דברי הכנסת

דברי הכנסת ל / מושב רביעי / ישיבות שמ"ט–שנ"א / י"ב–י"ד בתמוז / 25–27 ביוני 2018 / 30 חוברת ל' ישיבה שמ"ט הישיבה השלוש-מאות-וארבעים-ותשע של הכנסת העשרים יום שני, י"ב בתמוז התשע"ח (25 ביוני 2018) ירושלים, הכנסת, שעה 16:00 תוכן העניינים מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 6 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 6 נאומים בני דקה 8 חמד עמאר (ישראל ביתנו): 9 זוהיר בהלול (המחנה הציוני): 9 יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): 10 אכרם חסון (כולנו): 11 מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): 12 איתן ברושי (המחנה הציוני): 12 עודד פורר (ישראל ביתנו): 13 אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): 13 לאה פדידה (המחנה הציוני): 14 סעיד אלחרומי (הרשימה המשותפת): 15 טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): 15 ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת): 20 עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 23 ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): 24 ענת ברקו (הליכוד): 24 איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): 25 שעת שאלות לשרת התרבות והספורט 27 פנינה תמנו (יש עתיד): 27 שרת התרבות והספורט מירי רגב: 27 יוסי יונה (המחנה הציוני): 29 מיכל רוזין (מרצ): 33 חמד עמאר (ישראל ביתנו): 35 יעל גרמן (יש עתיד): 37 יואל חסון (המחנה הציוני): 41 ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): 44 זוהיר בהלול (המחנה הציוני) 49 איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): 54 מוסי רז (מרצ): 62 יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): 65 סאלח סעד (המחנה הציוני): 74 לאה פדידה (המחנה הציוני): 78 יפעת שאשא ביטון (כולנו): 80 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 82 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 82 הצעת ועדת הכלכלה בדבר פיצול הצעת חוק הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים (הוראת שעה) (תיקון מס' 3), התשע"ח–2018 82 איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה): 82 הצעת ועדת הפנים והגנת הסביבה בדבר פיצול הצעת חוק המפלגות (תיקון מס' 24) (הוראות מיוחדות לעניין בחירות מקדימות לתפקיד חבר הכנסת), התשע"ח–2017 84 יואב קיש (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): 84 חנין זועבי (הרשימה המשותפת): 86 עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 89 נחמן שי (המחנה הציוני): 90 מאיר כהן (יש עתיד): 91 חיים ילין (יש עתיד): 92 יוסי יונה (המחנה הציוני): 94 זוהיר בהלול (המחנה הציוני): 95 יהודה גליק (הליכוד): 96 יואב קיש (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): 97 הודעות יושב-ראש ועדת הכנסת 100 מכלוף מיקי זוהר (יו"ר ועדת הכנסת): 100 הצעת ועדת הכנסת בדבר הקמת ועדה לעניין מסוים 101 מכלוף מיקי זוהר (יו"ר ועדת הכנסת): 101 הצעת חוק הכניסה לישראל (תיקון מס' 32), התשע"ח–2018 102 יואב קיש (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): 102 יואב קיש (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): 104 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 104 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 105 הצעת חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) (תיקון מס' 4 והוראת שעה), התשע"ח–2018 105 ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): 105 מיכל רוזין (מרצ): 107 תמר זנדברג (מרצ): 116 עיסאווי פריג' (מרצ): 118 אילן גילאון (מרצ): 124 מוסי רז (מרצ): 129 יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): 133 יואל חסון (המחנה הציוני): 140 ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): 153 הצעת חוק הספורט (תיקון מס' 15), התשע"ח–2018 172 יעקב מרגי (יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט): 172 יואל רזבוזוב (יש עתיד): 173 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 176 סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 176 הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 207), התשע"ח–2018 176 יוליה מלינובסקי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): 176 הצעת חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) (תיקון מס' 93), התשע"ח–2018 179 משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): 179 אורי מקלב (יהדות התורה): 182 הצעת חוק הרשויות המקומיות (מימון בחירות) (תיקון מס' 14), התשע"ח–2018 184 יואב קיש (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): 184 הצעת חוק שירותי הדת היהודיים (תיקון מס' 23) (סכום ההשתתפות בהוצאות התקציב של מועצה דתית), התשע''ח–2018 186 משה גפני (יהדות התורה): 186 סאלח סעד (המחנה הציוני): 188 תמר זנדברג (מרצ): 189 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 190 סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 190 הצעת חוק שירותי הדת היהודיים (תיקון מס' 23) (סכום ההשתתפות בהוצאות התקציב של מועצה דתית), התשע''ח–2018 191 ישראל אייכלר (יהדות התורה): 191 איציק שמולי (המחנה הציוני): 193 נחמן שי (המחנה הציוני): 194 מוסי רז (מרצ): 196 איתן ברושי (המחנה הציוני): 197 יוסי יונה (המחנה הציוני): 199 נורית קורן (הליכוד): 203 אורלי לוי אבקסיס: 205 הצעת חוק מימון מפלגות (תיקון מס' 36), התשע"ח–2018 208 יואב קיש (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): 208 יואב קיש (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): 213 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 214 סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 214 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חברי הכנסת, היום י"ב בתמוז התשע"ח, 25 ביוני 2018. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. הודעה למזכירת הכנסת. מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: תודה. ברשות יושב-ראש הכנסת, הינני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק הכניסה לישראל (תיקון מס' 32), התשע"ח–2018, שהחזירה ועדת הפנים והגנת הסביבה. לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה: הצעת חוק פקודת בריאות העם (תיקון מס' 32) (התקנת מצלמות בבתי חולים לשם הגנה על חסר ישע), התשע"ח–2018. לקריאה ראשונה, מטעם הכנסת: הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 248) (עדכון הטבות המס ביישובים), התשע"ח–2018, של חבר הכנסת משה גפני וקבוצת חברי הכנסת. לדיון מוקדם – החל מהצעת חוק שמספרה פ/5501/20 וכלה בהצעת חוק שמספרה פ/5528/20: הצעת חוק המכינות הקדם-צבאיות (תיקון – שלילת הכרה ממכינות המעודדות סירוב פקודה והסתה), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת תמר זנדברג, אילן גילאון, עיסאווי פריג', מיכל רוזין ומוסי רז; הצעת חוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין) (תיקון – הגבלת זכאות לקבלת סיוע משפטי במימון המדינה לסרבני גט), התשע"ח–2018, מאת חברות הכנסת יעל גרמן, עליזה לביא ושולי מועלם-רפאלי; הצעת חוק המקרקעין (תיקון – התקנת מעלית מטעמים מיוחדים), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת טלי פלוסקוב ודב חנין; הצעת חוק שירות המילואים (תיקון – הפחתת שיעור המס שחל על תגמולים למשרתי מילואים), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת עודד פורר, חמד עמאר, רוברט אילטוב ויוליה מלינובסקי; הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון – העברת טופס התחייבות ישירות בין קופת החולים לנותן שירותים), התשע"ח–2018, מאת חברת הכנסת רויטל סויד; הצעת חוק הנחה לנכים בתחבורה ציבורית, התשע"ח–2018, מאת חברת הכנסת טלי פלוסקוב; הצעת חוק החברות הממשלתיות (תיקון – נבחרת הדירקטורים), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת מיקי לוי, יאיר לפיד ואלעזר שטרן; הצעת חוק הבנקאות (רישוי) (תיקון – עידוד תחרות בשוק האשראי), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת רועי פולקמן, יואב קיש ומשה גפני; הצעת חוק מעונות סטודנטים, התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת רועי פולקמן, יואב קיש ומירב בן ארי; הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (שירותי תחבורה ציבורית ללא תשלום), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת תמר זנדברג, אילן גילאון, עיסאווי פריג', מיכל רוזין ומוסי רז; הצעת חוק המים (תיקון – איסוף מי גשמים), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת דב חנין, יעל כהן-פארן ומוסי רז; הצעת חוק המים (תיקון – איסור הפסקת אספקת מים), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת עאידה תומא סלימאן, איימן עודה, דב חנין, יוסף ג'בארין ועבד אל חכים חאג' יחיא; הצעת חוק העונשין (תיקון – החמרת הענישה בפשיעה החקלאית), התשע"ח–2018, מאת חברת הכנסת שרן השכל; הצעת חוק-יסוד: נשיא המדינה (תיקון – קיצור תקופת הכהונה), מאת חברי הכנסת פנינה תמנו, אכרם חסון, יואב בן צור, אמיר אוחנה, ינון אזולאי, יוליה מלינובסקי וטלי פלוסקוב; הצעת חוק-יסוד: הממשלה (תיקון – ביטול הדרישה למניין חוקי בוועדת שרים), מאת חברת הכנסת ציפי לבני; הצעת חוק אימוץ ילדים (תיקון – מיצוי אפשרויות האימוץ אצל קרוב משפחה), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת פנינה תמנו, אכרם חסון, יואב בן צור, עודד פורר, יצחק וקנין, ינון אזולאי, דן סידה, יוליה מלינובסקי, טלי פלוסקוב ומיקי לוי; הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (הסדרי תנועה בקרבת בית ספר), התשע"ח–2018 , מאת חברי הכנסת יחיאל חיליק בר, דוד אמסלם, רועי פולקמן, מכלוף מיקי זוהר, יעקב מרגי, יפעת שאשא ביטון, אורלי לוי אבקסיס, נאוה בוקר, ענת ברקו, אלי אלאלוף, רוברט אילטוב, יהודה גליק, עמר בר-לב, איציק שמולי, רויטל סויד, מרב מיכאלי, מיכל בירן, נחמן שי, קארין אלהרר, יואל חסון, ינון אזולאי, לאה פדידה, יעל כהן-פארן, זוהיר בהלול, יצחק הרצוג, זאב בנימין בגין, רחל עזריה, דב חנין, ג'מאל זחאלקה, מיכל רוזין, מוסי רז, תמר זנדברג, עיסאווי פריג', סאלח סעד, איל בן ראובן, איילת נחמיאס ורבין, טלב אבו עראר, סעיד אלחרומי, יעל גרמן, איתן ברושי, עליזה לביא, ג'מעה אזברגה, אכרם חסון, מירב בן ארי, חמד עמאר, יוליה מלינובסקי, עאידה תומא סלימאן, פנינה תמנו, עמיר פרץ, דוד ביטן, אחמד טיבי, איימן עודה, אמיר אוחנה, יואב בן צור, טלי פלוסקוב, ואאל יונס, עפר שלח, מאיר כהן, מיכאל מלכיאלי, יצחק וקנין, אברהם נגוסה, אלעזר שטרן, מיקי לוי, יוסי יונה, קסניה סבטלובה, ציפי לבני, מסעוד גנאים, עבד אל חכים חאג' יחיא וסתיו שפיר; הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון – זכאות למימון טיפול על ידי רופא שאינו כלול בהסדר הבחירה של קופת החולים), התשע"ח–2018, מאת חברת הכנסת יעל גרמן; הצעת חוק להטבת נזקים והשבת עלויות טיפול רפואי בשל שימוש בטבק, התשע"ח–2018, מאת חבר הכנסת יהודה גליק; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – שכר הוגן לחיילי מילואים שעובדים במשרה חלקית), התשע"ח–2018, מאת חבר הכנסת איציק שמולי; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – שכר הוגן לחיילי מילואים שעובדים במשרה חלקית), התשע"ח–2018 , מאת חברי הכנסת רועי פולקמן, מירב בן ארי, אמיר אוחנה, שרן השכל, טלי פלוסקוב, נורית קורן, יעקב מרגי, איציק שמולי ודן סידה; הצעת חוק הבנקאות (רישוי) (תיקון – אישור ועדת הכספים של הכנסת לרכישת תאגיד בנקאי על ידי תאגיד בנקאי אחר), התשע"ח–2018, מאת חבר הכנסת מיקי לוי; הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון – אישור הסדרי הבחירה), התשע"ח–2018, מאת חברת הכנסת יעל גרמן; הצעת חוק יישוב סכסוכי עבודה (תיקון – סכסוך עבודה פוליטי), התשע"ח–2018, מאת חברת הכנסת שרן השכל; הצעת חוק להנצחת מורשת המחתרות, התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת איתן ברושי, מכלוף מיקי זוהר, מירב בן ארי, יצחק וקנין, סאלח סעד, עודד פורר, נאוה בוקר, עמר בר-לב, בצלאל סמוטריץ, איילת נחמיאס ורבין, דוד ביטן, קסניה סבטלובה, אכרם חסון, יעקב מרגי, איציק שמולי, לאה פדידה, נחמן שי, איל בן ראובן, יחיאל חיליק בר, דן סידה, מיקי לוי, מאיר כהן, יהודה גליק, יואב בן צור, ענת ברקו, איתן כבל, מיכאל מלכיאלי, אברהם נגוסה, יואל חסון, שולי מועלם-רפאלי, שרן השכל ויצחק הרצוג; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – הארכת מועד להגשת תביעה לניידות עד חצי שנה לאחר גיל הפרישה), התשע"ח–2018, מאת חברת הכנסת קארין אלהרר; הצעת חוק מגן דוד אדום (תיקון – פריסת ניידות טיפול נמרץ ברחבי המדינה), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת אכרם חסון, מאיר כהן, נאוה בוקר, יוסי יונה, יפעת שאשא ביטון, אחמד טיבי, מיכאל מלכיאלי, מנחם אליעזר מוזס, חיים ילין, יואב בן צור, ינון אזולאי, מרדכי יוגב, אברהם נגוסה, יוסף ג'בארין, מירב בן ארי, זוהיר בהלול, לאה פדידה, סאלח סעד וטלב אבו עראר; הצעת חוק שירות ביטחון (תיקון – שירות בני ישיבות הסדר), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת עמר בר-לב, איציק שמולי, נחמן שי, יחיאל חיליק בר ועפר שלח. עוד הונחו היום על שולחן הכנסת דוח ביקורת מיוחד בנושא הפרטת תע"ש בע"מ, ודוח על תוצאות ביקורת החשבונות של המתמודדים בבחירות המקדימות לתפקיד יושב-ראש מפלגת העבודה. כמו כן, אבקש להודיעכם כי הונחה ביום ז' בתמוז התשע"ח, 20 ביוני 2018, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית, הצעת חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) (תיקון מס' 39), התשע"ח–2018, שהחזירה ועדת הכספים. נוסף על כך הונחו על שולחן הכנסת הודעות שר הכלכלה והתעשייה אלי כהן על מסקנות הוועדה המיוחדת לזכויות הילד בעקבות דיון מהיר בהצעתה של חברת הכנסת תמר זנדברג בנושא: קידום חברות מסחריות במסגרת הצגות לילדים בחנוכה; על מסקנות ועדת הכספים בעקבות דיון מהיר בהצעתם של חברי הכנסת עודד פורר, מירב בן ארי ומיקי מכלוף זוהר בנושא: הפסקת גבייה רטרואקטיבית של היטל העבודה למבקשי מקלט בעלי אישור עבודה זמני. תודה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה למזכירת הכנסת. נאומים בני דקה היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חברי הכנסת, אנחנו נצביע על מנת להירשם לנאומים בני דקה – מי שמעוניין בכך. בבקשה, ההרשמה החלה. חבר הכנסת חמד עמאר, אתה תפתח היום את הנאומים. בבקשה, אדוני. חמד עמאר (ישראל ביתנו): אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, כבוד השרה, היום קיימנו דיון מהיר בוועדת הכלכלה, דיון שאני ביקשתי, בקשר לגיל הבוחן, בוחן הנהיגה – מי יהיה כשיר להיות נהג במדינת ישראל. עמדתי בקשר להפרטה הייתה ברורה: הייתי נגד ההפרטה, ואני עדיין נגד ההפרטה. אבל אני לא מדבר על ההפרטה עכשיו. הנהלים החדשים שמשרד התחבורה פרסם – והוא רוצה לעבוד בשביל שיעמוד ביעדים שלו, שבעוד חודשיים כבר יוכלו להתחיל בהפרטה ולפטר את כל עובדי משרד הרישוי, הבוחנים הקיימים במשרד הרישוי. הנהלים החדשים קובעים שבוחן יכול להיות בן 21. אתם מתארים לעצמכם? נהג צעיר במדינת ישראל יכול להיות בוחן נהיגה. הגיל הקודם היה 25; היום הורידו את הגיל ל-21. לא הסתפקו בזה, אדוני היושב-ראש – קבעו שלא צריך ניסיון בכלל. היה צריך להיות ניסיון בשביל להיות בוחן נהיגה: גיל 25 ושמונה שנים שיש לך רישיון. היום, אדוני היושב-ראש, אתה יכול לקבל את רישיון הנהיגה שלך, ללכת לעשות קורס בוחני נהיגה ולהיות בוחן נהיגה. כשאתה עוד בגיל 21 וכשיש לך רישיון כבר שבוע, אתה יכול להעלות אנשים לכביש לנהוג. במדינת ישראל אסור שיהיה דבר כזה. לכן אני פונה לשר התחבורה: זה נושא מאוד חשוב, אדוני היושב-ראש, לבטיחות שלנו, לבטיחות בדרכים. אני פונה לשר התחבורה לבטל את הנהלים האלה ולחזור לנהלים הישנים – גיל 25, ניסיון של שמונה שנים, ושיהיו בוחנים מתאימים. תודה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה לחבר הכנסת חמד עמאר. חבר הכנסת זוהיר בהלול, בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת יוסף ג'בארין. זוהיר בהלול (המחנה הציוני): אדוני היושב-ראש, כבוד שופט בית המשפט העליון בדימוס סלים ג'ובראן הוא מהדמויות המרתקות ביותר בחברה הישראלית. הוא נציג נאמן של הציבור הערבי, וכמובן, נציגו הנאמן של הצדק במדינת ישראל. מדובר באינטלקטואל מזן נדיר במחוזותינו. הוא פרש לפני כמה חודשים, ולפני כמה ימים הוא הוזמן להרצות בפני הסטודנטים והסטודנטיות במכללת אוהלו. הרצאתו הייתה בנושא המורכבות של היחסים בין המיעוט הערבי לבין הממסד הישראלי. והוא אכן נאם נאום מאוד מרתק ומאוד, אולי, לא קל לאוזניים. אבל שומה על מכללה שהיא תטיף למען מגוון דעות ולמען סוגיות מאוד מאוד קשות ומורכבות. אלא מאי? כמה סטודנטים שההרצאה לא כל כך נעמה לאוזניהם נטשו את האולם, ומאוחר יותר, כאשר התבקשו ראשי המכללה להגיב, הם עמדו לצד הסטודנטים ולא לצידה של אחת מהדמויות המרתקות, כאמור, בחברה הישראלית. אז החברה הישראלית כבר מאבדת הכלה, אבל תמהני איך ראשי מכללה, שאמורים להיות אנשים ערכיים, עומדים מאחורי גבם של סטודנטים אולי נמהרים, ולא מגבים איש מאוד מיוחד בחברה הישראלית. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה לחבר הכנסת זוהיר בהלול. חבר הכנסת יוסף ג'בארין, בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת אכרם חסון. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): יושב-ראש הכנסת, חבריי חברי הכנסת, פליציה לנגר הייתה עורכת דין ולוחמת אינטרנציונליסטית אמיצה. היא מתה בשבוע האחרון בגרמניה בגיל 88 שנים, שאת מרביתן היא העבירה במאבק נגד הכיבוש ולמען זכויות האדם. היא בלטה בהגנה עיקשת על פעילים ואסירים פלסטינים. מותה בשבוע האחרון הוא אבדה גדולה לכל הנאבקים להקמת מדינה פלסטינית ולקיום משותף של שני העמים. פליציה לנגר הייתה גיבורה, חלוצה ואשת מצפון. היא וקומץ עמיתיה מעולם לא זכו כאן להוקרה שהגיעה להם. כאן עימת אותם חוש הצדק עם מדינתם. לנגר למדה משפטים באוניברסיטה העברית, ואחרי הכיבוש הייתה הראשונה שפתחה משרד עורכי דין שנועד להגן על קורבנות הכיבוש הפלסטינים. לנגר הייתה חלוצת פרקליטי המצפון הישראלים שיצאו להגנת זכויות הנכבשים. בריאיון עימה בשנת 2012, אחרי שכבר סגרה את משרדה ועברה לגור בגרמניה, היא אמרה: עזבתי את ישראל כי לא יכולתי עוד לעזור לקורבנות הפלסטינים במסגרת השיטה המשפטית הקיימת וההתעלמות מהמשפט הבין-לאומי, שאמור להגן על האנשים שהגנתי עליהם. לא יכולתי לפעול; עמדתי לפני שוקת שבורה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): היא אמרה שלא החליפה חזית, רק החליפה את מקומה בחזית. נגד מה נאבקה האישה האמיצה לנגר? נגד עינויי השב"כ, נגד גירוש פעילים פוליטיים – – היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה, אדוני. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): – – נגד מעצרי שווא והריסות בתים. מעל לכול היא נלחמה בעד אכיפת המשפט הבין-לאומי, שישראל החליטה להחריג את עצמה ממנו בתואנות שלא ייאמנו. על זה נאבקה. את דרכה צריך להמשיך, ואנו נפעל להנציח את דרכה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה לחבר הכנסת יוסף ג'בארין. חבר הכנסת אכרם חסון, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת מסעוד גנאים. אכרם חסון (כולנו): אדוני היושב-ראש, רציתי לדבר על מאבטחי בתי הספר. כפי שידוע לך, ברוב בתי הספר יש מאבטחים, והם עובדי הקבלן היחידים שעובדים בתוך בתי הספר, בתנאים מאוד קשים. כאשר יוצאים לחופש הגדול מפטרים אותם, כך שאין להם תנאים סוציאליים ואין להם עתיד, וגם השכר שלהם הוא נמוך. זה לא פייר ולא אחראי ולא הוגן להשאיר אותם העובדים היחידים במסגרת החינוך שהם עובדי קבלן חיצוניים, לכן הגיע הזמן לעשות תיקון עוול איתם. מצד שני, אני רוצה להזכיר לכבודך ולחברי הכנסת שבשבוע הבא יצאו לחופש הגדול כ-2 מיליון ו-200,000 תלמידים. אנחנו רוצים לאחל להם חופש נעים וחופש בטוח. שייזהרו בדרכים, שייזהרו בים – לא רוצים לאבד את חיי הצעירים שלנו. מצד שני, אנחנו צריכים לדאוג להם גם לעבודה וגם לפרנסה וגם למקומות שיש בהם הרבה פעילות תרבות וספורט. תודה רבה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה לחבר הכנסת אכרם חסון. חבר הכנסת מסעוד גנאים, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת איתן ברושי. מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, בגלל מצוקת הדיור ביישובים הערביים אזרחים ערבים הולכים לערים יהודיות שסמוכות להם כדי לגור שם. הם לפעמים קונים בתים מכספם, אבל לצערי הרב, בכמה מקומות, כמו שקרה לאחרונה בעפולה, הם לא רואים את זה בעין יפה, אפילו עושים הפגנות, ולא רוצים שם ערבים. אז אני שואל: מה יעשה אזרח ערבי כאשר בעיר שלו או ביישוב שלו לא מרחיבים את שטח השיפוט, לא מאשרים תוכניות מתאר, אין פרויקטים של דיור ציבורי? לאן הוא ילך? הוא יגור בירח? וכפי שנאמר בערבית, (אומר בערבית: אתם לא רוצים לרחם ולא נותנים לרחמי האל לרדת?) היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה, חבר הכנסת מסעוד גנאים. חבר הכנסת איתן ברושי, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת עודד פורר. איתן ברושי (המחנה הציוני): אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, כפי שתואר בתקשורת, ראש הממשלה נפגש בסוף השבוע פעמיים במשך שעות אחדות עם משלחת של נשיא ארצות הברית ביחס לתוכנית להסדר באזור בניסיון לפתור את השאלה ההומניטרית של רצועת עזה. אדוני היושב-ראש, לא יהיה טבעי שהכנסת לא תקבל מידע ולא תדון במשמעות של הביקור, שהוא ערב הנחת תוכנית של ארצות הברית, אני מאמין, על שולחן הממשלה וגם במדינות שכנות. אני חושב שזו יכולה להיות הזדמנות חשובה לנסות להגיע להבנה ולהסדר כדי ליישב סכסוכים באזור, ולא רק בדרכי אש ומלחמה. עוד משפט אחד – אני חושב שמדינה שהולכת להכרעות קשות שמחייבות הסכמות רחבות, גם במקרה שהולכים על הקצה במעשים שיכולים להוביל למבחני עימות ומלחמה, וודאי למהלכים של הסכמים ושלום, ממשלה אחראית לא הולכת על הקצה של חוקים או נושאים שמחלקים את העם. אמרתי גם בישיבה אחרת שאי-אפשר לפלג את העם ביום ולקרוא לו למילואים בלילה. אני קורא לממשלה לבחור במאמצים של איחוד ושל הסכמות, ולא כל יום להביא מחדש הצעות שמחלקות ומפלגות. לפנינו מבחנים קשים מאוד. בואו נתאחד כדי לעמוד בהם בכבוד. תודה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה, חבר הכנסת ברושי. חבר הכנסת עודד פורר, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת אחמד טיבי. עודד פורר (ישראל ביתנו): תודה, אדוני היושב-ראש. חבריי חברי הכנסת, כבר שמענו – בסוף השבוע הזה למעלה ממיליון תלמידים יצאו לחופש הגדול, אבל יחד איתם יהיו גם למעלה ממיליון הורים או זוגות של הורים שילדיהם יצאו לחופש, והם יצטרכו להתחיל למצוא את התמרונים. ואם נסתכל גם מעט קדימה, החופש הזה צפוי להסתיים כאמור בתחילת ספטמבר. 1 בספטמבר זה שבת; שנת הלימודים תתחיל ב-2 בספטמבר, ושבוע לאחר מכן יצאו לעוד חופש של חופשת חגים. כאן בכנסת, אדוני, ניהלנו ועדת משנה לעניין החופשות. הגשנו הצעה למשרד החינוך לאזן בין לוח החופשות לפי הלוח העברי לבין זה לפי הלוח הלועזי, כי כל חופשות השנה במהלך שנת הלימודים הן לפי הלוח העברי, וחופשת הקיץ היא לפי הלוח הלועזי, וכך נוצר מצב אבסורדי שבו יסיימו חופשה של חודשיים, יחזרו לשבוע ויצאו לעוד חודש חופש. זה לא טוב פדגוגית – לא לתלמידים, לא להורים, לא למורים. ביקשנו ממשרד החינוך, אפילו בלי לגרוע מימי החופש, פשוט לשנות את חופשת הקיץ לפי הלוח העברי לחודשים תמוז ואב, ובא לציון גואל, וכך גם לא ייגרעו ימי החופש של המורים ושל התלמידים, אבל גם עומס החופשות יהיה כזה שאפשר יהיה לחיות איתו. אני מקווה ששר החינוך יטפל בעניין הזה. תודה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה, חבר הכנסת עודד פורר. חבר הכנסת אחמד טיבי, בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת לאה פדידה. אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): תודה. חאלדה ג'ראר היא חברת המועצה המחוקקת הפלסטינית, והיא במעצר מינהלי. המעצר הזה חוּדש ללא משפט, והיא מואשמת על ידי השב"כ בהתנגדות לכיבוש, במעשים חתרניים נגד הכיבוש. א. זה מה שצריכה לעשות נבחרת ציבור פלסטינית – להתנגד לכיבוש. זה הדבר הלגיטימי ביותר. היא לא מסתירה את עמדותיה – שצריך לסיים את הכיבוש; ב. השב"כ הוא החוקר, הוא התובע והוא השופט. דמוקרטיה לא יכולה להיות דמוקרטיה עם מעצרים מינהליים, מאות עצורים מינהליים. יש יותר מחבר פרלמנט פלסטיני אחד שנמצא במעצר, וראו זה פלא – בג"ץ שותק או נותן הכשר, ארגוני המשפטנים, התקשורת, אפילו השמאל בישראל לא עומדים לצידה, לא משמיעים קול מחאה. ענת ברקו (הליכוד): מאכזב אותך? השמאל מאכזב. אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): זאת צביעות. גם ארגוני הנשים, למשל, לא משמיעים קול זעקה וצעקה, ולא קריאה שיהיה הליך של צדק ותשוחרר, כי מה שהיא אומרת – אומרת, ההתנגדות שלה לכיבוש בפומבי היא לא רק זכותה אלא גם חובתה וחובת כל פלסטיני הנאבק למען החופש. ולכן אני אומר גם לארגוני הנשים: די לצביעות. (אומר בערבית: די לצביעות.) היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה לחבר הכנסת טיבי. חברת הכנסת לאה פדידה, בבקשה, גברתי. אחריה – חבר הכנסת סעיד אלחרומי. לאה פדידה (המחנה הציוני): אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, היום נחשפנו בדיון בוועדה לקידום מעמד האישה לכך שתופעת הדרת הנשים גדלה באופן משמעותי השנה. במקום שנהיה במצב שהצלחנו למגר את התופעה ולהגיד שהתופעה קטנה, אנחנו עדים השנה לכך שהתופעה של הדרת נשים נוגעת ומזדחלת ונעשית בהמון תחומי חיים. בבית העלמין קיבלנו תלונות של נשים שמודרות במקום הכי קשה שלהן – באבל על יקיריהן; בטיסה; בצה"ל; במקומות עבודה; במקומות ציבוריים. לא ייתכן שאנחנו במדינה דמוקרטית נשב, חברות הכנסת, בוועדה לקידום מעמד האישה ונזעק את האפליה, את ההדרה ואת המידור. אני קוראת לכם, חברי הכנסת הגברים: אתם חייבים לזעוק את הזעקה הזאת איתנו, כי כל אישה היא חלק מהחברה הדמוקרטית בישראל. היא אימא, אישה, רעיה, בת – כל דבר שהיא יכולה. תודה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה לחברת הכנסת לאה פדידה. חבר הכנסת סעיד אלחרומי, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת טלב אבו עראר. סעיד אלחרומי (הרשימה המשותפת): תודה, אדוני היושב-ראש. חבריי חברי הכנסת, הבוקר התקיים בוועדת החינוך דיון מאוד מעמיק שיזמתי בנושא העוני והקיפוח והשפעתם על האלימות הגואה ביישובים הערביים. כמובן, התמקדנו בנושא החינוך הבלתי-פורמלי, ובעיקר במקומות שבהם מערכת החינוך, תפקידה מסתיים בשעה 14:30, 15:00 אחר הצוהריים, ובעצם עשרות אלפי תלמידים משוטטים ברחובות. הדיון – אני מקווה שאת תוצאותיו אנחנו נראה בתחילת שנת הלימודים הקרובה. בד בבד אנחנו מדברים בימים אלה על החופש הגדול, כאשר מאות אלפי צעירים תלמידי תיכון יוצאים לחופש הגדול, וכאן מחובתנו כנציגי ציבור לדאוג לכך שהתלמידים האלה לא ייעשקו במקומות עבודה, שתלמידים יקבלו את השכר ההולם. מי שמועסק מהנוער, מהתיכונים, בעסקים השונים, בקניונים או במקומות האלה – שלא יעשקו אותם והם באמת יקבלו את השכר ההולם, ומצד שני, שלא ייפלו כפרי בשל בידי עבריינים מכל הסוגים ויהוו נטל על החברה שלנו. תודה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה לחבר הכנסת אלחרומי. חבר הכנסת טלב אבו עראר, בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת ג'מעה אזברגה. טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): תודה, מכובדי היושב-ראש. חבריי חברי הכנסת, ברצוני לברך את רג'פ טאיפ ארדואן, הנשיא הטורקי, על הניצחון הגדול שבו הוא זכה, ולברך גם את העם הטורקי ואת טורקיה על הניצחון הזה, למרות שרבים התפללו שארדואן יובס, הוא ומפלגתו, ושטורקיה תשקע. ולכן, למרות כל זאת הוא ניצח, ברוך השם, והרי זה משמח את ליבי. ענת ברקו (הליכוד): זה הסולטן שלו. זה התחיל מהאחים המוסלמים – – – טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): ואני אדבר בערבית – – – ענת ברקו (הליכוד): זה הסולטן שלו. זה התנועה האסלאמית. טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): (אומר בערבית: אלף מזל טוב לכבוד הנשיא ארדואן על הניצחון הגדול הזה למורת רוחם של הקנאים, למרות כל מי שחפץ בכישלון. תודה לאל, בראש ובראשונה – – –) ענת ברקו (הליכוד): זה אותו דבר. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): יאללה, יאללה – – – טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): טורקיה היא מדינה ריבונית. ריבונותה לא מעורערת. קריאות: – – – ענת ברקו (הליכוד): זה הסולטן שלו. טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): טורקיה – ריבונותה לא במחלוקת, והיא לא צריכה שיטיפו לה מוסר. קריאות: – – – טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): העם הטורקי הוא עם מתורבת, עם משכיל, שיודע את צרכיו ויודע במי הוא יבחר. (אומר בערבית: אלף מזל טוב. שלום עליכם.) קריאות: – – – היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה. לאה פדידה (המחנה הציוני): היושב-ראש, אולי הוא קילל? היו"ר יולי יואל אדלשטיין: מה? לאה פדידה (המחנה הציוני): איך אפשר לדעת מה הוא אמר? היו"ר יולי יואל אדלשטיין: מה זה משנה? את הבנת בהתחלה מה הוא אומר. המהות פה חשובה, לא השפה. קריאות: – – – היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חבר הכנסת ג'מעה אזברגה, בבקשה, אדוני. קריאות: – – – היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חברים, נו, באמת. נו, באמת, חברים. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): היו בחירות? היו"ר יולי יואל אדלשטיין: היו בחירות – באמת. פנינה תמנו (יש עתיד): – – – יוסי יונה (המחנה הציוני): חצי מטורקיה – – – בבית סוהר. קריאות: – – – היו"ר יולי יואל אדלשטיין: טוב, נו. אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): – – – זו צביעות. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: מאה אחוז. קריאות: – – – היו"ר יולי יואל אדלשטיין: מאה אחוז. הבנו. קריאות: – – – היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חברי הכנסת. קריאות: – – – היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חברת הכנסת נחמיאס ורבין. קריאות: – – – היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חברת הכנסת נחמיאס ורבין, תכף תוכלי לומר את דברך. קריאות: – – – היו"ר יולי יואל אדלשטיין: טוב, חברי הכנסת, מספיק. קריאות: – – – היו"ר יולי יואל אדלשטיין: בבקשה, חבר הכנסת ג'מעה אזברגה. בבקשה, אדוני. קריאות: – – – ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת): כשיסיימו – – – היו"ר יולי יואל אדלשטיין: בבקשה, דבר, דבר. חברי הסיעה שלך יירגעו. ענת ברקו (הליכוד): תשלח לו כבש, תשלח לו כבש – – – היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חברת הכנסת ענת ברקו, מספיק. ענת ברקו (הליכוד): תשלח לארדואן כבש. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: נו, מספיק. זה מספיק חמור גם בלי הצעקות שלכם. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): זה נכון. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: זה מספיק חמור. בבקשה, אדוני. ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת): אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, בכל זאת, בכל זאת, ארדואן נבחר על ידי עמו. אני לא מבין מה הוויכוח הזה. אני רציתי לדבר על עניין הכפר אום נמילה. הכפר אום נמילה, מי שלא יודע, נמצא צפונית לרהט, במרחק אווירי של קילומטר, אולי פחות אפילו, והכפר הזה נמצא בתוכנית מתאר עתידית של רהט. בשכונה הזאת, השכונה שנמצאת בתוך רהט, אמורים, מיועדים, התושבים לגור ולהיות תושבי רהט. אתמול הרסו בית שם. היום הופיעו עוד פעם כוחות משטרה מתוגברים, כאילו הולכים למלחמה, עם איזה 300-200 אנשי משמר הגבול ויחידת יס"מ, על מנת להרוס בית, צריף, פחון אומלל. בסך הכול הבן אדם – גדלה המשפחה שלו, והוא הרחיב את זה. אדוני היושב-ראש, השכונה הזאת אמורה להיות חלק מרהט. אני לא מבין מדוע אתמול הרסו, היום הורסים, והיום – גם בכפר א-זרנוק, בית שקיים כבר שלוש-ארבע שנים. זוג צעיר, יש להם שני ילדים – – – ענת ברקו (הליכוד): כי זה לא חוקי. ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת): די, ענת. אני לא מבין. ענת ברקו (הליכוד): זה לא חוקי – – – ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת): הממשלה הזאת הורסת ולא מספקת – לא מספקים חלופה להריסה. הורסים, משאירים את האנשים מתחת לכיפת השמיים. אין מצפון. איבדתם צלם אנוש, פשוט מאוד. להרוס וגם לא לתת חלופות זה בלתי אפשרי. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה. תודה, חבר הכנסת אזברגה. ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת): לא הגיוני מה שעושים. צריך להיות מטורף בשביל לעשות דברים כאלה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה. תודה. חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): בסם אללה א-רחמאן א-רחים. כבוד היושב-ראש, דמוקרטיה היא לא ערובה לקבל את התוצאה שאתה רוצה. הדמוקרטיה מייצרת תוצאה שהעם רוצה. העם הטורקי החליט שהוא עם חופשי ולא מרשה לאף אחד להיות האפוטרופוס שלו. העם הטורקי בחר. לא שמעתי אף אחד ולא שמעתי אפילו נדנודי ראש מאף אחד כשא-סיסי הכניס לכלא כל מי שהעז להעלות בדעתו להתמודד מולו. ענת ברקו (הליכוד): – – – עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): סליחה, לא להפריע לי. סליחה, לא להפריע לי. ענת ברקו (הליכוד): – – – עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): לכן, לכן אני מברך את העם הטורקי על הבחירות, על תוצאת הבחירות. ומי שמדבר על דיקטטורה – התוצאות של הבחירות מקבילות לתוצאות של קואליציה שקיבלה 63 חברי כנסת, אם היינו לוקחים את אותו אחוז למדינת ישראל. מי שהצעיד את טורקיה מעוני לעושר, מחובות של מאות מיליארדי דולרים למדינה שיכולה להלוות לעולם, מי שהצעיד את המדינה שלו להיות בין ה-20 הגדולות בעולם, כלכלית – העם בחר בו, ובחר בו בשיעור כל כך קטן של 52.5%, גם לו וגם למפלגה ולקואליציה שלו. לכן, צריכים לכבד את הדמוקרטיה ולא להחליט לעמים אחרים מה טוב בשבילם. העמים יכולים להחליט בשביל עצמם, ואם דמוקרטיה, אז דמוקרטיה עד הסוף. ומספיק עם הצביעות. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה לחבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת ענת ברקו. בבקשה, אדוני. קריאות: – – – ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): כבוד היושב-ראש – – – קריאות: – – – ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): בלוד נערכת כל יום, כבוד היושב-ראש, רבותיי חברי הכנסת, כל יום בערב נערכת הפגנה בלוד בנושא הריסת הבתים. שוב חוזר הנושא של הריסת הבתים. בשנים האחרונות, אפילו בעשור האחרון, מימיו של השר שטרית, נעשה ניסיון להסדרת בעיית הבתים שאין להם רישיון. חלק גדול מהבתים קיבלו הסדרה, לגליזציה, ולא שמעתי על רעידת אדמה בלוד או בארץ. הנושא אפשרי במסגרת החוק ובמסגרת התכנון הראוי. ישנם צווי הריסה על ארבעה בתים באזור שמיועד לבנייה, כלומר, כל מתכנן יגיד לך שאת העניין הזה אפשר לפתור. אני חושב שצריך ללכת בדרך הראויה והנכונה לפתור את הבעיה, כי ניתן לפתור אותה. אין כאן בנייה רחוק מאזור התכנון אלא באזור שמיועד לתכנון. דובר על כך שלא יהיו הריסות בתים באזור שבתוך הקו הכחול. אני חושב שזה צריך לחול גם על ערים מעורבות – לא רק על יישובים ערביים אלא גם על יישובים מעורבים. אני קורא לממשלה ולעיריית לוד לגשת בגישה חיובית; לפתור את הבעיה; לדבר במקום להרוס. תודה רבה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה, חבר הכנסת זחאלקה. חברת הכנסת ענת ברקו, ואחריה – אחרונת הדוברים תהיה חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. ענת ברקו (הליכוד): אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני רוצה לענות לחבר הכנסת טיבי, הקונסיליירי של ערפאת, שממשיך לגונן על טרוריסטים ולהתלונן על זה שהוא לא זוכה להגנת בג"ץ, ואפילו השמאל מאכזב אותו. לא שמעתי אותך מתלונן – או אחד מהחבורה שעומדת כאן, יושבת כאן – על ההצתות, על שרפת ארץ ישראל, על אדמת ארץ ישראל. עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): – – – ענת ברקו (הליכוד): אתה תומך בסולטן, בבכיר האחים המוסלמים ארדואן. אתה מדבר על דמוקרטיה. איזה דמוקרטיה ואיזה בטיח? איזה דמוקרטיה? חצי מטורקיה בכלא. אין דמוקרטיה שם, זה בטוח. ועכשיו אני רוצה לענות לחבר הכנסת טיבי על הנאום שהוא נשא כאן בערבית – ולומר לך – כדאי שתצא החוצה אפילו, אם אתה רוצה. תעשה את עצמך שאתה לא שומע. אתה גיבור. אז בוא אני אגיד לך מה התשובה המוחצת, חבר הכנסת טיבי: כל נעל צבאית של חייל צה"ל היא כתר על ראשך הבוגדני והזומם. זאת תשובה על נאום שנשאת בערבית, שגם הזכרת בו את שמי. שמעת? כל נעל צבאית – על הראש שלך. זהו. ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): – – – היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה, חברת הכנסת ענת ברקו. חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין, בבקשה. ענת ברקו (הליכוד) תשאל את החבר שלך אם הוא – – – איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): תודה רבה, אדוני היושב-ראש. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: רגע, רגע. חברת הכנסת ברקו, חברת הכנסת ברקו, מספיק. ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): למה – – – קצת רחמנות, קצת רחמנות, קצת רחמנות. ענת ברקו (הליכוד): תשאל את החבר שלך. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חבר הכנסת זחאלקה – רוצים לריב? תלכו החוצה. בבקשה, חברת הכנסת נחמיאס ורבין. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני פשוט נדהמת כל פעם מחדש כיצד חברי הכנסת מהרשימה המשותפת – לא כולם, אגב, צריך לומר – מרגישים צורך להעלות על נס אנטישמים מגונים, אנשים שמענים את עמם ומחזיקים אותם כמעט כבני ערובה. איך אתם מרגישים צורך להעלות אותם על נס? מעולם, מעולם, מעולם לא שמעתי אתכם תוקפים מתקפה כימית של הצורר אסד מצפון, וגם לא של ארדואן, היכן שהוא יהיה. בסופו של דבר זאת הברכה הגדולה שלכם – שהנשיא ארדואן נבחר בבחירות לא דמוקרטיות בטורקיה? באמת ברכה גדולה. הגורם הכי לא מייצב היום באזור, חוץ מסוריה, הוא טורקיה. זאת סיבה לבכי, לא סיבה לשמחה. תודה רבה. שרת התרבות והספורט מירי רגב: כל הכבוד לך, איילת. תצטרפי למחנה הנכון. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): אני במחנה הנכון. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה לחברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. תודה. נרגענו. שעת שאלות לשרת התרבות והספורט היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חברי הכנסת, אנחנו עוברים לשעת השאלות עם שרת התרבות והספורט חברת הכנסת מירי רגב. אני מזמין את השרה לעלות לדוכן. השרה מחזיקה בתיק התרבות והספורט, ולכן שעת השאלות תימשך שעה מרגע שנירשם. אני מזכיר לחברי הכנסת שמדובר בשלושת רבעי שאלות מן האופוזיציה ורבע שעה מן הקואליציה. כל שאלה – עד שתי דקות; כל תשובת שרה – עד שלוש דקות. אם כך ננהג אז יהיה לנו זמן לכולם, לכל אלה שמעוניינים לשאול את השרה. השאלות צריכות להיות בתחום פעילות משרדה או פעילות הממשלה. שאלות שלא יהיו בתחומים האלה אני יכול לפסול. בבקשה, אני פותח את ההצבעה על מנת שתוכלו להירשם, מי שמעוניין בשעת השאלות עם שרת התרבות והספורט. בבקשה. חברת הכנסת תמנו-שטה, בבקשה, את יכולה לפתוח את שעת השאלות, ואני בינתיים אסדר את הרשימה הלאה. פנינה תמנו (יש עתיד): אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, חוק המרכז למורשת יהדות אתיופיה חוקק בשנת 2012. מאז ועד היום יישום החוק נתקל בקשיים, ובעיקר בשנה האחרונה, כאשר נמשכים הליכי איתור מנכ"ל למרכז. עכשיו גם התברר לי כי הופסקה עבודת המועצה בשל צורך לאישור חבריה. החוק החשוב הזה נועד לשמר, לתת ביטוי ובמה ציבורית לתרבות, למורשת ולהיסטוריה של יהדות אתיופיה בחברה הישראלית, ודובר על כך רבות. אך לצערי, חזון החוק מתמסמס בשל התהליכים הביורוקרטיים. הדבר מעיב על תקוותם הגדולה של רבים בעקבות החוק, ובעיקר של יוצאי אתיופיה, שאת פגשת בבנייני האומה רבים מהם. במצב דברים זה רצוני לשאול מה עושה משרדך כדי לקדם את הסוגיה הזאת ומה את עושה כדי להוביל את הנושא, כדי להביא במהרה בימינו לפעילות ענפה ותקינה של מרכז המורשת. תודה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה. בבקשה, גברתי השרה. שרת התרבות והספורט מירי רגב: תודה רבה לך, כבוד היושב-ראש. חבריי חברי הכנסת – תודה רבה לך, פנינה, על השאלה המצוינת שלך. את יודעת כמה העדה האתיופית, הקהילה האתיופית, חשובה לי. לצערי, בשנה הראשונה, בעצם מאז שהמועצה התחילה לפעול, היינו צריכים להתעסק בעיקר בתשתיות – בתשתיות של המועצה, בתוכניות העבודה, בתקציבים, בפעילות המנכ"ל. לצערי, למרות שיושבת-ראש המועצה – שצריך להגיד עליה דברים נהדרים, ד"ר שמחה – למרות שהם הביאו המלצה לאחד המנכ"לים – ולי חשוב שהמנכ"לים, המנכ"ל וחברי המועצה, דווקא יהיו מבני העדה. הכי קל להביא מנכ"ל שהוא לא בן העדה, שלא חי את העדה, שלא מבין את האתגרים של הקהילה, את החוויות, את מה שאתם, בני הקהילה, חווים. לצערי המנכ"ל לא הצליח בתפקידו, או שזה לא התאים לו, והוא היה צריך לסיים את תפקידו. אנחנו נמצאים באיתור של מועמדים חדשים. היו שני מועמדים מצוינים שלצערי ועדת גילאור לא אישרה אותם. אנחנו כרגע נמצאים במצב שוועדת גילאור צריכה לאשר את המועצה כולה מחדש, ואחרי שהמועצה תאושר שוב, אנחנו נתחיל שוב בתהליכי בחירת מנכ"ל. אני עושה את הכול, ואני אשמח שגם את תעזרי לנו מול ועדת גילאור, כדי שהנושא הזה יסתיים כמה שיותר מהר, משום שתקציב צבוע לטובת המועצה חוזר חזרה לאוצר, הוא לא חוזר אל משרדי. פנינה תמנו (יש עתיד): משנת 2012 כפול 5 מיליון כל שנה. שרת התרבות והספורט מירי רגב: נכון, לכן אני אומרת. לי יש אינטרס שהמועצה הזאת תפעל. לי יש אינטרס שהמועצה הזאת בעצם תיישם את המדיניות שנקבעה בחקיקה, בחוק ליסוד המועצה למורשת האתיופים – חוק שבעצם מביא את המורשת ואת העושר של המגזר האתיופי לדור העתיד, וגם יפתח את הדלתות של הקהילה הזאת לאוכלוסיות נוספות. אני מאוד מקווה שאני אוכל לבוא אלייך עם בשורה גג עד סוף אוגוסט, שוועדת גילאור גם תאשר את חברי המועצה. אני החלטתי לאשר שוב לשמחה להמשיך בקדנציה נוספת. אני חושבת שהיא מאוד מאוד מבינה את המורכבות, קודם כול של הקהילה האתיופית. יש שם הרבה מאוד מורכבויות. היא מבינה את החיבור בין ישן לחדש, היא מבינה את היכולת של הצעירים להשתלב היום גם באמצעות המרכז הזה. ברגע שהמועצה תאושר – אני מחכה שהם יביאו לי מועמדים טובים. פנינה תמנו (יש עתיד): עד אוגוסט? שרת התרבות והספורט מירי רגב: אני מקווה שעד אוגוסט נוכל. תראי, התחלנו את שנת הפעילות של תקציב מאוד גדול לעשות אירועים – דרך אגב, לא רק בירושלים. זה האירוע המרכזי שאנחנו עושים, ונעשה אותו גם השנה, עם המועצה או בלי המועצה, אבל אני הייתי רוצה שנוסף על האירועים שאנחנו נעשה עם המועצה פה בירושלים נוכל לעשות הרבה מאוד פעילויות בשכונות שבהן נמצאת הקהילה, כפי שאנחנו עושים גם בספורט עם מסאי ועם ליגת מסאי והליגות של הקהילה האתיופית. בשבילי יש חשיבות מאוד גדולה לזרז את זה. כרגע זה נמצא בתהליכים – אין מה לעשות – תהליכים משפטיים, תהליכים של ועדת גילאור, עד שכל ניגודי העניינים מסתיימים. אני מקווה שנסיים את זה כמה שיותר מהר. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה לשרה. שרת התרבות והספורט מירי רגב: ותודה לך, פנינה, על כל הסיוע לטובת הקהילה. כל מי שמצטרף לסייע לקהילה, למורשת הקהילה, בעיניי הוא נכס חשוב, ואני רואה בך שותפה להצלחת המועצה הזאת. תודה רבה לך. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה לשרה. בסבב הראשון הייתה פנינה תמנו-שטה, השני יהיה יוסי יונה, ואחריו – מיכל רוזין וחמד עמאר. זה יהיה הסבב הראשון. בבקשה, חבר הכנסת יוסי יונה. יוסי יונה (המחנה הציוני): גברתי השרה, אני מבין שקיים דוח מסכם על פעילותן של קרנות הקולנוע בישראל, ואני גם מבין שהדוח מונח על שולחנך ערוך וכרוך. אם כך, אני מבקש לשאול מדוע אינך מאפשרת את פרסומו. ובאותו הקשר עולה טענה – ואני זהיר בדבריי, גברתי השרה – עולה טענה שהמינויים למועצת הקולנוע נושאים חותם פוליטי ימני ברור ומובהק. האם באפשרותך להזים טענה זו, או לחלופין לאשר אותה? שרת התרבות והספורט מירי רגב: תודה רבה לך, יוסי. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: בבקשה, גברתי. שרת התרבות והספורט מירי רגב: תודה רבה, כבוד היושב-ראש. גם כן שאלה מצוינת, יוסי. אנחנו נפתח עם הדוח עצמו ואחר כך נעבור לשאלה הפוליטית, כן או לא, כי הרי כשהעבודה בוחרת אנשים זה לא פוליטי, זה תמיד ענייני; כשהליכוד בוחר אנשים זה תמיד פוליטי. אבל בואו נתייחס למהות קודם כול. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): שאלה אחת. שרת התרבות והספורט מירי רגב: אז ממצאי דוח הקולנוע אכן הוגשו לשולחני. ועדת הקולנוע, שעמדה בראשה ראש מינהל התרבות גלית והבה-שאשו, עמלה לאורך שעות וימים רבים על ממצאי הדוח. אני חייבת להגיד לך, יוסי, אתה איש חברתי; אתה איש שהנושאים החברתיים והתרבותיים מעניינים אותו; אתה גם בעצמך כותב ספרים. כשאתה תשמע את ממצאי הדוח אתה גם בעצמך לא תאמין למה שהדוח הזה מרמז ואומר. הייתה לי תחושת בטן בתחילת תפקידי שהקולנוע מתעסק ופועל כאילו הוא מועדון סגור, אבל לא האמנתי עד כמה הוא מועדון סגור. לא האמנתי עד כמה קרנות הקולנוע לא מביאות לידי ביטוי את הגיוון שיש בחברה הישראלית. אני מאמינה שבעוד שבועיים אני אקיים מסיבת עיתונאים, אחרי שאני איפגש עם כל מחברי הדוח. אני חושבת שגם מגיע להם שאיפגש איתם, אשמע מהם גם מה יש להם להגיד. אני אומרת לך שאילו הממשלה הזאת הייתה בתחילת דרכה והדוח הזה היה מוגש לי כשרת תרבות בתחילת דרכי הייתי עושה שינויים הרבה יותר מרחיקי לכת, אבל משום שאנחנו נגיע לסיום הכהונה שלנו בעוד שנה, בעזרת השם, אני אעשה את כל השינויים המתבקשים כדי להביא לשוויון הזדמנויות וכדי לטפל בכל העיוותים שאנחנו ראינו במה שקשור בקולנוע. יוסי יונה (המחנה הציוני): הדוח הולך להתפרסם? שרת התרבות והספורט מירי רגב: בוודאי, הדוח כולו יתפרסם. הדוח יתפרסם, ההמלצות יתפרסמו, וגם כמובן נפרסם את ההחלטות שלי בעקבות הדוח. זה דבר אחד. לגבי המינויים – – – יוסי יונה (המחנה הציוני): רק שאלה – – – שרת התרבות והספורט מירי רגב: סליחה, יוסי? יוסי יונה (המחנה הציוני): לציין מועד – יתפרסם – – – שרת התרבות והספורט מירי רגב: תראה, אני רוצה, כתוצאה מהמלצות הדוח, גם להעביר חקיקה. אני רוצה עוד להעביר את החקיקה הזאת במושב הזה, כך שאין לי הרבה אפשרויות להמתין עם הדוח הזה, כמו שאתה מבין. המושב מסתיים בסוף החודש, ואני רוצה – כבר אמרתי ליושב-ראש ועדת החינוך, התרבות והספורט יעקב מרגי שחשוב לי מאוד שברגע שאני אביא לוועדת שרים לחקיקה את שינויי החקיקה שאני רוצה להוביל בעניין חוק הקולנוע או בעניין הסוגיות שקשורות לקולנוע – אני רוצה להביא אותם למושב הכנסת כבר במושב הזה, כך שאין לי הרבה זמן. אני מאמינה שבתוך שבועיים גג אנחנו נפרסם את ההמלצות, נפרסם את הדוח, נפרסם את ההחלטות שלי, וכמובן, נעשה את זה כמה שיותר מהר, כדי להביא בשורה אמיתית לאותה אוכלוסייה שהודרה לאורך שנים מקרנות הקולנוע. בעניין מינויים – פוליטיים או לא – כפי שאתה יודע, כשמדובר באנשי שמאל כולם תמיד מתאימים; כשמדובר באנשי ימין הם צריכים תמיד להראות כישורים מיוחדים. אני שואלת תמיד מהם הכישורים המיוחדים שאנשי ימין צריכים להוכיח – – לאה פדידה (המחנה הציוני): למה, כל מי – – – שרת התרבות והספורט מירי רגב: – – אז אני רוצה שתנוח דעתך. כל המינויים במועצת הקולנוע הם מינויים שאושרו על ידי הגורמים המשפטיים. לאה פדידה (המחנה הציוני): כולם ימניים? שרת התרבות והספורט מירי רגב: כל המינויים במועצת הקולנוע אושרו על ידי כל הגורמים המוסמכים. ותאמין לי, במשרד שלי לא עושים לי הנחות. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה לשרה. יוסי יונה (המחנה הציוני): אני יכול? היו"ר יולי יואל אדלשטיין: לא, לא. חבר הכנסת יוסי יונה, שתי דקות, שלוש דקות – זה הכלל כאן. חברת הכנסת מיכל רוזין, בבקשה, שאלה שלך. מיכל רוזין (מרצ): תודה. כבוד השרה, אני רוצה לשאול אותך על נוהל שכמובן לא התחיל עם זמנך, אבל דווקא קיוויתי שבתפקידך את תצליחי לשנות אותו, וזה הנוהל שמונע מילדות, שחקניות קבוצות כדורסל, להשתתף בתחרויות ומשחקים מעורבים עם בנים כאשר יש טורנירים ארציים. זאת ועוד, מחתימים את אותן ילדות ואת ההורים על טופס של איגוד הכדורסל שזה הנוהל, וככה ילדות שכל השנה משחקות עם החברים שלהן, מתאמנות איתם, מוצאות את עצמן יושבות על הספסל ומסתכלות על החברים שלהן בקבוצה משחקים בלעדיהן. התשובה של האיגוד היא עוד יותר באמת מכעיסה: שיגידו תודה, הם אומרים. שיגידו תודה, הבנות, שבכלל נותנים להן להיות חלק מקבוצות בנים. אולי אם תמשיכו ככה במחאה אז גם לא ניתן להן להיות חלק מקבוצות הבנים. בשנת 2018 הגיע הזמן שבנים ובנות יוכלו להשתתף יחד במשחקי כדורסל, כדורגל – כל ספורט שבו הם יבחרו. אני חושבת שזה טוב לעודד את זה. באמת, להכניס להם רעיונות ודברים קיצוניים בגיל הזה, שיש ביניהם קודם כול הבדלים – אנחנו יודעים איך זה משפיע אחר כך על השוויון בין המינים, ושיש פה, יכול להיות, איזשהו עניין של מיניות, או משהו שלא קשור בכלל לספורט תמים ולחברה שבה הם משחקים ביחד כל השנה. בעיניי זה פשוט לא נכון, זה לא טוב. מכניסים לילדים שלנו רעיונות פשוט מעוותים לראש במקום באמת לאפשר להם להתחרות בספורט בריא ביחד. תודה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה. בבקשה, גברתי. שרת התרבות והספורט מירי רגב: מיכל, תודה רבה לך על השאלה החשובה הזאת. אין לי תשובה ספציפית על קבוצות מעורבות, אני שומעת כרגע לראשונה את תשובת האיגוד. אני יכולה להגיד לך שבתקופתי אני הגדלתי את התקציבים לאתנה בכלל, לכדורסל נשים וכדורגל נשים. לצערי, בכלל בענייני הכדורגל ותפיסות ספורטאיות בתחומים לכאורה גבריים, גם התפיסות החברתיות הן מאוד מאוד מקובעות, ואני משקיעה הרבה מאוד כסף גם בהסברה בקרב הורים ובקרב אגודות, בקרב קבוצות ובקרב האיגוד, לשכנע יותר ויותר נשים להיכנס לאותם ענפים שהם לכאורה ענפיים גבריים, מתוך רצון – – מיכל רוזין (מרצ): תראי מה קורה לילדות. שרת התרבות והספורט מירי רגב: – – מתוך רצון שיהיו לנו ספורטאיות וספורטאים טובים, וגם נצליח להביא מדליות אולימפיות. אנחנו גם רוצים – ואני מקדמת – את הספורט העממי, אבל בסופו של דבר אני רוצה גם שמדינת ישראל תתהדר בספורטאיות וספורטאים איכותיים. בעניין קבוצות מעורבות נשים וגברים בכדורסל, אני לא מכירה את הסוגיה הזאת. מיכל רוזין (מרצ): ילדים. ילדים שמתחרים יחד – – – כל השנה. שרת התרבות והספורט מירי רגב: תראי, אבל אני רוצה לתת לך תשובה שאני בודקת אותה. אז אני שומעת את זה ממך בפעם הראשונה. אני יודעת שיש רצון מאוד גדול באיגוד הכדורסל, בוודאי גם אצלנו, שנשים ייקחו יותר ויותר חלק, לא רק בתחומים האלה. את יודעת שאני הבאתי עכשיו לליגת מאמאנט וליגת כדורסל אימהות, כדורעף נשים, שאימהות ישחקו יותר וייקחו חלק בפעילויות גופניות, משום שכשילדים רואים שהאימהות מתאמנות ויוצאות אחר הצוהריים והולכות לתחרויות, גם הם רוצים להתעמל ורוצים בעצם לחיות חיים שהם עם אורח חיים בריא וספורטיבי. בשאלה הזאת של נשים וגברים באותן קבוצות שהן משחקות איתם לאורך כל השנה אבל כשמגיעים לתחרויות הן לא איתם, זה לא נשמע לי הגיוני, אבל אני לא רוצה לתת תשובה בלי שאני בודקת אותה, ולכן אני מבקשת לבדוק את זה ולחזור אלייך עם תשובה, אם באופן אישי ואם על פי הנהלים של הכנסת; אין לי מושג. זאת שעת שאלות ראשונה שלי, אז לפי ההנחיות המקובלות. מיכל רוזין (מרצ): תודה רבה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה לשרה. חבר הכנסת חמד עמאר, בבקשה, אדוני. חמד עמאר (ישראל ביתנו): אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, בשנת 2007 חוקק חוק מרכז המורשת הדרוזית. בשנה שעברה, אפילו קצת יותר משנה, אני גם נכחתי בהנחת אבן הפינה להקמת מרכז המורשת הדרוזית, וגם כבודך – היית שם, והבטחת להתחיל להקים את המרכז כמה שיותר מהר. שאלתי: מתי אנחנו נראה התחלת בנייה, האם המועצה קמה או עדיין לא קמה, והאם מונה מנכ"ל או לא מונה מנכ"ל למועצה. שאלה שנייה זאת שאלה של פורום ראשי רשויות שהתבקשתי לשאול אותך. בישיבה שקיימת איתם, גם לפני יותר משנה – אני חושב שזה היה באותו יום – כשראית שהתקציב של המגזר הדרוזי במשרד שלך רק 4 מיליון שקל, הבטחת להגדיל את התקציב ל-10 מיליון שקל, כי אמרת: 4 מיליון שקלים לא יכולים לעשות כלום. האם ההבטחה שלך תקוים, או מתי תקוים? תודה רבה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה. שרת התרבות והספורט מירי רגב: תודה רבה לך, חמד עמאר. כידוע לך, אתה מכיר את החקיקה בעניין מרכז המורשת הדרוזית והמועצה הדרוזית. אתה מכיר ואתה יודע כמה סחבת הייתה לאורך שנים – – חמד עמאר (ישראל ביתנו): נכון. שרת התרבות והספורט מירי רגב: – – ולא הצליחו לממש זאת. אני שמחה וגאה שאחרי סחבת של שנים הצלחתי – ואתה יודע שלא היה פשוט – להקים מועצה דרוזית. אתה יודע כמה קשה היה להקים מועצה דרוזית שמקובלת על כל המגזר הדרוזי; גם אם היא לא מקובלת על כולם – שתהיה מקובלת על 60% או 70% מהאוכלוסייה, והצלחתי בזה. הקמנו מועצה דרוזית עם יושב-ראש מועצה דרוזי. אני שמחה שנבחר מנכ"ל על ידי המועצה. הוא נמצא כרגע באישור של ועדת גילאור. ברגע שוועדת גילאור תאשר את המנכ"ל, אנחנו יוצאים לדרך עם מועצה שתביא לידי ביטוי את המורשת העשירה, היפה והמיוחדת של העדה הדרוזית. כידוע לך, החלטת הממשלה, שאתה היית שותף לה ורבים עוד לפניי, מדברת על כך שביאנוח-ג'ת יקום המרכז של המורשת הדרוזית. גם בעניין הזה ראשי הרשויות הדרוזיות רצו לפתוח את זה מחדש, ואמרתי: לא יקום ולא יהיה כי אם נפתח את ההחלטה מחדש, לא יהיה מרכז. לא יהיה מרכז. הייתה החלטה, התקבלה החלטה – זאת ההחלטה. עכשיו משרד האוצר. אני הייתי צריכה לעשות את חלקי בעסקה, ועכשיו משרד האוצר צריך לעשות את חלקו בעסקה. אני, מבחינתי, מיניתי מועצה, וזה לא היה פשוט, אבל מינינו אותה. כרגע המנכ"ל יאושר בוועדת גילאור, אני מקווה. ועדת גילאור מתכנסת אחת לחודש; זה אותו סיפור של המועצה האתיופית. אני מקווה שזה יאושר עד סוף אוגוסט. מרגע שיש מועצה ויש מנכ"ל, עכשיו משרד האוצר צריך להקצות את התקציב לטובת פעילות המרכז ותקציב לבניית המרכז. אני מאמינה שברגע שהמנכ"ל יאושר, נקיים פגישה מסודרת של כל ראשי הרשויות, של המנכ"ל, של המועצה. אני אבקש את הפגישה הזאת עם שר האוצר. אני בטוחה שכל חברי הכנסת בבית הזה, כולם, בוודאי חברי הכנסת שמייצגים את העדה הדרוזית, את הקהילה הדרוזית, יסייעו לנו לוודא שהתקציב הזה עובר, גם לטובת הקמת המרכז עצמו וגם לטובת פעילות. אני רק רוצה לנצל את הבמה הזאת ולהודיע לך ולחברים שהשנה מציינים 25 שנים למותו של השייח' טריף, שבעצם הוא הראשון שביסס את מערכת היחסים הכל-כך טובה בין הדרוזים לבין היהודים ובין הדרוזים לבין מדינת ישראל. האירוע הזה יהיה אירוע ממלכתי, ויוזמנו אליו כמובן כל סגל א' – הנשיא, ראש הממשלה וכל הגורמים מסגל א'. האירוע הזה ייערך, אם אני לא טועה, בספטמבר או באוקטובר. כמובן, גם אתם מוזמנים. יש לי מחויבות גדולה למגזר הדרוזי. זה מגזר שחשוב לנו, ואני מאוד שמחה שבתקופתי הצלחתי לעצור את הסחבת הזאת, ויש לנו מועצה, ויהיה לנו מנכ"ל, בעזרת השם. עכשיו צריך להתחיל לעבוד על המרכז. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה לשרה. אם כן, הסבב הבא הוא – – – חמד עמאר (ישראל ביתנו): – – – שאלה. שרת התרבות והספורט מירי רגב: אה, סליחה, יושב-ראש הכנסת. כן, לגבי גידול התקנה – בוודאי, אנחנו הגדלנו. נכון שהתקנה הערבית גדלה יותר, אבל גם התקנה הדרוזית גדלה, והיא הגיעה ל-10 מיליון. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה. הסבב הבא הוא יעל גרמן, יואל חסון, ג'מאל זחאלקה וזוהיר בהלול. בבקשה, חברת הכנסת יעל גרמן. יעל גרמן (יש עתיד): תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש. כבוד השרה, את ודאי שמעת שנבחרת מקסיקו נקנסה ב-8,700 יורו על כך שהיא קראה קריאות הומופוביות בזמן המשחק שלה עם נבחרת גרמניה, ופיפ"א אמרה שהיא תנהג באפס סובלנות כלפי אלימות בכלל ואלימות בקריאות מהסוג הזה בפרט. לנו יש כאן בארץ – יש לנו פה חוק שמדבר נגד אלימות במגרשי הספורט, אבל הוא מדבר רק על רקע של צבע, השתייכות לגזע, לדת או למוצא לאומי-אתני. אני ביקשתי להוסיף גם את הקריאות ההומופוביות, וכל מי שמבקר במגרשי הספורט, אם זה כדורסל ואם זה כדורגל, שומע את הקריאות האלה. במחקרים ובסקרים שנעשו אומרים במפורש ש-80% מהקהל שמע קריאות כאלה וכל השחקנים שמעו את הקריאות האלה. פעם שנייה שהגשתי את החוק – פעם שנייה שהוא נדחה. אני מצפה ממך, גם כמי שתומכת בקהילה, גם כשרת התרבות והספורט, שתתמכי בחוק. והייתי רוצה לדעת מדוע זו הפעם השנייה שחוק אלמנטרי, שבעולם כבר מזמן העבירו, ונותנים דוגמה עכשיו באירופה – אנחנו רואים ברוסיה, אנחנו רואים במונדיאל את הדוגמה – מדוע כאן בארץ עדיין אנחנו לא יכולים לממש אותו. שרת התרבות והספורט מירי רגב: תודה רבה לך, יעל, על השאלה החשובה הזאת. אני לא יודעת אם את יודעת, אבל השקעתי בתקציב להקמת יחידה לטיפול באלימות בספורט. העברתי תקציבים למשרד לביטחון פנים כדי שתהיה יחידה מיוחדת לטפל באותם עבריינים שמונעים את חוויית המשחק במגרשי הכדורגל והכדורסל – זה בעיקר במגרשי הכדורגל – וזאת על מנת להחזיר את המשפחות כולן לחוויה הספורטיבית של מגרש הכדורגל ומגרשי הספורט השונים. כידוע לך, יש חקיקה. באיזה עבירות ועל איזה עבירות יש חקיקה לא אני קובעת, אלא יש את משרד המשפטים, את המשרד לביטחון פנים. ברגע שיקבלו החלטה שהסוגיה של הומופוביה – ואת יודעת שבעניין הזה הייתי הראשונה מתוך – – – יעל גרמן (יש עתיד): – – – שרת התרבות והספורט מירי רגב: אבל תראי, זו לא חוכמה לקבל החלטה שבסופו של דבר לא יאכפו אותה. את רואה מה קורה עם הסתה, את רואה מה קורה עם אלימות, את רואה מה קורה עם גזענות; את רואה מה קורה עם ג'יבריל רג'וב, שמשתמש בספורט כדי להסית נגד ספורטאים ישראלים, כדי להסית נגד מדינת ישראל. הוא לא רואה בספורט כלי לחבר בין עמים, בין מדינות. אני בעד העניין הזה. אם תצליחי להביא ממשרד המשפטים – – – יעל גרמן (יש עתיד): אני צריכה להצליח? שרת התרבות והספורט מירי רגב: תראי, את מביאה את החוק – – – יעל גרמן (יש עתיד): את שרה בממשלה. שרת התרבות והספורט מירי רגב: אני שרה בממשלה, אני גאה על כך ואני שמחה על מהפכות שעשיתי בשלוש שנים במשרד התרבות והספורט – – יעל גרמן (יש עתיד): יאללה, בואי תעשי גם פה. שרת התרבות והספורט מירי רגב: – – גם בתרבות וגם בספורט. אני מוכנה לבדוק שוב את החקיקה הזאת. שוב, אין טעם להביא חקיקה שבסופו של דבר המשטרה לא יכולה לאכוף אותה ומשרד המשפטים לא יודע לאכוף אותה. אז מה עשינו בזה? יש לנו כל כך הרבה חקיקות – – יעל גרמן (יש עתיד): אבל על כל חקיקה את יכולה לומר את זה. שרת התרבות והספורט מירי רגב: – – גם בעניין הגזענות, גם בעניין האלימות. אבל אני איתך בעניין הזה. אני חושבת שזה דבר שאסור שיקרה. אני אבדוק את זה שוב כדי לראות כיצד ניתן להוסיף גם את זה לתוך אותו סעיף של אלימות, גזענות – – יעל גרמן (יש עתיד): אלימות בספורט. שרת התרבות והספורט מירי רגב: כן, כן, כן. – – באותו סעיף של הסתה במגרשים. יעל גרמן (יש עתיד): את לא מוסיפה את זה – זה מותר. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה. יעל גרמן (יש עתיד): ברגע שאת אומרת שאסור את זה אבל לא אסור – – – את אומרת שמותר. שרת התרבות והספורט מירי רגב: לא, לא, לא. כשאת לא אומרת שאסור לנסוע באור אדום, זה לא אומר שמותר לנסוע באור אדום. יעל גרמן (יש עתיד): כשאת אומרת שאסור לנסוע באור אדום את אומרת מה מותר – מותר לנסוע באור ירוק. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: טוב. אני חושב שהשרה השלימה את תשובתה. שרת התרבות והספורט מירי רגב: דרך אגב, רק שתדעי שאני תומכת גם בפסטיבל של הקהילה הגאה. אני תומכת בהם גם בתרבות וגם בספורט. יעל גרמן (יש עתיד): אני יודעת שאת תומכת בהם, לכן – – – שרת התרבות והספורט מירי רגב: נכון. אני יודעת. עשינו גם כמה חקיקות ביחד. שוב, זה צריך להיות חלק מאותו מסד שהמשטרה ומשרד המשפטים יודעים לעמוד בו, ואם הם יודעים לעמוד בו, ודאי שאני לא אהיה זאת שאמנע את זה בחקיקה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה. חברי הכנסת – – – שרת התרבות והספורט מירי רגב: אני אבדוק את זה שוב. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חברי הכנסת, השרה מקפידה על הזמנים, אבל אם מתחיל דיאלוג, אנחנו יוצאים ממסגרת הזמן. בבקשה. עכשיו חבר הכנסת יואל חסון. עד שתי דקות לרשותך. יואל חסון (המחנה הציוני): אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, נראה לפי ההצהרות שלך שיש לך קצת עניין אובססיבי עם האירוויזיון ועם כל העיסוק בו, ואיפה הוא יהיה, מתי הוא יהיה, איך הוא יהיה, מה יהיו התכנים שלו, באיזה מקום הוא יתקיים, מי יוזמן, מי לא יוזמן. נראה כאילו את נורא עסוקה בזה. אז רציתי לשאול: קודם כול, מתוקף איזו סמכות? האם הוסמכת על ידי ראש הממשלה, על ידי הממשלה, להתבטא בנושא הזה של האירוויזיון, להוביל את הנושא של האירוויזיון, להצהיר הצהרות שלפחות כלפי חוץ מתייחסים אליהן ברצינות, כי את בכל זאת שרה בממשלה? האם את עושה את זה בסמכות וברשות? האם ראש הממשלה הסמיך אותך לדבר הזה? האם באמת ההסמכה הזאת היא לא רק לדבר? האם באמת הוסמכת על ידי הממשלה לתכנן את אירועי האירוויזיון, להשפיע על התכנים שלהם, לקבוע איפה זה יהיה? הדבר השני שרציתי לדעת, גברתי השרה – שמתי לב שיש לך אוזנייה באוזן, ורציתי לדעת אם האוזנייה הזאת משמשת לכך שעוזרים לך ונותנים לך תשובות. שרת התרבות והספורט מירי רגב: א. לא, והלוואי שיוכלו לעזור לי בזה. יואל חסון (המחנה הציוני): אז למה האוזנייה באוזן? שרת התרבות והספורט מירי רגב: כי אני מדברת דרך אוזנייה. אבל לא – כדי לשמוע וכדי לדבר באוזנייה צריך גם לענות. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חבר הכנסת חסון, נא לשבת. יואל חסון (המחנה הציוני): חשבתי שאת מאוד טכנולוגית ונותנים לך תשובות מרחוק. שרת התרבות והספורט מירי רגב: לא, לא, לא. דרך אגב, אני אשמח אם תמצא לי אחת כזאת. יואל חסון (המחנה הציוני): יש כאלה. שרת התרבות והספורט מירי רגב: אם תמצא לי אוזנייה כזאת – – יואל חסון (המחנה הציוני): יש כאלה בשוק. שרת התרבות והספורט מירי רגב: – – שיכולה להעביר לי בשידור חי את כל התשובות אני אשמח – אבל לא. יואל חסון (המחנה הציוני): יש כאלה בשוק, גברתי השרה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: נא לשבת, אדוני. עכשיו השרה. אני מתחיל את הזמן. שרת התרבות והספורט מירי רגב: לגבי האוזנייה, אני אפילו לא הורדתי; אפילו שכחתי שהיא קיימת אצלי מרוב שאני כבר רגילה לדבר איתה. לגבי האירוויזיון, כידוע לך, יש שר אחראי. שר התקשורת אחראי לתאגיד, אבל כפי שאתה גם יודע, התאגיד הוא שאחראי לשידור האירוויזיון, להפקת האירוויזיון. ראש הממשלה כינס צוות של כמה שרים על מנת להתייעץ איתם בסוגיית האירוויזיון. יש כמה סוגיות. אם אני לא טועה, ראש הממשלה הוציא על כך הודעה, גם בעניין החקיקה של הפיצול וגם בעניין מה הדרישות של איגוד השידור האירופי בעניין אירוח האירוויזיון. עוד לא התקבלו החלטות בעניין. לא הוסמכתי לשום דבר; אני לא צריכה להיות מוסמכת לתת את עמדתי בסוגיות כאלה ואחרות. אמרתי את עמדתי בעניין האירוויזיון. אני חושבת שהאירוויזיון הוא במה נהדרת למדינת ישראל. זה שידור ציבורי שמשתמש בתקציב ציבורי של בין 50 ל-80 מיליון שקלים. כל מדינה שמארחת את האירוויזיון – בעצם מעבר לזה שזה אירוע מוזיקלי שאין לנו שום יכולת להתערב בו, ואנחנו גם לא רוצים להתערב בו – מי רוצה להתערב בזה – – – יואל חסון (המחנה הציוני): אז מה – – – שרת התרבות והספורט מירי רגב: אז תכף אני אגיד במה כן. לכן אני עושה רגע את ההפרדה המאוד-ברורה בין מה שאני חושבת שכן ומה אני חושבת שלא. לכן, זה אירוע מוזיקלי, זה דבר נהדר. אבל מה יש בנוסף לזה – בנוסף לזה שזה אירוע מוזיקלי והקהילה הגאה חלק מזה, ומגיעים לכאן אלפי אוהדים של האירוויזיון שנוסעים באירופה ממדינה למדינה? היופי זה שמדינה מארחת יכולה להראות את פניה היפים. איך? באמצעות אותם סרטונים. מה הסרטונים האלה בעצם עושים? מאפשרים שיראו שהמדינה הזאת זו מדינה נורמלית, מדינה שחיים בה יהודים וערבים, חילונים וחרדים, פריפריה ומרכז ומורשת וחדשנות. חשבתי שנכון שבסוגיות האלה לממשלה תהיה הידברות – יכולת תיאום והידברות עם התאגיד. יואל חסון (המחנה הציוני): את לא סומכת על התאגיד בעניין הזה? שרת התרבות והספורט מירי רגב: אני סומכת – אני סומכת על התאגיד שיביא הצעה שיוכל לתאם אותה עם הממשלה. זה בעיניי הדבר הנכון. יואל חסון (המחנה הציוני): אבל אז אין עצמאות לתאגיד. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חבר הכנסת חסון, בדיוק ביקשתי: בלי שאלות ביניים. שרת התרבות והספורט מירי רגב: יש לו עצמאות מלאה, ואני סומכת על התאגיד שיעשה את העבודה שלו. עמדתי היא עמדתי הפרטית. ראש הממשלה לא הסמיך אותי בעניין הזה, ואין לי כוונה שיסמיך אותי בעניין הזה. יש שר אחראי, ואני חושבת שהוא עושה עבודה מצוינת. אנחנו חושבים שהקמת איזושהי ועדה בין-משרדית, מתואמת כמובן עם התאגיד, כדי שתסייע להסיר חסמים – יהיו כל כך הרבה חסמים: של משטרה, של כל הסוגיות של הביטחון וכדומה. שוב, ראש הממשלה יקבל את החלטתו. כל החלטה שהוא יקבל – אנחנו, כמובן, נפעל על פיה. יש לנו רק רצון אחד – שהאירוח של האירוויזיון בארץ יצליח, שיהיה בצורה מכובדת, בצורה ראויה למדינת ישראל ולכל המדינות שמשתתפות באירוע הזה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה לשרה. שאלה של חבר הכנסת זחאלקה. בבקשה, אדוני, עד שתי דקות לרשותך. ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): גברתי השרה, מהו אחוז התקצוב של התרבות הערבית מהתקציב הכללי של המשרד? מהו אחוז התקצוב של הספורט לחברה הערבית מתקציב המשרד? אני מבקש את התשובה באחוזים. שאלה נוספת: האם את מייחסת לעצמך כוחות מאגיים בכל מה שאמרת בנושא של הפסד מסי ונבחרת ארגנטינה? יש לך השפעה מכאן על מה שקורה במשחקים? רוצה הסברים. אני חושב שאם שרת תרבות מדברת ככה, מגיע שאנחנו נשמע למה, מהו ההסבר. שרת התרבות והספורט מירי רגב: לא הבנתי, לא הבנתי, איזו השפעה על המשחקים? ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): את אמרת שכוחות עליונים, שאת קשורה אליהם, הביאו להפסד. כוחות מאגיים. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חשבתי שאתה מייחס לשרה כוחות של נבואה. שרת התרבות והספורט מירי רגב: חשבתי שאתה רוצה שאני אשחק בכדורגל. לצערי, במסגרת נבחרת הכנסת בגולסטאר לא הצלחנו. ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): לא, לא, לא נבואה. כוח עליון. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה, חבר הכנסת זחאלקה. בבקשה, גברתי השרה. שרת התרבות והספורט מירי רגב: טוב, אז אני אתחיל בשאלה הקלה. סליחה? אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): מה תהיה התוצאה של ארגנטינה במשחק הבא? שרת התרבות והספורט מירי רגב: לא יודעת. תשמע, אנחנו אוהבים את מסי ואנחנו אוהבים את נבחרת ארגנטינה. לצערי, אנחנו לא אוהבים את ג'יבריל רג'וב. הוא הרס את ההגעה של ארגנטינה לארץ; הוא הרס את ההגעה של מסי לארץ. גם ילדים ערבים שחיכו למסי לא הצליחו לראות אותו. יש לכם אחלה חבר, ג'יבריל רג'וב. אין ספק, אחמד, יש לרשימה המשותפת חבר טוב, חבר שאוהב את ערביי ישראל, חבר שמבין את החשיבות של ספורט – לתאם ולשתף פעולה בין עמים, בין אנשים. אבל אין מה לעשות, הוא לא מאכזב. הוא התלמיד של ערפאת, מה לעשות – רב-מחבלים, שרואה רק את העניין של הטרור מול עיניו, ג'יבריל רג'וב. אני מקווה שפיפ"א – אני מאוד מקווה שפיפ"א, שהוציאה כבר כרטיס אדום וקיבלה החלטה להעמיד לדין את ג'יבריל רג'וב, תיתן אמירה מאוד ברורה שאין קשר בין ספורט לפוליטיקה, ושהספורטאים הישראלים יכולים לשחק בכל מקום עם הדגל וההמנון שלהם. אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): את שומעת את עצמך? שרת התרבות והספורט מירי רגב: כמו שאני מוכנה לארח גרנד פרי בכל תחום, בכל ענף בארץ, כולל אותן מדינות שאין לנו קשר איתן, שיופיעו הספורטאים שלהן עם הדגל שלהם ועם ההמנון שלהם. אני אכבד אותם. חבל שמדינות ערב לא מכבדות את מדינת ישראל וחבל שג'יבריל רג'וב – שאני יודעת שאתה גם בקשר איתו, אחמד, אתה וחבריך מהסיעה – מנצל את הזירה הבין-לאומית הזאת כדי לעשות דה-לגיטימציה למדינת ישראל ולספורטאים. והוא עשה את הכול שנבחרת ארגנטינה לא תגיע: הוא היה שותף לשרפת החולצות של ארגנטינה, הוא היה שותף לתמונות של החולצות שלהם מגואלות בדם. זה היה פשוט מביך. זה מראה בדיוק מיהם אותם אלה שמדברים על שלום, ואנחנו מבינים שהם מדברים על שלום אבל הם רוצים להמשיך בדרך של טרור. ולגבי התרבות והתקציב – – – אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): אבל האם התוצאה של ארגנטינה – – – היו"ר יולי יואל אדלשטיין: לא, לא, לא, חבר הכנסת אחמד טיבי. אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): – – – היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חבר הכנסת אחמד טיבי, לא טרחתם אפילו להירשם לשאלה, אף אחד חוץ מחבר הכנסת זחאלקה, אז לא להפריע. שרת התרבות והספורט מירי רגב: אחמד, אני מזמינה אותך, אבל, לבוא לכותל. תראה כמה כוח יש שם. אני מזמינה אותך לבוא לכותל. אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): אבל אתם שנים לא במונדיאל. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: בבקשה, חבר הכנסת אחמד טיבי, נו, מה? אני אתחיל להרחיק? אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): – – – היו"ר יולי יואל אדלשטיין: אתה גונב זמן כרגע לחברים שכן נרשמו – זאת התוצאה היחידה. אתה גונב זמן מחברי כנסת שנרשמו. בבקשה, גברתי תשלים את התשובה. שרת התרבות והספורט מירי רגב: תקציב התרבות של התרבות הערבית בתקנה הייעודית – אתה שומע, זחאלקה? תרשום, אולי אתה תבין את מה שראשי הרשויות הערבים מבינים. התקציב עלה מ-10.5 מיליון ל-34 מיליון – פי שלושה, רק בתקנה הייעודית לתרבות הערבית. בנוסף לזה, בתקנת סל"ע התקציב עלה ב-17 מיליון נוספים. זאת אומרת שהתקציב של התרבות הערבית ב-2017 עומד על 72 מיליון ש"ח. עכשיו, תבין שהצטרפו בשלוש השנים האחרונות 95 גופי תרבות נוספים במגזר הערבי. מעולם, מעולם המגזר הערבי לא זכה לפריחה תרבותית – תכף נדבר גם על הספורט – כפי שהוא זכה בשלוש השנים האחרונות. זאת אומרת, לא אלה שמדברים על אהבת האחר אבל תקציבים, זה – לא, אלא אלה שעושים. המשרד הזה הוביל, בראשותי, את ההתפתחות של תחום התרבות והספורט במגזר הערבי – כמו גם, דרך אגב, במגזר החרדי, כמו גם ביהודה ושומרון. אבל העלייה הגדולה ביותר מבין כל המגזרים בתקציבים היא של המגזר הערבי. אולי פעם תבוא לאחת מהפגישות שלנו עם מוסדות התרבות הערביים, עם ראשי הערים הערבים, ותשמע מהם כמה הם מרוצים מהקשר שלהם ומהיכולת שלהם ליצור תרבות ולצרוך תרבות, בלי ההדרה של גברים ונשים. אני, בשונה ממרב מיכאלי, לא מחכה שהאירוע האחרון בתל אביב יהיה נשים–גברים בנפרד. אני אומרת: אם אלה צורכי האוכלוסייה הערבית ואלה צורכי האוכלוסייה החרדית – בואו נכבד אותם. ואני מקווה שהאירוע בתל אביב לא יהיה האירוע האחרון, כי זאת היכולת שלנו לקבל את האחר, לא רק לדבר על האחר. ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): זאת לא תשובה. שרת התרבות והספורט מירי רגב: זאת תשובה, כי קיבלת במספרים מוחלטים בכמה גדלתם, גם בתקציב של התרבות הערבית וגם בספורט במגזר הערבי. ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): אני ביקשתי אחוזים. לא קיבלתי תשובה על אחוזים. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה. השרה – מה שהיא זכרה במספרים היא השיבה, נתנה תשובה. אם משהו חסר, היא תשלים. היא הבטיחה לעוד כמה חברי כנסת להשלים. ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): – – – היו"ר יולי יואל אדלשטיין: בסדר, אבל הזמן תם. שרת התרבות והספורט מירי רגב: דרך אגב, כבוד היושב-ראש, אין בעיה. תעבירו רשימות – נענה על הכול. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: ברור, אין שום ספק. בבקשה, חבר הכנסת זוהיר בהלול, אתה תהיה השואל הבא, ואחר כך נכריז על עוד סיבוב. בבקשה, אדוני. זוהיר בהלול (המחנה הציוני) מרחבא ומסא אל-ח'יר, גברתי השרה. שרת התרבות והספורט מירי רגב: מרחבא. זוהיר בהלול (המחנה הציוני): אני מקווה שאני לא אודח. שרת התרבות והספורט מירי רגב: מרחבא, אהלן וסהלן. מרחבתיין. מרחבתיין, אדוני. זוהיר בהלול (המחנה הציוני): אוקיי, אז ערבית איננה מילת גנאי. אוקיי, זה יפה מאוד. קיבלנו לגיטימציה. שרת התרבות והספורט מירי רגב: חס וחלילה. איך יכול להיות? הוריי הגיעו ממרוקו ומספרד – אני מזכירה לך שאלה מדינות מוסלמיות. אצלי בבית גם יודעים לדבר ערבית, אז אל תהפוך אותי כאן למה שאני לא. זוהיר בהלול (המחנה הציוני): אני לא הופך אותך, אדרבה. שרת התרבות והספורט מירי רגב: לא, אז רק שנדע. זוהיר בהלול (המחנה הציוני): אני דווקא שמעתי משהו סנסציוני כרגע – שאת מאוד מעריכה את שפת האם שלי, שהיא שפה מאוד רשמית במדינה, שיש כאלה שחושבים שהיא קשורה לתועבה במדינה הזאת, רחמנא ליצלן. שרת התרבות והספורט מירי רגב: לא, תועבה זה רק מי שלא נאמן למדינה. כל השאר זה עלא כיפאק. זוהיר בהלול (המחנה הציוני): גברתי השרה, השאלה הראשונה – אני לא קיבלתי עד הסוף את התשובה על השאלה שהפנה אלייך חבר הכנסת יואל חסון: האם ההתניה שלך שהאירוויזיון יתקיים בירושלים ירדה סופית מן הפרק? שאם לא כן, את יודעת שאת מקבלת לא מעט קולות מהניכר שהאירוויזיון יעמוד בסימן שאלה גדול מאוד. אבל השאלה השנייה, והיא המרכזית שלי: איך יכול להיות שבכהונתך – ואת באמת עושה עבודה נהדרת – מגרשי כדורגל אין במעיליא, בעראבה, בבית ג'ן וגם בקלנסווה? איך יכול להיות שבעידן כל כך מודרני, לנערים ונערות בכפרים הללו, ביישובים הללו ובעוד יישובים אין אפשרות לפלרטט עם הכדור במקום לפלרטט עם דברים אחרים? ולכן, השאלה שלי: האם בכהונתך בקדנציה הזאת את מבטיחה שביישובים האלה יוקמו מגרשי כדורגל? היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה. בבקשה, גברתי השרה. שרת התרבות והספורט מירי רגב: תודה רבה לך על השאלה. אני אפתח עם העניין של האירוויזיון: אני לא יכולה להתנות על משהו שהוא לא תחת אחריותי. זאת אומרת, אם שואלים אותי איפה אני רוצה את האירוויזיון – כמובן שאני רוצה אותו בירושלים,. כי כשאני צופה באירוֹויזיונים ואומרים "ישראל" ולא "ירושלים" זה כואב לי, כי כל מדינה – פונים לבירה שלה, רק למדינת ישראל – פונים לישראל. לא, לישראל יש בירה, וקוראים לה ירושלים, מאוחדת, בירתנו לעד, ואני גאה בה, ולכן אני רוצה שיהיה בירושלים. כי אני רוצה שהצופים של האירוויזיון יבינו שיש לנו עיר מהממת, עיר יפה, עיר קסומה, עיר שחיים בה יהודים וערבים ביחד, עיר שיש בה גם את הנצרות, גם את האסלאם וגם את היהדות. אני רוצה שיבינו שבמדינת ישראל ובירושלים חיים חיים נורמליים. אבל ההחלטה היא לא אצלי, ההחלטה מצויה אצל התאגיד. ראש הממשלה יקבל את ההחלטות שלו ברגע שהוא יקבל את כל הפרטים בהקשר של האירוויזיון. אני את עמדתי אמרתי. זהו זה, האחריות בעניין האירוויזיון היא לא שלי, האירוויזיון הוא באחריות התאגיד, והתאגיד יגיש את התוכנית. אני מתארת לעצמי שאנחנו כממשלה נעשה את הכול כדי לסייע לתאגיד לארח את האירוויזיון בצורה הטובה ביותר והמכובדת ביותר למדינת ישראל. בעניין הספורט, אם אחמד יסכים, אז אולי תצטרף אליו לפגישה עם ראש עיריית קלנסווה שמתקיימת היום, אבל אני לא יודעת אם הוא יסכים. אבל בעניין של המגרשים ובעניין של הספורט אני רוצה להגיד לך משהו. אני אקרא לך את הנתונים, כי היה לי ברור שתשאלו. יואל חסון (המחנה הציוני): החזרת את האוזנייה. שרת התרבות והספורט מירי רגב: תראה, בוא, אני רוצה להגיד לך משהו. בגלל שהכול רשום לי – כי אני עושה שיעורי בית. הרי תיארתי לעצמי שתשאלו אותי שאלות שונות ומשונות. אני לא צריכה שיספרו לי מה שאני יודעת. אני מובילה את המדיניות במשרד, אם אתה לא יודע, לא מישהו אחר. יואל חסון (המחנה הציוני): אבל איך היא אמרה? ליתר ביטחון. שרת התרבות והספורט מירי רגב: לא, ליתר ביטחון – אמרתי לך, כשאני לא מכירה תשובה אני גם יודעת להגיד: אני אחזיר תשובה. אני לא מתביישת בזה. הלוואי שיהיו עוד שרים שמכירים את הפעילות במשרד שלהם כמו שאני מעורבת בפעילות המשרד שלי. אני גאה על כך. והלוואי שהשרים הבאים אחריי יעשו רבע ממה שאני עושה במשרד הזה, משרד התרבות והספורט. יואל חסון (המחנה הציוני): יש לך ביקורת על השרים? שרת התרבות והספורט מירי רגב: לא, חס וחלילה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חברי הכנסת, השרה רוצה להמשיך להשיב. שרת התרבות והספורט מירי רגב: יש לנו שרים מצוינים. רק אני רגילה שאנשים מהחלק הזה של האולם היו גם הם שרים, ולא ידעו מה נעשה במשרד שלהם, וטוב שאתם יושבים היום בחלק הזה של הכנסת, ושם גם כנראה תישארו. תמר זנדברג (מרצ): אל תהיי כל כך בטוחה. שרת התרבות והספורט מירי רגב: במסגרת הספורט במגזר הערבי – אז אני רוצה, ככה: במסגרת תוכנית המתקנים 2027, מתוך 80 רשויות ערביות בעלות יותר מ-5,000 תושבים נמצא ש-94% קיבלו זכאות חדשה. הוענקה זכאות לכל אחת מהרשויות בדירוג למ"ס מ-1 עד 6 לתמיכה, ללא מצ'ינג. המשרד היחיד שביטל מצ'ינג זה המשרד שלי. כי מה קרה? ישבו מיליארד שקלים בטוטו. שאלתי: למה הם לא מנוצלים? אמרו: אין, הם צריכים להביא מצ'ינג. מי צריך להביא מצ'ינג? הפריפריה. מה זה אומר? שאם לרשות אין 30% משווי המתקן אז הם לא מיישמים את זה, אז יש להם על פי תוכנית המתקנים ארבעה מתקנים אבל יש להם אפס בתכל'ס. לכן אמרתי: בואו נצמצם את זה לשניים, אבל אני אתן להם את זה ללא מצ'ינג, ויהיו מתקנים. וזו המפכה שעשינו. המגזר הערבי הוא המגזר שזכה בהכי הרבה מתקנים. וזאת מדוע? משום שרוב המגזר הערבי הוא מתחת ל-6, מתחת ללמ"ס 6. כל מי שמתחת ללמ"ס 6 זכה גם בשחב"ק, שזה מגרשי כדורגל סינתטיים – שאתה בוודאי יודע, אתה בטח מסתובב ביישובים, אז אתה יודע במה הם זכו, ללא מצ'ינג. בנוסף לזה הם זכו באולמות ספורט, באולמות כדורסל, בשיפוץ מגרשי כדורגל. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: נא לסיים. שרת התרבות והספורט מירי רגב: הם זכו לתמיכה בנוסף ל-600,000 שקל של השחב"ק – הם זכו להקמת מגרש כדורגל בשווי של 5 מיליון שקלים בנוסף לשחב"ק ובנוסף למה שיש לכל עיר, בהתאם למה שיש לה. אז אני חושבת שבאמת אנחנו יכולים להיות חלוקים על הרבה מאוד דברים, אבל בדבר אחד אין מחלוקת ביניכם לביני: שבתחום התרבות והספורט המגזר הערבי זכה לפריחה שמעולם הוא לא היה בה. נכון שגם זכו הפריפריה, ונכון שגם זכו יהודה ושומרון, ואני שמחה על כך, כי לאורך שנים אותם מגזרים רק דיברו בעניין שוויון, אבל תכל'ס לא קיבלו שוויון. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה לשרה. חבר הכנסת זוהיר בהלול. זוהיר בהלול (המחנה הציוני): תמשיכי את המלאכה. שרת התרבות והספורט מירי רגב: בוודאי. בוודאי. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: בבקשה, איחולים טובים. והשרה תמשיך גם את התשובות, לאחר שאנחנו נודיע שחברי הכנסת איילת נחמיאס ורבין, מוסי רז, יעל כהן-פארן וסאלח סעד יהיו בסבב הבא. חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין, בבקשה. אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): ביטול המצ'ינג הוא הדבר הטוב ביותר שהמשרד עשה. בזה מגיע גם – – – היו"ר יולי יואל אדלשטיין: מאה אחוז. תודה. שרת התרבות והספורט מירי רגב: תודה רבה, אחמד. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): תודה רבה, אדוני היושב-ראש. השרה רגב, חבריי חברי הכנסת, צריך להודות על האמת, השרה רגב, כי חלק מהפעולות שעשית בשלוש השנים האחרונות – אני חושבת שאנחנו הסתכלנו מן הצד ואמרנו: יכול להיות שאלה פעולות נכונות. מטקס הדלקת המשואות, דרך המשחק ארגנטינה–ישראל ודרך האירוויזיון, אנחנו רואים שמה שחשוב בסופו של דבר ובשורה התחתונה זה לתקוף את הצד הזה של הבית כדי לתרץ לכאורה פעולות מסוימות שאת עושה. ואותי מה שמעניין כאזרחית המדינה הזאת – ואני פניתי אלייך בלא מעט סוגיות, ואת אפילו גם טיפלת בהן, בסוגיות שקשורות לספורט נשים ודברים מהסוג הזה. בסופו של דבר, למה כל אחת מהדילמות, כל אחד מהקונפליקטים האלה – שאולי, למשל, סוגיה של תקצוב בפריפריה היא סוגיה מאוד מאוד לגיטימית, השרה רגב – למה כל אחד מהדברים האלה צריך להגיע לעימות, לשיסוע, לפלגנות, לדבר שברמה הפוליטית הוא ממש ממש ממש ממש מסוכן? איך זה יכול להיות שטקס הדלקת המשואות – הטקס שהוא שלי, גברתי השרה, לא רק שלך – איך זה יכול להיות שאת הפכת את הטקס הזה למשהו הכי פוליטי שהיה פה אי-פעם? אני מדברת ככה באמת מהבטן, השרה רגב, כי את הכאבת לי בצורה שקשה לי לתאר לך. זה לא הטקס רק שלך ושל הממשלה שלך, זה הטקס של כל עם ישראל ושל כל מי שאוהב את המדינה הזאת. ואת חשבת משום מה שבנטילת הבעלות עליו או באי-נטילת הבעלות הזאת ייגרע משהו מכבודך. אף אחד בבית הזה, השרה רגב, האמיני לי, לא רוצה לגרוע דבר מכבודך. תאמיני לי, אנחנו רוצים להיות שותפים לעשייה שלך. ככל שאת פועלת בתחומים של שוויון, של צדק, של חלוקה יותר הוגנת בפריפריה, של מימון ספורט לנשים – כל דבר כזה אנחנו רוצים ורוצות להיות שותפות לו. אבל אל תקרעי אותנו מעלייך, ואל תהפכי כל ויכוח ענייני ומקצועי לימין ושמאל. גברתי השרה, זה לא התפקיד שלך. את עומדת בראשות אחד מהמשרדים החשובים, לפחות בעיניי. אני מבקשת ממך, תתחילי להתנהג ככה. תודה רבה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה. שרת התרבות והספורט מירי רגב: מה השאלה שלך? לא הבנתי מה השאלה שלך. נאומים בני דקה היו לפני כן. חשבתי שאת רוצה לשאול אותי איזה שאלה. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): למה כל דבר זה פלגנות? שרת התרבות והספורט מירי רגב: אבל אני שואלת אותך: מה השאלה שלך? היו"ר יולי יואל אדלשטיין: טוב, אם אין – אנחנו נעבור לשאלה הבאה. שרת התרבות והספורט מירי רגב: מה השאלה שלך? איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): השאלה שלי היא מאוד פשוטה: למה כל דבר הופך למריבה בין ימין ושמאל? שרת התרבות והספורט מירי רגב: אז בואי נדבר על כל דבר. בואי נדבר. אני שמחה שהרמת לי את טקס המשואות. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): בבקשה. שרת התרבות והספורט מירי רגב: למי השאלה, אליי או ליושב-ראש? איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): אלייך. שרת התרבות והספורט מירי רגב: אליי השאלה. עכשיו, בואי תשאלי אותי תכל'ס מה לא אהבת בטקס המשואות. בואי, בואי תשאלי אותי עכשיו מה הייתה הבעיה שלך עם טקס המשואות. מי אחראי לטקס המשואות? איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): את הפכת אותו למחלוקת – – – שרת התרבות והספורט מירי רגב: איילת, איילת. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): אני עונה לך עניינית, עונה לך עניינית. שרת התרבות והספורט מירי רגב: מי אחראי לטקס המשואות? איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): ועדת שרים לענייני סמלים וטקסים. שרת התרבות והספורט מירי רגב: מי עומדת בראש הוועדה הזאת? איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): פעם אחרונה שבדקתי – גברתי השרה. שרת התרבות והספורט מירי רגב: יפה. אז מה הבעיה עד עכשיו? איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): מה הקשר? שרת התרבות והספורט מירי רגב: שואלת אותך: מה הבעיה עד עכשיו? תגידי לי מה הבעיה שלך. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): אני אגיד לך, נורא פשוט. שרת התרבות והספורט מירי רגב: ועדת טקסים וסמלים החליטה שאחת לעשר שנים וב-70 שנה למדינה יופיע בטקס המשואות ראש הממשלה נתניהו, נשיא המדינה – – – איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): כל עשר שנים זה תמיד יהיה נתניהו? שרת התרבות והספורט מירי רגב: לא, הלוואי. דרך אגב, כל עוד הוא ירצה להיות ראש ממשלה – בוודאי. כל עוד הוא ירצה להיות ראש ממשלה – בוודאי. לא, חשבת שגבאי יהיה או בוז'י יהיה? איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): יכול להיות. שרת התרבות והספורט מירי רגב: לא, חשבת. נו, באמת, תהיי רצינית. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): הינה, בבקשה, את רואה? את רואה? שרת התרבות והספורט מירי רגב: תהיי רצינית רגע. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חברת הכנסת נחמיאס ורבין, כרגע השרה – – שרת התרבות והספורט מירי רגב: לא, את התחלת. את שאלת אם חשבתי שנתניהו יהיה – כן. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: – – השרה משיבה לך כרגע. שרת התרבות והספורט מירי רגב: עכשיו, אז אני מנסה לענות לך על השאלה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: רק שנייה, גברתי השרה. שרת התרבות והספורט מירי רגב: ועדת טקסים וסמלים. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: שנייה, שנייה, שנייה, גברתי השרה. חברת הכנסת נחמיאס ורבין, השרה משיבה לך. את שאלת את השאלה, הזמן שלה. בבקשה. שרת התרבות והספורט מירי רגב: ועדת טקסים וסמלים קיבלה החלטה שאחת לעשר שנים יופיעו בטקס המשואות נשיא המדינה, ראש הממשלה ויושב-ראש הכנסת. זה היה מקובל ואושר כהחלטת ממשלה. מרגע זה מי שהתנגד להחלטה הזאת היו יושבי הבית הזה. עכשיו, תשאלי אותי את – תשאלי את האדם הנכון מדוע התנגדו לזה. תשאלי. אז מה את רוצה ממני? איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): יש לי כבוד ליושב-ראש הכנסת. אני לא עונה אלא ברשות יושב-ראש הכנסת. שרת התרבות והספורט מירי רגב: אנחנו חשבנו – כך הממשלה חשבה. אני חושבת שזה היה בושה וחרפה שהתנגדו שראש הממשלה יופיע בטקס 70 שנה למדינה. יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): מתי הייתה ההחלטה הזאת? דקה לפני הטקס. שרת התרבות והספורט מירי רגב: טקס המשואות לא שייך – – יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): זה היה דקה לפני הטקס. שרת התרבות והספורט מירי רגב: – – לאף גורם פוליטי. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): את הפכת את זה לאירוע פוליטי. שרת התרבות והספורט מירי רגב: הוא שייך למדינת ישראל ולאזרחיה. יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): את הפכת את זה לאירוע פוליטי. שרת התרבות והספורט מירי רגב: ולכן, נכון היה שנשיא המדינה – – איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): את הפכת את זה לאירוע פוליטי, לא אנחנו. יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): – – – שרת התרבות והספורט מירי רגב: – – ראש הממשלה – – יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): – – – דקה לפני הטקס. שרת התרבות והספורט מירי רגב: – – ויושב-ראש הכנסת יהיו חלק מהטקס הזה. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): – – – שרת התרבות והספורט מירי רגב: כדי לא לבזות כרגע את הכנסת ולא ליצור מצב לא נעים מול יושב-ראש הכנסת, אני מעדיפה שלא להמשיך לנהל איתך את הוויכוח הזה. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): א. אין בעיה – – – שרת התרבות והספורט מירי רגב: הממשלה אישרה כדת וכדין את ההחלטה – – יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): דקה לפני הטקס – – – שרת התרבות והספורט מירי רגב: – – שב-70 שנה למדינה יופיע נשיא המדינה, ראש ממשלה ויושב-ראש הכנסת. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): – – – שרת התרבות והספורט מירי רגב: תבדקי מי התנגד להחלטה הזאת, ותשאלי גם למה. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): אני רוצה – רק ברשות היושב-ראש. אני לא – – – היו"ר יולי יואל אדלשטיין: אני חושב שהזמן של השרה. אני ביקשתי כבר להפסיק לשאול שאלות תוך כדי. זהו? איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): אז אני רוצה – אבל ארגנטינה–ישראל היה – – – היו"ר יולי יואל אדלשטיין: אז אנחנו עוברים לשאלה הבאה, שהיא של חבר הכנסת מוסי רז. בבקשה, אדוני. מוסי רז (מרצ): שלום, גברתי השרה, אדוני היושב-ראש. רציתי לשאול, גברתי השרה, מה עמדתך לגבי הפקת מחזמר עם שיריו של אייל גולן בתיאטרון. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה. בבקשה, גברתי. שרת התרבות והספורט מירי רגב: למה אתה שואל אותי רק על אייל גולן ועל אחרים לא? מוסי רז (מרצ): את יכולה לענות על הכול. מיקי רוזנטל (המחנה הציוני): את גם תגידי לו מה לשאול? שרת התרבות והספורט מירי רגב: אין לי שום בעיה. למה לא? מה הבעיה עם אייל גולן? מיקי רוזנטל (המחנה הציוני): מה הבעיה עם השאלה? שרת התרבות והספורט מירי רגב: אני לא מקבלת החלטה מי מפיק ואיזה הפקות יש בתיאטרון או במוסדות תרבות, כידוע לך. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): מה זאת אומרת? ברור. שרת התרבות והספורט מירי רגב: מי שקיבל החלטה איזו הפקה תהיה במוסד תרבות כזה או אחר הוא המנכ"ל הרלוונטי והמנהל האומנותי. מרגע שהמנכ"ל והמנהל האומנותי קיבלו החלטה ששירה ומחזה על אייל גולן הם ברמה איכותית מתאימה לתיאטרון, אז בסדר גמור. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): השרה, זה לא מה – – – היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. יפעת שאשא ביטון (כולנו): אתם משווים את אייל גולן – – – שרת התרבות והספורט מירי רגב: אני לא רואה מה הבעיה עם זה. ברגע שמוסד התרבות החליט לקיים מופע של שיריו של אייל גולן, איזה בעיה צריכה להיות לי עם זה? אני חושבת שאייל גולן הוא יוצר טוב וגדול. מוסי רז (מרצ): – – – את התשובה, את אומרת שאת לא מתערבת בהחלטות של הדרג המקצועי לגבי – – – שרת התרבות והספורט מירי רגב: חד וחלק. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה. אנחנו עוברים לשאלה הבאה, של חברת הכנסת יעל כהן-פארן. בבקשה, גברתי. שרת התרבות והספורט מירי רגב: לבריאות. קריאה: תודה. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): זה אומר שאני צדקתי בשאלה שלי. יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): תודה, אדוני היושב-ראש. גברתי השרה, לכבוד חגיגות ה-70 של מדינת ישראל משרדך קיבל תקציב של כ-108 מיליוני שקלים. על אותו ערב משואות מדובר ופוליטי הוצאתם כ-21, ועל סוף השבוע שאחריו 27 מיליון שקלים, ובסך הכול – – קריאה: זה לא נכון. יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): אלו הנתונים שבידי. – – 48 מיליון שקלים. נותרו 60 מיליון שקלים. כשנשאלו נציגי משרדך בוועדת השקיפות – ברשות חברתי חברת הכנסת סתיו שפיר, מהסיעה שלי – מה נעשה עם 60 מיליון השקלים הנוספים, מה התוכניות לעשות, לאן הם נעלמו, התשובות שקיבלה הוועדה, ועדת הכנסת, היא: אנחנו לא רוצים לספר, אנחנו לא רוצים לגלות. הפ-ת-עה. אז אני רוצה לשאול אותך, גברתי השרה: האם זה נראה לך ראוי שתקציב ציבורי נשמר בסוד, ואפילו לחברי כנסת לא ניתן מידע לגבי שימוש בו? ובוודאי אם תוכלי לספר לנו מהי אותה הפתעה שמצפה לנו. תודה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה. בבקשה, גברתי. שרת התרבות והספורט מירי רגב: תודה רבה לך על השאלה. הייתי מצפה שחברתך בוועדת השקיפות תעשה ועדה גם על אירועים שהיו כאן בכנסת ותבדוק את עלויות האומנים. יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): מה הקשר? שרת התרבות והספורט מירי רגב: תכף אני אגיד מה הקשר. כי הרי כותרות אתם יודעים לעשות – – יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): אבל מה הקשר? שרת התרבות והספורט מירי רגב: – – כי אין לכם ברירה, אתם לא עושים – – יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): אבל אין לך תשובה? שרת התרבות והספורט מירי רגב: – – אז במה אתם מתעסקים? רק בכותרות. יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): אבל שאלת אותי שאלה – אני עניתי. שרת התרבות והספורט מירי רגב: אז כשאתם מדברים על שקיפות של מה שקורה במשרד שלנו – ותכף נדבר על שקיפות מלאה, כי אין משרד שחי באקווריום יותר מהמשרד שלי, וטוב שכך, דרך אגב, אני שמחה על כך – תעשו בדיקה בוועדה שלכם, שהיא כמובן ועדה שמתעסקת רק עם האמת; תעשו בדיקה כמה עלו האומנים בכנסת. אחרי שתדעו כמה האומנים עלו בכנסת, תבואו גם אליי בשאלות. אז זה – 1. מיקי רוזנטל (המחנה הציוני): מה זה שייך? יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): לא הוועדה. תעני לי – – – שרת התרבות והספורט מירי רגב: לא, לא, זה – 1. מיקי רוזנטל (המחנה הציוני): אגב, אם נעשו דברים לא בסדר בכנסת – – – שרת התרבות והספורט מירי רגב: איך כולם קופצים. איך כולם קופצים. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חברי הכנסת, אני מבקש לאפשר – – שרת התרבות והספורט מירי רגב: במקום להגיד – – – יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): אבל היושב-ראש – – – היו"ר יולי יואל אדלשטיין: – – לשרה להשיב. שרת התרבות והספורט מירי רגב: את יודעת מה צפיתי ממך? יעל, את יודעת מה ציפיתי ממך להגיד? לאה פדידה (המחנה הציוני): – – – איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): לזה התכוונתי לפני שתי שאלות. יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): אנחנו נעשה את זה, וגם – – – שרת התרבות והספורט מירי רגב: אני אבדוק את זה, ובזה נגמר העניין. ציפיתי ממך להגיד: אנחנו נבדוק את זה. יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): – – – יו"ר הוועדה, אני בטוחה שהיא תבדוק את זה. שרת התרבות והספורט מירי רגב: יופי, אז תודה רבה. עכשיו אני רוצה להגיד לכם מה עשינו ב-100 מיליון שקלים. תראו, בשנת ה-50 ובשנת ה-60 מדינת ישראל השקיעה בין 150 ל-200 מיליון שקלים באירועי העשור. ואירועי העשור התמקדו בעיקר בשני אירועים גדולים, יום אחר יום, בירושלים: באירוע של טקס המשואות, ואחר כך אירוע המיצג הוא האירוע שהחליטו עליו כנושא המרכזי של אותו עשור. התקציב של ה-70 הוא פחות, כפי שאת שמה לב – הוא 100 מיליון שקלים. יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): 108 מיליון. שרת התרבות והספורט מירי רגב: 100 מיליון שקלים. יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): לי אמרו 108. לאה פדידה (המחנה הציוני): 100, 108. שרת התרבות והספורט מירי רגב: והתקציב הזה, 100 מיליוני שקלים, זה התקציב. יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): אני יודעת על 108. שרת התרבות והספורט מירי רגב: בסדר, אז את יודעת. יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): – – – שרת התרבות והספורט מירי רגב: והתקציב הזה נוצל לעשרות של אירועים בכל הארץ. והאירוע המרכזי – במקום שני אירועים, שהייתי צריכה לקבל על זה פה צל"ש, במקום שני אירועים גדולים, אחד טקס המשואות ואחד המיצג – אוחד לאירוע אחד בעקבות דוח מבקר המדינה, שאני מתארת לעצמי שהוא גם יעסוק בנושא ה-70. יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): – – – שרת התרבות והספורט מירי רגב: אוחד לאירוע אחד גדול, שאת יודעת מה? את קראת לו אירוע פוליטי. אני חייבת להגיד לך שאני מתביישת במה שאת אומרת. את מדברת על אירוע פוליטי. יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): מפני שאת הפכת אותו לאירוע פוליטי. שרת התרבות והספורט מירי רגב: אירוע מיצג ה-70 היה אחד האירועים שממלאים בגאווה – – יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): – – – היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חברת הכנסת כהן-פארן, השרה משיבה לך. שרת התרבות והספורט מירי רגב: – – ושמחה, וכבוד, לכבודה של מדינת ישראל. אירועי המשואות, מהרגע שאני מובילה אותם, הם אירועים שמביאים לידי ביטוי את האוכלוסייה כולה, נשים וגברים, חרדים וחילונים, ערבים, גם אומנים ותיקים, גם אומנים צעירים. במקום לבוא ולהגיד איזה מהפך עבר האירוע הזה, איזה מהפך עבר טקס המשואות, זה מה שיש לכם להגיד – שהוא פוליטי? ואחר כך תעמוד כאן איילת ותדבר בשיא האלגנטיות, וממש מהלב שלה, על זה שהם לא פוליטיים, ואתם לא פוליטיים. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: נא לסיים, גברתי. שרת התרבות והספורט מירי רגב: זה מבייש אותי, האמירה שלך. יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): אבל את לא עונה לי על השאלה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה. שרת התרבות והספורט מירי רגב: 100 מיליון שקלים – – – יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): היא לא עונה לי על השאלה. שרת התרבות והספורט מירי רגב: 100 מיליון שקלים למגוון אירועים. את יודעת למה לא היינו מוכנים? כי אתם הפכתם את זה לכותרות, השפלתם את אנשי המקצוע. יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): אבל אנחנו שאלנו שאלה רצינית – – – שרת התרבות והספורט מירי רגב: ותאמיני לי שה-100 מיליון שקלים האלה – – – מיקי רוזנטל (המחנה הציוני): מה זה אתם? מה זה אתם – – – היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חברי הכנסת. שרת התרבות והספורט מירי רגב: ה-100 מיליון שקלים האלה – – – קריאות: – – – שרת התרבות והספורט מירי רגב: ה-100 מיליון שקלים – – – יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): שאלנו שאלה רצינית. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: טוב, גברתי השרה. יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): את לא עונה לי. שרת התרבות והספורט מירי רגב: את רוצה תשובה? היו"ר יולי יואל אדלשטיין: לא, לא. שרת התרבות והספורט מירי רגב: ה-100 מיליון שקלים, כולם, כל פרט וכל שקל הולך לאירועים מדווחים, ואתם תקבלו את הטבלה של כל האירועים האלה, כל אירוע – כמה הוא עלה ואיך האירועים האלה הגיעו לכלל אזרחי המדינה. אבל כשאתם התנהגתם אל הפקידים בצורה כל כך מבישה הם לא היו מוכנים לענות לכם. יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): לכנסת הם לא מוכנים לענות? שרת התרבות והספורט מירי רגב: את יודעת מה? ובצדק – – היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה. שרת התרבות והספורט מירי רגב: – – הם היו צריכים ללכת. יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): לכנסת הם לא מוכנים לענות? היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה. חברי הכנסת – – שרת התרבות והספורט מירי רגב: הכנסת לא אומרת שאתם צריכים להשפיל פקידים. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: – – אתם מפריעים, ולכן לא מקבלים תשובה מלאה. קריאות: – – – קריאה: כמו בכיתה א'. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: אנחנו עוברים לשאלה הבאה, של חבר הכנסת סאלח סעד. בבקשה, אדוני. אי-אפשר גם להפריע וגם לקוות לקבל תשובה מלאה. סאלח סעד (המחנה הציוני): אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, חבריי חברי הכנסת, שתי שאלות בקצרה. גברתי, השדרנית לוסי איוב, השדרנית של ישראל שהייתה באירוויזיון, פתחה בעברית ובאנגלית ובערבית, ואת בחרת לומר שהיא פתחה בערבית. למה גברתי העדיפה לא לומר את האמת? והשאלה השנייה: האם ידוע לך שבכפרים רבים ביישובים של הדרוזים והמיעוטים אין מגרשי כדורגל? אתן לך דוגמה: בבית ג'ן, יישוב של 13,000 תושבים, אין מגרש כדורגל בכלל. הילדים והקבוצות נאלצים לשחק מחוץ ליישוב. ישנה קבוצת ממבע ברמת הגולן שהיא לתפארת הדרוזים בגולן, וזו נבחרת של ארבעת היישובים למעלה, ואני מניח שאת מכירה אותם, ואין להם מגרש שם, והם נאלצים לשחק בקריית שמונה, והם הגיעו גם לגמר – – יפעת שאשא ביטון (כולנו): – – – בקריית שמונה. סאלח סעד (המחנה הציוני): – – לגביע המדינה, והם שיחקו גם מול מכבי תל אביב בנתניה. אז אני מבקש ממך תשובה למה אין עדיין מגרשים ביישובים האלה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה. בבקשה, גברתי השרה, למרות שענית בעצם לחבר הכנסת זוהיר בהלול על זה. שרת התרבות והספורט מירי רגב: בדיוק. עניתי על זה לזוהיר בהלול, על כל סוגיית מגרשי הכדורגל והכדורסל, ובכלל המגרשים. סאלח סעד (המחנה הציוני): אבל זה לא היה – – – שרת התרבות והספורט מירי רגב: אני לא יודעת להגיד לך כרגע בפירוט של יישוב איפה יש ואיפה אין. אני יכולה להגיד לך שיש מהפכת תשתיות אמיתית בתרבות ובספורט – – קריאה: – – – שרת התרבות והספורט מירי רגב: – – במגזרים השונים ובפריפריה. אתה מוזמן לפנות עם שאילתה מסודרת – תקבל פירוט, וגם כלפי היישוב עצמו, איפה זה עומד. אני רק יכולה להגיד לך שבקריית שמונה אנחנו משקיעים הרבה מאוד כסף, כולל במגרש הקיים, מול ראש העיר ומול הגורמים הרלוונטיים. סאלח סעד (המחנה הציוני): אמרתי – – – היו"ר יולי יואל אדלשטיין: לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא. שאלת את השאלה, השרה משיבה. אתה גונב זמן מחברים; מלאה פדידה, למשל. שרת התרבות והספורט מירי רגב: משום שאתה העלית עכשיו את בית שאן ועוד יישובים כאלה ואחרים – אני לא יודעת לתת לך תשובה על בית שאן, על קריית שמונה, על יישוב כזה או יישוב אחר. אני יכולה לדבר איתך ברמת המדיניות וברמת היישום. ברמת המדיניות, יש מהפכה אמיתית בכל מה שקשור למתקני ספורט. ברמת המימוש, יותר ויותר ערים ויישובים כבר בנו ומימשו את הזכאות שלהם. סאלח סעד (המחנה הציוני): – – – שרת התרבות והספורט מירי רגב: ולגבי מגרשים ביישובים כאלה ואחרים, אני אשמח שתעביר לי שאלה מסודרת ותקבל על זה תשובה מסודרת. לגבי לוסי, אכן הטעו אותי ואמרו לי שהיא פתחה את השידור שלה בערבית. הסתכלתי על זה שוב וראיתי שהיא פתחה בעברית. במדינת ישראל מדברים עברית. אני מצפה ממי שפותח את השידור של האירוויזיון בירושלים שיפתח בעברית. אין צורך לדבר באנגלית, בערבית, בצרפתית – – – יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): היא פתחה בעברית. שרת התרבות והספורט מירי רגב: מצוין, אז היא עשתה את זה. כן. יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): אז למה התשובה? שרת התרבות והספורט מירי רגב: אז אמרתי שוב שאכן הטעו אותי, ואני אומרת פה שאכן הטעו אותי. חשבתי שהיא פתחה את השידור בערבית, והבנתי שהיא פתחה את השידור בעברית. מיקי רוזנטל (המחנה הציוני): מודה ועוזב. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): מודה ועוזבת. שרת התרבות והספורט מירי רגב: ואני אומרת שוב, אני חושבת שטוב שהיא פתחה את השידור בעברית. במדינת ישראל, המדינה הזאת, השפה הרשמית שלה היא עברית. אני חושבת שכך נכון שיהיה. בדיוק כמו שבמדינות אחרות לא פותחים בשפה אחרת, אלא בשפה הרשמית של המדינה, כך צריך להיות גם במדינת ישראל. אנחנו לא צריכים להתנצל על כך. לגבי מגרשי כדורגל, יש מהפך אמיתי, באמת, אני אומרת לך. תסתובב ביישובים, גם בפריפריה וגם במגזרים. לגבי יישוב כזה או אחר, ספציפי, אני אשמח שתעביר שאלה, ואני אבדוק אותה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה, גברתי. חברת הכנסת לאה פדידה, בבקשה. נלך אחד-אחד, כמה שנספיק. לאה פדידה (המחנה הציוני): גברתי השרה, אדוני היושב-ראש, אמרת שהמשרד שלך חי כמו באקווריום. נראה לי, כבוד השרה, שהתבלבלת במשרד, כי עשרות פניות מתקבלות, ותלונות, שהמשרד שלך לא עונה – לא עונה על פניות של שקיפות, לא עונה על פניות של מידע. יותר מזה, אחרי שעו"ד אלעד מבקש ומבקש, מעבירה לו האחראית לפניות את תגובת המבקר שלך. ואני לא אקריא את כל המכתב, אבל הוא כותב כך: אני מועסק בחצי משרה, קשה לי. אני מעריך שצריך להשקיע בכך עוד 20 או 15 שעות, אבל אם תשלמו – אני מציע לדרוש תשלום מהמבקשים עבור מידע שיוקדש למילוי בקשתם, לחייב אותם על הדפסת חומרים של מידע, ואז אולי תקבלו. על החתום: חגי מרדכי. אז לא מספיק שהמשרד שלך לא עונה, אחר כך, אחרי שכבר באמת מתלוננים ומתלוננים, אז מגיבים להם: תנו כסף – ניתן לכם מידע, ואולי. אז כבוד השרה, אם 100 מיליון למסע תעמולה שלך יש, איך לדיו במדפסת אין לך, והאם השקיפות היא לא חלק מהמשרד שלך? הרי את כל הזמן נושאת בדגל וגאון: אני שקופה. בירך אותך בנימין נתניהו: תהיי חופשייה. יקירה, תהיי חופשייה – לא על חשבוננו. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה, חברת הכנסת פדידה. בבקשה, גברתי השרה. שרת התרבות והספורט מירי רגב: את יודעת, חוק חופש המידע מחייב אותנו לפעול על פי החוק, וכשמישהו פונה לפי חוק חופש המידע, מה לעשות, החוק קובע שהוא צריך לשלם על תשובות שנותנים לו. אני לא מסתירה מידע. לאה פדידה (המחנה הציוני): לא, בתקנון – – – היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חברת הכנסת פדידה, נו. שרת התרבות והספורט מירי רגב: המשרד מעביר מידע לכל מי שפונה, על פי החוק. ואם מישהו לא קיבל תשובה על פי החוק, הוא יודע לאן לפנות – יש גורמים של מבקר המדינה, יש גורמים משפטיים. לאה פדידה (המחנה הציוני): את יודעת על כמה פניות לא עונים? שרת התרבות והספורט מירי רגב: אני לא יודעת על פנייה שלא עונים עליה. המשרד עונה על כל הפניות ועל כל הבקשות שמגיעות אליו. זה – 1. דבר שני, אני רוצה להגיד לך שאם את קוראת להסברה ולגאווה – שיש לנו על מה להתגאות ב-70 שנה למדינה – תעמולה, אז יש לך בעיה עם מילים. אני גאה על כך שאני מובילה את אירועי ה-70. אני גאה על האירועים שמביאים לידי ביטוי את המורשת ואת החדשנות. אני גאה על המגוון ועל ההנגשה של האירועים – – לאה פדידה (המחנה הציוני): לך יש בעיה של התנהגות. שרת התרבות והספורט מירי רגב: – – ומה לעשות, כשיושבים בצד – – היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חברת הכנסת פדידה. שרת התרבות והספורט מירי רגב: – – כיושבים בצד, לאה, ולא עושים, אז נשאר רק לקנא. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה, גברתי. שאלה אחרונה תהיה של חברת הכנסת יפעת שאשא ביטון. לאה פדידה (המחנה הציוני): לי יש בעיה של מילים – לך יש בעיה של התנהגות, כבוד השרה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חברת הכנסת פדידה, בבקשה. חברת הכנסת יפעת שאשא ביטון, בבקשה. יפעת שאשא ביטון (כולנו): תודה, כבוד היושב-ראש. גברתי השרה, את יודעת שביום שישי האחרון נשרף תיאטרון מראה בקריית שמונה. זה התיאטרון היוצר היחיד בגליל העליון, בגולן, בכל המרחב הגיאוגרפי הזה. את מכירה מקרוב את התיאטרון, ביקרת בו באופן אישי הרבה מאוד פעמים ותמכת בו, ואני בטוחה שזה, ככה, פרט על נימי ליבך, כמו שזה פרט על נימי לב התושבים בקריית שמונה. אני שואלת ומבקשת, ראשית, אם יש כבר איזושהי התכנסות לראות איך אפשר לסייע לתיאטרון הזה. הוא מאוד מאוד חשוב בהוויה התרבותית של העיר ושל האזור בכלל. הוא משרת את כל תושבי האזור. והבקשה שלי – אני יודעת שאת נותנת דגש מאוד גדול לפריפריה, ואת עושה הכול כדי לסייע ליישובים שנמצאים שם בקצה. אז אני אשמח, בשם כל התושבים, שבאמת תנסו לראות כמה שיותר מהר איך אנחנו מחזירים לפחות את הרוח החיה הזאת שקיימת שם כמה שיותר מוקדם. תודה רבה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה. בבקשה, גברתי השרה. שרת התרבות והספורט מירי רגב: תודה, יפעת. אכן ביקרתי בתיאטרון מראה, ואכן תיאטרון מראה חשוב לנו. זה תיאטרון יוצר. השקענו בו הרבה מאוד כסף. הגדלנו את התמיכה בתיאטרון מראה. למרות שהיו שם בעיות של תנאי סף, ולמרות שהיו הרבה מאוד בעיות, נלחמנו בכל כיוון אפשרי כדי לאפשר לתיאטרון מראה להמשיך וליצור ולהוות איזשהו מוקד תרבותי לתושבי קריית שמונה והאזור. לצערי, ברגע ששמעתי על השרפה, גם אני – זה כמובן גם מאוד מאוד ציער אותי וגם הכאיב לי. ביקשתי לבדוק מה קורה, על איזה מתקן נמצא תיאטרון מראה. לצערי, אני מבינה שהמתקן הזה הוא מתקן שהוא לא מבוטח, הוא מתקן של ההסתדרות. אם אנחנו לא נמצא פתרון מיידי, אם ביישוב עצמו לא ימצאו פתרון מיידי לתיאטרון מראה, הוא לא יוכל לקבל תקציבים, משום שבסופו של דבר אנחנו חייבים לעמוד בתקנות ובקריטריונים של החשבות ושל הייעוץ המשפטי. לכן, כרגע המשימה העיקרית של ראש העיר היא למצוא איזשהו מתקן, אם זה בית עם, אם זה בית ספר, כל מקום אחר, כדי שקודם כול התיאטרון לא יפסיק את הפעילות שלו, כי ברגע שהוא יורד מסף הפעילות שלו, גם התקציב יורד בהתאם. בהמשך צריך לראות איך אנחנו יחד עם משרד הנגב והגליל, איך אנחנו אולי יחד עם משרד השיכון והבינוי, איך אנחנו יחד עם הפיס. כי כמו שאת יודעת, משרד התרבות לא בונה מתקני תרבות, רק מתקני ספורט. אנחנו בעיקר נותנים סיוע תקציבי למימון פעילות תרבותית. לכן, אם נצליח יחד להביא למצב שנצליח לשפץ או נצליח להביא למתקן אחר שבו יוכל תיאטרון מראה לבצע את תפקידו – אנחנו שם. כל עזרה שהם צריכים – אנחנו איתם. אנחנו כבר בקשר עם שמעון, המנכ"ל החדש – גם ראש מינהל תרבות, גם יוסי המנכ"ל וגם אנוכי. אני מקווה שנצליח לעשות הכול כדי להציל את תיאטרון מראה. הוא חשוב לנו, הוא תיאטרון חשוב, ונקווה שביחד נצליח להביא את התקציב לטובת הבית החדש שלו. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: אני מודה לשרת התרבות והספורט חברת הכנסת מירי רגב. אנחנו הספקנו 14 שאלות. תודה על התשובות. שרת התרבות והספורט מירי רגב: כבוד היושב-ראש, א. אני מודה לך. לאה פדידה (המחנה הציוני): אבל לא 14 תשובות. שרת התרבות והספורט מירי רגב: תודה לך על ההזדמנות להציג בפני הציבור הרחב את הפעילות של המשרד. אני רוצה לנצל את הבמה הזאת ולהודות לצוות המשרד, מהמנכ"ל, דרך ראשי המינהלים, דרך ההנהלה הבכירה, על העבודה היומיומית להנגשה, גיוון וצדק תרבותי שאנחנו עושים במשרד הזה. תודה רבה לכל חברי הכנסת וחברות הכנסת על השאלות. אלה שלא קיבלו תשובות בסוגיות הספציפיות – אנחנו נשלח את זה בכתב, ואני אשמח לבוא לכאן שוב ולענות על שאלות נוספות של חברות וחברי הכנסת. תודה רבה לכם. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה, גברתי השרה. מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת היו"ר יולי יואל אדלשטיין: הודעה למזכירת הכנסת. מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: תודה. ברשות יושב-ראש הכנסת, הינני מתכבדת להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית, הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון מס' 55), התשע"ח–2018, שהחזירה ועדת הכלכלה. תודה. הצעת ועדת הכלכלה בדבר פיצול הצעת חוק הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים (הוראת שעה) (תיקון מס' 3), התשע"ח–2018 [נספחות.] היו"ר חמד עמאר: אנחנו עוברים להחלטת ועדת הכלכלה בדבר פיצול הצעת חוק הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים (הוראת שעה) (תיקון מס' 3), התשע"ח–2018. יציג את ההחלטה יושב-ראש ועדת הכלכלה חבר הכנסת איתן כבל. בבקשה, אדוני. איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה): תודה, אדוני היושב-ראש. גברתי השרה, רשמות פרלמנטריות, חברותיי וחבריי חברי הכנסת, כפי שאמרת, אדוני היושב-ראש, היית שותף גם לפיצול החשוב הזה. הצעת החוק נדונה בכנסת לקריאה הראשונה ביום ז' בסיוון התשע"ח, 21 במאי 2018, והועברה לוועדת הכלכלה. עניינה של הצעת החוק הוא בין היתר הפיכתן של הוראות חוק הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים (הוראת שעה), התשס"ו–2006, שכיום קבועות כהוראות שעה, להוראות קבועות. בהתאם להוראות סעיף 45 לחוק, תוקפו יפקע ביום י"ז בתמוז התשע"ח, 30 ביוני 2018. הצעת החוק נועדה בין היתר לקבוע כי הוראות החוק לא יהיו עוד הוראת שעה אלא יהפכו להוראות קבועות שאינן מוגבלות בזמן, ובכלל זה, הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, שהוקמה מכוח החוק, תהפוך לרשות שקיומה אינו תחום בזמן. הצעת החוק כוללת תיקונים נוספים, בין היתר לעניין תפקידי הרשות וסמכויותיה. במהלך הדיונים בוועדת הכלכלה התעוררו שאלות כבדות משקל ביחס לתפקידי הרשות וסמכויותיה הדורשות דיון מעמיק, ולא ניתן יהיה לסיימו עד למועד פקיעת החוק. לפיכך, וכדי למנוע את פקיעתו של החוק, מוצע לפצל את הצעת החוק להצעות חוק נפרדות כך שחלק אחד מההצעה יכלול את סעיפים 1, 13, 14(1), 15 ו-17, שעניינם תוקפו של החוק, והחלק האחר יכלול את יתר סעיפי הצעת החוק. הכנסת מתבקשת לאשר החלטה זו. תודה רבה לכם. היו"ר חמד עמאר: תודה רבה לך. אנחנו עוברים לרשימת הדוברים, ואני סוגר את הרשימה. ראשון הדוברים, חבר הכנסת מוסי רז – איננו; חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא – איננו; חבר הכנסת יואל חסון; חבר הכנסת איל בן ראובן; חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן; חבר הכנסת עיסאווי פריג'; חבר הכנסת נחמן שי; חבר הכנסת סאלח סעד – מוותר; חבר הכנסת סעיד אלחרומי – מוותר; חבר הכנסת מיקי לוי – מוותר; חבר הכנסת מאיר כהן; לאה פדידה; נאוה בוקר; איתן ברושי; יעל כהן-פארן; אחמד טיבי; חיים ילין; יוסי יונה; נורית קורן; חנין זועבי; זוהיר בהלול; קסניה סבטלובה; אברהם נגוסה; יהודה גליק; עליזה לביא; איילת נחמיאס ורבין; ג'מאל זחאלקה; עמר בר-לב; יואב קיש; דוד אמסלם; מרב מיכאלי. אנחנו עוברים להצבעה, חברי הכנסת, לאשר את הפיצול. נא להצביע. הצבעה מס' 3 בעד הצעת ועדת הכלכלה – 20 נגד – 1 נמנעים – אין הצעת ועדת הכלכלה בדבר פיצול הצעת חוק הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים (הוראת שעה) (תיקון מס' 3), התשע"ח–2018, נתקבלה. היו"ר חמד עמאר: בעד – 20, נגד – אחד, אין נמנעים. הפיצול אושר. הצעת ועדת הפנים והגנת הסביבה בדבר פיצול הצעת חוק המפלגות (תיקון מס' 24) (הוראות מיוחדות לעניין בחירות מקדימות לתפקיד חבר הכנסת), התשע"ח–2017 [נספחות.] היו"ר חמד עמאר: אנחנו עוברים לנושא הבא: החלטת ועדת הפנים והגנת הסביבה בדבר פיצול הצעת חוק המפלגות (תיקון מס' 24) (הוראות מיוחדות לעניין בחירות מקדימות לתפקיד חבר הכנסת), התשע"ח–2017. יציג את ההצעה לפיצול חבר הכנסת יואב קיש, בבקשה. יואב קיש (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): כבוד היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, יואל, יש חוק של ועדה הומניטרית בקריאה שנייה ושלישית שרצינו לעשות אותו לפני החוק הבא בסדר-היום. קארין לא דיברה איתך? יואל חסון (המחנה הציוני): – – – יואב קיש (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): דבר עם קארין אלהרר. היא מחפשת אותך. יואל חסון (המחנה הציוני): על מה אתה מדבר עכשיו, על הפיצול – – – יואב קיש (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): עכשיו אני מדבר על הפיצול שלי, אבל אני מבקש ממך לבדוק עם קארין אלהרר את נושא החקיקה שאמור לבוא אחרי הפיצול. תודה. ההחלטה המוצעת פה למליאה היא בדבר פיצול הצעת חוק המפלגות (תיקון מס' 24) (הוראות מיוחדות לעניין בחירות מקדימות לתפקיד חבר הכנסת), התשע"ח–2017, כ/737, לפי סעיף 84(ב) לתקנון הכנסת. ביום ז' בטבת התשע"ח, 25 בדצמבר 2017, החליטה הכנסת, לפי סעיף 84(ב) לתקנון הכנסת, לאשר את החלטת ועדת הפנים והגנת הסביבה לפצל את הצעת החוק לשתי הצעות חוק נפרדות, כך שחלק אחד מההצעה יכלול את סעיף 10, שעניינו תיקון עקיף לחוק מימון מפלגות, התשל"ג–1973. על פי הצעת ועדת הפנים והגנת הסביבה, מחליטה הכנסת, לפי סעיף 84(ב) לתקנון הכנסת, לאשר את החלטת הוועדה לפצל את הצעת החוק הכוללת את סעיף 10 האמור להצעות חוק נפרדות, כך שחלק אחד מההצעה יכלול את פסקאות (1) ו-(2) וחלק אחר מההצעה יכלול את פסקה (3) של סעיף 10. הצעת החוק שבנדון נדונה בכנסת בקריאה הראשונה ביום כ"ג בכסלו התשע"ח, 11 בדצמבר 2017. ביום ז' בטבת התשע"ח, 25 בדצמבר 2017, החליטה הכנסת, לפי סעיף 84(ב) לתקנון הכנסת, לאשר את החלטת ועדת הפנים והגנת הסביבה לפצל את הצעת החוק לשתי הצעות חוק נפרדות, כך שחלק אחד מההצעה יכלול את סעיף 10, שעניינו תיקון עקיף לחוק מימון מפלגות, התשל"ג–1973, וחלק אחר יכלול את יתר סעיפי הצעת החוק, שעניינם תיקונים לחוק המפלגות, התשנ"ב–1992, בנושא מימון בחירות מקדימות. חלק זה התקבל בקריאה השנייה ושלישית ביום י"ד בטבת התשע"ח, 1 בינואר 2018. הליכי החקיקה של החלק שנותר מהפיצול, קרי התיקון לחוק מימון מפלגות, נמשכו, וכעת מוצע לפצל חלק זה לשתי הצעות חוק נפרדות: האחת תכלול את סעיף 10(1) ו-(2), בנושא תוספת למימון הוצאות הבחירות של סיעה שאינה מקיימת בחירות מקדימות, והשנייה תכלול את סעיף 10(3), בנושא מימון המפלגות של רשימת מועמדים משותפת. כדי לא לעכב את הליכי החקיקה בנושא השני, שעליו הגיעה הוועדה להסכמות, מוצע לפצל כאמור את החלק הנותר לשתי הצעות חוק נפרדות, ולהביא את החלק השני לקריאה השנייה ולקריאה השלישית בהקדם. אני אסביר מה היה בוועדה, לטובת החברים. אנחנו דנו בנושא שבעצם הגיע מחברי הכנסת של הסיעות החרדיות כאשר הם דיברו על ריצה של סיעות ברשימה משותפת. היום החוק לא מאפשר לאותן סיעות לנהל חשבונות בנפרד, ואז נוצר מצב שהן חייבות לרוץ באותו חשבון ובאותה מסגרת, כך שאם אחת מהסיעות עושה עבירה זה בעצם חל על הרשימה כולה. לטובת העניין הזה ביקשו לעשות הפרדה, כך שיתאפשר לכל סיעה לנהל את הנושא החשבונאי שלה בנפרד, למרות שהם רצים ברשימה משותפת. מה שקרה בעקבות זה הוא שתוך כדי השיחה על החוק היו לכל מיני חברי כנסת, כולל למשל יואל חסון, הצעות לשינויים: האם מותר לקחת יותר כסף, לתקן את זה, וכל מיני דברים. ואז נוצר מצב שזה בא ועצר את קידום החוק. אז אמרנו, אנחנו נעצור ונפצל ונעביר את החלק הראשוני הבסיסי הפשוט, שמייצר את ההפרדה הנדרשת הזאת כפי שהוגדר במהות שעליה התכנסנו, ועל שינויים עתידיים נדון בהרחבה בהמשך. ולכן פיצלנו את החקיקה הזאת. יש רשימת דוברים ארוכה. תן להם לדבר, ואם הם לא ידברו, גם אז יהיה בסדר. תודה רבה. היו"ר חמד עמאר: תודה רבה. אנחנו עוברים לרשימת הדוברים. חברת הכנסת חנין זועבי, ואני סוגר את רשימת הדוברים. עד שלוש דקות, בבקשה. חנין זועבי (הרשימה המשותפת): תודה, אדוני היושב-ראש. חברות וחברי הכנסת, אני רוצה להקריא מכתב מטעם היועצת הפרלמנטרית שלי, שגרה במג'דל, באשקלון. היא אומרת ככה: בדרך לכנסת קראתי את הכותרת של עיתון הארץ וחטפתי עצבים: "במערכת הביטחון מעריכים: חמאס חותר לעימות נרחב עם ישראל", והם הוסיפו את ההסבר – ככה לפחות כתוב בכתבה: כי זה יזרז את השיקום בעזה. עכשיו, היא שואלת אתכם: כמה אפשר להטעות את ההיגיון שלנו? חמאס רוצה עוד הרס על מנת שישקמו? אם עד עכשיו ישראל סירבה לשקם מה שהיא הרסה ומה שהיא השמידה לפני ארבע שנים, אז חמאס חושב דווקא שמלחמה נוספת תגרום לשיקום? נורית קורן (הליכוד): אין לך מה לומר על השדות שנשרפו? חנין זועבי (הרשימה המשותפת): ואז היא רוצה לשאול עוד שאלה: מטוסי הקרב שבמשך כל היום עברו אתמול מעל הראש שלי הם הוכחה שחמאס רוצה מלחמה, ולא ישראל, למשל? העובדה שמייד אחרי שמטוסים אלה עוברים שומעים את קולות הפיצוץ – – נורית קורן (הליכוד): זה לא ייאמן. פשוט לא ייאמן. לאה פדידה (המחנה הציוני): – – – חנין זועבי (הרשימה המשותפת): – – הפצצה אחרי הפצצה, זה סימן דווקא שחמאס רוצה את המלחמה? הפרופגנדה הישראלית כבר התחילה, לפני התוקפנות הישראלית? קריאות: – – – חנין זועבי (הרשימה המשותפת): את זה שואלת היועצת הפרלמנטרית: כבר מכינים את הקרקע למלחמה על עזה? לתוקפנות על עזה? ואז היא מתארת: לפעמים בעוטף עזה הכול רועד, במיוחד כאשר ההפגזה היא בצפון הרצועה. מין פסקול ידוע מראש: קולות מטוסי קרב, כמה שניות שקט, ואז עוד פיצוץ. הכול רועד ממש בשקט, רועד ושקט, ואז שקט ועוד פיצוץ. נורית קורן (הליכוד): מעניין מי מתחיל – – – חנין זועבי (הרשימה המשותפת): בינתיים בתל אביב, בחיפה, בהרצליה, בקיבוצים, בכנסת, הכול רגיל; השגרה לא נפגעת, החיים הנורמליים לא נפגעים. זה פשע כשלעצמו. ואני מסכימה – השמירה על הפער הזה בין עולם שסופג פצצות לבין עולם שמתהלך לו לעבודה, למסעדות – – נורית קורן (הליכוד): אם לא יהיה טרור – – – חנין זועבי (הרשימה המשותפת): – – לחו"ל, לחוף הים, בנורמליות, זה דבר נוראי. גם בשבוע שעבר, היא מתארת, היו הפגזות; לפעמים בומים גדולים יותר, לפעמים שומעים רק הד מעומעם, אבל שומעים. בשבוע שעבר, אם אתם לא יודעים, חברי הכנסת, במשך שני לילות ירו טילים על אזור התעשייה של מג'דל, אשקלון, ולכיוון חוף מג'דל, אשקלון. גם את זה אני שומעת, אומרת היועצת הפרלמנטרית. החיים בעוטף עזה לפעמים לא נוחים, נכון? מטרידים, מלחיצים; לא ישנים טוב, במיוחד אחרי לילה של צבעים אדומים. אבל אין ספק שבעזה קשה יותר. אין לי ספק, היא אומרת, שאין מה להשוות. לאה פדידה (המחנה הציוני): – – – בעזה – – – חנין זועבי (הרשימה המשותפת): אני מסיימת. צריכים קצת יושרה אינטלקטואלית על מנת לא לאבד פרופורציות. המצור על עזה חייב להיפסק. המאבק – – – ענת ברקו (הליכוד): אז שיפתחו את מצרים. היו"ר חמד עמאר: תודה רבה, חברת הכנסת ענת. חנין זועבי (הרשימה המשותפת): המאבק הנחוש נגד המצור הוא אשר – – היו"ר חמד עמאר: תודה רבה. תודה. חנין זועבי (הרשימה המשותפת): – – יסיים את המצור. תודה. היו"ר חמד עמאר: עבד אל חכים חאג' יחיא. ענת ברקו (הליכוד): למה את לא מדברת על ילדים – – – היו"ר חמד עמאר: עבד אל חכים חאג' יחיא, בבקשה. חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא, עד שלוש דקות, אדוני. בבקשה, אדוני. עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): בסם אללה א-רחמאן א-רחים. כבוד היושב-ראש, כבוד השרים, חבריי חברי הכנסת – אולי תעשה שקט קצת. היו"ר חמד עמאר: אני יכול לקבל קצת שקט מהצד השמאלי שלי, הצד הימני של המליאה? עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): כבוד היושב-ראש, אני קורא כתבה בהארץ שמדברת על זה שפקחי עבודות בבנייה לא נכנסים לאתרים כדי לסגור אותם אלא מצלמים עבירות בטיחות מרחוק ושולחים את הדוח. הנושא הזה – חשבתי שזו כתבה על מקרה בודד אחד, שיכול להיות שהוא ממש בודד, וזה לא הכלל; עד שבשבוע שעבר השר לעבודה, הרווחה והשירותים, שר העבודה, השר כץ, בא ואמר, כאילו, שהוא חושש לפקחים, כאילו שמישהו יפגע בהם, ולכן, מה שהם עושים – הם מצלמים מרחוק ושולחים את הדוח. הרי כשבאנו ואישרנו את התקנות של העיצומים הכספיים על עבירות בנייה, הכוונה הייתה למנוע מקרים של מוות ופציעה של עובדים בענף הבנייה, ולא למלא את אוצר המדינה בכסף של קנסות. יש מקרים שהפקח היה צריך, וחובה עליו, להיכנס לאתר בנייה כדי למנוע הרג. כשהוא לא עושה את זה ומשאיר את זה ימים ושבועות, עד שהקבלן מקבל את הדוח הכספי הזה, זה עוול. כאילו אנחנו באים ואומרים, בהשוואה, ששוטר לא ייתן את הדוח באותו יום שהוא ראה נהג מסכן, שהוא לא יעצור את הנהג שמסכן את חיי האדם, אלא יצלם אותו מרחוק. הוא יכול לעצור אותו – הוא לא עוצר אותו, ונותן לו להמשיך, ואז הוא יכול לפגוע בעצמו ובאחרים. האנלוגיה הזאת היא מאוד מסוכנת, המצב הזה הוא מאוד מסוכן, ומה עוד שהוא מקבל אישור מהשר. הנושא הזה מסוכן מאוד, במיוחד שמתחילת השנה כבר יש לנו 18 הרוגים בענף הבנייה ועשרות פצועים קשה ומאות פצועים בינוני וקל. הנושא הזה חייב תשומת לב, ותשומת לב, המשמעות שלה – למנוע את התאונה, ולא לדווח על התאונה ולבוא אחרי שכבר יש תאונה והם נפגעים. אני אומר לכם, ההתנהלות של משרדי הממשלה צריכה להשתנות, וצריך לדעת שמדובר בחיי אדם, וחיי אדם יקרים, גם לעצמם וגם למשפחתם. היו"ר חמד עמאר: תודה רבה. חבר הכנסת יואל חסון – – יואל חסון (המחנה הציוני): מוותר. היו"ר חמד עמאר: – – מוותר. חבר הכנסת איל בן ראובן; חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. חבר הכנסת נחמן שי, חבר הכנסת נחמן שי, מדבר? בבקשה. שלוש דקות, אדוני, בבקשה. נחמן שי (המחנה הציוני): תודה. אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, חשבתי שאפשר יהיה לדון השבוע בנושא אחר. זה נושא חשוב, אנחנו נעשה איתו מה שנעשה, אבל בדיוק לפני שבוע הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פרסמה דוח שלה בנושא תרופות. מסתבר כי במדינת ישראל רבע מיליון איש מוותרים על התרופות. רבע מיליון איש. ולמה? כי אין להם כסף. פשוט מאוד, רבע מיליון איש, 277,000 איש, ויתרו בשנה שעברה על תרופות מרשם, תרופות שהרופאים הורו להם לקבל. ועוד: 281,000 איש ויתרו על טיפול רפואי בגלל קשיים כלכליים. זה הסיפור הכי גדול של השבוע שעבר, לדעתי. הוא עבר ככה, ליד האוזניים שלנו. אוזניים, עיניים – עבר, מה זה חשוב. כי לאחרים יש, ואלה שיש להם כנראה לא חרדים לאלה שאין להם. נכון, יש מרכיב אחד חיובי: ישנה ירידה, כי לפני עשר שנים זה היה 11% ועכשיו זה ירד ל-5%, יפה. אבל עדיין, תשימו לב, 5% מהציבור – 5% מהציבור – לא יכולים להרשות לעצמם לקבל תרופות. כמובן שזה נוגע לבעלי הכנסה נמוכה, כמובן שזה נוגע יותר לערבים, כמובן שזה נוגע יותר לחרדים. כל אותן קבוצות שאנחנו יודעים שנמצאות בלאו הכי במצוקה הן הקבוצות שמשלמות גם בבריאות שלהן, באוכל שהן קונות, במיזוג שאין להן בבית או בחימום שאין להן בבית, בתחלואה שעולה. תחשבו על זה שיש 8%, 400,000 איש, שדיווחו שבשנה האחרונה הם ויתרו על אוכל בגלל קשיים כלכליים: 14% מהערבים, 6% מהיהודים – 10% מהחרדים, 6% מהדתיים, 4% מהחילונים. תקשיבו לנתונים, כי אלה באמת דברים שצריכים לזעזע כל אחת מאיתנו. נשיאות הכנסת חשבה שזה לא ראוי, לא אישרה את זה, אבל אני אומר לכם, זו הקריאה שצריכה לצאת מהבית הזה: לצמצם את הפערים, לסייע למי שאינו יכול להרשות לעצמו. זאת נקראת סולידריות חברתית. שנים דיברנו על הסולידריות החברתית, שנים התגאינו בה, והינה, זה קופץ לנו בפרצוף ומוכיח שבשנת 2018 מדינת ישראל אינה מדינה סולידרית – היא לא יודעת לדאוג לחלשים ולעניים. תודה. היו"ר חמד עמאר: תודה רבה. חבר הכנסת סאלח סעד; סעיד אלחרומי; מיקי לוי. מאיר כהן, חבר הכנסת מאיר כהן. מאיר כהן (יש עתיד): מילה אחת, אדוני היושב-ראש, לחנין, חברת הכנסת זועבי – יצאה; אמרה את שלה ויצאה. אני לא מאלה שכל פעם שאת עולה לכאן מחפש הזדמנות לתקוף אותך, אבל את עומדת כאן ברוב חוצפתך ומדברת על רצועת עזה, וכאילו צה"ל, כל מה שהוא עושה זה יושב על הגבול ומחכה להתגרות בחמאס. חנין זועבי, צה"ל לא נמצא ברצועה כבר 13 שנים. יכולת לעמוד