דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוברת כ"ה
ישיבה של"ה
הישיבה השלוש-מאות-ושלושים-וחמש של הכנסת העשרים
יום שלישי, ח' בסיוון התשע"ח (22 במאי 2018)
ירושלים, הכנסת, שעה 16:00
תוכן העניינים
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 5
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 5
נאומים בני דקה 5
אכרם חסון (כולנו): 5
ואאל יונס (הרשימה המשותפת): 6
עיסאווי פריג' (מרצ): 7
יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): 7
מיכאל מלכיאלי (ש"ס): 8
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 9
רויטל סויד (המחנה הציוני): 9
מוסי רז (מרצ): 10
איתן ברושי (המחנה הציוני): 10
מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): 11
ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): 11
נחמן שי (המחנה הציוני): 12
אילן גילאון (מרצ): 13
דב חנין (הרשימה המשותפת): 13
יעל גרמן (יש עתיד): 14
ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת): 15
סאלח סעד (המחנה הציוני): 16
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): 16
נורית קורן (הליכוד): 17
הצעות לסדר-היום 18
ציון יום השוויון לקהילת יוצאי אתיופיה 18
היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 18
דב חנין (הרשימה המשותפת): 19
פנינה תמנו (יש עתיד): 20
ינון אזולאי (ש"ס): 22
אברהם נגוסה (הליכוד): 23
ציפי לבני (המחנה הציוני): 25
מיכל רוזין (מרצ): 27
אורלי לוי אבקסיס: 28
הצעות לסדר-היום 31
ציון זכר נספי יהודי אתיופיה בדרכם לציון – נספי סודן 31
פנינה תמנו (יש עתיד): 31
אכרם חסון (כולנו): 32
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): 34
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 45
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 45
הצעות לסדר-היום 46
ציון זכר נספי יהודי אתיופיה בדרכם לציון – נספי סודן 46
השרה לקליטת העלייה סופה לנדבר: 46
אברהם נגוסה (הליכוד): 47
איציק שמולי (המחנה הציוני): 49
נחמן שי (המחנה הציוני): 53
מאיר כהן (יש עתיד): 53
הצעת חוק שמירת הניקיון (תיקון מס' 23) (הבערת פסולת), התשע"ח–2018 55
יעל גרמן (יש עתיד): 55
איציק שמולי (המחנה הציוני): 55
דב חנין (הרשימה המשותפת): 59
לאה פדידה (המחנה הציוני): 60
נחמן שי (המחנה הציוני): 62
הצעת חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) (תיקון מס' 93) (שיעור מס הרכישה ברכישת דירת מגורים אחת נוספת על דירת מגורים שנרכשה במסגרת קבוצת רכישה), התשע"ח–2018 64
אורי מקלב (יהדות התורה): 64
הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 133) (איסור פרסום של הצעה לעיסוק בזנות), התשע''ח–2018 72
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): 72
דב חנין (הרשימה המשותפת): 75
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 76
סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 77
הצעת חוק להבטחת דיור חלופי לתושבי גבעת עמל, התשע"ח–2018 77
אילן גילאון (מרצ): 77
דב חנין (הרשימה המשותפת): 81
אורלי לוי אבקסיס: 82
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): 85
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, היום ח' בסיוון תשע"ח, 22 במאי 2018. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת.
הודעה למזכירת הכנסת.
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:
תודה. ברשות יושב-ראש הכנסת, הינני מתכבדת להודיעכם, כי חברת הכנסת שרן השכל ביקשה להסיר את שמה מהצעת חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (תיקון – הכרה בתא משפחתי של יותר משני הורים), התשע"ח–2018, שמספרה פ/5203/20.
כמו כן, הונחו ההסכמים האלה: הסכם בין ממשלת מדינת ישראל לבין ממשלת הרפובליקה של קפריסין בדבר המעמד של כוחותיהן; הסכם בין ממשלת מדינת ישראל לבין ממשלת הרפובליקה ההלנית בדבר המעמד של כוחותיהן. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה למזכירת הכנסת.
נאומים בני דקה
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, נאומים בני דקה. אני מפעיל את ההצבעה על מנת שחברי הכנסת המעוניינים בכך יוכלו להירשם. בבקשה, ההרשמה החלה. חבר הכנסת אכרם חסון, בבקשה, תפתח את הנאומים היום.
אכרם חסון (כולנו):
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, שלשום ביקרתי בכפר מנדא. זה כפר שנמצא בקרבת עכו, גם שפרעם, ומונה 16,600 תושבים. ישבתי עם ראש המועצה, מזכיר המועצה וחברי המועצה. יש להם שתי בעיות מרכזיות: הבעיה הראשונה היא בעיית בטיחות – הכביש הראשי שחוצה את כפר מנדא הוא כביש מסוכן. כבר הגישו כמה פעמים דרישות ובקשות למשרד התחבורה להקים כיכרות ולמנוע מנהגים מופרעים להשתולל שם. היו תאונות קטלניות, צעירים ותושבים איבדו את חייהם, וגם אזרחים ישראלים אחרים שעברו בכביש המסוכן הזה. מכאן אני עוד פעם פונה גם לשר התחבורה ומבקש שהכביש הזה יקבל עדיפות, כי בסך הכול זקוקים ל-3.5 מיליון שקלים כדי לסיים את כל העבודות ולהפוך את הכביש הזה לכביש רחב, רציני, עם מדרכות, בטיחותי, כדי לחסוך בחיי אדם.
מצד שני, זה יישוב מתקדם מאוד בנושא חלוקת המגרשים לזוגות הצעירים. ראש המועצה וחברי המועצה עושים עבודה מצוינת בנושא הזה. אני מאחל להם הצלחה, ומקווה שאנחנו נעבור יישוב-יישוב, נמפה את כל הצרכים ונתרום לכל האוכלוסייה, בעיקר בפריפריה. תודה רבה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת אכרם חסון. חבר הכנסת ואאל יונס, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת עיסאווי פריג'.
ואאל יונס (הרשימה המשותפת):
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, בימים אלה המוסלמים חוגגים את חודש הרמדאן. בחודש זה ובחגים נוספים אנו עדים לתופעה של הפעלת זיקוקים להבעת שמחה וחגיגיות. שמחה זו, כאשר אינה מפוקחת ואינה מידתית, הופכת בלא מעט מקרים לשרפות, כוויות, קטיעות גפיים. לא מספיק לנו הנשק הבלתי-חוקי? מדי שנה אנו עדים לעוד ועוד פציעות של ילדים ונזק רב לסביבה ולרכוש. בכל חג – גם של ערבים וגם של יהודים – ישנן פציעות כאלה ורעש לא סביר בשעות הלילה הקטנות.
אני קורא לרשויות המקומיות ולמשטרה לנקוט את כל אמצעי האכיפה, המרביים, כדי שלא להפוך שמחה לכאב; כדי שמשפחות יוכלו לחגוג בביתן ובין בני משפחתן ולא בחדרי מיון, בבתי חולים ובמרפאות. אפשר לשמוח גם בלי לשחק באש. (אומר בערבית: אנו קוראים לכל בני עמנו, אבות ובנים, לנקוט זהירות יתרה, ולא להשתמש בזיקוקים, המהווים מטרד ומקור של פחד וסכנה חמורה לילדינו ובנותינו. רמדאן כרים, וכל שנה ואתם באלף טוב.)
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת ואאל יונס. חבר הכנסת עיסאווי פריג', בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת יעל כהן-פארן.
עיסאווי פריג' (מרצ):
אדוני היושב-ראש, שלום רב. כמו שלכל החברים כאן ידוע, אפשרויות התעסוקה של צעיר ערבי מוגבלות, ועד שהוא מוצא עבודה וישנם ענפים שהוא מכסה, הוא צריך להתאמץ רבות. היום תושב כפר קאסם בשם אדהם אבראהים סלאמה בדיר, עובד בחברת אפיקים בקו 5, קו כפר קאסם–פתח תקווה, במהלך עבודתו הותקף על ידי צעירים יהודים בגז פלפל. תקיפה זו – לא שמענו עליה מאף כלי תקשורת. הגישו תלונה במשטרה, ומחכים לראות מה התפתח וקרה איתו.
ראשית, אני מאחל החלמה לנהג, לאדהם בדיר מכפר קאסם, ושיחזור לביתו בריא ושלם. שנית, אני קורא למשטרה, שמקבלת כותרות כל כך שליליות בחודשים האחרונים: תפקידך להשליט סדר ולספק ביטחון. אדהם הגיש תלונה במשטרה. אני הולך לעקוב אחרי התלונה במשטרה ולראות איך הדברים מתפתחים.
אדוני, מערכת ההסתה שממשיכה מחלחלת לצעירים, והיא תוקעת טריז ביחסי יהודים–ערבים במדינה. אני מעלה נושא זה כדי שישמעו, ואנחנו נעקוב אחרי נושא זה וכל נושא שבא לפגוע בביטחון האזרחים במדינה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת עיסאווי פריג'. חברת הכנסת יעל כהן-פארן, בבקשה, גברתי. אחריה – חבר הכנסת מלכיאלי.
יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. חבריי חברות וחברי הכנסת, בזמן האחרון הולכת ועולה המודעות הציבורית בנושא המשלוחים החיים. מדובר באלפי ועשרות אלפי בעלי חיים שדחוסים בבטן האונייה במסע רווי ייסורים בלב ים, שכל ייעודו הוא להגיע אל חוף מדינת ישראל על מנת שיפטמו אותם וישחטו אותם. אז נכון שלא מדובר כמובן בבני אדם, אבל כן מדובר ביצורים חיים – יצורים שיש להם רגשות, יצורים שיכולים לחוש כאב, וחשים כאב, וחרדה, וצער אפילו, ובעיקר מצוקת מוות ממה שמתחולל סביבם.
רק בשבוע שעבר משרד החקלאות פרסם את הנתונים לגבי היקף המשלוחים החיים בארבעת החודשים הראשונים של 2018. בין החודשים ינואר ואפריל יובאו לישראל 250,000 ויותר בעלי חיים במשלוחים החיים. זה מספר עצום; זאת עלייה של כמעט 75% לעומת הנתונים של הרבעון הראשון של השנה הקודמת. והשאלה שנשאלת היא מדוע הפרקטיקה הזאת ממשיכה. איך אנחנו יכולים להמשיך ולאפשר למסעות האלה, למשלוחים האלה, להתקיים?
שר החקלאות אורי אריאל הבטיח בעבר לפעול לצמצום המשלוחים החיים. אפילו ראש הממשלה גילה אכפתיות ואמפתיות לבעלי חיים, ופרסם סרטון שבו רעייתו מביעה זעזוע מהתחקיר שפורסם על המשלוחים החיים.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה.
יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):
אבל אני קוראת להם לא רק לדבר אלא גם לעשות. תודה רבה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחברת הכנסת יעל כהן-פארן. חבר הכנסת מיכאל מלכיאלי, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא.
מיכאל מלכיאלי (ש"ס):
תודה, אדוני היושב-ראש. חבריי חברי הכנסת, אני חושב שאין דבר יותר מקומם לאזרח מזה שמפלים אותו. זה יכול להיות על רקע דתי או כל נושא אחר. אדם שמפלים אותו, אדם שנכנס למקום והוא צריך לשלם סכום מסוים ואחד אחר משלם סכום אחר – זה מקומם, זה מרתיח. הוא מרגיש שאינו שווה בין שווים.
במה הדברים אמורים? כבר זמן רב שחברי כנסת מהסיעות החרדיות מנסים לקדם שוויון בין תלמידי ישיבה לבין סטודנטים במחיר של תחבורה ציבורית. יש בחור שהולך ללמוד בישיבה, ויש בחור שהולך ללמוד באוניברסיטה – כל אחד לפי אמונתו. אחד צריך לשלם סכום מסוים, ואחד אחר צריך לשלם חצי ממנו. נשאלת השאלה: אם אתם רואים בנו אזרחים שווי זכויות, אנשים שצריכים לקבל את ההטבות של כולם, אז למה הם צריכים לשלם יותר? ואם זה המחיר, אז למה אחרים צריכים לשלם פחות?
אני קורא למשרד האוצר ולפקידות שמעכבת את זה, לצערי הרב, כבר הרבה זמן, להתעלות מעל שיקולים פוליטיים כאלה או אחרים ולהשוות את התנאים של כל הסטודנטים על מנת שלא יהיו כאלה שירגישו שווים יותר ושווים פחות. תודה רבה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת מלכיאלי. חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא, בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת רויטל סויד.
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):
בסם אללה א-רחמאן א-רחים. כבוד היושב-ראש, בנהג האוטובוס אדהם בדיר היה לינץ' היום. שלושה צעירים יהודים עלו לאוטובוס עם גז פלפל, ואחר כך הרביצו לו עד שכל הבגדים שלו היו דם. פשע השנאה הזה לא בא מחלל ריק; הוא בא אחרי כל ההסתה הגזענית נגד כל האוכלוסייה הערבית ונגד מנהיגיה. המקרה של פגיעה בנהג אוטובוס ערבי זה לא המקרה הראשון. במקרים קודמים אנשים לא נחקרו, ואם נחקרו – שוחררו מייד, ולא ראינו אף אחד שהועמד לדין וקיבל עונש.
המצב הזה לא יכול להימשך, ואני פה מתריע: על פשע השנאה הזה אי-אפשר לשתוק, ואני חושב שצריכה להיות אמירה ברורה גם מהממשלה וגם מהכנסת שהאזרחים הערבים, החיים שלהם לא הפקר. אני מאחל לאדהם בריאות שלמה ושיחזור למשפחתו, אבל המקרים האלה – אם לא תהיה ענישה ולא תהיה הרתעה הם יימשכו ויימשכו ביתר שאת.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. חברת הכנסת רויטל סויד, בבקשה, גברתי. אחריה – חבר הכנסת מוסי רז.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, חבריי חברי הכנסת, לפני שעות ספורות נודע לנו שבעל מתעלל ומכה, שאשתו שוהה במעון לנשים מוכות, והגיעה לדיון בבית הדין הרבני בנתניה כשהיא מלווה בעורכת דינה – הבעל האלים חבט בעורכת הדין והפיל אותה לרצפה; עוצמת המכה הייתה כל כך גדולה, שעורכת הדין נפלה. לאחר מכן הוא גם איים וקילל את הדיין.
ואני אומרת ופונה לבית הדין ולדיין: אחרי שקיבלת הצגת תכלית של מה שהאישה הזאת עוברת ועם מה היא חיה – של האלימות של הבעל והאלימות שהוא מפנה גם כלפי עורכת הדין – תפעל כדי שהיא תקבל גט באופן מיידי. ובכלל, כעיקרון, כל אלימות, ובטח אלימות שמופנית כלפי עורכת דין, כלפי עורך דין, כלפי מי שמייצג לקוח, ובטח כשהיא בין כותלי בית המשפט, לא יכולה להיתקל בשום סובלנות. יש לראות את זה בחומרה, ואנחנו חייבים מיצוי דין מהיר וענישה. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחברת הכנסת רויטל סויד. חבר הכנסת מוסי רז, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת איתן ברושי.
מוסי רז (מרצ):
אדוני היושב-ראש, אני רוצה להמשיך את דבריה של חברת הכנסת יעל כהן-פארן בעניין המשלוחים החיים, תופעה שהגיע הזמן שתעבור מן העולם. אני רוצה להקריא קטע שכתבה ד"ר לין סימפסון, וטרינרית אוסטרלית שעבדה בתעשיית המשלוחים החיים, שגם ביקרה כאן לא מזמן: הטלאים מותחים את צוואריהם דרך מעקות המכלאות בניסיון להשיג חמצן. הם מתחילים להתחרות על קרבה למאווררים. החזקים ביותר מטפסים על החלשים. כשהם נחלשים, הם קורסים ומתים. ברגע שהם היו נופלים על הסיפון, הייתי חותכת את גרונם כשיטה של המתת חסד. טמפרטורת הגוף של אחד הטלאים הייתה 47 מעלות. השומן של הטלאים נמס כמו ג'לי. הם התבשלו מבפנים. הצוות סיכן את חייו בעבודה בסביבה רעילה כל כך. נדרש מכולנו לגרור גופות מתות ולהשליך אותן לאוקיינוס.
הקיץ רק מתחיל, וישראל שוברת את השיאים של עצמה בהיקף המשלוחים. אפשר לעצור את הסבל הזה וצריך לעצור אותו עכשיו.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה, חבר הכנסת מוסי רז. חבר הכנסת איתן ברושי, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת מסעוד גנאים.
איתן ברושי (המחנה הציוני):
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני נענה לאתגר של חברת הכנסת יעל פארן לדבר על משלוחים חיים ולומר שזו דוגמה טובה לכך שמי שרוצה הכול – נשאר בלי כלום. לא מזמן הבאתי הצעה שהייתה תשובה על הצעה לביטול כולל של המשלוחים, והממשלה התנגדה לה. ההצעה שאני הבאתי תואמה עם ארגוני המגדלים וגם עם צער בעלי חיים, והיא אומרת שאי-אפשר להביא את העגלים הכבדים מאוסטרליה, מה שלוקח שלושה שבועות ועוד שבוע במכלאה, בקרנטינה, אלא כן להביא במשקל של עד 200 ק"ג, או בשעות בודדות של טיסה, או בימים בודדים על אונייה מאירופה – מפורטוגל, מפולין וממקומות נוספים.
בישראל לא ניתן לייצר את כל הבשר החי מגידול עצמי, ואני רוצה לומר ש-450 משפחות, רובן מהמשק המושבי, מתפרנסות מגידול עגלים. מי שרוצה לבטל את הכול משאיר את העגלים הכבדים, שזו יוזמה של סוחרים שמביאים את העגלים ישר לבית המטבחיים מעל ראשי המגדלים, בתנאים שהם פחות מהמקובל, כפי שנאמר פה. לצערי, דווקא חברי הכנסת שעכשיו מתלוננים הם שהכשילו את היוזמה, ועוד לא מאוחר לחדש אותה. בפגישתי עם שר החקלאות ביום חמישי אני אומר לו את זה. היו גורמים בממשלה ואחרים שאמרו: בואו נלך על ההצעה הזאת. יותר טוב פתרון חלקי מהמשך המצב הקיים. אבל יש תרבות כזאת של "בוא לא נתפשר על כלום, אנחנו רוצים את הכול, ולהיות מאוהבים ולהישאר בלי כלום". זו בדיוק התמונה. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת איתן ברושי. חבר הכנסת מסעוד גנאים, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה.
מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):
כבוד היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, בתשובה על שאילתה שלי שרת התרבות כתבה שהיא תומכת בתרבות הערבית, והתקציב שהיא הקצתה למגזר הערבי, לחברה הערבית, הוא יותר מבכל תקופה אחרת. בתשובה היא גם אמרה שהיא תומכת, המשרד שלה תומך בכ-150 סופרים ויוצרים ערבים בהשאלת ספריהם מספריות ציבוריות.
אני אומר לכבוד שרת התרבות: אין תרבות ואין חיים תרבותיים בלי היוצרים, בלי הסופרים, בלי המשוררים. יש הרבה, מאות סופרים, משוררים, יוצרים ערבים שלא מוציאים תקציב להוציא את היצירות שלהם. היוצרים הערבים צריכים אבא, צריכים מישהו שיתמוך בהם. אז אני קורא לה להקצות את רוב התקציב, או תקציב גדול, כדי לתמוך בסופרים וביוצרים הערבים. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת מסעוד גנאים. חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת נחמן שי.
ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):
מה שקרה בהפגנה בחיפה, האלימות של המשטרה באותה ההפגנה, האלימות של המשטרה בהפגנה בירושלים, ההתעלמות של המשטרה מהאלימות הגואה בחברה הערבית, הזנחת המלחמה בפשע – כולם תופעה אחת. זה לא מקרה בודד פה ומקרה בודד שם, אפילו אם זה תופס כותרות, אלא זו תרבות שמושרשת עמוק במשטרה – היחס אל האזרחים הערבים כאל אויבים ולא כאל אזרחים. והתוצאות הן שהשוטרים לא צריכים אפילו הוראות כדי שינהגו באלימות כלפי המפגינים הערבים; השוטרים לא צריכים הוראות כדי שינמנמו ויפעלו בעצלתיים כאשר מדובר בפשע או ברצח בחברה הערבית.
אי-אפשר לטפל בכל מקרה כבודד, אלא צריך לעשות שינוי, והשינוי הוא פשוט מאוד: לאזרח את המשטרה, ושהמשטרה תנהג באזרח הערבי כאזרח ולא כאויב. אנחנו לא נשתוק עד שיהיה שינוי מהותי ביחס של המשטרה, שמוביל למוות, שמוביל לרצח, שמוביל לדברים איומים ונוראים. מה שקרה בהפגנה זה קצה הקרחון, וזה ביטוי של תופעה גדולה יותר. תודה רבה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת זחאלקה. חבר הכנסת נחמן שי, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת אילן גילאון.
נחמן שי (המחנה הציוני):
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, קיימנו הבוקר בכנסת מפגש של השדולה לחיזוק מערך החוץ. אנחנו כולנו יודעים – ויודעים לדבר בעיקר – על חשיבות ענייני החוץ של מדינת ישראל, אבל אנחנו עושים מעט מדי. דווקא המדינה שמתבלטת, מצטיינת, בהפעלת כוח, ובהצלחה, אינה מפעילה את היד השנייה – היד המדינית; בפרופורציות שונות לגמרי. הכנסת עצמה היא גורם חשוב בקיום יחסי החוץ של ישראל, אבל אנחנו מצאנו, בעקבות עבודה שעשה חבר הכנסת לשעבר ניצן הורוביץ, בהחלט דרכים ורעיונות לשיפור התפקוד של הכנסת כגורם בבניית יחסי החוץ, בין היתר בהקמת ועדה לענייני חוץ בכנסת. אנחנו יודעים שוועדת חוץ וביטחון אמורה לטפל בנושא הזה, אבל ה-packman הזה ששמו ביטחון בולע את זמנה ומעל ומעבר, כי ככה זה במדינה שטרודה בענייני ביטחון.
אנחנו חייבים, אדוני היושב-ראש, ואני פונה אליך גם מפה, ואולי אעשה את זה גם בדרכים אחרות, שתשקול ותגיע סוף-סוף למסקנה שלכנסת תהיה ועדה שתתמקד בענייני חוץ, כמו בכל פרלמנט מתוקן בעולם, שזאת אחת הוועדות המובילות, אם לא המובילה; שתהיה ועדה לענייני חוץ נפרדת מוועדת החוץ והביטחון גם בכנסת. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת נחמן שי. חבר הכנסת אילן גילאון, בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת דב חנין.
אילן גילאון (מרצ):
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. היום אנחנו מציינים בכנסת את יום יהדות אתיופיה. אני חושב שכל זמן שאנחנו מציינים בכנסת את יום יהדות אתיופיה, כנראה שליהדות אתיופיה יש הרבה מאוד קשיים. אני מייחל ליום שאנחנו נציין את יום הבנקאי הבין-לאומי וחברת הביטוח הבין-לאומית; אז אומר דברים אחרים.
בכל אופן, אני אומר את הדברים משום שבעיית קהילת יהדות אתיופיה איננה הבעיה של קהילת יהדות אתיופיה אלא של החברה הישראלית כולה, הלא-סובלנית לשונה ממנה, לזר ממנה. זה ביטוי לכך שהציוניות נמצאת במקום הכי רחוק מקווי המתאר שלה. הלוא היא הייתה צריכה להיות באותה חברת מופת שדיברנו עליה – עיוורת לצבע, לדת, למין, לגזע, לנטייה. ואנחנו איננו כאלה. אנחנו מתלהמים מאוד על העלייה המפוארת של מבצע משה ומבצע שלמה, ושם אנחנו משולים לחתן שנושא את כלתו על מפתן הדלת ושם הוא חובט אותה ברצפה וזורק אותה. אני מקווה שאולי בשנה הבאה, כאן, בירושלים, לא נצטרך שוב לציין את אותו יום של יהדות אתיופיה. זה תלוי בכל אחד ואחד מאיתנו.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה, חבר הכנסת אילן גילאון. חבר הכנסת דב חנין, בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת יעל גרמן.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
תודה לך, אדוני היושב-ראש. אני רוצה להצטרף לזעזוע מההתקפה על נהג האוטובוס. אנחנו שומעים שמדובר בהתקפה גזענית, ואני קורא לפעול בצורה נחרצת מול תופעות כאלה ומול האווירה שמייצרת אותן. אני פניתי בנושא הזה גם לשר התחבורה – יש הרבה מה לעשות כדי להגן בכלל על נהגי האוטובוס בישראל, וגם כדי לשפר את התנאים שלהם, ואולי מהמקום הזה צריך להתחיל להתקדם.
