דברי הכנסת

דברי הכנסת כב / מושב רביעי / ישיבות שכ"ג–שכ"ה / ט"ו–י"ז באייר / 30 באפריל – 2 במאי 2018 / 22 חוברת כ"ב ישיבה שכ"ה הישיבה השלוש-מאות-ועשרים-וחמש של הכנסת העשרים יום שני, ט"ו באייר התשע"ח (30 באפריל 2018) ירושלים, הכנסת, שעה 16:00 תוכן העניינים מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 6 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 6 הצעות סיעות המחנה הציוני, הרשימה המשותפת, יש עתיד ומרצ להביע אי-אמון בממשלה בשל: 9 1. ממשלה שמפלגת את החברה הישראלית לצורכי הישרדות, משלמת לסקטורים על חשבון כלל האזרחים, פוגעת בעקרונות הדמוקרטיה ובסיכוי להיפרדות לשלום; 9 2. כישלונה של הממשלה בתחום המדיני, החברתי והכלכלי; 9 3. אובדן הדרך של הממשלה בתחום המדיני, החברתי, הכלכלי והאזרחי; 9 4. אוזלת ידה של הממשלה בטיפול בתחום הפשיעה החקלאית והטרור החקלאי 9 יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): 9 תמר זנדברג (מרצ): 11 שר התיירות יריב לוין: 16 מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): 19 יפעת שאשא ביטון (כולנו): 20 עודד פורר (ישראל ביתנו): 21 בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי): 23 יואב בן צור (ש"ס): 24 יעקב אשר (יהדות התורה): 25 עיסאווי פריג' (מרצ): 27 שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: 29 דברים לזכרו של חבר הכנסת לשעבר צבי אלדרוטי 38 דברים לזכרו של חבר הכנסת לשעבר האשם מחאמיד 38 היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 38 הצעות סיעות המחנה הציוני, הרשימה המשותפת, יש עתיד ומרצ להביע אי-אמון בממשלה בשל: 39 1. ממשלה שמפלגת את החברה הישראלית לצורכי הישרדות, משלמת לסקטורים על חשבון כלל האזרחים, פוגעת בעקרונות הדמוקרטיה ובסיכוי להיפרדות לשלום; 39 2. כישלונה של הממשלה בתחום המדיני, החברתי והכלכלי; 39 3. אובדן הדרך של הממשלה בתחום המדיני, החברתי, הכלכלי והאזרחי; 39 4. אוזלת ידה של הממשלה בטיפול בתחום הפשיעה החקלאית והטרור החקלאי 39 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 40 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 40 ציון יום הרצל 41 היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 41 שר התיירות יריב לוין: 43 יצחק הרצוג (המחנה הציוני): 45 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 52 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 52 הצעת חוק-יסוד: הכנסת (תיקון מס' 47) 52 ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): 53 איתן ברושי (המחנה הציוני): 54 דב חנין (הרשימה המשותפת): 56 ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): 57 שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: 61 ענת ברקו (הליכוד): 71 הצעת חוק-יסוד: הממשלה (תיקון מס' 6) 72 אבי דיכטר (יו"ר הוועדה המשותפת): 72 ניסן סלומינסקי (הבית היהודי): 74 זאב בנימין בגין (הליכוד): 75 אבי דיכטר (יו"ר הוועדה המשותפת): 76 דב חנין (הרשימה המשותפת): 77 איימן עודה (הרשימה המשותפת): 81 עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): 87 עמר בר-לב (המחנה הציוני): 91 עפר שלח (יש עתיד): 94 מיכל רוזין (מרצ): 96 עיסאווי פריג' (מרצ): 99 מוסי רז (מרצ): 100 אבי דיכטר (יו"ר הוועדה המשותפת): 102 שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: 108 הצעת חוק הממשלה (תיקון מס' 12), התשע"ח–2018 116 דב חנין (הרשימה המשותפת): 117 מיכל רוזין (מרצ): 118 תמר זנדברג (מרצ): 121 עיסאווי פריג' (מרצ): 123 מוסי רז (מרצ): 127 שר התיירות יריב לוין: 128 הצעת חוק-יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי 132 אבי דיכטר (הליכוד): 132 תמר זנדברג (מרצ): 142 ציפי לבני (המחנה הציוני): 145 יעל גרמן (יש עתיד): 149 יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): 150 מיכל רוזין (מרצ): 155 סאלח סעד (המחנה הציוני): 157 זאב בנימין בגין (הליכוד): 159 מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): 161 מרב מיכאלי (המחנה הציוני): 163 ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת): 165 אמיר אוחנה (הליכוד): 169 דב חנין (הרשימה המשותפת): 171 איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): 172 זוהיר בהלול (המחנה הציוני): 176 עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): 179 עליזה לביא (יש עתיד): 181 טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): 184 מוסי רז (מרצ): 186 סעיד אלחרומי (הרשימה המשותפת): 188 קארין אלהרר (יש עתיד): 189 עמר בר-לב (המחנה הציוני): 191 יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): 196 נחמן שי (המחנה הציוני): 197 איל בן ראובן (המחנה הציוני): 199 איתן ברושי (המחנה הציוני): 201 איימן עודה (הרשימה המשותפת): 203 עיסאווי פריג' (מרצ): 204 אילן גילאון (מרצ): 208 ענת ברקו (הליכוד): 209 איתן כבל (המחנה הציוני): 212 סתיו שפיר (המחנה הציוני): 214 איציק שמולי (המחנה הציוני): 215 פנינה תמנו (יש עתיד): 218 קסניה סבטלובה (המחנה הציוני): 220 אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): 221 אברהם נגוסה (הליכוד): 222 מיכל בירן (המחנה הציוני): 223 אלעזר שטרן (יש עתיד): 225 סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי: 231 לאה פדידה (המחנה הציוני): 234 יואל חסון (המחנה הציוני): 236 יהודה גליק (הליכוד): 238 ישראל אייכלר (יהדות התורה): 240 יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): 242 שר התיירות יריב לוין: 245 אבי דיכטר (הליכוד): 251 הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת 255 מכלוף מיקי זוהר (יו"ר ועדת הכנסת): 255 הצעת חוק יסודות המשפט (תיקון), התשע"ח–2018 255 ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): 256 מרב מיכאלי (המחנה הציוני): 257 דב חנין (הרשימה המשותפת): 259 יעל גרמן (יש עתיד): 260 מוסי רז (מרצ): 262 איתן ברושי (המחנה הציוני): 263 עיסאווי פריג' (מרצ): 265 רויטל סויד (המחנה הציוני): 267 נחמן שי (המחנה הציוני): 269 יואל חסון (המחנה הציוני): 272 ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): 274 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חברי הכנסת, היום ט"ו באייר התשע"ח, 30 באפריל 2018. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת ואת כנס הקיץ של הכנסת. ברוכים הבאים. הודעה למזכירת הכנסת. מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: תודה. ברשות יושב-ראש הכנסת, הינני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק רואי חשבון (תיקון מס' 9), התשע"ח–2018, שהחזירה ועדת החוקה, חוק ומשפט. לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה: הצעת חוק הבוררות (תיקון מס' 4) (סמכות השיפוט בעניין הליכי בוררות), התשע"ח–2018; הצעת חוק הכניסה לישראל (תיקון מס' 32), התשע"ח–2018; הצעת חוק ההגבלים העסקיים (תיקון מס' 20) (חיזוק האכיפה והקלת נטל האסדרה), התשע"ח–2018; הצעת חוק בתי משפט לעניינים מינהליים (תיקון מס' 117) (הסמכת בית משפט לעניינים מינהליים לדון בהחלטות מינהליות של רשויות ישראליות הפועלות באזור), התשע"ח–2018; הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 132) (ירי מנשק חם), התשע"ח–2018. לקריאה ראשונה, מטעם הכנסת: הצעת חוק עבודת נשים (תיקון מס' 60) (תקופת לידה והורות לבן זוג של עובדת שילדה יותר מילד אחד בלידה אחת), התשע"ח–2018, של חבר הכנסת יואל חסון וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק לתיקון פקודת ביטוח רכב מנועי (מס' 23) (העלאת מרכיב ההעמדה בתעריף הביטוח), התשע"ח–2018, של חברי הכנסת מכלוף מיקי זוהר, איתן כבל ויצחק וקנין. לדיון מוקדם – החל בהצעת חוק שמספרה פ/5324/20 וכלה בהצעת חוק שמספרה פ/5353/20: הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – טופס הסכמה לתנאי שימוש באינטרנט), התשע"ח–2018, מאת חבר הכנסת מיקי רוזנטל; הצעת חוק לקידום הקמת תשתיות טעינה לרכב חשמלי (תיקוני חקיקה), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת אכרם חסון, יעל כהן-פארן, אורי מקלב, מיקי לוי, יוסי יונה, יעל גרמן ומרב מיכאלי; הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (הגבלת דמי חניה בחניונים), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת לאה פדידה, סאלח סעד, מיקי לוי, איתן כבל ויעל כהן-פארן; הצעת חוק המועצה לענף הלול (ייצור ושיווק) (תיקון – סימון ביצים), התשע"ח–2018, מאת חברת הכנסת יעל גרמן; הצעת חוק המהנדסים והאדריכלים (תיקון – ביטול תעודה ומחיקת רישום בשל הרשעה חלוטה בעבירה שגרמה למותו של אדם), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת מאיר כהן, שלי יחימוביץ ומרב מיכאלי; הצעת חוק הבנקאות (שירות ללקוח) (תיקון – איסור התחשבות בפשיטת רגל שהסתיימה), התשע"ח–2018, מאת חברת הכנסת יפעת שאשא ביטון; הצעת חוק לתיקון פקודת העיריות (התקנה מספקת ותחזוקה של בתי שימוש וברזי ומתקני מים והכוונה אליהם), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת יעל כהן-פארן, שלי יחימוביץ ויוסי יונה; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – המשך תשלומים לקופת גמל או לביטוח פנסיוני לנפגע עבודה), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת עמיר פרץ, אלי אלאלוף, איציק שמולי, יצחק הרצוג, נחמן שי, רויטל סויד, יחיאל חיליק בר, יעקב מרגי, טלי פלוסקוב, רועי פולקמן, אורן אסף חזן, ישראל אייכלר, מיכאל מלכיאלי, יצחק וקנין, יואב בן צור, מרב מיכאלי, סאלח סעד, זוהיר בהלול, עמר בר-לב, דב חנין, אילן גילאון, לאה פדידה, מיקי לוי, עליזה לביא, מסעוד גנאים, מרדכי יוגב, עאידה תומא סלימאן, עיסאווי פריג', עבד אל חכים חאג' יחיא, ג'מאל זחאלקה, קארין אלהרר, ג'מעה אזברגה, שלי יחימוביץ, תמר זנדברג, אורי מקלב, אורלי לוי אבקסיס, מאיר כהן, חיים ילין, איתן ברושי, יואל חסון, איתן כבל, מיקי רוזנטל, קסניה סבטלובה, איל בן ראובן, אחמד טיבי, דוד ביטן, מיכל רוזין, עודד פורר, יוסי יונה, איילת נחמיאס ורבין, ניסן סלומינסקי, שולי מועלם-רפאלי, יעל כהן-פארן, מיכל בירן, סתיו שפיר, איימן עודה, אלעזר שטרן, סעיד אלחרומי, אברהם נגוסה ונורית קורן; הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון – ניגוד עניינים של חוקר), התשע"ח–2018, מאת חברת הכנסת יעל גרמן; הצעת חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) (תיקון – ייצוג נישום על ידי רואה חשבון), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת מיכאל מלכיאלי, יואב בן צור, יצחק וקנין, מנחם אליעזר מוזס, אכרם חסון, יעקב מרגי, אברהם נגוסה, יעקב אשר, עבד אל חכים חאג' יחיא, מסעוד גנאים, איתן ברושי, יחיאל חיליק בר, מאיר כהן, מוסי רז, אורי מקלב, מכלוף מיקי זוהר, נאוה בוקר, יהודה גליק, טלי פלוסקוב, שרן השכל, לאה פדידה, משה גפני, עיסאווי פריג' ואמיר אוחנה; הצעת חוק-יסוד: הממשלה (תיקון – הגבלת כהונת ראש הממשלה לשתי תקופות כהונה רצופות), מאת חברי הכנסת יאיר לפיד, יעל גרמן, מאיר כהן, עפר שלח, חיים ילין, קארין אלהרר, יואל רזבוזוב, עליזה לביא, מיקי לוי, אלעזר שטרן ופנינה תמנו; הצעת חוק חוזה הביטוח (תיקון – הארכת תקופת ההתיישנות), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת מאיר כהן, יעקב מרגי וקארין אלהרר; הצעת חוק העונשין (תיקון – גיל הקטין לעניין חטיפה ממשמורת), התשע"ח–2018, מאת חברות הכנסת יפעת שאשא ביטון ופנינה תמנו; הצעת חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) (תיקון – תנאים להעלאת שיעור הארנונה הכללית נוסף על שיעור העדכון), התשע"ח–2018, מאת חבר הכנסת אורן אסף חזן; הצעת חוק לתיקון פקודת הרוקחים (תורנות בית מרקחת), התשע"ח–2018, מאת חברת הכנסת רויטל סויד; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – מענק פטירה להורה של נכה), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת יעקב מרגי, קארין אלהרר, נורית קורן, מירב בן ארי, ישראל אייכלר, נחמן שי ושלי יחימוביץ; הצעת חוק הטבות לניצולי שואה (תיקון – הטבות נוספות), התשע"ח–2018, מאת חברת הכנסת טלי פלוסקוב; הצעת חוק פינוי ההתנחלויות, התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת ג'מאל זחאלקה, חנין זועבי וג'מעה אזברגה; הצעת חוק המרכז להנצחת זכרה של גולדה מאיר, התשע"ח–2018, מאת חברת הכנסת עליזה לביא; הצעת חוק שירות ביטחון (תיקון – שוויון בנטל), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת יאיר לפיד, יעל גרמן, מאיר כהן, עפר שלח, חיים ילין, קארין אלהרר, עליזה לביא, אלעזר שטרן, יואל רזבוזוב, מיקי לוי ופנינה תמנו; הצעת חוק-יסוד: ההגירה לישראל, מאת חברת הכנסת נאוה בוקר; הצעת חוק לעידוד השקעות הון (תיקון – ביטול החוק), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת מוסי רז ודב חנין; הצעת חוק פיקוח בין-לאומי בקריה למחקר גרעיני, התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת ג'מאל זחאלקה, חנין זועבי וג'מעה אזברגה; הצעת חוק המים (תיקון – איסור הפקעת מבנה המשמש מוסד ללא כוונת רווח), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת מירב בן ארי, דוד אמסלם ותמר זנדברג; הצעת חוק הספנות (ימאים) (תיקון – איסור השטת כלי שיט תחת השפעת אלכוהול וסמים), התשע"ח–2018, מאת חבר הכנסת מיקי לוי; הצעת חוק-יסוד: השפיטה (תיקון – ביקורת שיפוטית על חקיקה), מאת חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ; הצעת חוק החלת החוק הישראלי בשטח בקעת הירדן (הליך קבלת אזרחות), התשע"ח–2018, מאת חברת הכנסת שרן השכל; הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון – תחרות הוגנת ומבוקרת בין קופות החולים), התשע"ח–2018, מאת חבר הכנסת אלי אלאלוף; הצעת חוק הגנת השכר (תיקון – הגבלת ניכוי דמי חבר ודמי טיפול מקצועי ארגוני), התשע"ח–2018, מאת חברת הכנסת שרן השכל; הצעת חוק-יסוד: מדינה דמוקרטית, רב-תרבותית ושוויונית, מאת חברי הכנסת יוסף ג'בארין, איימן עודה, עאידה תומא סלימאן, דב חנין, ג'מעה אזברגה, סעיד אלחרומי, ואאל יונס, עבד אל חכים חאג' יחיא, ג'מאל זחאלקה, מסעוד גנאים, מוסי רז, טלב אבו עראר, אחמד טיבי, זוהיר בהלול ועיסאווי פריג'. הודעות שר החינוך חבר הכנסת נפתלי בנט על מסקנות ועדת החינוך, התרבות והספורט בעקבות הצעתם של חברי הכנסת יוסף ג'בארין ועיסאווי פריג' בנושא: קליטת מרצים ערבים במוסדות האקדמיים; הצעתם של חברי הכנסת יוסי יונה, עודד פורר ומסעוד גנאים בנושא: תקצוב הרפורמה לקיצור מספר ימי החופשה של תלמידי ישראל במערכת החינוך; הצעתם של חברי הכנסת עודד פורר, נורית קורין, מירב בן ארי, איתן ברושי, סעיד אלחרומי ועיסאווי פריג' בנושא: אלימות כלפי מורים במערכת החינוך. לוח תיקונים להצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 121), התשע"ח–2018. דוח ביקורת מיוחד של מבקר המדינה בדבר מינוי רואי חשבון מבקרים לחברות ממשלתיות. תודה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה למזכירת הכנסת. הצעות סיעות המחנה הציוני, הרשימה המשותפת, יש עתיד ומרצ להביע אי-אמון בממשלה בשל: 1. ממשלה שמפלגת את החברה הישראלית לצורכי הישרדות, משלמת לסקטורים על חשבון כלל האזרחים, פוגעת בעקרונות הדמוקרטיה ובסיכוי להיפרדות לשלום; 2. כישלונה של הממשלה בתחום המדיני, החברתי והכלכלי; 3. אובדן הדרך של הממשלה בתחום המדיני, החברתי, הכלכלי והאזרחי; 4. אוזלת ידה של הממשלה בטיפול בתחום הפשיעה החקלאית והטרור החקלאי היו"ר יולי יואל אדלשטיין: יש לנו פה בקשה של סיעות המחנה הציוני ויש עתיד למשוך את הצעות האי-אמון מכיוון שמתקיימת כרגע ישיבת קבינט, למיטב ידיעתנו. ואם כן, אני מתכבד להזמין – הייתי רוצה להזמין אבל אני לא רואה אותו – את חבר הכנסת יוסף ג'בארין. כן, חבר הכנסת יוסף ג'בארין, אתה מוזמן לעלות לדוכן על מנת להציג בפנינו את הצעת האי-אמון בממשלה, שהכותרת שלה היא: כישלונה של הממשלה בתחום המדיני, חברתי וכלכלי, ודאי מטעם הרשימה המשותפת. בבקשה, אדוני, עד עשר דקות לרשותך. לאחר מכן נשמע את חברת הכנסת תמר זנדברג ואז ישיב השר יריב לוין, השר המקשר בין הממשלה לכנסת. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): כבוד היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, מתוך כל הנושאים הבוערים ומתוך כל המצוקות הקיימות, שבטח כולם היו מחייבים הבעת אי-אמון בממשלה, אני רוצה לפתוח, ולהתייחס לנושא שאולי היום נחשב לנושא הכי כואב והכי בוער בקרב האוכלוסייה הערבית ובתוך היישובים הערביים, וזה הנושא של האלימות, (אומר בערבית: האלימות והכאוס של הנשק.) ואני רוצה להגיד לך, כבוד היושב-ראש, שמאז תחילת השנה הנוכחית, 2018, איבדו את חייהם 16 אזרחים ערבים. מאז תחילת השנה הזאת, 2018, איבדו את חייהם 16 אזרחים ערבים, בגלל האלימות הפנימית בתוך החברה הערבית. הרוב המכריע זה כתוצאה מירי קטלני. לקורבנות האלימות הזאת, האלימות הגואה והמסוכנת, יש שמות, ואני רוצה להקריא את השמות הללו, (אומר בערבית: שמות קורבנות האלימות בחברה הערבית שלנו מתחילת השנה. 16 הרוגים. אקרא את השמות לפי הסדר הכרונולוגי של האירועים:) סאמר עווד – יפיע; אסעד אמארה – זלפה; מוחמד מסארווה – טייבה; סולטאן אבו גרדוד – ביר הדאג', קוסאי סולטאן – טירה, מוסטפא אל אטרש – חורה, רביע פריג' – כפר קאסם, אכרם ג'אבר – אל-טייבה, מוחמד סעדה – אום אל-פאחם, איאד זבארגה – קלנסווה, שפיק אבו עזיז – אום אל-פחם, פורסאן אבו עזיז – ילד בן 13, כבוד היושב-ראש – אום אל-פחם; מוסא מחאמיד, יפא, יפו תל אביב; ניזר ג'השאן, א-נאצרה, נצרת. ג'השאן בא לבקר את משפחתו בנצרת אחרי שהייה בחו"ל, ופגעו בו יריות שבכלל לא היו מכוונות אליו וקיפחו את חייו; יזיד הבראת, א-נאעורה. ורק אתמול, כרם סולטאן, טירה. לכל שם יש משפחה ויש כאב ויש אלימות, שמסעירה אולי יישובים שלמים, לא רק שתיים או שלוש משפחות שמעורבות בנושא. מאז שנת 2000 איבדו חייהם יותר מ-1,260 אזרחים ערבים כתוצאה מאירועים של אלימות פנימית. מאז 2000 קיפחו את חייהם יותר מ-1,260 אזרחים ערבים באלימות הפנימית. זהו מחיר כבד, כבד מאוד, ואסור להתייחס לנתונים הללו כאל נתונים גסים. אסור להתייחס לנתונים הללו כאל מציאות נתונה, כי לאחריות על האלימות הפנימית הזו יש כתובת. יש רשויות אכיפת החוק, שהחוק מטיל עליהן את החובה להבטיח את ביטחונם של התושבים ואת ביטחונם של האזרחים. לא יכול להיות שבעיר אום אל-פאחם בימים האחרונים, פשוט המשפחות לא יכולות לישון בלילה, בין אם זה מפחד, בין אם זה מקולות הירי. אין שקט, אין ביטחון, אין תחושה של חיים תקינים. העם דורש, הציבור הערבי דורש ביטחון בתוך היישובים הערביים. (אומר בערבית: ביטחון והגנה. הציבור הערבי דורש ביטחון והגנה בבתים שלו, בשכונות שלו, ביישובים שלו.) ולקטסטרופה הזאת, אני אומר, יש אחראים, והאצבע צריכה להיות בראש ובראשונה מופנית לרשויות אכיפת החוק. למשטרה, לפרקליטות שאינה ממלאת את תפקידה. אני רוצה לתת לכם את הדוגמה של הנתונים שקיבלתי לאחרונה לגבי אכיפת החוק באום אל-פחם. מתוך יותר מ-520 מקרים של ירי שלגביהם נפתחה חקירה במשטרה בעיר אום אל-פחם, מתוך יותר מ-520 תיקי חקירה, בשלוש השנים האחרונות הוגשו רק שישה כתבי אישום, שישה כתבי אישום מתוך 520. זה אומר שרק ב-1% מתיקי החקירה הוגש כתב אישום, 1%. זה אומר, בעצם, שאין רשויות אכיפת החוק, שאין חקירה רצינית, אין חקירה משמעותית, כמעט ואין כתבי אישום. אז באותם 99% מהמקרים שלא הוגש בהם כתב אישום מי שביצע את הירי יכול לחגוג. הוא יודע בעצם שאין דין ואין דיין. המציאות הזו היא מציאות שאי-אפשר לקבל. המציאות הזו היא מציאות שאי-אפשר לקבל, ולכן הפנייה שלנו – אל מקבלי ההחלטות, אל הממשלה, אל השר לביטחון פנים, למפכ"ל המשטרה – היא לפעול באופן מיידי, לפני שזה יהיה מאוחר מדי. צריך לאסוף את כל הנשק הבלתי-חוקי בתוך היישובים הערביים, כן. ואני אומר את זה מעל הדוכן, צריך לאסוף את כל הנשק הבלתי-חוקי היום. היום, ולא מחר. צריך לשים קץ לאירועים הללו. כבוד היושב-ראש, אנחנו יודעים טוב מאוד שאם הנשק הזה ואם האלימות הזו הייתה על רקע לאומני, גם המשטרה וגם הפרקליטות וגם כל מי שאחראי במדינה הזו היה פועל, ותוך שעות – תוך שעות – היו גם מוצאים את הנשק וגם מעמידים את האחראים לדין. הדם של האזרחים הערבים אינו הפקר, הדם של האזרחים הערבים אינו הפקר. זו השעה לפעול, ואני מעביר כאן, מעל דוכן הכנסת, את רגשי הכעס ואת ההתקוממות שמרגישים היום כל האזרחים הערבים כנגד ההפקרות הזו. לא נקבל מדיניות של הפרד ומשול, לא נקבל מדיניות של הפרד ומשול של המשטרה. המשטרה אחראית, המשרד לביטחון הפנים אחראי, ואנחנו נדע איך לבוא איתם חשבון אם הם לא ימלאו את התפקיד שמוטל עליהם לפני החוק, לפני שזה יהיה מאוחר מדי. תודה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה לחבר הכנסת יוסף ג'בארין. סיעת מרצ? חברת הכנסת תמר זנדברג תציג הצעת אי-אמון מטעם סיעת מרצ: אובדן הדרך של הממשלה בתחום המדיני, החברתי והכלכלי והאזרחי. בבקשה, גברתי, עד עשר דקות. תמר זנדברג (מרצ): תודה רבה. אדוני היושב-ראש, אנחנו כמובן חשבנו שנפתח את הכנס הזה באווירה אחרת, אולי היו כאלה שחשבו שזו תהיה אווירה חגיגית. אנחנו חשבנו שזו אווירה חמורה גם כך, אבל כרגע אנחנו כולנו יושבים ועוקבים אחרי הדיווחים והחדשות, וכמובן רובנו לא יודעים הרבה, ומצפים לשני דברים: קודם כול, מצפים לדעת שגורלנו, גורל אזרחיות ואזרחי ישראל, בידיים טובות, בידיים שקולות, בידיים אחראיות, בידיים שפניהן קודם כול לשלום וליציבות ולשמירת הביטחון ולא למלחמה, עד כמה שניתן למנוע אותה. אני רוצה לעדכן ממש מהתרחשות ברגעים האחרונים, מהדקות האחרונות, חברות וחברים. אתה דיווחת בעצמך לכנסת שסיעות יש עתיד והמחנה הציוני, בגלל המצב הביטחוני בחרו למשוך את הצעות האי-אמון, ואני מודה שגם אנחנו בסיעת מרצ רצינו לדעת, חשבנו אם יש כאן מצב לאומי שמצריך משיכת הצעת האי-אמון – בסך הכול יש רגעים שבהם כולנו חרדים לביטחוננו. אני ניגשתי בשם סיעת מרצ לנציג הממשלה, נציג הקואליציה, ואמרתי: זה לא סוד שבהמשך הערב יש הצעות שמבחינתנו, מבחינת כלל האופוזיציה ומבחינת סיעת מרצ, הן הצעות חוק שמשנות כאן סדרי עולם בכנסת, ובראשן חוק הלאום. אני אומרת את זה על חוק הלאום, ובהמשך המושב צפויות לנו עוד הצעות חוק: לשינוי מעמד בית המשפט העליון וכו'. ואני הצעתי שאם אכן המצב הביטחוני הוא כזה, וראש הממשלה עומד לשאת הערב – ממש בדקה האחרונה קיבלנו עדכון שראש הממשלה עומד לשאת נאום ביטחוני בשעה 20:00 – אם אכן המצב הוא כזה, אנחנו בסיעת מרצ נמשוך את הצעת האי-אמון אם הקואליציה תסיר מסדר-היום של היום את הצעת חוק הלאום. אם זה לא זמן ביטחוני לדון בהצעת אי-אמון בממשלה, זה גם לא זמן לדון בהצעת חוק הלאום. ואני רוצה לנצל את ההזדמנות, אדוני השר יריב לוין, בשם הממשלה: אני חוזרת על ההצעה. אני יורדת עכשיו מהדוכן ומושכת את הצעת האי-אמון בשם סיעת מרצ אם הצעת חוק הלאום תרד מסדר-היום. לדעתי אם זה מה שמעסיק את הכנסת היום וזה מה שמעסיק את ציבור אזרחי המדינה, אז אנחנו לא נעסוק בשום נושא אחר מלבד הנושא הביטחוני. אדוני השר יריב לוין, האם אפשר למשוך את הצעת האי-אמון מטעם סיעת מרצ, ולדעתי גם מטעם הרשימה המשותפת? הרשימה המשותפת – מי הציג, יוסף ג'בארין? האם אפשר למשוך את שתי הצעות האי-אמון ולא להצביע עליהן אם הצעת חוק הלאום לא תעלה היום? שרן השכל (הליכוד): היא תעלה – – – שר התיירות יריב לוין: – – – תמר זנדברג (מרצ): הינה, יש הצעה כזאת. אני מציעה אותה. קריאות: – – – תמר זנדברג (מרצ): סליחה, אדוני השר יריב לוין, קלות הראש שבה אתה מתייחס לדברים – אני מודה, כאזרחית, לא ברורה לי. יש כאן שתי אפשרויות: או שאנחנו במצב ביטחוני חריג ועומדים כאן בפני עדכון מראש הממשלה – – – שר התיירות יריב לוין: – – – תמר זנדברג (מרצ): סליחה, אתה מקל ראש ברגע שבו אנחנו נמצאים? חוק הלאום, עם כל הכבוד לו, הוא חוק כבד משקל – חוק שיאה לעיתות שגרה ולא לעיתות חירום. האם אנחנו נמצאים כרגע בעת חירום או בעת שגרה? אם בעת שגרה, אפשר לדון בהצעת חוק הלאום – אנחנו, כמובן, נתנגד לו, כי זאת הצעה קשה וגרועה – ואפשר לדון בהצעות אי-אמון. עולם כמנהגו נוהג. אם יש מצב חירום – ויכול להיות מצב כזה – שמצריך שינוי סדרי עולם בבית הזה, זה משליך גם על שארית סדר-היום. אדוני היושב-ראש, האם אתה מוכן להיות מתווך בהצעה כזאת בין הקואליציה לאופוזיציה? היו"ר יולי יואל אדלשטיין: אני רק רוצה מאוד לדייק. אני ודאי לא מתווך, אבל סיעות המחנה הציוני ויש עתיד הודיעו שהן מושכות את הצעת האי-אמון בגלל שיש ישיבת קבינט מחוץ לירושלים. הן מתחשבות בזה. מכיוון שהכול מאוד רגיש, אני מציע לא לדבר על מצב חירום. אף אחד לא הכריז על מצב חירום, ואף אחד לא דיבר כאן על מצב חירום. הן בחרו למשוך מכיוון שישיבת הקבינט, למיטב ידיעתנו כרגע, היא מחוץ לירושלים. אני לא שמעתי שהכריזו על מצב חירום – – תמר זנדברג (מרצ): חס וחלילה. אני לא אמרתי שהכריזו על מצב חירום. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: – – ואני לא שמעתי שיש איזה גיוסי מילואים וכאלה. תמר זנדברג (מרצ): חס וחלילה, חס וחלילה. אנחנו עוקבים אחרי גיוס הקבינט – – – היו"ר יולי יואל אדלשטיין: אנחנו עוקבים בדריכות, ואני לא מקל ראש, אבל דווקא משום כך כל מילה חשובה. תמר זנדברג (מרצ): אנחנו עוקבים אחרי ההודעה של ראש הממשלה על נאום. דווקא מכיוון שידוע שחוק הלאום זה חוק שחשוב לראש הממשלה וב-20:00 כולנו כאן בכנסת, מן הסתם, נאזין לנאומו של ראש הממשלה, אני באמת חושבת שאין דחיפות בחוק הלאום. זה נמשך איתנו מהכנסת הקודמת. באמת אני אומרת. כולנו יכולים לגלות התחשבות ורגישות. האם אתה מוכן להתגייס למאמץ הזה, בשם האופוזיציה והקואליציה, ונגיע למצב שבו חוק הלאום לא יעלה היום, הצעות האי-אמון לא יעלו היום, ואנחנו כולנו נמשיך לעקוב אחרי המצב הביטחוני והאחר – האם זאת הצעה שאתה מוכן להתגייס לה? היו"ר יולי יואל אדלשטיין: שאלת את השר לוין. אני מבין שאין נכונות של השר לוין, בשם הממשלה. הוא השר המקשר. אז אין לי מה להוסיף על זה. ענת ברקו (הליכוד): – – – יכול להתמודד עם כל מצב. קריאה: אני מציע שתתמכו בחוק הלאום – – – ענת ברקו (הליכוד): תתמכו בחוק הלאום. זה רעיון טוב. תמר זנדברג (מרצ): רגע, חוק הלאום הוא חוק, תראי – – – קריאות: – – – תמר זנדברג (מרצ): תראו, חברות וחברים – – – עיסאווי פריג' (מרצ): ראש הממשלה נותן נאום ב-20:00. גם אנחנו רוצים להקשיב לו. שר התיירות יריב לוין: אל תדאג, תקשיב לו. ענת ברקו (הליכוד): מה אתה, אתה מוטרד? יש דבר כזה – – – היו"ר יולי יואל אדלשטיין: – – – נאום ראש הממשלה. שר התיירות יריב לוין: אני פירשתי נכון את הבקשה. זה פותר את כל הבעיה. גם תוכל להקשיב לנאום, גם תוכל – – – תמר זנדברג (מרצ): אז מה אתה אומר, אדוני השר? אני יכולה לרדת מהדוכן, למשוך את הצעות האי-אמון ולהוריד את חוק הלאום? שר התיירות יריב לוין: את יכולה, אבל אנחנו נביא את חוק הלאום כפי שתוכנן. אין שום סיבה לדחות. תמר זנדברג (מרצ): טוב. אם כך, אני רוצה לומר את הדבר הבא: לפי מה שאתה מודיע עכשיו כנראה שחוק הלאום יותר חשוב מהרבה דברים אחרים. החוק הזה מצטרף כאן לכמה חוקים שעומדים לעבור פה בהמשך המושב. על הראשון אנחנו, כאמור, נצביע היום, וזה חוק מאוד קשה, שבא לעוות, ולהפחית מהערכים הבסיסיים של דמוקרטיה ושוויון, מהיסודות הבסיסיים של מדינת ישראל. בהמשך המושב צפוי גם החוק שנקרא בטעות, או בשם מכובס, פסקת ההתגברות. זה חוק שאפשר לקרוא לו בשם אחר: החוק להחלשתו – ואולי אפילו לחיסולו – של מעמד בית המשפט העליון כפי שאנחנו מכירים אותו. עוד על הפרק: חוק המשפט העברי, חוקי עמותות – כיד הדמיון הטובה עולים ומוצעים כאן חוקים שאין לקבל אותם, ושהאפקט המצרפי שלהם יחד מביא אותנו לשינוי שובר שוויון ביסודות הדמוקרטיים של מדינת ישראל. כל זה נעשה פה כאשר ראש הממשלה מכהן תחת המלצות משטרה בשוחד וכאשר יש עננה חריפה – סימן שאלה חריף מאוד – על המשך קיומה ותפקודה של הקואליציה הזאת כפי שאנו רואים אותה. אפשר לומר שבשלב הזה אנחנו אפילו כבר לא היינו אמורים להיות כאן, אדוני היושב-ראש. אנחנו היינו אמורים לצאת לבחירות כבר בסוף המושב הקודם, והתכנסנו כאן להמשך מושב כשחוקים רבים עומדים לפתחנו, ויש לקוות מאוד שרובם הגדול לא יראו אור, מכיוון שאם הם יראו אור, יהיה בכך שינוי חוקתי שאפשר כמעט לקרוא לו מהפכה חוקתית שלילית – מהפכה חוקתית שהיא הפוכה מהכיוון שהיינו רוצים לראות את מדינת ישראל צועדת אליו. לכן, אני מציעה – אנחנו כולנו, כמובן, היום נעקוב גם אחרי המצב הביטחוני ונקווה שהדברים מנוהלים באחריות, תוך שמירה קודם כול על חיי אדם, על ביטחון מדינת ישראל ועל שלוותה ועל שלום האזור לאורך זמן. עם זאת, אנחנו גם רוצים לדעת שתחת המצב הזה לא נעשים כאן שינויים מרחיקי לכת ביסודות הדמוקרטיה הישראלית, שבאים לעוות את העקרונות הבסיסיים שעליהם המדינה הזאת עומדת, שעליהם היא הוקמה ושעליהם היא מכהנת במשך 70 שנה, על מנת שלא תחת מעטה שכל אזרחי ישראל עסוקים במשהו אחר יתבצעו כאן השינויים האלה ובראשם חוק הלאום שעולה היום, שאתה, אדוני השר, לצערי הרב, לא מוכן למשוך בשלב הזה. אני מאוד מקווה שלא נגיע להצבעה הערב; אני מאוד מקווה שלא נגיע להמשך החוקים הבאים שמחכים לנו – לא החוק להחלשת בית המשפט העליון, לא חוק הלאום ולא חוקי העמותות האחרים שאתם מתכננים לנו, ושאנחנו נוכל לצאת ולקבל מנדט מחודש מהציבור להמשך הדברים האלה. תודה רבה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה לחברת הכנסת תמר זנדברג. אם כן, אנחנו שמענו הנמקה של שתי הצעות אי-אמון, ואני מתכבד להזמין את השר המקשר בין הממשלה לכנסת, הלוא הוא השר יריב לוין. בבקשה, נא להשיב בשם הממשלה על שתי ההצעות. לאחר מכן יתקיים דיון סיעתי. שר התיירות יריב לוין: תודה רבה, אדוני היושב-ראש. כבוד השרה, חברות וחברי הכנסת, אדוני היושב-ראש, אני מוכרח לומר לך שאני מודאג. אתה יודע, בכל אופן יצאנו לפגרה, ואתה אומר לעצמך, יש זמן לאנשים קצת לחשוב, קצת להסתכל אחורה על מה שהיה, אולי לראות בצורה יותר מפוכחת את המציאות להמשך. אבל חזרנו וכאילו כלום. אני כבר לא מדבר על התוכן של הדברים; אני מתחיל בנושא – כמה פעמים כבר דיברנו כאן שכאשר מגישים מין הצעת אי-אמון כזאת – אובדן הדרך בתחום המדיני, החברתי, הכלכלי והאזרחי – לאיזו תשובה מצפים? הרי באמת, כל כך לא רציני. מה אני אמור לעשות? אני אמור עכשיו לתת – אדוני היושב-ראש, כמה אתה מקצה לי, שלוש שעות וחצי לסקור את כל פעילות הממשלה בכל התחומים כולם על כל ההישגים וכל הדברים החשובים שעשינו? אני לא חושב שזה המצב. בוודאי ובוודאי, אדוני היושב-ראש, אני לא מקבל את הניסיון לייצר פה איזו מין אווירת חירום כזאת ואווירה של הפחדה וחשש – הכול כשר על מנת לנסות למנוע את העברתו בקריאה ראשונה של אחד החוקים הכי חשובים שכנסת ישראל נדרשה להם אי פעם – חוק הלאום; החוק שישיב, במידה רבה, את הסדר על כנו, את היותה של מדינת ישראל קודם כול ולפני הכול מדינת הלאום של העם היהודי – שבה, כמובן, יש שוויון אזרחי אישי מלא לכל אזרחי המדינה, שבה, כמובן, יש משטר דמוקרטי, אבל היא מדינת הלאום של העם היהודי, עם כל המשמעויות. והדבר הזה נשחק כמעט עד דק בשורה ארוכה של פסיקות של בית המשפט העליון, עד כדי כך שאת המובן מאליו צריך לומר באופן מפורש בחוק-יסוד. אני מאוד מקווה שהיום נעשה צעד חשוב בדרך לתיקון הנושא הזה, וכך נכון לראות את הדברים. אדוני היושב-ראש, מצד אחד, כפי שאמרתי, אי-אפשר לענות באופן רציני על האמירה הכללית הזו. מצד שני אני גם לא רוצה להיראות כמי שמחפש להתחמק ולא רוצה לתת תשובות. אז אני אבחר אולי באיזושהי דרך ביניים על ידי כך – ולמרות שבדרך כלל אני מדבר בעל פה, אני פשוט הבאתי איתי רשימה חלקית, אבל גם היא כל כך ארוכה שקשה לזכור את כולה בעל פה, של הישגים מאוד מאוד משמעותיים, דרמטיים, של הממשלה, רק בנושא המדיני, רק בעת האחרונה. נתחיל כמובן עם שימור הברית האסטרטגית עם ארצות הברית. רציתי לשמוע איזו אמירה, אדוני היושב-ראש – כי אני מורגל לענות בהצעות אי-אמון לטענות על הקשרים המתרופפים עם ארצות הברית והנזק שנגרם ליחסי ישראל-ארצות הברית והבדידות של המדינה – ופתאום השיח הזה נעלם. אין אחד שקם ועלה לבמה ואמר: טעינו, צדק ראש הממשלה, הדרך העקבית שהלך בה נותנת את פירותיה. אז אנחנו בכל זאת נאמר אולי שוב את המובן מאליו. השגרירות האמריקנית עוברת לירושלים, אחריה תעבור גם השגרירות של גואטמלה, ואחריהן בוודאי תגענה עוד מדינות נוספות. היחסים עם ארצות הברית חזקים והדוקים מאי פעם, יש שיתוף פעולה בכל התחומים, ביקור יוצא מן הכלל קיים כאן סגן נשיא ארצות הברית מייק פנס, כמובן פגישה של ראש הממשלה עם הנשיא טראמפ בדבוס – קשר קבוע בכל הרמות. אני חושב שהדברים מדברים בעד עצמם. גם יחסי ישראל-רוסיה – עם כל המורכבות, אני חושב שאזרחי ישראל יודעים היטב שאף אחד מהיושבים בבית הזה לא היה מסוגל לנווט את המערכת בשעות כל כך מורכבות כפי שעושה ראש הממשלה, עם קשר אישי עם נשיא רוסיה, עם יכולת להידבר איתו באופן בלתי אמצעי, לעיתים קרובות. והדבר הזה כמובן הוא בעל חשיבות אסטרטגית עצומה. ביקור ראש הממשלה בהודו – ביקור מאוד מאוד חשוב, מציין 25 שנה לכינון היחסים בין המדינות. גם שם ראש הממשלה מתקבל כמנהיגה של מדינת ישראל באופן החם ביותר שאפשר להעלות על הדעת, עם הרבה מאוד הסכמים שנחתמים ושיתופי פעולה הדוקים. גם מול מדינות אירופה, שיש לנו מולן מחלוקות לא מעטות – עדיין, בהחלט יש חיזוק של המגעים, חיזוק של התיאום, שורה ארוכה של פגישות ושיחות שראש הממשלה מקיים באופן סדיר עם המנהיגים המובילים באירופה. ובוודאי, בוודאי אנחנו רואים גם הידוק מאוד מאוד משמעותי של היחסים עם שורה של מדינות, החל מצ'כיה ורומניה, שבימים אלה שוקלות – נשמעים משם קולות מאוד מאוד ברורים באשר למעמדה של ירושלים כבירת ישראל – דרך מפגש נוסף, מפגש טרילטרלי רביעי, שעתיד להתקיים בימים הקרובים עם קפריסין ועם יוון, כחלק מהברית יוצאת הדופן שנרקמה עם שתי המדינות האלה. כאשר ראש הממשלה מגיע לפורומים הכלכליים או לכל פורום בין-לאומי אחר – רשימה ארוכה מאוד של פגישות. אני אתן רק דוגמה את הפורום הכלכלי בדבוס, בסך הכול יומיים: פגישות עם נשיא ארצות הברית, ראש ממשלת קנדה, ראש ממשלת בלגיה, נשיא שווייץ, נשיא אזרבייג'ן, נשיא אוקראינה, שר האוצר של גואטמלה, נשיא רואנדה, קנצלרית גרמניה, נשיא צרפת, ראש ממשלת קרואטיה, ראש ממשלת צ'כיה, ראש ממשלת הולנד, לצד פגישות עם ראשי תאגידים מובילים בעולם. אני רוצה להזכיר לכם את נבואות הזעם על בידודה של מדינת ישראל. המשוואה היא בדיוק הפוכה: כשאנחנו נחושים, כשאנחנו אומרים דברים ברורים, כשאנחנו עומדים על הדרך שלנו ועל המדיניות שלנו – בסופו של דבר מכבדים אותנו, בסופו של דבר מסכימים איתנו, בסופו של דבר מעריכים אותנו, ומעמדנו רק מתחזק. צריך גם להזכיר: מסע ראשון של ראש הממשלה למדינות אמריקה הלטינית, עוד ביקור חשוב באפריקה, פגישה פומבית ראשונה עם שר החוץ המצרי, והרשימה היא כמובן ארוכה, ארוכה מאוד. זה רק בתחום המדיני, ובהחלט אפשר לומר שמעמדה המדיני של ישראל היום הוא הטוב ביותר שהיה לה מעולם. אני הייתי מציע, גם לכם מהאופוזיציה, להיות כפי שמתחייב מנציגי ציבור – ישרים ואמיתיים וכנים, קודם כול עם הציבור שבחר בכם. תישירו מבט, תאמרו את האמת: אתם טעיתם, המדיניות של הממשלה מוכיחה את עצמה, ההישגים הם הישגים מוכחים, ולכן, אדוני היושב-ראש, הכנסת, ובצדק, תביע אמון בממשלה, שנכנסת בשעה טובה, או-טו-טו, לשנתה השלישית. תודה רבה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: לשנתה הרביעית אני חושב, אדוני, לא? רויטל סויד (המחנה הציוני): הרביעית, הרביעית. שר התיירות יריב לוין: מסיימת. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: מסיימת את השנה השלישית, נכון. תודה לשר המקשר בין הממשלה לכנסת חבר הכנסת יריב לוין על תשובתו. אנחנו עוברים כאמור לדיון סיעתי. מטעם המחנה הציוני – חבר הכנסת איתן ברושי. איתן ברושי (המחנה הציוני): אנחנו דוחים. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: מוותר. חבר הכנסת מסעוד גנאים מטעם הרשימה המשותפת. בבקשה, אדוני. מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אתמול נתן לנו ראש הממשלה תזכורת ודוגמה למצפן שלו ולמדיניות שלו כלפי האוכלוסייה הערבית במדינה. עוד הפעם הוא הזדרז ונחפז להסית נגד אוהדי איחוד בני סח'נין כאשר טען בפוסט שקרי שהקהל באצטדיון דוחא בסח'נין שרק בוז ולא עמד במהלך דקת הדומייה לקורבנות השיטפון. נתניהו הסתמך על דיווח שקרי של ערוץ 7, ולא טרח לבדוק ולא לברר את האמת. שקרים ופייק ניוז והסתה נגד ערבים זה לא עניין חד-פעמי אצל ראש הממשלה נתניהו, זאת מדיניות, אומנות ושיטה, שהתחילה מהערבים הנוהרים ונמשכה בנאום דיזנגוף על המובלעות שבהן אנרכיה ותוהו ובוהו. עכשיו התברר מכל הצדדים, בכל הסרטונים, בכל התמונות ומכל העדויות, של ערבים ושל יהודים, שהכול שקר, ואוהדי איחוד בני סח'נין לא שרקו בוז, וכיבדו את המעמד. לראש הממשלה אני אומר – יש פתגם ערבי שאומר: (אומר דברים בערבית ומתרגמם:) החבל של השקר הוא קצר. ואני אומר לו, ההתנהגות של האוהדים והקבוצה ראויה לכל הערכה וכבוד, וההתנהגות שלך, והחיפזון להפיץ שקרים והסתה, זו הבושה וזו החרפה. לכן אתה צריך להתנצל – לפני הקבוצה, האוהדים, העיר סח'נין. תהיה אמיץ ואל תברח מאחריות. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה לחבר הכנסת מסעוד גנאים. חיים ילין בוודאי מוותר גם הוא. יפעת שאשא ביטון, בבקשה, גברתי. עד שלוש דקות לרשותך. בבקשה. יפעת שאשא ביטון (כולנו): תודה רבה, כבוד היושב-ראש. חבריי חברי הכנסת, אני, ראשית, רוצה לפתוח בתנחומים למשפחות של הנערות והנער שנספו באסון הבאמת-נורא בערבה, ואני באמת מקווה – פתחתי היום את הדיונים בוועדה לזכויות הילד בנושא של בטיחות ילדים. עסקנו גם בסוגיה של או-טו-טו קיץ, טיולים, קייטנות. אני רוצה להאמין שאנחנו, במאמץ משותף, נצליח לעבור את הקיץ הזה בשלום ובאמת למנוע אסונות נוספים. במעבר מאוד חד להצעות האי-אמון שהציגו כאן חברי הרשימה המשותפת ומרצ – אני קוראת את הדברים פעם ועוד פעם ואני מנסה לתהות אם אנחנו נמצאים באותו בית וחיים באותה מדינה. אתם מדברים על אובדן הדרך של הממשלה, בין היתר בהיבט החברתי, הכלכלי והאזרחי, ואני תוהה לאן נעלמו מעיניכם כל ההישגים והתמורות, בעיקר החברתיות והכלכליות, שהוביל שר האוצר יחד עם מפלגת כולנו ויחד עם כל הממשלה. רק בימים האחרונים התחלנו לשמוע על ירידת מחירי המזון. דיברנו כל הזמן על יוקר המחיה. עד לפני שלוש שנים אפשר היה לדבר על זה כאיזשהו חזון, לפני שנתיים היה אפשר להתווכח עם זה; היום כבר אי-אפשר, זו עובדה. אנחנו רואים שביחס לשנת 2015 וביחס לשנת 2013 מחירי המזון במדינת ישראל ירדו ב-5.5%. גם אז היה שר אוצר במדינת ישראל, וגם לפני כן היה שר אוצר במדינת ישראל, אבל מה לעשות שהדברים קורים היום כשיש שר אוצר שמאוד מכוון מטרה. מחירי הדיור כבר החודש החמישי במגמת ירידה. אנחנו כבר לא מדברים על משהו שהוא אולי חד-פעמי ואחר כך משהו שהוא מקרי, אלא אנחנו רואים פה שיטתיות. אנחנו רואים פה מגמה של תהליך עבודה מאוד מאוד אינטנסיבי בשלוש השנים האחרונות, והינה אנחנו מתחילים לצעוד לעבר היעד. גם בנושא של הפארמה, אנחנו רואים ירידה של 8%. גם זה, אם אנחנו נשווה לשנים קודמות, גם אז הייתה כנסת וגם אז היה שר אוצר, ובכל זאת הדברים קורים היום. הנכים קיבלו תוספת של 4 מיליארד שקלים. אז נכון, אנחנו יכולים תמיד לומר שזה לא מספיק, ואני יודעת שכל אחד בבית הזה היה רוצה עוד. אבל תגידו לי אתם: איזה סכום קיבלו הנכים בשנת 2015, כמה הם קיבלו בשנת 2010 וכמה הם קיבלו לפני כן; היה מי שהוסיף 5 מיליון, הוריד 5 מיליון, הדברים נעשו בצורה מאוד מאוד מינורית. בא שר אוצר ונתן 4.2 מיליארד. זאת אומרת שדברים קורים במדינת ישראל, בהיבטים החברתיים והכלכליים במיוחד, כפי שאנחנו התחייבנו, כמפלגת כולנו, כשאנחנו צעדנו לעבר הבית הזה. ואני יכולה להסתכל לכם בעיניים, עם העובדות אי-אפשר להתווכח. אנחנו יכולים להתווכח פילוסופית על פסקת ההתגברות, ואנחנו יכולים להתווכח על חוקים נוספים – כשגם כאן חשוב לומר שאנחנו תמיד היינו הגורם המאזן בתוך כל התהליכים החוקתיים שהתרחשו בבית הזה והגנו על בית המשפט העליון והגנו על מוסד מבקר המדינה ועל היועץ המשפטי לממשלה, וגם בפסקת ההתגברות אנחנו נהיה הגורם המאזן. אז אני יכולה להסתכל לכם בביטחון בעיניים ולומר לכם: חברים, אין שום בסיס מוצק להצעת האי-אמון שמונחת כאן. יש שר אוצר בירושלים, והוא גם יודע להביא את הבשורה. אנחנו כולנו רואים את העובדות. תודה רבה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה לחברת הכנסת יפעת שאשא ביטון. הבית היהודי – לא; מטעם סיעת ש"ס, יואב בן צור – גם לא. עודד פורר, בבקשה, אדוני, מטעם ישראל ביתנו. עד שלוש דקות לרשותך. בבקשה, אדוני. עודד פורר (ישראל ביתנו): תודה, אדוני היושב-ראש. חבריי חברי הכנסת, שוב נתכנסנו כאן – ראשית, ברכות כמובן על כינוס המושב מחדש – אבל אתם יודעים, במין איזשהו ריטואל קבוע של יום שני עם הצעות האי-אמון, שחלקן לא כל כך מתחברות עם המציאות, בעיקר כשאנחנו נמצאים בתקופה באמת לא שגרתית, כך הייתי אומר. אני חושב שאנחנו נמצאים היום בימים שבהם ברור לכולם שמדינת ישראל נמצאת במתיחות גם בגזרה הדרומית שלה, גם בגזרה הצפונית – כל מקום מסיבותיו הוא וכל מקום עם עניינו. אבל דווקא בתקופה הזו, אדוני, אני חושב שחובה על חברי הכנסת לנהוג באחריות מסוימת, גם באחריות מסוימת כלפי החיילים שנמצאים בגבולות ושומרים על הגבולות. לצערי, דווקא בחודש האחרון או בחודשים האחרונים אנחנו נוכחנו לדעת שישנם חברי כנסת שהעובדה שחיילי צה"ל שומרים על גבולה של מדינת ישראל היא לצנינים בעיניהם. הם לא כל כך אוהבים את הרעיון הזה שמדינת ישראל מתקיימת וגם שומרת על עצמה מפני כל מיני מפגעים כאלה ואחרים שרוצים לפגוע בה. אבל חמור מכך, אדוני, כשחברי כנסת מתוך הכנסת, כאן, מתבטאים וקוראים לתמיכה במאבק המזוין כנגד מדינת ישראל, וכשהדברים האלה קורים, אגב, בניגוד לחוק באופן ברור, בניגוד לפסקת 7א בחוק-יסוד: הכנסת, אני חושב שהכנסת חייבת להגיד את דברה ולעצור את התהליך הזה, התהליך הזה שבו בהתחלה מאפשרים לחברי כנסת לעמוד דקה דומייה לזכר מחבלים ועוברים על זה בשקט; ואחר כך ממשיכים, כשביום העצמאות הם מניחים זר על קברו של עז א-דין אל-קסאם, שהוא כמובן אבי תנועת ההתנגדות האלימה בארץ ישראל, וזה המסר שהם משדרים לציבור הישראלי; וממשיכים, כמובן, ולא מוכנים – מגנים, מצד אחד, את ארצות הברית על התקיפות שלה בסוריה ומהצד השני מסרבים לגנות את אסד על התקיפה שהוא תוקף את האזרחים שלו בנשק כימי, וכמובן מגנים גם את סעודיה כשהיא מכריזה על החיזבאללה כארגון טרור. אבל מגדיל לעשות – דווקא אותה חברת כנסת שמצד אחד מרשה לעצמה לעלות על משט טרור ובכל הזדמנות לקרוא לחיילי צה"ל רוצחים, מחליטה גם לקרוא – דווקא בתקופה שאנחנו נמצאים באיזושהי מתיחות בגבול הדרומי, כשחיילי צה"ל עומדים על המשמר בפני הנחה של מטענים ופיגועים שאנחנו רואים אותם קורים יום-יום ובוודאי מדי סוף שבוע בתהלוכות, היא מחליטה לקרוא, בחוץ-לארץ כמובן, למיליוני פלסטינים לעלות אל ירושלים, ומנסה ללבות את האש, אם זה ביהודה ושומרון ואם זה ברצועת עזה. אדוני, בשביל זה חוקקה הכנסת הזו את חוק ההדחה, אותו חוק שמאפשר לכנסת להוציא מתוכה חברי כנסת שפועלים בניגוד לאותה פסקת 7א כשהם תומכים באופן מפורש במאבק המזוין כנגד מדינת ישראל. לצערי, אותה חברת כנסת עשתה את זה. אני התחלתי בתהליך של החתמה, כדי לקיים דיון בוועדת הכנסת, שבשאיפה יסתיים בהדחתה של חברת הכנסת חנין זועבי מהכנסת, ואני מצפה, בוודאי מחבריי בקואליציה, אבל גם מחבריי באופוזיציה שטובת המדינה לנגד עיניהם, והם מבינים שאנחנו צריכים לנהל כאן מאבק וויכוח פוליטי מבלי שאנחנו שוברים את הכלים – כשברור לכולנו שמדינת ישראל צריכה להתקיים כמדינה יהודית ודמוקרטית, ומי שלא מבין את זה צריך לפעול את הפעילות שלו מבחוץ. תודה, אדוני. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה, חבר הכנסת פורר. חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת יואב בן צור. עד שלוש דקות לרשותך. בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי): תודה רבה, אדוני היושב-ראש. תודה גם על לפנים משורת הדין. אדוני השר, חבריי חברי הכנסת, קודם כול, נברך את כולנו בברכת קיץ טוב ובריא ומועיל, וללא כל ספק הכנס הזה, כנס הקיץ של הכנסת, יעסוק הרבה מאוד, אולי אפילו יהיה בסימן פסקת ההתגברות והחזרת האיזון הנכון והבריא בין שלוש רשויות השלטון במדינת ישראל: הכנסת, הממשלה ובית המשפט העליון. אני חושב שאין מתאים יותר מלפתוח בזה שהיום, היום שבו אנחנו בכנסת פותחים את מושב הקיץ, בית המשפט העליון דן באריכות ובכובד ראש בעתירה שראוי היה לה שתיבעט – במחילה על הביטוי כאן מעל הדוכן – מכל המדרגות; שמביא אלוף, נכון, ראש אמ"ן בצה"ל ומפקדים אחרים, שבמקום להיות עסוקים, וכולנו יודעים שהם כנראה עסוקים היום בדברים אחרים, לבזבז הרבה מאוד זמן באולם הדיונים ולרדת לרזולוציות של הוראות הפתיחה באש והתפקוד המבצעי של צה"ל על הגדר ברצועת הביטחון. אני חושב שלא צריך לומר כאן, בבית הזה – נדמה לי שהרוב המוחלט של הבית הזה, 99% מחבריו, 95% מחבריו, ימין, שמאל, נותנים אמון מלא בצה"ל, במפקדיו, בלוחמיו. אין צבא מוסרי יותר, אין צבא צודק יותר מצה"ל. והעובדה שבית המשפט, תוך כדי לחימה, נכנס לרזולוציות כאלה מלמדת על אובדן דרך, בעיניי, ועל אובדן ההבנה הבסיסית של בית המשפט את תפקידו במדינת ישראל ובחברה דמוקרטית. אני שומע את זעקות השבר הגדולות של חלק מן החברים כאן. אגב, לשיטתם, הדמוקרטיה הישראלית, אדוני היושב-ראש, כבר מתה איזה 20 פעם בשנים האחרונות. כל פעם זה מייד קץ הדמוקרטיה. פסקת ההתגברות תחזק את הדמוקרטיה הישראלית. היא תחזק את האמון של הציבור – גם בכנסת, גם בממשלה. אני אומר בסוגריים: אין ספק שלהכניס אל המסגרת בצורה נכונה יותר את מערכת היחסים גם יחייב אותנו, את הכנסת, את הממשלה. אי-אפשר יהיה לזרוק – לפעמים נוח גם לנו לא לקבל החלטות ולזרוק את זה על בג"ץ או לזרוק את זה על היועצים המשפטיים. זה יחייב גם אותנו לקבל החלטות ולנהל את ענייני המדינה כפי שנבחרנו וקיבלנו מנדט וזה יחזק את האמון בנו. זה יחזק את האמון בבית המשפט, שיחזור לתפקידו כמי שמפתח משפט, כמי שמכריע בסכסוכים, ולא כמי שנטל לעצמו את הסמכות, שמעולם לא הוענקה לו בשום חוק, להכריע בשאלות ערכיות, אידיאולוגיות – שאגב מצויות באופן טבעי בלב הוויכוח הדמוקרטי, ויכוח שהוא טוב, נכון ובריא, אבל הוא צריך להתנהל במרחב הזה, לא במרחב שבו מנסים לחתוך אותו בסכין: חוקי–לא חוקי, טוב–רע, שחור–לבן, בידי גורמים שמעולם לא נבחרו ולא קיבלו את הסמכות להכריע בשאלות האלה. הוא יחזק את האמון. אני רוצה להגיד דבר אחרון, כל דבר שיהיה בו מעל 61 חברי כנסת זו לא פסקת התגברות. אני מציע לכולנו לא למרוח ולא לזלזל באינטליגנציה, לא של עצמנו ולא של הציבור. הצעת החוק שלי, שתעלה בעזרת השם לדיון בוועדת שרים בשבוע הבא, מדברת על רוב רגיל. צריך לזכור, חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו חוקק ברוב רגיל, ואפשר לשנות ואפילו לבטל אותו ברוב רגיל. ודאי שאין היגיון לדרוש רוב מיוחד כדי להתגבר עליו באופן ספציפי. בית המשפט לא נדרש לרוב מיוחד היום כדי לפסול חוקים של הכנסת. 61 זה קו אדום. כל מי שחושב שהוא יביא דרישה אפילו לרוב של חבר כנסת אחד יותר – רק יזיק. הוא יחזק את המצב הקיים: בית המשפט ירגיש יותר חופשי להשתולל ולהתערב בחקיקה של הכנסת, כי כביכול הכנסת יכולה להתגבר והמילה האחרונה שמורה לה. בפועל – למי שעוקב אחרי ההרכבים הפוליטיים והקואליציוניים של השנים האחרונות – זה מציב רף כמעט בלתי אפשרי למעבר. לכן זה רק יחזק את כוחו של בית המשפט. אנחנו עומדים על כך שתעבור פסקת התגברות. זה המהלך החשוב ביותר, אני חושב, ב-20–25 השנה האחרונות, שהכנסת והקואליציה הימנית יכולות לעשות כדי להחזיר את המשילות אל העם. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה לחבר הכנסת בצלאל סמוטריץ. חבר הכנסת יואב בן צור, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת יעקב אשר. בבקשה, שלוש דקות לרשותך, אדוני. יואב בן צור (ש"ס): אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, ראשית אני רוצה לפתוח את דבריי בהבעת תנחומים למשפחות נערי מכינת בני ציון שנספו באסון השיטפון הנורא שפקד אותנו בשבוע שעבר. המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים ולא תוסיפו לדאבה עוד. במעבר לאי-אמון, מעת לעת אני שואל את עצמי מה באמת יכול להעיר את חברינו לאופוזיציה ולגבש אותם אם לא ההזדמנות להגיש יחד אי-אמון בממשלה בפתיחת המושב? אם לא הניסיון השחוק לשדר לציבור שיש אופוזיציה לוחמת? אך יותר מכול אני תוהה לעצמי, ידידיי, במה בדיוק אתם לא מאמינים? בהגדלת שכר המינימום ל-5,300 ש"ח? בחיזוק רשויות מקומיות חלשות? בהוזלת התחבורה הציבורית, המים והחשמל? או אולי בסבסוד הקייטנות בפריפריות? בהארכת קצבאות לילדים סוכרתיים? בחיזוק הביטחון בהר הזיתים? ואלו רק חלק מההישגים החברתיים שקידמה והובילה סיעת ש"ס, בהנהגת שר הפנים הרב אריה דרעי, בקואליציה שאתם כל כך מלינים עליה. ודאי מפריע לכם שלמרות הניסיונות החוזרים בחסות הפלורליזם של השמאל להפוך את ישראל למדינת כלל אזרחיה, אנחנו מצליחים לשמור עליה יהודית, ערכית ודמוקרטית, או אולי כואב לידידיי באופוזיציה שראש ממשלת ישראל מר בנימין נתניהו מצליח לחזק את יחסי החוץ שלנו עם ארצות הברית ועם מדינות העולם הנאורות למרות האתגרים הביטחוניים? חבריי לאופוזיציה, אני מסכים איתכם, ליבי יוצא אליכם. קשה מאוד להביט בממשלה שלנו מהצד ולהישאר אדישים כלפי ההישגים הברוכים שהצלחנו להוביל כמעט בכל תחום, למרות חילוקי הדעות ובזכות האחריות הרבה שלנו כלפי עם ישראל. אך, חבריי מספסלי האופוזיציה, זו לא סיבה להתלונן. אתם יכולים פשוט לתמוך בעשייה הברוכה, לספוג מערכיה של תורת ישראל את ראיית הטוב, כי בממשלה הזאת יש הרבה מאוד טוב. לקראת סיום דבריי אני רוצה להודות לכם על האי-אמון שהגשתם. בזכותכם הקדשתי זמן כדי למנות את ההישגים החברתיים הרבים שהובלנו למען הציבור הישראלי כולו. בזכותכם נזכרתי מחדש בתיקוני העוולות שהובלנו למען השכבות החלשות. אך לא די בכך. במושב הזה נמשיך במלוא התנופה והנחישות להוביל הישגים נוספים. נסדיר בעזרת השם את מעמדם של הפועלים בשליחות קודש: לומדי התורה בארץ ישראל, נוביל את סוגיית המסתננים לפתרון ונמשיך להצדיק כל יום מחדש את מקומנו ושליחותנו הציבורית. תודה רבה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה לחבר הכנסת יואב בן צור. חבר הכנסת יעקב אשר, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת עיסאווי פריג'. יעקב אשר (יהדות התורה): אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, גם אני רוצה לפתוח באסון הנורא, להשתתף בצער המשפחות של הנספים בטיול – בגיבוש – ולאחל איחולי החלמה לפצועים, וגם איחולי החלמה לשאר תלמידי המכינה אשר עברו טראומה חסרת תקדים בתוך האסון הנורא הזה, בתוך השטף הנורא, כשראו את חבריהם נסחפים והם לא יכלו להושיע. אני רוצה לומר, אדוני היושב-ראש: אנחנו צריכים להיות תכליתיים. משרד החינוך הקים בשנים האחרונות מרכז למידע ולאישור טיולים. המרכז הזה עובד באופן פנטסטי, זמין, נגיש, מוציא את האישורים בזמן, בלי סחבת, נותן מידע אמיתי. אך דא עקא – הוא מטפל רק בקבוצות או בארגונים שיש להם סמל מוסד של משרד החינוך, דהיינו בתי ספר, ואז ממילא נופלות קבוצות כאלה ואחרות – גם אם יש קייטנות של ארגונים של רווחה, גם אם יש מכינות שמעמדן לא ברור, אם זה משרד החינוך או משרד הביטחון. לדעתי חייבים לעשות מרכז כזה על הפלטפורמה של משרד החינוך, לא להגביל את זה בסמל מוסד ואז נוכל לחסוך אסונות בסדר גודל כזה, שקשים לכולנו. אדוני היושב-ראש, יש ממשלה טובה לעם ישראל. אין בזה ספק, אנחנו רואים את זה גם בביטחון, גם בחוץ, גם בכלכלה, ברפורמות לטובת כלל האזרחים, בלי להפלות בהטבות אזרחים מסוגים שונים. אין גזרות. זה התקציב השלישי שהובא בשלהי המושב הקודם, שהוא תקציב עם חמלה, ללא גזרות וללא דברים שהציבור אינו יכול לעמוד בהם. יש קואליציה שמביאה לידי ביטוי אוכלוסיות שונות במדינה. הממשלה הזאת חייבת להמשיך, במיוחד בימים של מתיחות ביטחונית ושינויים אזוריים במפת האויבים של עם ישראל הממשלה צריכה למשול והכנסת צריכה לחוקק. כאן בבית הזה ובקואליציה הזאת נמצאים האיזונים המתאימים. הניסיון של מערכת המשפט, שהיא בוודאי חשובה בכל משטר, אך כשהיא מתחילה להכתיב אג'נדות והשקפות עולם אישיות של שופטיה – שלא נבחרו בגלל השקפת עולמם על ידי הציבור; אולי הם נבחרו בגלל השקפת עולמם, אבל לא על ידי הציבור, וזאת בהתבסס על חצאי מילים של חוקי-יסוד שכוונתם הייתה אחרת לגמרי. דווקא בית המשפט, שצריך להיות זה ששומר על אחדות העם, גורם פעם אחר פעם לפילוג ולשסע ומגלגל את נבחרי העם, המייצגים את רוב העם, להתגושש שוב ושוב על חוקים שכבר עברו שלוש קריאות כדת וכדין. ואז באים הפוליטיקאים שהכדור הגיע אליהם, ומתחילים להילחם זה בזה, והמטרה היא איסוף של קולות למפלגות השונות. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: השר, אתה מפריע לדובר. יעקב אשר (יהדות התורה): אופיר, אופיר. היו"ר יצחק וקנין: השר אקוניס, אתה מפריע לדובר. יעקב אשר (יהדות התורה): אופיר, שיבחתי אותך על הנאום שלך לפני שבוע בכנס לביטוח. לפחות אל תסתיר. ואז באים הפוליטיקאים שקיבלו את הכדור מבית המשפט ומתחילים להילחם זה בזה, והמטרה היא הקצנה ואיסוף נואש של קולות למפלגתם. הם מקצינים את עמדתם על פי הסקרים. בשל כך, למשל, הופכים ציבור שלם של בחורי ישיבות ולומדי תורה לפרזיטים וגנבים כביכול. עד כדי כך, אדוני היושב-ראש, שלאחרונה התפרסם שיש משרד ממשלתי שמתכוון להפעיל חוקרים פרטיים במעקב אחרי תלמידים. איפה נשמע כדבר הזה? גם ציבור ענק שגר בדרום תל אביב וחייו הפכו לגיהינום – מאשימים אותו בגזענות ובפשע כנגד פליטים חסרי פשע כביכול. ככה לא בונים אחדות, כך לא בונים לכידות. תסתכלו לצפון ולדרום, שם נמצאים אויבינו האמיתיים. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: נא לסיים. יעקב אשר (יהדות התורה): חורשי מזימות, מתחמשים בכלי נשק משוכללים ומתיישבים סמוך לגדרות של יישובי הצפון והדרום. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה. יעקב אשר (יהדות התורה): ובמה אנו עוסקים? דווקא בלנסות לפעור תהום בין קבוצות אוכלוסייה. אנחנו יודעים מה סוד ההישרדות של העם הזה – אדוני היושב-ראש, אני מסיים – אלפי שנים אנחנו יודעים את הסוד. תורתו, מסורתו, מצוותיו, לכידותו – אלה הופכים אותנו לעם סגולה. בואו נשמור על זה, אדוני היושב-ראש. בואו נעצים את זה ואז תהיה רלוונטית מתמיד התפילה שאנחנו אומרים בתהילים: "שיר המעלות לשלמה, אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו. אם ה' לא ישמֹר עיר, שוא שקד שומר". היו"ר יצחק וקנין: תודה לחבר הכנסת יעקב אשר. חבר הכנסת עיסאווי פריג', בבקשה, אדוני. אתה תהיה אחרון הדוברים בדיון הסיעתי, ולאחר מכן השר אופיר אקוניס יסיים. כן, אפשר לצלצל. עיסאווי פריג' (מרצ): אדוני היושב-ראש, רציתי לאחל ברכות לכולנו, שאנחנו חוזרים לעשייה פרלמנטרית, ישיבה, אחרי פגרה. בתוך הפגרה, חברים, אמרנו שאנחנו מתדלקים מחדש, לומדים את הנושאים ובאים כאופוזיציה – איך מחליפים את השלטון ומכינים את עצמנו לעתיד לבוא, לבחירות. אבל, ביום הראשון, מה קורה? ביום הראשון מקבלים שיעור ראשון במיטבו, איך האופוזיציה, שאמורה להחליף שלטון, צריכה לתפקד. ביום הראשון, המחנה הציוני ויש עתיד, במחשכים, כמו גנבים, בלי להודיע לאף אחד – הם מושכים את הצעות האי-אמון. הם רצים כמו במרוץ: מי מושך את ההצעה קודם בלי לעדכן אחד את השני. ואנחנו במרצ לא יודעים כלום. אתם לא צריכים לדעת, אנחנו רצים בינינו מי מושך יותר את האי-אמון. למה? צריך לוותר. למה? לגלות אחריות לאומית. למה? ראש הממשלה אמור לנאום ב-20:00. למה? אולי הוא קרא לך, גבאי או ליאיר לפיד – ראש הממשלה קרא להתייעצות בלי שנדע? אולי הוא קרא להם להתייעצות בלי שנדע? משכו. אפילו בנימוק הסיעתי לא קיבלו רשות דיבור. שתקו, יפים, ילדים טובים. החברים בקואליציה מכל המפלגות עלו ודיברו, אמרו את דעתם. אבל אתם, חבורת תבוסתנים, ותרנים. למה לא? אתם אמורים להחליף שלטון בהתנהלות כזו? אתם אמורים להיות אופציה בהתנהלות כזו? אני לא מבין מה קורה פה, לא מבין. עלתה יושבת-ראש מרצ לכאן. גם אנחנו חלק ורוצים ביטחון וחשוב לנו הביטחון ויש לנו אחריות לאומית. אמרה: חברים, אם המצב כל כך חמור וראש הממשלה אמור לתת נאום ב-20:00 ואתם משכתם את האי-אמון – אז בואו נעשה, אנחנו גם נמשוך את האי-אמון בתמורה לכך שתדחו את הצגת חוק הלאום. השר יריב לוין חייך ולא רצה, כי הקואליציה – עם מלחמה בסוריה, עם תקיפה בסוריה, גם חוק הלאום ימשיך להיות. למה? כי הוא היסוד. עכשיו תארו לעצמכם מצב שאנחנו, כל סיעות האופוזיציה, שכולנו, כמעט כולנו מתנגדים – אני מסיים, אדוני – לחוק הלאום, היינו, לפני שמושכים את האי-אמון, באים לקואליציה בדרישה כזאת: חוק הלאום לא היה עולה היום. אבל כשאתם, אין לכם מה להגיד, ואתם טובים בדיבורים ופחות במעשים – זאת התוצאה. אבכי, אבכי עלייכ, אופוזיציה. אבכי עליכום. תודה. קריאה: – – – היו"ר יצחק וקנין: תודה לחבר הכנסת עיסאווי פריג'. יעלה השר אופיר אקוניס. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: עכשיו? היו"ר יצחק וקנין: אתה עכשיו משיב. קריאה: עיסאווי, לַא תבכי – – – קריאה: – – – קריאה: לא יודע מה יש לו. קריאה: אוקיי. קריאה: אופיר, אתה רוצה שאני – – – במקומך? שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: לא, לא, לא. עיסאווי פריג' (מרצ): מה יש לך להגיד? שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: הרבה דברים. תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש. חברות וחברי הכנסת, אני חושב שאי-אפשר, אדוני היושב-ראש, לפתוח את הדברים בלי להשתתף בצערן של המשפחות היפות, הנבונות, הטובות, ששכלו את מיטב הבנות והבן באסון השיטפון לפני ארבעה ימים. אחד מהאסונות הגדולים בשנים האחרונות. המדינה, אדוני היושב-ראש, לא הכריזה על אבל לאומי אבל התחושה הייתה של אבל לאומי. כולם הרגישו זאת ברחובות הערים ובחוצות היישובים. באווירה שבה הייתה מדינתנו, ששרתה במדינתנו ביום הלוויות הרבות, ואפילו עד אתמול אחר הצוהריים, כאשר נקברו שלוש הבנות האחרונות. אדוני היושב-ראש, בכל הכבוד לפתיחת הכנס הזה, ובוודאי יש כבוד גדול לפתיחת כנס הקיץ, הוא בוודאי, חבר הכנסת ילין, לא אחד מהאירועים החשובים שצפויים לנו בחודש מאי, בכל הכבוד לנו, לכנסת, ויש כבוד. לא אחד – הוא לא אחד האירועים החשובים הצפויים לנו בחודש מאי. אבל מאי מתחיל מחר. חיים ילין (יש עתיד): יפה, אבל אנחנו באפריל, לא במאי. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: על פי היהדות בתאריך העברי בשעות האלה אנחנו כמעט עוברים לתאריך של היום הבא. ובכן אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, בעוד פחות משבועיים יתקיים בעיר הזאת, במרחק לא רב מכאן, אירוע בעל חשיבות היסטורית ברמה הלאומית, והייתי אומר גם ברמה הבין-לאומית: העברת שגרירות ארצות הברית לירושלים. חבר הכנסת ג'בארין, על ציר הזמן – שמעתי שנימקת את הצעות האי-אמון של הסיעה המשותפת ואני בהחלט מתכוון להשיב לך. על ציר הזמן, האירוע שיתקיים בעוד עשרה ימים בירושלים הוא אירוע אדיר בכל קנה מידה. הוא משמח, הוא חשוב ביותר מהבחינה הלאומית הישראלית וגם מהבחינה הבין-לאומית, משום שאחרי ארצות הברית תבואנה מדינות נוספות, אדוני היושב-ראש, שכבר הודיעו שתעברנה את השגרירויות שלהן, את שגרירויותיהן, לירושלים – למקום שבו היו צריכות להיות, חבר הכנסת אלאלוף, מלכתחילה ב-1948, כאשר דוד בן-גוריון קבע את ירושלים בירת ישראל – ובהן רומניה, צ'כיה, גואטמלה ועוד רבות שתבואנה אחריהן. אדוני היושב-ראש, שמעתי את נאומו של חבר הכנסת ג'בארין. חבר הכנסת ג'בארין, האירוע הזה, על ציר הזמן, הוא הוכחה נוספת לשגיאות ולהפסדים של הפלסטינים ב-100 השנים האחרונות. והינה גם הטעות הבאה – בראש ובראשונה, חבר הכנסת ג'בארין, היחס המחפיר של הפלסטינים לממשלת ארצות הברית ולהחלטותיה. הדברים, נדמה לי שהם היו, אדוני היושב-ראש, בזמן שהיינו בפגרה, בפגרת האביב. שמענו את יושב-ראש הרשות הפלסטינית מקלל, מגדף, את נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ – אלה דברים שבכלל לא מקובלים בשיח הבין-לאומי, חבר הכנסת ג'בארין. גם כאשר ישנם חילוקי דעות – וביני לבינך יש חילוקי דעות אדירים; עם כל הסיעה הערבית המשותפת, ועוד עם סיעות רבות – זוהי לא דרך להתבטא. זהו לא סגנון בשיח הבין-לאומי. ומעניין מאוד, חבר הכנסת בהלול, כשאובמה היה נשיא ארצות הברית, הפלסטינים ראו בארצות הברית מתווך הוגן, והייתי אומר, השתוקקו וראו בהנאה גדולה, אדוני היושב-ראש, את הפעלת הלחץ האדיר שהפעילו הנשיא אובמה ושר החוץ שלו ג'ון קרי על ממשלת ישראל. אז כאשר ישראל הייתה תחת מכבש הלחצים של נשיא ארצות הברית, זה היה בסדר, ארצות הברית הייתה מתווך הוגן, ואילו כשאין עוד אובמה, אז ארצות הברית איננה יותר מתווך הוגן. זה כמובן רצף, או אחת מרצף השגיאות של הפלסטינים ב-100 השנים האחרונות, ואני לא מדבר כבר על 70 השנים האחרונות; כפי שאמר שר החוץ מטעמכם, חבר הכנסת זוהיר בהלול: אחד משרי החוץ הטובים שידעה ישראל הוא השר אבא אבן. הוא אמר את זה באנגלית: They never missed opportunity to miss opportunity; הפלסטינים מעולם לא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות. וכאן אני שומע, חבר הכנסת ג'בארין, את דבריך. ישראל נסוגה – ואתה יודע את זה, ואני יודע שאתה יודע את זה, משום שאפשר לומר עליך הרבה דברים, אבל אתה לא אדם לא אינטליגנטי. אתה יודע שהבית הזה הכריע ברוב קולות, אגב, לא 70, ותכף אני אגיע למספרים, בעד נסיגה ישראלית מרצועת עזה עד לקווי 4 ביוני 1967 – עד גרגיר החול האחרון ברצועה. הבית הזה החליט, כלומר, נסוגונו לקווי 4 ביוני, שזה דבר שאתה רוצה בו גם בשומרון, גם ביהודה, גם ברמת הגולן וגם ברצועת עזה. ומה קרה מאז ברצועת עזה, אדוני היושב-ראש, חבר הכנסת ג'בארין? האם סינגפור הוקמה ברצועת עזה? האם קלאב מד, כפי שאמר הנשיא התשיעי של ישראל שמעון פרס, שהיה אז שר בממשלה – הוא אמר, אדוני היושב-ראש, אני מצטט: במקום ההתנחלויות, על חורבותיהן של ההתנחלויות, חבר הכנסת פורר, יוקמו כפרי נופש שאותם יפעילו הפלסטינים. ומה הוקם? כמובן, בסיסי טרור של החמאס. חבר הכנסת ג'בארין, בכל יום שישי ההתגרות הבלתי-נתפסת, הבלתי-נפסקת, של הטרוריסטים העזתיים סמוך לגדר. אני משבח מכאן, אדוני היושב-ראש, את חיילינו המצוינים, את החיילות המצוינות, את הכוחות בשטח, אשר מגינים, ומגינות, בתנאים קשים מאוד על אזרחי ישראל, יהודים וערבים. חבר הכנסת ילין, הוא שכן של התושבים ברצועת עזה. אגב, אני אגיד לך משהו שיפתיע אותך, חבר הכנסת ילין, יש לי יסוד סביר להניח שבין כל למעלה ממיליון וחצי אזרחי עזה – בואו נאמר בהערכה גסה, משום שאין מספר – הרוב אינם רוצים בשלטון החמאס. חיים ילין (יש עתיד): בדוק. 80% – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: בדוק. שאינם רוצים בו. חיים ילין (יש עתיד): לא רוצים את החמאס. