיתים אתה אומר: תראה, זה כבר לא חלק – ברור שאדם יכול לומר מה שעולה על דעתו, אנחנו חיים בחברה דמוקרטית, אבל אתה תוהה באשר לנבכי הנפש של אנשים כאלה שמדברים בתיעוב עצמי כל כך גדול. והאינסטינקט שלך – כאשר אתה שומע דבר שכזה, אתה אומר: תראו, זה כבר מעבר לדיון של דיאלוג של להגיד לו: למה אמרת ככה? ואתה תביא לו טענות הפוכות ותיכנס איתו לדיאלוג, כמו שניסה לעשות חברנו אתמול – חברי באמת, חברי הטוב חבר הכנסת יעקב מרגי, יושב-ראש ועדת החינוך, שהוא עימת אותו בכמה טענות שלכאורה, או לא לכאורה, אמורות להפריך את דבריו של האיש. ואני אמרתי לחברי יעקב מרגי: מה אתה בכלל נכנס לדיון איתו? אלה דברי בלע, דברי תועבה שאין להם מקום בשיח הציבורי.
ואני חוזר למה שהתכוונתי לומר. במקרים האלה אתה אומר – תשמע, כאשר אדם אומר דבר כזה, אתה אומר לו: תשמע, אדוני היקר, הינה, יש לי פה מספר טלפון עבורך, תתקשר, כי אתה צריך איזשהו טיפול. כי זה נמצא כבר בתחום כאיזושהי בעיה פתולוגית, ולא איזושהי הצהרה שנמצאת בשיח הציבורי. אז קח את מספר הטלפון, תלך לאיזה פסיכיאטר, ייתן לך כדורים. אני מתכוון אל אלי מויאל, כי אתמול היה איזשהו דיון – –
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
אהה.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
– – שיעקב מרגי בא והחל לשטוח טענות כאילו נגד. אני אומר, כשאומרים דברי בלע כאלה, כשאדם בא ומטיל את צואתו על עצמו בפרהסיה, הרי שזה לא מצב שאת באה ומידיינת איתו, אלא את אומרת לו: אדוני, יש לך בעיה אישיותית, משהו אצלך התרופף, ולכן מן הראוי שתידרש לאיזשהו טיפול ברמה האישית.
אתה יודע, אדוני היושב-ראש, הדברים האלה קשורים – בעצם על מה יצאה חמתו של האדם? יצאה חמתו של האדם על התוכנית של הסדרה של דוד דרעי, "סלאח, פה זה ארץ ישראל", והוא בא לסנגר על האחראים לקליטה של יהודי ארצות המזרח בשנות ה-50. ופה גם אתמול ראינו, בקשר לסוגיה הזאת, את סגנית שר האוצר חוטובלי – ואני רוצה לומר פה משהו אישי.
קריאה:
לא סגנית שר האוצר, שר החוץ.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
תודה. זאת השעה, זהבה. תודה. סגנית שר החוץ חוטובלי, שהשתמשה בסוגיות האלה, בנושאים האלה – במקום לבוא ולומר איך אנחנו מתגברים והולכים מעבר אליהם כדי ליצור חברה יותר בריאה, כדי ליצור חברה יותר סולידרית, כדי ליצור באמת אחווה בין חלקי החברה השונים, היא עוד פעם, כפי שראש הממשלה עושה לעיתים קרובות, לקחה את הנושא הזה כדי לשסות, כדי לפלג, כדי לשסע, כדי ליצור את החלוקה הנוראית מכול של "אנחנו" ו"אתם", של "אנחנו" ו"אתם", כדי בסופו של דבר לעשות בזה שימוש לצרכים פוליטיים-מפלגתיים-אלקטורליים. וזה, אני חושב, אלה מופעים של אנשי ציבור שנעדרים לחלוטין אחריות אזרחית, אחריות לאומית, אחריות לגורלה של החברה הזאת, אחריות לאחדותה של החברה הזאת, אדוני היושב-ראש.
אני בן להורים יוצאי עיראק, ואתה יודע, יש כאלה שרוצים לעשות את ההבחנה הזאת: מפלגת העבודה, האנשים של מפ"י, ככה וככה הם רצו. אתה יודע מה, אדוני היושב-ראש? עשו, ברור. אני הלוא עומד כאן במפגן של אפולוגטיקה לגבי הדברים הללו. לא בא להגן.
קריאה:
לא נעים לי ללכת.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
שבי, שבי, זהבה, את אמורה להחליף את – ליה אמורה להחליף אותך?
קריאה:
כן.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אבל אני חשבתי שאנחנו באנו פה – – –
היו"ר חמד עמאר:
זהבה, את משוחררת, את יכולה ללכת.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אבל היא לא רוצה.
קריאה:
אין עליך, חמד.
היו"ר חמד עמאר:
את משוחררת, את יכולה ללכת.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אבל היא לא רוצה.
היו"ר חמד עמאר:
כל הכבוד.
קריאה:
שחררתם אותנו מהבחירות, שחררתם אותנו מהכול.
היו"ר חמד עמאר:
כל הכבוד לך.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אני רוצה להגיד משהו על הנושא הזה. ואמרתי את זה המון פעמים – זהבה, את יודעת, שמעת בהמון נאומים; איילת, אני אומר, חברה שרוצה להיות חברה בריאה, חייבת להתמודד עם פרקים אפלים בעבר שלה.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
אני מסכימה איתך.
שרת המשפטים איילת שקד:
נכון.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
לא כדי ללכת ולנבור בהם ולחפור כדי ליצור איזשהו פילוג בעם, לא כדי להתחפר, לא כדי ליצור את החלוקה הזאת בין שתי קבוצות בעם.
קריאה:
זה סוג של סלחנות לעצמנו.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
סליחה?
קריאה:
זה סוג של סלחנות לעצמנו.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
בוודאי, בוודאי. לכן, אני אף פעם לא נמנעתי מדיונים שיש בכנסת בעניין של חטופי ילדי תימן, הבלקן והמזרח. ואז אומרים לי: תגיד, למה אתה יושב שם? הרי הם – – –
קריאה:
– – –
יוסי יונה (המחנה הציוני):
כן. אז אומרים לי: תגיד, מה אתה יושב שם? אתה לא מבין שבדיון בנושאים האלה הם בעצם באים לנגח אותך, לנגח את מפלגת העבודה? לבוא ולומר שמפלגת העבודה היא שאחראית לדברים הנוראיים האלה, ועל ידי כך שוב לקושש זרדים, על ידי כך לחזק את המפלגה הזאת, שכאילו עכשיו היא באה וחושפת, בין שזה הליכוד ובין שמפלגות אחרות? אמרתי: לא, הביטו, זה עניין לאומי. כולנו צריכים ללכת לשבת שם, לחקור ולנבור כדי להסתכל נכוחה אל העבר, כדי לבוא ולומר: אכן היו העוולות הללו – עוולות נוראיות, אדוני היושב-ראש – ולעשות את הצעד המשותף כדי להתגבר וללכת הלאה. לא כפי שבאמת עשתה אתמול סגנית שר החוץ הגב' חוטובלי, שהשתמשה בזה עוד פעם לבוא ולומר: יוצאי המזרח לא יסלחו לכם, הינה, אנחנו נחשוף את המסמכים כדי להראות מה עשיתם, והם מבינים מה הדבר הנכון ועם מי ללכת.
קריאה:
ולכן לא נקבל קיזוז.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
ולכן – חשבונות שבאמת מנהלת הסיעה שלי, זהבה אילני, בדרכים ובשיטות ובאמצעים שעומדים לרשותה, משתמשת בזה כסנקציה נגד אנשים שאינם ראויים לקבל הטבות מההטבות שאת יכולה להעניק, ויש להעריך – – –
קריאה:
אצלנו אין מתנות.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אין מתנות. לכן, אדוני היושב-ראש, באמת, הנושא הזה הוא מאוד מאוד חשוב, הוא מאוד מאוד חשוב במובן הבא – שכאשר יש לך, כפי שאמרתי לפני כן, פרקים אפלים בעברה של אומה והיא מתגברת עליהם, הרי שהיא מתגברת עליהם והופכת אותם אפילו לחלק מההיסטוריה שלה. למה היא צריכה את זה כחלק מההיסטוריה שלה? כדי להגיד: הינה, עוולנו, עשינו כך וכך, ואנחנו רוצים פיוס, אנחנו לא רוצים פלגנות, אנחנו לא רוצים מריבות. אבל נכון שאם לא מתעמתים עם הפרקים הללו תמיד יישאר הזעם, תמיד יישאר הניכור.
היו"ר חמד עמאר:
לומדים מהעבר ומתקנים את העתיד.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
ברור, נכון. כי אנחנו לא יכולים לפסוע הלאה. אדרבה, אם אתה לא מכיר בעוולה שנעשית לאדם, זה לא שכאילו עכשיו היא נדחקה לקרן זווית, לתהום הנשייה, ולא ידברו עליה לעולם. לא, היא תצוץ לך שוב ושוב ושוב. ואם האדם עצמו שנעשה לו עוול ילך לעולמו ולא ניתן לעשות איתו צדק, יבואו בתו ובנו לתבוע צדק.
היו"ר חמד עמאר:
נכון.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
ואם גם בנו ובתו ילכו לעולמם ולא יעשו עם אבותיהם צדק, יבוא הנין שלו, הנכד שלו, ויגיד: היי, אני תובע את עלבונו של אבי, אני תובע את כבודם של הוריי, ואני רוצה צדק. עכשיו, אני לא רוצה צדק בהכרח, למרות שבמקרים – תכף נדבר גם על כלכלה – לא בהכרח צדק זה עניין של תן לי עכשיו, אני רוצה נקמה, או אני רוצה איזשהו גמול חומרי, למרות שלפעמים גם זה נכון, אלא הדבר החשוב ביותר בעניינים הללו זאת הכרה; קודם תכיר בעוול שנעשה לאדם. והעניין הזה של הכרה הוא מאוד מאוד חשוב, ואני ציינתי אותו בהקשרים שונים, אדוני היושב-ראש. ההכרה שאנחנו נותנים זה לזה הן באשר לזהות שלנו, הן באשר לתרבות שלנו, הן באשר לעוול שנעשה לנו – הכרה היא אחד מהמרכיבים המרכזיים שמכוננים יחסי אנוש נורמליים ובריאים בין בני האדם. אני מכיר בך, אתה מכיר בי, אפילו – לא אפילו, גם בעניין המדיני.
אתם יודעים, אני רוצה להפתיע אותך בעניין הזה של הכרה. מתחו ביקורת על אדם שאנחנו עוד נמתח עליו ביקורת במהלך הדיון כאן, וזה יהיה ראש הממשלה נתניהו, כאשר בזמנו הוא בא ואמר: אני תובע הכרה מהרשות הפלסטינית, או מהעם הפלסטיני, במדינת ישראל כמדינה יהודית. ויש כאלה שטענו, טענות שלטעמי הן טענות הבל, ואמרו: מי צריך הכרה מהם? ואני אומר: כן, צריך הכרה, כי מטבעה של האינטראקציה האנושית הכרה הדדית היא דבר מאוד מאוד חשוב. מאוד מאוד חשוב. הם רוצים הכרה מאיתנו, ואנחנו, כן, אנחנו רוצים הכרה מהם. הבעיה הייתה שבמקרה הספציפי הזה, כאשר נתניהו בא וביקש ותבע את ההכרה מהצד הפלסטיני, הוא בעצם רצה לשים עוד איזשהו מקל בגלגלים שתהליך השלום לא יתקדם, אם בכלל יתרחש. אבל הכרה זה דבר מאוד מאוד בסיסי, דבר שמכונן את הזהות שלנו בעיני האחר, והיא חשובה. וכמו שאני רוצה להכיר בהם, אני רוצה שגם הם יכירו בי.
ואם תרצה, מהרמה הזאת של יחסי הגומלין בין עמים, אנחנו גם מכירים ביחסי הגומלין בין קבוצות בתוך החברה. העניין של הכרה זה עניין מאוד מאוד חשוב, במיוחד הכרה בעוול, כי רק על ידי כך שאתה מכיר בעוול שנעשה לאדם אתה יכול לבסס בסופו של דבר יחסים בריאים בין הקבוצות.
אני שמעתי את השרה איילת שקד לפני כמה ימים. איילת – ואני מעריך זאת – אמרת שאנחנו נפעל כדי לחשוף את המסמכים הללו, אבל – – –
שרת המשפטים איילת שקד:
כן, כנראה – מסתבר שרובם חשופים, ואני בודקת.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
כן. אני חושב שזה דבר מאוד מאוד חשוב. ובאמת, אני פונה אלייך ומבקש את הדבר הבא: אני בעד חשיפה; אני תובע חשיפה. דרך אגב, אני רוצה כאן לציין במאמר מוסגר שחלק – לפחות בפרק האחרון של דוד דרעי ב"סאלח, פה זה ארץ ישראל", הם נשענו על חומרים שאני למעשה חשפתי והעמדתי לרשותו בשאלות הללו, איילת, של הסללות בחינוך המקצועי. אלה מחקרים שעשינו יחד, ד"ר יצחק ספורטא ואני, לפני למעלה מעשור, ובהם עמדנו על השיטתיות שבהסללה של ילדים יוצאי ארצות המזרח למסלולים מקצועיים, בעיקר בפריפריה. אנחנו התמקדנו במחקר שלנו בעיירות הפיתוח ובעיירות השונות, ובערים השונות דווקא בדרום הארץ.
עכשיו, למה אני מתכוון כשאני פונה אלייך ואני אומר לך: איילת, זה הדבר הנכון ביותר לעשותו – לחשוף את המסמכים הללו? פה צריכה להיות זהירות מאוד מאוד רבה באופן שבו אנחנו מתמודדים עם המסמכים הללו; זהירות מאוד מאוד רבה כאשר אנחנו חושפים עוולות של העבר. לא כדי לעשות בזה שימוש ציני – ואני לא אומר שאת מתכוונת, אני רק אומר, את יודעת, כמטרים איזושהי אפשרות, לא דווקא על ידך, אבל על ידי אנשים אחרים. כפי שאמרתי אתמול, הנאום שנשאה כאן סגנית שר החוץ חוטובלי היה באמת מביש, משום שהחשיפה לא נועדה, את יודעת, להגיע לאיזשהו פיוס והכרה ולגבש את האחדות בתוך העם, אלא עדיין לבוא להתנגח ולהגיד: אתם ואנחנו, לכאורה יושבות פה שתי קבוצות שונות שהתהום מפרידה ביניהן. ברור שיש בינינו הבדלים, אם מבחינה אידיאולוגית, חברתית, כלכלית ואם הבדלים מבחינה מדינית. יש הבדלים, והבדלים גדולים, אבל אנחנו רוצים להגיד את הדבר הנוסף: שמתחת להבדלים הללו ישנה תשתית משותפת – ערכית, תרבותית, לאומית, סולידריות בסיסית. זה המסד שמעליו יש חילוקי דעות. כי אם אנחנו נהיה חלוקים עכשיו בדברים הכי בסיסיים, מה יתפוס את החברה הזאת כחברה לכידה, כחברה אחת? זו הסכנה המאוד-גדולה.
אני רואה, באמת, בעיניים מתקוממות, כשאני מקשיב פעמים רבות לנאומים. אתמול בוודאי זאת הייתה עוד אחת מהדוגמאות הנוראיות שבהן עושים שימוש במסמכים הללו או בגילויים הללו כדי להפריד או לפלג. וזו אומנות שבאמת מי שהביא אותה לשלמות זה ראש הממשלה שלנו בנימין נתניהו, שלא רק שהוא משסע ומפלג בין ערבים לבין יהודים – ושוב, גם זה נורא ואיום, כי בסופו של דבר אזרחי ישראל הערבים, ואנחנו בוודאי, ובני העדה הדרוזית, בסופו של דבר אנחנו כאן כדי להישאר, ואנחנו צריכים לעמול על הדרכים הטובות ביותר כדי שאנחנו נהיה חברה לכידה עד כמה שניתןף זאת אומרת, שיהיה לנו איזשהו בסיס של ערכים ומטרות משותפות, שהם הם אלה המסד שמעליו יש גם חילוקי דעות – ויהיו חילוקי דעות.
אמרה הפילוסופית איימי גוטמן: חברה ששואפת להומוגניות וחברה שנראית הומוגנית בסופו של דבר מסתירה מתחת לפני השטח חילוקי דעות ואי-הסכמות ומחלוקות מאוד מאוד עמוקות, ולכן, מן הראוי שהן תצאנה החוצה. מדוע? כי כל פעם שמשהו מנסה ליצור חברה הומוגנית, אז מה בעצם הוא רוצה או היא רוצה לעשות? להשליט את תפיסת העולם שלהם על כל האנשים. ואנחנו בסופו של דבר שונים – בני אדם שונים, דתות שונות, תפיסות אידיאולוגיות שונות. לכן, היא אומרת, הפילוסופית הזאת: האם אנחנו רוצים בכלל להסתכל על הומוגניות כאידיאל? והיא באה וטוענת שהומוגניות לא יכולה להיות אידיאל, משום שבהכרח היא מסתירה מתחתיה מחלוקות מאוד מאוד עמוקות באשר לכיוון שבו אנחנו רוצים ללכת בחברה שאותה אנחנו רוצים לבנות.
לכן אני חוזר ואומר, אדוני היושב-ראש, לגבי הסוגיות הללו, שגם כשאנחנו חושפים אותן, כשאנחנו חושפים עוולות, אנחנו חושפים את העוולות כדי להתפייס; אנחנו חושפים את העוולות כדי לתת הכרה לאנשים שנעשה להם עוול; אנחנו עושים זאת כדי להגיע למקום טוב יותרף אבל לא כדי להגיע למקום רע יותר. ואנשים עומדים כאן, נבחרי ציבור שהם באמת משוללי אחריות ציבורית בצורה מקוממת, ומגלים חוסר אחריות גורפת, צרופה, כשהם באים כאן ועומדים על הדוכן ומדברים, עומדים על הפודיום ומשתמשים בדברים האלה כדי לפלג ולשסע.
הליכוד ומפלגות אחרות הן מפלגות שהן הטרוגניות: יש בהן מזרחים, יש בהן אשכנזים. מפלגת העבודה, המחנה הציוני, היא מפלגה הטרוגנית: יש בה מזרחים ויש בה אשכנזים. וכאשר אני עוסק בסוגיות הללו – ואני הייתי שותף לחשיפה של הדברים הללו; אני לא חשפתי אותם כדי לבוא ולריב, כדי להתפלג, אלא כדי להגיד: היי, בואו נכיר בדברים הללו כדי שנוכל לפסוע הלאה, כדי שנוכל לתקן, לא כדי שנוכל להתחפר בתוך העמדות שלנו ולהגיד: אתם ואנחנו, אנחנו ואתם.
ופה אני רוצה להזהיר. אחד מהגילויים, אחד מהמופעים של פאשיזם, אדוני היושב-ראש, זאת החלוקה המאוד-מאוד דיכוטומית, העמוקה, של אתם ואנחנו, ידידים ואויבים. ופה גם צריכים להזהיר את אלה שמשתמשים בטקטיקה הזאת, וגם את ראש הממשלה, כי מהרגע שאתה מתחיל את המלל הזה, את הרטוריקה הזאת, את הדינמיקה הזאת של ידידים ואויבים, היא נוטה גם להיות גורפת. זאת אומרת, בתוך הקבוצה של האויבים נכללים עוד ועוד אנשים שאתמול הם היו חברים, שאתמול הם היו חלק מהידידים.
ואתה רואה, באמת, בשנים האחרונות, במיוחד בכנסת הזאת, כל מיני הצעות חוק הזויות שכל מטרתן זה להגיד: אתה זה לא אני; זה להגיד: אתה האויב ואני הידיד. ואז יגידו לך: למה? אדוני היושב-ראש, נניח – אנחנו כולנו בטקסים רשמיים נשיר את ההמנון הלאומי, ואז יגידו לך: כמה פעמים אתה אומר את ההמנון הלאומי ביום? אתה תגיד לו: כשיש טקס; ואני אומר שלוש פעמים, אז אתה לא, אתה האויב. תגיד, בבית יש לך דגל? הוא אומר: לא, בבית אין לי דגל, אבל זה בסדר, אתה יודע, כשאני הולך לאירוע לאומי יש דגל. הוא אומר לך: אה, לא, לא, לא. זה כמו בתחום של הדת, המתחזק: כמה מצוות אתה עושה? עד כמה אתה אדוק? הוא בוחן אותך: אז אתה יותר קרוב לאלוהים? או פחות קרוב לאלוהים? הוא אומר: אתה רואה, אתה עושה את זה ככה, אני עושה המון. המחמירים, המחמירים. הדבר הכי נורא שאנחנו יכולים לעשות בתחום הזה של פרקטיקות, שבעצם לא נועדו לעודד אדיקות, לא נועדו, כפי שנגיד בשיח הדתי, כדי שאנשים יתחזקו, אלא כדי להגיד: אתה זה לא אני, אתה לא מספיק טוב, אתה לא מספיק לאומי, אתה לא מספיק פטריוט.
ראינו שהכנסת מוצפת בהצעות חוק לחלוטין הזויות שמטרת כולן היא ליצור את ההבחנה הזאת, לחזק את ההבחנה הזאת בין אלה שאינם שייכים לבין אלה ששייכים. זאת אחת מהסכנות שמרחפות ובעצם מתממשות במידה מאוד רבה בשיח הציבורי שלנו, בפוליטיקה הישראלית. ואני משתמש בהזדמנות זו שבה כל אזרחי ישראל וכל חברות וחברי הכנסת צופים בי עכשיו, ובא ואומר להם: היזהרו בלשונכם, היזהרו בפרקטיקות שבהן אתם עושים שימוש, משום שבכך אתם יוצרים פילוג הולך וגדל.
היו"ר חמד עמאר:
לא רק חברי כנסת, צופים בכלל. אני חושב שכל עם ישראל עכשיו יושב מרותק – –
יוסי יונה (המחנה הציוני):
בדיוק. בדיוק.
היו"ר חמד עמאר:
– – לטלוויזיה, רוצה לראות מה אנחנו כאן בכנסת מחליטים.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אני מלא הערכה גם ליציעים פה, הגדושים באזרחי ישראל, שהם עוקבים מקרוב אחר ההליכים הפוליטיים שקורים פה.
היו"ר חמד עמאר:
היה שבוע מאוד מעניין.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
היה שבוע מאוד מאוד מעניין, בהחלט היה שבוע מאוד מעניין. ובכל זאת, אדוני היושב-ראש, אנחנו מדברים על התקציב. נכון, באמת יש לנו את חוק התקציב, ואנחנו מתבקשים לאשר אותו. שמענו פה נאומים רבים. גם בימים האחרונים שמענו נאומים, ובעיקר חברות וחברי קואליציה עלו על הפודיום ולא הפסיקו לשבח ולהלל את מדיניותה הכלכלית של מדינת ישראל, על ההישגים המאוד-מרשימים ויפים. אז אני רוצה להתחיל ולומר שאכן, הכלכלה שלנו איתנה; אני רוצה לומר שנעשים בארץ דברים מופלאים; אני רוצה לומר שהיצירתיות שמאפיינת את הפעילות של רבים בחברה הישראלית בתחום הזה – לא רק בתחום הזה, אבל בתחום הזה – או בואו נאמר, היוזמות והפעילויות שתורמות לאיתנה, לצמיחתה, ולחוזקה של הכלכלה הישראלית הן באמת מדהימות, ויש לנו הישגים שאכן יש להתפאר בהם: אנחנו מובילים בטכנולוגיה, אנחנו מובילים בהייטק, אנחנו מובילים בתעשיות כאלה ואחרות, סייבר, ועוד.
אבל אחת מבעיות השורש שלנו – והבעיה היא פועל יוצא של מדיניות – היא שהעושר הלאומי של ישראל, שהולך וגדל, אינו מתחלק באופן הוגן בין אזרחיה. אנחנו למעשה מדי יום קמים ומתוודעים לעובדה – שאינה נוחה לראש הממשלה ולשרים אחרים בממשלתו – שתפיסתם הכלכלית היא כושלת. ולמה אני מתכוון, אדוני היושב-ראש? הצמיחה אינה מחלחלת. הצמיחה אינה מחלחלת. עומד כאן ראש הממשלה ועומדים שריו והם אוהבים לדבר על ממוצעים; הם אוהבים לדבר על שיעורי הצמיחה; הם אוהבים לדבר על הכנסה פר נפש; הם אוהבים לדבר – ולאחרונה הם מדגישים זאת שוב ושוב – על שיעורי האבטלה המאוד-נמוכים בישראל.
אני מקדם בברכה את חברתי קסניה סבטלובה על כך שהיא השקיעה.
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):
באתי במיוחד.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
היא באה במיוחד, ומן הסתם – עוד אנחנו נחשוב שהיא הסנונית שמביאה את האביב, שבעקבותייך יגדשו את ספסלי המליאה חברות וחברי כנסת רבים.
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):
יש שמועה שנוהרים בשלב הזה.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
כן, נוהרים, נוהרים אל הכנסת.
היו"ר חמד עמאר:
נוהרים לכנסת.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
כן, דיברנו על כך בהרחבה לפני כן, חברתי קסניה, שכל חברות וחברי הכנסת מרותקים בביתם למסכי הטלוויזיה. היו צריכים, למען האמת, לא? נכון, לאה?
ואני חוזר לעניין שעליו אני מבקש להרחיב. אמרתי, חברתי קסניה סבטלובה, שאכן הכלכלה הישראלית מאוד מאוד חזקה ומאוד מאוד איתנה, ויש לנו המון דברים להתפאר בהם. ואמרתי שראש שממשלה שלנו ושריו אוהבים לדבר על ממוצעים, אוהבים לדבר על הגידול בהכנסה פר נפש, ועוד דברים כאלה ואחרים, אבל אחד מהדברים שהם לא אוהבים לעסוק בהם – אם תרצה, שוב, אחד הגילויים והמופעים של הכלכלה הישראלית שהם לא אוהבים לעסוק בהם זה העניין של חלוקת העושר הלאומי. וחלוקת העושר הלאומי היא בעליל, בכלכלה שלנו – – –
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):
ביראת כבוד אני הולכת אחורה, אבל אני נוטשת אותך לזמן קצר בלבד.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אני מייחל לשובך, גברתי.
היו"ר חמד עמאר:
הוא הסתדר גם לבד כאן. הוא הסתדר יפה מאוד.
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):
– – –
יוסי יונה (המחנה הציוני):
מייחל לשובך, גברתי. אז אני חוזר ואומר: הבעיה היא חלוקת העושר הלאומי. אז מה? אז יש לנו שיעורי אבטלה מאוד מרשימים, 3.7%, ועמד כאן שר האוצר והתפאר והשתבח בנתון הזה, עמד ראש הממשלה כאן התפאר והשתבח בנתון הזה. אבל אתה יודע מה הבעיה, אדוני היושב-ראש? רובם של אלה שנכנסו לשוק העבודה בשנים האחרונות, רובם נכנסו בדרגים הנמוכים של שוק העבודה. רובם. ואחת התופעות הכי מקוממות שמאפיינות את המשק הישראלי היא שיש מספר הולך וגדל של עובדים עניים.
הרי אמרו לנו המון פעמים שהעבודה גואלת מעוני: אם רק תיכנסי לשוק העבודה ולא תסתמכי על קצבאות של ביטוח לאומי, ולא תחיי על עטיני האוצר, אוצר המדינה, תיכנסי לשוק העבודה, בכך תרכשי את כבודך העצמי. אני בהחלט מסכים לגישה הזאת. עבודה אכן מכבדת את בעליה, ואני מאמין גם שרוב האנשים, בסופו של יום, כאשר אתה מציע להם שכר הוגן, הם מעדיפים לעבוד מאשר לכלות את זמנם בטל. אני מאמין. אבל מהי הבעיה? הינה, אנחנו רואים שגם כשאנשים נכנסים לשוק העבודה – רבים נכנסים לשוק העבודה ואינם מצליחים לגמור את החודש. יתרה מזו – התופעה המקוממת של העובדים העניים, אדוני היושב-ראש. אז נכון שזה נפלא, אם כולם נכנסו לשוק העבודה, אוה, חסכת המון כסף לביטוח לאומי.
היו"ר חמד עמאר:
תדע לך שיש עובדים שיוצאים לעבודה בקטיף, יוצאים ב-04:00, בבוקר, אפילו לפני 04:00, חוזרים בערב, ומקבלים 150 שקל ליום, ללא שום זכויות.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
מקומם.
היו"ר חמד עמאר:
וזה נמצא במדינת ישראל.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
מקומם. מבזה. זה מבזה אותנו ככלכלה, מבזה אותנו כמדינה נאורה, מבזה אותנו כמדינה ששואפת להיות הומנית וסולידרית. לא יעלה על הדעת. ולכן אני אומר, בואו ונדבר על הדברים הללו. בואו ונדבר על חלוקת העושר הלאומי; בואו נדבר על העובדה המאוד-מטרידה שפערי ההכנסה בישראל הם בין הגבוהים בעולם המערבי. זה מה שצריך להדאיג את ראש הממשלה; זה מה שצריך להדאיג את שר האוצר; זה מה שצריך להדאיג את שרי הממשלה.
עכשיו, אתה בא ושואל את השאלה המתבקשת: מה עושים? אז ברור מה צריך לעשות, אדוני היושב-ראש: צריך להשקיע באופן מסיבי בשדרוגו של שוק העבודה הישראלי, פשוט צריך ליצור מצב שבו אתה יוצר מקומות עבודה חדשים ואתה יוצר את התשתיות, הן התשתיות הפיזיות והן התשתיות של הון אנושי, כדי שבעצם אתה תוציא יותר ויותר אנשים ממערכת החינוך הישראלית ותאפשר להם, או כדי לעודד מצב שבו יש לך מקומות עבודה שהם גם מוטי השכלה גבוהה ומוטי שכר גבוה. זה הפתרון.
ואז צריכים לשאול ביושר את שר האוצר, את ראש הממשלה: תגידו, האם יש לכם תוכנית חומש שבה אתם משדרגים את החינוך, שבה אתם משדרגים את התשתיות, כדי שלא יהיה מצב שבו מאות אלפי אנשים לא מצליחים לגמור את החודש עם המשכורות הבזויות שהם מקבלים, עם משכורות החרפה שהם מקבלים? הרי זה האתגר. זה האתגר הגדול. לבוא ולהגיד: הי, שיעורי האבטלה הם מהנמוכים, או באמת מהנמוכים בעולם המערבי – ביג דיל. יפה מאוד. אתם יודעים מה? אוקיי, אני מברך על כך. אבל האם נתתם את דעתכם לעובדה שרובם של אלה שנכנסו לשוק העבודה הישראלי בשנים האחרונות נכנסו בדרגים הנמוכים ואינם יכולים להבטיח לעצמם הכנסה ראויה, אינם יכולים להבטיח לעצמם תנאי מחיה סבירים?
בואו נזכור מה היה ב-2011, אדוני היושב-ראש, כאשר מאות אלפים יצאו אל הרחובות במפגן מדהים של מחאה חברתית. מה הם ביקשו? מה הם אמרו? פה, במאמר מוסגר, צריך לציין את העובדה שהמחאה של 2011 – שלי היה הכבוד להימנות על בכיריה, יועציה – היא הייתה בסופו של יום מחאה של מעמד הביניים. לאה, את ידעת זאת? מחאה של בני מעמד הביניים. מי אלה בנות ובני מעמד הביניים? הם לא היו בהכרח העניים של ישראל; אדרבה, מעמד הביניים. מה הם בעצם באו ואמרו, אדוני היושב-ראש? מה הם אמרו למדינת ישראל? לפני שאני אציג את השאלה הזאת, השאלה החשובה היא אם עכשיו, לאחר שש-שבע שנים, חל שיפור במצבם. אז הם אמרו למדינה את הדבר הבא, אדוני היושב-ראש – הם אמרו: ישנו סוג של איזשהו חוזה בינינו לבין המדינה, ומה טיבו של החוזה בינינו לבין המדינה? באה המדינה ואמרה לנו, אם באופן פורמלי ואם בלתי פורמלי, את הדבר הבא: כשהם היו ילדים קטנים, מה שגם ההורים שלהם אמרו מן הסתם לילדים: ילדה יקרה, ילדתי היקרה, למדי, השקיעי בלימודייך, שיהיו לך הישגים טובים, כדי שלאחר שתסיימי את הלימודים שלך תוכלי להיכנס לפקולטות יוקרתיות באוניברסיטה, רכשי לך מקצוע, שתהיה לך מוטיבציה, שתהיה לך רוח יזמות, ולאחר שתסיימי את לימודייך באוניברסיטה תשתלבי בשוק העבודה, ומשעה שהשתלבת בשוק העבודה הבטחת את עתידך: תוכלי לרכוש דירה, תוכל, תוכלי להתחתן, להביא ילדים, ועתידך הכלכלי יהיה מובטח. ואז באים החבר'ה האלה שיצאו לרחובות בשנים הללו, ואמרו: עשינו את חלקנו, למדנו, השקענו, יזמנו, רכשנו מקצוע, נכנסנו לשוק העבודה, הא, ועדיין עתידנו אינו בטוח. מדינה יקרה שלנו, לא קיימת את חלקך בחוזה. בעצם, זה היה האתוס שאפיין את המחאה החברתית ב-2011. אנשים – אתם יודעים מה, אני אומר, לצערי – לא באו עם איזשהן תפיסות סוציאל-דמוקרטיות שבהן אני מאמין, או לפחות חלקם הגדול לא באו עם התפיסות הללו. הם באו עם תפיסות אינדיבידואליסטיות, זאת אומרת: אני עשיתי את חלקי, אני השקעתי – מגיע לי, והינה, לא קיבלתי את מה שמגיע לי, פועל יוצא של ההשקעה שלי, של ההשכלה שרכשתי, של המקצוע שרכשתי.
ואני יכול לומר לך, אדוני היושב-ראש, אני לא רוצה להכליל. הינה, גם בתוך נאום שבו יש תוכחה וביקורת אני אומר שחלק מהדברים שהממשלה עשתה בסדר. העובדה שהגיעו להסכם שכר עם המורים, שמורים מתחילים יקבלו שכר גבוה יותר, זה נכון, זה טוב, ככה צריך להיות. אבל בואו חשבו על בעלי המקצוע הבאים: רואי חשבון, פסיכולוגים חינוכיים, עובדות ועובדים סוציאליים, מתמחים וטרינריים. דוגמה מהמשפחה שלי – אחיין שלי, הוא אומר לי: תשמע, אני למדתי כך וכך שנים במכללת רופין, אני רואה חשבון, אני עכשיו צריך לעסוק במשך שלוש שנים בהתמחות, ואני מקבל שכר מינימום; בחור בן 29. איך אני בדיוק מתחיל את החיים שלי? ומה, יש לו איזה 40,000–50,000 שקל חובות על הלוואות שהוא לקח כדי להשלים את לימודיו. דוגמה. מה המדינה אומרת לו, לבחור הצעיר הזה, שעכשיו בגיל 29, לאחר שלמד והשקיע וקיבל על עצמו את החוזה הזה עם המדינה: לך למד, רכוש מקצוע, השתלב בשוק העבודה, וכך תבטיח את עתידך – והוא אומר: עשיתי את המוטל עליי והינה, אני לא מצליח להבטיח לעצמי קיום בכבוד.
באו לכאן, התדפקו על שערינו פסיכולוגים חינוכיים. חשוב, אדוני, על המקרים שהם מקרים טיפוסיים. אישה בת 30-29, עשתה תואר ראשון, עשתה תואר שני, עשתה התמחות. כמה אתה חושב שהיא משתכרת כפסיכולוגית חינוכית? 4,500 שקל, 5,000 שקל.
היו"ר חמד עמאר:
קיימנו דיון בנושא בוועדת החינוך לפני שבועיים-שלושה.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אכן, אתה נכחת שם.
היו"ר חמד עמאר:
נכון.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אתה זוכר את המקרים הכואבים הללו?
היו"ר חמד עמאר:
אני זוכר. והשכר שלהם לא התעדכן שנים רבות.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
ממש ככה. עכשיו תראה, מה הבעיה? אנחנו מדברים על הפסיכולוג, הפסיכולוגית החינוכית שלא מצליחה להתקיים בכבוד ממקצועה. אבל בוא נדבר גם על הילדים. פסיכולוגית חינוכית שאחראית ל-1,000 או 1,500 תלמידים, ריבונו של עולם, לא יכולה בכלל לעסוק בטיפול של מניעה, בין שזה בשיימינג, בין שזה בהטרדות מיניות, בין שזה באלימות, בין שזה בבעיות קשות שיש בחיק המשפחה. היא עוסקת רק בכיבוי שרפות. אני אומר כאן באחריות מעל הדוכן הזה, אדוני היושב-ראש: שירותי הפסיכולוגיה החינוכית במערכת החינוך הישראלית קורסים, כן; ואני אומר באופן חד-משמעי, אחת הסיבות המאוד-מרכזיות לעובדה הזאת היא השכר המבזה שמעניקים לפסיכולוגים החינוכיים.
עכשיו, רבים מהם – מה הם עושים? הוא אומר לך: בשביל מה? מה, אני אעבוד במערכת הציבורית? אני לא יכול לחיות מהמערכת הציבורית. ולכן יש משהו שהוא מאוד פרדוקסלי: היא צריכה והוא צריך להתמחות בתוך בתי הספר, אין מקום אחר להתמחות. אז מה? משעה שהם מסיימים את ההתמחות הם עוזבים את המערכת הציבורית, ואז יש לנו חוסר קבוע בפסיכולוגים חינוכיים במערכת הציבורית הישראלית. מדהים. יודעים את זה. אנחנו יודעים את זה. ממשלת ישראל יודעת את זה. עתידם, בריאותם הנפשית של התלמידים תלויה בקיומם של שירותים איכותיים של פסיכולוגים חינוכיים בבתי הספר. תגיד, אדוני ראש הממשלה, כשאתה הולך לישון, פעם זה עלה על דעתך, הדבר הזה? אדוני שר האוצר, אדוני הממונה על השכר במשרד האוצר, חשבת על המאות ועל האלפים הללו שאינם מצליחים לסיים את החודש, שמשכורתם היא חרפה, שעצם העובדה הזאת שהמשכורת שלהם היא כה נמוכה לא מאפשרת להם גם לתת שירות טוב לילדים?
אז יופי, אנחנו כלכלה חזקה ואיתנה. בהחלט יש מה להתגאות – פיתוחים טכנולוגיים, פיתוחים בתחום של ההייטק, פיתוחים בתחום של הבריאות, פיתוחים בתחומים של חקלאות. רק להתפאר, בוודאי, ויש להתפאר, ויש להשתבח, וכולנו גאים בכך. אבל שוב, אחת מהבעיות האקוטיות שאיתן אנחנו מתמודדים זאת החלוקה הבלתי-הוגנת של העושר הלאומי בישראל. לא בכדי, לפני כמה ימים, אדוני היושב-ראש, לא איזושהי עמותת שמאל, בוא נאמר, סוציאליסטית רדיקלית, באה ואמרה את דבריה; ה-OECD לפני כמה ימים בא ואמר: אחד מהאיומים הגדולים ביותר על החברה הישראלית זה השסע החברתי ההולך ונפער בתוכה. ה-OECD, ה-OECD לא ידוע כחסיד תפיסות סוציאל-דמוקרטיות. ה-OECD, עד כמה שאני מבין, דווקא יש לו נטיות קפיטליסטיות; ה-OECD מאמין גדול בכלכלת השוק. ועדיין, גם מתוך תפיסת העולם הזאת הוא בא ומתריע ואומר לנו: איום מספר אחת על החברה הישראלית זה השסע החברתי ההולך וגדל בתוכה.
וזה האתגר שעומד לפני ממשלת ישראל, זה האתגר שעומד לפני ראש הממשלה, שרי הממשלה, והם מעדיפים לדבר על מה שהם עשו. אבל המבחן, אדוני היושב-ראש, המבחן האמיתי לכלכלה זה לא רק מה עשיתי – גם אם נכון, הייתה עליית תקציב ניכרת; זה לבוא ולומר מהם האתגרים שעומדים לפנינו. ומהם האתגרים? איך אני יכול ליצור חברה שוויונית יותר; איך אני יכול להבטיח תנאי חיים טובים יותר לדור הצעיר בישראל, לפתח תוכנית של חומש, של עשור. יושב כאן שר האוצר, והייתי אומר לו: אדוני, אלה הם הפערים החברתיים-כלכליים במשק הישראלי. תן לי בבקשה תוכנית עבודה של חמש שנים, תגיד לי מהם היעדים המדידים שאתה קובע פה.
יש לנו משבר בדיור, במיוחד בדיור הציבורי. אז הם עושים. עומד כאן השר גלנט ואומר: קנינו 1,500 דירות. אתה אומר לו: אדוני, אתה יודע מה שיעורו של החסר בהשוואה בין-לאומית? אתה יודע מה טיבו של החסר? החסר הוא דרמטי. המדינה, בוא נאמר, משתרכת הרחק מאחורי כל המדינות בעולם המערבי במצאי של דירות של הדיור הציבורי. היו לנו 200,000, היום יש לנו 60,000, והאוכלוסייה דווקא גדלה.
היו"ר חמד עמאר:
כמה דיור ציבורי יש אצל המיעוטים?
יוסי יונה (המחנה הציוני):
האם זה בכלל תופעה מוכרת? אפס.
היו"ר חמד עמאר:
אפס דיור ציבורי.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אפס. אפס. לכן, אתה מבין? כי הבנתי מהשאלה שלך, ואני גם מכיר קצת את העובדות. שהמענה יהיה דרמטי, אדוני היושב-ראש. אפס. יש קצת, אני חושב, עמידר בעכו, ביפו או במקומות אחרים.
היו"ר חמד עמאר:
בערים מעורבות, שיש בהן יהודים, אבל ביישובים – – –
יוסי יונה (המחנה הציוני):
הערביים – אין.
היו"ר חמד עמאר:
הכפרים – אין. אין. אין.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
והדרוזיים – ודאי.
היו"ר חמד עמאר:
אגב, היה פעם. בשנות ה-50 היה דיור ציבורי במגזר הדרוזי. היה בעוספייא והיה בשפרעם.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
לא ידעתי. זה מאוד מעניין. באמת, מעניין.
היו"ר חמד עמאר:
כן, של עמידר. היה בעוספייא והיה בשפרעם.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
כן. כפי שאני יודע, קיים דיור ציבורי בערים מעורבות, שהוא גם, בוא נאמר – בטח שלא ניתן להגיד שהוא נגיש. מה זה נגיש? לא נגיש כלום. יש לך תור של 3,000 אנשים שזכאים לדיור ציבורי – ואין. עכשיו מה קורה גם, אדוני היושב-ראש, מה קורה עם העניין של הזכאות הזאת לדיור ציבורי? וגם כאן חברתי שבה אלינו – –
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):
הבטחתי וקיימתי. כמו ראש הממשלה.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
– – ויכולה להרחיב על היבטים אחרים של הסוגיה הזאת של היעדר דיור ציבורי, אם לאוכלוסייה ותיקה ואם לאוכלוסייה שהגיעה בשנים האחרונות או בעשורים האחרונים מחבר המדינות. יש מצוקה מאוד מאוד אקוטית, מאוד מאוד אקוטית. ציינתי כאן, חברתי חברת הכנסת קסניה סבטלובה, את הפער הבלתי-נתפס בין המצאי של דיור ציבורי שקיים בישראל לבין מדינות מפותחות ומתקדמות. לכן אמרתי: זה לא עניין ששר השיכון בא ואומר: רכשתי 1,500 דירות.
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):
איפה שר השיכון? למה הוא לא כאן, להאזין לדברי החוכמה האלה? האם הוא הגיח למליאה אפילו לדקה, להאיר את החדר בנוכחותו?
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אני מתבל את דברי הביקורת שלי פה ושם במחמאות כשצריך. את יודעת, המון לא טוב, אבל יש גם פה ושם נקודות אור. שר השיכון, במסגרת התקציב שלו, אומר: אני קונה. כמה הוא קנה? 1,500 דירות. כמה חסר? מאות אלפים. אז ברור שכאן צריכה להיות מדיניות לאומית.
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):
– – – בשעה כזאת, במשרד העלייה והקליטה, שגם הוא ניזון מאותו מאגר?
יוסי יונה (המחנה הציוני):
בדיוק.
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):
– – – עומד על 25,000 ממתינים, וחלקם ממתינים 15 שנה ויותר.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אתה מבין את האבסורד? עכשיו, אמרתי לשר גלנט: תשמע, אדוני, אני מעריך מאוד את ה-1,500 דירות שנקנו, אבל צריכים להבין, אם אתה לא בא ופורס לפנינו תוכנית חומש של איך מגדילים באופן דרמטי את המצאי של הדיור הציבורי, לא נתת פתרון. כוס רוח למת. כוס רוח למת. לכן אני מדבר על היבטים מסוימים, אדוני, חשובים, של חברה-כלכלה, ורוצה, איך לומר זאת, להסב את תשומת ליבו, ליבם – מן הסתם הם יודעים – של ממשלת ישראל ושריה, ושל הציבור, לא לגבי השינויים, שבחלקם הם שינויים טובים, אלא מה טיבו של החסר, מה טיבם של האתגרים שניצבים לפנינו, אם אנחנו באמת בסופו של דבר רוצים לומר: כן, אנחנו רוצים שתהיה חלוקה הוגנת של הרכוש הלאומי.
ולא דיברתי מספיק על חינוך. אתה גם ישבת בוועדת החינוך בחלק מהדיונים שקיימנו על התופעה המקוממת – 4.5 מיליארד שקל כספי תל"ן מגיעים למערכת החינוך.
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):
מקוממת ומכעיסה, ברשותך אוסיף.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
מכעיסה, מקוממת, אני מחפש עוד כמה מילות adjective כדי להגיד עד כמה התופעה הזאת במערכת החינוך היא בעייתית. ואתה רואה שם, אדוני – אנחנו יודעים גם את הנתונים. למה אני מתכוון? הנתונים – קיימת הלימה מאוד מאוד גבוהה בין מקום מגוריו של הילד, של הילדה, לבין הישגיו, בין ההכנסות של הוריו לבין הישגיו – שזה, אם תרצו, הפרה בוטה של העיקרון של שוויון הזדמנויות בחינוך. כי בעצם, מה עקרון שוויון הזדמנויות בחינוך בא ואומר? עתידו של האדם יהיה פועל יוצא של שני דברים, אדוני היושב-ראש – או אם תרצה, מיקומו החברתי העתידי – שני דברים, שני גורמים: יכולות ומוטיבציה לפתח אותן. כלומר, יכול להיות מצב שאדם הוא מאד מאוד מוכשר, ומה נעשה – עצל, לא בא לו לפתח את היכולות שגלומות בו. לכן צריך את שני המרכיבים הללו – גם שיהיו לךָ, לָך, יכולות, וגם רצון לפתח אותן, ושנוכל להגיד, במצב אידיאלי – כשנסתכל על החברה, ונגיד איפה אנשים נמצאים בתוכה, נגיד: כל אחד נמצא במקום שבו הוא נמצא כפועל יוצא של היכולות שלו, של המוטיבציה. זה אידיאלי.
אבל אנחנו יודעים, מצד שני, שאנחנו מאוד מאוד רחוקים מהאידיאל. לא מספיק מוטיבציה, לא מספיק יכולת; צריך כסף. ומשעה שהכסף הוא גורם דומיננטי, משעה שהיכולת הכספית היא גורם דומיננטי, אנחנו אומרים שיש כאן הפרה בוטה של שוויון ההזדמנויות בחינוך. וקיימת הפרה בוטה של עקרון שוויון הזדמנויות בחינוך בחברה הישראלית, משום שאנחנו עדיין עדים להלימה המאוד-מאוד גדולה בין ההכנסה של ההורים, היישוב שבו הם גרים, לבין ההישגים של הילדים שלהם. והינה, מערכת החינוך נותנת לזה יד. אתן לך דוגמה, אדוני היושב-ראש. חבל שהשרה איילת שקד לא נמצאת כאן.
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):
גם שר החינוך. לא היה מזיק לו לשמוע.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אבל היא תורנית.
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):
כן, והוא שר החינוך.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
נכון. לכן, אם היא הייתה פה, היא הייתה מעבירה לו את המסר.
היו"ר חמד עמאר:
הם מאותה מפלגה. היא תגיע לכאן, תקלוט כל מילה שתגיד ותעביר לו את זה, אני חושב.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אז תשמע, אדוני, אנחנו מחזרים על פתחו של משרד החינוך, של שר החינוך, בפגישות אין-ספור, ואני אומר לו: אדוני שר החינוך, מונחת על שולחנה של הכנסת הצעת חוק שכתבתי – – –
שרת המשפטים איילת שקד:
שמעתי אותך בטלוויזיה. כל מילה.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אה, הינה, הינה, איילת. אני כל כך שמח שאת פה. אני רוצה לעניין אותך בדבר – אולי בסופו של דבר יצאו דברים קונקרטיים מכאן. ואני רוצה גם – אגב, לא היית כאן בזמן שהחוק שלי על האדריכלים עלה לקריאה שנייה ושלישית.
שרת המשפטים איילת שקד:
אה, עלה? כבר?
יוסי יונה (המחנה הציוני):
כן. והזכרתי אותך, והודיתי לך על התמיכה הבראשיתית בחוק הזה. היה בינינו הסכם ג'נטלוומני, אפשר לכנות אותו, ג'נטלמני, שבו השרה איילת שקד אמרה לי: תשמע, יוסי, אני תומכת בקריאה טרומית בחוק הזה, אבל תחת תנאי, ששום התקדמות שנעשית בו לא נעשית בלי שאני יודעת ואנחנו מסכימים. אמרתי לך כן, ואכן כך זה היה. וגם כשאנחנו לא מסכימים, היא ואני, בסוגיות חשובות ביותר – בעניין הזה היא שמרה על הבטחתה, ואכן, החוק הזה עבר.
אני רוצה לדבר על הדבר הבא, ואני שמח שאת כאן. התקיים דיון לפני כמה ימים – השבוע. אתמול? מתי זה היה? היום? אני כבר לא זוכר.
היו"ר חמד עמאר:
היום לא יכול להיות.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אנחנו בטירוף מערכות. אתמול. איזה יום היום?
היו"ר חמד עמאר:
איזה יום היום?
יוסי יונה (המחנה הציוני):
יום שלישי?
היו"ר חמד עמאר:
לא.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אנחנו כבר ביום רביעי.
היו"ר חמד עמאר:
רביעי. ונצביע על התקציב ונגמור אותו עד יום חמישי.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
גברתי השרה, התקיים אתמול דיון בוועדת החינוך של הכנסת, ונציגיו של משרד החינוך באו ואמרו באופן חד-משמעי שהם פועלים כדי לחזק את מערכות הבקרה והפיקוח על תשלומי הורים במערכת החינוך. ואז אמרתי להם: אם זה ככה, תסבירו לי את הפרדוקס: על שולחנה של הכנסת נמצאת הצעת חוק, גברתי, שמבקשת לעשות פיקוח על תשלומי תל"ן. את יודעת שתשלומי תל"ן – –
שרת המשפטים איילת שקד:
יודעת.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
– – הם בעצם מפירים באופן מאוד מאוד משמעותי את העיקרון של שוויון הזדמנויות בחינוך, כי גם את לא מסכימה, גם אם התפיסות שלכם, אני מכנה אותן – – –
שרת המשפטים איילת שקד:
אני לא מסכימה. אני בעד רפורמה שוויונית.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
את שוויוניסטית, לא?
שרת המשפטים איילת שקד:
כן.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
שוויון הזדמנויות, נכון? שוויון הזדמנויות זה לא שוויון, אגב, שוויון הזדמנויות זה אפילו לא תפיסה סוציאליסטית. אדרבה, הוא תפיסה קפיטליסטית. זה אומר: יודעים מה? לא אכפת לנו שלא יהיה שוויון בעולם, אבל לפחות שאנשים יקבלו הזדמנות שווה להתברג בתוך שוק העבודה בעמדות פריבילגיות. יאללה, בסדר. אז אני אמרתי כאן, כשהיית מחוץ למליאה, שאחת הבעיות המאוד-מרכזיות שלנו זה בעיה של שוויון הזדמנויות.
אז עכשיו באנו, ואני מדבר עם השר, השר נפתלי בנט – יש בינינו דיבור – ואמרתי לו: אדוני השר, יש את החוק הזה. הוא לא קובע בינתיים שבואו נבטל תשלומי הורים, אבל בוא לפחות – וזה עומד בקנה אחד, ואני באמת שמח, חבל שהשרה לא כל הזמן פה, ויש דיון כזה, באמת דיון ענייני. למה אני מתכוון? יש לך תפיסת עולם, ניסחת אותה בכתב עת השילוח, ודיברת עליה כאן פעמים רבות. את אומרת שיש בעיה בפעילות של הכנסת: מצד אחד – המון הצעות חוק פרטיות, שאולי כדאי להיפטר מהן, כי הן לא מועילות, כי רובן לא עוברות, נכון? מצד שני, אמרת – – –
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):
אל תגזים. 100, 150 מתוך 5,000 זה לא מעט.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
כן, אבל מה הבעיה? אנחנו חברי כנסת, וטוב שיש לנו הדיון הזה עם השרה כאן, וכשהיא מעלעלת בדפיה היא מקשיבה. העניין הוא איזה יחסי גומלין מחודשים וקונסטרוקטיביים אנחנו יכולים ליצור כאן בעבודתה של הכנסת. השרה באה ואמרה: אני רוצה דווקא להגדיל את יכולת הפיקוח והבקרה של ועדות הכנסת, ומנגד – פחות עם העניין הזה של הצעות חוק, שלא מובילות להמון מקומות.
גברתי, את מבינה שבשעה שהכנסת מקטינה את הכוח שלה ככוח מבקר ומפקח, אנחנו, חברי הכנסת, במיוחד מהאופוזיציה, אנחנו יושבים בוועדות, ומצד שני, אנחנו רוצים בכל זאת לעשות משהו – מציעים הצעות חוק; חלקן עוברות וחלקן לא עוברות. אבל זה גם משקף איזושהי מצוקה שלנו. מדוע? כי אנחנו חשים שהעבודה שלנו בגופים מפקחים, בוועדות מפקחות ומבקרות, היא לא אפקטיבית – המון פעמים; לא תמיד. למה היא לא אפקטיבית? משום שאנחנו נמצאים תחת המגף הדורסני של הקואליציה. אנחנו מחפשים את המקום שלנו להתבטא. אז הינה, אני מציג בפניך את האופציה הזאת, לדוגמה, את החוק הזה שאני מבקש להעביר, של בקרה ופיקוח על תשלומי תל"ן. אין שום סיבה שמשרד החינוך, ואת, גברתי, כשרת משפטים, לא תיתנו יד לדבר שהוא כל כך טריוויאלי. הוא בא ואומר: חבר'ה, יש כאן 4.5 מיליארד שקל. אנחנו לא יודעים איך הם עוברים מפה לשם, משם לכאן; פוגם בשוויון הזדמנויות; אין תקרה לדבר הזה. בואו נעשה דבר מאוד מאוד פשוט. מה תפקידה של ועדת החינוך של הכנסת? לפקח ולבקר את פעילות משרד החינוך.
שרת המשפטים איילת שקד:
ומה אומר שר החינוך?
יוסי יונה (המחנה הציוני):
שר החינוך עד עכשיו לא היה מוכן לשתף פעולה, ובאמת, אני חושב, באמת, גברתי השרה – וזו הזדמנות מצוינת, את יודעת, שמהשעות המאוחרות של הלילה יצא משהו חיובי; אני מנצל את ההזדמנות של השעה המאוחרת מאוד – שעות הבוקר, כמעט; איך קוראים לזה, האשמורת השלישית של הלילה? אנחנו עכשיו באשמורת השלישית של הלילה. אני רוצה לומר לך, יש לנו פה הזדמנות, שוב, לעשות איזושהי פעולה שמצביעה ולו במעט על כך שכאשר, כפי שאת אמרת המון פעמים בנאומיך כאן, מעל במת הכנסת – אמרת: שמעו, זה לא נכון שאנחנו לא מעבירים חוקים של האופוזיציה. כשעולה על שולחנה של הכנסת הצעת חוק שהיא סבירה וטובה, אין שום מניעה שאנחנו נתמוך בה. אז הינה, אני מציב את האתגר הזה בפניך, שיהיה המשך של שיתוף פעולה פורה – הצעת החוק שהנחתי לגבי פיקוח ובקרה על תשלומי תל"ן היא ממהותה של עבודת הכנסת. ממהותה. היא לא חורגת, לא יותר ולא פחות.
שרת המשפטים איילת שקד:
תגיד, אבל למה צריך חוק בשביל לפקח?
יוסי יונה (המחנה הציוני):
כי גם בדברים האחרים יש חוקים.
שרת המשפטים איילת שקד:
אם אתה רוצה לפקח על תשלומי תל"ן, אתה לא יכול להזמין את מי שאתה צריך לוועדת החינוך, שתפקח כוועדה?
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אין. אין היום כלום. היום אף אחד לא יודע כמה כסף נכנס לבתי הספר בתשלומי תל"ן. לא יודעים. זה כאילו בור שחור. אין פיקוח. אין גם תקרה, גברתי. כל מה שאני קורא בחוק הזה זה לבוא ולהגיד שוועדת החינוך של הכנסת תעשה את עבודתה, לא פחות ולא יותר. ובאמת, אני אומר לך – זה אחד הדברים שמשבשים בצורה דרמטית את שוויון ההזדמנויות בחינוך, בצורה דרמטית את שוויון ההזדמנויות בחינוך, ואנחנו לא רוצים לתת שזה יקרה.
שרת המשפטים איילת שקד:
החוק הזה משבש, תאמין לי. הילדים שלומדים תל"ן רק ישובשו.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
לא, אני אגיד לך, לפני שאת הולכת.
שרת המשפטים איילת שקד:
לא הולכת. קודם כול, אני שומעת כל מילה שאתה אומר בטלוויזיה. אני רק נחה על הספה.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
מגיעות אלינו המון תלונות מבוססות, כי אנחנו לא – עושים הצלבות של מידע, שהמון משתמשים בתל"ן, מממנים גם שעות תקן בבית הספר. אפילו מלמדים בגרויות באמצעותן.
שרת המשפטים איילת שקד:
באמת?
יוסי יונה (המחנה הציוני):
כן.
שרת המשפטים איילת שקד:
ואין לכם דרך לפקח היום?
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אין לנו. משרד החינוך לא יכול לפקח.
שרת המשפטים איילת שקד:
אני אדבר עם שר החינוך.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אוקיי. אז הינה.
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):
יש תועלת.
היו"ר חמד עמאר:
יש תועלת – בשעה 04:15 – תדבר עם שר החינוך. אבל אני חושב שגם אתה דיברת עם שר החינוך.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
דיברתי עם שר החינוך.
שרת המשפטים איילת שקד:
אבל עם כל הכבוד, כשיוסי מדבר זה לא כמו כשאני מדברת.
היו"ר חמד עמאר:
בטח, מה.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
האם את מוכנה, השרה איילת, להסביר את ההבדל בהשפעות?
שרת המשפטים איילת שקד:
למרות ששר החינוך מאוד אוהב ומעריך את חבר הכנסת יוסי יונה.
היו"ר חמד עמאר:
הרבה חברי כנסת כאן מעריכים אותו.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אני מאוד שמח, וגם לי יש הערכה להמון מחברות וחברי הכנסת בבית הזה, במיוחד לגבי השרה, אני חייב לומר לך. אנחנו לא מסכימים בהמון תחומים.
שרת המשפטים איילת שקד:
זה בגלל ששנינו עיראקיים.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
את רואה? הדברים שמתגלים בשעות המאוחרות של הלילה.
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):
יש פה העדפה עדתית, אני שומעת.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
כן, אנחנו שנינו עיראקים. באמת. אמרתי לשרה לפני כן לגבי עניין המחלוקת המדינית. בסופו של דבר, את יודעת שהדברים יוכרעו בקונסטלציות גלובליות כאלה ואחרות, וזה מה שיהיה, אבל מה שכן בידינו – גם זה לא לחלוטין בידינו – –
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):
ואז תעשו טיול שורשים לעיראק? אני באה איתכם.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
– – כי בכל זאת אנחנו חלק מהתנהלות, אנחנו חלק מהתנהלות בין-לאומית גם בתחומים הללו. אבל עדיין עומדות בפנינו אפשרויות רבות, ככה שהמחלוקות, נניח בתחום החברתי-כלכלי, שהן מחלוקות מאוד עמוקות, בין השרה לביני – אני מעריך את עמדתך. אני חושב שאת מציגה עמדה שיטתית ויפה. אני לא מסכים איתה לחלוטין, אבל בסדר. אז מתקיימת בינינו מחלוקת עמוקה, ואני מקווה, ואני אומר ברצינות מלאה – אחד הדברים שאנחנו חסרים כאן בכנסת זה העניין של הכבוד ההדדי בין האנשים. אני לא רוצה אפילו להגיע ליום שלא תהיינה מחלוקות. אני חושב שאחד הביטויים של חברה נורמלית ובריאה זה שיש בה מחלוקות. זה בסדר שיהיו מחלוקות. אנחנו שונים, יש לנו עמדות אידיאולוגיות שונות, ואני חושב שמחלוקות גם מעשירות אותנו. אבל עדיין מה שחסר זה הכבוד ההדדי, והשימוש במחלוקות האלה כדי להסית ולפלג בתוך העם – זה מה שחורה לי. כי בסופו של דבר אני חושב שדווקא אנשים שמדברים בשם הלאומיות ומשתמשים בה כקרדום לחפור בו כדי לפגוע בלגיטימציה של קבוצות אחרות, לא עושים טוב ללאום, נגיד את זה כך; לא עושים טוב לבסיס המשותף שבכל זאת קיים בינינו.
לכן אני חוזר לעניין הזה. כפי שאמרת, ודאי כשאת מדברת עם השר בנט זה שונה מאשר כשאני מדבר עם השר בנט, למרות ההערכה המאוד-גדולה ששוררת בין כל הגורמים שעכשיו ציינת.
שרת המשפטים איילת שקד:
בין השלישייה.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
כן, בין השלישייה. אשמח מאוד אם תפעלי אצל השר כדי לקדם את העניין הזה.
תשמע, אדוני, נותרו לי עוד 54 שניות פה. האמת, אני חש כאילו עכשיו זה היה רק קטע חימום.
היו"ר חמד עמאר:
גם אני חש. אני לא צוחק. חשבתי שאתה רק במבוא.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אני באמת במבוא, כי יש לי עוד המון נושאים שעליהם אני מבקש, ביקשתי לדבר.
היו"ר חמד עמאר:
לא הספקת כלום.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
לא הספקתי כלום, באמת, אדוני היושב-ראש. באתי לכאן ערוך לדבר אפילו שעות ארוכות יותר, אבל אני חושב שהצלחנו להעביר לפחות חלק מהמסרים.
היו"ר חמד עמאר:
המאוד-חשובים.
שרת המשפטים איילת שקד:
יוסי, אני יוצאת. אני שומעת כל מילה שלך.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אני מסיים עוד 20 שניות. אז הנה, תסתכלי. אני אומר, גברתי שרת המשפטים, אני מקווה שהשעה הזאת,המאוחרת, שהיא האשמורת השלישית – יש כאלה טוענים – של הלילה, תניב בסופו של דבר משהו חיובי בכך שאנחנו ניצור מערכת שהיא יותר מפוקחת, יותר מבוקרת, ובסופו של דבר טובה יותר.
אני מודה לך, אדוני היושב-ראש. אני חייב לציין ששלא כיושבי-ראש או יושבות-ראש אחרים, הוא פשוט ישב כאן והקשיב בקשב רב ובעניין רב. אני מעריך זאת.
היו"ר חמד עמאר:
חשוב מאוד להגיד שאף חבר כנסת לא הפריע לי. באמת. לפעמים אתה צריך להתאמץ כאן. היום, הלילה, אף אחד לא הפריע.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
באמת, אני מאוד מעריך את הסדר המופתי.
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):
השרה שקד ואנוכי השתדלנו לשמור על כבודה של הכנסת.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אני רוצה להודות לך גם על האופן שבו ניהלת את הישיבה, ולא אפשרת לאף אחד להפריע. תודה רבה.
היו"ר חמד עמאר:
כי הם מרותקים לטלוויזיה, אמרנו. חברת הכנסת קסניה, שיהיה לך בהצלחה בחצי השעה הקרובה.
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):
תודה לך, כבוד היושב-ראש. אכן רגע מרגש. אנחנו מדברים על תקציב המדינה. ולמרות שהקהל, איך נאמר, לא רב, ויש אפילו, אני רואה, הרבה כיסאות ריקים, גם פה וגם מהצד השני של האולם – יש פה שוויון מפתיע בין הקואליציה לאופוזיציה.
היו"ר חמד עמאר:
זו פעם ראשונה שאני רואה את זה, אגב.
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):
נכון? יצא לי לראות כמה פעמים מצב כזה.
היו"ר חמד עמאר:
ניהלתי גם ב-03:00, אבל ישבו אנשים כאן והקשיבו. זה לא פעם ראשונה שאני מנהל ב-03:00.
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):
קרה לי גם בזמן הצעות לסדר-היום, ב-20:00, שהייתי לבדי. השרה התורנית הייתה השרה מירי רגב, וגם היא לא הייתה. טוב, אלה אתגרים שאנחנו חברי הכנסת מורגלים בהם, ויודעים להתמודד איתם בגבורה. אנחנו מעריכים את הקהל המועט שנמצא פה.
היו"ר חמד עמאר:
כן, אבל אל תשכחי, את בשידור ישיר ומדברת אל הציבור הישראלי. יש אלפים עכשיו שצופים בך.
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):
ודאי. מוסרים דרישת שלום חמה. אמר יוסי עכשיו שאנחנו באשמורת השלישית של הלילה, ואני לא יודעת אם זה אומר שעלינו לברך בלילה טוב את הציבור או בבוקר טוב.
היו"ר חמד עמאר:
בוקר טוב.
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):
אשמורת שלישית זה כבר בוקר טוב. אז בוקר טוב. למי שזה לילה, כמובן הוא ישן, אז שיהיה להם לילה טוב. אני חושבת שאין זמן נוח כמו 4:21, בבוקר או בלילה, כדי לדבר על תקציב המדינה. למה? כי תקציב המדינה משפיע על החיים של כולנו, ואין אחד שיכול להגיד שהדבר הזה לא מעניין אותו, שזה סתם ספר עם הרבה מאוד מספרים שאנחנו לא מבינים ואנחנו לא קשורים לזה.
היו"ר חמד עמאר:
אנחנו מדברים על תקציב לעוד תשעה חודשים.
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):
כן, תקציב לעוד תשעה חודשים, ודאי. זה דבר שהוא מדהים בפני עצמו. אנחנו עכשיו בחודש מרס בסך הכול. אנחנו עוד לא סיימנו את השליש הראשון של השנה, את הרבע הראשון של השנה עוד לא סיימנו, וכבר אנחנו עומדים להצביע, מחר, על תקציב המדינה, תקציב 2019. על 2018 אין לנו מחלוקת, יש לנו תקציב. אנחנו באופוזיציה, כידוע, לא הסכמנו להרבה סעיפים שהיו בתקציב הזה, וגם תקציב 2019, לצערי הרב, גם הוא מעורר מחלוקת, ויש בו סעיפים שלדעתי הם קשים מאוד.
אני חושבת שכולנו יכולים להסכים על כך שיחסי החוץ חשובים למדינת ישראל, כי אנחנו לא אי בודד, ולא עם לבדד ישכון, ואנחנו מחויבים על כן להשקיע את מרצנו, את זמננו וגם את כספנו – כי אנחנו יודעם שסדר התשלומים הוא סדר התעדופים – ביחסי החוץ. וכשעוברים על תקציב המדינה ל-2019, רואים שם קיצוצים נרחבים במחלקת יחסי החוץ. הדבר הזה לא יכול שלא להדיר שינה מעינינו, כי אנחנו הרי מסתכלים גם על התמונה הגלובלית. כאשר אנחנו מקצצים ביחסי החוץ, כאשר אנחנו עומדים לסגור את הנציגויות שלנו ברחבי העולם, ישנם, כבוד חבר הכנסת יוסי יונה, יש מדינות רבות בעולם – חלקן לא ידידותיות, חלקן אפילו אויבות, מדינות כמו איראן – שמשקיעות כסף רב מאוד ופותחות כל שנה שגרירות ונציגות נוספת. אז איך אנחנו, מדינת ישראל, יכולים במצב כזה לומר: טוב, אז אנחנו לא צריכים, יש ערים לא חשובות מבחינתנו, יש מדינות שהן מדינות לא חשובות מבחינתנו, אנחנו לא מאוימים שם, אנחנו זונחים את התחום הזה לגמרי, ואנחנו פשוט סומכים על כך שיהיה בסדר? תרבות הסמוך. הסמוך מעולם לא עבד לטובתנו, לא בעיתות המלחמה וגם לא בעיתות השלום.
אז אם יש לנו מצב שבו – אני אתן את הדוגמה של לטביה, כי אני יושבת-ראש של ארגון הידידות בינינו לבין הפרלמנט הלטבי. ביקרתי במדינה הזאת ביוני בשנה שעברה, ואני יכולה להגיד לכם שהמצב שם הוא באמת מצב טוב מאוד. זה לא מצב שנוצר יש מאין ופשוט אוהבים אותנו כל כך ולכן אוהדים אותנו ואין לנו שם בעיה, ואפילו יש התקדמות ביחס לאיך שהמדינה הזאת מצביעה במוסדות הבין-לאומיים, מוסדות של האו"ם וכו', אלא יש שגרירות שלנו, ויש שגרירה מצוינת שלנו, ויש סגן השגרירה, ושניהם עשים עבודה יוצאת מן הכלל: מפתחים קשרים עם האליטה המקומית, עם הפוליטיקאים המקומיים. סגן השגרירה, ממה שידוע לי, גם דובר את השפה הלטבית, שזה דבר נדיר בפני עצמו. ומה אנחנו למדים מהמצב של השגרירות הזאת? שגם היא, יש שם שאלות רבות באשר להמשך קיומה, ויש איום, ממש חרב שמורמת מעל ראשה, חרב הקיצוצים. ואנחנו אומרים, במקום שאנחנו נתמוך במהלך הזה – כדי שלא פתאום נמצא את עצמנו במצב שבו מדינות ומעצמות אחרות מנסות, על הגב שלנו, כשאנחנו לא מסתכלים, בוואקום שיכול להיווצר שם, להיכנס ולנסות להטות את הכף ולגרום למדינות האלה כן לשנות את מדיניות החוץ שלהן, וקרו כבר דברים כאלה.
אם ככה, אנחנו מבינים שהמטרה שלנו היא כן פתיחה של שגרירויות ונציגויות נוספות ברחבי העולם בכל מקום שהוא. כל מקום הוא חשוב, אין מדינה שהיא לא חשובה, גם מדינה קטנה, ואנחנו יודעים את זה היטב. ממה? מההצבעה ההיסטורית באו"ם, 1947, תוכנית החלוקה. לא הייתה מדינה שחשובה יותר מהמדינה השנייה. הייתה הצבעה לא במועצת הביטחון אלא ב-general assembly, המועצה הכללית של האו"ם, ולכל מדינה, גם קטנה, גם ענייה, גם מרוחקת, היה משקל סגולי אותו דבר, בדיוק כמו לכולן, בין שזו מדינה קטנטונת באיחוד האירופי, בין שזו מדינה אפריקנית, בין שזו עוד עיר בארצות הברית.
ואנחנו יודעים מה קורה בקמפוסים בארצות הברית. אתה יודע, כבוד היושב-ראש, המצב שם הוא קשה מאוד. אני חזרתי עכשיו מוועידת איפא"ק לפני כמה ימים, ושם שוחחתי עם כמה סטודנטים יהודים, וחלקם גם ישראלים, שלומדים בקמפוסים בארצות הברית. והם אומרים שלמרות כל מה שקורה, למרות העדנה ביחסי ישראל–ארצות הברית, החרמות נמשכים. החרמות – מפריעים לסטודנטים שלנו, תוקפים אותם, תוקפים את המרצים שבאים לנאום שם. ובעצם, אנחנו יודעים מה ההשקעה בשגרירויות ונציגויות קטנות יחסית בארצות הברית, מה התקציב שעומד לרשותם על מנת שיעשו את עבודת ההסברה וינסו גם להשפיע על מה שמתרחש שם באוניברסיטאות – זה נאמד בעשרות אלפי דולרים בלבד לשנה.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
ברשותך, אני הולך, בסדר?
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):
חבר הכנסת יוסי יונה, אתה מוזמן להישאר פה. אני יודעת שהנושא הזה קרוב לליבך, במיוחד שאני עומדת לדבר על נושא המחלוקת הסונית–שיעית בעולם הערבי, אבל אני יודעת שיש גם שידורי און-ליין של מליאת הכנסת, ואם תחפוץ בכך, תוכל גם להמשיך ולהיות מעודכן במה שקורה פה גם מרחוק.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
כמו כל חברות וחברי הכנסת חברינו. מן הסתם, גם אם נחמיץ משהו בדרך, אנחנו נקרא בפרוטוקול ונהיה מעודכנים עד תום.
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):
כן, יש פה אנשי פרוטוקול ששוקדים על הכנתו – –
היו"ר חמד עמאר:
במיוחד בדיוני תקציב, שהם דיונים מרתקים אל תוך הלילה.
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):
– – ורושמים כל מילה וכל אות וכל פסיק. אנחנו נשמח לעדכן אותך בתכנים, מה שתפספס, וגם, אנחנו מקווים שתוכל להצטרף אלינו בהקדם.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
ברשותך, בסדר?
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):
היה שלום.
נמשיך בדיון על מה שקורה ביחסי החוץ שלנו. אמרתי שאנחנו מחויבים – וכאן נכנס לתמונה תקציב המדינה, ששם אנחנו לא יכולים להרשות שתהיה פגיעה במערך החוץ שלנו, באנשי החוץ המעולים, שהם אלה שעושים את העבודה. מערך החוץ שלנו לא מתחיל ונגמר באדם אחד, שהוא שר החוץ, הרי הוא ראש הממשלה; מערך החוץ לא יכול להתקיים בלי שיהיו אנשים, נשים וגברים, שעובדים בשגרירויות, בנציגויות. גם בני הזוג שלהם, שנמצאים שם יחד איתם במשימות האלה, מרוחקים מהבית, מגדלים את הילדים הרחק ממה שמוכר להם ומה שאהוב עליהם ומה שהם הורגלו אליו, גם הם חשובים מאוד. הם לא מתוגמלים מספיק. אנחנו נלחמים על זה כאן בכנסת. ושוב – מי שסוגר את השגרירויות ואת הנציגויות ברחבי העולם, שלא יופתע אחרי זה שנכנסים לזירה הזאת כוחות אחרים ומנסים להשפיע ומנסים לפגוע באינטרסים הקיומיים שלנו. כי כן, אנחנו מדברים על המערכת המאוד-מסובכת, המערכת הבין-לאומית, ושם צריך לחשוב טוב טוב איפה מוציאים עוד שקל ועוד שקל. ואני חושבת שמי שחוסך כמה מאות שקלים, כמה אלפי שקלים, ואפילו כמה מאות אלפי שקלים, יצטער על כך. על זה אמר פעם צ'רצ'יל, המנהיג הדגול של בריטניה, שעל כל דולר – בעצם הוא אמר פאונד; אצלם זה פאונד, בבריטניה: על כל פאונד שאני לא משקיע במערך החוץ אני עומד לשלם 10 פאונד בנשק – נשק שאני עומד לקנות אותו לאחר מכן; כי מה שלא משיגים בדיפלומטיה, כאמור, משיגים רק במטרות צבאיות ובהיערכות צבאית, שהיא כמובן הרבה יותר מסובכת.
עוד עניין שרציתי להתייחס אליו קשור פחות לצד הכספי, פחות לצד של התקציב אלא לתוכן של מה שבאמת קורה ביחסי החוץ שלנו. אנחנו שומעים כמעט מדי יום על היחסים המצוינים שלנו עם העולם הערבי, ועל כך שאנחנו עכשיו נמצאים בזמן שיא של היחסים עם רבות ממדינות העולם – במיוחד במפרץ הפרסי, אבל לא רק איתן – ואנחנו מפתחים את הקשרים האלה, ובעצם זהו, נגמרו הבעיות שלנו: התקבלנו כחלק בלתי נפרד כאן, במזרח התיכון, מקבלים אותנו, ואו-טו-טו ייפתחו פה שגרירויות של כל המדינות האלה; אנחנו נוכל לטוס לשם, השר כץ כבר נדמה לי בונה מסילת רכבת שתוביל מירושלים עד הצפון, ומהצפון לעמאן, ומעמאן הדרך לג'דה היא כבר מאוד קצרה, אנחנו יודעים את זה. כל זה נשמע טוב ונראה טוב במיוחד על הנייר. הסתכלתי על המפות האלה, זה נראה יפהפה, ואמרתי לו: כשאתה תגמור את העבודה על המסילות האלה ועל מה שמחבר בינינו לבין ערב הסעודית, בבקשה תרשום אותי לרכבת הראשונה, אני רוצה להיות שם. זה חלום שלי, כי אני מזרחנית, הייתי כתבת לענייני ערבים, ביקרתי בהרבה מאוד מדינות ערב – בריאד, מה לעשות, לא הייתי. בערב הסעודית לא הייתי. הייתי במדינות השכנות: במפרץ, באיחוד הנסיכויות ובכווית ובבחריין, אבל מה לעשות שבסעודיה לא הייתי. אז הוא אמר לי שהוא ישקול את זה, למרות שהוא לא חושב שבשלב הראשוני – אני לא יודעת מתי הוא יבוא – שבשלב הזה מדובר בתיירות. האומדן שלו כרגע הוא שזה יהיה לצורכי מסחר בלבד, ובאשר לחילופי תיירים וסטודנטים וכו', זה ייקח עוד קצת זמן.
ממה שאני רואה וקוראת, קודם כול, אנחנו לא בשיא עכשיו עם מדינות המפרץ הפרסי. השיא – אתה יודע היטב מתי זה היה: זה היה בשנות ה-90, אותן שנים של הסכמי אוסלו, שאז פעלו בתל אביב לא רק נציגויות – שגרירויות לכל דבר. נכון שהן נקראו trade chambers, זה היה השם המכובס, אבל הם מילאו כל פונקציה של שגרירות שנמצאת בארץ זרה. הייתה שגרירות של קטאר, הייתה פה שגרירות של עומאן, הייתה פה שגרירות של בחריין ועמדו להיפתח עוד שגרירויות. אלא שמה שקרה הוא שבשנת 2000 השגרירויות האלה נסגרו, והאחרונה בהן הייתה השגרירות של קטאר, ואחרי זה, ב-2009, גם סגרו את הנציגות שלנו בדוחה. זה היה זמן שיא. עכשיו אנחנו רואים שיתוף פעולה, במיוחד ביטחוני, צמוד מאוד, אבל מה לעשות שעד לנורמליזציה של היחסים יש עוד כברת דרך, אוי אוי אוי כמה יש. יש לנו עוד מלא זמן עד שנוכל להגיע לעדנה ולהגיד: אנחנו נמצאים פה בישורת האחרונה לקראת הסדרת היחסים שלנו.
ומה מפריע, בעצם? בואו נשמע את המנהיגים האלה, מה הם אומרים בפיהם; מה הם אומרים, מהו התנאי, מה צריך לקרות פה ומה צריך להתרחש פה כדי שהדברים האלה ישתחררו. שוב, אני לא אומרת שחייבים לעשות את זה, אבל מי שכבר משוויץ בזה שיש לנו יחסים מצוינים במפרץ, צריך להביא בחשבון שאותם מנהיגים – דרך אגב, כמובן גם מצרים וירדן – חוזרים ואומרים כל הזמן: (אומרת בערבית: פתרון שתי מדינות לשני עמים.) בואו תיפרדו מהפלסטינים, בואו תתקדמו, תתחילו להתקדם, לפחות במישור הפלסטיני, ואנחנו כבר נבוא יחד איתכם בדרך הזאת, אנחנו נעלה על הדרך הזאת.
בעצם ההזמנה כבר נמצאת שם משנת 2002. תחשבו על זה – משנת 2002. אתה זוכר? בחודש בפברואר הייתה הפסגה הערבית בביירות, ולאחר מכן, היה שם הכתב האמריקני תומס פרידמן, והוא הציע אז את מה שנקרא – במאמר שלו הוא כתב על המתווה של היוזמה הסעודית הערבית, אל-מובדרה אל-ערבייה; בהתחלה אל-מובדרה אל-סעודייה. ואחרי זה אשררו אותה כל מדינות ערב – אגב, כולל סוריה. כל מדינות ערב אשררו אותה, ועל זה אף מנהיג ישראלי עוד לא נתן תשובה. מצער מאוד. אני לא מדברת רק על המנהיג הנוכחי. גם אלה שהיו לפניו – אריאל שרון ז"ל, אהוד אולמרט, כשהיה ראש ממשלת ישראל ואלה אחריו – בנימין נתניהו, שכבר סוגר שנה עשירית פה, סגר כבר – אז אנחנו מבינים שאין בעצם מענה ליד המושטת.
ואיך התהפך המצב – תסתכלו איך התהפך המצב. אם אנחנו מסתכלים על 67' ושלושת הלאווים של ועידת חרטום, שאז אמרו: לא, לא, לא – לא לנורמליזציה, לא לכינון היחסים, לא לשלום עם ישראל, לא להכרה הדדית – אנחנו פתאום שומעים כן וכן וכן. אנחנו שומעים את הנימה החיובית כל כך בפיהם של מנהיגי ארצות ערב, בין אם זה המלך עבדאללה – שאז היה יורש העצר, כשהציע את התוכנית הזאת, ולאחר מכן הפך למלך – ועכשיו ממשיכו. מי שבפועל ממלא מקום של מנהיג המדינה, יורש העצר מוחמד בן סלמאן, שוקד גם בימים אלה על יוזמת השלום, יוזמת השלום של הנשיא טראמפ, שאנחנו כמעט לא שומעים עליה מרוב שמתפטרים שם כל פעם אנשים ונציגים ואלה שעמלו על הכנתה של התוכנית הזאת. אבל שוב, בשביל טראמפ ובשביל הממשל שלו, יכול להיות שהדברים האלה הם יותר שוליים, אבל בשבילנו כאן זה העיקר; בשבילנו כאן זה הדבר החשוב.
אנחנו אומרים, אנחנו עכשיו מסתכלים על זה – נגיד שהנשיא טראמפ יביא יוזמה, ואם הוא לא יביא אותה, לא יהיה כלום. מה זאת אומרת, אנחנו יכולים להרשות דבר כזה, שלא יהיה כלום? אנחנו פשוט נזנח את המצב כמו שהוא וניתן לו להידרדר לתהום? איך ולמה? אנחנו אלה שחיים פה – לא טראמפ, לא ג'ייסון גרינבלט, לא ג'ראד קושנר, לא כל השליחים שלו, שנמצאים פה, מגיעים ואחרי זה חוזרים הביתה, ואנחנו לא יודעים איפה הם יהיו מחר, ואם יהיו בתפקיד זה או בתפקיד אחר. זה דבר שמפריע מאוד. אנחנו ממש עומדים בפני סכנה קיומית, כי אנחנו עומדים לאבד את היקרה לנו מכול – את המדינה שלנו כמדינה יהודית ודמוקרטית.
לפני כמה ימים הייתי במפגש מרתק יותר במזרח ירושלים, במלון אמריקן קולוני, פה, ממש לא רחוק מהכנסת, של אנשי עסקים פלסטינים וישראלים, צעירים מאוד בגילם, שגם משתפים פעולה זה עם זה ומנסים לבנות פה סוג של עתיד, כלכלי לפחות, כשהם בונים סטרטאפים וכל מיני תוכניות. נכח שם איש פלסטיני, שבעיניי לפחות, לא מייצג את הרוב; הוא גם אמר שהעמדה שלו היא עדיין לא עמדת הרוב, אבל בהדרגה זה הולך לידי זה. בעוד אני דיברתי על הצורך של להיפרד, על שתי מדינות לשני עמים – לא דיברנו על הגבולות, כי הדברים האלה, הזמן לדבר עליהם יהיה בזמן משא ומתן, ולא סוגרים דברים בהצהרות פומביות ולא סוגרים דברים כאשר נמצאים באיזו הרצאה במקום כזה או אחר – הוא דיבר, מעניין על מה הוא דיבר: הוא לא דיבר על שתי מדינות לשני עמים; הוא דיבר על מדינה אחת שבה יהיה שוויון מלא ליהודים ולערבים, אלה שחיים בין הים לירדן. זהו זה, שלום על ישראל. או על ישראטין, כמו שקרא לזה פעם – אתה זוכר – המנהיג הלובי מועמר קדאפי. ב-2004 הוא הציע את החזון שלו כאן למזרח התיכון. הוא אמר לערפאת – ערפאת כבר לא היה בחיים אז, או עדיין כן היה, אולי, ממש זמן קצר לפני שהלך לעולמו בדרכים כאלה ואחרות – ולאריאל שרון הוא אמר: אתם טיפשים. אתם לא תוכלו להסתדר. אני יודע שאתם לא תוכלו לחתוך את הארץ הזאת. זה כמו המלך שלמה, שנתנו לו את הילד ואמרו: יאללה, מה אתה מחליט? והוא אמר: יש לי רעיון בשבילכם.
הספרון שיצא אז, יש לי אותו בבית באנגלית וגם בערבית – זה נקרא הספר הלבן של מועמר קדאפי. רואים שם את המפה של ארץ ישראל השלמה, או פלסטין השלמה, תלוי את מי אתה שואל, וכתוב שם "ישראטין", שזה ישראל ופלסטין. ישראל ופלסטין זה יצור כלאיים בין – אחת מדינה, שנייה אוטונומיה – מה שכאן בעיניו של קדאפי: זה העתיד, כי לא תוכלו להידבר; לא תוכלו כמו בני אדם הגיוניים להיפרד אחד מהשני; העתיד שלכם הוא לחיות במדינה אחת. איני יודעת איזו מדינה זו עומדת להיות, אולי זאת תהיה אחלה מדינה.
בוקר טוב לחבר הכנסת יואל חסון, שמצטרף לדיוני המליאה.
יואל חסון (המחנה הציוני):
בוקר טוב. למה אין שר מהממשלה?
היו"ר חמד עמאר:
היא ביקשה עכשיו לצאת.
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):
כן, היא נמצאת פה. היא אמרה שהיא מאזינה לכל מילה. אנחנו יכולים אחרי זה לשוחח איתה ולבדוק איך היא התרשמה מהדברים שאמרתי.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אנחנו נבחן אותה על זה.
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):
אני חושבת שגם היא צריכה להתחבר. אומנם אנחנו במקומות אידיאולוגיים שונים על המפה הפוליטית, אבל אני חושבת שהדאגה למדינת ישראל יהודית ודמוקרטית משותפת לשתינו, אני חושבת – לשלושתנו, אם אנחנו מדברים גם עליך, כבוד היושב-ראש.
היו"ר חמד עמאר:
אבל אני חושב שהספר של מועמר קדאפי נקרא הספר הירוק.
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):
לא. הספר הירוק זה הספר עוד משנות ה-70; יצא לו ספר עבה כזה, ששם הוא מספר על ראייתו את האסלאם, איך הוא רואה את האסלאם.
שרת המשפטים איילת שקד:
קסניה, את מדברת מאוד מעניין.
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):
תודה. הינה, לחבר הכנסת חסון היו ספקות שאת – – –
שרת המשפטים איילת שקד:
שמעתי כל מילה. אני מקווה שאתה לומד ממנה גם.
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):
אז הספר הירוק של מועמר קדאפי זה ספר משנות ה-70.
היו"ר חמד עמאר:
נכון. את צודקת. אני מחבר בין שניהם. היו לו שני ספרים.
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):
אולי אפילו היו לו עוד ספרים, אבל מבחינת צבעים – הוא הלך על שני צבעים, אלה צבעים יפים דווקא. הספר הירוק – שם הוא כתב על האסלאם, מה זה דת האסלאם.
היו"ר חמד עמאר:
אגב, עשו מזה בדיחה גדולה, אבל הרבה דברים שהוא אמר אז, באחד הנאומים שלו, יצאו כמעט אחד לאחד.
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):
אז הרבה דברים יצאו אחד לאחד, מה שהוא אמר. מה שכן, את העתיד הוא לא ניבא, לא צפה אותו, וסיים את חייו כפי שהוא סיים.
היו"ר חמד עמאר:
לא, עם המנהיגים הערבים הוא כמעט צפה; מה שהוא אמר, הרבה מנהיגים שהוא דיבר עליהם שהם ילכו – זה מה שקרה.
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):
בשנת 2005, זמן קצר לאחר שטוני בלייר הגיע ללוב ופירק – חתמו על ההסכם הזה של פירוק מנשק להשמדה המונית, וגם בלוב הם התחילו לפתח את הנשק הזה ואז פירקו אותו בשנת 2004 – יצא לי לבקר בלוב בשנת 2005, הוזמנתי על ידי אותו מכון של הספר הלבן, ושם הם הציגו את הראייה של אל-קעאיד, אל-אח אל-קעאיד, הם קראו לו – האח המנהיג. אז האח המנהיג כתב ספרון כזה דק, ששם אין יותר מדי פירוט, רק מה שהוא כתב שם – הוא צייר את המפה הזאת ואמר: המפה הזאת, זה מה שהולך להיות; אתם לא תוכלו להיפרד, אבל גם לא תוכלו – זה כלפינו, הישראלים: אתם הרי מתגאים בזה שאתם הדמוקרטיה היחידה בזמן התיכון, ואכן זה המצב, עד רגע זה, למרות האביב הערבי, למרות שגם בתוניסיה יש ניצנים של דמוקרטיה; הם עדיין לא שם, אבל אני מקווה, בשבילם וגם בשביל האזור שלנו, שיגיעו לשם. הוא אמר: אבל אתם לא תוכלו שלא לתת לפלסטינים את הזכויות שלהם, הזכויות הפוליטיות שלהם, לא רק זכויות אזרחיות, אז תצטרכו לחיות אתם במדינה שתיקרא ישראטין – שם שאני לא מתחברת אליו; אישית אני אוהבת את ישראל, אני מעדיפה את השם ישראל – וכך זה יהיה.
שלושה ימים ישבנו שם, בטריפולי, עם הרבה מנהיגים של החברה האזרחית הלובית – אני לא כל כך אומרת "החברה הפוליטית" כי האופוזיציה דוכאה שם ביד קשה – ודיברנו על הדברים האלה. אני אמרתי שבעיניי זה חזון שלא יתממש לעולם; אנחנו רוצים לשמור על הצביון היהודי והדמוקרטי של המדינה שלנו. מדינה שהיא מדינה אחת לשני עמים אולי תהיה מדינה נפלאה – אני אישית חושבת שזה לא יהיה ככה – אבל היא לא תהיה מדינה יהודית ודמוקרטית, וזה מה שמפריע לי בזה. אנחנו לא עלינו – אני ומשפחתי, באנו ממוסקבה – לא עלינו לפה כדי לחיות בעוד מדינה ממדינות העולם. יכולנו כבר אז להגר לכל מיני מקומות, אבל בחרנו לחיות בישראל. אימא שלי אמרה אז: אנחנו ספגנו אנטישמיות במהלך כל חיינו. המשפחות שלנו – המשפחה האישית שלנו הושמדה גם בשואה וגם על ידי הגולאגים של סטלין, אז אנחנו שילמנו מחיר מאוד מאוד כבד על זה שאנחנו יהודים. עכשיו לא נחיה במדינה יהודית? עכשיו להתפשר על זה שהמדינה הזאת לא תהיה יהודית אלא מדינה של כולם, מי שיבוא לפה ומי שיעבור לפה ומי שיחיה פה? לא הגיוני.
שרת המשפטים איילת שקד:
קסניה, תוכלי לספר על הגולאג?
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):
על הגולאג? כן, ודאי, אגיע גם לזה.
אז כדי לסיים את הפרק על קדאפי, אנחנו יודעים שאז – זה היה ב-2005 – ראיינתי אז אנשים ברחוב הפלסטיני. אמרו לי: מה פתאום? זה (אומרת בערבית ומתרגמת:) – כאילו, טיפש, לא מבין, לא מתחבר אלינו. גם אנחנו רוצים עצמאות, רוצים לחיות בנפרד מהיהודים. והיה מיעוט כזה קטן, ממש; כמעט לא נתקלתי בסטודנטים צעירים – אולי קצת אנשים מהדור הישן, אבל בטח לא צעירים שתמכו בזה. אני עכשיו יושבת עם מנהיגים צעירים של החברה האזרחית, אנשי עסקים, אגב, שהם פרגמטיים, והם לא אומרים סתם דברים, כי הם קודם כול רוצים להצליח; כל אחד מהם רוצה להצליח, חלקם כבר מצליחים. והם אומרים: אנחנו מאמינים שעם מה שקורה עכשיו במדינת ישראל לא תהיה לנו עצמאות, לא נוכל להגיע למדינה עצמאית, כלומר אנחנו צריכים לעבור קודם כול למאבק בלתי אלים – את זה שמעתי מכולם – למען השגת זכויות במדינה משותפת לכולם. אני אומרת שזו בעיניי סכנה יותר מתוכנית הגרעין האיראנית, יותר מכל האיומים של בשאר אסד עלינו, יותר מכל הדברים האלה – ואני לא מזלזלת בסכנה שלהם, גם הם כולם מאוד מסוכנים.
לכן אנחנו צריכים את המטרייה הדיפלומטית שלנו. בתקציב המדינה יש קיצוץ נרחב בסעיף החוץ. אנחנו צריכים לפתח את הדברים האלה. אנחנו לא צריכים לוותר לאיראנים בשום מקום. איפה שהם פותחים שגרירות, איפה שהם פותחים נציגות, שם גם אנחנו צריכים להיות.
מה יש לי לומר על הגולאגים. אבי נולד ב-1935, ובשנת 1937, לדירה שלהם במוסקבה, איפה שהוא היה כתינוק, גר עם אביו ואימו, הגיעו אנשים על אזרחי. למטה חיכה ג'יפ שחור. אנשים מאוד מנומסים – ככה סבתא סיפרה. אמרו להם באמצע הלילה, באישון לילה, הגיעו ואמרו: קונסטנטין – זה השם של סבי ז"ל, קונסטנטין ולריוס – אתה צריך להתלות אלינו. הוא היה מהיהודים הבכירים ביותר בתעשייה הצבאית של אז. השנה היא 1937, כאמור; סטלין עכשיו מחזק את העוצמות שלו ומשמיד את המתנגדים שלו, וגם כאלה שיכולים אולי להיות מתנגדים. זה מה שנקרא משטר טוטליטרי: היעדר כל אפשרות להביע דעה שהיא קצת נגדית. ואם האדם, גם בגדר של חשוד, משתייך לעם שהוא בגדר של חשוד תמיד, ואלה היהודים – הרי אנחנו השתתפנו גם במהפכה; לעם שלנו היה ייצוג מאוד גדול במהפכה, וסטלין זכר את זה. אז באו, לקחו את סבי, ומאותו יום אף אחד לא ראה אותו. הוא פשוט נעלם. אז סבתא עוד תקופה מסוימת ניסתה לחפש מה קרה לו. אמרו לה: אל תתעקשי על זה, כי אחרת גם את, עם התינוק, שהוא אבא שלי – גם את תלכי לאותו מקום.
לאחר כמה שנים, כבר הסתיימה מלחמת העולם השנייה, התברר לה שהוא קיבל פסק דין של שליחה לגולאג ללא זכות להתכתבות לעשר שנים – בשפה מכובסת זה היה. בתרגום לשפה מציאותית עשר שנים ללא זכות להתכתבות זה עונש מוות, רק לא כתבו את זה. זהו. פשוט שלחו אותו, על לא עוול בכפו. הוא לא בגד. היה קומוניסט, השתייך למפלגה, וכמו רבים אחרים – גם רוסים כמובן, אבל גם המון המון יהודים, באופן לא פרופורציונלי – הוא נשלח למקום הזה. אנחנו לא יודעים איפה בדיוק הוא מת, אם זה קרה במוסקבה או אם הוא כבר הגיע לסיביר, ושם בעצם ירו בו, אבל זה מה שקרה. הגולאגים היו מקומות – זה לא היה מקום אחד; אלה ראשי תיבות, אגב, גולאג.
שרת המשפטים איילת שקד:
מתי זה קרה?
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):
אנחנו לא יודעים באיזה שלב זה קרה. אני יודעת על רבים שנשלחו לשם. החיים היו כל כך קשים, העבודה הייתה כל כך מפרכת. מדובר בסיביר, עם מינוס 50 מעלות בחורף. אנשים מתו כמו זבובים, לא היה צריך לירות בהם. היו אחרים שכן, בטריבונלים צבאיים סגורים, ולא כל הפרוטוקולים נפתחו עד עצם היום הזה.
שרת המשפטים איילת שקד:
מעולם לא גיליתם מה עלו בגורלו?
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):
אנחנו יודעים שהוא מת.
שרת המשפטים איילת שקד:
לא יודעים מתי?
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):
לא יודעים מתי. יש השערה שזה קרה עוד לפני המלחמה, כלומר לפני שהמלחמה התחילה בברית המועצות, לפני שנת 1941, אז בין 1937 ל-1941. לא יודעים בדיוק מה עלה בגורלו. אנחנו לא ידענו עליו כמעט כלום. סבתא פשוט מילאה את פיה מים, כי מה שקרה ברוב המקרים הוא שגם המשפחה של מי שיש עליו הסימן הזה שהוא בוגד, גם המשפחה שלו נשלחה לאותו מקום; תינוקות, נשים הרות – לא משנה, כולם הלכו לאותו מקום.
סבתא, שקראו לה שרה מייזל, התחנה שנית. היא שינתה את השם שלה, היא שינתה את השם של אבא, היא שינתה את הלאום שלו בדרכון, כדי שלא ידעו שהוא יהודי. גם לאחר הרבה שנים – גם סבתא שלי מצד אימא אמרה לי: קסניה, את יהודייה. אם מישהו ישאל אותך, את לא יהודייה. כל כך גדול היה הפחד.
לכן, כשאני שומעת את המילה "בוגדים", וכשאני שומעת את המילים "אויבי העם", אני תמיד נזכרת במה שאנחנו עברנו שם. אף אחד מתוך העם שלנו לא ראוי לזה שיכנו אותו כך. לא ייתכן שמישהו אחר בתוך העם שלנו יקרא לשני "בוגד". על בגידה יש סעיף בחוק, ואת יודעת את זה היטב. אנחנו יודעים מיהו בוגד. אז לכנות את האנשים שהדעה שלהם שונה, שגם הם שואפים לטובתה של מדינת ישראל אבל יש להם, מה לעשות, מחלוקת אידיאולוגית, יש להם ראייה אחרת של הדברים האלה – הדבר הזה לא ייתכן. וכשאנחנו שומעים את זה – אנחנו במחנה שלנו סופגים את זה כל הזמן; אין יום שאני לא מקבלת טוקבקים מהסוג הזה. גם תוהים אם אני יהודייה או לא. אני אומרת: אני לא צריכה להוכיח לאף אחד שאני יהודייה, המשפחה שלי עברה מספיק. אני לא צריכה להוכיח במדינת היהודים כל יום שאני יהודייה. זה דבר אחד. ובטח כיהודייה וישראלית וציונית גאה אני לא צריכה להוכיח שאני נאמנה למדינה שלי. כולנו נאמנים למדינה שלנו, ולא ייתכן שאנחנו פה נמצא עצמנו מותקפים רק על זה שיש לנו דעה אחרת. מי שבא ממדינה טוטליטרית יודע יותר מכולם, הוא יודע מה זה – יודע מה זה הפחד הזה, יודע עד כמה צריך להיות אמיץ כדי להביע עמדה אחרת.
לכן אני גאה כל כך שאני חברת כנסת במדינת ישראל ואני כן יכולה לעמוד פה באמצע הלילה ולהביע ביקורת לגיטימית, בעיניי, על התקציב, וגם על המערך – על מה שקורה אצלנו במדיניות החוץ שלנו. אני יודעת שבעצם הדבר הזה הוא לגיטימי; לגיטימי שאתם בשלטון ואנחנו מבקרים אתכם, או הדבר יכול להיות אחרת. אבל לא לגיטימי לשלול קבוצה אידיאולוגית מסוימת ולכנותה בשם הנורא – לדעתי זה דבר נורא – לכנותה "בוגדים" ובשמות גנאי אחרים רק בגלל שהדעה שלה היא דעה אחרת.
שרת המשפטים איילת שקד:
תגידי את זה לעיתון הארץ.
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):
אני לא עושה איפה ואיפה. אני אומרת שמי שבעצם קיצוני ומתחיל עם הרדיפה האידיאולוגית הזאת – אלה פאשיסטים, ואלה פה, ואלה בוגדים שמאלנים – לא מקובל עליי. פשוט לא מקובל עליי.
בארץ אני צמחתי דווקא בציונות הדתית. אני מכירה את הציבור הזה היטב. זה הציבור האחרון שאני אי פעם אכנה אותו פאשיסט או כל מיני שמות אחרים שמשתמשים בהם. מי שלא מכיר, יש לו הנטייה הזאת. אני, נפל בחלקי שלמדתי בבית ספר דתי בירושלים, וכל החברות שלי היו מכל ההתנחלויות פה מסביב. אני מכירה היטב את החברה הזאת. לא מסכימה איתם, מה לעשות, אבל מכבדת אותם ואת דרכם. אני חושבת שהאידיאולוגיה שלהם סלולה וברורה. מה שכן, יש לנו מחלוקת בינינו. וכמו שאמר חברי יוסי יונה – ונשארו לי שבע שניות, אשתמש בהן כדי לומר את הדברים האלה – לגיטימי להתווכח, ואני חושבת שאנחנו באמת מרוויחים מזה ולומדים דברים חדשים.
אי-אפשר לשלול את טיעוני הביטחון. אי-אפשר לשלול גם את הטיעונים ההיסטוריים, שההיסטוריה שלנו נמצאת כאן, בכל המקומות האלה. אי-אפשר גם לשלול את הטיעונים האחרים על הדמוגרפיה, על מה שקורה ביחסי החוץ, על הסכנה שמרחפת מעלינו, שאנחנו נמצא פה את עצמנו נאבקים בעם שנאבק בנו לא בדרך אלימה, ודורש זכויות פוליטיות, כן, במדינה שלנו – מדינה שברגע שזה יקרה היא תפסיק להיות מדינת ישראל. את זה אנחנו רוצים למנוע בכל דרך, ואנחנו רוצים שהמדינה שלנו תפרח, תצליח, וכל פעם תגיע למעלה למעלה, ולא, חס וחלילה, יפגעו בה בדרך זו או אחרת, שכרגע זה נראה כמו אפשרות מאוד סבירה.
טוב. אני יכולה להמשיך, בסדר. יש פה – –
היו"ר חמד עמאר:
אה, הגיע חבר הכנסת יואל חסון.
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):
– – חבר הכנסת יואל חסון.
היו"ר חמד עמאר:
חבר הכנסת יואל חסון – יש לו שעתיים ורבע לדבר.
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):
שעתיים ורבע? סחתיין.
יואל חסון (המחנה הציוני):
זה אף פעם לא מספיק.
היו"ר חמד עמאר:
תודה רבה. אני מזמין את חבר הכנסת יואל חסון. עד שעתיים ורבע.
יואל חסון (המחנה הציוני):
בוקר טוב, אדוני היושב-ראש, בוקר טוב, חברת הכנסת סבטלובה, בוקר טוב, השרה שקד. אנחנו עושים דיון על תקציב המדינה, והאמת שזה אחד התקציבים המוזרים ביותר שהונחו על שולחן הכנסת. התקציב הזה מוזר משני טעמים: הטעם הראשון הוא שאף אחד לא באמת התעסק בתקציב הזה. הכנסת בשבועות האחרונים הייתה עסוקה בטירוף הפוליטי שהביא עלינו ראש הממשלה, וחברי הכנסת, שרי המשלה, כל מי שאמור להעמיק בתקציב, לא היה מסוגל בכלל להתעסק בתקציב הזה, וגם תשומת הלב הציבורית לא הייתה נתונה לתקציב הזה בשום אופן. הטעם הנוסף הוא שאנחנו מעבירים תקציב עכשיו לשנת 2019, שהיא רחוקה מאיתנו מרחק רב. ודווקא מהטעם הזה אני רוצה רגע להעמיק בעניין הזה.
היו"ר חמד עמאר:
גם בשעת בוקר מוקדמת כזאת אסור לחבר כנסת לשבת על כיסא שר. תודה. אני מבקש, אנחנו צריכים לשמור על התקנון.
יואל חסון (המחנה הציוני):
כשאתה, אדוני היושב-ראש, בא ועובד על תקציב לשנת 2019 כל כך הרבה חודשים לפני שבכלל השנה הזאת מגיעה, צריך שנדע בצורה ברורה שאנחנו למעשה מצביעים על תקציב לא רלוונטי. זה תקציב לא רלוונטי, כי אתה לא יודע באמת אם הסעיפים, אם הנקודות, אם הנושאים, אם תקצובים – אם הסעיפים הרלוונטיים בכלל רלוונטיים. מי יודע מה יהיה בשנת 2019?
היו"ר חמד עמאר:
אבל אל תשכח, אדוני חבר הכנסת – אנחנו חייבים לנהל דיון בשעה כזאת – שהצבענו על 2016 ו-2017 ביחד, ועשינו את זה ב-2015.
יואל חסון (המחנה הציוני):
נכון מאוד. קודם כול, עשינו את זה בסוף 2015.
היו"ר חמד עמאר:
2016–2017.
יואל חסון (המחנה הציוני):
כשאתה עושה את זה 2016–2017, אתה למעשה מקיש מ-2016 על 2017, כלומר יש לך בסיס לתקציב: 2017 מתבסס על 2016. אגב, אתה זוכר – ואתה חבר כנסת ותיק, אדוני – אתה זוכר כמה התאמות היו בוועדת הכספים – –
היו"ר חמד עמאר:
נכון. הייתי חבר בוועדת הכספים.
יואל חסון (המחנה הציוני):
נכון. – – כמה שינויים היו בוועדת הכספים, כמה התאמות היו בוועדת הכספים על שנת 2017. ואתה יודע שגם עכשיו, אין לי ספק שכשאנחנו נבוא ל-2019 – –
היו"ר חמד עמאר:
נעשה התאמות.
יואל חסון (המחנה הציוני):
– – נעשה התאמות. לכן, התקציב לא רלוונטי. אנחנו מצביעים על תקציב שבאמת, אני אומר לך, ברוב סעיפיו לא יהיה כפי שאנחנו מאשרים אותו או נאשר אותו מחר, או היום בשעה יותר מאוחרת.
היו"ר חמד עמאר:
בכל מקרה נאשר אותו ביום חמישי.
יואל חסון (המחנה הציוני):
נכון, אתה צודק. כנראה מחר לפנות בוקר. הוא לא יהיה רלוונטי בעניין הזה.
אחד הדברים בתקציב הזה שאני רוצה לדבר עליו זה הנושא של החינוך. הרי מה אחד הדברים המובהקים בתקציב הזה? אחד הדברים המובהקים בתקציב הזה זה העניין ששר האוצר מדבר ואומר ומספר על העודפים הגדולים שיש – עודפים גדולים, תקציבים רבים, כאילו אנחנו נמצאים באיזושהי רווחה גדולה. נכון, מדינת ישראל נמצאת בגביית מיסים גבוהה, טובה, ההכנסות רבות. יש באמת יותר מרחב לתקציבים – לחלק אותם על פי סדרי עדיפויות. מדינת ישראל, במובן הזה, או שר האוצר, יכול היה באמת לנהל פה איזשהו תקציב גמיש, עם יכולות רבות ויכולות תמרון גבוהות של שר האוצר.
ודווקא דבר אחד שר האוצר, באופן מוזר – והקואליציה, כמובן, הממשלה – בחרו לדחוק הצידה, ודווקא הייתה הזדמנות. אומר בהגינות: הרבה מאוד שנים הרבה ממשלות דוחות את היישום המלא של יום לימודים ארוך. באמת, ממשלות רבות עשו את זה, ממשלות רבות לא הביאו למצב שאנחנו מיישמים את החוק הזה באופן מלא – שבעיניי החינוך הוא הכלי המרכזי ביותר שיש למדינה הזאת; ההון האנושי, בני האדם שחיים כאן, ההשקעה בהם, זה הדבר האמיתי שהרים ומרים את מדינת ישראל קדימה. לא משנה, אגב, כמה גז יהיה לנו, לא משנה גם אם נגלה עכשיו נפט או זהב, הבסיס של המדינה הזאת זה ההון האנושי, בני האדם שחיים כאן, היצירתיות. זאת ישראל. כדי להשקיע בדבר הזה אתה צריך להשקיע בחינוך. ודווקא עכשיו – ואני חייב לומר, יש פה שר אוצר שבאמת נגע בפצעים הכי חשובים, החברתיים, של מדינת ישראל; הוא באמת נגע בהם. הוא פתח פה נושאים שלא נגעו בהם שנים – שר האוצר באמת עם ראייה חברתית. אני שמח לפרגן לו על הדבר הזה. אין לי בכלל ספק.
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):
לא שומעים פרגונים כאלה כל יום, ואני חושבת שזו שעתה היפה של המליאה. שומעים ביקורת, אבל גם פרגונים.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אני באמת מאמין בזה. אני אומר בכנות, אני חושב שזה שר האוצר האהוב ביותר שהיה אי פעם בתולדות מדינת ישראל, ולא קל להיות אהוב כשאתה שר אוצר. כי באמת, גם אם לא בכל דבר הוא מצליח, הוא באמת נוגע בדברים חשובים של החברה הישראלית. צריך להגיד את זה בכנות. לא תמיד עוזרים לו בממשלה, לא תמיד ראש הממשלה מפרגן, אבל בגדול הוא עושה את זה.
אז דווקא בדבר הזה, יום לימודים ארוך, אני חושב שפה הממשלה או שר האוצר טעו בכך שהמשיכו לדחות את היישום של יום לימודים ארוך בעוד שלוש שנים. וכאן יש אפילו משהו שהוא מעבר למדיניות. נגיד אתה אומר: אוקיי, זה לא בסדרי העדיפויות שלי; במקרה של הדחייה הנוכחית יש בזה גם קצת יוהרה, או הרבה יוהרה, ואפילו חוצפה. למה? כי מילא, אתה אומר: אני דוחה – הרי גם עכשיו, ותכף נגיע לזה, ממש ברגע האחרון אנשים בקואליציה הצליחו למנוע מראש המשלה לפזר את הכנסת, אבל בכל מצב, אנחנו הכי מאוחר בנובמבר 2019 הולכים לבחירות במדינת ישראל, ואנחנו עושים תקציב ל-2019. לדחות את יום לימודים ארוך בשלוש שנים – כלומר אתה כבר קובע מה יהיה לממשלה הבאה. זה לא דבר שעושים. יכולתם לדחות את זה בשנה; להמשיך את הדחייה בשנה, כי זו המדיניות שלכם, כי זו החלטה שלכם כממשלה וקואליציה. אבל לבוא לדחות יום לימודים ארוך, לדחות יום לימודים ארוך ולקבוע את זה גם לממשלה הבאה – זאת אומרת, גם הממשלה הבאה לא יכולה לקבל החלטה שהיא רוצה את זה, או צריכה לעשות תהליכים מורכבים כדי להשיב את זה הלאה – זה לא דבר שעושים. זה לא דבר שעושים. ופה, נגד זה, יצאנו באופן באמת חזק מאוד נגד הממשלה ונגד התקציב.
והיו לנו גם דברים אחרים שפעלנו בהם בתקציב. היו לנו חברי כנסת חרוצים מאוד שעבדו בוועדת הכספים: קודם כול, חבר הכנסת מיקי רוזנטל, שבאמת בשעות ובימים הכי קשים של העברות תקציב וחוק הסדרים היה נציגנו ומרכז האופוזיציה בוועדת הכספים וטיפל בתקציב; חברת הכנסת סתיו שפיר; חברי הכנסת ברושי, הרצוג. סתיו שפיר באמת מחברות הכנסת החרוצות כאן בכנסת, שעבדה פה על התקציב ועל הסעיפים בו, והתעמקה בו, ובאמת מהבודדים והבודדות שבאמת מתעמקים בסעיפי התקציב, ומחפשים ועוסקים בו בצורה חרוצה; חבר הכנסת ברושי כמובן; אפילו יושב-ראש האופוזיציה, שיש לו הרבה דברים לעשות, בחר להיות בתקציב ולעסוק בו.
בטח בהמשך אני עוד אעסוק בתקציב, אבל אני רוצה דווקא לדבר עכשיו גם על המשבר הפוליטי שחווינו בימים האחרונים. ואני אשאל את השרה השקד: את קראת הספר של בן כספית?
שרת המשפטים איילת שקד:
לא, רק רפרפתי.
יואל חסון (המחנה הציוני):
רק רפרפת. אני מציע, בטיסה הבאה שלך או משהו, תקראי אותו. יש משהו מעניין, שאני לפחות – הספר הוא מעניין, הוא מחדש אפילו קצת דברים, וגם קצת הייתי במערכת הפוליטית, אז ככה כמה דברים מהחיים יכולתי להצליב ולראות דברים שידעתי, וזה מעניין. ויש מסקנה מאוד ברורה שיוצאת מהספר הזה: שהכוח של נתניהו – החוזקות של נתניהו באות לידי ביטוי בעיקר מול החולשות של מתנגדיו ויריביו. זאת אומרת, כשאתה רואה לאורך הקריירה שלו סיטואציות או מצבים שבהם ראש הממשלה היה בקטעים משבריים כאלה ואחרים, שהוא היה צריך באופן הגיוני לרדת מהבמה הפוליטית, או לא להצליח ביעדים שהוא רצה – ברגעים האלה, מי שעמדו מולו, אם זה במחנה שלו או אם במחנה האחר, מצמצו. מצמצו.
ואני חייב להגיד לך, השרה שקד, את יודעת, אני לא איזה מפרגן גדול בעניינים האלה בדרך כלל – למרות שאני אדם מפרגן בכללי, אבל בעניינים האלה פחות – אתם, אולי, אני חייב להגיד, בפעם הראשונה, לא מצמצתם, לא מצמצתם מול ראש הממשלה. וזה לא העניין שדחיתם בחירות – על זה אני באמת מצטער, רציתי שיהיו בחירות – אבל לא מצמצתם בעניין שראש הממשלה יקבע פה לוחות זמנים שאתם יודעים וכולנו ידענו שהם לא היו לוחות זמנים אידיאולוגיים, הם לא היו לוחות זמנים לאומיים – הם היו לוחות זמנים אישיים. ובסוף יש כאן מדינה, ואני חושב שגם אתם יודעים שיש מדינה. ואני חושב, גברתי השרה, שעם כל זה שאנחנו יודעים להיאבק ויודעים להילחם אחד בשני – אני רוצה על אידיאולוגיות ועל תפיסות – בסוף באמת אנחנו פטריוטים, אוהבים את המדינה הזאת, ורוצים שהמדינה הזאת תתנהל ותצליח ותגיע להישגים גבוהים. וכשאתה רואה – שלום לשרה גמליאל, בוקר טוב.
שרת המשפטים איילת שקד:
אני ברשותך הולכת לישון, והשרה גילה גמליאל תחליף אותי.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אז אני שמח, גברתי, שלא מצמצת.
שרת המשפטים איילת שקד:
תודה רבה.
יואל חסון (המחנה הציוני):
ומה שראינו באמת במשבר הפוליטי הזה שהיה, ראינו את אחת הפעולות הפוליטיות הציניות ביותר שראש ממשלה העביר אותנו זה שנים. ובואו, היו פה ראש ממשלה ציניים, אני לא אומר. וראש ממשלה, מתוקף תפקידו, יש לו ראייה יש לו אסטרטגיה, תכנונים פוליטיים, לאומיים – זה בסדר גמור. אבל קודם כול יש כאן דבר שלדעתי גם עבר, מה שנקרא, בקלות. ממש לפני שלוש שנים, 2015, מספר לנו ראש הממשלה במסיבת עיתונאים חגיגית ששותפיו הקואליציוניים ציפי לבני ויאיר לפיד עשו עליו פוטש וניסו לפרק את הממשלה ולהרכיב אחרת בכנסת ההיא, הקודמת, הכנסת התשע עשרה.
היו"ר חמד עמאר:
התשע עשרה.
יואל חסון (המחנה הציוני):
נכון. והוא אמר, והופיע בפני המצלמה, והאשים את השרה לבני אז והשר יאיר לפיד אז – האשים אותם בפוטש; האשים אותם שהם רוצים להוביל ולנסות להקים ממשלה אחרת תחתיו ופעלו באופן לא קולגיאלי ומאחורי הקלעים, ותיאר איזושהי מסכת פוליטית מתוחכמת שתוכננה מעל הראש שלו כדי להחליף ראש ממשלה בישראל – או, איך הוא אוהב להגיד? להפיל ראש ממשלה בישראל.
ובאמת כולם אז צפו בראש ממשלת ישראל ואמרו: וואו, מה היה כאן? באמת אחרי שנה וחצי באו שותפיו וניסו להפיל אותו ומאחורי הקלעים להקים ממשלה אחרת. לא משנה שאם זה היה נכון, גם זה הכי דמוקרטי בעולם. זו לא פעם ראשונה שזה קרה בכנסת ישראל, שניסו להקים ממשלה אחרת; זה לגמרי דמוקרטי ולגיטימי. וראש הממשלה אמר את זה בדרמה גדולה, ואז המחנה הפוליטי שלו התאגד סביבו, כולל שותפיו הטבעיים, וכך היה. זה מה שהוא אמר לכולם, ועל זה הלכנו לבחירות אחרי שנה וחצי. הוא פיזר כנסת אחרי שנה וחצי – מה חשובה הדמוקרטיה, היציבות, המשילות, את מי זה מעניין – כי כולם חשבו שעשו לראש הממשלה פוטש. זה מה שהוא אמר אז.
וממש לפני כמה חודשים ראש הממשלה, במסיבת עיתונאים, פשוט סיפר את האמת: פיזרתי את הכנסת התשע-עשרה בגלל חוק ישראל היום. ואתה יודע, זה עבר ככה. זה עבר ככה שראש הממשלה עשה שני דברים: קודם כול שיקר, שיקר לציבור באופן – מה שנקרא בעיניים פקוחות, עם הרבה מצמוצים, כי הוא מאוד ממצמץ; שיקר, לא סיפר את הסיפור האמיתי בזמן אמת. וגם כששאלו אותו, או טענו כלפיו את הטענה הזאת, הוא דחה אותה בכל תוקף ואמר: מה פתאום, לא קשור לזה. בכל מדינה אחרת ראש ממשלה שמשקר לציבור שלו ברגעים לאומיים דרמטיים כאלה לא היה יכול להחזיק בכיסאו דקה. דקה. ואחר כך מספר שהוא פיזר כנסת – פיזר כנסת במדינת ישראל, הוביל מדינה לבחירות אחרי שנה וחצי – בגלל העיתון שהוקם עבורו. בגלל העיתון שהוקם עבורו. תראו באיזה עולמות אנחנו חיים. תראו באיזה עולמות. תראו את רמת הטירוף שאנחנו חיים בתוכו. זה באמת דבר שאני חושב שגם אם אתה שייך למחנה הפוליטי של ראש הממשלה, אתה צריך להגיד: עד כאן. עד כאן.
דיברתי קודם על החוזקות של נתניהו מול החולשות של יריביו מבית, מהמחנה שלו, ומבחוץ, ויש את תנועת הליכוד המפוארת. תנועת הליכוד המפוארת, שאני באמת חושב שהיא תנועה מפוארת, אני באמת חושב שהיא תנועה שיש לה היסטוריה משמעותית, הפכה להיות – והיא מעולם לא הייתה כזאת, גם לא כשעמד המנהיג המיתולוגי שלה מנחם בגין בראשה, וגם לא מנהיגים אחרים – הפכה להיות ממפלגה מפוארת למפלגה של גמדים, לא פחות, שהפכו ממפלגת הליכוד למפלגת נתניהו. מפלגת נתניהו. סובלים ומקבלים את התנהלותיו – בניגוד, אגב, לשותפיו הקואליציוניים, מצמצו. מצמצו. שליש מפה, באופן לא ענייני, היו מוכנים להקריב את הכיסא שלהם, לא בשביל אידיאולוגיה – לא, נגיד, היה כאן משבר אידיאולוגי עמוק; הולכים לבחירות על תהליך מדיני, הולכים לבחירות, שלא נדע, על עניין ביטחוני, הולכים לבחירות על עניין כלכלי. רצה פה ראש ממשלה ללכת לבחירות כי הוא במרוץ עם היועץ המשפטי לממשלה מי יספיק קודם. זאת האמת. זאת האמת, חד-משמעית. ראש הממשלה נמצא בתחרות עם היועץ המשפטי לממשלה ועם מערכת אכיפת החוק, שהוא גם משמיץ אותה באופן שאי-אפשר בכלל לתאר שזה אכן קורה, וניסה להספיק לעשות בחירות לפני שיוחלט על כתב אישום, והייתה לו איזושהי אסטרטגיה בראש – לא משנה שלדעתי היא הייתה קורסת בכל מצב, אבל הייתה לו.
ואני לא מזלזל באסטרטגיות של ראש הממשלה נתניהו. אני מתנגד לו שנים, שנים; גם כשהייתי בליכוד אף פעם לא תמכתי בנתניהו. אבל אני חייב לומר, לזלזל – אני לא מזלזל בו. לא מזלזל בו. מעולם לא זלזלתי, לא ברמה האישית וגם לא ברמה הפוליטית. יש לו יכולות גבוהות. דווקא בגלל היכולות הגבוהות האלה, והבן אדם הוא באמת אדם מוכשר, האכזבה שלי ממנו הרבה יותר גדולה, כי לדעתי הוא היה יכול להיות פה מנהיג הרבה יותר גדול והרבה יותר משמעותי, אבל הוא לא.
אבל בואו נדבר רגע על מה שקרה כאן באמת בימים האחרונים. נכון, אופוזיציה רוצה להחליף ממשלה; נכון, אנחנו רוצים להחליף ממשלה. ואנחנו, שלא תטעו, בכל שלב – עובדה שגם עשינו את זה; וגם אם זה יהיה עוד שבוע, עוד שבועיים – אם יהיה חוק להקדמת הבחירות, אנחנו נצביע בעדו, ללא ספק. אבל מי אמר שאנחנו צריכים לתאם עם ראש הממשלה את התאריך שנוח לו? מי אמר? בכלל, אגב, יש שיח צבוע לגמרי בעניין הזה: מצד אחד, התקשורת והעיתונאים, כולם יודעים, כולם יודעים למה ראש הממשלה בחר ביוני – כנראה ב-26 ביוני – כולם יודעים, כולם מפרשנים את זה, כולם מדברים על זה, וכשאופוזיציה אומרת לא לשתף פעולה עם נתניהו, הם אומרים לנו: אתם פוחדים מבחירות. אתם יודעים את האמת – שהוא רצה את התאריך המסוים הזה כדי להקדים את היועץ המשפטי לממשלה בהחלטה על כתב אישום. אתם יודעים שזה לא ענייני. אתם ידעתם שכל המשבר הזה הוא לא ענייני, שכל המשבר הזה הוא משבר מומצא לחלוטין. וגם אנחנו ידענו את זה, ומה לעשות – ואני מאמין בזה – אני לא רוצה להיות כלי משחק בידיו של נתניהו. וכשאני יודע את האמת, וכשאני יודע שראש הממשלה, כל החלטותיו ומעשיו הם בגלל ההתנהלות המשפטית שהוא עומד מולה וזה הדבר שמוביל אותו, אני לא אמור לעזור לו, ואני לא אמור להטריף את המערכת כאן.
אתה רוצה בחירות? מאה אחוז. אתם רוצים בחירות? מאה אחוז. נשב, נדון בתאריך. מה, אני צריך להצביע לראש הממשלה על התאריך שלו? ממש לא. והיינו מצביעים בעד בחירות והיינו מקדמים את זה בתוך הוועדות שיהיו בחירות, אבל היינו גם נלחמים על התאריך שאנחנו חושבים שהוא טוב, או הכי טוב, למדינת ישראל. נקודה. אז צריך להיות פה אמיתיים בעניין הזה. אי-אפשר להגיד בכל מקום: אנחנו יודעים מה האינטרסים של ראש הממשלה, אבל אחר כך להשתתף בנרטיב שלו ולקדם את הנרטיב שלו.
ויש כאן עוד עניין: ראש הממשלה מצליח להחדיר לתודעה הציבורית כבר הרבה זמן שהוא לא מנוצח, שהוא פופולרי, שהוא מנצח בבחירות, שכולם מאחוריו. אז קודם כול נגיד דבר אחד: ראש הממשלה מצליח בעת הזאת לגבש את המחנה, ה-base הפוליטי שלו, סביבו. זה נכון, מצליח. אבל מכאן ועד להגיד שהציבור, כמו שהוא אומר כל הזמן, תומך בראש הממשלה בכל הסקרים, בכל הנתונים העמוקים – ראש הממשלה, בהתאמה לראש ממשלה, מעולם לא עובר את ה-35%. זאת אומרת, 35% – וזה ה-base שלו, זה הבסיס הפוליטי שלו – חושבים שהוא שצריך להיות ראש ממשלה; הרוב הגדול לא חושב שהוא צריך להיות ראש ממשלה. בכל סקרי העומק שנעשו, גם כאלה שפורסמו לגבי פרשיותיו המשפטיות של ראש הממשלה, רוב הציבור לא מאמין לו, רוב הציבור מאמין לגורמי אכיפת החוק. רוב הציבור מתנגד להתנהגות של ראש הממשלה כלפי גורמי אכיפת החוק והדמוקרטיה. אלו הנתונים.
וכשאמרתי לך קודם, אדוני, שראש ממשלה הוא חזק בגלל חולשות היריבים שלו, אז זה גם במחנה שלנו. במשך שנים ראש הממשלה מצליח לנצח פה בחירות בעיקר בגלל – בעיקר בגלל – החולשה של המחנה ממול, שלא מתגבש, שבדרך כלל מפולג, שגם ההצבעה של בוחריו היא בדרך כלל מחולקת ומפולגת. ואין לי ספק שאם היינו מתאחדים ועובדים ביחד – אין לי ספק שנתניהו כבר לא היה ראש ממשלה פה הרבה שנים אחורה. אבל זה לא המצב, ואני מקווה שזה יהיה המצב.
אני מקווה גם שיבינו, אדוני היושב-ראש, גם המצביעים במחנה שלנו, שהדרך היחידה להחליף את נתניהו היא ליצור סיכוי גבוה להקמת קואליציה אחרת בכנסת הזאת. והדרך להחליף או ליצור קואליציה אחרת בכנסת הזאת היא רק דרך המחנה הציוני. רק דרך המחנה הציוני. ואנחנו רואים היום שהרבה מהציבור שלנו בוחר להצביע יאיר לפיד – לפי הסקרים זה כך נראה. וצריך להיות ברור בדבר הזה: מי שרוצה בהחלפת נתניהו צריך להצביע למחנה הציוני. הצבעה היום ליאיר לפיד היא פשוט הצבעה למנות אותו שוב לסיבוב נוסף, כנראה כושל שוב, של שר אוצר בממשלת נתניהו. זה מה שיהיה. מי שיצביע בצד שלנו, במחנה שלנו, עבור יאיר לפיד, וייתן לו 23, 24, 25 מנדטים, בסך הכול משפר את יכולת המשא ומתן שלו עם נתניהו להיות שר אוצר בממשלת נתניהו ולחזור על הסיבוב הכושל הקודם – של ממשלה, אגב, שאין לי ספק שהיא גם לא תחזיק מעמד. אין ליאיר לפיד שום סיכוי להקים כאן קואליציה. שום סיכוי. וכולם גם יודעים את זה. כולם יודעים את זה. גם בגלל החרדים, גם בגלל דברים אחרים. אין ליאיר לפיד קואליציה. גם אם יהיו לו 30 מנדטים, אין לו קואליציה. לעומת זאת, למחנה הציוני יש יכולת ללא ספק, עם מספר כזה – בהנחה שאנחנו מצליחים להיות גם המפלגה המובילה, יש לנו סיכוי להרכיב קואליציה ללא ספק. ללא ספק. ואת זה צריך לדעת. את זה צריך לדעת כשאתם באים להצביע ומחליטים איך אתם מצביעים וכשאתם באים לרצות להחליף את השלטון ולהחליף את נתניהו. והבחירות יבואו, והן יבואו מהר. הן יבואו. וכשהן יבואו, זה יהיה רגע דרמטי למחנה שלנו, שיצטרך לעבוד, ולהתרכז, ולהתגבש ולהצביע הצבעה שהיא תהיה הצבעה חזקה, שתאפשר את החלפת נתניהו, וזה – רק למחנה הציוני וליכולת להקים קואליציה אחרת בכנסת הזאת. כי הצבעה ליאיר לפיד היא פשוט השארת נתניהו לקדנציה חמישית בקואליציה בלתי אפשרית, ובעיקר בלי שום חזון, ושום תוכנית, ושום אסטרטגיה, וזה דבר שהוא לא טוב למדינת ישראל. זה דבר שאנחנו צריכים לעבוד קשה מאוד כדי לבנות באמת מחנה גדול וחזק שיעמוד מול נתניהו.
עכשיו, אדוני היושב-ראש – אתה אומר פה שעה, אבל לדעתי יש לי עוד שעתיים, לא? אני צריך לתכנן פשוט.
היו"ר חמד עמאר:
יש לך – – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
אני עד 07:00, לא?
היו"ר חמד עמאר:
על זה תוסיף שעה.
יואל חסון (המחנה הציוני):
זהו, כי אני צריך לתכנן.
היו"ר חמד עמאר:
כי השעון, אין לי אפשרות לתת לך – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
יותר משעה וחצי?
היו"ר חמד עמאר:
– – יותר משעה ורבע, שעה וחצי. אז שמתי שעה ורבע, אחרי זה נוסיף לך שעה.
יואל חסון (המחנה הציוני):
כי אני צריך לתכנן את הזמן שלי.
היו"ר חמד עמאר:
יש לך המון זמן לתכנן, המון המון זמן – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
המון המון זמן.
היו"ר חמד עמאר:
– – לגעת בכל דבר שאתה רוצה. שעתיים ורבע זה המון המון זמן, במיוחד כשעם ישראל מאזין לך.
יואל חסון (המחנה הציוני):
קודם כול, תתפלא, יש הרבה מה שנקרא ציפורי לילה.
היו"ר חמד עמאר:
אני אמרתי, אלפים.
יואל חסון (המחנה הציוני):
יש ציפורי לילה. עכשיו זה כבר ציפורי בוקר. אנשים מתחילים כבר להתעורר, אז אני מציע לכם הפעם – – –
היו"ר חמד עמאר:
הרבה אנשים כבר בעבודה.
יואל חסון (המחנה הציוני):
לא, לא בעבודה, לא יודע אם בעבודה.
היו"ר חמד עמאר:
בעבודה, בעבודה. תאמין לי, כן.
יואל חסון (המחנה הציוני):
חלק, יש חלק שהם גם בעבודה. הינה, אנחנו בעבודה, אבל יש גם כאלה שהם בעבודה.
היו"ר חמד עמאר:
אני אמרתי הרבה אנשים. התכוונתי גם אלינו – אנחנו יושבים כאן.
יואל חסון (המחנה הציוני):
כן, אנחנו פה.
יואל חסון (המחנה הציוני):
גם השרה גמליאל יושבת שם, בעבודה, בשעה מוקדמת.
היו"ר חמד עמאר:
כן, גם החבר'ה הסדרנים, המאבטחים – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
עובדי הכנסת.
היו"ר חמד עמאר:
– – המזכירות – כולם כאן, כל הכנסת.
יואל חסון (המחנה הציוני):
נכון, נכון. אגב, צריך לומר עוד דבר: הרבה מחברי הכנסת לנים בחדריהם עכשיו.
היו"ר חמד עמאר:
אני יודע, אני הסתכלתי.
יואל חסון (המחנה הציוני):
כן, יש פה הרבה שהם בבניין. אבל זה בסדר, אנחנו עושים את מה שצריך – את השליחות הציבורית שלנו.
היו"ר חמד עמאר:
גם ילונו, ימשיכו ללון כאן.
יואל חסון (המחנה הציוני):
מי?
היו"ר חמד עמאר:
חברי הכנסת, גם בלילה הבא.
יואל חסון (המחנה הציוני):
לא.
היו"ר חמד עמאר:
נתחיל להצביע ב-21:00, 22:00, 23:00.
יואל חסון (המחנה הציוני):
זה ייגמר ב-02:00.
היו"ר חמד עמאר:
03:00.
יואל חסון (המחנה הציוני):
03:00, ואז ילכו לישון.
היו"ר חמד עמאר:
תלוי בכם.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אתה יודע שהיה מושב לא פשוט, והאופוזיציה הייתה מאוד פעילה, כמו ששמת לב, במושב הזה, והיו לנו הרבה פיליבסטרים, ושעות ארוכות של דיונים, ודווקא באחד הפיליבסטרים הקטנים, כשהיינו מאוד מאוד פעילים, אני נכנסתי לאוטו בסוף הפיליבסטר, פתאום אני מסתכל על השעון ואני אומר: רגע, יש מצב שהייתי ער ברציפות 28 שעות? הייתי ער 28 שעות ברציפות ואפילו לא שמתי לב. היינו כל כך באנרגיה ובאדרנלין, שלא שמתי לב ש-28 שעות ברציפות פשוט לא ישנתי. גם לא הרגשתי שאני כאילו לא – 28 שעות לא ישנתי.
היו"ר חמד עמאר:
כשאני אסיים את המשמרת שלי כאן אני אהיה כבר 24 שעות.
יואל חסון (המחנה הציוני):
בלי שינה. אז תמשוך עוד חמש, כדי שתשבור את השיא שלי. תמשוך קצת, מה אכפת לך? תקרא ספר או משהו, לך לאכול איזה משהו.
היו"ר חמד עמאר:
לא, אני הולך לעשות אימון.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אימון? מה אתה אומר? יפה. יפה.
אז באמת השעה הזאת היא מוקדמת, ומצד שני היא גם מאפשרת לנו לדבר על נושאים שאנחנו רוצים לדבר עליהם, וזה חשוב. ובאמת, אני רוצה לעשות סוג של סיכום ביניים על שלוש השנים האחרונות שאנחנו עברנו, ואנחנו ממש על סף שלוש שנים של הכנסת הזאת.
צריך לומר, קודם כול, שמבחינתי בשלוש השנים האחרונות עשיתי כל מה שאפשר, יחד עם חבריי במחנה הציוני ובאופוזיציה, להיאבק בממשלה שהיא ממשלת ימין, באמת, אולי הכי קיצוני שהיה כאן בשלוש השנים האחרונות. והיינו סביב כמה נושאים מרכזיים, במיוחד שני נושאים מרכזיים: הדבר הראשון זה הזחילה שלנו והכיוון שלנו, הנהירה שלנו לכיוון ישראל כמדינה דו-לאומית; השני – הרס שיטתי של מוסדות שלטון החוק.
בחצי השנה האחרונה, כשהייתי יושב-ראש סיעות האופוזיציה ומרכז האופוזיציה, הובלתי יחד עם כל חבריי את המאבקים הגדולים שלנו בנושא חוק ההמלצות וחוק המרכולים, אבל נתחיל דווקא בהמלצות. חוק ההמלצות היה דוגמה לחקיקה שהיא מהדורסניות שהיו כאן, באמת, שאני זוכר בכנסת; חוק שכולו נולד מתוך אינטרסים אישיים של ראש הממשלה, מתוך כוונות שלו להשתמש בכוח הפוליטי כדי להתחמק מאימת הדין, ולהפעיל פה את חברי הכנסת, ולהפעיל פה את חברי הכנסת שלו, את הרוב הקואליציוני שלו, כדי לנסות להוביל פה חוק באמת באמת מושחת. צריך להגיד על הדבר הזה שאנחנו כאופוזיציה ניהלנו קרב באמת מהקשים שידענו נגד החוק הזה, והצלחנו. הצלחנו. הצלחנו להפוך את החוק הזה להרבה הרבה פחות משמעותי, והכי חשוב – פחות רלוונטי לעניינים או לפרשות שראש הממשלה חשוד בהם. למרות כוונתו המקורית שהחוק הזה יהיה נוגע לו וישרת אותו הצלחנו למנוע את הדבר הזה.
וגם בנושא של חוק המרכולים – שאני חושב שגם הוא אחד החוקים החשוכים שהעבירו כאן, חוק שבניגוד לטענה, משפיע והשפיע על החברה הישראלית, ועוד ישפיע, גם ביום-יום, במציאות, וגם, אגב, בתקדים שהוא יצר. ובעניין הזה הבנו כולנו שהאופוזיציה חייבת לנהל כאן קרב ולא למצמץ מול ראש הממשלה. והייתה לנו כאן מדיניות, ניהלנו כאן מדיניות של אפס קיזוזים עם הקואליציה, וכל מה שיכולנו לעשות עשינו, למרות שלא היה לנו רוב, וידענו שאין לנו רוב, וידענו שבסוף הדרך אנחנו, כשיגיע החוק למליאה, יכולים להפסיד. אבל המאבק שלנו הביא למצב שגם חלקים מהקואליציה, בשלב מסוים, הבינו שהם לא צריכים לתת יד לחוקים האלה, ודאי לא בנוסחים המקוריים שהיו – –
השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:
בוקר טוב, יואל.
יואל חסון (המחנה הציוני):
בוקר טוב. מצטרפת אלינו לשולחן הממשלה. – – והבאנו למצב, גברתי השרה, שהחוקים הנוראיים באמת שרצה – – –
השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:
אני שומעת את החפירות שלכם על הבוקר. לפחות תחדשו לנו משהו כאן, גם פילוסופיה קצת.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אז קודם כול, אם יש לך רעיון לנושא, את יכולה – תני נושא, ואני מדבר עליו שעה עכשיו.
השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:
זה מה שאתה אומר עכשיו. מישהו צריך להחליף אותך? איך זה עובד?
היו"ר חמד עמאר:
יש לו שעתיים ורבע לדבר. נשארו לו כמעט שעתיים, קצת פחות, אז יש לו המון זמן לדבר.
השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:
אתה צריך לדבר עוד שעתיים? אתה רציני? מישהו דאג לך למים?
יואל חסון (המחנה הציוני):
גילה, קטן עלייך, את עושה את זה גם – – –
היו"ר חמד עמאר:
יש לו שעה ו-47 דקות לדבר.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אתה יודע מה הבעיה עם השרה גמליאל? מעבר לזה שהיא באמת אישיות יוצאת דופן, שרה באמת טובה וגם פוליטיקאית מוכשרת, יש לה תקלה אחת בקריירה הפוליטית שלה: היא מעולם לא הייתה באופוזיציה.
השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:
נכון. זאת לא תקלה.
יואל חסון (המחנה הציוני):
היא מעולם לא הייתה באופוזיציה. ואני חושב ששר או ח"כ ותיק, פוליטיקאי מנוסה, חייב לחוות אופוזיציה – לא יותר מדי, אבל חייב לחוות אופוזיציה.
השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:
אתה יודע, אומרים שאני מביאה מזל לתנועה: כל פעם שאני נמצאת, אנחנו בקואליציה.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אני מאחל לך שתימצאי. יכול להיות שזה נכון, אבל בשבילך אני אומר לך, קודם כול, לדעתי, מהיכרות שלי איתך, את יכולה להיות אלופה באופוזיציה. אין לי בכלל ספק בזה. את תדעי לעבוד יפה מאוד. ואני גם חושב – את יודעת, אפרופו זה שכולם – כשאתה הולך ברחוב ופוגשים אותך גם פעילים פוליטיים, אומרים לך: באמת, איזו אופוזיציה טובה אתם, עשית עבודה מצוינת, אתה עובד מעולה, אתה יודע לעשות אופוזיציה. אמרתי להם: חבר'ה, אני מקווה שלא נהיה כל כך טובים באופוזיציה, שיגידו: אתם כאלה טובים – תישארו באופוזיציה. מה אתם צריכים להיות לא באופוזיציה?
היו"ר חמד עמאר:
אבל האמת, אתם מוכיחים את עצמכם טוב מאוד באופוזיציה, לכן אנחנו משאירים אתכם שם.
השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:
לא רק זה – תגיד לו שפחדנו שהאופוזיציה לא תצטמק, אז החלטנו שלא לצאת לבחירות.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אני מאוד מתרגש מהדאגה שלכם כלפי האופוזיציה.
השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:
יואל, אותך היינו – – –
היו"ר חמד עמאר:
כשאתה טוב במקום מסוים אתה צריך להישאר שם, ואתם טובים מאוד.
יואל חסון (המחנה הציוני):
תמיד הייתה בכם חמלה. אני מאוד מודה לכם. אבל למרות שאנחנו מאוד טובים באופוזיציה, אנחנו נהיה עוד יותר טובים בקואליציה, בטח יותר טובים מכם, אני בטוח, ולכן אנחנו נפעל שזה ישתנה. ואני אפעל בכל כוחי, חברת הכנסת גילה גמליאל – בכל כוחי, השרה גילה גמליאל – שתהיי, חברת כנסת גמליאל, בכירה וחשובה באופוזיציה; אולי, מי יודע, מרכזת האופוזיציה.
השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:
חשבתי שאתה רוצה איזו ממשלת אחדות. אני רואה שהלכת לקצה.
יואל חסון (המחנה הציוני):
תראי, אני אמרתי לך, אני רוצה – אם את שואלת אותי מה הפנטזיה שלי, או החזון שלי, זה שבכנסת הבאה, בטקס באולם שאגאל, אני מעביר לך את מפתח האופוזיציה. מרכז האופוזיציה מעביר למרכזת האופוזיציה – –
השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:
טוב לשמור על חוש הומור בשעות האלה.
יואל חסון (המחנה הציוני):
– – החדשה והמוכשרת, חברת הכנסת גילה גמליאל, שתיקח להוביל את האופוזיציה – – –
היו"ר חמד עמאר:
באמת אני לא צריך להתערב, אבל אתה מאמין במה שאתה אומר?
יואל חסון (המחנה הציוני):
כן, כן. כן, אדוני.
היו"ר חמד עמאר:
אני – קשה לי.
יואל חסון (המחנה הציוני):
ואתה יודע מה? אני אגיד לך משהו, אני יודע שאתם פיתחתם זחיחות – אני חייב להגיד, אמורים להגיד זחיחות, אבל אני פשוט לא מסוגל להגיד את זה בצורה הזאת, אז אני אגיד זחיחות. אתם פיתחתם זחיחות, פיתחתם יהירות – ועכשיו אני אומר את זה ברצינות – אתם פיתחתם יהירות. אני חושב שמנהיגות, או ממשלה, או הנהגה, או מפלגה, שחושבת שלנצח היא תשלוט, ולנצח הציבור יהיה איתה, ואין סכנה שהציבור ישלח אותה הביתה – אתם יודעים מה? זה אפילו לא ליכודניקי להגיד את זה, זה בוודאי לא בית"רי וזה ודאי לא דמוקרטיה. כדאי שיהיה בכם טיפת הספק הקטן שהציבור אולי יום אחד יחליט שזהו, אתם צריכים ללכת גם לאופוזיציה, וזה בסדר, כי זו דמוקרטיה. לחשוב שתמיד תשלטו פה ותמיד הציבור יעמוד מאחוריכם זו קצת יהירות.
השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:
יואל, אנחנו לא חושבים ככה, אבל אין בינתיים אלטרנטיבה. תנסו לאתגר אותנו קצת.
היו"ר חמד עמאר:
הוא בעצמו אמר את זה לפני.
השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:
לא מאתגרים.
היו"ר חמד עמאר:
לא, לא. אתה אמרת את זה לפני פחות מחצי שעה.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אני אומר, אני – – –
היו"ר חמד עמאר:
אני חושב שלא שכחת מה שאתה אמרת.
יואל חסון (המחנה הציוני):
לא, הינה, אני – – –
היו"ר חמד עמאר:
אני יושב כאן, אבל מקשיב לכל מילה שאתה אומר, ואתה אומר דברים מאוד מאוד מעניינים וחשובים.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אני מסכים, אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, שהמחנה ממול למחנה שלכם לא התגבש ולא עמד בצורה משמעותית מולכם. חילק את קולותיו – המצביעים שלנו מחלקים את הקולות שלהם בצורה כזאת שלא מאפשרת לנו להיות המפלגה הגדולה ביותר. זה שלב ראשון; והשלב השני – גם לייצר איזשהו גוש. אני מסכים. כמו שאמרתי, נתניהו פה ראש ממשלה המון שנים בעיקר בגלל חולשת יריביו – חולשת יריביו, לא בגלל שהוא כזה חזק.
תקראי את – אמרתי לשרה שקד – אני לא יודעת אם קראת את הספר של בן כספית. ומי שקורא אותו לעומק – ואני מציע לך לקרוא אותו, כדי שתדעי לפחות עם מי יש לך עסק, אז תקראי אותו ותראי שראש הממשלה הזה הוא באמת ראש ממשלה שהחוזק שלו – החוזקה שלו היא בזכות חולשת יריביו, גם בבית – או במפלגה שלו או במחנה שלו – וגם במחנה האחר, ממול.
השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:
אולי מפאת העובדה שמידת הניסיון והאיכויות הן פשוט ליגה בין-לאומית, כפי שאתה שם לב? נתת את דעתך על זה עד הסוף?
יואל חסון (המחנה הציוני):
קודם כול, אני אמרתי שאני אף פעם – אולי שמעת – אף פעם לא זלזלתי בראש הממשלה. באמת, לא זלזלתי.
השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:
בן אדם איכותי.
יואל חסון (המחנה הציוני):
ודאי שהוא בן אדם איכותי ומוכשר, ודווקא על פי זה הייתי מצפה למעשים הרבה יותר משמעותיים שלו בתשע השנים הרצופות האחרונות שהוא ראש ממשלה. ואני חושב שדווקא הוא מבזבז את זמנו הרבה על תככנות, פוליטיקה, עניינים אישיים, התנהלות שהיא לדעתי התנהלות לא מכבדת ומכובדת לראש ממשלה. הוא דווקא אדם שאני חושב שיש לו ראייה היסטורית ויש לו הבנה. ואני גם יודע, באמת יודע מקרוב, בגלל סיטואציה מסוימת שהייתה בשלוש השנים האחרונות, שהוא גם מודע לאתגר מסוים, משמעותי, גדול, שישראל עומדת בפניו, וגם הזדמנות, והוא מפספס את ההזדמנות הזאת. והוא גם יודע מה ההזדמנות הזאת, והוא מפספס אותה. ולכן, יש לי – עם כל הכבוד שהוא מוכשר, אני לא יודע מה הוא עושה עם הכישרון הזה. מה, מדבר יפה בטלוויזיה? מסתובב בעולם ונואם נאומים יפים? בזה לאף אחד לא היה ספק.
בכלל, הפך להיות עניין – ולי אין רגשי נחיתות בעניין הזה, כי אני דובר את השפה – אבל בכלל, אתה שומע שאומרים לך: למה אתה מצביע? הוא מדבר אנגלית כל כך יפה. הוא מדבר אנגלית כל כך יפה. מתי זה הפך להיות מדד למי הוא ראש ממשלה? מה, מנחם בגין דיבר אנגלית קצת יותר גלותית, אז הוא היה ראש ממשלה פחות טוב בגלל האנגלית שלו? או ראשי ממשלות אחרים? האנגלית היא מדד?
השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:
יואל, האינטליגנציה שלך גבוהה. הרי ברור לך שזה לא שהוא מדבר אנגלית טוב; זה זה שבזירה הבין-לאומית יש שינוי דרמטי מקצה לקצה כתוצאה מהפעילות האינטנסיבית שלו במדינות הללו, כולל ארצות הברית. אתה רואה את השינוי, לא היה כזה דבר מעולם, ואנחנו צריכים לברך על כך. אני אומרת, אפשר להיות חלוקים בהרבה דברים, אבל מה שברור מאליו ובקונסנזוס – אז גם מילה טובה אף פעם לא מזיקה.
יואל חסון (המחנה הציוני):
תראי, אין ספק שהשינויים בממשל האמריקני, שינויי המדיניות והנשיא, הביאו באמת למדיניות שהיא יותר תואמת את הממשלה הנוכחית ואת האינטרסים של הממשלה הנוכחית.
השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:
גם האופוזיציה מברכת.
יואל חסון (המחנה הציוני):
חלקם גם בעיניי טובים לאינטרס הישראלי, חלקם פחות. אני לא יודע, אני צריך לראות. אני, לדוגמה, חושב שאם הממשל האמריקני הנוכחי, עם כל זה שהוא – ואני בירכתי על העברת השגרירות לירושלים ועל ההכרה בירושלים כבירתה של מדינת ישראל, שזה מבחינתי דבר מובן מאליו, אבל טוב שאמריקה עושה את זה וטוב שאולי מדינות אחרות יעשו את זה. אני חושב שבכלל ממשלות קודמות, מקום המדינה ועד היום, בוודאי מ-67' – מדינת ישראל עשתה טעות שלא חייבה את כל השגרירויות לעבור לירושלים כהחלטה, והייתה צריכה לכפות את זה ולקבוע את זה. אבל בסדר, זה תהליך חשוב.
אבל מצד שני – ויכול להיות שאני אופתע, והלוואי שאני אופתע – אבל העובדה שהממשל האמריקני היום עדיין לא מציג תוכנית מדינית בינינו לבין הפלסטינים ולעולם הערבי בכלל, בעיניי זו פגיעה במה שטוב לישראל. כי אני חושב שהפרדה בינינו לבין הפלסטינים תציל אותנו מגורל של מדינה דו-לאומית, וזה מה שמטריד אותי. אני בעד לשמור על גושי ההתיישבות, אני בעד גבולות בני-הגנה, אבל אני רוצה כבר החלטה על הפרדה בינינו לבין הפלסטינים – לא כי אני דואג להם, הם לא מעניינים אותי; מעניין אותי העם היהודי ומדינה יהודית ודמוקרטית.
והסטטוס קוו היום של חוסר הפרדה, של אנשים אצלך, במפלגה שלך, שמדברים על "ניתן להם אזרחות" – יש פה את חבר הכנסת גליק, שמדבר על לתת להם אזרחות, לתת להם אזרחות, לפלסטינים. הוא לא ממצמץ בכלל. איך תיראה פה הכנסת אחרי זה? ובשביל מה הקמנו את הבית הלאומי לעם היהודי אם אנחנו ככה רוצים לאבד את הרוב היהודי כאן ושמדינת ישראל כבר לא תהיה יהודית ודמוקרטית? ויש את חבר הכנסת מיקי זוהר וחבר הכנסת קיש, שמציעים לתת להם תושבות, זאת אומרת, לנהל את השטחים, לתת להם תושבות אבל לא אזרחות – כל מיני רעיונות כאלה הזויים – ופשוט להתחמק מהמציאות. ראש הממשלה יודע את זה. ראש הממשלה גם יודע, אגב, על הסכנה הדו-לאומית, ואני יודע שהוא יודע. וראש הממשלה גם יודע על ההזדמנות שיש היום עם מספר לא קטן של מדינות ערביות מתונות שרוצות לבנות עם ישראל ציר מתון שייאבק בצירים הקיצוניים שיש כאן, שבאמת מסכנים את כולנו. וההזדמנות הזאת – נדרש לה גם מחיר מסוים: התעסקות עם העניין הפלסטיני. וראש הממשלה, בגלל ה-base הפוליטי שלו, לא מוכן להתעסק בדבר הזה, ולא מוכן לשלם את המחיר הזה, והוא יודע לאן הדבר הזה מוביל אותנו.
תראי מה קורה בירושלים. תראי מה קורה בירושלים. את הרי מכירה את ההיסטוריה, ואת אדם מאוד משכיל. הרי כששחררנו את ירושלים ב-67', חוברה לה יחדיו ירושלים שהייתה בשליטה ירדנית וירושלים שהייתה בשליטה ישראלית. זאת הייתה ירושלים – ירושלים ההיסטורית, התנ"כית, בגבולותיה. זאת ירושלים, והיא אוחדה, ועליה אין עוררין, אין עוררין – לא לחלק אותה, לא לשבור אותה, לא לשחק איתה. זאת ירושלים, ועליה צריך להגן, אין ויכוח. אבל בהחלטת ממשלה צירפו אז, כמה חודשים אחר כך, כפרים שהיו שייכים לגדה. כשהם היו בצד הירדני הם היו בגדה בכלל, הם לא היו חלק מירושלים. האנשים האלה לא היו תושבי כפרים בירושלים אלא כפרים פלסטיניים בגדה, וחיברו אותם לירושלים. הלכנו לפרוטוקולים לראות למה קיבלו את ההחלטה הזאת, ואחר כך, כשנפתחו הפרוטוקולים, התגלו דברים שאמר גנדי על הנושא הזה. גנדי דחף אז – הוא היה אלוף בצה"ל, והוא דחף לחיבור הזה, להעברת הכפרים. ואחר כך, כששאלו אותו ובדקו למה זאת הייתה ההחלטה שלו, הוא אמר: אני הייתי בטוח שאחרי 67', כמה חודשים אחרי 67', מדינת ישראל תיסוג מרוב השטחים שהיא כבשה או שחררה. הוא היה בטוח. אבל הוא ידע שמירושלים לא ייסוגו. יישארו. אף אחד לא ימסור את ירושלים. והוא אמר: כל מה שאני אכניס פנימה לירושלים – יישאר אצלנו. הוא אמר אז משפט מדהים. הוא אמר: אם הייתי יכול להכניס את יריחו ולהגיד שיריחו זו שכונה בירושלים, הייתי עושה את זה.
ומה המציאות שנוצרה? מציאות שבה קרוב – בסך הכול זה 300,000 פלסטינים, אבל זה כולל חלק מהפלסטינים שהיו בירושלים המקורית; בערך 200,000 פלסטינים יושבים היום על הצוואר של ירושלים מבחינה כלכלית, ביטחונית וגם ריבונית. הם לא ירושלמים, הם מחזיקים תושבות ירושלמית. הם לא ירושלמים. קודם כול, ביטחונית זה הופך את ירושלים הרבה יותר קשה לניהול, להגנה וכל הדברים המשמעותיים הביטחוניים, והריבונות – זה מסכן את הריבונות שלנו על העיר, כי מחר, אם מסיבה כלשהי הם יחליטו להשתתף בבחירות המוניציפליות, אז מועצת העיר הירושלמית תיראה אחרת לחלוטין, כולל אפילו ראש עיר פלסטיני, אולי. והאמת שמה שקורה בירושלים היום זו הצגה של מדינה דו-לאומית – עיר דו-לאומית; מתנהלת כעיר דו-לאומית.
את יודעת, רציתי לעשות סיור בכמה שכונות, ופניתי באופן מסודר דרך קצין הכנסת ועשינו את כל הנוהל שצריך – את מכירה את זה – והמשטרה לא אישרה; לא אישרה לנו להיכנס למקומות האלה. וכשדיברתי עם גורם בכיר מאוד מאוד מאוד במשטרה הוא אמר לי: תראה, שוטר אני לא מכניס לשם, אתה רוצה שאני אכניס חברי כנסת?
השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:
חמור מאוד.
יואל חסון (המחנה הציוני):
נכון, אבל זאת המציאות.
השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:
אבל זה חמור מאוד שיש מקומות – הרי זה לא רק בירושלים. הייתה מדיניות לאורך שנים שהמשטרה מעין מתנערת ממקומות מסוימים במדינה, בעיקר ממקומות של החברה הערבית, ואז אכיפת החוקים בתוך אותם יישובים ערביים ובדואיים פשוט לא הייתה. זה חלק משינוי המדיניות של הממשלה הנוכחית בהרבה מן ההחלטות, שבהן גם פתחנו תחנות משטרה בהרבה מהיישובים הערביים, ואנחנו מגייסים שוטרים מהחברה הערבית כדי להטמיע את כל הנושא של שלטון החוק בתוך היישובים הללו.
הרי על פניו זה נשמע לך סביר, לא משנה איפה במדינת ישראל, שחבר כנסת או שר – ימנעו ממנו ללכת בגלל בעיה ביטחונית? אז אם יש בעיה ביטחונית לאיזה חבר כנסת ושר, זה אומר שבתוך המקומות הללו יש בעיה ביטחונית שצריכים לתת לה מענה. אז כאן זו כבר בעיה כוללנית, היא לאו דווקא, בהכרח, בעיה בהקשר מדיני כזה או אחר. זה עניין מהותי של מדיניות מושרשת שהייתה פה לאורך שנים, לא רק בתחום האלימות ואכיפת החוק – גם בהרבה דברים אחרים שהזנחנו סביב זה, ופה צריך לעשות את השינויים.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אני מסכים, אבל את המציאות הזאת לא משנים היום בירושלים, וירושלים היא הפרומו של עיר דו-לאומית למדינה הדו-לאומית שאנחנו עומדים בפניה.
אני חייב להגיד משהו בעניין הזה. אין לי עניין עכשיו לחלק את ארץ ישראל, לחלק את מדינת ישראל ולחלק קרקעות או אדמות למי שרק רוצה. יש לי מחשבה אחת ברורה: איך אתה משמר את ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית; איך אתה עובד בצורה כזאת שאתה אולי מאבד חלקים מסוימים אבל אתה מבטיח את ישראל ברוב יהודי מוצק ובאופן דמוקרטי. ישראל, אם לא באופן דמוקרטי ירצו התושבים שלה שתהיה מדינה יהודית, ואם היא תאבד את הרוב הדמוקרטי שלה, היא לא תהיה המדינה שאנחנו בנינו, חלמנו עליה, ובטח לא לאורך זמן. ואגב, איבוד הרוב היהודי שלנו, גם אם זה יהיה בתהליך ארוך, יביא בסוף – אם הסכנה הזאת אכן תהיה, או תהיה עלולה להיות – לכך שהאנשים החזקים פה, מה שמחזיק את החברה הזאת, לא יישארו כאן; אנשים לא יישארו כאן יותר, וזה הדבר הכי מסוכן שיכול להיות כאן.
השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:
ארץ זבת חלב ודבש.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אין על זה ויכוח, אבל היא זבת חלב ודבש רק אם היא תישאר מה שאנחנו בנינו ורצינו – הבית הלאומי לעם היהודי. זה הסיפור. בשביל זה כולנו פה. בסוף אני מאמין שרוב חברי הכנסת שנמצאים כאן, הם נמצאים כי הם רוצים שמדינת ישראל תישאר מה שהיא – הבית הלאומי לעם היהודי. אין על זה בכלל ויכוח. ויש סכנה שאי-אפשר להתעלם ממנה. וזה לא בגלל הפלסטינים כך או אחרת, הם לא מעניינים אותי בכלל. זה בגלל מציאות שקיימת שצריך להכיר בה ולא לזלזל בה.
את מדברת על פעולותיו הבין-לאומיות של ראש המשלה, שבאנגלית טובה ובהתנהלות מדינית מנסה להשפיע. אבל בשורה התחתונה, תסתכלי עד היום, נכון שיש – את יודעת, גם אהוד אולמרט – אתם לא יצאתם מגדרכם באותה צורה – – –
השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:
קודם כול, אני מאוד מעריכה את ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט. אני חושבת שהוא היה ראש ממשלה מצוין, וכבודו, בהחלט – הוא מהאנשים שאני מאוד מעריכה.
יואל חסון (המחנה הציוני):
גם אני מאוד מעריך. ואהוד אולמרט גם בנה הוא מערכת בין-לאומית וקשרים בין-לאומיים מצוינים עם מנהיגי העולם בתקופתו כראש ממשלה. אני מזכיר לך, אגב, אחרי מבצע – אני כבר לא זוכר מבצעים שהיו בעזה, אבל המבצע הגדול שהיה בעזה בתקופתו, ממש ערב הבחירות של אז – כמעט כל מנהיגי אירופה הגיעו אליו לבית ראש הממשלה ממש מייד בתום הקרבות בעזה, הגיעו כדי לתמוך בישראל על מאבקה בטרור, ובאמת, לא היה דבר כזה בהיסטוריה שאחרי פעולה צבאית באים לחזק את ישראל על מאבקה טרור.
ראש הממשלה באמת מדבר עם הרבה מנהיגים, אבל עדיין, עדיין, עדיין, מדינת ישראל, מול המוסדות הבין-לאומיים – אם זה האו"ם, אונסק"ו, אחרים – – –
השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:
כן, אבל אתה מכיר את המוסדות הבין-לאומיים. אני לוקחת בהם חלק בהרבה מאוד מהנאומים, גם באו"ם וגם במועצת אירופה, ואתה, בכלל יש לך פעילות ענפה במוסדות הללו, ואתה רואה שלצערנו – לאו דווקא בהכרח מתוך שיקולים עניינים, אלא חלקם ממצוקות שקורות ממש לפתחם, בתוך המדינות, וחלקם זה מדינות ערביות שמצביעות אוטומטית ואין שום יכולת לפרוץ את הסכר הזה. הם לא באמת מפעילים שיקול דעת. הם רואים ישראל – יש אנטי.
אז בוא נאמר שבעבר, מהצד השמאלי אמרו: או"ם שמום, ודי זלזלו במוסדות, ולא נעשתה באמת עבודה מקיפה לאורך שנים של ניסיון לשנות את דעת הקהל העולמית. אני חושבת שהמגמה העכשווית היא נכונה, כי כן צריך להשקיע בזירה הבין-לאומית, כן צריך לנסות ולהראות – והיום יש כל כך הרבה דרכים – גם הרשתות החברתיות, גם כל הנושא שהמוסדות הללו צריכים לשמוע אנשים כמו נתניהו, שמגיע לשם ומראה כיוונים אחרים. גם האופוזיציה – אני חייבת לציין שכשאנחנו נמצאים ביחד בחו"ל לייצג את מדינת ישראל, יש פה אחדות ותמימות דעים ואין מחלוקות, וזה דבר שהוא מבורך.
יואל חסון (המחנה הציוני):
בחו"ל אין אופוזיציה.
השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:
בחו"ל אין אופוזיציה, שזה דבר חשוב וזה דבר נכון.
יואל חסון (המחנה הציוני):
כן, נכון.
השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:
אני מנסה לעורר לך כל פעם נושאים, אז אני ככה מתערבת.
יואל חסון (המחנה הציוני):
לא, בסדר, יש לי גם רשימה. אל תדאגי, יש לי פה רשימה.
השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:
אה, יש לך רשימה? כבר דאגתי לך.
יואל חסון (המחנה הציוני):
יש לי רשימה של דברים שאני רוצה לדבר עליהם. אבל אני מסכים על העניין הזה שיש אינטרסים למדינות ויש את מדינות ערב שמשפיעות על המוסדות הלאומיים. אני מבין את זה לגמרי. אבל בסוף השאלה היא, כל התמיכה והאהדה הזאת – מה אתה עושה איתה? מה אתה עושה איתה ולאן אתה מביא אותה? האם אתה יוצר איתה, לדוגמה, חזית בין-לאומית שיכולה לייצר הסכמה ותמיכה באינטרסים של ישראל כדי לשמר אותה מדינה יהודית ודמוקרטית? ודווקא בממשל אוהד כמו הממשל של הנשיא טראמפ, אני הייתי חושב שזאת ההזדמנות לייצר תוכנית מדינית יחד עם מדינות ערב המתונות, יחד עם גורמים בין-לאומיים נוספים, כדי לייצר אחת ולתמיד הסדר בינינו לבין הפלסטינים, כדי להימנע ממדינה דו-לאומית. זה הדבר המרכזי ביותר שאנחנו צריכים לדבר עליו.
אני רוצה לדבר על דבר נוסף, אדוני היושב-ראש. אני, בשנה האחרונה, ניהלתי קרב ציבורי נחוש מאוד למען יונתן היילו. יונתן היילו, למי שזוכר, הוא אדם, בחור צעיר, שבמשך תקופה ארוכה סבל מהטרדות, עד אפילו אונס, של גבר שהתעלל בו לאורך תקופה ארוכה. מתוך מצוקה ומתוך סיטואציה שאני באמת לא מאחל לאף אחד מאיתנו הוא בסוף לקח את החוק לידיו והרג את אותו בחור שהתעלל בו. ובמשך תקופה ארוכה מאוד – באמת בגלל, אני חושב, גם נסיבות חייו של יונתן, גם המשפחה שהוא בא ממנה – הוא התבייש במה שקרה לו, הוא התבייש בעניין הזה, ותקופה ארוכה בכלל לא ידעו שזאת הסיבה שהוא פגע בו ושהוא עבר את ההתעללות המינית הנוראית הזאת ואת האונס הנוראי הזה. הוא עבר באמת מסכת של חקירות קשות מאוד, ובצדק – אדם לקח חוק לידיו, הרג אדם אחר, ובאמת היה כאן עניין טרגי מאוד. אבל לאורך המשפט ועם הזמן התגלה וידעו כולם והבינו למה קרתה הסיטואציה הנוראית הזאת, למה הוא בסוף לקח את החוק לידיו, ואחרי תהליך משפטי מאוד מאוד ארוך הוכר מצבו כמי שהגן על עצמו מפני אנס, אדם שפגע בו והתעלל בו, והוא הרג אותו למעשה בגלל זה.