מה שנקרא "משלוחים חיים", אדוני היושב-ראש, זה סוג של עינוי אכזרי לבעלי חיים, סבל שקשה לתאר אותו, שבו נמצאים בעלי החיים כשהם דחוסים באותם תאים אפלים וחסרי אוויר בתוך האוניות. במשרד החקלאות מספרים על נוהל חדש שאולי יעשה שינוי, אבל, אדוני היושב-ראש, הנוהל הזה בפועל ריק מתוכן. קודם כול, הוא מבוסס על רגולציה עצמית; אין שום פיקוח אמיתי בזמן ההפלגה. שר החקלאות עצמו אומר: אני לא יכול לפקח מחוץ למים הטריטוריאליים. אז מה מצפים – שהיבואנים יפקחו על האוניות שלהם והם ידווחו מה קורה באוניות? לא יקרה. מעבר לזה, בנוהל אין הגבלות על משך המסע. בהובלות מאירופה אין חובת נוכחות של וטרינר. בקיצור, אדוני היושב-ראש, ברור לחלוטין שאין שום יכולת לפקח על משלוחים כאלה, ולכן הגיע הזמן פשוט לבטל אותם ולהחליט שלמדינת ישראל לא מייבאים בעלי חיים שעוברים מסלול עינויים כזה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה, חבר הכנסת חנין. חברת הכנסת יעל גרמן, בבקשה, גברתי. אחריה – חבר הכנסת ג'מעה אזברגה.
יעל גרמן (יש עתיד):
תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש. אני רוצה לענות לחברי איתן ברושי, שכבר לא נמצא כאן, שזה נכון שלפעמים כדאי לקבל משהו ולא את הכול, אבל לפעמים, כאשר נותנים לגיטימציה למשהו, אז לאחר מכן קשה מאוד לבטל אותו. ואני מתכוונת למשלוחים החיים. אם ניתן לגיטימציה, ואפילו במקצת, לחלק מהמשלוחים החיים, אנחנו למעשה נותנים לגיטימציה לעינוי ולסבל.
ובהמשך לחבריי, וליוזמה של יעל כהן-פארן, וגם של עמותת אנונימוס, אני הייתי רוצה להאיר בזרקור את הנושא שכמעט שלא מדברים עליו – את ההמלטות שעל הספינות. קשה לתאר איך מרגיש טלה שנולד באונייה, תינוק קטן שהצעדים הראשונים שלו בעולם הם על ערימות של צואה באונייה מיטלטלת ודחוסה, כשסביבו בעלי חיים חולים, פצועים, חנוקים ומיואשים. סביר להניח שהוא אפילו לא יספיק לינוק מאימא שלו, אם היא בכלל שרדה בהמלטה בתנאים האלה. הוא יגווע ברעב או יירמס על ידי בעלי החיים שמסביבו. כמה טלאים נולדים ומתים במשלוחים החיים אנחנו לא יודעים, מפני שבדרך כלל הם נולדים ומתים בלי שאף אחד רואה זאת, רחוק מהמצלמות, רחוק מהעין הציבורית. תעשיית המשלוחים החיים מעדיפה להסתיר אותם, כי למעשה החוק אוסר, החוק האוסטרלי אוסר, להוביל כבשים הרות.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה.
יעל גרמן (יש עתיד):
אבל איפה החוק ואיפה המציאות? באוניות המשלוחים החיים אין חוק. ואני קוראת לשר החקלאות, ששומר חוק, שיפעיל את סמכותו ויפסיק את המשלוחים החיים.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחברת הכנסת גרמן. חבר הכנסת ג'מעה אזברגה, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת סאלח סעד.
ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת):
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. חבריי חברי הכנסת, מכרז ממשלתי חשוב נקלע לשאלות רציניות בתחום רגיש של בכירים בשירות הציבורי שאחרי סיום תפקידם חוברים למיזמים ותאגידים בתחום שבו עסקו בתפקידים הממשלתיים. זה המכרז להפרטה של שירות מרכזי שהמדינה אחראית לו ומספק אותו עד כה משרד התחבורה והבטיחות בדרכים – המכרז להקמה ותפעול של מערך המבחנים המעשיים הנדרשים לצורך קבלת רישיון נהיגה, ובעברית – הפרטת הטסטים לרישיון נהיגה. זה עניין שמשרד התחבורה מייחס לו חשיבות ציבורית ראשונה במעלה, ויש לו השלכה על איכות הנהיגה ועל חיי אדם.
חלק מהבעיות במכרז הן שגרתיות ומקובלות במכרזים כאלה, למשל, ערעורי מתמודדים שלא זכו כנגד ועדת המכרזים של משרד התחבורה מכל מיני נימוקים טכניים, עתירות לגבי משפט ואפילו בג"ץ. אבל במכרז הזה מתעוררת בעיה עקרונית מיוחדת: האם פקיד במדינה, בכיר שהורשע במהלך משמעתי משמעותי וסולק מהשירות הציבורי, כגון עבירת משמעת חמורה הקשורה לסמכותו בתחום רישוי נהיגה, יכול לצאת בדלת המסתובבת ולחזור דרכה כדמות מובילה של תאגיד פרטי, להפעלת סמכות באותו תחום בדיוק שממנו סולק בעבר?
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה.
ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת):
בקיצור, שתי חברות, טלרד מערכות מחשבים וחברת מילגם, זכו במכרז של משרד התחבורה להקמה והפעלה של מערך המבחנים המעשיים לצורך קבלת רישיון, ומינו שני אנשים שנפלטו מהשירות הציבורי וחזרו כמקדמים של חברות פרטיות.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה, חבר הכנסת אזברגה. חבר הכנסת סאלח סעד, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת אחמד טיבי.
סאלח סעד (המחנה הציוני):
אדוני היושב-ראש, כביש 85, המחבר בין צומת עמיעד, קריית שמונה ועכו לקריות וחיפה, הורחב לפני כמה שנים, ונשאר קטע של חמישה קילומטרים בדיוק שמחבר את צומת קדרים עם כרמיאל. הכביש הזה – נוסעים בו מאות אלפים של רכבים ביום, עשרות אלפים, יותר נכון. הכביש הזה הוא היום צר מאוד, וחייבים להרחיב אותו. אני קורא כאן לשר התחבורה: אני לא מבין מה העיכוב. נאמר לי לפני כמה חודשים שעובדים על תוכניות. אני נפגש עם ראשי הערים שם, כרמיאל וכל הכפרים שם באזור, וכולם זועקים, וכולם רועשים, וכולם מבקשים ודורשים את ההרחבה של הכביש הזה, כי זה כביש שמחבר את הגליל העליון לעכו וחיפה והקריות. והכביש הזה – אנחנו נתקעים בו כל יום בשעות הבוקר, בשעות אחר הצוהריים, בקטע של חמישה קילומטר, לפחות 40 דקות עד שעה. אני קורא לשר התחבורה להרחיב במהירות את הכביש הזה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת סאלח סעד. חבר הכנסת אחמד טיבי, בבקשה, אדוני. אחריו – אחרונת הדוברים בנאומים בני דקה תהיה חברת הכנסת נורית קורן.
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
אדוני היושב-ראש, אדהם בדיר הוא נהג אוטובוס מכפר קאסם. הוא עובד בקו 5 בפתח תקווה. כשהגיע לאזור ירקונים בעיר שלושה צעירים יהודים תקפו אותו בגז פלפל וקיללו אותו, גם על רקע גזעני.
זו לא הפעם הראשונה שנהגי אוטובוס ערבים מותקפים. התופעה הזאת קיימת הרבה אצל הנהגים הפלסטינים בירושלים המזרחית שמגיעים לעיר המערבית. אבל התקיפה של אדהם היא עוד תקיפה בשרשרת של תקיפות ופשעי שנאה, והיא מחייבת נקיטת אמצעים גם על ידי המשטרה אבל גם על ידי שר התחבורה. פניתי אליו היום בעקבות המקרה הזה. אי-אפשר לעבור לסדר-היום, וההרגשה שלנו היא – ולכן אנחנו מעלים את זה היום, שלושה או ארבעה חברי כנסת – שאם המקרה היה הפוך, שנהג אוטובוס יהודי היה מגיע ליישוב ערבי ומותקף בצורה הזאת, הבולטות התקשורתית הייתה גדולה יותר והכותרת הייתה "לינץ' בכפר קאסם", "לינץ' בטייבה", "לינץ' באום אל-פחם". אבל פה, נראה לנו שאנחנו לא מצליחים לחפש את הידיעה בעיתון.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה, חבר הכנסת טיבי. חברת הכנסת נורית קורן, בבקשה, גברתי.
נורית קורן (הליכוד):
אדוני היושב-ראש, השרה, חבריי חברי הכנסת, אני רוצה לברך את יושבות-ראש השדולה למען בעלי החיים על המאבק שאנחנו מנהלים בנושא המשלוחים חיים. אני רוצה להראות לכם דבר שמעולם לא קרה, ופה קרה: עמותת אנונימוס – שצריך לומר להם כל הכבוד על שהם דואגים לזכויות בעלי חיים ולמניעת צער בעלי חיים – יחד עם רבנים גדולים; מעולם לא קרה שיתוף פעולה בין רבנים לבין אנונימוס. הרבנים אומרים בגילוי דעת שצריך להפסיק את המשלוחים החיים מאוסטרליה ומאירופה לפיטום ולשחיטה. יש כאן רבנים גדולים מאוד שלקחו את הנושא הזה והם אומרים שאין זו דרכה של תורה ואין זה מן המוסר האנושי להתיר צער בעלי חיים כל כך קשה. הם טוענים שאם יש כאן בעיה של כשרות זה רק בגלל המובילים, ולא בגלל השוחטים, כי השוחטים לא יודעים מה נעשה. הם טוענים שצריך לצמצם ואפילו להפסיק בכלל את המשלוחים החיים ולשחוט. בין הרבנים שחתמו: הרב יהודה דרעי, הרב רצון ערוסי, הרב שמעון אליטוב. הם אומרים שזה ממש אסור אפילו בהלכות ובתלמוד – כל הפוסקים. הרב דרעי כתב: "ברור ופשוט שהרוכש מבשר זה הרי שהוא שותף ומסייע בידי עוברי עבירה בזדון". הדברים האלה הם דברים חמורים ביותר, ואנחנו צריכים להביא אותם בחשבון.
מכאן אני קוראת לשר החקלאות: הנחנו על שולחן הכנסת כמה וכמה הצעות חוק לצמצם או למנוע לגמרי. אני גם הגשתי הצעת חוק שאומרת שיהיה וטרינר מטעם מדינת ישראל – לא מטעם המשלוחים של אוסטרליה – שיראה מה המצב.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה.
נורית קורן (הליכוד):
אני חושבת שצריך לקחת את הנושא הזה, ולו רק מבחינת הכשרות, כי יש אנשים שרוצים לאכול בשר כשר ולדעת שהחיות לא סבלו, כי זה דין תורה, וזה מה שאנחנו צריכים לעשות. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחברת הכנסת נורית קורן.
עד כאן נאומים בני דקה.
הצעות לסדר-היום
ציון יום השוויון לקהילת יוצאי אתיופיה
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אנחנו עוברים לציון יום השוויון למען קהילת יוצאי אתיופיה במסגרת הצעות דחופות לסדר-היום של כמה חברי כנסת – הצעות מס' 9781, 9784, 10005, 10047, 10048, 10061 ו-10073.
חברי הכנסת, אני מתכבד לפתוח את הדיון המיוחד לציון יום השוויון למען קהילת יוצאי אתיופיה.
לפני קצת יותר משבוע, ביום ירושלים, זכרנו את האלפים שנהרגו בדרך מאתיופיה לישראל במדבריות סודן. אלו היו אנשים ונשים, זקנים וצעירים, שהיו חלק מקהילה שנשאה על שפתיה את שמה של ירושלים דור אחר דור בתפילה ובגעגוע. מסירות הנפש והתעוזה שלהם פרצו את הדרך לעלייה הגדולה מאתיופיה, שהשיבה המונים מאחינו לציון והייתה אבן דרך של ממש בנס קיבוץ הגלויות. היום חיים בישראל כ-150,000 יוצאי אתיופיה. בעשורים האחרונים הם הפכו לחלק בלתי נפרד מן החברה הישראלית, תוך שהם מעשירים אותה בגוונים ובאיכויות המיוחדים להם.
מניסיוני האישי אני יודע שלא קל לעלות לארץ חדשה, ללמוד שפה חדשה ולהיקלט בתרבות חדשה. העולים החדשים מאתיופיה, בדור הראשון ופעמים רבות גם בדור השני, זקוקים מאיתנו לאהדה ולסיוע. לצערי, לא מעט פעמים אנחנו שומעים על יחס אחר אל בני הקהילה האתיופית. לעיתים אנחנו נתקלים בשרידים של אפליה, זלזול והדרה. היום הזה, שאנחנו מציינים זו השנה השנייה ברציפות, מוקדש למאמצי הביעור של התופעות הפסולות האלה.
לפני כל המילים הגדולות, הקמת צוותי הפעולה, כתיבת הדוחות החשובים ויישום ההמלצות, צריך לומר שוב ושוב: אנשים אחים אנחנו. כל קהל ישראל אחים למורשת העבר ואחים לחזון העתיד. על בסיס האמונה היסודית הזאת אנחנו נמשיך לפעול יחד לקידום קהילת יוצאי אתיופיה ונמשיך לפעול להשתלבותם המלאה של בניה ובנותיה בחברה הישראלית מתוך כבוד לשונות ומתוך אהבת האחים.
אני מודה לכל יוזמי היום החשוב הזה ולכל אלה שהשתתפו בדיונים בוועדות, ומתכבד להזמין את ראשון הדוברים בדיון, הוא חבר הכנסת דב חנין. בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת פנינה תמנו-שטה. עד חמש דקות לרשות אדוני.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
תודה לך, אדוני היושב-ראש, גם על רשות הדיבור וגם על היענותך לבקשתנו לציין בכנסת את היום המיוחד הזה – יום שציינו אותו לא רק כאן במליאה אלא בשורה של דיונים שהתקיימו לדעתי כמעט בכל ועדות הכנסת. זו כבר מסורת בכנסת לציין את היום הזה.
לפני שאני אומר כמה מילים לגופו של היום, אני רוצה ללכת בדרכה הטובה של חברת הכנסת יעל גרמן ולפתוח דווקא בהערכה ובתודה לאלה שעשו במלאכה: קודם כול, אגודת יהודי אתיופיה, החל מהמנכ"לית זיוה, סיגל וספיר, אנשים יקרים, וישי, שעבדו בעניין הזה; היועץ הפרלמנטרי שלי אורי וולטמן והמתמחה אורי אלון; היועצים הפרלמנטריים של שותפיי קסניה ומתן, היועצים של חברת הכנסת פנינה תמנו-שטה, ופליציה מלשכתו של חבר הכנסת אברהם נגוסה. תודה רבה לכולכם. בזכותכם היום הזה באמת היה כל כך עשיר ומוצלח.
אדוני היושב-ראש, את היום הזה אנחנו בחרנו לציין סמוך ליום השנה לאותה הפגנת מחאה אדירה של יוצאי אתיופיה שהתנהלה בתל אביב ב-3 במאי 2015. אלפים רבים של יוצאי אתיופיה, ברובם צעירים, יצאו לרחובות תל אביב באותו יום במחאה ישירה על תקיפה של המשטרה נגד צעיר יוצא אתיופיה – אגב, חייל – בשם דמאס פיקדה, אבל בעצם במחאה נגד כל ההתייחסות ליוצאי אתיופיה בישראל. זו הייתה הפגנה אדירה עם מסר של המון המון כוח ואופטימיות, כי אנשים יצאו החוצה לרחוב והרגישו את הכוח שלהם, אבל למרבה הצער היא הסתיימה בצורה הרבה פחות נעימה: באירועים אלימים; בהרבה גז מדמיע שהמשטרה ירתה כלפי המפגינים, גם צעירים וגם מבוגרים. ראיתי תמונות שאני מעולם לא ראיתי כמוהן בכיכר רבין בתל אביב. אבל ביום הזה היה מסר חשוב של אנשים צעירים שקמים על רגליהם, משמיעים את קולם, משמיעים את מחאתם ורוצים לעשות שינוי בחברה שלנו – שינוי שהוא כמובן למענם, אבל למען כולנו.
היום אנחנו שמענו תמונת מצב לא פשוטה בדיונים שהתנהלו בוועדות. אנחנו שמענו על בעיות וקשיים שיוצאי אתיופיה מתמודדים עימם בתחום החינוך, בתחום הדיור, בתחום הבריאות, בתחום התעסוקה, במערכות השלטון השונות, ביחס המשטרה ליוצאי אתיופיה – סוגיה כואבת וקשה שעדיין לא נפתרה. ויש מכנה משותף לכל הבעיות האלה – מילה קשה שחזרה ועלתה בדיונים השונים והיא מילה שכואב לומר אותה, אבל אין ברירה אלא לומר אותה אם אנחנו רוצים להתייחס למציאות כפי שהיא, והיא המילה גזענות.
גזענות, עמיתיי חברי הכנסת, היא מחלה נוראה. היא תוקפת קודם כול את הקורבן, אבל בסוף היא הורגת גם את התוקפן. גזענות היא מחלה שיכולה להרוג חברה. יוצאי אתיופיה בישראל גם היום נתקלים בתופעות של גזענות. היחס ליוצאי אתיופיה הוא בבואה של מחלה חברתית שקיימת בחברה שלנו, אגב, לא רק ביחס ליוצאי אתיופיה – גם ביחס לערבים וביחס לקבוצות נוספות בחברה שלנו. כאן אני רוצה, אדוני, לציין בהערכה גדולה את העבודה של צוות בין-משרדי שבראשו עמדה אמי פלמור, מנכ"לית משרד המשפטים – עבודה מאוד מרשימה, רצינית, אמיצה ורחבה. אני קורא לממשלה ליישם את המסקנות של הדוח הזה בכל תחומי החיים.
אנחנו סיימנו את הדיונים לפני המליאה דווקא בחלק אופטימי. בכינוס שעשינו פה בכנסת שמענו שורה ארוכה של סיפורים מעוררי השראה של אנשים צעירים שקמים ועושים מעשה, משפרים את חייהם, מארגנים את קהילתם, מייצרים פתרונות, נאבקים להכרה ציבורית גם במסע ובקורבנותיו של המסע בסודן – שאנחנו נשמע עליו גם בהמשך הדרך היום – וגם בנושאים חברתיים שונים ומגוונים, מאנשים שנמצאים באקדמיה ובמערכת הציבורית בתפקידים חשובים. בכל המקומות האלה האנשים מעבירים מסר: אנחנו יכולים לעמוד על רגלינו ואנחנו עומדים על רגלינו בגאווה. יש לנו מה להגיד, יש לנו מה לתרום. אנחנו חלק מהחברה. אם יש בעיות, אנחנו נתמודד איתן, אנחנו נשנה את מה שצריך ואנחנו נעשה את הארץ הזאת למקום טוב לכולנו. כל הכבוד להם. תודה רבה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה, חבר הכנסת דב חנין. חברת הכנסת פנינה תמנו-שטה, בבקשה, גברתי. אחריה – חבר הכנסת ינון אזולאי. בבקשה, גברתי.
פנינה תמנו (יש עתיד):
כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, כבוד השרה, גם אני אתחיל בתודות. אני רוצה להודות לאגודת יהודי אתיופיה ולעומדת בראש העמותה זיוה מקונן על הסיוע בארגון היום הזה ועל התפעול שלו והזמנת האנשים, וכן ליועצים הפרלמנטרים של חברי הכנסת נגוסה וחנין, וכמובן שלי. תודה רבה לאוקסנה ברדצקי וליועצים האחרים שלי.
האמת, אני מתרגשת. אני מתרגשת כי אני חושבת שכל אחד, זה עושה לו משהו לדבר על עצמו. כשאני מדברת על יוצאי אתיופיה ועל קהילתי – זה משהו שאי-אפשר לנתק ממני. חגגנו השנה 70 שנה למדינת ישראל. 70 שנה שאנחנו בונים פה מדינה מופלאה; 70 שנה של שיבת ציון מכל הגלויות, וכך גם בני קהילתי, שהלכו במדבר והגיעו לכאן עם אומץ ותושייה ואמונה שאין כמותם.
האתגרים חיכו לנו כאן. הגענו לכאן שונים אך שווים כדי להתאחד עם עַם ישראל. אנחנו יכולים לראות אקדמאים מצליחים למכביר, כולם באמת מדהימים, פורצי דרך, שהתחילו מנקודת פתיחה שהיא כמעט בלתי אפשרית, והיום אנחנו רואים את הסגולות שלהם בכל תחום ותחום. יש לנו כבר שופטות חדשות, וזה טוב להרגיש אחרי הרבה מאוד שנים שאנחנו חלק מערכת המשפט; לראות חיילים ואת המוטיבציה שלהם, מוטיבציית גיוס שאין כמותה. בקהילת יוצאי אתיופיה יש 86% גיוס – יותר מבכלל האוכלוסייה. ואני יכולה לפרט עוד ועוד הצלחות של תלמידים סקרנים, והדור המבוגר שלנו, שאוהב ללא תנאים את הארץ הזאת – זו גם הסיבה שבמחאת 2015 ראיתם רק את הצעירים; כי המבוגרים שלנו, למרות שליבם היה איתנו, הם מבחינתם קודם כול אחדות העם והארץ הזאת.
אבל האתגרים, האתגרים הם כל כך רבים, ואין מנוס אלא להזכירם בבית זה פעם אחר פעם. אומר לכם בכנות, לא היה לי פשוט היום להיות בוועדות השונות. כשהייתי בוועדת חוץ וביטחון, לראות את תמונת המצב של חיילינו, איך ממוטיבציית גיוס של 86% אנחנו רואים שכמויות של חיילים מוסללים להיות עובדי רס"ר ולהיות נהגים – חוטבי העצים ושואבי המים המודרניים של החברה הישראלית – ואז לומר בהתרסה שאולי הפתרון הוא לשים אותנו במסלולים נפרדים, אותם מסלולים שנולדו בחטא וסגרנו אותם רק לפני שנה.
אנחנו לא הכיתה הטיפולית של החברה הישראלית, וכדי לקלוט חומרים לימודיים לא צריך להושיב אותי או אחרים ליד מישהו שהוא בעל צבע העור שלי. זה כמו לחשוב שאולי כשחברי כנסת מגיעים לכנסת ישראל, אז לקחת את חברי הכנסת האתיופים ולעשות להם הכשרה מיוחדת שהיא שונה משל כולם. הרי זה לא יעלה על הדעת בשנת 2018.
לפני שבוע לערך התפרסמה כתבה על נושא הדת. אני הייתי בת חמש כשהפגנו בשנת 1985 מחוץ לכנסת על כך שמערערים ומפקפקים ביהדות יוצאי אתיופיה. בת חמש הייתי. היום, לצערי, אנחנו עדיין ניצבים מול אותם כוחות רשעים – אין דרך להגיד את זה – כי לפני שבוע נחשף בכתבה איך אחד הרבנים בצפון לא מוכן שבלנית אתיופית תטביל במקווה נשים שאינן יוצאות אתיופיה, ואחרי שהיא עשתה את זה, הוא פשוט לקח כרוזים ותלה בכל העיר שכל מי שטבלה צריכה לחזור ולטבול שוב. ומקרה נוסף שפורסם באותה כתבה: נער, בסך הכול נער תמים, שנולד בארץ, אבל מה, צבע העור שלו מסגיר את היותו אתיופי, הלך לעבוד באולם אירועים; אמרו לו שעל הגריל אסור שיעמוד בחור אתיופי.
אני שואלת את עצמי: כנראה שלמגר את הגזענות לחלוטין לא נצליח, אבל שאלה אמיתית וכנה – כי יש לי גם פתרונות: איך זה שעדיין אותו רב מקבל תשלום מכספי ציבור, בדיוק כמו הרב אסולין מחדרה? האם אנחנו, שאומרים שבבית הזה יש קונסנזוס סביב סוגיית האפליה נגד יוצאי אתיופיה, שכולנו רוצים להיאבק – מה באמת אנחנו עושים? מה עושה הממשלה? אנחנו מזרימים עדיין כספים שהם כספים מהכיס שלי, שלך ושלך.
