דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוברת ל'
ישיבה ש"נ
הישיבה השלוש-מאות-וחמישים של הכנסת העשרים
יום שלישי, י"ג בתמוז התשע"ח (26 ביוני 2018)
ירושלים, הכנסת, שעה 16:00
תוכן העניינים
נאומים בני דקה 4
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): 4
אכרם חסון (כולנו): 5
עודד פורר (ישראל ביתנו): 6
אמיר אוחנה (הליכוד): 6
ואאל יונס (הרשימה המשותפת): 7
פנינה תמנו (יש עתיד): 8
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 8
נחמן שי (המחנה הציוני): 9
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני): 10
דב חנין (הרשימה המשותפת): 11
איתן ברושי (המחנה הציוני): 11
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): 12
ענת ברקו (הליכוד): 13
יהודה גליק (הליכוד): 13
מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): 14
הצעות לסדר-היום 15
ציון יום צה"ל, צבא העם בסדיר ובמילואים 15
היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 15
אלעזר שטרן (יש עתיד): 17
מירב בן ארי (כולנו): 19
איתן כבל (המחנה הציוני): 22
עודד פורר (ישראל ביתנו): 25
סגן שר הביטחון אלי בן-דהן: 28
הצעות לסדר-היום 31
ציון יום הפרקינסון הבין-לאומי 31
היו"ר רויטל סויד: 31
ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת): 31
מיקי לוי (יש עתיד): 33
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): 35
סגן שר הבריאות יעקב ליצמן: 36
דב חנין (הרשימה המשותפת): 37
איציק שמולי (המחנה הציוני): 38
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 39
סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 39
הצעת חוק פקודת בריאות העם (תיקון מס' 32) (התקנת מצלמות בבתי חולים לשם הגנה על חסרי ישע), התשע"ח–2018 39
סגן שר הבריאות יעקב ליצמן: 40
איציק שמולי (המחנה הציוני): 48
דב חנין (הרשימה המשותפת): 50
נחמן שי (המחנה הציוני): 50
מאיר כהן (יש עתיד): 52
איתן ברושי (המחנה הציוני): 54
נאומים בני דקה
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, היום י"ג בתמוז התשע"ח, 26 ביוני 2018. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת.
אנחנו נפתח בנאומים בני דקה. אני מפעיל את ההצבעה על מנת שתוכלו להירשם לנאומים. נרשום גם את המאחרים, זה בסדר. תכף נרשום את חבר הכנסת יונס ואת פנינה תמנו-שטה. חבר הכנסת אחמד טיבי, תפתח בבקשה את הנאומים.
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
אדוני היושב-ראש, ב-18 באפריל חברת נתיבי ישראל שלחה דרישה לתושבים בג'לג'וליה, טייבה, טירה וקלנסווה למסור את הקרקעות שלהם שהופקעו בצו למען תוכנית הרכבת. מדובר בעשרות דונמים: 50 דונם באזור ג'לג'וליה, 500 באזור טייבה, טירה – 200–250, ואזור קלנסווה – ארבעה או חמישה דונמים או יותר; 130. רק לפני כמה חודשים הם קיבלו אישור בנייה כדין מהרשויות לבנות גדר, למשל. מה עוד שבאזור הזה, בג'לג'וליה בעיקר, וגם בטייבה וטירה וקלנסווה, סובלים מההפקעות שהיו ל-444, כביש 6, קו חשמל וכדומה. אחר כך יש תוכנית נוספת של קו בנייה.
היישובים האלה סובלים ממצוקת קרקע. צריך דווקא להרחיב את היישובים האלה, בגלל מצוקת הקרקע, ובאים כאן ומפקיעים, מצירים, חונקים את היישובים האלה; מציעים להם פיצוי כספי עלוב, קטן. האנשים האלה דורשים, ובצדק, קרקע תמורת קרקע שוות ערך. אחרת, אומרים לי התושבים, לא נסכים לפיצוי הכספי הנמוך, העלוב והלא-מתאים הזה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה.
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
אין ספק שזה מאבק ציבורי נכון, וכולנו תומכים במאבק הציבורי הזה ביישובים האלה. תודה רבה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת אחמד טיבי. חבר הכנסת אכרם חסון, בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת עודד פורר.
אכרם חסון (כולנו):
אדוני היושב-ראש, היום הכנסת ציינה את יום צה"ל, צבא העם, גם בסדיר וגם במילואים, וראיתי לנכון לדבר על שתי סוגיות: סוגיה ראשונה – כפי שזכור לך, בשנת 2012 נהרגה סגן הילה בצלאלי כאשר גשר תאורה נפל והרג אותה בהר הרצל, בטקס הדלקת המשואות. היום ראינו שבית המשפט גזר על יועץ הבטיחות ארבעה חודשי מאסר, שהומרו לחודשי עבודות שירות ו-1,500 שקל קנס, ועל המהנדס – נדמה לי 400 שעות לתועלת הציבור ו-5,000 שקל קנס. כך חיי הילה הלכו ככה לשווא, כי המהנדס התחיל בעבודה ולא השלים אותה, וזו רשלנות פושעת, ויועץ הבטיחות לא דאג ולא עשה מספיק כדי שהדברים ייעשו על פי החוק ועל פי כללי הבטיחות. ולכן, אנחנו רואים עוד פעם איך מזלזלים בחיי אדם. זה לא מרתיע אחרים, ולכן אנחנו ממשיכים.
מצד שני, רציתי להעלות ביום החשוב הזה, שיש לנו הרבה צעירים דרוזים שמשרתים בצה"ל, שהם מסיימים כלוחמים, רובאי 05, 07 ומתקדמים, וכשהם מסיימים את השירות והולכים להירשם למשטרה, הם פתאום לא מתקבלים, לא למשטרה ולא לשב"ס. איך פייטר כזה בצבא, שעבר את כל הקורסים, את כל הלחץ הנפשי עליו, לוחם אמיתי, בסופו של דבר לא מתקבל להיות שוטר? אני לא מבין.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה.
אכרם חסון (כולנו):
המערכת המשטרתית או השב"ס היא שתי דרגות מעל צה"ל? צריך לבדוק את הנתונים והדברים. תודה רבה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת אכרם חסון. חבר הכנסת עודד פורר, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת אמיר אוחנה.
עודד פורר (ישראל ביתנו):
תודה, אדוני היושב-ראש. חבריי חברי הכנסת, אתמול התקיים בוועדת החוקה דיון סוער בנושא חקיקה לגבי מינוי ודרכי המינוי של יועצים משפטיים במשרדי הממשלה. אנחנו מצאנו באמת דיון שהגיעו אליו, מעבר ליועץ המשפטי לממשלה – שזה בוודאי נוגע לו – גם יועצים משפטיים לשעבר ושופטים בדימוס ושופטים עליונים בדימוס, וגם הנוכחות חברי הכנסת הייתה מרשימה.
הנושא, חשוב ככל שיהיה – אני חייב לומר שאני מצפה לראות את אותה נוכחות מרשימה של אותם שופטים בדימוס גם בדיון שיתקיים מחר בוועדת הכספים בנוגע לעצמאים ולעושק שרשות המיסים עושקת את האוכלוסייה הזאת של העצמאים והשכירים בנושא שווי מס רכב. זה אומנם מכניס כסף לקופת המדינה, אבל ישנה שורה של אנשים שמשלמים מס על הרכב שלהם כאילו הוא לשימוש פרטי, בעוד הם משתמשים בו רק לעבודה, מצד אחד. מהצד השני, על רכב ישן משלמים מס כאילו הוא רכב חדש, ואז אותו שכיר שמקבל מהעבודה טנדר מלא בציוד שכל-כולו לטובת העבודה, טנדר בן 10, 15 שנה – הוא משלם עליו שווי שימוש יותר ממה שעולה הטנדר הזה בכלל. זו פשוט הכנסה של המדינה, שמכניסה את היד לכיס באופן לא צודק, באופן לא אמיתי. האנשים האלה בסך הכול מבקשים לשלם מס אמת.
אני מצפה לאותה התגייסות גם בדיון מחר בוועדת הכספים.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת עודד פורר. חבר הכנסת אמיר אוחנה, בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת ואאל יונס.
אמיר אוחנה (הליכוד):
תודה לך, אדוני היושב-ראש. חבריי חברי הכנסת, היום ציינו בכנסת, אדוני, את יום ההוקרה המיוחד לחיילות וחיילי מערך המילואים של צה"ל. אחרי כל הקלישאות החבוטות על מלח הארץ, מיטב בנינו וכו', רציתי להדגים לציבור מיהם המשרתים במערך המילואים. שימו לב, חבריי, לסיפור הבא, שאני מודה שליבי החסיר פעימה, ואולי אפילו יותר:
2009. הרס"פ יובל קדוש, לוחם חי"ר במילואים מגדוד בחטיבת הנגב, מתבשר שבִּתו הקטנה, עמית בת הארבע וחצי, חולה במחלה קשה וזקוקה להשתלת מוח עצם דחופה. אחוזי ההחלמה חד-ספרתיים. תרומת מוח עצם מתאימה לא נמצאה, ויובל אובד עצות, מוכן להילחם בקרב החשוב בחייו, פונה אל המשפחה השנייה שלו – פונה אל מג"ד המילואים אופיר כהן, שיושב כאן, ביציע, חבר מדהים שיש לי הזכות להכיר כבר כמעט 20 שנה, פעיל בעמותה למען חיילי המילואים יחד עם אבי סייג, שגם הוא יושב כאן ביציע. את המשפט שאמר לו אופיר יובל לא ישכח לעולם. הוא אמר לו: יובל, הילדה שלך זו הילדה שלי ושל כל אחד ואחד מחיילי הגדוד, ולא רק שלהם – גם של בני משפחותיהם. בעקבות האמירה הזאת יצאו אופיר וחבריו מהמילואים בקמפיין חסר תקדים, שעד היום נחשב לאחד הגדולים בעולם, לתרומת מוח עצם. הגדוד כולו התגייס בצו 8, הפעם לקרב מסוג שונה, ורתם עשרות אלפי אזרחים למאמץ. היום, אדוני, עמית בת 16, בריאה ושלמה. בעקבות ההתגייסות העצומה הצליחו חיילי הגדוד להציל את חייהם של עוד מעל 150 אזרחים, בני אדם שנזקקו להשתלות מצילות חיים.
ועכשיו, כשאנחנו מבינים טוב יותר, ואולי גם מרגישים טוב יותר, מה זה "מיטב בנינו", כדאי שנזכור, גם כאזרחים, וגם מכל חלקי החברה הישראלית, וגם בכל מעשינו כאן כמחוקקים, ובכל הוועדות השונות שקיימנו בהן דיונים היום: חיילי המילואים הם מיעוט הולך ונכחד. לנו, כחברה, יש חוב עצום לגיבורים הללו. מוטב שנזכור, אדוני, לשלם את החוב הזה, לא בשבילם – בשבילנו ובשביל דמותנו. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת אוחנה. אנחנו ודאי מקבלים בברכה את אורחינו כאן ביציע. יישר כוחכם.
חבר הכנסת ואאל יונס, בבקשה, אדוני, ואחריו – חברת הכנסת פנינה תמנו-שטה.
ואאל יונס (הרשימה המשותפת):
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, כביש 65, כן, חבריי, כביש 65, שמחבר בין צומת מגידו לכביש 6, ועובר באזור של ואדי עארה, זה כביש שדיברתי עליו הרבה מאז כניסתי לתפקיד חבר הכנסת. דיברתי עליו לא מעט כאן במליאה בשאילתות לשרים ובוועדות השונות. ושוב אני מעלה את הנושא הזה, אבל הפעם בכעס רב, כי העניין כבר בלתי נסבל – העומס הכבד, תאונת הדרכים בכל שעות היממה. הכביש הזה משרת מעל 150,000 נוסעים שיוצאים לפרנסתם כל יום.
אדוני היושב-ראש, היום אני רוצה להכניס עוד גורם חשוב למעגל האשמים בעניין הזה, חוץ ממשרד התחבורה, שלא חושב כלל לעשות דבר בעניין, וגם אם כן, משרד האוצר לא רוצה להקצות תקציב לזה. לאחרונה נכנסת המשטרה למעגל הזה. כן, אדוני היושב-ראש, המשטרה, במקום שתיקח חלק בהסדרת התנועה שם, להפחית את עומסי התנועה, היא באה ומציבה ניידות משטרה בכניסות של הכפרים, בפנים, בייחוד בשעות הבוקר, ביציאה לעבודה, בשעות אחרי הצוהריים, כשכל הנהגים חוזרים מפרנסתם, ומתחילה כמובן לרשום להם דוחות על ימין ועל שמאל, והמטרה: לאסוף כסף.
די עם ההתנהלות הבזויה הזאת. לא כך פותרים בעיות; לא כך מנהלים מדינה, אדוני היושב-ראש. אומרים שאנחנו, הח"כים הערבים, לא עושים דבר, ואני שואל: איפה משרד התחבורה, שסירב פעם אחרי פעם לפגוש אותי עם חברי כנסת ועם ראשי רשויות באזור בגלל כביש 65 בוואדי עארה. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת ואאל יונס. חברת הכנסת פנינה תמנו-שטה, בבקשה, גברתי. אחריה – חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא.
פנינה תמנו (יש עתיד):
אדוני היושב-ראש, מזרחים, אשכנזים, רוסים, אתיופים – יהודים, יהודים, יהודים. כנראה שיש אנשים ששכחו על מה חרב בית המקדש והחלה הגלות – על שנאת חינם. מה שנחשפנו אליו אתמול זה פשוט בושה וכלימה. אני יכולה לעמוד פה פעם אחר פעם, אבל התחושה היא שבמחשכים אנשים עושים מה שהם רוצים. אז הפעם זה יקבי ברקן, אבל זאת לא הפעם הראשונה. לפני כמה זמן זאת הייתה הבלנית, ולפני זה זה היה צעיר שהיה צריך לעמוד ליד הגריל.
ומה המדינה עושה? ומה במשרד לשירותי דת עושים? מה הם עושים כדי להפסיק את הגזענות בארצנו? בזמן שאנחנו ביד אחת נאבקים נגד ה-BDS, שמחרים חלקים מישראל, ביד שנייה, בתוך ארצנו, בישראל, אנחנו מחרימים יהודים ופוסלים אותם?
אני חושבת שבעת הזאת הקהילה האתיופית אינה זקוקה לחיבוק; היא זקוקה למעשים – שיקנסו אותם, שיסגרו את השערים שלהם. הפגיעה הזאת אינה יכולה להימשך, ואנחנו צריכים לדאוג שזה לא יימשך כך. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחברת הכנסת פנינה תמנו-שטה. חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא, בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת נחמן שי.
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):
בסם אללה א-רחמאן א-רחים. כבוד היושב-ראש, היום ועדת העבודה, הרווחה והבריאות קיימה ישיבה בקשר לפקולטה לרפואה בצפת ולרפואה גם בצפון וגם בנגב. לפי הנתונים מתברר שבפקולטה בצפת רק 10% מהסטודנטים ערבים, למרות שבצפון גרים יותר מ-50% ערבים. לא רק זה, אלא רק 15% מהבוגרים נשארים לעבוד בצפון. וכל הנתונים המזעזעים – על תוחלת חיים, על מחלות, על התורים הארוכים שמחייבים את תושבי הצפון להגיע למרכז כדי להקדים תורים, וזה על חשבונם ועל זמנם, והשירותים לא ניתנים. הנושא הזה הוא לא נושא של משרד הבריאות בלבד אלא זה נושא של כל ממשלת ישראל, וצריך לבוא ולשנות את סדר העדיפויות ולהכיר באזרחים, בתושבים של הצפון ושל הדרום, כאזרחים שווים.
כבוד היושב-ראש, הרבה רופאים שלומדים בחו"ל חוזרים, נבחנים בבחינה הממשלתית, עוברים אותה והופכים להיות רופאים בארץ, ורק בגלל ביורוקרטיה ותנאים שהם לא מקובלים בקבלת סטודנטים לרפואה, ובייחוד הריאיון – אחרי שסטודנט סיים בממוצע בגרות טוב, מתאים, וגם פסיכומטרי מתאים, הם עושים להם את הריאיון הזה כדי לנפות אותם. ההליך הזה הוא עגום, וצריך לשנות אותו.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. חבר הכנסת נחמן שי, בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת קסניה סבטלובה.