אז קודם כול, לאורך כל המשפט שלו היו אנשים טובים מאוד שעבדו ולחמו כדי שהאמת תצא לאור וכדי שהסיבה למעשה הלא-פשוט שיונתן היילו עשה תצא החוצה וגם תוכר על ידי בית המשפט. צריך גם לומר מילה טובה על עורך הדין אלון אייזנברג, שבאמת ממש לא מענייני כסף אלא מתוך הלב והנשמה, עד היום מלווה את יונתן היילו בכל מאבקיו המשפטיים, והצליח במקומות שאחרים לא הצליחו: לשכנע את בית המשפט שיונתן היילו בסופו של דבר היה קורבן – קורבן לאונס, קורבן להתעללות, ואדם שנקלע לסיטואציה שהיה חייב, שהרגיש שזאת הדרך שלו לצאת ממנה.
ואז, כשנחשפתי יותר ויותר לסיפור של יונתן היילו, החלטתי גם לנסות לעזור לו מפה, מהבית, מהכנסת, מהפרלמנט, מהזירה הציבורית, ועשינו מהלך שהוא באמת – אני, כשהתחלתי אותו, לא האמנתי עד כמה הוא יצליח – של החתמת חברי כנסת על בקשה לנשיא המדינה לחון את יונתן היילו. הדבר המדהים שהיה כאן – שלמעלה מ-65 חברי כנסת חתמו על בקשה לנשיא המדינה לחון את יונתן היילו. זה דבר שמעולם לא היה, מספר כזה של חברי כנסת; מעולם לא היה כלפי אדם פרטי, לעניין פרטי, לא לאומי, לא מדיני, לא סיפור גדול – אדם אחד שעבר טראומה והיה בסיטואציה, לקח את החוק לידיים. 65 חברי כנסת חתמו על מסמך שמבקשים מהנשיא לחון.
ואני חייב לומר שנשיא המדינה טיפל בנושא הזה של יונתן היילו, הוא וצוותו, בצורה באמת הגונה, נכונה. גם אם בשלב הראשון נשיא המדינה לא קיבל את הבקשה, בדיעבד, היום אני יכול להגיד – גם אם באותו רגע, בפעם הראשונה, הוא לא קיבל את ההחלטה לחון אותו, אני הרגשתי כאב וצריבה והצטערתי והתאכזבתי, אבל אחר כך, כשפגשתי את נציגי הנשיא וגם שוחחתי עם הנשיא עצמו, הבנתי שרצו להביא לכך שיונתן למעשה יעבור תהליך של שיקום, תהליך של שיקום והכנה ליציאה לאזרחות וחזרה לחיים, לעולם – שהוא לא היה חלק ממנו, אגב, גם כשהוא היה משוחרר בחוץ. הוא באמת עבר תקופות קשות מאוד. ומאז אותה החלטה של הנשיא פגשתי את יונתן בכלא כמה פעמים, ראיתי אותו, ראיתי את התהליך שהוא עובר ועבר. ממש לפני שבוע הייתי אצלו שוב בכלא. ואז נשיא המדינה קיבל החלטה, אחרי חצי שנה, לחון אותו – קיבל החלטה לחון אותו, ולצערי, ועדת השחרורים בסופו של דבר לא קיצרה לו את המועד של השחרור כדי שהחנינה באמת תיכנס לתוקף.
פה אני חייב לומר שאני לא מבין את ההתנהגות של הפרקליטות בעניין של יונתן היילו. דווחתי על הדיונים שהיו בוועדה, ונציגי הפרקליטות התנהגו שם כאילו הם עדיין באמצע המשפט להוכחת אשמותיו או האשמותיו או עבירות שעשה יונתן היילו. כאילו אנחנו עוד במשפט. כשכל גורמי המקצוע – הרשות לשיקום האסיר, רשות בתי הסוהר, כולם – חשבו שהוא צריך להשתחרר – – –
היו"ר חמד עמאר:
כמה שנים הוא יושב כבר?
יואל חסון (המחנה הציוני):
שש-שבע שנים. שש-שבע שנים כבר. כולם כבר חשבו שהוא צריך להשתחרר, כולם. רק הפרקליטות המשיכה להתעקש שהוא לא ישתחרר. וצריך להגיד, זה לא שהוא משתחרר וזהו, מנתקים מגע ממנו. הוא ישתחרר עם שיקום, עם ליווי, עם תוכנית. מתעקשים שיישאר בכלא. עכשיו נאלץ עורך הדין שלו אלון אייזנברג לגשת לבית המשפט המחוזי ולערער, ואני מקווה מאוד שהערעור יתקבל. אני סומך על בית המשפט, כמו שאני תמיד סומך על גורמי אכיפת החוק.
כמו שאמרתי, ראיתי את יונתן לפני שבוע. ראית בן אדם – קודם כול, פחדתי לראות אדם שבור, אבל ראיתי בן אדם חזק, שעבר תהליך שיקום שמלווה על ידי גורמי המקצוע, שהרשות לשיקום האסיר כבר מחכה ליישם עליו את התוכניות הרלוונטיות באזרחות. כבר יודעים איפה הוא יעבוד ואיך הוא ישתלב. ודווקא היום, בדיעבד, אני אומר, ההחלטה אז, המקורית, של הנשיא הייתה החלטה נכונה. באמת היום, בדיעבד – ואמרתי את זה גם לנשיא – אני שמח שהנשיא קיבל את ההחלטה בפעם הראשונה שלא לחון אותו, כי באמת הוא נכנס לתהליך שיקום נכון. אבל הוא כבר שם, וצריך לשחרר אותו, וצריך לאפשר לו לחזור הביתה. פושעים גדולים ממנו, הרבה יותר גדולים ממנו, שוחררו. הוא צריך ללכת הביתה. יונתן היילו צריך לחזור למשפחתו, צריך לחזור לחיים, צריך לשקם את חייו, צריך להתחתן, צריך לעבוד, צריך להקים משפחה. זה מה שהוא רוצה, זה מה שמגיע לו. הוא לקח את החוק לידיו, הוא שילם מחיר, אבל הוא היה קורבן, והוא צריך היום להשתחרר ולחזור הביתה.
היה עוד מאבק חשוב, אדוני, שניהלתי בכנסת הזאת – – –
היו"ר חמד עמאר:
איפסתי לך את השעון, יש לך בדיוק 80 דקות.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אני מקווה שאני אספיק את הכול, אדוני.
היו"ר חמד עמאר:
אני חושב שכן.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אני חושש שתצטרך בסוף הדרך להוסיף לי עוד כמה דקות.
היו"ר חמד עמאר:
אני לא אשאר איתך עד סוף הדרך, כי אני צריך לעזוב אותך עוד מעט. אני אבקש שמי שיחליף אותי – – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
ידעתי שתעשה את זה, ידעתי שתנטוש בשלב מסוים.
היו"ר חמד עמאר:
מי שיחליף אותי יוסיף לך את הזמן הדרוש על מנת שתסיים את כל הדברים שהכנת להגיד לעם ישראל.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אל תגלה לי מי מחליף אותך, תן לי – שתהיה לי הפתעה.
היו"ר חמד עמאר:
סמוטריץ.
יואל חסון (המחנה הציוני):
לא, רציתי הפתעה. סמוטריץ – יהיה מעניין. אז אני אשמור את הנושאים המדיניים לסמוטריץ, בסדר גמור.
אני רוצה, אדוני, לדבר גם על מאבק חשוב מאוד שניהלתי בכנסת הנוכחית, וזה המאבק להעסקה בכבוד של עובדים מקומיים ישראלים בנציגויות הישראליות שבעולם. זה נקרא עמ"י – עובדים מקומיים ישראלים, וזו תופעה מעניינת. אדוני, שנינו לדעתי נבחרנו בכנסת השבע עשרה – נכון? בפעם ראשונה. ואנחנו, חברי הכנסת, לאורך השנים, מסתובבים בעולם – – –
היו"ר חמד עמאר:
לא, אני בשמונה עשרה נבחרתי.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אה, בשמונה עשרה? הייתי בטוח בשבע עשרה, אבל בסדר, בשמונה עשרה. אבל גם אתה מספיק זמן בכנסת, ואתה הסתובבת בעולם במשלחות רשמיות. גם אני – – –
היו"ר חמד עמאר:
אנחנו היינו ביחד בארצות הברית. כמה זמן?
יואל חסון (המחנה הציוני):
נכון, נסענו בעולם ביחד. זה חלק מהתפקיד של חברי הכנסת – להיות במשלחות פרלמנטריות, להיות בגופים פרלמנטריים בין-לאומיים. ותמיד כשאתה מגיע לנסיעות בעולם, פוגשים אותך הנציגים בשגרירות המקומית. הם מלווים אותך ומכינים לך חומרי רקע, ומכינים אותך לקראת פגישות, ועובדים איתך מאוד מאוד קשה.
היו"ר חמד עמאר:
עושים עבודה מעולה.
יואל חסון (המחנה הציוני):
עושים עבודה מעולה לרוב. לא כולם; לרוב.
היו"ר חמד עמאר:
רוב האנשים שפגשתי באמת עושים עבודה מעולה.
יואל חסון (המחנה הציוני):
נכון, גם אני, מסכים איתך. אנשים טובים שעובדים. אתה יודע, זה משהו מדהים, אני באמת עשר שנים פה, הסתובבתי בעולם, ופגשתי אנשים, ומלא עובדי שגרירויות, ושגרירים, ומספר שתיים, ומספר שלוש, והאמת, לא ידעתי שיש דבר כזה בכלל עובדים מקומיים ישראלים. לא היה לי מושג, עד לפני שנתיים בערך. לא היה לי מושג.
יום אחד קרה משהו. יום אחד – כי מבחינתי כל אדם שליווה אותי או פגש אותי מטעם שגרירות מבחינתי הוא היה שליח, עובד מדינה, עם כל התנאים, עם כל מה שצריך. ויום אחד אני יושב באחת הפגישות הבין-לאומיות – אני חושב שזה היה בארצות הברית, בקונגרס – מסיימים אותה, ואז פוגש אותי אחד החבר'ה מאחד הנציגויות בארצות הברית, מספר לי ואומר לי: אתה יודע מה אני? אמרתי לו: מה זאת אומרת מה אתה? הוא אמר לי: אתה יודע שאני עובד בלי זכויות? אמרתי לו: מה זאת אומרת אתה עובד בלי זכויות? הוא אמר לי: אני בהגדרה של עמ"י – עובד מקומי ישראלי. אמרתי לו: אוקיי, מה זה אומר? אז הוא אומר לי: אני לא כמו השליחים. ואז הוא מתאר לי את התנאים, את תנאי השכר, את תנאי העסקה – אתה יודע מה? אלה תנאי העסקה מהנמוכים שקיימים או היו קיימים במדינת ישראל. עובדי הקבלן הפשוטים ביותר היו בתנאי העסקה טובים יותר מאותם עובדים.
כשאתה הולך למקומות האלה ואתה פוגש את האנשים תמיד זה נראה נורא זוהר, כי הם נמצאות בבירות העולם – ניו יורק, פריז, לונדון. אבל אתה רואה שיושב עובד כזה בניו יורק, מרוויח בערך שכר מינימום במושגים ישראליים, בניו יורק, מקבל שכר דירה לא רלוונטי בכלל לשוק. עכשיו תשאל את עצמך: אז למה אתם עובדים בזה? אז קודם כול, שאלה טובה. הרבה מאוד מהאנשים שבאים לעבודות האלה באים באמת מתוך אמונה ורצון להשתלב ולהיות חלק מהמערכה הבין-לאומית של מדינת ישראל; אנשים טובים שבתחילת הדרך, כשהם נקלטים בעבודה הזאת, הם לא מבינים עד הסוף לאן הם נכנסים. הם מתחילים כמו אריות ונופלים כמו זבובים, במפח נפש – אנשים שאיבדו את עולמם, אנשים שמצאו את עצמם בסיטואציות נוראיות, בהעסקה פוגענית, העסקה פוגענית בצורה שאי-אפשר בכלל לתאר.
אני החלטתי שאני נכנס לנושא הזה בכל כוחי, ואחרי מאבק כמעט של שנתיים אני יכול לומר בגאווה גדולה שהוגש הסכם בין אותם עובדים לבין הממשלה, והיום אין יותר עובדים בתנאים פוגעניים. אין יותר. ממשלת ישראל קיבלה החלטה שכל העובדים האלה נקלטים כעובדי מדינה. תנאי השכר שלהם שופרו באופן ניכר, ומה שאנחנו הרווחנו, מדינת ישראל – הרווחנו אנשים טובים, כי הם כולם אנשים טובים; משכילים מאוד, אגב. הרווחנו אנשים טובים שיכולים לעבוד בעבודה שלהם ולא להיות מוטרדים יותר מבעיות פרנסה, לפחות לא גדולות. עדיין הם לא נמצאים בתנאי העסקה כל כך משופרים, אבל הרבה יותר טובים ממה שהיה, הרבה פחות פוגעניים. לא צריכים יותר מציאות שהם צריכים כל סוף שבוע ללכת לישון אצל חברים כי הם צריכים לסאבלט את הדירה שלהם כדי להרוויח עוד כמה מאות דולרים בחודש, או אחרי יום ארוך בשגרירות ללכת לעשות בייביסיטר לכל מיני אנשים כדי להתפרנס. הם יכולים לעבוד.
אתה יודע, אני אתן לך סתם דוגמה. הייתי בקונסוליה שלנו בניו יורק. כמו שאתם יודעים, הקונסוליות בעולם נותנות הרבה שירותים לישראלים וליהודים בעולם, והרבה מהשירותים האלה – אנשים משלמים כסף עבורם, אגרות, ולכן הקונסוליות, לפחות במדינות מסוימות, הן ממש מה שנקרא מקור רווח לייצר הכנסות, רווח למדינה. עכשיו, אתה בא לקונסוליה בניו יורק, שהיא אחת הרווחיות ביותר, כי נעשות שם המון פעולות קונסולריות, שמכניסות המון כסף למדינה, אתה מסתכל על המחלקה הזאת – ענקית, מלא עובדים; חוץ מהשליח, האחד שהוא הקונסול הראשי, כולם עמ"י, עובדים מקומיים ישראלים, שמתפעלים מערכת שמכניסה מיליוני דולרים בשנה, והם בשכר מינימום. הם היו בשכר מינימום, בשכר מינימום – שכר פוגעני, מבזה. אתה הולך לשגרירויות מסוימות ואתה רואה שיש שם שגריר, ומספר שתיים, ומספר שלוש, ומי שעובד עם השגריר ועושה את כל העבודה המדינית עם השגריר זה עובד עמ"י, זה עמ"י – עובד מקומי ישראלי, שעבד בתנאי שכר נוראיים. ואנחנו שינינו את הנושא הזה במאבק ארוך ומתמשך. אני לא ויתרתי. גם מבקר המדינה נכנס לנושא הזה – דאגנו לכך; ועדות הכנסת טיפלו בזה שוב ושוב; לחצנו על הממשלה; פעמיים הגשתי הצעות חוק בעניין הזה, ולא עזבתי את הממשלה עד שהיא קיבלה את ההחלטה הזאת, ואני מברך אותה על כך.
אנחנו היום במצב ששיפרנו את התנאים של העובדים האלה, שלא היו בעין הציבור, כי תמיד זה נראה נורא זוהר ונורא לא דחוף, אבל בסוף זו הייתה העסקה פוגענית לא פחות מהעסקות, כמו שאמרתי, של עובדי הקבלן, שהכי פוגעים בעבודתם, והיו אפילו בתנאים יותר טובים; גם זה לא בסדר. אז אני באמת גאה על המאבק החשוב הזה.
הייתה עוד פעולה חשובה שאני קידמתי והצלחנו להעביר. אם אתה, אדוני, והשרה זוכרים, היה ציבור גדול מאוד שלאורך שנים היה סובל מהצקות ומגביית יתר של חברות, מיצירת חובות מדומים או לא מדומים כלפי אזרחים והפעלה מיידית של עורכי דין כלפי אזרחים. הייתה חברת איקיוטק, אם אתם זוכרים. היא שכללה את זה לרמות הכי גבוהות שאפשר, ואם התקשרת אליהם איכשהו דרך סמ"ס, לא יודע מה, ואפילו לא ידעת שהתקשרת, התחילו להצטבר לך חובות וריביות מטורפות, ומייד הפעילו נגדך עורכי דין. והרבה מאוד אנשים, ברגע שקיבלו מכתב מעורך דין – לא היו בכלל מסוגלים לדעת אם הם חייבים או לא חייבים או מה מהות החוב – הם אוטומטית, אוטומטית, שילמו, כי נבהלו מהמכתב של עורך הדין. הם בכלל לא ידעו אם הם חייבים או לא חייבים. חברת איקיוטק הביאה את זה באמת לשיאים אדירים, והיא הכניסה לעצמה רווחים של מיליוני שקלים מגבייה של חובות שאנשים לא היו חייבים לה.
ואז הייתה סערה, והבעלים של החברה גם נעצר – לדעתי הוא נמצא בהליך משפטי כרגע – ואני החלטתי שצריך לשים לזה סוף, ואנחנו חוקקנו את "חוק איקיוטק", ששם סוף לגביית חובות אגרסיבית ומבטיח שחברות לא יהלכו אימים עם עורכי דין ודרישות גבייה מנופחות. שינינו את העולם בתחום הזה. החוק הזה עבר, כמובן, והוא חלק מספר החוקים. אין יותר גבייה אגרסיבית; אין יותר גבייה שאתה לא אמור להסביר מהרגע הראשון מה מהות החוב. כשאתה חייב משהו, פעם ראשונה החברות – לא באמצעות עורך דין, אלא באמצעות מכתב שלהן – אמורות להסביר לך את החוב, להציג לך את זה בצורה שקופה, לתת לך אפשרות לפנות ולהבין את מהות החוב אל מול החברה, לא ישר אל מול עורך דין, ורק אם התהליך הזה בוצע כהלכה ועדיין לא שולם החוב, עוברים להליכה למסלול של עורך דין וגבייה דרך עורך דין. אבל אי-אפשר ישיר ללכת למסלול הזה. קודם כול חובות צריך לשלם, ושירות שצרכת – צריך לשלם עליו, אבל כשדורשים ממך לשלם משהו, אתה קודם כול צריך שתוצג לפניך המהות של החוב בצורה מפורטת, בהירה ושקופה.
בוקר טוב, אדוני.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
בוקר טוב גם לך, איש חרוץ. כמה שעות אתה מדבר כבר?
יואל חסון (המחנה הציוני):
שעה וחצי.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
אפשר עוד שעה וחצי? שאני לא אירדם. יש לך תפקיד רציני – לשמור אותי ער – – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
יחד עם "חוק איקיוטק" החשוב, בכנסת הזאת חוקקתי גם את "חוק ניתוק בקליק", שמאפשר לאזרחים להתנתק משירותים מתמשכים, כמו אינטרנט, סלולר ושירותי תוכן, בלחיצת כפתור, כך שלא יצטרך הציבור הישראלי להתייבש שעות בטלפון מול שימור לקוחות. אני גאה על כך שבזכות העשייה שלנו, של כולנו, הצלחנו לשנות את התמונה של היחסים בין לקוחות לבין חברות.
אדוני, היינו נמצאים בסיטואציה – וגם אתה בטח הכרת את זה באופן אישי – שאם התקשרת לשירות כלשהו, הרצון שלך אחר כך להתנתק מאותו שירות היה הופך להיות ממש סיוט. סיוט. היו מעבירים אותך מאחד לאחד, לשימור לקוחות, ו"נחזור אליך" ו"לא נחזור אליך", ו"כן רוצים להתנתק ממך" ו"לא רוצים לנתק אותך", ו"אולי ניתן לך עוד חבילה ועוד הנחה ועוד מתנה ועוד עניין, רק אל תתנתק ותישאר ותעשה". וזה הפך את העניין לסיוט, פשוט סיוט, ובאופן אגרסיבי וברוטלי חייבו אנשים להישאר ולצרוך שירות שאו שהם לא רצו או שהם לא היו צריכים אותו, שלא לדבר על חוסר התחרות שהיה כאן, כי בגלל הקושי להתנתק כבר לא הייתה שום תחרות.
ואז העברתי את "חוק ביטול בקליק". "חוק ביטול בקליק", פשוט מאוד – היום כבר נכנס לתוקף – שכשאתה מקבל חשבונית מאינטרנט, מפלאפון, סלולר, כל דבר, אדוני היושב-ראש, חייבת להיות על החשבונית כתובת ייעודית של אי-מייל וטלפון לצורך ניתוק והתנתקות. לא עוד לחפש איך ולהתקשר; אתה יכול היום להתנתק משירות מתמשך באי-מייל – פשוט לכתוב אי-מייל, ואז לחברות יש שלושה ימים, יש להן שלושה ימים לנסות לשמר אותך כלקוח ולהציע לך להישאר – וזה בסדר. אבל אם אחרי שלושה ימים לא השבת תשובה או לא השיגו אותך או לא ענית להם, הם חייבים לנתק אותך אם ביקשת. זאת באמת סוף-סוף אפשרות של הלקוחות לשלוט בצריכה שלהם ובמה שהם רוצים, ומצד שני זה גם מגביר את התחרות – זה מגביר את התחרות כי ברגע שיש דרך יותר קלה להתנתק, המשמעות של זה היא שיש תחרות יותר גדולה, והצעות יותר אטרקטיביות, ואפשר להילחם על לקוח.
אני מקווה מאוד, אגב – ואני שומע שיש כוונה ללכת לכיוון הזה – שזה יבוא לידי ביטוי באחת הרפורמות ששר האוצר מקדם. אתה לא היית בחלק הראשון שלי, אבל – – –
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
אני אשלים.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אתה תיבחן על זה, יהיה גם מבחן.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
בלי נדר.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אז אני שיבחתי את שר האוצר על חלק מפעולותיו. אחד הדברים הוא הרפורמה בבנקים – לאפשר לאנשים לעבור מבנק לבנק בקלות, כי בבנקים אנשים מפחדים – אגב, לא כי זה באמת קשה; זה לא כזה קשה לעזוב בנק ולעבור לבנק אחר. אבל אנשים חושבים שזה נורא מסובך. והרפורמה, אני מקווה, תאפשר בקרוב מאוד לעבור מבנקים בצורה הרבה יותר קלה, וזה אמור להיות בלחיצת כפתור, והבנקים אמורים לעשות עבורך את כל התהליך – הבנק שאתה עוזב מול הבנק שאתה עובר אליו.
גם אם תתחיל להיות פה יותר תנועה, אתה יודע שבבנקים – זה דבר מדהים, השמרנות של הצרכן או הלקוח הישראלי. רוב האנשים לא מחליפים בנק; הם עם הבנק שלהם כל החיים. אגב, אם אתה זוכר, כשהיית חייל, לא סתם הדבר הראשון שקיבלת זה ערכה מהבנק. אתה זוכר את זה? בגיל 16, 17, כשאפשר כבר לפתוח חשבון בנק, הבנקים עושים את זה ביעילות גדולה מאוד. הם מוצאים אותך דרך בית ספר, דרך לא משנה מה, והם עושים הכול כדי שתצטרף אליהם. הם נותנים מתנות, נותנים אפילו כסף, העיקר שאותו בחור בן 17 יפתח את החשבון הראשון שלו אצלם, כי אחר כך הוא לא עוזב. הוא לא עוזב. אחוז קטן מאוד עוזבים את הבנק שלהם, כי זה תמיד נראה נורא מסובך, נורא מסובך לעבור בנק. ואני מקווה שבעניין הזה, כמו שעשינו ניתוק בקליק, יהיה גם בעניין הבנקים. אנחנו נראה מצב שבו אנשים יכולים להתנייד גם בעניין הזה ולקבל את ההחלטות שלהם לפי מה שנוח, ושתהיה יותר תחרות.
בעולם המשכנתאות, אני חייב לומר, גם שם לקח לציבור זמן להבין את זה. היום יותר ויותר אנשים מבינים את זה שבעולם המשכנתאות התחרות היא ענקית. היא ענקית. כשאתה רוצה לקחת משכנתה – גם כזוג צעיר, לא רק מישהו מבוסס, גם זוג צעיר בתחילת הדרך – אתה לגמרי יכול לנהל משא ומתן עם בנקים על הריבית, על התנאים, על חלוקת המשכנתה. אתה לגמרי יכול לנהל משא ומתן. נכון שככל שתנאי האשראי שלך יותר טובים כוח המיקוח שלך הוא יותר טוב, אבל זה בסדר, זה חלק משוק חופשי, וזה בסדר גמור. אבל היום גם לזוג צעיר בתחילת הדרך, כשהוא הולך לקחת משכנתה, כדאי מאוד לעבור כמה בנקים ולנהל משא ומתן על הריביות, על התוכנית, על המסלול, כי יש לו סיכוי לקבל הצעות הרבה הרבה יותר טובות.
עכשיו, אדוני, אני רוצה באמת לדבר על משהו שבטח אותך יעניין, כדמוקרט גדול – כדמוקרט גדול – וזה על מה שחווינו בשלוש השנים האחרונות, בקדנציה הזאת, שאני הייתי בטוח שאנחנו מסיימים אותה ומתפזרים לכל עבר, אבל אנחנו כנראה נמשיך עוד כמה חודשים. אבל צריך בכל זאת לסכם את שלוש השנים האחרונות בעניין של הדמוקרטיה והאופוזיציה. תראה, אני חושב שמדינת ישראל היא מהמדינות הבודדות בעולם שמרגע הקמתה היא דמוקרטיה. מרגע הקמתה היא דמוקרטיה. זה אומר שהמייסדים שלה מהרגע ראשון קבעו שהיא תהיה דמוקרטית באופן מובהק, ממגילת העצמאות שלה. ואגב, זה מדהים – כשאתה קורא את מגילת העצמאות היום בפרספקטיבה של אז, כשאתה רואה מה היה אז, אתה אומר לעצמך: ברגע הכי שברירי של המדינה הצעירה הזאת – כשמקיפים אותה מיליונים של אויבים מסביבה; כשהמנהיגים שלנו, מייסדינו, ידעו שהרגע אחרי ההכרזה, עניין של ימים ואנחנו במלחמת קיום – יצרו את אחד המסמכים הסובלניים, הדמוקרטיים והפלורליסטיים ביותר שאומה יצרה בעולם, באמת ברגע הכי – כשהיינו ממש אפרוח, אפרוח. לא היום – היום ישראל היא עוצמתית, היום ישראל היא אחת המדינות החזקות בעולם באמת בכל הנושאים – ביטחונית, כלכלית – באמת אחת המדינות החזקות בעולם, אין על זה עוררין. אז, כשבאמת היינו אפרוח שעוד לא עמד על רגליו בכלל, כשאו-טו-טו עטו עליו נשרים לאכול אותו בכלל, דווקא אותו אפרוח חלש – הוא לא היה חלש ברוח, צריך להגיד. הוא לא היה חלש ברוח; הוא לא היה חלש בזכות שלו לבית לאומי ובזכות שלו למדינה לאומית ובית לאומי לעם היהודי. לא היינו חלשים בזה. ברוח לא היינו חלשים. אבל לא היינו חזקים בעוצמה, ממש לא. ויצרנו מסמך כל כך מרתק, אמיץ, סובלני, דמוקרטי, שאני חייב לומר לך, אדוני היושב-ראש, שהיום, עם כל העוצמה שיש לנו היום, המנהיגות הנוכחית לא הייתה כותבת מסמך כזה. אתה לא היית כותב מסמך כזה. ראש הממשלה שלנו לא היה כותב מסמך כזה. זה הסיפור העצוב של ישראל הדמוקרטית, שהיום לא בטוח שחברי הכנסת שיושבים כאן – לא בטוח שהיום, אם היינו מגישים את מגילת העצמאות כחוק, לא בטוח שיש לה אפילו רוב בבית הזה.
ואני שואל: איך זה יכול להיות? איך זה יכול להיות שהיום, כשישראל כל כך חזקה, דמוקרטית, יציבה, היא מפחדת ממסמך כל כך דמוקרטי? איך זה יכול להיות? מה קרה לנו? באמת, מה קרה לנו? מה קרה לנו שמתנהלת פה ממשלה וכנסת שאין לה בכלל סובלנות כלפי מתנגדיה, כלפי יריביה הפוליטיים? מה קרה לנו שראש ממשלה עוסק בהגחכת האופוזיציה, בזלזול בחשיבותה, בניסיון להצר את צעדיה, בהפעלת רוב באופן אגרסיבי ובוטה תוך סתימת פיות, תוך מניעת דיונים אמיתיים, תוך הגבלה נרחבת של יכולת האופוזיציה לפעול?
עכשיו, אנחנו לא ויתרנו. אנחנו לא ויתרנו בשום שלב. לא ויתרנו בשום שלב, ואמרתי קודם גם לשרה גמליאל: כשאתה שומע את ראש הממשלה ואת השרים ואת חברי הכנסת של הקואליציה, שמדברים ביהירות על זה שהעם איתם, והם תמיד ינצחו, והם תמיד ישלטו, ואין להם ספק שהם ינצחו בבחירות האלה ובבחירות הבאות – מנהיגים שמדברים ככה, מנהיגים שמדברים ככה הם המנהיגים הכי פחות דמוקרטיים. הם מנהיגים שמזלזלים בציבור, מזלזלים בעם, מזלזלים בדמוקרטיה. יש בהם זחיחות מסוכנת. הם רואים את העם כמובן מאליו. יש לנו ראש ממשלה, אגב, שמתמרן בעם בלי למצמץ ומשקר; מספר לעם סיפורים, ב-2015, שהוא מפזר את הכנסת בגלל פוטש, ואחר כך מתברר שהוא בכלל פיזר את הכנסת – הוא הודה – בגלל עיתון, עיתון שלו, בגלל אינטרס שלו. ומה קרה גם עכשיו? גם עכשיו ראש הממשלה ניסה להוביל את מדינת ישראל לבחירות – לא בגלל משבר בין-לאומי, משבר אידיאולוגי, משבר מדיני, משבר כלכלי; פשוט בגלל שהוא רוצה להקדים את היועץ המשפטי לממשלה. זה הכול. הוא רוצה להקדים את היועץ המשפטי לממשלה. עוד פעם – אני ואני ואני. ראש הממשלה זה אני ואני ואני, ומה שטוב לי ומה שאני רוצה ומה שאני צריך, ולא מה שנכון.
ואני חייב לומר לך, חבר הכנסת סמוטריץ, שבאמת, אתה ואני במחלוקת גדולה מאוד כמעט – על רוב הדברים. אני אמרתי לשרה שקד: אתם הפעם לא מצמצתם, וזה ייאמר לזכותכם. אתם ידעתם את האמת למה ראש הממשלה רצה בחירות. אתם אמרתם למה ראש הממשלה רצה בחירות ואתם לא מצמצתם, ואני שמח על כך, מכיוון שראש הממשלה הזה למד שיעור חשוב – שהמדינה הזאת היא לא עסק פרטי שלו. ואני יודע שאפשר היה אולי לבקר את האופוזיציה, כביכול, שהאופוזיציה הייתה צריכה לקפוץ כמוצאת שלל רב ולתמוך באופן אוטומטי במה שראש הממשלה רוצה, כולל פיזור הכנסת. ואני אמרתי בצורה ברורה וגלויה, ואין לי בעיה עם זה: אני הצבעתי בעד פיזור הכנסת, והייתי מצביע בעד פיזור הכנסת כל התהליך, אבל לא הייתי מתחייב על תאריך שטוב לראש הממשלה כשאני יודע מה המניעים שלו. כל התקשורת מדברת ומספרת ומפרשנת למה ראש הממשלה רצה את התאריך המסוים הזה לבחירות, וכשהאופוזיציה באופן נחוש אומרת: אנחנו לא ניתן לראש הממשלה את מה שהוא רוצה, מבקרת את האופוזיציה.
אז בוא נהיה ברורים כאן: אנחנו תמכנו ורצינו בפיזור הכנסת ועדיין רוצים בפיזור הכנסת ובהליכה לבחירות. אנחנו לא רוצים לתת לראש הממשלה את מה שהוא רוצה, ואנחנו לא נשתף פעולה עם ראש ממשלה שנמצא בתחרות עם גורמי אכיפת החוק.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
יואל, מתי אתם רוצים?
יואל חסון (המחנה הציוני):
אתה יודע עוד דבר, אדוני? אני חושב שגם אתה מאמין בזה, גם אם לא תודה בזה.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
לא, רק תגיד מתי אתם רוצים בחירות.
יואל חסון (המחנה הציוני):
כשתונח הצעה לפיזור הכנסת.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
אבל אתמול הונחה. נגיד שאתמול זה היה עובר.
יואל חסון (המחנה הציוני):
תמכנו, תמכנו.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
אז איזה תאריך הייתם נותנים?
יואל חסון (המחנה הציוני):
היינו מנהלים דיון על זה.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
מתי?
יואל חסון (המחנה הציוני):
לא יודע, אין לי מושג.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
אבל זה חייב להיות בתוך חמישה חודשים. ביולי-אוגוסט אתם לא רוצים, זאת אומרת יוני. אז הייתם מצביעים נגד. היית חייב להצביע נגד פיזור הכנסת אם היית יודע – – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
לא היינו – – –
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
אתה לא רוצה בחירות בחמשת החודשים הקרובים. אתה לא רוצה את יוני, כי זה לא נוח לראש הממשלה.
יואל חסון (המחנה הציוני):
כי זה נוח לראש הממשלה.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
אתה לא רוצה באוגוסט, כי כל הבוחרים שלך בארצות הברית – או חלקם – בחוץ לארץ. וכיוון שהחוק מחייב בחירות בתוך חמישה חודשים, היית נאלץ להצביע נגד. זה, אגב, היה מביך אותך מאוד מאוד.
יואל חסון (המחנה הציוני):
יש לך קצת תדמיות – – –
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
יש לך מזל שהבית היהודי, כמו שאמרת קודם, עמד על שלו והציל אתכם, כמו שאמר ביבי.
יואל חסון (המחנה הציוני):
קודם כול, כנראה הצלתם גם את עצמם.
יש לכם תגיות ותדמיות לגבי המצביעים שלנו. המצביעים שלנו לא כולם באוגוסט נמצאים באמריקה, בסדר?
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
לא, לא, לא כולם, אבל יותר מאשר שלנו, כנראה, פרופורציונלית.
יואל חסון (המחנה הציוני):
לא יודע, לא יודע. לא יודע.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
דווקא לנו בחירות ביולי-אוגוסט לא רע.
יואל חסון (המחנה הציוני):
תראה, אני אומר לך משהו: אני חושב שתמיד לכל אחד יש פה אינטרס פוליטי לכאן או לכאן – בחירות באוגוסט, בחירות באוקטובר, בחירות ביולי. אני חושב שקודם כול, הליכה לבחירות צריכה להיות הליכה עניינית לבחירות, על רקע משברים אמיתיים.
אגב, עוד דבר שאנשים טועים לחשוב – אומרים שהאופוזיציה רוצה כל הזמן בחירות. יש בזה טעות. מה הטעות? במשטר פרלמנטרי אופוזיציה רוצה בהחלפת ממשלה. ממשלה מתחלפת בכנסת, היא לא מתחלפת בבחירות במשטר פרלמנטרי. ומבחינתי, אגב, הפעולה התמידית שלי שכל הזמן צריכה להיות זה ניסיון לגבש 61 שיפילו את הממשלה הנוכחית. זאת פעולתה האמיתית של האופוזיציה – לא בחירות בהכרח. אגב, אתה יודע שאני לא הסכמתי אף פעם לקחת יד בכל מיני חוקי פיזור כנסת שהיו מגישים חצי שנה אחרי השבעת כנסת. זאת בדיחה, זה לעג לרש. זאת בדיחה. זה פוגע במדינה. גם אם אני באופוזיציה, מדינת ישראל לא צריכה בחירות כל חצי שנה.
אם אתה שואל אותי, בהגדרה, צריך לחוקק חוק – אגב, אני אומר את זה פה שנים; אתה יכול ללכת לפרוטוקולים אחורה, אני שנים אומר את זה – שכנסת היא ארבע שנים, לא יום יותר ולא יום פחות. פיזור כנסת צריך להיות דבר דרמטי, ברוב מיוחד, בעת חירום. ראש ממשלה חושב שהוא לא יכול להמשיך לנהל את המדינה? אפשר להרכיב ממשלה אחרת. ברוב הפרלמנטרים בעולם זה מה שעושים. זה מה שעושים ברוב הפרלמנטים בעולם. כשקמרון באנגליה התפטר, הורכבה ממשלה אחרת. ברוב הממשלים הפרלמנטריים בעולם – דווקא במקומות הפחות-יציבים פוליטית, כמו איטליה או כאלה, יש את הבלגן שלנו, אבל דווקא אין להם משטר פרלמנטרי מסודר כמו שלנו. דווקא לנו יש משטר פרלמנטרי, עם כל הבעייתיות שבו, שהוא יחסית מאורגן. ולכן, במשטר פרלמנטרי, הכנסת היא העוגן. היא העוגן. היא העוגן המרכזי, ובתוכה אמורים להיות התהליכים. אתה לא אמור לקרוא לציבור כל חצי שנה או כל שנה כי בא לך. גם הציבור לא רוצה את זה. הוא לא מעוניין בזה, כי זה לא נכון. כי מה הייתה, לדוגמה, המשמעות אם היינו מפזרים את הכנסת הזאת באופן לא ענייני? כמה דברים חשובים לציבור הישראלי היו מתפספסים? המשימה שלי כאופוזיציה, כל יום וכל דקה, קודם כול, היא לנסות לייצר ממשלה חלופית בכנסת. יש סיכוי יותר, יש סיכוי פחות – לא יודע, זה דינמיקות פוליטיות שקיימות, אי-אפשר לדעת. אבל זאת המשימה, והכנסת היא עוגן.
יש עוד טעות שרווחת, וגם יש לאנשים אינטרס לחדד אותה: יש איזה תפיסה בציבור שכאילו בבחירות הציבור הישראלי בוחר ראש ממשלה. אומרים, וביבי נתניהו ראש הממשלה אומר: הציבור בחר בי לראש ממשלה. זה לא נכון. הציבור לא בחר בנתניהו לראש ממשלה. אין שום מקום שקובע בהכרח שראש המפלגה הגדולה הוא ראש הממשלה. ממש לא. עובדה שזה כמה פעמים לא קרה פה – ב-2009 ובמקרים אחרים. החוק מאוד מאוד ברור. קודם כול, מי שנותן אמון בראש ממשלה וממנה חבר כנסת לראש ממשלה זה הכנסת. לא הציבור – זו הכנסת. הציבור בוחר את הכנסת, מחלק את הכנסת. זה מה שהציבור עושה. הכנסת, חברי הכנסת, מייצרים רוב להטיל על אחד מחברי הכנסת להרכיב ממשלה – כמובן, בתהליך מול הנשיא. זה התהליך, שיהיה ברור. ראש ממשלה וממשלות נבחרות בכנסת. הציבור בוחר את הכנסת.
אם היית שואל אותי, אדוני היושב-ראש – ראש הממשלה דיבר על זה הרבה, אבל הוא, כרגיל, רק מדבר; הוא לא עשה עם זה שום דבר. הוא כבר מ-2009 מדבר על שינויי שיטת ממשל ורפורמה בממשל וכל מיני דברים מהסוג הזה, והוא לא עשה שום דבר. כי הדבר הנכון למדינת ישראל זה שתי מפלגות גדולות ויציבות. צריך לחזור לימים שבהם מפלגות גדולות, שתי מפלגות גדולות, היה בהן מנעד של עמדות; לא כולם נראו אותו דבר, לא היה כזה חידוד עמדות, אלא היה מנעד של עמדות וויכוחים אידיאולוגיים פנימיים בתוך מפלגות, וזה מה שהיה נכון. בליכוד הנורמלי של פעם יכלו לחיות ביחד, וחיו היטב ביחד, עוזי לנדאו מצד שני ומאיר שטרית מצד אחר – שתמך בהסכמי אוסלו – והליברלים מצד אחד והחרותניקים מצד שני, וידעו לעבוד יפה מאוד ביחד. יפה מאוד. מתי זה התקלקל? כשאנשים כמוך הגיעו לליכוד והשתלטו עליו – אמוניים, משיחיים, שהתפקדו לליכוד אבל לעולם לא הצביעו עבורו, אגב, אבל התפקדו לליכוד ופקודים לליכוד ומשפיעים עליו, והביאו אותו למחוזות – מפלגה לאומית ליברלית במקור שהפכה להיות מפלגה קיצונית.
אגב, גם מצד שני יש תהליכים דומים; גם במפלגות בצד מרכז-שמאל יש הקצנה, יש גורמים קיצוניים שמקצינים את המערכת. עוד פעם, אם יש איזון, זה יכול לחיות ביחד. אם יש צד אחד שכבר מפתח דומיננטיות זה לא עובד, בטח לא במפלגות שמתיימרות להיות מפלגות שלטון. מפלגות שלטון חייבות שיהיה בהן מנעד רחב של עמדות. הן לא יכולות להיות מפלגות קיצון.
והדבר האידיאלי שצריך לעשות, בעיניי, כדי לשנות את המצב הלא-יציב שאנחנו נמצאים בו מבחינה פוליטית זה לעבור למצב שאתה מחזק מפלגות גדולות. ואיך אתה עושה את זה? השינוי המשמעותי ביותר שצריך לעשות, בעיניי, זה לקבוע – כי זה שינוי – שבאופן אוטומטי המועמד שהוא ראש המפלגה הגדולה ביותר בתום מערכת בחירות, הוא אוטומטית ראש ממשלת ישראל. הוא אוטומטית ראש ממשלת ישראל. הוא לא צריך קואליציה. הוא קודם כול ראש ממשלת ישראל. אחר כך הוא יכול להקים קואליציה, אבל הוא ראש הממשלה. אין שאלה מי ראש הממשלה.
מה תהיה התוצאה – שאני בטוח שאתה לא תאהב אותה? מה תהיה התוצאה? ברגע שהציבור יבין שמי שהוא ראש המפלגה הגדולה, אוטומטית הוא ראש הממשלה, תהיה התכנסות למפלגות הגדולות. תהיה התכנסות למפלגות גדולות, ונחזור למצב שיהיו פה שתי מפלגות גדולות שיהיה להן מעל 61 ביחד, וגם אם הן יהיו באופוזיציה, אחת מהן תהיה באופוזיציה – עדיין המפלגות הקטנות שיהיו חלק מאותה קואליציה ידעו שכל רגע נתון שתי מפלגות גדולות יכולות לשתף פעולה על נושאים ממלכתיים, הן ידעו שכוח המיקוח שלהן יורד – וכוח המיקוח ירד.
הסיטואציה היום, צריך לומר את האמת – המפלגות הגדולות, שעומדות בראש הממשלות, הדומיננטיות שלהן נמוכה. מי שהם דומיננטיים בעיקר זה המפלגות הקטנותף שהן אוחזות בקואליציה, וראינו את זה בשבועות האחרונים. לא צריך להיות גיבור גדול. לא צריך להיות גיבור גדול, לא צריך ללכת לספרי ההיסטוריה; זה ממש במציאות של היום. אנחנו רואים את זה כל יום ביום-יום בעבודת הכנסת ורואים את זה גם בדברים הגדולים – ראינו ליצמן, ראינו מרכולים, ראינו הרבה דברים, ואין בכלל דומיננטיות למפלגת השלטון. אני חושב שאת הדבר הזה אנחנו צריכים לפעול לשנות, כי זה דבר שהוא הכרחי מאוד.
תראו, אנחנו מגיעים עכשיו, סביר להניח, לתקופה שתהיה תקופה מאוד מעניינת מבחינה מדינית. המהלך המבורך של נשיא ארצות הברית להעביר את השגרירות האמריקאית לירושלים – שאני מקווה שיוביל עוד מדינות אחרות להחליט החלטה דומה – ייצור פה מציאות ביטחונית ומדינית שהיא אתגר, ואני מצפה ומחכה. אגב, אני מאוד שמח שעל פניו נראה שיש ממשל אוהד לישראל בארצות הברית, שמבין את האינטרסים של מדינת ישראל, את האינטרסים של האזור. אני מקווה שידע גם לייצר קואליציית מתונים במזרח התיכון – שישראל היא כמובן חלק ממנה – מול הקיצוניים. יש כאן המון המון הזדמנויות ואפשרויות לייצר כמה דברים חשובים, ואני אפרט.
הדבר הראשון והדחוף ביותר זה קואליציה איתנה וחזקה, יחד עם ארצות הברית, יחד עם אירופה, יחד עם מדינות ערב המתונות, כדי להילחם בכוחות הקיצוניים, בארגוני הטרור ובמשטרים קיצוניים שקיימים במזרח התיכון – אגב, לא מאיימים עלינו באמת; הם מאיימים יותר על שכניהם הערבים. ואנחנו צריכים להיות פה חלק מהחזית כדי להילחם בכוחות האלה, כי גם מדינות ערב מסוימות רואות מה קרה בעיראק ובסוריה ולא רוצות להגיע למצב הזה. בוודאי לגבי חלק מהמדינות, לנו יש אינטרס שהן לא יגיעו למצב הזה, וצריך לגבש כאן קואליציה חזקה ומשמעותית. מובן שיש כבר היום תיאום, אבל הדבר הזה חייב להיות הרבה יותר משמעותי וחזק, כדי ליצור קואליציה משמעותית וחזקה בתחום הזה.
דבר שני זה הנושא של תהליך מדיני והסדרת היחסים בינינו לבין הפלסטינים ומדינות ערב. היום יש הזדמנות אמיתית – הזדמנות אמיתית לייצר קואליציה במזרח התיכון עם מדינות ערב מתונות ולייצר הסדר שהוא לא רק הסדר עם הפלסטינים, אלא הסדר כולל; הסדר כולל שיביא לשינוי המציאות. איזו מציאות? קודם כול, הדבר החשוב ביותר בעיניי זה מציאות של הבטחת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – מה שמצריך היפרדות מחלקי מולדת, שמירה על גבולות בני-הגנה, שמירה על גושי ההתיישבות והגדרת גבולות ברורים וסופיים למדינת ישראל שגם מוכרים על ידי גורמים בין-לאומיים. המהלך הזה יבטיח קודם כול את שמירת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ברוב יהודי מוצק, ונוכל להתכנס ולעבוד ולעסוק בחיזוקה, ביצורה של מדינת ישראל. מובן שמהלך כזה דורש גם ערבויות ביטחוניות, ואין לי ספק ואני לא מזלזל לרגע בצרכים הביטחוניים בהסכם כזה. אנחנו יודעים לעמוד בהם.
ואגב, אני חושב שאם הסוגיה או העיסוק לא היה בשאלה אם בכלל לעשות הסכם, אלא היה עיסוק באיזה הסכם יהיה, הייתם מוצאים פה פחות אופוזיציה, יותר קואליציה. כי הוויכוח המרכזי שלנו עם הממשלה הזאת זה לא על איזה הסכם יהיה אלא על המהות של ללכת להסכם בכלל – שזאת הבעיה, כי לדעתי, ברוב חלקי הבית יש כמעט רוב – לא כמעט, יש רוב לסוג מסוים של הסכם ולאינטרסים ולערבויות ולכללים ביטחוניים. הבעיה, הוויכוח שלנו עם הממשלה הזאת זה לא על איזה הסכם אלא אם בכלל אתם רוצים לעשות הסכם, ועל זה שאתם לא מבינים את הסכנה בסטטוס קוו, באי-קיום ההסכם ובאי-חתירה לתהליך מדיני ולהסכם.
התנאים הם מאוד ברורים: עבודה עם המתונים; לחימה בקיצוניים, לא למצמץ אל מול טרור. אגב, אתם ממצמצים אל מול טרור. אתם לגמרי ממצמצים אל מול טרור. אתם גם לא מתקדמים בשום צורה בתהליך מדיני, אבל גם ממצמצים אל מול טרור, אל מול החמאס בעזה. בממשלת הימין-ימין-ימין, הכי ימין שיש, החמאס פורח ומשגשג בעזה. פורח ומשגשג בעזה. אין אפילו שום תוכנית או רצון, או אפילו אמירה, למוטט את שלטון החמאס בעזה.
איך יכול להיות שראש ממשלה, שקמפיין שלם שלו היה "חזק מול החמאס", מאפשר המשך שלטון ארגון טרור? איך זה יכול להיות? איך זה מובן? איך זה מובן שהוא מרשה שמדינת ישראל בכל רגע נתון תחת התקפת טילים וחדירות של ארגון טרור? ואני לא מדבר על מדינה. תיאורטית גם סוריה יכולה עכשיו להתקיף אותנו בטילים; גם סעודיה וגם מצרים ואולי אפילו איראן. זה עולם אחר – יחסים בין מדינות, ומאזן אימה; אלה דברים אחרים לגמרי, אין בכלל מה להשוות. אבל ארגון טרור שיושב בעזה, השתלט על עזה בכוח, מפר הסכמים שישראל חתמה עליהם – ואנחנו נותנים לזה לעבור בשלום. החמאס הוא לא רק ארגון טרור שפוגע קודם כול בפלסטינים אבל גם בישראלים – הוא יותר פוגע בפלסטינים מאשר בישראלים, בוודאי גם בישראלים, הוא ארגון טרור רצחני – הוא גם המכשול הגדול ביותר לתהליך מדיני. הוא המכשול הגדול ביותר לתהליך מדיני, מכיוון שכל עוד החמאס שולט בעזה, לא יוכל להיות תהליך מדיני אמיתי, בוודאי לא בפתרון של שתי מדינות – לשני עמים צריך להגיד, כולל הזכות שלנו.
אבל מי יודע, אולי חבר הכנסת סמוטריץ, היושב-ראש, אולי אתם בכלל רוצים בזה, בהמשך שלטון החמאס בעזה, כי אתם יודעים שכל עוד החמאס נמצא בעזה הנושא המדיני לא על השולחן, ואתם יודעים שהפלסטינים לא יתקדמו לתהליך מדיני, ואתם יודעים שאבו מאזן מאותגר כל הזמן על ידי החמאס והג'יהאד האסלאמי, ואולם לכם זה סבבה, זה טוב. למה לא? אתם הרי לא רוצים להתעסק בעניין המדיני באמת. ראש הממשלה לא רוצה בזה – לא מסיבות אידיאולוגיות, שלא תהיה פה טעות; לא כי הוא לא מכיר את הסכנות; לא כי הוא לא יודע את ההזדמנויות. הוא לא מתעסק בעניין המדיני כי הוא מפחד ממך. ממך הוא מפחד – ממך ומחבריך, כי הוא יודע שאם הוא ילך מדינית לאנשהו, הוא יודע שאתם תפילו אותו. הוא לא רוצה ליפול; הוא לא רוצה, הוא רוצה להיות ראש ממשלה; כמו שהוא לא היה הולך לבחירות אם הוא היה חושב שהוא לא יחזור להיות ראש ממשלה. הוא חושב שהוא יכול, אז הוא רוצה להיות ראש ממשלה – זה מה שמעניין אותו. הוא כן מפחד ממך. חבר הכנסת סמוטריץ, אתה אחד הח"כים הכי משפיעים בכנסת, חד-משמעית. אני אומר את זה גם בצער, למרות שאני מעריך אותך כאידיאולוג, כאיש ביצוע – אידיאולוג מסוכן, אבל אידיאולוג. אבל ראש הממשלה מפחד ממך – הוא מפחד ממך, הוא מפחד מתומכיך, כי זה מה שמשאיר אותו על הכיסא, והוא יודע שברגע שנשים אתכם בצד, יש רוב להסכם מדיני – שהוא יביא. הוא יודע את זה, כולל כל ההגבלות והערבויות הביטחוניות שהוא מדבר עליהן.
אני תומך בהן, בוודאי שאני תומך בהן. מה, אני רוצה לסכן את מדינת ישראל? אני אסכן את ביטחונה של מדינת ישראל? מה, אני לא מכיר את האתגרים הביטחוניים של ישראל? אני ישבתי תקופה ארוכה בוועדת החוץ והביטחון; אני מכיר הרבה דברים. ישבתי בוועדה לביקורת המדינה; אני מכיר הרבה דברים. אני גם יודע שישראל היא מדינה חזקה. אני יודע שהיא מדינה מאוד חזקה, ביטחונית וצבאית. אבל אני אומר: הוא יודע שהאופוזיציה תיתן יד להסכם מדיני – שהוא יביא, שנתניהו יביא.
ועכשיו אנחנו שומעים, ואנחנו מחכים לשמוע, שראש הממשלה בשיחות עם נשיא ארצות הברית, ויכול להיות שתוצג תוכנית מדינית על ידי הנשיא טראמפ. מאוד מעניין מה יקרה. תוצג תוכנית מדינית כזאת. לא יודע מה יהיה בתוכה. לא יודע. אני משער שהעיקרון של שתי מדינות יהיה שם; אני מאמין. אני לא יודע באיזה תנאים, אבל זה יהיה, ואז ראש הממשלה יגיד את תשובתו. עכשיו, למי הוא אומר את תשובתו? לא לנשיא ארצות הברית אובמה, שהוא ראה בו עוין את ישראל, וחלק פה בישראל ראו בו אפילו אויב של ישראל, אלא לנשיא שהוא באמת אוהד אמיתי, עם ממשל אוהד; לא רק הנשיא – זה גם ממשל אוהד, שגם קיבל החלטה על ירושלים. ואתה זוכר שהוא אמר שיהיה לזה מחיר? אולי בעיניך זה מחיר. אולי בעינינו זה יהיה דווקא דבר טוב.
אז אני אומר, א. אני מקווה מאוד שהנשיא טראמפ יעמוד במילתו ואכן יציג תוכנית מדינית, ושראש הממשלה גם ייענה לה ויציג אותה. ואני אומר פה עכשיו, לפני שאני בכלל יודע מהי התוכנית המדינית – פה ושם שמעתי, אבל אני לא יודע; אף אחד לא יודע באמת מה יוצג בסוף – אני כבר אומר מראש שאין לי ספק שהאופוזיציה תתמוך בתוכנית המדינית הזאת. חד-משמעית.
אני אגיד גם מילה על הפלסטינים. תראו, יש קמפיין שהצליח לא רע על ידי הממשלה הזאת, על ידי הקואליציה הזאת, שבמשך שנים מחדירה לציבור הישראלי שאין פרטנר, שאין פרטנר; שכן, אנחנו רוצים, וצריך, אבל אין באמת עם מי לעשות הסדר. אגב, רוב הציבור הישראלי, כשאתה עושה סקרי עומק, באמת תומך בשתי מדינות ורוצה הסדר עם הפלסטינים, אבל כשאתה שואל אותו מה הסיכוי שזה יקרה, רוב הציבור לא מאמין בסיכוי, כי הוא אומר: אין פרטנר. נגיד רגע שזה נכון. כשאתה אומר שאין פרטנר, מה אתה אומר, למעשה? כאילו שהתהליך המדיני או הפתרון הוא עבורם, עבור הפרטנר. הפתרון המדיני הוא עבורנו. אני תומך בו קודם כול כי הוא חשוב לנו, קודם כול כי הוא נכון למדינת ישראל. בגלל זה אני תומך בו – כי אנחנו צריכים את ההפרדה הזאת כדי לשמר את ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית.
אתה יודע, חבר הכנסת סמוטריץ, שאתה מסתובב הרבה בשטחי יהודה ושומרון. אתה בטח לא נכנס לערים הפלסטיניות, אבל אתה מסתובב בסביבה שלהן, ואני לא יודע אם נתקלת וראית שלטי חוצות, פלאיירים, חומרי הסברה שכבר אומרים לפלסטינים, לציבור הפלסטינים: מדינה אחת. לא צריך יותר שתי מדינות, אין צורך, החזון הזה כבר לא רלוונטי. הפלסטינים עצמם אומרים: החזון של שתי מדינות כבר לא רלוונטי. משכנעים יותר ויותר אנשים, יותר ויותר אנשים שלא לתמוך בחזון של שתי מדינות אלא ללכת למסלול אחר, של מדינה אחת. הם אומרים לעצמם: אנחנו צריכים עכשיו שתי מדינות? להיות איזו מדינה קטנה במזרח התיכון? מה זה יעזור? עדיף להיות מדינה אחת, לחכות בסבלנות, ולאט-לאט יהיה לחץ בין-לאומי שידרוש מישראל לתת לפלסטינים – ככה אומרים הפלסטינים – תושבות, ואחר כך אזרחות, ולאט-לאט אנחנו נהיה רוב. אנחנו נהיה רוב. ותראה, אדוני היושב-ראש, חבר הכנסת גליק – תגיד את דעתך בנושא – אומר על בימת הכנסת: מדינה אחת עם אזרחות מלאה לפלסטינים. שמעת אותו, נכון? אתה מכיר? אתה תומך בה? מה אתה מציע?
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
– – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
אני לא יכול לשבת שם. תגיד, מה עמדתך? מה עושים עם הפלסטינים?
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
– – –
איתן ברושי (המחנה הציוני):
על איזה זמן עכשיו השיחה הזאת?
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
אני מבין שמשעמם לך, ברושי.
איתן ברושי (המחנה הציוני):
– – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
טוב, אנחנו נעקוב ונלמד. זה חשוב לדעת את היריב הפוליטי, אבל אני באמת אומר שאם יושב פה חבר כנסת מטעם מפלגת הליכוד – לא איזו מפלגה קיצונית, כן? שמדבר למעשה על ויתור על ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, תוך הכנסת – אגב, תראו מה זה, זה מדהים, אין לתאר, באמת אין לתאר. היו פה 40,000 מסתננים/מהגרי עבודה/פליטים, תקרא להם איך שאתה רוצה, שנכנסו למדינת ישראל. הארץ רעשה ובערה – בצדק, אגב, בצדק, כי התלוו לזה המון המון בעיות חברתיות קשות, שפגעו בשכונות בדרום תל אביב, ומדינת ישראל לא התמודדה עם זה כהלכה ולא טיפלה בזה בזמן אמת. אבל, אדוני היושב-ראש, 40,000 הציתו פה דיון שלם, אבל מ-2.5 מיליון פלסטינים – מזה אתם לא מפחדים? מ-2.5 מיליון פלסטינים שחבר הכנסת גליק רוצה לתת להם אזרחות – מזה אתם לא מפחדים? בשביל זה הקמנו בית לאומי לעם היהודי? בשביל מה? 40,000 מאפריקה – זה מסכן את ישראל; 2.5 מיליון פלסטינים לא מסכנים את ישראל. זה לא שהם מסכנים כבני אדם, חס וחלילה. לא. רובם בוודאי אנשים טובים; פשוט כי הם לא רוצים את מה שאנחנו רוצים – הם לא יהיו ציונים, הם לא יסכימו לחיות במדינה ציונית, הם לא חיים את הערכים שלנו, את הלאומיות שלנו, בדיוק כמו כל אדם אחר. אגב, באותה מידה הייתי מתנגד גם ל-2.5 מיליון שבדים שייכנסו לישראל. זה לא בגלל זה. כי הפלסטינים – יש להם לאומיות, יש להם ערביות. הם לא ציונים, הם לא חלק מהאתוס הציוני, והם לא צריכים להיות חלק ממדינת ישראל, והם גם לא אזרחי מדינת ישראל.
אני לא משווה אותם בשום צורה לאזרחי מדינת ישראל הערבים שחיים כאן. הם אזרחי המדינה, הם צריכים להיות בשוויון זכויות, והם צריכים להיות גם נאמנים למדינה. בעיניי הם צריכים גם להשתלב בשירות אזרחי – בשבילם, בעיקר בשבילם, וגם בשבילנו – וצריך לחיות ביחד. אבל אין לנו שום עניין לצרף פלסטינים אל תוך ישראל מתוך כורח. הרי זה לא יהיה תהליך בהסכמה; זה יהיה כורח, כי יהיה לחץ בין-לאומי – יהיה לחץ בין-לאומי, תהיה מציאות שתלחץ. אנחנו לא יודעים לאן נלך מבחינת המציאות העתידית ברשות הפלסטינית מבחינת מנהיגות עתידית, וכל הדברים האלה בסופו של דבר מסכנים אותנו.
כמו שאמרתי, זה ויכוח של קצוות. זה ויכוח של קצוות. כשאתה מסתכל על הבית הזה, אתה מבין שהנושא המדיני זה ויכוח של קצוות, כי רוב הבית הזה מאמין בפתרון של שתי מדינות, תוך שמירה על גושי ההתיישבות, תוך שמירה על גבולות בני-הגנה. רוב הבית הזה מסכים לזה. יש פה קצוות קיצוניים שמפריעים לתהליך הזה, שגורמים לראש ממשלה לפחד ללכת כל הדרך לשם, לפספס הזדמנות מדינית משמעותית של נורמליזציה עם מדינות ערב נוספות. זאת המציאות שאנחנו עומדים בפניה, זאת המציאות שאנחנו מתמודדים איתה, ואנחנו נשלם עליה מחיר מאוד מאוד יקר. המחיר היקר שאנחנו גם משלמים זה שהשיח המדיני הפך להיות פחות ופחות רלוונטי – עוד פעם, בגלל הצלחה של ראש הממשלה להוריד אותו מסדר-היום, וגם בגלל טעויות אחרות, גם שלנו, שאנחנו לא מדברים מספיק על הנושא המדיני. בעיניי, מדינה דו-לאומית מסוכנת הרבה יותר מכל גרעין איראני ומסוכנת הרבה יותר מכל פעילות טרור, כי מולם נדע להתמודד. ישראל היא חזקה, עוצמתית, והיא תתמודד עם כל איום. אני אומר את זה בצורה ברורה: מדינת ישראל תתמודד עם כל איום ביטחוני שיבוא עליה. אין על ישראל בהיבט הזה איום קיומי. אין על ישראל בהיבט הביטחוני איום קיומי. האיום הקיומי האמיתי הוא מדינה דו-לאומית – זה האיום הקיומי האמיתי.
ואני חייב להגיד לכם, רוב הציבור הישראלי מפחד מאיראן יותר מאשר מהסכנה הדו-לאומית, של מדינה דו-לאומית. עדיין קשה להסביר לציבור את הסכנה של מדינה דו-לאומית. קשה, אני מודה. אבל דווקא דרך המציאות בירושלים יותר ויותר ישראלים מבינים את הסכנה של מדינה דו-לאומית, כי הם רואים את ירושלים היום, שהפכה לצערי להיות עיר דו-לאומית, שאם חבר הכנסת סמוטריץ – אם הפלסטינים בתוכה יחליטו להצביע לבחירות המוניציפליות בירושלים, אתה יודע מה יהיה ההרכב של מועצת העיר בירושלים; אתה אולי יודע מי יהיה ראש עיריית ירושלים. אתם מכירים במציאות הזאת. אתם יודעים שהכפרים שאוחדו לתוך ירושלים הם לא ירושלים. הם מעולם לא היו ירושלים. הם היו כפרים בגדהץ הם לא היו חלק מירושלים ההיסטורית שאוחדה ב-67', שחלקה היה בירדן. הם לא היו חלק מירושלים, והם אוחדו פנימה. הם אוחדו פנימה מתוך איזושהי אמונה שכמה שיותר כפרים ייכנסו לירושלים – כמה שפחות יוחזר. זאת הייתה התפיסה אז, כי הייתה איזושהי הנחה רווחת שכל מה שלא ירושלים יוחזר גם ככה. איך אמר אז רחבעם זאבי, גנדי? אמרתי את זה קודם. הוא אמר: אם הייתי יכול להגיד שיריחו זה ירושלים, הייתי מביא את יריחו לירושלים, הייתי אומר שיריחו זה ירושלים. כי הוא לא רצה שיחזירו, כי זה ההיגיון, כי זאת הייתה התפיסה.
ואני אומר בצורה ברורה, אני אומר בצורה ברורה: אין ולא היה מצב יותר מסוכן ממה שאנחנו חווים היום בירושלים לאחיזה שלנו בירושלים, לשמירה על ירושלים מאוחדת באמת, ולא בסיסמאות ובקשקושים. כי כשהמשטרה וגורמי אכיפת הביטחון והחוק – יש אזורים שלמים שהם לא נכנסים אליהם בירושלים. זאת לא ריבונות, זאת עבודה בעיניים. זאת לא ריבונות. זו ממש לא ריבונות.
ולקראת סיום אני רוצה לומר, ב-20 דקות האחרונות שנשארו לי – יכול להיות שאצטרך עוד טיפה זמן, אדוני היושב-ראש. תשקול את זה. אני לא יודע אם אני אספיק לגעת בכל הנקודות שרציתי. מה קרה, ברושי?
איתן ברושי (המחנה הציוני):
אתה צריך עזרה? עבודת צוות.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אתה אמור לעלות מתי?
איתן ברושי (המחנה הציוני):
ב-07:00.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אז למה כתוב לי עוד 20 דקות?
קריאה:
הוסיפו לך.
יואל חסון (המחנה הציוני):
הוסיפו? אה, אני צריך לסיים ב-07:00? אוקיי.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
אתה לא תסיים לפני שהשעון – – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
אם יש סדר של 07:00, אני אסיים. אני יכול להמשיך?
אני אגיד רגע לסיום, כמה דקות לסיום, אחרי שנגעתי באמת בכל הדברים, וגם בנושא התקציב – דיברתי גם על התקציב, שתדע שדיברתי גם על התקציב. דיברתי על כל מיני נושאים, ואני אגיד לאיזו תקופה אנחנו נכנסים, לדעתי. והתקופה היא אתגר, בעיקר לנו, מצביעי המחנה הציוני ומצביעי המחנה שעומד מול המחנה של נתניהו. אני אגיד דבר מאוד מאוד ברור: יש לנו אתגר לבנות מחנה חזק בחודשים הקרובים שיעמוד מול נתניהו. אנחנו נמצאים ללא ספק בדרך לבחירות; זה רק עניין של זמן. יכול להיות שזה נדחה בכמה חודשים, אבל יש לנו צורך דחוף להיערך, ולהיערך טוב, ליכולת שלנו להחליף את נתניהו.
וצריך להגיד דבר גם מאוד מאוד ברור: היכולת להרכיב ממשלה היא רק בידי המחנה הציוני. היום הצבעה ליש עתיד וליאיר לפיד היא פשוט למנות את יאיר לפיד לשר אוצר בממשלת נתניהו. אין שום יכולת ליאיר לפיד להרכיב ממשלה בכנסת. אין לו שום יכולת לייצר קואליציה וגוש חוסם, והיכולת האמיתית היא של המחנה הציוני. וזה הרגע שבו כל מי שמבקשים לייצר שינוי פוליטי בישראל יצטרכו להבין שרק התאחדות סביב המחנה הציוני וסביב גוש ברור אחד, שאומר בצורה ברורה שבאנו להחליף את נתניהו, ולא להיות גלגל חמישי אצל נתניהו אלא להחליף אותו – והבחירות הבאות יהיו הזדמנות להחליף אותו. אני מאמין שגם תהיה ההזדמנות להחליף אותו, וזה הרבה תלוי בנו. זה תלוי ביכולת שלנו להתגבש ולעבוד ביחד; זה תלוי ביכולת שלנו לא לפזר את הקולות שלנו בין כל המפלגות ולא להצביע לכל איזה מפלגה חדשה שקמה, אלא להתאחד סביב גוש אחד, מחנה אחד, שיכול להחליף את נתניהו.
אין שום עניין לחזק מפלגה שמעוניינת להיות גלגל חמישי אצל נתניהו. אין שום סיבה לתת ליאיר לפיד 24 מנדטים כדי שיהיה שוב שר אוצר כושל בממשלה של נתניהו, בממשלה שגם לא תחזיק יותר משנה וחצי. אנחנו צריכים לייצר ממשלה אחרת, סדר-יום אחר, אלטרנטיבה אחרת. וכן, צריך גם ממשלת איחוי, כי הייתה לנו מנהיגות ויש לנו מנהיגות נוכחית שמשסה ומפלגת, שמחלקת אותנו לשבטים-שבטים, שמנסה לשבור את החברה הישראלית מבפנים, שהכוח שלה מגיע מתוך מקום של הפרד ומשול.
כשאתה שומע – וזה באמת לא ניתן לתיאור, ואני הקפדתי ומקפיד שלא לדבר על בני משפחתו של ראש הממשלה, ואני לא מדבר, וגם עכשיו אני לא אדבר, אבל כשהייתה פרשה מסוימת בעניין של בנו של ראש הממשלה, מה הייתה תגובת ראש הממשלה? מנסים לפגוע בליכוד ובימין. מה זה קשור? מה זה קשור? זה בדיוק הסימפטום של מנהיג שאומר: המדינה זה אני. המדינה זה אני. הכול זה אני, והכול סובב אותי. זאת מנהיגות אנטי-דמוקרטית. זאת מנהיגות מסוכנת. זאת מנהיגות קיסרית. זאת מנהיגות שאסור לקבל אותה, גם אם אידיאולוגית אתה מסכים עם ראש הממשלה.
ואני אמרתי יותר מפעם אחת, ואני אומר את זה באמת בלב שלם לתומכי ליכוד ותומכי ימין: אתם יכולים להמשיך להאמין באידיאולוגיה שלכם ובדרך שלכם, אבל אמונה באידיאולוגיה ובדרך שלכם זה לא אומר בהכרח לתמוך בראש ממשלה מושחת או לתמוך בראש ממשלה שפוגע בגורמי אכיפת החוק ובדמוקרטיה. אין אזרח ישראלי שלא רוצה את ישראל מדינה דמוקרטית. אין דבר כזה. והדמוקרטיה היא לא מובנת מאליה. היא לא מובנת מאליה. היא לא מובטחת בכל מחיר. וכשראש ממשלה עושה שימוש בדמוקרטיה וברוב הפוליטי שלו עבור דברים שלו, עבור אינטרסים אישיים, לא עבור אידיאולוגיות – אתה יודע, אני רוצה להגיד לך, חבר הכנסת סמוטריץ, אם אתם הייתם מביאים לכאן – אני אתן לך לסיים ואז, אני רוצה שתקשיב לי רגע. אתה יודע, חבר הכנסת סמוטריץ, אם אתם הייתם מביאים לפה חוק סיפוח – – –
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
החלת ריבונות. סיפוח – – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
החלת ריבונות, מאה אחוז. אני אדבר בשפה שלך. אני קורא לזה סיפוח, אתה קורא לזה החלת ריבונות. נדבר רגע על החלת ריבונות.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
לא, אתה – – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
היית מביא להחלת ריבונות, בסדר? אני הולך איתך רגע. אתה יודע מה? הייתי נאבק בך. המדינה הייתה בוערת. ראש הממשלה היה עולה פה לדוכן והיה נואם בעד החלת ריבונות ומימוש האידיאולוגיה הימנית, הלאומית, שהממשלה שלו מאמינה בה, נגיד. אתה יודע מה? הייתי נלחם. הייתי כואב מאוד אם הייתי מפסיד, אבל הייתי מעריך.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
– – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
לא, זו לא תהיה – – – שראש הממשלה ייאבק אידאולוגית. שיהיה פה מאבק אידיאולוגי מטעמו. אמרתי לך, אתה אידיאולוג. אתה אידיאולוג מסוכן, אבל אתה אידיאולוג. אבל שיהיה מאבק אידיאולוגי מצידו. אני רוצה את ראש הממשלה עומד כאן על הבמה, מסתכל עלינו ומתווכח איתנו אידיאולוגית, על אידיאולוגיה; לא מסביר לי על מתנות, לא מסביר לי על סיגרים ועל שמפניות ולא נותן לי ציונים איזו אופוזיציה אני – שזה גם מדהים, אגב; דמוקרטיה מהוללת. הקואליציה נותנת ציונים לאופוזיציה: אתם טובים יותר, טובים פחות; אתם ככה, אתם שם. באמת, אני באמת אקח עצות מראש הממשלה איזו אופוזיציה להיות.
אין כאן בכלל – וזאת הטרגדיה בסיפור – אין כאן בכלל מאבק אידיאולוגי. אין מאבק אידיאולוגי של ראש הממשלה. ראש הממשלה לא מנהל איתנו ויכוח אידיאולוגי. הוא לא מיישם אידיאולוגיה שעליה אפשר להתווכח או להילחם. אין לו שום יוזמה אידיאולוגית. מתי ראש הממשלה בא עם יוזמה אידיאולוגית, יוזמה מדינית? להפך, כשהוא בא עם יוזמה מדינית, זו הייתה יוזמה מדינית של שתי מדינות. זו היוזמה המדינית היחידה שראש הממשלה בא איתה, היחידה; הוא לא עושה איתה כלום, אבל היא היחידה. מאה אחוז – אתה חושב ששתי מדינות זה סכנה? אתה חושב שהיפרדות מהפלסטינים מסכנת את מדינת ישראל? תבוא, תגיד. תחוקק חוק החלת ריבונות, תבוא עם תוכנית מדינית, תתווכח איתנו מדינית. אין פה שום דבר מדיני, אין פה שום דבר אידיאולוגי. אין ויכוח אידיאולוגי שראש הממשלה מנהל איתנו.
ראש הממשלה מנהל איתנו ויכוח או התמודדות של תדמיות ותגיות. הוא מנסה להציג את עצמו כפטריוט ואותנו – אני אגיד בעדינות, לא אגיד "כבוגדים"; כפוגעי האינטרסים של ישראל. זה מה שהוא עושה. הוא מנסה לשדר כאילו הוא שומר הביטחון הגדול. ומה זה אומר? שאנחנו שומרים על הביטחון פחות? פחות ממנו? זה מה שזה אומר? שלא תטעו, אין פה ויכוח אידיאולוגי. אין פה מדיניות. אין פה ראש ממשלה שמקיים כאן מאבק אידיאולוגי על משהו. אין פה מאבק אידיאולוגי. יש פה שמירה על הכיסא. יש פה הבטחת השלטון בכל מחיר כדי להיות ראש ממשלה. לא ליישם אידיאולוגיה, לא ליישם דרך, כי אין דרך.
אפילו תראו עד כמה ראש הממשלה איבד את הרצון שלו לבטא את עצמו אידיאולוגית. ראש הממשלה הרי הוא אדם שהנושא הכלכלי מאוד מעניין אותו. מאוד מעניין אותו. הוא גם משכיל בתחום, הוא גם מבין בו. אגב, בעיניי נתניהו הוא באמת אדם שמכיר ויודע לזהות בתחום הכלכלי תמורות, שינויים. בהחלט. שר האוצר הוא היה יכול להיות, ללא ספק. אומנם הוא לא היה כל כך חברתי, אני חייב להגיד, אבל הוא היה יכול להיות שר אוצר, בוודאי במקרו. במיקרו הוא היה קצת יותר אכזרי. אבל אני אגיד שהראיה כמה ראש הממשלה הוא כבר לא אידיאולוג ואידיאולוגיה לא מניעה אותו זה הפסיביות המוחלטת שלו בנושא של התקציב הזה, בנושא של הכלכלה. הוא מבין שהוא צריך את משה כחלון, שר האוצר, לכן הוא מעניק לו כל מה שהוא רוצה בתחום הכלכלי, בניגוד לעמדותיו הבסיסיות האידיאולוגיות של נתניהו בתחום הכלכלי. בניגוד מוחלט. נתניהו, אם הוא היה כותב את התקציב או קובע איך ייראה תקציב המדינה, הוא היה מגיש תקציב שונה לחלוטין. הוא לא מאמין בתקציב הזה. התקציב הזה מבחינת ראש הממשלה הוא תקציב פוליטי הישרדותי. הוא לא מאמין בו. הוא היה כותב תקציב אחר לחלוטין.
וזו עוד דוגמה ברורה ומובהקת לחוסר ההקשר האידיאולוגי שמוביל את כהונותיו של ראש הממשלה נתניהו, שאין בתוכן בשנים האלה שום מאבק אידיאולוגי כמעט על שום דבר. כמעט על שום דבר. יש המון אמירות, המון נאומים, המון הצהרות. אתם יודעים, אפילו הלכתי ובדקתי. אתם יודעים, כשראש הממשלה מדבר ב-40 חתימות או באי-אמון או בכל מיני דיונים מיוחדים שקשורים לאופוזיציה–קואליציה, יש לראש הממשלה תמיד שני חלקים בנאום: יש את החלק הפורמלי, שהוא מדבר על מה הממשלה עשתה ומה זה ומה פה ומה שם, ויש את החלק שהוא מתחיל להתווכח עם האופוזיציה ולתקוף ולהגיד נגד. זה בסדר. אתם יודעים, שמתי לב, ואפילו בדקתי, שכמעט בכל הנאומים שלו בחלק הראשון הפורמלי, במשך תשע השנים האחרונות הרצופות, זה כמעט תמיד אותם טקסטים. אותם טקסטים כמעט מילה במילה. יכול להיות פה ושם שינוי עדכני, אבל זה כמעט תמיד אותם טקסטים, שרובם הם רק מילים. רק מילים. אין הרבה ביצוע מאחורי מילים האלה. רק מילים.
ובסוף, מבחינתי – כי אני לא שופט ולא גוזר דין, ואני אגיד לכם גם בכנות, אני, אין בי שמחה לאיד על המצוקה המשפטית שראש הממשלה עובר. אין בי שמחה לאיד. אין לי שום עניין לראות את נתניהו יושב בבית הכלא. היה לנו ראש ממשלה אחד שהיה שם וזה הספיק לנו, ממש. אין לי שום עניין. אני רוצה שהצדק יצא לאור. אני מאחל לו שיוכיח את צדקתו, ואני רוצה שהוא לא יפגע בגורמי אכיפת החוק – שלא יפגע בגורמי אכיפת החוק, שלא יפגע בדמוקרטיה, שלא יפגע במדינה. שלא יפגע; שייאבק, שיגיד. הוא לא ראש הממשלה הראשון שנאבק על חפותו. שיעשה את זה, אבל שלא ירסק פה כל חלקה טובה. אבל זה לא העניין שלי עם נתניהו. לא העניין שלי עם נתניהו. אני סומך על גורמי אכיפת החוק, והם יגידו בסופו של דבר אם ראש הממשלה עשה עבירות פליליות או לא עשה עבירות פליליות. הם יגידו, לא אני. אני רק צריך ומבקש שהוא לא יפגע בגורמי אכיפת החוק.
אבל זו לא הבעיה שלי עם נתניהו. מה הבעיה שלי עם נתניהו? הבעיה שלי עם נתניהו היא שהוא היום הפך להיות ראש ממשלה נטול אידיאולוגיה; שהוויכוח איתו הפך להיות ויכוח לא אידאולוגי, כי הוא לא מיישם אידיאולוגיה, כי אני לא יודע מה האידאולוגיה שלו, אני לא יודע מה החזון שלו. אין לי מושג, אין לי באמת מושג מה ראש הממשלה נתניהו רוצה, מה החזון שלו, במה הוא מאמין. הלוואי, הלוואי שהיינו נמצאים בסיטואציה שבה הוא היה עומד כאן ואני הייתי יושב שם עם חבריי לאופוזיציה והיינו מנהלים איתו דיון של אופוזיציה, אמיתי, אידיאולוגי, משמעותי. הלוואי.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
תענה אמן רגע. ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהכול נהיה בדברו.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אמן, אמן. ושגם יהיה בדברו, אדוני, שנראה בישראל ממשלה אחרת, מנהיג אחר.
יש מסקנה אחת שאני שגם חושב שאתה קיבלת – אולי לא תודה בה, אבל היא עמוק עמוק בליבך – שמדינת ישראל צריכה להגביל כהונה של ראש ממשלה. זה טוב לדמוקרטיה וזה טוב למדינה וזה טוב לכולם. אין לי ספק, אגב, שבכנסת הבאה החוק הזה גם יעבור, ותהיה פה הגבלת כהונה לראש ממשלה, כי בשלב מסוים, כמו שאמרתי, אתה הופך להיות יותר אני, אני ואני, ופחות אתם, אתם ואתם. אתה פחות אידיאולוג, אתה פחות מקדם דברים; אתה עוסק בעיקר בשימור שלטונך. ראש הממשלה מייצג את זה באופן מובהק.
אין יותר שום דבר חדש שנתניהו יכול לעשות למען עם ישראל. מדינת ישראל צריכה ממשלה אחרת, ומדינת ישראל צריכה גם מחנה מרכז-שמאל מגובש, מאוחד, שלא יפעל להיות גלגל חמישי בממשלת נתניהו כמו יאיר לפיד, אלא יפעל להחליף את השלטון במדינת ישראל. זה מתחיל בלהאמין בזה, בלהאמין ביכולת שאפשר לעשות את זה, ולא לקנות את הסיפור הזה שיש רוב וביבי מנצח ולא משנה. ממש לא. ממש לא. אני לא מאמין בזה. אני מאמין ביכולת האמיתית שלנו לנצח. אני מאמין ביכולת שלנו להציג אג'נדה שמציגה שמירה על האינטרסים הביטחוניים של מדינת ישראל – היפרדות מהפלסטינים תוך שמירה על גושי ההתיישבות – כי זה אינטרס ישראלי לשמירת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
וכלכלה הוגנת וטובה. אגב, שתדע, אדוני היושב-ראש, שרוב תקציב המדינה הזה – נחמן שי יכול לספר לך; נחמן, סליחה, אתה יכול לספר – רוב תקציב המדינה הזה הוא העתק מדויק של מצע המחנה הציוני מהבחירות האחרונות. אתה כתבת אותו. אתה כתבת אותו.
נחמן שי (המחנה הציוני):
– – – אז הגשמנו את המטרה.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
אני מבין שאתם תצביעו בעד. אתם הרי אנשים ענייניים מאוד.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אנחנו, קודם כול – טוב שהעלית את זה – אנחנו, קודם כול, שתדע, בוועדות הכנסת, בוועדות עצמן, בנושאים שחשבנו שהתקציב נכון, אם זה בחוק ההסדרים, בדברים אחרים, שיתפנו פעולה והצבענו בעד. היינו מאוד ענייניים. אני, לצערי, למרות שחלק מהתקציב הזה מקובל עליי, אני לא יכול להצביע על התקציב הזה בעד כמכלול, גם כי כמכלול אני לא מסכים לו, וגם כי, אדוני היושב-ראש, הצבעה בתקציב זה הצבעת אמון בממשלה, ולנו אין אמון בממשלה הזאת. תודה רבה.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
אדוני, על רקע התמדתך לאורך שעות רבות בלילה, אתה מועלה לדרגת מיקי לוי משנה. תתקדם קצת, תהיה תת-מיקי לוי, לאט-לאט.
יואל חסון (המחנה הציוני):
זכיתי.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
חבר הכנסת איתן ברושי ינעים את זמננו בחצי השעה הבאה. אדוני, בבקשה.
איתן ברושי (המחנה הציוני):
אדוני היושב-ראש, השרה גילה גמליאל, חברי הכנסת, ירדנה המהוללת, בוקר טוב, ואני מניח בוקר טוב לאזרחי ישראל. אני רוצה לומר, בהמשך לדיון המתמשך הזה, שהתקציב הזה – ודאי כבר נאמר כאן ליד השולחן – אין בו בשורות ואין בו גזרות. יש פה תקציב שמאפשר לממשלה, ודאי אחרי המשבר שחלף, להמשיך ולכהן. וצריך לומר שזהו חלק ממהלך שלם של הישרדות הממשלה.
הממשלה, ושר האוצר במיוחד – היותי חבר ועדת הכספים גם שמעתי אותו בדיון מפורט בוועדת הכספים – הממשלה ושר האוצר וגם אחרים משבחים את מצב המשק. גם בעקבות המשבר האחרון לא פסקו שרים וחברי הכנסת מהקואליציה לשבח – על זה נאמר: יהללך זר, וָלא – פיך – ולוקחים לעצמם נכסים והישגים שרובם לאו דווקא מהקדנציה הזאת, או אפילו מהכהונה של הממשלה הזאת.
אין ספק שיש גם הישגים. יש משאבים אדירים שהממשלה בתקציביה העמידה לרשות השרים והקואליציה כדי לקדם ולקדם ולקדם בכל תחום שאפשר, ואי-אפשר לומר שהכול לא בסדר. זה לא יהיה נכון וגם לא הגון. אבל יש נושא אחד שלא הוזכר בדברי אף אחד – קודם כול שר האוצר בכל הסקירות שלו, אבל גם לא חברי גפני, יושב-ראש ועדת הכספים, ולא אף אחד אחר – וזה נושא החקלאות וההתיישבות; משום שלפי כל הנתונים החקלאות במשבר גדול. אנחנו עומדים במצב שמשך שנים – אחרי שהשתחררנו פה אתמול מהדיון נפלתי על כתבה על הכלבת באחד הערוצים, המכונה ערוץ 14, כתבה ענקית. יש כמה ח"כים שניצלו את זה גם בשביל עצמם. פעם ראשונה ראיתי איך לוקחים כלבת לקידום מכירות של חברי כנסת, אבל הכול אפשרי. אבל הכלבת זה ביטוי לאיזה משבר שאפילו את זה לא הצליחו לטפל ולמנוע – דבר שלא היה פה שנים, שנים. בכל זאת, אנחנו לא מדינת עולם שלישי. מחלה חשוכת מרפא. עשרות מקרים גם ב-2018, לא רק ב-2017 – גידול עצום.
אבל מה אני רוצה לומר? שהממשלה מסתירה את הכישלון בחקלאות ובהתיישבות. אנחנו עדים לקיפאון בייצור, ירידה בייצור. זה נובע בין היתר מפחות שטחים, פחות חקלאים. אנחנו עדים לירידה ביצוא, ולא תהיה חקלאות בלי יצוא, כי ישראל זאת מדינה קטנה. זו לא ירידה רק בגלל שערי המטבע, זאת תוצאה של מדיניות כושלת. אבל יש דבר אחד – אמרתי לשר האוצר – שבו יש עלייה דרמטית בתחום החקלאות. שאל אותי: מה? אמרתי לו: בפשיעה החקלאית. בפשיעה החקלאית יש עלייה דרמטית, והיא הפכה להיות טרור ופשיעה לאומנית, והממשלה משתהה בהכרה בפשיעה הלאומנית. אז לא רק שהממשלה לא יודעת לשמור על החקלאות, היא גם לא יודעת להגן על חקלאיה ומתיישביה. לא פעם אמרנו שאנחנו הצבא האמיתי, במדים של בגדי עבודה. אני בטוח שבזה מסכים איתי גם חברי יושב-ראש הישיבה.
אנחנו רואים שאנחנו נמצאים באיום מתמיד על קיומה של החקלאות וההתיישבות, כאשר בחוץ לארץ כל השרים – כולל שר החקלאות, כולל ראש הממשלה – מברכים, והם מתברכים, והם מתבקשים לסייע בחקלאות, אם זה בברית המועצות לשעבר, באפריקה ודאי, בהודו, בסין. זה הפך להיות נכס אלקטורלי בעולם וסיבה להרים אצבע למען ישראל. והינה, בארץ כאן מחסלים ולא מברכים.
אבל זה הרבה יותר חמור. האוצר ומשרד החקלאות הפרו את ההתחייבות, ואין בתקציב 2018 ולא ב-2019 חוק עידוד השקעות הון בחקלאות. הייתה הבטחה – ולא מכחישים אותה – מהשר, דרך אודי אדירי, שבינתיים עבר, ומשרד החקלאות, וחברי גפני ואני הגשנו הצעה בוועדת שרים, ואין חוק עידוד השקעות הון בחקלאות, ואין את הטבות המס ואת הסיוע שניתן גם בתחומים אחרים. אבל זה יותר חמור. אנחנו יודעים שהייתה בשורה כאילו גדולה לשר החקלאות – יצוא הקנאביס הרפואי. חקלאים רבים הוציאו את הכסף שאין להם, והייתה תקווה, אחרי משבר גדול בערבה, והייתה איזו תחושה שהינה סוף-סוף הממשלה מביאה בשורה גם לחקלאיה ולמי שמבצע את המדיניות שלה של מימוש הריבונות ותפיסת השטחים, ועוד ידובר. והינה, משום מה, מתגלה פה חוסר אחריות, שמבשורה זה הפך להיות אכזבה, אבל זו אכזבה כואבת, כי אין לה חלופה, והכיס ריק.
אבל זה עוד לא הכול. הרי לא יכולה להתפתח חקלאות, כמו עוד הרבה דברים אחרים, בלי מחקר ופיתוח. בא שר החקלאות ומתחשבן עם היהלום שבכתר – עם מכון וולקני, עם המקום שכל העולם עולה אליו לרגל, שכולם יודעים שמשם תצא תורה, שמשם יצא הפיתוח המדהים ביותר, שהפך את ישראל ברבות השנים לחקלאות המתקדמת ביותר בעולם. והינה, בא משרד החקלאות, ביוזמתו של המשרד והשר העומד בראשו, ומקצצים קיצוץ של 55 מיליון שקלים. מול 4% קיצוץ ממוצע, שגם הוא מיותר, יש כאן קיצוץ של עשרות אחוזים. אנחנו לא יכולים להסכים לזה שאנחנו מקצצים קיצוץ כזה גדול – במקרה זה קיצוץ של 22%, מעל 55 מיליון שקלים, לעומת הקיצוץ האחר, שגם הוא לא נכון. כלומר, אין כאן פיתוח ואין כאן צמיחה; יש כאן ייבוש ואכזבה גדולה.
אבל זה עוד לא הכול. אתמול התפרסמו הנתונים על היחבוא. משרד החקלאות, בממשלה ימנית ציונית, שבחלק מהדברים אני חושב שיש לנו הסכמה – על ההתיישבות, על הציונות; באזורים מוסכמים, לא בכל מקום – ממשלה כזאת, בראשות הבית היהודי, שמדברת על יישוב הארץ מהים ועד הנהר וביד השנייה הורסת את מה שבניהם, הממשלה הזאת הפכה את משרד החקלאות למשרד של יבוא. הנתונים שפורסמו אתמול על ידי משרד החקלאות הם נתונים חמורים ביותר, שמעידים על גידול שחלקו הוא תוצאה של סבסוד תוצרת חקלאית בעולם, כמו דגים בסין או כל מיני דוגמאות אחרות. זאת אומרת, ממשלה שמדברת על יישוב הארץ הופכת את זה לדבר מסוכן עד כדי כך שהגיל הממוצע של חקלאי ישראל הוא גיל הפרישה לפנסיה כמעט – 66. זה המקצוע העיקרי שאף אחד לא רוצה להיות בו בן ממשיך, כי ההורים אומרים: אנחנו היינו שליחים; הממשלה הפכה אותנו לפראיירים. אתם – אל תלכו בעקבותינו.
אם באמת הייתה ממשלה אמיתית, היא הייתה מזדעזעת ממציאות כזאת. גם לא מביאים לזה שום פתרון. אז הייבוא הזה כולל ירקות, פירות ובשר, והינה, ערב החגים פותחים את השווקים לייבוא ללא מכס וללא הגבלת כמות. אבל עוד יותר חמור – יש קלות דעת במתן היתרי יבוא תוך התעלמות מבדיקה של כל מרכיבי הבריאות. זאת אומרת, לא רק שמחסלים את החקלאות – מסכנים את הבריאות של אזרחי ישראל, בשם איזה דאגה ליבואנים, שהפכו להיות מבאי הלשכות של השרים. ואם פעם מלח הארץ היה מדי פעם מגיע ללשכות, היום יושבים שם דרך קבע מאכערים וסוחרים.
אנחנו היינו עם של צוענים וסוחרים. ההורים שלנו – המייסדים. חיים גורי, זיכרונו לברכה, שלא מזמן מלאו 30 פטירתו, חיים גורי היה אומר שאלתרמן היה אומר שפעם באלף שנה יש דור כזה שבלעדיו לא הייתה קמה המדינה, שבלעדיו לא היה פה שום דבר. ותראו מה אתם עושים למעשה הזה, איך אתם מחרבים אותו. ונראה מה תגידו בהדלקת המשואות; נראה מה תגידו ביום העצמאות; נראה איזה חשבון מוטעה תעשו. ולפי דעתי יש סימנים כבר היום שמחזירים את המדינה 40 שנה אחורה, אולי יותר. מעם של צוענים וסוחרים חזרנו להיות עם של עובדי אדמה ומתפרנסים מעבודה. והינה, מה הממשלה עושה לפני זמן לא רב? נותנת לרמי לוי להדליק משואה. מדינה שהפכה את הייבוא ואת היבואן ואת הסוחר ואת המאכער – היא הפכה אותם לחלק הקדמי של הבמה והחברה, ורומסת את היצרנים ואת המגדלים. וכשאמרתי לרמי לוי: על מה זכית בדיוק? הכותרת של הממשלה הייתה: פורצי דרך מדליקי המשואות. אמרתי לו: במה אתה בדיוק פורץ דרך? אתה סוחר שקונה בזול ומוכר ביוקר. אבל אם אתה כבר הולך להדליק משואה, תיקח איתך חקלאי להדליק את המשואה, ואם אפשר – מהערבה, שהייתה אז בשיא המשבר, הערבה הבוכייה של אז. המשבר הזה לא הסתיים לגמרי. מובן שהוא סירב.
ואמרתי לממשלה: אתם ממשלה ששוחטת את כל הפרות הקדושות ונשארת רק עם עגל הזהב, וממשלה שהפכה את החקלאים ואת המתיישבים – שבלעדיהם לא הייתה כאן מדינה, וגם היום הם מממשים את הריבונות, וכל אחד יודע שאין מדינה בלי אדמה, ואין אדמה שלא יושבים עליה ושומרים עליה – הפכו אותנו למי שאשם ביוקר המחיה גם בהיבט של האדמה והקרקע וגם בהיבט של התוצרת והמזון. וכל אחד יודע שהחקלאים במשבר. הם לא המתעשרים. פער התיווך ועלויות הייצור זה לא באשמת החקלאים; זאת מדיניות שגויה של ממשלה שיודעת שהיא נכשלה.
לכן, אני חושב שאין מנוס מלקרוא לראש הממשלה, וגם, אדוני היושב-ראש, לראש המפלגה שלכם, להחליף את שר החקלאות. הממשלה שרדה במשבר. אני מקווה שהיא תעשה דברים טובים – זאת הייתה ההתחייבות. בחקלאות, אחרי שהממשלה לא מתחלפת, צריך להחליף את השר, כי צריך לשנות את המדיניות, וזה לא יכול להימשך. המצב הזה לא יכול להימשך. הוא יביא למרד של חקלאים, ואני קורא מפה למרד של חקלאים אם לא תשתנה המדיניות. יש דבר אחד שהחקלאים הם מאה אחוז – בתוצרת הטרייה; מושבים, קיבוצים וחקלאות פרטית. שום פקיד לא יודע להביא חלב וביצים לשוק אם לא יעשו את זה החקלאים. שר החקלאות ופיתוח הכפר נכשל, ונתן לממשלה להוביל מדיניות, בראשות האוצר, של הפיכת החקלאות לקורבן ואת החקלאים לאויב, ולכן צריך לשנות את המדיניות, וצריך לחזור למעמד אחר של החקלאות וההתיישבות – למעמד ראוי של יצירת התנאים. הצעתי את חוק החקלאות. השר התנגד, כי הוא רוצה להגיש את החוק – האגו יותר גדול מהאחריות. אמרתי לו: קח, תגיש אתה. הוא לא הגיש, למרות שאמר שעד פסח הוא יגיש; חוק היסטורי שפעם ראשונה עושה סדר במחויבות של הממשלה לחקלאות ושל החקלאים למדינה על בסיס הסכם מוסדר – מה אנחנו מקבלים ולמה אנחנו מתחייבים.
אנחנו לא אחראים ליוקר המחיה. יוקר המחיה זה מדיניות שגויה ולא החקלאים, שבקושי מתקיימים. חייבים לשנות את המדיניות; חייבים להחזיר את הביטחון במזון, את שמירת השטחים הפתוחים והירוקים, את הביטחון במזון, בוודאי בימי חירום. צריך לאפשר כאן את האמצעים, לרבות מים, שזו מציאות עגומה של מדיניות כושלת של ניהול משק המים. צריך לזכור שחלק מהמשבר הוא בלתי הפיך. לא כל יום עוזבים את האדמה וחוזרים אליה; לא סוגרים משקים ופותחים. המשק המשפחתי הוא בכלל בסכנת הכחדה, כתוצאה מהשתלטות של כמה פקידים חסרי הבנה על מדיניות חקלאית, שהיא מדיניות לאומית. לכן, אין מנוס מיצירת פעילות אחרת. המשבר הזה של החקלאות מחייב מסקנות.
אני קורא לראש הממשלה, לאחר שסיים את המשבר של המשך כהונת הממשלה הזאת – אני קורא לראש הממשלה להתערב ולשר האוצר להתערב. הוא התחייב לפעול לצמצום הנזקים של הפשיעה. הייתה אצלו ישיבה. עוד לא קרה שום דבר. המדינה הזאת מוכיחה פעם אחרי פעם שבלי משבר ובלי איום אין כאן שינוי. כל פעולה שהממשלה עשתה בשנים האחרונות ובחודשים האחרונים – הכול היה תחת לחץ וסחיטה. החקלאים יותר תמימים. הם פחות מאורגנים, אולי; מפוזרים, מפוצלים. לא יהיה מנוס משינוי דרכה של ההתיישבות והחקלאות אם היא חפצת חיים, ואם הממשלה חושבת שזה חשוב, היא תתנהג אחרת.
אני קורא לשר אורי אריאל למצוא תפקיד אחר. היו גם בעבר ממשלות שהחליפו שרים; היו ראשי ממשלות שידעו שצריך לשנות. יש מחיר לכישלון – יש אחריות אישית. ראש הממשלה חייב לעשות שינוי בתוך הממשלה ולהביא שר שיביא מדיניות אחרת. הוא יסיים את הקדנציה – ראש הממשלה – ותחת אחריותו, בנוסף לכל מיני צרות אחרות, יהיה כתוב שזאת הממשלה שפגעה אנושות בחקלאות ובהתיישבות.
אני רוצה לומר שכל התקציב הזה, אין בו פריצת דרך כלכלית. כל הגידול בצמיחה הכלכלית – שלא כולה מחלחלת באופן שוויוני – הוא גידול של מכירת שירותים. רוב התעשייה שהוקמה בישראל הוקמה בחוץ לארץ. יש הגירה שלילית של קווי הייצור, כולל בתעשייה הקיבוצית. יש לנו יבוא מכל מקום בעולם, אבל אין לנו אפשרות להחליף את החקלאות הישראלית ואת החקלאים.
אבל אני אומר לכם שהצמיחה הזאת היא לופט גשפט; זו לא צמיחה אמיתית. אנחנו גדלנו עם עוד מפעל ועוד דונם. כאן, במקום להקים מפעלים, מייצאים אותם לחו"ל. המדינה לא יצרה תנאים של עידוד. עכשיו הביאו נטו תעשייה, אבל תמיד האוצר מגלגל אותך במדרגות, וכשאתה מתרסק הוא נותן לך סיוע חלקי. ובעצם, התקציב הזה צומח על בסיס מכירת שירותים – של איזה שירותים? מכירת מכוניות ונסיעות לחוץ לארץ – לא על בסיס צמיחה אמיתית. לכן, זה איזושהי הונאה, כל הצמיחה, וזה יתרסק לנו יום אחד בפרצוף.
אני רוצה לומר פה עוד שתיים-שלוש נקודות. נקודות הזיכוי של הסטודנטים – זו לא פעם ראשונה שהממשלה דוחה חינוך חינם, ולא פעם ראשונה – והפעם הממשלה, לפי דעתי, נתקלה בהתנגדות של ועדת הכספים, שאני חלק ממנה, על נקודות הזיכוי. זה 140 מיליון לשנה, והייתה החלטה, על כל שנת לימוד – נקודת זיכוי. אני לא מבין, ואני חושב שזו הייתה חולשה של נציגים בכירים של הסטודנטים, שהסכימו עם האוצר לדחות את זה לאין-סוף שנים. ועדת הכספים דחתה רק לתקופה קצרה יותר, של ארבע שנים. זה מה שיגיע פה להצבעה. אני מגיש את ההסתייגות, שהפכה להיות סיעתית, שלא תהיה דחייה בכלל. על כל שנת סטודנט – שלוש או ארבע – נקודת זיכוי. בפעם הקודמת, יחד עם חברתי מירב בן ארי, העברנו פה בכנסת, בחוק ההסדרים, לפני שנה, נקודת זיכוי שווה גם למי שלומד מקצוע, ולא רק לימודים אחרים.
סטודנטים הולכים ללמוד ושואבים את החסכונות. סטודנטים שגומרים ללמוד עובדים בשכר נמוך. איך אפשר לדבר על עידוד ההשכלה הגבוהה, איך אפשר לדבר על להיות מגנט למוחות ולהשאיר כאן את הדור הצעיר ולפגוע בהם בכל דרך ביום שאחרי? זה נכון שיש פחות אבטלה, אבל יש שכר מאוד נמוך ויש רמת חיים לא פשוטה. זה ציבור גדול שבגיל הזה גם לומד, גם עובד, גם מילואים וגם משפחה. לכן, אני חושב שזאת שגיאה של הממשלה לפגוע דווקא בציבור הזה, שהוא העתיד של המדינה, פגיעה כל כך קשה. ועוד יותר מקומם – שאני יושב בחדר הישיבות של ועדת הכספים ויושבים סטודנטים חסרי יכולת, חסרי אחריות וחסרי ניסיון, ותומכים באיזה דבר הזוי, שאומר להם האוצר: בואו נחסוך בנקודות זיכוי וניתן כסף להשכלה גבוהה. מה זה המסחר הזה? מי נתן לכם, פקידי האוצר, מנדט לעשות מסחר כזה? ממתי אתם מנהלים מדיניות של לפגוע בסטודנטים שגמרו כדי לחזק את ההשכלה הגבוהה? צריך גם וגם – ויש כסף; יש מספיק כסף, בוודאי לצמיחה והשכלה.
אני רוצה להתייחס לעוד נקודה או שתיים. אתמול ברכתי את בית החולים בנהריה ואת ד"ר ברהום על פיתוח חשוב בבית החולים. המדינה יודעת שהבריאות בנגב, בגליל ובפריפריה היא בריאות פחות טובה – משלמים יותר ומקבלים פחות; תוחלת החיים יותר קצרה. לא רק שאתה גר רחוק – הינה, עכשיו סוגרים בקריית שמונה; עוד בקושי פתחו וסוגרים איזה מרכז רפואי קטן. פה אומרים לך: זה חשוב לשבת בנגב ובגליל, בגולן וליד רצועת עזה, אבל בסוף הבריאות היא בתל אביב. אני גיליתי חוק מאוד מעניין בפיזיקה: כל הנחלים זורמים לים, וכל הכסף – לתל אביב. ועוד דבר מעניין שראינו – שבישראל שום דבר לא מגיע בגרביטציה; הכול בכוח המשיכה. והינה, אנחנו עדים שבלי מאבק אין אפילו בריאות. נחוצה תוכנית לאומית לבריאות. אמרתי לסגן שר הבריאות – אני מעריך אותו: כשאתה מסתובב כמו סנטה קלאוס ומחלק מתנות שוליות לכאן ולכאן, זה לא תוכנית לאומית. אין תוכנית לאומית לבריאות. אין מפת עדיפות לבריאות. כשאין מפת עדיפות אז הכספים מתחלקים לפי שיקולים שונים, לא תמיד ענייניים, ולא בהתאם למדיניות של חיזוק הפריפריה, הנגב והגליל.
והדבר האחרון – היינו עדים בשבוע הזה לדבר דרמטי של אישור הוראת השעה בנושא הוותמ"לים לתקופה נוספת. הממשלה, בנוסף לכל מה שהסברתי כאן, שהיא פוגעת בחקלאות ובהתיישבות, החליטה לבנות ככל שניתן במרכז הארץ, והפכה את המושבים והקיבוצים צמודי הדופן לערים למטרה לחיסול ולפגיעה בצורה לא מידתית, תוך רמיסת עקרונות התכנון ושאלות הגנת הסביבה, איכות הסביבה, שטחים פתוחים וירוקים. אבל לא רק שהממשלה לוקחת את השטחים והופכת יישובים ללא כפריים ולא חקלאיים – ופוגעת לא רק בערכים אלא גם בכלכלה של היישובים – היא גם לא מפצה כראוי. היא גם לוקחת מס. זה לא השבת קרקע – זה הפקעת קרקע. אבל יותר מהכול – היא לא נותנת לבנות במקומות שמותר וצריך לבנות.
ואנחנו חלק מהפתרון ולא הבעיה. אנשי הקשת המזרחית השתלטו על רשות מקרקעי ישראל. אני חוזר: אנשי הקשת המזרחית השתלטו על רשות מקרקעי ישראל. כל הכלים בידי שר האוצר, אבל חלקם כבר חלודים. יש רק פתרון אחד: ברגע שאביגדור יצחקי יסיים – מודה לו על שירותו – יבוא מישהו אחר; לשנות את המדיניות. גם כאן, אם לא תהיה ברירה, צריך להחליף את ראשי המינהל ברשות מקרקעי ישראל שעוסקים בהתיישבות. לא יכול להיות שהחלטות שנחתמו על ידי שר האוצר קודם ושר האוצר הזה לא מבוצעות בגלל שיקולים של פקידים. לא יכול להיות שראש המינהל יודיע שהגיע זמנם של מושבים וקיבוצים להתחסל. על פחות מזה מנעו ממועמד קודם לראש המינהל, כשהוא תקף את הערבים, לקבל את התפקיד. נכון, אני קראתי להתפטרות של ראש מינהל מקרקעי ישראל או הדחתו, משום שההתבטאות שלו כלפי ההתיישבות עברה את כל הגבולות, ולא הייתה התנצלות פומבית.
אני חושב שצריך לבנות למגורים וצריך לנצל את התקופה הזאת לחיזוק הנגב והגליל ולפיזור אוכלוסייה. אבל לא הייתה שום החלטה ואין שום הצדקה לחסל את כפר ביאליק, לחסל את סירקין, לפגוע ברמת יוחנן וביישובים רבים נוספים – לא אמנה את כולם כאן – בכפר ביל"ו. אנחנו נמצאים במציאות של איזו מגלומניה שהפכה את הוותמ"ל למכשיר דורסני שמייצג מגמות לא ברורות ולא ציוניות, ושלא לצורך פוגע בהתיישבות ותיקה, שיש לה כאן זכות קיום, ולא רק זכות היסטורית.
לכן, אני חושב שהשאלה הזאת של החקלאות וההתיישבות – מצב החקלאות כפי שתואר הוא מצב שאי-אפשר להמשיך בו, והוא תוך כדי פגיעה בבנייה ובהתיישבות, ובעיקר, הייתי אומר, יש כאן פגיעה מורלית קשה. נפגשתי אתמול עם חקלאים. תוך כדי הדיונים יצאתי להתאוורר בפגישה ושמעתי פעם נוספת על המצוקות. לכן, אני אומר לממשלה, שמאריכה את ימיה ומאשרת תקציב ל-2019 לאחר פעמיים תקציב דו-שנתי, וממשלה שרוצה ומציינת הישגים: אי-אפשר להתעלם מהכישלון; אי-אפשר להתעלם מהפגיעה. 70 שנה למדינה, ולפי דעתי, אף אחד לא תיאר לעצמו, מכל מפלגה, שזה יהיה מצב ההתיישבות והחקלאות, שזו תהיה תמונת המצב של מדינה שמתקדמת, שמתפתחת, ומצד שני דורסת ופוגעת גם בערכים וגם באנשים.
אני קורא מכאן לממשלה לא רק לתאר את הדברים שהיא מוצאת לנכון אלא גם לא להתעלם מהטענות ומהבעיות. אנחנו נמצאים ערב חגיגות שנת ה-70. אני שומע פה כבר בכנסת את הקולות שעוד ילוו אותנו. מגרדים מתחת לאדמה את הסיבות למחלוקת ולוויכוח שגולש לכיוונים לא נכונים. לאחר שייגמרו הדיונים ולקראת חגיגות ה-70, אני פונה לממשלה להוביל את החגיגות האלה כממשלה של כולם. זה לא חג של הכהונה האחרונה; זהו חגם של אזרחי המדינה כולם, של כל מרכיבי העוצמה של העם היהודי לדורותיו ושל מדינת ישראל מאז ועד היום, וצריך לבטא את זה במשך החג ולזכור את זה. זה לא חג שבא לתאר את העומדים בראש הממשלה היום. ברור שיש לזה ביטוי, אבל מי שינצל את החג הזה – ובוועדת הכספים אישרנו לזה 100 מיליון שקלים; אלה כספי המדינה, אלה לא כספי המפלגה ולא כספי שר זה או אחר. אלה כספי המדינה. זה חג של המדינה. צריך לבטא את כל העוצמה שהייתה פה במשך כל הדורות כדי לאסוף את כל הכוחות לשנים הבאות.
התפקיד של מנהיגות זה לדאוג לעתיד. הוויכוח הכי גדול בישראל, תמיד אומרים, זה מה היה כאן, ואין סוף לוויכוח הזה. אבל הדבר הכי חשוב זה מה יהיה כאן. תפקיד המנהיגים לדאוג לעתיד, והעתיד כרוך בשינוי. צריך לבוא ולומר היום: יש תקווה ויש סיכוי ויש כאן תשתית – אין מדינות כאלה בעולם, וגם החקלאות מתקדמת, רק החקלאים הם הדפוקים ביותר. בואו ניקח את כל הכוחות, ולאחר ההכרעות וסביב שנת ה-70 נבנה תוכנית לאומית משותפת שבמרכזה האזרח, האדם, שלו אנחנו דואגים, לו אנחנו רוצים לתת את העתיד, למען הדורות הצעירים, למען הדורות הבאים.
יצאנו למלחמות. אנחנו כבר בוגרי מלחמות. אנחנו יודעים מי היו המייסדים ומאיפה התחיל כל הסיפור הזה: מעמק יזרעאל, מהאדמות, מהמושב הראשון, מההתיישבות שבאה לכאן והפריחה פה את השממה ובנתה את התשתית שעליה נקלטה העלייה והביאה אותנו להישגים שבכל העולם מדברים עליהם. בואו נבנה תוכנית לאומית לשנים הבאות שתשרת את כולם. בתוך התוכנית הזאת חשוב לתת מקום מרכזי, יחד עם נושאים נוספים, להתיישבות, לביטחון, לחקלאות. זה לא נכון לפסול את הערכים של פעם, גם אם ניתן להם מהדורה מחודשת ומעודכנת. ההתיישבות והחקלאות נשארו תנאים בסיסיים. בלי התיישבות וחקלאות אין פה ציונות, אין פה מדינה. בלי חקלאים אין חקלאות, ובלי מתיישבים אין התיישבות, ובלי התיישבות אין מדינה. תודה רבה.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
תודה רבה לחבר הכנסת איתן ברושי. את חצי השעה הקרובה ינעים עלינו חבר הכנסת נחמן שי.
נחמן שי (המחנה הציוני):
– – –
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
אתה מוזמן, אתה מוזמן. בבקשה, אדוני.
נחמן שי (המחנה הציוני):
בוקר טוב, חברי היושב-ראש חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ, חברי איתן ברושי, שנתן לנו שוב שיעור מאלף בחקלאות הישראלית – ותכף אני אספר לך משהו בעניין הזה – חברתי ירדנה מלר והשרה גילה גמליאל, שעסוקה מאוד בפאתי האולם.
זה מזכיר – אני רק מוכרח לציין משהו, ידידי ברושי: הייתי השבוע – לא הודעתי לך, אבל הייתי במילואות, ליד ראש הנקרה שם. הלכתי למפעל שמייצא אבוקדו, בית האריזה; אתה ודאי מכיר אותו. 250 מיליון שקל מכירות. 250 מיליון.
איתן ברושי (המחנה הציוני):
יש גידול.
נחמן שי (המחנה הציוני):
כן, נכון. יש גידול. זו הצלחה אדירה. זה אבוקדו מסוג האס. יש סוגים שונים של אבוקדו, אבל זה להיט.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
הוא מתעסק רק באבוקדו? מה, הוא עובד שלושה חודשים וכל השאר – – –
נחמן שי (המחנה הציוני):
כן. בית אריזה. יש לו פעם אחת איזשהו סוג של פרי אחר, אבל רוב השנה יש אבוקדו מסוגים שונים. יש אבוקדו לקיץ; יש אבוקדו לחורף.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
– – –
נחמן שי (המחנה הציוני):
כן, אני לא ידעתי כלום. סיירתי שם בחברת רן שוסטרמן, חברנו, ומנהל המפעל ואחרים, וראיתי. קודם כול, ראינו אנשים עובדים, ועובדים קשה מאוד, מכל המגוון של החברה הישראלית, כמובן. הם לא עובדים קבועים במובן זה שיש להם משכורת חודשית. הם עובדים על משכורת מינימום ותוספות. הם כנראה משתכרים יפה בתקופה הזאת, אבל עובדים קשה מאוד. אבל אתה עומד שם ואתה רואה שהמגדלים – המפעלים האלה הם בבעלות המגדלים – שולחים לשם מכלים מלאים אבוקדו, והאבוקדו עובר שם מיון בצורה מאוד מאוד מדוקדקת, והשווקים באירופה מחכים וקולטים את זה, בעיקר אנגליה וצרפת – הן שתי מדינות מובילות בתחום הזה. יש לאבוקדו הישראלי שם מצוין, ועוד ועוד מגדלים נכנסים לענף הזה.
אמר לי מנהל המפעל שקודם כול, שר החקלאות לא מכיר בקיומם. הוא לא מתייחס אליהם. זה מאוד מעציב אותי, כי אני מכיר את השר אריאל, ואני יודע שכשהוא רוצה לעסוק במשהו הוא מזיז הרים. הוא אומר: לא מתייחסים אלינו. אני אומר לך, נחמן, אין לנו שר חקלאות. זה משלים את דבריו של ידידי ברושי. ודבר שני, הוא אמר: אנחנו נופלים – אנחנו לא במשרד החקלאות בגלל שאנחנו, במירכאות, "רק" בית אריזה. אבל בלי בית האריזה הזה כל העבודה הנפלאה שהחקלאים עושים לא יכולה לבוא לידי ביטוי. אז משרד הכלכלה לא מסייע להם, והם משקיעים עשרות מיליונים מכספי החקלאים; משרד החקלאות לא מסייע להם, והם תקועים באמצע.
אני אומר לך, אם אתה מסתכל על זה, אתה רואה באמת, באמת ארץ זבת חלב ודבש, אין לזה ביטוי אחר – – –
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
ואבוקדו.
נחמן שי (המחנה הציוני):
ואבוקדו, כן, וגם אבוקדו. כן, במקרה הזה זה אבוקדו. לידם יש מפעלים אחרים. זה פאר. אני מכיר את המפעלים האלה למעלה מ-50 שנה, כשהייתי שם נח"לאי צעיר ועבדתי שם בקיבוץ, בראש הנקרה. ואני שואל את עצמי למה. זה באמת לב העניין. עזבו את כל הקשקושים שאנחנו מדברים, כולל בבית הזה; זה לב העניין: אנשים מגדלים, אנשים עובדים, אנשים מייצרים, אנשים מייצאים – תסכול. בואו לשם כולכם, תראו איזה יופי של עבודה נעשית שם וכמה הם זקוקים להתייחסות ולעזרה של מדינת ישראל ולא מקבלים אותה. לכן, אני חותם על דבריו החשובים של ידידי ברושי, שחורש את הארץ הזאת לרוחבה ולאורכה.
אגב, אתמול היינו במפגש, עם אבי גבאי, בקדימה, ודיברו גם חקלאים, דיברה חקלאית, נדמה לי מכפר הס, וגם היא דיברה על המצוקה שלהם – שאין התייחסות בבית הזה לחקלאות. ואבי, אגב, אמר אתמול דבר יפה, צריך לומר. הוא אמר: אם תכבו את האורות של הקיבוצים והמושבים, לא תראו את גבולות הארץ. לא תראו את גבולות הארץ. תדליקו, אז תראו. הקיבוצים והמושבים מסרטטים את גבולותיה של מדינת ישראל. תכבו את האור – ייעלם לכם הגבול. אולי אתה אוהב את הרעיון שנעלם הגבול, אבל אתה יודע שצריך גבולות. אז אם תאיר את המדינה ותראה איפה הקיבוצים והמושבים נמצאים, אין ספק שהם ראויים לכל עזרה ולכל סיוע, כי הם באמת מעצבים – קובעים ומעצבים את גבולותיה של מדינת ישראל.
עכשיו אני רוצה להתייחס קצת לדברים השוטפים, כי במידה מסוימת נגמר הטירוף שהעסיק את הבית הזה ביממות האחרונות. לכאורה נשמנו איזו נשימה ארוכה. לקחנו אוויר. אמרנו, אמרתי: רגע, למה? למה?
קודם כול, אתם כתשתם, גרסתם, כרסמתם כל דבר נורמלי שיכול להיות בימים האחרונים האלה. הכנסתם מדינה שלמה לטירוף שאני לא מבין אותו. אני עד עכשיו לא מבין למה את כל המשבר הזה, שיצרתם בהתלהבות גדולה, לא יכולתם לפתור ברבע שעה של שיחה בין החברים בקואליציה. אני יודע למה, אני אסביר למה. אבל באמת זה לא היה משבר אמיתי, ואמרו את זה לא רק חברים פה, מסיעתי ומספסלי האופוזיציה, ואמרו את זה גם שותפים לקואליציה. הם אמרו: פייק. הכול פייק, עכשיו: פייק, פייק, פייק; הכול עכשיו פייק בעולמנו. אמרו: פייק-משבר, פייק – הכול פייק. זאת אומרת, זה משבר מדומה.
אז את מי הוא שירת בדיוק? אני יודע את מי הוא לא שירת – הוא לא שירת את תושבי מדינת ישראל והאזרחים. הוא לא שירת אותם. מה הוא נתן להם? במה הוא סייע להם? במה הוא קידם אותם? במה הוא שינה את חייהם? במה הוא נתן להם סיבה טובה לקום בבוקר וללכת לעבודה? יש עכשיו מאות אלפים שתקועים בפקקים – לא בפקקים, סליחה, במחלפים; אין פקקים, יש רק מחלפים, ותקועים במחלפים. מה הוא נתן? אני רוצה להבין, מה הוא עשה טוב למדינת ישראל? הלוא כל שר, גם כל חבר כנסת בבית הזה, כשהוא קם בבוקר – יושבת פה השרה גמליאל – צריך לשאול את עצמו: מה אני עושה היום או מה אני עושָה היום לטובת אזרחי מדינת ישראל? מה? זה צריך להיות המוטיב שמניע אותנו? מה, מה אנחנו יכולים לעשות? אנחנו פה מטעם תושבי מדינת ישראל. כל עוד הם רוצים בנו, נהיה פה; ביום שהם לא ירצו בנו, לא נהיה פה. אז מה אנחנו עושים למענם?
אז אני שואל: מה המשבר הזה עשה למענם? אני אומר לכם שהוא לא עשה כלום. הוא שיבש את חייהם, הוא טרטר אותם. למה אתם מתפלאים שאנשים לא רוצים לשמוע יותר רדיו ולא רוצים לצפות בטלוויזיה בטירוף הזה ורצים לתוכניות הריאליטי, שהן לא ריאליטי? למה? כי אין להם כוח. הם רואים איזה מצעד בלתי נגמר של אנשים, מרואיינים, באים ואומרים, אומרים והולכים. לא מאמינים להם בלאו הכי. וכשהם בסוף היום שואלים את עצמם: מה יצא? פייק. כלום. הכול מדומה. לא יצא באמת שום דבר מכל המשבר הזה.
אוקיי, אז עשיתם חגיגה. אני יודע, בתקופה הזאת לא דיברו על נושאים אחרים. זה טוב – מילאו בנפח את ערוצי השידור, את העיתונים, את אתרי האינטרנט. הכול היה מלא מלא מלא במשבר. לא עסקו בחקירות, לא עסקו בשחיתות, לא עסקו בעוד חמש-שש סוגיות שאני תכף הולך להעלות על שולחנה של הכנסת כדי להזכיר לכם שיש חיים מעבר לבית הזה. הבית הזה הוא לא כל העולם, הוא גרעין קטן ממנו. בחוץ, במקום שחם לפעמים וקר לפעמים, שהוא לא ממוזג על טמפרטורה גבוהה, יש אנשים, יש להם בעיות, יש להם נושאים שמעסיקים אותם. הם מסתכלים אל הבית הזה בתקווה, בציפייה שמשהו ייעשה לטובתם. ואני שואל, מה אתם עושים לטובתם?
אני רוצה למשל לשאול מה יהיה על האזרחים הוותיקים במדינת ישראל. זה נושא שמעסיק אותי מאוד – מיליון אזרחים ותיקים במדינת ישראל. האם התקציב הזה שאנחנו דנים בו – ולא כולנו מדברים עליו, אבל דנים בו, נניח; לפחות הוא הנושא שעל סדר-היום – האם הוא משפר בסנטימטר את מצבם של מיליון אזרחים ותיקים במדינת ישראל? ואם כן, במה? אני רואה אותם, אני שומע אותם. ראיתי אותם גם אתמול ושלשום. אנשים בגילם לפני 20–30 שנה כבר לא היו בינינו, והיום הם איתנו, ובעוד 20–30 שנה יהיו הרבה יותר, ברוך השם. צריך להגיד ברוך השם. הקדוש ברוך הוא עוזר להם להאריך את חייהם. אבל בזה אי-אפשר להסתפק. צריך לחשוב גם איזה חיים הם יחיו פה, איזה חיים יהיו להם; האם מצבם הכלכלי יאפשר להם. אני שומע סיפורים קורעי לב על מצבם הכלכלי של רבים מאוד מהם.
אז העבירו את רפורמת הסיעוד, שאני מלא סימני שאלה לגביה, במקום ללכת בדרך המלך – לעשות ביטוח בריאות ממלכתי לנושא הסיעוד לכל אחד ואחד, וזהו; נשלם טיפה יותר ונקבל הרבה יותר ויהיה ביטחון, ולא נריץ את האנשים מבדיקה אחת לבדיקה אחרת, פעם של הביטוח הלאומי ופעם של חברת הביטוח שלהם. פה הם בקושי קמים ושם הם בכלל אתלטים שמתאמנים לאולימפיאדה. אומר להם הרופא: אתם במצב מצוין. זה הרופא של חברות הביטוח, בדרך כלל, שלא רוצה להנפיק להם חוות דעת שמאפשרת להם לקבל את הסיוע, את הסיעוד. אנחנו עדים, מכירים את העניין.
אבל גם ברפורמה הזאת, שברחו מהביטוח הסיעודי הממלכתי, שהוא דרך המלך שבה צריך ללכת – אמרתי: כולנו, מגיל קטן, מגיל צעיר, כשמתחילים לעבוד, ועד גיל מבוגר, נשלם ונקבל. יש פה גם אלמנט של סולידריות חברתית, של תמיכה: דור אחד תומך בדור אחר. מה יכול להיות יותר נכון ומה יכול להיות יותר סביר? אבל לא, לא רוצים להעלות, כי השר כחלון החליט שהוא לא מעלה מיסים. הוא לא מעלה מיסים – זו גם כן איזו מין מדיניות לא ברורה. הוא לא מעלה מיסים. לא מחליטים שלא מעלים מיסים; בודקים איזה מיסים מעלים ואיזה מיסים אולי מורידים. אולי יש מיסים מיותרים – נוריד אותם.
אבל אני חוזר לעניין. אם כן, עכשיו ברפורמה החדשה הרעיון הגאוני הבא הוא להטיל על המשפחות לטפל ביקיריהן הסיעודיים: ייתנו לכם כסף ותעשו איתו מה שאתם רוצים. זה פרצה שקוראת ל"גנב", במירכאות, או זה מכשול בפני עיוור. למה? כי ברור שכשמתחילים להעביר כסף למשפחות, ולא תמיד משפחות שמצבן טוב, הן מתחילות לעשות חישוב לגבי עזרתו של אותו מטופל: האם אני ארצה להשתמש בכסף הזה? האם אני אשכור שירותים חיצוניים? האם נפעיל את בני המשפחה? מה נעשה עם הכסף? יש כסף. אז קודם כול, כמובן משתפר באופן מאוד יפה מצבם של הסיעודיים, או בכלל של הקשישים והקשישות בגיל הזה, בדרך כלל הם אנשים מבוגרים, כי הם עכשיו פתאום "התעשרו", במירכאות. אבל אנחנו יודעים שזה פייק-עושר – עוד פייק אחד. זה פייק-עושר. למה? זה לא באמת. הם צריכים את הכסף הזה, ובתנאים רגילים הם היו מקבלים עובד או עובדת שיסייעו בידיהם להמשיך את חייהם באופן הכי נורמלי שאפשר והכי סביר שאפשר. לא, יש כסף, ועכשיו שמים את הכסף בפניהם ובאים אומרים: תחליטו, אתם רוצים כסף או עובד? אז הם אומרים: ניקח כסף. נו, ועכשיו יתחילו מריבות בתוך המשפחות איך מחלקים, ולמי, ומי יעשה מה, ואיך נטפל. ובלב העניין נמצאים אותו אבא או אימא, נמצאים אותם בני משפחה שזקוקים לטיפול. הם לא מקור הכנסה. הלו, התבלבלתם – הם לא מקור הכנסה; הם בן משפחה יקר מאוד שזקוק לעזרה וצריך לסייע לו או לה.
נכון, הוסיפו. אני לא יכול להתכחש לעובדה שהוסיפו קצת כסף פה בדרך, וזה חשוב, וזה טוב, וגם אני מודה על כך, וגם טיפולי שיניים וכדומה. קצת ייפו את התוכנית הזאת. אבל בלב-ליבה של התוכנית עומדת השאלה הבסיסית האם אנשים שמתבגרים בארץ הזאת ונכנסים, לצערם, לקטגוריה של סיעודיים, האם הם יכולים לצפות שאת שנותיהם כסיעודיים הם יעשו בתנאים של ביטחון יחסי, בתנאים של נוחיות יחסית, בתנאים אנושיים. ואני לא רואה איך הרפורמה הזאת יוצרת עבורם את התנאים האלה – זה בסוגיה של אזרחים ותיקים שמופיעה בתקציב. הם כמובן מתגאים מאוד מאוד בתוספת ובקישוטים, אבל אני אומר לכם: סוגיית האזרחים הוותיקים היא פצצה מתקתקת מתחת לרצפה של הבניין הזה; תכף אני אדבר על עוד שתיים-שלוש פצצות כאלה. היא מתקתקת כי יותר ויותר אנשים מאריכים לחיות – דיברנו – ובעוד 30 שנה יהיו פה, ברוך השם, 1.6 מיליון. רבים. מה הם יעשו? איך הם יחיו? מה יהיו התנאים שלהם? האם הסביבה תדע לחבק אותם ולהגן עליהם? האם יכבדו אותם?
השרה גמליאל העבירה הצעת חוק שבני 80 ומעלה, למיטב ידיעתי, לא צריכים לעמוד בתור, אלא הם פטורים מעמידה בתור. יפה. הצעה חשובה. אתמול קיבלתי פנייה מחברי שלמה גזית, והוא כותב לי: זה בסדר, אבל אנשים לא יודעים על כך, אז כשאני בא לאיזה מקום – שלמה גזית, ברוך השם, הוא אדם בעל בעמיו, אז הוא לא אומר להם: אתם יודעים, אני פטור מעמידה בתור, האלוף שלמה גזית, אז הוא עומד כמו כולם – צריך שיהיה שלט וצריך שאזרחים אחרים שיהיו שם יכבדו. אני יודע שביהדות אמורים לכבד את הזקנים ולפנות להם מקום. גם זה דבר קטן שמשנה משהו; כל דבר כזה משנה משהו בחייהם של האזרחים הוותיקים הרבים שיש לנו.
אז הינה, נתתי לכם פצצה אחת שמתקתקת, וכל מה שאנחנו עושים בינתיים זה מין פלסטרים כאלה, מין טיפולים זמניים, כי אנחנו נמנעים מלטפל בבעיות היסוד שיש לנו בתחום הזה. ואני יכול למנות פה שורה ארוכה – אני עוסק בזה הרבה בעבודה הפרלמנטרית שלי ובעבודה הציבורית – כמה עניינים שנוגעים לאזרחים הוותיקים אינם מטופלים הלכה למעשה וכמה עוד ניתן לעשות. ואנחנו רואים ומסתכלים על מה קורה במדינות אחרות, דומות לשלנו, מדינות רווחה, מדינות שבהן – אנחנו מדינה שבה ההכנסה הממוצעת לנפש בשנה היא 40,000 דולר. אלה כבר סכומים יוצאים מן הכלל, ועדיין אנחנו רואים את המצוקות האלה מונחות מתחתינו.
אני רוצה לבחור עכשיו שאלה שנייה, שנוגעת ליחסים שלנו עם יהודי העולם, עם יהודי העולם בכלל ועם יהודי ארצות הברית בפרט – עניין שלא מעסיק בכלל, הפסיק להעסיק את מדינת ישראל. ואתה, חברי, היית איתי בנסיעה מסוימת, ואני חושב שגם עיניך נפקחו להכיר בעומק של הסוגיה הזאת ובמורכבות שלה. היא לא פשוטה. טועים לחשוב, אומרים שיש איזה קהילות מעבר לים, הם אוהבים אותנו ואנחנו אוהבים אותם, והינה לכם, הכול בא על מקומו בשלום. זה ממש לא כך. יש מחלוקות, ויש תפיסות שונות, ויש ראייה שונה, והעובדה שהם גרים שם מעצבת את חייהם ואת תפיסתם, והעובדה שאנחנו גרים פה מעצבת את תפיסתנו ואת ראייתנו, ולא תמיד הדברים האלה נפגשים, ועם הזמן השיבושים הולכים ומתגברים, הולכים ומחריפים.
אומרים יהודי ארצות הברית, בייחוד שני הזרמים הגדולים והחשובים שבהם – הגדולים שבהם, הזרם הרפורמי והזרם הקונסרבטיבי: אנחנו רוצים פינה בארץ הזאת. המדינה אמרה לנו שזאת מדינת העם היהודי. אנחנו חלק בלתי נפרד מהעם היהודי, ואנחנו שואלים איך אתם מתייחסים אלינו במדינת העם היהודי. ומסתבר שבשני הזרמים האלה, הגדולים, שהם, בוא נאמר בזהירות, הם יהודים בדרכם – יש זרם שלישי, הזרם האורתודוקסי; הוא שונה, הוא אולי יותר מקובל על האורתודוקסים שבישראל, על הציבור הישראלי, הוא יותר מוכר, אבל הרפורמים והקונסרבטיבים הם רוב הקהילה היהודית שחיה בארצות הברית, ואין לנו הלוקסוס הזה לוותר עליהם. אין לנו. אין מספיק יהודים בעולם, גם כי עברנו שואה גדולה, שואה גדולה שהשמידה שליש מהעם היהודי, וגם כי היהודים במקומותיהם, חוץ מאשר במדינת ישראל, נישאים מאוחר, המשפחות שלהם קטנות, וחלק מהנישואים שלהם, לצערנו הרב מאוד, הם עם לא יהודים. אז אנחנו צריכים לשמור את אלה שרוצים להיות יהודים, שמאמינים שהם יהודים, שמוכנים לכבד את היהדות או לעבוד את היהדות בדרכם שלהם, ובשבילם היהדות היא דת ולא רק תרבות, כי להיות יהודי זה גם תרבות.
ויש קרע, קרע עמוק בין יהדות ארצות הברית היום ומנהיגיה לבין מדינת ישראל וממשלת ישראל. יש שתי שאלות שעומדות כמו לפידים גדולים בדרך: האחת היא שאלת הכותל והאחרת היא שאלת הגיור. ובשתי השאלות האלה יש מחלוקות. השאלה הראשונה היא פשוטה, היא פשוטה: הם מבקשים שתהיה להם דרך להגיע אל הכותל ולהיות שם בדרכם; בדרכם זה אומר גברים ונשים ביחד. בסדר, אוקיי, זה לא סדרי בראשית. זה סדרי בראשית? לא סדרי בראשית. זה אפשרי, וכבר היו ועדות וכבר היו דיונים – מה זה, שלוש, ארבע, חמש שנים – ובסוף פיצצו, הממשלה פה פיצצה במו ידיה את ההסדר הזה, שכבר סוכם עליו, והחזירו את הדברים למקומם, לקדמותם. ועכשיו, מה יהיה? אנשים חושבים שזה סתם: אוקיי, ביטלנו את ההסדר, החזרנו אותו למקומו. זה לא עובד ככה. בצד ההוא של האוקיינוס יש אנשים מאוכזבים, אנשים שחשים שמדינת ישראל, המדינה שלהם, שעומדת בראש מעייניהם, שהם מסתכלים עליה בגאווה, בתקווה, באושר, ועכשיו גם באכזבה – הם אומרים: למה מדינת ישראל שלנו מתייחסת אלינו ככה? האם אנחנו לא יהודים ראויים? האם אנחנו לא מתגייסים ומסייעים למדינת ישראל בכל רגע של מצוקה?
אתה יודע, בצלאל, בתקופות האינתיפאדה, לפני עשר שנים ויותר, שלא נדע, הם גייסו מאות – – בוקר טוב לך, אדוני השר.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
בוקר טוב.
נחמן שי (המחנה הציוני):
היום יום רביעי. חשבתי שלישי, אז הייתי אומר "פעמיים כי טוב". בוקר טוב. – – הם גייסו מאות מיליונים לטובת מדינת ישראל, כולל, אגב, התושבים ביהודה ושומרון ובעזה; הם גייסו אותם. אני מדבר על יהודי ארצות הברית ועל הקרע הזה, שהוא קרע שחייבים לחפש דרך לגשר עליו. אבל זה לא רק השאלה הכספית; אלה יהודים שאסור לנו בשום פנים ואופן לוותר עליהם, גם אם יהדותם שונה מעט, כי האלטרנטיבה היא שהם לא יהיו. ואנחנו יודעים שהאויב הכי גדול זה באמת אותם נישואי תערובת, שמשמידים חלק מהעם היהודי, אז כל מי שרוצה להיות יהודי וכל מי ששולח את ילדיו ואת נכדיו ללמוד בבתי ספר ובגנים יהודיים, בעלויות שאתם לא רוצים לדעת כמה הן גבוהות, צריך לתת לו את הגב, את העזרה ואת הסיוע מצד מדינת ישראל. אני אומר לכם, אנחנו מעצבים וקובעים פה את עתידו של העם היהודי. אני רוצה שבעוד 50 שנה יהיה עם יהודי. הוא העם ששרד את ההיסטוריה האנושית כולה. מה, יכול להיות שהוא ייעלם לנגד עינינו ותישאר רק הקהילה היהודית במדינת ישראל?
לכן, עניין הכותל – אפשר וצריך לפתור אותו. פתרתם משבר פה בארבעה ימים; קחו שבועיים – תפתרו גם את המשבר הזה. נכון, הם לא לוחצים עלינו, הם לא עומדים כל הזמן – הם מאמינים – אבל אני יודע שזה לא מעסיק איש במדינת ישראל היום. זה לא מעסיק איש. ראש הממשלה מינה את השר הנגבי, נדמה לי – – –
קריאה:
– – –
נחמן שי (המחנה הציוני):
לא חשוב, עוד מישהו. אבל כשאתה מדבר עם מנהיגים בקהילה היהודית בארצות הברית אז אתה שומע את המרירות, את הכעס: מה יהיה עלינו? מה יהיה עלינו?
אני אומר לכם, זאת הפצצה השנייה שמתקתקת מתחת לבית. נכון, היא לא תפיל ממשלות – היא לא תפיל ממשלות, אבל היא חשובה מאוד. בסוף, במבט ההיסטורי – כולנו חייבים להסתכל על החיים גם במבט היסטורי – היא שאלה עקרונית, חשובה ביותר.
והדבר השלישי שאני רוצה לדבר עליו, כי לאט-לאט זמני עובר, הוא השאלה של מה יהיו יחסינו עם הפלסטינים, שאנחנו חולקים איתם את הארץ הגדולה הזאת. מה יהיה? עזה על סף קריסה. אז אני יודע, אומרים את זה כבר הרבה זמן והקריסה כאילו לא מתרחשת, אבל זה לא נכון. זה לא נכון, כי כל מי שמכיר את הנתונים של החיים בעזה יודע שהאוכלוסייה נמצאת שם במצוקה איומה, וצרכים בסיסיים של חשמל, של מים, של בריאות, של חינוך, לא מסופקים. אין תשובות, אין מענים. יש שם גידול אדיר באוכלוסייה, ששובר את כל הפרמטרים הידועים, ולאנשים אין לאן ללכת, הם נמצאים ממש בתוך תא לחץ. אין להם מה לעשות עם עצמם. הם לא יכולים לצאת משם – אפילו בקושי פה ושם לאיזה טיפול רפואי, אבל שום דבר מעבר לזה. הם לא יכולים לנסוע להתרענן, הם לא יכולים לשנות את חייהם, ואפילו אם הם יוצאים ללימודים לא בטוח שהם יוכלו לחזור לעזה.
ואנחנו, מה לעשות, אנחנו מקיפים את עזה מכל קצותיה ומכל עבריה, כי אנחנו יודעים שיש שם פוטנציאל של טרור מסוכן מאוד וחמור מאוד. אבל רגע – אני אומר – מה לעשות עם האנשים שגרים שם, שחיים שם, שזה הבית שלהם, שאין להם לאן ללכת, אין להם אזרחות אחרת? מה יהיה עליהם? האם אנחנו רשאים להתעלם מגורלם של האנשים האלה? אז עומדים מפקדים בכירים בצבא ההגנה לישראל – מתאם הפעולות בשטחים, הרמטכ"ל עצמו – ואומרים: חברים, פקחו עין, עזה עלולה להתפוצץ לנו בפרצוף. ואנחנו לא רוצים עוד מערכה צבאית, כי המערכות הצבאיות האלה, במלחמה הקטנה שאנחנו מצויים בה היום – המלחמות הקטנות האלה – הן לא יסתיימו בשום הישג צבאי. זו לא תהיה מלחמת ששת הימים הבאה. אין מה – מה, נכבוש שוב את עזה? כבר היינו שם, אנחנו מכירים את הכול, והתוכניות של צה"ל ודאי יודעות גם להביא אותנו אל תוך עזה, אבל מה נרוויח? אנחנו ניקח על עצמנו שליטה בחייהם של עוד מיליוני ערבים? אנחנו צריכים את זה? זה יתרום משהו?
ולכן, אנחנו חייבים לסייע סיוע הומניטרי, ואנחנו חייבים להיות פתוחים וקשובים למצוקות שלהם. רק אתמול זה יכול היה להתפוצץ שם בגדול – היה שם ניסיון לחסל את ראש הממשלה של הרשות הפלסטינית. נכון, זה כאילו לא אנחנו, זה הם בתוך עצמם – גם כן, הם לא מפסיקים לפגוע אחד בשני – אבל זה לא משנה. בסוף, כמו שזה כך, וככה זה גם נראה מבחוץ, אנחנו בעלי הבית של עזה גם אם אנחנו לא יושבים בה פיזית וגם אם החיילים שלנו, הקצינים שלנו, לא נמצאים שם על הקרקע, הם נמצאים רק מסביב. בסוף האחריות לעזה נופלת עלינו, ואנחנו לא יכולים בשום פנים ואופן להתנער מהאחריות שלנו כבני אדם לחייהם של אנשים אחרים שנמצאים במרחק של כמה מאות מטרים מאיתנו. אני אומר לכם, בכל התוכניות ובכל התקציבים ובכל המחשבה שהממשלה הזאת מציגה בפנינו לא ראיתי איזושהי תוכנית רצינית מה אנחנו הולכים לעשות עם עזה, ובשלב הבא – מה הולכים לעשות עם הפלסטינים.
ואני שמח שנמצא פה שר הפנים, כי אני יודע שמחשבותיו – חשיבתו היא לא חשיבה קיצונית, היא חשיבה של חיים משותפים, לא רק בתוך עמנו, אלא גם בינינו לבין הפלסטינים: מה אנחנו הולכים – מה קידמה הממשלה הזאת בהסדר או בשאלה של חיים משותפים עתידיים בינינו לבינם? אני יודע שאתה, היושב-ראש – יושב-ראש הישיבה – ואתה, יושב-ראש ש"ס, לא חושבים אותו דבר. בשבילך זאת ארץ אבותינו, ותמיד נהיה בה, עד קץ הדורות.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
גם בשבילו, אל – – –
נחמן שי (המחנה הציוני):
לא בטוח, לא בטוח, לא בטוח. מנהיגו הדגול, מנהיגו הדגול – – –
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
לא בטוח שזו ארץ אבותינו?
נחמן שי (המחנה הציוני):
לא, לא. ברור.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
לא בטוח שנשב פה עד לקץ עולם?
נחמן שי (המחנה הציוני):
לא, ארץ אבותינו, על זה אין חולק.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
גם אתה חושב כמוני.
נחמן שי (המחנה הציוני):
גם אני חושב כך. אנחנו קוראים על כך כל שבוע בפרשת השבוע ולומדים כל פעם על הנס הגדול שהתחולל לעמנו. אני מקבל את זה. זה נכון, ארץ אבותינו ללא ספק, אבל האם אנחנו נוכל להחזיק בכל ארץ אבותינו לכל אורך ההיסטוריה? אני לא חושב. אנחנו נצטרך להגיע להסדר. לא נוכל לחמוק – –
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
עתידה ירושלים להתפשט עד דמשק, לא?
נחמן שי (המחנה הציוני):
– – מהסדר בינינו לבין הפלסטינים. לא נוכל. אין מה לעשות – על האדמה הזאת גרים שני עמים.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
עזבנו את עזה.
נחמן שי (המחנה הציוני):
עזבנו את עזה וקיבלנו רקטות. אני מכיר.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
נו, מה?
נחמן שי (המחנה הציוני):
אוקיי. אז יכול להיות שכשעזבנו את עזה – אני, אגב, לא מציע לעשות דבר דומה ביהודה ושומרון. אני לא חושב שנסיגה חד-צדדית היא הדרך הנכונה. חייב לבוא הסדר. גם הנסיגה מעזה, חלק מהעניין הוא שהיא נעשתה ללא הסדר וללא פרטנר בצד השני, ולא היה לנו אל מי לבוא בטענות, ותוך שנייה הסיטואציה השתנתה, והיתר הוא היסטוריה. אבל אני אומר – – –
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
בינתיים כמעט 1,000 משאיות כל יום נכנסות – לא מטורקיה ולא ממצרים ולא מאף – – –
נחמן שי (המחנה הציוני):
מישראל, נכון. אגב, לאחרונה הייתה ירידה.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
ירידה בגלל – – –
נחמן שי (המחנה הציוני):
ירידה במספר המשאיות.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
לא בגללנו. לא בגללנו. לא בגללנו.
נחמן שי (המחנה הציוני):
אני לא אומר שאנחנו אחראיים בלעדיים. יש לנו בצד השני אויב מר ואכזרי שרוצה בהרס המדינה, אני יודע, אבל הוא לא כל הפלסטינים. יש שם מיליונים. יש קבוצה מסוימת שאני מקווה שביום מן הימים תלך לדרכה ויבואו במקומם אנשים אחרים. מותר לנו לחשוב כך, מותר לנו לקוות כך.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
טוב.
נחמן שי (המחנה הציוני):
אבל אני אומר: אנחנו חייבים, לא נוכל להיפטר. זאת הסוגיה השלישית שאנחנו יושבים עליה, ואנחנו יושבים על ראש הר געש. לא נוכל להתחמק. עברו 50 שנה ויותר מאז מלחמת ששת הימים. שני דורות וחצי כבר גדלו בסיטואציה הנוכחית; הם לא יודעים בכלל שיכול להיות אחרת. אנחנו חייבים להגיע להסדר. אנחנו חייבים לחפש אותו בגלל האינטרס שלנו, לא בגלל האינטרס שלהם. הם פחות מעניינים אותי. אותי מעניין מה ואיפה ואיך יחיו הנכדים והנכדות שלי – האם הם יחיו במדינה שיהיה בה רוב יהודי, והאם ערכיה יהיו ערכים דמוקרטיים, או הם יחיו במתכונת שאנחנו ממשיכים לנהל את חייו של עם אחר ושולטים בו שליטה מלאה ומוחלטת.
מוכרחים להגיע להסדר בינינו לבינם. זה חיוני. נכון, זה לא לוחץ עלינו היום, בגלל היכולות של הצבא ושל השב"כ ושל כוחות הביטחון לשמור על שקט – דבר שצריך לברך ולהודות להם כל יום, פעמיים ביום גם, אבל זה לא מספק אותנו, מפני שאלה פתרונות לטווח קצר. לטווח ארוך מוכרח יהיה לבוא הסדר. תודה רבה לך, אדוני.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
תודה רבה לחבר הכנסת נחמן שי. חברת הכנסת מרב מיכאלי תנעים את זמננו ב-18 הדקות הבאות.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
דיברת פחות ממה שהיה. הייתה לך עוד דקה וחצי.
נחמן שי (המחנה הציוני):
הייתה לי? לא, לא. עוד 30 שניות. הסתכלתי על השעון ההוא, לא ראיתי. אני אחזור.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
אנחנו ניתן לך גם את הזמן שנשאר לו.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
לא, אין לחץ, הכול בסדר.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
בוקר טוב.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
בוקר טוב. כמה כתוב שם?
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
18 ו-20 שניות.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
אה, באמת?
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
רוצה יותר?
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
לא, תודה. בדיוק אמרתי, איזה כיף שככה בוקר, שקט. יש משהו נעים באווירה הזאת. דברי חכמות בנחת נשמעות, כמעט, אפשר לומר.
בוקר טוב, אדוני השר. הגירוש של מבקשי המקלט – הוא נכלל בתקציב? הוא עולה כסף? כמה הוא עולה? הוא עולה את הסכומים הפסיכים האלה, נכון? 5,000 דולר למדינה השלישית החסויה, עוד 3,000 או כמה דולר שעולה לשלוח כל אחד מהם – הטיסה וכו' וכו' – ומעניין בכמה היה צריך לתגבר את הכוחות שייקחו אותם.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
בגלל סגירת המתקן בחולות חסכנו כסף, ובכסף הזה אנחנו משתמשים עכשיו.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
חסכנו מסגירת המתקן בחולות.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
נכון. הרבה מאות מיליוני שקלים.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
ומעניין כמה אנחנו מבזבזות ומבזבזים – –
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
הרבה מאות מיליוני שקלים.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
– – על כל הדבר הזה, כמה עולה הסבל של תושבי ותושבות דרום תל אביב. מעניין אם מישהו פעם ניסה לכמת כמה עולה לא רק הסבל, אלא כמה ההפסד בפריון מהעובדה שדרום תל אביב כל כך מוזנחת, כל כך לא מטופלת, שהרווחה שם כל כך ירודה, שהחינוך שם לא מספיק טוב, שלא מוציאים שם דורות יותר תורמים ויותר מועילים. ובאמת, סבל אנושי קשה מאוד לכמת בכסף.
אבל הכסף שיעלה לזרוק את האנשים האלה מפה – לפחות הניסיון לעשות את זה, כי בינתיים בתי המשפט קצת התעשתו. עכשיו נתנו מעמד לחמישה מבקשי מקלט, שבגלל הסחבת הבלתי-נסבלת, הבלתי-סבירה שבאי-טיפול בבקשות שלהם, המדינה בעצם איבדה את הזכות שלה כמעט להגיד שלא מגיע להם מעמד.
מעניין, כל הזמן הזה – אתה זוכר, אדוני? אני לא יודעת אם כשאתה גדלת, איפה שאתה גדלת, היו אומרות "זמן זה כסף". כן, זמן הוא כסף, והמון המון כסף שמדינת ישראל מאבדת בהתנהלות כושלת, שהיא מצליחה להיות גם כושלת, גם אכזרית, גם באמת טיפשית במיוחד, אם אני בהיותי על הדוכן משתמשת במילים עדינות – טיפשית במיוחד, שבאמת מצליחה לעשות רע לכולם, שכולם מפסידות ומפסידים. במקום לקחת את האנשים האלה, שהיו כוח העבודה – שהיו מוכנים לעשות הכול, כל מה שהיו אומרים להם, והם כוח עבודה נדרש. כל ענף המסעדנות, שהוא ענף במצוקה מאוד מאוד גדולה, מתחנן שייתנו להם להמשיך להעסיק אותם; ענף המלונאות מתחנן שייתנו להמשיך להעסיק אותם. הם אנשים שבאמת הידיים העובדות שלהם נדרשות בישראל, אבל במקום זה רוצים לזרוק אותם מפה ולהביא מהגרי עבודה אחרים, מהפיליפינים, שמישהו יגזור קופון על לייבא אותם ולסחור בהם. ואחרי כמה שנים שהם יהיו פה הרי גם הם יהיו בעיה, כי גם הם כבר יתערו פה, וחלילה יפגשו פה אנשים שהם יתאהבו בהם, או אולי אפילו יעשו אתם ילדות וילדים. ואגב, גם הם הרי יצטרכו לגור איפה שהוא. איפה בדיוק הם ישתכנו, האנשים האלה, שייובאו לכאן ממדינות אחרות, שאינן אפריקניות?
אולי אדוני לא זוכר את השנים שבהם יחידת עוז רדפה ברחובות אחרי עובדות ועובדי סיעוד שבאו לכאן ממדינות כמו הפיליפינים. היו שנים שהם-הם היו אלה שהיה צריך לגרש, שהיה צריך לרדוף, שהיו סרטן בגב – או לא בגב; בגוף, סרטן בגוף. אז עכשיו האפריקנים זה הסרטן התורן. זה אומר חוץ מהשמאלנים והערבים, כמובן. בסדר גמור.
קיבלנו סיבוב נוסף על זה בסאגת ה"כן בחירות, לא בחירות" החדשה, עוד סיבוב שבו עמד ראש הממשלה פה והתנשא על האופוזיציה וזלזל באופוזיציה ולעג לאופוזיציה ושוב עשה לאופוזיציה עוד סיבוב של דה-לגיטימציה. 24 שנות נתניהו – 24 שנות דה-לגיטימציה לחלקים הולכים וגדלים בחברה הישראלית. עכשיו זה גם כולל כמובן את האנשים שהיו קרובים ביותר אליו, אנשי סודו, אנשי אמונו, האנשים המקצועיים שעבדו איתו אבל הם הפכו להיות שקרנים, שטינקרים, כל מיני תיאורים כאלה, שפשעם הוא, מעבר למה שהם כנראה, לכאורה, לפי החשד, עשו תחתיו, שהם הלכו לספר על זה למשטרה ולפרקליטות, והלכו לספר לא רק על מה שהם עשו אלא על מה שהוא עשה. אז עכשיו הדה-לגיטימציה התרחבה גם אליהם, כי כזכור, הדה-לגיטימציה היא לא באמת על מי רוצֶה או רוצָה את טובתה של מדינת ישראל אלא על מי רוצֶה או רוצָה את טובתו של נתניהו.
ובהקשר הזה, בואו נסתכל על התקציב הזה – תקציב המדינה לשנת 2019, כש-2018 בקושי התחילה. אז תקציב דו-שנתי כבר באמת אני חושבת שיש הבנה שאי-אפשר להביא. לא יעבור שוב את בג"ץ להביא תקציב דו-שנתי, דבר שאף מדינה בעולם לא עושה, והוא לא טוב לכלכלה והוא לא טוב למדינה. אז מה עושים? מביאים תקציב לשנה אחת, אבל מביאים אותו שנה שלמה קודם. שנה שלמה קודם. וגם עושים משבר שלם שאם הוא לא יעבור אז מי תשמע, כשבעצם – מה בוער? מה בוער? רק התחילה שנת 2018. איך אנחנו בכלל יכולות לצפות מה יהיה נכון לעשות בשנת 2019? אבל הדיון הוא הרי לא באמת על מה יהיה נכון לעשות בשביל המדינה אלא מה יהיה נכון לעשות בשביל הממשלה, וספציפית בשביל ראש הממשלה, למרות שבאמת הלהיטות האדירה שראינו של כל מרכיבי הממשלה הזאת להישאר הממשלה באמת הייתה מאוד מאוד מאוד מרשימה. הלבטים שהיו בהתחלה אם צריך לתת גב לראש ממשלה ששקוע עד הרבה למעלה מצוואר בחקירות ובחשדות חמורים לשחיתות – בהתחלה היה איזה לבט כזה: המלצות, לא המלצות, האם זה משמעותי? האם זה לגיטימי? כל אלה נעלמו, פשוט התאדו, גזו.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
מרב – – – שזה בוקר, כן, את כמעט כמעט משכנעת אותי להגיד לך כמה שמות טובים של חברים שלך לסיעה שהיו מתקשרים כל יום שלוש פעמים והיו שואלים אותי: נו, הצלחת לפתור את המשבר, שחלילה לא יהיה בחירות? אז לא כדאי. אני מציע קצת, קצת, קצת צניעות. תאמיני לי, הרבה חברים טובים שלך.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
כי אתה פעלת לזה שיהיו בחירות, אדוני?
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
לא.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
אז לא הבנתי על מה אתה – – –
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
כי אני פעלתי שלא. כי אני פעלתי שלא יהיו בחירות, והחברים שלך דאגו מאוד מאוד אם יהיו בחירות, אז לכן, עם כל הכבוד. אני לא מבקש שתגידו תודה, אבל לא להפוֹך את זה להפוּך.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
אני לא הבנתי. אנחנו הבאנו אתמול – בסוף יש מציאות, אדוני. אנחנו הבאנו אתמול שבע הצעות חוק לפיזור הכנסת, שלוש מהן מתוך הסיעה שלי. אנחנו הבאנו אותן, הצבענו עליהן והתכוונו לכך במלוא הכנות. עכשיו נכון, נכון, מצבנו בסקרים לא מזהיר. אפשר לחזור ולהגיד: מצבנו בסקרים לא מזהיר. אין מה להתווכח על זה. אז מה? אנחנו מאמינות ומאמינים בלב שלם, באמת – ואתה מכיר אותי יומיים, פי וליבי שווים – הנזק שנתניהו עושה למדינה הזאת בכל יום שעובר הוא כל כך גדול, והעובדה שאתם מגבים אותו ומאפשרים לו להמשיך ולחרב באמת את יסודות הדמוקרטיה בזה שהוא עושה דה-לגיטימציה למשטרה ועושה דה-לגיטימציה לפרקליטות וליועץ המשפטי לממשלה, זה שאתם מאפשרים לו להמשיך לעשות את זה – אתם תיתנו על זה את הדין יום אחד, אריה דרעי. האחריות מונחת גם עליכם, אל תטעה בזה, ואתם יום אחד תבינו את המשמעות של מה שעשיתם. אתם שקועים יחד איתו בתוך הבוץ המטונף הזה, ולכן באמת טחו עיניכם מלראות. אתה פשוט לא רואה. זה דבר מדהים שאתה פשוט לא רואה למה אתה נותן יד. אני אגיד אחרת: אני מקווה שאתה לא רואה, כי אם אתה רואה ונותן לזה יד אז זה גרוע באמת, כל כך עשרות מונים.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
אדוני יוכל אחר כך להתערב בדיון אם הוא ירצה ולהשיב. יש סעיף כזה בתקנון.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
אני, מבחינתי, נותנת לך את הספק, כמו שאומרים האמריקנים לפעמים: אל תניחי רוע איפה שמספיק קוצר ראות. נניח. אז אני נותנת את הספק הזה, כי אני מאמינה שרוב הציבור, גם בצד הזה של המליאה, כן רוצה את טובתה של מדינת ישראל, וראש הממשלה מצליח לעוור אתכם, לסמא את עיניכם ולגרור אתכם איתו עמוק לתוך הבוץ. יום אחד אנחנו נהיה אחרי זה. אתם לא תאמינו למה אתם הייתם שותפים. אתם תשפשפו את עיניכם בתדהמה ותגידו: מה עבר עלינו בדיוק? מה לקחנו? מה נתנו לנו לבלוע שהסכמנו להיות שותפים לזה? שלא יהיה לך ספק, זה יקרה. אני בשבילכם מקווה שזה יקרה כמה שיותר מהר, כי אנחנו לפחות יכולות ויכולים להגיד שהמצפון שלנו נקי, ובאמת, עם כל ההסתה שבאה מהצד הזה כלפינו ועם כל כמה שאנחנו נגררים בבוץ וכמה שאנחנו מואשמות ומואשמים בהאשמות שערורייתיות, כאילו אנחנו אלה שלא נאמנות ונאמנים למדינה או לחברה או לחלקים בעם הזה, אנחנו יודעות ויודעים את האמת. ואתם, או שאתם יודעים את האמת ומשתפים פעולה או שאתם עוצמים לעצמכם את העיניים. שתי האפשרויות הן גרועות מאוד מאוד מאוד. וכן, לגמרי, הבוקר הזה זה זמן מאוד מתאים להגיד את זה, משום שהינה, אתם מביאים עוד תקציב שגם לפי העיתוי שלו מוכיח באופן ממש חד-משמעי עד כמה כל-כולו עניין של הישרדות פוליטית ולא של טובתה הכלכלית של מדינת ישראל ושל האזרחיות והאזרחים במדינת ישראל, וספציפית, כרגיל, הוא לא פותר את הבעיות של אזרחיות ואזרחי ישראל.
אני רוצה לנצל את ההזדמנות הזאת ולספר, אדוני היושב-ראש – אולי אתה תתעניין בסיטואציה הזאת שהייתה במהלך דיוני התקציב: היה דיון ער בסוגיה האם ניתן יהיה – אתה, כאב ללא מעט ילדות וילדים, זה עשוי לעניין אותך בהחלט. אולי אתה יודע שאישה שיולדת רשאית לנייד את נקודת הזכות שלה ולהשתמש בה לא בשנה שהיא ילדה אלא בשנה אחר כך. למה? משום שהרבה פעמים מהתקופה שהיא בחופשת לידה לא הייתה לה מספיק הכנסה בשביל שנקודת הזיכוי הזאת בכלל תהיה רלוונטית עבורה, ולכן נותנות אפשרות לנייד אותה לשנה הבאה.
עכשיו, האינטרס החברתי – חלקנו מאמינות שזה האינטרס החברתי לא רק לכלכלה אלא גם לטובתם של ילדות וילדים, לטובתם של אימהות ואבות – הרעיון הוא שגם אבות יוכלו לקחת חלק פעיל בטיפול בילדות ובילדים שלהם, גם כשהם תינוקות. אני, באופן אישי, בתור בן/בת אנוש, לא מבינה איך אבא יכול, ביום שלמוחרת שנולד או נולדת לו ילדה חדשה, ללכת לעבודה כאילו כלום; אין לו, הוא לא זכאי לחופשת לידה. היום, בזכות החוק של חברת הכנסת תמר זנדברג, מגיע לו, הוא יכול לקחת שלושה ימים, אבל על חשבון המעסיקה או המעסיק. מהמדינה לא מגיע לו כלום. הוא רשאי לקחת חלק מחופשת הלידה שמוענקת לאם, ולא בשישה שבועות הראשונים, רק אחרי שישה שבועות, ורק אם היא חזרה לעבוד. זאת אומרת, האבא אמור להיות איזה עב"ם מול התינוק או התינוקת שלו.
הייתה יוזמה לקראת התקציב הזה – ניסו לשכנע את האוצר, בשביל באמת לעודד את האבות לקחת חלק יותר פעיל בגידול הילדות והילדים שלהם ולקחת חלק מחופשת הלידה; וגם אם לא לקחת חלק מחופשת הלידה – משום שהאם נניח לא ערוכה לחזור לעבוד כבר אחרי שישה שבועות – אז לפחות לקחת, נגיד – אולי הם רוצים לקחת שבועיים חופש, אולי יש להם ימי חופש, או לקחת אולי אפילו חופשה ללא תשלום – כל אחד ואחד והסידורים שלו – בשביל להיות בבית, בשביל להיות עם הילדות והילדים, להיות עם המשפחה, להיות שם עם האימא, שהופכת להיות המטפלת העיקרית, הבלעדית.
לבריאות, אדוני היושב-ראש. החלמה. רפו"ש. שלא לומר רפו"ש.
בכל אופן, הייתה יוזמה לאפשר לכם, גם לאבא – לא רק לאימא אלא גם לאבא – לנייד את נקודת הזכות הזאת לשנה שאחרי, מתוך רצון לקדם את האפשרות שאכן בשנה הראשונה אחרי הולדת הפעוט, פעוטה, הוא יוכל לבלות איתה יותר זמן. בוא נחש: מי היה בפורום שדן בהצעה הזאת?
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
בוועדת הכספים היה על זה קרב גדול מאוד עם האוצר – שני דיונים, לא אחד.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
נכון. ומי השתתפו בדיון הזה, ובעיקר בדיונים מאחורי הקלעים?
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
נו?
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
35 גברים היה הפורום שדן בסוגיה הזאת והכריע. רוצה לנחש איך? נגד.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
לא. אנחנו דרשנו כן. האוצר התנגד, לצערי הרב, כמו המון המון דברים בתקציב שהאוצר עם הרגליים האחוריות. אנחנו בבעיה.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
במקרה זה האוצר – סיפרו לי משתתפים בדיון – הפורום היה 35 גברים. זה הפורום שהתנגד והכריע שלא לאפשר לגברים לקבל את נקודת הזיכוי בשנה שאחרי הולדת התינוק או התינוקת.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
ברור לך למה.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
ברור לי למה?
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
כי זה עולה הרבה כסף. אני איתך, ברור, הרי אנחנו דרשנו את זה בוועדה. אבל כמו בכל דבר האוצר מייד מרים דגל, אומר: חברים, זה עולה כך וכך, מאות מיליונים. כי המשמעות היא שגברים שמשתכרים יותר ייקחו את נקודת הזיכוי הזאת, וגברים שיש להם נשים שלא עובדות ייקחו את נקודת הזיכוי וישתמשו בה. זה עולה המון כסף.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
נשים שלא עובדות מחוץ לבית ומקבלות שכר, אתה מתכוון.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
כן.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
כי עובדות בבית במשרה מלאה וחצי שלא מקבלות עליה שכר, לא מקבלות עליה ביטוח לאומי, לא מקבלות עליה זכאות לפנסיה.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
משלמות ביטוח לאומי.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
תלוי. היום עקרות בית לא משלמות לביטוח לאומי – המכונות, הביטוי הבעייתי הזה עקרות בית, לא משלמות עדיין ביטוח לאומי, וחלק מהתוצאה הקשה של זה היא שנשים שמגיעות היום לגיל שבעיקרון הוא גיל פרישה לנשים לא זכאיות לקבל קצבת זקנה – מה שאומר שהן נשארות תלויות בבעליהן פי כמה וכמה וכמה, כי אין להן קצבת זקנה.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
כי הן לא עבדו.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
זה מגוחך ושערורייתי וחמור, ואני אכן הגשתי הצעת חוק שמתווה הסדר איך לתקן את הדבר הזה ואיך לאפשר לנשים האלה לקבל את קצבת הזקנה כבר מגיל פרישה – שאגב, גם אותו האוצר כשל מלהסדיר בתקציב הזה. האוצר מדבר גבוהה-גבוהה על חובה להעלות את גיל הפרישה לנשים, ושר האוצר לא הביא את ההמלצה הזאת, וגם את המתווה שאנחנו בוועדת הכספים הצענו הוא לא אפשר לקדם בתקציב הזה.
היו"ר שבצלאל סמוטריץ:
האוצר לא רוצה לעודד נשים להיות עקרות בית. אני רוצה. מי שזה טוב לה ורוצה בזה יכולה לעשות את זה.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
גם אני לא רוצה לעודד נשים להיות עקרות בית. יש הבדל בין לעודד אותן להיות עקרות בית לבין להבין שאי-אפשר להמשיך ולנהל כלכלה שלא מכירה בערך הכלכלי של עבודות הבית וגידול הילדות והילדים.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
הערך הערכי, קודם כול – הערכי, המשפחתי, החברתי. כלכלה בסוף.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
לא. קודם כול הערך הכלכלי, לפני הערך הערכי. אני לא יודעת איזה ערך ערכי כל כך גדול יש בלכבס, לבשל, לנקות, לעשות קניות, להסיע – הערך הערכי של הדבר הזה.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
תסביר לה, השר דרעי: ללדת עשרה ילדים, להביא חיים לעולם, לבנות משפחות, להעמיד את הדורות הבאים של עם ישראל. זה מה שקורה כשהכול כסף.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
אם יש לזה כזה ערך ערכי יוצא מן הכלל, איך זה שאתם בוחרים שלא לעשות אותו? לא רק שאתם בוחרים שלא לעשות אותו כמגדר באופן גורף, אתם בוחרים ממש שלא לעשות אותו ולא לגעת בדברים הערכיים האלה – –
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
ספר לה, השר דרעי, מה זה.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
– – אלא שאתם גם בחרתם עכשיו שלא לאפשר לגברים לקבל נקודת זיכוי במס אם הם כן יעשו את הדברים הערכיים האלה, שהם באמת, אני לא יכולה להתחבר יותר לערכיות. תאמין לי, הניסיון מלמד: מה שמשתלם – גברים עושים; מה שלא משתלם – הם נותנים לאחרות ולאחרים לעשות. ככה שהמילים הגבוהות האלה על ערכיות – – –
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
את זה אומרת מי שלא יודעת מה זה. אני לא דן אותה.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
תאר לך שאתה היית עומד על הדוכן ואומר את זה על הנשים. מה היו עושים לך?
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
אני לא דן אותה.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
בתור מי שמכבסת, מבשלת, מנקה, מדיחה כלים בכיף שלה, בבית שלה, אני יודעת בדיוק איזה ערך נהדר יש לזה, ואני גם בדיוק יודעת כמה אתם לא עושים את זה, ולא בכדי.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
עושים, עושים.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
כי אין הכרה בערך הכלכלי של העבודות האלה, וכי כל אחד מכם – – –
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
יש לה איזה סטראוטיפ שגברים לא יודעים מה זה ניקיונות, בישולים וכביסה. ספר לך אחר כך. תעלה לפה אחר כך וספר לה.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
כל אחד מכם מחזיק אישה שעושה את זה עבורו, בלי להכיר בערך הכלכלי של זה.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
כל אחד מחזיק אישה. ואללה, סטראוטיפים כאלה בחיים שלי לא שמעתי. זה מדהים.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
זמני עומד לתום, לצערי.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
הוספתי לך עוד דקה. אני נהנה.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
אני שמחה. לכבוד הוא לי.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
קיבלת.