אני אומרת שהגיע הזמן לא רק לדבר דיבורים ולומר מילים יפות וגבוהות. בתחום החינוך – לראות שעדיין יש קייטנות שיש רק גדר שמפרידה: בצד הזה קייטנה לילדים אתיופים; בצד הזה לילדים לא אתיופים. איזו דילמה קשה. לא ידעתי איפה לשים את הילד שלי. אני חלק מבני עמי, אבל שניהם בני עמי. אבל יש כאלה שחושבים אחרת. גני ילדים שהם נפרדים; אנשי חינוך שחושבים שהם יכולים להתעמר, להיכנס לחדר הסגור. רק לפני כמה חודשים אחד אומר: אני מוכן לקבל חמישה אתיופים; השני – עשרה. פשוט בזאר. בושה. בושה וחרפה. ואותם אנשים – יש לי פתרון בשביל מערכת החינוך: פשוט תראו להם את הדלת החוצה. תשלחו אותם הביתה. אם הם לא מסוגלים לא להיות גזעניים – שלא יהיו מחנכים ושלא יהיו מורים.
בתחום הרווחה, הוצאת יתר של ילדים מהבית – לפחות בתחום הזה אני יכולה לומר שהתחלנו לעשות עבודה, ואני באמת – אני מספיק סובלנית. חיכינו 30–40 שנה ואנחנו נמשיך לחכות, העיקר שיהיו תוצאות.
אני רוצה לומר לך, אדוני היושב-ראש, אני רוצה לומר תודה לכל חברי הכנסת שהיו שותפים היום בדיונים. אבל מיעוט חברי הכנסת מעיד קצת גם על איזה סוג של – אין לי דרך אחרת להגיד, אם כי זה אפילו לא חברי – של צביעות. של צביעות. אז מה אם אנחנו אחד הנושאים האחוריים של החברה הישראלית? תבואו, תוכיחו שאתם נבחרתם גם על ידי יוצאי אתיופיה. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחברת הכנסת פנינה תמנו-שטה. חבר הכנסת ינון אזולאי, בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת אברהם נגוסה. עד חמש דקות לרשותך.
ינון אזולאי (ש"ס):
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, ברצוני לברך את ידידי חבר הכנסת דב בער חנין, מצאצאי בעל התניא, שהיה ידוע באהבתו לכלל ישראל, על היוזמה החשובה לציון יום זה בכנסת ישראל. אני רוצה בראשית דבריי לאחל לכולנו שלא יהיה צורך בציון יום שכזה ושהשוויון יהיה נחלת הכלל.
חבריי חברי הכנסת, ביום זה אבקש בפתח דבריי להעלות את זכרו של מרן מאור ישראל, רבנו עובדיה יוסף, זכותו יגן עלינו אמן, אשר ללא ספק בלעדיו לא היינו עומדים כאן היום. מרן הרב עובדיה היה החלוץ ועמוד האש לפני המחנה, וסלל את הדרך לקליטתם של בני העדה במדינת ישראל, יחד עם כלל עם ישראל. במכתבו מיום ז' אדר א' התשל"ג כתב מרן למר עובדיה חזי, דובר העדה האתיופית דאז, תשובה הלכתית המבוססת על דברי הרדב"ז, שאחינו מקהילת ביתא ישראל הינם בני שבט דן. בסיום דבריו כתב מרן – ואני מצטט: "בטוחני שמוסדות הממשלה והסוכנות היהודית, וארגונים בישראל ובתפוצות הגולה, יסייעו כמיטב יכולתם במשימה קדושה זו, לבלתי יידח ממנו נידח". בפסיקתו ההלכתית, המשקפת את רגישותו, סלל מרן זצ"ל את הדרך לעלייתם של בני העדה לארץ הקודש.
הכיסופים של יהודי אתיופיה לארץ ישראל הוא סמל ודוגמה לאהבת הארץ. רק לאחרונה, בכ"ח באייר, ציינו את יום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנפלו בעלותם לארץ ישראל, תוך חירוף נפש ומסירות שאין דומה לה. שאיפתנו, בני המגזר החרדי, אשר אף הבית הזה הכיר בתיקון סעיף 15א לחוק שירות המדינה (מינויים) בזכאות לייצוג הולם לבני המגזר החרדי, כמו אחינו יוצאי אתיופיה, כי לא יהיה עוד צורך בסעיפי העדפה מתקנת זו, וכי הזכויות הבסיסיות להתקבל למקום עבודה או למקום לימודים תהיינה על בסיס כישורי המועמד, ולא יופלו לרעה מועמדים בשל זיקתם העדתית או החברתית.
יש לציין שישנם משרדים שעושים רבות על מנת לצמצם את הפערים, כדוגמת המשרד לשירותי דת בראשות השר מו"ר אבי הרב דוד אזולאי – ובאמת יש גם ליקויים שיש מה לתקן שם, בהמשך לדבריה של חברת הכנסת פנינה תמנו – וכן המשרד לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל של הרב אריה דרעי, שממשיכים בכך את דרכו של מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל. אך לצערנו עדיין קיימים פערים אדירים בין העדה האתיופית לבין כלל האוכלוסייה במדינת ישראל, שלא באשמת העדה.
ועל כן אני קורא מעל במה זו לממשלת ישראל להמשיך ולעשות כל אשר ביכולתה על מנת שיוכלו בני העדה להגיע אל המנוחה והנחלה, לא רק במובן הגשמי, אלא גם במובן הרוחני, ושהמסורת שעליה שמרו אבות אבותיהם במסירות נפש במשך דורות רבים בגולה תמשיך להישמר גם בקרב הדורות הבאים, והיה זה הכרת הטוב למרן זצ"ל. תודה רבה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת ינון אזולאי. חבר הכנסת אברהם נגוסה, יושב-ראש ועדת העלייה והקליטה והתפוצות, בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת ציפי לבני.
אברהם נגוסה (הליכוד):
אדוני היושב-ראש, כבוד השרה, כנסת נכבדה, בניגוד לשנים קודמות, בתקופה האחרונה אנחנו עדים לאווירה חדשה וטובה, המתבטאת בהתקדמותם ושילובם של יותר ויותר יוצאי אתיופיה במגוון תחומי החיים בישראל, ועל כך אנו צריכים לברך. בתחום המשפט היינו עדים למינוי שופטות ראשונות מהקהילה במערכת המשפט. בתחום הצבאי מונה מפקד לדרגת אלוף משנה והפך לבן העדה הראשון בעל דרגה גבוהה זו, ועוד הצלחות בתחומי המוזיקה, הספורט, הדת, החינוך, הפוליטיקה ועוד.
בשני אירועים שהתקיימו להעברת השגרירות לירושלים השתתפתי גם במשרד החוץ וגם בשגרירות ארצות הברית. גאווה לראות את הזמרת אביבה דסה במשרד החוץ ואת חגית יאסו בשגרירות ארצות הברית. זו גאווה לקהילה, גאווה למדינת ישראל.
בשנת 2015, מייד לאחר הקמת הממשלה הזאת, ראש הממשלה בנימין נתניהו הקים ועדת שרים בראשותו, ובה הטיל ראש הממשלה על משרדי הממשלה להכין תוכניות לקידום שילוב מיטבי של יוצאי אתיופיה בחברה הישראלית. עד לחודש נובמבר 2016 אושרו תוכניות בתחומי החינוך, הבריאות, העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים, הביטחון וצה"ל, הכלכלה והתעשייה, נציבות שירות המדינה ומשרד התרבות והספורט, דיור, שירותי דת, ההשכלה הגבוהה והקמת יחידה במשרד המשפטים למיגור גזענות ואפליה. בנוסף, אושרה תוכנית החירום של המשרד לביטחון פנים ולמשטרה לחיזוק האמון בין יוצאי אתיופיה למשטרת ישראל ולמאבק באלימות משטרתית. התוכניות מתוקצבות לארבע שנים.
אני רוצה להאמין שהאווירה החיובית בתקופה זו נותנת תקווה בקרב בני הקהילה ומכניסה בנו רוח חדשה ומעניקה לנו מוטיבציה להשתלב בכל תחומי החיים בישראל. אומנם אנו צועדים בכיוון הנכון, אך המלאכה טרם הסתיימה, ועלינו להשלים אותה כדי לעשות תיקון אמיתי לבעיות הקהילה שאותן אנו עוברים.
הבעיה הבוערת והדחופה היא סוגיית העלאתם של שארית יהודי אתיופיה לישראל, הנמצאים שנים רבות בהמתנה כואבת, בתנאים מאוד קשים, לעלות לישראל. משפחות רבות מופרדות – ילדים שנמצאים בארץ והוריהם באתיופיה, אחים ואחיות שנפרדו ולא ראו אחד את השני שנים רבות. אחינו הממתינים – 80% מהם יש להם משפחות בדרגה ראשונה; 1,000 מהם יש להם בנים ובנות בישראל; 2,200 מהם יש להם הורים בישראל; 2,500 מהם יש להם אחים ואחיות בישראל; 2,300 מהם יש להם דודים ודודות ובני דודים. היום, כשאנו מציינים בכנסת ישראל את יום השוויון של יוצאי אתיופיה, אני רואה בסוגיה הזאת – נכשלנו. ולכן, יש לנו אחריות לאומית וחובה חברתית מדרגה ראשונה, ועלינו לתקן את העוול הזה, שאין לי ספק שהוא גורם לאי-מתן שוויון ולפגיעה בזכויות הבסיסיות של אזרחי ישראל יוצאי אתיופיה לחיות ביחד עם בני משפחתם.
זהו צורך, וזכות בסיסית, ועלינו לטפל בזה, וכך לתקן את חוסר השוויון בין העליות השונות שהגיעו לישראל. הפתרון הוא שצריך להעלות בדחיפות את כל הממתינים ולאחד את המשפחות כאן, בארץ ישראל, ויפה שעה קודם. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת נגוסה. חברת הכנסת ציפי לבני, בבקשה, גברתי. אחריה – חברת הכנסת מיכל רוזין.
ציפי לבני (המחנה הציוני):
נדמה לי שכל מה שכל אחד אחר מאיתנו יוכל להגיד אחרי הדברים של חברת הכנסת פנינה תמנו-שטה, וגם כששומעים את חבר הכנסת אברהם נגוסה – הרי מנהמת ליבם הם מדברים; הם חיים את החיים, והם כאן בזכות, כנציגים לא רק של בני העדה האתיופית אבל גם של בני העדה האתיופית. לי הייתה הזכות, אם אני יכולה לומר, להביא לכנסת את חבר הכנסת הראשון מבני העדה, חברי, ידידי, את חבר הכנסת שלמה מולה.
קריאה:
השני, השני.
פנינה תמנו (יש עתיד):
– – –
ציפי לבני (המחנה הציוני):
אה, נכון. סליחה, אדיסו. מאה אחוז.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
קדם לו אדיסו מסאלה.
ציפי לבני (המחנה הציוני):
כן, כן, מאה אחוז. סליחה, התנצלתי בפני אדיסו.
ובכל זאת, מאחר שאני חושבת שכל אחד מאיתנו צריך לייצג גם את בני העדה האתיופית, למרות שאיננו אתיופים, אני רוצה לדבר על זה כאן ביום הזה, שהוא בעיניי מאוד חשוב. כי סיפור העלייה מאתיופיה זה אחד הסיפורים המופלאים ביותר של הציונות, בעיניי. זה סיפור ציורי, מין יציאת מצרים מודרנית כזאת, שבה קבוצה קמה והולכת אחרי חלום לא מושג שקוראים לו ירושלים, וקוברת את מתיה – אלפים מהם – בדרך, רק כדי להגיע הנה. עם ההקרבה העצומה הזאת, והתמונה שהם יורדים, לבושים לבן, מהמטוס, וכולנו בוכים באיזה מין התרגשות של חוויה מסוג אחר לגמרי.
אבל אחר כך אנחנו – כל אחד המשיך לעיסוקו, והם נשארו עם הדמעות כשהיו צריכים להתמודד עם מה שקורה כאן, כולל הגזענות. וכל זה קרה כי הם ירדו מהמטוס לבושים לבן, אבל אחר כך מה שראו חלק מאזרחי מדינת ישראל כבר לא היה הלבוש הלבן אלא העור השחור. זאת גזענות שצריך לטפל בה. זאת לא בעיה של בני העדה האתיופית, זאת בעיה שלנו, ואנחנו חייבים לקבל את זה כבעיה שלנו. מילת המפתח, בעיניי, היא כבוד – לתת כבוד לעדה, לתת כבוד למנהגים, לתת כבוד לקייסים, שבמשך הרבה מאוד שנים בכלל נדרשו להפוך להיות מין רבנים בלבוש אחר, בלי שום כבוד לכל מה שהם הביאו איתם, לספרים שהם הביאו איתם, לידע, להיותם מורים רוחניים לבני העדה.
כדי לייצר פה את השוויון שאנחנו לפחות מתהדרים בו ומדברים עליו צריך שני חלקים: צריך קודם כול, בוודאי, מדינה, ממשלה, וצריך להשקיע בזה, ולא רק בנאומים – צריך להשקיע בזה כסף. וצריך שוויון, ושוויון הזדמנויות נותנים גם בהשקעה שהמדינה צריכה לעשות. יש דברים שנעשים שהם אירועים דרמטיים, ולפעמים יש דברים שהם אולי קטנים, אבל מבחינת העדה – התחושה שמתייחסים אליהם בכבוד. הייתה לי הזכות גם לקבוע את יום ירושלים כיום הזיכרון הממלכתי לאלה שמתו בדרך וגם להקים בהר הרצל את האנדרטה, אחרי שנים שבהן העמותות היו מביאות אותם עם אוטובוסים לקיבוץ רמת רחל, והם חקקו על הסלע את התמונות מאתיופיה. ושם משפחות שלמות ביכו את מתיהם. וגם כשרת משפטים – להקים את הקו נגד גזענות, שלא נועד רק לבני העדה האתיופית אלא לכל מי שלא מקבל שוויון.
התפקיד של צה"ל ביצירת שוויון הוא קריטי בחברה הישראלית. גם אני השתתפתי היום בדיון בוועדת חוץ וביטחון. אנחנו מדברים על צה"ל כגורם, וצריך לתת לו את כל הקרדיט שבעולם, לצה"ל, שבאמת עושה את זה. אבל הרעיון שיהיו מסלולים נפרדים הוא רעיון כמעט בלתי נתפס, אחרי שאנחנו כבר יודעים שמסלולים נפרדים עבור קבוצות אחרות בחברה הישראלית הפכו להיות סוג של אות קין וסריטה לחיים שלמים אחר כך, ואסור לנו לעשות את זה היום לאחרים.
אבל אחרי שאני מדברת על ממשלה ומדינה וצה"ל ומערכות שלמות, אנחנו צריכים לזכור עוד משהו, ואנחנו צריכים לדבר עלינו, אזרחי מדינת ישראל. הרי מה עשינו אם אחרי כל זה ואחרי כל השוויון ואחרי כל זה שמגיע קצין בצה"ל ומצליח, אבל בערב הוא עולה על אזרחי והולך למועדון, והוא צריך להישאר בחוץ כי לא נותנים לו להיכנס? אז מה הועלנו? ומה עשינו אם הסטודנטית שמגיעה ללמוד לתואר ראשון או שני ומחפשת דירה – דוחים אותה בכל מיני טענות מאוד משונות, אבל שקשורות לצבע העור שלה? ומה יעזור לחייל הקרבי אם הוא הולך ברחוב ופתאום נתקל באותו שוטר שמרביץ? וגם זה חלק מהחוויה שהם עברו. ומה קורה לאותה סטודנטית שכבר מסיימת את הלימודים – ובהצלחה – אבל מחפשת עבודה, ומשום מה צריכה להיות מאחור כשאחרים עם אותם נתונים מתקדמים?
לכן, אני רוצה להשלים את דבריי בזה שהתיקון הוא לא תיקון שצריך לבוא בדרישה רק לממשלה או לגופים או לארגונים, אלא זאת דרישה שנדרשת מכל אחד ואחד מאיתנו, מכל אחד ואחד מאזרחי מדינת ישראל, שצריך לאפסן דעות קדומות. וכדי שנהיה חברה אחת, ונהיה גאים בחברה הזאת, אנחנו לא יכולים ואסור לנו להשאיר קבוצה כזאת שנשארת מאחור. והם לא באים ממקום של אומללות; הם לא באים ממקום שהם נמצאים מאחור. הם באים ממקום – ובצדק – של "מגיע לנו". ומגיע להם.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחברת הכנסת ציפי לבני. חברת הכנסת מיכל רוזין, בבקשה, ואחריה – חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס.
מיכל רוזין (מרצ):
אני חייבת לומר שהיה יום לא קל בכנסת, חברים, יום גדוש בדיונים על זכויות קהילת יוצאי אתיופיה. קודם כול, תודה למארגנים. אכן, זה חשוב ביותר. היו כאלה שהתלוננו, סיננו בין השורות: למה רק ביום הזה, וצריך כל השנה. אז א. אנחנו כמובן צריכים לקחת זאת לתשומת ליבנו ולדון בזה בכל מקום, ובכל נושא – להעלות גם את הייחודיות של הקהילה הזאת, כמו הייחודיות של קהילות אחרות.
אבל אני חושבת שדווקא בגלל שזה היה יום מיוחד, וכולם ידעו וכולם קיבלו התראות להגיע, העובדה שרוב גורמי השלטון הגיעו בלי תשובות, בלי נתונים – באמת, שמעתי נאומים – תסלחו לי, לא אמרתי את זה בפנים שלהם, אבל אני חייבת לומר את זה פה – נבובים, של "אנחנו בונים" ו"אנחנו מכינים" ו"אנחנו ממפים" ו"אנחנו מכינים תשתיות" ו"תוכנית ממשלתית מ-2015" ו"אנחנו או-טו-טו יוצאים בהדרכות, וזה יחלחל לשטח". אלוהים אדירים, אנחנו ב-2018. איזה עוד מיפוי שטח? ועוד הם אומרים: מה את רוצה? הקהילה היא דינמית, החיים משתנים. באמת תודה שאתם לא נשארים סטטיים, יש איזו דינמיות, יש התפתחות. אבל אין התפתחות לא בטיפול באפליה ולא בטיפול בשוויון.
והיום, למשל, התחלנו את הדיון בדיון בוועדת חוקה על המעצרים של בני נוער – ולא רק בני נוער, מבוגרים – מקרב הקהילה, מעצרים שאנחנו יודעים היטב שרובם הגדול הוא בלתי מוצדק; מעצרים שמסתיימים ברוב המקרים בתלונות מצד הנעצרים על אלימות שוטרים, ומולם מגישים השוטרים כמובן מייד גם תלונות. 2% מהקהילה הישראלית הם יוצאי החברה האתיופית, אבל הוגשו נגדם 12% תלונות של שוטרים על אלימות כלפי השוטרים. מה, הם כל כך אלימים? לא. הם פשוט אלה שסובלים מאלימות, ממעצרי שווא, ואנחנו רואים את זה שוב ושוב, וזה קורה כל הזמן. וגם העובדות המזעזעות שנחשפו – איך שוטרים עוצרים בגינות ציבוריות נוער ממוצא אתיופי, ולוקחים אותם למעצר על לא עוול בכפם. עד היום לא נעשה דבר. וכשיושב ואומר פרקליט ממח"ש, יושב ואומר על סגירת התיקים על אלימות שוטרים שהם עיוורים לצבע, הם עיוורים למוצא, הם עיוורים למין, הם לא רואים הבדלים – זו הגזענות הגדולה ביותר. זו האפליה. כשאתה לא מסוגל לראות, כשאתה לא רואה מה קורה, כשאתה לא רואה את המספרים האלה, כשאתה לא רואה שיש מעצרים באחוזים הרבה יותר גבוהים, כשיש תלונות על אלימות שוטרים באחוזים הרבה יותר גבוהים מקרב הקהילה, אז אתה עיוור, אז אתה נוהג בגזענות, מכיוון שאתה לא מזהה את האפליה ואתה לא מטפל בה, ואתה לא מכשיר את השוטרים ואתה לא מכשיר את הפרקליטים של מח"ש ואתה לא מטפל בכך.
ויושבת היום בנצ'י, אחותו של יוסף סלמסה, זיכרונו לברכה, ואומרת: המדינה מזלזלת בחיי האדם השחור – משפט קשה, שנכנס כמו סכין בלב: המדינה מזלזלת בחיי האדם השחור. וזו התחושה שעלתה היום בכל הוועדות שהייתי – בעבודה ורווחה, בחינוך, בזכויות הילד וכמובן בחוקה. זו התחושה שעולה, תחושה קשה.
והנקודה האופטימית – ואיתה אני רוצה לסיים – איך שמענו על אותם מלאכים, מלאכים, שמספרים עליהם בני הנוער, המדריכים בכפרי הנוער, בפנימיות; איך בזכות המדריך, איך בזכות המורה, הם הצליחו לצאת מהמצב שלהם, איך הם התקדמו, איך הם שירתו בצבא, ועכשיו אחד לומד רפואה באוניברסיטה והשני לומד מקצוע אחר, וישבו שם המדריכים, ואיך הם אומרים? בזכות המלאכים האלה. וכולנו יודעים, כולנו, מה זה מורה לחיים שבזכותו – הוא נותן לנו להרגיש שאנחנו יכולים לשאוף להיות גדולים יותר, מוצלחים יותר, ובזכות זה אפשר להצליח. כולנו צריכים את זה, בוודאי ובוודאי אותם ילדים. יש מלאכים כאלה. בואו נהיה כולנו המלאכים האלה. תודה.
היו"ר ישראל אייכלר:
תודה רבה לחברת הכנסת מיכל רוזין. חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, בבקשה.
אורלי לוי אבקסיס:
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, גברתי השרה, הדיון הזה הוא לא באמת דיון על מצבה של העדה האתיופית; הוא בעיקר דיון על פניה של החברה הישראלית 70 שנה לאחר קום המדינה. כולנו הזדעזענו כשנחשפו הפרוטוקולים של "סאלח, פה זה ארץ ישראל". שאלנו: איך זה יכול להיות? איך ייתכן הדבר שנעשתה אפליה מכוונת? שתפיסת העולם של חלק ממכתיבי המדיניות, שההנהגה פה בארץ החזיקה בדעות כל כך חשוכות על המרקם האנושי שהגיע מצפון אפריקה? ואיך חוסר הבנה בסיסית של תרבות עשירה, אך שונה משל אלו שניהלו פה את העניינים, הביא לאובדן של כוח אנושי של דור שלם של ילדים עם פוטנציאל רק בגלל שהם היו קצת שונים או קצת אחרים מאלו שהכתיבו את המדיניות?
היום אני שומעת את חברת הכנסת פנינה תמנו-שטה פה, מעל הדוכן, ושמעתי אותה גם לאורך היום ברדיו ובמקומות אחרים. היא נושאת את הדגל מצוין, מעבירה את המסר בצורה לא פחות מזעזעת. כי אם אז טענו: היינו מדינה בתחילת דרכה; לא היו לנו המנגנונים; היינו צריכים מהר מהר ליישב את הארץ; זה קורבן שמישהו היה צריך היה לשלם כדי לבנות חברה חדשה, ולא משנה שאת הקורבן שעליו מדברים, הקורבן הזה היה בדמות ילדים תמימים שהסלילו אותם ושלחו אותם לגורל שכפה עליהם ועל הדור הבא עוני, בורות, ולא מעט פעמים גם חיים בצד הפשע.
כאשר אני מסתכלת היום – ואי-אפשר להתחמק מהנתונים שהוצגו על חוסר הפרופורציה בין חלקם באוכלוסייה לבין – קחו למשל את יוצאי אתיופיה, שמגיעים עם מוטיבציה מאוד גדולה לצבא. תגיעו בבקשה לבתי הכלא הצבאיים ותראו כמה מהם מאכלסים את אותם מקומות, ותשאלו למה. בחלקם הגדול זה בגלל קושי כלכלי ואי-יכולת לעזור להורים, למשפחה, לסיים את החודש. האם זה נורמלי שהחיילים שלנו צריכים להעסיק את עצמם היום, ב-2018, במה שקורה עם המשפחה שלהם? מה התירוץ שלנו היום, 70 שנה אחרי? אנחנו מתהדרים בכלכלה חזקה, אנחנו מתהדרים בחברה חזקה. ואני חייבת, אדוני היושב-ראש, לתת פה אנקדוטה קטנה, כי הדבר הזה הוא חובתנו שלנו, הדור הזה, שאולי איכשהו לא רק שמע את הסיפורים הקודמים מאז קום המדינה, ואמר: את הדבר הזה צריך לתקן, כי זו החובה שלנו להבטיח שזה לא יקרה שוב, ואם זה קורה, זה גם חלם כלכלי, אבל חוסר רגישות ברמה הבסיסית, וזה מנותק לחלוטין מהתרבות שעליה גדלנו ומהמסורת שלנו.