נחמן שי (המחנה הציוני):
תודה, אדוני היושב-ראש. אני רוצה להביע שמחה על שני ימים מיוחדים שהיו היום בכנסת. שניהם באיזשהו מקום מתחברים בעיניי לישראל המיוחדת. אחד הוא היום של התעשייה, יום כחול-לבן, והאחר – יום ההוקרה לאנשי המילואים. אלו שני דברים שהם מאוד ייחודיים.
התעשייה שלנו, למרות שהיא כבר ותיקה, עדיין יש בה איזשהו ריח מיוחד שלנו, של כחול-לבן. במפגשים שלי בעבר איתה – היום פחות – לימדו שהיא משמרת איזו רוח של יצירתיות, של חדשנות, של גמישות שקשה למצוא אותה. במדינות מבוססות יש תעשיות גדולות ממנה אבל חסר בהן את אותו זיק שעושה את התעשייה הישראלית למיוחדת.
והדברים האלה אמורים גם לגבי המילואים. מילואים זאת תופעה שהולכת ונעלמת, לא רק בישראל אלא בעולם כולו. הצבאות קטֵנים, והצורך במילואים מצטמצם. המילואים, בסופו של דבר הם לא רק תשובה לצורך מבצעי, צבאי, מסוים, אלא גם ערך לחברה הישראלית – נכונות של אנשים לתת יותר ממה שנדרש מהם, להיות סופר-אזרחים, להיות אזרחי-על, לצורך העניין. ויש לנו כאלה עשרות עשרות אלפים. היום הזה בכנסת הוא מחווה קטנה מאוד למענם. צריך לעשות הרבה יותר לטובת ישראלים שמוכנים לעזוב את הבית, את המשפחה, ולתרום מזמנם, ולפעמים גם מחייהם. והמחויבות שלנו היא לעשות כל מה שניתן להקל עליהם את השירות, ובכלל את החיים בארץ הזאת. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת נחמן שי. חברת הכנסת קסניה סבטלובה, בבקשה, גברתי. אחריה –חבר הכנסת דב חנין.
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):
כבוד היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אנחנו צופים בתמורות מדהימות שמתרחשות במדינות המזרח התיכון, כמו באיראן, ששם הנשים דווקא מסירות את החיג'אב ומתקדמות למודרניות; הן אלה שמובילות את התהלוכות, הן אלה שמובילות את ההפגנות נגד המשטר. אנחנו רואים דברים כאלה גם במדינות אחרות: בסעודיה אישה מתחילה לנהוג ברכב. זה צעד קטן בשבילם, צעד קטן בשביל האנושות, צעד גדול מאוד בשביל הנשים האלה. אני שמחה בשבילן מאוד.
בעוד שכל הדברים האלה קורים במזרח התיכון – סוף-סוף מתחילים לפקוח את העיניים לכיוון השוויון, לכיוון ההזדמנויות השוות – מה קורה אצלנו? המוביל הלאומי, חברת אל על, עדיין מרשה לעצמה לדרוש מנשים שיעברו מקום, ככה סתם, כי הן נשים. אז טוב עשתה חברת נייס, שהודיעה אתמול שהיא לא תשתף פעולה עם חברת אל על עד שהדבר הזה ישתנה. זו דרישה לגיטימית, ואני מצטרפת אליה בכל מאודי.
אנחנו לא צריכים לסבול את הדברים האלה – לא את ההפרדות, לא את האפליה המובנית בתוך העניין הזה של: את אישה, טוב, ברור שאת צריכה לזוז, ברור שאת צריכה לפנות את המקום שלך לגבר, כי ככה הוא רצה. לא. הדברים האלה הם נחלת המאות הקודמות. כן, כל ההיסטוריה האנושית הייתה מלאה בזה, אבל אנחנו לא נרשה את זה עוד. אז אל על יקרים, אתם חברה מעולה, אתם חברה שלנו, אתם גאווה ישראלית, אתם חברה שהיא באמת המוביל הלאומי, החברה הבטוחה בעולם, אבל עכשיו תתקדמו למאה ה-21. תפקחו את העיניים. הדברים האלה לא יכולים להתקיים עוד.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחברת הכנסת סבטלובה. חבר הכנסת דב חנין, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת איתן ברושי.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
תודה לך, אדוני היושב-ראש. היום היינו אמורים לקיים דיון במליאת הכנסת ובסופו לקבל החלטות בעניין ההכרה בטבח העם הארמני. אדוני היושב-ראש, אני רוצה בהזדמנות זו גם להביע הערכה על העמדה האישית שלך, כפי שאתה חזרת והבעת אותה, על החובה שלנו כחברה להביע עמדה ערכית בנושא החשוב הזה.
אני קראתי בצער רב הודעה שהתפרסמה בתקשורת על כך שראש הממשלה הנחה את הקואליציה להצביע נגד סיכום מוצע לדיון הזה, ואני מבין שבעקבות אותה הנחיה הדיון כולו נדחה. אני מצטער על כך. אני יודע שהיחסים בין ישראל לבין טורקיה הם טעונים ומסובכים, אבל אני חושב שאנחנו איננו עוסקים בשאלות שקשורות ליחסים בין ישראל לבין טורקיה. כמי שמאוד מחויב לאורך כל השנים להכרה בטבח העם הארמני, אני אומר כאן באופן מאוד ברור: יש לי הרבה הערכה וכבוד לעם הטורקי, למסורת העשירה שלו, להיסטוריה המפוארת שלו. טורקיה היא מדינה גדולה, ואנחנו שואפים לקיים איתה יחסי ידידות וקשרים טובים. זה לא קשור לסוגיה ההיסטורית, שבה יש לנו מחויבות מוסרית כבני אדם.
ולכן, אדוני היושב-ראש, אני מחדש מכאן את הקריאה לכל מרכיבי הבית הזה לעשות כולנו את המאמץ הדרוש, להתגבר על חילוקי דעות שקיימים ולהתגבר גם על הנטיות שלנו לפעמים לערבב שאלות עקרוניות ומוסריות גדולות עם שאלות פוליטיות יומיומיות, שהן שאלות טבעיות ולא קשורות לעניין. אני מאוד מקווה שבקרוב נקיים את הדיון ונקיים בסופו גם הצבעה על סיכום. תודה רבה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אני מצטרף לתקווה שלך מכל הלב. ואתה אמרת שאתה מצטער? אני מתבייש, אבל זאת התוצאה, לצערי.
בבקשה, חבר הכנסת איתן ברושי, ואחריו – חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין.
איתן ברושי (המחנה הציוני):
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, 31% ממסיימי קורס הטיס הקרוב בסוף השבוע הזה באים, והתחנכו, מהחינוך ההתיישבותי: 6% – מהיישובים הקהילתיים, 11% – מהקיבוצים, אשר מהווים 1.7% מכלל האוכלוסייה בישראל, ו-14% – מהמושבים. מדובר באחוז מסיימים מרשים ביותר, בעיקר נוכח העובדה שהמרחב הכפרי – המועצות האזוריות בישראל הן פחות מ-9% מהאוכלוסייה כולה.
אנחנו רואים פעם נוספת את מה שאנחנו יודעים שהיה במשך כל 70 השנה – למרות שאתמול לא הספקתי לשאול את השרה למה ההתיישבות והקיבוצים לא הוזכרו בכל חגיגות 70 השנה: שהחינוך ההתיישבותי והמרחב הכפרי, מאז ועד היום, מביאים יכולת רבה בתחומים מגוונים. צריך לזכור שחלק גדול מהם גם עושים שנת שירות. זה גם בחקלאות, גם בתעשייה, בביטחון, בחינוך, שנת השירות; מרחב גדול של תחומים חשובים לעתידה של המדינה, ולא רק למה שהיה כאן בעבר.
וזה הזמן לומר, למי שיש לו ספקות – ויש כאן בכנסת כאלה שיש להם ספקות בקיומה של החקלאות, ההתיישבות, המרחב הכפרי, המושבים, הקיבוצים; לא כולם שותפים לדאגה ולהבטחה של העתיד. והינה, כל פעם מחדש יש תזכורות שזה חשוב וזה הכרחי, וכל אחד יודע מי יושב בעוטף עזה ומי מכבה את השרפות ומי שומר על האדמות. ואני מאחל לכולם בהצלחה, ובעיקר – שימריאו בשלום וינחתו בשלום. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת איתן ברושי. חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. אחריה – חברת הכנסת ענת ברקו.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. חבריי חברי הכנסת, היום זכיתי להוביל כאן, יחד עם חבריי מירב בן ארי ועפר שלח, את יום כחול-לבן, וזכיתי גם לדבר באודיטוריום ביום המילואים. אבל אני רוצה לדבר דווקא על שדולה אחרת שלי, שהיא השדולה לתרומת איברים, כי לפני שבועיים נתנאל חיים בן החמש טבע, לצערנו, בבריכה בגבעת זאב, וההורים שלו היו מספיק חזקים להתייעץ עם רב בית החולים ולתרום כבד וכליה, שהצילו שתי נערות, נערה בת 16 ונערה בת 20.
השדולה שלי קרויה על שם ליאל בבלר – לא באופן פורמלי, אבל בשבילי השדולה הזאת היא על שם ליאל בבלר, שנהרגה בתאונת דרכים בדיוק לפני שנה, אדוני היושב-ראש, ואיבריה הצילו חמישה אנשים בישראל. שניים מאיבריה הושתלו באישה אחת. בימים האלה, כשאנחנו ככה רוויי אסונות, לצערי, חשוב לזכור את תורמי האיברים המדהימים האלה, שבמותם עדיין מצליחים למצוא את הכוח ולהציל חיי אחרים. תודה רבה לעמותת אדי ולמרכז הלאומי להשתלות על כל מה שהם עושים. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחברת הכנסת נחמיאס ורבין. חברת הכנסת ענת ברקו, בבקשה, גברתי. אחריה –חבר הכנסת יהודה גליק.
ענת ברקו (הליכוד):
תודה, אדוני היושב-ראש. כנסת נכבדה, יום ההוקרה לחיילי המילואים, וגם לחיילים הסדירים, כפי שזה הוגדר באודיטוריום. אני רוצה להודות לחבריי על ארגון היום הזה ולומר שאלו שכל השנה המדים שלהם תלויים בארון, עם הדרגות, עם הסמלים, עם הנעליים הגבוהות, עם הקיטבג שמוכן לקריאה בכל עת, ראויים לכל הערכה והוקרה, אבל לא רק בדיבורים; הרבה מאוד במעשים. וכשאומרים במעשים, זה אומר לתת להם עדיפות בכל מיני דברים – בעבודה במגזר הציבורי, הנחות והטבות והקלות. כי כשהם יוצאים ל-30 יום רצוף, הם לא נמצאים בבית – אני קיבלתי רק לאחרונה פנייה מאנשי מילואים ששואלים אם אפשר לדחות להם את המילואים מאוגוסט, כי הילדים בבית, והם לא יכולים לעשות שום דבר – אם הם נמצאים במילואים הם לא יכולים לדאוג למשפחה ולסייע בבית.
הדברים האלה פוגשים אותם ביום-יום, אותם ואת בני המשפחה שלהם, את בנות הזוג ואת בני הזוג, ולכן אני חושבת שהגיע הזמן שהמדינה תוקיר את המשרתים, גם בסדיר, גם במילואים, באופן ברור יותר, באופן נחרץ יותר – לא על חשבון אוכלוסיות אחרות, אבל זה ברור שמי שנושא בעול, מגיע לו יותר. תודה, אדוני.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה, חברת הכנסת ענת ברקו. חבר הכנסת יהודה גליק, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת מסעוד גנאים.
יהודה גליק (הליכוד):
אדוני היושב-ראש, חבריי וחברותיי חברי הכנסת המתוקים והמתוקות מן הקואליציה ומן האופוזיציה, באמת הייתה גאווה גדולה היום להשתתף גם ביום לכבוד חיילי המילואים שלנו וגם ביום של תעשיית כחול-לבן. זה בהחלט חיזק את הגאווה הישראלית.
אבל אני רוצה להקדיש את חצי הדקה שנותרה לי, או את 50 השניות, למשהו מאוד מאוד מאוד אישי. אני רוצה להקדיש את הדברים שלי לאדם יקר ומיוחד שעלה לארץ לפני 44 שנה, עזב קריירה מאוד מבטיחה בניו יורק ועלה לארץ, לבאר שבע, והיה שותף בהקמת בית הספר לרפואה בבאר שבע. ממנו ינקתי חלק גדול מאמונותיי: אמונתי בשיח מכבד, אמונתי בכבוד לכל אדם, וגם המאבק שלי בעישון. האיש הזה הוא במקרה אבא שלי, והוא מחר – הוא החליט, בגיל 86, לכבוד יום הולדתו, לצאת לפנסיה מוקדמת ולפרוש מקבלת חולים, מה שהיה עושה מדי שבוע בשבוע. הוא לא פסח ולו פעם אחת, גם כשהיה חולה, על קבלת חולים בבית החולים סורוקה. אז אני כאן, מכנסת ישראל, שולח לו את ברכותיי לעוד הרבה מאוד שנים של עשייה ותרומה לחברה באנושיות שלו.
נחמן שי (המחנה הציוני):
שלא יפרוש בגיל צעיר כל כך.
יהודה גליק (הליכוד):
אל תדאג, באוניברסיטה הוא ימשיך בתחומי האתיקה הרפואית, אבל קבלת חולים – הוא החליט בגיל 86 לצאת לפנסיה מוקדמת. ואני בהחלט מאחל לו: אבא יקר, אני מאחל לך המון המון טוב.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אנחנו מצטרפים כולנו לאיחוליך לפרופ' גליק על כל תרומתו החשובה בתחום הרפואה בישראל.
חבר הכנסת מסעוד גנאים, בבקשה, אדוני.
מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):
כבוד היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, כפר אל-משהד בגליל סובל מזיהומים מסוכנים בגלל הקרבה לאזור התעשייה ציפורי. יש שם מפעלים מזהמים שמסכנים את חיי תושבי הכפר. הם סובלים גם מקווי חשמל מתח גבוה, שגם הם מסכנים את בריאותם של התושבים. וכאילו זה לא מספיק, לאחרונה מתקינים שם על יד הבתים אנטנות של חברות סלולר. והאבסורד הוא, אדוני היושב-ראש, שהזיהומים והמחלות הם חלקם של תושבי משהד, אבל הארנונה והרווחים הם לנצרת עילית.
אני רוצה לברך את עמידתם האיתנה של תושבי אל-משהד, שבזכותה נעצרה התקנת אנטנות אלה. (אומר בערבית: אני רוצה לברך את העמידה האמיצה של התושבים והנוער באל-משהד, שעצרו את הפרויקט המזהם והגורם למחלות הזה.)
אלעזר שטרן (יש עתיד):
– – – אנחנו ביחד.
מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):
אז יאללה, תצטרף למאבק.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת מסעוד גנאים.
הצעות לסדר-היום
ציון יום צה"ל, צבא העם, בסדיר ובמילואים
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, נעבור להצעות לסדר-היום בנושא: ציון יום צה"ל, צבא העם, בסדיר ובמילואים, שכבר הוזכר כאן בנאומים בני דקה – הצעות מס' 9764, 10547, 10568 ו-10573.
חברי הכנסת, אני מתכבד לפתוח כעת דיון מיוחד בהוקרה לצה"ל, צבא העם, בסדיר ובמילואים. לאורך היום התקיימו בנושא דיונים בוועדות הכנסת השונות, ובסופם נערך טקס מיוחד המוקיר את חיילי צה"ל ואת אנשי מערך המילואים, שעומדים על משמר ארצנו כבר 70 שנים.