מאיר כהן (יש עתיד):
אני מוותר לה על דקה, רק שתחזור בה מהניקיונות, כי יש לי שלפוחיות.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
בוא תראה. בוא תראה. בוא תראה. אני רוצה לראות את השלפוחיות האלה.
מאיר כהן (יש עתיד):
מה, באמת את חושבת שאנחנו לא לוקחים חלק? נו, באמת.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
אני לא חושבת, אני יודעת.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
לא יאומן כי יסופר.
מאיר כהן (יש עתיד):
באמת לא יאומן.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
אני מסתכלת על הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, עדיין למעלה מ-90% מעבודות הבית וגידול הילדות והילדים נעשה על ידי נשים בישראל. שוב, לא אני ספרתי – הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה; גוף בלתי תלוי בעליל. אבל מה יפה? תראו, לפחות חבר הכנסת ברושי לא מתיימר.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
חבר הכנסת ברושי הוא קיבוצניק, לא הוא ולא אשתו לא מכבסים ולא מגהצים, זה המכבסה. נו, איך זה הולך בקיבוצים, איתן?
איתן ברושי (המחנה הציוני):
זה בספרות, לא בחיים.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
בספרות.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
ומי מפעיל את המכבסה לפי דעתך? אני הכי נהנית מזה שאתם כאילו גם יורים וגם בוכים – גם לא עושים שום דבר וגם אומרים, כאילו, איך יכול להיות שאת אומרת שאנחנו לא עוזרים? מי הוציא את הזבל הבוקר? בהצבעה – מי הוציא הבוקר את הזבל, אני רוצה לדעת?
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
קודם כול הבוקר, לצערי הרב, לא ישנתי בבית.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
הינה, בבקשה, הסאונד-מן – כל הכבוד לאדוני – הוריד את הזבל, סייע, עשה דבר ערכי על הבוקר. על הבוקר ערכים.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
אה, איזה סטיגמה.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
אומר לסיום.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
אכן לסיום.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
כאמור, משום שזמני עומד לתום, אבל קיבלתי באדיבותו של היו"ר עוד דקה.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
אחרי הדקה. הוא כבר תם, אבל קיבלת, יאללה.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
אומר זאת כך: התקציב הזה שוב נותן – כמו ששר האוצר הזה אוהב – נותן דמי כיס לאזרחיות והאזרחים; שחרר להם עוד איזה 200 שקל בחודש לאלה שמשתכרות ומשתכרים מספיק בשביל שההפחתה במיסים בכלל תגיע אליהם. ובואו נזכור שרוב הציבור, השכר החציוני בישראל הוא כזה שהפחתות המיסים לא נוגעות לו, ולכן יש לנו יותר ויותר עניות ועניים שעובדות ועובדים בכל שנה שעוברת.
אבל נגיד שאת משתכרת או אתה משתכר מספיק בשביל שתקבל את דמי הכיס האלה של 200 שקלים לחודש. התקציב הזה כולל פשוט לא מספיק כסף לרפואה, לא מספיק כסף לחינוך, לא מספיק כסף לצרכי הרווחה, כך שמה שאת צריכה ואתה צריך להוציא מכיסך על הדברים האלה זה הרבה יותר ממה ששר האוצר שחרר פה ושם, איזו הפחתת מיסים שלא מגיעה לרוב הציבור בישראל.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
תודה.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
לסיכום, בין השורות, התכוונתי להגיד: תקציב רע של ממשלה רעה, שצריך להחליף בהקדם. המשבר הבא הוא בדרך, זאת באמת רק שאלה של זמן, אז אל תבנה עלינו, מר דרעי, שאנחנו נשאיר אתכם בקדנציה הזאת עוד הרבה זמן. תודה רבה.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
תודה רבה גברתי, ובהצלחה עם הכביסות, הספונג'ה והבישולים. חבר הכנסת מאיר כהן, אדוני, זה הזמן לספר לנו על היבלות. בבקשה. ספר לנו קצת על השלפוחיות.
מאיר כהן (יש עתיד):
כן. אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי הכנסת, חברות הכנסת, בוקר טוב. בוקר באמת טוב – השמש זורחת, ירושלים מקסימה. אני רק רוצה לתקן: גברתי, אין שום ספק שאת צודקת בתפיסת העולם. זאת המציאות, זה שיקוף של המציאות – הנשים עושות הרבה יותר. אבל יחד עם זה, כמי שגדל – ואני חושב שגם אדוני השר – בבית עם הרבה אחים ואחיות, ישתבח שמו, והם נהדרים – –
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
כן ירבו.
מאיר כהן (יש עתיד):
– – וכן ירבו, וגם אתה, היושב-ראש – חלקנו היה לא פחות משל האחיות, והאימא ידעה להגיד לכל אחד משימותיו, ובמיוחד לפני פסח. אני זוכר שכבר בכיתה ז' התחלתי לצבוע את ביתי. היינו עומדים וצובעים את כל הבית, משקופים וקירות, ומפרקים את כל הבית. וכחודש לפני, כולנו, בנים ובנות, עמדנו כל אחד בחלקו – הגיע מבית הספר, ועד השעות הקטנות של הלילה. ומי ששומר על כשרות – אימי, עליה השלום, הייתה מפרקת את התנור, ותמיד לא ידעתי להחזיר את הברגים. הייתי אומר לה: אימא, אבל אנחנו לא – אתה תפרק את התנור, שמא חלילה בתוך הגריל או משהו – – –
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
מאיר, המזל שלנו, שהבתים שלנו, של ההורים, היו קטנים. זה המזל.
מאיר כהן (יש עתיד):
היו קטנים, כן. אני לפעמים חושב, בהערצה חסרת גבולות, איך גדלנו תשע נפשות בבית של 48 מטר, עד 1973.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
והייתם שמחים ומאושרים, מאיר, לא?
מאיר כהן (יש עתיד):
תשע נפשות ב-48 מטר. לא מזמן הלכתי לבית הזה, נכנסתי ומצאתי שהפכו אותו למכון לציפורניים, ושאלתי את הגברת שם כמה זמן היא גרה, אז היא אומרת: לא, יש לי דירה אחרת, פה זה רק המכון. אז אמרתי לה: המכון הקטן הזה הכיל בתוכו משפחה נהדרת. אין הנחתום מעיד על עיסתו, אבל באמת אנשים נפלאים, אדוני היושב-ראש.
את צודקת, המלחמה שלך כל כך צודקת והאמירות שלך הן צודקות, אבל ההכללה הזאת שאנחנו לא עושים כלום קצת מקוממת. אנחנו העזר כנגדה לפעמים, כי הנשים שלנו חזקות, ואנחנו לפעמים בצל שלהן. זה בסדר, אנחנו לא בוכים על זה.
ראיתי אתמול את ראש הממשלה – אני חייב להגיד שאפילו קצת ריחמתי עליו. ריחמתי עליו. אני לא מאלה, ואני חושב שיש עוד הרבה בכנסת הזאת – אנחנו לא מחככים ידיים על המציאות הקשה הזאת, והלוואי שראש הממשלה יצא נקי מכל החשדות, ויעמוד כאן ויגיד: נקי אני, וכך תגיד המשטרה, בעזרת השם, ושיסיים את הקדנציה ובאמת נלך לקלפי. מי שמחכך ידיים על המציאות הזאת לא אוהב את המדינה – לא אוהב את המדינה, לא משנה מאיזו מפלגה אתה. אז באמת אני מאחל לו מאוד שהעננה הזאת תחלוף כמה שיותר מהר. אבל אתמול הוא עמד כאן זחוח, והיות שאני, אדוני היושב-ראש – תקשיב, כי אתה בתוך העניין, אתה בחלק אחד – אני כל שבוע מקפיד ללמד אזרחות ברחבי הארץ, בי"ב. כל פעם אני מוצא מקום אחר ובא לשעתיים, מלמד אזרחות; זה היה מקצועי. ואני מדבר עם התלמידים, ולצערי הגדול יותר מתמיד אני מגלה מציאות של "הם ואנחנו", ולא משנה מאיזו מפלגה.
זו צריכה להיות המשימה הבאה שלנו. זו צריכה להיות המשימה. כי אם אני חוזר אחורה ומסתכל על הפלוגה, המחלקה, הכיתה שלי בצבא, בגדוד 50, במלחמת יום הכיפורים – לא הבדלנו בין אחד לשני, לא במוצאו ובטח לא בדעותיו. הבנו שכמו שפנינו אינם שווים גם דעותינו אינן שוות. והסתערנו כשצריך, ושמרנו כשצריך, ושרנו כשצריך, ובכינו כשצריך, בלי שום הבדל. ומי שלא חשב כמונו, לא אמרנו לו: אתה לא פטריוט, ולא אמרנו לו: אתה בוגד. והיו חבר'ה מהקיבוצים ומעיירות הפיתוח, ומעולם הדעות שלנו לא היוו מכשול לביחד הזה. ולצערי הגדול אנחנו במציאות שכבר בתיכון, אם לא למטה מזה, כשאני שואל: חבריא, תגדירו לי מה זה שמאל ומה זה ימין, אז מייד האצבעות מונפות, ושמאלן זה אנטי-פטריוט, רחמנא ליצלן, אוהב ערבים, שונא את המדינה. ומה זה ימין? פטריוט. זה נורא. זה קורע את ליבי, כי אלה החבר'ה שיהיו הדור הבא של המנהיגות, ומה שאנחנו משאירים להם זה שבלונה מסוכנת חברתית. מסוכנת.
לכן ציפיתי מראש הממשלה לדבר אחד, גם כשהוא עלה לכאן והסתכל על האופוזיציה בזלזול, במין אמירות חסרות שחר, נבובות, של: אני הצלתי אתכם, אני החזרתי לכם את הצבע ללחיים. הוא החזיר לעצמו את הצבע ללחיים לשנייה, לא מעבר לזה. ליבי ליבי עליו. ליבי ליבי עליו. זה כל כך מצער שמנהיג שבידיו מופקד הערך הגדול הזה של שוויון מפלג את העם בצורה חסרת תקדים. אדוני השר, אין לי שום ספק – אל תגיב, אבל אני מכיר אותך, אני יודע מאיפה באת; אין לי שום ספק שגם אותך זה מצער; את רבניך בוודאי זה היה מצער. וחבל מאוד. אני באמת קורא לו בהזדמנות הראשונה לעלות לכאן ופעם אחת להגיד משהו אחר.
התקציב הוא תקציב לא רע. באמת שהוא תקציב לא רע. אני חושב ששר האוצר – ליבו נמצא במקום טוב. אבל יש כמה דברים שחסרים לי בתקציב. האחד – העלאת יהודי אתיופיה. הייתי בגונדר, אדוני היושב-ראש; באמת מראות קשים. אני יודע שקיים ויכוח סביב יהדותם, אם לא של כל יושבי המחנות – של חלקם. אבל מעבר לוויכוח סביב יהדותם, חבריא, כ-4,000 מהם, יש להם קרובי משפחה מקרבה ראשונה. עמדתי בבית הכנסת באדיס אבבה, וניגש אליי ילד נחמד ואמר לי: אתה כאהן. לא הבנתי. אני אומר לו: אני מה? אז הוא אומר לי: אתה כוהן. אמרתי לו: כן, אני כוהן. אז הוא אומר לי בעברית רצוצה – הוא לומד שם; בבני עקיבא עושים שם עבודה נהדרת – הוא אומר לי: גם אני רוצה להתגייס לצבא. תברך, כי הדוד שלי נמצא בגבעתי. ילד יחף, עם מכנסים בלויים, תופס חבר כנסת ישראלי באדיס אבבה ומבקש ממנו לברך אותו. והברכה שהוא מבקש: שאני אעלה ארצה, כי הדוד שלי בגבעתי וגם אני רוצה להיות בגבעתי. זה ריגש אותנו עד דמעות. אותי זה ריגש עד דמעות. אני בכיתי שם. אז זה חסר לי בתקציב, חבל. היות שהחליטו שמעלים עוד 2,000 עד סוף 2018–2019, אז רצוי באמת שיתקצבו את זה. החבר'ה שלך, אגב, עושים עבודה טובה בנושא הזה.
הדבר השני הוא שערורייתי נורא, גברתי חברת הכנסת שנמצאת כאן – תשלומי ההורים, חבריא, תשלומי ההורים. אדוני היושב-ראש, ההורים משלמים 4.5 מיליארד שקלים מתקציב משרד החינוך. 4.5 מיליארד שקלים.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
מתוך כמה?
מאיר כהן (יש עתיד):
50 – – –
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
60.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
10% כמעט.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
8%.
מאיר כהן (יש עתיד):
אם אנחנו מורידים את המשכורות, אז זה הרבה יותר מהערך האחוזי של זה. בהנחה שרוב התקציב הוא משכורות, אז 4.5 מיליון שקלים יכולים להגיע עד ל-25% מהתקציב הנותר של המשרד, התקציב שאותו אנחנו מחלקים והוא לא למשכורות. ההורים משלמים עד כדי כך שבחלק מהמוסדות, במיוחד במוסדות התורניים, אדוני, בישיבות, התשלום – העידה אם אתמול שהיא משלמת 13,000 שקלים לשנה.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
אני השנה משלם על הבן הגדול שלי 18,000 שקלים.
מאיר כהן (יש עתיד):
זה נורא. זה נורא משני טעמים: א. זה חוק חינוך חובה במדינת ישראל; ב. מישהו אישר את התל"ן, את התוספת הנוראה הזאת. היעלה על הדעת? אני לא רוצה לשאול אותך מה אתה עושה עם ארבעה וחמישה ילדים שאתה צריך שיגיעו – זה הון תועפות. אין דבר כזה.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
סדר עדיפויות, מאיר.
מאיר כהן (יש עתיד):
ראה, אני גם מאלה שתולים את יהבם לעיתים בקדוש ברוך הוא, אבל יחד עם זה – – –
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
לא, זה סדר עדיפויות – לא טסים לחו"ל, לא הולכים למלונות, לא זה. לוקחים את הכסף ומשקיעים אותו בחינוך. זה הדבר הכי חשוב.
מאיר כהן (יש עתיד):
נכון, אבל לייצר – זה בסדר גמור.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
ההורים שלי חסכו פת מפיהם שנים כדי לגדל שמונה ילדים ולשלם עליהם. לא – הלוואי שלא.
מאיר כהן (יש עתיד):
אבל למה – אני שואל אותך שאלה: אם אתה לוקח את זה בהשלמה ואתה אומר – – –
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
זה לא מה שאמור להיות. אמור להיות חינוך חינם. יש חוק חינוך חינם.
מאיר כהן (יש עתיד):
אם אתה לוקח את זה בהשלמה ואתה אומר שבמקום שיש חינוך חובה חינם, גם בישיבות; אם אתה משלים עם המציאות הזאת – –
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
לא, אני לא משלים.
מאיר כהן (יש עתיד):
– – ששרי חינוך מאפשרים למנהלי בתי ספר ולמנהלי מוסדות שמחזיקים את בתי הספר – הרשתות למיניהן – לקחת תקורות מוטרפות ולחייב הורים, זה נורא.
לכן,מה שהצענו אתמול – אתמול היה דיון מרתק בוועדת החינוך והזמנו את אנשי משרד החינוך, שבאמת התגרדו באי-נוחות במושבים שלהם, והצדיקו אותם. היות שהייתי מנהל בית ספר ואני יודע איך להרכיב מערכת שעות ואיך לקרוא את כל הנוסחאות המורכבות האלה של משרד החינוך, שאלתי: האומנם אתם אישרתם? והסתבר שמשרד החינוך אישר 37 שעות לשבוע. אם מחלקים את זה לשישה ימים זה שש שעות לשבוע – ליום – והם יכולים לשחק איתן. על כל שעה מעבר הם אישרו למנהלים לגייס כספים. עכשיו, אומר מנהל בישיבה, ובצדק: אתם מבקשים ממני להכין את הילדים לבגרות, ואני רוצה לתת להם נוסף על כך גם חמש יחידות כימיה, גם חמש יחידות פיזיקה, להכשיר אותם לעולם הגדול, ואני צריך 40, 45 שעות, כי יש לי תלמידים, מה לעשות, שהם תלמידים מצוינים.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
סליחה, זה לא אתה, זה שיש לי כנס.
מאיר כהן (יש עתיד):
מה לעשות שיש תלמידים מוכשרים מאוד בתוך הישיבות או בתוך בתי הספר התיכוניים, ואני רוצה להכין אותם לעולם הגדול ולהשקיע בהם, שתהיה תעודת בגרות איכותית. אומר לו משרד החינוך, בעזות מצח: אז תגייס מההורים. מה יעשו ההורים כשאין להם? בדימונה, למשל, מספרים לי החבר'ה מהישיבות שהם מגיעים לישיבה בדימונה, והם לא נרשמים, כי אין להם כסף לשלם, אז הם הולכים לישיבות אחרות. אז הם באים לחמ"ד, כי שם הוא מנסה להקל עליהם במערך של הנחות; הולכים לירוחם. אבל יש ישיבות, ותלמידים טובים, ואומרים לי ההורים שלהם: אנחנו לא מגיעים כי אנחנו לא עומדים בתשלום שהיושב-ראש יכול לשלם.
מעבר לישיבות יש תשלומי הרשות, יש תשלומי החובה; מסיבות י"ב זה מכבר הפכו, באשמת ההורים, לתשלומי עתק. קיבלנו עדויות על בתי ספר שמשלמים 2,500 שקל למסיבת סיום י"ב. מטורף. ואומרים מנהלי בתי הספר, בחלק מבתי הספר: אנחנו הבאנו את זה לפני ההורים וההורים אישרו את זה. אז אני גם קורא לאותם הורים: היו זהירים. איך אתם מאשרים מסיבות? אני לא רוצה לדבר על אלכוהול ואלף ואחד דברים שקורים שם, אבל איך אתם מאשרים גבייה של 2,500 שקל, ומה יגיד אותו הורה שאין בידיו 2,500 שקל? וזה מתחיל להיות מסע של לחץ חברתי.
הדבר הבא, אדוני – אני רק אגיד בצורה שאינה משתמעת לשני פנים: התל"ן, התוספות האלה, הן באמת אבי אבות הטומאה. אנחנו נעשה הכול לצמצם אותן. אגב, אני לא מאשים שר חינוך זה או אחר. כשבדקתי את זה, זה היה לאורך כל הזמן, וזה פשוט טיפס כל הזמן. אבל כל שרי החינוך חטאו בזה, וכל אחד קיבל ירושה מהשני.
אדוני השר, דבר שנוגע לתפקידך, ובוודאי אתה גם מעורה בו: לא מצאתי בתקציב הזה – וחיפשתי – תוספת תקציב משמעותית שמטפלת בשאלת הבדואים בדרום. יושב כאן חבר הכנסת מהדרום – – –
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
כי יש תוכנית רב-שנתית עם 5 מיליארד שקל לפיתוח חברתי.
מאיר כהן (יש עתיד):
יש, הכול אני יודע. אבל להערכתי, היה צריך לתקצב – א. עיבוי – – –
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
לא מצליחים לממש את מה שיש.
מאיר כהן (יש עתיד):
א. עיבוי של הרשות, למרות שיש אנשים שטוענים שיש שם בזבוז. אני סייעתי ברשות. ראיתי את עבודתו של היושב-ראש – –
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
יאיר מעיין.
מאיר כהן (יש עתיד):
– – של יאיר – אגב, עבודה מצוינת. הם התחילו לעבוד סוף-סוף; עושים שם עבודה טובה. כאחד שגר בנגב ורואה כל בוקר, כשאני נוסע בכביש 25, את המציאות שמתהווה בנגב, יש לי תחושה שאנחנו לא רק איבדנו את הנגב אלא במודע אנחנו הולכים לקראת – מכניסים את ראשנו בקיר. יש בנגב שתי מערכות חוק – –
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
זאת לא בעיה של כסף, זאת בעיה של נחישות ושל שיתוף פעולה שלהם.
מאיר כהן (יש עתיד):
של כסף.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
לא בעיה של כסף.
מאיר כהן (יש עתיד):
תכף. – – האחת, מערכת חוק שמחייבת את מי שגר בתוך היישובים המוסדרים, בין אם זה דימונה, רהט או כסייפה או ערוער; ומערכת חוק של כל הפזורה, שחיה במה שאנחנו קוראים הכפרים הבלתי-מוכרים.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
מערכת אין-חוק.
מאיר כהן (יש עתיד):
מערכת אין-חוק. וככל שיאיר ואנשיו הטובים יעשו – ולמען הסדר הטוב, בני עובד שם, למען הגילוי הנאות, ואני שומע את התסכול – ככל שהם יעשו, אם לא תהיה אמירה במישור הלאומי שאנחנו נכנסים עם יותר שיתוף, עוזרים לראשי הרשויות הבדואים, ומה שעושים ברשויות – המוקדים הרואים ומערך האבטחה המקומית – אם אנחנו לא ניכנס ונסבסד את זה ונעזור להם, המציאות תהיה שבעוד כמה שנים, לא רבות, לא נוכל להיכנס לא לצד צפון בכביש ולא לצד דרום בכביש. כשאתה נוסע בלילה אתה נוסע בתוך מטרופולין. תנסו לנסוע מדימונה לבאר שבע – אתה נוסע בתוך אורות, לא רק בגלל שהארנו את הכביש, ברוך השם, אלא בגלל שהכול זרוע בהתיישבות, חלקה חוקית, חלקה בלתי חוקית. צריך לשבת עם האנשים האלה. אני יודע שאתה מעלה את הסוגיה הזאת. אני מעלה אותה מנקודה הפוכה.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
לא חושב שאנחנו חלוקים.
מאיר כהן (יש עתיד):
גם עם האנשים האלה המדינה צריכה להכניס את היד לכיס – –
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
אני יודע.
מאיר כהן (יש עתיד):
– – ומי שיש לו תביעות בעלות, לשלם לו כמו שצריך. אמר לי אחד מתובעי הבעלות – – –
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
כסף. לא בקרקע. בכסף.
מאיר כהן (יש עתיד):
בכסף. חבריא, חלקם הגדול רוצים שנהיה הגונים. אומר לי מישהו: יש לי חצי דונם שהוא שלי – אגב, הוא שלו, בדוק. הוא אומר לי: תראה, אני נמצא ארבעה קילומטר מדימונה. בדימונה חצי דונם, ברוך השם, הגיע ל-400,000–500,000 שקלים; אצלי על חצי דונם מציעים 3,000 שקל. הוא אומר: אני לא מתווכח על רישום כזה או אחר; אני רוצה לדאוג למשפחתי ולעבור לרהט. אבל באיזו הגינות? זה לא שיש איזו תביעת בעלות נגדו.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
זה לא הגון. הוא מקבל מרהט מגרש מפותח חינם ששווה את אותם 250,000–300,000 שקל שאתה מדבר עליהם. כל ילדיו שהגיעו לגיל 18 מקבלים בזכאות – בחינם, מה שלא אתה ולא אני ולא משרתי המילואים האחרים בדימונה מקבלים – מגרש מפותח עם תשתיות בחינם.
מאיר כהן (יש עתיד):
לא, לא, לא, לא.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
וגם מקבלים פיצוי על הקרקע, שאני מסכים איתך שהוא צריך להיות יותר גבוה ויותר מכבד.
מאיר כהן (יש עתיד):
אני מכיר את זה לפני ולפנים.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
תציג את התמונה הכוללת.
מאיר כהן (יש עתיד):
חלקם – מי שיש לו תביעת בעלות הרבה יותר משמעותית, אכן ילדיו מקבלים.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
אגב, רוב תביעות הבעלות הן תביעות של מאות ואלפי דונמים, לא של חצי דונם.
מאיר כהן (יש עתיד):
אבל יש מקרים – – –
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
לא. גם בלי תביעת בעלות. כל זכאי מקבל מגרש מפותח חינם גם בלי שיש לו קרקע בתביעת בעלות. תביעת בעלות זה הסדרים אחרים – 1028.
מאיר כהן (יש עתיד):
אדוני צריך להבין מה זה זכאי, להגדיר מה זה זכאי. זכאי זה אחד שבכלל התנאים יש לו גם תביעת בעלות – – –
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
זה לא קשור.
מאיר כהן (יש עתיד):
זה כן קשור. אין אחד שמגיע היום בבוקר ואומרים לו: תיקח חצי דונם.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
מי שגר היום בפזורה ורוצה להיכנס פנימה ליישוב מוסדר מקבל את כל הזכאויות האלה בלי קשר לשאלה אם יש לו או אין לו תביעת בעלות. תביעות הבעלות נוגעות ל-20% בלבד מהתושבים הבדואים – –
מאיר כהן (יש עתיד):
פחות.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
– – 3,000 ומשהו תביעות בעלות. אגב, רוב התביעות הן ענקיות, של מאות ואלפי דונם, שמוחזקים אצל משפחות קטנטנות. זה לא חצי דונם.
מאיר כהן (יש עתיד):
אני יודע, של שטח חקלאי.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
כן, אבל אלה שתי שאלות – הסדרת ההתיישבות ותביעת בעלות. מי שרוצה יכול להסדיר את העדיפות שלו בלי קשר לתביעת הבעלות, והוא יקבל את כל הזכאות – וזה המון כסף, מאיר, ולא אתה ולא אני ולא המשרתים בצבא שעושים ארבע שנים בקצונה וגרים אחר כך בדימונה לא נקבל בשום פנים ואופן כזה מגרש של חצי דונם ויותר מזה חינם. אז בואו נהיה הגונים. אני לא נגד זה, אבל בוא לא נציג את המדינה כלא נותנת להם והם נורא מסכנים.
מאיר כהן (יש עתיד):
אני מכיר את הסוגיה – – –
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
אני מאריך לך את הזמן, כי הפרעתי לך.
מאיר כהן (יש עתיד):
כן, כן. אני מכיר את הסוגיה לפני ולפנים – –
קריאה:
– – –
מאיר כהן (יש עתיד):
– – אבל הפשטות שבה אתה מתאר את זה והפתרון שנראה לך – זה ממש לא. אף אחד לא מקבל הכול חינם. הם צריכים לוותר על מקומות שהם יושבים בהם. אני איתך לגמרי שמי שאין לו שום תביעת בעלות, המדינה צריכה להתייחס – אמרתי את זה כשהייתי יושב-ראש הרשות לפיתוח הנגב – צריכה להתייחס כמו ריבון. חד וחלק. עם חלק מהאנשים התייחסותנו הייתה לא כמו של ריבון. אנחנו התייחסנו שנים רבות בהסתר פנים. אבל מי שיש לו תביעות בעלות, או לא תביעת בעלות אלא יש לו בעלות, שם המדינה צריכה – אני לא מסכים איתך – צריכה להיות לארג'ית, להכניס את ידה לכיס.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
על זה אני מסכים – בכסף, לא בקרקע. טוב, סיכום.
מאיר כהן (יש עתיד):
תן לי עוד חצי דקה. הדבר האחרון קשור אליך, אדוני השר. אני מאוד מבקש ממך, אני שומע את ראשי הערים, גם בנגב וגם בגליל – אתה נמצא שם בגופך ובנשמתך ואתה מנסה לעזור. אני הקמתי שדולה לצמצום פערי הרפואה בדרום. הנתונים שזורמים אלינו דרך הקופות, דרך ההורים, דרך עמותות, הם נוראיים. מספרים לי אנשים שילדיהם מחכים לקלינאי תקשורת שנה וחצי. אנחנו בונים איזה מתווה, מסרטטים איזה מתווה, ביחד עם האוניברסיטאות, עם המכללות, לפתוח יותר מסלולים לקלינאי תקשורת, ואשמח מאוד אם בתוך התקציב שלך אתה גם תנסה, מהגורן ומהיקב, למצוא תקציב כדי לעודד הבאת חבר'ה כאלה לשם.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
מאיר, תבוא עם תוכנית – ברוך הבא.
מאיר כהן (יש עתיד):
אני אעשה את זה. תודה רבה.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
נעשה במשרד – – –
מאיר כהן (יש עתיד):
אני אעשה את זה בשמחה גדולה.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
בשמחה רבה.
מאיר כהן (יש עתיד):
תודה רבה. תודה רבה, אדוני.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
תודה רבה לחבר הכנסת מאיר כהן. חבר הכנסת מסעוד גנאים, אדוני, בבקשה. תתכונן, הכול בסדר. 18 דקות, אדוני, לרשותך. בבקשה.
מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):
אמרו לי רבע שעה.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
הינה, קיבלת עוד שלוש דקות על חשבוני, מערוף.
מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):
מערוף לא, כי לפי השקפת העולם שלך, כל – – –
מאיר כהן (יש עתיד):
מערוף זה טובה, נכון?
מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):
כן, כאילו עשה לי טובה. אתה יודע, סמוטריץ עושה לנו טובה שאנחנו פה. לפעמים אומר את זה.
מאיר כהן (יש עתיד):
אה, הוא לא האיש הרע במערכת.
מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):
בסדר. בוקר טוב. כבוד היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אתמול שמענו את נאומו של ראש הממשלה, והאמת, ראש הממשלה הוכיח שהוא, איך אומרים, אומן. הוא אומן בפוליטיקה. איך הוא זרק את הכדור למגרש של האופוזיציה, למרות שכולנו ידענו שהוא עשה הכול – הכול – כדי שהבחירות יהיו ביוני.
אני חושב שראש הממשלה – הממשלה הזאת הייתה צריכה לסיים את ימיה, לא רק בגלל שראש הממשלה טובע עד הצוואר בפרשות שחיתות, בכל התיקים וכל ההאשמות, אלא בגלל המדיניות של ראש הממשלה, ושל ראש הממשלה במיוחד – המדיניות הדורסנית, הלאומית הקיצונית, שמונהגת ומוכתבת על ידי הבית היהודי, על ידי המתנחלים. ראש הממשלה מנסה לעשות – לפי דעתי משנת 2009 – מנסה לשנות משהו בסיסי – בסיסי במובן האזרחות במדינה, בסיסי בצביון, בצבע ובהגדרתה של המדינה, מאז התחילו החוקים הגזעניים הלאומיים בשנת 2009, שמטרתם הגבלת המרחב של חופש הביטוי והדמוקרטיה והגדלת השטח או המרחב של היותה מדינה יהודית. הוא רוצה להעצים את הצד היהודי הלאומי על חשבון הצד הדמוקרטי. והפרויקט החשוב ביותר שלו, שהוא מנסה לדחוף אותו, זה חוק הלאום, חוק מדינת ישראל מדינת הלאום היהודי. אני חושב שאת החוק הזה, שהוא חוק – הוא מיותר, משום שכבר במגילת העצמאות נאמר שמדינת ישראל היא מדינת העם היהודי. לא שאנחנו מסכימים לזה – אנחנו לא מסכימים, אנחנו נגד זה; אנחנו רוצים שמדינת ישראל תהיה מדינה של כל האזרחים שלה באופן שוויוני. נכון, במגילת העצמאות נאמר גם שזו מדינה דמוקרטית, ונאמר גם משפט חשוב מאוד, והלוואי שהוא היה מיושם בשנת 1947 – שמדינת ישראל תנהג בשוויון עם כל אזרחיה, ללא הבדל דת, מין וגזע. אבל לצערי את זה לא ראינו. לא ראינו. עכשיו – – –
היו"ר מאיר כהן:
בלי להתווכח איתך, לתוכנית החלוקה אתם לא הסכמתם.
מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):
נכון, אז מה זה שייך? בסדר, עכשיו אנחנו אזרחי מדינת ישראל.
היו"ר מאיר כהן:
ועוד איך שייך. הייתה הזדמנות לייצר שתי מדינות – הצד היהודי הסכים, הצד הפלסטיני אמר לא.
מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):
אני חושב שאפילו לא כל הצד היהודי הסכים לחלוקה, אתה יודע. אתה יודע שיש צד יהודי, שהוא שולט היום אולי, בראשותו של ראש הממשלה – הוא היה אומר "שתי גדות לירדן", ארץ ישראל המזרחית היא גם ירדן, ועד עכשיו יש כאלה בימין שאומרים שמדינת פלסטין זה בכלל בירדן. בסדר, אני לא מתווכח עכשיו על תוכנית החלוקה וההחלטה, אני מתווכח על היותנו אזרחים במדינת ישראל. נכון, אנחנו ערבים פלסטינים, מהעם הפלסטיני, נשארנו פה, ואנחנו אזרחי מדינת ישראל. ואני חושב שכאשר מגילת העצמאות התייחסה לשוויון זכויות בין כל אזרחיה – אנחנו חלק מאזרחיה, ואת זה לצערי הרב לא ראינו.
עכשיו בקשר לתקציב. צדק מי שאמר שהתקציב הוא מדיניות; בסוף, הוא לא סכומי כסף שמחולקים פה ושם, הוא גם ערכים. והערך החשוב לפי דעתי צריך להיות צדק ושוויון. צדק ושוויון. עכשיו, כאשר מתייחסים לתקציב ולתוכניות בנוגע לחברה הערבית – נכון, יש לנו את תוכנית החומש 922, שהיא כל פעם מצטמצמת. בהתחלה אמרו 15 מיליארד, עכשיו מתברר שזה 9 מיליארד, והתוספתי מהם זה 2.5 או 3 מיליארד. זה לא הצורך של החברה הערבית כדי שהיא תתקדם, כדי שנגיד: אוה, התחלנו ללכת בדרך של השוויון ולפתור את הבעיות הבסיסיות של החברה הערבית, משום שלפי כל מיני דוחות – דוחות של כלכלנים ושל מומחים – החברה הערבית צריכה בחמש שנים 32 מיליארד, לא 9 מיליארד. אבל בסדר, כל תקציב הוא טוב. כל תקציב הוא טוב אם שמים אותו במקום הנכון.
עכשיו, זה לא רק להקציב כסף אלא גם להסיר את החסמים. אתמול היינו בדיון על מעונות יום בוועדה למעמד האישה. באו נציגים של המועצות ודיברו – למשל מועצת זמר, מועצה ערבית – הוא אמר: נכון, נתנו לי תקציב, אבל לא יכולתי לבנות, כי עדיין לא התחברתי לביוב ואין לי רשת ביוב. למשל. אני אגיד לך דוגמה במג'ד אל-כרום. למה לא בנית? אמרתי לראש הרשות. אמר לי: אין לי שטח ציבורי. אין לי שטח ציבורי לבנות.
אז כאשר רוצים תוכנית שמטרתה לקדם פרויקט כזה, גם הממשלה צריכה לעזור לרשויות בהסרת החסמים האלה, כדי שבאמת יוכלו להוציא לאור את התוכניות האלה. חלק מהסרת החסמים – ושר הפנים פה – זה הרחבת שטחי השיפוט, כדי לפתור את בעיית הדיור בחברה הערבית, למשל. נכון שזה לא הכול בחלקו של שר הפנים, משום שיש גם משרד השיכון, אבל הרחבת שטחי שיפוט למשל זה באחריות שלך. וטוב עשית – העניין של הוועדות המחוזיות, שבע ועדות נדמה לי; זה יפתור, או פתר, הרבה בעיות. רק אני מקווה שאת הבקשות שיש להם, במיוחד בעניין של הרחבת שטחי שיפוט – שיאשרו אותן בהקדם.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
סליחה, איפה אתה גר?
מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):
אני גר בסח'נין, ולפני שנתיים אתה אישרת הרחבת שטח שיפוט בסח'נין, כ-2,000 דונם.
היו"ר מאיר כהן:
איפה?
מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):
בסח'נין.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
אישרו עכשיו ברהט – הגדלנו את שטח השיפוט שלה ב-17,000 דונם, ועוד רשות בדואית שם – – – שורה שלמה של רשויות.
מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):
נכון.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
לאט-לאט – – – מקצועי.
היו"ר מאיר כהן:
ועדות החלוקה האזוריות עובדות טוב. יש – – –
מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):
כן, כן, אני שיבחתי.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
ועדות מקצועיות.
היו"ר מאיר כהן:
אגב, זה דבר ששנים ציפינו לו. אני ניהלתי מאבקים של עשרות שנים, 15 שנה.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
ועדות מקצועית, גיאוגרפיות – – –
מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):
בעבר זה היה מאוד מסובך ומאוד עיכב, אבל דרך הוועדות האלה, את כל הביורוקרטיה, את כל הסרבולים האלה – – –
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
זה עובד יפה מאוד.
מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):
נכון מאוד. לכן אני – – –
היו"ר מאיר כהן:
זה הצדק החברתי החלוקתי.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
ניקח עכשיו לדוגמה את 150 מיליון השקלים שהוצאנו מהאוצר בשביל לחלק לרשויות שסמוכות לנמל התעופה בן-גוריון. איך הבאנו את הכסף, אתה יודע? הוועדה הגיאוגרפית כבר התחילה לדון לספח את נמל התעופה בן-גוריון ללוד או לעיר סמוכה אחרת, והם נבהלו ושילמו. אותו דבר בחיפה עם רפא"ל – קריית ים. זה הצדק החלוקתי האמיתי ביותר כדי להתחיל לעשות קצת – – –
מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):
נכון.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
– – – לחלק לרשויות החלשות.
היו"ר מאיר כהן:
מצוין.
מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):
אני התחלתי להגיד שזה דבר טוב, זה דבר אפקטיבי, שפותר הרבה בעיות ומזרז את האישור, את הבקשות של הרשויות. אני קשרתי את זה לעניין של החסמים ופתירת בעיית הדיור, משום שהכול קשור, הכול ביחד.
הבעתי לדוגמה את הכפר מג'ד אל-כרום. לכפר מג'ד אל-כרום, למשל, יש תוכניות ותקציבים לכ-40 גנים וארבעה בתי ספר. אין לו שטח ציבורי. אין לו איפה לבנות. אין לו איפה לבנות. למועצה כזאת צריך לעזור – צריך לעזור כי בניית גנים, בתי ספר, מביאה צמיחה ושגשוג וכל הדברים האלה. לכן אני קשרתי בין כל הדברים האלה. וגם דיברנו על העניין של המצ'ינג.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
אתה יודע מה הפתרון הכי טוב למג'ד אל-כרום?
מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):
כן?
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
יש שם שלוש רשויות מקומיות אחת אחרי השנייה, הרחובות חצי פה וחצי שם. אף אחד לא יודע את הגבול של הרשות – של בענה – – –
מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):
בענה, דיר אל-אסד, מג'ד אל-כרום. נכון, הן סמוכות.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
אם היית מקים רשות מקומית אחת גדולה, עם שטח אחד גדול, אז היית באמת מצליח להרים משהו בסדר גודל מול כרמיאל. משהו גדול, עירוני. אבל לצערי הרב – זה אפילו סכנת נפשות שאני מדבר איתך על זה; ישר מתנפלים עליך: אוי ואבוי, איחוד רשויות.
מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):
הם היו בסרט הזה. הם היו מאוחדים ופירקו את זה.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
כן, אבל זה רק לטובתם. בינינו, זה באמת לטובתם. אין שום סיבה שבעולם. כל רשות קטנה לבד לא יכולה להתמודד, לא יכולה להתמודד עם זה.
מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):
אנשים רואים אחרת שם, מה לעשות?
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
עוד גזבר, עוד מלכ"ר, עוד זה – בשביל מה? קח את הכסף ותעשה איתו למען התושבים. טוב, אבל לא חשוב.
מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):
אני מכיר את הסוגיה. אני יודע מה השקפת העולם של התושבים. הם רובם לא רוצים.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
אתה צודק. זה בעייתי, זה בעייתי. אני מסכים.
מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):
גם פירקו את זה לפני כמה שנים.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
דרך אגב, גם אצל היהודים זה בעייתי מאוד, זה לא רק שם. בגלל זה אנחנו הולכים על אשכולות. אין מה לעשות, אנחנו מקימים אשכולות.
מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):
מאחר שאני מדבר על מכלול חסמים ועל צמיחה, אין ספק שגם העניין של הפשיעה ושל האלימות הגואה בחברה הערבית הוא אחד הגורמים שמעכבים את הצמיחה, מעכבים את הפיתוח ואת ההתקדמות. בעניין הזה – נכון, המשטרה היא הכתובת, אבל לפי דעתי, גם מערכת החינוך היא הכתובת, ושאר המשרדים גם הם הכתובת.
השגיאה של המשטרה, המשרד לביטחון פנים, שהוא חושב – ואת זה אמרנו לשר ארדן – שהוא חושב שאם הוא פותח תחנות משטרה בכפרים, בערים הערביות, פתרנו את הבעיה. לא. לא פותרים את הבעיה בדרך הזאת. מחטיאים את המטרה. לפי הסטטיסטיקה ולפי המציאות שאנחנו רואים יש הרבה ערים וכפרים ערביים שיש בהם תחנות משטרה, ואחוז הפשיעה עולה ולא יורד. אז צריך לחשוב אחרת. אני מחזק את ידי המשטרה בזה שהם מתחילים לאסוף את הנשק בצורה – אני מקווה שתהיה רצינית ועמוקה וימשיכו בזה, ולא כל חודש כמה אקדחים, רובים, כי מדברים על מאות אלפים, מאות אלפי אמל"ח; מדברים על 300,000 – 300,000 כלי נשק, אקדחים, רובים, פצצות, וכל הדברים האלה. זאת מלחמה. זאת מלחמה שם.
היו"ר מאיר כהן:
מספר השר גלעד ארדן שהוא יצא בפרויקט שאמר בואו תחזירו נשקים ולא הגיעו.
מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):
נכון, נכון. לא הגיעו, נכון.
היו"ר מאיר כהן:
מה באמת ההצעה לעשות?
סעיד אלחרומי (הרשימה המשותפת):
אתה חושב שכנופיה שפשעה תביא את הנשק למשטרה?
היו"ר מאיר כהן:
תשמע, הם שמו שם נקודות איסוף ומי שרצה להחזיר – אמרו שהם לא ירשמו.
מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):
מאיר, הם בשיתוף פעולה עם ראשי המועצות והעיריות, עשו את זה ככה, מישהו שרוצה והוא מוגן מבחינת החוק, ו- ו- – אני מכיר את זה, לצערי. היה צריך לתכנן, ולא ככה לבוא ולהגיד לאנשים להביא. זה דרך קמפיין, דרך שיתוף פעולה עם עמותות, עם השאר, עם כולם. אחר כך תביא את זה. אחר כך.
היו"ר מאיר כהן:
אני מבין שחלק מהנשק הוא צה"לי.
מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):
כן, לא חלק, לפי השר ארדן אולי רובו, אם זה מבריחים, אם זה גונבים ואם זה קונים. אבל זה הפך לעסק שם. משפחות הפשע, ארגוני הפשע – זה עסק רווחי שלהם, העניין של הנשק. אל תצפה שאחד יביא את האקדח או יביא את הרובה או את ה-M16 שהוא בסוף גנב או הבריח.
יש לנו בעיה גם עם בתי הספר. בתי הספר הערביים – בשנת 2010 הייתה החלטה של הממשלה, נדמה לי באוקטובר, להכליל את בתי הספר הערביים, שהם אמורים להיות מאובטחים עם שמירה, כי בעבר הם לא היו מאובטחים. מאחר שהחלטת הממשלה הייתה שמוסד חינוכי מאובטח חייב אבטחה ממה שמוגדר פח"ע, פעילות חבלנית עוינת; הכוונה היא שאם יש דבר ביטחוני, אם יש חשש לדבר ביטחוני. מאחר שבבתי הספר הערביים, לפי הגדרת החלטת הממשלה, לפני 2010 לא היה חשש שיהיה דבר ביטחוני, הם לא היו מאובטחים. אחרי אוקטובר 2010 הייתה החלטת ממשלה באמת ואובטחו בתי הספר הערביים – 30 מיליון שקלים, 540 תקנים – אבל אלה אזלו, ויש בתי ספר חדשים, והיום חסרים יותר מ-200 תקנים. יותר מ-200. בית ספר בלוד – ללא אבטחה, ללא שומר.
את זה שלחתי לשר לביטחון פנים וגם לשר החינוך. יש בעיה עם התקציב, אבל צריך לפתור את הבעיה הזאת, לנוכח העלייה בתקיפות של מורים, של סגל בית הספר, של מנהלי בתי ספר ושל תלמידים בבתי הספר. אז אם אתה רוצה הישגים, אתה צריך גם אקלים חינוכי בטוח. הכוונה היא שהתלמיד ילמד והמורה ילמד והמנהל ילמד וינהל את בית הספר באופן ובאווירה שתהיה בטוחה. תודה, אדוני היושב-ראש.
היו"ר מאיר כהן:
תודה רבה, אדוני.
השר לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל אריה מכלוף דרעי:
זהו? סיימנו את הדיון?
היו"ר מאיר כהן:
סעיד אלחרומי, כבודו. 18 דקות לרשותך, כבודו.
סעיד אלחרומי (הרשימה המשותפת):
תודה. אדוני היושב-ראש, אדוני השר, אני אתחיל עם הנקודה שהתייחס אליה חבר הכנסת מסעוד גנאים בסוף דבריו, וזה נושא הפשיעה בחברה הערבית. כולנו יודעים שכשאנחנו מדברים על פשיעה במגזר הערבי ובחברה הערבית בכלל, אנחנו מדברים על מקרי רצח, שעברו כל גבול. הסטטיסטיקה מדברת בעד עצמה. מאז שנת 2000 אנחנו מדברים על מעל 1,200 נרצחים; מדברים על אזרחים שאינם קשורים למשפחות פשע או כנופיות פשע, שתוך כדי המלחמות האלה נפגעים ונרצחים; אנחנו מדברים על נשים. בכל שנה יש לנו מספר שלצערי הרב חוזר על עצמו.
כאן נשאלת השאלה: מה עושים עם המצב הזה? הגיע השר לביטחון פנים – יותר מפעם אני שמעתי אותו. הוא מדבר על הכנסת תחנות משטרה, פתיחת תחנות משטרה, אולי שוטרי סיור שיסיירו ברחובות. כל זה בסדר. כשיש שוטר סיור בכניסה ליישוב מסוים זה נחמד – פחות עבירות תנועה. אבל רבותיי, משפחות פשע לא ממגרים באמצעות שוטרי סיור. משפחות פשע וכנופיות פשע ממגרים בעזרת חיזוק מערך החקירות והעבודה האינטנסיבית להביא את העבריינים למשפט ופענוח מקרי הרצח.
אם אנחנו רוצים לשאול על היעילות של העבודה המשטרתית במגזר הערבי, אנחנו צריכים לשאול כמה מקרי רצח פוענחו בשנים האחרונות. נקודה. זה המדד. המדד הוא לא כמה שוטרים נחמדים ומסכנים נמצאים, שוטרי סיור, יושבים שעות על גבי שעות ברחוב x בסח'נין או ברחוב y באום אל-פחם. זה לא המצב. אנחנו צריכים להשקיע ולמגר את תופעת האלימות. וזו לא אלימות, זאת פשיעה, רבותיי; בואו נפריד בין שני המושגים. אלימות, תפקידנו שלנו כנציגי ציבור, ראשי הרשויות, חברי המועצות, מנהלי בתי ספר, מנהלי מתנ"סים – כל האנשים האלה תפקידם לעזור במיגור האלימות. וכבר עשינו את זה.
בשנת 2007-2006 הייתי ראש מועצה בשגב שלום, אדוני היושב-ראש, בזמן שהיית ראש עיר בדימונה. באותן שנים הכנסנו תוכנית למיגור ולהורדת הפשיעה בקרב בני נוער בשגב שלום. בתוך שנה, בשילוב של מחלקת החינוך, של בתי הספר ושל משטרת העיירות, בלי שיהיה סניף של המשטרה בשגב שלום, הורדנו את זה ב-60%, את הפשיעה של נערים; אני מדבר על 14, 15, 16 וכאלה. אבל ירי ורצח של אנשים – לא ראש עיר ולא מנהל מחלקת חינוך ולא מנהל בית ספר עוצרים את התופעה הזאת. מה שיעצור אותה זה יחידות מתוקצבות עם יעילות גבוהה, עם אמצעים טכנולוגיים לחקור ולהביא את הרוצח לדין ולמגר את משפחות הפשע. כל עוד לא נעשה את זה אנחנו נחזור לכאן, לדוכן הזה, גם נציגי הציבור וגם נציגי הממשלה, ובחלק מהמקרים אנחנו נתנגח אחד בשני ובחלק אחר של המקרים אנחנו אולי נפרגן אחד לשני.
ולכן אני אומר חד-משמעית: תוכנית לאומית למיגור הפשיעה במגזר הערבי צריכה להיות בתיאום עם ראשי הרשויות, בתיאום עם אנשים הפועלים – נציגי הציבור. ואפשר לעשות את זה; אפשר בשנה-שנתיים למגר את הפשיעה ושהיישובים הערביים, בעיקר במרכז הארץ, לא יהיו מפלט לארגוני הפשיעה מהמרכז. דרך אגב, אדוני היושב-ראש, הם מטילים אימה על בעלי עסקים במרכז הארץ – בתל אביב, בראשון, במקומות אחרים – אבל מקום מושבם נמצא ביישובי המרכז, בעיירות המרכז של האוכלוסייה הערבית, ולא רק בראשון צריך לבצע את העבודה אלא גם בשאר המקומות.
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, אני רוצה להתייחס בדבריי לסוגיה שבעצם היא הסוגיה העיקרית שמתמודדת איתה האוכלוסייה הערבית היום, וממנה אפשר לחלק את שאר החולי שנשאר בחברה הערבית, וזה בעיקר עניין הבעלות על האדמות ועניין המגורים. אם אנחנו נחלק את הארץ לשני חלקים בעצם, בצפון, הסוגיה – אני חושב שדיברו עליה המון, דיבר עליה מסעוד לפני כמה דקות – עניין הרחבת גבולות המתאר. יש התחלה, יש התחלה בכמה יישובים – סח'נין, אני שמעתי, ויש עוד כמה מקומות. אבל בד בבד, בנושא האכיפה, אם אנחנו בכיוון של הרחבה ויש תוכניות מתאר שמוגשות, ביישוב דרוזי שנמצא בצפון – איפה סאלח? היה פה לפני כמה דקות – אדם שבונה באדמה הפרטית שלו ותוכנית המתאר מתעכבת כבר עשרות שנים, אי-אפשר להגיע לבן אדם, להגיד לו: אתה קודם כול תהרוס, ואחר כך אנחנו דנים בהרחבת תוכנית המתאר. זה משהו לא נורמלי.
ביישובים הערביים בצפון, ביישובים דרוזיים, ביישובים של שאר האוכלוסייה הערבית, בערים, הסיפור הזה יוצר כעס, יוצר תחושת ניכור של האוכלוסייה הערבית – דרך אגב, כלל האוכלוסייה הערבית – כנגד רשויות המדינה, ורשויות האכיפה בפרט. ולכן, זה דבר שצריך לשלב אותו ביחד – לעבוד על הרחבת תוכניות המתאר בצורה אינטנסיבית, בצורה מאוד עקבית, ולא לחכות לביורוקרטיה. ואני מכיר את זה, אדוני היושב-ראש – לפעמים עבודה שצריכה להסתיים בחודש תסתיים אפילו בשישה או אפילו בשנה. כאן צריך להיכנס לזה בשיא הכוח.
הסוגיה העיקרית, מבחינתי לפחות, שאני מתמודד איתה ביום-יום, זה מה שקורה לאוכלוסייה הבדואית בדרום הארץ, בעיקר ביישובים הלא-מוכרים. אני רוצה קודם כול לחלק את הסיפור הזה לשלושה חלקים: א. היישובים הוותיקים – אנחנו מדברים על רהט, שגב שלום, חורה ושאר היישובים; ב. המועצות האזוריות; ג. הכפרים הלא-מוכרים. לכל אחד מסוגי היישובים האלה יש את הבעיות שלו והסוגיות שאיתן הוא מתמודד.
התוכנית הממשלתית, התוכנית הכלכלית של 3 מיליארד, בעצם מתייחסת לשני חלקים מהאוכלוסייה הבדואית. האוכלוסייה החלשה ביותר, אוכלוסיית הכפרים הלא-מוכרים, לא נזכרת בכלל. היא לא נמצאת בתוכנית. ולמה היא לא נמצאת בתוכנית? כי היא לא מוכרת. ושם אנחנו מדברים על בערך 100,00 תושבים. גם בתוכנית הם לא נמצאים – דרך אגב, למרות שבחלק מהיישובים האלה כבר היו החלטות להכרה; היה דיבור על הכרה, היו תוכניות לפחות לבדיקת אופציות להכרה, למשל בוואדי אל-נעם. בוואדי אל-נעם, עכשיו, לפני שנה, שנה וחצי, דיברו עם התושבים, ועכשיו מקדמים תוכניות להכרה, אבל היא לא נזכרת בתוכנית בכלל, היא לא קיימת בתוכנית; למשל אל-פורעה, רח'מה, עבדה ושאר היישובים בכלל בכלל לא נזכרים בתוכנית. הסוגיה שצריך להבהיר שם זה לא רק מגרש מגורים. ואם אנחנו רוצים להתייחס לאוכלוסייה הערבית בנגב ולהתמודד איתה לגבי כן יש מגרש מגורים או יחידת דיור או אין יחידת דיור, הסיפור הוא לא יחידת דיור, כי אם כך הדבר, אפשר להביא אותם כולם לעיר אחת וסלאמאת; להגיד שכולם יגורו ברהט או בשגב שלום או בחורה ונגמר הסיפור.
אתה יודע, אדוני היושב-ראש, בשנות ה-70, כאשר הקימו את שגב שלום, לא הכריחו אף תושב להגיע לשגב שלום. הדוד שלי – הבית הראשון בשגב שלום היה של הדוד שלי. הוא קנה מכספו את המגרש בשגב שלום ובנה את ביתו, בשנת 1979-1978, נדמה לי, ושאר התושבים – כל אחד הגיע, קנה את המגרש שלו ובנה. אבל באותם זמנים המדינה לא נלחמה באוכלוסייה הבדואית. הקשר היה קשר אחר, והאנשים הגיעו ליישובים האלה – לרהט – – –
היו"ר מאיר כהן:
אתה זוכר שהיו יהודים שרצו לקנות?
סעיד אלחרומי (הרשימה המשותפת):
כן, בשגב שלום היו יהודים שרצו לקנות.
היו"ר מאיר כהן:
ולא אישרו להם.
סעיד אלחרומי (הרשימה המשותפת):
המינהל לא אישר באותו זמן. עכשיו, באותם זמנים לא היה המצב הזה. אנשים שזוכרים את שנות ה-80, שנות ה-70, מספרים לי – הסיפור לא היה ככה, ואנשים הגיעו ליישובים, אנשים רצו קדמה, אבל אמרו: תשמעו, מי שרוצה לקנות מגרש – אהלן וסהלן; מי שרוצה להישאר בחיים הבדואיים המסורתיים שלו – גם אהלן וסהלן.
בשנת 1996 הממשלה קיבלה החלטה – נדמה לי ששר השיכון היה בן-אליעזר, זיכרונו לברכה, פואד, החליט לעצור את הריסת הבתים במגזר הערבי בנגב. אדוני היושב-ראש, הוא עצר את הריסת הבתים. מ-1996 עד שנת 2003 המדינה לא הרסה בתים. באותה תקופה בדיוק, אדוני היושב-ראש, שבה עצרו את הריסות הבתים והתחילו במשא ומתן עם התושבים, המדינה הגיעה להסכמה עלה הכרה ב-11 יישובים, ואז התמנתה המועצה האזורית אבו בסמה ועמרם היה ראש המועצה הראשון שלה, עמרם קלעג'י.
ולכן אני אומר – – –
היו"ר מאיר כהן:
היה ראש מועצה מצוין.
סעיד אלחרומי (הרשימה המשותפת):
כן. עבדתי איתו ביחד.
היו"ר מאיר כהן:
הוא עדיין אצלך, עמרם קלעג'י?
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
עכשיו הוא יושב-ראש הוועדה הגיאוגרפית של חיפה.
היו"ר מאיר כהן:
אה, כן? הוא איש למופת.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
אני מיניתי אותו לממונה על מחוז הצפון במקום קניג, ואחר כך הבאתי אותו להיות מנכ"ל משרד הפנים – – –
היו"ר מאיר כהן:
אי-אפשר לשכפל אותו?
סעיד אלחרומי (הרשימה המשותפת):
תנסה לשכפל אותו.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
אני יכול לשכפל את מאיר?
היו"ר מאיר כהן:
איש מיוחד.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
איש מיוחד.
היו"ר מאיר כהן:
הוא באמת – – –
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
איך אמרת? כשם שאין פרצופים שווים, אין מה לעשות – – –
סעיד אלחרומי (הרשימה המשותפת):
ולכן, אדוני היושב-ראש – – –
היו"ר מאיר כהן:
אני זוכר את תקופתו כיושב-ראש ממונה במועצה אבו בסמה.
סעיד אלחרומי (הרשימה המשותפת):
ואני עבדתי איתו, הייתי ראש מועצת שגב שלום ועבדנו עבודה מצוינת ביחד. אבל אני אומר, משנת 1996 עד 2003 המדינה לא הרסה, לא הרסה בתים, והיה אפשר להגיע עם אנשים להסכם ולדבר עם ראשי הקהילה הבדואית שם בכל אזור ואזור, והמדינה הכירה והסכימה להכרה ב-11 ישובים בין 1996 ל-2003.
אחרי זה, עם ממשלת שרון השנייה, נדמה לי, חזרנו אל המלחמות וחזרנו עם הבדואים פולשים וחזרנו עם ההצגה הנפלאה הזאת של הבדואים הם הדבר הרע של הנגב. רבותיי, הבדואים הם חלק מאוכלוסיית הנגב; הם לא אוכלוסייה עוינת.
היו"ר מאיר כהן:
אין ויכוח על זה. חס ושלום.
סעיד אלחרומי (הרשימה המשותפת):
הם לא אוכלוסייה עוינת.
היו"ר מאיר כהן:
אתה לא שומע את זה.
סעיד אלחרומי (הרשימה המשותפת):
הם לא יהיו אוכלוסייה עוינת בעתיד. ולכן – – –
ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת):
היושב-ראש אומר משהו אחר. הוא לא מסכים – – –
סעיד אלחרומי (הרשימה המשותפת):
אתה רואה, ג'מעה? ולכן הסיפור עם האוכלוסייה הבדואית צריך להיות, א. להכיר – – –
היו"ר מאיר כהן:
סליחה?
ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת):
אני אומר, סמוטריץ מנהל את המדינה – – – כמו שהיה, ולא כמו אז.
היו"ר מאיר כהן:
אני לא חושב שיש מישהו שמתנכר להיותכם אזרחים שווים במדינה הזאת. יש ויכוח שבחלקו הוא ויכוח עקרוני. אני לא חושב שהמדינה לא מציעה הצעות טובות; היא מציעה הצעות מצוינות. גם אצלכם יש אנשים מאוד קיצוניים, שלא מוכנים בשום פנים ואופן לשבת למשא ומתן. הייתי יושב-ראש הרשות לפיתוח הנגב. כל כך הרבה פעמים ניסיתי למצוא פתרון, והקיצוניים משני הכיוונים הרסו כל חלקה טובה. אני מקווה שעכשיו זה לא נמצא, כי אני יודע שיאיר מעיין מנסה לשבת עם כולם ולעבוד יפה מאוד. סליחה שהתערבתי.
סעיד אלחרומי (הרשימה המשותפת):
מה שאני רוצה להגיד, שצריך להבין שהאוכלוסייה הבדואית – תהליך המעבר לא יהיה בין לילה. לא יהיה. מי שחושב שבדואי שגר באוהל או בצריף ועם עדר של כבשים ועם שניים-שלושה גמלים יכול לעבור לעיר רהט ולגור בקומה שנייה או שלישית, מחטיא את המטרה; הוא לא מבין את האוכלוסיה הזאת. גם אם יהרוס את הבית הם יישארו שם. גם אם יהרוס את הבית.
ולכן הטיפול הנקודתי – א. ב. – ההתחשבות באורח חייה של החברה הוא שיביא את הפתרונות. ולכן אני הצעתי כבר לפני שלושה חודשים, מעל הדוכן הזה, אמרתי לשר אורי אריאל: אני מוכן, אני מושיט את ידי, כיושב-ראש ועדת ההיגוי של הבדואים בנגב, עם כל חבריי, שעכשיו נכריז, כמו שהיה ב-1996, על תקופה מסוימת של עצירת ההריסות, ואנחנו נכין – – –
היו"ר מאיר כהן:
ואתם מתחייבים לעצירת בנייה?
סעיד אלחרומי (הרשימה המשותפת):
מה?
היו"ר מאיר כהן:
ואתם מהצד השני מתחייבים לעצירת בנייה?
סעיד אלחרומי (הרשימה המשותפת):
אין היום בנייה במגזר הבדואי. בשנה שעברה, ב-2017, נהרסו 2,000 בתים במגזר הבדואי. 2,000 בתים. כשאני מגיע ליישוב כמו אל-פורעה, והמדינה הכינה תוכניות להכרה, ויש שם בית ספר שנבנה מכספי המדינה, והמדינה אומרת: אני רוצה להכיר בזה, ויש צעיר שרוצה להתחתן – מה אני אעשה איתו? אמרנו: בואו נעצור את ההריסה של בית שנמצא בשיפוץ, בית שבמשפחה היו שני אנשים, גבר ואשתו, ועכשיו עם שבעה ילדים, נרחיב להם ב-20 מטר – זה בעיה? והזוגות הצעירים – צמוד להורים שלהם. תן לי את שלושת הדברים האלה ועכשיו אנחנו ניכנס למשא ומתן, על כל היישובים הבדואיים, מעבדה בדרום עד אל-דחייה מצפון לרהט.
אני אתן לך דוגמה: אתמול בערב מתקשרת אליי אישה שגרה על כביש 25. הגיע אליה פקח. היא שיפצה את הבית שלה, מסעוד – בית, צריף כזה. היא שיפצה את הבית. נתנו לה צו הריסה. היא אומרת, לאיפה אני אלך? הוא אומר לה: תשמעי, תגיעי לרשות הבדואים במרכז הנגב ושם ייתנו לך מגרש. נדמה לכם, רבותיי, שאישה ממשפחה כמו אבו סבית או אבו סול יכולה לבדה לגור ברהט? אם חד-הורית יכולה לעבור לרהט? זה הבל. אי-אפשר. אי-אפשר לדמיין את זה. היא תגור גם באוהל והיא תישאר שם. כי אם לא מגיעים להסכמה עם אבו סול או עם אבו סבית או עם לוגלי, אנחנו לא יכולים להגיע לפתרונות. בזמנו הגיעו להסכמות כאלה. בזמנו ישבו עם אנשים, אבל לא ישבו כשהחרב נמצאת על הצוואר.
היו"ר מאיר כהן:
אני הצעתי לאבו סול, אללה ירחמו – מוחמד, אתה זוכר אותו – –
סעיד אלחרומי (הרשימה המשותפת):
כן.
היו"ר מאיר כהן:
– – להקים יישוב, ותכננו את היישוב, והעברנו 400 דונם – עד לפרטי פרטים – ובאתי בקילומטר ה-17 לחלק השני של אבו סול, ואמרתי: אוקיי, בואו, גם אם יהיו 80% מהשבט – זה הכול התפוצץ כי החבר'ה שישבו שם אמרו לא.
סעיד אלחרומי (הרשימה המשותפת):
אני אומר לך, לפעמים – – –
היו"ר מאיר כהן:
ותאמין לי, כמה היה קשה לשכנע את כולם.
סעיד אלחרומי (הרשימה המשותפת):
מאיר, לפעמים חלק מהאוכלוסייה צריכה את החיזוק של ההנהגה, ואני אומר לך, יש להנהגה היום האומץ לקבל החלטות, והחלטות קשות. יש את האומץ הזה. אבל תן לי את הכלים. אי-אפשר. אני לא יכול להגיע – אתמול בערב מישהו מרח'מה – –
היו"ר מאיר כהן:
רח'מה?
סעיד אלחרומי (הרשימה המשותפת):
רח'מה, ליד ירוחם. – – מתקשר אליי, יש לו עדר של גמלים. הגיע אליו פקח של פיצו"ח – קוראים לו פיצו"ח? של משרד החקלאות, נדמה לי – ואומר לו, אל תקשור את הגמלים ברגליים שלהם. אל תקשור את הגמלים ברגל שלהם. אומר לו: מה אני אעשה? הוא ישתחרר, הוא יגיע לכביש, אתם תיקחו אותו. אומר: לא, לא, לא, זה מנוגד, אתה מתעלל בחיה הזאת. אבל מה אני אעשה? הוא אומר לו: תעשה לו גידור רחב ותשאיר אותם ככה בלי קשירה בתוך הגידור הזה. אבל אני עושה את הגדר הזאת ברח'מה – יגיע הפקח של האכיפה של הוועדה הארצית לתכנון ובנייה ויגיד: תהרוס את הגדר הזאת. אז איפה? יעוף הגמל? אין. מה הפתרונות? הרי שמים את האוכלוסייה במצב בלתי אפשרי – –
היו"ר מאיר כהן:
פרדוקס, אכן.
סעיד אלחרומי (הרשימה המשותפת):
פרדוקס. – – ומבקשים ממנה פתרונות.
היו"ר מאיר כהן:
אם הסיפור מדויק זה באמת פרדוקס מדהים.
סעיד אלחרומי (הרשימה המשותפת):
פרדוקס.
אני אסכם בדברים האלה: אם אנחנו – שוב, שוב אני אומר את זה, אמרתי את זה לפני ארבעה חודשים ואני אומר את זה שוב מתוך התפקיד שאני נושא בו – אם אנחנו נגיע להסכמה על עצירת הריסה בשלוש הקטגוריות שדיברתי עליהן – אני לא מדבר על מישהו שרוצה לבנות על גבעה מרוחקת וכל זה – בתוך הכפרים, בשלוש הקטגוריות: שיפוץ בתים, הרחבת בית עם גידול המשפחה ובניית בית ב-70–80 מטר צמוד של הזוג הצעיר, צמוד להורים שלו, במרחק של 10–20 מטר, אנחנו ניכנס עכשיו מיידית למשא ומתן, ואני אהיה ערב לכניסה הזאת למשא ומתן, להגיע לפתרונות לכלל האוכלוסייה הבדואית. תודה רבה לך, אדוני.
היו"ר מאיר כהן:
תודה רבה, אדוני. אני חייב להגיד לך שזה מאוד מכובד, היות שאני מכיר אותך הרבה שנים, לשמוע אותך כמנהיג שבא עם הצעות. זה מכובד מאוד. תודה רבה.
ג'מעה אזברגה, בבקשה, כבודו.
ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת):
בוקר טוב.
היו"ר מאיר כהן:
בוקר טוב, אדוני חבר הכנסת אזברגה, יש לך 18 דקות. בבקשה, אדוני.
ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת):
תודה רבה. אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת שנמצאים כאן, אדוני השר, אני רוצה להתחיל, אבל אולי לא כל כך מאיפה שסיים סעיד חברי, הדובר הקודם, אבל אני אתחיל בשני מקומות ואגיע לשני מקומות, אולי בגלל שאני באתי מהרקע הזה.
היו"ר מאיר כהן:
רפואה.
ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת):
כן. אחד התחומים שאני עסקתי בהם הרבה שנים זה העניין הרפואי, וכמובן עניין המחיה – מה שכולנו חיים את זה וכולנו סובלים מזה וכל העניין. אדוני היושב-ראש, כבוד השר, אני מתחיל בפערים, למשל, באורח החיים. ההבדל בין ערבים ליהודים הוא 3.9, כלומר חיים שלוש שנים פחות, וזה בגלל הרבה סיבות שכולנו יודעים אותן, ובין היתר זה צורת המחיה, צורת האוכל, ויש הרבה גורמים בעניין הזה.
אדוני היושב-ראש, אם אתה לוקח את תחום הפסיכולוגיה, מתוך 12,000 פסיכולוגים במדינת ישראל יש 608 ערבים בסך הכול. וזה תחום שחשוב ביום-יום לכל אדם. אתה יודע שאנחנו נמצאים במדינה מודרנית, בתקופה מודרנית וברפואה מודרנית, ופסיכולוגיה היא חלק חשוב מאוד בלחצים של המאה ה-21.
אדוני היושב-ראש, אם אתה לוקח, נגיד, מחלות כמו סוכרת – סוכרת היא נושא שפעם כמעט לא היה, וערבים סבלו מסוכרת הרבה פחות מהיהודים, בגלל צורת החיים השונה, בגלל התזונה, זאת אומרת צורת ההתנהגות של התזונה הייתה שונה בצורה דרסטית, כמעט עד שנת 1980-1978, כשדוקטור יונס אבו רביעה, הרופא הבדואי הראשון, שהתחיל לעבוד בסורוקה, הביא את הבדואי הסוכרתי הראשון שקיבל סוכרת או התקף לב. זו הייתה הפתעה. היום, ברהט, למשל, יש הרבה יותר מבבאר שבע. אם אתה לוקח כפר בלתי מוכר, הסוכרת היא פחות שם, וזה בגלל הרבה דברים שאנחנו יודעים אותם, ואפשר לדבר על זה בהרצאה שלמה, אבל אנחנו לא מתכוונים לזה. צורת האוכל, צורת המחיה והיום-יום שלנו משתנים. ברגע שזה משתנה, אתה צריך גם לשנות – אדוני היושב-ראש, אם לוקחים למשל את נושא הברוצלה, כמעט לא נמצא במגזר היהודי ברוצלה. אתה יודע מה זה? זו מחלה שמקבלים מהכבשים או מהחלב של הכבשים, וזה בעיקר בעיקר במגזר הבדואי בדרום או במגזר הערבי בכלל, איפה שיש צאן ומגע עם צאן ובעלי חיים. ב-2014 משרד האוצר הקציב 50 מיליון שקל כדי לחסל את הברוצלה בנגב – היא הייתה נפוצה בעיקר בנגב – לחמש שנים. ארבע שנים כבר עברו וכמעט הלך התקציב של 50 מיליון שקל, כאשר כל שנה – 10 מיליון שקל.
היו"ר מאיר כהן:
זה חיסון של בעלי החיים?
ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת):
זה חיסון של בעלי חיים או השמדה. זאת אומרת, בן אדם שיש בעדר שלו צאן שמודבק במחלה הזאת משמידים אותו ומפצים אותו. זה בערך 1,000 שקל לראש צאן, וזה קצת פחות מהמחיר שלו. התוכנית הזאת היא עד 2017, והיא נעצרה. היא אמורה להמשיך עד 2019. אני ניסיתי, בכל אופן, לדבר עם מנכ"ל משרד החקלאות, ועדיין לא קיבלתי תשובות לגבי הנושא. בינתיים, בכסף, נשארו איזה 10 מיליון שקל בקופה שאני לא יודע לאן הלכו. זו מחלה מאוד מאוד – מי שנפגע מזה זה סבל. זה המון זריקות, כלומר זה לא טוב בשתייה, וחובה שיהיו זריקות. זה סבל לבן אדם שנפגע מהמחלה הזאת.
היו"ר מאיר כהן:
איך זה נקרא?
ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת):
ברוצלה.
אדוני, למשל, תוחלת החיים במגזר הערבי ב-2013 הייתה 78 שנה, וב-2016 היא ירדה ל-77.2. כמובן שבין היתר זה עניין של התקציבים, עניין של דפוסי תזונה נכונה והרבה מודעות.
אדוני היושב-ראש, אני מדבר על אחוזי התמותה, למשל. התמותה של תינוקות – בכלל במדינת ישראל היא 3.3 ובמגזר היהודי זה 2.4, אבל במגזר הבדואי, אם אתה לוקח את הממוצע הזה, אתה כמעט מגיע ל-10.6 או משהו כזה. זה פשוט נתון מזעזע. בדקנו. למה זה קורה? כי יש בדיקות גנטיות שאמורים לעשות בזמן ההיריון, ופעם את הבדיקות האלה עשה ומימן משרד הבריאות, וכמובן שיש עלויות בזה וזה כסף, ולאט-לאט הורידו את זה. זה לא נמצא בסל. הורידו את הבדיקות הגנטיות. כל אחד שהיה – עוצרים את ההיריון ואז מורידים את זה. אבל המספר 10.6 או משהו כזה מתים ל-1,000 תינוקות שנולדים זה נתון שאפילו באפריקה בקושי יש דבר כזה. זה כשלעצמו בושה.
היו"ר מאיר כהן:
נישואים עם קרובים.
ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת):
נישואי קרובים הם אחת הסיבות, אבל ברגע שאתה יודע שיש פגם בתינוק הזה, אתה לא צריך להמשיך את ההיריון. אני יודע שזה קצת מכניס אותנו לדיון אחר, אבל – – –
היו"ר מאיר כהן:
בדיקות מי שפיר הן חלק מהסל.
ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת):
לא מי שפיר, אולי בדיקה יותר מתקדמת. יש כל מיני בדיקות.
היו"ר מאיר כהן:
בדיקות גנטיות שהן מחוץ לסל.
ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת):
כן. יש בדיקות גנטיות חוץ ממי שפיר. אני מצביע על הבעיה. עצם העובדה שאתה מצביע על הבעיה זה חלק מהפתרון. זה חשוב.
היו"ר מאיר כהן:
אם יורשה לי רק להוסיף משהו, היות שהתעסקתי עם זה – ניהול חיים של חולה כרוני הייתה אחת הבעיות הגדולות גם בדרום.
ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת):
זה בכלל. נכון.
היו"ר מאיר כהן:
כשחולה סוכרת בן 70 צריך לנהל סדר-יום של חולה כרוני, לקחת תרופות בזמן ולאכול נכון, זו הייתה בעיה.
ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת):
עדיין זאת הבעיה. אגב, זו עדיין בעיה. אתה יודע מהו המושג HVA? אלה מדדים שבודקים את החולה. כשעבדתי כמנהל במכבי היו בודקים אותנו לקוח-לקוח: מה נתת לו? נגיד, פניצילין. האם הוא עשה את הבדיקה x? את הבדיקה y? זה סיפור בפני עצמו. אתה צריך לדעת איך לנהל תיק של חולה כרוני, וזה לא פשוט בכלל. גם לחולה עצמו יותר קשה, ולא רק לאלה שמנהלים אותו – הרופא המטפל שלו או האחות. זה סיפור לא קל. אבל הכי טוב והכי בריא זה לא להגיע לשם, לא להיות חולה סוכרת ולא להיות עם שומן גבוה, ולעשות פעילות גופנית ולעבוד ביום-יום. זה הכי בריא.
היו"ר מאיר כהן:
יש בתוך בתי הספר תוכניות בריאות?
ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת):
אני יודע שהיום יש יותר תוכניות. בזמנו, כשעבדתי במכבי, עשיתי הרבה הרצאות בנושא התזונה הנכונה. הייתי מביא מרצה חיצוני, מכניס אותו לתוך בתי הספר, התיכוניים במיוחד, ואחר כך גידלנו ילדים שיהיו נציגי בריאות, והם עצמם עשו והתנדבו. הם קיבלו יחידת בגרות אחת תמורת התנדבות של 40 שעות.
היו"ר מאיר כהן:
אני זוכר את זה.
ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת):
כן, אתה יודע.
היו"ר מאיר כהן:
מצוין.
ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת):
למשל נוער מכבי.
היו"ר מאיר כהן:
כן.
ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת):
עשינו את זה לאורך שנים, אבל אתה יודע, בשביל לעשות את הדבר הזה ולעשות שינוי אתה צריך הרבה שנים, ולהתמיד. התמדה זה הסוד של העניין, אבל גם זה נושא ארוך מאוד.
אדוני, אני יודע שהעלויות של הבדיקות הגנטיות גבוהות, אבל זה דבר חשוב.
אנחנו מדברים, נגיד, על נושא פריסת האמבולנסים וניידת טיפול נמרץ. זו בעיה בכפרים בכלל ובכפרים הבלתי-מוכרים בפרט. למשל, מרפאות של הקהילה לא נמצאות – מאיתנו והלאה. כל הכפרים הבלתי-מוכרים מקבלים את השירות הרפואי מחוץ לכפר הלא-מוכר. הוא הולך לכפר מוכר. אתה בטח מכיר את זה, הרי אתה תושב הנגב.
היו"ר מאיר כהן:
אני, כשר רווחה, קניתי משאיות 4x4 שנכנסו לשם עם עובדים סוציאליים, ופניתי לראשי הקופות ואמרתי: אתם צריכים לקנות גם משאיות ולייצר מרפאות ניידות. לצערי, במשרד הרווחה הצלחנו; במשרד הבריאות לא.
ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת):
בזמנו אגודת הגליל עשו את החיסונים, כשהתחילו לחסן בכפרים הבלתי-מוכרים, אבל הם היו כמו קבלן משנה של משרד הבריאות.
היו"ר מאיר כהן:
לא, לא. אמרתי שהקופות יעשו את זה.
ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת):
לא, לא. במשרד הבריאות לא – – –
היו"ר מאיר כהן:
לא עשו את זה.
ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת):
זה לא בסל. עניין החיסונים זה אחריות, עניין של משרד הבריאות ולא של קופות החולים בכלל. אם היום אחד נעקץ, חס וחלילה, בכפר לא מוכר מעקרב או מנחש, אמבולנס לא מגיע לשם. הוא פשוט מאוד לא מגיע. בסופו של יום זו אחריות; אנחנו חושבים שזו אחריות של המדינה. אי-אפשר פשוט מאוד להתחמק. אבל מדובר בתקציבים, בסופו של יום; בכסף. חוץ מהעניין הפוליטי של ההכרה, הכי משתלם זה להכיר בכפר עצמו ולעשות את הכביש שם, את קופת החולים שם ואת המרפאות שם והכול שם. אבל זה נושא ארוך.
התחום השני שאני רוצה לדבר עליו – סעיד נגע בזה הרבה – אם אתה לוקח את כפר אבו תלול למשל, שהוא מוכר מלפני 12 שנה – – –
היו"ר מאיר כהן:
אבו תלול.
ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת):
אבו תלול, אתה יודע איפה זה, בית ספר אל-אעסאם. אבו תלול 12 שנה קיים, 12 שנה מוכר על הנייר – 12 שנה אין בו כביש; 12 שנה אין בו בית ספר, חוץ מבית הספר החיצוני שבונים עכשיו, עכשיו, אחרי 12 שנה.
היו"ר מאיר כהן:
– – –
ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת):
כן, אבל 12 שנה אין בו בית אחד שבנוי עם רישיון. העניין הזה זה כמו פילוסופיה של הביצה והתרנגולת – מי נולד לפני מי – אם היום אנחנו באים והורסים את הבית שנבנה. עכשיו, אני מכיר באבו כף, איפה שאום בטין. אום בטין – בן אדם שבנה בית בתוך המתאר של היישוב, שנמצא בקו הכחול של היישוב, ובאו ונתנו צו הריסה והרסו את הבית – באותו מקום, אדוני היושב-ראש, באותו מקום, על אותו מטראז', הגיש בקשה, קיבל רישיון ובנה אותו בית על אותו מקום. בשביל מה לתת לבן אדם להפסיד גם חצי מיליון וגם לגרום לו עוגמת נפש וגם לעשות לו סבל, ובסוף מאשרים את זה, אבל אחרי כל הסיבוב הזה? יכול היה לעשות את הדבר הזה גם לפני כן.
למה אני אומר? לפעמים העניין של ההתעקשות הזאת – למה אמרתי לך קודם, כשישבתי שם: ברגע שיש לך את רגבים שמסתובבים כל יום, מצלמים ומביאים את זה לפקחים והפקחים עושים צווי הריסה, זה כאילו הפך להיות – ההריסה – מטרה. הריסה היא מטרה או אמצעי? שאני אבין. אנחנו לא רוצים להיכנס, אבל אני חושב, אם רוצים, אין זו אגדה; אם רוצים אפשר לפתור את הבעיה הזאת.
היו"ר מאיר כהן:
צריך להגיד גם, למען הסדר הטוב – – –
ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת):
כשהבית היהודי מנהל את המדינה – סליחה שאני אומר את זה, אולי הרבה לא יאהבו את זה, אבל זו האמת – הוא עובד מטעמים אידיאולוגיים גרידא.
היו"ר מאיר כהן:
שמע, אתה לא מצפה ממני שאני אגן על חבר'ה – – –
ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת):
אני לא מצפה. אני בהחלט לא מצפה. אני יודע איפה אתה נמצא במפה.
היו"ר מאיר כהן:
אבל אני חייב להגיד לך שהרבה מאוד שנים אני ביקשתי שחבר'ה שמשרתים בצבא – יאפשרו להם לקבל שטח.
ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת):
למה רק שמשרתים? שאני אבין.
היו"ר מאיר כהן:
שנייה, שנייה. יש איזה משהו שבא ואומר שיש צדק בזה. אחד הדברים הכי מביכים זה שמגיע אליך קצין מהפזורה הבדואית ואומר לך: אני סיימתי עכשיו סיור, חזרתי הביתה – הרסו לי את הבית. ודווקא השר אורי אריאל הרים את הכפפה הזאת, ומקימים שטחים. אני מסכים איתך, לא צריך לעשות הפרדה.
ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת):
אני חושב שלא מקימים. אבל אני אתן לך דוגמה נוספת, אדוני היושב-ראש: ביר הדאג' מוכר עוד לפני אבו תלול – אין בו בית אחד מוכר, אין לו בית אחד עם רישיון. למה, גם כשאתה רוצה לעשות את זה, לא נותנים לך, חוסמים אותך מלעשות את זה? למה אני מביא לך שתי דוגמאות – – –
היו"ר מאיר כהן:
חבל, אני לא רוצה לקחת מזמנך. הבאת דוגמה לא טובה. בביר הדאג' אפשרו להם – ואני לא יודע אם החבר'ה כאן שומעים – אפשרו להם בתנאים מפליגים לעבור לתוך מגרשים במשך חמש שנים, עם הרבה מאוד כסף, באמת הצעה שאף אחד לא מקבל, והם סירבו לבוא לשם.
ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת):
אבל אני רוצה להגיד לך, המדינה הגיעה להסכמות עם ביר הדאג' לתת שלושה דונם או חמישה דונם משק עזר, והמדינה חזרה בה, סליחה.
היו"ר מאיר כהן:
היא פתחה חלון לחמש שנים, וכשאף אחד לא הגיע – חזרו בהם, בצדק.
ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת):
המדינה חזרה בה.
היו"ר מאיר כהן:
אדוני השר, נתנו להם שלושה דונם, אמרו: מי שרוצה, שיעבור. חמש שנים חלון, אף אחד לא הגיע, ואז, כשהם סגרו – – –
ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת):
רגע, חמש שנים שאתה מקבל את הזכות שלך, זה מוחק את הזכות? אני לא מבין את זה. אבל זה לא הוויכוח. אדוני היושב-ראש, למה הבאתי את שתי הדוגמאות האלה? כי אלה דוגמאות חיות, זו לא דוגמה שאני מביא מהשמיים.
אדוני היושב-ראש, אם אני מדבר על בתי דין שרעי, מוסלמי, ודרוזי אפילו – ב-2016 הוקצבו לעניין הזה של בתי הדין 30 מיליון שקל; בתקציב של 2018 – כמה? תנחש. 26 מיליון שקל. למה אני אומר את הדבר הזה והבאתי דוגמה? אני ממשיך. אני לא יודע כמה זמן אני צריך להמשיך.
היו"ר מאיר כהן:
יש לך עוד שתי דקות, בבקשה.
ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת):
התקציב הזה הוא רע, הוא הולך אחורה. התקציב הזה – לגבי המגזר הערבי לפחות, התקציב הזה עושה את העשיר יותר עשיר, הוא עושה את העני יותר עני. אני אחראי למספרים, כבוד השר. אני אחראי למספרים. הבאתי אותם לא מהראש שלי, זה קיים.
התקציב של מה שנקרא הרשות לפיתוח התיישבות הבדואים בנגב – ב-2017, אדוני היושב-ראש, 65 מיליון ו-812,000; ב-2018 תוקצב ב-61 מיליון ו-39,000, זאת אומרת, מינוס 4.5 מיליון שקל בתקציב הזה. היחידה לשילוב האוכלוסייה הערבית בנגב – ב-2017, אדוני היושב-ראש, 23 מיליון; ב-2018 הוקצבו 17 מיליון, שזה מינוס 6 מיליון.
היו"ר מאיר כהן:
ראיתי את זה.
ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת):
כן. למה אני אומר את הדבר הזה? כי התקציב כמעט כמעט בכל הסעיפים גדל; במה שנוגע לאוכלוסייה הערבית הוא חוזר אחורה. 922, מה שהיה אז, בזמנו, הביצוע הוא בערך 60%.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
ומה עם התוכנית הכלכלית שאישרנו למגזר הבדואי בכמה מיליארדי שקלים? עכשיו. רק במשרד הפנים לבד אני מבצע 500 מיליון שקל. איפה – – –
ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת):
אני מדבר על הדברים שקיימים בספר, אני לא מדבר על הדברים – – –
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
זה החלטה. מבצעים.
ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת):
בסדר. אתה מדבר על התקציב, אולי, של פיתוח הגליל והנגב?
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
לא, לא, זו תוכנית מיוחדת, החלטת ממשלה למגזר הבדואי. נוסף ל-922 למגזר הערבי יש תוכנית מיוחדת למגזר הבדואי.
ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת):
בסדר, אני ראיתי.
מענקים במשרד החקלאות, אדוני, למשל – המענקים הולכים אך ורק לחקלאים בקיבוצים, במושבים, בהתנחלויות. הערבים זוכים ב-1% בלבד מהמענקים של משרד החקלאות. את זה אני אומר לך באחריות, לא הבאתי את זה מהראש שלי. ההקצבה של חלב, ביצים ומים, למשל – לא קיים במגזר הזה בלבד; התעלמות מוחלטת כמעט מהחקלאים הערבים בכלל, בכלל, לא רק הבדואים.
אתה מדבר על החלטה 1877, אדוני השר?
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
כן.
ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת):
נכון, החלטה מ-11 באוגוסט 2016. ההחלטה הזאת והחלטה 2397 מ-12 בפברואר 2017 התחייבו לפיתוח של היישובים, אבל בפועל, אדוני היושב-ראש, זה לא קורה.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
אני שר הפנים, יושב אצלך פה, ואני יכול לתת לך ואשלח לך בכתב עד הפרוטה האחרונה מה ביצענו.
ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת):
אני אשמח מאוד. אני אשמח.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
בשמחה.
ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת):
בסדר גמור.
היו"ר מאיר כהן:
אוקיי. תודה רבה, אדוני.
ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת):
טוב, אדוני היושב-ראש, התקציב הזה – מה שרציתי לסכם ולהגיד – התקציב הזה מעשיר את העשירים ועושה את העניים יותר עניים, ולכן אני אתנגד לו בשלב הזה. תודה רבה לך.
היו"ר מאיר כהן:
תודה רבה, אדוני. רשום עכשיו חנין זועבי. אז אדוני, בבקשה. יונס ואאל, בבקשה. היא איננה. יונס, בבקשה, אדוני. חבר הכנסת יונס ואאל, ואם היה שינוי בסיעה, אז תודיעו לנו. תודיעו למזכירות.
ואאל יונס (הרשימה המשותפת):
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חבריי, בוקר טוב. תקציב המדינה – שר האוצר מתפאר שהוא עשה תקציב הכי חברתי והכי טוב למדינת ישראל מאז קום המדינה. את שר האוצר אני מאוד מחבב; הוא מאוד ממלכתי, הגון, ישר – את כל זה הוא מקרין באופן מובהק. אבל התקציב, אדוני השר, לא בא לנגוע בחברה הערבית כמו שצריך. תמיד חסר וחסר וחסר, ובכל שנה מבטיחים, ובכל שנה רוצים לתת. ושר הפנים פה – אני מודה לו על כמה דברים ששמעתי, שהוא באמת נתן למגזר הערבי ולמועצות.
ערביי מדינת ישראל הם 20% מהאוכלוסייה. הגיע הזמן להתחשב בכך שאנחנו אוכלוסייה גדולה, כחמישית מאזרחי המדינה, ומגיע לנו בדיוק כמו לכל מגזר, כמו לכל אזרח. אנחנו מדברים על 2019, ועדיין הפערים מאוד מאוד מאוד גבוהים: אנחנו סובלים מחוסר אזורי תעשייה, וגם תוכניות מתאר אין לנו; עד היום אפילו לא תוכנית מתאר אחת שמאושרת, ואומרים: למה הערבים בונים בלי רישיונות, בלי היתרים? לאן נלך? אתם רוצים שנעזוב את המדינה – לא נעזוב את המדינה. תוכניות מתאר שבאו להסדיר את הדברים כמו שצריך – ופה אני נותן קצת צל"ש לוותמ"ל, שהוא בא ודוהר בתוכניות במועצות בשביל לקדם את הבנייה. אין לנו את הנגע הזה שאומר: ערבים בונים ואוהבים לבנות בלי היתר. אין ברירה, אנחנו צריכים תוכניות מתאר שיענו על הצרכים שלנו.
מאז קום המדינה אין אפילו בית חולים אחד במגזר הערבי, בית חולים ממשלתי. החוסר בבתי החולים, כמובן לא רק במגזר הערבי, חוסר המיטות – אני בא מהענף הזה של הסיעוד, ואני מרגיש כמה החולים סובלים בפרוזדורים מחוסר מיטות. אנחנו היום, ב-2017, הגענו עד 1.8 מיטות לכל 1,000 בני אדם. זה מתאים לעולם שלישי, לא למדינה שמתיימרת ומתפארת שהיא מדינה ב-OECD.
אזורי תעשייה שבאו לענות על הצרכים, עסקים קטנים, עסקים גדולים – זה פשוט מסדיר את החיים בכפרים. במקום שיהיה מוסך ביישוב שצריך להיות רק למגורים והרבה עסקים שמפריעים לחיי היום-יום, לאיכות הסביבה, אנחנו מבקשים אזורי תעשייה שיסדירו את העניינים האלה, וכמובן יכניסו למועצות ולעיריות כסף בגלל הארנונה שהם ישלמו. עד היום אין כפר או עיר ערבית שיש בהם אזור תעשייה אחד, אזור תעשייה מאושר, אדוני השר.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
סליחה, אתה מדבר באמת לעניין, אבל כדאי לדייק. אמרת שאין אף רשות ערבית שיש לה תוכנית מתאר. זה לא נכון.
ואאל יונס (הרשימה המשותפת):
אני מכיר הרבה הרבה תוכניות מתאר שמתקדמות אבל לא מאושרות.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
יש. יש.
ואאל יונס (הרשימה המשותפת):
אני מקווה שיש.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
יש מאושרות, יש מעודכנות. חסר עוד הרבה, אבל זה לא – – –
היו"ר מאיר כהן:
יש ויש אזורי תעשייה.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
חברים, התקדמנו קצת.
ואאל יונס (הרשימה המשותפת):
אמרתי, אדוני השר, שאני מצדיע לך, שיש הרבה שיפור במגזר הערבי כשאתה שר הפנים – –
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
חסר עוד הרבה, אני מסכים איתך.
ואאל יונס (הרשימה המשותפת):
– – אני לא אמרתי שלא.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
חסר הרבה.
ואאל יונס (הרשימה המשותפת):
חסר. חסר הרבה, לא קצת.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
אני מסכים איתך.
ואאל יונס (הרשימה המשותפת):
חסר הרבה.
בתי ספר – כולכם יודעים מה הצפיפות בבתי הספר במגזר הערבי: 35–40 תלמידים. זה דבר שמעיק על הלימודים. ילד בכיתה צפופה לא יכול להיות מרוכז, לא יכול ללמוד. זה מקרין על כל הילדים, זה מביא לאלימות בין הילדים וזה מקרין על השכונה אחר כך.
החוסר בבתי הספר במגזר הערבי בסופו של דבר הוא השורש לבעיות האלימות שאנחנו רואים היום במגזר, כי פשוט הרבה ילדים לא לומדים מספיק טוב, נושרים מבית הספר, ופשוט אין איפה לקלוט אותם, גם בגלל חוסר של בתי הספר הטכנולוגיים שבאו לתת מענה לאלה שלא יכולים ללמוד לימודים אקדמיים. פשוט הוא מוצא את עצמו ברחוב, אין לו שום תעסוקה, והוא מתחיל להידרדר לאט-לאט לעולם התחתון.
אדוני היושב-ראש, התקציב הזה לא נותן יד לאוכלוסיות החלשות, גם יהודים וגם ערבים, כאחד. אנחנו היום יודעים שבישראל מאות אלפי ילדים חיים מתחת לקו העוני. סטודנטים נושרים מהלימודים בגלל שאין להם יכולת לשלם שכר לימוד. הגיע הזמן ששכר הלימוד באוניברסיטאות יהיה חינם, בשביל להגיע לחברה מתוקנת וטובה.
אחד הרופאים אומר לי שהאחיות הולכות להיות רופאות, זאת אומרת, שהן אחיות מומחיות, שרוצים לתת להן את הקרדיט לתת תרופות, לעשות דיאגנוזה ואבחנה לחולים שמגיעים למרפאות. אוי ואבוי. לא חסרים לנו רופאים וגם לא חסרות לנו אחיות; חסרים לנו תקנים – תקנים שייתנו את המענה שרופאים יעבדו כמו שצריך ואחיות ייתנו את המענה הסיעודי לחולים, לא הרפואי, כי אף אחד מאיתנו לא מוכן לשלוח את אשתו, את הילדים שלו, את עצמו, משפחתו, לאחות – עם כל הכבוד שאני רוחש לאחיות, כי אני בא מהענף הזה – שתטפל, תיתן תרופות, תעשה אבחנה, תעשה הפניה לחולה שמגיע. בשביל מה רופא לומד שבע שנים וגם עבודת התמחות? לא צריך את הרופאים, נלמד רק סיעוד וזהו.
המציאות מדברת אחרת – המציאות מדברת על חוסר שפוגע ישירות בזוגות הצעירים. דיור לזוגות הצעירים, אדוני היושב-ראש, אדוני השר – המחירים של הדיור בשחקים. אפילו לא מוצאים דירה לקנות או דירה לשכור, גם בגלל המחירים וגם בגלל החוסר, וזה פוגע ישירות בזוגות הצעירים שמתיימרים לחיות חיים נורמליים במשפחה תקינה.
עם כל הרצון הטוב של אדוני שר האוצר לעשות תקציב חברתי, כל שנה אותו סיפור, וכל שנה שוכחים את המגזר הערבי בכל מה שנוגע למה שאמרתי.
האבטלה, במגזר הערבי במיוחד, כל שנה הולכת וגוברת, וזה עוד פעם חוסר באזורי תעשייה, במקומות עבודה. וכשהולכים ויוצאים לעבודה – כולנו שומעים לצערנו כל שני וחמישי על תאונת עבודה, וזה בא מאוזלת ידה של הממשלה לתת מענה. וישבתי בוועדת העבודה והרווחה, ומתלוננים שחסרים מנהלי בטיחות, מנהלי עבודה, ההכשרה לא מתאימה. אז איפה המדינה? איפה התקציב של הדברים האלה, שנותן למשרד העבודה להכשיר אנשים לבטיחות ומנהלי עבודה שישגיחו על החברות הגדולות שדורסות את העובדים ולא אכפת להן מחיי אדם? וכשנהרג מישהו, ישר אחרי שעתיים העסק ממשיך לדפוק ולעבוד כאילו לא קרה כלום. שוכחים שהפועל – יש לו משפחה, יש לו אנשים מאחוריו. אז איפה השוויון, אדוני שר האוצר?
מאז קום המדינה אפילו אוניברסיטה אחת לא נבנתה במגזר הערבי, בעיר ערבית או בכפר ערבי, למרות ששיעור גדול מהסטודנטים האקדמאים, גם לתואר ראשון, גם לתואר שני וגם לשלישי, הם מהאוכלוסייה הערבית, ואני מתגאה שהם מגיעים להישגים כל כך טובים. וזה בא לשאול אתכם שאלה: למה במגזר הציבורי, למרות שאנחנו 20% מהאוכלוסייה, אין מספיק תקנים? אפילו לא מגיעים עד 10% מהתקנים למגזר הערבי. זאת אומרת, יש אקדמאים עם תארים, בעלי ניסיון, אבל כשמגיעים למגזר הציבורי יש חסימה ולא מקבלים מה שמגיע.
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, אחרי 70 שנה הגיע הזמן שתחשבו יותר ובכובד ראש שיש עוד אוכלוסייה, שמונה כ-20%, נותנת למדינה, לא רק לוקחת, שומרת חוק, עושה את כל המחויבות שיש עליה, והיא פשוט מחכה לקבל את הזכויות שלה.
התקציב הזה, שמתיימרים שהוא כל כך חברתי, עדיין לא מספיק – לאוכלוסייה הערבית במיוחד – ואנחנו לא נצביע על תקציב כזה. תודה, אדוני היושב-ראש.
היו"ר מאיר כהן:
תודה רבה, אדוני. חבר הכנסת אליעזר מוזס.
ברוכים הבאים, הילדים למעלה. אתם שומעים אותי? יופי. אז עד שחבר הכנסת מוזס – זה שהכיסאות ריקים זה לא בגלל שחברי הכנסת לא עובדים, אלא הם היו עד מאוחר אתמול בלילה, ואתמול התחיל דיון של 24 שעות. היום יחזרו כל חברי הכנסת – כל אחד מדבר בתורו – וישבו פה עד הבוקר כדי להצביע על תקציב המדינה. בסדר? שמעתם אותי? יופי, ברוכים הבאים לכנסת.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
– – – נהדר.
היו"ר מאיר כהן:
מורה נשאר מורה.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
מורה נשאר מורה.
היו"ר מאיר כהן:
ברוכים הבאים, המורים המלווים.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
כל הכבוד.
קריאות:
– – –
היו"ר מאיר כהן:
תביא, אני אסגור לך את שניהם.
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):
אדוני היושב-ראש, סליחה. אתה יכול להוריד את זה מהזמן שלי. כמה זמן יש לי?
היו"ר מאיר כהן:
18 דקות. יותר – – –
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):
15?
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
לא, תן לו גם את התוספת.
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):
תודה רבה לך.
היו"ר מאיר כהן:
בבקשה, כבודו.
איתן ברושי (המחנה הציוני):
מוזס, שלא תחפש את העיתון.
מוסי רז (מרצ):
אל תשכח – – –
איתן ברושי (המחנה הציוני):
הוא גם קורא את הארץ, את דברי התועבה – – –
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
לא יכול להיות.
היו"ר מאיר כהן:
בבקשה, כבודו.
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):
נתתי לו הסבר. אני אוהב לראות איך שהצד השני – אני לא אגיד את המילה מתפוצץ, אבל – אני אוהב אתגרים, אני בחיים שלי אוהב אתגרים.
אדוני היושב-ראש מאיר כהן, תענוג שאתה היושב-ראש.
היו"ר מאיר כהן:
תודה רבה.
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):
ועונג מיוחד, תראה ששר הפנים, הרב אריה דרעי, האיש הבוגר אתמול, האח הבוגר, רב אריה – – –
קריאה:
– – –
היו"ר מאיר כהן:
חברים.
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):
האח הבוגר. רב אריה, האח הבוגר, שהציל אותנו אתמול מחרפת הבחירות. אומנם אני אמרתי קודם בריאיון לרזי ברקאי – אמרתי לו בלשון ציורית, כשהוא שאל אותי מה קרה כאן, האם ראש הממשלה רצה בחירות, אמרתי: לכאורה ראש הממשלה, בחירות ביוני – אחרי ביקור טראמפ, אחרי ביקור הנסיך, ואחרי רוזנים ונשיאים שהיו אמורים להגיע כאן לארץ, וחגיגות ה-70, והעברת השגרירות ומה לא, אז הוא היה ממש כמו מאמרו של מישה ארנס בעיתון שקודם החזקת, איתן – המלך והגמדים; הוא היה יוצא מלך, 37, 40 מנדטים, כמו כלום. אבל כנראה הוא גם עשה חשבון שזו הפרה על הגג, וטוב ציפור ביד – להיות ראש ממשלה – מאשר פרה על הגג, כי מי יודע אם הפרה לא תמות בינתיים או תיפול מהגג; מי יודע מה יכול לקרות עד יוני-יולי.
איתן ברושי (המחנה הציוני):
אתה יודע, כשנופל עליך לכלוך של ציפור על הראש, אז אומרים אצלנו: טוב שפרות לא עפות.
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):
אה. אז אני אמרתי – אותו דבר אני אומר מה שקרה כאן. הוא עשה חושבים: טוב ציפור ביד מאשר פרה על הגג. וגם ליברמן, אני חושב, חשב – אתה שומע, אריה? שר הפנים, סליחה, אדוני השר. ליברמן גם חשב: טוב פרה – משרד הביטחון – בחצר מאשר ציפור על הגג, או שהוא לא יעבור את אחוז החסימה.
היו"ר מאיר כהן:
מה שנקרא, מי שרוצה לשמוע פרשנות, האמת, שיבוא לפה כשמוזס מדבר.
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):
וזו האמת לאמיתה. תשמע, אתה יודע מי העלה את אחוז החסימה? ליברמן. ליברמן העלה את אחוז החסימה בגלל הערבים, אתה זוכר?
היו"ר מאיר כהן:
כן, כן.
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):
הוא אמר: כדי להיפטר מהגיס החמישי, ואז הוא בא אחר כך והם התאחדו. אותו אחוז החסימה שהוא העלה היה אמור עכשיו להשאיר אותו בבית ולהעלות את אורלי לוי. אתה יודע מה זה, וזה מה שקרה: בור כרה ויחפרהו.
והרמב"ם אומר: על דאטפת אטפוך, ומטיפייך יטופון – ואמר לי אחד מגדולי הדור שזה המקום היחיד שהרמב"ם משתמש בו בניסיון החיים. הוא אומר: על דאטפת אטפוך, ודבר זה אנו רואים בכל עת, בכל מקום ובכל זמן, הדבר הזה; "דאטפת אטפוך" זה דבר שאנחנו רואים בכל עת ובכל זמן. ביידיש אומרים: זה היה "רבי געלט", זאת אומרת שכר לימוד – למדנו אתמול פרק.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
תגיד לו את זה במרוקאית, נו.
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):
במרוקאית אתה תגיד לו את זה.
היו"ר מאיר כהן:
מה אמרת? שכר לימוד?
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):
שכר לימוד. שכר לימוד יקר. שכר לימוד יקר.
היו"ר מאיר כהן:
מה שנקרא – – –
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):
והאמת היא, חשוב מאוד שגם שר הפנים ישמע. אתה זוכר את רב חיים ישראלי? אתה זוכר את רב חיים ישראלי? הרב שך היה קורא לו רב חיים ישראלי הוא היה עוזר שר הביטחון מימי בן-גוריון ועד רבין, ממש כל הדורות, וכל פעם היה הנושא של בני ישיבות. עשו לו מסיבת פרידה – אתה שומע, רב אריה? ועד הישיבות עשו לו מסיבת פרדה בוועד הישיבות. והוא נגע בנקודה הזאת, אז הוא אמר אמרה מאוד יפה – הוא אמר: אני לא חושב שאפשר ללכת ולגייס רבבות תלמידים בני ישיבות שמקור הסמכות שלהם זה ראש הישיבה, שמקור הסמכות שלהם זה הרב. מקור הסמכות זה האדמו"ר, ולא המפקד הקצין בן ה-18 או בן ה-20 או בן ה-25, ויהיה באיזו דרגה שיהיה. כי אנחנו יודעים שאנחנו מכניסים מישהו לצבא – הוא הילד שלנו. מרגע שהוא דורך, הילד שלנו, מקור הסמכות זה המפקד. מקור הסמכות אצל אלה זה לא רק מתחיל בתורה – זה התורה והאדמו"ר והרב וראש הישיבה, הוא אומר. בזה זה מתחיל, הסיפור הזה. יש כאן שני מסלולי חינוך במדינה הזאת: יש חינוך של ציות לאדמו"ר, לרב, לראש הישיבה, ויש ציות למפקדים, בכל הדרגות שלא יהיו. את זה אמר חיים ישראלי, זיכרונו לברכה, והוא עשה רבות למען עולם הישיבות. אתה זוכר אותו? יהודי יקר היה.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
באמת יהודי יקר.
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):
באמת יש לומר שאתמול נסגר קו, אז הייתי רוצה לומר ולנגוע רק בנקודה הזאת – שהייתי בשיחות עם עודד פורר, עם כמה חברים. מה שאמר שר הביטחון – שהוועדה המיוחדת, רק ועדה מקצועית של צה"ל היא שתחליט – בעצם זה סותר את הגישה שלו בעניין חוק מוות למחבלים. אני לא יודע אם מותר לי להדליף, אבל בוועדת חוץ וביטחון שמענו ברורות שמערכת הביטחון מתנגדת לחוק מוות למחבלים, וכאן הוא לא מקבל את הדעה המקצועית. הוא לא מקבל את הדעה המקצועית. כולם מתנגדים, ויתרה מכך – – –
היו"ר מאיר כהן:
זה לא סוד, זה פורסם ברבים.
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):
זה פורסם, אז מותר לי להדליף מה שפורסם.
היו"ר מאיר כהן:
כן.
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):
והוא אומר להם: וכאן בעצם כבר צריכים ועדה. אבל טוב שהוא התאושש, ואני גם הסברתי לו אתמול – אמרתי לו: למשל, הייתה ועדת שקד. בוועדה הזאת היו כל הזמן אנשי הביטחון. אותם אנשי ביטחון שהוא מינה לוועדה – הם השתתפו בוועדת שקד, הם השתתפו בוועדת פרי, בכל הנושא הזה. זה כל הזמן היה יחד, ככה שהמיזוג של הצעת החוק אתמול, הפלטפורמה שהביא כאן לכנסת ידידי הרב בן צור – מזל טוב על נישואי – הבת?
היו"ר מאיר כהן:
הבת.
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):
אז זה בהחלט משתלב יפה עם הוועדה הזאת. אני לא רואה כאן שום חידושים בהסכם שהוא הביא, אבל ראיתי על הפנים שלו שהוא לא היה כל כך מודע שבוועדת שקד ובוועדת פרי היו אנשי ביטחון מאוד מאוד פעילים, אנשי משרד הביטחון.
טוב, אני רוצה לעבור לנושא – יש מאמר חכם: שבתם מהמלחמה הקטנה – תתכוננו למלחמה הגדולה. הוא לא מתכוון רק לאיראן ול-150,000 טילים שעומדים חלילה לכלותנו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם בצפון – – –
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
מה עם ל"ג בעומר?
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):
רגע, רגע, למה אתה מקדים את זה? הרי התאגדו למלחמה הגדולה, והמלחמה הגדולה זה עכשיו נושא הדיור. הדיור. אנחנו במצב נוראי, רבותיי. תבואו 300 מטר מכאן, תראו איך שכבר גרים במינוס ארבע. מינוס ארבע. תבואו לסיור. שרקי הרי הביא תוכנית בטלוויזיה, אתם זוכרים? הוא הביא תוכנית, אני שמעתי. אני מודה שעוד לא הספקתי לראות, אבל מה הוא אומר שם? ירד אחד, שתיים, שלוש, גרים שם משפחות עם ילדים; אלפים, אלפים אלפים. אז מה אני באמת ביקשתי? שבדיוק אתה, היושב-ראש, בערך אותה הצעת חוק שאתה בזמנו גם הבאת – שייתנו מענק למי שרוכש דירה יד שנייה.
היו"ר מאיר כהן:
יד שנייה, ודאי.
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):
מה זה יעזור?
היו"ר מאיר כהן:
וחבל שדחו אותה, כי – אדוני השר, אני ביקשתי אז לתת את אותם תנאים של מחיר למשתכן, של המענק, למי שקונה יד שנייה. ראיתי את המצוקה בדימונה אצל אברכים שאין להם אפילו 100,000 שקל.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
– – –
היו"ר מאיר כהן:
אמרתי, יש מקומות שהם יכולים, תמורת 50,000 שקל – עשיתי חשבון עם המענקים – יכולים לרכוש בית.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
נכון. אמת.
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):
אז אני בא ומציע היום דבר פשוט ביותר – – –
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
בזמן השר – – –
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):
אני זוכר, ודאי, ודאי. ואני רוצה לגלות לך שבמחיר למשתכן הרי יש עדיין מקומות, לפי איזו מפה שאריאל אטיאס עוד הביא בשעתו כשר השיכון, שמקבלים מענק 60,000, 40,000. יש לוח שלם. מה אני בא ואומר?
היו"ר מאיר כהן:
מענק מקום.
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):
כרגע יש דירות יד שנייה – ותסתכל באתר, דירות יד שנייה – שעומדות למכירה, 14,000 יחידות דיור כאלה עד 800,000 שקל. עד 800,000 שקל. זה יעזור. קודם אתה תוריד מהמחיר למשתכן את הרשימה הממתינה הנוראה, כי מה שקורה כאן – 117,000 נרשמו, זכו 46,000 בהגרלה אבל למעשה, בפועל, חוזים מחזיקים ביד רק 5,766 – זה נכון ליום חמישי שעבר – ועוד מ-46,000 זוכים 25% כבר חזרו בהם – חזרו בהם כי המקום לא מתאים.
אני רוצה לשאול אותך, שר הפנים: יהודים כמונו, בניי, נכדיי, ניניך, נכדיך, אלה שחוסכים מפת לחמם עבור ילדיהם – האם הם ילכו לקנות דירה ב-800,000 שקל, להיכנס להגרלה, כשהם לא יודעים מי השכנים בכלל? הרי זו הגרלה. זו הגרלה.
היו"ר מאיר כהן:
כבוד הרב, ממה נפשך? אתם התנגדתם – – – אמרתי: תפתחו את זה, תעזבו, זה באמת עוזר למי שצריך.
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):
אז אני בא ואומר: תן הלוואה של 100,000 שקל לדירה. מי שרוכש רק ב-800,000 שקל, תן הלוואה של 100,000 שקל.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
למה הלוואה?
היו"ר מאיר כהן:
מענק מקום.
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):
תן מענק, מענק של 100,000 שקל.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
זה פחות מההטבה של המדינה.
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):
בדיוק. בדיוק. אמר לי אביגדור יצחקי שהממוצע של דירת מחיר למשתכן זה 230,000 שקל. אני מבקש, אם אתה נותן 100,000 שקל הלוואה – תשמע טוב – אז הבנק נותן לך 650,000 שקל משכנתה ל-30 שנה, והצלת את כל אלה שנמצאים עכשיו. כי כל התוכניות, גם התוכנית של שפיר של הרב דרעי, גם אילת וגם מודיעין עילית – הכול מדובר בעוד חמש, שש שנים עד שיראו את המפתח, ובינתיים הזוג משלם כל חודש 4,000 שקל, 5,000 שקל; כל ההטבה של מחיר למשתכן נאכלת בשכר דירה. אז אמר לי אחד מהאוצר: אז אולי באמת תתחילו להתחתן בגיל 30, אחרי שתעשו חיל ותוכלו להגיע לדירה? אז מה, אתם רוצים לחלל את אורחות דרכינו? מה רוצים כאן? אני לא מבין, רוצים לשנות את חיינו?
רק חוק מענק לרוכש דירה יד שנייה יציל אותנו ממצוקת הדיור הנוכחית. בסדר, מחיר למשתכן זה טוב; זה יהיה בעוד שבע, שמונה שנים. אני אומר לכם מה הנתונים של מה שקורה היום. ואם יש לנו כזאת הזדמנות – ואני תוחם את זה. כל הטענה שיעלה המחיר למשתכן – זה לא יעלה. הרי מי שיקבל זה רק מי שרוכש עד 800,000 שקל – ויש היום עד 800,000 שקל; תפתח באתר יד שנייה, תראה שיש 14,000 יחידות כאלה.
אז אני חושב שצריכים לחזור לחוק שאתה הבאת אז, שאתה הצגת, ואני מצטרף לזה היום. יתרה מכך, אני אפילו שמתי הסתייגות בחוק התקציב, ואני חושב שכל מי שרק מבין יכול להביא ולתקן היום את המצב, כי לצערי הרב – אני רוצה לומר עוד משהו: ראשי ערים לא רוצים חרדים בערים שלהם. לא רוצים. אני דיברתי עם ראש עיריית ראש העין. הוא בונה שבע שכונות חדשות, 15,000 דירות ל-50,000 איש. ראש העין זו העיר היחידה שבה הייתה ראשות העיר פעם לאגודת ישראל, אחרי בני ברק – יוסף מלמד. ראש העין היא העיר שהיו בה הכי הרבה בתי כנסת פר ראש. פר ראש. אז היום הוא בונה 15,000. ומאיפה אני יודע שאין לחרדים? כי הכול זה גורדי שחקים, 30 קומות.
היו"ר מאיר כהן:
יש מקום יותר מדימונה? אני לא מאמין.
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):
שר הפנים, אתה יודע איך בונים שם? בשביל זה אני כל כך התנגדתי שיוציאו את התכנון ממשרד הפנים. מה לעשות, באוצר הם עושים מה שהם רוצים. אישרו בוותמ"ל 105,000 יחידות דיור, ואין אף דירה לחרדים – אף דירה עם סוכה, אף דירה עם מטבח מותאם, אף דירה עם מקוואות סביב, אף דירה עם בתי כנסת. סליחה, בראש העין יש כבר טמפל רפורמי. את זה יש כבר. מה קורה לנו? אנחנו במדינת היהודים? אנחנו במדינת היהודים? בונים כאלה כמויות של דירות – ואיפה אנחנו? לא רוצים חרדים. לא, לא. בפירוש לא. אמר לי ראש העיר של ראש העין: יש לכם את אילת. אמרתי: ההבדל הוא שכל זוכה במחיר למשתכן, אפילו חילוני, יכול להתמודד באילת, אבל מי שגר באילת – חרדי לא יכול להתמודד אצלך, כי אתה לא בונה לו דירה שלא מותאמת בשבילך. אז איפה אנחנו חיים? וזה בכל רחבי המדינה. 142,000 מחיר למשתכן, בונים ובונים.
עוד משהו, אדוני השר ואדוני היושב-ראש: 50,000 דירות יש במלאי לקבלנים לא במחיר למשתכן. את זה אמר שר האוצר בוועדת הכספים: אני מחכה שהמחירים שם ירדו, שהקבלנים, במלאי של הדירות הפרטיות – שיורידו את המחיר. וזה לא זז בינתיים. זה לא זז – למה? כי אנשים – מי שהתייאש מהמחיר למשתכן זז לשם. הפתרון שלי, הרב דרעי – –
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
אני פה, אני פה.
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):
– – הפתרון שלי הוא שאתה פותח עוד מסלול.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
אני פה.
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):
ברגע שאתה פותח עוד מסלול של עוד 14,000 יחידות דיור, אז אוטומטית מחירי הדירות ירדו אצל הקבלנים. ושר האוצר אומר: 50,000 – קבלנים מחזיקים את המחירים, הם לא רוצים להוריד. אני אביא הרבה מחיר למשתכן. הוא אומר: מה אתה מביא? תביא עכשיו, הרגע. יש לך 14,000, יעלו על המסלול הזה, אז תיתן שהמחירים ירדו גם אצל הקבלנים. הם ירדו כשהם פתחו כאן עוד מסלול.
ככה שאני חושב – אנחנו לא ננוח ולא נשקוט עד שנסיר את חרפת מצוקת הדיור מהזוגות הצעירים הנאנקים והנחנקים היום במחסנים, ואני מזמין את כולם לבוא לראות את זה. אני אגלה לכם שגם בבניין שאני גר בו אפשר לרדת למרתף ולראות זוג עם שני ילדים שגרים שם. לא יאומן. ושכר הדירה, אני לא רוצה לומר כאן מה שכר הדירה. ככה שאסור לנו לנוח ולשקוט. אדוני שר הפנים, אדוני היושב-ראש, אתה הבאת אז את החוק הזה. בואו נלך יחד כולנו למהלך הזה. אי-אפשר לחיות כאן לפי פקידים שמסתכלים אם יש כסף או אין כסף.
עוד משהו – למה בבית שמש פיתוח עולה 300,000 שקל? אתם יודעים למה? כי הפיתוח הזה צריך לכסות את כביש 38, ירושלים–בית שמש. הם הודו – את המטע של בית שמש, את כל הכבישים לראש השטח, את כל הטיול ואת כל המתנ"סים. זאת אומרת, הזוג הצעיר מכסה את כל הדברים האלה.
היו"ר מאיר כהן:
בוודאי, מעמיסים את כל הפיתוח.
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):
מעמיסים את כל זה. זה דמי הפיתוח בבית שמש – 300,000 לדירה. באים ואומרים: לא, אבל הוא קיבל קרקע בפחות מ-200,000 שקל, 230,000. מה הוא קיבל, את הירושה של סבתא שלכם? את הירושה של סבתא? הקדוש ברוך הוא אומר: "לזרעך אתן את הארץ הזאת". הם באו: לא, אני נתתי להם. מה נתת? מה נתת? זו הארץ של כולנו. כולנו. כולנו ממש, לא כולנו רק של כולנו האוצר. כולנו ממש.
היו"ר מאיר כהן:
אדוני, היינו שומעים אותך עוד בנעימות, אבל תם הזמן.
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):
כבר? אוקיי. אני חושב שאני ביארתי הדק היטב, ואני רוצה לומר לכם שאני שמתי הסתייגות, ואמרתי אתמול לשר האוצר, שיהיה לו ברור – כאן הוא ישב – שאני חושב שאם הוא לא יביא איזה פתרון ולא תהיה הידברות היום, אני מודיע כאן על במת הכנסת, לא תהיה לי ברירה, ואני אצטרך להצביע בעד ההסתייגות שלי, שתומכת בהצעת החוק שלך. תודה רבה.
היו"ר מאיר כהן:
תודה רבה, כבודו. תודה רבה, אדוני. חבר הכנסת מוסי רז, בבקשה.
ואני חוזר לאורחים שצופים עלינו מלמעלה. שלום לכם, ברוכים הבאים. שלרגע לא תחשבו, אנחנו בדיוני תקציב של 24 שעות רצופות. חברי הכנסת מבלים כולם את כל הלילה כאן. עכשיו הם ישנים וכל אחד מגיע בתורו לדבר על פי חלוקת זמן. בבקשה.
מוסי רז (מרצ):
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חבר הכנסת מוזס, אנחנו מדברים כאן על תקציב המדינה, ואני מאוד שמח שנמצא כאן שר הפנים – כי בעצם ביקשתי פגישה איתך כדי לדווח לך על הנסיעה שלנו לאפריקה, והינה ההזדמנות.
היו"ר מאיר כהן:
יש לך 17 דקות.
מוסי רז (מרצ):
17? חשבתי 15, עוד יותר טוב. קיבלתי פגישה לספר לך, אבל לפני זה אני רוצה להגיד כמה מילים על חוק הגיוס שהעלה חבר הכנסת מסיעתך, חבר הכנסת יואב בן צור, אתמול. אני רוצה לשאול אותך, השר דרעי: אתה שירתָ בצבא. אני אפילו רוצה להזכיר יותר מכך: ב-1999, בבחירות, ש"ס קיבלה נציג מהחיילים – אני לא יודע אם אתה זוכר את זה, אני מניח שכן – על חשבון מי? על חשבון, לא פחות ולא יותר, אדוני היושב-ראש, על חשבון הבית היהודי. מסיבה מאוד פשוטה: אחוז גבוה מבין מצביעי ש"ס, לפחות ב-1999, משרתים בצבא – יותר מאשר מקרב מצביעי הבית היהודי. משום שאצלכם חלק גדול מהנשים הולכות לצבא, וחלק גדול מהנשים שמצביעות לבית היהודי – לפחות בנתונים של 1999, יכול להיות שזה השתנה קצת – לא הולכות לצבא.
אני אמרתי כאן דבר מאוד עדין, ואני שואל, בעצם, איך אתה רוצה – באמת, אני מדבר עכשיו אליך – איך אתה רוצה לקבוע בחוק שאתה לא תלך לצבא; לא אתה כרב דרעי, כי אתה כן היית בצבא – שבני ישיבות לא ילכו לצבא בעוד אנשים אחרים, שאולי לומדים פיזיקה, אולי לומדים דברים – אני לא רוצה להתווכח אם חשיבותם עולה או נופלת מחשיבותה של התורה, אבל חשובים – רפואה ודברים אחרים, הם כן ילכו לצבא. ואני רוצה לשאול אותך שאלה מאוד פשוטה: למה לקבוע דבר כזה בחוק? או שכולם ילכו, יש שוויון – שאני, אגב, אומר לך מראש: אני לא מאמין בו. הרי לא ייקחו את בני הישיבות לצבא; זה לא ייקרה. ראינו בשבוע שעבר מה קורה כשמנסים לגייס עריק אחד – משביתים את כל ירושלים. אז מה, ייקחו אלפי אנשים, עשרות אלפים שלא רוצים? ומה יעשו בהם? למי זה יועיל? האם זה יעזור, לדוגמה, לנשים בצה"ל או שזה יחזיר אותן אחורה? למי זה יועיל? זה לא יועיל לאף אחד – לא לצבא, לא לאזרחי ישראל, לא לנשים בישראל, לא לגברים בישראל.
אז אולי הגיעה העת לומר את האמת. הרי ממילא כבר היום כשליש מחייבי הגיוס לא משרתים בצבא. זה לא רק חרדים – זה גם ערבים; זה גם חילונים, במספרים, באחוזים יותר נמוכים. אולי הגיעה העת להגיע את האמת. אנחנו לא ב-1948. אז היינו 600,000 איש ונלחמנו בשבעה צבאות ערב, שבע מדינות. אנחנו לא באותו מצב. אנחנו היום 9 מיליון, אנחנו גדולים פי 15. שני הגבולות המרכזיים שלנו הם גבולות של שלום, גם עם מצרים וגם עם ירדן. זה נכון שבעקבות מה שקרה ב-1967 הידרדר המצב הביטחוני, ובעקבות זה האריכו את השירות הצבאי, אז יש עוד יותר חיילים. אם לפני זה גבר היה צריך ללכת לשנתיים וחצי, זה עלה לשלוש – עכשיו קצת ירד, לשנתיים ושמונה חודשים – ומי שרצה ללכת לקצונה היה צריך לחתום חצי שנה, והיום בלי שנה וחצי אתה לא יכול להגיע לקצונה. ליחידות מיוחדות כאלה ואחרות היום צריך לחתום מראש ארבע או חמש שנים ולהגיע אליהן. זאת אומרת, הצבא שלנו הרבה יותר גדול.
אולי הגיעה העת לעשות שוויון אמיתי בנטל, והשוויון האמיתי היחיד הוא לבוא ולהגיד: מי שרוצה להתגייס לצבא – יתגייס. אני בטוח שרבים יתגייסו, כי הצבא שלנו הוא מאוד טכנולוגי, הוא מאוד מתקדם, הוא מאוד מאוד אטרקטיבי, לא רק לאנשים שהולכים לגולני – שגם הוא אטרקטיבי בשבילם – אלא גם לאנשים מאוד מתוחכמים, שצריכים הייטק ושרוצים חיל אוויר ושרוצים רפואה ואלף דברים אחרים. אתם צריכים להוביל את זה, השר דרעי. אתם צריכים להוביל את זה. זה השוויון האמיתי שאתם יכולים להוביל אותו.
אי-אפשר לקחת – אני ראיתי אתמול הודעה של סגנית שר החוץ, שהיא קובעת – שהיא תמכה בהצעה – שאני כמובן לא יכולתי לתמוך בה, כי היא עוברת על ערך השוויון, שבעיניי הוא הערך החשוב ביותר כאן – שהיא תמכה בהצעה משום שהיא מתנגדת לגיוס בכפייה. בסדר גמור, אבל למה לגייס את האחרים בכפייה? למה? למה לעשות את הפגיעה הזאת? מה, אנחנו ב-48'? הצבא לא ידע להסתדר? אני בטוח שהוא ידע להסתדר יותר טוב. הצבא היום, צריך להגיד בכנות וביושר, שהיה אולי כור היתוך בשנות ה-50, אני לא מפקפק, וגם היה צורך בשירות חובה אולי אפילו בשנות ה-80 – זה לא שם יותר. צריך להגיד בכנות וביושר: היום הצבא הוא מכשיר להגדלת הפערים בחברה הישראלית, לא לצמצומם.
היו"ר מאיר כהן:
הצבא מגן על המדינה הזאת. הצבא הוא מכשיר להגדלת פערים? הצבא בראש וראשונה הוא מגן והוא צבא העם.
מוסי רז (מרצ):
אני לא מפקפק בזה לשנייה. אני חושב שצבא יכול להגן על המדינה גם אם הוא לא יגייס אנשים בכפייה. אני לא מפקפק בזה שהצבא מגן על המדינה, לחלוטין. אתמול אמר חבר הכנסת לפיד, כיוון לחבר הכנסת בן צור – ואני מסכים לחלוטין למה שאמר חבר הכנסת לפיד – הוא אמר: מה היה קורה בלי הצבא? היינו כולנו מתים. נכון, אני לא מפקפק בשאלה הזאת. אני אינני רוצה להחליש את הצבא. אני רוצה לחזק את הצבא; אני רוצה לחזק את ביטחון האזרחים.
האם נתנו פעם את הדעת לעובדה שבעשר השנים האחרונות סיבת המוות מספר אחת בצבא היא מקרי התאבדויות? האם יכול להיות שלסיבת מוות זו – התאבדות, יותר מתאונות אימונים, ודאי וודאי יותר מפעילות מבצעית – לסיבת המוות הזאת יש קשר ישיר לזה שלוקחים אנשים בכוח, שהם לא תמיד מוכנים ומתאימים ללקיחתם לצבא? אני לא מדבר עכשיו על חרדים, אני מדבר על דתיים-לאומיים, חילונים, גם קצת חרדים הרי הולכים לצבא. האם נתנו פעם את הדעת על השאלה הזאת? הרי מהו ביטחון ללא ביטחון האזרחים וביטחון החיילים שמשרתים, שאנחנו מפקירים אותם בצורה כזאת ולא בודקים מה חשוב להם, אך הם ישמרו על חייהם וכו'? אבל אני גם דיברתי על העובדה שהצבא מייצר פערים, כי הצבא מסליל היום – אתה יודע מה, אדוני היושב-ראש, אתה היית ראש עיריית דימונה. אני רואה מה עובר היום – אומנם הילדים שלי, אחד כבר השתחרר מקבע ואחת חתמה עכשיו קבע, אבל אני רואה מה עובר, לדוגמה, על שמיניסטים שרוצים להתגייס לצבא. ביחידות העילית של הצבא מזמינים אותם לראיונות. מעולה. אתה יודע באיזה שעה הם מזמינים אותם? תגיעו ב-08:00 לתל השומר. תגיד לי, אדוני היושב-ראש, כמה ילדים מדימונה באמת יכולים להגיע לראיונות ב-08:00, בבוקר, בתל השומר? כמה ילדים מהקריות – לא קריית שמונה; קריית ביאליק, בסדר? – יכולים באמת להגיע לראיונות ב-08:00 בתל השומר?
הצבא לוקח את בני העשירונים העליונים לשרת שירות שבו הם ישתחררו ויוכלו לקבל שכר גבוה מאוד, ואת בני עשירוני הביניים לשירות שבו הם יוכלו לקבל שכר ממוצע. ובעצם העניים כמעט כולם לא הולכים לצבא, משום ששלושת העשירונים התחתונים הם רובם המוחלט ערבים וחרדים. ואני לא אומר שאף חרדי לא הולך לצבא, ואני לא אומר שאף ערבי לא הולך לצבא, ואני גם לא אומר שכל העניים הם ערבים וחרדים, אבל רוב מוחלט של העניים בכלל לא מגיעים לשירות הצבאי, וגם זה מקשה את שילובם בחברה הישראלית. אנחנו צריכים להפסיק את הדבר הזה, ואפשר לעשות את זה.
אני רוצה, אדוני השר, גם לנצל את הזמן כדי לספר לך על מה שאני ראיתי ברואנדה ובאוגנדה. נכון שעכשיו גם התערב בג"ץ ובעצם אמר: יש הסכם עם מדינה שלישית, והמדינה השלישית הזאת אפילו לא מודה שיש הסכם. היא לא מודה שיש הסכם משתי סיבות עיקריות: הסיבה הראשונה – משום שההסכם הזה מבייש אותה. ההסכם הזה מבייש את אותו קגאמה, שהוא נשיא רואנדה, והוא גם עומד בראש ארגון עמי אפריקה. איך הוא יכול להודות בגלוי שהוא חתם עם ישראל על הסכם שהיא מגרשת לאפריקה אנשים שבאו מאפריקה? הרי לא מגרשים לשם גיאורגים או אוקראינים. זה בגלל שהם באו מאפריקה, בגלל שצבע עורם שחור. הם לא באו משם, ומגרשים אותם לשם. גיאורגי יגרשו לגיאורגיה, אוקראיני – לאוקראינה. אבל אותם, את האריתריאים, את הסודנים – אותם יגרשו לרואנדה. אז איך באמת ראש עמי אפריקה יודה שיש הסכם כזה? ואומר בג"ץ: אם הם לא אומרים שיש הסכם כזה, איך אפשר לבדוק אם הם עומדים בו או לא עומדים בו?
אנחנו יודעים בוודאות, אדוני היושב-ראש, שרק בשנה שעברה הוציאו מהארץ 3,375 איש. חלקם הגיעו לאוגנדה. בשנים שלפני זה הגיעו כמה – – –
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
– – –
מוסי רז (מרצ):
בשנה שעברה, לפי הנתונים של המשרד שלך, אדוני השר, הוציאו מהארץ 3,375 איש.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
המספרים נכונים, המילה שלך לא נכונה.
מוסי רז (מרצ):
מה?
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
לא הוציאו.
מוסי רז (מרצ):
יצאו.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
אה, יפה.
מוסי רז (מרצ):
מאה אחוז, בסדר.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
יש קצת הבדל, לא?
מוסי רז (מרצ):
מאה אחוז, יצאו.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
לא למדתי לימודי ליבה, אבל יש הבדל בין יצאו לבין הוציאו, נכון, אדוני היושב-ראש? נכון?
מוסי רז (מרצ):
אני לא מפקפק בזה שאתה אחד האנשים החכמים פה, שיודעים.
היו"ר מאיר כהן:
ואף קיבלו מענק.
מוסי רז (מרצ):
בבקשה, אני מתקן את עצמי: יצאו.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
לא, אבל יש הבדל בין יצאו לבין הוציאו.
היו"ר מאיר כהן:
כן, בוודאי.
מוסי רז (מרצ):
יצאו, תוך לחץ קטן.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
עד לרגע זה שאני מדבר איתך לא הוצאתי ולא הוצאנו אדם אחד מאפריקה בכוח מישראל. הוצאנו בשנה שעברה, ב-2017, למעלה מ-5,000 מאירופה וממזרח אירופה. את זה תגיד.
מוסי רז (מרצ):
האמירה הזאת נכונה.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
לא כדאי רק להוציא דיבת מדינת ישראל בעולם, כדאי גם להגיד את האמת. כדאי להגיד. המדינה היחידה בעולם שעושה אפליה לטובה למי שצבעו שחור, כמו שאתה מאשים אותי בגזענות, זה דווקא מדינת ישראל. את אלה שמאירופה אנחנו מוציאים בכוח; את האפריקאים – עד היום לא הוצאנו אחד בכוח.
מוסי רז (מרצ):
אדוני השר, מה שאמרת הוא נכון.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
מה שאמרתי זה אמת או לא?
מוסי רז (מרצ):
אמת, אבל יש גם משהו שלא אמרת.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
אוה, בבקשה.
מוסי רז (מרצ):
אנחנו לא מגרשים אירופים – אגב, לא בהכרח אירופים, אבל לצורך המילה; גיאורגים ואוקראינים – למדינה שלישית; אנחנו מוציאים אותם בחזרה למדינה שממנה הם באו. וכאן יש הבדל גדול מאוד. אגב, מתוך ה-3,375, 40% הם אריתריאים שהוחזרו לאריתריאה. אלה נתונים מהמשרד שלך.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
מה זה הוחזרו? חזרו.
מוסי רז (מרצ):
חזרו, בסדר גמור.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
כדאי לדייק.
מוסי רז (מרצ):
בסדר גמור, חזרו.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
חזרו לאריתריאה, מתוך בחירתם ומתוך רצונם.
מוסי רז (מרצ):
אדוני השר, אני מקבל את התיקון הזה: חזרו. אני שואל, האלפים שיצאו לרואנדה – איפה הם? הרי התחייבו שיהיה להם מעמד, שהם יוכלו לעבוד שם, שהם יוכלו לחיות שם. איך קורה שאנחנו הוצאנו לשם אלפים, ונמצאים שם, ממה שידוע לנו – גם לרשויות המדינה, לא רק לי – שבעה? נגיד שאנחנו לא יודעים הכול ויש שם כפול, פי שלושה, בסדר? 20. אני לא חושב שיש, אבל נגיד שיש 20. לאן נעלמו האלפים הללו? איך קרה שכל מי שנחת שם מתאר מצב שבו ברגע הנחיתה שלו נלקחו ממנו התעודות שהוא קיבל מאיתנו, מישראל, ובעצם כל ההבטחות שהוא יקבל מעמד נמוגו? ברואנדה יש 180,000 פליטים עם מעמד פליט. זה לא תענוג להיות פליט, אבל זה יותר טוב מאשר לא להיות עם מעמד. אצלנו – 12.
היו"ר מאיר כהן:
השר רוצה להגיב.
מוסי רז (מרצ):
הוא יגיב, בסדר, מעולה. אני אשמח מאוד, כן.
אצלנו יש 12 כאלה, 12 שהכרנו בהם. באוגנדה, הענייה והחלשה יותר מאיתנו – סליחה, ברואנדה – 180,000, ובאוגנדה – מיליון. באוגנדה – מיליון פליטים שהם יכולים לדאוג להם, ואנחנו מסוגלים לדאוג ל-12.
אבל אני לא רוצה לדבר דווקא על זה, אדוני השר. אני רוצה לשאול: אוקיי, נעשה הסכם אחר, איכשהו יסדרו את זה עם בג"ץ, בטח יתנו תנאים. אני רוצה לשאול מי בודק. האם זה איזשהו נציג עלום של משרד הפנים או משרד ראש הממשלה, שאומר: בדקתי, הכול בסדר – ואחרי זה מתברר שכל האנשים ששלחנו הם כבר לא שם, כי הראו להם את הדרך החוצה, ואחרי ששלחו אותם לאוגנדה, גם מאוגנדה הראו להם את הדרך החוצה, או בעיקר לא נתנו להם מעמד? הם לא יכולים לעבוד. מי שלא יכול לעבוד בסופו של דבר לא יישאר שם, גם אם הוא ייחשף לסכנה, גם אם יהיה לו סיכוי.
אגב, יש כאלה ביניהם שיצאו מפה והם מרוצים מאוד שיצאו מפה. אסור לתאר את זה כאילו – אמרתי: יצאו. אסור לתאר את זה כאילו כולם לא מרוצים. יש כאלה שהגיעו לאירופה והם מרוצים. אבל יש כאלה שטבעו בים, יש כאלה שנהרגו בלוב, יש כאלה שניסו לעשות מעשה אחר. אם אתה מגיע מסודאן לאוגנדה, אדוני היושב-ראש, אתה מקבל אוטומטית הכרה כפליט, אבל כיוון שבאת מישראל, אתה לא. אז יש כאלה שיוצאים לסודאן, מסכנים את חייהם, חוזרים, או לא חוזרים, וכל מיני דברים אחרים.
אני שואל: הרי יש הסכם; אתם עמדתם על הסכם, וזה לזכות הממשלה ולזכות המשרד שלך. יש דברים שחשובים לכם. אני לא אמרתי אף פעם: מגרשים אנשים למותם. זה לא נכון. זה לא נכון. יש דברים חשובים לכם. עמדתם על תנאים. עמדתם אפילו על תנאי שתינתן להם יכולת לשהות שהות ארוכה במקום, ותינתן להם יכולת לקבל עבודה – או לחפש עבודה, לפחות, אישור לעבוד. עמדתם על הדברים האלה. אבל איך קורה שאותה מדינה שלישית לא מבצעת את זה, ואנחנו כאן לא מיודעים בזמן אמת על הדבר הזה? יצאו מפה אנשים ב-2014, ופתאום נודע לנו, ב-2018, שלא נשארו שם אנשים, הם לא קיבלו לא עבודה ולא אפשרות להישאר לטווח ארוך, ובעצם אחרי יומיים כבר הראו להם איפה הגבול עם אוגנדה ואמרו להם: לכו מפה לאוגנדה. איך קורה דבר כזה? מה מנגנון הבקרה?
אני רוצה להציע לך הצעה, אדוני השר, כי אני לא אמרתי עליך "גזען". אני ממש לא חושב שאתה כזה. ואני הדגשתי: אתה לא מסלק אנשים למותם. אני ממש לא חושב שאתה היית עושה דבר כזה. ואני הדגשתי: אתה כן קבעת תנאים – אתה והמדינה, זה לא רק אתה; כן קבעת תנאים להבטיח מעמד מסוים לאנשים האלה באותה מדינה שלישית. אני רוצה לשאול אותך מי בודק. האם אתה מוכן שיהיה פיקוח פרלמנטרי? האם אתה מוכן שיהיה פיקוח של ארגוני חברה אזרחית? שפעם בחודשיים ישלחו – אתה יודע, יש פה בכנסת הזאת אלף משלחות פרלמנטריות. אני מודה שהייתי שלוש שנים בכנסת והייתי רק פעם אחת במשלחת כזאת. אני לא יודע עד כמה הן חשובות; אני מניח שהכי חשובות בעולם. שמשלחת כזאת תצא לשם פעם בחודשיים – של שני חברי כנסת, שלושה, מהאופוזיציה ומהקואליציה, מהמפלגה שלך אחד – שתבדוק ותחזור לפה: תשמעו, הם עומדים בהסכם או הם לא עומדים בהסכם או הם עומדים חלקית.
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):
לאן לנסוע?
מוסי רז (מרצ):
לרואנדה. אתה רוצה לבוא?
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):
למה לא?
מוסי רז (מרצ):
תבוא ותגיד: אני חושב שמבחינה מוסרית – – –
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):
לא בשבת וחג.
מוסי רז (מרצ):
חס וחלילה, לא שבת ולא חג. ואני מבקש שהמשלחת תאכל רק כשר, כי אני בתור טבעוני אוכל רק כשר. זה בסדר?
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):
גם אבא שלך, ניסן, היה אוכל.
מוסי רז (מרצ):
אתה, אל תכניס את אבא שלי לעניין.
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):
אוה, הוא היה חשב של משרד החינוך, אם אתם לא יודעים מי זה היה.
מוסי רז (מרצ):
יודעים. בכל מקרה, אני חושב שאם תצא משלחת כזאת פעם או פעמיים לשם, לאחר חודשיים, לאחר שלושה חודשים, ותחזור עם נתונים, זאת תהיה מהמשלחות היותר-חשובות שהכנסת הזאת שלחה אי פעם, כי אני כן חושב שאתה רוצה שהאנשים האלה יזכו לחיים טובים במקום שאליו הם יוצאים או יצאו או יוציאו אותם – אני עכשיו לא – כי בכל זאת שונתה המדיניות והולכת להיות מדיניות של הוצאה – אני לא אגיד "בכוח", אני לא מאמין שתגררו אנשים למטוסים, אבל ברגע שזה לבחור זה או סהרונים, אז זה כבר כן סוג של כפייה. אני מאמין, אדוני השר, שאתה תסכים להצעה כזאת, שאתה מעוניין בפיקוח כזה, שאתה תרצה להראות – מי שיצא בכוח, זה לא יכול להיות הומני; מי שיצא בגלל שהאלטרנטיבה שלו היא סהרונים, זה לא יכול להיות הומני. אבל אתה תרצה לפחות להראות שאותה מדינה שלישית עומדת בהסכם שייקבע. אני אשמח לשמוע את התשובה שלך. תודה.
היו"ר מאיר כהן:
תודה, אדוני. חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. סליחה, אדוני השר מבקש להתערב בדיון. בבקשה, כבודו.
מוסי רז (מרצ):
– – –
היו"ר מאיר כהן:
זאת סוגיה מאוד מורכבת, ורצוי שנשמע את תגובת השר. זה חשוב. אדוני, בבקשה.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת הנכבדים, אני הרי יהודי שמאמין בהשגחה עליונה ובהשגחה פרטית, וכנראה שהקרו לפניי להיות תורן. באמת, דיון חשוב. אני חייב לשבח את חבר הכנסת רז, שמהפעם הראשונה שהכרתי אותו כאן, באמת, הוא בלי התלהמות ובלי פופוליזם ובלי הדלפה: דיברתי עם השר והתרעתי, אלא הוא שואל ובודק את העניינים. הנתונים שהוא אמר הם נתונים נכונים ואמיתיים. אבל אני רוצה להתייחס ולהסביר את הדברים.
אבל קודם כול בנושא הגיוס. הלוואי שהשיח כאן ובמקומות אחרים היה כמו שאתה העלית אותו. אני חושב שהעלית סוגיה שצריך לדון בה. לצערי, כמעט כולנו – אני מדבר גם על עצמי – כשמדברים על הסוגיה הזאת לא אומרים את האמת. הראשונים שלא אומרים את האמת זה הצבא, לצערי הרב, שאני מאוד מכבד אותם ומאוד מוקיר אותם, ואני עובד איתם בקבינט. אני נותן להם את כל הגיבוי שיכול להיות, כיוון שהם אנשים נהדרים, החל מהרמטכ"ל. אבל בסוגיה הזאת, אולי בגלל הרגישות שלה, אולי בגלל שנכנס לדנ"א שלנו צבא העם, כור ההיתוך, אז אנשים מפחדים לעשות שינויים, שיאשימו אותם, חלילה וחס, בחוסר פטריוטיות אם הם ישנו משהו. אבל באמת, הגיע הזמן – כשאתה רואה את הנתונים, כמה מתגייסים, כמה לא מתגייסים, ושעל כל לוחם יש לך עשרה אנשים לא לוחמים וכל מה שקורה מסביב, הגיע הזמן לדון ולחשוב אם הצבא כפי שהוא בנוי היום, בשירות חובה ובכפייה, מתאים לכל אחד; האם לא צריך לפצות ולשפות בצורה משמעותית מאוד את אותם לוחמים ואת אותם אלה שכן יכולים, ושם לעשות את ההעדפה ואת האפליה לטובה ואת התמריצים החיוביים. אבל כל אלה סוגיות שלצערי לא מדברים עליהן בצורה רצינית ואמיתית, אלא כל אחד – זה מתחלק. אתמול ראינו את הדיון. זה שיח של חירשים. לכן, חבל, אבל אני לא איכנס לזה, כיוון שאני לא אבזבז את הזמן על הנושא הזה. עוד ידברו בזה רבות.
לגבי הנושא של המסתננים. כפי שאמרתי, אני רוצה לחדד, ואחר כך להגיד מה אני חושב לגבי העתיד. עד לרגע זה – ובינתיים אתמול התחייבתי לבית המשפט שגם בשבועיים הקרובים זה לא יקרה – אנחנו לא הוצאנו אף מסתנן, לא רק באזיקים, חלילה, אלא גם לא בצורה של "כופין אותו עד שיאמר: רוצה אני". כל מי שיצאו עד לרגע זה – וממשיכים לצאת, כולל היום ואתמול ומחר – הם מרצונם. אנחנו אישית, משרד הפנים, פתחנו מסלולים עם קנדה, עם שבדיה, עם עוד מדינות שיש לנו איתן קשרי עבודה יוצאים מן הכלל, דרך השגרירויות שלהן בארץ, וחלק די חשוב מהמסתננים – מספר די גדול – אנחנו שולחים אותם למדינות אירופה. שם, כמובן, יש לזה ביקוש גדול מאוד. אני רק רוצה לומר לך שאנחנו הגענו לסיכום עם שגרירת קנדה בישראל על מספר גדול ב-1918, ואני מקווה שגם – – –
מוסי רז (מרצ):
– – –
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
מה?
מוסי רז (מרצ):
2018 ו-2019.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
אני רואה שאתה כבר יודע.
מוסי רז (מרצ):
לא, אמרת – – –
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
אחרי שהרב מוזס גילה לי מי האבא אז עכשיו אני כבר מבין מאיפה יצא הבן, מה אני אגיד לך. אני לא יודע אם עכשיו אני עושה לאבא טוב או לא, אבל האבא היה אחד מה"נאשמים" – במירכאות – שבהקמת תנועת ש"ס. הוא עזר לנו במשרד החינוך להקים את תנועת אל המעיין ומעיין החינוך התורני. אז אצלנו יש לו מקום גדול מאוד בלב, של כבוד.
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):
נכון.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
אני לא יודע אם הבן עכשיו שמח בזה או לא, אבל אני אומר לך את הדברים האלה.
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):
הוא דווקא אוהב ומכבד את אבא שלו – – – אני יודע שהוא מאוד מכבד.
מוסי רז (מרצ):
אולי אני אצלצל אליו שיפתח ערוץ 99?
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
טוב, נמשיך הלאה.
אני הייתי האדם הכי מאושר והכי שמח אם הייתי יודע ואם הייתי יכול שימשיכו לצאת חלק גדול, בתקופת זמן יותר קצרה ממה שקורה היום, למדינות באירופה. זה המקום הכי טוב. אפריקה, גם בתנאים הכי טובים, שאני עוד מעט אגיד לך, שהשגנו בשבועות האחרונים, זה עדיין לא אירופה, אין מה לעשות. אבל צריך לזכור גם, עם כל הכבוד, שיש מאות מיליונים, אם לא יותר, של אנשים באפריקה שחיים בתנאים הללו. זה לא שעכשיו אנחנו מסתכלים נקודתית על כמה אלפים.
אני מדבר בכותרות. אתה אומר: אוגנדה קלטה מיליון פריטים, רואנדה קלטה 180,000 פליטים; ואנחנו – 12 פליטים, או משהו כזה. צריך לזכור, להבדיל, שאנחנו, המדינה הקטנה שלנו, עם כל ההתמודדויות, קלטה בתקופה קצרה יחסית הכי הרבה פליטים מכל העולם. אז מה, במקרה הם יהודים, אבל אנחנו ממשיכים. רבי מאיר, היושב-ראש, דיבר על הביקור שלו במחנות באתיופיה. אני אומר לך שעל פי חוק השבות – לא ניכנס עכשיו להגדרות מי יהודי ומי לא יהודי, אוקיי? על פי חוק השבות של מדינת ישראל, החוק החילוני, הם לא זכאים לחוק השבות, לכל הדעות. הם גם לא נכדים לסבא יהודי. יש שם למעלה מ-7,500 איש ואישה וילדים שמחכים שם מ-2010, ומנהלים אורח חיים יהודי יותר אפילו ממה שהמשפחות שלהם פה בארץ. אתה ראית את זה, ביקרת שם.
היו"ר מאיר כהן:
בטח.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
על פי חוק השבות אי-אפשר להביא אותם, לכן אני לא יכול להביא אותם. צריך לדאוג, לחכות לתקציב. בשנה שעברה הבאנו 1,300, והשנה נראה כמה. יש לנו בהודו למעלה מ-5,000 מבני מנשה שגם הם מחכים להגיע לארץ, והם לא זכאים על פי חוק השבות.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
אלא אם כן מגיירים אותם שם.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
לא מגיירים שם. בהודו אסור לגייר. יש בעיה.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
באתיופיה.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
גם אסור. לא מגיירים.
אז אני אומר, חבר הכנסת רז, גם את זה צריך לזכור, את הדבר הזה, עם כל הכבוד. אנחנו באמת מתמודדים עם דברים גדולים מאוד של קליטה כאן. החברה שלנו עושה את זה וקולטת כל שנה. זה לא שאנחנו סגרנו את העיניים. כשאני אומר "עניי עירך", אני לא לחינם אומר "עניי עירך". אבל יחד עם זאת, כמו שאמרתי, לא גירשנו אחד. אנחנו נותנים שירותי חינוך, שירותי בריאות, אנחנו נותנים לעבוד, אנחנו מאפשרים את כל מה שאתה רואה.
לגבי המדינה השלישית, שעדיין יש צו איסור פרסום להגיד את השם שלה – –
מוסי רז (מרצ):
בעזרת השם.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
– – תראה, אני שמעתי את הטענות. כשאני שומע, אני בודק. אני לא מזלזל ואומר: לא, לא יכול להיות, הם בטוח מקיימים את ההסכמים. שלחתי לשם משלחת בראשותו של פרופ' שלמה מור-יוסף, ואני חושב שכולם יודעים מי האיש; באמת, אדם מאוד נכבד, מאוד ישר, מאוד הומני, מאוד הגון. הוא נסע לשם לכמה ימים יחד עם עוד אנשים מהמשרד שלי, והם ערכו מסע רגלי. אני ראיתי. הם גם צילמו את זה והביאו לי. אז אני סתם אספר לכם קוריוז קטן, אדוני היושב-ראש. בקמפיין המקצועי מאוד שעשו נגד כביכול המדיניות שלנו של מדינה שלישית בחודשים האחרונים – באמת היה קמפיין גדול ומקצועי. למה אני אומר מקצועי? מכיוון שאחד הכוכבים של הקמפיין הזה, שהתראיין בכל כלי תקשורת גם בארץ וגם בעולם, סיפר בכאב גדול איך הוא יצא מפה למדינה השלישית והבטיחו לו, כמו שאומר חבר הכנסת רז, ניירות ולעבוד ולשהות, והוא לא קיבל שום דבר; לקחו לו את הניירות ושלחו אותו. והינה, אותו כוכב תקשורת, שהדברים שלו הדהדו בכל המקומות – אני קיבלתי עכשיו מפרופ' מור-יוסף, בפלאפון שלו הוא צילם: הוא שאל את השאלה. הוא לקח בכוונה את השם של הבן אדם הזה ושאל את השלטונות של המדינה: הבטחתם לתת. למה לא נתתם לו? ואז הם לקחו אותו בעצמם לשדרות – דווקא מקום, אני ראיתי את המקום – איזו שדרה של חנויות שם; אותו בן אדם שאמר שלא נתנו לו ניירות והוציאו אותו ולקחו לו את הכול מנהל חנות ברואנדה. מנהל חנות, חנות; לא חנות של מותגים, אבל חנות. כששאלו אותו שם: אתה אמרת? התראיינת? אז הוא התחיל להתחמק. קיבל ניירות, יש לו את הניירות שם. הוא נשאר שם. הוא פתח חנות והוא מתפרנס. צריך להסתכל על הדברים.
למרות זאת, אני אומר, ישבנו אנשים שלנו, בראשותו של פרופ' מור-יוסף, עם הדרגים הכי בכירים, אבל מקצועיים, שמקבילים אלינו, שירותי הגירה וכל התחומים. הגענו איתם למסלול מאוד מפורט, בתאריכים, בימים: מתי מקבלים נייר כזה, לכמה זמן, אחרי כמה זמן, אם אתה לא בוחר את המסלול של פליט, או אם אתה בוחר את המסלול של שהייה – הכול מסודר ומאורגן, כולל סיור אישי של פרופ' מור-יוסף, על פי בקשתי, בבתי החולים שם, כדי לבדוק את שירותי הבריאות. הופתענו, אני אומר לך שהופתענו: כל המכשור הכי מודרני שיש היום בבתי החולים יש להם – MRI, CT כזה ו-CT אחר; כל השירותים, הבדיקות, ניתוחים, חדרים כירורגיים – יש הכול שם. זאת מדינה מפותחת. אני ראיתי גם בווידיאו את הרחובות שהם טיילו בהם. לכן, אלה הנתונים.
שאלת שאלה קשה באמת: איך יכול להיות שאנשים נסעו לשם בכמויות של כמה אלפים מצטברים ולפי מה שאתם יודעים, או לפי מה שניסיתם לבדוק, לא נשארו שם? חלקם עברו לאריתריאה, חלקם לאירופה ולמקומות אחרים. אז גם אנחנו שאלנו את השאלה. עשינו בדיקה ושלחתי אנשים ובדקנו את העניין. התברר דבר פשוט: בסוף הכסף עושה את הכול. אנשים, מתברר – יש חלק גדול שרוצים ללכת רק לאירופה. יש חלק שרוצים לחזור לאפריקה ומעדיפים לחזור למדינה שלהם, לאריתריאה; טוב להם, יש להם שם משפחה, זה המקום הטבעי שלהם. אלא מה? כדי לקבל ויזה כאן בארץ ולחזור לאריתריאה, השגריר כאן מבקש מהם קנס על כל שנה שהם שהו פה כדי לקבל את הוויזה. אם הם היו פה עשר שנים, מהמענק שאנחנו נותנים להם, 3,500 דולר, לוקחים להם כמעט 1,500 דולר. זה הרבה מאוד כסף בשבילם. אז מה עושים? פטנט פשוט. נוסעים למדינה שלישית, ושם נותנים להם ויזה בחינם, בגלל שאנחנו הגענו להסדר איתם ביחד. הם מקבלים, ועוברים רגלית את הגבול לאריתריאה או למקום אחר בלי לשלם את הקנס הזה. לכן הם הרוויחו את המענק. זאת למעשה הסיבה העיקרית של אלה שעשו את המדינה השלישית למחנה מעבר.
לכן אני אומר שהתמונה לא פשוטה. אתה בטח גם יודע את זה. אני רואה שאתה יודע כל דבר ואתה עוקב אחרי הדברים הללו. אתה יודע שנמצא כאן בארץ בכיר מאוד מהאו"ם, מהנציבות לפליטים. ישבנו איתו, קיבלנו אותו בכבוד הכי גדול שיכול להיות. ישבתי איתו. באמצע המשבר הגדול שהיה השבוע ישבתי איתו הרבה זמן; ראש המל"ל ישבה איתו; שרת המשפטים ישבה איתו וממשרד החוץ ישבו איתו. אנחנו שומעים הצעות ואנחנו בודקים הצעות, ואני לא איכנס לפירוט. אנחנו בודקים הצעות, מנסים להגיע להבנות. כל הזמן חותרים לתת להם באמת את הפתרון הטוב יותר שאפשר.
אבל יחד עם זאת, תזכור שאני רוצה לפתור את הבעיה של התושבים של השכונות החלשות כאן, שבמשך שנים ארוכות החיים שלהם לא חיים, ואני רוצה לפתור את הבעיה הזאת. אני מנסה לעשות כל דבר שאפשר באופן הטוב ביותר, אבל בסוף בסוף, אחרי כל הפתרונות, עדיין אני עומד על המדיניות. אני מקווה שאני לא אשתמש בה הרבה, אבל עדיין, מי שלא רוצה את כל הפתרונות שאנחנו נותנים לו ולא רוצה ללכת מרצונו, הוא יצטרך ללכת ולקבל את הסל הזה שאנחנו נותנים לו, כיוון שעם כל הכבוד, טיפלנו בהם מספיק, נתנו להם. מי שפליט יקבל מעמד של פליט, כמו דארפורים ואחרים, ומי שלא – יתכבד ללכת. תודה רבה.
היו"ר מאיר כהן:
תודה רבה, אדוני. עבד אל חכים חאג' יחיא, בבקשה.
מוסי רז (מרצ):
אתה מוכן לבקרה פרלמנטרית, השר?
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
סליחה. לגבי פיקוח, אני לא חושב שאני הכתובת. אני חושב שאתם ככנסת צריכים להחליט. אתם מוציאים משלחות. אני לא חוסם. מה, אתה צריך ויזה ממני? מה אתה צריך? מה?
מוסי רז (מרצ):
צריך שיתוף פעולה של המשרד.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
אתה יודע שאנחנו משתפים פעולה. כשאתה ביקשת ממני פגישה לדווח לי, מייד ביקשתי ששלמה מור-יוסף יפגוש אותך. אתה יודע, כל הנתונים שלנו הכי שקופים שיכולים להיות. אנחנו נותנים את כל הפרטים. אנחנו לא מסתירים שום דבר, הכול גלוי ושקוף. אדרבה, אם הכנסת תחליט שהיא רוצה להוציא משלחות, כמו שהיא הוציאה לאתיופיה ולמקומות אחרים – בשמחה, תצאו. כל נתון אני לומד. אני לומד מכל דבר שמביאים לי. אתה מביא לי נתונים, אחרים מביאים לי נתונים. אם צריך לעשות בדיקה חוזרת, ואם אנחנו צריכים לתקן את עצמנו, אנחנו מתקנים.
היו"ר מאיר כהן:
תודה, אדוני. חבר הכנסת חאג' יחיא, בבקשה. לרשותך 18 דקות.
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):
בסם אללה א-רחמאן א-רחים. כבוד היושב-ראש, כבוד השר, חבריי חברי הכנסת, כשמדברים על תקציב ברור שמדובר בקביעת מדיניות. לכן, התקציב תמיד בא עם שני דברים נוספים לתקציב: רפורמות וחוק הסדרים. הכוונה היא שזאת המדיניות שאנחנו יכולים לבוא, להתייעל, לעשות את התקציב שלנו ואת המדיניות שלנו בלי שהכנסת, בגדול, תפריע לנו, כי אנחנו עושים את זה בזמן כל כך דחוס, כדי להגיע למצב שיש לנו את החוקים והרפורמות שישרתו את התוכנית. זה לא רק הסכומים של הכסף. לכן, כבוד השר, אם אין בתקציב דיור ציבורי לאוכלוסייה הערבית, זה סימן שהמדיניות היא לא לתת דיור ציבורי לאוכלוסייה הענייה ביותר במדינה. זאת מדיניות. זה לא שאנחנו באנו ואמרנו שיש לנו סכום כסף מסוים לדיור ציבורי. לכןף בזה אני אתחיל את דבריי על התקציב ועל הבעיות שיש לנו.
יש החלטת ממשלה. אני בדקתי הרבה, עשרות החלטות ממשלה שמיועדות לאוכלוסייה הערבית שלא מיושמות או מיושמות חלקית. יש החלטה על התוכנית הכלכלית שכולם דיברו עליה, החלטת ממשלה מס' 922. כולם דיברו על הסכום. ראש הממשלה הגיע, השרים הגיעו לפה ודיברו על 15 מיליארד, שמתברר שהם פחות מ-10 מיליארד, לחמש שנים, וחלקם היה מתוקצב. אלה לא תוספות; תוספתי לחמש שנים זה בקושי 4 מיליארד. זאת התוכנית. האם היא מיושמת? זאת השאלה. היא לא מיושמת. למה? כי הרבה הרבה מחסומים בפני היישום שלה שהמדינה עצמה שמה. למשל, אם אני הולך לפתח אזור למגורים ותוכנית המתאר לא מאושרת, מפתחים, כבוד היושב-ראש? ברור שלא. לאן הכסף הזה הולך? חוזר לאוצר. זה לא חלק מהתוכנית, כי בכל שנה יש תקציב מסוים.
בנוסף, החלטת ממשלה מס' 922 צריכה להיות בבסיס התקציב. אני צריך לראות את השורות של התקציב על הביצוע של התוכנית הזאת. אחרת, אין תוכנית, כי אני לא צריך בכל פעם שאני צריך משהו ללכת לשר, ללכת לוועדות, לאשר ולהעביר – כי זה תוכנית. במקומות שיש לך את הסעיפים רשומים בתוך התקציב אתה לא צריך ועדות; זה ליישום. המקרה הזה לא קיים אצלנו.
לכן התקציב הזה לא סוגר פערים ואפילו לא מצמצם אותם, למרות שאני הייתי מבקש והייתי רוצה לראות שהממשלה – פעם אחת לבוא ולהגיד: יש לנו יעד שבעוד עשר שנים יהיה שוויון אזרחי. אני אפילו לא מדבר על חוק הלאום עכשיו. אני מדבר על התקציבים – שוויון בפני החוק, שוויון בפני משרדי הממשלה, שוויון במקומות עבודה, בקליטה. אנחנו לא צריכים חוקים ואנחנו לא צריכים לשפר אותם כדי להגיע למצב שיש לנו כמחצית מאחוזנו באוכלוסייה, או פחות, מקומות עבודה במשרדי ממשלה. אפילו את זה אני לא רוצה. אני רוצה להגיע למצב של תוכנית רב-שנתית, ולבוא להגיד: תשמעו, כל העוול ב-70 השנים שעברו שהיה נגד האוכלוסייה הערבית, אנחנו באים – החלטנו החלטה אסטרטגית שאנחנו מצמצמים אותו, מבטלים אותו, את העוול הזה, את האי-שוויון הזה, את הגזענות הזאת.
אבל בואו נראה תחומים אחרים, שהם לא רק לערבים. אני הייתי שותף בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות בניסוח הסופי של החוק שישפר את הקצבאות של בעלי המוגבלויות, הנכים. השקעתי רבות בזה, וכולם מבינים שההשקעה שלי הייתה מבורכת, ואפילו שמענו על זה מיושב-ראש הוועדה פה – שאני מודה לו, כי הוא מקצועי, הוא מתמיד ועובד עבודה טובה – חבר הכנסת אלי אלאלוף. אבל, אנחנו, כשעבדנו על החוק הזה, עבדנו במסגרת תקציב שהמדינה קבעה; הוצאנו את המקסימום מאותו תקציב, מאותו סכום שהמדינה הקציבה. זה לא שהחוק הזה הוא מה שאנחנו רוצים. לא זה מה שאנחנו רוצים; אנחנו רוצים שיגיעו לפחות לשכר מינימום. אבל כדי שהם יגיעו לשכר מינימום, בואו נשמע איזה נתונים יש לנו, תקציבים שהולכים למקומות אחרים: משרד הביטחון – ואני רוצה אפילו לדבר פעם על הפרה הקדושה הזאת. יש לה הרבה שומנים מעבר, ולא רק זה אלא שגם בתקציב משאירים רזרבות של 2.5 מיליארד שקל. 2.5 מיליארד שקל, כבוד היושב-ראש, כבוד השר, המשמעות שלהם זה עוד 1,000 שקל, אם אני מעביר אותם לנכים. זה עוד 1,000 שקל. יש לנו 250,000 נכים שמקבלים קצבאות, ו-2.5 מיליארד שקל זה תוספת של עוד 1,000 שקל לנכים, ונכים זה גם ערבים וגם יהודים, אזרחי מדינת ישראל.
אני עובד פה על השוויון, ואני רוצה שוויון לכולם. אני אתן לך דוגמה, כבוד היושב-ראש: אני התערבתי, וביקשתי מיושב-ראש ועדת העבודה והרווחה שיתערב גם הוא, ושלחתי מכתב לביטוח הלאומי, כי את הקצבה רצו להעביר ב-27 בחודש, וממש לא יהיה זמן מספיק לפסח. אנחנו לא חוגגים פסח, אבל אני רציתי שמי שחוגג פסח יוכל לקבל את הכסף כדי לבצע את הקניות שלו בזמן. בסוף הם נענו והקדימו בעוד יומיים, וכולם יקבלו ב-25 בחודש. זו הפעילות הפרלמנטרית שאנחנו צריכים לעשות, אבל אנחנו לא – רוצים את זה מהממשלה, כי הממשלה הייתה צריכה להבין את זה מראש.
העניין בחוק בנושא הנכים: אחרי 15 שנים שכמעט הוקפאה הקצבה שלהם – היום באנו וסגרנו את הפער אחורה – למה לא לתת משהו שיתאים לחיים שלהם? הצרכים שלהם מחייבים סכומים יותר גדולים.
יש לנו את תאונות העבודה בבניין. בחוק ההסדרים הביאו חוק לצמצום פגיעה בעובדים. ומה מתברר? החוק הזה הוא מס נוסף, מס על כל המעסיקים. תהיתי, שאלתי שאלה: איך התוספת 0.7% שהמעסיק ישלם – איך זה יכול לצמצם את הפגיעה בעבודה? שאלתי עוד שאלה: גם אם זה כדי לשפר את תנאי הבטיחות בתוך העבודה, אבל מי שנפגע בדרך לעבודה או ממנה עדיין נקרא – ברור שהוא נפגע עבודה. אז התשלום הזה עבור אותו עובד – איך זה יכול לשפר את התנאים של הבטיחות? אין קשר. בסוף – וזה מה שחשוב – התפשרו; שמו את החוק בצד, השאירו את השם שלו, והוסיפו 0.1% לביטוח הלאומי כאילו כדי לטפל בנושא הזה. אבל הוא לא מטפל, כי זה מס נוסף, חד-משמעי.
ומה יש לנו עד היום? דאגנו, ישבנו עם מי לא, והעליתי את זה כמה פעמים פה, ודיברו על הקמת יחידה לטיפול בנפגעי עבודה במיוחד, ועדה שיהיו בה המשטרה, הפרקליטות ומשרד העבודה – כי היום אין כתבי אישום, אין אנשים מורשעים. כשזה נהרג – נהרג, זהו, אללה ירחמו וגמרנו. אחרי ישיבה עם מפכ"ל המשטרה והזמנת מפכ"ל המשטרה לכנסת שאלתי אותו שאלה ברורה, שתהיה בפרוטוקול, כדי שכולם יבינו: מה העלות של הקמת יחידה כזאת? התשובה: ההקמה זה 14 מיליון שקל, ואחר כך בכל שנה 9 מיליון. הסעיף הזה לא מתוקצב, אפילו בתקציב של 2019; סכומים כל כך זעומים.