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: אני אשמח אם תעביר לי את הנתון הזה, משום שאין לו אותו. אני אשמח אם תראה לי אותו. כלומר, אדוני היושב-ראש, השלטון הטרוריסטי של החמאס איננו מייצג אפילו. ואומר חבר הכנסת ילין – הוא יעביר לי את הנתונים – ש-80% מתושבי רצועת עזה אינם רוצים בשלטון החמאס, הם שוב לא מחמיצים, חבר הכנסת בהלול, הזדמנות להחמיץ הזדמנות. ולכן – חבר הכנסת ג'בארין, אתה התייחסת לדבר הזה, ואני לא אשאיר את הדבר הזה באוויר: כאשר כוחותינו פועלים ביום שישי יש הרוגים בצד השני; לא משום שישראל רוצה בזה, אדוני היושב-ראש, ישראל איננה רוצה בזה, אבל אם מתגרים, ואם באים עם בקבוקי תבערה, ואם באים עם עפיפוני תבערה – חברת כנסת זנדברג, את התייחסת, ואני התייחסתי לאמירתך בימים הראשונים. בעצם בפעם הראשונה שהיו התפרעויות ברצועת עזה את קראת לפתיחה בחקירה ובבדיקות, ואני גיניתי אותך על זה, אני חושב שדי בצדק, אם יורשה לי. כוחותינו, וגם את יודעת את זה, עושים את מה שנדרש מהם כדי להגן על אזרחי ישראל. מדוע הם מתקרבים לגדר? מה יש להם לעשות ליד הגדר, מה יש להם? דבר אחד – ניסיון לפרוץ אותה, ניסיון לפגוע בכוחותינו, ואז, אדוני היושב-ראש, כשכוחותינו מתגוננים, אז לדאבון הלב, יש בצד השני גם נפגעים. אנחנו לא ששים אלי קרב, חבר הכנסת ג'בארין, זו לא המדיניות שלנו, כל הבית הזה יודע את זה, אבל כאשר קוראים עלינו תיגר אנחנו מגיבים. בכל הגזרות נדרשת תגובה ישראלית להגנה עצמית, לא כי אנחנו רוצים בזה – כאשר זה נדרש זה קורה. אני גם ראיתי, אדוני היושב-ראש, שהייתה מהומה תקשורתית של 24 שעות סביב האירוע שבו צלף מכוחותינו, צלף של צבא הגנה לישראל, מגיבורי היום – אולי, הייתי אומר, מהאנשים שעומדים בחזית המאבק, חבר הכנסת ג'בארין – פוגע, על פי הוראות פתיחה באש, במחבל שהיה סמוך לגדר. אחד מן החיילים התלהב יתר על המידה, אולי לא היה צריך לקרוא את קריאות ההידד שלו; אבל בוודאי פעולתו, כפי שהודיע דובר צה"ל – חבר הכנסת ג'בארין, דובר צה"ל הודיע זאת; הרי ששתם אז כאשר אלאור אזריה עלה על המוקד, בטעות כמובן, בטעות חמורה. אבל אני אומר לך: לא יתקרב לגדר – לא ייפגע. לא יבואו להתגרות – לא ייפגעו. יבואו – לדאבון הלב, גם ייפגעו. אני, אגב, אדוני היושב-ראש, הזכרתי כאן, וגם חברת הכנסת זנדברג התייחסה לסוגיית המספרים שבהם עברה, ברוב לא גדול, אגב – תוכנית ההתנתקות לא עברה ברוב גדול. אבל אני רוצה להתייחס לסוגיית המספרים העולים בימים האחרונים, חברת הכנסת זנדברג, משום שאת נראית לי מודאגת, ואת הבעת את דאגתך גם מעל הדוכן קודם וגם באמצעי התקשורת מהסכנה הנשקפת, אדוני היושב-ראש, לדמוקרטיה הישראלית. ובכן, חברת הכנסת זנדברג, לדמוקרטיה הישראלית לא נשקפת כל סכנה. ואם נשקפת סכנה לדמוקרטיה הישראלית – ואני אומר את הדברים בצער – סכנה לדמוקרטיה הישראלית נשקפת מכך שבית המשפט העליון הסמוך אלינו איננו משמש רק כרשות שופטת, הוא לוקח גם את סמכויותיו של הבית הזה ומבטל בסיטונות חוקים. הוא כמובן מבטל את קיומה, השרה לנדבר, של הרשות המבצעת, של הממשלה, שמקבלת את אמונה מן הבית הזה, מן הכנסת. לכן, חבר הכנסת רז, אני אמרתי הבוקר ביומן הבוקר של קול ישראל, שדרישתה של נשיאת בית המשפט העליון הגברת אסתר חיות לרוב של 70 חברי כנסת בעניין פסקת ההתגברות, דרישתה של הנשיאה היא חצופה. אני אשיב לך. לא הפעילות שלה, לא קיומה – חבר הכנסת בגין – היא חצופה, כפי שניסו להוציא דברים מהקשרם, אלא דרישתה ל-70 חברי כנסת היא חצופה, ואני אסביר. ועכשיו אני אסביר לך. אתה לא היית חבר כנסת ב-1992, אבל חבר הכנסת בני בגין היה חבר הכנסת מטעם סיעת הליכוד ב-1992. יצחק שמיר עמד בראש הממשלה, חבר הכנסת הנגבי לדעתי עוד היה פה, אבל רוב היושבים בבית לא היו פה. בשלהי כהונתה, אחרי שהכנסת כבר התפזרה, חבר הכנסת בגין, הביאה הממשלה, ממשלת הליכוד – זאת היא האמת, לא אטשטש כלום – הביאה ממשלת הליכוד את חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, וקודם לכן גם את חוק-יסוד: חופש העיסוק, שני חוקים שעליהם, או על בסיסם לפחות, מבסס אהרן ברק את התפיסה המוגזמת, חבר הכנסת בגין, שיצאה מכל פרופורציה, של המהפכה החוקתית שהוא הכריז עליה. בעצם הוא לא כל כך הכריז עליה; הוא קודם ביצע אותה, ולאט-לאט, אדוני היושב-ראש, הוא הסביר אותה והוא מסביר אותה בכל העולם. אין לי דבר וחצי דבר – ולאף אחד מהממשלה או מן הכנסת או מסיעת הליכוד, חבר הכנסת אוחנה, אין דבר וחצי דבר נגד שופטי בית המשפט העליון באופן אישי. אנחנו מאמינים בעליונות שלטון החוק; זהו יסוד במצע הליכוד ובמצע תנועת החרות, שקדמה לתנועת הליכוד. אבל חבר הכנסת בגין, המצב הזה שבו בית המשפט העליון מבטל את קיומן של הרשות המחוקקת והרשות המבצעת, כפי שהוא עושה בשנים האחרונות על רוחה של המהפכה החוקתית, חברת הכנסת זנדברג, זוהי הסכנה לדמוקרטיה. אני יכול לתת כמה דוגמאות – בבקשה. זאב בנימין בגין (הליכוד): כבוד השר, אתה פונה אליי שוב ושוב, אז כדי שיירשם, אני חולק על דבריך מכול וכול. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: אין לי ספק – – – זאב בנימין בגין (הליכוד): ועוד הזכרת את מורשת תנועת החרות. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: נכון. זאב בנימין בגין (הליכוד): אז אני מציע שתחזור ותקרא. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: במקרה היום קראתי. זאב בנימין בגין (הליכוד): לא. תחזור ותקרא. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: במקרה היום קראתי – – זאב בנימין בגין (הליכוד): אני אוכל להפנות אותך גם למקורות. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: – – במקרה לגמרי. ואני חזרתי על עליונות שלטון החוק, כך מופיע ביסודות התנועה ולאחר מכן ביסודות הליכוד: עליונות שלטון החוק, עליונות שלטון החוק לא אומרת דבר שבית המשפט העליון – – – זאב בנימין בגין (הליכוד): לא, לא, לא. עליונות, עליונות המשפט. ככה נקבע. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: עליונות, עליונות המשפט ועליונות – – – זאב בנימין בגין (הליכוד): עליונות המשפט – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: הכול בסדר גמור. זאב בנימין בגין (הליכוד): בתנועת החרות. אתה יכול לשנות. אבל אל תיתלה באילנות כל כך גבוהים. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: מאה אחוז. אני איתלה באילנות מאוד גבוהים, כמו למשל השופט ברק, שהוא אילן גבוה, אבל הוא לא ראש ממשלה והוא גם לא יו"ר הכנסת, והוא גם לא חבר כנסת, ואני מציע לו לבחון את כוחו. אם הוא חושב שכוחו בציבור כל כך גדול, יואיל להקים מפלגה בשם בגצת או בג"ץ או עליונות הבג"ץ, ויבוא לפה. המצב הזה איננו יכול להימשך עוד. היום הזכיר לי גם המראיין – חבר הכנסת רז, אני פונה אליך – חבר הכנסת בגין, את ראש הממשלה מנחם בגין ואת תפיסתו לגבי עליונות המשפט. בתקופתו של ראש הממשלה ושר הביטחון מנחם בגין לא הייתה המהפכה החוקתית, לא נפסלו בסיטונות חוקים כמו חוקי המסתננים ארבע פעמים. אני לא זוכר, חבר הכנסת בגין, שבית המשפט העליון התיר למשפחות מחבלים, בניגוד לדעתו של ראש הממשלה ושר הביטחון מנחם בגין, להיכנס לכאן לטקס. אני לא זוכר שבית המשפט – חבר הכנסת הנגבי היה אז חבר בקואליציה, נדמה לי שהוא לא הצביע בעד, אני לא בטוח. אתה כן הצבעת. זאב בנימין בגין (הליכוד): על בג"ץ אלון מורה – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: בג"ץ אלון מורה הוא דוגמה שממנה יצא הביטוי האלמותי: יש שופטים בירושלים. זאת הייתה תגובתו. זאב בנימין בגין (הליכוד): לא, זה היה מבג"ץ אחר, אבל לא חשוב. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: היה בג"ץ אחר או בג"ץ בסביבתו, יכול להיות. אני גם מאמין בכך ואני עומד על כך שיהיו שופטים בירושלים. הם לא יחליפו את הכנסת. הם לא יחליפו את הממשלה. הם לא יבוזו לנו. אני חושב, אדוני היושב-ראש, שאתה כיושב-ראש הכנסת, העומד בראשנו, בראש עוד 119, מדי פעם בפעם, כמוני, כשר בממשלה, אבל יותר מכך כחבר כנסת, אנחנו צריכים לעמוד על כבודו של הבית הזה. אני אומר לך, הדבר הזה הוא בלתי – אני לא רוצה להיכנס למה ששמעתי היום, השר הנגבי, הדיון – סלח לי, חבר הכנסת בגין, אני דווקא אשאל אותך: האם ראוי בעיניך שיתקיים בבית המשפט העליון דיון בהוראות פתיחה באש של צבא ההגנה לישראל, שמגינים עלינו מפני מחבלים טרוריסטים חמאסניקים בתמיכה איראנית היושבים על גבולנו ברצועת עזה? לא יעלה על הדעת. זה נמאס. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: פשוט נמאס. ואני חושב, אדוני היושב-ראש, שטוב תעשה הכנסת הזאת אם יירשם בימיה שפסקת ההתגברות שמתקנת את המצב שעשתה הכנסת ב-1992 – אגב, ברוב רגיל של 32 מול 21 מתנגדים, מתוכם ב-20 – – – זאב בנימין בגין (הליכוד): שחלקם הגדול נעדר מן האולם מסיבות אחרות, ובהצבעות הבאות אכן התבטא הרוב הזה. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: נכון מאוד. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה. זאב בנימין בגין (הליכוד): – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: אכן, התיקון נכון. אבל אני חושב שהגיע הזמן שנביא לכאן את פסקת ההתגברות ונחזיר את הסדר היסודי ביותר: רשות מחוקקת, רשות שופטת, רשות מבצעת. תודה, אדוני היושב-ראש. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה לשר אופיר אקוניס. חברי הכנסת, אבקש לשבת. חברי הכנסת, אבקש מכולם לשבת. חבר הכנסת קיש, ביקשתי לשבת. דברים לזכרו של חבר הכנסת לשעבר צבי אלדרוטי דברים לזכרו של חבר הכנסת לשעבר האשם מחאמיד היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חברי הכנסת, אנחנו מבקשים להזכיר את זכרם של חברי הכנסת לשעבר צבי אלדרוטי והאשם מחאמיד, שהלכו לעולמם במהלך הפגרה. נכבד את זכרם בקימה. (חברי הכנסת מכבדים בקימה את זכרם של המנוחים.) יולי יואל אדלשטיין (הליכוד): נא לשבת. חברי הכנסת, צבי אלדרוטי הקדיש את חייו לעסקי הציבור. במשך 18 שנים הוא כיהן כראש המועצה המקומית מגדל העמק, היה גם מנכ"ל משרד ראש הממשלה, מנהל חברת עמידר, חבר דירקטוריונים רבים, ולמשך יום היה גם חבר כנסת. כל חייו היה אלדרוטי איש תנועת העבודה. הוא פעל ותרם לה רבות, הן במסגרת מפלגת פועלי ארץ ישראל והן בגלגולה המאוחר יותר, המערך. בשנת 1977, בשבוע האחרון של הכנסת השמינית, החל לכהן אלדרוטי כחבר כנסת מטעם סיעת המערך, והספיק לעשות זאת, כאמור, רק יום אחד לפני שפוזרה הכנסת. אך זה ודאי לא מעיד על מחסור בתרומה הרבה בשאר התפקידים שבהם כיהן. יהי זכרו של צבי אלדרוטי ברוך. חברי הכנסת, חבר הכנסת לשעבר האשם מחאמיד, זיכרונו לברכה, היה חוקר בתחום החינוך, שפנה אל המערכת הציבורית והיה מנהיג בולט של הציבור הערבי בישראל. הוא כיהן כראש עיריית אום אל-פחם הראשון, ולאחר מכן כחבר הכנסת ה-12 עד הכנסת ה-15 ברציפות. מחאמיד היה שותף בפעילותן של סיעות שונות המייצגות את הציבור הערבי, חד"ש, בל"ד ורע"מ, ואף היה החבר הערבי הראשון בוועדת החוץ והביטחון. יהי זכרו של האשם מחאמיד ברוך. הצעות סיעות המחנה הציוני, הרשימה המשותפת, יש עתיד ומרצ להביע אי-אמון בממשלה בשל: 1. ממשלה שמפלגת את החברה הישראלית לצורכי הישרדות, משלמת לסקטורים על חשבון כלל האזרחים, פוגעת בעקרונות הדמוקרטיה ובסיכוי להיפרדות לשלום; 2. כישלונה של הממשלה בתחום המדיני, החברתי והכלכלי; 3. אובדן הדרך של הממשלה בתחום המדיני, החברתי, הכלכלי והאזרחי; 4. אוזלת ידה של הממשלה בטיפול בתחום הפשיעה החקלאית והטרור החקלאי היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חברי הכנסת, אנחנו שמענו הנמקה של שתי הצעות אי-אמון ואנחנו נצביע. הראשונה מטעם הרשימה המשותפת: כישלונה של הממשלה בתחום המדיני, החברתי והכלכלי. מי בעד הצעת האי-אמון? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 2 בעד הצעת סיעת הרשימה המשותפת להביע אי-אמון בממשלה – 15 נגד – 51 נמנעים – 1 הצעת סיעת הרשימה המשותפת להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. מרב מיכאלי (המחנה הציוני): – – – היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חברת הכנסת מרב מיכאלי בטעות הצביעה לא ממקומה, אבל זה לא ישנה את התוצאה. בעד – 15, נגד – 51, אחד נמנע. הצעת האי-אמון לא התקבלה. מטעם סיעת מרצ: אובדן הדרך של הממשלה בתחום המדיני, החברתי, הכלכלי והאזרחי. מי בעד הצעת האי-אמון? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 3 בעד הצעת סיעת מרצ להביע אי-אמון בממשלה – 15 נגד – 52 נמנעים – אין הצעת סיעת מרצ להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: בעד – 15, נגד – 52, אפס נמנעים. הצעת האי-אמון לא התקבלה. חברי הכנסת, המצב הוא שאנחנו מסיבות ברורות סיימנו את הדיון בהצעות האי-אמון יותר מוקדם מן המצופה. המוזמנים ליום הרצל הוזמנו לשעה 18:00, לרבות ראשי מוסדות, בני משפחה וכן הלאה. לכן, אני אכריז על הפסקה עד לשעה 18:00. אני מבקש מכולם להקפיד להיות כאן בשעה 18:00. לאחר מכן, לידיעתכם, יש סדרת חוקים שדורשים רוב של 61 אם רוצים שהחוקים האלה יעברו. הפסקה עד השעה 18:00. (הישיבה נפסקה בשעה 17:29 ונתחדשה בשעה 18:00.) מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חברי הכנסת, אני מחדש את הישיבה. הודעה למזכירת הכנסת. מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: תודה. ברשות יושב-ראש הכנסת, הינני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – המלצה של הוועדה הציבורית לקביעת שכר ותשלומים אחרים לחברי הכנסת בנושא: מימון יועץ פרלמנטרי ליושב-ראש הקואליציה ולמרכז סיעות האופוזיציה. החלטת ועדת האתיקה בעניין היעדרות חברי הכנסת מישיבות הכנסת בכנס החורף של המושב הרביעי של הכנסת העשרים מאוקטובר עד מרס 2018. תודה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה. חברי הכנסת, אבקש לשבת. אדוני השר, חברי, אדוני יושב-ראש האופוזיציה, נא לשבת. ציון יום הרצל היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חברי הכנסת, אני מתכבד לפתוח ישיבה מיוחדת לציון יום בנימין זאב הרצל. שרי הממשלה, חברי כנסת בהווה ובעבר, אדוני ראש האופוזיציה חבר הכנסת יצחק הרצוג, מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ, מנכ"ל הכנסת אלברט סחרוביץ, יושב-ראש הנהלת ההסתדרות הציונית העולמית אברהם דובדבני, סגן היושב-ראש יעקב חגואל, חברי הנהלת ההסתדרות הציונית העולמית, חברי מועצת עיריית ירושלים, חברי המועצה להנצחת הרצל, נציגי מרכז הרצל, נציגי הארכיון הציוני, תלמידי אולפן עציון בירושלים – ברוכים הבאים – משפחת הרצל, בני משפחת הרצל היקרים, קהל נכבד. חברי הכנסת, לפני שנעבור להרצל, אני רוצה לומר: זה לא סוד שביממה האחרונה מנשבות רוחות מן הצפון. ראיתי עכשיו ברשתות שבקבוצות הווטסאפ מופצות בשעות האחרונות שמועות לא מבוססות הגורמות למתיחות מיותרת בציבור. בלי לפרט ובלי לדעת בדיוק מה צופן לנו העתיד, אני רוצה לפנות מכאן לכל אזרחי ישראל: אתם יכולים לסמוך על מפקדי וחיילי צבא הגנה לישראל, שעשו בעבר, עושים בהווה ואני בטוח יעשו גם בעתיד כל מה שדרוש על מנת להגן על שלומנו. מדי שנה אנחנו מקיימים את הישיבה הזו בסמיכות ליום הולדתו של חוזה המדינה, מכוח חוק מיוחד שחוקקה הכנסת השש-עשרה, שמטרתו היא להנחיל לדורות את חזונו, מורשתו ופועלו של בנימין זאב הרצל. למען האמת, יש משהו פרדוקסלי בניסיון להנחיל את המורשת של הרצל, כי זו מורשת של מהפכות ופריצות דרך, מורשת של תקדימים, מורשת של איש שאף פעם לא עשה מה שציפו ממנו, שתמיד בחר ללכת בדרכים הלא-סלולות. פעם אחת, כך הרצל כותב באחד מיומניו, הוא ביקש מדיפלומט אוסטרי שיסדר לו פגישה עם ז'אן קזימיר-פרייה, נשיא הרפובליקה הצרפתית של אותם ימים. התגובה של אותו דיפלומט הייתה מורכבת מהלם ומזעזוע. פגישה עם הנשיא? על מה ולמה? הרי אין תקדים. הרצל שמע את זה וגיחך. הוא כתב שאם היו מבקשים מאותו דיפלומט להמציא את אבק השרפה, למשל, הוא בוודאי היה דוחה את הרעיון – הרי אין תקדים. יש אנשים שמפחדים מתקדימים ויש אנשים שחיים מהם. הרצל חי מהם. היוזמה והביצוע של הקונגרס הציוני הראשון היו תקדים היסטורי. הקמת המוסדות הפיננסיים הציוניים, שהחליפו את מנגנון התרומות שעליו התבסס היישוב בארץ עד אז – גם כן תקדים. הפגישות שבסופו של דבר הרצל כן הצליח לקיים עם שועי עולם – עוד תקדים. אלו דברים שלא רק שלא היו לפני הרצל, אפילו לא חשבו עליהם לפניו – איש לא דיבר עליהם, איש לא העלה אותם על דעתו; אבל הרצל הפך אותם למציאותיים, ואחריו הם נראו מובנים מאליהם. נחום גולדמן, שהיה יושב-ראש ההסתדרות הציונית, כתב שיש שני סוגים של מנהיגים: בדרך כלל, מנהיג נעשה מנהיג בכוחו של העם אשר בשמו הוא מדבר. אבל יש בהיסטוריה גם יוצאים מן הכלל, כתב גולדמן. יש פעמים נדירות – ואני מצטט: שעם נעשה עם בכוח הופעתו של מנהיג. ברור שהעם היהודי היה קיים שנים רבות לפני שבשנת 1860 נולד בבודפשט תינוק בשם בנימין זאב. אבל העם היהודי שרואה את עצמו כקהילה פוליטית, העם היהודי כגוף שלא רק מבקש רחמים אלא תובע את זכויותיו, העם היהודי כארגון בעל שאיפה לאומית ממשית וריאלית – העם הזה הוא יצירתו המופלאה, יצירתו התקדימית של הרצל. כשמדברים על התקדימים של הרצל יש עוד משהו שחשוב לדעת: רבים מהם נחלו כישלון מוחלט. חלק מהיוזמות החשובות כל כך שלו לא הצליחו עד שהיום מעטים בכלל יודעים עליהן וזוכרים אותן. כמה מאיתנו זוכרים שאת החלק הגדול מאחת השנים האחרונות לחייו הרצל השקיע בתכנון התיישבות יהודית גדולה בחצי האי סיני? הוא היה בטוח שאפשר יהיה להעביר לשם עשרות אלפי אנשים, שיעסקו בחקלאות, בתעשייה, בכריית מינרלים ומה לא. אחד האנשים שהיו קרובים אליו באותו זמן כתב שמי שלא ראה את הרצל בזמן ההוא לא ראה מימיו איש במצב של שביעות רצון. הרצל הציע את התוכנית לממשלת אנגליה; הוציא לסיני משלחת מחקרית; עשה כל מה שאפשר, אבל בסופו של דבר התוכנית נכשלה ונגנזה. אבל הכישלון לא ריפה את ידיו של הרצל. עד סוף ימיו הוא המשיך להציע רעיונות נועזים ולחבר בשרשרת תקדים אחר תקדים אחר תקדים, שעל גביהם מתבססת מדינת ישראל ומשגשגת כבר 70 שנה. חבריי חברי הכנסת, לשמחתי אני לא צריך יום מיוחד כדי להיזכר בהרצל. בכניסה ללשכה שלי יש תמונת שמן גדולה שלו. בכל בוקר שאני נכנס, העיניים שלנו מצטלבות. לא מעט פעמים אני רוצה להיעצר לידה ולהרהר בשאלות מהשיר שכתב יענקל'ה רוטבליט: "תגיד לי, ככה ראית? ככה חזית? ככה רצית?" מה היה אומר הרצל, העיתונאי המחונן, על מצב העיתונות בישראל? מה הוא היה אומר, כסופר, על מעמדה של הספרות שלנו? וכמדינאי גדול – מה היה חושב על האופי של המערכת הפוליטית שהתפתחה כאן? העיניים שבתמונה לא מסגירות את התשובה, אבל אני בטוח שהרצל היה מרגיש גאווה גדולה, ואומר לנו: אל תפחדו להמשיך את מורשת התקדימים. תעזו. אל תתמכרו להווה גם כשהוא מוצלח מאין כמוהו, ואל תיכנעו לו אפילו כשהוא נראה כמו כישלון חסר תקווה. אני מתכבד להזמין, בשם הממשלה, את השר המקשר בין הממשלה לכנסת, השר יריב לוין. שר התיירות יריב לוין: תודה רבה. אדוני יושב-ראש הכנסת, חבר הכנסת יואל יולי אדלשטיין, ראש האופוזיציה חבר הכנסת יצחק הרצוג, כבוד השרים, חברות וחברי הכנסת, מנכ"ל הכנסת מר אלברט סחרוביץ, מזכירת הכנסת גברת ירדנה מלר-הורוביץ, יושב-ראש הנהלת ההסתדרות הציונית העולמית מר אברהם דובדבני, בני משפחתו של הרצל, מכובדיי כולם. בפתח הדברים אני מבקש להביע צער עמוק, בשם ראש הממשלה ובשם כל שרי ממשלת ישראל, על אובדן החיים הצעירים שנגדעו באחת כתוצאה מהשיטפונות שפקדו אותנו. בימים האחרונים שמענו את הסיפורים המרגשים על דמותם המיוחדת של הנספים, דמענו עם המשפחות ושלחנו להן חיבוק אמיץ. כולנו חשים בעומק הכאב ומחזקים את המשפחות היקרות בשעתן הקשה. אדוני היושב-ראש, מכובדיי, יום העצמאות ה-70 היווה הזדמנות ראויה לשוב ולהכיר תודה לבנימין זאב הרצל, האיש אשר בזכות חזונו פורץ הדרך אנו נמצאים כאן היום במליאת הכנסת של מדינת ישראל הריבונית. חלקו העצום של הרצל בהתגשמות המפעל הציוני זכה להכרה בולטת כבר במגילת העצמאות, שבה נכתב: "בשנת 1897 נתכנס הקונגרס הציוני לקול קריאתו של הוגה חזון המדינה היהודית תיאודור הרצל, והכריז על זכות העם היהודי לתקומה לאומית בארצו". חזונו של הרצל לא היה מובן לרבים מבני דורו, אשר לא רק שלא תמכו במפעל הציוני אלא אף התנגדו לו. התגשמות החזון הייתה עבור רבים, גם אלו שהאמינו בצדקת דרכו, התגלות של נס, נס התקומה. על כן, לא בכדי תלויה תמונתו של הרצל כאן, באולם המליאה. דיוקנו מזכיר לנו יום-יום, שעה-שעה, את כובד האחריות המוטלת עלינו לשמור על אחדות העם ולהמשיך לבנות ולחזק את מדינת ישראל ברוח חזונו המופלא שהתגשם. מדינת ישראל היא במידה רבה שיקוף פועלו של הרצל עצמו. הרצל גילם שילוב נדיר של אידיאולוגיה ומעשיות. לא רק יכולת ניתוח ומחשבה יוצאות דופן אלא גם כושר ביצוע ומנהיגות הסוחפת אחריה המונים. כשהרעיון הלאומי כאש בעצמותיו, הרצל פעל בקדחתנות אדירה. הוא המיר את הכיסופים והחלומות בתוכנית מעשית לגאולת האומה. במשך דורות היינו אובייקט, כלי משחק בידי כוחות חזקים מאיתנו שעשו בנו כרצונם. הרצל, והמהפכה שהביא עימו, שינו את מצבו של העם היהודי מן היסוד. לא עוד המתנה להחלטותיהם של אחרים, אלא עם חזק, יוזם, הלוקח את גורלו בידו. אל החזון והמעש צירף הרצל הבנה נוספת, שהייתה הכרחית להצלחת מפעלו – ההכרה בחשיבות הדיפלומטיה. התעוזה שגילה הרצל במגעיו עם שליטים ועם ראשי מדינות מעוררת השתאות גם בחלוף למעלה מ-100 שנה. הוא הבין את חשיבות הכלים הדיפלומטיים וידע לעשות בהם שימוש מושכל ויוצא דופן. הוא פרט על נימי הרגש, ובד ובבד ידע לחבר את האינטרסים של מעצמות, דוגמת בריטניה, רוסיה והאימפריה העות'מאנית, לטובת מטרת העל – עצמאות לעם היהודי. החזון ההרצליאני לא התמצה בהקמת בית לאומי עצמאי לעם היהודי אלא גם בדרכים להבטיח את קיומנו לדורות. הרצל שם דגש מיוחד על העצמת כוחה של המדינה היהודית כבסיס להתגשמות חזונו. הרצל האמין כי העצמה זו מחייבת שלושה מהלכים מרכזיים. הראשון, חיזוק האמונה בעצמנו, ביכולותינו, ובפרט בזכותנו הבלתי ניתנת לערעור לקיים מדינה יהודית ריבונית. לא עוד עם היושב בגלות, ראשו מורכן, אלא עם גאה, בעל כבוד לאומי, חוסן וכוח עמידה. השני – כוח צבאי. להרצל היה ברור שעל המדינה העתידה לקום יגן חיל הגנה, כפי שקרא לו. הוא יהיה מצויד בכל אמצעי הלחימה המודרניים לשמירת הסדר כלפי פנים ולשם תגובה כלפי חוץ. בהמשך, נטל זאב ז'בוטינסקי רעיון זה, ופיתח אותו בתפיסת "'קיר הברזל", שאותה מגשימים צה"ל וזרועות הביטחון, אשר אנו מחזקים את עשייתם שאין חשובה ממנה. כמנהיג מפוכח וחף מאשליות, להרצל היה ברור שיהיו לנו אויבים כלכל אומה אחרת, אבל בשבתנו על אדמתנו לעולם לא ניזרה עוד לכל רוח. אנו נטועים בארצנו בכוח הזכות, הצדק והאמת. זהו ביתנו אלפי שנים. מול אלה שמאיימים להשמידנו – איראן ושלוחות האסלאם הקיצוני – אנו נעמוד איתן ונבטיח את ביטחונה של ישראל ואת ביטחונם של אזרחי ישראל כולם. מרכיב שלישי בדרכו של הרצל שמנחה אותנו הוא ביסוס מעמדנו כגורם מדיני שיש להתחשב בו. מדינות רבות מביטות עלינו בימים אלה בהערכה עמוקה, הן מבינות שהברית עם ישראל טומנת בחובה גם את הבטחת עתידן שלהן. מעמדנו המדיני טוב מאי פעם. אנו עומדים בנחישות על זכויותינו ועל דרכנו, ומשאנו עושים כן, התמיכה בנו וההבנה לעמדותינו הולכת ומתרחבת. חבריי חברי הכנסת, לצד עקרונות חשובים אלה שהתווה הרצל אנו מקדישים מאמצים בלתי פוסקים לפיתוח מואץ של המדינה – בהתיישבות, בתחבורה, בכלכלה, במדע, בטכנולוגיה, בתיירות ובחדשנות – בכל התחומים. הרצל זכה לראות את ניצני התפתחותה של הארץ בביקורו כאן לפני 120 שנה. ספק אם היה מזהה את ישראל של היום, כי ארצנו שינתה את פניה מקצה לקצה. הפכנו את המדבר הצחיח למדינה פורחת, רבת-חיוניות והדר, מדינה שטוב לחיות בה, מדינה שאזרחיה גאים בה. אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, אנו פותחים היום את כנס הקיץ של הכנסת, שבמהלכו נעסוק בשורה ארוכה של נושאים על סדר-היום, ובהם גם בשאלות יסוד הנוגעות לאופייה של מדינת ישראל וליחסים שבין שלוש רשויות השלטון. ראשית, אנו מביאים היום בקריאה ראשונה את חוק הלאום, אשר מבטא בצורה המזוקקת ביותר את חזונו של הרצל שלפיו מדינת ישראל אינה מדינה ככל המדינות, אלא, קודם כול ולפני הכול, מדינת הלאום של העם היהודי. במהלך הכנס נידרש גם לביצורה של הדמוקרטיה הישראלית באמצעות קידום מהלך רחב להשבת האיזון בין הרשות המחוקקת והמבצעת לזו השופטת. עקרון היסוד במדינה דמוקרטית – ריבונות העם באמצעות נציגיו הנבחרים – נשחק לאורך השנים בדרך אשר הביאה לשיבוש קשה של עבודת הממשלה ושל מעמדה של הכנסת כגוף מחוקק. את אלה נפעל לתקן על מנת שיוגשם במלואו חזונו של הרצל בדבר קיומה של מדינה יהודית, המקיימת דמוקרטיה מלאה. אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, הרצל לא זכה לראות בהתגשמותו המלאה של חזונו, אך אנו, שזכינו לכך, מכירים לו היום תודה, והערכה שאין לה שיעור. תהילתו עומדת לעד. יהי זכרו ברוך. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה לשר המקשר בין הממשלה לכנסת חבר הכנסת יריב לוין, שדיבר בשם הממשלה, ועכשיו אני מתכבד להזמין את ראש האופוזיציה חבר הכנסת יצחק הרצוג לשאת דברים. יצחק הרצוג (המחנה הציוני): תודה רבה. אדוני היושב-ראש, מכובדנו חבר הכנסת יולי יואל אדלשטיין, השר המקשר, חברי הממשלה, שרים וחברי כנסת בהווה ובעבר, יושב-ראש הנהלת ההסתדרות הציונות העולמית אברהם דובדבני, ממלא מקומו יעקב חגואל, חברי הנהלת ההסתדרות הציונית העולמית, שנוסדה על ידי בנימין זאב הרצל, מזכירת הכנסת, מנכ"ל הכנסת, משפחת הרצל היקרה, מכובדיי כולם. פתחנו את כנס הקיץ של הכנסת ואנו מציינים היום את זכרו של חוזה מדינת היהודים בנימין זאב הרצל, זכרו לברכה. עברנו במהלך פגרת הכנסת רגעים של שמחה ועצב. חגגנו 70 שנות עצמאות. ליווינו בכאב רב השבוע עשרה פרחים שנקטפו בדמי ימיהם באסון הטבע בערבה, ומכאן אנחנו שולחים תנחומים כנים למשפחותיהם והחלמה מהירה לפצועים. אי-אפשר כמובן להתעלם מחדשות היום. אלה הם ימים של מתיחות ביטחונית ונפיצות מאתגרת. אומר מכאן מילת עידוד חמה לצה"ל ולכוחות הביטחון. וכפי שכבר אמרנו, אין לתת לאיראנים להתבסס בסוריה ולהתנהל בקרבת גבולנו. בנושא הזה אני וחבריי מגבים צעדים רלוונטיים למען ביטחון ישראל ויש תמימות ואחדות דעים בנושא זה, כמו גם בכל הקשור במניעת נשק גרעיני מאיראן. בעת הזו אנו מחויבים לנחישות ביטחונית, לתבונה מדינית, לשיקול דעת, לתקיפות, לזהירות ולאחריות בכל הגזרות, והעיקר – לרוגע ולביטחון עצמי. אני יודע שהרבה אזרחיות ואזרחים בשעות האלה נמצאים באי-ודאות וחרדה בגלל שמועות ופרסומים. אני מבקש להרגיע אותם ומציע לכולם לנהוג באיפוק ובאחריות. מכובדיי, לקראת יום העצמאות ה-70 למדינת ישראל ביקרתי בארכיון הציוני המרכזי מייסודה של ההסתדרות הציונית העולמית, לא הרחק מכאן, ששם שמורים מסמכיו של בנימין זאב הרצל, חוזה מדינת היהודים, שעבור זכרו ומורשתו התכנסנו פה כעת במליאת הכנסת. בין מיליוני המסמכים המרתקים שבארכיון העצום הזה המתאר את סיפורו של עמנו, הראו לי האוצרים פנקס פשוט. פתחתי אותו בחיל ורעדה. בכתב יד צפוף לעייפה הכתוב מצד לצד ניהל בנימין זאב הרצל יומן אישי מרתק. בתאריך 29 באוגוסט 1897, לקראת תחתית הדף כתב הרצל ביומנו, ואני מצטט: אילו באתי לסכם את קונגרס באזל באמרה אחת, שעליי – – – לבטאה בפומבי, הרי היא זו: בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים – – – לו אמרתי זאת היום בפומבי, הייתה התשובה צחוק מכל העברים. אולי בעוד חמש שנים, לכל היותר בעוד 50 שנה, יכירו בה הכול". הרצל לא ידע אז עד כמה מדויק הוא היה. חבל שלא זכה לראות את נבואתו מתגשמת 50 שנה לאחר מכן, עם הקמת מדינת הלאום של העם היהודי, הלוא היא מדינת ישראל, זו שמציינת כעת 70 שנות עצמאות, ועליה חלם ולמענה פעל; בית יהודי שקם על פי צו חזונו. תאודור בנימין זאב הרצל היה אישיות אגדתית, כמשה רבנו בזמנו, שהראה לעמו את הדרך לארץ המובטחת אך אליה לא זכה להיכנס. הרצל חלם ופעל ליצירתה של דמוקרטיה ליברלית במדינת היהודים, המחויבת לערכי החירות, השוויון וההגנה על זכויות המיעוט. אבי הציונות המדינית וחוזה מדינת היהודים ראה בחזונו מדינה דמוקרטית ליברלית, ולאורה כונן את התנועה הציונית. זו שיילדה כעבור 50 שנה בדיוק את מדינת ישראל. הרצל הדגיש בכתביו כי על המדינה שבדרך לאפשר לפרטים החיים בתוכה חופש מרבי, ושמדינה מתוקנת נבחנת בַּמידה שבה היא מאפשרת לקיים בתוכה עיתונות חופשית, חופש ביטוי, חופש דת ושוויון מלא. לדבריו, עם כל המשותף ברעיון, המקשר אותנו, קיימים גם דירוגים וגיוונים שונים בתוכנו, שיש להם זכות קיום שלהם, וזכותם זו אינה צריכה להיפגע. דברים נכוחים אלה שלו הזכירו לי, אדוני היושב-ראש, את נאומה הנשגב של מרים פרץ, אם הבנים, בטקס פרסי ישראל האחרון כשאמרה, ואני מצטט: "בפאזל הזה שנוצר במדינת ישראל יש מקום לכולנו, לכל קשת הצבעים, ואם תחסר פיסה אחת מהפאזל – התמונה לא תהיה שלמה". משנתו של הרצל חייבת לשמש השראה ומוקד משיכה לעם כולו, ובמיוחד לדור הצעיר. לא ייתכן ששמו יהיה צרוב בתודעה אך ורק עם הר הזיכרון, הר הרצל. לכן אני קורא לראש הממשלה ולממשלה לקדם את הצעתה של ההסתדרות הציונית העולמית והעומד בראשה אברהם דובדבני, לשדרג את הר הרצל לא רק כאתר של אבל והנצחה אלא גם כאתר שנותן השראה, מחקר, לימוד ותיעוד. יוזמה זו מונחת לפתחה של הממשלה כבר שנים. היא נזקקת למשאבי הממשלה כדי להגיע למימוש, והגיע הזמן שביום הרצל לא רק נאמר דיבורים אלא גם נפנה למעשים. אדוני היושב-ראש, בבית הזה אנו היום מציינים את מורשת הרצל, אבל מאותו הבית בדיוק יוצאים חוקים הקורעים אותה לגזרים; כמה קל להלל את חזונו אך לרמוס את ערכיו. לפעול מכאן נגד שוויון, נגד בית המשפט העליון, נגד חופש העיתונות והביטוי – משמעו לפעול נגד חזונו של הרצל, נגד מורשתו ונגד מה שלחם והאמין בו בכל חייו; לדבר גבוהה-גבוהה על שוויון ולחוקק חוק לאום, משמעו סטירת לחי בוטה בפניו של הרצל. בילדותי היה משחק פופולרי, "הרצל אמר"; "הרצל אמר" – ואנחנו עשינו. אז הרצל לא אמר להרוס את בית המשפט, והרצל לא אמר להתעמר בגוי, והרצל לא אמר להרים ידיים מדמותה השוויונית והדמוקרטית של מדינת ישראל. ולכן, למרות רעשי הרקע הביטחוניים, חשוב לומר כאן ועכשיו: כאן, בכנסת הזאת, בקואליציה הזאת ובממשלה הזו, מנסים לפורר את חזונו של הרצל על ידי פגיעה אנושה בשוויון בין אזרחיה וקעקוע בית המשפט העליון. הניסיונות לפורר את הדמוקרטיה הישראלית שברא הרצל הם מעילה בחזונו. ההסתערות של ראש הממשלה ועמיתיו כנגד בית המשפט העליון היא סכנה ברורה ומיידית לדמוקרטיה הישראלית. הרצל וכל יורשיו וממשיכי דרכו ואמונתו תבעו ודרשו את כינונה של מערכת המשפט כמערכת חזקה ועצמאית כתנאי חיוני לריבונות היהודים. מדינת הלאום של עם הספר, שבו נקבע הציווי "צדק צדק תרדוף", חייבת להיות מושתתת על אדני משפט וצדק, ואנו זכינו כי האבות המייסדים של אומתנו הכירו בחשיבות כינונה של מערכת משפט כמערכת עצמאית ובלתי תלויה, הפועלת ללא מורא וחשש ומבטיחה את עליונות החוק בישראל. זכינו גם בכך שמנהיגי האומה, ללא הבדל בין המפלגות השונות, ובוודאי ללא הבדל מעשי בין דוד בן-גוריון למנחם בגין, הכירו במגילת העצמאות כמסמך המכונן שלנו, העניקו למערכת המשפט, על כל רבדיה, את היכולת להתפתח, להכות שורש, להקפיד על הדין ולשפוט דין צדק בעצמאות מלאה. אשרינו שהתברכנו בבית משפט עליון מקצועי ואחראי, שעושה מלאכתו נאמנה, חותר לעשיית צדק, להגנה על זכויות הפרט, לאיזון בין רשויות השלטון כחלק משיטת המשטר שלנו. בית המשפט העליון שלנו הוא מושא להערכה והערצה בעולם כולו, אחד ממקורות הכוח שלנו בזירה הבין-לאומית ומתקן עולם גדול. לצערי, זה זמן שאנו רואים גל מכוער ועכור המגיע מספסלי הקואליציה והממשלה כנגד בית המשפט העליון. תשמעו את לשונם המשתלחת והגסה של שרים כלפי מוסד זה, כולל הבוקר. אני שומע את המשתלחים בבית המשפט העליון במילים ריקות ולא מבוססות, מפרקים את אושיות הדמוקרטיה. לכל מי ששולף סיסמאות נבובות ומטיח בליסטראות בשופטים, אני כאן כדי להזכיר את העובדות: כי על פי מחקריו של המכון הישראלי לדמוקרטיה, מאז שנת 1992 – 26 שנים מאז חקיקתם של שני חוקי-היסוד שעוסקים בזכויות האדם, חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק-יסוד: חופש העיסוק, שקבעו במפורש בחוק עצמו, שכל חוק שסותר אותו יבוטל – פסל בית המשפט העליון בסך הכול 18 חוקים במדינת ישראל. לעומת זאת, באותן השנים נפסלו בארצות הברית כ-50 חוקים, בגרמניה – כ-206 חוקים, בקנדה – כ-45 פסילות חוקים ובבריטניה, שאתם כל כך אוהבים להידמות אליה, נפסלו 22 חוקים. לכן, באופן חד-משמעי ניתן לקבוע כי בית המשפט העליון בישראל הוא זהיר, מאופק, אחראי ופוסל משמעותית פחות חוקים ממדינות מערביות מתוקנות שאנחנו שואפים להידמות אליהן. אתם פה, בבית הזה, יודעים כי מרבית פסקי הדין של בית המשפט העליון שאתם מתקוממים נגדם הם בעצם תפוחי אדמה לוהטים שאתם חששתם לגעת בהם וזרקתם אותם אל פתחו של בית המשפט העליון כדי שיכריע בהם. והחלטותיו אלה – במי ועל מי הוא הגן בהחלטותיו אלה? בג"ץ, בפסיקותיו אלה, כשביטל את אותם חוקים, הגן על חיילי צה"ל; הגן על אנשים שהופלו לרעה בקבלת קצבאות; על מקבלי הבטחת הכנסה; על תושבי גוש קטיף שנפגעו ממתווה הפיצוי; על מבקשי המקלט ועל חברי כנסת פה, שביקשו לכבד את תקנון הכנסת, שאתם מחויבים אליו. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: – – – יצחק הרצוג (המחנה הציוני): והוא שמר כך על כבוד הכנסת. קריאה: – – – יצחק הרצוג (המחנה הציוני): מכאן משתמע באופן ברור כי בית המשפט העליון הוא זה שהגן על אלו שאנו, בבית הזה, אמורים להגן עליהם. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: תושבי דרום תל אביב – – – יצחק הרצוג (המחנה הציוני): אנו מדינה מיוחדת, שכל קבוצה בתוכה רואה עצמה מיעוט, ולכן חיוני – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: תושבי דרום תל אביב – – – איציק שמולי (המחנה הציוני): ממש. אתה מגן על דרום תל אביב. כל היום אתה מגן על דרום תל אביב. זה מה שאתה עושה כל היום. רק דרום תל אביב בראש שלך. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: פורעי חוק – – – היו"ר יולי יואל אדלשטיין: השר אקוניס וחבר הכנסת שמולי. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: בית המשפט העליון חמש פעמים – – – חמש פעמים. פורעי חוק. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה. יצחק הרצוג (המחנה הציוני): אנו מדינה מיוחדת. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: מאוד מיוחדת. פורעי חוק מאפריקה מקבלים – – – איציק שמולי (המחנה הציוני): מי הביא לשם את מבקשי המקלט? מי? אתה. אתה והממשלה שלך. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה רבה. יצחק הרצוג (המחנה הציוני): אנו מדינה מיוחדת, שכל קבוצה בתוכה רואה עצמה מיעוט, ולכן חיוני שיהיה לנו בית משפט עליון עצמאי, בלתי תלוי, שיאזן בין הגורמים השונים והקבוצות בחברה. פסקת ההתגברות, לא איזון בין הרשויות היא מבקשת להביא אלא שיתוק עצמאות המשפט ועליונותו, והיא תיתן כוח מוחלט ובלתי מוגבל לקומץ אנשים, כאן במליאה, שיסחטו את ראש הממשלה והממשלה – כל ממשלה – עד דק, באופן הסותר את אינטרס הציבור. אני חוזר ותובע מראש הממשלה והממשלה: אל תשלחו יד אל בית המשפט העליון, אל חלקת האלוהים הייחודית הזאת של מדינת ישראל, פן איש את אחיו חיים בלעו, פן תפתח האדמה את פיה ותבלע, חלילה, את ריבונות ישראל השלישית והדמוקרטיה שלה. הפרופסורים סטיבן לויצקי ודניאל זיבלאט מאוניברסיטת הרווארד, פרסמו בשנה האחרונה ספר רב-מכר ששמו How Democracies Die. מסקנת ספרם היא כי בעידן הנוכחי דמוקרטיות לא קורסות ונעלמות באבחה, הן לא נעלמות בהפיכה או מהפכה אלא נעות לתהליך של גסיסה ושיתוק איטי, שמתחיל בהחלשת שומרי הסף – בהחלשת מערכת המשפט, בית המשפט העליון, גורמי האכיפה ושיתוק התקשורת – ואובדן הנורמות הפוליטיות המסורתיות. לבסוף הן מגיעות למשטר אוטוריטרי ואחר כך לדיקטטורה. לצערי הרב, אנו רואים את התיאוריה הזאת הופכת למציאות מול עינינו, כאן, בדמוקרטיה הישראלית בשנת 2018, תחת הקואליציה הזו. זוהי קואליציה שמחלישה באופן עקבי, מתמשך ומכוון את שומרי הסף: קואליציה שפועלת להשתיק את כלי התקשורת באיומים; חברי ממשלה שפועלים ללא הרף וללא בושה להחליש את כוחו של בית המשפט העליון; חברי ממשלה שמובילים הסתה מתמשכת כנגד גורמי האכיפה הבכירים ביותר במדינה, ומנהלים מסע שיסוי כנגד יוצרים, הוגי דעות, אומנים ואקדמאים; ביחד איתם היא פורצת גדר ושוחקת את עקרון הממלכתיות בישראל. וראינו זאת, אדוני היושב-ראש, באין-ספור דוגמאות, כולל בטקס המשואות האחרון. לכם, חברי הליכוד, סיעת הליכוד בכנסת, שרוממות מנחם בגין האגדי בגרונכם, אזכיר כי היה זה הוא, מנחם בגין, שהיה גם ראש אופוזיציה וגם ראש ממשלה, שהרכין את ראשו בפני בית המשפט העליון וכיבד אותו, והיה הראשון – תקשיבו טוב למה הוא אמר כראשון. כך אמר: "המשפט הבלתי-תלוי הוא למעשה המבצר האחרון של חירות האדם – – – כל עוד מבצר זה קיים, יש תוחלת להדיפת הגל העכור". בנפול המבצר, אמר בגין, "אין עוד מציל לאדם הנשחק בין אבני הריחיים של השררה". ועוד אמר בגין, ותקשיבו טוב, אדוני מר אקוניס – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: זה לא היה – – – יצחק הרצוג (המחנה הציוני): "עליונות המשפט" הוא אמר, "תתבטא בכך שלחבר שופטים בלתי תלויים תוענק לא רק הסמכות – – –" לבטל תקנה או פקודה, "אלא גם הסמכות לחרוץ משפט, במקרה של קובלנה, אם החוקים המתקבלים על ידי בית הנבחרים – – –" – הזה – "מתאימים לחוק-היסוד" או לזכויות האזרח שנקבעו בו. משמע, בגין דרש להקנות לבית המשפט העליון את הסמכות לפסול חוקים. אדוני היושב-ראש, מכובדיי, אנו כאן ברגע גורלי לדמוקרטיה הישראלית, ולכן אין כאן מקום לפשרות. אין פשרות על עקרונות היסוד שהנחילו לנו האבות המייסדים של המדינה. הם נתנו לנו כאן דמוקרטיה בריאה, עצמאית ובלתי תלויה ברוח חזונו של בנימין זאב הרצל. הרצל התעקש על מדינת יהודים שמבוססת על דמוקרטיה בריאה, חופשית וליברלית, בעלת מערכת משפט עצמאית ולא מאוימת. אתם בקואליציה, וראש הממשלה: לא ניתן לכם להרוס את הדמוקרטיה הישראלית. לא ניתן לכם לאיים עליה ולא ניתן לכם להחריב את חזונו של בנימין זאב הרצל. יהיו זכרו, מורשתו ותפיסת עולמו של בנימין זאב הרצל ברוכים ונצורים בלבבות עמנו לעד. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה לראש האופוזיציה חבר הכנסת יצחק הרצוג. חברי הכנסת, אורחינו הנכבדים, בזה אנחנו מסיימים את הישיבה המיוחדת לזכרו של בנימין זאב הרצל. אנחנו מודים לכם על כך שכיבדתם אותנו בנוכחות שלכם. מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת היו"ר יולי יואל אדלשטיין: אנחנו עוברים להודעה למזכירת הכנסת. מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: ברשות יושב-ראש הכנסת, הינני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק-יסוד: הממשלה (תיקון מס' 6), והצעת חוק הממשלה (תיקון מס' 12), התשע"ח–2018, שהחזירה הוועדה המשותפת לוועדת החוץ והביטחון ולוועדת החוקה להצעת חוק-יסוד: הממשלה (תיקון מס' 5) (סמכויות לעניין פתיחה במלחמה או נקיטת פעולה צבאית משמעותית), והצעת חוק הממשלה (תיקון מס' 12) (אצילת סמכות לוועדת השרים לענייני ביטחון לאומי), התשע"ח–2018. תודה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה למזכירת הכנסת. הצעת חוק-יסוד: הכנסת (תיקון מס' 47) [מס' כ/739; דברי הכנסת, חוב' י"ב, ישיבה 295, עמ' 26079; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חברי הכנסת, שימו לב. אם תקשיבו, אז תשימו לב. אנחנו נתחיל בהצעת חוק-יסוד: הכנסת (תיקון מס' 47), לקריאה שנייה וקריאה שלישית, ולאחר מכן נעבור להצעת חוק-יסוד: הממשלה (תיקון מס' 6). אז הצעת חוק-יסוד: הכנסת (תיקון מס' 47), לקריאה שנייה וקריאה שלישית. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט חבר הכנסת ניסן סלומינסקי, בבקשה, אדוני. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אדוני היושב-ראש, רבותיי השרים, חבריי חברי הכנסת, בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט אני מתכבד להביא בפניכם את הצעת חוק-יסוד: הכנסת (תיקון מס' 47). אני רוצה רק לציין ולהזכיר שלפני הפגרה אנחנו העברנו את תיקון מס' 70, שזו הייתה הצעת חוק רגילה שמשלימה את חוק-היסוד הזה, והיא אושרה. חוק-יסוד דורש 61 חברי כנסת, ולכן אנחנו מעלים את זה רק עכשיו. עכשיו, התיקון הוא פרי הצעת החוק של חברת הכנסת ענת ברקו, שמבקשת לתקן – או החוק מבקש לתקן – את סעיף 6 לחוק-יסוד: הכנסת, שהיום מגביל את האפשרות להתמודד לכנסת של מי שנידון לעונש מאסר בפועל של תקופה העולה על שלושה חודשים, וזאת למשך שבע שנים מהיום שבו סיים לרצות את עונשו. תמיד יש אפשרות ליושב-ראש ועדת הבחירות המרכזית לשנות, אבל זה החוק כשלעצמו. עכשיו, נוכח מה שקרה לאחרונה, וראינו, בעבירות ביטחון חמורות, מציעה חברת הכנסת ענת ברקו, וזה כבר אושר בקריאה טרומית ובקריאה ראשונה על ידי המליאה, שמי שהורשע בעבירות ביטחון או טרור חמורות – מה הכוונה חמורות? שהתקופה, העונש עליהן, הוא שבע שנים ויותר והוא קיבל שבע שנים בפועל – אזיי אדם כזה, מיום סיום ריצוי העונש לא יוכל במשך 14 שנה להתמודד לכנסת. ומאחר שפה יש איזושהי פגיעה ביכולת של אדם להגיש מועמדות בשוויונות, לכן השינוי הזה זה חוק-יסוד, והוא דורש 61 חברי כנסת. יש הסתייגות אחת, אני חושב, וכמה בקשות דיבור. אני מבקש מכל חבריי לתמוך. אנחנו מאוד לא רוצים, אני אומר את זה בעדינות, לעודד עבירות של טרור ועבירות של מי שפוגע בביטחון המדינה, וודאי שאנחנו לא רוצים שהם ישבו פה בין ספסלי הכנסת. ולכן, אני חושב שטווח של 14 שנה, איך אומרים, זה בסדר, ואני מבקש מכולם לתמוך בהצעת החוק הזאת. תודה. היו"ר יצחק וקנין: תודה ליושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט ניסן סלומינסקי. ישנה הסתייגות אחת, של יעל גרמן. את רוצה להסתייג מעל הדוכן או שאני אעבור לרשות דיבור? יעל גרמן (יש עתיד): – – – היו"ר יצחק וקנין: חברי הכנסת, יש בקשות דיבור של חבר הכנסת יושב-ראש האופוזיציה יצחק הרצוג – איננו; ציפי לבני – מוותרת – יש לך רשות דיבור, אם את רוצה, על החוק הזה; שלי יחימוביץ – מוותרת; סתיו שפיר – מוותרת; איציק שמולי – מוותר; עמר בר-לב – מוותר; יחיאל חיליק בר; עמיר פרץ; מרב מיכאלי – איננה; איתן כבל – מוותר. מרב מיכאלי (המחנה הציוני): – – – היו"ר יצחק וקנין: נמצאת ומוותרת. מיקי רוזנטל – מוותר; רויטל סויד; יואל חסון – מוותר; זוהיר בהלול – איננו. איתן ברושי. איתן ברושי, ואחריו – מיכל בירן, אם תהיה. איתן ברושי (המחנה הציוני): אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני כן רציתי לנצל את ההזדמנות לומר שני דברים: 1. כמו האחרים, אי-אפשר לפתוח את היום הזה בלי להזכיר את האסון שקרה בסוף השבוע ואת ההשתתפות הכנה בצער המשפחות; לומר שאין ספק שהמכינות, יש להן תפקיד חשוב, ואין ספק שנחוץ כאן תיקון, אבל תיקון ולא חיסול, ולא פירוק של המוסד הזה ומוסדות דומים. אני רוצה לומר פה, אדוני היושב-ראש, וחברי הכנסת, שמה שאנחנו עדים לו בחודשים האחרונים זה גידול מדאיג בפעולות תג מחיר ובפשיעה כנגד אוכלוסייה גם בתוך ישראל, כמו ביישוב אכסאל בעמק יזרעאל, שביקרתי, ובעיקר ביהודה ושומרון. וצריך לומר כאן לראשי הקהילה וראשי המועצות, ראשי ערים וחברי הכנסת, שבאווירה שנוצרת יש למי שרוצה אפשרות לתרגם את זה למתן חופש לפגוע באוכלוסיות שאינן מוגנות ואינן חלק מהבעיה שנוצרת. קריאה: טרור חקלאי. איתן ברושי (המחנה הציוני): על טרור חקלאי נדבר בסעיף השני. אני רוצה דווקא לדבר על תג מחיר, שבשלושה החודשים האחרונים זה יותר מאשר בשנה האחרונה, ובאחריותה של הממשלה וכוחות הביטחון למנוע את זה. הייתי באכסאל בעמק יזרעאל, ראיתי איך שרפו שתי מכוניות, וכתובת על בית. זה לא קרה מעצמו, וטרור הוא טרור. אנחנו נתנגד לכל הרמת יד של יהודי או לא יהודי על כל אחד מאזרחי ישראל. וצריך לומר לממשלה שתחת הערפל שהיא מפזרת צומחים עשבים שוטים. ומי שבא מהחקלאות יודע שיבלית צריך לעקור, אחרת היא משתלטת על כל השטח. צריך לומר שצריך לייבש את הביצות ולא רק לטפל ביתושים. ולכן, צריך לזכור שמי שיוצא לפיגועי טרור יוצא מבית מסוים, מיישוב מסוים. יש לו הנהגה, יש לו ראשי רשויות ויש לו רבנים. והממשלה חייבת להטיל את המשימה על כוחות הביטחון ולאפשר להם להשתמש בכל האמצעים, שלא נמצא את עצמנו נלחמים גם מבית וגם מבחוץ. דווקא בשעה הזאת, כשישנם איומים עלינו, חשוב שלא יהיה איום פנימי של טרור של יהודים כנגד ערבים או כנגד יהודים. על כוחות הביטחון, למרות העומס, מוטלת האחריות למנוע את זה, ועל אזרחי ישראל כולם להבין שבשעות האלה לא נכון להעסיק גורמים וכוחות ביטחון במניעת טרור פנימי. המציאות בחודשים האחרונים מוכיחה על אוזלת יד של הממשלה. הממשלה לא משתלטת. אני רוצה לומר עוד דבר, ובזה לסיים: זה שמגרשים או מביאים אנשים מיהודה ושומרון לתוך אזורים אחרים, זה לא פותר את הבעיה. ראינו גם בעבר בכנסיית הדגים וגם עכשיו שאותם אלה שגורשו בצווי שב"כ או הורחקו לא מהססים לעשות את זה במקומות אחרים. היו"ר יצחק וקנין: תודה. איתן ברושי (המחנה הציוני): לכן, נדרש פתרון יותר יסודי. וצריך לומר פה: די לתג מחיר, לא להשלים בשום מצב עם פעולות כאלה. טרור זה טרור, וצריך לטפל בטרור כמו שמטפלים בטרור. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחבר הכנסת איתן ברושי. מיכל בירן – איננה; נחמן שי – מוותר; קסניה סבטלובה; איילת נחמיאס ורבין; יוסי יונה; איל בן ראובן; יעל כהן-פארן; סאלח סעד; לאה פדידה – מוותרת; יוסף ג'בארין – איננו; איימן עודה; מסעוד גנאים – מוותר; ג'מאל זחאלקה – איננו; אחמד טיבי – איננו; עאידה תומא סלימאן – איננה; עבד אל חכים – – – מירב בן ארי (כולנו): פה. היו"ר יצחק וקנין: פה, אבל מוותרת. עבד אל חכים חאג' יחיא; חנין זועבי. דב חנין – שלוש דקות, אדוני. אחריך – טלב אבו עראר. דב חנין (הרשימה המשותפת): תודה לך, אדוני היושב-ראש. הכנסת חוזרת היום מפגרה, אבל כמה שזה לא מפתיע, הקואליציה מחזירה אותנו לאותם דיונים הזויים ומיותרים שאפיינו את הכנסת הזאת לפני הפגרה. במקום להביא לכנסת הצעות חוק בעניינים שמטרידים את הציבור, במקום לנצל את זמן המליאה כדי לפתור בעיות חברתיות אמיתיות, מציעים לנו עוד אחת מאותה סדרה ארוכה ואין-סופית של הצעות חוק שהמטרה שלהן היא לשנות את המערכת השלטונית – הפעם לצמצם את יכולת הבחירה לכנסת של מי שנידון לעונשי מאסר ממושכים על עבירות ביטחון. החוק הזה הוא חוק שאין בו שום טעם ואין בו שום צורך. אין בו שום טעם ושום צורך חוץ מאולי קמפיין הבחירות של חברת הכנסת ברקו, שרוצה להראות שגם היא מעבירה חוקים. אבל תראו במה מעסיקים את הכנסת. איפה הפתרונות לשאלות החברתיות? איפה העיסוק בנושאים שבאמת באמת מעניינים את הציבור? אנחנו קוראים למשל בעיתונים בסוף השבוע על העלאה של מחירי השכירות בישראל. דירות בשכירות הן היום יקרות יותר מאשר הן היו בעבר. זו שאלה חברתית, זו שאלה חשובה, זו שאלה שמטרידה בני אדם. אבל הכנסת לא מתעסקת בשאלות האלה, הכנסת לא עוסקת בשאלות החברתיות בנושאים שמעניינים בני אדם. קראתי בעיתונים השבוע על המשבר בבתי החולים הציבוריים, בתי החולים הממשלתיים. מצבה של מערכת הבריאות הציבורית מטריד, מדאיג, מסוכן. זה נושא שהכנסת צריכה לעסוק בו. זה נושא שמחייב פתרונות. זה נושא שמחייב שינוי. אבל הכנסת לא עוסקת בנושאים האלה. שוב ושוב ושוב ושוב הממשלה הזו עושה כל דבר חוץ מלטפל בבעיות החיים עצמם, חוץ מלהתעסק בתשובות לשאלות החברתיות שצריכים לענות עליהן וצריכים לתת להן מענה. אדוני היושב-ראש, אני וחבריי נתנגד לחקיקה הזו. חקיקה מיותרת, אין בה טעם, אין בה צורך, ובעיקר היא זורעת עשן ומונעת מהכנסת לעסוק בשאלות האמיתיות של החיים שלנו. היו"ר יצחק וקנין: תודה לדב חנין. חבר הכנסת טאלב אבו עראר – איננו; ג'מעה אזברגה – מוותר; סעיד אלחרומי – מוותר; ואאל יונס – איננו. חבר הכנסת ניסן סלומינסקי, יושב-ראש הוועדה, אני יכול לעבור להצבעה בקריאה – – – ענת ברקו (הליכוד): לא, לא. היו"ר יצחק וקנין: בוא תסכם את הדיון. יושב-ראש הוועדה יסכם את הדיון בהצעת החוק, ומייד אחרי כן נעבור להצבעה. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אדוני היושב-ראש, רבותיי השרים, חבריי חברי הכנסת – ואו, יש רעש כזה שאני לא שומע את עצמי. היו"ר יצחק וקנין: חברי הכנסת, יש יותר מדי רעש באולם. סדרנים, אני מבקש, תושיבו את חברי הכנסת שעומדים באמצע האולם ומדברים. כל אחד שישב במקומו. חברי הכנסת, אדוני השר גלעד ארדן ישב במקומו. השר יובל שטייניץ, יושב-ראש ועדת הפנים, זה מפריע. הוא עומד כבר דקה פה ולא מדבר. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): חבריי חברי הכנסת, תראו, ישנם נושאים שהם באמת נמצאים איתנו בוויכוח וישנם חילוקי דעות. אני חושב שבחוק הזה של ענת ברקו על מי שבאמת עבר עבירות חמורות של טרור או ביטחון המדינה אני חושב שלא צריכה באמת להיות שום מחלוקת בינינו, חוץ מהנושא שזה בקואליציה אולי וזה באופוזיציה. אבל זו לא סיבה שבגינה נעשה – כבר קרו מקרים שבדברים שכולנו הסכמנו, לפחות בוועדות, שכולם מסכימים, בלי קשר אם אתה קואליציה או אופוזיציה, הולכים על זה. פה גם כן, אני חושב שכולנו מסכימים. אף אחד מאיתנו לא רוצה שישב לידו מישהו שבית המשפט קבע שהוא עבר עבירת טרור, או חבלן, שנכנס לפחות לשבע שנות מאסר, אף אחד לא רוצה שהוא ישב לידו כאן במליאה. זו הצעת חוק פשוטה, אני חושב, סבירה. אז מישהו יגיד: למה 14 שנה, 13, או משהו כזה, אבל בעיקרון כולנו צריכים להסכים. אז על מה הוויכוח? למה אנחנו צריכים להתווכח? אני שמח שרוב סיעות הבית, אני חושב, באמת תומכות בנושא הזה, כך שמהבחינה הזאת אני מקווה שהחוק הזה יעבור ברוב גדול, כי באמת אנחנו צריכים להגיד לתומכי הטרור, למחבלים ולכל אלה: רבותיי, עד כאן. אנחנו לא ניתן לכם להיכנס גם לבית הזה. מאחר שהחוק הזה דורש 61, אני רוצה רק להתייחס לדברי קודמיי, וליושב-ראש האופוזיציה, שאני מאוד מכבד אותו – על אמת, לא כציני. יצחק הרצוג (המחנה הציוני): מה הבעיה? ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): יש לי כמה בעיות. בעיה ראשונה, אולי זה מקובל בכנסת, אבל אני עליתי לפה באמת לכבודו של הרצל. יצחק הרצוג (המחנה הציוני): אתה הורס את חלומו של הרצל. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): דקה, דקה. אני עוד מעט אגיע, זה החלק השני. יצחק הרצוג (המחנה הציוני): אתה נותן יד להרוס את חלומו. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): זה החלק השני, שאני אראה לך שאנחנו לא הורסים. אבל קודם כול, לעצם העניין. טיפת כבוד. הרצל, אתה יודע שהוא שנוי במחלוקת וכו', וההפך – עליתי, ואני חושב שגם חבריי, עלינו רק כדי להראות את הזכויות שיש לו, ואתה יודע טוב שאצל רבי צבי יהודה הכהן קוק, בנו של הרב קוק – על השולחן שלו קבוע יש תמונה של הרצל – – יצחק הרצוג (המחנה הציוני): נכון, אבל הרצל הפריד את הדת מהמדינה. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): – – להראות את זה. אז עושים יום שרוצים – באמת יום לזכרו של הרצל, חוזה המדינה, הוגה. צריך להיות משהו קצת של התרוממות. באמת, באנו בשביל לשמוע על זה, על החזון הגדול שלו, אם כי גם הוא לא חף מטעויות. יצחק הרצוג (המחנה הציוני): אתם הורסים את החזון. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אבל לא, אני אומר – לקחת את היום הזה ולעשות את החשבונות הקטנים – – – יצחק הרצוג (המחנה הציוני): למה ראש הממשלה לא פה? ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): לא יודע, אומרים שיש קבינט. יצחק הרצוג (המחנה הציוני): הקבינט הסתיים לפני שעתיים. היו"ר יצחק וקנין: חברי הכנסת, נא לשבת במקומותיכם, אנחנו עוברים להצבעה תכף. אדוני יושב-ראש הקואליציה דודי אמסלם, הוא לא יכול לדבר. דוד אמסלם (הליכוד): למה? היו"ר יצחק וקנין: כיוון שלא היו מסתייגים על החוק, ואם אין מסתייגים על החוק, גם אם יש רשות דיבור, זה לא מאפשר. ענת ברקו (הליכוד): שיעלה שר. היו"ר יצחק וקנין: שר יכול לדבר. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אוקיי. אז אני רק אסיים את המשפט שאמרתי, בוז'י. ההפך, אני אומר, יש לך מספיק הזדמנויות לתקוף ולהגיד את הדברים, ויש לי גם הרבה מה לענות לזה. אבל אני כבר צריך להפסיק לדבר, אומרים. חבל, לא כל הזדמנות צריכים לנצל – ולא רק לך, גם לצד השני אני אומר אותם דברים. יש ימים חגיגיים, שמכובדים, מקובלים על כולם; ואללה, בואו נלך על זה, כולם, בואו נלך על דברים שמאחדים. יהיה מספיק זמן, די והותר, לכל הדברים המפלגים. אז אני שוב פונה ומבקש מחבריי – – – איציק שמולי (המחנה הציוני): סדר-יום מאחד הבאתם היום. רק אחדות בראש שלכם. אחדות וממלכתיות, זה מה שבראש שלכם. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אני לא מדבר על כל סדר-היום, אני מדבר על הרצל, על הנושא של הרצל. היו"ר יצחק וקנין: תודה. איציק שמולי (המחנה הציוני): די עם הטפות המוסר האלה, די. לפחות תוותרו על הקטע הזה. היו"ר יצחק וקנין: חבר הכנסת ניסן סלומינסקי, אני מודה לך, יושב-ראש ועדת החוקה. השר יריב לוין, אני מבין שאתה תשיב. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: אני אשיב. היו"ר יצחק וקנין: אתה תשיב, אופיר אקוניס, אוקיי. שר יכול בכל מהלך של הדיון לדבר. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש. חברות וחברי הכנסת, אדוני יושב-ראש האופוזיציה, אתה ניצלת ניצול ציני את הטקס לזכר חוזה המדינה בנימין זאב הרצל. יצחק הרצוג (המחנה הציוני): לפני שעתיים וחצי, נו, באמת. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: ניצול ציני – – יצחק הרצוג (המחנה הציוני): ראש הממשלה היה יכול להיות פה וללכת להופיע. מה קרה, הוא עושה שטויות? שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: – – כדי להתנגח ניגוח פוליטי בממשלה, בסדר-היום שאנחנו מתכוונים להביא לכאן במהלך מושב הקיץ. ובמקום לנהל דיון יסודי ומנומק, אתה הפרחת לאוויר, ודרכו – לציבור, סיסמאות פופוליסטיות נבובות – – יצחק הרצוג (המחנה הציוני): שמעתי אותך בבוקר. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: – – ואני אומר לך, בידידות, שאפילו אינן מתאימות לרמתך הגבוהה, וגם להשכלתך כמשפטן. ואתה כמובן השתמשת – – – יצחק הרצוג (המחנה הציוני): תשאל את בני בגין מה דעתו על – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: בני בגין איננו דוברו של מנחם בגין. יצחק הרצוג (המחנה הציוני): שמעתי מה הוא אמר לך. כולם ראו. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: חבר הכנסת בני בגין איננו דוברו של ראש הממשלה מנחם בגין – – יצחק הרצוג (המחנה הציוני): – – – שקרן. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: – – אתה איננו דוברו של מנחם בגין. המערך הסוציאליסטי – חבר הכנסת חסון – – – יואל חסון (המחנה הציוני): למה, אתה ישבת איתו? שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: – – – יואל חסון (המחנה הציוני): לא, אני לא מתיימר. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: איזו מפלגה אתה מייצג עכשיו? היו"ר יצחק וקנין: יושב-ראש סיעת המחנה הציוני – – – יואל חסון (המחנה הציוני): אתה מתיימר ליישם אותו – – – היו"ר יצחק וקנין: יואל חסון, שב במקומך. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: חבר הכנסת יואל חסון יודיע למליאת הכנסת איזו מפלגה הוא מייצג היום – אז נוכל להתפלמס איתו גם על ענייני הליכוד, גם על ענייני העבודה, גם על ענייני קדימה, זכרה לא לברכה, וגם על ענייני איך שאתם נקראים היום – התנועה, שבתוך מפלגת העבודה. ובכן, הוא, כמובן, הסתלק לו, יושב-ראש האופוזיציה, ואנחנו עדיין נשיב לכיסאו הריק של יושב-ראש האופוזיציה, שהשתמש, חבר הכנסת בהלול, בטקס ממלכתי כדי לנגח ממשלה, כדי לנגח בעצם רעיונות. ובכן, אדוני היושב-ראש, בניגוד מוחלט לדבריו של יושב-ראש האופוזיציה, אין שום כוונה לפגוע בבית המשפט העליון, שום כוונה כזאת. אנחנו מכבדים את בית המשפט העליון, אנחנו מעריכים את בית המשפט העליון, אבל, אדוני היושב-ראש, אנחנו מעריכים גם את עצמנו. תעמדו על כבוד הבית הזה. חבר הכנסת שמולי, תעמוד על כבוד הבית. איציק שמולי (המחנה הציוני): רק כבוד יש לך לבית המשפט העליון. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: לא, זה לא עניין – – – איציק שמולי (המחנה הציוני): מרוב כבוד – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: לא. יש לך כבוד לעצמך? איציק שמולי (המחנה הציוני): מרוב כבוד שמענו אותך ברדיו, איך אתה מדבר. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: יש לך כבוד, אתה חבר כנסת. איציק שמולי (המחנה הציוני): לך אין כבוד. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: אתה חבר כנסת. אתה צריך לעמוד על כבודו של הבית הזה, שנרמס בשנים האחרונות בכל פעם כאשר האג'נדה או החוק שמתקבל כאן איננו מקובל פוליטית – – קריאה: – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: – – איננו מקובל פוליטית, חבר הכנסת בר-לב, על שופטי בית המשפט העליון. לצערי הרב, עדיין לא הצלחנו – – – איציק שמולי (המחנה הציוני): מה לעשות, המספרים מראים אחרת. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: יושבת פה שרת המשפטים – – – איציק שמולי (המחנה הציוני): המספרים מראים אחרת. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: בוא, אני ראיתי את המודעות הממומנות. איציק שמולי (המחנה הציוני): אתה שר המדע – לך עם העובדות. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: ראינו את המודעות הממומנות. איציק שמולי (המחנה הציוני): אתה שר המדע, לך עם העובדות. היו"ר יצחק וקנין: חבר הכנסת שמולי. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: ראינו את המודעות הממומנות של המכון הישראלי לדמוקרטיה ואת הציטוטים שהם הביאו. קריאה: זה לא ציטוטים. זה עובדות. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: עובדה, עובדה – – – רויטל סויד (המחנה הציוני): עובדות. עובדות. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: עובדה היא, חברת הכנסת סויד, שבשנים האחרונות – – – איציק שמולי (המחנה הציוני): – – – האנטי-ישראלי – – – לדמוקרטיה. תגיד, נו. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: לא, אני לא אגיד את זה. איציק שמולי (המחנה הציוני): תגיד, תגיד. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: לא, אני לא אגיד את זה. איציק שמולי (המחנה הציוני): אבל זה יבוא מחר, בריאיון של מחר. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: בשנים האחרונות, חברת הכנסת סויד, חבר הכנסת הרצוג, אתה יודע – כולם יודעים – הצופים בבית יודעים כמה חוקים או החלטות הזויות של בית המשפט העליון. אבל אני אשתמש דווקא בדוגמה האחרונה, אדוני היושב-ראש – אני אתן ליושב-ראש הקואליציה ולמרכז האופוזיציה, אולי, את 30 השניות שהם מבקשים. אדוני היושב-ראש, הדוגמה האחרונה, חבר הכנסת שמולי, תת-אלוף במילואים איל בן ראובן, אליך אני מדבר – – – נחמן שי (המחנה הציוני): אלוף, אלוף. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: אלוף, סליחה. טעות. האלוף בן ראובן, האם אתה מעלה על דעתך שבית המשפט העליון דן עכשיו בהוראות הפתיחה באש מול מחבלי חמאס על הגדר בגלל עתירה של מפלגות – זה לא מפלגות, סליחה – בגלל עתירה של תנועות שמאל קיצוני? זה הרי לא יעלה על הדעת. איך אפשר לנהל מערכה בצורה הזאת? איך אפשר לנהל מערכה בצורה הזאת? יצחק הרצוג (המחנה הציוני): שקר, שקר. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: וכמובן, הדוגמאות של המסתננים, הדוגמאות של ביטול החלטת שר הביטחון על המשפחות השכולות. היו"ר יצחק וקנין: תודה, אדוני. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: אני רוצה לומר, אדוני יושב-ראש האופוזיציה, אני מציע לך לקיים את הדיון הזה כאן כאשר תגיע פסקת ההתגברות. תנסו לגייס רוב קולות. אני מאוד מקווה שאנחנו נתגבר על ההתנגדות שלכם וגם על התנגדותה של נשיאת בית המשפט העליון. תודה. היו"ר יצחק וקנין: תודה לשר אופיר אקוניס. חברי הכנסת, נא לשבת במקומותיכם. השרה מירי רגב, שרת התרבות. אני עובר להצבעה על ההסתייגויות. חברי הכנסת, נא לשבת במקומותיכם. רבותיי, לסעיף 1 אין הסתייגויות. אנחנו נצביע בקריאה שנייה על סעיף 1 כהצעת הוועדה. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 4 בעד סעיף 1 – 83 נגד – 11 נמנעים – 1 סעיף 1 נתקבל. היו"ר יצחק וקנין: 83 בעד, 11 מתנגדים, אחד נמנע. סעיף 1 אושר כהצעת הוועדה. לסעיף 2 יש הסתייגות. קריאה: – – – היו"ר יצחק וקנין: חברת הכנסת גרמן לא נימקה וגם לא נמצאת, ואני לא יכול לשאול אותה כרגע. אם כן, אנחנו נצביע על הסתייגות – – – קריאה: – – – היו"ר יצחק וקנין: רבותיי, אני מצביע על סעיף 2, כהצעת הוועדה. שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ: ל-3 יש הסתייגויות? היו"ר יצחק וקנין: אין. זו ההסתייגות האחרונה. אנחנו מצביעים. קריאה: – – – היו"ר יצחק וקנין: חברי הכנסת, נא לשים לב. מאחר שהמסתייגת איננה וגם לא נימקה את ההסתייגות שלה, אנחנו לא נצביע על ההסתייגות. אנחנו מצביעים על סעיף 2, כהצעת הוועדה. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 5 בעד סעיף 2, כהצעת הוועדה – 86 נגד – 10 נמנעים – אין סעיף 2, כהצעת הוועדה, התקבל. היו"ר יצחק וקנין: בעד – 86, עשרה מתנגדים, אין נמנעים. סעיף 2 אושר, כהצעת הוועדה. אם כן, החוק אושר בקריאה שנייה. אנחנו עוברים להצבעה על החוק בקריאה שלישית. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 6 בעד החוק – 86 נגד – 10 נמנעים – אין חוק-יסוד: הכנסת (תיקון מס' 47) נתקבל. היו"ר יצחק וקנין: 86 בעד, עשרה מתנגדים, אין נמנעים. הצעת החוק עברה בקריאה שלישית ותיכנס לספר החוקים של מדינת ישראל. חברת הכנסת ענת ברקו רוצה לברך. ענת ברקו (הליכוד): אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני קודם כול רוצה להודות לחבריי מהקואליציה ומהאופוזיציה – אלה שבאמת, ביטחון ישראל יקר להם והם לא חושבים שהכנסת היא מקום שבו צריכים לכהן חברי כנסת שהורשעו בעבירות טרור. על זה אנחנו מדברים. זה נראה דמיוני, אבל גם נראה דמיוני שיהיה חבר כנסת שירגל לטובת חיזבאללה ובסופו של דבר יברח; זה נראה דמיוני שיהיה חבר כנסת שיבריח מכשירי טלפון סלולריים לבתי הכלא. זה נראה דמיוני. אבל אלו דברים שהיו. אני רוצה לומר, אדוני, ולצטט את הדברים שאמר נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק, בזמנו: "הדמוקרטיה זכאית להגן על עצמה מפני הקמים עליה – – – כדי להוכיח את חיותה אין הדמוקרטיה צריכה לאבד עצמה לדעת. זאת ועוד – מי שאינו מקבל את עקרונות היסוד של הדמוקרטיה ומבקש לשנותם לא יכול להשתתף בדמוקרטיה בשם אותם הכללים". מי שחותר נגד השיטה לא צריך להיות פה. זה לא סוד שאני ביקשתי שאנשים שהורשעו ויצאו מהכלא, רק לאחר 25 שנה יוכלו לכהן בתפקיד בכנסת, אבל נאלצתי להתפשר כי דיברו על זכות יסוד להיבחר. אני חושבת שמי שהורשע בעבירות טרור לא צריך להגיע לכאן, אין לו מקום כאן. הדמוקרטיה חייבת להגן על עצמה, ובאויבי ישראל צריך להילחם ולא לאפשר להם דריסת רגל והריסת הדמוקרטיה שבנינו בעמל רב. מכיוון שביצוע עבירות טרור או ביטחון, יש בכך משום קריאת תיגר על המדינה – לכן, אנחנו צריכים להטיל מגבלות שבאמת יבטיחו את ביטחון המדינה ואזרחיה. אדוני, אני רוצה להודות קודם כול לשרת המשפטים איילת שקד, למשנה ליועץ המשפטי לממשלה רז נזרי, ליושב-ראש ועדת חוקה חבר הכנסת ניסן סלומינסקי ולייעוץ המשפטי של ועדת החוקה, שמובל על ידי גור בליי. וכמובן, לצוות שלי – לתמר, שבינתיים סיימה תפקיד, לסופי, למאיר. תודות ליושב-ראש הקואליציה חבר הכנסת דודי אמסלם. לצוות הסיעה, בראשות עליזה בראשי, לדנית, שלי והלנה. תודה גם למחנה הציוני וגם ליש עתיד, שתמכו ברובם בחוק הזה. אני חושבת שהחוק הוא חשוב, והוא ימנע ממי שלא צריך להיות כאן להגיע למקום הזה ולפגוע בביטחון המדינה. תודה רבה לכם. תודה, אדוני. היו"ר מאיר כהן: תודה רבה, גברתי. חברים, אני מבקש שקט. הצעת חוק-יסוד: הממשלה (תיקון מס' 6) [מס' מ/1184, דברי הכנסת, חוב' י"ד, ישיבה 301, עמ' 26472; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) היו"ר מאיר כהן: אנחנו עוברים להצעת חוק-יסוד: הממשלה (תיקון מס' 6), לקריאה שנייה וקריאה שלישית. קיבל פטור מחובת ההנחה. יציג את הצעת החוק חבר הכנסת אבי דיכטר. בבקשה, אדוני. אבי דיכטר (יו"ר הוועדה המשותפת): אדוני היושב-ראש, רבותיי השרים – – – היו"ר מאיר כהן: שנייה, אדוני. חברים, אני מבין שזה היום הראשון, אבל אנא מכם – מי שרוצה לדבר, שיעשה את זה בחוץ. ובצדדים – להירגע. אני מבקש שקט. בבקשה, אדוני. אבי דיכטר (יו"ר הוועדה המשותפת): אדוני היושב-ראש, רבותיי השרים, חבריי חברי הכנסת, אני מתכבד להציג בקריאה השנייה והשלישית את שתי הצעות החוק האלה: הצעת חוק-יסוד: הממשלה (תיקון מס' 6) והצעת חוק הממשלה (תיקון מס' 12), התשע"ח–2018. מההצגה הקשר בין שתי ההצעות יהיה ברור, ולכן אני עושה את זה כמקשה אחת. שתי הצעות החוק עוסקות באותה הסוגיה ומשלימות בעצם אחת את השנייה. כיום, סעיף 40(א) לחוק-יסוד: הממשלה קובע כי "המדינה לא תפתח במלחמה אלא מכוח החלטת הממשלה" וכי הודעה על החלטת הממשלה תימסר לוועדת החוץ והביטחון של הכנסת בהקדם האפשרי. כמו כן קובע הסעיף כי ראש הממשלה ימסור למליאת הכנסת הודעה על החלטת הממשלה בהקדם האפשרי. בהצעת חוק-יסוד: הממשלה המונחת לפניכם מוצע לקבוע כי גם נקיטה בפעולה צבאית משמעותית העלולה להוביל, ברמת הסתברות קרובה לוודאי, למלחמה, תהיה רק מכוח החלטת הממשלה. עוד מוצע לקבוע כי לגבי שני עניינים אלה – פתיחה במלחמה ונקיטת פעולה צבאית משמעותית העלולה להוביל ברמת הסתברות קרובה לוודאי למלחמה – הממשלה תהיה רשאית לאצול את סמכותה לוועדת שרים שנקבעה בחוק. כהוראה משלימה בתיקון לחוק הממשלה מוצע לקבוע כי אצילת הסמכות תהיה לוועדת השרים לענייני ביטחון לאומי, שכולנו מכירים כקבינט המדיני-ביטחוני. עוד מוצע לקבוע בהצעת חוק-היסוד, כי החלטת הממשלה לאצול את סמכותה יכולה להיות דרך כלל או במקרה מסוים. לצד זאת, אם החליטה הממשלה לאצול את סמכותה, תפעיל ועדת השרים לענייני ביטחון לאומי את סמכותה רק אם מצא ראש הממשלה כי הפעלת סמכות זו נדרשת על ידה בנסיבות העניין בשל טעמים של ביטחון המדינה ויחסי החוץ שלה, לרבות טעמי סודיות הכרוכים בהם. יודגש כי בכל מקרה ההחלטה תתקבל על ידי אחד משני גופים – או הממשלה או ועדת השרים לענייני ביטחון לאומי. בנוסף, מוצע לקבוע כי במקרה שבו ההחלטה התקבלה על ידי ועדת השרים לענייני ביטחון לאומי, תימסר הודעה על כך בהקדם האפשרי לממשלה. כמו כן, במקרה כזה תימסר הודעה בהקדם האפשרי לוועדת משנה של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, וזאת להבדיל ממקרה שבו ההחלטה התקבלה על ידי הממשלה – במליאת הממשלה הכוונה – ואז ההודעה תימסר לוועדת החוץ והביטחון ולא לוועדת המשנה. הוועדה המשותפת לוועדת החוץ והביטחון וועדת חוקה, חוק ומשפט, הוועדה המשותפת שהייתה בראשותי, כמובן ביחד עם יושב-ראש ועדת החוקה חבר הכנסת ניסן סלומינסקי, טיפלה בהצעות החוק וסברה כי ישנה חשיבות רבה בהסדרת הנושא ובעיגונו החקיקתי ובכניסתן של ההוראות הקבועות בהצעות החוק לתוקף; זאת, לאור החשיבות ביצירת ודאות ביחס למצבי פתיחה במלחמה או נקיטה בפעולה צבאית משמעותית, העלולה להוביל למלחמה. כמובן שאין קשר בין העיתוי שאנחנו מביאים את ההצעה למציאות שתוארה כאן קודם לכן, גם על ידי השר לוין וגם על ידי יושב-ראש האופוזיציה חבר הכנסת בוז'י הרצוג. אדוני היושב-ראש, להצעת החוק הוגשו הסתייגויות ובקשות לרשות דיבור. אבקש מחברי הכנסת לשקול היטב את הצבעתם בעד ונגד ההסתייגויות, ורק אז לאשר את הצעות החוק בקריאה השנייה ובקריאה השלישית. תודה רבה. היו"ר מאיר כהן: תודה רבה. אם כן, חברים, יש גם הסתייגויות וגם בקשות רשות דיבור. ראשון המסתייגים – חבר הכנסת ניסן סלומינסקי. בבקשה. חמש דקות לרשותך. בבקשה, אדוני. ניסן סלומינסקי (הבית היהודי): אדוני היושב-ראש, רבותיי השרים, חבריי חברי הכנסת, אני עולה לדבר כי אני רוצה לומר אולי שני דברים. דבר אחד, שהמדינה פועלת באופן ממשי הרבה זמן, אולי 70 שנה, אבל באופן מסודר לא סידרו את הדבר אף פעם. ועכשיו, פעם ראשונה שבאים לסדר. למה הכוונה? עד עכשיו הממשלה היא זו שיכולה להחליט על פתיחה במלחמה או משהו דומה נניח. בפועל, לא היו אולי מלחמות אבל בפועל כל מה שהתנהל התנהל בקבינט. הפעם באה הצעת החוק הזו, באופן מסודר, לומר שהממשלה יכולה לאצול, או להאציל את סמכותה לקבינט גם בנושא של מלחמה וגם בדברים שהם קרובים למלחמה, מבצעים שהם קרובים למלחמה. אני רוצה קודם כול לציין שבדיון של הוועדה המשותפת, פרט להצבעה בסוף לא הייתה הצבעה של קואליציה–אופוזיציה, אלא באמת לגופו של עניין, של אנשים שאכפת להם ובקיאים ומכירים. בהרבה דברים מצאנו את עצמנו, עפר ואני, או אחרים, נמצאים באותו צד, וזה היה בסדר גמור. עפר שלח (יש עתיד): – – – להצביע – – – ניסן סלומינסקי (הבית היהודי): אמרתי, עד להצבעה האחרונה, בהצבעה האחרונה רק. רק בהצבעה האחרונה בנושא הזה. כי באמת זה לגופו של עניין. עמר בר-לב (המחנה הציוני): גם בהצבעה האחרונה – – – ניסן סלומינסקי (הבית היהודי): גם בהצבעה האחרונה היה בלבול, נכון. עכשיו, אני, למה הגשתי את ההסתייגות הזאת? ואני כבר אומר שאני אוריד אותה, בגלל שאני חבר קואליציה. אבל למה הגשתי את ההסתייגות? כי בהצעה מופיע שהממשלה מאצילה לקבינט אם היא רוצה לפתוח במלחמה או במבצע ברמת הסתברות קרובה לוודאי למלחמה. אתם שמים לב? ברמת הסתברות קרובה לוודאי למלחמה. יתחיל להיות דיון על כל דבר ודבר. האם זה מספיק הסתברות קרובה לוודאי וכו', והזמן לוחץ וצריכים לקבל החלטה וכו', ובמקום שיתחילו לדון עוד ילכו לבג"ץ, האם זה נקרא הסתברות קרובה לוודאי או לא קרובה לוודאי. אז לכן אמרתי, ואני חושב שאפילו חבריי מהאופוזיציה תמכו בי בנושא הזה, אמרתי: במקום זה נוריד את הנושא של הסתברות קרובה לוודאי, ויהיה כתוב: בלהוביל למלחמה או במבצעים שמובילים למלחמה. בסופו של דבר ההצעה הזאת לא התקבלה. ושוב, אני חושב שגם בהיותי קרוב, איך אומרים, איש קואליציה, נניח, אני אומר, וגם בגלל שכך החליטו, אז אני בסוף מוריד את ההסתייגות שלי, אדוני. רק רציתי להסביר למה הסתייגנו. אני חושב שזה עדיין היה נוסח יותר טוב. אני חושב שגם בני יסכים איתי וגם עפר ואחרים, ועמר. אבל כך היה, אז אני אוריד את ההסתייגות הזו. אוקיי, תודה. היו"ר מאיר כהן: תודה רבה, אדוני. אם כן, נמחק את ההסתייגות של חבר הכנסת סלומינסקי. המסתייג הבא – חבר הכנסת זאב בנימין בגין. בבקשה, אדוני. עד עשר דקות לרשותך, אדוני. זאב בנימין בגין (הליכוד): אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני אנהג כמנהגו של יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט, אני אסיר הסתייגותי לפני ההצבעה. אבל אני רוצה לנצל את ההזדמנות הזאת כדי להקדים את המאוחר ולהסביר מדוע התנגדתי, עם חברים אחרים, לדרישה שהוצעה על ידי חברים, גם בקואליציה וגם באופוזיציה, לקבוע מספר מינימום, קוורום, להחלטות של הקבינט. הסיבה היא שהתברר מהר מאוד שהצעה כזאת גוררת מייד איתה או בעקבותיה את הדרישה של הממשלה, שלדידה היא טבעית, לצפות למצבים שבהם לא ניתן יהיה לכנס את אותו קוורום. כינינו את זאת בישיבות הוועדה "פתח מילוט", מכיוון שאי-אפשר להימלט מן הדרישה הזאת, ואז כל החקיקה תהיה, קודם כול, לא נאה, לא אלגנטית, לא נקייה, מפורטת מדי, לגבי חוק-יסוד. אז חבר הכנסת אילטוב ואנוכי הסתייגנו מהנוסח המוצע והצענו לחזור אל הנוסח המקורי כפי שהציעה אותו הממשלה, ללא קוורום וללא פתחי מילוט מאותו קוורום, כדי שהחקיקה תקבל את הנופך הרציני שהנושא הזה ראוי לו. תודה, אדוני היושב-ראש. היו"ר מאיר כהן: תודה רבה. אם כן, גם הסתייגויותיו של חבר הכנסת בגין. המסתייג הבא – חבר הכנסת אבי דיכטר. בבקשה, אדוני. חמש דקות, אדוני. אבי דיכטר (יו"ר הוועדה המשותפת): אדוני היושב-ראש, רבותיי השרים, כנסת נכבדה, ההסתייגות שלי עוסקת בסעיף שעלה לדיון, הוסר במהלך הדיון בהסתייגויות של אחרים, ובעיניי זו סוגיה קריטית להשלמת החוק הזה, חוק-היסוד, סוגיה שהיא הרת גורל, שלא נצטרך ולא נזדקק לה, אבל אם חס וחלילה נגיע ליום פקודה כדאי שנהיה מצוידים בחוק במתכונת הנכונה ביותר, המקצועית ביותר, הלאומית ביותר והנכונה ביותר. והמתכונת הזו, בעיניי, היא חסרה במידה מסוימת, וההשלמה שאני רואה לנגד עיניי היא להוסיף בחוק-היסוד, בפסקה (3): אחרי סעיף קטן (א1) יבוא המשפט הבא: אצלה הממשלה את סמכותה, כאמור, יהיה המניין החוקי לקבלת ההחלטה בוועדת השרים, קרי, הקבינט, מחצית מחברי הממשלה המכהנים בוועדה. ואולם, בנסיבות קיצוניות ומנימוקים שיירשמו, ואם הדבר הכרחי מטעמי דחיפות שאינם מאפשרים לכנס את המניין החוקי האמור, רשאים ראש הממשלה ושר הביטחון לקבל את ההחלטה במניין חוקי מצומצם יותר. זו סוגיה, אדוני היושב-ראש, שאנשים שעברו, בין אם מלחמות ובין אם אירועים אחרים, ואני מרשה לעצמי לגייס את הניסיון שלי בדברים האלה, אומנם רק 47 שנים, אבל משהו אפשר היה ללמוד, בוודאי כשאתה מסתכל על האיומים – – – היו"ר מאיר כהן: ואם ראש הממשלה הוא גם שר הביטחון? אבי דיכטר (יו"ר הוועדה המשותפת): לכן, לתכלית הזו – הרי ממילא, כשהקבינט עוסק בסוגיה של ראש ממשלה שהוא שר ביטחון או שר חוץ או שהתפקידים מאוישים באדם אחד, אתה יודע להגן על כך בסדרי הפעולה. ממילא כשהקבינט נדרש להאציל מהסמכות הוא יודע בדיוק מה תפקידו של ראש הממשלה. ואם זה ראש ממשלה, כמו שאתה אומר, שהיה כבר בעבר ראש ממשלה ושר ביטחון – והיו לא אחד ולא שניים, לדעתי, היו כמה דוגמאות כאלה – חזקה על הממשלה, על הקבינט, שבממשלה הספציפית שבה ראש הממשלה הוא גם שר הביטחון – זו לא המציאות היום אז היא לכאורה תיאורטית, אבל היא יכולה להיות מעשית כפי שאתה אמרת. ולכן יש חשיבות שאנחנו לא רואים אפשרות – אנחנו נשב בוועדה, בוודאי גם אני; אנחנו לא רואים אפשרות שהחלטה על יציאה למלחמה או יציאה לפעולה צבאית שבסבירות קרובה לוודאות תידרדר למלחמה או תוביל למלחמה – שדבר כזה יתקבל בלי שתי הדמויות המובילות במדינת ישראל לתכלית הזו: ראש הממשלה ושר הביטחון. אבל מעבר לזה, בסוגיה של הקוורום, כפי שהיה אפשר להבין מהדברים שקראתי בהסתייגות, אנחנו חשבנו – לא רק אני, חלק מחברי הוועדה, תקופות מסוימות אפילו רוב חברי הוועדה, לדעתי; יש כאן הסתייגות שעוסקת רק בנושא הזה של הקוורום, שכשמתכנס קבינט שקיבל סמכות מהממשלה להחליט על יציאה למלחמה או על פעולה צבאית שבהסתברות קרובה לוודאות תוביל למלחמה – בניגוד לממשלה, שבה אנחנו לא מכתיבים שום פורום, בקבינט שקיבל את הסמכות מהממשלה חשוב שיהיה קוורום, וקבענו אותו: לפחות מחצית מחברי הקבינט. לדוגמה, הקבינט הנוכחי הוא עשרה שרי ממשלה – חמישה שרים יקבלו את ההחלטה. אני מזכיר שבקבינט ישנם שבעה שרים שהם שרים סטטוטוריים: ראש הממשלה, ממלא מקום ראש הממשלה, אם ישנו, שר ביטחון, שר חוץ, שר משפטים, שר בט"פ, שר אוצר – נדמה לי שזה מניין השבעה. היום אין ממלא מקום, ושר החוץ הוא גם ראש הממשלה, לכן, הקבינט הוא חמישה סטטוטוריים פלוס חמישה נוספים. ונדמה לי שכשאנחנו מדברים על החלטה הרת גורל בסדר גודל כזה כולנו היינו רוצים שהחלטה כזו תתקבל גם במספר מינימלי של שרים בקבינט, וקבענו אותו למחצית חברי הקבינט. גזרנו את זה ממשפט אחר, שאומר שהקבינט לא יהיה גדול ממחצית שרי הממשלה, ולכן, המחצית לא נקבעה במקרה. העובדה שבנסיבות מסוימות, חריגות, קיצוניות, כפי שהגדרנו בהצעה, יהיה אפשר לקבל החלטה של ראש ממשלה ושר ביטחון – בדיונים בוועדה עסקנו בלא מעט תרחישים שעלולים להוביל למצב כזה. היו"ר מאיר כהן: תודה רבה. אבי דיכטר (יו"ר הוועדה המשותפת): תודה רבה. היו"ר מאיר כהן: תודה רבה. אם כן, הסתייגותך בעינה עומדת. כן? בבקשה, אנחנו עוברים למסתייגים הבאים, לדוברים, דב חנין בבקשה. אחריו חבר הכנסת איימן עודה. חבר הכנסת חנין, עד עשר דקות. דב חנין (הרשימה המשותפת): תודה לך, אדוני היושב-ראש. רבותיי השרים, עמיתיי חברי הכנסת, אנחנו נמצאים בדיון באחת הסוגיות החוקיות החשובות ביותר. אין החלטה יותר חשובה בפוליטיקה האנושית מאשר ההחלטה לצאת למלחמה. במלחמה נהרגים אנשים. מלחמה מייצרת הרס וחורבן. מלחמה מייצרת צער ושכול. לכן, עמיתיי חברי הכנסת, ההחלטה לצאת למלחמה היא החלטת ההחלטות. החלטה שצריכה להתקבל בצורה המעמיקה, הרצינית וגם הדמוקרטית ביותר. מי מחליט לצאת למלחמה? זו השאלה שעליה מדברת הצעת החוק הזו, ואני אקדים את המאוחר ואומר לכם, עמיתיי חברי הכנסת, מדובר בהצעת חוק חמורה ומסוכנת. חמורה ומסוכנת. כשאני מדבר, עמיתיי חברי הכנסת, על השאלה מי מחליט על מלחמה, אני כמובן לא מדבר על מצב שבו המלחמה נכפית עלינו, שבו מישהו תוקף את ישראל וישראל צריכה להתגונן. זה לא מצב של החלטה יזומה על יציאה למלחמה. אני מדבר על שאלה של יוזמת מלחמה. של החלטה שבה ממשלה, או גורם אחר, מחליטה לצאת למלחמה או לצאת למבצע צבאי שמשמעותו יציאה למלחמה. עמיתיי חברי הכנסת, כמו שאנחנו שמענו עכשיו מחבר הכנסת דיכטר, יושב-ראש ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, בעצם נמצאת על השולחן עכשיו הצעה שתאפשר בסופו של דבר לראש הממשלה נתניהו, יחד עם שר הביטחון ליברמן, לקבל בצוותא חדא החלטה על הפורום המצומצם – היותר-מצומצם – בתוך הקבינט, שיקבל החלטה על יציאה למלחמה. ואני, עמיתיי חברי הכנסת, אומר כאן בצורה הברורה והגלויה ביותר: אני לגמרי לא סומך. לא סומך על נתניהו, לא סומך על ליברמן, ואני מציע לכולנו לא לסמוך, לא על נתניהו ולא על ליברמן, כשמדובר על יציאה על מלחמה ומדובר על חיי בני אדם בארץ הזו. אנחנו לא מדברים על שאלה תיאורטית, עמיתיי חברי הכנסת. אנחנו כולנו קראנו את הפרסומים וחלקנו גם יודעים שמאחורי הפרסומים האלה הייתה אמת על אותו שלב שבו ראש הממשלה נתניהו רצה ליזום מהלך שמשמעותו הייתה התגלגלות לכיוון מלחמה עם איראן. מה שקרה אז באותם ימים היה שהרמטכ"ל דאז גבי אשכנזי, ראש המוסד דאז מאיר דגן וראש השב"כ יובל דיסקין אמרו לראש הממשלה שהמהלך שהוא מציע איננו חוקי, במובן הזה שלא התקבלה החלטה על ידי הגוף המוסמך לקבל את ההחלטה. לפי המצב המשפטי שהיה קיים לפני הצעת החוק הזו, מי שהיה צריך ומי שמוסמך לקבל החלטה על יציאה למלחמה היה רק הממשלה. במצב המשפטי הזה יכול היה הרמטכ"ל, יכול היה ראש המוסד, יכול היה ראש השב"כ ויכלו גורמי ביטחון נוספים יחד איתם לומר לראש הממשלה שמה שהוא מבקש שיתבצע לא יכול להתבצע בהיעדר החלטת ממשלה. כך, לפחות לפי הפרסומים, עמיתיי חברי הכנסת, נמנעה מישראל הסתבכות במהלך מלחמתי מסוכן שאף אחד מאיתנו לא יודע לומר היום כמה חיים הוא היה עלול לגבות. נתניהו מקדם מהלך שישנה את המצב המשפטי הזה. הוא רוצה להשתחרר מהחובה להביא את ההחלטה על מלחמה לפניה ממשלה. וכפי שהסביר לנו חבר הכנסת דיכטר, הוא גם רוצה להשתחרר מהחובה להביא את ההחלטה לצאת למלחמה לפני הקבינט. בסופו של דבר, לפי ההסתייגות של דיכטר, לפחות, ראש הממשלה ושר הביטחון יוכלו להחליט בעצמם, ואולי לצרף עוד מישהו כדי שיהיה טריומווירט שמחליט. המהלך הזה, עמיתיי חברי הכנסת, הוא מהלך בעייתי, מסוכן ופסול. בהסתייגות שלנו הצענו מהלך בכיוון ההפוך. אם נתניהו מעוניין שיוזמת מלחמה תהיה משהו שהוא יוכל להחליט עליו יחד עם שר הביטחון שלו – אנחנו מציעים מהלך הפוך: יוזמת מלחמה שהממשלה מעוניינת להחליט עליה תצטרך אישור של הכנסת. אנחנו מציעים שאם הממשלה החליטה, או ועדת השרים החליטה – זה הקבינט – לפתוח במלחמה או לנקוט פעולה צבאית משמעותית שהמשמעות שלה היא התגלגלות למלחמה, ההחלטה הזאת תובא מייד לאישור הכנסת, ומליאת הכנסת תתכנס לדון בנושא בתוך 48 שעות ממועד קבלת ההחלטה. אני יודע, עמיתיי חברי הכנסת – כאשר הבאתי את ההצעה הזאת לפני ועדת החוץ והביטחון כמה מהחברים הרימו גבה. אבל אני רוצה לומר לכם, עמיתיי חברי הכנסת, שזה המצב, זו הנורמה השולטת במדינות דמוקרטיות. זו הנורמה השולטת בצרפת – הכרזת מלחמה היא סמכות של הפרלמנט. זו הנורמה השולטת באירלנד, זו הנורמה השולטת באיטליה, זו הנורמה השולטת בספרד. בספרד אומנם מי שמכריז את המלחמה זה המלך, אבל הוא צריך אישור מוקדם של הפרלמנט. זו הנורמה השולטת בשבדיה, זו הנורמה השולטת בארצות הברית – הקונגרס הוא זה שמחליט על מלחמה, לא הנשיא; מדינה נשיאותית, אבל לא הנשיא מכריז מלחמה אלא הקונגרס. בגרמניה, אדוני היושב-ראש, הבונדסטג, הפרלמנט הגרמני, שהוא זה שמוסמך להכריז מלחמה, יכול להכריז מלחמה, ורק ברוב של שני שלישים. רק ברוב של שני שלישים. אני מציע שגם אנחנו נלך בכיוון הזה. גם אצלנו, הכנסת, שהיא הגוף הריבון, היא הגוף המחוקק, כאשר ישנה החלטה היסטורית כל כך משמעותית כמו לצאת מלחמה, יתכבדו ויביאו את זה למליאת הכנסת. אני שוב אומר לכם, עמיתיי חברי הכנסת, אני לא מדבר על הסיטואציה ואף אחד לא מדבר על סיטואציה שבה ישראל מותקפת. אני מדבר על הסיטואציה שבה ישראל, או ממשלת ישראל, או ראש ממשלת ישראל מבקשים ליזום מלחמה. מצב כזה מחייב אישור של הכנסת. הכנסת עוסקת בהרבה שאלות שהן הרבה פחות חשובות מאשר ההחלטה לצאת למלחמה. איך ייתכן שהכנסת תוותר על החובה שלה לאזרחי ישראל להחליט בשאלה אם לצאת למלחמה או לא לצאת למלחמה? אם הסיטואציה היא כל כך חשובה ואם היא כל כך ברורה, אז לממשלה יש רוב בכנסת. תתכבד הממשלה לבוא לפני הכנסת, להסביר לכנסת ולשכנע את הכנסת שאכן המלחמה הזו דרושה וחשובה כל כך. עמיתיי חברי הכנסת, אני רוצה גם להביע דאגה גדולה ממה שמתרחש סביבנו כאן באזור בימים האחרונים. אני שומע את דיבורי המלחמה מול איראן ואני חייב לומר לכם שאני לגמרי לא שותף להתלהבות הגדולה הזו. אני שומע את הדיבורים על מה שקרה בסוריה ואני מודאג מאוד ממה שקרה בסוריה. אני אומר לכם, עמיתיי חברי הכנסת, יוזמת מלחמה נגד איראן בסוריה תהיה יוזמת מלחמה מסוכנת והרסנית, תייצר כמובן חורבן איום בסוריה, אבל תייצר גם מחירים איומים בישראל. אמיר אוחנה (הליכוד): – – – דב חנין (הרשימה המשותפת): תייצר מחירים איומים בישראל. אני אומר את הדברים שאמרתי כאן כאשר נפתחה מלחמת לבנון השנייה. גם אז הייתה התלהבות מקיר אל קיר, חוץ מסיעת חד"ש. אני אומר את אותם דברים שאמרתי אז. אתם מכניסים את כולנו לבוץ מאוד מאוד עמוק ומאוד מאוד מסוכן. יש אלטרנטיבה. אנחנו רואים את מה שקורה בחצי האי קוריאה. גם שם היה מצב מסוכן ביותר. שם לא רק היו תוכניות גרעיניות אלא צפון קוריאה, למרבה הצער, אפילו פיתחה נשק גרעיני. ולמרות זאת, נעשה מאמץ – ופה צריך להגיד לזכותו של נשיא דרום קוריאה, שעשה מאמץ אמיץ, נכון וחשוב כדי לפרק את הפצצה הזאת; לא כדי לפוצץ אותה, לא כדי לפוצץ את חצי האי הקוריאני ואת העולם כולו במלחמת עולם חדשה – נעשה מאמץ להידברות, לפתור את הדברים האלה בדרך אחרת והפוכה. גם מול איראן, אני חושב שהמהלך של ההסכם הבין-לאומי בעניין הסכם הגרעין היה מהלך בכיוון הנכון, ואותו היה צריך להמשיך ולהעמיק, ולהגיע להידברות בכל השאלות שנמצאות במחלוקת. ובוודאי ובוודאי לא להוביל למלחמה אזורית איומה, עם מחירים קטסטרופליים, מלחמה שאף אחד לא ינצח בה אבל יהיו בה מחירים איומים גם לאזרחי ישראל, גם לאזרחי ישראל. לכן, עמיתיי חברי הכנסת, אני קורא להתנגד להצעת החוק הזו. אני קורא לכם לתמוך בהסתייגויות שאנחנו הגשנו. אני קורא לכם, עמיתיי חברי הכנסת – – היו"ר מאיר כהן: תודה רבה. דב חנין (הרשימה המשותפת): – – לעשות את כל מה שניתן לעשות כדי שישראל לא תסתבך במלחמה איומה ומיותרת נוספת. היו"ר מאיר כהן: תודה רבה, אדוני. חבר הכנסת איימן עודה, בבקשה, אדוני. אני מבקש להקפיד על מסגרת הזמן. יש עשר דקות, זה מספיק זמן, לא לחרוג, בבקשה, תודה. רויטל סויד (המחנה הציוני): כמה דוברים יש? היו"ר מאיר כהן: על פי הסיעות, יש עוד חמישה דוברים. בבקשה, אדוני, עשר דקות. איימן עודה (הרשימה המשותפת): אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, חברות הכנסת, האוכלוסייה הערבית איבדה חמישה מטובי בניה בשבוע האחרון כתוצאה מהאלימות, מהפשע בתוך החברה הערבית עצמה. היו"ר מאיר כהן: בצד ימין, האשנב של המחנה הציוני, בבקשה שקט. איימן עודה (הרשימה המשותפת): איבדנו את יזיד הבראת מכפר א-נאעורה; כרם סולטאן מכפר טירה; פורסאן אבו עזיז בן ה-13 ושפיק אבו עזיז מאום אל-פחם; ניזאר ג'השאן מנצרת. המשפחה של ניזאר תרמה את איבריו ובכך הצליחו להציל שלושה בני אדם, שלושה אזרחים. במותו ציווה לנו את החיים. האלימות בקרב האוכלוסייה הערבית הפכה למגפה, לסרטן בתוך החברה עצמה. משנת 2000 עד עצם היום הזה נהרגו 1,260 אזרחים ערבים, משנת 2000 עד שנת 2018. אתמול בטירה נהרג כרם סולטאן. בשנת 2012, 50% מההרוגים במדינת ישראל היו הרוגים ערבים; בשנת 2017, 58% מהנרצחים הם ערבים. כלומר, אנחנו 18% מכלל האוכלוסייה, אבל 58% מהנרצחים אשתקד הם ערבים. חבריי חברי הכנסת וחברות הכנסת, מכובדי יו"ר הכנסת, לפני שלושה ימים אני הבטחתי לציבור שלנו, לציבור הערבי, שבמשך החודשים הבאים 50% מהזמן שלי אני אקדיש למלחמה נגד האלימות בקרב האוכלוסייה הערבית, ושאר 50% מהזמן לטובת כלל הסוגיות. אנחנו – יש לנו מצע הוליסטי, אבל בכל זאת אנחנו נמצאים במצב חירום. אני רוצה לתת לכם שלוש השוואות. השוואה ראשונה זה מצבנו לפני שנת 2000, לפני אוקטובר 2000, ומצבנו אחרי אוקטובר 2000: לפני אוקטובר 2000 היו בערך בין שני הרוגים לשלושה הרוגים מדי שנה. מבחינתנו, כששמענו על הרוג היינו רואים את האוויר צבוע בצבע שחור. איך בן אדם מעז להרוג בן אדם אחר? מבחינתנו זה היה דבר שלא ייאמן – והיום זה הפך משהו שבשגרה. בכל שבוע יש הרוגים. ההשוואה השנייה זה לא רק בינינו, אנחנו הערבים אזרחי מדינת ישראל, לפני שנת 2000 ואחרי שנת 2000 – זאת השוואה בינינו לבין בני עמנו בגדה המערבית. אנחנו מיליון וחצי ערבים בתוך מדינת ישראל. בגדה המערבית יש שלושה מיליון. דיברתי עם יו"ר הביטחון המסכל בגדה, זיאד הבריח, וביקשתי ממנו נתונים. הוא אמר לי שזה משהו בין 18 ל-20 הרוגים מדי שנה. כלומר, שליש מההרוגים הערבים בתוך מדינת ישראל. שאלתי אותו על פיענוח מקרי הרצח, אמר לי: אנחנו מצליחים להגיע לכל רוצח. צריך גם להבין שבגדה המערבית יש נשק פי כמה יותר מהנשק שנמצא בקרב האוכלוסייה הערבית בתוך מדינת ישראל. פעם, בוועדה מסוימת, דיברתי עם איש משטרה ושאלתי אותו: איך זה יכול להיות שאתם לא מצליחים לפענח? בגדה המערבית מצליחים ב-100% מהמקרים. הוא ענה לי כך: אנחנו מדינה דמוקרטית, צריך ראיות, צריך לחקור לעומק. אז אני רוצה לשאול אתכם: אם ערבי רוצח יהודי, אז איך פתאום יש כל הראיות ומצליחים ב-100% מהמקרים? וזאת המשוואה השלישית – כשערבי רוצח ערבי לעומת כשערבי רוצח יהודי. למשל, זכור לכולם המקרה של נשאת מלחם, שהרג שני יהודים וערבי אחד לפני כשנתיים וחצי. ראש הממשלה הביא את הדוכן שלו לרחוב דיזנגוף, השתלח בחברה שלנו. רדפו אחרי הבחור, ללא משפט ללא כלום, הרגו אותו. כולם יודעים שלפני חודש וחצי יהודי נהרג בכפר קאסם. אחרי יומיים, רק יומיים, הגישו כתב אישום. אבל בעשור האחרון ישנם עשרה הרוגים בכפר קאסם על ידי ערבים – עשרה הרוגים ערבים על ידי ערבים ולא פוענח מקרה אחד. ענת ברקו (הליכוד): הם לא משתפים פעולה עם המשטרה. איימן עודה (הרשימה המשותפת): את תשתקי. תשתקי. ענת ברקו (הליכוד): אתה תשתוק, הבנת? אתה תשתוק. איזה סגנון יש לך. איימן עודה (הרשימה המשותפת): תשתקי. ענת ברקו (הליכוד): כשבאים לזירת רצח אז אתה ראית מה קורה בזירת רצח – שוטפים אותה באקונומיקה. אמיר אוחנה (הליכוד): איך אתה מדבר? איימן עודה (הרשימה המשותפת): אנחנו, האוכלוסייה הערבית בישראל – – – ענת ברקו (הליכוד): האלימות הזאת חוזרת אליכם. היו"ר מאיר כהן: חברת הכנסת ברקו, בבקשה – – – ענת ברקו (הליכוד): אבל לא שמעתי אותך, אדוני היושב-ראש, אומר מילה. אתה אומר "חברת הכנסת ברקו" כשהוא מתנהג כאן כמו בהמה ואתה לא אומר לו כלום? היו"ר מאיר כהן: בבקשה, גברתי. איימן עודה (הרשימה המשותפת): אנחנו, האוכלוסייה הערבית בתוך מדינת ישראל, דורשים – – ענת ברקו (הליכוד): זה נראה לך הגיוני שיעמוד כאן וידבר כאן בצורה כזאת? איימן עודה (הרשימה המשותפת): – – למסור את הנשק מהכפרים והערים שלנו. ענת ברקו (הליכוד): ככה מנהלים דיון? היו"ר מאיר כהן: אני – – – איימן עודה (הרשימה המשותפת): אני, כיו"ר הרשימה המשותפת, פונה למשטרת ישראל – – – ענת ברקו (הליכוד): – – – לא, אתה ממש – – – היו"ר מאיר כהן: אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה ופעם שנייה. ענת ברקו (הליכוד): אתה יכול לקרוא. תשעשע אותו. היו"ר מאיר כהן: מה האדנות הזאת? סליחה, מה, את עומדת כאן ונותנת ציונים? איימן עודה (הרשימה המשותפת): אני קורא למשטרת ישראל. ענת ברקו (הליכוד): אני לא נותנת ציונים. אני מצפה שאתה תגן על כבודי. היו"ר מאיר כהן: סליחה, גברתי, אני מגן עלייך ואני מגן על כולם. ענת ברקו (הליכוד): לא ראיתי. היו"ר מאיר כהן: אל תפריעי לו, גם אם לא מקובל עלייך. ענת ברקו (הליכוד): לא ראיתי. כשקיללו אותי, לא ראיתי – – – היו"ר מאיר כהן: סליחה, אף אחד לא קילל אותך. ענת ברקו (הליכוד): סליחה? סליחה? היו"ר מאיר כהן: אנא ממך. אנא ממך. ענת ברקו (הליכוד): אנחנו היינו באותה מליאה, אדוני? היו"ר מאיר כהן: אנא ממך, אני לא רוצה להוציא אותך. תפסיקי את השיח הזה. ענת ברקו (הליכוד): אדוני, אנחנו היינו באותה מליאה? כן? היו"ר מאיר כהן: תפסיקי את השיח הזה. איימן עודה (הרשימה המשותפת): אדוני היושב-ראש, אני מבקש ממך שתיתן לי חצי דקה נוספת, בבקשה. היו"ר מאיר כהן: בבקשה. ענת ברקו (הליכוד): בטח, שתקבל עוד דקה, שיהיה לך זמן – – – איימן עודה (הרשימה המשותפת): אני, איימן עודה, יו"ר הרשימה המשותפת, בשם כל הרשימה המשותפת, בשם כל הנהגת האוכלוסייה הערבית, קורא למשטרת ישראל לאסוף את הנשק. כן להיכנס לכפרים. כן להיכנס לערים ולאסוף את הנשק. אתם יודעים איפה הנשק נמצא, אתם יכולים לעשות זאת. הדבר השני זה להגביר את האכיפה, זה להחמיר את העונש. בנושא פרוטקשן – לתת אופציה לבן אדם שיש לו עסק ומאיימים עליו בפרוטקשן, שיגיע למשטרה, שתהיה לו חסות. ענת ברקו (הליכוד): אבל הוא לא מגיע. איימן עודה (הרשימה המשותפת): שיגיש את התביעה, ושירדפו ויתפסו את האדם שמבקש פרוטקשן, ולהחמיר את העונש בנושא. אני מבקש להחמיר את העונש בנושא השוק האפור. אני מבקש להחמיר את העונש בנושא שימוש בנשק. אני מבקש להחמיר את העונש בנושא החזקת נשק בלתי מורשה. אנחנו לא רוצים נשק בקרב האוכלוסייה הערבית, אנחנו לא זקוקים לנשק הזה, אין בו שום דבר טוב. לפני שעה קלה נפגשתי עם יו"ר הכנסת חבר הכנסת יולי אדלשטיין. ביקשתי ממנו לקיים יום מיוחד בכנסת, כולל כל הוועדות, כולל דיון במליאה, בנושא האלימות בקרב האוכלוסייה הערבית – והוא נעתר לבקשתי. אני מבקש מכם, חברי הכנסת וחברות הכנסת, שכולכם תיטלו חלק ביום חשוב זה. אני הבטחתי לציבור שלנו: יותר מ-50% מהזמן שלי ושל הרבה מחברי הרשימה המשותפת יהיה מוקדש לנושא כל כך חשוב זה, כי אנחנו מקדשים את החיים. תודה רבה. היו"ר מאיר כהן: תודה רבה, אדוני. חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. בבקשה, גברתי. לגברתי יש עד חמש דקות. עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): תודה רבה, כבוד היושב-ראש. דווקא היום – אני לא יודעת אם זה ציני או אם זה עצוב שדווקא היום נדון בהצעת חוק כזו, הצעת חוק שבאה להקנות לראש הממשלה – או לצמצם לקבוצה מאוד קטנה, שיכולה להסתכם בשני אנשים שישבו וידונו ויחליטו שהם מכניסים לא רק את כל המדינה ולא רק את כלל אזרחי מדינת ישראל אלא אולי את כל העמים באזור הזה למצב של מלחמה. דווקא ביום הזה, שאנחנו בינינו יושבים ומדברים ומחכים לשעה 20:00, שהיא תכף תגיע, כדי להבין מה קורה: האם המדינה כולה נכנסת למערבולת חדשה של דמים ושל מלחמה, או שאנחנו נקבל דיווח על מה שקרה אתמול בלילה, כאשר רעדה האדמה – לא לפי מה שאני מנסה לתאר אלא בעצם ככה זה בדיוק נרשם, נרשמה רעידת אדמה מרוב ההפצצות שהיו בסוריה הלילה. אני מאוד מקווה שאנחנו לא עומדים בפתחה של מלחמה חדשה. לפני כחודשיים הייתה ביקורת, ולא רק ביקורת אלא הסתה מאוד פרועה נגדי, בגלל שהעזתי להגיד שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו ממשלה שמקבלת החלטות שיכולות לגרור למלחמה על ידי תוקפנות במדינות באזור, ובעיקר זה היה בסוריה, ושאנחנו לא רוצים להגיע למצב של תגובה ונגררות למלחמה. ועכשיו בא ראש הממשלה, מלווה בהצעת החוק הזו, שכנראה הוא באמת רוצה אותה. הוא מת לקבל לידיים שלו את ההחלטה להוציא אותנו למלחמה, להוציא את כלל מדינת ישראל למלחמה. בואו נהיה ברורים, אני נגד שתהיה החלטה כזו, בכל מצב לצאת למלחמה. יואל חסון (המחנה הציוני): סליחה, יש לי שאלה, שאלה עניינית. עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): אני חושבת שבמלחמות – – – יואל חסון (המחנה הציוני): האם את בעד התבססות איראנית בסוריה? ענת ברקו (הליכוד): כן, היא בעד חיזבאללה. זה מה שהיא בעד. עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): קיבלת תשובה מחברת הכנסת ברקו – – יואל חסון (המחנה הציוני): לא, אני רוצה ממך. שמעתי – – – עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): – – כי הרי היא יודעת את הכול. ענת ברקו (הליכוד): היא תמכה בחיזבאללה. היא באה – – – עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): היא חכמה מאוד, יודעת את הכול. ענת ברקו (הליכוד): היא באה – – – הוזמנה – – – עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): היא שומעת דברים, אבל בכל זאת מתעקשת לדעת מה אחרים חושבים. ענת ברקו (הליכוד): אל תצעקי, אני אענה לך. עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): אין מה להתפלא על כל ההצעות, ועל כל הדיונים, ועל כל מה שאת זורקת לאוויר, אם זה בדיוק מצב – – – ענת ברקו (הליכוד): אל תצעקי – – – אותך מדברת על – – – על הילדים שהופגזו בגז. היו"ר מאיר כהן: חברת הכנסת ברקו. ענת ברקו (הליכוד): – – – אתה לא מעיר – – – עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): אני אומרת דבר אחד. היו"ר מאיר כהן: חברת הכנסת ברקו, אני מבקש ממך. את יושבת ואת מרשה לעצמך יותר מכולם כל הזמן לשבת ולהפריע. אני לא מסכים עם שום מילה שהיא אומרת, אבל חובתנו להקשיב. אנא ממך. ענת ברקו (הליכוד): אתה צודק. עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): אני נגד מלחמות בעיקר. ואני חושבת שאף אחד לא צריך להגיע למצב לבחור להיות במלחמה, אלא מלחמה זה דברים שנגררים אליהם בכוח. זה דברים ששנואים ואמורים להיות שנואים על כולנו. אני לא חייבת לענות לפי האשמות. היו"ר מאיר כהן: חבר הכנסת חסון. עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): אני מאוד ברורה, חבר הכנסת יואל חסון. אני נגד התערבות של מדינה אחת במדינה אחרת, כולל ובעיקר התערבויות שמביאות להריסה, והתערבויות שמביאות למלחמות. אני לא זאת שאחליט מה קיים בסוריה ומה לא קיים. אמיר אוחנה (הליכוד): – – – עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): אבל אני כן נבחרתי כדי לייצג את רצונם של אזרחי המדינה שהצביעו לי ולמדיניות שאני דוגלת בה, שבעיות פותרים דרך משא ומתן ולא דרך מלחמות. תגידו עליי נאיבית. תגידו עליי שאין לי גישה צבאית וביטחוניסטית – נכון, ואני גאה בזה שאין לי גישה ביטחוניסטית במובן הביטחוניסטי הקיים. אני, יש לי גישה שמאמינה בביטחון אנושי לכלל האנשים בעולם. אני לא רוצה שנפקיר החלטה כזו בידיים של ראש ממשלה אחד או אחר. אני הייתי רוצה לראות מצב שדווקא מוסיפים בלמים ומוסיפים רשת ביטחונית שיותר מקשה על החלטות של מלחמה. אצלנו בערבית, כבוד היושב-ראש אומרים פתגם, (אומרת דברים בערבית ומתרגמת:) משוגע אחד זרק אבן לבאר – מאה עם שכל לא ידעו להוציא אותו. אל תיתנו את האבן ליד של המשוגע, כי תצטרכו 120 לחפש דרך להוציא את האבן הזו. היו"ר מאיר כהן: תודה רבה. חבר הכנסת ג'בארין – לא נמצא. חבר הכנסת עמר בר-לב. ועד שהוא יגיע, חברת הכנסת תומא, מותר לנו להתערב כשרוצחים ילדים במאות במדינה סמוכה. בבקשה, אדוני, חמש דקות. עמר בר-לב (המחנה הציוני): אדוני היושב-ראש, החלטה על יציאה למלחמה, או על יציאה – – – עיסאווי פריג' (מרצ): חבר הכנסת עמר, ראש הממשלה עומד לנאום, אנחנו הולכים לשמוע אותו. עמר בר-לב (המחנה הציוני): מה אני יכול לעשות? הוא בכוונה כיוון את זה לזמן שאני אדבר. עיסאווי פריג' (מרצ): אתם ביטלתם את האי-אמון בגלל הנאום הזה. אז תפסיקו – – – עמר בר-לב (המחנה הציוני): מכיוון שאני יודע מה הוא הולך להגיד, אז יהיה לך יותר מעניין לשמוע אותי, אבל – – – עיסאווי פריג' (מרצ): אתם ביטלתם את האי-אמון. קריאה: עיסאווי – – – עיסאווי פריג' (מרצ): כן. עמר בר-לב (המחנה הציוני): אדוני היושב-ראש, יציאה למלחמה או החלטה על יציאה לפעולה מבצעית שעלולה להוביל למלחמה בסבירות גבוהה, מן הראוי שהממשלה תחליט עליה. אבל מה שהתברר בהרבה מאוד השנים האחרונות, שבפועל, בגלל סיבות כאלה ואחרות, נושאים כאלה לא הובאו לידיעת הממשלה ולהחלטתה. ולכן בוועדת עמידרור – אלוף במילואים עמידרור, שהתבקש על ידי ראש הממשלה להקים ועדה שתעסוק בתפקידי הקבינט ותעסוק גם בשאלה הזאת – ההמלצה שלו הייתה שהממשלה תאציל מסמכויותיה לקבינט, שהוא גוף מקצועי, לקבל את ההחלטות האלה. מכאן נולדה הצעת החוק הזאת. יש בזה היגיון, כי בין ממשלה שלא מביאים את הדברים לידיעתה ולאישורה לבין קבינט, שהוא אומנם יותר מצומצם אבל מביאים לידיעתו ולאישורו ולבחינתו, אני מעדיף את האפשרות השנייה. אבל אז נשאלת השאלה: אוקיי, ראש הממשלה קובע ישיבת קבינט בנושא קריטי של יציאה למלחמה; כמה אנשים, מה המינימום – מה הקוורום המינימלי שחשוב בעינינו שיהיה בחדר שמאשר את ההחלטה הזו? ואנחנו עמדנו על זה. בהתחלה הייתה ההצעה של חבר הכנסת עפר שלח שלפחות 75% מאותם האנשים יהיו בחדר ויקבלו החלטה. צריך להבין, מבחינה פורמלית הקבינט צריך למנות לפחות שישה אנשים, ובפועל הוא מונה בדרך כלל יותר, היום הוא עשרה אנשים. 75% זה בערך שבעה-שמונה שרים שיקבלו את ההחלטה. הסכמנו גם להתפשר ולרדת ל-50%. אבל אז באה הממשלה, בעקבות הנחיות של ראש הממשלה, ואמרה: אוקיי, בסדר, אבל בתנאים מיוחדים, תנאים קיצוניים, ראש הממשלה יוכל, יחד עם שר הביטחון בלבד, להחליט שיוצאים למלחמה. עכשיו, מה זה תנאים מיוחדים? זה לא מוגדר. הניסוח הוא: ואם הדבר הכרחי "מטעמי דחיפות". למשל, ראש הממשלה יכול להחליט שהשרים מדליפים מהקבינט, ולכן בעיניו זה הכרחי לקבל את ההחלטה רק עם שר הביטחון; או נושאים "שאינם מאפשרים לכנס את המניין החוקי כאמור". עכשיו, אנחנו מדברים על יציאה למלחמה. אנחנו לא מדברים על מצב שמדינת ישראל הותקפה התקפת פתע ואז בוודאי לא צריך שום החלטה, כמובן שישר צה"ל יודע איך להגיב, יש לו פקודות וכן הלאה. ולכן אנחנו עמדנו – לשמחתי היינו לא רק חבר הכנסת עפר שלח ואני; היו גם חברי כנסת מהקואליציה שעמדו על כך שיצטרכו קוורום מינימלי של 50%. וזהו. ואז הייתה הפסקה בדיון, הפסקה בדיון למשך שעתיים, שבמהלכה, על פי ההבנה, הלך יושב-ראש הוועדה אבי דיכטר לדבר עם ראש הממשלה, וכנראה חבר הכנסת סלומינסקי – עם יושב-ראש המפלגה שלו נפתלי בנט. וחזר חבר הכנסת דיכטר ואמר: לא, אני עומד על זה שתהיה האפשרות הזאת. מדברים על עוקף בג"ץ, אז תהיה אפשרות לראש הממשלה לעשות מהלך עוקף הקבינט המדיני-ביטחוני. ולכן אנחנו הגשנו הסתייגות שאומרת: קוורום כן, מהלך עוקף לא. לצערי ההסתייגות הזאת לא עברה, ולכן תמכנו בהסתייגות של חבר הכנסת אילטוב – ושוב, היו שם שני חברי כנסת מהקואליציה, חברי הכנסת בגין ואילטוב, וחברי הכנסת מהאופוזיציה הם אלה שהצטרפו אליהם ואמרו: אוקיי, אנחנו לא מוכנים בחוק לאשר את המהלך העוקף-קבינט הזה, ולכן אנחנו מעדיפים להשאיר את הנוסח הקיים בצורה המינימלית שלו, שאומרת שהממשלה מסמיכה את הקבינט. וזה מה שאושר. אגב, האמירה של יושב-ראש הוועדה חבר הכנסת דיכטר שתמיד חייבים שלפחות ראש הממשלה ושר הביטחון יקבלו את ההחלטה – גם את האמירה הזאת אני לא מקבל. אני חושב ששר החוץ חייב להיות בלופ הזה. על פי החלטת הכנסת על החוק במדינת ישראל, גם שרת המשפטים ושר האוצר חייבים להיות חברים בקבינט. ולכן לא במקרה יש הגדרה ספציפית של לפחות שישה חברי ממשלה שהם צריכים להיות חברים בקבינט המדיני-ביטחוני. ולכן, בלית ברירה אנחנו תמכנו בהצעה של חבר הכנסת רוברט אילטוב, שאומרת: "אצילת סמכות הממשלה להחליט על פתיחה במלחמה או על נקיטת פעולה צבאית משמעותית לפי סעיף 40(א1) לחוק-היסוד תהיה לוועדת השרים לענייני ביטחון לאומי". לא הסכמנו בשום פנים ואופן שבחוק תהיה יכולת לראש הממשלה, בתואנה כזו או אחרת, בדחיפות כזו או אחרת, לעקוף את חברי הקבינט – – היו"ר מאיר כהן: תודה, אדוני. עמר בר-לב (המחנה הציוני): – – והוא, יחד עם שר הביטחון – שבדרך כלל הוא מאותה מפלגה שלו; לפעמים גם שר הביטחון וראש הממשלה היו אותו בן אדם – יחליט לבד. תודה רבה. היו"ר מאיר כהן: תודה רבה, אדוני. חבר הכנסת שלח. אחריו – חברת הכנסת מיכל רוזין, ואחריה – חבר הכנסת עמיר פרץ. עשר דקות, אדוני. עפר שלח (יש עתיד): שאלה לי, אדוני היושב-ראש. האם נעבור עכשיו להצבעה? היו"ר מאיר כהן: לא נוכל, לא. עפר שלח (יש עתיד): לא נוכל? אה, זאת אומרת, הפסקה בדיון שאנחנו נוכל לראות את נאומו ההיסטורי של ראש הממשלה – לא, אבל – – – היו"ר מאיר כהן: בבקשה. עפר שלח (יש עתיד): אני אעשה את זה קצר וקולע, כי עמר תיאר את המצב העובדתי. אבל אני רוצה להתייחס אליו, ברשותך, חברי היושב-ראש, בהתייחסות טיפה יותר רחבה. מה שראינו היום – אני בבניין הזה כבר חמש שנים, כבר התכסיתי בשריון של הציניות שקורית לבן אדם פה כשהוא רואה אנשים אומרים דבר אחד ומצביעים אחרת. אבל כמו המחזה שהיה בוועדה המשותפת לוועדת החוץ והביטחון ולוועדת החוקה בימים האחרונים אני מודה שטרם ראיתי. ארבעה ימים של דיון יוצא מהכלל – נכון, עמר? רציני, מעמיק, לא קואליציה ולא אופוזיציה, בני בגין וניסן סלומינסקי ועמר בר-לב ואבי דיכטר, ואני הקטן, עם דוגמאות מהעבר – כל אחד מביא מהניסיון שלו, מהידע שלו, נכנסים לקרביים של החוק, ומביעים עמדות מאוד נחושות ומאוד מעניינות. ואז, במחי טלפון מראש הממשלה העמדות האלה מתהפכות. ולא מתהפכות סתם על חוק – ואני לא רוצה לזלזל בשום חוק שמעבירה הכנסת הזו; גם לא במשהו מחוקי הטרלול הנוכחיים, שהקואליציה הנוכחית וראש הממשלה הנוכחי כל כך מתמחים בהם – אלא בדבר החשוב ביותר שממשלה יכולה להחליט במדינת ישראל: ביציאה למלחמה, בהעמדת החיילים שלנו בפני הסכנה. בהחלטה הקריטית הזאת חברי כנסת מנוסים, רציניים, הצביעו בניגוד למצפונם ובניגוד למה שהם אמרו כי ראש הממשלה אמר להם, כשהם יודעים שהתוצאה הסופית של זה היא תוצאה חמורה. ולי יש יתרון אחד, אדוני היושב-ראש, על המעטים הנמצאים פה – אני לא רוצה להגיד שעל כל שאר 120 חברי הכנסת: אני כתבתי על מלחמות ישראל הרבה יותר ממה שהשתתפתי בהן, ויצא לי לחקור בדיוק את תהליכי קבלת ההחלטות האלה, איך נפלו ההחלטות באינתיפאדה ובמלחמת לבנון השנייה וכמובן בצוק איתן – שאת זה כבר ראינו על בשרנו, חבר הכנסת בר-לב ואני, מתוך הדברים עצמם, וחקרנו את זה בוועדת החוץ והביטחון, ואמר על זה מבקר המדינה מה שהוא אמר. המהלך שביקש ראש הממשלה להוביל – והצלחנו לסכל את חלקו אבל נשארנו עם החלק הכמעט-לא-טוב של תאוותנו בידנו – הוא שראש הממשלה ושר הביטחון, שהם לפעמים אותו אדם, וכמעט תמיד, כמו שאמר חבר הכנסת בר-לב, מתוך אותה מפלגה, ובוודאי מגיעים, כמו שאנחנו יודעים, בהסכמה אחת, יוכלו באיזשהו תעלול, באיזשהו קונץ פטנט, להחליט לבד להוציא את ישראל למלחמה. והדרישה הברורה שלנו היא שאם כבר מעבירים – ואני בעד להעביר – את ההחלטה הנוראית הזאת, ההחלטה הרת הגורל הזאת מהגוף הרחב של הממשלה אל הגוף הצר של הקבינט, יהיה לפחות מספר מינימלי של חברי קבינט בחדר. יממשו חברי הקבינט את אחריותם. לא יוכל ראש הממשלה לכנס ישיבת קבינט בעוד חצי שעה ואחר כך להוביל אותנו למלחמה ולהגיד שהקבינט לא הספיק להגיע. הדבר הברור הזה, שחבר הכנסת סלומינסקי וחבר הכנסת דיכטר וחברי כנסת אחרים של הקואליציה תמכו בו, הדבר הזה התהפך, ואנחנו נאלצנו בסופו של דבר להגיד: אם כבר יש קוורום, ובתוך הקוורום הזה בונים חלון שבאופן מפורש נותן לראש הממשלה אפשרות לברוח ממנו, אז שלא יהיה בכלל. התוצאה היא שהחוק שלפנינו הוא חוק בעייתי, הוא חוק נכה – יש סעיף שאני לא רוצה להתייחס אליו עכשיו, הנוגע לדיווח לוועדת החוץ והביטחון; גם פה היו עמדות מאוד נחושות שפתאום התאיינו בלחצו של ראש הממשלה. הוא חוק שבמקום לסדר את הדבר הזה באופן ראוי, עושה אותו נכה, והתוצאה הסופית שלו והתהליך שלו הם – בעוד הכנסת הזאת יושבת ומאזינה לנאום, שגם אני כמו חבר הכנסת בר-לב קצת יודע, חושב שאני יודע, מה הולך להיאמר בו ואני לא בדיוק עוצר את נשימתי, אבל התחושה היא תחושה של רוחות מלחמה באוויר, תחושה של החלטות גורליות באוויר וראש ממשלת ישראל עושה הכול כדי שההחלטות האלה יתקבלו בצורה הנכה ביותר האפשרית. ואם זה יקרה, לצערי אני חושב שעוד נתכנס פה לוועדת החקירה הבאה. היו"ר מאיר כהן: כמו שאתם שמים לב, אין לנו שר תורן, אז אדוני יכול לדבר. עפר שלח (יש עתיד): אדוני, תאמין לי, אני לא רוצה לדבר יותר. היו"ר מאיר כהן: הבנתי. עפר שלח (יש עתיד): תודה רבה. היו"ר מאיר כהן: תודה רבה, אדוני. חברת הכנסת מיכל רוזין, בבקשה. אם לא מאתרים את מיכל, אני אבקש מחבר הכנסת אבי דיכטר. חברת הכנסת מיכל רוזין, בבקשה, חמש דקות לרשותך. אני מבקש לדאוג להכניס שר תורן. גברתי, חמש דקות. מיכל רוזין (מרצ): כבוד סגן יושב-ראש הכנסת, ברגעים אלה התחיל לדבר ראש הממשלה. הוא הודיע שהוא מתחיל לדבר באנגלית ועובר אחר כך לעברית, אז כנראה ההודעה לא עבורנו, אזרחי ישראל. היו"ר מאיר כהן: אדוני יושב-ראש הקואליציה, אנא תדאגו לשר תורן. בבקשה, גברתי, סליחה. מיכל רוזין (מרצ): כנראה שהוא החליט שההודעה היא לא לאזרחי ואזרחיות מדינת ישראל אלא ההודעה היא לעולם, אז אולי אנחנו פחות צריכים להקשיב, היא לא ממוענת אלינו. אבל אני רוצה להגיד משהו שלא נאמר פה עד עכשיו. אנחנו נוהגים להתייחס לכל הצעת חוק כי זה המבנה שקיים פה בכנסת כשלעצמה. עולה עכשיו חוק הגיוס – מדברים על חוק הגיוס. עולה פסקת ההתגברות – מדברים על פסקת ההתגברות. עכשיו מדברים על יציאה למלחמה. צריך לראות את הדברים בהקשר. צריך לראות את שלוש השנים האחרונות וצריך לראות מה הממשלה מביאה לשולחן הכנסת. הצעת החוק הזאת, שבאה לצמצם את האיזונים והבלמים ביציאה למלחמה במשטר דמוקרטי, היא חלק מהניסיון לכרסם במבנה המשטר הדמוקרטי במדינת ישראל. כי בעצם מה אומרת ההצעה הזאת? היא אומרת שבמקום שממשלה תחליט – וזה העיקרון של חוק-יסוד: הממשלה, שקובע שרק ממשלה מאשרת יציאה למלחמה – פה בעצם באים ואומרים: לא, ממשלה לא תצטרך לאשר, יצטרך רק קבינט מדיני-ביטחוני; ולא רק הקבינט, עכשיו גם חבר הכנסת דיכטר הביא לנו הצעה שאומרת, שבעצם לא צריך בכלל קוורום, יכולים ראש הממשלה ושר הביטחון לקבל החלטה לבד. ומה קורה אם שר הביטחון וראש הממשלה חד הם, כמו למשל, בתקופת ברק או בתקופת רבין? אז בעצם בן אדם אחד במדינת ישראל יחליט אם יוצאים למלחמה. עכשיו, זה נכון שלאורך השנים ממשלות ישראל לא אישרו יציאות למלחמה. יש ויכוח אם הפעם האחרונה שממשלה אישרה מלחמה הייתה ב-67' או 73', או מבצע שלום הגליל, אבל בגדול זה מה שקבוע בחוק וזה מה שבעצם עומד לנגד עיניו של ראש הממשלה ולנגד עיניו של שר הביטחון כאשר הוא צריך להחליט אם הוא יוצא למבצע אשר עלול להוביל למלחמה, כאשר הוא מחליט על מלחמה. ברגע שאנחנו מצמצמים את אותה קבוצת אנשים שאמורה לקבל את ההחלטה הזאת, אנחנו משאירים את הכוח, אם לא לומר את שיכרון הכוח, בידי אנשים בודדים, בלי בעצם, כמו שאמרתי, מערכת איזונים ובלמים, בלי שום פיקוח. גם אחר כך רוצים לצמצם, לא להביא את ההחלטה למליאת הכנסת, כמו שנעשה למשל עם מבצע שלום הגליל או אחרים, אלא בעצם להביא את ההחלטה הזאת, לצמצם אותה – לא רק לוועדת חוץ וביטחון אלא ועדת משנה של חוץ וביטחון. עמדו פה שני דוברים לפניי, שהתרברבו בעצם ואמרו לכם, שימו לב, אנחנו יודעים כבר על מה נתניהו הולך לדבר. כן, כי הם יושבים בוועדות המשנה וסביר להניח שהם שמעו על מה הולכים לדבר. אבל מליאת הכנסת אינה יודעת, ולכן מליאת הכנסת כרגע ריקה, וכולם עומדים בחוץ ומקשיבים בטלוויזיה לנאום נתניהו כדי לשמוע מה קורה, ביחד עם עם ישראל. יש פה עיקור של הכנסת כרשות מחוקקת ומפקחת על הממשלה ומאשרת את פעולותיה. יש פה עיקור של ועדת חוץ וביטחון, של מליאת חוץ וביטחון, כמפקחת על מדיניות ביטחונית של מדינת ישראל ומדיניות החוץ. מעקרים את כל הגורמים, ויש כל מיני תירוצים: פה יש הדלפות ופה אנחנו לא יכולים לדון עם כזה קהל – אבל דנים בזה בטלוויזיה עם כל עם ישראל. בסופו של דבר, שקיפות זה לא איזו פריבילגיה לעשירים בלבד, זה לא פריבילגיה בדמוקרטיה. שקיפות היא אחד היסודות החזקים ביותר של דמוקרטיה. ככל שאנחנו מנהלים את המדיניות שלנו בחדרים יותר ויותר מצומצמים, עם פחות ופחות אנשים, אנחנו מאבדים את היכולת בעצם לפקח על פעילות הממשלה ועל אלה שמקבלים את ההחלטות. וכן, בסופו של דבר ראש הממשלה נבחר בשביל לקבל החלטות ביטחוניות וכך גם שר הביטחון. אבל לא יכול להיות שהם יקבלו את זה בלי אישור של קבינט מדיני ביטחוני, בלי אישור ממשלה, בלי הודעה לכנסת בצורה כזאת ואחרת. אני לא אומרת שעכשיו צריכים לעמוד מול הכנסת ולפרט את כל המהלכים הצבאיים. העניין הזה בעצם פוגע בדמוקרטיה הישראלית, מצמצם אותה, וזה עוד נדבך, עוד איזה חור בחומה שמפיל לאט-לאט את החומה של הדמוקרטיה שמגינה עלינו מפני הידרדרות למצב של אוטוקרטיה, למצב שבו אדם אחד ישלוט, הוא יחליט, הוא יאשר וכך זה יתנהל. הייתי רוצה לראות את הימין מסכים שאדם אחד בלבד, ראש הממשלה, יסכים על הסדר שלום. הרי אנחנו יודעים שזה לא יקרה. הם ידרשו את אישור הממשלה והם ידרשו את אישור הכנסת, הם ידרשו כל אישור אפשרי. כך צריך לעשות גם לגבי מלחמה. הרבה יותר, מכיוון שבמלחמה, לצערנו, תמיד נגבים חיים. תודה. היו"ר מאיר כהן: תודה רבה, גברתי. יש בקשות רשות דיבור. תמר זנדברג – לא נמצאת; אילן גילאון – לא נמצא. עיסאווי פריג', אדוני, חמש דקות לרשותך. אחריו – מוסי רז, ואם מוסי לא יגיע אז חבר הכנסת דיכטר יסכם את ההסתייגויות. בבקשה, אדוני, חמש דקות. עיסאווי פריג' (מרצ): אדוני וחברי וידידי ורעי ועמיתי חבר הכנסת מאיר כהן, תראה, המליאה ריקה. יש לנו שר תורן, שרה תורנית, אני ואתה, ואין אף חבר כנסת במליאה. מונח לנו על השולחן חוק יציאה למלחמה וקבלת סמכויות, מי מקבל ובאיזה מצב. באותו זמן ראש הממשלה נותן נאום, שבו הוא חושף – אני לא מודע מה דיוק הדברים, האם לפני, האם אחרי – נותן נאום לאומה, וכל חברי הכנסת, גם עכשיו, מקשיבים בלובי, בחוץ, על המצב האיראני והאיום האיראני, מה עלול וחס וחלילה יקרה במצב של קיום מלחמה. ואנחנו דנים בחקיקה בדיוק על אותו נושא, סמכות קבלת מלחמה. אני לא נביא ולא מתיימר להיות נביא. אני לא שם. אני שואל את עצמי – הפניקה והמצב שאנחנו נמצאים בו, שהתחיל עם ביטול הצעת האי-אמון בכנסת היום של יש עתיד והמחנה הציוני, ועכשיו מגיע לשיאו בנאום ראש הממשלה, שמכניס בנו חרדות מהבלתי-נודע, וכולם עסוקים בהשערות, מה הולך להיות מחר, האם אנחנו על סף מלחמה, מה קורה? כולם שואלים, מתלחששים, מנבאים מה הולך לקרות. אני שואל את עצמי – אני חסר אונים, חסר אונים – האם צריך להכניס מדינה שלמה לפניקה כזו? ימים יגידו. ימים יגידו, והשעות חולפות, והשעות חולפות. אני ציפיתי שהמושב הזה, אדוני היושב-ראש, ייפתח – יש לנו עוקפי בג"ץ, מלחמה על הדמוקרטיה, יש לנו חוק לאום, משפט עברי, המון חקיקה בעייתית, המון חקיקה שמשנים בה את כל כללי המשחק הדמוקרטיים. פתאום השיח מתהפך, פתאום דממה, פתאום השתקה, פתאום אנחנו כולנו בחרדות ובמחשבות מה הולך, האם אנחנו על סף הבלתי-ידוע, מה הולך להיות איתנו, למה זה קורה והאם זה צריך לקרות. אנחנו ביום פתיחת מושב צריכים להיות ככה, מסתכלים אחד על השני, מה הולך לקרות מחר? האם נעשים הדברים מתוך אחריות? האם ככה ממשלה וראש ממשלה צריכים להתנהג? יש החלטות – בסדר, אתה ראש ממשלה. יש ממשלה, יש מקבלי החלטות, יש מערכת ביטחון שכולם סומכים עליה, והדברים צריכים להתנהל בצורה מקצועית ובצורה אחראית. כל אזרחי מדינת ישראל עכשיו יושבים מול המסכים, והשאלות עולות וצצות באוויר. לפתיחת מושב כזו ציפינו? האם יש לנו חלק בזה? שוב, אני לא רוצה להיכנס למהות של הדברים, אבל אני חרד, ואני שואל את עצמי: האם תהליך קבלת ההחלטות ואיך שהדברים מוצגים ביום הראשון של המושב הזה הם אכן המציאות שאנחנו חיים בה? וכאן סימן השאלה, האם באמת זאת המציאות, או אני מעצב את המציאות? אני, אדוני היושב-ראש, חרד, מאוכזב; לאן אנחנו הגענו, שהפכנו להיות כמו שחקני שחמט. אני רק מקווה לטוב. הביטחון חשוב לכולנו, כולנו נמצאים באותו מקום, כולנו נמצאים תחת גורל אחד, ורוצים ביטחון, ביטחון, ביטחון, אבל רוצים את המציאות האמיתית – – היו"ר מאיר כהן: תודה. עיסאווי פריג' (מרצ): – – ולא שיעצבו לנו את זה בדרכם, למטרתם ולהשגת תאוותם. תודה. היו"ר מאיר כהן: תודה רבה, אדוני. חבר הכנסת מוסי רז, ואחריו יסכם חבר הכנסת דיכטר. בבקשה. מוסי רז (מרצ): אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, חברות וחברי הכנסת, ראשית, אני רוצה להביע צער, להשתתף בצער של 13 המשפחות שאיבדו את יקיריהן באסון השיטפונות בנגב, ואני רוצה להדגיש 13, כי לצערי עלו פה לפני זה חברי כנסת שמבחינתם כנראה אזרחים ערבים שנספים בשיטפון הם כלום, והשתתפו בצער של עשר משפחות. החוק הזה שמביאים לנו לכאן הערב הוא בעיתוי אומלל, אפשר להגיד, שבו בעצם רוצה ראש הממשלה לצמצם את מספר האנשים שמשתתפים בקבלת ההחלטה על מלחמה. וכפי שאמר חברי חבר הכנסת אילן גילאון – נדמה לי שקל מאוד להגיד את זה – מי שרוצה מלחמה, רוצה שהיא תוחלט בפורום מצומצם; מי שרוצה להימנע ממלחמה בכל מחיר – אלא אם כן המחיר כבד יותר מהמלחמה – רוצה שהיא תהיה בפורום יותר רחב, יותר שקוף. אנחנו רואים עכשיו את המצגת הזו שנעשית. קודם כול, אני יכול לספר לך, אדוני היושב-ראש, כיוון שאתה יושב כאן: אותה ממשלה שמביאה לפה היום את חוק הלאום, שבו נאמר שהשפה הרשמית היא עברית, ראש הממשלה שלה עכשיו נואם באנגלית כי הוא חושב שלקהילה הבין-לאומית כנראה אין מתרגמים שיכולים לתרגם את הנאום שלו. אז הנאום שלו לאומה זה באנגלית, ועוד רבע שעה יביאו לנו את חוק הלאום עם השפה העברית. אני לא יודע איך אתם לא מתפדחים לעשות את הדבר המוזר וההזוי הזה. דבר שני, אני רוצה להגיד לך, אני מסכים עם נתניהו. זה לא בסדר שמדינות מפתחות נשק גרעיני ומשקרות על זה. זה לא בסדר. עכשיו, מזה לבוא ולעשות את הפניקה שנעשתה פה – אני לגמרי לא מבין מה היה פה קודם, לא על ידי האופוזיציה ולא על ידי הקואליציה, זה הוצג כאיזה איום חירום לאומי, ואני שמח שהוא איננו כזה. עם כל הגילוי, ואני לא שמח שיהיה נשק גרעיני, לא לאיראן ולא לאף מדינה אחרת, אני רואה בחומרה רבה אם יהיה נשק גרעיני כזה, אבל מפה ועד לפניקה שאחזה כאן קודם, לדעתי המרחק רב ביותר. אדוני היושב-ראש, שמעתי על ישיבת הנשיאות היום, ואני מצטער מאוד על זה שנשיאות הבית הזה החליטה את הנושאים החשובים ביותר על סדר-היום לטאטא מתחת לשטיח כאילו לא היו. בחודש האחרון נערכות מדי יום שישי הפגנות על הגדר ברצועת עזה שבהן יש הרוגים רבים, והנושא הזה לא מופיע על סדר-יומנו. לא מופיע, הוא כנראה לא חשוב בעיני נשיאות הבית הזה. העובדה ששני מיליון איש נמצאים בבית הכלא הגדול בעולם – עד כדי כך, אדוני היושב-ראש, שיוצאים משם אנשים עם רימונים; האנשים האלה הולכים שעות ברגל עם הרימונים, עוברים ליד חיילים ולא משתמשים ברימונים, וכשעוצרים אותם הם אומרים: אנחנו רוצים לשבת בבית כלא בישראל, לכן לקחנו רימונים, פחדנו שיחזירו אותנו לעזה, עדיף לנו כלא בישראל מאשר הכלא הגדול הזה של עזה – לנו פה אסור לדבר על הדבר הזה. ואני רוצה להגיד לך עוד דבר, אדוני היושב-ראש, וגם להגיד לבית הזה – ואני יודע שזה לא קל להגיד, ואני אומר את זה בתור מי שהיה קצין בצבא הזה: לירות במפגינים לא חמושים שלא מסכנים חיילים זה מעשה בלתי חוקי בעליל, שמתנוסס עליו דגל שחור שאומר: אסור, אסור, אסור; ובית המשפט כבר קבע שצריך לסרב לפקודה בלתי חוקית בעליל, יש לסרב לפקודות האלה. אם מפגינים – או לא מפגינים – מסכנים חיילים, מסכנים אזרחים, בוודאי שהתפקיד של החיילים זה להגן על מדינת ישראל ולהגן על אזרחי מדינת ישראל, להגן על שלומם; אבל בשום פנים ואופן לא הדבר הזה שנעשה, ושינוי המדיניות שמתרחש בארבעת הימים האחרונים הוא חמור אפילו הרבה יותר. מה בעצם הודיע צה"ל? יש הפגנה על הגדר, פוגעים בגדר, הוד קדושתה – חיל האוויר יפציץ. איפה נשמע כדבר הזה? הפגנות יש בכל העולם, הפגנות אלימות יש בכל העולם. יש דרכים לפזר אותן, מותר להשתמש בכוח, אבל להרוג אנשים שמפגינים? להפעיל את חיל האוויר כתגובה להפגנה? איפה נשמע כדבר הזה? וזה עוד כשצריך לקבל החלטה של כל הממשלה, שהיא כמובן לא מקבלת את ההחלטה הזו – אני לא יודע מי קיבל את ההחלטה הזו. אז עכשיו רוצים שראש הממשלה לבד או ראש הממשלה ושר הביטחון. מובן שראש הממשלה ושר הביטחון האלה הם כל כך שוחרי שלום, שאנחנו דואגים רק מהבאים. היו"ר מאיר כהן: תודה רבה, אדוני. חבר הכנסת דיכטר יסכם, בבקשה. מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): דיכטר מסכם. עדיין לא הסתיים – – – היו"ר מאיר כהן: זמנך בידך. אבי דיכטר (יו"ר הוועדה המשותפת): אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, חברי הכנסת, אני שומע כאן מעל הדוכן נאומים, כמעט תקיעה בחצוצרות, על מצבים שאנשים נכנסו ללחץ, או-טו-טו הקרב מגיע לכנסת. אני חושב שכאשר מסתכלים על המציאות בשנים האחרונות – ולא חשוב אם אנחנו מדברים צפונה, מזרחה, דרומה ואפילו מערבה לכיוון הים – אני חושב שאנחנו יודעים לומר שאת היכולת הצבאית, ההרתעתית, גם ההתרעתית, אנחנו בונים בצורה מושכלת, גם על ידי צה"ל, גם על ידי גופי הביטחון האחרים. העובדה היא שהצעת החוק הזאת – חוק-היסוד וחוק הממשלה – נועדו לתת מענה סדור, סגור, חלוט, לגבי איך מדינה תקינה רוצה לעבוד, על פי חוק – מה רשאי ראש הממשלה, מה הוא חייב לעשות, מה חייבת לעשות ממשלה, מה חייב לעשות קבינט, מה הוא רשאי, מה הגמישות שיש לו. אין ספק שיש גמישות גם לממשלה, גם לקבינט, גם לראש הממשלה, גם לשר הביטחון, מהטעמים הפשוטים שבלי גמישות אין יכולת אמיתית לתפקד, ללא שום קשר באיזה משרה אתה נושא, באיזה ראשות משרד אתה עומד – וזה נכון להרבה מאוד דברים. היו דיונים ארוכים מאוד לגבי איך לחלק את הסמכות בין הממשלה לבין הקבינט; איך תיראה מתכונת הדיווח מראש הממשלה לכנסת – בין אם לוועדת החוץ והביטחון, בין אם לכנסת כמליאה. וזה נכון, היו לא מעט מחלוקות לאורך התקופה הארוכה שניהלנו בה את הדיונים סביב הצעת חוק-היסוד, מהסיבה הפשוטה שכולנו בצדק, בדין ובצדק, חרדים מהמילה "מלחמה". איננו ששים אלי קרב, בוודאי לא אל מלחמות, למרות שהמלחמות קיבלו תצורות שונות מכפי שאנחנו מכירים. אדוני היושב-ראש, אנחנו כבר מספיק מבוגרים כדי להסתכל לאחור ולראות איך בפרק זמן של 45 שנה כמעט, המלחמות קיבלו תפנית. אפשר לומר שבחלק מהדברים התפנית חיובית – בהיבט שאלה לא מלחמות נגד מדינות, זו לא מלחמת העצמאות שהייתה לפני ואחרי הקמת המדינה עם מחיר נוראי ששילמנו: 1% אחד מהיישוב באותה תקופה. מהיישוב היהודי בישראל באותה תקופה 1% נפל במלחמת השחרור. כשאתה חושב על הנתונים האלה, על הפרופורציות האלה, אתה נחרד. היו"ר מאיר כהן: 6,000 איש – – – אבי דיכטר (יו"ר הוועדה המשותפת): 6,000, אדוני היושב-ראש, מתוך 600,000. נתון שהוא כבד משקל, ולא בכדי אנחנו אומרים: הם נתנו לנו את המדינה על מגש של כסף, מפני שאנחנו כולנו – אני לא מזהה כאן במשכן, במליאה, מישהו שהיה אז לוחם, או לפחות בגיל של לוחם – כולנו גדלנו לתוך מציאות שבה יש לנו מדינה. וכשאתה גדל למציאות שיש לך מדינה, אתה אולי יכול לחשוב בצורה קצת יותר סדורה, קצת יותר ארוכת טווח ולתכנן את הצעדים. ואף על פי כן הראיה: 70 שנה אחרי שקמה מדינת ישראל – 70 שנה – אנחנו באים להסדיר סוגיה שהיה מן הדין – ואולי גם מן הצדק – לעשות בה את המלאכה הזאת הרבה הרבה קודם. לא שהיה חס וחלילה כאוס בתחום הזה; המערכות ידעו לעבוד היטב, אם הממשלה, אם, לימים, הקבינט. היו מוטציות שונות, צריך להודות. גם בתור אחד שהיה בקבינט בעבר, אני זוכר את המטבחון, גם מסיפורים, גם מהתנסות אישית בתוך מטבחון כזה – השמינייה, השביעייה, שבעצם לא היה להם שום מעמד חוקי למעט העובדה שהממשלה הסמיכה את הקבינט או מינתה את הקבינט מתוך עצמה והקבינט מינה את המטבחון מתוך עצמו, וככה היה שרשור האצלת הסמכויות, למרות שהאחריות אף פעם לא ירדה מעל כתפי הממשלה ומעל כתפיו של ראש הממשלה. אלא שהמלחמות השתנו – אמרתי: בחלק מהדברים בכיוון חיובי ובחלק מהדברים לאו דווקא. פעם ידענו איך מתחילה מלחמה, איך היא מסתיימת: יושבים, חותמים על הסכמי שביתת נשק, הפסקת אש, בהתערבות צד שלישי או בלי התערבות צד שלישי, וידענו פחות או יותר את כללי המשחק הלחימתיים, לא עלינו, במערכות גדולות של מדינות. מלחמת יום הכיפורים, אותה מלחמה באמת הייתה המורכבת ביותר, מעבר למלחמת השחרור כמובן. היא הייתה המורכבת ביותר קודם כול מבחינת רף הפתיחה שלה; רף נוראי, קשה – לא עמדנו בו מעולם, ואני מקווה שלא נעמוד בו לעולם – עם תנאי פתיחה שאתה מנסה לשאול את עצמך איך היה נדרש, בנתונים של היום, מממשלה וקבינט של אז לתפקד, איך היה תהליך קבלת ההחלטות כשאין בעצם לא את חוק-היסוד ולא את הסעיפים שדיברנו עליהם קודם לכן. המציאות השתנתה. זה 45 שנה כמעט, מאז מלחמת יום הכיפורים, המלחמות קיבלו תפנית. א. הן כולן, ללא יוצא מן הכלל, לא היו מלחמות נגד מדינות אלא היו מלחמות נגד ארגוני מחבלים. זה לא שלא הייתה התערבות של מדינות, אם זה הסורים במלחמת לבנון, מלחמת של"ג ב-1982, שאז צה"ל מצא את עצמו נלחם בפלח מסוים כנגד צבא סורי, אבל אלה היו קרבות בתוך מערכה שלמה, שבעיקרה הייתה מופנית לעבר ארגוני הטרור הפלסטיניים, שמילאו אז את לבנון, וסופה של המלחמה זכור ומוכר לנו היטב. המערכות שלאחר מכן, אם זו מלחמת לבנון השנייה, שגם היא התנהלה מול ארגון טרור, חיזבאללה, ארגון proxy של איראן. איראן כמדינת טרור מספר אחת בעולם מריצה חמישה ארגוני proxy, חלקם מול ישראל; אם זה החיזבאללה מלבנון, אם זה החמאס והג'יהאד האסלאמי מעזה, המיליציה השיעית, שנבנית על ידי איראן בסוריה בימים אלה, וכמובן המיליציה החמישית של החות'ים בתימן. אני לא מציע לאף אחד להקל ראש. מיליציה זה נשמע כמו איזה משהו שיורים בו נשק קל – – היו"ר מאיר כהן: הם יורים טילים. אבי דיכטר (יו"ר הוועדה המשותפת): – – הם יורים טילים – אדוני היושב-ראש, למרחק של 700–800 ק"מ מתימן, אלה טילים ארוכי טווח. כל אחד מאיתנו יודע שמדובר בטילים איראניים, המסופקים על ידי איראן. האימון מתבצע על ידי איראן, המימון מתבצע על ידי איראן. כמובן שמאחר שמדובר בשתי מדינות מוסלמיות, אחת ערבית – ערב הסעודית – והשנייה מוסלמית שיעית איראנית, ברור לחלוטין שבמאבק הזה כללי המשחק הם שונים: כל אחד יודע מיהו האויב שלו; איש אינו מעז לקרוא תיגר על השני באופן גלוי אלא באופן עמום. שמענו את המשפטים הבוקר של בכיר בממשל האיראני, שדיבר אל מדינות המפרץ כמו שמדבר הבריון של המזרח התיכון אל מול מדינות הקטנות, המפרציות, במילים שלא נעים לשמוע, אבל באופן כללי. איך הוא אמר להם, מי שיפגע באיראן, ימצא את עצמו מותקף, מושמד, על ידי איראן. כולנו זוכרים איך כווית בתוך שלושה ימים ב-1991 נכבשה על ידי עיראק, והמודל הזה, אני מניח, חרות שם למדינות המפרץ. אז לפעמים כדאי גם להסתכל איך זה נראה אצל השכנים, גם אם השכנים רחוקים. בכל אופן, השכנים מעניינים אותנו. מעניינים אותנו לא רק בזירה ההיא; מעניינים אותנו השכנים במצרים, שסובלים מטרור כבד מאוד בסיני, טרור של ארגון של דאעש, שגם הוא, כמו ארגון טרור, כמעט כמו קבוצה או שחקן ספורט, היה שייך לאל קאעידה, תחת השם אנצאר בית אל-מקדס; בשלב מסוים הבינו שאפשר לקבל כסף מקבוצה יותר טובה, לקבוצה היותר טובה קוראים דאעש, אז הם מכרו את עצמם לדאעש והפכו להיות ולַאית סינא, מחוז סיני של דאעש, ומגלגלים פיגועים נוראיים. ב-2016, סדר גודל של למעלה מ-600 הרוגים היו לכוחות הביטחון במצרים. למעלה מ-600. ב-2017 המספר גבוה יותר. רק בפיגוע אחד – כולנו זוכרים את הפיגוע הנורא במסגד שבסיני, מערבית לאל-עריש – למעלה מ-300 הרוגים אזרחים בפיגוע אחד. אין ספק, זה סוג אחר של לחימה. אנחנו חווים את זה. מכירים את זה היטב גם בזירה שלנו, גם במערכות שהיו לנו מול רצועת עזה, אם זה עופרת יצוקה, אם זה עמוד ענן, אם זה צוק איתן. בל נקל ראש במערכות האלה; לא בהחלטה לצאת אליהן, לא בהחלטה לסיים אותן, לא במשכן ובוודאי לא במחיר הכבד ששילמנו בקורבנות. בכלל, אין מלחמות שמחות. לפעמים אתה שומע מילים על האצבע הקלה על ההדק ביציאה למלחמה – לא ולא. אפילו במלחמת ששת הימים, שנחשבת למלחמה ההרואית בתולדות מדינת ישראל, אני מזכיר לכולנו: שילמנו מחיר כבד של 780 הרוגים. אין מלחמות שמחות. אתה יכול לסיים מלחמה בצורה טובה יותר, טובה פחות, בניצחון, אבל קשה, בלתי ניתן, לסיים מלחמה בלי אבדות, ולעיתים אבדות כבדות. לכן, ברציונל הזה של תהליך החקיקה, כשאנחנו באים לתת בידי הרשות המבצעת, בידי הממשלה – בין אם זה ראש הממשלה והממשלה במליאה ובין אם זה ראש הממשלה והקבינט – בחרדת קודש אתה בודק, שחס וחלילה לא נמצא את עצמנו במציאות שבה אנחנו עלולים לתת סמכויות ויכולות שלא התכוונו אליהן כמחוקקים. ואני חייב להודות שגם הרשות המבצעת, הממשלה, מבקשת אותן לא ביד קלה, לא בנדיבות אין קץ, אלא באמת תחת זהירות רבה, תחת הבנה מלאה מה פירושה של אחריות בהחלטה על יציאה למלחמה – אבל לא פחות מזה, מה פירושה של האחריות והסמכות כשמדובר על פעולות צבאיות משמעותיות בעלות הסתברות קרובה לוודאות שיסתיימו במלחמה או יובילו למלחמה. אנחנו, כמדינה ריבונית שידעה להגן על עצמה ותדע להגן על עצמה מכל אויב, בכל תרחיש שלא יהיה, אויב קרוב או אויב רחוק, אויב צמוד או אויב מעבר להרי החושך, ההרתעה שלנו, היכולת שלנו, ההכנה שלנו, אם חס וחלילה נגיע, לא עלינו, למלחמה – ההכנה הזו כרוכה בלא מעט פעילות מבצעית. ההרתעה כרוכה בלא מעט פעילות צבאית, מבצעית, ביטחונית, ולעיתים – אכן לעיתים – הפעילות הזו היא מגיעה עד כדי המונח שנקרא: הסתברות קרובה לוודאות שתוביל למלחמה. מאחר שבמלחמה יש לפחות שני צדדים – מדינת ישראל של מלחמת העצמאות חוותה מלחמה עם שבעה צבאות שניסו למגר את היישוב העברי אז בישראל. לא רצו להסתפק במה שתוכנית החלוקה נתנה להם בכ"ט בנובמבר 1947. במקום לנסות ולבנות כאן את מה שתוכנית החלוקה נתנה – ותחשבו, אנחנו חושבים היום במונחים של פרלמנט, של חברי כנסת, של שרים, סגני שרים, יושבי-ראש ועדות, חברי ועדות; אנחנו מנסים לחשוב במונחים של תוכנית החלוקה: איזו הקרבה הייתה להנהגה אז, שנתיים אחרי השואה שבה שישה מיליון יהודים נרצחו, מיליונים רבים איבדו את דרכם. אני חושב שכשאתה מסתכל ושואל את עצמך באיזה אומץ ההנהגה אז הסכימה לקבל את תוכנית החלוקה: 55% מהשטח, בלי הגליל המערבי; שפלת החוף הייתה צרה מאוד: מעבר צר ליד נצרת; מעבר צר ליד רחובות לנגב, רצועת עזה נמשכה מאזור מצפה רמון כמעט ועד ליבנה בצפון; כמובן, כל היישובים – אשדוד, אשקלון – לא היו קיימים כיישובים ישראליים בתוכנית הזו; ומעל הכול: הנהגת היישוב הסכימה להחלטה שירושלים לא תהיה בפיקוח ישראלי אלא בפיקוח בין-לאומי. אבל הערבים חשבו אחרת – אז עוד לא דיברו על פלסטינים. פתחו במלחמה שבעה צבאות: המעטפת הקרובה של המדינות ומעטפת שנייה. מלחמת השחרור הסתיימה עם 78% משטח ישראל בידי מדינת ישראל, ורק חלק קטן מירושלים המערבית. לכן, הרציונל הזה של להפקיד בידי ההנהגה אחריות כבדה, וסמכות כבדה לא פחות להחליט על יציאה למלחמה או על יציאה לפעולה צבאית, משמעותית, בעלת פוטנציאל שבסבירות גבוהה או קרובה לוודאות תוביל למלחמה, זאת אחריות כבדה. כבדה מאוד. ומאחר שהמציאות הישראלית היא לא כזאת שאנחנו רק לומדים משיעורי ההיסטוריה, אלא כאן כבר יושבים בכנסת לא מעט שרים וחברי כנסת שלקחו חלק בין אם במלחמה ובין אם באותן פעולות צבאיות משמעותיות בעלות סבירות קרובה לוודאות שיידרדרו למלחמה – לשמחתנו לא כולן הידרדרו למלחמה; לצערנו היו כאלה שכן הידרדרו למלחמה או הובילו למלחמה, לאו דווקא בגין רצוננו. אכן היו מקרים ש"הקם להורגך, השכם להורגו" חייב אותנו להיכנס אל תוך גרוגרת האויב, כדי לטפל באיומים שם קודם שיבשילו ויתפוצצו לנו כאן, בתוך ערי ישראל. לעיתים הצלחנו יותר, לעיתים הצלחנו פחות, אבל בכל אופן, ביכולת הזאת להפקיד בידי ממשלה אחריות ולומר לה: אנחנו מאפשרים לכם בחוק-יסוד לאצול מהסמכות שלכם לקבינט – השאלה מתבקשת: למה הממשלה לא יכולה לנהל את הכול בעצמה? מדוע היא צריכה מתוכה להוציא מסגרת נפרדת בדמות הקבינט? ועדת שרים שתקבל את ההחלטות? נדמה לי שהתשובות הטובות ביותר סופקו לנו דווקא על ידי הוועדה שעסקה בזה לאחר צוק איתן, ועדת עמידרור. יצחק הרצוג (המחנה הציוני): – – – היא מאוד מסוכנת. אבי דיכטר (יו"ר הוועדה המשותפת): הסוגיה של ללכת ולאמץ כמעט את כל הדוח שהוציאה ועדת עמידרור – למרות שהדוח הזה היה רחב מאוד, הוא עסק גם בדברים שנוגעים לתהליכי החלטות, תהליכי ניהול הקרב. התיאום בין הדרג הצבאי, הדרג הביטחוני והדרג המדיני הוא תיאום לא פשוט. מדובר בשלושה מעגלים, לא כולם עובדים על פי אותה מתכונת. לא כולם עובדים על פי אותן מגבלות, ובוודאי לא כולם עובדים לאותה תכלית, למרות שכולם אמורים להילת מסונכרנים להשגה של אותם יעדים. נדמה לי שכשאנחנו באים לבחון את זה, אז מדוע ועדת עמידרור ראתה את הצורך להקדיש לקבינט פרק כל כך גדול, כל כך משמעותי? אין ספק, היא הבינה כמו שכולנו מבינים: דרג מקבלי החלטות חייב להיות דרג שיש לו נתונים. הוא לא חייב להיות מהתחום בהכרח, אבל הוא חייב לקבל נתונים על התחום. הוא לא חייב להיות בעל ניסיון מוכח בסוגיה הזאת, אבל הוא חייב להבין מה הניסיון הקיים או מהו הניסיון המצטבר בנושא הזה בתחומי מדינת ישראל. הוא גם דרג שצריך להבין איפה הדברים שנעשו ועבדו במערכות או במבצעים משמעותיים שההסתברות שייתדרדרו למלחמה הייתה הסתברות קרובה לוודאות; וחלק מהמקרים הם אכן היו ודאיים. הראיה, הם הפכו למלחמה. אפשר לקחת גם את מלחמת לבנון השנייה, שהיא ללא ספק הייתה או התחילה במהלך כזה, מהלך צבאי משמעותי שבסבירות שקרובה לוודאות יוביל למלחמה, ואשר יגורנו בא – אכן הוא הוביל למלחמה. המערכות בעזה עברו ריטואל די דומה בחלקן – לא כולן – אבל – – – איתן ברושי (המחנה הציוני): הדובר – – – שיעור היסטוריה כבר פעם שנייה. אבי דיכטר (יו"ר הוועדה המשותפת): חבר הכנסת, אם לא תשאל, לא תדע. איתן ברושי (המחנה הציוני): – – – היו"ר יולי יואל אדלשטיין: כמו שיש פשוט ציפייה לבואו של משיח בינתיים אז יכול להיות שהחוק – בכלל לא יהיה בו צורך כי יבואו ימי השלום והשלווה לארץ. קריאות: – – – אבי דיכטר (יו"ר הוועדה המשותפת): אדוני היושב-ראש, אני חושב שהבהרתי את עמדתי – – היו"ר יולי יואל אדלשטיין: היטב. אבי דיכטר (יו"ר הוועדה המשותפת): – – ואני משוכנע – היטב, תודה רבה על הציון, ואני שמח על זה שלפחות מבחינתך זה נראה היטב. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: אני ממש השתכנעתי. אבי דיכטר (יו"ר הוועדה המשותפת): תודה רבה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה, אדוני יושב-ראש ועדת החוץ והביטחון חבר הכנסת דיכטר. אני מבין שהממשלה רוצה להביע את עמדתה. בבקשה, השר אופיר אקוניס, המיקרופון שלך. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: תודה, אדוני היושב-ראש, תודה ליושב-ראש ועדת החוץ והביטחון, שבאמת סיכם את הדיון עד כה בצורה מנומקת ויסודית. אדוני, אנחנו חיים במציאות מאוד מורכבת. מורכבת, מאתגרת, חדשה ושונה מאוד מהמציאות – או מסביבה, יותר נכון – שהכרנו רק לפני עשור וחצי, שני עשורים או שלושה. הכול השתנה כאן בשנים האחרונות, אדוני היושב-ראש, לא באיטיות אלא במהירות אדירה, וביתר שאת בשנים 2008–2016, ואני בהחלט מתכוון לגעת ספציפית בשמונה השנים הרעות הללו; רעות מאוד לארצות הברית של אמריקה, רעות מאוד, חברת הכנסת גרמן, לישראל, רעות מאוד למזרח התיכון. רעות. נגיע לזה. ובכן, אדוני היושב-ראש, לעיתים נדרשות החלטות מהירות מאוד במציאות הזאת שנוצרה, החלטות מהירות מאוד – כמעט בן רגע. ההחלטות הללו, הבסיס שלהן צריך להיות, חברות וחברי הכנסת, מדיניות רבת-שנים, פרוגרמה, אידיאולוגיה ותפיסות עולם. תפיסת העולם, אדוני היושב-ראש, חייבת שתהיה מפוקחת מאוד, מציאותית, מבוססת גם על תפיסות היסוד וגם על נתונים שמתקבלים במגוון אמצעים. ראינו הערב, אדוני היושב-ראש, את ההישגים המודיעיניים חסרי התקדים שחשף ראש הממשלה נתניהו לפני פחות משעה, ואנחנו חייבים לשאול את עצמנו: האם זהו המזרח התיכון החדש? אולי, אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, זהו המזרח התיכון הישן? ובמידה רבה מאוד אפשר לומר: גם וגם. לדאבון הלב, כל התחזיות האופטימיות נמוגו, התמוססו, נשטפו, חבר הכנסת בר-לב. האסלאם הקיצוני לא רק שלא נחלש – הוא התעצם כפי שלא היה עצום ומאיים מעולם, והשנה הזאת, 2018 – בעצם כבר כמה שנים, אדוני היושב-ראש, אבל ביתר שאת בשנתיים האחרונות, הוא התעצם כפי שלא היה מעולם בעוצמותיו, כפי שאמרתי; הוא מאיים על כל העולם המערבי, והוא מאיים על חלק ניכר מן העולם הערבי. כפי שראינו הערב, יכולותיו, בניגוד לשקרים, בניגוד להסכמים – להסכמים, הסכמים זה במירכאות, כן? – הוא התעצם, גדל, ואיומו פשוט חסר תקדים. אדוני היושב-ראש, הסכם הגרעין באיראן, שהושג בהובלתו של נשיא ארצות הברית הקודם ברק אובמה ובחתימת האיחוד האירופי, משול רק להסכמי מינכן שנחתמו ב-1938 בין המערב לבין גרמניה הנאצית. ההסכם הזה היה הסכם של כניעה, הסכם של הנפת דגל לבן. לדאבון הלב, רבים בקהילה הבין-לאומית, אדוני היושב-ראש, לא למדו שכאשר ישנו גורם – – – מוסי רז (מרצ): אל תשווה את ההסכם עם איראן להסכם עם הנאצים. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: אני אמרתי שההסכם עם איראן משול להסכם מינכן, ואני מייד אפרט, חבר הכנסת רז. אני רק מבקש ממך ומחברים אחרים בבית לא לצייץ או לא להוציא תגובות שמוציאות את דבריי מהקשרם. אני אומר את הדברים בעברית טובה מאוד. אמרתי שההסכם, אדוני היושב-ראש, שנחתם עם איראן לפני כשנתיים – או קצת יותר אפילו, שלוש שנים – דומה במהותו, חבר הכנסת רז, להסכם שנחתם עם גרמניה הנאצית ב-1938, והוספתי שמצער שרבים בעולם לא למדו מן ההיסטוריה, שכשיש גורם בקהילה הבין-לאומית שאומר לך שהוא רוצה להשמיד אותך – פשוט תאמין לו; תאמין לו, אל תבטל, אל תלגלג. תאמין לו. לדאבון הלב, אחד הגורמים הללו ב-80 השנים האחרונות אמר, וגם עשה; ואנחנו קיבלנו, חבר הכנסת רז, חברות וחברי הכנסת, הערב הזה, באמצעים שאותם הציג ראש הממשלה נתניהו, הוכחה נוספת לכך, אדוני היושב-ראש, שהמתנגדים בבית הזה להסכם עם איראן צדקו, והמצדדים בנשיא ארצות הברית ברק אובמה ובאיחוד האירופי בזמנו שגו, משום שאפילו, מצער לומר – ההסכם הזה איננו שווה את הנייר שעליו הוא נחתם. ואם יורשה לי, חבר הכנסת רז, בהחלט יש מקום להשוואות. קראתי שמר פרס, נשיאה התשיעי של מדינת ישראל, כאשר כיהן כשר החוץ, כאשר עוד היה אדם פוליטי, אמר שלא צריך ללמוד מן ההיסטוריה; שמה שהיה היה, ומה שצריך להיות בעתיד יהיה. הוא שגה שגיאה חמורה ביותר. חייבים ללמוד מן ההיסטוריה. לא חייבים לקבל כל דבר שקרה במהלכה, אבל בוודאי חייבים ללמוד ממנה. ולכן במידה רבה הוא גם שעט בזמנו להסכמים אומללים, רעים, הסכמי אוסלו המפורסמים, שגם שם, חבר הכנסת רז – – – מוסי רז (מרצ): – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: ערפאת היה נאצי. יסודותיו של יאסר ערפאת היו יסודות נאציים, והוא אדם נאצי. ללא ספק הוא רצה בהשמדת העם היהודי. אני יודע, חבר הכנסת איימן עודה, שזה קשה לך לשמוע – – איימן עודה (הרשימה המשותפת): – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: – – אבל בוודאי – – – מוסי רז (מרצ): אתה מכחיש שואה, זה מה שאתה. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: ידידיי, אני מכחיש שואה? טוב, זאת אחת האמירות הטיפשיות ביותר, חבר הכנסת רז. זה ממש לא זילות השואה, ידידיי. יאסר ערפאת רצה בהשמדת העם היהודי בארצו. הוא רצה את זה לפני הסכמי אוסלו, ואני אומר לך שהוא רצה את זה גם אחרי הסכמי אוסלו. הוא ידע לטשטש את הכוונות שלו אבל הוא רצה בזה. מכחיש השואה הוא אבו מאזן, אגב, ידידכם, המנהיג שאתם עולים אליו לרגל מדי פעם בפעם, וגם מבקרים באותה הזדמנות, השר בנט, על קברו של המתועב הטרוריסט יאסר ערפאת. ומה לעשות, הסכמי אוסלו היו שגיאה אומללה. זאת עובדה. זאת עובדה, אי-אפשר להתכחש אליה, חבר הכנסת רז. אני יודע שאתה עדיין מאמין שהם הביאו למזרח תיכון חדש. הם במקרה הטוב הביאו למזרח תיכון חדאעש; הביאו ללב ארצנו, למרחק של 15 קילומטר מכאן, חבורת טרור, חברת הכנסת תומא סלימאן. מוסי רז (מרצ): מי זה חבורת טרור? למה אתה עושה איתם שיתוף פעולה? שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: אש"ף, הארגון לשחרור פלסטין. הפלגים שלו, פלגיו השונים, פתח והתנזים – – קסניה סבטלובה (המחנה הציוני): אז למה ביבי שלכם יושב איתו – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: – – שהם בהחלט – ידידיי, אנחנו עצרנו את הסכנה של הסכמי אוסלו בשנת 1996, ובאותה הזדמנות, נדמה לי, אדוני היושב-ראש, אם אינני טועה – חבר הכנסת פריג', אם אינני טועה, אני הולך לתת לך נתון שתתקן אותי בו – – – עיסאווי פריג' (מרצ): – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: אם אני טועה בו, תתקן אותי. אבל, חברת הכנסת סבטלובה, לאחר שקיבלנו את הגה השלטון ב-1996, מספר הפיגועים ירד ב-75%, חבר הכנסת פריג', 75%. איימן עודה (הרשימה המשותפת): בגלל שעשיתם את המלאכה, בגלל שאתם עשיתם את המלאכה – – – אז סיפקתם את הסחורה. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: לא, אנחנו לא עשינו את המלאכה. חבר הכנסת עודה, לא, לא, אנחנו לא עשינו את המלאכה. איימן עודה (הרשימה המשותפת): עשיתם את המלאכה – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: יצחק רבין, זכרו לברכה, גם הוא לא רצה בפיגועים וגם הוא לא רצה בחמאס, והוא נאבק בהם, אבל נשטף על ידי מי שהובילו אותו לבצע את ההסכמים האומללים הללו של אוסלו. וזאת עובדה, חבר הכנסת פריג', שהייתה ירידה של 75% ברמת הפיגועים בין זמן ממשלתם של יצחק רבין ושמעון פרס, זכרם לברכה, לבין הממשלה שהוביל בנימין נתניהו בין השנים 1996 ל-1999. מוסי רז (מרצ): וקיבלה את אוסלו. לא, תציין את זה. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: חבר הכנסת רז, אילו היינו ממשיכים את – – – מוסי רז (מרצ): תציין את זה, אל תשכתב את ההיסטוריה. אתה משכתב אותה. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: אילו היינו ממשיכים את הסכמי אוסלו כפי שאתם הייתם רוצים, אנחנו היינו עלולים למצוא היום במרחק של חמש דקות מכאן מדינת טרור פלסטינית חמאסית – – איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): למה אתם לא מבטלים את הסכמי אוסלו? שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: – – וברוך השם, לשמחתנו, את הסכנה של הקמת מדינת טרור פלסטינית בליבה של ארץ ישראל ההיסטורית בלמנו. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): אתה צודק, למה אתם לא מבטלים את ההסכמים? שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: הרעיון הזה נגוז והוא לא יקום עוד לעולם. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חברי הכנסת, נא לשבת. תודה לשר אופיר אקוניס. אנחנו עוברים להצבעה. אני מזכיר לכם שחבר הכנסת דיכטר הציג שני חוקים. אנחנו בוודאי נקיים הצבעות נפרדות על שני החוקים. אני מזכיר גם שבחוק הראשון, חוק-יסוד: הממשלה, על מנת להעביר את החוק עצמו – אני לא מדבר על הסתייגויות, בעד או נגד הסתייגויות – נדרש רוב של לפחות 61 חברי כנסת. אז שימו לב לגבי ההצבעות. אבל קודם כול אנחנו נצביע על ההסתייגויות. על שם החוק אין צורך להצביע. לסעיף 1, אני מבין שחבר הכנסת סלומינסקי הסיר את ההסתייגות. כך עשה גם חבר הכנסת בנימין זאב בגין – הסיר את הסתייגויות 2 ו-3, חבר הכנסת בגין. לכן אנחנו נצביע, חברים, על ההסתייגות של יושב-ראש הוועדה חבר הכנסת אבי דיכטר לסעיף 1. מי בעד הסתייגות 4? מי נגד ההסתייגות? אפשר להצביע. הצבעה מס' 7 בעד ההסתייגות – 62 נגד – 38 נמנעים – אין ההסתייגות של חבר הכנסת אבי דיכטר לסעיף 1 נתקבלה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: בעד ההסתייגות – 62, נגד – 38, אפס נמנעים. הסתייגות מס' 4 לסעיף 1 התקבלה. הסתייגות מס' 5, של חבר הכנסת דב חנין, איימן עודה, מסעוד גנאים, ג'מאל זחאלקה, אחמד טיבי, עאידה תומא סלימאן, עבד אל חכים חאג' יחיא, חנין זועבי, טלב עבו ערר, יוסף ג'בארין, ג'מעה אזברגה, סעיד אלחרומי וואאל יונס – להלן: קבוצת סיעת הרשימה המשותפת. דב חנין, להצביע על ההסתייגות? מי בעד הסתייגות מס' 5? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 8 בעד ההסתייגות – 13 נגד – 90 נמנעים – 1 ההסתייגות (5) של קבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: הסתייגות מס' 5, לסעיף 1: בעדה – 13, נגד – 90, נמנע אחד. לא התקבלה. הסתייגות מס' 6. חבר הכנסת עמר בר-לב, נצביע? הסתייגות של חברי הכנסת עמר בר-לב, עפר שלח, מיכל רוזין ועמיר פרץ וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת – נצביע על ההסתייגות? מצביעים. הסתייגות מס' 6, לסעיף 1, מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 9 בעד ההסתייגות – 41 נגד – 63 נמנעים – אין ההסתייגות של חברי הכנסת עמר בר-לב, עפר שלח, מיכל רוזין, עמיר פרץ וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 41 בעד, 63 נגד, אין נמנעים. הסתייגות 6 לא התקבלה. הרשימה המשותפת, נצביע על הסתייגות מס' 7? אנחנו מצביעים על הסתייגות מס' 7. מי בעד ההסתייגות? מי נגד? הצבעה מס' 10 בעד ההסתייגות – 13 נגד – 90 נמנעים – אין ההסתייגות (7) של קבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 13 בעד, 90 נגד, אין נמנעים. לא התקבלה. הסתייגות מס' 8 – עפר שלח, נצביע? כן. הסתייגות מס' 8, לסעיף 1 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 11 בעד ההסתייגות – 40 נגד – 62 נמנעים – אין ההסתייגות של חבר הכנסת עפר שלח לסעיף 1 לא נתקבלה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 40 בעד, 62 נגד, אין נמנעים. גם הסתייגות מס' 8 לא התקבלה. אין יותר הסתייגויות. חברי הכנסת, שימו לב, אנחנו נצביע על סעיף 1, כולל ההסתייגות שהתקבלה בקריאה שנייה. אני מזכיר שנדרש פה רוב של 61 חברי כנסת. אפשר להצביע. הצבעה מס' 12 בעד סעיף 1, כהצעת הוועדה ועם ההסתייגות שנתקבלה – 62 נגד – 41 נמנעים – אין סעיף 1, כהצעת הוועדה ועם ההסתייגות שנתקבלה, נתקבל. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 62 בעד, 41 נגד, אין נמנעים. הכנסת אישרה את החוק, כולל את ההסתייגות, בקריאה שנייה. אדוני יושב-ראש הוועדה, אני יכול להצביע בקריאה שלישית למרות שהתקבלה הסתייגות? כן, יש אישור מיושב-ראש הוועדה. אנחנו נצביע בקריאה שלישית על הצעת חוק-יסוד: הממשלה (תיקון מס' 6). מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 13 בעד החוק – 62 נגד – 41 נמנעים – 1 חוק-יסוד: הממשלה (תיקון מס' 6) התקבל. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: בעד – 62, נגד – 41, אין נמנעים. הכנסת קיבלה את הצעת חוק-יסוד: הממשלה (תיקון מס' 6) בשלוש קריאות, כנדרש. הצעת חוק הממשלה (תיקון מס' 12), התשע"ח–2018 [מס' מ/1184, דברי הכנסת, חוב' י"ד, ישיבה 301, עמ' 26472; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) היו"ר יולי יואל אדלשטיין: יש עוד הצעת חוק. מי שרוצה להצביע, נא לא להתפזר. אנחנו עוברים להצביע על הצעת חוק-יסוד: הממשלה (תיקון מס' 12), שאין עליה הסתייגויות. אנחנו נצביע בקריאה שנייה. חבר הכנסת דיכטר, הצגת את החוק השני, כן? תיקון מס' 12 הוצג. יש בקשות דיבור. אני אזמין חברי כנסת. אם ירצו לדבר, ההצבעה תתקיים בסוף בקשות הדיבור. חבר הכנסת איימן עודה, מעוניין לדבר? לא מעוניין; מסעוד גנאים – מוותר; ג'מאל זחאלקה – איננו; אחמד טיבי – איננו; עאידה תומא סלימאן – מוותרת; עבד אל חכים חאג' יחיא – איננו; חנין זועבי – איננה; דב חנין? מעוניין לדבר. עד חמש דקות לרשותך, בבקשה. דב חנין (הרשימה המשותפת): תודה לך, אדוני היושב-ראש. רבותיי השרים, עמיתיי חברי הכנסת, גם בדיון הקודם וגם בדיון הזה אני אומר לכם: הכנסת מבצעת מהלך מוטעה ומסוכן. המהלך שבו בעצם מעבירים את ההחלטה החשובה ביותר, ההחלטה לפתוח במלחמה, מהממשלה לפורום מצומצם יותר, פורום של הקבינט – וכפי שראינו בהסתייגות שהעביר חבר הכנסת דיכטר, מהקבינט לפורום מצומצם עוד יותר שייקבע על ידי ראש הממשלה ושר הביטחון – זה מהלך מסוכן, בעייתי ופסול. אני אומר כאן את מה שאמרתי בדיון הקודם: אני לא סומך לא על נתניהו ולא על ליברמן. אני חושב שלאף אחד מאיתנו אסור לסמוך על נתניהו ועל ליברמן. אני הצעתי, עמיתיי חברי הכנסת, ללכת למהלך בכיוון הפוך, כמו שמקובל במדינות מערביות אחרות, כמו שמקובל בארצות הברית ובצרפת ובארצות אחרות: להעביר החלטה של הממשלה לפתוח במלחמה לאישורה של הכנסת. עמיתיי חברי הכנסת, אני ראיתי כמוכם את נאום הבחירות שבחר ראש הממשלה לשאת באנגלית רהוטה. עמיתיי חברי הכנסת, עקבתי אחרי הנאום הזה, ואומר לכם, זה היה מופע מאוד משוכלל של חימום אטריות ישנות ומשומשות. ראש הממשלה העלה באוב היסטוריה ארוכת ימים של פרויקט גרעיני איראני שלטענתו התקיים הרבה שנים לפני שאיראן בכלל נכנסה להידברות על הסכם הגרעין עם המעצמות. ראש הממשלה נתניהו מתייחס להתפרקות הסכם הגרעין ולנסיגת ארצות הברית מהסכם הגרעין כאל חדשות טובות. אני אומר לכם, עמיתיי חברי הכנסת, זה מצב שכולנו צריכים לדאוג ממנו. אם התוצאה תהיה שארצות הברית תיסוג מהסכם הגרעין ואז האיראנים יעשו מה שהם אומרים היום שהם יעשו – יחדשו את התוכנית הגרעינית שלהם – לאן אנחנו הולכים? מה האופציה האחרת? אם אופציה של הסכמה בין-לאומית, אם האופציה של הידברות, כמו שלמשל ניסו ואולי מצליחים בקוריאה – אם אופציה כזאת יורדת מסדר-היום, מה האופציות שנשארות? מה האופציות שמציעים לנו? האופציה היחידה, כך אני מבין – זאת דעתו של נתניהו – היא האופציה של שימוש בכוח. אבל שימוש בכוח בעימות צבאי עם איראן זאת קטסטרופה לא רק לאיראן; זאת גם קטסטרופה לישראל ולמזרח התיכון כולו. לכן, עמיתיי חברי הכנסת, אני רוצה להזהיר את הכנסת מפני ההרפתקנות, חוסר האחריות והציניות הפוליטיות של ראש הממשלה נתניהו. הנאום שאנחנו ראינו היום, יכול להיות שהוא גם נאום של פתיחה של מערכת בחירות. נתניהו נשא נאום באנגלית באמת טובה, שבו הוא מראה כמה שהוא יודע יותר לדבר על ענייני גרעין ועל ביטחון מאשר כל אחד מהמתחרים שלו. אולי זה באמת נאום של פתיחת מערכת בחירות, אבל עמיתיי חברי הכנסת, אנחנו מדברים פה בעניינים גורליים יותר מכדי להשאיר אותם רק לציניות הפוליטית הזאת. אני חושב שמה שראינו בימים האחרונים רק מחזק את ההבנה ואת התחושה שמדינת ישראל מונהגת היום על ידי אנשים חסרי אחריות – חסרי אחריות פוליטית וחסרי אחריות היסטורית. במקום להוביל את ישראל למקום של ביטחון גדול יותר, במקום להוביל למהלך של פירוק המזרח התיכון כולו מנשק להשמדה גרעינית, מנשק להשמדה המונית ומנשק גרעיני בכלל זה, נתניהו מוביל בעיניים פקוחות לאסקלציה, שעלולה להמיט על כולנו באזור הזה אסון גדול. תודה רבה. היו"ר ישראל אייכלר: תודה רבה לחבר כנסת דב חנין. חבר הכנסת טלב אבו עראר – מוותר; חבר הכנסת יוסף ג'בארין – מוותר; חבר הכנסת ג'מעה אזברגה, מוותר? מוותר; סעיד אלחרומי – מוותר; ואאל יונס – איננו. חברת הכנסת מיכל רוזין, מוותרת? מיכל רוזין (מרצ): לא, לא. היו"ר ישראל אייכלר: לא, מישהו עשה לי ככה שם. חברת הכנסת מיכל רוזין, חמש דקות לרשותך. דוד אמסלם (הליכוד): מיכל, עכשיו אמרת לי לא למשוך זמן. היו"ר ישראל אייכלר: חמש דקות לרשותך, חברת הכנסת רוזין. מיכל רוזין (מרצ): טוב, מכיוון שאולי אתם לא יודעים, חברי וחברות הכנסת, אבל אין מלונות בירושלים – בגלל שר התיירות אין מלונות בירושלים – אז כולנו כנראה נישן ביחד פה בכנסת, בחדרי הכנסת. תודיעו לאבטחה שכולנו נישאר לישון פה הלילה, בשק"שים פה במליאה, כולנו ביחד. אז עליזה, אין מה ללכת הביתה, כולנו נשארים לישון פה. עכשיו, אני רוצה לומר את מה שאמרתי כשהאולם היה ריק וכולנו – – – משה גפני (יהדות התורה): מיכל, עד עכשיו הייתה פגרה, אז עבדנו. עכשיו התחיל המושב, אז מתבטלים. מיכל רוזין (מרצ): נכון. מאוד מתבטלים, מאוד מתבטלים. אז הינה, ראש הממשלה שלך לא מתבטל, והוא הכין מצגת נפלאה, ואף העביר אותה באנגלית כדי שכל אומות העולם יבינו, ואזרחי ואזרחיות ישראל הפכו להיות סטטיסטים בקהל של תיאטרון נתניהו. זה מה שזה היה – הצגה של נתניהו עם כל מיני אביזרים וכל מיני מצגות, כדי להראות לנו איך איראן – – יואב קיש (הליכוד): מה הצגה? תסתכלי על התוכן. הוא מוביל מהלכים לביטחון ישראל. זה הצגה אצלכם? מיכל רוזין (מרצ): – – כל רצונה הוא לפתח נשק גרעיני, וממשלת ישראל – באופן מפתיע הגיע אלינו מידע מודיעיני, וזו הדרך: מסיבת עיתונאים עם שקפים באנגלית. כל היום זה מה שמחכים לו, מודיעים לכל מהדורות החדשות. חבר'ה, הצעת החוק הזאת משרתת בדיוק את מה שאתם באים פה בכנסת לשרת, וזה לחרב את הדמוקרטיה. אתם רוצים לפגוע במשטר הדמוקרטי ולפגוע באיזונים והבלמים בין הרשויות ובין כל המהלכים הדמוקרטיים, וחלק מזה זה אישור יציאה למלחמה. כאשר אתם מעבירים את אישור היציאה למלחמה מממשלה של 30 שרים לקבינט – – שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ: 22. מיכל רוזין (מרצ): 22. – – ולא רק לקבינט, אלא אתם רוצים שבתוך הקבינט עכשיו יהיה מותר להעביר את זה גם לשני אנשים, כששני האנשים יכולים להיות בן אדם אחד – כי כבר היו מקרים שראש הממשלה היה גם שר הביטחון: ברק, רבין. מירב בן ארי (כולנו): את יודעת מה כתוב בחוק בכלל? מיכל רוזין (מרצ): ולכן, אם שר הביטחון וראש הממשלה ושר החוץ ביחד הם אותו בן אדם – אז הינה, יש שלוש פונקציות בבן אדם אחד, והוא מחליט לצאת למלחמה ולא צריך להודיע על זה למליאת הכנסת, כמו שהיום בחוק, אלא צריך להודיע על זה – אפילו לא לוועדת החוץ והביטחון – – מירב בן ארי (כולנו): תגידי מה שכתוב בחוק. מיכל רוזין (מרצ): – – אלא לוועדת משנה של חוץ וביטחון. כלומר, יכול להיות שבין שלושה לחמישה אנשים במדינה יחליטו על יציאה למלחמה. יראו לנו שקפים ויעשו לנו סרטים ותיאטרון וידברו איתנו באנגלית, עם אזרחי ואזרחיות מדינת ישראל, ואנחנו נרגיש: איזה יופי, אנחנו ממש בין-לאומיים. מירב בן ארי (כולנו): זה לא נכון. מיכל רוזין (מרצ): בסוף, המטרה של הצעת החוק הזאת – כמו הרבה מאוד הצעות חוק שאתם מביאים פה לכנסת, ולצערי הרב אתם תביאו כל המושב של הקיץ, אלה הצעות שפוגעות באיזונים ובבלמים של הדמוקרטיה הישראלית. אתם רוצים לחרב את הדמוקרטיה הישראלית, ולא ניתן לכם לעשות את זה. תודה. היו"ר ישראל אייכלר: תודה רבה לחברת הכנסת רוזין. חברת הכנסת תמר זנדברג נמצאת? בבקשה. שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ: גם את לא רוצה לישון בכנסת? תמר זנדברג (מרצ): להפך, אני רוצה לישון בכנסת. שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ: אז תדברי עם מיכל, היא לא רוצה לישון בכנסת. תמר זנדברג (מרצ): אנחנו פורסים כאן שק"שים בפרסה – – היו"ר ישראל אייכלר: חמש דקות לרשותך. תמר זנדברג (מרצ): – – אנחנו נעשה א"ש לילה, נשאיר את כולם ערים ונתכונן, נאסוף שימורים ומים מינרליים. שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ: תענוג, תענוג. עד הבוקר. תמר זנדברג (מרצ): ברור שעד הבוקר. א"ש לילה זה עד הבוקר. היו"ר ישראל אייכלר: יהיה פה מניין ותיקין. תמר זנדברג (מרצ): תהיה קומה לשרים, זה יהיה בקומות. חברות וחברים, הערב צפינו בראש הממשלה עושה שלושה דברים: 1. חשף הישג מודיעיני באמת מדהים וחשוב של המוסד; 2. הוכיח למה צריך את הסכם הגרעין, מכיוון שאכן היה איום איראני ממשי, גרעיני, שהסכם הגרעין עצר. לפחות לא ראינו, לא בנאום של ראש הממשלה ולא בשום מקום אחר, הוכחה אחרת שאם ההסכם לא היה מגיע בנקודת הזמן שהגיע, חס וחלילה יכולנו היום למצוא את עצמנו עם סכנה קיומית למדינת ישראל, לאזור ולכל העולם; 3. הוכיח ראש הממשלה שבנאום מצוחצח באנגלית, כמו שהוא יודע, אפשר בהחלט להכניס מדינה שלמה לחרדות, לשלוח אנשים עוד רגע להתכונן למלחמה – – מכלוף מיקי זוהר (הליכוד): השאננות שלכם הרבה יותר טובה, באמת. תמר זנדברג (מרצ): – – לגרום לסיעות האופוזיציה למשוך הצעת אי-אמון, אבל חס וחלילה לקואליציה לא לוותר, לא להוריד חוקים. חוק הלאום כסדרו, המלונות מלאים, שום דבר לא מבוטל – – מכלוף מיקי זוהר (הליכוד): השאננות שלכם – זה חשוב מאוד. מה נעשה בלי – – – מה נעשה? תמר זנדברג (מרצ): – – שום דבר הקואליציה לא הסירה מסדר-היום המזיק והמסית – אבל אזרחי מדינת ישראל יהיו חרדים יום שלם ממלחמה. מכלוף מיקי זוהר (הליכוד): אוי, נו באמת. די, נו, אתם שאננים. בגללכם אנחנו נלך לאבדון. תמר זנדברג (מרצ): כל הכבוד, ראש הממשלה נתניהו, שלושה הישגים חשובים. היו"ר ישראל אייכלר: תודה רבה לחברת הכנסת תמר זנדברג. חבר הכנסת אילן גילאון – מוותר. חבר הכנסת עיסאווי פריג', בבקשה. עיסאווי פריג' (מרצ): אדוני היושב-ראש, חברים, אני נהנה לראות אתכם בכיסאות שלכם. איזה כיף, איזה כיף לראות אתכם באולם יושבים ומחכים, איך אנחנו מחזיקים אתכם, זה שיא התענוג. זה שיא התענוג לראות אתכם באולם. זה דבר נדיר, זה דבר נדיר לראות חברי כנסת של בנימין נתניהו יושבים באולם. שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ: עיסאווי, אנחנו מאחלים לך שעוד עשרות שנים אתה תרתק אותנו. אנחנו נשב פה, ואתה תתנחם בזה שאתה מרתק אותנו. עיסאווי פריג' (מרצ): לא, לא, לא, היית צריך לראות איך לפני חצי שעה, בזמן מופע הסטנד-אפ המיוחד, איך האולם היה נראה, איך היה. לשבת, אנחנו עד הבוקר איתכם – תירגעו, יש לנו קוסם בשם בנימין נתניהו, ראש הממשלה. הוא קוסם, הוא גרם למחנ"צ וליש עתיד פיק ברכיים: אחריות לאומית, אתם חייבים למשוך את האי-אמון. עשה מכם פורפרה. ואתם רוצים להיות אלטרנטיבה. פורפרה עשה מכם. היו"ר ישראל אייכלר: איך אומרים את זה בעברית? עיסאווי פריג' (מרצ): איך אומרים פורפרה, איך? מה זה פורפרה? תמר זנדברג (מרצ): סביבון. עיסאווי פריג' (מרצ): סביבון? אה, כן. היו"ר ישראל אייכלר: רק בני 60 ומעלה יודעים מה זה פורפרה. עיסאווי פריג' (מרצ): לא ידעתם מה זה פורפרה? אתם לא יודעים? סביבון, עשה מכם סביבון, פורפרה. שר התקשורת איוב קרא: אבל זה לא בערבית. עיסאווי פריג' (מרצ): קמתם, ברחתם, עשיתם במכנסיים ומשכתם אי-אמון: יש מצב חירום במדינה, ראש הממשלה עומד לנאום. ואז, מצוחצח, יפה, מתחיל נאום הדיסקטים והקלסרים, מתחילים עם הסטנד-אפ. ואנחנו? וואי, כולם מסביב לטלוויזיה, וואי, הינה המלך ביבי בא. ידענו שהוא מסית, ידענו שתיאוריית הפחד עובדת. ועכשיו אני פונה לאזרחי מדינת ישראל ואומר להם: מי ישמור עליכם מהאירנים? אבי גבאי או יאיר לפיד או אני? תחליטו. וויי, וויי, איזה קוסם. איזה – – – שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ: את מי אתה היית רוצה – – – מי אתה היית רוצה? איזה ביבי נתניהו היית רוצה. עיסאווי פריג' (מרצ): אני רוצה שצה"ל ישמור עליי ולא ביבי נתניהו. שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ: אתה היית רוצה את ביבי נתניהו. אין לך ביצים להודות, אין לך ביצים להודות. עיסאווי פריג' (מרצ): תראה את הפסיכולוגיה – הוא משחק אותה וקונים את המשחק שלו. תראו, שקר שאין כדוגמתו, הסתה שאין כדוגמתה, פגיעה בדמוקרטיה שאין לה תחליף, שאין לה תחליף, ותיאוריית פחד מכל כיוון וכיוון. ואתם יושבים באולם, מחכים ללחיצה על הכפתור. המלך אמר, המלך עשה, המלך – מותר לו הכול, העיקר שישמור אותנו בכנסת ובממשלה. תחכו, אני לא ארד מכאן עד שאני אנצל את חמש הדקות. נכון, אילן? שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ: קח דקה שלי. עיסאווי פריג' (מרצ): חמש הדקות. תשבו, יש לנו שקי שינה. תמר, בתקציב מרצ יש לנו עודף תקציבי, אנחנו מסודרים. אפשר, נכון? תמר זנדברג (מרצ): – – – יש לנו שקי שינה פה. עיסאווי פריג' (מרצ): אז נעשה להם את זה, תישנו כאן. ביבי מכתיב לכם את זה. ביבי מכתיב לכם את זה. איציק שמולי (המחנה הציוני): אתה מאמין למה שאתה אומר? עיסאווי פריג' (מרצ): אני מאמין, ועוד איך. איציק שמולי (המחנה הציוני): העולם יכול להיות מורכב. אתה יכול גם לבקר את נתניהו על ההסתה שלו וגם להגיד שהכוונות של איראן הן זדוניות – – – ומה שהיה היום זה לא פייק ניוז. עיסאווי פריג' (מרצ): יפה מאוד. מה חידשת? אנחנו יודעים את זה, בגלל זה הגענו להסכם. מה חידשת? כל הדברים האלה ידועים, הכוונות ידועות. מה, מה חידשת? בגלל זה נחתם הסכם. על מה? איציק שמולי (המחנה הציוני): ועכשיו צריך לתקן אותו. עיסאווי פריג' (מרצ): אה, יפה. לתקן אותו, ואז מצב חירום לאומי וכולכם קמים ובורחים. ואתם מתיימרים להיות אלטרנטיבה, אתם אלטרנטיבה, אתם בחדר מדרגות – – – איציק שמולי (המחנה הציוני): אנחנו אלטרנטיבה כאן בישראל, אתם חיים על הירח. עיסאווי, אתכם שום דבר לא מטריד, שום דבר לא מפריע. היו"ר ישראל אייכלר: חבר הכנסת פריג', תנצל את שש השניות האחרונות. עיסאווי פריג' (מרצ): אה, כן. חברים, מופע השקר שהיה היום לא יעבוד. אתה יכול לשקר לאנשים פעם, פעמיים, אבל בסוף הפרצוף ידוע לכולם. תודה, אדוני. היו"ר ישראל אייכלר: תודה, תודה. תודה, חבר הכנסת עיסאווי פריג'. אחרון הדוברים בחוק הזה לפני שניגשים להצבעה – חבר הכנסת מוסי רז, בבקשה. מוסי רז (מרצ): אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, נגיד שהייתם שומעים על מדינה בעולם, לא יודע אם יש מדינה דמיונית כזו בעולם, שבה כדי לקבל הסכם שלום צריכים שני שלישים מהפרלמנט ומשאל עם; לעומת זאת, כדי לצאת למלחמה צריך ראש ממשלה, ובמקרה, אם יש באותו רגע, גם שר ביטחון. מה הייתם חושבים על אותה מדינה? שהיא רוצה שלום או שהיא רוצה מלחמה? תחשבו את זה על הכנסת הזו, תחשבו את זה על הממשלה הזו. מי שדרדר אותנו לכל העניינים ביד אחת רוצה הסכמי שלום במשאל עם ושני שלישים מהכנסת, אבל בן אדם אחד יוכל ללכת למלחמה שתהרוס הכול. איזו מין דמוקרטיה זו? איזה מין היגיון זה? איזה מין חרחור מלחמה זה? איפה נשמע כדבר הזה? באיזו עוד מדינה בעולם שאתם מכירים זה סדר העדיפויות? עד כדי כך מעדיפים את המלחמה על השלום, מלחמה – בבן אדם אחד או שניים, שלום – צריך את כל העם ושני שליש מהפרלמנט. איפה נשמע דבר כזה? עמד היום ראש הממשלה ששלח את שליחיו לכנסת להביא לכאן בעוד שעה חוק שבו ייקבע שהשפה הרשמית היא השפה העברית – ונאם נאום באנגלית. מעניין אם בחוק שיביאו לכאן היום מופיע שנאומים לאומה צריך לתת בעברית, כי אז תהיה בעיה לנתניהו. ונתניהו הוא באמת ראש הממשלה הכי טוב במצגות שהיה פה, וגם הכי טוב בהצגות, אבל לא במעשים. כי הוא 22 שנה מוכר לנו את זה שהוא מונע גרעין אירני, ופתאום הוא בא ומספר לנו סיפורים אחרים. אבל מה שהוא מספר מוכיח יותר מכל דבר אחר שההסכם שאליו הוא התנגד היה ההסכם הנכון, כי עם חצי טון ראיות שהוא הביא לנו הערב הוא לא הביא אפילו בדל ראיה שלאחר ההסכם נעשתה הפרה. לא אמרתי שלא נעשתה, אמרתי שלא הובא אפילו בדל ראיה לכך. אז מה היה כאן הערב? מה רצה ראש הממשלה לעשות הערב חוץ מלרמוס אותנו ולעשות צחוק מכל העניין? למה הוא שאף הערב? את זה אני שואל אתכם. הוא שאמר כל הזמן: אני אטרפד הסכם, בעצם בא – יש הסכם שהוכיח את עצמו ונתניהו נכשל, אלה פני הדברים. אני רוצה גם לנצל את הזדמנות הזו, כי לא דיברתי על החוק שעבר כאן קודם לכן. בעצם איזה מין חוק עבר כאן קודם לכן? בדיוק עם אותו היגיון של היום. כמו שכדי לצאת לשלום צריך את רוב העם ושני שלישים מהכנסת אבל מספיק ראש ממשלה למלחמה – אותו היגיון. מה אמר ההיגיון? אני יכול להבין היגיון שבו אומרים: מי שהורשע בעבירה פלילית שיש עימה קלון – שבע שנים לא יהיה בכנסת, 14 שנה, 21 שנה, שנתיים ורבע – יכול להבין כל דבר. אבל מה קיבלה פה הכנסת הערב? איזה חוק? חוק שאומר שאם עשית עבירה ביטחונית שהמאסר עליה שבע שנים – 14 שנה לא תוכל לכהן בכנסת – נהדר. אדוני היושב-ראש, אני לא שומע את עצמי. היו"ר ישראל אייכלר: סליחה, בבקשה שקט. יש לחבר הכנסת מוסי רז עוד דקה וחצי, אז בבקשה לתת לו. מוסי רז (מרצ): אם עשית עבירה ביטחונית שהעונש עליה שבע שנים – זה יכול להיות זריקת אבן נגיד, זריקת בקבוק – 14 שנים לא תוכל להיבחר. אתם יודעים מה? אני בסדר עם זה. אבל אם עשית עבירה פלילית לא לפי חוק הטרור, אפילו אם אולי רצחת או אנסת או שדדת, גנבת, הרגת, כל עבירה אחרת, וקיבלת גם 20 שנות מאסר או 25 שנות מאסר, אז מותר לחזור אחרי שבע שנים. זה ההיגיון של הכנסת הזו. נו, בטח – כנסת שרוצה מלחמה עם בן אדם אחד ושלום עם חצי מהעם זו גם כנסת שמפלה כך בין יהודים לערבים, מעדיפה את הרוצח על זורק האבן. הכנסת הזו איבדה כל היגיון, כל שכל, כל הבנה, כל טיפת היגיון, ועכשיו נעבור לחוק הבא, חוק הלאום, וגם נאסור על מי שלא יהודי לגור ביישובים לא יהודיים. הכול נפלא פה, פשוט נהדר. ממש אפשר להתפעל. היו"ר ישראל אייכלר: תודה רבה לחבר הכנסת מוסי רז. השר יריב לוין, אני מבין, רוצה להגיב, בבקשה. שר התיירות יריב לוין: תודה רבה, אדוני היושב-ראש. חברות וחברי הכנסת, חבר הכנסת מוסי רז – – – היו"ר ישראל אייכלר: אני רוצה לבקש שקט, כי יש רעש גדול והשר בעצמו לא שומע את עצמו. אני אפילו לא שומע אותו. שר התיירות יריב לוין: אי-אפשר לשמוע. היו"ר ישראל אייכלר: צריך לעשות תקנון בכנסת ששר יכול להיות רק מי שיש לו דציבלים גבוהים כי אחרת לא שומעים אותו. אז בבקשה שיהיה שקט, שכולם פה יהיו בשקט כדי שנשמע מה יש לשר לומר. שר התיירות יריב לוין: חבר הכנסת מוסי רז, אני שמעתי את הדברים שלך ודברי ביקורת אחרים שנשמעו כאן. אבל נדמה לי שבסוף בסוף אתם מתעלמים מבעיה אחת מהותית שלו רק בגינה מתחייבת חקיקת החוק. זה באמת נכון שבתפיסה דמוקרטית נכונה ואמיתית ככל שהגוף שמקבל את ההחלטות הוא רחב יותר כך יותר טוב. הרי לזה אנחנו תמיד שואפים. אנחנו, לו באופן תיאורטי יכולנו להביא כל הכרעה לפני העם כולו, היינו מקבלים תוצאה שהייתה מבטאת באמת את שיקול הדעת הרחב ביותר. אבל זה כמובן בלתי אפשרי, גם מבחינה טכנית והרבה פעמים גם מבחינה מהותית, כי לגופים רחבים מאוד יש גם חסרונות. הם לפעמים הרבה יותר קלים למניפולציה, הרבה יותר קל להטות אותם. לא תמיד ההחלטות באמת מתקבלות על סמך לימוד ובחינה מעמיקה של החומרים. יש גם ממד נוסף והוא ממד הזמן. לו באופן תיאורטי יכולנו כל החלטה לשקול, להזמין מחקרים, לבחון את כל ההשלכות, ללמוד את כל החומר – זה תמיד היה יותר טוב מאשר לקבל החלטה לפעמים בהרף עין, לא על סמך מחקר מעמיק ולא כשכל הנתונים תמיד פרוסים לפנינו. על זה אין ויכוח. האידיאל הוא לגמרי ברור. אבל האידיאל הזה לא תמיד מסתדר עם המציאות. היו"ר ישראל אייכלר: חברי הליכוד, אתם מפריעים ליריב לוין. יש לכם משהו נגדו בפריימריז? יושב-ראש הקואליציה, תראה שיהיה שקט אצלך, כי לא שומעים את השר. שר התיירות יריב לוין: האידיאל הזה, חבר הכנסת רז, לא מתקיים הרי בכל החלטה, אפשר אפילו להגיד שלא מתקיים ברוב המקרים. עכשיו, בנושא הספציפי שבו אנחנו עוסקים, עוד לפני השאלה של גודל הפורום ולפני השאלה של ממד הזמן, יש לנו אלמנט נוסף שהוא אולי האלמנט המהותי ביותר בהחלטה כזאת, והוא העובדה שמטבע הדברים, וניסיון העבר הוכיח את זה, אי-אפשר לתת בידי כל שרי הממשלה את מלוא המידע הדרוש כל הזמן. הרי אף אחד לא מעלה כאן על דעתו – ואני אומר לך את זה כמי שמצד אחד הייתי פעם חשוף למידע הזה כשהייתי יושב-ראש ועדת החוץ והביטחון והיום אני פחות חשוף למידע הזה כשאינני חבר בקבינט; אני אומר לך בצורה ברורה וחדה, מכיוון שהייתי גם בצד הזה וגם בצד הזה, שברור לחלוטין שלא יכול להיות מצב שבו כל מליאת הממשלה תקבל את כל המידע. זה לא אפשרי, זה מסוכן, זה יכול להביא למצב ודאי כמעט לחלוטין של דליפת חומרים מסווגים, זה גם לא מוצדק. עכשיו, צריך לזכור שמאחר שזה כך ומאחר שברור שאין היגיון שגוף של למעלה מ-20 שרים יקבל את כל המידע המסווג ויצטרך לקבל את ההחלטה ויהיה צריך לכנס אותו, עם כל הקשיים הלוגיסטיים שכרוכים בכך לפעמים בזמן אמת – יש היגיון לקבוע שבהחלטות מהסוג הזה הפורום יהיה הרבה יותר מצומצם. והפורום חייב להיות גם פורום שמידע נגיש לו באופן שוטף, שיש לו ידע נצבר, שמכיר את כל הרקע כדי שיוכל לקבל החלטה מיטבית. זו בדיוק הסיבה שיש קבינט. הרי אחרת אין טעם בקיום הקבינט. ומכיוון שהוכר הצורך בקיום קבינט ועל הדבר הזה אף אחד כאן לא חולק, ואני לא שמעתי לא אותך ולא מישהו אחר מציע לבטל את הקבינט ובמקומו לכונן – להעביר את כל סמכויותיו לממשלה – הרי שברור שמשעה שזה הדבר, נכון לקבוע שהגוף הזה הוא גם הגוף שבידיו ירוכזו הסמכויות וקבלת ההחלטות למשל במקרה של פתיחה במלחמה. עכשיו אני אגיד לך עוד דבר, שגם הוא בעיניי חשוב מאוד. המצב היום – לו עמדתך תתקבל והכנסת תצביע נגד החוק – יותיר מציאות שהיא בעיניי מאוד מאוד בעייתית וצריכה להדאיג דווקא אותך, כמי ששייך לאופוזיציה. הרי אתה לא רוצה שהחלטות כאלה תתקבלנה בהליך שאיננו סדור, על ידי גוף שלא הוסמך לכך כדין בצורה מסודרת. המציאות של היום היא כזאת שכורח המציאות מביא לכך שהחלטות כאלה מתקבלות בקבינט בפורום מצומצם, לפעמים אפילו עוד יותר מצומצם מהקבינט, בגלל אילוצים ובלי הסמכה מסודרת בחוק. זה לא תקין, זה לא נכון, ואני חושב שלך כאיש אופוזיציה צריך להיות אינטרס עליון שדבר מהסוג הזה יוסדר והממשלה וראש הממשלה לא יימצאו במצב שהם פועלים ככה למעשה על דעת עצמם, בהיעדר הסדרה שאפשר לעמוד בה במבחן המציאות בשעת האמת. ועוד דבר שראוי וחשוב לומר אותו בהקשר הזה, דבר אחרון שבו אני אסיים: אנחנו רוצים שהחלטות כאלה תתקבלנה גם עם יכולת גמישות, שלא יהיה צורך לכנס איזה גוף רחב שברגע שמכנסים אותו יודעים על עצם הכינוס – אפילו לא על הנושא ולא התוכן; עצם הידיעה על עצם הכינוס די בה או להכשיל מהלך או לגרום לצד השני להבין משהו שהוא לא צריך להבין ואולי דווקא להביא עלינו מלחמה שאפשר למנוע אותה. גם על זה צריך לחשוב. ולכן אני חושב, אדוני היושב-ראש, שהחוק הזה חיוני. גם אתם באופוזיציה צריכים לעשות שיקול שני ולתמוך בו. היו"ר ישראל אייכלר: תודה רבה לשר יריב לוין. אני רוצה לומר שלפי הייעוץ המשפטי לא צריך 61 בחוק הזה. זה יכול לעבור ברוב רגיל. אנחנו ניגשים להצבעה על הצעת חוק – היות שאין הסתייגויות אנחנו מצביעים בקריאה שנייה על הצעת חוק הממשלה (תיקון מס' 6), התשע"ח–2018. אנחנו מפעילים את ההצבעה. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 14 בעד סעיף 1 – 88 נגד – 15 נמנעים – אין סעיף 1 נתקבל. היו"ר ישראל אייכלר: 88 בעד, נגד – 15, החוק עבר בקריאה שנייה. האם לעבור לקריאה שלישית, אדוני יושב-ראש ועדת חוץ וביטחון? מישהו הצביע בטעות? מי? אתה – אלחרומי הצביע בטעות? בסדר, זה נרשם, שלא תהיה בעיה. אנחנו ניגשים להצבעה בקריאה שלישית. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 15 בעד החוק – 88 נגד – 14 נמנעים – אין חוק הממשלה (תיקון מס' 6), התשע"ח–2018, נתקבל. היו"ר ישראל אייכלר: 88 בעד, נגד – 14, החוק עבר בקריאה שלישית. הצעת חוק-יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי [רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/768); נספחות.] (קריאה ראשונה) היו"ר ישראל אייכלר: אנחנו נעבור להצעת חוק-יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי. גם חוק זה לא צריך 61, ואנחנו נפתח את הדיון. מי מגיש את הצעת החוק? חבר הכנסת אבי דיכטר, יושב-ראש ועדת חוץ וביטחון, שהגיש את ההצעה, יציג את החוק, בבקשה. חבר הכנסת דיכטר, בבקשה, יש לך עשר דקות. אבי דיכטר (הליכוד): אדוני היושב-ראש, רבותיי השרים, חברי הכנסת, רגע לפני חוק הלאום אני מבקש להעלות את זכרם של תשע הנערות והנער, קורבנות השיטפון בדרום: צור אלפי, יעל סדן, גלי בללי, אילן בר שלום, עדי רענן, שני שמיר, אלה אור, אגם לוי, מעין ברהום ורומי כהן. פרחים, פרחים שנקטפו במהלך טיול שכל-כולו אהבת ארץ ישראל והכנת עצמם לנתינה עבור המדינה. יהי זכרם ברוך. כולנו מתפללים לשלומו של איימן ג'אבר, תושב טייבה, אב לארבעה ילדים, שנעדר מאז נסחפה משאיתו בשיטפון. יאיר לפיד (יש עתיד): יפה. אבי דיכטר (הליכוד): אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני רוצה ברשותכם לעבור לחוק הלאום. חוק-יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי. בחוק-היסוד יש שלושה עקרונות, עקרונות יסוד. הראשון שבהם, ארץ ישראל היא מולדתו ההיסטורית של העם היהודי. היו"ר ישראל אייכלר: חבר הכנסת דיכטר, יש לי שאלה לשונית. למה לא כתוב "מדינת ישראל – מדינת העם היהודי"? אבי דיכטר (הליכוד): כי לא בכדי חוק-היסוד הזה הוגדר כחוק לאום וישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. היו"ר ישראל אייכלר: למה לא "מדינת העם היהודי"? אבי דיכטר (הליכוד): מפני ש"מדינת העם היהודי", יש לזה השלכות אחרות שלענייננו רצינו באופן מכוון לקרוא לו "ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי". היו"ר ישראל אייכלר: מה ההסבר? שאלתי הסבר. אבי דיכטר (הליכוד): תראה, זה עניין של – מדינת העם היהודי, האפשרות הזאת, אגב, עלתה בדיונים. זה חוק שאני עוסק בו כבר שבע שנים, אולי שמונה שנים. נדונו סוגיות שונות, כולל "ישראל – מדינת העם היהודי". בסופו של דבר ראינו שלתכלית שאנחנו מביאים את החוק הזה – התכלית היא נכונה יותר כשאנחנו קוראים לו "מדינת הלאום של העם היהודי", מפני שזה מחבר גם את היהודים שנמצאים כאן, זה לא פוגע במי שאינו יהודי שחי בארץ הזאת, וזה מחבר נכון יותר את בני העם היהודי באשר הם עם העובדה שישראל היא מדינת הלאום שלהם. וכשאתה אומר ליהודי, שישראל היא מדינתו, במקרים מסוימים – אני מודה שאפילו בשיחות עם אנשים בני העם היהודי בחו"ל, לא כולם אהבו בזמנו את המונח "מדינת העם היהודי". נכון, בסופו של דבר הגענו לנוסח הזה, שראינו אותו הולם ומתאים לצורך שלשמו אנחנו מביאים את הצעת חוק-היסוד הזאת. היו"ר ישראל אייכלר: זאת אומרת שהאוכלוסייה הערבית שייכת למדינת הלאום הזאת? אבי דיכטר (הליכוד): ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. היא לא, אתה יודע מה? אני אקרא את העקרונות ואני משוכנע שתהיה לך תשובה בעקרונות האלה. אני חוזר על שלושת עקרונות היסוד. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): – – – אבי דיכטר (הליכוד): תכף אני אגיע גם לדת. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): האוכלוסייה הערבית היא לא חלק מהחוק הזה. אבי דיכטר (הליכוד): האוכלוסייה הערבית היא לא חלק מהעם היהודי, זה נכון, אני חושב שבזה אתה לא כופר. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): היא לא חלק – – – אבי דיכטר (הליכוד): בזה אתה לא כופר, למרות שכולנו נימולנו כדת, כולנו נימולנו כדת אבל זה לא הופך נימול ליהודי או נימול למוסלמי. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): זה הופך אותנו לאזרחים סוג ב'. אבי דיכטר (הליכוד): ברשותכם, אני רוצה לעבור לשלושת עקרונות היסוד. העיקרון הראשון, ואני קורא את זה כפי שזה מופיע בהצעת החוק עצמה: ארץ ישראל היא מולדתו ההיסטורית של העם היהודי, שבה קמה מדינת ישראל. העיקרון השני: מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, שבה הוא מממש את זכותו הטבעית, התרבותית וההיסטורית להגדרה עצמית. העיקרון השלישי: מימוש הזכות להגדרה עצמית של ישראל, מדינת הלאום במדינת ישראל, היא ייחודית לבני העם היהודי. הווה אומר שמי שאינו שייך – מי שאינו לאום יהודי לא יכול להגדיר את ישראל כמדינת הלאום שלו. זאת אומרת, הפלסטינים לא יוכלו, לא יכולים ולא יכלו להגדיר את ישראל כמדינת הלאום שלהם. וכך לגבי כל – – – יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): העם הפלסטיני, יש לו זכות להגדרה עצמית? אבי דיכטר (הליכוד): ברשותך, אני מכיר את הבעייתיות שיש עם הסעיף הזה למי שאינו שייך לעם היהודי, אבל בכוונת מכוון – – יהודה גליק (הליכוד): – – – אין בעיה עם זה? אבי דיכטר (הליכוד): – – בכוונת מכוון הבהרנו כעקרון יסוד שזכות ההגדרה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי היא ייחודית לבני העם היהודי. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): שאלתי לגבי הגדרה עצמית. זה אומר שזכות הגדרה עצמית בישראל היא בלעדית לעם היהודי. מה עם העם הפלסטיני, יש לו זכות להגדרה עצמית? היו"ר ישראל אייכלר: לפי חוק-יסוד זה, אני מבין שחבר הכנסת ג'בארין – אתה יכול להיות חלק מהלאום של העם היהודי. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): איך אני יכול להיות? אתה רוצה שאני אתגייר? היו"ר ישראל אייכלר: כך אני מבין את הלשון. מדינת הלאום של העם היהודי. אתה יכול להיות שייך ללאום הזה גם אם אתה לא בעם היהודי. אבי דיכטר (הליכוד): היא לא עוסקת בהגדרה עצמית של לאומים. היא לא עוסקת בהגדרה עצמית אלא בהגדרת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): בגבולות 67'? אבי דיכטר (הליכוד): לכן היא לא עוסקת בהגדרה של פלסטיני, היא גם לא עוסקת בהגדרה של מי הוא יהודי. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): מדינת ישראל בגבולות 67'? יהודה גליק (הליכוד): לא, מדינת ישראל כולה. מהנהר פרת עד החידקל. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): פלסטין המנדטורית או – – – 67'? לא, באמת – – – היו"ר ישראל אייכלר: לא, בתורה לא כתוב 67', נכנסת למלכודת. אני מבטיח לך, חבר הכנסת ג'בארין, ששופט עליון בעוד עשר שנים יקבע, ובצדק מבחינה לשונית, שאתה יכול להיות חלק ממדינת הלאום של העם היהודי גם אם אתה לא יהודי. מבחינה לשונית, לשון המחוקק. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): אני יכול להיות חלק, אבל אזרח סוג ב'. אבי דיכטר (הליכוד): אני אעסוק בזה בהרחבה. אני מבקש פשוט לדעת אומדן זמן, כי אנחנו עד עכשיו – אם אפשר להתחיל. היו"ר ישראל אייכלר: אני אוסיף לך את הדקה שגזלנו ממך. אבי דיכטר (הליכוד): לא, זו לא דקה, זה הרבה דקות שאחרים גזלו, כי אני עוד לא התחלתי. אני אבקש את עשר הדקות שלי, אם אפשר. היו"ר ישראל אייכלר: רבותיי, זהו, הסתיים הסימפוזיון. עכשיו ניתן ליושב-ראש לדבר. אני אוסיף לך, אני אוסיף לך. אבי דיכטר (הליכוד): בעצם לא התחלנו. חוק הלאום הוא לצורך העניין תעודת הביטוח שאנחנו משאירים אחרינו לדור העתיד. מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי – זאת עובדה ברורה, עובדה יצוקה, אבל למרות הכול, אחרי 70 שנה לצערנו היא לא ברורה לכולם. היא בוודאי לא מעוגנת בשום חוק במדינת ישראל. וכשאתה שואל: מי מפחד מחוק הלאום? מי מפחד מחוק-יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי, יש, כמובן, מעל כולם – – – יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): אני מפחד, זה מפחיד אותי. אבי דיכטר (הליכוד): כן, כן. אני אומר – אני אעזור לך לפחד. היו"ר ישראל אייכלר: נא לא להפריע. אבי דיכטר (הליכוד): מעל כולם הפלסטינים, אלה שסביבנו, שסבורים בטעות שדרך צעדות שיבה ואיומים בטרור הם יכולים לשנות את המציאות הזאת שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. אגב, אם אתה לוקח את ההמנון, אפילו – ואני אגע אולי בהמשך בהמנון – אפילו בהמנון של בילאדי בילאדי, מה שנקרא, ההמנון הפלסטיני, אתה יכול לשמוע שם: פלסטין היא ביתי, אדמת ניצחוני, הכול, היא נקמתי, ואני רוצה לחסוך מכם את שאר התיאורים שמופיעים בהמנון הפלסטיני. מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. לכל יחיד יש זכויות, כפרטים. היא לא עוסקת בזכויות האלה של פרטים, של אוכלוסייה או תושב כפרט, אלא עוסקת באופייה הלאומי של מדינת ישראל. אני חושב שישנם גם לא מעט מתנגדים, ואני פגשתי לא מעטים, שפשוט לא קראו את החוק. וכשאתה בא אליהם ויושב איתם על החוק בקריאה מודרכת, הדברים משתנים. אני חושב שאפילו האמירה, ששמעתי אותה השכם והערב, על הפגיעה בשפה הערבית – אגב, אנחנו היינו קשובים ללא מעט הערות בנושא הזה, מימין ומשמאל. בסופו של דבר, ההחלטה היא להגדיר את שפת המדינה עברית, ומעמד השפה הערבית לא נפגע ביחס למצב היום; אני חושב שכל אחד מבין שזה קרדום שמנסים לעשות בו שימוש שלא בצדק. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): אתה מוותר על המעמד הרשמי. אבי דיכטר (הליכוד): היו, אגב, דברים נוספים – – – יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): מוותר על המעמד הרשמי של השפה הערבית. אבי דיכטר (הליכוד): היו, אגב, דברים נוספים – – – היו"ר ישראל אייכלר: חבר הכנסת ג'בארין, אתה מפריע לו. עשר הדקות עברו. אני מוסיף לך עוד שתי דקות, כי היו הפרעות. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): יש לו מעמד – – – אבי דיכטר (הליכוד): תראה, היו כאלה, אגב, שדיברו על הסמלים. אנחנו עיגנו את סמלי המדינה. הדגל, לדוגמה, זה מדהים: בעשרות מדינות על הדגל טבוע צלב, ובמדינות האלה יש מיעוטים: יהודים, מוסלמים. אין בשום מדינה תביעה להוריד את הצלב או להוסיף לצלב איזשהו סמל של מיעוט כזה או אחר. יש מדינות ערביות שגרו בהן יהודים או גרים בהן יהודים – מוסלמיות, לא רק ערביות – ואף על פי כן, הסהר האסלאמי מתנוסס שם. יש כמובן מדינה אחת שגם הגדילה לעשות ושמה על הדגל שלה את המילים "אללה אכבר", ואף על פי כן זה לא מפריע למיעוטים נוצריים לחיות שם. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): – – – אבי דיכטר (הליכוד): יהודים לצערי אין, כי הם גורשו מאותן מדינות בלי שיכלו לקחת איתם דבר וחצי דבר. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): – – – אבי דיכטר (הליכוד): תראה, אנחנו מעגנים בחוק-היסוד הזה – – – יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): – – – ערב הסעודית. אבי דיכטר (הליכוד): אנחנו מעגנים בחוק-היסוד הזה את הזהות של ישראל כמדינה שאליה יכול כל יהודי מכל מקום – לדעת שבעת צרה, זה המקום שאליו הוא יכול להגיע ולהפוך להיות אזרח המדינה. חוק השבות, האזכור שלו מופיע בחוק-היסוד כדי להסיר כל ספק ולתת לו מעמד. כמובן שהפירוט נמצא בחוק עצמו. מעבר לזה, ביחס אל מול בני העם היהודי, קבענו: המדינה תשקוד על הבטחת שלומם של בני העם היהודי ושל אזרחיה, יהודים ולא יהודים, הנתונים בצרה ובשביה בשל יהדותם או בשל אזרחותם. אני חושב שכל אחד מכיר את הדוגמאות, בין שמדובר ביהודים ובין שמדובר באחרים. הדוגמה שחרותה לי בזיכרון זה כמובן עזאם עזאם במצרים. אני חושב, אדוני יושב-ראש הישיבה, שכשאתה מדבר על חוק-יסוד, שאמור להיות בעצם המאזן, או המשלים, ליתר דיוק, של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, שעוסק בפרט ובזכויות הפרט – החוק הזה עוסק בלאום ובזכויות הלאום; זה המשלים את הצד השני של אותה מטבע, וכך צריך לראות אותו לאורך כל סעיפיו. אני חושב שלהתייחס – ראיתי לא מעט אנשים שהתייחסו לאורך הדרך; שנים שהחוק הזה נע בין כותלי המשכן הזה, וזה מדהים שלהצעה הזאת לאורך הדרך הצטרפו אנשים שהיום נמצאים באופוזיציה. היו"ר ישראל אייכלר: אבל הזמן הסתיים. באמת. אבי דיכטר (הליכוד): הצטרפו להצעה. אני אומר את זה, מפני – – – היו"ר ישראל אייכלר: יש עוד 66 דוברים. אבי דיכטר (הליכוד): אני חושב שההסבר הזה יעזור מאוד לפחות ל-65 דוברים, אם אני כלול בהם, שידעו שכשאנחנו באים עם חוק-היסוד הזה, הכוונה לקבע ולעגן בתודעה הישראלית והבין-לאומית, היהודית והלא-יהודית, את מעמדה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. ואני מקווה מאוד שנצליח בבית הזה, בשנתה ה-70 של מדינת ישראל, להגיע לתמיכה מסיבית – לא של 61 חברי כנסת, למרות שהחוק לא מחייב, אבל חוקי-יסוד אנחנו מבקשים להביא ב-61 חברי כנסת; אני מקווה שהוא יעלה פה אחד או קרוב לפה אחד, מפני שזה מה שאנחנו, כישראלים, ראוי באמת שנקבל בשנתנו ה-70. ולא מעט דברים שהיו במחלוקת, הצלחנו – – – אמיר אוחנה (הליכוד): אני אשכנע את ג'בארין. אבי דיכטר (הליכוד): כן, כמובן שאת המלאכה ישלים יושב-ראש הוועדה אמיר אוחנה, שנתן דחיפה מאוד רצינית בוועדה לחוק הזה. עמלו קשה מאוד שרים – מראש הממשלה ושרת המשפטים שקד והשר לוין – – – היו"ר ישראל אייכלר: אתה פשוט מתעלם מבקשתי? אבי דיכטר (הליכוד): סליחה? היו"ר ישראל אייכלר: אני אמרתי לך כבר לפני חמש דקות שהסתיים הזמן. אבי דיכטר (הליכוד): אוקיי, וכמובן השר לוין, ואלקין, שדחפו את החוק הזה. אני מקווה מאוד שכשנסיים את ההצבעה היום, הלילה, על הקריאה הראשונה, הוא באמת יעבור להכנה לקריאה שנייה ושלישית לתפארת מדינת ישראל. תודה. היו"ר ישראל אייכלר: תודה רבה לחבר הכנסת אבי דיכטר, יושב-ראש ועדת החוץ והביטחון. ראשונת הדוברים, חברת הכנסת תמר זנדברג, ואחריה – חברת הכנסת ציפי לבני. אחריה – חברת הכנסת יעל גרמן, ואחר כך – יוסף ג'בארין. תמר זנדברג (מרצ): תודה רבה, אדוני היושב-ראש. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): – – – היו"ר ישראל אייכלר: אם יפריעו לך כמו שהפריעו לאבי דיכטר, אני אתן גם לך. תמר זנדברג (מרצ): החוק הזה הוא דוגמה מצוינת לכך שהפתגם: אם שום דבר לא מקולקל, אז לא צריך לתקן, יש לו גם חלק שני, והוא: כשמנסים לתקן דבר שלא מקולקל, אפשר להזיק, והרבה. וזה מה שקורה כאן בחוק הזה – תועלת הוא לא מביא אבל נזק הוא גורם, והמון. אני רוצה להקריא פסקה מוכרת לכולנו מתוך מגילת העצמאות של מדינת ישראל: "מדינת ישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה; בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; תהא נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות". חברות וחברים, מה רע בניסוח הזה? האם לא יכולנו לקחת אותו ולעגן אותו כחוק-יסוד? ציפי לבני (המחנה הציוני): ניסינו. הצענו. הם הצביעו נגד. תמר זנדברג (מרצ): האם היינו צריכים, כמו בכרזה המפורסמת של המעצב הידוע דוד טרטקובר, לקחת את המשפטים האלה ולמחוק מהם את עקרונות השוויון, הצדק, החירות? בשביל מה? היו"ר ישראל אייכלר: סליחה, שנייה, אני רק רוצה להודיע על סגירת רשימת הדוברים. תמר זנדברג (מרצ): בשביל לבטל את הלשון הערבית כלשון רשמית במדינת ישראל? בשביל להביא לאפליה, שיהיה אפשר להקים יישובים ליהודים בלבד ולעגן את ועדות הקבלה בחוק? בשביל לעוות ולקלקל את היחסים של מדינת ישראל עם הקהילות היהודיות בחו"ל, שרואות במדינת ישראל את הבית שלהן? בשביל לבטל את ההגדרה של הערבים הפלסטינים אזרחי ישראל כמיעוט לאומי בעל זכויות? בתור יהודייה, בתור בת לעם היהודי, שזכה להכרה לאומית במדינת ישראל, אני מתביישת. אני לא רוצה להיות זאת שאחראית לנטילת הזכות הזאת מבני ובנות עם אחר. למה? אבי דיכטר (הליכוד): את צריכה להתבייש בזה – – – תמר זנדברג (מרצ): למה? אבי דיכטר (הליכוד): הנאציונל במקום התקווה. בזה את צריכה להתבייש. בזה תתביישי – – – תמר זנדברג (מרצ): אתה יודע, חבר הכנסת דיכטר, באמת, אתה במשך כמה שנים מוביל כאן מהלך שכל מטרתו לחרחר ריב ומדון, להגביר את הפירוד במקום את השלום, את הצדק והחירות, כמובטח במגילת עצמאות. היו"ר ישראל אייכלר: אני מוסיף לך דקה. תמר זנדברג (מרצ): וזה מה שיש לך להגיד לי עכשיו? אתה לא מתבייש? אתם צריכים להתבייש במהלך הזה שאתם מביאים הערב, שבו, ביחד עם עוד כמה מהלכים, כמו החוק להחרבת בג"ץ וכמו חוק המשפט העברי וכמו עוד חוקי עמותות שיש לכם בקנה, אתם מבקשים לעוות את הבסיס הדמוקרטי והשוויוני של מדינת ישראל לדורי-דורות קדימה; שבגלל הקואליציה המושחתת הזאת, שעברה כאן לרגע, שלא נתמכת על ידי רוב הציבור הישראלי, אתם מבקשים לעשות כאן שינוי לדורי-דורות, עבור כולנו, עבור כל אזרחי מדינת ישראל. בזה אתם צריכים להתבייש. היו"ר ישראל אייכלר: תודה רבה לחברת הכנסת זנדברג. חברת הכנסת ציפי לבני, בבקשה. קריאה: הקואליציה – – – תמר זנדברג (מרצ): לא. לא. אמיר אוחנה (הליכוד): את יודעת, קואליציה זה רוב – זה רוב הציבור. תמר זנדברג (מרצ): לכו לבחירות, תקבלו רוב מהציבור – – – אמיר אוחנה (הליכוד): אל תדאגי, עוד נלך לבחירות – – – תמר זנדברג (מרצ): – – – אתם נאחזים בכיסא, מושחתים, זה מה שמגיע לכם. אמיר אוחנה (הליכוד): העם בוחר בדרכך, רוב הציבור איתך. כן. תמר זנדברג (מרצ): נכון. כן, נכון. אמיר אוחנה (הליכוד): – – – ציפי לבני (המחנה הציוני): רוב הציבור חושב שלא צריכות לך ולחבריך זכויות. ותשמע מה אמר היום מישהו מהקואליציה שלך, מה הוא חושב על חברי הקהילה הלהט"בית, וזה מה שאתה מוביל. אמיר אוחנה (הליכוד): – – – ההוא זה מיעוט – – – ציפי לבני (המחנה הציוני): מה שקרה היום – – – אמיר אוחנה (הליכוד): אם את רוצה – – – תמר זנדברג (מרצ): – – – ציפי לבני (המחנה הציוני): מה שקרה היום – טוב, אני אבקש. היו"ר ישראל אייכלר: לא, את פשוט התווכחת איתו. ציפי לבני (המחנה הציוני): תאריך לי את הזמן. זה לא – – – היו"ר ישראל אייכלר: לא, את התווכחת איתו. הוא לא התווכח איתך. ציפי לבני (המחנה הציוני): סליחה? היו"ר ישראל אייכלר: את התווכחת איתו. הוא לא התווכח איתך. ציפי לבני (המחנה הציוני): אז גם עכשיו השיח הזה בינינו לוקח לי מהזמן? היו"ר ישראל אייכלר: לא, את זה אני אחזיר לך. ציפי לבני (המחנה הציוני): תודה. אז אני פשוט מבקשת את הזמן. היו"ר ישראל אייכלר: בבקשה. ציפי לבני (המחנה הציוני): מה שקרה היום כאן בכנסת מסמל את מה שקורה, לצערי הרב, לאזרחי מדינת ישראל, ובחלק מזה גם אנחנו התפתינו: ראש ממשלת ישראל דיבר היום והודיע שהוא הולך לעשות מסיבת עיתונאים. והמצב בצפון נפיץ, ואמרתי: הולך להיות אירוע ביטחוני משמעותי. אנחנו כולנו נעמדנו כאן דום, הסרנו את הצעות האי-אמון, ואמרנו: בעת הזאת – כך אמרתי בפתח ישיבת הסיעה – בעת הזאת, כשיש סכנה ביטחונית, ישראל כולה מאוחדת. ובעוד אנחנו נמצאים כאן, ועוסקים בביטחונה של מדינת ישראל, או לפחות נותנים גב לממשלה, שתוכל לעסוק בשקט בביטחונה של מדינת ישראל, המשיכה הממשלה, כאילו כלום, להעביר חוקים דרמטיים, משמעותיים, שפוגעים בדמוקרטיה במדינת ישראל, תוך כדי זה שאזרחי ישראל מסתכלים בראש הממשלה ובאירוע הזה שהוא עושה, ועל הדרך משנה כאן את זהותה, אופייה וערכיה של מדינת ישראל באופן שיפגע בכל אחד ואחד מאזרחי ישראל לא פחות מכל סכנה ביטחונית. כי להגן על המדינה היהודית והדמוקרטית שלנו מפני אויבים זאת משימה ראשונה במעלה. אבל צריך להגן על המדינה היהודית והדמוקרטית שלנו גם מפני המהלכים של ממשלת ישראל הנוכחית. ממשלה שחושבת ומדברת ומספרת שדמוקרטיה זה הרוב קובע? מישהו צריך לשלוח את כל הממשלה הזאת לשיעור אזרחות מההתחלה. אמיר אוחנה (הליכוד): ודאי – – – ציפי לבני (המחנה הציוני): דמוקרטיה זו מערכת של זכויות – – אמיר אוחנה (הליכוד): – – – היו"ר ישראל אייכלר: אל תפריע, בבקשה. ציפי לבני (המחנה הציוני): – – שכל רוב חייב לשמור עליה. מערכת של זכויות למיעוטים; מערכת של זכויות לאזרחים; מערכת זכויות שהיחיד ששומר עליה עכשיו זה בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ, ואותו אתם מבקשים להרוס עם ה-D9, כדי שלא יהיה אף אחד שיוכל להגן על הזכויות במדינת ישראל, על זכויות אזרחיה. מגיע חוק הלאום, ואני מה זה בעד שמדינת ישראל תהיה מדינת הלאום של העם היהודי, הרי זאת תמצית הציונות בעיניי. זאת מגילת העצמאות, אבל היא כוללת גם את הזכות לשוויון – גם יהודית וגם דמוקרטית, מדינת העם היהודי עם שוויון לכולם. וממשלה שלא מסוגלת לומר בפתח חוק-היסוד את מה שיש בכל חוקי-היסוד האחרים – שחוק-יסוד זה בא לעגן את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית על פי העקרונות שבהכרזה על הקמתה, במגילת העצמאות – – היו"ר ישראל אייכלר: תודה לחברת הכנסת ציפי לבני. תעלה, בבקשה, חברת הכנסת יעל גרמן. בבקשה. ציפי לבני (המחנה הציוני): – – לא מסוגלת לדאוג למדינת ישראל גם ביטחונית. היו"ר ישראל אייכלר: תודה רבה. יעל גרמן (יש עתיד): אדוני היושב-ראש, חבריי וחברותיי, אנחנו בעד חוק לאום. אנחנו היינו מצביעים בנפש חפצה בעד חוק לאום שמדבר בהחלט על כך שישראל מדינת הלאום של העם היהודי, כאשר מדינת ישראל היא דמוקרטיה שמקיימת שוויון זכויות. אבל החוק שמביאים היום – אני רואה את מגילת העצמאות, שתלויה בכל בתי הספר, משפילה מבטה ודמעה נוטפת מעינה: מה עשו לי? מה עשו למגילת העצמאות שכולם חתמו עליה? מה קרה להבטחה? הבטיחו לנו שלום, חזון של שוויון. הבטיחו לנו שאנחנו נשמור על החירויות, הבטחנו את זה לילדינו, ובאה ממשלה – והיום ראש הממשלה הכתיר את עצמו כשלטון יחיד בחוק שמאפשר לו לצאת למלחמה כמעט רק על פי דעתו – הממשלה הזאת באה ואומרת שדמוקרטיה היא אך ורק שלטון רוב. דמוקרטיה היא לא שלטון רוב, אמיר אוחנה. שלטון הרוב ימגר את כל הזכויות שלך. אמיר אוחנה (הליכוד): אף אחד לא אמר "רק". יעל גרמן (יש עתיד): שלטון הרוב ימגר את הזכויות שלי, שלטון הרוב יפגע בזכויות של ישראל אייכלר. דמוקרטיה היא שלטון שבו שומרים על ערכים, על זכויות אזרח, ובעיקר על זכויות מיעוט. והחוק שאתם מביאים כאן מבטל את הדמוקרטיה. החוק שאתם מביאים כאן מבייש את מגילת העצמאות. החוק שאתם מביאים כאן בוגד בעקרונות שאנחנו גדלנו עליהם, ש-70 שנה מדינת ישראל חיה עליהם. עקרונות של שוויון וצדק ושלום וחירות, בזה אתם בוגדים. ואני אתן רק דוגמה פשוטה כדי להבהיר. באחד מהסעיפים, 7(א), כתוב: "כל תושב ישראל ללא הבדל דת או לאום זכאי לפעול לשימור תרבותו, מורשתו, שפתו וזהותו". נהדר, זה פנטסטי, אני בעד. אבל כאשר השוויון לא קיים זה אומר שניתן להדיר נשים; זה אומר שניתן לבוא ולומר שלאישה אסור לשיר, כי קול באישה ערווה. זה אומר שלנשים אסור להשתתף בהנהגה הציבורית כי זאת המסורת, וזה אולי גם אומר שמותר למוּל נשים, או למוֹל נשים, ועוד דברים רבים מאוד. ברגע שהשוויון לא נמצא, אז כשאנחנו מדברים על לפעול לשימור תרבות ומורשת, אנחנו מאיימים על נשים, על דתיים, על חילונים, על הומוסקסואלים, על הרבה מאוד מיעוטים. אני מאוד מקווה שהקריאה הראשונה הזאת תהיה גם הקריאה האחרונה, ושלא תגיע קריאה שנייה ושלישית, כי אחרת אנחנו נעשה קריעה על הדמוקרטיה. היו"ר ישראל אייכלר: תודה רבה, חברת הכנסת גרמן. חבר הכנסת יוסף ג'בארין, בבקשה, שלוש דקות. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): כבוד היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, חבר הכנסת דיכטר יוזם החוק, אני רוצה לומר לך, שאני, יוסף ג'בארין, תושב העיר אום אל-פחם, אזרח ערבי ילידי של הארץ הזאת, לא יכול לקבל מצב שיהיו לי זכויות נחותות משלך ומשלכם, חברי הכנסת מקבוצת הרוב. אני לא יכול לקבל מצב שאני במעמד של אזרח סוג ב' או סוג ג'. חבר הכנסת דיכטר, תסתכל לי בעיניים: למה לך מגיעות זכויות יתר מעליי? למה? יהודה גליק (הליכוד): כי הוא יהודי. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): למה? למה מגיעות לך זכויות יתר? גם במעמד של השפה שלך, גם במעמד של הסמלים שלך, גם בהגדרת המדינה, וגם בימי החופש, וגם בכל הדברים שאתה מזכיר בהצעה? למה? רק פרשנות אחת יכולה להיות לזה – שזו גזענות לשמה. כשאני הראיתי את החוק הזה לדיפלומטים זרים, הייתה להם תגובה אחת: זה חוק שמריח אפרטהייד, והם צודקים בזה. זה חוק שמעמיק את האפליה כלפי האזרחים הערבים, חוק שמבטל את מעמדה של השפה הערבית כשפה רשמית. ואתה עוד אומר לי: למה פוגעים בשפה הערבית? מבטלים מעמד רשמי בחוק של שפה ומשאירים את המעמד הרשמי רק לעברית, ואחר כך אומרים לי, מה הפגיעה? מה זה ההיתממות הזו? שלא לדבר גם על אותו סעיף שמבקש לאפשר הקמת יישובים רק ליהודים, יישובים נקיים מערבים. זו החקיקה של הכנסת הזו בתחילת המאה ה-21? חקיקה אנטי-דמוקרטית – – אבי דיכטר (הליכוד): – – – כמה יהודים גרים באום אל-פחם? יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): – – חקיקה פוגענית, חקיקה גזענית. אבי דיכטר (הליכוד): כמה יהודים גרים – – – יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): מה זה קשור? מה זה קשור? אני לא מבין, מה זה קשור? קריאה: לא קשור. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): ככה אתה מגיב? אתה תענה לי רק על שאלה אחת: מדוע לך מגיעות זכויות יותר ממני? אבי דיכטר (הליכוד): תקרא את ההצעה – – – יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): מה יש לך? אבי דיכטר (הליכוד): – – – יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): למה? ואתה נותן לי דוגמאות. או שאתה נותן לי דוגמה של מדינות לא דמוקרטיות – תודה רבה, אני יודע את זה – או שאתה נותן לי דוגמה של מדינות שהמיעוטים בהם הם מיעוטים מהגרים. אבי דיכטר (הליכוד): – – – יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): אני, תרשה לי להגיד לך, אני לא מיעוט מהגר. לא היגרתי למדינה הזו. לא היגרתי למדינה הזו, לא במטוס ולא בספינה. אני יליד הארץ הזו מימים ימימה, ותחוקק כל חוק שתרצה, לא יהיה מצב שהאזרחים הערבים יקבלו מצב שיש להם מעמד נחות. אני וחבר הכנסת מסעוד גנאים וג'מעה אזברגה וסעיד אלחרומי לא נוכל לקבל מצב כזה. אנחנו בזים לחקיקה גזענית, אנחנו בזים לחקיקה של אפרטהייד. בושה, בושה שאתם מקדמים חקיקה כזו. היו"ר ישראל אייכלר: תודה. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): העולם מדבר על שוויון, העולם מדבר על הכרה בזכויות של קבוצות המיעוט, ואתה מביא חקיקה כזו – – אבי דיכטר (הליכוד): – – – יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): – – אתה לא מתבייש להביא חקיקה זו ולהצביע עליה? היו"ר ישראל אייכלר: תודה רבה לחבר הכנסת יוסף ג'בארין. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): זאת בושה. אבי דיכטר (הליכוד): – – – יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): זאת בושה וחרפה. זה החוק שלך, זה מה שהוא שווה עבורי. זה בדיוק מה שהחוק הזה שווה עבורי. היו"ר ישראל אייכלר: תודה רבה לחבר הכנסת – – – יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): לא יהיה מצב שהאזרחים הערבים יקבלו מעמד נחות במולדת שלהם. לא יהיה מצב. קריאה: – – – יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): ותחוקק כל מה שאתה תרצה. אבי דיכטר (הליכוד): אתה קורע את הנייר, אתה קורע את הדגל, אבל הדגל הזה יישאר כאן – – – יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): תחוקק כל מה שאתה רוצה. היו"ר ישראל אייכלר: חבר הכנסת ג'בארין. יהודה גליק (הליכוד): – – – הר הבית – – – יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): לא נקבל מצב שיהיה לנו מעמד נחות. אין לך שום זכות יתר. אין לך שום זכות יתר, ולא תהיה לך. אבי דיכטר (הליכוד): – – – יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): אין לך שום זכות יתר. אבי דיכטר (הליכוד): – – – יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): זה לא מוסרי מה שאתה עושה. היו"ר ישראל אייכלר: חבר הכנסת ג'בארין, תודה רבה. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): זה לא מוסרי, ואני בז לך על החקיקה הזו. קריאות: – – – היו"ר ישראל אייכלר: חבר הכנסת גליק, אתה ודאי לא צריך להפריע עכשיו, כשחברת הכנסת מיכל רוזין צריכה לעלות. יהודה גליק (הליכוד): רציתי להבין. הוא – – – היו"ר ישראל אייכלר: תדבר איתו שם. הוא שכן שלך. דבר איתו. יהודה גליק (הליכוד): הוא מתנגד לכך שיהודים עולים להר הבית – – – היו"ר ישראל אייכלר: חברת הכנסת מיכל רוזין, ואחריה – חבר הכנסת חיים ילין, ואם הוא לא יהיה פה – חבר הכנסת סאלח סעד. מיכל רוזין (מרצ): תודה, סגן יושב-ראש הכנסת. חבר הכנסת דיכטר, אני חייבת לומר שאני באמת מנסה לפצח מה המוטיבציה. וחוץ ממוטיבציה פוליטית, אלקטורלית, לקבל עוד קצת מנדטים, לקושש עוד קצת קולות בפריימריז, אני באמת לא מצליחה להבין מה מטרת – אתם יודעים מה – הרבה מהחקיקה שאתם מביאים פה לכנסת. כתבה מאמר שלם שרת המשפטים על חקיקה מיותרת וחקיקה פרטית מיותרת, ומה צריך להיות ומה צריך להיות מאושר, ואנחנו כל הזמן מקבלים מהקואליציה הצעות חוק מיותרות שמנסות לשנות סדרי עולם אבל בלי מהות אמיתית, באמת בלי מהות אמיתית. מה רע בהגדרה שקיימת עד היום, 70 שנה של מדינת ישראל, במגילת העצמאות? האם עד היום אנחנו לא יודעים שזו מדינת העם – הלאום היהודי? האם משהו השתנה בשנה-שנתיים האחרונות, היום? משהו השתנה ב-70 שנה שאנחנו לא יודעים שזו מדינת הלאום היהודי עם שוויון לכל אזרחיה? מה השתנה? מדוע צריך להפר את האיזונים והבלמים האלה? אני יודעת שאני חוזרת על עצמי כמו תקליט, דיברתי גם על הפתיחה במלחמה, שזו פגיעה בדמוקרטיה ובאיזונים ובבלמים של הדמוקרטיה. אני לא מצליחה להבין מה המטרה בהצעת החוק הזאת. אנחנו מאשרים פה הצעות חוק שלמדינת ישראל קוראים מדינת ישראל, ושהדגל הוא הדגל שלנו וההמנון הוא ההמנון שלנו. כאילו מישהו מאיים על זה, כאילו מישהו ניסה לשנות את זה, כאילו מישהו עכשיו – זה עומד באמת להשמדת מדינת ישראל אם לא יהיה חוק הלאום, ואנחנו לא נדע שאנחנו מדינת הלאום היהודי. אני לא מבינה. זה נובע מאיזה חוסר ביטחון בסיסי במי שאנחנו, במהות שלנו, בעצם ההגדרה שלנו? האם לא ברור לנו מי אנחנו ומה אנחנו? אני לא מצליחה להבין. אני באמת מנסה לחשוב ולתת לך קרדיט שאתה ענייני, שאתה מהותי, שהכוונות שלך הן לא לקושש עוד כמה קולות בתוך הליכוד, מחוץ לליכוד, להביא עוד מנדט לביבי. הינה, הוא דאג לזה, עשה מופע היום, שואו גדול. איך אמר לי פה אחד השרים – עזבי אותך, הכול חרטא, העיקר 50 מנדטים מחר בסקר. מה? מה אתם רוצים? כל היום אתם מחבלים בספר החוקים הישראלי, מפירים את כל יסודות הדמוקרטיה הישראלית, שקיימים כבר 70 שנה. מה אתם מנסים לעשות? אני אשמח לשמוע תשובה אמיתית, לא פופוליסטית, לא מתחכמת, שתסביר מאיפה חוסר הביטחון העצמי הזה. מישהו ניסה להגיד שאנחנו לא מדינת העם היהודי? יהודה גליק (הליכוד): כן, בג"ץ. מיכל רוזין (מרצ): מישהו ניסה לחוקק נגדנו? יהודה גליק (הליכוד): בג"ץ, בג"ץ, בג”ץ – – – מיכל רוזין (מרצ): בג"ץ לא ניסה. בג"ץ מגן 50 שנה על הכיבוש בגדה המערבית. הוא מגן על כל החוקים שלכם, על כל ההתנחלויות במשך 50 שנה, על המונופול האורתודוקסי היהודי במדינת ישראל. על מה אתם מדברים? מספיק כבר עם האיומים האלה על בג"ץ ועל שלטון החוק, כי זה הכול חרטא והכול שטויות. זה הכול איומים כי אתם רוצים להטות את זה עוד יותר לקיצוניות. עם כל הכבוד, אף אחד לא מאיים על מדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי. היו"ר ישראל אייכלר: תודה, תודה רבה. מיכל רוזין (מרצ): תרדו מהעץ הזה ותקבלו את העובדה שאתם פשוט חסרי ביטחון ופופוליסטים, וכל מה שמעניין אתכם זה לקושש עוד כמה קולות. תודה. היו"ר ישראל אייכלר: תודה רבה לחברת הכנסת מיכל רוזין. חבר הכנסת חיים ילין, אם הוא נמצא. ואם לא – חבר הכנסת סאלח סעד, בבקשה, בכבוד, שלוש דקות. סאלח סעד (המחנה הציוני): אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, באפריל 1992 סמל סאלח טאפש ז"ל, חובש, הציל את חייו של המג"ד סגן אלוף אביאל ג'ראפי, שנפצע מירי מחבלים בדרום לבנון. בזמן הטיפול נפגע טאפש בראשו מקליע ונהרג. בספטמבר 96', אלוף משנה בצה"ל וסגן מפקד אוגדת עזה נביה מרעי ז"ל, אח של יושב-ראש פורום ראשי המועצות הדרוזיות היום מופיד מרעי, נהרג ברצועת עזה מירי של פלסטיני בעימותים שהיו חלק ממהומות מנהרת הכותל. באוקטובר 2000 סמל שני מדחת יוסף ז"ל הגיע עם שוטרי מג"ב מבני המיעוטים להחליף שוטרים יהודים בקבר יוסף בתקופת האינתיפאדה השנייה. במהומות שפרצו במקום פונו מתפללים מהקבר ושוטרי מג"ב נותרו ונלחמו. לוחם מג"ב מדחת יוסף נפצע קשה ולבסוף מת מאיבוד דם לאחר שהופקר בשטח. יולי 17', שני שוטרי מג"ב, רס"מ האיל סתאוי ורס"מ כמיל שנאן זיכרונם לברכה, נרצחו בפיגוע ירי, אבי דיכטר, בכניסה למתחם הר הבית, הר הבית בירושלים, שאתם מכירים אותו, המקום הכי קדוש לכל הדתות – – – אמיר אוחנה (הליכוד): לא לכל הדתות. סאלח סעד (המחנה הציוני): אלו רק חלק מ-425 החללים הדרוזים שנפלו בעת ששמרו עלינו, עליכם אתם, גם. שוטרים, חיילים, אזרחי המדינה מבטן ומלידה, שנלחמו יחד עם חבריהם היהודים והגנו בגופם על כל האזרחים, ללא הבדל דת, גזע או לאום, ומבלי להפלות בין דם לדם. ועכשיו מה? לאחר שמסרו את נפשם למען המולדת, לאחר שמשפחות רבות הקריבו את היקר להן מכול, אתם מעיזים, אתם מעיזים להעלות את החוק הזה, חוק הלאום? תגידו לי, אתם השתגעתם? זו התשובה שלכם, אבי דיכטר, לאותם לוחמים, שאתה היית ממונה עליהם ואתה יודע שהם פייטרים אחד-אחד? זו התשובה שלך אליהם? היו"ר ישראל אייכלר: חבר הכנסת סאלח, בבקשה. תודה. סאלח סעד (המחנה הציוני): אני אומר לכם רבותיי, אבי דיכטר וחברי הליכוד וחברי הקואליציה, אני במקומכם הייתי מתבייש להעלות את החוק הגזעני הזה. זה חוק שמפלה לרעה את כל בני המיעוטים, גם אותי החייל הדרוזי ששירת 12 שנים בזרועות הביטחון. היום אני משתווה ליהודים – – – היו"ר ישראל אייכלר: חבר הכנסת סעד, אני אמרתי לך – – – סאלח סעד (המחנה הציוני): אתם לוקחים את זה ממני, תתביישו לכם. תתביישו לכם. יהודה גליק (הליכוד): מה הוא עושה? היו"ר ישראל אייכלר: תודה רבה לחבר הכנסת סאלח סעד. יעלה חבר הכנסת זאב בנימין בגין, ואחריו – חבר הכנסת יואב קיש. זאב בנימין בגין (הליכוד): אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, "ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, המושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום, לאור חזונם של נביאי ישראל, ומקיימת שוויון זכויות לכל אזרחיה". נוסח זה הצעתי החל משנת 2011. ועדת השרים לחקיקה סירבה לאשר את בקשתי להביא אותו לפני הכנסת הנכבדה הזאת לקריאה טרומית. בכל זאת אוכל לבשר שבחודשים האחרונים אימצו את הנוסח הזה סיעות כולנו וישראל ביתנו, החברות בקואליציה, וזאת לאחר שסיעות המחנה הציוני ויש עתיד מן האופוזיציה הודיעו כבר לפני שנה שהן תומכות בנוסח הזה. אסתכן בהערכה: בכנסת הזאת לא יתקבל בקריאה שלישית חוק לאום שאין בו אמירה מפורשת על קיום שוויון זכויות לכל אזרחי ישראל, אבל בינתיים, בהצעת החוק המובאת כאן לקריאה ראשונה, גברה ידם של השוללים אזכור זה. סאלח סעד (המחנה הציוני): במה השתנה הנוסח? מה שחסר לנו זה שוויון על כל אזרחיה, את זה – – – זאב בנימין בגין (הליכוד): במה הרגזתי אותך עד רגע זה לא ברור לי, אבל תסביר לי אחרי הישיבה. בינתיים, בהצעת החוק המובאת כאן גברה ידם של השוללים אזכור כזה. לכן היא פגומה במה שאין בה: אין בה התחייבות מפורשת שמדינת העם היהודי תקיים שוויון זכויות לכל אזרחיה. אדוני היושב-ראש, הצעת החוק הזאת פגומה גם בגלל מה שיש בה. יש בה סעיף 7(ב), בנוסח הזה: "המדינה רשאית לאפשר לקהילה, לרבות בני דת אחת או בני לאום אחד, לקיים התיישבות קהילתית נפרדת". הפירוש מיותר. לעומת זאת, לפני שבע שנים – אזכיר נשכחות – אור ליום 23 במרס 2011, הכנסת השמונה-עשרה קיבלה בקריאה שלישית, בתמיכת הממשלה, את תיקון מס' 8 לפקודת האגודות השיתופיות. מאז, החוק מגדיר באופן כללי, עמום – על כן גם רחב – את סמכותן של ועדות קבלה לקבל או לדחות מועמדים להצטרפות ליישובים בנגב ובגליל המונים פחות מ-400 משפחות. אבל החוק גם הגביל את סמכותן של ועדות הקבלה במילים הברורות האלה: "(ג) ועדת הקבלה לא תסרב לקבל מועמד מטעמי גזע, דת, מין, לאום, מוגבלות, מעמד אישי, גיל, הורות, נטייה מינית, ארץ מוצא, השקפה או השתייכות מפלגתית-פוליטית". זה מוכר לך, גברתי סגנית שר החוץ. הנוסח הזה של החוק, הכולל את תריסר ההגבלות שתיארתי, התקבל ברוב של 30 נגד 20. מי תמך בו? תמכו בו נציגי הסיעות הבאות: קדימה, העצמאות, יהדות התורה, ש"ס, ישראל ביתנו, הבית היהודי, האיחוד הלאומי והליכוד. גם הליכוד. היו"ר ישראל אייכלר: שמת לב – – – זאב בנימין בגין (הליכוד): מייד, מייד. לפני שישה שבועות, ביום 13 במרס 2018, בדיון האחרון של ועדת הכנסת המיוחדת לעניין זה – והיא מיוחדת בעיקר בכך שהיא הוקמה כדי שאני לא איכלל בה – אמר עו"ד איל זנדברג, בייצגו בדיון את היועץ המשפטי לממשלה, שסעיף 7(ב) מהווה "אפליה בוטה בין בני אדם, שאינה עולה בקנה אחד עם ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית", והוסיף כי אין מקום לחוקקו בנוסח זה. יושב-ראש הוועדה, חבר הכנסת אמיר אוחנה, השיב כי הוא נוטה להסכים עם ההערה הזאת. כך נרשם בפרוטוקול. אכן, חברי הכנסת, אין מקום לחקיקה הזאת. מכל אלה יובן, אדוני היושב-ראש, כי בחוק הזה, הן על מה שאין בו והן על מה שיש בו, לא אוכל לתמוך. תודה לך על סבלנותך. היו"ר ישראל אייכלר: תודה רבה לחבר הכנסת זאב בנימין בגין. חבר הכנסת יואב קיש נמצא? לא. חבר הכנסת דב חנין? מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): אני במקומו. התחלפתי איתו. היו"ר ישראל אייכלר: אז חבר הכנסת מסעוד גנאים. עיסאווי פריג' (מרצ): מזכירות הכנסת לא עושה את העבודה שלה. מרב מיכאלי (המחנה הציוני): לא, זה כתוב. במחשב הוא כתוב נכון. עיסאווי פריג' (מרצ): אה, גנאים, כן. והיא עושה את העבודה שלה נכון. אז היושב-ראש מבליג. היו"ר ישראל אייכלר: אני לא יודע מה הבעיה שלך, אבל אם תדבר איתי אחר כך – אני אשמע מה אתה רוצה. מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): אדוני היושב-ראש – – – עיסאווי פריג' (מרצ): הוא דיבר, ואתה קורא לו שוב. היו"ר ישראל אייכלר: מה הבעיה שלך? עיסאווי, אם כבר מסעוד גנאים עולה, יש לך בעיה? עיסאווי פריג' (מרצ): הוא דיבר, ואתה קורא לו שוב. היו"ר ישראל אייכלר: אצלי הוא היה רשום. בבקשה, אתן לך שלוש דקות. מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): תודה רבה. אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני לא יודע מי אמר את המשפט הזה, בטח הוא מהימין, אולי שרון, אולי אחר; הוא אמר שכל הזכויות על הארץ הן ליהודים, והזכויות בתוך הארץ, בתוכה, הן שוות. הכלל במשפט הזה, התברר ומתברר שהוא לא נכון ולא צודק. כי מי שחושב שהארץ הזאת היא שלו ומי שחושב שהוא אדון הארץ הזו לא ייתן שוויון זכויות לכל אזרחיה, וייתן את העדיפות לקבוצה הלאומית שחושבת שהארץ הזאת שייכת לה. הצעת החוק הזאת, מה היא באה לעשות? היא באה להצדיק ולתת לגיטימציה לאפליה ולהדרה לכל מיעוט, לא רק המיעוט הערבי פלסטיני בתוך מדינת ישראל. לא, לכל אחר, לכל אחר מאלה שחוקקו את החוק הזה. אני עוד לא אתייחס לעניין של ההגדרה מיהו יהודי, כי בכלל, אני יודע שעדיין אין הסכמה מיהו יהודי. אני גם לא יודע אם יש הסכמה בין כל הזרמים היהודיים מה זה מדינה יהודית. אדוני היושב-ראש, אני חושב שהצעת החוק הזאת – דחף אותה ורצה אותה מאוד בנימין נתניהו, והימין בישראל, בגלל שני דברים. דבר ראשון, החוק שחוקק בשנת 1992, חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו – החוק הזה כנראה מפחיד את בנימין נתניהו והימין, והוא מזמן רוצה לנטרל אותו, מזמן רוצה להחזיר ולבטל אותו כדי שמדינת ישראל תהפוך למדינה יהודית נטו, pure, שהדמוקרטיה שלה היא דמוקרטיה שהיא כמו גמד שאין לו כל השפעה. דמוקרטיה, מזמן – פירושה, המובן שלה, אינו שלטון הרוב. נכון, שלטון הרוב, או שלטון העם – באמצעות העם, לטובת העם – נכון, אבל הדמוקרטיה היא ביסודה הזכויות של המיעוטים, איך לשמור על המיעוט, איך לתת למיעוט לשמור על הייחוד שלו והשוני שלו מהרוב. ענת ברקו (הליכוד): – – – מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): לא לכפות על המיעוט מה שרוצה הרוב. זאת דיקטטורה של הרוב. ענת ברקו (הליכוד): אבל זכות המיעוט לא עולה על זכות הרוב. גם את זה צריך להגיד. היו"ר ישראל אייכלר: תודה רבה לחבר הכנסת מסעוד גנאים. חברת הכנסת מרב מיכאלי, בבקשה. אחריה – חבר הכנסת ג'מעה אזברגה. מרב מיכאלי (המחנה הציוני): החזרה על האמירה המדהימה כאילו דמוקרטיה היא שלטון הרוב – יש לי חברה שכשהיא הולכת להסביר על זה בבתי ספר היא נותנת את הדוגמה הבאה. היא אומרת – חברי חבר הכנסת אמיר אוחנה, היא אומרת: נניח שכל הכיתה החליטה לעשות מסיבת סיום בחוף הים על החול, אבל אחד התלמידות או התלמידים, יש תלמיד אחד, בוא נגיד, בכיתה שהוא תלמיד עם מוגבלות, והוא, בכיסא הגלגלים שלו, לא יכול להגיע אל חוף הים אל החול למסיבה; אז האם עדיין הרוב קובע, או שיש סמכות לצורך העניין למורה להגיד – – אמיר אוחנה (הליכוד): – – – היו"ר ישראל אייכלר: יש לך זכות דיבור עוד כמה דקות. מרב מיכאלי (המחנה הציוני): – – אנחנו נערוך את המסיבה במקום שאליו יכול להגיע גם התלמיד בכיסא הגלגלים? קריאה: – – – מרב מיכאלי (המחנה הציוני): מאוד מאוד מאוד טריוויאלי לפעמים להבין שלא תמיד הרוב קובע כי לא תמיד הרוב צודק, כי לא תמיד הרוב גם יכול בכלל לראות או להבין את מה שצריך המיעוט. ולמרבה הצער, האנושיות – יש בה לא רק תכונות טובות, יש בה גם תכונות רעות, ולכן אנחנו צריכות וצריכים לשים איזונים ובלמים על התכונות האלה, בשביל שנוכל לחיות כחברה אנושית בריאה וחיובית בתוך המדינה שלנו, שאותה רצינו. ואנחנו היום מציינות ומציינים את יום הרצל. רצינו מדינת לאום לעם היהודי, אבל רצינו מדינה שיש בה שוויון לכל האזרחיות והאזרחים שלה, כמו שכתוב במגילת העצמאות שלנו. ואגב, חבריי באגף הזה, בית המשפט העליון, שלצערי הפגין חוסר אקטיביזם – לצערי, מצער מאוד – החליט לא לקבל את מגילת העצמאות בתור החוקה של מדינת ישראל, אולי פספוס מספר אחת בתולדותינו בהקשר הזה. אדוני חבר הכנסת אוחנה, יושב-ראש הוועדה המיוחדת לחוק הלאום, אתה מתפאר בהישג שלך, שהמשפט העברי לא ייכלל בחוק הלאום, משום שבאמת המשפט העברי, איך לומר, לא רק שלא מכיר בשוויון, נניח לנשים ולאחרים ולאחרות, לא רק שהוא אוסר על יחסים הומוסקסואליים מכל הסוגים, לא רק שהוא כולל עונשים כמו סקילה ועונשי מוות על אנשים שונים, אלא שהוא חוק – הוא לא בדיוק חוק, אפילו, והוא בטח ובטח לא יכול להיות חוק במדינה שרואה את עצמה מדינה דמוקרטית. היו"ר ישראל אייכלר: בפרט שהוא מחייב לשמור שבת גם. מרב מיכאלי (המחנה הציוני): ובכן, ח"ח, באמת כל הכבוד על זה שהצלחת לא להכניס אותו לחוק הלאום, אבל ראה זה פלא: מייד כשנגמור להצביע על חוק הלאום, אז הכנסת הזאת, הקואליציה שלך תצביע על חוק המשפט העברי, שמכניס את אותו משפט עברי עצמו לחוק יסודות המשפט שלנו. היו"ר ישראל אייכלר: תודה רבה. מרב מיכאלי (המחנה הציוני): זאת אומרת, אתם עובדים על עצמכם, חברי חבר הכנסת אוחנה. אתם עובדים על עצמכם – – אמיר אוחנה (הליכוד): – – – מרב מיכאלי (המחנה הציוני): – – ואתם עובדים על הציבור, ואתם מחרבים את הדמוקרטיה הישראלית, שבלעדיה לא תהיה מדינת לאום לעם היהודי, לא משנה כמה תמשיכו לקרוא לחוק הזה חוק לאום. היו"ר ישראל אייכלר: תודה רבה לחברת הכנסת מרב מיכאלי. חבר הכנסת ג'מעה אזברגה, ואחריו – חבר הכנסת אמיר אוחנה. קריאה: ג'ומעה. היו"ר ישראל אייכלר: ג'ומעה? אין פה ו"ו. קריאות: יום אל-ג'ומעה. היו"ר ישראל אייכלר: ג'מעה זה משהו אחר, נכון? ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת): ג'ומעה זה שבוע, ג'ומעה זה יום שישי, ג'ומעה – שבעה ימים בשבוע. הוא יודע, הוא מרוקאי הרי. היו"ר ישראל אייכלר: רגע, אבל השם שלך זה – – – ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת): הוא ערבי מבחינה תרבותית. היו"ר ישראל אייכלר: אני עוד לא עשיתי את השיעורים. השם שלך זה ג'ומעה? ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת): ג'ומעה, כן. היו"ר ישראל אייכלר: אז למה לא כותבים את זה בוי"ו? ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת): אני לא יודע. זה משרד הפנים – – – אמיר אוחנה (הליכוד): – – – מרב מיכאלי (המחנה הציוני): כתיב חסר. ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת): משרד הפנים אשם. מרב מיכאלי (המחנה הציוני): כתיב חסר. ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת): היה צריך להוסיף את הוי"ו. היו"ר ישראל אייכלר: יש לך שלוש דקות. מרב מיכאלי (המחנה הציוני): כמו שבתנ"ך כתוב מרב בלי יו"ד. ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת): אדוני היושב-ראש, חבריי חברי וחברות הכנסת הנמצאים כאן ואלה שלא נמצאים כאן, לא חשבתי מה לדבר לגבי החוק הזה, ואני חושב שהחוק הזה הוא חוק כל כך גרוע שהוא משדר לא רק חוסר ביטחון, הוא משדר רגשי נחיתות, עד כדי כך. אתם הרוב, בזכות הרוב אתם לא יכולים עכשיו, כי "אנחנו רוב", להכריז על מישהו, לשחוט אותו, לשים אותו על האש ולאכול אותו. לא. זכות הרוב – ההפך; אחד היסודות של הדמוקרטיה האמיתית זה שמירה על זכויות המיעוט, דווקא, לא זכויות הרוב. ואני לא מבין כל כך את חוסר הביטחון ורגשי הנחיתות האלה. אתם רוב במדינת ישראל כיהודים, אבל הרוב הזה הוא מיעוט במזרח התיכון, ואנחנו חושבים שצריך להתחיל לחשוב אחרת, מחוץ לקופסה, אדון אוחנה. החוק הזה, אני חושב שהוא אנטי-דמוקרטי; החוק הזה נותן 12 יתרונות לפחות – 12 יתרונות ליהודי – בגלל שהוא יהודי, לא מעבר לזה. החוק הזה, אדוני היושב-ראש, עשה ועדות קבלה ליישובים, שמותר רק ליהודים להיכנס ולעשות יישובים על בסיס אתני; החוק הזה חזר בחזרה מהשפה הערבית: עד היום, אדון בגין, הייתה שפה רשמית – היום לא מוזכר באף מקום שהיא שפה רשמית. שפה שהיא עם מעמד מיוחד, אמר החוק. אני לא יודע מה ה"מיוחד" הזה. הכול מעורפל, לא ברור. החוק הזה, אני חושב שהוא חוק גרוע והוא חוק רע, ומי שמציעים אותו – אני לא יודע לאן הם רוצים להגיע, לאן הם רוצים להגיע עם החוק הזה, עם הגבולות של החוק הזה. אני חושב שבהזדמנות זו, הדבר היחידי – ואנחנו הצענו הצעת חוק של מדינה לכל אזרחיה – במקום לעשות את זה. במאה ה-21, ב-2018, במדינות הנאורות והדמוקרטיות האמיתיות עושים מדינה לכל אזרחיה ולא מדינת היהודים. אין דבר כזה מדינה יהודית ודמוקרטית, זה נוגד את זה. אם היא יהודית, היא לא יכולה להיות דמוקרטית, אדוני היושב-ראש, ל-20% מהאוכלוסייה שלה, או אפילו יותר מ-20%. ואני לא מבין, אולי החוק הזה הוא גזעני כלפי ערבים, אבל יכול להיות שיום אחד, מר אוחנה, יהיה עוד חוק או עוד רובד לחוק שיהיה גזעני כלפי המרוקאים ואחר כך הטוניסאים ואחר כך הטריפוליטאים. אני לא מבין לאן אתם רוצים להגיע. די, תפסיקו לחשוב מתוך הקופסה. תפסיקו כל הזמן להחזיק את עצמכם בתוך קופסה, תתחילו לחשוב מחוץ לקופסה. ריבונו של עולם, אנחנו – – היו"ר ישראל אייכלר: תודה. תודה רבה. ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת): – – במדינה דמוקרטית. אני חושב שזו ההזדמנות להפוך את מדינת ישראל למדינה לכל אזרחיה, ותודה רבה. היו"ר ישראל אייכלר: תודה רבה לחבר הכנסת ג'מעה אזברגה. חבר הכנסת אמיר אוחנה, ואחריו – חבר הכנסת איציק שמולי, ואם הוא לא יהיה – חבר הכנסת זוהיר בהלול. קריאות: – – – היו"ר ישראל אייכלר: דב, אתה התחלפת עם מסעוד גנאים? דב חנין (הרשימה המשותפת): נכון. היו"ר ישראל אייכלר: אז אחרי אמיר אוחנה יהיה דב חנין, ואחרי זה – איציק שמולי. אמיר אוחנה (הליכוד): תודה לך, אדוני. היות שלפי תקנון הכנסת, הצעת חוק פרטית – מי שמציג אותה זה המציע, ואכן, אבי דיכטר חברי, חבר הכנסת אבי דיכטר, הציג אותה, אני כיושב-ראש הוועדה מדבר ככל הדוברים, שלוש דקות. אני מגביל את עצמי לא לדבר על כל החוק, שהוא חוק חשוב, גדול, מקיף דברים רבים, אלא על סעיף אחד ששוב ושוב אנחנו שומעים את הביקורת עליו, סעיף 7(ב), שאומר: "המדינה רשאית" – רשאית, לא חייבת – "לאפשר לקהילה, לרבות בני דת אחת או בני לאום אחד, לקיים התיישבות קהילתית נפרדת". אוה, הגזענות, הגזענות, אנחנו שומעים פה. האופן שמדברים על החוק הזה, כאילו זה בני החושך בבני האור. תראו, השופט אהרן ברק, שהוא לא ידוע כאיזה ימני לאומני במיוחד, נאמר כך בעדינות, כשהוא דיבר על פסק דין קעדאן, שזה בדיוק הנושא שלו – זה הסעיף הזה, על זה הוא מדבר – הוא אמר שזאת הייתה אחת ההחלטות הקשות שהיו לו כשופט. כלומר, אם זה רעים נגד טובים, אז ההחלטה מאוד קלה. לא, הוא אמר שזאת החלטה קשה מאוד. אדוני, אני לא מכיר הרבה חוקים בבית הזה שקיבלו ועדה מיוחדת וכל כך הרבה ישיבות שנכנסו לעומק ובעובי הקורה. וקיימנו דיונים לא רק על כל סעיף וסעיף – כמעט הייתי אומר על כל אות ואות. ואכן, בדיון האחרון, שהתקיים ב-13 במרס, שזה עוד בכנס הקודם, העברנו את הצעת החוק לקריאה ראשונה אחרי שינויים לא מעטים שעשינו בה. אבל אדוני, זה מעניין, זה יעניין גם אותך, אדוני: חמישה ימים לאחר 13 במרס, ב-18 במרס, התפרסמה הכותרת הבאה: מועצת כפר ורדים עצרה שיווק קרקעות לאחר שמחצית מהזוכים במכרז היו ערבים, רחמנא ליצלן. כלומר, בכפר ורדים לא רוצים ערבים שיבואו לגור איתם. אמרתי לעצמי: טוב, כפר ורדים זה בטח איזו התנחלות, אולי מקום שיש בו איזה גרעין ימני קיצוני, איזה משהו לאומני במיוחד. ו-13% – – – אלעזר שטרן (יש עתיד): אמיר, גרים שם ערבים. אתה לא יודע? אמיר אוחנה (הליכוד): 13% הצביעו, חברי חבר הכנסת שטרן, ליש עתיד. ו-12%, אדוני, הצביעו למרצ. אין פה נציג של מרצ. אדוני, אם זה היה תלוי בהם, מרצ והמחנה הציוני זה קואליציה יותר גדולה מהקואליציה הזאת, והליכוד, והבית היהודי, וש"ס ויהדות התורה לא מצליחים להגיע ל-20 מנדטים בערך, לפי החשבון שלי. אלעזר שטרן (יש עתיד): אמיר, בכפר ורדים גרים ערבים. אמיר אוחנה (הליכוד): מה זה מלמד אותנו, אדוני? זה מלמד אותנו בעיקר על הצביעות. איפה חברת הכנסת גרמן, חברתי, שבוודאי גם היא קראה בוועדה – היא הייתה ראש עיריית הרצליה; אדוני רוצה לשאול איזה שיעור של תושבי הרצליה הם ערבים? כמה ערבים גרים בהרצליה? אדוני, התשובה היא אפס. אני לא יודע אם אפס, אבל קרוב ל-0%. אז אתם עכשיו תתקפו ותגידו בשצף קצף: אבל אלה המצביעים שלכם. כשזה מגיע לתכל'ס, זה מה שהם חושבים. זוהיר בהלול (המחנה הציוני): ידעת שכפר ורדים הוקמה על אדמות של ערבים? המדינה הפקיעה את אדמותיהם. אמיר אוחנה (הליכוד): הם חושבים שבמדינת ישראל אפשר לגור גם בנפרד, אפשר לגור גם ביחד, ויש ערים מעורבות, וזה דבר נהדר, אבל מי שרוצה לגור באופי קהילתי נפרד ולאפשר זאת, יכול לעשות זאת. אז אני רוצה להגיד לכם: אני אכן חשבתי, חבר הכנסת בגין, ואני עדיין חושב, שאנחנו צריכים לדון בסעיף הזה לעומק. אני נוטה להסכים שיש איתו בעייתיות, אבל בוא לפחות נהיה הגונים – אני אומר את זה לחברינו באופוזיציה – לגבי העמדות של המצביעים שלנו ושל אזרחי ישראל. תודה, אדוני. היו"ר ישראל אייכלר: תודה רבה, חבר הכנסת אמיר אוחנה. יעלה ויבוא חבר הכנסת דב חנין. עד שהוא יגיע, אני רוצה להגיד לך, חבר הכנסת אוחנה: כמה פעמים משרד השיכון ביטל מכרזים בבית שמש לפני 20 שנה ו-15 שנה בגלל שנרשמו שם חרדים? זוהיר בהלול (המחנה הציוני): תודה רבה, אדוני היושב-ראש. אלעזר שטרן (יש עתיד): זו דת אחרת. היו"ר ישראל אייכלר: דת אחרת, כן. אז הם מדברים על גזענות? שלוש דקות, חבר הכנסת דב חנין. דב חנין (הרשימה המשותפת): תודה לך, אדוני היושב-ראש. שולחן הממשלה הריק ועמיתיי חברי הכנסת, על כל אחד מהסעיפים בחוק הבעייתי והמסוכן הזה אפשר לדבר שעות, אבל בדיון הזה יש לי רק שלוש דקות – – יהודה גליק (הליכוד): יש שם שני שרים. דב חנין (הרשימה המשותפת): – – ואני אקדיש אותן רק לסעיף 7(ב) לחוק. סעיף 7(ב) לחוק, עמיתיי חברי הכנסת, מתרגם לעברית רעיון שנכתב בשפת האפריקנס. ב-7 ביולי 1950 עבר בדרום אפריקה חוק אזורי הקבוצות, ועכשיו מתרגמים אותו לעברית וקובעים שגם אצלנו המדינה רשאית לאפשר לקהילה, לרבות בני דת אחת או לאום אחד, לקיים התיישבות נפרדת – הפרדה. בואו נתרגם הפרדה לאפריקנס – אפרטהייד. זה מה שמדינת ישראל מבקשת להציע לעולם היום בשנת 2018. ההפרדה הזאת כמובן מכוונת נגד ערבים, אבל הקורבנות שלה לא יהיו רק ערבים, כי ההתיישבות הקהילתית הנפרדת תוכל לאפשר גם להפלות יוצאי אתיופיה ויוצאי חבר העמים, ואולי בני קהילות הלהט"ב ואולי מזרחים. אנחנו כבר ראינו את המודעות האלה. החוק הזה, עמיתיי חברי הכנסת, הוא לא חוק שיגבש את החברה הישראלית, הוא חוק שיפרק את החברה הישראלית למרכיביה. הוא חוק שמספר הנפגעים בו יהיה עצום. מתחילים כמובן תמיד במיעוט הלאומי, במיעוט הערבי, שהוא המטרה הראשונה שהחוק הזה מסמן, אבל רשימת הנפגעים תהיה ארוכה ומגוונת. ברשימת הנפגעים הזאת, עמיתיי חברי הכנסת, בסופו של דבר ייכללו רוב בני החברה הישראלית. ולכן, עמיתיי חברי הכנסת, החוק הזה, שקורא לעצמו "ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי" הוא חוק שמפרק את החברה הישראלית לשברים ומרכיבים. עמיתיי חברי הכנסת, המהלך של החוק הזה הוא מהלך בעייתי. החוק הזה באותה הזדמנות גם פוגע במעמד השפה הערבית; החוק הזה מייצר מערכת של אפליות ופוגע בשורה ארוכה של קבוצות חברתיות בחברה שלנו. ולכן, עמיתיי חברי הכנסת, המאבק נגד החוק הזה צריך להימשך גם כאן בכנסת וגם מחוץ לכנסת. אני קורא לציבור הישראלי להשמיע את קולו ולפעול נגד החוק הזה. ואני רוצה לסיים, עמיתיי חברי הכנסת, בכך שללא ספק לחוק הזה תהיה גם השפעה בין-לאומית. הוא ללא ספק יהיה טיעון מרכזי לאלה שמציעים החרמה של ישראל כמדינת אפרטהייד, כי מהכנסת תצא הבשורה: כן, הרבה שנים אחרי שדרום אפריקה נפרדה מהאפרטהייד, מדינת ישראל חוזרת לאמץ חוקי אפרטהייד אצלנו. תודה רבה. היו"ר ישראל אייכלר: תודה רבה לחבר הכנסת דב חנין. אנחנו נמשיך ברשימה. חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין, בבקשה. חברת הכנסת נחמיאס נמצאת? איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש. חבריי חברי הכנסת, אני שמחה שחזרנו לכאן, לבית הזה, הבית שלנו, וזאת הזדמנות לברך את כולם, ובתקווה שיהא זה כנס קיץ פחות מפלג, כנס של הארת פנים – נכון, חבר הכנסת גליק? היו"ר ישראל אייכלר: אצלו זה כבר היה גם במושב הקודם. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): הוא תמיד "המתוקים והמתוקות", וזה יפה שהוא מקפיד על זה, ואנחנו חברים טובים. אני רוצה להגיד לכם מה מאוד קשה לי בחוק הזה. אני ממש ממש כואבת את החוק שמובא כאן, כי זה חוק שמנסה שוב לרמוז שיש כאן צד אחד שהוא לאומי, פטריוטי וציוני, וצד אחד שאינו לאומי, פטריוטי וציוני. והוויכוח הזה, שקורע אותנו בתוך הבית הזה, לא יכול להימשך, וצריך להבין את זה. בסך הכול לפני שבועיים ציינו 70 שנות עצמאות למדינת ישראל. מצד אחד זאת מדינה מאוד מאוד צעירה. אתה מסתכל על מדינות באירופה, מדינות של מאות שנים, ואתה רואה את התהליכים שהם עוברים, ואתה אומר לעצמך: אנחנו מדינה צעירה, עוד יש לנו קשיי התבגרות. יש לנו עוד את הדבר הזה, את התופעה הזאת. מהצד השני, אני מסתכלת בדאגה ואומרת: לא יכול להיות שאנחנו לא נבין מה גודל הסיכון שמונח לפתחנו כשאנחנו חצויים ככה בתוכנו – הרב אייכלר, אני יודעת, אתה ואני מדברים על זה הרבה מאוד – בין חרדים וחילונים, או בכלל, ובין דתיים לבין חרדים, אגב. אומרים תמיד בין דתיים לחילונים, בין חרדים לחילונים, לא אומרים בין דתיים לחרדים, ובבית הזה אנחנו רואים לא אחת את השתקפות המתח הזה. למה אנחנו צריכים כל הזמן להיות במתח הזה? למה צריך להביא חוק שמגילת העצמאות לא משתקפת בו? למה אנחנו צריכים לקחת על עצמנו את הסיכון הזה, לשאת על הגב שלנו את מגן הדוד הזה, שאנחנו סיכנו את שלמותה של החברה הישראלית? למה אנחנו צריכים לעשות את זה לעצמנו? אני לא יודעת אם טקטית-פוליטית החוק הזה יובא לקריאה שנייה ושלישית, הרי כל החוק הזה – וההבאה שלו היום לקריאה ראשונה – הוא מניפולציה פוליטית, עוד אחת מני רבות. אבל אני עכשיו מתייחסת במלוא הרצינות למה שמובא לפניי, ובחוק הזה – – – יהודה גליק (הליכוד): – – – איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): חבר הכנסת גליק, מרגע שהמילה "שוויון" נעדרת מהחוק הזה, כמוהו כחוק שיש עימו בעיה, נקודה. אתה יודע את זה, אתה מבין את זה. זה חוק שזוחל בקושי כדי ליצור פה מדינת לאום יהודי. ואני אגיד לך יותר מזה: נניח שצריך את החוק הזה. אתה יודע מה, אני מקבלת את זה שצריך את חוק הלאום. למה אתם מפחדים כל כך מהמילה שוויון? למה תמיד הצד של הדמוקרטיה כל כך מפחיד אתכם? אני מעולם לא חשדתי – הינה, מתיישב כאן חבר הכנסת סמוטריץ. מעולם לא חשדתי שבגלל שהוא שייך לימין הקיצוני, לא חשבתי שהוא בן אדם לא ציוני – – – היו"ר בצלאל סמוטריץ: קוצני? איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): מה אמרתי? מהימין הקיצוני. היו"ר בצלאל סמוטריץ: קוצני. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): מהימין הקוצני והקיצוני. מעולם לא טענתי שבגלל זה הוא לא לאומי והוא לא פטריוט. אבל לעומת זאת, הוא וחבריו, לא אחת אין להם בעיה והם לא יפספסו אף הזדמנות לנסות ולטעון כלפי המפלגה שלי – שאין ספק, לטוב ולרע, אגב, היה לה חלק בבניית הארץ הזאת. לא יכול להיות שאנחנו פתאום אלה שמציפים ואומרים לכם: חברים וחברות, כדי להיות לאומיים, פטריוטים וציוניים, כל מה שצריך לעשות זה לקחת את מגילת העצמאות הגדולה הזאת, הענקית הזאת, זאת שאתה ואני חגגנו לפני פחות מחודש, חבר הכנסת גליק, במיצג המדהים הזה של המכון הישראלי לדמוקרטיה, שמציג את הדמוקרטיה הישראלית במיטבה. איך יכול להיות שהגמל לא רואה את הדבשת, חבר הכנסת גליק? למה אנחנו עושים את זה לעצמנו ביודעין? למה אנחנו קורעים בנו עוד קרע ועוד קרע? למה אנחנו עושים את זה לעצמנו? אלה לאומיים, אלה לאומיים; אלה ציונים, אלה ציונים – – היו"ר בצלאל סמוטריץ: משפט סיכום, בבקשה. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): – – אלה פטריוטים, אלה פטריוטים. אתם לא תלמדו אותנו יותר אף פעם, לא מהו ביטחוניזם ולא מהי פטריוטיות. אנחנו לא צריכים את השיעור הזה מכם. חבל שהחוק הזה מובא לכאן היום. החוק הזה היה צריך – אני מסיימת. החוק הזה היה צריך להיות החוק של כל הבית הזה, חוק שמודפס ונשלח לכל בתי הספר בישראל, והחוק הזה לא יוכל להיות החוק הזה. תודה רבה. יהודה גליק (הליכוד): למה? כי אתם, במחנה הציוני, לא מוכנים להצביע עבורו. היו"ר בצלאל סמוטריץ: תודה רבה לבת דודתי הפטריוטית. הבא בתור – חבר הכנסת זוהיר בהלול. אדוני, בבקשה. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): אתה מפריע לי כשאני ככה, חולה? אתה לא מתבייש. היו"ר בצלאל סמוטריץ: רפואה שלמה, כמובן, איילת. יהודה גליק (הליכוד): הכול באהבה ובחיבוקים. היו"ר בצלאל סמוטריץ: שלוש דקות, אדוני, לרשותך. בבקשה. זוהיר בהלול (המחנה הציוני): חברות וחברים, אני לא רק מתחלחל אלא אני נחרד מגודל האחריות, לסנגר על חוק גזעני שכזה בתוך שלוש דקות. קטונתי, זה מעבר ליכולותיי, גם אם הייתי קוסם לא הייתי יכול לעמוד במשימה הזו. ובכל זאת, למען האחריות ההיסטורית, אני אומר כמה דברים. א. אמיר אוחנה, אתה ואבי דיכטר, ידיכם מגואלות בגזענות בעקבות כתיבה, שכולה אות קלון, של חוק לאום שבא להנציח אפרטהייד במדינה שהייתה אמורה להפיץ – – – אמיר אוחנה (הליכוד): מתי בזמן שלטון האפרטהייד, מדינה שלישית – – – זוהיר בהלול (המחנה הציוני): אז אני אגיד לך מה זה שלטון האפרטהייד. אנחנו היינו במדינה – – – אמיר אוחנה (הליכוד): מתי בזמן שלטון האפרטהייד שופט שחור הכניס את נשיא המדינה לכלא? מתי זה היה בזמן שלטון האפרטהייד? אפרטהייד, אפרטהייד – זה סילוף של האפרטהייד. ענת ברקו (הליכוד): – – – אם הם רוצים לחיות תחת אפרטהייד – – – היו"ר בצלאל סמוטריץ: חברי הכנסת, בואו נקשיב. זוהיר בהלול (המחנה הציוני): מכיוון שאני ואתה למדנו פרקים שחורים על האפרטהייד ביחד, אז אני רוצה לומר לך שאחד מהנדבכים השחורים והחשוכים של האפרטהייד זו הפרדה גזעית. ברגע שאתה מקים יישובים ליהודים בלבד אתה בעצם מכריז על המדינה כמדינת הפרדה גזעית פר אקסלנס. אמיר אוחנה (הליכוד): כמה תושבים יהודים יש באום אל-פחם? זוהיר בהלול (המחנה הציוני): בנוסף לכך – אני פשוט רוצה לנצל את שלוש הדקות ולא רוצה רק להתנצח איתך. אמיר אוחנה (הליכוד): אה, יישובים לערבים בלבד – כן. זוהיר בהלול (המחנה הציוני): אני לא רוצה להתנצח איתך. היו"ר בצלאל סמוטריץ: חבר הכנסת אוחנה, חלק מהעקרונות של מדינת הלאום – – – זוהיר בהלול (המחנה הציוני): כל יד שתעלה מעלה מעלה ותצביע בעד החוק הקלוני הזה, שכולו אות קין, כל יד כזו – ואינני רוצה להשתמש במילה שתחלחל אותך, מכיוון שהיא נובעת מרחם המקרה המזעזע ביותר בהיסטוריה, אבל אני רוצה לומר שכל יד שמועלית היא יד שמועלת – מועלת באחריות, מועלת באחריות הציבורית והמצפונית שלך – – אמיר אוחנה (הליכוד): אוי ואבוי. זוהיר בהלול (המחנה הציוני): – – מכיוון שאתה גורם למדינה הזו להשתנות ללא הכר, הופך אותה ממדינה דמוקרטית למדינה רק יהודית על חשבון הערבית; אתה מנציח עליונות על חשבון נחיתות. אתה הופך את המדינה הזו למדינה אחרת. אות קלון, מכיוון שהילדים שלנו יקבלו מדינה אחרת בעוד כמה שנים. וזה מתחיל כאן וזה לא ייגמר לעולם. מדינת היהודים הדמוקרטית תהפוך למדינת יהודים על טהרת היהודים בלבד, כאשר הילידים הערבים כאן, הילידים שבאו מרחם האדמה, יקופחו לנצח נצחים. לא ניתן יד למעשה הנבלה שלכם. היו"ר בצלאל סמוטריץ: תודה רבה לחבר הכנסת בהלול. חברת הכנסת מירב בן-ארי – אינה נוכחת. יהודה גליק (הליכוד): איפה אתה רואה גזענות? אני לא מבין. היו"ר בצלאל סמוטריץ: חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, גברתי, בבקשה. יהודה גליק (הליכוד): להגיד גזענות, גזענות, גזענות – אתם לא מצביעם על דבר אחד גזעני, אני לא מבין. זוהיר, פעם ידעת לקרוא עברית. היו"ר בצלאל סמוטריץ: יהודה, בוא נעשה משהו מוסכם. ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהכול נהיה בדברו. יהודה גליק (הליכוד): אמן. עיסאווי פריג' (מרצ): – – – יהודה גליק (הליכוד): תראה לי איפה פה. היו"ר בצלאל סמוטריץ: לא נראה לי שעל זה מישהו יחלוק. נכון, עיסאווי? יהודה גליק (הליכוד): קראתי, קראתי וקראתי, לא מצאתי פה גזענות. עיסאווי פריג' (מרצ): בוא נחכה למשיח, הוא יחליט מה שיחליט. מה הבעיה. היו"ר בצלאל סמוטריץ: חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, שלוש דקות לרשותך, גברתי. בבקשה. עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): שלוש דקות מרגע שנכנס השר. היו"ר בצלאל סמוטריץ: שלוש דקות מרגע שאני הפעלתי את השעון. הסמכות היא שלי, גברתי. בבקשה. עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): אני חושבת שיש גם נהלים בבית הזה – – היו"ר בצלאל סמוטריץ: הסמכות היא שלי. עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): – – והשר אמור להיות באולם. היו"ר בצלאל סמוטריץ: חברת הכנסת עאידה סלימאן, הסמכות היא שלי – ונתקדם. עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): אני מתפלאת, כאשר יושבים – – – עיסאווי פריג' (מרצ): זה חוק הלאום – – – עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): כן. בדיוק ישב חבר הכנסת אמיר אוחנה ואמר: ממתי במדינת אפרטהייד שופט ערבי מכניס את ראש המדינה, את הנשיא לבית סוהר, וממתי וממתי. עצם העובדה ששואלים שאלות כאלה, ועדיין חושבים ששופט שיושב בבית משפט עליון, ונקבע שהוא שופט שם על סמך ההיסטוריה המקצועית שלו והידע המשפטי שיש לו – מה שמכריע בסופו של דבר זה שהוא ערבי. מה שמכריע זה שהוא ערבי, אפילו אם הוא יושב כשופט בבית משפט עליון. זה עושה את כל המדינה דמוקרטית. כנראה, לפי מצב הדברים ואיך הדברים מידרדרים במדינה הזו וקצב החקיקה הגזענית, יכול להיות שגם מה שמתפארים בו, שחברי הכנסת הערבים הם בדיוק התעודה שמונפקת על הדמוקרטיה הקיימת במדינת ישראל, כנראה מאוד בקרוב נגיע גם למצב שונה לגמרי, ואולי גם ישללו את הזכות הזו של האוכלוסייה הערבית לבחור את הנבחרים שלה ואת אלה שמייצגים אותה. כאשר מדברים על העובדה – נשאלתי כשדיברתי עם אנשים מהציבור על העובדה שמדינת ישראל היום מכניסה את זה בחוק ומתחילה לבנות באופן סיסטמטי את מדינת האפרטהייד, אמרו לי: מה שונה המצב עכשיו, עאידה? גם עכשיו נאסר עלינו להיכנס לחלק מהיישובים כי בג"ץ אִפשר, למרות שהוא שם סייג מסוים שוועדה ביישוב קהילתי לא יכולה להפלות על רקע השתייכות לאומית מגורים בתוך היישוב הקהילתי. נכון, אמר בג"ץ. אז מה עושים? עוקף בג"ץ. מחוקקים חוק-יסוד שבא ואומר בצורה הכי ברורה: תשכחו ממה שהחליט בג"ץ ומה שעלול להחליט במקרים כאלה. אנחנו מתחילים באופן רשמי עכשיו לייסד את ההפרדה הגזעית במדינת ישראל. אם זה קרה עד היום דה פקטו, ואם זה קרה בצורה הכי בוטה אבל לא נכתב בחוק, מעכשיו זה יהיה כתוב בתוך החוק. יהיה כתוב, ואי-אפשר אפילו לנסות ללכת לבג"ץ כדי לערער על החלטה כזאת. אז בואו נדמיין לעצמנו ערים או יישובים – – היו"ר בצלאל סמוטריץ: משפט סיכום, בבקשה, חברת הכנסת סלימאן. עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): – – קהילתיים במדינת ישראל שכתוב על השער שלהם: הכניסה והמגורים לערבים אסורה. היו"ר בצלאל סמוטריץ: תודה. עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): זה בדיוק המצב שיהיה. מדינת אפרטהייד קמה לנו מול העיניים. עכשיו זה ייכנס לספר החוקים של מדינת ישראל. היו"ר בצלאל סמוטריץ: תודה רבה. אנחנו נשתדל להקפיד על הזמנים בשל הלילה הארוך שצפוי לנו. חברת הכנסת עליזה לביא, ואחריה – חבר הכנסת טלב אבו עראר. עליזה לביא (יש עתיד): בדיוק הבן שלי, מהצבא. היו"ר בצלאל סמוטריץ: הבן מהצבא קודם לכול. שלוש דקות, גברתי, לרשותך, בבקשה. עליזה לביא (יש עתיד): תודה, אדוני היושב-ראש. חברותיי, חבריי חברי הכנסת, אני בעד חוק לאום. אנחנו בעד חוק לאום, אבל שיגדיר את הזהות ואת המהות שלנו, של מדינת ישראל. חוק שבו המרכיב היהודי ילך יד ביד עם המרכיב הדמוקרטי. באמת, המדינה היחידה שהיא מדינה יהודית ודמוקרטית – לא מעט פעמים כאן אני מוצאת את עצמי כמי שמבקשת לשמור על האיזון שבין היהודי לבין הדמוקרטי. מה היה יותר ראוי מחוק שגם אני יכולתי לקחת בו חלק, גם למצוא את עצמי שותפה? אבל אנחנו רואים כאן חוק שהמרכיב הדמוקרטי שלו בא ואומר שאין שוויון זכויות, ואנחנו לא יכולים לחוקק ולתמוך בחוק כזה. יהודה גליק (הליכוד): – – – איזה שוויון זכויות? עליזה לביא (יש עתיד): אז כן, חבר הכנסת גליק, שנינו חזרנו הבוקר מנורבגיה – – יהודה גליק (הליכוד): – – – עליזה לביא (יש עתיד): – – מדינה שבה שוויון זכויות – – – היו"ר בצלאל סמוטריץ: חבר הכנסת יהודה גליק. חבר הכנסת גליק, אדוני רשום לדבר בהמשך. עליזה לביא (יש עתיד): תראה, רק כמה דוברים לפניי אמר, חבר הכנסת – חבר הכנסת גליק, רק לפני כמה דקות עמד פה חבר הכנסת בני בגין ואמר: אני בטוח שהחוק הזה לא יעבור בקריאה שלישית. ואני אומרת לך: אני שמה את שתי ידיי על חוק הלאום של חבר הכנסת בני בגין. חוק לאום מאוד מאוד מאוד מיטיב, עם נוסח שבו אנחנו מבקשים לאזן ולשמור על הבלנס הזה שבין יהודית לבין דמוקרטית. אבל לבוא, בשביל מה, ובאיזה מין אקט פוליטי לקחת את המקום הזה שלכאורה כולנו באמת היינו רוצים להיות שותפים לו, ולקדם ערכים ונורמות שלא כל כך מתאימים לכלל הציבור? זה מה שאנחנו רואים. לצערי, זה דפוס, זה ריטואל שחוזר כאן, בכנסת הזאת, עם הקואליציה הזאת ועל ידי הממשלה, שהפוליטיקה והמלחמות הפכו למטרות מרכזיות, לחזות הכול, כשהנושא, המהות, התוכן, הם רק אמצעי, והם רק מגדירים על מה אנחנו נריב, אבל המטרה כשלעצמה היא המריבה, הקרבות האישיים, ויהיו ההשלכות אשר יהיו. להתקוטט ולריב ולהתווכח – זה יודע מה ה-base של זה, וזה יודע שהוא יאגוף את זה מימין, ואנחנו רואים כך את כל הערכים והנורמות שהיינו אמורים להסכים עליהם הופכים להיות כלים פוליטיים פה, בקרב הממשלה והקואליציה הזאת. אז בשביל מה אנחנו צריכים? ועוד מעט יהיה גם פה חוק המשפט העברי – – היו"ר בצלאל סמוטריץ: משפט סיכום, בבקשה. עליזה לביא (יש עתיד): – – וכך גם עם פסקת ההתגברות ועם מתווה המסתננים. וראש הממשלה יודע, מצד אחד, מה נכון למדינת ישראל, ומצד שני הוא משסה שרים וחברי כנסת אחד בשני. היו"ר בצלאל סמוטריץ: תודה. תודה רבה, חברת הכנסת לביא. עליזה לביא (יש עתיד): וזה מה שקורה כאן עם חוק לאום. חוק לאום – תצביעו לחוק הלאום של בני בגין, שאותו אנחנו נגיש – – היו"ר בצלאל סמוטריץ: תודה רבה. עליזה לביא (יש עתיד): – – בסיעת יש עתיד. אבל אל תבואו אליי בכל מיני צבעים לא ברורים – – היו"ר בצלאל סמוטריץ: חברת הכנסת לביא, תודה. עליזה לביא (יש עתיד): – – שרוצים להפר את האיזון בין יהודית לבין דמוקרטית. תודה, אדוני היושב-ראש. היו"ר בצלאל סמוטריץ: תודה רבה. חבר הכנסת טלב אבו עראר. אחריו – חבר הכנסת מוסי רז. שלוש דקות, אדוני, בבקשה. טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): תודה. מכובדי היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני לא יודע עד לאן אתם רוצים להגיע בחקיקה הגזענית הזאת. כל יום, כל שבוע, כל חודש, יש לכם שם אחר למדינה הזאת. מדינת היהודים זה לא מספיק – מדינת הלאום של העם היהודי. ממש כמו, אני לא יודע – אתם כנראה הפסקתם לחשוב טוב. מה שלא תקראו למדינה הזאת היא תישאר מדינה שמקפחת ומדירה מיעוט שמהווה כ-20% מאזרחיה. ולכן, כל העולם כבר ידע, ואפילו גם החברים של המדינה הזאת, אם יש מדינות חברות, ידעו שאתם כאן מדינת אפרטהייד, מדינת טרנספר. ויש לנו דוגמה חיה: רק לפני כחודש, חודשיים, עקרתם יישוב בגלל שתושביו הם ערבים, הם בדואים, כדי ליישב שם יהודים. זה מה שעשה אורי אריאל והיושב-ראש של הישיבה הזאת, סמוטריץ. עוקרים יישובים ערביים ומקימים יישובים יהודיים – רק בגלל שהם יהודים, ואלה שנהרסו בתיהם – בגלל שהם ערבים. הצעת חוק הלאום לא משאירה, ואפילו רומסת את המרכיב הדמוקרטי של המדינה – אם יש מרכיב כזה. אי-אפשר לקרוא אחרי השם הזה, אחרי הכינוי הזה, אחרי החקיקה הזאת שזו מדינת הלאום של העם היהודי – אתם צריכים להפסיק לקרוא לה מדינה יהודית ודמוקרטית. זה מבטל את זה. באמת, אולי הקול השפוי במדינה הזו מבין את זה טוב מאוד. היא לא תישאר מדינה דמוקרטית. אין לה – כל המדינה יהודית, יהודים, לאום יהודי, יהודי, יהודי. אולי תחלמו בלילה, ביום, כל הזמן; גם ברחובות, כמו משוגעים, תלכו: מדינת היהודים. בעצם כל יום יש שם. שיגעתם את כל העולם כאילו שאתם הריבון של כל העולם. אני קראתי בהיסטוריה על פרעה, פרעון (אומר בערבית: אתה מכיר את פרעון, אדון איימן.) קריאה: – – – טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): (אומר בערבית: האח שלנו, סעיד אלחרומי, אתה מכיר את פרעה? "פרעה התנשא בארץ".) מרוב שאף אחד לא עצר אותו – מה אמר? (אומר בערבית: אני ריבונכם העליון,) אני הריבון שלכם. אני האדון שלכם, של כל העולם. איפה פרעה היום? איננו. ולכן, תפסיקו, תרדו לאדמה, תלכו כמו שאנשים הולכים. כל יום יש לכם שם. המטרה של החוק הזה היא להמשיך בהדרה, בקיפוח, ברמיסת הזכויות למיעוט. מלפני קום המדינה אנחנו כאן. האדמה מדברת ערבית. (אומר בערבית: האדמה, סמוטריץ, היא מעליך והיא נכבדה יותר ממך. האדמה מדברת ערבית.) היו"ר בצלאל סמוטריץ: (אומר בערבית: אני לא הבנתי אותך, בן אדם.) סליחה. טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): – – – היו"ר בצלאל סמוטריץ: תודה רבה לחבר הכנסת טלב אבו עראר. טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): – – – היו"ר בצלאל סמוטריץ: חבר הכנסת מוסי רז, אני מקווה שאתה תדבר בשפה שנבין אותה קצת יותר. טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): – – – אלעזר שטרן (יש עתיד): לא הבנתי. אתה תומך בחוק? טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): – – – אלעזר שטרן (יש עתיד): אתה תומך? היו"ר בצלאל סמוטריץ: שלוש דקות, אדוני, לרשותך. קריאה: אתה תומך בחוק? אתה לא תומך בחוק? קריאות: – – – מוסי רז (מרצ): בחוק הלאום הזה שמביאים לפה היום יש הרבה דברים. כמובן, המטרה העיקרית שלו, כמו רוב החקיקה שמופיעה כאן בשנים האחרונות, היא להוציא עין כזה, לנדנד, להראות: תראו אותנו, אנחנו השליטים פה, אנחנו נגיד לכם מה אנחנו עושים. אבל אחד הדברים בו הוא העליונות של השפה העברית. ורציתי לשאול – שאלתי פה גם קודם האם יוכנס לחוק הלאום גם איזשהו סעיף שאומר שנאום לאומה של ראש הממשלה צריך להיות בשפה העברית; או שזה צריך להיות באנגלית, כי בעולם אין אף מתורגמן מעברית לאנגלית ואף אחד לא יוכל לתרגם לעולם את הדברים שהציג ראש הממשלה – שהעולם כבר קרא אותם במקומות אחרים לפני זה, כמובן, אבל אף אחד לא יוכל לתרגם את זה. אז אם רציתם עברית, הינה קיבלנו היום עברית מראש הממשלה. חוק הלאום הזה, בעצם כבר התראיינו בסיעות החרדיות – אני לא רואה אותם כאן, ואני אגב חושב שזה גם לא מקרה שהם לא היו ביום הרצל, כן? שמתי לב גם לנקודה הזו – הם כבר אמרו, אמר חבר הכנסת אייכלר: אנחנו בקריאה הבאה נדאג שזה לא יהיה חוק הלאום של העם היהודי. ישראל היא לא מדינת הלאום של העם היהודי, היא מדינת העם היהודי. הוא כבר לוקח את זה צעד אחד הלאה. אני לא יודע אם ייתנו לו, מדינת הלכה גם – אני לא בדיוק מה הוא רוצה – אבל תסמכו על הקואליציה הזו שגם כשהיא תעביר חוק אחד כזה שמזיק, היא תמצא את החוק הבא שיזיק עוד יותר. מול החוק הזה, אני חייב להגיד שאני וחברי חבר הכנסת עיסאווי פריג', הצטרפנו להצעה שיזם חבר הכנסת ג'בארין – אני לא יודע בדיוק מי עוד חתום עליה – אבל כן, מדינת ישראל הזו, שקמה מזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, ואין על זה שום ספק, היא צריכה להיות מדינת כל אזרחיה; מדינה דמוקרטית. היא בסדר גמור, היא קמה מהזכות הזו, היא התוצר של הציונות, ויש בה מיעוט ערבי לאומי פלסטיני, שצריך גם להכיר בו. זו הדרך שצריך ללכת בה, לא הדרך ההפוכה של לסכסך אחד בשני ולהכות אחד בשני. אז החוק הזה גם מציע לנו, לדוגמה, שיהיה אפשר להקים יישובים ליהודים בלבד. לא שעד עכשיו היו צריכים חוק כדי לעשות את זה, אבל עכשיו זה גם יהיה בחוק – גם אם מישהו יתחכם ויגיד לי שזה לא כתוב שם. היו"ר בצלאל סמוטריץ: משפט סיכום, בבקשה. מוסי רז (מרצ): כבר? אני דיברתי בעברית, שפה שאתה מבין. לא כמו ראש הממשלה. היו"ר בצלאל סמוטריץ: כשנהנים הזמן עובר מהר. נו, משפט סיכום. מוסי רז (מרצ): החוק הזה עלול להיות גם הרחקה של מיעוטים אחרים, אבל אני לא צריך את הדבר הזה. מבחינתי מספיק שמרחיקים מיעוט אחד כדי שאני אתנגד לחוק הזה, שהוא חוק נורא בעיניי. היו"ר בצלאל סמוטריץ: תודה רבה. חבר הכנסת סעיד אלחרומי, ואחריו – חבר הכנסת מיכאל מלכיאלי. שלוש דקות, אדוני, לרשותך, בבקשה. סעיד אלחרומי (הרשימה המשותפת): כבוד היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אנחנו מרגישים בלהט מסוכן של הממשלה הימנית הזאת, של חקיקת חוקים לאומניים אנטי-דמוקרטיים שבעצם מקבעים עליונות של לאום אחד על פני שאר הלאומים או שאר האזרחים במדינה. יש כאן מדינה שנמצאים בה בעיקר שני לאומים, הלאום של הרוב, שזה הלאום היהודי, ויש המיעוט, שהם כ-20%, אלה האזרחים הערביים. וכשאני קראתי את החוק, וזה חוק-יסוד, רבותיי, אי-אפשר לפרש אותו אלא בכיוון של קביעת עליונות של לאום אחד על פני הלאום השני. ולזה יש שם אחד. בכל העולם – אנחנו מפרשים אותו וכל בר-דעת מפרש אותו שאלה בעצם צעדים ראשונים במדרון חלקלק של גזענות ושל הפרדה על בסיס גזעני, שתבוא בעתיד, והיא לא רחוקה. החוק, רבותיי, מבסס אפליה, אפליה ממוסדת. כשאנחנו מדברים על חוקי-יסוד, מחוק-היסוד הזה ייגזרו חוקים של היום-יום. כידוע לכולם, אין לישראל חוקה, ובעצם חוקת ישראל היא קובץ של חוקי-היסוד, ולפי הקובץ הזה יתנהלו גם בתי המשפט, גם מוסדות המדינה יתנהלו – כל חיי האזרחים במדינה יתנהלו לפי חוקי-היסוד האלה. ולכן התופעות הגזעניות – לא ירחק הזמן ואנחנו נגלה אותן. השאיפה שלנו, אדוני היושב-ראש, רבותיי חברי הכנסת, השאיפה שלנו היא לחברה אזרחית, חברה דמוקרטית, חברה שמשוועת להבנות, לחיים משותפים, לדו-קיום בין כלל האזרחים. מישהו נתן דוגמה על חלק מהמדינות בסביבה. נכון, רק מעבר לגבול מעל חצי מיליון תושבים נהרגו. מדינות העולם הנאור מסתכלות על ההרג הזה, ולא נוקפות אצבע. אנחנו צריכים לשמור מכל משמר על הדו-קיום ועל החיים המשותפים כאן. אל מול – – – היו"ר בצלאל סמוטריץ: משפט סיכום. סעיד אלחרומי (הרשימה המשותפת): אל מול הדיקטטורות מסביב, תסתכלו על דמוקרטיות, ואני רוצה לתת לך דוגמה, אדוני היושב-ראש, על סיימון סלאמה – – היו"ר בצלאל סמוטריץ: חבר הכנסת סעיד אלחרומי. סעיד אלחרומי (הרשימה המשותפת): – – מועמד יהודי ברשימת א-נהדא בתוניסיה. תודה. היו"ר בצלאל סמוטריץ: תודה רבה. חבר הכנסת מיכאל מלכיאלי – אינו נוכח. חברת הכנסת קארין אלהרר. שלוש דקות, גברתי, לרשותך, בבקשה. קארין אלהרר (יש עתיד): זה הכול? איך נספיק בשלוש דקות, עם כל מה שאתם עושים? אדוני היושב-ראש, שרים יש באולם? היו"ר בצלאל סמוטריץ: השר בנט פה. שר החינוך נפתלי בנט: אני פה. קארין אלהרר (יש עתיד): השר בנט, מה שלומך? עיסאווי פריג' (מרצ): שר החינוך. קארין אלהרר (יש עתיד): שר החינוך. עיסאווי פריג' (מרצ): מהבית היהודי, במלוא עוצמתו כאן. קארין אלהרר (יש עתיד): קודם כול, אני מאוד שמחה שהשר בנט איתנו. אני אומר קודם כול שהיום היה אמור להיות יום חגיגי, כי פתחנו את כנס הקיץ של הכנסת. אתם יודעים, כנסת, דמוקרטיה, חגיגה לדמוקרטיה. החוק שאנחנו דנים בו היום הוא חוק-יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי. ואני רוצה לשאול אותך, השר בנט, אתה נמצא באולם: האם יש איזשהו סימן שאלה שמרחף באשר לעובדה שמדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי? האם אנחנו לא בטוחים בעובדה שמדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי? מה אומר השר בנט? לא מדינת הלאום של העם היהודי? אנחנו צריכים חקיקה? אני אגיד לך, אדוני השר, יש משהו שאני מאוד מסכימה בו עם שותפתך שרת המשפטים איילת שקד: כנסת ישראל באמת מחוקקת עצמה לדעת. יש הרבה מאוד חקיקה שאני חושבת שאין לה מקום. ואם אנחנו כולנו מבינים שמדינת ישראל היא מדינתו של העם היהודי, שקם והגיע – אחרי אלפי שנות גלות הגענו לכאן; למה צריך לחוקק עוד פעם את הדבר הזה? אדוני השר בנט, גם אתה השתתפת בישיבה החגיגית שהייתה בתל אביב, ברוטשילד, החתימה המחודשת על מגילת העצמאות. הרי כל מה שאנחנו רוצים שיהיה הוא שקיים, ואלה הערכים שעליהם הוקמה מדינת ישראל. למה אנחנו צריכים את הדבר הזה? ואם כבר חוק לאום, אם כבר, למה לא לחוקק את מגילת העצמאות? למה לא לחוקק את החוק שהציע חבר הכנסת מן הקואליציה – לא מהאופוזיציה, מן הקואליציה – חבר הכנסת בני בגין? איפה הדבר הזה? למה זה לא בא לידי ביטוי? למה צריך להכניס אצבע בעין ל-20% מהאוכלוסייה? איפה זה נשמע? ואני אגיד, חוק הלאום הוא עוד חוק שמגיע. אני שמעתי כאן חבר כנסת מן הקואליציה בשיחות מסדרון – הוא לא יגיד שהוא אמר את זה – אבל הוא אמר לי: את תראי, לא יהיה חוק הלאום בספר החוקים של מדינת ישראל. צריך להעביר את זה בקריאה ראשונה. אז באמת ביום החגיגי – ביום הזה – צריך לדון בחוק שכולם מבינים שהוא לא ייכנס לספר החוקים של מדינת ישראל. למה היינו צריכים את זה? אני מבינה שאתם לא תעצרו כאן, כי יש לכם תוכנית גדולה ורחבה. הדבר הבא שאנחנו נדון בו יהיה פסקת ההתגברות. כי מה שווה בית משפט עליון אם אי-אפשר לשלוט בו? מה שווה בית משפט עליון אם לא נוכל להחיל את המודל הבריטי, את המודל הקנדי? היו"ר בצלאל סמוטריץ: משפט סיכום. קארין אלהרר (יש עתיד): אני אומר לך, אדוני היושב-ראש, במקום שנברך בברכה שהינה, חזרנו להתכנס, אני סבורה שהכנס הזה לא הולך להיות כל כך משמח ולא הולך להיות דבר טוב לדמוקרטיה הישראלית – – היו"ר בצלאל סמוטריץ: תודה. קארין אלהרר (יש עתיד): – – וממש חבל. היו"ר בצלאל סמוטריץ: תודה לחברת הכנסת קארין אלהרר. חברת הכנסת יעל כהן-פארן – אינה נוכחת. חבר הכנסת עמר בר-לב, בבקשה, אדוני. חמש דקות, אדוני, לרשותך, בבקשה. עמר בר-לב (המחנה הציוני): תודה, אדוני היושב-ראש. כמובן, השאלה שנשאלת היא מדוע צריך את החוק הזה. אז אני יכול להבין שאומרים שיש סמלים לאומיים שחשוב ונכון לעגן אותם. לדעתי הסמלים הלאומיים כמו דגל ישראל, בוודאי כמו תורת ישראל, בוודאי כמו זה שירושלים היא בירת מדינת ישראל, הם דברים מובנים מאליהם ומוזכרים במגילת העצמאות. בכל אופן נשאלת השאלה למה היה צריך לחוקק חוק מיוחד שמזכיר את זה. בסדר, נניח שצריך. דרך אגב, אני לא יודע איך זה במדינות אחרות. אני לא יודע, אדוני היושב-ראש, אם אתה יודע. אבל בסדר. אבל נשאלת השאלה למה חלק מהנקודות החשובות במגילת העצמאות אינן מופיעות בחוק הזה. הנקודות החשובות שאינן מופיעות בו, ולא במקרה, הן נושא הדמוקרטיה ונושא השוויון. נשאלת השאלה – מעבר לכל הדברים שקיימים בחוק, שעם חלקם אני מסכים ועם חלקם אני לא מסכים – האם במקרה הנושא הדמוקרטי והנושא של שוויון בפני החוק לא מופיעים? כמובן, זאת שאלה רטורית. כמובן שזה לא במקרה ויש כאן כוונת מכוון. אדוני היושב-ראש, יש לי שאלה אליך, אולי תוכל לעזור לי. בסעיף 11 כתוב: "יכריע בה לאור עקרונות – – – של מורשת ישראל". למה הכוונה "עקרונות של מורשת ישראל"? מתי בית משפט מכריע לפי עקרונות מורשת ישראל? מתי הוא מכריע לו על פי עקרונות מורשת ישראל? אתה יכול לעזור לי בעניין הזה? היו"ר בצלאל סמוטריץ: אתה פונה אליי? עמר בר-לב (המחנה הציוני): כן, אני פונה אליך. היו"ר בצלאל סמוטריץ: מה שכתוב בחוק? בחוק כתוב – – – עמר בר-לב (המחנה הציוני): מה מוסיף ועל חשבון מה בא הנושא הזה של מורשת ישראל? היו"ר בצלאל סמוטריץ: כאשר אין פתרון לשאלה המשפטית שהתעוררה בהלכה פסוקה או על דרך ההיקש מהלכות אחרות – זאת עבודה של פסיקה – אז לפני שהוא רץ למשפט משווה ולוקח מזימבבואה וממונגוליה ומגרמניה, הוא יכול לשאוב גם מהמקורות היהודיים פתרון לשאלה המשפטית. עמר בר-לב (המחנה הציוני): יכול, בוודאי. היו"ר בצלאל סמוטריץ: יש גם המון צדק והיגיון ואמת במשפט הישראלי, הרבה לפני שרצים לחפש מעבר לים. עמר בר-לב (המחנה הציוני): תוסיף לי איזה 20 שניות. היו"ר בצלאל סמוטריץ: קיבלת. עמר בר-לב (המחנה הציוני): אין לי ספק שגם עד היום שופטי בית המשפט העליון – והשופטים בכלל, לא רק בבית המשפט העליון – לא פעם נעזרים, במקומות שאין פסיקה כזאת או אחרת, במורשת ישראל. אבל ייתכן שיש מקומות שיש מורשות אחרות – במשפט הבריטי, במשפט הצרפתי – שהם עם מסורת לא פחות הומנית, נכונה וראויה מאשר במקומות אחרים. לכן עד היום אני חושב ששופטים במדינת ישראל הצליחו לשפוט; הם לא נתקלו במצבים שלא היה להם לאן לפנות. לכן, שוב, אם אני מחבר את העניין הזה – – היו"ר בצלאל סמוטריץ: משפט סיכום. עמר בר-לב (המחנה הציוני): – – דווקא האזכור הזה, פלוס האזכור שאין אזכור לדמוקרטיה, פלוס שאין אזכור לנושא שוויוניות או לשוויון בפני החוק – יש כאן מגמה – – היו"ר בצלאל סמוטריץ: תודה. עמר בר-לב (המחנה הציוני): – – שמתפתלת בין סעיפי החוק הזה והופכת אותו למאוד לא שוויוני. ואני אגיד לך עוד משהו, אדוני היושב-ראש – – היו"ר בצלאל סמוטריץ: אבל אתה חרגת מהזמן הרבה מאוד. אנחנו מקפידים. עמר בר-לב (המחנה הציוני): – – הוא גם מאוד לא הומני – – היו"ר בצלאל סמוטריץ: עמר, משפט. עמר בר-לב (המחנה הציוני): – – כי כל בני האדם נולדו בצלם. היו"ר בצלאל סמוטריץ: תודה רבה רבה. אמיר אוחנה (הליכוד): – – – כי התווכחתם על סעיף שלא קיים בחוק. היו"ר בצלאל סמוטריץ: חברת הכנסת יעל כהן-פארן. בינינו סוכם שהוא ייכנס בין הקריאות. אתה יודע את זה. אמיר אוחנה (הליכוד): לא, לא, לא. היו"ר בצלאל סמוטריץ: ודאי שכן. אמיר אוחנה (הליכוד): – – – יושב-ראש הוועדה. היו"ר בצלאל סמוטריץ: ודאי שכן. אמיר אוחנה (הליכוד): בכל אופן, לא מצביעים עליו היום. היו"ר בצלאל