מדינת ישראל, הסטרטאפ ניישן, היא בית הגידול לא רק של מודלים טכנולוגיים אלא גם של מודל צבאי מיוחד במינו, צבא העם – צבא העם, כי חיילי צה"ל באים מהעם וחוזרים אל העם. הם לא עולים על מדים בשביל עצמם; הם לא מרוויחים מהשירות באופן אישי. מלחמתם היא למען העם, גבורתם היא מכוח העם, ותהילתם – של העם. צבא העם, כי אלו ששולחים את החיילים אל המשימה הם לא רק המפקדים אלא גם האימהות והאבות, הסבים והסבתות, של כולנו. צבא העם, כי כשחיילי צה"ל מנצחים, מיתר של שמחה רועד בלב כל העם, וכשחיילי צה"ל נפגעים, חלילה, הדאגה היא לא רק של יחידה או של משפחה ספציפית – היא של כולנו, של כל עם ישראל.
בשנים האחרונות אנחנו שומעים שבמודל הזה נבעים סדקים. יותר ויותר מן הצעירים כבר לא מתגייסים; יותר ויותר אוכלוסיות מעדיפות לשרת ביחידות נפרדות, מותאמות במיוחד בשבילן; יותר ויותר מומחים אומרים שזה מודל ישן ומסורבל, ועדיף להפוך את צה"ל לצבא מקצועי, קטן פי כמה ויעיל פי כמה. אלו בעיות אמיתיות, ואנחנו מחויבים להתייחס אליהן ברצינות, אבל אסור שהן יפתו אותנו לוותר על המודל המיוחד שנבנה כאן במאמץ רב. אסור שהן ירַפו את ידינו מלשמור על התקווה הלאומית והאחווה הלאומית שבאות לידי ביטוי רק בצבא הלאומי, צבא העם.
אני מודה לכל יוזמי ומארגני היום, חברי הכנסת ועובדי הכנסת, שפעלו למען הצלחתו, ואנחנו נקיים כרגע דיון במסגרת הצעות לסדר-היום.
חבר הכנסת אלעזר שטרן יהיה הדובר הראשון. אחריו – חברת הכנסת מירב בן ארי.
קריאה:
– – –
אלעזר שטרן (יש עתיד):
לא, זה היום שלו. מה אתה – – –
קריאה:
זה שלך.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
לא, שלו.
קריאה:
הוא תמיד בא עם חליפה. אתה לא באת עם חליפה – – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
רק עכשיו דיברתי על צבא העם, ואתם כרגע מחלקים של מי היום – של כולנו.
עמיר פרץ (המחנה הציוני):
פעם ראשונה שאנחנו מחלקים קרדיטים.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בבקשה, אדוני, עד חמש דקות לרשותך.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
אדוני היושב-ראש, סגן שר הביטחון – וראיתי פה קודם גם את השר לענייני ירושלים ואיכות הסביבה – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
הינה, גם הוא נמצא איתנו.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
– – עמיתיי חברי הכנסת, וצריך להגיד קצין מילואים ראשי – יושבים למעלה ומלווים אותנו ביום הזה – תת-אלוף ארי סינגר.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חבל שהם שם.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
כן, אבל בפעם הבאה יהיו יותר קרוב.
תראו, הכנסת כבר כמה שנים מציינת את יום המילואים. חבר הכנסת איתן כבל עומד מאחורי העניין הזה הרבה זמן, מזוהה עם זה. השנה שמחתי שבחפץ לב הוא נעתר להצעתי לחבר את היום הזה ליום צבא העם, כיוון שהדברים האלה הם באמת אותו דבר.
תראו, מה שאנחנו מנסים לעשות כאן, בעבודה שלנו בכנסת, זה לגשר בין המאמץ שנדרש מאיש מילואים ואשת מילואים ובני המשפחות שלהם כשהם יוצאים למילואים לבין התגמול או תחושת השליחות שיש. לפעמים הפער הזה, שאולי קוראים לו פראייריות – אנחנו מותחים אותו במתח רב מדי, בפערים גדולים מדי. התפקיד שלנו כאן, בבניין הזה, הוא לראות איך באמת אנחנו מוודאים – המתח הזה שבין החברה שיותר ויותר מאתגרת את האנשים שמשרתים אותה מתוך שליחות לבין מה שבאמת אנחנו דורשים מהם. ביום הזה אנחנו שמענו, פגשנו – מי שלא שומע את זה הרבה – את אנשי המילואים, את המחירים שהם משלמים. אבל כיוון שאחריי ידבר חבר הכנסת איתן כבל בטח רק על זה, אז אני אולי רוצה להקדיש את שלוש הדקות שנותרו לי גם לצבא העם; וכבר אמרנו שזה אותו דבר.
פגשנו היום בוועדות הכנסת באמת בעיקר את המשימות העודפות שהצבא עומס על כתפיו. אין ספק שהמשימה הראשונה היא הגנה על מדינת ישראל, אזרחיה ותושביה, אבל במה שאנחנו פוגשים כאן בכנסת, בנוסף, אז בעצם הצבא, לא רק שהוא תורם לחברה, אלא אפילו, באופן אקטיבי, פעולות כמו חינוך, ערכים, שוויון של אוכלוסיות מיוחדות, כור היתוך – אומנם בטמפרטורה נמוכה; לא מנסה לשנות לאנשים את הזהות שהם באים איתה מצד אחד, אבל מהצד השני, כן ליצור הרבה מאוד מהדברים המשותפים. יש הרבה מאוד סגירת פערים: חינוך מקצועי, שחסר לנו; השלמת בגרויות; גיור בקורסי נתיב, שלצערי הרב מדינת ישראל מתעלמת מהאתגר הזה והמקום שבו זה פועל אולי עם המחויבות הגדולה ביותר, וגם עם התוצאות הגדולות ביותר, שזה צה"ל, וזה לא טריוויאלי שצבא מתעסק בדברים האלה, אני חושב; גם הקשר עם התפוצות, באמצעות חיילים, יחד עם תגלית. אנחנו ראינו רק הבוקר שהמספרים הולכים וגדלים.
איך אני אגיד? במידה מסוימת כל מיני פערים שאנחנו בבניין הזה יוצרים – הצבא מגשר עליהם ומנסה לאחות את הקרעים ואת המתחים השונים שאנחנו יוצרים או שאנחנו לא סוגרים. אנחנו קוראים לזה בהקשרים האלה של צבא ההגנה לישראל – אנחנו אומרים שעם בונה צבא בונה עם, זאת אומרת, באמת העם בונה את הצבא. בזכות העם יש את האיכות הזאת, אבל הצבא גם משתדל להחזיר לעם את מה שהעם משקיע בו.
אני רוצה לציין שמחר ייפתח שבוע ההוקרה לחיילים, שנקרא "יחד למען החייל". מי שעושה את זה זו אותה קרן שהחליפה את קרן לב"י, את האגודה למען החייל, בראשות האלוף יורם יאיר, יה-יה, אלוף במילואים, והמנכ"ל הנמרץ תת-אלוף יחיאל גוזל. צריך לומר, אדוני סגן שר הביטחון – אתה יודע את זה – שהם היום אולי מהמשתתפים היחידים המממנים את מה שכבר אפשר לממן, "ממדים ללימודים". זה כספי תרומות, בעיקר של יהדות התפוצות.
אני חושב שעכשיו, כשאנחנו עומדים ערב דיון בחוק הגיוס, השוויון בנטל – כל אחד יקרא לזה איך שהוא רוצה – אנחנו כולנו יודעים ששוויון לא נצליח ליצור פה, אבל לפחות נצליח לתגמל את המיעוט שמשרת. וכאן אני פונה גם אלינו, וכבר אמרתי, אני חבר בוועדה הזאת, ואני אתעקש על זה שבדיוק כמו שנאמר שם, מכסות וכל מיני דברים – אותו מיעוט בקרב החרדים שיתגייס, נראה אנחנו שאלה שמשרתים שירות מלא, נדע לתגמל אותם, ונתחיל בתואר ראשון לכל חיילת וחייל שמשרתים את העם ואת המדינה. שוב, תודה למשרתים כולם.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לחבר הכנסת אלעזר שטרן. חברת הכנסת מירב בן ארי, ולאחר מכן – חבר הכנסת איתן כבל. חמש דקות.
מירב בן ארי (כולנו):
תודה, גברתי היושבת-ראש. כנסה נכבדה, ראשית, נתחיל בברכות. נברך את כל חבריי, גם איתן כבל, וגם אלעזר שטרן, עפר שלח, יואב קיש – כל אותם חברי כנסת שהובילו את השדולה הזאת של הצבא בכלל ושל אנשי המילואים; את סגן השר בן-דהן, שמגויס לטובת הסדיר והמילואים – אנחנו הרי רואים אותך, נמצא תמיד גם בוועדות, וצריך גם להגיד לך מילה טובה; וכמובן לרמטכ"ל ולשר הביטחון, שהיו כאן היום. גם אני הייתי בכינוס החשוב הזה של השדולה. אני רואה גם את קצין המילואים הראשי כאן, וכל אותם קצינים וקצינות וחיילים וחיילות שהגיעו ליום הזה שבו הכנסת מברכת את צה"ל, צבא העם.
אני רוצה להתייחס דווקא לשני דברים. האחד – למה שהיה כאן אתמול בוועדת החינוך. אני לא יודעת אם אתה יודע, אבל אישרנו לקריאה שנייה ושלישית – אתה בעניינים, השר שלך הוא המנוע, יש לומר, השר נפתלי בנט – שתי נקודות זכות לאנשי מילואים. זו הכנה לקריאה שנייה ושלישית, ובעזרת השם בשבוע הבא יגיע החוק. במשך כל היום, מאתמול בלילה, כולל היום בבוקר, יש דיון שהתפתח ברשתות, והרבה מאוד לא תומכים – לפחות בשיח, אלה שמדברים; אני מניחה שיש הרבה שתומכים, ובטח אנשי מילואים שמתלהבים.
עודד פורר (ישראל ביתנו):
בדרך כלל התומכים לא מדברים.
מירב בן ארי (כולנו):
זהו, כי הם עסוקים במילואים, אתה מבין, פורר? הם עסוקים בלתרום למדינה, הם לא עסוקים בלקשקש.
עודד פורר (ישראל ביתנו):
– – –
מירב בן ארי (כולנו):
אתה יודע, אתה שומע תגובות ואתה אומר לעצמך: מה העניינים? מה מפריע לכם? מה מפריע לכם? זה לא על חשבונכם. זה קורס, זה פעם אחת בכל התואר, ו-14 יום, זהו. הרי אנחנו שומעים כאן על מילואים שעושים 30 או 40 יום. זה כל מה שהמדינה תיתן, וגם על זה יש לאנשים תלונות. ולמה? הרי זה לא בא על חשבון. לא, זה לא מספיק אקדמי, הם אומרים לי. אבל קורס של שיט בטכניון, או קורסי אס"א, או פילאטיס, או התעמלות, זה – אקדמי. זה – כן בסדר. למה? כי פגענו להם בחופש האקדמי.
אז אני חייבת לומר לכם, זה מרתיח אותי. אני קוראת, אני מודה שאני קוראת, אני קוראת את התגובות. אני צריכה להפסיק עם זה, אני יודעת. אבל אני פונה – – –
איתן ברושי (המחנה הציוני):
– – –
מירב בן ארי (כולנו):
אני צריכה להפסיק עם זה.
עודד פורר (ישראל ביתנו):
מירב, זה הפתרון לעוד כמה צרות שיש לנו.
מירב בן ארי (כולנו):
אתה אומר לעצמך: מה בוער לאנשים? אני אראה לך. בואו נפרגן לאנשי המילואים. איך אמר נציג צה"ל? בדיון ישב נציג צה"ל ואמר דבר כזה: זה לא רשות. אני לא שואל אותם, אני מחייב אותם, ואם יש משהו שאני יכול לעזור, אני אעזור להם. ובשבוע הבא הכנסת כולה – ואני בטוחה בכך – תצביע ותתמוך בחוק הזה, חוץ מהמשותפת, שהם פחות בעניין של אנשי מילואים.
עודד פורר (ישראל ביתנו):
אולי הם יצטרפו.
מירב בן ארי (כולנו):
אל תדאג, הם כבר הגישו הסתייגות בדיוק על המילואים. זה לא יקרה שהם יצטרפו.
ועוד דבר שאני רוצה להגיד: ראיתי כאן הרבה נשים ובדקתי גם את הנתונים: 16% מהנשים עושות מילואים. זה לא כזה גבוה, אבל עדיין זה מאוד משמעותי יחסית לשנים קודמות. אנחנו רואים יותר ויותר נשים במילואים, וחשוב לומר להן תודה ולהכיר ולהוקיר, כי זה לא מספיק משמעותי.
אני רוצה לומר עוד משהו, כי הכנסת הזאת כל הזמן עוסקת במעסיקים. כשאנחנו מתעסקים במילואימניק, אנחנו עסוקים בכל המתחם: בילדים שלו, שנשארים בבית – אני לא יודעת אם אתם יודעים, אבל ל-41% מאנשי המילואים יש ילדים; כשהם מגיעים למילואים, הם משאירים את הילדים בבית. אז גם לתמוך בילדים, גם לתמוך בבני הזוג או האישה או הבעל, וכמובן – המשפחה והמעסיקים. אני, ובטח חבר הכנסת פורר – אנחנו מתעסקים בזה הרבה; נכון, גם בעניין הזה של איך לסייע למעסיקים. אני חוויתי את זה בעצמי: היה לי עוזר שעשה כאן מילואים – הוא כבר סיים, אחרי שלוש שנים. שמעתי שיו"ר הכנסת אמר היום שזה 30 יום מקסימום. מה הוא אמר, בן-דהן, ש-30 יום מקסימום בכנסת? לי היה עוזר פרלמנטרי שבחודשיים עשה 30 יום, אז הוא לא בעניינים. אז אני חייבת לומר שבתור מעסיק זה לא קל, ולכן אנחנו צריכים לסייע כמה שיותר.
אני רוצה לסיים בתודות – תודות לקציני המילואים, לרמטכ"ל, לחיילים, לחיילות, לכל אותם צעירים וצעירות שאנחנו הרבה פעמים מקבלים כמובן מאליו, לא מספיק אומרים תודה, לא מספיק מעריכים את הפעילות שלהם, את זה שהם עוזבים את כל חייהם רק בשביל להגן עלינו ולתת לנו את האפשרות. הכנסת אומרת לכם תודה. ותודה רבה לכל ראשי השדולה. תודה.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לחברת הכנסת מירב בן ארי. חבר הכנסת איתן כבל, יוזם היום המיוחד.
מירב בן ארי (כולנו):
המילואימניק של הכנסת, אני מבקשת.
היו"ר רויטל סויד:
בדיוק.
איתן כבל (המחנה הציוני):
גברתי היושבת-ראש, אדוני ראש – סליחה, כמעט אמרתי – אדוני השר, אדוני סגן השר.
היו"ר רויטל סויד:
זו סגולה טובה, לא?
איתן כבל (המחנה הציוני):
כן, כן.
היו"ר רויטל סויד:
זו סגולה.
איתן כבל (המחנה הציוני):
סגולה. אדוני סגן שר הביטחון, וראוי במקרה הזה גם לומר חברי, אלי בן-דהן, חברותיי וחבריי חברי הכנסת, רשמת פרלמנטרית, כמובן, האמת שכשאני ישבתי ויצא לי לחשוב על יום המילואים, ואמרתי את זה היום – אני נזכר לאחור בשני דברים: דבר ראשון, זה היום בכנסת שנהיה הכי קבוע, הוא הפך להיות חלק בלתי נפרד מעבודתה של הכנסת. דבר שני, אני נזכר, אדוני סגן השר, שכשאני הבאתי את הרעיון הזה יחד עם אבי סייג וחברים נוספים – אבי סייג, שהוא יושב-ראש העמותה של המח"טים, המג"דים והחפ"שים – מערכת הביטחון סירבה. אתה יודע שאת הטקס, האירוע הראשון, עשינו למגינת ליבם למורת רוחה של מערכת הביטחון.
לשמחתי, סגן השר זאב בוים, שנה לאחר מכן – –
איתן ברושי (המחנה הציוני):
ז"ל.