זה מראה כמה המדינה, כמה הממשלה הזאת – איך היא מתייחסת לחיי אדם, איך היא מתייחס לביטחונם. הם לא מבינים. אם נהרג עובד – מתחילת השנה נהרגו 11, ואני לא מדבר על הפציעות הקשות; תבדקו בתקשורת, אין יום שאין בו פציעות, בין בינוני לקשה. ואף אחד לא מתעניין בזה, לא מעניין אותו, בממשלה. אלה רק מספרים. לכן, 11 אנשים נהרגו, ומה אנחנו עושים עם התקנות שצריך לשנות בפיגומים, במנופי צריח? בממשלה הם רוצים שהטייקונים, הקבלנים הגדולים, יהיו מרוצים, הם לא רוצים שהם ישקיעו, ולכן הם שותקים, לכן הם לא מטפלים. אני שואל: מה אתם עושים? בא השר חיים כץ והביא תקנות שהעלו את הקנסות על עבירות בטיחות. אישרנו אותן. בחודש ינואר, חודש אחד מתחילת השנה, היו קנסות בסך של 19 מיליון שקל. לאן הולכים הסכומים האלה? לא שווה להשקיע אותם באותה יחידה? לא שווה להשקיע אותם – אתה יודע מה, פיצוי לקבלנים על שינוי התקנות של הפיגום, שמשנת 1920 אותם פיגומים? לא שווה לשפות בקביעת גיל למנופים? כי באירופה זה בין 20 ל-25 שנים, ומה שיוצא משימוש שם אנחנו קונים ומשתמשים בו אצלנו.
אבל יש לנו גם את העניין של הסיעוד. יש רפורמה מבורכת; אני מסכים לה, אני תמכתי בה. גם כבוד היושב-ראש היה, ותומך בה. אבל יש גם מה לשפר, יש מקומות לשפר. אם זה סדר העדיפויות – ועל זה אני מתלונן, שסדר העדיפויות של הממשלה הזאת הוא פגום.
יש לנו את הנושא של תכנון ובנייה, במיוחד ביישובים הערביים. הוקמה ועדה שדנה, בדקה, קראו לה צוות 120 הימים. הכותרת שלה זה לטפל במצוקת המגורים ביישובים הערביים. מה המסקנות שלה? צריך ללכת ולהרוס – במקום לבוא ולתכנן, במקום לקצר את אורך תקופת התכנון. יש את הוותמ"ל, אבל משום מה הוותמ"ל לא רוצה להכשיר מבנים ללא היתר. אבל למה הם נבנו ללא היתר? כי הממשלה עשרות שנים לא אישרה תוכניות מתאר. אנשים לא יתאדו, אמרנו את זה כמה פעמים; אנחנו לא נהגר בגלל תוכניות מתאר. אנחנו נישאר פה. יהרסו? אנחנו נבנה עוד. אנחנו לא רוצים לבנות ללא היתר, אבל אם לא תהיה לנו ברירה, אנחנו נבנה ללא היתר. תגידו שזה עבירה על החוק – מה שעושה המדינה זה עבירה על הצדק, והצדק קודם לחוק, כי החוק, יש בתוכו אינטרסים.
שאלה: יש תוכניות לא רק למדינה. כבוד השר, אתה שר השיכון, אתה יושב פה. למה שלא תבואו ותתקנו את החוק, שבשלב מסוים משעברה התוכנית תוכל לצאת לשטח לבצע תשתיות? למה צריך לאשר את כל התוכנית – תוכנית המתאר, תוכנית התב"ע, תוכנית הפרצלציה – הכול לתכנן, לסיים, יותר מעשר שנים, ואז אתה עולה לשטח ואתה עושה תשתיות, וכאילו מה שאתה מתכנן היום, אולי הדור הבא יוכל לבנות? למה לא לקצר? הרי יש לנו מצוקת נדל"ן.
והמדינה, כדי לרצות את הטייקונים, עוזבת את כל האופציות ובאה ליישובים ערביים כדי להקים את שדה בריר. הרי יש לה אופציות אחרות. זה מסוכן לחיים אדם. לא רק זה – אתה רוצה לעשות טרנספר לכ-15,000 אנשים ממקומם ולהגיד להם: אתם תחזרו ליישובים שלכם אחרי שזה מסתיים. ומה התקופה? 45 שנים. טרנספר ל-45 שנים. ולמה? כי הם ערבים.
היו"ר מאיר כהן:
צריך להגיד, אבל, למען הסדר הטוב, שמדינת ישראל – משרד הבריאות עומד על דעתו – – –
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):
משרד הבריאות, אבל יש החלטות – כבוד היושב-ראש, הרי אנחנו יושבים באותן ועדות, אנחנו בודקים ביחד.
היו"ר מאיר כהן:
נכון. יש ויכוח סביב זה – – –
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):
יש ויכוח, אבל אחרי החלטות, כי סגן השר הגיע למצב שהוא יערער על ההחלטה.
היו"ר מאיר כהן:
מאה אחוז – – –
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):
אז בסדר. התכנון מראש פגום.
היו"ר מאיר כהן:
לכן, לבוא ולהגיד שכולם מחליטים להקים – יש ויכוח – – –
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):
התכנון מראש פגום, מראש פגום, כי זה ערבים שם.
ומה אנחנו עושים עם אזורי תעשייה? הישובים הערביים, אין בהם אזורי תעשייה, לכן הם תמיד צריכים את מענק האיזון. הממשלה הזאת – דאגנו שתוקם ועדת בדיקה בתוך משרד הפנים ותבדוק את המצב של מענקי האיזון בישובים הערביים, ויש עושק של המדינה בכ-500 מיליון שקל בשנה. הם הוסיפו 200 מיליון, אבל הוסיפו אותם כמענק, ולא כמענק איזון בבסיס התקציב, כך שבכל שנה, בכל תקציב, אנחנו צריכים לדפוק על הדלתות כדי לקבל אותם, והם רק 40% מהצורך. אז תנו לנו אפשרות להקמת אזורי תעשייה ביישובים ערביים ואזורי תעשייה משותפים. אם לא יהיה כך – כי אין לנו מקומות בתחום השיפוט שלנו להקים אזורי תעשייה, אז תקימו אזורי תעשייה משותפים, וחלוקת ההכנסה תהיה פרופורציונלית למספר התושבים בכל מקום, כי לא יכול להיות שיש מקומות שהערבים מקבלים רבע או פחות ממה שמגיע להם מאותם אזורים משותפים.
חינוך – שר החינוך לא רצה שמישהו יגביל אותו אפילו בהחלטת ממשלה. הוא רוצה לעשות במשרד מה שהוא רוצה. המצב של הצפיפות בתוך הכיתות ביישובים הערביים לא נסבל, ואין בנייה. ולמה אין בנייה? אין איפה לבנות, אין אישור תוכניות מתאר. אז תאשרו תוכניות מתאר ותנו שוויון. הרי שר החינוך אמר: כל התלמידים הם הבנים שלי. אז תבנה, תשכיר, תביא קרוואנים. אבל אני אגיד לך למה, כבוד היושב-ראש, לא רוצים לבנות: כי אם אתה בונה כיתה, אתה צריך להכניס לאותה כיתה תלמידים, ולאותם תלמידים אתה צריך מורים. יש לנו 11,000 בוגרים, בוגרים של מכללות להכשרות מורים שיכולים להיות מורים, והם עדיין מחכים בתור, וחלק מהם עשר שנים.
היו"ר מאיר כהן:
לעבודה?
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):
מה?
היו"ר מאיר כהן:
להיקלט בעבודה?
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):
להיקלט בעבודה במשרד החינוך. עכשיו הם בונים כיתות – – –
היו"ר מאיר כהן:
בוועדת החינוך המספר הוא 7,500 מורים – – –
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):
אני אומר לך, יש לנו את הנתונים שלנו. אנחנו בדקנו, יש לנו את הבדיקה שלנו. יש אנשים שמחכים שבע ושמונה ועשר שנים כדי להיכנס, כי צריך סטאז'. אתה לא מאפשר לו סטאז', כי אתה נותן עשר שעות בכל בית ספר, ואתה לא מאפשר סטאז'. אם לא עברת סטאז' אז אתה לא יכול להיקלט.
אם בונים יש לך יותר כיתות, ואז יש לך צורך ביותר מורים. אם בונים כדי שממוצע התלמידים בכיתה אצל הערבים יהיה כמו אצל היהודים, אני אומר לך, כל הבוגרים יכולים להיקלט. אם אנחנו מאפשרים לאלה שדורשים לצאת, שהגיל שלהם מעל 55 – ואתה היית מנהל בית ספר, ואתה יודע. אם מורה מגיע אליך ואומר לך: אני שחוק, אני לא יכול יותר, אז עדיף לפלוט אותו החוצה, שיקבל את התנאים שלו. אז את זה לא עושים.
ומה עם התחבורה הציבורית, כבוד היושב-ראש? יש לנו בעיה שבתוך היישובים שלנו כמעט אין, והתדירות, אם בכלל יש תחבורה ציבורית ליישובים הערביים וביניהם, התדירות שלה – זה לא מאפשר אפילו את החיים הסדירים של האנשים.
ומה עם תעסוקה? אנחנו צריכים תעסוקה. מדברים על אחוז אבטלה, שאחוזי אבטלה ירדו וירדו. זה שקר וכזב. הגיע הזמן שהמדינה תעלה ברישומים שלה, בדוחות שלה, גם את אחוז הלא-מועסקים ואת אחוז המובטלים, כי מי ייקלט באחוז האבטלה? מי שהיה בעבודה ויצא ועכשיו הוא דורש עבודה. אבל מי שלא עבד בכלל זה 70% מהנשים הערביות שלא נכנסו למעגל העבודה, וזה רוב הצעירים שלנו שלא נכנסים, וגם האקדמאים לא נכנסים. לכן, אני אומר לך, באוכלוסייה הערבית יש לנו יותר מ-45% לא מועסקים. וזה מה שמסביר – אתה, כבוד היושב-ראש, היית שר הרווחה, ואתה יודע כמה אחוז מהערבים הם מתחת לקו העוני. זה בגלל שאין להם מקומות עבודה. אנחנו רוצים, וגם הנשים שלנו רוצות לעבוד.
ונקודה אחרונה, במשפט אחרון: תאונות דרכים לא מקבלות טיפול, ואחוז גבוה – 34% מאלה שמתים בתאונות דרכים הם ערבים, למרות שאחוז בעלי רישיונות הנהיגה הוא רק 14.5%.
לכן, התקציב הזה, אסור להצביע בעדו, ואנחנו נתנגד לו.
היו"ר מאיר כהן:
תודה רבה, אדוני.
אני רואה את בית ספר אקשטיין, תלמידים מראשון לציון. כן, זה אתם. אני רוצה להסביר גם לכם: הכנסת ריקה כי הדיונים הם במהלך הלילה. אלה דיוני תקציב. כל חבר כנסת מגיע – הדיונים התחילו אתמול, והם 24 שעות ברציפות. כל חבר כנסת מגיע, נושא את דברו, וכל הלילה המקום הזה יהיה מלא בחברי הכנסת שיצביעו על התקציב. אז הם פשוט נחים, כי בלילות המקום הזה הומה. תודה רבה.
בבקשה, חברת הכנסת כהן-פארן. 23 דקות לרשותך. בבקשה, גברתי.
יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):
תודה, אדוני היושב-ראש. חבריי חברות וחברי הכנסת, אדוני השר – היחיד שנמצא כאן באולם כרגע, חייבים לציין – והקהל ביציע. כמו שהסביר היושב-ראש, אנחנו בדיוני התקציב, אבל אי-אפשר כרגע שלא להתייחס לכל הסערה הפוליטית והתקשורתית של השבוע האחרון, של הימים האחרונים.
אז אני רוצה לשתף אתכם. אתמול, אחרי שהסערה קצת שככה, ואחרי שהבנו מה קרה כאן, או ניסינו להבין מה קרה כאן, דיברתי עם הרבה מאוד אנשים, מכרים, חברים, פעילים, פעילים חברתיים. רציתי לשמוע מהם מה הם חושבים, איך הם רואים את הדברים, מה קרה פה. אז קודם כול, אני רוצה להפתיע אתכם, חבריי חברות וחברי הכנסת, שהרבה אנשים, הרבה מאוד אנשים, לא יודעים בכלל מה קרה כאן בשבוע האחרון. אין להם מושג. אבל יותר מכול הם כן יודעים להגיד דבר אחד – שהם מבינים שכל מה שקרה כאן מתחילתו ועד סופו לא קשור אליהם. לא קשור אליהם. זה מה שהם מרגישים, וזה מה שכולנו – שישבנו כאן בימים האחרונים ושמענו, וחלקנו היינו מעורבים בהתרחשויות – יודעים ומבינים טוב מאוד: ההתנהלות של ראש הממשלה, של כל הממשלה אבל בעיקר של ראש הממשלה, נובעת מהישרדות פוליטית, צינית, אישית. ראינו את ההתנהלות הזאת בשיא מערומיה בימים האחרונים.
אנשים מבינים שמה שקרה כאן לא נוגע אליהם, וזה גורם לכרסום באמון של הציבור במערכת, בנו, במערכת השלטונית, בכנסת. תראו, אני רואה את זה באמת, רואה את התהליך, רואה את ההידרדרות, ורואה את זה בלב כבד. האמון של הציבור במערכת השלטונית, במערכת הדמוקרטית שבנינו כאן, הוא הבסיס למדינה דמוקרטית. יש עם, הוא הולך לבחירות, הוא בוחר את נבחריו, ואז הם צריכים לקבל החלטות שטובות בשביל כולם. זה בטח מה שמלמדים בבית ספר את תלמידי בית הספר מראשון לציון שיושבים כאן בקהל. אבל מה שקרה כאן מביא לחוסר האמון הזה, להידרדרות באמון הזה.
ואני רוצה לומר מכאן שחוסר האמון של הציבור במערכת השלטונית ובנבחריה הוא מסוכן לדמוקרטיה, ומסוכן למדינה כמדינה דמוקרטית וכמדינה בכלל, יותר מהכול. כך אני רואה את זה. זה התחלה של התפוררות חברתית. אני מתייחסת כאן למשהו שבעיניי הוא מעבר לחקירות ולשחיתויות שעולות מהן, מעבר למה שקורה באמת בבית בבלפור. בנוסף למצב השערורייתי שראש ממשלה משתלח בשומרי סף שהוא מינה, עכשיו הוא משתלח בהם וגורם לחוסר אמון גם במערכת השמירה על החוק ולהכפשה שלהם מול כל הציבור וכל עם ישראל. הוא מינה אותם, הוא מינה את ראשיהם, והיום הם עומדים מנגד לו, כי כנראה שקרה משהו לא בסדר בהתנהלות שלו; כנראה, כמו שזה נראה. אבל היום הוא שובר את כל הכלים וכל הכללים רק כדי לשרוד פוליטית. ומה שזה גורם למערכת, מעבר להכפשה של שומרי הסף ומי שאמון על שמירת החוק, זה איבוד האמון בנו, בנבחרי העם, בנבחרי הציבור, במערכת הפוליטית, בכנסת ובממשלה. וזה האסון הגדול של הממשלה הזאת ושל הקואליציה הזאת – הניתוק מהעם ואובדן האמון הציבורי.
אתם נטשתם את החלשים. אתם הפסקתם לעבוד בשבילם. אתם הפסקתם לעבוד בשביל מה שטוב לאזרחי ישראל ולעם ישראל, והם מבינים שזהו, שאין מי שנמצא כאן בשבילם, וכשהם מרגישים נטושים, ולא משנה מה, אתם תמיד תבחרו לעבוד בשביל עצמכם, בשביל המקורבים לכם, והם מאבדים את האמון. זה מה שקורה. זה התהליך, וזאת לא סיסמה. זאת לא סיסמה של פרסומת, זה משהו מאוד אמיתי. לשמור על אמון הציבור – זאת מהות השליחות שלנו כאן; זאת המשמעות שלנו, שאנחנו יושבים כאן, כנבחרי הציבור, נבחרי העם. נבחרנו בבחירות, כן, גם אתם וגם אני ואנחנו, גם הקואליציה וגם האופוזיציה. אנחנו צריכים לשמור מכל משמר על האמון הזה. והוא הולך ואובד לנו ומידרדר בגלל הפעילות, הפוליטיקה הצינית שלכם. אתם מובילים אותנו לאדישות ציבורית, וזה מסוכן. השתיקה של ראשי מפלגות הקואליציה מול כל השחיתות ומול כל החקירות, עצימת עיניים, סתימת פיות, סתימת אוזניים – זה משהו שהציבור שומע ומבין ממנו דבר אחד: לא אכפת לכם ממנו; אתם שכחתם בשביל מי אתם עובדים ובפני מי אתם צריכים לתת דין וחשבון.
אבל אני רוצה לומר מכאן לציבור, למי ששומע, למי שמקשיב, למי שמסתכל, שאנחנו באופוזיציה נלחמים – נלחמים למענכם, נלחמים כדי שהנושאים המהותיים יהיו אלו שמגיעים כאן לדיון, ושעליהם נקבעים דברים, ולא פוליטיקה קטנה של כיסאות. אנחנו נאבקים כדי שהאזרח הקטן יקבל את המענה שמגיע לו מהמערכת: בבריאות, בחינוך, ברווחה, בכל מקום שהוא צריך אותה; שהמערכת תשתנה בשבילו ולא תמשיך לדרוס אותו.
אנחנו נמשיך להיאבק בכם גם כשהקואליציה עסוקה בפוליטיקה קטנה, גם כשהקואליציה עסוקה בפוליטיקה הצינית שלה. ואנחנו נמשיך לעבוד, ונעשה כל מה שאנחנו יכולים, גם מהאופוזיציה, כדי שהקואליציה תעשה דברים טובים למען עם ישראל, למרות שהוא לא מעניין אותה. ואנחנו לא ננוח ולא נשקוט עד שנחליף את הממשלה הזאת, עד שנחליף את הקואליציה בבחירות, עד שנחליף את הממשלה הרעה שיושבת כאן היום, שלא שמה לב כבר למה קורה מחוץ למשכן הזה, מחוץ לספינה הזאת בים.
אני רוצה לעבור ולהתייחס לכמה נושאים מאוד מאוד חשובים שעולים בחוק ההסדרים, בתקציב המדינה, ושמאוד מאוד מטרידים את הציבור, בעיניי – את הציבור שאני מנסה לייצג, מביאה את קולו כאן לכנסת, ואת כל הציבור הרחב במדינת ישראל.
לא סוד הוא שאחד האתגרים הגדולים של ישראל היום בתחום האזרחי הוא התחבורה. אזרחי ישראל סובלים מכשל מערכתי קולוסלי ורב-שנים בטיפול במערכות התחבורה שלה: בנייה של עוד ועוד כבישים, טיפוח תרבות הרכב הפרטי, אי-קידום ותת-תקצוב של תחבורה ציבורית ואי-קידום פרויקטים במשך המון שנים הביאו אותנו למצב קטסטרופלי בכבישים. אז נכון, יש שינוי, יש שינוי לטובה, אבל הוא איטי והוא לא מספיק. ועד שלא יבינו במשרד התחבורה, ושר התחבורה, שהמהפך צריך לקרות בעצירת ההשקעות בכבישים – למעט כבישים באמת אדומים, שצריך להשקיע בתשתית הכי בסיסית שלהם, אבל הרחבה, הרחבה של כבישים, לא תוביל אותנו לשום מקום טוב במדינת ישראל, הכל-כך קטנה, כל כך צפופה, שהצפיפות של הרכבים בה היא הגבוהה בעולם, ואין לנו איפה להקים עוד תשתיות כבישים. אין. המענה היחיד הוא תחבורה ציבורית.
במקום לקדם צעדים נכונים, נדרשים והכרחיים לשיפור התחבורה הציבורית בישראל, אז חוק ההסדרים, שכלל בתחילת דרכו פעולה מאוד מאוד חשובה שנקראת הקמת רשויות מטרופוליניות, כדי שהמטרופולינים הגדולות – ירושלים, באר שבע, ובהמשך זה צריך היה גם להתרחב לתל אביב וחיפה; אלה המטרופולינים הגדולות בישראל, והן צריכות לקבל את האחריות ואת הסמכויות לקדם את הפרויקטים הגדולים בתחומן. ככה זה עובד בעולם, במדינות נאורות, בערים מצליחות, שפרסו רשת תשתית של תחבורה ציבורית ראויה וטובה לאזרחים של העיר ושל כל הסביבה, של כל המטרופולין. לא כל עיר ועירייה יכולים לקבל את כל ההחלטות, אבל ביחד, בשיתוף פעולה שקורה תחת מטרייה שנקראת רשות מטרופולינית, זה יכול לקרות, וככה זה צריך לקרות. אז היום אנחנו רואים – שמענו ביום שני שוועדת הכנסת החליטה לפצל את החוק מחוק ההסדרים, מה שאומר שהוא ייקבר לעוד שנים רבות; מה שאומר שההסדרים הנדרשים כדי לשפר את התחבורה הציבורית במדינת ישראל, כדי להביא אותנו למקום טוב יותר, כדי לעצור את המצב הנורא הזה של רק עוד ועוד פקקים, שלא יוצאים מהם – אנחנו רואים שאין לזה מענה; אנחנו רואים שבחוק ההסדרים החליטו לעצור את זה, החליטו לא לפתח את זה, לא השנה, לא הפעם.
מניעים פוליטיים קטנים וקטנוניים הביאו לעצירה של זה. אני אומרת לכם את זה מכאן. אנחנו ישבנו בוועדות. אני ישבתי בוועדת הכנסת כשקודם כול הוציאו את זה מוועדת הכלכלה, שזאת הוועדה שאמורה לאשר את התחום הזה של תחבורה בכל המערכת החוקית בישראל ובחוק ההסדרים. הוציאו את זה מוועדת הכלכלה. החביאו את זה בוועדה חדשה שהקימו, שלא נפגשה ולו פעם אחת, ובסוף מסמסו את זה. הוציאו את זה מחוק ההסדרים. זה אומר שזה לא יקרה.
רפורמה מאוד מאוד חשובה שיוצאת לדרך, וצריכה הייתה לצאת לדרך כבר לפני כמה שנים, מאז שמצאו את הגז בישראל – אני אקדים ואומר: הגז זה אחד הנושאים הכי הכי בוערים, תרתי משמע, בכלכלה הישראלית. הוא יכול לקדם את ישראל שנים קדימה, ובמהירות, לכלכלה טובה יותר, למדינה נקייה יותר. ממש. הערך של הגז למדינת ישראל הוא מדהים, הוא פנומנלי, הוא דרמטי בכל קנה מידה. תגליות הגז הן באמת השינוי הכלכלי המשמעותי ביותר שיכול לקרות בישראל, ולצערנו זה לא קורה. ואז אנחנו עומדים ושואלים את עצמנו: איך במדינה שבנתה את המוביל הארצי בשנות ה-50, כשהיא רק הוקמה, ששלחה לוויין לחלל – כמה מדינות כבר עשו דבר כזה? עוד לפני הרבה מדינות, אנחנו עומדים פעורי פה וחסרי אונים מול תאגידים בין-לאומיים, אמריקניים, וחברה ישראלית מאוד מאוד גדולה וכוחנית, ופשוט לא מתפקדים מולם? מערכת שלמה, מערכת ממשלתית, לא מסוגלת להביא את ישראל להיות בעלת השליטה ומקבלת ההחלטות והאחריות בכל הנוגע לגז שלה.
איפה זה פוגש אותנו היום ממש? אנחנו כבר שנים מדברים ושומעים על זה שרוצים להביא את הגז גם לתחבורה. כולם רוצים. רוצים זה טוב. מה עושים בעניין? זהו, שלא מספיק. תראו, אתמול לא הצבענו בוועדת הכספים על צו לשינוי של מיסוי בנושא תחבורה, בנושא הדלקים לתחבורה, שמטרתו היא אחת, וטובה, וברורה: להביא את הגז לתחבורה במדינת ישראל, וכמה שיותר מהר. יש פה הרבה חסמים, וכדי לפתור אותם צריך ללכת צעד-צעד. חייבים להקים את התשתיות הנדרשות. מדינת ישראל כשלה בזה. ממשלת ישראל כשלה בהתמודדות מול החברות הפרטיות, שלא מצליחות להביא את הגז לכל חלקי הארץ.
קודם כול, היא צריכה לעבור חסם-חסם ולפתור אותם. היום, בוועדת הכספים, ב-14:00, למרות המליאה, אני מבינה שאולי זה עולה. אולי נתבשר שבכל זאת חתם על הצו השר כחלון, שאתמול, משום מה, לא חתם עליו; כנראה התקציב קצת יותר חשוב לו. בסדר, אבל זו הבשורה הכי גדולה שיכולה לצאת מהכנסת הזאת – הרבה יותר גדולה מהתקציב – למדינת ישראל ולאזרחי ישראל. בגלל הרכבים הכבדים – בעיקר הכבדים: סולר, משאיות, אוטובוסים – שמשתמשים בסולר מזהם ביותר, שהורג מאות אנשים בשנה, הורג, וגורם לתחלואה של עשרות אלפים בשנה. אלה הרכיבים המזהמים ביותר, וכדי להעביר אותם לגז נדרשת רפורמה אמיצה, שהייתה בהתחלה בחוק ההסדרים, וגם היא יצאה משם. עכשיו אנחנו כל יום נאבקים בוועדת הכספים כדי שזה יעבור.
מה שמדהים זה שמשרד האוצר נאבק מול השר שלו. זה המצב. שמעת פעם על מצב אבסורדי שכזה, שהמשרד מביא רפורמה והשר לא חותם עליה? אני פשוט לא יכולה להבין את ההתנהלות. התנהלות חיובית לעם ישראל, ובגלל פוליטיקה קטנה – שאני באמת לא איכנס כאן לכל הפרטים, אבל יש כאן כל כך הרבה בעלי אינטרסים שיקבלו את המענה, שיכולים לקבל את המענה. וקודם כול יכולים וצריכים להעביר את הרכבים במדינת ישראל לגז טבעי; זה צורך קיומי בשבילנו. זה גם כלכלי, זה יעביר אותנו למצב שאולי – אולי, אם נעבוד נכון – בתוך 10–15 שנים נהיה כמעט מדינה – זה היעד שלנו, 2030 – שלא תלויה בנפט. אין לנו נפט; יש לנו גז. חשמל אפשר להפיק מהשמש, לנסוע ברכבים חשמליים – גם זה בדרך, גם זה חלק מהרפורמה לעודד את העניין. בסופו של דבר מדינת ישראל צריכה להגיע לשם, חייבת להגיע לשם – זה היעד שלנו – ולא לאפשר לתקוע את זה בהוצאה מחוק ההסדרים, ולא לאפשר לתקוע את זה בהוצאה מהצווים, בביטול הצווים.
אני רוצה להתייחס לתקציב מאוד מאוד חשוב, שלצערנו, אם תיקחו זכוכית מגדלת, לא תמצאו אותו; סליחה, תמצאו אותו, אבל תצטרכו זכוכית מגדלת מאוד מאוד גדולה: תקציב המשרד להגנת הסביבה. אני עומדת מעל הבמה הזאת כבר פעם שלישית, אולי רביעית – תלוי כמה תקציבים, איך סופרים אותם – ואומרת שוב ושוב: אנחנו מדברים על משרד שהוא חיוני לשמירה על חייהם ועל בריאותם של אזרחי מדינת ישראל. והמשרד הזה נמצא, היה, ועדיין יהיה גם ב-2019, בתת-תקצוב מאוד משמעותי, תת-תקצוב שלא מאפשר לו לעשות את מה שהוא אמון עליו – לא מאפשר לו לפקח על הגורמים שהוא אמור לפקח עליהם; לא מאפשר לו להוציא אל הפועל את הפרויקטים ואת התוכניות המאוד-מאוד גדולות של צמצום זיהום האוויר, צמצום פליטת גזי חממה, שמירה על מקורות המים שלנו שלא יהיו מזוהמים, על הנחלים, על החופים.
אני רוצה להתייחס באופן מאוד ספציפי לנושא זיהום האוויר ולנושא השמירה מזיהום האוויר. כמו שאתם יודעים, מפרץ חיפה הוא באמת אחד המקומות הפגועים ביותר בישראל מבחינה סביבתית, עם ריכוז המפעלים המזהמים והמסוכנים ביותר במזרח התיכון, לא רק במדינת ישראל – ריכוז שפשוט מסכן את תושבי כל אזור המפרץ, גם ביום-יום, בהרעלה קבועה של מזהמים וגם של חומרים מסוכנים שנמצאים שם. למשרד יש שם משהו כמו עשרה פקחים, פלוס מינוס אחד. זה המספר שאמור לפקח על עשרות מפעלים, 25 מהם הם המפעלים המזהמים והמסוכנים ביותר, עם החומרים המסוכנים ביותר בישראל: בז"ן, הנספחים לבז"ן, שגם שייכים לבז"ן – גדיב וכרמל אולפינים – שיש בהם תקלות השכם והערב. כל שבועיים תושבי מפרץ חיפה פותחים את החלון ורואים לפיד ענק בוער בשמי הלילה. זה לא יפה – זה מפחיד. אני אומרת לכם, בתור מי שהייתה שם ובתור מי שמקבלת את התמונות כשהן פשוט קורות: זה מפחיד. אתה יושב שם, מתסכל מהמרפסת ואומר: מה זה הדבר הזה ומתי זה מגיע אליי? וזה מגיע לאנשים – זה מגיע באוויר. אנשים מריחים, אנשים נושמים חומרים רעילים, גם ברמה יומיומית, וזה פשוט קורה, בלי פיקוח, פיקוח קלוקל, פיקוח רעוע.
ואתם יודעים מה? המפעלים יודעים את זה. המפעלים יודעים שהפיקוח הוא רעוע; המפעלים יודעים שהם יכולים לעשות מה שהם רוצים, שאין פיקוח, שאין אכיפה, שהיא פשוט מגוחכת; שכשכבר יש אכיפה, היא לוקחת שנים רבות. זה פשוט בלתי ייאמן. אם, אם, אם, מקבלים בסוף כתב אישום, הוא מסתכם בקנס זעום, ואף אחד לא משלם על זה בישיבה, חס וחלילה, מאחורי סורג ובריח. ואתם יודעים גם למה? כי המנכ"לים מתחלפים. המנכ"לים יודעים שהם עשו את שלהם, ואם הם יישארו עוד שנתיים הם ייכנסו לכלא, אז הם עוזבים.
תראו, בחיפה צריך לעשות שינוי עמוק ושינוי דרמטי, והכוחות שעומדים שם מנגד הם אדירים, ואין לי ספק שהם מגיעים עד ראש הממשלה. כי כשראש עיריית חיפה, לפני שנה וחצי, אחרי סדרה של ארבע תקלות ברצף בכמה שבועות ב-2016, יצא בהליך משפטי נגד אחת החברות – כרמל אולפינים, בבעלות בז"ן – הוא קיבל מייד טלפון. ממי? מראש לשכת ראש הממשלה יואב הורוביץ. אומר לו: מה פתאום אתה הולך לסגור את כרמל אולפינים? אתה השתגעת? זה היה הטלפון. זה היה הטלפון הראשון, למיטב ידיעתי, מלשכת ראש הממשלה בנושא הזה בכלל, ובפרט לראש העיר. אולי הוא מדבר איתו על דברים אחרים, אני לא יודעת, אבל בעניין המפרץ, ראש הממשלה לא פצה פה; רק כשזה נוגע להתערבות לטובת הטייקונים, לטובת בעלי המפעלים.
אותו דבר עם האמוניה. מפעל חיפה כימיקלים, שבעליו טראמפ הגיע לארץ, ואנחנו יודעים גם כאן שלשכת ראש הממשלה חרגה מתחום אחריותה וסמכותה – – –
היו"ר מאיר כהן:
את אומרת שזה על דעתו של ראש העיר? הוא סיפר שהתקשרו אליו?
יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):
כן, זה היה בתקשורת. הוא סיפר שהתקשרו אליו. אני מדברת על לפני שנה וחצי.
היו"ר מאיר כהן:
להניא אותו מה-?
יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):
כן. להגיד לו: מה אתה עושה? מה פתאום לסגור את המפעל? מה הוא עשה לך? רק היו כמה תקלות אחת אחרי השנייה, במשך שלושה שבועות, ארבע תקלות, כל שבוע. מה פתאום אתה פועל לסגור אותם? זה היה פשוט מדהים, ברמת ההתערבות המיידית. אני חושבת שההתערבות של לשכת ראש הממשלה ומשרד ראש הממשלה – מנכ"ל משרד ראש הממשלה – בנושא האמוניה היא פתרון גרוע ביותר: להביא אמוניה למפרץ חיפה, בניגוד לעמדות של מומחים בחקר סיכונים. המצב שם הוא באמת – סגרו את מכל האמוניה, ויש מצב קשה של חיפה כימיקלים, וכרגע הוא סגור. המפעל סגור כבר עוד מעט שנה. אבל יש פתרונות, ופשוט לא רוצים להביא אותם, כי הם לא מתאימים לבעל המפעל, כי הם עולים לו קצת יותר כסף. זה מפעל שעשה מיליארדים, הרוויח מיליארדים – הבעלים של המפעל. זו בעלות פרטית, אין חשיפה לציבור של הדוחות הכספיים, אבל אנחנו יודעים שזה מפעל שמרוויח היטב עבור בעליו. ובכל זאת, לשכת ראש הממשלה – משרד ראש הממשלה, סליחה – מתערב לטבת בעלי המפעל כנגד האינטרסים של תושבי מפרץ חיפה.
וזה הגיע לחקיקה, אתם מבינים? זו התערבות שהיא פשוט כבר עברה כל גבול, הגיעה לחקיקה. מזל שעצרנו את זה. מזל שהכנסת – זה עבר את הוועדה, אבל מזל שזה נעצר – חקיקה שמטרתה לשים את האישור לחיפה כימיקלים מעל הראש של ראשי הרשויות, מעל הראש של ראש עיריית חיפה, חקיקה ראשית במדינת ישראל. גם היא הייתה, אגב, בהתחלה בחוק ההסדרים, והודות לפעילות – כן, אני חייבת גם לפעמים לציין לטובה – של חבר הכנסת אכרם חסון ושל סיעת כולנו היא הוצאה מחוק ההסדרים, וכרגע היא לא הובאה להצבעה, כי גם הם כנראה הבינו שיש פה קצת הגזמה, שראש הממשלה לקח צעד אחד רחוק מדי את כל הסיפור הזה.
היו"ר מאיר כהן:
חייבים דווקא בדיון כזה – ואני תומך בצעדייך, ואת עושה עבודה נהדרת, אבל לא כל התערבות מייד לוקחים אותה למקום. יש עובדים במפעלים האלה, יש עובדים שמפרנסים משפחות, וכשאתה נמצא כראש ממשלה או כשר אחראי, באמת לעיתים הדילמה היא מאוד קשה. אני שמח שבסופו של יום, באמת השאלות, השאלות הירוקות, הופכות להיות לחלק מהחיים שלנו, וטוב שזה כך.
יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):
אתה יודע, זה לא שאלות ירוקות, זה החיים של אנשים.
היו"ר מאיר כהן:
החיים, אמרתי.
יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):
אלה החיים, והאמוניה היא סיכון אמיתי לחיים. היא לא – – –
היו"ר מאיר כהן:
אבל את יודעת איזו דילמה, כשאתה ראש עיר, כשבאות 400–500 משפחות ואומרות: אנחנו לא נמצא עבודה?
יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):
אני בטוחה.
היו"ר מאיר כהן:
את צודקת בזה שיש אלטרנטיבות טובות, ולצערי, מנהלי המפעל או בעלי המפעל לא מביאים אותן.
יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):
כן, יש אלטרנטיבות אפשריות, ואתה יודע, אנחנו מדברים כבר על שנה שלא מתקדמים בה. דיברו על הקמת מפעל אמוניה בדרום. אנחנו כבר שנה בסאגה הזאת – –
היו"ר מאיר כהן:
שלומיאלי.
יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):
– – ומפעל האמוניה לא זז מילימטר. למה? כי הם מתווכחים מה הם יעשו בחיפה: יביאו אונייה? יביאו איזוטנקים? הם פשוט שכחו שכבר יכלו לקדם בשנה הזאת חצי מפעל. הרי צריך שנתיים כדי לקדם את המפעל, ויכלו כבר להתקדם חצי מהדרך.
אני יודעת שזמני תם, אבל יש לי עוד נושא קצר, ואדבר עליו קצרות.
היו"ר מאיר כהן:
אתן לך עוד דקה. בבקשה.
יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):
בתוך התקציב של משרד החקלאות הכניסו רפורמה ענקית, שבהתחלה הייתה בחוק ההסדרים, אבל אז הבינו שלא רוצים לפתוח אותה בכלל לדיון – אפילו בחוק ההסדרים, שבקושי מדברים עליו – והיא רפורמה אדירה של מאות מיליוני שקלים בתקצוב להקמת לולים חדשים, כדי שהם יתאימו לסטנדרטים מערביים טובים יותר של רווחת בעלי החיים ומניעת צער בעלי חיים. אבל מה? קודם כול, עשו את זה כל כך עקום. כרגע, ברפורמה הזאת מתוקצבים גם – בוא נגיד כך: יכלו לעשות קפיצת מדרגה הרבה יותר גדולה, והיו צריכים לעשות קפיצת מדרגה הרבה יותר גדולה ללולים שבעצם אין בהם כלובים בכלל.
היו"ר מאיר כהן:
תודה, גברתי.
יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):
וזה מה שקורה היום ורווח בכל מדינות אירופה ובארצות הברית. בישראל, במקום להחליף לולים של לפני 100 שנה בלולים של המאה הנוכחית, של 2018, אנחנו מחליפים לולים של לפני 100 שנה – –
היו"ר מאיר כהן:
תודה, גברתי.
יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):
– – בלולים שלפני 40 שנה. על זה, אני אומרת, אין שום פיקוח ציבורי, כי זה נכנס באיזה סעיף צדדי של חוק התקציב, של תקציב החקלאות. תקציב ענק, רפורמה לא מוסדרת. זה פשוט נורא ואיום. בזה אסיים.
אני רק אומר שאנחנו מתנגדים לתקציב. אנחנו חושבים שהתקציב לא טוב לאזרחי מדינת ישראל, ואנחנו נצביע נגדו. תודה רבה.
היו"ר מאיר כהן:
תודה רבה, גברתי. תודה לך. חבר הכנסת סמוטריץ, בבקשה, אדוני. מתחילים איתך או מסיימים? בבקשה.
בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):
אני סיימתי איתך, אתה יודע.
היו"ר מאיר כהן:
בבקשה, כבודו.
בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):
אדוני היושב-ראש, אדוני השר – –
היו"ר מאיר כהן:
18 דקות לרשותך, אדוני.
בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):
– – חבריי חברי הכנסת, מזכירת הכנסת, קלדנית, חז"ל אמרו במשנה שמופיעה בסוף מסכת סוטה – אגב, הזכרתי אותה כאן בנאום הבכורה שלי, לפני קצת פחות משלוש שנים – והם מתייחסים לתקופה שאנחנו מצויים בה היום, תקופה שמוגדרת בלשון חז"ל "עקבתא דמשיחא", סוף גלות, ראשיתה של הגאולה, ומתארים סיטואציה מורכבת מאוד; הרבה מאוד משברים, שאגב, כמי שמסתכלים ימינה ושמאלה, אנחנו מזהים אותם סביבנו: משברים כלכליים, ערכיים, חברתיים, חינוכיים וביטחוניים. אחד המשברים הגדולים שמתוארים לקראת סוף המשנה, בשיא, מוגדר בלשון חז"ל – ונדמה לי שהמונח שגור על לשונם של רבים בחברה הישראלית – "האמת תהא נעדרת". זה אחד הביטויים למשברים הגדולים. כשהאמת נעדרת ואיננה בנמצא, מן הראוי לחזור אל הראשונות, לחזור על אמיתות היסוד, שדומה שיש מי שמעט שכח: מי אנחנו? מה אנחנו עושים כאן?
עם ישראל. נכון, אדוני היושב-ראש? או-טו-טו נסב כולנו, הרוב המוחלט של החברה הישראלית, אל שולחן הסדר, נשתה ארבע כוסות, נקרא את ההגדה וניזכר ביציאת מצרים, באותו היום שבו נהיינו לעם, קיבלנו את זהותנו, קיבלנו את תפקידנו, את שליחותנו. יצאנו ממצרים ונהיינו לעם כדי לקבל מעט אחר כך, בחג השבועות, את התורה על הר סיני, במעמד הר סיני. התקדמנו אחרי 40 שנה במדבר ונכנסנו אל ארץ ישראל, כבשנו אותה ונחלנו אותה, והגענו אל מלכות דוד, אל בית המקדש, שלמה המלך, ממלכה גדולה ומכובדת. לצערנו הרב, אחרי לא מעט שנים של סיבוכים ומורכבויות, גורשנו מן הארץ. חרב בית המקדש, ירדנו לגלות ארוכה. הייתה לנו באמצע תקופה קצרה של בית שני. ירדנו לגלות ארוכה ומדממת של אובדן וכיסופים של דורות על גבי דורות לחזרה לשיבת ציון ולבניין בית המקדש.
אנחנו, בדורנו, זכינו שכל אותם הכיסופים הגדולים של הדורות הולכים ומתקיימים, וכל אותן הנבואות הגדולות של התורה ושל הנביאים קורמות עור וגידים לנגד עינינו. אנחנו זוכים לחיות כאן בתוך הנס הגדול הזה של תקומתה של האומה בארצה והקמת מדינת ישראל. זכינו לחזור לארץ אבותינו – לירושלים, לשכם, לחברון ולבית אל. חזרנו כדי להקים מחדש ממלכת כוהנים וגוי קדוש ולהיות אור לגויים.
מוריי ורבותיי, זה המקור לזכות שלנו על הארץ, לא רק ביהודה ושומרון – בכל מקום. יהיה, ככה, מי שיזוז בכיסא באיזשהו חוסר נוחות ויגיד: אה, רגע, אבל זה טיעון דתי. נו, נכון, זה טיעון דתי, אבל בינינו, איזה עוד טיעון יש לנו כדי להסביר למה דווקא כאן ולא באוגנדה? נכון, חבר הכנסת איל בן ראובן? אלוף בצה"ל, מסר את נפשו שנים, שנים, שנים, על תקומתה של מדינת ישראל, של עם ישראל, בארצו, אותה הארץ שהונחלה לו מאבותיו ומאבות אבותיו. זה מה שאנחנו עושים פה. זו המדינה היהודית. המימוש של כל כיסופי הדורות הללו – לְמה? לחזור חזרה לתעודה ההיסטורית שלנו שקיבלנו ביציאת מצרים ובמעמד הר סיני.
למרבה הצער, יש חלקים מסוימים בחברה הישראלית שיש להם איזה פחד מההגדרה הזאת – פחד לא מוצדק, שנובע מבורות, וזה לגיטימי. הלא-נודע מאיים ומפחיד, אבל הוא לא מפחיד באופן אמיתי. הוא מפחיד מכיוון שהוא לא נודע, מכיוון שלצערנו, בדורות האחרונים יש מי שלא למד או לא פגש ולא טעם את הטעם הנהדר הזה של התורה, של היהדות, של הזהות שלנו, של מי אנחנו ומה אנחנו; אנשים שלא פגשו לא יודעים, או לא מכירים, עד כמה התורה היא טובה, מוסרית ומאירת פנים ועד כמה היא מפתח לחיים טובים ומאושרים גם בכלל וגם בפרט. הדרך להתמודד עם הפחד הזה היא פשוט מאוד ללמוד, לפגוש, להכיר, לטעום ולנסות בלי פחד, בלי לצעוק "הדתה" מול כל איזה משהו שריח של יהדות נודף ממנו. חברים, מה אתם מפחדים? תלמדו. אף אחד לא מכריח, אף אחד לא כופה. תנסו. מן הסתם, מי שינסה גם לא יפחד.
אבל בינתיים המשיח מתקרב עוד ועוד, והאמת תהיה נעדרת עוד ועוד, וכך דברים שעד אתמול היו טריוויאליים, בסיסיים, מוסכמים, הנחות יסוד טבעיות ופשוטות, פתאום נעדרים. הלכו לאיבוד. יש איזה תפיסות מעוותות שמשתלטות על המציאות.
היו"ר מאיר כהן:
דוגמה.
בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):
איך ידעת? בשלוש דוגמאות אני רוצה לעסוק בזמן הלא-רב שיש לי. מדינה יהודית – אתמול היה כאן ויכוח סביב חוק הלאום, שעבר בקריאה ראשונה בוועדת חוקה, בוועדה מיוחדת, חוק שמבקש בסך הכול לצקת תוכן מעשי אל ההיגד הזה שאנחנו כולנו חונכנו על ברכיו, של מדינה יהודית. ויש מי שמאוד חושש מהתוכן המעשי הזה; יש מי שמאוד מנסה להשאיר את המונח הזה כאיזה מין פולקלור, סיסמה חסרת כל ביטוי מעשי.
השבוע פורסמו תוצאות של מכרז למגרשים בכפר ורדים. למי שמכיר, זה יישוב יהודי, צמוד לנצרת עילית, בלב הגליל – אזור שכולו, כולו, מוקף ערבים, ויש לנו איזו אחיזה אחת בלב הגליל. למעלה מ-50% מהזוכים במכרזים הם ערבים. יש מי שעכשיו יצקצק וידבר איתי על גזענות, ומה אכפת לך, ואיזה מין דבר זה, ופסק דין רוזה פארקס בארצות הברית, נפרד אבל שווה, וזאת אפליה. זאת מדינה יהודית. אנחנו רוצים לייהד את הגליל, ומאוד ברור שכאשר 50% מהמגרשים ומהבתים ייבנו על ידי ערבים, אז היהודים יעזבו, כי יהודים נורמליים – נורמליים – רוצים לשמור על הזהות ועל הערכים, ולא רוצים שהילדים שלהם ילמדו בבית ספר מעורב, כי מה לעשות, שם הזהות מיטשטשת. זה נורא נאור, זה נורא נוצץ, זה נורא נחמד, אבל זה לא מחזיק.
אגב, כל השמאלנים יפי הנפש פה שגרים ברעננה, בצפונבוניאדה הזאת של הרצליה פיתוח ואני לא יודע איפה, בוא נראה אותם חיים עם 50% ערבים באותו יישוב, כשהילדים שלהם לומדים בגנים ובבתי הספר. זאת לא גזענות. המאבק בהתבוללות איננו גזענות. המאבק והרצון לשמר את הזהות שלנו איננו גזענות, והרצון לייהד את הגליל איננו גזענות. חברים, מי שטוען שלייהד את הגליל זאת גזענות לא יכול לישון בשקט עם חוק השבות. הרי מה ההצדקה לחוק השבות, שהוא מפלה?
איל בן ראובן (המחנה הציוני):
זה לא גזענות.
בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):
נכון. ודאי. ודאי שזאת לא גזענות. חוק השבות הוא חוק מפלה: הוא מאפשר לי להביא את כל המשפחה שלי, והוא לא מאפשר לאחמד להביא את כל המשפחה שלו. מה ההצדקה שלו? ההבנה שמדינה יהודית זה רוב יהודי בטריטוריה. כדי לשמר את הרוב היהודי, צריך לאפשר עלייה של יהודים ולא לאפשר הגירה של מי שאינם יהודים אל מדינת הלאום של העם היהודי.
המונח "רוב יהודי בטריטוריה" איננו מונח שהוא פולקלורי, ממטולה לאילת, איזה משהו כזה כללי. לא.
איל בן ראובן (המחנה הציוני):
השאלה היא איך עושים את זה.
בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):
מותר לי גם לדרוש רוב יהודי באזורים מסוימים. אני רוצה לייהד את הנגב, אני רוצה לייהד את הגליל, וזו הציונות, וזו המדינה היהודית.
איל בן ראובן (המחנה הציוני):
לייהד את הגליל זו משימה, אבל לא על חשבון מישהו אחר.
בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):
ממש לא על חשבון. רגע, להפך. רגע, רגע, איל, איל, תן לי.
איל בן ראובן (המחנה הציוני):
– – –
בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):
אבל אף אחד לא אמר שזה על חשבון מישהו אחר. אני בעד שיפתחו מגרשים, גם בנצרת וגם ביישובים הערביים. אני ממש לא רוצה שכל ערביי נצרת יעלו לנצרת עילית. התוצאה המיידית של זה תהיה הגירה ועזיבה של כל היהודים את העיר, ואיבדנו את המשלט היחיד שלנו בגליל, בלב הגליל.
היו"ר מאיר כהן:
אני חייב להגיד כמה מילים לפני שאני יורד, שזה נשמע טוב, אבל אתה חוטא לאמת רק בדבר אחד: גם התורה ציוותה אותנו לשוויון.
בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):
רגע, רגע. התורה לא ציוותה לשוויון, זאת המצאה.
היו"ר מאיר כהן:
ציוותה לשוויון.
בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):
תן לי רגע. תן לי רגע.
היו"ר מאיר כהן:
למרות שאין כיפה על ראשי לימדתי מחשבת ישראל ולמדתי מחשבת ישראל. אני מוכן להוכיח לך בעשרות דוגמאות שכן – – –
בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):
לא. "אתה בחרתנו מכל העמים".
היו"ר מאיר כהן:
לא רק שוויון, אלא התייחסות לגרים הגרים בתוככם ועוד ועוד ועוד ועוד.
בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):
מאיר. מאיר, תאמין לי, אתה צודק ולא צודק. רגע לפני שאתה יורד תענה אמן. ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהכול נהיה בדברו.
היו"ר מאיר כהן:
אמן. זיכית גם אותנו.
בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):
אז אנחנו רוצים לחוקק את חוק הלאום ולקבוע, כן, שאפשר לבסס התיישבות ליהודים. אני רוצה לייהד את הגליל, אני רוצה לייצר היום מכרזים במחיר למשתכן, אדוני שר השיכון, בנצרת עילית ליהודים בלבד, כי אני רוצה להביא המון יהודים לשם. אני רוצה גם מכרזים במחיר למשתכן ביישובים הערביים, הם צריכים לקבל את כל מה שמגיע להם כאזרחים שווי זכויות, אבל בפירוש בצורה שתאפשר לנו לעודד, ולתמרץ ולתעדף יהודים, בגלל שאנחנו רוצים להביא יהודים אל המקומות הקשים והמאתגרים הללו.
ואני שואל את עצמי באמת: כל המתנגדים – מה נשאר לכם מן המדינה היהודית? הרי לשבת הפניתם עורף, ומול כל גילוי של יהדות אתם זועקים באיזה חרדה היסטרית: הדתה. כשמנסים למנוע התבוללות – – –
היו"ר אחמד טיבי:
חבר הכנסת סמוטריץ – –
בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):
לא, לא, לא. אתה לא מפריע.
היו"ר אחמד טיבי:
– – אני רוצה להזהיר אותך שהשלטון התחלף.
בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):
היית מת.
היו"ר אחמד טיבי:
השלטון התחלף.
בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):
כשמנסים למנוע התבוללות, אתם מגדירים את זה גזענות. מה נשאר לכם מהמדינה היהודית? בעצם נשאר לכם, כן, נשאר לכם לרצות לחלק את הארץ ולהקים מדינת טרור בלב-ליבה של ארץ ישראל בשם הרצון לשמר את הרוב היהודי. לא תעשו את זה בעידוד עלייה, לא תעשו את זה בעידוד ילודה, חלילה. אוי ואבוי, נתייחס לנשים כאל כרס, כאל רחם? אז לא תעשו את זה בעידוד עלייה ולא תעשו את זה בעידוד ילודה ולא תעשו את זה בעידוד הגירה החוצה של אחרים ולא תעשו את זה באמצעות עידוד הגירה יהודית לאזורים הללו, שבהם אנחנו צריכים לעבות את הגרעין היהודי; תעשו את זה בחלוקה של הארץ – זה מה שנשאר לכם מהמדינה היהודית.
הלאה. משפחה, נורמליות של חיים. הייתי כאן לפני חודשף על הדוכן הזה, וניסיתי – –
מאיר כהן (יש עתיד):
התחלת שמי שלא כמוך לא נורמלי? תפסיק כבר.
בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):
– – ניסיתי, על הדברים הבסיסיים שבאמת עד לפני כמה שנים היו טריוויאליים. ריבונו של עולם ברא את העולם גברים ונשים, טבע בכל אחד מהם, כמובן, תכונות פיזיולוגיות וממילא גם נפשיות ואופיות, ונתן לכל אחד תפקיד; הועיד לנשים את התפקיד, אני חושב, הגדול ביותר, הנשגב ביותר, המרומם ביותר עלי אדמות: להביא חיים לעולם, להמשיך, לדאוג להמשכיות קיום העולם, להעמיד את הדורות הבאים, ונתן גם תפקידים אחרים. איזה צעקות צעקו כאן, מימין ומשמאל. משפט אחד לא יכולתי להוציא. האמת היא, אני מוכרח לגלות את האמת, ירדתי מהדוכן, אמרתי לעצמי: רגע, אולי אתה טועה. אתה עומד כאן מול כולם – האופוזיציה צועקת, אני רגיל אליה, אבל באמת כולם, קואליציה-אופוזיציה. ואז ירדתי מהדוכן, אמרתי: אני לא טועה. "האמת תהא נעדרת". חז"ל אמרו: זה סימן שאנחנו בדרך. אז האמת נעדרת, ותפקידנו כשהאמת נעדרת הוא לחפש אותה, למצוא אותה ולגלות אותה. משפחה, אבא, אימא, ילדים, הרבה ילדים – ככה. יש קיום אחר לעולם? אפשר להביא ילדים לעולם בלי אבא ואימא? אז יש דרכים עוקפות, פונדקאות, אבל להביא ילדים, שישה, שמונה, עשרה, לדאוג לדורות הבאים, להגדיל את עם ישראל, לדאוג לדמוגרפיה, שדיברנו עליה קודם, את זה אפשר לעשות בלי משפחה קלאסית, מסורתית, נורמלית? כן, נורמה, הדבר הרגיל, הטבעי – אסור היום לדבר על זה.
אגב, לא בכדי הפוסט-מודרניזם סימן כאחד המאבקים הכי משמעותיים שלו את המאבק במשפחה. אתם יודעים למה? בגלל שהפוסט-מודרניזם מבקש לגדל יצורים קוסמופוליטיים. מה זה קוסמופוליטיים? אנשים שהם חסרי זהות. הפוליטיקה שלהם, הזהויות שלהם הן קוסמיות; כל העולם כולו הוא הזהות שלהם. אדם חסר זהות, חסר השתייכות, הוא אדם חלש, הוא אדם תלוש. משפחה זה הדבר שמקנה – כשתינוק נולד אל תוך משפחה, הוא רוכש כישורי חיים של שייכות, של הזדהות. כמובן, השלב הבא של שייכות זה אחריות, מחויבות, אני מקבל מן המשפחה צרכים פיזיים, נפשיים ורוחניים, וכמובן, אני מחויב למשפחה. וכשאדם גדל אל תוך מציאות כזאת ורגיל לחיות במעגלים של מחויבות, אז אחר כך הוא מחויב גם לקהילה שלו ומחויב לעם שלו ומחויב לעולם. הוא לא תלוש, הוא לא גדל במצע מנותק.
הניסיון לפגוע בתא המשפחתי הוא ניסיון לגדל אנשים חלשים, שאז אפשר להזיז אותם עם כל רוח מצויה. הדבר הכי מדהים הוא שכשעומדים רבנים ואומרים את הדברים הבסיסיים האלה – זה כמובן גם אמת פשוטה של תורה, אבל לא סתם; הקדוש ברוך הוא ברא את העולם, טבע בו את הטבע, נתן לנו את התורה שמתאימה לטבע הזה – אז מייד זעקות געוואלד, וכל הנאורים רצים לסתום פיות ולדרוש לשלול תקציבים. מה אמרו הרבנים? שיש גברים ונשים ותפקידים לאלה ואלה, ושהחברה צריכה לעודד הקמת משפחות מסורתיות, טובות, אוהבות, כן, של אבא ואימא וילדים. אסור היום לומר את הדבר הזה. חברים, זה "האמת תהא נעדרת". אבל אנחנו לא נבהלים. אמרתי קודם: "האמת תהא נעדרת" – אחד מסימני הגאולה. אז ככל שאתם תצעקו יותר ותסתירו יותר והאמת תהיה נעדרת יותר, לנו יהיו סימנים שאנחנו יותר ויותר בדרך.
דמוקרטיה – אני למדתי אזרחות לא מזמן. אני מהצעירים כאן בכנסת. לא לפני הרבה מאוד שנים עשיתי בגרות באזרחות ולמדתי שדמוקרטיה זה שלטון העם. העם הוא הריבון – זו השיטה הריבונית – –
היו"ר אחמד טיבי:
עברת? עברת את הבחינה?
בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):
בוודאי. – – הפרלמנטרית שלנו. העם הוא הריבון. אז האמת תהא נעדרת וגם האמת הפשוטה הזאת נשכחת, והדמוקרטיה הופכת לסט של ערכים וזכויות. ערכי היסוד של השיטה זה הכוח של האליטה – שמאבדת את הרוב, מאבדת את העם, מאבדת את היכולת להשפיע דמוקרטית, לבצר את כוחה ולמנוע שינויים. גונבים להם את המדינה, מזיזים להם את הגבינה.
אני, אגב, לא נבהל מזה. אני מוכרח לומר שאני חסיד גדול של אהרן ברק במהפכה השיפוטית שהוא יצר. אני חושב שהתפיסה הבסיסית שמכפיפה את הדמוקרטיה במובן הפשוט שלה, שלטון העם והרוב, לאיזשהם גבולות גזרה של ערכים היא תפיסה נכונה מאוד. אהרן ברק מכשיר את הדרך לסנהדרין, למלך המשיח. אני חושב שבלי אהרן ברק, אם מחר תקום הסנהדרין, והסנהדרין יעיזו לפסול חוק של הכנסת, ירגמו אותם באבנים. בא אהרן ברק ואמר: חברים, בכל הכבוד, דמוקרטיה, יש לה מקום גדול, חשוב מאוד, להסדיר את ענייני החיים, אבל בפירוש היא פועלת בתוך גבולות גזרה מאוד ברורים. יש לי ויכוח גדול עם אהרן ברק מהם ערכי היסוד של השיטה – אם הם ערכים ותרבות מערבית מחודשת שהיום פה ומחר תתחלף וזה מוסר אנושי חולף, או שערכי היסוד של השיטה, בוודאי של השיטה במדינה היהודית, נשענים על ערכים של תורה, על מוסר של תורה. אני ממש לא נבהל מאהרן ברק.
אז אמרנו שהאמת תהא נעדרת, ותפקידנו כשהאמת נעדרת הוא לחפש אותה. אתם יודעים שכשאדם נעדר, הוא לא איננו, הוא לא נעלם; הוא קיים, הוא רק נעדר. אבל מה עושים כשאדם נעדר? מחפשים אותו. אז תפקידנו לא להיבהל מזה שהאמת תהא נעדרת, לא להיבהל מזה שיש בלבולים ועיוותים וסיבוכים, לא להיבהל מזה שזה נראה כובש את הכול, ואוי ואבוי למי שמעז. תפקידנו לחפש את האמת ולומר אותה, לומר אותה בקול צלול: חברים, גם אנחנו נמשיך, בוודאי ובוודאי שרבנים ימשיכו לבטא את העמדות האלה, את האמת של תורה, ללא מורא, בגלוי, ואיש לא יסתום את פיותיהם.
אני רוצה לסיים – אדוני היושב-ראש, זה דווקא מתאים גם לך – – –
היו"ר אחמד טיבי:
אללה יוסתור.
בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):
תראו, אלפיים שנה עם ישראל האמין שתבוא גאולה. הוא האמין גם שבסופו של יום עם ישראל כולו יחזור בתשובה וישוב לאביו שבשמיים ונחזור חזרה לדוד ושלמה ולבית המקדש ולממלכת כוהנים וגוי קדוש. אנחנו, חבר הכנסת איל בן ראובן, לא צריכים להאמין;, אנחנו רואים את זה בעיניים. אנחנו, כמי שרואים את קומת הנבואה הראשונה מתקיימת לנגד העיניים שלנו, כפי שאמרנו בפתח הדברים, אנחנו רואים את כל דברי הנבואה – נכון, איך עם ישראל חוזר לארצו, וקיבוץ גלויות, ו"אתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו", כפי שאומר הנביא זכריה. אין לך קץ מגולה מזה.
אנחנו יודעים בוודאות מוחלטת שתבוא או-טו-טו גם הקומה השנייה, קומת הרוח, ואני אסיים בלקרוא כמה פסוקים שקראנו בהפטרה האחרונה. בשבת האחרונה קראנו בבתי הכנסיות את פרשת פרה. וקראנו ביחזקאל ל"ו, באמת, אחד הפרקים היותר גדולים של נבואות הנחמה של יחזקאל. אני אקרא כמה פסוקים: "לכן אמֹר לבני ישראל – – –
היו"ר אחמד טיבי:
אפשר פסוק אחד? כי הזמן הסתיים.
בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):
לא, לא, אתה תוסיף דקה, כי ההוא – – –
היו"ר אחמד טיבי:
פסוק אחד. אבל אני מוסיף לך זמן בגלל הדברים משובבי הלב שלך.
בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):
"לכן אמֹר לבית ישראל כה אמר ה' אלוקים לא למענכם אני עֹשה בית ישראל כי אם לשם קֹדשי אשר חִללתם בגוים אשר באתם שם" – כל מה שאנחנו עושים פה היום זה קידוש השם אחד גדול. "וקִדשתי את שמי הגדול המחֻלל בגוים אשר חִללתם בתוכם וידעו הגוים" – אחמד, גם אתה תדע – "כי אני ה' נאם ה' אלוקים בהִקדשי בכם לעיניכם". כשמדינת ישראל קורמת עור וגידים, גם אחמד וחבריו מבינים שיש ריבונו של עולם ושהוא מחזיר שכינתו לציון, ושהאמת האלוקית של העולם הולכת להתברך. "ולקחתי אתכם מן הגוים" – הינה, הקומה הראשונה – "וקִבצתי אתכם מכל הארצות והבאתי אתכם אל אדמתכם". מה זה אם לא מה שקורה כאן ב-70 השנה האחרונות לנגד העיניים שלנו? ואז מגיעה גם קומת הרוח: "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טֻמאותיכם ומכל גִלוליכם אטהר אתכם. ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם והסרתי את לב האבן מבשרכם. ונתתי לכם לב בשר". והינה מגיע השיא: "ואת רוחי אתן בקרבכם ועשיתי את אשר בחֻקַי תלכו. ומשפטי תשמרו ועשיתם" – ואז, כמובן – "וישבתם בארץ אשר נתתי לאבֹתיכם והייתם לי לעם, ואנכי אהיה לכם לאלוקים".
וממשיך כאן הנביא ומתאר את הפריחה ואת הצמיחה הגשמית והרוחנית הגדולה שאנחנו חיים בתוכה, ובעזרת השם, מצפים שהיא תמשיך לצמוח ולפרוח נגד העיניים שלנו, ובעזרת השם יכירו וידעו כולם כולם כולם – כתוב גם, אתה יודע, בזכריה, אחמד – שיבוא היום ונכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים, ונהרו אליו כל גויים, ואמרו לכו ונלכה באורחותיו ונדע את דרכיו – כולם כולם כולם, היהודים ומי שאינם, יכירו בעזרת השם באמת האלוקית הגדולה של העולם, שהולכת ומתגלית. תודה.
היו"ר אחמד טיבי:
דרך ארץ קדמה לתורה. בבקשה, חבר הכנסת יוסף ג'בארין. א-נאאב יוסף ג'בארין.
בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):
אתה רואה, אתה כבר מתחיל לדעת. אתה רואה, כבר אתה מצטט לנו מאמרים של חז"ל, משניות.
היו"ר אחמד טיבי:
באתי מוכן מהבית.
בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):
מצטט משניות.
היו"ר אחמד טיבי:
תזכור את זה תמיד, סמוטריץ: דרך ארץ – –
בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):
אתה רואה. כאמור, לכו ונלכה – – –
היו"ר אחמד טיבי:
– – קודמת לתורה.
יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):
(אומר בערבית: אדוני יושב-ראש הישיבה ד"ר אחמד טיבי, חברי הכנסת המעטים בישיבה – – –)
היו"ר אחמד טיבי:
(אומר בערבית: שחלק מהם נכבדים.)
יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):
(אומר דברים בשפה הערבית, להלן תרגומם: מעטים אבל גם מאיכות חשובה. ראשית, אתחיל בברכות לתלמידים ביציע המבקרים. ברוכים הבאים. תודה על התעניינותכם בדיונים האלה. בזמן שאנו מדברים כעת בכנסת עשרות מבני עמנו מכפר שעב מפגינים מחוץ לכנסת, מול משרד האוצר. דרישתם היסודית והצודקת מאוד היא שיקבלו מים זכים וצלולים, כמו כל התושבים במדינה הזאת. באתי מההפגנה לאחר שהבעתי תמיכה בפעילותם, בהפגנתם ובהתארגנותם הפוליטית והחברתית. אני תוהה: האם זו בקשה גדולה, אבו כאמל, שבני עַם, ובכלל זה ילדים, זקנים ונשים, יקבלו מים נקיים? האם זו בקשה גדולה? או שבגלל שמדובר ביישוב ערבי יש רשלנות ועצימת עין? והנושא של זיהום המים נמשך כעת זה כמה שבועות. אני רוצה לחזק את ידי תושבי שעב, ואנחנו ברשימה המשותפת לצדם במאבק הזה ובהתארגנות הזאת, החברתית והפוליטית. על כל האחראים להתערב לאלתר לפתרון הבעיה הזאת.) אמרתי שאני בא למליאה אחרי שהשתתפתי בהפגנה מחוץ לכנסת של תושבי הכפר שעב שבגליל. ותחשוב, חבר הכנסת בן ראובן, מה הדרישה שלהם, מה הביא אותם מהגליל עד לכנסת. מה הביא אותם? דרישה בסיסית: לקבל מים נקיים מהברזים. זה כבר כמה שבועות שהמים קיבלו צבע, ונראה שהם לא נקיים, עכורים – צבע וגם ריח. ואני אומר לכם, הדבר הבסיסי הראשון שאני זוכר שלמדתי בבתי הספר – שאיך מגדירים את המים? מגדירים את המים כנוזל שאין לו ריח ואין לו טעם ואין לו צבע. פתאום הכול התבלבל בשעב, באמת. ואתם רואים את המים במו עיניכם, אפילו קשה, לא הייתם שוחים במים כאלה, אז על אחת כמה וכמה לראות את המים הללו יורדים מהברזים בתוך הבתים.
ולכן, אני מחזק את ידיהם של המפגינים, של תושבי שעב בכלל. הם סובלים מזה כבר כמה שבועות, וזו הזדמנות לקרוא לכל האחראים – בתאגידי המים, במשרד הפנים, במשרד האוצר – לפעול כדי לסיים את הסבל של התושבים. אם זה לא היה כואב להם ואם הם לא היו סובלים, לא היו מגיעים לכנסת עד ירושלים כדי להפגין. ואגב, הייתה להם גם שביתה של יומיים בבתי הספר כדי להגיד שאי-אפשר להמשיך עם המצב הזה. לכן, זו בהחלט קריאה לכל האחראים מעל דוכן הכנסת להתערב ולפתור מיידית את הבעיה הזאת.
שמעתי את הדיונים שהיו קודם – חבר הכנסת סמוטריץ ואחרים – המשך לדיונים שהיו אתמול, ואני רוצה לנצל את הדקות שיש לי כדי להציג את העמדה שלי בעניין חוק הלאום, שעבר אתמול בוועדה המיוחדת לחקיקת חוק הלאום להכנה לקריאה ראשונה. אני רוצה להגיד לכם שכשאני חוקר את המערכות המשפטיות במדינות מתוקנות בעולם, אני מזהה כל הזמן מגמה ברורה של חקיקה שמטרתה להגן על זכויות האדם, לעגן את עקרון השוויון, להגן על זכויות של קבוצות מיעוט ולחזק את המשטר הדמוקרטי. במדינת ישראל אני מזהה מגמה הפוכה. לא צריך לחקור את מה שקורה בישראל כדי ממש לזהות מגמה הפוכה. המשכן הזה נהיה גם חלוצי בחקיקה של חוקים אנטי-דמוקרטיים, חוקים גזעניים, והייתי אומר בהחלט – גם חקיקת אפרטהייד דוגמת חוק הלאום. חוק-היסוד מעגן יתרונות בחקיקה שהם רק מנת חלקו של הציבור היהודי, גם בתחום ההגירה, באמצעות עקרון השבות ליהודים וליהודים בלבד, גם בעניין הסמלים, גם בעניין מעמדם של המוסדות הלאומיים היהודיים, גם בעניין ימי החופש וגם בעניין השפה – הקביעה שרק השפה העברית תהיה שפה רשמית בישראל, ולאחר 70 שנה מקום המדינה, לפגוע במעמדה של השפה הערבית, לבטל את מעמדה כשפה רשמית לצד השפה העברית, ולקבוע שיש לה מעמד מיוחד שלא ברור מהו, המעמד המיוחד הזה. אבל גם אותו סעיף קשה במיוחד, סעיף אפרטהייד מובהק, מובהק – אני רואה ששר הבינוי והשיכון נמצא. אני לא יודע למה ברחת מספסלי הממשלה, אבל זה סעיף שבדיוק שנוגע למשרד שלך.
שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:
לא הבנתי את השפה.
יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):
עכשיו אני מדבר בעברית. אני מקווה שבעברית תבין אותי. הסעיף שבהצעת חוק הלאום שמרשה הקמת התיישבויות קהילתיות על בסיס לאום או דת – ואם השר לא יודע, אז אני אומר לך שאתמול, בישיבה של הוועדה המיוחדת, נציג היועץ המשפטי לממשלה אמר במפורש שהסעיף הזה שמאפשר הקמת יישובים על בסיס לאום או דת הוא סעיף שמהווה אפליה בוטה, כלפי הציבור הערבי בעיקר. נציג היועץ המשפטי אמר את זה. ולכן, כבוד השר, אם יש לך הוראה בחוק שלא רק חברי הכנסת מהרשימה המשותפת או מהאופוזיציה אלא נציג היועץ המשפטי משתמש לגביה בביטוי של אפליה בוטה, אני לא מבין איך אפשר ככה לעבור לסדר-היום אל מול עמדה משפטית נכונה כזאת.
הרי תבינו, מה זה אומר שאפשר, משפטית, להקים התיישבות על בסיס לאום או דת? מה זה אומר? זה אומר שאותה התיישבות שמקימים אותה עכשיו יכולה לתלות שלט בכניסה, ובשלט יהיה כתוב שבמקום הזה יגורו רק יהודים. זו המשמעות האופרטיבית של העניין הזה, ואני לא מגזים. זו המשמעות. לתת גושפנקה לפרקטיקה מפלה וגזענית כזאת – פשוט זה בלתי נתפס. הם יכולים לשים שלט בכניסה לאותו פרויקט דיור ולהגיד: לא מוכרים לערבים כאן, זה רק ליהודים. זה כאילו יהיה חוקי. יש מדינה אחרת בעולם שיכולה לטעון שהיא מדינה מתוקנת, דמוקרטית, שוויונית ושתאשר חקיקה כזאת, חקיקת אפרטהייד? ואני אומר אפרטהייד לא כקלישאה, אני אומר את זה כנתון עובדתי, כי מה זה אומר התיישבות נפרדת על בסיס לאום או על בסיס דת או על בסיס גזע? זו בדיוק המשמעות של האפרטהייד.
אומנם אני חושב שחקיקה כזאת היא בטח בלתי חוקית ובלתי חוקתית, כפי שנציג היועץ המשפטי של הממשלה אומר, אבל השאלה היותר-מהותית לדעתי היא לא השאלה המשפטית, היא יותר השאלה הציבורית, השאלה המוסרית: איך הגענו למציאות פוליטית כזאת שמקדמת חקיקה גזענית, חקיקה פוגענית? איך הגענו למצב הזה? אבל כנראה שאלה הפנים של הממשלה הזאת, אלה הפנים של ממשלת הימין שמקדמת חקיקה כל כך פוגענית.
ואתם יודעים מה? אני גם תוהה איך אני יושב בוועדה בתוך הכנסת שדנה בסעיף כל כך גזעני, סעיף של אפרטהייד, ואני לא שומע צעקה. לאן הגיעה הכנסת? באילו מדינות קיבלו חקיקה שרודפת אחרי קבוצת מיעוט? איזה משטרים קיבלו חקיקה וקיבלו מדיניות שמכוונת לפגוע בקבוצת מיעוט? שאני אשיב לכם? הרי כולם יודעים את ההיסטוריה, גם של העם היהודי, בעיקר של העם היהודי בקונטקסט הזה. ואז, אחרי עשרות שנים, לראות שבכנסת דנים בחקיקה הזאת ומעבירים את זה כאילו שזה דבר שבשגרה, זה פשוט בלתי נתפס, השפל המוסרי והציבורי שהשיח במדינת ישראל הגיע אליו. זה פשוט בושה וחרפה.
כבוד השר, אני הייתי מצפה ממך שאחרי שאני מסיים שתעלה כאן ותתערב, ותגיד שחקיקה כזאת אינה מקובלת עליך, שהפרדה על בסיס לאום או דת או גזע לא יכולה להיות מקובלת עליך. ואחר כך – אבל גם אומרים שיכול להיות שהיום, אחרי שיסתיים הדיון בתקציב, יכול להיות שעוד יביאו את החוק הזה לקריאה ראשונה במליאה, זאת אומרת שמתכוונים לעשות את הדבר הזה. ואחר כך תוהים איך אני טוען שיש סתירה בין המדינה היהודית למדינה הדמוקרטית. הינה, יש לכם אחלה דוגמה, הדוגמה הכי מובהקת לסתירה הזאת. אם משמעות המדינה היהודית זה להעניק יתרונות בחוק ובמדיניות באופן בלעדי לציבור היהודי על חשבון האזרחים הערבים, ילידי המקום, אם זו המשמעות של להיות מדינה יהודית – לתת עליונות לציבור היהודי – אז ודאי שזה סותר עקרונות דמוקרטיים בסיסיים. דמוקרטיה לא יכולה לחיות עם מצב שאין אזרחות שווה, שיש אזרחות סוג א' שהציבור היהודי נהנה ממנה; אתה, חבר הכנסת בן ראובן, שר השיכון, מזכירת הכנסת ירדנה מלר, לכם יש אזרחות דה לוקס, אזרחות סוג א', בגלל החקיקה הפוגענית הזאת, הפוגענית במי שאינו יהודי. ואז אזרחי המדינה הערבים, גם חברי כנסת כמו חברי אבו עראר, כמו יושב-ראש הישיבה חבר הכנסת אחמד טיבי, כמו סגן מזכירת הכנסת נאזם באדר – משאירים לנו אזרחות סוג ב', סוג ג', סוג ד'. ולכן, זה סיווג, קלסיפיקציה, סיווג אתני מפורש, ברור, גלוי, של האזרחות הישראלית. מישהו יכול להגיד לי שזה דמוקרטי? מישהו יכול להגיד לי שזה מתיישב עם ערכים אוניברסליים של שוויון, של אזרחות שווה, של דמוקרטיה מהותית?
והדברים מתחדדים יותר כשמצביעים ומבינים ומעכלים את המאפיינים של הציבור הערבי בישראל, שהוא לא רק מיעוט לאומי ולשוני ודתי ותרבותי – כמו למשל המיעוט דובר הצרפתית בקנדה, נגיד; בגרמניה יש מיעוט טורקי של מיליונים – אלא זה מיעוט שהוא גם מיעוט ילידי, זאת אומרת, הוא נמצא והוא קיים והוא חי בארץ הזאת עוד הרבה לפני קום המדינה. וזו לא סתם נוכחות פיזית, אלא נוכחות עם תרבות פורחת ועם זהות ערבית-פלסטינית משגשגת בחיפה, יאפא, עכא, א-לוד וא-רמלה, נצרת ואום אל-פחם, אל-מֻתַ'לַּת וא-נקב. זו אוכלוסייה מקורית, ילידית (אומר בערבית: בעלי הקרקע המקוריים – –)
<< קריאה >> טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): << קריאה >>
ילידים.
יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):
(– – והילידים – –)
היו"ר אחמד טיבי:
(אומר בערבית: יש למילה משמעות.)
יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):
(– – אנשי המקום.) ולכן, כשמדובר בקבוצה ילידית שהיא קבוצת לאום וקבוצת לשון וקבוצת תרבות – – –
היו"ר אחמד טיבי:
Indigenous.
יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):
Indigenous people. native community.
זה לא רק שמשפטית, המשפט הבין-לאומי מגן באופן מובהק על זכותה של הקבוצה הזאת לשוויון ולזהות קולקטיבית פורחת, אלא גם מבחינה מוסרית צריך לשמר את המעמד של אותה קבוצה, גם במסגרת הפוליטית החדשה, בתור קבוצה שנהנית משוויון, מהכרה קולקטיבית, מחופש לפיתוח הזהות התרבותית והלאומית שלה, אבל גם שלא תהיה מופלית בחקיקה; שלא תהיה חקיקה שמעדיפה במפורש, בריש גלי, את קבוצת הרוב. אם החוק צריך להעדיף קבוצה, אז הוא צריך להעדיף בהעדפה מתקנת דווקא את קבוצת המיעוט – המיעוט המקופח והמיעוט המודר. אבל אין דבר כזה בתפיסות דמוקרטיות לתת עדיפות כל כך רחבה, בכל כך כל הרבה חוקים ובכל כך הרבה נושאים, דווקא לקבוצה הדומיננטית, לקבוצת הרוב. זה אנטי-דמוקרטי, זה אנטי-זכויות אדם, זה אנטי-מוסרי, והכנסת הזאת, לצערי, רק מקצינה את המגמה הזאת, והממשלה הזאת מקצינה את המגמה הזאת.
ולכן, זה פשוט צו השעה לפעול כדי להפיל את הממשלה ולהפיל את המדיניות הזאת ולשנות כיוון – כיוון למען דמוקרטיה אמיתית, למען חיזוק ערכים של זכויות אדם והערך הבסיסי של שוויון. תודה רבה.
היו"ר אחמד טיבי:
שוכרן לנאאב יוסף ג'בארין. חבר הכנסת איל בן ראובן, בבקשה.
איל בן ראובן (המחנה הציוני):
כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת, בהתייחס לדברי חברי בצלאל סמוטריץ, חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ, אומר רק בקצרה שלאור דבריך המלומדים על הדמוקרטיה שכחת לציין שדמוקרטיה נועדה בראש וראשונה לשוויון ולזכויות המיעוט. כן מדינה יהודית דמוקרטית, כן מדינה חזקה וצודקת, אבל חשוב לזכור: אין סתירה בין רוב יהודי נדרש לבין שוויון מוחלט לכלל אזרחיה.
ואני חוזר לעניין התקציב. אנחנו עוסקים היום פה בתקציב המדינה – לכל הדעות עניין מרכזי מאוד בחייה של מדינה. אבל בואו נאמר את האמת: מה מעניין את הציבור היום, התקציב? ממש לא. מה יהיה עם ראש הממשלה הזה – זה הנושא. ראש ממשלה שרובו-ככולו טבול בחקירות משטרה, בחוק השתמטות, שמובל על ידי קצוות שמנצלים ראש ממשלה חלש, שכיסאו חשוב לו יותר מהדמוקרטיה, מעתידה של מדינת ישראל כמדינת מופת דמוקרטית, יהודית, חזקה וצודקת.
נאמר לא פעם שהתקציב הנוכחי הוא הבטחה של ממש לאזרחי ישראל, שיש בו ביטוי רחב אפילו למצעי מפלגות האופוזיציה. דובר על יציבות ואיתנות למדינה, למשק, לכלכלה. אני לא מזלזל בדברים הטובים שיש בתקציב, ומותר וגם צריך לפרגן על דברים טובים שנעשו. כבוד השר יואב גלנט עושה הרבה דברים טובים, אני מוכרח לציין.
שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:
מנסה.
איל בן ראובן (המחנה הציוני):
מנסה? לאט-לאט גם תצליח. אלה דברים שלוקחים זמן, ויש גם הצלחות. אבל אני מוטרד יותר מנושאים שאיתם נמנע התקציב הנוכחי מלהתמודד ומהבעיות שהוא בעצם משמר בכך. בהקשר לכך אני אמקד את הערותיי תחילה בתקציב בנושאי ביטחון והצלת חיי אזרחים, בעצם אלו שלמענם אנחנו נמצאים כאן היום – נושאים שצועקים רק כאשר הם חובטים בך.
תקציב מערכת הביטחון, תקציב המדינה בכל אשר למיגון יישובי קו עימות, בדגש על הצפון, התקציב הזה, הנוכחי, ל-2019, הוא בעיניי חסר אחריות. חצי מענה הוא לא מענה כלל ברגע שחיי אדם מונחים על הכף. חצי, רבע, עשירית.
חיים ילין (יש עתיד):
150 מיליון שקל זה לא מספיק.
איל בן ראובן (המחנה הציוני):
אני יודע, אני יודע. אני מייד מדבר על זה. 150 מיליון ש"ח הם רחוקים אפילו מחצי מענה, הרחק משם. אתה לא יכול לתת מענה שיציל חצי משפחה, שיציל חצי מתושבי היישובים.
אם נשים רגע בצד את חקירות ראש הממשלה והמשבר המדומה שניסה ראש הממשלה וסביבתו לייצר לנו בימים האחרונים ונדבר על נושאים באמת חשובים שעומדים לפתחנו, כדוגמת הזירה הצפונית, שלצערי, באמת לצערי, הולכת ומסלימה – כמו שאמר חברנו ד"ר חיים אסא, עננים אפורים מעל ראשנו, מאמר שאני נאלץ להסכים איתו – נבין שאנחנו נמצאים בפיגור, פיגור שמפקיר את האזרחים.
אין ספק שהעימות בזירה הצפונית עשוי להתפתח למערכה רחבה, שהסבירות לה גבוהה בהרבה ממה שהייתה לפני שלוש, ארבע וחמש שנים. במערכה שכזאת אזרחי המדינה בכלל ואזרחי הצפון בפרט יהיו מטרה עליונה מצד אויבינו, כי אלו מטרות הטרור, אלו שאיתן אנחנו מתמודדים. ואני אינני מזלזל באויביי. היכולת להטיל אלפי רקטות ביום לשטחה של ישראל, ורובן לצפון, זאת יכולת קיימת.
לצערי, ממשלת ישראל – למרות הבטחת ראש הממשלה; כנראה שבמצבו אין לו זמן לכך –אדוני היושב-ראש, עדיין לא השכילה להידרש לכתיבת תפיסת ביטחון לאומי ויצירת מדיניות ביטחון לאומי תואמת. באמת באמת זה אולי יותר חמור מסוגיות התקציב הלא-שלם הזה. והתוצאה, בנושא שעליו אני מדבר, הגנת אזרחי המדינה – והרי היא מחולקת בין גורמים שונים – אני קובע בהיבט המקצועי שהעורף האזרחי, בדגש על הצפון, איננו מוכן כראוי למערכה ולאיומים שמתהווים שם. ואני לא אומר זאת בשביל להפחיד את אזרחי המדינה. אני מעדיף לומר זאת עכשיו בקול רם ומעל הפודיום הזה לפני המערכה, לפני שנצעק מדוע לא אמרנו ולא עשינו.
לצד זאת אני חייב לומר שברמה הטקטית, שם כן התקדמנו. פיקוד העורף, רח"ל ואחרים בהחלט עושים עבודה רבה וחשובה. התקציב כפי שהוא מוגדר בספר התקציב מחלק משהו כמו 150 מיליון ש"ח, שמוקצים למיגון בכלל המדינה ולמספר רב של נושאים, נושאים חשובים – התרעות, אזעקות, צפירות וכו' – אבל המיגון הפיזי, שחסר בצורה דרמטית בצפון, לתושבי הצפון, איננו נכלל בו, והסכום המוגדר כרגע איננו מגרד את הצורך. אני מדבר על ממ"דים לכל אזרח. לכל אזרח אני מתכוון ערבים ויהודים שחיים בטווחים שבין 0 ל-40 ק"מ מגבולות לבנון, רמת הגולן, שיאפשרו הגנה ראשונית והכרחית בתוך 10 עד 15 שניות מרגע הישמע אזעקה, כמו שמדינת ישראל ידעה לעשות היטב בעוטף עזה – ואדוני השר, אתה מכיר את זה היטב בדרום – והיא עשתה זאת מתוך ניסיון והבנת האיום. אומר את זה היום שר הביטחון; אומר את זה – וירשה לי לצטט אותו – יושב-ראש ועדת החוץ והביטחון אבי דיכטר; אומרים את זה כל חברי ועדת המשנה לענייני עורף, שגם אני אני חבר בה, בראשות עמיר פרץ.
אני הכנסתי הסתייגות מהותית לנושא המיגון בדרישה ל-500 מיליון ש"ח בדמותם של מענקים והלוואות שיאפשרו לאזרחים להתמגן כראוי מפני האיום המתגבש. זוהי זכות בסיסית שלה זכאי כל אדם ואזרח – הזכות לחיים ולביטחון אישי – והמדינה, בנושא זה ספציפית, היום, מועלת באחריותה ובתפקידה. נדרשת תוכנית חמש-שנתית בסך 2.5 מיליארד ש"ח, תוכנית בין-משרדית, אפשר לקרוא לה תר"ש עורף – שדרך אגב, בניירות בצורה כזאת או אחרת היא קיימת, רק שאף אחד לא נוגע בה ברצינות ולא מתקצב אותה.
ואם כבר אנחנו עוסקים בצורכי ביטחון, אותי מאוד מדאיג שאישור התקציב לצרכים אלו, לצורכי הביטחון, לא נעשה בתהליך סדור וראוי בהתאמה לגודלו וחשיבותו. הייתי נוכח לאורך חלק מדיוני התקציב של ועדת החוץ והביטחון המשותפת עם כספים, ואני רוצה לומר לכם שהממשלה מבקשת לאשר את תקציב צה"ל לשנת 2019 בצורה חפוזה, בלי שניתנה לצה"ל האפשרות לערוך את עבודת המטה היסודית בנושא ובלי הערכת מצב עמוקה ורצינית כמו שצה"ל יודע לעשות, ועל בסיסה בונים תוכנית עבודה שנתית. את הנוהל הזה, השר גלנט, אנחנו מכירים היטב מימים ימימה. ופה הרי זה אבסורד – שאנחנו מבקשים היום לקבוע לצה"ל את תמונת האתגרים שאיתם הוא צפוי להתמודד בלי שניתנה לו ההזדמנות העמוקה והרצינית להתכונן לכך. צה"ל צפוי לגשת להערכת המצב שלו לשנת 2019 בימים אלו ולדון בכך במשך שלושת, ארבעת, חמישת החודשים הקרובים. ולכן אני שואל: איזה מין תקציב – זה שאנחנו מאשרים – באין הסתמכות על הגורם המקצועי המרכזי בתמונה, לאחר שהוא עשה עבודת עומק אמיתית ורצינית בנושא?
אני רוצה להתייחס לנושא נוסף בנושא הביטחון – סוגיית התעשיות הביטחוניות. לאור ה-MOU, למי שלא מכיר, סוגיית הסכם הסיוע האמריקאי והחיוב – ואני קורא לו בעצם גם החישוק – לעסקאות גדולות בארצות הברית, על בסיס תעשייה אמריקאית ועובדים אמריקאים, מי ידאג לאנשי התעשיות שלנו, התעשיות הביטחוניות הקטנות והבינוניות, לכל אותם קבלני משנה ולעובדיהם? אני לא דואג לחברות הגדולות; הן יסתדרו בארצות הברית – רפא"ל, תעשייה אווירית, אלביט; הן כבר שם, עם חברות-בת כאלה ואחרות. אבל החברות הקטנות, אלו שהן קבלני המשנה, שהן כל כך חשובות לביטחון ישראל, הן לא ישרדו בצורה הזאת. בתקציב הנוכחי אין לכך שקל, אין הסתכלות בכלל לנושא הזה. הדאגה של האמריקאים לעובדיהם, הדאגה של ההודים לעובדיהם, לצערי גוברת בענק על הדאגה שלנו, של הממשלה שלנו, לתעשיות שלנו, לאותם אלפי אנשים שעובדים בתעשיות הכל-כך חשובות האלה.
נושא נוסף שמטריד אותי, כבוד היושב-ראש, וגם הוא קשור לחיי אדם, הוא בטיחות בעבודה – בטיחות בעבודה בכלל ובבנייה בפרט. התקציב הנוכחי איננו נותן מענה להפקרות בעניין טיפול רשויות החוק והאכיפה כדי לעצור את מכת ההרוגים והפצועים היומיומית שמתרחשת בענף הבנייה, ולשים מאחורי סורג ובריח, לצורך העניין, את האשמים בכך. חברי הכנסת, כבר השנה, לאחר עשייה לא מעטה – וישנם שינויים: יש חקיקה, יש ענישה מינהלתית, יש ראשי חברות גדולות שבהחלט מתייחסים אחרת היום לנושא בטיחות, אבל התוצאות – התוצאות עדיין רחוקות רחוקות מלהניח את הדעת. בחודשיים האחרונים, כבוד היושב-ראש, עשרה עובדים הרוגים, עשרה, ונטע רוטמן זיכרונה לברכה, שנהרגה לאחר שמנוף התרסק על מכוניתה. ואנחנו יודעים שיש מקומות שמנופים יכולים גם ליפול על גן ילדים כאשר זה מופעל על ידי אנשים לא מקצועיים.
היעד חייב להיות שינוי תרבות בנושא הזה, וזה דורש משאבים. אני אתן דוגמה: יחידת החקירות המשטרתית בשיתוף עם מינהל הבטיחות, שסוכמה לביצוע ב-2019, ועלותה הכוללת נאמדת ב-14 מיליון שקל, איננה מוזכרת בתקציב. זה, למול, כבוד היושב-ראש – תקשיבו טוב – למול 4.7 מיליארד שקל שאנחנו משקיעים מדי שנה בנפגעים בתאונות עבודה בכלל, שבערך 60% מהם הם סביב תאונות הבנייה.
ואני ממשיך. ומה באשר למערכת הבריאות, בדגש – אני שם דגש פה על הפריפריה הצפונית. בתקציב הנוכחי מערכת הבריאות אכן קיבלה עוד, אבל בתקציב הזה אין שינוי אמיתי במצב. דיברנו על תוכנית הצפון, היה טקס מרשים במעלות, בא ראש הממשלה, סיפר לנו על תוכנית גדולה. דיברנו על צמצום פערים בתקציב הקיים. לדוגמה, בית החולים פוריה משווע כבר להוציא לפועל תוכנית קיימת, את מרכז השיקום שלו, בעלות של 150 – כנראה מטפס לכיוון 200 מיליון, והוא תקוע, הוא תקוע בלי תקציב. משרד הבריאות דורש מבית החולים לממן 40 מיליון שקל מתקציבו לתוכנית – מאיפה זה יבוא? הרי התורמים לבתי חולים תורמים לאיכילוב ולבילינסון – ובסדר, שיתרמו; הם רוצים את שמותיהם שם. מי תורם לבית חולים נהריה? מי תורם לבית חולים פורייה או בצפת? שם אין תורמים. ולכן, המצב הנוכחי הוא לעג לרש. במצב הנוכחי לא יהיה מרכז שיקום, למרות שמציגים לנו את מרכז השיקום הזה כאיזושהי התפתחות מדהימה שהולכת כרגע להתפתח. זה לא הולך לקרות בתקציב הנוכחי. שלא לדבר על האבסורד שלמשל כוח אדם, רופאים, שצריך להכשיר אותם על מנת שהם ידעו לעשות את העבודה שם – אין תקן לדברים האלה. נראה, נגיע, יהיה בסדר. זה לא עובד כך.
ואני אומר שבנושא הבריאות אנחנו משחקים פה משחק מעוות. מערכת הבריאות, בתוצאותיה בצפון, כבוד היושב-ראש, בתשתיות שלה, בכל מה שקשור אליה, היא בלתי אפשרית: התמותה גבוהה יותר; התחלואה גבוהה יותר; תמותת התינוקות, סטטיסטית, בצפון גבוהה יותר מאשר בכל מקום אחר בארץ; שיעור מיטות ל-1,000 נפש נמוך יותר; שיעור הרופאים המקצועיים המומחים נמוך יותר. אז שם אנחנו בוחרים לחסוך? נדרשת תוכנית ייחודית בנושא הבריאות לצפון. עד אז, אם לא תהיה תוכנית כזאת, הפערים רק ילכו ויגדלו.
כמו כן, כבוד היושב-ראש, הממשלה דואגת לבשר לנו חדשות לבקרים שהצמיחה טובה, האבטלה נמוכה והכלכלה חזקה. זה אכן נראה ונשמע מרשים, אבל עם זאת ראינו את דוח ה-OECD על כלכלת ישראל שהתפרסם ביום ראשון האחרון, והוא מבשר לנו חדשות רעות שאותן ראש הממשלה, כשהוא עומד פה על הפודיום, הוא משום מה שוכח לספר לנו אותן. לפי הדוח, שיעור העובדים העניים בישראל ממשיך לטפס, והוא הגבוה ביותר בהשוואה לשאר מדינות ה-OECD. ערביי ישראל והחרדים, כתוב בדוח, אינם נוכחים מספיק בשוק העבודה, והם אחוז הולך ועולה בחברה הישראלית. כמו כן, שיעור העוני בקרב ילדים בישראל הוא רחב; קצבאות הילדים הניתנות לא מצליחות לחלץ אותם הילדים האלה, את המשפחות האלה, מהעוני. יותר מכך, הילדים האלה, שגדלים, שרואים את הוריהם עובדים אבל עדיין נשארים עניים – זה מנציח בפניהם את הסברה שעבודה איננה מחלצת מן העוני ולכן גם הסיכוי שלהם להיחלץ ממנו בעתיד קטן.
בשורה התחתונה בנושא זה אומר שמדובר במדינה עשירה לאזרחים רבים – יותר מדי רבים – עניים שנמצאים במצוקה, במצוקה יומיומית, והממשלה נמנעת מלראות זאת. ובמקום שראש הממשלה ושר האוצר ימשיכו לדבר בחוסנה הכלכלי של המדינה – שיתחילו לפעול למען אותן אוכלוסיות חלשות שאין מי שיזעק את זעקתן.
לסיכום אומר שהתקציב המובא כאן הוא חסר – הוא חסר לביטחון האזרחים הכלכלי והפיזי; הוא חסר למקומות עבודה בצפון; הוא חסר לעצירת ההרג המיותר בתאונות בענף הבנייה; הוא חסר לשירותי הבריאות שלהם זכאים אזרחי הצפון ובכלל; הוא חסר ליצירת שינוי אמיתי בין המרכז לפריפריה, לאיזונים נכונים יותר בין עשירים – ולעשירים, שיהיה להם לבריאות, אינני נגד עשירים – אבל בין עשירים לבין עניים, שיוכלו לחיות בכבוד בסיסי. בשורה התחתונה הוא חסר בסדר עדיפויות לנושאים שצועקים – וחלק מהם צועקים רק כשהם קורים.
פתחתי ואני מסיים באיום הקיומי האמיתי על מדינת ישראל. הוא איננו ביטחוני; הוא הכשל והמורד החברתי התלול שבו נמצאת המדינה בגלל מנהיגות שאיבדה את דרכה הערכית, המוסרית והדמוקרטית. חברי הכנסת, כבוד היושב-ראש, הביטחון הלאומי מורכב משלוש צלעות – פחות או יותר משולש שווה צלעות: ביטחונית, כלכלית וחברתית.
אם אתם יכולים לדבר קצת יותר בשקט, כבוד השר? מאוד יעזור לי.
שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:
חבר כנסת צריך לדעת להתגבר על 120 צעקות. שניים זאת הבעיה?
איל בן ראובן (המחנה הציוני):
שניים כאלה זה – – –
היו"ר אחמד טיבי:
א. ביטן הוא לא רק ח"כ אחד בלבד.
דוד ביטן (הליכוד):
אני שמן אז אני – – –
היו"ר אחמד טיבי:
לא אמרתי. אתה שווה כמה.
איל בן ראובן (המחנה הציוני):
דיברתי על המשולש שווה הצלעות של הביטחון, הכלכלה והחברה. הצלע הביטחונית – יש בה פערים; אפשר לייצב אותה. גם את הצלע הכלכלית ברובד הלאומי אפשר לייצב. הצלע החברתית, כבוד היושב-ראש, הצלע החברתית קורסת, והיא מושכת איתה את הצלע הביטחונית והכלכלית. היא קורסת בגלל ראש ממשלה שכיסאו ושרידותו חשובים לו יותר מדמוקרטיה; ראש ממשלה ששקוע בחקירות עד צוואר ובשארית כוחותיו, במקום להילחם על חפותו בצורה ראויה, תוקף את שומרי הסף, תוקף את חוקריו וכל אלו שמתוקף תפקידם עוסקים בתיקי החקירה שלו ושל סביבתו הכושלת; ראש ממשלה חלש, שהקצוות הקואליציוניים מטלטלים אותו מצד לצד, והוא כמו דגל הולך עם הרוח.
על דוגמה אישית אני לא מוצא מילים בכלל להציג את החידלון. חברה ישראלית שזה חודשים עוסקת בחקירות ראש ממשלה, חברה שמובלת מעוצמת ההפחדות וממגמות כוחניות כלפי הזר וכלפי האחר שנמצאים כאן בארצנו, חברה ללא מצפן מוסרי וערכי שאותה אמורה להוביל מנהיגות, זוהי חברה מידרדרת. התקציב, ככל הנראה, יעבור מכוח הרוב, אבל אנחנו נמשיך את המאבק להסרת מנהיגות מובלת שאיננה מובילה לשום מקום; מנהיגות שחרתה על דגלה את הסטטוס קוו, את שימור המצב כמעט בכל תחום\ שמשמעו אחד: הידרדרות לאחור. תודה.
היו"ר אחמד טיבי:
אני מודה לך, חבר הכנסת איל בן ראובן. חברת הכנסת מיכל בירן, בבקשה, 18 דקות.
מיכל בירן (המחנה הציוני):
תודה רבה. אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני חושבת שהכותרת שלי היום היא "ללכת עם, להרגיש בלי" – המשפט הידוע שכולנו מכירים, עוד כשדיברו על חזיות. אנחנו אוהבים מאוד את התחושה, שבחלקה היא מוצדקת, שישראל היא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. למעשה, זה גם הטיעון המרכזי שלנו בבריתות שיש לנו עם מדינות אחרות – ארצות הברית, אירופה – הטיעון המרכזי על זה שגם אם כועסים עלינו וגם אם לא מסכימים על הכול, יש להם אינטרס לחזק דווקא אותנו כבעלי ברית, מכיוון שאנחנו הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.
אבל לפעמים אני שואלת את עצמי אם התפיסה הזאת לא מושתתת באמת על נוסטלגיה כזאת משנות ה-70, שבאמת בנו פה מדינה לתפארת. המפעל הציוני, מבחינתי, בנה פה מדינה עם היסודות הכי נכונים של שלטון החוק, של שוויון זכויות.
השעון לא – העירו לי.
אבל אני תוהה לפעמים אם הגאווה הזאת היא לא אדים מדלק שמילאו לפני עשרות שנים במכונית הזאת ועכשיו אנחנו בעצם מתניידים על אדי דלק. לא רק שאנחנו לא מתקדמים – שזה מה שאתה מצפה שיקרה בכל מדינה נורמטיבית, שככל שהשנים עוברות אנשים נהיים יותר מתקדמים, יותר פתוחים, יותר מכילים, מכפרים על טעויות עבר, משנים, מתקנים – נראה שאנחנו דווקא הולכים אחורה. לא רק 2018 נראה שהיא לא הגיעה למדינת ישראל, אלא לפעמים אפילו המאה ה-21.
אחד הפרמטרים המעניינים הוא התחושה הזאת שלנו שאנחנו חלק מהאיחוד האירופי. זה העניין "ללכת עם ולהרגיש בלי". אנחנו מרגישים שאנחנו חלק מהיורוליג, אנחנו שולחים נציגה לאירוויזיון – ואולי זה הזמן לאחל לנטע ברזילי הצלחה בתחרות. אני לא יודעת אם יהיה או לא יהיה לופר על הבמה, אבל ללא ספק, השיר מתנגן בלופ אצלי בראש. אז שוב, כל הדברים האלה נותנים תחושה ממש טובה ותחושה שאנחנו ממש כפסע מהאיחוד האירופי. אנחנו גם חלק מהארגון הכלכלי של מדינות האיחוד האירופי.
אבל האם באמת היינו מצליחים להיכנס להיות חברים מלאים באיחוד האירופי? ואיך נקבע הפרמטר של חברות באיחוד האירופי? יש סעיף שקובע בצורה כללית שהמדינה המועמדת צריכה לעמוד בעקרונות של חירות, דמוקרטיה, כיבוד זכויות אדם, חירויות יסוד ושלטון החוק. אני חוזרת: הפרמטרים לכניסה לאיחוד האירופי – המדינה המועמדת צריכה לעמוד בעקרונות של חירות, דמוקרטיה, כיבוד זכויות אדם, חירויות יסוד ושלטון החוק.
עכשיו, אנחנו רק מתחילים לגרד פה קצת את השטח, ואנחנו מבינים שיש לנו בעיה. מדברים על חירות. חירות – נראה שבמדינת ישראל היא מאוד סלקטיבית. אפילו כשאנחנו רואים את הדרמה האחרונה עם חוק המרכולים – ואני, חשוב להגיד, לא חושבת שזכותו של אדם לקנות בכל רגע, ושזכויות עובדים זה דבר חשוב, ושיום השבת כיום מנוחה הוא אחת מההמצאות הנהדרות שהיהדות נתנה למין האנושי, אבל אין ספק שהדיון הציבורי הזה העלה על פני השטח דילמה. יש קהילות, יש ערים, יש תושבים, שרוצים לעשות חלק מהקניות שלהם – ההכרחיות, הנחוצות, הבקבוק של המיץ או קרטון החלב – בשבת. המתח וההתנגשות הציבורית בעניין הזה מראים שגם עניין החירות פה הוא לא כל כך מובן מאליו. מצד שני, למי כן נותנים את החירות? נותנים את החירות להפלות אנשים אחרים. בחוק הלאום, שעבר בקריאה ראשונה, ממש טרומית – טרומית? לא, זו הייתה ראשונה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
ראשונה.
מיכל בירן (המחנה הציוני):
ראשונה. ממש – – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בוועדה.
מיכל בירן (המחנה הציוני):
בוועדה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בוועדה. כן, לדייק.
מיכל בירן (המחנה הציוני):
עבר בוועדה אתמול תחת סעיף שנשמע ממש יפה, כאילו כזה שמקדם חירות, ושכל קהילה באמת תחליט לעצמה איך היא מתנהלת, מתוך כבוד למסורת, התרבות, התרבות הייחודית. עכשיו, בניגוד למרכולים – שגם שם, זה ברור שאנחנו מדברים על אנשים שיאפשרו להם חופש בשכונות שהן יותר חילוניות, בלי לבוא ולנקר עיניים במקום שהקהילה בו אחרת – בחוק הלאום הזה, מה שמאפשרים זה בעצם היתר ולגיטימציה, למשל לחרדים, למשל, לחלק מהקהילות של ערבים ודרוזים במדינת ישראל, להפלות נשים, כי זה חלק מפלורליזם תרבותי. שם זה בדיוק המקום שהמדינה הייתה צריכה להתערב ולהגיד: לא. גם לאישה החרדית יש חירות ויש זכויות, ולא ניתן לאחרים לרמוס אותן באצטלה של פלורליזם תרבותי.
כיבוד זכויות אדם: אני חושבת שלא צריך כמעט להכביר. באותו חוק לאום – למשל להוריד את הערבית, את השפה הערבית, לנסות להוריד אותה מדרג, במקום שתי שפות רשמיות במדינת ישראל. אגב, כשאני נפגשת עם קבוצות מחו"ל ואני מסבירה להן למה אני רוצה לחיות במדינה יהודית – אני חילונית; יכולתי לחיות בכל מקום אחר – אני מסבירה להם שחשוב לי לחיות כאן כי אני רוצה לחיות במקום שבו ההיסטוריה של העם שלי מובילה אליו; במקום שבו העברית, שהיא שפתי, היא השפה המרכזית לצידה של הערבית; שלוח החגים היהודי הוא לוח החגים המרכזי שעל פיו מתנהלת המדינה – כל הסיבות שבשלן לי אישית מאוד חשוב לחיות במדינה יהודית. אבל כשאני מסבירה להם שכל זה – ולצד זה שהיה לנו שופט ערבי בבית המשפט העליון, לצד זה שהערבית היא שפה רשמית – אני מסבירה להם שלא מדובר בגזענות אלא באמת בכבוד לתרבות, למסורת, להיסטוריה, תוך כדי זה שאתה שומר על זכויותיהם של אנשים אחרים, ונותנת את הדוגמה לזה שבסופו של דבר גם אם מגיעות הצעות חוק גזעניות מהכנסת הזאת, בסוף בית המשפט העליון עוצר אותן. אבל לא בכדי – בדיוק בגלל העניין של זכויות האדם, ובשל עמידה מאוד איתנה של המערכת המשפטית – שוב ושוב עולות מהבית הזה הצעות שקוראות תיגר על בית המשפט העליון, מנסות להחליף את ההרכב שלו, מנסות להמציא מיני פסקאות התגברות, שיאפשרו לכנסת להתגבר על החלטותיו של בית המשפט העליון.
שלטון החוק: אני חושבת – שוב, מזכירה לכם: אנחנו מדברים על פרמטרים שעוצבו להצטרפות לאיחוד האירופי, והשאלה: האם היינו עומדים בפרמטרים האלה? חוק היועצים המשפטיים, שאנחנו שוב עוסקים בחקיקתו בבית הזה, גם הוא נוגע בליבת העניין. כי מה הוא אומר? באו השרים והתלוננו: סליחה, אני רוצה לעשות כך וכך; מגיע היועץ המשפטי ואומר לי: לא, זה אסור, זה לא חוקי, את זה אי-אפשר לעשות. אז אמרו: הא, למה צריך יועץ משפטי אם הוא לא נוח? אם אי-אפשר לשלוט בו? אולי מה שצריך לעשות זה פשוט לבחור בפינצטה את אותם יועצים משפטיים, את אותם עורכי דין, שיהיו מוכנים להכשיר כל שרץ בשביל לשאת חן בעיני השלטון. ובמקום שהחוק הזה יעורר סערה גדולה, הוא פשוט זורם כאן, ואני חושבת – לא יודעת אם רבים מבינים את זה שאם הוא באמת ייכנס לספר החוקים ויוטמע במערכת, הוא יערער במידה רבה את שלטון החוק בישראל.
חירויות יסוד – נישואים אזרחיים, זכות להורות לגייז: עכשיו, בעניין של הקהילה הגאה, זה מדהים שכשצריך לקחת זכויות, המדינה כבר מזמן, מזמן, יודעת להכיר במשפחות חדשות. למשל, יש לי חבר טוב. הוא ובן זוגו עשו תהליך של פונדקאות בארצות הברית וחזרו עם זוג תאומים. גנטית, האחד שלו ואחד שלו, ויש להם תורמת. תורמת הביציות הייתה אותה אם ביולוגית. המדינה לא נתנה להם פעמיים חופשת לידה, כי היא מבינה שזו משפחה אחת, זה זוג תאומים. זאת אומרת, כשזה זמן לקחת זכויות, המדינה לגמרי הבינה שיש פה משפחות חדשות. אבל כשצריך להכיר בזכויות – לא. אי-אפשר להתחתן פה. כל הדברים הסימבוליים פשוט לא קיימים, גם אם לאט-לאט מצמצמים את הפער בזכויות הטכניות, אם לקרוא לזה ככה. דוגמה נוספת, באמת, היא אימוץ הילדים. זה – נותנים לזוגות גאים לאמץ, אבל הם נמצאים בתחתית הרשימה. זאת אומרת, זה – שוב ושוב ושוב אנחנו נתקלים באפליה הזאת.
עכשיו, כשאתה מנסה גם להסביר לכל מיני משלחות מחו"ל – כשהיה את המצב שנתניהו, ראש הממשלה, החזיק אז חמישה תיקים, ואני מזכירה לכם: זה היה בריאות, תקשורת, חוץ, כלכלה וביטחון – כשאתה מנסה להסביר לאיזשהם אנשים שהם לא מתוך הביצה שלנו את הקונספט שבו, עם כל הכנסת הזאת והאנשים הטובים שיש בה, לא נמצאו אנשים לאייש את התיקים האלה, וראש הממשלה מחזיק את כל הסמכויות האלה בידיו, מאוד מאוד קשה להסביר איך זה יכול לקרות במדינה דמוקרטית.
היחס למשטרה: מה שקורה פה בתהליך החקירות, היחס לאלשיך, שאני רק רוצה להזכיר שבעצם נתניהו הוא שמינה אותו – אלשיך התגורר תקופה ארוכה בהתנחלות; אי-אפשר להאשים. כל הקונספירציה של: השמאל מנסה להקים, מנסה להפיל ממשלה, להפיל ראש ממשלה מכהן – נראה לי שזה ברור שזה ממש בדיחה כמעט להגיד את זה על אלשיך. אבל כשאלשיך מנסה לעשות את עבודתו ממש מקעקעים את האמון בו, את האמון במשטרה, בהאשמה בזה שהחוקרים היו אובססיביים וחשבו – בקיצור, אולי השיא של זה היה הדיון שהיה בכנסת שבו זומן אלשיך לנזיפה, לכאורה. אגב, הוא עמד בה ממש בגבורה.
תקשורת: בתור פוליטיקאית, אני אגיד לכם שזה באמת לא נעים שהתקשורת – כאילו גם אני הרבה פעמים חשה שעושים לי עוול, שלא מסקרים דברים חשובים שאני עושה, שלא מסקרים אותי נכון, אבל כל פוליטיקאי במדינת דמוקרטית יודע שגם אם 90% מהתקשורת מעצבנים אותך, ה-10% הנוספים, שעושים את עבודתם, חושפים שחיתויות, מאלצים אותנו למלא את תפקידינו בצורה הטובה ביותר. הם קריטיים למדינה דמוקרטית. הנאום הנורא שאילנה דיין נאלצה לשאת, עם תגובתו הארוכה של ראש הממשלה, תוך כדי שהיא צריכה להתייחס לעצמה, באמת, בכינויים שהדעת אינה סובלת, אני חושבת שייחרת פה לדיראון עולם כאיזשהו סמל להתנכלות של נתניהו לתקשורת. לזה מוסיפים את מה שקרה עם התאגיד ורשות השידור, וגם כל החקירות, שגם אם בסוף יסתבר שאין מן הפלילי – אם כי אני מאוד בספק, אבל גם אם זה מה שיסתבר, אי-אפשר להתעלם מזה שבמישור הנורמטיבי יש פה בעיה של ראש ממשלה שמשתמש במשאבים שלנו, של הציבור, כדי לסדר לעצמו תקשורת אוהדת.
עכשיו, לדברים האלה יש השלכות. טורקיה, למשל – החליטו לעצור את תהליך הקבלה שלה לאיחוד האירופי בגלל ההחלטה שלה לקדם עונש מוות. מה אנחנו עושים? במקום להצטרף למדינות המתקדמות, שיותר ויותר מבטלות עונש מוות, אנחנו מחליטים להכניס עונש מוות למחבלים; מקווה שהוא לא ייכנס לספר החוקים, אבל שוב, חקיקה שעוברת בבית הזה, שמתקדמת.
בולגריה – בשנת 2007 האיחוד האירופי הציג תנאים ברורים, שאם הם לא יטפלו בנושא של השחיתות, הם לא יכנסו לאיחוד האירופי. היו שם דיבורים על אנשי עסקים שקנו ראש ממשלה כדי להעביר חוקים שיניבו להם רווח. נשמע מוכר? נשמע מוכר. הם קיבלו אזהרה חמורה, והם נמצאים תחת זכוכית מגדלת, והקבלה שלהם הייתה על תנאי.
סרביה – שוקלים להוציא אותם מהאיחוד האירופי כי הם אסרו מצעד גאווה. מוכר לכם, התנכלות לקהילה הגאה? כל שנה חברי הקהילה הגאה נלחמים בכל הארץ שלא יבטלו את המצעדים. לפני שנתיים וחצי נרצחה שירה בנקי רק כי היא הביעה תמיכה במאבק במהלך המצעד בירושלים.
אפילו בחופש הביטוי המצב שלנו רע מאוד. נגיד, ההחלטה שלא לתת לפעילי BDS להיכנס לארץ – שוב, אני מהשמאל-מרכז. אני מבלה חלק ניכר מזמני – כשהעיתונאים תמיד מציקים לנו על משלחות לחו"ל, הדבר המרכזי שאני עושה בחו"ל זה ללכת למפלגות אחיות שלנו, לוועידות שלהן. אני עומדת מול תומכי ה-BDS – שלמרבה הצער, אגב, חצי מהם נראה שהם יהודים, לפחות בוועידות האלה – ומסבירה שבעיניי, מה שיש לנו עם הפלסטינים זה סכסוך שצריך לפתור אותו, שזה לא כיבוש. עומדת כחומה בצורה מול ה-BDS. בכל זאת, אני חושבת שההחלטה שלא לאפשר לפעילי BDS להיכנס לארץ היא הזויה והיא לא מועילה. זה נשמע כאילו יש לנו מה להסתיר. אני גיליתי משלחות שבאות לכאן שהדבר שהכי משכנע אותן להיות לטובתנו זה אחרי שהן פוגשות את הפלסטינים. אני לא מתביישת במה שיש לנו. אם יש ביקורת, אז בסדר, שתהיה ביקורת. זה לא אומר שמסכימים, אבל אין מה לפחד מעצם הכניסה והחשיפה לביקורת, כי זה באמת מאפיין משטרים חשוכים ביותר.
כשאנחנו מדברים על סיפוח, כשאני מסבירה אל מול טענות האפרטהייד, אני מסבירה: חברים, זה לא ככה. בתוך גבולות 67' כולם שווים בפני החוק, ועם הפלסטינים יש לנו סכסוך לאומי שצריך לפתור אותו. אבל פתאום מתחילים לומר בבית הזה שוועידת הליכוד אישרה החלטה על סיפוח ושיושבות פה שדולות שמדברות על זה. מה נגיד? שיהיו פה 2.5 מיליון אנשים שלא תהיה להם זכות בחירה והם יהיו אזרחים סוג ב'? מה, אנחנו מדמיינים שישאירו אותנו אפילו בארגון הכלכלי של האיחוד האירופי? זה ארגון כלכלי שמיועד למדינות דמוקרטיות, לא למדינות עולם שלישי.
כמה מילים, לסיום, על התקציב הזה. אני חושבת – אולי יסכים איתי היושב-ראש – שמעולם לא היה תקציב שקיבל כל כך מעט תשומת לב בבית הזה כמו התקציב הזה, אל מול כל שאר הדברים שקרו פה. אגב, גם תודה לך על הצמצום של חוק ההסדרים – גם זה היה חלק מהעניין – וגם לציבור בבית; הלחץ הציבורי לאורך שנים השפיע בעניין הזה, אבל גם על רקע כל המהומה.
אני בכל זאת גם הולכת לישון קצת יותר שקטה בלילה על הדבר שטיפלתי בו בחלקתי. שר האוצר כחלון, שבאופן כללי נוהג בשיטה מאוד פחדנית, שאת כל הדברים הטובים הוא מוציא לתקשורת אבל אל הדברים הרעים, כמו קיצוצים רוחביים – הם מגיעים בשקט בשקט, כשאף אחד לא רואה, לא בזמן תקציב, לא כשכל העיניים מסתכלות על זה, אלא בשקט בשקט – אחת הכוונות – דיבר לפניי חבר הכנסת איל בן ראובן על התופעה האיומה של תאונות עבודה. סוף-סוף, בגלל הביקורת הציבורית, התחילו לטפל בזה. השר חיים כץ הסביר איך סוף-סוף הגדילו את מספר הפקחים, התחילו סוף-סוף להגיש קנסות. זה קורה בעיקר בענף הבניין. אבל מה? משרד האוצר מצא דרך להשתמש בתירוץ הזה של תאונות עבודה ולהגיד: בואו נכריח את המעסיקים להוציא עוד מיליארדי שקלים בשנה ולקנות ביטוח פרטי בשוק הפרטי נגד תאונות עבודה. הדבר הזה הוא גם הפרטה של הביטוח הלאומי – שלשמחתי הרבה הצלחנו לעצור – הוא גם, בצורה הכי רגרסיבית שיש – באיזשהו שלב, כשהמעסיקים כבר הבינו שהאוצר פשוט רוצה כסף אז הם אמרו: יאללה, בסדר, קחו את הכסף, אבל קחו אותו ממס חברות, כך שמי שמרוויח ירוויח קצת פחות. אל תיקחו את זה מהעסקים הקטנים, שחלקם אפילו לא מצליחים למשוך לעצמם משכורת. אבל את זה האוצר לא היה מוכן לעשות.
על מה מדובר? מדובר על 4 מיליארד שקלים שהביטוח הלאומי מוציא על זה בשנה, אבל הוא מרוויח מזה 5 מיליארד שקלים. זה אפילו לא ענף גירעוני בביטוח הלאומי. זה לא כסף שיישאר בביטוח הלאומי לטובת קצבאות הזקנה או קצבאות הנכים או כל הדברים שחשובים בעינינו; זה פשוט סוג של מס הכנסה, כי האוצר פשוט שותה את הרזרבות האלה מביטוח לאומי. לשמחתי הרבה, הצלחנו לעצור – באמת בשיתוף פעולה גם עם התאחדות התעשיינים, גם עם לה"ב, עם חברת הכנסת מרב מיכאלי ואחרים – הצלחנו לצמצם את הקנס לחצי מיליארד שקלים, והצלחנו שזאת תהיה הוראת שעה לחמש שנים. הצלחנו באמת למנוע את מרבית הדברים שהיו אמורים להיות ברפורמה הזאת. אבל זה רק חשף את זה שבסופו של דבר, מעבר לכל האצטלה של בטיחות בעבודה, כל מה שבאמת היה מאחורי זה זה קנס ששר האוצר משה כחלון הטיל על העסקים הקטנים.
בשניות הספורות שיש לי לסיום – אני חושבת שזה לא שיטה. לאורך זמן אי-אפשר ללכת עם ולהרגיש בלי. אני חושבת שמדינת ישראל והקמת המדינה הם באמת מהדברים שמעוררים בי גאווה ומהדברים הכי מדהימים בהיסטוריה האנושית. אבל דמוקרטיה צריך לשמר. אי-אפשר לתת לה להישחק; אי-אפשר לתת לראש הממשלה ולחבר מרעיו לתקוף את בית המשפט, את המשטרה, את התקשורת, ואז להתפלא שלאט-לאט הדבר היחיד שיישאר לנו מהדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון זה נטע ברזילי באירוויזיון. תודה רבה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחברת הכנסת מיכל בירן. חבר הכנסת עפר שלח, בבקשה, אדוני. לרשות חבר הכנסת שלח עד 20 דקות.
עפר שלח (יש עתיד):
תודה, אדוני. קהל מצומצם ומובחר יש לנו פה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אבל איכותי.
עפר שלח (יש עתיד):
איכותי להפליא.
אני אשתדל, באופן מוזר, לדבר על תקציב המדינה. אני יודע שהנאום פה – כל השבוע הזה, שהיה אמור להיות שבוע התקציב, לא ממש היה שבוע תקציב. אני אשתדל לצמצם את דבריי לתקציב המדינה, מפני שבאופן לא מפתיע כל חטאי הממשלה הנוכחית, ניתן למצוא אותם בתקציב הזה.
הראשון הוא הפוליטיזציה. התקציב הזה, כמו שאתה יודע, אדוני היושב-ראש, מגיע אלינו במרס. אין שום סיבה, כלכלית או מקצועית, שתקציב המדינה יהיה במרס. להפך. התקדימים – ואני רוצה להזכיר שניים מהם – אומרים איזו סכנה טמונה בדבר הזה. בשנת 2008 נחת על העולם משבר פיננסי עולמי, ויש האומרים ששלא נחלצנו ממנו – העולם לא נחלץ ממנו. דווקא מצבה של ישראל, גם ב-2008 וגם היום, היה יחסית טוב. לא נחלצו ממנו הרבה מאוד זמן. כל הפרמטרים המקרו-כלכליים העולמיים – וישראל היא מדינה שכלכלתה מוטת ייצוא, שהקשרים שלה עם העולם הם משמעותיים מאוד בתקציב שלה ובניהול הכלכלי שלה. כל זה לא היה נכנס, כמובן, לתוך התקציב, אם התקציב היה מוגש במרס 2008. הדבר הזה היה יוצר מהומה מאוד גדולה.
ב-2011 באה המחאה החברתית ושינתה את סדרי העדיפויות; שינתה גם את סדרי העדיפויות של הממשלה. היינו אז בתקציב דו-שנתי. ההנחות הבסיסיות בתהליך, למי שמכיר את התהליך שבו עושים תקציב – ההנחות הבסיסיות ביותר לגבי הכנסות המדינה, הוצאות המדינה, סדרי עדיפויות של הוצאות המדינה – כל זה השתנה באופן שהביא אותנו ב-2012 לגירעון מצרפי בשני צידי התקציב; הכנסה והוצאה של קרוב ל-40 מיליארד שקל.
הדבר החמור ביותר, אדוני היושב-ראש, הדבר החמור ביותר זה שהלקח מהדברים האלה לא נלמד. באים ואומרים לנו שצריך שקט פוליטי ושהעברת התקציב מאפשרת לנו שקט פוליטי. כמו שראינו גם השבוע, אי-שקט פוליטי לא נובע מזה שמעבירים תקציב. תקציב הוא לא איזו נקודה בזמן שבה אי-שקט פוליטי או שקט פוליטי באים לידי ביטוי; הוא נקודה בזמן שבה המפלגות מעלות את הדרישות שלהן וראש הממשלה עושה את המהלכים שלו. זה לא בגלל שהתקציב בא בנובמבר, נופלת הממשלה בנובמבר, אם היא נופלת. לכן, ההעברה של התקציב הזה במרס, יש לה רק משמעויות פוליטיות. הן נובעות מלחץ של שר האוצר, שזה גם התקציב האחרון שלו. אגב, אני רוצה לברך אותו. הוא שר אוצר שיוצא לו להעביר חמישה תקציבים, אבל כל אחד מהם היה נגוע באותה בעיה פוליטית: תקציבים דו-שנתיים, תקציב שמעבירים אותו במרס וכן הלאה.
לזה נוסף הנושא המביש ממש של חוק ההסדרים, ואתה יודע, אדוני היושב-ראש, אני גם פניתי אליך במכתב בעניין הזה. אמרה – חברת הכנסת בירן שיבחה אותך על צמצום חוק ההסדרים, ואני מצטרף לזה. אבל אני אומר שהבאת חוק הסדרים במרס – ואני מזכיר מהו חוק הסדרים, למי שאיננו בקי; אולי הכיסאות הריקים אינם בקיאים: חוק ההסדרים הוא חוק שבבסיסו, בהצדקה הראשונית שלו בלידתו בשנות ה-80, נועד לאפשר את קיום תקציב המדינה. במובן הזה יש בו היגיון – יש סעיפים בתקציב המדינה, חלק מהם, הכנסות והוצאות המדינה, נגזרים מחקיקה, אז בוא נעביר חקיקה כדי שנוכל לקיים את התקציב מ-1 בינואר, מרגע שהתקציב נכנס לתוקפו. אבל התקציב נועד להיכנס ב-1 בינואר 2019, ומעבירים בהליך של חוק ההסדרים חקיקה כשיש זמן מעכשיו עד 1 בינואר 2019. זה זמן שרוב החוקים בכנסת יכולים לעבור, בטח חוק ממשלתי, בטח חוק ממשלתי שיש עליו הסכמה ותמיכה של משרד האוצר, שהיא בדרך כלל המחסום לרוב החקיקה שעוברת פה בכנסת. אין שום סיבה שחוקים כאלה יעברו בהליך של חוק הסדרים. אין שום סיבה שחקיקה שנוגעת לסדרי הדיון בבתי המשפט, שמסתירים אותה תחת טענות של יעילות בתי המשפט – כאילו זה מספר השופטים וכן הלאה ויש לזה השלכות תקציביות, אבל יש לזה השלכה חריפה מאוד על זכויות חשודים במדינת ישראל, יש לה השלכה חריפה מאוד על סדרי הדין הפלילי במדינת ישראל – תעבור במסגרת של חוק הסדרים. ואני מתייחס רק לדבר אחד מתוך שלל הסעיפים האלה. העברת חוק ההסדרים הזה במרס, שמונה וחצי חודשים לפני שהחוק הראשון שלו נכנס לתוקף, ובוודאי לפני שהוא משפיע על תקציב שנכנס לתוקף ב-1 בינואר 2019, היא ביזוי של הכנסת – לא הראשון, לצערי, בכנסת הנוכחית.
הדבר השני שקורה בתקציב הזה הוא שיש בו איזו תחושה של אחריי המבול. כאמור, הוא התקציב האחרון של הממשלה הנוכחית. אפילו אם היא תוציא את ימיה, בנובמבר 2019 אנחנו נלך לבחירות. ויש בו דחייה של דברים מאוד מאוד משמעותיים, או התחייבות לדברים מאוד מאוד משמעותיים, שיבואו לידי ביטוי בתקציב 2020. עכשיו, אני בטוח ששר האוצר רוצה להיות שר האוצר – אולי הוא שואף גבוה מזה, אני לא יודע – גם בממשלה הבאה, ויכול להיות שהוא יהיה. אם הוא יהיה, הוא ישכב בלילות ויקלל את שר האוצר הקודם, רק שלא תהיה לו בעיה לקלל אותו, כי הוא ישכב ממש על ידו.
יש הבטחות חסרות כיסוי בתקציב 2019, בתוך התקציב הזה. יש דברים כמו מתווה הנכים, שחלק גדול מההוצאה עליו עוברת ל-2020. יש מהלכים שלמים שכל ההיגיון הכלכלי שלהם הוא בשנים שאחרי, שכל ההוצאה עליהם היא בשנים שאחרי. הם כלולים בתוך התקציב הזה, הם מאפשרים לשר האוצר להציג קיום של הבטחות, הישגים, דברים שהוא נותן לציבור – שהם בסדר גמור, הרי כולנו רוצים לתת הכול לציבור, אנחנו רק צריכים שיהיה לנו את הכסף בשביל זה – ואת הכסף בשביל זה תצטרך להוציא הממשלה הבאה.
אל מול זה, אדוני היושב-ראש, השר גלנט, באה הכפפה, כיפוף, של הצוות המקצועי במשרד האוצר, שהיא תופעה שאנחנו רואים בכל השנים האחרונות. הצוות המקצועי במשרד האוצר יודע שאסור, או לא מקצועי, להעביר תקציב ל-2019 במרס 2018. הצוות המקצועי במשרד האוצר יודע את סיפור ההתחייבויות שאמרתי לכם. אבל הצוות המקצועי במשרד האוצר כופף את ראשו, ולא בפעם הראשונה.
ופה אני רוצה לעבור לנושא הספציפי שעליו אני מדבר, כי גם בו בא לידי ביטוי ביטול הצוות המקצועי במשרד האוצר, וזה תקציב הביטחון. אדוני היושב-ראש, בשבוע שעבר הופיע שר הביטחון בפני הוועדה המשותפת לתקציב הביטחון של ועדת הכספים וועדת החוץ והביטחון. הדיון היה חסוי, אבל אני מתייחס רק לדברים שפורסמו מתוכו. פורסם מתוכו ששר הביטחון אמר שמהמתווה התקציבי שעליו מתבססת התוכנית הרב-שנתית של הצבא, תוכנית גדעון, נעלמו 6.2 מיליארד שקל בקיצוצים של משרד האוצר. שר הביטחון והרמטכ"ל הביעו ספק ביכולת לעמוד בתוכנית הרב-שנתית לבניין הכוח של הצבא – השר גלנט, אני בטוח שאתה מכיר אותה והיא מעניינת אותך, ואני, כיו"ר ועדת המשנה לתפיסת הביטחון ובניין הכוח, עוסק בה מהצד הפרלמנטרי יחד עם החברים שלי לוועדה. הוא הביע ספק ביכולת לעמוד בתוכנית הזאת לנוכח הקיצוץ התקציבי הזה. ואף אחד בצוות המקצועי בשני המשרדים לא נראה כאילו הדבר הזה באמת מדיר שינה מעיניו. כאילו אנחנו אמורים – אנחנו, הבית הזה, שעוסק בביטחון, שהביטחון בראש מעייניו, והדיון של הוועדות, של ועדת החוץ והביטחון והוועדה המשותפת לתקציב הביטחון הוא הדיון העמוק והמפורט ביותר שעושה פה איזושהי ועדה בתקציב שמונח בפניה – לא נראה שזה באמת מטריד. שר הביטחון אמר, הרמטכ"ל הניד בראש, הצוות באוצר הגיב איך שהוא הגיב, וכביכול עצם העובדה שנעלמו – ואני לא רוצה להתייחס למספרים קצת יותר ספציפיים שנאמרו שם, גם לגבי תקציב 2019 – כאילו הדבר הזה פורח באוויר.
אבל זה רק הביטוי הנוכחי של החטאים של הממשלה הנוכחית שבאים לידי ביטוי בתקציב, וספציפית בתקציב הביטחון. אם מגישים את התקציב במרס, אדוני היושב-ראש, זה אומר שהוא לא מוצג מול תוכנית העבודה של צה"ל. תוכנית העבודה של צה"ל, מתחילים לעבוד עליה – השר גלנט נמצא פה. אם הוא היה מוציא את האוזניות אז הוא בוודאי היה מניד בראש; הוא היה סגן הרמטכ"ל, הוא מכיר את זה. תוכנית העבודה של צה"ל – מתחילים לגבש אותה באמצע השנה, מציגים אותה בסוף השנה ומתחילים לפעול לפיה מ-1 בינואר בשנה הבאה. זאת אומרת, תקציב הביטחון, בקטע שנוגע לצה"ל, שמביא לידי ביטוי את התוכנית של צה"ל לרכוש ציוד ולהתאמן ולהיות יותר מוכן בשנה הבאה, לא נעשה בכלל מול התוכנית של איך יעשו את זה ב-2019. הוא נעשה באוויר לחלוטין. נכון, הוא איכשהו נוגע לתוכנית הרב-שנתית, אבל כמו שאמר שר הביטחון עצמו, הכסף לתוכנית הרב-שנתית לא נמצא. זאת אומרת, הדבר הזה, הוא פורח באוויר.
ואני אומר לך, אדוני היושב-ראש, כמו שאתה יודע, השנה ועדת המשנה בראשותי הוציאה דוח, חלקו גלוי חלקו חסוי, שנוגע למוכנות צה"ל ולמימוש התוכנית הרב-שנתית של הצבא לבניין הכוח בצבא. היו חתומים עליו חברי כנסת מהקואליציה והאופוזיציה; הוא לא עניין פוליטי. הבענו שם חששות משמעותיים לגבי פערים משמעותיים שאנחנו מצאנו במוכנות הזאת. אני אומר לך, אין להם ביטוי, ולא יכול להיות להם ביטוי, בתקציב שמועבר במרס על תוכנית עבודה שעדיין איננה קיימת. לא יכול להיות להם ביטוי; זה עניין טכני. הוא לא נעשה כמובן גם מול מדיניות ביטחונית ראויה והנחיות של הקבינט והדרג המדיני לגבי הדרך שבה צה"ל יבנה את עצמו מול האתגרים שבהם הוא נמצא. גם על זה הערנו בעבודה שלנו. לא חל בזה שינוי וגם לא יכול לחול בזה שינוי כשמביאים את התקציב עכשיו ולא מול תוכנית עבודה.
אבל לא רק זה, הוא נעשה במקביל לעבודה שעליה החליט הקבינט, שמרכז אותה ראש המל"ל, שאמורה להסתיים מתישהו בחודשים הקרובים, על שינוי יותר גדול בתקציב הביטחון. זאת אומרת, הביאו לפה תקציב, 73.4 מיליארד שקל תקציב ברוטו ונטו יחד, סך כל ההוצאה על ביטחון – התקציב הגדול ביותר, כמובן החשוב ביותר, בתוך תקציב המדינה – ואין לו ידיים ורגליים: הוא לא מול תוכנית עבודה, לא מול החלטות פיסקליות, לא מול שום דבר. הוא סתם מספרים פורחים באוויר שהניחו לפנינו ועכשיו אנחנו הולכים, מהיום בערב, להצביע עליהם ולאשר אותם, למרות שאין לו שום משמעות. מין כלאם פאדי ביטחוני כזה, בתקציב הכי חשוב במדינת ישראל, בתקציב שנוגע לצבא שהילדים שלנו משרתים בו, לביטחון שלנו, של כולנו, לדברים שמדברים עליהם, כמו שנהוג לדבר גם בבית הזה וגם בממשלה הזאת, במילים מאוד גבוהות, ומאחוריהן – שום דבר מקצועי.
וזה תקציב שהדרך שבה הוא מוגש היא רק הקליפה החיצונית של היעדר החזון המוחלט בו. ואני רוצה בזה להתייחס לכמה נושאים ספציפיים. אני אתחיל מהקטן ואולי אעלה לגדול. אני השתתפתי – חברי חיים ילין, זה נוגע אליך ולדברים שאתה עוסק בהם הרבה – בדיון דחוף שהיה בוועדת המדע על הקיצוץ בתקציבו של מכון וולקני. הקיצוץ בתקציבו של מכון וולקני – קיצוץ של 22% בתקציבו של מוסד מדע ישראלי מפואר. אני לא יודע, אדוני היושב-ראש, אם אתה יודע את זה – מוחזק בו ידע, מוחזקים בו פטנטים של הייטק חקלאי ישראלי שהיה מי שהעריך אותם ביותר ממיליארד שקל. קיצוץ כזה, שבא לחסל את מכון וולקני, הוא חלק ממדיניות מאוד ברורה של שר החקלאות, לא מהיום, לא של להקטין או להזיז, ואפילו לא להעביר צפונה – תכף אני אגיד משהו על ההעברה צפונה – אלא פשוט לחסל את מכון וולקני, אני לא יודע מאיזה טעם. יש אנשים שמייחסים לזה כל מיני מניעים נסתרים. אני לא רוצה לעשות את זה; אני מדבר על מה שאני רואה בעיניי. זה ביטוי של חוסר חזון מוחלט. זו תהיה בכייה לדורות למדע הישראלי, ליצוא הישראלי, לכלכלה הישראלית, כמובן לחקלאות הישראלית, אם אנחנו נעשה את זה.
וזו רק דוגמה אחת, אבל היא מתקשרת לדוגמה יותר גדולה, מפני שלכאורה, החזון לגבי מכון וולקני זה להעביר אותו צפונה במסגרת תוכנית הצפון המפורסמת של ממשלת ישראל. מכון וולקני לא יעבור צפונה; כל מי שיודע דבר וחצי דבר יודע את זה. אם מכון וולקני, יכריחו אותו לעבור צפונה, מכון וולקני יתחסל. אבל יש דרך אחרת – חיים, אתה יודע את זה. בצפון יש מכון מחקר יוצא מהכלל, בקריית שמונה, שנקרא מיגל. הוא אמור להשתלב בחזון של האשכול של הגליל המזרחי והגולן כארץ החקלאות, הייטק החקלאות הישראלית, הפוד-טק, היכולת לחבר מחקר עם משאבים מדינתיים, עם החקלאים הנהדרים של האזור הזה, ולעשות את זה למקום שממנו תצא בשורת החקלאות הישראלית לכל העולם.
אז אתה אומר: ייקחו כסף – ישימו אותו במיגל. הרי הפתרון זה לא להרוג את וולקני; הפתרון זה להקים את וולקני 2 במיגל. ויש מספיק חקר חקלאי ומדע חקלאי בישראל לשניהם. גם לא צריך לעשות וולקני כזה גדול במיגל, צריך לעשות משהו שהוא ממוקד ומחובר עם החקלאות בצפון. החקלאים בצפון מכירים את זה, המדענים במיגל; אני הייתי שם יותר מפעם אחת. הם כולם מכירים את זה. אבל כסף למיגל – אין. לקצץ 22% מוולקני – יש. כסף במיגל לא שמים. וזה רק סימפטום למה שנעשה עם תוכנית הצפון בכלל.
מילים גבוהות, 15 מיליארד שקל, חיבור של כל מיני דברים, שהם כבישים שממילא תוכננו, עם כסף שלא יגיע, עם זה שאפילו הכסף החדש שהובטח – וחיים, כמו שאתה יודע, הוא לא מאוצר המדינה. אתה יודע מאיפה הוא.
חיים ילין (יש עתיד):
– – –
עפר שלח (יש עתיד):
נכון, נכון. ניחוש נכון נרשם לטובת חבר הכנסת חיים ילין.
אבל גם הכסף הזה לא מגיע, כי אין לו דורשים. אז הדבר הזה, שמצד אחד מדברים במילים גבוהות, ומצד שני מקצצים באכזריות בנטיעה, תרתי משמע, ישראלית מפוארת, ומצד שלישי לא מביאים את הכסף לאן שצריך – זה אין חזון.
אבל בעיניי, אין חזון ברמה הרבה יותר גבוהה. אדוני היושב-ראש, ב-15 השנים הקרובות, ישראל, כמו כל מדינה בעולם המערבי, תעמוד בפני איזה צונאמי שנובע משני זרמים שאין לנו יכולת לשנות אותם בכלל, ועומדים לפגוע בנו ביחד – אגב, לפגוע לאו דווקא במובן הרע; יש בהם איום ויש בהם הזדמנות עצומה. האחד הוא הזדקנות האוכלוסייה. האוכלוסייה בעולם המערבי, תודה לאל ותודה לרפואה המודרנית, מזדקנת בקצב מואץ. תוחלת החיים של הילדים שלנו, אנחנו מאוד, מאוד מקווים – בדור שלהם, אדם בן 90 יהיה חזון נפרץ. וההזדקנות הזאת מעמידה במתח את המודלים הכי בסיסיים של מדינת הרווחה המודרנית. כל חישובי הפנסיה והסיעוד והבריאות והתעסוקה לא נועדו לעולם שבו אנשים עובדים עד גיל 62 או 67, נשים או גברים, ואחר כך חיים 30 שנה ויותר. אנחנו שמחים על זה, אבל המודלים – זה מלחיץ אותם. על אחת כמה וכמה שבאותו זמן בכל העולם המערבי יתרחש התהליך של התמכנות עולם העבודה, ומאות אלפי משרות בישראל, מיליוני ועשרות מיליוני משרות בעולם ילכו לאיבוד לטובת מכונות, שזה גם – א. בלתי נמנע, ב. לא בהכרח רע.
עכשיו החדשות הטובות. ישראל, כמדינה, ערוכה יותר ממדינות אחרות, או בנויה יותר ממדינות אחרות, להפוך את הסיכון הזה להזדמנות. יש לנו חברה צעירה יחסית, עם ילודה גבוהה יחסית. יש לנו חברה מדעית, יש לנו חברה יוזמת, חברה שמסוגלת לעבור שינויים, ואנחנו מדינה קטנה יחסית, זאת אומרת, הממשלה יכולה להשפיע פה באופן הרבה יותר רחב מאשר במדינות מאוד גדולות שבהן יש איזה ממשל פדרלי שהוא איזה שמועה לגבי האזרח או העסק הקטן.
אבל מה, לזה אין זכר בתקציב המדינה. אתה לא רואה מה נעשה כדי לנצל את השנים הטובות. וצריך להגיד: אלה שנים טובות לכלכלה הישראלית. אלה שנים טובות, הן שנים טובות, בראש ובראשונה כי יש לנו פה קהילה נהדרת, יוזמת, פורחת, פועלת, וכי אנחנו נהנים מפירות העבר, בוודאי בתחום ההייטק, ממערכת חינוך – שעומדת בסכנה, בעיניי, מאוד גדולה. אני לא רוצה להיכנס לזה, אבל ממערכת חינוך שייצרה פה את התוצרים המופלאים האלה, שאנחנו נהנים מהם ואז מוכרים אותם בעולם והם מכניסים כסך למדינה, וקופת המדינה מלאה, ואנחנו צריכים לשמוח על זה – אבל עכשיו, בזמן הזה, זה המשל המפורסם על החגב והנמלה. עכשיו, בזמן הזה, כשהזמנים הם טובים, כשיש עודפים – לא עודפים אלא גירעון קטן מהמצופה, כשגביית המיסים גדולה מהמצופה בגלל העסקאות שהעסקים הישראליים הנהדרים עושים – עכשיו הזמן להשקיע בעתיד; עכשיו הזמן לקחת את מדינת ישראל ולהכין אותה לדברים האלה שדיברתי עליהם. ואז, אדוני היושב-ראש, זה לא רק שישראל תתמודד איתם – אנחנו יכולים להוביל את העולם בתחום הזה. אנחנו יכולים להיות הרבה יותר חזקים והרבה יותר משמעותיים מכלכלות של מדינות הרבה יותר גדולות מאיתנו.
אני חפרתי בתקציב המדינה הזה צפונה ודרומה, תרתי משמע. לא מצאתי זכר לדבר הזה. מצאתי בו את הדברים שאמרתי לכם – את התחושה הזאת של מילים ריקות ומספרים ריקים והרבה פוליטיזציה, ואחריי המבול, ולא שום דבר מן הבשורות האלה.
וכאן, מילה אחרונה על השבוע שעברנו עכשיו, כי הכול מתחבר ביחד, כשיש תחושה במערכת הפוליטית והממשלתית שראש הממשלה שעומד בראשה פועל אך ורק מטעמים פוליטיים, פועל אך ורק מטעמים של הישרדות, פועל אך ורק אל מול ענייניו האישיים ולא אל מול ענייני המדינה. אני והמפלגה שלי, אנחנו אופוזיציה, אנחנו חושבים שהממשלה הזאת רעה, אנחנו רוצים בחירות, אנחנו רוצים בחירות בהקדם האפשרי, אבל כשראש הממשלה גורר את כל המערכת במדינת ישראל – ואני עכשיו מצטט אנשים בקואליציה; אפילו לא ממני, אפילו לא מחבריי באופוזיציה – גורר אותם אל עברי פי פחת של הליכה למערכת בחירות שאף אחד לא מבין אותה, אך ורק מטעמיו האישיים, אך ורק מטעמים פוליטיים – אני מרשה לעצמי להגיד: טעמים פוליטיים נמוכים – אז בטח שגם תקציב המדינה נראה ככה, ובטח שהוא מוגש במרס, ובטח שהוא לא כולל בשורה, ובטח שאנחנו צריכים לעשות מה שאנחנו צריכים לעשות ולהצביע נגדו היום. תודה רבה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת עפר שלח. אני מזמין את חבר הכנסת חיים ילין. לרשות חבר הכנסת ילין עד 15 דקות.
חיים ילין (יש עתיד):
כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, שלום לכם. ברוכים הבאים. באתם לישיבה היסטורית – אנחנו הולכים לאשר תקציב.
כבוד היושב-ראש, תראה, אני רוצה לברך קודם כול את שר האוצר, שמביא תקציב במרס. אני טירון בכנסת, אבל אתה יכול לעזור לי – היה אי-פעם בהיסטוריה של מדינת ישראל תקציב שבמרס מאושר לשנה הבאה?
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
לא. לא היה.
חיים ילין (יש עתיד):
זאת אומרת שמובטח לנו, אני מקווה – יש פה גם אלוף במילואים – מובטח לנו שיהיה שקט, שלווה, שום אירוע ביטחוני ושום דבר יוצא דופן, כי אחרת מה התקציב הזה שווה?
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
כשאני הייתי טירון, חבר הכנסת חיים ילין – זה היה לפני הרבה שנים – באנו בשנה הראשונה ושאלנו גם שאלת תם: למה תמיד ב-31 בדצמבר בלילה צריך להגיע להצבעות דרמטיות? למה אי-אפשר באוקטובר לאשר את התקציב? כולם חייכו חיוך מבין ואמרו: אתם ילדים, אתם עוד תבינו. אז ברוך השם, מסתבר שאפשר גם לא ב-31 בדצמבר לאשר תקציב. לא כזה אסון.
חיים ילין (יש עתיד):
גם לא באוקטובר, אלא עכשיו עושים את הניסוי הגדול ביותר.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בסדר, זה כבר ויכוח ענייני. אבל אני אומר, הצגת ליל הסילבסטר, כפי שאומרים במקומותינו, גם היא לא מחויבת המציאות.
חיים ילין (יש עתיד):
בכל אופן, כבוד היושב-ראש, אני באמת רוצה לברך את אגף התקציבים ואת האוצר על העבודה שהם עשו והביאו. הוויכוחים הם ויכוחים שקיימים מתוך תוקף זה שכל אחד נלחם, גם בתוך הקואליציה, אבל גם בתוך האופוזיציה, על מה שהוא מייצג ומה שהוא חושב, שהתקציב יהיה צודק.
כמובן שאני תמיד מתחבר, ואני נמצא במקום של החקלאות, כי אני עדיין חושב שהחקלאות, לעומת דברים אחרים במדינת ישראל, היא ערך. אפילו הרב טאו כותב בספר שלו שמצווה גם על העשירים, גם על העשירים שזה לא המקצוע שלהם, לעבד את הקרקע. זאת מצווה. ברגע שאתה מדבר במושגים של מצווה, ברגע שאתם מדבר במושגים של ערכים, זה כבר סיפור אחר. אז איך אנחנו כמדינה לא משקיעים במקומות האלה ומקצצים במשרד החקלאות, במו"פים של משרד החקלאות? אמר את זה חבר הכנסת עפר שלח. נוגעים – קיצוץ במכון וולקני. מה זה הדבר הזה? איפה אנחנו רואים את זה?
תראו, מדינת ישראל צועדת, בגלל השקעות מהעבר, בכמה תחומים: אנחנו אלופי העולם במו"פ; אלופי העולם במחזור מים – 70%; המדינה שבאה אחרינו, ספרד – 19%, 20%; יש לנו דשנים: אנחנו מפתחים את המשאב הזה שאנחנו יכולים להוציא מדונם יותר מאשר כל מדינה אחרת; ויש לנו את החקלאים הכי טובים שיש בעולם, והם יושבים על גבולות מדינת ישראל. ועכשיו מגיע האוצר ופותח, באופן שבינתי כבר לא יכולה לקלוט, את היבוא הפרוע.
בכל מדינה, כולל בארצות הברית, יש מכסי מגן כדי לשמור על החקלאים ועל החקלאות. באירופה יש מכסי מגן כדי לשמור על החקלאים ועל החקלאות. במדינת ישראל הורידו אותם. הסיבה היא מאוד פשוטה: רוצים להוריד את יוקר המחיה. זה מקובל וזה נכון, אבל מה לעשות? מטורקיה, אותה מדינה אהובה שלנו, שכל הזמן אנחנו בפינג-פונג מולם, ומירדן, שאנחנו באמת צריכים לעזור לחקלאים בירדן, מביאים אלינו עגבניות, פלפלים ומלפפונים, מציפים את השוקף ואנחנו, החקלאים שנמצאים על גבול מצרים, כמו בקדש ברנע, משמידים, כי אין מחיר. מה לעשות? שימו לב, אותו מכס מגן שצריך להגן על החקלאים על גבול מצרים ורצועת עזה, היום הוא מפיל את החקלאות.
עכשיו, תדעו, בסוף, החוכמה הניהולית – לא הפוליטית – החוכמה הניהולית זה לתכלל בין כולם. יש אוצר, יש משרד החקלאות, יש רשות המיסים, וכולם ביחד צריכים לשבת באגף התקציבים ולראות מה עושים עם משרד החקלאות, לאן לוקחים את החקלאות ואת החקלאים; מה לעשות שיש מלחמה. רוצים להוריד את יוקר המחיה ורוצים להוריד גם את מחירי הדיור. ואיפה בונים? על שטחים חקלאיים. בונים על שטחים חקלאיים, 100,000 דונם של חקלאות. לא תוכננה אפילו יחידת דיור אחת, אבל אין יותר חקלאות. בלתי נסבל.
אני אומר לכם את הדברים האלה כי אם אנחנו חושבים שעדיין זה ערך, אז בואו את הערך הזה נחזק עוד יותר. הדיון על להקטין שטחי חקלאות במקומות ביקוש ולהרחיב אותם על גבולות מדינת ישראל – הדיון הזה מותר, אבל אין דיון כזה. לא מתקיים דיון כזה. אין דיון אסטרטגי לאן החקלאות הולכת.
כבוד היושב-ראש, אתה בחרת בי להיות שליח של כנסת ישראל ל-IPU. אין מדינה – ואני אומר לך את זה בגאווה גדולה, בדיוק כמו שהגיעו לפה ראש הממשלה ושר החקלאות בגאווה על מה אומרים על החקלאות בהודו ובסין, באו ודיברו. אני יודע על מה הגאווה. אנחנו עובדים שם יום ולילה בחקלאות. לכל מי שעכשיו מפקפק, גם אני חקלאי, ואני מחובר לאדמה. אבל צריך להבין, בסופו של דבר, מדינות דרום אמריקה, שהן מדינות עניות, דורשות מאיתנו עזרה, לא בנשק, לא בצבא – בחקלאות. זה מה שהם דורשים מאיתנו. ולנו אין תשובה לתת. מה התשובה שאני יכול לתת? שמקצצים פה למשרד החקלאות את המו"פים ומקצצים פה וזורקים ירקות? מה, הם לא רואים את התמונות? הם לא מבינים מה קורה?
אנחנו יכולים להקים פה אימפריה שתהיה גשר לשלום עם מדינות שהיום אין לנו קשרים איתן. אין לנו. קובה זקוקה לנו יותר ממה שהם חושבים. אני אומר לך את זה עכשיו כי אני ישבתי איתם ודיברתי איתם. אין להם את הידע; אין להם התפלת מים ואין להם מִחזור מים. אותו דבר הרבה מדינות במרכז אמריקה. אם אני אגיד לכם על גוואטמלה ועל ניקרגואה ועל פנמה ועל מקסיקו – כמעט כל מדינה במרכז אמריקה רוצה את העזרה שלנו. אז למה לא להשקיע במשרד החקלאות פה בתקציבי החקלאות ובחקלאים, ולמה לא לתת להם את האפשרות להמשיך להתפתח?
המזל של מדינת ישראל, כבוד היושב-ראש – ואני אומר את זה לאורך כל השנים – זה שלעומת מדינות אחרות לא נמצא נפט ולא נמצא גז. אני מדבר על קום המדינה. זה היה המזל שלנו, כי אז, מה נשאר? בני אדם; מה שיש פה, בקבסה – דרך אגב, זה גם בערבית, המילה הזאת; זה מה שיש – לפתח את המוח האנושי של כל בן אדם שחי במדינת ישראל, כי השקעה שם תכפיל את עצמה בריבית דריבית ותביא את מדינת ישראל להישגים בין-לאומיים. ולמרות הכול, אני חייב להגיד, אני גאה – גאה במדינה שלי וגאה בזה שב-70 שנה אנחנו הצלחנו להביא את ההישגים האדירים האלה. כן, גם עם מה שראש הממשלה אומר: החמוצים, השמאל. אלה שיושבים על גבולות מדינת ישראל, החקלאים, מי האנשים האלה? אנשים יקרים.
כבוד היושב-ראש, אין אף בן אדם ואף גוף, אף מפלגה ואף סיעה מעל מדינת ישראל. אין, אין את זה. עכשיו, שנינו יודעים על מה אנחנו מדברים, כי כשאנחנו היינו איפה שהיינו, כל אחד בארצו, על מה חלמנו? לא חלמנו על בן-גוריון. בואו, בינינו. גם לא חלמנו על בגין. חלמנו על מדינת ישראל, לא על אנשים. אל תעשה לך פסל, אלוהים אמר, כתב את זה. אבל אנחנו עושים לנו כל הזמן פסלים, ויותר מזה – הפסלים מפסלים את עצמם, שזה עוד יותר גרוע.
מדינת ישראל הולכת לחגוג 70 שנה. אין שום שר, שום ראש ממשלה ואף סיעה ואף מפלגה מעל המדינה הזאת, מדינה יקרה. ואני אומר את הדברים האלה כי היום בבוקר הייתי ביד ושם, ובמשך שעה שמעתי את חבר הכנסת אלעזר שטרן, כאלוף במילואים, נואם למה צריך לנסוע לפולין. וכשאנחנו דנים פה על אשכנזים ועל מזרחים, ועל דתיים ולא דתיים, ועל חרדים ולא חרדים, וערבים וצ'רקסים ודרוזים, ועל כל מי שביחד בונים את הרקמה האנושית של מדינת ישראל, אם מישהו לא הבין – וזה משפט שהוא אמר, אני מצטט אותו: יאללה, תיסעו לפולין. בואו נשלח את ה-8 מיליון איש לפולין, שיבינו ויחזרו לפה.
פעם אמרתי לחלק מהקיבוצניקים שגרים באזור: אם אתם רוצים לראות את החיים האמיתיים, לכו לשדרות, תחיו שם חודש – תחזרו בחזרה. אותו דבר אני אומר: אם אתם רוצים להעריך את המדינה הזאת ולהבין שאנחנו כולנו ביחד ואף טיל לא מפריד בינינו – כי בסופו של דבר הוא פוגע איפה שהוא צריך לפגוע, וזה יכול להיות נוצרי, דרוזי, בדואי, וכבר ראינו את זה בדרום, ויהודי, וקיבוצניק, ומושבניק, ומזרחי, וכל מה שאתם רוצים. גם אצלכם היו טילים, ונהרגו גם בדואים. ומה? במה זה שונה? לא חוויתם את החוויה? כולנו רקמה אחת בתוך מדינת ישראל.
לכן אני טוען, ואני אמשיך להגיד את זה: יש לנו תפקיד, כבוד היושב-ראש. התפקיד המרכזי שלנו זה לאחד את העם. אני אומר את הדברים האלה כי בכיסא שלך אתה שומר על ממלכתיות, וחבל לי שלא כולם יודעים לשמור עליה. אפשר לצעוק, אפשר להתפרע, אפשר הרבה מאוד דברים, אבל כל עוד זה נעשה בטעם טוב. ופה אנחנו שומעים איך יותר ויותר הקצנה קיימת במליאה הזאת, וככל שההקצנה קיימת, העם לא יודע מה קורה. הצדדים הופכים להיות הרבה יותר עבים, וכשהצדדים יותר עבים, הם לוחצים את המרכז. אני לא מדבר במושגים פוליטיים, אני מדבר במושגים של בני אדם.
כבוד היושב-ראש, אנחנו חייבים להתאחד, יחד, ואת זה אפשר לעשות אם ראש הממשלה יקום ויבין שההתנחלויות שקמו אחרי ששת הימים הן ברצף ההיסטורי של ההתיישבות של לפני קום המדינה, ולא לשכוח אותה. אמרתי לסמוטריץ ולאורי אריאל: ההצלחה הגדולה שלכם זה שאתם הצלחתם, כשאומרים התיישבות – זה לא על גבול מצרים ורצועת עזה; זה רק אצלכם. זאת ההצלחה שלכם, ההצלחה הסיעתית והמפלגתית והמאוד-צרה, כי מי שהפסידה זאת המדינה. כשאתם אומרים שלא – זה לא עובד ככה. מדינת ישראל הוקמה על ידי גיבורים. בקרב על גוש עציון היו שני קיבוצים: השמו"צ – השומר הצעיר – יחד עם הקיבוץ הדתי נלחמו כתף אל כתף שם, אבל אף אחד לא זוכר את זה. הם, שיושבים פה, מפלגת העבודה, שהקימו את המדינה – הם שכחו מהדבר הזה. שכחתם, מה לעשות. ואלה שיושבים פה, מימין, שכחו גם מי הקים את המדינה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בגוש כולם – – –
חיים ילין (יש עתיד):
בגוש כולם – הגוש, דרך אגב – ולכן הטענה הבסיסית שלי היא שגוש עציון צריך להיות המקום שמלכד ומאחד – זה המקום של המתינות, זה המקום שהוא צריך. לא סתם אני מגיע לשם על כל אבן פינה שאני יכול להיות שותף שם, כי אני חושב שזה המקום שמסמל מעל הכול את זה שזאת מדינת ישראל. יש שם דתיים, יש חילונים, יש סובלנות ויש ויכוחים אין סוף, אבל בסוף – ואל נא נשכח – זה קיבוץ. כשבאים ואומרים על הקיבוצניקים ועל המושבניקים "חמוצים" – צר לי, כבוד היושב-ראש, כשראש הממשלה אומר את זה הממלכתיות מסתיימת, במיוחד כשהוא יושב בתמונה על קופסת חמוצים, שאותה קופסת חמוצים מיוצרת איפה? בבית השיטה. אלוף במילואים גלנט, ידידי היקר, אתה יותר מכל אחד אחר יודע שבית השיטה הקריב יותר חללים מכל קיבוץ אחר במדינת ישראל. וכשראש הממשלה יושב ושם את היד על החמוצים, אני נפגע בשם כל החללים האלה, ואני נפגע בשום האחדות של מדינת ישראל.
הייתי מאוד שמח היום לו התקציב הזה היה תקציב מאחד. יש בו הרבה הישגים, אבל יש דבר אחד שלא כתוב בתקציב – מה ראש הממשלה הולך לעשות בשביל לאחד את הקרעים במדינת ישראל, כאשר הולכים לחגוג 70 שנה למדינת ישראל. הגיע לנו ומגיע לנו, לכל העם הזה, שיבוא מנהיג ויאחד אותנו. תודה רבה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת חיים ילין. אני מזמין את חבר הכנסת טלב אבו עראר. לרשותו יעמדו עד 18 דקות, ואחריו – חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס.
טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):
תודה. מכובדי היושב-ראש, מכובדי השר, חבריי חברי הכנסת, (אומר בערבית: כבוד יושב-ראש הישיבה הנכבד ד"ר חבר הכנסת אחמד טיבי, שאלוהים יאריך את חייך.)
היו"ר אחמד טיבי:
(אומר בערבית: שאלוהים יאריך את חייך, אבו חוד'יפה.)
טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):
מכובדי השר, חבריי חברי הכנסת, אני רוצה להתחיל את דבריי בשאלה: האם התקציב הזה הוא תקציב שבמהותו נותן ומביא סגולה למצוקותיהם של כלל הערבים במדינה הזאת ומעוגנות בו אסטרטגיות לטווח ארוך לתופעות החברתיות השליליות, שלכאורה מכפישות את שמה הטוב של האוכלוסייה במדינה? מביא לה פתרונות שמיטיבים מול האלימות הגואה ומאיימת בהתפוררות על כלל השכבות והחתכים במדינה? כנראה שאין את התשובה בתקציב הזה.
מכובדי היושב-ראש, ספר התקציב מלמד כי הממשלה ממשיכה להתעלם מהפערים בין האוכלוסייה הערבית ליתר האוכלוסיות ולא עושה מספיק כדי להביא לצמצום פערים אלו. בנגב חיים כ-240,000 בני אדם אזרחי המדינה, שמהווים כ-47% מאוכלוסיית הנגב. יותר מ-100,000 מאלה מתגוררים ביישובים בלתי מוכרים, ועל פי התחזית, עד שנת 2030 הם יגיעו ליותר מ-400,000 נפשות.
(אומר בערבית: אני שמח לברך את התלמידים מבית הספר א-סלאם שבערערה שבנגב בברכת ברוכים הבאים, ומאחל לכם שאלוהים יאריך את חייכם. אם אתה רוצה לברך, בבקשה.)
היו"ר אחמד טיבי:
(אומר בערבית: ברכותיי לתלמידי בית ספר א-סלאם שבנגב ולצוות בית הספר. ברוכים הבאים.)
טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):
מכובדי היושב-ראש, ב-2030 יגיע מספר התושבים הבדואים אזרחי הנגב ל-450,000. הדבר מחייב את המדינה לבנות תוכנית עתידית לפתרונות אכלוסם ומחייתם לאלתר.
צורכיהם של תושבים אלו הם רבים, כגון חינוך, שהממצאים והנתונים בו מדאיגים. 11,000 תלמידים ללא מסגרות חינוך כלל וכלל ורבבות ללא מסגרת לחינוך בלתי פורמלי ביישובים המוכרים. אם בחינוך עסקינן, אז לאוכלוסייה הוקצו תקציבים לטובת תוכנית לימוד המבוגרים, שנגרעה מהם במרכזים הקהילתיים ברהט ובעוד כמה יישובים. מן הראוי להחזירה לאזרחים לאלתר, במיוחד שנודע לי שהיא בעלות של מיליונים בודדים. תופעת כיתות הסרדינים חיה ובועטת, עודנה בכיתות. המחסור בכיתות הלימוד ובגני ילדים הוא אדיר. בעניין ביטחון הילדים במסגרות החינוך הפורמליות, מורגש היעדר ביטחון מובהק מסיבה בולטת במיוחד, והיא היעדר מאבטחים בשערי בתי הספר השונים, כלומר, תזוזה בנושאים שקשורים לעניין מתרחשת רק בעת אסונות. 11,000 ילדים בלי מסגרות חינוך – אם זה היה במקום אחר או באוכלוסייה אחרת, הייתה כאן רעידת אדמה. לכן, למרות שישנה החלטת ממשלה 2397, שהוטל על משרד החינוך צמצום פערים ושיפור הישגים ודאגה לאלה שהם מחוסרי מסגרות חינוך – שידאג להם משרד החינוך – לצערי, המצב הוא לא כך.
בענייני הרווחה – כ-70,000 תושבי בעלי צרכים המחייבים שירותי רווחה מרוחקים ממרכזי אספקת השירות. דרושה הנגשת שירותים בניידות מיוחדות לכך. מכובדי, יש כאלה שנוסעים עשרות קילומטרים כדי להגיע למרכז שירות ברווחה.
אם נדבר על הריסת הבתים, הילדים שנפגעים ממראות קשים ומזעזעים – על כך אני דורש להקצות מטפלים מיוחדים להפגת תחושת העצב והכאב בלבבותיהם של רבים מהם.
בעניין תעסוקה וקריירה למלומדים והמשכילים מבני הנוער ומבני החברה הבדואית, אני דורש כאן מכבוד השר, או מהממשלה, תקנים נוספים לעובדים בשירות הציבור במרכזי הביטוח הלאומי.
מכובדי השר, הריסות הבתים, שאנחנו חווים אותן כל יום – רואים את הטרקטורים, את הדחפורים, שהורסים את בתיהם של אזרחים במדינה הזאת, ומפקירים את התושבים האלה ללא קורת גג, ללא הצעת פתרון חלופי – דבר שאומר דרשני ומלמד על כך שהמדינה מתעלמת, וממשיכה להתעלל באזרחיה הבדואים בנגב.
היו"ר אחמד טיבי:
(אומר בערבית: נכון. ברשותך, יש גם בית ספר.)
טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):
תפדל.
היו"ר אחמד טיבי:
(אומר בערבית: ברוכים הבאים תלמידי בית ספר א-זהרה שבטייבה, וברוכות הבאות הנערות משעב שבאו והפגינו נגד תופעת המים המזוהמים שבשעב.)
טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):
(אומר בערבית: ברכותינו היפות ביותר מסורות להם.)
היו"ר אחמד טיבי:
תפדל, אחי.
טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):
(אומר בערבית: שאלוהים יאריך את חיי כולכם.)
ההיבטים שהתקציב מתעלם מהם הם שונים ומגוונים, מכובדי היושב-ראש, ובהם למשל ההיבט האנושי. עד רגע זה אין הכרעה בעניין כמה יישובים, ובעיקר היישוב אום אל-חיראן – עד כה אין הכרעה והחלטה קונקרטית בעניינו. יישובים בלתי מוכרים – על מושג כזה לא שמענו באף מדינה נאורה ודמוקרטית. במדינת ישראל, שמתהדרת שהיא מדינה דמוקרטית – בה התושבים הערבים, ובעיקר הבדואים, הם ביישובים בלתי מוכרים. והמדינה, מכובדי היושב-ראש, לא רק לא מכירה ביישובים אלא גם לא מכירה בזכויותיהם הבסיסיות של תושבים אלו, ולכן אתה לא רואה שם לא שירותי בריאות, לא רווחה ולא חינוך. ביישוב אום אל-חיראן, שהמדינה העבירה את התושבים אליו ממקום מושבם בוואדי זֻבאלה, מערבה לרהט היום – היא שהעבירה אותם לאום אל-חיראן; פתאום אחרי 60 שנה אין להם כאן זכות קיום אלא לתושבים יהודים מותר לחיות במקומם. וזו הדמוקרטיה שאפשר ללמוד כאן בישראל. זה שיא הגזענות, שיא החוצפה. בכלל אין זכות כאן, ובעיקר בדוגמה הזאת, שמעדיפים אזרח יהודי על אזרח ערבי שמתגורר על אדמתו – לפנות אותו וליישב במקומו אזרח בגלל שהוא יהודי.
היו"ר אחמד טיבי:
חייב להיות שר. תקרא לו.
טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):
בהיבט הבריאותי הלקוי, מכובדי היושב-ראש, הסבל הוא עצום. יש מחסור אדיר במתמחים ובמרפאות. ישנם יישובים של שאלפי בני אדם מתגוררים בהם ואין שם מרפאות. אין שם מרפאות. כמובן שבתי מרקחת נגישים ומאושרים ממשרד הבריאות אין שם. תחנות מד"א לא מונגשות לכפרים הבלתי-מוכרים כלל וכלל.
האבטלה – השלכותיה על האוכלוסייה מסוכנות ביותר. הרי שיעור האבטלה והעוני הגבוהים ביותר במדינה הם בקרב החברה הבדואית בנגב, ולכן האבטלה שם גואה ומתרחבת, וזאת מהסיבה הפשוטה שהיא היעדר מקומות תעסוקה לצעירים ולבני הדור. השיטה – מסמנים נקודות מסוימות על פתיחת מפעל בודד או יזמים בעידן הנגב שמגיעים לרהט עם עובדיהם, לרוב. מקומות תעסוקה – בחלק מהיישובים שם אין אזורי תעשייה, ואם יש אזור תעשייה במקום מסוים – מאז שהוקם עד היום לא הורחב. לכן, מקומות תעסוקה שם – אין.