ואני אזכיר בקצרה: כולם זוכרים את התמונה הדרמטית של השגריר שלנו באו"ם לגבי ההחלטה שציונות שווה גזענות. לא מעט שנים לאחר מכן, לאחר הרצוג, מגיע מי שהיה שר חוץ כבר במדינת ישראל, אותו ילד של אותו סיפור שסיפרתי קודם, שהגיע לארץ וחווה על בשרו אפליות מסוימות, ומביא טיעון – אני חושבת שאין כדוגמתו, אבל אנחנו כחברה היום צריכים ליישם את זה.
היו"ר ישראל אייכלר:
מותר לך להגיד את השם.
אורלי לוי אבקסיס:
הוא במקרה גם אבי, שר החוץ דוד לוי, אבל בוא נדבר על תפקידו. והוא ציטט, אני חושבת, את אחד הדברים החשובים ביותר: הגזענות היא לא משהו שמוכר לנו בהווייתנו כעם, שהרי הציונות, היהדות, היא עיוורת צבעים. לא בכדי – ואין דבר שהוא מקרי, מי שיודע ומי שמאמין – האישה של הגדול בנביאינו, של מי שנאמר עליו שהוא הכי דומה להשם – יש גם היפוך אותיות עם השם משה – הייתה אישה כושית, כדי להעביר איזשהו מסר שאנחנו כחברה, כעם, ניקח את זה הלאה. אם משה רבנו, הגדול ביותר, אולי החביב ביותר על השם, נשא אישה כושית, מי שהייתה נביאה בזמנו, אולי היחידה בתקופתה, שדיברה סרה על בחירתו – ועזוב עכשיו את הפרשנויות – שדיברה סרה, שדיברה בגנות – – –
היו"ר ישראל אייכלר:
זה לא היה על בחירתו. אני חייב לתקן אותך, זה לא היה על בחירתו; על זה שהוא עזב, על הפרישות.
אורלי לוי אבקסיס:
על זה שהוא עזב את האישה כדי להתייחד עם הקדוש ברוך הוא, על הפרישות.
היו"ר ישראל אייכלר:
בדיוק, על הפרישות, לא על זה.
אורלי לוי אבקסיס:
אבל גם לזה יש פירושים כאלה ואחרים, אבל אומרים שגופה התמלא בפצעים מחרידים, צרעת וכדומה, ורק כאשר משה יושב לצידה ובוכה על אחותו וסולח לה באיזשהו אופן, רק אז מתחיל תהליך הריפוי. תהליך הריפוי שלנו כחברה צריך להתחיל אתמול. לא ייתכן שילד – ואנחנו מקבלים את הנתונים – שמגיע מהעלייה הזאת, היכולות שלו או מבחר ההזדמנויות או הצ'אנס שלו לפרוץ את אותה חברה סגורה – –
היו"ר ישראל אייכלר:
הזמן – השעון – – –
אורלי לוי אבקסיס:
אני שמתי לב. – – מביאים לכך שעשרות בודדות מאותם תלמידים זוכים לגשת לחמש יחידות במתמטיקה. תגידו לי אתם – וזו חובה של משרד האוצר ומשרד הקליטה ואחרים להסביר לי – אותו ילד, ההשקעה בו, כמה תניב בהיותו מבוגר; כמה עלינו להשקיע כדי להפוך אותו ליחידה כלכלית, אבל לסלול לו מסלול וגורל שונים ממה שקורה היום. זה תפקידנו, זו חובתנו, ועלינו להשקיע שם לא רק מאמצים – גם תקציבים, ולשנות את הדיסקט הזה, כי היהדות היא לא גזענית. תודה.
היו"ר ישראל אייכלר:
תודה רבה לחברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס. לגבי מה שאמרת על משה רבנו, תסתכלי ברש"י, איך הוא מפרש את המושג בפנים.
אורלי לוי אבקסיס:
יפה. יפה.
היו"ר ישראל אייכלר:
נכון. נכון. זה מה שרש"י אומר.
אורלי לוי אבקסיס:
אני מכירה.
הצעות לסדר-היום
ציון זכר נספי יהודי אתיופיה בדרכם לציון – נספי סודן
היו"ר ישראל אייכלר:
אנחנו נעבור להצעה דחופה לסדר-היום בנושא: ציון זכר נספי יהודי אתיופיה בדרכם לציון – נספי סודן, מס' 9875, 9879, 9882, 9908, הצעותיהם של חברי הכנסת פנינה תמנו-שטה, אכרם חסון וחיליק בר. חברת הכנסת פנינה תמנו-שטה, בבקשה.
פנינה תמנו (יש עתיד):
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, לפני כשבועיים ציינו את יום נספי סודן. אני לא בטוחה שזה אומר הרבה לחברה הישראלית. אני הייתי בת שלוש בשנת 1984, בדרך לארץ. יחד עם משפחתי עשיתי את המסע עם קהילה שלמה. והאמת, 4,000 יהודים שמתים במדבר, בארץ זרה, סודן, לא זכו לבוא בקבר ישראל. אין לנו קבר, אבל על ההר של חוזה המדינה, הר הרצל, ניצבת אבן – יש כאלה שאומרים שיש אבנים עם לב אדם – ועליה חרוטים שמות, שמות, שמות; אין-סוף שמות של ילדים, תינוקות, נשים, אבות, גברים, סבים וסבתות. ורק כמעט שלושה עשורים אחרי פתאום נשברה שתיקה רועמת של אנשים שעלו בשנות ה-80, ולא היה להם הכוח לספר מה היה, לשתף ולדבר. רבים מהם פשוט רצו שהאדמה תפתח את פיה ותבלע אותם. אז השתיקה הייתה הדרך, סוג של הדחקה, כי איך באמת מתמודדים עם טרגדיה כל כך גדולה?
אני רוצה להזכיר את חמותי, זכרה לברכה, שנפטרה לפני שנתיים מהמחלה הארורה, כוכבה דמקו דוויט. היא הייתה אישה צעירה יחסית, בשנות ה-60 לחייה. בזכות המצבה בהר הרצל, הגלעד, היא התחילה לדבר, לספר את הסיפור שלה בדרך לארץ. כשהיא הגיעה לסודן, למחנות הפליטים, יחד עם אחותה, שהייתה בשנות ה-30 לחייה, היא חוותה את התופת. המסע לא היה קשה. מה שהיה באמת קשה זה סודן – עשרות אנשים שמתים יום-יום. אחותה, לנגד עיניה, הלכה ונעלמה. אחרי שאחותה נפטרה, גם שתי הבנות של אחותה, אחייניות שלה, נפטרו לה בידיים. ושם זה לא נגמר. בעלי, ציון, היה בן חמש. חמותי, כוכבה, אחרי שלא היו לה כבר דמעות לבכות על אחותה ועל אחייניות שלה, היא קברה את שתי בנותיה בנות השלוש והשנתיים.
איך מתמודדים עם טרגדיה כזאת? עם שתיקה. נאבקנו הרבה מאוד שנים, עד שבשנת 2007 נחנך הגלעד בהר הרצל. ואז גם הצעירים שנולדו כאן בארץ – כמו גיסתי רחל; כשפתאום מול עיניה היו שמות מוחשיים, היא אמרה: איך מעולם לא שאלתי עליהם? איך מעולם לא ידעתי? שמעתי, אבל לא חשבתי שאלה אנשים שהיה להם עולם ומלואו.
4,000 יהודים מתו בדרך לארץ הזאת. אנחנו צריכים לזכור אותם, כי במותם הם ציוו לנו להגיע לכאן, לאהוב את הארץ הזאת, לדעת שההקרבה לא הייתה לחינם, ושאנחנו נושאי הלפיד; להרים את הראש ולהצליח, למרות האתגרים, ולמרות הנאום המאוד-נוקב שלי שהיה פה כמה דקות לפני. והדרך שלנו לזכור אותם ולכבד את זכרם היא גם לדעת לציין את זה כאן, בכנסת הזאת, אם כי באיחור. אבל עדיף מאוחר מאשר אף פעם.
היו"ר ישראל אייכלר:
תודה רבה.
פנינה תמנו (יש עתיד):
יהי זכרם ברוך.
היו"ר ישראל אייכלר:
תודה רבה. אנחנו נעבור עכשיו לחקיקה. לא, סליחה, יש עוד מציעים. חבר הכנסת אכרם חסון. אחריו – חבר הכנסת חיליק בר. אחר כך – עמדה נוספת. שלוש דקות, בבקשה.
אכרם חסון (כולנו):
אדוני היושב-ראש, כבוד השרה, חבריי חברי הכנסת, מאז 1979, בשני המבצעים – מבצע משה ומבצע שלמה – הגיעו למדינת ישראל 144,000 מבני העדה האתיופית. אני קודם כול מזדהה איתם כאדם, וגם כישראלי גאה, ואני מזדהה איתם כבן מיעוטים. העדה הדרוזית מונה כמעט אותו מספר – 140,000. תמיד שאלתי את עצמי, כאשר ראיתי את ההפגנות שלהם בתל אביב, מדוע מביאים אנשים לכאן ולא מכבדים אותם, מדוע מביאים אותם ולא מאפשרים להם לקבל את השוויון ולהיות אזרחים שווים. קשה לי, גם כבן מיעוטים, לקבל את זה שבשנת 2018, עד היום, בני העדה הדרוזית דורשים שוויון מלא, ואני מקווה שלאתיופים לא ייקח 70 שנה לקבל את אותו שוויון. כי אתם אזרחים שמגיע להם. ללא כל ספק, האבדה שלכם בדרך היא אבדה גדולה – 4,000 איש נספו בדרך ולא זכו לחלום הציונות ולעלייה למדינת ישראל.
כאשר אני מסתכל על מצבה של העדה, קודם כול מעניין אותי רמת החינוך וההשכלה, כי זה המפתח לחיים. אם אנחנו מאפשרים להם ללמוד, להתפתח ולהתקדם, אז הם יכולים לבנות את עתידם, לבנות את המשפחות בבטחה, תהיה להם כלכלה טובה, הם יכולים להתחרות וגם להגיע רחוק. כאשר אני מתסכל על הטבלאות שנותנים לנו במועצה להשכלה גבוהה, אני רואה שבני העדה סובלים קשות מהדבר הזה. אני לא יודע אם ידידי נגוסה יודע שמקבלי תואר שני כמעט בכל שנה הם פחות מ-0.2%. אני מסתכל כמה לומדים רפואה – ארבעה. ארבעה צעירים לומדים רפואה. אני מסתכל על כאלה שלומדים פיזיקה – זה פחות מ-0.2%. אותו דבר בחקלאות. כל הזמן החברים שלנו מדברים על החקלאות, אז גם בחקלאות אנחנו לא נותנים להם שוויון. אני מסתכל על שאר המקצועות החשובים: יש לנו כאן ביולוגיה – הם פחות מ-0.5%; משפטים זה כמעט 1%, אבל עוד לא הגיעו ל-1%.
לכן, המועצה להשכלה גבוהה, שהיא בית לורדים מיושן בעיניי – זאת מועצה שדואגת לחלק מהאוכלוסייה. אני כל הזמן הלכתי ואמרתי שהמועצה להשכלה גבוהה לא מסתכלת על הפריפריה, לא מסתכלת על החלשים. אנחנו בחיים לא נקבל את נקודת הזינוק השווה. יש לה תקציבים אדירים. חברתי מירב בן ארי בדקה את זה והבהירה שהמועצה להשכלה גבוהה לא נותנת את התקציבים שישנם כדי לעודד ולפתח את האוכלוסייה האתיופית עד עצם היום זה.
זה ממשיך להיות מכה, ולכן קשה מאוד להאמין שמחר החלום הציוני האמיתי שלשמו אתם הגעתם לכאן, בזכות, ייתן לכם את נקודת הזינוק הנכונה, השווה, כדי שתוכלו להתחרות בחברה מתקדמת. מדינת ישראל היא מעצמה: היא מובילה בחקלאות בעולם, מובילה ברפואה בעולם, היא מהמדינות הראשונות במחקרים ובחוקרים, בהייטק, בקִדמה, ואנחנו עדיין מדברים אם יש לנו 0.1% או 0.2% כאלה שלומדים במוסדות להשכלה גבוהה. תודה.
היו"ר ישראל אייכלר:
תודה לחבר הכנסת אכרם חסון. יעלה חבר הכנסת יחיאל חיליק בר. בבקשה, שלוש דקות.
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):
אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, חברותיי וחבריי חברי הכנסת, אני מצטער להרוס טיפה את החגיגה, פנינה. אני מוקיר את מה שהכנסת עשתה היום, ימי הדיונים והדיסקוסים והטפיחה על השכם, אבל היו פה כמה דוברים שאמרו דברים חשובים. תסכימי איתי שאנחנו היינו טיפה מנומסים מדיי וטיפה הלבנו הרבה הרבה דברים, אחי היקר אכרם חסון.
כי באמת, קודם כול אנחנו מציינים יום חשוב לזכר נספי יהדות אתיופיה, נספי סודן, שעלו במבצעים, יום שבו באמת אנחנו זוכרים בכבוד ובממלכתיות-משהו את אחינו ואחיותינו שלא שרדו במסע לארץ ישראל, לציון, לאותה מדינה שבדרך אליה חירפו את נפשם מתוך אמונה, מתוך יהדות, מתוך ציונות אין-קץ. באמת קשה לפעמים לעכל ולהבין את הייסורים שעברו אחינו ואחיותינו באתיופיה בדרכם לארץ. קשה לעכל. אנשים, נשים, קשישים וילדים שמתו ברעב, בצמא, בהתייבשות; משפחות שלמות שהותירו את אהוביהם לנצח במדבר הסודני, קורבנות למחלות ולתשישות. ואלו עוד היו בני-מזל – את יודעת, פנינה – לעומת אלו שנרצחו, נשדדו, הוכו, נאנסו והושפלו באלימות ברברית ולא אנושית וחסרת רחמים.
כן, אז קשה לעכל את זה ולהבין את זה. ואכן, לאחר שנים המדינה – בטובה הרב, אגב, צריך להגיד – גם מקיימת טקסים רשמיים וימים מיוחדים בכנסת כמו זה שהיה היום, ויש אפילו אנדרטה מרכזית בהר הרצל. ואני לא מזלזל בזה. זה חשוב.
אבל אני מבקש לרגע להרוס את החגיגה ולשאול אותנו האם חוץ מהכיבודים האלה שהמדינה עושה – והיא באמת עושה, וזה חשוב – האם מישהו במדינה באמת עושה חשבון נפש אמיץ ואמיתי מול אחינו ואחיותינו יוצאי אתיופיה שחיים בארץ היום, לא אלה שכבר מתו בסודן? האם מישהו עושה חשבון נפש מול אלו ששרדו והצליחו להגיע לארץ הקודש? אחי וחברי אברהם נגוסה, מולם ומול צאצאיהם, כבר דור שני כמעט, או כבר, של צברים שנולדו בארץ, שהם כביכול חלק מהחברה הישראלית – מי באמת עושה חשבון נפש מולם? האם מישהו מטה אוזן וכתף למצוקות האמיתיות, היומיומיות שלהם? לגזענות הפרועה? ליחס המפלה שרבים מהם חווים יום-יום, שעה-שעה, שוב ושוב, כולל עוד מקרה ששמעתי עליו היום? והם לא חווים את זה במדבר הסודני; הם חווים את זה פה, בציון, בארץ הקודש. האם מישהו באמת מדבר על הגזענות היומיומית ברחוב, בסופרמרקט, בנמל התעופה, בבתי ספר, בבנייני מגורים, במקומות עבודה, בממסד הישראלי על שלוחותיו? מיחס משטרתי מפלה ושונה שאתה מקבל אם אתה אתיופי, דרך פרשיות עבר גזעניות כמו בנק הדם, עובר במוהלים גזעניים, ביחס משפיל במקוואות, במניעת עבודה של בלנית אתיופית, אדוני היושב-ראש, אולי כי היא לא ממש יהודייה בעיני אותו בן אדם שפסל אותה מלהיות בלנית.
מישהו נותן את הדעת על כך ש-62 חיילים אתיופים התאבדו בצבא מאז 2001?
היו"ר ישראל אייכלר:
אני מוסיף לך עוד דקה, בגלל החשיבות של הדברים.
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):
כשליש מהמתאבדים בצבא הם אתיופים. מישהו שאל את עצמו למה? באמת חקר? מישהו מדבר או בודק באמת את פרשיית צמצום הילודה המכוונת וזריקות הדפו פרוברה למניעת היריון או למניעת ילודה שחורה שניתנה לנערות אתיופיות בשלבים שונים? ואני עוד לא פותח בכלל – אברהם יקירי, שאתה עושה המון – את הנושא של אחינו השבוי בידי החמאס, אברה מנגיסטו, שאם השם שלו היה אברהם מנגיסטובסקי, כנראה היה מקבל יחס אחר. והרשימה – ואני מתחיל לסיים, אדוני היושב-ראש – עוד ארוכה ארוכה, ונוגעת בדברים הכי בסיסיים ויומיומיים של החברה הישראלית.
אז אני מבקש מהבית הזה ומגברתי השרה שנפסיק להיות צבועים, שלא נטפח לעצמנו על השכם בטקסים ואנדרטאות וימים מיוחדים בכנסת, ושנייצר פה מאמץ אמיתי, מערכתי, לשינוי, תיקון וטיפול בגזענות ובאפליה נגד יוצאי אתיופיה. בואו נפתח מלחמה בגזענות – –
היו"ר ישראל אייכלר:
תודה רבה, חבר הכנסת.
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):
אני מסיים, אדוני. – – כמו המלחמה הזאת שאנחנו משקיעים בטרור ובחמאס. אתה יודע למה? כי הטרור והחמאס זה איום חיצוני שאנחנו יודעים לגעת בו, לצבוע אותו, לכמת אותו; הגזענות הזאת, האיום הפנימי שמכרסם לאט-לאט, היא האיום האמיתי על החברה הישראלית. בואו, אדוני היושב-ראש, נשקיע בחינוך, בענישה של מי שמתדלק את הגזענות הזאת ובתגמול למי שמרפא אותה. בואו נשקיע בטיפול אמיתי, ולא בניקוי המצפון בכאילו;בתיקון עמוק, כן וכואב, ולא נשאיר אותם קבורים לעוד דורות מחוץ לגדר של החברה הישראלית.
היו"ר ישראל אייכלר:
תודה רבה, חבר הכנסת חיליק בר.
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):
אני מסיים.
היו"ר ישראל אייכלר:
לא, אתה כבר סיימת.
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):
אדוני, בוא נעשה את זה לא רק בשבילם – –
היו"ר ישראל אייכלר:
אני הוספתי. אתה מדבר חמש דקות.
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):
– – אלא בעיקר כלפינו.
היו"ר ישראל אייכלר:
לא, זה פשוט לא הוגן כלפי אחרים.
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):
אדוני, משפט סיום, משפט סיום.
בעיקר בשבילנו, ואני אגיד לך למה – כי אנחנו לא עושים להם טובה. הבית הזה הוא הבית שלהם בדיוק, לא מילימטר פחות, מאשר הוא הבית שלך ושלי. כדאי שנבין זאת, לא בשבילם אלא בעיקר בשבילנו. תודה, אדוני.
היו"ר ישראל אייכלר:
תודה רבה לחבר הכנסת יחיאל חיליק בר.
אני רוצה רק להרגיע אותך בעניין הגזענות והדברים האלה. גם על יהודי ורשה היו אז מי שאמרו – – –
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):
מה זה קשור, אדוני?
היו"ר ישראל אייכלר:
לא, אני לא מדבר אליך.
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):
אני בן ליהודי ורשה. מה זה קשור?
לאה פדידה (המחנה הציוני):
צרת רבים זה נחמה לטיפשים.
היו"ר ישראל אייכלר:
תשב בבקשה. תשב בבקשה.
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):
אתה רוצה לתרץ את זה בדברים אחרים?
היו"ר ישראל אייכלר:
תשב בבקשה במקומך.
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):
אני מבקש תשובה. למה אתה מעיר לי על הדברים?
היו"ר ישראל אייכלר:
לא הערתי לך.
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):
אני השוויתי משהו לשואה? השוויתי משהו לוורשה? התירוץ הזה וההצטדקות הזאת כל פעם – – –
היו"ר ישראל אייכלר:
אדוני, או שאתה רוצה פרובוקציה – אני אתן לך.
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):
לא, זאת לא פרובוקציה.
היו"ר ישראל אייכלר:
אז תשב בבקשה במקומך, ואתה תבין מה אמרתי.
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):
אני השוויתי את זה ליהודי ורשה בשואה?
היו"ר ישראל אייכלר:
אני לא הטפתי. אתה לא שמעת אפילו מה אני אמרתי.
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):
אני רק אומר שאל תמצא תירוצים לגזענות הזאת.
היו"ר ישראל אייכלר:
אני מבקש ממך לרדת עכשיו.
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):
אל תמצא תירוצים לגזענות הזאת.
היו"ר ישראל אייכלר:
תרד בבקשה מהדוכן.
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):
אל תקצין אותה ואל תנמיך אותה. אל תעיר הערות – – –
היו"ר ישראל אייכלר:
תרד בבקשה מהדוכן, אלא אם כן אתה רוצה פרובוקציה, ותקבל אותה.
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):
אני מבקש ממך להתנצל על הכאילו-השוואה שלי למשהו. האסון של יהודי ורשה, וביניהם הסבא שלי – –
היו"ר ישראל אייכלר:
אני מבקש להוריד את חבר הכנסת.
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):
– – זכרו לברכה, הוא אסון אחד, והגזענות כלפי יהדות אתיופיה היא אסון אחר.
היו"ר ישראל אייכלר:
אני מבקש להוריד אותו. תרד בבקשה.
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):
תפסיק לתרץ את הדברים. תפסיק לעשות השוואות. גם כשיש גזענות בדת ובדברים אחרים – –
היו"ר ישראל אייכלר:
תוריד אותו בבקשה. תוריד אותו בבקשה.
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):
– – תעזור כדי לתקן אותה, ולא כדי לתרץ אותה, אדוני.
היו"ר ישראל אייכלר:
תרד מהדוכן.
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):
זה לא יכול שמכל הנאומים, לנאום שלי אתה מעיר, ומטיף לי. יופי, חצוף.
היו"ר ישראל אייכלר:
אני מבקש להוציא את חבר הכנסת – –
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):
אתה לא קראת אותי שלוש קריאות.
היו"ר ישראל אייכלר:
– – חיליק בר, שקרא לי "חצוף", ליושב-ראש. בבקשה יצא החוצה.
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):
לא קראת אותי שלוש קריאות.
היו"ר ישראל אייכלר:
לא. בשביל קריאת "חצוף" ליושב-ראש אני לא צריך שלוש קריאות.
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):
בטח שאתה צריך.
היו"ר ישראל אייכלר:
לא. אתה קראת ליושב-ראש "חצוף", אתה חייב לצאת.
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):
אז אני מחכה שתקרא אותי שלוש קריאות.
היו"ר ישראל אייכלר:
אז שב בבקשה. קריאה ראשונה אני קורא אותך.
עכשיו אני רוצה לומר משהו. הוא אפילו לא שמע מה שאמרתי. רשמתי לי את זה כשדיברה חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, בכלל לא קשור לדברים שאתה אמרת. היה פה דיון שלם על העניין של הגזענות. אמרה חברת הכנסת לוי אבקסיס דברים של טעם בעניין היחס שהיה כלפי יהודי צפון אפריקה שהגיעו לארץ. רשמתי לי להגיד לה ולא הספקתי, וחשבתי לעשות את זה עכשיו, בלי קשר לדברים של חבר הכנסת חיליק בר, שעל יהודי ורשה אמרו אז, אותם אנשים שאמרו על יהודי מרוקו את מה שאמרו אז בפרוטוקולים, הם אמרו: יהודי נאלבקי הם אבק אדם שיישחקו בגלגלי ההיסטוריה. זאת אומרת, זאת לא הייתה גזענות לפי העדה; גם על יהודי ורשה, גם על יהודי מרוקו וגם על יהודי אתיופיה.
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):
עוד יותר גרוע, אדוני.
היו"ר ישראל אייכלר:
בכלל לא התייחסתי לדברים שאומר חבר הכנסת בר.
מוסי רז (מרצ):
יותר טוב לו לא היית מסביר.
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):
אבל זה יותר גרוע.
היו"ר ישראל אייכלר:
אני קורא אותך בקריאה שנייה.
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):
זה יותר גרוע. זה אומר שהמדינה שלנו לא לומדת כלום.
היו"ר ישראל אייכלר:
אני קורא אותך בקריאה שנייה.
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):
מה אתה משווה בין אגסים לתפוחים?
היו"ר ישראל אייכלר:
אני קורא אותך בקריאה שנייה.