איתן כבל (המחנה הציוני):
ז"ל. – – הביא זאת. הוא הבין את העניין והבין את החשיבות, והפכו את זה לחוק, והיום יש יום, יום ל"ג בעומר, זה יום קבוע. וזו זכות גדולה. חוק המילואים, הייתה לי זכות גדולה להיות ממוביליו, יחד עם חבר הכנסת אבו וילן. במהלך כל השנים האלה עשינו דברים כשדולה, עם מעט מאוד אנשים, אבל הוצאנו מתחת ידנו הרבה דברים. ואני יכול לומר, אדוני סגן השר – ויושב כאן קמל"ר, יושב פה פסטו, סגן אלוף. נכניס אותך לפרוטוקול.
סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:
עתכ"א מילואים.
איתן כבל (המחנה הציוני):
עתכ"א מילואים. כן, אני יודע. יודע. קודם כול, ננצל את ההזדמנות לומר תודה על כל העזרה שלך, פסטו, ביום הזה. יש לך חלק ניכר בעובדה שהיום הזה יצא אל הפועל, ותודה. אתה סגן אלוף, אבל אתה אלוף. עשית עבודה יוצאת מן הכלל. תודה והערכה גדולה.
מילואימניק זה לא – לפעמים אנחנו מדברים הרבה, גבוהה-גבוהה, על מילואים, האלוף במילואים אלעזר שטרן. מילואים זה לא – היה מישהו שאמר לנו: מה, אנחנו עושים קבע, אנחנו בקבע. גם אנחנו משרתים. לא דומה. לא דומה. אינני מזלזל ואינני מקל ראש, חבר הכנסת עודד פורר, בכלום, באמת שלא, אבל כשאתה מקבל את הצו – והיו ימים שהצו הזה הכניס בתוכו 40 יום, שלושה שבועות ימי אימון, ברצף; פעם לא היית יוצא לשבוע או לשלושה-ארבעה ימים, היית במקרה הטוב יוצא ל-48 שעות. ובסוף, בסוף, בתוך כל התקופות האלה, החלק הכי חשוב זה המשפחה. אין לכם מושג מה זה כשאתה צריך לעזוב את המשפחה שלך. והשינוי הזה של 180 מעלות ממצב שאתה יושב באיזה משרד ממוזג, נותן הנחיות, ולמוחרת אתה תקוע באיזו ג'בלאה, בחום אדיר, צריך לישון על החול. ובשבילי, חזרתי מתרגיל – אני לא חלצתי נעליים ארבעה ימים, רק לא לשים את הרגליים על החול.
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):
לא חייב לשתף אותנו בכול, איתן.
היו"ר רויטל סויד:
צריך להכיר את איתן בשביל להבין את המשמעות.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אתה לא מבין מה המשמעות בשבילי.
היו"ר רויטל סויד:
אתה צריך להכיר אותו כדי להבין את המשמעות.
איתן כבל (המחנה הציוני):
ואני אומר לכם שהמשפחה היא אולי הדבר הכי חשוב: אישה, ילדים, בית חזק – ולא כולם יכולים לעמוד בזה – ומקום עבודה.
עודד פורר (ישראל ביתנו):
עסק.
איתן כבל (המחנה הציוני):
עסק. יש לי חבר שהיה לו עסק למזגנים ותמיד קיבל מילואים ביולי. אתה מבין? מה הוא יכול לעשות? דרך אגב, באמת, הוא החליף תחום.
היו"ר רויטל סויד:
מפזרי חום. מפזרי חום.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אני מדבר ברצינות.
מירב בן ארי (כולנו):
הוא החליף תחום בגלל המילואים?
איתן כבל (המחנה הציוני):
מה?
מירב בן ארי (כולנו):
הוא החליף תחום בגלל המילואים?
איתן כבל (המחנה הציוני):
כן. כן. כי זה נפל לו כל הזמן – זה לא כי מישהו תכנן כדי לעשות לו; היו לנו תקופות בלו"ז הכללי של צה"ל, וזה נפל תמיד בתקופת הקיץ. זה שיא העבודה שלו. שיא העבודה שלו. זה לא עניין של מה בכך.
וכל הדברים האלה ביחד – ואני אומר לחברה הישראלית, שבאמת צריכה להבין: זה לא רק למחוא כף – אני מסיים, גברתי – זה לא רק למחוא כף ולא רק לחבק ולדבר גבוהה-גבוהה, ואמרתי את זה, אדוני סגן השר, גם בדיון. החוכמה היא שלא רק הדיבורים יהיו גדולים; שהמעשים יהיו גדולים, כי באמת, אני אומר זאת בצורה הכי ברורה: אם יש קבוצה שבאמת צריך להפלות אותה קבל עם ועולם, בלי חשבון, בלי בושה, זאת הקבוצה הזאת. תודה רבה לכם.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לחבר הכנסת איתן כבל. חבר הכנסת עודד פורר, ולאחר מכן ישיב סגן שר הביטחון חבר הכנסת אלי בן-דהן.
עודד פורר (ישראל ביתנו):
תודה, גברתי היושבת-ראש. חבריי חברי הכנסת, אדוני סגן שר הביטחון חבר הכנסת אלי בן-דהן, תת-אלוף ארי סינגר, קצין מילואים ראשי, מר אבי סייג, שבעוונותיו גם הוא איש חיל הים, כמוני, ויושב-ראש העמותה למען חיילי המילואים, חבריי חברי הכנסת שיזמו את היום הזה, ותסלחו לי שאני אציין את איתן, כי הוא, אני חושב, המילואימניק של הכנסת, כמו שאמרנו פה.
מירב בן ארי (כולנו):
ככה קראתי לו.
עודד פורר (ישראל ביתנו):
זה בערך המצב. אבל בראש ובראשונה אני חושב שצריך לציין ולהתחיל דווקא מהחתנים והכלות, ואלה חיילי וחיילות מערך המילואים של צה"ל, שבאמת – אתם יודעים, מילואים זה סוג של שם קוד בעברית. אם היינו מסתכלים במילון איך מפרשים מילואים, זו בעצם ההגדרה למישהו שחושב שהוא השתחרר מצה"ל, כי מי ששירת בצה"ל ומכיר את זה מבין שאנחנו אף פעם לא משתחררים, אנחנו רק יוצאים לחופשות יותר ארוכות. מילואימניק – הוא פשוט יוצא לחופשה יותר ארוכה עד המילואים, וזה בערך המצב אצל חלק מהאוכלוסייה. והחלק הזה הלך והצטמצם.
והחשיבות של המילואים היא גם התרומה מעבר לתרומה הביטחונית בצבא – לחינוך ולערכים. אני זוכר את המילואים הראשונים שלי בתור מפקד דבור. אחרי שהשתחררתי הייתי תקופה קצרה מאוד בחוץ, ואז אחרי בערך שנה קוראים לך למילואים. לא דומה מפקד מילואים שיוצא עם ספינה של חיילים למפקד בסדיר, וגם ה-benefit שאתה נותן לחיילים שלך וללוחמים שלך וגם למפקדים לידך, שהם מפקדי סדיר, והיכולת שלך להביא תמונה קצת אחרת משל מפקד צעיר, חשובים, אני חושב, לא פחות מהלחימה עצמה והתוספת לבניין הכוח, נאמר את זה.
אבל עדיין, צריך גם לזכור שבתוך המערך הזה של המילואים – ככל שהשנים חולפות, פחות ופחות אנשים עושים מילואים, ופחות ופחות תורמים, וזה יותר ויותר נופל על כתפיים של פחות ופחות אנשים, ובסוף אנחנו מוצאים אלפים בודדים של מפקדים ולוחמים שמשרתים הרבה יותר מכל השאר. ולהם אני חושב שאנחנו חבים תודה בראש ובראשונה.
כן חשוב לי להזכיר כאן את המאמץ המיוחד והדגש שנותן היום משרד הביטחון. שר הביטחון אביגדור ליברמן וסגן השר אלי בן-דהן, עשיתם יחד כמה דברים חשובים בשנים האחרונות שנוגעים לחיילי המילואים. אחד מהם, רק לאחרונה חוקקנו אותו בחוק ההסדרים, וזה פטור ממס על התגמול המיוחד שניתן למי ששירת יותר מ-30 יום, פטור חשוב. אנחנו מדברים על התוספת – דיברנו על העצמאים. אני כעצמאי זוכר את עצמי יוצא למילואים, ובערב, כשהחברים השכירים שלי כבר יכלו ללכת לענייניהם, אני הייתי צריך לפתוח את הלפטופ ולהתחיל לתת מענה לעסק, כי העסק לא ממשיך לבד, והתוספת הזאת של 25% בתגמול לחיילי המילואים העצמאים היא חשובה מאין כמוה. לא תמיד היא מפצה באמת על האובדן, אבל לפחות היא נותנת את התחושה שמישהו חושב בחזרה על חיילי המילואים.
גם ההכרה בשירות המילואים לטובת ניסיון ניהולי במכרזים בשירות המדינה, וכמובן – וחשוב לציין גם את זה – ההירתמות של השר, של קצין מילואים ראשי, יחד עם מערך ראשי המגזר העסקי במשק, לחתימה על אמנה משותפת של המגזר העסקי והעצמאים. וחשוב שנדע שראשי המגזר העסקי חתמו על אמנה, והם אומרים: אנחנו לא נפסיק התקשרות עם עצמאי בזמן שהוא נמצא במילואים ו-30 יום אחריהם. ממש כפי שאסור לפטר שכיר. אנחנו עושים את זה קודם כול כאמנה. אני מקווה שנצליח יחד אולי להעביר את זה כחקיקה. אנחנו מתחייבים שלא נפסיק את ההתקשרות הזאת. אני חושב שאין חשוב מהעניין הזה, גם ברמת מה שאנחנו נותנים ומראים לחיילי המילואים.
לסיכום, אני רוצה לדבר על מה אנחנו כן צריכים לעשות ועוד יכולים לעשות, גברתי, ומה שאנחנו יכולים לעשות בהקשר של אותו חוק שהעברנו בחוק ההסדרים, שפטר ממס את התגמול המיוחד למי שמשרת מעל 30 יום. צריך לטפל במס שגובים היום מהתגמול הנוסף שניתן למי ששירת למעלה מעשרה ימי מילואים. היום גובים מס קבוע של 25% מכל מי שמשרת על תגמול של מעל עשרה ימי מילואים, אבל צריך לזכור מיהם אלה שמשרתים בעצם את רוב ימי המילואים האלה. ציין היום בישיבה באודיטוריום יושב-ראש הכנסת את המילואימניק של הכנסת, העובד שעשה הכי הרבה ימי מילואים. מי זה העובד הזה? בסוף זה סטודנט, והוא עשה 30 ימי מילואים. רוב אלה שזכאים לתגמול הנוסף הזה, אדוני חבר הכנסת כבל, הם הסטודנטים. הם לא נמצאים בסף מס של 25%; הם נמצאים ברף המס הנמוך – הם נמצאים ברף המס של 10%. הבקשה שלי כאן לאוצר היא להוריד את המס הזה מ-25% ל-10% למקבלי התגמול הנוסף.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
נכון, נכון.
איתן כבל (המחנה הציוני):
נכון.
עודד פורר (ישראל ביתנו):
העלות של החוק הזה היא בסך הכול בין 20 ל-30 מיליון שקלים. אני חושב שהשדולה שלכם, יחד עם חברת הכנסת מירב בן ארי, שיצאה – – –
מירב בן ארי (כולנו):
שמעתי אותך אז חזרתי.
עודד פורר (ישראל ביתנו):
אם שמעת, אז אני חושב שדווקא בתיווכך, עם משרד האוצר, נוכל להשיג את העניין הזה – לפטור ממס על התגמול הנוסף, להוריד אותו מ-25% ל-10%. זאת תהיה בשורה ביום המילואים הבא, שנקווה שעוד נציין אותו בכנסת הנוכחית. תודה.
היו"ר רויטל סויד:
ספק. תודה רבה לחבר הכנסת עודד פורר.
מירב בן ארי (כולנו):
– – –
היו"ר רויטל סויד:
יעלה להשיב סגן השר חבר הכנסת אלי בן-דהן.
סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:
גברתי היושבת-ראש, חבריי חברי הכנסת, ראשי השדולה למען המילואים, קצין מילואים ראשי, קמל"ר, ראש עתכ"א מילואים, אלוף משנה במילואים אבי סייג, שבאמת מתמסר מאוד, כל השנה כולה, עבור ימי המילואים ועבור חיילי המילואים, חבריי כולם, אין ספק שחיילי המילואים הם באמת נבחרת מיוחדת, הם באמת הטוב והיפה שבחברה הישראלית. כפי שאמרתי במהלך היום הזה בכמה וכמה ועדות, אנחנו חייבים לדעת שכשחייל מילואים הולך למילואים, גם אשתו במילואים וגם ילדיו. ואני אומר את זה, אני מתגאה בכך שגם כשהיו לי תשעה ילדים עשיתי לא פחות מ-50 ימי מילואים בשנה שנים רבות, ובתקופה שלא היו פלאפונים ואי-אפשר היה להתקשר כל יום הביתה.
אני לא יודע אם יש פה כאלה שיודעים מה זה מצ"א, איך מתקשרים, אבל אני עוד זוכר את התקופה של מצ"א, שהיינו מתקשרים, היו מחברים אותנו הביתה לחצי דקה, וכבר הבא בתור מתקשר. כל המעמד הזה הוא באמת – נבחרת מיוחדת של אנשים שמגלמים את הטוב, את היפה שבחברה הישראלית, מגלמים את המסירות, את התרומה, את ההבנה שבסופו של דבר טובת הכלל גוברת על טובת הפרט.
כל זה כמובן לא פוטר אותנו – לא פוטר אותנו מלהוקיר, מלהעריך, מלכבד את אנשי המילואים, וכמובן שלהוקרה הזאת יש גם מחיר, יש גם תגמול. ואני יכול לומר לכם שבשנים האחרונות אין ספק שנעשתה התקדמות גדולה מאוד לטובת אנשי המילואים, הכרה במעמד המיוחד שלהם, בניסיון פיקודי, עדיפות במכרזים ובעוד ועוד דברים שלא אמנה את כולם, אבל באמת כולם נותנים מבט אחר, מלא, רחב, מעריך, מכבד, מוקיר את אנשי המילואים. אבל המלאכה עוד רבה ויש עוד הרבה לפנינו. ואני אומר פה לחבריי: אני אשמח שתבואו עם הצעות, אם יש הצעות נוספות.
אמרתי את זה כבר, ואני אומר את זה גם פה, מעל הדוכן: בעזרת השם, ב-23 ביולי תתקיים ישיבת ועדת השרים המיוחדת לענייני מילואים. בישיבה הזאת שר הביטחון ואני – אנחנו מתכוננים להביא, בעזרת השם, הטבה מאוד משמעותית, מאוד משמעותית לחייל המילואים ובכלל לבני משפחתו, שלפחות בעיניי היא הטבה שמוקירה את המאמץ הגדול הזה של מי שעוזב בבת-אחת את חייו הרגילים, מתנתק מהכול והולך לשרת למען עם ישראל ומגן על עם ישראל. אני מקווה, אני אומר שאם תהיינה עוד הצעות – זה לשנה הזאת, אבל בעזרת השם גם בשנה הבאה תהיה ועדת שרים לענייני מילואים, ובמהלך השנה כולה, אם תהיינה עוד הצעות, אני אשמח לקדם אותן. כי באמת, המוטו שעומד לפנינו הוא לעשות כל מאמץ כדי לתגמל, לכבד ולהוקיר את חיילי המילואים, ואין ספק שבסופו של דבר התרומה שלהם היא כל כך גדולה, שככל שאנחנו נוסיף ונסייע ונרבה בעוד פעילויות שנוגעות לחייל המילואים ולבני משפחתו, זה רק ייטיב עימם, ואני מקווה מאוד שגם, כמובן, יגרור אחריו עוד אנשים. איך כתוב בבה"ד 1? ממני תראו וכה תעשו.
איתן ברושי (המחנה הציוני):
וכך תעשו. אבל זה נכתב לצוערים, לא למילואים.
סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:
אבל אני אומר לכם – תרשה לי לומר את זה, גם מי שהיה בבה"ד 1 יודע וגם מי שלא היה בבה"ד 1 – החובה שלנו כאן באמת לומר: ממני תראו וכך תעשו, ואני מקווה מאוד שחיילי המילואים יִרבו ולא יתמעטו, וכל מי שייקרא למילואים יבוא בשמחה ויעשה את החובה, שהיא זכות – זאת חובה אבל היא זכות, באמת, להגן על מדינת ישראל.
איתן ברושי (המחנה הציוני):
אלי, אתה יודע שמילואים יכול לעשות רק מי ששירת בסדיר.
סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:
ודאי.
איתן ברושי (המחנה הציוני):
אז כדאי לשים לב שיהיו הרבה בסדיר, ואז יהיו גם הרבה במילואים.
סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:
אני מסכים איתך. אני מקווה מאוד שגם זה יגיע, בעזרת השם.
אני רוצה לומר משפט: אני חושב שהצעת חוק הגיוס שמשרד הביטחון הניח היא הצעת חוק מאוזנת, היא הצעת חוק שהיא טובה, היא מקיפה, היא בהחלט הצעת חוק שיכולה להביא אותנו קדימה, ואני מקווה מאוד שהבית כולו יתאחד סביב – – –
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
אבל לצד זה צריכה לבוא העדפה למי שכן משרת במילואים.
סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:
אני אמרתי את זה, בוודאי. אין ספק. אין ספק שהדבר הזה יקרה, ולכן אנחנו כאן עמלים כל הזמן למצוא עוד ועוד דרכים והטבות כדי להוקיר ולהעריך את חיילי המילואים. תודה רבה לכל היוזמים, ואני, כפי שאמרתי, אשמח לקבל הצעות בעניין הזה כדי שנוכל לקדם אותן, כי בסופו של דבר לכולנו בעניין הזה יש מטרה אחת. תודה.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לסגן השר חבר הכנסת אלי בן-דהן. אנחנו עוברים ליום הפרקינסון הבין-לאומי.
מירב בן ארי (כולנו):
מה, אין הצבעה או משהו כזה?
היו"ר רויטל סויד:
אה. סגן השר, מה אתה מציע? להסתפק בתשובה?
קריאות:
– – –
היו"ר רויטל סויד:
טוב, אנחנו מסתפקים בתשובת סגן השר.
הצעות לסדר-היום
ציון יום הפרקינסון הבין-לאומי
היו"ר רויטל סויד:
נעבור להצעות לסדר-היום בנושא: ציון יום הפרקינסון הבין-לאומי, מס' 10485, 10548 ו-10578.
חברי וחברות הכנסת, אני מתכבדת לפתוח את הדיון לציון יום הפרקינסון הבין-לאומי. הפרקינסון היא מחלה ניוונית של מערכת העצבים המתקדמת באיטיות ומלווה בהפרעות מוטוריות. בישראל חיים אלפי חולי פרקינסון. רובם אנשים מבוגרים הנאלצים להתמודד עם תסמיני המחלה, שהגורמים לה עדיין לא ברורים לחלוטין לרפואה.
כמו בתחומים רבים אחרים, גם במאמץ לפתח תרופות נגד לפרקינסון ולהבין איך אפשר להקל את סבל החולים נמצאים חוקרים ורופאים ישראלים בשורה הראשונה. לפני קצת יותר מעשור, ואחרי חשיבה ועמל של עשרות שנים, החלה הפצתה של התרופה אזילקט. תרופה זו, אחת המתקדמות בעולם לטיפול בפרקינסון, היא פרי פיתוחו של פרופ' מוסא יודעים, זוכה פרס א.מ.ת, יליד איראן, שלמד ולימד באוניברסיטאות רבות בעולם ועלה לארץ ישראל בשנת 1977. זוהי דוגמה נפלאה, אחת מני רבות, לכך שמציון לא יוצאת רק תורה – מציון יוצאת גם תרופה.
הפרקינסון היא מחלה הפוגעת במכלול איכות החיים של האדם ושל סביבתו הקרובה. יש צורך בהתייחסות כוללת למטופל ולבני משפחתו בהדרכה, ליווי, הסברה ותמיכה. אני מקווה שהדיון הנוכחי ייטיב ככל האפשר עם חולי הפרקינסון ויקדם את סלילתן של דרכים חדשות להתמודד עם המחלה הקשה הזאת. תודה רבה.
ראשון הדוברים – חבר הכנסת ג'מעה אזברגה. בבקשה. חמש דקות.
ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת):
גברתי היושבת-ראש, חבריי חברי הכנסת, קודם כול, אני מודה ליושב-ראש על ההחלטה להעלות את ההצעה על סדר-יומה של הכנסת. אנחנו מציינים היום את יום הפרקינסון הבין-לאומי, שחל ב-11 באפריל – אומנם מאוחר, אבל עדיף מאשר בכלל לא. מטרת היום, גברתי היושבת-ראש, היא לעורר את המודעות הציבורית לסוגיה הזאת ולהצביע על השינויים וההתאמות בסוגיה, אך גם להצביע על שינויים והתאמות במדיניות היכולים לתת מענה על צורכיהם של חולי הפרקינסון ומשפחותיהם.
גברתי היושבת-ראש, בידי משרד הבריאות אין מידע על מספר חולי הפרקינסון בישראל, וזאת סוגיה בפני עצמה. אני פניתי לממ"מ של הכנסת, והוא פנה לקופות החולים, כקבלני משנה כביכול של משרד הבריאות, ולא כל כך שיתפו פעולה, לצערי הרב. בהיעדר מאגרי מידע היכולים לתרום למניעה, טיפול ומחקר במחלה – על פי המחקרים שנערכו בנושא זה מספר החולים בישראל גדול מ-25,000 אנשים. יש כאלה שאומרים שהוא הגיע אפילו ל-35,000. יחסית למספר התושבים במדינת ישראל זה מספר גדול, אדיר. צפוי שהמספר הזה ילך ויגדל בעקבות הזדקנות האוכלוסייה. אם אנחנו ניקח, למשל – חולי פרקינסון נדרשים להתמודד לא רק עם המחלה אלא גם להתרוצץ בביטוח הלאומי כדי לדאוג לקצבה המתאימה, לנסות למצוא מרפאה ייעודית קרובה, ואין-ספור מטלות ההופכות לקשות לחולה וגם למשפחה.
מחלת הפרקינסון, גברתי היושבת-ראש, היא כידוע מחלה כרונית חשוכת מרפא. יחד עם זאת, יש מגוון טיפולים המקילים את תסמיני המחלה. הטיפולים משפרים את איכות החיים ומאיטים את התקדמות המחלה. מלבד טיפול תרופתי ישנו צורך בטיפולים משלימים מהמקצועות הפארה-רפואיים. בעקבות הפגיעה ביכולות המוטוריות של החולה נדרשים חולי הפרקינסון לטיפולים משלימים, דוגמת פיזיותרפיה, קלינאי תקשורת, אך קופות החולים מגבילות את כמות הטיפולים המשלימים, וחולים נדרשים לשלם מכספם תמורת הטיפול. דוגמה מובהקת ומוחשית לנחיצות של הטיפולים המשלימים אפשר לראות בעובדה שכמעט יותר ממחצית מקרי המוות של חולי הפרקינסון נגרמים בעקבות בעיות בבליעה, ש-52% מתים מזה, מאספירציה, מה שנקרא, בגלל היעדר טיפול של קלינאי תקשורת, פשוט. ולא רק זה, גברתי היושבת-ראש, הוא לפעמים מגיע לסיבוך רפואי עד כדי כך שזה גם פוגע בו, וגם העלות יותר גבוהה ברגע שהוא מתאשפז בבית החולים. אם קלינאי תקשורת יכול לטפל בו במסגרת הקהילה, זה עדיף, וגם יותר זול.
טיפול תרופתי חדש שאושר הוא דואודופה, והוא יכול לעזור לחולה בצורה דרמטית. אבל בצפון, למשל, אם אנחנו ניקח חולה בצפון – יש בצפון בסך הכול שלושה רופאים נוירולוגים שמומחים לפרקינסון, לעומת איכילוב, למשל, שיש בו שישה רופאים. אם אתה לוקח את הצפון והדרום – למה אני אומר צפון ודרום? כי אם מדברים על הפריפריה, כל הצפון וכל הדרום ביחד מגיעים בקושי לכדי בית חולים במרכז הארץ. חולי הפרקינסון מופלים לרעה בבתי חולים בפריפריה לעומת המרכז. בבתי חולים, נגיד איכילוב – יש בו, כמו שאמרנו קודם, כמו כול הצפון והדרום בבית חולים אחד. לאחרונה הסתיימה השביתה של עובדי המקצועות הפארה-רפואיים בעקבות מחסור חמור בתקנים, והמדינה חייבת לשנות גישה ולהפסיק להפקיר את החולים.
לסיכום, יש לפעול מיידית לפתיחת מרכז ייעודי להפרעות התנועה בבתי חולים, בזיו, למשל, ולהקצאת תקנים חדשים. שמענו שהמועצה המדעית מקדמת הכרה בתוכנית להתמחות בהפרעות תנועה – שזה נוירולוגיה, אגב – ושזה נמצא בשלבים הסופיים. אנו נעקוב אחר זה ונוודא שזה אכן קורה. יתרה מזו, צריך לתת תמריצים להתמחויות ולהכריז על מקצועות במצוקה.
נשאר לי לומר תודה רבה ליושב-ראש על כך שאישר את היום הזה, ותודה גדולה לעוסקים בזה, בין היתר העמותות שעוסקות בזה, עמותת הפרקינסון בישראל. תודה רבה לכם.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לחבר הכנסת ג'מעה אזברגה. חבר הכנסת מיקי לוי. לאחר מכן – חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין.
מיקי לוי (יש עתיד):
גברתי היושבת-ראש, אדוני סגן שר הבריאות, חבריי חברי הכנסת, ציון יום הפרקינסון היום בכנסת הוא הזדמנות טובה לדבר על המשבר שבו מצויה מערכת הבריאות הישראלית, משבר, אדוני סגן השר, שהוא בעיקרו תקציבי. אני מעריך שאם לא היו מקזזים לך את הקיצוץ האחרון שנעשה, של 5.5 מיליארד שקלים בסך הכול, קיצוץ רוחבי, שחלקו פגע גם במערכת הבריאות, יכולת לעשות הרבה. היה ראוי ששר הבריאות יעשה איזושהי מערכת של סדר עדיפויות, ולקבוע את המשרד שאתה עומד בראשו בראש סדר העדיפויות, ככזה שלא מקצצים לו. אבל אני מבין, כי גם הייתי שם. אבל אולי צריך לעשות מעשה, ואת הקיצוץ הרוחבי להפסיק לקצץ לכולם באופן שווה, כי זה לא שווה; כי זה לא נכון לעשות את זה; כי הפגיעה במשרדים מסוימים היא הרבה יותר קשה מאשר במשרדים אחרים.
אבל האותות של המשבר הזה במערכת ניכרים גם בנתון הבא, אדוני סגן השר: בכל אזור הגליל והצפון אין שום רופא נוירולוג, שום רופא נוירולוג שעבר הכשרה לטיפול בחולי פרקינסון. כך, בעוד במרכז הרפואי איכילוב מועסקים כשישה רופאים בעלי הכשרה, בשיבא תל השומר – חמישה, בבילינסון בפתח תקווה – שלושה, בהדסה עין כרם בירושלים – שלושה, בסורוקה ובברזילי – רופא אחד, בכל בית חולים מבתי החולים זיו, העמק וגליל בנהריה ישנם – נכון ניחשתם – אפס רופאים שמטפלים בנושא פרקינסון. אפס רופאים בעלי הכשרה להתמודדות עם מחלה זו. וכך, מחיפה צפונה, קרוב ל-2 מיליון אזרחים יכולים להסתייע בשירותיהם של שני רופאים בעלי הכשרה מתאימה לאבחון ולטיפול במחלה – אחד בבית החולים כרמל בחיפה והשני בבית החולים רמב"ם בחיפה. זה כל מה שיש לצפון.
זה מצב מכעיס, מקומם, לא תקין, כשאני רואה אילו יוזמות מקדמים בכנסת הזאת ובמה עוסקים רבים מחברי בקואליציה הזאת: הכפפת יועצים משפטיים לשרים – חשוב, למה לא? פטור ממס להוצאות ראש הממשלה על מעונו הפרטי ועל הוצאות פרטיות נוספות – לא כל כך חשוב בעיני חלק מאנשי הבית הזה, שאפילו מתביישים להסתכל על עצמם בראי; הגדלת תנאי הפרישה של יועמ"ש הכנסת – מה שהוא עצמו לא רצה, והוא איש טוב וראוי, ומי שביקש להטיב איתו עשה לו רע, קלקל את שמו, את ניקיון כפיו; חלוקת מאות מיליוני שקלים לשותפות קואליציוניות, חברי כנסת, באופן אישי ופרטי. ומה הפלא שככה מתנהלות המערכות החשובות ביותר? מה הפליאה שיש מחסור חמור בתקציבים חיוניים, כמו למשרד הבריאות, שזועק לעזרה? תיתנו לסגן השר ליצמן. הוא יודע מה לעשות עם הכסף, תאמינו לי.
תקציב משרד הבריאות קוצץ השנה ב-171 מיליוני שקלים, מתוכם 101 מיליוני שקלים הופחתו מבתי החולים, שגם כך מתקשים היום לפעול. ואדוני סגן השר, אני לא בא אליך בטענות בנושא תקציבים. אני בא בטענות למי שעושה את סדר העדיפויות בנושא תקציבים. הפתרון הוא אחד: תוספת תקציבים ותמריצים לרופאים מומחים לעבור לעבוד בצפון על פי המקצוע – מה שחסר. לאותו בעל מקצוע אני צריך לתת עדיפות ובונוס ותשלום מיוחד על ההעברה שלו לצפון. ואדוני סגן השר, אתה יודע שכבר עשינו את זה – 275 מיליוני שקלים עברו לאותם רופאים שהסכימו לעבוד בפריפריה, לקבוע את מושבם לחמש שנים. נכון, זה סכום גדול, אבל זה שיפר בצורה מהותית את השירות. ואני עוד זוכר את אותו ויכוח, שרשות המיסים ביקשה להוריד – משפט אחרון.
היו"ר רויטל סויד:
זה כלום לעומת – – –
מיקי לוי (יש עתיד):
רשות המיסים ביקשה להוריד לאותם רופאים את החלק היחסי במס בהתאם למשכורתם, ובסוף לקחתי צעד אחד ואמרתי: חברים, בואו נעשה מעשה ונוריד רק 23%, כדי שיישאר להם בונוס גדול, כדי שיהיה להם תמריץ לרדת לפריפריה. אדוני סגן השר, אני סומך עליך. יש כאן משבר בנושא הזה. אני מבקש ממך: תעשה מעשה. תודה רבה.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לחבר הכנסת מיקי לוי. חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין, בבקשה. לאחר מכן ישיב סגן שר הבריאות חבר הכנסת יעקב ליצמן.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
תודה רבה. גברתי היושבת-ראש, אדוני סגן השר, חברי הכנסת – ואני הולכת לאמץ את הדפוס של איתן כבל: רשמת פרלמנטרית; מזמן רציתי לאמץ את זה, וזו הזדמנות טובה להתחיל. האמת היא שאני לא הייתי אמורה לדבר היום, אדוני סגן השר. אני מחליפה את חברי איציק שמולי, שהתעכב טיפה, ואני מכירה את יחסך למחלות ובכלל לנושא הבריאות. אבל האמת היא שאתמול כבר ביקשו ממני לדבר על זה, ולא הבנתי למה כל כך קשה לי. אז אני לא אדבר איתך – אתה לא תאמין, אדוני סגן השר – אני לא אדבר איתך היום על תקציבים, ולא על מיטה לכל חולה, ולא על קיצור תורים; אני אדבר איתך על פרקינסון, כי אני חושבת שרק אנשים שראו פרקינסון מקרוב יודעים איזו שחיקה איטית וקשה זו של החיים.