כאן ולהטיף למנהיגי החמאס, ובמקום זה את בוחרת לתקוף את חיילי צה"ל ולדבר על המטוסים, שטסים כדי להגן על הילדים שלנו. לא תמכתי בלחתום להדחתך. ואני אומר גם לחבריי: אתם יודעים מה העונש של חנין זועבי? שהיא תישאר פה – – קריאה: – – – משכורת. מאיר כהן (יש עתיד): – – כי כשהיא תעזוב היא תהפוך להיות לאהובה הגדולה של כל העולם הדמוקרטי – היא תטייל במלונות חמישה כוכבים ותספר. אז כדאי שהיא תעמוד כאן ואנחנו נוכיח אותה כל פעם, תאמינו לי. תודה רבה. היו"ר חמד עמאר: תודה רבה. חברת הכנסת לאה פדידה; חברת הכנסת נאוה בוקר; חבר הכנסת איתן ברושי; יעל כהן-פארן. לאה פדידה (המחנה הציוני): אדוני היושב-ראש – – – מהר – – – היו"ר חמד עמאר: הקראתי את השם שלך, את לא – אחמד טיבי. חיים ילין. יוסי יונה. קריאה: הלו, הלו, רגע. היו"ר חמד עמאר: חיים ילין. חברי כנסת נרשמים, ורוב חברי הכנסת מבקשים לא לדבר. אז בבקשה, בשביל זה אנחנו מקריאים את זה מהר. גם בחוק הקודם היית רשום, אם אני לא טועה. חיים ילין (יש עתיד): לא, לא הייתי. הייתי בחוק הזה. אתה יכול להפעיל שעון, כבוד היושב-ראש. כבוד היושב-ראש: חברים, כמה מוקדים. אנחנו צריכים עזרה. עובד יוצא – מה שאתם שומעים זה הקפצה בווטסאפ קבוצתי של כל המתנדבים בעוטף עזה שצריכים לכבות את השרפות. ברגע זה ממש, אני מולכם נואם, וליבי נצרב על זה שאני לא יכול להיות עם חבריי בעוטף. אז קורה איזשהו פלא שכבר 90 יום אנחנו חווים אותו. זה התחיל עם עפיפונים, זה ממשיך עם בלוני תבערה, וככה, בווטסאפ, לאורך כל הדרך אנחנו שומעים את הקריאות של תצפיתנים לבוא ולכבות את השרפות. הסיסמה, שאני שמתי אותה לפני 90 יום, ב-30 במרס, שדין עפיפון כדי קסאם – הקבינט הכי ימני שהיה אי-פעם בהיסטוריה של מדינת ישראל, אותו קבינט לא יודע מה לעשות. זה לא קסאם וצבע אדום, ומצד שני שורפים את כל השדות ואנשים כבר נכנסים לתוך הבתים, לא יכולים לנשום. אומרים לנו שרים: אתם רוצים לצאת למלחמה בגלל עפיפונים ובלונים? מתדרכים את כתבי הביטחון: אתם רוצים לצאת למלחמה בגלל עפיפונים ובלונים? אתם מחרחרי מלחמה, ככה אומרים לנו. כבוד שר הביטחון, אתה פה איתי. תסביר לקבינט ולשרי הקבינט שאנחנו לא מחרחרי מלחמה. אנחנו מבינים שיש לנו תפקיד – נורא קשה. היו"ר חמד עמאר: סדרנים, אני מבקש לשמור קצת על השקט בצד. חיים ילין (יש עתיד): אני מבין שכל הגוורדיה משמאלי, לא מעניין אותה מה קורה בעוטף עזה, והם יכולים להמשיך לקשקש. הרי זה ברור לחלוטין, כי מצד שמאל נמצאת הקואליציה, והקואליציה, מה אכפת לה ששורפים לנו את השדות? נכון? כאילו, מה? יש קבינט – הוא מקבל החלטות. אתם חלק ממנו. מה אכפת לכם? נכון? אין לכם אפילו כבוד לזה ששורפים את האדמה שלנו. כבוד היושב-ראש, אנחנו כנראה נמשיך להחזיק את האדמה ונמשיך לכבות את השרפות, כי הקבינט לא נחוש בכלל להילחם נגד הטרור. מה עוד הקבינט צריך מעבר לצילומים של חוליות, חוליות חמאס, שבאות, וששורפים עם הבלונים את השדות שלנו? היו"ר חמד עמאר: תודה רבה. חיים ילין (יש עתיד): כבוד היושב-ראש, היו לי חמש דקות. פתאום אין כלום. היו"ר חמד עמאר: היו שלוש דקות, זה היה בטעות. נתתי לך שמונה דקות – – – חיים ילין (יש עתיד): כבוד היושב-ראש, אני רוצה לסכם, אז תרשה לי משפט אחד. אני רוצה להגיד משפט אחד לקואליציה, כי אולי אתם לא מבינים את השפה הזאת. היו"ר חמד עמאר: משפט אחד. חיים ילין (יש עתיד): אותנו לימדו שהתיישבות וציונות זה האידיאולוגיה שלנו, ולימדו אותנו שכששורפים את השדות שלנו אנחנו חורשים עד התלם האחרון, לא מתקפלים ומפחדים כמו הקבינט. אותנו חינכו שאנחנו צריכים להמשיך לעבד את הקרקע גם כששורפים אותה. היו"ר חמד עמאר: תודה רבה. חיים ילין (יש עתיד): כבוד היושב-ראש, קואליציה נחמדה ונכבדה, אתם יכולים להוציא את ההודעות לתקשורת כמה שאתם רוצים. במבחן התוצאה אתם חבורה של פחדנים שמפחדת להילחם למען אדמת מדינת ישראל. היו"ר חמד עמאר: חבר הכנסת יוסי יונה. יוסי יונה (המחנה הציוני): אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, היום התקיים דיון בוועדה לביקורת המדינה בראשותה של חברתי שלי יחימוביץ, ועסקנו במחדל המקומם, המכעיס, של אי-העלאתם של 8,000 יהודים מאתיופיה. אני מצטרף לכאב הגדול באמת, שמי שהצליח – אפילו אותי הצלחת לרגש, אלי אלאלוף, באופן שבו דיברת, על בסיס העדות שלך, שאתה נסעת לשם וראית את מצבם הקשה של האנשים הללו. וגם ציינת שחלקם, בגלל היעדר שירותי בריאות נאותים, אפילו מתים. והינה, ממשלת ישראל עומדת אדישה למול הדבר הנורא הזה. קראתי לזה בדיוני הוועדה, חברתי שלי יחימוביץ, "ציונות סלקטיבית". כי איך יכול להיות דבר שכזה? חברות וחברי כנסת נכבדים, איך יכול להיות דבר שכזה? והינה, אנחנו גם מתבשרים שממשלת ישראל קיבלה החלטה להעלות באופן מיידי 1,000 מהיהודים הללו ששוהים שם ויש להם שארים, יש להם ילדים, יש להם נכדים בארץ. זאת אומרת, אפילו על בסיס עיקרון הומניטרי של איחוד משפחות היה צריך להביא אותם לכאן באופן מיידי. והינה, אומרם לנו שהחלטה יש ופעולה אין. הרי זה לא הגיוני. הרי זה מקומם. הרי זה מראה שוב ושוב על חדלונה של הממשלה הזאת. ואז גם עולה טיעון לחלוטין הזוי, שאני באמת משתומם ותמה כשאני בכלל שומע אותו. אומרים שאנחנו צריכים איזושהי הקצאה תקציבית, ועד שלא נגיע לאיזשהו flat, לאיזשהו קיצוץ רוחבי, לא יימצאו המשאבים כדי להעלות אותם. האם ככה התנהלה המדינה בשנות ה-50? האם ככה התנהלה המדינה ב-1989? האם המדינה הזאת מנהלת כך כל פעם כאשר אנחנו דנים במצב חירום של יהודים שנמצאים מחוץ לגבולות ישראל? פתאום שיקולים ביורוקרטיים ופתאום שיקולים כספיים מונעים את הבאתם לארץ? חרפה. חרפה. חרפה על מצחה של ממשלת ישראל. לכן, אני רוצה לנצל את ההזדמנות הזאת פה שוב – אברהם נגוסה, ידידי, אתה חבר בקואליציה, ולך מן הסתם יש קשר אינטימי וישיר עם ראש הממשלה שלנו – להגיד לו כיצד הוא יכול להסביר את החרפה הזאת, את הבושה הזאת; איך הוא יכול להסתכל אליך בעיניים, חברי אברהם נגוסה, ולהגיד לך שאולי וקיבלנו ואולי נעשה, והוא לא עושה. הוא חייב לך ולכולנו דין וחשבון על הדבר הנורא הזה. אני תובע מחברי הקואליציה, וממך במיוחד, להעמיד אותו במקומו ולהגיד לו: אדוני ראש הממשלה, מחר – אתה יודע מה, אתמול – עשה את המעשה הנדרש. תודה. היו"ר חמד עמאר: תודה רבה. חברת הכנסת נורית קורן, חברת הכנסת נורית קורן. חבר הכנסת זוהיר בהלול, בבקשה. זוהיר בהלול (המחנה הציוני): אדוני היושב-ראש, שלוש הדקות שניתנות לי כרגע הן שלוש דקות נדירות במחוזותינו לאחד כמוני, מכיוון שזה ניסיון כמעט נואש שלי לסדוק את האטימות, את ההסתגרות ואת ההתאבנות של החברה בישראל. ליבי, חברות וחברים, דאב וכאב הבוקר הזה כאשר קראתי את הידיעה על אודות המתקפה חסרת הרסן שהשתוללה כנגדו של שופט בית המשפט העליון בדימוס, כבוד השופט סלים ג'ובראן, אחת הדמויות היותר-מפויסות, עם מטענים בלתי נדלים של סובלנות; איש שמאמין בכל רמ"ח איבריו ובכל שס"ה גידיו בחיים המשותפים; איש שכבש, וגם חבש, אפשר לומר, את כס השיפוט ברמה הגבוהה ביותר במדינת ישראל; איש משכמו ומעלה. קטונתי, ממש קטונתי מכדי להחמיא ולהזכיר ולציין את מעלותיו הערכיות הבלתי-נתפסות של האיש הזה. אלא מאי? כאשר הוזמן להרצות בפני סטודנטים וסטודנטיות במכללת אוהלו, נדהם האיש הזה כאשר הוא נתקל בעוינות בלתי מובנת בעליל כאשר דיבר על המורכבות ביחסים בין המיעוט הערבי למוסדות המדינה, וגם עם מדינת ישראל. הוא מצא הזדמנות פז לחבור אל אוזניהם ואל ליבותיהם של סטודנטים שלעיתים הבורות מנחה את דרכם והיא נר לרגליהם. הוא ניסה לדבר על השוויון ועל היעדרו של השוויון. הוא ניסה לדבר אל ליבם כדי שיבינו יותר את מורכבותם של הערבים במדינת ישראל כמיעוט ערבי אתני לאומי. אלא מאי? זה יותר חמור מכך. ההנהלה של אוהלו ככל הנראה עמדה דווקא לצידם של סטודנטים נמהרים וחפוזים במקום לגבות את האיש הזה, שבא לפקוח את עיניהם וליבותיהם אל המציאות המרה שבה אנחנו חיים. לפני שאסיים, כדי שאני אמצה את שלוש הדקות שניתנו לי – ואינני בטוח שהצלחתי לסדוק במשהו את מצרי העוינות, האטימות וההסתגרות של החברה בישראל, של חלקים נרחבים בתוך החברה בישראל – ברצוני לומר: חלק מהאשמה נופל עליכם. האשמה מוטלת על כתפיכם, חבריי מהקואליציה. מתנו את המתקפה כלפי המיעוט הערבי; דרך ארץ לציבור ילידי במדינת ישראל. יתרה מזו, אני פונה אליכם: מתנו גם את החקיקה ההדרתית, הכמעט-אובססיבית, הכמעט-פתולוגית, כלפי המיעוט הערבי. כך ייטב לכולנו, ובעיקר לדורות הבאים. היו"ר חמד עמאר: תודה רבה. חבר הכנסת אברהם נגוסה – מוותר. חבר הכנסת יהודה גליק, עד שלוש דקות אדוני, בבקשה. יהודה גליק (הליכוד): אדוני היושב-ראש, גברתי המזכירה, גברתי השרה, השר, חבריי חברי הכנסת וחברותיי חברות הכנסת המתוקים והמתוקות מן הקואליציה ומן האופוזיציה, השבוע שר האוצר משה כחלון אמר בריאיון בגלי צה"ל: אין שום הוכחה שכשאתה מעלה מס זה מצמצם את העישון, והעלאת המס היא מה שפוגע בחלשים. אז מר כחלון, הקשב נא, בבקשה: ב-2011 הוועדה הציבורית למניעת נזקי העישון שהקים משרד הבריאות חקרה וגילתה ש"העלאה משמעותית של המיסוי ושל המחיר הסופי של מוצרי טבק היא האמצעי היעיל ביותר והכדאי ביותר מבחינת עלות–תועלת להשגת הפחתת העישון" בקרב צעירים ועניים. שר האוצר, אתה אמרת שאין שום הוכחה – הוועדה הציבורית חושבת; אתה אמרת שזה פוגע בחלשים – הוועדה הציבורית קובעת שזה מה שפוגע בחלשים. הלאה. דוח שר הבריאות קובע: "עיוות המס הקיים בין טבק לגלגול וסיגריות רגילות גורם – – – לפגיעה קשה" ביעילות המיסוי "ככלי יעיל ומוכח – – –". אבל שר האוצר משה כחלון – לא אכפת לו. שר האוצר משה כחלון אומר שאין שום הוכחה. רבותיי, ארגון הבריאות העולמי פרסם מחקר רחב היקף שחקר וסקר את המיסוי של הטבק ב-180 מדינות. מסקנתו: מס על הטבק יכול למנוע מיליוני מקרי מוות שקשורים לעישון ברחבי העולם ולעזור להשיג מטרות עולמיות בנושא הבריאות. רבותיי, אבל שר האוצר לא אכפת לו, כי אין שום הוכחה. דוח האו"ם משנת 2015 קובע: מחיר ומיסוי הטבק יכולים להיות האמצעים היעילים והחשובים ביותר להפחתת צריכת הטבק ולהורדת העלויות למערכת הבריאות. הבנק העולמי: העלאת המס על הטבק והפיכת מוצריו ללא כדאיים כלכלית היא האמצעי הטוב ביותר מבחינת עלות–תועלת להפחית את השימוש בטבק. כלומר אין שום הוכחה, חוץ ממחקרים ועוד מחקרים ועוד מחקרים. אבל הקשיבו, הקשיבו: יושב-ראש ועדת הכלכלה של הכנסת, מר משה כחלון, ב-2006, מכנס דיון ונוזף במשרד האוצר למה הם לא אוכפים את ההנחיות של האמנה שאנחנו חתומים עליה. שר האוצר משה כחלון, תקשיב בבקשה ליושב-ראש ועדת הכלכלה של הכנסת משה כחלון, תיישם את האמנה, ותפסיק לגרום לנו להשפיל אותך בבג"ץ. תודה. היו"ר חמד עמאר: תודה רבה. חברת הכנסת עליזה לביא – אינה נוכחת; חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין – אינה נוכחת; חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה – אינו נוכח; חבר הכנסת עמר בר-לב – אינו נוכח; חבר הכנסת דוד אמסלם – אינו נוכח; חברת הכנסת מרב מיכאלי – אינה נוכחת. יסכם את הדיון יושב-ראש ועדת הפנים חבר הכנסת יואב קיש, בבקשה. יואב קיש (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): תודה, כבוד היושב-ראש. חברות וחברי הכנסת, באמת עלו פה כמה חברים עם כל מיני דעות, חלקן רלוונטיות וחלקן לא. אני רוצה להגיד כמה מילים ולנסות לשכנע ולהסביר מה החשיבות של הפיצול הזה. במסגרת החקיקה ראינו שיש לא מעט דברים שהם רלוונטיים, ויכולים להיות שינויים שאנחנו נזדקק להם בהמשך הדרך. אני יכול להזכיר את נושא תקרת ההוצאות; אני יכול להזכיר את נושא מגבלת התרומות וגובה התרומות. כל הדברים האלה נבחנו אצלנו בוועדה, אבל סביבם יש כמובן דיון ארוך ומשמעותי, ולא ניתן היה להגיע להסכמות בלוחות הזמנים הנוכחיים. מצד שני, כן חשוב לנו להוביל את סיום החקיקה. כפי שאמרתי, חברי חבר הכנסת יעקב אשר, שהוא שותף מלא בוועדת הפנים וגם בחוק הספציפי הזה, היה הרוח החיה שמאחוריו – ובאמת מגיע לך על כך שאפו; גם על החוק הבא, שעוד מחכה לנו בהמשך היום והלילה. אני רוצה להגיד לכולם שאנחנו עושים את זה יחד עם מבקר המדינה באמת בעבודה ובשיתוף פעולה, בוחנים את הנושאים עניינית, ולצורך העניין מגיעים לסיכום, בשאיפה, גם עם האופוזיציה. אני חייב להגיד שהיו לנו חילוקי דעות עם מרכז האופוזיציה לגבי שאלה בסיסית בהצעת החוק הזאת. אני מזכיר, הצעת החוק דיברה על זה שסיעות ברשימה משותפת יוכלו לרוץ בנפרד, בהליך חשבונאי נפרד; מרכז האופוזיציה רצה שה-default, מה שנקרא, יהיה שהם לא יכולים לרוץ בנפרד, זאת אומרת, רק אם הן מסכימות הן ירוצו בנפרד. אני חושב שבדיון הבנו שלמעשה זה מעקר ההחלטה מתוכן, ולכן בעצם הבנו שראוי לעשות את זה ההפך. זאת אומרת, שהדיון הבסיסי יהיה בשתי סיעות נפרדות, רישום נפרד, ורק אם הן רוצות הן ירוצו ביחד, ולא נחייב סיעות שלא רוצות לרוץ ביחד חשבונאית לרוץ ביחד, ביניהן. זה היה נושא אחד לדיון, והיה מאוד משמעותי. הנושא השני, שגם בו הארכנו, זה הנושא של תקרת ההוצאות. כל הדברים האלה – אמרתי, אנחנו נבחן אותם. בשביל זה אנחנו רואים חשיבות בפיצול. אם כבר דיברנו על מרכז האופוזיציה, הוא, למשל, טען – אני לא יודע אם חבריי באופוזיציה יודעים, אבל יש הבדל בין מגבלת התרומות שיכולה לגייס מפלגה כשהיא סיעה פעילה בכנסת, שעומדת על 1,000 שקלים לשוטף ו-1,300 שקלים לשנת בחירות, לשל מפלגה שאיננה חברה בכנסת ושאיננה נהנית ממימון בחירות, שיכולה לגייס עד 5,000 שקלים. בא מרכז האופוזיציה ואמר: אני רוצה שגם מפלגה שיש לה סיעה, שנמצאת בכנסת, תוכל לגייס 5,000 שקלים. זו הייתה בקשה שלו. הנושא הזה לא כזה פשוט. יש פה אומנם אלמנט של אפליה מובחנת, כאילו יתרון בסיסי, לטובת המפלגות שאינן נמצאות בבית הזה, שהן לא סיעות, שהן מפלגות ועדיין לא הצליחו להיכנס לכנסת, לעומתנו, אותן מפלגות שכן נהנות ממימון ציבורי שוטף, ולכן היה פה איזה ניסיון לאיזון. טוען מרכז האופוזיציה שאין צורך באיזון הזה, שאפשר להשוות בין הסיעות השונות. ההשוואה הזאת צריכה להיבחן, והיא צריכה להיבחן לעומק. אני יכול להגיד שמבקר המדינה לא ממש הסכים לאותה תפיסה, ואנחנו נצטרך לחשוב על זה בשיקול דעת לקראת המשך החקיקה שאנחנו נקיים בעניין הזה. חברים, אני רוצה לדעת אם אני – אני רוצה להגיד לכם שאחרי ההצבעה הזאת – חבר הכנסת מיקי זוהר, בשמך, אני מבקש מהחברים שאחרי ההצבעה הזאת לא יצאו, כי יש לך הודעה שדורשת הצבעה. לכן אני מבקש מהחברים: אחרי שנצביע על הדבר הזה, נא להישאר להצבעה, כדי שיושב-ראש ועדת הכנסת, חברי חבר הכנסת מיקי זוהר, יוכל להודיע את הודעתו. אני רוצה להגיד לך, חבר הכנסת יואל חסון – חבר הכנסת יואל חסון, אני התייחסתי לדברים שאתה העלית בוועדה לגבי החוק הזה. אמרתי שבעיקרון הייתה הסכמה מלבד דבר אחד: אתה רצית שההגדרה תהיה שהסיעות ברשימה משותפת ירוצו ביחד, ורק אם הן רוצות – יפרידו. אנחנו בסוף החלטנו ההפך, ואמרנו: בהתחלה הפרדה, ואם הן רוצות – שירוצו ביחד, כדי לתת את הכוח יותר לקטנות או לאלה שרוצות את ההפרדה הזאת ולא לחייב אותן למהלך שאולי הן מתנגדות לו. מעבר לזה, כל שאר הדברים שעלו – והיו דברים – החלטנו לדחות אותם, וזו מטרת הפיצול. אני יודע שאתם באופן עקרוני מתנגדים. אני רציתי להגיד לך שאני מברך על החלטתכם להקדים את החוק הבא בסדר-היום. אני רוצה כבר להגיד לחברת הכנסת קארין אלהרר תודה על המהלך הזה. יואל, אני יודע שיש לא מעט – יואל, הייתי היום בוועדת הכנסת, ראיתי ושמעתי שיש לא מעט חילוקי דעות של אופוזיציה וקואליציה, אבל באמת, החוק הבא צריך להיות מחוץ למשוואה הזאת. אני באמת מברך על המהלך שלכם, שהסכמתם להקדים אותו. זה חוק חשוב, שבאמת בא לעשות צדק במקרים קשים, אבל אנחנו נאריך עליו מאוחר יותר. תודה רבה לכם, ואני מבקש לתמוך. היו"ר חמד עמאר: תודה. אנחנו עוברים להצבעה. נא לשבת. אנחנו עוברים להצבעה על החלטת ועדת הפנים והגנת הסביבה בדבר פיצול הצעת החוק המפלגות. נא להצביע. הצבעה מס' 4 בעד ההצעה – 47 נגד – 29 נמנעים – 1 הצעת ועדת הפנים והגנת הסביבה בדבר פיצול הצעת חוק המפלגות (תיקון מס' 24) (הוראות מיוחדות לעניין בחירות מקדימות לתפקיד חבר הכנסת), התשע"ח–2018, נתקבלה. היו"ר חמד עמאר: בעד – 47, נגד – 29, נמנע אחד. הפיצול אושר. יואל חסון (המחנה הציוני): אדוני היושב-ראש, בטעות הצבעתי אצל רויטל; גם אצל רויטל. בטעות. היו"ר חמד עמאר: בטעות, חבר הכנסת יואל חסון – חברת הכנסת רויטל סויד. הצביע בטעות. עמר בר-לב (המחנה הציוני): – – – היו"ר חמד עמאר: בקשת ועדת הפנים אושרה. הודעות יושב-ראש ועדת הכנסת היו"ר חמד עמאר: אנחנו עוברים להודעה של יושב-ראש ועדת הכנסת – יש הצבעה – הצעת ועדת הכנסת בדבר הקמת ועדה לעניין מסוים לפי סעיף 108 לתקנון הכנסת. בבקשה, אדוני חבר הכנסת. מכלוף מיקי זוהר (יו"ר ועדת הכנסת): חבריי חברי הכנסת, אדוני היושב-ראש, ועדת הכנסת החליטה כי ועדת הכלכלה – חבר הכנסת כבל, כן – תדון בהצעת חוק ההגבלים העסקיים (תיקון מס' 20) (חיזוק האכיפה והקלת נטל האסדרה), התשע"ח–2018, לשם הכנתה לקריאה שנייה ושלישית. ועדת הכנסת החליטה בישיבתה היום על הקמת ועדה משותפת לוועדת החוץ והביטחון וועדת החוקה, חוק ומשפט לדיון בהצעת חוק-יסוד: הממשלה (תיקון מס' 7). הוועדה תהיה בת 14 חברים, שבעה מכל וועדה. להלן הרכב הוועדה: מטעם ועדת החוץ והביטחון – חבר הכנסת אברהם דיכטר, והוא יושב-ראש הוועדה, חברת הכנסת ענת ברקו, חבר הכנסת רוברט אילטוב, חבר הכנסת יואב בן צור, חבר הכנסת עמיר פרץ, חבר הכנסת עמר בר-לב וחבר הכנסת עפר שלח. מטעם ועדת החוקה, חוק ומשפט – חבר הכנסת ניסן סלומינסקי, חבר הכנסת בני בגין, חברת הכנסת טלי פלוסקוב, חבר הכנסת אורי מקלב, חבר הכנסת יוסף ג'בארין, חבר הכנסת אלעזר שטרן וחברת הכנסת מיכל רוזין. הצעת ועדת הכנסת בדבר הקמת ועדה לעניין מסוים מכלוף מיקי זוהר (יו"ר ועדת הכנסת): ועדת הכנסת התכנסה היום והחליטה להקים ועדה – ועדה מיוחדת להסדרת חוק הגיוס. דב חנין (הרשימה המשותפת): לא שומעים. מכלוף מיקי זוהר (יו"ר ועדת הכנסת): שם הוועדה: הוועדה המיוחדת להסדרת מעמדם של תלמידי ישיבות, ושילובם של בוגרי ישיבות בשירות צבאי, בשירות לאומי-אזרחי ובתעסוקה. סמכויות הוועדה: הוועדה המיוחדת תדון בהסדרת מעמדם של תלמידי ישיבות ושילובם של בוגרי ישיבות בשירות צבאי, בשירות לאומי-אזרחי ובתעסוקה, לרבות בהצעות חוק בעניינים אלה, ככל שיועברו אליה על ידי מליאת הכנסת או על ידי ועדת הכנסת. תקופת עבודתה של הוועדה: הוועדה המיוחדת תפעל עד לתום כהונתה של הכנסת העשרים. הרכב הוועדה: הוועדה המיוחדת תהיה בת 13 חברים. לסיעת הליכוד שלושה חברים: חבר הכנסת דודי אמסלם, חבר הכנסת מכלוף מיקי זוהר וחבר הכנסת דוד ביטן; לסיעת המחנה הציוני שני חברים: חבר הכנסת עמר בר-לב וחבר הכנסת איל בן ראובן; שאר סיעות הבית, לכל אחת חבר אחד: הרשימה המשותפת – אחמד טיבי; סיעת יש עתיד – אלעזר שטרן; סיעת כולנו – מירב בן ארי; סיעת הבית היהודי – בצלאל סמוטריץ; סיעת ש"ס – יואב בן צור; סיעת יהדות התורה – אורי מקלב; סיעת ישראל ביתנו – עודד פורר; סיעת מרצ – שוב מיכל רוזין. יושב-ראש הוועדה יהיה חבר הכנסת דוד אמסלם. להחלטה הזאת דרושה הצבעה במליאת הכנסת, ועל כן אני מבקש להצביע בעד. היו"ר חמד עמאר: תודה רבה. חברי הכנסת, נא לשבת. אנחנו מצביעים על ההודעה של יושב-ראש ועדת הכנסת. נא להצביע. הפעלתי את ההצבעה. הצבעה מס' 5 בעד הצעת ועדת הכנסת – 72 נגד – 1 נמנעים – אין הצעת ועדת הכנסת בדבר הקמת ועדה לעניין מסוים נתקבלה. היו"ר חמד עמאר: בעד – 72, נגד – אחד, אין נמנעים. ההודעה אושרה. הצעת חוק הכניסה לישראל (תיקון מס' 32), התשע"ח–2018 [מס' כ/777; דברי הכנסת, חוב' כ"ו, ישיבה 337, עמ' 38894; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) היו"ר חמד עמאר: אנחנו עוברים להצעת חוק הכניסה לישראל (תיקון מס' 32), התשע"ח–2018, לקריאה שנייה וקריאה שלישית. יציג את ההצעה יושב-ראש ועדת הפנים והגנת הסביבה חבר הכנסת יואב קיש. בבקשה. יואב קיש (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): כבוד היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, אני אהיה קצר. תדעו שהחוק הזה, אין בו הסתייגויות. הוא באמת חוק חשוב. הצעת חוק הכניסה לישראל (תיקון מס' 32) – מדובר בנושא הארכת שהייתם של מטפלים סיעודיים. קוראים לו "חוק הכניסה לישראל" כי הוא דן בנושא האשרה, הוויזה, של אותם מטפלים סיעודיים. מי שלא מכיר, אחרי חמש שנים עובד זר שנמצא פה צריך לעזוב את המדינה. כך קורה לעובדים בחקלאות – מלבד העובדים בתחום הסיעודי, שבו אם המטופל עדיין זקוק לטיפול, כמובן, העובד ממשיך איתו. נוצר מצב שעובדים נמצאים עם מטופלים מעל חמש שנים – שש, שבע, שמונה שנים ויותר; המטופל, חס וחלילה, שלא נדע, נפטר, או סיבות אחרות, ולמעשה אותם עובדים מסיימים את תפקידם, ולפי החוק הם צריכים לצאת מהארץ. המטרה בחוק הזה היא להסדיר את האפשרות – לאפשר לעובדים שנמצאים גם עד 12 שנים בארץ כמטפלים להישאר ולעבוד עם מטופלים נוספים. למי אנחנו נתנו את הזכות – וזו זכות גדולה? הגדרנו לראשונה בחוק – למעשה זו החדשנות של העניין – את מה שמוגדר "מטופל סיעודי מורכב". כי כל הסיעודיים כמובן זקוקים לטיפול, אבל ב"מורכב" המשמעות היא באמת נכות של 188%: ילדים נכים, משפחות עם נכים. המורכבות הזאת שונה. למה היא חשובה? אני אסיים. אני מסביר ומסיים. היא חשובה כי למעשה מה שקורה הוא שאותם מטפלים סיעודיים הולכים למטופלים פחות מורכבים, והתופעה הזאת של נדידה מאותם נכים קשים, מטפלים שהולכים לנכים עם טיפול פחות מורכב היא בעייתית; היא גורמת לאותם נכים, בסופו של דבר – ואני לא אשכח סיפור מצמרר של נכה שישבה אצלנו בוועדה עם המטפלת שלה מאחור, וגרמה לכל הוועדה לבכות. הבנו את המצוקה. חברת הכנסת טלי פלוסקוב, חברת הכנסת טלי פלוסקוב, טלי, את זוכרת את הסיפור קורע הלב של אותה נכה, שרק הבהירה לנו את המשמעות ואת החשיבות של החוק הזה. תודה רבה. היו"ר חמד עמאר: תודה רבה. לחוק הזה אין הסתייגויות. יש בקשת דיבור אחת, של חבר הכנסת יהודה גליק. חבר הכנסת יהודה גליק, אתה רוצה? לא. מוותר. אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שנייה. הצבעה מס' 6 בעד סעיפים 1–3 – 73 נגד – אין נמנעים – אין סעיפים 1–3 נתקבלו. היו"ר חמד עמאר: בעד – 73, אין נמנעים, אין מתנגדים. הצעת החוק עברה בקריאה שנייה. אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שלישית. נא להצביע, חברי הכנסת. הצבעה מס' 7 בעד החוק – 73 נגד – אין נמנעים – אין חוק הכניסה לישראל (תיקון מס' 32), התשע"ח–2018, נתקבל. היו"ר חמד עמאר: בעד – 73, אין נמנעים, אין מתנגדים. הצעת החוק עברה בקריאה שלישית, והיא תיכנס לספר החוקים של מדינת ישראל. בבקשה, חבר הכנסת יואב קיש, תודות. יואב קיש (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): אני אהיה קצר. קודם כול, אני רוצה להודות לכל חברי הכנסת בבית הזה, שנתנו מסך ירוק, תמיכה מלאה לחוק ולצורך הזה. תודה רבה לכל המשתתפים והתושבים של הבית הזה, שהבינו את החשיבות של החוק הזה. תודה מיוחדת לחברת הכנסת קארין אלהרר, שאנחנו שותפים – קארין, תודה רבה לך – שותפים להרבה חוקים בעניין הזה. עשינו את זה ביחד, היית נוכחת בוועדה ודחפת, ואני מעריך מאוד את העזרה והעשייה שלך. תודה לצוות הוועדה – למנהלת הוועדה, לאה, ליועץ המשפטי, תומר. אנחנו מושכים את זה תקופה ארוכה והצלחנו להשלים את זה. תודה אחרונה לשר הפנים אריה דרעי ולצוות שלו. לשכת האוכלוסין רצתה, תמכה, הובילה ונתנה גיבוי מלא לחקיקה הזאת. תודה רבה לכם. היו"ר חמד עמאר: תודה רבה לך. מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת היו"ר חמד עמאר: הודעה למזכירת הכנסת. בבקשה. מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: תודה. ברשות יושב-ראש הישיבה, הינני מתכבדת להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית, הצעת חוק הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים (הוראת שעה) (תיקון מס' 3), התשע"ח–2018, שהחזירה ועדת הכלכלה. תודה. היו"ר חמד עמאר: תודה רבה. הצעת חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) (תיקון מס' 4 והוראת שעה), התשע"ח–2018 [מס' מ/1207; דברי הכנסת, חוב' כ', ישיבה 320, עמ' 27624; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) היו"ר חמד עמאר: אנחנו עוברים להצעת חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) (תיקון מס' 4 והוראת שעה), התשע"ח–2018, לקריאה שנייה ושלישית. יציג את ההצעה יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט. בבקשה, אדוני. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אדוני היושב-ראש, רבותיי השרים, חבריי חברי הכנסת, אני מתכבד להביא לפני הכנסת לקריאה שנייה ושלישית את הצעת חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) (תיקון מס' 4 והוראת שעה), התשע"ח–2018. החוק הזה, שהוא חוק ממשלתי, בא בעקבות הצעת חוק פרטית של חברת הכנסת עליזה לביא, שעמלה רבות לקידום הנושא. אני אומר קודם כול בגלוי על הצעת החוק הזאת שהמטרה המרכזית שלה היא להתיר מסורבות גט מחוץ לארץ, שהבעל הגיע לישראל ורוצים לאפשר, דרך זה שמעכבים את יציאתו מהארץ, או אפילו מעצר וכו', שייתן גט. על הצעת החוק הזאת תחילה גם הצד של בתי הדין ניסה אולי להרוויח עוד כמה דברים. מצד שני, ארגונים ואחרים ניסו להרוויח על גבי החוק הזה דברים לכיוון ההפוך. נטרלנו את כל הדברים האלה. אמרנו: החוק הזה, יש לו כל כך הרבה חשיבות. אל תנסו להרוויח על גבו כל אחד את הרווחים הקטנים שלו לגבי השני. ניקינו אותו ואישרנו חוק שמשמעותו אפשרות לשחרר עגונות מסורבות גט מחוץ לארץ לאחר שהבעל הגיע לישראל. החוק הזה, קודם כול, אומר שרק האישה יכולה להגיש תביעת גירושין כנגד הגבר. אנחנו דואגים כנראה לנשים. דבר שני, הסיטואציה הזאת יכולה להיות רק במצב שאין בית דין במקום המושב של אותו זוג שיכול לערוך גט; אפשרות שנייה: אם האיש לא מתייצב בבית הדין באותה מדינה – בית הדין מזמין אותו והוא לא מתייצב – ואין לבית הדין את היכולת לכפות עליו; אפשרות שלישית: בית הדין בחוץ לארץ קבע שהאיש צריך לתת גט, חלפו שישה חודשים, האיש לא נותן גט, עושה צחוק, ולבית הדין שם אין שום סמכות ואין שום כוח, וכך האישה נשארת מסורבת. כשמגיע האיש, אותו אדם המסרב לישראל, במצבים האלה נותנים אפשרות לבית הדין בישראל לעכב את יציאתו, לעצור אותו עד שייתן גט. בכל אופן, מאחר שיש כאן גם בית משפט אזרחי – כי בחוץ לארץ כל מי שמתחתן על פי דת משה וישראל חייב לעשות גם נישואים אזרחיים, וכשהם רוצים להתגרש, הם חייבים קודם כול – אני לא יודע אם קודם כול, אבל חייבים לעשות את זה גם בבית המשפט האזרחי, שהוא שמטפל בכל אותם דברים פרט לגט, כל הנושא הממוני, כל הנושא של משמורת וכו' וכו'. ולכן התוספת שיש בחוק הזה – כדי שלא תהיה סתירה בין מה שאנחנו עושים למשפט הבין-לאומי – מתן עדיפות לכך שבני הזוג שנישאו גם אזרחית בנוסף לנישואיהם הדתיים יהיו כבר גרושים אזרחית בזמן הגשת התביעה לגט. זו עדיפות שכל הנושאים פרט לגט כבר יהיו מסודרים על ידי בית המשפט בארץ מוצאם. זו עדיפות ראשונה. דבר שני שקבענו בחוק – מניעת התערבות של בית הדין הרבני בעניינים שנדונים או שהוחלטו על ידי בית משפט מוסמך במדינת חוץ או שנקבעו בהסכם תקף בין בני הזוג ממדינת חוץ. כלומר, בית הדין כאן בישראל יעסוק אך ורק במתן גט, ולא בדברים האחרים. דבר שלשי – קביעה מפורשת שלפיה לבית הדין הרבני אין סמכות לדון בעניינים הכרוכים בתביעת הגט. הוא ידון רק בגט עצמו. ולמרות הכול, כדי להיות בטוחים, הפכנו את החוק הזה להוראת שעה לשלוש שנים, ובכל שנה ושנה הם צריכים לבוא ולדווח מה היה, איך היה, כדי שהוועדה תוכל לבחון את העבודה ולמנוע כל מיני חששות שיש למי שיש שאולי זה ינוצל גם לדברים אחרים. אני רוצה רק לומר בנושא הזה – רחל ושלי, אולי כדאי שתשמעו רק את התוספת הזאת. אחרי שהחוק הזה עבר בוועדה, צלצל אליי הרב הראשי של רוסיה, כולו מלא התרגשות, והוא אומר לי: תדע לך שמעבר – תבין מה עשיתם, מעבר לנושא הזה, שאולי תגענה כל שנה עשר נשים לפה, לישראל, ויפתרו להם את זה. אצלנו, בחוץ לארץ, בכל העולם, אין לנו שום כוח לאכוף את הבעל לתת גט. הדבר היחיד שאתם עשיתם עכשיו זה שיש לנו כוח הרתעה: מי שיסרב לתת גט – אנחנו מודיעים לו: תדע לך שאתה לעולם לא תוכל להיכנס לישראל, כי ברגע שתיכנס לישראל אתה תהיה מעוכב וכו'. זה, הוא אומר, הדבר העצום שייתן לנו כוח נגד סרבני הגט בחוץ לארץ, וזה יהיה בכמויות פי כמה וכמה יותר גדולות מכל אלה שיגיעו לישראל, שיצטרכו לפתור בישראל; ייתן לנו את כל הכוחות האלה. לכן, אני אומר, לפעמים אני לא מצליח להבין בכלל למה יש כאלה שבאמת נלחמים כל הזמן במסירות כדי לשחרר מסורבות גט, והינה, כשמגיעה ההזדמנות, ובאים לשחרר מסורבות גט מחו"ל, ורק את זה, מערימים קשיים וכו'. אני פונה לכל חבריי וחברותיי חברי הכנסת – קואליציה, אופוזיציה: זה לא חוק שקשור לא לקואליציה ולא לאופוזיציה. יש לנו כאן הזדמנות לאפשר לשחרר מסורבות גט בארץ ולתת כוח בידי בתי הדין בחוץ לארץ, לאלץ את הבעל המסרב לתת גט. בואו ננצל את זה, נצביע כולם ביחד על החוק הזה ונאשר אותו, כי זה ממש אך ורק להציל. תודה רבה. היו"ר חמד עמאר: תודה רבה. לחוק הזה יש מסתייגים ויש בקשות דיבור. נתחיל בבקשות הדיבור והמסתייגים. חברת הכנסת מיכל רוזין, עד 15 דקות. שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): צריך להוסיף לך את ארבע הדקות שלא דיברת בוועדה. אני תומכת בך. היו"ר חמד עמאר: שעונים, בבקשה. עד 15 דקות. מיכל רוזין (מרצ): אמרת שאני מלכה? לא, עליזה אמרה שאני מלכה. שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): עליזה, כן. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): יום הולדת שמח. מיכל רוזין (מרצ): תודה רבה, שלי. תודה רבה לכל המברכים. סידרתם לי מה-זה יום הולדת, תענוג ממש. קריאה: מזל טוב. היו"ר חמד עמאר: גם אני מאחל לך מזל טוב. עד 120 כ-20, עכשיו רק שמעתי. מיכל רוזין (מרצ): תודה רבה. ששאר ימי ההולדת לא יהיו ביום עבודה, רק בשבתון. אני אציע הצעת חוק שיום הולדת הוא יום בחירה, שאפשר לקחת יום שבתון לנוח. חברי וחברות הכנסת – – – יעקב מרגי (ש"ס): לא כדאי לך. מיכל רוזין (מרצ): אבל יש יום הולדת רק פעם אחת בשנה. יעקב מרגי (ש"ס): לועזי ועברי. מיכל רוזין (מרצ): לועזי ועברי. הבנתי, טוב. היהודים, כן. אין, נושא אחד – 20 דעות. הצעת החוק שעומדת פה על שולחננו היא הצעת חוק מאוד מאוד בעייתית, שאין לנו אלא לסרב לתמוך בה ולהיות נגדה. הצעת החוק הזאת בעצם לוקחת את בית הדין הרבני ונותנת לו סמכויות בין-לאומיות. זו המצאה חדשה. בתי המשפט בישראל יקבלו סמכויות לשפוט באופן בין-לאומי. זה הופך להיות בית דין בין-לאומי ליהודים. יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו): לא נכון. מיכל רוזין (מרצ): אני אומרת את דעתי, מה זה עומד להיות. גם כך יש לנו קושי מאוד גדול, יוליה, עם העובדה שבארץ כל נושא הדין האישי מוחלט אך ורק על ידי בית הדין הדתי, הרבני. אנחנו לא יכולים להתחתן ולהתגרש באופן אזרחי במדינת ישראל. אין בחירה חופשית. כמעט חצי מיליון בני אדם, על פי מחקר אחרון של ארגון "פנים" וארגון "ישראל חופשית" – כמעט חצי מיליון אזרחים ואזרחיות במדינת ישראל, אם מבחירתם ואם כי הם לא יכולים להינשא כדת משה וישראל או על פי הדת במדינת ישראל, מוצאים את עצמם נאלצים או להתחתן בחוץ לארץ או למצוא את עצמם – – – יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו): הזאת המסכנה שהחוק מדבר עליה, היא כבר התחתנה. מיכל רוזין (מרצ): אוקיי. תכף נדבר על זה. תאמיני לי שגם על זה אני אדבר. כי את יודעת, קודם אולי – אמרת משהו, אז תני לי לענות לך לפחות. שלפחות בית הדין הרבני יפתור קודם כול את בעיית מסורבות הגט והעגונות פה, במדינת ישראל, לפני שהוא רוצה לפתור כמה בעיות לעגונות שנמצאות בעולם היהודי בחו"ל. אני לא מזלזלת בכך, ואני חושבת שיש להן בעיה, ואני עדיין חושבת שלתת סמכויות רחבות יותר ובאופן שזה מופיע היום בחוק – וזה משאיר עדיין פתח יותר מדי רחב לבית הדין הרבני, עם סמכויות בין-לאומיות, לקבוע לא לגבי אזרחים ואזרחיות מישראל – אני חושבת שזה מאוד מאוד בעייתי. אנחנו במו ידינו מרחיבים פה את הסמכויות שלו. אני בעד שנפתור. את יודעת מה? בואי נחליט החלטה משותפת, אני ואת. בואי נפתור את כל בעיות העגונות ומסורבות הגט במדינת ישראל, אזרחיות המדינה, ואז אנחנו נחליט אם אנחנו יכולים עכשיו לסייע גם לנשים יהודיות ברחבי העולם שנתקלות בקושי ובבעיות. מחר יכניסו לחוק הזה גם קונסרבטיבים שהתחתנו בחו"ל, ורפורמים שהתחתנו בחו"ל, והטיעון יהיה רק בגלל זה. יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו): זה מה שניסו לעשות. מיכל רוזין (מרצ): אני יודעת שזה מה שניסו לעשות, וזה בשיטת הסלמי פה לא פעם. לצערי הרב לא ניתן לתמוך בדבר הזה ולהפוך את בית הדין הרבני – שגם כך יש לו סמכויות שאני לא חושבת שהן מקובלות במדינה דמוקרטית ב-2018 – לבית דין בין-לאומי שיכול לקבל החלטות לגבי נשים יהודיות שמה לעשות, אינן אזרחיות ישראל, ולגבי בני הזוג שלהן, כולל סנקציות. אני חושבת שזה נרחב מדי, זה הולך למקומות לא נכונים, לא טובים, ובאופן עקרוני אנחנו צריכות להיות נגד זה. אנחנו צריכות לדרוש שבמדינת ישראל יהיו נישואים וגירושים אזרחיים, ושכל איש ואשה יבחרו לעשות את הטקס הדתי, אם הם רוצים. יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו): את עושה סלט. זה לא אותו דבר. החוק הזה מדבר על משהו אחר. מיכל רוזין (מרצ): החוק הזה מדבר על לתת לבית הדין הרבני את האפשרות לעשות סנקציות כלפי בעלים של אותן נשים שהם מעגנים שהן לא אזרחיות מדינת ישראל. אני חושבת שזו הרחבה מאוד משמעותית של סמכויות בית הדין הרבני. האם צריך לעזור לנשים האלה? סביר להניח שכן. האם הפתרון הוא באופן שבו אנחנו נותנים לבית הדין הרבני במדינת ישראל סמכויות יתר? אני חושבת שזו לא הדרך הנכונה. יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו): הוראת שעה. מיכל רוזין (מרצ): הוראת שעה לשלוש שנים – אנחנו יודעים איך נראות פה הוראות שעה. יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו): עם דיווח כל שנה, ובחוק מפורט מה הדיווח. יתרה מזו, אם תיכנסי לקריטריונים לאיזו אישה מותר, תראי שזה מאוד מאוד מצומצם. מיכל רוזין (מרצ): מכיוון שהייתי בדיונים, אני יודעת שצמצמנו מאוד את הצעת החוק. והכוונה האמיתית, כמו שאת ראית, הכוונה האמיתית של הרבנות ובית הדין הרבני, מה שהם באו, הרבה יותר רחבה, והם דרשו הרבה יותר סמכויות. זה שבסופו של דבר אנחנו לא מעבירים את זה זה נכון, ועדיין אני חושבת שיש בכך סכנה. אני חושבת שבמדינה דמוקרטית להחליט להסמיך גוף מסוים – את יודעת מה, גם אם זה לא יהיה גוף רבני. אורלי לוי אבקסיס: אני יכולה להמשיך – הסכמי הסגרה שיש לנו עם מדינות אחרות, ויש פה אולי הסכמה שנשים עגונות, יש לנו הזדמנות לפעול עם אותו מעגן באופן כזה שיכול להתיר את העול מאותה אישה עגונה שמחכה בלי להעמיס על המערכת. מיכל רוזין (מרצ): אני מבינה, אבל אני חושבת שההשוואה לא במקומה, כי יש הבדל בין חוקי הסגרה בין-לאומיים, שמוסכמים בין שתי מדינות – – – אורלי לוי אבקסיס: אנחנו רוצים אחר כך גם לעגן כלפי חוץ לארץ, ואנחנו שולחים לשם רבנים שלנו, ואנחנו נעזרים בקהילה המקומית כדי שיעזרו לנו. מיכל רוזין (מרצ): זה בסדר. הקהילה המקומית, שהיא זאת שחיתנה, היא גם זאת שיכולה לגרש. אורלי לוי אבקסיס: הוא בורח בחו"ל. אתה נעזר בקהילות שם – – – מיכל רוזין (מרצ): בדיוק. אנחנו נעזרים בקהילה המקומית. אנחנו לא לוקחים סמכות בעצמנו. אנחנו לא שולחים לשם את שוטרי משטרת ישראל כדי לרדוף אחריו ולעצור אותו, נכון? או לקחת לו את רישיון הנהיגה. אנחנו משתמשים בקהילה המקומית או ברשויות המקומיות שם. לכן, ההשוואה לחוק ההסגרה היא לא במקומה. זה כמו שמפאת חוקים בין-לאומיים, אם את מתחתנת בארצות מסוימות בחו"ל, כשאת באה לפה, מדינת ישראל מחויבת לרשום אותך כנשואה. היא מחויבת, היא לא רוצה בזה. אורלי לוי אבקסיס: – – – מיכל רוזין (מרצ): א. אני מפחדת ממדרון מאוד חלקלק, וראינו מה הכוונות שלהם עם הצעת החוק הראשונית שאותה הם הביאו – זה דבר ראשון. שנית, אני אומרת שוב: יש לי קושי רב לקחת, את הגוף כמעט היחיד, אולי חוץ מגופים – – – אורלי לוי אבקסיס: – – – רק לזה את מתחייבת. מיכל רוזין (מרצ): קודם כול, אני לא ראיתי. בואי נודה על האמת. אם הייתי רואה שבית הדין הרבני במדינת ישראל פותר את כל נושא העגונות ומסורבות הגט, וכל אזרחית ישראלית שנתקלת בבעיה הזאת – יש לה פתרון מיידי, ואנחנו מגיעים לפתרון, ובית הדין הרבני עושה כל שביכולתו כדי להשפיע על אותם סרבני גט, כולל כל הסנקציות שנקבעו בחוק וכדומה, הייתי אומרת: אתם יודעים מה? אתם פה במשימה, כל מטרתכם היא רק לעזור לנשים שלא להיות עגונות ומסורבות גט – בואו נעזור גם לנשות העולם. תתאחדנה. מכיוון שאני לא רואה את העשייה הזאת, אני לא רואה את הסיוע לנשים פה בארץ; ההפך – יש מאבק של שנים, עשרות שנים, של ארגוני נשים שעושים עבודת קודש לסייע לנשים האלה, אחת-אחת, שעוברות באמת גיהינום ועינוי דין בבית הדין הרבני, פתאום בית הדין הרבני הוא המציל הגדול של הנשים האלה? יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו): אנחנו דיברנו עם רב מרוסיה, רב ראשי של רוסיה, והוא אומר בפירוש – ואני לא חשודה שאני אישה דתייה – – – אני אומרת, עצם זה שבעל יודע שהדבר הזה יכול לקרות זה מין הרתעה, כדי להסדיר את הנושא שם. יכול להיות שהחוק הזה ברובו יהיה באמת בפן הרתעתי, כי סביר להניח שמספר המקרים יהיה ממש מזערי, כי זה משהו שהוא סנקציה קיצונית, קיצונית, קיצונית. זה נושא מאוד חשוב לנו. מיכל רוזין (מרצ): נכון. יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו): כי החיים פה בארץ והחיים בקהילה זה לא אותו דבר בכלל. שם אישה – – – בקהילה ועדיין היא מסורבת גט. פה בארץ זה משהו אחר. שם כולם יודעים את זה, ובאמת קשה לה להתנהל בקהילה. ועוד דבר. הבנתי שבעצם יש לנו בעיות עם כמה מדינות – זה צרפת, ואולי רוסיה, ועוד כמה מדינות. בארצות הברית הבעיה פחות קיימת, כי יש שם יותר הדין הרבני, וניו יורק היא מדינה שמכירה בפסיקה שלהם. ואני חייבת להגיד לך שאנחנו השקענו בחוק הזה פשוט שעות על גבי שעות על גבי שעות. ושוב, אני לא חשודה באהבה יותר מדי גדולה לרבנות, והיום השתתפנו ביחד באותו דיון. אני יכולה להגיד גם באחריות שהחוק הזה – הוצאנו משם עיזים, והוא מאוזן – – – מיכל רוזין (מרצ): טוב, אז תרשי לי, יוליה. אני מתארת לעצמי שיש גם לך זמן דיבור פה. יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו): – – – מיכל רוזין (מרצ): לא, בסדר. אני מקשיבה לך בקשב רב. הקשבתי גם – – – היו"ר חמד עמאר: אני שאלתי אותה והיא הסכימה, לכן את המשכת לדבר. זה דיון. מיכל רוזין (מרצ): כן, כן. אני נתתי לך לדבר. אבל אני אומרת שוב: אני הייתי בוועדה, אני שמעתי את העמדות. קודם כול, אני אומרת שאותם ארגונים שפועלים במדינת ישראל לטובת מסורבות גט ועגונות, דעתם מאוד מאוד לא נוחה מהצעת החוק. הן לא שלמות, ומבחינתי הן המדד – הן נשות המקצוע שפועלות מול בית הדין הרבני ומול שחרור העגונות ומסורבות הגט. ואם הן, דעתן לא נוחה מהצעת החוק הזאת, זה אומר שהיא מאוד מאוד בעייתית. יכול להיות שיש בעיות בקהילות מסוימות בעולם. אין ספק. אני גם לא יכולה לפתור את כל הבעיות ליהודים בכל מדינה שבה הם נמצאים בעולם. אין ספק. בסופו של דבר אנחנו רוצים, אם הם רוצים – שהם יעלו לפה, ובשמחה, יקבלו עליהם את חוקי המדינה, והמדינה תעזור. בואי נתחיל בלעזור, כמו שאמרתי, קודם כול לאזרחיות ואזרחי ישראל לפתור את הבעיות האלה. עכשיו, יש כל מיני תרגילים שעושים תחת חסות המדינה ותחת חסות החוק, אם היהודי, ההלכתי, ואם החוק האזרחי של מדינת ישראל: נישאים לנשים, מתגרשים מנשים, גורמים למדינה לגרש את אותן נשים – אנחנו רואים כל מיני תרגילים שבהם מנצלים את החוק. אנחנו רואים גברים שחיים עם נשים יהודיות בחוץ לארץ ומגיעים לפה כדי להגיש פה בבית הדין הרבני, מכיוון שהם אזרחים, את הליך הגירושין כאן, בבית הדין הרבני. ואותה אישה, שהיא בכלל אזרחית אמריקנית, מוצאת את עצמה כאן במדינת ישראל בלי תנאים, בלי יכולת לקבל את הגט, עם בית דין רבני שקובע ומחליט בשבילה, כאשר היא בכלל התחתנה בארצות הברית, והיא אזרחית ארצות הברית, והיא בכלל רוצה לפעול לפי חוק דמוקרטי אזרחי. מכיוון שהבעל הגיע לארץ והגיש פה תביעה לבית דין רבני, היא מוצאת את עצמה עוברת הליך דתי פה, בבית הדין הרבני בישראל. יש דברים אבסורדיים לחלוטין. האבסורד העיקרי הוא העובדה שמדינת ישראל, בתור מדינה דמוקרטית – – – ניסן סלומינסקי (הבית היהודי): החוק הזה במפורש מדבר רק כשאישה – – – מיכל רוזין (מרצ): אני יודעת על מה החוק מדבר. אני מרחיבה את היריעה ומסבירה שתחת החוק הישראלי ותחת החוק ההלכתי, ומהעובדה שהדין האישי במדינת ישראל הוא דין דתי, ומי שקובע בסוף את קבלת הגט זה בית הדין הרבני, בסופו של דבר יש הרבה שנכנסים בתהליך הזה בצורה שבה הם נפגעים, ובעיקר נשים הן מי שנפגעות. ולכן, אני לא רוצה לפתוח את הדבר הזה ליותר רחב. אני לא רוצה להפוך את בית הדין הרבני לבית דין רבני בין-לאומי. את יודעת מה, לא ישבו כל קהילות העולם והצביעו שבית הדין הרבני בישראל הופך להיות בית הדין הבין-לאומי. אני לא חושבת שיש לנו סמכויות מול מדינות שונות. הרי זה רק אם היא תגיע לארץ ותגיש, ורק אם הגבר יגיע לפה יוכלו להיות נגדו הסנקציות, כי אי-אפשר לפעול נגדו בסנקציות. זה אם, אם, אם, אם. ובסופו של דבר את נותנת פה כוח אדיר. יכול להיות שזה יציל אישה אחת או שתיים, אני לא אומרת שלא, וצריך להציל את אותן נשים, אבל יכול להיות שיש דרכים אחרות לעשות את זה, בשיתוף פעולה עם הקהילה, עם רבנים במקומות אחרים, עם בתי דין. כמו שאמרה אורלי, גם היום מצילים נשים כאלה; נוסעים בעולם ופותרים את הדברים האלה בשיתוף פעולה עם הקהילות. לתת לבית הדין במדינת ישראל את הכוח הזה להחליט החלטות על אנשים שהם לא אזרחי המדינה – אני חושבת שיש לי חשש מאוד גדול, מאוד גדול, מהרחבת הסמכויות האלה, ואני רוצה לקוות שזו לא הכוונה; שמה שקיבלנו ביד בתחילת הדיונים – וטוב שאנחנו שם, בוועדת החוקה, גם בדיון שהתחיל היום בבוקר, ובהרבה מאוד דיונים, גם בחוק של דודי אמסלם, שמה שהגיע בכלל לא קשור למה שיצא. יש הרבה מאוד חוקים שאנחנו יושבים שם – נשבעת לך, אני באה בבוקר ואני מרגישה כמו בלם, בלם במשחק כדורגל. מה שאני צריכה לעשות זה לבלום, כמו שוער; לא להיות זאת שרצה, מתפרצת, בועטת, אלא זאת שעומדת, השוער