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):
אתה מוזיל דווקא – – –
היו"ר ישראל אייכלר:
אני קורא אותך בקריאה שלישית. נא לצאת, בבקשה.
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):
אתה דווקא מוזיל את זכרם של יהודי ורשה.
היו"ר ישראל אייכלר:
אני מבקש להוציא את חבר הכנסת חיליק בר.
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):
ההשוואה הזאת שאתה עושה וההנחות שאתה עושה לחברה הישראלית, שאתה חלק ממנה – – –
היו"ר ישראל אייכלר:
להוציא את חבר הכנסת חיליק בר, שעושה פרובוקציה מכוונת.
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):
גם אתם סובלים מהרבה גזענות.
היו"ר ישראל אייכלר:
אני לא יודע למה, נתתי לו – – –
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):
למה אתה מצדיק גזענות בגזענות?
היו"ר ישראל אייכלר:
אני מבקש להוציא אותו החוצה, בבקשה.
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):
ולמה אתה מתפרץ ומעיר לי, רק על הדברים שלי? מה זה החוצפה הזאת?
היו"ר ישראל אייכלר:
אני מבקש להוציא אותו החוצה, בבקשה.
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):
למה אתה מצדיק גזענות בגזענות? ולמה אתה מתפרץ ומעיר לי, רק על הדברים שלי? מה זה החוצפה הזאת?
קריאות:
– – –
(חבר הכנסת יחיאל חיליק בר יוצא מאולם המליאה.)
היו"ר ישראל אייכלר:
ראיתם מה זה נקרא פרובוקציה מכוונת, אני לא יודע למה.
מוסי רז (מרצ):
ראינו אתמול מה זה פרובוקציה. ראינו אתמול.
היו"ר ישראל אייכלר:
נתתי לו חמש דקות יותר מכולם בגלל חשיבות הדברים, הוספתי לו דקה בגלל שהוא ביקש, ואחרי זה, כשדיברתי דבר היסטוריה שלא נוגעת בכלל אליו, אז הוא מצא. כנראה שיש פה חברים שכשהם רואים יהודי חרדי יושב פה, אז זה עושה להם כמו שרואים אתיופי.
קריאות:
– – –
איציק שמולי (המחנה הציוני):
באמת, די. למה אתה הולך למוטיבים האלה כל הזמן?
היו"ר ישראל אייכלר:
אז ברוך השם שאנחנו יושבים פה, ויושב פה חברי עיסאווי פריג' ממרצ, ויושבים פה חברים מכל המפלגות, ואנחנו נשב פה בכבוד ונכבד את כולם, ואני כיבדתי את כולם ונמשיך לכבד אתכם.
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת
היו"ר ישראל אייכלר:
לפני שנעבור לתשובת השרה – הודעה למזכירת הכנסת.
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:
ברשות יושב-ראש הישיבה, הינני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת –
לקריאה ראשונה, מטעם הכנסת: הצעת חוק מגבלות על חזרתו של עבריין מין לסביבת נפגע העבירה (תיקון מס' 8) (הרחבת תחולה על מי שביצע עבירת מין בהיותו קטין), התשע"ח–2018, של חברות הכנסת אורלי לוי אבקסיס, קארין אלהרר, מיכל רוזין וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק להבטחת דיור חלופי לתושבי גבעת עמל, התשע"ח–2018, של חברי הכנסת אילן גילאון, דב חנין, שולי מועלם-רפאלי וקבוצת חברי הכנסת. תודה.
היו"ר ישראל אייכלר:
תודה רבה.
אורלי לוי אבקסיס:
מה – – –
קריאה:
– – –
היו"ר ישראל אייכלר:
לכן, המזכירה הודיעה כדי שתדעו.
הצעות לסדר-היום
ציון זכר נספי יהודי אתיופיה בדרכם לציון – נספי סודן
היו"ר ישראל אייכלר:
תשיב על ההצעה השרה סופה לנדבר, שרת הקליטה.
השרה לקליטת העלייה סופה לנדבר:
תודה רבה. אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, ולפני כולם, יוצאי אתיופיה היקרים, אנחנו היום נמצאים בדיון לציון זכר הנספים, ובגלל זה אני רוצה לפנות לבני הקהילה, ששילמו מחיר כבד בדרך להגשמת חלום דורות. המסכת של יציאת אתיופיה גבתה מחיר גבוה ביותר. זקנים, גברים, נשים וטף קיפחו את חייהם בדרך הקשה. גם אלה ששרדו במסע זה – חלקם מצולקים ונושאים חוויות קשות ביותר, חוויות מהדרך הארוכה, המחלות, הרעב.
יוצאי אתיופיה היקרים, אתם הגעתם למדינת ישראל עם מסורת ותרבות ארוכת שנים, תרבות של כבוד ותמיכה הדדית. גם לחברה הישראלית יש הרבה מה ללמוד מכם.
ואני מודעת לכך שגם כאשר הגעתם לישראל לא הסתיימו הבעיות. גם כאן אתם נתקלים בקשיי הסתגלות והשתלבות בחברה, בשפה העברית, ההבדלים התרבותיים, יהדותכם אשר לעיתים שנויה במחלוקת. ואני מודעת היטב למצוקת בני הפלאשמורה, שאלפים מהם נמצאים עדיין באתיופיה במחנות מעבר, בתנאים לא תנאים, במצוקה רבה. ממשלת ישראל קיבלה החלטה להעלות לישראל את הזכאים לאחר בדיקת זכאותם, ואני לא אנוח עד שכל הזכאים יעלו למדינת ישראל. אני רוצה לומר לכם שממשלת ישראל, אני ומשרד העלייה והקליטה, לקחו ולוקחים על עצמנו לקלוט אתכם בכבוד ולהתמודד עם קשיים. כמו כן, יימשך חיקוק שמות הנספים ואיתור גורל הנעדרים בדרך לישראל. ממשלת ישראל ממשיכה במאמצים להחזרת אברה מנגיסטו, כמו גם חיילי צה"ל שנמצאים בשבי של חמאס.
אני מקדמת בברכה את בני הקהילה שכבר הצליחו לפרוץ את תקרת הזכוכית והגיעו להישגים מרשימים ביותר בפוליטיקה, באקדמיה, בשירות צבאי, בחינוך, ברפואה ועוד, והראו לכולנו את היכולת הגלומה בכם, את האפשרויות הפתוחות בפניכם. אני ממשיכה בדרך שנועדה לאפשר לבני הקהילה ליישם ולהגשים את שאיפותיכם.
מעל במה זו, ולא בפעם הראשונה, אני קוראת לסבלנות ולסובלנות.
ולסיום, נראה לי שיש לפעול כדי שהמסורת של יוצאי אתיופיה והתרבות רבת-הימים של הקהילה יילמדו במוסדות החינוך ויהיו נחלת הכלל. כפי שאמרתי בפתח דבריי, לחברה הישראלית יש מה ללמוד מהתרבות של קהילת יוצאי אתיופיה. תודה רבה לך, אדוני.
היו"ר ישראל אייכלר:
תודה רבה לשרה סופה לנדבר, שרת הקליטה. אנחנו נאפשר עכשיו עמדה נוספת לחבר הכנסת אברהם נגוסה. דקה, בבקשה.
אברהם נגוסה (הליכוד):
אדוני היושב-ראש, כבוד השרה, כנסת נכבדה, לפני שבועיים ציינו 51 שנה לשחרורה ולאיחודה של ירושלים, בירתו הנצחית של העם היהודי. באותו יום ציינו גם את יום הזיכרון הממלכתי לגיבורינו יהודי אתיופיה אשר נספו בדרכם לירושלים.
החיבור בין אירועים אלו מעיד על הכמיהה של קהילתנו, שחלמו ושילמו בחייהם כדי להגיע לירושלים עיר הקודש. מסע התלאות והייסורים אשר חוו קהילת יוצאי אתיופיה בדרכם לארץ המובטחת כולל מגפות, רעב, מעשי התנכלות, אונס, שוד, אובדן חיים של אלפים מבני הקהילה. כל אלו לא מנעו מיהודי אתיופיה לרגע לחלום ולהגיע אל הארץ האהובה.
אלפים מיהודי אתיופיה עזבו את בתיהם והחליטו החלטה אמיצה – לעלות לארץ ישראל ברגל בדרכים מסוכנות. אני מאמין ובטוח שכל אחד מאיתנו רואה באנשים האלה סמל לגבורה ולנחישות. חובתנו המוסרית להעלות, להגביר, את המודעות בציבור, לספר את סיפור עלייתם של יהודי אתיופיה ולהוקיר את אלו אשר יצאו למסע ארוך לארץ והקריבו את חייהם על מנת להגשים את חלומם הציוני.
היו"ר ישראל אייכלר:
תודה רבה, חבר הכנסת נגוסה.
אברהם נגוסה (הליכוד):
גבורתם מסמלת באופן מובהק את המחיר הכבד שיהדות אתיופיה שילמה כדי לעלות למדינת ישראל ולהיות עם חופשי בארצנו.
אנו מצדיעים להם על אומץ ליבם. בזכותם ולמענם אנחנו נמשיך לשבור את תקרת הזכוכית ונתקדם בתהליך השתלבותנו המיטבית בחברה הישראלית בכל התחומים.
היו"ר ישראל אייכלר:
תודה רבה, חבר הכנסת נגוסה.
אברהם נגוסה (הליכוד):
אין לי ספק שזו גם הייתה משאלת ליבם של אחינו אשר קיפחו את חייהם בדרך לארץ – לראות את הקהילה, את כל קהילתנו, מתקדמת ומשתלבת במדינת ישראל. יהא זכרם ברוך.
היו"ר ישראל אייכלר:
תודה רבה. תודה רבה, חבר הכנסת אברהם נגוסה.
עמדה נוספת – של חבר הכנסת איציק שמולי. דקה, בבקשה. אני מבקש להקפיד על הזמנים ולא להביך, כי הנושא מאוד חשוב, ואני לא יכול להפסיק.
איציק שמולי (המחנה הציוני):
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. אני חושב שכולנו מבינים את החשיבות של הזיכרון ביום הזה, וגם בהקשרים אחרים. אבל כפי שהיטיבו לבטא פה חלק מהדוברים, אני חושב שחלק מהמשמעות ומהחובה שיש עלינו זה לא רק להתמקד בעבר – שזה, כמובן, חשוב בפני עצמו, והחובה הזאת לא הולכת לשום מקום – אלא לשאול את עצמנו מה אנחנו יכולים לעשות גם בהווה בהקשר הזה. וכאן הרשימה יא ארוכה מאוד, וגם האפליה המתמשכת בכל תחומי החיים – – –
היו"ר ישראל אייכלר:
חבר הכנסת בר, אתה סגן יושב-ראש כנסת, ואתה יודע שכשאתה מוציא מישהו, הוא לא נכנס. רק להצבעה.
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):
אני באתי להצבעה.
היו"ר ישראל אייכלר:
לא, אין הצבעה עכשיו. תצא, בבקשה.
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):
למה אין הצבעה?
היו"ר ישראל אייכלר:
את זה אני אקבע.
קריאה:
תכף יש הצבעה.
היו"ר ישראל אייכלר:
תצא, בבקשה, ואל תזלזל בכבוד הכנסת.
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):
מי שמזלזל בכנסת זה אתה. זה אתה.
היו"ר ישראל אייכלר:
תתבייש לך.
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):
תתבייש לך.
היו"ר ישראל אייכלר:
אני תמיד כיבדתי אותך ומכבד אותך, ואתה, אתה – –
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):
לא – – – באמצע נאום, מכניס לי השוואות לפה, וגם מוציא אותי החוצה.
היו"ר ישראל אייכלר:
– – אתה פשוט משקר, כולם יודעים ורואים, ושמעו את הקולות. דיברתי כשלא התייחסתי בכלל לדברים שלך, ואתה יודע את זה. במקום להגיד סליחה, טעיתי – – –
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):
אז למה אתה מעיר לי באמצע הנאום שלי?
היו"ר ישראל אייכלר:
לא, כשסיימת וירדת. היית שם בשביל, ואז אמרתי משהו שהכנתי קודם, אחרי דברים של הגב' אבקסיס, ואתה התפרצת פה, ואין לי שום הסבר לזה, ואתה תצטרך להסביר לי את זה בחוץ, בנפרד – –
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):
אני אשמח מאוד.
היו"ר ישראל אייכלר:
– – כי הידידות שלנו לא מצדיקה את מה שאתה עשית פה. עכשיו תצא עד להצבעה.
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):
קודם כול, אם לא הבנתי את הערתך, אני מתנצל. אני חשבתי שאתה – – –
קריאות:
– – –
היו"ר ישראל אייכלר:
רגע, רגע. תנו לו להגיד משהו.
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):
אם לא הבנתי את הערתך, אני חשבתי שהערתך מופנית אליי כביקורת על זה שחלילה אני מזלזל במה שקרה ליהדות ורשה. זה מה שחשבתי, ולכן כעסתי, גם כנכד לניצול שואה. אם זו לא הייתה כוונתך, כמו שאתה מסביר, סליחה ומחילה. אני לא – – –
היו"ר ישראל אייכלר:
אז אני מקבל. אתה יכול להישאר פה.
לאה פדידה (המחנה הציוני):
הופה. ובא לציין גואל. בא לציון גואל.
היו"ר ישראל אייכלר:
כן. מודה ועוזב ירוחם. זו פשוט טעות שהייתה לו.
חבר הכנסת איציק שמולי, בבקשה.
קריאה:
עם ישראל חי.
לאה פדידה (המחנה הציוני):
עם ישראל חי.
היו"ר ישראל אייכלר:
חבר הכנסת איציק שמולי, בבקשה.
איציק שמולי (המחנה הציוני):
אני מציע שנמשיך את המומנטום וננצל את העובדה שמיקי לוי פה ואלעזר שטרן בחוץ, אולי נעשה "כל ישראל חברים". הגיע הזמן. בכל מקרה, אדוני היושב-ראש – – –
היו"ר ישראל אייכלר:
שמולי, נתתי לך עוד דקה, עוד פעם, אבל תתחיל, תתחיל.
איציק שמולי (המחנה הציוני):
תספיק חצי דקה. תודה רבה.
אז אמרתי, אני חושב שרשימת הדברים שדורשים תיקון בהקשר של הישראלים בני העדה האתיופית כאן, בחברה הישראלית – הרשימה הזאת היא ארוכה מאוד, ובעיניי הדבר הדחוף ביותר והחשוב ביותר – שגם בהקשר הזה הזמן עובד לרעתנו – זה לזכור שיש עוד אנשים שנותרו שם מאחור במחנות הפליטים. אני יודע שיש פה חברי כנסת, באמת, שעוסקים בזה באופן רצוף, אבל אני חושב שזו חובתה של הכנסת, חובתה של הכנסת לשים את הפצע המדמם הזה מאחור ולאפשר את העלאתם ארצה. יש גם דוח מבקר מאוד נוקב ומאוד מאוד חמור בהקשר הזה. תודה רבה.
היו"ר ישראל אייכלר:
תודה רבה. אנחנו, בגלל חשיבות הנושא, ניתן לעוד אחד דעה נוספת. חבר הכנסת נחמן שי, דקה, בבקשה.
נחמן שי (המחנה הציוני):
תודה לך, אדוני היושב-ראש. הזדמן לי להיות פעמיים באתיופיה, לבקר בכפרים, לראות את המחנות בשתי הערים – בגונדר ובאדיס אבבה. אני מוכרח לציין שזו ציונות כפי שהייתה כנראה בהיסטוריה וכפי שאנחנו לא רואים אותה יותר, שרבים רבים מאוד היו מוכנים לחיות חיים קשים, במצוקה לאורך שנים, כדי להגשים סוף-סוף את החלום הזה, והם חיו בתנאים שאף אחד מהנוכחים פה לא מכיר, אלא אם יצא וראה את זה, כמו אברהם וכן הלאה.
והם יושבים שם עד היום. אני חושב שזו מחויבותה של ממשלת ישראל להביא את האחרונים שבהם, כמה אלפים – 7,000, 8,000 – למדינת ישראל. זה מעשה חיוני, ציוני, יהודי, נכון ממדרגה ראשונה, והכנסת הזאת צריכה לשאת ביחד את קולה כדי להביא אותם הנה, הביתה.
היו"ר ישראל אייכלר:
תודה רבה, חבר הכנסת נחמן שי. ובשביל האחדות של עם ישראל, בנושא כל כך חשוב נעשה חריגה וניתן לעוד אחד, כבר רביעי, עמדה נוספת. חבר הכנסת מאיר כהן.
מאיר כהן (יש עתיד):
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. אכן, ראוי מה שאתה עושה. אני רוצה לומר דבר אחד, בדקה. אני רוצה להגיד לכל אנשי החינוך – שאני מאוד מעריך אותם, אני בא מתוכם: היו זהירים בילדי עניים.
היו"ר ישראל אייכלר:
שמהם תצא תורה.
מאיר כהן (יש עתיד):
כן. אני מצטער על המטפורה שאני רוצה להגיד, אבל היום ישבנו בוועדת החינוך וראינו עד כמה היד קלה בהסללה של ילדים ממוצא אתיופי לכיתות של חינוך מיוחד. זה דבר איום ונורא, ואני אומר את זה כאיש חינוך. והדבר הזה, ממנו, מהתופעה הזאת, נגזרות תופעות לא טובות אחרות, למשל, הרעיונות לחדש מסלולים מיוחדים לחיילים אתיופים בצבא, שזה דבר שהוא מבחינתי בלתי נסבל. לכן, אחד הדברים שמייחדים את החברה הישראלית זה היכולת שלה – לא תמיד בהצלחה, אבל היכולת שלה – לעשות אינטגרציות. נכשלנו – ובצדק, אמרה חברת הכנסת אורלי לוי – נכשלנו בעלייה שאני בא מתוכה, וזה לקח המון זמן. בואו נמפה את מה שקורה היום עם הקהילה האתיופית ונשתדל שלא להיכשל. נהיה זהירים איתם בצבא – הם חיילים ככל החיילים; הם חיילים מצוינים. ברגע שאתה מתחיל להסליל ילדים ולהפריד אותם, זה מבחינתי אבי אבות הטומאה. נסתפק בזה.
היו"ר ישראל אייכלר:
תודה רבה, חבר הכנסת מאיר כהן.
עכשיו אנחנו מתכבדים לגשת להצבעה. למרות שהשרה לא אמרה זאת, אנחנו נעביר את זה לוועדת העלייה והקליטה. נצביע מי בעד העברת הנושא לוועדת העלייה והקליטה. הצבעה, בבקשה.
הצבעה מס' 2
בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 23
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הנושא לוועדת העלייה והקליטה נתקבלה.
היו"ר ישראל אייכלר:
בעד – 23, אפס נגד ואפס נמנעים. ההצעה תעבור לוועדת העלייה והקליטה. תודה רבה.
הצעת חוק שמירת הניקיון (תיקון מס' 23) (הבערת פסולת), התשע"ח–2018
[רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/776); נספחות.]
(קריאה ראשונה)
היו"ר ישראל אייכלר:
אנחנו עוברים לחקיקה. הצעת החוק הראשונה: הצעת חוק שמירת הניקיון (תיקון מס' 23) (הבערת פסולת), התשע"ח–2018, לקריאה הראשונה, של חברת הכנסת יעל גרמן.
יעל גרמן (יש עתיד):
אני מודה לך, אדוני היושב-ראש. גברתי השרה, חבריי וחברותיי, אני שמחה להציג לקריאה ראשונה את הצעת חוק, שלמעשה המטרה שלה למנוע השלכת פסולת, גזם או כל פסולת אחרת ולהבעיר אותה בצורה פיראטית. אנחנו יודעים שתושבים רבים ברחבי הארץ סובלים משרפות פיראטיות, והסיבה היא מאוד פשוטה: היום, לקחת פסולת ולהטמין אותה עולה הרבה כסף. אם בן אדם רוצה לשמור חוק ורוצה להשליך את הפסולת באתר מורשה – זה לא רק להשליך, זה גם לשלם לאתר, וזה לשלם גם לאתר וגם על ההטמנה – זה יעלה לו הרבה כסף. זה מפתה אנשים רבים לאסוף את פסולת הבניין או את פסולת הגזם או כל פסולת אחרת, להגיע לאיזשהו אתר לא מורשה במקום נידח שלא בדיוק רואים, להבעיר שם אש, כמובן להסריח את כל האזור, לגרום לזיהום אוויר, לגרום לכך שילדים ייחנקו ויסבלו מאסטמה וממחלות רבות, אבל הוא חסך את הכסף.
ומסתבר שאין לנו היום בספר החוקים חוק מאוד פשוט – חוק שבא ואומר שאסור להבעיר פסולת. וזה החוק שאני היום מציגה כאן לכנסת – חוק שבא ואומר שחוץ מאשר במקומות ואתרים מורשים, ולמעט מקרים לצורכי דת או מקרים שבאמת אפשרו, אסור יהיה להבעיר פסולת, ומי שיבעיר פסולת יישא בקנס של קרוב ל-75,000 שקלים אם הוא בודד, וכפל קנס אם הוא תאגיד.
אני מבקשת מכם להצביע בעד החוק.
היו"ר ישראל אייכלר:
תודה רבה לחברת הכנסת יעל גרמן. יש לנו רשימת דוברים, ואני באמת סוגר את הרשימה. ראשונת הדוברים, מירב בן ארי – איננה; חברת הכנסת פנינה תמנו-שטה, נמצאת? איננה; איציק שמולי נמצא. רוצה לדבר? בבקשה, חבר הכנסת שמולי. שלוש דקות, בבקשה.
איציק שמולי (המחנה הציוני):
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. גברתי השרה, חבריי וחברותיי חברי הכנסת, אני כמובן תומך בחוק שמציעה חברת הכנסת גרמן. הוא חוק טוב מאוד, חוק מצוין, ואני חושב שיתרום רבות להפחתת זיהום האוויר, דבר שהיה צריך לקרות כבר מזמן.
אני רוצה לדבר – לנצל את ההזדמנות – על הבערת אש מסוג אחר. אתמול ישבתי כאן כדי להקשיב לכל הקולות שעלו פה, בבית הזה, ואני חושב שאין לנו תשובות פשוטות ופשטניות על המציאות המורכבת שמתרחשת בשבועות האחרונים. והניסיון לשטח אותה, ולגמד אותה, ולהפוך אותה לכל מיני סיסמאות ריקות –זה אולי יפה, אבל זה לא באמת משקף את המורכבות של מה שקורה.
אני חושב שבסופו של דבר, אם מסתכלים אחרי המאורעות שהיו עם הגדר – ושלא יובן פה לא נכון, עם כל הביקורת שיש לנו על הממשלה בהקשר המדיני, גם מול הפלסטינים בגדה וגם בהקשר של עזה, במובן זה שלא חיפשה ולא עסקה בחודשים האחרונים בניסיון להביא את רצועת עזה למצב שבו היא גם מרוסנת מבחינת המוטיבציה לבצע פיגועים וטרור וגם מתפקדת מבחינת האסון ההומניטרי שבה. אחרי שאמרנו את זה, אנחנו אומרים בקול ברור: אנחנו מגבים באופן מלא את חיילי צה"ל. אנחנו חושבים שהעמדת קיר הברזל של חיילי צה"ל בסוף השבוע האחרון, בכלל בימים האחרונים, על הגדר, הייתה מעשה נכון, מתבקש וגם ערכי, כי שום מדינה בעולם לא הייתה מאפשרת רמיסה של גדר הגבול שלה.
אנחנו ערים לעובדה שיש באמת אסון הומניטרי בעזה, אבל בהתייחס למה שמבקשים היום, היום, הפלסטינים לעשות, במקום לעשות את המעשה הנפסד וחסר התוחלת, שגם אין לו תוקף, לא משפטי ולא מוסרי – ללכת למוסדות הבין-לאומיים בהאג – אני חושב שהדבר הנכון לעשות – אני לא מדבר לא על הסכם ולא על פנטזיות מהסוג הזה – הוא לפחות לנסות לבנות את האמון מחדש; להפסיק עם הנאומים האנטישמיים; להפסיק עם המהלכים החד-צדדיים; לשמור על התיאום הביטחוני; לנסות להגיע למצב שבו לפחות יש הידברות.
הרי אם, בעולם שבו לא הייתה חוגגת צביעות שכזאת, אבו מאזן יודע, והוא מכיר באמת הזאת – בטח אחרי שטבחו עשרות אנשי פתח ברצועת עזה ב-2007 ו-2008 בלי להסס בכלל – אני חושב שאם היינו חיים בעולם אמיתי, אז היינו היום מדברים על זה שכן יש ביקורת על ממשלת ישראל, על חוסר התוחלת המדיני שלה – –
היו"ר ישראל אייכלר:
נא לסיים.