כשאני הכרתי את אישי הטוב, את עברי, סבתא שלו כבר הייתה חולה בפרקינסון. פרקינסון, אחד הדברים שלא ידועים עליו בדרך כלל בציבור הוא שזו מחלה של אנשים צעירים יחסית – נשים וגברים צעירים יחסית, מעל גיל 40, חולים במחלה הזאת. סבתו של בעלי, סבתא קטי, שהייתה אישה תוססת וחיה, חלתה, אבל אני כבר לא זכיתי להכיר אותה בשלב הזה. והדבר הקשה הנוסף שקורה בפרקינסון זה שהוא גורם לכך שבעצם באמת יש התנוונות של המוח, ו-50% מהחולים בסופו של דבר מקבלים דמנציה. זה ברור לגמרי למה המחלה הזאת היא כל כך טרגית: א. היא מחלה לא נעימה לעין; לא כיף להסתכל על אנשים שרועדים. אני תמיד תמיד מזכירה לעצמי שמה שיש בתוך הקופסה הזאת שנקראת הגוף זה הנשמה והאישיות של האדם, והאישיות והנשמה, לפחות לרוב, ובוודאי בשלבים במשך הרבה שנים, לא נעלמת.
היה כוכב קולנוע אדיר, מ"בחזרה לעתיד", מייקל ג'יי פוקס, שהדבר המדהים שהוא עשה כשהוא חלה בפרקינסון – בגיל מאוד צעיר – הוא המשיך להופיע בטלוויזיה. אדוני סגן השר, אני מהמרת שאתה לא צופה בטלוויזיה, ולא בתוכניות האלה, אבל יש חשיבות חברתית מאוד מאוד גדולה לעובדה שהאנשים האלה – אף אחד לא שולח אותם לאיזו גלות על איזה קרחון שיהיו רחוק מאיתנו, אלא הם חלק ממה שאנחנו. כי אנשים שחולים או אנשים שסובלים מאיזושהי נכות או מאיזושהי מוגבלות, בסופו של דבר העובדה שאנחנו נחבק אותם לתוכנו תהפוך את זה לעניין נגיש. אנחנו לא נחשוש מלעסוק בזה.
בסופו של דבר, אני משוכנעת – את הזכרת קודם את התרופה, את האזילקט, שהיא באמת פיתוח מדהים, כמו הקופקסון לטרשת נפוצה. אנחנו זכינו באמת במוחות אדירים פה בארץ, שיודעים לפתח תרופות שמי היה מאמין. מעט מדי יודעים עדיין על פרקינסון, כלומר עדיין יש דרך כל כך ארוכה לעשות מבחינת הפיתוח והיכולת לחקור את המחלה הזאת כדי שבסופו של דבר אולי, אולי, אולי, ככל שאכן מדובר בגנים ולא בהרעלה – כי יש כל מיני סברות – אולי גם יצליחו לגרום לכך שאנשים יבריאו מהמחלה הזאת.
צריך להודות שהבריאו ממחלות עוד יותר קשות מזה, כי הדבר הכי קשה בפרקינסון, באמת – ואני ראיתי את זה מקרוב – זה הירידה הקשה באיכות החיים. זה הדבר, סגן השר, שאני חושבת שאנחנו כמדינה, כחברה, כציבור, בוודאי כחברי כנסת, צריכים לעשות כל מה שאנחנו יכולים כדי להשפיע עליו. בסופו של דבר סבתא של בעלי נפטרה, ואי-אפשר להגיד שזה היה בשיבה טובה או שזה היה בקלות; זה היה בדרך לא פשוטה, אבל בדרך מוזרה, אני, כנכדה in-law, בשם המשפחה שלה, בשם חמותי נורית, הייתה לי הזדמנות להזכיר אותה ביום הפרקינסון. אז תודה רבה לכם על הקשב.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לחברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. ישיב סגן שר הבריאות חבר הכנסת יעקב ליצמן.
סגן שר הבריאות יעקב ליצמן:
גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, תוחלת החיים בישראל הולכת ועולה. ב-30 השנים האחרונות עלתה תוחלת החיים בכשבע שנים וחצי. עם העלייה המבורכת בתוחלת החיים קיימת גם עלייה במחלות האופייניות לגיל המבוגר, ובהן גם במחלות שפוגעות במערכת העצבים המרכזית. אחת המחלות הבולטות ששכיחותן עולה בגיל המבוגר היא מחלת הפרקינסון, שפוגעת בעיקר במטופלים מעל גיל 60 – זה קצת אחרת מאשר נאמר קודם.
במדינת ישראל חיים כ-30,000 חולי פרקינסון, והצפי הוא שבגלל הגידול המתמשך בתוחלת החיים מספר החולים ילך ויגדל. מדובר במחלה נוירודגנרטיבית קשה, שפוגעת בעצבים במוח שאחראיים לתנועה. בשנים האחרונות, לאור התקדמות המחקר, נפתחו אפשרויות טיפוליות רבות לחולי פרקינסון, הן תרופתיות והן ניתוחיות. טיפולים אלו מאפשרים הקלה בסימפטומים ושיפור משמעותי באורח החיים של החולים. הטיפולים יכולים להינתן הן במסגרת מרפאות נוירולוגיות כלליות, בשילוב טיפולים ממקצועות הבריאות בקהילה ובבתי החולים, והן במרפאות ייעודיות.
לאור ההתקדמות בטיפול במחלה, הצורך ברופאים שיתמקצעו בתחום זה, תחום הפרעות התנועה, עלה באופן ניכר. בשנים האחרונות נעשים מאמצים על ידי האיגוד הנוירולוגי להשלמת הפער הקיים ברופאים מומחים להפרעות תנועה. ישנם כמה רופאים מומחים בנוירולוגיה מהמרכז ומהפריפריה שנמצאים כעת בהשתלמויות בחו"ל בהפרעות תנועה, וזאת על מנת לשפר את המענה בתחום. בנוסף, תוכנית בנושא הפרעות תנועה שנבנתה להשתלמות עמיתים בארץ מצויה בימים אלה בשלבים מתקדמים של אישור במועצה המדעית. השתלמות זו תאפשר הכשרה מקומית של מומחים בתחום הפרעות תנועה.
פנו אלינו בכמה הזדמנויות לאחרונה בשאלות שנוגעות לקידום הטיפול בחולי פרקינסון בפריפריה, והתשובה היא: כמובן שמשרד הבריאות מתעדף את צפון הארץ ודרומה בכל פרויקט, הן מבחינה תפיסתית והן בפועל, בתמיכות פיננסיות. בהקשר זה אציין את תוכניות המענקים למעבר של רופאים מומחים לעבודה בבתי חולים בפריפריה. אנו מקווים שגם נוירולוגים שהתמקצעו בטיפול בהפרעות תנועה יבקשו להתקבל לתוכניות אלו. בנוסף, מוקצים לקופות החולים תקנים להתמחויות בבתי חולים, וניתן לאייש בתקנים אלו גם מתמחים בנוירולוגיה, שיוכלו לחזור אחר כך לעבודה בקופות החולים.
יום הפרקינסון הבין-לאומי הוא יום חשוב מפני שהוא מעלה את המודעות למחלה, לאבחון שלה ולטיפול בה. ברצוני להודות לכם על שביקשתם ממני לחלוק עימכם את פעילות משרד הבריאות בתחום זה. עשינו הרבה, יש עוד הרבה מה לעשות, ואני אשמח שיתקיים, גברתי היושבת-ראש, דיון המשך בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת. תודה.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לסגן שר הבריאות חבר הכנסת יעקב ליצמן. לפני שנעבור להצבעה – הבעת עמדה של חבר הכנסת דב חנין, ולאחר מכן – חבר הכנסת איציק שמולי.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
תודה לך, גברתי היושבת-ראש. אני רוצה להביע הערכה לחברי חבר הכנסת ג'מעה אזברגה על ייזום היום הזה. אני השתתפתי בדיונים ואני שמעתי את הדברים. יש לא מעט בעיות ויש לא מעט אתגרים בפנינו ובפני מערכת הבריאות בטיפול בחולי הפרקינסון. תחום ראשון שצריך לשים עליו דגש זה התחום של המחקר. יש המון חוסר ידע, והיכולות המחקריות של המדינה צריכות להיות מגויסות כדי להתמודד עם הבעיה הזאת של מחלת הפרקינסון, שהלא-ידוע בה רב על הידוע.
התחום השני זה כמובן התחום של הרפואה והריפוי, וגם כאן המחסור ברופאים מומחים מאוד מאוד מציק. לוקח הרבה מאוד זמן לאנשים בכלל לקבל אבחון.
התחום השלישי זה התחום של הליווי, הסיוע לאנשים שחולים בפרקינסון. אני שומע למשל בדיונים שבסל התרופות, הידרותרפיה, שזה כלי מאוד חיוני לטיפול – אנשים מקבלים 12 טיפולים בשנה. אז האומנם?
לכן, היום הזה חשוב, ואני מקווה שבדיונים בוועדה אנחנו נוכל להמשיך ולהעמיק את התובנות של היום הזה כדי לשפר את מצבם של חולי הפרקינסון בחברה הישראלית.
היו"ר רויטל סויד:
תודה לחבר הכנסת דב חנין. חבר הכנסת איציק שמולי.
איציק שמולי (המחנה הציוני):
תודה רבה, גברתי היושבת-ראש. אדוני סגן השר, רק להסב את תשומת ליבך, בהמשך לדברים שאמר חבר הכנסת חנין: גם בהידרותרפיה וגם בפיזיותרפיה מגיעה זכאות לחולי הפרקינסון, כידוע לך, ל-12 טיפולים. בעצם קופות החולים – חלקן מצאו איזשהו טריק שפועל לרעת החולים. מה הן עושות? בגלל שאין מספיק תורים, או אין מספיק מומחים בפיזיותרפיה והידרותרפיה, הן מעניקות את הטיפול באופן קבוצתי, כלומר, במקום שחולה אחד יקבל זכאות לשיעור מלא על ידי המומחה, בעצם עושים את זה בשעה אחת לעשרה או לכמה חולים ביחד. ברגע שזה קורה, נמחק אותו שיעור מכל אחד מהמשתתפים. כלומר, במקום שהאיגוד של הקבוצה, העובדה שאנשים באים ביחד, יגדיל את מספר הטיפולים, בסופו של דבר זה מקטין אותו. זה חוסך הרבה לקופות החולים, מן הסתם, אבל במקרה של חולי פרקינסון, גם הידרותרפיה וגם פיזיותרפיה הן לא פריבילגיה; זה דבר שמונע את התקדמות המחלה.
ולכן, אם היינו יכולים לבקש ממך משהו אחד קטן ביום הזה זה כמובן לפתור את הדבר הזה. כמובן, כל שאר הדברים שעלו פה הם חשובים בפני עצמם, אבל ייקחו הרבה הרבה יותר זמן. תודה.
סגן שר הבריאות יעקב ליצמן:
אני אשמח מאוד אם תפנה אליי ישירות.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לחבר הכנסת איציק שמולי.
אנחנו נעבור להצבעה. מי בעד העברת הנושא לדיון בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות?
הצבעה מס' 2
בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 9
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הנושא לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה.
היו"ר רויטל סויד:
תשעה בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני מוסיפה את חבר הכנסת מאיר כהן, לפרוטוקול. ההצעה לסדר-היום תועבר לדיון בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות.
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת
היו"ר רויטל סויד:
הודעה לסגן מזכירת הכנסת.
סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:
ברשות יושבת-ראש הישיבה, הינני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת –
לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק העבירות המינהליות (תיקון מס' 25), התשע"ח–2018, שהחזירה ועדת החוקה, חוק ומשפט; הצעת חוק עידוד מעורבות סטודנטים בפעילות חברתית-קהילתית, התשע"ח–2018, שהחזירה ועדת החינוך, התרבות והספורט.
לקריאה ראשונה, מטעם הכנסת: הצעת חוק זכויות הסטודנט (תיקון מס' 7) (זכאות סטודנט לתואר שני להיבחן בשני מועדים), התשע"ח–2018, של חברת הכנסת יעל גרמן וקבוצת חברי הכנסת.
מסקנות ועדת הכלכלה בעקבות דיון מהיר בהצעתה של חברת הכנסת ענת ברקו בנושא: יחסם של נהגי אוטובוס לאנשים עם צרכים מיוחדים ובכללם חיילים במדים.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לסגן מזכירת הכנסת.
הצעת חוק פקודת בריאות העם (תיקון מס' 32) (התקנת מצלמות בבתי חולים לשם הגנה על חסרי ישע), התשע"ח–2018
[רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/1234); נספחות.]
(קריאה ראשונה)
היו"ר רויטל סויד:
אנחנו עוברים להצעת חוק פקודת בריאות העם (תיקון מס' 32) (התקנת מצלמות בבתי חולים לשם הגנה על חסרי ישע), התשע"ח–2018, לקריאה ראשונה. יציג את הצעת החוק סגן שר הבריאות יעקב ליצמן. יש רשימת דוברים. האם יש מישהו שנוכח כאן ומעוניין, לפני שאני סוגרת את הרשימה, לפני שאני נועלת? מעוניינת? רשימת הדוברים נעולה.
סגן שר הבריאות יעקב ליצמן:
תודה. גברתי היושבת-ראש, חבריי חברי הכנסת, הצעת חוק פקודת בריאות העם (התקנת מצלמות בבתי חולים לשם הגנה על חסרי ישע), התשע"ח–2018. בעקבות האירועים שהתפרסמו בשנה האחרונה בתקשורת, שבהם תועדו מקרי התעללות קשים ואכזריים כלפי מאושפזים קשישים בבתי חולים סיעודיים מצד הצוות המטפל בהם, התחלתי לפעול במרץ, מתוקף תפקידי כשר הבריאות, לתיקונה של פקודת בריאות העם, 1940, במטרה להעניק לשר הבריאות סמכות לחייב בתקנות כל בית חולים שיש בו מחלקה המיועדת מעצם טיבה לאשפוז חסרי ישע להתקין ולהפעיל מצלמות במחלקה לשם הגנה על חסרי הישע המאושפזים בה. התקנת מצלמות בבתי חולים נועדה להשיג שלוש תכליות מרכזיות: 1. הרתעה, שתסייע במניעת פגיעה במאושפזים; 2. איתור מקרי פגיעה באמצעות בקרה שוטפת; 3. יכולת שימוש בתיעוד פגיעה שקרתה לצורך חקירה וענישה.
בהצעת החוק שלפניכם מוצע להסמיך את שר הבריאות להתקין תקנות ולקבוע בהן את עצם החובה להתקין מצלמות, וכן את ההוראות ביחס לאופן שבו הן יופעלו. כמו כן מוצע להסמיך את השר לחייב את מנהלי בתי החולים שבהם תחול בתקנות החובה להתקין מצלמות לקבוע בעניין זה נהלים פנימיים משלימים. הצעת החוק שלפניכם תאפשר לשר הבריאות להתקין תקנות ולחייב אותם בהתקנת מצלמות בכלל מחלקות בית חולים המיועדות מעצם טיבן לאשפוז חסרי ישע. במחלקות כאמור יכול שיאושפזו לדוגמה יילודים, תינוקות, חולים פסיכיאטריים, חולים במחלקות לגריאטריה כרונית ופעילה וכדומה.
בשלב ראשוני, מאחר שהאירועים שתועדו לאחרונה בתקשורת אירעו בבתי חולים סיעודיים, מוצע בהצעת החוק שלפניכם לחייב את שר הבריאות לקבוע, בתוך 90 ימים מיום כניסתה של הצעת החוק לתוקפה, תקנות המחייבות התקנת מצלמות במחלקות סיעודיות ובמחלקות לתשושי נפש, מחלקות לגריאטריה כרונית, בבתי חולים שבהם מאושפזים על פי רוב קשישים באשפוז ממושך. בחוק המוצע לפניכם נקבע כי המצלמות יותקנו במחלקות האמורות בבית החולים, הן במרחב המשותף לכלל המאושפזים במחלקה והן במרחב הפרטי, הכולל את חדרי השינה, חדרי השירותים וחדרי הרחצה של המאושפזים, ויופעלו באופן המאפשר השגחה בכל זמן שבו המאושפז שוהה במחיצת המטפל.
