דברי הכנסת

דברי הכנסת לג / מושב רביעי / ישיבות שנ"ח–שנ"ט / ד'–ז' באב התשע"ח / 16–19 ביולי 2018 / 33 חוברת ל"ג ישיבה שנ"ח הישיבה השלוש-מאות-וחמישים-ושמונה של הכנסת העשרים יום שני, ד' באב התשע"ח (16 ביולי 2018) ירושלים, הכנסת, שעה 16:00 תוכן העניינים מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 9 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 9 הצעות סיעות המחנה הציוני, הרשימה המשותפת, יש עתיד ומרצ להביע אי-אמון בממשלה בשל: 12 1. ראש ממשלת ישראל סוחר בזיכרון השואה ובאמת ההיסטורית למען אינטרסים פוליטיים; 12 2. הריסות הבתים בקרב האוכלוסייה הערבית; 12 3. היעדר מדיניות ואסטרטגיה של ממשלת ישראל באשר לרצועת עזה והמשך הטרור מתחומה; 12 4. פעולות הממשלה להעמקת השסעים והקרעים בחברה הישראלית באמצעות חוק הלאום הגזעני, וכישלונה בהובלת מדיניות ביחס לרצועת עזה והעוטף 12 שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): 13 שר התיירות יריב לוין: 15 ואאל יונס (הרשימה המשותפת): 27 שר התיירות יריב לוין: 30 יאיר לפיד (יש עתיד): 31 מוסי רז (מרצ): 33 שר התיירות יריב לוין: 36 נחמן שי (המחנה הציוני): 40 איימן עודה (הרשימה המשותפת): 41 עפר שלח (יש עתיד): 43 מירב בן ארי (כולנו): 46 שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): 52 עודד פורר (ישראל ביתנו): 55 אורי מקלב (יהדות התורה): 61 אילן גילאון (מרצ): 63 שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: 64 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 77 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 77 הצעת חוק הרשויות המקומיות (בחירות) (תיקון מס' 51) (תשלום לחברי ועדת קלפי), התשע"ח–2018 78 דוד ביטן (הליכוד): 78 רויטל סויד (המחנה הציוני): 81 נחמן שי (המחנה הציוני): 82 איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): 83 עליזה לביא (יש עתיד): 84 יהודה גליק (הליכוד): 85 ענת ברקו (הליכוד): 86 יעל גרמן (יש עתיד): 90 חיים ילין (יש עתיד): 93 יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): 96 יוסי יונה (המחנה הציוני): 97 יואל חסון (המחנה הציוני): 101 לאה פדידה (המחנה הציוני): 102 איתן ברושי (המחנה הציוני): 103 עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 104 ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): 106 עמר בר-לב (המחנה הציוני): 108 פנינה תמנו (יש עתיד): 110 קסניה סבטלובה (המחנה הציוני): 112 שר הכלכלה והתעשייה אלי כהן: 113 דוד ביטן (הליכוד): 113 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 120 סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 120 המלצת הוועדה המשותפת של ועדת החוץ והביטחון וועדת החוקה, חוק ומשפט בעניין הכרזה על מצב חירום 120 אבי דיכטר (יו"ר ועדת החוץ והביטחון): 121 עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): 123 עיסאווי פריג' (מרצ): 123 רויטל סויד (המחנה הציוני): 124 נחמן שי (המחנה הציוני): 125 איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): 126 יהודה גליק (הליכוד): 128 יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): 131 יוסי יונה (המחנה הציוני): 143 יואל חסון (המחנה הציוני): 146 איל בן ראובן (המחנה הציוני): 147 לאה פדידה (המחנה הציוני): 148 איתן ברושי (המחנה הציוני): 149 עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 150 יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): 151 מיכל בירן (המחנה הציוני): 162 יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): 167 אבי דיכטר (יו"ר ועדת החוץ והביטחון): 171 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 174 סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 174 הודעה אישית של חבר הכנסת אלי אלאלוף 175 אלי אלאלוף (כולנו): 175 הודעת הממשלה על העברת סמכויות משר לשר 182 שר התקשורת איוב קרא: 183 יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): 184 תמר זנדברג (מרצ): 185 יוסי יונה (המחנה הציוני): 186 איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): 188 שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): 191 יהודה גליק (הליכוד): 200 יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): 204 אלעזר שטרן (יש עתיד): 209 מרב מיכאלי (המחנה הציוני): 210 יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): 211 שר האנרגיה יובל שטייניץ: 212 הצעת ועדת החוקה, חוק ומשפט בדבר פיצול הצעת חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – המצאה, חיפוש ותפיסה), התשע"ד–2014 220 ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): 220 יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): 221 הצעת חוק הירושה (תיקון מס' 17), התשע"ח–2018 223 ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): 223 הצעת חוק הדיור המוגן (תיקון), התשע"ח–2018 225 טלי פלוסקוב (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): 225 נורית קורן (הליכוד): 229 הצעת חוק המכינות הקדם-צבאיות (תיקון), התשע"ח–2018 230 יעקב מרגי (יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט): 231 עמר בר-לב (המחנה הציוני): 232 הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 208), התשע"ח–2018 233 טלי פלוסקוב (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): 233 הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון מס' 57), התשע"ח–2018 235 איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה): 235 הצעת חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) (תיקון מס' 17), התשע"ח–2018 238 משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): 239 הצעת חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה (תיקון מס' 35), התשע"ח–2018 241 משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): 241 הצעת חוק למניעת אלימות במוסדות למתן טיפול (תיקון מס' 3), התשע"ח–2018 243 מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): 244 עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 244 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 248 סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 248 הצעת חוק החזקת תכשיר אפינפרין במוסדות חינוך ובמקומות ציבוריים, התשע"ח–2018 248 מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): 248 יהודה גליק (הליכוד): 252 הצעת חוק לתיקון פקודת העיריות (תיקון מס' 146 – הוראת שעה), התשע"ח–2018 253 יואב קיש (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): 253 איימן עודה (הרשימה המשותפת): 257 השר לביטחון הפנים גלעד ארדן: 260 הצעת חוק לתיקון דיני הבחירות לרשויות המקומיות (תיקוני חקיקה), התשע"ח–2018 263 יואב קיש (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): 263 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 268 סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 268 הצעת חוק שמירת הניקיון (תיקון מס' 23), התשע"ח–2018 268 יואב קיש (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): 268 יהודה גליק (הליכוד): 270 יעל גרמן (יש עתיד): 271 הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 107 והוראת שעה) (תיקון), התשע"ח–2018 273 יואב קיש (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): 273 הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 134), התשע"ח–2018 275 ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): 275 דוד ביטן (הליכוד): 277 הצעת חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) (תיקון מס' 14), התשע"ח–2018 279 ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): 279 הצעת חוק השיפוט הצבאי (תיקון מס' 75), התשע"ח–2018 283 אבי דיכטר (יו"ר ועדת החוץ והביטחון): 283 מיכל רוזין (מרצ): 287 מרב מיכאלי (המחנה הציוני): 288 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 291 סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 291 הצעת חוק זכויות הסטודנט (תיקון מס' 7), התשע"ח–2018 291 יעקב מרגי (יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט): 292 יעל גרמן (יש עתיד): 293 הצעת חוק שיווי זכויות האישה (תיקון מס' 11), התשע"ח–2018 295 עאידה תומא סלימאן (יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי): 295 יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): 297 יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): 299 הצעת חוק חינוך ממלכתי (תיקון מס' 17), התשע"ח–2018 299 יעקב מרגי (יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט): 300 שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): 303 איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): 304 נחמן שי (המחנה הציוני): 309 דב חנין (הרשימה המשותפת): 313 איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): 314 עמר בר-לב (המחנה הציוני): 316 מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): 318 עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): 319 חנין זועבי (הרשימה המשותפת): 321 יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): 323 תמר זנדברג (מרצ): 325 אילן גילאון (מרצ): 326 עיסאווי פריג' (מרצ): 328 מיכל רוזין (מרצ): 330 מוסי רז (מרצ): 334 שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): 337 שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): 348 הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת 349 מכלוף מיקי זוהר (יו"ר ועדת הכנסת): 349 הצעת חוק השידור הציבורי הישראלי (תיקן מס' 8) (תיקון – ביטול הפיצול של תאגיד השידור הישראלי לתאגיד החדשות), התשע"ח–2018 349 איתן כבל (המחנה הציוני): 350 הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 248), התשע"ח–2018 351 מכלוף מיקי זוהר (בשם ועדת הכספים): 352 הצעת חוק בתי משפט לעניינים מינהליים (תיקון מס' 117), התשע"ח–2018 372 ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): 372 פנינה תמנו (יש עתיד): 373 איל בן ראובן (המחנה הציוני): 381 איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): 384 עליזה לביא (יש עתיד): 389 מוסי רז (מרצ): 404 יוסי יונה (המחנה הציוני): 411 איתן ברושי (המחנה הציוני): 434 יעל גרמן (יש עתיד): 455 מיקי רוזנטל (המחנה הציוני): 457 << נושא >> מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת << נושא >> << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> חברי הכנסת, היום ד' במנחם אב תשע"ח, 16 ביולי 2018 אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. הודעה למזכירת הכנסת. << דובר >> מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: << דובר >> תודה. ברשות יושב-ראש הכנסת, הינני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק לתיקון דיני הבחירות לרשויות המקומיות (תיקוני חקיקה), התשע"ח–2018; הצעת חוק שמירת הניקיון (תיקון מס' 23), התשע"ח–2018; והצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 107 והוראת שעה) (תיקון), התשע"ח–2018, שהחזירה ועדת הפנים והגנת הסביבה; הצעת חוק הסכמים לנשיאת עוברים (אישור הסכם ומעמד היילוד) (תיקון מס' 2), התשע"ח–2018; והצעת חוק שירות אזרחי (תיקון מס' 3), התשע"ח–2018, שהחזירה ועדת העבודה, הרווחה והבריאות; הצעת חוק פעוטות בסיכון (הזכות למעון יום) (תיקון מס' 4), התשע"ח–2018, שהחזירה הוועדה המיוחדת לזכויות הילד. לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה: הצעת חוק בתי המשפט (תיקון מס' 95) (תובע טרדן), התשע"ח–2018; הצעת חוק רישוי שירותים ומקצועות בענף הרכב (תיקון מס' 4), התשע"ח–2018; הצעת חוק ניירות ערך (תיקון מס' 69) (בורסה ייעודית), התשע"ח–2018; הצעת חוק הפיקוח על מעונות יום לפעוטות, התשע"ח–2018. לדיון מוקדם – החל מהצעת חוק שמספרה פ/5580/20 וכלה בהצעת חוק שמספרה פ/5614/20: הצעת חוק פיקוח על בתי ספר (תיקון – סמכות המנהל הכללי של משרד החינוך לקבל מידע מהמרשם הפלילי לעניין עובד שירות), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת יעקב מרגי, קארין אלהרר, איציק שמולי, נחמן שי, ענת ברקו, מרב מיכאלי, מיכאל מלכיאלי, נורית קורן ועבד אל חכים חאג' יחיא; הצעת חוק לימוד חובה (תיקון – חינוך חינם לפעוטות ולילדים), התשע"ח–2018, מאת חברת הכנסת מרב מיכאלי; הצעת חוק למניעת העישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון (תיקון – הקמת מערך נאמני עישון), התשע"ח–2018, מאת חברת הכנסת יעל גרמן; הצעת חוק למניעת העישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון (תיקון – חובות המחזיק של מקום ציבורי), התשע"ח–2018, מאת חברת הכנסת יעל גרמן; הצעת חוק השידור הציבורי הישראלי (תיקון מס' 8) (תיקון – ביטול הפיצול של תאגיד השידור הישראלי לתאגיד החדשות), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת איתן כבל, יוסי יונה, לאה פדידה ונחמן שי; הצעת חוק למניעת הטרדה מינית (תיקון – הרחבת תחולה על עובד של קבלן שירות המועסק אצל מזמין השירות), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת מרב מיכאלי, מיכל רוזין, מוסי רז, עאידה תומא סלימאן, מיכל בירן, מירב בן ארי, רועי פולקמן, אילן גילאון, דב חנין ופנינה תמנו; הצעת חוק הארכיונים (תיקון – הקמת רשות עצמאית), התשע"ח–2018, מאת חבר הכנסת מיקי רוזנטל; הצעת חוק שדה התעופה דב הוז (הוראות מיוחדות) (תיקון – המשך פעילותו הקבועה של שדה התעופה), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת בצלאל סמוטריץ, איציק שמולי, יואב קיש, מיקי לוי, משה גפני, ינון אזולאי, אחמד טיבי, עמר בר-לב, יחיאל חיליק בר, איתן כבל, איתן ברושי, יואל חסון, מיכל בירן, איילת נחמיאס ורבין, יוסי יונה, איל בן ראובן, יעל כהן-פארן, לאה פדידה, סאלח סעד, נחמן שי, רויטל סויד, מיקי רוזנטל, מרב מיכאלי, זוהיר בהלול, עמיר פרץ, עבד אל חכים חאג' יחיא, ג'מאל זחאלקה, ואאל יונס, אלעזר שטרן, פנינה תמנו, חיים ילין, עפר שלח, מאיר כהן, קארין אלהרר, יעל גרמן, עליזה לביא, יואל רזבוזוב, דוד ביטן, נאוה בוקר, נורית קורן, אברהם נגוסה, יהודה גליק, ענת ברקו, שרן השכל, שולי מועלם-רפאלי, יעקב אשר, מיכאל מלכיאלי, מרדכי יוגב, אורלי לוי אבקסיס, דוד אמסלם, מכלוף מיקי זוהר, יעקב מרגי, דן סידה, יצחק וקנין, אורי מקלב, אבי דיכטר, ניסן סלומינסקי, יואב בן צור, רוברט אילטוב, חמד עמאר, עודד פורר, יוליה מלינובסקי, אמיר אוחנה, מנחם אליעזר מוזס, זאב בנימין בגין ואילן גילאון; הצעת חוק-יסוד: משאל עם – שוויון בנישואין וגירושין, מאת חברת הכנסת מיכל רוזין; הצעת חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים (תיקון – איסור בקשה לשינוי בהסדר במתן השירות), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת מרב מיכאלי, מיכל רוזין, מיכל בירן, מיקי רוזנטל, יוסי יונה, יעל כהן-פארן, איל בן ראובן, נחמן שי, עמר בר-לב ואיציק שמולי; הצעת חוק הספנות (ימאים) (תיקון – איסור השטת כלי שיט תחת השפעת אלכוהול וסמים), התשע"ח–2018, מאת חבר הכנסת מיקי לוי; הצעת חוק להסדרת הפיקוח על כלבים (תיקון – איסור המתת כלבים בריאים), התשע"ח–2018, מאת חברת הכנסת שרן השכל; הצעת חוק רשות מקרקעי ישראל (תיקון – שימוש בקרקע חקלאית לייצור אנרגיה מתחדשת ביישובי עדיפות לאומית), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת איתן ברושי, דב חנין, יואב בן צור, לאה פדידה, מוסי רז, עודד פורר, יצחק וקנין, מיקי רוזנטל, מאיר כהן, מרדכי יוגב, דוד ביטן, יהודה גליק, מירב בן ארי, עמר בר-לב, רועי פולקמן, טלי פלוסקוב, איל בן ראובן, קסניה סבטלובה, יחיאל חיליק בר, יואל חסון, אכרם חסון, עמיר פרץ, איילת נחמיאס ורבין, מרב מיכאלי, יעקב מרגי, ינון אזולאי, איציק שמולי, איתן כבל, נחמן שי ומיכל בירן; הצעת חוק מוסר תשלומים לספקים (תיקון – מועדי תשלום שיחולו על מזמינים שונים והחלה על מוסדות בריאות), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת עודד פורר, רועי פולקמן, מרב מיכאלי, שלי יחימוביץ, יעקב אשר, נחמן שי ושרן השכל; הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – חובת גילוי ממכר פרוות מן החי), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת יעל כהן-פארן, נורית קורן, יעל גרמן, דב חנין, מרב מיכאלי, יוסי יונה, יואל חסון ומוסי רז; הצעת חוק לתיקון פקודת בתי הסוהר (קביעת משך הביקור), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת ינון אזולאי, מיכאל מלכיאלי, יואב בן צור, יעקב מרגי, מנחם אליעזר מוזס, בצלאל סמוטריץ, אכרם חסון, ישראל אייכלר, דן סידה, עודד פורר, מירב בן ארי, שולי מועלם-רפאלי וניסן סלומינסקי; הצעת חוק-יסוד: הכנסת (תיקון – גיל הבוחר), מאת חברי הכנסת סאלח סעד, לאה פדידה, איל בן ראובן, יוסי יונה, יחיאל חיליק בר וזוהיר בהלול; הצעת חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח) (תיקון – איסור הפליה בהתקשרות בין סוכן למבטח), התשע"ח–2018, מאת חבר הכנסת מכלוף מיקי זוהר; הצעת חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) (תיקון – תנאי מתלה), התשע"ח–2018, מאת חבר הכנסת מכלוף מיקי זוהר; הצעת חוק לעידוד השקעות הון (תיקון – הטבות מס למפעלים תעשייתיים חדשים), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת מירב בן ארי, רועי פולקמן, יעקב אשר ועודד פורר; הצעת חוק פיצוי לנפגעי פוליו (תיקון – הכרה באחוזי נכות של נפגע פוליו לצורך דינים אחרים), התשע"ח–2018, מאת חבר הכנסת מיכאל מלכיאלי; הצעת חוק פיצויי פיטורים (תיקון – התפטרות בשל לימודים במכינה קדם-צבאית), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת מיכל רוזין, מוסי רז, עליזה לביא, מיקי לוי, איל בן ראובן, איתן כבל, איציק שמולי, שלי יחימוביץ, עמר בר-לב, רוברט אילטוב, עודד פורר, יוליה מלינובסקי, יעקב מרגי, שולי מועלם-רפאלי, בצלאל סמוטריץ, שרן השכל, טלי פלוסקוב, אבי דיכטר, דוד ביטן, דוד אמסלם, נחמן שי וענת ברקו; הצעת חוק הבטחת הכנסה (תיקון – החרגת תוספת ותק מהכנסה), התשע"ח–2018, מאת חברת הכנסת טלי פלוסקוב; הצעת חוק הסכמים קיבוציים (תיקון – דמי טיפול ארגוני-מקצועי לארגון מעבידים יציג), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת טלי פלוסקוב, מכלוף מיקי זוהר, מירב בן ארי, יפעת שאשא ביטון, יצחק וקנין ומרדכי יוגב; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – זכאות לגמלת סיעוד להורה של מי שעלה לפי חוק השבות), התשע"ח–2018, מאת חברת הכנסת טלי פלוסקוב; הצעת חוק-יסוד: הממשלה (תיקון – הגבלת מינוי ראש הממשלה כשר בכיר), מאת חבר הכנסת יואל חסון; הצעת חוק תובענות ייצוגיות (תיקון – הוספת גביית קנס שלא כדין לעילות התביעה), התשע"ח–2018, מאת חבר הכנסת מיכאל מלכיאלי; הצעת חוק פיצויי פיטורים (תיקון – זכאות לפיצויי פיטורים בעת חילופי קבלנים במקום עבודה), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת יוליה מלינובסקי, רוברט אילטוב, חמד עמאר, עודד פורר, אלי אלאלוף, מרדכי יוגב, דן סידה, מירב בן ארי, נורית קורן, מיכל בירן, איציק שמולי, אילן גילאון, טלי פלוסקוב, מאיר כהן, ג'מעה אזברגה, ישראל אייכלר, אברהם נגוסה ועבד אל חכים חאג' יחיא; הצעת חוק חוזה הביטוח (תיקון – מנגנון קביעת שיעור הנכות), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת דוד ביטן ורויטל סויד; הצעת חוק הרב מנחם מענדל שניאורסון – הרבי מליובאוויטש (ציון זכרו ופועלו), התשע"ח–2018, מאת חבר הכנסת מכלוף מיקי זוהר; הצעת חוק תיעוד הדבקה של כתבי בית דין (תיקוני חקיקה), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת ישראל אייכלר, יעקב אשר ונחמן שי; הצעת חוק הפיקוח על ייצוא ביטחוני (תיקון – הגבלות על ייצוא ביטחוני לכוחות ביטחון שביצעו הפרות חמורות של זכויות אדם), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת יחיאל חיליק בר, אכרם חסון, יהודה גליק, תמר זנדברג, עיסאווי פריג', יעל כהן-פארן, מוסי רז ודב חנין; הצעת חוק ההגנה על חוסים (תיקון – מחיקת זקנה מההגדרה), התשע"ח–2018, מאת חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס; הצעת חוק איסור פרסומת והגבלת השיווק של מוצרי מזון מזיק, התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת נורית קורן, יעקב מרגי ודוד ביטן; הצעת חוק חובת המכרזים (תיקון – העדפה של תוצרת מאזורי עדיפות לאומית), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת איתן ברושי, מיכאל מלכיאלי, עודד פורר, יצחק וקנין, מיקי רוזנטל, מאיר כהן, מרדכי יוגב, יהודה גליק, מירב בן ארי, עמר בר-לב, רועי פולקמן, טלי פלוסקוב, איל בן ראובן, קסניה סבטלובה, יואל חסון, יחיאל חיליק בר, אכרם חסון, עמיר פרץ, איילת נחמיאס ורבין, אלעזר שטרן, מרב מיכאלי, יעקב מרגי, ינון אזולאי, איציק שמולי, איתן כבל, נחמן שי ומיכל בירן. עוד אודיעכם כי הונחה היום על שולחן הכנסת הודעת מערכת על תיקון טעות בדברי ההסבר להצעת חוק סדר הדין הפלילי (חילוט תקבולי עבירה), התשע"ח–2018. כמו כן הונחו על שולחן הכנסת הודעות שר החינוך נפתלי בנט על מסקנות ועדת הכספים בעקבות דיון מהיר בהצעתם של חברי הכנסת חמד עמאר, סאלח סעד, אחמד טיבי ועיסאווי פריג' בנושא: אי-העברת התקציב לטובת בית הספר למדעים בירכא מתוכנית החומש למגזר הדרוזי והצ'רקסי; על מסקנות ועדת החינוך, התרבות והספורט בעקבות דיון מהיר בהצעתם של חברי הכנסת מאיר כהן, טלב אבו עראר, יוסי יונה ואלי אלאלוף בנושא: משרד החינוך מונע מתלמידים בבתי הספר המקצועיים לגשת לבגרויות החורף. תודה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה למזכירת הכנסת. << נושא >> הצעות סיעות המחנה הציוני, הרשימה המשותפת, יש עתיד ומרצ להביע אי-אמון בממשלה בשל: << נושא >> << נושא >> 1. ראש ממשלת ישראל סוחר בזיכרון השואה ובאמת ההיסטורית למען אינטרסים פוליטיים; << נושא >> << נושא >> 2. הריסות הבתים בקרב האוכלוסייה הערבית; << נושא >> << נושא >> 3. היעדר מדיניות ואסטרטגיה של ממשלת ישראל באשר לרצועת עזה והמשך הטרור מתחומה; << נושא >> << נושא >> 4. פעולות הממשלה להעמקת השסעים והקרעים בחברה הישראלית באמצעות חוק הלאום הגזעני, וכישלונה בהובלת מדיניות ביחס לרצועת עזה והעוטף << נושא >> << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> חברי הכנסת, סדרת הצעות אי-אמון בממשלה לפנינו. ההצעה הראשונה היא מטעם המחנה הציוני: ראש ממשלת ישראל סוחר בזיכרון השואה ובאמת ההיסטורית למען אינטרסים פוליטיים. מי שתנמק את ההצעה היא חברת הכנסת שלי יחימוביץ. בבקשה, גברתי. ישיב בשם ראש הממשלה השר המקשר בין הממשלה לכנסת חבר הכנסת יריב לוין. עד עשר דקות לרשותך. << דובר >> שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אדוני השר, אתם יודעים מה ההבדל בין לאומיות ללאומנות? לאומיות היא על אהבת הארץ, אהבת המולדת, אהבת החברה, אהבת האנשים; לאומנות היא על שנאה – שנאת האחר. והחוק הזה שסביבו אתם רוחשים ובו אתם מתעסקים באובססיביות, והפך לנזר הבריאה של ראש הממשלה נתניהו, יש בו אך ורק שנאת האחר. זה לא חוק הלאום, זה חוק הלאומנות. הוא לא מבטא לרגע אחד משהו שמאחד, שמכיל, שמועיל לחיים שלנו כאן, מועיל למדינה. כל-כולו נזק, שנאה, פירוד וגזענות. אגב, את ההבחנה הכל-כך מדויקת הזאת בין לאומיות ללאומנות שמעתי מחבר הכנסת בני בגין, שציטט את אבא שלו מנחם בגין, שהסביר לו את ההבדל בין לאומיות ללאומנות. ההתרסה והרשעות, להוריד בדרגה את השפה הערבית – דבר אחד טוב, מועיל, יש בזה חוץ מעלבון, ביזוי ואצבע בעין ל-20% מאזרחי המדינה? וההתעקשות המצמררת הזאת על הסעיף הגזעני שייאסר על ערבים להתגורר ביישובים יהודיים – כלומר לך, חבר הכנסת אחמד טיבי, אסור יהיה לגור ביישוב שבו גר השר יריב לוין או ביישוב שבו אני גרה, לך ולכל ערבי אחר. כמובן, לא כלול בזה שלב הבנייה של הבניין, שלשם ערבים יהיו טובים עד הצבע והגימורים הסופיים. ובסוף, אחרי שהבנתם שאין ברירה ושהסעיף הזה הופך את מדינת ישראל בעיני העמים כולם למדינת אפרטהייד, ואחרי מיקח וממכר, נאלצתם להתפשר על הסעיף הציוני הגאה: המדינה רואה בפיתוח התיישבות היהודית ערך לאומי ותפעל על מנת לעודד ולקדם הקמה וביסוס שלו – פחות או יותר זה התיקון. ואללה? אסור לוותר על התיישבות היהודית? איזו בשורה נפלאה. לרגע אפשר לחשוב שהמילים המרושעות האלה, שאין בהן שום דבר חוץ מהפצת שנאה, הטלת כתם מוסרי והבאשת שמנו בעולם, שהמילים, המילים האלה, הן יקבעו את גורלו של המפעל הציוני; שאם המילים "התיישבות יהודית" לא ייכתבו בחוק הנואל הזה לא תהיה התיישבות יהודית בשום מקום, וישראל תהיה מדבר שממה, והחזון הציוני ירד לטמיון. ואז אני שואלת את עצמי: רגע, אז איך הצלחנו עד עצם היום הזה לכונן כאן מדינה יהודית ודמוקרטית לתפארת ולהתיישב בארץ עד היום בלי חוק הלאומנות? איך בכלל קמו יישובים? רמת גן ומעגן מיכאל, ראשון לציון ובאר שבע, אילת והרצליה, תל אביב ולוחמי הגטאות, דימונה ובית זית, קריית שמונה ואליפלט, חדרה ולכיש, דגניה, כפר סבא, עפולה, בית שמש, כרמיאל, אור יהודה, שדרות, יוטבתה, אשדוד, אביבים – בלי חוק הלאומנות; התיישבות יהודית, יהודית ודמוקרטית, והכול תחת המסמך המכונן והמפעים הזה שעכשיו אתם מסתכלים עליו כאילו הוא היה כתב בגידה במולדת, מגילת העצמאות קוראים לו: "בדורות האחרונים שבו לארצם בהמונים, וחלוצים, מעפילים ומגינים הפריחו נשמות, החיו שפתם העברית, בנו כפרים וערים, והקימו יישוב גדל והולך השליט על משקו ותרבותו, שוחר שלום ומגן על עצמו, מביא ברכת הקדמה לכל תושבי הארץ ונושא נפשו לעצמאות ממלכתית" – בלי חוק הלאומנות. מגילת העצמאות. והעיקר אצלכם כמובן המאבק ההירואי שחס וחלילה לא תיכנס לחוק הזה הקללה, המילה הגסה, המתועבת בעיניכם "שוויון". איך, איך הקמנו מדינה לתפארת כשכך נכתב במסמך המכונן שלה: "מדינת ישראל – – – תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין". שוויון זכויות. שוויון, המילה שוויון. שוו בנפשכם, המילה הנוראה הזאת נכנסה למגילת העצמאות. כמה יישובים חדשים הקמתם בכלל בגליל, למשל, שאתם רוצים לייהד אותו עכשיו? כמה יישובים הקמתם בגליל כשאתם הייתם בשלטון? אם תזעקו בגרון ניחר: ייהוד, ייהוד, ייהוד הגליל – מזה ייבנו בתים בגליל? זקיפות קומה; לאומנות; שפוך חמתך על הגויים; חוקים חסרי תוחלת ורוויי שנאה; דיבורים כמו חול ואין מה לאכול. וכל הזקיפות הלאומנית הזאת – לא לאומית, לאומנית – משפילה את רוחה פתאום אל מול שר ההיסטוריה, מניבה ניסוחים מעוותים, מנוכרים לגורלנו כעם, רופסים, כנועים, בהצהרה המשותפת לפולין ולישראל. וכאן תרשו לי לרגע להיות אישית. אני בת לניצולי שואה – שני הסבים ושתי הסבתות שלי נספו בשואה. וצריך לומר ביושר: לא פולנים שרפו את סבא ואת סבתא שלי בטרבלינקה אלא גרמנים נאצים, ופולנים הצילו את אימא שלי, ונזירות אספו אותה אחר כך ברחוב כשכשלה ולא ידעה ללכת כי התחבאה מאחורי ארון, ועטפו אותה באהבה, ופחות או יותר גידלו אותה, וגם כשעלתה לישראל המשיכו לכתוב לה ולדאוג לה. אבל לא צריך להיות פרופסור להיסטוריה; די להיות ניצול שואה כדי לדעת שחסידי אומות העולם היו מיעוט, והמסגירים והעטים על הרכוש הנטוש והרוצחים והאנטישמים – היו רבים מהם. ומהתמונה המורכבת הזאת, האישית, שפרסתי רק שבריר ממנה כאן מעל הדוכן, ועד לכתב הכניעה המביש, המתחנף, המפנה עורף לאמת, להיסטוריה, לזיכרון השואה, לזוועותיה, לזיכרונות שלעולם לא ירפו מהאנשים שעודם חיים ביננו, הדרך היא כל כך כל כך ארוכה. והשיא, כמובן, בהשוואה המצמררת בין האנטישמיות לבין אנטי-פולניות. מתי המצאתם את הביטוי המגוחך הזה, "אנטי-פולניות"? ואיך אתם מעיזים, חצופים שכמותכם, להשוות אנטי-פולניות לאנטישמיות האפלה, ההיסטורית, הרצחנית, שהביאה למעשי טבח, רדיפה, פוגרומים, שמד, עד לניסיון הג'נוסייד המחושב ביותר בתולדות האנושות, שבו נטבחו כמעט כל בני המשפחה שלי, וכבר אמרתי – שני הסבים ושתי הסבתות שלי? איפה זקיפות הקומה הלאומית שלך, ראש הממשלה בנימין נתניהו, מתחבאת לה ברגע היסטורי מכונן שכזה? איך היא הופכת בשנייה לרפיסות ולפחדנות כשההיסטוריה של העם היהודי זקוקה לך? ואיפה זקיפות הקומה הלאומית כשאתה פוחד במשך שלושה חודשים להישיר עיניך אל התושבים האמיצים, והמאופקים, והאחראיים, שחיים תחת מטחים בלתי פוסקים של רקטות, פצמ"רים, עפיפוני תבערה, בלונים, ומעשי ידיהם בוערים בלי הפסקה? ומעדיף כל דבר, כל דבר – מונדיאל, ארוחה במסעדת יוקרה עם ניקול ראידמן, צילום סרטון לכבוד גמר גביע האלופות, חוג תנ"ך במעון ראש הממשלה, חנוכת שתי תחנות רכבת ברעננה, השתכשכות פתאומית בכל סעיף וסעיף מסעיפי חוק הלאומנות – הכול, רק לא להישיר מבט אל האנשים שנוהגים בך יותר בכבוד מכל ציבור אחר. ובסוף, בסוף היום, היום, כשאתה מואיל להופיע, אתה הולך לשדרות, ולא לקיבוצי העוטף, שספגו יותר מכל יישוב אחר. חוק הלאומנות לא חל עליהם? אולי בתור יהודי לאומי גאה תספור את היהודים האלה לפני שאתה מייהד את הגליל בכאילו, במילים ארסיות וחסרות שחר? אבל זאת לא לאומיות, זאת לאומנות, ועל כן אנחנו מביעים אי-אמון בממשלה הזאת. תודה רבה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה לחברת הכנסת שלי יחימוביץ, שנימקה הצעת אי-אמון מטעם המחנה הציוני. אני מתכבד להזמין את השר המקשר בין הממשלה לכנסת חבר הכנסת יריב לוין להשיב בשם ראש הממשלה. שר התיירות יריב לוין: תודה רבה, אדוני היושב-ראש. חברות וחברי הכנסת, טוב, אדוני, נו, שוב אנחנו – מזל שלפחות חברת הכנסת יחימוביץ מצילה במשהו את כבוד הכנסת. שוב, אני רואה שסיעתה כל כך תומכת בהצעת האי-אמון, כל כך רואה חשיבות בדברים שנאמרים, עד כדי כך – – – מוסי רז (מרצ): וסיעתך לא מתנגדת. שר התיירות יריב לוין: אנחנו באמת חושבים שהטענות האלה מגוחכות. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): אבל השר לוין, כנראה שגם אתם תומכים באי-אמון. שר התיירות יריב לוין: אני לא רואה שהנוכחות פה מעידה על עוצמה גדולה, אבל אני, לפני שאני אגש לגוף העניין, אני רוצה לומר לך, חברת הכנסת יחימוביץ, דבר אחד: נדמה לי שהנאום שלך היה אולי ההסבר המנומק והמפורט ביותר מדוע מפלגת העבודה, המפלגה שיש לה כל כך הרבה זכויות בהקמת המדינה, נמצאת במקום הלא-מי-יודע-מה שהיא נמצאת בו היום. אובדן דרך מוחלט, אובדן כיוון – הייתי אומר שאני באמת לא מצליח כל כך להבין מה ההבדל ביניכם לבין סיעת מרצ. זר לא יבין זאת; בטח לא יכול היה להבין את זה מהנאום שלך. מנהיגי מפלגת העבודה, שלאורך הרבה מאוד שנים ראו בכל הערכים שמבטא חוק הלאום את הבסיס שעליו המדינה הזאת קמה, את הזכות הגדולה שהייתה להם להוביל הרבה מהתהליכים האלה, שהאמינו בכל ליבם בכל שורה ובכל משפט שנכתב בחוק הזה – את יודעת מה, חברת הכנסת יחימוביץ? שנינו יודעים שלו הם היו מנסחים את חוק הלאום, הם היו כותבים דברים עוד הרבה יותר חדים והרבה יותר חד-משמעיים מאלה. והם לא עשו. ואת יודעת למה? אני אסביר לך למה. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): הפלא ופלא, הסתפקו במגילת העצמאות. שר התיירות יריב לוין: אני אסביר לך למה. את יודעת למה? אני אסביר לך. זה מאוד מאוד פשוט, ואני אמרתי את זה לא פעם מעל כל במה. אני חושב שחוק הלאום הוא חוק רטרו – הוא בסך הכול בא לומר את המובן מאליו, את מה שבמשך הרבה מאוד שנים לא היה צריך לומר, כי הוא היה ברור לכולם. אלא שכפי שאתם איבדתם את הדרך – – – שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): אתם לא מצליחים – – – שר התיירות יריב לוין: כפי שאתם איבדתם את הדרך לחלוטין, בדיוק באותה מידה הדבר הזה קרה גם במערכת המשפט. והצירוף העגום הזה של מערכת משפט שמתנערת מכל – – שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): – – – תבנו את הארץ. שר התיירות יריב לוין: – – הערכים הציוניים הבסיסיים ביותר – – שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): למה אתם לא בונים? למה אתם לא בונים? שר התיירות יריב לוין: – – ופוגעת בעקרונות הכי בסיסיים של הציונות, ופוסקת שהדבר המובן מאליו – ייהוד הנגב, ייהוד הגליל – התיישבות יהודית היא פתאום חוסר שוויון ואפליה פסולה – – שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): תבנו, מה אתם – – – שר התיירות יריב לוין: – – בדיוק בגללם ובגלל הפסיקות שלהם אנחנו צריכים לבוא היום ולומר את המובן מאליו. אבל מסתבר, אחרי ששומעים את הנאום שלך, שצריך לומר את המובן מאליו לא רק להם, אלא, לצערי הרב, לאלה שיושבים היום על הספסלים האלה ונושאים את שמה של מפלגת העבודה הישראלית המפוארת לשווא. צריך לומר את האמת הזאת כפי שהיא. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): שמעת מה שבגין אמר? "ל-או-מ-נות". איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): אתם נושאים את שמו של ז'בוטינסקי לשווא. שר התיירות יריב לוין: אובדן דרך – – – שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): לאומנות. שר התיירות יריב לוין: אובדן דרך מוחלט, פשוט מוחלט. עכשיו אני שואל, חברת הכנסת יחימוביץ – – שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): אז למה אתם לא עושים מה שהם עשו? תבנו יישובים – – – שר התיירות יריב לוין: – – לְמה אתם מתנגדים? שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): תפריחו את השממה. שר התיירות יריב לוין: אתם מתנגדים לעלייה? אתם מתנגדים לקיבוץ גלויות? אתם מתנגדים לסמל המדינה? שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): למה אתם לא חותמים על מגילת העצמאות? שר התיירות יריב לוין: אתם מתנגדים לדגל? אתם מתנגדים לכך שהעברית היא שפתה של המדינה? שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): מגילת העצמאות. שר התיירות יריב לוין: אתם מתנגדים להתיישבות יהודית? שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): מגילת העצמאות. שר התיירות יריב לוין: לְמה אתם מתנגדים? לְמה? לְמה אתם מתנגדים? איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): לא. שר התיירות יריב לוין: אני אגיד לכם לָמה אתם מתנגדים – – – איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): אנחנו מתנגדים לחוק שביודעין אתם – – – שר התיירות יריב לוין: אתם מתנגדים מסיבה אחת פשוטה: כי אתם "הומרצתם". אתם נמצאים שם, באגף ההוא, שגם הוא נע כל הזמן לכיוון הרשימה המשותפת. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): זה אתם שנהייתם ל-או-מ-נים. לאומנים. חוק הלאומנות. שר התיירות יריב לוין: במקום של אובדן דרך מוחלט – של אובדן הדרך שבזכותה הדרך הזאת קיימת. ולכן, אגב, אתם הולכים ומצטמקים, הולכים ויושבים – – איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): נו, אז מה אתם פוחדים כל כך? שר התיירות יריב לוין: – – בקרן זווית בבניין הזה, בקרן הזווית האופוזיציונית – – איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): אז ממה אתם פוחדים? שר התיירות יריב לוין: – – ולא במקרה, משום שהעם והציבור רוצה ציונות; לא מתבייש בציונות – גאה בה – – שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): אז למה אתם לא מתייחסים לציונות שלכם כמובנת מאליה? שר התיירות יריב לוין: – – רוצה התיישבות, גאה בדגל, גאה בסמלי המדינה, גאה בעלייה, גאה בזה שאנחנו מדינה יהודית. ואני אומר לך עוד דבר, חברת הכנסת יחימוביץ, אם יהיה לנו זמן – – שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): אין עלייה, אין בנייה, אין יישובים. שר התיירות יריב לוין: – – בדיון בחוק הלאום כמובן נדון בזה – – – שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): יש רק את הנייר המרגיז הזה. שר התיירות יריב לוין: אנחנו – אני אגיד לך עוד דבר אחד לסיכום ההתייחסות לנושא הזה, וגם אותו חשוב לטעמי לומר: תראי, אנחנו לא מדינה ככל המדינות; אנחנו לא עוד מדינה דמוקרטית בעולם. המהות שלנו זה לא רק לקיים דמוקרטיה שכל העולם יריע לה. יש לנו מהות אחרת לגמרי: המהות שלנו היא לקיים כאן מדינה יהודית, בית לאומי לעם היהודי כולו. והמדינה הזאת היא מדינה יהודית, עם כל המשמעויות – ואנחנו מפרטים אותן בחוק הלאום, כי כנראה צריך להזכיר לכם אותן – שיש בה משטר דמוקרטי. לצערי הרב, המגמות העגומות של השמאל הישראלי, שעומד ושולט גם במערכת המשפט שלנו, הביאו אותנו למצב – – שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): – – – שר התיירות יריב לוין: – – הביאו אותנו למצב שבו במקום מדינה יהודית שיש בה משטר דמוקרטי, הפכנו להיות מין מדינת כל אזרחיה – לאחרונה כל מסתנניה – שפה ושם, כשזה לא מפריע לכבודם יותר מדי, אפשר גם קצת חיים יהודיים. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): תגיד, אתם לא – – – שר התיירות יריב לוין: אז אני אומר לך, חברת הכנסת יחימוביץ: אנחנו בשלטון, ולכן אנחנו נביא היום את החוק הזה, ואנחנו נתקן את העניין הבסיסי והיסודי הזה. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): אל תתקנו. מה מקולקל? תראו איזו מדינה מפוארת בנינו פה. שר התיירות יריב לוין: אנחנו נשיב את הסדר על כנו – – שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): איזה סדר? שר התיירות יריב לוין: – – ואנחנו נדאג לזה שלפחות התירוץ – העלוב, צריך לומר – שהיה עד היום לראשי מערכת המשפט: תראו, יש רק חוקים שמדברים על שוויון, אין חוקים שמדברים על מדינה יהודית, אז מה אתם רוצים מאיתנו בפסיקות? את התירוץ הזה, התירוץ הכל-כך עלוב הזה – – שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): למה אתם לא מקימים יישובים בנגב ובגליל? שר התיירות יריב לוין: – – הם כבר לא יוכלו להשמיע יותר. אני מניח – אני אומר לך את האמת, אני לפחות לא אופתע אם הם ימשיכו לרמוס את הכנסת ולרמוס את החוקים שאנחנו מעבירים כאן, וינסו להתעלם גם מההוראות הכל-כך ברורות של החוק הזה. אבל בסופו של תהליך, כשנשלים את השינויים שאני משוכנע שיבואו במערכת המשפט, וישבו בדין שופטים שמשקפים באמת את החברה הישראלית – – שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): לאומנים. שר התיירות יריב לוין: – – אני חושב שהשופטים האלה ימצאו עוגן ובסיס יציב לפסיקות שלהן בחוק הזה. ואם לקיים מדינה יהודית, לקיים התיישבות, לקיים עלייה, לקיים את סמלי המדינה, הם לאומנות, חברת הכנסת יחימוביץ – – שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): רק ציטטתי את מנחם בגין. שר התיירות יריב לוין: – – אז אני חושב שאת – – – שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): רק ציטטתי את מנחם בגין. שר התיירות יריב לוין: אל תסלפי את הדברים של מנחם בגין. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): למה? זה בדיוק מה שהוא אמר. לאומיות זה – – – שר התיירות יריב לוין: אני מציע שתקראי קצת על בן-גוריון, תקראי משהו על ברל כצנלסון. הם היו מתביישים בושה גדולה בנאום הזה שאת נשאת כאן בשם המפלגה שהם ייסדו. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): אתה לא קראת את ברל כצנלסון, ואילו אני קראתי את "המרד" של מנחם בגין. זה ההבדל בינינו. שר התיירות יריב לוין: אל תספרי לי מה קראתי, כי את תתפלאי. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): יש לי תחושה שלא קראת ברל כצנלסון. שר התיירות יריב לוין: אז התחושה שלך לא נכונה. חברת הכנסת יחימוביץ, מספיק עם ההתנשאות הזאת. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): אני אבקר בספרייה שלך ואתה תבקר בספרייה שלי. שר התיירות יריב לוין: מספיק עם ההתנשאות הזאת. מה לעשות, את מדברת עם אדם שבגיל 13 קרא את "פנקס שירות" של רבין. אגב, למדתי ממנו הרבה על המפלגה שלכם, לכן אני בליכוד. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): בגלל "פנקס שירות"? שר התיירות יריב לוין: בואי נגיד שזה נתן לי הבנה שלא בידי האנשים האלה אני רוצה שמדינת ישראל תהיה. מפה אני עובר, ואני אתייחס גם – אבל אני בכלל מציע לך, לכן ההתנשאות הזאת היא לא במקומה. מכיוון שאני בכל זאת רוצה להתייחס ברצינות לנושא של הצעת האי-אמון, שאומנם הזכרת אותו בחצי מילה, אני עדיין מבקש לתת לך תשובה מלאה ומקיפה, כי אני חושב שהנושא חשוב. ראשית, זה ברור לחלוטין ששיקולים ערכיים הם חלק בלתי נפרד מיחסי החוץ של המדינה, וזיכרון השואה ושימור האמת ההיסטורית ביחס אליה הם בוודאי חלק מזה. מאז נודע לממשלה על הכוונה של ממשלת פולין לחוקק את החוק הובעה ההסתייגות וההתנגדות של הממשלה בכל דרך ובכל ערוץ. בסופו של דבר, לצערנו, החוק שאומץ בפולין העלה חשש שבמתכונת שלו, כפי שהוא נוסח, הוא עלול להפליל מקרים של התבטאויות בדבר פשעי פולנים בתקופת השואה. לא יכולנו לסבול מצב שלפיו החוק עלול להגביל את חופש הדיבור, חופש המחקר, ולהפליל ניצולים שמוסרים עדויות וכדומה. נדמה לי שהדברים האלה ברורים. הממשלה הייתה נחושה וחד-משמעית, ודרשה את תיקון הסעיפים האלה. המסרים בעניין הזה הועברו לפולנים ולממשלת פולין במלוא העוצמה, כולל במפגשים שהתקיימו בעניין הזה. הובהר היטב לפולנים שלא נתפשר על ההיבט הערכי של זיכרון השואה והאמת ההיסטורית, גם במחיר פגיעה ביחסים הבילטרליים בין המדינות. צריך גם לומר שבעקבות החוק היה גל מסוים של אנטישמיות בפולין, וגם הוא היה בהחלט מדאיג. אז באמת התקיימה הידברות ממושכת. בסופו של דבר הוקמה קבוצת עבודה בראשות סגן שר החוץ הפולני ומנכ"ל משרד החוץ הישראלי. אחר כך היו ערוצי הידברות נוספים, היו שיחות לא מעטות. והתוצאה הייתה – כמעט, אגב, בכל דבר בזמן האחרון, חברת הכנסת יחימוביץ, בניגוד לכל מה שאתם אומרים, כרגיל – הישג מדיני משמעותי לישראל; בדיוק הפוך ממה שאתם מזהירים ממנו כל הזמן. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): – – – שר התיירות יריב לוין: ב-27 ביוני 2018 הממשלה הפולנית החליטה לבטל את הסעיף הבעייתי בחוק. הביטול התבצע בארבעה שלבים: החלטת הממשלה, הבית התחתון, הבית העליון וחתימה של הנשיא. כתוצאה מכך לא תהיה הפללה של התבטאויות בהקשר הזה, והביטול השיג במלואו את היעד שהצבנו לעצמנו. יש לנו – אני אומר לך את זה, חברת הכנסת יחימוביץ – עניין גדול בקיום יחסים קרובים והדוקים עם פולין; מדינה מאוד חשובה באירופה, שמקיימת יחסים קרובים עם מדינת ישראל. אני חושב שהרוב המוחלט של הציבור הפולני רוצה, והיחסים האלה חשובים לו. צריך גם לומר שלצד הדברים שאת הזכרת בנאום שלך, גם הפולנים סבלו לא מעט בתקופת השואה; גם את זה צריך לומר. לכן, התמונה היא תמונה שחשוב להציג אותה במלואה. והדבר החשוב ביותר הוא שאפשר לחקור ולומר את הדברים בלי חשש מהפללה, ואת הדבר זה אכן סילקנו. בעקבות זאת פורסמה הצהרה משותפת, שעיקרה שימור חופש הדעה, הדיבור והמחקר בנושא השואה; הסכמה על כך – ונדמה לי שגם על זה אין מחלוקת – שהאומה הפולנית איננה אשמה בהקמת מחנות המוות ופשעי הנאצים; גינוי נחרץ לאנטישמיות, בלי שזה כמובן גורע מאחריות של אותם פולנים שכן שיתפו פעולה ולקחו חלק בעניין הזה, והיו כאלה לא מעט, לצערנו, אבל בוודאי לא כולם, ובוודאי לא הם אלה שהקימו את המחנות, וצריך את האמת הזאת לומר. ההצהרה כמובן לא מתכחשת לאמת ההיסטורית, אלא מאששת אותה כפי שהיא. איננה מתכחשת לאמת ההיסטורית בדבר חלקם של פולנים ברצח יהודים בשואה, כוללת סעיף בעניין הזה. ראש הממשלה הפולני גם הוא חתום על ההצהרה הזאת, עם כל המשמעות של זה. אני גם מציע שתבדקי את המקור של העניין הזה, באנגלית, מכיוון שהיו פערים בתרגום, ולצערי הרב לא טרחו לבדוק אותו, אלא פשוט נתפסו בו כמוצאי שלל רב, במירכאות או בלי מירכאות. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): מי? אנחנו? השר. שר התיירות יריב לוין: אני חושב שבסך הכול מדובר במסמך שבאופן טבעי, כמו הרבה מאוד דברים אחרים, יש כאלה שרואים בו יותר צדדים חיוביים, יש כאלה שחושבים שהיו דברים נוספים שהיה צריך לכלול בו. אבל בסך הכול הוא משיג את הדבר העיקרי, והוא ביטול הסעיף המפליל בחוק הפולני. שורה שלמה של חוקרים, דוגמת החוקר דני אורבך, קבעו בצורה חד-משמעית שמבחינה היסטורית ההצהרה מדויקת במידה סבירה. הכנת המסמך לוותה גם בייעוץ בתחום הזה. אני חושב שברור לגמרי שהצהרה זו השיגה את המקסימום. היא איננה פוטרת כמובן אף אחד מאחריותו לפשעים שביצע, ואין בה לא סליחה ולא מחילה ולא שום דבר מכל הדברים שניסו לייחס לה. אני גם מדגיש שוב את המובן מאליו – שמדינת ישראל, ממשלת ישראל, מעלים על נס את ההיבטים הערכיים של זיכרון השואה וכמובן את האי-פגיעה בחופש המחקר והדעה בנושא הזה. המשך זיכרון השואה תלוי בראש ובראשונה בשימור חופש המחקר וחופש הדעה. הוא תלוי בהוראה, בחינוך, בהנצחת הזיכרון וכמובן העדויות שיש בעניין הזה. כל ההיבטים הללו, הכל-כך חשובים, כולם מעוגנים בהצהרה הזאת. ביטול ההפללה מבטיח את זה שהמשך המחקר והמשך שימור זיכרון השואה יימשכו. הניסיון הזה, באמת, חברת הכנסת יחימוביץ, בכל נושא, בכל עניין, זה לא חשוב אם זה נכון, אם זה לא נכון, מתחת לפני האדמה למצוא מה להגיד ואיפה לתקוף, באמת להמציא יש מאין, אני חושב שהוא לא ראוי, לא נכון – – שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): לא היה צריך להתאמץ במיוחד. שר התיירות יריב לוין: – – לא מכובד, בטח לא בנושא הזה. אני מציע למפלגת העבודה, עטורת ההיסטוריה, לעשות חושבים. לא תיבנו לא מאי-אמון על נושא כזה, דבר שהוא לא ראוי כשלעצמו, ובטח ובטח לא מהתנגדות לחוק שמעגן את עקרונות היסוד של הציונות, שהמפלגה הזאת, לפחות עד לשנים האחרונות, הייתה מאוד גאה בהם. איבדתם את הדרך, ואני מציע לכם לשוב אל הדרך שבה הלכו המנהיגים ההיסטוריים שלכם, ויפה שעה אחת קודם. תודה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה לשר המקשר בין הממשלה לכנסת חבר הכנסת יריב לוין. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת ואאל יונס להציג הצעת אי-אמון מטעם הרשימה המשותפת: הריסות הבתים בקרב האוכלוסייה הערבית. בבקשה, אדוני. עד עשר דקות לרשותך. ואאל יונס (הרשימה המשותפת): אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אדוני השר, סגן השר, חוק הלאום שראש הממשלה מתכוון להביא לאישור הכנסת השבוע מבקש למסד בחוק ובמשפט את אפליית הערבים, הקיימת בפועל כבר שנים, שנים ארוכות, בתחום הדיור, הקצאת הקרקעות והנגישות של דיור. הלכה למעשה, מבקש החוק להדיר אזרחים מהמרחב באופן מוחלט בשל מוצאם האתני בלבד. אין, כמובן, שום דמוקרטיה בעולם שבה קיימת אפליה כזאת. הנתונים הבאים מתארים אפליה קיצונית וממוסדת בכל הקשור לתחום הדיור והנגישות לדיור, כמו גם לתכנון מרחבי הוגן: מצוקת הדיור בחברה הערבית הולכת ומחריפה משנה לשנה, וביישובים הערביים קיים מחסור רב ביחידות דיור. מחסור זה משפיע במיוחד על משקי בית שאין ברשותם קרקע פרטית. אדוני היושב-ראש, לפי בדיקת עמותת סיכוי, עד לחודש אוקטובר 2017 מספר יחידות הדיור ששווקו במכרזים ליזמים במסגרת מסלול מחיר למשתכן עמד על 70,000 יחידות דיור בכל הרשויות המקומיות, אולם רק 3.2% מכלל יחידות הדיור – כ-2,000 יחידות דיור – שווקו ביישובים הערביים. כמו כן, עד היום לא נערכו הגרלות לשיווק יחידות הדיור לזכאים באף יישוב ערבי. בנוסף, קרוב למחצית המכרזים שפורסמו ליזמים לא צלחו. מתוך כ-3,000 יחידות דיור שיצאו לשיווק ליזמים בישובים הערביים רק כ-2,000 יחידות דיור שווקו בהצלחה, ואילו 1,000 יחידות דיור לא שווקו. אדוני היושב-ראש, בהסתמך על ממצאים אלה ועל המלצותיו של המרכז הערבי לתכנון אלטרנטיבי, יש לשחרר יותר מגרשים לשיווק ביישובים הערביים ולהגדיל את ההיצע והפריסה של המגרשים לכמה שיותר יישובים. אך אין זו דרך הפעולה של הממשלה הזאת והעומד בראשה, שמובילים להריסה ולא לבנייה, לניתוק ולא לשיווק, להתעלמות ולא להתפתחות, להדרה ולא לקדמה. במחקר שפרסם השבוע פרופ' יוסף ג'בארין מהטכניון בעיתון הארץ עולה כי ב-940 יישובים בישראל, החולשים על 82% משטח המדינה, לא מתגוררת ולו משפחה ערבית אחת, ולאף ערבי אין בעלות על דירה בהם. בנוסף, אדוני היושב-ראש, קיימות ביישובים אלה ועדות קבלה מקומיות או מחוזיות, וכך מצליחים למנוע הלכה למעשה מערבים להתגורר בהם. כאשר שתי משפחות ערביות רצו להתגורר ביישובים אלה הן נאלצו להיאבק על כך בבתי המשפט; הכוונה למשפחת קעדאן, שרצתה להתגורר ביישוב קציר, ולמשפחת זבידאת, שרצתה להתגורר ברקפת. אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אכיפת חוקי התכנון והבנייה אמורה לכלול פתרונות מוסכמים על המדינה ועל האוכלוסייה הערבית, וצריכים להתבסס על כמה עקרונות: ראשית הבטחת פתרונות דיור ופיתוח מוסדרים בתוכניות מתאר בהיקף שעונה על הצרכים העתידיים של האוכלוסייה והישובים הערביים ושיפצה אותם על המחנק שעדיין מורגש וסובלים ממנו; שנית, אכיפה שוויונית של דיני התכנון והבנייה על כלל מגזרי האוכלוסייה, ללא איפה ואיפה. כמו כן, דרך המלך להסדרה אחראית של הבנייה ביישובים הערביים היא משולבת וכוללת שני מסלולים מקבילים: הראשון – הגברה משמעותית של אספקת פתרונות תכנוניים לצורכי הבנייה והפיתוח והגברת היצע הקרקע לדיור, לתעסוקה ולמבני ציבור, הסדרת הקרקעות והרחבת שטח השיפוט של הרשויות; שנית – הידברות עם ראשי היישובים הערביים להסדרת המאגר של מבנים שנבנו בניגוד לדיני התכנון והבנייה הנהוגים. על פי המדיניות שמובילה ממשלה זו, בנייה תוך התעלמות ממוסדות התכנון גוררת ענישה, קנסות, מאסר והריסת המבנה נשוא העבירה. לעומתה, בנייה על פי היתר שהוצא במרמה ומעשי שחיתות מינהלית גוררת ענישה למעורבים בשחיתות ובמרמה, אך איננה כרוכה בנקיטת סנקציה נגד המבנה נשוא העבירה. אולי מקרה הולילנד יכול לשמש דוגמה מייצגת להבחנה פסולה זו. למרות העבירות בממדים העצומים שהולידו את בניית מגדלי הולילנד, תוך רמיסת דיני התכנון והבנייה והמינהל התקין, עדיין המגדלים עומדים על תילם. בהשוואה, מבנים צנועים בהרבה, במיקום שולי ופריפריאלי, שנבנו ללא היתר ממניעים של הבטחת קורת גג למשפחה, ואף כאלה שנמצאים בהליכי תכנון ביישובים כמו אום אל-פחם, ערערה, קלנסווה ויישובים ערביים – נהרסו כליל. אדוני היושב-ראש, היעדר תשתיות ביישובים ובכפרים שאני מבקר בהם מדי יום עודנו מצריך טיפול נקודתי והשקעת משאבים להסדרת כבישים ולהנגשת התחבורה הציבורית לכלל השכונות ביישובים. כיום, אדוני היושב-ראש, אזור המשולש הצפוני, שגרים בו כ-160,000 תושבים, אין בו ולו אזור תעשייה אחד העונה על הצרכים העסקיים והתעשייתיים של האזרחים. לבעיה זו יש השלכות רבות, הן בהמשך גידול אחוז האבטלה בקרב האוכלוסייה והן בתאונות דרכים ותאונות חצר שגורמות להיפגעותם של ילדים כתוצאה משהייתם של כלים כבדים ומשאיות במקומות שאמורים לשמש למגורים בלבד, ולא לתעשייה. בשבוע שעבר קיימתי דיון בוועדת הכלכלה, יחד עם חבריי ברשימה המשותפת ומרכז מוסאוא, בנושא אזורי התעשייה ביישובים הערביים. דנו שם בצורך המיידי בהקמת אזורי תעשייה חדשים, בפרט ביישובים שלא קיים בהם אזור תעשייה ויש צורך רב בכך, כמו ג'יסר א-זרקא, שנחשב ליישוב הכי עני במדינה; בשדרוג אזורי תעשייה קיימים ביישובים הערביים – כמו סח'נין, שאזור התעשייה שלה לא מספק את צרכיה, וכמו ג'לג'וליה, שנמצאת במרכז הארץ ויש לה פוטנציאל התפתחות אדיר שלא מנוצל; ובחלוקה שוויונית של הכנסות הארנונה מאזורי תעשייה קיימים, מה שמאפשר הגדלת הכנסות למועצות המקומיות, הפחתת אחוזי האבטלה, הפחתת אחוזי העוני, שיפור איכות חיים ומיגור תופעות לוואי לעוני כמו אלימות. נוסף לכך ישנו צורך מיידי ביישום החלטות ממשלה קודמות וקביעת מנגנון מעקב ושקיפות ביצוע, לרבות החלטות הממשלה 2365, 1298, 959, 922 ו-3708. הרבה תוכניות בלי עבודה. אדוני היושב-ראש, באזור המשולש, הסובל ממצוקת דיור אמיתית והיעדר תוכניות מתאר שיענו על הצרכים של האוכלוסייה, יש מאות צווי הריסה בתוקף לבתים ביישובים הערביים שנבנו בעשרות השנים האחרונות, בשל היעדר תוכניות מתאר עדכניות. האתגרים של זוגות צעירים בבניית קורת גג רבים, ועל כן כל משרדי הממשלה, לרבות האוצר, משרד הפנים ומשרד הבינוי והשיכון, נדרשים להשקיע בתכנון ובנייה כדי להצליח יחד להתמודד עם אתגרים אלו. אדוני היושב-ראש, ממשלה שהורסת היא ממשלה רעה. ממשלה רעה שמובילה למדיניות הריסה כזאת צריכה ללכת הביתה. אין לנו אמון בממשלה זו, שהורסת כל חלקה טובה, תרתי משמע – הריסה בדחפורים מצד אחד, והריסה של ערכים הומניים ודמוקרטיים, שהם אבן יסוד לכל חברה מתוקנת ומדינה מתוקנת. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה לחבר הכנסת ואאל יונס. ישיב על הצעת האי-אמון השר המקשר בין הממשלה לכנסת חבר הכנסת יריב לוין. בבקשה, אדוני. שר התיירות יריב לוין: תודה רבה, אדוני היושב-ראש. חברות וחברי הכנסת, אני מתכבד להשיב בשם שר האוצר על הצעת האי-אמון, ואני מתנצל, חבר הכנסת יונס, שאין לי אלא רק להקריא את מה שהוא השאיר לי, כי כפי שאתה רואה, הוא איננו, והתבקשתי להשיב בשמו. אז אני מתנצל גם בשמו, ולמען האמת, גם בשמי. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: לפני שהשר יתחיל, ברשותך, אדוני השר, רק להסביר את הנסיבות – לפני כמה דקות, כמה דקות לפני שפתחתי את המליאה, פנה אליי באופן אישי שר האוצר, פירט באוזניי את נסיבות היעדרו, שהוא לא מספיק להגיע – סיבה מוצדקת, כך מצאתי – וביקש שישיב במקומו סגן שר האוצר חבר הכנסת יצחק כהן, שגם בקי החומר. לא יכולתי לאשר זאת, כי התקנון בפירוש אומר ששר אמור להשיב על הצעת אי-אמון, ולכן כנראה פנו לשר המקשר לתת את התשובה. אז אני גם מודה לו על זה שהוא מוסר את התשובה, ובוודאי שההתנצלות שלו במקום, ובטוח שחברי הכנסת קיבלו אותה. בבקשה, אדוני. שר התיירות יריב לוין: אז אני פשוט מקריא את התשובה שהתבקשתי למסור על ידי שר האוצר: בשנים האחרונות אושרו תוכניות מתאר רבות במגזר הערבי, למשל בקלנסווה, בטירה, באום אל-פחם ועוד. כמו כן אושרו תוכניות ותמ"ל בטייבה, באום אל-פחם, בכפר קאסם, טורעאן, עארה, ערערה ועוד. המצב היום הוא שלרוב היישובים במגזר יש תוכנית מתאר תקפה או מופקדת. נכון להיום, מתוך 112 יישובי המגזר הערבי, שאינם כוללים כמובן את הדרוזים והצ'רקסים, ל-57 יישובים יש תוכניות מתאר כוללות שקיבלו תוקף בעשר השנים האחרונות, לעשרה יישובים יש תוכניות מתאר הנמצאות בשלבי אישור, ול-22 יישובים יש תוכניות מתאר כוללניות הנמצאות בתהליכי תכנון, חלקן לקראת הגשה למוסדות התכנון. 14 תוכניות מתאר נוספות אושרו בשנים 2006–2000. מעל 90% מכלל התוכניות האלה תוקצבו וקודמו על ידי המדינה; 84% מכלל התוכניות קודמו על ידי מינהל התכנון. קידום התוכניות נעשה תוך קיום דיאלוג תכנוני שוטף עם הנהגת היישוב ובשיתוף התושבים, כדי להבין את צורכי היישוב ולתת את המענה התכנוני המיטבי האפשרי, בהתחשב במאפיינים המיוחדים למגזר הערבי, ובעיקר בעובדה שרוב-רובה של הקרקע ביישובים אלה היא בבעלות פרטית. רובן המוחלט של תוכניות המתאר ליישובים הערביים כוללות שטחי פיתוח המאפשרים קיבולת יחידות דיור גבוהה בהרבה מצפי האוכלוסייה לתקופה של 15–20 שנים קדימה, כדי לתת מענה למימוש ההדרגתי המאפיין בנייה בקרקע פרטית. במסגרת תוספת שטחי פיתוח ליישובים, מתאפשרת בחלק גדול מהמקרים גם הסדרת היקפים משמעותיים של בנייה קיימת ללא היתר. בנוסף לשטחי מגורים כוללות תוכניות המתאר שטחי ציבור, שטחים ציבוריים פתוחים, שטחי מסחר ותעסוקה, תשתיות ושימושים נוספים, הנותנים מענה לגידול האוכלוסייה. הליך אישור תוכנית מתאר כוללנית לכל יישוב הוא הליך מורכב שלוקח כמה שנים, ללא קשר לעובדת היות היישוב יהודי או ערבי. עם זאת, ראוי להדגיש שתהליך הכנתן ואישורן של תוכניות המתאר התקצר והתייעל באופן משמעותי בשנים האחרונות. לצד פעולות התכנון המשמעותיות יש אכיפה, שתכליתה לממש את התכנון. רשויות האכיפה פועלות בהתאם למדיניות אכיפה מקילה, שהוצגה בכנסת עם תיקון 116 לחוק התכנון והבנייה. המבנים שנהרסו – לפחות במקרים שעד כמה שאני מבין התייחסת אליהם באופן פרטני – הם מבנים חדשים, לא מאוכלסים, שנבנו בניגוד לתכנון שאושר. בוצעו הריסות של צווים מינהליים בקלנסווה, אום אל-פחם וטמרה. במנשייה א-זבדה הייתה הריסה כתוצאה מהוצאה לפועל של רשות מקרקעי ישראל. נדמה לי, חבר הכנסת יונס, שבעניין הזה כולנו מסכימים – שצריך לאכוף את החוק. אי-אפשר לחיות במקום שבו כל אחד עושה מה שהוא רוצה. צריך להתקדם עם התכנון ולתכנן, וצריך להרוס את מה שטעון הריסה ואינו חוקי. תודה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה לשר המקשר חבר הכנסת יריב לוין. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת יאיר לפיד לנמק הצעת אי-אמון מטעם יש עתיד: היעדר מדיניות ואסטרטגיה של ממשלת ישראל באשר לרצועת עזה והמשך הטרור מתחומה. בבקשה, עד עשר דקות לרשות אדוני. יאיר לפיד (יש עתיד): אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, תושבי מדינת ישראל קמו בבוקר, והודיעו להם שיש הפסקת אש. אני רוצה לתת את היבול רק של השעתיים האחרונות: יש שרפה בנתיב העשרה, יש שרפה בחניון רעים – זה יער שוקדה – יש שרפה בשמורת כרמיה. באופן כללי, יש כרגע שבע שרפות שמשתוללות מבלונים ועפיפונים במדינה שטוענת שיש לה הפסקת אש עם עזה. ליטרלית אין הפסקת אש, כי יש אש, ויחד עם השדות נשרפת מולנו ההרתעה הישראלית. מדינה שלא מסוגלת למנוע את זה שנשרפים יישובים ושדות לא יכולה לטעון שהיא מעניקה ביטחון לאזרחיה. תראו מה קרה ב-weekend האחרון: חמאס ירה 200 רקטות על דרום מדינת ישראל, ואז הודיע על הפסקת אש. אז מי מנהל את הביטחון – יחיא סנוואר? אסמאעיל הנייה? איך מדינת ישראל מרשה לעצמה לטעון שנגמר הסבב הזה כשלמול עינינו עולים באש שדות שמול הדרום? כשילדים ישנים בלילה בממ"ד או במקלט? איך מדינה מעיזה להגיד לאזרחיה שהיא מרוצה מהמתרחש? והדבר היחיד שקיבלנו כתגובה אמיתית זה הדלפות מהקבינט. הייתה ישיבת קבינט, התכנס הקבינט; קיבלנו לפני הקבינט הדלפות, קיבלנו במהלך הקבינט הדלפות וקיבלנו אחרי הקבינט הדלפות. ראש הממשלה נתניהו הודיע, אגב, לפני חצי שעה, שהוא לא מאמין בהדלפות. אתה הדלפת מהקבינט שבו אני ישבתי. תבוא, תסתכל בעיניים מפה, מהדוכן הזה, ותגיד לי שזה לא נכון. אני יודע ואתה יודע שזה נכון. אתה הדלפת מהקבינט שבו אני ישבתי בזמן מבצע צבאי, ואתה מדליף מהקבינט היום, בזמן מצב שבו אזרחי ישראל תחת איום – אתה וכל השרים שלך. אני עוד זוכר מהממשלה הקודמת, אני והשר לשעבר איציק אהרונוביץ נהגנו מדי פעם להציע פוליגרף בישיבות הקבינט רק בשביל לראות איך ראש הממשלה וכל השרים מסתכלים לתקרה ומחכים ומקווים שהרגע הזה יעבור. ככה לא מטפלים בביטחון. ככה לא מתנהגת מדינה שרוצה באמת להיאבק. היא יושבת בדיון סגור בקבינט ומנהלת, ואנשים אומרים את האמת אחד לשני, כמו שנהוג בדיון כזה, ומגיעים להחלטה אחת, וההחלטה הזאת לא נוגעת לאינטרסים הפוליטיים לא של נתניהו ולא של בנט ולא של אף אחד אחר; היא נוגעת רק לאינטרסים של אזרחי מדינת ישראל, שמגיע להם ביטחון מממשלתם ולא מקבלים ביטחון מממשלתם. מה שכן, ההדלפה שכן יצאה מהקבינט הייתה מדהימה, כי ראש הממשלה אמר בקבינט, ומייד רץ להדליף את זה: הוריתי לאסור את טרור העפיפונים. אם אתה יודע איך לאסור את טרור העפיפונים, איפה היית בשלושת החודשים האחרונים? איפה היית? אתה יודע לעשות את זה? אתה יודע להורות על הפסקת טרור העפיפונים? איזו מנהיגות. רק מה גרם לך לנסוע למונדיאל במקום לעשות את זה לפני חודש ולפני חודשיים ולפני שלושה חודשים? "הוריתי לאסור את טרור העפיפונים". כי אם אתה לא יודע להורות, אלא אתה סתם אומר משפטים בקבינט ואז שולח אותם לעיתונאים בסמ"ס, נשאלת השאלה: למי הורית, למה הורית, ומה אתה חושב שיקרה אחרי שהורית? כי אנחנו יודעים מה קרה אחרי שהורית להפסיק את טרור העפיפונים: שרפה בנתיב העשרה, שרפה בחניון רעים, ביער שוקדה, ושרפה בכרמיה, בשמורת הטבע, ועוד שבע שרפות אחרות. סמ"סים לעיתונאים זה לא תחליף למדיניות. איפה היית ארבע שנים? לפני ארבע שנים, מייד אחרי צוק איתן, בקבינט – לא הדלפתי את זה, לא ידעתי אז שזו טעות – בקבינט אמרתי: בואו נלך למהלך גדול של שיקום עזה תמורת הפירוז שלה מנשק. מהלך עם שתי רגליים: מצד אחד האי שעליו מדבר היום ישראל כץ, אזור התעשייה בצפון הרצועה שעליו מדבר היום השר יואב גלנט, חשמל, מים נקיים, תרופות. מצד שני ארגז כלים הרבה יותר רחב, הרבה יותר קשוח מול החמאס. אם ילדים בעוטף עזה לא יכולים לישון בלילה אז שגם יחיא סנוואר לא יוכל לישון בלילה; אם ילדים בעוטף עזה, חייהם בסכנה, שגם אסמאעיל הנייה ידע שחייו בסכנה. לכרוך את כל זה בהחלטה של מועצת הביטחון, לכרוך את כל זה בלהחליף את האיראנים בסעודים בתוך עזה, לייצר מהלך אסטרטגי אמיתי. זה לא קורה ביום – זה קורה בחודש. אבל אם היינו מתחילים לפני ארבע שנים היינו היום במצב אחר לגמרי ואזרחי העוטף היו במצב אחר לגמרי. במקום זה ארבע שנים מתכתשים בקבינט, רצים להדליף ולא עושים דבר וחצי דבר. בסוף לא עשיתם כלום. מה שאנחנו רואים היום זה מפני שלא עשיתם כלום. ובמזרח התיכון לא לעשות כלום זה החלטה, וזאת תמיד החלטה גרועה. פעם היו אומרים: "ניהול הסכסוך" – אי-אפשר לפתור את הסכסוך, צריך לנהל את הסכסוך. היום אתם אפילו לא מנהלים את הסכסוך, כי אתם לא מנהלים כלום חוץ מאת ההדלפות שלכם, חוץ מאת מסיבות העיתונאים שלכם, חוץ מאת החרדה המתמדת שמישהו יתפוס אתכם במילה וידרוש מכם באמת לתת ביטחון לאזרחי מדינת ישראל. נתניהו הצליח הצלחה אחת: הוא החדיר לציבור את הישראלי את העובדה שהוא קורא לעצמו "מר ביטחון". אתה קורא לעצמך "מר ביטחון" – תביא ביטחון. אין דבר כזה "מר ביטחון" שלא מביא ביטחון. מי שלא מביא ביטחון, לפחות שיוריד מדש בגדו את התואר הזה, "מר ביטחון". אתה לא מר ביטחון, זאת לא ממשלת ביטחון, ומה שאנחנו צריכים זה ממשלה אחרת, שאכן תביא ביטחון וכלכלה לאזרחי ישראל, לילדים שלנו ולחיילים שלנו. תודה רבה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה לחבר הכנסת יאיר לפיד. אנחנו נשמע גם את ההנמקה של הצעת האי-אמון מטעם סיעת מרצ, ולאחר מכן את התשובה: פעולות הממשלה להעמקת השסעים והקרעים בחברה הישראלית באמצעות חוק הלאום הגזעני וכישלונה בהובלת מדיניות ביחס לרצועת עזה והעוטף. בבקשה, חבר הכנסת מוסי רז הוא שינמק את ההצעה. מוסי רז (מרצ): אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברות וחברי הכנסת, נשות תנועת נשים עושות שלום שבאות לכאן בכל יום שני ומזכירות לנו את המחויבות שלנו, בשעה הזאת ובשעות האחרונות דולקת אש בשמורת כרמיה, בנחל שקמה, בבארי, בכיסופים, בארז, באור הנר, רעים, ניר יצחק, נתיב העשרה. ייתכן שפספסתי מקום כלשהו, ייתכן שטעיתי במקום כלשהו. השדות בוערים ועם השדות נשרפת מדיניות הסרבנות והכוח של הממשלה. מאז החלו האירועים נשרפו כ-35,000 דונם. בצד השני יש 139 הרוגים, וביטחון שהבטיח אותו ראש הממשלה – אין. היום ביקר בשדרות מרקו פולו – ראש הממשלה, שהיה עסוק בטיולים בעולם, ובמשך 109 יום של עימות שבו נגבו קורבנות משני הצדדי היה עסוק בטיולים, ביקר פעמיים במוסקבה, אבל אף לא פעם אחת ביקר בשדרות עד היום. ומה היה לו לומר? היה לו לומר: חילופי המהלומות עם החמאס לא ייגמרו במכה אחת. מה אתה אומר. באמת? גילינו את אמריקה. לא ייגמרו במכה אחת. ודאי שלא ייגמרו במכה אחת. 139 הרוגים יש מהמכות שהונחתו ב-109 הימים האחרונים; 5,000 הרוגים מאז שנכנס נתניהו לתפקידו בפעם השנייה לפני תשע שנים. וגם 5,000 מכות לא פתרו את הבעיה אלא רק החמירו אותה, כי הבעיה הזאת לא תיפתר לא במכה אחת ולא ב-5,000 מכות ולא ב-50,000 מכות. הבעיה הזאת לא תיפתר בכוח; הבעיה הזאת יכולה להיפתר רק באמצעים מדיניים. אני רוצה להפנות את ראש הממשלה נתניהו למישהו – אולי זה יישמע לו מוכר – קוראים לו בנימין נתניהו, שאמר כך: "השלום תמיד היה משאת נפשו של עמנו – – – האתגר – – – הכל-כך חשוב שעומד בפנינו היום הוא קידום השלום – – – אני פונה מכאן למנהיגי מדינות ערב ואומר: בואו ניפגש. בואו נדבר שלום. בואו נעשה שלום. אני מוכן להיפגש עימכם בכל עת – – – אני פונה אליכם, שכנינו הפלסטינים, בהנהגת הרשות הפלסטינית: בואו נתחיל משא ומתן מייד, ללא תנאים מוקדמים – – – צריך גם כאן לומר את כל האמת: בלב חבלי המולדת היהודית חי היום ציבור גדול של פלסטינים. אנחנו לא רוצים למשול בהם, לא לנהל את חייהם, ולא לכפות עליהם את הדגל שלנו או את התרבות שלנו. בחזון השלום שלי חיים בארץ הקטנה שלנו שני עמים חופשיים זה בצד זה בשכנות טובה ובכבוד הדדי. לכל אחד הדגל שלו, ההמנון שלו והשלטון שלו, ואיש מהם אינו מאיים על הביטחון ועל הקיום של שכנו – – – עם מנהיגות פלסטינית שוחרת שלום, עם השתתפות בשלום של העולם הערבי, עם תמיכתן של ארצות הברית והקהילה הבין-לאומית, אין סיבה שלא נוכל לפרוץ את הדרך לשלום". את כל הדברים האלה ועוד אמר נתניהו לפני תשע שנים בנאום בר אילן. מה הוא עשה בקשר לזה? התשובה היא: כלום. הוא דיבר כאן במאי 2016, לפני קצת יותר משנתיים, בהשבעה של שר הביטחון ליברמן, ואמר: "אני מחויב להשיג שלום עם שכנינו הפלסטינים וכל שכנינו. יוזמת השלום הערבית כוללת מרכיבים חיוניים שיכולים לסייע לשקם משא ומתן קונסטרוקטיבי עם הפלסטינים. אנחנו מוכנים לנהל משא ומתן עם מדינות ערב על עדכון היוזמה". איפה המשא ומתן הזה? איפה הסכמת הממשלה ליוזמת השלום של הליגה הערבית? איפה פגישה אחת בין נתניהו לבין אבו מאזן, נשיא הרשות הפלסטינית, נשיא מדינת פלסטין? איפה פגישה בין נתניהו לבין נציגי מדינות ערב לקדם את יוזמת השלום הערבית? בואו נשמע מה זה היוזמה הזאת. אני מקריא מהיוזמה שאושרה בבירות ב-28 במרס 2002, לפני 16 שנה, על ידי 22 מדינות ערב; מאז אושררה עוד 16 פעם פה אחד כל פעם. 22 מדינות ערב כוללות, כמובן, את פלסטין, והיא גם נתמכת פה אחד על ידי 57 מדינות האסלאם. נוסח היוזמה: מועצת הליגה של מדינות ערב, במושב ה-14 מן המניין של הפסגה, באשרה את ההחלטה שהתקבלה ביוני 1996 בפסגה הערבית שלא מן המניין בקהיר כי השלום הצודק והכולל הינו בחירה אסטרטגית של מדינות ערב, והוא יוגשם בהתאם לחוקיות הבין-לאומית ומצריך התחייבות מקבילה מצד ישראל; ולאחר שהאזינה לדברי הוד מלכותו הנסיך עבדאללה בן עבד אל-עזיז, יורש העצר של הממלכה הערבית הסעודית, שבמהלכם הציג את יוזמתו הקוראת לנסיגה מלאה של ישראל מכל השטחים הערביים הכבושים מאז יוני 1967 כיישום החלטות מועצת הביטחון 242 ו-338, שגובו בהחלטות ועידת מדריד בשנת 1991 ובעקרון אדמה תמורת שלום, ולהסכמתה למדינה פלסטינית עצמאית וריבונית שבירתה ירושלים המזרחית, וזאת בתמורה לכך שמדינות ערב יכוננו יחסים טבעיים עם ישראל במסגרת שלום כולל; ומתוך שכנוע של מדינות ערב שהפתרון הצבאי לסכסוך לא יגשים שלום ולא ביטחון לאף אחד מן הצדדים – 1. המועצה מבקשת מישראל לבחון מחדש את מדיניותה, ולנטות לשלום, בהצהירה כי השלום הצודק הוא גם בחירתה האסטרטגית; 2. כמו כן ישראל נדרשת למלא את הדברים הבאים: א. לסגת באופן מלא מכל השטחים הערביים הכבושים, לרבות מן הגולן הסורי, עד קו 4 ביוני 1967, וכן מן השטחים שעודם כבושים בדרום לבנון; ב. להגיע לפתרון צודק של בעיית הפליטים הפלסטינים אשר יוסכם עליו בהתאם להחלטת העצרת הכללית של האו"ם מס' 194; ג. להסכים לכינון מדינה פלסטינית עצמאית וריבונית בשטחים הפלסטינים הכבושים מאז 4 ביוני בגדה המערבית וברצועת עזה, שבירתה תהיה ירושלים המזרחית. 3. באותה העת מדינות ערב יבצעו את הדברים הבאים: א. יראו את הסכסוך הערבי–ישראלי כבא אל קיצו, וייכנסו להסכם שלום בינן לבין ישראל תוך הגשמת הביטחון לכל מדינות האזור; ב. יכוננו יחסים נורמליים עם ישראל במסגרת שלום כולל זה; ג. הבטחת ערבות לדחיית כל צורות אזרוח היישוב הפלסטיני אשר סותרות את המצב המיוחד במדינות הערביות המארחות; ד. המועצה קוראת לממשלת ישראל ולכל הישראלים לקבל את היוזמה הזאת, על מנת להבטיח את סיכויי השלום ואת סיום שפיכות הדמים, דבר שיאפשר למדינות ערב ולישראל לחיות בשלום אלה בצד אלה ולהעניק לדורות הבאים עתיד שלו שישלטו בו שגשוג ויציבות. המועצה קוראת לקהילה הבין-לאומית על כל מדינותיה וארגוניה לתמוך ביוזמה זו. המועצה מבקשת מהיושב-ראש שלה להקים ועדה מיוחדת – אגב, הוקמה – שתורכב מכמה מן המדינות הנוגעות בדבר וכן מן המזכ"ל, כדי לקיים את המגעים הנדרשים לגיוס תמיכה ביוזמה הזאת בכל הרמות. האם ממשלת ישראל מוכנה לזה או לא מוכנה לזה? יש פרטנר במדינות ערב. האם יש פרטנר ברחוב בלפור או אין פרטנר ברחוב בלפור? אם אין פרטנר ברחוב בלפור, ימשיכו שדות להישרף, ימשיכו תושבים בעזה להיהרג, נמשיך כולנו לדאוג, ימשיך להיעשות אי-צדק. יכול ראש הממשלה להמשיך להאשים את החמאס. אנחנו מכירים את זה: הטורקים אשמים בזה שאין לנו תחבורה נאותה, הבריטים אשם בזיהום האוויר, מפא"י אשמה במצב של הפריפריה, שרון אשם במצב בדרום, שוברים שתיקה אשמים במצב שלנו בעולם, ורק נתניהו, שהוא ראש ממשלה עוד מעט עשר שנים, אין לו אחריות לשום דבר, כי הוא לא עושה שום דבר. היו"ר מאיר כהן: תודה רבה, אדוני. ישיב השר יריב לוין, בבקשה, על שתי הצעות האי-אמון במשולב. בבקשה, אדוני. שר התיירות יריב לוין: תודה רבה. אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, חבר הכנסת מוסי רז, לא הבנתי, באמת, זה לא אתה היית בין אלה שתמכו ביציאה מעזה ומגוש קטיף? בגירוש ההמוני של יהודי עזה וגוש קטיף, צפון השומרון? לא אתה היית שותף לאלה שהבטיחו לנו שאם רק נפנה את ההתיישבות היהודית, רק נהרוס את ההתנחלויות, רק נוציא את היהודים מבתיהם, רק נמסור לפלסטינים, לרשות הפלסטינית שוחרת השלום, את הקרקע – – שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): מה אתה רוצה ממנו? זה אתם עשיתם. אתם עשיתם. שר התיירות יריב לוין: – – הכול יהיה בסדר, הכול ייפתר – – מוסי רז (מרצ): מי עשה את זה? מי עשה את זה? שר התיירות יריב לוין: – – לא תהיה יותר מלחמה? נו, באמת, חבר הכנסת מוסי רז, כמה אפשר? כמה אפשר? מתי תראה כבר את המציאות? מתי תהיה אמיץ מספיק לומר: טעיתי? מתי תהיה אמיץ מספיק לומר לציבור שלך: תפסיקו להאמין לאשליות האלה? אז אני אזכיר לך: אנחנו לא שם כבר מזמן. מה בא במקום ההתיישבות? הטרור. מה בא במקום המתיישבים? החמאס. ועכשיו אתם מתפלאים איך יכול להיות שיש אש ויש טרור, ושוב יש לכם כל מיני עצות: שנאמץ את היוזמה הערבית ונפנה עוד יהודים – – מיכל רוזין (מרצ): – – – שר התיירות יריב לוין: – – ונהרוס עוד יישובים, וזה באמת יביא אותנו לאנשהו. עכשיו אני אגיד לך עוד דבר, חבר הכנסת מוסי רז. אני הבנתי מהדברים שלך עוד משהו. אני מבין שגם אתה בעד שאנחנו עכשיו ניכנס ונכבוש – או לשיטתי אולי נשחרר – את כל רצועת עזה, נכון? שנכניס את כוחות הרגלים ונעשה את הכול? נכון אתה בעד? לא, מה פתאום. אז אולי אתה בעד שאנחנו נפציץ עד הסוף, בלי מגבלות, בלי שום חשבון. אתה בעד? לא, מה פתאום. אז הינה, אני אגיד לך משהו, חבר הכנסת מוסי רז: אנחנו לא ממהרים לעשות שגיאות – לא לפנות ולהרוס את הבתים שלנו עצמנו מתוך איזו אמונה משיחית מיסטית שזה יביא משהו, איזה שלום או איזה משהו אחר, אבל אנחנו גם לא מחפשים לשלוח את חיילי צה"ל לקרב שיכול להיות שאפשר יהיה להימנע ממנו. לא בטוח, אגב. אבל כן, אני לא מתבייש לומר: יש כאן ממשלה אחראית שמנסה למצות את היכולת לפתור את הבעיה הזאת, שאי-אפשר להשלים איתה – ולא נשלים איתה – באמצעים הכי מינימליים שאפשר, ואם אין ברירה, יהיו אמצעים יותר דרסטיים. עכשיו אני אומר לך עוד דבר: הטרור מחליף ולובש צורות כל הזמן. אז פעם זה מנהרות ופעם זה טילים ופעם זה צעדות לגדר ופעם זה עפיפונים ופעם זה בלונים, אבל לכל הדברים האלה בסוף ניתן מענה. נכון, לא בן לילה; יש לנו את טובי המוחות, וגם הם לא יודעים לייצר לכל דבר פתרון ב-24 שעות. ואז יש דילמה, והיא לא פשוטה – האם אנחנו מסתערים עם כל הכוחות פנימה, או שאנחנו אומרים: ניקח קצת אוויר ונצליח למגר את הדבר הזה בחוכמה, בתבונה, באמצעים טכנולוגיים, באמצעים אחרים? אז נכון, זה לוקח קצת זמן, אבל שלא יהיה לך ספק, אנחנו לא נאפשר למצב הזה להימשך. המצב הזה ייפסק. מי שאחראי לטרור משלם, ישלם וממשיך לשלם את המחיר. ואם לא תהיה ברירה אנחנו גם נעשה צעדים הרבה יותר משמעותיים, כמו שעשינו בצוק איתן, כשלא היה מנוס ולא הייתה דרך אחרת. אבל אנחנו נמשיך לנהוג באחריות ולא בפופוליזם, ובעיקר – אנחנו נסתכל על המציאות כמו שהיא, ולא נספר פה ונקריא פה כל מיני מסמכים של כל מיני יוזמות שלום, כביכול, שכולנו הרי יודעים בדיוק מה תכליתן: רק אחת – להביא את הטרור יותר קרוב, יותר עמוק ויותר חזק, כדי להשיג את היעד האמיתי שהם מחפשים, והוא, מה לעשות, לא לחיות איתנו בשלום, אלא לדאוג שלא נחיה כאן בכלל. ואת זה לא ניתן להם. מוסי רז (מרצ): גם בנימין נתניהו אמר – – – שר התיירות יריב לוין: אני אומר, אדוני היושב-ראש, שאני רציתי להתייחס גם להצעת האי-אמון של חבר הכנסת לפיד, אבל אם אינני טועה – אולי אדוני יעזור לי – אני לא רואה, אינני רואה את חבר הכנסת לפיד לא כאן, לא שם, גם לא מתחת לדוכן, הוא לא נמצא, אדוני היושב-ראש. אולי הוא אצלך? לא, אני לא רואה אותו לידך. רבותיי – – – פנינה תמנו (יש עתיד): הנוכחות של חבריך למפלגה כל כך גדולה. שר התיירות יריב לוין: רבותיי, רבותיי, חברת הכנסת פנינה תמנו-שטה, יש לפעמים מצבים שהשתיקה יפה להם. מירב בן ארי (כולנו): אני פה. שר התיירות יריב לוין: אני חושב שכאשר מוצגת הצעת אי-אמון, המינימום זה שהאדם שהציג אותה יישאר כאן כדי לשמוע את התשובה. אם זה לא דבר מובן מאליו, אני לא יודע מה מובן מאליו. ביזוי של הכנסת. חבל מאוד שזה ככה. ולכן, את התשובה שרציתי לתת אני אשמור להזדמנות שאולי תהיה לי, כשחבר הכנסת לפיד יהיה כאן ואני אוכל לומר אותה כך שהוא גם ישמע את הדברים. אבל דבר אחד אני מוכרח לומר, כי היה דבר אחד מקומם ממש, ואני אומר לך – וחבל שלא נמצא כאן כרגע חברי חבר הכנסת עפר שלח – תראי, חברת הכנסת פנינה תמנו-שטה, אני שמעתי פה את חבר הכנסת לפיד מאשים את ראש הממשלה נתניהו בהאשמה שבעיניי אין חמורה ממנה – שהוא, כביכול, זה שמדליף מישיבות הקבינט. חוצפה ממדרגה ראשונה. קארין אלהרר (יש עתיד): – – – שר התיירות יריב לוין: ואני אזכיר לכם – אני אזכיר לכם מה היה – – – פנינה תמנו (יש עתיד): – – – שר התיירות יריב לוין: אני אזכיר לכם – תקשיבו לי. תקשיבו. אני אזכיר לכם מה היה בקדנציה הקודמת במהלך מבצע צוק איתן. היה קבינט, והייתה ועדת משנה למודיעין – – מוסי רז (מרצ): דבר אחד אני יודע בוודאות – – – שר התיירות יריב לוין: – – והייתה ועדת משנה למודיעין, שההרכב שלה בשעתו – אני עמדתי אז בראשה; ישבו בה אז חבר הכנסת אלקין, חבר הכנסת דאז דרעי, השר היום, בנימין בן-אליעזר, זיכרונו לברכה, וכמובן חברנו חבר הכנסת עפר שלח. והיה הקבינט שבו ישב יאיר לפיד. אין חולק על כך שמהקבינט היו הדלפות כל הזמן, ללא הפסקה. מוועדת משנה למודיעין – ותשאלו את חברכם חבר הכנסת שלח, הוא יאשר את זה – לא דלף משפט אחד מאין-ספור ישיבות שהיו. היה אדם אחד – – – מוסי רז (מרצ): אבל אדוני השר, זה בטוח לא הוא. שר התיירות יריב לוין: תקשיבו עד הסוף. היה אדם אחד שהשתתף בשתי הישיבות, גם בקבינט וגם בשורה של ישיבות של ועדת משנה למודיעין. האיש הזה היה ראש הממשלה נתניהו, שלא פעם ביקש מיוזמתו לדווח לוועדת המשנה, מכיוון שהוא אמר: אני יודע שמפה הדברים לא יוצאים, מה שלצערי אני לא יכול לדעת מהקבינט. אז אם ראש הממשלה נתניהו ידע לבוא לוועדת משנה למודיעין ואף מילה לא יצאה משם, נדמה לי שזה ברור לגמרי שמקור ההדלפות מהקבינט זה לא הוא. ואני מציע לחבר הכנסת לפיד לקחת את הדברים המבישים האלה, הכל-כך לא אחראיים, הכל-כך לא נכונים, בחזרה. אני מציע לחבר הכנסת לפיד גם לכבד את המעמד בזה שישב כאן, וגם את ראש ממשלת ישראל, שזה לגיטימי לחלוק על דרכו, אבל אי-אפשר לחלוק לא על המחויבות שלו לביטחון המדינה ולא על הדרך הדיסקרטית והאחראית שבה הוא מנהל את ענייני הביטחון של מדינת ישראל. תודה. היו"ר מאיר כהן: תודה רבה, אדוני. אם כן, אנחנו עוברים לדיון סיעתי. אקדים ואומר שאני אקפיד על שלוש דקות, כי יש לנו שלושה ימים ארוכים, אם לא ארבעה. חבר הכנסת נחמן שי, בבקשה, כבודו. קריאה: – – – היו"ר מאיר כהן: כן, מי שבא ליהנות – ניהנה ביחד. נחמן שי (המחנה הציוני): אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, יש כל מיני כישלונות לממשלה הזאת, מכל הסוגים. בתחילה רצינו לכוון את זה למשא מתן כושל בין ישראל לבין פולין, שהוליד הסכם מעוות, מין שיכתוב של ההיסטוריה שסוטה סטייה חמורה לגרסה הפולנית החדשה, המומצאת, שמעוותת את ההיסטוריה ושמנסה לכתוב אותה מחדש. אני מקווה, אני מקווה, אני מאמין שממשלת ישראל בסוף תתעשת, וההסכם הזה לא ייכנס להיסטוריה כאיזושהי טעות גדולה שעשתה מדינת ישראל, כי היא טעות שחורגת אפילו מהמנדט של מדינת ישראל, לצורך העניין הזה. כי אם אנחנו נוהגים על פי אמונתנו שאנחנו יורשיהם, ממשיכיהם, בין היתר של היהודים שנספו בשואה, אין לנו סמכות – אין לנו סמכות לתת לממשלת פולין לחמוק בצורה כזאת או אחרת, או להציג את ההיסטוריה בגרסה שהיא נוחה לה אבל היא לא נוחה לנו – לילדים, לבנים, לממשיכים, לדורות הבאים אחרי השואה. אין סמכות לאף אחד. אבל עד שהרוח קצת שככה והאבק שקע, חזרנו לעניין של עזה ולעימות בינינו לבין החמאס. ואז שאלתי את עצמי: איך זה יכול להיות? ממשלת ישראל, שתהילת ישראל בפיה וגאוותה הולכת מעבר להרי החושך – איך ממשלת ישראל הזאת לא מצליחה לעצור עפיפונים ובלונים? איך היא לא מצליחה? אז יגידו לי: לא, זה צה"ל. לא לא. צה"ל בסוף הוא הזרוע של ממשלת ישראל, מדינת ישראל. הוא פועל מטעמה ועל פי הנחיותיה – היא אומרת והוא עושה. כך צריך להיות בדמוקרטיה – הוא לא עושה לבד. והינה, לנגד עינינו, אותה ממשלה שהתגאתה כל כך בארבע שנות שקט, בדיוק כשמלאו ארבע שנות שקט, אנחנו מסתכלים דרומה ורואים את המרחבים השחורים והמפוחמים האלה, ואת האנשים הטובים והיקרים האלה, שמשתדלים מאוד מאוד להפגין חוסן, וחוסן, וחוסן, והם כואבים, והם סובלים, וקשה להם, והם פונים, מסתכלים על ממשלת ישראל ואומרים: תעזרו לנו. אנחנו לא תוקפים אתכם. אנחנו מאמינים שצריכים להיות פה ואנחנו עושים את שלנו. אבל איפה הממשלה? איפה הממשלה שהבטיחה? אבל בעיקר אני שואל: איפה שר הביטחון? מי הבטיח לחסל את הנייה ב-24 שעות? מי הבטיח לחסל את הטרור? שר הביטחון של מדינת ישראל. והוא לא עשה את זה. הוא לא עשה את זה. היו"ר מאיר כהן: תודה, אדוני. חבר הכנסת איימן עודה, בבקשה. תודה, אדוני, שעמדת במסגרת הזמן. זה חשוב, נחמן שי. נחמן שי (המחנה הציוני): למדנו בטלוויזיה לתמצת את דברינו – – – היו"ר מאיר כהן: יפה מאוד. בבקשה, כבודו, שלוש דקות. איימן עודה (הרשימה המשותפת): מכובדי היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת וחברות הכנסת, אני מנסה לחשוב מה המניע מאחורי חוק הלאום. יש כמה סיבות קרדינליות ברורות, אבל אני חושב שיש עוד שתי סיבות שלא נאמרו עד עכשיו: אחת מהן – הטיעון הידוע, שמאז שנת 77' עד עכשיו, הימין הפסיד רק פעמיים – רבין וברק – בשני המקרים בזכות הקול של האוכלוסייה הערבית, בזכות משקלה של האוכלוסייה הערבית. יש עוינות כלפי האוכלוסייה הערבית מכל מיני סיבות אידיאולוגיות, אבל לא רק – גם מסיבות טקטיות פוליטיות. אבל אני רוצה להוסיף עוד משהו: הערבים של היום הם ערבים משכילים, מתקדמים, נמצאים בכל מקום. קראתי את הספר המעניין של עמוס אלון "רקוויאם גרמני" – זה על היהודים בגרמניה לפני היטלר, עד שנת 1933. הספר הזה טוען שאחד הסיבות נגד היהודים בגרמניה זה ההצלחות של היהודים. הערבים היום, לא רק שהם הרופאים הכי טובים בבתי החולים, ולא רק הייטקיסטים מעולים, ולא רק – בשנת 2018 עברנו את אחוזינו באוכלוסייה, יותר מ-18% – לא רק מיטב הפרופסורים באוניברסיטאות, בטכניון, במכון ויצמן. גם הרשימה המשותפת – זו פעם ראשונה שאנחנו מגיעים ל-13 ח"כים. אבל לא רק 13; פשוט מאוד, חשוב לי לומר לכם, סליחה, שהם יותר משכילים מהממוצע הכללי בכנסת: הם יודעים שפות יותר מהממוצע הכללי בכנסת; אין להם אורן חזן; אין להם ענת ברקו; אין להם סמוטריץ. פשוט מאוד אלה לא אותם ערבים של תקופת הממשל הצבאי: יא חוואג'ה, אדוני; רוצים לשרוד; אפשר לנסות להתעלם מהם. כלומר, פעם חשבתי למה הממשלה הזאת הסיתה נגדנו יותר מכל ממשלה אחרת – פשוט מאוד, כי אנחנו עכשיו יותר חזקים מבכל פעם אחרת, אז זו תגובת נגד גזענית כלפינו. אבל אנחנו לא נלך כמו צאן לטבח. אנחנו ניאבק נגדכם, ואנחנו עוד ננצח אתכם. תודה. היו"ר מאיר כהן: תודה רבה, אדוני. חבר הכנסת עופר שלח. ועד שכבודו יגיע, למגינת ליבו של מוסי רז, אני מבקש, כסגן יושב-ראש הכנסת, להיות מאוד זהירים בהשוואות של ערב השואה ברפובליקת ויימאר. היהודים הצליחו שם כי הם היו לוחמי הדמוקרטיה – אגב, גם הגב' לוקסמבורג, שהייתה קומוניסטית, וגם הוגו פרויס, שכתב את החוקה של רפובליקת ויימאר. אז אדוני, חבל מאוד שאתה משתמש – – – איימן עודה (הרשימה המשותפת): לא ניתן – – – כצאן לטבח. עודד פורר (ישראל ביתנו): למה כצאן לטבח? למה? למה אתה מבלבל את המוח? היו"ר מאיר כהן: עודד פורר. עודד פורר (ישראל ביתנו): אתה צאן לטבח? חוצפן – – – צאן לטבח. תתבייש לך. היו"ר מאיר כהן: חבר הכנסת עודד פורר. עודד פורר (ישראל ביתנו): – – – היו"ר מאיר כהן: חבר הכנסת עודד פורר, תפסיק. עודד פורר (ישראל ביתנו): – – – היו"ר מאיר כהן: חבר הכנסת עודד פורר, אני קורא אותך פעם ראשונה. עודד פורר (ישראל ביתנו): – – – צאן לטבח. תתבייש לך. עפר שלח (יש עתיד): חבר הכנסת עודד פורר, לפני שאני פותח בדבריי אני רוצה להגיד לך: אין דבר יותר מגונה בעיניי – – – עודד פורר (ישראל ביתנו): – – – היו"ר מאיר כהן: אתה צודק, אבל אנא ממך. עפר שלח (יש עתיד): אין דבר יותר מגונה בעיניי מיהודי שעושה זילות לשואה, אבל זה לא אומר שלערבי מותר. השוואות לרפובליקת ויימאר, או אמירות כמו צאן לטבח, מקוממות לא רק את חבר הכנסת פורר – הן מקוממות גם אותי; הן מקוממות גם אותי, שאני נלחם למען זכויות האזרח, גם של האזרח הערבי, כל חיי, גם כעיתונאי וגם כחבר כנסת. זו אמירה – אני מציע לך, מתוקף יחסינו: תחזור בך. היו"ר מאיר כהן: בבקשה, אדוני, שלוש דקות לרשותך. תחשוב, אדוני איימן עודה, יש נקודות שלא נוגעים בהן. תודה. בבקשה, כבודו. עפר שלח (יש עתיד): אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אתמול לא נפל דבר בישראל. הייתה ישיבה של הקבינט, והפעם אפילו לא חיכו לסיום ישיבת הקבינט – ההדלפות מישיבת הקבינט התחילו תוך כדי הישיבה, ושרים התנאו בכך. אני לא יודע מי הדליף. לדעתי, אני מהיחידים באולם הזה, בטח כרגע, שזכו להיות בצד המודלף של הדלפות ממשלתיות, ולכן אני בקי בתחום. לא הואשמתי בהדלפה בעצמי, אבל אני בקי בתחום. אני לא יודע מי הדליף, אבל אני אומר לכם, הקבינט הזה הוא הוכחה של חוסר שליטה מוחלט, של חוסר סדר-יום מוחלט ושל חוסר מוחלט בערכים. כשמודלף ששר בממשלה התעמת עם הרמטכ"ל על הוראות הפתיחה באש של הצבא – מה שמציב את הרמטכ"ל, אולי פקיד הציבור מספר אחת בישראל, בקו האש הפוליטי, ומציב שרים בממשלה כמי שמנסים להציל את עם ישראל ולתת לו ניצחון, לחלץ ניצחון מבין מלתעותיו של הרמטכ"ל שלא רוצה בו – זו חרפה. אבל זו לא החרפה היחידה של הקבינט הזה. חוסר השליטה בקבינט הזה – והוא לא בפעם הראשונה ולא בפעם הראשונה בקבינטים של בנימין נתניהו – נובע מזה שהקבינטים האלה מתכנסים סתם. מפני שהם לא מתכנסים לעצב מדיניות, הם לא מתכנסים לקבל החלטות – הם מתכנסים כדי שאפשר יהיה להגיד למבקר המדינה: הינה, אתה רואה, התכנסנו ככה וככה פעמים ודנו ככה וככה, וכדי שחברי הקבינט יוכלו לצאת החוצה ולהתגאות בזה שהם טענו אחרת בחדר, ואגב, אני אומר לכם מידיעה מימי צוק איתן – גם לשקר לגבי מה שהם אמרו בחדר; לטעון שהם אמרו בחדר כל מיני דברים מופלאים, בחוץ; הם לא אמרו. ולמה זה? מפני שהם מסתכלים למעלה ורואים ראש ממשלה שאין לו מדיניות, והוא לא מוביל מדיניות, והוא לא מקבל החלטות של מדיניות, וכשפעם אחרי פעם אומרים לו: אם לא תהיה מדיניות תהיה מלחמה – אנחנו אומרים את זה כבר ארבע שנים; אם לא תנצל את ההזדמנות, את הדבר ההיסטורי שקורה עכשיו במזרח התיכון, את שותפות האינטרסים שיש לישראל עם מדינות מהמפרץ הפרסי ועד מצרים, את המצוקה האסטרטגית העצומה שחמאס נמצא בה, את הידיד הגדול שיש לנו היום בוושינגטון, לא תנצל את זה למהלך שישנה את המציאות בכל החזיתות – אבל אם אנחנו מדברים ספציפית על עזה, ישנה את המציאות לא כי אכפת לנו מרווחת החיים של תושבי עזה ולא כי אכפת לנו בוודאי מהחמאס, שהלוואי שיבוא היום ותושבי עזה והפלסטינים בכלל יבואו ויפילו אותו, כי הוא ארגון טרור, וארגון טרור עוין – אבל כדי שאנחנו נדחה או נמנע את סיבוב הלחימה הבא. אנחנו אומרים את זה כבר ארבע שנים. ארבע שנים אנחנו אומרים: אם זה לא יקרה תהיה מלחמה, וחברי חיים ילין, מי כמוך יודע, יש מלחמה. כשנופלים על עוטף עזה בטווח של כמה ימים למעלה מ-500 ראשי נפץ – – – היו"ר מאיר כהן: תודה רבה. עפר שלח (יש עתיד): איפה שלוש הדקות שלי, היושב-ראש? היו"ר מאיר כהן: חלפו בלהט. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: – – – חיים ילין (יש עתיד): כשנהנים עובר מהר. היו"ר מאיר כהן: תודה, אדוני. עפר שלח (יש עתיד): מצוין, אז שני משפטים לסיום. כשזה קורה, יש מלחמה, והמלחמה קורית במקום שאין מדיניות, וכשאין מדיניות, גם כל מה שאנחנו רוצים זה שהיא תיגמר, ולכן הקבינט מתכנס. תודה רבה. היו"ר מאיר כהן: תודה רבה, אדוני. חברת הכנסת מירב בן ארי, נציגת כולנו, בבקשה. אופיר, אתה תסכם בשם הממשלה? שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: – – – היו"ר מאיר כהן: אוקיי. בבקשה, גברתי, שלוש דקות. מירב בן ארי (כולנו): תודה, אדוני היושב-ראש. אדוני השר, חבריי וחברותיי חברי הכנסת, אני הבנתי מקריאה ברשתות החברתיות שראש הממשלה החליט שהוא תומך בחוק הפונדקאות להורים יחידנים. קארין אלהרר (יש עתיד): מילים לא עולות כסף. מירב בן ארי (כולנו): ואני אומרת, כמו שאומרים אצלנו: בוא, למה ללכת? שמעתי, יואל חסון הציע פה איזושהי ועדה, קואליציה. קשקוש. אתה רוצה – אני רוצה לומר לך, היום הבנתי שזה חזר לסדר-היום. יש הסתייגות של חבר הכנסת אמיר אוחנה. עזבו את ההסתייגויות שלכם, תרשו לי שנייה לשים אותן בצד, בסדר? קארין אלהרר (יש עתיד): – – – מירב בן ארי (כולנו): גם את יש עתיד, גם את המחנ"צ, גם את מרצ. אני רוצה להקריא לכם את ההסתייגות של חבר הכנסת אמיר אוחנה: בפסקה (1) המוצעת, בהגדרה "הורים מיועדים" המובאת בה, במקום "אם מיועדת יחידה" יבוא "אם או אב מיועדים יחידים", ובמקום ההגדרה "אם מיועדת יחידה" יבוא "אם או אב מיועדים יחידים – – נחמן שי (המחנה הציוני): תביאי, נתמוך בך. מירב בן ארי (כולנו): – – איש או אישה בלא בן זוג המתקשרים עם אם נושאת לשם הולדת הילד". לא צריך ללכת סחור-סחור. אנחנו נתמוך. תביא את ההסתייגות – – אלעזר שטרן (יש עתיד): גם אנחנו – – – מירב בן ארי (כולנו): – – ואני רוצה להגיד לכם – – מיקי לוי (יש עתיד): גם אנחנו. מירב בן ארי (כולנו): – – שבין קריאה שנייה – תודה – לקריאה שלישית – – נחמן שי (המחנה הציוני): לכי על זה. מירב בן ארי (כולנו): – – אפשר לחזור לוועדה – אנחנו תמיד מצביעים מהר, אבל ביררתי, אפשר לחזור לוועדה, אפשר לעשות תיקונים, ואפשר לעשות היסטוריה לקהילה הגאה, ולא לחשוב שמה שהוא אומר בחדרי-חדרים אנחנו לא יודעים, כי אנחנו יודעים – הינה, השר אקוניס תומך נלהב. בוא נעשה היסטוריה. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: הרגע אמרתי – – – מירב בן ארי (כולנו): אנחנו נתמוך בכם. אבל לבוא – – – מיקי לוי (יש עתיד): הצבעה היום. היום. מירב בן ארי (כולנו): היום תביא את זה – אנחנו נתמוך, בבקשה. מיקי לוי (יש עתיד): גם אנחנו. מירב בן ארי (כולנו): אבל אני אומרת לך, לא יכול להיות באיזושהי הערת אגב, בדקה. אני חברה בוועדת העבודה והרווחה. זו ועדה שאני פעילה בה שלוש שנים פלוס. הייתי – שבעה דיונים היו, לא הגיע ראש הממשלה. אמיר אוחנה הגיע – אב גאה, חבר שלי, אני מתה עליו – הגיע, דיבר. איציק שמולי בא, התחנן להיות אבא. איפה היה ראש הממשלה? איפה? הרי מי כמוך יודע כמה זה חשוב לקהילה, כמה זה בנפשם. למה הגענו למצב – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: אני איתכם. צריך לשנות – – – מירב בן ארי (כולנו): – – שהיום, פתאום – – מיקי לוי (יש עתיד): היום. היום. היום. מירב בן ארי (כולנו): – – פתאום, פתאום ראש הממשלה גילה שיש הומואים שרוצים להיות הורים? קריאות: – – – אלעזר שטרן (יש עתיד): לא, אבל יש הסתייגות – – – מירב בן ארי (כולנו): בוקר טוב לכולם. אני אפנה לצד הזה, לא נעים לי שאני מקפחת אותך פה, אבל – – מיקי לוי (יש עתיד): אנחנו נתמוך בהסתייגות. מירב בן ארי (כולנו): – – הצד שלך נלהב, אז אני עונה לו. קריאות: – – – מירב בן ארי (כולנו): אני אראה לך. אני אראה לך, השר אקוניס. אנחנו, ביחד עם אלי אלאלוף, באנו, הצגנו. אלי אלאלוף, אני רוצה – – – מוסי רז (מרצ): מירב – – – מירב בן ארי (כולנו): רגע, מוסי. אלי אלאלוף – אני חייבת להגיד עליו מילה בעשר שניות – באמת נלחם ועשה, וחטף גם, כי מהקהילה – חטף, ולמרות זאת ניסה לדבר על לב ראשי האופוזיציה: בואו נביא לשוויון. אף אחד לא ראה את אלי אלאלוף. והיום – – – היו"ר מאיר כהן: תודה רבה. תודה, גברתי. מירב בן ארי (כולנו): רק מילה אחרונה – אני חייבת לומר, כי אתה יודע כמה הוא חשוב לי ולך: הוא נלחם, עשה את כל מה שצריך כמעט שלושה חודשים. פתאום היום נזכרו בזה? איפה? מתי הציניות, אנחנו שמים לה סוף? תודה, אדוני. היו"ר מאיר כהן: תודה, גברתי, תודה רבה. חברת הכנסת שולי מועלם, בבקשה, גברתי. קריאות: – – – מירב בן ארי (כולנו): כמובן. אני רוצה להראות לאופיר, כי הוא לוחם ידוע למען הקהילה – – – קריאות: – – – מיקי לוי (יש עתיד): אנחנו בעד ההסתייגות. קריאה: אנחנו בעדך. מיקי לוי (יש עתיד): ההסתייגות של אוחנה – – – שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): אני בעד מיגור הטרור. חיים ילין (יש עתיד): בעד מיגור הטרור. שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): יפה – – – איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): ביג דיל. היו"ר מאיר כהן: בבקשה, גברתי, שלוש דקות. שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): תודה רבה, אדוני. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): אל תלכי על מה שקל. שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): לא, לא. זה ברור. תודה רבה, אדוני. אני, את – חמש הדקות שלי, אדוני? היו"ר מאיר כהן: שלוש. שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): אה, שלוש, זה מצומצם ממש. את שלוש הדקות שלי אני ברשותכם אחלק לשתיים. אני רוצה לשתף אתכם במשט שהשתתפנו בו היום, חמישה חברי כנסת, כדי להמשיך ביחד את העלאת המודעות להשבתם של הדר גולדין, אורון שאול והאזרחים אברה מנגיסטו והישאם א-סייד. יצאנו מהמרינה באשדוד ושטנו עד אשקלון. היו שם חברי כנסת מהקואליציה ומהאופוזיציה. ברור לחלוטין שכל דיבור על סיוע הומניטרי בעזה יהיה חייב להתחיל – חייב להתחיל – מהשבת החיילים והאזרחים שבידי חמאס. הניסיונות, גם של האו"ם וגם של האיחוד האירופי, לעבור מעל המשוכה הזאת ייתקלו בהתנגדות טוטלית של הציבור הישראלי ושל חברי הכנסת מכל סיעות הבית. הדבר השני שאני מבקשת להגיד – קראתי ושמעתי שיש הרבה ביקורת, למה בעצם צריך את חוק הלאום. אז אני רוצה להגיד למה בעצם צריך את חוק הלאום, ולנסות רגע להוציא את כולנו לגובה של 20,000 רגל. הרי כולם אומרים: אין שאלה שזאת מדינת הלאום של העם היהודי. אז קודם כול, בחלק מהספסלים בבית הזה יש שאלה לגבי היותה של מדינת ישראל מדינת הלאום של העם היהודי, וגם על זה צריך לדבר. ישנם חברי כנסת ששואפים ופועלים להפוך את מדינת ישראל למדינת כל אזרחיה – אני מניחה שאף אחד לא נופל מהכיסא מהמשפט הזה שלי – וגם בשבילם, ובעיקר בשביל כולנו: יש היום בעצם משולש שמורכב משלושה חלקים, שניים קיימים ואחד חסר. במשולש הזה של תקומת מדינת ישראל בשנתה ה-70, אנחנו מדברים על חוקי-יסוד שנוגעים לשיטת המשטר שלנו, שבהם מדובר למשל על חוק-יסוד: הכנסת וחוק-יסוד: הממשלה, ואיך בעצם מתנהלת פה הדמוקרטיה הישראלית, איך נבחרים ומי בוחר וכו' וכו'. יש צלע נוספת במשולש הזה, והיא העולם של השוויון. מה בעצם אומרת הדמוקרטיה הישראלית? איך יוצרים פה את אותו שוויון במדינה היהודית והדמוקרטית? זה מבוסס, כידוע, על שני חוקי-היסוד שמונחים לפתחנו יום אחרי יום, שעה אחרי שעה – חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק-יסוד: חופש העיסוק. וראה זה פלא, הגענו לצלע השלישית, והיא היהדות באותה מדינה יהודית ודמוקרטית, ואז מתחילות השאלות: למה בכלל צריך את זה; למי זה לא ברור; מי בעצם קובע מה זה מדינת הלאום של העם היהודי. אז אני חושבת, חברים, שזאת המטרה של חוק הלאום. היו"ר מאיר כהן: תודה רבה. שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): חוק הלאום צריך להגיד מפורשות, ואל תטעו בזה: זאת מדינת הלאום של העם היהודי. היו"ר מאיר כהן: תודה, גברתי. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): אין לו משמעות בהצבעה, רק לקואליציה. שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): היא מדינה יהודית ודמוקרטית. היו"ר מאיר כהן: תודה, גברתי. תודה רבה. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): אין לו משמעות. אתם לוקחים את המשמעות והחשיבות הלאומית שלו. היו"ר מאיר כהן: חבר הכנסת מיכאל מלכיאלי – אינו נוכח. שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): אתם לא מצביעים על משהו שצריך להיות לכם כל כך ברור. היו"ר מאיר כהן: חבר הכנסת עודד פורר, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת אורי מקלב. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): אנחנו מצביעים על משהו שאתם – לא לקחתם את מגילת העצמאות. אתם מונעים מאיתנו להצביע על חוק שהוא משמעותי במבנה של מדינת ישראל. שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): לא. לא, לא. לא. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): כן. שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): לא. אתם צריכים לקבל החלטה ולהצביע על חוק שהוא משמעותי במבנה של מדינת ישראל – – איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): – – – היו"ר מאיר כהן: בבקשה, אדוני. שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): – – וכל הניסיונות ללכת עם ולהרגיש בלי לא מצליחים. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): אתם החלטתם שאנחנו – – – היו"ר מאיר כהן: שלוש דקות, כבודו. עודד פורר (ישראל ביתנו): תודה, אדוני. אדוני היושב-ראש, חבל שאיימן ברח, אבל זה די מתאים לו לזרוק איזה פצצת סירחון לאוויר ואז לברוח. אני חייב, דווקא על הדברים שהוא אמר, לסטות ממה שתכננתי לומר בשלוש הדקות האלה. שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): תוכל לחזור על הדברים שהוא אמר? עודד פורר (ישראל ביתנו): הוא סיפר כאן שהוא לא ילך כצאן לטבח. החצוף, החצוף, הקוזק הנגזל שהלך להניח זר ביום העצמאות על קברו של עז א-דין אל-קסאם, אבי תנועת ההתנגדות האלימה, שעודד כנופיות טרור להתארגן ככנופיות טרור, ודרש ב-1929, בפרעות, והעצים את הטרור – שם הוא הלך להניח זר ביום העצמאות. והוא עומד פה ומדבר, אדוני היושב-ראש, על ההצלחה, ובאמת יש הצלחה של אזרחי ישראל הערבים, כרופאים, כרוקחים, באקדמיה. אבל למה ההצלחה הזאת? הרי אתם כל הזמן מקטרים, אבל שכחת להגיד שיש אפליה מתקנת באקדמיה ושיש אפליה מתקנת בתעסוקה בשירות המדינה. ושכחת עוד דבר להגיד, חבר הכנסת עודה – שכחת להגיד שאתה, לפני שנכנסת לכנסת, הטפת נגד השירות הלאומי ונגד השירות האזרחי, שחס וחלילה אזרחי ישראל הערבים לא יוכלו להשתלב בדיוק במקומות שעמדת פה – ואחר כך אתה עוד מספר ואומר שאתה לא תלך כצאן לטבח. אני חושב שהחוצפה ועזות המצח, כשמרשה לעצמו חבר כנסת לעלות על הבמה הזאת כאן, במדינת ישראל, בארץ ישראל, ולדבר במונחים האלה, מראות עד לאיזה שפל הם מוכנים להגיע. מצד אחד לגנות את סעודיה כשהיא קובעת שהחיזבאללה הוא ארגון טרור, ומצד שני לבוא לפה ולספר שהוא לא ילך כצאן לטבח. הוא רק שוכח שחיילי צה"ל, כשהם מגינים על מדינת ישראל, הם מגינים גם עליו, כי הוא יהיה אחד הראשונים שיישחטו אם מישהו אחר היה שולט כאן במדינה הזאת. זה מזכיר לי מאוד את הנאום של חברו לסיעה, מר ג'בארין, שדיבר פתאום כאן בשבוע שעבר מדם ליבו על תוכנית החלוקה ואיך גזלנו מהם את האדמות. הוא רק שכח לציין מה הייתה התגובה שלהם על תוכנית החלוקה של האו"ם. מיקי לוי (יש עתיד): הם התנגדו – – – עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): – – – עודד פורר (ישראל ביתנו): מה הייתה התגובה שלהם. אז אני אגיד לך, גברתי, מה הייתה התגובה שלכם: ג'מאל אל-חוסייני, שהיה ראש המשלחת הערבית לאו"ם, הודיע – – – עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): – – – שלא יתואר. תפסיק. תפסיק. עודד פורר (ישראל ביתנו): בואי, חשוב שתקשיבי. עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): תפסיק. תפסיק. עודד פורר (ישראל ביתנו): חשוב שתקשיבי מה הוא הודיע. הוא הודיע שקו החלוקה – – – עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): אתה בעד תוכנית החלוקה? עודד פורר (ישראל ביתנו): מה אמרת? קו החלוקה לא יהיה אלא קו – – – עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): אתה היית בעד תוכנית החלוקה? עודד פורר (ישראל ביתנו): היא מפריעה לי, אדוני. היו"ר מאיר כהן: חברת הכנסת – – – עודד פורר (ישראל ביתנו): את תשבי בשקט ואת תקשיבי. היו"ר מאיר כהן: אויש, אני – – – עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): – – – עודד פורר (ישראל ביתנו): את תקשיבי טוב-טוב למה שנאמר. עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): – – – לא יגיד לי מה לעשות. עודד פורר (ישראל ביתנו): תקשיבי טוב-טוב. כדאי שתלמדי את זה. היו"ר מאיר כהן: חבר הכנסת עודד פורר, נשמור על כבודה. אנא ממך, אל תפריעי לו. תודה. עודד פורר (ישראל ביתנו): הוא אמר שקו החלוקה לא יהיה אלא קו של אש ודם. ואכן, ב-30 בנובמבר, למוחרת ההצבעה באו"ם, מה התגובה הייתה? משהו שאנחנו לא מכירים: פיגוע באוטובוס של אגד, חמישה נרצחים. ככה התחילה מלחמת העצמאות – – היו"ר מאיר כהן: תודה, אדוני. עודד פורר (ישראל ביתנו): – – שביום העצמאות אתם בחרתם ללכת ולהניח זר על קברו של עז א-דין אל-קסאם. היו"ר מאיר כהן: תודה רבה. עודד פורר (ישראל ביתנו): זה הצאן לטבח שלכם. עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): תפסיק לשקר. עודד פורר (ישראל ביתנו): תתביישו לכם. היו"ר מאיר כהן: תודה רבה. עודד פורר (ישראל ביתנו): אין לכם מקום בכנסת ישראל. עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): תפסיק לשקר. היו"ר מאיר כהן: תודה רבה, חבר הכנסת פורר. חבר הכנסת אורי מקלב, בבקשה, כבודו. קריאות: – – – עודד פורר (ישראל ביתנו): בושה. בושה. היו"ר מאיר כהן: בבקשה. קריאות: – – – היו"ר מאיר כהן: בבקשה, אדוני. חבר הכנסת עודד פורר, חבר הכנסת חאג' יחיא. בבקשה, אדוני. עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): – – – היו"ר מאיר כהן: עכשיו אורי מקלב מדבר. בבקשה, כבודו. אורי מקלב (יהדות התורה): תודה רבה, אדוני היושב-ראש. מכובדי השר, חבריי חברי הכנסת, מכיוון שגם שר המדע והטכנולוגיה נמצא פה כשר תורן, אני אולי אחרוג מהפרוטוקול. הגב' ענת לוי, שהיא מנהלת הוועדה עד מחר, ועדת המדע והטכנולוגיה, 40 שנה בכנסת – היא מסיימת מחר. ההורים שלך ובעלך נמצאים פה. קודם כול אנחנו אומרים לך תודה רבה על כל השירות הנאמן שעשית עבור הכנסת, עבור חברי הכנסת, עבור עובדי הכנסת, עבור המדינה כולה, ואנחנו מאחלים לך הצלחה בהמשך הדרך. היו"ר מאיר כהן: חברי הכנסת, חבר הכנסת מקלב הודה לגברת שעובדת כאן 40 שנה. מן הראוי ששנייה תקשיבו לו. בבקשה. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: אני מצטרף. אורי מקלב (יהדות התורה): אז תודה רבה, גב' ענת לוי. קודם כול, אני חושב שאנחנו מאבדים את השיח לקידום חוק הלאום, אז תרשה לי, אדוני היושב-ראש, דקה להגיד שבכל אופן אסור לנו לשכוח, וגם הציבור צריך לדעת, שכולנו, קואליציה ואופוזיציה, ישבנו שעות רבות בוועדות וחוקקנו חוקים רבים שהיו לטובת הציבור, לתועלת הציבור. כל אחד יש לו הצעות חוק פרטיות או הצעות חוק ממשלתיות שהיינו שותפים – איך לשפר אותן, איך למקצע אותן, איך באמת לעשות אותן טובות יותר. ואני חושב שיש לא מעט, לא מעט. אני יכול למנות כאן רק חוקים שאני מכיר מקרוב לגבי חופשות לידה לילד נכה, לגבי הצלת מזון, חוק צנתוקים ועוד ועוד – חוקים רבים שאני יכול למנות, רק מה שאנחנו מכירים מקרוב, וחוקים רבים אחרים. אבל מה לעשות שאנחנו אוהבים לקחת את החוקים שהם יותר תקשורתיים מאשר מהותיים. גם אני רואה את חוק הלאום כחוק תקשורתי, ולא חוק מהותי. זה חוק שאני לא יודע למה הכנסת, מתוך כל כך הרבה חוקים טובים שיש לנו שבאמת משפרים, חשובים לנו מאוד, חשובים לציבור, לוקחת חוק שהמשמעות עכשיו לא רלוונטית. אין משהו שדוחק בנו לעשות את החוק הזה. זה לא חסר לה, למעמד. אוי ואבוי למדינה שלאחר 70 שנה, כשהיא כבר עם זקן לבן, אז היא מחפשת את חוק-היסוד, חוק הלאום שלה. איפה היינו עד עכשיו? מה היה? עכשיו אתם נזכרים שצריך? עכשיו לשנות? בשביל מה צריך את זה? כשאנחנו מביאים חוקים – נניח חוק הגיוס זה חוק שאני אביא אותו כאקסטרות, בגלל שאני רוצה לשפר איזה עמדה; אני חייב, זה הכרחי עבורי. אבל כשאנחנו מדברים על חוקים כאלה? אני עוד אוסיף, ברשותך, אדוני, מילה אחת – כמה צביעות יש סביב החוק הזה. ואני לא יכול שלא להתייחס למנשר שכאילו הודלף – פנימי, לא להפצה – של מי? של התנועה הרפורמית בישראל. פנימי, לא להפצה. בואו תבררו מי הפיץ את המסמך הפנימי הזה. ואז כותבים: מהלכים עלינו אימים. אם המפלגות, בעקבות התיקון של המפלגות החרדיות לגבי סעיף 6(ב), לגבי התפוצות והזיקה לישראל, שהפעילות של המדינה תהיה בתפוצות, לחזק את הזיקה, יעבור כמו שהוא, רק בתפוצות – – היו"ר מאיר כהן: תודה, אדוני. אורי מקלב (יהדות התורה): – – אנחנו בזה נצא למלחמת חורמה, ונסביר לכל הציבור שכל החוק הזה הוא חוק שיזיק לכם. הוא חוק שנותן כוח לבג"ץ, חוק שבג"ץ יפרש אותו. איפה הייתם עד עכשיו? רק בגלל שהתקבל התיקון הזה, ורק להוציא את זה במסמך פנימי, מסמך מאיים. הצביעות הזאת היא לא רק במקרה הזה – – – היו"ר מאיר כהן: תודה רבה, אדוני. אורי מקלב (יהדות התורה): זה לא רק זה – זה מהות, ולאורך כל הדרך ככה אתם פועלים. היו"ר מאיר כהן: תודה רבה, אדוני. חבר הכנסת אילן גילאון. אני מצטער, אדוני, אבל אנחנו מקפידים על שלוש דקות, ואני אקפיד אצל כולם, כי יש לו"ז ארוך מאוד. בבקשה, חבר הכנסת גילאון. אני מבקש את סליחתך. אחריו – חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס. << קריאה >> אילן גילאון (מרצ): << קריאה >> – – – היו"ר מאיר כהן: אז אילן הוא אחרון הדוברים ויסכם – בבקשה, כבודו. אילן גילאון (מרצ): תודה רבה. אחרון הדוברים היה תמיד נסים זאב, לפי מה שאני זוכר, נכון? אדוני היושב-ראש, אתה בטח לא תתפלא, כי אני אגיד שאין לי ממש אמון בממשלה – בכל הטיפולים, אבל כרגע במה שקורה עם הילדים שלנו בעוטף עזה. ויש חבורה של אנשים שבמזיד הם אומרים: תנו לצה"ל לנצח – שאין שקר כמותו, כי צה"ל לא יכול לנצח מציאות כמו שאנחנו נתונים בה. אבל זה נובע מתוך ניהול סכסוך, אדוני. צה"ל לא יכול לנצח עפיפונים. "רודף העפיפונים" מספר שתיים שקיים כאן, הוא לא יכול לנצח – תודה שבאת, כבוד השר – הוא לא יכול לנצח עפיפונים. וזאת מציאות שיותר מכול נותנת לי תחושה שזה: בואו ננהל את המשבר ולא נפתור אותו, כי הרי אנחנו יכולים לפתור אותו כל כך הרבה זמן, או לפחות לנסות לפתור אותו. אבל ילדי עוטף עזה, אצל ממשלה אינסטרומנטלית שמשתמשת בהם כדי לנהל את הסכסוך, משום שהסכסוך מקיים אותה, את הממשלה, הם בסופו של דבר משלמים את המחיר. היום, אדוני, היינו בוועדת החינוך, ושם העלה חבר הכנסת חיים ילין את הנושא של איך משפיע טרור העפיפונים על ילדי עוטף עזה. מסתבר שמשרד החינוך אפילו איננו מממן את המטפלים, את הפסיכולוגים, שצריכים עכשיו לטפל בילדי עוטף עזה. הצעתי להם בפירוש: אולי יעבירו את הכתובת שלהם ליהודה ושומרון, ואז ימהרו לשלם להם. אבל אנחנו ממשיכים למכור קש וגבבה לאזרחי מדינת ישראל – הממשלה, שבראשה עומדים סוכני מכירות, פרזנטורים, אקזיטורים, אנשים שלא מבינים ואין להם מושג קלוש במה שנקרא סולידריות. ראש הממשלה לפני שנים התחיל את הקריירה שלו, חבר הכנסת אמסלם, במכירת רהיטים, עוד מהסוג הגרוע ביותר, מחומר עץ שהוא דליק מאוד והוא גרוע מאוד והוא נקרא סיבית. ראש הממשלה ממשיך, אדוני, למכור למדינת ישראל סיבית. העניין של – כל כך הרבה רעיונות העליתם בממשלה שלכם איך אפשר לפתור את הבעיות בעזה, משום שמולנו יש אויב. והחמאס הוא אויב אכזר, אבל הוא אויב ששולט בציבור שאין לו הרבה מה לאבד. וחשבנו על פתרונות הומניטריים, כמו נמל – שמעתי את זה מהממשלה, אגב, לא מהאופוזיציה – פתרונות שהם פתרונות בכיוון הנכון, וגם צריכים להיעשות יחד עם שותפים בתוך הרשות הפלסטינית ולחייב אותם להיכנס לתוך המהלך הזה. אבל אנחנו רוצים לנהל משבר, אנחנו לא רוצים לפתור משבר, ולכן כל ארבע שנים אנחנו במחול הזה. בדרך כלל המחול הזה הוא גם מבשר את בוא הבחירות, ממש כמו הנחליאלי לפני הסתיו. ואני אומר, הממשלה הזאת – אני לא יודע איך היא לא נמאסה על עצמה. על עצמנו היא מאוד נמאסה, כי היא ממשלה לעומתית. והיא צריכה ללכת הביתה מוקדם ככל שניתן; ואם ירצו את הבחירות ב-04:00 אני אומר: למה לא ב-02:00? ואם ירצו את הבחירות ביום שלישי אומר: למה לא ביום ראשון? כי האנשים האלה – הגיע הזמן שילכו מכאן. היו"ר מאיר כהן: תודה רבה, אדוני. ישיב ויסכם בשם הממשלה השר אופיר אקוניס. אדוני, בבקשה. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: תודה לך, אדוני היושב-ראש. חברות וחברי הכנסת, אדוני היושב-ראש, אני מבקש לפתוח את הסיכום דווקא בתשבחות, אולי מפתיעות, לשניים מחברי הכנסת שאינם נמנים עם הקואליציה – חבר הכנסת שלח ואתה, חבר הכנסת מאיר כהן, כיושב-ראש הישיבה, על העמדה הבלתי-מתפשרת בעניין ההשוואה המופרכת של מצב אזרחי ישראל כולם, ובהם הערבים אזרחי ישראל, למצב היהודים ערב ובתוך מלחמת העולם השנייה, כפי שהביא לידי ביטוי חבר הכנסת איימן עודה. אני חושב שהוא באמת אמר פה דברים חמורים ביותר. חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, את לא היית כאן, אבל הוא בהחלט אמר דברים חמורים ביותר, אני חושב, תוך רמיסת זיכרון השואה. והוא השתמש בביטוי – חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, את לא היית כאן בזמן הזה. חבר הכנסת פורר שמע, וגם אני שמעתי, יחד עם היושב-ראש ועם חבר הכנסת שלח, שהמתין לתורו לנמק הצעת אי-אמון בממשלה: לא נלך כצאן לטבח – כך אמר, אני חושב. חבר הכנסת איימן עודה איננו נמצא כאן כרגע. שואת היהודים איננה נושא לפלגנות פוליטית, איננה נושא שצריך להכניס אותו למחלוקת הפוליטית. הוא איננו בתוך המחלוקת הפוליטית. אדוני היושב-ראש, אתה וחבר הכנסת שלח ואחרים הביאו את זה לידי ביטוי בדברים הנכונים והנכוחים. והדבר החמור, אדוני היושב-ראש, הוא איך מעז, חבר הכנסת עודה. איך הוא מעז? הרי עם יד על הלב יודו חברי הסיעה הערבית המשותפת, הם יודו במה שאדוני היושב-ראש מודים – לך ולי, לחברת הכנסת ברקו, לחברי הכנסת הנמצאים מן הקואליציה ומן האופוזיציה – הערבים אזרחי ישראל בעצמם, כשאתה פוגש אותם, עם יד על הלב, כשמסיימים את הוויכוחים על נסיגות, חזרות לקווי 67' או לא – וזה ויכוח לגיטימי בציבוריות הישראלית – שמצבם – – ענת ברקו (הליכוד): חילופי שטחים, עם האזרחים. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: כן, חילופי השטחים וכדומה. – – שמצבם של הערבים אזרחי ישראל, חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, הוא לא רק בישראל, לא רק בישראל, לא רק במזרח התיכון, אלא בעולם כולו, בעולם כולו, הוא הטוב ביותר, הטוב ביותר, עם זכויות האדם המלאות באופן טוטלי. עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): טוטלי. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: בוודאי. אני יודע שאת מזלזלת בזה. הרי היו לנו ויכוחים רבים בעניין הזה, וגם עם חבר הכנסת אבו עראר, על שוויון הזכויות שישנו. הוא מובן מאליו, הוא לא לא מובן מאליו, חבר הכנסת אבו עראר. אין עליו ויכוח בתוך הציבוריות הישראלית. אין עליו ויכוח בתוך הציבוריות הישראלית. וזכויות האדם המלאות באו לידי ביטוי, אדוני היושב-ראש, מייד עם קום המדינה. מייד. עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: בוודאי, חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן – כאשר ניתנו זכויות ההצבעה לכל אזרחי ישראל, אדוני היושב-ראש. עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): זה לא זכויות אדם, זה זכויות אזרח. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: זכות האדם, נכון. זכות האזרח המוקנית הראשונה היא לא רק לצאת להפגין. אני תכף אדבר איתכם אולי גם על סגנון ההפגנות. למשל, בחיפה בחודש האחרון – – עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: כן, בוודאי, כן, גברתי. – – בכיכר אונסק"ו – – עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): אף אחד לא דיבר על – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: – – על ידי חיפאים ערבים, אזרחים, שאמרו לי: אנחנו לא חלק מזה. באים לכאן אנשי התנועה האסלאמית המותססים מן הכפרים במשולש הגדול, במשולש הקטן – לא אני אומר את זה. עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): אתה יודע שהתנועה האסלאמית לא השתתפה אפילו בחיפה – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: בוודאי שהביאה את האנשים – הביאה גם את האנשים אל הכיכר הזאת, כיכר ההפגנות, שבה היו קריאות איומות ונוראות וגם גילויי אלימות. עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: ובכן, האם יש זכויות אדם מלאות? התשובה היא: כן, כולל זכות ההצבעה, הכול כולל הכול. ואדוני היושב-ראש, כיון שהדברים שנאמרו כאן במהלך השעות האחרונות התייחסו גם לחוק, שבעזרת השם, כך אני מקווה, אדוני היושב-ראש – – היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: – – אני מאוד מקווה שעד יום חמישי בשעות הערב, או לכל המאוחר ביום שישי, אני מקווה, נסיים לחוקק את אחד מחוקי-היסוד החשובים ביותר: חוק-יסוד – המכונה בתקשורת "חוק הלאום". זאת גם הזדמנות טובה להעמיד, אדוני היושב-ראש, את הדברים על דיוקם, כי היו פה הרבה מאוד אי-דיוקים במהלך השעות האחרונות, ובהם נאמרו דברים מופרכים, דברי שקר, דברים שאפילו הדוברים אינם מאמינים בהם. קודם כול, אחד הדברים החשובים הוא – גם בהתייחס לדברים של חבר הכנסת איימן עודה, ראש הרשימה המשותפת – ישראל לעולם לא תהיה מדינת כל אזרחיה. זה לא יקרה. זה לא יקרה, חבר הכנסת יונס, משום שישראל הוקמה כמדינת העם היהודי. כך היא הוקמה. היא לא שללה זכויות של האזרחים הערבים או המיעוטים האחרים. נהפוך הוא, היא נתנה להם את הזכויות. אבל היא הוקמה בבסיסה כמדינת העם היהודי. וחוק-יסוד: מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי יקבע את העובדה הזאת, אבל לא תוך כדי שלילה של שום זכות מוקנית. אדוני היושב-ראש, כדאי להבהיר, כי הדבר הזה הוא בוויכוח ציבורי, הייתי אומר, ארוך ימים. והוא בוודאי יתקיים כאן – לא יודע כמה זמן, אדוני, אתה מתכוון לתת לדיון הזה. אולי עד אשר נמצה אותו, אינני יודע; לא לזה – לחוק הלאום. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: הרבה שעות. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: הרבה שעות. ובכן, אז בהרבה השעות האלה, שאתה בוודאי תשב פה, ויישב פה גם השר איוב קרא בתורנות, וגם אני וגם אחרים, וגם שמולי ידבר – וזה בסדר גמור. אנחנו מודיעים מראש, למפרע, שלא נשללת שום זכות יסוד או שום זכות אדם מאף אדם, כאזרח, בזכות חוק הלאום שאנחנו נביא – ואנחנו נביא אותו עד סוף המושב, בדיוק כפי שהתחייבנו. מה שכן נעשה, אדוני היושב-ראש, כך אני מקווה, הוא שנשלול את הרעיון הזה על הסף – שגם חבר הכנסת זחאלקה בוודאי תומך בו, הביע תמיכתו פעמים רבות – וזהו הרעיון של ישראל כמדינת כל אזרחיה. זה לא היה מעולם רעיון שמישהו בקונסנזוס הישראלי הסכים לו, וגם לא יהיה משהו שנסכים לו. אדוני היושב-ראש, חבר הכנסת אילן גילאון התייחס בהצעות האי-אמון – הרחש פה הוא פשוט בלתי מתקבל על הדעת. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: כן. חברי הכנסת, קצת שקט. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: זה רחש-בחש. ובכן, חבר הכנסת אילן גילאון התייחס לטרור העפיפונים. חבר הכנסת גילאון, זהו טרור העפיפונים, ולא בעיית העפיפונים; טרור העפיפונים, משום שהטרור הזה דינו כדין – לא דינו, הוא הרי מצית את השדות המקיפים את רצועת עזה, גורם להם נזק. ההערכה הייתה נזק של 10 מיליון שקל, אולי יותר, אולי פחות, אינני יודע. מדוע אתה אומר שאי-אפשר להתגבר עליו? אני פשוט מתקשה להבין את הנימוק שלך – אי-אפשר להתגבר על טרור העפיפונים. התגברנו – – – חיים ילין (יש עתיד): 105 יום. מה עוד אתה צריך? שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: סליחה, חבר הכנסת ילין, אני בצד שלך. אני מעריך שאני גם בצד של חבר הכנסת גילאון, או הוא בצד שלי, בעניין – – קריאה: – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: לא, לא. יכול להיות. – – בעניין החובה המוסרית שלנו להילחם בכל תוקף, חבר הכנסת גילאון, בטרור העפיפונים. רבים מהם הם מצביעיך – – – אילן גילאון (מרצ): היינו בסרט הזה כבר. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: יכול להיות. אני, אגב, לא חולק. לצערי, אכן היינו בסרט הזה מרצועת עזה כבר מאות שנים. אנחנו לא מתכוונים להיות שם עוד מאות שנים, משום שהטיעונים, כל הטיעונים, אדוני היושב-ראש, כולל הטיעונים – אני חייב להגיד, אני לא זוכר, חבר הכנסת גילאון, אם היית חבר בכנסת אשר אישרה את תוכנית ההתנתקות. אתה היית חבר בכנסת הזאת? אילן גילאון (מרצ): לא. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: לא. גם אני לא. אני שאלתי כדי לדעת, כי היו ציטוטים רבים, אדוני – סליחה – – – אילן גילאון (מרצ): אבל ראש הממשלה, יש לו בעיה, כי הוא תמך בזה. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: לא, ראש הממשלה, שנכנס בזה הרגע – בואו נשים אחת ולתמיד – התפטר מן הממשלה. התפטר. זאת עובדה. אני לא מעוות את העובדות, חבר הכנסת גילאון. התפטר מן הממשלה ערב ביצוע ההתנתקות. אבל מה נאמר כאן, חבר הכנסת גילאון? אדוני היושב-ראש, נדמה לי שאתה כן היית חבר בכנסת הזאת והיית שותף. גם אני הייתי כאן, אבל לא כחבר כנסת. ואני זוכר, ויש גם, חברת הכנסת ברקו, תיעוד – אני לא יודע אם הוא משעשע או מגוחך – של חלק מן הטיעונים שנשמעו מעל הדוכן הזה על שיפור במצבה האסטרטגי, הגיאו-אסטרטגי, חבר הכנסת מוסי רז. זה דברים בשם אומרם. אני לא אצטט אחד לאחד מיהם הדוברים, אבל אתה יכול לראות את הדברים. אתה יכול לקרוא בפרוטוקול הכנסת. אמרו, כולל – אתה יודע מה, אחד מהם הוא מסיעתך וכבר איננו חבר כנסת, והוא אמר כמה ההתנתקות תשפר את מצבם של אזרחי ישראל. כך הם אמרו, לא אני אמרתי, ואני מניח שאתה שותף לדברים. ובכן, היום ברור לכל אדם, גם לכם, כתומכי ההתנתקות, שהדבר הזה היה טרגדיה, טרגדיה ביטחונית, חבר הכנסת רז – – – מוסי רז (מרצ): – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: זכותך לחלוק, אבל זאת היא טרגדיה שהיום גורמת נזק גדול גם לרבים מהאנשים עם תפיסת עולם זהה לשלך. חלק גדול – – – חיים ילין (יש עתיד): – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: תכף אני אקשיב. לא שמעתי את הערתך. חלק גדול מהם הצביעו עבורך ואחראים לישיבתך, ובעצם אתה שליח שלהם כאן, במליאת הכנסת. ואני אומר לכם, אדוני היושב-ראש, וזו גם מדיניות הממשלה: בהחלט יש פתרון. האם צריך להפעיל יותר כוח? חבר הכנסת גילאון אולי לא מסכים, אבל בהחלט, יש צורך להפעיל יותר כוח מול רצועת עזה. שמענו דברים כאלה ואחרים. אין כל צל של ספק שהמתקפה של צבא ההגנה לישראל בשבת הביאה, או בוא נאמר, שינתה את התפיסה של מחבלי החמאס בעזה; שינתה, אבל לא לחלוטין. עדיין ישנו, אדוני – כך אני חושב; פה אני אינני מביע את עמדת הממשלה אלא את עמדתי הפרטית, גם לעניין טרור העפיפונים, שבהחלט, אדוני היושב-ראש, אפשר לפתור, אפשר להפעיל יותר כוח. כן, לעיתים, חבר הכנסת גילאון, צריך להפעיל כוח כדי לבלום את הכוח של הצד השני, שהוא מפעיל כוח שעושה את הטרור, את טרור השרפות. ואני מסכים עם חבר הכנסת ילין – ספר 105 ימים. בעיניי זה חמור מאוד, אני מודה. חיים ילין (יש עתיד): – – – 1,000 שרפות. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: אני לא חולק עליך, הדבר הזה הוא חמור. הוא היה אמור להפסיק כבר לפני 104 ימים. 1,000 שרפות – זה מספרים שאנחנו מזדעזעים מהם, כולנו ביחד, ובהחלט, הדבר הזה צריך להיפסק בדרך זאת או אחרת. אני מקווה שבימים הקרובים אנחנו נראה. אבל אי-אפשר, אדוני היושב-ראש, לאחוז במקל בשני קצותיו. הקצה האחד הוא לתמוך בהתנתקות, לתמוך בנסיגות, חברת הכנסת לבני. שמעתי אותך והקשבתי. אני מקשיב לך, כיו"ר האופוזיציה המיועדת, ואני, מעניין אותי לשמוע מה את חושבת בעניין זה, על נושא רצועת עזה. אבל אני מזכיר לך מה שהזכרתי לחבר הכנסת גילאון: אי-אפשר גם לתמוך בתוכנית ההתנתקות וגם היום להטיף מוסר לממשלה, כי כל מה – קודם כול, מותר להגיד הכול בדמוקרטיה, זה בסדר, אבל זה קצת, הייתי אומר, הדיבור קצת צבוע – – – ציפי לבני (המחנה הציוני): אופיר, אתה יודע למה ביבי רצה – שקל להתנגד לתוכנית ההתנתקות? שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: אני יודע שהוא התנגד והתפטר מן הממשלה, כפי שהודעתי לחברי הכנסת מוסי רז וגילאון. ציפי לבני (המחנה הציוני): לא, לא, בקו המחשבה שלי הוא הצביע בעד ובסוף הוא התפטר. אבל מה הייתה סיבת ההתנגדות? שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: מה הייתה סיבת – אה, מה הייתה הסיבה להתנגד להתנתקות? להערכתי ולמיטב ידיעתי, הסיבה הביטחונית, בראש ובראשונה. ציפי לבני (המחנה הציוני): אז אתה טועה. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: בראש ובראשונה. ציפי לבני (המחנה הציוני): אז אתה טועה. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: זה מה שאני יודע. אם את יודעת דברים אחרים – – – ציפי לבני (המחנה הציוני): לא, אופיר, אופיר, אופיר, נתניהו התנגד בגלל סיבה אחרת – לגיטימית, אבל לא קשורה לביטחון – שזה פינוי היישובים. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: פינוי היישובים, בסדר. זה ברור. ציפי לבני (המחנה הציוני): אני פשוט יודעת – פינוי יישובים. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: אני יודע שהתראות, חברת הכנסת לבני, היו כאן, כולל מעל הדוכן הזה. ציפי לבני (המחנה הציוני): נתניהו, הפריע לו רק פינוי יישובים. לא פינוי של צה"ל, רק פינוי היישובים. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: אני לא מדבר כרגע לגופו של אדם אלא לגופו של עניין. אדוני היושב-ראש, גם בהסכמי אוסלו הייתה נסיגה ישראלית כזאת או אחרת מרצועת עזה, בהסכמי אוסלו, ואז, קודם כול, ביולי 1994 הטרוריסט ערפאת נכנס, בניגוד להסכם, עם כלי נשק לרצועת עזה; קודם כול, הפר את ההסכם ביום הראשון של הביצוע של הסכמי אוסלו, דבר ראשון. לאחר מכן – – – קריאה: – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: ואז נאמר – אני רק משלים לחברת הכנסת לבני, אולי היית שותפה לדעה הזאת – שיהיו, חבר הכנסת פרץ, קטיושות על קריית גת. זה היה אז, באוסלו, ואחר כך הגענו למצב שהרקטות הגיעו גם לתל אביב, ואפילו עברו את תל אביב. לכן, אי-אפשר, חברת הכנסת זנדברג, גם לתמוך בנסיגות וגם לאחר מכן לעשות protest, מחאה על הממשלה בכל מה שקשור למדיניות שלה על רצועת עזה. צריך להחליט: או שתומכים – – – קריאה: – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: אפשר להגיד הכול בשם הדמוקרטיה, אבל צריך להיות הגון עם עצמך. תמר זנדברג (מרצ): אז למה יצאתם מעזה? מיקי רוזנטל (המחנה הציוני): יש לכם מדיניות בעזה? לא ידעתי שיש לכם מדיניות. איזה הפתעה. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: אם אתה תומך בנסיגות, אם אתה תומך בנסיגות, אז אתה צריך להיות שלם עם הנסיגות; וכאשר המדינה מותקפת – להיות שלם עם מתקפת הנגד, עם מתקפת הנגד – שאיננה מספיקה בעיניי – מול רצועת עזה. איציק שמולי (המחנה הציוני): היו רקטות עוד לפני ההתנתקות, אבל אל תיתן לעובדות לבלבל אותך. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: כיוון שביקשו ממני לרדת, תהיה לי עוד הזדמנות הערב להגיד לך מי עשה את ההתנתקות, מדוע נעשתה ההתנתקות ומי היה שותף לאחד מן המעשים הפוליטיים החמורים ביותר, חבר הכנסת לפיד, המושחתים ביותר – – – יאיר לפיד (יש עתיד): – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: לא, לא, לא, אני לא מדבר על – לא שמעת את סוף המשפט. אמרתי: ההתנתקות כצעד ביטחוני גרוע, ואחר כך – אחד המעשים הפוליטיים המושחתים ביותר בתולדות המדינה, והוא הקמת קדימה וכמעט ההבאה לקריסתו של הליכוד. בעיניי זה היה מעשה פוליטי מושחת. יאיר לפיד (יש עתיד): – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: אני יודע. אז אולי תצביע איתנו. אני מבקש מחברי הכנסת להתנגד להצעות האי-אמון. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה לשר אופיר אקוניס, שסיכם את הדיון. נא לשבת. חברי הכנסת, נא לשבת. חברי הכנסת, נא לשבת. חברים בתאים, תעזבו את האולם. תעשו לי טובה, תעזבו את האולם, שלא נפעיל את הסדרנים. מי שם הדובר עם החולצה הלבנה? מי זה שם עם הגב אליי? קריאות: עידו. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תצא מן האולם, בבקשה. תצא. תצא מן האולם. חברי הכנסת, לפני שנצביע אני פשוט רוצה לעדכן בעקבות ועדת ההסכמות והחלטות הנשיאות. אנחנו פתחנו לפני כשעתיים ועם הפסקות קצת להתרעננות, אנחנו כנראה כאן לפחות עד יום חמישי. יש דברים שהם על פי התקנון. ודאי שכל מי שיש לו זכות דיבור, אם זה במסגרת הנמקת הסתייגויות, בקשות דיבור כשמדובר בקריאה שנייה ושלישית, או אם זה בדיון כמו שיהיה עכשיו במתכונת קריאה ראשונה – ברור, זה הכול על פי התקנון. אני רוצה לומר לחבריי בקואליציה, ראשי סיעות, רכזי סיעות: אם כל סיכום יהיה כמו שאנחנו ראינו עכשיו, חצי שעה על השעון, אז אנחנו נהיה פה גם בתשעה באב. וזה לא על פי התקנון, אלא רק על פי רצון טוב של שרים וחברי כנסת, אם חשוב להם משהו, לבוא ולהצביע. אני לא אומר איך להצביע, אני לא אומר מה להצביע, אני לא אומר על איזה חוק לקחת איזו עמדה, אבל אם כל פעם יהיה סיכום של חצי שעה, אז מה נלין אחר כך שאנחנו פה יושבים אל תוך הלילה, ולמה באופוזיציה הם מדברים. דבר הכי אלמנטרי. אנחנו ברצף הצבעות מעכשיו עד יום חמישי, אנא מכם. חברי הכנסת, אנחנו נצביע לפי סדר הגשת הצעות האי-אמון בממשלה. הראשונה – מטעם המחנה הציוני: ראש ממשלת ישראל סוחר בזיכרון השואה ובאמת ההיסטורית למען אינטרסים פוליטיים. מי בעד האי-אמון? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 1 בעד הצעת סיעת המחנה הציוני להביע אי-אמון בממשלה – 48 נגד – 62 נמנעים – אין הצעת סיעת המחנה הציוני להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: בעד – 48, נגד – 62, אפס נמנעים. הצעת האי-אמון של המחנה הציוני לא אושרה. הריסות הבתים בקרב האוכלוסייה הערבית, מטעם הרשימה המשותפת – מי בעד ההצעה? מי נגד ההצעה? נא להצביע. הצבעה מס' 2 בעד הצעת סיעת הרשימה המשותפת להביע אי-אמון בממשלה – 46 נגד – 63 נמנעים – 2 הצעת סיעת הרשימה המשותפת להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: בעד – 46, נגד – 63, 2 נמנעו. ההצעה לא אושרה. היעדר מדיניות ואסטרטגיה של ממשלת ישראל באשר לרצועת עזה והמשך הטרור מתחומה, של יש עתיד – מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 3 בעד הצעת סיעת יש עתיד להביע אי-אמון בממשלה – 38 נגד – 62 נמנעים – אין הצעת סיעת יש עתיד להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 38 בעד, 62 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה. פעולות הממשלה להעמקת השסעים הקרעים בחברה הישראלית באמצעות חוק הלאום, וכישלונה בהובלת מדיניות ביחס לרצועת עזה והעוטף, מטעם מרצ – מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 4 בעד הצעת סיעת מרצ להביע אי-אמון בממשלה – 49 נגד – 62 נמנעים – אין הצעת סיעת מרצ להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חברי הכנסת, בעד ההצעה – 49, נגד – 62, אפס נמנעים. גם הצעת מרצ לא התקבלה. הכנסת דחתה את כל הצעות האי-אמון בממשלה. מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת היו"ר יולי יואל אדלשטיין: הודעה למזכירת הכנסת. מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: תודה. ברשות יושב-ראש הכנסת, הינני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה ראשונה, מטעם הכנסת: הצעת חוק אחריות לעבודות שיפוצים, התשע"ח–2018, של חברי הכנסת רועי פולקמן, אכרם חסון, מיקי לוי, חיים ילין, מרדכי יוגב, נחמן שי ומירב בן ארי. החלטת ועדת האתיקה בעניין גיוס תרומות לצורך רפואי או למימון הוצאות משפטיות. מסקנות ועדת החינוך, התרבות והספורט בעקבות דיון מהיר בהצעתם של חברי הכנסת סעיד אלחרומי ועיסאווי פריג' בנושא: הביטחון המופקר של בתי הספר – ירי על תלמיד בבית ספר תיכון בג'לג'וליה. תודה. היו"ר מאיר כהן: תודה רבה. הצעת חוק הרשויות המקומיות (בחירות) (תיקון מס' 51) (תשלום לחברי ועדת קלפי), התשע"ח–2018 [רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/804); נספחות.] (קריאה ראשונה) היו"ר מאיר כהן: אם כן, אנחנו ממשיכים את סדר-היום. הצעת חוק הרשויות המקומיות (בחירות) (תיקון מס' 51) (תשלום לחברי ועדת קלפי), התשע"ח–2018, לקריאה הראשונה. יציג את הצעת החוק חבר הכנסת דוד ביטן. בבקשה, אדוני. תשומת ליבכם, חברי הכנסת, לכך שהצעת חוק זו היא הצעת חוק תקציבית כמשמעותה בסעיף 23 לחוק-יסוד: משק המדינה – – דוד ביטן (הליכוד): אבל ועדת שרים – – – היו"ר מאיר כהן: – – ולפיכך נדרש רוב של 50 ח"כים לפחות שיצביעו בעד ההצעה על מנת שהיא תתקבל בקריאה הראשונה, אלא אם כן, רבותיי, במהלך הדיון יודיע שר או סגן שר בשם הממשלה כי הממשלה מסכימה לעלות התקציבית של הצעת החוק. הודענו. תודה. בבקשה, כבודו. דוד ביטן (הליכוד): תודה. זה עבר ועדת שרים. היו"ר מאיר כהן: מה שהקראתי זאת הנחיה של היועץ המשפטי של הוועדה. בבקשה, כבודו. דוד ביטן (הליכוד): כן, אבל זה לפני שזה עבר ועדת שרים. היו"ר מאיר כהן: בסדר. דוד ביטן (הליכוד): חוק הרשויות המקומיות מסדיר את ההרכב של הוועדות באופן שבכל ועדת קלפי יש נציגים של שלוש סיעות. בבחירות לכנסת המימון של ועדות הקלפי זה על ידי האוצר ומשרד הפנים, שמממנים את כל הנציגים של הוועדות. לעומת זאת, בבחירות לרשויות המקומיות אין מימון של ועדות הקלפי כלל. לאחרונה נדרשה לעניין הזה השופטת העליונה פרוקצ'יה, שפנו אליה מפלגות ואמרו שלא יכול להיות שדווקא בבחירות לרשויות אין מימון, והיא בעצם הביעה את עמדתה. היא אמרה כך: נציגי המפלגות הציגו את בקשתם לפעול להשוואת ההסדר הנוהג בבחירות לכנסת שלפיו המדינה מממנת את שכר חברי הקלפיות לזה המתקיים בבחירות לרשויות המקומיות, שעד כה ממומן מתקציבי המפלגות. הוועדה מוצאת טעם בבקשה זו, שכן קשה להבחין הבחנה עניינית בין הבחירות לכנסת לבין הבחירות לרשויות המקומיות לעניין זה. יתר על כן, מימון ישיר של שכר חברי הקלפיות על ידי המדינה עשוי ככלל לקדם את תכלית השמירה על טוהר הבחירות ולהקטין חשש לסטייה מנורמות אתיקה בבחירות לרשויות מקומיות. מה שקורה בבחירות לרשויות – וכמובן – – – היו"ר מאיר כהן: שנייה, אדוני. חברים, הצעת החוק הזאת נוגעת לבחירות במדינת ישראל, אז אנא מכם. דוד ביטן (הליכוד): כמובן שלמרות הצורך היא פנתה למשרד הפנים, ומשרד הפנים לא אישר את זה בגלל תקציב; לא בגלל שלא צריך אלא בגלל תקציב. עכשיו, מה קורה בפועל? בפועל כל הסיעות העצמאיות וגם המפלגתיות בעצם כמעט ולא שמות נציגים לוועדת קלפי, ואז מה שיוצא – שמי שבודק את המצביעים, בודק את הפתקים וגם סופר קולות זה בדרך כלל מזכיר ועדת הקלפי, ואולי עוד בן אדם אחד, שממונה או על ידי ראש העיר או על ידי מפלגה אחרת. ואז אי-אפשר להבטיח בעצם גם את הספירה הנכונה וגם את התוצאות של הבחירות. לכן גם הוגשה הבקשה, שתואמת את המלצת השופטת למשרד הפנים. למרות שכתוב פה שהמימון יהיה מלא – לכן הם אומרים "תקציבית" – אני הגעתי להסכם עם משרד האוצר שבבחירות האלה המימון יהיה 30%, זאת אומרת, רק בשליש מהקלפיות המדינה תממן, וביתר הקלפיות זה יהיה מה שנוהג היום – שכל מפלגה וכל סיעה – – – היו"ר מאיר כהן: כפיילוט? דוד ביטן (הליכוד): לא. ההסכם שלי איתם זה בבחירות האלה 30%, ובבחירות הבאות, בעוד חמש שנים, 100%. על זה הגעתי להסכם. בין הקריאה הראשונה לשנייה ושלישית החוק יתוקן, ואז ביום רביעי נביא את זה לפי הסיכום עם המדינה. אז אני מבקש מהחברים לאשר את הצעת החוק הזאת, כשאנחנו לוקחים בחשבון שביום רביעי כבר נביא אותה מתוקנת לפי הסיכום עם הממשלה, והתקציב יהיה רק 17 מיליון, ולא 59 מיליון. תודה רבה. היו"ר מאיר כהן: תודה רבה, אדוני. השר המקשר, האם ההסכמה הזאת היא על דעתכם? הממשלה מאשרת? שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: כן. היו"ר מאיר כהן: אוקיי. יירשם בפרוטוקול. אנחנו מתחילים ברשימת הדוברים. הרשימה סגורה. חברת הכנסת מיכל רוזין, בבקשה. חברת הכנסת מיכל רוזין, בבקשה – מוותרת; חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, גברתי – מוותרת; חבר הכנסת עיסאווי פריג' – לא נמצא. חברת הכנסת רויטל סויד. רבותיי, להזכירכם, חבר הכנסת ביטן, להזכירכם, אנחנו נקפיד על הזמנים. שלוש דקות לכל דוברת או דובר. לא לחרוג. תודה, גברתי. רויטל סויד (המחנה הציוני): אדוני היושב-ראש, השרים, חבריי חברי הכנסת, אנחנו מתחילים עכשיו איזשהו סוג של מרתון, מהשעה 18:00 ועד יום חמישי, של ניקוי שולחן שאתם הולכים לעשות פה בקואליציה עם כל מיני הצעות חוק. אבל אני רוצה שנסתכל רגע אחורה, על המושב הזה ועל איך הוא נראה, ודי להסתכל על מוצאי שבת כדי לראות בדיוק מה אומרים לכם, לממשלה הזאת, לשרים ולקואליציה: שלוש הפגנות במוצאי שבת אחת, שלוש – האחת על חוק הלאום, השנייה על חוק הפונדקאות, השלישית בוטלה אבל הייתה על המצב הביטחוני. וכל מה שיש לי לומר לכם זה: תתביישו לכם. תתביישו לכם שאחרי כנס חורף, אחרי מושב שמסתיים, כל מה שיש לכם להציג זה פילוג, זה חוסר שוויון, זה חוסר אחדות וחוסר אחווה. אם אנחנו מסתכלים על חוק הלאום, אנחנו רואים איך אתם לוקחים את מה שאמור להיות תעודת הזהות שלנו, מה שאמור להיות המסמך שמעגן את ערכי מגילת העצמאות: יהודית ודמוקרטית – מדינת הלאום של העם היהודי, שמקיימת שוויון לכל אזרחיה – ובמקום זה אנחנו רואים פילוג: פילוג מיהדות התפוצות, פילוג פה בארץ, בהתיישבות, פילוג בכל מקום. אין דמוקרטית, אין שוויון, אין שום דבר שמזכיר את ערכי מגילת העצמאות. עד שאנשים צריכים לעמוד, לצאת ולזעוק ברחובות כדי למחות. ובמוקד אחר – חוק הפונדקאות, חוק שאמור להיות חוק מודרני, להסדיר לראשונה את נושא הפונדקאות, לתת גם לנשים יחידניות וגם לגברים יחידנים את הזכות להיות הורים, ובמקום זה אתם לוקחים את החוק ואתם עומדים להדיר ממנו אוכלוסייה שלמה. אין יותר ללהט"ב – אם החוק הזה עובר – לאבות הגאים, את הזכות להיות אבות, או יותר נכון, לאבות שהם הומואים, את הזכות להיות אבות. איך אתם לוקחים אוכלוסייה שלמה וממדרים אותה ומדירים אותה מאחת מהזכויות הבסיסיות ביותר שרק אפשר? והאחרון זה המצב הביטחוני. מעל ל-100 ימים של טרור הצתות, מעל ל-100 ימים שבהם תושבי העוטף מתמודדים עם חורשות ושדות ויבולים וחקלאות, ומעל 100 ימים שבהם המדינה בוערת בדרום. ומה יש לכם לעשות? כלום. היום לראשונה ראש הממשלה החליט לרדת, וגם זה – לשדרות, ולא ביקר באף אחד מיישובי העוטף. איזה ביטחון אתם נותנים? איזו בשורה? איזו מדיניות? מה יש לכם לבוא ולומר? כנס החורף הזה מסתכם, הוא מסתיים כאשר העם מוחה נגדכם, מפגין נגדכם, והדרום בוער. תודה. היו"ר מאיר כהן: תודה רבה, גברתי. תודה רבה. חבר הכנסת נחמן שי. נחמן שי (המחנה הציוני): תודה, אדוני היושב-ראש. חבריי חברי הכנסת, למרות שאנחנו הולכים לחגים, ראש השנה, אתם עושים עכשיו סדר פסח ומחסלים את החמץ. המסע המטורף הזה שאנחנו מתחילים עכשיו לשלושה ימים – אין בו שום היגיון. הוא יהיה מהיר, הוא יהיה חפוז, הוא יהיה שטחי והוא לא יהיה לכבודה של הכנסת הזאת. איזה מין תחושה כזאת של סוף מסלול, אפשר כבר לסדר – הכול נגמר, יאללה. ובכן, זה לא, ואנחנו – אני כבר אומר לכם מפה – אנחנו נעמוד על כל חוק וחוק, ובכל מקום שנוכל למחות ולדבר ולהציג את הטיעונים שלנו נעשה את זה, ואתם תואילו לשבת במקומות שלכם ולהאזין. אני יודע שאתם רוצים קצת לנוח, אז אני אומר לכם שלא תהיה לכם מנוחה, ואנחנו נוודא שגם תהיו במליאה וגם תשמעו את דברינו. אין מה לעשות, אני חושב שזה מה שצריך לעשות. עכשיו אני רוצה לומר לכם מילה על אחד מהחוקים שיגיעו הנה בשעות – לא יודע מתי – ב-72 השעות הקרובות. חוק הלאום של מדינת ישראל הוא בושה. הוא בושה ללאום של מדינת ישראל. בושה שבשנת ה-70 למדינת ישראל צריכים פתאום לחוקק את החוק הזה. למה, מה קרה? מה קרה? מישהו ערער על קיומה של מדינת ישראל? יש פה ושם תנועות כאלה, אבל חסרות משמעות. ענת ברקו (הליכוד): – – – אתה לא מודה בזה? מישהו ערער? איזה טירוף. נחמן שי (המחנה הציוני): הקהילה הבין-לאומית מכירה, תומכת, ואיש לא ייתן לגעת במדינת ישראל, המדינה היחידה של העם היהודי. אף אחד לא ייגע בנו, ואם מישהו יתקרב, אנחנו יודעים מה יקרה לו. את זה כבר אנחנו יודעים לעשות לבד. אף אחד לא ייטול מאיתנו את הלגיטימציה שלנו, ועל זה אנחנו נאבקים, ובצדק. ובאותו הקשר, לא ייתכן שאנחנו, בתוך מדינת ישראל, נגדיר אזרחים שהם שווים פחות ושווים יותר. יש בתוכנו מיעוט – מיעוט ערבי, מיעוט דרוזי, מיעוט נוצרי, אם אנחנו בודקים את זה לפי הדת, מיעוט צ'רקסי וכדומה, קבוצות קטנות; יחד הן מהוות כ-20% מהאוכלוסייה. אחד מתוך חמישה ישראלים הוא לא יהודי על פי דתו וגם על פי לאומיותו. אז מה זה אומר? זה אומר שאנחנו מתעלמים מהם? שאנחנו מוותרים עליהם? שהם לא חלק מהגוף הגדול, העצום הזה והנפלא ששמו מדינת ישראל? לא. גם אנחנו כרוב צריכים לכבד את המיעוט. אנחנו, שהיינו מיעוט כל חיינו, כל ההיסטוריה שלנו כמעט, חוץ משתי תקופות קצרות, אנחנו צריכים לתת למיעוט את המעמד שלו ולשמור עליו. לפעמים אפילו המעמד שלו הוא טיפה יותר מאשר הוא ראוי לו, אבל כך נמדדת הדמוקרטיה – בהגנה על זכויות המיעוט. תלכו ללמוד את פסקי הדין ואת החלטות בג"ץ. הגנה על זכויות המיעוט – בזה כבודנו. תודה, אדוני. היו"ר מאיר כהן: תודה רבה, אדוני. חבר הכנסת מוסי רז – מוותר. חברת הכנסת נחמיאס ורבין. ועד שחברת הכנסת תעלה – הודעתו של השר שיש הסכמה תקציבית מהממשלה מייתרת את 50 חברי הכנסת; חוק עם רוב רגיל. בבקשה, גברתי. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש. היום בבוקר הצטרפתי למשט שיזמה משפחת גולדין, מאשדוד לאשקלון. הייתי חברת הכנסת היחידה מהאופוזיציה, אבל לא בגלל שחברי הכנסת מהאופוזיציה לא רצו לבוא, אלא כי לא יכלו לבוא, יש להניח. ואני רוצה לשתף אתכם במה שאני אמרתי שם, במשט, כשהרגשתי שאני עומדת יחד עם חבריי וחברותיי שהיו שם, כי הרגשתי שאנחנו עומדים שם כעם אחד, כאומה אחת. אמרתי מול פרופ' גולדין, שאני מאוד מעריכה ומכבדת, שאנחנו חייבים לעמוד לצידם כשהם דורשים שהבנים יוחזרו; כשהם דורשים ואנחנו דורשים שנדע מה קורה עם האזרחים שם, עם אברה ועם הישאם. אבל יש כאן קואליציה שלא רוצה אותנו איתה. יש כאן קואליציה שרוצה חוק לאום, שעליו מצביעות רק הידיים של הקואליציה, לא הידיים של הקואליציה ולפחות של רוב-רובה של האופוזיציה. זה לא מעניין אותם. זה שבועיים אני מבקשת מכל שר שאני פוגשת: תדאגו לכך שגם אנחנו נוכל להצביע על החוק. זה לא צורך שלכם, זה צורך שלנו, של כולנו. המרקם החברתי כאן ממילא כל כך כל כך רגיש וכל כך עדין. איך אתם יכולים לבוא עם חוק לאום בשנת ה-70 למדינה, כשאנחנו יודעים שבין היתר הוא בא לעולם כאיזה סוג של תחליף לחוקה, שכנראה לא תהיה לנו בשנים הקרובות – איך אתם ישנים בשקט כשאתם מביאים לעולם חוק לאום שהצד הזה של הבית, כאיש ואישה אחת, יצביעו נגדו? איך אתם עושים דבר כזה? זאת לא הבעיה שלנו. זאת בעיה של כולנו. זאת בעיה שלכם לפחות באותה מידה, אם לא באותה מידה. אבל אני אומרת לך, אדוני היושב-ראש, אני קוראת, חבריי וחברותיי קוראים, אתה קורא, אנחנו מבקשים מהם, אנחנו מתחננים שיקשיבו לנו, אבל הם לא מקשיבים. כדי שאנחנו נוכל לעמוד כאיש ואישה אחת באירועים כמו האירועים הקשים – ארבע שנים לצוק איתן, שני חיילים עדיין נעדרים והוריהם אינם יודעים עליהם דבר. כדי שאנחנו נוכל להמשיך לעמוד ביחד, אנחנו חייבים להיות מסוגלים להסכים על מה שמשותף לנו. אי-אפשר כל היום לבוא ולטעון שרב המשותף על המפריד, ובסוף להביא לעולם חוק לאום שתצביע עליו רק הקואליציה. זה חוק שחייבים להיות שותפים לו חברי כנסת מהאופוזיציה. לא כל הבית, חברת הכנסת גרמן, לא כל הבית, בסדר, אני מבינה את זה. בדיוק כמו שבשבוע שעבר הצבענו נגד החוק של ג'בארין, של חבר הכנסת ג'בארין. אין מה לעשות, אי-אפשר שנסכים על הכול, אבל על הרוב אנחנו צריכים להיות מסוגלים להסכים רוב חברי הכנסת, 100 חברי כנסת, 103 חברי כנסת. איך זה יכול להיות שאתם ממשיכים בדרך שלכם? אתם תובילו אותנו אל מקום שאין ממנו חזרה, שבו לא נוכל לעמוד ביחד. למה? תודה רבה. היו"ר מאיר כהן: תודה רבה, גברתי. חבר הכנסת איציק שמולי – מוותר; חברת הכנסת מירב בן ארי – מוותרת; חבר הכנסת טלב אבו עראר – מוותר. חברת הכנסת עליזה לביא. עליזה לביא (יש עתיד): אדוני היושב-ראש, חברותיי, חבריי חברי הכנסת, אני רוצה לדבר על ההדלפה מהקבינט. אני גם חברת כנסת, גם אימא לחייל, גם אזרחית במדינה, ואני רוצה תשובה. אני רוצה תשובה איך היום אנחנו שומעים על ההתנצחות הזאת בין שר החינוך לבין ראש הממשלה בדברים שנאמרו במקום שהיה אמור להיות הכי סגור, סודי, אחראי. אני רוצה לקבל תשובה. אני חושבת שאי-אפשר לעבור לסדר-היום על ההדלפות שנעשות כאן בלי בושה כספינים פוליטיים. אתם חייבים – והדברים מכוונים בראש ובראשונה לראש הממשלה – אתם חייבים לנו תשובות. איך קורה? איך קורה שההדלפות האלה נעשות? במקום לתת תשובות על הימים הרבים של השרפות ושל חוסר השקט לתושבים בעוטף עזה ובכלל, אנחנו רואים כאן ספינים פוליטיים אחד אחר השני, והדלפות שמתנצחות פה בין פוליטיקאים. אני שומעת את ראש הממשלה שאומר בישיבת הסיעה של המפלגה שלו: אני לא מאמין בהדלפות. אני מבקשת ממך, אדוני ראש הממשלה, להגיע לכאן ולענות לנו, הורים לחיילות וחיילים, מה זה ההדלפות האלה ומי הדליף. יש לך את היכולות הטכנולוגיות לבדוק, ויש לך את המוסר הזה לבוא ולבדוק. אנחנו לא יודעים מי היה בישיבת הקבינט, אין לנו מושג אפילו מי היה שם, אבל אתה יודע, ואתה גם יודע מי הדליף, כי אתה יודע את זה – או אם אתה לא יודע אתה אמור לדעת, כי אתה אזרח מספר אחת שצריך לתת את הביטחון. אז אני אומרת לך בשם ההורים שהילדים שלהם משרתים בצבא, כי לא כל האנשים שיושבים פה במליאת הכנסת, ילדיהם בצבא. אז בשם כל ההורים שילדיהם משרתים בצבא, ובשם כל המפקדים, שלא יכולים לבקש ממך, כי הם לא יכולים לבקש ממך את זה, אני מבקשת את זה ממך: מי הדליף מישיבת הקבינט? זו החובה המוסרית והאחריות שלך לבוא ולומר לנו. בזמן הזה של לבוא ולתת את המענה ואת התשובות, אתה עסוק בלבנות ספינים פוליטיים. לא על חשבון הילדים שלנו. לא על חשבון אלו שממשיכים ומשרתים והולכים לתפקידי פיקוד. תן לנו תשובה מי הדליף מקודש-הקודשים, שהיה אמור להיות סגור. ואתה יודע, אדוניף שזאת לא פעם ראשונה, ושוב, אני חוזרת ואומרת, יש לך את היכולת לבדוק את כל מי שישב בישיבת הקבינט. כל מי שהאוזניים שלו והידיים שלו והטוויטר שלו והטלפון שהיה לו ביד – ידע איך להעביר את המידע הזה. תן לנו את התשובה עוד היום. תבוא לפה, לכנסת, ותגיד שלא אתה הדלפת. תודה רבה, אדוני. היו"ר מאיר כהן: תודה רבה, גברתי. חברת הכנסת ענת ברקו – מוותרת. חבר הכנסת יהודה גליק. קראתי לך, גברתי. ענת ברקו (הליכוד): כן, אבל בכל זאת. יהודה גליק (הליכוד): היא אמרה שהיא מוותרת, לא? היו"ר מאיר כהן: בבקשה, אדוני. כן, כן. יהודה גליק (הליכוד): אדוני היושב-ראש היקר והאהוב, אדוני השר, חבריי חברי הכנסת המתוקים והמתוקות, באמת מתוקים ומתוקות, מן הקואליציה ומן האופוזיציה, מכל מפלגות הבית הזה, אנחנו מתחילים עכשיו ימים שהם יכולים להיות ימי חגיגה לדמוקרטיה הישראלית. הם יכולים להיות ימים שבהם נקשיב זה לזו, זו לזה, זה לזה; יכולים להיות ימים שבהם תהיה ביקורת חשובה, קונסטרוקטיבית, יעילה. אבל הם יכולים גם להיות ימים של השתלחויות זה בזה, של טוקבקיסטיות; הם יכולים להיות ימים של שנאה ופילוג. ואני מזכיר לכולנו: בימים האלה יושבים אלפי תושבי מדינת ישראל בגבול הדרומי שלנו וסופגים. ובימים האלה עומדים חיילי צה"ל, כוחות הביטחון, השב"כ והמוסד, כוחות כיבוי האש. ועם ישראל יושב שם ושואל את עצמו אם אנחנו נבלה פה את הימים האלה בלתת להם חיזוקים, למענם. האם אנחנו נראה להם שיש פה נבחרי ציבור אחראים, שאכפת להם מה שקורה במדינה הזאת, או האם אנחנו כאן כדי לבלות שלושה ימים, להשתלח זה בזה, ומי נתן להוא, ומי החזיר להוא, ומי הכניס להוא, ומי נתן להוא, ראית איך הכנסתי לו? אני מזמין את כולנו: בוא נראה שאנחנו נציגי ציבור מבוגרים; ננהל דיונים ענייניים; נשתדל שלא להגיע לעלבונות ולרמה ירודה של שיח. אני משוכנע שנוכל לבוא ולעמוד מול הציבור בישראל ולומר: רבותיי, יש פה כנסת רצינית, אנשים חרוצים ואכפתיים, ולא אנשים שנמצאים פה כדי לקבל כותרת משתלחת, מבזה, עולבת. רבותיי, אנחנו יכולים. הבה נעשה את זה בצורה הכי מכובדת שאפשר. תודה רבה. היו"ר מאיר כהן: תודה רבה, אדוני. חברת הכנסת ברקו, בבקשה. חבר הכנסת ילין, היא אמרה לא וחזרה בה מייד. אני מאפשר לה לעלות. בבקשה. ענת ברקו (הליכוד): תודה, אדוני היושב-ראש. כנסת נכבדה, אני התלבטתי, אבל להתייחס לדברים שאמר חבר הכנסת עודה אין לי מה להתייחס, כי הדברים הנוראיים שנאמרים מהצד הזה לגבי השואה וההשוואות שעושים זה משהו שכבר קשה להתייחס אליו. אנחנו רגילים לזה, לצערי הרב. לא מקבלים את זה, ויש מה להגיד, ואני אמצא את הזמן להגיד. אבל לפני ארבעה ימים תיארה חברת הכנסת יעל גרמן כיצד היא כראשת עיר של העיר הרצליה יצאה ללוות משלחת של תלמידי בית ספר בכיתות י"א לפולין. חברת הכנסת גרמן מתארת כיצד עמדה אל מול הר האפר במיידנק וכיצד חשה פטריוטיות וגאווה על קיומה של מדינת ישראל ועל כך שהיא קמה. אבל הדבר השני שהיא הרגישה הוא שמה שקרה – קרה מפני ששתקו על עוול. דיכטר דרש מגרמן להבהיר את דבריה, אולם היא חזרה ואמרה: אני לא מושכת – כלומר, מהפרוטוקול – את הדברים, ואני רוצה שתקשיב היטב לדברים שאני אומרת. זה ציטוט מדויק. במסע לפולין למדנו לא לשתוק מול עוול, כל עוול, לא משנה איזה עוול. לאחר מכן הוסיפו: אנחנו מצווים לא לשתוק מול עוול. עוד הוסיפה ואמרה: חוק הלאום שאתה מביא הוא חוק מביש, חוק מפלג, חוק מפיץ שנאה. כל מה שאני אומרת הוא שלמדתי לא לשתוק מול עוול, וכל השאר בדמיונך. מה בדיוק בדמיונו של חבר הכנסת אבי דיכטר, חברת הכנסת גרמן? האם זו העובדה שהצלחת להוליך את דמיונך הפרוע מהמסע לפולין, מסיפור שואת העם היהודי, אל חוק הלאום? איפה הדמיון כאן? כנראה דמיון מודרך או משהו – שעוול רציחות היהודים על כל אדמת אירופה הוא אותו עוול של חוק הלאום? ומה כאן מדומיין ומי כאן מדמיין כשהשווית את החוק לשתיקת העולם מול טבח ששת מיליוני היהודים? גם בניסוח הכי בעייתי של חוק הלאום אין בו שום רמיסה של זכויות אדם ולא של אף אחד אחר. נהפוך הוא. החוק מחזק את ערכינו היהודיים, הציוניים והלאומיים. אז כדאי להזכיר לכם קצת. נראה כי יותר ויותר אנשים במדינה הזו מדלגים על המשפט שנשא בן-גוריון בהכרזת העצמאות: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". יושבת בינינו חברת הכנסת גרמן. חברת הכנסת גרמן רומזת ללא בושה שכל מי שישתוק נגד חוק הלאום הוא כמו מי ששתק למעשה הרצח הנפשע של הגרמנים – מעשה שלא היה ולא יהיה כמוהו בהיסטוריה. מיקי רוזנטל (המחנה הציוני): היא לא אמרה את זה. את מעוותת את זה. היא לא אמרה את זה, את מעוותת. ענת ברקו (הליכוד): שואה אחת ויחידה, לעם אחד ויחיד בכל העולם. היו"ר מאיר כהן: תודה רבה. ענת ברקו (הליכוד): אני מתביישת בכך שיושבת חברת כנסת בבית המחוקקים – – היו"ר מאיר כהן: תודה רבה, גברתי. ענת ברקו (הליכוד): – – שבשביל הון פוליטי מוכנה למכור את ערכי המדינה וההיסטוריה שלה. מיקי רוזנטל (המחנה הציוני): תתביישי לך. את מעוותת את מה שהיא אמרה. היא לא אמרה דבר כזה. את מעוותת את כל מה שהיא אמרה. ענת ברקו (הליכוד): אין מדינה יהודית אחרת זולת מדינת ישראל – – היו"ר מאיר כהן: תודה רבה, גברתי. ענת ברקו (הליכוד): – – וכדאי היה שבן של ניצול שואה, יושב-ראש יש עתיד – – היו"ר מאיר כהן: גברתי, אני אפשרתי לך לדבר. ענת ברקו (הליכוד): – – חבר הכנסת לפיד היה מתייחס לכך. תודה. היו"ר מאיר כהן: תודה רבה. תודה רבה. תודה רבה, גברתי. חיים ילין (יש עתיד): כבוד היושב-ראש, אני מבקש להתחלף עם יעל, כדי שתוכל לענות. מיקי רוזנטל (המחנה הציוני): תתביישי לך. גועל נפש. זו הסתה. היו"ר מאיר כהן: חברת הכנסת – – – ענת ברקו (הליכוד): תתבייש אתה. היו"ר מאיר כהן: חברת הכנסת יעל גרמן, את תמתיני שלוש דקות. דווקא בגלל הרגישות אני מבקש שתעלה אתה לדבר, ואחריך – חברת הכנסת יעל גרמן. מיקי רוזנטל (המחנה הציוני): אני הייתי צריך לעלות. היו"ר מאיר כהן: עוד שלוש דקות את תעלי, בתורך. יעל גרמן (יש עתיד): אין לך מה לדאוג, הכול יהיה בסדר. היו"ר מאיר כהן: מה? יעל גרמן (יש עתיד): יהיה בסדר. היו"ר מאיר כהן: אוקיי, בבקשה. שלוש דקות, גברתי. יעל גרמן (יש עתיד): תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש. יאיר לפיד (יש עתיד): יעלי, אל תגיבי לה. יעל גרמן (יש עתיד): כן, אין לי כל כוונה להגיב, אני רוצה רק לחזור ולהבהיר מה שאמרתי בגאווה רבה. במסע לפולין, שעשיתי אותו פעמיים, אני יצאתי עם שתי תובנות. תובנה אחת – שיש לנו מזל גדול שיש לנו מדינת ישראל ושאני מאוד מאוד גאה בה. התובנה השנייה היא שאין לשתוק מול עוול, כל עוול, וזה לא משנה אם זה עוול נגד הערבים או נגד הומוסקסואלים או נגד הנכים או נגד הנשים או נגד יוצאי העדה האתיופית. נגד כל עוול. ואם את, חברת הכנסת ברקו, לא יכולה להבין זאת, הרי שאני חושבת שהבושה היא רק שלך, לא שלי. ענת ברקו (הליכוד): זה בדיוק עבר לך בראש – – – מיקי רוזנטל (המחנה הציוני): היא לא השוותה. את עשית פה מעשה שלא ייעשה. גועל נפש. ענת ברקו (הליכוד): זה מכוער, מה שאת עשית. זה מכוער ופוגעני. יעל גרמן (יש עתיד): ועכשיו, חברים, אני רוצה לחזור לעוול שעומד להתרחש פה ושאסור לנו לשתוק מולו, ואני מדברת על חוק הפונדקאות. ענת ברקו (הליכוד): רק אל תקשרי את זה לשואה הפעם. רק לא כדאי לקשור לשואה. יעל גרמן (יש עתיד): אדוני היושב-ראש, אין לי שום כוונה להתפלמס איתה. היא יכולה לצעוק, אבל לא על חשבוני. ענת ברקו (הליכוד): אל תקשרי את זה לשואה. היו"ר מאיר כהן: חברת הכנסת ברקו, תודה רבה. בבקשה. יעל גרמן (יש עתיד): אני מאוד מקווה שחוק הפונדקאות לא יעלה. שמעתי בשעות האחרונות ככה: 1. הוא לא יעלה; 2. שראש הממשלה בכלל בעד פונדקאות גם לאבות גאים, והוא היה מאוד מאוד רוצה שיהיה חוק שיכלול גם את האבות הבודדים וגם את הנשים הבודדות. לאחר מכן שמעתי – – – עליזה לביא (יש עתיד): איפה הוא היה עד עכשיו? יעל גרמן (יש עתיד): טוב מאוד. שאלה טובה מאוד. ואז שמעתי שבכלל זה לא נכון, והוא לא התכוון לזה, והוא לא ייתן לאמיר אוחנה להעביר את החוק. כל כך הרבה שמועות. אז אני רוצה לבוא ולומר לכם: יש חוק פונדקאות שעומד להגיע אלינו, ובחוק הזה פשוט שכחו שיש קהילה שלמה של הומוסקסואלים, לסביות, טרנסים, ביסקסואלים – קהילה שלמה, חיה ונושמת, קהילה שיש לה אבות והורים וסבים וסבתות ודודים ודודות ואחים ואחיות. זה לא קהילה מבודדת, זו קהילה שמשתתפת בכל המגזרים, שלוקחת חלק, כמובן, בצבא, אבל לא רק בצבא. והינה, מביאים חוק שבו שוכחים שהיא קיימת – חוק שמדבר רק על אבא ועל אימא ומתעלם מן העובדה הקיימת שיש גם אבא ואבא ויש גם אימא ואימא ויש גם גברים בודדים ויש נשים בודדות. איך אפשר שב-2018 אנחנו נבוא ונאמר שאנחנו מפלים בחוק קהילה שלמה? איך אנחנו יכולים להסתכל בעיני החברים שלנו – ולכולנו יש חברים שהם או הומוסקסואלים או לסביות – איך אנחנו יכולים להסתכל בעיניהם ולומר להם: אתם תלכו לצבא, אולי גם תיפצעו, אולי אפילו תיהרגו, תשתתפו, תשלמו מיסים, אבל דבר אחד אנחנו לא נותנים לכם – אנחנו לא נותנים לכם את הזכות להיות הורים; אנחנו לא מאפשרים לכם את הזכות שבית המשפט העליון קבע שזאת זכות יסוד לכל אדם ואדם, הזכות להיות הורה? היו"ר מאיר כהן: תודה, גברתי. יעל גרמן (יש עתיד): את זה אנחנו לא מאפשרים לכם. היו"ר מאיר כהן: תודה רבה. יעל גרמן (יש עתיד): חבריי היקרים בקואליציה, אני מבקשת מכם לא להביא את החוק המביש הזה ולא להצביע בעדו. היו"ר מאיר כהן: תודה רבה, גברתי. תודה רבה על העזרה שלך, חברת הכנסת – – – מרב מיכאלי (המחנה הציוני): לא, לא עזרה. אני רוצה הביתה. היו"ר מאיר כהן: אנחנו מקפידים על זמנים – – – יעל גרמן (יש עתיד): הייתה לי זכות תגובה. היו"ר מאיר כהן: בבקשה, חיים ילין, חבר הכנסת. בבקשה. חיים ילין (יש עתיד): כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני רוצה את ההקשבה שלכם בשביל לנסות להסביר מה – – – היו"ר מאיר כהן: אני חושב שמיותר להעיר על חריגה של שתי שניות. חברת הכנסת מרב מיכאלי, מיותר להעיר על חריגה גם של עשר שניות. תודה רבה. מרב מיכאלי (המחנה הציוני): סליחה, אני לא – – – היו"ר מאיר כהן: בבקשה, אדוני. בבקשה. חיים ילין (יש עתיד): כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני רוצה קצת את ההקשבה שלכם. השר אקוניס, אני רוצה לתת לך את הנתונים, כי אם אתה לא קיבלת אז תקבל אותם ישירות ממני. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: אני קיבלתי. חיים ילין (יש עתיד): 1,000 שרפות. אני לא סופר יותר, לא רוצה, כי אנשים יגידו שאני מגזים. 