איציק שמולי (המחנה הציוני):
– – ועל כך שהיא מובילה אותנו לאסון של מדינה אחת – –
היו"ר ישראל אייכלר:
תודה רבה.
איציק שמולי (המחנה הציוני):
– – אבל, באותה נשימה, יש גם ביקורת אדירה, אדירה, על הצד הפלסטיני, שבסופו של דבר ממשיך גם את ההסתה. אני רוצה להפנות – – –
היו"ר ישראל אייכלר:
איציק.
איציק שמולי (המחנה הציוני):
תן לי עוד עשר שניות. אני רוצה להפנות את תשומת ליבך, חברי חבר הכנסת ג'מעה. למרות תנועת הביטול שעשית כלפיי: אני מציע לך להסתכל – – –
ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת):
– – –
איציק שמולי (המחנה הציוני):
אני מציע לך – אל תחלק לי ציונים.
ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת):
אתה תבהיר, תבהיר בדיוק מה – – –
איציק שמולי (המחנה הציוני):
אני לא בדיאלוג איתך כרגע. אני רק אומר לך דבר אחד: אני מציע לך – – –
ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת):
אתם סוגרים אופקים. אתם סוגרים אותם – סוגרים אותם מצד אחד – – –
איציק שמולי (המחנה הציוני):
אני מציע לך – – –
היו"ר ישראל אייכלר:
משפט סיכום, נו.
איציק שמולי (המחנה הציוני):
אני לא מצליח לתת את משפט הסיכום.
היו"ר ישראל אייכלר:
תגיד, תגיד את משפט הסיכום.
איציק שמולי (המחנה הציוני):
אני אומר לך: אני מציע להסתכל – – –
ענת ברקו (הליכוד):
יש דרך למצרים. יש דרך למצרים. מי סוגר? יש דרך ממצרים. שיצאו ממצרים.
איציק שמולי (המחנה הציוני):
אני מציע לך להסתכל בעיתון שעליו הסתכל אבו מאזן בבית החולים – שמכאן מאחלים לו גם רפואה שלמה – להסתכל מה היה בקריקטורה שעליה הסתכל אבו מאזן: חייל צה"ל שנוטל את בקבוק החלב מתינוקת פלסטינית ובמקום זה דוחף לה כמוסת רעל. אני חושב שזה מספר בתמונה אחת את הסיפור כולו.
היו"ר ישראל אייכלר:
תודה לחבר הכנסת שמולי. יהודה גליק – איננו. חבר הכנסת דב חנין, בבקשה.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
תודה לך, אדוני היושב-ראש. שולחן הממשלה שוב ריק, או שיש לנו שר שמתבייש?
היו"ר ישראל אייכלר:
השרה פה. השרה פה.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
השרה פה. תודה לך, אדוני היושב-ראש, וברכות לך, חברת הכנסת גרמן, על הצעת החוק הזאת. זו הצעת חוק, עמיתיי חברי הכנסת, שבאה לתת מענה למצוקה קשה ואמיתית של ציבור גדול מאוד של אזרחים. גם אני השתתפתי – גם חברת הכנסת גרמן וחברי כנסת נוספים – בפעולות מחאה של אנשים באזורים שונים בארץ, בין היתר באזורי השרון, שהשמיעו קול מחאה גדול נגד התופעה הזאת של הבערת פסולת מזיקה לבריאות, מסוכנת, מסכנת, הרסנית, שאי-אפשר להמשיך לתת לה יד ולתת לה מקום.
אדוני היושב-ראש, החודש אנחנו מציינים עשר שנים לחוק אוויר נקי – אחד ההישגים החקיקתיים הגדולים ביותר של כנסת ישראל בנושאים הסביבתיים. הייתה לי הזכות להוביל את עבודת הכנסת בנושא הזה – חוק שהקדשנו לו באמת חודשים של עבודה, עשרות דיונים, חוק גדול ומקיף. אבל הינה הדוגמה – והצעת החוק של חברת הכנסת מראה לנו – שלא תמיד הממשלה פועלת ומפעילה את הכוחות שרצינו לתת לה כדי להתמודד עם תופעות ועם מפגעים של זיהום אוויר. הבעיה כאן, אדוני היושב-ראש, מתחילה בממשלה. זוהי אחריותה של הממשלה לתת מענה לכלל הנושאים שמכוסים בחוק אוויר נקי ולצורך להתמודד עם זיהומי אוויר בישראל. גלגול האחריות על הרשויות המקומיות לא נכון וגם לא יעיל. חלק מהרשויות המקומיות – אין להן תקציבים ואין להן כוחות, חלק – אין להן את היכולת ואת האומץ הפוליטי להתמודד עם אנשים שלפעמים הם השכנים של אותו בן אדם שהוא ראש המועצה או ראש הרשות. ולכן, המדינה חייבת לנהל את המערכה בתחום הזה יחד, ובשיתוף פעולה, עם הרשויות המקומיות.
אני מברך על שבסוגיה הזאת יש איחוד של אזרחים יהודים וערבים, של ראשי רשויות וראשי מועצות יהודים וערבים מאזורי השרון, המשולש ואזורים נוספים, שפועלים גם כנגד הבערת הפסולת וגם כדי שיהיו פתרונות חלופיים, כדי שלאנשים ולרשויות יהיו מקומות למחזר פסולת, להטמין פסולת שעת הצורך, ולא שיגיעו למקום הזה, המזיק והמסוכן, של הבערת הפסולת.
צריך, במשפט אחרון מכאן, לפנות לציבור ולהגיד: מי שמבעיר פסולת מזיק קודם כול לעצמו. כאשר הוא שורף את הפסולת הזאת, עם כל החומרים המסוכנים שנמצאים בה, הראשון שנפגע, לפני אנשים אחרים, הוא מי שמבעיר את הפסולת. לכן, אני כמובן תומך בהצעת החוק הזאת, ואני קורא לכנסת לעשות את הכול כדי שהיא תושלם לקריאה שנייה ושלישית במהלך החודש הקרוב. תודה רבה.
היו"ר ישראל אייכלר:
תודה רבה לחבר הכנסת דב חנין. חברת הכנסת עליזה לביא – איננה; סעיד אלחרומי – איננו; רויטל סויד – איננה; סאלח סעד – איננו; תמר זנדברג – איננה; עיסאווי פריג' – איננו; מיכאל מלכיאלי – איננו; מיכל רוזין – איננה; רחל עזריה – איננה; מיקי לוי – מוותר. חברת הכנסת פדידה, בבקשה, שלוש דקות.
לאה פדידה (המחנה הציוני):
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, ברכות, חברת הכנסת יעל, על החוק, שבאמת מקדם אותנו בנושאי האוויר והסביבה. אבל היום קראנו ידיעה שהחזירה אותי לישיבת ועדה שהשתתפתי בה לפני שבועיים, ועדת השקיפות, שבה המשרד של השרה מירי רגב היה צריך להציג להיכן הולך הכסף של חגיגות ה-70 למדינת ישראל. התברר של-58 מיליון אין הסבר. לשאלה שלי לצוות: כיצד נקבעו הקריטריונים לאיזו עיר מחלקים – נשארו פעורי פה ועיניים, צוות המשרד, ועדיין לא קיבלנו מענה, למרות שהם אמרו שאחרי הישיבה הם יחזירו. תאמין לי, חבר הכנסת מוסי רז, מחלקים בלי קריטריונים – לא גודל עיר, לא מי, מו.
נראה לי שאחרי הידיעה היום – שאני אשתף אותה איתכם עכשיו – שבעצם חגיגות ה-70 זה הסכם כסף לבזבוזים למירי רגב, בין נתניהו לשרה רגב: היא תעשה לו פרומושן והוא ייתן לה כסף לבזבוזים. אז נעלבה השרה מירי רגב שכבוד הנשיא לא נתן לה לרדת לדשא. אתם יודעים מה היא עשתה? קנתה משחק. 2.7 מיליון אנחנו, הציבור, משלם כדי שהשרה רגב תביא את מסי לירושלים, תזכה לרדת לדשא ללחוץ ידיים. גול עצמי, גברת השרה. כמה אפשר לרדת נמוך ולנצל ניצול ציני את הכספים של 70 שנה לחגיגות המדינה, שאנחנו הציבור משלם, בלי לתת את הדעת לאיפה, מה וכמה? מה היה רע שהמשחק יהיה בחיפה? מה רע בצפון הארץ? למה? למה צריך לשלם 2.7 מיליון, מלבד הדבר שזה ייתן סיקור אוהד לגב' רגב? ולמטה בכתבה כתוב: בתיאום עם ראש הממשלה בנימין נתניהו. צמד חמד מאי החמד.
אז תגידו לי אתם, חברי וחברות הכנסת: אנחנו עסוקים כאן בדין ודברים על כל אגורה ופרוטה, לאיפה היא תלך, ואנשים שיושבים בצד הזה יושבים וחושבים כיצד להיטיב עם אזרח ואזרחית של מדינת ישראל, וכאן, בקלות הדעת – 2.7 מיליון כדי שלרגב יהיה צילום עם מסי. אז כשקובעים תקציב לחגיגות ה-70 – ואני לא מזלזלת בזה, ראוי שמדינת ישראל תחגוג – מישהו נתן תוכנית עבודה? מישהו נתן קריטריונים?
היו"ר ישראל אייכלר:
אני מבקש לסיים, בבקשה.
לאה פדידה (המחנה הציוני):
האם בתוך תוכנית העבודה של חגיגות ה-70 מופיע המשחק עם מסי? אולי דווקא לחרדים, אדוני היושב-ראש, צריך לתת כסף?
היו"ר ישראל אייכלר:
מסכים.
לאה פדידה (המחנה הציוני):
או שאתם לא חוגגים את ה-70.
היו"ר ישראל אייכלר:
אנחנו ממש מתאבלים, לא?
לאה פדידה (המחנה הציוני):
השרה רגב, אני קוראת לך: צילום עם מסי לא שווה בזבוז כספי ציבור. מספיק לציניות. הגיע הזמן שתפרסו את התוכנית כאן ונדע מה התוכניות לחגיגות ה-70. תודה.
היו"ר ישראל אייכלר:
תודה רבה לחברת הכנסת לאה פדידה. עכשיו אנחנו ממשיכים ברשימה. חבר הכנסת אכרם חסון, בבקשה.
אכרם חסון (כולנו):
מוותר.
היו"ר ישראל אייכלר:
מוותר. חבר הכנסת דוד אמסלם – איננו; חבר הכנסת מוזס – איננו; שרן השכל – איננה; אחד טיבי – איננו; מאיר כהן – איננו; מיכל בירן – איננה; אברהם נגוסה – איננו; איתן ברושי – איננו; עאידה תומא סלימאן – איננה; קסניה סבטלובה – איננה; איל בן ראובן – איננו; איימן עודה – איננו; יוסף ג'בארין – איננו; עפר שלח – איננו; ג'מאל זחאלקה – איננו. נחמן שי, רוצה לדבר? בבקשה, שלוש דקות.
נחמן שי (המחנה הציוני):
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. חבריי חברי הכנסת, אני קודם כול מצטרף ותומך בהצעתה של חברתי חברת הכנסת יעל גרמן – עוד תרומה אחת, תרומה חשובה, לאיכות הסביבה שבה אנחנו חיים ולתקווה שלנו שבדורות הבאים יהיה אוויר לנשימה, כי אנחנו לוקחים להם גם את המעט הזה.
אבל אני רוצה לדבר גם על הבעירה שמתרחשת בגבולנו הדרומי, ולהביע את דעתי שככל שאנחנו מצליחים לבלום את מתקפת הטרור – במחיר, אבל עוצרים אותה – אנחנו חייבים לצאת ביוזמה שלנו כדי להביא פתרונות כלכליים-חברתיים לתושבי עזה. לא כל 2 מיליון האנשים שחיים שם הם טרוריסטים. מיעוטם; נכון, המיעוט שולט ברוב. האחריות שלנו והמחויבות שלנו כבני אדם שחיים מהעבר הזה של הגדר – מן העבר הטוב, זה שחיינו בו רגועים בדרך כלל וטובים בדרך כלל – אנחנו חייבים גם לשאול את עצמנו מה קורה שם, ויותר מזה – אם אנחנו יכולים להביא לשינוי בחייהם.
אני אומר לכם, לכולכם: זאת האחריות שלנו וזה בידינו. אפשר להתמודד עם החמאס ביד אחת ולנצח אותו. ניצחנו וננצח. הוא באמת לא אויב של ממש למדינת ישראל והוא לא מסכן את ביטחוננו. באמת, הוא כמו יתוש, יתוש קצת מציק, אבל זה לא באמת איום על מדינת ישראל. מן העבר האחר, אם נצליח, באמצעות פעולה אזרחית, לא רק דחופה, הומניטרית, אלא ארוכת טווח, לחשוב איך אנחנו מיישבים את הפליטים שחיים שם, ואיך אנחנו מציעים להם חיים אחרים, ואיך אנחנו מזרימים לעזה תמיכה בין-לאומית, כמו שרצינו כשעזבנו אותה – ואני שמח שאנחנו לא בתוך הרצועה היום; אני שמח על כך, למרות כל מה שקרה מאז – אני חושב שאנחנו יודעים איך לעשות את זה. אנחנו יכולים לגייס את הקהילה הבין-לאומית שתסייע לנו. ואלה שני מרכיבים של אותו סיפור, בסופו של דבר, כי הטרור הזה, הביצה הזאת לא תתייבש אם לא נפתח פתח למים שיצאו החוצה, ויחד איתם יצאו גם היתושים האלה שמציקים לנו.
לכן, אני חוזר ואומר: ממשלת ישראל חייבת להציע פתרונות, ליזום פתרונות, להוביל את הקהילה הבין-לאומית. זה לא רק יסייע לעזה – זה יסייע גם למעמדה הבין-לאומי של מדינת ישראל, ששוב ושוב חוטף מהלומות בימים אלה, שלא בצדק. אני חושב שאם נלך בדרך הזאת של חיפוש והצעה של פתרונות כלכליים, חברתיים והומניטריים, נחזיר גם את מעמדנו הבין-לאומי למקום.
היו"ר ישראל אייכלר:
תודה רבה, חבר הכנסת נחמן שי. חבר הכנסת מוסי רז.
מוסי רז (מרצ):
מוותר.
היו"ר ישראל אייכלר:
מוותר. יש תשובת שר? לא.
אז ניגשים להצבעה. בבקשה, אנחנו ניגשים להצבעה. מי בעד העברת הצעת החוק לוועדת הפנים והגנת הסביבה להכנה לקריאה שנייה ושלישית? להצביע. מי נגד? מי נמנע?
הצבעה מס' 3
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 20
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הצעת חוק שמירת הניקיון (תיקון מס' 23) (הבערת פסולת), התשע"ח–2018, לוועדת הפנים והגנת הסביבה נתקבלה.
היו"ר ישראל אייכלר:
20 חברי כנסת הצביעו בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת החוק תעבור להכנתה לקריאה שנייה ושלישית לוועדת הפנים והגנת הסביבה.
הצעת חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) (תיקון מס' 93) (שיעור מס הרכישה ברכישת דירת מגורים אחת נוספת על דירת מגורים שנרכשה במסגרת קבוצת רכישה), התשע"ח–2018
[רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/778); נספחות.]
(קריאה ראשונה)
היו"ר ישראל אייכלר:
אנחנו נעבור להצעת החוק הבאה, ברשותכם: הצעת חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) (תיקון מס' 93) (שיעור מס הרכישה ברכישת דירת מגורים אחת נוספת על דירת מגורים שנרכשה במסגרת קבוצת רכישה), של חברי הכנסת אורי מקלב, משה גפני ויעקב אשר. יציג את הצעת החוק חבר הכנסת אורי מקלב. בבקשה, עשר דקות לרשותך.
אורי מקלב (יהדות התורה):
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. אני עושה ככה חשבון מהר אם דיברתי מעל הדוכן כשאתה כיהנת כיושב-ראש. אני לא יודע, אני לא זוכר, אפילו שאתה כבר הרבה זמן. אז אולי צריך לברך אותך, כפי שנהוג למי שפעם ראשונה – כבר הרבה זמן, נכון?
היו"ר ישראל אייכלר:
אנחנו זקוקים לברכות.
אורי מקלב (יהדות התורה):
תמיד. גברתי השרה, חבריי חברי הכנסת, כפי שהזכרת, הצעת החוק הזאת היא גם של חבר הכנסת גפני וחבר הכנסת יעקב אשר. אני גם מוצא את ההזדמנות להתנצל – –
היו"ר ישראל אייכלר:
אני נועל את רשימת הדוברים.
אורי מקלב (יהדות התורה):
– – בפני חברי כנסת שלא חתומים על הצעת החוק אף שהייתה להם מעורבות והם גם היו קשורים בגלל פניות של אזרחים בנושא הזה, וזאת בגלל שהצעת החוק הזאת הונחה מייד עם תחילת הקדנציה, עוד לפני שהיה סיפק בידינו להחתים עוד אנשים, וכפי שידוע, יש איזו סגולה להניח מייד הצעת חוק כדי לספור את הימים, וזה מהחבילה, הצעת חוק שעברה, שגם כבר הונחה לפני הרבה זמן.
במה מדובר? זאת הצעת חוק, אדוני היושב-ראש וחבריי חברי הכנסת, שהמשמעות שלה לאזרחים שנפגעו מהחוק הקיים היום ומפרשנות של החוק שקיימת היום היא מאוד מאוד אקוטית. מדובר על סכומים של עשרות אלפי שקלים, גם מעל 100,000 שקלים, וראיתי גם חיובים של 150,000 שקל של רשות המיסים בעקבות חיוב במס רכישה על קניית דירה. אז המשמעות היא מאוד מאוד מאוד פוגענית, או יקרה, ומשמעותית מאוד כלפי האזרח.
אנחנו, חברי הכנסת, לא פעם רגילים להציע הצעות חוק צרכניות שהמשמעויות שלהן לא תמיד דרמטיות, אבל מצטברות בסך הכול לכלל ישראל. כאן המקרה הוא שאולי לא רבים מאזרחי המדינה קשורים לחוק, אבל מי שכן נפל לתוך הבעיה הזאת, הבעיה שלו קשה; ולא סתם הבעיה קשה, אלא שעל פי רוב מדובר באזרחים שלוקים כפליים: פעם אחת הם לקו בכך שהם נרשמו והתחברו לקבוצת רכישה, וקבוצת הרכישה – על פי רוב, ברוב המקרים מדובר באנשים שזאת הדרך היחידה שלהם כמעט להגיע לדירת מגורים. במיוחד כאן רואים את זה כשמדובר בדירת מגורים ראשונה, בקבוצת רכישה שבה הדירה היא דירה ראשונה של אותו אזרח. כשאנחנו מדברים על דירה ראשונה, איך אנחנו יודעים? זה מכוון למי שזו הדירה הראשונה שלו. צריך להניח שאלה לא ספקולנטים, אלה לא משקיעים שיש להם דירה ועכשיו מצטרפים לעוד קבוצת רכישה.
את כל זה אני אומר מכיוון שיש משמעות לאמירה הזאת, כי הועלתה הטענה שיכול להיות שלא צריך לתקן את החוק – הועלתה הטענה מהמשרדים הממשלתיים – מכיוון שאנחנו עוזרים למשקיעים. כשפירטנו וירדנו וקילפנו את כל מי שיכול להיות משקיע – באילו מקרים זה משקיע – התברר שאין באמת משקיעים, והאמת היא עם הצעת החוק הזאת, והבעייתיות והבעיה מוטלת ומושתת על האזרחים בחיובים גדולים. אותם אנשים שקנו בקבוצת הרכישה וקבוצת הרכישה לא הצליחה וקבוצת הרכישה לא מתממשת ולא מתקדמת, הם נמצאים תקועים עם קבוצת רכישה שהם השקיעו שם לא מעט כסף – מאות אלפי שקלים, כל חבר בקבוצת רכישה. גם אם לא התקדמה הבנייה, עדיין הכניסה לקבוצה הרכישה, רכישת הקרקע או תהליך כזה או אחר – מדובר במאות אלפי שקלים.
אני לא רוצה להזכיר מקרים כמו ענבל אור ועוד מקרים כאלה שבהם עשרות ומאות אזרחים שילמו ממיטב כספם, ממה שעמלו, מעתידם, חשבו שהם מגיעים לדירה שהם יכולים לממש ולקבל את הדירה הראשונה שלהם ולזכות בדירה – והינה, הם השקיעו בקבוצת רכישה שלא הצליחה ולא מומשה מסיבות כאלה ואחרות. אנחנו מחריגים ואנחנו מכוונים לאלה שזה לא באשמתם אלא באשמת אחרים.
מה קורה כיום? כדי להבין את הצעת החוק הזאת ובמה מדובר, כיום, אדם שיש לו דירה והוא רוצה לשפר את הדיור שלו, לא מחייבים אותו למכור את הדירה שלו ולחפש דירה חדשה. החוק היום מאפשר – דרך אגב, אני חושב שצריך לציין שזה אחד החוקים החברתיים והמתחשבים ביותר שאני נתקלתי בהם בסגנון של מיסים, שהוא ידידותי ומתחשב במיסים. במה מדובר? אם לי יש דירה שלי ואני עכשיו רוצה עכשיו לשפר את הדיור, לקנות דירה יותר גדולה, אני יכול לקנות דירה ונותנים לי אפשרות, אחרי שקיבלתי את המפתח של הדירה החדשה שלי: תיכנס עכשיו ותמכור בנחת ולא בבהלה, כדי שלא יורידו במחיר ולא תהיה לחוץ – 12 חודשים אצל קבלן, ואולי קצת יותר אם אתה קונה ביד שנייה.
מה הכוונה? מה החשיבה שעומדת מאחורי זה? שאתה לא יכול למכור דירה לפני שקיבלת מפתח. העיכובים בדירות – כולנו יודעים. קנית דירה ואומרים לך בעוד חצי שנה, בעוד שנה, ולמעשה זה יכול להיות גם בעוד שנתיים ובעוד שנתיים וחצי; להכניס אנשים למבוכה בדבר הכי יקר להם. נתנו כאן התחשבות ואורך זמן במחשבה שהמדינה לא מפסידה. בסופו של דבר אנחנו אומרים: אדם לא משלם מס רכישה מדורג על דירה ראשונה, אבל אם יש לו שתי דירות – אם הוא קונה, הוא משקיע בשתי דירות – הוא צריך לשלם מס רכישה. זו החשיבה שאנחנו כולנו מסכימים עליה: על דירה אחת לא משלמים; על שתי דירות משלמים. אבל אנחנו מחריגים אדם שמחזיק את שתי הדירות רק זמנית והוא לא גר באותן שתי דירות; אין לו – הוא לא יכול לממש אותן כמעט, מכיוון שבאחת הוא גר ואחת הוא עוד לא קיבל מהקבלן, הוא עוד לא קיבל את המפתח – – –
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
מה קורה אחר – – – יש לו – – – שמחייב אותו למכור את הדירה שלו?
אורי מקלב (יהדות התורה):
כן. החוק מחייב אותו בתוך 12 חודש. אם הוא לא מכר – – –
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
– – – הוא חייב למכור את הדירה – –
אורי מקלב (יהדות התורה):
הדירה הקודמת שלו.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
– – שהוא קנה בקבוצת הרכישה?
אורי מקלב (יהדות התורה):
נניח את קבוצת הרכישה. קניתי, יש לי דירה רגילה ואני מכרתי, או – השאלה נכונה. יש לי דירה, קניתי בקבוצת רכישה, אך רק אחרי שקיבלתי – אני נותן לו מספיק זמן – אחרי שקיבלתי את המפתח נותנים 12 חודש, ואז: תמכור את הדירה הישנה שלך. זה לא נחשב – אין לך עוד אירוע מס. אתה עדיין נחשב כאילו אתה לא גר בשתי דירות אלא גר בדירה אחת. אתה לא משלם – – –
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
אין פה מצב – סליחה, רק להבין – אין פה מצב שאדם יבחר להחזיק בעצם שתי דירות בשביל לקבל הנחה על אחת מהן והיא מגיעה קצת יותר מאוחר – – –
אורי מקלב (יהדות התורה):
לא. רשות המיסים סופרת 12 חודש מאז שהוא קיבל את המפתח לדירה. מסירת מפתח היום – הכול נמצא היום ברשומות, כולם יודעים; טופס 4 – תאריכים כאלה שכולם יודעים. בשלב הזה מתחילה הספירה לאחור של 12 חודש. אם לא – אז הוא מקבל את החיובים.