מאיר כהן (יש עתיד):
אדוני השר, אנחנו לא מבינים, האם אמרת "חדרי השירותים"? למה הכוונה?
איציק שמולי (המחנה הציוני):
לא, הוא אמר לא בחדרי שירותים.
סגן שר הבריאות יעקב ליצמן:
"רחצה", אמרתי.
מאיר כהן (יש עתיד):
מה?
איציק שמולי (המחנה הציוני):
לא בחדרי השירותים.
מאיר כהן (יש עתיד):
לא בחדרי השירותים.
סגן שר הבריאות יעקב ליצמן:
אני כן הזכרתי חדרי שירותים.
מאיר כהן (יש עתיד):
לא, לא.
סגן שר הבריאות יעקב ליצמן:
אני הזכרתי חדרי שירותים.
מאיר כהן (יש עתיד):
כן. אבל לא בחדרי השירותים.
איציק שמולי (המחנה הציוני):
המצלמות לא בחדרי השירותים.
ענת ברקו (הליכוד):
אבל ברחצה – – – זאת בעיה.
מאיר כהן (יש עתיד):
מה?
ענת ברקו (הליכוד):
זאת פגיעה בפרטיות, אבל מצד שני יש הרבה מאוד – – –
מאיר כהן (יש עתיד):
לכן אני שואל.
נחמן שי (המחנה הציוני):
לא שמעת – – –
סגן שר הבריאות יעקב ליצמן:
קודם כול, זה כן כתוב לי. ב. אני אבדוק את זה, אחרי שהערתם. אני לא בטוח איפה הבעיות – –
מאיר כהן (יש עתיד):
אוקיי.
סגן שר הבריאות יעקב ליצמן:
– – אם אין שם בעיות מיוחדות. אני צריך – לכן, קשה לי לענות לכם על זה. אני אשמח לבדוק, להעביר את זה. אולי בוועדה, כשאנחנו נדבר, נדבר גם על זה, בסדר?
היו"ר רויטל סויד:
אבל צריך לשים לב שבהצעת החוק מופיע במפורש שהצילום לא יאפשר זיהוי – –
סגן שר הבריאות יעקב ליצמן:
אז אמרתי – – –
היו"ר רויטל סויד:
– – לא יאפשר זיהוי המצולמים. לא מאפשר זיהוי המצולמים.
סגן שר הבריאות יעקב ליצמן:
אבל הרי אמרתי שבוועדה נוכל לשנות דברים, אז זה המקום – גם את זה, אם זה מופיע. אבל צריך לזכור שיש שם הרבה בעיות, ולכן קשה לי לענות לך.
מאיר כהן (יש עתיד):
אוקיי.
סגן שר הבריאות יעקב ליצמן:
אוקיי.
איציק שמולי (המחנה הציוני):
אדוני סגן השר, יש לי שאלה, ברשותך, רק לגבי הטרמינולוגיה. הטרמינולוגיה בהצעת החוק זה "בית חולים".
סגן שר הבריאות יעקב ליצמן:
לא, לא, לא, כתוב גם – הזכרתי במפורש גם לא.
נחמן שי (המחנה הציוני):
לא, כתוב רק "בתי חולים". זה שאלה שגם אני – – –
סגן שר הבריאות יעקב ליצמן:
כן, אבל הזכרתי גם כל מיני – איפה שהסיעודיים. מה, הזכרתי את זה.
איציק שמולי (המחנה הציוני):
לא, רק להבנה שלנו. אולי לא הבנו.
סגן שר הבריאות יעקב ליצמן:
לא, לא, לא. לדעתי חד-משמעית בתי אבות כלולים. חד-משמעית.
נחמן שי (המחנה הציוני):
לא יודע, גם אני קורא את זה, השר, אני חוזר על דבריו של חבר הכנסת.
מאיר כהן (יש עתיד):
כן, אבל השאלה היא מה כתוב בחוק.
נחמן שי (המחנה הציוני):
אני לא רואה. אני רואה "בתי חולים".
איציק שמולי (המחנה הציוני):
אני הסתכלתי על ההגדרה "בתי חולים" בפקודה, ואני לא יודע, רשום – – –
סגן שר הבריאות יעקב ליצמן:
בתי אבות, רבותיי, בתי אבות כלולים. זה היסוד של החוק. אחר כך נדבר פה ושם, ואם יש איזו אי-בהירות, גם את זה נתקן.
מאיר כהן (יש עתיד):
– – –
סגן שר הבריאות יעקב ליצמן:
חד-משמעית הכוונה לבתי אבות.
איציק שמולי (המחנה הציוני):
מאה אחוז.
סגן שר הבריאות יעקב ליצמן:
בעיקר לבתי אבות.
היו"ר רויטל סויד:
צריך גם לשים לב – – –
סגן שר הבריאות יעקב ליצמן:
אני מדבר, אני בודק אפשרות, למשל – וזה כתוב, זה מופיע בחוק – פסיכיאטריים ודברים כאלה, גם שם צריך.
נחמן שי (המחנה הציוני):
– – –
סגן שר הבריאות יעקב ליצמן:
באיזה דרך זה כלול בחוק? אנחנו נפרט את הדברים בוועדה.
איציק שמולי (המחנה הציוני):
אוקיי.
סגן שר הבריאות יעקב ליצמן:
– – – כולל חדרי שירות, חדרי השירותים וחדרי הרחצה של המאושפזים, ויופעלו באופן המאפשר השגחה בכל זמן שבו המאושפז שוהה במחיצת מטפל, בזמן זה בלבד.
הסדר זה מבטיח כי לכל מטופל יישמר מרחב פרטי מינימלי שבו הוא אינו מצולם, וזאת בחלק ניכר משעות היממה שבהן ממילא, בהיותו לבד, אין הוא חשוף לסיכון של פגיעה מצד המטפל. זאת אומרת, זה לא אוטומטי כל הזמן; זה רק בשעה שמטפלים בו, שצריך לטפל בו.
החוק המוצע גם מסמיך את השר לקבוע בתקנות את זכותו של מאושפז לסרב להצבת מצלמות במרחב הפרטי. אני קצת הסתייגתי מזה, כי אני חושב שמי שלא רוצה, לא יכול לבוא ולהגיד שהוא רוצה להתאשפז בבית אבות, כי אני לא יכול להיות אחראי לזה, חד-משמעית. אבל גם על זה נדבר.
מצלמות המתעדות את אופן מתן הטיפול במאושפזים חסרי ישע יכולות להוות אמצעי הרתעה, בקרה ואכיפה שאין להמעיט ביעילותו. אמצעים אלה נדרשים נוכח המציאות המצערת שבה מתברר כי מאושפזים חסרי ישע עלולים להיות חשופים לפגיעות ולאלימות קשה בלי שנמצאת הדרך לטפל כנדרש ברבים ממקרים אלה. יחד עם זאת, צילום בבית החולים גורר בעקבותיו פגיעה מובנית ומשמעותית בזכות לפרטיות של המאושפזים. הזכות לפרטיות היא זכות יסוד המעוגנת בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, ולכן נדרש כי הפגיעה בה תעמוד בתנאי פסקת ההגבלה הקבועה בסעיף 8 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, ובהם שהפגיעה תיעשה בחוק או לפי חוק, מכוח הסמכה מפורשת בו.
לפיכך, מוצע לתקן את פקודת בריאות העם, שהיא החוק המסמיך בנושא רישוי מוסדות רפואיים והפעלתם, ולהסמיך בה את השר להתקין תקנות כאמור. ההסמכה שבתיקון החקיקה שלפניכם קובעת את הסמכות של השר ביחס להתקנת התקנות ואת היקפה, ויוצרות איזון קפדני בין הצורך למנוע ולאתר את הפגיעה בחסרי הישע כדי להגן על שלומם, בריאותם וכבודם באמצעות המצלמות מחד גיסא לבין הפגיעה בזכות לפרטיות, המהווה אף היא זכות חוקתית, מאידך גיסא.
לאור האמור, מוצע להצביע בעד אישורה של הצעת החוק שלפניכם. אני מציע כמובן להעביר את זה לוועדת החוקה, חוק ומשפט להמשך הכנת החוק, אם הצעת החוק תעבור, ואז יתבררו גם הספקות שחברי הכנסת העלו, וגם יהיו תיקונים פה ושם למליאה, אם הם יצטרכו. תודה.
היו"ר רויטל סויד:
תודה לסגן שר הבריאות חבר הכנסת יעקב ליצמן. אני רוצה רק לציין, בהמשך לשאלה שלך, חבר הכנסת כהן, שמצוין פה במפורש שיהיה צילום רק כאשר במרחב נמצאים שני אנשים ואחד מהם בתנועה.
סגן שר הבריאות יעקב ליצמן:
אמרתי את זה.
היו"ר רויטל סויד:
נכון.
נחמן שי (המחנה הציוני):
אה, שאחד מהם בתנועה?
היו"ר רויטל סויד:
אחד מהם בתנועה. זאת אומרת, אם הוא ישן, הם ישנים, אז לא, זאת אומרת, רק באמת כשיש טיפול.
נחמן שי (המחנה הציוני):
כשאחד עומד לידו?
מאיר כהן (יש עתיד):
לא, לא – – –
היו"ר רויטל סויד:
רק כשיש רק שני אנשים וכשאחד מהם בתנועה.
קריאות:
– – –
נחמן שי (המחנה הציוני):
נשב בוועדה. בסדר, בסדר.
היו"ר רויטל סויד:
אנחנו עוברים לרשימת הדוברים. ראשון הדוברים – חבר הכנסת איציק שמולי. בבקשה.
איציק שמולי (המחנה הציוני):
תודה רבה, גברתי היושבת-ראש. סגן השר, חבריי חברי הכנסת, אני חושב שמדובר בהצעת חוק מאוד מאוד ראויה. בעצם, לפני כמה חודשים הצלחתי להעביר כאן במליאת הכנסת הצעת חוק פחות או יותר דומה, שמחייבת התקנה של מצלמות במוסדות סיעודיים שבהם יש אנשים חסרי ישע. אני חושב שכל מי שראה בשנה אחרונה, בחודשים האחרונים, את רמת ההתעללות וההתאכזרות של חלק מהאנשים כלפי האנשים חסרי הישע לא יכול שלא להצביע בעד החוק הזה. החוק הזה הוא הכרח.
וזה נכון – אנחנו אומרים גם בתחום של הסיעוד ואנחנו אומרים את זה גם בפעוטונים – שמצלמות זה לא פתרון קסם, כי במקביל לזה אנחנו צריכים לרדת לעומקו של עניין ולהסדיר את התחום – גם את התחום של הגיל הרך וגם את התחום של הסיעוד. אבל בינתיים אי-אפשר להגיד לאנשים ולמשפחות: חכו, חכו עד שנצליח לחולל את כל הרפורמות הברוכות, ורק אז נתקין את המצלמות. כי יש פה שתי בעיות שצריך להתמודד איתן: הראשונה היא החובה שלנו להגביה את חומות ההגנה לטובת האנשים חסרי הישע, שיש מי שמנסה לפגוע בהם. העובדה היא שהם מעבר להרי החושך של החברה הישראלית, נמצאים בתוך המוסדות הסיעודיים, ולא תמיד יודעים מה קורה איתם, ולא תמיד יודעים מה שלומם, ואנשים חזקים ובריונים מנצלים את מוחלשותם כדי לחבוט בהם, כדי להכות אותם, כדי להשפיל אותם. אז צריך להבין שאין מנוס וחייבים לחוקק את החוק הזה.
אני חושב שיש פה איזשהו בלבול ערכי בחודשים האחרונים. אני שומע הרבה מאוד את הטיעונים האלה על הזכות לפרטיות, גם עכשיו על הפעוטונים. אז בואו נגיד את זה אחת ולתמיד: הזכות לפרטיות היא חשובה; החובה שלנו להגן על חסרי הישע בחברה הישראלית היא חשובה הרבה הרבה יותר. ואני מציע לכל נושאי הדגל שהתעוררו פתאום לטובת הזכות של הפרטיות לזכור דבר אחד: היום, בערים שלמות במדינת ישראל, בכל הרחובות, כשאתה הולך להוציא כסף מכספומט, כשאתה נכנס לקופת חולים, אתה מצולם, אתה מצולם, אתה מצולם. אז את כל המאבק של הזכות לפרטיות עכשיו יעשו על הגב של הילדים בפעוטונים והקשישים במוסדות הסיעודיים – אנחנו כמובן לא יכולים לאפשר לזה לקרות. אנחנו צריכים להבין שהמצלמות יגרמו לשני דברים, לשתי תועלות, חיוביות: הדבר הראשון – הן יוכלו לעזור לנו להפסיק פגיעה בזמן אמת; והדבר השני – הן יצליחו להביא את מערכת האכיפה למצב שבו היא יכולה להגיע להרשעות.
כשאנחנו מסתכלים על הנתונים – והיום דיברנו על זה בוועדה של חברת הכנסת פלסקוב: אתה מסתכל על הנתונים של מספר תקיפות קשישים בחמש שנים במדינת ישראל, ואתה מגיע למספרים דמיוניים של 17,000, 18,000 תיקים. מתוכם 15,000 תיקים נסגרים, גברתי היושבת-ראש. נסגרים. למה נסגרים? 50% מחוסר עניין לציבור – אני לא יודע באיזה חברה מתוקנת אפשר לקחת קשיש, לטלטל אותו, להרביץ לו וזה לא מעניין את הציבור – ועוד 40% בגלל חוסר ראיות, ובגלל שמדובר באנשים חסרי ישע, הם לא יכולים לדווח ולא יכולים להעיד.
מאיר כהן (יש עתיד):
רוב התקיפות הן בתוך המשפחה.
איציק שמולי (המחנה הציוני):
נכון, נכון. צריך לזכור את זה. 97% או 96% מהאנשים הסיעודיים הם במשפחה, והם מותקפים בתוך ביתם בחלק גדול מהמקרים, אולי ברוב המקרים, אבל זה לא אומר שאנחנו לא צריכים לעצור את הזוועה שנחשפנו אליה בתקשורת בתוך המוסדות הסיעודיים.
לכן אני כמובן תומך בהצעת החוק, ואני מברך אתכם – אותך, אדוני סגן השר, על הקידום של זה, ובאותה נשימה אני גם מצפה ומבקש שייעשה בדק בית לגבי כל הליקויים שעלו בזמנו, גם לגבי מערך הפיקוח הגריאטרי. אבל תבורכו, תבורכו, תבורכו על הצעת החוק הזאת. תודה רבה.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לחבר הכנסת איציק שמולי. חברת הכנסת מיכל רוזין – אינה נוכחת; חבר הכנסת איילת נחמיאס ורבין – אינה נוכחת. חבר הכנסת דב חנין, שלוש דקות.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
תודה לך, גברתי היושבת-ראש. אדוני סגן השר, אני רוצה לברך אותך ולהביע הערכה לך ולאנשי משרדך על הצעת החוק החשובה הזאת. אכן, גברתי היושבת-ראש, היינו מעדיפים בלי – היינו מעדיפים בלי מצלמות, והיינו מעדיפים מציאות אחרת. אבל כפי שהיטיב לומר חבר הכנסת שמולי לפניי, כאשר אנחנו נמצאים במצב שבו אנשים חסרי ישע, קשישים, ילדים קטנים, פעוטות, תינוקות, מותקפים, סופגים אלימות שאין לה שום הצדקה בשום מישור עקרוני או מוסרי, אין לנו ברירה אלא להתקין מצלמות, וזה מהלך דרוש, הכרחי, נכון. הגיע הזמן לעשות זאת.