דיור ביישובים המוכרים – יש מצוקת דיור ביישובי הקבע, ביישובים המוכרים. חלק מהיישובים, מכובדי היושב-ראש – –
היו"ר אחמד טיבי:
תפדל.
טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):
– – כמו ערערה בנגב, כסייפה ולקיה, הוקמו על אדמה שמלכתחילה המדינה ידעה ש-50% מהשטח הוא בתביעת בעלות.
היו"ר אחמד טיבי:
נכון.
טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):
הוא בתביעת בעלות. זה יוצר מצוקה, שתוחמים את התושבים שם כך שאין להם לאין להתרחב ואיפה לבנות. מה עושה המינהלת, שתפקידה כאילו להסדיר את ההתיישבות? בפועל היא באה להרוס את הבתים וליישב שם יהודים. זו המטרה שבשבילה ולמענה הוקמה המינהלת הזאת. רוב התקציבים שמועברים ממשרדי הממשלה לרשויות המקומיות בחברה הבדואית עוברים דרכה, ואפילו לאחרונה גם – אני לא יודע מה הקשר, מכובדי היושב-ראש, בין מינהלת הבדואים לבין פיתוח והקמת יישובים בבית שמש. הוציאו מכרזים בבית שמש – בשביל מי? בשביל מינהלת הבדואים. מה הקשר? זה דבר שמחייב בדיקה מיידית. אנחנו במצוקת דיור בקרב הזוגות הצעירים, וזה באמת כתוצאה מצמצום היישובים והקווים הכחולים המוגבלים, שמסרבים להרחיבם בעליל.
על כן, אף שהתקציב הוא חברתי, כאילו, לכאורה, רואה אני לנכון להביאו לשלב הפרקטיקה והמעשים. כמו שאמרתי, החלטת הממשלה 2397, שהטילה על משרד החינוך, על משרד הבריאות, וגם יוזמות תעסוקתיות לפיתוח – מזה אנחנו לא ראינו כלום בפועל, בפרקטיקה.
היו"ר אחמד טיבי:
– – –
טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):
כלום לא ראינו. ואז נשארות ההחלטות האלה החלטות סרק. כולנו דיברנו – כולם דיברו בוועדות, במליאה ובכל מקום על צמצום פערים, אבל מאז קום המדינה ועד עצם היום הזה הפערים קיימים. כנראה שהממשלות המתחלפות לדורותיהן אין להן כוונה לעקרון השוויון בין אזרח ערבי כאן לאזרח היהודי. כשלמדנו משפטים, למדתי מהשופטת בדימוס דורנר, שאמרה: עקרון השוויון לא חל על כמה קבוצות במדינה הזאת. אחת מהן היא הערבים במדינה הזאת. זה קטע אחד.
עוד נושא אחד ואני מסיים. עד עצם היום הזה, מלפני כשנה וחודשיים – בינואר 2017 נהרג המחנך יעקוב אבו אלקיעאן, אללה ירחמו – –
היו"ר אחמד טיבי:
אללה ירחמו.
טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):
– – על ידי שוטרי משטרת ישראל. ברגע הראשון, טרם כל בדיקה וחקירה, אמרו שהוא מחבל או שהוא מפגע או שהוא משתייך לדאעש. ככה אמרו גם ראש הממשלה וגם המפכ"ל וגם השר לביטחון הפנים. שנה וחודשיים זה בין מח"ש למשטרה, ואני לא יודע מה. בקיצור, התמונה עדיין לא ברורה, למרות שכולם יודעים. אפילו במח"ש דיברו על זה שהוא נהרג בדם קר. לא היה מחבל, לא היה מפגע ולא התכוון לעשות כלום, אלא נהרג – הוא והשוטר ארז – הוא נהרג ללא שום עילה, ללא שום סיבה וללא שום הצדקה. שניהם, אזרחי המדינה, נהרגו על ידי המשטרה בלי שום סיבה – להתעלל בהם ולהרוג אותם.
ולכן, מכובדי היושב-ראש, אם זו התנהגות המשטרה כלפי אזרחי המדינה הבדואים, ככה אנחנו ניפול בין הכיסאות, כאשר אפילו ביבי, ראש הממשלה, גיבה את המשטרה בזמנו: אני מאמין למשטרת ישראל שאמרה כך וכך או חקרה כך וכך, נכון? למה היום ראש הממשלה הפסיק להאמין למשטרת ישראל כשהיא באה לחקור או להמליץ? פתאום המשטרה היא הגורם שמתעלל בראש הממשלה, ככה הוא אומר, או גוף לא אמין. מה, היא הייתה גוף אכיפה והיום היא לא?
מכובדי היושב-ראש, (אומר בערבית: אנו מבקשים מאלוהים סליחה ומחילה ובריאות איתנה. תהיה בריא. אלוהים יחיש את הישועה, ומה מתוק הוא הניצחון בעזרתו של האל.)
היו"ר אחמד טיבי:
(אומר בערבית: שאלוהים יברך אותך, האח אבו חוד'יפה.)
טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):
(אומר בערבית: שאלוהים יאריך את חייך.)
היו"ר אחמד טיבי:
חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס. במקום שש דקות היא תקבל 30, כלומר, אורלי כפול חמש.
אורלי לוי אבקסיס:
כמה שאתה שנון, אדוני היושב-ראש.
היו"ר אחמד טיבי:
בבקשה, גברתי.
אורלי לוי אבקסיס:
אדוני היושב-ראש, כיסאות ריקים, אבל צופים בבית, אני חייבת להגיד – – –
היו"ר אחמד טיבי:
באופן מפתיע יש רוב יהודי במליאה, לראשונה, בגלל כניסתו של אמיר אוחנה.
אורלי לוי אבקסיס:
כרגע זה גם הפך להיות רוב גברי.
היו"ר אחמד טיבי:
גם רוב גברי.
אורלי לוי אבקסיס:
צריך ייצוג הולם לנשים.
אדוני היושב-ראש, אנחנו בדיוני תקציב. נכון, התקציב הזה הגיע לפני הזמן, ועל פניו באים ואומרים לנו שיש סוגיות חברתיות מהותיות, עמוקות, שבאות לפתרון. כשאני מסתכלת על מצב הקשישים ומסתכלת על מצב הנכים, אם יש לך כפל, גם נכה וגם קשיש, אין פה פתרון, כי אומרים לך: תבחר איזה קצבה אתה רוצה – או קצבת זקנה או קצבת נכות. וזה אבסורד, כי כשאנשים מגיעים לגיל מסוים הם לא הופכים להיות פתאום בריאים; ככל שהשנים נוקפות הנכות הולכת והופכת את החיים לקשים יותר, ולכן עם ההזדקקות לעזרה ולשירותים חיצוניים, שעולים מן הסתם גם כסף, ההוצאות הולכות וגדלות. אבל פה, במדינת ישראל, כאילו מדובר במתנה: תבחר.
כאשר אני מסתכלת על הגיל הרך, על אותם ילדים שהיום, כדי להחזיק אותם במערכת החינוך מגיל אפס עד גיל שלוש, כדי שהנשים יוכלו – וכן, גם האבות – לצאת ולעבוד ולהכניס פרנסה הביתה, זה עולה יותר משכר לימוד באוניברסיטה. זה לא נגמר בזה, כי הסטודנט יכול לעשות איזו השלמת הכנסה ולעזור להורים שלו לממן לו את הלימודים. וכאשר ילדים מגיעים הביתה מהמסגרת – לא נדבר על מספר הילדים פר גננת, מטפלת וכדומה; ברור לנו שהם לא מקבלים את המקסימום. אבל כשהם מגיעים הביתה הרבה פעמים אנחנו נדרשים לשירותים של בייביסיטר. מי משלם על זה? מי מבין את הקושי האמיתי בתשלום אלפי שקלים בכל חודש כדי שהילד יהיה במסגרת? זה יכול לפנות כסף למשכנתה, זה יכול לפנות כסף לדברים אחרים. אני חושבת שמחובתה של המדינה ליצור את הרצף, לא רק הפדגוגי, כי בסופו של דבר מסתבר – יש מחקרים שמראים שהפערים מתחילים בגיל הרך; אם הפערים מתחילים בגיל הרך, אנחנו עוצרים ועוזרים להגדלת הפערים.
אני מסתכלת על הקושי של משפחות ושל זוגות להגיע לחלום של דירה. אם הם לא נולדו למשפחה שיכולה להעמיד להם הון עצמי, הם עושים שני דברים: או ממשיכים להיות משועבדים לבעלי הדירות ולעד הם יהיו שוכרים, לעיתים של בתים לא ראויים במחירים מופקעים, ולעד המדינה תגיד לאותם בעלי בתים: אנחנו נספק לכם את הקליינטורה, לכו ותשקיעו בדירות. דרך אגב, זה לא משהו חדש, הנושא של משכנתה בערבות מדינה; זה היה גם בעבר, ולמעלה ממיליון בתי אב הפכו להיות גם בעלי בתים. מה קרה? צמצמנו פערים. זה משנה מצב.
כאשר אנחנו מדברים על העובדים הסוציאליים שקורסים תחת מאות התיקים שניתנו להם, אי-אפשר לצפות שלא יהיו טעויות בדרך, ואי-אפשר לצפות שהם יעשו באמת את כל אשר נדרש מהם על פי חוק. כאשר אנחנו מסתכלים על המוסדות הסגורים – חסות הנוער, אותם ילדים, נערים, נערות, שהסביבה מסוכנת להם, שהם מסוכנים לעצמם, שבחלקם הם גם עבריינים, וזאת חלופת מעצר בעצם – – –
היו"ר אחמד טיבי:
ברשותך, אני רוצה לברך קבוצת סטודנטים מאוניברסיטת ייל בארצות הברית שמבקרת בכנסת. Welcome. חבר הכנסת אמיר אוחנה. בבקשה, גברתי.
אמיר אוחנה (הליכוד):
תודה, אדוני.
אורלי לוי אבקסיס:
אז כמו שאמרתי, אותם זוגות צעירים לא יכולים להגיע לחלום הבית, לקורת הגג, שיוכלו גם להוריש לילדים.
הפנסיות – בואו נדבר רגע על הפנסיות. כל אלה שעמדו בתווך במעבר בין פנסיה תקציבית לפנסיה צוברת, נשארה להם קופת פנסיה שאיננה מספיקה להבטיח קיום מינימלי בכבוד באותן שנים שנותרו להם. ותוחלת החיים עולה. אומרים להם: לא צריך לקנות דירה. למה לקנות דירה? תגורו בשכירות, זו חלופה מצוינת. אז כשאנחנו מסתכלים על נתוני הלמ"ס אנחנו מגלים שבין 30% ל-40% מההוצאות של משפחה הן על דירה, אבל מה קורה כשאותם אנשים מגיעים לגיל הפנסיה וההכנסות שלהם קטנות? אז ה-30%–40% האלה הופכים להיות 70%–80% מאותן הכנסות, כי הפנסיה לא מספקת. ודיור ציבורי אין. האנשים האלה שקופת הפנסיה שלהם לא מספקת, וברור לנו שהם לא יוכלו להקדיש 70% ו-80% מההכנסה שלהם בגיל הפנסיה – מאיפה הם ישיגו להם קורת גג? ממה הם יחיו? איך הם ישלמו את המיסים, ארנונה, מים, חשמל?
דרך אגב, גם תרופות עולות כסף. אנחנו פטרנו אוכלוסייה מסוימת מתשלום על תרופות, אבל היא באמת אוכלוסייה מצומצמת. טוב שעשינו כך, כי אלה ניצולי שואה, אבל יש קשישים מוחלשים ביותר שלא נכנסים לקטגוריה הזאת. האם אנחנו לא מתייחסים אליהם? האם אנחנו לא סופרים אותם? האם אנחנו יכולים לראות אותם נמקים?
בואו נדבר רגע על הביטוח הסיעודי, שהמדינה מבטיחה לנו ולא נותנת, ואז מתגלית לנו תמונה עגומה; מתגלית לנו תמונה עגומה מאוד מכל אותם תחקירים – וטוב שהם נעשים – של אמצעי תקשורת ועיתונאים שתחושת הצדק והמוסר אצלם, אולי, מובילים אותם גם לחדור לתוך אותן מסגרות כאלה ולהביא לנו את התמונות הנוראיות של התעללות ושל הזנחה של אנשים רק בגלל שכוחם תש. מה המדינה עושה? הם גם נדרשים לשלם כסף על ההתעללות, ואם אין להם כסף, אז יחפשו את החתנים שלהם, את הכלות שלהם, את הילדים שלהם, את צאצאיהם, ואם גם להם אין, אז אני לא יודעת מאיפה. אבל זו מציאות של אנשים.
אנחנו מסתכלים על מערכת החינוך, שבה אנחנו בונים פערים מהבסיס, ואז אנחנו מגלים שהמקומות שבהם אחוזי הבגרויות גבוהים אלה מקומות שבהם השקיעו כסף פרטי. כוכב יאיר, אדוני היושב-ראש, כמעט תמיד מככב ברשימת אחוזי הבגרות הגבוהים ביותר. הלכתי לבדוק מה קורה בכוכב יאיר, מה קורה באותו תיכון – אולי אפשר ללמוד ממנו ולהקיש, אולי התרבות הארגונית שם היא מיוחדת, אולי יש שם משהו שאפשר ללמוד ממנו. אתה יודע מה גיליתי?
היו"ר אחמד טיבי:
בבקשה.
אורלי לוי אבקסיס:
אין תיכון בכוכב יאיר.
היו"ר אחמד טיבי:
אז?
אורלי לוי אבקסיס:
אתה יודע מה יש שם? מסתבר שיש שם הורים, אולי בין החזקים ביותר במדינה, שנותנים כמעט הכי הרבה שיעורים פרטיים לילדים. זו תוצאה שאנחנו צריכים לשים עליה עין.
היו"ר אחמד טיבי:
אבל ביישוב בית ג'ן או בכואוכב אבו אל-היג'א השיעור הכי גבוה של זכאות, ואלה יישובים בסוציו-אקונומי לא גבוה.
אורלי לוי אבקסיס:
נכון. אני גם ראיתי כתבה בנושא הזה וראיתי את המנהל המאוד-עיקש – –
היו"ר אחמד טיבי:
אסרטיבי.
אורלי לוי אבקסיס:
– – ואסרטיבי. כמה כאלה יש? מעט מדי.
היו"ר אחמד טיבי:
זה הצלחה כנגד כל הסיכויים.
אורלי לוי אבקסיס:
נכון. אבל אני אגיד לך מה, לפעמים יש מקומות שבהם מראש לא מקבלים לבתי ספר מסוימים כאלה שעלולים להוריד להם את אחוזי הבגרות.
היו"ר אחמד טיבי:
סלקציה, את אומרת.
אורלי לוי אבקסיס:
בדיוק, סלקציה. ולכן אני באה ואני אומרת שצריך לטפל בנושא הזה. למה? כי זה כרטיס כניסה לחברה, וזה באמת איזשהו כלי – – –
היו"ר אחמד טיבי:
גם החרדים מיוצגים במליאה.
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):
– – –
היו"ר אחמד טיבי:
מוזס, גם החרדים פתאום מיוצגים במליאה.
אורלי לוי אבקסיס:
זה בגלל או בזכות? תלוי מאיפה מסתכלים.
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):
תלוי באיזה צד. מה אתה אומר, אחמד?
היו"ר אחמד טיבי:
אני שמח שגם החרדים מיוצגים במליאה בשעה זו.
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):
אנחנו מאה אחוז.
היו"ר אחמד טיבי:
מאה אחוז.
אורלי לוי אבקסיס:
וכשאני מדברת על כך שהפערים מתחדדים עוד במערכת החינוך הציבורית, אנחנו שומעים שיש איזושהי החלטה או כיוון במשרד החינוך לעשות סלקציה בתוך המערכת הציבורית, אדוני היושב-ראש. מה זה אומר? שמי שרוצה שלוש יחידות במדעים ובאנגלית, יקבל את האופציה כמו כולם. אלה שירצו להגיע לחמש יחידות, ההורים שלהם יצטרכו לשלם על שיעורים פרטיים בתוך בתי הספר. זה נשמע לי הזוי, זה נשמע לא הגיוני, וקשה לי להאמין שמשרד חינוך מוציא הוראה שכזאת. וזה עובר עלינו מתחת לרדאר, כי יש משבר קואליציוני, כי חלילה וחס אולי נלך לבחירות. את מי זה מעניין מה יקרה עם הדור הבא של התלמידים? אז אני אומרת: אותי זה מעניין, אותך זה מעניין; כנראה שאת רוב הפוליטיקאים פה לא. זה להנציח פערים, זה להסליל ילדים שיכול מאוד להיות שהם הפוטנציאל האדיר מבחינת יכולות אישיות אבל אין להם יכולות כלכליות. מה, זה לא פספוס לחברה? אולי יש שם המדען הבא? אולי יש שם עדה יונת הבאה? למה אנחנו מרשים לעצמנו לוותר על כוח אנושי כל כך חשוב ולהגיד: מי שרוצה להצליח – שההורים שלו ישלמו שיעורים פרטיים? ואיפה? בתוך המערכת. אנחנו ניתן את המבנה וההורים ישלמו על המורים.
למה הדבר דומה? למה שקורה במערכת הבריאות הציבורית. ומה קורה במערכת הבריאות הציבורית? אנחנו כל הזמן נזהרים שלא תהיה הפרטה ושלא נביא בעצם את הרפואה הפרטית לתוך מערכת הבריאות הציבורית. כבר היום להשיג תור בתוך המערכת הציבורית זה כמעט בלתי אפשרי, גם כאשר מדובר במצבי חירום. אם אתה צריך לחכות לביופסיה כמה חודשים או שאתה צריך רופא שיחליט אם אתה צריך ביופסיה, הזמן דופק, ואנחנו לא יודעים מה קורה שם, ואם בזמן הזה שאנחנו ממתינים קורה הגרוע מכול – ואכן, מדובר באיזושהי בעיה שהולכת ומתרחבת, ועד שיעשו את הבדיקות ואת הבירורים, לעיתים זה קצת מאוחר מדי.
אבל מה קורה עם אותם ילדים קטנים, עם אותם תינוקות שצריכים לעבור ניתוחים? והרבה פעמים זה ניתוחים פשוטים, אבל ההשפעה שלהם על איכות החיים היא מאוד מאוד מאוד גדולה, כי אותו ילד שלא עשו לו את ניתוח השקדים או הפוליפים בזמן, יש לו הפסקות נשימה בלילה. תארו לכם את אותם הורים ששומעים את הילד נוחר ומחרחר, והם יודעים שלו רק היה להם מספיק כסף הם יכלו לדאוג לו לניתוח ולתת לו איכות חיים אחרת. זה במדינה שלנו? וזה כשאנחנו מדברים על כלכלה בריאה, אבל היא לא מחלחלת – היא לא מחלחלת כי יותר מדי גורמים אינטרסנטיים נכנסו לתוך המערכת, והגורמים האלה מונעים מאיתנו להביא את התקציבים למקומות הנכונים.
פריפריה – בואו נדבר על השכר הממוצע בפריפריה. הוא פחות בכמה אלפי שקלים מהשכר הממוצע במרכז, לפחות 3,000 שקל הפרש. האבטלה – עשרות אחוזים יותר מאשר במרכז. תוחלת החיים קצרה בפריפריה בארבע שנים, וזה אם אנחנו לוקחים את המחקרים האופטימיים. למה? הרי איכות חיים יש בפריפריה – יש מרחבים, יש אוויר. מסתבר שאין שם מספיק שירותי בריאות זמינים ונגישים. זו הסיבה. אנחנו רואים הגירה שלילית, וזה עצוב, כי את הדברים האלה צריך וחשוב לתקן. אני לא רואה את זה בתקציב הזה. אדרבה, אני ראיתי שסגרו כמה מינהלות ועובדים בכל הנושא הזה.
כשאנחנו רואים שבבית שאן, למשל, חלק מהמקצועות המוצעים ללומדים לבגרות זה סייעות בגנים, לעומת מקומות אחרים, ששם זה הייטק והנדסה והכוונה, אני אומרת: מה שהיה הוא מה שעכשיו. האם נראה לך נורמלי שתלמידים בתיכון בבית שאן, או יותר נכון תלמידות, מלמדים אותן – אנחנו משאירים אותן להיות סייעות בגנים? לא שאני מזלזלת חלילה וחס במשהו, אבל בואו ניתן אופק תעסוקתי ובואו ניתן אפשרויות צמיחה ובואו ניתן את הכלים כדי שאותו ילד ימצה את הפוטנציאל שלו ויחזיר למשק וישפיע על התל"ג.
יכולתי למנות פה עוד שורה ארוכה מאוד של נושאים. אני רוצה להציע משהו אחר. אם יגידו לי מאיפה הכסף ועל מה אני מדברת אז אני אגיד לך: פרט לבעלי אינטרסים, בעלי הון, שיש להם קשרים מסוימים, ולכן אנחנו גם מוכרים את היקר לנו מכול – את אוצרות הטבע שלנו ואחרים – לאינטרסים צרים ומצומצמים, אני רוצה להגיד לך שיש בתקציב סעיף שקוראים לו סעיף החזר חובות. הוא אולי הסעיף הגדול והשמן ביותר בתקציב המדינה. יש בו 86 מיליארד שקלים. ואני אומרת: בוא נחשב שנייה אחת מסלול מחדש. אני מציעה חלופה. אני לא אומרת שתקנו אותה, אני רק אומרת שכאשר אנחנו מוציאים כספים, ראוי לעשות חישוב מה הרווח הגדול ביותר שאנחנו יכולים להשיג על אותו כסף.
עכשיו תקשיבו: ב-86 מיליארדי השקלים הללו, מתוכם 26 מיליארד בערך הם קודם כול הריבית. את זה בכל מקרה אתה חייב לשלם, זו ריבית שאנחנו צריכים לשלם. אנחנו צריכים להבין שאנחנו פחות או יותר בחוב–תוצר בסביבות ה-60%; ארצות הברית, למשל – קרוב ל-100%; כאשר אנחנו מדברים על גרמניה, אז אנחנו מדברים על 120% חוב–תוצר; כאשר אנחנו מדברים על צרפת, זה גם בסביבות ה-100%. עכשיו, השאלה מה דחוף לנו יותר – לפתור את בעיות החברה או להוריד את החוב–תוצר. אני באה ומנסה לתת פה חלופה שהיא חלופה כלכלית. יש ריבית גבוהה, שזה 2.8%. אני אומרת, בואו ננסה להבין מה אנחנו עושים, כי ברגע שאתה משלם את החוב אתה לא יוצר במשק פעילות. בחלק מהכסף הזה אנחנו יכולים ליצור פעילות, כי ברגע שאתה מוריד את החוב–תוצר אז אולי חסכת 1.7 מיליארד בשנה – אני לא מזלזלת, זה לא מעט – אבל בכסף הזה יכולנו להשיג הרבה יותר, כי במקום ריבית של 2.8%, שהיא קבועה, שהיא בין-לאומית בנושא הזה, יכולנו ליצור מציאות אחרת להרבה מאוד אזרחים: יכולנו להוריד את תאונות הדרכים, שזה עולה כסף, בכל שנה מיליארדים למשק; יכולנו להשקיע בנכים ולשכנע אותם ולתת להם את הכלים להיכנס לשוק העבודה – ושוב, זה מעלה את התוצר הגולמי של המדינה.
שתבין, כל 1,000 משרות שאנחנו מייצרים שוות לנו 280 מיליוני שקלים בשנה. תעשו חישוב. אתם מבינים שמה שאני אומרת פה? אני אומרת: באותם כספים אנחנו יכולים לשחק אחרת; אנחנו יכולים לנתב אותם למקום אחר, שהתשואה שלו הרבה הרבה הרבה יותר גבוהה מאשר ה-1.7 מיליארד שאנחנו מרוויחים בהורדת החוב.
80% מהחוב הוא לחברות פיננסיות פנימיות שמנהלות לנו את קרנות הפנסיה שלנו. יש מקום לטפל בנושא הזה – בנושא קרנות הפנסיה שלנו – וגם לטפל בנושא של העסקים הקטנים והבינוניים. בכל שנה – בשנה האחרונה לפחות – 45,000 עסקים קטנים נסגרו. זה 45,000 אנשים מובטלים בשנה. אם היה מדובר במעסיק אחד, במפעל אחד, באיזו חברת הייטק אחת, היינו מזדעזעים. היה הסיפור בטבע, עם 1,000 ומשהו משפחות עובדים – אני קוראת לזה משפחות, כי יש משפחות מאחוריהם – שסכנת הפיטורים הייתה להם מעל הראש. דרך אגב, בואו נזכור: נתנו לטבע מתנות של מיליארדי שקלים בהטבות מס ולא קיבלנו כלום בחזרה, אפילו לא התחייבות להמשיך ולהעסיק את האנשים פה. קיבלו מתנות. אבל עזבו רגע. כשזה קורה ויש מפוטרים, אנחנו מזדעזעים, ומה אנחנו יכולים לעשות. בכל שנה יש עשרות אלפי אנשים שהם פשוט לא תחת מעסיק אלא הם בעצמם עצמאים, והמדינה מערימה עליהם קשיים ולא נותנת להם ביטוח מינימלי, ואין להם דמי אבטלה באמת ראויים ואין להם פנסיות, והם לא יכולים באמת לצאת לפנסיה, כי אין להם מעסיק שיפריש להם, וכל כסף פנוי שיש להם הם משקיעים בעסק. העסק שלהם זה הפנסיה שלהם, ואת קצבת הזקנה הם מקבלים בגיל 70. ואם אישה יולדת – ואת זה אני ניסיתי להעביר והתחייבו להעביר בשבוע הראשון של המושב הבא – אם אישה עצמאית יוצאת לחופשת לידה, אסור לה שלושה חודשים להתקרב לעסק שלה, ואם היא מגיעה לעסק שלה כדי להציל אותו בזמן הזה, היא נחשבת עבריינית מבחינת החוק.
עכשיו, כל זה תולדה של חוק ישן שהמטרה שלו הייתה הגיונית. לא צפו שיהיו לנו עצמאיות; די מוזר, האמת. מאז עברו המון שנים, אבל הרעיון היה שאותן נשים שכירות לא תצטרכנה להגיע למקום העסק, ושהבוס שלהן לא ינצל אותן בחופשת הלידה שלהן, ולכן חל איסור גמור, כדי שלא יהיו פה משחקים ומניפולציות. אבל מה קורה עם אישה שהעסק זה מקור הפרנסה שלה ושל הילדים שלה? קונסים אותה, היא עוד צריכה לשלם כספים בדיעבד. אבל אם היא לא תלך לעסק, אחרי שלושה חודשים היא תחזור ולא יהיה לה עסק; הלקוחות יברחו, החובות יאמירו. אז הצעתי את הצעת החוק הזאת, והיא עברה כמה פעמים, אני חייבת לומר, את כל המשוכות. דיברתי עם כל המשרדים הרלוונטיים ופעם אחר פעם לא רוצים להעלות את זה להצבעה בוועדת שרים לחקיקה, כי מנסים לסחור איתי. חשפתי את זה כבר פה, והובטח שהדבר הזה ייפתר ונביא את זה להצבעה.
צריך להביא תוכנית אמיתית בכל מה שקשור לעסקים הקטנים והבינוניים במדינת ישראל, כי את האבטלה הזאת אף אחד מאיתנו לא רואה. וכשהם יוצאים לאבטלה, אף אחד לא משלם להם פיצויים ואף אחד לא נותן להם מכתב המלצה, ודמי אבטלה – מאיפה?
ואני אומרת, שלא יפחידו אתכם עם הנושא של החוב, כי את אותם 1.7 מיליארד שאנחנו חוסכים בשנה, אם אנחנו משלמים את כל התקציב של 86 מיליארד שקל בשנה, אנחנו יכולים למנף כדי ליצור משרות, אולי אפילו New Deal כמו שרוזוולט עשה, עבודות יזומות של המדינה. רוצים רעיונות לעבודות יזומות? תבנו כבישים, תבנו בתים, בנייה ציבורית, שתבטיח פה דיור ציבורי אמיתי; לא רק לאוכלוסיות הקצה, שהיום גם בשבילם אין דירות. אז מה עושים? מדינה חכמה מאוד – היא נותנת להם השתתפות בשכר דירה. כמה היא נותנת בכל שנה? כמעט 2 מיליארד שקלים. לא עדיף כבר לעשות בנייה תקציבית?
אז כדי שלא יפחדו, אני גם אספר להם שבבנק ישראל יש חשבון גדול מאוד, שזה כסף שלנו, קרן כזאת, שהבנק שומר אותה, חלילה וחס, למקרים מסוימים כאלה ואחרים. השאלה היא אם משבר חברתי הוא לא מקרה חירום. יש שם למעלה מ-450 מיליארד שקלים, כסף זמין. עכשיו, דרך אגב, רק שתדע, אדוני היושב-ראש, מסתבר שמדינות אחרות בעולם חייבות לנו כספים אפילו יותר ממה שאנחנו משלמים, מהחוב שלנו. אז למה מחשבים את זה ככה? למה? אני אומרת: בואו נמשיך לשלם את הריבית הקבועה, בואו אפילו נמשיך להוריד קצת מהחוב, אבל בואו ננתב חלק מהכספים האלה כדי ליצור פה תל"ג גבוה יותר, וכשהתל"ג גבוה יותר, יש לנו יותר תקציב לחלק. מה, זה לא פשוט? אני חושבת שאם הייתי עושה את שיעור החשבון הזה לבתי – שלמזלי הרב עדיין לומדת חמש יחידות במתמטיקה ובאנגלית ובפיזיקה – היא הייתה מבינה את זה מהר מאוד. אבל גם אם אני אצטרך לשלם לה על היחידות האלה – לי יימצא מאיפה; היא תמשיך ביחידות האלה. אני מסתכלת על החברים שלה בכיתה ואני אומרת: מי מהם, עם המוחות המבריקים האלה, יצטרכו לנשור כי להורים שלהם לא יהיה את הכסף להעמיד להם את המורים הפרטיים בתוך מערכת החינוך? עכשיו, זו חלופה שאני חושבת שהיא חלופה מאוד ראויה. בואו נבדוק מה אנחנו יכולים לעשות עם אותם תקציבים שאנחנו משקיעים כדי לשנות את מה שמשתקף אלינו משוק העבודה. זה אפשרי.
כאשר אני מדברת על אימהות חד-הוריות, הן היום במצב כמעט בלתי אפשרי, כי אנחנו, כמדינה, שמים עליהן משקולות על הגב. אנחנו אומרים להן: אם אתן רוצות להרים את הראש מעל המים, יש לזה מחיר: אתם תאבדו את ההטבות הסוציאליות הבסיסיות שלכן. ושכולם יבינו, כשאנחנו מדברים על חד-הוריות, הייתה פעם איזה אמירה, או יש איזו קונספציה או תבחרו איך תקראו לזה, אגדה אורבנית אפילו, שרוב האימהות החד-הוריות הן נתמכות סעד, הן בכלל לא עובדות. אז 82% מהחד-הוריות עובדות, וזה עדיין לא מציל אותן מסכנת העוני. אבל מה אנחנו אומרים להן? אם אתן מקבלות מהביטוח הלאומי מזונות, כל שקל שתכניסו – יש לי הרגשה שזה הטלפון שלי, משום מה. ברשותך, תודה. אנחנו אומרים להן: יש לך שותף, תשימי פרוטקשן. ולמי הפרוטקשן? למדינה. זה מדהים. כאילו המדינה לוקחת מהפה של הילד של החד-הורית ואומרת: אני פה לפניך, ולא משנה אם האימא שלך עבדה כדי להביא את הכסף הזה – אנחנו שותפים.
איך זה מתחדד? זה מתחדד לדוגמה בזכאות לדיור ציבורי. יש פה קריטריונים אבסורדיים לחלוטין. אומרים לה: את צריכה שנתיים קצבאות של הביטוח הלאומי, כלומר, מכריחים אותם להיות נתמכים, וגם צריכים להיות לה שלושה ילדים, כמובן. ואז, אם היא לוקחת, משתמשת באותו כלי של הביטוח הלאומי למזונות, אז מובן שהיא לא לוקחת הבטחת הכנסה. אומרים לה: רגע, רגע, זה לא נספר כקצבה, אז זאת אומרת שאת לא זכאית גם לדיור ציבורי. סופרים את המזונות של הילדים שלה. מזונות ילדים – המדינה אחר כך לוקחת אותם בחזרה מאותו מי שחייב, היא מצליחה להחזיר את זה בחזרה, לפחות בחלק מהמקרים, אבל היא אומרת לה: את לא תהיי זכאית לקורת גג מעל הראש. מה, כאילו יש לנו איזה רצון מטורף כמדינה לדרוך על המוחלשים.
וכשאומרים לכם: אין כסף, תגידו: למה אין כסף? יש כסף. אם יש לנו 800 מיליון שקל בשנה להמר על משהו שאין בו ביטחון אמיתי – ואני בכוונה לוקחת את הנושא של ה-800 מיליון שקל, אדוני היושב-ראש, כי זה ידהים אותך: בכל מה שנוגע להורדת המיסים זה עולה 800 מיליון שקל, המיסים על האוזניות, שנשמע יותר טוב, ועל חלק ממוצרי החשמל; באתי לפקידי האוצר ושאלתי אותם: אוקיי, למה? הוא אומר: אנחנו רוצים להוריד את יוקר המחיה גם למעמד הביניים והגבוה. אמרתי: בסדר, גם זו מטרה ראויה, אני לא מתווכחת על זה. איך אתם מבטיחים שזה באמת יגיע לצרכן הסופי? 800 מיליון שקל בשנה. מה הפיקוח? איזה מין חישוקים אנחנו שמים? מה הסנקציות למי שלא מעביר את זה הלאה? אתה יודע מה אמרו לי, אדוני היושב-ראש? אנחנו נבדוק בסוף השנה, ואם אנחנו נגלה שהכסף לא הגיע לצרכן הסופי, כלומר לאזרחים, נבטל את התקנה. מהמרים ב-800 מיליון שקל. עכשיו, שנה תעבור ויימחקו 800 מיליון שקל שיכלו לעזור לקשישים, שיכלו לעזור לנכים, שיכלו לעזור לאותם ילדים עם פוטנציאל אבל בלי יכולת כלכלית, שיכלו לעזור בדיור הציבורי, שיכולו לעזור באלף ואחד נושאים, או לעסקים הקטנים, ומהמרים עליהם כמו ברולטה רוסית.
עכשיו, מה אתם חושבים שיקרה? אף אחד לא אומר להם: אתם חייבים לגלגל את זה הלאה. אז היו כמה כתבים ועיתונאים שיצאו לבדוק כמה חודשים אחרי תיקון התקנה. יצאו לבדוק. אתה יודע מה הם גילו? המחיר לא השתנה אפילו בשקל. מה, האוצר לא יכול היה לעשות את מה שעשו העיתונאים? מה, הם עצלנים שם? תשמע, אם הם היו רואי חשבון שלי – היו מפוטרים מייד; יותר מזה, אולי אפילו הייתי תובעת אותם. את העבודה שלהם הם לא עושים, ולא אני אומרת את זה – מבקר המדינה אומר את זה. פעם אחר פעם הוא בודק מה קורה במשרד האוצר, מה קורה באגף התקציבים, מה קורה עם הכסף שלנו, עם ההערכות, ואומר: הם לא נערכים כמו שצריך; ההערכות שלהם שגויות. אתה יודע מה ההבדל? שהם לא משלמים את המחיר. למה? כי כל הרגולטורים שאמורים לשמור על החתולים שלא יגנבו לנו את השמנת, אין להם תקופת צינון של יום אחד. ביום שהם עוזבים את משרד האוצר הם הולכים לעבוד – איפה? אצל אותם אלו שהם פיקחו עליהם קודם. עכשיו, רק בשביל הנראות – אנחנו קונים את זה?
אני אומר לך, יש לי הצעת חוק על תקופת צינון. כן, אני יודעת, כולם מדברים על תקופת צינון של גנרלים. למה? כי אולי הם ינצלו את הפופולריות שלהם ויאיימו על פוליטיקאים קיימים בזירה. כמה זה מסוכן לציבור? הרבה יותר מסוכן שמי שיושב על השלטר של התקציבים ומחזיק בתפיסות עולם שמשפיעות על כל אחד ואחת מאיתנו כאן הם שלמוחרת הולכים ומגלים להם או משתפים איתם פעולה, או אולי באים לקטוף, לכאורה, תשלום על כך שהם היו נחמדים מדי ולא שמרו על הכסף שלנו. את זה צריך לשנות, וצריך שיהיה פה שר אוצר שיבקש מהפקידים שלו להביא חלופות בעבור כל שקל ולבדוק איפה יש לנו את התשואה הגדולה ביותר. זאת כלכלה נבונה. תודה רבה לך, אדוני.
היו"ר אחמד טיבי:
אני מודה לחברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס. חברת הכנסת יעל גרמן, בבקשה.
יעל גרמן (יש עתיד):
אין הרבה מבחר.
היו"ר אחמד טיבי:
נכון. 15 דקות.
יעל גרמן (יש עתיד):
תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש, כבוד השרה. אני רוצה לברך את האורחים שלי, את אביחי קרמר, שהוא בעיניי הסופרמן, חולה ALS שהגיע היום לבקר יחד עם אשתו שרית ועם הילדים, עם עמית ותמר ודנה, ועם האורחים שלו. ברוכים הבאים.
היו"ר אחמד טיבי:
ברוך הבא.
יעל גרמן (יש עתיד):
אני רוצה להתחיל בדוח שהתפרסם רק היום, של קרן המטבע הבין-לאומית, שבאה ואומרת שהיא מודאגת מכלכלת ישראל. כן, נכון הצמיחה שלנו עולה, האבטלה יורדת, אבל במדינת ישראל שיעור העוני הוא אחד הגדולים ביותר בעולם. ואם אנחנו לא נדע לטפל בשיעור העוני, אם אנחנו לא נתכנן תוכניות כדי לגשר על הפערים הבלתי-אפשריים בין מגזרים שונים וההשתתפות שלהם בכוח העבודה, הרי שכל מה שאנחנו רואים היום יתמוטט מול עינינו. ואנחנו לא עושים דבר כדי באמת לראות את העתיד ולהיות מוכנים לקראת הקטסטרופה.
ומכאן אני רוצה לדבר על תקציב הבריאות. ממש כמו שקרן המטבע הבין-לאומית מדברת על כלכלת ישראל ואומרת: הכול יפה, אבל בפנים יש משהו רקוב – העוני הוא איזושהי מחלה שבסופו של דבר מתפשטת ופוגעת בכל הגוף – כך גם בתקציב הבריאות. אנחנו מסתכלים ואנחנו רואים: יש לנו רופאים נהדרים, יש לנו מערכת בריאות נפלאה, באמת אחת הטובות בעולם, אבל אנחנו לא חוזים פני עתיד; אנחנו לא יושבים ומתכננים את מה שאנחנו צריכים לתכנן לקראת העתיד שבו האוכלוסייה שלנו, שהולכת ומזדקנת, תזדקק לבריאות ולשירותי בריאות בסכומים שהיום אנחנו לא נותנים. מהו התקציב שלנו? סך הכול תקציב המדינה הוא 480 מיליארד ש"ח, כמובן טרם הקיצוצים ולא כולל ההוצאה המותנית בהכנסה. 38 מיליארד ש"ח מהם בבריאות. הבריאות מקבלת – למעשה, זהו המשרד השלישי אחרי החינוך והביטחון; מקבלת סכום שנראה יפה, אבל הסכום הזה, אין בתוכו את הבסיס לראייה לטווח ארוך.
אנחנו לא נותנים את הדעת לכך שבשנים האחרונות, למעלה מ-18 השנים האחרונות, אנחנו, הציבור, הולך ומוציא יותר יותר הוצאה פרטית על הבריאות. לעומת זאת, המדינה הולכת ומקטינה את חלקה בעוגה הכללית, כך שההוצאה הציבורית קטנה וההוצאה הפרטית גדלה. ואם בעבר היחס היה 30% אנחנו כהוצאה פרטית ו-70% המדינה כהוצאה ציבורית, הרי שהיום הציבור מוציא קרוב ל-40% והמדינה – רק 60%. ואם המצב הזה ילך ויחמיר – והוא הולך ומחמיר – אנחנו נמצא את עצמנו במצב שבו פחות ופחות אנשים יוכלו להרשות לעצמם להשתמש ברפואה הפרטית.
היום נראה שהכול בסדר, ובאמת, אני חושבת שקרוב ל-70% יכולים להרשות לעצמם לשלם את השב"נים, לשלם אולי גם ביטוחים פרטיים, להרשות לעצמם לבוא ולהשתמש ברפואה הפרטית. אבל ככל שמשתמשים יותר ברפואה הפרטית הפרמיות עולות, וככל שהפרמיות עולות והתשלום עבור הביטוחים הולך ועולה פחות אנשים יכולים להרשות לעצמם לשלם עבור ביטוחים. וברגע שהביטוחים יעלו ומספר האנשים שיכולים להשתמש בהם ירד, הרי שיחפשו את הרפואה הציבורית. אבל ברפואה הציבורית ממשלת ישראל לא מטפלת. ובמקום לטפל בהשקעה מסיבית ברפואה הציבורית ובריסון כזה או אחר של הרפואה הפרטית, ממשלת ישראל אפילו הורידה מחוק ההסדרים שלנו את הסעיף היחיד שטיפל קצת ברפואה הפרטית ובא ואמר שמן הראוי שמשרד הבריאות וממשלת ישראל יפקחו לפחות על המחירים שמשלמים ברפואה הפרטית. אפילו את זה הורידו.
אז אני מסתכלת על התקציב ואני חושבת: תקציב חסר מעוף, תקציב חסר חזון, תקציב חסר אומץ ציבורי לבוא ולומר: אנחנו מטפלים בדברים הכואבים כדי שבעתיד תושבי ישראל יוכלו להשתמש ברפואה הציבורית ולא ימצאו אותה שוקת ללא מים – רפואה ציבורית ללא תקציבים, רפואה ציבורית ללא יכולת לתת באמת מענה וטיפול בזמן המתאים וברמה המתאימה. וזה לא פלא. האם אדוני היושב-ראש יודע מה אחוז ההשקעה של מדינת ישראל מהתמ"ג? אני אספר לך.
היו"ר אחמד טיבי:
בבקשה.
יעל גרמן (יש עתיד):
אתה רופא ואתה יודע. 7.4% מהתמ"ג משקיעה מדינת ישראל בבריאות, וזה לעומת ממוצע של 9% במדינות ה-OECD. אני לא מדברת על ארצות הברית, אני גם לא רוצה לדמות לארצות הברית, ששם אנשים לא יכולים להרשות לעצמם, אבל אני מדברת על קוסטה ריקה, שמשקיעה 9.1%, על פורטוגל – 8.9%, על דרום אפריקה – 8.8%, על סלובניה – 8.6%, יוון – למעלה מ-8%. ואנחנו – 7.4%. מה הפלא שאנחנו לא נצליח להדביק את הצרכים של האוכלוסייה שלנו, שהולכת ומתבגרת, של הטכנולוגיות, שצריך ללכת ולשכלל אותן ולקנות אותן ולעמוד בקצב שלהן? ההשקעה שלנו לא מספיקה.
ונוסף על זה, אנחנו מסתכלים על הפריפריה. כולם מדברים ונושאים ברוב גרונם את הפריפריה, כמה הפריפריה חשובה. כמה משקיעים בפריפריה? איזה תורים ארוכים ישנם בפריפריה? האם בתוך התקציב תמצאו תקציב ייעודי לפריפריה? לא. האם תמצאו איזושהי תוכנית עבודה כדי ליישם את תוכנית הצפון? ישנה ועדה, הייתה ועדה – שדרך אגב אני הקמתי – אבל זו ועדה שהממשלה אימצה את מסקנותיה, ועדה לחיזוק הבריאות הציבורית בצפון. למה אין תוכנית עבודה? למה אני לא רואה תקציב? נאמר אפילו שייקחו, מה-600 מיליון שצריכים – יחלקו אותם לארבע שנים, 150 מיליון השנה ו-150 מיליון בשנה הבאה, אבל אני לא רואה אפילו שקל. אני לא רואה תקציבים לקיצור תורים, ואם לא נקצר תורים, איך נוכל לחזק את המערכת הציבורית ולרסן את המערכת הפרטית, כפי שאמרתי לפני חמש דקות?
אני לא רואה התמודדות עם הזקנה. אני לא רואה בכלל את ההתמודדות עם בעיות המחסור בכוח האדם והמחסור במיטות אשפוז. כולנו יודעים שכדי להדביק רק את הגידול באוכלוסייה צריך כל שנה להוסיף 300 מיטות, וזה – שלא לדבר על לסגור את הפערים הקיימים. אז איפה בתקציב הזה – אדוני ראש הממשלה, שלא נמצא, ואדוני שר הבריאות, שלא נמצא – איפה אני רואה את התקציבים האלה, שכולכם מדברים עליהם אבל לא נמצאים בפועל? המספרים מדברים בעד עצמם.
אני לא רואה את התקציב למרכזים להתפתחות הילד. אני מדברת על מקרו. בואו נדבר גם על מיקרו. התפתחות הילד – כל כך חשוב. המרכזים הולכים ונסגרים מסיבה אחת ויחידה: מפני שהתקציבים נעלמים. מדוע אתה, אדוני ראש הממשלה, ואדוני סגן שר הבריאות, מדוע אתם לא מתקצבים את המרכזים להתפתחות הילד? מדוע אני לא רואה בתקציב את התקציב שהיה לנו ופעל רבות למניעת אובדנות? כל התוכנית למניעת אובדנות עומדת היום על כרעיים ולא יודעים אם היא תוכל להמשיך להתקיים, כי התקציבים שהיו נעלמו ואינם. כאמור, תקציב ללא חזון.
אבל אני לא רוצה לדבר רק על תקציב הבריאות. על תקציב הבריאות אני מדברת תמיד. אני רוצה לדבר – אדוני היושב-ראש וגברתי השרה, והחברים שמכבדים אותנו – אני רוצה לדבר על משהו שמאוד מאוד מדאיג אותי. אני רוצה לדבר על חוק הלאום. במחטף אתמול ישבה ועדת החוקה ואישרה לקראת קריאה ראשונה את חוק הלאום.
רועי פולקמן (כולנו):
למה מחטף?
יעל גרמן (יש עתיד):
למה מחטף? מפני שאדוני רועי פולקמן, אני קיבלתי הודעה על כך – יום קודם, בערב, קיבלתי הודעה שלמוחרת, ב-09:00 – –
רועי פולקמן (כולנו):
קיימנו עשרות דיונים.
יעל גרמן (יש עתיד):
– – בבוקר הוועדה תשב. לא כך מחוקקים חוק לאום, כאשר מודיעים לחברי הוועדה המשותפת בערב שבעוד 12 שעות, למוחרת בבוקר, ידונו בחוק. זהו חוק שצריך לקבוע את מהותה ואת אופייה של מדינת ישראל; זהו חוק שצריך לבוא ולומר: אלה הערכים שעליהם אנחנו רוצים להשתית את מדינת ישראל, שאנחנו רוצים להקנות לילדים שלנו, לנכדים שלנו, לדורות הבאים.
ובמקום שהחוק הזה באמת יהיה חוק של בשורה, במקום שהחוק הזה ישב על העקרונות שאותם אנחנו למדנו ועליהם אנחנו גדלנו, העקרונות ש-70 שנה מדינת ישראל יושבת עליהם, עקרונות מגילת העצמאות, שאומרת: "מדינת ישראל תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה, בלי הבדל דת, גזע ומין, תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות" – בחוק הלאום מסרבים להכניס את המילה שוויון. ולא רק זה, אלא אם כבר היה איזשהו סעיף, סעיף 2, שבא ודיבר באמת על היסודות שלנו, ודיבר על כך שמדינת ישראל צריכה להיות יהודית ודמוקרטית, הסעיף שאומר ש"חוק-יסוד זה מטרתו להגן על מעמדה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי כדי לעגן בחוק יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ברוח העקרונות שבהכרזת הקמת מדינת ישראל" – אדוני היושב-ראש, הסעיף הזה ירד. חוק הלאום מתעלם, ומתכחש למגילת העצמאות; חוק הלאום מתעלם, ומתכחש לכך שאנחנו, לפני 70 שנה, הבטחנו לכל הדורות שזאת תהיה מדינה יהודית ודמוקרטית.
ואני כבר לא מדברת על זה שהכניסו בפנים את הסעיף הנורא ואיום, אותו סעיף שמאפשר להקים התיישבות, קהילה, שהיא רק של מישהו מסוים; אותו סעיף שאומר שהמדינה רשאית לאפשר לקהילה, לרבות בני דת אחת, לקיים התיישבות קהילתית נפרדת. מה זה אומר, חבריי חברי הכנסת? מה זה אומר שמדינת ישראל תאפשר לקהילה להקים התיישבות קהילתית נפרדת? האם אני אוכל להקים התיישבות נפרדת לאנשים, נאמר, מהעדה הפולנית, ואני לא ארשה למישהו מהעדה התימנית? איתן, אתה לא תוכל לבוא להתיישבות הקהילתית שלי; אני רוצה, זאת הקהילה שלי.
איתן כבל (המחנה הציוני):
מוכר.
יעל גרמן (יש עתיד):
גם אתה תוכל להקים קהילה ולא תיתן לי.
איתן כבל (המחנה הציוני):
נכון.
יעל גרמן (יש עתיד):
לבני העדה האתיופית לא ייתנו, מפני שיש להם צבע עור אחר, שלא לדבר על הערבים, שבכלל – שכנראה זאת המטרה של החוק – הם בכלל לא יוכלו להיכנס.
סעיד אלחרומי (הרשימה המשותפת):
הכוונה להקים את חירן במקומה של אום אל-חיראן.
יעל גרמן (יש עתיד):
אני חייבת לומר, זה מזעזע. מזעזע שבחוק הלאום, שצריך לקבוע את אופייה ואת זהותה של מדינת ישראל – אופי וזהות שלא צריך להמציא, רק צריך להמשיך, כי הם נקבעו לפני 70 שנה – בחוק הלאום הזה לא מזכירים את היותנו יהודית ודמוקרטית. כן מאפשרים להקים קהילות של אפרטהייד, קהילות שפשוט ידירו את מי שהן לא רוצות, ויש בזה עוד הרבה מאוד פגמים.
אני מאוד מקווה שלא ינסו, עם כל הסכסוכים שקיימים, להעביר את חוק הלאום הגרוע הזה. אנחנו כאן, בבית הזה, כל מי שבאמת מרגיש את עצמו יהודי ודמוקרטי – או אזרח דמוקרטי, לא רק יהודי – כל מי שאכפת לו מהדמוקרטיה צריך לבוא ולומר: המדינה היא מדינה יהודית, ללא ספק, ויש לנו בהחלט זכות לבוא ולומר שזאת מדינת הלאום היהודי. על כך אנחנו חלוקים בדעותינו, ונמשיך להיות חלוקים בדעותינו. זה בסדר גמור, כך אני חושבת. אבל לצד היותנו מדינה יהודית – והמדינה היהודית היחידה שיש לעם היהודי, וחשוב שהיא תתקיים כך – לצד זה אסור לנו אף פעם לשכוח שיחד, ולצד היהדות, וגם לצד הציונות, ניצבת הדמוקרטיה – אותה דמוקרטיה שמאפשרת לנו שוויון זכויות, שמאפשרת לנו להבין את האחר, שנותנת זכויות למיעוט, לא רק לרוב, שמגנה את עריצות הרוב וגם את עריצות המיעוט; אותה דמוקרטיה שחקקה על דגלה את עקרון השוויון. בלעדיו אין טעם לחיים ואין הצדקה למדינה.
היו"ר אחמד טיבי:
תודה רבה.
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת
היו"ר אחמד טיבי:
הודעה לסגן מזכירת הכנסת, בבקשה.
סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:
ברשות יושב-ראש הישיבה, הינני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת –
מסקנות ועדת המדע והטכנולוגיה בעקבות דיון מהיר בהצעתו של חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס בנושא: הביטוח הלאומי הקפיא פרויקט מחשוב לאחר שהשקיע כ-600 מיליון שקלים; בעקבות דיון מהיר בהצעתם של חברי הכנסת איתן ברושי, עפר שלח ואחמד טיבי בנושא: קיצוץ של 22% בתקציב 2019 של מכון וולקני; בעקבות דיון מהיר בהצעתה של חברת הכנסת רויטל סויד בנושא: פייסבוק מציעה למשתמשי הרשת החברתית להוסיף תמונתו של מחבל לתמונת הפרופיל שלהם; בעקבות דיון מהיר בהצעתן של חברות הכנסת יוליה מלינובסקי, יעל כהן-פארן ושרן השכל בנושא: ליקויי אבטחה בגופים האחראיים על המאגר הביומטרי. תודה.
היו"ר אחמד טיבי:
תודה רבה.
הצעת חוק התקציב לשנת הכספים 2019, התשע"ח–2018;
הצעת חוק התוכנית הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנת התקציב 2019), התשע"ח–2018;
הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנת התקציב 2019), התשע"ח–2018
(קריאה שנייה וקריאה שלישית)
היו"ר אחמד טיבי:
חבר הכנסת איתן כבל, בבקשה. רבע שעה.
איתן כבל (המחנה הציוני):
קודם כול, אדוני היושב-ראש, לעונג הוא לי לעלות לנאום כשאדוני יושב בראש.
היו"ר אחמד טיבי:
אדוני, ושותפי לערוץ הטלגרם, בכל פעם שאני פה ואתה שם, זה תמיד מעניין, בעיקר בגללך.
איתן כבל (המחנה הציוני):
תודה. אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, רשמות פרלמנטריות, חברותיי וחבריי חברי הכנסת, לפני הכול אני קודם כול רוצה, אדוני היושב-ראש, בשמך, בשם הבית, לשלוח לראש הממשלה ברכת רופא חולים. עכשיו עלה באתרים שראש הממשלה נפל למיטת חוליו.
היו"ר אחמד טיבי:
אחרי שהוא פגש את סופרמן או לפני?
איתן כבל (המחנה הציוני):
זאת שאלה. נהיה חולה מהסיפור, אדוני ראש הממשלה.
היו"ר אחמד טיבי:
לא קל.
איתן כבל (המחנה הציוני):
לא קל אחרי כל מה שעבר. נהיה חולה.
קריאה:
– – –
איתן כבל (המחנה הציוני):
חולה נהיה.
קריאה:
– – –
איתן כבל (המחנה הציוני):
כן, לגמרי. אתה מבין, עם כל השואו שעשה לנו נהיה ראש הממשלה חולה. האמת, היית הראשון לזהות.
היו"ר אחמד טיבי:
תפתח את זה.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אני הייתי כאן אתמול במקרה, או שלא במקרה, ושמעתי אבחנה רפואית שאדוני עשה לראש הממשלה.
היו"ר אחמד טיבי:
פלפיטציות, הזעות – –
איתן כבל (המחנה הציוני):
פרצוף אפור, אמרת – –
היו"ר אחמד טיבי:
– – פרצוף אפור, כן. חיוור – –
איתן כבל (המחנה הציוני):
– – חיוור.
היו"ר אחמד טיבי:
– – עליית לחץ דם פתאומית. לא היה קל.
איתן כבל (המחנה הציוני):
כל הכבוד. זה יפה. אומנם אתה גינקולוג, אבל כבר יש לך יכולת לאבחן רק ממבט.
היו"ר אחמד טיבי:
גם גינקולוגים יכולים לומר.
איתן כבל (המחנה הציוני):
רק רציתי לדעת. אבל לפני הכול, אדוני – האם אדוני יודע, האם גם חברי עיסאווי פריג' יודע שבתלמוד הבבלי – אתה יודע מה כתוב?
היו"ר אחמד טיבי:
מה כתוב?
איתן כבל (המחנה הציוני):
"ארבעה צריכין להודות: יורדי הים, הולכי מדברות ומי שהיה חולה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא". ויש פסק בשולחן ערוך שאומר שמי שאירע לו נס, צריך לברך ברכת הגומל.
היו"ר אחמד טיבי:
ברכת הגומל.
איתן כבל (המחנה הציוני):
ואדוני, ברשותך – –
היו"ר אחמד טיבי:
בבקשה, ברכת הגומל.
איתן כבל (המחנה הציוני):
– – אני רוצה לברך ברכת הגומל.
היו"ר אחמד טיבי:
ידעתי שיהיה מעניין.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אדוני, אני רוצה לברך ברכת הגומל.
היו"ר אחמד טיבי:
תברך, תפדל.
איתן כבל (המחנה הציוני):
"ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם הגומל לחייבים טובות, שגמלני כל טוב". ואז בדרך כלל בבית הכנסת השומעים – –
היו"ר אחמד טיבי:
מה עונים?
איתן כבל (המחנה הציוני):
– – עונים: "אמן. מי שגמלך כל טוב הוא יגמולך כל טוב סלה".
היו"ר אחמד טיבי:
אמן.
איתן כבל (המחנה הציוני):
ועל מה זה, אדוני? ראש הממשלה אתמול ירד זחוח, ועמד כאן וקרא לנו שאנחנו אלה שמפחדים, ובעצם הוא שצריך לברך ברכת הגומל, ואני בירכתי במקומו. אני מקווה שההלכה תוציא אותו.
היו"ר אחמד טיבי:
רק אותו, ברכת הגומל?
איתן כבל (המחנה הציוני):
לא רק אותו.
היו"ר אחמד טיבי:
אלא?
איתן כבל (המחנה הציוני):
אבל אני אתחיל עם חבריו. נתחיל עם חברתי למפלגה – סופה באמת חברתי. אנחנו אלה שהיינו צריכים לדאוג או חברי שר הביטחון, שהתחיל לאסוף תמונות של משרד הביטחון ושל הבניין הזה?
היו"ר אחמד טיבי:
ולהתעניין באחוז החסימה.
איתן כבל (המחנה הציוני):
בוודאי. אנחנו היינו צריכים לדאוג או אריה דרעי, אריה מכלוף דרעי, שיכול היה להחליף תמונות כאלה ואחרות של הכנסת עם שר הביטחון? מעניין.
היו"ר אחמד טיבי:
מעניין.
איתן כבל (המחנה הציוני):
הרי היה ברור. ואין לי ספק שאריה דרעי, מחר, בעזרת השם, יום חמישי – –
היו"ר אחמד טיבי:
ילך לבית הכנסת.
איתן כבל (המחנה הציוני):
– – ילך לבית הכנסת – קריאת התורה, יעלה ויברך את ברכת הגומל.
היו"ר אחמד טיבי:
חשבתי על זה. כן.
איתן כבל (המחנה הציוני):
הרי ברור שהוא ניצל. אנחנו אלה שהיינו צריכים לדאוג?
היו"ר אחמד טיבי:
מה עם נפתלי?
איתן כבל (המחנה הציוני):
עיסאווי, אתה לא היית.
היו"ר אחמד טיבי:
מה עם נפתלי?
איתן כבל (המחנה הציוני):
ובוודאי נפתלי. אנחנו כולנו זוכרים את נפתלי לפני כשלוש שנים – – –
עיסאווי פריג' (מרצ):
– – –
איתן כבל (המחנה הציוני):
לא מתאמים – – –
היו"ר אחמד טיבי:
הוא לא ישתנה, עיסאווי פריג'.
עיסאווי פריג' (מרצ):
זה יוצא מאוד יפה.
איתן כבל (המחנה הציוני):
עיסאווי, אנחנו לא צריכים לתאם שום דבר.
היו"ר אחמד טיבי:
תמשיך, תמשיך.
איתן כבל (המחנה הציוני):
ואומר לך – – –
היו"ר אחמד טיבי:
חוסר פרגון מוחלט. בבקשה.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אבל למה לעצור, חברים? תנו לי. יש לי רק רבע שעה, ואני יכול לדבר שבועיים.
היו"ר אחמד טיבי:
תן, תן.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אדוני היושב-ראש, ומה עם נפתלי?
היו"ר אחמד טיבי:
מה עם נפתלי? בדיוק. זאת שאלה שלי.
איתן כבל (המחנה הציוני):
נפתלי, שלפני שלוש שנים וחצי, משהו כזה, בכיכר רבין – אתם זוכרים את עצרת הימין, כשנפתלי שר בקול חורק את ירושלים של זהב, וראש הממשלה אז שתה לו עם קשית את המנדטים? חברים שלו עוד לפני כן התחילו את התפילות. אדוני, אם היה שם לב – יראה את זה בטלוויזיה – היה רואה חברים בבית היהודי ממלמלים – –
היו"ר אחמד טיבי:
ברכת הגומל.
איתן כבל (המחנה הציוני):
– – עוד לפני כן. זו תפילה מתוך תקווה שהם יגיעו ליום חמישי לברך ברכת הגומל. אז אני אומר לאדוני ראש הממשלה: אנחנו אלה שהיו צריכים לדאוג?
היו"ר אחמד טיבי:
גם מירי. מירי סימסה לחברה שלה: תזמיני מהר בית מלון. מייד, אתמול.
איתן כבל (המחנה הציוני):
בוודאי. אדוני, אומר לך יותר מזה – –
היו"ר אחמד טיבי:
בבקשה.
איתן כבל (המחנה הציוני):
– – הסתכלתי על השורות, שורות הקואליציה, ואמרתי: למי אני אתגעגע?
היו"ר אחמד טיבי:
שליש לפחות.
איתן כבל (המחנה הציוני):
שליש לפחות. שליש מהאנשים שפה, אמרתי לעצמי: האם יש לי זכות להיקשר לחלק מהם, שחס וחלילה לא יהיה לי שברון לב?
היו"ר אחמד טיבי:
שמת לב לרב-חיוך שהיה שם.
איתן כבל (המחנה הציוני):
מה זה חיוך.
היו"ר אחמד טיבי:
רב-חיוך.
איתן כבל (המחנה הציוני):
רב-חיוך.
היו"ר אחמד טיבי:
רב-חיוך.
איתן כבל (המחנה הציוני):
כל הצד הזה, לפחות שליש ממנו היה סמיילי אחד גדול.
היו"ר אחמד טיבי:
בדיוק. סמיילי.
איתן כבל (המחנה הציוני):
הם מדברים עלינו? יושב פה, עומד ראש הממשלה ומסתלבט, עושה עלינו דאחקות כמו באיזה בית מרזח. ואני אומר לו: אדוני ראש הממשלה, הדאחקה היא עליך. מעבר לעובדה שהוציאו אותו קטן. קטן. "הקוסם", "הכוכב", "המסי", קראה לו חברתי נורית קורן.
היו"ר אחמד טיבי:
אתה קראת לו מייקל ג'ורדן.
איתן כבל (המחנה הציוני):
לא. קודם כול זאת גנבה.
היו"ר אחמד טיבי:
היא גנבה ממך.
איתן כבל (המחנה הציוני):
היא גנבה ממני. זה פלגיאט לגמרי. גנבה ממני את הקטע.
היו"ר אחמד טיבי:
זכות יוצרים.
איתן כבל (המחנה הציוני):
זכות יוצרים. אבל מעבר לעניין הזה הוא עומד כאן כאילו הוא המנצח. אבל הוא לא המנצח, בשורה התחתונה.
היו"ר אחמד טיבי:
פייק-ניצחון.
איתן כבל (המחנה הציוני):
פייק-ניצחון. לגמרי פייק-ניצחון.
היו"ר אחמד טיבי:
פייק-אושר.
איתן כבל (המחנה הציוני):
לגמרי. רק מה? כל כך התרגלנו כל הזמן לעשות אותו גדול, תותח, אלוף. מרוב שהוא האמין לעצמו – הוציאו אותו קטן. כי מה אתה חושב לך? כל אלה שהולכים מחר לבית הכנסת, מליברמן – ושכחתי את האגודה, את גפני וסגן שר הבריאות – –
היו"ר אחמד טיבי:
ליצמן.
איתן כבל (המחנה הציוני):
– – ליצמן. מחר בשטיבלך בבני ברק הולך גם הוא להגיד ברכת הגומל. מה חשבת לך?
היו"ר אחמד טיבי:
כל הארץ.
איתן כבל (המחנה הציוני):
כולם הולכים – אלה שלעגו לנו, אלה שצחקו מאיתנו, על כמה אנחנו – איך הוא עמד כאן: "אופוזיציה שלא רוצה בחירות"; ראיתי כמה הם רצו.
היו"ר אחמד טיבי:
הפילו לנו את ההצעה.
איתן כבל (המחנה הציוני):
הפילו לנו את ההצעות אתמול.
היו"ר אחמד טיבי:
רצו לעשות בחירות ברמדאן כדי שערבים לא ינהרו לקלפי.
איתן כבל (המחנה הציוני):
ינהרו.
היו"ר אחמד טיבי:
לנהור, לנהור.
איתן כבל (המחנה הציוני):
לכן, אדוני היושב-ראש, בשורה התחתונה, מי שיצא קטן – –
היו"ר אחמד טיבי:
מי?
איתן כבל (המחנה הציוני):
– – זה ראש הממשלה – –
היו"ר אחמד טיבי:
שפגש את סופרמן היום.
איתן כבל (המחנה הציוני):
– – שפגש את סופרמן היום, ולא לחינם בסוף הוא נעשה חולה מזה – נעשה חולה כי בסוף הוא הלך הביתה, ישן על הסיפור – –
היו"ר אחמד טיבי:
לא קל, לא קל.
איתן כבל (המחנה הציוני):
– – והבין שלא קל לו. מיחושים, נהיה לו חום.
היו"ר אחמד טיבי:
פלפיטציות.
איתן כבל (המחנה הציוני):
כן, כן. קשה, קשה מאוד, אדוני.
השאלה העומדת לפנינו היא איזה מחשבות עוברות לו עכשיו בראש, אדוני. כי בפעם הבאה כבר לא יעזור לו – – –
היו"ר אחמד טיבי:
למה לא הזכרת את כחלון?
איתן כבל (המחנה הציוני):
אתה צודק. אתה צודק. אני אגיד לך למה, במחשבה שנייה – –
היו"ר אחמד טיבי:
במחשבה שנייה.
איתן כבל (המחנה הציוני):
– – כי קודם כול כבר כחלון – אנשים הסתובבו ליד דלת משרדו, חברים מהסיעה. בדרך כלל, אתה יודע – הרופא שלי – הייתי בסקר השבוע – אמר לי: צריך לעשות 10,000 צעדים ביום. להערכתי, חלק מהחבר'ה שלו עשו ליד חדרו יותר מ-10,000 צעדים. עשו.
היו"ר אחמד טיבי:
מטעמי בריאות.
איתן כבל (המחנה הציוני):
מטעמי – – –
היו"ר אחמד טיבי:
בריאות. מטעמי בריאות.
איתן כבל (המחנה הציוני):
מטעמי מקום של בריאות, מה שנקרא. לדאוג – – –
היו"ר אחמד טיבי:
מטעמי מושב?
איתן כבל (המחנה הציוני):
מטעמי – ודאי, כי הם צריכים לוודא. היו כאלה בטח שהסתובבו ואמרו מה הם עשו או שלחו לו סמ"ס עם כל הפעילות השנתית שלהם, או במושב הזה.
לכן, אדוני היושב-ראש, באמת, כשאני הבטתי בו אתמול, אני מודה, זה קצת הרגיז אותי. אני מודה. כי תשמע, זה לא קל – לבוא ללעוג לנו, ובסוף בסוף, בשורה התחתונה, אדוני היושב-ראש, הלעג הוא עליו. אבל מעבר לזאת, המושב הזה היה מושב מרתק. לפחות אני יכול להעיד על ועדת הכלכלה. לנו – העברנו, הובלנו כמה דברים יפים בוועדת הכלכלה.
היו"ר אחמד טיבי:
אכן.
איתן כבל (המחנה הציוני):
גם אתה הגעת לא פעם לוועדת הכלכלה בנושאים מנושאים שונים.
היו"ר אחמד טיבי:
אנחנו עובדים על פיצוי על עיכוב טיסות.
איתן כבל (המחנה הציוני):
נכון.
היו"ר אחמד טיבי:
– – –
איתן כבל (המחנה הציוני):
יש שני נושאים שאנחנו עמלים עליהם: האחד זה עיכוב טיסות, שזה נושא שבאמת יש לו משמעות גדולה מאוד, ולא לחינם הגיעו אל הדיון הזה כל הכוחות של התעופה, כל מי שקשור או קרוב, שמרגיש – העשייה הציבורית, הגדולה מדי לטעמם, עלולה לפגוע במטה לחמם. יש עוד הצעת חוק שצריך להדגיש, וזה בעניין של כביש 6, וצריך לעשות את המעשה בעניין הזה.
היו"ר אחמד טיבי:
זו הצעה משותפת שלנו.
איתן כבל (המחנה הציוני):
נכון. אני אומר – – –
היו"ר אחמד טיבי:
צריך לפעול יותר מול משרד האוצר.
איתן כבל (המחנה הציוני):
חייבים לעבוד מול משרד האוצר, ואני אומר לך גם למה: כי באמת כביש 6 – ואני יודע איך; עיסאווי מרגיש את זה, וגם אני – – –
היו"ר אחמד טיבי:
גם אני.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אתה נוסע בו כל יום?
היו"ר אחמד טיבי:
פעמיים בשבוע, שלוש.
איתן כבל (המחנה הציוני):
יפה. אז מרגישים את זה כל יום. אתה יוצא מכביש 6 – זה כבר לא כביש 6. אין שום הבדל בין כביש 6 לכביש 444, שאתה צריך לנסוע – אין הבדל.
היו"ר אחמד טיבי:
למען הציבור, אנחנו אומרים שכאשר יש פקק או עבודות, אז לא לשלם במקטע – – –
איתן כבל (המחנה הציוני):
במקטע שבו – הרי מה יהיה? אתה משלם לפי מקטעים, אז במקום שבו אתה נתקע או עומד בפקק, איזו סיבה? עכשיו, תבין, אם זה היה אקראי, חד-פעמי – –
היו"ר אחמד טיבי:
מילא.
איתן כבל (המחנה הציוני):
– – מילא, זה קורה. אבל מאותו רגע שזה הופך להיות מעשה של יום ביומו; בעצם, כשהוא מתחייב לך שאתה אמור לנסוע בכביש הזה באופן חופשי, זה בעצם – אתה יודע מה? אני לא חשבתי על זה – זה סוג של הטעיה. אתה יודע מה? זה שווה אפילו בדיקה של תביעה ייצוגית.
היו"ר אחמד טיבי:
אין תמורה לאגרה.
איתן כבל (המחנה הציוני):
לגמרי. אני אומר – אתה יודע, פתאום אני חושב על זה, עיסאווי – – –
עיסאווי פריג' (מרצ):
אני אומר – – –
איתן כבל (המחנה הציוני):
באמת.
היו"ר אחמד טיבי:
עוד נושא חשוב שהעלית לפי בקשתי ובקשת עיסאווי – –
איתן כבל (המחנה הציוני):
נכון. בקשתך. נכון.
היו"ר אחמד טיבי:
– – ה-People Meter.
איתן כבל (המחנה הציוני):
נכון.
היו"ר אחמד טיבי:
– – –
איתן כבל (המחנה הציוני):
דרך אגב, אתמול הקראתי את זה פה, מעל הבמה, כשהצגתי את הנושאים של ועדת הכלכלה שהם חלק מחוק ההסדרים, מה שנקרא, אותם נושאים מרכזיים שהעברנו, ואתמול גם הצגתי את העניין של ה-People Meter, שבו – – –
היו"ר אחמד טיבי:
ועדת המדרוג.
איתן כבל (המחנה הציוני):
ועדת המדרוג. זה מדהים. אני מודה שאני לא ידעתי עד שאתם העליתם את העניין הזה, כל אחד מן הכיוון שלו – –
היו"ר אחמד טיבי:
אורלי, חמש.
איתן כבל (המחנה הציוני):
– – שאנחנו, שבכלל, הערבים בישראל – –
היו"ר אחמד טיבי:
לא נכללים.
איתן כבל (המחנה הציוני):
– – לא נכללים. זה באמת, כאילו – האמת שאני אפילו לא מבין את העניין הזה, איך החברות מוותרות ככה, בהינף יד, על כוח שוק מאוד משמעותי, שהוא גם כוח שוק מתעורר בעניין הזה.
היו"ר אחמד טיבי:
נכון.
איתן כבל (המחנה הציוני):
ואם כבר אנחנו מדברים, אני רוצה גם לומר מילה טובה לאורלי לוי אבקסיס.
היו"ר אחמד טיבי:
היא לא בדיוק אמרה ברכת הגומל שלא היו בחירות.
איתן כבל (המחנה הציוני):
היא לא צריכה ברכת הגומל. בגללה היו כאלה שאמרו ברכת הגומל.
היו"ר אחמד טיבי:
ברכת הגומל. נו.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אוקיי. היו כאלה שבגללה אמרו ברכת – – –
היו"ר אחמד טיבי:
אמר ולא פירט.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אנחנו לא צריכים לפרט כל דבר, כבר פירטנו בהתחלה.
היו"ר אחמד טיבי:
אמר ולא פירט.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אמרנו, ולא חייבים לפרט כל דבר. אבל – – –
עיסאווי פריג' (מרצ):
מרצ הייתה צריכה ברכת הגומל?
איתן כבל (המחנה הציוני):
זה עדיין לא ברור, אבל אני לא התעסקתי באופוזיציה, מסיבה פשוטה. אני גם אומר לך, חברי – –
עיסאווי פריג' (מרצ):
– – –
איתן כבל (המחנה הציוני):
– – נכון שגם אצלנו עשו את זה בהסתר, אולי גם אני – אבל דבר אחד: העניין הוא שראש הממשלה לעג אתמול לאופוזיציה, והוא שכח שחבריו גייסו את כל הכוחות שלהם לעשות את ברכת הגומל הכי גדולה.
היו"ר אחמד טיבי:
נהרו לבתי הכנסת – –
איתן כבל (המחנה הציוני):
נהרו לבתי הכנסת.
היו"ר אחמד טיבי:
– – כדי להגיד ברכת הגומל.
עיסאווי פריג' (מרצ):
– – –
איתן כבל (המחנה הציוני):
קמו לעשות ותיקין.
עיסאווי פריג' (מרצ):
גם שרת העלייה נהרה?
איתן כבל (המחנה הציוני):
ודאי, מה, בחייך. מה, אתה – – –
עיסאווי פריג' (מרצ):
טוב, היא הייתה – – –
איתן כבל (המחנה הציוני):
ודאי.
אורלי לוי אבקסיס:
איתן, בכל יום אתה צריך להגיד ברכת הגומל?
איתן כבל (המחנה הציוני):
פעמיים. אמרתי. אני אמרתי שגברתי פספסה – –
אורלי לוי אבקסיס:
– – –
איתן כבל (המחנה הציוני):
– – אבל בוודאי, אמרתי שמחר בבוקר יהיו דחיפות בכניסה לבתי הכנסת.
היו"ר אחמד טיבי:
כן. נוהרים.
איתן כבל (המחנה הציוני):
נוהרים – מי יעלה. כי מה העניין? אפשר לעלות רק שלושה: כהן, לוי וישראל. ואין לי ספק שיהיו דחיפות. יש כאלה שצריכים כבר להתקשר להזמין מקום.
היו"ר אחמד טיבי:
מגייסים את משמר הכנסת.
איתן כבל (המחנה הציוני):
מגייסים את משמר הכנסת. אוקיי.
אבל רציתי בכל זאת לומר מילה לאורלי לוי, אפרופו ועדת הכלכלה – –
היו"ר אחמד טיבי:
בבקשה, אדוני.
איתן כבל (המחנה הציוני):
– – ואפרופו הנושאים. אני, באופן אישי, עוסק בענייני שיכון ודיור ציבורי הרבה מאוד שנים, ואני מודה שאפילו אני לא ידעתי עניין שהעלתה חברתי אורלי לוי אבקסיס, בעניין של – בחוק הדיור הציבורי, שמאפשר – –
היו"ר אחמד טיבי:
תירגעי, תירגעי, תירגעי.
איתן כבל (המחנה הציוני):
– – המשך מכירה, שאם אתה קונה ובנסיבות מסוימות אתה לא יכול אחר כך לעשות – להכניס שם שיקום שכונות – והסבת את תשומת ליבי, הסבת את תשומת לב השר, שר הבינוי והשיכון וסגן השר, ומצאנו פתרון. הגשת הסתייגות במסגרת החוק, והיא עברה, ועל כך תבורכי.
אדוני היושב-ראש, אם יורשה לי, אני אסיים כאן. אני מקווה – – –
היו"ר אחמד טיבי:
אני רוצה להודות לך מכיסאי זה, כס היושב-ראש. הדברים שלך היו מעניינים. הם תיארו נכון את המצב. שמת לב שאתמול, מעל הדוכן, תיארתי את המצב הרפואי – –
איתן כבל (המחנה הציוני):
נכון, הרפואי.
היו"ר אחמד טיבי:
– – של ראש הממשלה – –
איתן כבל (המחנה הציוני):
צדקת.
היו"ר אחמד טיבי:
– – וכנראה ההבחנה הייתה מדויקת – –
איתן כבל (המחנה הציוני):
נכונה.
היו"ר אחמד טיבי:
– – ונכונה. אנחנו מבקשים החלמה לכולם.
איתן כבל (המחנה הציוני):
מאה אחוז. תודה.
היו"ר אחמד טיבי:
תודה.
איתן כבל (המחנה הציוני):
ושוב, באמת, בשמכם, בשם כל עם ישראל, החלמה לראש הממשלה, אנחנו שולחים מכאן. תודה.
היו"ר אחמד טיבי:
תודה רבה. חבר הכנסת עיסאווי פריג, תפדל.
עיסאווי פריג' (מרצ):
אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, חברי איתן, אחרי נאום כזה והדברים שאמרת, אני חושב לעצמי, אני אומר: וואי, מה נפל עליי? אני צריך לדבר אחרי איתן – –
איתן כבל (המחנה הציוני):
עיסאווי, אתה אלוף בלי קשר.
עיסאווי פריג' (מרצ):
– – ואחרי העזרה הבלתי – מה זה? ואחמד טיבי. אז אל תכעסו עליי. אני רוצה להגיד משפט.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אני לא כועס. חס וחלילה.
עיסאווי פריג' (מרצ):
כשאני רואה ארץ נהדרת – אתם, הזוג, אתם מסוגלים לספק יצירתיות שלא מביישת אף תוכנית טלוויזיה, וזו הפוליטיקה בהתגלמותה.
איתן כבל (המחנה הציוני):
– – –
עיסאווי פריג' (מרצ):
אתם עושים – – –
היו"ר אחמד טיבי:
אגב, שנינו לא מבקשים תגמולים אם הם משלמים ככה.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אפשר גם להשתמש בזה.
היו"ר אחמד טיבי:
אפשר להשתמש.
עיסאווי פריג' (מרצ):
אתם עושים, אתם עושים את זה – – –
היו"ר אחמד טיבי:
הרשות ניתנת.
עיסאווי פריג' (מרצ):
ניתנת.
עושים את זה שזה משקף את המצב, את הסירחון שאנחנו חיים איתו, בצורה ביקורתית, יצירתית, מהנה, מושכת – –
היו"ר אחמד טיבי:
ושנונה. ושנונה.
עיסאווי פריג' (מרצ):
– – ושנונה. זה שאתה מרים תלמוד בבלי והוא מחזיר לך בברכת הגומל והשרה לנדבר יושבת לה עם היד על הלחי ומחייכת זה – בעיניי זה סוף הדרך. אבל שאל אותך חבר הכנסת טיבי: ומה עם כחלון? שאל אותך. תראה, חברי, בימים כאלה, שתקציב מדינה מונח – תקציב של 400 מיליארד שקל, שאמור להיות יום חגיגה, יום שנוגע לכל אזרח ואזרח במדינה – הכול גועש ורועש, והמליאה קמה, וכל המדינה מדברת על התקציב. וביום כזה, כל הסוגיה הזאת נדחית, והשחקן הראשי, ראש הממשלה, מכוון את הספינה ואת הפרק בסדרה איך שבא לו. ושוכחים מכחלון, משר האוצר. בן אדם שיושב על השיבר, מחזיק את כל הכוח ביד – הכוח הכלכלי – שמתווה, והוא בצניחה בסקרים בצורה שהוא נראה חיוור, וכל חברי הכנסת שלו נראים חסרי מעש.
אני שואל את עצמי: ריבונו של עולם, מה קורה פה? אני שלוש שנים חייתי על הפנטזיה נטו כחלון, נטו הוזלות, נטו, אנא עארף, מדיה. כל דבר קיבל את הכותרת, כל דבר קיבל את הכיתוב היפה: נטו, נטו; שילוט חוצות: נטו. ומה יוצא בסוף? בכל מערכת סקרים הוא יורד, ומפוחד, ואנחנו מקבלים נטו אחד גדול – נטו חרטא, ממש נטו חרטא, או נגיד את זה: ברוטו הבטחות; במקום נטו נקרא לו ברוטו.
אז אני רוצה להתמקד ולהשלים את התמונה בָּעצב שנקרא תקציב המדינה, פרק עצוב בתולדות הכנסת, שזה היום הכי עוצמתי, הכי חג שצריך להיות, והופך להיות יום של אבל, יום חסר מעש, ושר האוצר יושב לו, לא יודע מה לעשות. אז אני מכאן אומר – כך אני רואה את הדברים: היום הסקרים נותנים לך, לא יודע, חמש, שש, שבע. כמה שהזמן ילך וכמה שתיתן עוד אקמול לחולי סרטן, אתה כבר נמצא במדרון, אדון שר האוצר, כי אתה, שתיקתך במשבר הזה תעלה לך ביוקר. לפחות אחרים הביעו דעה. מה אתה, העלית סרטון? העלית סרטון? הדרך שבה התנהלת לאורך כל התקופה – אתה גילית באופן שלא משתמע לשתי פנים כמה רכוּת, כמה שר חלש, כמה שר אוצר חברתי עם כוונות טובות, אבל מה לעשות, הדרך לגיהינום מלאה כוונות טובות.
אם אני משחזר את ההישגים של שר האוצר – ואני מדבר על שר האוצר, כי אנחנו בענייני תקציב – אתה זוכר, אדוני היושב-ראש, שהייתה לנו את תוכנית הקיצוצים וביטול המכס על בושם ועל מוצרי חשמל? אתה זוכר את זה?
היו"ר אחמד טיבי:
טבען.
עיסאווי פריג' (מרצ):
סגן שר האוצר איציק כהן אומר: עיסאווי, מיליארד דולר שהציבור ומעמד הביניים ייהנה מהם. ביטלו את המכס על בושם, שיהיה יותר זול לנו לקנות בושם יוקרתי, כדי לטשטש את הסירחון שנובע מכל מה שקורה מסביב לראש הממשלה. אתה רוצה לטשטש את מה שאנחנו מסוגלים להריח? יאללה, תתבשמו, תתבשמו. למה המשחקים האלה?
ואתה ממשיך – ונגיע לדיור. בן אדם חולם על דירה, ועם מה אתה מתעסק? הגרלות. נביא להם תוכנית הגרלות על דירות, הגרלות מחיר למשתכן. נגריל. הרי אתה נלחם בהימורים ובהגרלות בטוטו, ומצד שני אתה מביא הגרלות בדיור. תחליט, אתה בעד הגרלות או נגד הגרלות?
היו"ר אחמד טיבי:
תחליט.
עיסאווי פריג' (מרצ):
תחליט. אנחנו הולכים, אדוני היושב-ראש, לרפורמה בטוטו. תראה מה שקרה – זה אבסורד, משהו לא נורמלי: על פי התפיסה האידיאולוגית של שר האוצר, הוא נגד הימורים והגרלות. לשם כך, אני החלטתי – מה החלטת, אדוני ראש הממשלה? לקחת את כספי הטוטו ולהעביר לבריכה של האוצר, ומשם זה יחולק. אני רוצה שלא יהיה כסף צבוע לספורט. ניתן סוכריה אחת, שתיים, לכמה שנים, והכסף יישאר באוצר, ואני אחלק לספורט. אני שואל את עצמי: זה כסף של הימורים, טוטו, כסף של מהמר ואוהד ספורט. כשאתה לוקח לו את זה – והאוצר, מה שחשוב לו זה לקחת את הכסף, ואתה נותן לו את זה, ומצד שני אתה נלחם בהימורים. איך האוצר, שהתרגל לקבל את מאות המיליונים האלה מהטוטו – הוא ירצה יותר, אז הוא יעודד הימורים, כי האוצר רוצה כסף. למה, אתה שר אוצר נצחי? הוא מעביר את הכסף של ההימורים לאוצר, ואני רוצה להילחם בהימורים – הטוטו.
היו"ר אחמד טיבי:
הטוטו.
עיסאווי פריג' (מרצ):
אז אני שואל: אם אתה לוקח את הכסף וזה מתווסף לבריכה של האוצר, עוד ועוד כסף לבריכה, ואתה רוצה להרוויח מהימורים. מחר האוצר יגיד לך: אני רוצה כסף. איך תביא כסף? אני רוצה עוד הימורים. אז זה יורה לעצמו ברגל. אתה לא מנווט את הספינה. פקידי האוצר ניווטו את הספינה עבורך, ואתה השתדלת עם הפנים החברתיות – ואתה שר חברתי – אבל לא יוצא לך; יוצא לך הכול אנטי-חברתי – ביטול בושם והגרלת דירות וכסף לטוטו.
אז אני שואל את עצמי – ועל זה אתה אומר: תן לזמן לפתור את העניינים, אולי הזמן יביא לי את הישועה. איזו ישועה? בערבית אומרים: (אומר בערבית: קוראים את הכתוב מהכותרת שלו;) הכותרת ברורה לכולם. מה שלא הסתדר לך בשלוש שנים וחצי לא יסתדר לך גם בדחיית הבחירות בעוד שנתיים, כי אתה אותו בן אדם, אותה דרך. אותה דרך – אין מדיניות, אין אני מאמין; יש אני, בן אדם שרוצה לדאוג לשכבות החלשות, אבל אומרים לי מה לעשות. זה המצב שאנחנו נמצאים בו עכשיו.
עכשיו היינו בפרק ששבועיים שיגעתם את המדינה. שבועיים זה הפרק שביבי הכתיב. דיברו עליו מהבית הזה עד לכל פינה במדינת ישראל. ונגמר הפרק; עכשיו נחכה לפרק הבא. אבל לא יעזור – איך אמרת? החולה, כאב לו מקום ויכאב לו במקום אחר. זה חולה, אז יבוא פרק אחר. איך שלא נעשה, הבחירות בדרך. תם עידן ותם פרק, ולא תעזור אף ברכת גומל, לא בעת הזאת ולא בעוד חודשיים ובעוד ארבעה חודשים. למה? כי מה שנכון נכון, ומה שלא נכון לא נכון. אנשים, נמאס להם לראות חברה מושחתת, חברה שהשחיתות בה הופכת להיות חלק מאורח חיים טבעי ושאפשר לחיות עם זה טוב.
אדוני היושב-ראש התייחס לבעיה מאוד חשובה שכל אזרח ואזרח במדינה חש בה – עניין כביש 6 והמקטעים הפקוקים שצריך לפתוח. אני שואל את כחלון: אתה יודע, אם היית משתף פעולה על קטע כזה – –
היו"ר אחמד טיבי:
האוצר מתנגד.
עיסאווי פריג' (מרצ):
– – אם האוצר היה משתף פעולה, הסלולר של כחלון, הוא היה ב-20 מנדטים, כי המיאוס של הנהגים בכביש 6 שמשלמים את הכספים האלה שלא מגיעים, ומרגישים מנוצלים, שחייבים להשתמש בקטע ומנוצלים – אם האוצר היה נותן את הקטע הזה, הוא היה מלך. אבל הוא לא מתווה את הדרך; הפקידות מתווה את הדרך. אתה שר אוצר בכותרת. נתנו לך דוגמה שהאזרח הפשוט מתלונן – ואני שומע את זה בכל פינה. למה אתם לא נותנים לו את זה? למה אתם גוזלים ממנו, מנצלים, אונסים, מחייבים אותו לשלם את הכסף הזה, שלא מגיע? איפה אתה? אתה בביטול מכס על בושם? על בושם? אתה רוצה לטשטש את הריח הרע שנודף מהממשלה הזאת? זה מה שיצא לך – בושם? זה מה שיצא.
אנחנו שלוש שנים וחצי שנים חיים גזרות, שחיתויות, שהפכו להיות חלק מהמיינסטרים שיצרתם, וכשאתם רוצים שהאזרח לא ירגיש את הריח הרע שיוצא – יאללה, נבטל את המכסים. יש דבר שנקרא עמוד שדרה, ואיש ללא עמוד שדרה, כל מה שיעשה וכל מה שיחשוב לעשות וכל מה שיגיד, יוצא לו לא אמיתי. יוצא לו לא אמיתי.
אדוני שר האוצר, אתה צריך לחפש עמוד שדרה. מי שאין לו עמוד שדרה לא ראוי להיות במשרה שאתה נמצא בה. זאת האמת. עמוד שדרה זה שם המשחק, ולך אין – כמו שלאחרים בממשלה אין, אבל לך במיוחד אין. קולך נדם. לא שומעים אותו. לא שומעים אותו. ואתה היית מאלה שהלכו לבית הכנסת לבקש את ברכת הגומל שלא יתקיימו בחירות.
אני רוצה, אדוני היושב-ראש, לסיים ולהגיד: צר לי מאוד שהבית הזה, במקום שיהיה עסוק בחקיקה ויצירה ודאגה לאזרחי המדינה, הבית הזה כל הזמן צריך להיות עסוק באיך לשמור על עצמו מהשחיתות, שהולכת ומתרחבת ומדביקה חלקים נרחבים בבית, והופכת להיות: אז מה? ראש הממשלה קיבל מתנות? אז מה? שיקבל. צר לי מאוד. אנחנו צועדים למקום שאין ממנו חזרה, כי חברה מושחתת, חברה שהשחיתות בה מותרת ומבליגים עליה, היא חברה חולה. אבל עוד אפשר לרפא את המחלה הזאת. המחלה הזאת – אם לא נרפא את השחיתות בחברה, זה יגיע לכל אחד ואחד מאיתנו, ונהיה רפובליקת בננות.
היו"ר אחמד טיבי:
(אומר בערבית: בוא נברך את אבו עאדל.)
עיסאווי פריג' (מרצ):
(אומר בערבית: אבו עאדל, האדם הזה צריך לתת לנו שיעורים בסידור עניבה.)
היו"ר אחמד טיבי:
(אומר בערבית: ברוך הבא, אבו עאדל. לאן נעלמת?)
<< קריאה >> זוהיר בהלול (המחנה הציוני): << קריאה >>
(אומר בערבית: הריני כאן במחיצתכם.)
היו"ר אחמד טיבי:
(אומר בערבית: אלוהים ישמור אותך. מסור ד"ש לחאג' ואאל.)
עיסאווי פריג' (מרצ):
אדוני היושב-ראש, אני מסיים ואומר שצריך לא לאשר את התקציב הזה, וצריך לגמור עם ההצגה כמה שיותר מהר. תודה, אדוני.
היו"ר אחמד טיבי:
אני מודה לחבר הכנסת עיסאווי פריג', וקורא לאורלי לוי אבקסיס. את רוצה להמשיך לדבר בטלפון?
אורלי לוי אבקסיס:
אדוני היושב-ראש, נדמה שלא מזמן היינו בסיטואציה הזאת בדיוק.
היו"ר אחמד טיבי:
דז'ה וו אמיתי, אבל.
אורלי לוי אבקסיס:
כן, קצר.
היו"ר עיסאווי פריג':
תפדלי.
אורלי לוי אבקסיס:
דיברתי בעיקר על התקציב ועל החלופות לתקציב ומה ניתן לעשות באותם כספים, כדי להבין מה התשואה הכי גבוהה שאנחנו יכולים להשיג על הכסף שלנו ועל ההשקעות שלנו. הבנו שלכל דבר יש חלופות, לפעמים הרבה יותר כלכליות.
היו"ר עיסאווי פריג':
אורלי, יש יושב-ראש חדש.
אורלי לוי אבקסיס:
שלום לך, אדוני, עיסאווי.
היו"ר עיסאווי פריג':
מזל טוב על ההישגים היפים.
אורלי לוי אבקסיס:
זה עדיין בסקרים. אנחנו צריכים לעשות את המקסימום כדי להוות את הפלטפורמה החדשה, את הבית לכל אותם אנשים שמרגישים שהמפלגה שלהם אולי כבר קצת לא מייצגת אותם ושהמשחק הפוליטי הזה הפך להיות משחק ששכח את הציבור, אז אני מנסה להוות אלטרנטיבה.
אדוני היושב-ראש, אני רציתי להביא סיפור אנושי שאולי מעיד יותר מהכול ששכחנו את האוכלוסייה המבוגרת אצלנו. הסיפור הוא סיפור שנתקלנו בו לפני כמה ימים, על כך שזוג קשישים נמצאו בבית שלהם – אחד כבר לא בין החיים, ואשתו הייתה במצב קשה מאוד, בתת-תזונה ובהתייבשות. לחשוב איך ייתכן שבמדינה שלנו זוג קשישים נמצאים בדירתם ואין מבקר, אין עזרה – הם פשוט גוועים למוות. גוועים למוות. מורעבים למוות. כשמוצאים זה כבר מאוחר מדי. איפה הרווחה? איפה השירותים הקהילתיים? איפה הסולידריות?
אני גדלתי בבית שאן של פעם. אני חייבת להגיד, יש סממנים מסוימים שנשארים גם כאשר המודרניזציה נכנסת. הדלת אצלנו אף פעם לא הייתה נעולה, אפילו לא בלילות, כי הייתה מין תחושה שכולנו שותפים, אולי לאותו גורל לא כל כך קל, אבל לפחות הקהילה, כשבט, או כמשהו מכיל, שומרת, אחת על השנייה. ובתור ילדה ראיתי לא פעם התגייסות לא רק של בני משפחה כאלה ואחרים – התגייסות של שכנים. אתה יודע, לא היה הרבה כסף אז; גם לא היו אולמות חתונה ואירועים וכדומה. וכשהיה אירוע משמח, היו יושבות כל השכנות ביחד וכל אחת נותנת את עזרתה, ויכלו להעמיד אירוע – תאמין לי, כשאני נזכרת בזה, האוכל היה הרבה יותר טעים מאשר האוכל באולמות האלה, אבל הייתה שם הרבה שמחה, כי הרגשת שאתה שייך לקהילה שסופרת אותך.
זה קרה לא רק באירועים המשמחים – –
היו"ר עיסאווי פריג':
זה קיים היום, אבל לא באותם – – –
אורלי לוי אבקסיס:
נכון. לא באותם ממדים. – – כך קרה גם כאשר היו אירועים עצובים, חלילה וחס, כשמישהו נפטר במשפחה, כשמישהו חולה. אני אספר לך שבתור ילדה, לנו היה קו טלפון – כי אבא היה איש ציבור – אולי מהראשונים בעיר, לפחות בשכונה.
היו"ר עיסאווי פריג':
כשהיה חבר כנסת עוד היית ילדה.
אורלי לוי אבקסיס:
היה חבר כנסת, כן.
אני זוכרת שהייתה אצלנו רכבת אנושית, ואנשים היו באים כדי להשתמש בטלפון, כי זה היה מוצר. לי כילדה לפעמים זה הפריע – אנשים זרים נכנסים, יוצאים; לא משנה שהם לא בדיוק זרים, גם השכנים. אבל הרכוש הזה הועמד לרשות הכלל. יש למישהו משהו, אז הוא מחלק את זה כדי שגם אחרים. הינה, זה, הבת שלו מאושפזת בבית חולים – יכול להתעדכן; הינה, זה, עכשיו יש לו בעיה כזאת או אחרת והוא יכול להיעזר. ראית איך קו טלפון אחד גורם לאנשים להתלכד, אבל גם להרגיש שיש פה איזו ראייה – – –
היו"ר עיסאווי פריג':
אני מכיר את התחושה הזאת. גם אצלנו זה ככה. בכפר היו שניים-שלושה קווי טלפון ששירתו. מכיר את זה.
אורלי לוי אבקסיס:
זה היה כל כך יפה בעיניי. היום, כשאני מסתכלת על זה כבוגרת, אני חושבת שזאת דוגמה מדהימה איך קהילה יכולה להסתדר עם המעט שיש כאשר אתה מפזר אותו נכון.
לכן, אני אומרת שאם הייתי מנסה לחשוב על אירוע כמו אותו זוג קשישים שנשכחו בבית שלהם ואף אחד לא בדק מה מצבם – כנראה זה היה לא מעט ימים – האם זה יכול היה לקרות באזור שלנו, במקומות שלנו? אני יודעת שאז לא היה מצב כזה. בן אדם יום אחד לא מגיע או לא נפגש באירועים כאלה ואחרים, או סתם אפילו לפעמים בשיחות חולין – הולכים לבקר אותו, הולכים לבדוק מה קרה איתו. האנשים האלה, קשישים באמת, כנראה סבלו באמת, ולא היה להם מי שיבוא לבדוק את מצבם, לא היה מי שיבוא לבדוק אם חסר להם משהו.
הדברים האלה בעיניי מעידים על כך שראשית, אולי משהו התחספס אצלנו מבחינת יכולת ההכלה של החלשים בינינו, אבל יש גם אחריות למדינה; יש אחריות למועצה האזורית ולשירותי הרווחה שלה; ויש אחריות שלנו לתת לאנשים, אתה יודע, להזדקן בכבוד. ואם האנשים האלה יתביישו – כי יכול להיות שהם התביישו – להגיד שאין להם אפילו אוכל – אני יודעת, באים אליי אנשים ואומרים: אין רעב במדינת ישראל. אמרתי להם: בואו תגידו את זה לפניות ציבור שאני מקבלת. ופניות הציבור האלה נערמות בעיקר לקראת חגים ומועדים.
ואני חייבת לומר שיש פה כמה חברי כנסת שעושים עבודת קודש. כי אנחנו מנסים לתאם בין עמותות. היינו מתקשרים בהתחלה, בשיא תמימותנו – כשאני אומרת "היינו": אני וצוות לשכתי – למשרד הרווחה כדי לתת מענים על אותן פניות, שבאים ואומרים: עזבו קורת גג, אין לנו אוכל במקרר, אנחנו לא יודעים איך אנחנו עוברים את החג. אז משרד הרווחה היה אומר לנו: תתקשרו לעמותות; אנחנו, כחברי כנסת, צריכים לדאוג, לא שהתפקיד שלנו הוא לעורר את המשרדים שצריכים לטפל. המשרדים פטרו את עצמם בעמותות; זה לא תפקידם יותר. וזה כל כך עצוב, כי ישנם אנשים שלא יכולים למלא את המקרר שלהם לקראת החגים, וזה הרבה יותר עצוב כשהילד רואה את המצב הזה בבית, כי אלה כבר לפעמים מצבים שבהם אובדת כל תקווה. יכול לספר לך חבר הכנסת איציק וקנין כמה רשימות הוא מקבל לקראת החגים, כי הוא באמת מארגן משלוחים וחבילות כדי שאנשים יוכלו לעבור את החגים האלה בשלום. הוא מספר לי שמשנה לשנה הבקשות לחבילות הולכות וגדלות, ואני מדברת איתכם כבר על אלפים.
היו"ר עיסאווי פריג':
העמותות עובדות שעות נוספות.
אורלי לוי אבקסיס:
במדינה מתוקנת אין צורך בעמותות; זה תפקיד המדינה. אבל כשאין המדינה ממלאה את תפקידה, תודה לאל שיש אזרחים שעושים את זה, לפעמים גם דרך עמותות. אני זוכרת שהיה שר שניסה לסגור את העמותות. אז אמרתי לעצמי: אוקיי, ראשית, אולי הוא רוצה לקחת אחריות; שר רווחה. הוא אומר: העמותות האלה הן פיקציה – לוקחים כסף מהציבור, לוקחים כסף גם מאותה קופה שמחלקת קרנות וכדומה. אז אמרתי לו: אוקיי, מה החלופה שלך לאותן עמותות? לא באמת הייתה לו חלופה; היו לו רעיונות. אבל מה זה משנה? בינתיים נסגור, ומה שיהיה יהיה. כי התמונות של האנשים שמקבלים את החבילות מהעמותות לקראת החגים עשו לא טוב לשר הרווחה, כי זה הראה את הפרצופים של המוחלשים, שיש אנשים רעבים, או אנשים שלא יכולים להרשות לעצמם קניות לחג.
היו"ר עיסאווי פריג':
אז מה החלופה? מה הרעיון?
אורלי לוי אבקסיס:
באמת, מה החלופה? ואז הוא אמר לי: את קולטת? עושים בהם מניפולציה. אמרתי לו: מה המניפולציה? הוא אומר: מצלמים אותם באים לקחת חבילות. קודם כול, זה לא בסדר שמצלמים, ובטח אם רואים את פרצופם. אז אמרתי: אוקיי, אפשר לדאוג לכך שזה יהיה סטרילי, שאנשים יגיעו למקום ואף אחד לא יצלם אותם, וזה יהיה בסתר, כמו שצריך להיות. אבל התמונה הזאת של אנשים עומדים בתור לקבל חבילות של אוכל לחג, לשרוד את התקופה הזאת, הייתה יחסי ציבור לא טובים למשרד שלו. ואז, את מי מאשימים? את העמותות. עכשיו, העמותות, בצר להן, רואות שמיום ליום הפניות גדלות, ואם הפניות גדלות, הן צריכות עוד תרומות, וכדי לקבל עוד תרומות הן צריכות להוכיח לתורמים שיש אנשים שצריך לדאוג להם. אז התמונות האלה לפעמים – דרך אגב, תמונות מטושטשות לחלוטין; אתה לא רואה מי האנשים, אתה רק רואה את התור מרחוק. אז אלו עושים את זה כדי לגרום לאנשים לתרום, ומצד שני, ההוא אומר: לא נעים לי עם התמונות האלה, כי זה אומר שאני לא מבצע את תפקידי טוב.
מה אתה היית עושה בסיטואציה כזאת, אדוני היושב-ראש? מה תעדיף? מדינה שלוקחת אחריות על עצמה, לא?
היו"ר עיסאווי פריג':
אמת.
אורלי לוי אבקסיס:
למה זה לא קורה? עוד פעם, אומרים: השמיכה צרה. נתתי פה נאום בן חצי שעה לפני פחות מחצי שעה, הסברתי בדיוק איפה הכספים נמצאים. מי שרוצה, אנחנו גם נשלח לו את הסרט. יש פה תוכנית כלכלית מוסדרת ומסודרת שמראה איך אנחנו יכולים להשתמש בתקציבים ולהניב מהם תוצאות הרבה יותר טובות ממה שנעשה היום במשרד האוצר.
אני אתן לך עוד דוגמה אחת לחלם. אתה יודע, אני מטפלת הרבה בדיור הציבורי, באותן משפחות שנזרקות לרחוב כי אין דירות בדיור הציבורי וכדומה. ואני שאלתי דבר נורא פשוט: יש פה שני משרדים שמתעסקים באוכלוסיית השוליים הזאת של זכאי הדיור הציבורי: 1. זה הקליינטורה של משרד הרווחה. הרי אם הם לא היו במצבי רווחה – והיום עם הקריטריונים של הדיור הציבורי אז הם צריכים להיות ממש, תסלחו לי על הביטוי, עם רגל אחת בקבר. באמת, הם צריכים לעמוד בקריטריונים כל כך מחמירים – כשבודקים אותך, כמה מסכן אתה, כדי שתוכל להיות זכאי – מה שהיה אחרת לגמרי בעבר – ורק אז נותנים לו. וגם אם יש לו זכאות לדירה, אין דירות.
היו"ר עיסאווי פריג':
ומי המשרד השני? משרד הרווחה ומשרד ה-?
אורלי לוי אבקסיס:
בדיוק, משרד הרווחה ומשרד הבינוי והשיכון.
היו"ר עיסאווי פריג':
השיכון.
אורלי לוי אבקסיס:
בוא נתחיל איתם. עכשיו, כשהם נזרקים מהבתים כי אין דירות לתת להם בדיור הציבורי – כי גנבו את הכסף, גזלו אותו, העבירו אותו, מה שלא תרצה. אלה כספים צבועים. 3 מיליארד שקלים הועברו לסלילת כביש למעלה אדומים, לשמירה במזרח ירושלים, שיפוץ מבני ציבור – הרבה מטרות שרבים יגידו שהן מטרות טובות, אבל לא לכך הכסף הזה יועד. זה כסף של המכירה של הדיור הציבורי.
ואז אני נתקלתי באירועים, שאחר כך הבנתי שזו בעיה רוחבית. אותן משפחות שנזרקות לרחוב כי הן לא מצליחות להביא את ההשתתפות בשכר דירה, כי ההשתתפות בשכר דירה שהמדינה נותנת היא לא ריאלית ואין להן מאיפה להביא עוד, כי הן באמת אוכלוסיית הקצה של הרווחה שלנו – מה שנעשה הוא הזוי. אם חלילה וחס זורקים אותם לרחוב, זה כמעט מזכיר את "סלאח, פה זה ארץ ישראל". למה? כי משתמשים באותה תוצאה, או באותו פתרון. באים למשרד הרווחה, אומרים להם: תקשיבו, זו אוכלוסיית רווחה, זו אוכלוסייה שלכם – תביאו פתרון. משרד הרווחה אומר: נכון, יש לי ארגז כלים, אומנם הוא לא עשיר ממש, מאוד דל, אבל בארגז הכלים שלי אין לי דיור, וגם אין לי אופציה לשכור להם דירה. מה יש לי בארגז הכלים שלי? מסגרות חוץ-ביתיות. מאחר שהילדים של אותם מפונים הם ילדים שאני אמור לדאוג להם, כי הם ילדים של רווחה, בארגז הכלים שלי יש פתרון אחד בשבילם: אני אשלח אותם לפנימייה לילדים בסיכון.
עכשיו, זה לא ילד שעובר התעללות בבית; זה פשוט ילד שההורים שלו לא יכולים להעמיד לו קורת גג. והסיפור הכי מפתיע זה של ריקי בן לולו, שהייתה אישה מוכה שברחה למעון לנשים מוכות. כשחזרה, הבעל המכה שלה תפס את הדירה של הדיור הציבורי ולא היה לה איפה להיות. היא ניסתה להחזיק את הראש מעל המים ולהשיג דירה לילדים שלה, אבל אף פעם לא הצליחה להשיג מספיק לאפשר להם באמת את הביטחון של קורת גג מעל הראש, ולא מעט פעמים היא פונתה מהבית ונזרקה לרחוב. מה עשה משרד הרווחה? חמישה ילדים, וביניהם ילדים עם צרכים מיוחדים – לקח את כל הילדים למסגרות חוץ-ביתיות. היא ניסתה להילחם בזה, הגיעה לבית המשפט, והשופטת אומרת לה: תראי, משרד הרווחה אומר שאת הדבר הבסיסי ביותר את לא יכולה לספק – את לא יכולה לספק להם קורת גג קבועה – ולכן אני לא יכולה להשאיר אותם אצלך. כמה זה עלה למדינה? כל ילד – בסביבות, בין 10,000 ל-15,000 שקל. תכפיל את זה בחמישה. לחודש.
תגיד לי, בכסף הזה לא יכולנו כבר לפתור את הבעיה של המשפחה מבחינה הוליסטית? למה אין איגום משאבים? למה אין שיתוף בין שני המשרדים האלה? זה לא הגיוני. כל שר רוצה את המשרד שלו, עם הפעילות שלו, עם העובדים שלו ועם התקציב שלו, אבל זה חלם כלכלי. כי ילד אחד כזה, שעולה למדינה בין 10,000 ל-15,000 שקל בחודש – יכולנו ב-5,000 שקל לשכור לה דירה. חוסכים למדינה על כל ילד 10,000 שקל, ואם אלה זכאים לדיור ציבורי, אז יש להם לפחות שלושה ילדים.
היו"ר עיסאווי פריג':
אז איך את מסבירה את זה?
אורלי לוי אבקסיס:
איך אני מסבירה את זה? חלם, בטח חלם; טיפשות, אתה יודע מה, מהולה ברשעות. כי הטרגדיה של הילד הזה, שהוצאת אותו מהבית בגלל שהיא לא הצליחה לקבל קורת גג, כי אין לך דירות בדיור הציבורי, למרות שהיא זכאית לדיור ציבורי, זו אכזריות. כי לא נערכת לזה.
ולכן אני אומרת, אדוני היושב-ראש: יש מה לעשות, יש כסף, וצריך תוכנית אחרת, שתיקח את המשאבים שיש לנו ותבנה תוכנית ארוכת טווח, תוכנית שתראה את האנשים ולא את המספרים, כי כל אחד ואחד מהם זה עולם ומלואו. תודה רבה.
היו"ר עיסאווי פריג':
תודה לחברת הכנסת אורלי אבקסיס. הדובר הבא – חבר הכנסת זוהיר בהלול.
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):
אדוני היושב-ראש, אולי תברך את סופרמן, שהגיע למליאה, השחקן דין קיין.
היו"ר עיסאווי פריג':
ברשותכם, חיליק, אתה ידוע כאיש יחסי חוץ מעולים.
היו"ר עיסאווי פריג':
Welcome. מה שמו? שו אסמו?
זוהיר בהלול (המחנה הציוני):
Welcome, sir.
היו"ר עיסאווי פריג':
Welcome, sir, to Knesset Israel. Welcome.
זוהיר בהלול (המחנה הציוני):
I think the real Superman is Mr. Chilik Bar also.
היו"ר עיסאווי פריג':
חבר הכנסת זוהיר.
זוהיר בהלול (המחנה הציוני):
רציתי לומר לך, אדוני היושב-ראש, שתחושה משונה מלווה אותי לדבר אל מול מושבים ריקיםף כאחד שגדל על הערכת הקהל אל דבריו, ותמיד פלירטטתי ושידרתי אל מול אלפים, אבל מי שהמתיק את הגלולה קצת ואת התחושה זה כמובן הביקור של סופרמן.
אנחנו חיים לפעמים בסרט. אנחנו חיים לפעמים בסרט מכיוון – – –
היו"ר עיסאווי פריג':
סופרמן, יעני, זה השחקן? אה, זה?
זוהיר בהלול (המחנה הציוני):
כן.
היו"ר עיסאווי פריג':
הבנתי.
זוהיר בהלול (המחנה הציוני):
אנחנו לפעמים חיים בסרט, אדוני היושב-ראש, וכנסת ישראל היא אולי ההצגה הטובה ביותר בעיר, או אם תרצה, אפשר לומר על הכנסת best seller, רב-מכר. אבל שלא תטעה – ואני יודע שאתה לא טועה, חבר הכנסת ידידי ורעי וגם אחי עיסאווי פריג' – זה סרט עוועים. זה לא סרט אמיתי, זה סרט שקטינים לא יכולים לצפות בו, מכיוון שהכנסת הזאת, בהתנהלותה, ובראשותו של בנימין נתניהו בקואליציה המאוד-מורכבת – הם בעצם מביאים אותנו לסצנות של אימים, ואנחנו לא יכולים, אל מול הקהל הרב שאני פוגש בכל מיני מקומות, להסביר בדיוק מה המניעים של הכנסת להתנהל בצורה הזאת, ובעיקר – מה המניעים של הקואליציה בראשותו של בנימין נתניהו להתנהל בצורה הזאת.
ואני אומר לך, שמעתי את הדברים האלה בעת ביקורי, ואני רק לפנות בוקר חזרתי ארצה מסלובניה וגם ממקדוניה. במקדוניה, אני, זוהיר בהלול, הערבי הפלסטיני, אזרח מדינת ישראל, השתתפתי בטקסי אזכרה וזיכרון לקורבנות השואה במקדוניה. 7,144 קורבנות היו במקדוניה, יהודים שנספו במלתעות הנאציזם. והמקדונים, אולי בניגוד לתחושה אל מול הפולנים, מגלים הרבה אמפתיה כלפי האסון הנורא והפשע הבלתי-נשכח הזה של השואה. ואני התייצבתי שם ודיברתי על תחושותיי. ואני, בוודאי, כערבי-פלסטיני אזרח מדינת ישראל, יכול לומר לך בפה מלא, ללא שום היסוסים: אני מזדהה לחלוטין עם כאבו של העם היהודי, ואסור לשכוח, וצריך לזכור ולהזכיר עד נצח נצחים, מה קרה ליהודים באותו אירוע נורא שהיטלר הוביל בפשע נורא.
אנחנו מסוגלים, המיעוט הערבי, להזדהות עם כמה מהמרכיבים של המדינה הזאת. למשל, הראשון שבהם הוא ההצלחה של המדינה בכמה וכמה זירות. זו מדינה מצליחנית מאין כמותה. יש לה שאיפות, ויש לה determination, ואפילו אובססיה להיות מובילה בכמה וכמה תחומים. ואני מבין שזה נובע מן הכמיהה, שהעם היהודי רוצה לשרוד, וזכותו – – –
היו"ר עיסאווי פריג':
חוץ מכדורגל.
זוהיר בהלול (המחנה הציוני):
חוץ מכדורגל.
היו"ר עיסאווי פריג':
מה צריך לעשות בשביל שיהיה משהו בכדורגל?
זוהיר בהלול (המחנה הציוני):
המוח היהודי לא הגיע לרגליים שבועטות בכדור. המוח הוא למעלה והוא מדבר על דברים יותר רציניים.
ובאמת, אנחנו יכולים להזדהות, המיעוט הערבי, עם העובדה שזו מדינה מצליחנית שהישגיה – אגב, ההישגים של המדינה בפיז"ה, למשל, הם הישגים נמוכים, בבתי הספר וכו'. אבל כשמגיעים אל העולם האמיתי המדינה הזו יכולה להיות סטרטאפ ניישן, היא יכולה להיות מדינת הייטק, היא יכולה להיות מדינת סייבר, היא יכולה להיות מהפכנית בהישגים הרפואיים שלה, החקלאיים שלה.
והשאלה שמתקשרת לעניין של ההזדהות והזהות שלנו עם ההצלחה של היהודים: מדוע אנחנו לא מקבלים אפילו נגיסה מאותם הישגים של המדינה? מדוע כל מה שהמדינה הזאת מצליחה להגיע אליו נשאר נחלתו של היהודי, והערבי נשאר out? יהודי – in, ערבי – out. ואני חושב שמדובר בהחלטה מכרעת של המדינה שלא לייצר את השוויון המיוחל שעליו נלחם המיעוט הערבי עד זוב דם; כשאני אומר עד זוב דם, זו פרפרזה. אני כמובן לא מדבר על כך שערבים יתחמשו וינהלו מאבק מזוין נגד היהודים, חלילה. אני מדבר על מאבק אזרחי ללא חת, שצריך ללוות את כולנו כדי להביא את השוויון המיוחל הזה אל חיינו.
אלא מאי? הכנסת הזאת לא רוצה. היא המובילה את המאבק הזה, שערבים out ויהודים in. קח לדוגמה, חברי היושב-ראש עיסאווי פריג', את חוק הלאום הנורא, שככה התוודעתי לנתונים במהלך ביקורי בסלובניה וגם במקדוניה – שהוא עבר בקריאה טרומית, נכון? סליחה, קריאה ראשונה. כלומר, המכונה לא פוסקת; רודפים אותנו עד הסוף. לא מנסים לייצר משהו ששמו שוויון. מה שוויון יותר מאשר שני העמים, או בעצם כל האזרחים של המדינה, יחיו – – –
היו"ר עיסאווי פריג':
– – – אני שואל כי – – –
זוהיר בהלול (המחנה הציוני):
כן, אם אתה שואל, תשמע, הערבים בוודאי התייחסו ליהודים בתחילת הדרך, עם כינונה של המדינה ב-1948, כאל אויב שכבש את מקומנו, שבא במקומנו, שניסה לגרש אותנו – וגם גירש אותנו בסיטואציות מסוימות – וגרם לנו לנכבה. זה ברור לי. אבל עם השנים, אני רוצה לומר לך באחריות מלאה, עם השנים אני הפכתי להיות איש מפויס; הפכתי להיות איש שדווקא רוצה לחיות עם היהודים, ואני חושב שגם אתה. ואין לנו שום בעיה לחבור אל היהודים. אנחנו, מהבחינה האזרחית, יש לנו שאיפה לשכנות טובה עם היהודים, כי יהודי מצוי איננו אשם במצב הקיים. מי שאשם אלה הפוליטיקאים שמנסים לחרב לנו את עולמנו. הם לא רוצים, בהתנהלות שלהם, על בסיס כמעט שבועי – והרי אתה, אתה הרי חלק מהבניין הזה, אתה אחד מה-120 שיושבים כאן בבניין הזה. על בסיס כמעט שבועי הכנסת הזאת מחוקקת חוקים אנטי-דמוקרטיים, אבל בעיקר אנטי-ערביים. החוקים האלה מיועדים כדי לא לייצר שוויון. אתה יודע למה אין חוקה, למשל, במדינה? קונסטיטוציה, למה אין? למה אין? מכיוון שאם חלילה – חלילה באופן מטפורי, כמובן – יחוקק חוק השוויון במדינה הזאת – ואגב, חלומי הרטוב היה להיות, אם אי פעם, שר השוויון והשלום.
היו"ר עיסאווי פריג':
– – –
זוהיר בהלול (המחנה הציוני):
נכון, אבל הרי החוקים ההדרתיים האלה מרחיקים את השוויון. החלום שלי היה להיות שר השוויון והשלום. שניהם מתחילים בשי"ן ושניהם נשגבים, שניהם מורמים מעם, שניהם ערכי-על בהוויה האזרחית של כל מדינות העולם.
אבל, אדוני הרב מוזס, מה שעושה הממשלה הזאת זה חלילה לא לגעת במילה שוויון. אפילו כאשר התקבלה החלטה ממשלתית, גברתי השרה סופה לנדבר – שאגב, התעלית על עצמך בכמה הזדמנויות, ואני, יש לי הערכה גדולה אלייך, כיוון שעמדת על עמדותייך. לא תמיד מובן מאליו שהצד הזה עומד על עמדותיו. כל אימת שמנסים לייצר משהו כזה מזדעקת הממשלה ומרחיקה את השוויון מאיתנו. חוק הלאום הנורא – ושוב אני חוזר אליך. כמו שאז נלחמתי והזעתי וכמעט בכיתי, גברתי השרה סופה לנדבר, כאשר ניסו לחוקק את חוק המואזין – כי לגעת בדת זה לגעת בנימים של האדם, באמונה שלו – הם אפילו בזה לא מפסיקים, ומהלכים עלינו אימים שחוק המואזין עוד לא התאייד לו מן העולם. אז חוק הלאום עבר בקריאה ראשונה, והוא כמובן יעבור גם בקריאה השנייה והשלישית. יכול להיות שבסופו של דבר, אולי בגלל סיטואציה מסוימת, ידחו אותו, אבל העננה הגדולה הזאת, הכבדה, שמרחפת מעל לראשנו, גודעת מאיתנו או מאצלנו את האמונה שיש לפחות מישהו בשדרת הניהול של המדינה שמוכן להקשיב למיעוט הערבי על כאבו ועל מכאובו. ואין. חוק הלאום הזה גם מדיר את השפה הערבית, גם לא מאפשר הקמת יישובים ערביים. ואתה יודע, אתה יודע, חברי היושב-ראש – או יושב-הראש, צריך לומר בעברית יותר טובה – עוד לא קם יישוב ערבי מאז 1948, אדוני הרב מוזס, למרות שיש לנו חנק; למרות שיש לנו – שלום לחבר הכנסת, ידידי אמיר אוחנה.
אמיר אוחנה (הליכוד):
סלאם עליכום.
היו"ר עיסאווי פריג':
– – –
זוהיר בהלול (המחנה הציוני):
כן, זה נכון, אבל בכל זאת, עדיין נדרשים יישובים חדשים כדי לפתור את מצוקת הדיור. לא יכול להיות שישאירו אותנו בעניין הזה ללא פתרונים.
והתקציב – הרי מהו הסמן הכי חזק, אדוני הרב מוזס, כדי להוכיח רצון טוב? זה שאתה מחלק את העוגה באופן שוויוני. דמה בעיני רוחך, אדוני הרב מוזס, שאתה מכנס את משפחתך היקרה ביום שישי, בערב שבת; קידוש וארוחה משותפת עם, כמובן, קריאת אהבת המולדת, הדת, התנ"ך, קריאת האל במרומים וכו'. ואתה מחלק לנכדים ולנינים – אני מקווה שמשפחתך היא די רחבה – אבל אתה לא מחלק את האוכל, אתה ורעייתך, באופן שוויוני. איך הנינים והנכדים האלה יקבלו את השבת אם לא במרור, אם לא בכאב, אם לא בזעם?
היו"ר עיסאווי פריג':
בשוויון – הכול מותר. השוויון קיים; רק כשהמיעוט הערבי נכנס לתמונה השוויון לא קיים.
זוהיר בהלול (המחנה הציוני):
ברור, הרי זו הבעיה. הרי כל הנאום הזה לא היה רלוונטי אם זה לא היה נגוע בעניין ההשוואה וההקבלה בין ערבים לבין יהודים.
ואני רוצה לומר לך שהתחושה שלנו היא תחושת זעם, מכיוון שהעוגה – הינה, אנחנו ערב תקציב; הינה, עוד מעט קט, עוד כמה שעות, התקציב יאושר ויאושרר. מדינת ישראל תצא לכיכרות בתרועות ובתשואות, אבל הערבים יישארו ספונים בתוך בתיהם בתחושת זעם, ואולי אפילו נקם. כי לא יכול להיות שבמשפחה יפלו בני משפחה לרעה. ואנחנו מופלים באופן קונסיסטנטי לרעה.
התקבלה החלטה – וזה מה שהתחלתי לומר – 922. וכמובן, אינני יודע אם אתה בקי, אדוני הרב מוזס, אבל כמובן עיסאווי פריג', היושב-ראש, יודע את הפרטים. החלטות מתקבלות בממשלה, אבל הביצוע – לא.
היו"ר עיסאווי פריג':
כשהתקבלה אני תיארתי לעצמי – – – שאנחנו אמורים – – –
זוהיר בהלול (המחנה הציוני):
כן, כן, הסביון נשאר.
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):
לא שומעים אותך.
היו"ר עיסאווי פריג':
אני אומר: מרוב שדיברו על 922, אני אמרתי לעצמי שאו-טו-טו נראה עוד סביון חדש במדינת ישראל, מרוב שזה קיבל הדר.
זוהיר בהלול (המחנה הציוני):
מה שמפריע לי, אדוני מר מוזס והשרה לנדבר – שבאמת אני מאוד מעריך – וחברתנו עליזה לביא, שנמצאת גם היא כאן – מייצגים בגאון את הכנסת הנעדרת – מה שמפריע לי זה העובדה שהפערים רק הולכים ונפערים. הפערים הולכים ומתחזקים. ואנחנו בונים בעצם את החיים שלנו, הייתי אומר, על פי פחת, על כרעי תרנגולת. במקום לבנות את החיים שלנו על יסודות אמיתיים של חיים משותפים, אנחנו בונים מיעוט ערבי שיש לו תחושת נקם על המדינה. הרי למה מלווים אותי החששות לגבי המשך דרכי בכנסת? אני אומר לך בריש גְלי – אומרים בעברית, לא בריש גָלי, בריש גְלי, זו העברית הנכונה – אז אני אומר לך בריש גלי שאני מהוסס מאוד, אם לא כמעט הגעתי להכרעה שאין לי מקום בכנסת הזאת. הרי אם אני לא יכול להיות סכר קטנטן כדי למנוע את הפערים האלה, את קיומם של הפערים המתעתעים האלה, אז מה אנחנו יכולים לעשות בכנסת? הרי אנחנו כבר לא במשחק הפוליטי הזה; אנחנו הרחק מכללי המשחק הפוליטיים האלה, שיותר ויותר מרעים את היחסים בין ערבים לבין יהודים.
הרוסים, גברתי סופה לנדבר, ב-1990 שטפו את הארץ והגיעו מעל מיליון בני אדם, ואת אולי הנציגה הבכירה ביותר.
שרת העלייה והקליטה סופה לנדבר:
אני הגעתי לפני זה.
זוהיר בהלול (המחנה הציוני):
את הגעת – אני יודע ש-30 ומשהו שנה את בארץ. אני יודע. אם לא 39. אני עוקב אחרייך, אני יודע מי את. אני יודע בדיוק מי את, אבל לא היה לי הכבוד לדבר איתך, והוסרו החסמים כאשר נקרתה לפנינו הזדמנות לשוחח. ובאמת התוודעתי לאישה – פוליטיקאית לא כל כך שכיחה, לא כל כך אב-טיפוס של פוליטיקאי.
אתם הגעתם לארץ הקודש, למדינה המיוחלת, לאחר כמיהה, געגועים וכיסופים, כדי למצוא כאן בית חם, שוויוני. בהתחלה לא היה שוויון; אתם הופליתם לרעה, והיה זעם גם בקרב המיעוט הרוסי. היה זעם גם בקרב המיעוט האתיופי במדינה. ואני יודע שאתם כולכם יהודים. אסור לדבר כאילו עליכם בצורה כיתתית, אסור לדבר בצורה כיתתית על היהודים, אבל זו המציאות. האתיופים עד היום – – –
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):
גם החרדים.
זוהיר בהלול (המחנה הציוני):
אני מגיע, הרב מוזס.
האתיופים, האתיופים – לקחו אותם כאילו שמדובר בגוויות והשליכו אותם באותן הפגנות של זעם; והחרדים, שנותרים מאחור, שלא רוצים לעשות דברים על פי משנתה של המדינה ויש להם התנהלות משלהם, ותמיד נחשבים לכבשה השחורה.
אני יודע שזמני תם, אז אני רוצה לומר, ממש לסיכום, אדוני היושב-ראש, תודה רבה על הסבלנות כלפיי. באמת, אפילו לא שמתי לב שהזמן נגמר, אבל אתה, ברוחב לבבך, נתת לי מה שנקרא אקסטרה-טיים.
היו"ר עיסאווי פריג':
לא רציתי לקטוע את ההתקפה. בכדורגל אסור, ככה לימדו אותנו.
זוהיר בהלול (המחנה הציוני):
נכון. לסיום ממש punch line – אינני יודע אם זה מיועד להיות punch line: אנחנו רוצים להיות אזרחים נאמנים במדינה הזאת. תנו לנו צ'אנס.
היו"ר עיסאווי פריג':
תודה לחבר הכנסת זוהיר בהלול.
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת
היו"ר עיסאווי פריג':
לפני שאני מזמין את חברת הכנסת עליזה לביא לנאום הארוך, בבקשה, אני מעביר רק הודעה לסגן מזכירת הכנסת. בבקשה.
סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:
ברשות יושב-ראש הישיבה, הינני מתכבד להודיעכם, כי הונח היום על שולחן הכנסת –
דוח ביקורת שנתי 68ב של מבקר המדינה לשנת 2018, וכן הערות ראש הממשלה לדוח זה.
דוח ביקורת מיוחד של מבקר המדינה בנוגע למבצע צוק איתן. תודה.
היו"ר עיסאווי פריג':
תודה לסגן מזכירת הכנסת.
הצעת חוק התקציב לשנת הכספים 2019, התשע"ח–2018;
הצעת חוק התוכנית הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנת התקציב 2019), התשע"ח–2018;
הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנת התקציב 2019), התשע"ח–2018
(קריאה שנייה וקריאה שלישית)
היו"ר עיסאווי פריג':
אני מזמין את חברת הכנסת עליזה לביא.
זוהיר בהלול (המחנה הציוני):
לנאום בן כמה?
היו"ר עיסאווי פריג':
לנאום בן 45 דקות. זה כמו הרצאה באוניברסיטה.
עליזה לביא (יש עתיד):
אנחנו באנו עם ספרים, כמו שאתה רואה.
היו"ר עיסאווי פריג':
אני רואה.
עליזה לביא (יש עתיד):
יהיה לך מעניין.
היו"ר עיסאווי פריג':
בבקשה, תנצלי את הזמן עד תום.
עליזה לביא (יש עתיד):
תודה, אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, שבטח תחזור אלינו.
היו"ר עיסאווי פריג':
כן, בבקשה.
עליזה לביא (יש עתיד):
אתה יודע, באמת, שמעתי את הדברים שנאמרו עכשיו על ידי חברי ואני תוהה לָמה הגענו. האם זאת המתנה שאנחנו צריכים לתת למדינת ישראל, לאזרחים ולאזרחיות היקרים של מדינת ישראל, לשנת ה-70? נאום של חברנו – – –
היו"ר עיסאווי פריג':
אולי פורים נמשך יותר זמן, לא?
עליזה לביא (יש עתיד):
לא יודעת. אתה יודע, היה פה עכשיו – ואולי גם וונדר וומן תגיע – היום היה לנו פה ביקור של סופרמן.
היו"ר עיסאווי פריג':
ראיתי, סופרמן.
עליזה לביא (יש עתיד):
של סופרמן, כן. אתה לא מכיר את סופרמן?
היו"ר עיסאווי פריג':
אני לא קלטתי את עוצמת הביקור.
עליזה לביא (יש עתיד):
לא קלטת. כן. אז סופרמן – ואפילו ראש הממשלה פגש אותו לפני שהוא חלה, כנראה – כן, היה כאן. באמת כנראה אנחנו צריכים כוחות-על לחשוב מחדש איך המדינה שלנו. קמנו, בנינו, קיבלנו. אנחנו באמת בדור מאוד נדיר ומיוחד בהיסטוריה היהודית. וכשאנחנו חוזרים ושומעים את הדברים של החברים שלנו כאן – אני עוד אדבר על חוק הלאום. אדוני היושב-ראש, אני רוצה רגע לדבר על מה שהיה כאן בשבוע האחרון, בימים האחרונים, המופע של הזחיחות שחזינו בו אמש.
הממשלה הזאת נשארת בחיים תחת הנשמה מלאכותית; הנשמה מלאכותית, זריקת מרץ כזאת שהממשלה הזאת מקבלת. אבל אלו פרפורי גסיסה אחרונים. ראש הממשלה, שחלם על בחירות ביוני ושיווה בדמיונו כיצד הוא חוגג את הצילומים ואת המעבר של השגרירות האמריקנית לירושלים – זו באמת מתנה נדירה ומיוחדת שקיבלנו מהנשיא טראמפ ומהעם האמריקני, אישור לנוכחות, לגעגוע הדורות, לאלפי שנות געגועים. אז כן, באמת מתנה מאוד מאוד חשובה ומשמעותית, רשמית, שמאשרת לנו – כאילו לא ידענו – שירושלים היא בירתה הנצחית של מדינת ישראל ושל העם היהודי כולו, הלב הפועם של העם היהודי. אז כן, הכול התאים והכול היה ברגע נכון, ממש רגע לפני שמוגש כתב אישום חמור בשורה של פרשיות, והתזמון היה מתאים, ולשם הלכנו.
וראש הממשלה כן רצה לפרק את הממשלה – שוב; למי שזוכר, זאת הפעם הרביעית, למי שעוקב ועוקבת וסופר וסופרת. ועל מה הפעם? זה לא באמת משנה, אדוני היושב-ראש. פעם התפרקה הממשלה בטענה לניסיון של פוטש כזה או אחר, וביום למוחרת זה היה חוק ישראל היום, ואתמול זה היה חוק השוויון בנטל – שתרשו לי, אני קוראת לו "חוק ההשתמטות"; חוק קשה מאוד. אז איש לא זוכר מה נאמר אתמול ומה ייאמר מחר. מדינת ישראל מובלת בכחש וברמייה, ובשום מילה שיוצאת פה מפי המנהיגים שלה אין ולו גרעין אחד של אמת. העיקר תרגיל ודיל, והעיקר מחיאות הכפיים.
אז במציאות העגומה הזאת שאנחנו נמצאים בה חשוב שכולנו נבין: הממשלה הזאת לא התפרקה אתמול, לא התפזרה, רק מסיבה אחת – כי כמה מהשותפות, ולצערי גם אחת מהאופוזיציה – המחנ"צ שיתף פעולה, על פי כמה פרשנים שפרשנו לנו וכמה דברים ששמענו, אבל בשלב כזה, שותפות קואליציוניות של מפלגת הליכוד הן שבלמו את היוזמה. וכשראש הממשלה מבין שאין לו את יוני הוא נסוג לאחור, וזה כל הסיפור, וכל השאר זה ספין.
כן, חברים וחברות, כן, זה רק עניין של זמן. זאת הנשמה שהיא הנשמה מלאכותית, והמשבר הבא הוא רק עניין של זמן. את חיילי צה"ל אי-אפשר, אסור ולא ניתן לבזות גם בקריאה השנייה וגם בקריאה השלישית, והכול במחיר שמכרו פה את דת ומדינה. כששר חינוך אומר: אני לא אתן ידי לכך שלא נקדם את הסוגיות של הגיור ועוד ועוד דברים שהצהירו בשנה-שנתיים האחרונות לגבי היחסים של דת ומדינה, אז בתוך כל הבליל הזה – סעיף לכך שלא תהיה כל חקיקה. אתה יודע מה, אדוני היושב-ראש? אולי בעצם זה עדיף, כי כל מה שראינו כאן בענייני דת ומדינה זה לא היה דברים שהיטיבו, אלא רק יותר החמרות שהובאו על הציבור במהלך התקופה הזאת, של הממשלה הזאת.
אבל בכל זאת, כמה תובנות כן למדנו מהימים האחרונים, וכדאי שניתן עליהן את הדעת, גם כדי שנבין איפה אנחנו נמצאים אבל גם, בעיקר, לגבי המשך הדרך. האחת: סדר-יומה של המדינה משועבד לחלוטין, אבל לחלוטין, ללוח הזמנים האישי של ראש הממשלה, כפוף לסטטוס של החקירות שלו. זו איננה פרשנות מתוחכמת אלא מציאות ברורה כשמש. כך התנהל המשבר האחרון וכך יהיה גם מכאן והלאה. כל דילמה וכל החלטה מתערבבות בחישובים שיעשה ראש הממשלה בנוגע לטיימינג, לזמן הנכון, לזמן האידיאלי מבחינתו לבחירות. ברצותו – משברים ייווצרו, וברצותו – הם ייפתרו. והשותפות שיתעלמו מהאמת הפשוטה הזאת יפגשו בה שוב ושוב, עד הסוף הבלתי-נמנע. יחשבו השותפות, תחשבו אתם, חבריי בקואליציה, אם כך ראוי שייקבע גורל ילדיכם, גורל הילדים שלנו.
הנקודה השנייה – לאורך המשבר נחשפנו לתובנה נוספת שחשוב לשים לב אליה: כשלא נכנעים לסחטנות ולאיומים של המפלגות החרדיות מגלים שאין מאחוריהם כלום. ההנהגה החרדית הפעם ממש יצאה מגדרה לפתור את המשבר. מה לא ראינו כאן. ברגע שהם הבינו שהמשבר הוא אמיתי, מה לא ראינו כאן ובאיזה מופע כולנו חזינו – לראות את ההירתמות של המפלגות החרדיות לפתור את המשבר, שאת הראשית של המשבר – אני מזכירה – הם בעצמם יצרו והציתו. לפתע הם גילו שהמשבר הזה לא בשליטה שלהם, אז הם נבהלו מעצמם. ומתוך הבנה שזאת קואליציית חלומות עבורם, שלעולם לא תהיה להם עוד קואליציית חלומות שכזאת, אז ברור שכדאי לרדת מהעץ שניסו לטפס עליו. ומוטב לזכור את זה גם בעתיד, חבריי פה בקואליציה: אל תיסחטו. אל תיסחטו. אנחנו מדברים פה על הילדים של כולנו, על הבנים ועל הבנות שלנו. יש פה סדרה של דרישות מופרכות שעוד יבואו, ועמידה על עקרונות מוכיחה הרבה מאוד פעמים, ובטח במקרה הזה, שאפשר לשמור על ערכים, ושסחטנות מזמינה עוד סחטנות.
לכם, חבריי החרדים, אני אומרת: אם יצא משהו, אולי, טוב – אני הורגלתי בחיים, וכך חונכתי, תמיד לראות את חצי הכוס המלא – אז אם יצא פה משהו טוב זה שבאמת תחשבו ותכלכלו את צעדיכם לעתיד לפני שאתם יוצרים עוד מלחמות סביב השבת וסביב הגיוס וסביב הכותל וסביב הגיור. כדאי שתחשבו. אנחנו חייבים לראות איך אנחנו חיים פה ביחד. וההחמרות שאתם רוצים לקחת במרחב הפרטי שלכם, בקהילות שלכם – אל תגררו אותנו למלחמות מיותרות, ואל תביאו את כל ההחמרות האלה אל המרחב הציבורי. ולשותפות בקואליציה, שמרכיבות את הקואליציה הזאת, זה זמן טוב לחשוב. אולי לא הייתם חייבים להיכנע בחוק המרכולים – חוק שהביא רק ליותר חילול שבת ולמרתון הזה של ראשי ערים וראשי מועצות להספיק לחוקק לפני שחוק המרכולים ייכנס לתוקף. אז מה, בשביל מה הבאתם לנו את החוק הזה? והרכבת, ומתווה הכותל, והעלבון לדור שלם של צעירים וצעירות מחוץ לישראל, אחים ואחיות שלנו, ומשבר הגיור המתמשך.
זאת השנה החמישית שאני אקיים פה לפני שבועות את יום הגיור, היום של המתגיירים והמתגיירות. ומה נאמר ומה נבשר להם? מה נעשה כאן בחמש השנים האחרונות למענם? רק יותר החמרות ורק יותר הכפשות ורק דברים שפוגעים ומעליבים. לפני כמה ימים קיימנו פה דיון על הרשימות השחורות – רשימות שחורות, היום, באישור בתי הדין והרבנות. ולא רק זה – הרבנות עוד רוצה לחוקק חוק שיאפשר את ההמשכיות ואת הקיבעון הזה של הרשימות השחורות. אתה יודע, אדוני היושב-ראש, אנשים שבכלל לא פנו לבתי הדין או לרבנות ולא ידעו בכלל שהם קשורים איכשהו, גם לא ביקשו להתחתן באמצעות הרבנות, אבל מספיק שאחד מבני המשפחה בא ונרשם, אז עושים היום – אם חושדים בו, עושים היום בדיקות, ואז השמות שלהם משורבבים, ואז הם נכנסים לרשימות השחורות האלה.
אז קיימנו דיון כזה כאן, וממש חשכו עינינו. איך יכול להיות? הרי זה בניגוד לכל חוק, וזה גם בניגוד לאמת פנימית. הרי בואו נודה על האמת: להורים שלנו ולנו לא עושים כאלה חקירות. מה זה צריך להיות? למה? כי אלה אחים ואחיות שלנו שהצטרפו בשנים האחרונות לכאן? מה זה, החזק מאיים על החלש? הוותיק מאיים על הצעיר? מאיפה זה הגיע? אז בואו נזכור, בנקודה השנייה שאני פירטתי, שכן, אפשר לעמוד על עקרונות מדי פעם. תאמינו לי, זה משתלם.
והתובנה השלישית שלי מהימים האחרונים: עדיין, למרות הפליק-פלאק המרשים הזה, ואחרי הסחרור שסחבו אותנו השחקנים הראשיים בהצגה בימים האחרונים, נותרנו עם חוק ההשתמטות מצה"ל – החוק הזה שאושר פה אמש בקריאה טרומית. זה מסר מדכא מאוד, מתסכל, פוגע ומעליב להביא הביתה בחזרה לרבים מאיתנו שהבנים והבנות שלנו משרתים בצבא. מה אני אגיד לבן שלי שמשרת בצבא? מה אני אומר לו? מה אני אספר לו? מה אני אספר לבת שלי שנמצאת לקראת גיוס? מה נספר לכלל חיילות וחיילי צה"ל? שמה – שאנחנו פשטנו רגל, פשיטת רגל ערכית? ולא רק שאין אפילו מראית עין של שוויון אלא שאין שוויון ואין שוויון ולא יהיה פה שוויון, כי המחיר הפוליטי עדיף על הכול? ועל הפארסה המשפטית, שעומדת פה שרת משפטים – לא חבר כנסת – עומדת פה שרת משפטים, השרה איילת שקד, ומסבירה לנו שהחוק הזה לא חוקתי, והיא שמתרצת ומנמקת. הרי היא עמדה בראש ועדת שקד, היא יודעת בדיוק במה דברים אמורים; היא יודעת שהחוק הזה הוא לא חוק חוקתי, הוא חוק שאי-אפשר לחוקק. אז מה התשובה שקיבלנו כאן? בסדר, ברור שנשנה את זה. יש קריאה ראשונה, ויש קריאה שנייה ושלישית. אז על מי אתם עובדים כאן? כך מתנהלים העניינים במדינת ישראל? איך יכול להיות? אני לא מצליחה להבין מה קורה כאן, על מי עובדים בעיניים בנושאים הכל-כך מהותיים, ערכיים, חשובים. זה לא עוד משהו; זה הביטחון שלנו, זה הביטחון של מדינת ישראל.
אז בואו רגע נעצור. זאת המתנה? זאת המתנה לשנת ה-70 של מדינת ישראל? עזבו את הקונפטי ואת כל הזיקוקים ואת הטקס המדובר שמכינים לחגיגות ה-70. אם את חוק ההשתמטות פה נותנים מתנה לאזרחי ואזרחיות מדינת ישראל, חוק ההשתמטות שממשיך לזרוע הרס ושנאה בתוך החברה הישראלית, אז למה? בטח שאני רוצה לימוד תורה. אני בעד לימוד תורה. אני חושבת שצריך ללמוד תורה. אין קיום לעם היהודי בלי לימוד תורה. תמיד למדו תורה ותמיד ילמדו תורה. אין מציאות אחרת. ואני גם חושבת שצריך לתת כספים ללומדי התורה, ומדינת ישראל צריכה לתקצב לומדי תורה. אבל יחד עם זאת אסור שלימוד התורה – למי שלא לומד תורה, שהכותרת של לימוד תורה תהיה תירוץ להשתמטות מהצבא. מי שלומד תורה – שילמד תורה. צריך ללמוד תורה, אבל בשם לימוד תורה לבוא ולפטור קבוצות שלמות – אין מציאות כזאת. אין מציאות כזאת שקבוצות שלמות לומדות תורה. אף פעם לא היה כזה דבר בעם ישראל. ההחלטה הגורפת הזאת מיותרת, לא נכונה, לא צודקת – גם לחברה החרדית עצמה. השינויים שאנחנו רואים בחברה החרדית נוצרו בגלל החוק האווילי הזה. הוא מיותר. הוא לא נכון. אנחנו לא ברוסיה של המאה ה-19, שחטפו ילדים יהודים קטנים. אלה לא הימים של הצאר ניקולאי הראשון; זו שנת ה-70 של מדינת ישראל. ברוך השם, יש לנו צבא יהודי חזק, ואנחנו לא יכולים בלעדיו. אנחנו לא יכולים בלעדיו. אתם יודעים את זה. אז איך יכול להיות? ושיא האבסורד – שזה עוד החוק המרוכך, אחרי שהפוליטיקאים החרדים נבהלו מעצמם, ואלמלא השיקולים האישיים, שכבר פירטתי, הסברתי והרחבתי עליהם, היינו נותרים עם נוסח הרבה יותר קיצוני.
אז זחיחות ויוהרה הן שהביאו להתנהלות המזלזלת הזאת של השלטון כלפי האזרחיות והאזרחים, אבל הן גם יביאו לקיצו, כי כמו שאמרתי, כל מה שהיה פה זה הנשמה מלאכותית. ובתוך כל זה אנחנו רואים פה משבר של ערכים, משבר של ערכים מאוד מאוד גדול, של מדינה שראשיה מתנערים לחלוטין מערכי היסוד שלה. אתמול חזרו פה הדיונים – כן, אין מה לעשות, אתמול הביאו ככה בבת אחת שוב את הדיון על חוק הלאום, ולמרבה התדהמה גם כאן אבד הרסן ואבדה הבושה ואבד הניסיון לדבר, לפחות למראית עין, על מושגים של שוויון בין כלל אזרחי ואזרחיות מדינת ישראל. אז כך בחוק ההשתמטות וכך בחוק הלאום. החוק פשוט מתנער לחלוטין ממגילת העצמאות ומערכי היסוד שעליהם כוננה והושתתה מדינת ישראל. חוק הלאום, בנוסח שעולה, זורק הצידה את אותם ערכים.
הרבה מאוד פעמים בחיים, כשאני לא מצליחה למצוא תשובות למה קורה, לכאן ולעכשיו, איך יכול להיות, מה קרה, מה קרה בדרך, האם לכך התכוונו, איך קורית מציאות כזאת, אני תמיד אומרת, גם לילדים שלי וגם לסטודנטים ולעצמי בכלל: אם את לא מבינה – לכי תלמדי, לכי תחקרי. והלכתי. הלכתי לספר הנפלא של אבי שילון, שכתב כאן על בן-גוריון והלך וחקר תקופות שפחות נחקרו ונכתבו על בן-גוריון. הספר נקרא "בן-גוריון – אפילוג", והוא מביא – ואצטט מדברים שהוא מצא בארכיון, משיחה ארוכה שקיים בן-גוריון עם אחד ממנהיגי מפ"ם ארבע שנים לפני מלחמת יום הכיפורים. והוא אומר: צה"ל ניצח בשלוש המלחמות, בין השאר הודות לכך שהוא צמח מתוך הקרקע של מדינה המיוסדת על אמת, על צדק ועל יושר. אם מדינת ישראל – אומר לנו בן-גוריון – אם מדינת ישראל לא תשתחרר מהנהגה המיוסדת על אי-אמת ואי-מוסר, מן ההכרח שגם צה"ל יהיה כזה. וצבא כזה איננו מסוגל להילחם ולנצח, ולמדינה לא יהיו ידידים במחנה הבין-לאומי. לכן לא אחדל מלזעוק, לומר את האמת. ואת הדברים האלה, שהוא משאיר לנו כאן כצוואה – אנחנו חייבים לחזור ולקרוא וללמוד ממה שהשאירו לנו כאן המייסדים, למה הם התכוונו ולאן צריכה להוביל הדרך.
אי-אפשר, אי-אפשר לראות את הבלגן, הכאוס הזה, שמובל בחוק ההשתמטות ובחוק הלאום ובממשלה שמחוקקת חוקים לטובתה עצמה. על מה בזבזנו כאן את המושב? מה היה כאן? היה חוק ההמלצות, והיה חוק שהיטיב עם פריימריז, ועוד חוקים שהטיבו לא עם האזרחים ולא עם האזרחיות אלא רק עם מי שמחליט. אז לא, לא לכך פיללנו ולא לכך ייחלנו. וכמו שהדברים מתבטאים במגילת העצמאות ובחוקי-היסוד הקיימים, שקובעים שהמדינה היא יהודית ודמוקרטית, מדינת ישראל היא מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית, ועל כך אנחנו נשמור, ואלו הערכים שעליהם אנחנו גדלנו ואלו הערכים שעליהם אנחנו נמשיך ונגדל, ולא ניתן לאף אחד, אבל לאף אחד, לשנות לנו את האני-מאמין שלנו, ותמיד אנחנו חייבים לזכור מאיפה באנו ולאן אנחנו הולכים.
אז כן, אנחנו תומכים בחוק הלאום, אבל בחוק הלאום של חבר הכנסת בני בגין, בחוק הלאום – בדברים שהליכוד היה אמור לדבר עליהם. אז מה? החוק של בני בגין כבר לא מספיק טוב, וגם מנחם בגין זיכרונו לברכה לא מספיק טוב – שהקדישו וקידשו את ערכי השוויון ואת המעמד של בית משפט עליון? וגם לא ז'בוטינסקי, שדיבר על הלשון העברית והלשון הערבית? וכאן אני עונה לחברי חבר הכנסת זוהיר בהלול, שבכאב רב שיתף אותנו ודיבר קודם על המציאות שהוא חווה. זאת לא הייתה צריכה להיות תחושתו בשנת ה-70 של מדינת ישראל. ממש לא זאת הייתה צריכה להיות התחושה, והכאב שעלה בדברים שלו.
אז צריך לבוא ולראות איך משנים, בשום שכל ובחוכמה, לא בבריונות ולא ברצון לבוא ולהרוס או אולי לצבור פה עוד כמה כותרות וכמה נקודות. אבל הממשלה של היום איבדה את זה. אלה לא ערכי היסוד של מגילת העצמאות ושל האבות המייסדים והאימהות המייסדות שלנו. אלו לא היסודות המכוננים שהופכים אותנו לחברת מופת ואור לגויים. חוק הלאום בגרסתו המוצעת נחקק לתכלית אחת: הוא רווי רווח פוליטי, צר, ציני, מכוער, על חשבון רוחה ונשמתה של מדינת ישראל, שהיא מדינה יהודית ודמוקרטית.
ונמצאים פה חניכים של מכינות, חניכי מיצר. מה שלומכם? אני מצטערת שעוד לא הספקתי לדבר איתכם. אני אסיים ואני ארד לדבר איתכם. ברוכים הבאים.
היו"ר עיסאווי פריג':
איזה בית ספר זה?
עליזה לביא (יש עתיד):
חניכי מכינת מיצר.
היו"ר עיסאווי פריג':
מיצר?
עליזה לביא (יש עתיד):
כן, מיצר.
היו"ר עיסאווי פריג':
אז ברכות לחניכי – –
עליזה לביא (יש עתיד):
מכינת.
היו"ר עיסאווי פריג':
– – מכינת – –
עליזה לביא (יש עתיד):
מיצר.
היו"ר עיסאווי פריג':
– – מיצר.
עליזה לביא (יש עתיד):
הינה, היושב-ראש מברך אתכם. ואתם בטח, כשאתם נותנים היום שנה נוספת מעצמכם, גם לבוא ולבדוק ולראות על הזהות הפנימית והחברתית והאישית והקהילתית, אתם באמת יודעים שמדינת ישראל מקדשת את ערכי השוויון, ואסור, אסור לנו לשנות אותם. ואם בתש"ח, כשעצם הקיום היה בסכנה, ידעו יהודי ישראל בכל המנעד הרעיוני להתאחד סביב מגילת העצמאות, והשאירו לנו כאן מסמך מכונן בשום שכל – הם צפו את הבאות והשאירו לנו כאן את הדנ"א הישראלי-יהודי שלנו, אז מי אנחנו בבלגן הפוליטי הזה, שנבוא ונשנה ככה את האיזון הנדיר הזה שהושג, שמעגן את הצביון היהודי של ישראל ואת הדמות הערכית שלה.
מרוב מלחמות ותרגילים פוליטיים – נשאר לי זמן לדבר גם על התקציב. התקציב הזה – – –
היו"ר עיסאווי פריג':
זה מה שרציתי להזכיר לך. איפה את והתקציב?
עליזה לביא (יש עתיד):
יש לי עוד זמן. אדוני יודע, וגם השרה סופה לנדבר, שנמצאת איתנו, שהתקציב הזה – ואדוני נתן לי זמן, אז נשאר לי – – –
היו"ר עיסאווי פריג':
יש לך את הניסיון.
עליזה לביא (יש עתיד):
הרי אתה יודע שהתקציב הזה, בינינו, הוכן כלאחר יד. הרי שנינו חברים בוועדת הכלכלה, ואם אנחנו ניקח את הפרק של התקשורת – –
היו"ר עיסאווי פריג':
זה מעניין.
עליזה לביא (יש עתיד):
– – אני אומרת לך, אני ואתה הרי רוצים להקל ברגולציה, אנחנו חושבים שהרגולציה היא כבדה ומיותרת, אבל להביא את זה ככה, בצורה כזאת – –
היו"ר עיסאווי פריג':
על הדרך.
עליזה לביא (יש עתיד):
– – שהדברים לא מוכנים? אף אחד לא באמת קרא לעומק. אתה רואה את פקידי האוצר יושבים ונותנים לנו הוראות על דברים שהם לא מבינים בהם, לא עשו שיעורי בית, לא למדו לעומק. ואני שמחה מאוד – ובאמת פה המקום להגיד תודה גם לחברי הכנסת החברים בוועדת הכלכלה, וגם ליו"ר – –
היו"ר עיסאווי פריג':
היה פיצול, לא?
עליזה לביא (יש עתיד):
נכון, היה פיצול. אתה זוכר, פיצלנו. – – וגם ליו"ר הוועדה חבר הכנסת איתן כבל. באמת אני חושבת שהיה פה שיתוף פעולה בין אופוזיציה לקואליציה. חברים שלנו מהקואליציה, כן, מהמפלגה של שר האוצר, אמרו: מה קורה כאן? למה? מי ביקש את זה בכלל?
כשאתה רואה את זה כמודל, אתה מקיש מזה לתקציב מדינה – איך מכינים, איך מביאים לחוק הסדרים רפורמה כזאת שרוצים. למה בחוק הסדרים? למה בבלגן גדול כזה? בואו נשנה. בואו נתקן. בואו נעשה את זה בשום שכל. אז נכון, בסוף פיצלנו, ואני מקווה מאוד שזה יבוא, אבל כשאתה רואה איך הדברים נעשים אתה כבר יכול להבין באמת איך התקציב נבנה. ויש בו, יש בו גם בשורות חיוביות. יש. אני לא אומר שאין בו גם בשורות חיוביות, כמו הסרת חסמים על יבוא, צעדים ראשונים של מאבק בתקינה מיושנת ועידוד תחרות. אבל אתה יודע מה אין בתקציב הזה? אתה יודע מה אין בתקציב הזה?
היו"ר עיסאווי פריג':
זה מה שמעניין. זה מה שמעניין.
עליזה לביא (יש עתיד):
אין התייחסות לעוני. ועוני במדינת ישראל זה אחד הדברים הכואבים, כי עוני זה דבר שלא היה צריך להיות בממדים האלה היום, בשנת ה-70 למדינת ישראל. והפערים במדינת ישראל רק הולכים וגדלים, ואם אנחנו לא נשנה ולא נתקן ולא נבין שחוסן של חברה, חוסן ועמידות של חברה, נשענים על צמצום פערים – אי-אפשר לנצח לחיות עם הפערים הללו.
היום, היום קרן המטבע הבין-לאומית הגישה את הדוח השנתי שלה על כלכלת ישראל לשנת 2017. ועל מה הם מדברים שם? הם מדברים – נכון, הם החמיאו למדינת ישראל והם נתנו לנו ציונים טובים, אבל לא על השנה. הם מסתכלים קדימה והם אומרים לנו: תיזהרו. תראו, הפערים שלכם הם עצומים, הם גדולים, הם רבים. שיעור העוני היחסי במדינת ישראל הוא הגבוה ביותר במדינות ה-OECD. למה? למה אנחנו צריכים להיות במקום הזה?
אני תמיד סיגלתי לעצמי מנהג לראות מי לא נמצא בחדר, מי לא נמצא בדיון, מי לא מגיע לוועדה, מי אין לו היכולת, למי אין אפילו תחבורה ציבורית להגיע. והפערים פה, אדוני היושב-ראש, לצערי הרב, הם גדולים; ולא רק שהם גדולים – אין שום התייחסות אליהם בתקציב המדינה, ואין הבנה שכדי למגר אותם ולסגור אותם ולצמצם אותם צריך היום, היום, להכין את התשתיות, היום להתחיל לשנות. כי רוב, הרוב של עולם העבודה, בתוך 20 שנה, יהיה של אוכלוסיות שההשכלה שלהן תהיה מאוד מאוד מאוד נמוכה. ועולם העבודה שלנו הולך להשתנות, ומיומנויות עבודה לא יהיו מתאימות לתעסוקת המחר, והשיעור של הקבוצות האלה באוכלוסייה הולך וגדל, והוא יהיה שליש מהאוכלוסייה ב-2025 ו-40% בשנת 2045. ואת זה היינו צריכים לראות כאן בתקציב – את ההתחלה, את ההבנה, את הניצנים, את הראייה, את השינוי במערכת החינוך; את השינוי בתוך ההשכלה הגבוהה, את הקורסים שצריכים להיפתח, את ההפניות, את ההכשרות. כי הפערים פה הם אדירים ורמת העוני גבוהה, ואת זה אנחנו צריכים לבוא ולתקן.
אנחנו רואים כאן אוכלוסיות של ילדים ואוכלוסיות ותיקות ונכים, והמתווה שהובטח ויושם רק בחלקו, וגם אחרי מלחמת עולם, והקשישים, וכל הנושא של הסיעוד, וכל ההבנות של הביטוח, וניצולי השואה שחיים פה במדינת ישראל בדלות ובעוני ועדיין בוחרים בין מזון לבין תרופות. מדינת ישראל לא הייתה צריכה לתת בתקציב הזה את הדעת על כל האוכלוסיות הללו? וחייבים היו לבוא ולראות איך עושים את זה.
דיברנו על פערים, אז כן, גם ערביי ישראל וגם החרדים אינם נוכחים מספיק בשוק העבודה. והחוק שחוקקה הממשלה הזאת ללימודי ליבה רק מרחיק עוד יותר את אחינו ואחיותינו החרדים, כי לילדים ולילדות האלה לא יהיו הכלים של המחר, ולא כולם בגיל 18 יכולים להתחיל לרכוש ידע בסיסי במתמטיקה וידע בסיסי באנגלית. זה לא אנושי, זה לא מוסרי וזה לא בסדר.
וכך אמר אלברו פריירה, מנהל האגף הכלכלי ב-OECD, בהצגת הנתונים. הוא אמר – וכדאי שתקשיב, אדוני היושב-ראש – –
היו"ר עיסאווי פריג':
אני איתך. אני איתך.
עליזה לביא (יש עתיד):
– – כי אני יודעת שהנושא הזה הוא בנפשך. הוא אמר: ב-2060, כאשר ערבים-ישראלים וחרדים יהיו מחצית מאוכלוסיית ישראל, רמת החיים בישראל שלנו תרד בצורה מורגשת. וההשכלה – ואני לא רואה פה שום שום שום הכוונה לנקודות האלה שאני מדברת עליהן: איך משלבים, איך מקנים השכלה. לכל הדברים האלה אין שום ביטוי בתקציב הנוכחי. להפך, ההפך קורה – מדיניות הקצבאות חזרה תחת הממשלה הנוכחית להיות משובשת; היא לא מעודדת, היא לא מתמרצת יציאה לעבודה, היא מנציחה תלות והיא מנציחה עוני. אז צריך לבוא ולשנות את כל המערך הזה כאן, בישראל.
מה לעשות, דבר קשור בדבר. גם חרפת ההשתמטות שאושרה אתמול בקריאה טרומית קשורה קשר ישיר בדבר. השוויון בנטל – אני לא אוהבת את המושג הזה; זה נתינה, ואתם, אחרי השנה הנפלאה שאתם עכשיו עושים במכינות, הולכים לצבא. השוויון חשוב פה לכולנו. כולנו נותנים, כולנו מקבלים ממדינת ישראל שהיא כל כך כל כך יקרה לנו. המסר החשוב ביותר הוא שהמערכת הצבאית תורמת תרומה מכרעת למוביליות החברתית, להשתלבות בחברה ולאחר מכן בהשכלה. וכשבא לפה השר דרעי ואומר: אני רוצה לחוקק את החוק הזה כדי שחרדים ייכנסו לשירות הציבורי – אין קיצורי דרך, אין מעקפים. כולנו צריכים לעבור את אותה דרך בדיוק. כן, אמרתי, והסתייגתי ואמרתי: בטח מי שלומד תורה; אני אמרתי מההתחלה: צריך לבוא ולעזור ולתת ולאפשר לימוד תורה בעם ישראל. אבל אף פעם, אף פעם אסור שיהיה, שהתירוץ הזה ישמש לכל אלה שמשתמטים – והם הרבה. הם הרבה, והם נטל על חברה, ואסור לנו להסכים לזה, ומי שמסכים לזה חוטא חטא גדול מאוד.
אז אנחנו היום במציאות מאוד מאוד משתנה, ואתם בטח מכירים את זה, כל הצעירים – הטכנולוגיה שנכנסת לחיים – אז עולם התעסוקה שאתם תפגשו שונה לחלוטין מעולם התעסוקה שאני פגשתי ומעולם התעסוקה של היושב-ראש, וגם מעולם התעסוקה שהשרה סופה לנדבר שיושבת איתנו מכירה. עולם התעסוקה משתנה, ואם הכלים לא יינתנו בבתי הספר ובאקדמיה, אז אנחנו נלך אחורה במקום שנלך קדימה. ואנחנו חייבים לראות את כל הדברים האלה בתקציב המדינה, ואנחנו לא רואים את הדברים הללו – אפילו לא התחלה של מענה, התחלה של שינוי; לא שום תפיסה ולא תוכנית עבודה על כל התובנות של תעסוקת המחר, של הקניית מיומנויות, של איך עושים את הדברים האלה נכון ואיך מתקנים ואיך משנים.
בזמן שנשאר לי, אדוני היושב-ראש, אני רוצה לדבר על אחד הנושאים שאני מובילה פה בכנסת. בין שאר תפקידיי, אני משמשת יושבת-ראש ועדת המשנה למאבק בסחר בנשים ובזנות. כשהגעתי לפה, לכנסת – ואני מאוד שמחה שחברי חבר הכנסת יהודה גליק, מרגע שהוא הגיע לכנסת הוא נרתם למאבק הזה – ברגע שהגעתי לכנסת התמניתי להיות יושבת-ראש הוועדה לקידום מעמד האישה, ושיניתי באחת את שמה – ביקשתי מהיושב-ראש וקיבלנו אישור – לוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי, ואז הקמנו את הוועדה למאבק בסחר בנשים, את ועדת המשנה. ולמדתי שברוך השם, מדינת ישראל, בכל מה שקשור לנושא של סחר בנשים – התקדמנו. אנחנו באמת כבר שש שנים עומדים במקום ראשון, מצוין. תיקנו, שינינו. למה? כי היו סנקציות כלכליות ממחלקת המדינה האמריקנית, וכל שנה בודקים אותנו, ואני מגישה את הדוח בשם הוועדה, ועשינו שינוי גדול.
אבל איפה גיליתי, איפה גיליתי את הנקודה הכואבת והפוצעת והמדממת של החברה? זה שהזנות במדינת ישראל, אדוני היושב-ראש, הלכה וגדלה. הלכה וגדלה. ולכן ביקשתי להוסיף את הנושא של הזנות לוועדה, והיום הוועדה עוסקת – גם ממשיכה את המאבק בסחר, אבל היא עוסקת בזנות. ועל פי הדוח האחרון של המשרד לביטחון פנים ומשרד הרווחה, יש לנו למעלה מ-12,000 נשים, אימהות, נערות, קטינים וקטינות שנמצאים ברצף הזה של הזנות. וכאן, במושב הזה, בפעם הראשונה הצלחנו להעביר בקריאה טרומית את החוק להפללת לקוחות הזנות, את החוק שיאסור צריכת זנות במדינת ישראל. פעם ראשונה מדינת ישראל תגדיר את הערכים שלה ותגיד: גם אנחנו מדינה מערבית שאומרת די, ונצטרף בכך למדינות שעשו את זה כבר לפני 20 שנה, כמו המדינות הנורדיות, שבדיה ונורבגיה. ואנחנו למדנו את זה לעומק, וקיימתי אין-ספור דיונים בוועדה, והזמנו גם את השגריר הנורבגי וגם את השבדי וגם את ההולנדי – ששם זה באישור – ושמענו ולמדנו והבנו את התובנות. ועדיין, לצערי הרב, לא השלמנו את החקיקה של החוק המאוד-מאוד חשוב הזה.
עשינו הרבה מאוד דברים בדיונים של הוועדה, וקידמנו בעיקר נושאים שקשורים למודעות ולהסברה ולהבנות בקרב צעירים וצעירות. ואנחנו רואים היום את הפלישה הטכנולוגית, והרבה מאוד חדירות למרחב הפרטי של צעירים וצעירות בלי מודעות למקום האפל הזה שהם עלולים להיגרר אליו. וכאן באמת אנחנו צריכים לבוא ולראות איך אנחנו מציבים את החומות. חוקקנו את חוק הסרטונים – חוק פורץ דרך, חוק שאוסר להפיץ תמונות פוגעניות עם רקע מיני – ולצערי גם כאן אנחנו רואים שכמעט אין כתבי אישום, ולא מעט פעמים פונים אליי הורים במקרים מאוד מורכבים ואומרים לי: תשמעי, היה, ונפתחה בדיקה, אבל אז אמרו לנו שהכול נסגר כי אין עניין לציבור. ואז אני שואלת את עצמי: אז אנחנו פה מחוקקים חוקים ואנחנו משנים מציאות – ומה?
היו"ר עיסאווי פריג':
אכיפה.
עליזה לביא (יש עתיד):
ואין אכיפה. ואם נחזור באמת לנושא – – –
היו"ר עיסאווי פריג':
זו בעיה רוחבית.
עליזה לביא (יש עתיד):
נכון. ואני רוצה לבוא ולומר, ובאמת לבקש כאן בכל לשון של בקשה. הוקמה ועדה מקצועית – הקימה שרת המשפטים – לבחינת הנושא הזה של מיגור הזנות בישראל, של איסור צריכת זנות בישראל, ואנחנו מתמהמהים, מתמהמהים – כי הוועדה כבר נתנה את דעתה לפני כמה חודשים –והחוק מתעכב. אני מקווה מאוד שההבטחה תקוים, ולקראת סוף אפריל יפורסם התזכיר הממשלתי שייתן לנו את הגיבוי להצעות החוק הפרטיות.