מה שקרה כאן זה מקרה הפוך: רק את הדירה הראשונה הוא קנה בקבוצת רכישה, עברה שנה, עברו שנתיים, עברו שלוש, עברו ארבע. הוא כבר יודע – היום אנחנו רוצים לקבוע בחוק שגם רשות המיסים יודעת שאחרי ארבע שנים, כששום דבר לא קרה בשטח, אנחנו יכולים להסתכל על זה כקבוצת רכישה שלא מומשה, ואותו זוג, אותו אדם, קונה דירה אחרת. כשהוא קונה את הדירה האחרת, מה שקורה היום – ספרו לו 12 חודש ומייד חייבו אותו למכור. הוא לא יכול לממש את זה. אין לו באופן מעשי שתי דירות, מכיוון שקבוצת רכישה שנתקעה ולא מתממשת ולא מתקדמת, אין לה שווי.
אז הוא פעם אחת הפסיד את הכסף, הוא תקוע עם הכסף – כסף שהוא לא יכול לממש אותו, שהוא שם; הוא קנה דירה אחרת מחוסר ברירה במקום לשלם שכר דירה כל חודש, ויש לו גם כסף שהוא צבר כדי לקנות את הדירה, והוא הולך לממש את זה. עד היום ראו את זה כאירוע מס. הוא מייד צריך לשלם, אחרי 12 חודש; אפילו שאין לו שום דבר והוא לא מכר ולא עשה שום דבר, אנחנו מסתכלים עליו כאילו הוא מחזיק שתי דירות. זה דבר אבסורדי.
כששאלנו, כשרצינו לקדם – זה היה תהליך ארוך מאוד – שאלנו מה ההבדל בין אדם שיש לו דירה וקנה בקבוצת רכישה, שאז אנחנו נותנים לו מספיק זמן, רק כשהדירה מוכנה – ולמה אין הפוך: כשהוא קנה מקבוצת רכישה וזה לא התממש ועכשיו הוא רוצה לקנות דירה נוספת, למה אין לו את אותה זכות? בהתחלה התווכחו: אנחנו עזרנו לאנשים שכבר גרים בדירה. אדם שלא גר בדירה – אני מסתכל עליו כמשקיע. אבל למה הוא משקיע? הרי אין לו דירה אחרת. בסוף, לאט-לאט, אחרי שמכל הצדדים – הדבר הזה הופנם.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
מה ההבדל בין קבוצת רכישה לבין מי שקנה מקבלן – – –
אורי מקלב (יהדות התורה):
באיזה שלב? הוא קנה דירה שנייה? אם יש לו דירה – – –
אלעזר שטרן (יש עתיד):
– – – קבלן.
אורי מקלב (יהדות התורה):
אין הבדל. אם יש לו דירה והוא קנה מקבלן או מקבוצת רכישה – אותו דבר. רק כשהוא מקבל את המפתח. זו בדיוק השאלה ששאלנו: מה ההבדל? אדם שיש לו דירה וקנה מקבוצת רכישה או קנה מקבלן – יש לו אותו דין. אדם שקנה דירה ראשונה מקבוצת רכישה ועכשיו קונה דירה מקבלן, בגלל שזה לא מומש, הוא לא מצליח לממש – ויש מקרים; אני לא אומר שיש אלפי מקרים אבל יש מאות מקרים. יש לזה משמעות. יש לזה עלות כספית. מה זאת אומרת עלות כספית? אתה עושה חשבון שאתה לוקח ממנו עוד 100,000 שקל בעצם לחינם, כי הוא לא יכול לממש; אין לו מהדירה שום דבר. הוא לא גר בשתי דירות וגם אין שתי דירות. לזה אתה קורא שיש לזה עלות כספית?
אני רוצה להגיד שבסופו של דבר היה שיתוף פעולה, יש שיתוף פעולה עם רשות המיסים. אנחנו מקבלים היום רוח גבית. יש לנו ויכוחים, אבל אין לנו ויכוח על זמן – מה זה נקרא קבוצת רכישה שלא מתממשת. שנה – גם אנחנו מבינים שלא; שנתיים – גם לא; שלוש – אנחנו גם הסכמנו. רצינו שלוש, אבל הלכנו והתפשרנו על ארבע. ארבע שנים, אני חושב שכל אחד – גם הבדיקה שלהם על פי מומחים מראה שאחרי ארבע שנים שקבוצת רכישה לא ממומשת זה אומר שקבוצת הרכישה לא תתממש.
צריך תמיד לזכור שאם היא כן תתממש, הוא יצטרך לשלם את זה בסוף. זה לא שהוא בורח ממיסים; זו דחייה של העניין. זה לא שמישהו יכול להרוויח. אם יתממש, אז הוא ישלם את זה. השאלה היא כמה. במקרה הזה לא רצו להתחשב בזה שזה לא התממש. אני רואה שהזמן רץ. בסופו של דבר – – –
היו"ר ישראל אייכלר:
כן. תסכם.
אורי מקלב (יהדות התורה):
במסגרת הזמן, אני אשתדל לשמור, אדוני היושב-ראש.
בסופו של דבר – אני רואה שזה עניֵין, קיבלתי פידבק – –
היו"ר ישראל אייכלר:
בסדר גמור.
אורי מקלב (יהדות התורה):
– – מחברי כנסת, ולכן ככה גם נכנסנו לתוך העניין. בסופו של דבר לוקחים את התאריכים, והגענו להסכמה בהצעת החוק הראשונה שאם לא קרה שש וחצי שנים מאז שהתחייבו לתת, מאז הרכישה, נסתכל על הדבר הזה כאילו לא התממש.
מה ההבדל בין ארבע שנים לשש שנים וחצי? ההבדל בין ארבע לשש וחצי שנים, גם במקרה שהיה משהו – הייתה תחילתה של שנייה, בנו שלד, עוד דברים בסגנון כזה – לא רצינו להיכנס ללוחות זמנים. קבענו שש וחצי שנים. גם זו פשרה, זה זמן פשרה, והזמן הזה נחשב כאילו שאתה לא קיבלת את הדירה, אתה לא יכול ממש את הזכות שלך, ואז חלה אותה דחייה של מס רכישה.
אני בשלב של להודות. לא מעט אנשים היו מעורבים בהצעת החוק. אני רוצה לציין באופן מיוחד את שיתוף הפעולה עם רשות המיסים. זה עוד היה משה אשר, שלקח צעד אחד קדימה, ואני מאוד רוצה להעריך את זה. זה לא היה קל. אנשים שהיום נמצאים במצב שהחוק לא חל, חלה עליהם הקפאה. אנשים קיבלו חיובים של 80,000, 100,000 שקל, 120,000, 150,000 שקל, וכשהם לא שילמו את זה כבר חלו עליהם הוצאה לפועל ומימוש. עצרו את זה. עצרו את זה ויש היום הקפאה של הדבר, בגלל שהם הולכים לקראת חקיקה, ונראה כמה נוכל רטרואקטיבית לחוקק את החוק. אני מקווה שבוודאי ל-2018, אם לא יותר, נוכל לחוקק את זה.
הדבר השני, חבריי, כמובן, כפי שציינתי מראש, חבר הכנסת גפני וחבר הכנסת יעקב אשר, ועוזריי, דוד זוהר ועוד, שהיו עסוקים בניסוח. אבל אני רוצה לציין במיוחד את שגית אפיק, היועצת המשפטית של ועדת הכספים – החוק נדון בוועדה הזאת – שבאמת עשתה עבודה מקצועית. בחלק מהדברים היא עמדה מול רשות המיסים, גם בעקבות פנייה שהמשרד של חבר הכנסת גפני קיבל ואחרים קיבלו – פנו אליי עוד חברי כנסת שקיבלו את הפניות האלה. היום בתוכנית הרדיו – – עושים סדר?
קריאה:
יהיה בסדר.
אורי מקלב (יהדות התורה):
– – יהיה בסדר עלו כמה כאלה שהם דווקא ממעלות שהחוק הזה מאוד משמעותי עבורם, ויש עוד, מהצפון עד לדרום. אין לנו ספק שאנחנו מיטיבים עם אזרחים. יש לזה משמעות גדולה.
אני מודה לכולם, למי שהיה שותף עד עכשיו, ואני אודה לכם, חבריי חברי הכנסת, אם תתמכו בהצעת החוק הזאת. תודה רבה.
היו"ר ישראל אייכלר:
תודה רבה. יש לנו פה רשימת דוברים, והמזכיר אומר שהתקנון מחייב למנות אותם – –
נחמן שי (המחנה הציוני):
גם אם הם לא מדברים.
היו"ר ישראל אייכלר:
– – גם אם אני לא רואה אותם. אז מירב בן ארי; פנינה תמנו-שטה; איציק שמולי – מוותר; יהודה גליק – מוותר; עליזה לביא – איננה; סעיד אלחרומי – איננו; רויטל סויד – איננה; יעל גרמן – איננה; תמר זנדברג –איננה; עיסאווי פריג' – איננו; מיכאל מלכיאלי – איננו; מיכל רוזין – איננה; רחל עזריה – איננה; מיקי לוי – איננו; לאה פדידה – מוותרת; אכרם חסון – איננו; דוד אמסלם – איננו; מנחם אליעזר מוזס – איננו; שרן השכל – איננה; אחמד טיבי – איננו; מאיר כהן – איננו; מיכל בירן – איננה; אברהם נגוסה – איננו; איתן ברושי – איננו; עאידה תומא סלימאן – איננה; קסניה סבטלובה – איננה; איל בן ראובן – איננו; איימן עודה – איננו; יוסף ג'בארין – איננו; עפר שלח – איננו; ג'מאל זחאלקה – איננו; נחמן שי – מוותר; מוסי רז – מוותר; טלב אבו עראר – מוותר.
אנחנו, אם כן, ניגשים להצבעה בקריאה ראשונה על חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה). אנחנו מפעילים הצבעה. מי בעד אישור הצעת חוק והעברתה לוועדת הכספים להכנה לקריאה שנייה ושלישית? מי נגד? מי נמנע?
הצבעה מס' 4
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 16
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הצעת חוק הצעת חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) (תיקון מס' 93) (שיעור מס הרכישה ברכישת דירת מגורים אחת נוספת על דירת מגורים שנרכשה במסגרת קבוצת רכישה), התשע"ח–2018, לוועדת הכספים נתקבלה.
היו"ר ישראל אייכלר:
16 בעד, אף אחד לא מתנגד ואין נמנעים. הצעת החוק חוזרת לוועדת הכספים להכנה לקריאה שנייה ושלישית.
נחמן שי (המחנה הציוני):
אתה יכול להוסיף אותי?
היו"ר ישראל אייכלר:
אה, לא הצבעת?
נחמן שי (המחנה הציוני):
לא.
היו"ר ישראל אייכלר:
אז חבר הכנסת נחמן שי מבקש לצרף אותו לפרוטוקול – שהוא רצה להצביע בעד.
הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 133) (איסור פרסום של הצעה לעיסוק בזנות), התשע''ח–2018
[רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/780); נספחות.]
(קריאה ראשונה)
היו"ר ישראל אייכלר:
אנחנו עוברים להצעת חוק העונשין (תיקון מס' 133), של חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי וקבוצת חברי הכנסת. חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי מוזמנת להציג את הצעת החוק, בבקשה. עשר דקות לרשותך.
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
תודה רבה, אדוני. אדוני היושב-ראש, חבריי וחברותיי חברי הכנסת, על הצעת החוק שאותה אני אציג עכשיו חתומים מלבדי חבר הכנסת דב חנין, עליזה לביא, רחל עזריה, מירב בן ארי, חברת הכנסת לשעבר זהבה גלאון ומיכל רוזין.
כולכם בטח ראיתם כבר יותר מפעם אחת מודעות בסגנון הבא: דרושות בנות למפגשים דיסקרטיים עם אנשי עסקים ותיירים. תמיכה כספית עצומה ונכבדת. כל מילה נוספת מיותרת. 5,000 שקלים למשמרת, מובטח. ולזה מצורף טלפון.
או דוגמה נוספת: למקום ותיק בדרום תל אביב דרושה בחורה נאה, שאוהבת הרבה כסף, פעילות קצרה מאוד, עד רבע שעה. וגם לזה, כמובן, מצורף – –
לאה פדידה (המחנה הציוני):
זה אמיתי?
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
ברור. – – מצורף מספר טלפון. זה מתפרסם, חברתי חברת הכנסת לאה פדידה, בעיתונים, בקבוצת ווטסאפ, ברשתות חברתיות אחרות, וכך לאט-לאט מגיע. ככה נראות מודעות הקוראות לצעירות, בשפתן – בשר טרי – להישאב לעולם הזנות. כך נראה גיוס לזנות; כך נראה שידול לזנות. אלו מודעות מלכודת שהמטרה שלהן למצוא צעירות חדשות שנמצאות על רצף הסיכון ולשאוב אותן למעגל הזנות. צעירות חסרות עורף רגשי וכלכלי, שיתקשו לעמוד בפיתוי לכסף גדול ומהיר כשאין להן כל תמיכה כלכלית – כי חלקן כבר חיות בשוליים; כי הגוף והנפש כבר כנראה החלו את מסע ההפקרה. צריך רק עוד צעד אחד ודחיפה נוספת.
חבריי חברי הכנסת, התמיכה של כולכם בהצעת החוק המבקשת לאסור פרסום מודעות גיוס לזנות תסייע למגר מודעות נוראיות ומזעזעות כמו אלה שהקראתי עכשיו – מודעות שנמצאות באתרי דרושים, בקבוצות פייסבוק לחיפוש עבודה, וממש מתחת לאף של כל אחת ואחד מאיתנו. מודעות אלו מהוות כלי שרת מרכזי לגיוס קורבנות חדשים לעולם הסחר והזנות על ידי עבריינים.
נשים רבות במעגל הזנות, ובעיקר נשים צעירות, מעידות כי כניסתן למעגל הזנות עברה דרך המודעות מהסוג הזה, המגיעות אליהן באמצעות אתרי אינטרנט, במכשירים הניידים, בקבוצות החברתיות, ומופנות לאוכלוסייה כולה. ולכן, המטרה של ההצעה היא להתחיל לסגור את שער הכניסה למעגל הזנות ולפגוע בו ובמי שמנסה להכניס לשם את אותן נשים. זהו שער שקל מאוד להיכנס לתוכו וקשה עד כמעט בלתי אפשרי לצאת ממנו.
המודעות האלה, שמגייסות ומפתות קורבנות חדשים למעגל הזנות, הן חוליה הכרחית בשרשרת הזנות, המאפשרת את הגדלת מעגל הזנות, ועל כולנו מוטלת האחריות להרתיע ולמגר את התופעה. הצעת החוק מבקשת לתת עונש מאסר של שלוש שנים למפרסם הצעה לעיסוק בזנות, ומאסר של חמש שנים אם ההצעה היא לעיסוק בזנות של קטין. בשני המקרים נקבעה עבירת קנס בסכום 226,000 ש"ח למפרסמים מודעות אלו, וכפל קנס אם המפרסם הוא תאגיד.
אנחנו כאן כדי לסגור את שער הכניסה למעגל הזנות. החוק הזה, חבריי וחברותיי, עם כל החשיבות שלו, הוא לא העיקר; הוא לא זה שיפגע באופן משמעותי בתעשיית הזנות במדינת ישראל – וזו תעשייה שמגלגלת 3.2 מיליארד שקל בשנה. החוק הזה הוא חלק מהמלחמה הצודקת, הקשה, הסיזיפית, המלחמה הגדולה בזנות. זה מאבק בלתי פוסק – מאבק על הערכים היהודיים, המוסריים, האנושיים, החברתיים של כל אחת ואחד מאיתנו במטרה למגר את הזנות במדינת ישראל.
אבל באמת יש רק חוק אחד שישנה פה באמת את המציאות; יש רק חוק אחד שבאמת יירתעו ממנו הסרסורים מצד אחד, וצרכני הזנות מהצד השני; יש רק חוק אחד שלאחר שיעבור בקריאה השנייה והשלישית, יהיה לסרסורים ולצרכנים קושי לעקוף אותו –וזהו החוק להפללת לקוחות זנות ושיקום נשים במעגל הזנות. כמה חוקים שנעשה מסביב, אם לא נאסור את הדבר עצמו, לא נצליח באמת למגר את התופעה הקשה הזאת.
יהודה גליק (הליכוד):
– – –
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
תכף אני אגיד, יקירי.
יהודה גליק (הליכוד):
זה גב' שקד – – –
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
כמו שאתה מכיר אותי ומכיר את אמרותיי בוועדות שאנחנו חולקים ביחד, זה עוד יגיע. האמירה ברורה לחלוטין. רק עבירה פלילית – פלילית, ולא מינהלית – תרתיע את הצרכנים ותשנה פה את המציאות.
לפני רגע הצבענו על זה ששרפת פסולת שלא על פי הכללים תהיה עבירה פלילית, ויש עדיין מי שמתלבטים בבית הזה ובמשרד המשפטים בשאלה אם צריכת זנות תהיה עבירה פלילית או חלילה מינהלית. לאסור פרסום מודעות גיוס לזנות זה חשוב, וזה חוק מבורך, אבל להפליל לקוחות זנות זה העיקר. רק פגיעה בביקוש תוביל לשינוי משמעותי בתעשיית הזנות, ופגיעה בביקוש תהיה רק על ידי החשבת צרכנות זנות לעבירה פלילית. אני חוזרת שוב: עבירה פלילית ולא מינהלית. על כולנו להפסיק את המשחקים האלה של מינהלי, פלילי; להפסיק את המריחה של הדבר הזה ולהבין שרק הפללת לקוחות זנות תזיז פה משהו לכיוון המיגור של הניצול המטורף הזה.
יש הסכמה גורפת בין קירות הבית הזה. על חוק הפללת לקוחות זנות ושיקום נשים בזנות חתומים ח"כים מכל סיעות הבית, 74 חברי כנסת. זכינו בכנסת הזאת לאחד מהרגעים המוסריים ביותר שידענו כאן כשהעברנו את החוק הזה בקריאה הטרומית, אבל אנחנו חייבים להמשיך. חייבים להמשיך, וזאת הקריאה שלי לחברתי שרת המשפטים. חייבים להניח, כפי שהיא התחייבה, את תזכיר הצעת החוק הממשלתית להפללת לקוחות זנות ושיקום נשים בזנות. חייבים לדעת שכל השרים וחברי הכנסת בבית הזה מחויבים להמשיך את המאבק, ולא להרפות – לא להרפות עד שנעביר את החוק בקריאה השנייה והשלישית.
אני חושבת שרק כשנאסור את הדבר עצמו, את צריכת הזנות, רק כשאת השער הגדול הזה של פגיעה בביקוש – הדבר הזה יהיה פלילי – אז כל החקיקות הנוספות שאנחנו עושים, שהן חשובות מאוד ומשמעותיות מאוד אבל לא יעצרו את הדבר הגדול – רק אז, חברתי שרת המשפטים איילת שקד, נוכל להגיד שאנחנו בדרך הנכונה למיגור הזנות במדינת ישראל. זאת השאיפה של מדינה וחברה ששואפת להיות חברת מופת. תודה רבה לכולכם.
היו"ר ישראל אייכלר:
תודה רבה. אנחנו נעבור לרשימת הדוברים: מירב בן ארי – איננה; פנינה תמנו-שטה – איננה; איציק שמולי – מוותר; יהודה גליק – מוותר; דב חנין – איננו.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
רגע, רגע.
היו"ר ישראל אייכלר:
סליחה. בכלל, להגיד "דב חנין איננו" זה משהו מאוד חריג. שלוש דקות, בבקשה.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
תודה לך, אדוני היושב-ראש. עליתי לדוכן כדי להביע תמיכה חד-משמעית בהצעת החוק הזאת. המהלך הזה הוא מהלך נכון, הוא מהלך חשוב. אנחנו התחלנו את המערכה הזאת נגד פרסום מודעות הזנות בהצעת חוק שהפכה לחוק, שיזמתי לפני שתי כנסות יחד עם חברת הכנסת אורית זוארץ, והצעת החוק שחברת הכנסת שולי מועלם מובילה בהשתתפותנו עכשיו היא מהלך חשוב ומשלים של הצעד הזה.
צריך להבין, מאחורי תעשיית הזנות יש מנוע כלכלי, ואם נפגע במנוע הכלכלי הזה, אנחנו נצמצם במידה ניכרת מאוד את התופעה הבעייתית והמסוכנת הזאת. זאת דרך המלך של ההתמודדות: תפגעו באינטרסים הכלכליים של אלה שמנצלים נשים ופוגעים בהן, ואם תפגעו באינטרסים הכלכליים האלה של מנצלי הנשים והפוגעים בהן תוכלו להגיע אל המקום הנכון במהירות. אני מקווה שהצעת החוק הזאת תושלם במהירות לקריאה שנייה ושלישית. תודה רבה.
היו"ר ישראל אייכלר:
תודה רבה לחבר הכנסת דב חנין. חברת הכנסת עליזה לביא – איננה; סעיד אלחרומי –איננו; רויטל סויד – איננה; יעל גרמן – איננה; תמר זנדברג – איננה; עיסאווי פריג' – איננו; מיכאל מלכיאלי – איננו; מיכל רוזין – איננה; רחל עזריה – איננה; מיקי לוי – מוותר; לאה פדידה – מוותרת; אכרם חסון – איננו; דוד אמסלם – איננו; מנחם אליעזר מוזס – איננו; שרן השכל – איננה; אחמד טיבי – איננו; מאיר כהן – איננו; נורית קורן – איננה; מיכל בירן – איננה; אברהם נגוסה – איננו; איתן ברושי – איננו; עאידה תומא סלימאן – איננה; קסניה סבטלובה – איננה; איל בן ראובן – איננו; אימן עודה – איננו; יוסף ג'בארין – איננו; עפר שלח – איננו; ג'מאל זחאלקה – איננו; נחמן שי – מוותר; מוסי רז – מוותר; טלב אבו עראר – איננו.
אנחנו ניגשים להצבעה. הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 133) – מי בעד החזרת החוק לוועדת החוקה, חוק ומשפט? מי נגד? מי נמנע?
הצבעה מס' 5
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 13
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הצעת חוק הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 133) (איסור פרסום של הצעה לעיסוק בזנות), התשע"ח–2018, לוועדת החוקה, חוק ומשפט נתקבלה.
היו"ר ישראל אייכלר:
13 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת החוק חוזרת לוועדת החוקה, חוק ומשפט.
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת
היו"ר ישראל אייכלר:
הודעה לסגן מזכירת הכנסת.
סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:
ברשות יושב-ראש הישיבה, הינני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת מסקנות ועדת החוץ והביטחון, בעקבות דיון מהיר בהצעתם של חברי הכנסת פנינה תמנו, יחיאל חיליק בר, שולי מועלם-רפאלי, אילן גילאון, נאוה בוקר, איציק שמולי, רועי פולקמן וענת ברקו בנושא: התמודדות צה"ל עם חיילים במצוקה כלכלית. תודה.
היו"ר ישראל אייכלר:
תודה רבה לסגן מזכירת הכנסת.
הצעת חוק להבטחת דיור חלופי לתושבי גבעת עמל, התשע"ח–2018
[רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/782); נספחות.]
(קריאה ראשונה)
היו"ר ישראל אייכלר:
אנחנו עוברים להצעת החוק האחרונה להיום – הצעת חוק להבטחת דיור חלופי לתושבי גבעת עמל, התשע"ח–2018, בקריאה ראשונה, של חבר הכנסת אילן גילאון, דב חנין, שולי מועלם-רפאלי וקבוצת חברי הכנסת. יציג את הצעת החוק חבר הכנסת אילן גילאון, בבקשה. אני נועל את רשימת הדוברים. בבקשה, חבר הכנסת גילאון.
אילן גילאון (מרצ):
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. כבוד השרה, האמת שנמצאנו כאן במצב של משפט שלמה היום, משום שהחוק הונח והרבה אנשים ששותפים לחוק הזה לא נמצאים. אני תכף גם אקרא את שמות אלה שחתומים על החוק הזה, כי זה בהחלט מעשה של רבים, ולא של יחידים.
איך אומרים, אדוני היושב-ראש, יותר טוב מאוחר מאשר לעולם לא, אם כי חבל, כי בכלל חבל שצריך חוק. החוק, תמיד מחוקקים אותו במקום שהאחריות וההגינות נעלמות. אז פתאום נכנס החוק לתוקף. אני מודה לך, חברת הכנסת מועלם, כי את האצת את הבאת החוק היום. והמציאות של משפט שלמה הייתה היום – אנחנו מוכנים לקבל תמיד שעה אחת קודם את החוק הזה בכל הרכב. בוודאי שלחוק כזה היה צריך להיות הרכב הרבה יותר מכובד. זה לא התאפשר, משום מה, ההכנה, אבל אנחנו מעבירים היום את החוק הזה בקריאה ראשונה מתוך תקווה להביא אותו מיידית לשנייה ושלישית מהר ככל שזה ניתן. כשהממשלה רוצה היא יכולה לעשות את זה.