אני רוצה לומר בכל זאת כמה מילים על הצד השני של המשוואה. מצלמות הן חיוניות, כנראה, אבל אם אנחנו רוצים לשפר את הטיפול בבתי החולים, במוסדות לטיפול בקשישים ובנכים, אנחנו צריכים להשקיע כסף במוסדות האלה: אנחנו צריכים לטפח מטפלים עם יכולות מקצועיות יותר טובות; אנחנו צריכים לייצר מערכת תומכת ועוטפת למטפלים, שעושים במקרים רבים עבודה קשה, מסובכת, עבודה שהיא נטולת זוהר, אבל מלאה במאמץ; אנחנו צריכים לעטוף את האנשים האלה במערכת שתאפשר להם לבצע את עבודתם הקשה בצורה טובה, בצורה ראויה, בצורה ערכית. ולכן, האכיפה נגד מקרי האלימות ומצבי האלימות היא חיונית ודרושה, אבל היא לא תעבוד לבד – היא לא תעבוד לבד, אם לא נתגבר, נתמרץ, נחזק את המערכות שנותנות את הטיפול, את המטפלים, את המטפלות, נבטיח שהם יקבלו את ההכשרה המתאימה, נבטיח שהם יקבלו את הליווי המתאים, נבטיח שהם יקבלו את התמיכה הראויה. רק כך אנחנו נוכל להבטיח שבסופו של דבר המטופלים במוסדות האלה יזכו לטיפול המתאים והראוי. תודה רבה.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לחבר הכנסת דב חנין. חבר הכנסת עמר בר-לב – אינו נוכח; חברת הכנסת עליזה לביא – אינה נוכחת; חבר הכנסת מיקי לוי – מוותר. חבר הכנסת נחמן שי.
נחמן שי (המחנה הציוני):
תודה, גברתי היושבת-ראש. אדוני השר, חבריי חברי הכנסת, יצא מין יום כזה שהחל מהבוקר ישבנו, ידידי איציק ואני, בוועדת המשנה לעניין תוכנית אב לאוכלוסייה המבוגרת, לקשישים, whatever – שני דיונים – ועכשיו אנחנו נועלים את היום בדיון הזה.
אני חושב שקודם כול יש פה הבנה הולכת ומתגברת בחברה הישראלית לנוכחות של מיליון אזרחים ותיקים במדינת ישראל, שחלקם אנשים מבוגרים ומבוגרים מאוד. זאת תופעה חדשה, היא חלה בכל העולם, בעיקר בעולם המערבי, שבו ממילא תוחלת החיים ארוכה יותר, והיא חלה גם אצלנו, במספרים הולכים וגדלים. והיא יותר חזקה מהמערכת שמטפלת בה. המערכת רצה אחריה; היא לא צפתה את זה – לא הביטוח, לא מערכת הבריאות, לא הרווחה. אף אחד לא ידע שנתברך בשנים ארוכות וארוכות יותר. ואני כן אומר: זה לברכה; זה לא נטל, זה נכס לאוכלוסייה, אבל זה מחייב מאמצים גדולים.
וכך, מפאת חוסר כוח אדם, או עם כוח אדם לא מיומן שמטפל בציבור הזה, בחלק החולה שלו והחלש יותר, אנחנו עדים לתופעות האלה, וצריך להמציא דברים שהם לא נוחים. זה לא נוח להכניס מצלמות לתוך המקומות האלה; זה לא נוח לעקוב אחרי אנשים משני הצדדים, גם מצד המטופל, ואפילו מצד המטפל – אנשים לא אוהבים לעבוד במקום עבודה כשכל הזמן מצלמות בולשות אחריהם ויודעות כל דבר שהם עושים. אבל אין ברירה. זה בא מחוסר ברירה, ולכן זה גם בא לאט יותר.
זה הופך להיות דבר חיוני, והרווח – אני מקווה לכולנו – יהיה שזה ירתיע את אותם מעטים ובודדים. בואו לא נטעה. היום היינו בוועדה – יש 80,000 מטפלים, אולי יותר אפילו, אם אנחנו לוקחים בחשבון גם את בני המשפחה. העיר ידידי מאיר כהן שגם בני המשפחה נופלים באותה קבוצה של מה שנקרא care givers, של מטפלים שנחלצים לעזרת בני משפחותיהם. וגם יש פגיעות – גם בבתים, שזה הכי עצוב שיכול להיות. גם יש פגיעות. בבתים זה עניין פרטי. אדם רוצה להתקין מצלמות – כנגד מי? כנגד אותו מטפל שבא לשעתיים או כנגד בני משפחה אחרים שנמצאים בבית ומטפלים.
אבל אני חושב שזה רע הכרחי. זה אמצעי נכון. הלוואי שיוכלו לפרק את המצלמות ביום מן הימים ויגידו: כבר לא צריך, אבל כמהלך ראשון של הרתעה, שאחריה, אני מקווה, תבוא גם אכיפה – של מערכת החוק והסדר, מצד אחד המשטרה ואחר כך הפרקליטות – במקרים של פגיעות שיתגלו, זה ייצור את המאסה הזאת שתרתיע מלפגוע באנשים חסרי ישע.
נכון שיש עוד קבוצות כאלה. אנחנו עכשיו עוסקים הרבה בגני הילדים. זה בדיוק הצד השני של המטבע ושל החיים – או ילדים בגנים או אותם קשישים וקשישות, שלא יכולים בלי מטפלים ומטפלות, ויש לכך מחיר עצום. גם שם נצטרך לחשוב על דרך להגן עליהם. גם זה נמצא עכשיו בוויכוח, גם בזה הממשלה עוד לא החליטה מה לעשות – איזה חוק, איזה סדר, איזה אמצעים לנקוט. גם הם זקוקים, מסתבר, להגנה. מי שחושב שהאלימות בחברה הישראלית היא רק של פרחחים שמסתובבים ברחובות ושוברים חלון או זורקים אבן, טועה. פה זה גילויים או פנים אחרות של אותה אלימות שלצערנו פשתה בחברה הישראלית.
אני רוצה להודות לך, סגן שר הבריאות, על החוק הזה. אני מקווה שכולנו נקבל אותו, נריץ אותו מהר, ולוואי ולא נזדקק לו בסופו של דבר. תודה רבה לך, גברתי.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לחבר הכנסת נחמן שי. חברת הכנסת קארין אלהרר – אינה נוכחת; חברת הכנסת יעל גרמן – אינה נוכחת; חבר הכנסת אברהם נגוסה – אינו נוכח; חבר הכנסת ישראל אייכלר – אינו נוכח; חבר הכנסת יהודה גליק – אינו נוכח. חבר הכנסת מאיר כהן.
מאיר כהן (יש עתיד):
גברתי היושבת-ראש, אדוני השר ואדוני סגן השר, חברות וחברי כנסת נכבדים, אני מברך על הצעת החוק ובוודאי אני אתמוך, אין לי שום ספק. אני גם מסכים לדבריו של איציק שמולי שבסופו של יום, בין החדירה לפרטיות לבין הדברים האיומים והנוראים, אני חושב שבכל מקום – כמעט כל הערים הן מוקדים רואים, המצלמות פזורות, וצריך להטמיע את הדבר הזה בתוכנו. אני משער שנעשה את זה בחוכמה גדולה בתוך הוועדות – אנחנו חייבים חוכמה גדולה בתוך הוועדות כדי ללטש ולזכך את הצעת החוק הזאת. אבל אני מברך, מתוך תקווה שנשים קץ להפקרות חסרת התקדים הזאת שאנחנו עדים לה של פגיעות בקשישים חסרי ישע.
הדברים רלוונטיים גם לגני הילדים. אני חושב שנעשה טוב אם נחיש את פעמינו וגם שם נעשה.
סגן שר הבריאות יעקב ליצמן:
אדוני חבר הכנסת כהן, יכול להיות שהם רוצים לעשות "תרגיל" – במירכאות, אני אומר: נשב בוועדה – נוסיף גני ילדים – – – בלגן שלם. עושה בלגן, אבל – – –
מאיר כהן (יש עתיד):
כן, אני משער שנכבד את אלו שיעלו את הצעת החוק הזאת, כי הצעות החוק הן בקנה.
סגן שר הבריאות יעקב ליצמן:
– – – מגישים הסתייגויות. אני לא יודע – – – זה משרד החינוך, אני לא – – –
מאיר כהן (יש עתיד):
בדיוק. בכל אופן, אדוני, אני מוצא חובה להעלות את הדיון החשוב שהיה היום בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת. גברתי היושבת-ראש, היה דיון באמת יוצא דופן עם אדוני סגן שר הבריאות ומנכ"ל משרדו וגופים ועמותות ומנכ"לי הקופות ומנהלי בתי חולים מהגליל ומהנגב. שמענו – אתה יצאת, אדוני, בגלל הנסיבות האישיות שלך; אגב, מזל טוב. הבנתי שהנכד שלך התחתן, תבורכו. קיבלנו סקירה מהמנכ"ל שלך, בחור טוב ובחור נמרץ. יחד עם זה, היו המון דברים שאנחנו לא קיבלנו תשובה עליהם.
אדוני יודע, וכל אחד שיושב כאן יודע, שתחלואי הרפואה הציבורית בארץ נעוצים בזמינות של אותה רפואה, במיוחד בפריפריה. אני סיפרתי שם על אותו חולה אונקולוגי שזקוק לקנאביס רפואי, והוא מגיע אליי כשתאריך הפגישה שלו עם הרופא שאמור לאשר לו את הקנאביס הוא 17 בספטמבר.
סגן שר הבריאות יעקב ליצמן:
הערה, אדוני: אנחנו הוספנו, הכפלנו, רופאים – – –
מאיר כהן (יש עתיד):
כן, אני יודע שנותנים רישיונות.
סגן שר הבריאות יעקב ליצמן:
צריך אישור מיוחד. הכפלנו רופאים. נדמה לי שזה היה פעם 80, ואנחנו כבר ב-140. אני לא זוכר את המספר.
מאיר כהן (יש עתיד):
ובכל זאת, ובכל זאת, אדוני, כנראה שצריך לעשות הרבה יותר כדי לצמצם את התורים. הרבה יותר.
עכשיו, אני רק רוצה להסב את תשומת ליבך. היות שאנחנו מדברים כל הזמן על MRI ו-PET-CT וכאלה וכאלה, אז באמת שם יש איזשהו מיקוד מאמץ. אבל אני רוצה שאדוני ידע שלחכות לקלינאית תקשורת בנגב – מקבלים תורים של 13 חודשים; מי שהפרוטה לא מצויה בכיסו מחכה 13 חודשים. לכן, אדוני, קח את זה כמשימה הראשונה של משרד הבריאות. חיים בנגב וחיים בגליל. אתה יודע, יש בעיית תורים גם במרכז הארץ, אבל שם פחות או יותר יכולים למצוא פתרונות. תודה רבה לך.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לחבר הכנסת מאיר כהן. חבר הכנסת איתן ברושי.
מזל טוב לסגן השר.
איתן ברושי (המחנה הציוני):
גברתי היושבת-ראש, השר וסגן השר, חבריי חברי הכנסת, בנוסף לתמיכה בתוכנית ובהדגשים החשובים שהיא מבטאת ביחס לטיפול בוותיקים, בקשישים, באנשים שצריכים קצת יותר, קמתי לומר שזה עוד סימן – ובהמשך לדברים שנאמרו כאן, אדוני סגן השר, העליתי את זה בהצעה לסדר-היום. פניתי לוועדה שתקדם את הדיון. היום לא הייתי בכנסת; הייתי בתחומים אחרים עד אחר הצוהריים.
אין ספק שמדינת ישראל זקוקה לתוכנית לאומית לבריאות, ואין ספק שמשרד הבריאות זקוק לתקציבים שיאפשרו לו לקדם תוכנית לאומית לבריאות. לא פותרים את השאלות המרכזיות הללו בשיטה של פלסטר פה ופלסטר שם. צריך תוכנית כוללת, שתפתור את השאלות המרכזיות של הבריאות בישראל, והן מגוונות ורבות, לרבות שאלות הפריפריה והשאלות שהזכיר כאן חברי מאיר כהן, שכידוע הוא יודע מה זה פריפריה.
אנחנו יודעים מה זה בריאות, ואני חוזר ואומר ששאלת הבריאות לא יכולה להיפתר בידי גורמים אחרים, קרי, השלטון המקומי, וגם לא בפילנתרופיה. יש ממשלה בישראל, בת 70 ומעלה שנים, יש תקציב, נדמה לי של 400 ומעלה מיליארד שקלים, ויש שאלה של סדר העדיפויות של הממשלה בהתמודדות עם שאלות הבריאות והרווחה למען אזרחי המדינה – מדינה שהגידול שלה הוא מאוד מרשים ותוחלת החיים היא מאוד מרשימה. יש כל הזמן עלייה בתוחלת החיים, ואנחנו גאים בזה. אנחנו יודעים שבהרבה תחומים אנחנו מובילים.
אדוני סגן השר, אין מישהו טוב ממך להוביל את זה, כי אתה כל כך מתמצא ויודע. אבל דווקא בגלל שאתה מתמצא, אתה יודע שאין לך פתרון במשאבים הקיימים. והזכרתי כבר כאן מעל הדוכן שבדיון שהיה בוועדת הכספים – שאני מקפיד להיות בישיבותיה, אני חבר שם – אמר שר האוצר לנוכח התקשורת – זה דיון מוקלט ואפשר לראות את זה – שבעקבות דבריי על תוכנית לאומית הוא מבין שזה נכון, ופעם ראשונה הוא נותן תשובה על שאלה כזאת מול התקשורת – הדיון הזה הוקלט, כידוע – ובלי להתייעץ עם העוזרים והצוותים שלו. הוא אמר: ברושי, אני לוקח את זה.
אני לא רואה סימנים. הייתה איזה תקופה שאמרו שימכרו קרקעות של בתי חולים. חיכו למחנות צה"ל. אני לא יודע אם זה נכון, אבל ככל שנדחה את התשובות הפער יגדל והמחיר יהיה יותר גבוה.
ואני מכיר, והייתי איתך גם בבתי חולים בצפון, הייתי גם בדרום, והיינו גם עדים לדיונים כואבים שהיו כאן בכנסת. אני מציע, אדוני סגן השר: אתה יודע ליצור משברים לא רק על עמונה ולא רק על יהודה ושומרון – מה שחבריך לעיתים עושים; בזה הם טובים. אתה צריך ליצור משבר על בריאות.
מאיר כהן (יש עתיד):
ברושי, חכה עוד חודש-חודשיים.
איתן ברושי (המחנה הציוני):
אתה יודע ליצור משבר – – –
סגן שר הבריאות יעקב ליצמן:
אתה – – –
איתן ברושי (המחנה הציוני):
לא, הוא מתכוון שתהיה תוכנית אמריקנית. אני לא שולל שום דבר, אבל אדוני סגן השר – – –
היו"ר רויטל סויד:
אני חשבתי שבועיים.
איתן ברושי (המחנה הציוני):
כן.
היו"ר רויטל סויד:
אני חשבתי שבועיים.
איתן ברושי (המחנה הציוני):
אני רוצה לחזור לבריאות. דרך אגב, כדי לקבל החלטות לאומיות קשות צריך להיות אנשים בריאים, כי רק אנשים בריאים יכולים לקבל הכרעות כאלה קשות.
אני פונה אליך, אדוני סגן השר – ואני מסיים: תוביל תוכנית לאומית. תאמר לראש הממשלה שלא ניתן להמשיך את הקואליציה – לפי דעתי הוא מבין את זה – בלי תוכנית לאומית לבריאות, ואתה תוביל את זה. אנחנו נתגייס יחד איתך למען בריאות העם. תודה.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לחבר הכנסת איתן ברושי.
אנחנו נעבור להצבעה על הצעת חוק פקודת בריאות העם (תיקון מס' 32) (התקנת מצלמות בבתי חולים לשם הגנה על חסרי ישע), התשע"ח–2018, בקריאה ראשונה? מי בעד ומי נגד?
הצבעה מס' 3
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 12
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הצעת חוק פקודת בריאות העם (תיקון מס' 32) (התקנת מצלמות בבתי חולים לשם הגנה על חסרי ישע), התשע"ח–2018, לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה.
היו"ר רויטל סויד:
12 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת החוק תועבר לדיון בוועדה המוסמכת, ועדת העבודה, הרווחה והבריאות.
תם סדר-היום. הישיבה הבאה תקיים מחר, יום רביעי, י"ד בתמוז התשע"ח, 27 ביוני 2018, בשעה 16:00. ישיבה זו נעולה.
הישיבה ננעלה בשעה 18:00.