אבל אתה יודע, אנחנו לא צריכים להקשיב רק למה שאומרת הממשלה. אנחנו, יש לנו את הכוח שלנו, ובאמת הגיע הזמן שנחזיר את הכוח לכנסת, כי אנחנו המחוקקים. אם הוועדות המקצועיות – ברגע שיש פה 70 חברי כנסת שאמרו די והבינו שאסור, אז באמת צריך לבוא ולראות איך אנחנו מתקנים ואיך אנחנו משנים. יש לנו – – –
היו"ר עיסאווי פריג':
ועל האווירה הציבורית מה יש לך להגיד?
עליזה לביא (יש עתיד):
בהקשר הזה?
היו"ר עיסאווי פריג':
לא. האווירה הציבורית בכלל.
עליזה לביא (יש עתיד):
אתה רוצה שאני אדבר על האווירה הציבורית במדינת ישראל?
היו"ר עיסאווי פריג':
אני שואל.
עליזה לביא (יש עתיד):
לא בהקשר הזה. האווירה הציבורית – תראה, אני אומרת לך שאני אוהבת את המדינה. אין לנו מדינה אחרת. אני מודה כל יום שאני בדור הזה. אני חושבת שזה הדור, התקופה הכי מאתגרת בהיסטוריה של העם היהודי. זאת התקופה הכי הכי הכי מאתגרת, והיא גם חשובה מאוד, חשובה מאוד. באנו, חזרנו, אנחנו חיים עם קבוצות ואזרחים ואזרחיות שהיו פה – חלקם קודם מבחינת התקופה ההיסטורית ונמצאים פה שנים רבות – ואנחנו יודעים לעשות את זה. רק לצערי הרב, יש פה קבוצות קיצון שכל אחת מושכת – מי שרוצה לשפוך יותר על היהודי ומי שרוצה לשפוך יותר על הדמוקרטי. ואנחנו באמת מקרה מיוחד של מדינה יהודית ודמוקרטית. אתה שואל אותי – כן, אני באתי לכנסת והצטרפתי למקום הזה שרוצה לשמור על האיזון בין יהודית לבין דמוקרטית, ואני חושבת שזאת משימת הדור שלנו: לבוא ולראות, למרות הקולות שאנחנו שומעים והניסיונות והשימושים הלא-ראויים, איך אנחנו שומרים על האיזון הזה שהמייסדים שלנו, שהגיעו לכאן – שהגיעו לכאן חלקם אודים מוצלים מאש וחלקם באו מהרבה מאוד פגיעות ועלילות דם ומסעי צלב – והתקבצו וחזרו לכאן הביתה ויודעים מה זה להיות תחת עם אחר.
באנו ובנינו ושינינו והחזרנו ותיקנו, ופתאום, בתוך החברה הישראלית – הקולות האלה שמבקשים לטלטל את המשוואה הזאת, שנבנתה בעמל רב ובשנים רבות. אז לא. את זה צריך לשמור ואת זה צריך לשמר, ואנחנו כן יודעים איך לעשות את זה. ואני רוצה לקרוא לך – כי אני יודעת שזה על-דתי ועל-דורי – אני שנים רבות עסקתי במחקר של נשים ושל כתיבה של תפילות. אחת התפילות הכי מרגשות שאני פגשתי זאת תפילה שנכתבה לפני 160 שנה על ידי אישה, אישה אחת אמיצה, שגרה בצ'כיה, והיא חיה בתקופה שפתאום נפתחו השערים ליהודים. הם יכלו ללכת לאוניברסיטה, והם יכלו לרכוש השכלה, אבל היא חששה מאוד שהנשים הצעירות תשכחנה שהן יהודיות. ואז היא אמרה: אני עושה מעשה ואני כותבת בפעם הראשונה בהיסטוריה היהודית ספר תפילות לנשים ולנערות.
היו"ר עיסאווי פריג':
מי זאת?
עליזה לביא (יש עתיד):
פני נוידא.
היו"ר עיסאווי פריג':
פאני נוידא.
עליזה לביא (יש עתיד):
כן. והיא עושה – בפעם הראשונה היא מוציאה את הספר הזה. ובתוך הספר הזה אני רואה תפילות שבחיים בחיים לא העליתי על דעתי קודם כול שאישה עושה כזה – ואני שואלת את עצמי מי מאפשר לה, מי נותן לה את הרשות, אבל עזוב את זה, אין לי זמן להרחיב. אני מוצאת תפילה – ובזה אני רוצה לסיים את הנאום שלי. אני מוצאת תפילה, תפילה של אימא שהבן שלה משרת בצבא – אני מדברת איתך על לפני 160 שנה – ואני כל הזמן שואלת את עצמי למי היא כותבת את זה, כי כשאני אקרא אותה עכשיו אתה תזדהה, וירדנה מזכירת הכנסת תזדהה, והשרה לנדבר תזדהה.
היו"ר עיסאווי פריג':
את מדברת על 1860.
עליזה לביא (יש עתיד):
ב-1855 הספר יוצא. 1855 – –
היו"ר עיסאווי פריג':
באיזו מדינה זה היה?
עליזה לביא (יש עתיד):
בצ'כיה. ואני אומרת לך שהימים הם ימים שהחיילים נחטפים. חיילים יהודים הולכים ל-20 ו-25 שנים, ואת מכירה את ההיסטוריה הרי יותר טוב מכולנו כאן. והקנטוניסטים, וכל הילדים היהודים, והעדויות על הילדים היהודים שנסחבים בשרשראות ונחטפים באמצע הלילה לצבא של הצאר, והפחד הזה. אין טלפונים ואין סמ"ס, וזה 20, 25 שנים, ולא בטוח שיפגשו את הילדים יותר, ואם יישארו יהודים בכלל.
ואז היא כותבת את התפילה המרגשת הזאת: "אלי שבשמיים, אל צבאות, המושל ביד רמה בשמיים ובארץ, אליך אשא תפילתי ממעמקי לב אם. אלוהיי ואלוהיי אבותיי, שמע תפילתי ברחמיך הרבים. מלאו ימי בני להצטרף לשורות הלוחמים למען ארצנו, לשמור על ביטחונה ולהסיר מרמה ורשע המאיימים על המכורה ויושביה. מודה אני לפניך, אלי שבשמיים, שנתת לי ילד שאבריו חסונים, שנכון לשאת נשק במלחמת מצווה אל ארצנו. אך ליבי, לב אם, חרד ורוטט בזוכרי את הסכנות והפיתויים הסובבים אותו. צעיר וחסר ניסיון הוא, רחוק מתורת אימו וממוסר אביו. על נקלה עשוי ליבו הצעיר לנהות אחר דבר עבירה ולבוא לידי חטא.
"על כן, אשפוך תחינתי לפניך, אל שמיים כל יכול. פרוס עליו את חסותך, היה לו למגן ועטוף אותו ברוב חסדך. אמץ וחזק בו כל הרגשה נעלה, כל כוונה טובה, כל זיכרון של מוסר הורים הטבוע בנפשו, שלעולם יעמדו לנגד עיניו תורת המוסר ויראת האל, שלא יתנכר לאמונת אבותיו, שחיי הצבא והנשק לא יקשו את ליבו, שקולות הפיתוי הזדוניים של החטא לעולם לא ישלטו בו.
"ברכנו אלוהיי בחוכמה ובכוח לשקוד על מעשיו, למלא תפקידיו הקשים כהלכה, שלא יבוא לידי בגידה או עבירה, שלא יבוא לידי טעות או פקפוק. עשה שישמע בקול מפקדיו, נאמן ונכון להקריב, מסור לדגלו. וביום שייקרא לצאת לשדה הקרב, שם קוצר המוות את יבולו, שם, אלי שבשמיים, פרוס עליו את רחמיך. מי ייתן ויהיה לו חסדך מגן ושריון. שם חזק את זרועו, צוק אומץ בליבו ותן לזיכרון גיבורי ישראל לצוות על חזהו שייצא לקרב בשמחה ובהתלהבות ובאומץ לב, ובקור רוח ישמור על כבוד אלוהיו ועל נאמנותו לעמו ולארצו.
"אלי שבשמיים, האזינה לתפילתי. תן לברכת האם לרחף מעליו. תהיה זו הברכה לנס מגונן, ובתום שירותו ישוב, בריא בגופו ובנפשו, עטור אות הוקרה על מילוי חובותיו, לשמחת ליבי, לשבח ולהלל לשמך הגדול".
ואני אומרת לך, אדוני היושב-ראש, יש לי בן בצבא. אני כבר כמה שנים כמעט לא ישנה בלילות; מפחדת, כמו כל אימא ואבא שהילדים שלהם בצבא. אין לנו ארץ אחרת, ויש לנו צבא אחד, ואנחנו פה, גם בכנסת, עומדים ומדברים ומנסים להעביר פה את התקציב הלא-ברור הזה רק בזכות כל מי ששומר ושומרת עלינו. וכל מסע ההכפשות – אם זה נגד חיילות שמשרתות, ואם זה נגד חיילות דתיות, ואם זה השוויון בנטל שביקשנו לבוא ולראות איך עושים את זה נכון, ואם זה חוק ההשתמטות האומלל הזה, שאתמול עבר כאן בקריאה טרומית, ששרת משפטים אומרת שהוא לא חוקתי. אז אני אומרת: זאת זכות לשרת בצבא. ברוך השם שיש לנו צבא יהודי חזק משלנו. אנחנו לא בתקופה שחטפו ילדים יהודים מהמיטות שלהם – אולי זה הפחד שאוחז קצת בחברי החרדים. אבל יש לנו ארץ שלנו, ויש לנו מדינה שלנו שחוגגת 70. אנחנו צריכים כולנו לתת לה מתנות אחרות – לה ולנו – ולראות איך ביחד אנחנו מקדמים ומשנים ומתקנים. אין לנו ארץ אחרת. תודה, אדוני היושב-ראש.
היו"ר עיסאווי פריג':
תודה. אימא זאת אימא. תודה לחברת הכנסת עליזה לביא. עמדת 45 דקות, וכל הכבוד. זה נאום של הרצאה, ומגיעה לך מילה טובה. תודה לך.
עליזה לביא (יש עתיד):
תודה רבה, ותודה לך, אדוני היושב-ראש, על היחד שהיינו. תודה לך.
היו"ר עיסאווי פריג':
בבקשה. הדובר הבא – חבר הכנסת יהודה גליק. חבר הכנסת גליק איתנו – המתוקים והמתוקות.
יהודה גליק (הליכוד):
– – –
היו"ר עיסאווי פריג':
כן. בבקשה, חבר הכנסת גליק. רשום לי שיש לך חמש דקות.
יהודה גליק (הליכוד):
15.
היו"ר עיסאווי פריג':
15 דקות שלמות ומלאות. בבקשה.
יהודה גליק (הליכוד):
אדוני היושב-ראש, ידידי חבר הכנסת עיסאווי פריג', כבוד השר סופה לנדבר, מזכירת הכנסת, המתקתקות, ואנשי המשמר, והקהל, המתוקים והמתוקות שביציע, והמתוקים והמתוקות שצופים בנו בערוץ 99, חברים וחברות, תקציב מדינה הוא כלי שבו הממשלה מבטאת את סדר-היום, את סדר העדיפויות שלה; הוא כלי שבו הממשלה מחליטה את תוכנית העבודה שלה לשנה הקרובה, מה הנושאים שחשובים לה. בין השאר, הממשלה אחראית לשלום הציבור, להגן על שלום הציבור. הממשלה אחראית לכך.
והינה, פלא גדול. חברים וחברות, צר לי לומר שלמרות שארגוני הבריאות העולמיים מגדירים את העישון כגורם המוות מספר אחת בעולם, והוא ניתן למניעה – אני רק רוצה שתבינו: על פי ארגון הבריאות העולמי, מדי שנה מתים בעולם למעלה מ-7 מיליון אנשים כתוצאה מעישון; אני לא אוהב להשוות שום דבר לשואה, אבל למעלה מ-7 מיליון בשנה. בישראל המספר הרשמי של משרד הבריאות הוא כ-8,000, שמתוכם כ-800 אנשים שבכלל לא מעשנים.
היו"ר עיסאווי פריג':
כמה מתוכם לא מעשנים?
יהודה גליק (הליכוד):
800, 10%.
חברים וחברות, לפני כשבע שנים, ב-2011, ממשלת ישראל אימצה החלטת ממשלה – החלטת ממשלה, לא פחות – של ועדה ציבורית לבחינת המדיניות לצמצום העישון, וב-2011 הממשלה מאמצת את הדוח הזה, אשר מבוסס גם על אמנה שב-2003 מדינת ישראל חתמה עליה, אמנה בין-לאומית, שנפעל לצמצום העישון. בהחלטת הממשלה מופיעה טבלה עם יעד – יעד של צמצום עישון משמעותי. יש אפילו גרף יפה – – –
היו"ר עיסאווי פריג':
זה ב-2011?
יהודה גליק (הליכוד):
ב-2011. יש גרף יפה עם היעד, עם יעדים – שב-2020 תהיה ירידה של 20% במספר המעשנים. הפלא ופלא, לא רק שאין ירידה – יש גידול. ולמה זה? כי ממשלת ישראל שכחה שלא מספיק לכתוב דוח עם טבלה ועם ציור יפה אלא צריך לבצע מעשים. למשל, בין השאר, בהחלטת הממשלה נקבע שבמשרד הבריאות תוקם יחידה למאבק בעישון עם כ-30 עובדים. לא הוקמה יחידה. יש שני עובדים במשרד הבריאות שמטפלים בזה. אתם יודעים מה הם עושים, שני העובדים האלה? מדי שנה מפיקים דוח. זה מה שעושים – דוח. אני לא מבין איך יכול להיות ששני העובדים מפיקים דוח ולא מצמצמים את העישון בישראל. איך זה קורה? זה לא מובן. הרי הם במפורש מכינים את הדוח, עם כריכה, ואפילו עם ברכה של שר הבריאות מקדימה, וזה לא מצמצם את העישון. איך זה יכול להיות? הרי הם כותבים את הדוח.
חברים, החלטת הממשלה הזאת קובעת שצריך ליישם את החוק למניעת העישון במקומות הציבוריים. הליך החקיקה עד היום לא הושלם. החלטת הממשלה קבעה שצריך להכין מדיניות של מיסים על מוצרי הטבק לגלגול – – –
היו"ר עיסאווי פריג':
אבל שנייה, עישון במקומות ציבוריים – היום החוק מחיל.
יהודה גליק (הליכוד):
אין. בשנת 2012 באמת ועדת הבריאות הרחיבה את ההגבלות על העישון במקומות ציבוריים. תזכיר החוק הופץ, אבל הליך החקיקה עדיין לא הושלם, עד היום.
היו"ר עיסאווי פריג':
לא הושלם.
יהודה גליק (הליכוד):
בנוסף לזה, ארגון הבריאות העולמי קובע בצורה ברורה שהדרך האפקטיבית ביותר לצמצם את העישון היא מיסוי. במדינת ישראל – חלם. בטבלה שמבטאת את הדברים המסוכנים בעישון, בראש הטבלה נמצאות סיגריות שמגלגלים; נגיד זה יהיה 100. לאחר מכן, ב-90 זה סיגריות רגילות, ובערך ב-40 זה אייקוס. אז מה עשתה הממשלה? היא שמה מס על הסיגריות, שמה מס על האייקוס, ולא שמה מס על טבק לגלגול. זאת אומרת, היום אתה יכול להיכנס לחנות, אתה רואה חבילת טבק יותר זולה מבמבה – זה בדרך כלל בכניסה לחנות, וזה בעצם פונה לצעירים שיקנו את זה.
מוריי ורבותיי, אם הממשלה בהתחלה לא הובילה, לאחר מכן כל חקיקה שאני הגשתי הופלה על ידי הממשלה. עכשיו, השבוע הם עשו דבר עוד יותר – הם עודדו אנשים שעוד יותר ימותו: שמו מס על האייקוס ולא שמו מס על הטבק לגלגול.
היו"ר עיסאווי פריג':
כמה אחוז הטבק לגלגול בתוך כל הטבק? מעניין.
יהודה גליק (הליכוד):
אתה רוצה לשמוע משהו מזעזע? אני רוצה שתשמע את הדבר המזעזע הזה. תסתכל על הטבלה.
היו"ר עיסאווי פריג':
תקריא.
יהודה גליק (הליכוד):
בשנת 2012 ייבאו לישראל 60 טונות של טבק לגלגול. ב-2012. ב-2017 ייבאו לישראל 760 טונות – פי 12. פי 12. אתם מבינים את הדבר הזה?
היו"ר עיסאווי פריג':
זה מעניין.
יהודה גליק (הליכוד):
והמספרים עולים ועולים, ועכשיו זה יעלה עוד יותר, כי שמו מס על האייקוס, אז עוד יותר.
חברים, הדבר הזה הורג אנשים. וכשאני חיפשתי, עברתי היום על ספר התקציב – לא עברתי על כולו, זה גדול, אבל עברתי על ספר התקציב של משרד הבריאות – כלום. כלום. אף סעיף. למרות החלטת ממשלה מ-2011, למרות אמנה בין-לאומית מ-2005, למרות שמדינת ישראל מבינה, ושר הבריאות מבין, שזה הנושא שהכי הורג, מדינת ישראל לא ראתה צורך להכניס את זה לתוך הטבלה.
חברים, בניו יורק הורידו את העישון מ-21% ל-14%; טבלה שהפיץ ראש עיריית ניו יורק – הורידו את העישון מ-21% ל-14%. שלושה צעדים נעשו: 1. מיסוי של הטבק לגלגול ושל מוצרי העישון; 2. איסור פרסום כלשהו – אסור לפרסם שם תמונה של מישהו שמעשן, אסור לחשוף סיגריות קדימה בחנות; 3. העלאת הגיל. מדינת ישראל, את כל הדברים האלה טרפדה.
היו"ר עיסאווי פריג':
למה? הצעת הפרסום עברה כאן.
יהודה גליק (הליכוד):
לא, היא טורפדה. אחר כך, בעקבות לחץ פוליטי שהפעלתי, אז עבר עכשיו בטרומית, עוד לא הגיע לדיון. בינתיים שלושה חודשים עוכב, עוד לא הגיע לדיון בוועדה.
היו"ר עיסאווי פריג':
הבנתי.
יהודה גליק (הליכוד):
יגיע עוד לדיון בוועדה. משרד הבריאות היה צריך להוביל את זה. תשמע, אתמול העבירו חוק בטיק טיק טיק. את חוק ההמלצות העבירו פה בשבוע; חוקים של בריאות – חוק האפיפן, שחוקק פה לפני שנה וחצי בקריאה טרומית, עוד לא הגיע לוועדה לקריאה ראשונה. למה? כי זה לא חשוב. חוק ההמלצות – זה חשוב. יש חוקים שהם חשובים, הם מגיעים טיק טיק טיק, אפשר לעשות חקיקה ביום אחד. רצו אתמול לעשות חקיקה של פיזור הכנסת – ביום אחד. אבל חוקים של בריאות הציבור הם לא חשובים. זה לא חשוב, זה בסך הכול בריאות, בסך הכול אנשים ימותו, לא נורא.
חברים, אני פניתי לשר האוצר, אמרתי לו: עזוב, אתה חלוק על דברים – בוא תקים עכשיו צוות שידון בנושא הזה, והוא מסרב. אני הבהרתי ואני חוזר ומבהיר: אני מאוד רוצה לתמוך היום בתקציב. אם ממשלת ישראל לא תנקוט צעד בכיוון של אימוץ ההחלטות שהיא עצמה קיבלה ב-2011 אני לא אוכל לתמוך בתקציב. אני אתנגד לתקציב. אני בסך הכול מבקש – אגב, בנושא של המיסוי של טבק לגלגול שר הבריאות מסכים. הוא עצמו כתב מכתב לשר האוצר, אבל שר האוצר מסרב.
חברים, הגופים האזרחיים נאבקים בנושא הזה. אני מוכרח לציין את האגודה למלחמה בסרטן, את איגוד רופאי בריאות הציבור של ההסתדרות הרפואית, את החברה הרפואית למניעה ולגמילה מעישון, את רשת ערים בריאות, את העמותה לדמוקרטיה מתקדמת, את המיזם למיגור העישון, את עמותת אוויר נקי, את המועצה הישראלית למניעת העישון. חברים, כל הגופים האלה יבואו על התודה, אבל אם מדינת ישראל לא תעשה את הצעד – עכשיו תקשיב טוב. אתה יודע שמדינת ישראל מכניסה כל שנה 6 מיליארד שקל מהמס על סיגריות. 6 מיליארד שקל מס על הסיגריות. המס הזה היה מיועד לשימוש לצורכי המאבק בעישון. כמה מדינת ישראל מוציאה בשנה? 5 מיליון.
היו"ר עיסאווי פריג':
זה נכנס לבריכה של האוצר, ומה שנכנס לשם – – –
יהודה גליק (הליכוד):
עכשיו תקשיב, באותו זמן חברות הטבק בישראל משקיעות בשנה 70 מיליון שקל בשיווק הסיגריות. זאת אומרת, הן משקיעות 70 מיליון – אנחנו לא עושים כלום; שני עובדים במשרד הבריאות שאני לא יודע כמה כוח יש להם, כי הם כותבים דוח – אני מוכרח לומר, הם בהחלט כותבים דוח כל שנה, עם ברכה של שר הבריאות, במפורש. אני במו עיניי ראיתי, גם ב-2014, גם ב-2015 – יש דוח עם מכתב ברכה של שר הבריאות.
היו"ר עיסאווי פריג':
וכמה אמרת האוצר משקיע במאבק בעישון?
יהודה גליק (הליכוד):
5 מיליון. 6 מיליארד נכנס, 5 מיליון מושקע, וחברות הטבק משקיעות בין 60 ל-70 מיליון שקל בשנה לעידוד העישון.
היו"ר עיסאווי פריג':
וכמה עולה היחידה במשרד הבריאות של שני העובדים?
יהודה גליק (הליכוד):
כל התקציב שלהם, כולל עלות העובדים, זה 5 מיליון.
היו"ר עיסאווי פריג':
אולי להביא כוס מים, בבקשה.
יהודה גליק (הליכוד):
כשאני מדבר על עישון זה גורם לי בעיות בריאוֹת.
היו"ר עיסאווי פריג':
אני מעריך שאתה יושב על המשימה.
יהודה גליק (הליכוד):
אני רוצה לומר לכם שהמאבק העיקרי שלנו – דווקא אני רואה שיש שם צעירים נחמדים מאוד למעלה ביציע, וחשוב לי שתדעו: הרפואה הכי חשובה היא הרפואה המונעת. הסיגריה היא מוצר שיש בתוכו חומר שהוא כמו מלכודת עכברים: אתה מתחיל לעשן – אתה לא יכול להפסיק. 70% מהמעשנים רוצים להפסיק. תחשבו, אם היו מביאים עכשיו לישראל מוצר חדש והיו אומרים: רבותיי, יש לי מוצר חדש, מצוין, נהדר; 50% מהמשתמשים בו ימותו – אף אחד לא היה מרשה להכניס מוצר כזה, אבל אנחנו ממשיכים להכניס. ומי שמתחיל לעשן כבר קשה לו להפסיק, כי החברות מכניסות לתוך הסיגריה חומר שאתה תתמכר אליו. כלומר, מי שמשתמש במוצר הזה – הוא נלכד.
75% מהמתחילים לעשן עושים את זה לפני גיל 21.
היו"ר עיסאווי פריג':
75%.
יהודה גליק (הליכוד):
75% לפני גיל 21. כלומר, אם הגעת לגיל 21 – סיכוי גדול שלא תתחיל לעשן. בכיתה י' השנה 10% מהילדים מעשנים. 10% מהילדים מעשנים בכיתות י'.
היו"ר עיסאווי פריג':
זה ארצי?
יהודה גליק (הליכוד):
כן. חברים, המספרים האלה צריכים להדאיג אותנו, כי אחר כך הילד, כשהוא מתחיל לעשן, קשה לו להפסיק. הוא רוצה להפסיק; הרי 70% רוצים להפסיק, אבל הם לא מסוגלים.
ולכן, הרפואה המונעת אומרת: בואו נפעל לצמצם את העישון. אגב, ייאמר לזכותו של הרמטכ"ל – החדיר השנה תהליך בתוך צה"ל שמבוסס על זה שבתוך חמש שנים צה"ל יהיה נקי מעישון. אבל ממשלת ישראל, היא, מבחינתה, בריאות הציבור לא מספיק חשובה; היא, מבחינתה, שאנשים ימותו; היא, מבחינתה, לא מוכנה ליישם את מה שהיא עצמה החליטה; היא, מבחינה, לא מוכנה ליישם את האמנה הבין-לאומית שהיא חתמה עליה ב-2003; היא, מבחינתה, לא מוכנה ליישם את החלטת הממשלה שהיא קיבלה ב-2011.
אני יכול להצביע בעד תקציב כזה, השר אלקין? אני יכול? השר אלקין, אתה אחראי לאיכות הסביבה, הגנת הסביבה. אתה מתעסק כל הזמן בהגנת הסביבה, בפליטת עשן ממכוניות, אבל בעישון, שהורג אלפי אנשים בשנה, לממשלת ישראל – זה לא חשוב? זה לא מעניין אותה? לא אכפת לה? ריבונו של עולם, אני לא יכול לתמוך בזה.
היו"ר עיסאווי פריג':
השר אלקין לא אשם בקטע הזה.
יהודה גליק (הליכוד):
אני יודע, אני יודע, אבל הוא משקיע בהגנה מפני זיהום אוויר.
השר להגנת הסביבה זאב אלקין:
חבר הכנסת גליק, אני סומך על שר הבריאות.
יהודה גליק (הליכוד):
שר הבריאות תומך בצעדים, אבל שר האוצר, שחתום על ספר התקציב, הוא שמתנגד. הוא שמתנגד. כל ארגוני הבריאות בעולם מתחננים שנשים פה מס על הטבק לגלגול. הוא מתנגד.
היו"ר עיסאווי פריג':
תגיד, אתה רוצה עוד משבר קואליציוני?
יהודה גליק (הליכוד):
לא משבר קואליציוני.
היו"ר עיסאווי פריג':
שר הבריאות, יש לו – – –
יהודה גליק (הליכוד):
לא, שר הבריאות הפיץ מכתב. הוא פנה לשר האוצר, הוא התחנן לפניו. שר האוצר מתנגד. ועדת הכספים המליצה על זה, ועדת הסמים המליצה על זה – כולם ממליצים, אבל שר האוצר – הוא רוצה שאני אתמוך בתקציב שלו. אני אתנגד לתקציב. הבהרתי את זה ואני חוזר ומבהיר. כל עוד לא ייכלל בתקציב מאבק לצמצום העישון, אני אתנגד לתקציב.
כרגיל, אני בדרך כלל אוהב להחזיר עודף מהזמן שלי. אני רק רוצה לומר שנעמתם לי מאוד, אדוני היושב-ראש, גברתי המזכירה וכל החברים. ואתם למעלה שם ביציע – –
היו"ר עיסאווי פריג':
תפסיקו לעשן.
יהודה גליק (הליכוד):
– – ואתם שם בערוץ 99, תפעלו לפחות ברמה האזרחית למנוע ולצמצם את העישון. אוהב אתכם, שולח לכם נשיקות.
היו"ר עיסאווי פריג':
תמיד מעניין ומאתגר, הנאומים שלך. אני קורא לדובר הבא, חבר הכנסת איימן עודה. בינתיים השר התורן הוא זאב אלקין, במקום השרה סופה לנדבר. בבקשה.
אבל אתה מתלבש על הנושא, חבל על הזמן, חבר הכנסת גליק.
בבקשה, חבר הכנסת איימן עודה, יש לך חמש דקות – 15 דקות, סליחה, טעיתי. בבקשה.
יהודה גליק (הליכוד):
תמיד אתה דופק את הערבים, אני לא מבין למה.
היו"ר עיסאווי פריג':
לא, גם לגביך טעיתי. אבל חמש ו-15 – קרובות. כן, בבקשה.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
כבוד היושב-ראש, כבוד השר זאב אלקין, כבוד חברי הכנסת, אנחנו מן הסתם נתנגד לתקציב, ולא רק בגלל היותנו חברי אופוזיציה. זה נשמע מאוד טבעי שחברי אופוזיציה מתנגדים לתקציב – הרי זו ההצבעה החשובה ביותר בכל שנה – אבל יש סיבות ענייניות. הסיבה העיקרית היא שהתקציב הזה הוא בדיוק אותו תקציב שהובילו ממשלות ישראל לאורך כל ההיסטוריה, וביתר שאת מאז שנת 1967 והלאה, כלומר, זה תקציב ניאו-ליברלי – אותה שיטה – בקשר – –
היו"ר עיסאווי פריג':
טייס אוטומטי.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
– – ליחסים הכלכליים בתוך מדינת ישראל. אבל לא רק. יש עוד משהו נוסף, שזה הכיבוש, שזה העמקת הכיבוש; זה בניית עוד התנחלויות; זה הכבישים העוקפים בגדה המערבית. לכן, אין ספק שאנחנו כרשימה משותפת נתנגד מכול וכול לתקציב הזה.
אני רוצה לנצל את ההזדמנות הזאת לדבר קצת על התוכנית הכלכלית 922. התוכנית הזאת, 922 – שאתה, כבוד השר זאב אלקין, התנגדת לה בזמנו – התוכנית הזאת בנויה על גישה מאוד מובנת בכלכלה, שנקראת win-win situation – דבר שטוב לאוכלוסייה מסוימת וגם טוב לכלכלת המדינה. כולם מבינים – – –
השר להגנת הסביבה זאב אלקין:
אני רוצה להזכיר שלא התנגדתי לתוכנית הזאת, אלא רק ביקשתי – – –
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
אני אתייחס בדיוק לנקודה הזאת של ירושלים המזרחית. בדיוק לנקודה הזאת. אני אתייחס, ואני אשמח לשמוע את תגובתך בנושא.
מה זאת אומרת win-win situation? יש דבר מאוד מובן, למשל, העלאת יחס התעסוקה בקרב אוכלוסייה מסוימת זה טוב לאוכלוסייה הזאת וגם טוב לכלכלה בכלל. כמו שאמרנו, עוד אישה ערבייה עובדת, משלמת מיסים – זה טוב לכלכלה. אם שיעור הנשים הערביות העובדות יישאר רק 29% – זה רע, בעיקר לאישה הערבייה, רע לחברה הערבית ורע לכלכלה בכלל.
היו"ר עיסאווי פריג':
תברך את בית הספר שהצטרף אלינו. ביקשו שנברך אותם.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
(אומר בערבית: תהיו בריאים. אלוהים ייתן לכם אלף בריאות. אני מקווה שאתם שומעים אותי טוב, כי אני אדבר על הקשר בין הכלכלה לציבור הערבי. שלום רב.)
אז התוכנית בנויה מהתפיסה הזאת. למה יש תחבורה ציבורית – למשל, האם זה מורגש בקרב האוכלוסייה הערבית שיש יותר אוטובוסים בתקופה האחרונה? למה יש מעונות יום – למרות הבעיה, במיוחד בשנה האחרונה, בקשר למעונות יום? למה יש השקעה מסוימת בחינוך הבלתי-פורמלי? פשוט מאוד. עשו מחקר, ראו כמה מכוניות יש בכל בית ערבי והחליטו שצריך אוטובוס בשביל האישה הערבייה – לאן להגיע, למה מעון יום, איפה לשים את הילד הערבי, למה חינוך בלתי פורמלי. כאשר היא מאחרת לעבודה, אז יישאר מקום שיישאר בו הילד – תפיסה כזאת. כלומר, זה לא בא ממקום חברתי – אתה לא תשמע את זה, ולא את המילה צדק; אתה לא תשמע את זה; עוול היסטורי – לא תשמע את זה.
וגם אין משהו שהוא מחוץ לקופסה. כלומר, כשמדברים למשל על דיור, אם חושבים שבדיור מאז 48' עד עכשיו המדינה בנתה 770 יישובים חדשים, כולם ליהודים ואפס לערבים, אז צריך לבנות עוד יישוב ערבי. אין תפיסה כזאת. התפיסה היא בתוך הקופסה, אבל משהו שמקדם את הכלכלה בצורה זו או אחרת. האם אנחנו מתנגדים? בכלל לא. דווקא אנחנו אלה שהציעו, שהייתה להם הגישה, כי אנחנו חיפשנו אינטרס משותף בנישה הקונקרטית הזאת, וזה דבר טוב. אבל בשביל להגיע לשוויון אזרחי מלא אנחנו נצטרך יותר מ-60 מיליארד שקלים. התוכנית הזאת – דובר על 15 מיליארד שקלים, והיא פחות מזה; בכסף תוספתי הוא בוודאי פחות מזה. אבל אין ספק שהיא תוכנית בכיוון הנכון.
אני חושב שהדבר החשוב שאפשר לעשות אותו – ואני אשמח, חבר הכנסת עיסאווי, שתהיה גם אתה שותף – שנלך על הצעה של תוכנית שנקראת אולי 993, שמדברת על משהו שהממשלה אמורה להתחיל בעוד שנה, תוכנית שמגשרת על הפערים באותה גישה של win-win situation, באותו כיוון. זה כיוון נכון. נכון שאנחנו מבקשים עוד יותר, אבל אני מבין מה יכול לעבור, ובממשלה הנוכחית – מה לא יכול לעבור.
יש דברים שחסרים. כשאני דיברתי על חברתי, כנראה שבממשלה הזאת המקום החברתי הוא פחות חשוב. מחפשים כסף טוב. מה זה כסף טוב? זה כסף שאתה משקיע אותו וישר חוזר אליך. מבחינתנו כסף טוב זה כסף חברתי, זה חוסן חברתי, זה דבר שאתה יכול להרוויח ממנו תקופה יותר ארוכה, אבל זה בעיקר – ששם את הבן אדם במרכז, בראש מעייניו. מה זאת אומרת? זאת אומרת בריאות, למשל. למה אין בית חולים אחד ביישובים הערביים? בתוכנית הכלכלית אין, כי אין שום דבר מחוץ לקופסה; הכול בתוך הקופסה. מה כתוב שם על הבריאות? כתוב: איחוד בתי חולים נצרת, אבל אלה בתי חולים פרטיים, ואם הם לא רוצים להתאחד, מה אתה רוצה על אפם ועל חמתם לאחד אותם? ואם הם לא מתאחדים, אז מה, אתה לא תיתן כסף לבריאות לאוכלוסייה הערבית? זה דבר שהכי ברור שהוא חסר, כי מבחינת האוצר זה כסף פחות טוב. אז אני חושב שאם אנחנו רוצים לדבר על תוכנית 993, הדברים החברתיים הללו – חייבים להיאבק בשבילם.
מה עוד חסר? הערים המעורבות. תשמע, כבוד השר אלקין, למה אנחנו התנגדנו? הרי אנחנו למודי ניסיון. כשאתה או מירי רגב נאבקים בשביל הערים המעורבות, אני מסתכל על מירי ואומר: ואללה, היא רוצה לתת כסף לראשי הערים מהליכוד בלוד, רמלה, עכו, נצרת עילית – כולם מהליכוד, וגם ירושלים מהליכוד, מה, אנחנו לא מכירים אותה? ושם הם ידעו איך לסנן את הכסף ואיך לא להעביר אותו לשכונות הערביות. אנחנו למודי ניסיון. והדבר השני, לגבי ירושלים המזרחית, אתה יודע מה העמדה הכי ברורה שלנו: שלום שבנוי על שתי בירות – ירושלים המזרחית בירת פלסטין, ירושלים המערבית בירת ישראל. ואנחנו רואים בך – עכשיו אתה לא השר. בזמנו היית שר של ענייני ירושלים, ואתה שר – – –
השר להגנת הסביבה זאב אלקין:
אני לא שר?
היו"ר עיסאווי פריג':
לא, הוא גם, גם. הוא השר לענייני – – –
השר להגנת הסביבה זאב אלקין:
אני שר בממשלה.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
אנחנו רואים בך, כבוד השר אלקין, שר כובש בירושלים המזרחית. אתה שר לא לגיטימי שם. אתה קולוניאליסט בירושלים המזרחית. אנחנו, יש לנו עמדה הכי ברורה לגבי המקום הזה.
אני מבקש ממך, באמת, ביושרה, אני מבקש ממך שתשיב לי על השאלה הזאת: מדינת ישראל מאז 48' עד עכשיו בנתה 700 יישובים חדשים – כולם ליהודים ואפס לערבים. אתה מודע לעובדה הזאת? אתה מודע לעובדה שמספרנו בשנת 1949 היה 165,000 ערבים, והיום אנחנו כמעט 1.8 מיליון, באותם יישובים? לא הוקם יישוב ערבי אחד מאז 48' עד עכשיו.
היו"ר עיסאווי פריג':
הנתון כולל את מזרח ירושלים, ואז זה לא היה 1.8 מיליון.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
בסדר. ירושלים המזרחית כבושה; רמת הגולן כבושה.
היו"ר עיסאווי פריג':
לא, מבחינת מספר התושבים.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
יש משהו לא ממש ברור פה, אבל העמדה מאוד ברורה.
השר להגנת הסביבה זאב אלקין:
– – –
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
אתה יכול להעלות או להוריד עוד 100,000, אין בעיה עם זה.
השר להגנת הסביבה זאב אלקין:
– – –
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
– – – 100,000.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
לא, לא, אבל זה לא ירושלים המזרחית.
השר להגנת הסביבה זאב אלקין:
מה לא? ירושלים המזרחית זה הרבה יותר מ-100,000.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
זה יותר מ-200,000.
היו"ר עיסאווי פריג':
300,000.
השר להגנת הסביבה זאב אלקין:
נכון.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
ודאי. אבל אני מדבר על – – –
השר להגנת הסביבה זאב אלקין:
– – – שישה מיליון – – –
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
למה אתה – – – אני חושב שאתה טעית פה, כי יש נקודה חשובה. אני רוצה להגיד לך משהו, אדוני היושב-ראש: תשמע, אנחנו רק מיליון, בסדר? מה זאת אומרת המדינה בנתה 700 יישובים חדשים – כולם ליהודים ואפס ערבים? איך אתה יכול להתמודד עם העובדה הזאת? מבחינת מצפון, איך אתה יכול להסביר? אתה יודע מה? אני הייתי בדרום אפריקה. אני, האזרח הרע איימן עודה, הייתי בדרום אפריקה. סיפרתי להם שמדינת ישראל מאז 48' עד עכשיו בנתה 700 יישובים חדשים – כולם ליהודים ואפס לערבים. איך אתה תענה על השאלה הזאת? איך אתה תענה לי על הדבר שאומר שבמדינת ישראל יש 961 יישובים שאני, ערבי, לא יכול לגור בהן בגלל ועדות הקבלה? איך אתה יכול להסביר שבנגב יש 40 כפרים שנמצאים שם לפני קום המדינה שהם ללא מים, ללא חשמל, ללא מערכת חינוך?
השר להגנת הסביבה זאב אלקין:
אבל – – – בית המשפט – – – שהיא לא שלהם. בית המשפט, לא אנחנו.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
אז תענה לי על העובדה הזאת שמדינת ישראל מאז 48' עד עכשיו בנתה 700 יישובים חדשים – כולם ליהודים ואפס לערבים. מה אתה עונה על זה? אתה יכול לדבר על שוויון? או שאתה תגיד לי, אתה יודע מה? אני רוצה לתת לגיטימציה לדבר כזה כי זאת מדינה יהודית, ובמדינה יהודית מותר להפלות לרעה את האוכלוסייה הערבית. תגיד לי את הדבר הזה, תן לגיטימציה, תעשה משהו, אבל אל תברח מהעובדה – אל תברח מזה שיש אפליה קשה.
דרך אגב, אני אומר שיש אפליה בכל תחום ותחום, אבל במישור של תכנון ובנייה יש יותר מאפליה. מה זאת אומרת אפליה? יותר מאפליה. אני אגיד לך מה זה – – –
השר להגנת הסביבה זאב אלקין:
אין יישוב יהודי שיש בו כמות של בנייה בלתי חוקית כמו שיש ביישובים ערביים.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
אז זאת הצרה. אז זאת הצרה. מה, אתה חושב שאני רוצה לבנות בצורה לא חוקית? תבין, יישוב שאתה לא מרחיב לו את אזור השיפוט ולא מאשר תוכנית מתאר, זה כמו חליפה שאתה קונה לילד בן 10, אבל הוא היום בן 30, ואתה רוצה להלביש לו את החליפה בכוח. אז היא – –
היו"ר עיסאווי פריג':
נקרעת.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
– – נקרעת מפה ונקרעת משם.
השר להגנת הסביבה זאב אלקין:
– – – לא מתרחבת לרוחב כל הזמן, אך ורק לגובה.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
אבל יש כפר ויש עיר. יש מושב, יש קיבוץ ויש עיר. בוא, תחליט על בנייה רוויה בקיבוצים ובמושבים. בוא נשמע אותך, בוא נראה מה אתה חושב.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
לגובה – – – של המושבים זה לגובה – – –
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
בסדר. אתה יודע מה? זו ממשלה – (אומר בערבית: שמעתם את הוויכוח ביני לבין השר. שמעתם את הוויכוח? מי שתומך בשר שלא ירים את ידו, ומי שתומך בי שירים את ידו.)
הינה, כולם איתי, כולם מבינים שאני צודק. אני רוצה להגיד לך, יש דבר מאוד ברור. הינה, רואים עוד, מרימים את היד. כולם. כשאנחנו מסבירים לאוכלוסייה שלנו, כשאנחנו מסבירים בעולם, אנחנו אומרים להם: תסתכלו על העובדות.
השר להגנת הסביבה זאב אלקין:
איך כל זה קשור – – – לזה שהתוכנית שהממשלה הגיעה, בסדר גודל חסר תקדים – 15 מיליארד שקל – תיתן הטבות כלכליות גם לערבים במזרח ירושלים. למה הם פחות טובים מכל השאר? יש ויכוח ביניהם אם כובש או לא כובש, אבל יש שם אנשים, צריך שם תשתיות, צריך לטפל בזה. למה עמדתם על הרגליים האחוריות נגד משהו שאני ביקשתי שגם הם – – –
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
קודם כול אתה – – – או אנחנו?
השר להגנת הסביבה זאב אלקין:
הביא את זה משרד האוצר.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
תשמע, כל תוכנית מובאת על ידי משרד מסוים. אבל מי נכח? מי ישב? אנחנו ישבנו ב-70 פגישות עם האוצר או לא? תגיד. כן. בטח שכן. בשביל לקדם את התוכנית. בסופו של דבר מי מחליט, הממשלה או אני? למי יש כסף? ודאי למשרד ממשלתי. אז – – –
השר להגנת הסביבה זאב אלקין:
– – –
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
רק רגע. לא, לא. כשמביאים תוכנית באה מירי רגב, מדברת על ערים מעורבות – מה, אנחנו לא מבינים אותה? אתה יודע מה? בוא עכשיו נחליט להעביר כסף לערים המעורבות – כולנו נצביע בעד.
השר להגנת הסביבה זאב אלקין:
עובדים על זה, עובדים על זה – – –
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
אבל זה צריך להיות תוספת, ולא על חשבון.
השר להגנת הסביבה זאב אלקין:
מה זה "על חשבון"?
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
זה צריך להיות בתוספת.
השר להגנת הסביבה זאב אלקין:
15 מיליארד למגזר הערבי – – – 300,000 איש – – – מזרח ירושלים. אמרת: לא רוצה לתת להם. לא רוצה.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
טוב, תגיד לי, זה עשר דקות או 15 דקות?
היו"ר עיסאווי פריג':
תדבר, יש לך זמן.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
טוב, חברים, אנחנו ביום האחרון במושב הזה. אני רוצה להעלות על נס את העבודה של הרשימה המשותפת. אני חושב עליך, חבר הכנסת מסעוד גנאים, ורוצה להגיד לך יישר כוח על העברת החוק החשוב בתחום החינוך לפני שבועיים. זה לא קל שמעבירים חוק בצל הממשלה הנוראית הזאת. כל הכבוד לך.
אני מסתכל על חבר הכנסת דב חנין. המאבק שלך נגד חוק הלאום, החבר דב חנין – יישר כוח. ממש יישר כוח. לפעמים אנחנו לא מצליחים להביא הישגים, אבל לפחות למנוע דברים רעים כמו חוק המואזין. אני רוצה להגיד למסעוד גנאים, וגם לאחמד טיבי – במיוחד התנועה האסלאמית, וגם אחמד טיבי, יחד – נאבקו ושכנעו את המפלגות החרדיות וגם הצליחו. אני רוצה להגיד יישר כוח – – –
היו"ר עיסאווי פריג':
אתה מסכם את המושב? עדיין אין בחירות.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
תן לי, בבקשה.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
– – –
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
למה אתה מפריע לי?
היו"ר עיסאווי פריג':
סליחה.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
– – –
היו"ר עיסאווי פריג':
בבקשה.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
זה לא בסדר. זה לא בסדר.
היו"ר עיסאווי פריג':
בבקשה. יש לך דקה.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
אני רוצה להגיד יישר כוח לחברת הכנסת עאידה תומא סלימאן על יום האישה שהיה בכנסת. אישה ערבייה, פלסטינית, מנהיגה בערכים אוניברסליים את כל הכנסת – יו"ר הוועדה למעמד האישה, בגאווה, בערכים אוניברסליים. אני רוצה להביע הערכה גדולה מאוד מאוד.
אני חושב שלמרות הקשיים אנחנו עושים עבודה מאוד חשובה במקום הזה, ויש לנו עוד הרבה מה לעשות. אולי ננצל את הפגרה להיות עוד יותר ויותר ביישובים הערביים, נבקר בכולם, נהיה יותר קרובים לאנשים והם יהיו יותר קרובים אלינו. יחד עם זאת, בגלל שיש לנו תפיסה כללית וחלופה מוסרית לכל החברה הישראלית, אנחנו נבקר גם במקומות של יהודים, בשביל לשכנע. משימתנו לא קלה, אבל היא ראויה לנו ואנחנו ראויים לה. תודה רבה.
היו"ר עיסאווי פריג':
בבקשה. תודה לחבר הכנסת איימן עודה. הדובר הבא – חבר הכנסת סאלח סעד, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת דב חנין. יש לך עשר דקות, בבקשה.
סאלח סעד (המחנה הציוני):
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, חברי השר אלקין, האמת היא שזה המושב הראשון שלי בכנס שמסתיים היום – – –
דב חנין (הרשימה המשותפת):
הוא כמעט היה האחרון.
סאלח סעד (המחנה הציוני):
כמעט היה האחרון. נתנו לנו עוד צ'אנס.
דב חנין, להגיד לך את האמת? אני נדהמתי. אני מכיר את הכנסת, את המליאה, מבחוץ, אבל מבפנים – אני אומר לך את האמת, נדהמתי מהטיפול של כמעט 60% מהמליאה הזאת, שלא רואים שום דבר, לא מעניין אותם שום דבר – לא האזרחים בישראל על כל המגוון: לא עניים, לא קשישים, לא נכים, לא שלום, לא ביטחון, לא כלכלה, לא חברה. מה שמעניין אותם זה רק לשרוד – לשרוד בקואליציה, להיות בממשלה; שרי ממשלה – כל אחד והרכב שלו, השרד, עוזרים, יועצים; ראש הממשלה, עם כל ההטבות שיש לו, מה שמעניין אותו זה רק להיות ראש הממשלה.
תראו את מצב בתי החולים בכל הארץ, למעשה, ובמיוחד בצפון – איך בתי החולים קורסים זה אחרי זה. ובתקציב המדינה אפילו לא היה שום סעיף שמדבר על איך לפתור את בעיית הזיהומים בבתי החולים, שמתים לנו קרוב ל-4,000. בין 4,000 ל-6,000 מתים כל שנה. לא מצאו לנכון, לא באוצר ולא בממשלה, אדוני היושב-ראש, להכניס תקציב ייעודי לדבר הזה. אתה יודע שבישראל מתים 16 חולים ביום.
היו"ר עיסאווי פריג':
ממה?
סאלח סעד (המחנה הציוני):
מהזיהומים בבתי החולים.
היו"ר עיסאווי פריג':
אה, מזיהומים.
סאלח סעד (המחנה הציוני):
זיהומים, זיהומים, זיהומים.
היו"ר עיסאווי פריג':
– – –
סאלח סעד (המחנה הציוני):
זה לא תאונות דרכים, זה לא מלחמה – זה זיהומים.
היו"ר עיסאווי פריג':
היה לפניך חבר הכנסת גליק – דיבר על המוות והעישון.
סאלח סעד (המחנה הציוני):
6,000 איש מתו בישראל בבתי החולים מזיהומים. איפה זה קיבל מענה בתקציב המדינה 2019? מישהו יכול להראות לי את הסעיף הזה? אני מוכן לתת לו מתנה. שיגיע עכשיו שר הבריאות לכאן, יגיד: זה מופיע בסעיף 1, 2, 3, ותאמינו לי, אני אתן לו מתנה, בשם המשפחות שמת להן אדם יקר כל יום; בשמן אני רוצה לתת לו מתנה.
היו"ר עיסאווי פריג':
כן.
סאלח סעד (המחנה הציוני):
ונלך לצפון, לפריפריה, ונראה שהממשלה דורשת – ירדנה, תקשיבי. גברתי המזכירה, את מזכירת הכנסת – הממשלה הזאת דורשת שבית החולים פוריה יגייס 90 מיליון שקל בשביל לפתוח מחלקה שיקומית. אתם מבינים מה המשמעות? זה ללכת ולקבץ נדבות מאנשים עניים. איפה יש לנו כסף בצפון, תגיד לי? בואו תראו לי טייקון אחד שיכול לתרום מיליונים למחלקה השיקומית בבית החולים פוריה. ואני לקחתי על עצמי – הייתי שם לפני שבועיים, דב, עשיתי סיור. לקחתי על עצמי לנסות להשיג להם תורמים. הם מחפשים תורמים. הינה, יש כאן עכשיו 120 חברי כנסת. כולם שומעים אותנו, אזרחי הצפון, אזרחי ישראל שומעים אותנו: אני מבקש תרומה, בשם בית החולים פוריה, למרכז שיקום שישרת את כל הצפון. מישהו יכול? אם מישהו יכול לתרום, נבקש להרים טלפון למנהל בית החולים, ששמו ארז און, ותאמינו לי, אני אודה לו בשם כנסת ישראל והממשלה – הממשלה האטומה הזאת, שלא מעניין אותה כלום. ואם מישהו יודע, מכיר כזה דבר, אני ממש אודה לו.
ואני לקחתי על עצמי לעשות להם ערב התרמה. נביא אולי כל מיני תורמים מחוץ לארץ, מבפנים, לנסות לגייס את הכסף הזה. למה? כי אכפת לנו; השר אלקין, אכפת לנו להשקיע את הכסף הזה שהממשלה שלנו דורשת. תאמינו לי, 90 מיליון שקל – השר אלקין, אם אתה יכול לגייס את זה מהממשלה – יש להם את הכסף – אתה יכול לעזור המון לצפון. הרי תחום הבריאות כל כך חשוב לנו. בואו, תעשו את זה. אני לא מדבר עכשיו פוליטיקה, עזוב את הפוליטיקה. אני מדבר עכשיו כאיש הצפון שמכיר את האזור. אני יודע שאין אפילו מיליונים בודדים. לא נגיע לחמישה-שישה מיליון שקל בשביל לאסוף את התרומה הזאת. מאיפה נביא את השאר?
השר להגנת הסביבה זאב אלקין:
אתה יודע כמה אנחנו כמשרד להגנת הסביבה משקיעים – – – כולל על יישובי – – –
סאלח סעד (המחנה הציוני):
אתה עושה את העבודה שלך במשרד שלך. אני מדבר עכשיו על גיוס כספים ייעודי להקמת מחלקה שיקומית בבית החולים פוריה, שזה מאושר, שזה מתוקצב. הממשלה – זה בעלות 210 מיליון שקל. הממשלה דורשת מהם לגייס 90 מיליון שקל. האם זה אפשרי? שיטת המצ'ינג? 90 מיליון שקל, תאמין לי, בצ'יק אפשר לסדר בממשלה הזאת.
היו"ר עיסאווי פריג':
הכול – – –
סאלח סעד (המחנה הציוני):
בוועדת הכספים מארגנים 50 מיליון שקל, 20 מיליון שקל, 40 מיליון שקל – אתה יודע, תקציבים סקטוריאליים – בשביל להרים את הידיים להצבעות. אז בואו אנחנו ניקח יוזמה ונטפל בעניין הזה כמו שצריך.
ותראה, דב, במושב הזה, לצערי – שאני חלק ממנו – מנסים להעביר את חוק הלאום, החוק הכל-כך גזעני. 70 שנה מגילת העצמאות קיימת, והחקיקה הזאת הייתה מצוינת עד עכשיו. יחד עם מגילת העצמאות, אני, כאזרח דרוזי ששירת את המדינה 12 שנים, ויש עוד אלפים ששירתו את המדינה – מנסה ממשלת ישראל לזרוק אותי לכלבים ולהגיד: אתה אזרח סוג – כולם יודעים מה אני הולך להגיד. אני לא אזרח כזה. אני אזרח שווה זכויות; אני אזרח שצריך, שמגיע לו לקבל את כל מה שמגיע לאזרח בישראל. חוק הלאום הזה הוא חוק שמביא נקודה שחורה לכל המנהיגים ולכל השרים וחברי הכנסת שירימו את ידם בעד החוק הזה. הוא הולך לשסע את החברה. היום יש לנו שוויון בחוק, בחוק הקיים. הולכים לקחת לנו את המילה שוויון, אז על אחת כמה וכמה נרגיש, אחרי שהחקיקה הזאת תעבור, אני ואתה, עיסאווי. אנחנו היום, עם המילה שוויון, מקופחים בצורה בלתי רגילה; לא מרגישים את השוויון. רוצים לקחת לנו את זה – בחקיקה.
היו"ר עיסאווי פריג':
תגיד: היום אתה חולם על שוויון על פי חוק.
סאלח סעד (המחנה הציוני):
ממש כך.
היו"ר עיסאווי פריג':
במצב החדש אסור לך גם לחלום.
סאלח סעד (המחנה הציוני):
אז חברים, הממשלה הזאת – גם חוק המרכולים, שמשסע את החברה; חילונים, הפרדות בין חילונים לדתיים, בין אשכנזים למזרחים. מה, מה הם מחפשים? מה הם מחפשים? אני לא מבין. שהאזרח ישכב בשבת בבית, לא יצא מהבית? מי ימנע ממני כאזרח בן מיעוטים לרדת לביג בכרמיאל, לנסוע לביג בכרמיאל או בעכו ולקנות, לעשות רכישה ביום שבת? אני רוצה לטייל עם משפחתי, רוצה ללכת למרכז שפיים. למה אתם, הדתיים, כופים עלינו את הדבר שאנחנו כל כך מחכים לו – לצאת בשבת עם הילדים? תראו מה קורה באשדוד, ועוד מעט זה יתפשט גם לערים אחרות. למה לנו הכפייה הזאת? והחוק הזה, תאמינו לי – מה שעבר במושב האחרון, המושב הזה, הראשון שלי, זה בושה וחרפה שמשסעים את החברה.
כל מה שמעניין אותם זה שהממשלה הזאת תשרוד, אתה יודע, בשביל שכל אחד יגיד: אני השגתי. הדתיים השיגו את חוק המרכולים. והליכוד – אם זה יעבור, דיכטר משיג את חוק הלאום, וראש הממשלה ודוד ביטן ואמסלם, שני הדוּדים – –
היו"ר עיסאווי פריג':
חוק ההמלצות.
סאלח סעד (המחנה הציוני):
– – משיגים את חוק ההמלצות, ובנט – את חוק ירושלים. כל מה שמנסים לעשות זה לכופף כל אחד את ידי האחר, והדבר הזה בלתי מקובל.
ואני אומר לכם, הממשלה הזאת צריכה לסיים את דרכה כמה שיותר מהר, וצר לי על כך. ולמרות שזה המושב הראשון שלי, צר לי על כך שזה לא האחרון, כי זה אני אומר לכם, חייבים למצוא פתרונות לקיצוניות הנוראית של הממשלה הזאת.
היו"ר עיסאווי פריג':
תודה לחבר הכנסת סאלח סעד. אני מזמין את חבר הכנסת דב חנין. אחריו – חבר הכנסת יחיאל חיליק בר. אני לא רואה אותו באולם. חבר הכנסת דב חנין, יש לך 15 דקות.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
תודה. אולי אני אקח גם את זמנו של חיליק, אם הוא לא יגיע.
היו"ר עיסאווי פריג':
תראה, זה סידורי האופוזיציה. זהבה ורונית צריכות לסדר את זה.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
בסדר גמור, תודה לך. אדוני היושב-ראש, כנסת ריקה, חברי חבר הכנסת סעד, אדוני השר אלקין, דיון על התקציב הוא הזדמנות טובה לבחון את מדיניותה הכלכלית והחברתית של הממשלה. וכשאנחנו באים לבחון את מדיניותה הכלכלית והחברתית של ממשלת נתניהו, הנקודה הראשונה שבה צריך להתחיל, הבעיה הגדולה שהמדיניות הזאת מייצרת, היא האי-שוויון.
מדינת ישראל הגיעה לצמרת, או יותר נכון לומר, הגיעה לתחתית בין כל המדינות המפותחות בשיעור האי-שוויון; מדינה שבאופן יחסי בעבר הייתה יותר שוויונית נעשתה בלתי שוויונית בצורה קיצונית. וכשאני מדבר על אי-שוויון, צריך לדבר בו על שני הצדדים של המשוואה – צריך לדבר בו על העוני וצריך לדבר בו על העושר המוגזם והבלתי-מוצדק.
נתחיל בעוני. מדינת ישראל נמצאת בצמרת, או שוב, יותר נכון לומר בתחתית של המדינות המפותחות בשיעורי העוני. שיעור העוני באוכלוסייה הערבית מרקיע שחקים, אבל גם בציבורים אחרים, אדוני היושב-ראש, שיעור העניים הוא גבוה, גבוה מדי. והנתון החשוב והמשמעותי ביותר – רוב העניים בישראל הם אנשים עובדים. אני אומר את זה שוב: רוב העניים בישראל הם אנשים עובדים. זו התשובה לדמגוגיה של נתניהו ומקורביו, שהעוני נגרם בגלל עצלנות. העוני הוא של אנשים בישראל שקמים בבוקר, יוצאים לעבוד, חוזרים בלילה להשכיב את הילדים אחרי יום עבודה קשה ונשארים מתחת לקו העוני.
אז זה נכון, אדוני היושב-ראש, שאנחנו ניהלנו כאן בשנים האחרונות מאבק להעלאת שכר המינימום, והציבור גם הוא התגייס למאבק הזה, ושכר המינימום עלה. זו הייתה התוצאה של המאבק שניהלנו יחד. למרות ההתנגדות שהייתה בממשלה, ולמרות נבואות הזעם של נתניהו ושל מקורביו שהעלאת שכר המינימום תגרום להתמוטטות כלכלית, אנחנו רואים שממש לא – שכר המינימום עלה, ואין התמוטטות כלכלית.
אבל אי-אפשר להסתפק בהעלאה שהייתה. צריך להמשיך ולהעלות את השכר, וקודם כול את השכר בדרגות הנמוכות, כדי להבטיח שהאדם העובד יעבוד בכבוד, כדי שהאנשים יוכלו להתפרנס בכבוד מעבודתם. וצריך להשלים את המהלך בפתרון אמיתי לאלה שאינם יכולים לעבוד. אם קבענו שהסטנדרט הוא הרמה של שכר המינימום, מה עם הנכים? האם נכים יכולים להסתפק בפחות משכר המינימום? הרי אדם נכה, ההוצאות שלו גבוהות יותר משל אדם שאיננו נכה, ולכן צריך להעלות את קצבאות הנכות לרמת שכר המינימום, וצריך להעלות את קצבאות הזקנה לרמת שכר המינימום. המינימום, עמיתיי חברי הכנסת, צריך להיות באמת המינימום, ואי-אפשר לאפשר לאנשים לחיות מתחת למינימום, כי פשוט אי-אפשר לחיות ככה.
הצד השני של המשוואה של האי-שוויון הוא הצד של העושר, ובצד של העושר נמצאים הבנקים עם הרווחים שלהם, שמשנה לשנה עולים. אתם יודעים, הבנקים בישראל תמיד מרוויחים. זה לא משנה אם המצב הכלכלי יותר טוב, המצב הכלכלי פחות טוב; הבנקים תמיד מרוויחים, ויחד איתם כמובן כל הטייקונים, שודדי אוצרות הטבע, שודדי הגז, שודדי ים המלח, שודדי הפוספטים בדרום, שודדי המים המינרליים – כל אלה שעושים כסף גדול וגוזרים קופון ממשאבי הטבע ששייכים לנו.
בעיית האי-שוויון היא הבעיה שבה צריך להתחיל, אבל ללא כל ספק, אדוני היושב-ראש, הבעיה המוכרת ביותר, הבעיה החברתית המוכרת ביותר לציבור הישראלי היא בעיית הדיור. זו הרי הייתה הסוגיה שעליה יצאנו מאות אלפי אזרחים למחאה החברתית הגדולה בקיץ 2011. אתה זוכר, אדוני היושב-ראש, הבטיח לנו בנימין נתניהו, שכבר אז היה ראש הממשלה, סופר-טנקר שיבוא ויכבה את התבערה של מחירי הדיור. ומה קרה מאז? מה קרה למחירי הדיור מאז 2011? התשובה פשוטה: מחירי הדיור בישראל עלו כמעט פי שניים – כמעט פי שניים מ-2011. ולכן, אזרחי ואזרחיות ישראל, אנחנו צריכים ביחד לצאת למחאה חברתית חדשה גם בנושא הדיור.
אדוני היושב-ראש, הממשלה הזאת לא מסוגלת לטפל בבעיית הדיור קודם כול כי היא לא יודעת לנתח את הבעיה, וכשלא יודעים לנתח את הבעיה, גם אי-אפשר לייצר תרופות. הם נעולים בפתרונות קפיטליסטיים של שוק חופשי. שוק חופשי לא יודע לייצר פתרונות דיור בהיקפים שאנחנו צריכים בחברה הישראלית. הם נטועים עמוק עמוק בכלכלת צד ההיצע, ולכן אומרים: בוא נייצר עוד ועוד ועוד היצע של דירות – ואני בעד לייצר עוד דירות, אם כי אני נגד לייצר דירות בתכנון מוטעה ולוקה ופסול, בלי פתרונות תחבורה ותוך הרס של שטחי טבע.
אבל צד ההיצע הוא רק צד ההיצע, ואי-אפשר לטפל בו כשלא רואים את הצד השני – צד הביקושים. ותמונת הביקושים בתחום הדיור היא תמונה דיפרנציאלית, תמונה מפולחת. שוק הביקושים לדיור הוא כמה שווקים שונים זה מזה. בצמרת של שוק הדיור יש אנשים שיש להם כסף, והם מחפשים להשקיע את הכסף הזה. הם לא חייבים לקנות דירות, אבל אם אין להם ערוצים להשקיע את הכסף עם ריבית סבירה לטווח בינוני או לטווח ארוך הם זורקים את הכסף הזה לקנות דירות, כי זאת הדרך להשקיע כסף ולשמור על ערכו. כך מייצרים עלייה של מחירים. מתחת להם נמצאים אלה שנאבקים על היכולת לרכוש דירה. מתחת לאלה נמצא הציבור הגדול של שוכרי הדירות, אלה שהממשלה הזאת לא ראתה ואלה שהממשלה הזאת ממשיכה שלא לראות, כי כאשר אתם עושים מהלכים שמעלים עוד יותר את מחירי השכירות, למשל המס על הדירה השלישית, אתם בעצם מפגינים את חוסר הראייה המוחלט של סוגיית שוכרי הדירות ושל המצוקות שלהם.
ומתחת לשוכרי הדירות הרגילים יש את אלה שאפילו לא מסוגלים לשכור דירות, והם צריכים פתרונות של דיור ציבורי. אבל גם בתחום הזה הממשלה נכשלה ונכשלת בענק. מלאי הדירות בדיור הציבורי יורד בצורה ניכרת. תשוו אותנו לעולם – בכל המדינות המפותחות, אפילו בניו יורק, דיור ציבורי הוא אחוז משמעותי משוק הדיור. בהולנד חלק גדול מהאנשים חיים בדירות בשכירות חברתית מוגנת, שכירות ציבורית. אבל אצלנו הפכו את הדיור הציבורי לפתרון למצבי המצוקה הקשים ביותר, ואפילו לא לכל אלה שנמצאים במצבי המצוקה הקשים ביותר. והתוצאה – חסרות דירות בדיור הציבורי, וכיוון שחסרות דירות, מעלים יותר ויותר למעלה את הקריטריונים, וגם אישה חולת סרטן עם שלושה ילדים צריכה להביא עוד ילד, להוליד עוד ילד כדי לקבל דירה של דיור הציבורי. זה אבסורד. זה חוסר צדק. זו שערורייה.
אבל, עמיתיי חברי הכנסת, אני רוצה להביא לפניכם את המחקר המעניין של נמרוד בוסו היום בכלכליסט. הוא אומר שהצטמקותו של הדיור הציבורי גרמה בין היתר ליותר עלויות למדינה. איך זה קרה? זה קרה מכיוון שבהיעדר דיור ציבורי, המדינה צריכה לתת איזשהם פתרונות אחרים, והיא נותנת סיוע בשכר דירה. הסיוע בשכר דירה בשנה האחרונה זינק ב-40%. יש יותר ויותר אנשים שצריכים דירות של דיור ציבורי ואין להם דירות כאלה.
אגב, צריך לומר בצורה ברורה: סיוע בשכר דירה הוא לא חלופה לדירות של דיור ציבורי, כי אלה שצריכים דיור ציבורי לא יכולים, לא יכולות, להתחרות בשוק הבלתי-אפשרי הזה של מחירי הדירות לשכירות. לכן אין ברירה – חייבים לבנות בהיקפים עצומים בנייה תקציבית, דירות להשכרה בשכירות מוגנת, שכירות חברתית שהיא פרופורציונלית לגובה ההכנסה. כך אנחנו נייצר פתרון בתחום הדיור הציבורי, כך אנחנו נייצר פתרון בשוק השכירות וכך אנחנו גם נקל את מצוקת הדיור בישראל.
דיברתי על דיור, אדוני היושב-ראש, אבל בעיה לא פחות חמורה ולא פחות קשה היא בעיית הבריאות. מערכת הבריאות בישראל נמצאת שנים בדיאטה רצחנית, והתוצאה – המערכת הציבורית על סף קריסה. בתי החולים במצוקה קשה. חדרי המיון – כולנו קראנו את התחקירים בעיתונים בחודשים האחרונים. אנחנו צריכים להבין שאם המגמה הזאת תימשך, העובדים הנפלאים האלה שעובדים במערכת הבריאות, הרופאים הנפלאים, האחיות המצוינות, עובדי המשק, אלה שמייצרים היום רפואה ציבורית טובה, לא יוכלו לעמוד בנטל, והמערכת הזאת תקרוס. אנחנו רואים וצריכים לראות בדאגה עצומה את העובדה שמשנה לשנה החלק הציבורי בהוצאות לבריאות יורד והחלק הפרטי בהוצאות הבריאות עולה. אנשים עוזבים את המגזר הציבורי, את המערכת הציבורית, בגלל הבעיות הגדולות שלה, ועוברים לתחום הפרטי.
דיברתי על הבריאות, אדוני היושב-ראש, אבל הבריאות מתחילה בהגנה על הסביבה. אני שמח שנמצא איתנו השר אלקין, השר להגנת הסביבה. גם כאן יש לי טענות קשות לממשלה. אני מסתכל על חוק רישוי העסקים שהממשלה ניסתה לקדם – וטוב שלא הצליחה להעביר אותו בקריאה השנייה והשלישית בכנסת במושב הזה. אנחנו נמשיך וניאבק עליו במושב הבא. זה חוק שהוא חוק מסוכן; זה חוק שלוקח מהרשות המקומית את הסמכות להחליט נגד מפעל מזהם, נגד מפעל מסוכן, ומעביר את הסמכות הזאת לממשלה. אם אנחנו משאירים את הרשות המקומית בלי סמכויות, אז בשביל מה תהיה רשות מקומית? בשביל מה האזרחים בוחרים רשות מקומית אם לראש הרשות אין סמכות להגן עליהם מפני זיהומים, מפני פגיעות בבריאות ובחיים שלהם? אני מדבר על העדפה של מפעלים מזהמים; אני מדבר על העדפת האינטרסים של בעלי הון ושל טייקונים על הבריאות והחיים של אזרחי ישראל.
דוגמה חריפה וקשה לכך זה הפרשה של שדה בריר, מכרה הפוספטים הענקי בבקעת ערד – מכרה פוספטים שלאורך שנים, משרד הבריאות בדוח אחרי דוח מתנגד לו, ולמרות שמשרד הבריאות עקבי בעניין הזה אילצו את משרד הבריאות להביא מומחה מחוץ לארץ כדי לעקוף את ההחלטה של משרד הבריאות. הזמינו מומחה מחוץ לארץ, אבל הפלא ופלא, גם המומחה שהוזמן כדי לעקוף את ההחלטה של משרד הבריאות – גם הוא קבע שזה שהמכרה הזה מסוכן. מכרה מסוכן, אגב, שלא רק פוגע בחיים ובבריאות של תושבי ערד וסביבת ערד – המכרה הזה בכלל מתוכנן על מקומות יישוב, על הכפר אל-פורעה, שבימי שרון כמעט הכירו בו סופית. אלפי אזרחים ערבים ובדואים הולכים להיות מגורשים מהבית שלהם כדי להקים מכרה פוספטים.
אדוני השר אלקין, אדוני השר, השר אלקין, אני יודע שאתה התחלת את הקריירה הציבורית שלך, אם אני לא טועה, בתור ראש מטה מתנגדי ההתנתקות במשאל הליכוד. אני חושב שאני צודק. ואפילו עשית את זה בהצלחה.
השר להגנת הסביבה זאב אלקין:
השאלה היא למה אתה קורא קריירה ציבורית – – – בהיבט הפוליטי.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
בהיבט הפוליטי. בהיבט הפוליטי, בהחלט. ועשית את זה אפילו בהצלחה, וניצחתם במשאל מתפקדי הליכוד, אם כי זה לא כל כך עזר, ושרון המשיך בדרכו.
אבל אני אומר לך שמה שקורה בשדה בריר, התוכנית לפנות משם 11,000 בדואים, זה לא יותר קטן מאשר המהלך ששרון ביצע בדרום רצועת עזה. ואם אתם חושבים שאתם תפנו 11,000 בני אדם בלי להביא גם לשם את כל הצבא, אני לא יודע איך אתם רואים שתעשו את זה.
השר להגנת הסביבה זאב אלקין:
– – –
דב חנין (הרשימה המשותפת):
אני בטוח שאתה ראית את הסרט אווטאר, על דמויות כאלה שחיות בעולם מאוד טבעי ויפה, אבל איזו חברה של טייקונים רוצה על הכפר שלהם להקים מכרה. הסרט הזה נעשה על שדה בריר. הוא נעשה על שדה בריר. זה אולי לא דיבר בערבית מספיק דרומית, אבל זה נעשה על שדה בריר.
השר להגנת הסביבה זאב אלקין:
חבר הכנסת חנין, שתי עובדות אתה לא ציינת: האחת – – – הוא שונה משל מתיישבים – – –
דב חנין (הרשימה המשותפת):
לא נכון, אדוני. האדמה של אל-פורעה בחלקה הגדול היא שטח פרטי, והכפר אל-פורעה הוכר כמעט סופית בידי ממשלת שרון. הכדור בידיכם. מבחינה תכנונית התוכניות של הכפר הזה קיימות. יש שם בית ספר; לומדים שם מאות ילדים בבית ספר.
השר להגנת הסביבה זאב אלקין:
בית ספר יש בכל מקום.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
אני שמח שיש בית ספר, אבל אני אומר: אי-אפשר לפנות אנשים, אי-אפשר לגרש אנשים – – –
היו"ר עיסאווי פריג':
אזרחי מדינת ישראל.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
אזרחי מדינת ישראל, אי-אפשר להגיד להם לעבור לגור בירח כאשר הם רוצים לגור במקום שבו הם גרו תמיד, בבקעת ערד.
השר להגנת הסביבה זאב אלקין:
לא שמעתי אותך אומר את זה על תושבי עמונה.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
אי-אפשר גם להגיד לתושבי ערד שהבריאות שלהם, של תושבי בקעת ערד ושל תושבי יישובים סמוכים, פחות חשובה מאשר הרווחים של האדון עופר, שחי בכלל בלונדון.
השר להגנת הסביבה זאב אלקין:
– – –
דב חנין (הרשימה המשותפת):
אדוני היושב-ראש, אני בטוח שהוויכוח יימשך, אבל אני רוצה לומר לך, אדוני היושב-ראש, שהפרשה הזאת מסכמת בקליפת אגוז את מדיניותה של ממשלת ישראל. "כן" לטייקון שחי בלונדון, "לא" לתושבים בפריפריה – הינה לך ממשלת נתניהו בתמצית.
היו"ר עיסאווי פריג':
תודה לחבר הכנסת דב חנין. הדובר הבא – חבר הכנסת חיליק בר, שהיום היה עסוק עם סופרמן, שהוא גם סופרמן בעצמו, אבל מראש אתה צריך להגיד. חבר הכנסת חיליק בר, יש לך עשר דקות.
קריאה:
– – –
היו"ר עיסאווי פריג':
ככה רשום. עכשיו אני אבדוק עם מזכירת הכנסת. בינתיים תכנן וכוון את עצמך לעשר דקות. בבקשה, חבר הכנסת בר.
קריאה:
זה רבע שעה, עיסאווי.
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):
אדוני היושב-ראש, תודה רבה לך. אז קודם כול, אם כבר הזכרת את סופרמן, שהגיע היום לכנסת, אני רוצה להמשיך ובאמת להודות לשחקן ההוליוודי הידוע והגדול דין קיין, שכיבד אותנו היום בביקור בכנסת, בביקור בירושלים, בביקור בישראל. דין הוא לא יהודי, אבל הוא אוהב ישראל אמיתי, והוא מתחבר מאוד לערכים שלנו כאן. הוא שותף אמיתי להסברה ברחבי העולם כנגד המון דמוניזציה שיש כנגדנו, כנגד לא מעט אויבים שמקיפים אותנו. דין התרגש להגיע לכאן ולראות מדינה קטנה עם אנשים מדהימים, שחיים בעצם בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, שמוקפת במדינות דיקטטוריות לא דמוקרטיות. הוא היה מאוד מאוד מאוד מופתע לראות את הבית הזה ולראות איך אנחנו מקיימים פה בבית הזה דמוקרטיה אמיתית, דמוקרטיה תוססת. לא תמיד נעים לשמוע אחד את השני, אבל בסוף אנחנו עם אחד ומדינה אחת. הוא אמר דבר אחד מאוד מעניין, אדוני היושב-ראש. הוא אמר: אתם קוראים לי סופרמן כל הזמן, ואני ידוע כדמות של סופרמן, אבל אתם, מדינת ישראל, אתם הסופרמנים האמיתיים.
היו"ר עיסאווי פריג':
אז זוהיר צדק, אם כך.
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):
נכון. אתם, ישראל, הסופרמנים האמיתיים, שחיים פה בתוך האי הזה של הרבה טרור והרבה אלימות והרבה הסתה, ואתם אלה שמקיימים כאן דמוקרטיה אמיתית ותוססת. זה דבר שמאוד מאוד ריגש אותי לשמוע.
אדוני היושב-ראש, אנחנו קיבלנו אותו היום לא רק שורה ארוכה של חברי כנסת, אלא בעיקר עמך ישראל. הגיעו נשים, גברים, ילדים, אפילו תינוק בן שלושה חודשים שהתלבש כמו סופרמן. הוא הגיע לפה עם הילד שלו. הם פגשו אותו, מה שנקרא, ממקור ראשון, ושאלו אותו שאלות, ואמרו לו למה הם בעצם מעריצים את הדמות הזאת ואיך הם חושבים שהוא יכול לעזור לנו כאן, במדינת ישראל. ואני חושב שבמצב שאנחנו נמצאים בו, כל שגריר של רצון טוב יכול לעזור לנו. ואיך אומרים – היה גם משבר קואליציוני, אדוני היושב-ראש, יש לנו גם אתגרים שאנחנו עומדים בפניהם, ולמי קוראים כשאנחנו נמצאים בקשיים? קוראים לסופרמן, וסופרמן אכן הגיע.
אז אני רוצה, בהמשך לדבריך, אדוני, להודות לו על האירוע המקסים, להודות לכל חברות וחברי הכנסת, ליושב-ראש הכנסת ולמנכ"ל הכנסת שאפשרו את זה, לצוות שלי ולכל מי שעשה במלאכה הזאת והשאיר עליו חותם. מפה הוא המשיך לכותל. אני לא יכולתי להמשיך ללוות אותו, לצערי, אבל חצי היום הזה שהוא היה איתנו פה בכנסת היה מדהים.
וברשותך, אני אגיד כמה מילים באנגלית כדי שאני אשלח לו את זה וגם הוא יבין. אתה תתעלם. אני יודע שזה לא לפי הפרוטוקול, אבל כבר אמרו פה.
היו"ר עיסאווי פריג':
תעשה את זה בקצרה.
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
– – –
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):
נכון. חברת הכנסת יחימוביץ, את צודקת. אבל את יודעת, הוא כל כך התרגש כשהיינו שם למעלה וצעקנו ליושב-ראש: סופרמן פה, ורק עיסאווי, היושב-ראש – –
היו"ר עיסאווי פריג':
אני הופתעתי, למען האמת.
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):
– – הופתע – –
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
– – –
היו"ר עיסאווי פריג':
אני הופתעתי, למען האמת.
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):
– – ומה שנקרא: הכיר בהגעתו. והוא עמד שם וכל כך התרגש. הוא אמר: הכנסת אותי לדברי הימים, לפרוטוקול של הכנסת. אז אני רוצה לעשות לו את זה ממש ממש בקצרה.
היו"ר עיסאווי פריג':
בבקשה.
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):
I want to thank my dear friend Dean Cain, AKA Superman, who came here today, to the Knesset, and shared his belief in the Jewish people, in Israel, who appreciated the vibrant democracy that we have here, in Israel. He told us he knows that it's not easy to maintain a democracy in the Middle East, and this is why, Yardena, he told us: You are the true Supermen. Israel, you are the true Supermen. And in many many ways it's true. So Dean, it's our honor that you came, we appreciate in highly and we hope to see you again. You are a true ambassador of Israel and the Israel advocacy, and we were so glad to host you here in the Knesset.
היו"ר עיסאווי פריג':
נעבור – – –
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):
תודה, אדוני. נחזור לעברית ונחזור לצרות הקטנות שלנו פה.
אדוני היושב-ראש, אנחנו נמצאים ביום של אישור תקציב – אישור תקציב דו-שנתי, כאילו מדינת ישראל יודעת בדיוק מה יקרה ב-2019. היא כמובן יודעת את הצרכים שיהיו ב-2019: היא יודעת כמה מיטות עוד נצטרך נוסף על המיטות שאנחנו חסרים בבתי החולים בדרום ובצפון, וברבקה זיו – בית החולים שאני נולדתי בו ואימא שלי עבדה בו 30 שנה; היא גם יודעת מה יהיה מצב התחבורה ב-2019, כמה ילדים רעבים יהיו ב-2019, וכמה ילדים מתחת לקו העוני יהיו ב-2019. ולכן, אני קודם כול רוצה לצאת כנגד הבדיחה הזאת של תקציב דו-שנתי, שאני חושב, אדוני היושב-ראש שזה רעיון גרוע מאוד. אני חושב שזה זלזול בתושבי מדינת ישראל, באזרחי ישראל, אני חושב שזה זלזול באינטליגנציה שלהם, ובעיקר – בצרכים שלהם.
עמד פה גם אתמול ראש הממשלה, ובשפתו המאוד-מהוקצעת – אין מה לעשות, לדבר ראש הממשלה יודע, גילינו את זה, אנחנו מגלים את זה בכל אחד מהנאומים שלו; את זה אי-אפשר לקחת ממנו – הוא הסביר כמה ישראל היא נפלאה, וכמה ישראל היא אדירה, וכמה אין שום בעיות והכול ורוד, ולא היה כלום כי אין כלום. ואתה יודע מה? זה מצער, כי מדינת ישראל באמת, בסך הכול, הרי בגדול יש לה כלכלה יציבה, אולי אפילו כלכלה חזקה, נכון, ונתניהו עומד פה ומראה איך כל הדמוקרטיות מסביבנו נמצאות במשבר כלכלי ורק אנחנו לא נפגעים. אבל מה שראש הממשלה ממאן להבין זה שעם כל הכלכלה הגדולה והמפוארת הזאת שראש הממשלה מתהדר בה, יש אנשים שחסר להם; יש אנשים ונשים וזקנים וילדים שחסר להם; יש מוסדות שחסר בהם. ולשמחתי, או לצערי, את המקום הזה ממלאות עשרות עמותות שדואגות, מאוכל לעניים ועד חינוך לילדים, ויש לנו תנועות נוער מצוינות, ובעצם כל מה שמצוין במדינה הזאת הוא בזכות הרוח האנושית של אזרחי ישראל – שלפעמים ראש הממשלה לוקח את הקרדיט גם על זה – שממלאים את אותם חוסרים וחסכים שהתקציב הזה שאנחנו מביאים היום לאישור – ואני מקווה מאוד שלא יאושר ושהממשלה תיפול בגלל זה – שהתקציב הזה לא דואג להם.
אז מה עושה ראש הממשלה? הוא יעמוד פה היום בסוף הדיון, והוא ידבר, אנחנו יודעים – על המחלפים של ישראל כץ הוא ידבר פה, ועל הגרפים, על הגרפים. הוא תמיד בא ומראה לנו את הגרפים, כמה הם חזקים. הוא שוכח את הפריפריה הנאנקת שמסתתרת מאחורי הגרפים האלה; הוא שוכח, ראש הממשלה, שילד רעב בדרום או בצפון לא יכול לאכול גרפים; הוא שוכח שילדה רעבה לא יכולה לאכול, לקחת ביס מהמחלפים של ישראל כץ. הוא שוכח את זה. וכל תקציב, כל תקציב, באים חברות וחברי הכנסת שלנו, מהפן החברתי – אני אפילו לא מדבר על הפן המדיני, שבדקות שיישארו לי אולי אדבר עליו; שתיים מהן, אולי הכי בולטות, יושבות פה, שלי יחימוביץ וסתיו שפיר – באות יחד איתנו ומראות היכן הפערים האלה; איפה יכול התקציב לעשות תיקון עיוותים כדי שהכלכלה תהיה מפוארת לא רק בגרפים, אלא שגם ניצולי השואה, והזקנים בבתי האבות – שכל כמה שבועות אנחנו רואים את אותה כתבה על כמה המדינה לא משקיעה, וכמה הם מוזנחים ומלוכלכים ורעבים, אותם דורות שייסדו את המדינה שלנו, ומראים פה מפעל הזנה לילדים רעבים, ומראים שם מפעל בשכונות במצוקה.
למה בישראל של 2018, אחרי 70 שנות קיום – אנחנו חוגגים 70 שנות קיום, ואני באמת מצדיע למדינה הזאת. אמרתי קודם, כשדיברתי על סופרמן, שאני מצדיע למדינה הזאת, שמצליחה להיות דמוקרטיה תוססת באמצע המזרח התיכון הלא-פשוט. אבל למה אחרי 70 שנה, עם כל אותו כסף שיש במדינה הזאת – ויש במדינה הזאת הרבה כסף – עם כל אותן טכנולוגיות שבצדק ראש הממשלה מדבר עליהן ומתפאר בהן, ההייטק והחברות שנמכרות בעשרות מיליארדים כל כמה שנים, ועודפי המיסים שיש מעודפי גבייה – אני הצעתי לשר האוצר: קח את אותם עודפי גביית מיסים שיש, כמה מיליארדים, ותשקיע למשל בתגבור תשתיות רפואיות בפריפריה. תגיד שאתה עכשיו עושה השקעה חד-פעמית, אדוני שר האוצר, בבתי החולים רבקה זיו ופוריה בעמק וכו' ובבתי חולים אחרים בפריפריה, ומשווה את התנאים שלהם לאלה של איכילוב ולוולפסון, ומשווה – אתה יודע, תפתח עוד מרכז רפואי קרוב. למה יולדת בקריית שמונה צריכה לנסוע בין 45 דקות לשעה כדי ללדת ברבקה זיו?
ואני אומר, אם מדינה – מפוארת ככל שתהיה, חכמה ככל שתהיה, עשירה ככל שתהיה, שהגרפים בה מסתדרים מאוד מאוד טוב – לא מצליחה אחרי 70 שנות קיום לצמצם פערים בין פריפריה למרכז – אדוני היושב-ראש, עצם זה שעדיין בישראל של 2018 – והינה, התחלף היושב-ראש, וקנין, שמכיר את הפריפריה לא פחות ממני – עצם זה שבישראל של שנת 2018 יש עדיין פריפריה זה בושה לכולנו. ואדוני, אני לא מתמטיקאי גדול, אבל אני יכול להגיד דבר אחד: במדינה של 500 קילומטר מלמעלה למטה לא צריכה להיות פריפריה. במדינה כזאת עשירה, עם כל כך הרבה הייטק וכל כך הרבה כסף, לא צריכה להיות פריפריה. אנחנו לא סין, אנחנו לא קנדה, אנחנו לא אוסטרליה, אנחנו לא מעצמות גיאוגרפיות ענקיות; אנחנו מדינה עם צוואר מאוד מאוד צר ואורך מאוד מאוד קטן, ואם במדינת ישראל של 2018 לא יקרה שילד שנולד באופקים או בצפת או בקריית שמונה או בטבריה יקבל לפחות את אותם תנאי פתיחה לחיים כמו ילד שנולד בגבעתיים או ברמת גן או בתל אביב, לא עשינו כלום.
ואני, ירדנה, לא מדבר על זה שכולם יהיו עשירים, כי אין מקום שבו כולם יכולים להיות עשירים. אני מבין את זה. מדינת ישראל לא יכולה לחלק מזוודות של כסף לכל משפחה. אבל אני מדבר על תנאי פתיחה בסיסיים לחיים של ילד שנולד בצפת, בקרית שמונה, באופקים או בגבעתיים ורמת גן – שיהיה לו אותו מספר כיסאות בכיתה; שיהיה שכר הוגן למורים שלו, שלא יהיו מתוסכלים; שיהיו מספיק עובדות סוציאליות ופסיכולוגיות, כמו שיש בבתי ספר במרכז, גם בצפון ובדרום; שיהיה לו קולנוע – לא בכל עיר יש היום קולנוע; שתהיה לו אוניברסיטה ליד הבית.
עשתה המדינה דבר גדול והקימה אוניברסיטה, בן-גוריון. למה אי-אפשר להקים אוניברסיטה בצפון? אני עזבתי את הצפון, את צפת, עירי האהובה, ללמוד בירושלים – ואני מאוד אוהב את ירושלים – כי לא היה לי איפה ללמוד. אז הכי צפונה שהייתי יכול להגיע זה חיפה. למה אין בישראל אוניברסיטה גם בגליל? אני חושב שזה משהו שאפשר לדאוג לו גם מאותם עודפי גבייה, משהו שאפשר לבנות במהלך תכנון תקציבי, בטח אם מתכננים לשנתיים מראש.
אבל אנחנו רואים שגם עם תכנון של שנתיים מראש, שזה גרוע מלכתחילה, אנחנו לא יודעים לבנות עוד אוניברסיטאות ועוד בתי חולים בנגב ובגליל. ואני, כראש השדולה לחיזוק הפריפריה, אומר לך: אני כבר שנה חמישית פה מסיים, ואני רואה איך הפערים הללו, אדוני היושב-ראש, לא נחסמים. ואני חושב שהיום, כשחברות וחברי הבית – שאינם נמצאים פה – באים לאשר תקציב, הם צריכים לחשוב מה הם עשו טוב בשביל אותם אנשים שנמצאים בשוליים של החברה, בפריפריה הגיאוגרפית והחברתית, בתקציב הזה ביחס לתקציב הקודם, ולא להראות לנו כל מיני פלסטרים: הינה, עשינו פה, ופה עוד מעון לזה. לא, אני מדבר על המקרו; אני מדבר על זה שיש לנו עדיין פריפריה במדינת ישראל, במדינה פצפונת, ב-2018, כאשר אנחנו מובילים את הרפואה בעולם ואת ההייטק בעולם ואת הטכנולוגיה בעולם, וכאשר חברות שלנו נמכרות בעשרות מיליארדים והמדינה מקבלת מיסים של עשרות מיליארדים. עם כל זה, אנחנו לא יודעים לתקן.
אז אולי, אדוני היושב-ראש, תגיד לי, אולי מישהו רוצה שיישארו פה עניים? אולי מישהו רוצה שיישארו פה אנשים דפוקים? הרי איך הגיוני בכלל שלא מתקנים את זה אחרי 70 שנה, עם כל כמויות הכסף שיש – ואתם יודעים שיש – במדינה הזאת?
ולכן, אדוני, זה קצת מבייש אותי וקצת מבאס אותי לעמוד פה היום ולדעת שיעבור עוד תקציב גרוע, עוד תקציב שהוא לא חברתי, עוד תקציב שלא עושה טוב וחסד. וזה אפילו לא חסד, זאת זכות. הרי בסופו של דבר אזרחים הם אזרחים הם אזרחים. כולם אזרחים, ויש זכות לאזרח בקריית שמונה ובצפת ובאופקים להיות אזרח סוג א' כמו אזרח בתל אביב, בגבעתיים וברמת גן. וזה לא קורה בעוד תקציב ובעוד תקציב, אז אני מתבייש.
ואני, כמובן, אסיים, בדקה שנותרה לי, בחוסר התעוזה ובתבוסתנות המדינית של הממשלה הזאת, אולי אחת הממשלות היחידות שיודעות שיש להן רוב מוצק. יש לה את כל החלק השמאלי של הבית עד המרכז, ויש לה גם לא מעט בחלק הימני, שמבינים מה הפתרון שצריך להגיע אליו – פתרון שתי המדינות; שמבינים שצריך להתגרש מהפלסטינים ולא להתחתן איתם חתונה קתולית; שמבינים שצריכים לבנות פרטנר כמו שעשו מנהיגים אמיצים כמו בגין ויצחק רבין, עליהם השלום, ולא לתת תירוצים תבוסתניים כמו: פרטנר פחות טוב, פרטנר יותר טוב; שמבינים שהסכם שלום הוא גם נשק. הסכם השלום היה הנשק הכי טוב ויעיל של ישראל מול האויבת הכי גדולה שלה, מצרים. אבל אז היה מנהיג, מנחם בגין, והיום יש מפלגה שנכבשה על ידי ימנים קיצוניים שרחוקים ממורשת בגין, מהמורשת הימנית האמיתית, הז'בוטינסקאית, גם מדינית וגם חברתית.
ולכן, הממשלה הזאת, על החברתי, על הכלכלי, על המדיני, צריכה ללכת הביתה, ואני מקווה שהבית הזה היום יצביע נגד התקציב. תודה, אדוני היושב-ראש.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה לחבר הכנסת חיליק בר. תעלה חברת הכנסת סתיו שפיר, ואחריה – חברת הכנסת לאה פדידה. עשר דקות לרשותך.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
חבר הכנסת וקנין, איך אני שמחה שאתה כאן. יצא לך להסתכל בדוח מבקר המדינה שיצא לפני שעתיים?
היו"ר יצחק וקנין:
לא. אני לא אשקר.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
אז אני אשמח לדבר עליו קצת. אתמול עמדתי כאן מתישהו לקראת חצות ודיברתי על כמה סעיפים עלומים בתקציב המדינה שכששאלתי עליהם שאלות בוועדת הכספים, אף אחד לא הסכים לתת לי תשובה. סעיף אחד היה סעיף הוצאות שונות, מס' 13 בתקציב. יש שם סכום קטנטן ממש, 3.5 מיליארד שקלים בסך הכול; משהו שהאנשים שפה יושבים ומאזינים למליאה, שברובה ריקה, בטח חושבים לעצמם מה הם היו עושים ב-3.5 מיליארד שקלים – כמובן, מכספי המיסים שלנו.
אתה, אדוני, ישבת בוועדת הכספים. ראית שנציגי האוצר לא הסכימו לענות על השאלה שלי, וגם הוועדה עצמה לא ממש נתנה להם אפשרות או סיבה לענות על השאלה. וכשסיפרתי על כך כאן אתמול, באמצע הלילה, במליאה, אחת מחברות הכנסת ממפלגתו של שר האוצר מייד תקפה אותי ואמרה שאני פשוט לא מבינה ולא יודעת. והאמת שאני עומדת מול מתקפות כאלה כבר כמה שנים. בכל פעם שאני שואלת שאלות בוועדת הכספים, יש שם שורה של חברי כנסת, חלקם פשוט בריונים, שיושבים ומנסים להסביר לי שאני לא יודעת על מה אני מדברת ושאני משקרת ושאין לי מושג ושלא בדקתי.
אני מציעה לכל חברי הכנסת האלה, רגע לפני שהם מצביעים על התקציב, לקרוא את דוח מבקר המדינה על משרד האוצר שפורסם לפני שעתיים. מבקר המדינה נכנס לנושא עצום שעליו אני מתריעה כבר שנים, והוא שמשרד האוצר פיתח שיטה סודית להקטנת תקציבי המדינה שאמורים להגיע לשירותים חברתיים. כן, הכסף שאמור להגיע לבתי החולים כדי לקצר תורים; הכסף שיכול לממן בישראל חינוך טוב לכל ילד ולכל ילדה, לא משנה מאיפה הם באים וכמה כסף יש להורים שלהם; הכסף הזה שהיה יכול ללכת לקצבאות הנכים – כל הזמן אומרים לנו שהוא לא קיים, אבל הפלא ופלא, הוא קיים, רק שמשרד האוצר החליט לשים אותו בתוך כיסים סודיים בתקציב המדינה.
חלק מהכיסים האלה נקראים רזרבות, והם נמצאים בתוך משרדי הממשלה. כביכול, הם אמורים להספיק כדי להוסיף כספים, למשל לתקציב של משרד הבריאות, אבל בפועל הכסף הזה נשלט לחלוטין במונופול מוחלט של משרד האוצר. ההחלטות המקצועיות של משרדי הממשלה – כך אומר המבקר – בטלות; משרד האוצר מחליט לבדו. ומה הוא עושה בכסף הזה? הוא מעביר את חלקו בשביל כל מיני הסכמים פוליטיים מזדמנים. את חלקו האחר, מיליארדים, הוא מעביר רק ממש בסוף השנה, ברגעים האחרונים של חודש דצמבר בשנה, כדי שמה יקרה עם הכסף הזה? הוא יחזור אוטומטית לקופת האוצר, כי אף אחד לא יכול להשתמש בו בימים האחרונים של השנה. וככה, חברים, 20 מיליארד שקלים כל שנה, במקום שישמשו את אזרחי ישראל, הולכים לפח.
אני אצטט כמה דברים מהדוח הזה, שהוא פשוט חמור ביותר. אומר הדוח: ההיקף הכספי של אותן רזרבות, חלקן חסויות, חלקן גלויות, חלקן מדומות, היה 15 מיליארד בתקציב 2017, 20 מיליארד בתקציב 2018. בתקציב 2019 הוא כבר יעלה ל-25 מיליארד שקלים לפחות. חלק גדול מהרזרבות מועבר למשרדים רק לקראת סוף השנה, כך שהם לא מנוצלים בכלל. ב-2014, אומר מבקר המדינה, הועברו 45% מהרזרבות רק בסוף חודש דצמבר. מה שהדבר הזה אומר זה שהכסף הזה חוזר לקופת המדינה; לא נעשה בו שום שימוש. הוא פשוט מתגלגל לשנה הבאה בלי שהוא ינוצל לטובתם של אזרחי ישראל.
אומר שם מבקר המדינה למשרד האוצר, ואני מצטטת: "בתשובה מקדמית לעתירה לבג"ץ של חברת הכנסת סתיו שפיר נגד שר האוצר וועדת הכספים מיוני 2014 – – – הודיע משרד האוצר לבית המשפט כי בכוונתו לעבות את הביאורים לחוק התקציב החל מ-2015 – – – 'בדברי ההסבר לחוק התקציב יכלול משרד האוצר ביאורים באשר לניהול הסיכונים בתקציב המדינה'", ועוד ועוד ועוד ועוד. אבל נמצא, אומר המבקר, כי הצעות התקציב לשנת 2016, 2017 ו-2018 לא כוללות את הביאורים האלה. וגם בדברי ההסבר לאותו סעיף, הוצאות שונות, סעיף מס' 13 שעליו התרעתי, אין שום הסברים. עוד אומר המבקר שאגף תקציבים במשרד האוצר לא פעל לתקן את הליקויים שהועלו בדוחות הקודמים של המבקר, באופן שנוגד את הנהלים הפנימיים של משרד האוצר עצמו. מוסיף המבקר שראוי שההתחייבות לבג"ץ בעניין העתירה שלי "תבוצע על כל סעיפי התקציב, ובכלל זה בסעיפים הוצאות שונות והוצאות פיתוח אחרות".
מבקר המדינה מתריע גם על מערכת מרכב"ה – מערכת שגם עליה נאלצתי לעתור לבג"ץ, אחרי שבמשך שנתיים – מרכב"ה, למי שתוהה, זה לא הטנק; זאת המערכת התקציבית שבה נמצאות כל הוצאות הממשלה אצל החשב הכללי. במערכת הזאת, אם היא תהיה חשופה בפנינו, חברי הכנסת, אנחנו נוכל לדעת בכל רגע נתון כמה כסף הממשלה באמת הוציאה והאם התקציבים נוצלו ומה נמצא באותן רזרבות סודיות ולאן הכספים האלה מתגלגלים. זה האלף-בית של פיקוח תקציבי. אבל משרד האוצר לא מוכן לחשוף את זה לציבור. כשביקשתי מהם, כבר לפני שנתיים, בוועדת הכספים: תנו לי מפתח למערכת, מה אכפת לכם? במקום שאני כל פעם אטרטר אתכם לוועדה ואבקש מכם עוד תשובות ועוד תשובות, ואני רואה שלא בא לכם לענות, תנו לי להיכנס למערכת לבד, אני אמצא את התשובות בעצמי. משרד האוצר התנגד. מנכ"ל האוצר באב"ד צרח עליי בוועדת הכספים שכל הדבר הזה זה שקרים, ואחר כך ניסה להוציא אותי מדיונים שלו אפילו עם חברי האופוזיציה בעניין התקציב. כשזימנתי אותו לישיבת ועדת השקיפות כמה פעמים כדי לפתוח את הדיון על הדבר הזה, הוא סירב להגיע; מנכ"ל המשרד היחיד מבין משרדי הממשלה שפשוט מסרב באופן תדיר להגיע להרבה מוועדות הכנסת, כאילו הוא בכלל לא אמור לספק תשובות לציבור. ומה אומר המבקר? שמערכת מרכב"ה אינה שקופה; שגם בתוך המערכת אין באמת מידע מספק באשר ליעדם של הכספים האלה. וכשאני, לפני כמה חודשים, נאלצתי להגיע עם הנושא הזה לבית המשפט העליון – אני מעדיפה לצמצם את מספר הפעמים שאני הולכת לבית המשפט העליון, מאחר שאני לא חושבת שזה כל כך נחמד שאנחנו, בין הרשויות, צריכים להתכתב בינינו באמצעות עורכי דין, אבל לעיתים ממש אין ברירה. עתרתי לבג"ץ ביחד עם החשב הכללי לשעבר ירון זליכה. גם אז משרד האוצר כבר הודיע לנו שהוא מתכוון להתנגד. מעניין איך הם יכולים להתנגד אחרי העמדה החד-משמעית של מבקר המדינה בעניין הצורך בשקיפות גם במערכת הזאת, ובכלל בתקציב המדינה, כדי שנוכל לפקח על התקציב ולדאוג לכספי ציבור.
עוד מצביע הדוח על ליקויים וכשלים בדרך שבה אגף התקציבים מתקצב, מנצל ומשקף הרבה מסעיפי התקציב. תקצוב של כספים קואליציוניים באותן רזרבות "מטשטש את הגבולות", אומר המבקר, "בין המטרות של הרזרבות השונות ומקשה על הציבור והכנסת את הבקרה על הסכומים המוקצים לכל אחת מהמטרות"; "ההתנהלות הזאת פוגעת בניצול התקציב לצורכי הציבור בהתאם לסדרי העדיפויות שקבעה הממשלה" – ואני יכולה להמשיך ולהמשיך ולהמשיך.
השאלה היא מה עושים עם הנתונים האלה שנחשפים לציבור, נתונים שאני עומדת כאן ומדברת עליהם פעם אחר פעם. העברתי את הנתונים האלה כבר לפני שנתיים למשרד המבקר וליועץ המשפטי לממשלה. עצרנו – הצלחנו לעצור בוועדת הכספים שחיתויות במאות מיליוני שקלים בזכות המעקב הסיזיפי הזה והשאלות שנשאלות מול פקידי האוצר. ועדיין מגיע לכנסת תקציב כזה ל-2019, תקציב שהולך להשפיע על החיים של כל אחד מאיתנו עד 2020, ואין דיון על התקציב הזה; אין עליו אפילו לא שעה אחת של דיון אמיתי. ועדת הכספים התכנסה כדי להציג מצגות יבשות וריקות של כמה שרים בממשלה, שלא נתנו אפילו שורה תקציבית בסופן על התוכניות שלהם ל-2019. הכנסת כאן התכנסה לדיון, אבל הוא מוגבל בסדרי הדיון, ואי-אפשר אפילו לקיים כאן איזשהו סוג של שיח עם הממשלה ולנסות לתקן את התקציב הזה.
וחברי הכנסת הנעלמים, אלה שלא יושבים פה על הכיסאות מצד הקואליציה והולכים ורק מנסים לדברר את הממשלה עם דפי המסרים של משרד האוצר, לא טרחו להיכנס לסעיפים האלה, לא טרחו לוודא שכסף שאזרחי ישראל עבדו כל כך קשה בשבילו ושילמו אותו במיסים למדינה, מתוך אמון שהמדינה תדאג להעביר את הכסף הזה לצרכים של האזרחים – שזאת אמורה להיות מטרתם – חברי הכנסת האלה יצביעו בעוד כמה שעות על התקציב בלי לדעת כלום על מה שמתרחש בו.
זו השחיתות הכי גדולה שמתרחשת כאן, בגלל שהיא שחיתות שנמצאת כבר עמוק בתוך המוסדות, בתוך דרך העבודה של הכנסת. זאת שחיתות שמאוד מאוד קשה לאתר בחקירות משטרה, כי היא הפכה להיות חלק מהשיטה. כשאני נכנסתי לכנסת והתחלתי להילחם בשיטה הזאת, כל כך הרבה אנשים כאן במשכן באו ואמרו לי, כאילו הם נותנים לי איזו עצה ידידותית: כדאי שתתרחקי מזה ושלא תתעסקי בזה. ככה אנחנו עושים כבר שנים. אין לך שום סיכוי לשנות את זה. כי משום מה כולם התרגלו וכולם מסכינים עם שיטה שלמה שגונבת כספי ציבור. תחשבו מה היה אפשר לעשות, אדוני, ב-20 מיליארד שקלים בשנה למען אזרחי ישראל, ואחר כך תגידו אם אתם מוכנים באמת – –
היו"ר יצחק וקנין:
תודה.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
– – בלב שלם, להצביע על התקציב הזה בלי לדרוש שהכסף הזה יעבור לציבור הישראלי. תודה.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה לחברת הכנסת סתיו שפיר. תעלה חברת הכנסת לאה פדידה, ואחריה – פנינה תמנו-שטה. 15 דקות לרשותך.
לאה פדידה (המחנה הציוני):
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני קודם כול רוצה לברך את ועדת האתיקה בראשותך, שהרחיקה היום את חברת הכנסת חנין זועבי לשבוע על כך שקראה לחיילי צה"ל רוצחים. חבל שזה רק לשבוע, אבל טוב שהשכלתם והבנתם שאמירה כזאת אינה נמצאת בתוך חופש הביטוי.
אני רוצה לקרוא לכם קטע. "האמת אינה תלויה בכוח והצדק אינו צמוד לרוב – – – הטוענים כי אם – – –", ניתנה הזכות לרוב להכריע, "משמע שהרוב צודק, אינם מוכיחים אלא את בורותם או את שאיפתם ל'דיקטטורה של הרוב', שגם היא, כמובן, אפשרית, הרסנית ודורסנית. הצדק אינו שוכן בקרב המספרים הרבים; לעיתים הוא בוחר לו את משכנו דווקא בקרב המיעוט הדל – – – ולכן לא ניתן לבנות את המשטר הדמוקרטי רק על הרוב, שכן הרוב יכול לטעות או לנהוג שלא בצדק"; "התבונה והחירות כאחת מחייבות בדרך כלל את הכרעת הרוב, בתנאי שהרוב יכבד את זכויות המיעוט, לרבות זכותו העיקרית – – –", של הרוב.
כבוד היושב-ראש, האם אתה יודע מי כתב את זה? בטח עכשיו אתם חושבים שזה שמאלני שדואג למיעוט. כתב את זה מנחם בגין, זיכרונו לברכה. ואת זה – אם הממשלה הזאת הייתה יודעת שזה שיש להם רוב בקואליציה לא נותן להם את היכולת והכוח להיות דורסניים ולחוקק חוקים שפוגעים באזרח והאזרחית, ולחוקק חוקים שמצרים את מוסדות החוק ואת הפרדת הרשויות, ולתת לנו חוקים הזויים, כמו מרכולים, פריימריז, המלצות ואחרים; אם היו לוקחים את משנתו שלו, של האיש ההוא שנקרא מנחם בגין, אולי היינו רואים ממשלה טובה יותר.
אבל עסקינן השבוע בתקציב שמאחוריו עומד אדם אחד והוא השר כחלון, שיצא בקמפיין ענק: נטו משפחה. אז ישבנו ובדקנו אם בתוך התקציב הזה באמת, אכן אנחנו רואים נטו משפחה. אבל אין. למשל, כשאני הייתי בעירייה, עשרות ומאות שקלים דרשו ממני כדי להנגיש את המבנה, אבל ממשלת ישראל לא תנגיש אף מבנה עד 2021; יום לימודים ארוך – משפחה, לא? הבטיחו, אמרו – נדחה. אז בתקציב הזה ראינו הבטחות שלא קוימו, סעיפים שלא מומשו. כנראה שלמדנו שבממשלה הזאת לקיים הבטחה – זה לא בדיוק הסיטואציה; לבצע את מה שאמרנו מזמן – ממש לא.
כשאני עוד הייתי בבית ישבתי וראיתי ישיבה חגיגית וגדולה שאומרת: 18 מיליארד לצפון. כתושבת הצפון, שמחתי מאוד. אייכה, כסף? היכן אתה מסתתר? זה באמת לא ידוע, כי הכסף לא הגיע. וכשבאו ראשי הרשויות ועלו לכאן וביקשו וחקרו, אמרו להם: אל דאגה, בוא יבוא הכסף. אז בואו נסתכל. הסתכלנו, הפכנו את דפי התקציב הנה והנה, הסתכלנו, אולי הוא מסתתר לו אי שם – אבל שום דבר וכלום, והתקציב של שיקום הצפון ותוכנית הצפון הגדולה והגרנדיוזית הזאת שוב נעלמה מספרי התקציב, ושוב אתם צריכים להסתכל עלינו בעיניים, אנשי הצפון, ולבקש סליחה: הטעינו אתכם. אנחנו רוצים להשאיר את הפערים החברתיים ורוצים שתסתכלו ימינה ושמאלה ותגידו שאין מה לעשות ואי-אפשר – זה ממש מפריע, חבר הכנסת אליעזר שטרן.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
אלעזר.
לאה פדידה (המחנה הציוני):
אלעזר. לא מגיע לך השם שאני אוהבת כל כך אם אתה מפריע באמצע.
אני מציעה לכם, בימים האלה של התקציב, או לעצור אותו או להסתכל בעיניים של אנשי הצפון ולהגיד: הונינו אתכם, הטעינו אתכם, והפער יישאר.
על מי אתם עובדים עם זה שאתם אומרים שהכלכלה צומחת? על מערכת בריאות שקורסת? הן רק אתמול קראנו כתבה וראינו את הנאום של מנכ"ל משרד הבריאות, שמתריע מפני קריסה כוללת של מערכת הבריאות. על מי אתם עובדים? עלינו, הנכים, שאמרתם שתעלו למשכורת מינימום ופתאום – אופס, זה נעלם? על מי אתם עובדים כשאתם אומרים שאתם מורידים את המיסים?
אל תיתנו לנו מתנות קטנות; אנחנו צריכים הזדמנות אמיתית. יש בישראל שר אוצר שלדעתי, תקציב כזה – לא נטו משפחה, נטו כישלון, נטו כישלון של תקציב; שר אוצר שמשחק מחבואים עם נבחרי הציבור – כך קבע דוח המבקר. ב-2017 מסתיר 10 מיליארד, ומחזיק בתוך התקציב כל מיני כספים כאן ושם. מפני מי אתה מסתיר? עם מי, שר האוצר, אתה משחק מחבואים? עם נבחרי הציבור? למי הכסף הזה מיועד? לאיפה הוא הולך, אם לא לצפון? את התשובות האלה כנראה לא אני ולא אתם נדע ברגע זה, אבל אנחנו כן נתחייב לשאול את זה שוב ושוב, כדי שנדע לאן הולכים המיליארדים האלה במקום ללכת לאנשים ולנשים שזקוקים לזה.
לא פרסים ישראל צריכה ולא הגרלות. אנחנו צריכים סוציאל-דמוקרטיה. שמעת את המושג הזה? אנחנו צריכים שמדינת ישראל תדאג, שמדינת ישראל תיכנס למקום שבו השוק נכשל. אתם רחוקים מזה. אתם קפיטליסטים. כן, אפשר לקרוא לזה קפיטליזם דורסני. מיסים הורדתם – אולי, אבל את יוקר המחיה בטח שלא. את החקלאים – בואו נפרק, את התעשייה – בואו נפרק, את הפערים – בואו נרחיב. למה לא? אפשר, הם מצביעים שלנו בין כה וכה. אז אולי תסתכלו, ככה, בכיס ימין ובכיס שמאל, לראות אם עדיין אנשי הפריפריה נמצאים אצלכם? כמי שיודעת מתי מזלזלים בנו ושכל הזמן אתם מדברים עלינו, אנשי הפריפריה – אולי כשתפסיקו לדבר עלינו ולעשות למעננו אז יהיה יותר טוב.
יש אלטרנטיבה שקוראת לעצמה "אלטרנטיבה", אבל מי שאומר על עצמו: אני קפיטליסט עם חמלה – לא האלטרנטיבה האמיתית, וכולנו יודעים, בבית הזה, מי אמר את האמרה הזאת, וזה יאיר לפיד.
אז, הבשורה הזאת מאותו כחלון, וביבי – זה לא מעניין אותנו יותר, ואת הכישלון של התקציב הזה, הכישלון של שר האוצר הזה, צריך להחליף במדינת רווחה צודקת ושוויונית. תפסיקו למכור לנו שהצדק הוא צדק. תפסיקו למכור לנו שאפשר לחלק את העוגה שווה בשווה ושגם אנחנו נרוויח מזה. אז זה לא. אנחנו צריכים הזדמנות אמיתית כדי לדעת לצמוח זקוף וללכת.
מה הבשורה שלכם? הסתה גסת רוח? מה הבשורה שלכם? הינה, גם השר דרעי נכנס, שר הפריפריה והגליל. אולי אתה תלמד אותנו איך אפשר בתקציב הזה להגיד שיש צמצום פערים. לא ביטול שיטת המצ'ינג, לא יותר כסף לתושבי הפריפריה ולא שום דבר אחר שמביא בשורה ואומר: אנחנו באמת מתקנים. את המילה הזאת בבית אנחנו שומעים השכם והערב, כאילו זאת סיכה על הדש, מעין פרסומת: אנחנו איתכם. אז אנחנו לא נמצאים בין הפרסומות אלא בשידור בזמן האמיתי. אנחנו רוצים תוצאות; אנחנו רוצים תקציבים.
בגלל היהירות שלכם ובגלל חוסר ההקשבה והזלזול, אני בטוחה שבבית בסוף יבינו שאין בשורה מכם ואין מענה מכם, ויוהרה אף פעם לא הביאה לשלטון. כשישבתי מול שר הרווחה לדבר על התקציב שלו, הוא היה מאוד מאוד גאה בתקציב. שאלתי שאלה פשוטה: אמרתם במשך כמה חודשים שהשיטה הרעה ביותר שמפלה בתחום הרווחה היא שיטת המצ'ינג. בבית, למי שלא יודע מה זה מצ'ינג, אני אסביר: אם יש לך 50 שקלים, אדוני היקר, אני יכולה לתת לך 150 שקלים; אם אין לך, אני לא יכולה לתת לך כלום. אבל אם יש לך ואתה לא צריך – אני אתן לך. אמרנו וחשבנו שאולי פה תבוא הבשורה. אבל לא, עדיין אנחנו שומעים ורואים שילד במרכז מקבל פי חמישה. זה הרי מטורף. אם אנחנו בצפון נמצאים במצב סוציו-אקונומי ממוצע של 4 ולא יכולים לממש את כספי הרווחה, אז מה עשינו, חברים וחברות? מתי יתוקן העוול הזה?
אני חייבת להגיד לכם את זה. זה פשוט מעצבן ומקומם שאומרים שהבשורה הגדולה לצפון היא שיש לנו מחלפים טובים יותר וכבישים טובים יותר. מה המסר? מה המסר? איבדנו אתכם, הצפון, לא רוצים להשקיע בכם, והדבר הכי גדול: קחו אוטו, סעו למרכז, ושם תתפרנסו. לא רוצים מחלפים. אל תחברו אותנו למרכז – תחברו את המרכז לצפון; תנו תעסוקה, תנו חינוך, תנו רווחה, תנו בריאות. לא ייתכן שבמדינה של 2018 ישב מולי מנהל בית חולים בוועדה ויגיד לי: צר לי, חברת הכנסת לאה פדידה, התרופות האלה – אנשי הצפון אפילו לא ישמעו את שמן, כי אין לנו תקציב לתת את זה לצפון. זו כבר אפליה מובנית. זה כבר אומר שמישהו מלמעלה רוצה שנהיה חלשים יותר, רוצה שלא נרים את הראש ושלא יהיה לנו זמן – שנעסוק בהישרדות ובדברים של היום-יום כדי שלא נוכל לשמוע אתכם, נבחרי הציבור – להחליט מה אנחנו רוצים להצביע; שלא נסתכל ככה בכבישים ונראה: נטו משפחה, נטו, נטו – נטו כישלון. זה תקציב שלא מביא בשורה אחת לתושבי הצפון והדרום. זה תקציב שלא אומר: אני מסתכל לעם בעיניים ואומר שפירות הכלכלה ופירות הצמיחה צריכים להגיע לעם. אם אנחנו לא עם בעיניכם, אז מה? האם צריכה להיות איזושהי אליטה ואנחנו צריכים לשבת בצד ולהסתכל בערגה שאולי פעם גם נהיה ככה?
כמה דוחות פורסמו במשך החודשיים האחרונים, דוחות שאתה קורא אותם וכואב לך הלב. ואת אומרת: אייכה? מה קרה פה? האם יש כאן ממשלה אטומה? האם התקציב הזה שאתה כאן מחביא, של 17 מיליארד שקלים, לא היה אמור להגיע לאותו נער ונערה שנמצאים שם? אתה יודע שילד וילדה שמקבלים הזדמנות אמיתית ומקבלים את החינוך הנכון ואת התנאים הנכונים יגדלו ויהיו אדם יצרני, אדם שעובד, ולא צריך אותנו יותר? אבל אולי מזה אתם חוששים – חוששים שאנשי הצפון ואנשי הדרום, יהיה להם טוב, ונחת, ואז יוכלו לבחון באמת ובתמים מי דואג להם. לא מסיסמאות בחירות ולא מקמפיין בחירות רוצים אנחנו לשמוע את הבשורה; אנחנו רוצים לדעת שיש לכם בשורה.
40 שנה אתם בשלטון, ועדיין יש פריפריה. אתם יודעים, גם אחרי 40 שנה של הליכה במדבר קרה משהו. אז חשבנו וציפינו שיקרה משהו, שנלך לבחירות, כי 40 שנה – מיציתם את זמנכם. 40 שנה אתם בשלטון ו-40 שנה עדיין יש פריפריה. אז מה הבשורה שלכם? מה הבשורה שלכם לאותם נער ונערה שמסתכלים עלינו עכשיו? מה הבשורה שלכם – לכו ותסתכלו בקמפיין היפה הזה של עשרות ומאות אלפי שקלים שמציף את הרחובות? לא, אין פה בתקציב הזה שום בשורה, ואין פה נטו משפחה; יש פה נטו כישלון.
אנחנו מבקשים: אל תצביעו לתקציב. תסתכלו לנו בעיניים ותבינו שהפריפריה היא לא מילת קישוט בנאום, אלא יש שם באמת אנשים ונשים שצריכים אתכם שתובילו לצדק אמיתי ולשוויון, ולא לאמירה חסרת תוכן, אלא לתקציב שיביע את זה. תזכרו את זה כשאתם מבקשים ממישהו לבקש סליחה. 40 שנה אתם בשלטון ו-40 שנה אנחנו בפריפריה. הגיע הזמן לשינוי. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחברת הכנסת לאה פדידה.
הצהרת אמונים של חבר הכנסת ינון אזולאי
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת והשרים, אבקש מכם לשבת כמה דקות. יש לנו חובה נעימה להחזיר את מניין חברי הכנסת ל-120. חברי הכנסת, אני מתכבד להודיע לכנסת שעל פי סעיף 43 לחוק-יסוד: הכנסת, עם הפסקת חברותו בכנסת של השר דוד אזולאי, שנכנסה לתוקפה ביום כ"ז באדר התשע"ח, 14 במרס 2018, בשעה 12:40, בא במקומו חבר הכנסת ינון אזולאי. בהתאם לסעיף 15 לחוק-יסוד: הכנסת אני מזמין את ינון אזולאי לעלות לדוכן הכנסת.
חבר הכנסת ינון אזולאי, אקרא בפניך את הצהרת האמונים של חבר הכנסת, ואתה תשיב: מתחייב אני. וזה נוסח ההצהרה: אני מתחייב לשמור אמונים למדינת ישראל ולמלא באמונה את שליחותי בכנסת.
ינון אזולאי (ש"ס):
מתחייב אני.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
ברכות. אתה מוזמן לומר כמה מילים, אם אתה מעוניין בכך.
ינון אזולאי (ש"ס):
נהוג מקדמת דנא להתחיל את הדיון בבקשת רשות מיושב-ראש הכנסת בהתאם לסעיף 41(ב) לתקנון. אך אבקש בזאת רשות לחרוג ממנהג זה ולפתוח במצוות עשה של כבד את אביך.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
הרשות נתונה.
ינון אזולאי (ש"ס):
ברשות כבוד אבי מורי השר לשירותי דת, ברשות מכובדי היושב-ראש, ברשות שר הפנים והשר לפיתוח הפריפריה הנגב והגליל הרב אריה דרעי, ברשות אימי היקרה, ברשות חמותי, הרבנית מרים אשת הגאון הרב שמעון כהן זצ"ל, שהיה לסמל של גאונות וענווה, ואחרונה חביבה רעייתי איילה, שתחיה, ששלי ושלכם – שלה הוא.
חבריי חברי הכנסת, למדנו בתלמוד ירושלמי במסכת ביכורים: שלושה נמחלים להם עוונותיהם – גר, חתן והעולה לגדולה. שואלת הגמרא: מדוע אף העולה לגדולה נמחלים עוונותיו? וכי לא די בכך שעלה לגדולה? והגמרא מתרצת: אמר הקב"ה: וכי שררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם.
בנימה אישית, אבקש לומר לך כי מסירותך לצורכי ציבור באמונה הטביעה בי כילד רך את ההבנה הפשוטה בדברי חכמים, "עבדות אני נותן לכם". מעולם לא גבה ליבך ולא רמו עיניך. תמיד ידעת להלך לפי רוחו של כל אחד ואחת בנעימות האופיינית לך, ויחד עם זאת, להביע בגאון את עמדת היהדות הנאמנה, כשליח רבותינו חברי מועצת חכמי התורה.
אבקש, אבא יקר, לומר לך מילה קטנה אך בעלת עוצמה: תודה. תודה על המסירות לחינוך אשר חונכתי, כשאתה ואימא שלחתם אותי ואת אחיי ללמוד במקומות תורה מרוחקים, בישיבת תפארת משה בבני ברק ולאחר מכן בישיבה גדולה שארית יוסף בבאר יעקב, אצל ראש הישיבה הרב ניסים טולדנו, זכר צדיק לברכה. לא פעם שמעתי אותך אומר שאם אחד מילדיך יפנה לעסוק בפוליטיקה, אזי נכשלת בחינוך. אני רוצה לומר לך, אבא: לא נכשלת בחינוך. אולי אני סטיתי מהמסלול, אך לא מהדרך. בעזרת השם יתברך נמשיך יחד עוד שנים רבות, בבריאות איתנה, בעשיה מבורכת, ביושר ובהגינות, כמו שלימדתני: לתת דין קדימה לעני לפני העשיר, לחלש לפני החזק, לרעב לפני השבע. וכמובן, מעל כולם – בני התורה, אשר אני נכלל בתוכם. כך חונכנו וכך התווה לנו את הדרך מרן, פאר הדור, רבנו עובדיה יוסף, זכר צדיק וקדוש לברכה, זכותו תגן עלינו, אשר יסד את תנועתנו הקדושה תנועת ש"ס והיה לאב, לרועה ולמורה דרך לכלל ישראל ולנו בפרט, והכול באהבה ובחיבה המיוחדת לו, והבור אשר נפער עם הסתלקותו אינו יכול להתמלא לעולם.
אבי מורי, רגע לפני שניגשתי להצהיר אמונים קראת לי וביקשת ממני: בני, אנא, תמיד יהיה לנגד עיניך את שאמר דוד המלך בספר תהילים: "ה' לא גבה לבי ולא רמו עיני ולא הלכתי בגדלות ובנפלאות ממני". עם צידה לדרך כזאת אני נכנס בחרדת קודש לשמש שליח נאמן לשולחיי, מועצת חכמי התורה בנשיאות מרן ראש הישיבה הגאון חכם שלום הכהן שליט"א. ועל כך אני מודה, ומתחייב בעזרת השם יתברך למלא את שליחותי זו באמונה וביושר.
כמובן, אבקש להכיר טובה גדולה למקים עולה של תורה, שהעמיד דור שלם וזקף את קרנה וקומתה של יהדות ספרד המעטירה, הלוא הוא יושב-ראש התנועה, שר הפנים והשר לפיתוח הפריפריה הנגב והגליל הרב אריה דרעי שליט"א, על האמון אשר אתה נותן בי ועל אשר למדתי ממנו רבות בתקופה שבה כיהנתי כעוזרו. למדתי רבות ממך, השר הרב אריה, על כוח הנתינה. למדתי רבות על עבודה מבוקר עד לילה למען הזולת בכל צעד ושעל; על רגישות חברתית, סיוע למוחלשים, לנכים ולאלה שיש להם פחות. למדתי ממך, הרב אריה, מהי נחישות להרבות תורה, לציית ולשמוע באופן מוחלט בקול חכמים, ועל דבקות ואמונה בדרך להשגת המטרה למען כלל ישראל. כמו כן, אבקש להודות מעל במה מכובדת זו לאיש יקר ונעלה, אשר הוכיח מהי חברות אמיתית ומהי אנושיות, ידיד בית אבא, חבר הכנסת אילן גילאון היקר, שיזכה לבריאות איתנה. אמן. כמו כן אודה לכל חבריי מלשכת שר הפנים בראשות ראש המטה, אחי ורעי משה ארבל, על תקופת עבודה פורייה של עשייה למען הכלל באהבה ובאחדות הראויה לציון.
אדוני היושב-ראש, אבקש, ברשותך, לפנות אל כלל אזרחי מדינת ישראל, תושבי הפריפריה, הנגב והגליל בכלל ואשדוד עירי בפרט: אחיי ורעיי, דעו כי מהיום יש לכם חבר אישי בכנסת ישראל. אעמוד לרשותכם בעזרת השם באופן אישי ואשתדל בכל דבר ועניין.
אבקש לחתום את דבריי בתפילת רבי אלימלך מליז'נסק, זכר צדיק וקדוש לברכה, שרק בשבוע שעבר, ביום פטירתו, זכיתי להשתטח על קברו בפולין ולהתפלל בדמעות: "אדרבה, תן בליבנו שנראה כל אחד מעלות חברינו ולא חסרונם, ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך, ואל יעלה בליבנו שום שנאה מאחד על חברו, חלילה, ותחזק אותנו באהבה אליך, כאשר גלוי וידוע לפניך שיהא הכול נחת רוח אליך". אמן. תודה רבה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
לא מוחאים כפיים.
תודה לחבר הכנסת ינון אזולאי. אם אכן תיקח דוגמה מאבא, שכולנו מכירים ומוקירים, תהיה חבר כנסת יוצא מן הכלל.
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
הודעה למזכירת הכנסת.
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:
ברשות יושב-ראש הכנסת, הינני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת –
החלטת ועדת האתיקה בקובלנות נגד חברת הכנסת חנין זועבי בשל התבטאות בישיבת ועדה.
לוח תיקונים להצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנת התקציב 2019), התשע"ח–2018, וכן לוח תיקונים להצעת חוק התוכנית הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנת התקציב 2019), התשע"ח–2018. תודה.
הצהרת אמונים של חבר הכנסת ינון אזולאי
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אני מתכבד להזמין את שר הפנים אריה דרעי לברך את הח"כ החדש מסיעתו, שתכף יתפוס את מקומו ליד יושב-ראש הסיעה וילמד ממנו, כבר בעוד שעות אחדות, איך מצביעים על התקציב. חבר הכנסת יואב בן צור, יש לך משימה היום. בהצבעה הכי קשה בכל השנה, על התקציב, אתה תצטרך לחנוך את הח"כ החדש. בבקשה, אדוני השר.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
אני חושב שחבר הכנסת בן צור כבר עשה קיזוז היום.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
מה?
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
יש לו כבר קיזוז לערב.
יואב בן צור (ש"ס):
יש לי שבע ברכות.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
נו, אמרתי לך. אני מכיר אותו. נו, מה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
איי, איי, איי, מפקיר את הח"כ החדש. בבקשה, אדוני.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
אדוני היושב-ראש, חברי ידיד נפשי שר הדתות דוד אזולאי, השר אלקין, חברים, חברות, בני משפחת אזולאי, משפחת כהן, ידידים, פעילים יקרים, עובדי משרד הפנים, משרד הנגב הגליל והפריפריה וכמובן, אחרון אחרון חביב, חבר הכנסת ינון אזולאי. אני צריך להתחיל להתרגל. אני חושב שמבר-המצווה שלו לא שמעתי אותו מדבר, ואני חייב לומר שהוא עשה את זה יפה מאוד, באמת יפה מאוד. ביומיים האחרונים חששתי איך ינון יעמוד פה וידבר; הוא לא רגיל לדבר, הוא רגיל לעבוד, רגיל להיות צנוע, שקט. ואני חייב לומר שהוא עשה את זה יפה מאוד, ברוך השם, באמת יפה מאוד.
סיפור קטן מהשבוע, שתבינו מי זה ינון. ביום ראשון הוא מתקשר אליי אחרי בקשת המחילה, ואומר לי: תשמע – אם מישהו זוכר, השבוע נראה שעברו כמה שבועות טובים, ובסך הכול שלושה ימים. עברנו הרבה טלטלות בשבוע הזה. בכל שעה השתנה מזג האוויר. אף חזאי לא היה שייתן לנו הערכת מצב מזג אוויר מדויקת, ולכן כל שעה השתנה העניין.
רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):
– – –
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
כן, כן, כן, כן. ואז ינון מתקשר אליי ביום ראשון בערב, לאחר שדוד הודיע לי שבכוונתו להתפטר, ינון מתקשר אליי ביום ראשון ואומר לי: כבוד השר, אני חושב שלא כדאי, כיוון שאני רואה שהשבוע הזה הוא המושב האחרון, ואחר כך זה פגרה ובחירות. זה סתם בזבוז. בשביל מה אני אקח סתם משכורת? זה נראה לי הליך מיותר, סתם, בשביל מה? אני לא יודע כמה אנשים אתם מכירים שהיו אומרים, כזאת שיחה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אני מכיר הרבה הפוך.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
הפוך, כן. אמרתי את זה בלשון חיובית. אמרתי לו: אני שומע. היות שאני מכיר את הפנימיות של ינון ואני מכיר את היושר ואת הפנימיות העשירה – הוא גדל בבית אבא ואימא ואני יודע מה העושר הגדול הזה, המוסרי והערכי – אמרתי לו: נדבר בבוקר. בבוקר סימסתי לו בשעה מוקדמת: תמשיכו במהלך. זה נכון שמיום שני בבוקר ועד אתמול בערב עוד מזג האוויר השתנה הרבה פעמים, אבל ברוך השם בסוף התייצב מזג האוויר, וינון לא ייכנס עכשיו רק לפגרה אלא תהיה לו עבודה כאן, ואני מקווה, בעזרת השם, שגם הכנסת תמלא את ימיה ונוכל ליהנות כולנו, גם אנחנו כסיעה וגם עם ישראל והציבור שלנו – יוכלו ליהנות מהכישרונות ומהניסיון והידע ומהמידות הטובות ומהערכים שאתה מביא.
אמרתי בישיבת סיעה למטה שינון גדל בבית מיוחד במינו, בית מיוחד במינו. לא כל אחד זוכה לכזה דבר. שמחה גדולה לי ובטח גם לדוד, כאבא, אבל גם כפעילים וכמייסדים של התנועה, מהפעילים הראשונים – זו שמחה גדולה לראות את הדור השני. ממש במו עיניך אתה רואה את הדור השני שגדל – כילדים קטנים הם קראו לעצמם ילדי המהפכה – לראות אותם היום, אומנם עם חליפות ועניבות, כבר ממוסדים יותר, אבל אתה רואה את הפירות המשובחים באמת של דור ערכי, גאה – לא בלשון השלילית אלא בלשון החיובית – מאמין בדרכו, מאמין בדרך, מסור לעבודה הציבורית ועוד תכונות. אבל התכונות הבולטות ביותר שהייתי רוצה לומר על ינון – שבאמת שמחתי מאוד שהוא עבד איתי בשנים האחרונות צמוד בלשכה. הכרתי אותו לפני זה, אבל בלשכה אתה רואה את האנשים יום-יום, שעות, שעות במצבים כאלה, בעליות ומורדות, לפעמים בשעת לחץ ולפעמים אתה מבקש תשובות מיידיות, בסיורים. ואז אתה רואה את התכונות האמיתיות של כל בן אדם ומה המחויבות שלו ומה המטען שהוא מביא. ראיתי שם – ואני ברוך השם שמח על זה – שבאמת ינון – הנאום שלו לא היה סתם נאום מליצי. "לא גבה לבי ולא רמו עיני ולא הלכתי בגדֹלות ובנפלאות ממני"; הצניעות שהוא קיבל מבית אבא, המסירות, סבר הפנים היפות, הענווה הטבעית המובנית, ממש מובנית, לא ענווה לשם הצגת ענווה אלא ענווה אמיתית. אני מאוד מקווה ומברך ברכת הדיוט וחבר שהתכונות הללו ימשיכו. בעזרת השם שנזכה באמת, כל חברינו לסיעה, אבא ואימא וכל המשפחה, לראות אותך מצליח ומביא את כל כישוריך לידי ביטוי ושאנחנו נהנה מזה, בעזרת השם.
אנחנו בתנועה, רק לפני שבועיים, בסיעה, קיבלנו כחבר כנסת את דני סידה, איש ההתיישבות שלנו, ועכשיו את ינון, אז כבר דני ותיק, ולפני זה את מלכיאלי, הצעיר שבחבורה, שכבר נהיה אחד מזקני השבט. אני שמח שחדש וישן, הוותיקים עם החדשים – משתלבים ביחד, תורמים מהניסיון אחד לשני, וברוך השם, מצד אחד יש את הדינמיות ואת ההתעוררות שמביאים החדשים ומצד שני הניסיון והחוכמה והוותק שיש לחברי הכנסת שלנו, אפשר לומר המנוסים והוותיקים במשכן הזה. כשאני מסתכל, חבר כנסת יצחק וקנין ויצחק כהן ומשולם נהרי ויעקב מרגי, יואב ככה – דור הביניים שלנו. אני רואה את השם הטוב, את הניסיון ואת ההערכה שיש להם במשכן הזה, ואת זה הם מקנים לחברי הכנסת שלנו ועושים את זה באהבה, בפרגון מוחלט, ובשמחה גדולה עוזרים להם לקבל את הידע וההכשרה הכי טובה.
אז היו ברוכים, וברוך הבא, ינון, ואשתך היקרה, שבעזרת השם תזכה גם היא ליהנות ויהיה לה חלק גדול – ויש לה חלק גדול במה שאתה עושה. לדוד ידידי ולאשתו, אמרתי שאנחנו לא נפרדים; אתה ממשיך להיות שר הדתות, ואנחנו נמשיך ליהנות מכל הכישורים ומכל הידע והניסיון שלך, ואנחנו מאחלים לך, בעזרת השם, הרבה בריאות ושמחה, ותראה נחת, בעזרת השם, ותמשיך בתפקידך עוד הרבה שנים בבריאות ובשמחה גדולה. תודה רבה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לשר הפנים ופיתוח הנגב והגליל, השר אריה דרעי. אנחנו ממשיכים בדיון.
הצעת חוק התקציב לשנת הכספים 2019, התשע"ח–2018;
הצעת חוק התוכנית הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנת התקציב 2019), התשע"ח–2018;
הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנת התקציב 2019), התשע"ח–2018
(קריאה שנייה וקריאה שלישית)
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אני מתכבד להזמין את חברת הכנסת פנינה תמנו-שטה לדיון בהסתייגויות, כמובן לחוק התקציב. לרשות חברת הכנסת תמנו שטה עד 15 דקות. בבקשה, גברתי. נא לשמור על שקט, בבקשה.
פנינה תמנו (יש עתיד):
תודה, אדוני היושב-ראש. חבריי חברי הכנסת וחברות הכנסת, תחילה אני רוצה לברך את ינון ולאחל לך, חבר הכנסת החדש, שתצליח בבית הזה ובשליחות הציבורית. ברשותך, אדוני היושב-ראש, אני רוצה לדבר על גזל כבשת הרש ומה שבתקציב. עיקרי התקציב שלפנינו לשנת 2019, עמ' 62 – תרשו לי לקרוא מהכתוב – מתייחס לשיעור העוני בקרב משפחות חד-הוריות: "שיעורי התעסוקה בקרב המשפחות החד-הוריות ככלל, גבוהים משיעורי התעסוקה באוכלוסייה. נכון לשנת 2011 שיעורים אלו עמדו על 80% בקרב החד-הוריות לעומת 61% בקרב הנשים הנשואות". אז אנחנו מבינים שנשים חד-הוריות – אחוזן בשוק התעסוקה וככוח עבודה יותר גבוה משח נשים בכלל. "שיעור העוני בקרב משפחות חד-הוריות גבוה משיעורן בכלל באוכלוסייה ועומד, נכון ל-2016, על 26%" – זה שיעור העוני – "לעומת 18% בכלל האוכלוסייה. מתוך אוכלוסיות המשפחות החד-הוריות יש קבוצה של כ-16,000" משפחות – 16,000 נשים, יש לדייק – "הזכאיות לקצבת מזונות מהמוסד לביטוח לאומי מתוקף חוק המזונות (הבטחת תשלום)", ושיעור התעסוקה בקרב הקבוצה הזו הוא הנמוך ביותר ומגיע ל-44% בלבד".
למה פתחתי את הדברים שלי ודיברתי על גזל כבשת הרש, כאשר בעצם אנחנו רואים שבעיקרי התקציב, אדוני היושב-ראש, מתייחסים לנתונים באופן מובהק, באותיות קידוש לבנה? אומרים לנו: 40% בלבד השתתפות בכוח העבודה; אימהות, 16,000 אימהות חד-הוריות שזכאיות למזונות והשיעור שלהן מאוד מאוד נמוך. המדינה בוודאי שאלה את עצמה מדוע שיעור התעסוקה שלהן נמוך, והמדינה גם יודעת את התשובות. ובכל זאת עולם כמנהגו נוהג. אני עוברת על עיקרי התקציב, ולמרות שכולם מסכימים שיש בעיה – יש בעיה אמיתית כאשר אנחנו לוקחים את תשלומי המזונות לילדים במשפחות של אימהות חד-הוריות ובוחרים לקצץ ולקזז רק בגלל שהן יוצאות לעבוד.
אז רק כדי לסבר את האוזן לאנשים שצופים בנו ולחברי הכנסת שנמצאים כאן, על פי חוק הבטחת הכנסה, אם את עובדת – עד 600 שקלים, 600 שקלים – לא יקזזו לך כלום. באמת תודה. מה אפשר לעשות עם 600 שקלים? אבל אם רצית לעבוד יותר שעות, יותר ימים, ואת עובדת ומרוויחה מ-600 שקלים ועד 3,000 שקלים, אז מקזזים לך כמעט רבע – רבע מכל שקל, למעלה מ-20 אגורות. ומגדילים לעשות: הרווחת מעל 3,000 שקלים – יקזזו לך 60% מדמי המזונות.
אם זה לא לגנוב מאותן נשים, שבעמל כפיהן ובקושי רב מתמודדות כמפרנסות יחידות, אני לא יודעת מה נחשב התעמרות בנשים שגם ככה קשה להן לקום בכל בוקר, להתנהל לבד עם הילדים, לצאת לעבודה ולרצות פשוט להביא אוכל הביתה. מה באמת חושבים בממשלה? מה הנשים האלה יעשו עם המזונות? מה יקנו בזה, ב.מ.וו.? בקושי את החוגים של הילדים הן מצליחות לממן.
ואני אומרת, זו קצת צביעות לדבר על תקציב חברתי אבל בסוף לא להסתכל על הנשים האלה, שבסך הכול רוצות שיעשו הפרדה ברורה, הפרדה נדרשת, הפרדה כל כך צודקת, בין המזונות שמגיעים לילדים כי בית המשפט פסק, כי זה מגיע להם – הרי אנחנו תמיד מדברים על טובת הילד, ואיך אנחנו רואים שכולם באים ואומרים: המבחן האמיתי הוא טובת הילד, כאשר רוצים להוציא ילדים מהבית, אבל הפלא ופלא, כשמדובר בתקציב, כשמדובר בכספים שהמדינה צריכה להוציא מכיסה, פתאום טובת הילד, הזכות הזאת, נעלמת.
על מה מדובר? אני לא תמימה. בסוף ברור שצריך גם לקחת בחשבון את העלויות. ברור שבסוף יש פה קופה ציבורית שצריך לנהל בצורה אחראית, אבל לא רק אחראית – צריך לנהל את הקופה הציבורית בצורה צודקת. ועל מה אנחנו מדברים? בסך הכול על 22 מיליון שקלים כדי לתקן את העוול הנבזי הזה. שוב אני אומרת: זו פשוט גנבת כבשת הרש.
ורק אתמול, רק אתמול הממשלה כמעט יצאה לבחירות שהיו עולות לנו מיליארדים. היו כאלה שלא מצמצו ועשו הכול כדי לצאת לבחירות. ואני שואלת: מה מול 22 מיליון שקלים? נאה דורש נאה מקיים. רוצים להגדיל את שיעור המשתתפים בתעסוקה – תדאגו לא להתעמר בנשים שרוצות ללכת לעבוד. תפסיקו לקזז להן את הכספים של המזונות. תיתנו לילדים האלה לגדול בשקט.
ואם היינו עכשיו עושים משאל עם ושואלים את הציבור אם הציבור היה מוכן לבוא ולחתום שהוא מוכן שמהקופה הציבורית ייתנו את ה-22 מיליון שקלים האלה, אני מבטיחה לכם שרוב הציבור היה מכריע בעד – בעד תיקון העוול הזה. ולצערי, שוב התעלמו מקואליציית ארגונים חשובה, שצריך לומר להם מילת תודה – מרכז רקמן, רוח נשית ועוד – שבמשך תקופה ארוכה פונים לממשלה, לשרת המשפטים, לשר הרווחה, לחברי הכנסת שנמצאים בבית הזה, מתריעים ואומרים – הם הקול של הנשים האלה, שלא נשמע, כי אין להן בכלל זמן, אין להן לובי בשביל להגיע לכנסת הזאת, ובסך הכול הן רוצות לצאת לעבודה. באמת, הקואליציה הזאת עשתה עבודה כל כך טובה – הם מסבירים לנו. זה לא לבוא ולעשות טובה, לתת את ה-22 מיליון שקלים. אנחנו גם חוסכים למדינה כסף. אנחנו חוסכים כי בסוף, הנשים האלה – לאן אנחנו דוחפים אותן? לעבוד בעבודה שמגלגלת כסף – אני לא אוהבת להגיד שחור; כסף לבן, אבל בסוף זה הולך לשוק השחור. ואנחנו הופכים את המדינה הזאת למקום שמשתלם בו להיות רמאי, משתלם להיות מי שמסתיר את הנתונים. ואיך בכלל אפשר לבוא אליהן בטענות?
ואני מסתכלת, אני באמת אומרת: הילדים האלה – אנחנו שוב מדברים על טובת הילד. הגיע הזמן להפריד הפרדה ברורה וחד-משמעית. זה לא עולה לנו הרבה כסף, ותאמינו לי, הם יכבדו את התקציב. שאף אחד לא יסתכל על זה איזה סעיף קטן. לא. מדובר פה באלפי אנשים שצריך לעשות להם תיקון עוול, ואני הייתי מצפה שבזמן שמתרברבים על תקציב חברתי גם ידעו לומר את האמת, וכמו שאמרתי – נאה דורש נאה מקיים.
ומעניין לעניין, אבל בהרבה מובנים באותו עניין – שוב, לראות איך המדינה, שרוצה לקדם תעסוקה, לעודד שילובן של אימהות בשוק העבודה, עושה את ההפך המוחלט: אני רוצה להתייחס לרגע גם לעיקרי התקציב הזה שבו לא שינו שום דבר בכל מה שקשור לתמיכות במעונות לגילי אפס עד שלוש. יש לנו שנתון של 400,000–500,000 ילדים שזקוקים לסבסוד במעונות, ומתוכם רק 100,000 ילדים מקבלים את הסבסוד. ואני דווקא לא רוצה להאיר בזרקור עליהם; אני רוצה להאיר בזרקור על נשים שלא משתתפות בשוק התעסוקה – שיכולות להיות חד-הוריות וגם כאלה שלא – ואחרי תקופת זמן רוצות לצאת ולעבוד. אז בגלל שבאמת המצב הכלכלי לא טוב, הן באות ומבקשות מהמעונות שעובדים עם המדינה, מבקשות הנחה. הן רוצות להכניס את הילדים הקטנים, הפעוטות, לגן הילדים, למעון, מבקשות את ההנחה, ומה מבקשים מהן? מבקשים מהן תלוש שכר. הגיוני. אבל מצד שני, האמת, ממש לא הגיוני. אם אותה אישה ישבה בבית שנתיים, לדוגמה, והיא מגיעה למעון והיא מבקשת לצאת לעבוד, היא אומרת: אני לא יכולה לצאת לעבוד, בגלל שהילד שלי נמצא איתי בבית. אם תכניסו לי את הילד למעון, אני אוכל להביא לכם רטרואקטיבית, אחרי שאני אתחיל לעבוד, להתארגן, את תלוש המשכורת. זה עושה שכל. זה עושה שכל שאם יש אישה שלא הייתה במעגל העבודה הרבה מאוד זמן, והיא תרצה לצאת לעבוד, ובעלה משתכר מתחת לממוצע, ברור מאליו שהיינו צריכים לסייע לה ולומר לה: את תקבלי הנחה; את תקבלי הנחה ולאחר מכן – אחרי חודש, חודשיים, שלושה – אנחנו נותנים לך את טווח הזמנים הזה כדי שתוכיחי שאת אכן רוצה וממשיכה לעבוד כדי שהמדינה תוכל להמשיך לסייע לך בהנחה.
אבל לא. טורקים לה את הדלת בפרצוף. ואני אומרת: זו צביעות. או שזו צביעות או שזו אטימות או שזה רוע לב, אבל אין דרך אחרת להגדיר את זה, כי מי שישב ויגיד לי: תשמעי, לא צריך לתת לנשים האלה – אז אני, כאזרחית שומרת חוק, אומר: למה לי לשלם מיסים? אני משלמת מיסים כי אני רוצה לעזור לאנשים האלה, ויש הרבה מאוד ישראלים טובים שמשלמים מיסים ויודעים שזה הולך לקופה הציבורית, וברוך השם אנחנו צריכים להגיד תודה שאנחנו, מצבנו בסדר, ורוצים שהכסף ילך למקומות האלה בדיוק. והכול רק עניין של שכל ישר והסתכלות על האנשים האלה, ולהסתכל באמת באמת מה הציבור צריך.
ואם כבר אנחנו מדברים על מה הציבור צריך, עצוב מאוד שבתקציב הנוכחי שוב פעם – ודיברו על זה – דחו את חוק יום לימודים ארוך בפעם השמינית. אז נכון, יש כאלה שיגידו – ואמרו חברי כנסת בבית הזה: מי בכלל רוצה את חוק יום לימודים ארוך? למה לשים את הילדים במסגרות עד השעה 17:00? גם אני לפעמים דוגלת – גם לי היו רגעים בחיים שאמרתי שהילד שלי לא יישאר אחרי 16:00 בשום מסגרת. אבל אני חייבת לומר לכם, בואו נודה על האמת: כשאנחנו מדברים על הפריון הנמוך לשעת עבודה של עובד במדינת ישראל, ואנחנו רואים שאנחנו ממשיכים להיות בנתונים, בהשוואה למדינות ה-OECD – מדדים מאחור, מה שנקרא, אז אנחנו מבינים שזה לא קשור רק לעובדים לא מיומנים. נוח לנו לבוא ולהגיד: עובדים לא מיומנים נכנסו למעגל התעסוקה, החרדים והערבים, הם לא מיומנים, וזה מוריד את הפריון. נוח להיות שם. האמת היא שבמקום שבו המדינה שלנו נמצאת, שאנחנו בסוג של עבדות מודרנית, יש לנו כל כך הרבה עובדים תשושים, מותשים, שעובדים מצאת החמה עד צאת הנשמה, ומישהו מסתכל עליהם? אז ברור שהם צריכים בסופו של דבר יום לימודים ארוך. למה? כי אנחנו לא נדרשים לסוגיה החשובה הזאת, מה קורה במדינת ישראל 2018 בשוק התעסוקה. למה זוגות צעירים לא יכולים לחזור הביתה כשיש עדיין אור יום? למה הם צריכים לחזור לילדים שלהם רק כדי להשכיב אותם לישון? למה בסוף הם מרוויחים לא כל כך הרבה בהשוואה למדינות מפותחות אחרות בעולם, ובסוף יוקר המחיה נשאר כמו שהוא, ובקושי הם מצליחים לקנות דירה?
אז לפחות אדם – כשמדברים על אושר, זה לא בהכרח תלוי בעושר. אדם רוצה לפחות דבר אחד בסיסי: שתהיה לו משמעות בחיים. עבודה היא משמעות, אבל עבודה לבדה היא לא משמעות. מעבר לעבודה צריך גם יכולת לחיות ולראות את המשפחה. אז כשאנחנו מדברים על פריון בעבודה, וכשאנחנו מדברים על יום לימודים ארוך שנדחה פעם נוספת, פעם שמינית, אני מסתכלת במהות – יש פה אי-הסתכלות על המכלול. אבל אי-הסתכלות רצינית – – –
היו"ר יצחק וקנין:
תודה.
פנינה תמנו (יש עתיד):
תכף אני מסיימת. ואני רק אומר ששוב, לפני שאנחנו מתבשמים בתקציב חברתי, אני מקווה שבתקציב הבא כבר נהיה אחרי הנקודות החשובות האלה שהעליתי, ושנצליח להסתכל על האוכלוסיות שגם ככה קשה להן. תודה רבה.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה לחברת הכנסת פנינה תמנו-שטה.
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת
היו"ר יצחק וקנין:
הודעה למזכירת הכנסת.
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:
תודה. ברשות יושב-ראש הישיבה, הינני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת –
לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק בתי המשפט (תיקון מס' 94), התשע"ח–2018, שהחזירה ועדת החוקה, חוק ומשפט.
לקריאה ראשונה, מטעם הכנסת: הצעת חוק יום ציון לאומי לתרומתה ופועלה של העדה הדרוזית, התשע"ח–2018, של חבר הכנסת חמד עמאר וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק פנייה לגופים ציבוריים באמצעי קשר דיגיטליים, התשע"ח–2018, של חבר הכנסת דוד ביטן וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק המכינות הקדם-צבאיות (תיקון) (הכרה באנשים עם מוגבלות כחניכי מכינות), התשע"ח–2018, של חבר הכנסת עמר בר-לב וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק לחלוקת חיסכון פנסיוני בין בני זוג שנפרדו (תיקון מס' 3) (הארכת התקופה להגשת בקשה לרישום פסק דין שניתן לפני יום התחילה), התשע"ח–2018, של חברי הכנסת מרב מיכאלי, מיכל רוזין ואלי אלאלוף.
לדיון מוקדם – החל בהצעת חוק פ/5242/20 וכלה בהצעת חוק פ/5323/20: הצעת חוק העונשין (תיקון – זכויות נפגע עבירה לפרסום שמו וזהותו), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת עליזה לביא, שלי יחימוביץ, יחיאל חיליק בר, קארין אלהרר, מירב בן ארי, יפעת שאשא ביטון, יעל כהן-פארן ויעל גרמן; הצעת חוק-יסוד: הממשלה (תיקון – הגבלת כהונת ראש הממשלה לשתי תקופות כהונה רצופות), מאת חברת הכנסת מרב מיכאלי; הצעת חוק זכויות נפגעי עבירה (תיקון – החלת זכויות בדין האזרחי), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת מרב מיכאלי ושולי מועלם-רפאלי; הצעת חוק הלוואות למיגון דירות באזורי קו העימות, התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת חיים ילין, יחיאל חיליק בר, דן סידה, פנינה תמנו, אלעזר שטרן, איל בן ראובן ועמר בר-לב; הצעת חוק יסודות התקציב (תיקון – תמיכת משרדי ממשלה במוסדות ציבור), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת בצלאל סמוטריץ ומשה גפני; הצעת חוק סבסוד מוצרים ללא גלוטן, התשע"ח–2018, מאת חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס; הצעת חוק לתיקון פקודת מיסי העירייה ומיסי הממשלה (פטורין) (סמכות הרשות המקומית לפטור מארנונה למוסד מתנדב לשירות הציבור), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת מיכאל מלכיאלי, דן סידה, מנחם אליעזר מוזס, ישראל אייכלר, יעקב אשר, יעקב מרגי, יצחק וקנין, אורי מקלב, דב חנין, אכרם חסון, סעיד אלחרומי, יהודה גליק, עבד אל חכים חאג' יחיא ועאידה תומא סלימאן; הצעת חוק לפיקוח על איכות המזון ולתזונה נכונה בצהרונים (תיקון – חובת סימון תאריך ושעת הכנת מזון על גבי אריזות מזון), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת קארין אלהרר, רחל עזריה, יעקב מרגי ויפעת שאשא ביטון; הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (צמצום הטבות מס לתושב חוזר ותיק), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת מוסי רז, מיכל רוזין, זוהיר בהלול, תמר זנדברג ועיסאווי פריג'; הצעת חוק שירות ביטחון (תיקון – אופן הגשת ההצהרה לקבלת פטור מטעמי דת), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת עמר בר-לב, נחמן שי, איתן ברושי, עפר שלח, אלעזר שטרן, איל בן ראובן וענת ברקו; הצעת חוק לתיקון פקודת הסמים המסוכנים (שימוש בקנבוס שחולט לצרכים רפואיים), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת יואב קיש, אברהם נגוסה, נורית קורן, טלי פלוסקוב, יהודה גליק, שרן השכל, יחיאל חיליק בר, עמר בר-לב, איילת נחמיאס ורבין, לאה פדידה, מיקי לוי, בצלאל סמוטריץ ויצחק וקנין; הצעת חוק לביטול ההפליה ברכישת מקרקעין ביהודה והשומרון (ביטול החוק הירדני), התשע"ח–2018, מאת חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – עבודה בענפי אנרגיה סולרית כעבודה מועדפת), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת יעל כהן-פארן, איל בן ראובן, יוסי יונה, יעל גרמן ומרב מיכאלי; הצעת חוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה (תיקון – הסדרת תחבורה ציבורית), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת מרב מיכאלי, מיכל בירן ונחמן שי; הצעת חוק עבודת נשים (תיקון – הזכות להיעדר מהעבודה בשל צורך רפואי בתקופת ההיריון ללא ניכוי מהשכר), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת יוסי יונה, קסניה סבטלובה ויעל כהן-פארן; הצעת חוק ארוחה חמה בחופשה, התשע"ח–2018, מאת חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין; הצעת חוק-יסוד: הכנסת (תיקון – הגבלת זכות השתיקה), מאת חברי הכנסת מוסי רז, יוסי יונה, מיכל רוזין, עיסאווי פריג', יעל גרמן ותמר זנדברג; הצעת חוק בתי המשפט (תיקון – תקופת צינון למינוי שופטי בתי המשפט השלום והמחוזי) התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת קארין אלהרר ובצלאל סמוטריץ; הצעת חוק בתי המשפט (תיקון – שקיפות למניעת ניגוד עניינים), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת נורית קורן, טלי פלוסקוב ואברהם נגוסה; הצעת חוק הממשלה (תיקון – ועדת שרים לענייני ביטחון לאומי), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת עפר שלח ומאיר כהן; הצעת חוק בתי המשפט (תיקון – כשירותם של שופטי בית משפט שלום), התשע"ח–2018, מאת חברת הכנסת נורית קורן; הצעת חוק שמירת חפציו של נפגע תאונה, התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת יצחק וקנין, איציק שמולי, אכרם חסון, נחמן שי, יעקב אשר, יצחק הרצוג, מרב מיכאלי, חמד עמאר, מירב בן ארי, ענת ברקו, לאה פדידה, מאיר כהן, ג'מאל זחאלקה, איימן עודה, עמר בר-לב, מיכאל מלכיאלי, אורי מקלב ויחיאל חיליק בר; הצעת חוק לתיקון פקודת העיריות (תמיכה במוסד ציבורי מוכר), התשע"ח–2018, מאת חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ; הצעת חוק הגבלת הפרסומת והשיווק של מוצרי טבק (תיקון – דור ללא עישון), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת תמר זנדברג, מיקי רוזנטל ויהודה גליק; הצעת חוק תהליך קבלת החלטות בעניין הסכמי סחר בין-לאומיים, התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת תמר זנדברג, יוסי יונה, דב חנין, מוסי רז, זוהיר בהלול ומרב מיכאלי; הצעת חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל) (תיקון – הוצאות ישירות בשל ביצוע עסקאות בנכסי קופת גמל), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת מיכל בירן ועמר בר-לב; הצעת חוק חינוך חינם לילדים חולים (תיקון – הקמת מסגרות ייעודיות לילדים המטופלים בטיפול ממושך), התשע"ח–2018, מאת חבר הכנסת איציק שמולי; הצעת חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה) (תיקון – איסור הארכת החוק באמצעות צו ושינוי קריטריונים), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת מרב מיכאלי, עמר בר-לב ונחמן שי; הצעת חוק לביטול ההפליה ברכישת מקרקעין ביהודה והשומרון (זכות לרכוש מקרקעין), התשע"ח–2018, מאת חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ; הצעת חוק האזרחים הוותיקים (תיקון – פטור מתשלום בתחבורה ציבורית), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת מוסי רז, עיסאווי פריג', תמר זנדברג, יעל כהן-פארן, מיקי רוזנטל, יחיאל חיליק בר, טלי פלוסקוב, מרב מיכאלי ודב חנין; הצעת חוק לקידום מתחרים ולהגברת יעילות במתן רישיונות והיתרים בענף הפיננסים, התשע"ח–2018, מאת חבר הכנסת יואב קיש; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – שמירה חקלאית כעבודה מועדפת), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת חיים ילין, עודד פורר, יחיאל חיליק בר, דן סידה, אמיר אוחנה, קארין אלהרר, אלעזר שטרן, איל בן ראובן, עמר בר-לב ובצלאל סמוטריץ; הצעת חוק היקף משרתה של עובדת הוראה לעניין קבלה למעון יום והשתתפות בעלות שכר לימוד במעון יום, התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת מירב בן ארי, אלי אלאלוף, יעקב מרגי, רועי פולקמן, יפעת שאשא ביטון ונורית קורן; הצעת חוק יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל (תיקון – שחרור חיילים לטקס יום הזיכרון), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת סאלח סעד, לאה פדידה, מיקי לוי, איל בן ראובן, יעל כהן-פארן, איתן ברושי, עמיר פרץ ונחמן שי; הצעת חוק אבטחה במוסדות חינוך, התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת מסעוד גנאים, טלב אבו עראר, ג'מעה אזברגה, יוסף ג'בארין, סעיד אלחרומי, עבד אל חכים חאג' יחיא, איימן עודה, מוסי רז וחנין זועבי; הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון – חובת טיפול במבני פל-קל וחיזוקם), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת שולי מועלם-רפאלי, תמר זנדברג, מיכאל מלכיאלי ויעל כהן-פארן; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – דמי אבטלה למשתתפים בהכשרה מקצועית), התשע"ח–2018, מאת חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – חובת נוכחות מתורגמן בדיוני ועדה רפואית), התשע"ח–2018, מאת חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין; הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון – חובת יידוע על הזמנה למשפט באמצעות מסרון), התשע"ח–2018, מאת חברת הכנסת עליזה לביא; הצעת חוק זכאות לאבחון לקויות למידה לילדים ממשפחות מעוטות יכולת, התשע"ח–2018, מאת חבר הכנסת מסעוד גנאים; הצעת חוק יישום ההסכם בדבר רצועת עזה ואזור יריחו (הסדרים כלכליים והוראות שונות) (תיקוני חקיקה) (תיקון – חובת קיזוז סכומים), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת אמיר אוחנה, מיכאל מלכיאלי, שולי מועלם-רפאלי, טלי פלוסקוב, נורית קורן, יואב קיש ודוד אמסלם; הצעת חוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות (תיקון – הסדרת מקצוע הרנטגנאות והדימות), התשע"ח–2018, מאת חברת הכנסת נורית קורן; הצעת חוק שירות המדינה (משמעת) (תיקון – עבירת הקלטה בסתר), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת בצלאל סמוטריץ ודוד אמסלם; הצעת חוק-יסוד: הממשלה (תיקון – התפטרות ראש הממשלה או שר עקב הגשת כתב אישום), מאת חברי הכנסת יואל חסון, איילת נחמיאס ורבין, איל בן ראובן, יעל כהן-פארן, סאלח סעד, לאה פדידה, מיקי לוי, אלעזר שטרן, רויטל סויד, איתן כבל, מיקי רוזנטל, מרב מיכאלי, מיכל בירן, עליזה לביא, תמר זנדברג, מוסי רז, עיסאווי פריג', עמר בר-לב, איציק שמולי, ג'מאל זחאלקה, מאיר כהן, איימן עודה, יוסף ג'בארין, ג'מעה אזברגה, דב חנין וציפי לבני; הצעת חוק להרחבת הייצוג ההולם של בני האוכלוסייה החרדית ברשויות ובתאגידים ציבוריים (תיקוני חקיקה), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת משה גפני, אורי מקלב, יעקב אשר, ישראל אייכלר ויצחק וקנין; הצעת חוק העונשין (תיקון – הגנה עצמית בנסיבות של אלימות במשפחה), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת מיכל רוזין, נורית קורן, מרב מיכאלי, טלי פלוסקוב וענת ברקו; הצעת חוק איסור פרסום ושיווק של הלוואות (תיקוני חקיקה), התשע"ח–2018, מאת חברת הכנסת נורית קורן; הצעת חוק שירותי הדת היהודיים (תיקון – פרסום מחירון לרכישת קבר), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת עליזה לביא, דב חנין, נחמן שי, איתן ברושי, מרב מיכאלי, מירב בן ארי, יפעת שאשא ביטון, יואל רזבוזוב, יעל גרמן ויהודה גליק; הצעת חוק איסור הונאה בכשרות (תיקון – שקיפות), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת רחל עזריה, שולי מועלם-רפאלי, טלי פלוסקוב, עודד פורר, יעל כהן-פארן, איתן כבל, מיקי לוי ויהודה גליק; הצעת חוק הפעלת תחבורה ציבורית מצומצמת ביום המנוחה השבועי, התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת יעל גרמן, יואל רזבוזוב וקארין אלהרר; הצעת חוק רשות מקרקעי ישראל (תיקון – שימוש בקרקע חקלאית לייצור אנרגיה מתחדשת ביישובי עדיפות לאומית), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת איתן ברושי, עודד פורר, חמד עמאר, אכרם חסון, מוסי רז, איל בן ראובן, מרדכי יוגב, בצלאל סמוטריץ, יעקב מרגי, טלי פלוסקוב, עליזה לביא, יואל חסון, לאה פדידה, מיכאל מלכיאלי, איילת נחמיאס ורבין, עמר בר-לב, סאלח סעד, נחמן שי, משה גפני, אמיר אוחנה, רועי פולקמן, מירב בן ארי, עיסאווי פריג', יחיאל חיליק בר, שרן השכל ודב חנין; הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון – מועד חיוב היטל השבחה באישור תוכנית כוללנית), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת מיכאל מלכיאלי, יואב בן צור, רועי פולקמן וישראל אייכלר; הצעת חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים וסמכות בין-לאומית) (תיקון – גירושים אזרחיים לבני זוג בני אותו מגדר), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת מיכל בירן, מרב מיכאלי, עמר בר-לב, יוסי יונה, קסניה סבטלובה, איילת נחמיאס ורבין, לאה פדידה, יעל כהן-פארן, נחמן שי, יחיאל חיליק בר, יואל חסון, איתן כבל, יצחק הרצוג, מיקי רוזנטל, סתיו שפיר, ציפי לבני ורויטל סויד; הצעת חוק לתיקון פקודת הרוקחים (התאמות ייבוא וייצוא תמרוקים), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת אלי אלאלוף, מירב בן ארי ושרן השכל; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – עידוד עבודה מועדפת בענף הבנייה), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת איל בן ראובן, יעל כהן-פארן, סאלח סעד, זוהיר בהלול, מיכל בירן, איילת נחמיאס ורבין, נחמן שי ויוסי יונה; הצעת חוק הגבלת פרסומים (גופים ציבוריים) (תיקון – הגבלה על פרסום שאינו לתועלת הציבור), התשע"ח–2018, מאת חברת הכנסת מיכל רוזין; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – הוראות לעניין עקרת בית), התשע"ח–2018, מאת חברת הכנסת מרב מיכאלי; הצעת חוק אנשי צבא דרום לבנון ומשפחותיהם (תיקון – מענק לדיור בר-השגה), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת איל בן ראובן, אכרם חסון, אלי אלאלוף, עמר בר-לב ויפעת שאשא ביטון; הצעת חוק הבטחת פיצויים לתושבי מתחם פארק חורשות (אבו כביר), התשע"ח–2018, מאת חברת הכנסת נורית קורן; הצעת חוק הבטחת פיצויים לתושבי מתחם פארק חורשות (אבו כביר), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת דב חנין, אילן גילאון, יהודה גליק, אורלי לוי אבקסיס, יוסי יונה, מרב מיכאלי, מוסי רז, אכרם חסון, יעל כהן-פארן, עמיר פרץ, איילת נחמיאס ורבין ולאה פדידה; הצעת חוק משק הגז הטבעי (תיקון – ביטול רישיון חלוקה), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת יעל כהן-פארן, שלי יחימוביץ, יוסי יונה ומרב מיכאלי; הצעת חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (תיקון – שינוי חזקת הגיל הרך), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת יואב קיש, יפעת שאשא ביטון, בצלאל סמוטריץ וטלי פלוסקוב; הצעת חוק איסור שימוש בחקירה של מי שנפגע מינית, בממצאי טיפול נפשי וביומנים אישיים (תיקוני חקיקה), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת מרב מיכאלי, שולי מועלם-רפאלי, יוליה מלינובסקי, יעל גרמן, תמר זנדברג, עליזה לביא, עאידה תומא סלימאן, חנין זועבי, מיכל בירן, יעל כהן-פארן, קארין אלהרר ומיכל רוזין; הצעת חוק ביטול עונש המוות (תיקוני חקיקה), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת מיכל רוזין, עיסאווי פריג', תמר זנדברג, מוסי רז ואילן גילאון; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – הגדלת גמלת סיעוד במקום מימון מוסד סיעודי), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת איציק שמולי, קארין אלהרר, עמר בר-לב, מרב מיכאלי, דב חנין, נחמן שי ועליזה לביא; הצעת חוק שיקום שכונות דרום תל אביב ותמריצים לפיזור גיאוגרפי של מסתננים (הוראת שעה), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת מרב מיכאלי, איציק שמולי, מיקי רוזנטל, איתן כבל, עמר בר-לב, יחיאל חיליק בר, סתיו שפיר, איתן ברושי, נחמן שי, יעל כהן-פארן, מיכל בירן, יוסי יונה, עמיר פרץ, זוהיר בהלול, לאה פדידה, איילת נחמיאס ורבין, סאלח סעד, רויטל סויד, שלי יחימוביץ, יצחק הרצוג, ציפי לבני, קסניה סבטלובה, איל בן ראובן ויואל חסון; הצעת חוק לתיקון פקודת מיסי העירייה ומיסי הממשלה (פטורין) (פטור מארנונה לבתי חיילים), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת איציק שמולי ואכרם חסון; הצעת חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל) (תיקון – איסור משיכה של רכיב פיצויי הפיטורין בגמל על ידי המעביד), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת עמר בר-לב, דב חנין, ג'מעה אזברגה, יעקב מרגי, איציק שמולי, רועי פולקמן, משה גפני, אורי מקלב, יואב בן צור, אכרם חסון, מנחם אליעזר מוזס, יהודה גליק, ואאל יונס, סעיד אלחרומי, מיקי רוזנטל, שלי יחימוביץ, תמר זנדברג, מיכל רוזין, מוסי רז, איתן כבל, מרב מיכאלי ונחמן שי; הצעת חוק זכויות הסטודנט (תיקון – זכאות סטודנט לתואר שני להיבחן בשני מועדים), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת יעל גרמן, שלי יחימוביץ, סתיו שפיר, איציק שמולי, עמר בר-לב, יחיאל חיליק בר, מרב מיכאלי, יואל רזבוזוב, עיסאווי פריג', אלעזר שטרן, מיקי לוי, פנינה תמנו, לאה פדידה, יעל כהן-פארן, מיקי רוזנטל, חיים ילין, דב חנין, יוליה מלינובסקי, עודד פורר, יעקב אשר, רועי פולקמן, מוסי רז, איילת נחמיאס ורבין, מירב בן ארי ויואל חסון; הצעת חוק זכויות נפגעי עבירה (תיקון – תחולה בבתי משפט צבאיים), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת אמיר אוחנה, רועי פולקמן, מירב בן ארי, יואב בן צור, יואב קיש, יעקב אשר, אורלי לוי אבקסיס, דוד אמסלם, אבי דיכטר, איתן ברושי ושרן השכל; הצעת חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח) (תיקון – שימוש במידע ושמירת סודיות רפואית), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת עמר בר-לב, שלי יחימוביץ, איציק שמולי, רועי פולקמן, אורי מקלב, יואב בן צור, אכרם חסון, מנחם אליעזר מוזס, יהודה גליק, ואאל יונס, סעיד אלחרומי, דב חנין, מיקי רוזנטל, יעל גרמן, חיים ילין, תמר זנדברג, מיכל רוזין, מוסי רז, איתן כבל, מרב מיכאלי ונחמן שי; הצעת חוק איסור קבלת תגמול מגופים העוסקים בתחום הבריאות, התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת לאה פדידה, איתן ברושי, יעל כהן-פארן, יוסי יונה, איציק שמולי, יחיאל חיליק בר, מוסי רז, דב חנין, סעיד אלחרומי, סאלח סעד, מיקי לוי ומרדכי יוגב; הצעת חוק ההתגוננות האזרחית (תיקון – נעילת מקלטים ציבוריים בשליטה מרכזית), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת יעל כהן-פארן, איל בן ראובן, יוסי יונה ומרב מיכאלי; הצעת חוק הטיס (תיקון – רישום טיסנים), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת נחמן שי, איתן ברושי, איתן כבל, איילת נחמיאס ורבין, יוסי יונה, סאלח סעד, מיכל בירן, רויטל סויד, קסניה סבטלובה, איציק שמולי, עמר בר-לב, איל בן ראובן, מוסי רז, פנינה תמנו, יחיאל חיליק בר, עיסאווי פריג', אחמד טיבי, דב חנין, אורלי לוי אבקסיס, ואאל יונס, רוברט אילטוב, יעקב מרגי, מיכאל מלכיאלי, מנחם אליעזר מוזס, טלי פלוסקוב, עליזה לביא, מרב מיכאלי, איימן עודה, ישראל אייכלר, דוד ביטן, יעקב אשר, סעיד אלחרומי, נאוה בוקר, רחל עזריה, אכרם חסון, מיקי רוזנטל ויהודה גליק; הצעת חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) (תיקון – המונח יתום), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת שולי מועלם-רפאלי, דוד אמסלם, יואב בן צור, דן סידה, יהודה גליק, מכלוף מיקי זוהר, אורן אסף חזן, יוסי יונה, יעקב מרגי, יחיאל חיליק בר, יואל חסון, אברהם נגוסה, איילת נחמיאס ורבין, איתן כבל, אלי אלאלוף, סאלח סעד, יצחק הרצוג, מיכל בירן, עודד פורר, דוד ביטן, מירב בן ארי, טלי פלוסקוב, נורית קורן, יצחק וקנין, אורלי לוי אבקסיס, מאיר כהן, מרב מיכאלי, נחמן שי, פנינה תמנו, לאה פדידה, מרדכי יוגב, איציק שמולי, רועי פולקמן, מיכאל מלכיאלי, עליזה לביא, אמיר אוחנה, רויטל סויד, קארין אלהרר, אכרם חסון ואבי דיכטר; הצעת חוק התאמת אופן ההעסקה של מטפלות במשפחתונים המפוקחים על ידי האגף למעונות יום ומשפחתונים במשרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים, התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת משה גפני, אורי מקלב, יעקב אשר, עאידה תומא סלימאן, דב חנין, עבד אל חכים חאג' יחיא, מירב בן ארי, מיכאל מלכיאלי, טלי פלוסקוב, נורית קורן, רחל עזריה, אילן גילאון, עיסאווי פריג', מסעוד גנאים, יוסף ג'בארין, מיכל בירן, איימן עודה, יהודה גליק, יוליה מלינובסקי, בצלאל סמוטריץ, מנחם אליעזר מוזס, יעקב מרגי, אלי אלאלוף, איתן כבל, מכלוף מיקי זוהר, יצחק וקנין, מוסי רז, מיקי לוי, מיקי רוזנטל, אברהם נגוסה, איילת נחמיאס ורבין וקסניה סבטלובה; הצעת חוק שמירת הסביבה החופית (בחינה ועדכון של תוכניות) (הוראת שעה), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת דב חנין, רחל עזריה, יעל כהן-פארן, משה גפני, נורית קורן, יהודה גליק, איתן כבל, תמר זנדברג, קארין אלהרר, יעל גרמן, שלי יחימוביץ, מאיר כהן, סתיו שפיר, יואל חסון, אכרם חסון, מיקי רוזנטל, מיכל רוזין, יפעת שאשא ביטון, רויטל סויד, מיקי לוי, עליזה לביא, קסניה סבטלובה, מוסי רז, מרב מיכאלי, מסעוד גנאים, עיסאווי פריג', יוסף ג'בארין, איציק שמולי, מיכל בירן, חיים ילין, ציפי לבני, יחיאל חיליק בר, אילן גילאון, זוהיר בהלול, ג'מאל זחאלקה, עבד אל חכים חאג' יחיא, יוסי יונה, לאה פדידה, חנין זועבי, עמר בר-לב, איל בן ראובן, איילת נחמיאס ורבין, נחמן שי, עמיר פרץ ועאידה תומא סלימאן; הצעת חוק התפזרות הכנסת העשרים, התשע"ח–2018, מאת חבר הכנסת איציק שמולי; הצעת חוק התפזרות הכנסת העשרים, התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת יצחק הרצוג, ציפי לבני, שלי יחימוביץ, סתיו שפיר, איתן ברושי, מיכל בירן, מיקי רוזנטל, עמיר פרץ, קסניה סבטלובה, איילת נחמיאס ורבין, יוסי יונה, איל בן ראובן, יעל כהן-פארן, סאלח סעד, לאה פדידה, יואל חסון, מרב מיכאלי, רויטל סויד, עמר בר-לב, יחיאל חיליק בר, איתן כבל, נחמן שי ואיציק שמולי; הצעת חוק התפזרות הכנסת העשרים, התשע"ח–2018, מאת חברת הכנסת סתיו שפיר; הצעת חוק התפזרות הכנסת העשרים, התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת תמר זנדברג, אילן גילאון, עיסאווי פריג', מיכל רוזין ומוסי רז; הצעת חוק התפזרות הכנסת העשרים, התשע"ח–2018, מאת חבר הכנסת אחמד טיבי.