אני אומר שהחוק הזה נולד בחטא, אדוני, משום חוסר מעורבות וחוסר מעש של ממשלת ישראל. הרי אנחנו מדברים כאן – – –
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
ממשלות ישראל לדורותיהן.
אילן גילאון (מרצ):
כן, כן. הסיפור מתחיל ב-1949; לא מאשים מישהו מסוים. אני רק אומר שנקלענו למצב מביך, מביש; איך אומרים – הכי רחוק ממה שאנחנו כמדינה רוצים שיהיה לנו.
ב-1949 שולח בן-גוריון אנשים חלוצים הנה – אנשי גבעת עמל, כמו אנשי תל כביר, כמו אנשי ליפתא, כמו אנשי הארגזים; כל האנשים האלה הם חלוצים שנשלחו למשימתם. לו היה מדובר באחרים, היה מי שמטפל בהם, אבל להם כנראה לא היה מספיק כוח פוליטי כדי שמישהו ייתן להם את הגב. הם נשלחים למקומות הללו, ובמשך שנים הם נמצאים על אדמה שהיא לא להם, והם לא ידעו למי היא שייכת בדיוק, כי ב-1961 מינהל מקרקעי ישראל מוכר את האדמה ליזם פרטי, וזה מוכר אותה ליזם פרטי אחר. אבל שים לב, אדוני: מדינת ישראל – – –
היו"ר ישראל אייכלר:
זאת הייתה אדמת מדינה?
אילן גילאון (מרצ):
בהתחלה זו הייתה האדמה של מינהל מקרקעי ישראל. ב-1961 נעשתה עסקה עם יזם מסוים שאינני יודע את שמו. הגלגול האחרון הוא כוזהינוף ותשובה – אלה היו היזמים שבונים היום על שטח גבעת עמל – – –
היו"ר ישראל אייכלר:
זה מאוד חשוב, מה שאתה אומר, כי אם הם היו מתיישבים על קרקע פרטית של מישהו זה דין אחד; אם הם התיישבו על קרקע מדינה והמדינה הלכה למכור את זה – – –
אילן גילאון (מרצ):
המדינה הפכה את זה לקרקע פרטית.
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
הם לא התיישבו, המדינה שלחה אותם.
היו"ר ישראל אייכלר:
זו קרקע מדינה, אז איך היא יכולה למכור את זה?
אילן גילאון (מרצ):
מינהל מקרקעי ישראל מכר את הקרקע ליזם פרטי, אבל היא מכרה את הקרקע יחד עם האנשים, כאילו האנשים היו איזה פירורים על מפת שולחן שמנערים אותה, ומעיפים את זה. עיריית תל אביב, כמובן, גם היא מעורבת בתוך כל הסיפור הזה, כי גם לה יש חלק בתוך הנחלה. ובסופו של דבר, מי שצריך להיאבק במציאות שבה אנחנו משווים את משפחת אזולאי מול תשובה, ומול כוזהינוף, עם כל סוללת עורכי הדין שלהם, ואלה מאיימים עליהם כל העת להגיע להסדר, ואם לא הגיעו להסדר שהיזמים רוצים – מעיפים אותם מן המקום. כבר היו מקרים שהגיעו לפשרות שהן לא לטובת התושבים, אני אומר לך – לפשרות שאסור היה לקבל אותן, כי לא הייתה בהן שום הגבלה הגיונית למה בן אדם צריך לוותר על מקום שבו הוא חי ונמצא ושילם מיסים כל השנים האלה. ואולי זאת ההוכחה שזה היה מקום שהם גרו בו, ומגיע להם ומגיע לבניהם ומגיע ליורשים שלהם ולכל מי שהגיע עד גיל 21 לקבל נחלה במקום הזה מתוקף זכות מוסרית יסודית, הוגנת וחוקית.
על החוק הזה, אני מוכרח לומר, כי אני לא רוצה לקפח אף אחד, חתומים חברי הכנסת דב חנין, שולי מועלם, איימן עודה, אורלי לוי אבקסיס, מיקי זוהר, יוסי יונה, אלי כהן, איציק שמולי, סתיו שפיר, אורי מקלב ויעקב מרגי. והחוק הזה מדבר על כך שמקבלים זכויות הוגנות ושוות בתוך המיזם החדש, דירה כנגד דירה, כדי שהאנשים שלגבי חלקם והאנשים שדיברתי עליהם, שמלווים את המאבק הזה כל כך הרבה זמן – שלמעשה לא היה צריך להתקיים בכלל; למעשה לא היינו צריכים בכלל להגיע למצב שאנחנו כאן צריכים להביא הצעת חקיקה. לו הממשלה הייתה דואגת – הממשלות; אני אפילו לא יכול להגיד לך באיזשהו שלב – באופן מסודר למה שהיא אחראית לו, לתושבי המדינה הזאת, ובא לציון גואל, אדוני. אנחנו עדיין לא, כי אנחנו רק בקריאה ראשונה, ואתה יודע, אני דבר אחד למדתי בפוליטיקה: אני יכול להאמין לכל דבר, ולכן, היות שאני יכול להאמין לכל דבר, עד שאני לא רואה את הדברים, איך אומרים? בחשבון הבנק, אני לא מאמין להם. כך זה היה לגבי קצבת הנכות, כך זה לגבי כל דבר אחר. אבל הינה בא החוק הזה, שצריך להיות גם המפתח לגבי תל כביר וצריך להיות המפתח לגבי כל אותם מקומות שנשלחו באותה מידה – בליפתא זה כבר קיים – ללכת להסדר הגון איתם.
אני לא אאריך בדיבור, כי אני יודע שהשעה היא מאוחרת ואני יודע שיש לי הרבה יותר זמן להסביר את החוק הזה. אני רק רוצה לומר דבר אחד: הגינות ואחריות אלה אינן מילים גסות, ומי שמושל – אלה הן התכונות הראשונות שצריכות להיות לו. לא ייתכן להשאיר מישהו כאילו כאבק מול כוחות שהם כוחות גדולים ממנו, חזקים ממנו, ואף אחד לא נותן לו מגן. אני נוכחתי באחד האירועים שהיו פינוי של בית. המשטרה פינתה בצו של בית משפט, כי השטח בסופו של דבר באופן סטטוטורי היה שטח פרטי. אני לא מאחל את זה לאף אחד. וככה אנשים חיו בחרדה הזאת בוקר-בוקר, יום-יום, שעה-שעה, וחלקם חיים עד היום הזה, עד שלא נראה את העניין מגיע לגמר. זה לא הוגן, זה לא צודק, זה לא הגיע להם.
אני, לפחות, יש לי נחמה פורתא היום שאנחנו קידמנו את הנושא עד כה, וחברת הכנסת מועלם, אנחנו חייבים במושב הזה לסיים את כל החקיקה, גם בקריאה שנייה ושלישית. אני לך אומר את הדברים האלה, כי זה לא חוכמה להגיד את זה לאופוזיציה. יש לך מהלכים יפים בקואליציה, אני רואה שאת מקובלת, ואנחנו מאוד שמחים על כך. אני בהחלט רוצה לפרגן לך ולכל אלה שיעזרו לנו להביא את העניין לגמר, לקריאה שנייה ושלישית – שוב, החוק שנותן פיצוי הוגן, דירה כנגד דירה, תמורה הולמת, צודקת, של מטר על מטר שאנחנו רוצים לאפשר לכל תושבי השכונה שעדיין נשארו ולא נמקו בתוך ההסכמים הלא-הוגנים שהיו כלפיהם, ושכוחות חזקים מהם הלכו ומעכו אותם. תודה לך, אדוני.
היו"ר ישראל אייכלר:
תודה לחבר הכנסת אילן גילאון. דב חנין נרשם לדבר, אז בבקשה, חמש דקות.
איציק שמולי (המחנה הציוני):
– – –
היו"ר ישראל אייכלר:
הרשימה כבר נסגרה.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
תודה לך, אדוני היושב-ראש. החוק הזה הוא חוק שעושה צדק. הוא חוק שעושה צדק עם אנשים שהמדינה שלחה אותם למקום הזה. המדינה שלחה אותם לגבעת עמל, ולאחר מכן המדינה הפקירה אותם. המדינה הפקירה אותם לטייקונים חסרי לב וחסרי גבולות. בקרקע היקרה ביותר בישראל עומדים ומתחשבנים איתם על כל אגורה, ולא מוכנים לתת להם פיצוי הולם מינימלי.
אדוני היושב-ראש, במקום הזה קמו והתייצבו התושבים למערכה. הם היו מעטים מול טייקונים רבי-עוצמה, ולהם אני רוצה להקדיש את המילים הבאות, כי אני מאוד מתרגש לעמוד כאן, אחרי שש שנים שבהן אני מלווה את המאבק הזה. אני רוצה לומר לכם, תושבות ותושבי שכונת גבעת עמל, אחיותיי ואחיי גיבורי התהילה, עליכם נכתב השיר הזה: "איך זה שכוכב אחד לבד מעז? איך הוא מעז, למען השם?" אבל אתם העזתם, ואתם נאבקתם, וגם ברגעים היותר-קשים והיותר-קודרים לא ויתרתם על התקווה ולא ויתרתם על המאבק, כי ידעתם שבמקום שיש מאבק, יש תקווה.
ואני מבטיח לכם שאנחנו כאן – אני בוודאי באופן אישי אעשה את הכול כדי שהמאבק שלכם ושלנו יגיע לסוף מוצלח, למענכם ולמען החברה הישראלית. וכן, בחוק הזה יש מסר לכל השכונות האחרות – לכפר שלם, לשכונות הארגזים, לתל גיבורים, לאבו כביר ולכל הטייקונים שנמצאים שם – שיש בכנסת אנשים שמוכנים להתייצב למערכה ולהגן על התושבים מפני האיומים והסכנה של זריקתם מהבית.
ואני רוצה לומר כמה מילים לכתובתם של שותפיי לחוק הזה. חברת הכנסת שולי מועלם, חברתי, אנחנו חלוקים בנושאים פוליטיים לא מעטים, אבל אני מעריך מאוד את מסירותך.
היו"ר ישראל אייכלר:
סליחה, על הפרולטריון אתם לא – – –
דב חנין (הרשימה המשותפת):
על הפרולטריון כנראה שלא.
היו"ר ישראל אייכלר:
אתם מסכימים.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
אז אנחנו מסכימים, ואני שמח שכך. אני שמח בכך.
אילן גילאון (מרצ):
– – – כן מסכימים, אבל היא לא יודעת.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
אני מעריך את עבודתך, את נחישותך ואת מסירותך. אני יודע כמה זה היה לא פשוט, אפילו בתוך מפלגתך, לקדם את הדבר הזה, ואני מאוד מאוד מעריך את עבודתך ואת פעולתך בעניין הזה. באמת באמת תודה רבה.
וחברי חבר הכנסת אילן גילאון, אני לא שכחתי את אותו בוקר – זה היה אפילו לפנות בוקר – שלא רק פינו את תושבי גבעת עמל, פינו גם את חבר הכנסת אילן גילאון, שבא להיות איתם באותו לילה קשה.
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
יש תמונות.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
אני חושב שזה היה רגע של כבוד לא רק לך, אלא לכנסת כמוסד, שהיית עם האנשים האלה ברגע הקשה הזה שביקשו לפנות אותם בכוח מהבית. תודה רבה.
היו"ר ישראל אייכלר:
תודה רבה, חבר הכנסת דב חנין. חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, שלוש דקות, בבקשה. שלוש דקות, בבקשה. יש לך חצי דקה על כל מנדט.
אורלי לוי אבקסיס:
תודה רבה לך.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
– – – אתה כבר צריך לתת לה ארבע.
איציק שמולי (המחנה הציוני):
הורדת אותה עכשיו בסקרים, אייכלר. הורדת אותה עכשיו בסקרים. שמונה.
היו"ר ישראל אייכלר:
הורדתי אותה? שמונה, סליחה.
איציק שמולי (המחנה הציוני):
כן, היא כל שבוע עולה אחד.
אורלי לוי אבקסיס:
אתה יודע מה? אני חושבת מה יכולתי לעשות עכשיו עם שמונה מנדטים למען תושבי גבעת עמל ואחרים שנמצאים בסיטואציה דומה, והלוואי שהיה בעזרי ובכוחי לזרז את הנושא הזה. הנושא הזה – יותר מדי שנים, יותר מדי זמן. ומה מקורו? מקורו הוא טעות שהמדינה עשתה, שמכרה את הקרקע יחד עם האנשים עליה, כאילו מדובר באיזה מיטלטלין.
כשהיא מוכרת את זה לבעלי ההון, היא עושה איזשהו סעיף שמבטיח כביכול שהיזמים ידאגו לאוכלוסיות שנמצאות בשטח. אנחנו יודעים שמחירי הנדל"ן הולכים ועולים, והרצון של אותם יזמים או בעלי שליטה עכשיו במקומות האלה הולך וגדל, על חשבונם של אותם אנשים שמבחינתם הם אבן נגף שצריך להזיז, ולא מדובר באנשים עם מרקם חיים, עם נוסטלגיה במקום הזה, עם קשר שנבנה. ומי מאיתנו לא יודע כמה המקום, כמה החוויות, כמה ההיסטוריה המשפחתית מוסיפים להווייתו של אדם, עד כדי כך שלפעמים הם הופכים להיות חלק בלתי נפרד, ויוכלו לומר על כך גם לא מעט מחבריי, גם במחנה שלך, שולי, שהדבר הזה לעיתים הופך להיות חלק בלתי נפרד מההגדרה שלך.
היו"ר ישראל אייכלר:
תבנית נוף מולדתו, קוראים לזה.
אורלי לוי אבקסיס:
נכון. ואני באה ואני אומרת שבמשחק הזה המדינה לא יכולה להשקיף מן הצד כמו איזה שחקן שלא מתערב, ולהגיד: כוחות השוק – במילים אחרות כוחות הג'ונגל – יחליטו מי החזק שישרוד. ואתה יודע מה? אפילו אם נלך על העיקרון של הכיס העמוק שהנחיל השופט אהרן ברק, הוא מביא תוצאה אחת פשוטה מאוד: מי שיש לו היכולת הכלכלית, האיתנות, יש לו גם את הזמן, ומנגד נמצאים אותם אנשים שהמדינה הפקירה – ואני אומרת הפקירה, כי היא לא דאגה לרגע להבטיח שהסעיף הספציפי הזה, לדאוג לאותם אנשים לחלופת דיור ראויה, יתקיים. הרי בלא התקיימותו של הסעיף הזה – אפשר לחזור אחורנית ולומר שהם היו בסיס לאיזשהו הסכם, גם הסכם בעל פה וגם הסכם בכתב, ואנחנו מדברים על הסכם בכתב שאם לא יתקיים, אי-אפשר להמשיך הלאה. לצערי הרב, המדינה לא עשתה זאת. משרד המשפטים יודע לעשות זאת כאשר הוא רוצה. ראינו את זה בעמונה, ראינו את זה במקומות אחרים, ולעיתים אפילו כאשר אנחנו יודעים שיש דורשים פרטיים על הקרקע.
היו"ר ישראל אייכלר:
משפט סיכום, בבקשה.
אורלי לוי אבקסיס:
אני באה ואומרת: יש פה סיפור של כבשת הרש ממש. אנחנו באים לאנשים החלשים ביותר ואנחנו אומרים להם: תשמעו, יש פה תנופת נדל"ן, ובתנופת הנדל"ן הזאת יש כרישים, וכרישים שאולי חלק מהפוליטיקאים שלנו פה רוצים בטובתם, ואם צריך להקריב אנשים אז נקריב את אותם אנשים חלשים שהם לא כוח אלקטורלי כדי לבוא ולהילחם ושאותם פוליטיקאים יבואו וישימו את כללי הצדק מול עיניהם.
אני באה ואני אומרת: עשינו פה צעד אחד. אני מקווה מאוד שהוא יגיע להשלמתו, כי פה אנחנו משדרים כחברה וכהנהגה מה דעתנו לגבי אנשים שאין להם את הלוביסטים בכנסת. ולכן אני אומרת: אנחנו נהיה הלוביסטים שלהם, ונעשה את זה פרו בונו. תודה רבה.
היו"ר ישראל אייכלר:
תודה רבה. תסכם את הדיון חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי.
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
לדעתי מגיע לנו פרס כל פעם שאנחנו הולכות פה עם העקבים.
תודה, אדוני היושב-ראש. גברתי השרה, חבריי וחברותי חבריי הכנסת, אני חושבת שהצעת החוק הזאת שמגיעה לקריאה ראשונה היא בראש ובראשונה תיקון עוול היסטורי לתושבי גבעת עמל – תיקון עוול היסטורי גם כי המדינה שולחת אותם ב-1947, אבל גם כי לאורך כל התקופה עד שנמכרת הקרקע שעליה יושבים הבתים שלהם, הקרקע הזאת מפורסמת שוב ושוב – אפרופו, אורלי, שהזכירה קודם, ועוד חברים, שדיברו על מה שראינו ב"סאלח, פה זה ארץ ישראל" – אבל אף אחד לא מביא לידיעת התושבים שהקרקע מפורסמת למכירה: בואו, תצטרפו, תקנו, יש לכם אפשרות, תבדקו אם יש לכם אפשרות. זה מפורסם בכל מיני עיתונים מקובלים באותה תקופה, אבל לידיעת התושבים, לצערי, אף אחד לא מביא את זה.
וזאת קריאת השכמה גדולה ליזמים ולעיריית תל אביב. ליזמים ולעיריית תל אביב. אני יודעת שמי שהיום הם היזמים הם לא מי שהקרקע נמכרה לו ב-1961. גם הם יודעים. אני גם יודעת שכשמכרו את זה ב-1961, אדוני, דיברו על הזכות של התושבים ומה החובה של מי שקנה את הקרקע ביחס לתושבים.
מה שקרה ברבות השנים – ואני מסכימה לחלוטין עם אילן – באיזו הפקרה טוטלית של ממשלות ישראל לדורותיהן, של רשויות התכנון של עיריית תל אביב, זכויות הבנייה של היזמים הלכו וגאו באופן בלתי נתפס, ברמה שלכתחילה סוכם על 440 יחידות דיור, ולכל בית אב בשכונה תינתן דירה תמורת דירה, ואנחנו מגיעים היום למצב שיש להם כבר זכות ל-1,200 יחידות דיור, עם שטח כמעט בלתי נתפס לטובת שטחי מסחר. והתושבים – הרי אם אז היה אחד תמורת אחד וזה בינתיים הכפיל את עצמו כמעט פי 3.5, הייתם מצפים שגם כל התושבים יקבלו פי 3.5 דירות. לא. הם הלכו ונעלמו עם השנים עד מצב שהם נעלמו לחלוטין. ובעניין הזה זאת קריאת השכמה אדירה ליזמים ולעיריית תל אביב.
מדובר בתושבי תל אביב, והמגינה הראשונה עליהם הייתה אמורה להיות העירייה, הרשות המקומית, שיש לה, חבריי, זכויות בנייה בקרקע. אחד משבעת המגדלים שאמורים להיבנות שם שייך לעיריית תל אביב. מה עשתה עיריית תל אביב? הסמיכה את היזמים לפנות את תושבי גבעת עמל. שימו לב למרחק שנוצר בין העירייה לתושבי תל אביב. שימו לב לזה שלעולם עיריית תל אביב לא דואגת לתנאי החיים הבסיסיים של תושבי גבעת עמל.
אחד הדברים המדהימים שקורים – ישנן שתי שכונות, אדוני: גבעת עמל א', בצד אחד של הכביש, וגבעת עמל ב', בצד שני של הכביש. ב-1982 בא מר אקירוב, שמי שמכיר אותי בוועדת הכלכלה, מה שאקירוב ותשובה יכולים לתת, אני בעוד אלף שנה כנראה לא אצליח לספק במקומות עבודה – בא מר אקירוב לתושבי גבעת עמל א' ואמר: חברים, אני רוצה לבנות פה. קניתי את השטח הזה. זה שטח יקר ביותר. אני רוצה להפוך אותו לפנינה נדל"נית. כולנו שמחנו. ואמר להם: אני אתן לכם כסף תמורת הדירות שלכם, תמורת החצרות שלכם, תמורת המחסנים שלכם. כולם קיבלו סכומים ראויים ונאים. מר אקירוב בנה את הבניינים, הרוויח בגדול – שיהיה לו לבריאות, לו ולבניו ולנכדיו ולניניו ולמי שלא יהיה. ובגבעת עמל ב' מפנים אנשים וחברי כנסת – יש תמונות של הפינוי האלים של אילן – על ידי יס"מ וכל מיני חברות שעיריית תל אביב והיזמים שוכרים.
והעוול הזה דורש תיקון. הוא דורש קודם כול להגיד: זאת אחריות של המדינה. המדינה מכרה את השטח; המדינה התחייבה לתושבים. יש כתב חתום בין מינהל מקרקעי ישראל ב-1961 לחברת הבנייה שקונה את השטח. אפשר היה אלף פעמים להפר את חוזה הרכישה הזה, כי החברה לא עמדה במה שהתחייבה לו – לא עמדה בהתחייבות לבנייה, לא עמדה בהתחייבות לתושבים. אבל התקדמנו – – –
אורלי לוי אבקסיס:
– – – זכויות – – – גם בחובות.
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
נכון. התקדמנו, ובחוק הזה ברור לחלוטין שאנחנו מביאים אותו פה היום לקריאה ראשונה בעבודה משותפת, ביחד. ופה צריך להגיד תודה גדולה לשרת המשפטים איילת שקד ולשר האוצר משה כחלון על אמירה ברורה, גם מול הצוותים שלהם. היו הרבה רעשי רקע שעצרו ועיכבו ושוב עצרו ושוב עיכבו את התקדמות התהליך בשני המשרדים המדוברים, והשרים אמרו: את העוול הזה צריך לתקן. תתחברו לאמת הפשוטה הזאת. מדובר באזרחים נאמנים במדינת ישראל. יש לנו חובה לספק להם דיור חלופי. האחריות לספק להם את הדיור החלופי היא על היזם, לא על מדינת ישראל – שאף אחד לא יטעה.
הדבר שנשאר לנו לקריאה השנייה והשלישית – והוא לא יהיה קל – הוא להגיד מי במעגל הזכאים. ועל שאלת מעגל הזכאים – –
היו"ר ישראל אייכלר:
כבר תדונו בטח בוועדה.
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
– – נדון בעזרת השם בקריאה השנייה והשלישית.
אני רוצה להגיד משפט אחרון. תראו, אני מקבלת כל הזמן פניות מעוד ועוד מקומות – חלקם נמצאים כל הזמן בתקשורת, ובטח בבית הזה: שכונת הארגזים, ותל כביר, וסומייל בתל אביב, שזה אזור קינג ג'ורג' ודיזינגוף, ועוד ועוד שכונות. אני חושבת שהתיקון צריך להיעשות גם כשאלה אדמות מדינה, כמו בליפתא, אדוני, וגם כשאלה אדמות מדינה שנמכרו ליזמים, כמו בגבעת עמל.
מהבית הזה יוצאת אמירה ברורה: תיקון העוול הוא המחויבות הבסיסית לאזרחי גבעת עמל, לתושבי גבעת עמל, ובעזרת השם, ובעבודה המשותפת, באמת של כל חברי הכנסת מכל סיעות הבית, נצליח ונתקדם עד לתיקון הסופי, שבעזרת השם יביא לדבר הטוב: תושבי גבעת עמל יקבלו כל אחד את ביתו במקום שבו הם יחליטו לקנות אותו, ובאזור גבעת עמל ב' ייבנו השכונות החדשות, שגם הן דבר חיובי וטוב, ובעזרת השם יבוא לציון הזה גואל. תודה, אדוני.
היו"ר ישראל אייכלר:
תודה רבה לחברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי.
אנחנו ניגשים להצבעה על החזרת הצעת החוק לדיון בוועדת הפנים והגנת הסביבה להכנתה לקריאה שנייה ושלישית. מי בעד? מי נגד? מי נמנע?
הצבעה מס' 6
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 15
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הצעת חוק להבטחת דיור חלופי לתושבי גבעת עמל, התשע"ח–2018, לוועדת הפנים והגנת הסביבה נתקבלה.
היו"ר ישראל אייכלר:
15 בעד, אין מתנגדים ואין נמנעים. הצעת החוק חוזרת לדיון בוועדת הפנים והגנת הסביבה להכנה לקריאה שנייה ושלישית.
תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום רביעי, ט' בסיוון התשע"ח, 23 במאי 2018, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה.
הישיבה ננעלה בשעה 19:20.