סמוטריץ: אחריה – חבר הכנסת נחמן שי. אמיר אוחנה (הליכוד): – – – מורשת – – – הפרשנות המשפטית. קריאות: – – – היו"ר בצלאל סמוטריץ: יעבור היום החוק הבא, החוק של ניסן – תיקון לחוק הפרשנות. אחריו, על פי הסיכום שבקואליציה, זה ייכנס לחוק הזה. אבל עכשיו אני יושב-ראש. אני לא רוצה להתערב. שלוש דקות, לרשותך, גברתי, בבקשה. יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): תודה, אדוני היושב-ראש. חבריי חברות וחברי הכנסת, "אין לי ארץ אחרת / גם אם אדמתי בוערת", אומר השיר המפורסם. "לא אשתוק, כי ארצי / שינתה את פניה, / לא אוותר לה, / אזכיר לה, / – – – עד שתפקח את עיניה". חוק הלאום, שמובא כאן בגרסה שלו היום, זה עוד חוק מביש שמצטרף לשורה של חוקים מבישים שהכנסת הזאת הביאה לעולם. זה חוק שמשנה את פניה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. זאת הכרזת העצמאות שלנו. בחוק הזה שתי המילים האלו מופרדות, ובעצם המילה "דמוקרטית" לא מוזכרת בכלל. זה חוק שהתגבש על ידי ממשלה וקואליציה גזענית מבוהלת, שמבועתת מהמרקם החברתי והאזרחי במדינת ישראל ומבקשת לשנות אותו. באיזו מדינה מתוקנת מעוגנת בחוק – ועוד חוק-יסוד – אפשרות של הפרדה של אנשים ביישובים שונים, ביישובים בעלי זהות דתית מסוימת? איך אפשר להסתכל על הסעיף הזה, חוץ מיצירת הפרדה מכוונת בין האוכלוסיות בחברה הישראלית? בין האוכלוסייה היהודית ללא-יהודית? יצירת הפרדה היא יצירה של אפליה בקבלה ליישוב בעל אופי מסוים, שמוגדרת ומעוגנת בחוק-יסוד. מי שמע על דבר כזה? זה חוק שמוריד את המעמד של השפה הערבית משפה רשמית של מדינת ישראל לשפה שגם נתחשב בה, ובכך הוא מוריד את המעמד של אזרחי ישראל דוברי ערבית. יותר מכול – בואו נשים את זה על השולחן – החוק הזה מנסה להכין את מדינת ישראל למצב שהממשלה והקואליציה הנוראה הזאת מובילה אותנו אליו, וזה סיפוח השטחים; מצב שבו הרוב היהודי בישראל יהיה דחוק ואולי לא יהיה, ובשבילו צריך את החוק הזה. תראו, היום העברנו כאן, לפני שעה וחצי-שעתיים, חוק שמזכיר חוק מתקופות מאוד קדומות. במאה הראשונה לפני הספירה, בסנאט הרומי נתנו ליוליוס קיסר את המעמד, את הסמכות – – היו"ר בצלאל סמוטריץ: משפט סיכום, בבקשה. יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): בסדר. – – להחליט לבד על יציאה למלחמה. לסמכות הזאת שניתנה לו קוראים בלטינית "דיקטטור" – – היו"ר בצלאל סמוטריץ: תודה. יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): – – משם נגזרת המילה – – היו"ר בצלאל סמוטריץ: תודה. יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): – – והשם שלו, "קיסר", הפך להיות שם נרדף או כינוי לשליט-על. היו"ר בצלאל סמוטריץ: תודה, חברת הכנסת יעל כהן-פארן, תודה רבה. יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): זה הכיוון שאליו הולכת מדינת ישראל היום עם החוק הזה – – היו"ר בצלאל סמוטריץ: תודה. יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): – – ועם החוק שהעברנו לפני שעתיים. תודה. היו"ר בצלאל סמוטריץ: תודה רבה. חבר הכנסת נחמן שי, ואחריו – חבר הכנסת איל בן ראובן. שלוש דקות, אדוני. בבקשה. נחמן שי (המחנה הציוני): תודה רבה. אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, קודם כול אני רוצה – כמו שכל אחד מאיתנו, אני חושב, חש שצריך – לחזור ולהביע את צערנו הכבד על האסון שפקד את כולנו בשבוע שעבר, ולהזכיר בהקשר הזה שהכנסת לא מצאה לנכון לקיים אפילו דיון או אזכור בדרך כזו או אחרת, להוציא דברים שחבריי ואני אומרים עכשיו. אני חושב שמי שחושב ורוצה להאמין שהכנסת היא הלב הפועם של הדמוקרטיה, של החיים בארץ הזאת, יכול רק להתאכזב מאוד. אני חושב שאנחנו נידרש, ובהקדם, לעסוק באסון הכבד הזה; להבין כיצד התרחש; להבין למה התרחש. אנחנו לא בית משפט, אנחנו לא מעמידים אנשים לדין, אבל יש באירוע הזה הרבה יותר מהשאלה מי בדיוק אחראי למחדל הזה. הרבה יותר. ויש בזה איזשהו אפיון, לצערי רב, של ישראל, של התרבות הזאת של: סמוך עליי ויהיה בסדר, וכל היתר. אנחנו מבלים פה ערב ראשון מאז שחזרנו, וכבר נכנסים לתוך הלילה, עם ארבעה חוקים. מה שמאפיין, הייתי אומר, את החוק הזה שעומד כרגע לפנינו, וגם את החוק הקודם, שעלה בחלק הראשון של הערב, זו הפגיעה העמוקה בדמוקרטיה. דמוקרטיה היא לא מסגרת נוקשה שמתקיימת בפני עצמה, אלא היא מחייבת כל הזמן טיפול וטיפוח ושמירה. היא מעשה עדין, עדין מאוד. נורא קל לפגוע בה מתוך רצון כזה או אחר, אולי אפילו מתוך רצון טוב, מתוך אמונה שעושים את הדבר הנכון. זה מה שאני רואה הערב. לתת בידי ראש הממשלה ושר הביטחון את הסמכות להחליט בעצמם על יציאה למלחמה, בישראל, שנלחמת כל עשור – עכשיו כבר יותר – מלחמות מסוגים שונים, זאת שערורייה, זה מחדל. וחוק הלאום הזה – אני רק אומר את זה כי זמני עובר – חוק הלאום הזה, לא שהוא לא תורם או מחזק; הוא מחליש, מפורר, מפריד, גורע. אין בו דבר חדש כשלעצמו, אבל כל הצירוף הזה ביחד רק משסע את החברה במדינת ישראל בין יהודים לערבים ומסמן ל-20% מאיתנו שהבית הזה, שאנחנו כולנו חיים בו, הוא בית רק של אחד ולא של כולם. היו"ר בצלאל סמוטריץ: תודה. נחמן שי (המחנה הציוני): ויש לי צער כבד שכך מתחיל מושב הקיץ של הכנסת. תודה. היו"ר בצלאל סמוטריץ: תודה רבה. חבר הכנסת איל בן ראובן, ואחריו – חבר הכנסת איתן ברושי. שלוש דקות, אדוני, בבקשה. איל בן ראובן (המחנה הציוני): כבוד היושב-ראש, חברי וחברות הכנסת, החוק המונח לפנינו הוא חוק רע, חוק שמבקש לשנות את אופייה של מדינת ישראל מהיסוד ומנוגד לחזון מקימיה, כפי שניסחוהו בהכרזה על הקמת המדינה. במגילת העצמאות נכתב: מדינת ישראל "תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה, בלי הבדל דת, גזע ומין". בחוק המוצע נקודות בעייתיות רבות. הראשונה שבהן היא שבירת האיזון בין זהותה היהודית של מדינת ישראל לבין זו הדמוקרטית. החוק מלא התייחסויות לאופייה היהודי של המדינה. בסדר, אך רק במטרת החוק, באופן קצר ולקוני, אדוני היושב-ראש, מוזכרת המילה "דמוקרטיה". כותבי הצעת החוק לא מצאו לנכון להזכירה שוב באף אחד מ-12 הסעיפים המוצעים שלה בהמשך. וגם הציון אשר מופיע במטרת החוק הוא חסר פירוט ונימוק. בשיטה הפרלמנטרית שלנו – ובהתחשב בעובדה כי מעולם לא הואילה הכנסת לחוקק חוקה – נשענת הדמוקרטיה הישראלית על ענף דק מאוד. ענף זה הוא בעצם האיזון בין ערכיה הלאומיים, היהודיים והדמוקרטיים; איזון שעד כה נשמר וכובד על ידי ממשלות ישראל – לצערי לא עוד. אם החוק הזה יעבור, האיזונים העדינים האלה שעליהם חיינו ועליהם אנחנו רוצים להמשיך ולחיות, נהרסים במו ידיכם, במו ידיהם, במו ידיכם, ממשלת ישראל. נקודה נוספת וקשורה לאופייה הדמוקרטי של המדינה היא ההתייחסות בשוליים למיעוט המונה למעלה מ-20% מאוכלוסיית המדינה, גם היא בהקשר של השפה הערבית, אשר מעתה לא תוכר עוד כשפה רשמית של מדינת ישראל. שאלו את עצמכם כעת כיצד ירגיש בן למיעוט כלשהו במדינה ביום שלמוחרת חקיקת החוק הזה. לא רק בן המיעוט הערבי-מוסלמי – – – אבי דיכטר (הליכוד): גם עברית היא לא שפה רשמית בהצעת החוק. איל בן ראובן (המחנה הציוני): היא רשמית. אבי דיכטר (הליכוד): לא, לא בהצעת החוק. פשוט קראתם – – – איל בן ראובן (המחנה הציוני): שמתם מעמד – – – אבי דיכטר (הליכוד): גם הערות קודמות – אני אומר לך באמת, עצת ידיד: אתה מתייחס לנוסח ישן, לא לנוסח העדכני, האמן לי. איל בן ראובן (המחנה הציוני): לא, לא, אני הסתכלתי על הנוסח היום, הסתכלתי עליו, ויש הבחנה בין השפה העברית לשפה הערבית. אבי דיכטר (הליכוד): נכון, העברית היא שפת המדינה, ולערבית מעמד מיוחד – – – איל בן ראובן (המחנה הציוני): והשפה הערבית, שהייתה עד היום במעמד שווה לעברית – – – ענת ברקו (הליכוד): היא לא הייתה, יש לך טעות. היא לא במעמד שווה. היום בחוק היא לא במעמד שווה. היא לא מוכרת רשמית. אומרים את זה, אבל זה לא נכון. נאזם, אתה יכול להסביר לו את זה? איל בן ראובן (המחנה הציוני): היא שפה שאנחנו משתמשים בה, ואני חושב שלא צריך להיות שום הבדל ביניהן. היו"ר בצלאל סמוטריץ: משפט סיכום, חבר הכנסת בן ראובן. איל בן ראובן (המחנה הציוני): לא, רגע, תן לי פה. הייתה לי התערבות, אז תן לי עוד כמה דקות. היו"ר בצלאל סמוטריץ: זה כבר יהיה אחרי הזמן. תאמין לי שאני עוקב. איל בן ראובן (המחנה הציוני): ואני שואל: מה זה פוגע, מבחינת המעמד הזה שבין השפות? האם אנחנו פוגעים בכבודה של העברית? זה מיותר לגמרי. ולכן אני אומר פה לחברי הכנסת: יש חיבור ישיר בין חוק הלאום הזה לבין פסקת ההתגברות שמובלת על ידי הקואליציה. החיבור ביניהן הוא בעצם הרס של הדמוקרטיה הישראלית. היו"ר בצלאל סמוטריץ: תודה. איל בן ראובן (המחנה הציוני): חוק הלאום פוגע באיזונים שבין מדינה יהודית לדמוקרטית – – היו"ר בצלאל סמוטריץ: חבר הכנסת איל בן ראובן, אנחנו מקפידים על הזמנים, טוב? מחילה. איל בן ראובן (המחנה הציוני): אני מסיים. הינה סיימתי. – – ופסקת ההתגברות היא בעצם מקל הביצוע לפגיעה בשומרי הסף שאמונים על שמירת האיזונים הנכונים בחברה הישראלית. תודה רבה. היו"ר בצלאל סמוטריץ: תודה, תודה. חבר הכנסת איתן ברושי, ואחריו – חבר הכנסת איימן עודה. שלוש דקות, אדוני, לרשותך. איתן ברושי (המחנה הציוני): אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, ישראל ציינה לאחרונה 70 שנה, ואין ספק, לפני 70 שנה שאלו אם תהיה כאן מדינה, וצמחה כאן מדינה חזקה ומתקדמת ביותר. השאלה עכשיו היא לא אם תהיה כאן מדינה, אלא איזו מדינה, ולאן אנחנו הולכים. נשאלת השאלה אם החקיקה הזאת בחודשים האחרונים – והחוק הזה – מחזקים אותנו לקראת הכרעות גורליות, עוד לפני הערב הזה, שישראל עומדת בפניהן. ואין ספק שהשאלה איזו מדינה תהיה כאן היא שאלה דרמטית, ואולי היא שאלת הדור שלנו והתקופה הקרובה. השאלה היא אם החוק הזה מחזק אותנו, אם החוק הזה נחוץ. אני רוצה שהיושב-ראש ישמע, כמי שיוזם את החוק הזה, איך הסתדרנו לא רע ב-70 שנה, עם הישגים שספק אם אפשר להכפיל אותם, בלי החוקים ההזויים האלה. יש פה הסבר אחד ברור: ממשלה ימנית קיצונית שמובילה למדינת אחת דו-לאומית, זקוקה לחוק הזה כדי ליצור את השלמות, השלילית בעיניי, בין שלמות הארץ והחוק הזה. משום שיש קושי גדול, גם לממשלה ימנית שחושבת שהיא יודעת להתמודד עם כל קושי, איך ליצור כאן מדינה יהודית דמוקרטית, כשהולך ונוצר שוויון בין יהודים לערבים בין הים והנהר. לכן יש כאן איזושהי תוכנית, איזשהו משהו שזוממים אותו. צירוף של חוקים – שאנחנו מתנגדים לחלק מרכזי מהם, לא לכולם – הוא חקיקה שמשלימה את הדבר המסוכן לעתידה של המדינה, שלא תהיה לא יהודית ולא דמוקרטית, היא לא תהיה בטוחה במרכיב של הביטחון, ובעיקר היא תאבד מהיכולת שלה להתמודד עם אתגרים גדולים שעומדים לפנינו. ישראל זקוקה להכרעות גדולות. תמיד אמרו: הכרעות בן-גוריוניות. עכשיו חוזרים לנבחרים. אני חושב שאנחנו עדים לחקיקה שפוגעת בשלמות העם. אני לא מאמין שתהיה שלמות הארץ, זה לא יהיה אפשרי. אבל אנחנו נשלם גם בשלמות העם, משום שאנחנו זקוקים לאחדות ולא לפיצול. אנחנו הולכים למבחנים קשים, לא על חודו של קול אלא על יכולת ליצור אחדות ולא פלגנות ולשתף את כל מרכיבי החברה בכל מה שמתחייב מהמשך פיתוחה של מדינת ישראל. עברנו 70 שנים מפוארות. קודם דיכטר הסביר פה – שיעור היסטוריה – מה הייתה גדולתם, ואני מכיר את זה מבית ההורים שלי, לוחמי מלחמת השחרור, ומה שחיים גורי היה אומר, שאלתרמן היה אומר, שרק פעם באלף שנים יש דור כזה. בלעדיו לא הייתה פה מדינה. עכשיו עלינו מוטלת האחריות לשנים הבאות. האם אנחנו יודעים לאן אנחנו רוצים להגיע? האם אנחנו בטוחים שהכלים שאתם, הקואליציה, יוזמים הם כלים שמחזקים אותנו, או שאנחנו נצא מהחוקים האלה פחות חזקים, יותר מפוצלים, פחות מאוחדים ופחות מוכנים ונכונים לשעות ולימים הבאים? היו"ר בצלאל סמוטריץ: משפט סיכום, חבר הכנסת ברושי, בבקשה. איתן ברושי (המחנה הציוני): אני מסיים. אני מציע לכם לשקול מחדש מה המשימה ואיך מתמודדים איתה. תודה. היו"ר בצלאל סמוטריץ: תודה רבה. חבר הכנסת ברושי, תודה רבה. חבר הכנסת איימן עודה, ואחריו – חבר הכנסת מרדכי יוגב, אם יגיע. שלוש דקות, אדוני, לרשותך. בבקשה. איימן עודה (הרשימה המשותפת): כבוד היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, היום ראינו את ראש הממשלה מדבר על 5,500 תיקים חדשים מאיראן. הוא הצליח להגיע לשם ולנבור ולמצוא דברים חשובים, לטענתו, אבל הוא לא מצליח לפענח מקרה אחד של רצח בקרב האוכלוסייה הערבית – אז עניי עירך קודמים. בוא נראה את ארצך שלך בפנים. בקשר לנושא הזה, הצעת החוק, אני התבוננתי בשיח שהיה בין הימין לבין מה שנקרא השמאל, ואני מחפש: האם הוויכוח הוא אמיתי? האם הוא ערכי? אני חושב שזה היה אותו ויכוח בין מנחם בגין לבין דוד בן-גוריון. כלומר, מנחם בגין רצה שזה יהיה רשמי, לפי החוק, אבל בן-גוריון אמר: בשביל מה? בואו נעביר חוקים דמוקרטיים, זה טוב לעולם, למראית עין, ונשאיר את האפליה לדרג הביצועי. הרי הממשלה עשתה את הכול בדרכים שלה, דרך הממשלה, ולא דרך החוקים. החוקים לכאורה דמוקרטיים, שוויוניים, אבל בפועל יש ממשל צבאי. למשל, למה אין חוק ממשל צבאי? לא היה חוק ממשל צבאי, אבל היה ממשל צבאי, וכל מיני דברים רעים נעשו בפועל בלי חוקים. אני חושב שזהו הוויכוח העקרוני בין הימין לבין חלקים מהקבוצה הזו, ולא כולם – יש אנשים שיש להם עמדה ערכית. אנחנו ראינו את המדינה היהודית במשך 70 שנה. הגיע הזמן לראות את המדינה הדמוקרטית. ראינו את המדינה היהודית בשנת 48', בממשל הצבאי, בהפקעות האדמות, בטבח בכפר קאסם, בגירוש תושבי אום אל-חיראן. אנחנו כל הזמן רואים את המדינה היהודית. הגיע הזמן לראות את המדינה הדמוקרטית. כשהתיאוריה לא תואמת את העובדות צריך לבדוק אם התיאוריה היא נכונה ואפשר להמשיך בה או לא. למשל, המדינה, בפועל, האם היא באמת יהודית? הגליל, למשל, האם הוא יהודי או 50% ערבים ו-50% יהודים? הנגב אצלך, סעיד, האם הוא יהודי או ש-61% ערבי והשאר יהודים? מרכז הארץ, כולל יפו, כולל רמלה, לוד, כולל המשולש הדרומי, האם הוא יהודי או שיש בו 10% ערבים? היו"ר בצלאל סמוטריץ: משפט סיכום, בבקשה. איימן עודה (הרשימה המשותפת): המדינה בפועל היא ערבית-יהודית משותפת – יהודית-ערבית משותפת בפועל – אבל בהגמוניה, מבחינה רשמית, ומהכורח של המציאות, היא בפועל מדינה דו-לאומית. בפועל, על אנשים שנמצאים בה – אני ערבי, אז בהגמוניה, בכוח, בצורה רשמית, רוצים לכפות את המדינה היהודית. תודה. היו"ר בצלאל סמוטריץ: תודה. תודה רבה, תראה איך נתתי לך עוד את הזמן. זה העדפה מתקנת. חבר הכנסת מרדכי יוגב – אינו נוכח; חבר הכנסת עיסאווי פריג, אדוני, בבקשה. עיסאווי פריג' (מרצ): – – – היו"ר בצלאל סמוטריץ: אתה במפלגה יהודית, זה בעיה. לא בטוח שהעדפה מתקנת חלה גם עליך, עיסאווי. אתה יודע מה? הוא במפלגה לא ציונית אולי אז אפשר לתת לו גם העדפה מתקנת. דוד אמסלם (הליכוד): – – – התכוונת שיוסיף לך עוד קצת זמן? עיסאווי פריג' (מרצ): איך ידעת? איך ידעת? מה יכול להיות חבר הכנסת סמוטריץ – – – היו"ר בצלאל סמוטריץ: עוד לא התחלתי את השעון, אתה רואה? שלוש דקות, אדוני, לרשותך, בבקשה. עיסאווי פריג' (מרצ): חברי וידידי חבר הכנסת אמסלם, לפני כן, כבוד היושב-ראש חבר הכנסת סמוטריץ, אני רק אזכיר לכם, אני כבר הפסקתי להתרגש מהחקיקה. באמת, זה פול גז בניוטרל. אתם מעבירים את הזמן – ממש פול גז בניוטרל. היה לנו מערכון של ארץ נהדרת פרק א' ועכשיו פרק ב', ועוד פרקים, אבל באמת פול גז בניוטרל. למדתי – מדינת ישראל, מה כתוב בחוק העצמאות שלה, במגילת העצמאות: "תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל, דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות". זה מה שהיה כתוב. אז מה? היה כתוב. זה טוב ל-48', ועכשיו נבחר חבר הכנסת סמוטריץ והבית היהודי והחברים הרימו גבה – מה שטוב אז לא טוב היום. עכשיו יש ראש ממשלה חדש, צריך לקבוע יסודות חדשים. קמה המדינה עכשיו, צריך לחשוב על האימפריה, איך עושים את זה. ואני שואל את עצמי ורוצה את עזרתכם בתשובות. מדינת ישראל מדינת לאום, אבל למדינה צריך גבולות. האם אתה מתכוון למדינת הלאום כולל איפה שאתה גר מחוץ למדינת ישראל? היו"ר בצלאל סמוטריץ: בטח. עיסאווי פריג' (מרצ): כן? היו"ר בצלאל סמוטריץ: זה חלק ממדינת ישראל. יהודה גליק (הליכוד): – – – עיסאווי פריג' (מרצ): זה נחמד, צריך לשמוע את הדברים. מדינת הלאום, כולל איפה שחבר הכנסת סמוטריץ גר, בלי גבול. היו"ר בצלאל סמוטריץ: בשלב הראשון מן הים עד הירדן. עיסאווי פריג' (מרצ): בשלב הראשון – אחד. שניים, חברים, אני והחברים שלי וההורים שלי וכל הערבים במדינה 70 שנה גדלו על בסיס הצעת החלוקה, שאמרה: Jewish state ו-Arabic state, וגדלו על כך שזו מדינה שיש ליהודי עדיפות עליה, והרגשת את העדיפות הזו בכל נקודה ובכל יום שעשית מעשה. הרגשת את זה בנסיעה בכבישים המקולקלים והבורות, הרגשת שכשבאת לבטח את הרכב שלך אתה צריך לשלם יותר השתתפות עצמית, הרגשת שבמערכת בית המשפט יש משפט גמיש ליהודי וקשיח לערבי. היו"ר בצלאל סמוטריץ: משפט סיכום. עיסאווי פריג' (מרצ): הרגשת את זה במשטרת ישראל שכל הפגנה או כל מחאה ערבית נגמרת בהרוג. אתה מרגיש את זה בתקציבים, מרגיש את זה במערכת החינוך. סמוטריץ, מפא"י יותר חכמים ממך. התקיימה מדינה יהודית, אבל בערמומיות, התקיימה בפועל. אתה בא ואומר לי – אני מסכם: עיסאווי פריג', למרות שאתה חבר כנסת במדינת ישראל, תיזהר מלחלום. אל תחלום על מה שהקראתי לך במגילת העצמאות. את החלום הזה – – היו"ר בצלאל סמוטריץ: זה לא אמרנו. עיסאווי פריג' (מרצ): – – אני גם אקח לך, כי זה לא קיים. אבל אני חולם ונאבק שיום אחד אני אגיע. היו"ר בצלאל סמוטריץ: תודה. נתתי לך, עיסאווי. עיסאווי פריג' (מרצ): אתה בא ואומר לי: תפסיק לחלום. אבל – אני מסיים – זה פארסה, חוק שלא יעבור, וחבל לכם על הזמן. תודה לכם. היו"ר בצלאל סמוטריץ: תודה רבה. חבר הכנסת אילן גילאון, ואחריו – חברת הכנסת ענת ברקו. יהודה גליק (הליכוד): – – – היו"ר בצלאל סמוטריץ: איזה מתוק אתה, יהודה. עיסאווי פריג' (מרצ): – – – גם את החלום הוא לוקח לי. הוא אומר לי: אתה דייר בינתיים מוגן, אורח – – היו"ר בצלאל סמוטריץ: אורח. עיסאווי פריג' (מרצ): – – כשיגיע זמנך, נטפל בך. היו"ר בצלאל סמוטריץ: מוגן זה בעיה. מוגן אי-אפשר להוציא. אורח. שלוש דקות, אדוני, לרשותך, בבקשה. רק שבפרוטוקול – – – אילן גילאון (מרצ): אל תיקחו את החלום לאף אחד. אני מוכרח, אדוני, בכל זאת לציין ולהגיד כמה מילים. אני שולח מכאן מעומק הלב חיבוק חם למשפחות שקרה להן הדבר שהוא חסר תקנה בכל העניין הזה; שבו מתהפך העולם, שבו הורים קוברים את ילדיהם. ואין על כך נחמה בשום צורה. הלוואי והייתי יודע מה עוד לומר, אבל זה פשוט מחזיק אותי מאז שזה קרה ועד היום, אפילו יותר מהחוקים שלכם – בכל הכבוד כאן. אני יודע שזו איננה שעה – כי בדיוק חצות – להתלהם עכשיו. הייתי שואל אתכם למה: למה אתם צריכים את זה ולמה אתם עושים את זה? אולי רק משום שאתם יכולים לעשות את זה. הרעיון המעוות שהדמוקרטיה היא שלטון הרוב, ולאו דווקא, כעיקרון ראשון, ההגנה על המיעוט, היא מופרכת מיסודה. מדינת ישראל, ואני קובע, היא מדינת היהודים שחזרו לארצם וכל בניה שישבו בה לדורותיהם. עד שבעיית הזהות הלאומית של הפלסטינים במקום הזה – חוויית השחרור הלאומי של הפלסטינים – לא תיפתר, אדוני, בדיוק כפי שנפתרה הבעיה שלנו, שום דבר כאן לא ייפתר. החוקים האלה רק מוליכים אותנו ומרחיקים אותנו בדוקטרינה האין-סופית הזאת, שהיא לעומתית לאנשים. אני מניח – אני לא יודע איך אתה, אדוני היושב-ראש: לו אני הייתי נולד במעמד שבו קבעו את הדתות ואת הלאומים והיו שואלים אותי אם אני רוצה את זה, הייתי מניח שאני לא רוצה את זה; שאני לא שייך לדבר הזה שבני אדם מחולקים על פי האופן שבו הם מסתכלים על אנשים אחרים: אינסטרומנטלי או סולידרי. אני שייך ללאום שהוא עיוור לדת, למין, לגזע, לצבע, לנטייה, ושופט אנשים רק על פי מעשיהם ומעשיהם בלבד, ושום דבר אחר. וכאן, תסתכל איזה גודש של חוקים. צריך חוק התגברות מיוחד כדי להתגבר על כל הרוע והאיוולת הזאת. למה היא מובילה? אני אגיד לך מה, אדוני. אתם עושים את זה משום שאתם יכולים לעשות את זה, משום שיש לכם את הרוב לעשות את זה. אבל לא לעולם חוסן. בעצם כל המעשים כאן קשורים לתחרות האין-סופית המטורפת בין ראש הממשלה לבין שר החינוך. אני קורא לזה ה"ביבנט" הזאת. מעשה שמביא את מדינת ישראל לליקוי מאורות ולמה שהנביא קורא – זה עידן של פרות הבשן. החוק הזה, כמו שאתם מציינים אותו כאן, הוא חלק מעידן של פרות הבשן. מיותר, לא נחוץ, מפלג, מפריד, מה הטעם בו? לאן הוא מביא אותנו? היו"ר בצלאל סמוטריץ: תודה רבה, חבר הכנסת אילן גילאון. חברת הכנסת ענת ברקו, ואחריה – חבר הכנסת איתן כבל, אם יבוא בינתיים. איתן כבל (המחנה הציוני): המיקרופון מסתיר אותי? היו"ר בצלאל סמוטריץ: איפה אתה? אה, ערב טוב, אדוני. המשקפיים הסתירו אותך. הפרוטוקול לא מבין בדיחות פנימיות, זו הבעיה, איתן. שלוש דקות לרשותך, גברתי, בבקשה. ענת ברקו (הליכוד): אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, חוק הלאום לכאורה אינו מחדש. הוא מכיל הוראות שקיימות בדין אך עיקר מהותו הוא בהיותו תמרור, עמוד האש בפני המחנה. הצעת חוק הלאום המונחת בפני בית המחוקקים קובעת את מה שמוסכם על רוב הציבור בישראל. בן-גוריון אמר: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל". בזה הכול התחיל. זאת הטעות הגדולה של כל המתחסדים ויפי הנפש שבוחרים להתעלם מכך. מדינת ישראל היא מדינה ליברלית וערכית, אך כמו בכל דבר צריך איזונים ובלמים. במשך שנים אט-אט הכף החלה לנטות לכיוון היות המדינה דמוקרטית, מדינת כל אזרחיה – היום כבר כל עריקיה, האריתריאים למשל. אלא שלמרות שחסידי הפוליטיקלי קורקט יתלהבו מעיגון זכויות למיעוטים, עדיין אסור לשכוח כי ישראל נולדה כמדינה יהודית בהכרזת האו"ם ובהכרזת העצמאות. האם בזחילה ניתן כי ירוקנו את היות מדינת ישראל מדינה יהודית? גם מחלנו שנים על אי-כיבוד סמלי המדינה על ידי המיעוטים החיים כאן. זוהי טעות. מיעוטים מכבדים סמלי מדינה גם אם הם לא מתיישבים עם דתם ואמונתם. כשאנו חוגגים 70 שנים להקמתנו, אנו מביטים בגאווה על הישגינו הרבים ודואגים לתקן את הטעון שיפור. אכן, הגענו אל הנחלה, אך עדיין לא אל המנוחה. לא מבחינה ביטחונית, לא מבחינה תשתיתית ואפילו לא מבחינה אידיאולוגית. בימים אלה מתקיים שיח סוער בעניין איזונים ובלמים בין הרשות השופטת למחוקקת ובין זכויות הרוב והמיעוט. חוק הלאום הוא חלק משיח זה. אלא שבמשך שנים חל כרסום מתמשך באופייה היהודי של המדינה. הרצון להקים פה מדינה עם ערכים ליברלים שוויוניים, השכיח אצל כמה מאיתנו את היסודות, את העובדה שהאומות המאוחדות הכריזו בכ"ט בנובמבר על הקמת מדינה יהודית ולא מדינה ליהודים. במאזן בין מדינה יהודית לדמוקרטית הכף החלה אט-אט לנטות רק לכיוון הדמוקרטי, תוך זניחת המעמד המיוחד והמשפטי של המדינה כמדינה היהודית היחידה בעולם, שאין זולתה. במגילת העצמאות הכרזנו, ובצדק, כי למרות היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית, אנו נפעל לקידום זכויות אדם באופן שוויוני. זכרנו כי יש גם מיעוטים במדינה, וחלילה לנו לקפח אותם. אלא שיש קו אדום, ברור וחזק שאותו אי-אפשר לעבור, והוא הצביון היהודי של המדינה – שהוקמה, משפטית, כמדינה יהודית. לאלה שרוצים הגדרה כמדינה פלסטינית יש את החוצפה לומר לרוב שלא תהיה הגדרה למדינה שלהם כמדינה יהודית. יש כאן א-סימטריה מוחלטת. יתר על כך, היום יודעים כי לא רק מיעוטים זקוקים להגנה – – היו"ר בצלאל סמוטריץ: משפט סיכום, בבקשה. ענת ברקו (הליכוד): – – אלא גם הרוב, אדוני, זקוק להגנה. יש מחקרים שהיום מראים את זה בצורה מאוד בולטת ובאירופה גם מתעניינים בהם, של פרופ' ליאב אורגד, אני מזמינה אתכם לעיין בכך. היו"ר בצלאל סמוטריץ: חברת הכנסת ברקו, משפט סיכום, בבקשה. ענת ברקו (הליכוד): אני כבר מסיימת, אדוני. היו"ר בצלאל סמוטריץ: אנחנו מקפידים על הזמנים. הלילה ארוך. ענת ברקו (הליכוד): אנחנו חיים באזור של אוקיינוס של שופכי דמים. אנחנו מקיימים – – היו"ר בצלאל סמוטריץ: חברת הכנסת ברקו, תודה. ענת ברקו (הליכוד): – – מדינה שהיא שווה – – היו"ר בצלאל סמוטריץ: משפט סיכום. ענת ברקו (הליכוד): עוד משפט אחד, באמת. היו"ר בצלאל סמוטריץ: לקצר קצת, כי אני מקפיד עם כולם. ענת ברקו (הליכוד): – – מדינה שמקיימת שוויון לכל אזרחיה, ואם יש למישהו קונפליקט זהויות ומציעים לו, באמת, נשנה את הגבול, נזיז אותו, תתאחד עם בני עמך – – היו"ר בצלאל סמוטריץ: חברת הכנסת ברקו, תודה. ענת ברקו (הליכוד): – – לא מוכנים לזה. אכן, אין לנו ארץ אחרת. היו"ר בצלאל סמוטריץ: תודה. ענת ברקו (הליכוד): ומול האנטישמיות שהרימה ראשה, אני מציעה לכולנו גם לא לקרוא תיגר על הבית הלאומי שלנו – – היו"ר בצלאל סמוטריץ: תודה. ענת ברקו (הליכוד): – – היחיד הקיים, כי באמת אין לנו ארץ אחרת. תודה. היו"ר בצלאל סמוטריץ: תודה רבה. חבר הכנסת איתן כבל, ואחריו – חברת הכנסת נורית קורן. יהודה גליק (הליכוד): תעשה משהו תימני, תעורר אותנו. היו"ר בצלאל סמוטריץ: שלוש דקות, אדוני, לרשותך, בבקשה. איתן כבל (המחנה הציוני): אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברותיי וחבריי חברי הכנסת, חברי חבר הכנסת דיכטר, זאת הבעיה שלנו היום? אני אומר לכל החברים כאן, אנחנו הולכים להיות מדינה דו-לאומית, זה הולך להיות, וזה מה שאנחנו מתעסקים בו עכשיו? אם אנחנו לא נעשה מעשה, חבר הכנסת יהודה גליק, ואני אומר לחבר הכנסת בצלאל סמוטריץ – אתם כאילו, באמת, אין לי ויכוח על זה שאתם אוהבים את הארץ הזאת ואת העם הזה; לאן אנחנו הולכים? לאן אנחנו דוהרים? זה שלא עושים כלום לא יפתור את הבעיה. המשמעות היא אחת, אולי אין לך בעיה שתהיה כאן מדינה אחת עם רוב ערבי. אולי לבצלאל אין שום בעיה שתהיה כאן מדינה אחת עם רוב ערבי. זאת הבעיה שלנו, לא ההגדרה שלנו. אנחנו לא זקוקים להגדיר. כבר הוגדרנו בתנ"ך לפני אלפי שנים. זה העניין? נקודת המבט שלי – ואני אומר לך, חבר הכנסת דיכטר, שתהיה הגדרה, כמו בהרבה דברים, אבל נהיה פה מיעוט. מיעוט הוא לא אם אתה בא ואומר שאתה מחפש 50% ערבים ועוד ערבי אחד. ואז, על מה נדבר ועל מה נאמר, חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ, יושב-ראש הישיבה? מה נאמר אז? האם ההגדרה היא שתיתן לנו את המענה? לפעמים אנחנו עוסקים בהגדרות שחושבים שהן נותנות לנו את הפתרון. איני יכול להתעלם מהעובדה שחלק ניכר מהדברים שכתובים ראויים ועוד איך. אינני יכול להתווכח על כך. אני באמת רוצה שתהיה מדינה יהודית על כל המשתמע מכך, עם הסמלים שלה. אבל לא, אנחנו לא הולכים למדינה יהודית; מדינה שלא יהיה בה רוב יהודי היא לא מדינה יהודית. היא כבר לא יכולה. היא, במקרה הטוב, נתפלל שתהיה דמוקרטית. זה הסיפור המרכזי, לפחות מנקודת המבט שלי. אני כל הזמן אומר שההורים שלי לא הגיעו מתימן כדי לחיות במדינה עם רוב ערבי, בכל הכבוד. אתם, באופן שבו אתם מתנהלים, מובילים את ישראל – את מדינת ישראל האהובה עליכם כל כך – לאבד את הרוב בתוכה. זה נשמע מופרך, זה נשמע אולי רחוק. אבל אני יודע, אני מכיר את זה, בוודאי. הרי תמיד כל מה שקרה לנו כשאנשים בתוכנו קמו והזהירו מדברים שקרו – – היו"ר בצלאל סמוטריץ: משפט סיכום, בבקשה. איתן כבל (המחנה הציוני): – – אני מסכם – נשמע מופרך. יום אחד, וזה לא רחוק, המופרכות הזאת, לצערנו, אם לא נעשה את המעשה, תהיה עובדה. תודה. היו"ר בצלאל סמוטריץ: תודה רבה. חברת הכנסת נורית קורן – אינה נוכחת; חבר הכנסת מיקי לוי – אינו נוכח; חברת הכנסת סתיו שפיר – אינה נוכחת; חבר הכנסת איציק שמולי – אינו נוכח; חברת הכנסת מיכל בירן – אינה נוכחת; חבר הכנסת מאיר כהן – אינו נוכח; חבר הכנסת מאיר אמסלם – אינו נוכח; חברת הכנסת פנינה תמנו – אינה נוכחת; חברת הכנסת נאוה בוקר – אינה נוכחת. סתיו שפיר (המחנה הציוני): אני פה, אני פה. היו"ר בצלאל סמוטריץ: חברת הכנסת סתיו שפיר, לפנים משורת הדין. שלוש דקות, גברתי, בבקשה. סתיו שפיר (המחנה הציוני): תודה רבה. יום ראשון לכנס הקיץ של הכנסת ותוכניות הממשלה הן כאלה: חוק הלאום, פסקת ההתגברות, חוק המשפט העברי, החוק נגד היועצים המשפטיים, החוק נגד המבקר. אני מפספסת משהו? שורה של חוקים שכל המטרה שלהם שחיקת ורמיסת הדמוקרטיה, פגיעה בזכותם של אזרחי ישראל לבחור, לדעת את האמת, להבין איך נראית המציאות ואיך משפיעות ההחלטות החשובות ביותר שמתקבלות כאן על חייהם. אה, ואיך שכחתי? החוק שמסמיך את ראש הממשלה ואת שר הביטחון – שעבר פה רק לפני קצת יותר משעה – להחליט אחת מההחלטות הביטחוניות הכבדות והחשובות ביותר, כמעט לבדם, אם כך יבחרו. ראש ממשלה שחשוד בשחיתות, שר ביטחון שמפלגתו חשודה בשחיתות, יכולים לקבל את ההחלטות הגורליות ביותר למדינת ישראל מבלי להתייעץ, אפילו לא עם חברי הקבינט ועם חברי הממשלה. איפה נראה הדבר הזה? לעומת זאת, היום בבוקר ישבנו בוועדת הכספים בהעברות תקציביות. הגיע נציג משרד הרווחה וערך את הטקס הרגיל שבו מבקשים להעביר עודפי תקציב משנה לשנה. שאלתי אותו – עד שכבר יש כבר אפשרות לדבר על תקציב הרווחה, הדבר הזה כמעט לא נעשה – כמה תקציב משרד הרווחה ביקש כתוספת ל-2019. התשובה הייתה 1.8 מיליארד שקלים, וגם זה, הוא אמר, ממש לא מספיק כדי לכסות, אבל זה מה שביקשנו. כמה הם קיבלו? 400 מיליון שקלים בלבד. מאז כבר הספיקו לקצץ להם עוד 100 מיליון שקלים, ועכשיו הולכים לקצץ להם עוד בערך 50 מיליון שקלים. כלומר, התוספת שלהם היא תוספת של פירורים, של כלום, בשעה שהאזרחים הכי מוחלשים בחברה הישראלית זקוקים בדיוק לכסף הזה. כמה דיונים ערכה ועדת הכספים בתקציב הרווחה? אתה יודע, אתה חבר הוועדה? אחד. הוא נמשך קצת יותר משעה, לפני ההצבעה על התקציב – אחד. הדיון הקודם היה לפני שנתיים, זהו. ממשלת ישראל מביאה עכשיו שורה של חוקים שעזרה, סיוע, מחשבה על אזרחי ישראל לא נמצאים בהם בכלל, אפילו לא בבסיס, ביסוד של החוקים האלה. כלום חוקים פוליטיים לחלוטין שכל מטרתם לשרת את הפוליטיקאים שיושבים בממשלה ולהחזיק את הממשלה הזאת בכיסאות שלה. לעומת זאת, אזרחי ישראל הולכים ונחלשים. התקציבים שאמורים לסייע ולחזק אותם הולכים לעזאזל. חברי הכנסת בקואליציה משתמשים בהם בשביל עצמם ולא בשביל החברה הישראלית. היו"ר בצלאל סמוטריץ: נא לסיים, בבקשה. סתיו שפיר (המחנה הציוני): אף חוק שיגיע לכאן היום לא עסק באזרחי ישראל. הדבר הזה כל כך מבייש. אני בטוחה שאפילו אתה כאן, ואני בטוחה שאנשים שמנסים, המעטים בקואליציה שיושבים פה במליאה, מתביישים נוכח העובדה הזאת. איזו מורשת אתם משאירים מהשנים שלכם בשלטון? היו"ר בצלאל סמוטריץ: תודה, תודה רבה. סתיו שפיר (המחנה הציוני): של מה? של כלום. זאת הסיבה המרכזית לכך שאתם חייבים ללכת הביתה ואנחנו ננסה לדאוג לזה במושב הזה. היו"ר בצלאל סמוטריץ: תודה רבה. חבר הכנסת איציק שמולי. אנחנו נחזור גם אל מי שלא היו. חוק חשוב, ניתן למי שמעוניין למצות את זכותו לדבר. שלוש דקות, אדוני, לרשותך, בבקשה. איציק שמולי (המחנה הציוני): תודה רבה, אדוני היושב-ראש. כנסת נכבדה, אם סבא שלי היה בחיים, סבא ישראל, אני בטח הייתי שואל אותו איך הוא הצליח לחמוק מכידוני הפרהוד, איך הוא הצליח לשרוד את עליבות המעברה, איך הוא הצליח להילחם בכל מלחמה, לפרוץ דרכים באומת, להיות שותף מלא כאן בהקמה של המדינה שזה עתה נולדה. הוא הצליח לעשות את כל הדברים האלו – חברי, אדוני, מכובדי. היו"ר בצלאל סמוטריץ: חבר הכנסת טלב אבו עראר, אדוני מפריע. סליחה, תודה. איציק שמולי (המחנה הציוני): הוא הצליח לעשות את כל זה, אדוני, חברי ומכובדי, שאני כל כך אוהב ומעריך, אבי דיכטר, חבר הכנסת דיכטר, בלי שהיה לו חוק לאום פופוליסטי וריקני שאין מאחוריו שום דבר. הוא הצליח לעשות את זה, חבר הכנסת דיכטר, כי היה לו משהו יותר חזק מזה. הייתה לו מנגינה אחת קטנה בלב, ציונית. הוא האמין באופן מלא בזכותו של העם היהודי לבנות כאן, במולדתו ההיסטורית, את ביתו הלאומי. אבל בצד האמונה הזאת האמין סבי, זכרו לברכה, שכל אדם נברא בצלם, ושאדם הוא אדם הוא אדם. לכן, הוא לעולם – ואני, בעקבותיו, לעולם לא הייתי מסכים למשוואה שמנסים לייצר פה, גם בחוק הזה וגם בחוקים הבאים שמנסה הקואליציה הזאת להביא לנו. משוואה שבאה ואומרת שאנחנו נכפיף את היותה של מדינת ישראל מדינה דמוקרטית – את כל סט הערכים הדמוקרטי שלנו – לטובת אופייה של המדינה כמדינה יהודית. יש כאן מערכת אדירה שאנחנו נאבקים בה, מערכת על שלטון החוק, על הדמוקרטיה, על מה שהמדינה הזאת צריכה להיות. מגילת העצמאות היא המסמך המכונן שלנו, היא המצפן. אנחנו לא צריכים לשנות אותה, לא צריכים לכרסם בה, לא צריכים לעשות לה שום אדפטציה חדשה. בסופו של דבר, מה שקורה בחוק הזה מלמד יותר מכול בפני מה אנחנו עומדים. כי תראו מה הולך לנו פה? מילים כמו שוויון, זכויות אדם, דמוקרטיה – לא הייתם מוכנים להכניס לחוק הזה. עד כדי כך אתם מתעבים את המילה דמוקרטיה, שאפילו את הצמד יהודית ודמוקרטית לא הייתם מוכנים להכניס לחוק הזה. אבי דיכטר (הליכוד): למה בחוק כבוד האדם וחירותו לא מפריע לך שאין את המילה שוויון? הייתה והוציאו. כדי להעביר אותו בכנסת, הוציאו את המילה שוויון מחוק כבוד האדם וחירותו, ורק אז הוא עבר בכנסת. איציק שמולי (המחנה הציוני): אני חושב, חבר הכנסת דיכטר – – – היו"ר בצלאל סמוטריץ: משפט סיכום, בבקשה. איציק שמולי (המחנה הציוני): אני חושב שאי-אפשר להטיל ספק במי שעמד מאחורי חקיקת חוק כבוד האדם וחירותו שערך השוויון לא עמד לנגד עיניו. אני מוכן לעשות איתך ניסיון, להביא לפה חוק-יסוד חדש שיעגן גם את הזכות לשוויון כזכות יסוד במדינת ישראל. היו"ר בצלאל סמוטריץ: תודה. איציק שמולי (המחנה הציוני): אבל העובדה היא, חבר הכנסת דיכטר – ואני שוב אומר ומדגיש: שאני מאוד מכבד ומאוד מעריך – שבסופו של דבר מה שראינו כאן בכנסת, אומנם לא אתה הובלת את הקו הזה אבל אחרים, שהתנגדו לכל סממן דמוקרטי בתוך החוק הזה. היו"ר בצלאל סמוטריץ: חברת הכנסת פנינה תמנו. בבקשה, גברתי. יהודה גליק (הליכוד): אני לא יודע מה אומרים עליך, בצלאל. יש לך לב טוב. היו"ר בצלאל סמוטריץ: אני חושב שזה חוק חשוב. אנשים נרשמו ולא בגלל שאנשים לא היו, והתור קדם – הם פספסו. ניתן להם לדבר. יהודה גליק (הליכוד): אמרתי שיש לך לב טוב. בדת שלנו להגיד למישהו לב טוב זה מחמאה. כשנותנים מחמאה, אומרים תודה. זה הכול. היו"ר בצלאל סמוטריץ: מודה אני, דברי דרבי אלעזר. שלוש דקות, גברתי, לרשותך. בבקשה. פנינה תמנו (יש עתיד): אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, חברי הכנסת הנכבדים, לפני כשבועיים חגגנו 70 שנות עצמאות. 70 שנה לחזרתנו לארץ האבות. 70 שנה שאנחנו, העם היהודי, יושבים בארצנו, בונים אותה, מחנכים בה, לתפארת מדינת ישראל. התפארת הזאת ותקומתה נבנו על ערכים ועל מגן, ועל הזכות הבסיסית לחזור לארץ אבותינו. ואכן הגיעה העת לעגן בספרי חוקי מדינת ישראל את חוק הלאום, את סמליו ואת היות הבית הזה הבית הלאומי של העם היהודי, שהדגל שלנו הוא כחול ולבן, וההמנון שלנו הוא התקווה, והמדינה שלנו גם דמוקרטית ושוויונית – מה שכל ילד לומד כבר בגן. אך החוק הזה, שמונח היום על השולחן, הוא חוק הלאום הלא-נכון, ואין בו שום תפארת ואין בו ערכים. הוא מכרסם בערכי העם היהודי והופך, בחוסר אחריות של חברי הקואליציה, להיות כלי מרכזי בידי שונאי ישראל, ובטח בידי מי שמוביל את החרם הגדול ביותר עלינו, ה-BDS. אולי הציבור לא קורא את הסעיפים הקטנים ואולי יש מי שחושבים כאן בכנסת שאפשר לזרות חול בעיניו כדי לקושש מנדטים, אבל את האמת צריך לומר לעם: חוק הלאום שמונח על השולחן – לא משנה מאיזה צד של המפה אתם, המפה הפוליטית – תדעו שהוא יהיה אות קלון ונזק אדיר למדינה ולחברה הישראלית ולדמוקרטיה. בחוק הזה אנו מכחישים שאנחנו הדמוקרטיה הנאורה ביותר במזרח התיכון. אי-אפשר לעגן בחוק אפשרות לסלקציה במגורים. אי-אפשר לומר לוועד של קהילה, יישוב ועיר: זכותכם להפלות אדם בגלל שהוא לא דומה לכם או פשוט לא בא לכם טוב בעין. החוק נותן אור ירוק ואפשרות לגלות גזענות במגורים באופן כזה שמספיק שאת או אתה הומו או לסבית, ערבייה, אתיופית או רוסי, חרדי או מתנחל – וזאת רק ההתחלה – פשוט כי כל אחד יחליט מי בשבט שלו. זה לא הלאום שלי, זה לא הערכים שלי, ולא של הרבה ישראלים. בנימה אישית, אני מגיל 21 עושה הסברה ישראלית. הודפת את כל הטענות ההזויות על ישראל שמקיימת אפרטהייד, ואז מגיעה הצעת החוק המשוגעת הזאת, וגורמת לי ולהרבה ישראלים גאים, כאלה שלא מהססים להיות בחזית, בפרונט של ההסברה הישראלית, להפסיק, בגלל פופוליזם זול. ומי שיאמר לי שהחוק יתוקן לקראת קריאה שנייה ושלישית, וזה כבר נאמר לי, אני אומרת בחזרה: כנסת ישראל זה לא משחק ילדים. היו"ר בצלאל סמוטריץ: משפט סיכום, בבקשה. פנינה תמנו (יש עתיד): קיבלנו את הכוח להשפיע על החיים עצמם, ואנחנו, שצועקים בצדק נגד אנטישמיות, צריכים לזכור תמיד שגם שורשה הוא גזענות. החברים שיצביעו על החוק היום, דעו שאתם מכשירים פה מה שאסור שיקרה בחוק ובמדינה יהודית ודמוקרטית – – היו"ר בצלאל סמוטריץ: משפט סיכום. פנינה תמנו (יש עתיד): אני מסיימת. – – שיהיה כתוב שחור על גבי לבן שלכל אחד בישראל יהיה מותר להיות גזען. ככה לא מחזקים ושומרים על מורשת. ככה לא שומרים על העם; ככה לא שומרים על המדינה, לא על פניה ולא על ערכיה; ככה אתם הורסים אותה. תודה. היו"ר בצלאל סמוטריץ: תודה רבה. חבר הכנסת אחמד טיבי – אינו נוכח; חברת הכנסת קסניה סבטלובה – אינה נוכחת. קסניה סבטלובה (המחנה הציוני): פה. היו"ר בצלאל סמוטריץ: בול בזמן. גם אתה. אתה תקבל. אז עכשיו חברת הכנסת קסניה סבטלובה, ואחריה אתה, ואז ניתן שוב גם לחברת הכנסת מיכל בירן. שלוש דקות, גברתי. בבקשה. קסניה סבטלובה (המחנה הציוני): כבוד היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני רוצה לקרוא לכם כמה מילים שנזכרתי בהן, כיוון שהיום אנחנו מציינים את יום הולדתו של בנימין זאב הרצל, ולכן כדאי לזכור במה האדם הזה האמין, למה חתר, מה הוא רצה להשיג בכינונה של המדינה שאנחנו קוראים לה מדינת ישראל ומתגאים בה, ואוהבים אותה כל כך: "קראתי פעם לציונות אידיאל אין-סופי, ואני מאמין באמת, כי גם לאחר השגת ארצנו, ארץ ישראל לא תחדל מלהיות אידיאל. כי בציונות כפי שאני מבין אותה כלולה לא רק השאיפה לכברת ארץ מובטחת כחוק בשביל עמנו האומלל, אלא גם השאיפה לשלמות מוסרית ורוחנית". את המשפט הזה אמר חוזה מדינת היהודים בנימין זאב הרצל. לפני שבכלל אתחיל לדבר על ההשפעות של חוק הלאום הפוגעני והגרוע הזה כל כך, אני שואלת את עצמי: איפה המוסריות והרוחניות? למה אנחנו לא מוצאים אותה בשום הצעת חוק שהממשלה מביאה להצבעה? לא בהצעת החוק הנוכחית וגם לא בהצעות חוק אחרות – מסוכנות לא פחות – שאנחנו עומדים להתמודד איתן במושב הזה. חקיקת החוק הזה, חוק הלאום, תעמיק את השסעים שכבר נוצרו בחברה שלנו ואף התגברו תחת כהונתה של הממשלה הנוכחית, שעסוקה יום-יום, שעה-שעה, בשיסוי ובפילוג של העם. אנחנו ראינו ביטוי נוראי לפילוג ולשיסוי הזה בפוסט המזעזע שאותו העלה ראש הממשלה בלי בושה, בלי לבדוק וגם בלי להוריד את הפוסט הזה במהלך כל כך הרבה שעות לאחר שכבר התפרסמו העובדות; הפייק ניוז, השקרים הנוראיים, שאני לא רוצה לחזור עליהם, על אירוע שכביכול קרה במהלך אירוע כדורגל במוצאי השבת. האם לכך התכוון בנימין זאב הרצל, כשאמר "איננו מפלים בין אדם לאדם?" תשמעו את המילים האלו: "איננו שואלים מהי דתו של אדם ובן איזה גזע הוא. עליו להיות אדם, ובכך אנו אומרים די". מה זאת המילה הזאת, די? המילה הזאת היא כנראה מילה שהממשלה הוציאה באופן מוחלט מהלקסיקון שלה. למה, למשל, שיהיה לנו די במגילת העצמאות, שכבר במהלך כל כך הרבה שנים מעגנת את מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי? למה שיהיה לנו די בזהות העצמית שלנו? למה יש צורך לחוקק את החוק הזה בכלל? איך התקיימנו בלעדיו, ולמי אנחנו רוצים להוכיח משהו, אם לא לעצמנו? לחקיקה של חוק-יסוד יש משמעות סמלית וחינוכית, ובמיוחד כשמדובר על אופייה של המדינה שבה כולנו, כולנו – לא רק ימנים, לא רק שמאלנים, לא רק יהודים כמובן, ולא רק ערבים, אלא כולנו – חיים. לכן החקיקה של החוק הזה חייבת להיות מכילה, מקבלת, משותפת ולא מפלה. היו"ר בצלאל סמוטריץ: משפט סיכום. קסניה סבטלובה (המחנה הציוני): לסיכום, בגלל שאנחנו עוד פעם חוזרים לחוזה המדינה שלנו, בנימין זאב הרצל, אסיים בצוואה שהוא הוריש לנו והותיר לנו. כך אמר הרצל: "צוואתי לעם ישראל: כוננו את מדינתכם בצורה כזו וכזו שהגר יחוש עצמו בטוב בקרבכם". זו הצוואה שהותיר לנו, ולכך אנחנו מחויבים. היו"ר בצלאל סמוטריץ: תודה רבה. חבר הכנסת אחמד טיבי, ואחריו – חבר הכנסת אברהם נגוסה. שלוש דקות, אדוני, לרשותך. בבקשה. אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): אדוני היושב-ראש, מתחילים את המושב הזה בשצף קצף. במבול של חקיקה. הם עמדו על כך שביום הראשון יהיה גם חוק הלאום, גם חוק המשפט העברי. אומרים שראש הממשלה מאוד מאוד רוצה את חוק הלאום. מה יש בחוק הלאום שמקומם אותנו, דוחף אותנו להתנגד, ולהציג את ההתנגדות הזאת בכל מקום בעולם? א. החוק קובע שיש שני סוגי אזרחים. בעצם אזרחים ותושבים, פסאודו-אזרחים. לקבוצה אחת, היהודים, לה בלבד יש זכויות לאומיות; והקבוצה השנייה – אורחים נסבלים. הסעיף השני מדבר על עליונות השפה העברית, ועושה downgrade של השפה הערבית. הוא גם קובע משהו: שוב מכניסים את ירושלים בחוק הלאום: מיוחדת, בירת ישראל וכדומה; ויישובים, למעשה, practic, יישובים ליהודים בלבד. אגב, נדמה לי שיש יותר מ-900 יישובים במדינת ישראל שאין בהם ולו ערבי אחד. זה יותר מ-90% מהשטח, חבר הכנסת, 900 יישובים. 900 יישובים. אם כל מה שאמרתי זו לא גזענות, אני לא יודע גזענות מהי. אתה מדבר על אזרחים, so called לא יהודים, מה שקוראים בוועדה, שהם ערבים, שהם מחולקים גם לדרוזים. החוק הזה פוגע גם בכם; זה פוגע גם בכם – אני מדבר על הקולקטיב הערבי, אנחנו שם יחד – ופוגע במעמד של המיעוט הערבי בצורה בלתי דמוקרטית בעליל. ואז מגיע ראש הממשלה ומעלה סטטוס, מעלה פוסט שקרי. ואם הוא היה מחובר למכונת אמת היא הייתה נשרפת, כי האיש משקר באופן כרוני. האף גדל, והוא ממשיך להעלות פוסטים שקריים. פינוקיו. למרות שכל המדינה אמרה לו שהפוסט הוא שקרי – נגד סח'נין – ושלא היו שריקות בוז – – היו"ר בצלאל סמוטריץ: משפט סיכום, אדוני, בבקשה. אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): – – הוא לא הוריד את הפוסט. יכול להיות שהוא לא הוריד את הפוסט בגלל שהוא היה עסוק במשחקי מלחמה, אבל כשהעלה את הפוסט לא היו רוחות מלחמה. ולכן, מר נתניהו, מתי תפסיק לשסות? תתבייש לך. היו"ר בצלאל סמוטריץ: תודה רבה. חבר הכנסת אברהם נגוסה, ואחריו – חברת הכנסת מיכל בירן. בבקשה, אדוני. שלוש דקות, אדוני, לרשותך. אברהם נגוסה (הליכוד): אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברי הכנסת, חוק-היסוד הזה, בסעיף 5 ו-6 מתייחס ליהדות התפוצות. בסעיף 5 – עלייה וקיבוץ גלויות. בסעיף 6 הוא מתייחס לקשר עם העם היהודי. כיושב-ראש ועדת העלייה הקליטה והתפוצות אני רוצה להתמקד בחשיבות בחוק הזה, שמתייחס לקשר החשוב עם יהדות התפוצות. חוק-יסוד זה יעגן את מחויבותה הערכית העמוקה של מדינת ישראל כלפי יהדות התפוצות. ישראל רואה עצמה כמדינת לאום המיועדת לכלל יהודי העולם החפצים לעלות אליה, וכמחויבת לכלל יהודי העולם באשר הם. בדור האחרון נשמעות לעיתים טענות כי זיקה זו הולכת ונחלשת. יש המציגים ירידה בתחושת הקשר בין ישראל לבין יהדות התפוצות הן בקרב הישראלים והן בקרב יהודי התפוצות הצעירים. חוק-יסוד זה, המעגן את יסודותיה הציוניים של ישראל כמדינתו של כלל העם היהודי, יחדש את הברית ההיסטורית הזו בין כלל יהודי העולם; יחזק את זיקתם של יהודי התפוצות לישראל ואת זיקתם של הישראלים כלפי יהדות התפוצות. אני מאמין שהרוב הגדול של יושבי הבית הזה מאמינים בחשיבותו של הקשר שלנו עם יהדות התפוצות. הקשר הוא נכס אסטרטגי. עלינו לחזק את הקשר עם הקהילות היהודיות בתפוצות. להעמיד להם את הכלים הנדרשים כדי שיוכלו להמשיך במאבקם – – היו"ר בצלאל סמוטריץ: משפט סיכום, בקשה. אברהם נגוסה (הליכוד): – – נגד קבוצות המחרימות את ישראל, המוציאות את דיבתם על מדינתנו. היו"ר בצלאל סמוטריץ: תודה. אברהם נגוסה (הליכוד): בשליחותנו – – – היו"ר בצלאל סמוטריץ: חבר הכנסת נגוסה, משפט סיכום בקשה. אברהם נגוסה (הליכוד): אנחנו ראינו את החיזוק. לכן, החוק הוא חשוב – לחזק את התפוצות ואת מדינת ישראל. היו"ר בצלאל סמוטריץ: תודה רבה. בבקשה, חברת הכנסת מיכל בירן. בוקר טוב גברתי, שלוש דקות לרשותך. מיכל בירן (המחנה הציוני): אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, את הדוגמה שאני אשתמש בה עתה נראה לי שתאהב במיוחד. לפני כשנתיים הזמינו אותי לדבר עם חניכי סניפי עזרא באחד הסניפים בארץ בזמן אירועי חודש הגאווה. כשסיימתי לדבר על הנושאים הרגילים, על החברתי-כלכלי, על הסכסוך עם הפלסטינים, בסוף הכנסתי הערה קטנה – ישבו מולי 50 חניכים – ולרגל אירועי שבוע הגאווה, רציתי להגיד להם, לאלה מתוכם שעוד יגלו שהם נמשכים לבני מינם, שהם לא לבד. ושגם אם כרגע נראה שהעולם חרב עליהם, יש הרבה אנשים כמוהם במדינת ישראל. ועוד דבר הוספתי, שייקחו בחשבון שפעמים רבות מישהו שהכי בריון ומתעמר בהם על נטייתם המינית, במהלך השנים יתגלה שהוא עצמו יוצא מן הארון. ולמה? מכיר את זה כל מי שמכיר את תלמידי היסודי וחטיבות הביניים. הרבה פעמים האדם שריק לו בפנים מרגיש צורך לבנות את הביטחון העצמי שלו על ידי התעמרות באחרים. איך זה קשור לחוק הלאום? בול. לא היינו צריכים אותו אף פעם. מי שיש לו ביטחון עצמי אמיתי יודע שאתה יכול להיות מדינה יהודית ודמוקרטית בלי לחפש חוקים. ראיתי אותך במהלך הדיון הזה, אדוני היושב-ראש, מתבאס שהחוק הזה לא יצא מספיק גזעני ופאשיסטי כמו שרצית, שלא הנמיכו מספיק את מעמדה של השפה הערבית. ראיתי אותך מתפתל במקומך, ואני תוהה כמה ריק לו בפנים לאדם שהוא צריך להנמיך – – – היו"ר בצלאל סמוטריץ: מה את אומרת, מיכל, יש סיכוי שאני אצא מהארון ויתברר שאני ערבי יום אחד? מיכל בירן (המחנה הציוני): האמת, במצעדי הגאווה, אחת החולצות שתופסת תאוצה קשורה גם אליך בצלאל. היו"ר בצלאל סמוטריץ: היה ברור שאני לא אצטער על זה שאני נותן לך לדבר, זה בסדר. מיכל בירן (המחנה הציוני): חברי הקהילה תמיד חשדו בעניין. יהודה גליק (הליכוד): בצלאל יצא מהארון כיהודי גא. היו"ר בצלאל סמוטריץ: לא, חשבתי שאני אצא מהארון ויתברר שאני ערבי, כי היא דיברה על השפה הערבית. יהודה גליק (הליכוד): לא, יהודי גא. מיכל בירן (המחנה הציוני): כמה ריק לו לאדם בפנים. הציונות והמפעל הציוני, תמיד היה בהם מתח: מצד אחד, הם ממש ספציפיים – כאן, דווקא בארץ הזאת, בארץ של אבותינו, לא באוגנדה, לא במקום אחר; מצד שני, עם סט של ערכים אוניברסליים של שוויון ושל צדק. תמיד תמיד היה מתח בתוך החברה, בתוך הקמת המפעל הציוני, אבל אתם החלטתם לוותר על המתח. החלטתם לבחור אך ורק את היהודית על פני הדמוקרטית. רק לחשוב שאנחנו, במקום להיות אור לגויים בתקופה הזאת בהיסטוריה – שתהיה מדינת יהודים שהיא לא מדינה דמוקרטית? זה לא או-או, זה חייב ללכת ביחד, ואתם עושים את הבלתי-אפשרי. היו"ר בצלאל סמוטריץ: תודה רבה. חבר הכנסת יאיר לפיד – אינו נוכח. חבר הכנסת אלעזר שטרן, בבקשה, אדוני. בבקשה, שלוש דקות לרשותך. אלעזר שטרן (יש עתיד): אדוני היושב בראש, השרים, חברי הכנסת, כשהייתי מפקד בה"ד 1 החלטתי להדיח צוער ישראלי שחתם באנגלית, השר בנט, מפקד צוות בסיירת מטכ"ל, שהוא כאילו מסומן לחזור. אמרתי, אני מדיח אותו. הוא לא הבין את הטעות. הוא חתם באנגלית למרות שהוא ישראלי, והוא לא היה באמריקה. ובדקנו. כשהייתי ראש אכ"א, שלחתי לכל סגן אלוף בצבא – המרתי את תאריך הלידה הלועזי לעברי ושלחתי. גיליתי להם מתי הם נולדו בתאריך העברי. בכנסת הקודמת העברתי חוק שעל רישיון הנהיגה יהיה תאריך עברי. היו"ר בצלאל סמוטריץ: אשכרה פאשיסט. אלעזר שטרן (יש עתיד): אני גר בגליל, התיישבות יהודית. רק יהודים. עברתי את המבחן? אני לאומי? היו"ר בצלאל סמוטריץ: אתה פאשיסט ממש. אלעזר שטרן (יש עתיד): אני לאומי, שר החינוך. שר החינוך נפתלי בנט: אתה אהוב. אלעזר שטרן (יש עתיד): עכשיו בוא נתקדם, נלך קצת, נשתף אותך – – – מיכל בירן (המחנה הציוני): – – – לפאשיזם יש מאפיינים – – – יהודה גליק (הליכוד): עכשיו הוא בדיוק רוצה לצאת מהארון. אלעזר שטרן (יש עתיד): רגע, השר בנט, אני אשתף אותך בעוד חוויה שאתה מכיר אותה מקרוב: מרים פרץ, שבצדק הענקת לה את פרס ישראל. אלי אלאלוף (כולנו): הוא לא העניק לה. יש ועדה. אלעזר שטרן (יש עתיד): הוועדה החליטה, בסדר. יהודה גליק (הליכוד): הוא העניק. הוא העניק. אלעזר שטרן (יש עתיד): הוא העניק לה. סליחה, הוא העניק. תיקח לי את הזמן. הקואליציה. היו"ר בצלאל סמוטריץ: אנחנו מקפידים על הזמנים מאוד בגלל הלילה הארוך. אלעזר שטרן (יש עתיד): שר החינוך, אני את מרים פרץ פגשתי בקריית שמונה בלוויה של גרמן רוז'קוב, קצין, סמ"פ בחטיבת הנח"ל, שנהרג בהיתקלות ליד חניתה. שנינו באנו לשם לוודא שלא קוברים אותו כלא-יהודי. שאלתי אותה: מה הקשר שלך אליו? אז היא אמרה לי שאלירז, הבן הצעיר שלה, היה איתו בבה"ד 1, הוא הביא אותו אליו הביתה. ובשבועות, בין השאר – הוא למד הכול, אבל היא אמרה לו: מגילת רות נקרא בבית, היא פחדה שיעלו אותו לתורה, והוא לא יהודי. כשנהרג הבן השני שלה, אלירז – – – היו"ר בצלאל סמוטריץ: רק לא מעלים לתורה במגילת רות, אבל בסדר. הוא בטח התכוון לקריאת התורה, עשרת הדיברות. אלעזר שטרן (יש עתיד): לא, הוא למד איתה מגילת רות, שלא יעלו אותה בפרשת שבועות – – – היו"ר בצלאל סמוטריץ: פרשת השבוע. אלעזר שטרן (יש עתיד): אדון סמוטריץ, אתה יודע שאתה לא יכול ללמד אותי את זה. היו"ר בצלאל סמוטריץ: לא אותך, חס וחלילה. לא רציתי שתהיה טעות פה בציבור. אלעזר שטרן (יש עתיד): בסדר. כשנהרג אלירז הלכתי יחד עם הרב רונצקי, זיכרונו לברכה, לחלקה הצבאית בראשון לציון כדי לראות שאת אילן סביאטקובסקי, שהוא היה הקשר שלו, לא קוברים בחלקה נפרדת. והרב רונצקי בא יחד איתי, או אני באתי יחד איתו, כדי לוודא את זה. היו"ר בצלאל סמוטריץ: משפט סיכום. אלעזר שטרן (יש עתיד): עכשיו אתה יודע מה השאלה שלי. "המדינה רשאית לאפשר לקהילה, לרבות בני דת אחת או בני לאום אחד, לקיים התיישבות קהילתית נפרדת" – השר בנט, את גרמן או את אילן שנהרגו, מקבלים ליישובים כאלה? אולי קודם נקבע מי זה בני דת אחת? היו"ר בצלאל סמוטריץ: תודה. אלעזר שטרן (יש עתיד): אולי קודם נקבע מי זה יהודי – – היו"ר בצלאל סמוטריץ: תודה, חבר הכנסת שטרן. אלעזר שטרן (יש עתיד): – – ומה עם 300,000 האחים שלנו שהם לא יהודים, האם יקבלו אותם ליישובים האלה? מי יקבע אם הם יהודים או לא, אם הם בני דת אחת? היו"ר בצלאל סמוטריץ: חבר הכנסת שטרן, תודה. אלעזר שטרן (יש עתיד): אז אולי הצעה אחרונה – ראיתי כמה נתת לה – – – היו"ר בצלאל סמוטריץ: לא, לא. ממש לא. אני מקפיד עם כולם על הזמנים. זה לא פייר כלפיה. אלעזר שטרן (יש עתיד): הצעה אחת. אולי לפני – – – היו"ר בצלאל סמוטריץ: בגלל הלילה הארוך הודעתי שאני מקפיד על הזמנים. נכון, מיכל? אלעזר שטרן (יש עתיד): לא. היא אמרה לך, משפט אחד ועוד משפט ועוד משפט. היו"ר בצלאל סמוטריץ: לא. אלעזר שטרן (יש עתיד): אני ראיתי את זה, אל תגיד לי לא. אני אומר לך משפט אחד באמת. יהודה גליק (הליכוד): טוב, יאללה – – – תגמור. היו"ר בצלאל סמוטריץ: אני אומר לך משפט אחד באמת. אני נותן משפט אחד – – – היו"ר בצלאל סמוטריץ: עוד משפט קח. אלעזר שטרן (יש עתיד): עלא כיפאק. אולי באמת לפני שנעשה דיונים על חוק שאין להם משמעות מעשית, נפתור את הסוגיה הזאת של הגיור; של האחים שלנו שלא יקבלו אותם ליישובים האלה, וגם יקברו אותם בחוץ. תודה. היו"ר בצלאל סמוטריץ: תודה רבה. חבר הכנסת מיקי רוזנטל – אינו נוכח; חברת הכנסת ציפי חוטובלי – מוותרת. סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי: לא, לא – – – היו"ר בצלאל סמוטריץ: אה, לא. עשית ככה, כאילו. בבקשה, גברתי. סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי: חוק חשוב. אלי אלאלוף (כולנו): יש עוד דוברים? היו"ר בצלאל סמוטריץ: עוד כעשרה. שלוש דקות, גברתי, לרשותך בבקשה. סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי: אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אתם מכירים את המסמך הזה? קוראים לו מגילת העצמאות של מדינת ישראל. היו"ר בצלאל סמוטריץ: אסור, אסור להציג, גברתי. מיכל בירן (המחנה הציוני): הוא מספיק לגמרי. סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי: למה הגענו למצב שהמובן מאליו הופך להיות כל כך קשה לצד הזה של הבית? חברים, בפעם הבאה אנחנו נביא את חוק-יסוד: הציונות, וגם כן תתחילו לשאול שאלות. אולי זה גזענות, אולי זה לא שוויוני. לאה פדידה (המחנה הציוני): את החסרת את כיתה ד', שיעור מולדת. סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי: כל הרעיון של הבית הזה הוא בית לעם היהודי. מדינת לאום לעם היהודי. החוק הזה הוא פשוט, הוא טבעי. כשאני עוברת על כל הסעיפים, אני אומרת לעצמי: עם מה אתם לא מסכימים? עם הדגל? עם ההמנון? עם השפה? תקשיבו, אתם מכלים פה זמן שלם – לילה שלם – כדי להגיד דברים שאם בן אדם בישראל צופה בכם, הוא אומר לעצמו: האנשים האלה השתגעו? העקרונות הבסיסיים ביותר שעליהם הוקמה המדינה הזו, אתם כופרים בהם? אני לא מבינה אתכם. אני פשוט לא מבינה אתכם. מביאים לכאן חוק שהוא ברוח מגילת העצמאות. כן, אני מאמינה שמגילת העצמאות, יש לה שני נדבכים. נדבך אחד הוא חירויות הפרט, ואת חירויות הפרט עיגנו בבית הזה ב-1992 עד הקצה. בית המשפט העליון ב-1995 לקח את זה לפרשנות מרחיקת לכת, ועל זה אנחנו נדבר כשנגיע לנושא ההתגברות. אין ספק שנושא השוויון מעוגן בערכי היסוד והליבה של המדינה הזאת. מישהו חושב באמת שמחקנו את השוויון בחוק הלאום? זה פשוט מגוחך. זה אבסורד. יש שוויון, אף אחד לא מדיר פה ערבים. זאת המפלגה השלישית בגודלה בפרלמנט הישראלי. על מה אתם מדברים? אבל העיקרון הבסיסי ביותר שבשמו הוקמה מדינת ישראל, גם הוא צריך להיות מעוגן בחוק. מגילת העצמאות – זה מה שהיא באה לעשות בסוף. מיכל בירן (המחנה הציוני): והיא ממש מספיקה. סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי: המסמך המכונן של אבות האומה, מה שהוא רצה לעשות זה קודם כול להזכיר לנו למה אנחנו כאן. אנחנו כאן כדי להקים בית לאומי לעם היהודי. אחרי הרבה מאוד שנים של שחיקה מתמדת – – – סאלח סעד (המחנה הציוני): ציפי, איפה כתוב שוויון? סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי: השוויון קיים, אדוני. השוויון, אף אחד לא מערער עליו. להפך, אם יש משהו שחסר זה לכבד את העניין הזה שמדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. עכשיו אני אתן לכם דוגמה איפה ראינו שזה נשחק: פרשת המסתננים המפורסמת. בא בית המשפט העליון הישראלי והעדיף להגן על זכויות של נתינים זרים שהגיעו לכאן באופן בלתי חוקי, אנשים שהם מפירי חוק בהגדרה, על פני זכויות של מיעוט פה בתוך מדינת ישראל – אותם תושבי דרום תל אביב שנפגעו באופן אנוש מהסיפור הזה. אז להעדיף זכויות של נתינים זרים בגלל ערכים אוניברסליים? אז עם כל הכבוד, יש ערך לזה שאנחנו מדינת הלאום של העם היהודי. חוק השבות – לפי הגישה שלכם צריך לבטל את חוק השבות, כי הוא נותן יתרון לאנשים יהודים שעולים מכל הארץ, לכאן, למדינת ישראל. היו"ר בצלאל סמוטריץ: משפט סיכום, בבקשה. סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי: תראו לאיזה אבסורד אתם מביאים אותנו. לכן אני אומרת לך, אדוני היושב-ראש, זה מהחוקים החשובים שהממשלה מחוקקת, כדי לייצר איזון, כדי לשקף באופן נאמן את הערכים של מגילת העצמאות. היו"ר בצלאל סמוטריץ: תודה. סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי: אני באמת מאמינה שעם החוק הזה – ואני רוצה לשבח את חברי חבר הכנסת דיכטר, כי אתה מביא את החוק הזה לכנסת – – – היו"ר בצלאל סמוטריץ: חברת הכנסת חוטובלי, תודה. סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי: כי זה באמת חוק חשוב, ואני שמחה היום להצביע בעדו. תודה רבה. היו"ר בצלאל סמוטריץ: תודה רבה. חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס – אינו נוכח; חברת הכנסת שרן השכל – אינה נוכחת; חבר הכנסת עודד פורר – אינו נוכח. חברת הכנסת לאה פדידה, בוקר טוב, גברתי – – – קריאה: – – – היו"ר בצלאל סמוטריץ: לא, הסדר כאן הוא אחר. חברת הכנסת פארן דיברה כבר. שלוש דקות לרשותך, גברתי, בבקשה. לאה פדידה (המחנה הציוני): כנסת נכבדה, לפעמים יש לכם פה עיתוי מאוד מיוחד. חבר הכנסת יהודה גליק, זה ממש מפריע לי. יהודה גליק (הליכוד): לך בחיים לא הייתי מפריע, לאה. לאה פדידה (המחנה הציוני): ב-18:00 ציינו כאן את יום הרצל, ואני תוהה אם הוא ככה מסתכל, משחק בזקנו ואומר, (אומרת דברים בשפה הרומנית), ולמי שלא הבין ברומנית, זה אוי ואבוי לי. ואומר, מה קרה פה, איך קורה שבמדינת ישראל צעד אחרי צעד אנחנו נותנים ביס בדמוקרטיה. חברים וחברות, הדמוקרטיה לא נעלמת ביום אחד. צריך לקחת אותה לאט-לאט. זה זוחל. צריך לזכור שמשטרים מאוד אפלים יצרו ונוצרו מתוך דמוקרטיה. חוק הלאום הזה שאנחנו מדברים עליו עלול לרסק את האיזון העדין והיפה שיש. כן, חברת הכנסת ציפי חוטובלי, אנחנו מדינת לאום יהודית, אבל גם דמוקרטית – – – סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי: תצביעו בעד. לאה פדידה (המחנה הציוני): אבל גם דמוקרטית. סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי: מישהו ביטל פה את הדמוקרטיה? לאה פדידה (המחנה הציוני): וזה האיזון היחיד והמיוחד של מדינת ישראל. אני יהודייה גאה, אבל לא פחות – ישראלית. וכדאי מאוד להבין שלהיות יהודייה, בראש ובראשונה, ולהיות ישראלית, זה לשמור על המרקם המיוחד הזה במדינת ישראל; לשמור על האיזון המיוחד הזה בין מדינת לאום יהודית לבין דמוקרטיה. וזה בטח עוד צעד נוסף. הרי אנחנו עדים למאבק האיתנים שלכם גם בחוק פסקת ההתגברות, לפגוע בעוד מוסד שמייצג את הדמוקרטיה, שזה בג"ץ. ואני שואלת את עצמי, מה עוד? איזה צעד אנחנו נראה? צעד אחרי צעד אנחנו בעצם רואים שהדמוקרטיה מקבלת עוד ביס ועוד ביס מצד הקואליציה, שחושבת שאפשר ומותר הכול. יהדות היא זהות, היא לא דרך לנהל את המדינה. הניסיון להשמיט את ערך הדמוקרטיה מתיאור המדינה מוביל לשיבוש צביונה המקורי. אתם גם קוראים להקמת יישובים נפרדים – הרי מי יודע יותר טוב מאיתנו שיישובים נפרדים גורמים לניכור, חשדנות, חוסר שיתוף פעולה, ומכאן המדרון לגזענות ממש קרוב. יצאנו מהגלות למדינה עצמאית, חזקה, מדינה מגוונת, פורחת, מדינה שאנחנו גאים להגיד שהיא הדמוקרטיה הטובה ביותר במזרח התיכון. אז בואו נהיה כאלה. אני רואה בחוק הלאום חוק אנטי-לאום. זאת לא הציונות. זה לא לב יהודי. זה חוק שחותר תחת מגילת העצמאות שהחזקת בידייך, ותחת – – היו"ר בצלאל סמוטריץ: משפט סיכום, בבקשה. לאה פדידה (המחנה הציוני): – – ציון חגיגות 70 שנה למדינה. במקום לעסוק במהות – סוף-סוף חזרנו אחרי פגרה – ובנושאים חברתיים בוערים, שוב אנחנו עוסקים בטקסים וסמלים. היו"ר בצלאל סמוטריץ: תודה. לאה פדידה (המחנה הציוני): ומדינת העם היהודי שלנו היא כך גם במגילת העצמאות. היו"ר בצלאל סמוטריץ: תודה רבה. חבר הכנסת יואל חסון, אדוני, בבקשה. שלוש דקות אדוני, בבקשה. יואל חסון (המחנה הציוני): תודה רבה, אדוני היושב-ראש. חבריי חברי הכנסת, אדוני השר, אנחנו היום, רוב סיעות האופוזיציה, קיבלנו החלטה אחר הצוהריים למשוך את הצעות האי-אמון ועשינו את זה מתוך תחושה של אחריות לאומית ומתוך תחושה אמיתית שהמצב במזרח התיכון ובסביבות שלנו הוא לא יציב, הוא מורכב, הוא מסובך. חשבנו שנכון שהיום לפחות השיח או הדיון בכנסת יהיה יותר מכיל, יותר ענייני, יותר כזה שמתמודד עם המציאות, שאני בטוח ויודע שכולנו רוצים שנוכל לה ונתמודד עימה בצורה הטובה ביותר. ציפיתי שבמהלך הזה של האופוזיציה התוצאה תהיה שגם הקואליציה תמשוך ביום הזה הצעות חוק ששנויות במחלוקת והצעות חוק שדורשות את מה שאנחנו עושים כרגע. אבל אתם יודעים, גילוי אחריות מצד הקואליציה הוא דבר, כנראה, נדיר עד לא אפשרי בכלל, והם לא יודעים לעשות את זה ברגעים כאלה. אני מצטער שכשאנחנו עומדים, כנראה, מול מצב ביטחוני מורכב ומול סיטואציות מורכבות והחלטות מאוד מורכבות שיבואו לפתחנו, אתם הקואליציה והממשלה מתעסקים בנושאים שלא הם יקבעו את גורלו של העם היהודי בארץ ישראל, במדינת ישראל. זה לא הדבר הדחוף; זה לא הדבר שעליו אנחנו צריכים כרגע לכלות את זמננו. מדינת ישראל חיה יפה מאוד בלי חוק הלאום עד היום, ושגשגה לא רע. מדינת ישראל גם תחיה מצוין בלי חוק הפריימריז, אני קורא לו, של סלומינסקי, שבסופו של דבר יצר איזה חוק שלא הולך לשנות ולהשפיע בשום דבר אלא אולי רק לשפר את מיקומו בפריימריז בבית היהודי של חבר הכנסת סלומינסקי. את המשחק הזה אנחנו משחקים, ואני מצטער על זה מאוד. כמו שאמרתי, אנחנו היינו מעדיפים שהשיח יהיה שיח אחר, אבל מהקואליציה אין לנו שום ציפיות, גם לא מראש הקואליציה, שידע לזהות רגעים מכוננים. אבל אני רוצה להגיד דבר נוסף לסיום. גם החוקים האלה, גם ההתנהלות, גם הסגנון של תחילת המושב, משרתים או מובילים תפיסה אחת ברורה: אנחנו עכשיו בתהליך של עיצוב, חיזוק וביסוס דיקטטורה פרלמנטרית. דיקטטורה פרלמנטרית. לשם אנחנו הולכים, לשם אנחנו צועדים. וכשתושלם המשימה – לדיקטטורה פרלמנטרית – השלב הבא יהיה דיקטטורה שלטונית. היו"ר בצלאל סמוטריץ: תודה. יואל חסון (המחנה הציוני): אל מול זה אנחנו נאבקים, על זה אנחנו נלחמים, ואת זה אנחנו גם נמנע בכל כוחנו. תודה רבה. היו"ר בצלאל סמוטריץ: בעזרת השם. תודה רבה. חבר הכנסת יהודה גליק. יהודה גליק (הליכוד): קודם חיליק. היו"ר בצלאל סמוטריץ: לא יודע, חיליק אחר כך. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): למה? יש סדר. היו"ר בצלאל סמוטריץ: חברים, הסדר שרשום אצלי זה חבר הכנסת יהודה גליק, חבר הכנסת ישראל אייכלר, רויטל סויד, יחיאל חיליק בר וחבר הכנסת הרצוג. נתנו לך לפני – – – יהודה גליק (הליכוד): תן לחיליק. היו"ר בצלאל סמוטריץ: חיליק, רצו לתת לך כבוד ולסכם אחד לפני הרצוג. אל תריבו, מי ראשון? קדימה. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): אני לפני הרצוג, אין בעיה. היו"ר בצלאל סמוטריץ: צר לי, חיליק, זה לא בכוונה, לי יש רשימה, אני פועל על פיה. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): באהבה, שדרגת אותי. היו"ר בצלאל סמוטריץ: חבר הכנסת יהודה גליק, אדוני, בבקשה. האמת היא שמגיעה לך עוד דקה רק על זה שישבת כאן כל הדיון והקשבת בקשב רב. יהודה גליק (הליכוד): אני ישבתי והקשבתי בקשב רב. אני כבר 36 שעות בלי שינה. ברוך השם הקשבתי קשב רב. היו"ר בצלאל סמוטריץ: אשריך. ארבע דקות לרשותך, בבקשה. יהודה גליק (הליכוד): אדוני היושב-ראש, גברתי סגנית המזכירה, חבריי חברי הכנסת המתוקים והמתוקות מן הקואליציה ומן האופוזיציה, חברים, ישבתי כאן הלילה, הקשבתי אני חושב לכל הנואמים – חוץ מכאשר השלפוחית שלי הפריעה לי – לצערי, רשמתי פה 80 נגטיביות, שליליות. אני לא אחזור עליהן, זה לא בריא לנפש. חברים, קראתי פה את החוק הזה, תאמינו לי, לא הבנתי: איפה יש את כל המילים הרעות האלה? אז תרשו לי להגיד, לטובת הנפש: "שוש אשיש בה', תגל נפשי באלוהי, כי הלבישני בגדי ישע מעיל צדקה יעטני". חברים, "ארץ ישראל היא המולדת ההיסטורית של העם היהודי, שבה קמה מדינת ישראל"; "מדינת ישראל היא מדינת העולם של העם היהודי"; "שם המדינה הוא 'ישראל'"; דגל המדינה הוא לבן עם שני פסי תכלת ומגן דוד; "המנון המדינה הוא 'התקווה'". אני פשוט קורא את זה, כי מי ששמע היום רק את הנואמים היה משוכנע שכתוב פה: יש חוק שבו אסור לערבים לגור פה וצריך לכלות את המדינה וסוף הדמוקרטיה. מי ששמע את הנאומים, לא הייתה התייחסות לחוק. חוק כזה מתוק. דבש. מתוק. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): עסל. יהודה גליק (הליכוד): חברים, המדינה תהיה פתוחה לעלייה יהודית לקיבוץ גלויות. ירושלים השלמה והמאוחדת – בירת ישראל. חברים, אפילו כתוב: "כל תושב ישראל ללא הבדל, דת או לאום, זכאי לפעול לשימור תרבותו, מורשתו, שפתו וזהותו". חברים, זה הנוסח שאני קיבלתי, אולי אתם קיבלתם נוסח אחר. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): זה שאתה קורא את זה באופן מתוק, לא עושה את זה באמת מתוק. יהודה גליק (הליכוד): "הלוח העברי הוא לוח רשמי של המדינה" – וואו, נורא ואיום. זה ממש שוד ושבר. "יום העצמאות הוא החג הלאומי של המדינה". תדעו, זה הנוסח שאני קיבלתי. אולי אתם קיבלתם נוסח בצבע אחר. "יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ויום הזיכרון לשואה ולגבורה הם ימי זיכרון רשמיים". שבת ומועדים הם ימי מנוחה. חברים, זה הנוסח שאני קיבלתי. בנוסח שאני קיבלתי טובה הארץ מאוד מאוד. הדברים כל כך בסיסיים, ממש כמעט כמו דברי ישעיהו: "למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט, עד יצא כנגה צדקה". רבותיי, זה מה שכתוב כאן. כזה חוק מתוק. אני בטוח שכולכם כאיש אחד ופה אחד, בלב אחד, בוודאי תצטרפו ותתמכו בו. רבותיי, ואם כך יהיה והחוק יעבור הערב, יהיה בהחלט חג נפלא לכנסת ישראל, לכבודו של הרצל ולכבודן של 70 שנות מדינת ישראל. תודה. היו"ר בצלאל סמוטריץ: תודה רבה, חבר הכנסת יהודה גליק. חבר הכנסת ישראל אייכלר, שלוש דקות, אדוני, לרשותך, בבקשה. ישראל אייכלר (יהדות התורה): רבותיי חברי הכנסת, השרים, אדוני היושב-ראש, אני רוצה להרגיע אתכם לקראת הדיון הבא. אין לכם מה לחשוש מהדיון הבא, חבל על הזמן, כולכם יכולים ללכת לישון. הצעת חוק יסודות המשפט ריקה מכל תוכן. כתוב שם: מוצע לקבוע כי במצב של חסר, לקונה במשפט, שבו בית המשפט לא מוצא תשובה בחקיקה, פסיקה או היקש, וגם לא קרא בעיתון מה צריכה להיות הדעה של השופט, הוא יפנה לעקרונות החירות והצדק והיושר והשלום של המשפט העברי. וזאת בנוסף לפנייה לעקרונות האמורים של מורשת ישראל. ביידיש אומרים על זה: גורנישט מיט גורנישט. אתם יכולים להיות רגועים, אנשי האופוזיציה, חבל על ההסתייגויות; אנשי הקואליציה, חבל על הזמן שלכם, זה חוק שלא תהיה לו שום משמעות מעשית, חוק המשפט העברי. אף פעם לא תהיה לשופט בעיה איך למצוא היקש או לקונה או משהו אחר, הוא לא יצטרך למשפט העברי. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): החוק הזה לא גרויסע מציאה? ישראל אייכלר (יהדות התורה): בכלל לא. עכשיו לגבי הצעת החוק של חוק הלאום, אני רוצה להתייחס לעניין הזה גם. אני רואה בנוסח, למרות שאני בטוח שהמנסחים לא התכוונו לזה: "ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי" זה אנדרוגינוס שעוד לא נולד. יש אפשרות לכתוב: ישראל מדינת העם היהודי, זה מבוסס על מגילת העצמאות שתהיה פה מדינה יהודית, ויש אפשרות לעשות מדינת כל אזרחיה. מה זה מדינת לאום של העם היהודי? אני רואה בזה מטרה לעגן בחוק את זהותה של מדינת ישראל כמדינה נטולת דת. תורת ישראל לא מוזכרת אפילו במילה אחת בחוק הזה – אגב, גם הדמוקרטיה לא מוזכרת – – איימן עודה (הרשימה המשותפת): זה לא מקובל עלינו. ישראל אייכלר (יהדות התורה): – – ולכן החוק הזה – אנחנו חיים פה ביחד, ערבים ויהודים, חילונים ודתיים, 70 שנה – החוק הזה לא מוסיף. חוק-היסוד בכלל לא מוסיף, כי זה נותן לבית המשפט אפשרות לפרשן, ובמקרה הזה של החוק הזה. בית המשפט יהיה צודק כאשר הוא יבוא ויגיד: רגע, רגע – – איימן עודה (הרשימה המשותפת): – – – ישראל אייכלר (יהדות התורה): – – מה זה "מדינת הלאום של העם היהודי"? מה עם בחור אריתראי שנולדו לו פה ילדה וילד, מדברים עברית, לומדים בבית ספר, משרתים בצבא, למה הם לא שייכים ללאום הזה? ומה עם העם הדרוזי? אומר סאלח סעד, ובצדק: הדרוזים משרתים, הם לא יכולים להיות חלק מהלאום הזה? ויש פה סעיף נוסף שמוכיח את הדבר הזה. לא כתוב "המדינה תפעל לשימור המורשת התרבותית של אזרחי ישראל". לא. המדינה תפעל לשימור המורשת של העם היהודי בקרב יהדות התפוצות. סליחה, מישהו מיהדות התפוצות ביקש מאיתנו להיות אפוטרופוסים שלהם, לדאוג למורשת שלהם? זה צריך להיות בחוק-יסוד? זה לא ברור ומובן מאליו שאנחנו רוצים ללמד יהדות לכל יהודי – – היו"ר בצלאל סמוטריץ: משפט סיכום, בבקשה. ישראל אייכלר (יהדות התורה): – – גם בארץ ישראל וגם בתפוצות? אדוני היושב-ראש, אני רוצה לסכם ולומר: כל הזעקות של השמאל נגד החוק הזה, אתם יכולים להיות רגועים. החוק הזה לא יעבור, לא לקריאה שנייה ולא לקריאה שלישית, ודאי שלא בנוסח הזה. הוא לא מוסיף לאף אחד שום דבר. ולאנשי הקואליציה אני אומר, ובפרט לאבי דיכטר, שבוודאי כוונותיו רצויות: תשבו עוד פעם, מהמילה הראשונה עד המילה האחרונה, ותחליטו מה אתם רוצים מהחוק הזה. היו"ר בצלאל סמוטריץ: תודה רבה. חברת הכנסת רויטל סויד – אינה נוכחת. חבר הכנסת יחיאל חיליק בר, דומני כי אדוני יסכם את דוברי האופוזיציה, איך שזה נראה כרגע. שלוש דקות, אדוני, לרשותך. בבקשה. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): למה לקואליציה ארבע דקות? היו"ר בצלאל סמוטריץ: לא, יהודה ישב כאן כל הדיון מראשיתו – תאמין לי שיהיה בסדר. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): אייכלר, קודם כול יישר כוח, דברים כדרבונות. סוף-סוף יש מישהו בקואליציה שמבין כמה הקואליציה הזאת – ואני רוצה להגיד לך, אדוני היושב-ראש בצלאל סמוטריץ, שאתה יושב פה עם – – – היו"ר בצלאל סמוטריץ: חולם. חולם. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): סמוטריץ, עם הכיפה שמסמלת את היהדות, את הערבות ההדדית, את אהבת ישראל, אני רוצה שתשאל את עצמך באיזו קואליציה אתה יושב ומה אתם עושים פה כבר כמעט כנסת שלמה. אני אתן לך קצת – גם לך, ידידי היקר יהודה גליק – חלק מהפנינים של הקואליציה הזאת, ואז אני אשאל אותך שאלה. חוק הלאום, פסקת ההתגברות, חוק נגד מבקר המדינה, חוק המשפט העברי, העברתם תקציב דו-שנתי – הכול כדי לצבור עוד כוח של רוב זעום ודחוק שיש לנו בקואליציה הזאת. כל החוקים האלה הם חוקים של נגד, יהודה, של אנטי; הכול כדי לצמצם אחרים, הכול כדי לצבור כוח, עוד פעם לרוב שהוא רוב קטן, כדי לפלג, כדי לעגן את כוחה של הקואליציה הלא-גדולה הזאת ולהפוך את הדמוקרטיה שלנו – בצלאל, אדוני היושב-ראש – לדיקטטורה או לדמוקטטורה. ואתה יודע מה, בצלאל, את זה עושה קואליציה – אני אגלה לכם – קואליציית נתניהו המפוארת של 66 חברות וחברי כנסת, קצת יותר מחצי. זאת אומרת, לכם לא אכפת מחצי העם שנפגע ונרמס מהחוקים האלה, והרבה מהם מושפלים מהם ומרגישים שהם לא חלק מהמחנה הזה. ואני שואל אותך, בצלאל, ואני שואל אותך, יהודה יקירי, תעבירו את כל החוקים האלה – נניח, נניח – – – היו"ר בצלאל סמוטריץ: אפשר שאלה? יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): אם תוסיף לי זמן. היו"ר בצלאל סמוטריץ: כיוון שפנית אליי – אני אוסיף לך זמן – באיזה רוב הסכמי אוסלו עברו? יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): שום בעיה. אני אומר, לגיטימי. היו"ר בצלאל סמוטריץ: לא, זה בסדר. לבוא בטענות כשיש רוב מסוים – – – יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): אני אמרתי שהרוב לא חוקי? אני אמרתי שהרוב לא חוקי? אמרתי – יהיה לכם רוב, 66, אולי פחות, אם אייכלר לא יצביע, ואתם תעבירו את זה. היו"ר בצלאל סמוטריץ: טוב, אז ראוי להזכיר שהיו מהלכים קשים מאוד בהיסטוריה שנעשו מהצד השני – – יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): נכון. היו"ר בצלאל סמוטריץ: – – ברוב זעום. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): ואני לא אמרתי שזה יהיה לא חוקי. אני רק שואל. אני חושב אבל שאז היה מאמץ – נכון, לא נכון, הסכם טוב, לא טוב – לעשות הסכם שיהיה טוב לכל עם ישראל, שלום עם האויבים שלנו, הסכם – לשיטתך – לא טוב – – – היו"ר בצלאל סמוטריץ: אנחנו בטוחים שזה גם טוב לכל – – – יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): לא. אז זה מה שאני טוען. שסדרת החוקים, שחלקם לאומניים ומיותרים, חלקם גזעניים ולא נכונים ולא דמוקרטיים, הם לא לטובת כל עם ישראל והם לא לטובת כל תושבי ישראל. ואני אומר, באופן חוקי תעבירו אותם, תצליחו להעביר אותם; מה יישאר מהחברה הישראלית? מה יישאר מהרקמה האנושית החיה שלנו בחברה הישראלית הזאת כשאתם תקרעו אותה – ואתה כחובש כיפה, ואני כבוגר חינוך תורני בעברי, יודע על מה נחרב בית ראשון ועל מה נחרב בית שני – וגם אם תעבירו את זה, בצלאל, זאת לא גאווה גדולה, אתם תפגעו ברקמה האנושית החיה הזאת שקוראים לה מדינת ישראל. ואני קורא לכם, ובזה אני אסיים, ללמוד באמת מהאישה האמיצה הזאת, מרים פרץ, שהבינה לאן החברה הישראלית הולכת; שהבינה מה עריצות הרוב החוקי יכולה לעשות לחברה שלנו. אולי ממנה תבוא אליכם טיפת תבונה וטיפת צניעות ותבטלו חלק מהחוקים ההרסניים האלה. תודה, אדוני. היו"ר בצלאל סמוטריץ: תודה רבה, חבר הכנסת יחיאל בר. חבר הכנסת יצחק הרצוג – אינו נוכח. אנחנו עוברים לשלב הסיכומים. בשם הממשלה, השר המקשר חבר הכנסת יריב לוין. השר יריב לוין, אדוני, בשם הממשלה, ואחריו יסכם יוזם החוק, חבר הכנסת אבי דיכטר. שר התיירות יריב לוין: תודה רבה. אדוני היושב-ראש, גברתי היושבת-ראש הנכנסת, כבוד השרים, מכובדיי חברי הכנסת, אני אולי אתחיל בפנייה אליך, חבר הכנסת חיליק בר. אני חושב שהלילה הזה יירשם כאחד הלילות העצובים בתולדותיה של מפלגת העבודה – המפלגה שהנהיגה את המדינה במשך שנים ארוכות, שראשיה התוו דרך ברורה וחדה של הצבתה וקיומה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, דבר שבא לידי ביטוי באופן המובהק ביותר אפילו באופן שבו הם בחרו לנסח את מגילת העצמאות. המפלגה המפוארת הזו שלכם מכופפת היום, מכפיפה היום, מרכינה היום את ראשה בפני שמאל קיצוני, רטוריקה מתלהמת, ומה שאני הייתי קורא פסאודו-אג'נדה של זכויות אדם כביכול, שמאחוריה מסתתרת אנטי-ציונות צרופה. מפלגת העבודה של דוד בן-גוריון, של יגאל אלון – אתה יודע מה, חבר הכנסת חיליק בר, אפילו של שמעון פרס, בימים אחרים – הייתה תומכת בהצעת חוק הלאום ללא היסוס. אין בהצעה הזו שום פגיעה משום סוג, לא במיעוטים, לא בזכויות אדם – – יואל חסון (המחנה הציוני): הבעיה זה המוטיבציות – – שר התיירות יריב לוין: – – לא בשום דבר. חבר הכנסת חסון. יואל חסון (המחנה הציוני): – – ומה עומד מאחורי זה. שר התיירות יריב לוין: חבר הכנסת חסון, אתה – הרי אני לא מסוגל להתייחס אליך כאל מפלגת העבודה, גם אם אתאמץ. אז עזוב את זה, נו. עזוב, בחייך. יואל חסון (המחנה הציוני): – – – שכל ישר. שר התיירות יריב לוין: זה תירוצים, סיפורי סבתא. החוק הזה, אין בו דבר מכל הדברים האלה. יש בו עיגון של דברים שהיו מובנים מאליהם למייסדי מדינת ישראל, לראשי המפלגה שלכם. חוק הלאום לא נחקק בראשית ימי המדינה רק מטעם אחד – כי אף אחד לא חשב שצריך, כי כל מה שנאמר בו היה מובן מאליו. לא הייתה בכלל שאלה אם אפשר לייהד את הגליל; זו הייתה המשנה המרכזית של המפלגה שלכם. פנינה תמנו (יש עתיד): – – – אם דמוקרטים או לא. שר התיירות יריב לוין: אף אחד לא שאל את עצמו לרגע אם כאשר מחוקקים את חוק השבות זה שוויוני או לא שוויוני. זה היה ברור שבשביל זה מדינת ישראל קיימת. ומכיוון שזה היה המצב, לא היה צריך לומר את המובן מאליו. ואני אגיד לכם עוד דבר: היה אז גם בית משפט עליון אחר. היו בירושלים שופטים אחרים, שופטים שלא חשבו שהם מעל העם, שהם מעל הכנסת, שהם מעל הממשלה ושהם מעל החוק, ובטח לא שהם מעל המדינה. היו שופטים שהבינו שכשמיישבים את הנגב ואת הגליל – זו מהות המדינה וזו ציונות, זו לא אפליה פסולה וחוסר שוויון; היו שופטים שהבינו שכשמחוקקים את חוק השבות, אי-אפשר לפסול את החוק ואי-אפשר אפילו לדון בפסילה שלו. זה לא עלה על דעתם בכלל. אז עברו השנים, ואג'נדה שמאלית, קיצונית, רדיקלית, בהרבה מאוד מובנים פוסט-ציונית, השתלטה, לצערי הרב, על חלק של מחנה השמאל הישראלי; על שוליים בהתחלה, אבל השוליים האלה הלכו וכרסמו, הלכו והתרחבו, עד לידי כך שדרך השליטה שלהם בבית המשפט הם הצליחו להפוך את היוצרות, הצליחו לקחת את המפלגה שלכם למקום שגולדה מאיר – שאנחנו נציין מחר, נדמה לי, 120 שנה להולדתה – לא הייתה מעלה על דעתה שזה ייתכן. עכשיו אני אומר לכם עוד דבר: לו מפלגת העבודה הייתה שומרת על דרכה האמיתית יכול להיות שכבר מזמן אתם הייתם יושבים פה, ואולי אנחנו היינו יושבים באופוזיציה. אני לא רוצה להיות באופוזיציה אבל אני חייב להגיד לכם: זה היה טוב למדינת ישראל, הרבה יותר טוב מהמצב הקיים. מדינת ישראל זקוקה לאופוזיציה ציונית אמיתית, שיודעת להילחם על דברים שהם במחלוקת בינינו, אבל היא יודעת להתייצב כאיש אחד לצד הציונות, אל מול הפוסט-ציונות, שלא מרכינה ראש בפני מיעוט קטן, בטל בשישים, שמיוצג כאן בקושי על ידי חמישה מנדטים של מרצ וגורר אתכם למחוזות שראשי המפלגה שלכם לעולם לא היו מאמינים שתהיו שם. והלילה הזה, הלילה הזה – – – יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): ולהוביל למדינה דו-לאומית זה לא פוסט-ציונות, יריב? היו"ר רויטל סויד: אתה לא באמת מאמין למה שאתה אומר. שר התיירות יריב לוין: הלילה הזה אנחנו נעביר את חוק הלאום, ואני אומר בצער רב: אנחנו נעביר אותו ללא תמיכתכם, וזה חבל מאוד, כי אני חושב שיש דברים שאפשר להתאחד עליהם, אפשר להסכים עליהם. מיקי רוזנטל (המחנה הציוני): יש לכם בעיה בתרגום מפרסית. קריאות: – – – שר התיירות יריב לוין: אומר לכם גם עוד דבר, חבר הכנסת חסון, בניגוד לטענות שלכם, בואו נאמר את האמת – ואתם יודעים אותה הרי טוב מאוד – אנחנו לא מעבירים היום חוק שכתבנו, לקחנו, הנחנו בכנסת והעברנו איך שהוא. קיימנו שיח ארוך ועשינו תיקונים מהותיים; אגב, כולל על בסיס חוות דעת ועמדות של היועץ המשפטי לממשלה. ואם הייתה זעקה שנשמעה מהכיוון שלכם – ואגב, לא בצדק – על טענה כביכול שהנוסח הקודם של החוק הציב את הלאום מעל לקולות אחרים וחשובים של שוויון זכויות אישי של כלל אזרחי המדינה ודברים דומים – דבר שלא היה נכון – אנחנו היינו קשובים. גברתי היושבת-ראש, אנחנו תיקנו. אנחנו מביאים היום חוק שאין בו דבר מהדברים האלה, שיש בו אמירה מאוד ברורה. עיגנו עד היום בחוקי-יסוד זכויות אדם, שהן חשובות לכולם, עכשיו אנחנו מעגנים את העמוד השני, החשוב לא פחות, המובן-מאליו, זה שאנחנו צריכים היום לעגן אותו כי הוא כורסם עד היסוד – העמוד של היותה של מדינת ישראל מדינת הלאום של העם היהודי כולו, בלי הבחנות, בלי אפליות. ואתם מתנגדים. למה? אני שואל למה. ואני אומר, גברתי היושבת-ראש – – – היו"ר רויטל סויד: אתה באמת שואל למה? שר התיירות יריב לוין: כן, אני באמת שואל למה. היו"ר רויטל סויד: למה לא היה אפשר – – – שר התיירות יריב לוין: אני חושב שאובדן הדרך – למה לא היה אפשר מה? היו"ר רויטל סויד: למה לא היה אפשר להכניס לתוך החוק גם את הערך הדמוקרטי, גם ערך השוויון לכול, ללא הבדל של דת, גזע ומין, וגם לעגן את כל הדברים שנראים לך חשובים? שר התיירות יריב לוין: גברתי, אני אענה. הערכים האלה כבר נקבעו בחוק-יסוד, ובא היועץ המשפטי לממשלה – לא אני, היועץ המשפטי לממשלה – ואומר, ובצדק: עמוד אחד קיים, את העמוד השני מחוקקים; עמוד אחד של זכויות כבר ישנו, בעמוד השני מדברים על מדינת ישראל כמדינת הלאום. היו"ר רויטל סויד: גם הדגל היה קיים וירושלים הייתה קיימת. הכול היה קיים כבר. שר התיירות יריב לוין: מדוע צריך את העמוד האחד לחוקק פעמיים? אין לזה הצדקה, אין לזה היגיון, זה משדר מסר הפוך ממה שהחוק בא לשדר, כי החוק בא לומר: רבותיי, היה עמוד אחד; היו מי שנתלו בעניין הזה כדי להגיד שהזכויות האלה גוברות על היותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי; באנו לתקן, באנו להבהיר, באנו להחזיר את הדברים למקומם. לכן אני רוצה לומר בערב הזה, שהוא בכל זאת ערב היסטורי: אנחנו נחושים להשלים את חקיקת החוק החשוב הזה. דרך ארוכה עשה החוק הזה, שמוביל אותו חברי חבר הכנסת אבי דיכטר כבר הרבה מאוד שנים, עוד לפני שישב בכלל בספסלי סיעת הליכוד, עוד כשהיה דווקא בספסלי סיעת קדימה, לצידך, חבר הכנסת חסון, לצידה של חברת הכנסת ציפי לבני. הוא נשאר במקום הנכון, לא איבד את הכיוון. לכם, לצערי הרב, קרה משהו מאוד מאוד לא טוב. עכשיו אני רוצה גם לפנות אליך, חברי חבר הכנסת לפיד, ולסיעת יש עתיד. גם אני כבר, למרות שאני עוקב אחריכם מקרוב, פשוט לא מצליח להבין איפה אתם עומדים. האם בסוגיה כזאת – דמותה של מדינת ישראל, המחויבות לעם היהודי כולו, היותה הבית הלאומי של העם היהודי, המסד לקיומנו כאן – אתם עם הרשימה המשותפת או אתם איתנו? תענו לציבור. אתם תצביעו איתנו או תצביעו איתם? פנינה תמנו (יש עתיד): אנחנו דמוקרטיה. שר התיירות יריב לוין: מה זאת המסכה הזאת שאתם עוטים כל הזמן? ציונים, ימנים, תומכים; כשמגיעים להצבעה – אנחנו כאן ואתם איתם. חיים ילין (יש עתיד): – – – בני בגין. שר התיירות יריב לוין: אנחנו כאן, ואתם איתם. אתם איתם. ואני אומר לך, חבר הכנסת חיים ילין, מפלגת העבודה, לצערי הרב, איבדה את דרכה – – יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): ואתם נשארתם הליכוד של מנחם בגין. שר התיירות יריב לוין: – – אבל שם עוד יש תקווה, אולי תהיה התעשתות בסוף. אצלכם, דרך בכלל אין, פשוט אין, וזה עצוב מאוד. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): מעניין אם בגין מסכים איתך. שר התיירות יריב לוין: אדוני היושב-ראש, זה לילה היסטורי; לילה שבאמת באמת יירשם בתולדותיה של הכנסת; לילה שבו הגלגלים מתחילים לנוע חזרה לכיוון הנכון. הנסיגה מהערכים הבסיסיים שעליהם מייסדי המדינה הקימו את המדינה הזאת – הנסיגה הזאת נעצרת, ואנו מחזירים את מדינת ישראל למקום שבו היא הייתה מיומה הראשון: בית לאומי לעם היהודי, מדינה שבה הזכויות הלאומיות הן זכויות של העם היהודי, וכן, רבותיי, מדינה שמעניקה שוויון זכויות אישי מלא לכל אזרחיה – דבר שכמובן איננו נפגע בשום צורה ואופן מנוסח החוק הקיים. רויטל סויד (המחנה הציוני): אסור היה לכתוב את זה. שר התיירות יריב לוין: לכן אני פונה אליכם, חבריי באופוזיציה. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): – – – שר התיירות יריב לוין: יש לכם הזדמנות אחרונה לחשוב פעם נוספת – – איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): יש לכם מזל שאנחנו לא מצביעים כאיש אחד וכאישה אחת. שר התיירות יריב לוין: – – יש לכם הזדמנות אחרונה לחזור לדרך בן-גוריון, לדרך יגאל אלון, לדרך גולדה מאיר – לחזור לציונות. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה לשר המקשר, חבר הכנסת יריב לוין. אני מזמין את יוזם החוק, כפי שכבר נאמר, חבר הכנסת אבי דיכטר, להשיב למשתתפים בדיון. מייד לאחר סיום דבריו של חבר הכנסת דיכטר אנחנו נצביע. אבי דיכטר (הליכוד): אדוני היושב-ראש, ראש הממשלה, שרים, חבריי חברי הכנסת, ישבתי כאן שעות ארוכות לשמוע את הדוברים. היטיב לעשות את זה חבר הכנסת יהודה גליק, שלקח את הצעת החוק, ויכול להיות, מתוך האווירה החייכנית והעליזה שבה חבר הכנסת גליק הציג את הדברים – מה שהסתתר בין השורות – הוא אמר לרוב הדוברים שהתייחסו: גבירותיי ורבותיי, לא קראתם את החוק. פשוט לא קראתם את החוק. פה ושם יכולתי לראות התייחסויות שיכולתי לזהות את הנוסחים העתיקים. בכל אופן עברו שמונה שנים כמעט, והיו לאורך שמונה השנים האלה הרבה מאוד נוסחים, אבל חלק מחברי הכנסת לא טרח להתעדכן. הצוותים עבדו על הצעת החוק הזאת לאורך השנים, ובדגש מאז שהוקמה הוועדה בראשותו של אמיר אוחנה. הם ישבו ארוכות לדון וללוש ולנסות להרחיב את הבסיס של חברי הכנסת שרואה את עצמו שותף ותומך בהצעה הזאת. לכן היה די מפתיע לשמוע קצת התייחסויות שלא שהן לא מופיעות בהצעת החוק – הצעת החוק היא הפוכה מההתייחסויות שהושמעו כאן. השפה הערבית, על זה כמובן דיברתי כבר קודם לכן; אבל במונחים של התיישבות, שלקחו את זה להתיישבות יהודית – המילים "התיישבות יהודית" לא מופיעות כאן. מופיעה התיישבות לפי דת, לאום, ואני לא מצליח להבין. את שגב שלום הקימו – ידידי אבו עראר – כיישוב בדואי לכל דבר ועניין. קבעו שזה יישוב בדואי, קבעו שזה יישוב בדואי. כמו שאתה מכיר את שגב שלום ויישובים רבים, ריכוזים רבים – אספו בדואים מהפזורה וקבעו להקים יישוב בדואי. אז למה אפשר להקים יישוב בדואי ואי-אפשר להקים יישוב יהודי עם מאפיינים מסוימים בגלל סיבות מסוימות? ולמה אי-אפשר להקים יישוב דרוזי במקום מסוים מסיבות מסוימות? וכך הלאה וכך הלאה. אבל מה לעשות שבסופו של דבר הצעת החוק הזאת היא חוק-יסוד, ועוסקת בצורה הכי מובהקת, היא פשוטה, הכי עניינית, בשמה: "ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי". למען הסר ספק, (חוזר על הדברים בערבית.) טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): בס. אבי דיכטר (הליכוד): בס. בס. אני חושב שהאמירה הזאת – – טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): – – – אבי דיכטר (הליכוד): – – האמירה הזאת – – קריאה: – – – אבי דיכטר (הליכוד): – – האמירה הזאת, האמירה הזאת – – – טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): – – – אבי דיכטר (הליכוד): האמירה הזאת, ידידי טלב, היא אמירה חשובה מאוד. חשוב שנבהיר לנו ברמת הלאום – וזה חוק לאום, הוא לא עוסק בפרט, הוא עוסק בלאום. ולכן, כשהיא אומרת שהמדינה תפעל לשימור המורשת התרבותית, ההיסטורית והדתית של העם היהודי – זה בקרב יהדות התפוצות. היא לא עוסקת בשימור המורשת של לאום אחר – בחוץ-לארץ, הכוונה. היא מדברת על הבטחת שלומם של בני העם היהודי – וזה גם ישראלים וגם לא ישראלים – אבל של כל אזרח ישראלי באשר הוא, יהודי או לא יהודי, כשמדובר במצב קשה, בצרה ובשביה, בין אם בשל היותו יהודי ובין אם בשל היותו ישראלי, יהודי, ערבי, דרוזי, מוסלמי, נוצרי, צ'רקסי ואחר. הסיפור של השפה העברית, שהיה עוגן אדיר להתנצחויות, הרי המושג הזה עבר שינויים לאורך שמונה השנים האחרונות כדי להגיע לניסוח הכי מאוזן, הכי נכון, הכי מדויק. בניגוד למה שאמרו כאן, אני פשוט מוצא לנכון לקרוא מתוך ההצעה שאתם הולכים להצביע עליה בעוד רגע: "עברית היא שפת המדינה" – לא שפה רשמית ולא מונח אחר – "לשפה הערבית מעמד מיוחד במדינה, לדובריה זכות לנגישות לשונית לשירותי המדינה; פרטים לעניין זה ייקבעו בחוק"; "אין באמור בסעיף זה כדי לפגוע במעמד השפה הערבית בפועל ערב תחילתו של חוק-יסוד זה". ואני מודה שכשהיו כאן התייחסויות אני זכרתי ניסוחים ישנים יותר, ששם הייתה שפה רשמית ושפה במעמד אחר. ואז נזכרתי מאיפה זה בא. חלק מהמתייחסים היו חתומים על ההצעה הזאת כשהם היו בכיסא אחר, במקום אחר. תגיד לי איפה אתה יושב – אני אגיד לך מה אתה חושב. חלק מהדוברים – אגב, בלי להניד עפעף – דיברו על הצעת החוק הזאת כאילו הם לא חתומים עליה בנוסחים הקודמים, שהיו אגב קצת יותר מחמירים. שמותיהם שמורים במערכת, כמו שאומרים. ולכן אני תוהה בליבי האם לא הגיעה העת, לפני הצבעה על חוק-היסוד, שהוא באמת הצד השני של המטבע של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו – ההוא עוסק בפרט והחוק הזה עוסק בלאום, ולכן הוא לא נכנס לזכויות האישיות. אני חושב שאחרי כל הדברים האלה, אחרי כל הדברים האלה, כשאנחנו אומרים: "ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי", שבה הלוח העברי הוא לוח המדינה והוא לוח רשמי, והלוח הלועזי הוא לוח רשמי, ולא הכנסנו את הלוח ההיג'רי, מה לעשות, מסיבות מובנות – לכן אני קורא לחברי הכנסת, אלה שקראו את ההצעה ואלה שיקראו את ההצעה, להצביע בעדה. תודה רבה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה לחבר הכנסת אבי דיכטר. מי שמעוניין להצביע יכול לשבת. חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצבעה. הצעת חוק-יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי, בקריאה ראשונה. אנחנו מצביעים. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 16 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 64 נגד – 51 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק-יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי לוועדה משותפת לוועדת הכנסת ולוועדת החוקה, חוק ומשפט נתקבלה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חברי הכנסת, 64 בעד, 50 מתנגדים, אפס נמנעים. אני קובע כי הצעת החוק אושרה בקריאה ראשונה ותועבר לוועדת החוקה, חוק ומשפט להכנתה לקריאה שנייה ושלישית. שר התיירות יריב לוין: הוועדה המשותפת – – – היו"ר יולי יואל אדלשטיין: רגע. רגע. רגע. חבר הכנסת חמד עמאר מודיע שהוא הצביע נגד, אבל זה לא ישנה את תוצאות ההצבעה. סליחה, טעות שלי. ההצעה תועבר לאותה ועדה שהכינה אותה לקריאה ראשונה, קרי הוועדה המשותפת לוועדת הכנסת ולוועדת החוקה, חוק ומשפט. הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת היו"ר יולי יואל אדלשטיין: הודעה ליושב-ראש ועדת הכנסת חבר הכנסת מיקי זוהר. בבקשה, אדוני. מכלוף מיקי זוהר (יו"ר ועדת הכנסת): תודה רבה. חבריי חברי הכנסת, אדוני היושב-ראש, אני מתכבד להודיע על חילופי אישים בוועדות הכנסת, כדלקמן: מטעם סיעת ש"ס – חבר הכנסת דן סידה יכהן כחבר בוועדות הבאות: 1. בוועדה המיוחדת למאבק בנגע הסמים והאלכוהול, במקום חבר הכנסת מיכאל מלכיאלי; 2. בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות במקום חבר הכנסת מיכאל מלכיאלי. חבר הכנסת ינון אזולאי יכהן כחבר בוועדות הבאות: בוועדה המיוחדת בראשות חברת הכנסת רחל עזריה, במקום חבר הכנסת יצחק וקנין; בוועדה המיוחדת לזכויות הילד, במקום חבר הכנסת מיכאל מלכיאלי; בוועדת העלייה, הקליטה והתפוצות במקום חבר הכנסת מיכאל מלכיאלי. מטעם סיעת יש עתיד – בוועדת הכנסת, במקום חבר הכנסת אלעזר שטרן תכהן חברת הכנסת פנינה תמנו; בוועדה המיוחדת לזכויות הילד, במקום חברת הכנסת קארין אלהרר תכהן חברת הכנסת פנינה תמנו. תודה רבה. היו"ר רויטל סויד: תודה רבה לחבר הכנסת מיקי זוהר. הצעת חוק יסודות המשפט (תיקון), התשע"ח–2018 [מס' כ/717; דברי הכנסת, חוב' ד', ישיבה 273, עמ' 24254; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) היו"ר רויטל סויד: אנחנו עוברים להצעת חוק יסודות המשפט (תיקון), התשע"ח–2018, בקריאה שנייה ובקריאה שלישית. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט חבר הכנסת ניסן סלומינסקי. ההצבעה של חבר הכנסת חמד עמאר לא נקלטה, והיא נרשמת בפרוטוקול, הוא הצביע נגד. היא נרשמה כהצבעה נגד. חבר הכנסת סלומינסקי, בבקשה. << דובר >> ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): << דובר >> גברתי היושבת-ראש, רבותיי השרים, חבריי חברי הכנסת, אני רוצה להציג בפניכם את הצעת החוק יסודות המשפט כפי שהוכנה על ידי ועדת חוקה, חוק ומשפט לקריאה שנייה ושלישית. הצעת החוק הזאת באה לומר דבר אחד: כמו שיש לנו אוניברסיטה עברית, כמו שיש לנו צבא עברי, כמו שיש לנו מדינה עברית, יש לנו גם משפט עברי. 3,000 שנה המשפט הזה קיים. אין המטרה ואין המגמה לשים אותו כמשפט המדינה. החוק בא ואומר דבר פשוט: כששופט יושב ודן, אם המקרה שבפניו יש חוק שאומר לו מה לעשות – החוק מכתיב; אם אין חוק, ויש פסיקה של בית המשפט – הפסיקה מכתיבה לו, והוא עושה לפי הפסיקה הזאת. אם הוא לא מוצא לא בחוק ולא בפסיקה הקיימת פתרון לנושא שלו, הוא יכול לעבור להיקש – לדמות דבר לדבר; ואם הוא מוצא פתרון שדומה לחוק מסוים או לפסיקה מסוימת הוא פתר את הבעיה. אם גם שם הוא לא מצא פתרון, אז – אומרת הצעת החוק – יכריע לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של המשפט העברי ומורשת ישראל. זה הכול. כדי שאני אקצר מאוד: היו דיונים בוועדה, ואני הבאתי בהתחלה הצעה שונה קצת. אחר כך שיניתי אותה להצעה אחרת, והיה דיון. לאור בקשות של חברי הוועדה מהאופוזיציה – נדמה לי שגם היושבת-ראש הייתה ביניהם ואלעזר שטרן מיש עתיד – שבאו ואמרו לי, אני אקבל את ההצעה שאומרת כך: ראה בית המשפט שאלה משפטית הטעונה הכרעה ולא מצא לה תשובה בדבר חקיקה בהלכה פסוקה או בדרך של היקש יכריע בה לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של המשפט העברי ומורשת ישראל; אם זה יהיה הנוסח אנחנו הולכים על זה – כך אמרו. היו"ר רויטל סויד: לא. זה לא מה שנאמר. << דובר_המשך >> ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): << דובר_המשך >> רגע, שנייה. לקח לי זמן. לקחתי שבוע, חשבתי. אמרתי, אתם יודעים מה, אני מוכן ללכת, רק שלא יהיה מישהו שיחשוב שכאן רוצים להכניס את כל המשפט העברי בדלת האחורית. מדובר רק במצב שאין חוק לנושא, אין פסיקה, אין היקש. ואז, רק על העקרונות של החירות, הצדק, היושר והשלום של המשפט העברי. אמרתי, אני הולך על זה, וזה הנוסח שאושר ונמצא בפניכם. אני חושב שהיושר, הצדק והשלום אומר שגם האופוזיציה, כך קיוויתי, תצביע בעד, שיהיה לנו משהו – שיש פה גם המשפט העברי; שאין לנו מה להתבייש. כמו שאיתן אמר, זה לא מהפכה גדולה במובן הזה, כי מדובר רק על העקרונות, אבל לפחות משהו שכולנו נוכל להתלכד סביבו. לכן הסכמתי לנוסח הזה. ושוב, אני פונה לחבריי גם באופוזיציה: בואו, תתמכו בזה, שיהיה לנו משהו שיתקבל ברוב גדול. תודה לכם. היו"ר רויטל סויד: תודה רבה ליושב-ראש ועדת החוקה חבר הכנסת ניסן סלומינסקי. אנחנו עוברים לרשימת הדוברים המסתייגים. המסתייגת הראשונה, חברת הכנסת מרב מיכאלי, חמש דקות לרשותך. מרב מיכאלי (המחנה הציוני): תודה, גברתי היושבת-ראש. את יכולה לעשות שקט? היו"ר רויטל סויד: חברי הכנסת שהחליטו להישאר במליאה, בבקשה לשמור על השקט כדי שנוכל לשמוע את הנאומים בנושא הכה-חשוב הזה. מרב מיכאלי (המחנה הציוני): תודה רבה, גברתי היושבת-ראש. אני רוצה לפתוח ולספר לכם סיפור, חבריי וחברותיי. אנחנו העברנו – לפני כשנה וחצי, משהו כזה, אולי, הוא נכנס לתוקף כבר, לפני כמעט שנה וחצי – חוק שקוראים לו חוק הסדר התדיינויות משפחתיות. חבר הכנסת ניסן סלומינסקי, יושב-ראש ועדת החוקה, היה בהחלט פעיל בעניין הזה ועזר לנו להעביר את החוק הזה. שרת המשפטים ציפי לבני הייתה שרת המשפטים כשהתחלנו להעביר את החוק הזה. עניינו לגרום למי שהגיעו למקום הרע והכואב הזה של גירושים לעשות את זה בהסכמה עם כמה שפחות כאב; עם כמה שפחות מלחמות ומאבקים; לסיים כמה שיותר מהר לטובת כל הצדדים – ובעיקר, כמובן, הילדות והילדים – את הפרק הכואב הזה. והינה סיפור שהיה באמת ביחידות הסיוע. היו"ר רויטל סויד: חברים שם. חבר הכנסת ביטן, חברת הכנסת שולי מועלם, בבקשה, אם אפשר שם שקט. ביטן, שולי, בבקשה, אם אפשר בשקט. מרב מיכאלי (המחנה הציוני): ועוד דקה. הינה, סיפור שהיה באמת באחת מיחידות הסיוע, שעושות עבודה מדהימה בעבודה על החוק הזה ומצליחות להביא לכך שלמעלה מ-50% מהמקרים שמגיעים לפתחן לא יגיעו לבית הדין או לבית המשפט להתכתשות. זוג שבאמת הגיע להסכם, ולא זו אף זו, הם הגיעו להסכם ולכל הסדרי המשמורת, המזונות וחלוקת הרכוש, והגיעו להחלטה שעל מנת להקל על הילדות והילדים את המשבר הקשה הזה של הגירושים הם יישארו לגור באותו בניין – בשתי דירות נפרדות כמובן; הוא בדירה משלו, היא בדירה משלה, אבל באותו בניין. שמעו דייני בית הדין הרבני שזאת החלטת בני הזוג ואמרו להם: לא, לא, לא, לא, לא, חברים, במקרה כזה לא תקבלו גט. לא ניתן לכם גט. למה? משום שיש חשש שהגרוש יחוש חשק לפתע פתאום לבעול את גרושתו, ואנחנו לא נוכל לאפשר סיכון שכזה, ולכן לא ניתן לכם גט אחרי שהגעתם להסכמים המדהימים האלה ביניכם. זה, חברותיי וחבריי, מה שקורה במקום שבו שופטים לפי המשפט העברי. אלה דברים שקורים שם, לצערי, על בסיס יומי לגמרי. אלה דברים שקורים במדינת ישראל בערכאה שיש לה סמכות מקבילה לבית משפט במדינה דמוקרטית. ככה מתנהל יותר מדי פעמים דין לפי המשפט העברי. את זה אנחנו באנו ושמנו בחוק יסודות המשפט. זה מה שעומד כאן להצבעה, חברות וחברים, אל תטעו. זה בדיוק. הזוג הזה הם אנשים מאמינים, היא מאמינה והוא מאמין, ולכן הם נבהלו נורא לא רק מהאיום שהם לא יקבלו גט אלא גם מהעובדה שאוי ואבוי, המשפט של הדת שבה הם כל כך מאמינים אומר דבר כזה, ולכן אכן התפצלו מייד; אגב, לא רק לשני בניינים אחרים, אלא לשכונות אחרות, משום שבשולחן ערוך כתוב שכונה אחרת. אבל מה אם היה מדובר בזוג שהם לא מאמינים? איך אפשר, חברותיי וחבריי, לכפות על אדם לא מאמין דין שהוא, בשונה מחוק של מדינה דמוקרטית, לא התקבל במקום הזה, לא התקבל על ידי נציגות שנבחרה, לא זכה לדיון של בעד ונגד, לא עומד בקריטריונים של דמוקרטיה, לא יכול לעמוד לשום שיפוט, משום שהוא איזה צו אלוהי שיש מי שמאמינות ומאמינים שירד מהר סיני; בסדר גמור, אבל באיזה עולם אפשר לכפות את הדין הזה על אזרח או אזרחית במדינה דמוקרטית? למותר לציין, חברות וחברים, שזה דין שאיננו מכיר בשוויון. הוא גם לא מכיר לא רק בשוויון בין לא יהודיות ויהודים ליהודים, הוא גם לא מכיר בשוויון בין יהודיות ויהודים. קודם כול הוא לא מכיר בשוויון יהודיות מול יהודים, כמובן, והוא ודאי לא מכיר בסוגי יהודים שלא בא לו להכיר בהם. ולכן אפילו בתור מדינה שאמורה להיות מדינת הלאום של העם היהודי כבר לא ברור בכלל שהיא עם החוק הזה יכולה להיות מדינת כל יהודיה ויהודיותיה. העניין הוא – ובזה אני אסיים, חברותיי וחבריי, ועל זה צריך באמת להסתכל בעיניים פקוחות נכוחה ולהבין – שהדברים האלה שאני אומרת, לצערי, הם המוטיבציה שמביאה לחקיקת החוק הזה: בדיוק הרצון לא לאפשר זכויות של שוויון לכל היהודיות והיהודים, לנשים, ללהט"ביות ולהט"בים, וודאי ללא יהודיות ויהודים. המוטיבציה שעומדת בבסיס הדברים היא בדיוק לשים בחוק יסודות המשפט את הדבר שיצטרך לאפשר לבית המשפט העליון, כל זמן שגם עוד לא העברנו את פסקת ההתגברות, להגיד: אני נורא רוצה לתת זכויות אבל ידיי כבולות, מה לעשות. ולכן, חברות וחברים, כל כך חשוב להצביע נגד הצעת החוק הזאת, ככל שהניסוח שלה הוא כאילו פשרני וכאילו לא כזה סיפור וכאילו נועד רק לתת כבוד למסורת שלנו. הכבוד שלנו כאן ועכשיו מחייב שנצביע נגדו. תודה רבה. היו"ר רויטל סויד: תודה רבה לחברת הכנסת מרב מיכאלי. חבר הכנסת דב חנין, בבקשה. חמש דקות לרשותך. דב חנין (הרשימה המשותפת): תודה לך, גברתי היושבת-ראש. שולחן הממשלה הריק, עמיתיי ועמיתותיי חברות וחברי הכנסת, הצעת החוק שאנחנו דנים בה היא חלק ממהלך כולל ורחב, מהלך זוחל אבל בעייתי ומסוכן. זה הדבר היחידי שהממשלה של נתניהו עושה בכנסת. היא לא מייצרת פתרונות, לא מתמודדת עם שאלות אמיתיות, לא נותנת תשובות למצוקות של בני אדם, לא מתווה דרך לצאת ממשבר הדיור, לא מסמנת אפיק לפתרון מערכת הבריאות הציבורית, לא מגדילה את השוויון בחברה הישראלית, לא מטפלת באופן מעמיק ורציני בבעיית העוני. מה שהממשלה הזו עושה זה שני דברים: האחד, מהלך מתמיד של העברת תפקידים משר לשר; בדרך כלל אנחנו תמיד מתחילים את המושב בזה וגם מסיימים בו. המהלך השני הוא מהלך של, באמת, סדרה של חוקים, שהמטרה שלהם היא לשנות את יסודות השיטה, להרחיק את המערכת ככל הניתן מתפיסות מתקדמות של דמוקרטיה, של שוויון, של קדמה חברתית ולהפוך את המערכת ליותר לאומנית, יותר דתית, יותר שמרנית, יותר מדירה ויותר סגורה. והצעת החוק הזו היא חלק מהמהלך הזה. כאשר דוחפים את המשפט העברי לחוק יסודות המשפט לא עושים מהלך ניטרלי, כי הנוסח הקודם שהיה בסעיף דיבר באופן כללי על מורשת ישראל. מורשת ישראל היא דבר מאוד רחב ומגוון. מורשת ישראל כוללת בוודאי אלמנטים דתיים – שגם בהם, אגב, יש דברים יפים, יש גם דברים שמרניים וריאקציוניים – אבל לא רק דברים דתיים. מורשת ישראל כוללת הרבה מאוד דברים יפים שאפשר להתחבר אליהם, ודווקא אותם אתם רוצים להרחיק מהתפיסות של המשפט שלנו. אם אנחנו מסתכלים על ההיסטוריה של יהודים בעולם, אפשר למצוא בתוכם את קרל מרקס ואת רוזה לוקסמבורג, אנשים שבוודאי אפשר הרבה ללמוד מתפיסות המשפט שלהם ולהיעזר בחשיבה שלהם לטובת המשפט הישראלי. האם שופטי ישראל מספיק מכירים את המבוא לביקורת המשפט של הגל, אותו חיבור מבריק של מרקס הצעיר, תפיסה מבריקה של איך תפיסת המשפט עצמה יכולה להגביל את ראיית השופט ואת ראיית המשפט? הלוואי. הלוואי שהיו מציעים לשופטי ישראל לקרוא את הטקסט המבריק הזה של מרקס. אפשר היה להציע לשופטי ישראל, כמו שאמרתי, לקרוא גם את רוזה לוקסמבורג, המהפכנית היהודייה, ילידת פולין, שנרצחה בגרמניה על ידי הימין הקיצוני בינואר 1919. גם לה יש טקסטים מרתקים על מקומו של המשפט בשיטה החברתית, על התפקיד שהוא ממלא, על היתרונות והחסרונות של משפט ככלי חברתי. אלה דברים נפלאים שנמצאים בתוך ההיסטוריה היהודית, אם אנחנו מסתכלים על ההיסטוריה היהודית במבט רחב. אבל לא לזה אתם מתכוונים. אפשר להגיד גם שאולי נלמד מזיגמונד פרויד, גם הוא יהודי דגול בן המאה ה-20. הכתיבה שלו על המעמקים של הנפש האנושית, על אופני הפעולה שלה ועל התהליכים שמאפיינים אותה יכולה מאוד לסייע לשופט כאשר הוא בא לבחון את התהליכים שנמצאים בפניו. האם מציעים ללמוד מפרויד? לא, לא מציעים ללמוד מפרויד. אולי תגידו שמציעים ללמוד מאיינשטיין, עם התפיסות המתקדמות שלו. אגב, צריך לומר, איינשטיין לא היה רק פיזיקאי דגול, הוא גם היה הוגה דעות עם חשיבה מחודדת ונפלאה. היום אנחנו עוסקים למשל בשאלה של הכרזת מלחמה – אולי היינו מביאים לשופטי ישראל לקרוא את הטקסטים של איינשטיין על מלחמה, על מהי מלחמה ומה צריך לעשות כדי לצמצם ולהקטין את סכנות המלחמה. אולי היינו מביאים לשופטי ישראל לקרוא את הטקסטים הנפלאים של איינשטיין על סוציאליזם. אלה דברים שבאמת היו מרחיבים את האופקים של שופטי ישראל. האם שופטי ישראל מכירים את הטקסט הזה של איינשטיין על סוציאליזם? זו אחת המסות הנפלאות שכתבו יהודים במאה ה-20. לצערי, אדוני חבר הכנסת סלומינסקי, מציע הצעת החוק הזו, הם לא מכירים את הטקסט הזה של איינשטיין – סוציאליזם מהו, למה סוציאליזם; וגם הצעת החוק שלך לא הולכת לשפר את המצב בעניין הזה. הצעת החוק שלך הולכת להפוך את שופטי ישראל לבעלי מבט יותר צר, לא יותר רחב, ועל כך כולנו צריכים להצטער. היו"ר רויטל סויד: תודה רבה לחבר הכנסת דב חנין. חברת הכנסת יעל גרמן, ואחריה – חברת הכנסת מיכל רוזין. יעל גרמן (יש עתיד): תודה לך, גברתי היושבת-ראש. חבריי וחברותיי, אני רוצה לענות – אני לא יכולה לומר שהוא ידידי – לשר יריב לוין, שאני חושבת שמעטים הקשיבו לדבריו, אבל אני, פשוט כל פעם שאני מקשיבה לו ומאזינה לו אני פשוט מזועזעת. מי אתה שתחלק ציונים מיהו ציוני ומיהו לא ציוני? ואיזו תפיסה של דמוקרטיה יש לך כשאתה אומר שאתה רוצה לראות באופוזיציה ציונים? מה, אתה תקבע מי יהיה באופוזיציה? אתה יכול לקבוע מי יהיה בקואליציה. באופוזיציה יהיו כל מי שלא חושב כמוך, ולא אתה זה שתאמר אם הוא כן יהיה ציוני או לא יהיה ציוני. לפי אמות המידה שלך, אדוני יריב לוין, וגם של חבריך, בגין הוא לא ציוני. כי בגין אמר "יש שופטים בישראל". ולא רק זה, בגין קבע חד-משמעית שאין בכלל הפרדת רשויות במדינת ישראל, ושלמעשה הרשות המבצעת והרשות המחוקקת חד הן, ולכן הוא אמר שחייבת להיות ביקורת שיפוטית; ולכן הוא אמר שבית המשפט העליון חייב לבקר את החוקים שאנחנו מחוקקים כאן בכנסת, שהם למעשה החוקים שהממשלה רוצה. כך אמר בגין, אז הוא בוודאי לא ציוני. יותר מזה – בוודאי גם הרצל לא היה ציוני. אני משוכנעת שחלק מהדעות של הרצל בוודאי לא היו ציוניות, וגם פינסקר. ומי יודע מיהו בכלל ציוני? אז אל תחלק ציונים. אני לא אבוא ואחלק לך ציונים אם אתה וחבריך ציונים או לא ציונים. אבל יש דבר אחד שאני אומר, לך ולכל החברים בקואליציה; יש לזה ביטוי שאני לא אומר, אבל מה שאני כן אומר: איבדתם פרופורציה. ואיבדתם את הפרופורציה מפני שאתם לקיתם במחלה שנקראת היבריס. וכבר האלים ביוון אמרו שאותו אדם שלוקה בהיבריס, העונש הוא איבוד פרופורציה. וברגע שבן אדם מאבד פרופורציה, הוא מאבד את כל מה שיש לו, כי הוא קודם כול הופך להיות שיכור כוח. כל החוקים שאתם מעבירים היום ומחר ואתמול בכנסת נובעים משיכרון כוח, מכך שאתם לא מבינים שלכוח יש מגבלה ושאי-אפשר להעביר חוק רק מפני שיש לו רוב. צריך להאזין לציבור, צריך להקשיב לרחשי ליבו. מי שמאבד את היכולת להאזין לציבור, להאזין לרחשי ליבו, אינו ראוי לשלטון, ואתם לא מקשיבים. לכאורה, חבר הכנסת ידידי סלומינסקי, מה נעשה? שום דבר. רק הוספנו את המילים "המשפט העברי", לא שינינו שום דבר, השארנו את "יסודות החירות והצדק והחופש", השארנו אפילו את "מורשת ישראל" – שזה שפינוזה, אולי גם איינשטיין ובובר ועוד – רק את "המשפט העברי". אבל חבר הכנסת סלומינסקי, בעת הזו, כאשר כולם מדברים על הדתה – ואתה יכול לחשוב שאולי אין הדתה; אני חושבת שיש הדתה, וציבור גדול חושב שיש הדתה – המשפט העברי מפחיד. המשפט העברי מפחיד, מפני שהוא נשען על הלכות שמדירות נשים; על הלכות שבאות ואומרות שאסור לשלב נשים בצבא; על הלכות שבאות ואומרות שאסור לתת זכויות שוות לקהילה הלהט"בית; על הלכות שגורמות לאי-שוויון בחברה שלנו. אז איך אתה רוצה שאנחנו נצביע בעד המשפט העברי, שההלכות שלו מדירות וגורמות לאי-שוויון ולפיצול ולשסעים בתוך החברה, שכל כך זקוקה היום לאחדות? מן הראוי שלא תביאו את כל החוקים המפלגים והקונטרוברסליים האלה. כי כפי שאמרתי, גם לשלטון יש מגבלות. היו"ר רויטל סויד: תודה רבה לחברת הכנסת יעל גרמן. חבר הכנסת מוסי רז, בבקשה. מוסי רז (מרצ): גברתי היושבת-ראש, חברות וחברי הכנסת, אדוני השר, אדוני יושב-ראש הוועדה, מציע החוק, עכשיו אתם רוצים משפט עברי? במשך רבע שעה חיכינו שראש הממשלה יוציא מילה בעברית והוא לא הוציא, אז אתם עכשיו רוצים משפט עברי שלם? יש הרבה דברים במשפט העברי שאני אוהב. אולי גם יש הרבה דברים במשפט העברי שאני יכול לפרש אחרת ממך. נתחיל מהתורה, אפילו, שאני אוהב, ואולי גם שם יש דברים אחרים שאני יכול לפרש אחרת ממך. לפי דעתי, בתורה כתוב שצריך לחלק את הארץ תמורת שלום. בפרשת לך לך, אברהם אבינו: אם תימינו ואשמאיל, אם תשמאילו ואימינה; יש כמובן חלק מהדיברות שכולנו עושים אותם. אבל השאלה שאני רוצה לשאול היא אחרת לגמרי. תארו לכם שהייתם שומעים על איזשהו פרלמנט בעולם שקיים כבר כמה עשרות שנים – נגיד 70 שנה, לא בהכרח – ובמשך השנים הללו התגבשה בפרלמנט הזה מסורת שבה יש דרך לחקיקה. מה דרך החקיקה הזאת? בעצם חוק עובר בשלוש קריאות – למעשה ארבע קריאות, אם זה חוק פרטי – ובקריאות האלה הוא גם עובר בין הקריאות לוועדה, מקיימים דיונים, יש הסתייגויות, דנים בכל מילה ומילה, וכך עובר החוק. ועם הזמן מתקדמים. משום שדברים שנכונים ל-2018 הם לא נכונים ב-1948, יש לנו היום הרבה דברים בחוק שלא ידענו על קיומם ב-1948; הגישה השתנתה, הטכנולוגיה השתנתה, הרבה דברים השתנו. ואז פתאום, ברגע אחד, באים ואומרים: נהדר שעשינו עבודה של 70 שנה, נהדר שדיברנו על כל דבר, ועכשיו אנחנו נקבע שבכל דבר שלא חשבנו עליו – איך אמרת? אם זה לא מופיע בחוק או לא מופיע בפסיקה או לא מופיע באיזה סמ"ס שמישהו שלח למישהו, לא יודעים – אז יחולו החוקים מלפני אלפיים שנה. זה נשמע הגיוני? יש בהם דברים טובים, יש בהם דברים רעים, אבל אנחנו לא מקיימים עכשיו דיון – לו היינו אומרים: בואו נקיים דיון מרתוני על כל המשפט העברי ונראה איפה הוא יכול להחליף, איפה הוא לא יכול להחליף, איפה יש מקום לדיון, איפה אין מקום לדיון. הרי לפניי, בעיקר חברות הכנסת – גם חברת הכנסת גרמן, גם חברת הכנסת מיכאלי – הביאו דברים מהמשפט העברי שהם בלתי נסבלים עבורנו היום. ואנחנו יכולים להביא עוד הרבה דוגמאות כאלה. ויכולים להיות גם דברים יותר טובים. אז הכול יבוא כאיזשהו תחליף לכל מקום, לכל לקונה שהמחוקק לא חשב עליה, שהפוסק לא חשב עליה? הרי אתה מבין שזה לא הגיוני, לא סתם אתה יושב פה לבד עכשיו. אתה רוצה להביא איזשהו הישג לבית היהודי, להראות שהבאת איזשהו חוק, והקואליציה נגררת אחריך, כשאני חושב שרובם הגדול מבינים שהדבר הזה לא סביר. אתה יכול לבוא ולהגיד: יש כמה דברים יפים במשפט העברי, בואו נעביר אותם בחוק. יכול להיות שתמצא לזה שותפים גם בצד הזה של הבית, אולי אפילו מאנשים שהם לא יהודים בבית הזה, מחברי כנסת ערבים, גם זה יכול להיות. אבל לבוא ולהביא את הכול כמקשה אחת, כשאנחנו גם לא יודעים מתי ישתמשו בזה? הרי איש מאיתנו פה לא יודע באיזה מקרה יחשוב השופט או תחשוב השופטת שאין לזה שום אמירה בחוק. אנחנו הרי לא יודעים, אנחנו לא יכולים לדעת, מאיפה נדע דבר כזה? גם אתה לא יודע, ואתה גם אומר את זה ביושר. אתה לא יכול לדעת מתי זה יקרה, באיזה מקרה יחשבו שעל הדוגמה הזאת לא חשבו, ורק לפני אלפיים שנה חשב עליה מחוקק עברי. זה הרי בלתי הגיוני לחלוטין. תנסה לחשוב על דוגמה – אני מציע לך שכשאתה בא לענות, תנסה לחשוב על דוגמה במשפט הישראלי, בפסיקות הישראליות, בדיונים שעלו בבתי משפט ישראליים, לא משנה כרגע אם זה באזרחי או בפלילי או בכל דבר אחר, שבה לא היה חוק ולא הייתה פסיקה והשופט היה יכול לבוא ולהגיד: וואו, הינה, זה מופיע באיזו מסכת בגמרא או בספר או בפסוק כזה בתורה או במשהו אחר, וזה פותר לנו את כל הבעיה, וזה דבר שיכול לספק את הבית הזה. אני נותן לך את התרגיל הזה, בוא תחשוב אם אתה יכול לתת דבר כזה, כי אני אתפלא מאוד אם כן, ואם אתה תוכל להניח את דעתנו שתמיד זה יהיה לטובה ולא יהיה בדרך כלל לרעה. תודה. היו"ר רויטל סויד: תודה רבה לחבר הכנסת מוסי רז. חברת הכנסת מיכל רוזין – איננה נוכחת; חבר הכנסת עיסאווי פריג' – אינו נוכח. חבר הכנסת איתן ברושי. איתן ברושי (המחנה הציוני): גברתי היושבת-ראש, יושב-ראש הוועדה, השר, חברי הכנסת, בשעה המאוחרת הזאת אפשר להמשיך את הדיונים הקודמים ולשאול לאן אתם בדיוק רוצים להגיע, אבל בזמן הקצר שעומד לרשותי אני רוצה לשאול: מה חסר למערכת המשפטית שהחוק הזה מוסיף לה, ואיזה כוחות יתווספו לה? אני מוצא לנכון להקדיש את הדקות האלה לאנשי המרחב הכפרי, לחקלאות, להתיישבות, שעומדים בחודשים האחרונים בפני גל טרור שהפך לפשיעה לאומנית. לא ניתן לתאר את מה שאנחנו מגלים, את חולשת המערכת והאם היא מקבלת פה כלים. לפי המשפט העברי, אולי יהיו לה כלים שאין לה ביכולת הקיימת לעצור את הגל שמאיים על קיום החקלאות וההתיישבות, גם על אנשים ביישובים וגם על שדות ועל מרחבים ועל אמצעים. אני חושב שלא ניתן לתאר את החולשה הזאת, עד כדי נטישת שטחים, עד כדי נזקים שאין להם פתרונות. וממשלת ישראל, שהוכיחה שהיא יודעת להגיע לכל מקום שהיא רוצה בלי המשפט העברי – אין מקום בעולם שבו מישהו הרים יד על יהודי, ישראלי ולא הוכחנו שאפשר להגיע ולטפל בכל מקרה, גם בדברים הדמיוניים ביותר; והינה, עם מערכת המשפט, עם שרת משפטים מאוד אקטיבית, לא מצליחים לשים סוף לעניין הזה. פניתי גם לראש הממשלה. מחר מתקיים דיון בוועדת הפנים, ואני מעריך שבלי דיון בקבינט ובלי דיון בממשלה ובלי החלטה שמתכוונים לטפל בזה – יש שר חקלאות מהבית היהודי שהחקלאות לא כל כך מעסיקה אותו; ככל שאני יודע, עיקר המאמצים שלו מופנים לדברים אחרים, גם המשאבים הכספיים. הוא לא מסוגל. ישנו השר לביטחון פנים, שהודה בפניי שלא מסוגלים ארבעה-חמישה שרים לשבת ולעשות תוכנית – רק ראש הממשלה, שכידוע הוא עסוק יותר מכל השרים, לא מרובם. לכן אני שואל את עצמי, במה הממשלה מתעסקת? מה חסר למערכת המשפט, למערכת החוק, כדי לתפקד במדינה מתקדמת כמו מדינת ישראל? מה היה חסר עד היום להגיע להישגים של 70 שנה – ובהחלט יש במה להתברך ולהתגאות? מה בדיוק אתם עושים בתקופה האחרונה, על איזה פער אתם מכסים? מה לא השגנו ב-70 שנה שנשיג איתכם בשנים הבאות? מה היה חסר לדור שהקים את המדינה ועשה את מה שעשו עד היום, שאתם משלימים את זה בחוקים הזויים כאלה? בעיקר אתם יוצרים פיצול, פירוק החברה וחוסר יכולת לעמוד במבחנים, וכנראה נעמוד בפני מבחנים קשים. אז בוודאי, הרי כבר בעשרת הדיברות כתוב לא לגנוב, אז מה זה הגנבות האלה שלא פוסקות עד כדי חיסול החקלאות? עד ששר האוצר מצא פתרון לשרפת הבתים בחיפה וזיכרון, והוא הכריז על זה פשע לאומני, ואז רשות המיסים מממנת את כל הפיצויים לכל הבתים. לנו אין ספק שהפשיעה הפכה לטרור לאומני. הממשלה לא ממהרת לקבל החלטות. מה בדיוק תועיל ההחלטה היום? מה היא תשנה לגורל ההתיישבות והחקלאות, כשאתם מדברים על ארץ ישראל השלמה והורסים את מה שבין הירדן לים? לכן אני חושב שאין לנו כאן על מה לברך, והחקיקה הזאת היא אי-הבנה של הבעיה המרכזית. ראינו הערב קבלת החלטות שלא תתרום שום דבר. אין בה שום תרומה ושום משהו שיביא אותנו למקום יותר טוב, יותר רחוק. לכן נדמה לי שמה שהממשלה זקוקה זה לא למשפט עברי, אלא לשכל ישר יהודי. צריך לחזור לשכל הישר, ולחזור לסדר העדיפויות, ולחזור לומר את האמת, שמה שאנחנו זקוקים לו זה יעדים ברורים, מטרות ברורות, אחדות וליכולת לממש את הדברים המרכזיים, ולא להוביל אותנו לשבילים של אין מוצא. המשבר הזה של הפשיעה החקלאית – שיעלה מחר גם בוועדת הפנים, ובזמן הקרוב אני מקווה שגם במקומות אחרים – לא ייפתר בלי שהממשלה תחליט שהיא רוצה לפתור אותו, בלי להביא את זה לקבינט, בלי להביא את זה לממשלה ובלי לקבל החלטה ולבנות תוכנית פעולה. במצב של היום, ארבעה-חמישה שרים לא מדברים אחד עם השני, לא יושבים, לא עושים שום דבר, ואולי בשעות האלה עוד חקלאי עוזב את האדמה ועוד אדמה נשארת לא מעובדת ונטושה או עוברת לידיים אחרות. היו"ר יחיאל חיליק בר: נא לסיים, אדוני. איתן ברושי (המחנה הציוני): אני קורא לך, אדוני, למי שבא מהבית היהודי, שמדברים על שלמות הארץ ומדברים על ההתיישבות, אבל לא מתכוונים באמת. היו"ר יחיאל חיליק בר: משפט סיכום, אדוני. איתן ברושי (המחנה הציוני): אני מבקש לומר שמה שנחוץ זה נחישות, מה שנחוץ זה מדיניות, מה שחשוב זה עקביות, מה שחשוב זה להגדיר ברור את המטרה. המשפט כפי שהוא מתנהל בתקופה האחרונה לא מביא את הבשורה. היו"ר יחיאל חיליק בר: תודה רבה. אני מבקש לשמור על הזמנים. חבר הכנסת עיסאווי פריג'. אחריו – חברת הכנסת רויטל סוֵיד. בבקשה, אדוני. רויטל סויד (המחנה הציוני): סויד. אני סולחת לך רק בגלל השעה. סויד. היו"ר יחיאל חיליק בר: סויד. מה אמרתי, סויד? לא. זה היה סויד? אז זה בגלל השעה. עיסאווי, עד חמש דקות, אדוני. עיסאווי פריג' (מרצ): אדוני היושב-ראש, חברים וחברות, ידידי השר התורן, העמיסו עליך עכשיו. אתה משאיר את האישה ואת הילדים, לא ישן בבית. חבל. אבל חברים, קורה דבר מעניין. אני רוצה לחזור לכדורגל. תראה, במשחקי כדורגל כל מאמן חושב לפני משחק איך להתכונן למשחק. נכון? חושב איך להתכונן. נחמן שי (המחנה הציוני): ברור. עיסאווי פריג' (מרצ): יש מאמנים כאלה שאומרים: אני רוצה, איך שהמשחק מתחיל, לתת בליץ, התקפה, לשגע אותם. ויש כאלה שאומרים: תשחקו, תעבירו את הזמן, ורבע שעה אחרונה ניתן את המתקפה וננצח. אז ישב לו ראש הממשלה חודש וחצי עם האסטרטגים ואמר: איך אנחנו צריכים לתכנן את המושב הקרוב, את המהלכים. השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי: ראש הממשלה צריך אסטרטגים? הוא אסטרטג. עיסאווי פריג' (מרצ): הוא אסטרטג. תקשיב, כבוד השר צחי, מה עשה ראש הממשלה. מה אמר? אנחנו נראה להם כמו שצריך, נתחיל את המושב בבליץ. תראה מה עשו – היום התקיימה ישיבת נשיאות, ונדונו שם הצעות לדיון בוועדות והצעות לסדר-היום. כל מה שלא בתוכנית של ראש הממשלה, לא צריך לקבל. יעני, דהיינו, פשעי תג מחיר, אסור להעלות לדיון, תדחו את זה, אל תקבלו את זה. בשום פנים ואופן לא לתת; כלא עזה וההרג שקורה בעזה – תתרחקו מזה. התוכנית היא חוק הלאום, המשפט העברי, ואני אראה להם בהצגה שלי על איראן. אני אתחיל אחד-אחד. התחלנו בהצגה. כשעושים הצגה, חברים, לוקח להם זמן להכין את המקום, את הציוד, איפה כל דבר יעמוד ואיפה כל דבר יעמוד. ראיתי ארון מלא קלסרים, ארון דיסקטים, טלוויזיה. כמה זמן ראש הממשלה עבד בשביל הדברים האלה? כמה שבועות. במאי ועריכה וכל הדברים האלה. הוא תכנן אותם כמה שבועות. הרי כל הציוד שהיה על הבמה, צריך להכין אותו מראש – איך הדברים, איך אני אבוא ואיך אני אעבור, ואיך אני אלך, ואיך אני אסתובב, באיזו זווית אני אשים את הקלסרים. הכול מבוים. ראינו את זה. אז התוכנית הייתה מלפני כמה שבועות. כנ"ל התוכנית של היום: להתחיל את המושב, וככה נעצב את הבחירות שעומדות בדרך. זה שקוף. משחק שקוף. ולא יעזור, יושב-ראש ועדת החוקה, ניסן, שאתה עולה לכאן ואתה אומר לי "משפט עברי", "צבא עברי", "אדמה עברית", "עבודה עברית" – כל מה שתגיד זה בולשיט. זה בולשיט. אתה מבין, אתה ילד טוב, עומד כאן, מבצע את המשימה שלך, את האסטרטגיה, מה שמציירים לך, ומכניס לי את המשפטים שאני שומע: כמו שיש לנו צבא עברי ואדמה עברית, יש לנו משפט עברי. חברים, ממי אתם מפחדים? אני הגעתי למסקנה: אתם מפחדים מעצמכם. אתם מפחדים מעצמכם. אתם מפחדים מעצמכם. 70 שנה הקמתם מדינה לתפארת, ואנחנו רואים ויודעים כל דבר, ובכל זאת אתם באים עם אצבע בעין: עוד הלאמה ועוד חקיקה ועוד דברים שמראים על פחדים. ממי אתם מפחדים? ממי? אני רוצה להבין, ממי? היו"ר יחיאל חיליק בר: נא לסיים. עיסאווי פריג' (מרצ): אני מסיים, אדוני. אתם משדרים פחד, פחד, פחד. הפחד, והשקר – החבל שלו קצר, במהרה תיפלו יחד איתו, וצריך להחליף אתכם בהקדם האפשרי. תודה, אדוני. היו"ר יחיאל חיליק בר: תודה, אדוני. חברת הכנסת רויטל סויד. סויד. אחריה – חבר הכנסת יואל חסון. רויטל סויד (המחנה הציוני): אדוני היושב-ראש, אדוני השר, יושב-ראש ועדת חוקה, חבריי חברי הכנסת, ממשלה שמנסה לרסק את בית משפט העליון שלה; ממשלה שמנסה להסיר מהדרך את כל שומרי הסף שלה; ממשלה שלא מסוגלת להכניס בחוק לאום – שהיא מציגה אותו כחוק הדגל שלה, ומציגה אותו כחוק שהוא תעודת הזהות שלה ותעודת הביטוח שלה לשנים הבאות, של העם – לא מסוגלת להכניס בו את המילה שוויון ואת העובדה שמדינת הלאום של העם היהודי היא גם דמוקרטית; מדינה שלא מסוגלת לראות את הערכים של מגילת העצמאות, שאנחנו כה מכירים, עם שוויון לכל אזרחיה, ללא הבדל דת, גזע ומין – זו ממשלה שכבר מזמן התחילה לתקוף את עצמה ולהחליש את המבנה החברתי של המדינה. מה היה לנו היום? חוק הלאום, החוק שלך עכשיו, חוק יסודות המשפט, פסקת ההתגברות, שמרחפת ככה מעל כולנו – מה משותף לכל זה? המשותף לכל סדרת החקיקה הזאת, שלא רק שלא תעבור אלא היא רק באה להצהיר; המשותף לכל החקיקה הזאת הוא אחד: זו חקיקה של ממשלה, של חברי כנסת שרוצים לקחת את כל מה שאנחנו חיים בו ולפלג, ולשסות, ולא לאחד, לקחת אדנים שכל כך ברורים, עם זכויות אדם, עם זכויות יסוד, עם הגדרות ברורות, עם בית משפט חזק שאנחנו מתהדרים בו, להשליך את כל זה הצידה ולהוביל במקום זה לאומנות. כשאני מסתכלת על השר יריב לוין, שעמד פה, ועל חבר הכנסת דיכטר, איך הם דיברו אל האופוזיציה, ששכחה מה זה להיות ציונית, שמצטרפת לאותם שופטים ששכחו מה זה להיות ציונים. כשאני מסתכלת על זה ואני רואה, אני אומרת: וואו, בסוף המסר הזה עובר לציבור. בסוף הציבור הזה בא ואומר: יושבת פה קבוצה של אנשים, והם באופוזיציה והם לא ציונים, והם אנטי-דת, והם אנטי-משפט עברי – שזה ממש לא נכון, חבר הכנסת סלומינסקי, איך שגם אתה הצגת את הדברים שלך – והם בכלל, מבחינתם, אותם חבר'ה פה באופוזיציה, כל מה שהם רוצים פה זה רק זכויות אדם, מדינת כל אזרחיה. אין לי כבר מושג מה אתם מעבירים לציבור, אין לי מושג מה אתם עושים, אני יודעת רק דבר אחד, שהחרחור והסכסוך והפילוג שאתם יוצרים בחקיקה הזאת – שכל אחד מכם יודע שלא תעבור; לא חוק הלאום, ולא פסקת ההתגברות, אף אחד מהחוקים האלה לא יעבור קריאה שנייה ושלישית – אתם עושים את זה בשביל שני דברים: החברים שלך במפלגה, חבר הכנסת סלומינסקי, יש להם תפיסת עולם אידיאולוגית מאוד קיצונית, ימנית, ולכן הם רוצים להעביר את החקיקה הזאת, או לפחות להציג את זה לאלקטורט שלכם. ואתם, השר צחי הנגבי, בממשלה ובליכוד, יש לכם ראש ממשלה שכרגע, מה לעשות, נלחם על חייו. הוא נלחם על חייו הפוליטיים, ולכן הוא נכנע לכל הגחמות האלה, ולכן הוא גם רוצה לרסק את שומרי הסף האלה, ולכן הוא נאלץ לחבור. וכך קורה שהמסר שאתם מעבירים בשנת ה-70 לציבור במדינת ישראל הוא מסר מסוכן. כשעמדנו פה קודם בחוק הלאום, שהצבעתם בעדו בקריאה ראשונה ואמרתם שהוא תעודת הזהות – איזו תעודת זהות? מה היה בה, בתעודת הזהות הזאת? מה היה כל כך נחוץ בה? הדגל מעוגן, וירושלים מעוגנת, וכל מה שיש בה מעוגן. אבל לקחתם את מה שבאמת היה אדן, ומה שהוא באמת היה עוגן: מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, היא יהודית ודמוקרטית ומקיימת שוויון לכל אזרחיה – ולא הצלחתם להכניס את המשפט הזה. וכל זה למה? כי התעקשנו. מה התעקשנו להוריד מחוק הלאום? התעקשנו להוריד מחוק הלאום את העובדה שהערך היהודי יגבר על הערך של הדמוקרטי. זה מה שרציתם ולזה התנגדנו. ברגע הזה לקחתם את החוק ופירקתם אותו מהכול. אתם במסלול מסוכן. אתם במסלול מסוכן, ולא רק שהממשלה תוקפת את החברה, הממשלה תוקפת את המדינה. תודה. היו"ר יחיאל חיליק בר: תודה רבה, חברת הכנסת סויד. חבר הכנסת יואל חסון – היה פה הרגע. נחמן שי, בבקשה, אדוני. נחמן שי (המחנה הציוני): גברתי היושבת-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני מודה שאני לא מבין את העניין הזה – האם כבר פרצה המלחמה או עומדת לפרוץ? מה מצב החירום הלאומי שכנסת ישראל, ביומה הראשון, ב-02:15, אם אני לא טועה, מקיימת בו דיונים? מה קרה? זה יום עבודה חדש במדינת ישראל, של 18 שעות רצוף? זה איזה סידור חדש? לא מבין. חוזרת הכנסת, תדון בשניים-שלושה חוקים, יש עוד יום ועוד יום ועוד יום, ברוך השם, שבועות לפנינו. התחושה הזאת של הלא-נורמליות הפכה להיות לנורמליות שלנו. ככה עובדים. או שעושים את הכול ביום אחד ומחר סתלבט, כבר לא צריך. עשינו את זה, מה, הלכנו הביתה ב-04:00. אני מודה שאני לא מבין את החשיבה מאחורי זה, אלא אם יש פה איזו תוכנית עבודה שאומרת: בואו נסחט את הלימון הזה עד הקצה עכשיו, שבוע, שבועיים, שלושה, ואז נלך לבחירות, ואז נשגע עוד פעם את המדינה. יש לנו תוכנית, זה לא נכון, אתה לא רואה עדיין את האור שבקצה המנהרה, את החושך. אז אני אומר לעצמי, באמת, מישהו צריך להסתכל על התמונה הכוללת. זה לא משנה, כולנו נחיה פה, ברוך השם. זה לא מחר, זה כבר היום, אבל זה תהליך הפוך ומטורף לחלוטין. אני לא מתפלא שגם בניהול המדינה יש איזה מין פיקים, עליות וירידות, עליות וירידות, רצים מתכונה לתכונה, כמו שקרה היום, שהכניסו את מדינת ישראל לחרדה גדולה במשך שעות ארוכות: או-טו-טו ראש הממשלה הולך לדבר לציבור, בשעה 20:00. על רקע מה שקרה אתמול בסוריה ובעת האחרונה בסוריה, היה ברור שאו שמכריזים מלחמה – עכשיו כבר לא צריך, שני אנשים יכולים להכריז על מלחמה. לדעתי זו מדינה – – – יעל גרמן (יש עתיד): – – – נחמן שי (המחנה הציוני): ברור, ברור, אם עוד מאחדים אותם, אז בכלל אדם אחד קם בבוקר ויוצא למלחמה. יש גם שיר ילדים, תכף, אני צריך להיזכר במילים. עמר בר-לב (המחנה הציוני): הוא קם בבוקר ואנחנו יוצאים למלחמה. נחמן שי (המחנה הציוני): אה, כשהוא קם בבוקר הוא עם. כן, נכון. לא שמעתי. אני מוכרח לבדוק עכשיו – – – השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי: במדינת הגמדים. נחמן שי (המחנה הציוני): הגמדים – יפה. ידעתי שצחי, שהוא יותר קרוב ממני לגיל הזה של השיר, הוא יזכור את השיר במדינת הגמדים – – – חיים ילין (יש עתיד): אבל צריך להגיד תודה שזה לא רק ראש הממשלה, זה גם שר החוץ. נחמן שי (המחנה הציוני): אה, נכון, זה כבר יכול היה לצאת לפועל. פעם אמרו: הממשלה, הקבינט, נקטין, נביא, בסוף, מטבח אצל גולדה, בשולחן, בין הקפה לתה. עכשיו – גמרנו, לא צריך יותר. אז אני אומר לכם, זה לא עובר אצלי, הדברים האלה, וזה לא יכול להיות. באמת, אם אנחנו רוצים – ואני חושב שרובנו ככולנו רוצים – לחיות במדינה שמתנהלת על פי איזושהי מסגרת, את הדבר הזה צריך להפסיק. עכשיו אני רוצה לומר משהו. אתם, מה שנשאר מהקואליציה, כי כולם הלכו לישון לעוד איזה שעתיים, לחזור, שיהיה לכם כוח למחר – להיום, זה לא מחר. זה היום – באמת, זה לילה שחור. זה לא לילה לבן בצבעים. נכון, אנחנו עובדים – זה לילה שחור, הדברים שאנחנו עושים פה. אני רוצה – באמת, כמה זה חשוב, התיקון הזה? אני שואל אותך, ידידי, כמה זה חשוב לדחוף – לא רק עכשיו; זה לא חשוב, העיתוי, זה בא עכשיו – את התוספת הזאת של המשפט העברי? האם באמת שופטי ישראל, שהיו צריכים לשקול – ואני מאמין, אני חושב שגם אתה מאמין, שהם שופטים כמו שהחוק מחייב אותם והעולם שסביב החוק נבנה. באמת, הערכים ששופט שופט לגביהם הם באמת מרכזיים, הוא לא התעלם מהמשפט העברי? הוא לא הבין? מורשת ישראל לא מספקת אותנו? היא לא אומרת מספיק? הוא לא יודע שהיה משפט עברי לאורך ההיסטוריה של העם היהודי, בכתובים ובעל פה? בסדר, יפה, אני חושב שזה מאגר חשוב, אני לא מבטל אותו. אני האחרון בבית – אני לא אחרון, אבל בהחלט לא מבטל את המורשת של עם ישראל ואת ההיסטוריה שלו, איך היא נבנתה, ודברים שליוו אותו לאורך חייו הארוכים. אבל לא היה צריך את זה. באמת, לא היה צריך את זה. אני חושב שמערכת המשפט ידעה, ואם גם תחקור, גם תמצא שזה היה. אז העברתם עוד דבר אחד. ושפכת על זה, כמה ישיבות? עשרות ישיבות של הוועדה – – – ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): – – – נחמן שי (המחנה הציוני): לא הרבה? אוקיי. אבל קצת, השקעת. יש לנו הרבה דברים לתקן בחברה. יש לי אמון מלא במערכת המשפט שהביאה בחשבון – – – ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): – – – ב-02:00. הרי עוברים חוקים לא רציניים, והם עוברים בדקה ונגמר. אז למה עומדים כל כך הרבה זמן ומדברים? אתה אולי צודק – – – תשאל את עצמך למה אתה נמצא פה – – – נחמן שי (המחנה הציוני): כי אני מתייחס לתופעה הזאת. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): – – – נחמן שי (המחנה הציוני): כדי להתייחס. למה, אני גוזל את הזמן של הכנסת? ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אתה צודק אולי – – – נחמן שי (המחנה הציוני): אני לא גוזל. לפעמים צריך להעיר, כדי שביום שני הבא לא נשב עוד פעם עד 03:00. מישהו צריך לחשוב על התופעה הזאת ולשקול את זה שיקול נכון. אני אומר, זה חוק מיותר – – – היו"ר רויטל סויד: חבל שמחר לא יהיה פה אף אחד. נחמן שי (המחנה הציוני): לא, לא יהיה. היום זה לא מחר. היום הזה מחוק. ומחר ישבו ועדות ויבואו הנה אנשים שרצו להיפגש. הם לא יהיו. היו"ר רויטל סויד: בין היתר גם בוועדת החוקה. נחמן שי (המחנה הציוני): הם לא יהיו. והשדולות שחברים ירצו לקיים – זה יום עבודה שנלקח, אבל אני לא אחזור לזה, כי חבל על הזמן. אתה אמרת. אז אני אומר, את החוק הזה לא היה צריך. גם חוקים אחרים שהגיעו היום, היה צריך להשקיע בהם יותר מחשבה. והבליץ הזה הוא מיותר בתכלית, הוא לא מוסיף שום דבר לא לגופו של עניין ולא לכבודה של הכנסת. תודה רבה. היו"ר רויטל סויד: תודה רבה לחבר הכנסת נחמן שי. חבר הכנסת איתן כבל. חבר הכנסת יואל חסון, בבקשה. יואל חסון (המחנה הציוני): תודה רבה, גברתי היושבת-ראש. חבריי חברי הכנסת, אדוני השר, אנחנו ביום הראשון של פתיחת מושב הקיץ, וכפי שאמרתי בדבריי הקודמים, יש פה נושאים הרבה הרבה יותר דחופים וחשובים לדבר עליהם, לטפל בהם, אם זה כאן במליאה או בוועדות הכנסת. איתן ברושי (המחנה הציוני): זה כבר היום השני, יואל. יואל חסון (המחנה הציוני): אנחנו כבר ביום השני. אתה צודק, אתה צודק, ביום השני. ואנחנו כילינו את זמנה של הכנסת על חוקים שחוץ ממטרות פוליטיות אין בהם שום תועלת ושום תרומה לחברה הישראלית, למדינת ישראל. אין בזה שום בשורה וחזון מעבר לאינטרסים פוליטיים, או של המציעים או של הממשלה, כמו החוק הזה, שכולנו יודעים באיזה סערה הוא התחיל, באיזה כיוונים ונוסחים, ובסוף נגמר בקול ענות חלושה שלא משנה דבר. ניסן סלומינסקי, חבר הכנסת המכובד, אתה יודע את זה, אתה יודע את האמת. אתה יודע שגם אצלך בבית קיפלו אותך בנושא החוק הזה ויצרו חוק עכשיו, שאמרו: יאללה, ניתן את הביס לניסן, שגם הוא ירגיש בסדר ושיהיה פלאייר יפה בפריימריז ותוכל להגיד שהעברת את חוק המשפט העברי ותו לא. אין בזה שום ממש. אנחנו, כאופוזיציה, אנחנו כאופוזיציה – ועכשיו אני מדבר בשם כל סיעות האופוזיציה – ידענו במושב הקודם לנהל מאבקים משמעותיים חשובים על דברים שחשבנו שהם דברים שעלולים או עשויים לסכן את החיים שלנו כאן כחברה דמוקרטית וחופשית, אבל אנחנו לא נלחמים מלחמות דון קישוט. אנחנו לא נלחמים מלחמות בחוקים שאנחנו יודעים שאין בהם ממש ואין בהם דבר, ולכן לא נשתתף במשחק הזה. ואני מודיע, בשם סיעות האופוזיציה, שאני מושך, גברתי היושבת-ראש, את כל הדוברים של האופוזיציה בדיון הזה, ואנחנו מבקשים לגשת להצבעה מייד עכשיו. והיינו גם מציעים שכל אחד מהמצביעים בקואליציה או באופוזיציה יצביע על פי צו מצפונו ועל פי חשיבות החוק; אז אני בטוח שלא יהיה רוב לחוק הזה. תודה רבה. היו"ר רויטל סויד: תודה רבה לחבר הכנסת יואל חסון. חבר הכנסת ניסן סלומינסקי יעלה לסכם את הדיון. בבקשה. השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי: למה זה נופל תמיד במשמרת שלי? יואל חסון (המחנה הציוני): בכוונה. ניסןניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, חבריי חברי הכנסת, מוסי, אני אתחיל איתך, רק כדי שניכנס לאווירה – – – היו"ר רויטל סויד: זה נשמע כמו איום. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): הפוך, הפוך. התכוונתי שאני אתחיל איתך, אני אענה לך. סליחה, חס ושלום. אני אתן רק שתי דוגמאות מההיסטוריה, כי פשוט אולי שכחנו את ההיסטוריה. בשנות ה-50 הייתה שאלה אם צריכים לשלם פיצויי פיטורים. עוד לפני שהיה ברור שמשלמים הייתה שאלה. אמרו: בוא נשאל יהודי חכם. שאלו את הראשון לציון או את הרב עוזיאל. הוא אמר: ודאי שכן, כתוב בתורה. כתוב בתורה: "הענק תעניק", שברגע שאתה משחרר אתה צריך לתת לו, "הענק תעניק", פיצויי פיטורים. פשוט, נכנס חוק פיצויי פיטורים. באותה תקופה לא ידעו איך להתייחס לאדמות מדינה, קרן קיימת – למכור? לא למכור? באו ושאלו. אמרו: פשוט. כתוב: "והארץ לא תִמכר לצמִתֻת" – לא מוכרים קרקע של המדינה, אז מאז רק מחכירים את הקרקע. לאה פדידה (המחנה הציוני): – – – אחרי שבע שנים – – – מותר למכור – – – ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): יש "חוק הפרוזבול", כי אחרת לא ייתנו הלוואות. את זה כבר הלל תיקן בזמנו. עוד הרבה לפני כן – שבת. עזוב את הצד הדתי. בתורה השבת מופיעה פעמיים, פעם אחת כחוק דתי ופעם אחת כחוק סוציאלי: למען ינוח שורך, עבדך וכו'. יש לנו יום מנוחה, פשוט. אבל אני יכול להראות לך – – – עיסאווי פריג' (מרצ): – – – ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אני יכול להראות לך כל כך הרבה חוקים. השבת אבדה – כמעט כולו נלקח מהמשפט העברי; השומרים; לא תעמוד על דם רעך. כל כך הרבה דברים נלקחו, ובסדר; בשקט – דברים יפים, מכובדים. אז כשאתה שואל מה זה נתן, אז הינה, אתה רואה, זה היה בהקמת המדינה. חיליק נמצא פה? איפה חיליק? אני לא יודע אם הוא זוכר את זה. הייתה לנו פעם שיחה – אז אולי לא איתו. לא חשוב, לא איתו. הרי עד תקופה מסוימת רוב הציבור הדתי והמסורתי היה במפלגת העבודה, הצביע למפלגת העבודה. בן-גוריון אמר: אצלי נמצאים דתיים הרבה יותר מאשר בכל המפלגות הדתיות. ואיפה זה היום? למה? כי בהקמה, המייסדים – בן-גוריון, אחרים – גם הדו-שיח פה על הבמה היה דו-שיח שונה לגמרי. אני אתן לכם אולי דוגמה: הייתה מסורת, וזה ליווה את מפלגת העבודה. כך היא קמה, עם אהבה לזה, וכנראה היא התרחקה מזה. לאט-לאט, לא יודע, היא התרחקה מזה, והציבור עבר לכיוון אחר. אני יושב פה ואני שומע ואני רואה איך מעמיסים בדבר – מצד אחד יואל אומר שאין בו כלום, אבל מצד שני איך משקיעים בו. שמעתי את חברתי מרב מיכאלי, איך היא משקיעה את כל מה שיש לה בחוקים מסוימים בהלכה היהודית שלא מתכוונים לזה, והיא יודעת שזו לא הכוונה, ואם מישהו חושב שיש פה מזימה ואיזה תכנון, אסטרטגיה – באמת, לאן התגלגלתם ולאן נפלתם? אין כאן את כל הדברים האלה. קצת מסורת, קצת משהו שמקשר אותנו למסורת היהודית. ועוד כתבנו: העקרונות של הצדק והיושר, שאף אחד לא יחשוב שמחר כתוצאה מזה כל אחד יצטרך להניח תפילין. לא על זה מדובר. אני מדבר על מה שמאחד את עם ישראל, ואם אתם שכחתם מזה. תצאו לרחוב, תשאלו את עם ישראל. ל-70% מעם ישראל המסורת חשובה יותר והם רוצים מסורת ישראל. הם לא רוצים את מה שהיום אתם מייצגים; הם רוצים את מה שפעם ייצגתם. חיים ילין (יש עתיד): תבדוק כמה חברי כנסת – – – ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אני אומר שוב: אני עבדתי עם גלילי ועם כל האחרים בתיאום; חילוקי דעות, אבל עבדנו, היו לנו בסיסים משותפים. בסיסים משותפים היו לנו. ציפי לבני (המחנה הציוני): איך המפד"ל – – – ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): גם המפד"ל הייתה כל הזמן שם. ציפי לבני (המחנה הציוני): – – – הבית הלאומי למשהו – – – ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אבל מה קרה לכם, אני שואל. אני לא מדבר עלייך; את עברת מכאן לכאן, אז אני לא יודע. אבל מה קרה למה שנקרא פעם מפלגת העבודה, שהייתה עם המסורת, עם אהבה לזה. כאן היה דו-שיח – – – חיים ילין (יש עתיד): זה לא נכון. את מכוני הגיור בצה"ל אתם סגרתם, המפד"ל. איפה המתונים? ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אני רק רוצה להראות לכם דו-שיח בין שני ראשי מפלגת העבודה פה. היה דיון שמלווה את עם ישראל מהקמת המדינה אם צריכים חוקה או לא צריכים חוקה. עלה לפה שר החינוך פרופ' בן-ציון דינור ודיבר בהתלהבות עצומה והוכיח שכן צריכים חוקה. ומאיפה הוא הוכיח את זה? מהתורה. הוא אומר: הינה, יש עשרת הדיברות. עשרת הדיברות זה התמצית, זה החוקה. אם ככה, הוא אומר, צריכים חוקה. עולה אחריו בן-גוריון, ראש הממשלה – תראו דו-שיח שהיה פה – שהיה ממפלגת העבודה, עם המסורת. אומר לו בן-גוריון ומביא לו את כל הפסוקים שהיו במתן תורה – נשיאים ורוח וגשם וזה. הוא אומר לו: אבל אתה טועה, אדוני, אין לעשרת הדיברות שום עדיפות על כל מצווה אחרת בתורה. והוא צודק. ובגלל שיש כאלה שחושבים, אז כבר מתקופת התנאים הפסיקו להגיד כל יום – פעם היה נהוג לומר כל בוקר את עשרת הדיברות, וחכמים הפסיקו את זה. למה? כי זה נתן תחושה שכאילו יש איזה עדיפות לעשרת הדיברות על כל המצוות. אמר לו בן-גוריון: אין עדיפות. ולכן גם ההוכחה שלך היא לא הוכחה, ולא צריכים חוקה. לא משנה, אני לא מדבר על החוקה, אני רק מדבר על דו-שיח בין שר חינוך במדינת ישראל, מפלגת העבודה וראש הממשלה. דו-שיח, לא מה שאני שמעתי פה, שכל מילה זה כאילו משהו אחר לגמרי. שמה, מסורת – ואני חושב שרוב הציבור רוצה את זה. והחוק הזה לא מדבר על להכניס חוקים ולא מדבר – איך אומרים? שמנו את זה כבר אחרי יסודות הצדק, היושר, המשפט, כל הדברים שכן – על העקרונות, הדברים היפים. ומה אתם מעמיסים בתוך כל זה? אני אומר את זה בצער. לאה פדידה (המחנה הציוני): לא היה חוק ב-1980 שאמר שצריך להסתמך על המקורות? ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): לא. הוא אמר "מורשת ישראל". הוא אמר "מורשת ישראל". שנה אחרי כן אומר נשיא בית המשפט העליון שהיה אז, השופט יצחק כהן: למה אתם משתמשים במילה "מורשת ישראל", שלא אומרת כלום? תכתבו "משפט עברי", הוא אומר למחוקקים. לאה פדידה (המחנה הציוני): כל החוק הזה – – – ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אומר הנשיא אהרן ברק שמורשת ישראל בשבילו זה לא מה שאת מתכוונת. הוא אומר שזה יכול להיות האנציקלופדיה עברית, זה יכול להיות הספרים של כל מי שאתם רק רוצים, והוא לא השתמש במשפט העברי בכלל. הוא הביא חוק מניו זילנד, מהאיים האלה וכל זה, אבל לא מהמשפט עברי. מורשת ישראל – – – סתיו שפיר (המחנה הציוני): ניסן, איפה אתם בעניין של "לא תגנוב"? ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): כל כך הרבה זמן אמרתי: בואו נכתוב "משפט עברי ומורשת ישראל", שניהם. אני אומר את זה שוב – אני מדבר על שופטים, הרי. מדובר כאן בשופט שיושב, ויש את החוק. החוק מחייב, נקודה, זה לא בא לשנות את זה. אם יש חוק, זה פותר; אם אין חוק ויש פסיקה של בתי משפט, הפסיקה מחייבת והשופט יעשה את זה לפי זה. החוק לא משנה. אם אין לא את זה ולא את זה – – – סתיו שפיר (המחנה הציוני): איפה אתם בעניין של "לא תגנוב"? מה העמדה שלכם – זה כלול בחוק או לא כלול? ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): שנייה אחת, אני באמצע. אז אם יש פסיקה, בשלב הבא השופט יכול לעשות היקש, הוא יכול לדמות דבר לדבר. דרך אגב, אהרן ברק אמר: אני נעצרתי שם, פתרתי הכול דרך ההיקשים. זה דומה לזה, דומה לזה – נגמר הסיפור. בסדר גמור. שופט שלא מוצא גם את זה, לא מצליח, אז אומרים לו: אתה יודע מה, בוא תציץ במשפט העברי, תראה, אם תמצא שם משהו שייתן לך נחת רוח – קח את זה. לא ימצא חן בעיניך – תישאר בהיקש, תמצא משהו אחר. מה רע בזה? לא מדובר כאן על דברים – מדובר על העקרונות, על דברים יפים. אם תקראו את פסקי הדין, נניח, של סגן נשיא בית המשפט העליון השופט מנחם אלון, שברוב פסקי הדין שלו מכניס משפט עברי, תראו איזה יופי. גם שופטים של היום – – – קריאה: – – – ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): לא, אני אומר – ועושים את זה. נכון. יעל גרמן (יש עתיד): אתה רוצה שנשוחח על זה, ניסן. אני מבינה שיש זמן, אז אפשר לשוחח איתך. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): מה? לא שומע. היו"ר רויטל סויד: היא שואלת אם אפשר לשוחח. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): ודאי שאפשר. פעם לא רציתי לשוחח איתך? רגע, אבל סתיו רצתה לשאול אותי משהו. סתיו שפיר (המחנה הציוני): אני שאלתי איפה אתם בעניין של "לא תגנוב". יעל גרמן (יש עתיד): אז אני רוצה לומר לך, מה אתה עושה עם המשפט העברי, שהרב אליהו – – – ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): דרך אגב, "לא תגנוב" – זה על בני אדם; "לא תגנוב" זה רכוש. אבל לא חשוב. אני מבין את השאלה שלך. אם זו הדרך שאנחנו הולכים בה, בבקשה. אז כמו שעמד כאן מישהו – נדמה לי שאת, והסברת כמה החלק הזה מפצל ומפצל ומפצל, ומי שישב פה ושמע את החלק הזה שדיבר, נניח – – – היו"ר רויטל סויד: כי אתם מתריסים נגדנו. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): רק החלק הזה מפצל? והחלק הזה לא מפצל כל הזמן? היו"ר רויטל סויד: לא. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): לא מפצל כל הזמן? תשמעי, כל אחד שדיבר פה – איזה דברים הוא העמיס. במקרה הוא גם העמיס את זה על החוק הזה, שאין בו שום דבר. מה לא העמיסו. זה לא פיצול? רק הצד הזה? יעל גרמן (יש עתיד): לצד הזה יש פחות כוח. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אנחנו, איך אומרים – בואו לא נעשה תחרות מי מפצל יותר, מי מכניס פיצולים, מי פוגע בשני. איך אומרים, אף אחד כאן לא יכול להיות נקי, בטח שלא הצד הזה יותר מזה; אני גם לא רוצה להגיד שזה יותר מזה, זה חטא שכולנו לוקים בו, אבל להגיד שרק הצד הזה ופה הצד הזה כולו נקי – – – היו"ר רויטל סויד: אבל ניסן, אתם מעבירים את סדרת החקיקה הזאת – – – ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): מה הקשר? כי עכשיו אנחנו בקואליציה. שכחתם שפעם הצד הזה היה בקואליציה. היו"ר רויטל סויד: לא, אתם מעבירים את החקיקה, והיא שגורמת ­– – – ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): פעם הצד הזה היה בקואליציה והעביר דברים שהיו לו נוחים, והצד השני חרק שיניים. בסדר, אבל זו דמוקרטיה, אין מה לעשות. היו"ר רויטל סויד: אנחנו לא מדברים פה על נוחות, אנחנו מדברים על אחדות. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): להראות לך כמה חוקים הצד הזה העביר – שהיום הוא הצד הזה – שבהם הצד הזה חרק שיניים? כמה דברים הוא העביר? היו"ר רויטל סויד: אנחנו לא מדברים על דברים שלא נוח. אנחנו מדברים על חוסר האחדות והפיצול, ופילוג. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): לא גירשו אותנו? לא עשו כלום? אני לא רוצה לדבר על כל הדברים. בסדר. סליחה, יעל. יעל גרמן (יש עתיד): מה שרציתי לומר לך, כשאני אמרתי לך שאני פוחדת מהמשפט העברי זה בין השאר בגלל הרב אליהו, שבא ונותן פסק, ממש פסק, בשאלה אם מותר למסוק זיתים של ערבים. הכוונה היא אם מותר לגנוב. והוא נותן פסק ואומר שמכיוון שכל הערבים גנבים, אז מותר למסוק, מותר לגנוב מהם. אני מפחדת מהדברים האלה. אני מפחדת מאותם רבנים שמתנגדים לגיוס נשים, לשילוב נשים לצבא. אני מפחדת מזה. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): יעל, אני אומר שוב, אני לא אעמוד פה ואחלק ציונים לרבנים או לאחרים. אין לזה שום קשר לחוק שאנחנו מדברים עליו. יעל גרמן (יש עתיד): אבל גם זה משפט עברי. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): לא, אני מדבר על עקרונות הצדק, היושר של המשפט העברי, ושזה לא סותר שום חוק של מדינת ישראל, שום פסיקה של בית משפט, שום היקש – כי כל אלה לפניו. אז איך אפשר מזה להגיע לדברים? זה לא קשור לזה, זה לא שייך לזה, ואת יודעת את זה טוב. אלא מה, אנחנו מעמיסים. אז או ששמענו "משפט עברי" אז אוטומטית, למישהו זה פתח את השולחן ערוך, למישהו זה פתח את התפילין שצריך להניח, למישהו זה פתח – – – יעל גרמן (יש עתיד): – – – ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): זה לא זה. זה לא החוק הזה. יעל גרמן (יש עתיד): אבל זה עלול – – – ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): זה לא יכול להגיע לזה. איך, לְמה? מה שאת אומרת זה בניגוד לחוק, נכון? יעל גרמן (יש עתיד): אני לא יודעת. זה בניגוד למוסר. קריאה: ניסן, אתה טועה. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): מה שאת אומרת זה בניגוד לחוק, נכון? איציק שמולי (המחנה הציוני): לא, ניסן, אתה טועה. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): מה שהוא אמר, לדעתך הוא בניגוד לחוק, נכון? יעל גרמן (יש עתיד): אני לא יודעת, הוא אמר שזה בניגוד – – – ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): לא, אני אומר שלדעתך זה בניגוד לחוק, נכון? יושב שופט, אם זה בניגוד לחוק זה נגמר כבר ברמה הגבוהה, זה לא מגיע לזה בכלל. איציק שמולי (המחנה הציוני): מה לגבי סוגיות – – – ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אני אומר שיש לו את ההיקש; יש לו את ההיקש והוא יכול להכריע. השופט ברק, כמה שנים הוא היה שופט עליון, נשיא, והוא אומר: לא הגעתי לחלק של מורשת ישראל. למדתי מההיקש, פתרתי את הכול. קריאה: – – – ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): גם אני. קריאה: – – – ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): לא, מה שאני בא ואומר, אני חושב שמה שברק עשה זה לא טוב. אני חושב שזה לא טוב. למה? כי יש את המשפט העברי, ולא צריך לרוץ לניו זילנד. יכול להיות שהוא היה מוצא פתרון, אולי, במשפט העברי. תסתכל, שלא תהיה לך שנאה. מה שאני בא ואומר לשופט – – – יעל גרמן (יש עתיד): – – – שאומר שמשכב זכר אסור. מה אתה עושה עם זה? ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): עוד פעם, זה לא החוק הזה. אני לא בא להגיד לך שיש שולחן ערוך. לא כתבנו שולחן ערוך וכל הדברים האלה. באמת, נו. בלי קשר, לא כתבנו שולחן ערוך – – – קריאות: – – – ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): יעל, יעל, אני אומר, לא כתבתי שולחן ערוך, ואת יודעת טוב וכולם יודעים שאנחנו לא מתכוונים כאן לשולחן ערוך; מתכוונים לדברים היפים. קודם נתתי את הדוגמאות למוסי – דברים שביסוד המדינה כל כך הרבה השתמשו בזה, במשפט העברי; בנו כל כך הרבה דברים, חוקים. אני יכול להראות לך כל כך הרבה חוקים – – – יעל גרמן (יש עתיד): – – – ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): לא. אבל כשיושב שופט – זה לא אנחנו. יושב שופט – – – יעל גרמן (יש עתיד): מי תוקע לידי שלא ישב שופט שלא ימצא – – – ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אז הוא יכול גם היום לעשות את זה. מי מפריע לו היום לעשות את זה? היו"ר רויטל סויד: אז אם הוא יכול היום לעשות את זה, בשביל מה צריך את החוק? ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): כי אני חושב שזה מכובד שיהיה גם משפט עברי. יעל גרמן (יש עתיד): הוא לא יכול. היום זה מסורת ישראל, ומשפט זה משהו אחר. לאה פדידה (המחנה הציוני): – – – מסורת ישראל – – – ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): מורשת. לא מסורת, מורשת. היו"ר רויטל סויד: בטח שכן. מורשת ישראל, אם זה – – – גולדברג זה בטח המשפט העברי. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): יעל, אין את זה בחוק הזה. בחוק הזה אין את זה. שוב, אם נניח שופט רוצה – איזו דוגמה נתת, של משכב זכר, נניח? בחוק היום זה מותר או אסור? מה אומר על זה החוק היום? קריאה: מותר. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): מותר. אז שופט כבר לא יכול לעשות אחרת מהחוק. אמרתי, החוק זה דרגה ראשונה, פסיקה, אחר כך יש את ההיקש ואחר כך יש את זה. זוהיר בהלול (המחנה הציוני): יש לי שאלה, סלומינסקי: לפי מקורותיך צפויה עוד מצגת של ביבי נתניהו מחר? ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אני הקטן, מה אני? זוהיר בהלול (המחנה הציוני): – – – ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): בסדר. אני יכול לחיות בלי, מה אני אגיד לך. אז איך אומרים, צא מזה. אל תהיה להוט, זה לא ישפיע עליך. זוהיר בהלול (המחנה הציוני): כי אנחנו לא יכולים לחיות עם זה. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אני רוצה לחזור לנושא. שמעתי את כולם וכאב לי הלב – אני אומר על אמת – כי זה חבל. אני אומר שוב למפלגת העבודה, והיו לי גם שיחות אישיות: כל כך התרחקו מהמסורת, ואני חושב שהציבור אומר לכם את זה בקלפי. יואל חסון (המחנה הציוני): מי אתה שתגיד לנו? מי אתה שתקבע מי קרוב למסורת או – – – למה אתה אומר דבר כזה? ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אוה, באמת. באמת, באמת. אז אל תסכים איתי. לא ביקשתי שתסכים. יואל חסון (המחנה הציוני): למה אתה אומר דבר כזה? ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): כי כך אני מרגיש. יואל חסון (המחנה הציוני): – – – ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): יואל, ככה אני מרגיש, כי אני עברתי את זה – – – יואל חסון (המחנה הציוני): תסתכל על הצלחת של היושב-ראש שלך – – – תתבייש לך. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אני מדבר על מה שאנחנו עברנו. אתה פשוט – – – יואל חסון (המחנה הציוני): – – – ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אוה, יופי, התחלת, כי אתה רוצה שוב – לא היית פה כשדיברתי. חלק גדול מהזמן שלנו היינו במפלגת העבודה, חלק גדול מאיתנו היה חבר במפלגת עבודה, חלק הלך איתה – ואיפה הם כולם? הלכו. ניסיתי להסביר למה. אמרתי את זה לכמה מאנשיכם בשיחות עוד לפני שנתיים-שלוש. היו"ר רויטל סויד: לא הבנתי, ניסן, היית חבר מפלגת העבודה? ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): לא, אנחנו הלכנו איתם. אמרתי שהרבה מאיתנו היו והמפד"ל היו. אמרתי, אפילו את אלקנה הקמתי עם מפלגת העבודה. מי שחתם לי על הקמת אלקנה היו פרס, רבין, וגלילי דחף את זה. אבני, שהיה ראש המינהל לבנייה כפרית, מי שזוכר, הוא שהביא. מפלגת העבודה עשתה לי את זה – בכבוד, ביופי, מה שנקרא. יואל חסון (המחנה הציוני): לא נראה לי שאתה מכבד אותה, איך שאתה מדבר עליה. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): תסלח לי, תסלח לי, מאוד מכבד. אני רק אומר שהיום זה קצת שונה, וזה חבל. זה כואב לי. איציק שמולי (המחנה הציוני): – – – ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): מסכים איתך. דרך אגב, מה אתה חושב, שאין לי ביקורת עצמית? בטח שיש לי. איציק שמולי (המחנה הציוני): גם הליכוד של בגין השתנה. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): ועל הליכוד אין לי ביקורת? בטח שיש לי ביקורת. נו, מה, בסדר. אני רק הסברתי, כי שמעתי עכשיו, הערב, את הצד הזה, אז אמרתי מה כואב לי. בסדר. אתה יכול לקבל – טוב. לא לקבל – גם טוב. נו, מה אני אעשה, אני אמשיך לעבוד איתך אם נוכל להמשיך לעבוד על חוקים חברתיים ועל כל מה שתרצו. אני רק אומר מה חבל לי, ואל תעמיסו את כל מה שיש לכל אחד על הכול – על ביבי, על זה, על זה, על הכול, על בתי הדין – על החוק הזה. זה באמת לא שייך, וחבל. נו, מה אני אגיד? בסדר. חיים ילין (יש עתיד): סלומינסקי, תשמע, לפי היהדות והחוק העברי צריך ללכת לישון. היו"ר רויטל סויד: זה כבר גזל שינה. תגיד לו שזה גזל שינה. חיים ילין (יש עתיד): אני מבקש ממך, אם אתה יהודי טוב, תשתף פעולה – – – היו"ר רויטל סויד: זה גזל שינה. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): הייתי מוכן, אם היינו עושים הסכם – – – היו"ר רויטל סויד: סלומינסקי, אתה עושה לנו עכשיו גזל שינה. לפי החוק שעומד לעבור עכשיו, זה גזל שינה. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אבל אתם עשיתם עד עכשיו גזל שינה. אני מבחינתי חשבתי, אני לתומי חשבתי – – – נחמן שי (המחנה הציוני): שחרית של ותיקין תכף. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): דרך אגב, לשאלה שלכם, החוק הזה היה צריך לעלות כבר לפני הפגרה. הוא היה צריך לעלות לפני הפגרה. כבר פעמיים הוא היה על סדר-היום ופעמיים באו וביקשו ממני – יואל לא הסכים להגיע להסדרים, כנראה, וביקשו ממני: תשמע, זה ייקח זמן, בוא תוותר. אמרתי: ואללה, אני אוותר. אחר כך עוד פעם: תוותר. אני לא רציתי. דבר ראשון. דבר שני, אם באמת כולנו היו חושבים ככה, ברבע שעה היינו גומרים את הסיפור. שניים-שלושה אנשים היו אומרים מה הם חושבים, נגמר הסיפור וממשיכים הלאה, כמו כל חוק פשוט, רגיל. אני לא יודע לְמה הפכתם את כל זה וכל זה. היו"ר רויטל סויד: גזל, גזל. זה גזל. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): בוודאי, גזל, אבל צריך לדאוג שיגיעו אנשים. מה אני אעשה? היו"ר רויטל סויד: זה גזל. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): בוודאי גזל, אבל לא הגיעו אנשים. היו"ר רויטל סויד: אתה יכול להפסיק אותו ואתה לא מפסיק אותו. סגן שר הפנים משולם נהרי: מה עושה ניסן באייר? ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אם אין עוד שאלות בנושא הזה אני רוצה שנלמד יחד כמה דברים מהמשפט העברי. זוהיר בהלול (המחנה הציוני): לא, דחילק, תביא משהו מהאייטולות. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): יש שתי אפשרויות: או דו-שיח או שנראה קצת מהמשפט העברי. איציק שמולי (המחנה הציוני): בוא נמשיך בדו-שיח. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): לא אכפת לי. תשאלו. אבל המשפט העברי – – – איציק שמולי (המחנה הציוני): אני רואה את העובי של הספר הזה, אני נרדם. היו"ר רויטל סויד: תגיד לי, ניסן, מה אתם הולכים לעשות עם פסקת ההתגברות ביום ראשון? אתם הולכים להעלות את ההצעה לוועדת שרים? ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): נכון לרגע זה, כן. היו"ר רויטל סויד: מה זאת אומרת נכון לרגע זה? ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): נכון לרגע זה. אני לא יודע מה יקרה בעוד שבוע. אם הייתי יודע לפני כמה שעות מה יקרה יותר מאוחר, גם היה – אנחנו לא יודעים. אלה הולכים להיות ימים של תהפוכות. היו"ר רויטל סויד: גם אתה הולך להתעקש שאם לא, אתה לא תצביע עם הקואליציה? ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): נקווה שלא נגיע – – – רוב של 61 – – – דוד אמסלם (הליכוד): לפחות שמשהו מועיל יצא – – – ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): מוסי, מוסי, בוא ביחד נלמד את זה, רק שנראה מה זה משפט עברי. הבאתי ספר שיש בחדר, אמרתי, בוא, קצת, ביחד. איתן כבל (המחנה הציוני): רק תגיד לי, במשפט העברי, מה יכול להיות מצבו של ביבי? ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אוה. אוה. איתן כבל (המחנה הציוני): עדיין סקילה וזה יהיו בתוך התהליך? ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): בכל אופן, אנשי כנסת הגדולה – זה הפורום שאנחנו נקראים על שמם, כנסת ישראל – הם אמרו שלושה דברים: א. "הוו מתונים בדין" – לא כמו שחושבים פה, או כמו שיעל – שאלת אותי, עם סכינים. "הוו מתונים בדין". שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): די, די, זה עינוי, נו. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אז מה את רוצה שאני אעשה? מה את רוצה שאני אעשה? שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): תיקחו את המשפט העברי, תניח לנו. היו"ר רויטל סויד: שלי, תנהלי איתו דו-שיח. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אם החלק הזה יצא החוצה, אז אני מסכים. נו, מה אתם רוצים? הם דיברו איתי על המשפט העברי כל מיני דברים נוראיים. בואו נראה מה זה משפט עברי. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): די – – – ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אז א. "הוו מתונים בדין". חיים ילין (יש עתיד): ניסן, כתוב בספר גלגל הצלה? אנחנו חייבים גלגל הצלה. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): הוו מתונים בדין. יש שלושה דברים שאמרו אנשי כנסת הגדולה: "הוו מתונים בדין"; דבר שני: "העמידו תלמידים הרבה" – תעסקו הרבה בחינוך. דבר שלישי: "עשו סייג לתורה" – תהיו חכמים. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): די, זה מתחיל להיות מגוחך. באמת. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): יכול להיות, נו, אז מה אני אעשה? מה את רוצה? אני חושב שזה לא מגוחך. שלי, אני חושב שאם פעם אחת קוראים פרקי אבות, כמה דברים יפים – אם זה נקרא מגוחך אז אוי לנו. והדברים שנאמרו כאן קודם, אם הם לא מגוחכים וזה מגוחך, אז באמת, עולם הפוך. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): הסיטואציה הזאת מגוחכת. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): זה משהו אחר, אבל זה תמיד קורה. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): ואין להכביר מילים על כך. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אבל זה קרה גם בצד ההפוך. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): תקשיב, זה מגוחך שאתה עומד שם ומטיף לנו מוסר. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אני לא מטיף מוסר. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): אז מספיק. אנחנו אנשים מנומסים, אנחנו שומרים על כבודך, אבל יש גבול. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): מה את רוצה שאני אעשה עכשיו? שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): שלא תטיף לי מוסר. קריאה: תשתוק שעה. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אבל מה את רוצה? מה אנחנו עושים עכשיו? רויטל סויד (המחנה הציוני): אולי תענה לאיתן כבל על השאלה שלו: מה דינו של ראש הממשלה לפי המשפט העברי? הינה, גם זה בטח בספר שלך. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): פרקי אבות? קריאה: זה בפרק ב'. איתן כבל (המחנה הציוני): זה בכרך השני. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): שמעון הצדיק – "הוא היה אומר, על שלושה דברים העולם עומד, על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים". אלה היסודות שלנו, כל אחד – איך שהוא מקבל את זה. קריאות: – – – ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): עוד משנה. נחמן שי (המחנה הציוני): מה עברת – לאיזה ספר? אתה רוצה את הספר שלי? ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): פרקי אבות. זה לא בסדר? לא מקובל עלינו, באמת, על כולנו, פרקי אבות? יהושע: "עשה לך רב, וקנה לך חבר, והווי דן כל אחד לכף זכות". כתוב לעשות רב, אבל לקנות חבר – חבר זה דרגה יותר גבוהה, יותר חשוב; חבר – צריך לעשות הרבה יותר מאמצים כדי שיהיה חבר. ולדון כל אדם לכף זכות – הלוואי שכולנו כאן בבית הזה, זה מה שהיינו עושים. הכול היה נראה קצת אחרת. סגן שר הפנים משולם נהרי: – – – איתן כבל (המחנה הציוני): שלא יצטרך להגיד אחר כך קדיש. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): כבר אפשר להגיד קדיש. מאיר כהן (יש עתיד): רצה הקדוש ברוך הוא – – – היו"ר יולי יואל אדלשטיין: כשאני אראה פה את עליזה עם הסימנים אני אגיד: רבי עקשיא. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): שמעיה ואבטליון – – – יואל חסון (המחנה הציוני): אתה יודע מה הדבר המרגיז בסיטואציה? שיש במה שאתה עושה סוג של התנשאות. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): ממש לא. יואל חסון (המחנה הציוני): אתה יודע את זה? ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): מה אתה רוצה שאני אעשה? יואל חסון (המחנה הציוני): הדבר הכי נכון לך ולכולנו זה שתמשוך את החוק שלך. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אוקיי, אז זו המחלוקת בינינו. זו המחלוקת בינינו. יואל חסון (המחנה הציוני): אתה עומד עכשיו – – – ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אבל זו המחלוקת, אדוני. קריאות: – – – ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): לא, ממש לא, ממש לא. בדיוק הפוך. ממש לא. מרב מיכאלי (המחנה הציוני): ניסן, אתה גם לא צריך למשוך את החוק, תן להצביע. בוא נצביע. יואל חסון (המחנה הציוני): אני מסכים להצעה של מרב. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אוקיי, עוד מעט נעשה את זה. טוב, עוד דבר אחד, עוד דבר אחד, ששמעיה ואבטליון, נשיא ואב בית דין, אחד נשיא ואחד אב בית דין: "אהוב את המלאכה, ושנא את הרבנות, ואל תתוודע לרשות". איציק, זה ממש – אתה לא מסכים לזה? היו"ר יולי יואל אדלשטיין: זאת התשובה על השאלה של איתן כבל. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אה, לא היית קשוב. איתן, תהיה קשוב, איתן. איתן כבל (המחנה הציוני): אני מקשיב, אני מקשיב. קריאה: אם אפשר עוד פעם. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): שמעיה ואבטליון, אחד נשיא ואחד אב בית דין, מה הם אומרים? "אהוב את המלאכה, ושנא את הרבנות, ואל תתוודע לרשות"; תתרחק כמה שאתה יכול מהפוליטיקה ומהרשות. מאיר כהן (יש עתיד): אוה, תחזור על זה, ניסן. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): כל מילה כאן נכונה. איתן כבל (המחנה הציוני): זה לא עובד בוועדה לבחירת דיינים. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אוה, אל תתחיל עם זה. אתה יודע טוב טוב שבוועדה לבחירת דיינים – – איתן כבל (המחנה הציוני): אני יודע, בסדר. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): – – עד התקופה האחרונה מפלגת העבודה, לצערי, הלכה דווקא עם החרדים ובחרה דיינים חרדים, ולמוחרת היו באים בטענות: למה בבתי הדין דנים כאלה? מרב מיכאלי (המחנה הציוני): נכון, אתה צודק, בגלל שהרב סדן והרב לוינשטיין – – – ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): לא, לא, אנחנו מדברים על דיינים עכשיו. מרב מיכאלי (המחנה הציוני): הדתיים הלאומנים הם כל כך יותר נאורים. זה מדהים. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): לא. מה זה קשור? היה הרב סתיו, נניח סתם – – – מרב מיכאלי (המחנה הציוני): הפערים הם פשוט עוצרי נשימה. זה ממש modern orthodox, מה אני אגיד לך, חבל על הזמן. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): לא, היה הרב סתיו, נניח. לא, היו דיינים שאפשר היה; אבל באופן מסורתי, לצערי, הלכו עם החרדים. בסדר, נו. מרב מיכאלי (המחנה הציוני): הרב סדן – מאור הגולה. שמש, ממש שמש בגבעון דום. איתן כבל (המחנה הציוני): כל הזמן חשבנו שאם נתמוך בהם, הם יצביעו עבורנו. סגן שר הפנים משולם נהרי: שמש בצוהריים. איתן כבל (המחנה הציוני): ואף פעם זה לא עבד. עמר בר-לב (המחנה הציוני): אל תאבד תקווה, אבל, איתן. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): טוב. עוד דבר: "חכמים, היזהרו בדבריכם". גם מקובל. טוב, הלל ושמאי – "הלל ושמאי קיבלו מהם. הלל אומר: הווי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום רודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" – לא טוב? סגן שר הפנים משולם נהרי: טוב מאוד. תמשיך. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): דודי. סגן שר הפנים משולם נהרי: תמשיך, ניסן, אתה עוד לא הגעת לפרק ב'. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): בסדר, מאה אחוז. לאה פדידה (המחנה הציוני): ניסן, אתה יכול לדבר איתי, לספר לי סיפורים. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): מה? לאה פדידה (המחנה הציוני): אתה יכול לדבר איתי. סגן שר הפנים משולם נהרי: עוד לא הגעת לפרק ב'. תמשיך. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): טוב, בכל אופן, עוד עצה טובה, למי שרוצה: "הוא היה אומר: אם אין אני לי, מי לי, וכשאני לעצמי, מה אני, ואם לא עכשיו, אימתי". עוד פעם: "אם אין אני לי, מי לי" – אם אני לא אעזור לעצמי, מי יעזור לי? "וכשאני לעצמי" – אבל אם אני כן חושב על עצמי, אז מה אני? קצת צניעות, קצת ענווה. "ואם לא עכשיו, אימתי" – אל תתמהמה. אם צריך לעשות משהו, תעשה את זה. "שמאי אומר: עשה תורתך קבע. אמור מעט ועשה הרבה. הווי מקבל כל אדם בסבר פנים יפות". קריאה: ניסן, נראה לי שהחבר'ה שלך – – – ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): לא. אולי, לא יודע. אבל לא, אני רק רוצה שנראה שדיברו על צד אחד של היהדות או על משהו. המשפט – תראה איזה דברים יפים יש פה. "שמאי אומר: עשה תורתך קבע. אמור מעט ועשה הרבה", זה נכון, ו"הווי מקבל כל אדם בסבר פנים יפות". ואללה, מה יכול להיות יותר טוב מזה? לא טוב? וואו, יש כאן עוד משהו שהוא לרעתי עכשיו. משהו שהוא לרעתי. קריאה: – – – ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): בדיוק. ל"ז. "שמעון בנו אומר: כל ימיי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה. ולא המדרש הוא העיקר, אלא המעשה. וכל המרבה דברים מביא חטא". מרב מיכאלי (המחנה הציוני): זה חומר למתחילים. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): נכון. מרב מיכאלי (המחנה הציוני): זה מצער אותי מאוד. תביא לפחות משהו hardcore. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): בסדר, נו, מה אני אעשה, אנחנו מתחילים מהבסיס. מרב, מתחילים מהבסיס. רציתי להביא את הרמב"ם, בסוף אמרתי: אולי פרקי אבות. טוב, נשיא ישראל, "רבן שמעון בן גמליאל, אומר: על שלושה דברים העולם עומד: על הדין ועל האמת ועל השלום". מרב מיכאלי (המחנה הציוני): אם זה מה שאתה מעביר בשיעורים – – ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): לא. מרב מיכאלי (המחנה הציוני): – – באמת, seriously, אני רוצה להגיד לך, עכשיו אני רואה אותך באור חדש לגמרי. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): לא, לא, תבואי – – – מרב מיכאלי (המחנה הציוני): זאת הרמה? זה מה שאתם מעביר בשיעורים? ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): לא, כשאת – – – מרב מיכאלי (המחנה הציוני): על זה אתה מבזבז את ימיך? ומילא ימיך – ימי התלמידות המסכנות? ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): כשתבואי – אם תרצי, ואני מזמין אותך, כשתבואי לשמוע שיעורים שאני נותן, אני חושב שאת תיהני מאוד. קריאות: – – – ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): זה אחרי ששמעתי איך הגדרת את המשפט העברי, אז אני חושב ששווה שנשמע גם את הצד הזה, את לא חושבת? זה לא המשפט העברי? מרב מיכאלי (המחנה הציוני): חד-משמעית. אמרתי, זה רק הבייסיק של הבייסיק. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): נו, מה, הבסיס לא טוב? בואו נלך לבסיס. מרב מיכאלי (המחנה הציוני): הלוואי שעל פי הדברים האלה הם היו שופטים, ואתה יודע את זה. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): בואו נחזור לבסיס, אדרבה. בואו נחזור לבסיס. זוהיר בהלול (המחנה הציוני): לא פלא שתלמידי ישראל נכשלים במבחני הפיז"ה. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): טוב. רבן שמעון בן גמליאל, רבן גמליאל אומר: "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ". יהודה גליק (הליכוד): לפחות תלמד משפט עברי. למה אתה מלמד מוסר? ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): זה משפט עברי. זה לא משפט עברי? יהודה גליק (הליכוד): אה, לא. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אז מה זה משפט עברי? יהודה גליק (הליכוד): – – – ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): מה, משפט עברי זה לא זה? יפה תלמוד – – – קריאות: – – – ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): מה זה, הייתה הסעה? כמעט כולם נכנסים בבת אחת. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: כן. רבותינו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): כן. נו, שרק יורידו אותי. מה, חושבים שזה תענוג פה לעמוד ככה? לא תענוג גדול. למרות שהדברים פה חשובים; דווקא בבית הזה, אם היו קצת מקבלים חלק מהדברים – – – היו"ר יולי יואל אדלשטיין: כן, רק שלגבי שתיקה האכסניה לא מתאימה. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): גם שתיקה, וגם יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ. כמה זה חשוב. טוב, אני מתקדם. רבן גמליאל. מרב מיכאלי (המחנה הציוני): יאללה, ניסן, צחקנו, נהנינו, היידה. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): בסדר. את רק יודעת שאני פה מקבל הוראה, מה אני יכול לעשות? זו הפוליטיקה. אני אומר את האמת. עפר שלח (יש עתיד): ניסן, מעולם לא זכרתי שתיאמר – – – קריאת שמע בלילה. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): בזה אתה צודק. עפר שלח (יש עתיד): ומי הבן זומא פה כולנו יודעים. לאה פדידה (המחנה הציוני): תגיד, מה אומר המשפט העברי על חבר כנסת שלא מדבר יפה? ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): שלא מדבר יפה? יואל חסון (המחנה הציוני): בוקר טוב. בוקר טוב לכולם. בוקר טוב. התעוררתם? באתם? לאה פדידה (המחנה הציוני): – – – ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): לא. מה שכתוב פה, שכל חיי הייתי בין תלמידי חכמים ולא מצאתי לגוף יפה אלא שתיקה. קריאה: – – – ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): כמה שיותר, שאפשר לשתוק. בסדר. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: לגבי שתיקה בחקירות, זה שייך או לא שייך? ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): לא, לא. חבר'ה, לא לזה. עוד דבר אחד, רק זה – עפר, אתה הפסקת אותי באמצע – את יודעת מה רבן גמליאל אומר, אז עוד דבר אחד: "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון. וכל תורה שאין עימה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עוון". עפר שלח (יש עתיד): – – – את האמירה שכר מצווה – – – ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): כן. לא, אבל תשמע: "ויפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון. וכל תורה שאין עימה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עוון". אוה, ועוד דבר שהוא חשוב גם לנו: "וכל העמלים עם הציבור, יהיו עמלים עימהם לשם שמיים". דודי, דודי – – – סגן שר הפנים משולם נהרי: עוד לא הגעת – – – קריאות: – – – איתן כבל (המחנה הציוני): ניסן, מה אתה ממהר? מה אתה ממהר, ניסן? עד שהתחלת לתת לנו שיעור. דוד אמסלם (הליכוד): ניסן, תן קצת ספירת העומר. ספירת העומר. איתן כבל (המחנה הציוני): על שלושה דברים העולם עומד – – – רחל עזריה (כולנו): ניסן, ספרת ספירת העומר? ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): מה? רגע, אני לא שומע. עכשיו הצד השני – – – יעקב מרגי (ש"ס): ניסן, תעבור למגילת איכה. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): לא שומע. רגע, אחד-אחד. יעקב מרגי (ש"ס): תעבור למגילת איכה. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): מגילת איכה? זה – – – יעקב מרגי (ש"ס): החרבת להם את העולם. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): בסגנון תימני זה רק איתן. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: בקצב כזה, לנבואת החורבן אנחנו עוד מעט נגיע. יעקב מרגי (ש"ס): לא, לפי נבואת החורבן של מרב מיכאלי – – – מגילת איכה. שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): לא, מגילת איכה זה רשום על שם איתן. קריאה: בתימנית. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): טוב, עוד – מה זה? מרדכי יוגב (הבית היהודי): מסכת כלים. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: אתם יכולים גם סלפי לעשות, לא? ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): נסתכל במשנה ט', בפרק שני. מרב מיכאלי (המחנה הציוני): ניסן – – – ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): מה לעשות? מה את רוצה שאני אעשה? תגידי לי את. מרב מיכאלי (המחנה הציוני): נשים מסוללות. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): מה? מרב מיכאלי (המחנה הציוני): נשים מסוללות – מה הדין בעניין נשים מסוללות? שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): מרב, זה לא מתאים. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): לא שומע. מה הדין – מה? מרב מיכאלי (המחנה הציוני): מה שהוא עושה זה כן מתאים? ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): מה אני כאן, פוסק הלכה עכשיו? אם את שואלת אם זה קשור לחוק שלנו – לא קשור לחוק שלנו. יצחק הרצוג (המחנה הציוני): למה – – – זה המשפט העברי. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): לא, מה זה קשור? מה? באמת. לאה פדידה (המחנה הציוני): מתי על פי – – – אפשר ללבוש פיג'מה? ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): איך? מה את שואלת? רחל עזריה (כולנו): יאללה, בואו נשמע משהו כבר. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): חבר'ה, באמת, נו. הרי כל אחד במקומי, מה שנקרא – פעם זה היה מהצד הזה, פעם מהצד הזה – היה עושה אותו דבר. אין לנו – זו הדרך, מה אני יכול לעשות? יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): לא היינו מביאים כזה חוק ב-02:00 להצבעה. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אני לא – אני הייתי שמח אם היו שמים את זה ב-20:00, תאמיני לי, ב-20:00, בערב. לא אני המסדר. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: נו? ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): טוב. רחל עזריה (כולנו): נו, יאללה, ניסן, תמשיך. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אוקיי. הם אמרו שלושה דברים: "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך". יצחק הרצוג (המחנה הציוני): "אהוב עליך כשלך". ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): זה נכון. יצחק הרצוג (המחנה הציוני): נו? חוץ מזה מה? ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): "ואל תהי נוח לכעוס. ושוב יום אחד לפני מיתתך". יעל גרמן (יש עתיד): זה ממש חברי הכנסת, ניסן. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): מה? יעל גרמן (יש עתיד): ממש חברי הכנסת. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): נכון, נכון. כך צריך להיות. יעל גרמן (יש עתיד): לא, כאלה. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): לא. "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך" – זה ודאי זה חברי הכנסת. "ואל תהיה נוח לכעוס" – זה ודאי, פה, בשלווה כזאת, הכול טוב. עכשיו, "רבי יהושע אומר: עין הרע, ויצר הרע, ושנאת הבריות מוציאין את האדם מן העולם". קריאה: צודק. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): נכון. רבי יוסי אומר – – – לאה פדידה (המחנה הציוני): מה זה עין רעה? ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אוה. קריאה: עין הרע – – – ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אני יודע להגיד לך מה זה עין טובה. כשמסתכלים על בן אדם – לכל בן אדם יש גם מעלות, הרבה מאוד, וגם חסרונות. עכשיו – תלוי מה: את יכולה להסתכל בעין רעה, כמובן, להסתכל על החסרונות, ואז לא לכבד אותו, לא לחבב אותו, כי את רואה את החסרונות. את יכולה להסתכל על אותו בן אדם בעין טובה, לראות את המעלות שלו ולהגיד: וואו, כל הכבוד, ולהתקרב, ולחבב. מה את בוחרת לעשות? ההצעה כאן – להיות עם עין טובה, לא עם עין רעה. אם ככה היינו מסתכלים אחד על השני, חילוקי הדעות היו יכולים להישאר, אבל הכול היה ברמה אחרת, בדרך אחרת. נחמן שי (המחנה הציוני): כבר קראתי את הארץ של מחר. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): בסדר. זה גם – – – יהודה גליק (הליכוד): רבותינו, הגיע זמן קריאת שמע – – – קריאה: הגיע זמן תפילת שחרית. נחמן שי (המחנה הציוני): סיימתי כבר את של היום. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אוקיי. עכשיו, את זה אני לא – – – זוהיר בהלול (המחנה הציוני): דודי, דודי – – – דוד אמסלם (הליכוד): אתה ממהר? זוהיר בהלול (המחנה הציוני): בטח. דוד אמסלם (הליכוד): אתה ממהר? אני מקזז אותך עכשיו. אתה רוצה שאני אקזז אותך? בבקשה. אם אתה יוצא החוצה אנחנו מתחילים בהצבעות. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): בינתיים, איך אומרים, נלמד עוד משהו, בסדר? חיים ילין (יש עתיד): אנחנו נעביר חוק שאם מישהו שצריך לנאום ולא נואם, הוא יורד מהבמה. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): מישהו שצריך לנאום ולא נואם? לא, אז קודם כול, בוא תעביר חוק שמי שעולה לפה – שידבר רק על הנושא שלגביו הוא עולה ולא על דברים אחרים. חיים ילין (יש עתיד): לא, לא, לא, לא. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אה, חכם. תתחיל עם זה קודם. אחרת אתה יכול לדבר על שמיים וארץ, על כל מיני דברים שלא רלוונטיים, וזה – – – חיים ילין (יש עתיד): זה הדמוקרטיה. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אז זה דמוקרטיה. חיים ילין (יש עתיד): לשתוק? ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): לא לשתוק. פה אני – – – חיים ילין (יש עתיד): אז דבר. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אוקיי. "כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו, וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו, אין רוח המקום נוחה הימנו". יצחק הרצוג (המחנה הציוני): ניסן, יש לכם רוב, מה אתם רוצים? ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): נו, שיגיד לי. אני הרי – אתה יודע – – – יצחק הרצוג (המחנה הציוני): תגיד לאמסלם. לאה פדידה (המחנה הציוני): טוב, בסדר, תקריא לנו משהו, שלא נשתעמם. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): בסדר, אז אני אומר. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: מבחינת המשפט העברי זה כבר מתחיל להיות צער בעלי חיים, אז אני באמת – – – יצחק הרצוג (המחנה הציוני): תשאל את אמסלם. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): עוד דבר אחד: "חביב אדם שנברא בצלם". יצחק הרצוג (המחנה הציוני): אתם, גם את זה שוכחים. גם את זה שכחתם. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): למה: אתם שכחתם? כולנו. אם תגיד: כולנו שכחנו, זה טוב. יצחק הרצוג (המחנה הציוני): למה? כי – – – ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אמרתי, לא הצד הזה ולא הצד הזה יכול להגיד שזה רק הוא והשני לא. בואו, אם נעשה כולנו תיקון זה יהיה טוב. לאה פדידה (המחנה הציוני): – – – הצעת חוק, שאם בתוך 45 דקות לא מגייסים – – – יצחק הרצוג (המחנה הציוני): היחס שלכם לגר הגר בתוככם הוא מזעזע. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): תלוי מי. תלוי מי. זה לא – – – קריאות: – – – ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): טוב, בן – – – היו"ר יולי יואל אדלשטיין: טוב. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): טוב, אז כפי שאמרתי, אני רק רוצה לסכם במשפט אחד. קריאה: רבי חנניה בן עקשיא. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): כן, רבי חנניה בן עקשיא – אני רוצה לסכם ולומר, כפי שאמרתי קודם – – – זוהיר בהלול (המחנה הציוני): לא דיברת. מה לסכם? ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אני יודע. דוד אמסלם (הליכוד): ניסן – – – ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אני גומר. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: בבקשה, אדוני, כן. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): כן. כמו שאמרתי למוסי, ניסינו לתת, להראות כאן מה הכוונה בנושא של משפט עברי: עקרונות של יושר, צדק – לא מה שכולם חושבים. אני חושב שהיה מכובד מאוד. ואני אשמח מאוד אם כולם יוכלו להצביע בעד החוק הזה בקריאה שנייה ושלישית. תודה רבה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה לחבר הכנסת ניסן סלומינסקי, יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט. חברי הכנסת, קיימות הסתייגויות. נא לשבת, אנחנו מתחילים להצביע. יואל חסון (המחנה הציוני): אדוני היושב-ראש, אם אפשר להביא לי את החוק, כי אין לי אותו פה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: אשמח לקום ולהביא, אבל – – – יואל חסון (המחנה הציוני): לא ביקשתי ממך, אדוני היושב-ראש – אם אתה יכול לרדת, לתת לי. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חברי הכנסת, אנחנו מתחילים להצביע על ההסתייגויות. הצעת חוק יסודות המשפט (תיקון), התשע"ח–2018. נא לשמור על שקט. נא לשמור על שקט. חבר הכנסת חסון, אתה מולי בהסתייגויות? אז לפני סעיף 1 קיימת הסתייגות של חברי הכנסת מרב מיכאלי, רויטל סויד, יצחק הרצוג, ציפי לבני, שלי יחימוביץ, סתיו שפיר, איציק שמולי, עמר בר-לב, יחיאל חיליק בר, עמיר פרץ, איתן כבל, מיקי רוזנטל, יואל חסון, זוהיר בהלול, איתן ברושי, מיכל בירן, נחמן שי, קסניה סבטלובה, איילת נחמיאס ורבין, יוסי יונה, איל בן ראובן, יעל כהן-פארן, סאלח סעד ולאה פדידה –להלן: קבוצת סיעת המחנה הציוני; חברי הכנסת דב חנין, איימו עודה, מסעוד גנאים, ג'מאל זחאלקה, אחמד טיבי, עאידה תומא סלימאן, עבד אל חכים חאג' יחיא, חנין זועבי, טאלב אבו עראר, יוסף ג'בארין, ג'מעה אזברגה, סעיד אלחרומי וואאל יונס – להלן: קבוצת סיעת הרשימה המשותפת; חברי הכנסת יעל גרמן, קארין אלהרר, אלעזר שטרן, יאיר לפיד, מאיר כהן, עפר שלח, חיים ילין, יואל רזבוזוב, עליזה לביא, מיקי לוי ופנינה תמנו – להלן: קבוצת סיעת יש עתיד; חברי הכנסת מיכל רוזין, אילן גילאון, עיסאווי פריג', תמר זנדברג ומוסי רז – להלן: קבוצת סיעת מרצ. מצביעים? לפני סעיף 1. יואל חסון (המחנה הציוני): כן. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות? נא להצביע. מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 17 בעד ההסתייגות – 31 נגד – 39 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת הרשימה המשותפת, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת מרצ לפני סעיף 1 לא נתקבלה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חברי הכנסת, 31 בעד, 39 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה. לפני סעיף – סליחה, לסעיף 1 קיימת הסתייגות, מס' 2, של המחנה הציוני, הרשימה המשותפת, יש עתיד ומרצ. מצביעים? יואל חסון (המחנה הציוני): כן. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: טוב, אני ממשיך להצביע. תעצור אותי אם אתם לא מעוניינים. מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 18 בעד ההסתייגות – 31 נגד – 39 נמנעים – אין ההסתייגות (2) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת הרשימה המשותפת, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת מרצ לסעיף 1 לא נתקבלה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חברי הכנסת, 31 בעד, 39 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה. הסתייגות מס' 3 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע. הסתייגות מס' 3. הצבעה מס' 19 בעד ההסתייגות – 31 נגד – 39 נמנעים – אין ההסתייגות (3) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת הרשימה המשותפת, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת מרצ לסעיף 1 לא נתקבלה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 31 בעד, 39 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה. הסתייגות מס' 4 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות? הצבעה מס' 20 בעד ההסתייגות – 31 נגד – 38 נמנעים – אין ההסתייגות (4) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת הרשימה המשותפת, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת מרצ לסעיף 1 לא נתקבלה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: בעד – 31, נגד – 38, אפס נמנעים. לא התקבלה. הסתייגות מס' 6, נכון? 5. הסתייגות מס' 5 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות? הצבעה מס' 21 בעד ההסתייגות – 32 נגד – 39 נמנעים – אין ההסתייגות (5) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת הרשימה המשותפת, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת מרצ לסעיף 1 לא נתקבלה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: בעד – 32, נגד – 39, אפס נמנעים. לא התקבלה. הסתייגות מס' 6 – מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 22 בעד ההסתייגות – 32 נגד – 39 נמנעים – אין ההסתייגות (6) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת הרשימה המשותפת, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת מרצ לסעיף 1 לא נתקבלה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 32 בעד, 39 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה. הסתייגות מס' 7 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות? נא להצביע. הצבעה מס' 23 בעד ההסתייגות – 31 נגד – 39 נמנעים – אין ההסתייגות (7) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת הרשימה המשותפת, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת מרצ לסעיף 1 לא נתקבלה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 31 בעד, 39 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה. הסתייגות מס' 8 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 24 בעד ההסתייגות – 32 נגד – 39 נמנעים – אין ההסתייגות (8) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת הרשימה המשותפת, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת מרצ לסעיף 1 לא נתקבלה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 32 בעד, 39 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה. הסתייגות מס' 9, עדיין לסעיף 1 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות? נא להצביע. הצבעה מס' 25 בעד ההסתייגות – 31 נגד – 39 נמנעים – אין ההסתייגות (9) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת הרשימה המשותפת, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת מרצ לסעיף 1 לא נתקבלה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: בעד – 31, נגד – 39, אפס נמנעים. לא התקבלה. הסתייגות מס' 10. יואל חסון (המחנה הציוני): אדוני היושב-ראש, מהסתייגות 10 עד 64 אנחנו מסירים. קריאה: יש 4,000 – – – היו"ר יולי יואל אדלשטיין: אז 64 זה עדיין לסעיף 1, נכון? כן. יואל חסון (המחנה הציוני): כולל 64. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: אנחנו הסרנו תשע הסתייגויות בהצבעה. לאחר מכן הודיע לי מרכז האופוזיציה שהסתייגות 10 עד הסתייגות 64, כולל, לסעיף 1, הוסרו על ידי המציעים, המסתייגים. לכן אנחנו נצביע כרגע על סעיף 1, כנוסח הוועדה. מי בעד? מי נגד? סעיף 1, כנוסח הוועדה. יהודה גליק (הליכוד): יואל, אני מאוד מעריך את זה. יואל חסון (המחנה הציוני): אני אגבה על זה. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): נשארו רק 3,700. השר לביטחון הפנים גלעד ארדן: העיקר שלא נהיה טורקיה. הצבעה מס' 26 בעד סעיף 1, כהצעת הוועדה – 39 נגד – 32 נמנעים – אין סעיף 1, כהצעת הוועדה, נתקבל. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: בעד – 39, נגד – 32, אפס נמנעים. סעיף 1 התקבל ללא הסתייגויות, כנוסח הוועדה. איתן כבל (המחנה הציוני): אדוני שר הבט"פ, תן לנו רוח גבית. יצחק הרצוג (המחנה הציוני): תלמד את החוק – – – השר לביטחון הפנים גלעד ארדן: – – – היו"ר יולי יואל אדלשטיין: ששש. חברים יקרים. השר לביטחון הפנים גלעד ארדן: – – – שבו העתיד הנורא זה שאני אאשר הפגנות. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: השר, אנחנו יכולים להמשיך להצביע? כבוד השר לביטחון הפנים. השר לביטחון הפנים גלעד ארדן: – – – היו"ר יולי יואל אדלשטיין: כבוד השר לביטחון הפנים, אנחנו יכולים להמשיך להצביע, אדוני? השר לביטחון הפנים גלעד ארדן: אם אפשר, שמית. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חברים. שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): השר פשוט רוצה כבר שנישאר פה עד ותיקין, אדוני היושב-ראש. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: כן, כבר לא אכפת לו, אתם אומרים. חברי הכנסת, לאחרי סעיף 1, הסתייגות מס' 65 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות? נא להצביע. איתן כבל (המחנה הציוני): עוד מעט ההסתייגות של ההפגנות, אדוני השר. יצחק הרצוג (המחנה הציוני): כתוב ארדן בהפגנות? השר לביטחון הפנים גלעד ארדן: תנו לאלדד יניב את – – – הצבעה מס' 27 בעד ההסתייגות – 32 נגד – 39 נמנעים – אין ההסתייגות (65) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת הרשימה המשותפת, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת מרצ לאחרי סעיף 1 לא נתקבלה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חברי הכנסת, בעד – 32, נגד – 39, אפס נמנעים. לא התקבלה. הסתייגות מס' 66 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות? הצבעה מס' 28 בעד ההסתייגות – 32 נגד – 39 נמנעים – אין ההסתייגות (66) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת הרשימה המשותפת, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת מרצ לאחרי סעיף 1 לא נתקבלה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 32 בעד, 39 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה. 67 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע. יהודה גליק (הליכוד): לא לוותר על 67. לא לוותר. הצבעה מס' 29 בעד ההסתייגות – 32 נגד – 39 נמנעים – אין ההסתייגות (67) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת הרשימה המשותפת, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת מרצ לאחרי סעיף 1 לא נתקבלה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: בעד – 32, נגד – 39, אפס נמנעים. לא התקבלה. 68 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 30 בעד ההסתייגות – 32 נגד – 39 נמנעים – אין ההסתייגות (68) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת הרשימה המשותפת, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת מרצ לאחרי סעיף 1 לא נתקבלה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 32 בעד, 39 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה. 69 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 31 בעד ההסתייגות – 30 נגד – 39 נמנעים – אין ההסתייגות (69) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת הרשימה המשותפת, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת מרצ לאחרי סעיף 1 לא נתקבלה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: בעד – 30, נגד – 39, אפס נמנעים. לא התקבלה. יואל חסון (המחנה הציוני): אדוני היושב-ראש, מ-70 עד 79 אנחנו מסירים. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: כן. זאת אומרת שכל ההסתייגויות הוסרו. חברי הכנסת, הודיעני מרכז האופוזיציה חבר הכנסת חסון שהוסרו שאר ההסתייגויות, עד 79, כולל. כל ההסתייגויות האלה היו, נציין, לאחרי סעיף 1. אין סעיפים נוספים. הצבענו על סעיף 1 כנוסח הוועדה ללא הסתייגויות. לכן אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שלישית על כל החוק, כנוסח הוועדה. לא התקבלו הסתייגויות. מי בעד החוק? מי נגד החוק בקריאה שלישית? נא להצביע. הצבעה מס' 32 בעד החוק – 39 נגד – 32 נמנעים – אין חוק יסודות המשפט (תיקון), התשע"ח–2018, נתקבל. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חברי הכנסת, 39 בעד החוק, נגד – 32, אפס נמנעים. החוק התקבל כנדרש בשלוש קריאות. תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים היום, יום שלישי, ט"ז באייר תשע"ח, 1 במאי 2018, בשעה 16:00. ישיבה זו נעולה. הישיבה ננעלה בשעה 03:27.