שכל הזמן צריך לבלום את השערים. זה מה שאנחנו עושים פה – אנחנו כל היום בולמים את הצעות החוק האלה. וכל פעם מביאים לנו ככה, ובסוף אנחנו אומרים: יש, איזה כיף, הבאנו משהו צר יותר. לא. לא כיף. לא טוב. גם הצר הזה הוא מאוד מאוד בעייתי. במהות שלו הוא בעייתי. אני מסכימה איתך – יכול להיות שיש אישה אחת, שתיים, שלוש, שיגידו: סליחה, אבל זה יציל אותי. אבל אני לא בטוחה בעוד כמה זה יפגע. ובסוף אנחנו משמרים את כוחו של בית הדין הרבני. רק היום אני ואת ומרב מיכאלי עשינו דיון כל כך חשוב על המשמעות של הרבנות, ואיזה תהליכים הם מעבירים – בעיקר נשים – כדי להינשא כדת וכדין במדינת ישראל. אז לא יכול להיות שאנחנו נרחיב את הסמכויות שלו, ניתן לו עוד כוח, כי באים אלינו ומדברים איתנו על כמה נשים. זה נוגע לנו, אין ספק, לכולנו, ואנחנו כולן נלחמות עבורן, אבל בסוף מי שמקבל את הכוח, סליחה, זה גברים; זו שוב הפטריארכיה, בשם הדת, שממשיכה לשלוט בחיים של כולנו. תודה. היו"ר חמד עמאר: תודה רבה. חברת הכנסת תמר זנדברג, עד 15 דקות, בבקשה. תמר זנדברג (מרצ): תודה רבה, אדוני היושב-ראש. תראה, ההצעה הזאת, ואני חייבת לומר, גם בנוסח הכביכול – הרי כל הצעת חוק שמגיעה לכנסת מתחילה באיזשהו נוסח מאוד מאוד דרקוני, בשיטת העז וכו', ואחר כך הולכת וקצת מצטמצמת, אבל הנוסח המקורי הרבה פעמים מראה את הרציונל. וכאן, אדוני היושב-ראש, יש פה ניסיון חצוף במיוחד לשלוח יד, לשלוח זרוע ארוכה של ממסד רבני אורתודוקסי שיש לו מונופול כאן בישראל על כל הנישואים והגירושים, על כל דיני האישות, על כל הנושא הזה – באופן שגם ככה פה בישראל הוא מפלה: הוא מפלה נגד נשים; הוא מפלה נגד מי שאינם יהודים או שאינם יהודים על פי ההלכה; הוא מפלה נגד חופש הבחירה של חילונים כמוני, שלא רוצים ולא מעוניינים. אני אזרחית של מדינת ישראל, אני לא אזרחית של הרבנות. אני לא דתייה ואני לא אורתודוקסית, וכל הדבר הזה לא מדבר אליי. וגם אם הייתי, כנראה הייתי בוחרת זרם אחר, ולא הייתי בוחרת את המונופול הזה. לא מספיק שכל המנגנון הזה מפלה לרעה ציבורים גדולים והוא הולך ונהיה מאוס יותר ויותר כאן על הציבור בישראל, עכשיו הוא גם שולח זרוע ארוכה לחו"ל. עכשיו מדינת ישראל גם הולכת ושולחת זרועות לאנשים שהתחתנו לא בארץ. אז אני שואלת: לא מספיק שחוק בתי הדין הרבניים קובע, בסעיף 1, שנישואים וגירושים בישראל ייערכו ברבנות? כבר המשפט הזה מייצר אפליה שקשה בכלל להעריך ולאמוד את גודל הפגיעה שלה. זה מייצר לנו אחר כך – השבוע, ביום רביעי, יבוא לכנסת הנושא של חזקת הגיל הרך. אחת הבעיות שלנו עם חזקת הגיל הרך היא העובדה שהנישואים והגירושים בישראל הם לא שוויוניים והם מפלים. והעובדה היא שבית הדין הרבני, שמדינת ישראל העניקה לו את המפתחות בנישואים וגירושים, הוא פוגעני לנשים והוא מפלה אינהרנטית. מעצם ההליך הזה הוא מפלה. הוא לא אזרחי, הוא לא דמוקרטי. אנחנו שולחים עשרות ומאות אלפי אנשים בכוח אל מחוץ לגבולות מדינת ישראל מדי שנה כדי להתחתן לפי דתם ואמונתם. אתה יודע מה, אדוני היושב-ראש? מדינת ישראל, מדינת היהודים, היא המדינה הדמוקרטית היחידה בעולם שבה יהודי או יהודייה לא יכולים להתחתן ולהתגרש לפי אמונתם. אני לא יכולה להתחתן ולהתגרש במדינת ישראל לפי מה שאני מאמינה, ואני אזרחית של מדינה דמוקרטית. אני לא דתייה, ואני לא חתמתי, אין לי שום תעודה מטעם הרבנות; זה לא מעניין אותי, זה לא מדבר אליי, זה לא חלק מהחיים שלי. אבל המדינה שלי כופה עליי ומכריחה אותי להתחתן במוסד הזר, הארכאי, המיותר והמפלה הזה. כלומר, אני, בתור יהודייה במדינת היהודים, לא יכולה להתחתן ולהתגרש לפי מה שאני מאמינה בו, לפי הדרך שלי והדרך שאני בחרתי בה. אין אבסורד יותר גדול מזה. היו"ר חמד עמאר: לא רק את. לכל אזרחי ישראל אין נישואים אזרחיים, גם ללא יהודים. תמר זנדברג (מרצ): נכון, זה מה שאני אומרת. אבל אני אומרת שהמדינה, שרוצה להתגאות בזה שהיא מדינת היהודים, היא המדינה היחידה שבה יהודי לא יכול להינשא לפי דתו ואמונתו, לפי מה שהוא מאמין בו. תלך לכל מקום אחר בעולם – כל מוסלמי, כל דרוזי, כל יהודי, כל נוצרי יכול להתחתן איך שהוא רוצה. במדינת ישראל לא. לא זו בלבד שמדינת ישראל מקיימת את האפליה הקשה והחמורה הזאת, שיש נגדה מאבק – וראינו רק בשבועות האחרונים עד כמה מספר המתחתנים ברבנות נמצא בירידה ונמצא בצניחה מדי שנה, ואנשים בוחרים בטקסים אלטרנטיביים, בנישואים בחו"ל. אחד הסודות השמורים שאנשים לא יודעים זה שמי שמתחתן בחו"ל ורוצה להתגרש, צריך להתגרש גם כן ברבנות. ידעת את זה? אם אתה לא מתחתן בארץ בטקס דתי, כי אתה חייב – אין דרך אחרת – אז אתה נוסע לחו"ל. אתה מאוהב – אני למשל התחתנתי בקפריסין. נסעתי לחו"ל עם בעלי, מאוהבים, שמחים, מאושרים, והתחתנו בעירייה – אגב, טקס, , מאוד מאוד יפה, מאוד אזרחי, לצערי הרב בשפה האנגלית, שזו לא השפה שלנו ולא רצינו לעשות את זה, אבל זאת הייתה הדרך שלנו להביע את המחאה שלנו. מה לעשות, רצה הגורל ואחרי כמה שנים רצינו להתגרש – ברבנות. למה? סעיף מס' 1 בחוק בתי הדין הרבניים: נישואים וגירושים בישראל ייערכו ברבנות. עכשיו לך תיסע לחו"ל להתגרש עם בן זוג לשעבר שאתה רוצה להתגרש ממנו. לא זו בלבד שהאפליה הזאת מתקיימת כאן, בישראל, לא זו בלבד שמדינת ישראל נתנה את המונופול, את המפתח לבלעדיות על הנישואים והגירושים למוסדות הדת, ולא זו בלבד שהמחאה נגד הדבר הזה הולכת ומתרחבת והישראלים והישראליות מצביעים ברגליים – מתחתנים פחות ברבנות, נוסעים יותר לחו"ל, מתחתנים יותר בטקסים אלטרנטיביים ובטקסים שהם כביכול לא מוכרים על ידי הרבנות אבל הם על פי הבחירה של בני הזוג או בנות הזוג או בן ובת הזוג, כל תצורה שלא תהיה, כי אנחנו כבר יודעים שלאהבה אין חוקים ואין כללים – עכשיו הצעת החוק הזאת מבקשת, במקום לצמצם את הסמכות הזאת, להרחיב אותה. ועכשיו מדינת ישראל תוכל לבוא ולהגיד לאנשים בחו"ל: עכשיו הסמכות הזאת חלה עליכם ואתם כפופים לה. אז שוב, נכון, זה צומצם, ונכון, החוק השתנה ולא נכנס כפי שהוא יצא וכו', אבל מדובר כאן בהליכה עצומה ובצעד עצום וגדול לאחור. במקום שנגביר את חופש הבחירה, אנחנו מגבירים את הכפייה; במקום שנצמצם את התחולה של המונופול האורתודוקסי אנחנו מרחיבים אותה. אז מה עשינו בזה? זה באמת הולך נגד כל היגיון ונגד העמדות של הציבור ונגד רוח הזמן ונגד כל דבר. מילא היו אומרים: טוב, זה מצב מימים ימימה ואין לנו מה לעשות איתו. אבל לפחות לא נרחיב אותו; לפחות נחשוב על הדרכים, מה לעשות כדי לצמצם אותו. לא, הצעת החוק הזאת עושה ההפך הגמור. ולפיכך, גברתי היושבת-ראש, אני חייבת להגיד שלא לגמרי ברורה לי המוטיבציה להצעת החוק הזאת, ויכול להיות שבאמת הקואליציה הזאת, כמו שהרבה פעמים אומרים על הקואליציה הטבעית, באמת שבויה בידיים צרות ומצומצמות, אבל זה לא הופך את הצעת החוק הזו לצודקת, ועל כן יש להתנגד לה ולדחות אותה. תודה. היו"ר טלי פלוסקוב: תודה רבה לחברת הכנסת תמר זנדברג. חבר הכנסת עיסאווי פריג', בבקשה, עד 15 דקות לרשותך. עודד פורר (ישראל ביתנו): עיסאווי, דבר על פרשת השבוע. עיסאווי פריג' (מרצ): חברים, גברתי היושבת-ראש, חברים, חבריי מהקואליציה ומהאופוזיציה, אני, למען האמת, רציתי לדבר על משהו אחר, אבל כשאני עולה לכאן – קראתי את הצעת החוק היום ואמרתי: ואללה, היהודים האלה מוזרים. אני מתחיל לתרגם את זה – אילן, אילן, תתרכז איתי. אני לא אעשה פיגוע פוליטי למרצ, תירגע. אילן גילאון (מרצ): – – – שני בנים, אחד עיסאווי, אחד פריג'י. עיסאווי פריג' (מרצ): תקשיב, אילן, אחרי השיחה עם מאיר. אני מוסלמי, בסדר? פריזאי; איך אמרנו – צרפתי, גר עם אשתי בצרפת ושנינו מוסלמים. על פי הצעת החוק, אם אני משליך מהיהדות על האסלאם, אם היא רוצה להתגרש ממני ואני לא רוצה לתת לה גט, היא יכולה ללכת לקאדי בסעודיה והקאדי יוכל לחייב אותי כמוסלמי. ואללה, אלוהים יעזור לכם. יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): רק במדינת היהודים זה יכול לקרות. עיסאווי פריג' (מרצ): ואלוהים יעזור לכם. באמת. יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): הוא עוזר, הוא עוזר. אילן גילאון (מרצ): – – – להתחתן עם כהן. עיסאווי פריג' (מרצ): זה דבר משונה, אבל כל ואחד עלא דינו, אללה יעינו. אני אתרגם, או הבנתם? כל אחד על פי דתו, אלוהים יעזור לו. כל אחד והצרות שלו, אבל נקווה שתסתדרו. אני רציתי, למען האמת – מאיר, היית אתה ראש עיר. ב-30 באוקטובר, דומני, יש בחירות מוניציפליות במדינת ישראל, ומאוד מציק לי ומפריע לי מה שקורה. מפריעה לי יותר שתיקתכם, חברי הכנסת היהודים. למה אני מתכוון? הפך להיות לטרנד במדינה שכדי שמישהו ייבחר, צריך למצוא לו שק חבטות ערבי לבעוט בו – ויקבל קולות. הטרנד הזה קיים בעפולה, המועמד בעפולה; הטרנד קיים בכרמיאל; הטרנד קיים בכפר ורדים. והטרנד עולה בלי בושה. לוקחים את תורת הגזע – איך אמר מיקי זוהר? תורת הגזע, הגזע היהודי – ומתחילים להיכנס בה לפרטים: לא רוצים ערבים, אין כניסה לערבים, ואומרים את זה בכל מיני אמירות. זה הולך וזה ממשיך, ואתם שותקים. אתם שותקים. לוקחים את האזרח הערבי, וכל האמירות הגזעניות, והופכים אותן לחלק ממסע הבחירות שלהם, ואתם שותקים. זה מאוד מפריע לי. אני שואל את עצמי, אני, כערבי. אני רואה זוגות צעירים מהיישובים הערביים עוברים לגור בחיפה ועוברים לגור בערים המעורבות. אתה יודע למה, מאיר, עוברים? כי האלימות וחוסר הביטחון האישי ביישובים הערביים בועטים בזוגות שרוצים שקט, שלווה ואיכות חיים. ההזנחה ביישובים, בחצר האחורית, מביאה את הזוגות האלה – והם מהטובים שבזוגות במגזר הערבי: מלומדים, רופאים, משכילים; הם הולכים לגור בבאר שבע, בחיפה וגם בעפולה. יוצאים. רוצים לחפש איכות חיים. יש להם מדינה. לא מסתדרים? בוחרים איכות חיים. אבל כשנתקלים בשד הגזעני ובשתיקה הרועמת של רוב, אם לא כל, הקשת הפוליטית במדינה, זה דבר מדאיג וזועק לשמיים. איפה אתם? איפה אתם? בעפולה, בלי בושה, מועמד לראש העיר, אנדרדוג, לוקח לעצמו תורה גזענית כנגד האוכלוסייה הערבית הבודדה שגרה בעפולה, ועושה הפגנות מול הבית של אזרח שקנה באחת מהשכונות, בלי בושה: לא רוצים ערבי, לא רוצים עוכרי ישראל. אני רואה את זה בטלוויזיה, רואה את זה מדי פעם בעיתונות. בבית הזה אף אחד לא מדבר על זה, כאילו הסכמה בשתיקה. חברי אילן גילאון הגיש הצעת חוק השבוע: איסור הפליה בדיור בין כל האזרחים במדינה. ערבי, יהודי, להט"בי, נכה – אין להבדיל. איסור הפליה. בא לוועדת השרים. אני קראתי את הצעת החוק, אמרתי: כל הכבוד לאילן, הצעת חוק עשר. אבל גילו את השיטה: אנחנו לא יכולים להצביע נגד הצעת החוק הזאת, אז מה אנחנו עושים? משכנעים – נדחה את הדיון בה בחודשיים. ב-18 ביולי יוצאים לפגרה – נדחה אותה לדיון בתוך הפגרה. תראה איזו חשיבה מטורפת, חשיבה מצחיקה. לא רוצים לקבל, אבל מצד שני לא יכולים להיות נגד, אז דוחים את מתן ההחלטה בהצעת החוק בחודשיים. אז אנחנו נתכנס בעוד חודשיים – – – מאיר כהן (יש עתיד): ונדחה בעוד שלושה חודשים. עיסאווי פריג' (מרצ): ונדחה בעוד שלושה חודשים. קיבלתי מה שאמרת. כי לא רוצים להצביע נגד, כי לא נעים לנו להצביע נגד. מה יגידו, שאנחנו גזענים? (אומר בערבית: רחמנא ליצלן,) אנחנו לא גזענים, אבל לא רוצים ערבים. קריאה: – – – עיסאווי פריג' (מרצ): אנחנו לא גזענים אבל לא רוצים ערבים, אל תכעסו עלינו. רוצים שהערבים יהיו רופאים שלנו, יהיו חברים שלנו, יהיו שותפים שלנו – אם צריך, מסחרית – אבל שלא יגור לצידי, אני לא רוצה לגור לצידך. והערבי לא רוצה לגור; רוצה לגור איפה שהוא גר, אבל הוא רוצה איכות חיים. המדינה – שתספק לו ביטחון אישי. האלימות המשתוללת, שהוא לא יכול לעמוד מולה – שהמשטרה תבוא ותעניש את העבריינים ואת האלימים. אבל כל עוד האנרכיה והחצר האחורית נמשכות, אז הצעיר וילדיו מחפשים אורח חיים אחר. לא לחשוב שההזנחה המתמשכת של היישובים הערביים תביא לתוצאה. ואני אקח את זה למקום אחר. שואלים אותי, גברתי היושבת-ראש, שואלים אותי: תקציבים אתם מקבלים חבל על הזמן. ואני רוצה לחדד ולהגיד דבר שיישמע מוזר שאיש כמוני יגיד את זה, אבל זאת האמת. מספרית – אמרתי את זה – מספרית, בשנים האחרונות הממשלה הזאת נתנה, בכסף, הכי הרבה תקציבים ליישובים הערביים. אמת. אני חותם. היו"ר טלי פלוסקוב: מספרית. עיסאווי פריג' (מרצ): מספרית. היו"ר טלי פלוסקוב: אבל. עיסאווי פריג' (מרצ): אבל, במקביל – אגב, הכסף הזה בא כתוצאה מהמלצות החוקרים במשרד האוצר ואגף התקציבים, שחייבים להשקיע בצעירים הערבים והחרדים, שייקחו חלק בכלכלת המדינה. מספרית הכסף זורם, אבל איך שהכסף זורם, ההסתה והגזענות עולות. הפוליטיקה מושכת את זה למקום של הסתה וגזענות, ואנשי המקצוע מושכים את זה לפוליטיקה של השתלבות. כי זה מתנגש. הפוליטיקאים חושבים אחרת. אסור לתת למהלך שערבי ויהודי במדינה הזאת מסוגלים לחיות ולגור בשכנות טובה. אם אני אתן לזה לקרות, אז בשביל מה צריך ליכוד ובית יהודי וישראל ביתנו? הרי אני חי על זה, חי על ההסתה והנהירה והריחוק וההדרה והבידול. איך אני אתן להם להיות ביחד? אם אני אתן להם להיות ביחד אני אחליש את עצמי. אני חייב למצוא את האליבי שערבים ויהודים לא יוכלו להיות ביחד במדינה הזאת, ואז יהיה לי כל הזמן להמציא שאסור שיהיו ביחד, אסור שיגורו ביחד, גיס חמישי, מסוכנים, תיזהרו מהם. היו"ר טלי פלוסקוב: אבל איפה זה כתוב, אדוני, שזה אסור? עיסאווי פריג' (מרצ): אסור בהתנהלות. אני לא צריך שיהיה כתוב. היו"ר טלי פלוסקוב: אני גרה בעיר ערד, בשכונה, יש לי הרבה שכנים, והשכנים שלנו בדואים. עיסאווי פריג' (מרצ): יפה מאוד. היו"ר טלי פלוסקוב: מישהו אמר שאסור? עיסאווי פריג' (מרצ): ואם, גברתי היושבת-ראש, יבוא מועמד לראשות ערד, ויגיד: אין כניסה לערבים ולא רוצים אותם בערד? היו"ר טלי פלוסקוב: איך אפשר להגיד כזה דבר? עיסאווי פריג' (מרצ): שנייה. יפה. בעינייך זה קמפיין גזעני או לא גזעני? היו"ר טלי פלוסקוב: בהחלט גזעני. עיסאווי פריג' (מרצ): זה מה שקורה בעפולה, זה הכול. בדיוק. אני מודה לך. מודה לך. אני ואת באותו מקום. בעפולה זה מה שקורה, ויש השתקה. מפגינים מול הבתים של הערבים שגרים שם – חלקם רופאים שמטפלים בהם בהעמק וחלקם שותפים עסקיים שלהם, ומפגינים. וזה בכפר ורדים הולך וקורה ובכרמיאל הולך וקורה, ושתיקה. אמרת את זה. על זה אני מתריע ועל זה אני מתרעם. זאת הסכנה. זאת הסכנה. אני מצפה לשמוע מכל החברים, מכל הח"כים של הבית הזה שחיים משותפים וחיים אזרחיים ומדינה מתוקנת לנגד עיניהם, לבוא לכאן ולהגיד: חברים, אסור לנו להשלים עם מצב כזה. אבל יום-יום יש פעולה בעפולה כנגד המקרה הזה, בהפגנה, הפגנה בעזות מצח – להפגין נגד אזרח, לבוא מול הבית שלו 100 איש בשביל קמפיין פוליטי גזעני, מול ביתו, להפגין עם שלטים: עוכרי ישראל החוצה. ואני לא שומע שום מילה על זה. תארו לעצמכם. מה קורה פה? מה קורה? אני גר ביישוב, בכפר קאסם, שערבים ויהודים יום ולילה סוחרים ביחד, שותפים ביחד. היו"ר טלי פלוסקוב: נכון. עיסאווי פריג' (מרצ): חלקם גרים. ביום יש יהודים יותר מערבים, והחיים נמשכים, והכול טוב ויפה. למה אתם בכוח רוצים שהקרבה שהולכת ונבנית – והיא נבנית כי החיים יותר חזקים מכל תפיסה ומכל טרנד גזעני פוליטי שמנסים להביא לנו. אנשים חיים ביחד ומנסים בכוח, בכוח, לייצר את האווירה. אני החלטתי לדבר על הנושא הזה כי זה נושא שבעיניי הוא הנושא החשוב והבוער שצריך להדאיג כל אחד ואחד מאיתנו. המדינה הזאת, יש בה יהודים ויש בה ערבים, ימשיכו להיות בה יהודים וימשיכו להיות בה ערבים. ערבים ויהודים הם אזרחי המדינה וימשיכו לגור ביחד – בערד, ביפו, בחיפה ובכל מקום – וכל ניסיון לנסות ולזרוע שנאה וטינה ביניהם רק חוזר ברע על כל האוכלוסייה. אז בסוף, גברתי, אני פונה לכל חבריי: אל תקלו ראש בסוגיה הזאת. זו סוגיה חשובה, בוערת, ותשליך על כל בית ואיש במדינה. בסוגיית הצעות החוק (אומר בערבית ומתרגם:) תודה לך. כל אחד, אלוהים יעזור לו על הדת שלו. היו"ר טלי פלוסקוב: תודה על התרגום. תודה רבה לחבר הכנסת עיסאווי פריג'. חבר הכנסת אילן גילאון, בבקשה, עד 15 דקות גם לרשותך. עיסאווי פריג' (מרצ): את רואה איך ערבי ויהודי מתנשקים? היו"ר טלי פלוסקוב: בהחלט. יש עוד הרבה דוגמאות כאלה. אילן גילאון (מרצ): גברתי היושבת-ראש, יהודי יקר – עיסאווי, אומרים "יהודי יקר" – עולה לנו הרבה כסף, אבל הוא לא יקר כמוני. אני נקניתי על ידי הג'וינט כשהייתי ילד מממשלת רומניה, ב-5,000 דולר. כך שילם הג'וינט לממשל הרומני לפני צ'אושסקו על כל אותם יהודים שהותרו להגיע לכאן. אז תדעי לך שאומרים "יהודי יקר" – אני מאוד יקר, 5,000 דולר. לימים פגשתי את יושב-ראש הג'וינט העכשווי, המנכ"ל, אמרתי לו: תגיד, זה היה שווה לכם, העסקה הזאת? אני לא בטוח מה הוא היה אומר. תראי, גברתי, החוק הזה – כי גמרנו את כל הבעיות כאן, ואנחנו רוצים לפתור גם בעיות אקס-טריטוריאליות. והאמת היא שאני עדיין מתלבט. מה רע? אם זה יכול לפתור בעיה של אדם אחד, אולי צריך לזרום עם הדבר הזה, אבל באיזשהו מקום, גם החוק הזה הוא קצת מבטא את לזות החקיקה. אנחנו מחוקקים כ-6,000 חוקים בקדנציה. חשבתי לעצמי השבוע שבוועדת השרה לענייני חקיקה – אני לא טועה, ועדת השרה לענייני חקיקה – איך השרה מקבלת את החוקים שלנו לפי השמות ומתייקת אותם ישר בתוך פח האשפה, לפעמים אפילו בלי לקרוא אותם בכלל, כי אנחנו לא עובדים כאן לגופו של נושא אלא לגופו של אדם, לגופו של איש, ומתגלגלת על הרצפה מצחוק, אותה ועדה של שרה, של אדם אחד, כי שאר האנשים אינם מגיעים, אין זמנם בידם. ואני אומר לעצמי: נכון, יש כאן אינפלציה, דיזנטריה של חוקים, אבל היא נובעת מהמצב הכל-כך מקולקל והעלוב. אני רוצה להגיד לך שעד כה 18 הצעות חוק קיבלו פח מבחינת הוועדה, ועוד חמש הצעות חוק לא הגיעו אפילו לפח, שזה כבר היה מעמד מתקדם מהבחינה הזאת. ואני רוצה לומר לכם שאני לא רוצה אינפלציה של חוקים, אלא כל החוקים שלי עוסקים בדברים בהחלט טריוויאליים שקצת קשורים למציאות הנוכחית שלנו, למשל אי-אפליה בנושא של דיור, שזה היה השבוע. ואני, מה לעשות, חלקי אישה וחלקי הומו וחלקי שחור וחלקי לבן וחלקי נכה – חלק גדול נכה – ואני חושב שזה הפסיפס של הציבור במדינת ישראל. אני מניח שגם גברתי, כפי שאני מכיר אותך, וגם אני, לו נולדנו לפני שהקימו את הדתות ואת הלאומים, כנראה היינו בוחרים לוותר על הרעיון הנשגב הזה, משום שזה בא להפריד בין אנשים ולהיות לעומתיים לאינטרס האנושי. וזה מביא בעקבותיו הנהגות – במירכאות כפולות ומכופלות – שהן אינסטרומנטליות. והאנושות מחולקת לפי שני סוגי אנשים לפני כל חלוקה אחרת, וצריך להסתכל בה נכוחה. מצד אחד אנשים אינסטרומנטליים, אלה שרואים בבני האדם האחרים כלים להשתמש בהם ולדלג באמצעותם, ומן הצד השני אנשים שהם סולידריים, שהם מבינים שהם רוצים את טובת עצמם, אבל הם יכולים לראות את טובת עצמם יחד עם אחרים. אני בעיקר יהודי ובעיקר מתעניין ביהדות מסיבות מאוד פשוטות: משום שהגעתי למסקנה – ואגב, גם מכון המחקר של הכנסת מוכיח את זה, שבחיים האלה, אליבא דכולם, כל המחנות מסכימים: יש סט אחד של חיים, לא יותר מזה. ולכן, אין לי זמן להסתכל בכל המסורות, בכל התרבויות. כשהייתי ילד קטן הוריי לקחו אותי כחבילה, הניחו אותי כאן. אנשים אומרים שאני יהודי, אני אומר שאני יהודי, אז אני כנראה יהודי, ואני מנסה למצוא מוסר בקיום שלי כאן בתוך המורשת שלי. אני בטוח שעיסאווי ימצא את אותו מוסר במורשת שלו. להיות בן חורין מול המורשת, גברתי, זה נקרא לעשות מה בראש שלך, בלי להציק לזולתך בשום מקרה, ולהיות סולידרי אליו בלי מתווכים – דרך אגב, בלי בית דין, בלי רבנות ובלי כל אותם אנשים שהם למעשה כמו קבלני עבודה; אלה אנשים שמתווכים את המציאות ואת האמת. למה אני צריך את כל המתווכים האלה? תסתכלי, אנחנו מגיעים למציאות של חברה שבתוכה 90% מהציבור לא מבין מה מתרחש איתו, בדרך כלל הוא מונע נגד האינטרסים שלו, וה-10% האחרים הם עורכי דין ולבנת פורן שמסבירים להם את המציאות. למה אני צריך את המבנה הזה, את הפירמידה הבורוכוביאנית הזאת, כשאנחנו כפשוטנו אנשים פשוטים שרוצים להרבות שמחה ולהמעיט כאב? היום גברתי יודעת, וגם אני – אנחנו שותפים לאותו עניין – שהדבר הכי כיף בחיים זה נכדים. נכון? זה מה שרוצים לממש, יהודים וערבים, כל האחרים. אני חושב שדעה קדומה במקרה הזה היא מנוגדת לתפיסה הבסיסית של בן אדם, שאני טוען שהוא נולד טוב מנעוריו, או לפחות טבולה רסה. אני בא מתוך תפיסת עולם סוציאליסטית, ואומר: בכול אשמה החבריא; מקלקלים אותו בדרך כדי להפריד ולמשול בו. את רואה את אותו דיון בתוך הכנסת יום אחרי יום. זה אותו הדבר: מי מקבל כמה, מי משלם כמה. איך אפשר ללכת לפצל ולמשול, להפריד ולמשול ולנגח אנשים אלה באלה באינטרסים שלהם הכי קטנים? עיסאווי פריג' (מרצ): אילן, תסביר לי, אחי, למה דחו את הצעת החוק שלך? אילן גילאון (מרצ): אתה הסברת הרבה יותר טוב ממני. עיסאווי פריג' (מרצ): אני רוצה לשמוע – – – נגד אפליה. אני אתן לך דוגמה – – – אילן גילאון (מרצ): זה לא אקטואלי, יועמ"שים זה אקטואלי. יועמ"שים חשוב מאוד, תחת השם המאוד-משעמם הזה, כאילו. כמו שיושב-ראש ועדת החוקה מצליח להרדים את יושביו באריכות שהוא מסביר את הדברים – ויסלח לי אלוהים שאני אומר את הדברים האלה עליו – ככה חוק היועמ"שים הוא הדחוף ביותר, משום שיש תפיסת עולם שאומרת שככל שאתה תגרום יותר סבל לאנשים, אתה יותר שולט. אני היום כיניתי אותם "עדת כלבים" – ויסלחו לי קודם כול הכלבים; אני אוהב כלבים, ויש לי כלבים בבית – שמשתינה סביב עצמה כדי לסמן את הטריטוריה שלה, להחליט החלטות כדי להוכיח שאנחנו כאן ואנחנו שולטים, ויש אפילו כאלה שלא מספיק להם לשלוט. איילת שקד, שרת המשפטים, היא בסך הכול – אל תראו את העניינים ככה – מירי רגב צפונית. את אותו משפט שמירי רגב אומרת: מה נחוץ לנו התאגיד אם איננו יכולים לשלוט בו? אומרת שרת המשפטים: מה נחוץ לנו משרד המשפטים אם איננו יכולים לשפוט בו די צורכנו? לא מספיק לנו "כי אנחנו קובעים". למה אנחנו קובעים? יש לנו את היכולת כי אנחנו נבחרנו. זאת הדאגה המרכזית. ואני אומר לך, גברתי, הרי איש ציבור עם יושרה מינימלית, לא כזה שקופת שרצים מוטלת מעל לראשו, הוא צריך להתעקש על כך שהיועץ המשפטי שלו יהיה אדם לעומתי לו. הייתי אומר: אני צריך אדם טבוע בדיוק בנקודה, שיגיד לי: אתה אידיוט, אתה עושה טעות גדולה וחמורה. אבל לנו לא מספיק. אנחנו רוצים לשלוט בכול. ומה זה אומר במילים אחרות? כי אנחנו אנשים אינסטרומנטליים. לא פעם סיפרתי על הדוכן הזה – ואני תמיד אוהב לספר את הסיפור הזה, כי הוא סיפור מופתי – על אדם שהיה לי יקר מאוד, זיכרונו לברכה, ויקטור שם-טוב, איש מפ"ם. הוא היה שר הבריאות, ושר הבריאות, בכניסה ללשכה שלו, גברתי, היה שם את כל התמונות המגחכות אותו ואת הקריקטורות הכי מלעיגות אותו. והסתקרנתי בצעירותי – הוא היה איש מכובד כזה, מבולגריה, היה לו מבטא בולגרי קשה – ואמרתי לו: למה אתה שם רק תמונות שמוציאות אותך כל כך דביל? מה הבעיה שלך? הוא הסתכל עליי ברצינות ואמר לי: שאני לא אקח את עצמי יותר מדי ברצינות. ובמילים אחרות הוא אמר לי: שליחותי יותר חשובה ממני – מה שאין היום; מה שנעלם היום בהגדרה של כל מי שמוביל היום את המעשה כאן, את אותה חברת מופת שאנחנו חולמים להיות בה, חברה שבתוכה אני רוצה לדבר בגנות המאבק. אני כל חיי נאבק בגנות המאבק, כי אני יודע שככל שתהיה יותר הגינות יהיה פחות מאבק. והיות שהגעתי למסקנה – וגם מכון המחקר של הכנסת מוכיח – שיש בחיים האלה סט חיים אחד, למה לי לבזבז אותם על מאבק כל הזמן? למה להיות כל כך greedy? למה להיות כל כך חמדן? למה לרצות לשלוט בכול? תסתכלו מה קורה סביבכם, סביב העניינים של ראש הממשלה, של בית ראש הממשלה. תעזבו, לא היה כלום כי אין כלום – אני מאמין לו – אבל זאת התנהגות של פרות בשן. חמגשיות – לא מדובר על חמגשיות; מדובר על תרמית, על עורמה, על פרות בשן, שכאשר הציבור האחר – לא מזמן נלחמנו על קצבת – – – מוסי רז (מרצ): מה רע עשו לך הפרות? אילן גילאון (מרצ): אני ידעתי שאיתך אני אפול עם הפרות. אמרתי שאני מראש מתנצל כלפי האנשים שאינם אשמים. אתה צודק. במקרה זה הפרות החליטו הרבה פחות החלטות רעות מאשר בני האדם, במציאות הנוכחית. כלומר, גברתי, אם ההגדרה העצמית, כפי שאמרתי אותה, צריכה להיות בגנות המאבק, אנחנו כולנו, בלי הבדל – כי כל הזמן אומרים לי: אבל הציבור בחר אותנו; בחר את עמדתכם, בחר את דעתכם הפוליטית, אבל ההתנהלות שלכם היום איננה מעשה לפרשן פוליטי, היא מעשה לפרשן בנושא, בתחומים של מומחיות אחרת לגמרי – היא נקראת "בריאות הנפש"; אנשים שבאופיים הם סוכני מכירות, אנשים שבאופיים הם פרזנטורים, אנשים שבאופיים לא מתמודדים ולא רוצים באמת לשרת את הציבור שהם הולכים לשרת אותו, ולכן הממשלה הזאת היא כל כך לעומתית. מה חשוב, חבר כנסת פריג', הנושא של אי-אפליה בדיור? ואגב, אתה יודע, אני בא בניקיון כפיים מוחלט, כי זאת ההחלטה האסטרטגית שלי להגיע. הרעיון התחיל לא מעפולה; שבוע לפני זה היה בחור חרדי שהגיע לשכור דירה ולא נתנו לו כי הוא חרדי. משום שתפיסת העולם שממנה אני בא היא עיוורת לגמרי לצבע, לדת, לגזע, למין, לנטייה מינית, ואני שופט אנשים רק על פי המעשים שלהם, ועל פי כך אני רוצה שהם יהיו השכנים שלי. זאת נקודת המוצא. מה, זה כל כך קשה? אני מדבר על משהו כל כך נשגב, כל כך בשמיים, כל כך לא כאן, כל כך לא שייך למישהו? על מה אנחנו מדברים? עיסאווי פריג' (מרצ): אבל אם זה יקרה, לא תהיה זכות קיום פוליטית. אתה מאיים עליהם. אילן גילאון (מרצ): נכון. אני אמרתי, איך שולטים באנשים? הרי כל אחד יודע, חבר כנסת פריג', שהרבה יותר אנשים מתים מלחץ דם ומסוכרת מאשר מהערבים שנוהרים לקלפיות באוטובוסים. אני לא יודע מאיפה הביאו כל כך הרבה אוטובוסים, הרי במגזר הערבי התחבורה הציבורית היא על הפנים לגמרי. אבל יש דבר כזה. אבל למה להתמודד עם זה? כי אם מחר אני אגיד לך שהסוכרתיים נוהרים לקלפיות באוטובוסים – זה לא עושה רושם על אף אחד, כי מזה אינני יכול לבנות פצצה, ואם אינני בונה פצצה, אני לא יכול לבנות אסטרטגיה של "אין פרטנר", של להפחיד אנשים, של לפצל ביניהם. ואז תסתכלו מה שקורה: כל הפאזל הזה – אני קורא לזה מעמד הקשת; פעם קראו לזה, גברתי, מעמד הפועלים, אבל אני לא רוצה להוביל את זה לקונוטציות אחרות, כי אני יודע שהיום הכבלים זה רק בטלוויזיה ולא מה שמרקס אמר. מעמד הקשת כולל את האתיופים שלא משכירים להם דירות, חבר הכנסת פריג', בקריית מלאכי, ואת הערבים שלא משכירים להם דירות בצפת, ואת האנשים עם הפיגור שלא משכירים להם דירות בקריית חיים, ואת ההומואים והלסביות שלא משכירים להם דירות ברמת גן. זהו מעמד הקשת; זה כולנו – והנכים, ואפשר עוד להוסיף כהנה וכהנה וכהנה. והרי המעמד הזה הוא מעמד אוניברסלי לחלוטין. אין אנשים מוגבלים או בלתי מוגבלים, גברתי. כל בני אדם הם או מוגבלים או נשאי מוגבלות או מוגבלים לפרקים או יש בסביבה הקרובה שלהם מוגבלים או מבקשים להזדקן כדי להיות מוגבלים. איננו עושים טובה לאף אחד. אל תבואו אליי בחמלה. שמעתי פה את התנועה החברתית – חברתית, חברותית, זה ממש מעניין – את יודעת מה? את my foot. מה החלוקה? שמעתי את התנועה החברתית שמדברת על כלכלה עם חמלה. אני לא צריך חמלה. אף אחד לא צריך חמלה. תבואו בהגינות ובלי דעה קדומה, תבואו בחלוקה הוגנת ובלי דעה קדומה, כדי שכל אזרח במדינה הזאת יחיה ברמה שמפלס החרדה שלו יונמך. מפלס החרדה – אני חוזר ואומר עד שמכחילות לי הידיים – אלה הם הדברים הכי פשוטים. ערבי, יהודי, ערבי בתוך מדינה שמפלים יהודים – אגב, זאת המדינה היחידה בעולם, חבר הכנסת פריג', לפחות בדבר אחד: המדינה, הממשלה, הממשל הוא גזעני כלפי כולם. מדינת ישראל היא המדינה היחידה בעולם שבה מופלים יהודים – רפורמים, אורתודוקסים, אחרים. פה הם לא מקבלים מעמד. תאמין לי, באיראן אין להם את הבעיה הזאת, במקרה הזה של היהדות. אפילו כאן – ואני נותן את הדוגמה הכי קיצונית והכי שיעית שיכולה להיות: כל בן אדם מגיע לו – ובזה אני מסיים – שהוא יהיה בטוח שכשהוא קם בבוקר לא יהיה לו פחד מפני כך שבחורף יהיה לו קר מדי ובקיץ חם מדי, ויהיה לו מספיק כסף לתרופות ואוכל במקרר של עצמו, ויהיה לו את הביטחון הבסיסי שהמדינה הזאת, בלי להתעמר, יכולה לאפשר את זה. לכן, עם זה שאנחנו רוצים לפתח בית דין כדי לשחרר עגונות באוסטרליה – זה נהדר, אבל זה רחוק מהיכולת ומהמציאות שלנו. היו"ר טלי פלוסקוב: תודה רבה לחבר הכנסת אילן גילאון. חבר הכנסת מוסי רז, בבקשה. עד רבע שעה לרשותך, אדוני. בבקשה. מוסי רז (מרצ): גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, אדוני השר, נראה לי שאתה משתפר. אתה הולך לשבת במקום של המחנה הציוני, אז יכול להיות שיקבלו אותך שם. אני לא יודע. שר הבינוי והשיכון יואב גלנט: אני מתאמן בוויכוחים, אז אני יושב שם, ואז אני יודע – – – מוסי רז (מרצ): אני מבין שגם החקיקה המוזרה הזאת שאנחנו דנים בה עכשיו מאוד קשורה למשרד הבינוי והשיכון. אני מברך אותך על זה שאתה כאן, אבל חשבתי שאולי תהיה כאן איזו שרה שקשורה לנושא הזה. יכול להיות שהיא עסוקה עכשיו בלסדר יועצים משפטיים בראש שלה. החקיקה הזאת שמובאת כאן היא כל כך מוזרה. בעצם, להבנתי, זו פעם ראשונה שבאים ומציעים לכנסת הזאת להחיל את החוק שלה, או חלק מהחוק של מדינת ישראל, על יהודים שאינם אזרחים. אני אומר יהודים שאינם אזרחים מפני שעל ערבים שאינם אזרחים אנחנו יודעים שלמעשה אנחנו מחילים את החוק כל הזמן בכל מיני טריקים שונים. כאן בעצם באים ורוצים להתערב בשאלה בתוך המשפחה. לעזור ליהודיות – שאכן צריכות את העזרה הזאת, אני לא אומר שלא – אבל שהמדינה היא איזו זרוע ארוכה כזאת – של מה? של היהדות העולמית? אני לא יודע. של בתי דין רבניים עולמיים? של אורתודוקסיה עולמית? אגב, רק אורתודוקסיה, כמובן, כי מי שהתחתנה בנישואים אחרים, אם הם אזרחיים, קונסרבטיביים, אז בוודאי היא לא זקוקה לעזרתנו. אנחנו יכולים לעזור רק לאורתודוקסים, ולצורך זה אנחנו נכפה כל מיני חוקים כאלה, שהטריטוריה שם אינה קיימת בכלל. ממש נעקם את כל החקיקה לצורך זה. אבל לא רק שם אנחנו עושים את זה. כפי שאמרתי קודם, זו פעם ראשונה שאנחנו עושים את זה כלפי יהודים; כלפי ערבים אנחנו עושים את זה כל הזמן. העברנו פה כל מיני חוקים שיש בהם סיפוחים זוחלים כאלה, כמו חוק ההסדרה ואחרים למיניהם. אחד החוקים שעברו פה בכנסת, תוך פגיעה לא נעימה בחופש הביטוי, הוא חוק החרם. ועכשיו אנחנו שומעים בדיון, גברתי היושבת-ראש, שיהיה ביום רביעי בעוד יומיים בבית המשפט המחוזי בירושלים, יש שם דיון – לא תאמיני: מבקשים לגרש מהארץ פעיל זכויות אדם. פעיל זכויות האדם הזה, מבקשים לגרש אותו לא בגלל שהוא קרא לחרם על ישראל. לא. אני קורא ממה שכתבה המדינה בתשובה על העתירה שעתר בשמו עורך הדין מיכאל ספרד. לא בגלל שהוא קרא אפילו לחרם על ההתנחלויות – שאני מודיע פה שאני וחבריי תומכים בחרם הזה. לא בגלל זה. בגלל מה מבקשים לגרש אותו מישראל? בגלל שאותו פעיל זכויות אדם אמר – כנראה גם כתב – את הדברים הבאים: אני קובע שלמשקיעים יש אחריות לזכויות אדם, והם צריכים לנהוג כך. ומה אומרת מדינת ישראל בתשובה לבית המשפט? היא אומרת שזו קריאה עקיפה לחרם. קודם כול, אני לא יודע מי חשב על המשפט "על ראש הגנב בוער הכובע", אבל אין ספק שזו הבעירה הכי גדולה על הכובע של הגנב שהייתה בתולדות ההיסטוריה. מדינת ישראל אומרת שמי שאומר שצריך לדאוג לזכויות אדם הוא נגד מדינת ישראל. עד כדי כך ממשלת ישראל יודעת שכל תכלית קיומה היא הפרת זכויות אדם, עד כדי כך ממשלת ישראל יודעת שהיא רומסת זכויות אדם כל יום, כל בוקר, כל ערב, עושה לילות כימים כדי לרמוס זכויות אדם, שהיא אומרת שמי שאומר שצריך לדאוג לזכויות אדם הוא בעצם פועל נגדה. לא רק זאת שהוא פועל נגד מדינת ישראל – הוא קורא אפילו לחרם. למה? כי הוא אמר שיש אחריות לזכויות אדם. מין חרם עקיף שכזה. המציאו חרם עקיף, איזה המצאה משונה שכזאת. תראו עד לאן הגענו. אנחנו כבר לא רוצים לגרש מפה מי שקורא לחרם על ישראל, או מי שקורא לחרם על חלק מישראל – על ההתנחלויות בשטחים הכבושים; אנחנו רוצים לגרש אדם שאומר שצריך לדאוג לזכויות האדם. אם זה לא צריך להדליק נורה אדומה לכולם, אם זה לא צריך להביא את כולם לכאן ולהגיד: רגע, חוק החרם הזה לגמרי ירד מהפסים, אז אני לא יודע כבר מה צריך לקרות כדי שיקרה הדבר הזה. ומכאן הרי אנחנו יכולים לדעת הלאה דברים שכבר יותר ידוע שהם קורים, שאנחנו מחילים את החוק שלנו עליהם בשטחים הכבושים. נגעתי לדוגמה בחוק ההסדרה, אותו חוק שבעצם בא ואומר: נכון שהחוק הישראלי חל רק בתוך מדינת ישראל, קרי רק בגבולות 67', זה נכון. שוב, נחיל אותו כרגע על איזה שתי נשים שהתחתנו בנישואים אורתודוקסיים ולא נתנו להן גט. אבל יש חוק אחד שאנחנו כבר קובעים שמדינת ישראל מחילה על השטחים הכבושים, והחוק הזה בעצם אומר שאנחנו מבטלים את הדיבר "לא תגנוב". היהודים מצווים ב"לא תגנוב", אבל הדיבר הזה, "לא תגנוב", לא חל בשטחים הכבושים. שם חל החוק הישראלי שבעצם אומר: למתנחלים מותר לגנוב אדמה מפלסטינים. ואז, כשבעצם באים להסדיר להם את זה, אז אומרים: אוקיי, לחוק הישראלי מותר להחיל את הדבר הזה, לישראלי מותר לגנוב את האדמה הזאת מהפלסטינים, והם יכולים לגור שם. כמובן, כשהמקרה הוא הפוך, אז הכול הפוך. אם אנחנו מדברים על ח'אן אל-אחמר – שם ביקרתי ביום שישי האחרון – אז שם הכול הפוך: שם יושבים אנשים שכבר גורשו על ידי מדינת ישראל פעמיים, ובעצם עכשיו עומדים לגרש אותם בפעם השלישית. להם אין שום חוק הסדרה. באה בעצם ישראל הצעירה כשהוקמה והעיפה אותם מהנגב, לתחומה של ממלכת ירדן. כמובן שאז לא חשבו שבטרנספר הזה עוד נפגוש אותם חזרה, כשב-67' נחזור לשטחים האלה. העיפו אותם מהאדמה שהם ישבו בה, אני לא רוצה להגיד מדורי-דורות, בדואים, בטח בשנות ה-50; לא ישבו בשום אדמה מדורי-דורות, אבל ישבו בה; ישבו בה, על פי כל היגיון, כחוק. נכון, לא הייתה אז מדינה, לא היה אז חוק, אבל ישבו בה. העיפו אותם לתחומי ממלכת ירדן, והם הלכו וישבו במקום שנקרא ח'אן אל-אחמר. מי שמכיר – גם היה שם קצת איזשהו קרב במלחמת ששת הימים. נעזוב את זה בצד. עד שבאו מתנחלים, נדמה לי ב-1979, ורצו להקים את כפר אדומים. ואז, מה הם אמרו להם? הי, זוזו מפה. נכון שהזזנו אתכם לפני 28 שנה, אבל מה, אתם בדואים – זוזו מפה, לכו הצידה, אתם לא באים לנו טוב בעין. והקימו את ההתנחלות כפר אדומים – בדיוק מה שדיברנו קודם: יש הסדרה, מותר לגנוב אדמות בשביל להקים התנחלויות. לא צריך בשביל זה שום חוק, לא צריך בשביל זה שום הסדר. הקימו את ההתנחלות כפר אדומים. אגב, גברתי היושבת-ראש, זו נחשבת התנחלות מתונה. היא בגבולות תוכנית אלון, מתאימה למצע שהיה אז, פעם, גם של מפלגת העבודה – אני לא יודע מהו היום; אני מקווה שהשתנה. התושבים שם יחסית מתונים, הם לא אנשים של נוער גבעות, הם לא אנשים קיצוניים. רובם עובדים בירושלים, רופאים בבתי חולים; אנשים נהדרים. אבל אפשר להזיז את האנשים האלה הצידה, אז הם הוזזו הצידה ב-1979. אבל עכשיו עוד פעם יש בעיה איתם. עוד פעם יש בעיה איתם. המקום הזה שהעיפו אותם אליו לפני כמעט 40 שנה, והם יושבים בקרבת כפר אדומים – לא מתאים שהם ישבו שם. צריך להרחיב את כפר אדומים, צריך להרחיב את הכביש. זה לא מסתדר, לא טוב בעין. אז להם אין שום חוק הסדרה. זה שהם יושבים שם לא עוזר שום דבר, ורוצים לסלק אותם. אבל הפעם זה לא כמו בפעם הקודמת: תלכו מפה לאן שאתם רוצים. הפעם מסלקים אותם למקום מאוד מאוד מוגדר: יחד עם שבט הג'האלין, ליד אבו דיס, במזבלה של מעלה אדומים – שם הם צריכים להיות, במזבלה; בשטח שאגב, הוא שטח פלסטיני פרטי, אז פלסטינים – נהדר, ילכו לגור בשטח פלסטיני פרטי. רק בעיה קטנה אחת: הוא לא שטח שלהם. הוא לא שטח שלהם. זה כמו שפה יסכסכו יהודי ביהודי, ייתנו לכל אחד ללכת לגור במקום של השני. עד כדי כך הפעם הדבר הזה הוא מעֻוות, עד כדי כך הוא מעוות, שכבר השמאל – זה כבר לא השמאל שנאבק שם. נכון, בצלם שם, ולוחמים לשלום שם, ועוד אנשים טובים שם, אבל מי שנאבק את מאבקם הפעם – וזה ייאמר לזכותם – עשרות תושבים מכפר אדומים שלא יכלו לעמוד אל מול מה שעושה גם היישוב שלהם, לגרש את האנשים האלה מביתם אחרי שגורשו פעמיים. ולהם אין פיצויים, ובית המשפט העליון לא ייקח את החוק שחוקקה הכנסת ויגדיל עוד יותר את הפיצויים האלה, כפי שקרה במקרים אחרים. והם יושבים במקום שהוא באמת ביתם – לשם אנחנו סילקנו אותם פעמיים. אז יש להם 40 או 50 מתושבי כפר אדומים שהתגייסו למענם, אבל זה לא מספיק; ויש להם 100 חברי פרלמנט בעולם שהתגייסו למענם, אבל זה לא מספיק, כי פה לא מדברים על זה, כי פה אפילו בעיתונות בקושי כותבים על זה, כי פה אפילו בג"ץ אמר שזה בסדר. אגב, אני רוצה להמחיש דבר אחד. הרי תמיד אומרים: אה, אבל בג"ץ אישר. נכון, בג"ץ אישר – אני לא חושב שבג"ץ צדק – אבל בג"ץ לא חייב את ההריסה. כי הרי תמיד אומרים: אה, עמונה – בג"ץ, וח'אן אל-אחמר – בג"ץ. צריך לשים לב להבדל הגדול. בעמונה בג"ץ אמר: מדובר בגנבת קרקע, באנשים שהלכו לגור באדמה לא להם, לא ישראלית בכלל, אדמה פרטית פלסטינית, לכן יתכבדו ויהרסו את בתיהם. זה לא שהוא אמר: אפשר; הוא חייב את הדבר הזה. כאן, במקרה הזה, הוא אישר. יש הבדל. ועדיין אני חושב שבג"ץ טעה, עדיין אני חושב שנעשתה כאן טעות. ועדיין אני חושב – וזה גם בהקשר של החקיקה הזאת – שהחוק הישראלי צריך לחול אך ורק על אזרחי ישראל ואך ורק בתחומי מדינת ישראל, לא מחוץ לתחומי מדינת ישראל, ולא על אף אחד שאיננו אזרח ישראל, יהיה יהודי או ערבי, התחתנה נישואים אורתודוקסיים או רפורמיים או כל קונץ אחר, כי זה מסבך אותנו מאוד. היו"ר טלי פלוסקוב: תודה רבה לחבר הכנסת מוסי רז. חברת הכנסת יעל כהן-פארן, בבקשה, גברתי. לרשותך עד 20 דקות. יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): 30, 30. היו"ר טלי פלוסקוב: לי רשום 20. יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): אצלם רשום 20 דקות. היו"ר טלי פלוסקוב: כן, אצלנו רשום 20 דקות. תבדקו בינתיים מול המזכירות, בסדר? יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): בסדר. היו"ר טלי פלוסקוב: בבקשה, גברתי. יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): תודה רבה, גברתי היושבת-ראש. חבריי חברות וחברי הכנסת, טוב, אז הצעת החוק מגיעה לכאן היום כביכול למען מטרה הכי ראויה שבעולם: לסייע בידי מסורבות גט, עגונות, גם מחו"ל, לא רק מהארץ, לפתור את המצוקה שהן נמצאות בה בהיותן מסורבות גט. אבל קודם כול, בואו נשאל את עצמנו: האם הרבנות ובתי הדין הרבניים כל כך מצטיינים בפתרון למסורבות גט בארץ? הרי אנחנו מתדיינים על כך חדשות לבקרים, כולל הצעות חוק; הצעת חוק שלי עלתה כאן רק לפני שבועות ספורים, אולי שבועיים-שלושה, ומציעה איזשהו פתרון שבתי הדין הרבניים סירבו לקבל, לצערנו, שהיה פותר לחלוטין את העניין, ולצערי, גם הממשלה וגם הקואליציה יישרו קו. אבל הן לא באמת – יש מסורבות גט בארץ 18 שנה, 17 שנה, 16 שנה, נשים אומללות, שהממסד, שבתי הדין הרבניים, לא מצליחים לפתור את בעיותיהן ולא מצליחים להביא לכך שיהיה גט בידיהן, והן כלואות, כלואות בשבי של מי שהיה האיש שלהן שנים רבות. אז עכשיו ההצעה הזאת מתיימרת להפעיל את אותן יכולות נפלאות של בתי הדין הרבניים, להתיר את עגינותן של מסורבות גט גם בחו"ל. אוקיי. השאלה הנשאלת היא מה המשמעות הרחבה יותר של החלת סמכות של בתי דין רבניים ישראלים על כל יהדות העולם. ופה אני חושבת שזאת הצעה שכנסת ישראל לא צריכה לאשר, לא צריכה לתמוך בה, וצריכה לעמוד בצורה מאוד מאוד ברורה על הבעייתיות שלה ועל הסכנות שלה, ואני אמנה אותן כאן. אז אנחנו יודעים קודם כול שיהדות התפוצות ברובה המוחלט היא לא אורתודוקסית. יש זרמים אחרים ביהדות שאולי קצת פחות מוכרים בארץ, אבל בעולם ובקרב יהדות התפוצות – בארצות הברית, בבריטניה, באוסטרליה, בדרום אמריקה, בדרום אפריקה ובמדינות רבות אחרות, כמובן אירופה – הן הרבה יותר נרחבות. אולי שני שלישים מכל מי שמגדיר את עצמו יהודי ממש מוכר כרפורמי, ועוד אחוזים ניכרים – כמעט שליש קונסרבטיבים, מסורתיים. ובסופו של דבר אנחנו מדברים על יהדות שהיום פה בארץ, הממסד הדתי – אותו ממסד שאנחנו נותנים לו עכשיו להרחיב את סמכויותיו, לפרוס את כנפיו על כל יהודי העולם – הוא בכלל לא מכיר בהם, הוא לא רוצה להכיר בהם, הוא לא מכיר בגיורים שלהם, הוא מסרב. יש לו רשימות שחורות של רבנים שהוא לא מכיר בגיורים שלהם, וכתוצאה מכך רשימות ארוכות יותר של אנשים שעברו גיור כזה או אחר שהם לא מכירים בו. אז יהדותם מוטלת בספק, מה שנקרא, וגם עליהם יש לנו דיונים רבים פה בוועדות הכנסת. אז אותה יהדות רפורמית וקונסרבטיבית, שזוכה פה, במיוחד בכנסת האחרונה, לגידופים מעל הדוכן הזה – שזו בושה לכנסת ישראל – אז אותם אנשים שנישאו כמאמר החוק, כדת משה וישראל, כדת משה וישראל גם ביהדות הרפורמית וגם הקונסרבטיבית, כדת משה וישראל, אז אותן תקנות של בתי הדין הרבניים יחולו עליהם. זה הרי לא הגיוני, ומעבר ללא הגיוני, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו איך זה מתקבל ויתקבל בקרב יהדות התפוצות שזה חל עליה. והדברים נאמרו בוועדות, הדברים נאמרו בדיוני הוועדה. ואותו קהל יעד שעליו אמור החוק הזה לחול, יהדות התפוצות, לא בדיוק מסתדר עם החוק הזה, לא בדיוק מקבל אותו, וגם אמרו את זה בצורה מאוד ברורה נציגי הפדרציות היהודיות. אז למה אנחנו מחוקקים חוק כזה? למה? זה חוק שיביא – אני חוששת שהוא יביא לעוד העמקה של הקרע בינינו לבין יהדות התפוצות, שצריך לשים אותו על השולחן; הוא קיים, והוא נובע מהיחס של הרבנות והיהדות המאוד-מאוד מצומצמת, אורתודוקסית, שיש כאן, ושולטת במדינת ישראל, מהיחס שלה כלפי אותם זרמים פלורליסטיים ולא אורתודוקסיים. וזה קשור לגיור ולהכרה בגיורים שלהם, וזה קשור גם למתווה הכותל, ולתת להם מקום בכותל שהוא לא מקום אורתודוקסי עם הפרדה של גברים ונשים ומחיצה ענקית באמצע. והעניין הוא שהחוק הזה, בעצם, בחקיקה, בלחיצה קלה על הכפתור, אנחנו זורים עוד, גורמים לעוד קרע, להעמקה של הקרע עם אחינו, עם העם היהודי בתפוצות, שלא מעוניין בחוק הזה; שלא מעוניין שהאורתודוקסיה המצומצמת ששולטת כאן – שהיא מיעוט גם בקרב כל העם היהודי, ואפילו בישראל זו קבוצה קטנה מאוד ששולטת כאן במוסדות הדתיים. בואו נשים את זה על השולחן: זאת קבוצה קטנה שמהווה איזשהו כוח פוליטי, ולכן יש להם כוח פוליטי חזק בתוך הקואליציה, ולכן הם מחילים את הזרם שלהם – שהוא מאוד מאוד מצומצם, וחלק מאוד קטן, בוודאי מהעולם היהודי בכללותו, אבל ממדינת ישראל – במדינת ישראל, ומחילים אותו ומרחיבים אותו ומרחיבים אותו. אנחנו כאן – ויש כאן אנשים מזרמים רבים, או לא מזרמים רבים, אבל עם מגוון רחב של אמונות דתיות – לא צריכים לקבל את זה. אנחנו גם, אגב, לדעתי לא צריכים לקבל את זה כאן במדינת ישראל. אנחנו נאלצים לעשות זאת מתוקף אותן הסכמות מתחילת ימי המדינה, והיום הגיע הזמן גם אותן לבחון. אבל בוודאי שאנחנו לא צריכים להסכים להחיל, להרחיב את הסמכויות של בתי הדין הרבניים על פני כל יהודי העולם. יש הרבה נקודות שהעלינו בדיונים בוועדה שמעלות שאלות קשות לא רק לגבי היחס בין ישראל לעם היהודי בתפוצות, אלא גם שנוגעות ליכולת המשפטית ולמשמעות המשפטית של חקיקה של חוק כזה בראייה בין-לאומית, בראייה של חוק בין-לאומי, בראייה של החלת חוק ישראלי על כל העולם – על מגזר מסוים אבל בכל העולם. ומה אם זה בניגוד לחוקים של מדינות אחרות? ופה, כשניסינו להפנות את תשומת הלב – הרי יש פה אפשרויות לסנקציות ממשיות נגד סרבני גט; ואגב, אין לי בעיה עם הסנקציות האלה, אבל הן מעלות שאלות משפטיות קשות, כי אותו בן אדם, יכול להיות שאין לו שום זיקה למדינת ישראל, אין לו כאן אף אחד, הוא במקרה עבר פה כתייר, ופתאום יש נגדו סנקציה. מכוח איזו סמכות? רק מכוח סמכות בית הדין הרבני. אנחנו ביקשנו להכניס לפה – בגלל שיש פה רגישויות, רגישויות שאפילו יכולות להביא למשברים דיפלומטיים בין מדינות, כי הבן אדם הזה הוא אזרח של מדינה אחרת והוא כפוף לחוק של מדינה אחרת – ניסינו להכניס את היועץ המשפטי לממשלה, שיהיה גורם שמיידעים אותו, מתייעצים איתו, שיכול למנוע במקרים מיוחדים את החלת חלק מהסנקציות, הצווים. ניסינו גם להכניס את בית המשפט העליון – זה בהסתייגויות שלפניכם. כמובן, לצערנו הקואליציה מנעה את ההסתייגויות שהגשנו, את כולן, בלי לחשוב בכלל אפילו על התוכן שלהן תוך כדי הדיון, למרות שברור שיש כאן שאלות משפטיות מורכבות, שכן יש מקום להכניס את הייעוץ המשפטי לממשלה, ואולי אפילו את בית המשפט העליון, במקרים מיוחדים ובמקרים של החלת סנקציות שפוגעות בזכויות אזרחיות בסיסיות של אנשים. לא הצלחנו לשכנע את הוועדה, לא הצלחנו לשכנע את הקואליציה, שכמובן, מונעת ממניעים מאוד מסוימים, ממניעים של הגדלת הכוח של המוסדות הרבניים, של בתי הדין הרבניים, של הרבנות הראשית. אלה המניעים שלה. אנחנו יודעים, נשים את זה על השולחן. אז מה פתאום שנערבב פה את בית המשפט העליון, רחמנא ליצלן. אני מאוד חושבת שהחוק הזה הוא חוק שירע. הוא לא יעזור לאף אחד, בואו נודה על האמת. הוא לא יעזור לאף אחת – לצערי, אני אומרת את זה. הלוואי שנפתור את כל בעיית העגינות במדינת ישראל, קודם כול, בעולם כולו, את בעיית מסורבות הגט. אבל אני אומרת את זה בצער – לדעתי זה חוק שלא בא לסייע לאף אחת, ושבא בעיקר להרחיב ולהרחיב ולהרחיב את הסמכויות של בתי הדין הרבניים, שכבר היום יש להם סמכויות רבות מדי, והן חלות על יותר מדי אנשים שלא רוצים בתחולת אותם בתי דין רבניים עליהם. ובואו נזכור: בתי הדין הרבניים, אין בהם אף אישה. דיין לא יכול להיות ממין נקבה. זו הבעיה, מכאן זה מתחיל. הם כמעט אף פעם לא פועלים לטובתה של האישה. כשזוג רוצה לסיים את חייו המשותפים ולהתגרש, מרוץ הסמכויות הידוע – האישה רצה לבית דין למשפחה והגבר רץ לבית הדין הרבני, כי זה ידוע ששם הוא יקבל יותר. בבית הדין הרבני בדרך כלל הנשים, מאחר שהן באפס ייצוג בין מי שבא לשפוט אותן ולהתדיין בעניינן, הן הצד המוחלש, הצד החלש במשוואה. אז דווקא בנושאים כל כך רגישים להחיל ולהרחיב ולהרחיב את סמכויות בית הדין הרבני על כל יהודי העולם – זה גם לא טוב ליחסי ישראל עם יהדות התפוצות וזה גם לא יועיל לאף אישה, ככל הנראה, במתן הגט הכל-כך מיוחל מבחינתה. עד כאן לגבי החוק הנוכחי. אני רוצה להתייחס לדיון המאוד-מאוד חשוב וסוער שהיה היום בוועדת החוקה, חוק ומשפט עם היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, עם שופטי בית המשפט העליון בדימוס יצחק זמיר ואליקים רובינשטיין, עם אחז בן ארי, היועץ המשפטי של משרד הביטחון לשעבר, ועוד גורמים. אלה היו הגורמים העיקריים הבכירים; כמובן, שרת המשפטים איילת שקד. תשמעו, אני עוד לא ראיתי כזאת התייצבות בשורה אחת של כל בכירי המשפטנים בישראל באמירה כל כך חדה וזועקת. איך אמר אליקים רובינשטיין? דיר באלכ. אלה היו המילים שלו: דיר באלכ. החוק, שאני מקווה שלא יגיע לכנסת – אני מקווה שתתעשתו; אני מקווה שיהיו עוד כמה כמו השר הנגבי, שצייץ עכשיו שהוא לא מבין למה צריך לשנות את השיטה הישנה, וגם השרה שקד לא ענתה על שאלותינו מדוע צריך לשנות את השיטה הישנה של מכרזים. אבל באמת, כל בכירי עולם המשפט יושבים ואומרים שהחוק הזה מסוכן לשמירת החוק במדינת ישראל. אלה המילים: מסכן ופוגע בשמירת החוק במדינת ישראל. אז מה אתם רצים לחוקק אותו? מה כל כך בוער לכם? מדינה שראשיה נחקרים בפרשיות שחיתות צריכה לעמוד ולהגן לא על המושחתים אלא על שומרי הסף. ומה אתם עושים בחוק הזה? באים ורוצים לתת להם עוד אמצעי להרחבת השחיתות. אין שום דרך אחרת להסתכל על זה. במקום להגן על שומרי הסף ולחזק אותם – היועצים המשפטיים הם שומרי סף – במקום להגן עליהם, במקום לחזק אותם, מייצרים חקיקה של מינויים פוליטיים. מינויים פוליטיים שווה שחיתות. מינויים פוליטיים, אתם יודעים מה, זה לפחות פתח לשחיתות; נתתי לכם הנחה. אבל בממשלה שכל כך – כל יום, חדשות לבקרים, אנחנו מקבלים עוד הודעה על עוד חקירה ועוד המלצה לכתב אישום, אז דווקא בקואליציה הזאת, דווקא בממשלה הזאת אתם קמים ומחוקקים עוד חוק מושחת ועוד חוק מושחת? מספיק עם זה. אני אתן, נראה לי, לדובר הבא לעלות. יואל חסון (המחנה הציוני): לא, תסיימי את הזמן שלך. יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): אני – נראה לי שמיצינו. מיצינו. יש לי עוד הרבה מה להגיד. אני יכולה – – – יואל חסון (המחנה הציוני): תספרי על האסדה קצת. יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): אני יכולה לדבר. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): תספרי קצת על עצמך. יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): על עצמי? איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): רק על עצמי לספר ידעתי. יש בשביל זה – – – שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): לא, מבחינה מקצועית. שרן השכל (הליכוד): או על הפרויקט החדש של מגמה ירוקה עם הטבעונות. יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): אוקיי. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): על תחומי העיסוק שלך. יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): טוב, אני אספר. אז קודם כול – אני עשיתי את זה בנאום הפתיחה שלי, כבר עוד מעט שלוש שנים וחצי. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): מה שלא היה אתמול – – – יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): אוקיי. אתם יודעים, יש היום מאבק ציבורי מאוד מאוד רחב, שהגיע גם לכנסת, הגיע לכאן גם בדיונים, גם בשאילתות, גם בהצעות לסדר-היום – אולי לא כולן התקבלו, כי הנשיאות לא תמיד אוהבת לדון בנושאים שנויים מדי במחלוקת עם הממשלה – בנושא שעסקתי בו הרבה מאוד שנים, לפני שנכנסתי לכנסת – הינה, שלי – גם כמובן בנושאי סביבה, אבל ספציפית בנושאי סביבה וגז ואנרגיה. אני חושבת שאני יכולה להגיד על עצמי – אני לא אתרברב פה, אבל באמת שאני חושבת שמכל חברי הכנסת עסקתי בנושאים האלה כמעט הכי הרבה, לפני שנכנסתי לכנסת – כמעט 20 שנה. אבל באמת, העניין של אסדת הגז – קודם כול, אנחנו רוצים שיגיע גז למדינת ישראל. גילו אותו בים – שיבוא ויגיע ויהיה כאן, והוא חייב להגיע לכאן. אבל השאלה היא אם בכל מחיר, ומה המחירים שאנחנו הולכים לשלם. אסדת הגז שעומדת לקום, שאני מקווה שלא תקום, שעומדת לקום ויש מאבק אדיר נגדה, מול חופי אזור עתלית, חוף דור – הבעיה היא שכשהחליטו להקים אותה, אתם יודעים, ההחלטות בנושא הגז התקבלו תוך כדי הליכה. כי גילינו גז, ואז היינו צריכים לקבל החלטות על המיסוי, ואז החלטות על איפה יקימו את האסדות. וכל פעם – מה לעשות, מדינה קטנה וצפופה; אנשים לא בדיוק רוצים מתקן תשתית ענק ועם חשש מאוד גדול לבטיחות וזיהום ליד הבית שלהם. אז הרחיקו את האסדות לים. גם זה היה כרוך במאבקים רבים, משפטיים, במועצות התכנון וכו'. אבל היום התברר – וגם את זה אנחנו לומדים תוך כדי הניסיון – מתברר שאסדת תמר, שהוקמה 22 או 24 קילומטר מחופי מדינת ישראל, מול אשקלון, היא אחד הגורמים אם לא הגורם המזהם ביותר במדינת ישראל. בפליטות המזהמים שם נרשמו החומרים הכי מסרטנים, ובכמויות מטורפות, יותר מכל שאר המפעלים בארץ ביחד, כולל מפרץ חיפה פלוס בתי הזיקוק של אשדוד. אז אומנם זה 22, 24 קילומטר בים, נחשב יחסית רחוק. בסדר. אבל אסדת תמר מטפלת בחצי מכמויות הגז שאמורה לטפל בהן אסדת לווייתן, שאמורה להיות 9.5 קילומטר מהחוף – גם חצי ואפילו פחות במרחק וגם פי שניים גז, מה שאומר שהזיהום מלווייתן יהיה גדול פי שניים לפחות וקרוב לחוף פי שניים ויותר. החשיבות של העניין הזה היא קודם כול שאת הדברים האלה גילו רק בשנה האחרונה. רק במאי 2017 שמו לב לזיהום הבלתי-רגיל מאסדת תמר. כבר זה היה צריך להדליק עשר נורות מהבהבות מעל הראש, גם של השר להגנת הסביבה וגם של שר האנרגיה. אבל לא, זה לא. אתם יודעים למה לא? כי הם עכשיו מקבלים הבטחות מהחברות שמקימות את אסדת לווייתן – נובל אנרג'י, דלק; בעיקר נובל אנרג'י – שהכול יהיה בסדר; שאנחנו נטפל בזה; שבלווייתן לא תהיה בדיוק אותה מערכת, תהיה איזו מערכת חדשה. איזו מערכת? אף אחד לא יודע, אבל תהיה שם מערכת אחרת, שתטפל אחרת בגז, שלא יהיו כמויות הזיהום של תמר. עכשיו אני שואלת אתכם: גם על תמר אתם לא ידעתם שמה שהולך להיות שם זה מה שיהיה. גם בתמר אתם לא הנחתם שיהיו כאלה רמות של זיהום. אני מדברת איתכם על בנזן, חומר מסרטן ודאִי לאדם, בכמויות של פי 20 או פי 30 מכל מה שנפלט בבז"ן במפרץ חיפה – משהו בלתי סביר בשום קנה מידה. ואם הדבר הזה יהיה 9.5 קילומטר מול חופי מדינת ישראל, זה לא תושבי עתלית שמדי פעם יספגו. הרוח הולכת לכל הכיוונים. כל התושבים מנתניה וצפונה – תלוי בכיוון הרוח – יקבלו את הזיהום הזה. ובסופו של דבר ההבטחות – הבטחות של לטפל בגז כמו שצריך – נכון, אנחנו שומעים אותן, אבל אני מאוד מאוד מתקשה להאמין, והקושי שלי להאמין הוא על בסיס העבר; הוא על בסיס זה שבתמר לא ידעו שיהיה כזה זיהום, ועכשיו הם עדיין לא מצליחים לטפל בו ולהוריד אותו, וזה יעלה להם כנראה מאות מיליונים לטפל בזה, אם הם בכלל יצליחו. וההבטחות לאיזו מערכת משוכללת בלווייתן – הרי האסדה כבר נבנית בימים אלה, והוצאו עליה מאות מיליונים. אז איזה מערכות חדשות בדיוק תתקינו? מתי, בדיעבד? אחרי שהיה תהיה בנויה ועובדה מוגמרת? אני מאוד מאוד חוששת ממה שקורה, ממה שעלול לקרות, שלא לדבר על סכנה לתקלה שתגרום לקונדנסט לזרום בים, לדליפה בים. זה לא עניין של אולי, זה כנראה יקרה, רק השאלה באיזו רמה. וכמות הזיהום שיכולה להגיע לכל החופים, ואנחנו שותים את המים האלה – אנחנו שותים מי ים מותפלים. אנחנו שותים אותם. אם המים יזוהמו בדליפה של קונדנסט, זה יכול להיות זיהום לשנים, לא לחודש. זה תלוי בכמות, אבל היום ההיערכות של מדינת ישראל לזיהום מנפט – וזה לא נפט; קונדנסט זה חומר אחר, והוא עוד יותר קל ועוד יותר מתפשט מהנפט, והרבה יותר קשה לטפל בו כשהוא מזהם את הים. במקום זה אפשר לטפל בים, הרבה יותר רחוק, על אסדה צפה; אפשר לטפל בגז, ואפילו הסכימו לעשות את זה בשני המאגרים הקטנים שנקראים כריש ותנין, שנקנו על ידי חברה יוונית, אנרג'יאן. זה היה חלק ממתווה הגז, שהם יקנו אותה. לא ניכנס לזה שזה לא מייצר שום תחרות – אני תכף אסיים – אבל בסופו של דבר כבר הסכימו שתהיה אסדה אחת צפה, רחוקה, אז מה הבעיה שיהיו שתיים? אני לא יכולה להבין את זה. אני לא יכולה להבין למה ההתעקשות לא לבחון מחדש. יש עובדות חדשות, העובדות החדשות מדברות על זיהום מאוד חזק, ולכן צריך לבחון את כל הסיפור הזה מחדש. תודה רבה. ואני קוראת לכולם להתנגד להצעת החוק הזאת. תודה. היו"ר טלי פלוסקוב: תודה רבה לחברת הכנסת יעל כהן-פארן. יואל חסון היה פה, והוא הדובר הבא. הינה הוא נכנס. בבקשה, אדוני, חבר הכנסת יואל חסון. גם לרשותך עד 20 דקות. יואל חסון (המחנה הציוני): לדעתי, יש לי יותר. היו"ר טלי פלוסקוב: זה מה שרשום אצלי. אם אתם רוצים להגדיל על חשבון מישהו אחר אין לנו בעיה, רק תודיעו לנו. יואל חסון (המחנה הציוני): תודה רבה לך, גברתי היושבת-ראש. חבריי חברי הכנסת, האם יש לנו שר פה? היו"ר טלי פלוסקוב: הינה, השר גלנט נמצא. יואל חסון (המחנה הציוני): בסדר גמור. גברתי היושבת-ראש, חבריי חברי הכנסת, הצעת החוק הזאת, שראוי להגיד עליה כמה מילים, היא הצעת חוק שיש בה צדדים מתקדמים, ויש בה באמת מענה על סיטואציות שהיו כאן של נשים עגונות. אבל מהצד השני, יש כאן איזשהו כיוון שמטריד אותי מאוד, של הענקת סמכויות חדשות, נוספות, לבתי הדין הרבניים – דבר שלא היה עד היום – שיכול להיות גם מעבר למי שרק גרים במדינת ישראל. במקום הזה, בדרך כלל, או תמיד, הנשים הן הצד החלש, ואנחנו מנסים בחוקים אחרים להקל ולשנות את המציאות של נשים שנאלצות להתמודד במצבים של גירושים או במצבים אחרים בבתי דין רבניים. פה אנחנו כאילו נותנים פתרון, אבל גם נותנים עוד סמכויות לבתי הדין הרבניים, ולכן אני מתנגד לחוק הזה, ואני חושב שלא צריך לאפשר אותו. הייתי מוכן שהחוק הזה יהיה חלק מרפורמה כוללת, גדולה, שמתייחסת לכל הבעיות שקיימות, בישראל ומחוצה לה, בציבור היהודי הישראלי – הכוונה ליהודים שחיים בישראל – אבל לצערי זה לא היה כאן. וכאילו הייתה כאן מוטיבציה מיוחדת לקדם את החוק הזה כשיש לנו כל כך הרבה בעיות בנושא של זכויות נשים, בנושא של נישואין וגירושין, בנושא של נישואין בכלל במדינת ישראל, כשאנחנו רחוקים מאוד מלטפל בדבר הזה. גברתי היושבת-ראש, אנחנו נמצאים למעשה שלושה-ארבעה שבועות לקראת סוף המושב. המושב הזה היה עד עכשיו מושב קצת מוזר. הייתי חי בו בסיטואציה שאתה מגיע בימי שני לישיבת הסכמות בראשות יו"ר הכנסת, רואה סדר-יום מאוד מאוד עמוס, ועד פתיחת סדר-היום ביום שני היית רואה שרוב סדר-היום קוצץ, או בוודאי הצעות החוק הבעייתיות של הקואליציה ירדו. והיה נראה שהקואליציה, קודם כול, יש לה בעיות בינה לבין עצמה, ואין בה הסכמות, ויש בה חוסר הסכמה לגבי דברים שהם רוצים להעלות לסדר-היום. וגם ראית שכאילו הקואליציה לא מצליחה ליצור איזשהו סחף כדי להעביר חוקים שהם חוקים בעייתיים. עכשיו, מצד אחד אני אומר: מצוין; גם המדיניות שלנו במושב הזה – שהוקצנה, במובן החיובי – של הגבלת הקיזוזים על ידי סיעת המחנה הציוני, ואני מקווה שגם בסיעות אחרות באופוזיציה, יצרה לחץ על הקואליציה וגרמה לקואליציה להוריד הרבה פעמים חוקים בעייתיים מסדר-היום, גרמה להם לא להעלות בכלל לסדר-היום, וזה בסדר גמור, מבחינתנו. כרגע אנחנו רואים שלקראת הסוף יש איזה תחושה של התעצמות, יש איזה תחושה שצריכים לנקות שולחן מהר, וכאילו מתחילים להיכנס חוקים שיש בהם מחלוקת רבה, גם בין חלקי הקואליציה, אבל בוודאי עם האופוזיציה. אנחנו דנו בזה היום, סיעות האופוזיציה. אנחנו מתכוונים להיות מאוד מאוד מאוד לא סובלניים כלפי חקיקות שיגיעו ברגע האחרון או חקיקות שאנחנו מתנגדים להן באופן מהותי. אנחנו נקשה גם בחקיקה הזאת, הספציפית, וגם בדברים מסביב – דברים שבדרך כלל היינו זורמים איתם או מאפשרים אותם. אנחנו לא נאפשר את זה יותר, ואנחנו נקשה על הקואליציה. ההתייחסות הזאת של הקואליציה לכנסת כאילו היא איזה חותמת גומי של הממשלה – אתם יודעים, יושב היום יושב-ראש ועדת הכנסת מיקי זוהר; עומדת יושבת-ראש הוועדה לקידום מעמד האישה עאידה ומדברת על הצורך לבקש ולחייב שרה שהטיפול שלה זה נושא מגדר לבוא ולתת דיווח פעמיים בשנה לוועדה שלה. יושב-ראש הכנסת מבקש את זה, הוא מבקש מיושב-ראש ועדת הכנסת לעשות את זה, ואומר יושב-ראש ועדת הכנסת: אין צורך לקבל החלטה בוועדה. אני אשוחח עם השרה טלפונית ואגיע איתה להסכמות. תגידו, מה זה, שוק? מה זה, עסק פרטי? מה זה יגיע איתה להסכמות? הממשלה, על פי חוק, צריכה לתת דיווח לכנסת. שר שעומד על הדוכן הזה נשבע לקיים את החלטות הכנסת. זה חלק מהניסוח, חלק מהשבועה. והוא מדבר איתי כמו איזה סוחר סוסים: אני אדבר עם השרה. מה, היא תעשה לנו טובה? מה, היא תתחיל לבוא לוועדה למעמד האישה – למה, כי מיקי זוהר ביקש ממנה? היא עושה לו טובה כי אולי זה חשוב לה בפריימריז? מה זה השטויות האלה? לאן אנחנו מגיעים כאן? וכל חבר כנסת בקואליציה – ותאמינו לי, אני הייתי בשני הצדדים. הייתי בקואליציה, והייתי גם יושב-ראש קואליציה, וכן, אני מבין את המחויבות לקיים את הרוב של הממשלה בכנסת. אבל אני גם יודע שכחבר כנסת אתה לא פקיד פרלמנטרי, אתה לא פקיד של הממשלה. אמור להיות לך שיקול דעת. אתם יודעים, היה פה לא מזמן יושב-ראש קואליציה קודם, חבר הכנסת דוד ביטן, שהיה יושב-ראש קואליציה אמיתי. הוא ידע לבוא ולהגיד לממשלה: לא; הוא ידע לבוא ולהגיד לממשלה: את זה אני לא יודע להביא, או: את החוק הזה אני לא מוכן להכשיל, או: אני אהיה ענייני בחוק הזה. הוא ידע להגיד את זה. כשאני הייתי יושב-ראש הקואליציה – אתם יודעים, קדימה, במצע שלה ב-2006 היה כתוב: להכיר בריבית על משכנתאות כהוצאה מוכרת. זה היה משהו שאנחנו כתבנו במצע. אז חבר הכנסת גלעד ארדן, באופוזיציה, ביקש להעלות את החוק הזה. אני הייתי יו"ר קואליציה. אני אמרתי לו: אתה צודק. זאת הייתה עמדתנו, זאת האידיאולוגיה שלנו. היושבת-ראש, שר האוצר התנגד, הממשלה התנגדה, ואמרה לי: אתה חייב להפיל את החוק הזה. אמרתי: אני לא מפיל את החוק הזה. התחייבנו. זה חוק נכון. ובאצבע שלי כיושב-ראש הקואליציה החוק הזה עבר – אומנם בקריאה טרומית, ואחר כך התפזרנו וזה כבר לא התקדם. היו"ר טלי פלוסקוב: זו בדיוק הייתה השאלה: אז למה זה לא קורה? יואל חסון (המחנה הציוני): התפזרה. עברה בטרומית, ושר האוצר וראש הממשלה התקשרו אליי. אמרתי בצורה מכובדת גם לראש הממשלה וגם לשר האוצר: זה היה כתוב במצע שלנו, דיברנו על זה כל מערכת הבחירות, ואי-אפשר לא לתת לזה יד. נקודה. או חבר הכנסת לשעבר רן כהן יכול לספר שאני הייתי יושב-ראש הקואליציה ונקראתי בדחיפות לוועדת הכלכלה להכשיל את החוק שלו, את השלמת חוק הדיור הציבורי. היו עוד כמה אלפי משפחות שהיו צריכות עוד איזה תיקון בחוק כדי שגם הן יוכלו לרכוש את הדירות הציבוריות שלהם. קראו לי דחוף לבוא ולגייס רוב ולהכשיל את החוק הזה, ואני זוכר שבאתי פנימה, לוועדה, וראיתי את נציג האוצר מתווכח. הוא אומר לי: יואל, חייבים לעצור את החוק הזה. באתי ליושב-ראש – לא זוכר מי היה היושב-ראש אז – וביקשתי ממנו: תעשה הפסקה רגע. קראתי לבחור מהאוצר ואמרתי לו: תסביר לי למה אתם מתנגדים. כמה זה עולה? למה אתם מתנגדים? למה אתם לא רוצים לאפשר לאותם אלפים בודדים לקנות את הדירות שלהם? אתם הרי רציתם שיקנו את הדירות שלהם. תאריכו את זה בעוד כמה חודשים – לא יקרה שום דבר. הוא התחיל להסביר לי למה כן ולמה לא וכמה זה עולה. באמת, בשלב מסוים אמרתי לו: תקשיב, אני לא מגייס אצבעות לזה. לא רק שאני לא מגייס אצבעות נגד – אני נכנס ואני מצביע בעד. וכך היה. ורן כהן עד היום מדבר על זה שאני זה שעזרתי לו להעביר את החוק הזה. כי הפעלתי שיקול דעת. כן, רוב הזמן נלחמתי על עמדת הממשלה, רוב הזמן נלחמתי על חוקים למען הממשלה, זה נכון, אבל הפעלתי שיקול דעת. והיה פה עד לא מזמן יושב-ראש קואליציה שידע להפעיל שיקול דעת. היום יש לנו יושב-ראש קואליציה ששיקול הדעת ממנו והלאה. מבחינתו, הכול צריך להיות איך שהממשלה רוצה. אפילו בתוך הקואליציה יש ויכוחים איתו. מכלוף מיקי זוהר (הליכוד): זה כל כך לא נכון. אני אומר לך, אתה עומד על הדוכן ואומר דברים לא נכונים. יואל חסון (המחנה הציוני): אתה יכול לבוא לתקן אותי אם אתה רוצה. מכלוף מיקי זוהר (הליכוד): יושב-ראש הקואליציה נלחם מבוקר עד ערב מול הממשלה. אני שומע את המלחמות כיושב-ראש ועדת הכנסת ורואה את המאבקים. אני יכול להגיד לך שהוא בכלל לא קל עם עמדת הממשלה. זה שבשונה מקודמו, הוא לא מפיץ את זה בכל מקום ולא עושה מזה רעש תקשורתי, זה לא אומר שהוא לא עושה את זה. בפועל, הלכה למעשה, הוא נלחם בהרבה מאוד מקרים מול הממשלה, כולל בוועדת שרים לענייני חקיקה, בלי שום קשר לרעש. הוא פשוט לא עושה רעש מהעניין הזה, זה הכול. הוא מכבד את הממשלה ולא עושה רעש. הוא מכבס את הכביסה המלוכלכת בבית ולא מול כל הציבור, זה הכול, ולכן העמדות שלך הן לא נכונות. יואל חסון (המחנה הציוני): תראה, אני יכול להאמין למה שאתה אומר, אבל אני אגיד לך משהו: מבחינתי זה מבחן התוצאה – – – מכלוף מיקי זוהר (הליכוד): אני עד לכך. יואל חסון (המחנה הציוני): אוקיי, תודה, שמעתי אותך, נתתי לכם זמן להגיד. עכשיו זה הזמן שלי. אני רק יכול לומר לך שמה שקובע זה מבחן התוצאה, אוקיי? מבחן התוצאה מראה שאין שיקול דעת לראש הקואליציה הנוכחי, אין לו יכולת לדעת לקיים שיג ושיח עם האופוזיציה – גם לא עם חלקי הקואליציה, אבל זה לא מעניין אותי. מכלוף מיקי זוהר (הליכוד): זה סיפור אחר. יואל חסון (המחנה הציוני): זה לא מעניין אותי. ולכן אני אומר דבר מאוד מאוד פשוט: לנו אין רוב. בגלל זה אנחנו אופוזיציה. אין לנו רוב. ברוב הדברים נפסיד. ברוב הדברים נילחם כמו אריות – ניפול כמו זבובים, אני מודה. אני מודה לגמרי. זה המשחק. בסוף אתם יודעים לגייס את הרוב ואנשים מצביעים על פי משמעת סיעתית – בסדר גמור – או קואליציונית. היו"ר טלי פלוסקוב: אדוני, אני הבנתי שאתה ביקשת עוד עשר דקות, אז אנחנו מוסיפים לך. יואל חסון (המחנה הציוני): תודה. אבל, אדוני יושב-ראש ועדת הכנסת, אני אומר לך דבר אחד: בסוף חייב להיות בעולם הזה שאנחנו מנהלים כאן שיקול דעת והבנה מתי אפשר להתכנס למנגנון כזה שעריצות הרוב בו לא גוברת. לא גוברת. זה הרגע של שיקול הדעת. ואני אומר לכם שבקטע הזה אתם מפספסים. עכשיו, לי קל – לי כמרכז האופוזיציה קל מאוד, כי אתם לא נותנים לי שום התלבטות בכלל לשיתוף פעולה, כי על פניו, הבוחרים שלי, הקהל שאנחנו מייצגים, לא רוצה שנהיה איתכם בהסכמים; רוצה שנילחם בכם בכל הכוח, שנפעיל את כל הגייסות, שנעשה את מה שאנחנו עושים עכשיו. מכלוף מיקי זוהר (הליכוד): אז אתם בוחרים בדרך המלחמה. יואל חסון (המחנה הציוני): לא. שנעשה את כל מה שאנחנו – – – מכלוף מיקי זוהר (הליכוד): אתם בוחרים בדרך המלחמה. אתם לא מוכנים להגיע להסכמות על כלום. יואל חסון (המחנה הציוני): אבל תראה – מעולם, מעולם – – – מכלוף מיקי זוהר (הליכוד): זה לא עובד לצד אחד, שרק אתם מסכימים. שני הצדדים צריכים להסכים. יואל חסון (המחנה הציוני): חבר הכנסת זוהר, תקשיב טוב: מעולם, מעולם – והינה, אני מוקלט פה ומשודר מכל עבר – מעולם יושב-ראש הקואליציה דודי אמסלם לא פנה להגיע איתי להסכמה על משהו. מעולם. בדרך כלל זה בצורה: אני רוצה ככה וככה, מה אתה אומר? ברגע שאני אומר לו: לא, הוא אומר לי: אבל זה מה שהחלטתי. זה הדרך הכי קרובה להסכמה שהוא ניסה להגיע איתי. מכלוף מיקי זוהר (הליכוד): אחלה דרך. יואל חסון (המחנה הציוני): מצוין, סבבה לגמרי. אל תבואו בטענות ואל תתבכיינו פה בפרסה מאחורה או במזנון: יואל, תקזז אותנו; יואל, תקצר את הזמן; יואל, למה אתה עושה עשר שעות דיון עכשיו? יואל, למה אתה מציק לנו בוועדת הכנסת? יואל, למה אתה מקשה? למה כל החברי כנסת באים ועושים ככה? ככה. ככה. ככה אנחנו נעשה. מכלוף מיקי זוהר (הליכוד): אנחנו – – – אתה היית היום בוועדת הכנסת? היית היום בוועדת הכנסת? יואל חסון (המחנה הציוני): חבר הכנסת זוהר, אתם קואליציה דורסנית, אינטרסנטית, כזאת שדואגת רק לעצמה, רק לקהל שלה – לא הרחב, שלא תטעה; למקושרים, למחוברים. הרי לך לא הייתה שום בעיה, חבר הכנסת זוהר, להשאיר אותנו היום, חברי ועדת הכנסת, 40 דקות לחכות לך, כי לך היה חשוב לקדם לראש הממשלה את תנאי שכרו ואת תנאי עבודתו. מכלוף מיקי זוהר (הליכוד): לכל ראש ממשלה. יואל חסון (המחנה הציוני): אתה זלזלת. אתה זלזלת בחברי הכנסת, אתה זלזלת בוועדת הכנסת. מכלוף מיקי זוהר (הליכוד): לא, ממש לא. יואל חסון (המחנה הציוני): ולמה? כי אתה משרת את אדונך. אתה משרת את אדונך נתניהו, ולא אכפת לך הכנסת – – מכלוף מיקי זוהר (הליכוד): אני משרת את המדינה. יואל חסון (המחנה הציוני): – – ולא אכפת לך סדרי דיון, ולא אכפת לך פרלמנט ולא אכפת לך שום דבר. זאת האמת. זאת האמת. אתה יודע את זה היטב. אתה הוכחת את זה. אתה הוכחת את זה. מכלוף מיקי זוהר (הליכוד): לא, לא נכון. יואל חסון (המחנה הציוני): זה מה שאתה עשית – אתה הוכחת את זה, אדוני. אתה הוכחת את זה. אתה – – – מכלוף מיקי זוהר (הליכוד): אבל הגישה שלכם מביאה לדריסה שלכם, אתה מבין? אתם נדרסים על ידי הקואליציה בגלל שאתם לא יודעים לשתף פעולה איתה. יואל חסון (המחנה הציוני): תקשיב, אני אסביר לך משהו – – – מכלוף מיקי זוהר (הליכוד): היום בוועדת הכנסת דרסנו אתכם, לא השארת לנו ברירה. יואל חסון (המחנה הציוני): אני אסביר לך משהו – – – מכלוף מיקי זוהר (הליכוד): אם הייתם משתפים פעולה לא היינו דורסים אתכם בצורה כזאת. יואל חסון (המחנה הציוני): אתם בהחלט דורסים. מכלוף מיקי זוהר (הליכוד): אנחנו לא נהנים לדרוס אתכם. יואל חסון (המחנה הציוני): אתם דורסניים. מכלוף מיקי זוהר (הליכוד): לא, אנחנו לא נהנים – – – יואל חסון (המחנה הציוני): אתם יוצרים כאן סטנדרט יחסים בין קואליציה לאופוזיציה שאני לא מקנא בכם כשתהיו בצד השני. ואתם תהיו בצד השני. מכלוף מיקי זוהר (הליכוד): לא, לא. יואל חסון (המחנה הציוני): אתם תהיו בצד השני. מכלוף מיקי זוהר (הליכוד): לא, לא. בעזרת השם ובעזרת הציבור אנחנו לא נשב. יואל חסון (המחנה הציוני): אני אומר לך, גם כשאני ישבתי בצד שלך חשבתי שלעולם לא אשב בצד הזה, תאמין לי שחשבתי. מכלוף מיקי זוהר (הליכוד): לא. הציבור ימשיך להאמין בנו, בעזרת השם. יואל חסון (המחנה הציוני): אתם תשבו שם, כי אלה החיים וזאת הדמוקרטיה ולא לעולם חוסן. לא לעולם חוסן. לא לעולם חוסן. מכלוף מיקי זוהר (הליכוד): פעם אחת עשו טעות ב-40 השנה האחרונות ושמו שלטון שמאל וכמעט קמה פה מדינה פלסטינית. האמן לי, לא יחזרו על הטעות הזאת. יואל חסון (המחנה הציוני): אתם תשבו במקום הזה. אתם תשבו במקום הזה. מכלוף מיקי זוהר (הליכוד): הם עשו טעות. הסכמי אוסלו באו משלטון השמאל. זה לא יקרה. הציבור חכם. יואל חסון (המחנה הציוני): אתם תהיו במקום הזה, ובדין אתם תהיו במקום הזה. וכשתהיה שם, אני אזכיר לך, כשאתה תהיה שם – ואגב, ברמה החברית בינינו אני מאחל לך שתשב שם, כי זה יעשה לך רק טוב, אדוני. תאמין לי, תאמין לי שזה יעשה לך טוב, כי כשאתה נמצא בבית הזה ואתה משרת ציבור, כדאי מאוד לדעת להיות גם בקואליציה וגם באופוזיציה. כשאתה מכיר את שני הצדדים, אז אתה מבין את הצורך באיזון, באיזונים ובלמים, ואתה מבין מה המשמעות של להקשיב, מה המשמעות שלפעמים גם אם יש לך עם מישהו חילוקי דעות מדיניים גדולים מאוד, עדיין יכול להיות לכם מכנה משותף לעשות משהו טוב לעם ישראל בתחומים אחרים לחלוטין ובדברים אחרים, ולא בהכרח כל הצעת חוק שמגיעה מהאופוזיציה היא לא טובה לך או היא לא טובה לציבור כי היא באה מהאופוזיציה. לא בהכרח, ואת זה צריך לדעת, ואת זה לומדים רק מניסיון. אתה קדנציה ראשונה, ובאמת ובתמים אני מאחל לך כמה קדנציות שתרצה, אדוני. באמת. אם זה העתיד שלך וזה היעד שלך בחיים, אני מאחל לך את זה. אבל אני אומר לך שהדרך הזאת שבה אתם מתנהגים, בדורסנות ובצורה הזאת, מביאה מצידנו תגובות קשות – תגובות קשות, קיצוניות, שהתחילו כבר למעלה משנה, והן ימשיכו, הן ימשיכו ויחמירו. נשארו לנו שלושה-ארבעה שבועות, בהנחה שלא נתפזר במושב הזה – ולדעתי יש סיכוי גדול מאוד שבסוף נתפזר פה, אבל גם אם לא נתפזר, אז עד תום המושב הזה אנחנו מאחלים לכם ומבטיחים לכם – לא רוצה להגיד דם, אבל יזע ודמעות, ואנחנו מאחלים לכם ומקווים שאנחנו נעשה הכול כדי להכשיל את היוזמות שלכם ואת ההצעות שלכם. עכשיו, אחת מהן, שצריך לדבר עליה מאוד, היא הנושא של היועצים המשפטיים. תראו כמה אתם לא, מה שנקרא, מדויקים בפעילות שלכם. אם הייתם לדוגמה מביאים לכנסת הצעה לבוא ולהגדיר קדנציות לפקידים בכירים בשירות המדינה, לדעתי רוב הכנסת הייתה זורמת איתכם. אני חושב שלא ראוי ולא נכון שיועץ משפטי, של כל משרד, יהיה 20 שנה בתפקידו. זה לא נכון, זה לא טוב; צריך תחלופה, צריך שינוי. כמו שאני גם לא חושב שמנהל אגף הרישוי במדינת ישראל צריך לשבת שם 20 שנה בתפקיד שלו. לא טוב. צריך חילופים, צריך שאנשים יזוזו בתפקידים. הצבא, אגב, עושה את זה נהדר. בצבא יש מנגנון מצוין של החלפה ושינויים. לא סתם שהצבא הוא אחד הארגונים החזקים והמאורגנים שיש במדינת ישראל. מערכת הביטחון, אגב, בכלל – גם שם יש תחלופה. בשירות המדינה יכול לשבת פקיד בתפקידו 10, 15, 20 ו-30 שנה, באותו תפקיד. עכשיו, מה חושבים שיהיה שם אם לא סטגנציה? מה, חושבים שיהיו פתאום רעיונות חדשים? מה, חושבים שיהיו פתאום שינויים גדולים? ודאי שלא. אז אם היו מגיעים בהצעה והיו אומרים: בואו נעשה הגבלת קדנציות לבעלי תפקידים בכירים בשירות המדינה, אולי היינו מדברים על זה. מה זה "אולי"? היינו מדברים על זה בוודאות. אבל אצלם בקואליציה זה הכול תפירה גסה, זה הכול תפירה גסה. אם זה לא תפירה גסה זה לא עובר. אם זה לא לקרוע את המערכת לגזרים זה לא עובר, זה לא נגמר. ובאים עכשיו – יושבת השרה – אתה יודע, היא התייחסה היום – אני לא יודע מי היה היום בדיון בוועדת חוקה. יושבת שרת המשפטים, באמת אדם אינטליגנטי מאוד, ומזלזלת באינטליגנציה של חברי הכנסת – עושה פתאום השוואה בין יועץ משפטי לבין שופט. היא אומרת: אני ממנה גם שופטים. מה זה קשור? את ממנה שופטים ומשם את נפרדת מהם לשלום. הם לא עובדים אצלך, הם לא מחכים להוראות ממך. הם כפופים לכל דין, הם לא כפופים לאף אחד. אין עליהם מרות. אז איך אפשר להשוות ליועץ משפטי שאת ממנה כשרה, והוא צריך אחר כך לשבת ולזכור שאת מינית אותו והוא חייב לך? זה לא רק באמת זלזול באינטליגנציה ותפירה גסה, כמו שאמרתי; זה גם במובן מסוים, חבריי חברי הכנסת, סוג של אומץ או טיפשות, הרעיון הזה לתקן את החוק בצורה הזאת. למה? כי היום, כשאתה שר בממשלה – ואני מאחל לכל מי שיושב כאן להיות שר בממשלה – ואתה מקבל החלטות ויש עליך המון לחצים והמון בקשות והמון דרישות, אם אין לך יועץ משפטי מקצועי ורציני שאומר לך את האמת בפנים, אתה תסתבך בסוף. אתה תיכשל בסוף. כי אם אתה מחר רוצה להתעקש על למנות מישהו ואין לך יועץ משפטי שיגיד לך: לא כדאי לך למנות את הבן אדם הזה מסיבה כזאת או כזאת, או אם אתה עומד לקבל החלטה של רגולציה ואין לך שומר סף שאומר לך בצורה ברורה: תשמע, אתה עלול להיכשל אם תלך לכאן או לכאן, בסוף אתה תשלם את המחיר. לכן, בעיניי זה אומץ גדול, זה אומץ גדול, לבוא ולהגיד: אני מעדיף יועץ משפטי שלי, עושה דברי, כזה שדופק חשבון לי. בסוף הסיכון הוא לשר. בסוף הסיכון הוא לשר, הוא חד-משמעית לשר, אין פה בכלל שאלה. לכן, החוק הזה הוא חוק רעיל, הוא חוק פסול, הוא חוק שנתנגד לו בכל הכוח. זה מחוקי הדגל שהאופוזיציה תיאבק בהם, כמו שידענו להיאבק בחוק המרכולים ובחוק ההמלצות. זה מה שאנחנו מתכננים לכם, ויותר. ויותר. כי אנחנו לא ניתן לחוק הזה לעבור. לא ניתן בשום פנים ואופן. ואי-אפשר שלא להגיד מילה על חוק הגיוס – חוק הגיוס, מתווה הגיוס. הרי כל בר-דעת יודע, ובוודאי אדם שחי את המערכת הפוליטית בישראל, שלא מדובר בכלל במתווה גיוס; מדובר במתווה פוליטי. מדובר במתווה פוליטי, איזה סוג של מתווה שאמור לעזור לממשלה לחצות את המשבר. אף אחד לא חושב שזה שוויון בנטל. אף אחד לא חושב שזה ישנה את המציאות. אף אחד לא חושב את זה. אני לא יודע מה יעשו החרדים. אני לא יודע אם זה באמת בהחלטת המנהיגות החרדית שנמצאת כאן בכנסת או בידי הרבנים. אין לי מושג מה הם יחליטו. אני יודע דבר אחד. לדוגמה, הסנקציה הכללית, הסנקציה הכלכלית, על הישיבות – שמעתי בכיר מאוד בקואליציה שאמר לי היום: מצאנו לזה כבר פתרון: אנחנו כל שנה נגדיל את תקציב הישיבות, אז אם יהיה קנס, הם לא ירגישו את הקנס. עכשיו זה בידי הממשלה, לא הכנסת. הממשלה יכולה להחליט להגדיל את זה, והממשלה היא גם זאת שקובעת את הסנקציות הכלכליות על הישיבות, אז העניין הזה פטור. הסנקציות האלה פטורות. זה מה שנקרא מפה למעלה: להתפייד באוויר. ושלא נדבר על זה שההצעה הזאת לא מדברת בכלל על הדבר שבעיניי הוא הכי חשוב. יש שני דברים שחשובים בעיניי בנושא מתווה הגיוס, או בנושא של ההסדרה של העולם הזה. אחד זה הנושא שמעבר לצבא: אנחנו רוצים לגרום לחרדים להשתלב בכלכלה, בתעסוקה ובחברה. זה האינטרס מספר אחת שלנו – בעיניי, אגב, יותר מהגיוס. בעיניי יותר מהגיוס. אנחנו רואים סימנים חיוביים מאוד בתחום הזה. אנחנו רואים יותר ויותר נשים חרדיות, וגם גברים – אומנם פחות – חרדים שלומדים. אני עצמי הרציתי בקורסים בקריית אונו, במכללה, מול מאות סטודנטים חרדים שלומדים משפטים. שלא נדבר על הקורסים ההשכלתיים שיש לנשים חרדיות. וזה משהו שאנחנו צריכים אותו כחברה, משהו שאנחנו צריכים אותו כמדינה, עוד לפני שאני מדבר על הצבא בכלל, עוד לפני שאני מדבר על הגיוס. אנחנו צריכים אותם שישתלבו בכלכלה ובחברה ובהשכלה, אחרת אנחנו נשאיר אותם הרחק הרחק מאחור, והם גם יגררו אותנו לאחור, כי הם יהיו כבדים. הם יהיו יותר ויותר אוכלוסייה שנתלית על הצד שהולך ונחלש. אנחנו צריכים לשפר את זה, ואנחנו צריכים לתקן את זה. בכלל לא מתייחסים לנקודה הזאת – איך מגדילים אותם ומכניסים אותם לחברה הישראלית, לכלכלה, לתעסוקה, להשכלה. והצד השני שבעיניי חשוב: איך אתה מעודד ומחזק את המשרתים, מעודד ומחזק את המשרתים, את אלה שמשרתים היום. יש פה מספיק אנשים שהם הורים לחיילים. אנחנו יודעים כמה היום המשפחות מחזיקות את חיילי צה"ל – מחזיקות את חיילי צה"ל, מממנות חיילים, את הילדים שלהם, כמובן. כמה דחוף להגדיל את השכר ללוחמים ולחיילים, כמה זה קריטי, כמה זה חשוב. ולכן, גברתי היושבת-ראש, אני חושב שכשאתה בא ומייצר מתווה גיוס ואתה יודע שתגייס, נגיד, בנוסחה הנוכחית, אלפי חרדים בשנה, ורובם הגדול יהיו נשואים – חלקם אפילו עם ילדים – ובגלל שהם נשואים, כל חייל כזה ישלמו לו בין 4,000 ל-6,000–7,000 שקל בחודש, לכל חייל כזה – זה שוויון? מה עם החיילים האחרים? מה עם המגויסים האחרים? ולכן, חייבת להיות כאן נוסחה שהיא נוסחה מכילה אמיתית. אני, אגב, נגד כפייה. אני לא מאמין שאפשר לגייס מישהו אחד בכפייה. לא מאמין בזה. אגב, גם לא חילוני. אי-אפשר לגייס אף אחד בכפייה. זה לא עובד. גם אם הולך שוטר צבאי, לוקח אותו בכוח, בסוף הוא ישוחרר. נקודה. ותודה לאל, המוטיבציה לגיוס במדינת ישראל גבוהה. היא גבוהה והיא טובה, והלוואי והיא תימשך בכיוונים האלה, כי אנחנו לא יכולים להקים בישראל צבא שכיר. זה לא יקרה לעולם. זה תמיד חייב להיות בהתנדבות וברוח ובמוטיבציה, אין פה שאלה בכלל. אז גם אותם אי-אפשר לגייס בכוח. אי-אפשר. אבל אל תקראו לזה שוויון בנטל. אין פה שום שוויון בנטל, במה שהונח כרגע או מה שאנחנו יודעים שבא מטעם הממשלה. שום שוויון בנטל אין פה. אפילו אלעזר שטרן – שאני מחזיק ממנו בתחום הזה ומכיר מאוד את הסוגיה – אלעזר שטרן אמר: אין במתווה הזה שוויון בנטל, ועוד אחרים טובים שמעורבים אמרו את זה. ולכן, גם בחוק הגיוס אנחנו בוודאי מתכוונים להיאבק ולהילחם בוועדה. אנחנו נעשה גם פה עבודה מאוד עניינית; אנחנו נציע הצעות ענייניות, הסתייגויות ענייניות, שמדברות על הדברים שאנחנו מאמינים בהם – איזה מתווה גיוס אנחנו היינו מייצרים, אנחנו היינו מביאים – ונראה, נראה איך הדברים יתקדמו מצד הקואליציה. אם יהיה נס ונגיע להסכמה על מתווה גיוס שכל הכנסת תסכים עליו – כנראה זה לא יקרה – מצוין. אבל אם לא, אנחנו ניאבק במתווה הזה כפי שאנחנו מכירים אותו היום. אנחנו מעריכים שאם יחול בו שינוי, אז השינוי יהיה שינוי לרעה ולא שינוי לטובה, וזה הדבר שאני חושב. תראי, גברתי היושבת-ראש, הצעת החוק שאנחנו מדברים עליה עכשיו ומנהלים עליה את הדיון הזה היא הצעת חוק שכמו שאמרתי יש בה צדדים חיוביים ויש בה צדדים פחות טובים, אבל היא באמת לא הצעת חוק שמצדיקה פיליבסטר של שעות. היא לא מצדיקה פיליבסטר של שעות, אבל היא כן מצדיקה הדלקת מנורה אדומה גדולה לקואליציה, לבוא ולהגיד בצורה ברורה: ככל שתמשיכו בכוחנות שלכם תיענו בכוחנות; ככל שלא תהיה הידברות בין הקואליציה לאופוזיציה תיענו בכוחנות. נקודה. לא תהיה פה עריצות רוב. לא תהיה פה עריצות רוב. לא יהיה פה זלזול ב-45% מעם ישראל. לא יהיה פה זלזול. לא יהיה פה זלזול. אני לא אתן. לכן אני חושב, גברתי היושבת-ראש, שזה הרגע להגיד בצורה ברורה, לעמוד מול הדברים ולגשת להצבעה, לגשת להצבעה עכשיו. אני מודיע בשם האופוזיציה שאני מסיר את כל הדוברים שלנו ואני מבקש שניגש להצבעה מייד וכעת. תודה רבה. היו"ר טלי פלוסקוב: תודה רבה לחבר הכנסת יואל חסון. יסכם את הדיון יושב-ראש ועדת החוקה חבר הכנסת ניסן סלומינסקי. בבקשה, אדוני. אחרי הסיכום של יושב-ראש הוועדה אנחנו נצביע. אדוני, אתם הורדתם את כל ההסתייגויות או שרק את הדוברים? יואל חסון (המחנה הציוני): רק הדוברים. היו"ר טלי פלוסקוב: רק את הדוברים. אוקיי, בסדר גמור. כן, אז אנחנו נצביע על ההסתייגויות. יש לנו שמונה הסתייגויות. בבקשה, אדוני. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): גברתי היושבת-ראש, איפה אדוני השר? היו"ר טלי פלוסקוב: השר יואב גלנט נמצא כאן, אני רואה אותו. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): כן, הוא נמצא. חבריי חברי הכנסת, אני רוצה לסכם את הנושא, את הדיון. שמעתי את רוב או חלק גדול מהדוברים, ואחרי ששמעתי את רוב הדוברים, בעיקר אלה שדיברו על החוק עצמו, עדיין אני נשאר בסימן שאלה גדול. גדול. אני אומר את זה שוב: גדול. איך יכול להיות שאותם אלה שנלחמים באמת במהלך כל השנה על שחרור מסורבות, וזה באמת אכפת להם, והם נלחמים על זה – הינה, כשמגיע רגע שבו יש אפשרות לעזור לכמה נשים כדי שיקבלו גט, ויותר מזה; זה לא רק לעזור להן – זה לאפשר לרבנים בתפוצות, בחלק גדול מהארצות, שאין להם שום יכולת לאיים על הסרבן; אין להם שום כלי נשק, אין להם מנדט, אין להם כלום. זאת תהיה הפעם הראשונה שבה הם יכולים לאיים על הסרבן. כמו שאמרתי קודם, רבה של רוסיה צלצל אליי בהתרגשות ואמר: מעכשיו, אם תעבירו את החוק, אני יכול להגיד לכל סרבן גט ברוסיה: תדע לך שאם אתה לא תיתן את הגט, לעולם לא תוכל להגיע לישראל. זו הרתעה וזה יפחיד אותו. כך שאם רק בישראל, נניח, יקרה שעשר נשים יצליחו להשיג גט מהסרבן, נניח במשך שנה – שזה המון, אבל נניח – הוא אומר לי: בחוץ לארץ זה יכול להגיע למאות, כי יש לנו הרבה סרבנים, ואין לנו נשק להתמודד איתם. זה הדבר הראשון שבו אנחנו נוכל להתמודד איתם. הם לא יגיעו לישראל אפילו, וכל החששות של מי שחשש לא יהיו רלוונטיים, כי זה ייפתר כבר שם. זו הזדמנות. זה בידינו. על זה, לבוא ברגע קריטי – אחרי כל הנאומים הטובים כמה חשוב לשחרר ולהשיג, לשחרר את אותן מסורבות – הינה, כשמגיעה הזדמנות, מוצאים כל מיני סיבות נכונות ולא נכונות, חששות, צל הרים כהרים. בסופו של דבר המסקנה – להצביע נגד לשחרר מסורבות גט. לא מצליח להבין. אני חושש שזה ילווה את אלה שיצביעו הרבה זמן: איך עשינו את זה? כשהיה בידינו לתמוך לא תמכנו. אבל טוב, אני אנסה שוב להסביר את החוק – – – נחמן שי (המחנה הציוני): אין צורך. הבנו. הבנו. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): נחמן, עמדו כאן אנשים ודיברו רבע שעה, 20 דקות ויותר – – – יוסי יונה (המחנה הציוני): את הסעיף החמישי. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): את הסעיף החמישי. דיברו – – – נחמן שי (המחנה הציוני): זה היה יפה, איך הצליח למחוק אותי. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): חס ושלום, לא למחוק אותך. חס ושלום. נחמן שי (המחנה הציוני): מרשימת הדוברים. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אה, לא אני. בכל אופן אני רוצה רק לסכם את החוק, למי שעדיין מתלבט, אז אני רוצה כן לסכם את זה. אני אומר: קודם כול מדובר פה במצב של זוג מחוץ לארץ שלא עונה על סעיפי החוק שמאפשר לבית דין לדון אותו. לדוגמה, שאחד מהם אזרח ישראלי וכו' – הוא לא עונה. בעיקרון, כיום אין דרך שבית הדין יוכל לדון אותם. והם מגיעים לישראל, ורק על פי בקשה של האישה – ואני מדגיש: לא הבעל, רק האישה – אם היא תבוא ותבקש מבית הדין ותגיד: הינה, הוא נמצא פה, עזרו לי. רק על זה מדובר. דבר ראשון. גם פה אין מה שנקרא מנדט אוטומטי לבית הדין. הוא יכול להיכנס לפעילות רק אם קורה אחד משלושת המצבים שבהם מדובר: מצב ראשון – שלא קיים במדינת המושב של הזוג הזה בית דין יהודי שלפניו ניתן לערוך גט. אין להם אפשרות שם, והינה, הם הגיעו לישראל, או הבעל הגיע לישראל, והאישה פונה לבית הדין ואומרת: רבותיי, אין לי שום דבר – נניח אני ברוסיה – אין לי דרך, אין בית דין שיכול לתת לי גט שם, והוא הגיע עכשיו לישראל. עזרו לי. מצב אחד. מצב שני – שהתחיל הליך. יש בית דין – נניח ברוסיה או במקום אחר – התחיל הליך, והאיש לא מתייצב. האיש לא מוכן להתייצב בפני בית הדין ואין להם שום אפשרות לאכוף עליו. זה לא בסמכות שלו, המדינה לא נותנת לבית הדין את הסמכויות, והאיש לא שם על בית הדין ולא מוכן לבוא. והינה, הוא הגיע עכשיו לישראל. באה האישה ומבקשת, אומרת: רבותיי, בבית הדין אצלנו – יש בית דין, אבל הוא לא הוא לא מוכן לבוא ולהתייצב. תעזרו לי. מצב שני. מצב שלישי – כשבית הדין במדינה שלהם פסק שהוא חייב לתת גט, פסק, אבל האיש לא נותן, ואין לבית הדין בחוץ לארץ שום סמכות לאכוף עליו. הינה, הוא מגיע לישראל, ובאה האישה ואומרת: תעזרו לי. כלומר אלה שלושה מצבים: או שאין בית דין, או שהתחיל הליך והאיש עושה צחוק ולא מוכן להופיע בבית הדין שם, או שיש בית דין בארץ מוצאם, הוא פסק שצריך לתת גט והאיש מסרב ואין להם שום דרך לאכוף. הוא מגיע עכשיו לישראל והאישה פונה ואומרת: תעזרו לי – זה המצב שבו מדובר. לתת אפשרות לבית הדין בישראל לעכב את יציאתו מישראל, ואם יצטרכו, גם להכניס אותו לבית סוהר, או כל שאר הדברים שיש, עד שייתן גט. עלו חששות: יכול להיות שבית הדין ינצל את זה אולי להרחיב את סמכותו גם בתחומים אחרים. החוק אומר במפורש שקודם כול אנחנו מעדיפים בארץ מוצאם. גם אם הם התחתנו לפי דת משה וישראל, הם חייבים קודם כול להינשא בנישואים אזרחיים באותה מדינה. גם כשהם מתגרשים הם חייבים גירושים בבית משפט, בלי קשר לדין הדתי. אנחנו מעדיפים תמיד שהם יגמרו קודם כול שם את כל ההליך, כי שם בית המשפט דן בכל אותם נושאים פרט לנושא של הגט; הוא קובע איך יתחלק הרכוש, המשמורת וכל שאר הדברים. אנחנו מעדיפים שיגמרו שם את כל זה, ואז בית הדין מטפל אך ורק בגט. דבר נוסף – כתוב במפורש, כתבנו בחוק: מניעת התערבות של בית הדין הרבני בעניינים שנדונו או שהוחלטו בבית משפט מוסמך במדינת חוץ או שנקבעו בהסכם תקף בין בני הזוג במדינת חוץ. כל מה שסוכם בדברים חוץ מהגט – בית הדין בישראל לא נוגע. דבר שלישי – כתוב במפורש בחוק: לבית הדין הרבני אין סמכות לדון בעניינים הכרוכים בתביעת גט. זה מושג ידוע שהוא דן רק בגט ולא בדברים שכרוכים בגט. אז אם כך, סגרנו את הנושא כמעט מכל הכיוונים שרק אפשר. ומה נשאר? לתת לאותה אישה, לעזור לה לקבל גט. לזה באה הצעת החוק. שוב, גם בגלל שיש עוד חששות, באנו ואמרנו שהחוק הזה יהיה הוראת שעה לשלוש שנים, ובכל שנה יצטרכו לבוא ולתת דיווח מפורט. בדרך כלל לא כותבים בחוק שצריכים לתת דיווח, ורק מסכמים את זה בעל פה. כאן כתבנו. לא רק זה – בדרך כלל, גם כשכותבים שצריכים לתת דיווח, לא מפרטים איזה דיווח, ופה פירטנו ברחל בתך הקטנה מה הם יצטרכו לתת, כדי לוודא ולראות שבית הדין שיזדמן לו לטפל בנושא אכן טיפל אך ורק בנושא הגט, ולא בדברים האחרים, שאם לא כן, זו הוראת שעה, ולא ימשיכו את זה. כלומר, סגרנו את הכול מכל הכיוונים שרק אפשר. לכן אני אומר, אני הייתי מצפה באמת מכולם. חשבתי שכל הכנסת תתלכד סביב הנושא הזה, כדי לאשר את זה. הינה, זה בידינו. חבל לי. אני אומר, חבל לי, ממש חבל לי שגם פה נכנסו חילוקי דעות או דברים – אני חושב שהרבה פעמים זה רק צל הרים ולא הרים ממש. כנראה שחלק מהציבור – ואני ממש מצטער – לא מצטרף כדי להצביע. סתיו שפיר (המחנה הציוני): – – – זמן. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): מה? סתיו שפיר (המחנה הציוני): – – – זמן. אפשר להצביע. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): לא. השאלה היא אם הנושא שכנע. סתיו שפיר (המחנה הציוני): הובן – – – ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): לא, הובן זה משהו אחר. אני רוצה לומר שבהתאם לדברים ששמעתי – שמעתי גם את מיכל וגם את תמר, והן אמרו: ראינו איך החוק הראשון היה בנוי, ולפי זה אנחנו מבינים את הכוונות. אז אני אומר שוב, ואמרתי גם כשהצגתי את החוק: זה נכון שבתחילה שני הצדדים – ואני אומר שוב: שני הצדדים – כל צד ניסה על גבי החוק הזה להרוויח עוד איזה משהו קטן. גם בתי הדין ניסו להרוויח אולי משהו, גם התנועות ניסו דרך החוק הזה להרוויח משהו לכיוון ההפוך, ואנחנו עצרנו את זה. עצרתי את הישיבה הראשונה, מי שזוכר. לקחנו ושינינו את החוק לחלוטין. צריכים להבין שהחוק הזה הוא חוק של עליזה לביא, שהיא התחילה איתו, ועל גבה – באמת היא עבדה בהתמדה – עליה נבנה החוק הזה. נטרלנו את כל אותם ניסיונות של כל אחד מהצדדים לנסות להרוויח משהו על חשבון החוק הזה, והשארנו חוק נטו שאומר דבר אחד בלבד: יש הזדמנות, יש אפשרות לעזור לעוד כמה נשים – רק על פי פנייה שלהן – לקבל גט, אז נעשה את זה. דבר נוסף שאמרתי, ואת זה אני אומר שוב: בזמן הדיון אפילו לא חשבתי על זה, אבל אחרי הדיון בוועדה, כשצלצל אלי רבה של רוסיה בהתלהבות, הוא פקח את עיניי לנושא שלא הייתי מודע לו, שלא חשבתי עליו. הוא אומר לי – נו, מה אני אעשה? חיים ילין (יש עתיד): – – – אלא אם כן אתה רוצה ב-21:00 משחק – – – ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): מי המשחקים? נחמן שי (המחנה הציוני): יש שניים. אתה יכול לעצור. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): רגע, איפה ארגנטינה בכל המערכת? חיים ילין (יש עתיד): עם האיראנים. משחקים עם האיראנים. נחמן שי (המחנה הציוני): ונעבור לפרשת השבוע. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): כן? אבל הם עדיין בתמונה או שהם הפסידו? הם עדיין בתמונה של לעלות? חיים ילין (יש עתיד): – – – עפר שלח (יש עתיד): – – – מסי. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): לא הבנתי. אבל הם הפסידו 3:0 לקרואטיה, לא? עפר שלח (יש עתיד): כן. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): נו, מה הלאה? הם ניצחו במשהו? חיים ילין (יש עתיד): אתה רוצה – – – ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): לא. יש סיכוי או אין סיכוי? ההפך, אני רוצה שאולי קצת יעשו חושבים עוד פעם, אולי קצת להעניש אותם. לא אני, אבל אולי קצת יהיה להם עונש; יחשבו עוד פעם על מה שעשו. נחמן שי (המחנה הציוני): סתם, אין לו מה להגיד. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): מה זה אין לי מה להגיד? יש לי הרבה מה להגיד – – עפר שלח (יש עתיד): תגמור עם זה. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): – – אבל כפי שמקובל פה – הרי אמרתי שעמדו לפני אנשים ועשו את זה. אני צריך שם שיגידו לי. עליזה, את שומעת אותי? את משתכנעת? להמשיך? קריאה: – – – ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): בסדר, אז אל תשכחו. בני, יש לך שאלה לשאול אותי? בני, יש לך איזו שאלה לשאול אותי? זאב בנימין בגין (הליכוד): כן. קריאה: תקשה עליו. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): תקשה. זאב בנימין בגין (הליכוד): אני רוצה לשאול: האם זה היה מאמץ גדול להגיע לפשרה הזאת? האם הושקע מאמץ ניכר כדי להגיע לפשרה? תרחיב, תרחיב. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אז אני ארחיב מאוד בעניין. נשאלתי על ידי חברי, שבאמת, הוא בדרך כלל גם מתמיד בישיבות הוועדה, אם היה צורך במאמץ גדול כדי להגיע לפשרה. אני אומר שוב, גם ביושר גדול, למרות שאם לא הייתי נשאל – היה צורך במאמץ גדול, ויעידו אלה שטיפלו בזה, אם זו רחל עזריה, אם זו יוליה ואם זו עליזה, כמה מאמץ, כמה שעות של עבודה, עשינו. כל הזמן מול הנהלת בתי הדין, כל פעם אמרנו להם: מזה אתם חייבים לרדת, כי זה לא ממש הגט, זה תוספת קטנה. זה הגיע לשלב – ושוב, אני לא יודע אם אני יכול להגיד – שמנכ"ל בתי הדין ומי שנמצא, היועץ המשפטי שלהם, הגיע שלב שהם אמרו: פה אנחנו כבר לא יכולים לקבל החלטה. הם הוציאו מכתב לרבנים הראשיים ולכל דייני בית הדין הגדול ואמרו להם: רבותיי, זו המציאות. כי אני אמרתי להם: או שאתם מוותרים על זה או שאין חוק. על חלק מהדברים הם יכלו לקבל החלטה ולוותר. היה נושא אחד או שניים שלא יכלו לקבל החלטה לבד, והם הוציאו מכתב – אני אומר, שוב, שזה דבר שלא היה לו תקדים – לשני הרבנים הראשיים ולכל דייני בית הדין הגדול. אמרו להם: רבותיי, זה המצב. אנחנו צריכים להחליט לקבל ולוותר על משהו אחד או שניים שאמרתי להם, או שלא יהיה חוק. היו דיונים, וצלצלו לרבנים הראשיים ולדיינים, והסברתי להם: אין. אם נראה אפילו מראית עין שרוצים להרוויח משהו – לא יהיה. אנחנו הולכים ביושר אך ורק על דבר אחד: לתת גט למסורבת. לא רוצה להרוויח לא פה ולא פה. תוותרו. היה דיון, וזה לקח זמן, ואני אומר שוב: בסוף קיבלתי את תשובתם, אחרי שדיברתי איתם, שהם רואים את החשיבות הכל-כך גדולה בלתת גט למסורבות, ושהם מוותרים גם על זה. אז עם הצד האחד היו דיונים ארוכים מאוד. גם עם הצד השני היו דיונים. לא היה קל. אתם מכירים גם את חברות הכנסת, גם בקואליציה, שלא היה קל איתן. וגם איתן היה דיון, וזה היה שעות על גבי שעות. אני אומר שוב: מאחורי הקלעים השקענו בזה – השקעתי לפחות שעות על גבי שעות, אולי יותר מחלק גדול מהחוקים האחרים. בסוף לאט-לאט כל אחד ויתר, עוד קצת ועוד קצת, עד שהגענו למשהו שאמרנו: זהו. וגם זה עוד לא הספיק. בישיבה האחרונה, מי שזוכר, מי שהיה בישיבה, פתאום התעורר משהו שלא חשבו עליו לפני כן, ואמרנו: רגע. עצרנו. רוברט אילטוב (ישראל ביתנו): ניסן, עוד הרבה זמן? ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): תשאל את עליזה. אל תדבר איתי. רוברט אילטוב (ישראל ביתנו): תראה איך אתה מחזיק אותנו. כמה אפשר? ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): או שתגידו לי שאתם מצביעים בעד. זה חוק של עליזה. קריאה: זה פשע. פשע. זה פשע עכשיו. איתן ברושי (המחנה הציוני): לנו יש חופש הצבעה. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): חבר'ה, אתה חושב שאני עושה את זה מאהבתי, מה שנקרא? לא לא. רוברט, איפה יוליה וכל אלה? יוליה הייתה מהפעילות שבחבורה. רוברט אילטוב (ישראל ביתנו): יוליה ממתינה להצבעה. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): איפה היא? רוברט אילטוב (ישראל ביתנו): אתה מחפש את יוליה? ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): ההפך, היא הייתה פעילה. אני רוצה שהיא תהיה. ההפך. היא הייתה פעילה. רוברט אילטוב (ישראל ביתנו): בוא נגיד ככה: לא כדאי. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): לא. לזכותה ייאמר: היא התחילה עם הנגד הכי גדול, באמת, ואחר כך היא לאט-לאט, כתוצאה מזה, הגיעו לכיוונים כאלה שזהו. טוב, נו. בני, תכין עוד שאלה. בני שואל. כן, בני. זאב בנימין בגין (הליכוד): גברתי היושבת-ראש, אני הייתי עד. השתתפתי כמעט בכל הישיבות, והייתי עד לחלק ניכר מהמאמצים שהיושב-ראש שלנו השקיע כדי להגיע לאותה פשרה. שאלתי, אדוני היושב-ראש של ועדת החוקה, חוק ומשפט, מאין לקחת את הכוח כדי לעמוד במטלה הזאת של קירוב הלבבות הזה, קירוב המוחות הזה, כדי להגיע לתוצאה. עכשיו אני אומר ברצינות: בירכתי אותך מייד לאחר ההצבעה, ואני שב ומברך אותך על ההצלחה הגדולה והחשובה כל כך, ואם גם תוכל בעזרת התיקון הזה לשחרר מעגינותה אישה – אחת, שלוש, חמש – בשנים הקרובות, עשית מעשה גדול. אז אני חוזר על שאלתי: מאין שאבת את הסבלנות הדרושה כדי להגיע לאותו פתרון? ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): סוף דבריך, כשחזרת לכיוון של השאלה, נתן את הכיוון של הפתרון: מאחר שגם לנגד עיניי, כמו שלנגד עיניך ולנגד עיני כולם, עמד הנושא שיש אופציה שהיא אפשרית לשחרר מסורבות. נכון שיש – אני לא נכנס – מההתחלה אמרנו: בואו נעזוב את הנושא "למה בישראל לא", ואיך ובתי הדין; לא ניכנס לכל זה. יש לנו עכשיו סיטואציה נתונה שיש בה אפשרות לשחרר נשים מעגינתן, מסרבנות הבעל לתת. יש לנו ההזדמנות. זה לא תלוי בדברים אחרים שאין לי יכולת להתמודד איתם מבחינת הלכה או דברים אחרים. פה זה תלוי בנו. בנו – הכוונה בעקשנות שלנו, ברצון להגיע לפשרות, ברצון להתמודד, גם אם זה שעות על גבי שעות. לא תמיד זה קל. לא תמיד זה נעים. זה שווה. זה נתן לי את המרץ הגדול יותר להתמיד. הקדוש ברוך הוא עזר, ובאמת מצאנו את הנתיב הנכון, את הפשרה הנכונה, שכולם התכופפו אליה. כל אחד התכופף קצת, אני מודה. כל אחד – גם בתי הדין התכופפו, גם חברות הכנסת התכופפו קצת, גם התנועות האחרות התכופפו קצת, והגענו למשהו שנותן את הכול. אז לא לעשות את זה? לא לנצל את זה? זאב בנימין בגין (הליכוד): אולי כדאי שיירשם גם בפרוטוקול שכל אחד לחץ לפשרה שלו. אני הבאתי את הדברים הישנים של ראש הממשלה לוי אשכול, אחד מראשי הממשלה הטובים שהיו לנו, ואדם חכם שידע את נפש האדם, והוא נהג לומר, אם אתה זוכר – השאלה היא אם אתה זוכר שהוא נהג לומר: כל אחד רוצה פשרה, אבל כדרכו. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אבל שלו, כדרכו. זאב בנימין בגין (הליכוד): אני רואה שענית ואתה זוכר. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): באמת אני צריך לשבח את בני. כולנו יודעים שהשתתפותו בכל התחומים שהוא משתתף היא לברכה גדולה ומביאה תועלת גדולה, אבל לא רק הדיונים לגופם אלא הרבה פעמים גם אמרות חכם, מה שנקרא, שהוא מביא. אנחנו יודעים. הפעם הוא הביא בשם אשכול, וזה גם נתן לכולם את הנקודה, שהוא אומר: נכון, כל אחד רוצה להתפשר, אבל בתנאי שהפשרה תהיה כמו שהוא רוצה. כל אחד הבין את זה, והבין שצריכים להתפשר לא רק כמו שהוא רוצה, אלא להתפשר על-אמת. אז באמת מגיע לך יישר כוח גדול, ושיירשם בספר הימים בנושא הזה. זאב בנימין בגין (הליכוד): – – – ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): באמת. אגב, אני רוצה, לפני שאשכח – אתן לך לשאול, אבל לפני כן אני רוצה, לפחות, יש מישהי שצריכים להודות לה, כי היא עבדה יותר מכולנו, ויש לה חלק גדול מאוד בפשרה שהייתה, וזו היועצת המשפטית של הוועדה לנושא הזה, עו"ד תמי סלע, והמתמחה שעבדה איתה טל גודשטיין. תמי, את נמצאת פה? תמי, באמת, עבדה לילות כימים וימים כלילות, בכל המצבים, עבדה על זה ללא לאות. לפעמים אתה מגיע לרגע שהיא כאילו מרימה ידיים ואומרת לי: די, אני לא יכולה יותר. מיצינו. ואני אומר לה: תמשיכי הלאה, והיא ממשיכה הלאה. באמת מגיע לה יישר כוח עצום על מה שהיא עשתה. חלק גדול מהפשרה מגיע גם לה, על כל העמל וכו', אז תמי וטל, יישר כוח גדול באמת, ותודה רבה על הנושא הזה. סליחה, רצית לשאול. זאב בנימין בגין (הליכוד): עוד שאלה. זה היה מבצע קשה, כבוד היושב-ראש. נותרו לנו ארבעה שבועות עד הפגרה. האם כבודו צופה הצעת חוק מסובכת באותה מידה שיקשה עליך להגיע – – – לאה פדידה (המחנה הציוני): זו שעת שאלות לחבר הכנסת סלומינסקי? ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): קודם כול, אני רוצה להסב את תשומת ליבך שאין לנו ארבעה שבועות. השבוע האחרון הוא שבוע שבו כבר אי-אפשר, אז יש לנו רק שלושה שבועות. ב. להסב את תשומת ליבך – וראיתי שהשתתפת גם היום – יש לנו על הפרק כמה וכמה הצעות חוק ממשלתיות ופרטיות שהן מסוג אחר לחלוטין, אבל גם הן מסובכות מאוד, כבדות מאוד, שיש בהן תמיד פנים לכאן ולכאן, ואתה צריך למצוא את דרך האמצע. כמו שאמרתי רק היום בפתיחת הדיון, הוועדה אמונה על למצוא נתיב מאזן בין הגלים הסוערים, והתכוונתי לא רק להצעת החוק שנדונה היום, אלא זו דרכה של הוועדה, וכך אנחנו עובדים בדרך כלל על כל שאר החוקים. חוק שנכנס לא יוצא כפי שהוא נכנס, והוועדה באמת משקיעה הרבה מאוד כדי לאזן אותו, לסדר אותו, למצוא את הנתיב הנכון והיותר-טוב. יש לנו – אני לא רוצה להגיד, לצערי, אבל יש לנו על הפרק כמה וכמה נושאים כבדים, כבדים מאוד, רגישים – – – זאב בנימין בגין (הליכוד): – – – שכולם יסתיימו עד סוף המושב. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אני מדבר על אלה שאנחנו מקווים שיסתיימו. יש כאלה שאנחנו יודעים שלא יסתיימו, ויימשכו גם במושב הבא, כמו לדוגמה תעמולת הבחירות. לפי ההצעה של הוועדה – ועדת בייניש, וזה חוק שהוא חשוב מאוד, אבל אין שום סיכוי שנגמור אותו במושב הזה; הוא גם לא יספיק להיות מוכן לקראת הבחירות המוניציפליות, כך שאנחנו נדחה. יש עוד כמה חוקים כאלה שנמשיך אותם בהמשך. אבל יש כמה חוקים שהגיעו כבר לבשלות ובעוד ישיבה אחת כבר אפשר יהיה להצביע, ואותם אנחנו כן רוצים לקדם – גם חוקים ממשלתיים וגם חוקים פרטיים. אותם אנחנו כן רוצים לקדם, להצביע עליהם ולהביא אותם גם למליאה כדי לאשר אותם בקריאה שנייה ושלישית. איתן ברושי (המחנה הציוני): ניסן, אבל אז נשלם בשעות נוספות. יש לכם – – – ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אל תבוא אליי בטענות. אתה יודע שבנושאים כאלה – – – איתן ברושי (המחנה הציוני): – – – איך אנחנו נראים בעיני הציבור. הם יגידו: הם נורמליים? מה אנחנו, ליצנים בקרקס? ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): טוב, אוקיי. קיבלתי את בקשתך, ואני שוב רוצה רק לפנות בקריאה אחרונה – – – איתן ברושי (המחנה הציוני): מה זה, ארץ נהדרת פה? ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): די. קיבלתי את בקשתך, ואני עומד לרדת מהדוכן. אני רק רוצה שוב, בפנייה אחרונה: אנא, יש לנו כאן דבר גדול שאפשר לעשות, לשחרר מסורבות. בואו נצעד כולם, נתעלם, נתגבר על כל החששות. בואו נעביר חוק כולם ביחד, פה אחד. טוב, תודה רבה. היו"ר טלי פלוסקוב: תודה רבה ליושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט חבר הכנסת ניסן סלומינסקי. רבותיי, אנחנו עוברים להצבעות. נא לשבת. אני מבקשת מחברי הכנסת לשבת, ואנחנו נתחיל בהצבעות. לסעיף 1 אין הסתייגויות. לכן אנחנו נצביע על סעיף 1 כנוסח הוועדה. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. סעיף 1, כנוסח הוועדה. הצבעה מס' 8 בעד סעיף 1 – 40 נגד – 23 נמנעים – 1 סעיף 1 נתקבל. היו"ר טלי פלוסקוב: בעד – 40 חברי כנסת, 23 מתנגדים, אחד נמנע. סעיף 1 אושר בקריאה השנייה כנוסח הוועדה. וכעת אנחנו נצביע על ההסתייגויות לסעיף 2, של חברי הכנסת מיכל רוזין, תמר זנדברג, אילן גילאון, עיסאווי פריג' ומוסי רז – להלן: קבוצת סיעת מרצ; וחברי הכנסת יצחק הרצוג, ציפי לבני, שלי יחימוביץ, סתיו שפיר, איציק שמולי, עמר בר-לב, יחיאל חיליק בר, עמיר פרץ, מרב מיכאלי, איתן כבל, מיקי רוזנטל, רויטל סויד, יואל חסון, זוהיר בהלול, איתן ברושי, מיכל בירן, נחמן שי, קסניה סבטלובה, אילת נחמיאס ורבין, יוסי יונה, איל בן ראובן, יעל כהן-פארן, סאלח סעד ולאה פדידה – להלן: קבוצת סיעת המחנה הציוני. הסתייגות מס' 1, לסעיף 2 – מי בעד? מי נגד ההסתייגות? נא להצביע. הצבעה מס' 9 בעד ההסתייגות – 27 נגד – 40 נמנעים – אין ההסתייגות (1) של קבוצת סיעת מרצ וקבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 2 לא נתקבלה. היו"ר טלי פלוסקוב: 27 חברי כנסת בעד, 40 מתנגדים, אין נמנעים. הסתייגות מס' 1, לסעיף 2, לא אושרה. כעת נצביע על הסתייגות מס' 2, לסעיף 2. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. מי בעד? מי נגד הסתייגות מס' 2? הצבעה מס' 10 בעד ההסתייגות – 27 נגד – 40 נמנעים – אין ההסתייגות (2) של קבוצת סיעת מרצ וקבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 2 לא נתקבלה. היו"ר טלי פלוסקוב: בעד – 27 חברי כנסת, 40 מתנגדים, אין נמנעים. הסתייגות מס' 2, לסעיף 2, לא אושרה. כן, חברת הכנסת מיכל רוזין, אני מבינה שאנחנו מצביעים על סעיף 3; הסתייגות מס' 3 – סליחה, הסתייגות מס' 3, לסעיף 2. מי בעד? מי נגד ההסתייגות? נא להצביע. הצבעה מס' 11 בעד ההסתייגות – 26 נגד – 41 נמנעים – 1 ההסתייגות (3) של קבוצת סיעת מרצ וקבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 2 לא נתקבלה. היו"ר טלי פלוסקוב: בעד ההסתייגות – 26 חברי כנסת, 41 מתנגדים, אחד נמנע. הסתייגות מס' 3, לסעיף 2, לא אושרה. הסתייגות מס' 4, גברתי? להצביע. אנחנו כעת נצביע על הסתייגות מס' 4, לסעיף 2. מי בעד? מי נגד ההסתייגות? הצבעה מס' 12 בעד ההסתייגות – 27 נגד – 41 נמנעים – אין ההסתייגות (4) של קבוצת סיעת מרצ וקבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 2 לא נתקבלה. היו"ר טלי פלוסקוב: בעד – 27 חברי כנסת, 41 מתנגדים, אין נמנעים. הסתייגות מס' 4, לסעיף 2, לא התקבלה. מיכל רוזין (מרצ): גט אוטומטי אחרי חצי שנה – – – היו"ר טלי פלוסקוב: מס' 5, גברתי, הסתייגות מס' 5? מצביעים. כעת נצביע על הסתייגות מס' 5, לסעיף 2. מי בעד? מי נגד ההסתייגות? נא להצביע. הצבעה מס' 13 בעד ההסתייגות – 27 נגד – 41 נמנעים – אין ההסתייגות (5) של קבוצת סיעת מרצ וקבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 2 לא נתקבלה. היו"ר טלי פלוסקוב: 27 חברי כנסת בעד, 41 מתנגדים, אין נמנעים. הסתייגות מס' 5, לסעיף 2, לא אושרה. כעת נצביע על הסתייגות מס' 6, לסעיף 2. מי בעד? מי נגד ההסתייגות? נא להצביע. הצבעה מס' 14 בעד ההסתייגות – 27 נגד – 41 נמנעים – אין ההסתייגות (6) של קבוצת סיעת מרצ וקבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 2 לא נתקבלה. היו"ר טלי פלוסקוב: 27 חברי כנסת בעד, 41 מתנגדים, אין נמנעים. הסתייגות מס' 6, לסעיף 2, לא אושרה. ממשיכים בהצבעות. כעת נצביע על הסתייגות מס' 7, לסעיף 2. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 15 בעד ההסתייגות – 27 נגד – 40 נמנעים – אין ההסתייגות (7) של קבוצת סיעת מרצ וקבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 2 לא נתקבלה. היו"ר טלי פלוסקוב: 27 חברי כנסת בעד, 40 מתנגדים, אין נמנעים. הסתייגות מס' 7, לסעיף 2, לא אושרה. הסתייגות מס' 8, לסעיף 2 – מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הסתייגות מס' 8, לסעיף 2. הצבעה מס' 16 בעד ההסתייגות – 27 נגד – 41 נמנעים – אין ההסתייגות (8) של קבוצת סיעת מרצ וקבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 2 לא נתקבלה. היו"ר טלי פלוסקוב: בעד – 27 חברי כנסת, 41 מתנגדים, אין נמנעים. הסתייגות מס' 8, לסעיף 2, לא אושרה. נדחו כל ההסתייגויות לסעיף 2, וכעת אנחנו נצביע על כל סעיף 2, לפי נוסח הוועדה, בקריאה שנייה. מי בעד? מי נגד סעיף 2, כנוסח הוועדה? הצבעה מס' 17 בעד סעיף 2, כהצעת הוועדה – 42 נגד – 25 נמנעים – 1 סעיף 2, כהצעת הוועדה, נתקבל. היו"ר טלי פלוסקוב: 42 חברי כנסת בעד, 25 מתנגדים, אחד נמנע. סעיפים 1 ו-2 אושרו בקריאה שנייה כנוסח הוועדה. וכעת אנחנו נצביע על כל חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) (תיקון מס' 4 והוראת שעה), התשע"ח–2018, בקריאה השלישית. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 18 בעד החוק – 42 נגד – 24 נמנעים – 2 חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) (תיקון מס' 4 והוראת שעה), התשע"ח–2018, נתקבל. היו"ר טלי פלוסקוב: 42 חברי כנסת בעד, 24 מתנגדים, שניים נמנעו. אני קובעת כי הצעת חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) (תיקון מס' 4 והוראת שעה), התשע"ח–2018, אושרה בקריאה שנייה ובקריאה שלישית, ונכנסת לספר החוקים של מדינת ישראל. הצעת חוק הספורט (תיקון מס' 15), התשע"ח–2018 [מס' כ/774; דברי הכנסת, חוב' כ"ג, ישיבה 329, עמ' 28496; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) היו"ר טלי פלוסקוב: רבותיי, אנחנו עוברים להצעת חוק הספורט (תיקון מס' 15), התשע"ח–2018, לקריאה שנייה וקריאה שלישית. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת החינוך, התרבות והספורט חבר הכנסת יעקב מרגי. יעקב מרגי (יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט): גברתי היושבת בראש, חבריי חברי הכנסת, מכובדיי השרים, אני מתכבד להגיש בפניכם את הצעת חוק הספורט (תיקון מס' 15), התשע"ח–2018. בחוק הספורט נקבע – אני אוהב לדבר בשליטה מלאה. חבריי חברי הכנסת, קואליציה. אדוני היושב-ראש, אני מבקש את עזרתך – מהאגף השמאלי. היו"ר עיסאווי פריג': חברים בקואליציה, דודו. ידידי חבר הכנסת בגין, אתה לא חלק מזה. יעקב מרגי (יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט): יואל, כדי שלא יאמרו שזה במחטף, חשוב לי שכולם יבינו. היו"ר עיסאווי פריג': כן, חברים, בואו ניתן שתי דקות. חבר הכנסת מרגי, בבקשה. יעקב מרגי (יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט): אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, מכובדיי השרים, הינני מתכבד להביא בפני הכנסת לקריאה שנייה ולקריאה שלישית את הצעת חוק הספורט (תיקון מס' 15), התשע"ח–2018. בחוק הספורט נקבע כי אגודת ספורט, ארגון ספורט, התאחדות ואיגוד יבטחו את הספורטאים הנוטלים חלק בתחרויות ספורט, בכמה חריגים. בהצעת חוק זו מוצעים כמה תיקונים. ראשית, מוצע לקבוע כי ספורטאי יהיה רשאי לבטח את עצמו, אולם גופי הספורט האמורים לא יבקשו או ידרשו מהספורטאי לבטח את עצמו ולא יתנו את החברות בגוף או את ההשתתפות בפעילות המאורגנת על ידם או מטעמם בכך שהספורטאי ביטח את עצמו. עוד מוצע לקבוע כי אם הספורטאי ביטח את עצמו או שבוטח בביטוח שמתקיימים בו התנאים הנדרשים לפי חוק הספורט, יהיו גופי הספורט שחלה עליהם חובת ביטוח ביחס לספורטאי פטורים מביטוח כאמור. אם חלה על גוף הספורט חובת ביטוח ביחס לספורטאי, על הגוף לבדוק אם הספורטאי מבוטח בעת הצטרפותו לגוף ובתחילתה של כל עונת ספורט, ואם אינו מבוטח – יש לבטחו. לבסוף, מוצע לקבוע כי לא תחול חובת ביטוח ביחס לספורטאים המשתתפים בפעילות ספורט שאין בעדה תשלום שכר או כל תמורה אחרת. מטרתה של הצעת חוק זו היא לחסוך בעלויות ביטוח ולמנוע כפל ביטוחי, ובכך לאפשר לספורטאים רבים יותר להשתתף בפעילויות ספורט. הצעת החוק מוגשת ללא הסתייגויות, ואני מבקש מחברי הבית לאשר את הצעת החוק בקריאה השנייה ובקריאה השלישית. לפני שאני מודה, רק בסיכום, במשפט: הצעת החוק באה להסדיר שני נושאים: האחד – שלא יהיה כפל ביטוחי, והשני – שלא לחייב בביטוח פעילות ספורט שאין בעדה תשלום שכר או כל תשלום אחר. אני מבקש להודות לחבר הכנסת – אני חושב, מהבודדים שמחויבים לענפי הספורט כאן, בכנסת – חבר הכנסת יואל רזבוזוב, ללשכה המשפטית של ועדת החינוך, התרבות והספורט ועו"ד מירב ישראלי, לדניאל כהן המתמחה, לכל חברי הכנסת שיתמכו בהצעת החוק ולספורטאים שיגדלו בזכות הצעת החוק הזאת. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. היו"ר עיסאווי פריג': תודה לחבר הכנסת יעקב מרגי. תודה ליעקב. לחוק אין הסתייגויות, אבל יש בקשת רשות דיבור של חבר הכנסת יואל רזבוזוב. יואל, עכשיו אתה רוצה או לברך? בבקשה. אם כך, לחוק אין הסתייגויות, יש רק בקשה לרשות דיבור. בבקשה, יואל, יש לך חמש דקות. יואל רזבוזוב (יש עתיד): כבוד היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, חוק חשוב. כדורגל חופים לא ישלמו יותר ביטוח, כך שאתה מודע לכך, ואני באמת מתכבד להציג בפניכם את הצעת חוק הספורט (תיקון מס' 15) (הוראות לעניין ביטוח). במשפט אחד, מדובר בחוק שיוזיל את עלויות העיסוק בספורט לעשרות אלפי אזרחים העוסקים בספורט: מעבר ל-50,000 שחקני כדורגל, כדורסל – – – היו"ר עיסאווי פריג': מיקי זוהר, היית יושב-ראש ועדת משנה בספורט. יואל רזבוזוב (יש עתיד): מיקי, אתה חתום על החוק. היו"ר עיסאווי פריג': אתה חתום על החוק. כולך צריך להיות אוזן לחוק הזה. מכלוף מיקי זוהר (הליכוד): וגם תמכתי בחוק הזה. יואל רזבוזוב (יש עתיד): אז כמו שאמרתי, מעבר ל-50,000 שחקני כדורגל, כדורסל ושאר הספורטאים, וישנן עוד כ-20,000 שחקניות כדורשת וכ-3,000 סטודנטים החברים באס"א, שיהיו מעכשיו פטורים מתשלום על ביטוח מתוקף חוק הספורט, ביטוח שעולה לכל ספורטאי וספורטאית אלפי שקלים בשנה. על פי ההצעה יהיו פטורים מחובת ביטוח כל הספורטאים המשתתפים בפעילות ספורט שאין בעדה תשלום שכר או כל תמורה אחרת. בנוסף, אם ספורטאי מבוטח בביטוח אחר העונה על דרישות חוק הספורט, יהיו כל ארגוני הספורט פטורים מלבטח אותו. החוק הזה מתווסף לפטור מביטוח כפול של תלמידים במערכת החינוך שהעברתי לפני שנתיים, ושני החוקים האלה הם רפורמה של ממש. מדובר בכחצי מיליארד שקלים כל שנה שמעכשיו יישארו בכיס של האזרחים במקום שיעברו לחברות הביטוח. זהו האינטרס של המדינה שכמה שיותר אנשים יקיימו אורח חיים ספורטיבי. לכן, היום, כשנעביר את החוק שימנע את הביטוחים הכפולים בספורט, אנחנו צועדים צעד נוסף להפחתת העלויות לעוסקים בספורט במדינת ישראל ולעידוד הספורט ואורח חיים בריא וספורטיבי בישראל. כמובן, אני מודה ליושב-ראש ועדת החינוך, לחבר הכנסת יעקב מרגי, על הנכונות להעביר את החוק עד לתחילת עונת הספורט החדשה, כדי שבאמת נוכל להוזיל, כמו שאמרנו, לחובבי הספורט בעשרות מיליונים את התשלום המיותר. אני כמובן מודה גם לצוות שלי, נרי ברנר, מיקי פישמן, למקס חולוד. וכמובן, אבקש מכל חברי הכנסת לתמוך בחוק, ונעשה רפורמה של ממש. תודה. היו"ר עיסאווי פריג': יפה. אלף תודות. מזל טוב. אם כך, חברים, עוברים להצבעה על חוק הספורט כפי שהגיע מוועדת החינוך. אנחנו מצביעים בקריאה שנייה. מי בעד? הצבעה. נא להצביע, בבקשה. הצבעה מס' 19 בעד סעיף 1 – 46 נגד – אין נמנעים – אין סעיף 1 נתקבל. היו"ר עיסאווי פריג': אם כך, החוק עבר ב-46 בעד, ללא מתנגדים, ללא נמנעים. עוברים לקריאה שלישית, חברים. עבר בקריאה שנייה ב-46 ללא מתנגדים. עוברים לקריאה השלישית. נא להצביע. הצבעה מס' 20 בעד החוק – 46 נגד – אין נמנעים – אין חוק הספורט (תיקון מס' 15), התשע"ח–2018, נתקבל. היו"ר עיסאווי פריג': אם כך, מזל טוב. החוק גם עבר בקריאה שלישית. 46 בעד, ללא מתנגדים, ללא נמנעים. עבר ונכנס לספר החוקים של מדינת ישראל. לא הצבעת? סליחה. חברת הכנסת לאה פדידה לא הצביעה והיא מצביעה בעד. אני מוסיף את הצבעתה לפרוטוקול, בבקשה. מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת היו"ר עיסאווי פריג': הודעת לסגן מזכירת הכנסת. סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: ברשות יושב-ראש הישיבה, הינני מתכבד להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית, הצעת חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות (תיקון מס' 18), התשע"ח–2018, שהחזירה ועדת הכספים. תודה. הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 207), התשע"ח–2018 [מס' כ/779; דברי הכנסת, חוב' כ"ו, ישיבה 338, עמ' 28916; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) היו"ר עיסאווי פריג': אם כך, חברים, עוברים להצעת החוק הבאה – הצעת חוק הביטוח הלאומי, לקריאה שנייה ושלישית. ינמק את הצעת החוק חבר הכנסת אלי אלאלוף. במקום אלי אלאלוף – חברת הכנסת יוליה מלינובסקי. בבקשה. יוליה מלינובסקי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): תודה, אדוני היושב-ראש, אני רואה שלאט-לאט שם המשפחה שלי פה מתגלגל. תודה רבה. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני גאה להציג הצעת חוק בשם ועדת העבודה והרווחה. יו"ר הוועדה נתן לי זכות להציג את הצעת החוק שהובלנו, תיקון לחוק הביטוח הלאומי. אני אהיה מאוד קצרה, אני לא אקריא את כל הדפים שהכינו לי פה בוועדה. היה עיוות היסטורי בנושא תשלומי קצבאות ילדים, שהיה אפשר לתבוע אותן רק שלושה חודשים אחורה, ואת כל הקצבאות האחרות היה אפשר לתבוע 12 חודשים אחורה. זה מאוד פגע בעולים חדשים, וגם בנציגים שלנו בחו"ל או אזרחים שלנו בחו"ל, שהביאו ילדים לעולם ולא הספיקו לרשום אותם בתוך 30 יום. אם אתה לא מספיק לרשום תוך 30 יום, אתה לא זכאי לקצבת ילדים. היה שם תיקון שהובלנו ונלחמנו כדי לעשות אותו. מי שהמליץ לי לתקן את החוק היה הביטוח הלאומי בכבודו ובעצמו, כי הם גילו שזו פשוט פגיעה לא מידתית בזכויות האזרח. היה מאבק לא פשוט עם משרד האוצר, כי חששו מעלויות גדולות של החוק הזה. בסוף אנחנו הצלחנו במאבק, והצלחנו לשכנע את משרד האוצר שהעלויות הן לא כאלה גדולות, והצדק פה יותר חשוב. אני חייבת להודות – אני כבר בשלב של להודות, כדי לא למשוך זמן. מי שעבד על החוק הזה זה היועץ הפרלמנטרי שלי אביב כהן, שלקח את זה כפרויקט אישי, ובעזרת מרכז המחקר של הביטוח הלאומי הצלחנו להגיע לעלויות האמיתיות של החוק הזה, שהתברר שהן לא כאלה דרמטיות. אז היועץ הפרלמנטרי שלי ומרכז המידע של הביטוח הלאומי היו שותפים לדרך, ובשעה טובה ובלי נדר ובעזרת השם אני מקווה מאוד שהיום אנחנו נצביע בקריאה שנייה ושלישית ונתקן את העיוות ההיסטורי הזה, ויפה שעה אחת קודם. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. היו"ר עיסאווי פריג': תודה לחברת הכנסת יוליה – את מקשה עליי. חברים, הצעת החוק הוגשה לקריאה שנייה ושלישית ללא הסתייגויות וללא בקשות דיבור. אנחנו עוברים להצבעה על הצעת חוק הביטוח הלאומי בקריאה שנייה, בבקשה. הצבעה מס' 21 בעד סעיפים 1–2 – 43 נגד – 1 נמנעים – אין סעיפים 1–2 נתקבלו. היו"ר עיסאווי פריג': אם כך, הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 207) עברה בקריאה שנייה ב-43, מתנגד אחד וללא נמנעים. עוברים לקריאה השלישית. בבקשה, נא להצביע. הצבעה מס' 22 בעד החוק – 46 נגד – אין נמנעים – אין חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 207), התשע"ח–2018, נתקבל. היו"ר עיסאווי פריג': אם כך, הצעת החוק עברה בקריאה שלישית – 46 בעד, ללא מתנגדים, ללא נמנעים – והיא נכנסת לספר החוקים של מדינת ישראל. יוליה מלינובסקי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): הודעה אישית קצרה. שכחתי להודות לצוות הוועדה. היו"ר עיסאווי פריג': בבקשה. יוליה מלינובסקי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): מפה. היו"ר עיסאווי פריג': לא, לא. בבקשה, זה בסדר. יוליה מלינובסקי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): אני שכחתי להודות לצוות הוועדה, ליועצים המשפטיים וליושב-ראש הוועדה, שפשוט נתן לי גיבוי מלא, ואנחנו חוקקנו את החוק בוועדה ממש בשתי ישיבות קצרות. תודה רבה, כי בלי הצוותים של הוועדות ובלי העובדים שלנו אנחנו לא יכולים לעבוד. אז שוב, לכל מי ששם ביציע, תודה רבה. היו"ר עיסאווי פריג': תודה לחברת הכנסת, ותודה לכל מי שלקח חלק ונתן לחוק. הצעת חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) (תיקון מס' 93), התשע"ח–2018 [מס' כ/778; דברי הכנסת, חוב' כ"ה, ישיבה 335, עמ' 28743; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) היו"ר עיסאווי פריג': אנחנו עוברים להצעת החוק הבאה – הצעת חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) (תיקון מס' 93). יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת הכספים, ידידי ורעי חבר הכנסת משה גפני. הצעת החוק הוגשה ללא הסתייגויות וללא בקשות דיבור, ואם כבודו רוצה להודות – – – משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): כן, אז אני מודה לצוות הוועדה שנמצא פה, וליועצים המשפטיים וליועצת המשפטית, שבלעדיהם אני לא יכול להביא את כל החוקים האלה. היו"ר עיסאווי פריג': יפה להודות. משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): ואני מביא הרבה חוקים. היו"ר עיסאווי פריג': יפה. בבקשה, חבר הכנסת גפני. משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני מתכבד להביא לפני הכנסת לקריאה השנייה והשלישית את הצעת חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) (תיקון מס' 93), התשע"ח–2018. הצעת חוק זו היא הצעה פרטית שיזם חבר הכנסת אורי מקלב, וחבר הכנסת יעקב אשר ואני הצטרפנו ליוזמתו. אחת הדרכים לרכישת דירה כיום היא רכישתה באמצעות קבוצת רכישה. היתרון העיקרי באופן רכישה זה הוא העלות הנמוכה יחסית ברכישה, לעומת רכישת דירה מקבלן. מנגד, ישנם סיכונים שמתממשים דווקא במסגרת קבוצת הרכישה, כמו בנייה שאינה מתחילה במועד או שמתעכבת באופן ניכר, עיכובים בהשגת אישורים וכיוצא באלה. עיכובים אלה דוחים את המועד שבו נמסרת לבסוף החזקה בדירה לרוכש, לעומת מצב שבו אדם רוכש את דירתו מקבלן. בנייתה של דירה בקבוצת רכישה אמורה להסתיים בתוך חמש שנים בממוצע. עיכובים בהתחלות בנייה ובמסירת החזקה בדירה מביאים לכך שרוכש הדירה נאלץ לשלם גם שכר דירה עבור הדירה שהוא מתגורר בה וגם את התשלומים הנדרשים לקבוצת הרכישה לפי תנאי ההסכם עם הגורם המארגן. בעקבות פניות שחבר הכנסת מקלב ואנוכי קיבלנו, נמצא שישנן לא מעט קבוצות רכישה שהבנייה שלהן נתקעה, בחלק מהמקרים בשל בעיות אובייקטיביות בקרקע ובחלק מהמקרים הבנייה לא החלה בכלל. חלק מהרוכשים פנו לקנות דירה אחרת על מנת להקטין את נזקם, אלא שאז רשות המיסים חייבה אותם במס רכישה מוגדל כאילו בידיהם שתי דירות. אנו סברנו, וכך גם היועצת המשפטית לוועדה, שניתן לפרש את החקיקה הקיימת לגבי שחלוף דירות כך שתחול גם על מצבים אלה. רשות המיסים סברה שנדרש תיקון חקיקה. לאחר הגשת הצעת החוק טענה רשות המיסים כי ניתן להעניק את ההקלה במסגרת חוזר, אך כבר העדפנו לסיים את החקיקה באופן מסודר ולהחילה גם על קבוצות רכישה קיימות. בהצעת החוק שבפניכם מוצע לאפשר למי שרכש דירה נוספת על דירת מגורים יחידה שרכש במסגרת קבוצת רכישה לשלם על הדירה הנוספת את מס הרכישה המופחת שחל על דירה יחידה אם התקיימו התנאים הבאים: אם חלפו ארבע שנים ממועד רכישת הדירה בקבוצת הרכישה ובנייתה של הדירה טרם החלה, או אם שוכנע מנהל רשות המיסים כי באותה תקופה חל עיכוב מהותי אחר בהשלמתה. עבודות תשתית או עבודות להכשרת הקרקע אינן התחלות בנייה. כל האטה בקצב התקדמות הבנייה לעומת חמש השנים הממוצעות שבהן אמורה להסתיים בניית דירה בקבוצת רכישה הן עיכוב מהותי. תנאי חלופי הוא אם חלפו שש שנים וחצי ממועד רכישת הדירה בקבוצת הרכישה וטרם נמסרה החזקה באותה דירה בפועל לידי הרוכש באותה תקופה. לאחר רכישת הדירה הנוספת, רוכש הדירה בקבוצת הרכישה מתחייב למכור את הדירה בקבוצת הרכישה בתוך 18 חודשים ממועד השלמת בנייתה. בנוסף, בהצעת החוק שלפניכם קבעה הוועדה הוראת מעבר שלפיה מי שרכש דירה נוספת על דירתו בקבוצת הרכישה ערב תחילתו של החוק, יחולו על הדירה הנוספת שיעורי מס הרכישה החלים על דירה יחידה בהתקיים תנאי החוק, למעט התנאי שהדירה הנוספת נרכשה בתום ארבע שנים ממועד רכישת הדירה בקבוצת הרכישה. כלומר, כל מי שרכש דירה בקבוצת הרכישה והבנייה התעכבה, ולאחר מכן רכש דירה אחרת שהוא מתגורר בה, גם אם לא חלפו ארבע שנים, יהיה זכאי למס רכישה מופחת אם מכר את הדירה של קבוצת הרכישה בתום 18 חודשים מבנייתה. כמו כן הוסיפה הוועדה הוראה שלפיה במצב שבו נרכשה דירה נוספת על הדירה שנרכשה בקבוצת הרכישה, יראו אותו כבעלים של דירה יחידה לצורך קבלת זכויות מכוח חקיקה אחרת, כמו הבטחת הכנסה, מס הכנסה שלילי, ביטוח לאומי וכיוצא באלה, עד למועד שבו האדם חייב למכור את הדירה שרכש בקבוצת הרכישה לפי הוראות החוק המוצע שבפניכם. להצעת החוק לא הוגשו הסתייגויות, ואבקשכם לאשרה בנוסח שאישרה הוועדה. זאת הצעת חוק חברתית מהמדרגה הראשונה. היא עוזרת לאנשים שנקלעו למצוקה שלא באשמתם, ועדיין לפי החוק הקיים כאילו נאלצים לשלם מס רכישה גבוה, והחוק הזה פוטר אותם מכך. אני מבקש, אדוני היושב-ראש, את תמיכת מליאת הכנסת בחוק. תודה רבה. היו"ר עיסאווי פריג': תודה לחבר הכנסת גפני. אם כך, אין הסתייגויות להצעת החוק, ואנחנו עוברים להצבעה על הצעת חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) (תיקון מס' 93), התשע"ח–2018, בקריאה שנייה. הצבעה. נא להצביע. הצבעה מס' 23 בעד סעיפים 1–2 – 43 נגד – אין נמנעים – אין סעיפים 1–2 נתקבלו. היו"ר עיסאווי פריג': הצעת החוק עברה בקריאה שנייה: 43 בעד, ללא מתנגדים וללא נמנעים. עוברים לקריאה שלישית. נא להצביע, בבקשה. הצבעה מס' 24 בעד החוק –41 נגד – אין נמנעים –אין חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) (תיקון מס' 93), התשע"ח–2018, נתקבל. היו"ר עיסאווי פריג': הצעת החוק עברה בקריאה שלישית – 41 בעד, ללא מתנגדים, ללא נמנעים – והיא נכנסת לספר החוקים של מדינת ישראל. איל בן ראובן (המחנה הציוני): כבוד היושב-ראש, הצבעתי בעד. היו"ר עיסאווי פריג': אני מוסיף בעד הצעת החוק את חבר הכנסת איל בן ראובן – לפרוטוקול, בבקשה. ברכה על הצעת החוק מאחד היוזמים. חבר הכנסת מקלב, בבקשה. אורי מקלב (יהדות התורה): תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש. תודה רבה לכם, חברי הכנסת, על האחדות והתמיכה בהצעת החוק. תודה רבה לך, אדוני יושב-ראש ועדת הכספים, גם על הדיונים המהירים; זה לא דבר של מה בכך – יש לי הצעת חוק, אדוני יושב-ראש ועדת הכספים, הצעת חוק שעברה בקריאה טרומית לפני שנה, ועדיין לא זכיתי בוועדה מסוימת כאן בכנסת שהיא תידון בה אפילו לקראת הקריאה הראשונה – גם על ציר הזמן הקצר והמהיר והעקבי, אבל במיוחד על זה שנכנסת בעובי הקורה. זה לא נושא פשוט – מס רכישה עם השלכות על מס שבח. מי שמכיר את המורכבות של העניין, מי שיודע על ההשלכה עד שהחוק חוקק – ההשלכה, וההקפאה שאזרחים קיבלו בינתיים, שלא ייפגעו מזה. אז תודה מיוחדת. תודה מיוחדת גם ליועצת המשפטית – אני לא יודע אם היא נמצאת כאן – שגית אפיק וליועץ אייל לב-ארי. שגית אפיק כיועצת משפטית הייתה בתוך העניין הזה לא רק כליווי, אלא בתוך החוק, כמובילה של החוק עם כל הצוות של הוועדה – טמיר כהן וצוות הוועדה. אני גם רוצה לתת תודה מיוחדת לנציג הממשלה ממשרד האוצר ברשות המיסים, להכיר טובה למשה אשר. משה אשר, עוד בכהונתו בתפקיד ראש רשות המיסים – – היו"ר עיסאווי פריג': לשעבר. אורי מקלב (יהדות התורה): בכהונתו, זה התחיל אצלו. – – נתן לזה גיבוי, הוביל את זה, נתן לזה הסכמה, וסחף איתו את כל הצוות המקצועי. תודה מיוחדת לגב' מיכל סופר, גם על הטיפול לאורך התקופה – לא היה קל, לא תמיד הסכמנו, אבל תמיד התגברנו, והצלחנו בסופו של דבר להגיע להסכמות, אבל גם, אדוני היושב-ראש, על הקפאת השומות. עד שהחוק חוקק אנשים עמדו בפני חיובים, בפני הוצאה לפועל, על סכומים מאוד גדולים. הקפיאו להם. זה תהליך לא פשוט שממשלה תקפיא עד החוק, והקפיאו להם את זה –וגם בסופו של דבר, מיכל, על העבודה ביחד לקידום החוק. אדוני היושב-ראש, שאלו אותי אנשים בכניסה: תגיד לי על מה בדיוק הצעת החוק, על רגל אחת. אי-אפשר להציג את הצעת החוק על רגל אחת, אבל אני כן יכול להגיד לך – ואתה בעל מקצוע בעניין הזה – שיש לנו לא מעט חוקים בהגנת הצרכן שאנחנו מחוקקים כאן בכנסת, הטבות או טובות וניסיון להגן ולשמור מול החברות. הצעת חוק כזאת, כפרטית, אני לא חושב שהייתה הרבה שנים בכנסת, עם השלכות כאלה מהותיות; לא מדובר כאן לא על 100 שקלים ולא על 1,000 שקלים ולא על 5,000 שקלים; אנשים קיבלו חיובים של 100,000 שקל מינימום. אומנם אני לא יכול להגיד שזה עשרות אלפים – לא מדובר על עשרות אלפים – אבל אלה שקיבלו, קיבלו 100,000 שקל, 120,000 שקל, 150,000 שקל, 180,000 שקל. אלה החיובים. צריך להבין איזו השלכה: אדם שבסך הכול נפגע מקבוצת רכישה, ועוד חל עליו חיוב, והוא לא היה יכול לקבל פטור. הדבר הזה – יש סיפוק מיוחד כשאתה יודע שאנשים קיבלו חיובים שלא בצדק, שאחרים פטורים, בסכומים כאלה של עשרות ועשרות אלפים. יש כאן סיפוק מיוחד. תודה לכם, תודה לך, אדוני היושב-ראש, ותודה ליושב-ראש ועדת הכספים. היו"ר עיסאווי פריג': תודה לחבר הכנסת מקלב. הצעת חוק הרשויות המקומיות (מימון בחירות) (תיקון מס' 14), התשע"ח–2018 [מס' כ/786; דברי הכנסת, חוב' כ"ח, ישיבה 343, עמ' 29256; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) היו"ר עיסאווי פריג': אם כך, אנחנו עוברים להצעת החוק הבאה – הצעת חוק הרשויות המקומיות (מימון בחירות) (תיקון מס' 14), התשע"ח–2018. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת הפנים והגנת הסביבה חבר הכנסת יואב קיש. בבקשה. יואב קיש (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת, אני מתכבד להביא לפניכם את הצעת חוק הרשויות המקומיות (מימון בחירות) (תיקון מס' 14), התשע"ח–2018, לקריאה שנייה ושלישית. עיקרו של החוק – קודם כול, אני רוצה להודות לחברי חבר הכנסת יעקב אשר, שבא לתקן הצעת חוק פרטית שהגענו להשלמה שלה – בא לתקן את התאריך הקובע של מסירת הדוחות למבקר המדינה. אנחנו בסיטואציה שהדוחות האלה כרגע היו מחויבים לשמונה חודשים, ואנחנו רואים שעל פי רוב הדוחות מוגשים באיחור, בשל לוחות הזמנים הקצרים שיש. ולכן, בהצעת החוק הפרטית, כפי שאמרתי, של חברי הכנסת יעקב אשר, משה גפני, אורי מקלב, יואב בן צור ובצלאל סמוטריץ, הייתה בקשה לדחות בחודשיים את המועדים. בדין ודברים עם מבקר המדינה כך עשינו, והחשש מפגיעה באותם אלה שמשלימים בזמן – הצלחנו לצמצם את זה בחודש, כדי שלא לעכב להם את קבלת כספי המימון, למי שמגיש בזמן, ומבקר המדינה הסכים למהלך של פיצול, שמי שאכן מגיש את הדוחות בתוך שלושה חודשים, יקבל את ההחזר בתוך תשעה חודשים. כמו כן, בנוסף, מוצע לקבוע כי סיעת האם תוכל להגיש רשימת-בת מטעמה בבחירות לרשויות המקומיות אף אם מתמודדת באותה רשות מקומית גם סיעת-בת משלה. דודי, אני יכול לרדת? דוד אמסלם (הליכוד): כן. כן. יואב קיש (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): לא היו להצעת החוק הזאת הסתייגויות. אני כבר יודע שיש תמיכה, ואני רוצה להודות, אם כך, כמובן גם למנהלת הוועדה שלי לאה קריכלי ולצוות הוועדה שוש, איה, רחלי, ליאת ורבקה, וכפי שאמרתי – לחברי יעקב אשר, לחברי דוד ביטן, ליועץ המשפטי לוועדה תומר רוזנר וליועץ המשפטי גלעד קרן. תודה לכולם על העבודה. היו"ר עיסאווי פריג': תודה לחבר הכנסת יואב קיש. אם כך, להצעת החוק אין הסתייגויות, אבל יש בקשות רשות דיבור. ראשון הדוברים, חבר הכנסת יעקב אשר – מוותר; חבר הכנסת דוד ביטן – מוותר; חבר הכנסת אילן גילאון – לא נמצא; חברת הכנסת מיכל רוזין – מוותרת; חברת הכנסת תמר זנדברג – לא נמצאת; חבר הכנסת מוסי רז – מוותר. אם כך, חברים, אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שנייה על הצעת חוק הרשויות המקומיות (מימון בחירות) (תיקון מס' 14), התשע"ח–2018. בקריאה שנייה. הצבעה, בבקשה. הצבעה מס' 25 בעד סעיפים 1–5 – 45 נגד – 3 נמנעים – אין סעיפים 1–5 נתקבלו. היו"ר עיסאווי פריג': אם כך, הצעת החוק עברה בקריאה שנייה – 45 בעד, שלושה נגד. אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שלישית. בבקשה, נא להצביע. הצבעה מס' 26 בעד החוק – 44 נגד – 3 נמנעים – אין חוק הרשויות המקומיות (מימון בחירות) (תיקון מס' 14), התשע"ח–2018, נתקבל. היו"ר עיסאווי פריג': אם כך, הצעת החוק עברה: בעד – 44, נגד – שלושה. חוק הרשויות המקומיות (מימון בחירות) (תיקון מס' 14), התשע"ח–2018, התקבל בקריאה שלישית ונכנס לספר החוקים של המדינה. הצעת חוק שירותי הדת היהודיים (תיקון מס' 23) (סכום ההשתתפות בהוצאות התקציב של מועצה דתית), התשע''ח–2018 [רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/787); נספחות.] (קריאה ראשונה) היו"ר עיסאווי פריג': אנחנו עוברים להצעת החוק הבאה – הצעת חוק שירותי הדת היהודיים (תיקון מס' 23) (סכום ההשתתפות בהוצאות התקציב של מועצה דתית), התשע''ח–2018. יציג חבר הכנסת משה גפני, יושב-ראש ועדת הכספים. בבקשה. משה גפני (יהדות התורה): אדוני היושב-ראש, אני מתכבד להציג בפני – – – היו"ר עיסאווי פריג': הצעת החוק בקריאה ראשונה. משה גפני (יהדות התורה): קריאה ראשונה, בטח. אני מתכבד להביא לקריאה ראשונה את הצעת חוק שירותי הדת היהודיים (תיקון מס' 23). אני אסביר בקצרה; הסברתי את זה כבר כמה פעמים. במציאות, כאשר יש שירותים שהממשלה נותנת לרשויות המקומיות – למשל שירותי חינוך, רווחה, תחבורה וכדומה – המדינה נותנת 75% והרשות המקומית 25%. רק בשירותי דת זה הפוך: המדינה נותנת 40% והרשות המקומית נותנת 60%. אני מבקש לשנות את זה, שיהיה כמו כולם. למה – – – לאה פדידה (המחנה הציוני): אחלה חוק שבעולם. משה גפני (יהדות התורה): כן. למה הרשות המקומית צריכה? ישבתי עם אנשי משרד האוצר – ואני חייב לשתף אתכם בזה – והם אמרו: אי-אפשר בבת אחת לעשות כזה שינוי. אמרתי: בסדר, נעשה את זה עד 2026; תהליך מדורג, נורמלי. בסדר, אז הם הסכימו – ברושי, זה בשבילך – הם הסכימו וחזרו בהם. בסדר. אבל בינתיים קרתה בעיה, מכיוון שהיה אפשר בשנים האחרונות, על פי החלטה של ועדת הכספים, לשנות את ההשתתפות של רשויות חלשות, שישתתפו פחות, וחזקות – יותר, וזה בלתי אפשרי עכשיו. אני רוצה להגיד לכם את האמת, הרי לא מסתירים מכם את האמת: אני הסכמתי שלא לקדם את החוק אלא בהסכמה. תהיה הסכמה – הרי האוצר יצטרך להוסיף כסף וצריך שיסכימו. הסכמתי, נקדם את זה בהסכמה. אבל מה שנעשה באופן מיידי אם החוק יאושר – אנחנו נפצל את הסעיף הזה שיאפשר לעזור לרשויות חלשות. אני בעד החוק הזה. אני רוצה שהוא יעבור. הוא חוק טוב. אני לא יודע למה הייתה אצלכם החלטה אחרת. זה הרי חוק שצריך להיות ככה בכל מקום. הרי בכל המשרדים זה ככה. למה פה זה צריך להיות שונה? בכל מקרה, לא אעבור על מילתי; אני אעשה את זה רק בהסכמה. הדבר שאני אעשה באופן מיידי זה את פיצול – אני כמובן אקיים דיון. אם זה יאושר היום, מחר בבוקר נקיים דיון ארוך עם משרד האוצר. ננסה לקדם את הצעת החוק. בכל מקרה, לא נעשה את זה בלי הסכמה, ואז יכול להיות שנוכל לעשות חלקים מהחוק. אני חושב שהחוק הזה הוא ראוי, ואני מבקש את תמיכת המליאה בחוק. תודה רבה. היו"ר עיסאווי פריג': תודה לחבר הכנסת גפני. אם כך, הצעת חוק שירותי הדת היהודיים, לקריאה ראשונה – יש לנו רשימת דוברים. ראשון הדוברים – חבר הכנסת סאלח סעד, בבקשה. אחריו, חברת הכנסת תמר זנדברג – מוותרת; חבר הכנסת דב חנין – גם – – – סאלח סעד (המחנה הציוני): רגע, כשאני אסיים, אדוני. היו"ר עיסאווי פריג': עד שתתארגן, אדוני. סאלח סעד (המחנה הציוני): אוקיי. היו"ר עיסאווי פריג': חבר הכנסת סאלח סעד, בבקשה. שלוש דקות. סאלח סעד (המחנה הציוני): אדוני השר, חברי הכנסת, היום בית הדין הארצי לעבודה דחה את הערעור שהמדינה הגישה בעניין תוספת אי-ביטחון תעסוקתי למוסד ולשב"כ. אני מברך את בית הדין על זה, וחבל שהמדינה תצטרך לשלם 20,000 שקל קנס על הדבר המיותר הזה. וזה המקום לקרוא לשר האוצר: אדוני שר האוצר – – – היו"ר עיסאווי פריג': העוזרים מאחור. חבר הכנסת גפני וכל העוזרים מאחור, אני מבקש. סאלח סעד (המחנה הציוני): אני קורא לשר האוצר מכאן: אנא ממך, משוך את הערעור שלך בעניין תוספת אי-ביטחון תעסוקתי לשוטרים, לסוהרים ולגמלאים. זה פסק דין שנותן לך אור אדום. אנא ממך, זה מאוד חשוב שתמשוך את הערעור הזה, כי בית הדין הארצי לעבודה גם הזהיר היום ונתן לך רמז: תמשכו את הערעור הזה כרגע, כי זה מיותר. השוטרים, הסוהרים והגמלאים, מגיעה להם התוספת הזאת. יקרה בדיוק מה שקרה בבית הדין היום, והתוספת הזאת תשולם. בית הדין יכריע בסוף, אבל אנא מכם, ואנא ממך, אדוני שר האוצר: משוך את הערעור הזה. זה מאוד חשוב. אנחנו ביחד נמשיך להיאבק כל עוד התוספת הזאת לא תשולם. אז פסק הדין של בית הדין לעבודה היום נותן לך אור אדום ואומר לך: משוך את הערעור הזה, היום, לפני מחר. תודה רבה. היו"ר עיסאווי פריג': תודה לחבר הכנסת סאלח סעד. חברת הכנסת תמר זנדברג, בבקשה. אחריה – חבר הכנסת דב חנין, ואם לא – חברת הכנסת מירב בן ארי. תמר זנדברג (מרצ): תודה רבה, אדוני היושב-ראש. אני רוצה לעדכן בצער שהממשלה, ולכן הקואליציה, מסרבת להכיר ברצח העם הארמני והחליטה שלא לתמוך בהכרה של הכנסת, של בית הנבחרים, של הפרלמנט הישראלי, למרות קולות שנשמעו בשבועות האחרונים, למרות ההחלטה לחכות – וגם הסכמה שלי, כיוזמת ההצעה – לחכות עד אחרי הבחירות בטורקיה. אי לכך, התאריך נקבע למחר, אחרי שהבחירות, כידוע, הסתיימו כבר אתמול. בנושא הזה, אדוני היושב-ראש, אני חייבת להגיד שאני הצטערתי שהנושא הזה הוא תלוי בחירות במדינה כזאת או אחרת, מכיוון שמדובר בצדק היסטורי, מוסרי, בסיסי, ומי אם לא אנחנו, מדינתו של עם שידע טרגדיות, וידע אסונות, וידע עוולות, וידע רדיפות, וידע רצח עם בהיסטוריה שלו – היינו צריכים להיות הראשונים להיעמד ולהכיר באסון הזה במנותק מכל שיקול פוליטי. אבל בגלל העיתוי – ואתה יודע, אדוני היושב-ראש, איך זה לפעמים כאן בכנסת – כדי להעביר מתעלים, מסכימים ודוחים קצת וכו'. מחר אמור היה להיות תאריך הדדליין. לאורך כל אחר הצוהריים באתי בדברים עם כל הגורמים בקואליציה, עם יושב-ראש הכנסת, ובשעות האחרונות הובהר לי שמשרד החוץ, ממשלת ישראל, ולפיכך – הקואליציה, אין להם כוונה לתמוך בהכרה ברצח העם הארמני. זה נושא שבעיניי הוא מצער מאוד, הוא ממש יריקה בפרצוף של הקהילה הארמנית בארץ ובעולם, של מומחים לרצח העם ושל כל מי שצדק – באמת צדק היסטורי בסיסי – מוביל אותו ומוליך אותו. ועל כן אני מעדכנת, באמת בצער – – – איציק שמולי (המחנה הציוני): סיפרו לנו שלא רוצים לתת נקודות לארדואן. תמר זנדברג (מרצ): ולכן דחינו את זה לאחרי הבחירות בטורקיה – שהסתיימו, כמיטב הידוע לנו. והינה, הקואליציה והממשלה, לצערי, עומדות בסרבנותן. על כן אני מודיעה, לצערי הרב, שאני – באמת בצער רב ובלב כבד – מושכת בשלב הזה את הנושא הזה מסדר-היום, מכיוון שהפסד ואמירה של הכנסת שהיא לא מכירה ברצח העם הארמני היא גרועה מאשר להשאיר את הנושא כרגע תלוי ועומד. יש לנו כבר הצבעה לדון בנושא. אנחנו נמשיך לעבוד ונמשיך להעלות את הנושא פעם אחרי פעם בעקביות ונחישות, כמו שאנחנו, מרצ, עושים מאז שנת 1989 לאורך כל השנים. הייתה התקדמות בהכרה לאורך השנים. היא כרגע, ככל הנראה – כך מסתמן בשעות האלה – נבלמת, ועל כן אין לנו ברירה אלא שלא – וחבל שכך; חבל שפוליטיקה היא שצריכה לשחק פה, אבל בשלב הזה אני מעדכנת בצער שלא תתקיים הצבעה. תודה. היו"ר עיסאווי פריג': באמת בצער. חבל. מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת היו"ר עיסאווי פריג': הודעה לסגן מזכירת הכנסת. סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: ברשות יושב-ראש הישיבה, הינני מתכבד להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית, הצעת חוק מימון מפלגות (תיקון מס' 36), התשע"ח–2018, שהחזירה ועדת הפנים והגנת הסביבה. תודה. הצעת חוק שירותי הדת היהודיים (תיקון מס' 23) (סכום ההשתתפות בהוצאות התקציב של מועצה דתית), התשע''ח–2018 (קריאה ראשונה) היו"ר עיסאווי פריג': הבאה בתור – חברת הכנסת מיכל רוזין. מה החלטת? מוותרת. חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן – איננה. חבר הכנסת ישראל אייכלר, בבקשה. שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): אייכלר מחליף את נסים זאב. איתן כבל (המחנה הציוני): אייכלר, אל תוותר להם. היו"ר עיסאווי פריג': למה המחאה הזאת? אני לא מבין. קריאה: יש כדורגל. היו"ר עיסאווי פריג': אה, יש כדורגל. מה עם מרוקו? 1:1? אז ספרד בידיים טובות. בבקשה. ישראל אייכלר (יהדות התורה): קודם כול, אני רוצה להודות, אדוני היושב-ראש, לחברי הכנסת של האופוזיציה, שהסירו הרבה הסתייגויות. אני חשבתי שנשב פה עד 02:00, אז תודה רבה על חמש השעות שנתתם לנו. ואפשרתם לי לדבר שלוש דקות, ולא היו לי 15 או 20 דקות כמו שהיו לכם. לאנשי הקואליציה שצעקו – אני רשמתי את הצעקות שלכם; גם אני אצעק כשאתם תרצו. היו"ר עיסאווי פריג': מה, תעניש אותם? ישראל אייכלר (יהדות התורה): בוודאי. מידה כנגד מידה. בעקבות הדיון שהיה היום, אדוני היושב-ראש, בוועדת החוקה, ועקבתי אחרי חלק ממנו, בעניין – איזה ויכוח איך ממנים יועץ משפטי. אני לא נכנס לוויכוח, ואני כמובן לא פוסל אנשים כמו יועצים משפטיים אם הם נבחרו ככה או ככה. שמעתי גם את דבריו של היועץ המשפטי של הממשלה, ולחלק מהדברים הסכמתי. אבל אני רוצה להפנות את חברי הכנסת לכתבה שכתב עיתונאי בשם קלמן ליבסקינד. אני מצטט רק כמה קטעים קצרים, ואתם תקראו את הכתבה במלואה כדי להבין עד כמה בשר ודם יכול להיות שונה אם הוא שר או חבר כנסת או ראש עיר, או אם הוא שופט או משפטן. כך הוא כותב, קלמן ליבסקינד: "זה אולי יישמע מצחיק, אבל להיות מושחת כשאתה מכהן כשר בממשלה, זה לא עניין פשוט כמו שזה נשמע לפעמים. שר שמבקש לסדר לחבר ילדות שלו להיות ספק העפרונות של המשרד, רק לשם דוגמה, צריך לשלוח אותו להגיש הצעה במסגרת מכרז, ואז להתפלל שהיא תהיה הטובה ביותר בעיניהם של היועץ המשפטי ושל ועדת המכרזים. "יש שמורת טבע אחת במגזר הציבורי שכל זה לא קיים בה; שמורת טבע שבה אם אתה רוצה לסדר כסף לחבר שלך, אתה פשוט עושה את זה. לשמורה הזאת קוראים מערכת בתי המשפט. אי שבו מותר הכול, בלי מכרזים, בלי מינהל תקין, בלי שקיפות, ובלי כל העניינים המעיקים הללו שנולדו כדי לעמוד על המשמר כנגד התנהגותם הלא-ראויה של בני תמותה." אדוני היושב-ראש, ליבסקינד מביא דוגמאות, ואני כמובן לא אביא את הדוגמאות שלו, כי הוא מזכיר שמות, ואני לא רוצה להזכיר שמות. "שופטי ישראל", הוא כותב, "מחזיקים אצלם את האפשרות לחלק" – סליחה. היו"ר עיסאווי פריג': חברים, חבר הכנסת דוד ביטן, חברים, אני אוציא אתכם. אני מבקש, כל העוזרים שם בפינה. בבקשה. ישראל אייכלר (יהדות התורה): "שופטי ישראל מחזיקים אצלם את האפשרות לחלק חבילות של כסף, בדמות העבודות שהם מוציאים מבית המשפט לידי מפרקים של חברות, לידי מומחים שמספקים חוות דעת מקצועיות, או כמו במקרה שלפנינו" – מה שהוא מדבר – "לידי מגשרים העוסקים ביישוב סכסוכים מחוץ לכותלי בית המשפט. בניגוד לשר, שחייב לעמוד בכללים נוקשים לפני שהוא מסדר עבודה למישהו מחוץ למשרד, בבית המשפט אין כלום מכל זה. שופט יכול להמליץ לצדדים להעביר את התיק שלהם לגישור אצל מי שבא לו. זה יכול להיות חבר שלו מהלימודים, זה יכול להיות קולגה שכיהן לצידו עד לפני חודש, וזה יכול להיות שכן שלו מהדירה ממול." קלמן מביא פה דוגמאות, ואמרתי לכם שאני לא אביא את השמות. אני רק אצטט קטע אחד, ברשותך, אדוני היושב-ראש, קטע אחד אחרון. הוא כותב ככה: "ברשימת המגשרים יש מאות מגשרים טובים, ובסביבה שמתנהלת ללא קריטריונים ברורים ברור שאין להם שום סיכוי לקבל תיקים אם אינם מכירים מקרוב את השופטים. שנית, משום שאם תוציאו מהסיפור הזה את שמה של הנשיאה ותשימו במקומו את השם 'מירי רגב' או 'אריה דרעי', והעובדות היו מלמדות שמי מהם העביר עבודות בלי מכרז לחבריו, שלוש שעות אחרי הפרסום הם היו מוצאים את עצמם בלהב 443." מכלוף מיקי זוהר (הליכוד): 433. ישראל אייכלר (יהדות התורה): עד כאן דברי קלמן ליבסקינד. ואתם תקראו את כל הכתבה במלואה, כדי שתבינו שצביעות זו צביעות זו צביעות. תודה. היו"ר עיסאווי פריג': תודה לחבר הכנסת ישראל אייכלר. חבר הכנסת איציק שמולי, בבקשה. איציק שמולי (המחנה הציוני): תודה רבה, אדוני היושב-ראש. כבוד השר, חבריי חברי הכנסת, אני רוצה להתייחס להודעה שנתנה כאן חברת הכנסת תמר זנדברג. זו בהחלט הודעה מאוד מאוד מצערת, גם לנוכח העובדה שהכנסת הונחתה והובלה בכחש על ידי הממשלה בשבועות האחרונים. האמירה של הממשלה הייתה מאוד מאוד ברורה – שהגיע הזמן לתת את ההכרה. אחרי הרבה שנים שהכנסת מנסה לעשות את זה, הגיע הזמן לתת את אותה הכרה נדרשת ברצח העם הארמני. ואמרו לנו גם – למרות האמירה המאוד-מאוד מהדהדת של יושב-ראש הכנסת, האמירה המוצדקת, שאין לקשור בין היחסים הדיפלומטיים הראויים עם טורקיה לבין ההכרה המוסרית הזאת, שהייתה חייבת לבוא בלי קשר ומזמן – שלפחות התירוץ הרשמי בשבועות האחרונים היה שלא רוצים לתת נקודות לארדואן. והינה אתמול ארדואן, לשמחתנו או לצערנו – מבחינתי זה צער גדול, אבל זו כבר הבחירה של העם הטורקי – נבחר פעם נוספת. חלפו עברו להם הבחירות, והינה מתגלה שפעם נוספת ממשלת נתניהו, בכל מה שקשור לטורקיה וארדואן, כולם מאיימים ומתלהמים, ומאיימים כמו אריות, וברגע האמת מתקפלים ובורחים כמו זבובים. וזאת באמת החלטה כל כך אומללה, כל כך לא מוסרית. ביום שבו ממשלת מדינת היהודים באה ובעצם הופכת להיות שותפה פעילה להכחשה של רצח עם אחר זה כתם שחור, זה דגל שחור, זה כתם מוסרי עמוק מאוד על כולנו, כי ברצח העם הארמני – אולי זה יישמע לנו מוכר, אבל ברצח העם הארמני נטבחו מאות אלפי אנשים במחנות ריכוז ובגז ובצעדות מוות, והיום בעצם באה ממשלת ישראל ואומרת: אנחנו לא מוכנים להכיר בדבר הזה; אנחנו מעדיפים להסיט את המבט, בגלל כל מיני סיבות תועלתניות של שיקולים פוליטיים, שיקולים דיפלומטיים, שיקולים כלכליים. מה היינו אומרים אם מחר העולם היה מסרב להכיר בשואת העם היהודי בגלל אי-נוחות דיפלומטית ובגלל שיקולים ואינטרסים כלכליים? אם אנחנו, כבני העם היהודי בוודאי ובוודאי, נהיה שותפים להכחשה של הטרגדיות הגדולות ביותר בהיסטוריה, הטרגדיות האלה יחזרו שוב ושוב. ואני באמת קורא מכאן לממשלה לשקול מחדש את ההחלטה שלה, גם לגבי ההצעה לסדר-היום שהייתה אמורה לעלות כאן מחר וגם לגבי הצעות החוק, שיעלו גם יעלו. בסופו של דבר הדבר הזה הוא דבר נדרש. 29 פרלמנטים בעולם נתנו את ההכרה הזאת. לא ראינו שטורקיה רצה לבטל את היחסים הדיפלומטיים לא עם רוסיה, לא עם שווייץ, לא עם ארגנטינה, לא עם האיחוד האירופי, לא עם הוותיקן ולא עם אף מדינה שנתנה את ההכרה הזאת. זה הדבר הנכון לעשות, קודם כול מבחינה מוסרית, וגם מבחינה אנושית. תודה רבה. היו"ר עיסאווי פריג': תודה לחבר הכנסת איציק שמולי. חבר הכנסת נחמן שי, בבקשה. בבקשה, חבר הכנסת נחמן שי. נחמן שי (המחנה הציוני): אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, ישיבות של ועדת החוץ והביטחון הן ישיבות סודיות, ואנחנו כמובן לא נדווח מעל הדוכן מה נאמר בהן, אבל אני יכול לומר שהיום היה לנו אורח חשוב: נציב קבילות חיילים של צה"ל האלוף יצחק בריק. עשר שנים הוא ממלא את תפקידו, ועומד לסיים אותו. דבריו יצאו אחר כך ממקורות שונים, כולל תדריכים שהוא עצמו נתן לתקשורת – דברים שמפרסם הערב עמוס הראל בעיתון הארץ, אז הם עברו את המבחן של הצנזורה, ושם הוא אומר שהדברים שלו מעוררים שאלות קשות בנוגע לכשירות צה"ל ללחימה. כשירות צה"ל ללחימה – אני רוצה לחזור על המילים האלה. אומר את זה אלוף בצה"ל, מהוותיקים שבאלופים. השנה הוא חוגג 70 שנה, אז הוא באמת בוודאי הכי מבוגר שם בכל הפורום הזה. יש לו פרספקטיבה של מלחמות עבר, עוד אפילו לפני מלחמת יום הכיפורים – פעולות גמול של צה"ל – ומלחמת יום הכיפורים עצמה היא החוויה המעצבת שלו כקצין בצה"ל, כמפקד בצה"ל וכמי שהתנסה בעיניי בניסיון הכי קשה של מדינת ישראל מיום הקמתה. והוא אמר – ואני חוזר מתוך הכתבה, כי אני לא יכול להביא שום מקור אחר; הוא, שכל תפקידו היה ונשאר לנסות ולהבטיח שמה שקרה במלחמת יום הכיפורים – חוסר המוכנות, הימ"חים שהיו ריקים או לא מתוחזקים, הטנקים שיצאו לא מצוידים למערכה וכדומה – לא יחזור יותר על עצמו. זו הייתה המשימה שלו. והוא תיאר לנו באמת בפירוט ביקורים, ועוד ביקורים, ועוד מפגשים, והוא עולה מן הפרט אל הכלל, מן הדוגמאות שהוא נתקל בהן. 7,000 קבילות היו אליו בשנה האחרונה, בערך ממוצע שנתי של 7,000 ומשהו כל שנה, ומשם הוא יוצא עם דברים מאוד מאוד פסימיים על היכולת של צה"ל להתמודד במלחמות עתידיות. ואני רוצה לומר שזה נדיר שבא מפקד, קצין מתוך המערכת, ואומר דברים כל כך חשובים ואמיצים, מפני שזה לא פשוט לצאת נגד המערכת. עוד פעם, יש לו דוגמאות, והוא מסביר למה, והוא מצביע על הדברים כפי הם בשטח, מתוך הבדיקות האישיות שהוא מבצע. הוא לא מסתמך על שום דבר; הוא הולך שוב ושוב ליחידות, ליחידות החוד של צה"ל, לימ"חים, בודק את ההיערכות וההכנות – מי שנצרב פעם לא יוותר על הבדיקה הזאת – והוא יוצא משם עם דברים מאוד מאוד קשים. היו"ר עיסאווי פריג': תודה. נחמן שי (המחנה הציוני): אני אומר את זה בראשי פרקים. אני מציע שכל אחד ייקח את זה לשימת ליבו, ובעיקר הפיקוד הבכיר של צה"ל. היו"ר עיסאווי פריג': תודה לחבר הכנסת נחמן שי. חברת הכנסת יעל גרמן; חבר הכנסת חיים ילין – לא נמצא; חבר הכנסת יואל חסון. חבר הכנסת יואל חסון. קריאות: יואל, יואל. היו"ר עיסאווי פריג': אתה רשום; מוותר; חבר הכנסת סעיד אלחרומי – לא נמצא; חבר הכנסת מנחם מוזס – לא נמצא. חבר הכנסת מוסי רז. יפעת שאשא ביטון (כולנו): מה יש לכם לומר על זה? משה גפני (יהדות התורה): מוסי, מה יש לך להגיד על זה? מוסי רז (מרצ): למה? אתה דיברת – גם אני אדבר, מה יש? היו"ר עיסאווי פריג': בבקשה. מוסי רז (מרצ): אדוני היושב-ראש, אדוני יושב-ראש ועדת הכספים, חברי הכנסת, החוק הזה הוא חוק טוב, ואני אצביע בעדו; נתחיל עם זה. אבל אם כבר שאלת אותי שאלה, חבר הכנסת גפני, אני אשאל גם אותך שאלה: נגיד שהייתי אומר עכשיו כאן שלמשקיעים יש אחריות לכבד את המחויבות שלהם לזכויות האדם, מה היית אומר על זה? משה גפני (יהדות התורה): הייתי שואל אותך מה אתה רוצה שאני אענה. מוסי רז (מרצ): בסדר. אז אני אגיד לך מה אני עונה. מדינת ישראל, שמבקשת בעוד יומיים לגרש פעיל זכויות אדם מהארץ – יותר נכון, בשפה המכובסת, לא לחדש את אשרת השהייה שלו – עונה לבית המשפט המחוזי בירושלים בדיון שיהיה מוחרתיים, שבעצם מגרשים אותו כי הוא קרא בעקיפין לחרם על ישראל. מה הקריאה העקיפה? שהוא אמר שהמשקיעים צריכים לכבד את המחויבות שלהם לזכויות אדם. כנראה שמי שכתב את הדבר הזה סמוך ובטוח שממשלת ישראל איננה מכבדת את המחויבות שלה לזכויות אדם, אחרת, למה הוא קושר את זה למדינת ישראל? ולא רק זה – הוא חושב שאם מישהו תוקף את ממשלת ישראל על זה שהיא לא מכבדת את המחויבות שלה לזכויות אדם, צריך לסלק אותו מפה. כך, ממש כך. לא נטען שהוא קרא לחרם על ישראל. אפילו לא נטען שהוא קרא לחרם על ההתנחלויות. פשוט כך: בגלל שהוא אמר שיש מחויבות לזכויות האדם, אז זו קריאה לחרם. על ראש הגנב בוער הכובע. היו"ר עיסאווי פריג': תודה לחבר הכנסת מוסי רז. חבר הכנסת איל בן ראובן – איננו; חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין – לא נמצאת; חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא – לא נמצא; חברת הכנסת עליזה לביא – לא נמצאת; חבר הכנסת מיקי לוי – לא נמצא. חבר הכנסת איתן ברושי, בבקשה. איתן ברושי (המחנה הציוני): אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, חברי הרב גפני. גפני. משה גפני (יהדות התורה): מה? למה לשמוע? הם כולם – – – איתן ברושי (המחנה הציוני): אני תומך בחוק, ואני מצטער על חוסר ההבנה, אולי – – יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): עיסאווי, נתת לו שש דקות. איתן ברושי (המחנה הציוני): – – עם חברים שלא מבינים את חשיבות העניין, משני טעמים: האחד – יש חשיבות למועצה דתית גם באזור שהוא חילוני. הייתי ראש מועצה אזורית, ואני אומר לכם שלעיתים לחילונים המועצה חשובה יותר מאשר לדתיים וליישובים דתיים. חלקם מסתדרים גם בלעדיה, אבל דווקא ביישובים חילוניים, דווקא במקומות שפחות מכירים, התרומה של המועצה חשובה. כמי שעמד באזור שרובו חילוני – גם דתיים – אני חושב שזה תפקיד חשוב, גם במערכת החינוך וגם בחיי היום-יום. והדבר השני – לא פעם אמרנו כראשי המועצות וראשי ערים את המשפט: "תבן אין נִתן לעבדיך ולבנים אֹמרים לנו עשו". יש שחיקה בתקציבים, ויש שינויים – לא תמיד לטובה – ולכן, היכולת להיעזר בתקציבי מדינה ומקורות נוספים היא נכונה. והמצ'ינג הזה שהמציאו, זה בכלל פטנט מעניין בישראל. שקל שלא מתחלק לארבע הוא לעולם לא שלם. אבל ההסבר של גפני כאן היה נכון, ואני קורא לחבריי הבודדים שנשארו בכנסת בשעה הזאת לתמוך בחוק. כל מי שמכיר את השלטון המקומי, מי שהיה ראש רשות, יודע שיש חשיבות לחוק הזה, גם ברמה העקרונית וגם ברמה המעשית, ולכן, אני אצביע בעד החוק הזה. אני משבח אותך, גפני, ואת הצוות שהכין את החוק, ואני קורא לחבריי לתמוך בחוק הזה. שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): גפני – – – איתן ברושי (המחנה הציוני): זה לא קשור לשום השקפה שנוגדת את הערכים שלנו. זה בדיוק חלק מהשקפת העולם שלנו, של ראייה רחבה, כוללת, של כל מרכיבי החברה, על כל המגוון שלה, ולכן לתמוך בחוק זה נכון, גם בתפיסות שלנו. אני, כמי שמכיר את זה מכל הכיוונים, סומך על גפני ועל המטה שלו. תתמכו בחוק הזה. הוא חוק נכון. היו"ר עיסאווי פריג': תודה לחבר הכנסת איתן ברושי. חברת הכנסת יעל כהן-פארן – – יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): מוותרת. היו"ר עיסאווי פריג': – – מוותרת; חבר הכנסת אלעזר שטרן – לא נמצא; חבר הכנסת מאיר כהן – לא נמצא; חברת הכנסת – – משה גפני (יהדות התורה): איתן, תודה רבה. היו"ר עיסאווי פריג': – – קסניה סבטלובה – לא נמצאת. חבר הכנסת יוסי יונה. יוסי יונה (המחנה הציוני): אני פה, אני פה, אדוני. היו"ר עיסאווי פריג': בבקשה. חבר הכנסת יוסי יונה, בבקשה. יוסי יונה (המחנה הציוני): תקשיב, חיליק. תקשיב. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): אני נכנסתי במיוחד בשבילך. ראיתי את השם שלך, הבא בתור – נכנסתי. יוסי יונה (המחנה הציוני): תקשיב. אדוני היושב-ראש – – היו"ר עיסאווי פריג': בבקשה. יוסי יונה (המחנה הציוני): – – כנסת נכבדה, אני צריך את תשומת הלב של חברת הכנסת נורית קורן. נורית. נורית קורן (הליכוד): כן. יוסי יונה (המחנה הציוני): אני מקריא לכם משהו, קורא משהו מאיזושהי ידיעה שהתפרסמה היום ב-ynet. הקשיבו היטב: "צו משנת 1940 אפשר למדינה לקחת משמורת על תינוקות במקרה של סכנה 'מוסרית'" – אתה שומע, חברי איתן כבל? סכנה מוסרית. "משנות ה-50 רופאים, אחיות – – – לקחו תינוקות של משפחות עניות במחלקות היולדות, ומסרו אותם למשפחות שמקורבות לשלטון. במקרים רבים ההורים לא יכלו להביא ילדים לעולם." איפה זה? איפה זה? נורית קורן (הליכוד): בספרד? באיזו שנה? יוסי יונה (המחנה הציוני): יפה. נורית קורן, משום שהיא חוקרת את הנושא ועושה עבודה מצוינת בתחום הזה, הרי שהיא גם עוקבת אחרי מקרים דומים שקורים ברחבי העולם, אז הינה, היא יודעת שאכן המקרה הזה, אדוני היושב-ראש עיסאווי פריג', קרה בספרד. אבל מה ההבדל בין ספרד לבין ישראל, אדוני חבר הכנסת איתן כבל? איתן כבל (המחנה הציוני): ששם הלכו ובדקו את זה. יוסי יונה (המחנה הציוני): הלכו ובדקו את זה. כל הכבוד. נורית קורן (הליכוד): אבל גם פה בודקים. יוסי יונה (המחנה הציוני): ומה עוד עשו, אדוני, חברי היקר? העמידו אנשים למשפט. יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): מחר. מחר מתחיל המשפט. יוסי יונה (המחנה הציוני): אז הינה, מחר מתחיל המשפט של אחד הרופאים שהעביר את התינוקות הללו. ספרד, ספרד מקדימה אותנו שוב. אז הינה, זה מסר לממשלת ישראל: ניתן לעשות זאת. נורית קורן (הליכוד): עושים זאת. חבר הכנסת יונה, עושים את זה. יוסי יונה (המחנה הציוני): עכשיו השאלה שעולה, אדוני היושב-ראש: האם לדעתך – סליחה? נורית קורן (הליכוד): עושים את זה. יוסי יונה (המחנה הציוני): זהו. עכשיו אני רוצה לשאול שאלה נוספת את אדוני היושב-ראש וחבריי: האם אתם חושבים שבגלל שספרד מעמידה את הרופאים ואת האנשים שאחראים לפשע הנורא הזה, ספרד תתמוטט? תתפרק? תלך לאבדון? אדוני היושב-ראש, נכון שלא? היו"ר עיסאווי פריג': אבל אין לה ערבים שם. נורית קורן (הליכוד): – – – יוסי יונה (המחנה הציוני): יפה. אומר אדוני היושב-ראש – הגם שבתפקידו הוא לא אמור להגיב, רק להקשיב – הוא אומר: אבל אין לה ערבים. מי יודע? היום יש. אבל בכל אופן, אדוני היושב-ראש, ספרד אינה פוחדת שאם היא תתמודד עם פרקים אפלים בעברה, הרי היא תתמוטט. לכן, מה נעשה? נכון שיש לנו היסטוריה בעייתית עם ספרד – נכון? גירוש יהודי ספרד – אבל הינה, גם ספרד יכולה להציג בפנינו מודל שאנחנו יכולים לחקות: לחשוף את האמת, לרפא את החברה שלנו ולהגיע לפיוס. לכן אני חוזר על הסיסמה חברתי נורית קורן – שאת באמת עושה עבודת קודש בתחום הזה – שאנחנו תובעים הכרה, ריפוי – – נורית קורן (הליכוד): הכרה יש. יוסי יונה (המחנה הציוני): הכרה יש. – – הכרה, ריפוי ופיוס. אדוני, משפט אחד שאני רוצה לומר כדי לסכם את דבריי: אין כאן רצון, חס וחלילה, לנקום; אין רצון אפילו למצות את הדין עם אדם כזה או אחר. הבקשה היא מאוד פשוטה: אנחנו, החברה הישראלית, רוצים לפסוע לעתיד טוב יותר, בריא יותר, ולכן עלינו להתמודד עם פרקים אפלים בעברנו כדי שנוכל להמשיך הלאה יותר סולידריים, יותר מחוזקים. תודה, אדוני היושב-ראש. היו"ר עיסאווי פריג': תודה לחבר הכנסת יוסי יונה. חברת הכנסת נורית קורן, מוותרת או את רוצה? נורית קורן (הליכוד): לא, אני רוצה להשיב. היו"ר עיסאווי פריג': בבקשה, יש לך שלוש דקות. נורית קורן (הליכוד): אני לא תכננתי לדבר, אבל צריך להשיב. היו"ר עיסאווי פריג': זה קורה. בבקשה. חברת הכנסת נורית קורן, יש לך שלוש דקות. בבקשה. נורית קורן (הליכוד): חבריי חברי הכנסת, אדוני היושב-ראש, אני לא תכננתי לדבר, אבל כשמעלים כזה דבר, אז קודם כול אני אומרת: כל הכבוד לספרד, שמצאה שעדיין יש רופא שאשם בפרשה ומעמידה אותו לדין. לצערי הרב, אם היינו רוצים לראות אנשים שיועמדו לדין בפרשה, זה היה קורה ב-1995. אבל מה קרה? חבר הכנסת יונה, אני הקשבתי לך בקשב רב. יוסי יונה (המחנה הציוני): אני מקשיב לך. נורית קורן (הליכוד): נכון שאם היינו רוצים להעמיד את האנשים לדין, יכולנו ב-1995. אממה, מה עשתה ועדת החקירה הממלכתית? השתיקה את הכול; טענה: לא היה; התנהגה בצורה מזוויעה לאנשים ולמשפחות, ואפילו פעם אחת לא התייחסו בצורה אנושית, לקבל מהמשפחות את העדויות. ומה עוד הם טענו? שהאנשים האלה הזויים; שכולם נפטרו – ראינו את זה בתעודות הפטירה שלהם. לבוא להגיד: עוד ועדה? עוד ועדה בכנסת? חברים, זאת ה-ועדה. יש פה אנשים שחושבים שהוועדה שלי משתיקה. אז הוועדה שלי, הוועדה שבראשותי – יש אנשים נפלאים שבאים כל הזמן לדיונים. יש גם חברי כנסת, כמו מיכל רוזין, שבדרך כלל דואגת להגיע, חברת הכנסת גרמן, שלא נמצאת פה. כששומעים את המשפחות – שולי, גם את הגעת, חברת הכנסת מועלם, גם את, וצריך להגיד, גם חברת הכנסת יפעת שאשא ביטון הגיעה. היא יודעת שאנחנו עושים הכול. כל שביב מידע שמגיע – דנים בו, ועושים הכול. עזבו כבר את החוקים שעשיתי, שאני מכינה, וגם את החוק של פתיחת תיקי אימוץ, שיעלה מחר לקריאה שנייה ושלישית. ואני שואלת אתכם: מתי אירע שהנושא הזה נשאר שלוש שנים בתקשורת, באוויר, לא ירד למטה, לא ירד לטמיון? אז מה, הכול רק דיבורים? לא. יש גם מעשים. והינה, בנושא של הפרשה החדשה, של בית חולים השרון, שפה אנחנו כבר יודעים שיש עוד שני רופאים שהם בחיים – בו-ביום, אחרי הדיון ביקשתי מהמשטרה לפתוח בחקירה פלילית ולמצות את הדין. ובשנות ה-80 הייתה חקירה פלילית, הייתה אישה שישבה בכלא שנה. ולכן, הלוואי שהיינו ב-1995 ועדיין יכולתי להעמיד אנשים לדין. אבל פה אני רוצה לומר שמה שעומד לנגד עיניי כל הזמן: טובת המשפחות; טובת המשפחות ולתת למשפחות תשובות. וכל משפחה שפונה אלינו – אנחנו נותנים תשובות. היו"ר עיסאווי פריג': תודה. נורית קורן (הליכוד): ואני אמשיך לעבוד, למרות הביקורת, למרות הפקפוק הגדול בעבודה שלי. תודה. היו"ר עיסאווי פריג': תודה לחברת הכנסת נורית קורן. חבר הכנסת דודו אמסלם – מוותר; חברת הכנסת שרן השכל – לא נמצאת; חבר הכנסת איימן עודה – לא נמצא; חברת הכנסת רויטל סויד – לא נמצאת; חברת הכנסת רחל עזריה – לא נמצאת; חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ – לא נמצא. חברת הכנסת אורלי אבקסיס, בבקשה, אחרון הדוברים, ועוברים להצבעה. בבקשה, אורלי. אורלי לוי אבקסיס: אחרונת הדוברים. היו"ר עיסאווי פריג': אחרונת הדוברים והדוברות. בבקשה, אורלי, יש לך שלוש דקות. בבקשה. אורלי לוי אבקסיס: תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש. אני חושבת שבסופו של דבר, כשאנחנו מסתכלים על התמונה הכוללת, אנחנו כשלטון המרכזי הרבה פעמים רוצים לתת הטבות לתושבים, לתת לאוכלוסיות מוחלשות עזרה בתשלומי ארנונה, ואז אנחנו נותנים להם הטבה בהפחתה של המיסים – אנחנו נותנים לקבוצות מוחלשות אחרות, למשל חד-הוריות וכדומה. ויש טענה שאני לא יכולה להגיד שהיא לא מבוססת, שמפעם לפעם אנחנו כשלטון מרכזי מפילים על השלטון המקומי כל מיני הצעות חוק שבבסיס שלהן הן הצעות טובות, רק שאנחנו לא מתקצבים את ההטבות האלה, ומפילים אותן על הרשויות המקומיות פעם אחר פעם אחר פעם, והן, כמו איזשהו, אתה יודע, בוב-ספוג, סופגים וסופגים וסופגים עד לאי-יכולת לספק את אותם שירותים. ופקידי האוצר, כשאנחנו מגישים הצעות חוק, אומרים לנו: תביאו את הסעיף התקציבי, תביאו את המקור התקציבי. היו"ר עיסאווי פריג': חבר'ה, דוד, ידידי דוד ביטן, בבקשה. אורלי לוי אבקסיס: דוד, גם אני יכולה להחשיב אותך לידידי? אז אני הייתי שמחה מאוד אם היית גם מקשיב, כי זה נורא חשוב. אני יודעת שזה מעניין אותך. דוד ביטן (הליכוד): אני מצליח להקשיב גם כשאני ככה. היו"ר עיסאווי פריג': לא, לא, אני לא רוצה את הגב, אנחנו רוצים את הפנים. אורלי לוי אבקסיס: למה, כל כך נורא גם להסתכל על מי שמדבר? יהודה גליק (הליכוד): אם מסתכלים על הגב שלך ועל הבטן שלך, מה יותר מעניין? דוד ביטן (הליכוד): – – – היו"ר עיסאווי פריג': בבקשה, חברת הכנסת אורלי. אורלי לוי אבקסיס: דוד ביטן, כאשר אנחנו מציעים הצעות חוק ומטילים אותן על השלטון המוניציפלי, ומצפים שהוא גם יממן אותן, ובמקביל אנחנו לא משפים את אותו שלטון, מה שקורה הוא שהעיר לפעמים קורסת תחת הנטל שלנו, והופכת להיות – בעיקר אם זו עיירה קטנה, חלשה, או עיירות הפיתוח לשעבר – הם לא מצליחים לעמוד באותם נטלים. ועכשיו, כאשר אנחנו מדברים פה – ובאמת אני באה לומר: דקה אחת, חבר'ה, בואו נשים שנייה בצד את המאבקים, כן שליטה דתית, לא שליטה דתית – בעצם אלה שירותים בסיסיים שאני חושבת שלא רק שצריכים וחשובים וראוי שיהיו, אנחנו צריכים גם לדאוג לכך שיהיה להם מימון. חלק מאותם שירותים, גם בתקציב הנוכחי בכל עיר ועיר משלמים את הפנסיות התקציביות של אותם אנשים שבעבר עבדו באותו מוסד – הרבנות המקומית וכדומה – ומה שנשאר בפועל לתפקוד השוטף כמעט אינו בנמצא. וכשאנחנו מכירים את התופעה הזאת, אני באה ואומרת: יש גם לנו אחריות, לנו כמדינה, כי חלילה וחס, אם אנחנו צריכים שירותי קבורה, מישהו צריך לספק את השירותים האלה. זה לא משנה אם אתה חרדי או אם אתה חילוני או אם נמצא במצב של אמונה כזה או אחר. אני באה ואומרת שאלה שירותים בסיסיים שהמדינה צריכה לקחת עליהם אחריות. היו"ר עיסאווי פריג': כן. אורלי לוי אבקסיס: המיסים המקומיים – תראה, היו לי הפרעות, אדוני – המיסים המקומיים הרבה פעמים לא מצליחים לספק את השירותים הבסיסיים ביותר, ולכן אנחנו נדרשים למענקי איזון ולתוספות כאלה ואחרות. פה אני חושבת שיש תיקון שהוא תיקון ראוי, כדי – ואני מבקשת באמת שלא להפוך את זה לאיזו השתלטות של חרדים ומה שיוצא בזה, אלא לשירותים בסיסיים ביותר, שהמועצה, העירייה, צריכים לספק לתושבים שלהם, ואנחנו לא יכולים כל הזמן לצפות שגם את הפנסיות התקציביות של העבר ייקחו מאותם תקציבים, שגם ככה נמצאים בחסך בגלל הצעות החוק הנורא-חשובות שלנו, כמו אפילו שמירה בבתי הספר, תיקוני מזגנים וכדומה, שאין מי שיממן את זה, אבל הרשות נדרשת מהכיס שלה. אז כדי שגם התושבים המקומיים יקבלו את מה שמגיע להם – – היו"ר עיסאווי פריג': ייקחו את זה בחשבון. אורלי לוי אבקסיס: – – מהרשות שלהם, צריך לקחת גם את הדברים האלה בחשבון. תודה רבה. היו"ר עיסאווי פריג': אם כך, אנחנו עוברים להצבעה. הצעת חוק שירותי הדת היהודיים (תיקון מס' 23) (סכום ההשתתפות בהוצאות התקציב של מועצה דתית), התשע"ח–2018, בקריאה ראשונה. אנחנו עוברים להצבעה, בבקשה. הצבעה מס' 27 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 41 נגד – 6 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק שירותי הדת היהודיים (תיקון מס' 23) (סכום ההשתתפות בהוצאות התקציב של מועצה דתית), התשע"ח–2018, לוועדת הכספים נתקבלה. היו"ר עיסאווי פריג': בעד – 41, נגד – שישה. הצעת החוק עברה, והיא עוברת לוועדת הכספים להמשך הדיון ולהכנתה לקריאה שנייה ושלישית. הצעת חוק מימון מפלגות (תיקון מס' 36), התשע"ח–2018 [מס' כ/737; דברי הכנסת, ישיבה זו, עמ' 29628, חוברת י', ישיבה 291, עמ' 25226, חוב' ח', ישיבה 285, עמ' 24925; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) היו"ר עיסאווי פריג': אם כך, עוברים להצעת החוק האחרונה להיום, אז בואו נעשה את זה: הצעת חוק מימון מפלגות (תיקון מס' 36), התשע"ח–2018, לקריאה שנייה וקריאה שלישית. קיבלה פטור מחובת הנחה. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת הפנים והגנת הסביבה חבר הכנסת יואב קיש, בבקשה. יואב קיש (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): כבוד היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, אנחנו בהצעת חוק מימון מפלגות (תיקון מס' 36) לקריאה שנייה ושלישית. מדובר בהצעה שפוצלה מתיקון קודם. כבר שנים רבות מוגשות רשימות מועמדים משותפות, וגם בכנסת הנוכחית ישנן כמה סיעות המורכבות מכמה מפלגות, אבל אין הסדרה מפורטת של העניין, בעיקר בנושא חלוקת המימון ואופן חישובו. חלק מסעיפי ההצעה הם תיקונים טכניים או הסדרה לעניינים של מימון בחירות לכל מפלגה בנפרד, לצד הסדרת הנושא של באי הכוח של המפלגות השונות, קביעת חובה של ציון ההשתייכות המפלגתית של כל מועמד וחיוב המפלגות לערוך הסכם מימון לפני התמודדות משותפת, שיוגש ליושב-ראש. החידוש העיקרי הוא לאפשר למפלגות שרצות ברשימה משותפת לנהל את חשבונות הבחירות שלהם בנפרד, ולשם כך נקבע כי יתאפשר להן להגיש הודעה שהן רוצות לרוץ בנפרד. אנחנו קובעים כי בשנה שבה מתקיימות בחירות לכנסת יראו את המפלגות השונות כסיעה אחת לעניין תקרת התרומות, גם אם ההתנהלות הכספית נפרדת. להצעת החוק יש הסתייגות אחת, של סיעת המחנה הציוני, לסעיף קטן 8(1) מתוך ההצעה, בעניין ביטול החובה להשיב תרומות שהתקבלו על ידי המפלגות השונות בטרם הוגשה רשימת מועמדים משותפת. אני חושב שרק לחבריי פה במחנה הציוני אני יכול להגיד שדווקא מבקר המדינה התנגד לבקשה הזאת שלכם. יהיה איזשהו פתח להליך שלא קביל על מבקר המדינה – – – יואל חסון (המחנה הציוני): פתאום אתה מקשיב למבקר המדינה. יואב קיש (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): כן, אני מקשיב למבקר המדינה. יואל חסון (המחנה הציוני): כשנוח לך אתה מקשיב למבקר המדינה. יואב קיש (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): כן, יואל, אני מקשיב למבקר המדינה. בניגוד לך, יואל, אני כל הזמן מקשיב למבקר המדינה. יואל חסון (המחנה הציוני): באמת. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): – – – יואב קיש (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): כל הזמן. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): – – – לשימוע. יואב קיש (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): אתה רוצה שאני אזמין אותו לשימוע? למה? יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): אני מבקש שלא. יואב קיש (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): למה שאני אזמין אותו לשימוע? יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): הטראומה שהייתה למפכ"ל – – – יואב קיש (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): המפכ"ל היה בשימוע אצלי בוועדה? הוא לא היה בשימוע. אבל אני חייב להגיד לך שדווקא בחוק מימון בחירות אני מאוד נזהר, והולך עקב בצד אגודל, והערות מבקר המדינה מאוד חשובות. המחנה הציוני בחר ללכת לאיזה מודל התחכמות. אני מקווה מאוד שתוותרו על ההסתייגות שלכם, כי לדעתי היא לא ראויה. תודה רבה. היו"ר עיסאווי פריג': תודה לחבר הכנסת יואב קיש. חברים, אם כך, הצעת החוק בקריאה שנייה ושלישית. לפני שאני עובר להצבעה בקריאה שנייה, לסעיפים 1–7 אין הסתייגויות, אז אני מעמיד את זה להצבעה. יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): – – – היו"ר עיסאווי פריג': לא, זה בהסתייגויות. יש הסתייגות לסעיף 8 בלבד, לחברים מהמחנה הציוני. מי מעוניין לדבר בהסתייגות? יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): אף אחד. היו"ר עיסאווי פריג': אף אחד? אם כך, ההסתייגות לסעיף 8 יורדת. יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): לא, לא. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): אנחנו לא מדברים – מצביעים. היו"ר עיסאווי פריג': אה, מצביעים עליה ולא מדברים. הבנתי. בקשות דיבור יש לחברי הכנסת של מרצ. מישהו מעוניין לדבר? תמי זנדברג, מיכל רוזין, אילן, מוסי? אין. אז אם כך, אני עובר להצבעה בקריאה שנייה על הצעת החוק. לסעיפים 1–7 אין הסתייגות. אנחנו מצביעים כנוסח הוועדה. הצבעה מס' 28 בעד סעיפים 1–7 – 46 נגד – אין נמנעים – אין סעיפים 1–7 נתקבלו. היו"ר עיסאווי פריג': סעיפים 1–7 עברו ברוב של 46, ללא מתנגדים וללא נמנעים. אני רק מציין לפרוטוקול שחבר הכנסת יוסי יונה הצביע בטעות במקום חברת הכנסת נחמיאס ורבין. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): דורש לבדוק את המוח. היו"ר עיסאווי פריג': אם כך, עוברים לסעיף 8. לסעיף 8 יש הסתייגות של חברי הכנסת יצחק הרצוג, ציפי לבני, שלי יחימוביץ, סתיו שפיר, איציק שמולי, עמר בר-לב, יחיאל חיליק בר, עמיר פרץ, מרב מיכאלי, איתן כבל, מיקי רוזנטל, רויטל סויד, יואל חסון, זוהיר בהלול, איתן ברושי, מיכל בירן, נחמן שי, קסניה סבטלובה, איילת נחמיאס ורבין, יוסי יונה, איל בן ראובן, יעל כהן-פארן, סאלח סעד ולאה פדידה –להלן: קבוצת סיעת המחנה הציוני. אנחנו עכשיו מצביעים על ההסתייגות לסעיף 8 של המחנה הציוני. נא להצביע על ההסתייגות. הצבעה מס' 29 בעד ההסתייגות – 13 נגד – 30 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 8 לא נתקבלה. היו"ר עיסאווי פריג': ההסתייגות נפלה. בעד ההסתייגות – 13, נגד ההסתייגות – 30. אנחנו מצביעים על סעיפים 8–12, בקריאה שנייה, כהצעת הוועדה. נא להצביע. הצבעה מס' 30 בעד סעיפים 8–12, כנוסח הוועדה – 45 נגד – אין נמנעים – אין סעיפים 8–12, כנוסח הוועדה, נתקבלו. היו"ר עיסאווי פריג': הצעת החוק עברה בקריאה שנייה ברוב של 45 בעד, ללא מתנגדים וללא נמנעים. אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שלישית על הצעת החוק. הצבעה מס' 31 בעד החוק – 44 נגד – אין נמנעים – אין חוק מימון מפלגות (תיקון מס' 36), התשע"ח–2018, נתקבל. היו"ר עיסאווי פריג': הצעת החוק עברה בקריאה שנייה ושלישית ברוב של 44 בעד, ללא מתנגדים וללא נמנעים, והיא נכנסת לספר החוקים של מדינת ישראל. חבר הכנסת יואב קיש, יושב-ראש ועדת הפנים, רוצה לברך, בבקשה. יואב קיש (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): תודה לך, כבוד היושב-ראש. חברות וחברי הכנסת, אני רוצה להודות בערב זה שוב למנהלת הוועדה לאה קריכלי ולצוות הוועדה – שוש, איה, רחלי, ליאת ולדוברת רבקה. אני רוצה להודות לחבר הכנסת יעקב אשר, שעזר לי גם בהצעת החוק הזאת, ולמשה שיפמן, שהיה שותף ונתן כתף בכל החקיקה. חבל שהוא לא שומע את זה. קריאה: שומע. יואב קיש (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): שומע. וליועצים המשפטיים גור בליי וארבל אסטרחן. ארבל עכשיו כבר בקנדה, לדעתי. עדיין לא? אז אני מקווה שהיא עוד שומעת את התודות שאנחנו אומרים לה. הינה, משה – אני גם רואה אותו בצד – תודה לך ולגור על כל העשייה והעזרה, וכמובן, לכל צוות הלשכה שלי שמלווה אותי: אלעד, זוהר, משה וביאטה. תודה רבה לכולם. היו"ר עיסאווי פריג': תודה לחבר הכנסת יואב קיש. מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת היו"ר עיסאווי פריג': הודעה לסגן מזכירת הכנסת, בבקשה. סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: ברשות יושב-ראש הישיבה, הינני מתכבד להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית, הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון מס' 55), התשע"ח–2018, שהחזירה ועדת הכלכלה. תודה. היו"ר עיסאווי פריג': אם כך, תודה לסגן מזכירת הכנסת. תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום שלישי, י"ג בתמוז התשע"ח, בשעה 16:00. ישיבה זאת נעולה. תודה. הישיבה ננעלה בשעה 22:39.