החלטות ועדת הכספים בדבר צו הבלו על דלק (הטלת בלו) (תיקון מס' 2 והוראת שעה מס' 3), התשע"ח–2018; צו תעריף המכס והפטורים ומס קנייה על טובין (תיקון מס' 10 והוראת שעה מס' 14), התשע"ח–2018.
מסקנות הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי בעקבות דיון מהיר בהצעתה של חברת הכנסת קסניה סבטלובה בנושא: אפלייתן של נשים לסביות באפשרות להורות לילד משותף. תודה רבה.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה למזכירת הכנסת.
הצעת חוק התקציב לשנת הכספים 2019, התשע"ח–2018;
הצעת חוק התוכנית הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנת התקציב 2019), התשע"ח–2018;
הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנת התקציב 2019), התשע"ח–2018
(קריאה שנייה וקריאה שלישית)
היו"ר יצחק וקנין:
תעלה חברת הכנסת רויטל סויד, ואחריה – חברת הכנסת שלי יחימוביץ.
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
מתי יוסי?
היו"ר יצחק וקנין:
יוסי יונה אחרייך. 15 דקות לרשותך, סגנית יושב-ראש הכנסת, חברת הכנסת רויטל סויד.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
אדוני היושב-ראש, חבריי השרים, חבריי חברי הכנסת, אני רוצה רגע להחזיר את כולנו כמעט 24 שעות אחורה, למופע הזחיחות והיהירות שהיינו עדים לו אתמול מראש הממשלה כאן, על הבמה, מעל דוכן הנאומים; מופע שלעג לאופוזיציה, זלזל באינטליגנציה של הציבור ובעצם, אם אני אסתכל על מה שהיה פה, אני רוצה לומר דבר אחד: אולי הבחירות נעצרו והן לא יהיו ביוני, אבל ברור מאוד – הן נדחו בלבד, ונדחו בכמה חודשים, כי אם אנחנו מסתכלים יש שעון חול, ושעון החול הזה הוא שעון החול שנמצא אצל היועץ המשפטי לממשלה, ושעון החול הזה הולך ואוזל. אבל עד אז, מה שאנחנו עוד נעבור הוא הרס וחורבן של כל מה שאנחנו גדלנו עליו, שהמדינה נשענת עליו, הרס של שלטון החוק והדמוקרטיה.
מה קרה דווקא בקדנציה הזאת, דווקא בשנים האלה, שהביא לכך שפתאום בחזית המערכה, כאויב העם, ניצב בית המשפט העליון, שלטון החוק, מערכת המשפט ומערכת אכיפת החוק? פה לראשונה חברו להם שני אינטרסים. כל השנים הייתה זרוע, זרוע ימנית אידיאולוגית קיצונית, זרוע שרצתה להעביר חקיקה אנטי-חוקתית ואנטי-דמוקרטית, זרוע שמובילים אותה בין היתר חברים מסוימים ושרים מסוימים בבית היהודי, בליכוד, חלק מהם נוכחים פה גם ויושבים כאן; זרוע אידיאולוגית שבאה ואומרת: אנחנו, למען האידיאולוגיה הקיצונית שלנו, מוכנים להעביר חוקים אנטי-חוקתיים ואנטי-דמוקרטיים. אבל יש מי שעוצר אותם; יש מי שעומד שם ולא מאפשר להם לעבור. ומי זה שומר הסף הזה שלא נותן להם לעבור? בית המשפט העליון. אז מה נעשה לבית המשפט העליון? מה נעשה לו? נפגע בו. נחליש אותו. נשניא אותו על הציבור. וכך התחיל לו קמפיין ה-D9 שצריך לעלות על בית המשפט העליון; וכך התחיל הטמיעו בציבור לאט-לאט שבבית המשפט העליון, אם ישימו קלפי, יצביעו שם רק למרצ; וככה הגענו למצב שבו בית המשפט העליון, צריך להחזיר לו את הציונות שאבדה ממנו – לשופט הנדל, לשופט סולברג, לשופט מינץ, לכל השופטים האלה ולכל יתר חבריהם צריך להחזיר את הציונות. כך סוברים בבית היהודי, הזרוע הימנית האידיאולוגית, שעד עכשיו מנעו ממנה לחבל בבית המשפט העליון, שמחבלת ופוגעת בדרכים ישירות ומתוחכמות בבית המשפט העליון.
אבל לזרוע הזאת חברה זרוע אחרת, והזרוע האחרת היא זרוע הרסנית ואיומה. זו זרוע ההישרדות הפוליטית של ראש המשלה, שבשבועיים האחרונים חברה אליה הזרוע של ההישרדות של כל סיעות הקואליציה, השותפות הקואליציוניות. ראש ממשלה שמצוי תחת חקירה ומבין שזה כבר לא תיק 1000, לא תיק 2000, זה כבר לא רק תיק 4000 ואולי גם יגיע ל-3000; ראש ממשלה שנמצאה נגדו תשתית ראייתית להגשת כתב אישום בגין עבירות חמורות של שוחד; ראש ממשלה שעננת השחיתות השלטונית רובצת ומרחפת מעליו – ראש הממשלה הזה חייב לשרוד, חייב לשדר עוצמה, חייב לכאורה להיות – לשבת על הכיסא.
היו"ר יצחק וקנין:
ידידי סגן השר משולם, רציתי להגיד לרויטל: מכל התיקים של ראש הממשלה דבר אחד טוב יצא לנו, שחשבון אנחנו לומדים טוב – 1000, 2000, 3000, 4000.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
ותכף אני אגיע, גם השר דרעי וגם השר אלקין, לתיק 5000, שהוא התיק שצריך להגיש לשותפות הקואליציוניות.
השר להגנת הסביבה זאב אלקין:
– – –
היו"ר יצחק וקנין:
גם את חודשי השנה אנחנו לומדים.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
תיק 5000 הוא התיק שצריך להגיש נגד השותפות הקואליציוניות: על השתיקה, על שיתוף הפעולה, על זה שמשאירים את הממשלה הזאת על כנה.
השר להגנת הסביבה זאב אלקין:
אם, לפי התיאוריה שלך, על השתיקה צריכים להגיש תיקים, אז יש כמה גורמים בכירים במערכת המשפטית שאולי, את יודעת – אפשר להגיע רחוק.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
שאולי מה? שאולי מה?
השר להגנת הסביבה זאב אלקין:
אפשר להגיע רחוק. את לא מגיעה עד לנשיאת בית המשפט העליון?
רויטל סויד (המחנה הציוני):
לחקור את נשיאת בית המשפט העליון, זה מה שאתה אומר?
השר להגנת הסביבה זאב אלקין:
לא יודע, אם את אומרת שעל כל שתיקה יש תיק.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
על מה? על מה לחקור את נשיאת בית המשפט העליון? על מה?
השר להגנת הסביבה זאב אלקין:
לא יודע, תגידי לי את.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
על מה? בוא תגיד לי אתה על מה.
השר להגנת הסביבה זאב אלקין:
על שתיקה.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
על השתיקה? על איזו שתיקה? אבל בוא תקשיב, השר אלקין, כי דיברתי על הזרוע האידיאולוגית הימנית, שאני רואה אותך כנמנה עם האוחזים בה, שמנסים להביא חקיקה אנטי-חוקתית ואנטי-דמוקרטית, שחוברת לזרוע של הישרדות פוליטית של ראש הממשלה, ובשבועיים האחרונים, ובפרט ביומיים האחרונים, חברו אליה גם יתר הסיעות השותפות הקואליציוניות. שתי הזרועות האלה גורמות לכך שיש לנו מסע דה-לגיטימציה אחד ארוך ומתמשך נגד בית המשפט העליון, מערכות אכיפת החוק, נגד המפכ"ל, המשטרה, החקירות, בית המשפט, הפרקליטות, ועוד מעט נגיע גם ליועץ המשפטי לממשלה. כי עד עכשיו, עד הקדנציה הזאת, הכנסת הזאת, העשרים, איכשהו בליכוד עוד היה מי שמנע את ההרס הזה. אבל עכשיו, האידיאולוגיה שחוברת להישרדות הפוליטית, שעון החול שמונח על שולחנו של היועץ המשפטי לממשלה, שהולך ואוזל, גורמים לכך שיש לנו ראש ממשלה – ראש ממשלה שבורח מבשורה. וכאשר ראש הממשלה בורח מבשורה, כל מה שאפשר לעשות זה רק להרוס את כל המוסדות האלה, או יותר נכון את האמון של הציבור במוסדות האלה.
ואני פונה מכאן ליועץ המשפטי לממשלה, שאתמול פניתי אליו בכתובים, ושלחתי לו מכתב וקראתי לו: עד כאן. אדוני היועץ המשפטי לממשלה עו"ד אביחי מנדבליט. הנדון: קבע סד זמנים לקבלת החלטתך בתיקי ראש הממשלה. לא ייתכן שמי שעומד בראש מערך התביעה במדינת ישראל והסמכות לקבלת ההחלטה על הגשת כתבי אישום בכפוף לשימוע מצויה בידו לא יודיע לציבור באופן מיידי מה המועד שבו הינו מתעתד לפרסם את החלטתו בדבר הגשת כתב אישום או אי-הגשת כתב אישום בחקירות ראש הממשלה, לפחות, למצער, בתיקים 1000 ו-2000, התיקים שאנחנו יודעים שגם הוגשה בהם תשתית ראייתית.
אנחנו נמצאים בימים כל כך מורכבים. אנחנו נמצאים בימים שראינו לאיזו סחרחרת פוליטית המדינה נכנסה. כמעט היו בחירות ציניות, בחירות בזק, מהומה על לא מאומה, אך ורק כדי שהציבור לא ידע את האמת. וכשאנחנו נמצאים במצב שבו ראש הממשלה יכול להוביל מדינה שלמה לבחירות אך ורק כדי שהבוחרים שלו והציבור והאזרחים לא יספיקו להבין מה קורה, אתה, אדוני היועץ המשפטי לממשלה, צריך לעשות רק דבר אחד: להודיע לנו, לציבור, מתי תתקבל ההחלטה. לא משנה מה היא תהיה, לא משנה לאיזה כיוון היא הולכת, לא אומרים לך תחליט כך חס וחלילה ולא אומרים לך תחליט אחרת; אומרים, או יותר נכון מבקשים, דבר אחד: כשחקירה מתמשכת כל כך הרבה זמן, וכשיש פרקליטה מלווה והיא פרקליטה מצטיינת ומעולה, אפשר לקבוע סד זמנים: אני אודיע את החלטתי עד לחודש כך וכך. אתם, הציבור, תדעו לאן המדינה הזאת הולכת עד למועד מסוים. נוכח העובדה שמדינת ישראל ניצבת לפני אתגרים רבים במישור הביטחוני, במישור הכלכלי, במישור החברתי, זכאים הם אזרחי מדינת ישראל לממש את זכותם הבסיסית לבחור מועמד – כאשר יגיע מועמד לרשות הממשלה – כשהם יודעים אם יוגש או לא יוגש נגדו כתב אישום.
ועל מנת לשמר יציבות שלטונית ועל מנת למנוע כל לזות שפתיים ועל מנת למנוע את כל מה שאנחנו שומעים עכשיו: אתם רוצים להפיל שלטון בקלפי. לא, אנחנו לא רוצים להפיל שלטון בקלפי. לא, אנחנו לא רוצים בחירות. מבחינתנו, אנחנו מאוד רוצים בחירות ואנחנו מאוד רוצים להחליף את השלטון, אבל לא בדרך הזאת. ומבחינתנו מה שהייתם צריכים לעשות, אתן, השותפות הקואליציוניות שתיק 5000 מוגש נגדכן, הוא דבר אחד ברור מאוד: להודיע באופן הכי ברור שאתן, את הממשלה הזאת – כשראש הממשלה, עננת השחיתות השלטונית מרחפת מעליו – לא מסכימות לקיים. ואפשר גם להגיע להרבה מאוד קונסטלציות אחרות, אפשר גם להגיע להרבה מאוד דרכים אחרות בלי להחליף את השלטון, ואתם יודעים את זה, אבל אתם בוחרים לשמר אותו בצורה כזאת.
ולכן פניתי אל היועץ המשפטי לממשלה, כדי שיודיע על מועד לגיבוש החלטתו תוך קציבת לוחות זמנים, כי זכותו של הציבור במדינת ישראל לקבל מהיועץ המשפטי לממשלה תשובות על מנת לדעת היכן הם עומדים. אנחנו לא אמורים לעבור עוד פעם את הסאגה הזאת שראש הממשלה העביר פה מדינה שלמה. אנחנו לא אמורים עוד פעם לראות בחודשים הקרובים את המסע נגד שלטון החוק, מערכות אכיפת החוק, המפכ"ל, היועץ המשפטי לממשלה, שופטי בית המשפט, הפרקליטות וכל מי שייגע בתיקי 1000, 2000, 4000, 3000 וכיוצא בזה. די, אי-אפשר כבר יותר לפגוע במערכות האלה. הנזק הוא כבר נזק כמעט בלתי הפיך.
אנחנו אמורים, בבוא היום, כאשר הכול כאן יחזור לאיזשהו סוג של שפיות, לשקם את האמון הזה, והשיקום הזה יארך זמן, והשיקום הזה לא יהיה פשוט. ולכן, צריך לעצור את הסאגה הזאת כבר עכשיו, בשביל לדעת בדיוק מה קורה, ולא לאפשר לראש הממשלה שבורח מבשורה להמשיך להרוס את שלטון החוק במדינת ישראל. תודה.
אבל לפני שאני מסיימת, בשתי הדקות שנותרו לי אני רוצה לשתף את החברים בשדולה שהקמנו, חברי חבר הכנסת יהודה גליק ואני, ממש אתמול – השדולה לקידום מעמדם של השחקן והשחקנית במדינת ישראל. אנחנו כולנו נמצאים בימים שבהם אנחנו נהנים מהעושר התרבותי, מהיצירה התרבותית, מהמשחק, משחקני התיאטרון שאנחנו נכנסים אליו, יושבים בו ומקבלים את הבבואה של החיים שלנו פה בארץ. היצירה הישראלית היא יצירה שצריך לחזק אותה; היצירה הישראלית היא יצירה שצריך לפאר אותה. אנחנו מתגאים בה. בימים שבהם העם לא מאוחד – חוסר אחדות ופילוג וגם שיסוי – זה המקום שצריך לאחד; זה המקום שצריך לרומם את מי שבאים ומראים לנו בדיוק מה ארץ ישראל היפה. וכדי לקחת את אותם שחקנים שאנחנו תמיד מגיעים ונתרמים מהם, יוצאים מהתיאטרון כל כך מלאים בכל העושר התרבותי שאנחנו סופגים מהם, אנחנו צריכים לחשוב גם עליהם. אנחנו צריכים לחשוב איך הם חיים, כי לכאורה יש לנו עולם זוהר מדהים וגדול, אבל בעצם בחיי היום-יום הם עוברים התמודדויות לא פשוטות.
כאשר שחקן עובר שלושה חודשים שבהם הוא מתאמן להצגה, הוא מרוויח לכל היותר 6,000 שקלים על כל שלושת החודשים שבהם הוא ניהל את החזרות. רוב השחקנים חיים ומשתכרים ללא תנאים סוציאליים. רוב השחקנים הם כאלה שאין להם בכלל דמי אבטלה בתקופות שהם לא עובדים. אנחנו יודעים מה זה כשיש הצגה: אז אתה עובד שמונה חודשים, שנה, שנה וחצי, ואחר כך לפעמים במשך שנה ושנה וחצי אתה לא עובד, אבל את הדוח השנתי אתה מגיש כל חודש. אנחנו יודעים מה זה להיות השחקן המתבגר, השחקן הזה שכבר אולי קצת פחות חושקים בו. אנחנו יודעים את זה, ולכן הקמנו את השדולה, והשדולה שהקמנו היא שדולה שתקדם את מעמדו של השחקן, תחזק את גאוות היחידה ותסייע לכולנו פה בעושר התרבותי שאנחנו כה גאים בו. תודה.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה לחברת הכנסת רויטל סויד. תעלה חברת הכנסת שלי יחימוביץ. 15 דקות לרשותך.
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, שמעתי הבוקר בריאיון את שר החינוך נפתלי בנט, והוא אומר שבכלל לא בטוח שיפריע לבית היהודי אם יוגש כתב אישום נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו על הפרת אמונים. כלומר, זה כבר קיבל הכשר: הכול בסדר, הפרת אמונים – וי; ושוחד – נראה בהמשך, הכול פתוח. ובעיקר, אמר שר החינוך נפתלי בנט, אנחנו נבדוק, בהתאם לנסיבות, אם הוא לא מקבל החלטות משיקולים זרים. בינתיים, הוא אמר, זה לא קורה. אז מה בדיוק קרה בשלושת הימים האחרונים? זה לא היה משיקולים זרים? זה היה משיקולים תבוניים, מעשיים, אידיאולוגיים, או שיקולים של טובת המדינה? מה קרה כאן בשלושה ימים האלה? התקבלו החלטות ענייניות ורציונליות, שאינן נגועות בשיקולים זרים? הרי לשיטת הקואליציה, מדובר בממשלה מופלאה, נהדרת, הרמונית, עתירת הישגים. אין סיבה בכלל לפרק אותה. אז מה קרה?
אנחנו מדברים פה באדם שאיבד את כל המעצורים ואת כל הבלמים, והוא מאמין במין סוג של תום לב מקפיא דם שכזה שהמדינה זה הוא והחזון הציוני זה הוא, ודעתו מבולבלת עליו לחלוטין בעניין הזה. והוא חשוד בסדרה של עבירות פליליות חמורות ביותר, שבבסיסן אותו כשל מוסרי שהוא סבור שהמדינה זה הוא. והוא כבר יודע שהוא רחוק מהמגרש הפוליטי; הוא יודע שיש סיכוי גבוה מאוד שהוא הולך לכלא; שזה כבר לא שיקולים פוליטיים, זה בכלל כבר במערכת שלטון החוק. והוא, ראש הממשלה בנימין נתניהו, לוקח את השיבוש הנורא הזה של "המדינה זה אני" עוד צעד, ומחליט לקחת איתו בשבי מדינה שלמה כדי לסדר לעצמו תנאים קצת יותר נוחים אל מול מערכות שלטון החוק. החשוד רואה את מצבו אל מול המשטרה, החשוד רואה שנכשל כישלון חרוץ במינוי אנשים שהוא סבר לפי תומו שהם מקורבים לו כדי לעמוד בראש מערכות שלטון החוק, מאוכזב מאוד גם מאלשיך, גם ממנדלבליט. החשוד רואה סקרים ביום מסוים, ויאללה, החשוד ירוץ אל קרנות המזבח, שזה הבחירות – 2 מיליארד שקל; קטן עליו, כי הרי אין דבר כזה מעט מדי כסף כשזה מגיע לטובתו האישית.
יש שני יקומים שונים: ביקום אחד, השכר החציוני במשק יכול להגיע ל-6,200 שקלים בחודש, כלומר יותר מחצי מהעובדים מרוויחים פחות מ-6,200 שקלים בחודש, וחצי מהעצמאים מרוויחים פחות מ-4,700 שקלים בחודש, אבל הם יכולים לחיות. פשוטי העם האלה יכולים הרי להתקיים מסכומים קטנים שכאלה. אבל אצלו השמיים הם הגבול. 2 מיליארד שקלים לבחירות, בין שזה כספי מדינה, כמו אותם 2 מיליארד שקלים או המיליארד מהכסף שלנו שנשפכו על קומבינת בזק-אלוביץ', ובין שזה כסף פרטי, כמו החצי מיליון שקל שהוא קיבל ממילצ'ן, מהוונים לסיגרים ושמפניות שרק עשירי עולם צורכים. אז זאת הייתה הקומבינה – שלא, מה פתאום, היא לא מראה שהוא מתפקד בצורה לא עניינית. הוא יימלט, כמו הרבה חשודים שנמלטים מאימת החוק. הרי לראות חשוד נמלט משוטר זה מחזה שאנחנו רגילים לראות, גם במציאות וגם בסרטים. אבל לו יהיו קרנות מזבח ששמורות רק לאדם אחד, לראש ממשלה: הבחירות; והוא יחליט גם בדיוק מתי, בזמן ובמקום שמתאים לחשוד, והוא יכתיב הכול לחבריו בקואליציה. כעומק החקירות כך עומק הבחירות. ואז הוא יביא את השותפות שלו בזחילה מחדש לממשלה – כך הוא דמיין באותו היבריס שבו בכל תרחיש הוא מנצח, והוא מכתיב לשותפות שלו באילו תנאים הן נכנסות לממשלתו החדשה. ואז יהיו לו תנאים חדשים: חוק צרפתי שימנע מלהעמיד לדין ראש ממשלה מכהן, או לחלופין, במקרה הגרוע מבחינתו, ניהול ענייני המדינה מספסלי הנאשמים. הוא כבר יזחיל אותם.
ואתם יודעים מה? הוא צדק. כי מה קורה כאן? במקום שהשותפות הקואליציוניות יראו לנחקר המושחת את הדרך הביתה, הם מתחננים בפניו. במקום שהוא יתחנן על חייו הפוליטיים, הוא שולט בהם ומתזז אותם ומרמה אותם ועושה עליהם מניפולציות ולא סופר אותם. והם, במקום שזה יהיה ההפך, רצים כאחוזי אמוק כדי לשמר את שלטונו, מתחננים שהוא לא ילך. ביבי, אל תלך, אל תלך, הם מבקשים ממנו. ושלא ישלו את עצמן לרגע, כל השותפות הקואליציוניות, מהראשונה ועד האחרונה, שלא ישלו את עצמן לרגע שהן כופפו אותו, כי מסתובב איזה נרטיב כזה כאילו הן כופפו אותו; אמרו לו שהוא לא יוכל בתאריך הזה, ואז הוא נכנע. שטויות. הוא פשוט שוב ראה סקרים, ראה שהוא קצת מצליח יותר מדי, כי הוא שותה מהם, מאותם אנשים כנועים, את המנדטים שלהם, עד כדי כך שאחת המפלגות, אותן שותפות הכנועות והנרצעות, יכולה להימחק, ואז לא תהיה לו קואליציה.
ולא תהיה לו קואליציה. בנימין נתניהו לא ירכיב את הממשלה הבאה, ואתמול הוא הבין את זה, אז הוא נכנע, נכשל, קיבל איזו מהלומה קטנה שהראתה לו את מגבלות הכוח. התקלקלו לו התוכניות. אבל זה הוא שקלקל לעצמו, לא השותפות הקואליציוניות הרופסות שלו, שלא מרגיש להן שום דבר לא בסדר; לא מזדעזעים, לא מרגישים שמשהו רקוב כשהוא מעלה פוסט מזוויע על משטרת ישראל ומשקר וממציא במצח נחושה, כאילו משטרת ישראל לוקחת עדי מדינה ומאלצת אותם לשקר כדי להרשיע את הוד רוממותו. שקר וכזב. זה לא מעורר בשותפות שלו איזושהי דאגה עמוקה, שהוא מתנהג כאילו היה אחרון העבריינים שפשוט מקלל את השוטר?
וכבר הם מספרים שהפרת אמונים זה סבבה. הפרת אמונים אצל אולמרט הרי הייתה זוועה, העולם נחרב, אבל אצל ביבי זה אפילו מוסיף לו איזו לוויית חן מסוימת. ושוחד זו לא עבירה כל כך חמורה, וחקירת המשטרה היא בכלל רצח רבין, וכולם בוגדים. ואין אחד, אחד, שיקום ויגנה בקול צלול וימחה וייגעל; משהו, צדיק אחד בסדום. מנזר השתקנים והמגוננים.
ראיתיכם בקוצר ידכם. חשבתי על זה היום והלכתי לראות את השורות הנפלאות האלה של ביאליק, שהוא כתב אחרי הקונגרס הציוני בבאזל ב-1931, והשורות האלה מוקדשות לשותפות הקואליציוניות של בנימין נתניהו ולכל חבריו במפלגה, שרים וח"כים: "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם ולבבי סף דמעה. / איכה דלותם פתאום, איכה חדלתם ישע – – – למה שפל קולכם היום ומדוע כה נבלה שפתכם? / ותמול עוד צללו אוזניים וסיפים רעשו לתרועתכם – – – ומה שפך התמיד מעל כל במה על קודקודיכם, / זרמת מילים נבובות, מזרת מוץ ונעורת / להפוך יקר הגיגכם לשיקוץ משומם ולתועבה? – – – המשוועים כל היום, אחוזי עווית ומרותחי קצף, לגדולות, / ובתופשם בפיהם את המרובה ובתובעם אותו מזולתם / נפשם תרועה, וידם לשכר, כאילו כבר ביצעוהו; – – – איפה נחבא קול המצוֶה, מדוע לא ישיג אוזן? / השב והיתל בכם אלוהים, אם תיעתעו בכם נביאיו, / והשיבכם מחר נכלמים וחפויי ראש לנתיב התלאה – – – זחול על גחון – – – מרמס לרגל גאווה, – לקראת בוז ודיראון" – אני מפסיקה כדי להזכיר שזה מוקדש לכל חברי הקואליציה וחברי הליכוד.
"ואם אוזלת יד כולכם גם יחד מהושיע לנפשכם, / האין איש ביהודה, האין אחד בכל מערכותיכם / גבר חיל" – בסוגריים אוסיף: אשת חיל – "מושל בעוז, גדל רוח ונגיד עם, / תקיף ובר לבב, שבט ברזל ותבונות כפיים עימו, / אשר יאחזכם בציצית ראשכם וינערכם בחוזק יד / כנער שיכור הלום סובאו ומתבוסס בקיאו, / למען השב רוחכם וכוחכם אליכם ולמען הקימכם? // איכה דלותם פתאום, איכה חדלתם ישע! / איכה נעזבתם בדד, אובדי עצה ונתיבה! / ראיתיכם שוב בקוצר ידכם".
ובזמן שכאן התחוללו דברים שבית הקלפים נראה כמו פוקהונטס או במבי לידם, בעיצומי דיוני הכלום והשום דבר, הייתה כאן בחוץ הפגנה קורעת לב של כמה מאות ישראלים יוצאי אתיופיה שההורים והאחים שלהם תקועים כבר שנים ארוכות ארוכות בגונדר ובאדיס – 8,000 איש שנמקים שם, ומדינת ישראל מסרבת להחיל עליהם את חוק השבות, ומחילה עליהם חוקים משונים – את חוק הכניסה לישראל – שעה שילדיהם חיים כאן בינינו, משרתים בצבא, אזרחים שווי זכויות. אז אני לא רוצה לדבר על הגזענות ועל האפליה שמונעות מלהחיל על היהודים האלה את חוק השבות, אלא על דבר קטן: הצלחנו, אחרי מאבקים רבים – אני לא אלאה בפרטים – להביא לזה ש-1,000 מהם, שהם הורים מבוגרים, קשישים, לילדים שחיים בארץ, ש-1,000 כן יקבלו אישור לעלות השנה לישראל. במאמצים רבים ומשותפים – אוה, חבר הכנסת אברהם נגוסה, הגעת בדיוק בזמן. אני מדברת על ההפגנה שהייתה כאן ממול בזמן שהתעסקו כאן בקומבינות ובתככים. באמת חברנו לזה כמה וכמה חברי כנסת: חבר הכנסת אברהם נגוסה, חבר הכנסת דודי אמסלם, חבר הכנסת אלי אלאלוף, חבר הכנסת מאיר כהן, אני כיו"ר ועדת ביקורת. ואנחנו מתווכחים עם האוצר ועם משרד רה"מ ועם משרד הפנים, ומגיעים סוף-סוף לדבר המיוחל – שיהיה תיאום בין משרד ראש הממשלה ומשרד הפנים והאוצר, ויהיה כבר האישור להעלות את אותם 1,000 הורים זקנים שילדיהם בישראל. ומגיע זמן האישור, אחרי שהכול מוסכם בישיבת הממשלה, לפני ארבעה שבועות, וזה אחרון בסדר-היום, ובישיבת הממשלה הזאת דנים בכובד ראש בתנאי המעצר האיומים והנוראיים במדינת ישראל, כי אז, אתם מבינים, ניר חפץ עוד היה יקיר הממשלה; הוא עוד שתק, אז כולם היו נורא רחומים כלפי תנאי המעצר בישראל, ודיברו ודיברו ודיברו, ולא נשאר זמן לאשר את האישור הפורמלי הזה ל-1,000 יהודים משארית יהודי אתיופיה שנמקים בגונדר ובאדיס. לא הספיקו, דחו את זה בשלושה שבועות. והשבוע, יום ראשון, זה שוב עולה לישיבת הממשלה, ופתאום מתחילים להתגרד בראש: אה, זה יעלה – אומר האוצר – 180 מיליון שקל, ונצטרך לעשות קיצוץ flat – נדחה את ההצבעה למאי. וזה קורע לב, ולממשלה המנוולת הזאת אין זמן לאשר את העלאתם של 1,000 יהודים שכבר הוחלט להביא אותם לארץ, כי צריך לעשות קיצוץ flat של 180 מיליון שקל – שזה מספר מומצא, זה לא עולה 180 מיליון שקל. נכון, חבר הכנסת נגוסה?
אברהם נגוסה (הליכוד):
הסכום לא ידוע לי.
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
כן. המציאו אותו, מה זה משנה?
והיום אנחנו קוראים בדוח מבקר המדינה על 20 מיליארד שקלים רזרבות שאיש לא מדווח עליהם, 20 מיליארד שקלים שהאוצר יכול לעשות בהם כרצונו. אז מה זה השקר הזה, ש-180 מיליון חסרים כדי להעלות 1,000 יהודים קשישים מגונדר ומאדיס שילדיהם נמצאים כאן ומשרתים ביחידות קרביות, רבים מהם? ראיתיכם בקוצר ידכם. תודה רבה.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לחברת הכנסת שלי יחימוביץ. הדובר הבא – חבר הכנסת יוסי יונה. אחריו – חברת הכנסת ציפי לבני. 20 דקות לרשותך.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
גברתי היושבת-ראש, אדוני השר זאב אלקין, חברות וחברי כנסת נכבדים, חלף עלינו שבוע של טלטלה פוליטית. ניתן לומר שזאת הייתה סאגה שבאה לסופה הדלוח. כל אזרחי ישראל נשאו עיניהם לרחוב בלפור, למשכנו של ראש הממשלה, והשאלה שהייתה על הפרק: האם יעלה בידו של ראש הממשלה לקיים בחירות בזק? כולנו ידענו, גברתי היושבת-ראש, שזה היה רצונו וזאת הייתה גחמתו – מתן קדימות לאינטרס האישי הצר על פני האינטרס הציבורי; מתן קדימות לשרידות הפוליטית האישית על פני האינטרס הלאומי. קשה היה לדמיין את מחזה האבסורד שנחשף למול עינינו ולמול עיניהם של ותיקי הבית הזה, שהינה, כל השותפות לקואליציה מפעילות לחצים אדירים על ראש הממשלה שלא יעשה – מה? שלא יעשה שימוש לרעה בהזדמנות שלכאורה או לא לכאורה נקרתה בדרכו ויפזר את הכנסת. הם ידעו היטב מה מנחה אותו; הם ידעו היטב שלא טובת המדינה היא שמדריכה אותו, שלא טובת האזרחים היא שקובעת את דרכו.
יש שמדברים על משפחה נטו, ויש שמאמצים את העיקרון, גברתי היושבת-ראש, של שרידות נטו. זה למעשה העיקרון שהנחה ועדיין מנחה את ראש הממשלה. אם נשתמש – ותרשי לי להשתמש בשפתו של הפילוסוף פרידריך ניטשה – יש לומר שהדבר היחיד שמדריך היום את ראש הממשלה זה הרצון לכוח. לדוברי הגרמנית – יש פה אחד שהוא דובר גרמנית, מיקי רוזנטל.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
Ya, my dear – – –
יוסי יונה (המחנה הציוני):
Ya, my dear . יפה. דובר הגרמנית היחיד כאן.
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
גם חיים כץ יודע גרמנית.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אה, הוא לא נמצא כאן איתנו, גברתי. בגרמנית זה כך: Der Wille zur Macht. שמעת, גברתי, שרת החוץ לשעבר? Der Wille zur Macht.
ציפי לבני (המחנה הציוני):
אני גדלתי בבית שדיברו בו רק עברית.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אז אם כן, הרצון לכוח זה רצון עיוור, גבירותיי. זה רצון שהוא נקי לחלוטין מערכים, זה רצון שהוא נקי לחלוטין מאידיאולוגיה. משתמשים ברטוריקה שכזאת בערכים ובאידיאולוגיה ככסות בלבד. הדאגה למדינה, הדאגה לביטחונה, הדאגה לעתידה – זה מה שמנחה את ראש הממשלה.
דרך אגב, אנחנו יודעים על כישלונותיו הצרופים והסדרתיים, אם תרצו. החבר המאוד-קרוב וטוב של הנשיא טראמפ לא מצליח לשכנע את הנשיא ליצור איזשהו כוח הרתעה נגד התבססותה של איראן תחת המטרייה הרוסית, הן במזרח התיכון והן בגבולנו הצפוני. הם יושבים על הגבול, והחבר של נתניהו מאפשר זאת. מעניין מאוד מה היה קורה אם הם לא היו מסתדרים, מה היה קורה אם נתניהו וטראמפ לא היו מסתדרים; זאת אומרת, גם כשהם מסתדרים לא יוצא כלום. מעניין מאוד.
אז כפי שאמרתי, השיח הזה, הרטוריקה החלולה, הייתי מוסיף, על ערכים, הוא בעיקר כסות, כסות, מעטפת שבאה לכסות על הרצון הבלעדי שמנחה את ראש הממשלה, והוא הרצון לשרידות פוליטית.
אני רוצה לומר לכם משהו. אני רוצה, חברת וחברי כנסת נכבדים, להחמיא לראש הממשלה. כן כן, אני רוצה להחמיא לו. אני רוצה לומר בהכנעה שראש ממשלתנו ניכר בכריזמה רבה וביכולת רטורית וירטואוזית. מי ידמה לך, ראש הממשלה? מי ישווה לך, ראש הממשלה? אומנם וירטואוז. הוא וירטואוז. לא זכורים מנהיגים רבים שזכו לתשואות כה רבות כשהם מלהטטים בשפה אנגלית משובחת. אין מה לומר – כישרון רטורי רב, גברתי. ולא רק בקונגרס האמריקני הוא זוכה לתשואות רבות – standing ovation. ויש המדקדקים בסוגיה הזאת, גברתי היושבת-ראש, וסופרים כמה פעמים חברות וחברי הקונגרס והסנטורים עמדו על רגליהם והריעו לראש הממשלה. האם מישהו יכול להטיל ספק ביכולת הרטורית הווירטואוזית הזאת של ראש ממשלתנו? עולה בדעתך לעשות זאת? לא. גם לא בדעתי. נכון, חברתי, חברת הכנסת שלי יחימוביץ? הוא וירטואוז.
אבל לא בכדי אמר עליו אביו – אני לא יודע אם אתם זוכרים את האמירה הזאת של בנציון נתניהו, זיכרונו לברכה: הדבר המתאים ביותר לבני הוא התפקיד של שר החוץ. דרך אגב, הוא אמר את זה על בנו כשבנו היה ראש ממשלה. הוא אמר: התפקיד הראוי ביותר לבני זה שר החוץ. כי הוא להטוטן של מילים. הוא רטוריקן מעולה. הוא עומד כאן, בכנסת, וחברי סיעתו מתמוגגים, מבטיהם באמת – עיניים כלות בהערצה למנהיג, כיצד הוא יודע להכניס לשמאל; פשוט מתמוגגים מהיכולת הווירטואוזית הזאת שלו. פעם אמרו על הרמב"ם: ממשה עד משה לא קם כמשה. יאללה, בואו נאמר: מאבא אבן עד נתניהו לא קם כמו נתניהו – אבא אבן עם האנגלית האוקספורדית שלו ונתניהו עם האנגלית המשובחת, האמריקנית שלו. כולנו כורעים ברך מול היכולת הווירטואוזית הזאת של ראש הממשלה; מעריצים, מעריכים.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אה.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אה.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
– – – מעריכים זה בסדר. מעריצים? אתה יודע – – –
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אדוני, אני מקבל את הסתייגותו של חברי מיקי רוזנטל. מעריכים. באמת, לא היו לנו המון מנהיגים כל כך רהוטים כמו נתניהו. גברתי היושבת-ראש, הסנטור הרומאי קיקרו – שמעתם, כולנו שמענו עליו, נכון? היה ידוע גם ביכולות הרטוריות המעולות שלו. אחת מקינותיו, שיוחדה לשקיעתה של הרפובליקה הרומית, הייתה תחת הכותרת o tempora o mores. זה ביטוי בלטינית שמשמעו, גברתי היושבת-ראש: הו זמנים, הו מנהיגים, ובהשאלה – עד אנה הידרדרנו בהשוואה לדורות קודמים, מה ירודה איכותנו בהשוואה אליהם. והינה עוד דבר, גברתי, שכדאי להביא מדבריו של הסנטור, האורטור המיוחד הזה. והוא אמר כך – ושימי לב, שימו לב להשתמעויות שלהם, להשלכות שלהם לימים שבהם אנחנו חיים. ככה הוא אמר: מה שלא בסדר מבחינה מוסרית, לעולם לא יכול להוות יתרון גם אם הוא מאפשר לך להשיג קצת יותר רווח.
היו"ר רויטל סויד:
תחזור עוד פעם.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אני חוזר שוב: מה שלא בסדר מבחינה מוסרית, לעולם לא יכול להוות יתרון גם אם הוא מאפשר לך להשיג קצת יותר רווח.
היו"ר רויטל סויד:
יפה מאוד.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
עצם החשיבה הזאת, הוא אומר, עצם האמונה הזאת – –
היו"ר רויטל סויד:
יפה מאוד.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
– – ברווח הזה, פסולה.
האיש חי, להזכירכם, בשנים 106–43 לפני הספירה.
היו"ר רויטל סויד:
מדהים.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
והאיש ביכה אז את הידרדרותה של הרפובליקה הרומית.
היו"ר רויטל סויד:
מדהים.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
וגם אני גם עומד כאן לפניכם ואומר: o tempora o mores, על ההידרדרות של הערכים שמנחים חלק – – –
היו"ר רויטל סויד:
זה חל גם על עבדות?
יוסי יונה (המחנה הציוני):
על?
היו"ר רויטל סויד:
האמירה הזאת חלה מבחינתו גם על עבדים, על שפחות, על כל הגלדיאטורים שהשתעשעו להם, שהם השתעשעו איתם – –
יוסי יונה (המחנה הציוני):
שאלה טובה, גברתי.
היו"ר רויטל סויד:
– – או שפשוט הם לא היו מספיק ראויים?
יוסי יונה (המחנה הציוני):
שאלה מצוינת, אבל את יודעת, ודאי שהייתה עבדות, והיו גלדיאטורים, ורומא הייתה אימפריה ושעבדה ודיכאה וניצלה את האוצרות של העמים שבהם היא שלטה. גם קיקרו, יש לומר –הוא היה הנאמן, באמת, האיש שכל כך חרד להמשך קיומה של הרפובליקה הרומית כרפובליקה, לפני שהיא הידרדרה והפכה לקיסרות. הוא היה גם סנטור, ובעצם המעמד הזה של סנטור בא לו כמישהו – אני חושב שכינו אותו – אני לא זוכר את הביטוי, את המושג, את פה מאתגרת אותי – נובוס הומו, כזה, נובוס הומו, זאת אומרת, האדם הראשון – האדם הראשון ממשפחתו שהפך לסנטור. זה מה שאני קצת נזכר, או זוכר.
אבל הביטי, לאחר כל דברי השבח שאני פה מרעיף על כישרונו הרטורי הווירטואוזי של ראש הממשלה – כהקדמה למה זה היה, גברתי? למה זה היה?
היו"ר רויטל סויד:
למה?
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אם עד כה ראש הממשלה השתמש ברטוריקה הווירטואוזית הזאת כדי לקדם את מעמדה של ישראל בעולם, גם אם היו לנו מחלוקות לגבי השקפת העולם שלו, אז היינו אומרים: יופי, ניחא. אנחנו אולי גם נריע לו, גברתי, על כך שהוא מפאר את שמנו בעולם, או כפי שהוא חושב שמצבנו העולמי. וגברתי שרת החוץ לשעבר חולקת עליו, וגם אני. מצבנו הוא הטוב ביותר בעולם, אומר ראש הממשלה שלנו, ואני בא ואומר: את יודעת מה? אנחנו מחמיאים לו על השפה שלו, על היכולת שלו לשכנע עמים – – –
ציפי לבני (המחנה הציוני):
– – – יש לו – – – הוא יודע לשכנע היטב את המשוכנעים.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
רגע.
ציפי לבני (המחנה הציוני):
יותר קשה לו עם אלה שלא.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אז זהו. עכשיו, אני רוצה, אבל – – –
ציפי לבני (המחנה הציוני):
יש לו אנגלית במבטא רפובליקאי כבד.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אהה. זו הפעם הראשונה שאני שומע את הביטוי הזה – אנגלית במבטא רפובליקאי כבד.
היו"ר רויטל סויד:
כן. זה ידוע.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אני חושב שזה דבר שכדאי לצטט. כי זו לא אנגלית, אני יודע – the East Coast או West Coast או Brooklyn – – –
ציפי לבני (המחנה הציוני):
רק אני לא יודעת להבדיל. הוריי נשארו בארץ, לא עזבו – –
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אבל רפובליקנית את יודעת לאבחן.
ציפי לבני (המחנה הציוני):
– – לא ירדו, לא לקחו לשם את הילדים, אז האנגלית שלי מאוד ישראלית.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
לא, אבל את יודעת לאבחן כשאת שומעת אנגלית רפובליקנית. את אומרת: when I hear it, I know it is republican English.
ציפי לבני (המחנה הציוני):
Yeh.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
זה הטרמינולוגיה בעיקר, יוסי.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אוקיי. אבל הביטי להיכן אני מבקש לחתור, גברתי. אנחנו, את יודעת, נותנים לו את הקרדיט על כך שהוא מפאר ומשבח את שמה של מדינת ישראל ומקדם את האינטרסים שלה פה ושם. נניח, נניח. בהנחה. אבל מה הדבר הנורא והאיום? כאשר החרב הזאת, החרב הזאת, הלשון החלקה, המתעתעת, הווירטואוזית, מופנית בתוך החברה שלנו, ובאמצעותה משסים ומפלגים. שימו לב, אותה יכולת וירטואוזית שאותה היינו רוצים לשבח, אם בהסתייגות ואם שלא בהסתייגות – אנחנו עומדים נדהמים, נכלמים, מתקוממים מול השימוש שהוא עושה בה נגד בנות ובני עמו. ההבחנה האיומה הזאת בין אתם לאנחנו, בין ידיד לאויב. כל אחד ואחד שאינם מסכימים איתו מייד נדחקים לצד הזה של האויבים. מחרים מחזיקים אחריו גם אחרים בממשלתו. שמענו גם את הנאום המתסיס, המפלג, של סגנית שר החוץ הגברת חוטובלי. במקום להתמודד עם עוולות העבר ולהגיד איך אנחנו, מזרחים ואשכנזים כאחד, מסתכלים נכוחה על העבר ואומרים: נעשו עוולות, הבה יחד נתגבר עליהם וניצור חברה בריאה יותר, נעשה שימוש ציני, מקומם, והרשו לי לומר שגם נפשע בשיח הזה.
אני מזרחי, וגם הוריי היו חשופים לעוולות הללו. גם אני רוצה בהכרה של המדינה בעוולות הללו, אבל אני לא תובע את ההכרה הזאת כדי להתסיס, כדי ליצור פילוג. אני רוצה את ההכרה הזאת, משום שאם אני מבקש אותה ממישהו, זאת אומרת שהוא חשוב לי. אני רוצה שהוא ואני יחד נפסע הלאה אל העתיד – אל עתיד בריא יותר, טוב יותר, עתיד של אחדות, לא של פילוג. זה הדבר שמאוד מאוד מקומם.
כל חברה – ואני אומר זאת שוב ושוב, גברתי היושבת-ראש – כל חברה נדרשת להתמודד ולהביט נכוחה על פרקים אפלים בעברה. אם היא לא עושה זאת, היא לא תצליח להשתקם; היא לא תצליח לפסוע לעבר עתיד טוב יותר. שומה עליה לעשות זאת, חובתה להתמודד עם הפרקים הללו, אבל לא כדי להנציח פלגנות, לא כדי ליצור את ההבחנה בין ידיד לבין אויב, אלא מתוך הנחה שכולנו פה יחד, שכולנו רוצים להתגבר על כך יחד. אני אוסיף ואומר: הכרה כשלעצמה גם לא מספקת. בסופו של דבר, כשאת מכירה, צריך לבוא צעד משלים, והוא צריך לבוא לידי ביטוי במדיניות חברתית-כלכלית.
מה הם עושים, החבר'ה האלה? אתם יודעים מה? אני רוצה להשתמש באנלוגיה שאולי יכולה להיות משהו קצת פרובוקטיבי. אנחנו אומרים על הפלסטינים שהם משמרים את מעמדם כפליטים כדי לנגח אותנו. החבר'ה האלה מהליכוד המון פעמים משמרים את המעמד של עיירות הפיתוח כדי לנגח את מפלגת העבודה ההיסטורית. נו, יאללה, תעשו משהו. נו, יאללה, תפנו משאבים לעיירות הפיתוח. נו, אתם בשלטון. מה עם מרכזי השכלה איכותיים? מה עם פיתוחם של מסלולים מוטי השכלה ומוטי שכר גבוה במקומות הללו? זה אנחנו? זה אני? זאת את? כמה שנים הליכוד נמצא בשלטון – ארבעה עשורים? עם איזשהן – –
ציפי לבני (המחנה הציוני):
הבלחות, הבלחות.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
– – הבלחות – תודה, זאת המילה. יש הבלחות שלנו, של איזה חלון הזדמנויות קצר, שהיינו ונמוגנו. אני מקווה שהדברים עוד ישתנו בעתיד, נכון? אני מקווה שהדברים עוד ישתנו בעתיד. והאחריות מופנית כלפינו. אז נו, שרביט השלטון, השר אלקין, נמצא בידכם. כיצד ניתן להצדיק את העובדה שישראל מתאפיינת בפערים הכלכליים הגדולים ביותר בעולם המערבי? זה עוד פעם העבודה? כיצד ניתן להצדיק את העובדה שמספר הילדים שחיים מתחת לקו העוני הוא הגדול ביותר בעולם המערבי? זה עוד פעם העבודה? האם הליכוד לא היה מספיק שנים בשלטון למגר את הפערים האיומים הללו, את הפערים העמוקים הללו? ודאי שהיה.
לכן אני חוזר ואומר: הדבר הנורא ביותר שאנחנו צופים בו זה בהתייחס ליכולת הווירטואוזית הזאת שכולם משבחים ומהללים. היה והיא חרב, יש להשתמש בה מול האויב שלך, גם מתוך תקווה שבסופו של יום נכתת חרבותינו לאיתים. אבל אל לך, ראש הממשלה, להשתמש בחרב הזאת נגד העם שלך; אל לך להשתמש בחרב הזאת – בלשון החדה, המושחזת, ביכולת הווירטואוזית – להתסיס, לזרוע שנאה.
ב-40 השניות האחרונות אני רוצה לייחד את דבריי למה שיכול להיות ואני מקווה שלא יהיה; גם את, חברתי, התייחסת לזה בנאומך לפני דקות ספורות. הסכנה הגדולה ביותר שעומדת היום לפתחנו, ואחריותו של ראש הממשלה נמצאת שם – אם הוא ישתמש בשפה הזאת כדי להשתלח בחצי מהעם, כדי להשתלח ברשויות החוק, כדי להשתלח במשטרה, כדי להשתלח בתקשורת, הרי שאנחנו צפויים לימים נוראים. לכן, מעל במה זו ומעל כל פודיום אחר אנחנו מבקשים להתריע ולהזהיר: גורלה של המדינה הזאת לא כרוך באופן אינטימי בגורלך, אדוני ראש הממשלה. היא תתקיים גם אחריך. אם צריך – הנח לה. אם צריך – הנח לה. זה המסר שאני רוצה להעביר כאן: אחדותה של החברה הישראלית, הסולידיות של החברה הישראלית, הערכים המשותפים לה והעתיד שלה הם גדולים הרבה יותר ממך וחשובים רבה יותר ממך. הנח לה. תודה, גברתי היושבת-ראש.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לחבר הכנסת יוסי יונה על הדברים המאלפים. חברת הכנסת ציפי לבני, חמש דקות.
אני לא יכולה ללחוץ על החמש דקות. מה נעשה? יש לי בעיה עם המסך.
ציפי לבני (המחנה הציוני):
את רוצה שאני אפעיל את הסטופר? אני שמה שעון עצר. הפעלתי את שעון העצר שלי.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
את יכולה לתת לה חמש דקות משלי.
ציפי לבני (המחנה הציוני):
גברתי היושבת-ראש, חבריי חברי הכנסת, הייתי כאן אתמול אחר הצוהריים כשעלו זה אחר זה חברי כנסת, אני מוכרחה לומר, מזועזעים, ודיברו מנהמת ליבם, וכל זה היה אחרי מה שחבר הכנסת יוסי יונה הגדיר כנאום המתריס והנפשע של סגנית שר החוץ חברת הכנסת חוטובלי. רק אמרת, יוסי, שזה מה שהתחיל את הדבר הזה אתמול, אבל זה ממש לא מה מתחיל את כל מה שהממשלה הזאת עושה.
החלק שכאב לי במיוחד היה גם לשמוע את חברת הכנסת יפעת שאשא ביטון, שמדברת על אותה ילדה שמבחינה שהיא גדלה לתוך מדינה שיש בה את האבחנה של אשכנזים ומזרחים. זו סיטואציה שכואבת לי, אבל היא מרגיזה אותי אולי אפילו יותר. קודם כול, בוודאי שלשים את האמת, גם אם היא מאוד כואבת, על השולחן, על מה שהיה כאן בהיסטוריה של הקמת המדינה, על ההתנשאות, על דרך ההתייחסות לעולים שהגיעו הנה – הייתה באמת בלתי נסבלת. אנחנו חייבים לשים את האמת הזאת על השולחן בשביל התיקון ההיסטורי, כי חלק מתהליך של תיקון הוא ההכרה בעוול; משם מתחילים – מכירים בעוול ואז עושים את התיקון. אבל מה שהממשלה הזאת עושה זה לא להניח את העוול על השולחן בשביל התיקון ההיסטורי. מה שהם עושים זה לא לקחת את מה שנעשה ולעבור למהלך של שיקום, אלא מה שהם עושים זה תהליך של שימור ושימוש פוליטי במה שהיה. עכשיו, אני יודעת מה שהיה, כי אני גדלתי בתנועת החרות, בבית"ר, בקרב אלה שהוקעו על רקע אידיאולוגי. ובאמת הצטרפו אלינו, לבית הפוליטי של אז, אלה שהוקעו עדתית, אלה שנדרשו להשאיר בנמל את שירי בית אבא ולאמץ איזו צבריות ישראלית נטולת שורשים אחרים, ויש כאן מחיר שבאמת משלמים אותו דורות.
אבל אחרי שאנחנו יודעים את זה – והרבה שנים לקח עד שהבינו, זאת האמת; והרבה שנים לקח עד שהיו מוכנים להכיר בזה שנעשה כאן עוול היסטורי. אבל מה שכואב לי הלב זה כשאני מגיעה כשרת משפטים, מתוך החלטה שלנו, מתוך החלטה שלי כשרת משפטים, להילחם בגזענות, והחלטנו כל אנשי משרד המשפטים דאז – אני כשרה ושאר הפרקליטים והעובדים – ללכת לבתי ספר בארץ ולדבר על הצורך בשוויון ובמניעת אפליה. והגעתי, אני זוכרת את זה, לבית ספר בבית שמש, ברנקו וייס, ואני שואלת את הילדים אם הם חוו אפליה כדי לשאול אותם איך זה מרגיש; זה היה אחרי אירוע שבו לא נתנו לערבים להיכנס למתקן של לונה פארק או משהו כזה. וקמה בחורה ואומרת: כן, אני יודעת שאחרי שאני אגמור את בית ספר ואני אשתחרר מהצבא, לא יתייחסו אליי אותו דבר אצלך במשרד המשפטים או בבתי המשפט. ואני שואלת אותה: למה את חושבת את זה? והיא אומרת, כי סבתא וסבא שלי עלו ממרוקו. ואני אומרת, אם היא הייתה אומרת לי: אני עברתי חוויה של אפליה – אני, עכשיו – אז הייתי אומרת שזה מצב שאנחנו יכולים להתייחס אליו, אבל אם זה עובר מדור לדור לדור, אז התיקון חייב להיות תיקון שאנחנו מבינים, מרגישים – אבל מתקנים.
אבל מה שהממשלה הזאת עושה זה שהיא לוקחת גם את האנשים הצעירים האלה, שגדלים במדינה שיש בה שוויון, ונכנסת פנימה. וציפי חוטובלי לא התחילה עם זה. אני גיליתי רק לאחר הבחירות את הסמ"סים המגעילים והמכוערים של מירי רגב על ציפי ובוז'י, על האשכנזים המתנשאים. הרי זה ההבדל בין לתקן לבין לנצל ולעשות שימוש מכוער וציני כדי לקבל עוד קולות פוליטיים. וזאת שעה שבה כשצף השבר הזה כלפי מעלה, חובתה של ממשלה, אחריותה, לעשות את התיקון. הממשלה הזאת תמשיך להאשים, לא תיקח אחריות על עצמה בשום דבר, ותמשיך לחפור בסריטה העמוקה הזאת והכואבת כל כך כדי לקבל קולות פוליטיים. ואני מקווה שתהיה איזושהי התעוררות, שיבינו אותם אנשים – כבר דור שני וכבר דור שלישי – שהתיקון לא יבוא מאלה שמנצלים את השבר אלא מאלה שרוצים לתקן.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לחברת הכנסת ציפי לבני. חבר הכנסת אלעזר שטרן, ולאחר מכן – חבר הכנסת מיקי רוזנטל. 15 דקות לרשותך.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
תודה. מתחילים לספור מהרגע שיגיע שר? אוקיי, אז תעצרו את השעון.
גברתי היושבת-ראש, עמיתיי חברי הכנסת – – –
היו"ר רויטל סויד:
אפשר לבדוק איפה השר?
אלעזר שטרן (יש עתיד):
התנפצה האגדה. החקירות לא משפיעות על ראש הממשלה. השר אלי, לעשות לך הנחה? לתת לך לעבוד שם, כאילו? בסדר.
היו"ר רויטל סויד:
הדברים יהיו כל כך משמעותיים, שהוא יקשיב להם עד לשם.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
טוב, אז אני אתחיל עוד פעם. התנפץ השקר הגדול: אנחנו יושבים בקבינט, אנחנו רואים את ראש הממשלה – החקירות לא משפיעות עליו. בין שיקרתם לנו לבין הצחקתם אותנו. תגידו, מה היה פה בשבוע האחרון אם זה לא משפיע על ראש הממשלה? איך הוא פירפר מדינה שלמה, ממשלה שלמה, כנסת שלמה, עם כן הקדמת בחירות, לא הקדמת בחירות, אם לא בגלל החקירות שלו? מישהו מאמין לו שהוא עבד קשה כדי למנוע את פירוק הממשלה, או אנחנו יודעים שהוא עבד קשה – הוא אמר לשמור עליה – בשביל לפרק אותה כדי ללכת לבחירות הכי מהר שהוא יכול, מתוך זלזול ביועץ המשפטי לממשלה לפני הכול, עוד לפני החברה בישראל ולפני הממשלה? מה הוא חשב, שיועץ משפטי לממשלה שאישר גיוס של שלושה עדי מדינה ייתן לעם לבחור ראש ממשלה חשוד שעליו ישנם שלושה עדי מדינה? גברתי, את עורכת דין. התעסקת בנושאים פליליים. יכול להיות שהיועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה היו מאשרים גיוס של עדי מדינה אם הם לא יודעים מה התוצאות? איפה היה ראש הממשלה כשגייסו עדי מדינה נגד דומרני וחבורתו? מה אמר אז ראש הממשלה? איפה היה ראש הממשלה? איפה היה השר אקוניס?
שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס:
מתי?
אלעזר שטרן (יש עתיד):
כששולה זקן ושמואל דכנר גויסו כעדי מדינה. חבורה של צבועים שכמותכם. אז סתמתם את הפה, עודדתם אותם.
שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס:
עודדנו אותם? ממש לא. לא התערבנו.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
אבל כשיש שלושה עדי מדינה נגד ראש ממשלה מהמקורבים לו ביותר – דממה. וכשראש הממשלה מתנפל על המשטרה, מכין את הקרקע להתנפלות שכבר התחילה על פרקליטות המדינה ועל היועץ המשפטי לממשלה – דממה. בגלל שהדבק לכיסא גובר על הכול. אז אולי יש בעיה עם עדי מדינה. חברי ביטן, חבר יש לך – ראש הממשלה. גייסו מולך עד מדינה או שניים. שמעת אותו אומר משהו, למה מגייסים עדי מדינה אז? מתי יש בעיה עם עדי מדינה? כשהם נגד ראש הממשלה. ושואלים למה צריך שלושה. עם כל כך הרבה פרשיות, אני מתפלא שרק שלושה.
אבל איפה עדר השרים שלו? השר בנט אמר, וכנראה התכוון לראש הממשלה, השבוע: פייק-מנהיגות. איך הוא אמר? מעדיפה מרדף אחרי סקרים. פייק-מנהיגות? לראש הממשלה? ואיפה המנהיגות של השרים? השר בנט, איפה המנהיגות שלך? תגיד לי. שירתנו במקומות בסדר. הייתי מפקד בה"ד 1. נראה לך שאם יבוא צוער למפקד בה"ד 1 ויבואו שלושה חברים שלו ויגידו: הוא שיקר, הוא גנב – האם יש מפקד בה"ד 1 או היה פעם מפקד בה"ד 1 שיגיד: נחכה להחלטת הפצ"ר? מה מבין הנוער שלנו? מה יגידו הצוערים בבה"ד 1 כשמול ראש ממשלה יש שלושה עדי מדינה, ואומרים: אנחנו מחכים עד שיהיה כתב אישום? אם זה לא פייק-מנהיגות, של כל השרים, אז מה זה פייק-מנהיגות? העבירו פה אתמול חוק – פייק-חוק. מה אמרו? שרת המשפטים אמרה פה – חברי דודי אמסלם, שמעת: החוק הזה לא יהיה. כמעט לא יהיה קשר בינו לבין השוויון בנטל. אז פייק-מנהיגות יש, ופייק-חוקים יש, וגם כנראה שיש פייק-שירות בצה"ל, בגלל שלא צריך.
הרי אנחנו עומדים פה הערב על אישור התקציב, תגידו. תיקחו חצי מיליארד מאלה שלא מתגייסים ותיתנו תואר ראשון לכל חייל צה"ל חינם. מה אתם מדברים על שירות? הרי אנחנו יודעים שבתקציב הזה, אם רק הייתם רוצים, ומשקיעים רבע ממה שמשקיעים בעולם הישיבות – שהוא חשוב – בחיילי צה"ל, כל חייל צה"ל שמשתחרר היה זכאי – כמו שמבקש הרמטכ"ל, מציע הרמטכ"ל – לתואר ראשון חינם. אם במדינות אירופה בגיל 18 נותנים את זה, למה כאן, בתקציב עשיר כל כך – בעיקר, דרך אגב, בזכות משוחררי צה"ל, הלוחמים, החיילים, המפקדים, אנשי ההייטק. מאיפה יש לנו רווחה כזאת? כן, יש לעולם הישיבות זכויות, אבל זה לא בא משם. אז אולי נחזיר קצת לחיילי צה"ל את מה שמגיע להם, את מה שהתקציב הזה לא נותן להם. אבל מה זה צה"ל? הקואליציה הרעה הזאת, לפני שהיא התנפלה על המשטרה, היא כבר התנפלה על צה"ל ועל השב"כ, ואת בית המשפט העליון פירקה, בגלל שאין מחר.
היו"ר רויטל סויד:
ניסתה לפרק.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
אין מחר. אז אני בירכתי – נבחר שופט עליון שהיה שנים בארצות הברית. אמרו שהבן שלו, בן 24, ישרת בצה"ל כדי שהוא יהיה שופט עליון. מה זה שירות בצה"ל? ואין ערכים של ישיבה בארץ? אחים שלנו, גם אלה שבגלות, אנחנו לא אומרים עליהם היום "נפולת של נמושות". אבל האם אנחנו מתייחסים? חסרים שופטים בישראל – באפרת, בקרני שומרון? מחנה לאומי, אומרים לנו. אין ערכים של ישיבה בארץ במחנה הלאומי? איך אמר השופט שמגר? בית המשפט העליון צריך להיות קשוב לרחשי ליבו של הציבור. רחשי ליבו של הציבור – בירושלים, באלון שבות, בתל אביב או בברוקלין. לאיזה רחשי ליבו של הציבור צריך להיות קשוב בית המשפט העליון? נכון, בארץ. אבל המחנה הלאומי, הימין – אין שירות בצה"ל, אין ערך של ישיבה בארץ; יש שמור לי ואשמור לך.
אין שחיתות. אנחנו, הציונות הדתית, גדלנו. הילדים שלנו, הנכדים שלנו – תגידו, מה נגיד להם על שחיתות? מה נגיד להם? שזה בסדר, העיקר שיהיה כסף לעוד התנחלות מבודדת? ואני בעד ההתיישבות ביהודה ושומרון, אבל זה מקדש את הכול? בשביל זה? תראה את החרדים, חברי דודי אמסלם. אמרו: הם לא מתקפלים. ראית איך הזחלתם אותם עכשיו עם הגיוס. אמרו: שלוש קריאות. בלי זה אין תקציב. כאן, כאן מתחת הם זחלו. אז על הגיור לא היה אפשר לעשות את זה? על מה השר בנט ואיילת שקד ויתרו בלילה אחד? המפלגה של הציונות הדתית. אחרי שהסתכלו לי בעיניים ואמרו לי: נראה לך שאנחנו נוותר על גיור? כשהיה לי חוק ביד בכנסת הקודמת והסכמתי לרדת. אמרו: לא, הציעו לנו כספים קואליציוניים, אז ויתרנו על הגיור והבאנו התבוללות.
חברי דודי אמסלם, אתה בטח יודע שיש לוחמי צה"ל שמשתחררים, הולכים להתחתן, אומרים להם: גילינו שאתם לא יהודים. אמרו: אבל אחותי התגיירה, התחתנה ברבנות, וגם אותי חיתנו רבנים. אומרים: אבל גילינו שאיזה בת דודה באוקראינה לא יהודייה, אז אתם לא יהודים. ומאות אלפים חיים כאן – היה השבוע דיון בוועדת קליטה ועלייה – עם סימן שאלה שמא יום אחד יקום איזה משתמט, שלא שירת כמוך כמפקד טנק, לא שירת בכלל, והוא יגיד להם: אתם ששירתם, שהבן דוד שלכם נהרג פה, אתם לא משלנו. אז מה אם חשבתם שאתם יהודים? גילינו שאתם לא.
והילדים שלך והילדים שלי, או הנכדים שלי, כשימצאו בצבא מישהו או מישהי שיחשבו שהם יהודים ויתחתנו, יגידו: אבל הם לא יהודים. תגיד, התבוללות זה באמריקה? זה היה פעם. את זה הממשלה הרעה הזאת מביאה לכאן; את זה הבית החרד"לי הזה, כאילו בית יהודי. יהודי בעמונה, אולי בנתיב האבות. בסדר, ליבי איתם; מכיר אותם, אנשים טובים. אבל זה הכול? החרדים לא היו מוכנים. הרי לא ידענו שהחרדים יזחלו כדי שהממשלה הזאת רק תתקיים אחרי השנתיים אצל יש עתיד, שקצת היה שוויון גם בהקצאות? לא ידענו שכשייתנו להם את כל הכסף הזה הם יוותרו על הדבר הכי חשוב להם, על הגיוס?
אז על הגיור – שהוא לא אצלם, הוא אצלנו. הוא אצלנו. הרי הילדים שלהם מתחתנים בינם לבין עצמם. הם לא מתחתנים לא עם הילדים שלך, לא עם הנכדים שלך וגם לא עם שלי. אז זה חוק שהיה שלנו, לא שלהם. איך אמר לי השר לוין? החוק הכי חשוב בכנסת. הוא אמר לי: שטרן, אתה לא דואג לילדים שלך לחינוך דתי. אני, לילדים שלי, דואג. לנכדים שלי אני דואג. הם לא יהיו יהודים. ואיך מכרתם את זה בלילה אחד. באיזה זלזול על אחינו, שנס גדול קרה לנו על העלייה הזאת מחבר העמים, שהצילה אותנו. ואיפה כל הקואליציה ואיפה ישראל ביתנו, שזה בעיקר אוכלוסייה שלהם? ואיפה המחנה הלאומי, הליכוד? ואיפה הבית היהודי, שגורם לכך שהבתים פה יהיו לא יהודיים בהקשרים האלה? כמה מסוגלים לזחול, שגם כשרות של צהר – הם כבר תוקפים אותה? אתם יודעים מה זה צהר? בזכות צהר מתחתנים פה היום כדת משה וישראל עוד אלפי זוגות. אלה רבנים משלנו, רק מה הבעיה? יש לרב סתיו ולרבני צהר, חלקם הגדול, כיפות סרוגות. הבית החרד"לי מתבטל בעיניהם. אולי חלקם, יש להם בנות שמשרתות בצה"ל, שלא נדע, אז הכשרות שלהם כבר לא טובה. אולי היא לא מספיק מושחתת – אולי אין אף רב בצהר שאומר, כמו שאומר רב עיר: אם לא יהיה לך בד"ץ בית יוסף, אין לך כשרות. אז את זה השר דרעי ואיילת שקד – המפלגה שלהם לא מקבלת את הצהר הזה. תראו לאן הגענו, ואנחנו עוד אומרים: הבית היהודי. אני אומר, באמת, אני מתבייש בזה. אין מצמוץ. אבל השבוע מה שהיה פה רק הראה לנו את המוכנות של החרדים לזחול.
חברי דודי אמסלם, אני יודע כמה מתווה הכותל היה חשוב לך. חשבת שצריך לשמור אותו. כיבדתי את דעתך. אמרת: שם אנחנו מתפללים. תגיד, חוק המרכולים – הרי אמרתם לשר דרעי: פייק-חוק, אין לזה משמעות; סתם, הוא רוצה – ניתן לו, בגלל שהקואליציה צריכה. אז הוא ירד בסקרים לארבעה מנדטים, לשלושה; אולי לא יעבור. אולי גם בזכות חוק המרכולים, ואולי גם בגלל השירות. אבל אני אגיד לך: החוק הזה – יש לו משמעות של שנאה, של פירוד, של כפייה, של הרחקה מהיהדות. זו המשמעות של אוסף החוקים של הממשלה הזאת. מה הקשר – ימני, שמאלני? תאמין לי, אם אני צריך להיות פה או פה – אתה יודע, אני מהמרכז וימין, אבל זה אומר ששחיתות מותר? זה אומר שהגיור שייך להם? זה אומר שהשבת שייכת להם? זה אומר שההשתמטות שייכת להם?
נגמר לי הזמן?
היו"ר רויטל סויד:
נגמר.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
אז אני אגיד רק דבר אחד. איפה ש"סניקים? שיבואו. בואו נחזיר עטרה ליושנה, כמו שאבות התנועה הזאת שירתו בצה"ל – איציק כהן ואיציק וקנין. אבל תסתכלו, עם כל הכבוד שיש לי לח"כים החדשים, לילדים של הח"כים – הם כבר לא משרתים; זאת החזרת עטרה ליושנה. אני קורא פה לחבריי: בואו נחזיר עטרה ליושנה. נחזיר את ערך השירות בצה"ל. נדאג שכל חייל משוחרר, בתקציב הזה או בתיקוני התקציב או ברזרבות, יקבל תואר ראשון חינם ממדינת ישראל. תודה.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לחבר הכנסת אלעזר שטרן. חבר הכנסת מיקי רוזנטל, בבקשה. 15 דקות לרשותך.
קריאה:
שטרן, נאום טוב.
היו"ר רויטל סויד:
נכון. 15 דקות לרשותך.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
תודה רבה לך, גברתי היושבת-ראש. חבריי חברי הכנסת, אנחנו עוד מעט נתחיל להצביע על התקציב, אבל התקציב הזה באמת לא חשוב לראש הממשלה שלנו. בעיניו זה לא משנה, כי עובדה היא – –
היו"ר רויטל סויד:
סליחה. סליחה, אם אפשר רק את השיחות שם, בבקשה, יותר בשקט.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
– – עובדה היא שהוא לא היסס בכלל לנסות להקדים את הבחירות ולהפיל את התקציב ולהפיל את הממשלה כדי להציל את עורו. התקציב הזה ממש לא חשוב בעיניו; רק הוא, ואני, והוא ועצמו וכו' וכו'.
אתמול ראש הממשלה ניסה ללעוג לנו, שהצבע בלחיים אבד לנו, אבל לדעתי הבעיה המרכזית זה לא הצבע בלחיים שלנו אלא החמצן שלא מגיע למוחו של ראש הממשלה. הוא פשוט הפך סומא. הפך סומא. הוא רואה מחלפים – אנחנו רואים פקקים, ועכשיו יש גם גושפנקה רשמית לעניין הזה, שמדינת ישראל היא הפקוקה ביותר בעולם המערבי; הוא רואה סייבר, ואנחנו רואים עניים – ויש סייבר, אבל יש גם המון עניים; הוא חושב שכולם פה לפחות אלוביץ', אבל אנחנו בזמן הזה שוברים את הפערים. שוב, הנתונים המספריים הם החשובים. יש פה מספר הילדים העניים הגדול ביותר בעולם המערבי, ואלה עובדות.
סטיבן הוקינג, שהלך היום לעולמו, אמר משפט שתפור על ראש הממשלה הזה. הוא אמר שהאויב הכי גדול של הידע אינו הבורות אלא יצירת אשליה של ידע, וראש הממשלה הזה, הוא מומחה ביצירת אשליות של ידע, למרות שהעובדות הן הפוכות לגמרי. הוא ניסה להפיל עלינו את המשבר הזה, שכל-כולו היה ניסיון להציל את עורו – – –
קארין אלהרר (יש עתיד):
קצת עזרתם לו, מיקי. קצת.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
מה? אנחנו עזרנו לו? תקשיבי, אני לא יודע מה את רצית, אבל אני רציתי בחירות.
קארין אלהרר (יש עתיד):
אני רציתי בחירות.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
ואת יודעת שאני רציתי בחירות, ואל תהפכי את זה לקרדום. תקשיבי, אל תהיי מירי רגב של יש עתיד. אל תהיי מירי רגב של יש עתיד. לא מתאים לך. אני אוהב אותך ומעריך אותך. אל תהיי – – –
קארין אלהרר (יש עתיד):
אל תחמיא למירי רגב.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
כל הניסיון הזה להכניס אצבע בעין – את יודעת, יש עכשיו סדרה נהדרת, "סאלח, כאן זה ארץ ישראל" – הוא גם חבר אישי שלי, דוד דרעי – וכל-כולה היא באמת אמת כואבת. במקום להגיד: תראו, הקימו פה מדינה ועשו טעויות – אנחנו עשינו טעויות, מפא"י עשתה הרבה טעויות, אבל היא גם הקימה מדינה. 40 שנה הליכוד בשלטון ומירי רגב, במקום לעשות חשבון נפש, היא עושה רק חשבון היסטורי איתנו. הם 40 שנה בשלטון, ולא עשו שום דבר בשביל עיירות הפיתוח. אז תעשי לי טובה, את טובה מדי בשביל להגיד את הדברים האלה.
אבל זה לא העניין, באמת. אנחנו דנים פה בתקציב, ואני רוצה לדבר על התקציב, כי הכי קל לי לדבר על השחיתות. את יודעת, אני יכול לספר פה את תולדות השחיתות מעגל הזהב ועד בנימין נתניהו – –
קארין אלהרר (יש עתיד):
זה נראה לי מעניין.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
– – וזה נושא ממש מעולה, אבל צריך לדבר גם על התקציב מעט. אנחנו נמצאים בתקופה טובה כלכלית. מדינת ישראל נהנית מהכנסות נהדרות, יש לה הישגים – גם בזכות הממשלה. הינה, אמרתי. אמרתי: גם בזכות הממשלה יש לה הישגים, ולכאורה התקציב הזה לא רע. אבל הוא תקציב רע מאוד, משום שכשיש לך שפע ויש הכנסות למדינה – זו העת לטפל בבעיות השורש, בבעיות היסוד של מדינת ישראל. התקציב נוגע בכל דבר, אבל לא מטפל בשום בעיה באופן יסודי. אפילו שר האוצר הסכים איתי בעניין הזה.
כי מדינה שבה ראש הממשלה מדבר על סייבר כל היום ועל ההישגים ואדם שהולך לחדר מיון מחכה 15 שעות זו מדינה שראשיה – לא אכפת להם מהתושבים; כשאתה צריך תור, לחכות לתור של רופא מקצועי שמונה חודשים – זו מדינה שלתושביה אין מענה בתקציב המדינה. אין מענה. זו מדינת כל עשיריה, שמפקירה יותר מדי אנשים מאחור, יותר מדי – בעיירות הפיתוח, במגזר הערבי, אצל החרדים. כל מי שנהנה פה מייצוג והוא נמצא בממשלה הזאת, לא דואג – קודם כול לבוחריו. אבל בהסתה הם כולם נהדרים, כאילו אנחנו בשלטון בארבעה העשורים האחרונים, ואנחנו אלה שמחלקים את התקציבים. אין לכם בושה בכלל. הכול בשביל לשלוט. הגעתם לשלטון – תעשו עם זה משהו. תעשו עם זה משהו, לפחות לטובת אלה ששלחו אתכם. אבל יותר טוב להסית ולבוא חשבון עם הטעויות שעשינו לפני 70 שנה.
בכל אופן אני אדבר כנראה קצת על השחיתות. אני לא יכול בלי. האמת היא שזה מאפיל על כל דבר. זה מאפיל על כל דבר. כשראש ממשלה במדינת ישראל יוצא נגד המערכות הדמוקרטיות של המדינה שלו עצמו – לא קרה עוד בתולדות המדינה הזאת; כשהוא נוקט מדיניות תמות נפשי עם הממלכתיות הישראלית – לא היה דבר כזה; כשכיסא ראש הממשלה הופך לעיר מקלט של עבריין – לא היה דבר כזה. לא היה. היו אנשים שסרחו, היו אנשים שטעו, היו אנשים שגנבו, אבל כולם הרכינו ראש, והעבריין החשוד הזה, שחשוד בשלושה מקרים של שוחד – לא מקרה אחד, לא באיזו טעות; שלושה תיקים. בשניים כבר יש המלצות משטרה מפורשות להעמיד את ראש הממשלה לדין על עבירת שוחד, על עבירת מרמה, על הפרת אמונים – אבל שוחד – והתיק השלישי הוא תיק שוחד מובהק. וראש הממשלה, בגלוי, בלי להתבייש, יוצא נגד הדמוקרטיה הישראלית, נגד המוסדות הממלכתיים שלה – נגד המשטרה, נגד הפרקליטות, נגד כל מה שהוא חשוב ומאחד את כולנו.
והקואליציה הזאת, שום דבר לא מזיז לה. אני לא מדבר על אמות הסיפים שלא נעות פה, אבל אפילו אתם לא זזים באי-נוחות. בשיחות פרטיות אתם מעיזים להגיד משהו נגד ראש הממשלה, אבל אחר כך אתם מסתתרים כמו שפנים מאחורי כובע של קוסם ולא מצליחים לומר מילה ערכית אחת. אחת. אם ראש הממשלה יורשע – יש לו חזקת חפות, אבל אם חלילה זה נכון מה שמייחסים לו, אנחנו לא נוכל לעמוד בזה. לפחות את זה תגידו. לא, נראה, שיגישו כתב אישום, אולי אחרי הערעור והשימוע, ואולי – – –
היו"ר רויטל סויד:
האירוע החלוט.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
החלוט, כן. זאת אומרת, איבדתם את המצפון ואת הצפון. את המצפון. שוחד – לא במקומותינו, לא ימין ולא שמאל, לא באמצע ולא בצדדים. שוחד הוא שוחד הוא שוחד, ולא חשוב מי קיבל. אבל לא בעיניכם, קואליציה של שפנים.
עכשיו, כשנגמר הספין הזה של הבחירות, בואו ניזכר למה הוא התחיל. ניר חפץ חתם הסכם עד מדינה, אחריו או לפניו חתם פילבר – האנשים הכי קרובים לראש הממשלה.
היו"ר רויטל סויד:
ולפניו חתם – – –
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
ולפניו חתם עוד אחד, ארי הרו – האנשים הכי קרובים לראש הממשלה. המעגל הפנימי הכי קרוב לראש הממשלה התנהל כמו ארגון פשע. אלו אנשים שכבר הודו שהם תיווכו לשוחד במקרה הטוב והם נתנו שוחד במקרה הרע; הם כבר הודו, הסביבה הקרובה של ראש הממשלה. השחיתות במדינת ישראל הגיעה עד משרד ראש הממשלה – על זה כבר אין עוררין בכלל. האם היא הגיעה לראש הממשלה? העדויות מראות שכן, אבל כאמור, הוא נהנה מחזקת החפות.
אבל גם לנו יש זכויות, הציבור. הוא זכאי לחפות שלו, אבל אנחנו זכאים להנהגה הגונה, ישרה. זו זכות לא פחות חשובה מזכות החפות. מדינת ישראל ותושביה זכאים להנהגה אחראית, ישרה, הגונה ונקיית כפיים, ואין לנו כזאת. יש לנו שני שרים בחקירה, ראש הממשלה בחקירה, אחד כבר הורשע וחזר, יושב-ראש קואליציה שחשוד. אין דבר כזה, אין עשן בלי אש. אבל יותר מדי שנים בשלטון השחיתו את הליכוד. השחיתו, פשוט השחיתו – כמו שהם השחיתו את מפא"י. מפא"י שילמה מחיר, וגם אתם תשלמו את המחיר. אתם בדרך הביתה, אתם פשוט לא הבנתם את זה עוד, אבל זה גם לא משנה.
אבל בדרך יש הרבה מאוד דברים לא פליליים, וחשוב מאוד לומר אותם. ראש הממשלה הזה, בנימין נתניהו, הוא חבר כבוד במועדון ההון–שלטון–עיתון. ברונים שודדים, ששדדו את המדינה הזאת במשך שנים, לחלקם היה עיתון – ראש הממשלה עבד בשבילם כדי שיכתבו עליו טובות בעיתונים, והוא נתן את נכסי הציבור לבעלי הון. זו עסקה מאוד פשוטה, גם אם היא לא פלילית. זה לא כזה מסובך. תראו, העסקה של בזק, העסקה של בזק, שנתניהו נתן לאלוביץ' הקלות בגינה, ערכה כמיליארד שקל. מיליארד שקל – אתה יכול לשדוד 100,000, אתה יכול לגנוב מיליון; מיליארד אתה יכול לתת רק מתנות, כשאתה עוזר לבעלי הון. ונתניהו, באופן שיטתי בשנות שלטונו, נתן מתנות למשפחת עופר, למשפחת אלוביץ', לפישמן, למוזס ולכל החבורה הזאת של הברונים השודדים, והוא קיבל תמורה. כל אחד מהם הקים לעצמו עיתון או כלי תקשורת אחר, ושם הטיבו עם ראש הממשלה.
בניגוד לנרטיב שהוא מנסה להוביל, כאילו התקשורת הישראלית נגדו, התקשורת הישראלית, גם בניתוח לייזר לא יהיה אפשר להפריד אותה מנתניהו. גם בניתוח לייזר. לשונה החרוצה נמצאת עמוק בעכוזיו של ראש הממשלה, כי אם לא, בשבועיים האחרונים היא הייתה כותבת: תראו מה עושה פה ראש ממשלה – הוא מנסה להציל את עורו ולהפיל תקציב ולהפיל את הממשלה, הכול כדי להציל עורו. זאת האמת היחידה. אין אמת אחרת. החרדים לא רצו באמת להתעסק עם הגיוס, וכחלון לא היה מפיל את הממשלה, ואפילו הגיבור, 48 שעות, שר הביטחון שלנו, לא היה מפיל את הממשלה הזאת. היחידי שטרח וניסה לקמבן את כל הקומבינה המכוערת הזאת זה ראש הממשלה, והתקשורת הישראלית ראתה, אבל היא מסרה גרסאות – גרסאות למשבר: זה מושך ימינה וההוא מושך שמאלה, והינה זה בא והינה זה מתרחק, והינה הקואליציה נופלת והינה הקואליציה לא נופלת – כאילו עתידה של הקואליציה הזאת חשוב ולא עתידה של המדינה הזאת. ונתניהו מוכן לשעבד את עתידה של המדינה הזאת כדי להציל את עורו.
אני אומר בכל אופן כמה מילים על התקציב. תראו, התקציב הזה רע, 1. בגלל שבשלהי 2017 מתכננים תקציב ל-2019. זה כמו שאתם הייתם מתכננים לקנות דירה ב-2019, ומתחייבים עכשיו על מלוא הסכום שאין לכם – ואין לכם – והייתם לוקחים משכנתה, אבל אתם יודעים שכל אחד מאיתנו יכול פתאום לאבד את עבודתו, והוא לא יוכל לשלם את המשכנתה. בדיוק זה מה שעשתה המדינה בתקציב הזה: היא שעבדה את הדורות הבאים, ואין לזה שום משמעות כלכלית. דובר על יציבות, מדובר על יציבות פוליטית, אבל אין לזה שום קשר לכלכלה. הממשלה רוצה לשמר יציבות פוליטית, זה ראוי בעיניה, וזה בסדר גמור, אבל שלפחות לא ימכרו בלופים ואשליות. אין לזה שום קשר לכלכלה, כי אם חס וחלילה תהיה תקלה – אם חס וחלילה תהיה תקלה, זה כמו הדרך לאילת. אתם יודעים, הדרך לאילת היא משעממת וארוכה, עד שאתה עולה על אבן ומתהפך. מדינת ישראל, חלילה, יכולה עם התקציב הזה לעלות על אבן ולהתהפך. די שיהיה משבר בבורסות בעולם, די שתפרוץ מלחמה, וכל ההכנסות המתוארות והמדומיינות האלה ייפלו.
כבר עכשיו חסר למדינת ישראל בתקציבים, בגלל כל מיני חוכמות, 10 מיליארד שקל. 10, נדב? כמה חסר בתקציבים הבאים? 10. אז מה עושה הממשלה? אם אתם הולכים לקנות דירה, אתם צריכים לגייס כסף מהחברים, מהבנק, מהחסכונות שלכם. זה לא מה שהממשלה עושה. הממשלה מעבירה מהכיס הזה, אומרת: יש מלא כסף, וממשכנת אותו בכיס הזה של הדורות הבאים. היא חייבת, אין את הכסף הזה. אין את הכסף הזה – יהיה אותו. מתי יהיה אותו? כשיחתכו flat. מה זה flat? השירותים שדיברנו עליהם: התור בקופת חולים או לרופא המקצועי, במקום להתקצר – יתארך, ובחדר מיון תחכו ותחכו ותחכו, במקום 14 שעות – 16 שעות, ויום לימודים ארוך לילדים שלכם יישאר רק חלום.
טוב, בקיצור, נסכם את העניין, הגיע הזמן להיפטר מהממשלה הרעה הזאת ומראש הממשלה המושחת הזה. תודה רבה.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לחבר הכנסת מיקי רוזנטל. חברת הכנסת קארין אלהרר.
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת
היו"ר רויטל סויד:
לפני כן – הודעה לסגן המזכירה.
סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:
ברשות יושבת-ראש הישיבה, הינני מתכבד להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת המלצה של הוועדה הציבורית לקביעת שכר ותשלומים אחרים לחברי הכנסת, בנושא: תנאי העסקתם של נהגים לחברי כנסת מוגבלים בניידות וחברי כנסת מאובטחים. תודה.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה.
הצעת חוק התקציב לשנת הכספים 2019, התשע"ח–2018;
הצעת חוק התוכנית הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנת התקציב 2019), התשע"ח–2018;
הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנת התקציב 2019), התשע"ח–2018
(קריאה שנייה וקריאה שלישית)
היו"ר רויטל סויד:
חברת הכנסת קארין אלהרר, 15 דקות לרשותך.
קארין אלהרר (יש עתיד):
תודה רבה, גברתי היושבת-ראש. אני לא רואה שר באולם. אני מקווה שיש. חבריי וחברותיי חברי הכנסת.
היו"ר רויטל סויד:
אפשר אולי לקרוא לשר?
קארין אלהרר (יש עתיד):
אה, יבוא, לא יבוא, זה אותו דבר. הם גם ככה שומעים אותו דבר, גם כשהם נמצאים כאן, כאילו הם לא – נכון, חבר הכנסת אמסלם?
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
נוכחים נעדרים. נוכחים נעדרים.
היו"ר רויטל סויד:
אבל לך יש את יושב-ראש הקואליציה.
דוד אמסלם (הליכוד):
אבל תודי שאני שומע אותך.
קארין אלהרר (יש עתיד):
אני, יושב-ראש הקואליציה מקשיב לי, זה מספיק לי.
היו"ר רויטל סויד:
נכון, זה הכי חשוב.
קארין אלהרר (יש עתיד):
תראו, אנחנו התכנסנו כאן היום – למעשה בהמשך מאתמול – לדון בתקציב, אבל אי-אפשר פטור בלא כלום על מה שהתחולל כאן בשבועיים האחרונים. סחרחורת של ממש. המדינה רעשה וגעשה. ואני רוצה לדבר אל האזרחים שיושבים בבית ומנסים לשרוד את חיי היום-יום שלהם, את הפקקים שלהם, את מצב הרווחה שלהם, הבריאות שלהם, ולומר להם שהם לא שמעו הרבה על התקציב הזה, לא לטוב ולא לרע. היו כל מיני הסחות דעת בתקופה הזאת. סגן השר מזוז, אני מבינה שזה לא מעניין אותך, אבל לפחות אל תרעיש.
היו"ר רויטל סויד:
כן, אתה מוזמן להיכנס ולהצטרף ולשבת בשקט.
קארין אלהרר (יש עתיד):
ממשלה שלמה התעסקה בימים האחרונים – לא תאמינו – בלהציל את עצמה. לא להציל את האזרחים והאזרחיות שלה מהצרות שהם מתמודדים איתן ביום-יום; להציל את עצמה, להציל את כיסאות עור הצבי שהם יושבים עליהם. מה יושבים עליהם? דבוקים אליהם ב-super glue. עוד כמה שנים בטח ילמדו בבית הספר לממשל את התרגיל, את התרגיל הפוליטי שהיה כאן, יסבירו.
אני אנסה לתאר איך הדברים היו: ראש ממשלה לחוץ ולחיץ, יש נגדו לא מעט פרשות, לא מעט חקירות, והוא קם בבוקר ואמר: אני צריך לעשות מעשה. מה המעשה הדחוף? אני רוצה לצאת לבחירות, להטריף את המערכת הפוליטית, להוכיח לכולם שאני כל-יכול, שאני יכול לקבל את המנדט מהעם, וכולם יבינו. מה צריך חקירות? מה צריך את המשטרה? מה צריך את היועץ המשפטי לממשלה? תראו אותי, אני כל-יכול. ואז הוא החליט שיש משבר, ובהתחלה הצטרפו אליו עוד מפלגות. שר הביטחון אביגדור ליברמן ניסה להרגיע, אמר: אין משבר, אני רק לא רוצה להצביע על הגיוס – בצדק. אתם יודעים, כיד המקרה, היום התפרסם דוח מבקר המדינה, ואחד הנושאים שמצוינים בו זה נושא הגיוס של החרדים. ואמר דוח מבקר המדינה: אין מספיק. אבל לא ממשלת ישראל תתעסק בנושא. אמרנו: במה הם מתעסקים? בכיסאות, בתפקידים, בכיבודים.
וכך רקמו להם שר האוצר משה כחלון, שר החינוך נפתלי בנט, את הדרך שבה הם ימנעו מראש הממשלה לצאת לבחירות, כי מה צריך בחירות? מצבנו מעולה. יש לנו ראש ממשלה שנחקר, שיש המלצות משטרה על שוחד – מה מעניין אותנו שלטון החוק?
מי שבאמת מגדילה לעשות, חייבים להודות, זו שרת המשפטים. שרת המשפטים מתראיינת ברדיו – גברתי היושבת-ראש, אם לא הייתי שומעת את זה במו אוזניי והיו מספרים לי, הייתי אומרת: הדבר הזה לא קרה מעולם. במו אוזניי שמעתי את שרת המשפטים מתראיינת בתוכנית רדיו ואומרת: חוק הגיוס שאנחנו מעלים היום לוועדת שרים – זה היה אתמול בבוקר – חוק הגיוס הזה הוא לא חוקתי; אמרה והוסיפה: כן, אבל זאת רק קריאה טרומית. היועץ המשפטי לא תומך בו, אבל זו רק קריאה טרומית. אין מה לעשות, אמרה השרה, צריך להתפשר. זו, גבירותיי ורבותיי, שרת המשפטים. היא, למי שלא הבין, אמורה לשמור על שלטון החוק בישראל, היא אמורה לגבות את רשויות אכיפת החוק, היא אמורה לגבות את היועץ המשפטי לממשלה – אבל לא שרת משפטים שמשקשקת שמא יילקח ממנה תפקידה. ואז שוב כל המוחות – סיעור מוחות; הטרילו מדינה שלמה: מה נעשה כדי להידבק לכיסאות? מעניין, אני חייבת להודות. ממה אתם מפחדים? מה הלחץ?
אם כל זה לא מספיק, עומד כאן אתמול ראש הממשלה, זחוח כפי שלא ראיתיו שנים – וראיתי אותו זחוח – הוא עומד על הפודיום ואומר: חזר לכם הצבע ללחיים. אדוני ראש הממשלה: לא, לא חזר לנו הצבע ללחיים, כי הוא תמיד היה שם. מי שצריך היה לחזור לו הצבע ללחיים, אדוני ראש הממשלה, זה אתה. כי מה יצא מכל המשבר? גם הממשלה נשארה על כנה, וגם, אדוני ראש הממשלה, קיבלת הצהרת אמונים עם לבבות משר האוצר ושרת המשפטים: נישאר איתך באש ובמים.
דוד אמסלם (הליכוד):
– – –
קארין אלהרר (יש עתיד):
אני אגיד לך, חבר הכנסת אמסלם ידידי, זה בסדר עד גבול מסוים. אתה יודע, אם יש ראש ממשלה שעסוק בזמן האחרון – מה אני אגיד לך, אני עוקבת אחרי הסרטונים שהוא מפיץ; מה זה – סרטונים שמשתלחים במשטרה, ברשויות אכיפת החוק. אני אסביר לך, כי אם יש שרים הגונים בממשלה, והם אומרים שראש הממשלה בהשתוללות, בהשתוללות, על המשטרה ועל מבקר המדינה ועל המפכ"ל – שהוא מינה, לא אני מיניתי – – –
דוד אמסלם (הליכוד):
– – –
קארין אלהרר (יש עתיד):
בטח שאני מקשיבה.
דוד אמסלם (הליכוד):
ומה דעתך על ההתנהלות שלהם? הכול רק כיוון אחד. הם מלאכי השרת.
קארין אלהרר (יש עתיד):
ההתנהלות שלהם – הם עושים את תפקידם. הם עושים את תפקידם.
דוד אמסלם (הליכוד):
נאמנה גם. תגידי לי אם נאמנה. בגלל זה הם לא חקרו את הבוס שלך באזהרה. נאמנה.
קארין אלהרר (יש עתיד):
אדוני היקר, כל ניסיונותיך, באמת – – –
דוד אמסלם (הליכוד):
בגלל זה, סגלוביץ, הבאתם אותו, שהוא – – – נאמנה.
קארין אלהרר (יש עתיד):
תאמין לי, דודי, באמת תפסתי ממך יותר רציני. יותר רציני.
דוד אמסלם (הליכוד):
זה לא רציני, מה שאני אומר?
קארין אלהרר (יש עתיד):
אני מבינה את המקום הלחוץ שאתם נמצאים בו. קשה כשראש המפלגה נחקר, כשיש עננה כבדה מעל ראשו. קשה, אני מבינה אתכם. אבל מכאן ועד להשמיץ אנשים אחרים – באמת, דודי, לא מתאים לך. אתה בן אדם הגון, לא מתאים לך.
דוד אמסלם (הליכוד):
תסתכלו על העובדות. את חלק מתעמולה בולשביקית, כאילו.
קארין אלהרר (יש עתיד):
לא. תעמולה בולשביקית – אתה מבין?
דוד אמסלם (הליכוד):
כן, של המוסדות האלה. תסתכלי על העובדות.
קארין אלהרר (יש עתיד):
דודי, תסתכלו במראה.
דוד אמסלם (הליכוד):
אני לא ראיתי שמאל שדואג מהבוקר עד הלילה למשטרה במקום לאזרחים.
קארין אלהרר (יש עתיד):
תסתכלו במראה – ראש ממשלה שרק משתלח.
דוד אמסלם (הליכוד):
מה שמעניין אתכם זה ראש הממשלה. לפיד לא נמצא פה אף פעם. רק הוא שומע נאום על ראש הממשלה – מגיע לפה עם החליפה הכחולה.
קארין אלהרר (יש עתיד):
אה, בדקת את הצבע של החליפה?
דוד אמסלם (הליכוד):
הוא לא נמצא פה בכנסת; מטייל בעולם על חשבון משלם המיסים. זה דבר מושחת ביותר, זה דורש חקירה של כל יאח"ה.
קארין אלהרר (יש עתיד):
דודי, אני באמת מבינה.
דוד אמסלם (הליכוד):
למה שיקרה? סגלוביץ עוצר.
קארין אלהרר (יש עתיד):
קשה לך, דודי, אני מבינה את זה.
דוד אמסלם (הליכוד):
לא קשה.
קארין אלהרר (יש עתיד):
אל תוציא את התסכולים שלך עלינו.
דוד אמסלם (הליכוד):
זה לא קשה. המדינה יותר חשובה מהכול.
קארין אלהרר (יש עתיד):
אל תוציא את התסכולים שלכם עלינו.
דוד אמסלם (הליכוד):
אני רואה פה חקירה סלקטיבית, זה מה שמשגע אותי.
קארין אלהרר (יש עתיד):
דודי, אני אומרת לך, באמת תתעסקו בעיקר.
דוד אמסלם (הליכוד):
אני רואה את הבוס שלכם מטיף לחרדים על הגיוס. חוצפן, הבן אדם – – – בבמחנה, מטיף להם?
קארין אלהרר (יש עתיד):
תתחילו לעבוד מסודר ואף אחד לא יחקור אתכם והכול יהיה בסדר. תשתמשו באנשי מקצוע, תדברו בצורה נקייה – אף אחד לא יבוא אליכם בטענות. תגיד לי, מה אתה חושב, שקמתי בבוקר ואמרתי: על מי אני אדבר היום? אין דברים בגו? נראה לך הגיוני שראש ממשלה אומר: מבקשים מעדים לשקר? מה עובר עליכם? תתאפסו.
דוד אמסלם (הליכוד):
טוב, זה מה שאמרו לכם להגיד, אז אנחנו נתאפס. נתאפס. 19 חקירות על בן אדם – להתאפס.
קארין אלהרר (יש עתיד):
איזה 19?
דוד אמסלם (הליכוד):
בבקשה, הכול בסדר.
תמר זנדברג (מרצ):
הוא פושע.
דוד אמסלם (הליכוד):
הכול בסדר, רק אתם צדיקים. דרך אגב, אני רואה בייגלה על הראש של כולכם – בייגלה וכנפיים.
קארין אלהרר (יש עתיד):
תגיד לי, אם מישהו אחר במדינת ישראל היה עובר עבירה, לא היו חוקרים אותו?
חיים ילין (יש עתיד):
דוד, אני רואה גם אצלך את זה.
קארין אלהרר (יש עתיד):
אני לא מבינה אותך.
חיים ילין (יש עתיד):
אני גם רואה אצלך.
דוד אמסלם (הליכוד):
אני רואה אצלכם. מלאכי השרת.
חיים ילין (יש עתיד):
אבל היא אומרת לך שאתה בן אדם הגון, לא מתאים לך. אנחנו מדברים איתך.
דוד אמסלם (הליכוד):
יאיר לפיד נוסע לחו"ל על חשבון משלם המיסים, מוציא מיליוני שקלים, ומלונות פאר.
קארין אלהרר (יש עתיד):
לא, כי יאיר לפיד מינה את המפכ"ל.
דוד אמסלם (הליכוד):
מה הקשר מי מינה?
קארין אלהרר (יש עתיד):
מה הקשר מי מינה? עושה לו אודישנים ואז מתלונן? בחיאת רבאק, אל תגזימו. מה אתם עפים על עצמכם שמתנכלים לכם ורודפים אתכם?
דוד אמסלם (הליכוד):
זה לא לנו, דרך אגב, זה למדינת ישראל. זאת הפיכה במדינת ישראל במשטר דמוקרטי.
קארין אלהרר (יש עתיד):
תגיד לי, אתה שומע את עצמך?
דוד אמסלם (הליכוד):
הדבר הכי חמור; יותר מסקאדים, יותר מהכול. אני לא מכיר מדינה אחת שעושים את זה.
חיים ילין (יש עתיד):
– – –
דוד אמסלם (הליכוד):
בטורקיה עכשיו שלחו מטוסים לעשות את זה. אתם לא מתביישים? אתם לא רואים כלום? כאילו טחו עיניכם מלראות כשמדובר בנתניהו.
קארין אלהרר (יש עתיד):
דודי, אני רואה שאתה מתעצבן.
דוד אמסלם (הליכוד):
בוודאי.
קארין אלהרר (יש עתיד):
אין לי כוונה לעצבן אותך.
דוד אמסלם (הליכוד):
בגלל שחשובה לי המדינה שלי. לכם לא חשוב כלום.
קארין אלהרר (יש עתיד):
רק לשים את העובדות בצורה מיושרת. בוא נסתכל על העובדות.
יש בן אדם שיש חשדות לגביו – חוקרים אותו ועושים את העבודה. יש לכם תלונות?
דוד אמסלם (הליכוד):
תגידי לי, בישראל היום, למה לא חקרו את הבוס שלך? הרי אשתו עובדת בידיעות אחרונות. הוא עבד שם. אתם, בעצם המשרדים, מימנו את ידיעות אחרונות שלוש שנים בכל מיני – משרד החינוך.
קארין אלהרר (יש עתיד):
תגיד לי, דודי – – –
דוד אמסלם (הליכוד):
למה לא חוקרים את זה? הכול בסדר.
קארין אלהרר (יש עתיד):
לך תתלונן.
דוד אמסלם (הליכוד):
נתניהו, חס ושלום, איזה סיגר או איזה – בוודאי. 300 – – –
קארין אלהרר (יש עתיד):
זה סיגר.
דוד אמסלם (הליכוד):
יש להם – – –
קארין אלהרר (יש עתיד):
זה סיגר במיליון שקל.
דוד אמסלם (הליכוד):
מה?
קארין אלהרר (יש עתיד):
סיגר במיליון שקל.
דוד אמסלם (הליכוד):
לא. שימי לב מה קורה לכם: אתם חסינים; אתם שייכים לצד ההוא; בכם לא נוגעים, כלום; תעשו מה שאתם רוצים – – – הכול בסדר.
עליזה לביא (יש עתיד):
– – –
חיים ילין (יש עתיד):
דודי, אין מה לחקור. אנחנו – – –
דוד אמסלם (הליכוד):
אין מה לחקור? אני אתן לך רשימה.
יואב קיש (הליכוד):
הדוברת של המשטרה מדבררת אתכם.
דוד אמסלם (הליכוד):
הדוברת של המשטרה מדבררת אתכם. הבוס שלך נוסע לחוץ לארץ במיליוני שקלים.
קארין אלהרר (יש עתיד):
גברתי, אני אשמח להמשיך לדבר.
היו"ר רויטל סויד:
סליחה. בסדר.
דוד אמסלם (הליכוד):
– – – על חשבון מדינת ישראל.
היו"ר רויטל סויד:
חבר הכנסת אמסלם.
דוד אמסלם (הליכוד):
מי בודק? כלום.
היו"ר רויטל סויד:
חבר הכנסת אמסלם, חברת הכנסת קארין אלהרר רוצה לסיים את הנאום שלה ברצף.
דוד אמסלם (הליכוד):
אני מרגיש לא טוב, ובכל אופן – – –
קארין אלהרר (יש עתיד):
ככה זה כשאתה מרגיש לא טוב, דודי?
היו"ר רויטל סויד:
טוב. בוא ניתן לחברת הכנסת קארין אלהרר להמשיך ולסיים.
דוד אמסלם (הליכוד):
ככה זה כשהבטן שלי כואבת. אמיתי.
קארין אלהרר (יש עתיד):
לא. לצערי, גם הבטן שלי כואבת.
דוד אמסלם (הליכוד):
כשאת דיברת על – – – של המדינה, אני לא מבין – – –
היו"ר רויטל סויד:
את מנהלת דו-שיח איתו?
קארין אלהרר (יש עתיד):
לא. אני בסדר.
דוד אמסלם (הליכוד):
אני מבין שהמדינה שלנו הולכת פייפן – – –
קארין אלהרר (יש עתיד):
אני – – –
היו"ר רויטל סויד:
חבר הכנסת אמסלם, חברת הכנסת קארין אלהרר ביקשה ממני לאפשר לה להמשיך את הנאום ברצף עד הסוף.
קארין אלהרר (יש עתיד):
באמת, נשארו לי עוד 1.43 דקות.
היו"ר רויטל סויד:
זה יהיה ללא הפרעה. אני אדאג לך.
קארין אלהרר (יש עתיד):
אני רק רוצה לסכם ולומר: תראו, בסוף, אני חושבת שמי שפועל בצורה לא נכונה, ואם המשטרה מצאה לנכון, צריך לחקור אותו. לא אני ביקשתי לחקור אף אחד. לא צד אחד של המפה ביקש לחקור אותו. נעברו עבירות, לכאורה – צריך לבדוק את הדברים. חבל שלא בודקים את הדברים בצורה עניינית גם במפלגת השלטון. בואו, שום דבר לא נגדכם, אז חבל. אני רק אומרת שבסוף יש אזרחים שמסתכלים למעלה ורוצים לראות מישהו שמנהיג. כרגע אני לא רואה הנהגה; אני רואה התעסקות בכיסאות ובפוליטיקה – –
דוד אמסלם (הליכוד):
בגלל זה אזרחים רואים את הסקרים – – – כי רואים את זה גם – – –
היו"ר רויטל סויד:
חבר הכנסת דודי אמסלם, תן לה לסיים.
קארין אלהרר (יש עתיד):
– – וחבל. אני הייתי מצפה שבאמת תהיה מנהיגות. היא חסרה לנו. אני מאוד מקווה שעד התקציב הבא נזכה בה. תודה רבה.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לחברת הכנסת קארין אלהרר. חברת הכנסת תמר זנדברג, בבקשה. אחריה – חבר הכנסת אחמד טיבי.
איתן ברושי (המחנה הציוני):
כמה עוד נשארו?
קריאות:
– – –
היו"ר רויטל סויד:
אחרי חבר הכנסת אחמד טיבי מתחילים לסכם את הדיון: קודם כול, ראש האופוזיציה חבר הכנסת הרצוג, ולאחר מכן יושב-ראש ועדת הכספים חבר הכנסת גפני, ולאחר מכן השר משה כחלון.
איתן ברושי (המחנה הציוני):
זה לא היה רמז.
תמר זנדברג (מרצ):
זהו, נעלבתי.
היו"ר רויטל סויד:
עשר דקות לחברת הכנסת זנדברג. בבקשה.
תמר זנדברג (מרצ):
איך שהגיע התור שלי, הוא שואל: עוד כמה? את מבינה, הוא מתחיל לאבד את הסבלנות.
חברות וחברים, היו כאן הרבה דיונים סביב התקציב הזה שלא היו קשורים לתקציב – הרבה דיונים על בחירות, על גיוס ועל שחיתות – וכל זה קצת הסיט אותנו מלדבר על התקציב. האמת היא שעוד אחת מהסיבות שהממשלה הזאת צריכה ליפול וללכת הביתה זה לא רק בגלל השחיתות – זה גם בגלל המדיניות החברתית-כלכלית שלה, שהתקציב הזה, דווקא בגלל שהוא תקציב משעמם לכאורה, שאין בו גזרות, אין בו רפורמות ואין בו דברים מהסוג הזה, דווקא הוא מראה את זה בצורה מאוד מאוד בהירה וברורה.
תקציב המדינה הזה, קודם כול, מבחינת נסיבות בואו לעולם, הוא נולד בחטא. למה? אנחנו עכשיו מצביעים בחודש מרס 2018 על תקציב 2019. אין לנו מושג. אין לי מחשבה שיש מישהו מקובעי המדיניות המקצועיים שהמליץ על דבר כזה. זה מזכיר לי את התקציב הדו-שנתי בזמנו, שהצבענו עליו בשנה שעברה – קומבינה פוליטית, ולא צורך כלכלי. האמת היא שאם הוא צורך כלכלי, הוא צורך שנובע מתוך מדיניות כלכלית ימנית, שמרנית וכושלת.
חברות וחברים, במדינת ישראל, היום, 20% מהאזרחים נמצאים מתחת לקו העוני. רמות האי-שוויון הן מהגבוהות ב-OECD. למעשה, יש רגעים שנדמה לי שמדינת ישראל מצטערת שהיא הצטרפה ל-OECD, כי כל הזמן אנחנו מגרדים את המדדים מלמטה. כשמודדים, מגלים שהמצב לא טוב. אבל, אז מה עושים? ממשיכים אותו דבר. למצב הזה לא הגענו במקרה. כמו שהיינו צועקים סיסמאות במחאה החברתית: זו לא טעות – זו מדיניות. זו מדיניות של גירוד המדדים מלמטה, כי כאשר מחלקים את עוגת התקציב הלאומית בצורה לא נכונה, זה מה שקורה.
שמעתי בימים האחרונים – אני חייבת להגיד שבעיקר את חברי הכנסת של כולנו, מנסים, בעור שיניהם, לברוח משאלות בתקשורת על השחיתות, ולכן הם מדברים על התקציב, ומנסים להסביר שזה תקציב חברתי, שזה תקציב טוב וכו'. מי שחושב שזה תקציב חברתי, כדאי שילך לסיור בחדרי המיון; כדאי שילך לבתי הספר, ויראה את החברות המסחריות שנכנסות לשם ואת הכיתות המתפוררות; כדאי שילך לעשרות אלפי הישראלים שמחכים בתור לדיור ציבור; וכדאי שיבוא לבקר את העובדות הסוציאליות שקורסות תחת עומס הטיפול בקשישים העניים. התקציב הזה לא מסייע לאף אחד מאלה.
במדיניות כלכלית תמיד אומרים לנו שיש שתי גישות: גישה של הורדת מיסים לעשירים, ואיכשהו אולי ההון הזה יחלחל למטה ויגיע לאזרחים. זה שזה אף פעם לא קורה מעולם לא הטריד אף אחד. הגישה השנייה היא שלממשלה יש אחריות כלפי החברה וכלפי האזרחים, שמדינה היא לא עסק, ולא גוזרים בה קופון למטרות רווח, אלא היא קיימת בשביל לשרת את האזרחים שלה, ולא להפך. בתקציב הזה אין שום בשורה בכיוון הזה.
ממשלת הימין שאנחנו רואים כאן באמת מפרפרת כדי לשרוד. עבורה החברה הישראלית והפוליטיקה שאמורה לשרת אותה היא משחק סכום אפס. מי שתופס את השלטון מקבל לידיו את מנגנוני המדינה כדי שיוכל לשדוד את הקופה הציבורית לטובת מקורביו ולהסית נגד כל השאר. החזון שהימין מגשים בתפיסת העולם שלו הוא של תפיסת עולם צינית, ג'ונגל קפיטליסטי שמקדש את החמדנות, ולא את הצדק.
בניגוד לימין, אנחנו מאמינים שסולידריות, שוויון וצדק הם הדרך הטובה ביותר לשרת את האזרח. אנחנו מאמינים במדינת רווחה אוניברסלית, שדואגת לבריאות, לחינוך, לרווחה ולפתרון משבר הדיור. אנחנו מאמינים שעוני הוא תוצאה של מדיניות, ולא כשל אישי, ושמבחנה של חברה הוא ברמת הסולידריות והשירותים שהיא מספקת לאזרחיה
רק לא מזמן אמרה נגידת בנק ישראל קרנית פלוג – לא חברת כנסת סוציאליסטית – נגידת בנק ישראל אמרה שעל מנת להביא את השירותים האזרחיים בישראל לרמה הממוצעת של ה-OECD – לא לחלק העליון אלא לרמה הממוצעת – יהיה צריך להוסיף מדי שנה 140 מיליארד שקל להוצאה האזרחית לשירותים האזרחיים. האם התקציב הזה מכיל משהו מ-140 המיליארד האלה? לצערי הרב, לא.
טלי פלוסקוב (כולנו):
איך לא? איך לא? אני לא מבינה איך לא. הנכים מקבלים, הקשישים מקבלים, ניצולי השואה מקבלים – –
יואב קיש (הליכוד):
מה זה "איך לא"? היא רק אומרת, סתם, נו.
טלי פלוסקוב (כולנו):
– – הילדים מקבלים.
יואב קיש (הליכוד):
רק סתם. הכול דיבורים באוויר.
טלי פלוסקוב (כולנו):
לא. שום דבר, אפס.
יואב קיש (הליכוד):
הכול דיבורים באוויר.
תמר זנדברג (מרצ):
חברת הכנסת טלי פלוסקוב – – –
יואב קיש (הליכוד):
היא גם יודעת שהיא אומרת – – – אומרת שטויות.
היו"ר רויטל סויד:
– – – תקציב – – –
עיסאווי פריג' (מרצ):
למה שטויות, תגיד לי?
תמר זנדברג (מרצ):
תקציב – – –
עיסאווי פריג' (מרצ):
מי שיושב על השיבר, שר האוצר, בצניחה חופשית בסקרים. איך אתה – – –
תמר זנדברג (מרצ):
חברת הכנסת טלי פלוסקוב – – –
יואב קיש (הליכוד):
אתה רוצה לדבר על סקרים?
עיסאווי פריג' (מרצ):
כן.
יואב קיש (הליכוד):
אתה רוצה לדבר על סקרים? תשאל את החברים שלך.
עיסאווי פריג' (מרצ):
– – –
יואב קיש (הליכוד):
תשאל את החברים שלך על סקרים. מה הקשר?
עיסאווי פריג' (מרצ):
– – –
יואב קיש (הליכוד):
מה הקשר לסקרים?
עיסאווי פריג' (מרצ):
דיבורים.
תמר זנדברג (מרצ):
חברת הכנסת טלי פלוסקוב, תקציב זה לא טלאי על טלאי. תקציב – – –
יואב קיש (הליכוד):
תשאל את היושב-ראש שלכם.
היו"ר רויטל סויד:
חבר הכנסת קיש, חברת הכנסת – – –
יואב קיש (הליכוד):
ומה עם עיסאווי? גם הוא מפריע.
היו"ר רויטל סויד:
אתה צודק.
טלי פלוסקוב (כולנו):
חברת הכנסת זנדברג – –
תמר זנדברג (מרצ):
עכשיו, אני רוצה – – –
חיים ילין (יש עתיד):
הוא לא שם לב מה יצא לו – – –
טלי פלוסקוב (כולנו):
– – אם היית אומרת עכשיו – – –
היו"ר רויטל סויד:
חבר הכנסת חיים ילין וחבר הכנסת פריג', תנו, בבקשה, לחברת הכנסת זנדברג לנהל את הדיון – –
עיסאווי פריג' (מרצ):
מדברים על הדברים.
היו"ר רויטל סויד:
– – ולחברת הכנסת פלוסקוב, שהיא פונה אליה.
קריאה:
יש פה שיח – – –
טלי פלוסקוב (כולנו):
אם היית אומרת לי עכשיו שזה לא מספיק ושצריך עוד, אני הייתי מסכימה איתך, אבל להגיד ששום דבר – – – מה הולך פה?
קריאה:
– – –
תמר זנדברג (מרצ):
בתקציב הזה אין שום – – –
טלי פלוסקוב (כולנו):
– – –
תמר זנדברג (מרצ):
אז אני אסביר. סליחה. תקציב זה ביטוי למדיניות, זה איך הממשלה רואה את סדר העדיפויות הלאומי; זה לא טלאי על טלאי – לתת פה קצת לאלה ולחלק איזה פירור כאן.
טלי פלוסקוב (כולנו):
יש לך עכשיו 140 מיליארד? יש לך עכשיו 140 מיליארד?
תמר זנדברג (מרצ):
סליחה, יש הרבה מאוד כסף, השאלה איך הוא מחולק. אני רוצה רגע לספר לך משהו, חברת הכנסת טלי פלוסקוב. אני בעוד חודש וקצת אהיה בת 42.
היו"ר רויטל סויד:
מזל טוב.
תמר זנדברג (מרצ):
תודה רבה. הדור שלי וצעירים ממני, בני ה-30 וה-40, אנחנו הדור שיצא למחאה החברתית בשנת 2011, המחאה החברתית הגדולה ביותר בתולדות מדינת ישראל. אנחנו דור שנולד לתוך מציאות של כיבוש מצד אחד והפרטה מצד שני; אנחנו אלה שאיבדו את הקביעות ואת הפנסיה; אנחנו הדור ראשון בתולדות מדינת ישראל שמצבו הכלכלי פחות טוב משל ההורים שלו. במדינת ישראל, שקמה לאור החזון הציוני, תמיד הייתה תמונת הבטחה של קדמה, של התקדמות, שכל דור משפר את מצבו. אנחנו הדור הראשון שבו זה לא קרה. אנחנו אלה שעובדים במשרות החלקיות; אנחנו הפרילנסרים. אנחנו דור שאני קוראת לו דור הפיס: מי שקנה דירה עד 2008, זכה בפיס. מי שלא קנה עד 2008 צריך לזכות בפיס כדי שיהיה לו כסף לממן את זה.
טלי פלוסקוב (כולנו):
או לקנות במחיר למשתכן.
תמר זנדברג (מרצ):
מחיר למשתכן – הגרלה זו לא מדיניות; מדיניות זה צדק חברתי שרואה את כולם. להגריל דירות לאזרחים, ל-10,000, 20,000 או 30,000, זה לא נקרא מדיניות דיור. אנחנו צעדנו במחאת העגלות, שחברתך לסיעה הובילה, עם העגלות בשדרה, ועד היום לא ראינו חינוך איכותי וזול וזמין לכולם. נותנים לנו קייטנות לחופשים; עד היום לא ראינו מדיניות חינוך שרואה מגיל אפס, מגיל אפס, את הילד, ומגדלת אותו כמו שצריך.
עכשיו, שלא תביני, אנחנו לא מסכנים. אנחנו לא חושבים שגנבו לנו את המדינה ושמישהו פה חייב לנו טובה וצריך לתת לנו משהו. אנחנו מבינים טוב מאוד איפה אנחנו גרים, איפה אנחנו חיים, ואנחנו מתכוונים להילחם על המדינה הזאת. השנים שבהן מצבנו הכלכלי הידרדר הן שנים שאני קוראת להן "שנות נתניהו" – עוד לפני שהיה ראש ממשלה, דרך אגב. הגזרות החברתיות הראשונות שנראו כאן, שמאז רואים מדיניות חברתית-כלכלית של טייס אוטומטי – זה מאז הגזרות של שנת 2003, כשבנימין נתניהו היה שר אוצר ומחאת החד-הוריות של ויקי קנפו הייתה כאן באוהלים. אז קוצצו הזכויות של הבן הממשיך בדיור הציבורי, ומאז, 15 שנה, עד היום, אנחנו לא ראינו תיקון. הבטיחו לנו – – –
אלי אלאלוף (כולנו):
את לא מעדכנת את הנתונים שלך?
תמר זנדברג (מרצ):
הבטיחו לנו שההפרטה תביא לאיכות חיים.
אלי אלאלוף (כולנו):
– – –
תמר זנדברג (מרצ):
אדוני חבר הכנסת אלאלוף, אתה יודע משהו – – –
אלי אלאלוף (כולנו):
את יודעת שבשלוש שנים המדינה השקיעה בתחומים של דוח אלאלוף 33 מיליארד שקל. בשלוש שנים. את יודעת את הנתון הזה? את הלכת לפתוח את הנתון הזה? לא. זה לא עניין. למה שיבלבלו אתכם? 33 מיליארד שקל. כשכתבנו את הדוח לא חלמנו שזה יהיה.
היו"ר רויטל סויד:
תן לה לענות. חבר הכנסת אלאלוף, היא עוד 15 שניות מסיימת, רק תן לה לענות.
עיסאווי פריג' (מרצ):
והפערים הולכים וגדלים.
היו"ר רויטל סויד:
חבר הכנסת פריג', איך אתה תמיד מצטרף לחגיגה?
אלי אלאלוף (כולנו):
– – – תתעניינו, לא רק בנאומים אלא בעשייה.
עיסאווי פריג' (מרצ):
– – –
היו"ר רויטל סויד:
חבר הכנסת – – –
אלי אלאלוף (כולנו):
גם בעשייה. הגיע הזמן שתחילו לעשות. לוקחים נתונים לפני מאה שנה ואף אחד לא מתעדכן.
היו"ר רויטל סויד:
חבר הכנסת עיסאווי פריג' וחבר הכנסת אלאלוף, חברת הכנסת זנדברג רוצה לסיים, זהו.
תמר זנדברג (מרצ):
חבר הכנסת אלאלוף, מדינת ישראל, שקמה בשנת 1948, בשנות ה-50 וה-60 בנתה מערכות סוציאליות אדירות מתוך עוני הרבה הרבה יותר גדול של המדינה ושל המשאבים שלה. את המדיניות החברתית-כלכלית הזאת, את מדינת הרווחה הזאת, ב-15 השנים האחרונות ממשלות נתניהו שחקו עד דק.
אלי אלאלוף (כולנו):
– – – אתם, אתם הרסתם את הדיור הציבורי, את יודעת את זה? למדת? קראת – – –
היו"ר רויטל סויד:
תסיימי, בבקשה. חבר הכנסת אלאלוף, היא כבר חרגה מהזמן. תן לה לסיים, בבקשה, שנוכל להתקדם.
אלי אלאלוף (כולנו):
למה היום יש פחות מ-50% מהדיור הציבורי שהיה בתקופה – – –
תמר זנדברג (מרצ):
בגלל שאתם לא בניתם את הדיור הציבורי על הדירות – – –
טלי פלוסקוב (כולנו):
– – –
אלי אלאלוף (כולנו):
תלמדו את הנתונים. הנאומים האלה – – –
טלי פלוסקוב (כולנו):
– – –
תמר זנדברג (מרצ):
את לא מתביישת? 60,000 משפחות קיבלו קורת גג בזכות חוק הדיור הציבורי. תתביישו לכם.
קריאות:
– – –
תמר זנדברג (מרצ):
קורת גג, אתה שמעת על דבר כזה? בית. גג מעל הראש. תתבייש לך. 60,000 משפחות.
אלי אלאלוף (כולנו):
אל תדברי על תתבייש – – – את אומרת תתביישו – תתביישי את. הבורות – – –
תמר זנדברג (מרצ):
אני כן אומר תתבייש. אתה כתבת דוח – בוא אני אגיד לך משהו: אתה כתבת את דוח אלאלוף, ששווה הרבה יותר מנייר התקציב שאנחנו הולכים להצביע עליו עכשיו.
קריאות:
– – –
היו"ר רויטל סויד:
חבר הכנסת עיסאווי פריג'. חבר הכנסת פריג'.
עיסאווי פריג' (מרצ):
– – –
היו"ר רויטל סויד:
חבר הכנסת פריג', אתה רוצה שאני אקרא אותך לסדר? אני קוראת אותך לסדר פעם ראשונה.
עיסאווי פריג' (מרצ):
– – –
היו"ר רויטל סויד:
חבר הכנסת פריג', אני קוראת אותך לסדר פעם שנייה.
טלי פלוסקוב (כולנו):
– – –
היו"ר רויטל סויד:
חברת הכנסת טלי פלוסקוב, בבקשה, תיתני לי, אני רוצה שהיא תסיים, אנחנו רוצים להמשיך, הלילה עוד ארוך.
טלי פלוסקוב (כולנו):
צודקת.
תמר זנדברג (מרצ):
חבר הכנסת אלאלוף.
היו"ר רויטל סויד:
משפט לסיום.
תמר זנדברג (מרצ):
אתה כתבת דוח – אתה עמדת בראש ועדה שכתבה דוח מזהיר, מזהיר בחזון שהוא הציב למיגור העוני במדינת ישראל. הדוח הזה עומד זוהר באור יקרות לעומת הנייר שמונח לנו כאן, הספרים שמונחים לנו כאן, שנקראים תקציב המדינה. הניירות האלה, אין בהם שום תיקון מהדוח שאתה הבאת. שום תיקון – מה שאתה שומע. שום תיקון.
היו"ר רויטל סויד:
סיום, בבקשה.
תמר זנדברג (מרצ):
זה עמודים על עמודים שהם כלום ושום דבר במקרה הטוב או טלאי על טלאי במקרה היותר-גרוע. אני הייתי מציעה, באמת, את הדוח שאתה כתבת, להניח כאן בתור תקציב המדינה ולהתחיל לתקצב אותו באופן אמיתי. אז אולי היינו רואים תיקון אמיתי במדינת ישראל, ולא את התקציב הזה, שכל-כולו הישרדות פוליטית, ולא תיקון חברתי ולא תיקון כלכלי למדינת ישראל. תודה.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לחברת הכנסת תמר זנדברג. חבר הכנסת אחמד טיבי, בבקשה.
טלי פלוסקוב (כולנו):
– – –
עיסאווי פריג' (מרצ):
אני לא יושב על השיבר, אין מה לעשות.
טלי פלוסקוב (כולנו):
עיסאווי – – –
היו"ר רויטל סויד:
חבר הכנסת עיסאווי פריג', אתה בקריאה שנייה. חברת הכנסת טלי פלוסקוב, אני הכי לא רוצה לקרוא אותך היום לסדר. עשר דקות לרשותך, בבקשה.
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
גברתי היושבת-ראש, רבותיי חברי הכנסת, אני דווקא רוצה לפתוח במשהו שכולם יכולים להסכים עליו. היום נפטר סטיבן הוקינג, פיזיקאי שהוא תופעה, אדם שהוא תופעה. אני מוצא לנכון לומר שיש אנשים שהאנושות מפיקה תועלת מהקיום שלהם ואמורה להיות עצובה בלכתם. סטיבן הוקינג הוא אחד מהם.
אני זוכר אמרה שלו: הסתכל למעלה לכיוון הכוכבים ולא למטה לכיוון הרגליים שלך, נסה להבין מה אתה רואה, תְהה מה גורם ליקום להתקומם, היה סקרן. (אומר בערבית: היה סקרן, כלומר תשאל, תבקש הסבר.) עליו השלום.
מסטיבן הוקינג לבנימין נתניהו.
היו"ר רויטל סויד:
במעבר חד.
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
מעבר חד, אני מודה.
היו"ר רויטל סויד:
מעבר חד.
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
אני מודה, אני מודה, מעבר מאוד חד.
מוסי רז (מרצ):
מה הקשר ביניהם? חור שחור? BDS? מה?
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
אני רוצה לתת לכם אפשרות לנחש מה הקשר.
עיסאווי פריג' (מרצ):
מעניין.
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
החור השחור, אה – אמרת, מוסי? מוסי, מרצ, שתי נקודות. החור השחור הוא החור שהיה ביומיים-שלושה האחרונים. פעם ראש הממשלה מאוד רצה בחירות ביוני ואתמול הוא הפיל את כל הצעות פיזור הכנסת. לפני יומיים הוא היה זחוח. אתמול הוא היה פסאודו-זחוח. אני עמדתי פה אתמול ואמרתי: אומנם הוא נראה מאושר, זחוח, שמח, אבל מדובר בפייק-אושר, פייק-שמחה, פייק-זחיחות. אמרתי אתמול.
עכשיו הוא נמצא בחדרו, בלשכתו, ספון בלשכתו, כמקובל. יש לו הזעת יתר, פלפיטציות, הוא חיוור, הוא לא מרגיש טוב. הזעה. היום קראתי שהוא לא חש בטוב, והוא – איך אמר חברי לערוץ הטלגרם, חבר הכנסת איתן כבל? הוא נפל למשכב, או נפל למיטת חוליו. תשמע, מה שעבר עליו בימים האחרונים לא קל, כאשר כל שותפיו, כל שותפיו אמרו לו: דיר בילכ, איימו עליו. מתברר שמה שעושה החבר שלו בבית הלבן – מפטר, ממנה בציוץ – אי-אפשר לעשות כאן; לא באגף הזה, לא בבניין הזה.
ולכן, סביר להניח שזאת הסיבה לעליית לחץ הדם, או לדופק המהיר, או להרגשה הלא-טובה, חברת הכנסת נחמיאס. גם ראש ממשלה חזק, שמוקף על ידי שותפים המאיימים עליו, קורס; לא עומד בלחץ, לא עמד. היום הוא לא עמד בלחץ.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
אנושי.
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
מאוד אנושי – כרופא אני אומר לך. אנושי. לחץ גדול; לחץ כמעט לא אנושי.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
תסביר לנו את התהליך הרפואי.
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
תראי, כל אדם סביר שמוקף בדרעי, בנט, שקד, כחלון, ליברמן – אפריורית, בלי לחץ, הוא חייב להגיש לא טוב. בלי לחץ.
דוד אמסלם (הליכוד):
– – – תגיד – – –
היו"ר רויטל סויד:
כגינקולוג, גם כגינקולוג.
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
יש מה שקרוי ברפואה "אטיולוגיה" – הסיבות למחלות. עצם השותפים האלה – מדובר בגורמי סיכון. גורמי סיכון. השותפים האלה הם גורמי סיכון.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
תעשה להם את האנמנזה.
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
תאר לעצמך שהשותפים האלה מתחילים להפיץ את פוטנציאל ההרס שלהם.
היו"ר רויטל סויד:
אבל ד"ר טיבי, אני פונה אליך, ד"ר טיבי: במה הוא יכול ללקות כתוצאה מגורמי סיכון כאלה?
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
מה שקרה לו היום: הוא קרס; נפל למיטת חוליו. אני יכול להבין למה ראש הממשלה הרגיש לא טוב.
האמת היא שלא רק ראש הממשלה הרגיש לא טוב.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
נו, מי?
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
מאתמול יושב-ראש הקואליציה עומד פה, מחזיק את עצמו כאן, בבניין. האיש היה תחת לחץ אדיר – חבר הכנסת אמסלם. הוא פשוט לא יכול. כמה הוא יכול? כמה אתה יכול, דודי?
דוד אמסלם (הליכוד):
כמה שצריך.
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
כמה שצריך, אבל לבן אנוש יש יכולת.
דוד אמסלם (הליכוד):
זה חוק בפיזיקה – כשאתה לוחץ – –
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
לא הכול – – – יש דברים שנשברים.
דוד אמסלם (הליכוד):
– – אז הגוף מפעיל עליך את אותו לחץ הפוך.
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
יש דברים שנשברים. אתה עדיין לא נשברת, אבל היו סימנים, סימני תחלואה לא קלים.
דוד אמסלם (הליכוד):
אני, יש לי שפעת, יש לי דלקת בגרון.
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
במכוניות אומרים פחת. היה לו פחת רציני אתמול, והיום.
חיים ילין (יש עתיד):
דודי, בוא נלך הביתה – – –
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
אפרופו מחלות, אני מביט על תקציב הבריאות מהתמ"ג, חבר הכנסת אלאלוף. בישראל רק 7.4%, תקציב הבריאות מהתמ"ג, כאשר הממוצע ב-OECD זה כמעט 9%. יש מדינות עולם שלישי עם 10%. לכן יש בעיה עם מספר המיטות, עם מספר הרופאים, יש אנשים שמתאשפזים בפרוזדורים. מי כמוך יודע – כמה דנו בזה בוועדה שלך. מדובר בבריאות של אנשים.
הנקודה השנייה – היום ישבנו, עמיתי חבר הכנסת אוסאמה סעדי ואני, עם שר הפנים אריה דרעי.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
אין כמו אוסאמה סעדי.
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
אני מסכים איתך. את רוצה שאני אחזור על מה שאמרת? מה אמרת?
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
כן. אין כמו אוסאמה סעדי.
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
אני מסכים, אפילו עיסאווי פריג' מסכים.
דנו בתוצאות הישיבה שהשתתפת בה, חבר הכנסת ואאל יונס, אתמול בוועדת הפנים, לגבי המשבר המשפיל בלשכה בוואדי ג'וז, לשכת משרד הפנים. התורים בלשכה הזאת בוואדי ג'וז – מאוד משפיל; גם ההתנהגות של המאבטחים וההתבטאויות הבזויות שלהם כלפי אנשים, כלפי נשים. בוועדה אמרו: בתוך כמה חודשים, שישה חודשים, ימצאו מקום נוסף. זה לא מרגיע את האנשים; זה לא מרגיע אותנו. לכן ישבנו עם השר היום. הוא הזכיר כמה פתרונות בקרוב, ואנחנו נעקוב מקרוב אחרי הדבר הזה, כי אנחנו משמשים פה לאנשים האלה ולמצוקה שלהם.
נקודה שנייה, שדנו בה בוועדת הכספים יחד עם יושב-ראש הוועדה גפני, זה בקשתם של כמה יישובים להיכלל ברשימת היישובים עם הטבות מס, ואני מתכוון במיוחד לכאוכב אבו אל-היג'א, אעבלין ועילבון. קיבלנו מראש המועצה מכתב. כאוכב – אנחנו מתקרבים להשיג את המטרה הזאת. כבר ערכנו כמה ישיבות עם אנשי מקצוע בנושא הזה, ונמשיך עם היישובים הנוספים.
האמת היא, גברתי, אנחנו לא יכולים שלא – אני חייב לצטט את משה הנגבי, זיכרונו לברכה, אדם משכמו ומעלה. הוא אמר: "אם אדם ניצל את כוחו הפוליטי או הכלכלי למטרות מושחתות הוא בוודאי ינצל אותו כדי לנסות לחמוק מאימת הדין, בין על ידי טשטוש מעלליו, ובין על ידי לחץ על גורמי האכיפה כדי שהם יטייחו אותם". "הטענה שאין עשן בלי אש היא בלתי נכונה" – אני אומר לך – "ובלתי הוגנת. אך כאשר" – אסמעו – "כאשר בוקע ממקום כלשהו עשן מצחין" – אדוני יושב-ראש האופוזיציה – "חיוני לדעת עליו בהקדם על מנת שנוכל לברר אם יש מאחוריו אש, ולכבותה בעודה באיבה. לכן יש גלאי עשן", אמר משה הנגבי. יש גלאי עשן – ועם המשפט הזה אני מוצא לנכון לומר: די כבר. נמאסתם. חלאס. (אומר בערבית: הסרחתם.)
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לחבר הכנסת אחמד טיבי. נעבור לרשימת המסכמים, והמסכם הראשון – ראש האופוזיציה חבר הכנסת יצחק הרצוג. בבקשה. לאחר מכן – יושב-ראש ועדת הכספים חבר הכנסת משה גפני. עשר דקות לרשותך.
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
גברתי היושבת-ראש, תודה רבה לך. אני מאחל לכולנו דיון פורה. אנחנו מגיעים לסיומו של תקציב המדינה. ראשית, אפשר גם לומר דברים טובים. אני חושב ששר האוצר משה כחלון עשה מאמץ גדול להביא תקציב מאוזן וחברתי. יש בו אלמנטים טובים שאנחנו תמכנו בהם לכל אורך הדרך. אני רוצה להודות לחברי מיקי רוזנטל על העבודה המשותפת עם כל חברי האופוזיציה בוועדת הכספים, מיקי, תודה. עבודה מצוינת. תרמנו גם להרבה דברים שהוספו ותוקנו.
ובכל זאת, פטור בלי כלום אי-אפשר, מכיוון שיש משהו אבסורדי, ממש אבסורדי, בלאשר במרס תקציב שיתחיל בינואר בשנה הבאה. לא היה כדבר הזה בתולדות מדינת ישראל. זה מראה חוסר רצינות, בעצם אולי חוסר אמונה של הממשלה בעצמה. זה הכול בא מגחמה פוליטית. ראינו את זה בעצם ביומיים האחרונים – כל המשחק עם התקציב היה מעין גחמה פוליטית כדי לבחון את יציבות הקואליציה.
אבל לבוא ולהעביר תקציב עכשיו לעוד שנה – דבר מגוחך, גברתי היושבת-ראש. מי שהיה חבר בממשלה, בממשלות, יודע עד כמה זה מגוחך. יושב-ראש ועדת הכספים חבר הכנסת גפני, אומנם אנחנו מפרגנים לך על התקציב, ובכל זאת אומרים לך שלהעביר תקציב שנה מראש זה בדיחה, ואתה יודע את זה. ואני לא מכיר תופעה כזאת. זה בא אך ורק ממניעים פוליטיים טהורים. ולדעתי, לכן התקציב הזה בכלל לא ייושם באופן מלא. ספק בעיניי אם בכלל ייושם, ואם ייושם – ייושם חלקית. יתרה מזו, אני חושב שחבוי בתקציב הזה קיצוץ חסר תקדים, flat חסר תקדים, שבאופן אינקרמנטלי, מצטבר, מגיע כמעט לחמישית מהתקציב. כמות הפלאטים – גם את זה אני אומר לחברי חבר הכנסת גפני, כיוון שוועדת הכספים לא יכולה לאשר כזאת כמות של קיצוצים – חבויה בדפי התוספת והשינויים והתיקונים, וגם שיבואו בסופו של דבר לאישור הוועדה.
אני מעלה כמה נושאים נוספים שהתקציב בכלל לא מתייחס אליהם: דבר ראשון, יש משבר עולמי בקמעונאות, יש משבר עולמי בישראל. בהנחות האוצר מדובר על צמיחה של מעל 3%, ומרכיב מרכזי בצמיחה הזאת זה הצריכה, הווי אומר, צריכה בעיקר של תוצר מקומי. על פי כל הנתונים, אנחנו רואים ירידה מתמשכת וארוכה בצריכה המקומית על חשבון יבוא מקוון, ברכישה און-ליין בעיקר – לא רק, אבל בעיקר – תופעה שמוכרת בכל העולם, שאתה רואה היום מרכזים מסחריים ריקים. אנחנו ראינו אותה בהתמוטטות של רשת הוניגמן. שר האוצר אמר בוועדת הכספים שזה נושא רציני והוא יתייחס אליו. אני יזמתי דיון, ויו"ר הוועדה הסכים שיקוים, אבל אני אומר כאן: אם מישהו חושב שתופעת הרכישות המקוונת, בקו"ף, תיעצר עכשיו עד שנה הבאה, טועה. התופעה רק תגבר. הווי אומר – הקמעונאות תיחלש; הווי אומר שעסקים קטנים, בינוניים ורשתות שלמות עלולים להיות בסכנה. וזה משפיע גם על שוק הנדל"ן בצורה דרמטית. נושא ראשון שבכלל לא מטופל בהנחות היסוד של התקציב הזה.
הדבר השני זה שוק הנדל"ן. יש האטה בנדל"ן, מתוך מגמה מכוונת של ירידת מחירי הדירות – לא בכל מקום, דרך אגב, אבל הירידה הזאת בחלק מהמקומות יכולה גם להשפיע בצפי של עוד שנה על הצמיחה. והיות שהיא עלולה להשפיע על הצמיחה, גם זה לא הובא בחשבון בכלל בהנחות היסוד של האוצר.
הדבר השלישי זו תוכנית המיסוי של ארצות הברית. זה בכלל לא עלה לדיון בצורה רצינית, לא בממשלה ולא בוועדה. תוכנית המיסוי של ארצות הברית מייצרת הפחתה דרמטית במיסי חברות. יש לזה השלכה על שוק היצוא הישראלי ועל ההתמודדות של חברות ישראליות. ראש הממשלה, בעצם – ושר האוצר, אבל במיוחד ראש הממשלה – כבר הודיעו – ראש הממשלה הודיע בדאבוס על ירידה משמעותית במיסוי, לעשות התאמה לתוכנית המיסוי של טראמפ, הווי אומר, ירידה בהכנסות המדינה; ירידה בהכנסות המדינה – הווי אומר גירעון. שוב, התוכנית לא עומדת ביעדי הגירעון שנכתבו בספר התקציב, ואנחנו מדברים על עוד שנה.
והדבר האחרון – המצב הביטחוני. אני חושב שיש להביא אותו בחשבון. כאשר אנחנו שומעים הערכות מהערכות שונות, ולא כאן המקום לפרט, מן הראוי שזה יובא בחשבון לא רק בתוכנית הצמיחה אלא גם בתוכנית התקציב.
כל המרכיבים הללו צריכים להילקח בחשבון. וכשבמקביל – התקשורת, שמדווחת על התוספות המשמעותיות בתחומים שונים, למשל בבריאות ולמשל בחינוך, צריך להבין שכשמודיעים על כך אבל הולכים לכמות פלאטים קיצונית, חבר הכנסת גפני, שעלולה להגיע כמעט ל-20% במצטבר, זה קצת שם לאל ולחוכא ואיטלולא את התקציב המיועד, ומכך אני מאוד מאוד מוטרד.
נושא נוסף שעלה, עלה היום, ודובר בו הרבה מאוד במליאה, זה נושא הרזרבות. בעצם דוח מבקר המדינה מדבר על רזרבה של 20 מיליארד שקלים לפחות. עכשיו, רזרבה קיימת זה שנים; אני עוסק בענייני ממשלה ואני מכיר את הרזרבה על בורייה. אבל מבקר המדינה כתב – ואני מצטט: "הממצאים שהועלו בדוח מלמדים על בעיות ברמת השקיפות בתקציבי הרזרבות של אגף התקציבים כלפי הכנסת בשלב אישור תקציב המדינה ועל בעיות ברמת השקיפות כלפי הכנסת והציבור – – – ליקויים אלה פוגעים ביכולתם של מקבלי החלטות ללמוד על השימושים והמטרות שלשמם הוקצבו והוקצו סכומי הרזרבה וסעיפי התקציב שבניהולו של האגף ועל יכולתם לבקר את התקציב וביצועו".
אני יודע שהאוצר, מה שנקרא, אומר לעצמו: הכלבים נובחים והשיירה תמשיך ותתקדם, אבל זה דוח שיש בו ביקורת חריפה מאוד. היו מאבקים בנושא הזה גם בוועדת השקיפות של חברת הכנסת סתיו שפיר, וגם בוועדה הכספים, וגם בוועדה לביקורת המדינה בראשותה של חברת הכנסת יחימוביץ. אני חושב שזה מחייב דיון יסודי, עקרוני, כמה רזרבה יכולה המדינה לשמור לעצמה כשהיא באה להעביר תקציב וכמה אנחנו כמחוקקים מוכנים לשמור רזרבה בצד, שהיא בעצם קופה נעלמה, שיכולה לשרת מטרות ממטרות שונות, שלא תואמות את סדרי העדיפויות האמיתיים של המדינה.
בעצם התופעה הזאת חוזרת על עצמה בסעיפי התקציב מדי שנה בשנה, ואנחנו מגיעים כמעט ל-23% מסך התקציב. זה מספר בלתי נתפס. בלתי נתפס. למשל, שיעור הרזרבה במשרד ראש הממשלה מגיע ל-18% – אז חמישית. אני לא יודע איך אפשר לנהל תקציב שחמישית ממנו מושבתת. ולכן, אני חושב שגם בנושא הזה כשל האוצר, ויש פה פתרונות זולים וקלים שהקואליציה מגיעה אליהם, כי היא לא מתמודדת עם בעיות היסוד של בניית תקציב שמצד אחד יש בו סדרי עדיפויות, ומצד שני המדינה משתקת את עצמה גם ב-flat וגם ברזרבות בלתי נסבלות, תוך חוסר אמון מלא במחוקק, או במי שאמור לפקח על התקציב, ועל הרשות המבצעת.
ואי-אפשר פטור בלי כלום – אי-אפשר שלא להתייחס למה שעברנו בימים האחרונים, כי זה מתקשר. בעצם יש איזו תחושה של ישראבלוף מלא; הכול היה כאן משחק ציני מובהק. אנחנו ראינו אותו אומר: פחדתם, פחדתם, אבל בפועל מי שפחד באמת זה ראש הממשלה נתניהו בעצמו; הוא זה שפחד והוא זה שהתקפל. הוא התקפל מכיוון שבסופו של דבר הוא הבין שהתוכנית הגדולה ללכת לבחירות ביוני לפני כל הכרעה של היועץ המשפטי לממשלה לא תצלח, ולכן הוא התקפל.
אני חושב שתפקידנו להמשיך לבקר ולפקח במלוא העוצמה. זו ההזדמנות, לסיום, גם בהערה אישית, לאחל לשני חברים – לאילן גילאון ולדוד אזולאי – רפואה שלמה ובריאות איתנה. תודה רבה.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לחבר הכנסת יצחק הרצוג, ראש האופוזיציה.
החלטת ועדת הכספים בדבר צו הבלו על דלק (הטלת בלו) (תיקון מס' 2 והוראת שעה מס' 3), התשע"ח–2018;
[נספחות.]
החלטת ועדת הכספים בדבר צו תעריף המכס והפטורים ומס קנייה על טובין (תיקון מס' 10 והוראת שעה מס' 14), התשע"ח–2018
[נספחות.]
היו"ר רויטל סויד:
המסכם הבא זה יושב-ראש ועדת הכספים חבר הכנסת משה גפני. בבקשה. חבר הכנסת גפני, 24 שעות חלפו, ואנחנו בדיוק באותו מצב. 20 דקות לרשותך.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת – – –
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
יש לי תחושה של דז'ה וו.
היו"ר רויטל סויד:
כן. 24 שעות, וזה אותו מצב בדיוק.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
קודם כול, אני מבקש להצטרף לאיחולים של יושב-ראש האופוזיציה חבר הכנסת יצחק הרצוג לרב דוד אזולאי ולחבר הכנסת אילן גילאון. אנחנו מאחלים להם החלמה מהירה ורפואה שלמה. הבריאות יותר חשובה מכל הדברים שאנחנו מדברים עליהם, שגם הם חשובים מאוד. אבל אנחנו מאחלים להם, כולנו, מה שאמר חבר הכנסת הרצוג – איחולי ההחלמה המהירה והרפואה השלמה, שאני אמרתי שאני מצטרף לכך.
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
כן, תודה רבה.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
גברתי היושבת-ראש, חלפו 24 שעות מאז הבאתי את הצו על איסור העישון והמכס שצריך לשלם על הסיגריות האלקטרוניות. אני הנחתי היום עוד שני צווים, ואני אבקש את תמיכת – – –
היו"ר רויטל סויד:
ששש. חברים, בבקשה. חברים, בבקשה, בצד השמאלי שם, אני אבקש לשמור על השקט במליאה.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
אני אבקש את תמיכת חברי הכנסת גם בצווים הללו. מדובר על הצווים שהונחו היום, צווי הבלו על הדלק ועל הגז הטבעי והצווים על הפחם. קיבלנו מהממשלה את הבקשה, שהיא בצו, שאנחנו צריכים לאשר אותה, על זה שמעלים את הבלו על הסולר, על מנת – –
היו"ר רויטל סויד:
סליחה. חברים, אני אבקש לשמור על השקט במליאה על מנת שחבר הכנסת גפני יוכל להמשיך את הסיכום. בבקשה, נא לנהל שיחות בשקט.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
– – על מנת – – –
שר האוצר משה כחלון:
– – –
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
מה?
היו"ר רויטל סויד:
לא שומעים.
שר האוצר משה כחלון:
– – – לשחק בטדי או בסמי עופר.
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
– – – בצורה אחרת, איך שר אוצר במדינת ישראל מביא תקציב דווקא כאשר בארסה משחקת נגד צ'לסי בעוד חמש דקות בדיוק. בעוד חמש דקות.
שר האוצר משה כחלון:
הרב גפני, יצא כאילו אני מתנצל. הוא לא רוצה – – –
קריאה:
גפני, אתה לא יכול להעביר את זה – – –
קריאה:
גפני מביא את לוח השידורים – – –
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
פוניבז' נגד חברון – – –
קריאות:
הרב גפני, אולי תסיים מהר – – –
היו"ר רויטל סויד:
אפשר לוותר על ההצבעות היום, השר כחלון.
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
אני יכול – – –
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
אפשר להמשיך? טוב. על כל פנים, אני מביא את הצווים הללו, ואני אבקש את תמיכת חברי הכנסת. הממשלה הביאה צווים שעיקרם היה העידוד לעבור משימוש בדלקים מזהמים, שימוש בדלקים שגורמים נזק סביבתי, לגז טבעי, שהמציאות שלהם היא מציאות יותר נקייה, לא מזהמת את האוויר, ויש צורך לעשות את זה.
היו"ר רויטל סויד:
סליחה, תשתיקו אותם שם. אני אבקש מכל מי שיושב בתאים להפסיק בבקשה להפריע. הרעש בלתי נסבל.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
אנחנו, גברתי היושבת-ראש, במהלך הדיונים בוועדה אמרנו: בסדר, אנחנו חושבים שהמטרה ראויה, אבל היה וזה לא יצליח – הרי זה עלול גם לא להצליח – יעברו שנים ואנחנו לא נראה את התוצאות של הגז הטבעי. יתרה מזאת, אנחנו אומרים עכשיו לבעלי המכוניות, אנחנו אומרים לחברות ההסעות: תעברו בבקשה לגז הטבעי, אבל אין תחנה שאפשר למלא שם את הגז. אין מקום שבו אפשר לעבור – מי שרוצה, ואני מניח שרבים רוצים – אין מקום שבו יהיו תחנות שאפשר למלא בהן את הגז.
לכן הגבלנו את המועד שבו המחירים יתחילו לעלות. אנחנו נצטרך, כעבור חמש שנים מאישור הצו הזה, לבדוק אם יש כבר לפחות 25 תחנות שבהן אפשר למלא גז. אם לא יהיה מספר התחנות הזה – הצו נעצר וחוזר לדיון בוועדת הכספים. יצטרכו הסבר למה אין תחנות, ואם אין – למה יש צווים כאלה. אם אנחנו לא נשתכנע – אנחנו, או הבאים אחרינו בעוד חמש שנים לא ישתכנעו – הצו לא ממשיך. לכן, לאחר שהמליאה תאשר את הצווים הללו, מוטלת על הממשלה מטלה גדולה וחזקה – והממשלה משקיעה בזה קרוב ל-100 מיליון שקל – לעשות ולקדם ולהפעיל את התחנות הללו. אנחנו כולנו מעוניינים. אין מחלוקת שצריך לעבור לגז טבעי.
יש לנו בעיה בצו – שאנחנו מבקשים את התמיכה גם בו – על הפחם. העלאת הבלו על הפחם עלולה להביא להעלאה במחירי החשמל, כפי שנטען בדיון בוועדה. אנחנו גם שם ניעצר באיזשהו מקום. ביקשנו שהצו לא יחול ב-2018, מכיוון שאז זה מעלה באופן מיידי את מחירי החשמל, וב-2019 כפול. ב-2018 אנחנו לא מבקשים את הצו הזה. הצו יתחיל רק ב-2019.
היו"ר רויטל סויד:
זאת אומרת, ב-2019 יעלו מחירי החשמל.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
ב-1% לכל היותר. לאחר מכן שוב ב-1% לכל היותר. אם יתברר שבאמת יש העלאות מחירים, הצו ייעצר, ויצטרכו לבוא עוד פעם ולהסביר את מה שקורה, או לסייע לחברת החשמל שהמחירים לא יעלו.
מה שאני מבקש לומר – יש שם פרטים רבים נוספים; אני לא הולך להיכנס לזה. זה היה היום בדיון בוועדה, דיון שלישי בעניין הזה. זה לא היה אצלנו בקלות ראש. ביקשתי אתמול מאנשי משרד האוצר ומשרד התשתיות, אבל בעיקר משרד האוצר, שישבו אתמול עם היועצת המשפטית של ועדת הכספים, עם עורכת דין שגית אפיק, ולהגיע איתם לפשרות או להסכמות, שהמטרות יושגו ולא שפתאום נעמוד בפני שוקת שבורה ויהיה צו וזהו. היא ישבה איתם אתמול, גם עם שי באב"ד וגם עם שאול מרידור, גם עם אחרים, הגיעו להסכמות, ומה שסיכמו היום הגיע לוועדה. זה מה שאושר וזה מה שמובא לפניכם.
אני לא שלם עם הצווים האלה. יש בהם בעיות, אבל יש בהם גם ייעוד, והייעוד הוא נכון וראוי. צריך לתת את האפשרות הזאת שאכן המערכת אצלנו, כמו באירופה, תעבור לגז טבעי. המעבר לגז טבעי מוריד את המחירים באופן דרמטי. המעבר לגז טבעי מונע את זיהום האוויר שהיום כולנו יודעים שחוץ מיום כיפור, שלא נוסעים בו, הזיהום הוא נורא ואיום. אגב, הראה לי את זה חבר הכנסת דב חנין – היה באירופה דיון על זיהום האוויר והביאו דוגמה מישראל, שבישראל את רואה בגרף שזיהום האוויר שואף לאפס ביום כיפור בגלל שלא נוסעים. זה דבר מעניין. באירופה דנו – הוא סיפר לי – – –
היו"ר רויטל סויד:
בגלל יום אחד?
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
יום אחד. ביום הזה הזיהום – את רואה בגרף – הוא ממש על התחתית. אין זיהום ביום הכיפורים.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
נכון, באמת.
קריאה:
– – –
היו"ר רויטל סויד:
באירופה, באירופה. אין עבודות בשבת ויום כיפור. לא לדאוג, השר.
שר האוצר משה כחלון:
– – –
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
דב חנין הראה לי את זה.
היו"ר רויטל סויד:
זה לא יפיל את הממשלה. לא בודקים בשבת, רק באירופה.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
הוא היה בוועידה של אוויר נקי באירופה והם דנו בעניין הזה – איך עושים שיהיו ימים שבהם לא יהיה זיהום אוויר. מדובר על אירופה. ואז הם הביאו את הגרף הזה והראו שבמדינת ישראל יש זיהום אוויר כמו באירופה, אבל יש יום אחד שאתה רואה את הגרף ממש על הרצפה – אין זיהום אוויר ביום כיפור. זו תעודת סנגוריה לעם היהודי.
קריאה:
הרב גפני, תראו מה קורה בל"ג בעומר – – –
היו"ר רויטל סויד:
כן, ל"ג בעומר מאזן.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
גם להם יש ל"ג בעומר, אל תדאג.
היו"ר רויטל סויד:
חבר הכנסת פורר צודק.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
על כל פנים, הצו הזה שעליו אנחנו מדברים הוא צו שהמטרה שלו היא למנוע את זיהום האוויר. הצו של הפחם – זה להביא כסף לאוצר המדינה, ולכן גם הגבלנו את העניין הזה, שלא יעלו מחירי החשמל. אם יעלו באופן כזה, מעבר למה שדובר על ידי אנשי הממשלה בוועדה, הם יצטרכו או לשפות על זה או לשנות את זה או לעצור את הצו. אנחנו לא רוצים – אדוני שר האוצר, אתה מצהיר את זה כל הזמן – אנחנו לא רוצים עליית מחירים, אנחנו רוצים הורדת מחירים. בסדר.
אני רוצה לעבור לתקציב – – –
דוד אמסלם (הליכוד):
תדבר קצת על הגיוס.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
מה? לא שומע.
דוד אמסלם (הליכוד):
– – – סיירת מטכ"ל שיושב שם בצד השני.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
אני מבקש לומר – – –
דוד אמסלם (הליכוד):
– – – בהסוואה עם הסמל של המחנה. הוא מטיף לך מוסר.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
אני מבקש לומר על החלק הנוסף – כמה יש לי עוד?
היו"ר רויטל סויד:
יש לך עוד תשע דקות ו-51 שניות.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
אני מבקש לדבר על התקציב עצמו. אני עברתי כמעט 30 תקציבי מדינה, כמעט 30 תקציבי מדינה, וביניהם פעמיים תקציב דו-שנתי. תקציבים רבים. המושג של תקציב מדינה, כשהיה מגיע למליאת הכנסת – היו בו זעקות שבר על גזרות בלתי רגילות – –
היו"ר רויטל סויד:
ששש.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
– – שזאת ההזדמנות של שר האוצר ושל ראש הממשלה להטיל גזרות על הציבור. אני זוכר תקציבים שהגיעו לכאן שבאמת, אם הייתי באופוזיציה חגגתי והצעקות שלי היו עד השמיים, ואם הייתי בקואליציה נשכתי שפתיים. אבל היו גזרות.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
היום אתה גם בקואליציה וגם באופוזיציה.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
כן. אבל היום, אני אומר לכם, נעבור על ספר התקציב, נעבור על ההחלטות בחוק ההסדרים. אני הצטערתי אתמול – תכף אני רוצה לומר משהו על הגיוס, אבל אני הצטערתי אתמול שאני לא אביא היום את חוק ההסדרים. חוק ההסדרים שאני מביא למליאה הוא כולו הטבות. אין בו – במה שאני, אני לא יודע בוועדות אחרות; אצלי הכול הטבות. ואני הצטערתי – אם זה לא יעבור זה יהיה נזק גדול. ורציתי שחוק ההסדרים הזה יעבור, ואני רוצה שיצביעו עבורו. התקציב עצמו הוא תקציב שיש בו העלאה דרמטית של תקציב משרדי הממשלה, המשרדים הרלוונטיים שאנחנו מאוד מעוניינים בהם מבחינה חברתית.
אגב, אני רוצה להגיד לכם – אדוני שר האוצר – אני רוצה לומר לכם, היה אתמול סקר, ובסקר הזה ישראל ביתנו ירדו לארבעה – אני לא חושב שזה נכון; לא משנה, אני רק לוקח את זה כמדגם – בעוד אורלי לוי, שהיא חברת כנסת יחידה, קיבלה חמישה מנדטים; גם זה לא יישאר. אבל אני רוצה להגיד לך, גברתי היושבת-ראש, משהו שאני אומר אותו כל הזמן, וזה הוכיח את זה: הנושא של דת ומדינה, הוויכוח הזה שפעם היה סוחף אנשים ומביא מנדטים, הוא לא מביא היום כלום. הוויכוח של דת–מדינה לא מביא קולות; אין מציאות כזאת. מה שמביא מנדטים זה מי שדואג לנושא החברתי. זאת האמת.
אם יש פה מישהו – אני לא מאמין שיש – מישהו מבין חברי הכנסת או מבין השרים שהפעילות שלו נגזרת מהבאת מנדטים, שלא יטפל בדת ומדינה; זה לא מביא כלום, לא לנו ולא ליריבים שלנו. לא מביא. אנשים בכלל – גם הרוסים לא מתעניינים בזה; הם מתעניינים במה שקורה בסוף החודש – האם הוא יכול לקנות אוכל? האם הוא יכול לפרנס את המשפחה שלו? האם הוא מקבל את מה שצריך לקבל במדינה שהיא מדינה לא ענייה? האם הוא מקבל את מה שהוא צריך לקבל? ואת זה הסקר הזה מוכיח, אבל אני טוען את זה כבר הרבה זמן. בתוך עמי אני יושב. פעם דת ומדינה היה סוחף קולות. הפופוליזם של לדבר נגד תלמידי ישיבות וכל זה, ושבת, ומרכולים, היה מביא קולות. היום זה לא מביא קולות. עברתי את חוק המרכולים, ואני הרי מסתובב בארץ הזאת, אני מדבר עם קבוצות שונות שהן לאו דווקא חרדים, כמובן.
רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):
– – –
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
יש זעם נגד חוק המרכולים – קול אחד זה לא מביא. קול אחד הוא לא מביא. זה בשביל לדבר. פתאום מתברר שחוק המרכולים, מלבד שהוא בלם לזה שמדינת ישראל תישאר מדינה יהודית, הוא לא עשה כלום בפועל.
אתמול עבר חוק הגיוס. אני רוצה להגיד לכם, אני רואה את אלעזר שטרן יושב פה עם כיפה שחורה; יכול להיות שהוא עבר להיות בציבור החרדי, לא בדקתי איתו עוד.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
לא צריך – – –
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
רגע, תפסיק, אל תצעק לי עכשיו.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
לא צריך לעשות כלום.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
אני מכבד את אלעזר שטרן. אלעזר שטרן, יש לי איתו ויכוח שיורד לשורשו של עניין. וכשמדברים על חוק גיוס – אלעזר שטרן היה אלוף בצבא, אני מכבד את עמדתו. אני חולק עליו. אני חושב שמי שלומד תורה משרת את עם ישראל בלימוד תורה. אני רואה פה את איל בן ראובן, אלוף בצבא, אני רואה פה את עמר בר-לב, היה בסיירת מטכ"ל, סיכן את נפשו. יש לנו ויכוח שיורד לגופו ולשורשו של עניין – האם צריך גם לומדי תורה.
פנינה תמנו (יש עתיד):
צריך.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
צריך, צריך.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
לא, מה זה – אני אגיד על מה הוויכוח, בגלל שעכשיו אני על הבמה.
קריאות:
– – –
פנינה תמנו (יש עתיד):
גם וגם.
איציק שמולי (המחנה הציוני):
גפני, אין ויכוח שצריך.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
אבל שלא יצעקו לי, אני אתבלבל. גם וגם.
איציק שמולי (המחנה הציוני):
אין ויכוח שצריך.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
אמרתי גם וגם.
איציק שמולי (המחנה הציוני):
אבל זה לא – – – חוק-יסוד – – –
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
בסדר, לא לזה אני נכנס. בסדר. חבר הכנסת שמולי, לא לזה אני נכנס. אני אמרתי שאני מכבד את אלעזר שטרן. הוא יכול להתווכח איתי; איל בן ראובן יכול להתווכח איתי, להגיד: תשמע, אני סיכנתי את חיי, אני הגעתי לדרגות גבוהות בצבא. מוסי רז, שהיה רב-סרן בצבא, ומסר את נפשו למען עם ישראל בצבא. אבל מה זה יושב פה אתמול חבר כנסת ועולה לבמה ומתווכח איתנו כאילו אנחנו מפגרים? הוא מסביר לנו שצריך למסור את הנפש. מה למסור את הנפש? איפה היה יאיר לפיד? איפה הוא מסר את הנפש – בבתי המרזח בתל אביב?
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
גפני, תספר – – –
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
בעיתון במחנה? יש אצלנו כאלה שכותבים ביתד נאמן – לא במחנה – או בהמודיע, או בהמבשר. איך הוא מעז להתווכח איתנו? זה שאיל בן ראובן מתווכח איתנו, אנחנו מכבדים אותו, אבל יאיר לפיד? איפה הוא מסר את נפשו? איפה? בעיתון במחנה? אז מילא, את אלעזר שטרן אני מבין; אחרים – את מוסי רז, אני מבין. איך הוא מנהל איתי ויכוח, איתנו, על הנושא הכי מרכזי בעם היהודי? הכי מרכזי. דוד המלך, שניהל מלחמות עקובות מדם על ארץ ישראל, ובא אליו הנביא ואמר לו: היום היה חצי שלא למד תורה, והוא נענש על זה. אז יש ויכוח: כמה צריך, איך צריך, מה צריך לעשות אחרת. אבל כשעומד פה יאיר לפיד ומדבר איתי על מסירות נפש – שייתן לאחרים להגיד את זה. כנראה המציאות הזאת לא יודעת בושה.
יש אצלנו בציבור החרדי חרדים שלמדו בישיבות ומסרו את נפשם. אחי למד בישיבה – אחי הגדול ממני – למד בישיבה, אני חושב, 30 שנה; הוא היה בקרב בסולטאן יעקוב כשהסורים כיתרו את הטנקים שם, והוא היה במלחמה הזאת עם זקן גדול, חרדי לגמרי. יאיר לפיד יטיף לו מוסר? אנחנו היינו בטוחים שהוא נהרג באותה מלחמה. לא הייתה איתו תקשורת, בגלל שהסורים כיתרו אותם, ואז היה בחדשות שאחד, גפני, נהרג.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
אבל זה נגמר, הדור הזה, גפני.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
אל תבלבל. אתה לא מכיר שום דור.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
נגמר הדור.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
אתה, אל תתווכח איתי. אל תתווכח.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
הילדים לא מתגייסים.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
אל תתווכח.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
אני מדבר על הילדים שלהם.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
גם הילדים שלו הולכים לצבא. לא משנה. אין דבר כזה שלא הולכים לצבא, מי שלא לומד. להטיף לנו מוסר? כמה יש לי עוד?
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
שתי דקות.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
שתי דקות, וואי.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
יותר מדי. כבר דיברת יותר מדי.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
למה החזרת את הכיפה?
אלעזר שטרן (יש עתיד):
בגלל שראיתי שזה לא עוזר.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
לא, לאט-לאט, צריך סבלנות.
יהודה גליק (הליכוד):
אתה מסכים שמי שעובד בבחירות – – –
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
אני מסכים לכל מה שאתה אומר, בעיקר על הסיגריות.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
גפני, אתה נותן לי פטור?
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
אז אני, אדוני יושב-ראש הכנסת, מסכם את דבריי ואומר כדלהלן: א. אני מבקש שיאשרו את הצווים. הצווים האלה הם חשובים גם בשביל העתיד, לראות אם אנחנו יכולים לעבור, כמו באירופה, מסולר, מדלק מזהם, לאוויר נקי, באמצעות הגז הטבעי, שהיום אנחנו מתחילים להצטיין בעניין הזה.
לגבי הפחם – אנחנו נצטרך לעקוב, כפי שסיכמנו היום, שלא תהיה העלאת מחירי החשמל באופן כזה שיגרום נזק לאזרחים צרכני החשמל.
לגבי הנושא של התקציב אמרתי את דברי. אני חושב שזה דבר נכון, הוא תקציב טוב.
ולגבי הנושא של הגיוס – אדוני יושב-ראש הכנסת, הכנסת עשתה מעשה נכון אתמול; היא עשתה מעשה נכון בנושא של לומדי התורה, ואני מציע אולי לשנות בתקנות שמי שיכול להתווכח איתנו על לומדי התורה זה מי ששירת בצבא בחילות קרביים, ולא כאלה שהיו כתבים בעיתון במחנה ומטיפים לנו מוסר. תודה רבה.
סגן שר החינוך מאיר פרוש:
גפני – – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה ליושב-ראש ועדת הכספים חבר הכנסת משה גפני.
הצעת חוק התקציב לשנת הכספים 2019, התשע"ח–2018;
הצעת חוק התוכנית הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנת התקציב 2019), התשע"ח–2018;
הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנת התקציב 2019), התשע"ח–2018
(קריאה שנייה וקריאה שלישית)
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אני מתכבד להזמין את חתן השמחה, שר האוצר משה כחלון, לעלות לדוכן.
סגן שר החינוך מאיר פרוש:
– – –
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
שנייה, אדוני היושב-ראש, רגע, רק דקה, אני שכחתי.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
סליחה, אדוני השר, חבר הכנסת גפני בלהט הוויכוח שכח משהו.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
כן, יש הסתייגות של חבר הכנסת מוזס, הסתייגות שמדברת על נושא של דירות יד שנייה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
כן.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
אמר אתמול שר האוצר, ואני הבטחתי לו שהוא יסיר את ההסתייגות הזאת; הוא נימק אותה היום – שהוא יסיר את ההסתייגות הזאת, ואנחנו נקיים דיון משותף, יחד עם שר האוצר, בגלל שההצעה הזאת היא מצוינת, ואני מקווה שנגיע לפתרון. תודה רבה. אתה רואה, שכחתי.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה. חבר הכנסת מוזס, אכן אתה מסיר את ההסתייגות, אז לא נצטרך להצביע.
אדוני שר האוצר, נא לעלות לדוכן. גם אתה תוכל לדבר עד 20 דקות, ואז נעבור להצבעות.
שר האוצר משה כחלון:
20 דקות?
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
עד 20 דקות.
שר האוצר משה כחלון:
עד 20.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
כן.
שר האוצר משה כחלון:
אדוני היושב-ראש, השר אלי כהן, סגן השר ליצמן, סגני השרים, אחרי עבודה של חצי שנה, ממש קשה, מייגעת, של אנשי האוצר, מנכ"ל, אגף תקציבים, סגנים, ראשי ועדות בכנסת, חברי כנסת, אני שמח להציג היום את תקציב המדינה. לפני שבוע אמרתי שאם תקציב המדינה לא יעבור עד ליל הסדר אני איאלץ – לא שרציתי כל כך, אבל לא הייתה לי ברירה – אני איאלץ לעזוב את התפקיד. הערב אני שמח שאפשר כבר לומר שגם נשב לליל הסדר, וגם אני אהיה בתפקיד, ונמשיך לשרת את עם ישראל.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תראה מה תשלם על האפיקומן לילדים, עם כל זה שאתה שר האוצר.
שר האוצר משה כחלון:
כן. אז אני שמח שזה היה. אני אפרט, ואני חושב שגם באופוזיציה וגם בקואליציה מבינים שזה התקציב הטוב ביותר שאפשר היה להעביר. זה תקציב שיש בו תוספות מדהימות בתחומים האזרחיים. שמעתי הערות מהאופוזיציה. אתם צודקים, זה לא מספיק. זה אף פעם לא מספיק. הצרכים גדולים, צורכי עם ישראל גדולים, והמשאבים מוגבלים.
חיים ילין (יש עתיד):
למה שנה לפני?
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
– – –
שר האוצר משה כחלון:
למה שנה לפני? קודם כול, זה תשעה חודשים. בוז'י, אתה, אל תרוץ מהר. זה לא לטובתכם שהזמן רץ. אבל כן, כדי לשדר יציבות. אמרתי את זה. אני לא מנסה להתחמק. היה חשוב לשדר יציבות של המשק, של הכלכלה, של הממשלה, ולכן עשינו את התקציב הזה. צריך להגיד את האמת.
בתקציב הזה, או לפחות בשנות הכהונה שלנו – חבר הכנסת אלי אלאלוף הסב את תשומת ליבי שיש גוף בכנסת שנקרא כת"ף, שעוסק במעקב אחרי החלטות הממשלה. לפי הדיווחים שלו, של הגוף, 33 מיליארד שקל – כולל תקציב 2015, כן? – יעברו לסעיפים שמצביעים על מלחמה בעוני, שזה כולל קצבאות ילדים, שכמעט לא היו, סיעוד, בריאות, פריפריה, בריאות בפריפריה, שיניים, דיור ציבורי, ועוד הרבה רפורמות ושינויים לטובת השכבות החלשות ומעמד הביניים. לצערי, חברת הכנסת תמר זנדברג לא פה. מאוד רציתי להשיב לה. היא אמרה שבתקציב הזה אין רפורמות.
שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:
הינה. זה, זה.
שר האוצר משה כחלון:
חברת הכנסת זנדברג, שאת לא פה, יש רפורמות, והרבה. לצערי, או שלא קראת את ספר התקציב, או שקראת את ספר התקציב – ספר אחר, אני לא יודע. ואם קראת ונשמטו מעינייך הרפורמות, אבהיר לך ככה, ב-brief: נטו משפחה – נקודות זיכוי, צהרונים; הגדלת מענק עבודה, כלומר מס הכנסה שלילי; תוכנית הסיעוד הלאומית; נטו חופשות – צמצום ימי החופשה במערכת החינוך; נטו תעשייה – מעל מיליארד שקל לתעשייה בכחול-לבן לאלפי מקומות עבודה; נטו הוזלות – ביטול מכסים ב-800 מיליון שקלים, מוריד את יוקר המחיה; מעבר מבנק לבנק בלחיצת כפתור – מה שחיכינו לו שנים; קיצור שבוע העבודה ללא הפחתת שכר ל-42 שעות; הסרת חסמים בייבוא אישי והגברת התחרות.
שר הכלכלה והתעשייה אלי כהן:
אין לנו מספיק זמן.
שר האוצר משה כחלון:
אין לנו מספיק זמן. והיא גם טענה שאין הגדלה בנושאים הציבוריים. אז חברת הכנסת זנדברג – יש מישהו ממרצ שיכול להעביר לה? מוסי, אתה תעביר לה? איפה היא, בדובנוב? איפה היא עכשיו?
יואל חסון (המחנה הציוני):
בדובנוב.
שר האוצר משה כחלון:
איפה הלכה? דובנוב? איך זה נקרא שם? יש להם אחלה שניצלים.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
לפעמים צריך להיות, אין מה לעשות.
שר האוצר משה כחלון:
לא, אבל עכשיו.
קריאה:
לא, היא פה, היא פה.
שר האוצר משה כחלון:
איפה היא?
קריאה:
בגבעת אולגה.
שר האוצר משה כחלון:
יש תומכי מרצ בגבעת אולגה? תגיד, אתה עושה צחוק? מוסי, מה קרה לכם? אנשי מרצ, הייתם פעם הרבה יותר חדים.
על כל פנים – אה, הינה, חברת הכנסת זנדברג, הגעת.
תמר זנדברג (מרצ):
– – –
שר האוצר משה כחלון:
הגעת. את בסדר, יעני, מאוזנת. אז עכשיו אגיד לך על הרפורמות ששאלת עליהן קודם. אני חשבתי שהלכת לדובנוב 8. על כל פנים, את אמרת שאין רפורמות, אז אמרתי: אולי לא ראית את זה. אמרתי שיש פה שתי אפשרויות: או קראת ספר תקציב של שנה אחרת – שזה בסדר, זה קורה – –
תמר זנדברג (מרצ):
שנה אחת – – –
שר האוצר משה כחלון:
– – זה קורה. לא, אולי קראת את של 1992, כשמרצ הייתה פעם אחת בממשלה. גם זה היה.
קריאה:
פעמיים.
שר האוצר משה כחלון:
פעמיים? באיזה עוד שנים?
מיכל רוזין (מרצ):
פעמיים – 1999.
שר האוצר משה כחלון:
תהיו, אהלן וסהלן. אני לא נגד.
מיכל רוזין (מרצ):
פעמיים – 1999.
שר האוצר משה כחלון:
באיזה שנים עוד הייתם?
מיכל רוזין (מרצ):
1992 ו-1999.
שר האוצר משה כחלון:
1999? 1999?
קריאה:
רן כהן היה שר – – –
שר האוצר משה כחלון:
כן? טוב, סליחה. שכחתי.
על כל פנים, תמר זנדברג, היות שאני יודע שאת באמת רצינית, והתכוונת למה שאמרת, חשוב לי גם להשיב לך, ולא בהתגרות. על כל פנים, אז אם את לא יודעת, יש רפורמה שנקראת נטו משפחה, שמדברת – –
תמר זנדברג (מרצ):
– – –
שר האוצר משה כחלון:
רגע. – – שמדברת – – –
תמר זנדברג (מרצ):
– – –
שר האוצר משה כחלון:
לא, לא, את דיברת על המחאה החברתית, ואחד הדברים זה הנטו של מעמד הביניים. אז הרפורמה הזאת מדברת בדיוק על הדבר זה – על נקודות זיכוי, על צהרונים, על מענק – סליחה, על הגדלת מענק עבודה. אם את אומרת שזה לא רפורמה, בואי תגידי לרמקול כמה כסף שמנו בדבר – רק בשורה הזאת.
תמר זנדברג (מרצ):
לא, זה לא קשור.
שר האוצר משה כחלון:
לא קשור. לא קשור כי את לא קראת. לא נעים לי להגיד לך, כנראה, ההתמצאות שלך בתחומים אחרים הרבה יותר חזקה מאשר בזה, ואת עומדת ומותחת ביקורת, וכשאני משיב לך, את אומרת: לא קשור. מיליארדי שקלים הושקעו בשורה הזאת: 1,750 מיליון במענק עבודה, 900 מיליון בצהרונים, בנקודות זיכוי – מעל 900 מיליון. ואת באה ואומרת: זה לא רפורמה. תוכנית הסיעוד הלאומית, מיליארד שקל – לא רפורמה. טיפולי שיניים – לא. כלום לא רפורמה. מה שאתם לא עשיתם – לא רפורמה. כנראה, אם עם ישראל יחכה לרפורמות שלכם, לא יראה רפורמה בחיים שלו. לא יראה. יקבל חברי כנסת שיושבים וצועקים ומותחים ביקורת, וזהו. וזהו. זה התרומה שלכם לעם ישראל – לעמוד ולדבר ולקשקש וזהו.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
משה, הבחירות נדחו. נדחו.
יהודה גליק (הליכוד):
אדוני השר – – –
שר האוצר משה כחלון:
על כל פנים, נטו חופשות – 400 מיליון; נטו תעשייה – מעל מיליארד. אז אני מציע – – –
מיכל רוזין (מרצ):
– – –
שר האוצר משה כחלון:
אני מציע לחברת הכנסת זנדברג – זה נכון שאפשר לעבור מקום. רק אמרתי לכם איפה הראש שלה.
קריאה:
– – –
יהודה גליק (הליכוד):
אדוני השר, העישון.
שר האוצר משה כחלון:
חבר הכנסת גליק, יש עוד משהו שאתה יודע חוץ מהעישון?
יהודה גליק (הליכוד):
כן – – –
שר האוצר משה כחלון:
לפני שבוע אמרתי – – –
קריאות:
– – –
שר האוצר משה כחלון:
0:2? גליק, אתה עושה נאחס לצ'לסי.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
כן, 2. איך הבאת את התקציב – – – צ'לסי? באמת.
שר האוצר משה כחלון:
טוב. חברים, חצינו – הרבה כסף במערכות הבריאות, הרבה, ויש לנו גם פרויקטים לגמילה מעישון.
מירב בן ארי (כולנו):
יהודה.
יהודה גליק (הליכוד):
כמה כסף בתקציב?
שר האוצר משה כחלון:
יש הרבה כסף בתקציב למאבק ולגמילה ולמערכות הבריאות.
אני שמח שחצינו חורשה גדולה של אקליפטוסים, ואנחנו יכולים להעביר תקציב מדינה – תקציב חברתי של גידול אדיר בהוצאות אזרחיות, תקציב שימשיך ויחזק את הכלכלה הישראלית בשנתיים הקרובות. חבריי מהקואליציה והאופוזיציה יכולים להיות גאים בכלכלה שלנו. כלכלת ישראל היא אחד השמות הכי חמים בכלכלה העולמית, וזה מגיע מעבודה קשה ומאחריות.
אני הודיתי לאופוזיציה קודם על שיתוף פעולה בוועדות, הודיתי לאופוזיציה, ואני רוצה להודות כמובן לחבריי בקואליציה, לראשי הוועדות, על כל העבודה הקשה שעשיתם למען עם ישראל. עשיתם עבודה למען עם ישראל – לא למען סקטור, לא למען קבוצה, לא למען עיר, לא למען כפר, לא למען מושב; לאורך כל הדרך, לאורכה ולרוחבה של מדינת ישראל, כל הגילים, כל העדות, כל הדתות, כל הלאומים, כל אדם שחי במדינת ישראל ייהנה מהתקציב הזה.
אורן אסף חזן (הליכוד):
כמה לבניין המקדש, כחלון?
שר האוצר משה כחלון:
המקדש? חברים, האבטלה שלנו נמצאת בשיעור הנמוך ביותר זה עשרות שנים. החוב שלנו, החוב הלאומי, הולך וקטן. שוק הדיור משנה כיוון. הצמיחה חזקה ומחלחלת למטה. קצב גידול ההכנסה הפנויה של חמשת העשירונים התחתונים גבוה יותר מזה של חמשת העשירונים העליונים. הנתונים האלה מוכיחים דבר אחד: המדיניות של כלכלה חופשית עם רגישות חברתית יכולה לעבוד והיא מניבה תוצאות, ועם זה אי-אפשר להתווכח.
התקציב הזה, כפי שאמרתי, שייך לכל אזרחי מדינת ישראל. הוא לא שייך לא לקואליציה ולא לאופוזיציה; הוא לא שייך למי שנולד עם כסף והוא לא שייך למי שהוא עולה חדש או ותיק. התקציב הזה משקף את הערכים החברתיים שאנחנו באים איתם ואת סדרי העדיפויות הלאומיים. זו המדיניות שלי ושל משרד האוצר מהתקציב הראשון שהעברנו, בסוף 2015, ועד התקציב לשנת 2019. עמדתי על כך שתקציב המדינה יעבור, כי מי שפוגע בתקציב המדינה פוגע באזרחי מדינת ישראל.
ונשאלה שאלה: מדוע 2019? מדוע היה חשוב לי לעמוד על זה ש-2019 כן יעבור? משום שהעברנו כספים בתקציב 2019, הסטנו כספים לטובת 2018, כדי לאפשר הגדלה בקצבאות הנכים ורפורמות נוספות, כולל בחופשות. אם לא היינו מצביעים הלילה לא היינו יכולים לתת את התוספות לנכים. תארו לעצמכם – – –
שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:
למה?
שר האוצר משה כחלון:
כי העברנו את הכסף.
שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:
אבל הם – – – בשנייה ושלישית.
שר האוצר משה כחלון:
בסדר, אבל בתקציב הזה אנחנו מעבירים כסף מ-2019. חופשות – – –
מיקי לוי (יש עתיד):
– – –
שר האוצר משה כחלון:
אני חושב שאתה טועה, חבר הכנסת – – –
מיקי לוי (יש עתיד):
תבדוק אותי.
שר האוצר משה כחלון:
לא צריך לבדוק אותך, אני מכיר את הנתונים, מה. על כל פנים, הרזרבה הייתה 1.1 מיליארד, ותקציב הנכים – 4.3 מיליארד, ובפעימה הראשונה – 2.5 מיליארד. אז בוא תסביר לי איך עושים את זה, אני אשמח לקבל. הרזרבה הייתה 1.1, התוספת של 2018 היא 2.3 או 2.4; אתה הצבעת עליה. איך עושים את זה מהרזרבה אני לא יודע, אם לא מביאים כסף נוסף. אז בוא. גם כשמעירים, לפחות תדעו את הנתונים.
אין ספק שבשבוע האחרון קיבלנו עשרות טלפונים, אם לא מאות, מאזרחים, וכל אחד שאל מה יקרה עם הדברים שהוא מחכה להם. צעירים שמחכים לדירות שלהם בדיור למשתכן – אם זה יימשך או לא; יבואנים שצריכים לקבל הקלות במכסים; המשפחות – עם החופשות ועם הצהרונים. ואני שמח שהבשורה הזאת – שבמקום בחירות הערב אנחנו מביאים להם בשורות.
אנחנו מביאים היום למעשה הצעת תקציב לשנת תקציב חמישית: 2015 – חלקית, 2016, 2017, 2018, 2019. זאת כלכלה שמשדרת יציבות, שמשדרת עוצמה, ומי כמוכם יודע כמה חשוב בכלכלה לשדר יציבות. האלף-בית בכלכלה זה יציבות ואופק. אנשים שרוצים להשקיע כאן באים לכאן, כי יודעים שיש פה מדינה יציבה, מדינה שאין בה כל שנתיים בחירות, מדינה שאין בה כל שנתיים שינויים כלכליים, והצמיחה הולכת וגדלה. גם הצמיחה גדלה, כמובן, באופן יציב ואחיד.
אני רוצה להודות לכל מי שעבד על התקציב: בראש ובראשונה אני רוצה להודות לראש הממשלה, שעשינו יחד את התקציב, והוא גיבה את המהלך לאורך כל הדרך, גם בשעות הקשות שלו. נאחל לו רפואה שלמה, הוא שוכב בבית חולה; לאחר מכן – לשרי הממשלה, חבריי השרים; לחברי הכנסת בקואליציה, בוועדות, ראשי הוועדות, שעשיתם עבודת קודש, עבודת קודש למען עם ישראל; לשי באב"ד, מנכ"ל האוצר, לשאול מרידור, ראש אגף התקציבים, לשיינברגר, ראש המטה, ליועצים שלנו, לרפרנטים ולמחלקה המשפטית, שהעבירו תקציב בזמן שיא.
אני רוצה להודות גם ליושבי-ראש הוועדות בכנסת: חבר הכנסת משה גפני, כמובן, חבר הכנסת אלי אלאלוף, חבר הכנסת איתן כבל, יואב קיש, יו"ר ועדת הפנים, רחל עזריה, ניסן סלומינסקי, אבי דיכטר, מרגי; ועובדי הכנסת; וציונה היא תמיד – לציונה אנחנו חייבים. קודם ציונה. קודם ציונה.
אין לי ספק שלפי העבודה ושיתוף הפעולה בוועדות, חבר הכנסת הרצוג – חבר הכנסת הרצוג, יו"ר האופוזיציה, מה שאני רוצה לומר לך הוא שלפי שיתוף הפעולה שהיה לנו עם האופוזיציה בוועדות גם אתם צריכים להצביע בעד.
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
לא, יש לנו את מיקי רוזנטל.
שר האוצר משה כחלון:
אה, מיקי רוזנטל. אתה, מגיעה לך תודה מיוחדת. אני חייב לומר לכם שמיקי רוזנטל הוא חבר כנסת שגילה ענייניות; זאת המילה – ענייניות. בכל הנושאים החברתיים לפעמים הוא עזר לנו יותר מהקואליציה, אבל כשהוא ידע שאלה נושאים חברתיים אמיתיים, שמגיעים באמת לאזרחים, לאזרחי מדינת ישראל. מיקי, תודה אישית על כל העבודה הזאת. אני משחרר אותך מלהצביע בעד, בגלל המחויבות האופוזיציונית, אבל באמת תודה רבה, ולפי שיתוף הפעולה שהיה בוועדות אני רוצה לומר לכם שגם האופוזיציה צריכה להצביע בעד.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
אבל אפשר להגיד תודה לאופוזיציה על הענייניות.
שר האוצר משה כחלון:
אמרתי, אמרתי, אמרתי. באמת אמרתי את זה מעומק הלב, ובאמת עקבתי אחרי הוועדות, וזה כיף, בסוף זה כיף. אין לי בעיה שכשיש דברים, מחלוקות אידיאולוגיות, מתווכחים, אבל פה היה שיתוף פעולה שעזר לנו, כי היה ממש פרק זמן מאוד מאוד קצר להעביר את זה, ובלי שיתוף פעולה – הרי יכולתם, הרי כולכם פרלמנטרים, יכולתם לעשות פיליבסטרים ולמשוך, אבל הייתם גורמים נזק לאזרחי ישראל, ולא עשיתם את זה. על כל פנים, תודה רבה.
אני מבקש מחברי הכנסת לתמוך בתקציב. תודה רבה.
יהודה גליק (הליכוד):
כמה כסף הושקע במאבק – – – אדוני השר?
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לשר האוצר.
חברי הכנסת, נא לשבת. טוב, בואו נקבע כללים. אדוני השר שטייניץ וחברת הכנסת מלינובסקי, אם חברי האופוזיציה פה ושם יפריעו, אני אדע להסתדר עם זה. אם חברי הקואליציה יפריעו במהלך הערב, אני פשוט אפסיק את ההצבעות. התקציב הוא לא של אבא שלי, ואני מבין שכבר יש לנו ראש ממשלה חולה, שר מקשר חולה, יושב-ראש קואליציה חולה – ואני מתכוון לגמור את ההצבעות האלה על הרגליים. אני לא אסתדר עם הרעש שיש כאן. אני מדבר בשיא הרצינות. אלו לא הצבעות שלי, אלו הצבעות של הכנסת.
כמה הודעות: בתאים נמצאים רק אנשים שיש להם תגים שתקפים לישיבה הזאת. מי שאין לו תג כזה – נא לא להקשות על הסדרנים; תעזבו מייד. מי שיש לו תג כזה, זה לא אישור לדבר. מי שידבר, בלי כל קשר לחשיבות התפקיד וחשיבות התרומה להצבעות, יורחק לאלתר ולא יוכל לחזור.
עכשיו, על מנת שלא נתבלבל במהלך ההצבעות – כפי שאמרתי, יש לנו ערב ארוך, לילה ארוך – חבר הכנסת, שאנחנו ודאי מקבלים אותו בברכה, ינון אזולאי, אין לו עדיין הצבעה אלקטרונית. לכן מה שאנחנו נעשה זה כך: כל עוד אתה יושב במקומך, אדוני, אני מחשב אוטומטית את ההצבעה שלך – אני מבין – בעד תקציב המדינה. אני צודק? כן. אם לא תהיה במקומך, אז כאילו לא הצבעת. זה המצב עד תום ההצבעות. חבר הכנסת יואב בן צור הגדיר אותך כוותיק כבר בסיעה, אז תקפיד על הכללים, בבקשה.
חבריי באופוזיציה, מול מי אני עובד על ההסתייגויות?
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
חבר הכנסת רוזנטל.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חבר הכנסת רוזנטל, רק באמת תגיד לי בקול צלול וברור על מה אנחנו מצביעים ועל מה לא. שימו לב – אדוני שר החקלאות, זה לא ייאמן – שימו לב, יש לנו חמישה חוקים שונים שאנחנו מצביעים עליהם. תיזהרו, דרך אגב, חברי הכנסת, אפרופו הצבעות אלקטרוניות, מה שהיה אתמול – כל הזמן הניירות נוגעים בעמדת ההצבעה וכן הלאה. תיזהרו על זה.
החוק הראשון שאנחנו נתחיל להצביע עליו זאת הצעת חוק התוכנית הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנת התקציב 2019), התשע"ח–2018. כולל לוח התיקונים. אנחנו כרגע, בקריאה שנייה. אנחנו נתחיל, מטבע הדברים, מן ההסתייגויות – הדפים הצהובים, מי שעוקב. בהצלחה לכולנו.
לשם החוק אין הסתייגויות, לכן אנחנו נצביע על שם החוק כנוסח הוועדה. אני מפעיל את ההצבעה. מי בעד? מי נגד? חברים, לא צריך כל הזמן לצעוק. הכול ברור.
הצבעה מס' 17
בעד שם החוק – 64
נגד – 55
נמנעים – אין
שם החוק נתקבל.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
63 בעד, 55 מתנגדים, אפס נמנעים. שם החוק אושר כנוסח הוועדה.
לסעיף 1 קיימת הסתייגות של קבוצת יש עתיד, קבוצת – – –
יואב קיש (הליכוד):
64, היושב-ראש.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
צודקים, אני פשוט לא אחזור על זה כל פעם. 64, צודק, אבל גם אם אמרתי לפי לוח התוצאות, המזכירות תוסיף תמיד את הכול, כי אחרת אנחנו נתחיל להתבלבל. אז אני מכריז על לוח התוצאות, ותמיד תוסיפו קול אחד. גם הלשכה המשפטית – שתדעו את זה בהמשך, שגית, מי שנמצא כאן. לפרוטוקול תמיד זה פלוס קול אחד לקואליציה, קולו של חבר הכנסת ינון אזולאי, כל עוד שאני לא אכריז אחרת, זאת אומרת, זיהיתי שהוא לא במקומו.
בהצבעות שמיות, דרך אגב, אדוני יצביע, אם יהיו הצבעות שמיות – תסביר לחבר הכנסת אזולאי את המשמעות.
לסעיף 1, הסתייגות של חברי הכנסת יאיר לפיד, יעל גרמן, מאיר כהן, עפר שלח, חיים ילין, קארין אלהרר, יואל רזבוזוב, עליזה לביא, מיקי לוי, אלעזר שטרן ופנינה תמנו – להלן: קבוצת סיעת יש עתיד; חברי הכנסת יצחק הרצוג, ציפי לבני, שלי יחימוביץ, סתיו שפיר, איציק שמולי, עמר בר-לב, יחיאל חיליק בר, עמיר פרץ, מרב מיכאלי, איתן כבל, מיקי רוזנטל, רויטל סויד, יואל חסון, זוהיר בהלול, איתן ברושי, מיכל בירן, נחמן שי, קסניה סבטלובה, איילת נחמיאס ורבין, יוסי יונה, איל בן ראובן, יעל כהן-פארן, סאלח סעד ולאה פדידה – להלן: קבוצת סיעת המחנה הציוני. אנחנו מצביעים, אני מבין. הסתייגות מס' 1, לסעיף 1 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 18
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 64
נמנעים – אין
ההסתייגות (1) של קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 63, אפס נמנעים. ההסתייגות לא אושרה.
הסתייגות מס' 2. אנחנו מצביעים על הסתייגות מס' 2, לסעיף 1. נא להצביע.
הצבעה מס' 19
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 64
נמנעים – אין
ההסתייגות (2) של קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
53 בעד, 63 נגד, אפס נמנעים. לא אושרה.
לחלופין. מצביעים על הסתייגות לחלופין 2, לסעיף 1. מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אדוני, בשביל לחסוך זמן אני אודיע לך מתי אנחנו לא מצביעים.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אני מצביע אוטומטית אלא כן אם תעצור אותי.
הצבעה מס' 20
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 64
נמנעים – אין
ההסתייגות (2) לחלופין של קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
לחלופין 2, לסעיף 1 – 54 בעד, 63 מתנגדים, אפס נמנעים. לא התקבלה.
הסתייגות מס' 3 – מי בעד? מי נגד ההסתייגות? נא להצביע.
הצבעה מס' 21
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 64
נמנעים – אין
ההסתייגות (3) של קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
54 בעד, 63 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה. 54 בעד ההסתייגות, 63 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה.
לחלופין 3, לסעיף 1 – מי בעד? מי נגד ההסתייגות? נא להצביע.
הצבעה מס' 22
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 64
נמנעים – אין
ההסתייגות (3) לחלופין של קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
54 בעד, 63 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה.
הסתייגות מס' 4, לסעיף 1 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 23
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 64
נמנעים – אין
ההסתייגות (4) של קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 63, אפס נמנעים. לא התקבלה.
לחלופין 4, לסעיף 1 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 24
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות (4) לחלופין של קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
53 בעד, 62 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה.
הסתייגות מס' 5, לסעיף 1 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 25
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 64
נמנעים – אין
ההסתייגות (5) של קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
53 בעד, 63 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה.
הסתייגות 6, לסעיף 1 – מי בעד? מי נגד ההסתייגות?
הצבעה מס' 26
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 64
נמנעים – אין
ההסתייגות (6) של קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
53 בעד, 63 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה.
לחלופין 6, לסעיף 1 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע. אנחנו על לחלופין א' הצבענו כרגע, למען הסר ספק. לחלופין א', למס' 6.
הצבעה מס' 27
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 64
נמנעים – אין
ההסתייגות (6) לחלופין (א) של קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 63, אפס נמנעים. לא התקבלה.
לחלופין ב' ל-6, לסעיף 1 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 28
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 64
נמנעים – אין
ההסתייגות (6) לחלופין (ב) של קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
53 בעד, 63 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה.
הסתייגות מס' 7, לסעיף 1 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע?
הצבעה מס' 29
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 62
נמנעים – אין
ההסתייגות (7) של קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
53 בעד, 61 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה.
מס' 8, לסעיף 1 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות?
הצבעה מס' 30
בעד ההסתייגות – 52
נגד – 64
נמנעים – אין
ההסתייגות (8) של קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 52, נגד – 63, אפס נמנעים. לא התקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
הסתייגות 9, לסעיף 1 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 31
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות (9) של קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
53 בעד, 62 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה.
מס' 10, לסעיף 1 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות?
הצבעה מס' 32
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 64
נמנעים – אין
ההסתייגות (10) של קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
54 בעד, 63 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה.
הסתייגות מס' 11, לסעיף 1 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 33
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 64
נמנעים – אין
ההסתייגות (11) של קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 63, אפס נמנעים. לא התקבלה.
הסתייגות מס' 12, לסעיף 1 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות?
הצבעה מס' 34
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות (12) של קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 62, אפס נמנעים. לא התקבלה.
לחלופין א' – מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 35
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 62
נמנעים – אין
ההסתייגות (12) לחלופין (א) של קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
53 בעד, 61 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה.
לחלופין ב', לסעיף 1 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? לחלופין ב', למס' 12, לסעיף 1.
הצבעה מס' 36
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 64
נמנעים – אין
ההסתייגות (12) לחלופין (ב) של קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
53 בעד, 63 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה.
ג', לחלופין ג' – מי בעד הסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 37
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 64
נמנעים – אין
ההסתייגות (12) לחלופין (ג) של קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
54 בעד, 63 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה.
לחלופין ד' – מי בעד הסתייגות? נא להצביע. מי נגד?
הצבעה מס' 38
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות (12) לחלופין (ד) של קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
53 בעד, 62 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה.
לחלופין ה' ל-12, לסעיף 1 – מי בעד הסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 39
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות (12) לחלופין (ה) של קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 62, אפס נמנעים. לא התקבלה.
לחלופין ו' – מי בעד? מי נגד הסתייגות? נא להצביע.
הצבעה מס' 40
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות (12) לחלופין (ו) של קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 62, אפס נמנעים. לא התקבלה.
סגן שר האוצר, על מה דיברתי?
לחלופין ז' להסתייגות מס' 12, לסעיף 1 – מי בעד? מי נגד? נא להצביע. מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 41
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות (12) לחלופין (ז) של קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 62, אפס נמנעים. לא התקבלה.
חברי הכנסת, אנחנו הסרנו את כל ההסתייגויות לסעיף 1.
לסעיף 2 פסקה (1) אין הסתייגויות, אז אנחנו מצביעים כרגע בקריאה שנייה על סעיף 1 ועל סעיף 2 פסקה (1), כנוסח הוועדה, בקריאה שנייה.
אה, רק על סעיף 1. אז למען הסר ספק, אני אכריז לפני ההצבעה על סעיף 2 שחוזרים על הצבעה על פסקה (1). אוקיי.
הצבעה מס' 42
בעד סעיף 1, כהצעת הוועדה – 62
נגד – 55
נמנעים – אין
סעיף 1, כהצעת הוועדה, נתקבל.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
61 בעד, נגד – 55, אפס נמנעים. סעיף 1 התקבל בקריאה שנייה כנוסח הוועדה, ללא הסתייגויות.
אנחנו עוברים לסעיף 2. לסעיף 2 פסקה (1) אין הסתייגויות. לסעיף 2 פסקה (2) – הסתייגות מס' 13 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות?
הצבעה מס' 43
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 64
נמנעים – אין
ההסתייגות (13) של קבוצת סיעת יש עתיד לסעיף 2(2) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 63, אפס נמנעים. לא התקבלה.
לחלופין א' – מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות?
הצבעה מס' 44
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות (13) לחלופין (א) של קבוצת סיעת יש עתיד לסעיף 2(2) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 62, אפס נמנעים. לא התקבלה.
לחלופין ב' – מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות?
הצבעה מס' 45
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 64
נמנעים – אין
ההסתייגות (13) לחלופין (ב) של קבוצת סיעת יש עתיד לסעיף 2(2) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 63, אפס נמנעים. לא התקבלה.
הסתייגות מס' 14, לסעיף 2, פסקה (2) – מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 46
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות (14) של קבוצת סיעת יש עתיד לסעיף 2(2) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 53, נגד – 62, אפס נמנעים. לא התקבלה.
הסתייגות מס' 15 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות?
הצבעה מס' 47
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 62
נמנעים – אין
ההסתייגות (15) של קבוצת סיעת יש עתיד לסעיף 2(2) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 53, נגד – 61, אפס נמנעים. לא התקבלה.
הסתייגות מס' 16 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות?
הצבעה מס' 48
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 62
נמנעים – אין
ההסתייגות (16) של קבוצת סיעת יש עתיד לסעיף 2(2) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
53 בעד, נגד – 61, אפס נמנעים. לא התקבלה.
הסתייגות לחלופין א' ל-16, לחלופין א' – מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות?
הצבעה מס' 49
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות (16) לחלופין (א) של קבוצת סיעת יש עתיד לסעיף 2(2) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 53, נגד – 62, אפס נמנעים. לא התקבלה.
לחלופין ב' – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 50
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות (16) לחלופין (ב) של קבוצת סיעת יש עתיד לסעיף 2(2) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 62, אפס נמנעים. לא התקבלה.
הסתייגות מס' 17 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 51
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 62
נמנעים – אין
ההסתייגות (17) של קבוצת סיעת יש עתיד לסעיף 2(2) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 53, נגד – 61, אפס נמנעים. לא התקבלה.
לחלופין א' – מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות?
הצבעה מס' 52
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 62
נמנעים – אין
ההסתייגות (17) לחלופין (א) של קבוצת סיעת יש עתיד לסעיף 2(2) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד 61, אפס נמנעים, לא התקבלה.
לחלופין ב' – מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות?
הצבעה מס' 53
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות (17) לחלופין (ב) של קבוצת סיעת יש עתיד לסעיף 2(2) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 62, אפס נמנעים. לא התקבלה.
אנחנו מצביעים על הסתייגות מס' 18. מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 54
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 62
נמנעים – אין
ההסתייגות (18) של קבוצת סיעת יש עתיד לסעיף 2(2) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד 53, נגד 61, אפס נמנעים. לא התקבלה.
לחלופין ל-18 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות?
הצבעה מס' 55
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 62
נמנעים – אין
ההסתייגות (18) לחלופין של קבוצת סיעת יש עתיד לסעיף 2(2) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 61, אפס נמנעים. לא התקבלה.
מס' 19 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 56
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 62
נמנעים – אין
ההסתייגות (19) של קבוצת סיעת יש עתיד לסעיף 2(2) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד 53, נגד 61, אפס נמנעים. לא התקבלה.
מס' 20 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות?
הצבעה מס' 57
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 62
נמנעים – אין
ההסתייגות (20) של קבוצת סיעת יש עתיד לסעיף 2(2) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד 54, נגד 61, אפס נמנעים. לא התקבלה.
לחלופין א' ל-20 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 58
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 62
נמנעים – אין
ההסתייגות (20) לחלופין (א) של קבוצת סיעת יש עתיד לסעיף 2(2) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
54 בעד, 61 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה.
לחלופין ב' – מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 59
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות (20) לחלופין (ב) של קבוצת סיעת יש עתיד לסעיף 2(2) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
54 בעד, 62 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה.
הסתייגות מס' 21 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 60
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 62
נמנעים – אין
ההסתייגות (21) של קבוצת סיעת יש עתיד לסעיף 2(2) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 53, נגד – 61, אפס נמנעים. לא התקבלה.
קיימת גם לחלופין. מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 61
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 62
נמנעים – אין
ההסתייגות (21) לחלופין של קבוצת סיעת יש עתיד לסעיף 2(2) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד 53, נגד 61, אפס נמנעים. לא התקבלה.
מס' 22 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות?
הצבעה מס' 62
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות (22) של קבוצת סיעת יש עתיד לסעיף 2(2) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 62, אפס נמנעים. לא התקבלה.
קיימת גם לחלופין ל-22. מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 63
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות (22) לחלופין של קבוצת סיעת יש עתיד לסעיף 2(2) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 62, אפס נמנעים. לא התקבלה.
מס' 23 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות?
הצבעה מס' 64
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 61
נמנעים – אין
ההסתייגות (23) של קבוצת סיעת יש עתיד לסעיף 2(2) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 60, אפס נמנעים. לא התקבלה.
לחלופין א' ל-23 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות?
הצבעה מס' 65
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 62
נמנעים – אין
ההסתייגות (23) לחלופין (א) של קבוצת סיעת יש עתיד לסעיף 2(2) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 53, נגד – 61, אפס נמנעים. לא התקבלה.
לחלופין ב' ל-23 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 66
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 62
נמנעים – אין
ההסתייגות (23) לחלופין (ב) של קבוצת סיעת יש עתיד לסעיף 2(2) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 61, אפס נמנעים. לא התקבלה.
לחלופין א' ל-24. מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות? סליחה, אנחנו מצביעים כרגע על הסתייגות מס' 24, לא לחלופין.
הצבעה מס' 67
בעד ההסתייגות – 52
נגד – 60
נמנעים – אין
ההסתייגות (24) של קבוצת סיעת יש עתיד לסעיף 2(2) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד ההסתייגות – 52, נגד – 59, אפס נמנעים. לא התקבלה.
עכשיו אנחנו נצביע על לחלופין א' ל-24. מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
זה לא ענייני לדאוג להצבעות. אני רק מזכיר שאם משהו מתקבל, זה עוד שלוש-ארבע שעות כאן, בכנסת, בלילה. רק מזכיר לחברים בקואליציה.
לחלופין א' ל-24 – מי בעד? מי נגד?
הצבעה מס' 68
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות (24) לחלופין (א) של קבוצת סיעת יש עתיד לסעיף 2(2) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 53, נגד – 62, אפס נמנעים. לא התקבלה.
לחלופין ב' ל-24 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 69
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות (24) לחלופין (ב) של קבוצת סיעת יש עתיד לסעיף 2(2) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 62, אפס נמנעים. לא התקבלה.
עכשיו הסתייגות מס' 25, של קבוצת סיעת מרצ – חברי הכנסת אילן גילאון, עיסאווי פריג', מיכל רוזין, תמר זנדברג ומוסי רז. מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות?
הצבעה מס' 70
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 62
נמנעים – אין
ההסתייגות (25) של קבוצת סיעת מרצ לסעיף 2(2) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 61, אפס נמנעים. לא התקבלה.
הסתייגות 26 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 71
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות (26) של קבוצת סיעת מרצ לסעיף 2(2) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 53, נגד – 62, אפס נמנעים. לא התקבלה.
מס' 27, של קבוצת סיעת הרשימה המשותפת – מי בעד?
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
אני מסיר.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תתאמו, כי אני מתוכנן על חבר הכנסת רוזנטל. הסתייגות 27, של קבוצת הרשימה המשותפת – מסירים. חברת הכנסת אורלי לוי? להצביע.
אנחנו מצביעים על הסתייגות מס' 28, של חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס. מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 72
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות (28) של חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס לסעיף 2(2) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
הסתייגות מס' 28, בעד – 54, נגד – 62, אפס נמנעים. לא נתקבלה.
מס' 29, של חבר הכנסת סאלח סעד – מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות?
הצבעה מס' 73
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות (29) של חבר הכנסת סאלח סעד לסעיף 2(2) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 62 ואפס נמנעים. לא התקבלה.
הסתייגות מס' 30.
חבר הכנסת גליק, אני יודע שאתה לא מעשן ויש לך קול חזק וערב, אבל כל הזמן אני שומע אותך. אתה באמת מאוד מפריע.
הסתייגות מס' 30, של חבר הכנסת סאלח סעד – מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות?
הצבעה מס' 74
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות (30) של חבר הכנסת סאלח סעד לסעיף 2(2) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 62, אפס נמנעים. לא התקבלה.
הסתייגות מס' 31 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות?
הצבעה מס' 75
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 61
נמנעים – אין
ההסתייגות (31) של חבר הכנסת סאלח סעד לסעיף 2(2) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 53, נגד – 60, אפס נמנעים. לא התקבלה. הצבענו עכשיו על הסתייגות 32, נכון? על 31.
אנחנו מצביעים על הסתייגות מס' 32, של חבר הכנסת סאלח סעד. מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 76
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות (32) של חבר הכנסת סאלח סעד לסעיף 2(2) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 53, נגד – 62, אפס נמנעים. לא התקבלה.
הסתייגות מס' 33, של חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס – מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 77
בעד ההסתייגות – 52
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות (33) של חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס אחרי סעיף 2(2) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 52, נגד – 62, אפס נמנעים. לא התקבלה.
אנחנו מצביעים על הסתייגות מס' 34, של קבוצת סיעת יש עתיד. מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 78
בעד ההסתייגות – 52
נגד – 62
נמנעים – אין
ההסתייגות (34) של קבוצת סיעת יש עתיד לסעיף 2(4) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 52, נגד – 61, אפס נמנעים. לא התקבלה.
לחלופין א' – מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 79
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 62
נמנעים – אין
ההסתייגות (34) לחלופין (א) של קבוצת סיעת יש עתיד לסעיף 2(4) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
54 בעד, 61 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה.
לחלופין ב' – מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות?
הצבעה מס' 80
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 61
נמנעים – אין
ההסתייגות (34) לחלופין (ב) של קבוצת סיעת יש עתיד לסעיף 2(4) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 60, אפס נמנעים. לא התקבלה.
לחלופין ג' – מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 81
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 62
נמנעים – אין
ההסתייגות (34) לחלופין (ג) של קבוצת סיעת יש עתיד לסעיף 2(4) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
54 בעד, 61 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה.
לחלופין ד' – מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות?
הצבעה מס' 82
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 62
נמנעים – אין
ההסתייגות (34) לחלופין (ד) של קבוצת סיעת יש עתיד לסעיף 2(4) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 61, אפס נמנעים. לא התקבלה.
הסתייגות מס' 35 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות? נא להצביע.
הצבעה מס' 83
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות (35) של קבוצת סיעת יש עתיד לסעיף 2(4) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 62, אפס נמנעים. לא התקבלה.
מס' 36 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות? נא להצביע.
הצבעה מס' 84
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות (36) של קבוצת סיעת יש עתיד לסעיף 2(4) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 53, נגד – 62, אפס נמנעים. לא התקבלה.
מס' 37 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות?
הצבעה מס' 85
בעד ההסתייגות – 49
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות (37) של קבוצת סיעת יש עתיד לסעיף 2(4) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
49 בעד, 62 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה.
מס' 38 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות?
הצבעה מס' 86
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 62
נמנעים – אין
ההסתייגות (38) של קבוצת סיעת יש עתיד לסעיף 2(4) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
53 בעד, 61 מתנגדים ואפס נמנעים. לא התקבלה.
מס' 39 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 87
בעד ההסתייגות – 51
נגד – 61
נמנעים – אין
ההסתייגות (39) של קבוצת סיעת יש עתיד לסעיף 2(4) לא נתקבלה.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
בקדמת השורות – לא להישבר.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
51 בעד, 60 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה.
הסתייגות מס' 40, של חבר הכנסת סאלח סעד – מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות?
הצבעה מס' 88
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 62
נמנעים – אין
ההסתייגות (40) של חבר הכנסת סאלח סעד לסעיף 2(4) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 61, אפס נמנעים. ההסתייגות לא התקבלה.
חברי הכנסת, שימו לב, אנחנו הסרנו את כל ההסתייגות לסעיף 2, לכן אנחנו נצביע על סעיף 2, פסקאות (1), (2), (3) ו-(4), כנוסח הוועדה, בקריאה שנייה.
הצבעה מס' 89
בעד סעיף 2, כהצעת הוועדה – 61
נגד – 55
נמנעים – אין
סעיף 2, כהצעת הוועדה, נתקבל.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
60 בעד, 55 נגד, אפס נמנעים. סעיף 2 התקבל בקריאה שנייה כנוסח הוועדה – פסקאות (1), (2), (3) ו-(4).
אנחנו עוברים להסתייגויות לסעיף 3. לסעיף 3 יש הסתייגות מס' 41, של קבוצת יש עתיד. מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 90
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 62
נמנעים – אין
ההסתייגות (41) של קבוצת סיעת יש עתיד לסעיף 3 לא נתקבלה.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
הסתייגות מצוינת.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 61, אפס נמנעים. לא התקבלה.
לחלופין א' – מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות?
הצבעה מס' 91
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 61
נמנעים – אין
ההסתייגות (41) לחלופין (א) של קבוצת סיעת יש עתיד לסעיף 3 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 53, נגד – 60, אפס נמנעים. לא התקבלה.
לחלופין ב' – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 92
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 62
נמנעים – אין
ההסתייגות (41) לחלופין (ב) של קבוצת סיעת יש עתיד לסעיף 3 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
53 בעד, 61 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה.
הסתייגות מס' 42 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות?
הצבעה מס' 93
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 64
נמנעים – אין
ההסתייגות (42) של קבוצת סיעת יש עתיד לסעיף 3 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 53, נגד – 63, אפס נמנעים. לא התקבלה.
הסתייגות מס' 43 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות?
הצבעה מס' 94
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 62
נמנעים – אין
ההסתייגות (43) של קבוצת סיעת יש עתיד לסעיף 3 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
53 בעד, 61 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה.
הסתייגות מס' 44 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 95
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות (44) של קבוצת סיעת יש עתיד לסעיף 3 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 53, נגד – 62, אפס נמנעים. לא התקבלה.
לחלופין א' – מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות?
הצבעה מס' 96
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות (44) לחלופין (א) של קבוצת סיעת יש עתיד לסעיף 3 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 53, נגד – 62, אפס נמנעים. לא התקבלה.
קריאה:
– – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תכף, תסתיים המוזיקה – נמשיך להצביע. תודה. אולי נשיר גם שירה בציבור, משהו?
לחלופין ב' – מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות?
הצבעה מס' 97
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות (44) לחלופין (ב) של קבוצת סיעת יש עתיד לסעיף 3 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
54 בעד, 62 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה.
לחלופין ג' – מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 98
בעד ההסתייגות – 49
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות (44) לחלופין (ג) של קבוצת סיעת יש עתיד לסעיף 3 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
49 בעד, 62 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה.
הסתייגות מס' 45 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 99
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 61
נמנעים – אין
ההסתייגות (45) של קבוצת סיעת יש עתיד לסעיף 3 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 53, נגד – 60, אפס נמנעים. לא התקבלה.
לחלופין למס' 45 – מי בעד ההסתייגות לחלופין? מי נגד?
הצבעה מס' 100
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות (45) לחלופין של קבוצת סיעת יש עתיד לסעיף 3 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 53, נגד – 62, אפס נמנעים. לא התקבלה.
הסתייגות מס' 46 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 101
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות (46) של חבר הכנסת סאלח סעד לסעיף 3 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 62, אפס נמנעים. ההסתייגות לא התקבלה.
חברי הכנסת, שימו לב. הסרנו את כל ההסתייגויות לסעיף 3, ועכשיו עד סעיף 14, כולל, אין לנו הסתייגויות, ולכן נצביע על סעיפים 3–14, כולל, בקריאה שנייה, כנוסח הוועדה. מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 102
בעד סעיפים 3–14, כהצעת הוועדה – 63
נגד – 55
נמנעים – אין
סעיפים 3–14, כהצעת הוועדה, נתקבלו.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
62 בעד, 54 מתנגדים, אפס נמנעים. סעיפים 3–14, כולל, התקבלו בקריאה שנייה, כנוסח הוועדה.
אנחנו עוברים להסתייגויות לסעיף 15 – הסתייגות מס' 47, לסעיף 15, פסקה (1), של חברי הכנסת איימן עודה, מסעוד גנאים, ג'מאל זחאלקה, אחמד טיבי, עאידה תומא סלימאן, עבד אל חכים חאג' יחיא, חנין זועבי, דב חנין, טלב אבו עראר, יוסף ג'בארין, ג'מעה אזברגה, סעיד אלחרומי וואאל יונס – להלן: קבוצת סיעת הרשימה המשותפת, ושל קבוצת סיעת יש עתיד. הסתייגות מס' 47 – מי בעדה? מי נגדה? נא להצביע.
הצבעה מס' 103
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות (47) של קבוצת סיעת הרשימה המשותפת וקבוצת סיעת יש עתיד אחרי סעיף 15(1) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
54 בעד, 62 נגד, אפס נמנעים. מס' 47 לא התקבלה.
שימו לב, חברי הכנסת. לסעיפים 15(2) עד פסקה (12) אין הסתייגויות, לכן אין יותר הסתייגויות לסעיף 15, ואנחנו נצביע על סעיף 15, פסקה (1) עד פסקה (12), כנוסח הוועדה, בקריאה שנייה. מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 104
בעד סעיף 15, כהצעת הוועדה – 63
נגד – 54
נמנעים – אין
סעיף 15, כהצעת הוועדה, נתקבל.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 62, נגד – 54, אפס נמנעים. סעיף 15 כולו התקבל, כנוסח הוועדה, בקריאה שנייה.
לסעיף 16 – חבר הכנסת נגוסה, להצביע?
אברהם נגוסה (הליכוד):
כן.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
להצביע.
קריאות:
– – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אני לא שואל איך להצביע, שאלתי אם להצביע. אז אנחנו מצביעים כרגע על הסתייגות מס' 48, לסעיף 16, של חבר הכנסת אברהם נגוסה. מי בעד? מי נגד?
הצבעה מס' 105
בעד ההסתייגות – 64
נגד – 49
נמנעים – אין
ההסתייגות (48) של חבר הכנסת אברהם נגוסה לסעיף 16 נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 63, נגד – 49, אפס נמנעים. הסתייגות מס' 48, לסעיף 16, התקבלה.
אדוני יושב-ראש ועדת הכספים.
יואב קיש (הליכוד):
זה לא תקציבי, גפני. זה לא תקציבי.
קריאות:
– – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אדוני יושב-ראש ועדת הכספים, אני ממשיך בהצבעות.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
זה לא בוועדה אצלי.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
איזו ועדה זאת?
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
ועדת הכלכלה.
קריאות:
כלכלה.
איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה):
יכול להמשיך.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אני ממשיך בהצבעות, כפי שאומר חבר הכנסת איתן כבל, יושב-ראש ועדת הכלכלה. אז אנחנו מצביעים כרגע – – –
קריאה:
– – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אפשר גם 17–19, שאין להן הסתייגויות. להצביע בנפרד על 16, הייעוץ המשפטי?
קריאות:
– – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בנפרד.
אנחנו קיבלנו את הסתייגות מס' 48, לסעיף 16, ולכן כרגע נצביע על סעיף 16, כולל ההסתייגות שהתקבלה, של חבר הכנסת נגוסה, בקריאה שנייה. מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 106
בעד סעיף 16 – 64
נגד – 53
נמנעים – אין
סעיף 16, כהצעת הוועדה ועם ההסתייגות שנתקבלה, נתקבל.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 63, נגד – 53, אפס נמנעים. שימו לב, חברי הכנסת, סעיף 16 התקבל, כולל ההסתייגות, בקריאה שנייה.
לסעיפים 17–23, כולל – מה קרה?
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אדוני, אנחנו מסירים גם את מס' 49.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
מסירים את מס' 49 – כולל לחלופין, כן?
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
בדיוק.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
לא, אבל יש עוד הסתייגויות בהמשך. בסדר. תודה, חבר הכנסת רוזנטל.
בינתיים אנחנו נצביע על סעיפים 17–23 בקריאה שנייה, כנוסח הוועדה. מי בעד? מי נגד? 17–23, כולל, בקריאה שנייה, כנוסח הוועדה.
הצבעה מס' 107
בעד סעיפים 17–23, כהצעת הוועדה – 63
נגד – 54
נמנעים – אין
סעיפים 17–23, כהצעת הוועדה, נתקבלו.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 62, נגד – 54, אפס נמנעים. לא התקבלה. סליחה, סעיפים 17–23 התקבלו בקריאה שנייה, כנוסח הוועדה. חברי הכנסת, אתם רואים מה קורה לי? ברגע שיש כזה רעש, אני פשוט טועה בלשוני. בסוף, אני אמרתי, נבלה פה עוד כמה שעות.
קריאות:
– – –
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אורלי, רוצה להצביע על – – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
17–23 התקבלו, כנוסח הוועדה, בקריאה שנייה.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אדוני, אנחנו מורידים – – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי חבר הכנסת רוזנטל – יש לנו מיקרופון נישא שנוכל לשים לרוזנטל?
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אנחנו מורידים ממס' 50 עד מס' 52.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
מורידים 49–50?
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
51–52.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
מס' 53 כן להצביע?
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
כן, אדוני.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, הודיעו לי שהסתייגויות מס' 49, 50, 51 ו-52 הוסרו – כולל החלופין, ודאי.
אנחנו עוברים להצביע על הסתייגות מס' 53, לסעיף 24, של קבוצת סיעת מרצ וחבר הכנסת דב חנין. מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 108
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות (53) של קבוצת סיעת מרצ וחבר הכנסת דב חנין לסעיף 24(2) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, תוצאות ההצבעה: בעד – 54, נגד – 62, אפס נמנעים. הסתייגות מס' 53 לא התקבלה.
לא נותרו הסתייגויות לסעיף 24, ולכן אנחנו נצביע על סעיף 24 כולו, פסקאות (1)–(5), בקריאה שנייה, כולל לוח התיקונים, כנוסח הוועדה. מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 109
בעד סעיף 24, כהצעת הוועדה – 62
נגד – 55
נמנעים – אין
סעיף 24, כהצעת הוועדה, נתקבל.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
61 בעד, 55 נגד, אפס נמנעים. סעיף 24 התקבל כולו, כולל לוח התיקונים, בקריאה שנייה.
לסעיף 25(2) – הסתייגות מס' 54. מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות?
הצבעה מס' 110
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 64
נמנעים – אין
ההסתייגות (54) של קבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 25(2) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 53, נגד – 63, אפס נמנעים. לא התקבלה.
הסתייגות מס' 55 – מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 111
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות (55) של קבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 25(2) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 53, נגד – 62, אפס נמנעים. לא התקבלה.
הסתייגות 56, עדיין לסעיף 25(2), של חברות הכנסת נאוה בוקר, יעל גרמן ולאה פדידה – מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 112
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 62
נמנעים – אין
ההסתייגות (56) של חברות הכנסת נאוה בוקר, יעל גרמן ולאה פדידה לסעיף 25(2) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 61, אפס נמנעים. לא התקבלה.
אין עוד הסתייגויות לסעיף 25, לכן אנחנו נצביע על סעיף 25, פסקאות (1)-(2), בקריאה שנייה, כנוסח הוועדה, כולל לוח התיקונים, בוודאי. מי בעד? מי נגד הסעיפים כנוסח הוועדה?
הצבעה מס' 113
בעד סעיף 25, כהצעת הוועדה – 63
נגד – 54
נמנעים – אין
סעיף 25, כהצעת הוועדה, נתקבל.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
62 בעד, 54 נגד, אפס נמנעים. סעיף 25 התקבל כולו, כולל לוח התיקונים, כנוסח הוועדה, בקריאה שנייה.
אנחנו חוזרים להצביע על הסתייגויות. הסתייגות מס' 57 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 114
בעד ההסתייגות – 63
נגד – 62
נמנעים – אין
ההסתייגות (57) של קבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 26(2) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
53 בעד, 62 נגד, אפס נמנעים. הסתייגות 57 לא התקבלה.
חברי הכנסת, שימו לב: אין יותר הסתייגויות לסעיף 26, מלכתחילה לא היו הסתייגויות לסעיפים 27, 28, 29, ולכן אנחנו נצביע על סעיפים 26, 27, 28, 29, כולל לוח התיקונים, בקריאה שנייה, כנוסח הוועדה. מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 115
בעד סעיפים 26–29, כהצעת הוועדה – 63
נגד – 54
נמנעים – אין
סעיפים 26–29, כהצעת הוועדה, נתקבלו.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
סעיפים 26, פסקאות (1) ו-(2), 27, 28 ו-29 אושרו בקריאה שנייה, בתוצאה: 62 בעד, 54 נגד, אפס נמנעים.
האופוזיציה ביקשה – אנחנו סיימנו את ההצבעות בקריאה שנייה על כל החוק, והאופוזיציה הגישה חתימות כנדרש לקיים הצבעה שמית בקריאה שלישית על הצעת חוק התוכנית הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנת התקציב 2019), התשע"ח–2018, כולל לוח התיקונים, כולל הסתייגות מס' 48 שהתקבלה. מזכירת הכנסת, אנחנו ערוכים. נא להתחיל בהצבעה.
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:
(קוראת בשמות חברי הכנסת)
טלב אבו עראר – נגד
יולי יואל אדלשטיין – בעד
אמיר אוחנה – בעד
מיכאל אורן – בעד
ג'מעה אזברגה – נגד
ינון אזולאי – בעד
ישראל אייכלר – בעד
רוברט אילטוב – בעד
אלי אלאלוף – בעד
קארין אלהרר – נגד
סעיד אלחרומי – נגד
זאב אלקין – בעד
דוד אמסלם – בעד
אופיר אקוניס – בעד
גלעד ארדן – בעד
אורי אריאל – בעד
יעקב אשר – בעד
זאב בנימין בגין – בעד
זוהיר בהלול – נגד
נאוה בוקר – בעד
דוד ביטן – בעד
מיכל בירן – נגד
מירב בן ארי – בעד
אלי בן-דהן – בעד
יואב בן צור – אינו נוכח
איל בן ראובן – נגד
נפתלי בנט – בעד
יחיאל חיליק בר – נגד
איתן ברושי – נגד
עמר בר-לב – נגד
ענת ברקו – בעד
יוסף ג'בארין – נגד
אילן גילאון – נגד
יהודה גליק – אינו נוכח
יואב גלנט – בעד
גילה גמליאל – בעד
מסעוד גנאים – נגד
משה גפני – בעד
יעל גרמן – נגד
אבי דיכטר – בעד
צחי הנגבי – בעד
יצחק הרצוג – נגד
שרן השכל – בעד
יצחק וקנין – בעד
מכלוף מיקי זוהר – בעד
חנין זועבי – נגד
ג'מאל זחאלקה – נגד
תמר זנדברג – אינה נוכחת
עבד אל חכים חאג' יחיא – נגד
ציפי חוטובלי – בעד
אורן אסף חזן – אינו נוכח
דב חנין – נגד
אכרם חסון – בעד
יואל חסון – נגד
אחמד טיבי – נגד
מרדכי יוגב – בעד
יוסי יונה – נגד
ואאל יונס – נגד
שלי יחימוביץ – אינה נוכחת
חיים ילין – נגד
איתן כבל – נגד
אלי כהן – בעד
מאיר כהן – אינו נוכח
יעל כהן-פארן – אינה נוכחת
חיים כץ – בעד
ישראל כץ – בעד
עליזה לביא – נגד
ציפי לבני – נגד
אורלי לוי אבקסיס – אינה נוכחת
ז'קי לוי – בעד
מיקי לוי – אינו נוכח
יריב לוין – בעד
יעקב ליצמן – בעד
סופה לנדבר – בעד
יאיר לפיד – נגד
מנחם אליעזר מוזס – אינו נוכח
שולי מועלם-רפאלי – בעד
ירון מזוז – בעד
מרב מיכאלי – אינה נוכחת
יוליה מלינובסקי – בעד
מיכאל מלכיאלי – בעד
אורי מקלב – בעד
יעקב מרגי – בעד
אברהם נגוסה – בעד
משולם נהרי – בעד
איילת נחמיאס ורבין – נגד
בנימין נתניהו – אינו נוכח
קסניה סבטלובה – אינה נוכחת
רויטל סויד – נגד
דן סידה – בעד
ניסן סלומינסקי – בעד
בצלאל סמוטריץ – בעד
סאלח סעד – נגד
איימן עודה – נגד
רחל עזריה – בעד
חמד עמאר – בעד
לאה פדידה – אינה נוכחת
רועי פולקמן – בעד
עודד פורר – בעד
טלי פלוסקוב – בעד
עיסאווי פריג' – אינו נוכח
עמיר פרץ – אינו נוכח
נורית קורן – בעד
יואב קיש – בעד
איוב קרא – בעד
מירי רגב – בעד
מיכל רוזין – נגד
מיקי רוזנטל – נגד
מוסי רז – נגד
יואל רזבוזוב – נגד
יפעת שאשא ביטון – בעד
יובל שטייניץ – בעד
אלעזר שטרן – אינו נוכח
נחמן שי – נגד
עפר שלח – נגד
איציק שמולי – נגד
סתיו שפיר – נגד
איילת שקד – בעד
עאידה תומא סלימאן – נגד
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה. נא לעבור על שמות חברי הכנסת – – –
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:
(קוראת בשם חברת הכנסת)
פנינה תמנו – נגד
היו"ר טלי פלוסקוב:
זה חדש. נא לעבור על שמות חברי הכנסת שעדיין לא השתתפו בהצבעה.
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:
(קוראת בשמות חברי הכנסת)
יואב בן צור – אינו נוכח
יהודה גליק – אינו נוכח
תמר זנדברג – אינה נוכחת
אורן אסף חזן – אינו נוכח
שלי יחימוביץ – אינה נוכחת
היו"ר טלי פלוסקוב:
דקה, דקה, אני כבר אשאל. איחרתם, אני לא רוצה – – –
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:
(קוראת בשמות חברי הכנסת)
שלי יחימוביץ – נגד
מאיר כהן – אינו נוכח
יעל כהן-פארן – אינה נוכחת
אורלי לוי אבקסיס – נגד
מיקי לוי – נגד
מנחם אליעזר מוזס – אינו נוכח
מרב מיכאלי – אינה נוכחת
בנימין נתניהו – אינו נוכח
קסניה סבטלובה – אינה נוכחת
לאה פדידה – נגד
עיסאווי פריג' – נגד
עמיר פרץ – נגד
אלעזר שטרן – נגד
היו"ר טלי פלוסקוב:
סיימנו? מי מחברי הכנסת לא השתתפו עד כה בהצבעה? בבקשה, גברתי. לאט-לאט, בבקשה.
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:
(קוראת בשם חברת הכנסת)
מרב מיכאלי – נגד
היו"ר טלי פלוסקוב:
מאיר כהן.
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:
(קוראת בשם חבר הכנסת)
מאיר כהן – נגד
היו"ר טלי פלוסקוב:
תמר זנדברג.
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:
(קוראת בשמות חברות הכנסת)
יעל כהן-פארן – נגד
תמר זנדברג – נגד
היו"ר טלי פלוסקוב:
יש עוד חברי כנסת שלא הצביעו עד כה ומעוניינים להצביע?
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:
(קוראת בשם חבר הכנסת)
יהודה גליק – נגד
יהודה גליק (הליכוד):
– – – בעד.
קריאה:
יהודה, אתה בעד.
היו"ר טלי פלוסקוב:
יש עוד חברי כנסת שלא הצביעו ומעוניינים? אין יותר. חברים, תמה ההצבעה, נא לסכם ולהציג לנו את התוצאות. בבקשה, גברתי.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, אני מציע לשבת, כי אנחנו מייד מחדשים את ההצבעות. חברי הכנסת, נא לשבת. חברי הכנסת, נא לשבת. הסדרנים, אני לא רוצה להתחיל לקרוא שמית. סדרנים יקרים, תושיבו את הח"כים. השר בנט, אתה לא מעוניין ללכת הביתה באיזשהו שלב? אני לא אחדש את ההצבעות כל עוד עומדים.
שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:
– – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
לא, אני לא ממהר.
חברי הכנסת, בקריאה שלישית על הצעת חוק התוכנית הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנת התקציב 2019), התשע"ח–2018, כולל לוח התיקונים, כולל הסתייגות מס' 48 שהתקבלה בקריאה שנייה – בקריאה שלישית התוצאות הן: בעד החוק – 61, נגד החוק – 54. אני קובע כי החוק התקבל כנדרש בשלוש קריאות.
אנחנו עוברים להצעה הבאה. לפני זה אני רק מזכיר לפרוטוקול שבכל ההצבעות האלקטרוניות, התוצאה של הקואליציה גבוהה בקול אחד ממה שזה מופיע בדברים שאמרתי או בתוצאות ההצבעה, כי חבר הכנסת ינון אזולאי נמצא כל הזמן במקומו, אך לא יכול להצביע בגלל היעדר – עדיין – מערכת אלקטרונית להצבעה. אז אני מצרף את קולו אוטומטית לכל ההצבעות.
אנחנו עוברים להצביע בקריאה שנייה על הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנת התקציב 2019), התשע"ח–2018, כולל לוח התיקונים. כדרכנו בקודש נתחיל להצביע על מה שנקרא הדפים הצהובים, ההסתייגויות.
לשם החוק אין הסתייגויות. אנחנו נצביע על שם החוק כנוסח הוועדה בקריאה שנייה.
הצבעה מס' 116
בעד שם החוק – 63
נגד – 51
נמנעים – אין
שם החוק נתקבל.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 62, נגד – 51, אפס נמנעים. שם החוק התקבל כנוסח הוועדה בקריאה שנייה.
לסעיף 1 – הסתייגות מס' 1, של חברי הכנסת יאיר לפיד, יעל גרמן, מאיר כהן, עפר שלח, חיים ילין, קארין אלהרר, יואל רזבוזוב, עליזה לביא, מיקי לוי, אלעזר שטרן ופנינה תמנו – להלן: קבוצת סיעת יש עתיד; של חברי הכנסת יצחק הרצוג, ציפי לבני, שלי יחימוביץ, סתיו שפיר, איציק שמולי, עמר בר-לב, יחיאל חיליק בר, עמיר פרץ, מרב מיכאלי, איתן כבל, מיקי רוזנטל, רויטל סויד, יואל חסון, זוהיר בהלול, איתן ברושי, מיכל בירן, נחמן שי, קסניה סבטלובה, איילת נחמיאס ורבין, יוסי יונה, איל בן ראובן, יעל כהן-פארן, סאלח סעד ולאה פדידה – להלן: קבוצת סיעת המחנה הציוני.
הצבעה מס' 117
בעד ההסתייגות – 51
נגד – 64
נמנעים – אין
ההסתייגות (1) של קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד ההסתייגות – 51, נגד – 63, אפס נמנעים. לא התקבלה.
לחלופין – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 118
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות לחלופין של קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד ההסתייגות – 53, נגד – 62, אפס נמנעים. ההסתייגות לא התקבלה.
חברים בתאים וליד התאים, אתם לא מצביעים, אז אני פשוט, כמו שכבר אמרתי, אוציא אתכם, את כל מי שידבר.
הסתייגות מס' 2 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות?
הצבעה מס' 119
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות (2) של קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד ההסתייגות – 53, נגד – 62, אפס נמנעים. לא התקבלה.
לחלופין – מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 120
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות (2) לחלופין של קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד ההסתייגות – 53, נגד – 62, אפס נמנעים. לא התקבלה.
הסתייגות מס' 3 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות?
הצבעה מס' 121
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות (3) של קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד ההסתייגות – 54, נגד – 62, אפס נמנעים. לא התקבלה.
לחלופין – מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות?
הצבעה מס' 122
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות (3) לחלופין של קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד ההסתייגות – 53, נגד – 62, אפס נמנעים. לא התקבלה.
הסתייגות מס' 4 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 123
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 62
נמנעים – אין
ההסתייגות (4) של קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד ההסתייגות – 54, נגד – 61, אפס נמנעים. לא התקבלה.
לחלופין – מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 124
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות (4) לחלופין של קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 62, אפס נמנעים. לא התקבלה.
הסתייגות מס' 5 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 125
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 62
נמנעים – אין
ההסתייגות (5) של קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 1 לא נתקבלה.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אדוני, אנחנו מסירים את הלחלופין ועד סעיף 9 אנחנו מסירים את ההסתייגויות. נצביע מ-10.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה. אז קודם כול, הסתייגות מס' 5: בעד – 53, נגדה – 61, אפס נמנעים. לא התקבלה.
אנחנו עד סעיף 9 – שמענו שחבר הכנסת רוזנטל מסיר בשם האופוזיציה את כל ההסתייגויות, לכן נוכל להצביע על סעיפים 1 – שבינתיים הסרנו את ההסתייגויות ושאר ההסתייגויות הוסרו – עד 9, כולל, כנוסח הוועדה, ללא הסתייגויות, בקריאה שנייה.
אני חוזר, לסעיף 1 אין פסקאות; על סעיף 2, פסקאות (1)–(8); על סעיף 3; על סעיף 4, פסקאות (1)–(2); על סעיף 5 ו-6; על סעיף 7; על סעיף 8, פסקאות (1)–(2), ועל סעיף 9. אנחנו מצביעים על סעיפים 1–9, כולל כל הפסקאות שמניתי, בקריאה שנייה, כנוסח הוועדה. מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
סעיפים 1–9 ללא הסתייגויות, כנוסח הוועדה, מכיוון שאו שהסרנו את ההסתייגויות בהצבעה או שהן הוסרו.
הצבעה מס' 126
בעד סעיפים 1–9, כהצעת הוועדה – 62
נגד – 55
נמנעים – אין
סעיפים 1–9, כהצעת הוועדה, נתקבלו.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, 61 בעד, 55 נגד, אפס נמנעים, סעיפים 1–9 התקבלו בקריאה שנייה כנוסח הוועדה. סליחה לצוות המקצועי על האי-הבנה.
אנחנו עוברים לסעיף 10, שכן יש לו הסתייגויות. אנחנו נצביע על הסתייגות מס' 25, לסעיף 10 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות? נא להצביע. כולל לוח התיקונים. זה כבר על הסעיף – – –
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
רגע, איזה סעיף, אדוני?
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
לסעיף 10, הסתייגות מס' 25. מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
גפני, גפני, תסתכל רגע בסעיף – – –
הצבעה מס' 127
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות של חבר הכנסת מיקי רוזנטל לסעיף 10 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 53, נגד – 62, אפס נמנעים. ההסתייגות לא התקבלה. חברים, אין לי אלא לקבל את תוצאות ההצבעה.
לסעיפים 11–17 אין הסתייגויות, וגם ל-18–22 אין הסתייגויות. לכן נצביע כרגע על סעיפים 10–22, כולל לוח התיקונים, כנוסח הוועדה, בקריאה שנייה. מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 128
בעד סעיפים 10–22, כהצעת הוועדה – 62
נגד – 55
נמנעים – אין
סעיפים 10–22, כהצעת הוועדה, נתקבלו.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, סעיפים 10–22, כולל, בעד – 61, נגד – 55, אפס נמנעים; התקבלו בקריאה שנייה, כנוסח הוועדה, כולל לוח התיקונים.
לסעיף 23, לפסקאות (1)–(4) אין הסתייגויות, אבל קיימת הסתייגות 26, לסעיף 23 פסקה (5). מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות?
הצבעה מס' 129
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 62
נמנעים – אין
ההסתייגות של קבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 26(5) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 61, אפס נמנעים. ההסתייגות לא התקבלה.
אין יותר הסתייגויות לסעיף 23, לפסקאות (6)–(9) אין הסתייגויות ולסעיפים 24–27 אין הסתייגויות, לכן אנחנו נצביע על סעיפים 23–27, כל הפסקאות, כולל, בקריאה שנייה, כנוסח הוועדה. מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 130
בעד סעיפים 23–27, כהצעת הוועדה – 63
נגד – 54
נמנעים – אין
סעיפים 23–27, כהצעת הוועדה, נתקבלו.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, בעד – 62, 54 מתנגדים, אפס נמנעים. סעיפים 23 על כל הפסקאות שלו ועד 27, כולל, אושרו בקריאה שנייה, כנוסח הוועדה.
לסעיף 28 קיימת הסתייגות מס' 27. אנחנו מצביעים על ההסתייגות כרגע. מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות?
הצבעה מס' 131
בעד ההסתייגות – 52
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות של קבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 28 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
52 בעד, 62 נגד, אפס נמנעים. ההסתייגות הוסרה. אין יותר הסתייגויות ל-28, ואין מלכתחילה ל-29 ול-30.
אנחנו מצביעים בקריאה שנייה על סעיפים 28–30, כנוסח הוועדה. מי בעד הסעיפים? מי נגד הסעיפים?
הצבעה מס' 132
בעד סעיפים 28–30, כהצעת הוועדה – 62
נגד – 54
נמנעים – אין
סעיפים 28–30, כהצעת הוועדה, נתקבלו.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, בעד – 61, נגד – 54, אפס נמנעים. סעיפים 28–30 אושרו בקריאה שנייה כנוסח הוועדה.
אנחנו חוזרים להצביע על הסתייגויות. קיימת הסתייגות מס' 28, של קבוצת סיעת הרשימה המשותפת וחברי הכנסת יצחק הרצוג, ציפי לבני, סתיו שפיר, איציק שמולי, עמר בר-לב, יחיאל חיליק בר, עמיר פרץ, איתן כבל, רויטל סויד, יואל חסון, איתן ברושי, מיכל בירן, נחמן שי, קסניה סבטלובה, איילת נחמיאס ורבין, יוסי יונה, איל בן ראובן, יעל כהן-פארן, סאלח סעד ולאה פדידה. מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות?
הצבעה מס' 133
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות (28) של קבוצת סיעת הרשימה המשותפת וחברי הכנסת יצחק הרצוג, ציפי לבני, סתיו שפיר, איציק שמולי, עמר בר-לב, יחיאל חיליק בר, עמיר פרץ, איתן כבל, רויטל סויד, יואל חסון, איתן ברושי, מיכל בירן, נחמן שי, קסניה סבטלובה, איילת נחמיאס ורבין, יוסי יונה, איל בן ראובן, יעל כהן-פארן, סאלח סעד ולאה פדידה לכותרת פרק ו' לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
הסתייגות מס' 28, בעד ההסתייגות – 53, נגד – 62, אפס נמנעים. לא התקבלה.
לחלופין א' – מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות?
הצבעה מס' 134
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות (28) לחלופין (א) של חברי הכנסת יצחק הרצוג, ציפי לבני, סתיו שפיר, איציק שמולי, עמר בר-לב, יחיאל חיליק בר, עמיר פרץ, איתן כבל, רויטל סויד, יואל חסון, איתן ברושי, מיכל בירן, נחמן שי, קסניה סבטלובה, איילת נחמיאס ורבין, יוסי יונה, איל בן ראובן, יעל כהן-פארן, סאלח סעד ולאה פדידה לכותרת פרק ו' לא נתקבלה.
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):
כל הכבוד.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
יש לי הצעה לתפקיד – טוב, לא אתערב בפוליטיקה. 53 בעד, 62 נגד, אפס נמנעים. ההסתייגות לא התקבלה.
לחלופין ב' – מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות?
הצבעה מס' 135
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות (28) לחלופין (ב) של חברי הכנסת יצחק הרצוג, ציפי לבני, סתיו שפיר, איציק שמולי, עמר בר-לב, יחיאל חיליק בר, עמיר פרץ, איתן כבל, רויטל סויד, יואל חסון, איתן ברושי, מיכל בירן, נחמן שי, קסניה סבטלובה, איילת נחמיאס ורבין, יוסי יונה, איל בן ראובן, יעל כהן-פארן, סאלח סעד ולאה פדידה לכותרת פרק ו' לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 62, אפס נמנעים. לא התקבלה.
לחלופין ג' – מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות?
הצבעה מס' 136
בעד ההסתייגות – 52
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות (28) לחלופין (ג) של חברי הכנסת יצחק הרצוג, ציפי לבני, סתיו שפיר, איציק שמולי, עמר בר-לב, יחיאל חיליק בר, עמיר פרץ, איתן כבל, רויטל סויד, יואל חסון, איתן ברושי, מיכל בירן, נחמן שי, קסניה סבטלובה, איילת נחמיאס ורבין, יוסי יונה, איל בן ראובן, יעל כהן-פארן, סאלח סעד ולאה פדידה לכותרת פרק ו' לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
52 בעד, 62 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה.
לחלופין ד' – מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 137
בעד ההסתייגות – 52
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות (28) לחלופין (ד) של חברי הכנסת יצחק הרצוג, ציפי לבני, סתיו שפיר, איציק שמולי, עמר בר-לב, יחיאל חיליק בר, עמיר פרץ, איתן כבל, רויטל סויד, יואל חסון, איתן ברושי, מיכל בירן, נחמן שי, קסניה סבטלובה, איילת נחמיאס ורבין, יוסי יונה, איל בן ראובן, יעל כהן-פארן, סאלח סעד ולאה פדידה לכותרת פרק ו' לא נתקבלה.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אדוני, אנחנו לא רוצים להצביע על הלחלופין וגם לא על מועד התחילה. אנחנו נעבור – – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
רק רגע, חבר הכנסת רוזנטל, שנייה, אני רק מכריז על התוצאות.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
כן, תוצאות.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 52, נגד – 62, אפס נמנעים. גם לחלופין ד' לא התקבלה. אדוני, אני איתך.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אין לנו יותר הסתייגויות לסעיף 35, ול-36–42 בין כה וכה אין הסתייגויות. ל-43 אנחנו מסירים את ההסתייגויות עד ל"ה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
עד?
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
ל"ה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אוקיי, אז אנחנו בעצם עכשיו יכולים להצביע על סעיפים 31 – על 30 הצבענו – אז 31–42, כולל, בקריאה שנייה כנוסח הוועדה. מי בעד הסעיפים? מי נגד? כולל לוח התיקונים. מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 138
בעד סעיפים 31–42 – 62
נגד – 54
נמנעים – אין
סעיפים 31–42 נתקבלו.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 61, נגד – 54, אפס נמנעים. הסעיפים 31–42, כולל, התקבלו בקריאה שנייה, כולל לוח התיקונים, כנוסח הוועדה.
אנחנו עוברים להסתייגויות לסעיף 43. הודיעני חבר הכנסת רוזנטל ש-32 ו-33 עד?
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
ל"ה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
ל"ה?
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
כן.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
וכל הלחלופין עד ל"ה הוסרו – אז על ל"ה להצביע או ל"ו?
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
ל"ו.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אנחנו מצביעים כרגע על לחלופין ל"ו.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
לזכר הצדיקים, אתה יודע, ל"ו.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
כן כן, ל"ו צדיקים, זה ברור. הכוונה שלך ברורה לי מלכתחילה. למרות שגם לל"ה יש משמעות היסטורית במדינה הזאת.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
נכון.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
ברור, נתיב הל"ה.
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
שיירת הל"ה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אנחנו מצביעים על הסתייגות לחלופין ל"ו, לסעיף 43 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות?
הצבעה מס' 139
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 61
נמנעים – 1
ההסתייגות (33) לחלופין (לו) של קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 43 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, בעד ההסתייגות – 54, נגדה – 60, נמנע אחד.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אנחנו נסיר עכשיו עד מ"ח ונצביע על – – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
ההסתייגות לא התקבלה. אתה מסיר, אדוני?
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
מל"ז – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
כן.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
– – עד מ"ח, ונצביע על 34.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אוקיי, אז כל הלחלופין כולל מ"ח הוסרו, ואנחנו מצביעים על הסתייגות מס' 34. מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות?
הצבעה מס' 140
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 62
נמנעים – אין
ההסתייגות (34) של קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 43 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, בעד ההסתייגות – 54, נגד – 61, אפס נמנעים. היא לא התקבלה.
לחלופין א' – מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות?
הצבעה מס' 141
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 62
נמנעים – אין
ההסתייגות (34) לחלופין (א) של קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 43 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד ההסתייגות – 53, נגד – 61, אפס נמנעים. לא התקבלה.
לחלופין ב' – מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות? נא להצביע.
הצבעה מס' 142
בעד ההסתייגות – 52
נגד – 62
נמנעים – אין
ההסתייגות (34) לחלופין (ב) של קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 43 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד ההסתייגות – 52, נגד – 61, אפס נמנעים. לא התקבלה.
לחלופין ג' – מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 143
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 61
נמנעים – אין
ההסתייגות (34) לחלופין (ג) של קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 43 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 60, אפס נמנעים. לא התקבלה.
לחלופין ד' – מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 144
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 62
נמנעים – אין
ההסתייגות (34) לחלופין (ד) של קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 43 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 53, נגד – 61, אפס נמנעים. גם ד' לא התקבלה.
לחלופין ה' – מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות?
הצבעה מס' 145
בעד ההסתייגות – 51
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות (34) לחלופין (ה) של קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 43 לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 51, נגד – 62, אפס נמנעים. גם לחלופין ה' לא התקבלה.
חברי הכנסת, שימו לב, אנחנו הסרנו – או בעלי הסתייגויות הסירו – את כל ההסתייגויות לסעיף 43, לכן אנחנו מצביעים על סעיף 43, כנוסח הוועדה, בקריאה שנייה. נא להצביע.
הצבעה מס' 146
בעד סעיף 43, כהצעת הוועדה – 63
נגד – 54
נמנעים – אין
סעיף 43, כהצעת הוועדה, נתקבל.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד 62, נגד 54, אפס נמנעים. התקבל בקריאה שנייה, כנוסח הוועדה.
חברי הכנסת, אנחנו יכולים לעבור לקריאה שלישית. הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנת התקציב 2019), התשע"ח–2018, כולל לוח התיקונים, בקריאה שלישית. מי בעד החוק? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 147
בעד החוק – 63
נגד – 54
נמנעים – אין
חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנת התקציב 2019), התשע"ח–2018, נתקבל.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 62, נגד – 54, אפס נמנעים. הצעת החוק התקבלה כנדרש בשלוש קריאות. אני מזכיר גם כאן שהתוצאה האמיתית זה פלוס קול אחד בעד, שזה קולו של חבר הכנסת ינון אזולאי.
חברי הכנסת, אנחנו עוברים כרגע להצביע על – כולם יודעים על מה מצביעים? לא, כי לא מקשיבים לי. לא, כי פשוט לא מקשיבים לי, אז חשבתי שכולם יודעים כבר.
אם כן, מצביעים על החלטת ועדת הכספים על צו הבלו על הדלק (הטלת בלו) (תיקון מס' 2 והוראת שעה מס' 3), התשע"ח–2018. אין כאן הסתייגויות, לכן אנחנו נצביע כמקשה אחת. אנחנו ממתינים רק שהלוח יהיה מעודכן, ואז נצביע בקריאה שנייה ושלישית. אם כן, מצביעים על החלטת ועדת הכספים על צו הבלו על הדלק (הטלת בלו) (תיקון מס' 2 והוראת שעה מס' 3) בקריאה שנייה. מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 148
בעד הצו – 66
נגד – 46
נמנעים – 2
צו הבלו על דלק (הטלת בלו) (תיקון מס' 2 והוראת שעה מס' 3), התשע"ח–2018, נתקבל.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, 62 בעד, 46 נגד, שניים נמנעו. אישרנו את הצו בקריאה שנייה, ואנחנו יכולים לעבור להצביע מייד בקריאה שלישית.
הצבעה
בעד הצו – 61
נגד – 52
נמנעים – אין
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
זו הצבעה אחת, אומרת היועצת המשפטית של ועדת הכספים. עוד יותר פשוט. אבל גם כן – זאת הצבעה אחת, עוד צו שתכף נקרא את שמו ברבים. אנחנו נצביע עכשיו – עוד פעם מתנצל על הטעות. באישור צו מספיק קריאה אחת.
מונחת בזה על שולחן הכנסת החלטת ועדת הכספים לגבי צו תעריף המכס והפטורים ומס קנייה על טובין (תיקון מס' 10 והוראת שעה מס' 14), התשע"ח–2018. במקרה הזה האופוזיציה ביקשה הצבעה שמית, ואנחנו אכן נקיים הצבעה שמית. האם אנחנו ערוכים? בבקשה, גברתי המזכירה, ברגע שאת מוכנה, את יכולה לקרוא בשמות הח"כים.
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:
(קוראת בשמות חברי הכנסת)
טלב אבו עראר – נגד
יולי יואל אדלשטיין – בעד
אמיר אוחנה – בעד
מיכאל אורן – בעד
ג'מעה אזברגה – נגד
ינון אזולאי – בעד
ישראל אייכלר – בעד
רוברט אילטוב – בעד
אלי אלאלוף – בעד
קארין אלהרר – אינה משתתפת בהצבעה
סעיד אלחרומי – נגד
זאב אלקין – בעד
דוד אמסלם – בעד
אופיר אקוניס – בעד
גלעד ארדן – בעד
אורי אריאל – בעד
יעקב אשר – בעד
זאב בנימין בגין – בעד
זוהיר בהלול – בעד
נאוה בוקר – בעד
דוד ביטן – בעד
מיכל בירן – בעד
מירב בן ארי – בעד
אלי בן-דהן – בעד
יואב בן צור – אינו נוכח
איל בן ראובן – בעד
נפתלי בנט – בעד
יחיאל חיליק בר – בעד
איתן ברושי – בעד
עמר בר-לב – בעד
ענת ברקו – בעד
יוסף ג'בארין – אינו נוכח
אילן גילאון – בעד
יהודה גליק – בעד
יואב גלנט – בעד
גילה גמליאל – בעד
מסעוד גנאים – נגד
משה גפני – בעד
יעל גרמן – בעד
אבי דיכטר – בעד
צחי הנגבי – בעד
יצחק הרצוג – בעד
שרן השכל – בעד
יצחק וקנין – בעד
מכלוף מיקי זוהר – בעד
חנין זועבי – נגד
ג'מאל זחאלקה – אינו נוכח
תמר זנדברג – בעד
עבד אל חכים חאג' יחיא – נגד
ציפי חוטובלי – בעד
אורן אסף חזן – אינו נוכח
דב חנין – אינו נוכח
אכרם חסון – בעד
יואל חסון – בעד
אחמד טיבי – נגד
מרדכי יוגב – בעד
יוסי יונה – בעד
ואאל יונס – נגד
שלי יחימוביץ – בעד
חיים ילין – בעד
איתן כבל – בעד
אלי כהן – בעד
מאיר כהן – בעד
יעל כהן-פארן – בעד
חיים כץ – בעד
ישראל כץ – בעד
עליזה לביא – אינה נוכחת
ציפי לבני – בעד
אורלי לוי אבקסיס – אינה נוכחת
ז'קי לוי – אינו נוכח
מיקי לוי – נגד
יריב לוין – בעד
יעקב ליצמן – בעד
סופה לנדבר – בעד
יאיר לפיד – בעד
מנחם אליעזר מוזס – בעד
שולי מועלם-רפאלי – בעד
ירון מזוז – בעד
מרב מיכאלי – בעד
יוליה מלינובסקי – בעד
מיכאל מלכיאלי – בעד
אורי מקלב – בעד
יעקב מרגי – בעד
אברהם נגוסה – בעד
משולם נהרי – בעד
איילת נחמיאס ורבין – בעד
בנימין נתניהו – אינו נוכח
קסניה סבטלובה – בעד
רויטל סויד – בעד
דן סידה – בעד
ניסן סלומינסקי – בעד
בצלאל סמוטריץ – בעד
סאלח סעד – בעד
איימן עודה – אינו נוכח
רחל עזריה – בעד
חמד עמאר – בעד
לאה פדידה – בעד
רועי פולקמן – בעד
עודד פורר – בעד
טלי פלוסקוב – בעד
עיסאווי פריג' – בעד
עמיר פרץ – אינו נוכח
נורית קורן – אינה נוכחת
יואב קיש – אינו נוכח
איוב קרא – בעד
מירי רגב – אינה נוכחת
מיכל רוזין – בעד
מיקי רוזנטל – בעד
מוסי רז – בעד
יואל רזבוזוב – אינו נוכח
יפעת שאשא ביטון – בעד
יובל שטייניץ – בעד
אלעזר שטרן – בעד
נחמן שי – בעד
עפר שלח – בעד
איציק שמולי – בעד
סתיו שפיר – בעד
איילת שקד – בעד
עאידה תומא סלימאן – אינה נוכחת
פנינה תמנו – אינה נוכחת
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה, גברתי. נא לעבור לשמות חברי הכנסת שלא השתתפו עד כה בהצבעה.
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:
(קוראת בשמות חברי הכנסת)
יואב בן צור – אינו נוכח
יוסף ג'בארין – אינו נוכח
ג'מאל זחאלקה – אינו נוכח
אורן אסף חזן – אינו נוכח
דב חנין – אינו נוכח
עליזה לביא – אינה נוכחת
אורלי לוי אבקסיס – אינה נוכחת
ז'קי לוי – בעד
בנימין נתניהו – אינו נוכח
איימן עודה – אינו נוכח
עמיר פרץ – אינו נוכח
נורית קורן – בעד
יואב קיש – בעד
מירי רגב – אינה נוכחת
יואל רזבוזוב – אינו נוכח
עאידה תומא סלימאן – אינה נוכחת
פנינה תמנו – אינה נוכחת
היו"ר טלי פלוסקוב:
האם יש באולם חברי כנסת שלא השתתפו בהצבעה עד כה וכן מעוניינים להצביע? בבקשה, גברתי.
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:
(קוראת בשם חבר הכנסת)
עמיר פרץ – בעד
היו"ר טלי פלוסקוב:
עוד מישהו? עוד מישהו שמעוניין להצביע? לא. ההצבעה תמה. בבקשה, נא לסכם את ההצבעה ולהעביר לנו את התוצאות.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, נא לשבת. אנחנו מחדשים את ההצבעות, אבל קודם כול אני ודאי – אנחנו הצבענו על החלטת ועדת הכספים לגבי צו תעריף המכס והפטורים ומס קנייה על טובין (תיקון מס' 10 והוראת שעה מס' 14), התשע"ח–2018. להלן התוצאות המפתיעות: 97 בעד, תשעה נגד. אני קובע כי אישרנו את החלטת ועדת הכספים כנדרש.
חברי הכנסת, נא לשבת ולשמור על שקט. מי שחושב שאנחנו מסיימים, טועה. יש לפניי עוד ספר תקציב מאוד מאוד עבה עם המון הסתייגויות. חברי הכנסת, אני עוד פעם מבקש לשבת ולשמור על שקט. זה כולל שרים. זה כולל שרים – נכון, שר השיכון גלנט? אתה גם חבר כנסת, אז כשאני אומר: חברי הכנסת, נא לשבת – זה גם השרים. אם תיקח איתך את השר אלקין בדרך אני אשמח.
חברי הכנסת, אנחנו עוברים כרגע להצביע על הצעת חוק התקציב לשנת הכספים 2019, התשע"ח–2018.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אדוני, אנחנו נסיר את ההסתייגויות לסעיף 01, לסעיף 02, לסעיף 04 – עד הסתייגות מס' 27. עמ' 15, לנוחותך.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
זאת אומרת שאנחנו כרגע נוכל להצביע על שם החוק וסעיפים 01, 02 ו-03, כנוסח הוועדה, בקריאה שנייה.
קריאה:
אין לך 03.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אה, אין 03. 01 ו-02, סליחה. 01 ו-02. צודקים, צודקים, צודקים.
אנחנו מצביעים כרגע על שם החוק וסעיפים 01 ו-02, בקריאה שנייה, כנוסח הוועדה. נא להצביע.
הצבעה מס' 149
בעד שם החוק וסעיפים תקציביים 01–02 – 61
נגד – 52
נמנעים – אין
שם החוק וסעיפים תקציביים 01 – נשיא המדינה ו-02 – הכנסת נתקבלו.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 60, נגד – 52, אפס נמנעים. סעיפים – מה קרה? מה קרה כרגע? שם החוק וסעיפים תקציביים 01 ו-02 התקבלו בקריאה שנייה, כנוסח הוועדה.
אנחנו עוברים לסעיף 04. אדוני הודיע לי שמסירים את ההסתייגויות – עד להסתייגות?
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
27.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
עד להסתייגות מס' 27, בעמ' 15, למי שעוקב. אנחנו נצביע כרגע על הסתייגות מס' 27. מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות? נא להצביע.
הצבעה מס' 150
בעד ההסתייגות – 51
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות (27) של קבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף תקציבי 04 – משרד ראש הממשלה (המשרד לשוויון חברתי) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 51, נגד – 62, אפס נמנעים. הסרנו את הסתייגות מס' 27.
מס' 28 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות? נא להצביע.
הצבעה מס' 151
בעד ההסתייגות – 51
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות (28) של קבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף תקציבי 04 – משרד ראש הממשלה (המשרד לשוויון חברתי) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 51, נגד – 62, אפס נמנעים. לא התקבלה.
אנחנו כרגע מצביעים על הסתייגויות – למען הסר ספק – לסעיף תקציבי 04 בספר התקציב. הסתייגות מס' 29, עדיין בעמ' 15. מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות?
הצבעה מס' 152
בעד ההסתייגות – 52
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות (29) של קבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף תקציבי 04 – משרד ראש הממשלה (הרשות לקידום מעמד) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד ההסתייגות – 52, נגד – 62, אפס נמנעים. לא התקבלה.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אנחנו נסיר את 30–33. נצביע על 34, אחר כך גם את 35 ו-36 נסיר, ונצביע על 37.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אז אנחנו שמענו את ההודעה: עד 33, כולל, הוסרו ההסתייגויות. מצביעים כרגע על 34 לסעיף תקציבי 04. מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות?
הצבעה מס' 153
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות (34) של קבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף תקציבי 04 – משרד ראש הממשלה (המשרד לפיתוח הנגב) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד ההסתייגות – 53, נגד – 62, אפס נמנעים. לא התקבלה.
35–36 הוסרו.
שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:
יולי, אורלי עומדת ומרימה את היד שעה.
אורלי לוי אבקסיס:
אדוני היושב-ראש, אני מסירה את כל ההסתייגויות שלי.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
את מסירה את כל ההסתייגויות שלך, בסדר גמור. 35–36 הוסרו.
הסתייגות מס' 37 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 154
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות (37) של קבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף תקציבי 04 – משרד ראש הממשלה (פיתוח הנגב והגליל) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, בעד ההסתייגות – 53, נגד – 62, אפס נמנעים. לא התקבלה.
38?
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
38, 39 ו-40, אדוני, אנחנו מסירים.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
38, 39 ו-40 לסעיף תקציבי 04 הוסרו.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אנחנו מסירים. אנחנו גם מסירים עכשיו לסעיף 04 את כל ההסתייגויות בעמ' 16, 17, 18 ו-19. אנחנו מבקשים לעבור לעמ' 20, כשאדוני יסיים.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אז רק רגע, אדוני, תודה לך. אני מודיע: בעמ' 16, לסעיף תקציבי 04, הסתייגויות 1–25; בעמ' 17, עדיין ל-04, 26–38, כולל; בעמ' 18, לסעיף 04, 1–18, כולל; ובעמ' 19, הסתייגויות 1–20, כולל – הוסרו על ידי אופוזיציה.
ואנחנו עוברים לעמ' 20. אדוני, על מה נצביע כאן, הסתייגות מס' 1?
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
ממס' 1, כן.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אנחנו מצביעים על הסתייגות מס' 1 לסעיף תקציבי 04, בעמ' 20. מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 155
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות של קבוצת סיעת יש עתיד לסעיף תקציבי 04 – משרד ראש הממשלה (מטה ישראל דיגיטלית) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 53, נגד – 62, אפס נמנעים. לא התקבלה.
הסתייגות מס' 2 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 156
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות של קבוצת סיעת יש עתיד לסעיף תקציבי 04 – משרד ראש הממשלה (משרדי ממשלה ולשכות שרים) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, בעד ההסתייגות – 53, נגד – 62, אפס נמנעים. לא התקבלה.
הסתייגות מס' 3 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות? נא להצביע.
הצבעה מס' 157
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 62
נמנעים – אין
ההסתייגות של קבוצת סיעת יש עתיד לסעיף תקציבי 04 – משרד ראש הממשלה (המשרד לנושאים אסטרטגיים) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 53, נגד – 61, אפס נמנעים. לא התקבלה.
הסתייגות מס' 4, עדיין בעמ' 20, לסעיף תקציבי 04 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות?
הצבעה מס' 158
בעד ההסתייגות – 52
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות של קבוצת סיעת יש עתיד לסעיף תקציבי 04 – משרד ראש הממשלה (לשכת סגן שר במשרד ראש) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד ההסתייגות – 52, נגד – 62, אפס נמנעים. לא התקבלה.
הסתייגות מס' 5 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות?
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
הצבעה מס' 159
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות של קבוצת סיעת יש עתיד לסעיף תקציבי 04 – משרד ראש הממשלה (המשרד לשיתוף פעולה) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 53, נגד – 62, אפס נמנעים. לא התקבלה.
הסתייגות מס' 6 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות? נא להצביע.
הצבעה מס' 160
בעד ההסתייגות – 52
נגד – 62
נמנעים – אין
ההסתייגות של קבוצת סיעת יש עתיד לסעיף תקציבי 04 – משרד ראש הממשלה (שיתוף פעולה אזורי) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 52, נגד – 61, אפס נמנעים. לא התקבלה.
אנחנו ממשיכים להסתייגות באותו עמוד, עמ' 20, לסעיף תקציבי 04, הסתייגות מס' 1. הסתייגות מס' 1 – אנחנו בנושא של משרד התפוצות, למי שעוקב. הסתייגות מס' 1 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות?
הצבעה מס' 161
בעד ההסתייגות – 52
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות של קבוצת סיעת יש עתיד – יאיר לפיד לסעיף תקציבי 04 – משרד ראש הממשלה (משרד התפוצות) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד ההסתייגות – 52, נגד – 62, אפס נמנעים. לא התקבלה.
הסתייגות מס' 2 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות?
הצבעה מס' 162
בעד ההסתייגות – 49
נגד – 63
נמנעים – 1
ההסתייגות של קבוצת סיעת יש עתיד – יאיר לפיד לסעיף תקציבי 04 – משרד ראש הממשלה (המשרד לנושאים אסטרטגיים) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד ההסתייגות – 49, נגד – 62, אחד נמנע. לא התקבלה.
הסתייגות מס' 3 – מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 163
בעד ההסתייגות – 51
נגד – 62
נמנעים – אין
ההסתייגות של קבוצת סיעת יש עתיד – יאיר לפיד לסעיף תקציבי 04 – משרד ראש הממשלה (לשכת סגן שר במשרד ראש) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 51, נגד – 61, אפס נמנעים. לא התקבלה.
הסתייגות מס' 4, נכון? על 3 הצבענו, אז על הסתייגות מס' 4. מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 164
בעד ההסתייגות – 52
נגד – 64
נמנעים – אין
ההסתייגות של קבוצת סיעת יש עתיד – יאיר לפיד לסעיף תקציבי 04 – משרד ראש הממשלה (משרד ירושלים ומורשת) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד ההסתייגות – 52, נגד – 63, אפס נמנעים. לא התקבלה.
הסתייגות מס' 5, בסוף עמ' 20 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 165
בעד ההסתייגות – 52
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות של קבוצת סיעת יש עתיד – יאיר לפיד לסעיף תקציבי 04 – משרד ראש הממשלה (המשרד לשיתוף פעולה) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 52, נגד – 62, אפס נמנעים. לא התקבלה.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אדוני, בעמ' 21 נסיר את כל ההסתייגויות לסעיף 04, מ-1 עד 19; בעמ' 22 נסיר את כל ההסתייגויות, מ-1 עד 8. חברת הכנסת לוי אבקסיס הודיעה שהיא מסירה את כל ההסתייגויות שלה, ולפיכך כל ההסתייגויות מעמ' 23 ועד הסתייגות מס' 40 בעמ' 24 מוסרות. אנחנו נצביע מההסתייגויות של מיקי לוי, הסתייגות 1.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעמ' 24?
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
ב-24.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אם כן, הודיע לי חבר הכנסת רוזנטל שמוסרות כל ההסתייגויות בעמודים 21, 22, ו-23. אנחנו עדיין בסעיף תקציבי 04. בעמ' 24 מוסרות כל ההסתייגויות עד 40, כולל, וקיימת הסתייגות מס' 1, של חבר הכנסת מיקי לוי, שכרגע נצביע עליה.
הצבעה מס' 166
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות של חבר הכנסת מיקי לוי לסעיף תקציבי 04 – משרד ראש הממשלה (מטה ישראל דיגיטלית) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד ההסתייגות – 53, נגד – 62, אפס נמנעים. ההסתייגות לא התקבלה.
הסתייגות מס' 2 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות?
הצבעה מס' 167
בעד ההסתייגות – 52
נגד – 62
נמנעים – אין
ההסתייגות של חבר הכנסת מיקי לוי לסעיף תקציבי 04 – משרד ראש הממשלה (משרדי ממשלה ולשכות שרים) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 52, נגד – 61, אפס נמנעים. לא התקבלה.
הסתייגות מס' 3, בסוף עמ' 24 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 168
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 62
נמנעים – אין
ההסתייגות של חבר הכנסת מיקי לוי לסעיף תקציבי 04 – משרד ראש הממשלה (לשכת סגן שר במשרד ראש) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 53, נגד – 61, אפס נמנעים. לא התקבלה.
הסתייגות מס' 4, של חבר הכנסת מיקי לוי, בעמ' 24 – מי בעד? מי נגד ההסתייגות?
הצבעה מס' 169
בעד ההסתייגות – 50
נגד – 63
נמנעים –
ההסתייגות של חבר הכנסת מיקי לוי לסעיף תקציבי 04 – משרד ראש הממשלה (שיתוף פעולה אזורי) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, בעד – 50, נגד – 62, אפס נמנעים. ההסתייגות לא התקבלה.
אנחנו עוברים לעמ' 25.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
כן, אדוני, אנחנו מסירים את כל ההסתייגויות בעמ' 25.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אז תן לנו, חבר הכנסת רוזנטל, להצביע.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
כן, נגמר בזה סעיף 04.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אנחנו שומעים שהאופוזיציה מסירה את ההסתייגויות בעמ' 25.
לכן, חברי הכנסת, שימו לב: סעיף תקציבי 04 נותר ללא הסתייגויות, ואנחנו נצביע על סעיף תקציבי 04 – משרד ראש הממשלה, כנוסח הוועדה, בקריאה שנייה. נא להצביע.
הצבעה מס' 170
בעד סעיף תקציבי 04, כהצעת הוועדה – 61
נגד – 54
נמנעים – אין
סעיף תקציבי 04 – משרד ראש הממשלה, כהצעת הוועדה, נתקבל.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, בעד – 61, כולל השר איילת שקד, שאצלה משום מה לא פעלה כרגע עמדת ההצבעה. בעד – 61, נגד – 54. סעיף תקציבי 04 התקבל בקריאה שנייה כנוסח הוועדה.
אנחנו עוברים לסעיף 05 – משרד האוצר.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אנחנו נסיר את ההסתייגויות בעמ' 26, 1–15.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, אני לא שומע את רוזנטל אפילו עם מיקרופון. אדוני, כן.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אנחנו נסיר את כל ההסתייגויות בעמ' 26, 1–15, בעמ' 27 – עד 15, ובעמ' 28 – את כולן, ונצביע בעמ' 29 מהסתייגות 1.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה. אם כן, אנחנו בסעיף תקציבי 05 – משרד האוצר. בעמודים 26, 27 ו-28 הוסרו כל ההסתייגויות.
קריאות:
– – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
טוב, אנחנו כבר הגענו לשלב הזה. מישהו עשה פרצוף או משהו?
אנחנו מצביעים על הסתייגות מס' 1 בעמ' 29, סעיף תקציבי 05. מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות?
הצבעה מס' 171
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות של קבוצת סיעת יש עתיד לסעיף תקציבי 05 – משרד האוצר (משרד האוצר ראשי) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, בעד ההסתייגות – 54, נגד – 62, אפס נמנעים. לא התקבלה.
הסתייגות מס' 2 בעמ' 29 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות?
הצבעה מס' 172
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות של קבוצת סיעת יש עתיד לסעיף תקציבי 05 – משרד האוצר (רשות החברות הממשלתיות) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 53 נגד – 62, אפס נמנעים. לא התקבלה.
הסתייגות מס' 3 בעמ' 29 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 173
בעד ההסתייגות – 51
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות של קבוצת סיעת יש עתיד לסעיף תקציבי 05 – משרד האוצר (רשות המיסים) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 51, נגד – 62, אפס נמנעים. לא התקבלה.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
הצבענו על 4, אדוני?
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אנחנו כרגע מצביעים על הסתייגות מס' 4. מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות? נא להצביע.
הצבעה מס' 174
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות של קבוצת סיעת יש עתיד לסעיף תקציבי 05 – משרד האוצר (רזרבה למשרד האוצר) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 53, נגד – 62, אפס נמנעים. לא התקבלה.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אנחנו, אדוני, נסיר את ההסתייגויות על כל סעיף תקציבי 05 – – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אני לא שומע, נו. חבר הכנסת יוגב, אני לא שומע מה שאומרים לי נציגי האופוזיציה. בבקשה, אדוני.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אנחנו מסירים את כל ההסתייגויות לסעיף תקציבי – אחרי המחמאות ששר האוצר נתן לי אני חייב; לא, סתם, בדיחה – את כל ההסתייגויות לסעיף תקציבי 05, עד עמ' 31, כולל. אנחנו מסירים.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה, חבר הכנסת רוזנטל. לא נותרו הסתייגויות לסעיף תקציבי 05.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
עד עמ' 31א, כולל.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
כולל, כולל, ודאי, זה מה ששמעתי. ולכן, אנחנו נצביע – – –
קריאות:
– – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אנחנו נצביע כשיהיה שקט. אנחנו נצביע על סעיף תקציבי 05, שעניינו משרד האוצר, כנוסח הוועדה, בקריאה שנייה. נא להצביע.
הצבעה מס' 175
בעד סעיף תקציבי 05, כהצעת הוועדה – 65
נגד – 50
נמנעים – אין
סעיף תקציבי 05 – משרד האוצר, כהצעת הוועדה, נתקבל.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
שר האוצר, קיבלת תקציב למשרד האוצר. אתה כבר הולך?
בעד – 64, נגד – 50, אפס נמנעים. סעיף תקציבי 05 אושר בקריאה שנייה כנוסח הוועדה.
אנחנו עוברים לעמ' 32, סעיף תקציבי 06 – משרד הפנים.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אדוני, אנחנו מסירים את כל ההסתייגויות לסעיף 06. לנוחות שלך, זה מעמ' 32 עד עמ' 36א. אנחנו מסירים את כל ההסתייגויות.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אם כן, אין הסתייגויות יותר לסעיף תקציבי 06 – משרד הפנים, ואנחנו מצביעים על הסעיף התקציבי 06, בקריאה שנייה, כנוסח הוועדה, ללא הסתייגויות. מי בעד הסעיף? מי נגד?
הצבעה מס' 176
בעד סעיף תקציבי 06 – 63
נגד – 52
נמנעים – אין
סעיף תקציבי 06 – משרד הפנים נתקבל.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 62, נגד – 52, אפס נמנעים. סעיף תקציבי 06 התקבל בקריאה שנייה כנוסח הוועדה.
אנחנו בעמ' 37, סעיף תקציבי 07 – המשרד לביטחון פנים.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אדוני, אנחנו מסירים את ההסתייגויות מ-1 עד 7, כולל, ונצביע בבקשה על 8.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אוקיי, אנחנו שמענו שמוסרות בעמ' 37 הסתייגויות מס' 1–7, ומצביעים כרגע על הסתייגות מס' 8. מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות?
הצבעה מס' 177
בעד ההסתייגות – 52
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות של קבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף תקציבי 07 – המשרד לביטחון פנים (כבאות והצלה) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, הסתייגות מס' 8 בעמ' 37: בעדה – 52, נגדה – 62, אפס נמנעים. לא התקבלה.
הסתייגות מס' 9 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 178
בעד ההסתייגות – 52
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות של קבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף תקציבי 07 – המשרד לביטחון הפנים (שכר) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 52, נגד – 62, אפס נמנעים. לא התקבלה.
הסתייגות מס' 10 בעמ' 37 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות?
הצבעה מס' 179
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 62
נמנעים – אין
ההסתייגות של קבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף תקציבי 07 – המשרד לביטחון הפנים (קניות ופיתוח) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 61, אפס נמנעים. לא התקבלה.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אנחנו נסיר את ההסתייגויות מ-11 ועד הסוף בעמ' 37, את כל ההסתייגויות בעמ' 38 ואת כל ההסתייגויות בעמ' 39. מבקש להצביע על הסתייגות מס' 1 בעמ' 40.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אז שאר ההסתייגויות בעמ' 37, כל ההסתייגויות בעמ' 38 וכל ההסתייגויות בעמ' 39 הוסרו.
אנחנו מצביעים כרגע על הסתייגות מס' 1 בעמ' 40, עדיין לסעיף תקציבי 07. מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות?
הצבעה מס' 180
בעד ההסתייגות – 52
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות של קבוצת סיעת יש עתיד לסעיף תקציבי 07 – המשרד לביטחון הפנים (המשרד לביטחון הפנים) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
הסתייגות מס' 1: בעדה – 52, נגדה – 62, אפס נמנעים. לא התקבלה.
בבקשה, אדוני.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אנחנו מסירים את הסתייגויות מ-2 עד 7. מבקשים להצביע על הסתייגות 8.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
2–7 באותו עמוד הוסרו.
אנחנו בהצבעה על הסתייגות מס' 8. מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות?
הצבעה מס' 181
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות של קבוצת סיעת יש עתיד לסעיף תקציבי 07 – המשרד לביטחון הפנים (כבאות והצלה) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד ההסתייגות – 53, נגד – 62, אפס נמנעים. לא התקבלה.
אנחנו מצביעים על הסתייגות מס' 9 באותו עמוד, 40. מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 182
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות (9) של קבוצת סיעת יש עתיד לסעיף תקציבי 07 – המשרד לביטחון הפנים (שכר) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד ההסתייגות – 53, נגד – 62, אפס נמנעים. הסתייגות מס' 9 לא התקבלה.
הסתייגות מס' 10 בעמ' 40 – מי בעדה? מי נגדה? נא להצביע.
הצבעה מס' 183
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות של קבוצת סיעת יש עתיד לסעיף תקציבי 07 – המשרד לביטחון הפנים (קניות ופיתוח) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד ההסתייגות – 53, נגד – 62, אפס נמנעים. לא התקבלה.
הסתייגות מס' 11 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות?
הצבעה מס' 184
בעד ההסתייגות – 51
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות של קבוצת סיעת יש עתיד לסעיף תקציבי 07 – המשרד לביטחון הפנים (שירות בתי הסוהר) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 51, נגד – 62, אפס נמנעים. לא התקבלה.
הסתייגות מס' 12 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות?
הצבעה מס' 185
בעד ההסתייגות – 52
נגד – 61
נמנעים – אין
ההסתייגות (12) של קבוצת סיעת יש עתיד לסעיף תקציבי 07 – המשרד לביטחון הפנים (שכר) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 52, נגד – 60, אפס נמנעים. לא התקבלה.
הסתייגות מס' 13 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות?
הצבעה מס' 186
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות (13) של קבוצת סיעת יש עתיד לסעיף תקציבי 07 – המשרד לביטחון הפנים (קניות) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 53, נגד – 62, אפס נמנעים. לא התקבלה.
הסתייגות מס' 14.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אדוני, אנחנו מסירים את ההסתייגויות בעמ' 40 עד סופן, ובעמ' 41 אנחנו מסירים את כל ההסתייגויות, ומבקשים בעמ' 42 להצביע על מס' 1.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
להצביע על הסתייגות מס' 1?
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
כן.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
כן, של חבר הכנסת מיקי לוי. חברי הכנסת, אנחנו שמענו שמוסרות שאר ההסתייגויות בעמ' 40 ו-41.
אנחנו בעמ' 42, עדיין בסעיף תקציבי 07, מצביעים על הסתייגות מס' 1, של חבר הכנסת לוי. מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 187
בעד ההסתייגות – 52
נגד – 62
נמנעים – אין
ההסתייגות של חבר הכנסת מיקי לוי לסעיף תקציבי 07 – המשרד לביטחון הפנים (המשרד לביטחון הפנים) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד 52, נגד 61, אפס נמנעים – לא התקבלה.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אדוני, אנחנו מסירים את הסתייגויות 2–7, כולל, ומבקשים להצביע על 8.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, 2–7 מוסרות.
מצביעים על הסתייגות מס' 8 בעמ' 42. מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 188
בעד ההסתייגות – 51
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות של חבר הכנסת מיקי לוי לסעיף תקציבי 07 – המשרד לביטחון הפנים (כבאות והצלה) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
51 בעד, 62 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה.
הסתייגות מס' 9.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אנחנו מסירים אותה, אדוני, ועד 12, כולל. מבקשים להצביע על 13 ו-14.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
9–12 מוסרות.
מצביעים על הסתייגות מס' 13. מי בעדה? מי נגדה?
הצבעה מס' 189
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 62
נמנעים – אין
ההסתייגות של חבר הכנסת מיקי לוי לסעיף תקציבי 07 – המשרד לביטחון הפנים (גמלאות שב"ס) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד ההסתייגות – 53, נגד – 61, אפס נמנעים. לא התקבלה.
הסתייגות מס' 14 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 190
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 61
נמנעים – אין
ההסתייגות של חבר הכנסת מיקי לוי לסעיף תקציבי 07 – המשרד לביטחון הפנים (משטרת ישראל) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 60, אפס נמנעים. לא התקבלה.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אנחנו מסירים, אדוני, את הסתייגויות 15–17, כולל. מבקשים להצביע על הסתייגות בעניין הרשות להגנת עדים של מוסי רז, מס' 1.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, בהמשך, 15,16 ו-17 של חבר הכנסת מיקי לוי מוסרות.
אנחנו מצביעים כרגע על הסתייגות מס' 1 בעמ' 42 של חבר הכנסת מוסי רז. מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
עדים אנחנו חייבים, הרי, נו מה? אתה רוצה שגם על העדים לא נצביע?
הצבעה מס' 191
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 62
נמנעים – אין
ההסתייגות של חבר הכנסת מוסי רז לסעיף תקציבי 07 – המשרד לביטחון הפנים (הרשות להגנת עדים) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 61, אפס נמנעים. לא התקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
ששש.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אנחנו מסירים את שאר ההסתייגויות בעמוד זה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה. הסתייגויות 2–5, כולל, מוסרות.
לכן, אנחנו מצביעים על סעיף תקציבי 07, שהנושא שלו הוא המשרד לביטחון הפנים, כנוסח הוועדה, בקריאה שנייה. אפשר להצביע.
הצבעה מס' 192
בעד סעיף תקציבי 07, כהצעת הוועדה – 62
נגד – 53
נמנעים – אין
סעיף תקציבי 07 – המשרד לביטחון הפנים, כהצעת הוועדה, נתקבל.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
61 בעד, 53 נגד, אפס נמנעים. הסעיף התקציבי 07 התקבל בקריאה שנייה כנוסח הוועדה.
אנחנו עוברים לעמ' 43, לתקציב של משרד המשפטים, סעיף תקציבי 08. הסתייגות מס' 1 בעמ' 43 – מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 193
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 61
נמנעים – אין
ההסתייגות של קבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף תקציבי 08 – משרד המשפטים (משרד המשפטים) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
53 בעד, 60 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה.
הסתייגות מס' 2 בעמ' 43 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 194
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 61
נמנעים – אין
ההסתייגות של קבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף תקציבי 08 – משרד המשפטים (משרד ראשי) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 53, נגד – 60, אפס נמנעים. לא התקבלה.
הסתייגות מס' 3 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 195
בעד ההסתייגות – 49
נגד – 61
נמנעים – אין
ההסתייגות של קבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף תקציבי 08 – משרד המשפטים (מטה המשרד) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
49 בעד, 60 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה.
הסתייגות מס' 4 בעמ' 43 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 196
בעד ההסתייגות – 52
נגד – 61
נמנעים – אין
ההסתייגות של קבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף תקציבי 08 – משרד המשפטים (ייעוץ משפטי לממשלה) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 52, 60 מתנגדים, אפס נמנעים. לא התקבלה.
הסתייגות מס' 5 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 197
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 62
נמנעים – אין
ההסתייגות של קבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף תקציבי 08 – משרד המשפטים (פרקליטות המדינה) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
53 בעד, 61 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה.
הסתייגות מס' 6 – ששששש.
משה גפני (יהדות התורה):
למה משרד המשפטים זה רק תוספות ומשרד הדתות זה רק הפחתות? למה?
קריאה:
אוההה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
הסתייגות מס' 6 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות?
הצבעה מס' 198
בעד ההסתייגות – 52
נגד – 62
נמנעים – אין
ההסתייגות של קבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף תקציבי 08 – משרד המשפטים (הסנגוריה הציבורית) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 52, נגד – 61, אפס נמנעים. לא התקבלה.
הסתייגות מס' 7 בעמ' 43 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 199
בעד ההסתייגות – 52
נגד – 62
נמנעים – אין
ההסתייגות של קבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף תקציבי 08 – משרד המשפטים (הסיוע המשפטי) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 52, נגד – 61, אפס נמנעים. לא התקבלה.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אדוני, אנחנו מסירים עד הסתייגות מס' 14, כולל. אנחנו מבקשים להצביע על 15.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
8–14, כולל, מוסרות.
אנחנו מצביעים על הסתייגות מס' 15 בעמ' 43. מי בעד? מי נגד ההסתייגות? נא להצביע.
הצבעה מס' 200
בעד ההסתייגות – 52
נגד – 62
נמנעים – אין
ההסתייגות של קבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף תקציבי 08 – משרד המשפטים (נציבות שוויון זכויות) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 52, נגד – 61, אפס נמנעים. הסתייגות מס' 15 לא התקבלה.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אדוני, אנחנו מסירים את ההסתייגויות ממס' 16 עד הסוף בעמוד זה, את כל ההסתייגויות בעמ' 44 ואת כל ההסתייגויות בעמ' 45. אנחנו מבקשים להצביע על מס' 1 בעמ' 46 – ייעוץ משפטי לממשלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
עמ' 43, 44, 45 – הוסרו כל ההסתייגויות.
אנחנו בעמ' 46, מצביעים לא על ההסתייגות הראשונה, של מערכת ההוצאה לפועל, אלא הסתייגות מס' 1 השנייה, של קבוצת סיעת יש עתיד. נושא ההסתייגות – ייעוץ משפטי לממשלה. מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 201
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות של קבוצת סיעת יש עתיד לסעיף תקציבי 08 – משרד המשפטים (ייעוץ משפטי לממשלה) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
54 בעד, 62 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אדוני, אנחנו מסירים את כל שאר ההסתייגויות לסעיף תקציבי 08 – משרד המשפטים, עד עמ' 50, כולל.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אם כן, אין יותר הסתייגויות – כי הוסרו, אם בהצבעה ואם על ידי המציעים – לסעיף תקציבי 08 – משרד המשפטים.
אנחנו נצביע על סעיף תקציבי 08. חבר הכנסת פורר וחבר הכנסת גליק, סעיף תקציבי 08, כנוסח הוועדה, בקריאה שנייה. נא להצביע.
הצבעה מס' 202
בעד סעיף תקציבי 08, כהצעת הוועדה – 62
נגד – 55
נמנעים – אין
סעיף תקציבי 08 – משרד המשפטים, כהצעת הוועדה, נתקבל.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
61 בעד, 55 נגד, אפס נמנעים. סעיף תקציבי 08 אושר בקריאה שנייה כנוסח הוועדה. מה ההתרגשות?
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
שבצלאל סמוטריץ הצביע נגד משרד המשפטים. בקטנה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בסדר, קורה. סעיף תקציבי 09 – משרד החוץ.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אדוני, אנחנו מסירים את הסתייגויות מס' 1–3. מבקשים להצביע על הסתייגות מס' 4, תפעול הנציגויות בחו"ל.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אנחנו בעמ' 51, סעיף תקציבי 09, הסתייגות מס' 4. מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 203
בעד ההסתייגות – 52
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות של קבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף תקציבי 09 – משרד החוץ (תפעול הנציגויות בחו"ל) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 52, נגד – 62, אפס נמנעים. הסתייגות מס' 4 לא התקבלה.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אנחנו מסירים אדוני את כל ההסתייגויות לסעיף 09 – משרד החוץ. יכול אדוני להצביע.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, אנחנו נצביע על סעיף 09, בקריאה שנייה, כנוסח הוועדה, כי הוסרו כל ההסתייגויות. חברי הכנסת, אנחנו בסעיף תקציבי 09 – משרד החוץ. הוסרו כל ההסתייגויות. מצביעים בקריאה שנייה, כנוסח הוועדה.
הצבעה מס' 204
בעד סעיף תקציבי 09, כהצעת הוועדה – 64
נגד – 53
נמנעים – אין
סעיף תקציבי 09 – משרד החוץ, כהצעת הוועדה, נתקבל
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
63 בעד, 53 נגד, אפס נמנעים. סעיף תקציבי 09 אושר בקריאה שנייה כנוסח הוועדה.
אנחנו בסעיף תקציבי 10.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אדוני, אנחנו מסירים את כל ההסתייגויות לסעיף תקציבי 10, סעיף 11 – לא מצביעים עליו, סעיף 12, סעיף 13 – אנחנו מסירים את כל ההסתייגויות, וכך גם לגבי סעיפים 14 ו-15 – משרד הביטחון.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, אם כן, שמענו את חבר הכנסת רוזנטל, שבשם האופוזיציה הסיר את כל ההסתייגויות לסעיפים תקציביים 10, 12, 13, 14 ו-15. אין צורך להצביע עליהן.
אנחנו מצביעים על סעיפים תקציביים 10, 12, 13, 14, 15, בקריאה שנייה, כנוסח הוועדה. מי בעד? מי נגד? אפשר להצביע.
הצבעה מס' 205
בעד סעיפים תקציביים 10 ו-12–15 – 65
נגד – 51
נמנעים – אין
סעיפים תקציביים 10 ו-12–15 נתקבלו.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
64 בעד, 51 מתנגדים, אפס נמנעים. הסעיפים אושרו בקריאה שנייה כנוסח הוועדה. בתום השידור הישיר תתקיים ההצבעה.
חברי הכנסת, אנחנו בעמ' 68, סעיף תקציבי 16, שהנושא שלו זה הוצאות חירום אזרחיות. אנחנו מצביעים על הסתייגות מס' 1 בעמ' 68 לסעיף 16. מי בעד? מי נגד ההסתייגות? נא להצביע.
הצבעה מס' 206
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות של קבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף תקציבי 16 – הוצאות חירום אזרחיות (הוצאות חירום אזרחיות) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
53 בעד, 62 נגד, אפס נמנעים. ההסתייגות לא התקבלה.
אנחנו בהסתייגות מס' 2 באותו עמוד. סגן היושב-ראש, חבר הכנסת אחמד טיבי, תאר את עצמך במקום שלי ואולי תפריע קצת פחות. הסתייגות מס' 2 – מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 207
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 62
נמנעים – 1
ההסתייגות של קבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף תקציבי 16 – הוצאות חירום אזרחיות (מיגון אוכלוסייה – סופת) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 53, נגד – 61, אפס נמנעים; סליחה, נמנע אחד. ההסתייגות לא התקבלה.
הסתייגות מס' 3 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות? נא להצביע.
הצבעה מס' 208
בעד ההסתייגות – 51
נגד – 62
נמנעים – אין
ההסתייגות של קבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף תקציבי 16 – הוצאות חירום אזרחיות (מענה לאיום בלתי) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 51, נגד – 61, אפס נמנעים. ההסתייגות לא התקבלה.
הסתייגות מס' 4 בעמ' 68. הסתייגות מס' 4 בעמ' 68 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 209
בעד ההסתייגות – 49
נגד – 61
נמנעים – אין
ההסתייגות של קבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף תקציבי 16 – הוצאות חירום אזרחיות (מרכיבי ביטחון) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 49, נגד – 60, אפס נמנעים. לא התקבלה.
הסתייגות מס' 5 בעמ' 68 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 210
בעד ההסתייגות – 52
נגד – 61
נמנעים – אין
ההסתייגות של קבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף תקציבי 16 – הוצאות חירום אזרחיות (הקמת ואחזקת מרכיבי) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
52 בעד, 60 מתנגדים, אפס נמנעים. לא התקבלה.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אדוני, את כל השאר ההסתייגויות לסעיף תקציבי 16 אנחנו מסירים. כמו כן, לסעיף תקציבי 17 – מסירים את כולן, ולסעיף תקציבי 18 – אנחנו מסירים את כולן, זאת אומרת, עד עמ' 77א, כולל.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
77א, כן.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
כולל.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אז אם כן, לא נותרו הסתייגויות לסעיפים 16, 17 ו-18.
אנחנו נצביע על הסעיפים האלה כנוסח הוועדה בקריאה שנייה. סעיפים תקציביים 16, 17, 18, בקריאה שנייה, כנוסח הוועדה.
הצבעה מס' 211
בעד סעיפים תקציביים 16–18, כהצעת הוועדה – 62
נגד – 53
נמנעים – אין
סעיפים תקציביים 16 – הוצאות חירום אזרחיות, 17 – תיאום הפעולות בשטחים, 18 – הרשויות המקומיות, כהצעת הוועדה, נתקבלו.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, התוצאה בהצבעה: 61 בעד, 53 נגד, אפס נמנעים. הסעיפים התקבלו בקריאה שנייה כנוסח הוועדה.
אנחנו עוברים לעמ' 78, סעיף 19 – מדע, תרבות וספורט. אנחנו מצביעים כרגע על הסתייגות מס' 1 בעמ' 78. מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 212
בעד ההסתייגות – 50
נגד – 62
נמנעים – אין
ההסתייגות של קבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף תקציבי 19 – מדע, תרבות וספורט (מדע, תרבות וספורט) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
50 בעד, 61 מתנגדים, אפס נמנעים. לא התקבלה.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אנחנו מסירים את הסתייגויות מס' 2–9 ומבקשים להצביע על הסתייגות מס' 10 בעמ' 78.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
2–9 מוסרות.
מצביעים על הסתייגות מס' 10 בעמ' 78. מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 213
בעד ההסתייגות – 50
נגד – 62
נמנעים – אין
ההסתייגות של קבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף תקציבי 19 – מדע, תרבות וספורט (מינהל התרבות) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 50, נגד – 61, אפס נמנעים. לא התקבלה.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אנחנו מסירים את כל ההסתייגויות עד 14, כולל, ומבקשים להצביע על סעיף 15 – תשתיות ספורט.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
על הסתייגות מס' 15, כן.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
הסתייגות, נכון.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אז 11–14, כולל, מוסרות.
אנחנו מצביעים על הסתייגות מס' 15, עדיין בעמ' 78. מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 214
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות של קבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף תקציבי 19 – מדע, תרבות וספורט (תשתיות ספורט) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 54, נגד – 62, אפס נמנעים. לא התקבלה.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אנחנו מסירים את כל שאר ההסתייגויות לסעיף תקציבי 19, אדוני, עד עמ' 83א, כולל.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
83א, כן.
חברי הכנסת, לא נותרו הסתייגויות לסעיף תקציבי 19 – מדע, תרבות וספורט. אנחנו מצביעים על סעיף תקציבי 19 בקריאה שנייה, כנוסח הוועדה. מי בעד הסעיף? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 215
בעד סעיף תקציבי 19, כהצעת הוועדה – 64
נגד – 53
נמנעים – אין
סעיף תקציבי 19 – מדע, תרבות וספורט, כהצעת הוועדה, נתקבל.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד סעיף 19 – 63, נגד – 53, אפס נמנעים. סעיף תקציבי 19 התקבל בקריאה שנייה, כנוסח הוועדה.
אנחנו בעמ' 84, סעיף תקציבי 20 – משרד החינוך.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אדוני, אנחנו מסירים את ההסתייגויות עד 6, כולל. אנחנו מבקשים להצביע על הסתייגות מס' 7 – חינוך מיוחד.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, אנחנו בעמ' 84, בהסתייגות מס' 7. מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 216
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות (7) של קבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף תקציבי 20 – משרד החינוך (חינוך מיוחד) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 53, נגד – 62, אפס נמנעים. לא התקבלה.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אדוני, אנחנו מסירים את ההסתייגויות עד 11 ומבקשים להצביע מ-12.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
12?
אנחנו נצביע על הסתייגות מס' 12 בעמ' 84. מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע. נו, מי שחשב שעליזה צועקת חזק עכשיו יתגעגע לעליזה בראשי.
משה גפני (יהדות התורה):
אנחנו בלב כבד – – –
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
גפני, אני לא מבין אותך. אנחנו רוצים – – –
הצבעה מס' 217
בעד ההסתייגות – 48
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות של קבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף תקציבי 20 – משרד החינוך (החינוך העצמאי) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 48, נגד – 62, אפס נמנעים. לא התקבלה.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
זה לא אישי, גפני.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
הוא מצביע נגד החינוך העצמאי. אני עכשיו מדליף את זה ליתד נאמן. עכשיו.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בבקשה, הסתייגות מס' 13 בעמ' 84. מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 218
בעד ההסתייגות – 50
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות של קבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף תקציבי 20 – משרד החינוך (מעין החינוך התורני) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 50, נגד – 62, אפס נמנעים. ההסתייגות לא התקבלה.
חברים, הסתייגות מס' 14 בעמ' 84 – מי בעדה? מי נגדה? נא להצביע.
הצבעה מס' 219
בעד ההסתייגות – 51
נגד – 62
נמנעים – אין
ההסתייגות של קבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף תקציבי 20 – משרד החינוך (מוכר שאינו רשמי) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 51, נגד – 61, אפס נמנעים. לא התקבלה.
הסתייגות מס' 15 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות?
הצבעה מס' 220
בעד ההסתייגות – 52
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות של קבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף תקציבי 20 – משרד החינוך (מוסדות הפטור) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד ההסתייגות – 52, נגד – 62, אפס נמנעים. לא התקבלה.
הסתייגות מס' – – –
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אנחנו, אדוני, מסירים את כל יתר ההסתייגויות בעמ' 84. אנחנו מבקשים להצביע על ההסתייגות בעמ' 85 על הטלוויזיה החינוכית. אגב, גם השר הבטיח בעניין הזה הבטחות, אז אולי הוא יתמוך בהסתייגות.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, הוסרו ההסתייגויות בעמ' 84.
אנחנו בעמ' 85, עדיין בסעיף תקציבי 20. מצביעים על הסתייגות מס' 1, שהנושא שלה זה הטלוויזיה החינוכית. מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 221
בעד ההסתייגות – 47
נגד – 65
נמנעים – אין
ההסתייגות (1) של קבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף תקציבי 20 – משרד החינוך (טלוויזיה חינוכית) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
47 בעד, 64 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אנחנו מסירים את שאר ההסתייגויות בעמ' 85, וגם בעמ' 86, עד הסתייגות מס' 33, כולל. מבקשים להצביע על הסתייגות מס' 34.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אם כן, אין יותר הסתייגויות בעמ' 85, כי הן הוסרו. עד 33, כולל, בעמ' 86, הוסרו.
אנחנו בהצבעה על הסתייגות מס' 34. מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 222
בעד ההסתייגות – 52
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות של קבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף תקציבי 20 – משרד החינוך (הארכת יום הלימודים) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
52 בעד, 62 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אנחנו מסירים את כל שאר ההסתייגויות לסעיף תקציבי 20, של משרד החינוך, אדוני, עד עמ' 93א, כולל.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, הוסרו שאר ההסתייגויות לסעיף תקציבי, 20 ולכן אנחנו מצביעים על סעיף תקציבי 20 בקריאה שנייה, כנוסח הוועדה. נושא הסעיף – תקציב משרד החינוך.
הצבעה מס' 223
בעד סעיף תקציבי 20, כהצעת הוועדה – 63
נגד – 51
נמנעים – אין
סעיף תקציבי 20 – משרד החינוך, כהצעת הוועדה, נתקבל.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, התוצאה: בעד סעיף 20 – 62, נגד – 51, אפס נמנעים. הסעיף התקבל בקריאה שנייה, כנוסח הוועדה.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אדוני, אנחנו מסירים את ההסתייגויות לסעיף תקציבי 21 – השכלה גבוהה, את ההסתייגויות לסעיף תקציבי 22 – המשרד לשירותי דת ואת כל ההסתייגות למשרד הרווחה – סעיף 23 בתקציב.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, כפי ששמענו מחבר הכנסת רוזנטל, מסירים את ההסתייגויות לסעיף 21, 22 ו-23, ולכן נצביע על הסעיפים התקציביים האלה – 21, 22 ו-23 – כנוסח הוועדה, בקריאה שנייה. נא להצביע.
הצבעה מס' 224
בעד סעיפים תקציביים 21–23 – 63
נגד – 54
נמנעים – אין
סעיפים תקציביים 21 – ההשכלה הגבוהה, 22 – המשרד לשירותי דת ו-23 – משרד הרווחה נתקבלו.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 62, נגד – 54, אפס נמנעים. סעיפים תקציביים 21, 22 ו-23 נתקבלו בקריאה שנייה כנוסח הוועדה.
חברי הכנסת, אנחנו בעמ' 108, סעיף תקציבי 24. נושא הסעיף: משרד הבריאות.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אדוני, אנחנו מסירים את כל ההסתייגויות עד סעיף 18 – הסתייגות מס' 18 – ומבקשים להצביע על הסתייגות מס' 19 – מרכזים לבריאות הנפש.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אוקיי. בעמ' 108 הוסרו ההסתייגויות 1–18, ואנחנו מצביעים על הסתייגות מס' 19. מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 225
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות של קבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף תקציבי 24 – משרד הבריאות (מרכזים לבריאות הנפש) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 53, נגד – 62, אפס נמנעים. לא התקבלה.
הסתייגות מס' 20.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אנחנו מסירים, אדוני, את כל ההסתייגויות לסעיף 24 – משרד הבריאות, וכמובן לסעיף תקציבי 25 – הרשות לניצולי השואה, ואת כל ההסתייגויות לסעיף תקציבי 26 – המשרד להגנת הסביבה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אוקיי. אז כפי שאנחנו שומעים מחבר הכנסת רוזנטל, שאר ההסתייגויות לסעיף 24 וכל ההסתייגויות לסעיפים 25 ו-26 הוסרו.
אנחנו מצביעים על סעיפים תקציביים 24, 25 ו-26, בקריאה שנייה, כנוסח הוועדה.
הצבעה מס' 226
בעד סעיפים תקציביים 24–26, כהצעת הוועדה – 63
נגד – 50
נמנעים – אין
סעיפים תקציביים 24 – משרד הבריאות, 25 – הרשות לניצולי השואה ו-26 – המשרד להגנת הסביבה, כהצעת הוועדה, נתקבלו.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תרחיק את הניירת. אני אספור את הקול שלך.
בעד – 62, נגד – 51, כולל חבר הכנסת יצחק הרצוג, אפס נמנעים. סעיפים תקציביים 24, 25 ו-26 אושרו כנוסח הוועדה בקריאה שנייה.
אנחנו בסעיף 27 בעמ' 120.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אנחנו מבקשים להצביע על הסתייגות מס' 1.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אנחנו מצביעים על – שקט, שקט, שקט – אנחנו מצביעים על הסתייגות מס' 1 בעמ' 120 לסעיף תקציבי 27 – הקצבאות לביטוח הלאומי. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. סליחה, זה הקצבות לביטוח הלאומי.
הצבעה מס' 227
בעד ההסתייגות – 52
נגד – 62
נמנעים – אין
ההסתייגות של קבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף תקציבי 27 – הקצבות לביטוח לאומי (הקצבות לביטוח לאומי) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
52 בעד, 61 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה.
הסתייגות מס' 2 – חבריי השרים, חבריי השרים, זה נורא מפריע. השר אלקין, תכף אני אעביר אותך להיות יושב-ראש הקואליציה, אז תיזכר בימים הטובים. הסתייגות מס' 2 בעמ' 120 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 228
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות של קבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף תקציבי 27 – הקצבות לביטוח לאומי (השתתפות אוצר המדינה) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד ההסתייגות – 53, נגד 62, אין נמנעים, לא נתקבלה.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אנחנו מסירים את שאר ההסתייגויות לסעיף תקציבי 27, וגם לסעיף תקציבי 29, עד עמ' 122א', כולל.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אם כן, סעיפים 27 ו-29 נותרו ללא הסתייגויות.
אנחנו נצביע על סעיפים תקציביים 27 ו-29. חברים, זו לא טעות, אין 28. על סעיפים 27 ו-29, כנוסח הוועדה, בקריאה שנייה. נא להצביע.
הצבעה מס' 229
בעד סעיפים תקציביים 27 ו-29, כהצעת הוועדה – 62
נגד – 53
נמנעים – אין
סעיפים תקציביים 27 – הקצבות לביטוח לאומי ו-29 – משרד הבינוי והשיכון, כהצעת הוועדה, נתקבלו.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אני עוד לא הוספתי מע"מ ובלו.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
רגע, רגע חבר הכנסת רוזנטל, יש לך מיקרופון לצורכי הדיאלוג איתי.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
סליחה, סליחה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
61 בעד, 53 נגד, אפס נמנעים. סעיפים תקציביים 27 ו-29 אושרו בקריאה שנייה, כנוסח הוועדה.
חברי הכנסת, אנחנו בסעיף 30 עמ' 123. אנחנו נצביע על הסתייגות מס' 1 בעמ' 123. מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 230
בעד ההסתייגות – 52
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות של קבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 30 – משרד העלייה והקליטה (משרד העלייה והקליטה) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 52, נגד – 62, אפס נמנעים. לא התקבלה.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אנחנו מסירים את שאר ההסתייגויות לסעיף תקציבי 30.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, הוסרו שאר ההסתייגויות לסעיף תקציבי 30.
אנחנו נצביע על סעיף תקציבי 30, שעניינו משרד העלייה והקליטה.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
וגם, אדוני, לסעיף 31 אנחנו מסירים את כל ההסתייגויות.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
גם לסעיף 31 הוסרו כל ההסתייגויות.
לכן נוכל להצביע על סעיפים תקציביים 30 ו-31, כנוסח הוועדה, בקריאה שנייה. נא להצביע.
הצבעה מס' 231
בעד סעיפים תקציביים 30–31, כהצעת הוועדה – 64
נגד – 53
נמנעים – אין
סעיפים תקציביים 30 – משרד העלייה והקליטה ו-31 – הוצאות ביטחוניות שונות, כהצעת הוועדה, נתקבלו.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
63 בעד, 53 נגד, אפס נמנעים. סעיפים תקציביים 30 ו-31 התקבלו, כנוסח הוועדה.
חברי הכנסת, אנחנו עוברים לסעיף 33 בעמ' 128. נושא הסעיף – משרד החקלאות.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אדוני, אנחנו מסירים את הסתייגויות 1–3 ומבקשים להצביע על 4.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעמ' 128 1–3 הוסרו.
אנחנו מצביעים על הסתייגות מס' 4. מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות?
הצבעה מס' 232
בעד ההסתייגות – 54
נגד – 62
נמנעים – אין
ההסתייגות של קבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף תקציבי 33 – משרד החקלאות (מינהל המחקר החקלאי) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, הסתייגות מס' 4: בעדה – 54, נגדה – 61, אפס נמנעים. לא התקבלה.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אדוני, אנחנו מסירים את ההסתייגויות 5–11 ומבקשים להצביע על 12.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
5–11 הוסרו.
אנחנו מצביעים על הסתייגות מס' 12 בעמ' 128. מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות?
הצבעה מס' 233
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 62
נמנעים – אין
ההסתייגות של קבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף תקציבי 33 – משרד החקלאות (תמיכות בחקלאות) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 53, נגד – 61, אפס נמנעים. לא התקבלה.
אנחנו מצביעים על הסתייגות מס' 13. מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות? נא להצביע.
הצבעה מס' 234
בעד ההסתייגות – 52
נגד – 62
נמנעים – אין
ההסתייגות של קבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף תקציבי 33 – משרד החקלאות (תמיכות ומחקרים בחקלאות) לא נתקבלה.
קריאות:
– – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 52, נגד – 61, אפס נמנעים. לא התקבלה.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אדוני, אנחנו מסירים את שאר ההסתייגויות בעמוד זה וגם בעמ' 129. אנחנו מבקשים להצביע על הסתייגות מס' 4 בעמ' 130.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
עמ' 128 ו-129 נותרו ללא הסתייגויות. על הסתייגות מס' 4 בעמ' 130 מבקשים להצביע, זאת אומרת, 1, 2, ו-3 הוסרו. מי בעד הסתייגות? מי נגד ההסתייגות?
הצבעה מס' 235
בעד ההסתייגות – 47
נגד – 61
נמנעים – אין
ההסתייגות של קבוצת סיעת יש עתיד לסעיף תקציבי 33 – משרד החקלאות (תמיכות ומחקרים בחקלאות) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, 47 בעד, 60 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
כל שאר ההסתייגויות, אדוני, לסעיף תקציבי 33 מוסרות, וכן לסעיף 34 – משרד האנרגיה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, סעיף 33 – חבר הכנסת רוזנטל מודיע שהסירו את כל שאר ההסתייגויות. גם לסעיף 34 – משרד האנרגיה הוסרו כל ההסתייגויות.
אנחנו מצביעים על סעיפים תקציביים 33 ו-34, כנוסח הוועדה, בקריאה שנייה. נא להצביע.
הצבעה מס' 236
בעד סעיפים תקציביים 33–34, כהצעת הוועדה – 63
נגד – 54
נמנעים – אין
סעיפים תקציביים 33 – משרד החקלאות ו-34 – משרד האנרגיה, כהצעת הוועדה, נתקבלו.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 62, נגד – 54, אפס נמנעים. הסעיפים אושרו בקריאה שנייה, כנוסח הוועדה.
אנחנו עוברים לסעיף 35.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
35, אדוני – אדוני, אנחנו מסירים את ההסתייגויות לסעיף 35, לסעיף 36 וגם ל-37.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, האופוזיציה מסירה את ההסתייגויות לסעיפים תקציביים 35, 36 ו-37.
אנחנו נוכל להצביע על הסעיפים האלה בקריאה שנייה, כנוסח הוועדה. נא להצביע.
הצבעה מס' 237
בעד סעיפים תקציביים 35–37 – 64
נגד – 53
נמנעים – אין
סעיפים תקציביים 35 – הוועדה לאנרגיה אטומית, 36 – תעסוקה ו-37 – משרד התיירות נתקבלו.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 63, נגד – 53, אפס נמנעים. הסעיפים אושרו, כנוסח הוועדה, בקריאה שנייה.
אנחנו עוברים לסעיף 38 בעמ' 144. נושא הסעיף – כלכלה ותעשייה.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אדוני, אנחנו מסירים את סעיף 1. מבקשים להצביע על סעיף 2 למדען הראשי.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
סליחה, את הסתייגות מס' 1 אתם מסירים.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
נכון, נכון, תודה על התיקון.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
ועל הסתייגות מס' 2 בעמ' 144 אנחנו נצביע. מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות?
הצבעה מס' 238
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות של קבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף תקציבי 38 – כלכלה ותעשייה (המדען הראשי) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
53 בעד, 62 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אנחנו מסירים את ההסתייגות מס' 3 ומבקשים להצביע על מס' 4.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
סליחה, אנחנו הצבענו על 4 כרגע, אדוני.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
סליחה, אנחנו מסירים את שאר ההסתייגויות לעמוד זה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
כן.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
וגם את ההסתייגויות בעמ' 145, ומבקשים להצביע על הסתייגות מס' 1 בעמ' 146.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אם כן, ב-144 הוסרו שאר ההסתייגויות ובעמ' 145 הוסרו כל ההסתייגויות.
בעמ' 146 מבקשים להצביע על הסתייגות מס' 1 של קבוצת סיעת יש עתיד. מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות? נא להצביע.
הצבעה מס' 239
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות של קבוצת סיעת יש עתיד לסעיף תקציבי 38 – כלכלה ותעשייה (הפעלת הרשות לחדשנות) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 53, נגד – 62, אפס נמנעים. לא התקבלה.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אנחנו מסירים, אדוני, את כל שאר ההסתייגויות לסעיף תקציבי 38, וכן לסעיף תקציבי 39.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, לסעיף 38 מוסרות שאר ההסתייגויות, ולסעיף 39 מודיע לי חבר הכנסת רוזנטל שהאופוזיציה מסירה את ההסתייגויות.
לכן, אנחנו נצביע על סעיפים תקציביים 38 ו-39, כנוסח הוועדה, בקריאה שנייה. אפשר להצביע.
הצבעה מס' 240
בעד סעיפים תקציביים 38–39, כהצעת הוועדה – 63
נגד – 53
נמנעים – אין
סעיפים תקציביים 38 – כלכלה ותעשייה ו-39 – משרד התקשורת, כהצעת הוועדה, נתקבלו.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
62 בעד, 53 נגד, אפס נמנעים. הסעיפים התקבלו, כנוסח הוועדה – 38, 39, כן.
אנחנו עוברים לסעיף 40 בעמ' 150.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
על זה אנחנו רוצים להצביע, אדוני, בבקשה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אנחנו מצביעים על הסתייגות מס' 1 בעמ' 150, של קבוצת המחנה הציוני. מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 241
בעד ההסתייגות – 51
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות של קבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף תקציבי 40 – משרד התחבורה (בטיחות בדרכים) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
51 בעד, 62 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה.
הסתייגות מס' 2 בעמ' 150. מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 242
בעד ההסתייגות – 51
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות של קבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף תקציבי 40 – משרד התחבורה (תחבורה ציבורית) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 51, נגד – 62, אפס נמנעים. לא התקבלה.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אדוני, אנחנו מסירים את שאר ההסתייגויות לסעיפים תקציביים 40, 41, 42 ו-43.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, לסעיף 40 הוסרו שאר ההסתייגויות. גם ל-41, 42 ו-43 האופוזיציה מסירה את ההסתייגויות,
לכן אנחנו נצביע על סעיפים תקציביים 40 עד 43, כולל, כנוסח הוועדה, ללא הסתייגויות, בקריאה שנייה.
הצבעה מס' 243
בעד סעיפים תקציביים 40–43, כהצעת הוועדה – 63
נגד – 53
נמנעים – אין
סעיפים תקציביים 40 – משרד התחבורה, 41 – רשות ממשלתית למים וביוב, 42 – מענקי בינוי ושיכון ו-43 – המרכז למיפוי ישראל, כהצעת הוועדה, נתקבלו.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, תוצאת ההצבעה: בעד הסעיפים – 62, נגד – 53, אפס נמנעים. סעיפים תקציביים 40–43, כולל, אושרו בקריאה שנייה, כנוסח הוועדה.
שימו לב, אנחנו בעמ' 161, סעיף 45 – תשלום ריבית ועמלות.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אדוני, אנחנו מסירים את כל ההסתייגויות לסעיף זה, כמו גם לסעיפים תקציביים 46, 47 ו-51.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, לסעיפים 45, 46, 47 ו-51 האופוזיציה הסירה את ההסתייגויות.
נצביע על הסעיפים האלה כנוסח הוועדה בקריאה שנייה. מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 244
בעד סעיפים תקציביים 45–47 ו-51 – 62
נגד – 53
נמנעים – אין
סעיפים תקציביים 45 – תשלום ריבית ועמלות, 46 – חוק חיילים משוחררים, 47 – רזרבה כללית ו-51 – דיור ממשלתי נתקבלו.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, בעד – 61, נגד – 53, אפס נמנעים. הסעיפים אושרו בקריאה שנייה.
אנחנו עוברים לסעיף 52 בעמ' 170 – המשטרה ובתי הסוהר.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אדוני, גם לסעיף תקציבי זה אנחנו מסירים את כל ההסתייגויות.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
האופוזיציה מסירה את ההסתייגויות לסעיף 52.
אנחנו נצביע על הסעיף הזה כנוסח הוועדה בקריאה שנייה. אפשר להצביע.
הצבעה מס' 245
בעד סעיף תקציבי 52 – 62
נגד – 53
נמנעים – אין
סעיף תקציבי 52 – המשטרה ובתי הסוהר נתקבל.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
61 בעד, 53 נגד, אפס נמנעים. סעיף תקציבי 52 אושר כנוסח הוועדה בקריאה שנייה.
אנחנו עוברים לעמ' 173, לסעיף תקציבי 53 – בתי משפט. נצביע על הסתייגות מס' 1 בעמ' 173. מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 246
בעד ההסתייגות – 50
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות של קבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף תקציבי 53 – משפטי ובתי משפט (משפטי ובתי משפט) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
50 בעד, 62 נגד, אפס נמנעים. ההסתייגות לא התקבלה.
הסתייגות מס' 1 של קבוצת סיעת הרשימה המשותפת.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אנחנו מסירים אדוני את שאר ההסתייגויות לסעיף תקציבי 53, כמו גם לסעיף 54 ולסעיפים 60, 67, 68, 70 ו-73.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, שקט. אתם מעכבים את עצמכם כרגע.
אם כן, לסעיפים תקציביים 53, 54, 60, 67, 68 ו-70 הוסרו כל ההסתייגויות על ידי האופוזיציה, וגם ל-73.
אנחנו נצביע על הסעיפים האלה בקריאה שנייה, כנוסח הוועדה. מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 247
בעד סעיפים תקציביים 53, 54, 60, 67, 68, 70 ו-73, כהצעת הוועדה – 63
נגד – 51
נמנעים – אין
סעיפים תקציביים 53 – משפטי ובתי משפט, 54 – רשויות פיקוח, 60 – חינוך, 67 – בריאות, 68 – רשות האוכלוסין, 70 – שיכון ו-73 – מפעלי מים, כהצעת הוועדה, נתקבלו.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, בעד – 62, נגד – 51, אפס נמנעים. אם כן, אני חוזר: סעיפים תקציביים 53, 54, 60, 67, 68, 70 ו-73 אושרו כנוסח הוועדה בקריאה שנייה.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אדוני, אנחנו מסירים את כל ההסתייגויות לסעיפים תקציביים 76 ו-78.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
סעיפים תקציביים 76 ו-78 – האופוזיציה הסירה את ההסתייגויות. אנחנו נצביע על הסעיפים האלה בקריאה שנייה כנוסח הוועדה.
הצבעה מס' 248
בעד סעיפים תקציביים 76 ו-78 – 63
נגד – 53
נמנעים – אין
סעיפים תקציביים 76 – תעשייה ו-78 – תיירות נתקבלו.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
62 בעד, 53 נגד, אפס נמנעים. הסעיפים 76 ו-78, כנוסח הוועדה, אושרו בקריאה שנייה.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אנחנו נסיר את ההסתייגויות, אדוני, לסעיפים 79 ו-83, 84 ו-89.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
סעיפים 79, 83, 84 ו-89 – האופוזיציה הסירה את כל ההסתייגויות.
לכן, נוכל להצביע על הסעיפים הנ"ל בקריאה שנייה כנוסח הוועדה.
הצבעה מס' 249
בעד סעיפים תקציביים 79, 83, 84 ו-89 – 64
נגד – 52
נמנעים – אין
סעיפים תקציביים 79 – תחבורה, 83 – הוצאות פיתוח אחרות, 84 – תשלום חובות ו-89 – מפעלי משרד ראש הממשלה והאוצר נתקבלו.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
63 בעד, 52 נגד, אפס נמנעים. הסעיפים אושרו בקריאה שנייה כנוסח הוועדה.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אדוני, לסעיף 93 נסיר את כל ההסתייגויות בעמ' 204. מסירים את כל ההסתייגויות לסעיף 93. תצביע עליו.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אנחנו מצביעים על סעיף תקציבי 93, ללא ההסתייגויות, כנוסח הוועדה, בקריאה שנייה.
הצבעה מס' 250
בעד סעיף תקציבי 93 – 63
נגד – 53
נמנעים – אין
סעיף תקציבי 93 – בתי חולים לבריאות הנפש נתקבל.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 62, נגד – 53, אפס נמנעים. אושר כנוסח הוועדה.
אנחנו בעמ' 204, סעיף 94.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אנחנו מסירים את כל ההסתייגויות בעמ' 204. בעמ' 205 אנחנו מבקשים להצביע על תוספת תקציבית לבית חולים ברזילי, פוריה וזיו – זה 11, 12, ו-13.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אם כן, בעמ' 204 הוסרו כל ההסתייגויות, ובעמ' 205 – מ-1 עד 10, כולל.
אנחנו כרגע מצביעים על הסתייגות מס' 11 בעמ' 205.
הצבעה מס' 251
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 62
נמנעים – אין
ההסתייגות של קבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף תקציבי 94 – בתי חולים ממשלתיים (מרכז רפואי ע"ש ברזילי) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 53, נגד – 61, אפס נמנעים. לא התקבלה.
הסתייגות מס' 12 באותו עמוד – מי בעד ההסתייגות? מי נגד?
הצבעה מס' 252
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 62
נמנעים – אין
ההסתייגות של קבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף תקציבי 94 – בתי חולים ממשלתיים (בית חולים פוריה טבריה) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 53, נגד – 61, נמנעים – אין. לא התקבלה.
אנחנו נצביע עכשיו על הסתייגות מס' 13 באותו עמוד. מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות?
הצבעה מס' 253
בעד ההסתייגות – 53
נגד – 63
נמנעים – אין
ההסתייגות של קבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף תקציבי 94 – בתי חולים ממשלתיים (בית חולים ע"ש זיו צפת) לא נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד 53, נגד 62, אפס נמנעים. לא התקבלה.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אדוני, אנחנו מסירים את שאר ההסתייגויות לסעיף תקציבי 94, את ההסתייגויות ל-95 וגם ל-98. אנחנו מוכנים להצביע על התקציב בקריאה שלישית.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אנחנו עדיין בקריאה שנייה, אדוני. ל-94, את שאר ההסתייגויות חבר הכנסת מיקי רוזנטל מציע להסיר, ל-95 הסירו את כל ההסתייגויות, וגם ל-98.
לכן, על הסעיפים האלה אנחנו נוכל להצביע בקריאה שנייה, כנוסח הוועדה. מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 254
בעד סעיפים תקציביים 94, 95 ו-98, כהצעת הוועדה – 63
נגד – 54
נמנעים – אין
סעיפים תקציביים 94 – בתי חולים ממשלתיים, 95 – נמל חדרה ו-98 – רשות מקרקעי ישראל, כהצעת הוועדה, נתקבלו.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, בעד – 62, נגד – 54, אפס נמנעים. אישרנו את כל סעיפי הפרק הזה בחוק בקריאה שנייה.
אנחנו עכשיו עוברים להצעת חוק התקציב לשנת הכספים 2019, התשע"ח–2018, מה שמכונה הפרק המילולי. מי שעוקב – זה החוברות האלה, הדקות יותר. אנחנו מצביעים קודם כול על ההסתייגויות, קרי, על הדפים הצהובים.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
אנחנו מסירים את כל ההסתייגויות.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אם כן אנחנו נצביע בעצם על כל החוק, כולל הפרק המילולי שבו. אנחנו אישרנו – לא, לא. אנחנו קודם כול נצביע על הצעת חוק התקציב לשנת הכספים 2019, הפרק המילולי, בקריאה שנייה, כולו, ללא הסתייגויות, כי הוסרו. סעיפים 1–9, כולל.
הצבעה מס' 255
בעד סעיפים 1–9 – 64
נגד – 53
נמנעים – אין
סעיפים 1–9 נתקבלו.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 63, נגד – 53, אפס נמנעים. אישרנו את סעיפים 1–9 בחלק הזה של החוק בקריאה שנייה. חברי הכנסת, כל הסעיפים אושרו ללא הסתייגויות בקריאה שנייה.
אנחנו יכולים לעבור לקריאה שלישית. הצעת חוק התקציב לשנת הכספים 2019, התשע"ח–2018, בקריאה שלישית. מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 256
בעד החוק – 63
נגד – 54
נמנעים – אין
חוק התקציב לשנת הכספים 2019, התשע"ח–2018, נתקבל.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעד – 62, ואני מזכיר שזה בעצם 63, כולל חבר הכנסת ינון אזולאי, נגד – 54, אפס נמנעים. אני קובע כי הצעת חוק התקציב אושרה כנדרש בשלוש קריאות.
תודה לחבר הכנסת מיקי רוזנטל על עבודתו המאומצת מטעם האופוזיציה ועל שיתוף הפעולה.
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
הודעה למזכירת הכנסת.
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:
ברשות יושב-ראש, הכנסת הינני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת –
מסקנות ועדת הפנים והגנת הסביבה בעקבות דיון מהיר בהצעתם של חברי הכנסת איציק שמולי, אכרם חסון, חמד עמאר, נורית קורן, אורלי לוי אבקסיס וטלב אבו עראר בנושא: הריסות בתים ביישובים הדרוזיים וביישובים הבדואיים.
מסקנות ועדת הפנים והגנת הסביבה בעקבות דיון בהצעה לסדר-היום של חבר הכנסת טלב אבו עראר בנושא: חקירת המסוכנות בהקמת מכרה בריר. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה למזכירת הכנסת.
חברי הכנסת, אפשר או לצאת או לתת לי אפשרות להודות לעובדי הכנסת בתום הכנס, כמו שאנחנו נוהגים. חברות וחברי הכנסת, בזאת אנחנו חותמים את כנס החורף. מצפה לנו פגרה מיוחדת ומרגשת, שבמהלכה נחגוג את יום העצמאות ה-70 של מדינת ישראל, שוודאי יטעין אותנו בכוחות מחודשים לקראת המשך העבודה הפרלמנטרית בכנס הקיץ.
עוד לפני שננעל סופית את הישיבה, אני מבקש להודות לכל אלו שבנועם ובמקצועיות מאפשרים את עבודתנו הסדירה כאן בכנסת. תודה קודם כול לכל סגניי וסגניותיי, שהם לי שותפים מלאים בניהול ישיבות הכנסת ובתכנון סדר-היום של המליאה. יישר כוח לכולכם; תודה למזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ ולסגן מזכירת הכנסת נאזם בדר ולכל צוות המזכירות; תודה למנכ"ל הכנסת מר אלברט סחרוביץ ולכל אנשי צוותו; תודה ליועץ המשפטי של הכנסת עו"ד איל ינון ולכל עובדי הלשכה המשפטית; תודה לקצין הכנסת ניצב יוסי גריף ולכל אנשי המשמר; תודה לעובדי אגף הטקסים והאירועים על עבודתם המסורה; תודה לעובדי האגף לקשרי החוץ, שמסייעים רבות לעבודתם השוטפת של חברי הכנסת, וגם שלי באופן אישי; תודה למנהלי ולעובדי הוועדות, למנהלי ולעובדי הסיעות, לראשי החטיבות, למנהלי המחלקות, לסדרנים היקרים שלנו, למחלקת הפרוטוקולים, למחלקת דברי הכנסת, לעובדי המשק, ליועצים הפרלמנטריים ולכל מי שבלעדיו לא היינו יכולים למלא בכנס הזה, כמו תמיד, את משימתנו המרכזית – להשמיע בצלילות את קולם של אזרחי ישראל, לפקח כראוי על עבודת הממשלה ולחוקק חוקים טובים לשעה ולדורות.
אני מבקש להודות באופן אישי ליועציי, לנשות ואנשי לשכת היושב-ראש, המלווים את עבודתי במסירות רבה, כולל בשעות אלה. תודה רבה לכם.
ככל שלא ניפגש כאן בכנסי פגרה, נפתח, בעזרת השם, את כנס הקיץ בי"ד באייר התשע"ח, 29 באפריל 2018. ישיבה זו וכנס זה נעולים.
הישיבה ננעלה בשעה 01:34.