105 ימי שרפות לפחות, כי בהתחלה היו אחת-שתיים בודדות, ולאחר מכן זה תפח ל-25 עד 35 שרפות ביום. קרוב ל-40,000 דונם נשרפו, חלק מזה חקלאות, חלק מזה מרעה ושטחים פתוחים. כל מה שאתה רוצה. אבל אני אגיד לך משהו: העלבון. האדמה זועקת. העלבון שאנחנו לא מסוגלים מול שקל וחצי להתמודד – זה, אני חושב, מה שפוגע בכולנו. עכשיו, אני רוצה להסביר לכם עוד כמה דברים. כרגע ניתנה הוראה – זה אחד הדברים שהכי כואבים לי – להשתיק את השרפות. מה זאת אומרת "להשתיק"? לא לכבות אותן. להשתיק את הנתונים. מישהו פה שם יד על הנתונים. פתאום אנחנו רואים שמוציאים הודעה על ארבע שרפות, כן? יתר השרפות, יתר – – – מיקי רוזנטל (המחנה הציוני): אבל התקשורת אשמה בשרפות. חיים ילין (יש עתיד): רגע, רגע, תן לי. מיקי רוזנטל (המחנה הציוני): התקשורת מעצימה את זה, זה מה ששמעתי היום. חיים ילין (יש עתיד): בדיוק. יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): אולי זה שינוי אקלים, חיים. חיים ילין (יש עתיד): ארבע שרפות – – – מיקי רוזנטל (המחנה הציוני): חיים, זה לא בסדר לדווח על זה, זה מוריד את המורל הלאומי. היו"ר מאיר כהן: חבריא, זה זמנו ואתם מפריעים לו. בבקשה, אדוני. חיים ילין (יש עתיד): ארבע שרפות מדווחים – – – יוסי יונה (המחנה הציוני): – – – היו"ר מאיר כהן: חבר הכנסת יונה. חיים ילין (יש עתיד): מועצה אזורית אשכול לבד מוציאה עכשיו הודעה לתקשורת: בין שמונה לעשר שרפות. בכרמיה הייתה שרפה היום, ענקית, שהיו צריכים מטוסים לבוא ולכבות אותה. מטוסים כבר באים לכבות את השרפות, למרות שיש איסור, אבל מבינים שזה כבר מתחיל לסכן את האזרחים ואת התושבים. זאת המציאות, אבל לא, אסור להגיד את הנתונים האמיתיים עכשיו. למה? מה קרה לנו? הרי אנחנו יודעים שהשקיפות והאמת זה חלק מהניצחון שלנו. אקוניס, אתה מכיר אותי ואני מכיר אותך. אנחנו אנשים ישרים ואנחנו לא מסתירים את הדברים. למה צריך להסתיר את הנתונים האמיתיים? למה מה? עכשיו אותו דבר: צבע אדום על כרמיה, מתפוצץ קסאם בשטח פתוח – לא. מדווחים בפנים, מדווחים – זה לא טוב, חברים, אני חייב להגיד לכם את זה. ולבסוף, אני רוצה לסכם את הנושא של הקבינט. כשהקבינט רב בינו לבין עצמו זה עושה רע לנו – לא למחוקקים, לנו כעם. כי אנחנו צריכים כעם לראות קבינט שיודע להוביל – – היו"ר מאיר כהן: תודה רבה, אדוני. חיים ילין (יש עתיד): – – שהוא מחובר, הוא לא מלשין ולא יורה לתוך הנגמ"ש. אנחנו לא יכולים להיות העורף החזק שסוחב את הקבינט על הגב שלנו. תודה רבה. היו"ר מאיר כהן: תודה. תודה רבה, אדוני. יעל כהן-פארן, גברתי. שלוש דקות, גברתי. יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): תודה רבה, אדוני היושב-ראש. חבריי חברות וחברי הכנסת, אדוני השר, אני רוצה לדבר על מאבק שמתרחש בימים אלו – חלקכם, ייתכן, שמעו עליו, אני מקווה; לפחות פניות רבות אני בטוחה שקיבלתם בעניינו – והוא המאבק להרחקה של אסדת הגז שצפויה להיבנות מול חופי עתלית, חוף דור, באזור ההוא, כ-9 קילומטר מעבר לקו החוף. אבל אני רוצה לדבר על משהו מאוד מאוד מאוד עצוב: אותם תושבים ואזרחים שדואגים מאוד מאוד לסכנה הבריאותית להם ולילדיהם מאותה אסדה נמצאים היום במאהל מחאה. מאהל המחאה נמצא על אדמות של קיבוץ, קיבוץ מעיין צבי, הסמוך לזיכרון, שאִפשר, או לפחות לא טען להסגת גבול בכך שהם הקימו מאהל מחאה קטן. אבל למישהו מאהל המחאה הזה מפריע, כמובן. למי? ניחשתם נכון – לחברת נובל אנרג'י, שמקימה את אותה תשתית צנרת גז. ואותה חברה, נובל אנרג'י, כמובן עושה כל שביכולתה כדי לפנות את תושבי המאהל, שלא יפריעו לה, שלא יהיו שם, לדכא את המאבק שלהם. ולצערנו, אני אתמול ביקרתי באוהל המחאה כדי לשמוע ולדבר עם האנשים, ובאותו זמן שאני שם מגיעים נציגים של רשות מקרקעי ישראל מלווים בשוטרים, שוטרי משטרת ישראל, ומציגים להם צו פינוי, כן? לאנשי המאהל צו פינוי בתוך 24 שעות, בטענה של: אנחנו בעלי הקרקע, אנחנו המדינה, אנחנו רשות מקרקעי ישראל, בבקשה, תתפנו. אז העניינים כרגע בבירורים משפטיים, אבל אני חושבת שלא ראוי שמדינת ישראל תשלח את רשות מקרקעי ישראל באצטלה של הסגת גבול, כשהאינטרסים כל כך שקופים לעין כול – האינטרסים של נובל אנרג'י, האינטרסים של בעלי ההון, שגם ככה קיבלו מאיתנו יותר מדי את משאבי הגז של הציבור לעשות בהם ככל שברצונם; וגם כשיש אוהל מחאה לגיטימי, שומר חוק, לא מסיג גבול, נובל אנרג'י מבקשת, ומייד מתייצבת ממשלת ישראל לצידם, עם שוטריה, עם נציגי רשות מקרקעי ישראל, כדי לפנות את אוהל המחאה הלגיטימי. אני מקווה מאוד שממשלת ישראל לא רק תשב עם אנשי המחאה ותקשיב להם, ואולי תחשוב פעם נוספת אם כל הסיפור הזה נכון להיבנות 9 קילומטר מחופי ישראל, אבל אני גם חושבת שהיא בוודאי לא צריכה באופן מיידי ליישר קו עם בעלי ההון ולשלוח את נציגיה לפנות את המחאה הלגיטימית. תודה. היו"ר מאיר כהן: תודה רבה. מרב מיכאלי – לא נמצאת; ישראל אייכלר, אדוני – לא נמצא; חבר הכנסת בהלול – לא נמצא; חבר הכנסת אמיר אוחנה – לא נמצא. חבר הכנסת יוסי יונה – כן נמצא. יוסי יונה (המחנה הציוני): אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה – שר? שרה? יש שר? יש שרה? עמר בר-לב (המחנה הציוני): יש צרה, צרה בצד"י. יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): הוא הלך. יוסי יונה (המחנה הציוני): אה, הוא הלך? יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): כי אני דיברתי על המשטרה, אז הוא הלך. יוסי יונה (המחנה הציוני): הינה, השר אקוניס נמצא. השר אקוניס. היו"ר מאיר כהן: גם השר שטייניץ פה. קדימה, אדוני, זה הזמן שלך. יוסי יונה (המחנה הציוני): מה זאת אומרת זה הזמן שלי? לא ראיתי אותם. היו"ר מאיר כהן: זה זמנך. הם היו פה. אתה לא אמור לבדוק, זה תפקידנו. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: לא, לא, לא, אני הייתי בתא פה. יוסי יונה (המחנה הציוני): אוקיי, אדוני. אני רוצה לדבר על חוק הלאום. אתה יודע, אני תהיתי, מאז שאני מכיר את עצמי – ופה אני פונה באמת לשר אקוניס, לשר שטייניץ, אם הוא נמצא. אני לא רואה אותו, אבל הוא נמצא, אתם אומרים. קריאה: הינה, הם פה. יוסי יונה (המחנה הציוני): יפה. השר אקוניס, מאז שאני עמדתי על דעתי ולמדתי באיזו מדינה, כן, באיזו מדינה אני חי וקיים, הבנתי שאני חי במדינת הלאום היהודי. עכשיו, באמת, לא היה לי אף פעם ספק, ואני תוהה מה הניע אתכם להזכיר לנו, או לומר לנו מחדש, שאנחנו חיים במדינת העם היהודי. אתם יודעים מה? אני רוצה לשאול את חברי הכנסת הערבים – מסעוד גנאים, שלום. באיזו מדינה לדעתך אתה חי, מדינת העם היהודי או לא? מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): מבחינת המדיניות היום זו מדינה יהודית כלפיי ועוד איך. יוסי יונה (המחנה הציוני): יפה. זאת אומרת, גם למסעוד גנאים – – – מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): עדיין לא הרגשתי את הדמוקרטיה שלה. יוסי יונה (המחנה הציוני): השר אקוניס, למסעוד גנאים – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: הוא לא הרגיש את הדמוקרטיה. יוסי יונה (המחנה הציוני): – – אין לו. אתה יודע, כשאני קורא, השר אקוניס, מסעוד גנאים – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: – – – מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): אז זו דמוקרטיה – – – היו"ר מאיר כהן: בטיוטה הייתי אומר: אתה התחלת, אל תבכה על זמנך. יוסי יונה (המחנה הציוני): עכשיו, אדוני השר, אתה יודע, אני קורא ערבית. בכל פעם שאני קורא ערבית והם מתייחסים למדינה שלנו – נכון מסעוד גנאים? (אומר בערבית ומתרגם:) יעני, הישות הציונית, כי אתה מבין, זאת אומרת, למדינות ערב או לציבור הערבי ברחבי העולם אין ספק שמדובר בישות שהיא ישות ציונית, נכון? (אומר בערבית: הישות הציונית.) ואם נלך לעיתונות בין-לאומית ונקרא מה הם אומרים על מדינת ישראל – it should be The Jewish State, כן? Jewish State, (אומר בערבית: הישות הציונית.) אני לא יודע בשפות אחרות, איך אויבנו (אומר בערבית: המשטר האיראני,) איך הוא קורא לישראל, אני מתאר לעצמי שגם (אומר בערבית: הישות הציונית.) היו"ר מאיר כהן: ראיתי פעם מפות שכתוב בהן: (אומר בערבית: סוריה הדרומית.) יוסי יונה (המחנה הציוני): (אומר בערבית: סוריה הדרומית.) יפה. עם אלה יש לנו ויכוח, אדוני היושב-ראש, אבל אני חושב שאם חושבים אפילו על האויבים המרים ביותר שלנו, אין להם ולו צל של ספק שמדובר במדינה יהודית. למי יש ספק, אדוני היושב-ראש? למי יש ספק? לממשלת ישראל. מסתבר שלממשלת ישראל יש ספק באשר לטבעה ולהגדרתה של המדינה הזאת. היו"ר מאיר כהן: תודה רבה, אדוני. אני יודע שקשה לך לתת הרצאות של פחות משעה, אבל – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: יש לך עוד הרבה ימים – – – יוסי יונה (המחנה הציוני): רק לסיום אני אומר: זה מביך מאוד שמכל סיעות הבית דווקא הימין מפקפק בכך שאנחנו חיים במדינת העם היהודי, ולכן החוק הזה הוא באמת – – – היו"ר מאיר כהן: פרופ' יונה, סליחה, אדוני. יוסי יונה (המחנה הציוני): זו בלבד כדי להעיד עד כמה אין לו מקום בכנסת ישראל. היו"ר מאיר כהן: תודה רבה. יואל חסון, אדוני, בבקשה. בבקשה, שלוש דקות. יואל חסון (המחנה הציוני): אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חבריי חברי הכנסת, אני הולך להפתיע אתכם. אני הולך לדבר על החוק הזה. אתם מופתעים, אז נא להתרכז ולהקשיב. אני יודע, חבריי חברי הכנסת, שנורא נוח לתקוף את החוק הזה ואת היוזמים של החוק הזה, אבל אני רוצה שתדעו שמדובר בחוק סופר-סופר דמוקרטי. מה המציאות היום, חבריי, בוועדות הקלפי בבחירות המוניציפליות? מה המציאות? המציאות היא שמי שיושבים בוועדת הקלפי הם המזכיר מטעם משרד הפנים ומועמד שיש לו כסף. זהו. לפעמים, לרוב, מדובר בנציג של ראש העיר, והם יושבים ביחד, לבד, כי לאחרים אין כסף. עכשיו, אני רוצה רגע שתחשבו, תתארו לכם עולם – יש גם שיר כזה – תתארו לכם עולם שבבחירות הכלליות לכנסת המפלגות לא היו יכולות לממן נציגים בוועדות הקלפי, והיו יושבים בוועדות הקלפי רק אלה שיש להם כסף או רק מנהל הקלפי. מי היה מקבל את זה פה? מי היה מסכים לזה? איזו דמוקרטיה? מי היה מקפיד איך סופרים? מי היה מוודא איך רושמים את הפרוטוקולים? עכשיו, לפופוליסטים נורא קל. הם אומרים: חוק, 60 מיליון, 50 מיליון – מאיפה פתאום יש כסף? אז מבחינתי, טוהר הבחירות שווה כל שקל. טוהר הבחירות שווה כל שקל, ולא יכול להיות שהבחירות המוניציפליות יהיו החצר האחורית של הדמוקרטיה הישראלית. בבחירות הכלליות הכול לוקסוס, הכול מסודר. בבחירות המוניציפליות מי שאין לו כסף לא יכול להתמודד בכלל. מי שלא מקבל תרומות מקבלנים לא יכול להתמודד בכלל. נורית קורן (הליכוד): בשביל זה יש מפלגה. יואל חסון (המחנה הציוני): המדינה, בהצהרה, שולחת את המועמדים: תביאו כסף וערבויות מאנשים עשירים. פוליטיקה של מיליונרים, פוליטיקה של ערבויות. זה מה שקורה בבחירות המוניציפליות. אז כן, אני אומר לכם בלי פופוליזם: צריך להצביע בעד החוק הזה. דמוקרטיה עולה כסף, וטוהר הבחירות שווה כל אגורה, כדי לוודא שתוצאות הבחירות מייצגות את רצון הבוחר ולא מייצגות את מי שישב בקלפי. לכן, צריך להצביע בעד החוק הזה. היו"ר מאיר כהן: תודה רבה, אדוני. איל בן ראובן – מוותר. חברת הכנסת לאה פדידה. לאה פדידה (המחנה הציוני): אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, היום קיימנו בזכות חבר הכנסת חיים ילין – והצטרפתי לדיון בוועדת החינוך – דיון על המצב של השירות הפסיכולוגי בעוטף עזה. וקשה לי, קשה לי לשמוע שכולם כאן עולים על הבמה ומזדהים עם כאבם, מזדהים עם זעקתם, אבל כשמדובר בשירות, הממשלה הזאת לא אחראית ולא יודעת לתת. כנראה שאנחנו באמת שומעים את הממשלה הזאת – חזקים מאוד בהצהרות, אבל ריקים מאוד מתוכן. כבר שלושה חודשים שהשירות הפסיכולוגי לא קיבל שכר. כבר שלושה חודשים שאותם נשים וגברים שנותנים כתף לילד ולילדה שזקוקים לו יותר מכול, כי הם חווים את הבית שלהם נשרף, כי הם חווים את הרעמים של היריות – עדיין אנחנו לא נותנים להם את המענה; בעצם לא אנחנו אלא אתם, ממשלת ישראל. עומדת נציגת משרד החינוך ואומרת: אני לא יכולה להבטיח לילדים האלה שבחודש הבא יבקרו אותם פסיכולוגים ופסיכולוגיות. למה הממשלה מחכה לאיזושהי התלקחות ביטחונית? למה לא מסדרים את זה בבסיס התקציב? בדיונים שאנחנו מקיימים אנחנו שומעים מצד אחד אימהות, תושבים, שזקוקים מאוד לטיפול הזה, ומצד שני אומרת נציגת משרד החינוך שהתקציב אפילו לא מובטח לתחילת שנה; כל שנה הם צריכים להיאבק עליו מחדש. עד שמגיע התקציב קורה ששלושה וארבעה חודשים אותם פסיכולוגים ופסיכולוגיות שעוזרים לילדים שלנו לעבור את התקופה הקשה והנוראה הזאת לא מקבלים שכר. איך אפשר לשבת בשקט ולהכיל את הדברים האלה? אני חייבת לציין שמי שלא ראה את זה, אם היה נכנס לוועדת החינוך היה עובר דרך תערוכה, תערוכה שמי שלא היה עדיין בעוטף עזה – אולי נשלח לשם את ראש הממשלה בנימין נתניהו – יבין את קול הזעקה. כן, גם תמונה יכולה לדבר, להראות את ההרס, את החורבן ואת השחור שקיים שם. מעל במה זו אני קוראת לכם: אתם צריכים להסדיר בבסיס התקציב את השירות הפסיכולוגי. אי-אפשר להגיד: אנחנו בעד עוטף עזה, להצהיר הצהרות ריקות מתוכן ולהשאיר אותם ללא מענה. תודה. היו"ר מאיר כהן: תודה, גברתי. תודה רבה. איתן ברושי, בבקשה. איתן ברושי (המחנה הציוני): אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, הממשלה קיבלה החלטה לחסל את המשק של המושבים, את המשק המשפחתי, והיא עושה את זה בתנופה גדולה – לא כמו שהיא רגילה בהחלטות אחרות. איך אני יודע? אני אתן לכם שתי דוגמאות, במגבלת הזמן; את היתר נעשה בהמשך הלילות שלפנינו. הממשלה הולכת לרפורמה במשק החלב, והיא הטילה כללים על המשק המשפחתי שהוא לא יכול לעמוד בהם, כמו גודל המכסה, גודל הרפת. אין להם את המכסות האלה. המשק המשפחתי הולך ומצטמצם; המשק המשפחתי בענף החלב הולך ונעלם. אין מדינה מתקדמת בעולם שאין בה משק משפחתי, ואין ממשלה כל כך רעה דווקא למשק המושבי. לעיתים קרובות דווקא משם באים הבוחרים שחיזקו את הממשלה שעכשיו פוגעת בהם. אבל יש בזה איזה תרבות: כמה שיותר דופקים אותך – אני יותר בעדם. אז זה הדבר הראשון. בנוסף לזה, הממשלה לא משלמת למחלבות, ועכשיו ייפגע גם המחיר לרפתנים. והדבר השני, חבריי, הממשלה קיבלה החלטה וקיבלה ערעור על ערעור – וקנין, בוא תשמע גם אתה – שהממשלה מפסיקה את המשלוחים החיים, בלי לתאם את זה, בלי לדבר עם הנוגעים בדבר. 450 משפחות, כמעט כולן במשק המושבי, מגדלות עגלים לפיטום, כי כידוע בישראל יכולים לייצר מקסימום 30% מהבשר. יש גידול בבשר הטרי. אין התאמה בין האווירה פה בכנסת לרוח של דעת הקהל. והיו הצעות שאפשר לשלב גם צמצום במשלוחים החיים וטיפול ברווחת בעלי החיים וגם שמירה על המגדלים. שר האוצר אמר שהוא לא ייתן לזה לקרות, כי הוא דואג למגדלים – או יותר לדבאח, וגם לאדום אדום. והינה, הממשלה מקבלת החלטה. תראו, חבריי, כשביטלו את פיטום האווזים – היה דבר כזה – עשו את זה בזהירות רבה ונתנו פיצוי למגדלים. הממשלה באה במכה אחת ומבטלת. חוק משלוחים חיים כפי שהממשלה ניסחה הוא חוק לא נכון: הוא לא מידתי; הוא פוגע במגדלים רבים, בחקלאים רבים שזו פרנסתם; הוא פוגע בשוק; הוא מקטין את היצע הבשר הטרי; הוא יעלה מחירים. הוא דבר שנעשה כמו הרבה דברים בחובבנות, בקלות דעת. יש משהו – אקוניס, זה מפריע. אקוניס, בוא תשמע גם ביקורת. אתם אוהבים לשמוע רק את עצמכם. יש קלות דעת גדולה בקבלת החלטות. אין הכנה ראויה, אין הידברות עם כל הגורמים. אחר כך הממשלה מתנצלת על השגיאות שהיא עושה, או שלא קורה כלום. אני קורא מכאן לממשלה ולחבריי: המשק המשפחתי הוא לא בסימן שאלה. צריך לקיים את המשק המשפחתי. חיסול המשק המשפחתי הוא צעד ראשון להמשך חיסול החקלאות שהממשלה הזאת משום מה חרתה על דגלה. לא ניתן לה לעשות את זה. היו"ר מאיר כהן: תודה רבה, אדוני. חברת הכנסת סתיו שפיר – לא נמצאת. חבר הכנסת חאג' יחיא, בבקשה, כבודו. בבקשה. עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): בסם אללה א-רחמאן א-רחים. כבוד היושב-ראש, היום פרסמה לשכת עורכי הדין את תוצאות הבחינות אחרי הסטאז' של אלה שסיימו לימודים במשפטים. התוצאות היו גרועות מאוד: 32% מאלה שניגשו לבחינה עברו; 68% לא עברו את הבחינה. זה דומה למה שהיה גם בבחינה של החורף: בחורף עברו 33%, אבל אחרי התערבות בית המשפט ופסילת חמש שאלות שיעור העוברים הגיע ל-40%. יש פה שאלות ותהיות. השאלה הראשונה: חלק מהנתונים – צריך שממש נדע אותם: 80% מהניגשים לבחינה סיימו את לימודיהם, הם בוגרי מכללות, 15% הם מאוניברסיטאות בארץ ו-5% למדו בחו"ל – זו החלוקה שהייתה. מהמכללות, ה-80% שניגשו, עברו מהם 26%. 26% מבוגרי המכללות. רק 26% עברו את הבחינה. ופה התהיות והשאלות, כבוד היושב-ראש: האם המכללות הן לא ברמה של ללמד עורכי דין ברמה ראויה? הבוגרים הם לא ברמה ראויה, או שלשכת עורכי הדין מקשה את הבחינות כי היא לא רוצה עוד עורכי דין במשק? השאלות האלה מצריכות תשובות. לשכת עורכי הדין פנתה לכנסת ואמרה: התקופה של הסטאז' – שנה אחת. אנחנו כעורכי דין, כמשרדים, לא נהנים מהסטאז'ר, כי הוא עוד לומד; התקופה שהוא יכול להניב תועלת לאותם משרדים היא קצרה. אנחנו מבקשים להאריך. הכנסת הסכימה והאריכה את תקופת הסטאז' – ההתאמנות של הבוגרים – לשנה וחצי. אבל תוצאות בחינות 32%? אלה צעירים שהלכו, למדו, השקיעו, שילמו, ושילמו גם שכר לימוד גבוה במכללות. אני חושב שהמדינה צריכה להתערב פה. לא יכול להיות שיש כל כך הרבה בוגרים אם אנחנו לא צריכים אותם. או שלשכת עורכי הדין – הגיע הזמן להוציא את הבחינה ממנה; שאקדמאים ברמה מסוימת יכינו את הבחינה ולא לשכת עורכי הדין, כי יש פה ניגוד אינטרסים. לשכת עורכי הדין לא רוצה שיהיו הרבה עורכי דין חדשים, כי הם אולי יהיו האנשים שיתחרו איתם. אני חושב – – היו"ר נאוה בוקר: תתכונן לסיים. עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): אני חושב שהנושא הזה צריך לקבל תשובה, והתשובה צריכה לבוא ממשרד המשפטים, מהממשלה, כי אנשים – לא צריך להוליך אותם שולל. היו"ר נאוה בוקר: תודה. חבר הכנסת מיקי לוי – מוותר; חבר הכנסת אחמד טיבי – אינו נוכח; חבר הכנסת אברהם נגוסה – אינו נוכח; חברת הכנסת מיכל בירן – אינה נוכחת; חברת הכנסת חנין זועבי – אינה נוכחת; חבר הכנסת איימן עודה – אינו נוכח; חבר הכנסת אכרם חסון – אינו נוכח. חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, שלוש דקות לרשותך. ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): גברתי היושבת-ראש, רבותיי חברי הכנסת, מדובר בחוק טוב. הבעיה היחידה איתו – שישלמו בבחירות הקרובות רק שליש השכר שנותנים לחבר קלפי בבחירות לכנסת, כלומר, במועצות המקומיות ישלמו להם שליש. אני חושב שצריך תשלום מלא; אין לעשות הבדל. זה אותו מעמד, זה אותו עניין, וצריך לתקן זאת. אני הבנתי שבבחירות – לא אלה, אלה שיבואו לאחר מכן – התשלום יהיה מלא. למה הנושא הזה חשוב? כי אנחנו יודעים שהשלטון המקומי, בכל המגזרים, אבל גם בחברה הערבית, לוקה בבעיות קשות של טוהר מידות, גם בבחירות וגם בתפקוד, ויש לעשות הרבה מהלכים כדי להגביר את הפיקוח על השלטון המקומי, כדי לדאוג שיהיה מינהל תקין, שלא תהיה שחיתות ולא תהיה תהיינה הטיות בבחירות, לא תהיה קנייה של קולות. דברים רבים צריך לעשות, ושינויי החקיקה חשובים. אחד מהם, למשל, דבר שנפל – הייתה הצעה שמועמד לראשות עיר יהיה חבר מועצה. קמה צעקה וזה נפל. חבל שזה נפל. למה חבל? כי מתנהל סחר בקולות. אדם, מישהו שיש לו מאגר קולות, נגיד 2,000 קולות, תמיכה של 2,000 קולות, הוא לא מועמד למועצת העיר, ומחלק את הקולות שלו לרשימות אחרות בתמורה שהן יצביעו עבורו. מה ההבדל בין זה, השר אקוניס, ללשלם שוחד לאותה רשימה? אתה בא לרשימה שרצה במועצת העיר ואתה אומר לה: אני אתן לך 200 קולות ואתם, את ה-1,000 קולות שלכם תעבירו לי. זה סחר, זה לא הסכם פוליטי. לכן, מי שלא יכול להיבחר למועצת העיר, אסור שיהיה ראש עיר. זה common sense אני חושב שצריך להחזיר את הצעת החוק הזאת. זה עוד מהלך. המהלך הזה של לתת שכר לחברי ועדת הקלפי יתקן מצב קשה שבו רק עשירים – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: אז אתה תומך בחוק? ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): בטח אני תומך. היו"ר נאוה בוקר: תתכונן לסיים, בבקשה. ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): אני חושב שצריך יותר – אני חושב שצריך תשלום מלא. דוד אמסלם (הליכוד): אז תעלה את זה. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: פעם הבאה. אבל זה להצעת חוק הבאה. ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): בסדר. היו"ר נאוה בוקר: תודה רבה. ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): אני סיימתי? שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: כן. ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): אני חושב שזה נושא שצריך לדאוג לו – שיהיה מינהל תקין ושיהיו בחירות הוגנות ברשויות המקומיות. צריך לראות את המציאות, את הבעיות, ולתקן אותן אחת-אחת, ככה שיהיה לאזרחים שלטון מקומי ראוי. תודה רבה. היו"ר נאוה בוקר: תודה רבה. חברת הכנסת נורית קורן – מוותרת. חבר הכנסת עמר בר-לב, חבר הכנסת עמר בר-לב, חבר הכנסת עמר בר-לב – שלוש פעמים. קראתי אותך לסדר. דוד אמסלם (הליכוד): עמר, לא חייב. היו"ר נאוה בוקר: לא חובה. דוד אמסלם (הליכוד): יש לנו עוד שלושה ימים. היו"ר נאוה בוקר: שלוש דקות. עמר בר-לב (המחנה הציוני): תודה רבה. דודי, בוא נאמר את האמת. בואו, תקשיבו, נאמר את האמת. השר אקוניס, ממשלת ישראל מורתעת מהחמאס. זאת האמת – אתם מורתעים מהחמאס, וכשאני מחפש מילה נרדפת ל"מורתע" – מפחדת. ולמה אתם מפחדים? כי אתם יודעים שאין אופציה צבאית שפותרת את הבעיה שלנו מול החמאס. אין אופציה כזאת. וחזון מדיני או איזשהו חזון אחר אתם לא מציגים, ולכן אתם תקועים. דוד אמסלם (הליכוד): מה אתה מציע? עמר בר-לב (המחנה הציוני): תכף אני מגיע למה אני מציע. יש לי שלוש דקות. נורית קורן (הליכוד): אתה משתעשע בשאלה שהיית שר הביטחון. עמר בר-לב (המחנה הציוני): עכשיו יש מבינכם שאומרים: אין מה לעשות, זה המצב. מה שאנחנו צריכים לעשות זה לנסות להשתדל שיהיו גלים יותר רחוקים בין גל אלימות אחד לשני. אבל גם על זה אני אגיד לכם: היוזמה היא לא אצלנו, היא לא אצל ממשלת ישראל. מי שיוזמים את הגלים ומחליטים אם יהיו קצרים או רחוקים זה החמאס. דוד אמסלם (הליכוד): – – – עמר בר-לב (המחנה הציוני): ולכן, ולכן, ולכן זאת לא אופציה. ומה שחסר – – – דוד אמסלם (הליכוד): אנחנו נשלם מחיר יותר יקר – – – יותר ארוך. עמר בר-לב (המחנה הציוני): מה שחסר, מה שחסר לכם – תעוזה מדינית. ושאני אומר "חסר לכם" אני קצת חוטא, כי חלקכם אומרים: כן, יש מה לעשות. אבל ראש הממשלה לא אומר מה לעשות. ואני אומר לכם, השר אקוניס, מה אתם צריכים לעשות: אתם צריכים לשים על השולחן תוכנית רחבה, מודולרית, שכוללת ממהלכים הומניטריים בסיסיים של חשמל מים וביוב עד מהלכים של נמל עמוק-מים ושדה תעופה. ושלא יפחיד אתכם נמל עמוק-מים – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: שדה תעופה? ממש. עמר בר-לב (המחנה הציוני): – – שלא יפחיד אתכם, כי אם יתחיל להיבנות נמל עמוק-מים ברצועת עזה – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: שדה תעופה. עמר בר-לב (המחנה הציוני): – – מאות מיליוני דולרים יכנסו לרצועה, וסוף-סוף יהיה להם מה להפסיד. ואני שואל אתכם: מה יותר בטוח למדינת ישראל – נמל עמוק-מים ברצועת עזה שמפוקח נניח על ידי הגרמנים או האמריקאים או האירופים, או מעבר רפיח שמאובטח על ידי המצרים? אז אני אומר לכם, אם אתם לא רוצים לתת את התשובה: נמל עמוק-מים ברצועת עזה שמאובטח על ידי הגרמנים, או האמריקאים, או האירופים בכלל, הרבה יותר בטוח לביטחון מדינת ישראל מאשר מעבר רפיח פתוח על ידי המצרים. אז ממה אתם מפחדים? תקומו ותעשו. וכמובן צריך את נושא השבויים, גופות החללים והשבויים, לחבר לחבילה הזאת, כי זה חלק מרכזי מהחבילה. זה לא בהכרח תנאי ראשון, אבל זה חלק מרכזי. ותפסיקו עם החשאיות הזאת. תשימו את הדברים על השולחן, תגידו את האמת לציבור בארץ, לפלסטינים, לעולם, וכולנו נרוויח מזה. תודה רבה. היו"ר נאוה בוקר: תודה רבה. חבר הכנסת ינון אזולאי – אינו נוכח; חבר הכנסת מיכאל מלכיאלי – אינו נוכח. חברת הכנסת פנינה תמנו-שטה, בבקשה. פנינה, שלוש דקות לרשותך. פנינה תמנו (יש עתיד): תודה, גברתי היושבת-ראש. כנסת נכבדה, היום השתתפתי בדיון בוועדת חינוך על חיזוק החוסן של ילדי עוטף עזה, וגם הייתה תערוכה מאוד מעניינת, דרום שחור, במסדרונות הכנסת. אחד הדברים המדהימים שגיליתי בדיון זה שמשהים ולא מאשרים את אותן 1,200 שעות של ייעוץ בבתי ספר לילדי העוטף. במקביל, גם מרכזי החוסן לא מקבלים את המענה הנדרש, ובנוסף, התשלומים שאמורים להתבצע למי שאמורים לתת את הסיוע הנפשי – גם שם מעוכבים. ואני שואלת את עצמי, שלושה ימים לקראת סיום המושב הזה, הייתי מצפה – אם הייתי רואה סיום מושב אלטרנטיבי, הייתי רואה פה דיונים רציניים על תוספת תקציב לדרום ולצפון, בטח כדי לחזק את החוסן של האזרחים, כאשר אנחנו אומרים כמה העורף חזק וכמה אפשר לסמוך עליו. אבל לצערי, במקום זה אנחנו רואים, כמו בהצעת החוק הזאת, שבאים ואומרים – לא מסתכלים באמת, בראייה אמיתית ורצינית, כשרוצים לבוא ולתקן עוול שנגרם למי שיושב בקלפיות ולא משולם לו. האמת היא שאם אני מדמיינת מה קרה, אני יכולה לדמיין לי פעילי ליכוד שרצים אצים לחברי הכנסת ואומרים להם: או-טו-טו בחירות, אז מה, אנחנו פראיירים? צריך לשלם לנו. אבל מה הבעיה? מדובר ב-33,000 משרות; תכפילו את זה ב-1,500 וכבר הגעתם ל-56 מיליון שקלים. אני רוצה להזכיר לכם – נכון, אז בסוף איכשהו התעשתם, ירדתם מהעץ וחתכתם בסכום, אבל אני רוצה להזכיר לכם איזה קיצוצים נרחבים נעשו: רק לאחרונה משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים – קיצוץ של 130 מיליון שקלים. מה עם קצבה לקשישים? מה עם התוספת? הרי הייתה הבדיחה של 6 שקלים; 170 מיליון שקלים מקצצים ממשרד הבריאות; מקצצים עוד 60 מיליון שקלים ממשרד העלייה והקליטה. בנוסף, צריכים רק 10 מיליון שקלים, גברתי היושבת-ראש, כדי לתת מעטפת למערך הכיבוי של המועצות של עוטף עזה, שזקוקים ל-10 מיליון שקלים. אז בואו לא נזלזל ב-17 מיליון שקלים שמנסים לצייר: זה רק 17 מיליון. אני אומרת שיש דברים יותר חשובים, וכדי לכבד את המקום הזה היה ראוי שהיינו מביאים הצעות חוק יותר רציניות, שעוזרות לעניים, שעוזרות לקשישים – – היו"ר נאוה בוקר: תתכונני לסיים. פנינה תמנו (יש עתיד): – – שעוזרות לעוטף עזה, ואז, את יודעת מה, אני מוכנה להישאר ערה גם שבועיים – – היו"ר נאוה בוקר: תודה. פנינה תמנו (יש עתיד): – – בשביל למלא את התפקיד שלנו בצורה המיטבית, אבל לצערי, לא כך הדבר. תודה. היו"ר נאוה בוקר: תודה. חברת הכנסת קארין אלהרר – אינה נוכחת; חבר הכנסת מסעוד גנאים – אינו נוכח; חבר הכנסת עפר שלח – אינו נוכח; חבר הכנסת יוסף ג'בארין – אינו נוכח. חברת הכנסת קסניה – נוכחת ומדברת. קסניה סבטלובה (המחנה הציוני): גברתי היושבת-ראש, חבריי חברי הכנסת, יש משמעות עמוקה יותר, הרבה יותר עמוקה, לכישלון מאשר גורלו של הקברניט, גורלו של ראש הממשלה. חיי אומה אינם מסלול של הישרדות אישית של ראש הממשלה; חיי האומה שלנו הם מסעו המופלא והמיוסר של העם היהודי במשך אלפי שנים. ואנו עדיין עוברים באוקיאנוס הזמן הסוער, שגליו מאיימים לעיתים להטביע את ספינת עמנו, ועדיין לא הגענו לחוף המבטחים. מאבקים ואתגרים רבים עוד נכונו לנו. על הסיפון מתחלפים הקברניטים שאוחזים בהגה, אבל מטרתם תמיד חייבת להיות אחת: לא הישרדותם האישית אלא הבטחת קיומו, ביטחונו ושגשוגו של עם ישראל. מהו הדבר החשוב ביותר שראש ממשלת ישראל נדרש לו? על כך השיבה ועדת וינוגרד בבהירות ובחדות ראויה. היא אמרה: אמות המידה העיקריות לבחינת פועלם של נבחרי ציבור הן שיקול דעת, אחריות, מנהיגות, ראייה אסטרטגית וכשירות במובן הרחב. את המילים האלה אמר אז ראש האופוזיציה ועכשיו ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, ב-2008. היכן היא הראייה האסטרטגית היום? היכן המנהיגות והאחריות? אינם. במקומם באו העסקנות וההדלפות הבזויות מהקבינט הביטחוני; הישרדותו של אותו האיש שעומד בראש ממשלת ישראל אך אינו מוצא זמן במהלך יותר מ-100 ימים להגיע לעוטף עזה הבוער, להסתכל בעיניהם של התושבים שם ולומר להם שנעשה הכול, אבל הכול כולל הכול, כדי להבטיח את ביטחונם. מבקר המדינה יוסף שפירא קבע לאחר מבצע צוק איתן שאז, ב-2014, האופציות המדיניות כלל לא מוצו על ידי ראש הממשלה; הן נדחו על ידו בבוז. המצב היום אינו שונה בהרבה. גם היום ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו עוסק בהישרדותו האישית על חשבון כולנו. למדינת ישראל מגיע הרבה יותר. היו"ר נאוה בוקר: תודה רבה. יעלה לסכם חבר הכנסת דוד ביטן, בבקשה. דוד ביטן (הליכוד): הוא עולה להגיד שזה לא תקציבי. היו"ר נאוה בוקר: השר אלי כהן, בבקשה. שר הכלכלה והתעשייה אלי כהן: גברתי היושבת-ראש, חבריי חברי הכנסת, הממשלה, אני רוצה להבהיר, תומכת בהצעת החוק, מסכימה להעביר אותה בנושא של התקציבים. דוד אמסלם (הליכוד): מסכימה לעלות התקציבית. שר הכלכלה והתעשייה אלי כהן: הממשלה תומכת בחוק ומסכימה לעלות התקציבית. תודה. היו"ר נאוה בוקר: תודה רבה לשר אלי כהן. יעלה לסכם חבר הכנסת דוד ביטן, בבקשה. דוד ביטן (הליכוד): טוב, אני לא יודע על מה לענות. בדרך כלל מי שעונה צריך לענות על מה שאנשים התייחסו, אבל התייחסו לכול חוץ מאשר להצעת החוק הזאת. פנינה תמנו (יש עתיד): למה? אני התייחסתי לחוק. דוד ביטן (הליכוד): את – לא הייתי, הייתי בחוץ. התייחסו לחוק הלאום, לעפיפונים, לכל מיני מצבים, אבל לא לזה. את התנגדת? פנינה תמנו (יש עתיד): התנגדתי. אתה יודע למה אני מתנגדת. דוד ביטן (הליכוד): באמת שזה לא תקציב גדול, זה לא הרבה כסף. בסך הכול המדיניות בנושא של המפלגות היא שהמדינה מממנת את המפלגות, מממנת את הבחירות, על מנת שהעסק יהיה דמוקרטי, בלי צורך לקבל תרומות כמו בארצות הברית, ששם כל מפלגה מתרימה סכומי עתק, גם על ידי חברות, ומתחייבת בכל מיני התחייבויות. לכן, השיטה הנהוגה בישראל היא שהמדינה מממנת את הבחירות ומממנת את המפלגות באופן סביר וראוי. מה שקרה פה בבחירות לעירייה – בכנסת משום מה מממנים, מעבר לתקציב המפלגות בבחירות, מעבר למימון, מממנים את הקלפיות, כי לא סומכים על המפלגות. אומרים: אתם תשתמשו בכסף לכל מיני דברים – לפרסום, לאינטרנט – ולא יישאר לכם כסף. אנחנו לא מוכנים לסבול את זה שנסמוך עליכם. אז המדינה אומרת: רבותיי, אני מקצה תקציב, אתם תשימו נציגים של המפלגות לפי יחסי כוחות, ואנחנו נשלם את זה מעבר לתקציב. אבל בעיריות עשו הפוך – החליטו שאת זה לא ממממנים, למרות שמממנים את המפלגות – את הסיעות, לא כל המפלגות הן פוליטיות; יש סיעות ברשויות מקומיות שהן סיעות מקומיות, לא קשורות למפלגה. רוב ראשי הערים גם רצים בסיעות מקומיות. התוצאה היא שדווקא בעיריות אין נציגים, אף אחד לא יושב. בדרך כלל גם אין למפלגות כל כך הרבה כסף להושיב אנשים בקלפיות, אז מי שנשאר שם ומי שעושה את העבודה זה נציג של ועדת הבחירות המרכזית שממונה על ידי משרד הפנים. הוא לפעמים יושב לבד, בודק את אלה שבאים להצביע, בודק את הפתקים, וכשישי ספירה לפעמים הוא סופר לבד ולפעמים הוא סופר עם עוד מישהו, נציג של מפלגה אחרת. זה דבר שברור מאליו שאי-אפשר לסבול, וזה ממש פוגע בטוהר הבחירות – יכול לפגוע. גם שופטת בית המשפט העליון כתבה את זה במפורש. שר התיירות יריב לוין: – – – דוד ביטן (הליכוד): אה, שכנעתי אותך? שר התיירות יריב לוין: עד עכשיו התלבטתי. דוד ביטן (הליכוד): התלבטת? שר התיירות יריב לוין: אבל אם השופטת כתבה במפורש, עכשיו אני – – – דוד ביטן (הליכוד): גם התקציב, מכיוון שהצעת החוק הוגשה ממש סמוך לבחירות המקומיות, ולאחר שתקציב 2018 ו-2019 עבר בכנסת, בא האוצר ואמר: מה אתה עכשיו מפיל עליי עכשיו 59 מיליון שקל שאני לא מימנתי אותם, לא צפיתי אותם ולא שום דבר? ואז הסכמנו שאנחנו בבחירות האלה, הקרובות, אנחנו נממן רק – יממנו 30% בקלפיות ונסמוך על המפלגות שישלימו את היתרה. איציק שמולי (המחנה הציוני): איך יבחרו? לפי איזה קלפיות? דוד ביטן (הליכוד): אתה, אתה – לא, בשיטה הקיימת היום אתה מקבל קלפיות לפי – באופן אקראי, הרי. מחלקים לך את זה בכל העיר בצורה מסודרת – ועדת הבחירות המקומית או של משרד הפנים באזור – ואתה מקבל קלפיות לפי יחסי כוחות. כל המפלגות, כל חברי המועצה ש-90 יום לפני הבחירות מצהירים לאיזו מפלגה הם שייכים או לאיזו סיעה הם שייכים מקבלים את האחוז מכלל חברי המועצה המקסימלי בעיר כפול מספר הקלפיות כפול שלוש, לחלק. זאת אומרת, בסופו של דבר, אם למשל לליכוד בעיר מסוימת יש שניים מתוך עשרה חברי מועצה, אז יש להם 20% מ-100 קלפיות שיש בעיר, כפול שלוש, לחלק, כפול 20%. זה מה שיש לך. מזה יש לך שליש; עם זה אתה מקבל מימון לשליש. עכשיו בא משרד הפנים ואומר: אנחנו לא יכולים עכשיו, כמו בבחירות לכנסת – מי שבודק מי נוכח – – – דוד אמסלם (הליכוד): – – – דוד ביטן (הליכוד): רגע, מי שבודק מי נמצא זה משרד הפנים – – – שר הכלכלה והתעשייה אלי כהן: – – – דוד ביטן (הליכוד): להמשיך? היו"ר נאוה בוקר: לא, לא, אל תמשיך. דוד ביטן (הליכוד): אני עונה על שאלה. היו"ר נאוה בוקר: לא, דוד – – – סגן שר הבינוי והשיכון ז'קי לוי: – – – דוד ביטן (הליכוד): אני עונה על שאלה. אני עונה על שאלה של חברי שנוסע איתי לדרום אמריקה, אבל מרוב חיסונים שעושים אני לא יודע אם אהיה קיים עד אז. קריאה: האמת שזו טיסה ארוכה – – – למטוס. דוד ביטן (הליכוד): ואז אתה בוחר את הקלפיות ואתה מקבל שליש, שליש מימון. יש ויכוח עם משרד הפנים עכשיו, אז הסכמנו – – – קריאה: – – – דוד ביטן (הליכוד): מה זה? להמשיך לדבר או לא? סגן שר הבינוי והשיכון ז'קי לוי: לדבר בסימנים. דוד ביטן (הליכוד): אני לא – אם ישראל כץ לא מגיע אני לא יורד. אני רוצה שגם הוא יצביע. טוב, אז אני מבקש מכם לתמוך, וביום רביעי נביא את החוק מתוקן, כמו שסיכמנו עם האוצר. קריאה: מה עם החיסונים? דוד ביטן (הליכוד): והחיסונים – אני הולך עכשיו לדבר עם מנכ"ל הכנסת. אם הוא חושב שאני אקבל 20 חיסונים בשביל לנסוע לבואנוס איירס – אני נסעתי לאתיופיה ולא קיבלתי רבע חיסון, אז מה, אתיופיה פחות מסוכנת מבואנוס איירס? לא מבין את זה. קריאות: – – – דוד ביטן (הליכוד): יש חיסון – אם יש חיסון שאי-אפשר לאכול סטייק, אני את החיסון הזה לא לוקח, שיהיה ברור. היו"ר נאוה בוקר: חבר הכנסת ביטן. קריאה: דוד, די. תן לנו – – – יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): דוד, מה עם השיפוע שהבטחת – – – דוד ביטן (הליכוד): השיפוע – אני רוצה להגיד לך שנכשלתי, אבל אני מתחייב: בפגרה הזאת לא יהיה שיפוע. למה? צריך להצדיק – הנשים לא יכולות לעבור, הח"כיות. מיקי רוזנטל (המחנה הציוני): כן. תגיד שתנסה, אל תתחייב. היו"ר נאוה בוקר: תודה רבה, חבר הכנסת דוד ביטן. דוד ביטן (הליכוד): תגיד, אני חייב לעמוד בהתחייבות? מיקי רוזנטל (המחנה הציוני): כן, מילה של נבחר ציבור. דוד ביטן (הליכוד): אז אני אנסה לעמוד בהתחייבות. תודה רבה לכם. מיקי רוזנטל (המחנה הציוני): אוה, זה יותר טוב. היו"ר נאוה בוקר: תודה. אנחנו עוברים להצבעה על הצעת חוק הרשויות המקומיות (בחירות) (תיקון מס' 51) (תשלום לחברי ועדת קלפי), התשע"ח–2018, בקריאה ראשונה. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 5 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 63 נגד – 8 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק הרשויות המקומיות (בחירות) (תיקון מס' 51) (תשלום לחברי ועדת קלפי), התשע"ח–2018, לוועדה המשותפת לוועדת הכנסת ולוועדת הפנים והגנת הסביבה נתקבלה. היו"ר נאוה בוקר: בעד – 63, שמונה מתנגדים. הצעת חוק עברה בקריאה ראשונה, וחוזרת לדיון בוועדה המשותפת לוועדת הכנסת ולוועדת הפנים והגנת הסביבה לדיון בהצעת חוק הרשויות המקומיות, התשע"ח–2018. מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת היו"ר נאוה בוקר: חברים, הודעה לסגן מזכירת הכנסת, בבקשה. סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: ברשות יושבת-ראש הישיבה, הינני מתכבד להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית, הצעת חוק בתי משפט לעניינים מינהליים (תיקון מס' 117), התשע"ח–2018, שהחזירה ועדת החוקה, חוק ומשפט. תודה. היו"ר נאוה בוקר: תודה. נא להוסיף לפרוטוקול את חבר הכנסת איתן כבל – הצבעה בעד בהצעת החוק. המלצת הוועדה המשותפת של ועדת החוץ והביטחון וועדת החוקה, חוק ומשפט בעניין הכרזה על מצב חירום [נספחות.] היו"ר נאוה בוקר: אנחנו עוברים להמלצת הוועדה המשותפת של ועדת החוץ והביטחון וועדת החוקה, חוק ומשפט בעניין הכרזה על מצב חירום – דיון והצבעה. יציג את המלצת הוועדה יושב-ראש הוועדה המשותפת חבר הכנסת אבי דיכטר. בבקשה, עד עשר דקות לרשותך. אבי דיכטר (יו"ר ועדת החוץ והביטחון): גברתי היושבת בראש, רבותיי חברי הכנסת, השרים, אני מתכבד להציג בפני המליאה את המלצות הוועדה המשותפת לוועדת החוץ והביטחון ולוועדת החוקה, חוק ומשפט לעניין הכרזה על מצב חירום, בהתאם לסעיף 69 לתקנון הכנסת. חוק-יסוד: הממשלה קובע כי סמכות ההכרזה על מצב חירום תהיה בידי הכנסת, ביוזמתה או על פי הצעת הממשלה, וכי תוקף ההכרזה לא יעמוד על יותר משנה. משמעות ההכרזה היא בראש ובראשונה סמכות הממשלה להתקין תקנות שעת חירום שבכוחן לגבור על חקיקת הכנסת. אציין בהקשר זה כי בשנים האחרונות מיעטה הממשלה להשתמש בסמכות זו, ומאז ההכרזה האחרונה לא השתמשה בה כלל. הצורך העיקרי בהמשך ההכרזה נובע מהזיקה של חוקים, תקנות וצווים למצב החירום. בעשורים הראשונים שלאחר קום המדינה נחקקו חוקים שונים שתוקפם מותנה בקיומו של מצב החירום, ומכוחם גם הותקנו תקנות וצווים רבים. בחוקים, בתקנות ובצווים השונים נקבעו הסדרים חיוניים הן מבחינה ביטחונית והן מבחינה כלכלית. אם הכנסת לא תשוב ותכריז על מצב חירום, הסדרים חיוניים אלה יפקעו. הפתרון לכך הוא יצירת הסדרים חקיקתיים שינתקו את זיקתם של החוקים והצווים האלה להכרזה על מצב חירום. בשנים עברו הנושא הוזנח, אולם בתשע השנים האחרונות מפקחת הוועדה המשותפת באופן הדוק יותר על עבודת הממשלה, ואכן, חלה התקדמות בנושא. בשנת 2009 עמדו בתוקף תשעה חוקים ו־165 צווים שתוקפם מותנה במצב חירום, ואילו כיום עומדים בתוקף חמישה חוקים ו־21 צווים בלבד. סקירה מלאה על אודות ההתקדמות בשנים האחרונות הופצה לכל חברי הכנסת, אך הרשו לי לפרט את עיקר ההתקדמות מאז ההכרזה הקודמת. בשנה האחרונה החוק היחיד שנמחק מרשימת החוקים הוא חוק שעות עבודה ומנוחה. בצד זאת, בכמה נושאים נוספים חלה התקדמות: רוב סעיפי הפקודה להארכת התוקף של תקנות שעת חירום (יציאה לחוץ לארץ) בוטלו במסגרת תיקון חוק הכניסה לישראל שאושר לאחרונה. שני דברי חקיקה הובאו לאישור הכנסת, ואישורם יאפשר את ניתוק זיקתם של שני צווים נוספים: האחד – הצעת חוק השמירה על בטיחות מעליות, שאושרה בקריאה ראשונה; השני – תקנות הרוקחים (תמרוקים), שהועברו לאישור ועדת העבודה, הרווחה והבריאות. בשבוע שעבר אישרה ועדת השרים לענייני חקיקה את טיוטת חוק הגפ"מ, והיא תובא לכנסת בראשית כנס החורף, וקידומה יאפשר את ביטולם של חמישה צווים. בנוסף, הופץ תזכיר חוק לתיקון חוק הסדרי משפט ומינהל במטרה לאפשר את ניתוק זיקתו למצב החירום של חוק זה. כאמור, בשנה האחרונה קצב ההתקדמות הואט ביחס לשנים קודמות. יוזמות חקיקה רבות מתנהלות במשך זמן רב כפינג פונג בין משרדי הממשלה, ובחלק מהמקרים התהליכים בתוך המשרדים נמשכים כבר שנים. כדי להאיץ את התהליכים הוזמנה והגיעה לישיבת הוועדה המשותפת שרת המשפטים, שהיא גורם משמעותי בקידום חקיקה, ואגב כך – ביטול צווים הקשורים בעבותות למצב החירום. הוועדה המשותפת תמשיך לנהל דיאלוג שוטף עם משרדי הממשלה כדי לוודא שהנושאים מתקדמים בקצב משביע רצון, ונקיים דיון מעקב נוסף עם משרדי הממשלה בעוד כחצי שנה. ואולם, לא רק על הממשלה להאיץ את פעולותיה; גם אנו ככנסת נושאים באחריות לקידום החקיקה שמובאת לאישורנו ושתכליתה ניתוק זיקתם של החוקים והצווים למצב החירום. כיום מונחת לפתחה של הכנסת חקיקה שנועדה להסדיר שניים מהחוקים ושבעה מהצווים שתוקפם מותנה בהכרזה על מצב חירום. רובם הגיעו לוועדות הכנסת השונות לפני למעלה משנה, וחלקם גם מצויים על שולחן הוועדות כמה שנים, עוד מכנסות קודמות. על שולחנה של ועדת החוקה מצוי חלק שפוצל מהצעת חוק המאבק בטרור, ואישורו יאפשר את ביטולם של חוק המעצרים המינהליים ושל שני הסעיפים שנותרו בפקודה להארכת תוקף של תקנות שעת חירום (יציאה לחוץ לארץ). מדובר בשניים מארבעת ההסדרים הביטחוניים שעדיין תלויים במצב החירום, ויש חשיבות רבה בהסדרתם. על שולחנה של ועדת הכלכלה נמצאת חקיקה בנושאי משק הדבש, צעצועים מסוכנים, דיג והשכרת רכב, וכן החקיקה בתחום המעליות שכבר ציינתי. כל אלה, כפי שאתם רואים, חברי הכנסת, קשור בקשר הדוק למצב החירום, רחמנא ליצלן. שניים מהחוקים, שעניינם דבש וצעצועים מסוכנים, הם חוקים שכבר הוחל עליהם דין רציפות, ויש חשיבות רבה בהמשך קידומם, שכן אם לא יאושרו בכנסת הנוכחית יהיה צורך להתחיל מחדש בכל תהליך חקיקתם. ועדה נוספת שהנושא מצוי לפתחה היא ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, שעל שולחנה מונחות תקנות התמרוקים, שגם אותן הזכרתי – כידוע, קשר ישיר והדוק למצב החירום. חברי הכנסת, כפי שציינתי, גם על הממשלה וגם על הכנסת להאיץ את פעילות החקיקה לניתוק זיקתם של החוקים והצווים השונים למצב החירום, והוועדה תעמוד על המשמר ותמשיך לפקח על כך באופן הדוק כבעבר. לפיכך, הוועדה ממליצה לכנסת להאריך את תוקפו של מצב החירום בכעשרה חודשים נוספים, עד יום י"ג בתמוז תשע"ט, 16 ביולי 2019. אני מבקש מחברי הכנסת לאשר את ההמלצה. עשרה חודשים ולא שנה זה כדי שלא להגיע למצב שאנחנו בפגרה. צריך להניח את זה בכנסת שבועיים לפני כן, לכן קבענו את 16 ביולי כמועד הגג. תודה רבה. היו"ר נאוה בוקר: תודה רבה. חברים, רשימת הדוברים סגורה. חברת הכנסת קארין אלהרר – אינה נוכחת; נוכחת? מעוניינת לדבר? מוותרת. חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, בבקשה. שלוש דקות לרשותך. עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): האמת, כבוד היושבת-ראש, מי שמסתכל על סדר-יומה של הכנסת לשלושת הימים הבאים באמת ירגיש שאנחנו במצב חירום. אפשר להאמין שצריך להוציא ולהאריך את הכרזת מצב חירום, כי באמת, מי שמסתכל על סדר-היום רואה שיש מין בהלה כזאת – יש בהלה לנקות את השולחן, להביא את החוקים מייד מייד, מהר מהר, אפילו החוקים הכי דרסטיים: חוק בסיס: הלאום, מדינת הלאום, וגם חוק הפייסבוק, וכל מיני חוקים שמחייבים היו לא רק דיון בבית הזה כמו שצריך, אלא דיון בציבור, דיון של כלל אזרחי מדינת ישראל: מה הם רוצים? לאן פניהם מועדות? מה הם רוצים לראות שמחוקקים בכנסת? אבל לא – צריך לקיים מחטפים. צריך לדחוס את הכול בשלושת הימים האחרונים כדי שנתעייף. הצד הזה של האולם יישאר כדי להידיין, כדי להביע את דעתו, והצד השני של האולם יוכל לנוח, יוכל להמשיך לפעמים את העסקים. בשעות הלילה המאוחרות אנחנו כולנו נהיה על סף התמוטטות, ואז – יאללה, בואו נצביע ונעביר, וכולל להעביר חוק שבא ואומר – מה שנקרא חוק הלאום, שבא ואומר בצורה הכי גלויה שהאזרחים הערבים של המדינה הזאת – 20% מהאזרחים – לא חשובים ולא יהיו במעמד שוויוני; חוק שמתנער משני ערכים שהיו אמורים להיות בכל מדינה מתוקנת נר לרגליהם של כל המחוקקים: ערך השוויון, שאמור להיות הערך העליון שמאחד בין כלל האזרחים של המדינה, וערך הדמוקרטיה, שצריכה להתקיים כדי שאנשים יוכלו לשלוט על הגורל שלהם ועל הגורל של המדינה שהם חיים בתוכה ואזרחים בה. שני הערכים האלה מושמטים כדי להגיד דבר אחד: אתם, האזרחים הערבים, הפלסטינים אזרחי מדינת ישראל, אתם שווים פחות. וכל הדיונים מהבוקר, וההתמקדות בתיקון, כאילו, שעשו בסעיף 7, שאומר – שנראה כל כך רע בפני העולם – התיקון היה לא כדי באמת לתקן עוול, תיקון שמבוסס על זכויות אזרח שוויוניות ועל אי-רצון בלחוקק חוקים גזעניים, אלא בא לעשות תיקון לתדמית – איך זה נראה בעולם, ואיך פעם ראשונה מדינת ישראל מעבירה את המדיניות הממשלתית לאורך שנים לחוק-יסוד בתוך ספר החוקים. היו"ר נאוה בוקר: תודה. חבר הכנסת עיסאווי פריג', בבקשה. שלוש דקות לרשותך. עיסאווי פריג' (מרצ): גברתי היושבת-ראש, חברים וחברות, אני אמשיך באותו כיוון כמו שאר החברים. מה שעובר עלינו בשלושת הימים – אנחנו מקבלים שיעור במשילות מבית הספר של בנימין נתניהו, ראש הממשלה. כל התהליך של חקיקה בשלושה ימים עד אור הבוקר זה להראות לכם ולנו מי קובע, מי המושל כאן. עברתי על רצף החוקים. רשימת החקיקה המונחת על השולחן – חוקים שהיו יכולים לבוא חודש לפני כן וחודשיים לפני כן, אבל סוף מושב, ואנחנו נוכיח להם מי הריבון ומי בעל הבית. אבל אני רוצה לדבר מזווית אחרת שאני רואה את הדברים, חברים. מי שעובר על זה אומר: אנחנו כאילו נמצאים בסוף תקופה ומתכוננים לבחירות, אבל לפי האווירה הקיימת בשטח – צר לי מאוד להגיד לגבי תחושותיי ואיך אני רואה את הדברים – אנחנו קרובים לסבב מלחמתי נוסף יותר מאשר לבחירות. ככה זה הדלק שאמור לתדלק את המערכת כאן. עשר שנים קיפאון רודף קיפאון, עד שמכינים את כל המערכת ואת כל הציבוריות למצב של: יאללה, כוח ועוד כוח ועוד כוח. אני אומר את זה ואני אמשיך להגיד את זה: הריבון ברצועת עזה זה החמאס. עם החמאס מדברים, אבל הפתרון הסופי יתחיל ברמאללה, וכל ניסיון לעשות אחרת זה להרוויח עוד זמן ולדחות את הקץ לעוד תקופה ועוד תקופה. לזה קוראים חוסר משילות, בניגוד מוחלט למה שאתם מנסים להביא כאן ברצף החקיקה. משילות זה מנהיגות; מנהיגות זה לחתור להביא תהליך של שלום – דבר שאתם בורחים ממנו. וכל אישור החקיקה שאנחנו רואים כאן זה מצג שווא שלא מועיל ולא מביא אותנו לשום מקום. תודה. היו"ר נאוה בוקר: תודה רבה. חברת הכנסת רויטל סויד, שלוש דקות, בבקשה. רויטל סויד (המחנה הציוני): גברתי היושבת-ראש, השרים המכובדים, חבריי חברי הכנסת, אתמול היה ערב הגמר והתקבצו בביתי 11 נערים חביבים, צעירים, החברים של בני, וישבו לצפות – ישבו זו אולי הגדרה לא כל כך מדויקת למה שהיה שם, אבל צפו במשחק הכדורגל עם הרבה מאוד אקסטזה ושמחה, והיה הפנינג מאוד מאוד גדול שנמשך עד שעות הבוקר המוקדמות. ואני התבוננתי על זה ושאלתי את עצמי: איך יכול להיות שמדינת ישראל, שהיא מדינה כל כך מתקדמת – היא מתקדמת בתחום ההייטק, ובתחום הסייבר, ובחקלאות; מתקדמת בתחום של יזמות וחדשנות; מתקדמת בכל כך הרבה תחומים. אבל בספורט אין לנו בשום דרך – בכדורגל אין לנו בשום דרך אפילו לא דריסת רגל. מה יכול לגרום לכך שאנחנו נמצאים במדינה כל כך מפותחת – וגם, אגב, בהרבה מאוד ענפי ספורט – אבל בכדורגל אנחנו מוצאים את עצמנו בלי קבוצה שיכולה באיזושהי דרך להתמודד ולהגיע לגמר? כן. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): בקרואטיה – 4.5 מיליון איש; באיסלנד – 300,000 איש. שתיהן – – – נחמן שי (המחנה הציוני): אני אסביר לך תכף. רויטל סויד (המחנה הציוני): מדהים. קרואטיה – 4.5 מיליון איש, מחצית מאיתנו, ובאיסלנד – 300,000, ובכל זאת הן מסוגלות, כמדינות, להנפיק נבחרות, ואחת מהן עולה אפילו לגמר. ואנחנו, מדינת ההייטק ומדינה כל כך מפותחת, לא יכולה להשקיע מספיק בספורט ובכדורגל כדי שתהיה לנו קבוצה – לא שתגיע אל הגמר, לא לחצי ואולי אפילו לא לרבע, אבל לפחות שתתקרב לזה. לכן, אני חושבת שהגיע הזמן שניקח את הנושא הזה כנושא דגל, ונראה בו נושא חשוב, ויתחילו להשקיע בכדורגל, ויגרמו לכך שתהיה לנו קבוצה שתוכל באמת להתמודד באליפות – לא כמו שאנחנו רואים עכשיו. תודה רבה. היו"ר נאוה בוקר: תודה רבה. חבר הכנסת נחמן שי, שלוש דקות לרשותך. נחמן שי (המחנה הציוני): תודה, גברתי היושבת-ראש. חבריי חברי הכנסת, בין החטאים שחטאתי בעברי היה ששימשתי מנכ"ל של משרד המדע, התרבות והספורט במדינת ישראל, אז כל פעם שעולים נושאים שקשורים בזה אני מרגיש צורך לדבר. האמת היא שאלה תחומים מאוד מרתקים ומעניינים. מאז המשרד הזה עבר כל מיני טלטולים, אבל גם אז שאלנו את עצמנו, לפני כ-19 שנה, למה זה לא מצליח. אז אני אסביר לך, גברתי, חברתי: זה לא מצליח כי אצלנו לא אוהבים לעבוד קשה, ומי שלא אוהב לעבוד קשה לא יכול להיות שחקן כדורגל מצליח – בכלל לא יכול, אבל ודאי ובוודאי על המגרש. תבדקי כמה רצים השחקנים הישראלים. עכשיו אפשר למדוד את זה – מצמידים להם GPS ומודדים אותם. הם רצים פחות, הם מתאמנים פחות, ולכן באופן טבעי הביצועים שלהם יותר גרועים. היו ניסיונות של שחקנים ישראלים לשחק בחוץ לארץ. רובם ככולם יושבים על ספסל אחרי כמה משחקים ובסוף חוזרים לארץ, כי הקבוצות הזרות לא רוצות להשקיע בהם. אין טעם. הן רואות שהבחורים הנחמדים האלה – בדרך כלל הם אינטליגנטים וזה, אבל זה לא אולימפיאדת השחמט, זה כדורגל – הם לא רוצים ולא יכולים לעבוד קשה. הדמויות האלה שראינו עכשיו במונדיאל, שהיו כמה מאות הכדורגלנים באמת הטובים ביותר על פני כדור הארץ, הם אנשים שמגיל צעיר מאוד השקיעו את כל כוחותיהם בכדורגל. ראיתם אתמול את הפרצופים של השחקנים הצרפתים מצולמים עם הכוכבים של לפני 20 שנה. איך הם הגיעו אליהם? הם ילדים. גרייצמן הוא ילד, ילד בלונדיני עם עיניים כחולות. הוא מצולם עם השחקנים של לפני 20 שנה. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): גריזמו. נחמן שי (המחנה הציוני): כן, וי. ואחרים – כולם. כלומר הם כבר בגיל חמש, שש, שבע נכנסו למסגרות, והתאמנו, וגדלו, והפכו לשחקנים. תגידו לי, איפה זה קורה אצלנו? אין דבר כזה. זה מקרי, זה ארעי, אז לכן, שם זה לא עובד. איפה זה עובד? באינטרנטים זה עובד, בהייטקים. שם צריך לאלתר דברים. שם אין התפתחות מסודרת בדרך כלל; זה משהו שהמוח היהודי ממציא לנו פטנטים, אז מצליחים. אני לא אומר שאין דרכי הכשרה, אבל איכשהו היצירתיות פורחת. פה זה הכול נגמר. ובאמת עצוב לראות שאנחנו לא מצליחים, כמעט לגמרי. פה ושם צומחים כמה כישרונות – קצת באתלטיקה, אולי קצת בכדורסל – אבל הם לא המאסה. המאסה של מדינה שלמה שמתאמנת, מוציאה כישרונות, בונה נבחרות וזוכה להישגים זה לא המקרה שלנו. תודה. היו"ר נאוה בוקר: תודה רבה. חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין, בבקשה. שלוש דקות לרשותך. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): תודה רבה, גברתי היושבת-ראש. חבריי חברי הכנסת, אני אמשיך את הנאומים של חבריי רויטל סויד ונחמן שי במובן הזה שאומר שלפחות בגמר המונדיאל אתמול יכלו תושבי עוטף ישראל לצפות בשקט, כי היום כבר שקט אין להם. לקח לנו כמעט 110 ימים לגרום לראש הממשלה לרדת לדרום. זה נכון, אגב, גברתי היושבת-ראש – ראש הממשלה יכול להתנהל מחדר הקבינט, מלשכתו פה, בקרבתנו, ולא לרדת לראות את הדברים מקרוב, אבל מי שהיה – ואני הייתי 12 פעמים בחודש וחצי האחרונים בדרום – מי שראה את השדות השרופים האלה מבין שזה משהו שאתה יכול להבין רק כשאתה עומד שם; כשאתה מריח את הריח של השרפה שכבר עומד בכניסה לשדרות – כי זה ריח שאי-אפשר להתנקות ממנו, גברתי היושבת-ראש, אי-אפשר להיפטר ממנו. זה לא משהו שאתה יכול לשכוח אותו. אתה רואה את הילדים צועדים פתאום בשדות השרופים האלה של הבית שלהם, של השמורות המדהימות, של כרמיה, של שוקדה, של נחל אסף, של נחל גרר, ואתה אומר לעצמך: איך יכול להיות שהוא לא בא לראות את זה מקרוב? היום הוא הגיע. טוב עשה שהוא הגיע, אבל לקיבוצים הוא לא הלך, כי את מה הוא השאיר איתנו פה? את הפלגנות. אדוני ראש הממשלה, יש לי חדשות בשבילך: חלק ניכר מהשרפות, אם לא כולן, היו בקיבוצים. שם הן היו. זה משנה, אדוני ראש הממשלה, אם הם הצביעו עבורך או לא הצביעו עבורך? אם הם יצביעו עבורך או לא יצביעו עבורך? מה זה חשוב? הם, אתה חושב, לא זקוקים למילה הטובה? זה בסדר להיות בשדרות – גם תושבי שדרות היו זקוקים למילה הטובה מראש הממשלה. בסדר גמור. למה לא ללכת לקיבוצים? איזה מין החלטה מפלגת ומוזרה. אני אומרת לעצמי, גברתי היושבת-ראש: אני הייתי בניר עם, בכפר עזה, בניר עוז, לראות את מה שקורה שם; ברעים, בגבים. אי-אפשר לסבול את זה. תפסיקו לקרוא לזה עוטף עזה, זה עוטף ישראל – זה עוטף אותנו. חבר הכנסת חיים ילין, שמתגורר בבארי, לא נמצא כאן כרגע במליאה. אתם יודעים במה הוא עסוק? הוא הציל שמונה צבים. שמונה צבים הוא הצליח להציל ממוות. אתם לא תאמינו – הם נמצאים עכשיו בפינת החי של בארי. אז יש לי חדשות בשבילך, אדוני ראש הממשלה: בפלגנות לא עושים מנהיגות, זאת האמת; ובעזה, בעוטף ישראל, זקוקים לך גם אם לא הצביעו עבורך. באמת, אני אומרת את זה כמי שלא הצביעה עבור ראש הממשלה ודחקה בו לרדת לשם, כי האנשים האלה – גם מי שלא הצביע עבור הממשלה הזאת זקוק למנהיגות של הממשלה הזאת, אבל גם את המנהיגות, אדוני ראש הממשלה, בחלוף 110 ימים, גם אותה השארת כאן, כי אין מנהיגות עם פלגנות. אין. תודה רבה. היו"ר נאוה בוקר: תודה רבה. חבר הכנסת איציק שמולי – מוותר; חברת הכנסת מירב בן ארי – מוותרת; חבר הכנסת טלב אבו עראר – אינו נוכח; חברת הכנסת עליזה לביא – אינה נוכחת; חברת הכנסת ענת ברקו – מוותרת. חבר הכנסת יהודה גליק – מוותר. קריאה: לא מוותר. היו"ר נאוה בוקר: יש לך דוברים בכנסת ישראל, חבר הכנסת גליק. בבקשה, שלוש דקות לרשותך. יהודה גליק (הליכוד): גברתי היושבת-ראש היקרה, אדוני השר, חבריי חברי הכנסת המתוקים והמתוקות מהקואליציה ומהאופוזיציה, מעשה בדודה שקנתה לאחיינה מתנה – שתי עניבות יפות, מפוארות. והינה, יום אחד מתקשרת הדודה ומודיעה: אני באה לבקר. אומר האחיין האהוב: הפעם, לכבוד הדודה, אני אענוב את העניבה. נכנסת הדודה ואומרת: מה, לא אהבת את העניבה השנייה? במשך שבועיים צועקת פה גברת איילת נחמיאס ורבין למה ראש הממשלה לא מגיע לעוטף עזה. אז הוא נוסע לעוטף עזה. במקום לבוא לפה ולהגיד: כל הכבוד – למה לא לקיבוצים? איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): – – – יהודה גליק (הליכוד): אם הוא היה הולך לקיבוץ בארי היא הייתה נואמת: למה לא לקיבוץ עלומים? פלגנות. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): – – – יהודה גליק (הליכוד): הוא היה הולך לעלומים – היא הייתה אומרת: למה לא נתיבות? פלגנות. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): – – – היו"ר נאוה בוקר: חבר הכנסת גליק. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): – – – יהודה גליק (הליכוד): אני לא הפרעתי לך. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): כל הכבוד שלא הפרעת לי. היו"ר נאוה בוקר: חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין, אני מבקשת ממך לתת לו לסיים את דבריו. יהודה גליק (הליכוד): חברת הכנסת נחמיאס, ראש הממשלה איננו אישה – הוא לא מסוגל לעשות שבעה דברים בבת אחת. אם הוא נוסע ורוצה לתת את מלוא תשומת הלב לעוטף עזה – – – קריאות: – – – היו"ר נאוה בוקר: חבר הכנסת – – – קריאות: – – – יהודה גליק (הליכוד): זה שהוא הלך למקום מסוים זה לא אומר פלגנות, ריבונו של עולם. מאיפה אתם ממציאים? מתחת לאדמה. לחפש מה הוא עשה – בואו נחשוב. אם הוא עשה משהו, בואו נבין איך מפה אפשר לפרשן ולהסביר לעולם כולו שראש הממשלה פלגן. הפלגנות –בעיני המתבונן. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): מזל. יהודה גליק (הליכוד): ואני אסיים בסיפור אחד קטן. פעם היה אדמו"ר אחד ששלח את שני תלמידיו לבקר בעיר פריז. אמר להם: תלמידיי היקרים, ספרו נא לי מה זאת פריז. חזר אחד מהם ואמר: אדוני ראש הישיבה, לאיפה שלחת אותי? פריז עיר של פריצות, זונות בכל מקום, פריצות מוחלטת. איך שלחת אותי? שואל את השני: תגיד לי, איך הייתה פריז? לאיזה מקום נפלא שלחת אותי, יושבים ולומדים תורה כל היום, ישיבות – באמת, כל היום לומדים תורה. אמר האדמו"ר: מה זה פריז אני לא יודע, אבל מה אתה עשית שם אני יודע, ומה אתה עשית שם אני יודע. כל אחד רואה את בבואת עינו. תודה רבה. היו"ר נאוה בוקר: תודה רבה, חבר הכנסת גליק. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): על זה אנחנו מסכימים. היו"ר נאוה בוקר: חבר הכנסת חיים ילין – אינו נוכח; חברת הכנסת יעל גרמן – אינה נוכחת; חברת הכנסת יעל כהן-פארן – אינה נוכחת. חברים, שקט, בבקשה. יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): אני פה. היו"ר נאוה בוקר: את פה? מה עם קוד הלבוש? יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): קוד הלבוש לא בסדר? הערות? איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): מה? היו"ר נאוה בוקר: כן. כשאני מנהלת המליאה, כן. יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): זאת הפעם הראשונה שאני מקבלת הערה על קוד לבוש, בטח מחבר כנסת אחר. היו"ר נאוה בוקר: אני חושבת – – – יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): לדעתי, סליחה, זה לא במקום, ואני מבקשת ממך לחזור בך. היו"ר נאוה בוקר: יש קוד לבוש שניהלה ועדה – – – יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): אני מאוד מצטערת, לחברי כנסת אין קוד לבוש. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): סליחה? מה לא בסדר? יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): לחברי כנסת אין קוד לבוש. קריאות: – – – היו"ר נאוה בוקר: – – – יש קוד לבוש – – – איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): – – – גברתי היושבת-ראש. יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): זאת הערה שלא במקומה. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): זאת – – – גברתי היושבת-ראש. קריאה: נאוה, זה לא בסדר. יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): אני חושבת שאף אחד מחברי הכנסת לא נדרש לעמוד בקוד לבוש כלשהו. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): לחבר כנסת אין קוד לבוש. יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): לחבר כנסת אין קוד לבוש. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): יש פה שר שבא – – – היו"ר נאוה בוקר: חבר הכנסת חיליק בר – – יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): אני אפילו אגיד יותר מזה. היו"ר נאוה בוקר: – – לאורחים יש קוד לבוש. יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): לאורחים יש קוד לבוש ולחברי כנסת אין קוד לבוש. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): לחברי כנסת אין קוד לבוש. השר אורי אריאל בא לפה עם סנדלים וג'ינס. למה לא אמרת לשר החקלאות שום דבר? רויטל סויד (המחנה הציוני): ולמה את מביישת אותה על הדוכן? יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): זאת הלבנת פנים, גברתי היושבת-ראש, למרות שאת יודעת מה – – – איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): אני אושיט לך עזרה. אני אושיט לך עזרה. יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): לא, יש לי פה ז'קט. תודה רבה, יש לי פה ז'קט. היו"ר נאוה בוקר: תודה רבה לחברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): אני אגיד משהו, אם כבר העלית, וחבל שזה על חשבון הזמן שלי. אני מבקשת לעצור את הזמן, כי זה לא הוגן. היו"ר נאוה בוקר: אוקיי, חברת הכנסת יעל כהן-פארן, אין קוד לבוש. חשבתי שזה תקף גם לגביכם – לגביכן. לצערי, לא. יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): למה לצערך? היו"ר נאוה בוקר: כי אני חושבת – – – קריאות: – – – יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): אני רוצה להגיד לך משהו. אני אפילו אגיד משהו מהזווית שלי. לפעמים במליאה ובוועדות – – – קריאות: – – – היו"ר נאוה בוקר: אתם תמשיכו לצעוק – זה על חשבון הזמן שלה. יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): זה שאת מדברת על חשבון הזמן שלי זה פשוט הזוי. זה מדהים. קריאות: – – – היו"ר נאוה בוקר: אז בואי נאפס את השעון ונתחיל מחדש – – יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): טוב, בואי נאפס את השעון. היו"ר נאוה בוקר: – – כי אני לא מתכוונת לנהל פה דיון הרגע. לאה פדידה (המחנה הציוני): אני מבקשת שתתנצלי. היו"ר נאוה בוקר: אני אמרתי לה שסברתי. אתה לא תנחה אותי מה לעשות. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): נאוה, מותר לטעות. תתנצלי. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): – – – היו"ר נאוה בוקר: אני אמרתי לה שטעיתי שחשבתי שקוד הלבוש תופס גם לגביה. לאה פדידה (המחנה הציוני): – – – איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): תתנצלי. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): אז טעית – תתנצלי. היו"ר נאוה בוקר: אמרתי לה שטעיתי – – – יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): כנראה היושבת-ראש התבלבלה. היו"ר נאוה בוקר: לא תנהלי לי את הדיון. חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין – – איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): – – – היו"ר נאוה בוקר: – – אני לא מתכוונת לנהל איתך דיון כרגע. יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): – – – כנראה התבלבלת לגבי תפקידך כיושבת-ראש, קודם כול – – היו"ר נאוה בוקר: חברת הכנסת יעל כהן-פארן – – יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): – – ודבר שני, זה קוד הלבוש מבחינתי. אני לבשתי שמלה מאוד יפה – – היו"ר נאוה בוקר: – – אני אמרתי לך – קוד לבוש ישנו בכנסת. אם הוא לא תקף לגבייך – – – יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): – – היום, לכבוד השבוע האחרון של הכנסת. קריאות: – – – יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): מילא משטרת מחשבות, אבל משטרת לבוש? יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): בדיוק. וזה שאני לא לובשת ז'קט כרגע זה בגלל שמאוד נעים ואין צורך. היום קיץ. אני רוצה להזכיר לכולם שבחוץ קרוב ל-30 מעלות, למרות שהשעה 20:00 – – היו"ר נאוה בוקר: אני שמחה שנתתי לך נושא לדבר עליו. יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): – – ולהפך – קוד הלבוש שלנו – יש לי הרבה מה לדבר, ואני מאוד מבקשת לאפס את השעון, כי אני רק עכשיו מתחילה לדבר. היו"ר נאוה בוקר: הפעלתי את השעון. יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): תודה רבה. אבל בהתייחס לקוד לבוש, דווקא בקיץ אנחנו צריכים שיהיה פה קוד לבוש קל, כדי שלא נצטרך להקפיא את האולמות ולבזבז כל כך הרבה אנרגיה. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): לא, אין קוד לבוש לחברי כנסת. מה זה הדבר הזה? יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): אנחנו כנסת ירוקה, נכון? רק בגלל שכולם עם ז'קטים צריך להקפיא את החדרים, אז זה לא הגיוני. קריאות: – – – חיים ילין (יש עתיד): – – – ירוקה. ירוק, ירוק. יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): אתה רואה? הינה, שם הז'קט שלי, אבל פשוט לשם שינוי לא קפוא לי פה באולם, ולכן לא לבשתי אותו. היו"ר נאוה בוקר: איזה יופי. יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): אבל עכשיו אני רוצה להתייחס לנושא שלנו היום, ואני מאוד מבקשת שתחזירי לי את שלוש הדקות שלי. היא לקחה לי את כל הזמן עם קוד הלבוש שלה – – – היו"ר נאוה בוקר: אני לא לקחתי לך את כל הזמן. אני – – – יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): את לקחת לי את כל הזמן. את חצופה. היו"ר נאוה בוקר: גברתי, אני סיימתי לדבר איתך על העניין הזה – – יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): אני מצטערת, גברתי. את גם הלבנת את פניי. הייתי צריכה כביכול להתנצל – – היו"ר נאוה בוקר: – – לפני שתי דקות. יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): – – שאני לא לובשת ז'קט – – רויטל סויד (המחנה הציוני): לא, זה לא בסדר. קריאות: – – – היו"ר נאוה בוקר: אני מוכנה לאפשר לך עוד דקה – – קריאות: – – – יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): – – ועדיין את לא צריכה להעיר לי על כך. זה לא תפקידך. היו"ר נאוה בוקר: – – כי נתתי לך הרבה מעבר למה שמותר לך. את מקבלת עוד אחת. יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): אני מבקשת לדבר שלוש דקות. כל השיח שלנו היה על קוד לבוש. היו"ר נאוה בוקר: כדאי שתתחילי לדבר. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): – – – מה זה הדבר הזה? היו"ר נאוה בוקר: הדקה שלך לרשותך. יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): אני אדבר לעניין עכשיו. תראו, כזכור לי, אנחנו אישרנו כאן תקנות שראש הממשלה יכול לאשר בהחלטה שלו בהתייעצות עם שר הביטחון לצאת למלחמה. וכולנו עמדנו כאן ואמרנו – זה עוד היה חוק שבעצם רק ההסתייגות של חבר הכנסת דיכטר שעברה הפכה את ההחלטה הזאת למעשה לרלוונטית, ופתאום אתם באים ומבינים את הטעות הגדולה שעשיתם, כי זה באמת דיקטטורה; זאת ההגדרה של דיקטטורה. ואם לוקחים אחורה בזמן את ההיסטוריה – יוליוס קיסר הפך להיות דיקטטור בדיוק כשהסנאט הרומי נתן לו את האפשרות הזאת להחליט לבדו על יציאה למלחמה, ומתוך אותה החלטה היסטורית המילה דיקטטור וגם המונח קיסר נחרטו לעד בתולדות האנושות. אז אני שמחה שהיום יש החלטה כזאת ואחרת שמשנה את זה. היו"ר נאוה בוקר: תודה רבה. יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): אנחנו צריכים, כמובן, לשנות את החוק, ואנחנו צריכים שגם בכנסת לא תהיה דיקטטורה של קוד לבוש – שפשוט אין דבר כזה קוד לבוש לחברי וחברות הכנסת – – היו"ר נאוה בוקר: תודה רבה. יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): – – רק לידיעתך, גברתי היושבת-ראש. תודה. היו"ר נאוה בוקר: תודה רבה לך. חבר הכנסת ישראל אייכלר – אינו נוכח. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): התלבשת מאוד יפה, אני חייב לציין. היו"ר נאוה בוקר: חבר הכנסת זוהיר בהלול – אינו נוכח. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): את יודעת כמה השמלה הזאת עלתה לה? היו"ר נאוה בוקר: חבר הכנסת אמיר אוחנה – אינו נוכח. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): – – – היו"ר נאוה בוקר: חבר הכנסת חיליק בר, אם לא תפסיק לצעוק – אני לא רוצה לקרוא אותך לסדר פעם ראשונה. מספיק. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): ממתי אסור לצעוק במליאה? סליחה, מה, אנחנו בפרלמנט – – – היו"ר נאוה בוקר: יש גבול. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): מה, אני לא מבין, מה זה ההערות האלה? היו"ר נאוה בוקר: חבר הכנסת חיליק בר, אני קוראת אותך לסדר פעם ראשונה. חבר הכנסת יוסי יונה, בבקשה. שלוש דקות לרשותך. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): יוסי, תכניס את החולצה למכנסיים, אני מבקש ממך. יוצא מהצד שם קצת. יוסי יונה (המחנה הציוני): הינה, הינה. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): פתח כפתור. היו"ר נאוה בוקר: יוסי, הזמן שלך התחיל כבר לפני עשר שניות. לאה פדידה (המחנה הציוני): עוד כפתור, עוד כפתור. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): יוסי – – – יוסי יונה (המחנה הציוני): גברתי היושבת-ראש. חבר'ה, מיצינו את הנושא. זה לא היה במקום. היו"ר נאוה בוקר: אני מודה לך על ההערה הבונה, פרופ' יוסי יונה היקר. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): – – – שלא הייתה התנצלות. היו"ר נאוה בוקר: הזמן שלך עובר. יוסי יונה (המחנה הציוני): הזמן שלי עובר? אוקיי. יש לנו עוד המון זמן הלילה. דרך אגב, דיברתי לפני כן, ויש כמה אנשים גם בהנהלות של הסיעות שאומרים: הי, תראו, תעשו סדרת הרצאות באותו נושא. חשבתי שזה שלוש דקות, שתיים וחצי דקות, ואנחנו נמשיך באותה מסורת. בפרק הראשון ביקשתי לשאול את השרים שהיו נוכחים פה במליאה אם מישהו מהם חש שהוא לא חי במדינה יהודית. הינה, חוק הלאום. בכל זאת, חוק הלאום. ואני אמרתי שמאז שאני מכיר את עצמי אני מודע לחלוטין לכך שאני במדינה יהודית. ושאלתי גם כמה חברי כנסת ערבים, שיושבים איתנו כאן, גברתי היושבת-ראש, והם מכירים את המושג שאנחנו קוראים בעיתונות הערבית. אז בעצם מכנים את מדינת ישראל: (אומר בערבית: הישות הציונית,) נכון? אף אחד לא מתבלבל בעולם הערבי לגבי אופייה וטיבה של המדינה הזאת, בגלל שאנחנו קוראים בעיתונות העולם: It is the Jewish state. זאת אומרת, למי יש ספקות באשר לטבעה ואופייה של המדינה הזאת? באמת, למי יש ספק? אני מפנה את השאלות לשר ארדן; אני מפנה את השאלה לחברי דודי אמסלם, האם הוא אי-פעם הטיל ספק בכך שהוא חי במדינה יהודית. והינה, גם חברתי טלי פלוסקוב, כאשר את – המאוויים שלך להגיע לכאן, לישראל – מה חשבת, להיכן את מגיעה? האם חשבת שאת מגיעה למדינת כל אזרחיה? האם את חשבת, אולי, שאת מגיעה לפלסטין? לא. את ידעת שאת מגיעה למדינת היהודים, נכון? כן או לא? טלי פלוסקוב (כולנו): מתה על המדינה. יוסי יונה (המחנה הציוני): הינה, היא מתה על המדינה. זאת אומרת, בדרכך לכאן לא היה לך ולו ספק שבספקות שאת מגיעה למדינה יהודית, נכון? לא היו לך ספקות. אני מתאר לעצמי שאפילו לחברי הכנסת הערבים, גברתי היושבת-ראש, אין ספקות, והם מוחים על כך, והם רוצים לשנות את טבעה והגדרתה; לא כולם, חלק. זאת אומרת שיש כאן איזשהו קונסנזוס די רחב לגבי אופייה וטבעה של המדינה הזאת – מדינת הלאום היהודי. הכול בסדר. אז מי, אם כן, בא וחושב שהדברים הם לא כהווייתם? דווקא הליכוד. דווקא הליכוד חושב שמדינת ישראל היא לא מדינת העם היהודי. 70 שנה אנחנו חיים עם הכרה מאוד מלאה שאנחנו חיים במדינת הלאום היהודי, ודווקא הליכוד בא ואומר: היי, חבר'ה, אנחנו החמצנו משהו. האומנם? היו"ר נאוה בוקר: תסיים, בבקשה. יוסי יונה (המחנה הציוני): כיצד ניתן להבין את הדבר הזה, באמת? ואז – אני מסיים במשפט אחד, גברתי היושבת-ראש – כאשר אנחנו רואים את הניסיונות הנואלים האלה, ואין דרך אחרת לתאר את העניין, זה פשוט מעיד על חוסר ביטחון, על חוסר ביטחון מאוד מאוד עמוק בקרב סיעות הימין, שהן פשוט אלה שמפקפקות באופייה ובהגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. וזה מאוד מאוד עצוב. תודה, גברתי היושבת-ראש. היו"ר נאוה בוקר: חבר הכנסת יואל חסון, שלוש דקות. יואל חסון (המחנה הציוני): גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, חבריי חברי הכנסת, אנחנו מקיימים את הדיונים המתמשכים האלה על נושאים חשובים יותר, חשובים פחות. אבל המוזר בעיניי – שאנחנו לא מדברים על הנושא החשוב ביותר, וזה מה שקורה בעוטף עזה ובדרום המדינה וברצועת עזה. העובדה שמכהן בראש הממשלה אדם שהתחייב לפני בוחריו עוד ב-2009 שימוטט את שלטון החמאס, יפתור את הבעיה של הטרור מעזה – עשר שנים אחרי, המציאות לא רק שלא התמתנה, נשארה אותו דבר; החמירה אפילו יותר. כולם יודעים את האמת. מצד אחד ברור מאוד שפתרונות של מיטוט החמאס והצהרות כאלה, כמו שהם היו ב-2009 לא פשוטים, הם גם היום לא פשוטים. ראש הממשלה יודע את זה. אגב, הוא גם ידע את זה ב-2009 כשהוא אמר את זה. אבל האמת היא – והשר הנגבי יודע את זה היטב, כי הוא התבטא ברדיו לא מעט בנושא הזה – האמת היא שיש אפשרויות מדיניות; יש אפשרויות של לרתום את הקהילה הבין-לאומית לפירוז של רצועת עזה, לשיקום הרצועה אחרי פירוז, לשינוי המציאות שם, לחיבור מחודש אל הרשות הפלסטינית. זה מורכב, זה לא פשוט, אבל ראש הממשלה יודע את זה, כי זה היה גם בצוק איתן וזה הונח על שולחנו, והוא יודע את זה. תשאלו: למה ראש הממשלה לא עשה את זה? מדוע ראש הממשלה לא רוצה להביא לשינוי המצב ברצועת עזה? כי ראש הממשלה נתניהו יודע שאם הוא מחר מניע מהלך בין-לאומי כזה, עם מדינות מתונות במזרח התיכון, עם אירופה, עם ארצות הברית, עם רוסיה, הוא יודע שהשלב הבא זה תהליך מדיני. הוא יודע שהשלב הבא הוא שיגידו לראש הממשלה: עכשיו בוא נחזור לשולחן המשא ומתן, בוא נעסוק בסוגיה הפלסטינית. ובשביל ראש הממשלה, לא משנה מה יהיה המחיר, הסוגיה הפלסטינית לא תהיה על השולחן כל עוד זה תלוי בו. לא משנה מה יהיה המחיר. לא משנה מה יעברו תושבי עוטף עזה, לא משנה כמה המציאות הביטחונית תידרדר בעוטף. נתניהו לא רוצה לחזור לשולחן המשא ומתן עם הפלסטינים כי הוא יודע שזה יפרק לו את הממשלה; כי הוא יודע שזה מנוגד ל-base שלו; כי הוא יודע שזה יפרק לו את הליכוד; כי הוא יודע שהוא מוקף בחבורה של קיצוניים והוא עצמו הפך להיות קיצון הקיצוניים, שלא מסוגל לקדם שם תהליך מדיני ומשאיר את כולנו בני ערובה. את שלטון החמאס צריך להזיז, לנתק. כל עוד החמאס שולט בעזה, לא יהיה פה אף פעם תהליך מדיני. נתניהו יודע את זה, ואולי בגלל זה ראש הממשלה, שאמר בעבר שכל מה שהוא רוצה הוא משיג, אז הוא לא כל כך רוצה להשיג שעזה – המציאות בה תשתנה והחמאס לא יהיה שם יותר. תודה רבה. היו"ר נאוה בוקר: תודה. חבר הכנסת איל בן ראובן, שלוש דקות, בבקשה. איל בן ראובן (המחנה הציוני): כבוד היושבת-ראש, חברי וחברות הכנסת, אני רוצה מכאן לברך את ראש הממשלה, שמצא סוף-סוף, אחרי שלושה חודשים של אש בדרום, את הזמן לבוא ולבקר שם. ואני אומר את זה כאחד שעמד בכמה סיטואציות קשות בחיים שלו, ואני אומר לכם, זה פשוט לא יאומן. פשוט לא יאומן. אני שואל איפה ערך המנהיגות, איפה ערך הדוגמה האישית, איפה הערך של הגעה לשטח בזמנים הקשים ביותר לאנשים – להיפגש איתם, לומר להם מילה טובה, לעודד אותם; אולי לספר להם מה הולכים לעשות. וכשהייתי שם, בעוטף, שמעתי את האנשים – שמעתי את האנשים שואלים: איפה הוא? מה זה צריך להיות? ואני מנסה להבין מדוע. אולי כי אין מה לומר. זה מה שקוראים "ניתוק", ניתוק מהשטח. והיום אנחנו שומעים על ויכוח והדלפה – בעיניי שערורייתית – מהקבינט, שאמור להיות קבינט סגור, באשר לוויכוח שבין הרמטכ"ל לבין השר בנט מה עושים ברמה הטקטית. אז כן, למזלנו, יש לנו רמטכ"ל שגם כשנלחמים יודע לשמור על ערכי לחימה. וערכי לחימה אינם מבטאים חולשה. ההפך הוא הנכון. נכון, חברי אלעזר שטרן, את הניצחונות שלנו עד היום השגנו עם צבא שיודע לנצח ולשמור על מוסר וערכי לחימה. זאת העוצמה שלנו. ואני פונה אליכם, ממשלת ישראל: תנו לצבא הנחיות ברורות, והם יבצעו כל משימה. הם יודעים את העבודה שלהם. ואתם, הממשלה, הגיע הזמן שתתחילו להוביל אסטרטגיה. תתחילו להוביל דרך פעולה שיודעת לשלב כוח ומדיניות. עד כאן נכשלתם, נכשלתם קשות, ואת המחיר משלמים תושבי עוטף עזה. כשיש מדיניות אפשר להצליח, ולפעמים גם אפשר להיכשל. כשאין מדיניות, כשאין יוזמה, אז ברור שלא מצליחים. ככה לא מנצחים. תודה רבה. היו"ר נאוה בוקר: תודה רבה. חברת הכנסת לאה פדידה, שלוש דקות לרשותך. לאה פדידה (המחנה הציוני): גברתי היושבת-ראש, כנסת נכבדה, לפני כשעה שוב תפסו גננת מתעללת בפעוטות, בנהריה הפעם. אני רוצה להזכיר לכם שבבית יושבים אזרחים ואזרחיות שבטוחים ש-120 חברי וחברות כנסת עובדים דקה-דקה ושעה-שעה למען הציבור. מה שעשינו היום, גם בוועדות וגם כרגע – ואני מסתכלת על שרשרת החוקים – לדעתי, זו תחרות מי קיצוני יותר. במקום זה היינו צריכים לשבת פה ולראות מי דואג לילדים שלנו. חוק המצלמות שאתם מעבירים היום בוועדות הוא פלסטר – פלסטר שלא יעזור לכלום. הרי בגני הילדים האלה יש גננות התעללו. אם אנחנו לא נשכיל לעשות רפורמה בגיל הרך ולתת לילדים ולילדות שלנו מטפלות שעברו תנאי סף והכשרה עם משכורת סבירה ומעמד סביר, ושיהיה פיקוח ושגני הילדים עד גיל שלוש יעברו למשרד החינוך, וכל אימא ואבא יוכלו ללכת לעבודה ולדעת שהילדים שלי, שלכם, שלנו, נמצאים בטוחים – לבוא ולזעוק פה שיש מקרה אסון, לעלות לבמה ולתפוס כותרות על מקרה אסון כזה או אחר, זה לא מה שהציבור מצפה מאיתנו. לא עבר הרבה זמן מהמקרה הזה, וכל יום אנחנו שומעים על מקרים נוספים של התעללות בילדים חסרי ישע, והבית הזה עוד לא מצא לנכון להחליט על רפורמה מקיפה בחינוך לגיל הרך – להחליט שכל ילד וילדה זכאים למקום שבו הם יוכלו להתחנך בהגנה, בכבוד, ולא יפגעו בהם; למקום שכל אימא ואבא ידעו לשלוח את הילדים שלהם בלי שיחשדו או יחששו שיתעללו בהם. לעשות מצלמות זה להגיד: הינה, עשינו. זה טוב, אני בעד. זה לא יכול ללכת רק. בואו נסתכל על אותן נשים שמטפלות בילדים שלנו. הסתכלתם פעם על התנאים שלהן? על שעות העבודה שלהן? על השכר שלהן? על המעמד שלהן? גם בזה צריך לטפל. הסתכלתם פעם אם יש פיקוח, תו תקן לכל הגנים, מי מפקח? למה זה לא יושב במשרד החינוך? אז הגיע הזמן שלא נשים פלסטרים, אלא נעשה רפורמה מקיפה בגיל הרך, וניתן כבוד לכל ילד וילדה, ונשמור עליהם, שלא יחששו ולא ידאגו, ושלא יתעללו בילדים חסרי ישע, כי זה פשע בלתי נסלח. וזה גם פשע שלכם, שלא מתיישבים לעשות רפורמה ומחליטים שהגיל הרך הוא בראש מענייננו. זה הזמן להחליט שעושים את זה, במקום לברבר בחוקים קיצוניים אחד יותר מהשני. תודה. היו"ר נאוה בוקר: תודה רבה. חבר הכנסת אילן גילאון – מוותר. חבר הכנסת איתן ברושי, בבקשה. שלוש דקות לרשותך. איתן ברושי (המחנה הציוני): גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, הדבר המדאיג ביותר בעיניי במה שקורה בעוטף עזה, כולל בשעות האחרונות, זה אובדן כושר ההרתעה. לא רק שאנחנו לא מוצאים מדיניות ארוכת טווח, לא רק שלא ברורות המטרות – לפי דעתי, מאז צוק איתן הממשלה לא הציגה אופק, אבל גם לא פועלת בטווח הקצר, עד כדי אובדן כושר הרתעה. גם לאחר הסבב החלקי שהיינו עדים לו בימים האחרונים, גם בשעות האחרונות, נמשך הטרור של העפיפונים, וגם ירי. אובדן כושר הרתעה לצבא החזק ביותר 1,500 ק"מ מכאן ויותר, אחד הצבאות החזקים בעולם, מול ארגון טרור של החמאס, זהו דבר חמור, וחייבים לתקן אותו. לפני שמדברים על כל מיני רעיונות – וחשוב שנעסוק בזה – חשוב קודם כול להחזיר את הביטחון של האזרחים שצה"ל הוא צבא שיכול להתמודד עם כל דבר, ובוודאי עם חמאס, ולהחזיר את החמאס לפרופורציות הנכונות, ולא לאפשר מאזן אימה בין החמאס לצה"ל. אני רוצה לומר שעל פי מה שאני מתרשם, הנזקים הם לא קטנים, בעיקר לשטחים הפתוחים והירוקים, לחקלאות, לשדות, ליערות, לעצים ולענף התיירות. אני בא היום מפגישה עם אנשי רשות המיסים. לפי דעתי, אין כללים נכונים ואין מידה מספקת של גמישות ונכונות לסייע במתן הפיצויים, כי הרי זה לא מצב מיוחד בעורף, זה לא מצב מל"ח וזה לא מבצע ולא מלחמה, אבל אלה אירועים אמיתיים. אני חושב שעל הממשלה להציב תוכנית לשיקום וחידוש עוטף עזה. מדובר פה על עשרות אלפי דונמים. המדינה והקרן הקיימת לישראל – היום העברנו לרשות מקרקעי ישראל 2.1 מיליארדים. אחרי שעצרתי את זה כמה פעמים כאות מחאה על התנהלות המינהל, היום נתנו להם צ'אנס. למינהל מקרקעי ישראל יש קופה, ולא רק לדיור למשתכן. קק"ל היא שותפה טבעית, ואני בטוח שהיושב-ראש דני עטר יסייע לא רק בכיבוי אש אלא גם בהצמחה מחודשת של האזור. ודאי, הממשלה צריכה לבוא עם תוכנית שיקום לעוטף עזה, לטפל בחקלאות, בשטחים הפתוחים והירוקים, ביערות, בתיירות שנפגעה. זו לא פגיעה לחמישה ימים, כמו שפרסמו ברשות המיסים, בגולן ובעוטף עזה. מדובר פה על היקפים יותר גדולים, וזה דומה לצוק איתן בתחום הזה. לכן, בד בבד עם חידוש כושר ההרתעה, ולפני שמתחילים להיכנס למהלכים, צריך לחזור ולומר: 1. אנחנו, הצבא החזק, לא מתאימים את עצמנו ולא מעלים את הדיאלוג. אנחנו לא במאזן אימה עם החמאס, אנחנו מנצחים בכל מצב. 2. חייבת להיות תוכנית מדינית, אבל במקביל צריך לחדש את האזור. זה לא מוטל על ילדים – ראיתי בכל מיני קיבוצים; זו שליחות הממשלה. יחד עם החזרת המצב לקדמותו ועם הפיצוי – לשקם ולחדש את האזור כדי להחזיר את יכולת הקיום – – היו"ר נאוה בוקר: תודה. איתן ברושי (המחנה הציוני): – – ואת טעם הקיום לעוטף עזה. תודה. היו"ר נאוה בוקר: תודה רבה. חברת הכנסת סתיו שפיר – אינה נוכחת. חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא, בבקשה. שלוש דקות. עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): לפני שמגיעים או כשמגיעים מתחיל השעון? היו"ר נאוה בוקר: גם ככה אתם תמיד מדברים וממשיכים. עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): בסם אללה א-רחמאן א-רחים. כבוד היושבת-ראש, חבריי חברי הכנסת, חברת הכנסת רויטל סויד, שאלת על הנבחרות. אולי יש פתרון למשהו אחר? ראינו את נבחרת צרפת, ויותר מחצי מהקבוצה הם אפריקנים במקור. אולי ניתן פתרון גם למבקשי המקלט, ונקלוט את הבנים שלהם בקבוצות, ואז אולי, עם מבנה הגוף שלהם ועם הכושר הגופני שלהם, יש סיכוי גם לנבחרת ישראל להעפיל למונדיאל, או להתקדם לפחות ליורו. זו תשובה שנותנת גם פתרון מסוים לאנשים: במקום לרדוף אותם ולכלוא אותם – לתת להם פתרון, וגם ליהנות מהפתרון הזה. בקשר לחוק הזה, כבוד היושבת-ראש, כמה מדינות בעולם – ואני לא מדבר על מדינות דמוקרטיות אלא מדינות בעולם – כבר 70 שנה יש להן מצב חירום? אין. כשמדברים על מדינות מסוימות, כשמכריזים שם על מצב חירום לכמה חודשים כל העולם מתקומם, המערב הצבוע: מה פתאום? ולמה? וכמה? וכל פעם מאריכים בחודשיים ובשלושה, ואנשים ואומרים: אין קשר בין דמוקרטיה למצב חירום. אחרי 70 שנים ממשיכים בכל שנה להאריך. למה? באים ואומרים כל פעם, בכל שנה – ואני כבר שלוש שנים פה: אנחנו מנסים שזו תהיה הפעם האחרונה. אנחנו עושים מצב חירום, כי חלק מהחוקים, חלק מהפקודות, קשורים למצב החירום איכשהו. השאלה היא אם יש כוונה באמת לבטל את מצב החירום. למה לא לבוא ולבטל סעיפים בתוך מצב החירום שלא קשורים לחוקים אחרים ולעשות תוכנית, תוכנית ממש, עם לוחות זמנים לבטל את החוק הנורא הזה, את המצב הנורא הזה? יש לי רק שאלה אחת: אם יבוא יושב-ראש ועדת חוץ וביטחון, שכל פעם מכריז על החוק ומביא אותו, האם הוא יכול לבוא ולהגיד לי: העניין של מעצרים מינהליים – לאיזה חוקים אחרים הוא קשור? האם הוא מוכן להביא את החוק הזה של מצב חירום, כי הוא מצב חירום רק בגלל שיש חוקים אחרים של מפעלי הביסקוויט ועוגות ולא-יודע-מה, שהחוקים האלה קשורים לשם? האם הוא יכול לבוא ולהגיד: אני בא להאריך מצב חירום, ואנחנו בתוכו מבטלים את המעצרים המינהליים? המשמעות של מעצר מינהלי – זה נגד כל דמוקרטיה ונגד כל שכל ישר, כי אני לא יכול להביא הוכחות לבית משפט; אתה תיכנס לבית סוהר. אנשים ישבו יותר מ-14 שנים רצופות. בכל פעם מאריכים את זה בשישה חודשים במעצר מינהלי. זו הדמוקרטיה – – היו"ר נאוה בוקר: תודה רבה. עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): – – חוות הדמוקרטיה במזרח התיכון, שאין לה ולדמוקרטיה שום קשר. תודה. היו"ר נאוה בוקר: חבר הכנסת מיקי לוי – אינו נוכח; חבר הכנסת אחמד טיבי – אינו נוכח. חבר הכנסת חיליק בר, שלוש דקות, בבקשה. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): פה רק חצי דקה זה כדי להעלות ולהוריד את הדוכן. גברתי היושבת-ראש, אני מצטער שאני מדבר על זה שוב, אבל אני באמת רוצה לומר לך שמה שקרה פה, גברתי – ואת יודעת כמה אני אוהב אותך וכמה אני מעריך אותך – עם חברת הכנסת יעל כהן-פארן הוא הרבה יותר מסתם הערה. קודם כול, בכל הכבוד, את לא דורין אטיאס. תכף תתחילי לחלק פה דרקונים ללבוש ותגידי מי התלבש יפה או לא יפה. היו"ר נאוה בוקר: אני עוד מעט אשיב לך, כדי שלא תגיד שאני מבזבזת את זמנך. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): אין בעיה, תשיבי לי. אני מבין שאתם מנסים בקואליציה הימנית קיצונית ההזויה שלכם להפעיל משטרת מחשבות, משטרת חקיקה ומשטרת מי יהודי יותר או מי ציוני פחות, אבל לבוש, גברתי – את זה עוד לא שמעתי במליאה. אבל אני רוצה להגיד לך שאם זו הייתה רק הערה קטנה לחברת הכנסת יעל כהן-פארן על הלבוש שלה – שאגב, משיחתי עם יעל הבנתי שזו שמלה ממיטב מחלצותיה, שהיא קנתה והשקיעה בה והיא, השמלה, גם מאוד יפה, אבל זה מראה על משהו יותר גרוע, גברתי היושבת-ראש: זה מראה את הקלות שאתם בקואליציה משתמשים בדמוניזציה כנגדנו. עכשיו תגידי לי: אם חברות הכנסת מירב בן ארי, שולי מועלם, טלי פלוסקוב או נורית קורן היו עולות עם אותה שמלה כמו של יעל כהן-פארן – – מירב בן ארי (כולנו): היא הייתה מעירה להן. היו"ר נאוה בוקר: הייתי מעירה להן בדיוק אותו דבר. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): – – היא לא הייתה מעירה לה. היו"ר נאוה בוקר: הייתי מעירה גם לגבר. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): מירב, היא לא הייתה מעירה לה. מירב בן ארי (כולנו): היא הייתה מעירה לי. היו"ר נאוה בוקר: סליחה, אדוני – – יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): היא לא הייתה מעירה לה. את יודעת למה? מוסי רז (מרצ): – – – היו"ר נאוה בוקר: – – אני הייתי מעירה גם לגבר. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): כי נגדנו באופוזיציה קל – – היו"ר נאוה בוקר: אוי, איזה – – – יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): – – להשמיץ, קל לזרוק בוץ. באיזה שיא הקלילות אומרת לה: סליחה, מה עם קוד לבוש? כאילו היא אחרונת הפעילים שמסתובבים פה. זו קלות הדעת – – היו"ר נאוה בוקר: אני אשיב לך על הדברים האלה כשתסיים. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): – – שבה אתם מפעילים את הדמוניזציה שלכם, וזה מראה כמה קל לכם להעיר לנו, כאילו אנחנו לא חלק מהבית הזה. מירב בן ארי (כולנו): אני אומרת לך שזה לא קשור לקואליציה ואופוזיציה. היו"ר נאוה בוקר: זה לא קשור בכלל לקואליציה – – – מירב בן ארי (כולנו): היא הייתה מעירה גם לי. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): תני דוגמה אחת, מירב, שבה היא העירה למישהו מהקואליציה על הלבוש שלו. מירב בן ארי (כולנו): כן. היו"ר נאוה בוקר: חבריי מהקואליציה לא מתלבשים בצורה כזאת. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): שר החקלאות אורי אריאל, איש יקר בהחלט, מסתובב פה עם ג'ינס וסנדלים גם כשהוא נותן תשובות בשם הממשלה, ואני לא ראיתי את חברת הכנסת סגנית היושב-ראש נאוה בוקר מעירה לאורי אריאל על הסנדלים והג'ינס. אבל, אדוני יושב-ראש הקואליציה, לסגנית יו"ר כנסת הנכבדה – שאני באופן אישי די מחבב רוב הזמן – היה מאוד קל להעיר על קוד הלבוש של חברת הכנסת יעל כהן-פארן רק משום הזילות שאתם רואים באופוזיציה. קריאה: זה לא נכון. היו"ר נאוה בוקר: אתה כל כך טועה. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): אני לא טועה, ואני אומר לך, גברתי, ההערה הזאת לא במקומה. את לא משטרת אופנה. את לא דורין אטיאס. את לא תתחילי לחלק פה דרקונים לחברות וחברי כנסת על הלבוש שלהם. אני חושב גם שאת אישה עם קצת יושרה, וראוי שגם תתנצלי. אמרת כבר שטעית – – היו"ר נאוה בוקר: לא אמרתי שטעיתי – – – יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): – – ולכן תתנצלי על ההערה הנלוזה הזאת – – היו"ר נאוה בוקר: תודה רבה. יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): לא, היא לא חוזרת בה. היא לא טעתה. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): – – ותשיבי את כבודו של הבית הזה לפחות בנושא הפעוט הזה. היו"ר נאוה בוקר: אני רוצה לומר דבר אחד: קוד הלבוש מיועד לאורחים שמגיעים לכנסת, בעיקר. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): היא לא אורחת, היא חברה בבית הזה. בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי): חיליק – – – היו"ר נאוה בוקר: אדוני הנכבד חבר הכנסת חיליק בר, אני רוצה להשיב לך על דבריך, משום שאתה טועה. ישבנו בוועדה שניסחה את קוד הלבוש. מסתבר שקוד הלבוש כנראה מיועד רק לאורחים – – יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): – – – היו"ר נאוה בוקר: – – כי כשאורחים מגיעים לכנסת בגופייה, הם מסולקים; הכניסה שלהם נמנעת. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): אז טעית, אז תתנצלי. היו"ר נאוה בוקר: אמרתי לה שטעיתי. אמרתי לה שטעיתי. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): לא, את לא התנצלת, את רק – – – יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): לא, את אמרת את זה בנימה מזלזלת. היו"ר נאוה בוקר: לא ידעתי שלחברי הכנסת מותר להתלבש בכל לבוש שהוא. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): בוודאי – – – יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): את אמרת את זה בנימה מזלזלת. היו"ר נאוה בוקר: זה לא מכבד לא את המליאה ולא את הכנסת, בעיניי. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): – – – היו"ר נאוה בוקר: זה לא עניין של קואליציה או אופוזיציה. קריאות: – – – יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): – – – מה זה – – – רויטל סויד (המחנה הציוני): אבל עכשיו היא אומרת לך – – – היו"ר נאוה בוקר: זה לא עניין של קואליציה או אופוזיציה. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): מתוקף מה ובאיזו זכות את מעירה לה? היו"ר נאוה בוקר: גם אם זו הייתה חברת כנסת מהקואליציה, הייתי – – – איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): מתוקף מה? רויטל סויד (המחנה הציוני): אבל היא אומרת לך – – – יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): – – – לא מקבל את זה. היו"ר נאוה בוקר: – – – ובסך הכול שאלתי אותה מה עם קוד הלבוש. אני לא חייבת להתנצל בפניך. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): – – – יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): זה בסדר – – – יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): אמרת את זה בצורה מזלזלת ולא התנצלת – – היו"ר נאוה בוקר: לא, אני חושבת שבמקרה הזה אתה טועה. יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): – – ולא אמרת שום דבר שחזרת בך. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): מתוקף מה את מעירה לה? מתוקף מה? יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): אבל את אמרת שאת טעית ולא אני טועה. היו"ר נאוה בוקר: אתה טועה – אין פה שום עניין של קואליציה ואופוזיציה. קריאה: לא, לא טועה – – – קריאות: – – – היו"ר נאוה בוקר: שום עניין. זה עניין של לכבד את כנסת ישראל. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): את לא מכבדת – – – יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): את לא מכבדת את כנסת ישראל. את מלבינה פנים – – – יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): – – – היו"ר נאוה בוקר: אם כלפי אורחים כנסת ישראל מונעת את כניסתם כשהם נכנסים עם גופייה לכנסת, אז – – – איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): היא לעולם לא הייתה – – – יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): אבל זו לא גופייה. זו לא גופייה. תקשיבו – – – קריאה: זו גופייה? זו גופייה? היו"ר נאוה בוקר: זה ללא שרוול, זה אותו דבר. קריאה: לא, לא. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): תגידי לי, מה, את משמרת הצניעות? רויטל סויד (המחנה הציוני): למה את לא מעירה – – – היו"ר נאוה בוקר: טוב, חברים, בואו נתקדם. תודה רבה לחבר הכנסת חיליק בר. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): את משטרת הצניעות? באמת, אני שואל אותך. קריאות: – – – היו"ר נאוה בוקר: חבר הכנסת אברהם נגוסה – אינו נוכח. חברת הכנסת מיכל בירן, בבקשה, שלוש דקות לרשותך. איך אני שמחה שיש לכם על מה לדבר כעת. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): – – – מה זה? סליחה, היא לא – – – יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): – – – איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): – – – עניין קוד לבוש לח"כים. סליחה. מיכל בירן (המחנה הציוני): גברתי היושבת בראש, חבריי חברי הכנסת, האמת היא שהתכוונתי לדבר על חוק הפונדקאות, ואני מקווה שעוד יישאר לי זמן, אבל אי-אפשר להתעלם מההערה שלך. השאלה: מי שמך? פשוט, מי שמך לקבוע מה מכבד ומה לא מכבד את הכנסת? קוד לבוש זה דבר תרבותי לחלוטין. זה קשור לסביבה שאנחנו חיים בה, והאופן שבו חברת הכנסת יעל כהן-פארן מתלבשת בדיוק תפור לסביבה שבה אנחנו חיים, ואת צריכה גם לכבד את האופן שבו אנחנו מתלבשות ואנחנו מתנהגות. חוץ מזה, להעיר לחברת כנסת על הלבוש שלה – בעיניי, יש בזה אקט גם קצת מיזוגני, ואין דרך אחרת להגדיר את זה; קצת שונא נשים. לאה פדידה (המחנה הציוני): מה קרה עכשיו? מיכל בירן (המחנה הציוני): הרבה. הגברת החליטה שהיא משטרת האופנה – – היו"ר נאוה בוקר: להגיע מכאן עד לשנאת נשים? חברים, הרחקתם לכת. אני מצטערת. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): – – – עוד אין ועדת – – – היו"ר נאוה בוקר: יש גבול. מיכל בירן (המחנה הציוני): – – ונותנת היתרים מי לבוש באופן מכבד או לא מכבד. יואל חסון (המחנה הציוני): שימי גופייה – – – מיכל בירן (המחנה הציוני): בשתי הדקות שנותרו לי אני כן רוצה להתייחס – – – לאה פדידה (המחנה הציוני): תורידי ז'קט. היו"ר נאוה בוקר: לא, זה בסדר. זה מאוד מכבד נשים. מיכל בירן (המחנה הציוני): עוד לא הייתה חברת כנסת ששרפה חזייה על הדוכן; אולי בהמשך. היו"ר נאוה בוקר: זה מאוד מכבד. מיכל בירן (המחנה הציוני): חזרה לעניין הפונדקאות. הייתי בדיונים האלה לכל אורכם, יחד עם חברת הכנסת יעל גרמן, שהייתה שם באמת בכל הדיונים, גם לפני שהגיעה התקשורת וגם לפני שהחברים האחרים התחילו להתעניין. לאורך כל הדרך הטיעון הפורמלי שלהם למה הם לא מכניסים את חברי הקהילה הגאה לחוק היה שאין מספיק נשים שמעוניינות להיות פונדקאיות. ואז, מה גילינו, דקה, ממש במחטף, רגע לפני שהצעת החוק סיימה את ההכנות בוועדה? חבר הכנסת אלאלוף, שהטיעון המרכזי שלו לאורך כל הדיונים היה שבביתו היו תשעה ילדים, הוסיף שאפשר יהיה להביא ילד בפונדקאות – – – אלי אלאלוף (כולנו): סליחה – – – זה עשרה. מיכל בירן (המחנה הציוני): עשרה. תשעה חוץ ממך? אלי אלאלוף (כולנו): אני מספר תשע. מיכל בירן (המחנה הציוני): אתה מספר תשע. בזה התבלבלתי. עשרה ילדים. מכניס חבר הכנסת אלאלוף ברגע האחרון את זה שאדם יוכל להביא בפונדקאות את הילד החמישי, ואנחנו מדברים על המשותף. זאת אומרת, באופן תיאורטי יכול להיות זוג של סטרייטים שנניח לגבר היו מנישואים קודמים שלושה ילדים, התחתן בנישואים שניים, אם יש להם בעיות הם יוכלו להביא את הילד החמישי בפונדקאות, בזמן שלקהילה הגאה אומרים שאין מספיק פונדקאיות בשביל להכניס גם אותם לחוק. אלי אלאלוף (כולנו): מי אמר את זה? מיכל בירן (המחנה הציוני): משרד המשפטים. זה היה הטיעון שלהם לאורך כל החוק. אני ואתה יודעים שזה שקר. הסיבה היחידה לכך שהקהילה הגאה לא נכנסה לחוק היא הומופוביה והיא אפליה. אתה – כבר אמרתי לך מה דעתי – שיתפת פעולה. אני יודעת שהלב שלך טוב, אני יודעת שאתה לא הומופוב, אבל בסוף – – – אלי אלאלוף (כולנו): לכן אני פחדן. מיכל בירן (המחנה הציוני): אבל בסוף נהגת בפחדנות ואפשרת לחוק שלא היה צריך לעבור – לעבור – – היו"ר נאוה בוקר: תודה רבה. מיכל בירן (המחנה הציוני): – – ואני מקווה שעוד נצליח להכשיל אותו. תודה. היו"ר נאוה בוקר: תודה רבה. חברת הכנסת חנין זועבי – אינה נוכחת. אלי אלאלוף (כולנו): אני רוצה להגיב. היו"ר נאוה בוקר: חבר הכנסת איימן עודה – – – קריאה: הודעה אישית. אלי אלאלוף (כולנו): הודעה אישית מותר? היו"ר נאוה בוקר: דקה. מתי הוא יכול הודעה אישית? בסוף, לא? אחרי ההצבעה, בהחלט. מיכל בירן (המחנה הציוני): אני אישאר להודעה האישית. היו"ר נאוה בוקר: חבר הכנסת איימן עודה – אינו נוכח; חבר הכנסת אכרם חסון – אינו נוכח; חבר הכנסת עמר בר-לב – אינו נוכח; חבר הכנסת ינון אזולאי – אינו נוכח; חבר הכנסת מיכאל מלכיאלי – אינו נוכח; חבר הכנסת מאיר כהן – אינו נוכח; חבר הכנסת מסעוד גנאים – אינו נוכח. מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): נוכח. היו"ר נאוה בוקר: חבר הכנסת גנאים, אתה מעוניין לדבר? מוותר; חבר הכנסת עפר שלח – איננו. חבר הכנסת יוסף ג'בארין – אינו נוכח; נוכח? יפה. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): כל הערבים לא נוכחים? היו"ר נאוה בוקר: לא, לאו דווקא. בבקשה, אתה מוזמן, שלוש דקות. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): גברתי היושבת-ראש, חבריי חברי הכנסת, איפה חברת הכנסת יעל? יצאה – – – רויטל סויד (המחנה הציוני): איפה יעל? יעל שלנו. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): הרי כל הזמן אנחנו טוענים שיהודית ודמוקרטית זה לא הולך ביחד, אז הייתה לכם עוד דוגמה לכך שלא יכולה להיות גם וגם, אפילו בקוד הלבוש של חברי הכנסת. איציק שמולי (המחנה הציוני): – – – לנו את החיבור. היו"ר נאוה בוקר: אני לא חושבת שבפרלמנטים אחרים – – – יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): הינה עוד דוגמה. היו"ר נאוה בוקר: חבר הכנסת ג'בארין, ביקרת בפרלמנטרים אחרים? יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): טוב, לא ניכנס – – – היו"ר נאוה בוקר: שם מופיעים חברי פרלמנט בגופיות? יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): לא ניכנס לזה עוד פעם. היו"ר נאוה בוקר: בגופיות? יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): לא ניכנס לזה עוד פעם. איציק שמולי (המחנה הציוני): ג'בארין, אתה יודע מה אומרים – כשיש לך פטיש ביד כל העולם הוא מסמר. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): לא ניכנס לזה הפעם. מה שאני רוצה לומר, מה שאני רוצה לומר – שאתם בדרך כלל מדברים על מתח שטמון בהגדרת המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית, בסדר הזה, יהודית ודמוקרטית. ואני חושב שעכשיו צריך להודות שכשקוראים את חוק הלאום בנוסחים השונים – כל הנוסחים רלוונטיים לטיעון שלי – הרי רואים בעצם שזה באמת לא הולך ביחד, מה לעשות. מה לעשות, אי-אפשר – אי-אפשר גם לייחד הסדרים מרכזיים במדינה רק לקבוצת הרוב, גם בעניין ההגירה, גם בעניין הסמלים, גם בעניין ימי המנוחה, ואחר כך גם להגיד שאותה מדינה תקדם ותבסס התיישבות יהודית. מה עם הלא-יהודים? כאילו שהם לא קיימים? המדינה לא צריכה לדאוג להם? לא צריכה לקדם את ההתיישבות שלהם? וכשזה מגיע לשפות הרשמיות של המדינה, המדינה רוצה לתת אותה עליונות לשפה העברית, ול-20% מאזרחיה, כמיליון וחצי, יהיה משהו כמו מעמד מיוחד, שלא ברור מה זה המעמד המיוחד הזה. כאילו שאותה מדינה אומרת: זה יותר מדי לתת מעמד של שפה רשמית למיעוט גדול של 20%. זה יותר מדי. אני לא יכול לפרש אחרת את הניסיון לבטל את המעמד הרשמי של השפה הערבית חוץ מהפרשנות של לומר: לא מגיע להם. מישהו יכול לתת לי סיבה אחת מדוע השפה הערבית – – היו"ר נאוה בוקר: תודה. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): – – לא יכולה להיות שפה רשמית במדינה? מדוע? היו"ר נאוה בוקר: תודה רבה. ענת ברקו (הליכוד): כי זו שפה – – – יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): שפתו של מיעוט ניכר, מיעוט ילידי, מיעוט לשוני. מה מפריע? מה מפריע – – היו"ר נאוה בוקר: תודה רבה, חבר הכנסת ג'בארין. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): – – לקואליציה שהערבית תישאר שפה רשמית? מה מפריע? טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): – – – יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): למה מפחדים מערבית? היו"ר נאוה בוקר: תודה. תסיים, בבקשה. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): חבר הכנסת דיכטר, מה מפריע? אלא אם כן אתה רק מודה – – ענת ברקו (הליכוד): – – – יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): – – שמדינה לא יכולה להיות גם יהודית וגם דמוקרטית. ענת ברקו (הליכוד): אני אוהבת ערבית, תאמין לי, אבל השפה הרשמית היא – – – יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): אם אוהבים את הערבית אז צריך לבטא את זה, ולא רק לדבר על הערבית. היו"ר נאוה בוקר: תודה רבה. תודה. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): חבר הכנסת דיכטר, אתה עולה לכאן ואתה מדבר ערבית – – – היו"ר נאוה בוקר: חבר הכנסת ג'בארין, אתה מתעלם מדבריי כבר דקה שלמה. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): תתרגם את זה, תתרגם את זה למעשה. למה אתה רוצה לבטל את השפה שאתה טוען שאתה קרוב אליה? ענת ברקו (הליכוד): זה לא לבטל. היא גם היום לא שפה רשמית. צריך לדייק. היו"ר נאוה בוקר: לא יאומן. חברת הכנסת סתיו שפיר – – טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): – – – היו"ר נאוה בוקר: – – חברת הכנסת סתיו שפיר – אינה נוכחת. יעלה לסכם חבר הכנסת אבי דיכטר. בבקשה, עד עשר דקות לרשותך. קריאות: – – – אבי דיכטר (יו"ר ועדת החוץ והביטחון): גברתי היושבת-ראש, רבותיי חברי הכנסת, אני מודה שזר, לו היה נקלע לכאן, היה חושב שהתחיל הדיון על – – ענת ברקו (הליכוד): חוק הלאום. אבי דיכטר (יו"ר ועדת החוץ והביטחון): – – חוק-היסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי, כי כל הדוברים ללא יוצא מן הכלל עסקו בחוק הזה כאילו החוק שהבאתי – הארכת תוקף בשנה, הוא בכלל זניח, ולא היא. הרי כולנו מבינים וכולנו מרגישים לא הכי בנוח עם העובדה שאנחנו צריכים לעסוק במצב חירום בגיל 70, ובאופן טבעי, אתה רוצה – מדינה בגיל 70 – להתנתק ממצב החירום. ופקודות מנדטוריות אחת אחרי השנייה הומרו בחקיקה ישראלית כחול-לבן, באמת לתפארת מדינת ישראל. הבעיה היא שהקשר הגורדי הזה בין צווים – חוקים מסוימים אבל בעיקר צווים – לבין מצב החירום הוא דבר שחייבים לנתק. אי-אפשר להסביר לעצמנו למה נושא התמרוקים צריך להיות קשור במצב החירום; אי-אפשר להסביר לעצמנו למה הדבש צריך להיות קשור למצב החירום. אבל מה לעשות, שאם הקונסטרוקציה הזאת שנקראת מצב חירום יורדת, מתבטלת, חלק גדול מהצווים יתבטלו, וגם חוקים שנשענים עליהם, או על מצב החירום, ואז הבעיה היא שחלק מהם בכלל בלתי הפיכים. גם אם יבטלו את מצב החירום, אם לא נאריך אותו בשנה נוספת – וקודם כשאמרתי לעשרה חודשים בעצם הכוונה הייתה בשנה, עד 16 ביולי 2019 – והיה ולא נאריך את מצב החירום, חלק מהצווים והחוקים פשוט יהיו בלתי הפיכים; יישארו תלויים באוויר עד שיקבלו קונסטרוקציה חוקית שתעבור כאן בכנסת. ולכן, המאמץ שלנו בוועדה המשותפת לוועדת חוץ וביטחון ולוועדת החוקה, חוק ומשפט לצמצם את מספר הצווים ולצמצם את מספר החוקים הוא מאמץ גדול מאוד. וכפי שאמרתי, הוא תלוי גם בממשלה, במשרדים מסוימים, אבל גם בכנסת כאן, בכמה ועדות כנסת. ובוודאי, העובדה שכשמחילים דין רציפות – ואם לא נמצה את זה עד סוף מושב הכנסת הזה, בנובמבר 2019, אז בכנסת הבאה נצטרך פעם נוספת להתחיל את כל תהליך החקיקה מבראשית; גם בזבוז זמן, אבל בעיקר עבודה לא לתכלית. והכנסת הזאת צריכה לעבוד לתכלית, לתכלית ראויה. כך שכשאנחנו עוסקים במצב החירום – וחלק מהדברים הם באמת מסובכים – ישנם נושאים שמנסים לפתור את זה בפקודה או בחוק המלחמה בטרור שימיר את הפקודה, את הפקודה המנדטורית, אבל כמובן שהיוצאים מן הכלל האלה, דווקא הם זוכים לתשומת לב רבה יותר בכל תהליך החקיקה, ודווקא הנושאים שנראים לכאורה פשוטים נתקעים שוב ושוב. ונדמה לי שהתפקיד שלנו כאן בכנסת, גם של שרים במשרדים שהם מופקדים עליהם וגם של חברי כנסת שיושבים בראש ועדות מסוימות – ציינתי את ועדת הכלכלה, כי היא באמת ועדה שאוצרת באל"ף, אבל גם עוצרת בעי"ן, בתוכה סדרה של דיונים שלו היו מתקיימים והיו מגיעים לשורה תחתונה, היינו יושבים פה היום עם פחות חוקים שקשורים למצב החירום, ובוודאי עם הרבה פחות צווים שקשורים במצב החירום, ואני חייב להודות: קשר שאין שום סיבה שיימשך. ולכן אני מקווה מאוד שההצבעה שלכם היום תאריך את זה בשנה נוספת, ושהשנה הזאת, 12 החודשים שלפנינו, יאפשרו הן לשרים ולמשרדים שהם עומדים בראשם והן לוועדות הכנסת הרלוונטיות להתמודד עם הסוגיה הזאת, לפתור את הבעיה של חוקים וצווים שמחוברים למצב החירום ללא שום היגיון, ללא שום הצדקה, אבל אי-קיומם בגלל הניתוק הזה עלול ליצור כאוס או בעיות קשות מאוד בתפקוד היומיומי בכמה תחומים – גם בתחום הבריאות, גם בתחום הכלכלה, גם בתחום התעשייה, גם בתחום האישי, אישי-ביטחוני, אולי או אישי בהיבט של משרד הפנים, של יציאות לחו"ל וכיוצא בזה, ולכן החובה הזאת עדיין להשאיר את מצב החירום ולאפשר את התשתית הזאת שעליה יושבים אותם צווים ואותם חוקים – לאפשר להם להתקיים. אני יודע שהאנשים שדיברו כאן עסקו ארוכות בנושא חוק הלאום, אבל אנחנו נעסוק בו, אני מאמין, גם בוועדה מחר. ביום רביעי הוא יגיע לכאן לכנסת, למליאת הכנסת, ואז הוא יעבור ברוב מוחץ. בינתיים אני קורא לכם להצביע בעד הארכת מצב החירום בשנה נוספת. תודה רבה. היו"ר נאוה בוקר: תודה רבה לחבר הכנסת דיכטר. חברים, אנחנו עוברים להצבעה על המלצת הוועדה המשותפת של ועדת החוץ והביטחון וועדת החוקה, חוק ומשפט בעניין הכרזה על מצב חירום. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 6 בעד ההמלצה – 62 נגד – 14 נמנעים – אין המלצת הוועדה המשותפת של ועדת החוץ והביטחון וועדת החוקה, חוק ומשפט בעניין הכרזה על מצב חירום נתקבלה. היו"ר נאוה בוקר: 62 בעד, 14 נגד. ההמלצה התקבלה. מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת היו"ר נאוה בוקר: וכעת הודעה לסגן מזכירת הכנסת. אחריה – הודעה אישית של חבר הכנסת אלאלוף. סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: ברשות יושבת-ראש הישיבה, הינני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 133 – הוראת שעה), התשע"ח–2018, שהחזירה ועדת החוקה, חוק ומשפט; הצעת חוק-יסוד: הממשלה (תיקון מס' 7), שהחזירה הוועדה המשותפת לוועדת החוץ והביטחון ולוועדת החוקה, חוק ומשפט לדיון בהצעת חוק-יסוד: הממשלה (תיקון מס' 7); הצעת חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה (תיקון מס' 35), התשע"ח–2018, שהחזירה ועדת הכספים. עוד הונח היום על שולחן הכנסת לוח תיקונים להצעת חוק הסכמים לנשיאת עוברים (אישור הסכם ומעמד היילוד) (תיקון מס' 2), התשע"ח–2018. עוד אבקש להודיעכם כי הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 250) (פטור ממס לתשלומים ושירותים הניתנים לראש הממשלה), התשע"ח–2018, שעברה במליאת הכנסת ביום י"ט בתמוז התשע"ח, 2 ביולי 2018, הועברה בטעות להכנה לקריאה שנייה ולקריאה שלישית בוועדת הכנסת. בהתאם לסעיף 83(א) לתקנון הכנסת ההצעה תוחזר לוועדה שהכינה אותה לקריאה הראשונה. תודה. היו"ר נאוה בוקר: תודה רבה. נא להוסיף לפרוטוקול את חברת הכנסת חנין זועבי, בבקשה. היא הצביעה נגד. שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): הצבעתי בעד. הודעה אישית של חבר הכנסת אלי אלאלוף היו"ר נאוה בוקר: הודעה אישית של חבר הכנסת אלי אלאלוף. חבר הכנסת אלאלוף, עד חמש דקות לרשותך. אלי אלאלוף (כולנו): גברתי היושבת-ראש, חבריי חברי הכנסת, יש דברים שנאמרים לפעמים בוועדות שחשבתי שהם לא ראויים לעלות למליאה, אבל לצערי, בשבוע שעבר חברת הכנסת מיכל בירן, היות שלא היו לה יותר נימוקים, התחילה בהתקפה אישית עליי. במצב רגיל הייתי אומר בערבית שלי קוואן – תזלזל בה. תזלזל בה מפני שהיא לא מבינה את הנושא; תזלזל בה מפני שהיא פופוליסטית. מיכל בירן (המחנה הציוני): חצוף פחדן – – – אלי אלאלוף (כולנו): רציתי לזלזל בך גם בגלל היושר האינטלקטואלי שאין לך. מיכל בירן (המחנה הציוני): מי הח"כית שיושבת איתך לבד בדיונים? אלי אלאלוף (כולנו): תשתקי כשאני מדבר. יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): – – – אל חבר כנסת. מיכל בירן (המחנה הציוני): – – – אלי אלאלוף (כולנו): את לא תעשי פה קרקס. מיכל בירן (המחנה הציוני): – – – אלי אלאלוף (כולנו): את לא תעשי לי קרקס. מיכל בירן (המחנה הציוני): אתה פחדן. אלי אלאלוף (כולנו): אני אגיד לכם, אני פחדן כשאני מחליט. מיכל בירן (המחנה הציוני): כן, אתה פחדן. אתה בעד להכניס את הקהילה הגאה, ולא עשית את זה כי אתה פחדן. אלי אלאלוף (כולנו): תתביישי לך. תתביישי לך. כשתצליחי לעשות בחיים מאית אחוז ממה שעשיתי, אז אני אגיד לך שאת גיבורה. מיכל בירן (המחנה הציוני): ימים יגידו. אלי אלאלוף (כולנו): אין לך שום סיכוי. מיכל בירן (המחנה הציוני): אתה פחדן וחצוף. אלי אלאלוף (כולנו): הגברת לא הבינה את הדיון – – מיכל בירן (המחנה הציוני): ואללה, אני לא מבינה את הדיון? אלי אלאלוף (כולנו): – – לא הבינה את התוכן. נכנסה – – – יעקב מרגי (ש"ס): מיכל, אולי תכבדי אותו – – – מיכל בירן (המחנה הציוני): עובדה גם שמשרד הבריאות בא להגיש על זה רוויזיה, כי לא הבנת מה – – – אלי אלאלוף (כולנו): אני מבקש להוציא אותה מהאולם. למה לא להוציא אותה מהאולם? היו"ר נאוה בוקר: חברת הכנסת מיכל בירן, חברת הכנסת מיכל בירן, מספיק. אלי אלאלוף (כולנו): את חיפשת את זה. שוב, לא הייתי מתייחס לגברת לולא ההתנהגות שלה פה במליאה – שלא יודעת לכבד אותה. היא לא יודעת לכבד שום דבר חוץ מהרצון שלה להתבלט על מנת להטעות ציבור בפופוליזם – – מיכל בירן (המחנה הציוני): הח"כית היחידה שמגיעה לדיונים ב-08:00 – – – אלי אלאלוף (כולנו): – – ובדמגוגיה. מיכל בירן (המחנה הציוני): אתה חצוף. אתה לא הבנת – – – אלי אלאלוף (כולנו): בושה לך. בושה לך. מיכל בירן (המחנה הציוני): אתה לא הבנת – – – היו"ר נאוה בוקר: חברת הכנסת מיכל בירן, אני מבקשת ממך, תיתני לו לסיים את דבריו. מיכל בירן (המחנה הציוני): משרד הבריאות בא לתקן את מה שעשית, כי עשית את זה שלא ברשות. אלי אלאלוף (כולנו): בחוק שיש בו גם ערכים, גם ערכים יהודיים וגם אמונה של חלק מהאוכלוסייה – תדעי לכבד את זה. את לא מסוגלת. מיכל בירן (המחנה הציוני): אתה חושב שזה בסדר שהקהילה הגאה לא בפנים? אלי אלאלוף (כולנו): את לא מסוגלת. מיכל בירן (המחנה הציוני): זה מה שאתה אומר? כי זה מפריע – – – אלי אלאלוף (כולנו): החוק – – – היו"ר נאוה בוקר: חברת הכנסת מיכל בירן, אני קוראת אותך לסדר פעם ראשונה. אלי אלאלוף (כולנו): החוק המדהים הזה, שיוזמתו התחילה אצלכם – – יעקב מרגי (ש"ס): – – – היו"ר נאוה בוקר: זה לא דו-שיח. אלי אלאלוף (כולנו): – – על ידי ד"ר סנה וליבאי בעצמו ב-1996 – הם לא העזו לגלוש לכיוון של פונדקאות של הזוגות החד-מיניים. הם לא התקרבו לזה. מיכל בירן (המחנה הציוני): אני לא מאמינה שאתה מצדיק את זה. אלי אלאלוף (כולנו): לא התקרבו לזה. מיכל בירן (המחנה הציוני): – – – שיש לך לב טוב. רויטל סויד (המחנה הציוני): היו שינויים רבים – – – אלי אלאלוף (כולנו): אתם יודעים מה הציעו לי לעשות? רויטל סויד (המחנה הציוני): היו שינויים רבים. אלי אלאלוף (כולנו): שאנחנו, חברי הכנסת שנבחרו כדי להיות אחראים, אנחנו לא נביא את הצעת החוק – – היו"ר נאוה בוקר: חברת הכנסת מיכל בירן, אני לא רוצה להמשיך עם הקריאות לסדר. מספיק. תני לו לסיים את דבריו. מיכל בירן (המחנה הציוני): אני שותקת. היו"ר נאוה בוקר: – – שאנחנו לא נביא את הצעת החוק לדיון במליאה, כדי להשאיר את ההחלטה לבית המשפט העליון. בריחה מוחלטת מהאחריות שלך, שבשבילה נבחרת. אני רוצה גם להגיד לך: אני מזדהה, ובכל יום – ועשיתי את זה בעבר, כמעט הייתי אומר לפני שנולדת – מזדהה עם כל האוכלוסיות החלשות, המוחלשות והמוזנחות – – מיכל בירן (המחנה הציוני): אז למה דפקת אותן? אלי אלאלוף (כולנו): – – כולל האוכלוסייה הלהט"בית. קריאה: – – – אלי אלאלוף (כולנו): אמרתי, אבל יש גם קונטקסט, ובקונטקסט הפוליטי הנוכחי, באווירה החברתית הנוכחית, כדאי להתקדם בצעדים מדודים. היית מוכנה לוותר על אלפי נשים שמחכות לחוק הזה כדי להביא להיריון שיעשה אותן אימהות. מיכל בירן (המחנה הציוני): לא מתקנים אפליה באפליה. אלי אלאלוף (כולנו): לא, זה לא מעניין. תזניח את החוק. זה לא חשוב, הנשים החד-הוריות שזקוקות לילדים ורוצות אותם? את לא תלמדי אותי מה זה לרצות ילד. מיכל בירן (המחנה הציוני): גם אתה לא תלמד אותי. אלי אלאלוף (כולנו): אני גם עשיתי הכול כדי להיות אבא. אני רוצה גם להגיד לך: החוק הזה יעבור. מיכל בירן (המחנה הציוני): נראה. אלי אלאלוף (כולנו): את תראי. החוק יעבור בתמיכת רוב הבית, למרות התרגילים שאתם כאילו הסכמתם לעשות ולהשתמש בהם. אני רוצה להגיד שאני מזמין את החברים שלנו להתחיל לשמור על אתיקה מינימלית, לכבד אחד את השני. הדברים שאת מעבירה אליי מזמינים רק זלזול ורחמנות על אנשים מהסוג שלך. הודעת הממשלה על העברת סמכויות משר לשר היו"ר נאוה בוקר: חברים, אנחנו עוברים להודעת הממשלה בהתאם לסעיף 31(ב) לחוק-יסוד: הממשלה, להעביר לשר אלי כהן את הסמכות הנתונה לשר האוצר לפי סעיף 50 לחוק החברות הממשלתיות, התשל"ה–1975. יציג את הודעת הממשלה שר התקשורת איוב קרא. בבקשה, עשר דקות לרשותך. שר התקשורת איוב קרא: גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, אני מתכבד להודיע לכנסת כי הממשלה החליטה, בהתאם לסעיף 31(ב) לחוק-יסוד: הממשלה, להעביר לשר אלי כהן למשך תקופת כהונתו של השר משה כחלון בתפקיד שר האוצר את הסמכות הנתונה לשר האוצר לפי סעיף 50 לחוק החברות הממשלתיות, התשל"ה–1975, לעניין מינוי בא כוח המדינה ומתן הוראות לגבי אופן הצבעתו בדיון באספה הכללית של חברת נתיבי הגז הטבעי לישראל בע"מ בנושא המקטע הימי של מערכת הולכה למאגרים קטנים. בהתאם לסעיף 31(ב) לחוק-יסוד: הממשלה, מבקשת הממשלה את אישורה של הכנסת להחלטה כאמור. אני מנצל את היותי בזכות של כמה דקות נוספות כדי להיכנס לכמה חוקים שיעלו במשך הימים הקרובים שחשוב לדבר עליהם כאן. קודם כול, חוק התאגיד הציבורי, שנמצא כיום בוועדת הכנסת, בוועדה מיוחדת. חוק התאגיד בא להבטיח את האירוויזיון, שאמור להתקיים כאן בשנה הבאה, ב-2019. מצאנו לנכון להחזיר את נושא פיצול החדשות מהתאגיד הציבורי מכיוון שה-EBU – ארגון השידורים האירופי – שלח מכתב שבו הוא מתנה שכדי לקיים את האירוויזיון בישראל, צריך שיהיה מצב שאין פיצול חדשות; תאגיד השידור הציבורי חייב להיות מאוחד. אלה תקנות, או תקנון, שמחייב כל מי שמשתתף באירוויזיון. זה כמו תחרות של כדורגל באירופה: אתה מסכים לכללי המשחק – אתה נכנס; אתה לא מסכים – אתה לא יכול להשתתף. מאחר שאנחנו רוצים את האירוויזיון בישראל ובירושלים, אני מקווה שבכך, עם תיקון החוק, נוכל להביא בשורה טובה בעניין האירוויזיון. אני חוזר למה שאמרתי: בהתאם לסעיף 31(ב) לחוק-יסוד: הממשלה, מבקשת הממשלה את אישורה של הכנסת להחלטה כאמור. אני מבקש להצביע על הודעה זו. תודה. היו"ר נאוה בוקר: תודה רבה, השר איוב קרא. הרשימה סגורה, רשימת הדוברים סגורה. חברת רויטל סויד – מוותרת; חבר הכנסת מוסי רז – מוותר. חברת הכנסת יעל כהן-פארן, בבקשה. יואל חסון (המחנה הציוני): גברתי היושבת-ראש, אם אני עולה – לעלות עם ז'קט או בלי ז'קט? את הכפתור העליון לסגור? היו"ר נאוה בוקר: אני לא מעוניינת להגיד לך. בבקשה, שלוש דקות. יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): תודה, גברתי היושבת-ראש. תודה שלא הערת לי. חבריי חברות וחברי הכנסת, אני רק אתייחס בדקה לדברים שהיו קודם. אני חושבת שמעבר לכך שזה היה חוסר מודעות לאי-קיום של קוד הלבוש לגבינו, אני חושבת שגם חברת הכנסת בוקר, יושבת-ראש המליאה, קצת לא שמה לב שהיא עושה משהו שנקרא בלשון היהדות הלבנת פנים – דברים שלא עושים. אם יש משהו, יש לך הערה לגבי הלבוש, תלכי לבן אדם ותגידי לו בשקט אחר כך, בצד – – היו"ר נאוה בוקר: אז אני אעצור אותך כאן – – יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): – – לא מעל הדוכן של המליאה. היו"ר נאוה בוקר: – – ואני רוצה לומר לך שאני מצטערת, לא התכוונתי לפגוע בך. יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): בסדר גמור. תודה. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): אוה, תודה רבה. מה קרה? לקח לך חצי שעה, אבל הינה – – – יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): אני שמחה שיש את ההבהרה הזאת, ועכשיו נמשיך הלאה. תודה, ההתנצלות התקבלה. תראו, אנחנו כאן כבר שלוש שנים מעבירים סמכויות משר לשר בהתאם לגחמות כאלה ואחרות של הקואליציה: שר אחד לא יכול לדבר על שבב, שר אחר לא יכול לעסוק בגז, אז הם מעבירים את הכדור, את תפוח האדמה הלוהט. הפעם זה שוב קשור לגז, אז שר האוצר מנוע מניגוד עניינים; למרות שאין באמת ניגוד עניינים, כי החבר שיש לו את הבעלות בישראמקו, בשותפות תמר – מה זה בכלל רלוונטי לכל המאגרים הקטנים שעליהם מדובר פה? אבל בכל זאת. הוא גם אומר שבכלל אין לו שום חלק בשותפות הזאת. ישראמקו לא שלו, הוא פרש ממנה מזמן, אבל בכל זאת, כנראה ששר האוצר מעדיף להימנע מאיזשהו צל או בדל של חשדות לניגודי עניינים כאלה או אחרים, אז הוא מעביר את הסמכות. ופה בדיוק הנושא של הגז שוב עולה, ושוב – ההשתלטות של החברות הפרטיות על נכסי הציבור. בסדר, זה חלק מאיך שהמדינה החליטה לפתח את הגז, אבל כמה שהמדינה נותנת להם – כל מה שהם יבקשו, גם מבחינת הורדת המיסים והפחתת המיסים לשנים קדימה, עד שהם מחזירים את כל ההשקעה שלהם פלוס 150% עליה, וכמובן, אם הגז ייוצא, אנחנו לא נראה שקל מזה. ושלא נטעה ולא נתבלבל: אנחנו לא נראה שום מיסוי מהגז של ישראל שייוצא, ואנחנו רק נפסיד הרבה מאוד, כי בסוף בסוף לא יישאר לנו פה גז לשימוש של מדינת ישראל בעתיד הלא-כל-כך רחוק. תודה. היו"ר נאוה בוקר: תודה רבה. חברת הכנסת תמר זנדברג, שלוש דקות. תמר זנדברג (מרצ): תודה רבה, גברתי היושבת-ראש. אתמול נחשף בחדשות עימות מתוך ישיבת הקבינט. משום מה, מאז כולם עסקו רק בהדלפות משם, אבל אני רוצה רגע לעסוק בתוכן. חברות וחברים, השר בנט, מאתמול – הוא טוען שלא הוא הדליף את הדברים, אבל מאתמול הוא בסבב ראיונות שבו הוא מסביר איך הוא מוביל את המדיניות, והינה, בזכותו – הוא שהביא לזה שעכשיו תוקפים משגרי עפיפונים. חברות וחברים, לשר בנט יש היסטוריה של כמה שנים של חרחור מלחמה חוזר ונשנה מאז הוא יושב בממשלה ובקבינט. הוא זה שדחף למבצע בגדה – מה שקדם לצוק איתן – ואחר כך דחף לפלישה הקרקעית, ודחף וקידם כל שלב שם; אני מזכירה לכם, המלחמה הארוכה בתולדות צה"ל. הוא שאחראי להסתה נגד הרמטכ"ל בפרשת אלאור אזריה, כשעקף את ביבי מימין, ואז ראש הממשלה נאלץ להתיישר איתו במקום שיקרה להפך. ועכשיו הוא יוצא נגד הרמטכ"ל, כשהרמטכ"ל עומד באומץ ואומר: הדברים האלה נוגדים את עמדתי המקצועית והערכית – בשלוש מילים מאוד מאוד פשוטות ונוקבות. והשר בנט הולך וממשיך ומחרחר מלחמה, ואני לא רוצה לחשוש מזה שנגיע לרגע שעוד פעם השר בנט יהיה אחראי לעוד מלחמה מיותרת, שאליה הוא גורר את כולם פה, בניגוד לרצון שאר השרים בקבינט, צה"ל וכל תושבי ישראל. חברות וחברים, אם היה ראש ממשלה אחראי, מבוגר אחראי, אז השר בנט היה איזה טוקבקיסט שמדליף והדברים שלו מופיעים בציטוטים בשקופיות בחדשות. אבל מכיוון שראש הממשלה פעם אחרי פעם נגרר אחרי השר בנט, בגלל שהוא בקרב המנדטים איתו על ה-base הימני, אז יש לנו סיבה אמיתית לחשוש, כי בנט הוא בעל הבית האמיתי של הממשלה הזאת, ובעל הבית הזה הוא פירומן. אז לפני שהוא מדליק עוד פעם עוד גזרה, אני קוראת לשאר השרים בקבינט, ובראשם ראש הממשלה לעצור כאן, לא לשמוע לחרחורי המלחמה האלה ולא לגרור אותנו למלחמת ברירה נוספת, בעזה או בכל מקום אחר. תודה. היו"ר נאוה בוקר: תודה רבה. חברת הכנסת מרב מיכאלי. מרב מיכאלי (המחנה הציוני): אני יכולה לדחות את עצמי רגע בבקשה לאחר כך? היו"ר נאוה בוקר: אוקיי. חבר הכנסת ישראל אייכלר – אינו נוכח; חבר הכנסת נחמן שי – מוותר; חברת הכנסת ענת ברקו – מוותרת; חברת הכנסת מירב בן ארי – מוותרת; חברת הכנסת יעל גרמן – אינה נוכחת; חבר הכנסת זוהיר בהלול – אינו נוכח; חבר הכנסת אמיר אוחנה – אינו נוכח; חבר הכנסת איציק שמולי – מוותר; חבר הכנסת עיסאווי פריג' – מוותר. חבר הכנסת יוסי יונה, בבקשה. שלוש דקות. יוסי יונה (המחנה הציוני): גברתי היושבת-ראש, אני רוצה להתייחס לידיעה שהתפרסמה היום בעיתון גלובס, ידיעה שהיא מאוד מקוממת, והיא נוגעת לקרן שהייתה אמורה לקום בזמנו. אני לא יודע כמה מכם, חברות וחברי הכנסת, זוכרים את הדיונים המרתוניים שהיו לנו בעניין של התחדשות עירונית. וכאן עמדתי – – – מירב בן ארי (כולנו): נאוה, השעון לא עובד. יוסי יונה (המחנה הציוני): כאן עמדתי למול – – היו"ר נאוה בוקר: תודה. יוסי יונה (המחנה הציוני): – – שר השיכון גלנט, והיה כאן גם איציק כהן, סגר שר האוצר, והם אמרו – דוד אמסלם, תקשיב – הם אמרו: הקרן הזאת קום תקום. והקרן הזאת נועדה בשביל הדבר הבא – אתה באמת מכיר את הנושאים האלה מאוד טוב, ולכן אני פונה אליך. אנחנו מדברים על התחדשות עירונית, ואחת מהסוגיות הייתה מה יקרה לתושבים שגרים בבתים הישנים שלהם, ומשעה שיבנו את הבניינים החדשים, האם הם יוכלו לתחזק את המקום, בגלל העלות היקרה שלו? ואז האוצר התחייב בפנינו שתקום קרן של 80 מיליון שקל, ובאמצעות הכסף הזה הם ישלמו את העלויות של התחזוקה. והבטיחו לנו באמת בהבטחות רבות, חוזרות ונשנות: אין לכם מה לדאוג, הקרן הזאת תקום. והינה, היום מתפרסם בעיתון גלובס שמאז שחוקק החוק לא הותקנו תקנות, ולכן הקרן הזאת לא קיימת. אז הינה, אני באמת מבקש להסב את תשומת ליבכם לחוסר רצינות של אופן העבודה של הממשלה, כי אנחנו באמת – דוד, אתה יודע כמה ימים לתוך הלילה השקענו בניסוח של החוק הזה של ההתחדשות העירונית. והיו המון דאגות, המון סוגיות שביקשנו לתת להן פתרון, אבל אחת מהסוגיות המרכזיות הייתה החשש מג'נטריפיקציה – שאנשים שהם לא בעלי יכולות גבוהות שגרים שם ייאלצו לעוף מהבניינים הללו לאחר שהם ייבנו, ולא יוכלו לעמוד בתשלומי התחזוקה הגבוהים. והינה, היום, שנים לאחר שהחוק עבר, מתחוור שלא הותקנו תקנות ואין קרן שכזאת. אז מה, האם אנחנו הולכים ליצור באמת מצב כזה שבו אנחנו נעיף את התושבים שגרו שם? ומבטיחים להם: אין לכם מה לדאוג, ברגע שאנחנו נבנה את גורדי השחקים החדשים הללו, הרי אתם תוכלו להמשיך ולגור שם, משום שהאוצר התחייב בזמנו להקים את הקרן הזאת שתאפשר לכם לגור באותו מקום. אלה סוגיות – הינה, יושב כאן שר השיכון. לא שמתי לב לנוכחות שלך, אדוני שר השיכון. אתה זוכר את הדיון שהיה בינינו אז, שהייתה ההבטחה הזאת שאכן תוקם הקרן הזאת? והינה, היום אורי חודי בעיתון גלובס מפרסם שבכלל לא הותקנו תקנות לשם הקמתה של הקרן הזאת. אז מה יהיה בסופו של דבר, אדוני השר? מה יהיה עם האנשים הללו שפוחדים – היום, אתה יודע, כל המאכערים הללו שהולכים אליהם ומשכנעים אותם: התחדשות עירונית תיטיב איתכם. אתם תקבלו דירות טובות יותר באיכויות טובות יותר, וגם אם תהיה לכם בעיה של תחזוקה, הרי שמשרד האוצר יעמיד קרן שתוכל לסייע לכם להמשיך ולהתגורר שם. אז נאדה, כלום לא קרה. ואני אשמח מאוד, אדוני שר השיכון – שר השיכון, בבקשה, את תשומת ליבך – שאם אתה תוכל לבוא לעלות כאן ולהתייחס לסוגיה הזאת – – היו"ר יצחק וקנין: תודה, אדוני. יוסי יונה (המחנה הציוני): – – ולומר איפה באמת – מהי התגובה של משרד השיכון לגבי המחדל הממשלי הזה. תודה, אדוני. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחבר הכנסת יוסי יונה. תעלה חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין, ואחריה – עליזה לביא. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש. חבריי חברי הכנסת, אני לא תכננתי שיהיה הקשר כל כך אקטואלי לנושא של מה לובשים חברי הכנסת במליאה, אבל היום אני החלטתי ללבוש טי-שירט לבנה – – יהודה גליק (הליכוד): ראינו. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): – – כי מסתבר – כן, גם אני שריונרית. האמת היא שאני רוצה להיות שריונרית, אבל אני לא – כשאני הלכתי לצבא, כשאני התגייסתי לצבא, נשים עוד לא התגייסו לשריון. הן התגייסו קצת אחרי להיות מדריכות שריון. היו"ר יצחק וקנין: אני אומר: יש מזל שבצבא יש תלבושת אחידה. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): אז אני רוצה להגיד לך, אדוני, תאמין לי, אתה יודע, לא יכולתי לבקש שתאמר לי משהו יותר טוב מזה. זה בדיוק העניין. בבית הספר לשריון, אדוני חבר הכנסת וקנין, לנשים ולגברים מותר ללבוש טי-שירט לבנה. מיכל רוזין (מרצ): אני אראה לך איך הם התלבשו במצעד צה"ל. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): למה? משום שהם עובדים מאוד מאוד קשה; משום שחם שם; משום שזאת בעיה. אלא מאי? פתאום, חברת הכנסת יחימוביץ, החליטו שזאת בעיה שנשים בבית ספר – – שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): לא אני החלטתי. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): לא, לא את החלטת. – – בבית ספר לשריון ילבשו טי-שירט לבנה. עכשיו, זה מדהים. את יודעת מה מדהים אותי יותר מכול? על הבנות באמת אני סומכת באלף אחוז. מה מסתבר? רבני הציונות הדתית פשוט לא סומכים על הבנים שיוצאים מהישיבות שלהם. אין לי הסבר נורמלי יותר להיסטריה שאחזה בהם בעניין הפרדת השעות בשק"ם, כי מסתבר שכשרוכשים מצופה, חברת הכנסת יחימוביץ, זה כנראה מאוד מאוד מגרה, ויש פה איזשהו קונטקסט שאני לא מצליחה להעלות בדעתי, אבל הוא כנראה מיני. אישה שנכנסת עם גבר לטנק, מטבע הדברים, עם גריז, מלאה בגריז, באמת, זו כבר סיבה לכך שיחשבו אנשים, כל מיני אנשים מוזרים כמו רז שגיא, יחשבו שתוך תשעה חודשים יהיה להם תינוק. כי שוב, אין הסבר אחר – גברים ונשים לא יכולים לדור בכפיפה אחת, לשרת ביחד בצבא, אדוני חבר הכנסת וקנין – – ענת ברקו (הליכוד): אבל הם לא משרתים באותו טנק. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): – – בלי שיהיה חשש שתיווצר ביניהם איזושהי זוגיות בלתי הגונה. למה לבנות פתאום בביסל"ש אסור ללבוש טי-שירט לבנה? ענת ברקו (הליכוד): זה לא נכון. בנות בביסל"ש לא בטנק עם גברים בכלל. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): למה הן צריכות – אני אפילו לא שומעת מה את אומרת, חברת הכנסת ברקו – למה לבנות אסור? למה הן חויבו עכשיו, ממש לאחרונה, במד"סים ללבוש מכנסיים מתחת למכנסי הספורט? ענת ברקו (הליכוד): אבל הן לא באותו הטנק. כדאי לדייק. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): למה? למה זה פוגע במישהו? למה מישהו חושב שאי-אפשר לסמוך על הבנות האלה, ומישהו חושב שאסור לסמוך על הבנים האלה? הרי אנחנו יודעים ויודעות שיוצאים מהישיבות האלה, כולל ממכינת עלי, יוצאים משם בנים יוצאים מגדר הרגיל, מעולים שבמעולים. ואני רוצה לסיים בדבריה של אימה של הנווטת תמר אריאל – אישה מדהימה, שהוציאה תחת ידיה שישה לוחמים, שלושה מהם, אדוני היושב-ראש, טייסים, אחת מהם לצערנו נהרגה – והיא אמרה ביום שישי בריאיון בידיעות אחרונות, היא אמרה שהדבר שהכי מכאיב לה כשהיא שומעת את הרב לוינשטיין זה לא איך שהוא מדבר על הבנים שלה שיצאו מהישיבות שלו, אלא על זה שהוא גם מדבר על הבנות שהם מתחתנים איתן, הבנות שהבנים שלה מתחתנים עם הבנות המעולות והמצוינות האלה שמשרתות בצבא. אדוני היושב-ראש, אני סומכת על הבנים שיוצאים מהישיבות ומהמכינות – – היו"ר יצחק וקנין: תודה. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): – – ואני בוודאי ובוודאי סומכת על הבנות והחיילות שלנו. תודה רבה. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. עליזה לביא – איננה; חברת הכנסת לאה פדידה – איננה; מיכל רוזין – מוותרת; סתיו שפיר – מוותרת. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): אני לדעתי רשומה במקום יואל חסון. היו"ר יצחק וקנין: נכון, את צודקת. הם מחקו פה – יותר מדי מחיקות יש. חברת הכנסת שלי יחימוביץ. שלוש דקות לרשותך. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): לפני שעה קלה, אדוני היושב-ראש, ניהלה את הישיבה הזאת במקומך חברת הכנסת נאוה בוקר. ובזמן שהיא ניהלה את הישיבה, עלתה לדבר חברתי חברת הכנסת יעל כהן-פארן. היושבת-ראש העירה לחברת הכנסת יעל כהן-פארן שהיא לא לבושה על פי קוד הלבוש. עכשיו, חברת הכנסת פארן התלבשה מאוד יפה הבוקר לכבוד השבוע האחרון למליאה. היא לבשה את השמלה שלבשה לחתונתה של דודתה – שמלה שחורה, ארוכה ומהודרת, ובוודאי עונה על כל הקודים, פי כמה וכמה מהקודים שבהם אני לבושה, כמו תמיד – בפשטות ובחולצת טריקו קצרת שרוולים. אבל לי יש שרוולים, וכנראה הפגם בחזותה של חברת הכנסת פארן היה העובדה ששמלתה היפה והארוכה היא נטולת שרוולים. מכאן, מעבר לחוצפה שבהערה על קוד לבוש לחברת כנסת – – – יהודה גליק (הליכוד): היא התנצלה. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): לא נכון, היא לא התנצלה. יהודה גליק (הליכוד): היא התנצלה. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): היא לא התנצלה. היא אמרה – – – יהודה גליק (הליכוד): – – – התנצלות. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): סליחה, אני מבקשת לנכות את זה מהזמן. יהודה גליק (הליכוד): תשאלי את יעל. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): היא לא התנצלה. היו"ר יצחק וקנין: חבר הכנסת יהודה גליק, בוא – – – יהודה גליק (הליכוד): – – – שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): הקשבתי בקשב רב, חבר הכנסת גליק. היו"ר יצחק וקנין: אל תפריע. אל תפריע לדוברת. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): הקשבתי בקשב רב. היא אמרה שהיא טעתה בכך שהיא חשבה שחברי הכנסת כפופים לקוד לבוש. ואכן, חברי הכנסת אינם כפופים לקוד לבוש. ואני מגיעה בג'ינס ובסנדלים, ואיש לא מעלה על דעתו להעיר לי. יפעת שאשא ביטון (כולנו): – – – שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): מכאן שההערה לא הייתה על קוד לבוש; היא הייתה על צניעות. יפעת שאשא ביטון (כולנו): – – – שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): היא הייתה על צניעות. ואני רוצה לומר משהו על חברת הכנסת יעל כהן-פארן. יעל כהן-פארן – כמה אזכורים מהרזומה שלה: היא קצינה בוגרת יחידת 8200; היא פיזיקאית במקצועה; היא בעלת תואר שני במדיניות ציבורית – – יפעת שאשא ביטון (כולנו): – – – חולצת ספגטי. פנינה תמנו (יש עתיד): – – – שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): – – היא מייסדת הפורום הישראלי לאנרגיה – – קריאות: – – – שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): – – היא ראש ועדת המשנה לקידום טכנולוגיות לאנרגיה מתחדשת ולמעקב אחר יישום החלטות פריז; היא מבינה בדברים מורכבים פי כמה וכמה יותר מאיתנו, אבל, חברת הכנסת פארן, את אובייקט מיני – – קריאות: – – – שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): – – כי את מפירה את הקודים של הצניעות. מירב בן ארי (כולנו): – – – בית המשפט. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): ותתביישו לכן אתן, חברות כנסת, שאתן – – קריאות: – – – שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): – – מפנימות את הקודים של העולם הגברי. היו"ר יצחק וקנין: חברות הכנסת. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): תתביישו לכן. היו"ר יצחק וקנין: חברות הכנסת. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): במקום להגן על חברה שלכן, על הדברים הבסיסיים – – קריאות: – – – שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): – – שבעולם ליברלי ומודרני – – קריאות: – – – היו"ר יצחק וקנין: נא לא להפריע. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): – – אתן מתייצבות פה לצד – – קריאות: – – – שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): – – אתן מתייצבות פה לצד כוחות אפלים שממשטרים נשים – – מירב בן ארי (כולנו): איזה כוחות אפלים? על מה את – – – שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): – – וקוראים להן להתלבש בצניעות. כי מי זאת יעל כהן-פארן – – קריאות: – – – שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): – – עם כל הרזומה שלה, אם לא אובייקט מיני. מפירה את הצניעות – – נורית קורן (הליכוד): – – – יש קוד. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): – – היא באה בלי שרוולים. תתביישו לכן. היו"ר יצחק וקנין: תודה. יפעת שאשא ביטון (כולנו): הכול חיצוני אצלכם. מה זה קשור? שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): תתביישו לכן. במקום לתת גיבוי לקולגה שלכן – – קריאות: – – – שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): – – ולהיאבק כאן ברוחות האפלות שיורדות עלינו לאט-לאט. יפעת שאשא ביטון (כולנו): איך זה קשור? שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): וכשזה יורד לאט, זה כמו להתבשל לאט-לאט במים: בהתחלה זה חמים, זה פושר, זה מתחמם, ובסוף זה רותח. היו"ר יצחק וקנין: נא לא להפריע. זמנה תם. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): ובסוף אולי, אולי גם לא נוכל לנהוג, לכו תדעו. היו"ר יצחק וקנין: תודה. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): ולכן, חברת הכנסת יעל כהן-פארן – – יפעת שאשא ביטון (כולנו): מה זה? שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): – – כיוון שלא קיבלת התנצלות אמיתית מהיושבת-ראש – – פנינה תמנו (יש עתיד): איפה – – – עאידה? שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): – – אני מתנצלת. אני מתנצלת על כך שהרוחות הרעות האלה הגיעו עד אלייך – – היו"ר יצחק וקנין: תודה. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): – – ועל זה שיש להן שותפות נשים. מירב בן ארי (כולנו): מה זה קשור? קריאות: – – – היו"ר יצחק וקנין: תודה. נא לא להפריע. זמנה תם. קריאות: – – – מירב בן ארי (כולנו): שמעת מה אמרתי? אני שותפה? מה זה קשור? תשמעי מה אמרתי. היו"ר יצחק וקנין: אני מבקש. תודה. קריאות: – – – היו"ר יצחק וקנין: חברת הכנסת לאה פדידה – איננה; מיכל רוזין – ויתרה; סתיו שפיר, חברת הכנסת סתיו שפיר – איננה; עבד אל חכים חאג' יחיא – מוותר; חבר הכנסת מיקי לוי – איננו. חבר הכנסת יהודה גליק. יפעת שאשא ביטון (כולנו): מחר אני אבוא עם שמלה – – – קריאות: – – – היו"ר יצחק וקנין: שלוש דקות לרשותך, חבר הכנסת יהודה גליק. שימו לב, חברות הכנסת, יפעת שאשא ביטון, אנא ממך, אם את רוצה להמשיך את הוויכוח – חברת הכנסת תמר, תמר זנדברג. קריאות: – – – היו"ר יצחק וקנין: אדוני, שלוש דקות לרשותך. חבל על הזמן. יהודה גליק (הליכוד): אפשר לבקש שקט? תודה. אדוני השר, כבוד היושב-ראש, חבריי השרים, חבריי חברי הכנסת, חברותיי חברות הכנסת, המתוקים – – – תמר זנדברג (מרצ): – – – מירב בן ארי (כולנו): מה הבעיה? אני לא מבינה. מה הבעיה? היו"ר יצחק וקנין: מירב בן ארי, חברות הכנסת, מה קרה לכן היום? מה קרה לכן? נורית קורן (הליכוד): מאשימים אותנו בדברים שלא עשינו. היו"ר יצחק וקנין: עם כל הכבוד, אתם רוצים להמשיך את הוויכוחים – תצאו בחוץ ותעשו כל מה שאתם רוצים, אבל לא פה. אתם מפריעים לדובר. אחד צועק על השני. זה לא המקום. יפעת שאשא ביטון (כולנו): – – – ורק האמת שלו היא האמת האחת – – – יהודה גליק (הליכוד): תודה. היו"ר יצחק וקנין: תודה. תודה, תודה. יפעת שאשא ביטון, תודה. זה מפריע לדובר. יהודה גליק (הליכוד): אני אשמח – – – תמר זנדברג (מרצ): – – – היו"ר יצחק וקנין: אין לנו זמן מיותר היום. גם ככה אנחנו בתוך הלילה. תמר זנדברג (מרצ): – – – שלהן, ולא יהיו אנשים שיעמדו מולן, כי אתן משתפות עם זה פעולה. היו"ר יצחק וקנין: תמר, תודה. אנא מכן. יהודה גליק (הליכוד): אדוני היושב-ראש, חבריי השרים, חבריי חברי הכנסת המתוקים, המתוקות, מן הקואליציה ומן האופוזיציה. חבריי, יש פה אנשים שמזהים הזדמנות לחרחר ריב, והם לא יפספסו את ההזדמנות הזאת – הן לא תפספסנה. הן לא. עומדת פה יושבת-ראש, התנצלה, עומדת פה חברת כנסת, קיבלה את ההתנצלות, אבל הם לא יפסידו את ההזדמנות לחמם פה את האווירה. יש הזדמנות. בוא נגיד שההיא נגד ההיא נגד ההיא. חברים, תירגעו. וגם, גברתי חברת הכנסת המתוקה איילת נחמיאס ורבין, האירוע שהיה בשיזפון נגמר, היה; קיבל הקצין נזיפה. נגמר. אבל, רבותיי, אתמול עמליה דואק מערוץ 2 הביאה סיפור שאני כל היום לא נרגע ממנו. לא נרגע ממנו. לא מפני שאחר כך הייתה התנצלות – מפני שאיך יכול להיות שבמדינת ישראל הוא התרחש. אין גבול לאטימות. נתנאל, נער נכה עם ניוון שרירים, הורד ממטוס אל על – רק לראות את התמונה, בידיים של אבא שלו, מורידים אותו מהמטוס עם משפחתו – כי המזוודה של הציוד הרפואי שלו נתקעה בביטחון. חמש דקות אחרי שהמטוס המריא המזוודה שוחררה. עומדים שם מאות אנשים, רואים את המחזה הנוראי הזה ושותקים. אני לא מבין איפה המדינה היהודית שלנו. זאת החברה שמייצגת את מדינת ישראל? לא מבין איך כל האנשים ראו את זה ולא רעדו ועצרו ודחפו וחסמו את המטוס מלטוס. שערורייה שאין כדוגמתה. בושה וחרפה. תודה. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחבר הכנסת יהודה גליק. חבר הכנסת אחמד טיבי – איננו; חבר הכנסת אברהם נגוסה – איננו; חברת הכנסת מיכל בירן – מוותרת; חנין זועבי – איננה; חבר הכנסת אכרם חסון – איננו; ג'מאל זחאלקה – איננו; חבר הכנסת עמר בר-לב – מוותר; חבר הכנסת מיכאל מלכיאלי – איננו; חבר הכנסת מאיר כהן – איננו; חבר הכנסת טלב אבו עראר – איננו; חברת הכנסת קארין אלהרר – איננה; חבר הכנסת מסעוד גנאים – מוותר; חבר הכנסת עפר שלח – איננו. חבר הכנסת יוסף ג'בארין. יוסף ג'בארין מעוניין לדבר, כן. קריאה: הוא בטלפון. היו"ר יצחק וקנין: מה? קריאה: הוא בטלפון. היו"ר יצחק וקנין: כן. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): נותרו עוד שלושה דוברים. שר האנרגיה יובל שטייניץ: – – – היו"ר יצחק וקנין: מה? אדוני השר, מה אמרת? לא שמעתי. שר האנרגיה יובל שטייניץ: – – – היו"ר יצחק וקנין: לא, אמרתי. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): כבוד היושב-ראש – – היו"ר יצחק וקנין: לא. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): – – חבריי חברי הכנסת, אני מניח שאלה שחברים בוועדה המיוחדת לחוק הלאום קיבלו כמוני הזמנה לישיבה של הוועדה בשעה 07:00. ואני גם רואה שחבר הכנסת דודו אמסלם נמצא כאן כדי להגיד לך שאנחנו באופוזיציה מתנגדים בכל תוקף לקביעה של דיון של ועדה ב-07:00. דוד אמסלם (הליכוד): באיזו שעה אתה רוצה? יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): שעה לא נורמלית. לא זכור בקדנציה הזאת של הכנסת, אבל בטח גם לפני כן, לא זכור לי שקובעים ישיבה של ועדת כנסת בשעה 07:00. חוסר התחשבות טוטלי באנשים, בצרכים שלהם, בנסיבות שלהם. ציפי לבני (המחנה הציוני): תוסיף שגם אם זה ייקבע ב-10:00 זה – – – ענת ברקו (הליכוד): – – – אל תחפש פרוצדורות – – – יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): אפילו אם זאת שעה מקובלת, 08:30 ו-09:00. ענת ברקו (הליכוד): אל תחפש פרוצדורות – – – יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): ולכן אין שום הצדקה. ענת ברקו (הליכוד): לא כדאי להיתלות בזה. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): אין שום הצדקה לקביעת שעה כזאת. ענת ברקו (הליכוד): ב-07:00, ב-06:00, ב-02:00 – – יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): אנחנו כבר פנינו ליושב-ראש – – ענת ברקו (הליכוד): – – החוק הזה יעבור. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): – – הכנסת כדי לא לקיים את הישיבה בשעה הזאת. אבל האמת היא במישור – – – אמיר אוחנה (הליכוד): בשביל זה אנחנו מקבלים משכורת. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): אהלן, אהלן אמיר. אמיר אוחנה (הליכוד): שלושה ימים בשבוע עובדים, אז על זה אתה – – – יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): אני לא מבין איך אתה מקבל הכתבה כזאת. אני לא מבין איך אתה מקבל הכתבה כזאת. דוד אמסלם (הליכוד): באיזו שעה אתה רוצה להתחיל? ענת ברקו (הליכוד): לא יעזור לך – – – יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): אני ב-07:00 כבר ער, שותה קפה וקורא עיתון. דוד אמסלם (הליכוד): באיזו שעה? אתה רוצה ב-06:00? יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): 08:00. אחרי 08:00 זה כבר סביר. אבל זה לא הנושא. דוד אמסלם (הליכוד): – – – אנחנו מתחילים. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): תאמין לי שזה לא הנושא העיקרי. הנושא העיקרי הוא הצעת חוק-יסוד כל כך חשובה – מדוע להעביר אותה במחטף? דוד אמסלם (הליכוד): איזה מחטף? יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): זה מחטף. ענת ברקו (הליכוד): זה מחטף. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): הרי דיברתי עם אנשים שעוסקים – – דוד אמסלם (הליכוד): הוא כבר דן עליה כמעט חצי שנה. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): – – בחקיקה. אמיר אוחנה (הליכוד): כמה שנים היא כבר – – – יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): על חוקים הרבה יותר פשוטים אנחנו מקיימים דיונים ודיונים והצבעות וכדומה. על אחד החוקים שראש הממשלה אומר שהוא הכי חשוב עבורו רוצים לעשות מחטף ככה? ולכן אני אומר, יש כאן בהחלט ניסיון לעשות מחטף ולהעביר את זה במושב הזה כאשר אין שום דחיפות. מה הדחיפות? באמת, מה הדחיפות בעניין הזה? הדחיפות היחידה שאני יכול לחשוב עליה – אם ראש הממשלה אולי מריח בחירות מתקרבות ורוצה להשתמש בחוק הזה במצע הבחירות ואולי לבנות עליו איזשהו קמפיין. כי מה הדחיפות? כמעט, רוב הסעיפים כבר קיימים בחוק. לבטל את מעמדה של השפה הערבית – זה מה שדחוף? זה מה שדחוף? ענת ברקו (הליכוד): מעמדה הוא לא כשפה רשמית. כדאי שתדייק. היו"ר יצחק וקנין: תודה, אדוני. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): היא שפה רשמית. ענת ברקו (הליכוד): לא. לבית משפט אתה לא יכול להגיש מכתב אחד בערבית, אז זו שפה רשמית? יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): בית המשפט במפורש אמר שהיא שפה רשמית. היו"ר יצחק וקנין: חברת הכנסת ענת ברקו, אני משתדל לשמור על הזמנים ולא לחרוג. ענת ברקו (הליכוד): לא, אבל זה לא. הוא יודע. היו"ר יצחק וקנין: הוא סיים את הזמן שלו, אז אם את שואלת אותו שאלות – – – יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): לכן אני אומר, אין מקום לבהילות הזאת. באמת צריך לבטל את החוק הזה, אבל אם רוצים לחוקק אותו, אז לפחות בהליכים נורמליים ותקניים. תעשה את זה ב-08:00. תודה רבה. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחבר הכנסת יוסף ג'בארין. חבר הכנסת חיליק בר – איננו. חבר הכנסת אלעזר שטרן, שלוש דקות, ואחריו – אחרונת הדוברים, מרב מיכאלי. שלוש דקות לרשותך, אדוני. אלעזר שטרן (יש עתיד): אדוני היושב בראש, השרים, עמיתיי חברי הכנסת, חברי חבר הכנסת דודי אמסלם, אני רואה שאתה מקשיב, אז אני רוצה להגיד לך משהו. תשמע, יש חוק אחד חשוב מאוד שעליו השר לוין אמר בקדנציה הקודמת: הוא הכי חשוב מכל החוקים בכנסת; השר בנט אמר: נראה לך שאם החרדים ייכנסו לקואליציה אני אוותר עליו? יושב-ראש הכנסת, חבר הכנסת יולי אדלשטיין, אמר על אותו חוק: נראה לך שאני אתן שימסמסו אותו? אני אגיד לך על מה מדובר: על הגיור. הינה, היושב-ראש שם. אני דיברתי על חוק הגיור. תראו, מאז עברו שלוש שנים. נולדו פה כל יום בממוצע 15 תינוקות שלא רשומים כיהודים; אלפי זוגות בוגרי שירות בצה"ל לא יכולים להתחתן פה בגלל שלא מכירים בהם כיהודים. הבית היהודי, עם הרב דרוקמן, הסכימו לחוק הזה. החרדים נכנסו לקואליציה הזאת ושמו את זה כתנאי, כאילו רק להם יש תנאים. הילדים שלהם לא פוגשים בצבא חייל או חיילת שמוכנים למות בשבילם, אבל הם לא מכירים בהם כיהודים. אתם אדישים לזה. בבתי הקברות קוברים אותם לחוד, גם כשנהרגו בהיתקלות בעזה, עם הבן של כלת פרס ישראל האחרון מרים פרץ. אנחנו יודעים להתכנס פה, להריץ חוקים, לתת פטור מחובת הנחה; להריץ חוקים – אני בכוונה לא רוצה להגיד את השמות שלהם. אנחנו יודעים לעשות את זה, בגלל שככה החלטתם – לא רוצה להגיד החלטנו – בדברים האלה. הרב אלי בן-דהן נכנס עכשיו, אז הוא היה סגן שר הדתות, וגם הוא יודע שהחוק ההוא, שעבר כהחלטת ממשלה – הרב אלי, אני מדבר על הגיור – היה פשרה שהם הסכימו לה. גם הרפורמים והקונסרבטיבים, שלא קיבלו שם כלום, הסכימו לשבת בצד, כיוון שהם הכירו בחשיבות החוק. אני שואל, באמת: מה נעשה? בגלל שיש כמה חברי כנסת חרדים, כמו שאמרתי לך קודם, שהילדים שלהם לא פוגשים את הילדים שלנו בצבא – – היו"ר יצחק וקנין: תודה, אדוני. אלעזר שטרן (יש עתיד): – – ההתבוללות היא לא שלהם, אנחנו מביאים את ההתבוללות לפה, אנחנו פוגעים. איזה חוק-יסוד שלא תעשו על חוק הלאום, או לא משנה, במדינת ישראל לא מכירים ביהדותם, בלאומיותם של חיילים שמתים בשביל להגן עליה, בגלל מיעוט חרדי שהקואליציה הזאת נכנעת לו. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחבר הכנסת אלעזר שטרן. תעלה חברת הכנסת מרב מיכאלי. אני אאפשר כחריג לחבר הכנסת חיליק בר, למרות שהוא לא היה פה כשקראתי בשמו, לדבר שלוש דקות. מרב מיכאלי (המחנה הציוני): תודה, אדוני היושב-ראש. אני רוצה להגיד שאני ספרתי – מה שנקרא, אני ספרתי: הממשלה הזאת העבירה סמכויות עד כה 23 פעמים. 23 סמכויות העבירה הממשלה הזאת. אתן יודעות איך אומרים על זה בשפה שעכשיו רוצים לקחת לה את המעמד הרשמי בישראל? ראח וג'אי, ראח וג'אי – הולך ובא, הולך ובא. הלוך חזור, הלוך חזור. ככה העבירו סמכויות בממשלה הזאת, חילקו אותן מסיבות פוליטיות, מסיבות של שחיתות, מסיבות של ניגוד עניינים, מסיבות של סתם כוח ועוד כוח ועוד כוח. כל כך הרבה זמן ומאמץ העבירו בממשלה הזאת ובזבזו כאן למליאה הזאת על העברת סמכויות מזה לזה, מזה לזה. כבר במשרדים חלק מהאנשים לא ידעו מה באחריותם, מה לא באחריותם. חלק מהמשרדים לא יכלו לפעול, כי סמכויות שהיו נדרשות להם בשביל לפעול היו בעצם עכשיו במשרד אחר. ככה נראית עבודת הממשלה הזאת, ככה נראה סדר העדיפויות שלה, ככה נראה הפרצוף שלכם, תסלחו לי, חברות וחברים – – יעקב מרגי (ש"ס): אני יפה? מרב מיכאלי (המחנה הציוני): – – של הממשלה הזאת ושל הקואליציה שמאשרת להם אוטומטית כל דבר. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחברת הכנסת מרב מיכאלי. חבר הכנסת חיליק בר, ואחריו יסכם את הדיון השר יובל שטייניץ. שלוש דקות, אדוני, לרשותך. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): תודה, נכבדי היושב-ראש. אני כמובן לא אחדש לך כשאני אגלה לך שהדרום שלנו בוער, הדרום נשרף. כמו חבריי לסיעה, גם אני הסתובבתי לא מעט בדרום. אני שמח שראש הממשלה, אגב, ניסה את הדבר הזה של להסתובב בדרום. זה בכל זאת חשוב, זאת המדינה שלו. אני מקווה שהוא נהנה מהניסיון, ושזה לא יהיה חד-פעמי. כמו תמיד בנושאים האלה, אנחנו באופוזיציה עושים הרבה יותר, ואני רוצה לספר לך, אדוני, שאנחנו – אני יחד עם ה-IJC, ה-Israeli Jewish Congress – יזמנו קמפיין בין-לאומי בנושא הזה, שקיבל פרסום נרחב בג'רוזלם פוסט היום. לאור המונדיאל הקיים ומשחקי הכדורגל שהעסיקו את כל העולם, אנחנו כתבנו לעשרות, אולי מאות, חברי פרלמנט בעולם וראשי אגודות ידידות, והמחשנו להם בשפת הכדורגל מה גודל הנזק שישראל ספגה וסבלה בטרור הנפשע הזה של העפיפונים: חברי דודי אמסלם, 5,000 מגרשי כדורגל בגודל תקני של המונדיאל; 5,000 מגרשי כדורגל של טבע וחקלאות ויופי ועשייה שרפו עפיפוני הטרור וחבריו רק בחודשים האחרונים. 5,000 מגרשי כדורגל. אני לא יודע אם אפשר בכלל – – – מרדכי יוגב (הבית היהודי): בגלל ההתנתקות שהצבעתם עליה. משם הכול התחיל. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): מוטי יוגב, תודה שאמרת לי את זה. אם תבדוק בארכיון תגלה שאני ספציפית התנגדתי להתנתקות. אני מכיר לפחות ליכודניק אחד בכיר שתמך בהתנתקות. אז יש קצת גבול לצביעות ולמס השפתיים. איציק שמולי (המחנה הציוני): תזכיר מי הוא. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): אני חושב שקוראים לו נתניהו משהו. הוא פעיל פה מרכזי בליכוד. הוא תמך בהתנתקות. שמענו אתמול את ה"כן" הגדול שהוא אמר ואת הבוז שהוא קיבל ממך ומחבריך בבית היהודי של אז. ולכן, בוא. כרגיל – אתה יודע מה, מוטי יוגב? כרגיל, אתם אוהבים להאשים את השמאל בדברים שאנחנו מעולם לא עשינו. הדבר היחיד שאנחנו עשינו זה לבנות, זה להביא הסכמי שלום שבהם לא מפקירים חלקי ארץ. לא התנתקנו חד-צדדית. לא פינינו חד-צדדית. בזה אתם בליכוד ובימין ההזוי מומחים. אז לפחות, מוטי יוגב – איך אומרים? אל תרים להנחתה כשזה יחזור לך לפרצוף. אבל באמת אני רוצה לסכם ולומר שגם בנושא הזה של עזה – אגב, כמו באותה התנתקות שאתה הדגשת, מוטי יוגב – הממשלה הימנית הזאת, הכי ימנית שהייתה לנו, מפגינה תבוסתנות אמיתית בהתמודדות עם עפיפונים, עם טרור של שקל וחצי, ורק מראה שאתם טובים בדיבורים ולא במעשים; בהאשמות והסתה ולא בביצוע. אני מקווה שלפחות הקמפיין הזה והסיורים שלנו במפלגת העבודה, המחנה הציוני, נותנים טיפה מזור על הכאב שאתם לא יודעים לכבות. תתביישו לכם עם ההערות שלכם – – היו"ר יצחק וקנין: תודה, אדוני. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): – – תתביישו עם התבוסתנות שאתם מפגינים, והגיע הזמן שתרדו לשטח ותראו לעם ישראל שטיפה אכפת לכם ממה שקורה שם. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחבר הכנסת חיליק בר. יעלה השר יובל שטייניץ ויסכם את הדיון. שר האנרגיה יובל שטייניץ: אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, שמעתי פה כמה דברים. אני מוכרח לומר לך, חיליק, עם כל הכבוד וההערכה: מדינת ישראל לא תבוסתנית, צה"ל לא תבוסתני – – יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): לא אמרתי מדינת ישראל ולא צה"ל. אמרתי ממשלה. שר האנרגיה יובל שטייניץ: – – תושבי הדרום לא תבוסתנים. התגובה החריפה והקשה ביותר מאז צוק איתן, שניתנה בליל שישי ובשבת בצוהריים, זו לא תבוסתנות. עמר בר-לב (המחנה הציוני): למה – – – יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): – – – אל תכניס לי מילים לפה. שר האנרגיה יובל שטייניץ: וחבל שבדברים שלך על ממשלה תבוסתנית אתה משרת את מי שרוצה להציג את העפיפונים כאיזה ניצחון היסטורי על ישראל. קריאות: – – – היו"ר יצחק וקנין: חברי הכנסת, חיליק – – – עמר בר-לב (המחנה הציוני): למה לא עשיתם את זה לפני חודשיים, את התקיפה הזאת? ציפי לבני (המחנה הציוני): – – – כשהוא עמד שם באשקלון, והוא אמר: תנו לי, אני אכה, והממשלה לא בסדר. אז הוא משת"פ עם החמאס? שר האנרגיה יובל שטייניץ: אבל אני רוצה קודם כול להגיב לגופו של עניין. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): אתם – – – שר האנרגיה יובל שטייניץ: אתה מוכן להגן על זכותי לדבר? היו"ר יצחק וקנין: חברים, אתם רוצים שאני אנהג בצורה אחרת? אני לא אאפשר את זה. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): אבל הוא פנה אליי. היו"ר יצחק וקנין: אתה לא תפריע לו. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): הוא פנה אליי. מה, אני לא אענה לו? היו"ר יצחק וקנין: יש גבול, חבר'ה. שר האנרגיה יובל שטייניץ: גם אתה פנית לממשלה. ישראל מתמודדת בנחישות, אבל גם בשיקול דעת, גם בדרום וגם בצפון. בדרום – עם טרור הפצמ"רים וההצתות; בצפון – עם ניסיונה של איראן לתקוע יתד צבאית בסוריה. והאמן לי, הלוואי שכל מדינה וכל ממשלה הייתה מתמודדת באופן כזה. אבל אני רוצה לענות לגופו של עניין. אמרה פה חברת הכנסת מרב מיכאלי, ויש צדק מסוים בדבריה, על כך שאנחנו נאלצים להעביר סמכויות מפעם לפעם, אולי בתדירות רבה מדי. אני רוצה לומר לך, מרב, עכשיו לגופו של עניין, לא לניגוח: אכן יש הגזמה, לדעתי, הגזמה פראית, בכל הסוגיה של ניגוד עניינים. אפרופו המונדיאל או כדורגל, כששחקן עובר מקבוצה א' לקבוצה ב' בליגה הספרדית או הגרמנית או האנגלית או הישראלית, אף אחד לא אומר שהוא בניגוד עניינים מול קבוצתו הקודמת וחבריו הקודמים, והוא משחק נגדם. נחמן שי (המחנה הציוני): אבל הוא לא – – – כשהוא מבקיע, הוא לא חוגג. שר האנרגיה יובל שטייניץ: אבל, אבל, אבל, אבל – – – נחמן שי (המחנה הציוני): לא, תציין את זה. שר האנרגיה יובל שטייניץ: בסדר. נחמן שי (המחנה הציוני): – – – שר האנרגיה יובל שטייניץ: אבל בממשלה, על כל דבר קטן, אם מישהו, אחיו עובד באיזה גוף שקשור לאיזשהו גוף – ניגוד עניינים. ככה שכללית, התיאור – – – נחמן שי (המחנה הציוני): יותר טוב ככה. יותר טוב ככה. שר האנרגיה יובל שטייניץ: כללית, התיאור שמרב תיארה הוא נכון, ואני חושב שגם טעון תיקון. אבל שמעתי פה גם אמירות כמו האמירה של חברת הכנסת יעל פארן, שהממשלה מוותרת על מיסים ועשתה הנחה במיסים לחברות האנרגיה ולטייקונים של הגז והנפט. יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): נכון. זו הסיטואציה. שר האנרגיה יובל שטייניץ: חברת הכנסת פארן, אולי את לא יודעת שמפלגת העבודה והמחנה הציוני שאת משתייכת אליהם תמכה באופן חד-משמעי בשנת 2011 בחקיקה שאני הבאתי לכאן, שנקראת חוק ששינסקי, ששילשה פחות או יותר את ההכנסות מהרווחים על הגז, מ-20% – חברות האנרגיה טענו שזה 30%, אבל בגלל ניכוי האזילה זה היה בפועל 20% בעבר – לאזור ה-60%, בין 60% ל-65%. למה זה מוזר, מה שאמרת כאן, שגינית בעצם את מסקנות ועדת ששינסקי? כי כמה חברי כנסת בולטים במפלגתך היו בעניין הזה, השמיעו קול צלול וברור מההתחלה ונתנו לי המון גיבוי כשר אוצר, למשל חברת הכנסת שלי יחימוביץ. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): ומי ידע שתזרקו את זה לפח בסופו של דבר? שר האנרגיה יובל שטייניץ: למשל חברת הכנסת שלי יחימוביץ. יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): אבל אז לא ידעו – – – שר האנרגיה יובל שטייניץ: למשל חבר הכנסת איציק שמולי, שאז היה מנהיג סטודנטים – – יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): אבל אז לא ידעו – – – שקל – – – ולא נראה שקל. שר האנרגיה יובל שטייניץ: – – והפגין מול משרדי בעד המהלך שיזמתי, להעלות את המיסים והתמלוגים מאזור ה-20% לאזור ה-60%, 65%. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): כן. כמה קיבלת מזה? כמה? אפס. אפס – – – שר האנרגיה יובל שטייניץ: שלי, כפי שאת יודעת, התמלוגים והמיסים בגז מתחילים ככה – – שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): אפס. קיבלת אפס. שר האנרגיה יובל שטייניץ: – – וכבר השנה זה באזור ה-2 מיליארד, אבל מתרוממים לגובה עצום אחרי החזר ההשקעות. יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): איזה 2 מיליארד? איזה 2 מיליארד? על מה אתה מדבר? שר האנרגיה יובל שטייניץ: לכן – – – שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): בטח. והציבור עדיין משלם. שר האנרגיה יובל שטייניץ: לכן – שלי, אני זוכר אותך – זה אפילו מופיע בספר שלך – תומכת חד-משמעית במסקנות ועדת ששינסקי. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): כן – – – שר האנרגיה יובל שטייניץ: אז עכשיו את חוזרת בך? אני בטוח שלא. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): לא, לא. שר האנרגיה יובל שטייניץ: אני חושב שאת יכולה להיות גאה על התמיכה שנתת לי ולמהלך. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): אני מאוד גאה – – שר האנרגיה יובל שטייניץ: יפה. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): – – אבל אני מתביישת במה שעשיתם מזה אחר כך. בזה אני מתביישת. שר האנרגיה יובל שטייניץ: אז עכשיו, הם לא היחידים. גם חברי הכנסת ממרצ וגם חבר הכנסת דב חנין מחד"ש תמכו במהלך הזה ביחד; גם חבר הכנסת גפני, שנמצא פה, ואחרים. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): אז למה הרסתם? למה הציבור משלם 6 דולר על יחידת אנרגיה? שר האנרגיה יובל שטייניץ: לכן, לכן, אני אומר לאופוזיציה: לפעמים, כשאתם משתמשים בכל דבר, כולל דברים שאתם תמכתם בהם בעבר כדי לנגח את הממשלה, אתם קצת קצת נשמעים מגוחכים. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): אתה לא מאמין לעצמך. שר האנרגיה יובל שטייניץ: תודה רבה. היו"ר יצחק וקנין: תודה לשר יובל שטייניץ. חברי כנסת, אנחנו עוברים להצבעה על הודעת הממשלה, בהתאם לסעיף 31(ב) לחוק-יסוד: הממשלה, להעביר לשר אלי כהן למשך תקופת כהונתו של השר משה כחלון בתפקיד שר האוצר את הסמכות הנתונה לשר האוצר לפי סעיף 50 לחוק החברות הממשלתיות, התשל"ה–1975, לעניין מינוי בא כוח המדינה או מתן הוראות לגבי אופן הצבעתו בדיון באספה כללית של חברת נתיבי הגז הטבעי לישראל בע"מ בנושא המקטע הימי של מערכת הולכה למאגרים קטנים. מי בעד? מי נגד הודעת הממשלה? הצבעה מס' 7 בעד הודעת הממשלה – 44 נגד – 30 נמנעים – אין הודעת הממשלה בדבר העברת סמכויות משר האוצר לשר הכלכלה והתעשייה נתקבלה. היו"ר יצחק וקנין: 44 בעד, 30 מתנגדים, אין נמנעים. הודעת הממשלה נתקבלה. הצעת ועדת החוקה, חוק ומשפט בדבר פיצול הצעת חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – המצאה, חיפוש ותפיסה), התשע"ד–2014 [נספחות.] היו"ר יצחק וקנין: החלטת ועדת החוקה, חוק ומשפט בדבר פיצול הצעת חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – המצאה, חיפוש ותפיסה), התשע"ד–2014. יציג את החלטת הוועדה יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט חבר הכנסת ניסן סלומינסקי. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אדוני היושב-ראש, רבותיי השרים, חבריי חברי הכנסת, על פי הצעת ועדת החוקה, חוק ומשפט – – היו"ר יצחק וקנין: אני סגרתי את רשימת הדוברים. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אין דוברים. יש דוברים? – – ממליצה הוועדה בפני הכנסת לאשר את החלטת הוועדה לפצל את הצעת החוק להצעות חוק נפרדות, כך שחלק אחד מההצעה יכלול את סעיף 112(6) וחלק מההצעה יכלול את יתר סעיפי הצעת החוק. מדובר על חוק חיפוש, חוק חשוב מאוד, שהוא מאוד חשוב למשטרה, אבל ראינו שאנחנו לא מסוגלים לגמור את כל החוק עד סוף המושב, ולכן הוועדה החליטה לפצל אותו ודנה רק בחלק אחד, ומה שהוחלט – יבוא כנראה בהמשך הימים להחלטה. כרגע אני מדבר רק על הפיצול, ואני מבקש מכל חבריי לתמוך בפיצול. תודה רבה. היו"ר יצחק וקנין: תודה ליושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט. חבר הכנסת חיליק בר, נרשמת. אתה מעוניין לדבר? קארין אלהרר (יש עתיד): בעד. היו"ר יצחק וקנין: לא, לא. רבותיי, שני דוברים, יש שני דוברים. ואחריו – חברת הכנסת שלי יחימוביץ, אם היא תרצה. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): עליזה, אני מתנצל שאני ממלא את תפקידי כחבר באופוזיציה ומטריד אותך בדבריי. אני רוצה רק, בהמשך לדברים של השר יובל שטייניץ – יש לכם איזה ספורט כזה בקואליציה, להפיל עלינו ולשייך לנו דברים שלא אמרנו. אני מעולם לא אמרתי ולא אגיד שישראל היא תבוסתנית. ישראל היא מדינה שהלוואי שהממשלה הייתה יודעת להיות לא תבוסתנית כמוה, ובוודאי שלא צה"ל. אגב, צה"ל הוא היחידי היום שיש לו מדיניות בכלל. הרי לממשלה אין מדיניות לגבי מה שקורה בדרום; לממשלה אין מדיניות לגבי מה שקורה בעוטף עזה ולא מול הרשות הפלסטינית. כל התיאומים, כל המדיניות שיש, נקבעת על ידי צה"ל ומפקדיו. אנחנו גם רואים את זה בוועדת החוץ והביטחון, לחברים שבינינו. לכן, התבוסתנות היחידה שמופגנת בישראל בכנסת הזאת היא על ידי הממשלה, שאין לה שום מדיניות. ואתה יודע מה, השר יובל שטייניץ? לצה"ל לפחות, מעבר למדיניות, יש טילים חכמים ומדויקים. מה חכם ומדויק יש במדיניות של הממשלה הזאת? לממשלה הזאת אין מדיניות לא חכמה ולא מדויקת, ואם היא לא הייתה סומכת ידיה על צה"ל, שהוא היחיד – ואגב, אתם יודעים מה, מי שיושב בוועדת חוץ וביטחון שומע את זה גם מתחת לשפם של הקצינים, ואם אין להם שפם אז בין השפתיים, וגם רשמית בוועדה – שמראה איך צה"ל מיישם אחד לאחד מדיניות שהוא קובע. אולי הממשלה נותנת לו אישור לדבר זה או אחר, אבל דוד ביטן, אם אתה יושב בוועדת חוץ וביטחון – ואני לא יודע אם אתה יושב – ואתה פעם אחת תגיד לי על דיון שדיבר על מדיניות של הממשלה, על מה לעשות בעזה לטווח הארוך מלבד להגיד כן או לא, ואולי לקציני צה"ל והתוכניות והמדיניות שלהם; שלא לדבר על הבושה של הביקורת של חברי ועדת חוץ וביטחון גיבורים מהימין, שבאים וקוראים לקצינים בצה"ל "משת"פים", "שמאלנים", על זה שהם מעיזים בכלל להציע איזושהי מדיניות, כי יש, יובל שטייניץ, ממשלה תבוסתנית – אני אומר את זה עוד פעם – שמתנהלת באפס מדיניות ארוכת טווח. ולכן, אל תכניס לי מילים לפה. ישראל היא לא תבוסתנית וצה"ל הוא לא תבוסתן. הוא היחיד שעושה משהו. היחידה שהיא תבוסתנית, בלי שום מדיניות, בלי שום תוכנית לטווח ארוך למה שקורה בעזה, היא רק הממשלה הזאת, ועל זה אתם צריכים פשוט להתבייש. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחבר הכנסת יחיאל חיליק בר. חברת הכנסת שלי יחימוביץ, מעוניינת? מוותרת. חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצבעה על החלטת ועדת החוקה, חוק ומשפט בדבר פיצול הצעת החוק סדר הדין הפלילי. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 8 בעד ההצעה – 65 נגד – 1 נמנעים – אין הצעת ועדת החוקה, חוק ומשפט בדבר פיצול הצעת חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – המצאה, חיפוש ותפיסה), התשע"ד–2014, נתקבלה. היו"ר יצחק וקנין: 65 בעד, אחד מתנגד, אין נמנעים. אם כן, הודעת הפיצול נתקבלה. הצעת חוק הירושה (תיקון מס' 17), התשע"ח–2018 [מס' מ/1045; דברי הכנסת, מושב שני, חוב' ל"א, ישיבה 138, עמ' 14445; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) היו"ר יצחק וקנין: הצעת חוק הירושה (תיקון מס' 17), התשע"ח–2018, לקריאה שנייה וקריאה שלישית. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט חבר הכנסת ניסן סלומינסקי. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אדוני היושב-ראש, רבותיי השרים, חבריי חברי הכנסת, אני מתכבד להציג בפניכם את הצעת חוק הירושה (תיקון מס' 17), התשע"ח–2018. הצעת החוק הזאת במהותה נועדה לעגן בחקיקה הליך למימוש חובות מעיזבון ולהקל על גבייתם כשמדובר בסכומים נמוכים ביותר, שעד היום לא מממשים אותם. חוק הירושה קובע שכשאדם נפטר ואין צו ירושה – אז הוא פונה לבית המשפט, ממנים מנהל עיזבון מוסמך, והוא עושה את כל מה שקשור לירושה. כשחובות הם נמוכים, 20,000 ומטה, ברוב המקרים אין טעם לקחת מנהל עיזבון, כי הוא עולה יותר מאשר הסכום עצמו, ולכן מה שקורה – משאירים את זה; החוב, הכסף, נשאר, והנושה לא מקבל את הכסף שלו. הצעת החוק הזאת באה להציע תהליך אלטרנטיבי שמאפשר כן לממש, גם כשהחובות נמוכים, והפירוט שלו נמצא בהצעת החוק. זה התקבל פה אחד. אין לזה הסתייגויות ואין בקשות לזכות דיבור. אני מבקש מכל חבריי לתמוך בזה. תודה רבה. היו"ר יצחק וקנין: תודה ליושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט. חברי הכנסת, להצעת חוק זו אין הסתייגויות ואין בקשות רשות דיבור. אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שנייה על הצעת חוק הירושה (תיקון מס' 17), התשע"ח–2018. מי בעד? מי נגד? קריאה שנייה. הצבעה מס' 9 בעד סעיפים 1–5 – 40 נגד – 18 נמנעים – אין סעיפים 1–5 נתקבלו. היו"ר יצחק וקנין: 40 בעד, 18 מתנגדים, אין נמנעים. הצעת החוק עברה בקריאה שנייה. אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שלישית. רק דקה, רק דקה, רבותיי, אני עוד לא מצביע. אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שלישית. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 10 בעד החוק – 38 נגד – 23 נמנעים – 1 חוק הירושה (תיקון מס' 17), התשע"ח–2018, נתקבל. היו"ר יצחק וקנין: 38 – – – קריאה: – – – היו"ר יצחק וקנין: אני אוסיף אותך לפרוטוקול. 38 בעד, 24, כולל קולה של חברת הכנסת קארין אלהרר, מתנגדים, אחד נמנע. אם כן, הצעת החוק עברה בקריאה שלישית ותיכנס לספר החוקים של מדינת ישראל. הצעת חוק הדיור המוגן (תיקון), התשע"ח–2018 [מס' כ/729; דברי הכנסת, מושב שלישי, חוב' ל"ו, ישיבה 258, עמ' 23571; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) היו"ר יצחק וקנין: חברי הכנסת, שימו לב, אני מדלג על החוק הבא, של הביטוח הלאומי, כיוון שהבנתי שיש איזו בעיה, שצריך להכין איזה נוסח. אנחנו עוברים לחוק הדיור המוגן (תיקון), התשע"ח–2018, לקריאה שנייה וקריאה שלישית. תציג את הצעת החוק חברת הכנסת טלי פלוסקוב. אין הסתייגויות גם לחוק הזה ואין בקשות דיבור. אם כן, אנחנו בסיום דבריה נעבור להצבעה. טלי פלוסקוב (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני מתכבדת להביא בפני הכנסת לקריאה שנייה וקריאה שלישית את הצעת חוק הדיור המוגן (תיקון), התשע"ח–2018. הצעה זו מקורה בהצעת חוק פרטית שיזמה חברת הכנסת נורית קורן יחד עם קבוצת חברי כנסת נוספים, הצעת חוק חשובה מאוד, והיא מבקשת לחזק את ההגנה שיש בחוק הדיור המוגן על הדיירים. מרבית הדיירים שמתגוררים בבתי דיור מוגן נדרשים להפקיד עם כניסתם לבית פיקדון כספי בסכום גבוה, שיכול להגיע למיליוני שקלים חדשים. שווי כלל הפיקדונות שמצויים כיום בידי בעלי בתי דיור מוגן מסתכם במאות מיליוני שקלים. כספים אלו כמעט לא מוגנים כיום. על מנת להגן על כספי הדיירים קבע חוק הדיור המוגן הוראות לעניין מתן בטוחות להבטחת כספי הפיקדון ששילמו הדיירים. החוק כלל ארבע אפשרויות לסוגי בטוחות: ערבות בנקאית, פוליסת ביטוח, העברת חלק מכספי הפיקדון לנאמנות או רישום משכנתה ראשונה על המקרקעין לטובת הדייר. בנוסף קבע החוק כי בעל הרישיון יישא ב-20% מהעלות הכרוכה בהבטחת כספי הפיקדון, ואילו הדייר יישא ב-80% מהעלות. כמו כן נקבע בחוק כי הדייר יכול היה לוותר על קבלת הבטוחה. מאז נחקק החוק התברר כי דיירים רבים בחרו שלא לקבל בטוחה להבטחת כספי הפיקדון, בעיקר כדי לחסוך את העלויות הכרוכות בהבטחת כספי הפיקדון, שהושתו בעיקרן על הדייר. כתוצאה מכך כספי הפיקדון שלהם אינם מוגנים, בעיקר במצבים של חדלות פירעון ושל פגיעה ביציבות הכלכלית של בעלי הרישיון. במקרים כאלה הדיירים עלולים לאבד את כספי הפיקדון, שפעמים רבות הם כל הונם. לפיכך, בהצעת החוק שלפניכם קבענו הסדרים חדשים שמטרתם להגן באופן טוב יותר על כספי הדיירים. אני חייבת לציין שהדיונים היו לא פשוטים. יש הרבה בעלי אינטרסים, וגם אני וחברת הכנסת נורית קורן עמדנו בלחצים לא פשוטים כדי באמת בכל זאת לעמוד ולהגן על האינטרסים של האזרחים הוותיקים. אז מה עשינו? ראשית, קבענו שדרך המלך להבטחת כספי הפיקדון תהיה משכנתה ראשונה לטובת הדייר. ההצעה כוללת הוראות בדבר דרך רישום המשכנתה – על אילו שטחים היא תירשם, היכן היא תירשם וכיצד יש למחוק אותה במצבים שבהם כספי הפיקדון הושבו או לא נותרה יתרת פיקדון. בעל בית שירצה בכך יוכל להמיר את המשכנתה במתן ערבות בנקאית או בהפקדת 40% מכספי הפיקדון בנאמנות. במהלך הדיונים נטען כי ישנם בתים שבהם קיים קושי לרשום משכנתאות לטובת הדיירים מסיבות שונות, כמו העובדה שהבית נמצא על קרקע של רשות מקומית או העובדה שישנם שעבודים קיימים על הקרקע. בשל כך קבענו שתוקם ועדת חריגים במשרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים. הוועדה תהיה רשאית לפטור בעל רישיון באופן מלא או חלקי מהוצאת בטוחות או להורות על הוצאת בטוחה אחרת או כל דרישה אחרת. בנוסף, כדי למנוע מצב של קריסה כלכלית של בית דיור מוגן שבו יהיה קושי לממש את המשכנתאות שנרשמו לטובת הדיירים, קבענו כי הממונה על הדיור המוגן במשרד הרווחה יוכל לדווח לדיירים על קשיים של בעל בית הדיור המוגן אם החשש יעלה מתוך המידע שמגיע למשרד הרווחה במסגרת פיקוח על היציבות הכלכלית של בעלי רישיונות. מכיוון שלעיתים יש דיירים שנאלצים לצאת מבית הדיור המוגן בשל מצבם הבריאותי ואינם יכולים לקבל באופן מיידי את כספי הפיקדון – – – היו"ר יצחק וקנין: כנראה הכינו לך נאום ארוך ארוך. עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): – – – טלי פלוסקוב (כולנו): רגע, אני מסיימת, אבל זה חשוב, אני חושבת, לכל אחד מכם. היו"ר יצחק וקנין: אני מציע לך, תלכי ישר לסוף, אחרת – – – טלי פלוסקוב (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): רבותיי, הבנתי שאתם בעד. חשבתי שגם אתם תרצו לדעת על מה אתם מצביעים, כי החוק מורכב וחשוב לכל אחד מכם. עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): – – – טלי פלוסקוב (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): אז מה שאנחנו נעשה – אני אקצר. יוסי יונה (המחנה הציוני): לא לא, תפרטי, בבקשה. טלי פלוסקוב (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): בבקשה. מדובר בהצעת חוק חשובה ביותר, שמטרתה להגן על כספיהם של דיירי הדיור המוגן. היו"ר יצחק וקנין: אני רוצה להציל אותנו, ואתה – – – טלי פלוסקוב (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): אדוני היושב-ראש, אני הבנתי אותך. ההצעה אושרה בוועדה פה אחד ואין לה הסתייגויות. לפיכך, כמובן, אני פונה אליכם ומבקשת לאשר את הצעת החוק בקריאה שנייה ושלישית בנוסח שאישרה הוועדה. כמובן, זה המקום להודות לצוות הוועדה – למנהל הוועדה הגברת ענת כהן שמואל, ליועצת המשפטית ענת מימון וליושב-ראש הוועדה חבר הכנסת אלי אלאלוף, שפתר את כל הסוגיות הקטנות שלא ידענו איך להתמודד איתן. הגעת לשם ופתרת אותן ברגע אחד. תודה רבה לך, אדוני, ותודה לנורית קורן, היוזמת של החוק. תודה. היו"ר יצחק וקנין: תודה לסגנית היושב-ראש חברת הכנסת טלי פלוסקוב. חברי הכנסת, להצעה זו אין הסתייגויות ואין בקשות רשות דיבור. אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שנייה על הצעת חוק הדיור המוגן (תיקון), התשע"ח–2018, מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 11 בעד סעיפים 1–7 – 61 נגד – אין נמנעים – אין סעיפים 1–7 נתקבלו. היו"ר יצחק וקנין: 61 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אם כן, הצעת החוק עברה בקריאה שנייה. אנחנו עוברים לקריאה שלישית. הצבעה מס' 12 בעד החוק – 64 נגד – אין נמנעים – אין חוק הדיור המוגן (תיקון), התשע"ח–2018, נתקבל. היו"ר יצחק וקנין: אני מזמין את נורית קורן, יוזמת החוק, לומר כמה מילות תודה. 64 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אם כן, הצעת החוק עברה בקריאה שלישית, ותיכנס לספר החוקים של מדינת ישראל. חברת הכנסת נורית קורן, רשות הדיבור שלך. נורית קורן (הליכוד): אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, השרים, אני מתרגשת, מאוד, ואני צריכה להגיד שהחיינו והגיענו לזמן הזה. קריאה: וקיימנו. נורית קורן (הליכוד): וקיימנו והגיענו לזמן הזה. לקח לי שנתיים וחצי, אם לא שלוש, כמעט שלוש, להגיע לחקיקה הזאת. אתם לא יודעים כמה יצרים היו פה, כמה בעלי הבתים ניסו למנוע את החקיקה, וכמה הדיירים רצו את החקיקה. אבל הדיירים היו בעצם לקוח שבוי – לקוח שבוי של בעלי הבתים, וכל דבר שהם רצו וביקשו זה היה בתחנונים: רק שאנחנו לא ניפגע. ואני רוצה להודות לך, אלי אלאלוף, שעמדת יחד איתי בלחצים העמוקים שהפעילו עלינו. אמרו לנו לא פעם ולא פעמיים: נזרוק את כל הקשישים לבתי החולים, למחלקות הסיעודיות. והדיונים נמשכו ונמשכו, ולא הצלחנו לקיים אפילו דיון אחד, כי לא היה אפשר לשים גם את הדיירים וגם את בעלי הבתים באותו חדר. ובסוף בסוף הגענו למצב שכתבנו את החוק הזה, והבאנו לשקיפות במה שנעשה בכספי האזרחים הוותיקים, ולהגן עליהם מפני חדלות פירעון של הבתים, וגם עשינו קרן שאם בית מגיע לחדלות פירעון, הם לא ייזרקו לרחוב, ותהיה קרן שהם יוכלו לעבור למחלקה הסיעודית. ואני רוצה להודות לך, חבר הכנסת אלי אלאלוף, שאם אתה, אפילו לפני הכנה לקריאה השנייה והשלישית, לא היית עומד על המשמר – עמדת על המשמר ואמרת: עד כאן, כי כל רגע מישהו אחר ניסה לפתוח את כל ההבנות שהגענו אליהן. ולחברתי טלי פלוסקוב, אני רוצה להודות לך על כך שעמדת יחד איתי בכל הלחץ הזה, והינה, באמת הגענו לחוק אדיר. אני רוצה לברך את צוות הוועדה: את ענת מימון – ענת, עשית עבודה נפלאה, עמדת בלחץ. אתם לא יודעים כמה לחץ היה פה. אני רוצה לברך את רוני ממשרד המשפטים. אני רוצה לברך את ג'ולי עוז, הממונה ממשרד הרווחה. אני רוצה לברך את האפוטרופוס הכללי, שהיו איתנו, וגם את הכי הכי חשובים: עמותת דיירי הדיור המוגן, את צבי אלדורטי, יואל אמיר ז"ל ואת משה דולגין ז"ל, ונאחל בריאות – – – איתן כבל (המחנה הציוני): צבי אלדורטי ז"ל. נורית קורן (הליכוד): אלדורטי ז"ל, כן, אני אמרתי ז"ל; ואת אברהם בר-דוד, שייבדל לחיים ארוכים – צריך להגיד שהוא היה מפקד של אלי אלאלוף – ואת לאה ש"ץ סופר ושלמה כוכבי, ואת בעלי הבתים, את האיגוד שלהם, א.ב.א, ואת רוני עוזרי ויהושע שפונדר. אמירה אחרונה – אני רוצה להודות לעוזרים שלי, למתן, לקורל, לעמיר ולבת שבע, שהם בעצם נותנים לי את הכוח. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחברת הכנסת נורית קורן. הצעת חוק המכינות הקדם-צבאיות (תיקון), התשע"ח–2018 [מס' כ/771; דברי הכנסת, חוב' כ"ב, ישיבה 326, עמ' 28352; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) היו"ר יצחק וקנין: חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצעת חוק המכינות הקדם-צבאיות (תיקון), התשע"ח–2018. יציג את הצעת החוק לקריאה שנייה ושלישית יושב-ראש ועדת החינוך חבר הכנסת יעקב מרגי. גם להצעה זו אין הסתייגויות ואין בקשות דיבור. אם כן, מייד אחרי סיום דבריו של היושב-ראש אנחנו נעבור להצבעה. יעקב מרגי (יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט): מאחר שביקשו ממני להאריך, אני אשתדל לקצר. מוגשת לפניכם הצעת חוק המכינות הקדם-צבאיות, שיזם חברי חבר הכנסת עמר בר-לב יחד עם קבוצת חברי הכנסת, והביא את ההסכמה של מנכ"ל משרד הביטחון ושר הביטחון להצעת החוק הזאת; לא מובן מאליו. אבל אני חושב שהצעת החוק ראויה, והיא מדברת על כך שמועמד לשירות צבאי שקיבל פטור משירות צבאי בעקבות מגבלה רפואית, וועדה רפואית קבעה שאינו כשיר לשרת אבל כן יכול להתנדב לצה"ל – שתהיה לו האפשרות להתקבל למכינה קדם-צבאית. ידוע שלמכינות קדם-צבאיות יש מכסות, יש דחיות שירות שהן במכסה, והסוגיה עלתה. היו קשיים אובייקטיביים לאשר את החוק הזה, אבל ברצון טוב של משרד החינוך ושל משרד הביטחון ובנחישות גבוהה של חבר הכנסת עמר בר-לב, הבאנו את הצעת החוק הזאת – הצעת חוק ראויה, שיש בה אמירה שיש מקום לאנשים עם מוגבלויות בכל תחומי החיים והחברה בישראל. ואני רוצה להודות לך, חבר הכנסת עמר בר-לב, ולבקש מחברי הכנסת לתמוך בהצעת חוק בקריאה שנייה ושלישית. אני בכוונה לא מרחיב, ואני משאיר לך להרחיב על הצעת החוק בדברי הברכה והתודה. תודה רבה לכולם. היו"ר יצחק וקנין: תודה ליושב-ראש ועדת החינוך חבר הכנסת יעקב מרגי. אם כן, חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שנייה על הצעת חוק המכינות הקדם-צבאיות (תיקון), התשע"ח–2018. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 13 בעד סעיפים 1–2 – 49 נגד – אין נמנעים – 1 סעיפים 1–2 נתקבלו. היו"ר יצחק וקנין: 49 בעד, אין מתנגדים, אחד נמנע. הצעת החוק עברה בקריאה שנייה. אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שלישית. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 14 בעד החוק – 50 נגד – אין נמנעים – 1 חוק המכינות הקדם-צבאיות (תיקון), התשע"ח–2018, נתקבל. היו"ר יצחק וקנין: 50 בעד, אין מתנגדים, אחד נמנע. הצעת חוק המכינות הקדם-הצבאיות (תיקון), התשע"ח–2018, עברה בקריאה שלישית, ותיכנס לספר החוקים של מדינת ישראל. אני חוזר לנושא שדילגנו עליו: הצעת חוק הביטוח הלאומי. עמר בר-לב (המחנה הציוני): – – – לברך, אדוני היושב-ראש. היו"ר יצחק וקנין: אה, אדוני, אדוני, ודאי, ודאי. מה אני אעשה? אני ככה זורם מהר. חבר הכנסת עמר בר-לב, יוזם הצעת החוק, יגיד – – – עמר בר-לב (המחנה הציוני): תודה רבה, אדוני היושב-ראש. מדובר בחוק אנושי, בחוק שגם תורם לצעירים וצעירות עם מוגבלות, אבל אני חושב שהרבה יותר מזה – תורם לחברה; תורם לכולנו ללמוד לקבל את האחר. אני חושב שבוודאי הכנסת הזאת צריכה להבין שגם אם מישהו שונה מאיתנו, אנחנו צריכים לקבל אותו, לקבל אותה, כי המטרות שלנו הן זהות, וכולנו בני אדם. אני רוצה להודות לחברת הכנסת מירב בן ארי, שסייעה לי בדרך לחקיקת החוק. אני כמובן רוצה להודות לחבר הכנסת יעקב מרגי, יושב-ראש ועדת החינוך, ולכל צוות הוועדה, שאלמלא הרגישות והנכונות והנחישות, גם של יושב-ראש הוועדה, זה לא היה קורה. וכמובן, לבסוף אני רוצה להודות לשרים, גם לשר החינוך נפתלי בנט וגם לשר הביטחון אביגדור ליברמן, שבאמת כל אחד נתן את הכתף שלו, ויוצא לנו חוק משמעותי, אנושי, חברתי. כן ירבו. תודה רבה. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחבר הכנסת עמר בר-לב. הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 208), התשע"ח–2018 [מס' מ/1228; דברי הכנסת, חוב' כ"ז, ישיבה 340, עמ' 29048; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) היו"ר יצחק וקנין: חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 208), התשע"ח–2018. תציג את הצעת החוק טלי פלוסקוב, סגנית יושב-ראש הכנסת, חברת הכנסת טלי פלוסקוב. טלי פלוסקוב (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני הולכת להציג לכם חוק מאוד קצר, אבל יש בחוק הזה המון המון לב ונשמה. וזה המקום באמת להודות לשר הרווחה חבר הכנסת חיים כץ, שלא נמצא היום, אבל אני חייבת להגיד שהחוק הזה הוא יוזמה ממשלתית, הצעת חוק ממשלתית. כרגע אנחנו מדברים על הורים לילדים חולי סרטן. הורים המתמודדים עם נכות ילדים חווים קשיים במישורים רבים, המכבידים על חיי המשפחה ועל תעסוקת ההורה. קשיים אלה כוללים התמודדות עם טיפולים רפואיים אינטנסיביים, הדורשים השקעת משאבי זמן ניכרים, היעדרות מהעבודה, הישארות בבית עם הילד הנכה ועוד. זאת, נוסף על ההתמודדות הרגשית המלווה את הטיפול בילד הנכה במקביל לניסיון לשמור על שגרת חיי המשפחה ביום-יום. אני חייבת להגיד לכם שבזמן הדיונים היכרנו כמה הורים שלצערי הרב היו בוועדה כבר ללא ילדיהם, והם שיתפו אותנו בתחושות והרגשות, ולא היה פשוט להסתכל עליהם ולתת להם תשובות למה זה לא היה עד היום. אז מה בעצם עשינו בהצעת החוק הזאת? מוצע לקבוע כי הורים לילד נכה אשר הלך לעולמו יהיו זכאים להכשרה מקצועית, דמי מחיה והעצמה בעבודה, מתוך תפיסה שהשתלבות בשוק העבודה תוכל לסייע להורה להשתקם מהאסון הקשה שפקד אותו. מוצע לקבוע כי החוק המוצע יחול לגבי מי שילדו הנכה נפטר ביום ראשון בינואר 2018 ואילך. כך לא תישלל זכאותם של הורים להכשרה מקצועית ולדמי מחיה גם אם ילדם נפטר כמה חודשים לפני יום התחילה של החוק המוצע. להצעת החוק הזאת לא הוגשו הסתייגויות, ואני קוראת לכולם להצביע ולתמוך בהצעת החוק הזאת. ועוד אני קוראת לכולם ומאחלת לכולם שלא תדעו את מה שהאנשים שהיו אצלנו בוועדה חוו. תודה רבה, אדוני. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחברת הכנסת טלי פלוסקוב. אם כן, חברי הכנסת, הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 208), התשע"ח–2018, בקריאה שנייה – מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 15 בעד סעיפים 1–2 – 47 נגד – אין נמנעים – אין סעיפים 1–2 נתקבלו. היו"ר יצחק וקנין: 47 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת החוק עברה בקריאה שנייה. חברי הכנסת וחברות הכנסת, אנחנו עוברים לקריאה שלישית. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 16 בעד החוק – 47 נגד – אין נמנעים – אין חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 208), התשע"ח–2018, נתקבל. היו"ר יצחק וקנין: 47 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אם כן, הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 208), התשע"ח–2018, תיכנס לספר החוקים של מדינת ישראל. הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון מס' 57), התשע"ח–2018 [מס' כ/732; דברי הכנסת, מושב שלישי, חוב' ל"ו, ישיבה 259, עמ' 23709; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) היו"ר יצחק וקנין: הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון מס' 57), התשע"ח–2018 – קריאה שנייה וקריאה שלישית. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת הכלכלה חבר הכנסת איתן כבל. גם הצעה זו ללא הסתייגויות וללא בקשות דיבור. קריאה: – – – איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה): כל כך הרבה שנים עובד על החוק הזה ושתי דקות? אדוני היושב-ראש, שרים נכבדים, רשמת פרלמנטרית, חברותיי וחבריי, שרים נכבדים, אני מתכבד להציג בפניכם את הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון מס' 57), התשע"ח–2018, לקריאה השנייה ולקריאה השלישית. מדובר בהצעת חוק חשובה ביותר, אולי מהמשפיעות ביותר על איכות חיינו כצרכנים, ומטרתה העיקרית היא לחייב עוסקים לתת מענה אנושי מקצועי על פניות טלפוניות של צרכנים לקבלת שירות בתוך שש דקות מתחילת השיחה. בפועל, אני עמל על הצעת החוק הזאת, אדוני היושב-ראש, כבר למעלה משנתיים וחצי, ובמהלכן קיימתי דיונים רבים בוועדת הכלכלה ופגישות עם גורמי ממשל שונים. מדובר בתופעה רחבה, שאינה אופיינית רק לחברה אחת, ואין מי שלא נתקל בה, שכן רוב החברות אינן נותנות מענה אנושי מקצועי בזמן סביר. אנסה להמחיש את הדברים: כשצרכן פונה לחברה במטרה לקבל שירות מקצועי, הוא קודם כול נאלץ להאזין לנתבים השונים, שבחלקם הוא מקבל מענה קולי ולא אנושי. כדי לקבל מענה אנושי הוא נאלץ ללחוץ על מקשים שונים, למסור את פרטיו, וברוב המקרים, אם הוא מקבל מענה אנושי, זה קורה רק אחרי המתנה ארוכה; ואז, לא פעם, אחרי שהנציג כבר עונה לו, הוא טוען שהוא אינו הגורם המקצועי המוסמך לטפל בפנייתו, ומעביר את שיחתו לגורם נוסף, שכדי לשוחח איתו נאלץ הצרכן שוב להמתין דקות ארוכות, אם לא שעות – כל זאת עוד לפני שהוא מתחיל לשוחח עם הנציג על הבעיה או על הנושא שלשמו הוא פנה לחברה. לפיכך, מוצע לתקן את חוק הגנת הצרכן ולקבוע כי עוסק המספק שירות טלפוני הכולל מערכת אוטומטית לניתוב שיחות ייתן מענה אנושי מקצועי לצרכן עד שש דקות מתחילת השיחה, אחרי בחירת השפה או האזור הגיאוגרפי, בשלושה סוגי שירותים לפחות: טיפול בתקלה, בירור חשבון וסיום התקשרות. העוסקים שעליהם יחולו הוראות אלה הם חברות התקשורת, חברת החשמל, תאגידי המים, חברות הגז וחברות למתן שירותי רפואה הקבועים בחוק. במהלך הדיונים, ולאור שיתוף הפעולה מצד המפקחת על הבנקים הגב' חדוה בר והממונה על שוק ההון, ביטוח וחיסכון הגב' דורית סלינגר, החלטנו להרחיב את תחולת ההוראה כך שהיא תחול גם על הגופים המפוקחים על ידיהן, ואני מודה להן על כך. בהתאם לכך, התיקון המונח כאן בפניכם כולל ארבעה תיקונים עקיפים לחוקים המסדירים את פעילותם של התאגידים הבנקאיים, של חברות הביטוח, של החברות המנהלות את קופות הגמל ושל מנפיקי כרטיסי אשראי, וכוללים הוראות דומות, בשינויים המתחייבים ממהותם של אותם גופים. במהלך הדיונים הביעו רגולטורים שונים חשש שעוסקים לא יוכלו לעמוד בחובה לתת מענה אנושי מקצועי בתוך שש דקות ללא חריגים. לפיכך, הוצע שאם נקבעו בחקיקה אחרת או ברישיון הוראות לעניין משך המתנה לקבלת מענה אנושי מקצועי, הרגולטור יהיה רשאי להורות כי עוסק יהיה רשאי לחרוג משש דקות בשיעור מכלל הפניות לתקופה שקבע, כלומר, אחוז מסוים מכל הפניות למענה אנושי בזמן מסוים, או בפרק זמן שקבע, למשל פרק זמן של ימים או שעות אחרי אירוע קיצוני שאירע. את ההחרגה יוכל הרגולטור לקבוע מראש או בדיעבד. כדי לוודא שלא ייקבעו חריגים רבים, שירוקנו מתוכן את ההסדר המוצע, קבענו שרגולטור שקבע חריגים ימסור דיווחים מפורטים לוועדת הכלכלה של הכנסת. הפרת הוראות ההסדר המוצע תאפשר לרגולטורים השונים להטיל עיצומים כספיים משמעותיים בסכומים הקבועים בהצעה. במטרה לאפשר היערכות טכנולוגית ותגבור המוקדים הטלפוניים, תחילתו של החוק המוצע תהיה שנה מיום פרסום החוק. אני מאמין שהחוק המוצע ישנה את כללי המשחק וייטיב באופן משמעותי עם כלל הצרכנים. הוא יצמצם את מדורי הגיהינום שצרכנים נאלצים לעבור כשכל מבוקשם הוא לקבל מענה אנושי מקצועי מהחברות שלהן הם משלמים ממיטב כספם. אדוני היושב-ראש, אני רוצה, ברשותך, להזכיר ולהזהיר – אני אזכיר לכם שכבר בעבר הנחתי, חבר הכנסת איציק שמולי, את הצעת החוק שחובה לענות בתוך שלוש דקות, ואז יש אפשרות לחזור עד שלוש שעות בחזרה ללקוח. אלא שכמו תמיד, באו החברות ועקפו את זה. בהתחלה אמרו: לא, אנחנו עוסקים רק בעניינים שנוגעים לתשלומים, בתיקונים אנחנו לא עוסקים. תיקנו את העניין הזה. ולא רק שהם לא עומדים בכללים – והצעת החוק הזאת באה בעצם עקב העובדה שהחברות עושות כל מאמץ לא לעמוד בחקיקה. ובמקום למצוא את כל הפרצות ואת כל הדרכים איך לא לעמוד בחקיקה, אני מציע להם ומזהיר שהחקיקה הזאת – שהיא מאוד משמעותית, כי היא לא רק עד שש דקות, אלא המשמעות היא שהפעם המענה צריך להיות מקצועי ואנושי. אין יותר את הסיפור: נחזור אליך. כמו, חבר הכנסת עמר בר-לב, שכשאתה מבקש לרכוש מוצר, הם לעולם לא יגידו לך: תמתין, נעביר אותך; הם תמיד ידעו לתת לך את כל התשובות שאתה תרצה לשאול, ומייד במקום. עכשיו, אני הרי יודע מה יכול לקרות. למשל, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו, אדוני היושב-ראש, חבר הכנסת יואב קיש, שבמקום שהם יענו אחרי שלושה צלצולים הם ימשכו את זה לשבעה צלצולים, או שבמעבר לנציג השירות פתאום תמצא את עצמך מתנתק. הדברים האלה – אנחנו נעקוב אחריהם ונבדוק שהדברים האלה לא ייעשו. אני רוצה, ברשותכם, להודות לבסוף לאנשים טובים שעמלו על הצעת החוק הזאת, באמת, במשך תקופה ארוכה, וקודם כול לעו"ד אתי בנדלר, המשנה ליועץ המשפטי של הכנסת והיועצת המשפטית של ועדת הכלכלה; לעו"ד מירב תורג'מן – תודה לך, מירב, על המאמצים הרבים שהשקעת כדי להביא את החוק לאן שהוא הגיע. אני רוצה להודות גם לשר התקשורת על התמיכה לאורך כל הדרך בעניין הזה, שבלעדי אנשיו, שעמלו תקופה ארוכה ועשו את כל העבודות הנדרשות כדי להגיע לתוצאה הטובה ביותר – ואני מבקש בעניין הזה להודות לעו"ד ואיל ג'יג'יני, שבאמת – יש לך אדם מדהים שם, שנותן עבודה יוצאת מן הכלל; כמובן למימון שמילה, שבתקופה הזאת היה גם המנכ"ל בפועל, ונתן לנו את הרוח הגבית; לעו"ד חנה טירי, היועצת המשפטית של הרשות להגנת הצרכן, שותפתי לרפורמות צרכניות משמעותיות; לעו"ד אילנה מזרחי מהרשות להגנת הצרכן; כמובן, לצוות שלי, למאיה, לדיין, לאייל ולשפינדל. תודה, תודה לכם. אנחנו עם הצעת החוק הזאת – תזכרו, היא הצעת חוק פורצת דרך. תודה רבה לכם. היו"ר יצחק וקנין: תודה ליושב-ראש ועדת הכלכלה חבר הכנסת איתן כבל. אם כן, אין הסתייגויות להצעת חוק זו וגם אין בקשות רשות דיבור. עוברים להצבעה על הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון מס' 57), התשע"ח–2018, בקריאה שנייה. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 17 בעד סעיפים 1–7 – 57 נגד – אין נמנעים – אין סעיפים 1–7 נתקבלו. מיכל רוזין (מרצ): – – – לשים את הבעדים בהתחלה – – – היו"ר יצחק וקנין: מיכל רוזין, בכל מקרה ניתקע. 57 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת החוק עברה בקריאה שנייה. אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שלישית. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 18 בעד החוק – 58 נגד – אין נמנעים – אין חוק הגנת הצרכן (תיקון מס' 57), התשע"ח–2018, נתקבל. היו"ר יצחק וקנין: 58 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אם כן, הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון מס' 57), התשע"ח–2018, עברה בקריאה שלישית, ותיכנס לספר החוקים של מדינת ישראל. הצעת חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) (תיקון מס' 17), התשע"ח–2018 [מס' כ/785; דברי הכנסת, חוב' כ"ח, ישיבה 343, עמ' 29253; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) היו"ר יצחק וקנין: אנחנו עוברים להצעת חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) (תיקון מס' 17), התשע"ח–2018, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת הכספים חבר הכנסת משה גפני. משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): אדוני היושב-ראש, רבותיי השרים, חברי הכנסת, אני מתכבד להביא לפני הכנסת את הצעת חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) (תיקון מס' 17), התשע"ח–2018 – הצעת חוק טובה, שיזם חבר הכנסת דוד אמסלם, ואנחנו דנו עליה בוועדת הכספים בהכנה לקריאה הראשונה, ועתה – להכנה לקריאה שנייה ושלישית. אדם שיש לו מרפסת, מצללה, מבנה בלא קירות שממוקם בחצר והרשות המקומית לא מכלילה את המקום הזה בתוך אחוזי הנכס שמחויבים בארנונה, והאיש, במקום של המצללה שם ניילון, או מכסה פלסטיק, או כל דבר אחר שהוא איננו מבנה קבע – הוא ימשיך להיות פטור מארנונה, והרשות המקומית לא תוכל לחייב אותו. זאת אומרת, אנחנו לא מדברים על מבנה ששמו רעפים מלמעלה, שאז זה הופך להיות מבנה קבע; אנחנו מדברים על כל האפשרויות האחרות הקלות, הפשוטות, שאדם שם ניילון, אדם שם מצללה שבה הוא יכול לשבת ולהיות במקום שבו עד היום הוא לא היה מחויב בארנונה. גם עתה, כאשר הוא עושה את הפעולות האלה, שהן פעולות – שמשאירים את המקום באופן קל, שבו יש מצללה – הוא יהיה פטור מתשלום ארנונה. אני ממליץ לחברי מליאת הכנסת, כמו שאנחנו כולנו תמכנו בהצעת החוק בוועדת הכספים – זאת הצעת חוק טובה, היא מיטיבה עם האזרחים, והיום זה דבר שהוא פשוט. אגב, הייתה שאלה בוועדה: מה יהיה במקום שבו הקירוי הזה הוא חשמלי – לוחצים על כפתור והגג הזה נסגר או נפתח? התשובה היא שגם אז, אם הוא לא היה נכלל בתוך הנכס, הוא לא יהיה חייב בארנונה; רק אם הוא עושה דבר קבוע, מבנה של קבע. אחרת הוא פטור. זאת הצעת החוק, ואני מבקש – – – אלעזר שטרן (יש עתיד): – – – משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): שקוף – אז הוא פטור. אלעזר שטרן (יש עתיד): – – – מבנה פלסטי? משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): אותו דבר, אם זה לא קבע. אלעזר שטרן (יש עתיד): אבל כתוב שקוף. משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): שקוף, בגלל שהנורמה זה שקוף. אני אומר לך שגם אם יהיה גג שיהיה מניילון הוא יהיה פטור. תודה רבה. היו"ר יצחק וקנין: אני מודה ליושב-ראש ועדת הכספים חבר הכנסת משה גפני. גם להצעה זו אין הסתייגויות ואין בקשות רשות דיבור. אנחנו עוברים להצבעה על הצעת חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) (תיקון מס' 17), התשע"ח–2018. בקריאה שנייה. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 19 בעד סעיפים 1–2 – 56 נגד – אין נמנעים – 1 סעיפים 1–2 נתקבלו. היו"ר יצחק וקנין: 56 בעד, אין מתנגדים, אחד נמנע. הצעת החוק עברה בקריאה שנייה. אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שלישית. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 20 בעד החוק – 54 נגד – אין נמנעים – אין חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) (תיקון מס' 17), התשע"ח–2018, נתקבל. היו"ר יצחק וקנין: 54 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) (תיקון מס' 17), התשע"ח–2018, עברה בקריאה שנייה, ותיכנס לספר החוקים של מדינת ישראל. הצעת חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה (תיקון מס' 35), התשע"ח–2018 [מס' כ/802; דברי הכנסת, חוב' ל"ב, ישיבה 356, עמ' 30248; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) היו"ר יצחק וקנין: אנחנו עוברים להצעת חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה (תיקון מס' 35), התשע"ח–2018, לקריאה שנייה וקריאה שלישית. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת הכספים חבר הכנסת משה גפני. משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): אדוני היושב-ראש, רבותיי השרים, חברי הכנסת, אני מתכבד להגיש בפני הכנסת, לקריאה שנייה ושלישית, את הצעת חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה (תיקון מס' 35), התשע"ח–2018. הצעת החוק הזאת היא המשך להצעת החוק שבתקופת תקציב המדינה אנחנו אישרנו הגדלה לנפגעי פעולות איבה, יתומים ששני הוריהם נהרגו בפעולות איבה ופעולות טרור. לאחר שהחוק הזה עבר והוגדל התקציב לנפגעי פעולות איבה, התברר שיש מספר מצומצם, בסביבות 50, כאלה שהם מעל גיל 37, שני הוריהם נהרגו והם נשארו בלי הורים. לפי בירור שאנחנו ערכנו – אי-אפשר לדעת באופן מדויק – מדובר בחמישה עד עשרה נפגעי פעולות איבה, ואז עלתה השאלה לגבי כוחות הביטחון. פנינו למשרד הביטחון, ושם התברר שאין נפגעי פעולות איבה מהסוג הזה, ששני ההורים נהרגו בפעולות איבה ונשארו היתומים. ולכן, בהצעת החוק הזאת, לאחר דיון שקיימנו עם משרד האוצר, מדובר על 5 מיליון שקל. כל אחד מאלה שאנחנו יודעים עכשיו שהם נמצאים יקבל חצי מיליון שקל מענק, ולאחר מכן הם יקבלו קצבה שנתית, חודשית, וזה יגיע בשלב הזה ככל הנראה ל-3 מיליון, אולי קצת יותר. בכל מקרה, התקציב שמוקצב לעניין הזה זה 5 מיליון, וזה כנראה מכסה את אלה שאינם כלולים בחוק שאנחנו העברנו בשעתו. שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): – – – אורי אריאל. משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): למעשה, החוק הראשון – עכשיו התברר לי שזה היה בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות. שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): – – – משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): בסדר, אבל זה היה אצל אלי אלאלוף בוועדה. לאחר מכן הגיעו אלינו לוועדה בזמן התקציב כדי שאנחנו נביא תקציב נוסף. אישרנו את התוספת, וזו למעשה השלמה של אלה שמעל גיל 37 ונמצאים בקריטריון הזה, שזה מספר מצומצם של אנשים. אני מבקש את תמיכת מליאת הכנסת בהצעת החוק הזאת. תודה רבה. היו"ר יצחק וקנין: תודה ליושב-ראש ועדת הכספים חבר הכנסת משה גפני. יש בקשת דיבור אחת, ואין הסתייגויות. חבר הכנסת יהודה גליק, אתה מוותר על בקשת הדיבור? מוותר. אם כן, חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצבעה. הצעת חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה (תיקון מס' 35), התשע"ח–2018, בקריאה שנייה – מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 21 בעד סעיפים 1–3 – 51 נגד – אין נמנעים – אין סעיפים 1–3 נתקבלו. היו"ר יצחק וקנין: 51 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת החוק עברה בקריאה שנייה. הצבעה בקריאה שלישית. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 22 בעד החוק – 52 נגד – אין נמנעים – אין חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה (תיקון מס' 35), התשע"ח–2018, נתקבל. היו"ר יצחק וקנין: 52 בעד. אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה (תיקון מס' 35), התשע"ח–2018, עברה בקריאה שלישית, ותיכנס לספר החוקים של מדינת ישראל. הצעת חוק למניעת אלימות במוסדות למתן טיפול (תיקון מס' 3), התשע"ח–2018 [מס' מ/1216; דברי הכנסת, חוב' כ"ז, ישיבה 340, עמ' 29047; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) היו"ר יצחק וקנין: הצעת חוק למניעת אלימות במוסדות למתן טיפול (תיקון מס' 3), התשע"ח–2018, לקריאה שנייה וקריאה שלישית. תציג את הצעת החוק מירב בן ארי. מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): תודה, אדוני היושב-ראש. השרים, כנסת נכבדה, אני מתכבדת להציג בפניכם את הצעת חוק למניעת אלימות במוסדות למתן טיפול (תיקון מס' 3), התשע"ח–2018. זו הצעת חוק ממשלתית, והיא מגיעה לקריאה שנייה ושלישית. היום החוק למניעת אלימות במוסדות למתן טיפול נועד להתמודד עם אלימות שמופעלת על ידי מטופלים או המלווים שלהם כלפי אנשי צוות במוסדות רפואיים ובמקומות המספקים שירותי רווחה, כמו המחלקות לשירותים חברתיים. לצערי – ואני מכירה את זה קצת אישית – אנחנו שומעים בתקופה האחרונה על מקרים רבים של תקיפות אנשי צוות במוסדות רפואיים ובמוסדות רווחה. המטופלים לא מבחינים בין העובדים השונים במוסדות, ולצערנו הם כולם חשופים לאלימות פיזית ומילולית מצד מטופלים. במצב הקיים כיום החוק אינו כולל אנשי צוות אשר אינם נמנים בהכרח על עובדי המחלקה או המוסד, כמו מתנדבים ומאבטחים. לכן באה הצעת החוק הזאת לקבוע שהוראות החוק יחולו על כל איש צוות מקצועי או מינהלי במקום המספק שירותי רווחה, כולל מתנדבים ומאבטחים. להצעת החוק יש שתי הסתייגויות של חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא: האחת היא להחיל את הוראות החוק גם על אנשי צוות בסניפים של המוסד לביטוח לאומי; השנייה – להחיל את החוק גם על מסגרות טיפול המופעלות על ידי משרד הרווחה או על ידי גופים מטעמו. אני קוראת לכם להצביע בעד הצעת החוק בקריאה שנייה ובקריאה שלישית ולדחות את ההסתייגויות. אני רוצה להודות ליועצת המשפטית של הוועדה, לשמרית, שנמצאת כאן, וגם בחוקים הקודמים רצו להודות לך, אז תודה רבה לך; לכל צוות הוועדה, וכמובן ליו"ר הוועדה, שגם לך צריך להודות על כל חוק כזה. תודה רבה. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחברת הכנסת מירב בן ארי. חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא ינמק את ההסתייגויות. כל הסתייגות חמש דקות. יש לך עשר דקות להסתייג. עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): בסם אללה א-רחמאן א-רחים. כבוד היושב-ראש, כבוד השרים, חבריי חברי הכנסת, ההסתייגות באה למנוע חוק נוסף שיטפל עוד מעט בעובדים של המוסד לביטוח לאומי. הם מותקפים – הם צריכים ללכת לבית משפט כדי להרחיק את תוקפם. דנו בנושא הזה בוועדה. הייתה תמימות דעים בתוך הוועדה – רוב חברי הכנסת, היושב-ראש, וגם חלק מהנוגעים בדבר הסכימו להכניס, ופתאום זה צריך לחזור לממשלה או לוועדת שרים לענייני חקיקה כדי לבדוק אם אפשר להכניס במיוחד את העובדים של המוסד לביטוח לאומי. הם מותקפים – צריך לחכות לבית משפט שיכריע אם ירחיק בן אדם או לא. הכוונה הייתה שמנהל המוסד יוכל להרחיק, ומי שטוען אחרת, הוא ילך לבית המשפט כדי לחזור. זה כדי לשמור על העובדים עצמם, שלא ייפגעו. זה מובן מאליו, זה אלמנטרי, והכוונה הייתה שדרך ההסתייגות נוכל לתקן בלי לעשות חוק אחר. החוק הוא ממשלתי. אני אומר: יש לכם הזדמנות גם לחשוב על זה שוב, יושב-ראש הקואליציה, ובמקום ללכת לעשות עוד חוק, אחר, בוא נכניס את ההסתייגות, לפחות לגבי המוסד לביטוח לאומי, ונשמור עליהם. הרי הם עובדים עם אנשים – יכול להיות שמישהו יחכה בתור יותר מדי זמן, יתעצבן ויתקוף, מי שלא קיבל קצבה, מי שלא קיבל את השירות הנכון, מבחינתו, בזמן. אז במקום להתקיף אותם, בואו נכניס אותם באותה מסגרת. ועדת שרים, או לא יודע מי, החליטה שלא מקבלים את זה. גם הביטוח הלאומי ביקש את זה: תנו לנו הגנה, אנחנו מותקפים. לא יודע, משום מה – החוק יישאר חוק ממשלתי; מי שחושב שאם ההסתייגות של חבר הכנסת חאג' יחיא תתקבל החוק הזה יהפוך לשלו – אני לא אבוא ואגיד שזה החוק שלי, בסדר? אבל בואו נשמור על האנשים. אני לא מבין, באמת אני לא מבין, למה לא מקבלים את ההסתייגות. דרך אגב, עשינו פעולה כדי לא לאשר את ההסתייגות עצמה, כי חששנו שהממשלה תמשוך את החוק הזה. השארנו את זה כהסתייגות שלא עברה בוועדה במתכוון, אני אומר את זה – שהיא לא תעבור בוועדה כדי להביא את זה לפה ולתת אפשרות גם לממשלה לאשר. אני קורא לממשלה, אני קורא ליושב-ראש הקואליציה: התיקון הזה הוא תיקון טוב. התיקון הזה הוא תיקון שיכול לשמור על העובדים ולאפשר להם לתת להם את השירות הנכון. אני עוד פעם מבקש – אולי, אני רואה שגם שר האוצר פה: זה לא יוסיף כלום אם אנחנו נשמור על העובדים האלה. זה רק לטובה, וזה יעזור במתן שירות יותר טוב. זו פנייה אחרונה שלי. אני מקווה שתקבלו את ההסתייגות שלי, ולא – לפחות ניסינו. תודה רבה. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצבעה על ההסתייגויות בקריאה שנייה. חברי הכנסת, נא לשים לב. אדוני יושב-ראש הוועדה חבר הכנסת אלי אלאלוף, לסעיף 1 יש הסתייגות של חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. להצביע על ההסתייגות? מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות? הצבעה מס' 23 בעד ההסתייגות – 28 נגד – 33 נמנעים – אין ההסתייגות (1) של חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא לסעיף 1 לא נתקבלה. שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל: – – – היו"ר יצחק וקנין: 33 מתנגדים, 28 בעד. אדוני שר החקלאות, במקום מי הצבעת? שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל: – – – פעמיים. היו"ר יצחק וקנין: חברי הכנסת, אני מבטל את ההצבעה של סופה לנדבר. בטעות שר החקלאות ופיתוח הכפר הצביע גם במקומו וגם במקום זה, אז אני מבטל את ההצבעה. אם כן, 32 מתנגדים, 28 בעד. ההסתייגות מס' 1, לסעיף 1, לא נתקבלה. הסתייגות מס' 2, גם היא של חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא, הסתייגות לסעיף 1, מס' 2 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? הצבעה מס' 24 בעד ההסתייגות – 28 נגד – 34 נמנעים – אין ההסתייגות (2) של חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא לסעיף 1 לא נתקבלה. היו"ר יצחק וקנין: 34 מתנגדים, 28 בעד. גם הסתייגות 2, לסעיף 1, לא נתקבלה. אם כן, חברי הכנסת, אנחנו מצביעים על סעיפים 1, 2, ו-3 כהצעת הוועדה, כי לסעיפים 2 ו-3 אין הסתייגויות. אז אנחנו מצביעים על שלושת הסעיפים, 1, 2 ו-3, כהצעת הוועדה. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 25 בעד סעיפים 1–3, כהצעת הוועדה – 64 נגד – אין נמנעים – אין סעיפים 1–3, כהצעת הוועדה, נתקבלו. היו"ר יצחק וקנין: 64 בעד. אין מתנגדים, אין נמנעים. אם כן, סעיפים 1, 2 ו-3 אושרו כהצעת הוועדה. אין הסתייגויות נוספות. ההצבעה בקריאה שנייה נסתיימה. עוברים להצבעה בקריאה שלישית. מי בעד? מי נגד? הצבעה בקריאה שלישית. הצבעה מס' 26 בעד החוק – 64 נגד – אין נמנעים – אין חוק למניעת אלימות במוסדות למתן טיפול (תיקון מס' 3), התשע"ח–2018, נתקבל. היו"ר יצחק וקנין: 64 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת החוק למניעת אלימות במוסדות למתן טיפול (תיקון מס' 3), התשע"ח–2018, עברה בקריאה שלישית, ותיכנס לספר החוקים של מדינת ישראל. מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת היו"ר יצחק וקנין: הודעה לסגן מזכירת הכנסת. סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: ברשות יושב-ראש הישיבה, הינני מתכבד להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית, הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 249), התשע"ח–2018, שהחזירה ועדת הכספים. תודה. היו"ר יצחק וקנין: תודה לסגן מזכירת הכנסת. הצעת חוק החזקת תכשיר אפינפרין במוסדות חינוך ובמקומות ציבוריים, התשע"ח–2018 [מס' כ/754; דברי הכנסת, חוב' ח', ישיבה 286, עמ' 25013; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) היו"ר יצחק וקנין: אנחנו עוברים להצעת חוק החזקת תכשיר אפינפרין במוסדות חינוך ובמקומות ציבוריים, התשע"ח–2018, לקריאה שנייה וקריאה שלישית. תציג את הצעת החוק חברת הכנסת מירב בן ארי, בשם יושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות. מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): תודה רבה, אדוני היושב בראש. זה אַפּינְפְרין. קריאה: אֶפינפרין. מירב בן ארי (כולנו): אפינפרין. אני כתבתי עם a, וזה עם e. היו"ר יצחק וקנין: בי"ת דגושה אחרי אותיות בכל"מ. מירב בן ארי (כולנו): תודה, אדוני היושב בראש. השרים, כנסת נכבדה, אני מתכבדת להביא בפני הכנסת, לקריאה השנייה ולקריאה השלישית, את הצעת חוק החזקת תכשיר אפינפרין במוסדות חינוך ובמקומות ציבוריים, התשע"ח–.2018 הטיפול המקובל בעת תגובה אלרגית חריפה הוא שימוש בתכשיר אפינפרין, שעשוי להיות מציל חיים. תגובה אלרגית מתבטאת בתסמינים בדרגות חומרה שונות, ובכללם קשיי נשימה, הרחבת כלי הדם, ירידה בלחץ הדם ואיבוד הכרה, לעיתים עד כדי סכנת חיים. הצעת החוק קובעת חובה על מחזיק במוסד חינוך להחזיק במוסד תכשיר אפינפרין במינון כפי שיקבע שר הבריאות. מוסדות החינוך שעליהם תחול החובה, פרט לבתי ספר, הם מעון המיועד לשהייה של עשרה פעוטות לפחות, צהרונים שחל עליהם חוק הפיקוח על הפעלת צהרונים, מעון יום שיקומי, פנימיות ילד ונער של משרד הרווחה ומוסדות של חסות הנוער. לעניין צהרון, מוצע לפטור מפעיל צהרון מהחובה להחזיק תכשיר אפינפרין אם הצהרון פועל בשטח מוסד חינוך והמפעיל וידא שבמוסד מוחזק תכשיר אפינפרין והוא עומד גם לרשות הצהרון. שר הבריאות, בהתייעצות עם שר החינוך ועם שר העבודה הרווחה והשירותים החברתיים, יקבע תקנות לעניין מיקום התכשיר, שילוט המפנה לתכשיר, תנאי החזקתו של התכשיר ובדיקת תקינתו, וכן סדר הפעולות שיש לנקוט בעת חשד למקרה של אלרגיה מסכנת חיים. על מנת להוזיל את עלויות הרכישה, מוצע לקבוע כי ניתן יהיה לרכוש את התכשיר גם מבתי מסחר לתרופות, ולא רק מבתי מרקחת. מכיוון שמדובר בתכשיר הדורש מרשם, מוצע להתגבר על פקודת הרוקחים ולקבוע כי כתנאי לרכישה יחויב המחזיק לחתום על תצהיר בנוסח הקבוע בתוספת. כמו כן, מוצע לקבוע כי מי שמחזיק במקום ציבורי שאינו מוסד חינוך אשר בשל מאפייניו יש חשש שהמבקרים בו יהיו חשופים לחומרים שעלולים לגרום לתגובה אלרגית מסכנת חיים יהיה רשאי לרכוש תכשיר אפינפרין לשם החזקתו במקום הציבורי, ואם בחר לרכוש תכשיר אפינפרין כאמור, ההוראות לפי החוק יחולו עליו. כדי להבטיח את קיום הוראות החוק על ידי מחזיקים במוסדות חינוך מוצע לקבוע כי לא יינתן רישיון לפי חוק הפיקוח על מעונות, חוק הפיקוח על בתי ספר וחוק מעונות יום שיקומיים למוסד שלא עמד בחובתו להחזיק תכשיר אפינפרין. הצעת החוק אושרה בוועדה ללא הסתייגויות, ואני פונה לחברי הכנסת לאשר את הצעת החוק בקריאות השנייה והשלישית בנוסח שאישרה הוועדה. אני רוצה להגיד, ברשותכם, תודה רבה לחבר הכנסת יהודה גליק. אתה בטח תציג את זה, ותגיד כמה זמן, אבל מהיום שאני זוכרת אותך מדבר, אתה מדבר מדם ליבך, כמו שאתה בדרך כלל עושה, על תכשירי האפינפרין, אז מגיעה לך תודה, וכל ההכרה על החוק הזה. אני רוצה כמובן להודות ליועצות המשפטיות, גם לשמרית וגם ליעל, לכל צוות הוועדה וליו"ר הוועדה חבר הכנסת אלי אלאלוף. אני קוראת לכם לתמוך בהצעת החוק. תודה רבה. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחברת הכנסת מירב בן ארי. חבר הכנסת יהודה גליק, יש לך רשות דיבור. אתה רוצה בסיום החקיקה לברך או עכשיו? יהודה גליק (הליכוד): מתי שתרצה. היו"ר יצחק וקנין: אז נצביע, ואזמין אותך אחרי ההצבעה. חברי הכנסת, אם כן, אין הסתייגויות לחוק. בקשות דיבור – נאפשר ליהודה גליק לעשות את זה בסיום ההצבעה. הצעת חוק החזקת תכשיר אפינפרין במוסדות חינוך ובמקומות ציבוריים, התשע"ח–2018, בקריאה שנייה – מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 27 בעד סעיפים 1–12 – 56 נגד – אין נמנעים – אין סעיפים 1–12 נתקבלו. היו"ר יצחק וקנין: 56 בעד. אין מתנגדים, אין נמנעים. אם כן, הצעת החוק עברה בקריאה שנייה. אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שלישית. מי בעד? מי נגד? איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): אין לי לוח. היו"ר יצחק וקנין: אני אוסיף את הקול שלך להצבעה. נסי עוד פעם. הצבעה מס' 28 בעד החוק – 55 נגד – אין נמנעים – אין חוק החזקת תכשיר אפינפרין במוסדות חינוך ובמקומות ציבוריים, התשע"ח–2018, נתקבל. היו"ר יצחק וקנין: 55 בעד, כולל קולה של חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין, שהצג שלה לא פעל, אין מתנגדים, אין נמנעים. אם כן, הצעת חוק החזקת תכשיר אפינפרין במוסדות חינוך ובמקומות ציבוריים, התשע"ח–2018, עברה בקריאה שלישית, ותיכנס לספר החוקים של מדינת ישראל. אני מזמין את חבר הכנסת יהודה גליק, מיוזמי החוק, לברך. יהודה גליק (הליכוד): אדוני היושב-ראש, כבוד השרים, חבריי חברי הכנסת המתוקים והמתוקות מן הקואליציה ומן האופוזיציה. ראשית, בהחלט התרגשות אישית, גם מפני שזה החוק הראשון שלי שעובר בקריאה שנייה ושלישית, גם מפני שזה חוק שאני עובד עליו למעלה משנתיים וגם מפני שזה – – שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): איזה יופי שהפסקת את שביתת הרעב. יהודה גליק (הליכוד): – – וגם מפני שזה חוק שנוגע לי אישית. מאז שאני ילד אני מסתובב עם מכשיר כזה, בתור אדם שאלרגי גם לבוטנים, גם לקשיו וגם לפיסטוקים. לצערי, לא פעם הגעתי למצב של מה שנקרא שוק אנפילקטי, וברוך השם, התכשיר הזה בהחלט הציל את חיי. לצערי, יש כמה אנשים שלהם החוק לא הגיע בזמן: החייל שלו חזן, שהיה אלרגי לבוטנים; אור דנינו, שהיה אלרגי לחלב; עדי זריהן, בן 17, שהיה אלרגי לחלב; מרדכי רוזנטל, בן 15, שהיה אלרגי לחלב; חן אפרת, בת 26, שהייתה אלרגית לאגוזים – כל אלה נפטרו כתוצאה מזה שלא היה להם מכשיר כזה. החוק מלכתחילה עסק בנושא של בתי מזון ומסעדות, אבל לבקשת הממשלה, שהתנגדה לרגולציה על בעלי עסקים – החוק עבר, לאחר שעבר ייסורים גדולים שלוש פעמים בוועדת השרים לחקיקה ואחר כך עוד שלוש, ושבע פעמים בסך הכול בוועדת השרים לחקיקה. ואני לא בזמן להתלונן, אני בא בזמן רק להגיד תודה. אז אני קודם כול רוצה להגיד תודה לאחיינית שלי, למירב כהן לנגנטל, שהיא אימא לילד אלרגי, והיא שהציעה לי ללכת על החוק הזה. אני רוצה להגיד תודה לחברי הכנסת טלי פלוסקוב ואלי אלאלוף, יושבי-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, שבנחישות רבה העבירו את החוק הזה, ולא נתנו לכל מיני מסכסכים לסכסך, והובילו את זה בנחישות רבה. אני רוצה להודות לעמותת יהל ואנשיה שלומית פרידל, צבי טסלר ונעמה קציר, שהובילו את העניין; לאודליה אלבו מהעמותה לאלרגיות למזון; לעובדות משרד הבריאות מירי כהן ונילי חיון דיקמן, שהתייצבו לכל דיון ולא מנעו ועזרו מאוד; לחברות הכנסת לשעבר שניסו להעביר את החוק הזה, רחל אדטו ויפעת קריב, שהיא שיזמה בכנסת הקודמת; לעורכת הדין של הוועדה יעל סלנט, היועצת המשפטית של ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, על הסיוע בקידום החוק – היא הייתה צריכה להתרוצץ בין משרד החינוך לבריאות, לבריאות, לחינוך, לחינוך, לבריאות, לבריאות, לחינוך וכן הלאה; אני רוצה להודות למיטל יסעור מישראל היום, שליוותה את שלבי החקיקה בסיקור הוגן ומקצועי; לעוזרי הפרלמנטרי הנאמן אורי בנק. ומעל כולם, תודה רבה לקדוש ברוך הוא, שזיכני לקדם ולהציל חיים ולהיות שותף להוספת בריאות במדינת ישראל. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחבר הכנסת יהודה גליק. יהודה גליק (הליכוד): היוזם השני של החוק זה יואל חסון, שהוא לא פה. תודה גם ליואל חסון. היו"ר יצחק וקנין: תודה ליואל חסון, היוזם השני של החוק. הצעת חוק לתיקון פקודת העיריות (תיקון מס' 146 – הוראת שעה), התשע"ח–2018 [מס' מ/1227; דברי הכנסת, חוב' כ"ה, ישיבה 334, עמ' 28709; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) היו"ר יצחק וקנין: חברי הכנסת, אנחנו עוברים לסעיף 16 בסדר-היום: הצעת חוק לתיקון פקודת העיריות (תיקון מס' 146 – הוראת שעה), התשע"ח–2018, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת הפנים והגנת הסביבה חבר הכנסת יואב קיש. גם להצעת חוק זו אין הסתייגות ואין בקשות דיבור. יואב קיש (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): תודה. כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת, אני מתכבד להביא בפניכם את הצעת חוק לתיקון פקודת העיריות (מס' 146 – הוראת שעה), התשע"ח–2018, לקריאה השנייה ולקריאה השלישית. ההצעה הזאת היא הצעה פשוטה. היא באה בעקבות החלטת הממשלה מס' 1402 מ-10 באפריל 2016 בנושא שיפור רמת הביטחון האישי במגזר הערבי. הממשלה הטילה על משרד האוצר ועל המשרד לביטחון הפנים, על השר גלעד ארדן, שנמצא פה איתנו, לפעול לקידום תוכנית פעולה רב-שנתית לשנים 2016–2020 לטובת שיפור רמת הביטחון האישי במגזר הערבי. בין היתר, התוכנית כוללת הקמת תחנות משטרה חדשות ברשויות המקומיות המצוינות בתוכנית. בוועדת הפנים בחרנו לציין בשבוע שעבר את יום המלחמה בפשיעה במגזר הערבי בקידום הצעת החוק הזאת והשלמנו את החקיקה לשנייה ושלישית. היום הזה אכן היה יום חשוב, וועדת הפנים מובילה והיא הנדבך המרכזי פה בכנסת לקדם, גם במסגרת אחריותה על המשטרה ועל העיריות, את כל מה שקשור למיגור הפשיעה במגזר הערבי. בסעיף 188, שחל על המועצות המקומיות, למעשה, כאשר רוצים להקים בתוך רשות מקומית תחנת משטרה יש צורך באישור ראש המועצה, ראש העירייה, וגם מועצת העיר צריכה לתמוך. ראינו שיש מקומות שראש העיר רוצה להקים תחנת משטרה אבל המועצה מסכלת את הכוונה הזאת, כנראה בעקבות לחצים או כל מיני אינטרסים שמופעלים עליהם למנוע את כניסת המשטרה לרשויות במגזר הערבי. המשימה הגדולה שלנו היא יצירת אמון בין המגזר הערבי למשטרה. זה הדדי – זה צריך לבוא משני הכיוונים. הנוכחות של תחנות משטרה במגזר הערבי זה נדבך מרכזי בכך שנוכל לייצר אמון זה. האזרח צריך להרגיש שהמשטרה היא לצידו ולא נגדו, שהיא באה לעזור ולפתור את הבעיות, את האלימות שהוא נתקל בה, את הירי, את הנשק הבלתי-חוקי. בשביל זה מהלך משמעותי ביותר זה הקמת התחנות ברשויות. לקחנו את הסמכות הזאת, ובעצם, במידה שיש הסכמה של ראש רשות מקומית, יחד עם שר הפנים ניתן יהיה, בהוראת שעה לחמש שנים, לאפשר הקמת תחנת משטרה גם ללא הרשות המקומית שזה בתחומה. להצעת חוק זו לא היו הסתייגויות. אני רוצה שוב להודות לשר גלעד ארדן, ואני חייב לציין את הנחישות שלך ואת ההקפדה שלך במאבק בפשיעה במגזר הערבי. אתה רואה בזה שליחות, אתה משקיע בזה משאבים במשטרה. המשטרה רואה בזה שליחות. אני רוצה רגע ליישר, כי היו כל מיני שאלות לגבי אותו יום שלישי, מה ועדת הפנים, ומה אני בחרתי: פנה אליי חבר הכנסת איימן עודה בבקשה לעשות דיון בנושא מסוים, ובאותו ערב אותו חבר כנסת השתתף בכנס של ארגוני טרור בירושלים שהופסק על ידי המשטרה. עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): – – – יואב קיש (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): אני אמרתי לו בצורה הכי ברורה שאני, עם מי שהולך לכנס של ארגוני טרור, לא משתף פעולה. כל עוד זה לא ישתנה זה המצב. לכן, אני אומר בצורה הכי ברורה – דרך אגב, אם אתה רוצה אישית אז אני אתייחס אישית, כי לא התייחסתי אישית. כנס של החזית העממית, ארגון טרור לכל דבר. אני אמרתי לחבר הכנסת איימן עודה, ואני אומר לך גם פה עכשיו, מול כולם: תגיד שאתה מתנגד לארגונים האלה, שלא הלכת לשם לשתף איתם פעולה, והכול בסדר. קריאות: – – – יואב קיש (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): אבל מכיוון שאתה לא אומר את זה ואתה ממשיך לחזק את אותם ארגונים – ואני פניתי אליך במיוחד כדי שנוכל – – – קריאות: – – – יואב קיש (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): חשוב לי הנושא. המלחמה בפשיעה במגזר הערבי חשובה לי. אני רוצה לשתף פעולה עם חברי הכנסת הערבים, אבל אני לא אקבל מצד אחד התנהגות כזאת ומצד שני שיתוף פעולה עם ארגוני טרור. אין מילה אחרת. תתנער מהם והכול יהיה בסדר. לא ראוי וכך לא צריך להיות, ואתה לא היית צריך להיות שם, בכנס של ארגונים תומכי טרור שהופסק על ידי המשטרה בצו בית משפט. נקודה. אני מבקש מהכנסת לתמוך בהצעת החוק. היו"ר יצחק וקנין: תודה ליושב-ראש ועדת הפנים והגנת הסביבה חבר הכנסת יואב קיש. חברי הכנסת, להצעה זאת אין הסתייגויות ואין בקשות דיבור – יש חמש בקשות דיבור: חבר הכנסת אילן גילאון – מוותר; חבר הכנסת עיסאווי פריג' – מוותר; מיכל רוזין – מוותרת; תמר זנדברג – איננה; חבר הכנסת מוסי רז – מוותר. קריאה: – – – היו"ר יצחק וקנין: אני יכול לאפשר לך רק אחרי ההצבעה. אני אאפשר לך, כיוון שהוא הזכיר את שמך, אף על פי שזה לא היה באופן מכוון. אם כן, אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שנייה על הצעת חוק לתיקון פקודות העיריות (תיקון מס' 146 – הוראת שעה), התשע"ח–2018. מי בעד? מי נגד? קריאה שנייה. הצבעה מס' 29 בעד סעיף 1 – 37 נגד – 10 נמנעים – אין סעיף 1 נתקבל. היו"ר יצחק וקנין: 37 בעד, עשרה מתנגדים, אין נמנעים. הצעת החוק עברה בקריאה השנייה. אני עובר לקריאה השלישית. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 30 בעד החוק – 37 נגד – 10 נמנעים – אין חוק לתיקון פקודות העיריות (תיקון מס' 146 – הוראת שעה), התשע"ח–2018, נתקבל. היו"ר יצחק וקנין: 37 בעד, עשרה מתנגדים, אין נמנעים. אם כן, חוק לתיקון פקודת העיריות (מס' 146 – הוראת שעה), התשע"ח–2018, עבר בקריאה השלישית, וייכנס לספר החוקים של מדינת ישראל. חבר הכנסת איימן עודה, אני מאפשר לך שלוש דקות. יואב קיש (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): אני רק להודות אחרי זה. היו"ר יצחק וקנין: אני אאפשר. אתה רוצה גם לומר משהו, אדוני? איימן עודה (הרשימה המשותפת): מכובדי היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת. חבר הכנסת יואב קיש, קיבלתי את ההזמנה הבאה: שגרירות רוסיה, ועד הידידות הרוסי-פלסטיני, מזמינים אותך לאירוע יום רוסיה, שמתקיים באמבסדור כך וכך. קיבלתי את ההזמנה הזאת. התקשר אליי השגריר הרוסי והזמין אותי; התקשר אליי יו"ר ועד הידידות הפלסטיני-רוסי והזמין אותי. מאיפה הצלחת להביא כל מיני ארגונים שאתה מדבר עליהם? מאיפה? יואב קיש (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): זה לא אני. המשטרה – – – איימן עודה (הרשימה המשותפת): רק רגע. לא, רק רגע. תן לי, תן לי לדבר עכשיו. יואב קיש (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): – – – איימן עודה (הרשימה המשותפת): או שנדבר בצורה עניינית או לא. או שנדבר בצורה עניינית או לא. יואב קיש (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): עניינית לגמרי. איימן עודה (הרשימה המשותפת): אז כן, תשמע. קראת באיזשהו מקום, קיבלת מידע שגוי, לא נכון. יואב קיש (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): למה מידע שגוי? איימן עודה (הרשימה המשותפת): רק רגע, בבקשה. יואב קיש (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): אז עזוב, לא משנה מה היה. תגיד שאתה מסתייג – – – איימן עודה (הרשימה המשותפת): אני אגיד את עמדתי. אני אגיד את עמדתי: קיבלת הודעה כוזבת, לא נכונה. במקום שתתקשר אליי ותדבר איתי, הוצאת הודעה לעיתונות וכתבת בה שאני מסרב לפגוש אותו, לדבר איתו. סליחה, זו התנהגות? יואב קיש (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): בוא לא נפרט. כל עוד אתה תומך בחזית העממית, אין לך מה לדבר. איימן עודה (הרשימה המשותפת): זו התנהגות לא רצינית. יואב קיש (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): תגיד שאתה מתנער מהחזית העממית. היית בכנס שלהם. איימן עודה (הרשימה המשותפת): רק רגע. זה – 1. רק רגע, בבקשה. זה – 1. ענת ברקו (הליכוד): הוא לא יגיד לך. הוא לא מתנער מהם. איימן עודה (הרשימה המשותפת): 2. מי אתה שתתנה את העמדות הפוליטיות שלי? מי אתה שתחליט עבורי במה אני מאמין ובמה לא? או שאנחנו נהיה במדינת חוק או לא במדינת חוק. מי שעובר על החוק – מוענש; מי שלא – עובר. נורית קורן (הליכוד): – – – איימן עודה (הרשימה המשותפת): אנחנו, יש לנו פרוגרמה פוליטית, יש לנו תוכנית פוליטית. היו"ר יצחק וקנין: חברת הכנסת נורית קורן, נא לא להפריע לדובר. איימן עודה (הרשימה המשותפת): אנחנו תומכים במאבק נגד הכיבוש. אני, איימן עודה, רואה שהכיבוש הוא הטרור מספר אחת. ככה אני רואה את הדברים. אני נבחרתי בגלל המצע הזה. אתה יכול להיות חלוק, לא להסכים איתי בשום מילה. אתה יכול לצדד בכיבוש ולא לראות אותו ככיבוש. אתה יכול לראות בזה שחרור ולא כיבוש. זו הדעה שלך. יש לי דעה אחרת לחלוטין, אבל יש נושא שגובה חיי בני אדם: האלימות והפשיעה. יואב קיש (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): תתנער מהחזית העממית והחזית הדמוקרטית – – – איימן עודה (הרשימה המשותפת): איך יכול להיות שאנחנו – – – נורית קורן (הליכוד): – – – איימן עודה (הרשימה המשותפת): לכן, 1. כל מה שאמרת זה שקר; 2. אתה לא תתנה את העמדות הפוליטיות שלי בסוגיות אזרחיות כמו שאתה רוצה. תודה. יואב קיש (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): אתה מתנער? תתנער מהחזית העממית והחזית הדמוקרטית. ענת ברקו (הליכוד): זה לא חוקי, אבל מה זה משנה? מה, אכפת לו – – – היו"ר יצחק וקנין: תודה לחבר הכנסת איימן עודה. אדוני השר גלעד ארדן. אדוני השר. חבר הכנסת, השר גלעד ארדן, השר לביטחון פנים מבקש לברך. קריאות: – – – השר לביטחון הפנים גלעד ארדן: אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני קודם כול רציתי להודות ליושב-ראש ועדת הפנים והגנת הסביבה, חברי חבר הכנסת יואב קיש, שבאמת ביעילות ובמהירות קידם את החוק החשוב הזה. אני מציע לחברי חבר הכנסת קיש שלא להתרשם ולא להתרגש מכל ההיתממויות וגלגולי העיניים שאנחנו רגילים לשמוע בבית הזה, לצערנו, מחלק מהיושבים מולי. האירוע שנסגר בהוראת המשטרה ושנחתם על ידי מפקד מחוז ירושלים – המודיעין לגביו נבדק ואושר. רק לאחר מכן הוצא הצו לסגירת אותו אירוע, שנעשה בהשתתפות של ארגון טרור מוכרז. מי שלא מסוגל לגנות ארגוני טרור מוכרזים, אתה צודק לגמרי שאי-אפשר להאמין לו שהוא נגד פשיעה ואלימות. יואב קיש (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): בדיוק. השר לביטחון הפנים גלעד ארדן: מי שבאמת נגד פשיעה ואלימות – וזה לא משנה באיזה מגזר, כי אלימות היא אלימות – אז הוא פועל, הוא לא רק מדבר על זה. מיכל רוזין (מרצ): – – – השר לביטחון הפנים גלעד ארדן: הוא מקדם חוקים, הוא פונה. יש פה חברות כנסת – יש פה חברות כנסת – – – מיכל רוזין (מרצ): – – – השר לביטחון הפנים גלעד ארדן: דווקא את פועלת. היו"ר יצחק וקנין: חברת הכנסת מיכל רוזין. השר לביטחון הפנים גלעד ארדן: גם זאת אלימות, סתימת פיות. את יודעת. מיכל רוזין (מרצ): – – – היו"ר יצחק וקנין: חבל על הגרון שלך, מיכל. השר לביטחון הפנים גלעד ארדן: לא שומעים אותך. מיכל רוזין (מרצ): אני לא שומעת שאתה – – – היו"ר יצחק וקנין: חבל, את תהיי צרודה, מיכל. השר לביטחון הפנים גלעד ארדן: חכי, תישארי. אולי יעניין אותך מה שיש לי לומר. יש חברות וחברי כנסת שעושים פה עבודה מופלאה ופונים אליי; יש להם ביקורת, לפעמים מוצדקת, על המשטרה, על רשויות השלטון: רוצים שאנחנו נטפל וניתן תשובות, לפעמים לאישה מאוימת שלא מקבלת הגנה מספקת, לפעמים ליישוב כזה או אחר שאין בו טיפול מספק בפשיעה. אבל אותו חבר כנסת שתמיד עולה ומגלגל עיניים, הינה, אני מעיד כאן: מעולם לא פנה אליי בשום מקרה, לא בחברה הערבית, לא בחברה היהודית, לא בשום מקום. הדבר היחיד הוא שעכשיו, כשמתקרבות הבחירות ואין לו הישגים להציג לציבור שלו ואין לו עשייה, הוא מגלגל עיניים והוא ממציא המצאות. אנחנו נמשיך לקדם חוקים. אנחנו כאן בשביל אזרחי ישראל הערבים. לא משנה אם אתה כן מתיימר לייצג אותם או לא. אנחנו נמשיך לקדם כאן חוקים כמו החוק הזה, שיאפשר להקים תחנות משטרה ולעשות עבודה אמיתית בשטח – כמו שחברים אחרים שלך בסיעה, חלקם כן עושה, דרך אגב. תלמד מהם אולי איך לפעול נגד אלימות ואיך לפעול נגד אלימות בחברה הערבית, ולא רק איך לדבר עליה. תתבייש. איימן עודה (הרשימה המשותפת): – – – עוד משטרה כושלת ואתה כושל. בושה וחרפה. היו"ר יצחק וקנין: תודה לשר לביטחון פנים, השר גלעד ארדן. הצעת חוק לתיקון דיני הבחירות לרשויות המקומיות (תיקוני חקיקה), התשע"ח–2018 [מס' מ/1242; דברי הכנסת, חוב' ל"ב, ישיבה 357, עמ' 30353; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) היו"ר יצחק וקנין: חברי הכנסת, הצעת חוק לתיקון דיני הבחירות לרשויות המקומיות (תיקוני חקיקה), התשע"ח–2018, לקריאה שנייה וקריאה שלישית. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת הפנים והגנת הסביבה חבר הכנסת יואב קיש. יואב קיש (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): תודה, כבוד היושב-ראש. חברות וחברי הכנסת, חבר הכנסת איימן עודה, אני ואתה לא נסכים על שום דבר. אני קורא לזה שחרור, אתה קורא לזה כיבוש. זה הכול בסדר, זו הפוליטיקה הישראלית. אפשר לא להסכים. לא אני אבוא לחנך אותך על דעותיך ולא אתה אותי על דעותיי. אבל יש דבר אחד שאתה צריך להגיד בצורה ברורה, ואז בזה, מבחינתי, הנושא יסתיים. כל עוד אתה לא עושה את זה, מבחינתי אתה תומך בהם. החזית העממית והחזית הדמוקרטית הם ארגוני טרור. תגיד פה בצורה ברורה: אני מתנגד, לא רציתי להיות פעיל איתם. הייתי במקרה בכנס והתגלה לי אחר כך שזה שלהם. אז אני אוכל לדבר איתך. כל עוד אתה לא שם, אתה לא בר-שיח. אתה תומך טרור. זה הכול. עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): הפכת לשופט, אני רואה. יואב קיש (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): אדוני היושב-ראש, חוק דיני הבחירות לרשויות המקומיות לקריאה שנייה ולקריאה שלישית. הצעת החוק, שיזמה הממשלה, דנה בנושא מרכזי של מסירת מידע מפנקסי הבוחרים למועמדים לרשות מועצה אזורית. חלק שני פוצל, ואנחנו בעצם עוסקים רק בעניין הזה. היו אליי פניות. זה בעצם תיקון לקונה שהיא בעיה בדמוקרטיה הישראלית. במועצות האזוריות, למועמדים – אנחנו לקראת בחירות – לא נתנו לקבל את ספר הבוחרים. המועצות האזוריות זה בדרך כלל, בוא נגיד ככה, יותר בוחרי שמאל, נקרא לזה. אני לא רוצה להכליל, אבל בפירוש זו בעיה. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): תודה רבה. יואב קיש (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): לא, זה מה שאומרים. באו אליי בתלונה ואמרו לי: אתה לא מטפל כי זה – מה פתאום? חשוב וצריך לעשות. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): חבר הכנסת קיש, שאלה עניינית – – – יישוב שהוא יהודי – – – אם יש – – – יואב קיש (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): לא שומע. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): כשמקימים תחנת משטרה, זה בתיאום עם הרשות המקומית? יואב קיש (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): א. מדובר על יישובים לא איתנים. אם הם איתנים, זו כבר שאלה אחרת. כן, יישובים לא איתנים, צריך – – איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): המדינה מחליטה. יואב קיש (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): – – צריך אישור גם של הרשות המקומית, כן. על קרקע – – – איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): ופה אנחנו אומרים: לא צריך – – – יואב קיש (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): לא. ראש הרשות חייב לתמוך. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): גם פה. יואב קיש (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): גם פה. ושר הפנים מושך את סמכות המועצה, זה הכול. ראש העיר חייב – את תמיכת ראש העיר אתה חייב. במקום תמיכת המועצה יש את אישור שר הפנים לעניין. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): למה בעצם עשו את זה ככה? יואב קיש (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): כי יש לחצים על חברי מועצה למנוע הכנסת תחנות משטרה לשם, זה הכול. חזרה לענייננו – המועצות האזוריות. בעצם, נוצרה פה בעיה. אנחנו לקראת בחירות, ולא היה ספר בוחרים במועצות האזוריות. אני בטוח שאתם, חבריי באזור הימין – בצד שמאל של המפה, באזור הימין שלי כרגע – שמעתם את זה לא מעט, וזו באמת בעיה. משרד הפנים ניסה לפתור את זה בתקנה או באיזה צו; אמרו לו במשרד המשפטים: סליחה, פנקס בוחרים חייב להיות בחקיקה. הלך לחקיקה מהירה – נדמה לי, בשבוע שעבר עבר קריאה ראשונה; בוועדה עשינו את זה מהר כי לנו חשובה הדמוקרטיה. לא יכול להיות שאנחנו לפני בחירות ומי שרוצה להתמודד לא יכול לקבל את ספר הבוחרים. וזו מהות החוק, זה התיקון לעניין זה. אני רוצה להגיד שלהצעת החוק לא הוגשו הסתייגויות. אבקש כי הכנסת תאשר את הצעת החוק בקריאה שנייה ושלישית. אני רוצה לנצל כבר את ההזדמנות ולהודות גם ליועץ המשפטי של הוועדה עו"ד גלעד קרן, גלעד, ולתומר רוזנר, גם על החוק הקודם ועל החוק הבא, ולמנהלת הוועדה לאה קריכלי, ולצוות הוועדה שוש, איה, ליאת, רחל, ולדוברת רבקה. תודה רבה. אני בזה מניח שיאושר, ואני לא אעלה לברך אחרי הצעת חוק זו. תודה. היו"ר רויטל סויד: תודה רבה לחבר הכנסת יואב קיש. להצעת החוק לא הוגשו הסתייגויות, וכן הוגשו בקשות רשות דיבור. חבר הכנסת אילן גילאון – מוותר; חבר הכנסת עיסאווי פריג' – מוותר; חברת הכנסת מיכל רוזין – מוותרת; חברת הכנסת תמר זנדברג – אינה נוכחת; חבר הכנסת מוסי רז – מוותר; חבר הכנסת חיים ילין – אינו נוכח. אנחנו עוברים להצבעה על הצעת החוק לתיקון דיני הבחירות לרשויות המקומיות (תיקוני חקיקה), התשע"ח–2018, בקריאה שנייה. מי בעד ומי נגד? הצבעה מס' 31 בעד סעיפים 1–3 – 51 נגד – אין נמנעים – אין סעיפים 1–3 נתקבלו. היו"ר רויטל סויד: 51 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. עמר בר-לב (המחנה הציוני): להוסיף – – – היו"ר רויטל סויד: חבר הכנסת עמר בר-לב הצביע בעד; מוסיפה אל הפרוטוקול. יוסי יונה (המחנה הציוני): – – – היו"ר רויטל סויד: חבר הכנסת יוסי יונה הצביע בעד; להוסיף לפרוטוקול. איימן עודה (הרשימה המשותפת): – – – היו"ר רויטל סויד: חבר הכנסת איימן עודה הצביע בעד. אני מוסיפה לפרוטוקול. אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שלישית. מי בעד ומי נגד? הצבעה מס' 32 בעד החוק – 54 נגד – אין נמנעים – אין חוק לתיקון דיני הבחירות לרשויות המקומיות (תיקוני חקיקה), התשע"ח–2018, נתקבל. היו"ר רויטל סויד: 54 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת החוק לתיקון דיני הבחירות לרשויות המקומיות (תיקוני חקיקה), התשע"ח–2018, עברה בקריאה שנייה ושלישית, ונכנסת לספר החוקים של מדינת ישראל. מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת היו"ר רויטל סויד: הודעה לסגן מזכירת הכנסת, בבקשה. סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: ברשות יושבת-ראש הישיבה, הינני מתכבד להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית, הצעת חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) (תיקון מס' 14), התשע"ח–2018, שהחזירה ועדת החוקה, חוק ומשפט. תודה. הצעת חוק שמירת הניקיון (תיקון מס' 23), התשע"ח–2018 [מס' כ/776; דברי הכנסת, חוב' כ"ה, ישיבה 335, עמ' 28739; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) היו"ר רויטל סויד: אנחנו עוברים להצעת חוק שמירת הניקיון (תיקון מס' 23), התשע"ח–2018, לקריאה שנייה וקריאה שלישית. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת הפנים והגנת הסביבה חבר הכנסת יואב קיש. יואב קיש (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): תודה, כבוד היושבת-ראש. חברי הכנסת, אני מתכבד להביא בפניכם את הצעת חוק שמירת הניקיון (תיקון מס' 23) לקריאה שנייה ושלישית. חוק שמירת הניקיון, התשמ"ד–1984, מסדיר את נושא ההשלכה וההטמנה של פסולת. שינוע והטמנה של פסולת היום כרוכים בעלויות לא מבוטלות, וכתוצאה מכך יש מקרים רבים, לצערי, של עבירה על חוק זה והשלכת פסולת באתרים לא מוסדרים, באתרים פיראטיים, והבערה. זאת אומרת, לא רק שזה השלכה במקום לא מוסדר, גם שורפים את הפסולת, ובכך גורמים לנזקים כבדים – סביבתיים, בריאותיים וכלכליים. האש יכולה לגרום לשרפה, ויש בה פגיעה של עשן. אני חייב להגיד לכם שבוועדת הפנים אנחנו מוצאים יותר ויותר מקומות בארץ שנפגעים מהעניין הזה. אם בעבר זה היה אולי תחום לאזור מסוים, היום אנחנו רואים את זה כבר בצפון, אנחנו רואים את זה במרכז, זה חוצה יישובים, חוצה ערים, זה גם ביהודה ושומרון. ההשלכות הטיפול שונות ביהודה ושומרון, ששם הבעיה היא בשטחי A ו-B, וזה נעשה בעבודה משותפת עם הרשות הפלסטינית. אנחנו במדינת ישראל רואים את זה, בין שזה באזורים פתוחים ובין שזה בערים כמו לוד ובמרכז הארץ. הבעיה הולכת ומחמירה, והצעת חוק זו בעצם אמורה לעזור לאותם תושבים שסובלים אפילו באופן יומיומי משרפות עקב פסולת. אנחנו – במצב המשפטי הקיים, איסור הבערת הפסולת מוסדר באופן שמקשה את האכיפה. חברת הכנסת גרמן באמת מאוד פעילה בנושא הזה והובילה את החוק הזה, שהתחיל כחקיקה פרטית ועכשיו משלים קריאה שנייה ושלישית. אני רוצה להגיד מעבר לכך שיש שיתוף פעולה פורה בוועדת הפנים והגנת הסביבה בנושא הזה. הקמנו ועדת משנה בראשות חברת הכנסת גרמן, שתתמקד באמת בכל הנזקים והטיפול, ואם נצטרך להיכנס לחקיקה נוספת, לטפל גם בנושא השינוע, דברים נוספים, בעצם אנחנו נבחן את הכול לעומק. בסופו של דבר יש עשרות אלפי תושבים, אזרחים, אולי אפילו יותר, שסובלים מאותן שרפות, גם מהריחות, גם מזיהום האוויר – סיפורים על שאי-אפשר להשאיר חלון פתוח בלילה למשפחה, ערב אחר ערב. לפעמים המשטרה חסרת אונים בעניין הזה. לפי הצעת החוק הזאת אפשר יהיה להטיל על מי שהפר את האיסור בדבר הבערת פסולת קנס של עד 226,000 שקלים חדשים או עונש מאסר של שנה, ואם זה על ידי תאגיד – כפל קנס. להצעת החוק לא הוגשו הסתייגויות. אני אבקש מהכנסת כי תתמוך בהצעת חוק זו. מכיוון שחברת הכנסת גרמן, את תעלי לברך, אז אני רוצה כמובן להודות לך על כל היוזמה והדחיפה של הנושא הזה בוועדת הפנים ועל שיתוף הפעולה בינינו בנושא. אני רוצה להודות לעו"ד לירון אדלר, שהובילה את החקיקה בוועדת הפנים, ולכל צוות הוועדה: לאה קריכלי, שוש, איה, ליאת, רחל ורבקה הדוברת, וגם לצוות שלי, שעשו הרבה שעות בעניין הזה: אלעד ומשה וזהר וביאטה. תודה רבה לכולכם. מקווה שהכנסת תתמוך בהצעת החוק הזאת. היו"ר רויטל סויד: תודה רבה לחבר הכנסת יואב קיש. להצעת החוק לא הוגשו הסתייגויות. יש בקשות רשות דיבור. חבר הכנסת אילן גילאון – מוותר; חבר הכנסת עיסאווי פריג' – מוותר; חברת הכנסת מיכל רוזין – מוותרת; חברת הכנסת תמר זנדברג – אינה נוכחת; חבר הכנסת מוסי רז – מוותר. חבר הכנסת יהודה גליק, בבקשה. יהודה גליק (הליכוד): גברתי היושבת-ראש, חבריי חברי הכנסת, השרים, חברות הכנסת המתוקים והמתוקות מן הקואליציה ומן האופוזיציה. אמרה לפני כן חברת הכנסת מירב בן ארי שאצלי הדברים הם מדם ליבי, ואני רוצה לפנות לחבריי מהמפלגות החרדיות: ידידי יעקב מרגי, ידידי משולם נהרי, ידידי חבר הכנסת אזולאי, ידידי חבר הכנסת סידה, למפלגת ש"ס יש עיתון, והעיתון, קוראים לו "הדרך". הדרך מכין את תלמידי הישיבה לקראת היציאה לבין הזמנים. בבין הזמנים אין חברותא. הדרך, יש לו פתרון: הסיגריה תמיד תהיה חברותא. תמיד יש חברותא. זה מה שהעיתון שלכם מציע – מציע לבחור הישיבה: קח. תגידו לי, אין לכם אלוהים? אין לכם תורה שאומרת שפיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה? אם הייתי כותב "תמיד יש חברותא" והייתי שם פה תמונה פורנוגרפית הייתם מפרסמים את זה? היא חברותא הרבה יותר נעימה, אולי. תגידו לי, אין אלוהים? אין תורה? אין חיי אדם? אין פיקוח נפש? הכול מותר? כן, זה בדם ליבי. היו"ר רויטל סויד: תודה רבה לחבר הכנסת יהודה גליק. אנחנו נעבור להצבעה על הצעת חוק שמירת הניקיון (תיקון מס' 23), התשע"ח–2018, בקריאה שנייה. מי בעד ומי נגד? הצבעה מס' 33 בעד סעיפים 1–3 – 39 נגד – אין נמנעים – 1 סעיפים 1–3 נתקבלו. היו"ר רויטל סויד: 39 בעד, אין מתנגדים, נמנע אחד. עמר בר-לב (המחנה הציוני): היושבת-ראש – – – היו"ר רויטל סויד: נעבור להצבעה בקריאה שלישית. מי בעד ומי נגד? עמר בר-לב (המחנה הציוני): היושבת-ראש – – – היו"ר רויטל סויד: סליחה, רק רגע. אני אוסיף אותך אחר כך, עמר. מי בעד ומי נגד? הצבעה מס' 34 בעד החוק – 38 נגד – אין נמנעים – אין חוק שמירת הניקיון (תיקון מס' 23), התשע"ח–2018, נתקבל. היו"ר רויטל סויד: 38 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. רשמתי שחבר הכנסת עמר בר-לב הצביע בעד בקריאה השנייה. הצעת חוק שמירת הניקיון (תיקון מס' 23), התשע"ח–2018, עברה בקריאה שנייה ובקריאה שלישית, ונכנסת לספר החוקים של מדינת ישראל. אני מזמינה את יוזמת הצעת החוק, חברת הכנסת יעל גרמן, בבקשה, לשאת דברי ברכה. יעל גרמן (יש עתיד): תודה רבה לך, גברתי היושבת-ראש. אני עליתי לכאן לומר תודות, אבל אני רוצה לומר לפני התודות שברגע זה צופים בנו – כמו שאתה אמרת, היושב-ראש חבר הכנסת יואב קיש – עשרות אלפי תושבים שמחכים לחוק הזה, כדי שיוכלו סוף-סוף לנשום אוויר נקי שאינו פוגע בבריאותם. הם ממתינים להצעת החוק הזאת כבר כמה חודשים, אבל אני רוצה לומר לך ראשון תודה, מפני שאתה קידמת את זה במהירות בלתי רגילה מהרגע שלמדת את הנושא. מרגע שהכרת אותו לקחת את זה על עצמך, ואני חושבת שזה היה במהירות שיא שהצלחנו להעביר גם קריאה ראשונה, גם שנייה וגם שלישית, אז תודה לך. אני רוצה להודות לשר להגנת הסביבה זאב אלקין, לכל צוות היועצים שלו, שכמובן בלעדיו ובלי התמיכה שלו זה לא היה עובר; למנהלת הוועדה לאה קריכלי הנהדרת – אני לא יודעת אם היא פה, אבל אם לא, למסור לה; לכל צוות הוועדה: לייעוץ המשפטי, לירון אדלר; לכל הצוות שלך, יואב, שבאמת, זה צוות בלתי רגיל. זאת האחת הדוגמאות של הצעת חוק שנולדה מהשטח. לא אני הגיתי את הרעיון אלא התושבים שהגיעו אליי ואמרו לי: אנחנו סובלים מעשן; אנחנו לא יכולים לפתוח את החלונות; הילדים שלנו חולים באסתמה; החיים שלנו בלתי נסבלים. הייתי באחת ההפגנות שלהם וראיתי שזה באמת דבר בלתי אפשרי ובלתי ניתן לחיות כך. ואז נפגשנו עם המשרד להגנת הסביבה והתברר, גברתי היושבת-ראש, שאין חוק שאוסר הבערת פסולת. יש חוק אוויר נקי, יש עוד חוקים, אבל חוק פשוט – אסור להבעיר פסולת. ואז כמובן, כמו שאמרתי, נרתמנו, ולכן אני רוצה להודות למעשה ליוזמים האמיתיים של החוק, שהם ועד הפעולה נגד שרפת פסולת בשרון ובמערב השומרון; יניב בלייכר, נעם ביבי, בני סימן טוב, מרים יעקביאן, ארז קנדיוטי, טל תעסה, רפי פורן, שלום צארום וקובי מדינה; וכמובן לראשי הרשויות שמייד הרימו את הדגל והצטרפו למאבק: שימי אליאל, ראש מועצת כוכב יאיר צור יגאל, צביקה צרפתי, ממלא מקום וסגן ראש עיריית כפר סבא, עמיר ריטוב, ראש המועצה האזורית לב השרון, מוטי דלג'ו המפורסם, ראש מועצה אזורית דרום השרון, שלמה קטן, ראש מועצת אלפי מנשה, שביט מס, ראש מועצת קדימה-צורן, שלומי לנגר, ראש מועצת אורנית ויושב-ראש איגוד ערים, איכות סביבה שומרון ועוד ועוד. אבל אחרונות חביבות – איך אפשר בלי היועצות הנפלאות שלי? קודם ול, אביבה קוגוס המקסימה, וג'ודי, הדוברת הנפלאה, ובר, שעובדת אצלנו בתור מתמחה; בדיוק היום היא עזבה. והגדולה מכולן – עו"ד דניאל שמר, שברגע שגילינו שאין חוק, לא עברו שש שעות והחוק היה מנוסח; לאחר מכן, כמובן, היא התאימה את החוק בהתאם לצורך. תודה לכולם, ואני מקווה שבקרוב התושבים יפסיקו לסבול מזיהום אוויר וינשמו סוף-סוף אוויר נקי. היו"ר רויטל סויד: תודה רבה ליוזמת החוק חברת הכנסת יעל גרמן. הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 107 והוראת שעה) (תיקון), התשע"ח–2018 [מס' כ/789; דברי הכנסת, חוב' ל"ב, ישיבה 355, עמ' 30191; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) היו"ר רויטל סויד: אנחנו נעבור להצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 107 והוראת שעה) (תיקון), התשע"ח–2018, לקריאה שנייה ובקריאה שלישית. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת הפנים והגנת הסביבה חבר הכנסת יואב קיש. יואב קיש (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): כבוד היושבת-ראש, שלום. חברי הכנסת, אני מתכבד להביא לפניכם את הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 107 והוראת שעה). בחוק התכנון והבנייה – ביטן, תבדוק מה שביקשתי ממך, עם דודי, יש פה הסתייגויות – בחוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 107) נקבעה בין היתר הוראת שעה לשנתיים שנועדה להקל את הקמתם של בתי מלון וליצור תמריץ להקמתם. בין היתר ניתנה סמכות לוועדה מקומית עצמאית לאשר תוספת שטחי בנייה למגורים במגרשים למלונאות, בתנאים ובהגבלות המפורטות – 20% לכל היתר וכיוצא בזה. אנחנו למעשה ראינו שההצעה עצמה עוד לא מיצתה את עצמה והיא עדיין בתהליכים, ולכן הייתה בקשה להאריך את משך הזמן בשנה נוספת, וכך פעלתי ועשיתי. עוד נקבע כי גם הוועדה לשמירת הסביבה החופית תהיה מוסמכת לדון בתוכניות אלו. והרעיון הוא שאחד החששות שעלו: האם תוכנית כזאת יכולה לפגוע בקו החוף? למעשה, כמובן שלא. אנחנו רוצים להמשיך ולאפשר את הבחינה של יישום ההוראות האמורות ושל הפיכת הוראת השעה להוראת קבע, ולכן הצעת החוק הזאת מדברת על הארכה של תוקף הוראת השעה בשנה. להצעה הוגשו הסתייגויות. אבקש שהכנסת תדחה את ההסתייגויות ותאשר את החוק בקריאה שנייה ושלישית בנוסח המוצע על ידי הוועדה. תודה שוב למנהלת הוועדה לאה קריכלי, לצוות הוועדה, לצוות שלי ולייעוץ המשפטי של הוועדה, עורכי הדין תומר רוזנר, רוני טיסר וגלעד קרן. תודה. היו"ר רויטל סויד: חברת הכנסת יעל כהן-פארן – אינה נוכחת – היא זו שהגישה את ההסתייגויות. אנחנו עוברים לבקשות רשות דיבור: חבר הכנסת יהודה גליק – – יהודה גליק (הליכוד): מוותר. מוותר. היו"ר רויטל סויד: – – מוותר; חבר הכנסת אילן גילאון, חבר הכנסת אילן גילאון – מוותר; חבר הכנסת עיסאווי פריג' – מוותר; חברת הכנסת מיכל רוזין – מוותרת; חברת הכנסת תמר זנדברג – מוותרת; חבר הכנסת מוסי רז – מוותר. אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שנייה, ללא ההסתייגויות, על הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 107 והוראת שעה) (תיקון), התשע"ח–2018. בקריאה שנייה. מי בעד ומי נגד? הצבעה מס' 35 בעד סעיף 1 – 30 נגד – 23 נמנעים – אין סעיף 1 נתקבל. היו"ר רויטל סויד: 30 בעד, 23 מתנגדים, אין נמנעים. ההצעה עברה בקריאה שנייה. אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שלישית. מי בעד ומי נגד? הצבעה מס' 36 בעד החוק –31 נגד – 22 נמנעים – אין חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 107 והוראת שעה) (תיקון), התשע"ח–2018, נתקבל. היו"ר רויטל סויד: 31 בעד, 22 מתנגדים, אין נמנעים. הצעת החוק עברה בקריאה השלישית. אני מכריזה בזאת שהצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 107 והוראת שעה), התשע"ח–2018, עברה בקריאה שנייה ובקריאה שלישית, ונכנסת לספר החוקים של מדינת ישראל. הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 134), התשע"ח–2018 [מס' מ/1223, פ/2591/20; דברי הכנסת, חוב' כ"ג, ישיבה 328, עמ' 28462, ישיבה 330, עמ' 28508; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) היו"ר רויטל סויד: אנחנו עוברים להצעת חוק העונשין (תיקון מס' 134), התשע"ח–2018, לקריאה שנייה ובקריאה שלישית. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת החוקה חבר הכנסת ניסן סלומינסקי. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): גברתי היושבת-ראש, רבותיי השרים, חבריי חברי הכנסת, הצעת חוק זו היא הצעת חוק פרטית של חבר הכנסת דוד ביטן שהתמזגה עם הצעת חוק ממשלתית. אני רוצה להודות לך, דוד, על שהבאת את הרעיון, את הנושא הכללי, ובסופו של דבר גם הסכמת להתמזג עם הצעת החוק הממשלתית. כיום ישנן שתי עבירות לגבי הנושא של ירי: עבירה אחת – ירי באזור מגורים, לפי סעיף 340(א) לחוק; ועבירה שנייה – שימוש בכלי ירייה בחתונה או בטקס, לפי סעיף 338(ב) לחוק. הצעת חוק זו באה לעשות סדר, לסדר את העבירות בצורה מסודרת ולעשות גם את המדרג ביניהן. מה שמוצע זה שהעבירה הראשונה היא עבירה – ושוב, אני מדבר פה על מי שמחזיק נשק בהיתר. כלומר, העבירה של החזקת נשק, כרגע היא לא רלוונטית, כי ההנחה שהוא מחזיק את זה בהיתר, ואנחנו מדברים רק על הירי. העבירה הראשונה אומרת שמי שיורה מנשק חם שלא כדין, עונשו יהיה עד שנתיים מאסר. וזו עבירה חדשה, כי אנחנו יודעים שכל מי שיורה שלא במטווח מורשה יכול בסופו של דבר לגרום לנזקים, לגרום לסכנה לאנשים וכו', ולכן מי שיורה במקום שהוא לא מאובטח כמו מטווח עונשו יהיה עד שנתיים. העבירה הנוספת, לצד עבירה זו, היא עבירה חמורה יותר, שעונשה עד חמש שנים, והיא כאשר הירי מבוצע באזור מגורים או במקום אחר שיש בירי בו כדי לסכן חיי אדם – אזור תעשייה, חתונות ודברים כאלה, ואז העבירה תהיה – עד חמש שנים. אנחנו מודעים לזה שהנושא של שימוש בנשק חם גורם לאסונות בכל האוכלוסיות שקיימות, ולכן אין כאן הבדלים, והבקשה לנושא הזה באה מכל המגזרים כולם, ולכן עשינו כאן סדר. נכון שגם נצטרך – ועשינו את זה בחוק אחר – לגבי עצם ההחזקה. כרגע אנחנו מדברים על רק על ירי. להצעת החוק הזאת אין הסתייגויות. אם כך, אני כבר רוצה לנצל את ההזדמנות ולהודות לעו"ד נעמה מנחמי, שעבדה על החוק הזה, ולעו"ד גור, ראש הצוות של היועצים שליווה אותה, לאסף ולכל הצוות – נטלי, חופית וכולם – ולאנשיי: רועי, אליאור, אלי ויוסי; יוסף, מה שנקרא. אני רוצה להודות להם, ואני מבקש מכולם להצביע בעד. אין הסתייגויות. תודה. היו"ר רויטל סויד: תודה רבה ליושב-ראש ועדת החוקה חבר הכנסת ניסן סלומינסקי. להצעת החוק לא הוגשו הסתייגויות. יש בקשות רשות דיבור. חברי הכנסת: מיכל רוזין – מוותרת; תמר זנדברג – מוותרת; אילן גילאון – מוותר; עיסאווי פריג', בבקשה – מוותר, חבר הכנסת עיסאווי פריג' מוותר; חבר הכנסת מוסי רז – מוותר; חבר הכנסת יהודה גליק – מוותר. אנחנו עוברים להצבעה על הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 134), התשע"ח–2018, בקריאה שנייה. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 37 בעד סעיפים 1–2 – 51 נגד – אין נמנעים – אין סעיפים 1–2 נתקבלו. היו"ר רויטל סויד: 51 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. ההצעה עברה בקריאה שנייה. אנחנו עוברים להצבעה על הצעת החוק בקריאה שלישית. מי בעד ומי נגד? הצבעה מס' 38 בעד החוק – 52 נגד – אין נמנעים – אין חוק העונשין (תיקון מס' 134), התשע"ח–2018, נתקבל. היו"ר רויטל סויד: 52 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 134), התשע"ח–2018, עברה בקריאה שנייה ושלישית, ונכנסת לספר החוקים של מדינת ישראל. חבר הכנסת דוד ביטן, יוזם הצעת החוק, תרצה לעלות לברך? דוד ביטן (הליכוד): – – – הממשלה גנבה לי את החוק. היו"ר רויטל סויד: תגיד את זה. תגיד: הממשלה גנבה לי את החוק. חמש דקות לרשותך, בבקשה. דוד ביטן (הליכוד): קודם כול, אני מודה לכל מי שהשתתף במלאכת החקיקה, כולל המשרד לביטחון פנים, שבעצם מההתחלה תמך בהצעת החוק שלי. משרד המשפטים קצת עשה בעיות, ביקש להמתין. הרעיון של הצעת החוק – כל מה שקורה במגזר הערבי עם הנשקים והיריות וכו' – – – יהודה גליק (הליכוד): – – – דוד ביטן (הליכוד): מה זה? יהודה גליק (הליכוד): אז למה אתה רוצה לתת לאיילת שקד – – – דוד ביטן (הליכוד): למרות החוק הזה. בסופו של דבר עיכבתי את הצעת החוק שלי שנה וחצי, וכשסוף-סוף הוגשה הצעת חוק ממשלתית, צירפתי את ההצעה שלי להצעת החוק הממשלתית. לא נשאר הרבה ממנה, זאת אומרת, הכול נשאר בממשלה. היו"ר רויטל סויד: אבל הרעיון נשאר. דוד ביטן (הליכוד): הרעיון נשאר. הרעיון, הבסיס של העניין, אז אני מודה לכולם. רק שיישמו את החוק, על מנת שבמגזר הערבי יוכלו לחיות כמו בני אדם, ולא מה שקורה היום – – – עיסאווי פריג' (מרצ): תפעילו את החוק הקיים לפחות. דוד ביטן (הליכוד): אמרתי שהמבחן זה מבחן היישום – – היו"ר רויטל סויד: מוסיפים חוקים במקום לבצע. דוד ביטן (הליכוד): – – אחרת זה לא רציני. אבל ברור שכולם צריכים לעשות פעולות ומעשים על מנת שמה שקורה היום במגזר הערבי, עם היריות וחוסר היכולת לחיות כמו בני אדם ביישוב, איפה שגרים – זה דבר שחייב להיפסק. הממשלה צריכה להקדיש משאבים ליישם את החקיקה, לעשות מה שצריך. בסופו של דבר שינוי יבוא, אבל צריך לפעול למען השינוי הזה. תודה רבה לכולם. היו"ר רויטל סויד: תודה רבה ליוזם החוק, חבר הכנסת דוד ביטן. הצעת חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) (תיקון מס' 14), התשע"ח–2018 [מס' מ/867; דברי הכנסת, חוברת זו, ישיבה זו, עמ' 30452, מושב שני, חוב' ל"א, ישיבה 138, עמ' 14448; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) היו"ר רויטל סויד: אנחנו עוברים להצעת חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) (תיקון מס' 14), התשע"ח–2018, לקריאה שנייה וקריאה שלישית. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט חבר הכנסת ניסן סלומינסקי. בבקשה. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): גברתי היושבת-ראש, רבותיי השרים, חבריי חברי הכנסת, כדי שאני לא אשכח – אז גם לחוק הקודם וגם לחוק הזה, בנוסף לעורכי הדין ולכולם, אני חושב שצריכים גם הרבה תשבחות לשר לביטחון פנים, שדוחף את החוקים האלה, ולכל הצוותים שנמצאים אצלנו, הן מהמשרד שלו הן מהמשטרה, וגם לשרת המשפטים ולאנשיה שנמצאים. השר, לליאור מגיע יישר כוח מיוחד. הוא המתווך הכי טוב – האיש שלך המתווך הכי טוב בין כולם והוא עושה עבודת קודש, עבודה נפלאה. הצעת החוק שלנו היא סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) (תיקון מס' 14). מתברר שישנה בעיה: כשמישהו מעוכב על ידי המשטרה והם רוצים להכניס אותו לניידת, להביא אותו לתחנת המשטרה ושם לבדוק ושם לטפל, כרגע הוא מעוכב, ולכן אסור לעשות עליו חיפוש; ומכניסים אותו לניידת או לאמבולנס, ויכול להיות שיש לו נשק בכיס, והוא יכול לפגוע בשוטר או לפגוע בעצמו. זו דילמה גדולה מאוד וסכנה גדולה מאוד. ואז, או שהמשטרה לא תעצור אותו – לא תעכב אותו, או שיעצרו אותו כדי שאפשר יהיה לעשות עליו חיפוש, ואנחנו לא רוצים לא את זה ולא את זה. ולכן, החוק הזה בא להעניק להם סמכות – – עיסאווי פריג' (מרצ): איזה סמכות? אתה מעכב אותם – – – ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): – – שכל מי שמעכבים אותו ומכניסים אותו לניידת או לאמבולנס – שאפשר יהיה לערוך עליו חיפוש. אבל מדובר בלערוך עליו חיפוש מוגבל, רק על אדם שמעוכב. אני אומר עוד פעם: שמעוכב. הוא לא עצור, ואנחנו לא רוצים שיעצרו אותו כדי לעשות חיפוש. מצד שני, אנחנו לא רוצים שלא יטפלו בו כי הוא מעוכב בעת כניסתו לרכב בשימוש המשטרה או לאמבולנס בליווי שוטר. ויש לנו כאן כמה התניות, כי אנחנו לא רצינו לתת להם מנדט מעבר למה שנצרך כדי להגן על חייהם ועל חייו – – – היו"ר רויטל סויד: סליחה. חבר הכנסת יואב קיש, חבר הכנסת גפני, חבר הכנסת יואב בן צור, חבר הכנסת מרגי, בבקשה, אני מבקשת לפזר שם את המחאה. חבר הכנסת פולקמן, חבר הכנסת גפני, חבר הכנסת קיש, אפשר בבקשה לצאת החוצה, לנהל את זה בחוץ? יושב-ראש ועדת החוקה ממתין לכם. בבקשה. קריאה: תוציאי אותם. היו"ר רויטל סויד: תוציאו אותם, בדיוק. יואב בן צור (ש"ס): תוציאו אותנו. היו"ר רויטל סויד: תוציאו אותם. יואב בן צור (ש"ס): אנחנו נצא לבד. היו"ר רויטל סויד: תצאו בחוץ. בבקשה. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אני אומר שוב: מאחר שיש כאן סכנה או לשוטר שמכניס את האיש לניידת ומלווה אותו לתחנת המשטרה או לאמבולנס, לבית חולים, או לאיש עצמו – והיו מקרים שהאיש פגע בעצמו – אז לכן הצעת החוק אפשרה להם לעשות חיפוש. אבל מצד שני אנחנו מגבילים מאוד מאוד מאוד את החיפוש, שהוא יהיה אך ורק לצורך הנושא של הצלת נפשות, ולא כדי לחפש עליו דברים נוספים. ולכן המגבלות הן ככה: א. מדובר רק על אדם שמעוכב, כלומר שיש סיבה שמעכבים אותו כבר; ב. שהחיפוש יהיה אך ורק למטרה של איתור כלי נשק או חפץ מסוכן; ג. החיפוש יהיה מוגבל מבחינת היקפו, ולא בצורה פוגענית ולא בהסרת בגד או חשיפה וכל מיני דברים מהסוג הזה. אין את זה, אלא יחפשו רק כדי לראות, וכמובן שהחיפוש ייערך בידי בן מינו של האדם. אם המעוכב הוא גבר, אז החיפוש ייעשה על ידי שוטר, אם זו אישה – על ידי שוטרת, בנושא הזה. ושוב, מדובר כאן רק כשאין חשש קונקרטי, כי אם יש חשש קונקרטי זה סיפור אחר לגמרי, לא נכנס לחוק שלנו. ואנחנו – – – היו"ר רויטל סויד: מוצה. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): מוצה? היו"ר רויטל סויד: מוצה, מוצה. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אני אומר: אין לחוק הזה הסתייגויות, ולכן אני מבקש מכולם לתמוך בחוק הזה. תודה. היו"ר רויטל סויד: תודה רבה ליושב-ראש ועדת החוקה חבר הכנסת ניסן סלומינסקי. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): רק שנייה, שנייה. רק להודות, שאני לא אצטרך לחזור עוד פעם. אני רוצה להודות לעו"ד אפרת וניצן ולגור, שמלווה אותן, ושוב, לכל הצוות שאמרתי קודם, גם בוועדה וגם עוזריי, אז אני לא אחזור עליהם שוב. תודה רבה. היו"ר רויטל סויד: תודה רבה לחבר הכנסת ניסן סלומינסקי. אין הסתייגויות. הוגשה בקשת רשות דיבור אחת. חבר הכנסת יהודה גליק – מוותר. אנחנו עוברים להצבעה על הצעת חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) (תיקון מס' 14), התשע"ח–2018, בקריאה שנייה. מי בעד ומי נגד? הצבעה מס' 39 בעד סעיף 1 – 41 נגד – 9 נמנעים – אין סעיף 1 נתקבל. היו"ר רויטל סויד: 41 בעד, תשעה מתנגדים, אין נמנעים. הצעת החוק עברה בקריאה שנייה. אנחנו עוברים להצבעה על הצעת החוק בקריאה שלישית. מי בעד ומי נגד? הצבעה מס' 40 בעד החוק – 41 נגד – 11 נמנעים – אין חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) (תיקון מס' 14), התשע"ח–2018, נתקבל. היו"ר רויטל סויד: 41 בעד, 11 מתנגדים, אין נמנעים. הצעת חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) (תיקון מס' 14), התשע"ח–2018, עברה בקריאה שנייה ושלישית, ונכנסת לספר החוקים של מדינת ישראל. הצעת חוק השיפוט הצבאי (תיקון מס' 75), התשע"ח–2018 [מס' כ/761; דברי הכנסת, חוב' י"ח, ישיבה 315, עמ' 27375; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) היו"ר רויטל סויד: אנחנו עוברים להצעת חוק השיפוט הצבאי (תיקון מס' 75), התשע"ח–2018. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת החוץ והביטחון חבר הכנסת אבי דיכטר. אבי דיכטר (יו"ר ועדת החוץ והביטחון): גברתי היושבת-ראש, רבותיי השרים, חבריי חברי הכנסת, הצעת חוק השיפוט הצבאי (תיקון מס' 75). אני מתכבד להציג בפני הכנסת לקריאה השנייה ולקריאה השלישית – – – היו"ר רויטל סויד: סליחה, סליחה. בבקשה, אני מבקשת, אם אפשר להקפיד על השקט. חבר הכנסת דיכטר מנסה להציג את הצעת החוק. בבקשה. אבי דיכטר (יו"ר ועדת החוץ והביטחון): אני מתכבד להציג בפני הכנסת לקריאה השנייה ולקריאה השלישית את הצעת חוק השיפוט הצבאי (תיקון מס' 75), התשע"ח–2018, שיזמה חברת הכנסת מרב מיכאלי, יחד עם חברי כנסת נוספים. הצעת החוק כוללת שני נושאים. הנושא הראשון עניינו השוואת רמת הענישה וההתיישנות הנהוגות במערכת השיפוט הצבאית בעבירת האינוס לזו הנהוגה במערכת האזרחית. זאת, באמצעות ביטול עבירת האינוס הקבועה כיום בחוק השיפוט הצבאי והותרת העבירה המקבילה בחוק העונשין כאפשרות יחידה להעמדה לדין בבתי הדין הצבאיים – חבר'ה, לא מתחת לאף. היו"ר רויטל סויד: באמת, בבקשה. איתן כבל (המחנה הציוני): צודק, סליחה. היו"ר רויטל סויד: חבר הכנסת ביטן, אתם מעכבים את המשך הדיון. חבר הכנסת דיכטר עומד בשקט וממתין – – – דוד ביטן (הליכוד): נו, אני שלחתי אותו לשם. היו"ר רויטל סויד: בבקשה. אז מאוד חשוב לו שתקשיב למה שהוא אומר. אבי דיכטר (יו"ר ועדת החוץ והביטחון): משמעות הדבר, גברתי היושבת-ראש, היא שהמורשעים בעבירה זו יהיו צפויים לעונש מזערי – מה שנקרא עונש מינימום – של ארבע שנות מאסר, ותקופת ההתיישנות תעלה משלוש שנים לעשר שנים. מנגד, השוואת רמת הענישה תביא גם להפחתת העונש המרבי בעבירה זו מ-20 שנות מאסר ל-16. חלקה השני של הצעת החוק, שהוא גם חלק הארי, עניינו החלת חוק זכויות נפגעי עבירה בבתי הדין הצבאיים. חוק זכויות נפגעי עבירה נחקק בשנת 2001, וחולל מהפכה ביחס של גורמי האכיפה והמשפט בישראל לנפגעי עבירה. לנפגעי העבירה הוקנו לראשונה על פי חוק מעמד וזכויות בהליך הפלילי המתנהל נגד מי שנחשד, הואשם או הורשע בביצוע עבירות מין או אלימות שפגעו בהם. כשנחקק החוק הוא הוחל רק במערכת המשפט האזרחית, אף שגם לבתי הדין הצבאיים יש סמכות שיפוט בעבירות פליליות, כאשר העבריין הוא חייל. היו"ר רויטל סויד: חבר הכנסת אלאלוף וחבר הכנסת סמוטריץ וחבר הכנסת יהודה גליק, בבקשה, חבר הכנסת דיכטר עומד פה ומנסה להשלים את הדברים שלו. בבקשה תיתנו לו להמשיך. יעקב מרגי (ש"ס): סדרנים, איפה הסדרנים? אבי דיכטר (יו"ר ועדת החוץ והביטחון): אף שחלק מהוראות חוק זכויות נפגעי עבירה מיושמות באופן וולונטרי בצה"ל, הצעת החוק נועדה להבטיח את קיומן באופן מלא, על פי חוק, באמצעות חקיקת פרק חדש בחוק השיפוט הצבאי, שעניינו זכויות נפגעי עבירה. היו"ר רויטל סויד: חבר הכנסת אלעזר שטרן, חבר הכנסת אלעזר שטרן, בבקשה. אבי דיכטר (יו"ר ועדת החוץ והביטחון): הקו המנחה של הוועדה בעת הדיונים בהצעת החוק היה אימוץ מלא של ההסדרים הקיימים בחוק זכויות נפגעי עבירה, למעט במקרים שבהם היו דרושים שינויים בשל ההבדלים המבניים והפרוצדורליים בין המערכות, וכן שינויים הנובעים מאופי השירות הצבאי. לדוגמה, אחד מסעיפי חוק זכויות נפגעי עבירה מקנה לנפגע העבירה את הזכות למדור שקט בביתו בלא נוכחות החשוד, הנאשם או הנידון. הוועדה סברה כי יש להגן גם על חייל או חיילת המשרתים באותו בסיס שבו משרת החייל שפגע בהם. על כן נוספה בהצעת החוק הוראה שלפיה נפגע העבירה יהיה זכאי להגנה מפני החשוד, הנאשם או הנידון במקום שירותו, כפי שייקבע בפקודות הצבא. הסדר נוסף שנקבע בשל ייחודיות המערכת הצבאית נוגע לאפשרות להעביר חקירות מהליך פלילי להליך משמעתי. אפשרות זו אינה קיימת בדין הפלילי האזרחי, אך בדין הצבאי היא מובנית – – היו"ר רויטל סויד: חבר הכנסת יואל חסון, בבקשה. חבר הכנסת יואל חסון, בבקשה. אבי דיכטר (יו"ר ועדת החוץ והביטחון): – – אך בדין הצבאי היא מובנית, ונעשה בה שימוש תדיר. על כן קבעה הוועדה כי בין ההליכים שבהם יש ליידע את נפגע העבירה יהיו גם החלטה להעמיד את מי שפגע בו לדין משמעתי ותוצאותיו של הדין המשמעתי. הסדר נוסף הוא הרחבתה של ההגדרה "עבירת מין או אלימות" כך שתכלול גם עבירות ייחודיות לדין הצבאי, כגון אלימות כלפי מפקד, אלימות כלפי חייל, התעללות וכיוצא באלה. בכמה נושאים קבענו הסדרים מתקדמים אף יותר מהקיים בחוק זכויות נפגעי עבירה. הנושא הבולט ביותר בהקשר זה הוא הכללתן של עבירות נוספות בהגדרת "עבירת מין או אלימות": עבירות לפי חוק הגנת הפרטיות שנעברו בהקשר מיני או על רקע מיני, וכן העבירה לפי חוק למניעת הטרדה מינית בעניין פרסום תצלום או הקלטה על רקע מיני. אנו מקווים שבעתיד יתוקן גם חוק זכויות נפגעי עבירה ברוח זו. יישום הצעת החוק כרוך בהיערכות, הן מחשובית והן הכשרת כוח אדם. בעקבות הדיונים בוועדה נרתמו לנושא גם משרדי הביטחון והאוצר והקצו את הסכומים הדרושים לכך. כדי שניתן יהיה להשלים את ההיערכות, הצעת החוק תוחל באופן מדורג: חלק מסעיפי החוק ייכנסו לתוקף ב-1 בנובמבר הקרוב, 2018, וחלקם – ב-1 בינואר 2021. הסעיפים שעניינם ביטול עבירת האינוס הצבאית ייכנסו לתוקף באופן מיידי. גברתי היושבת-ראש, להצעת החוק לא הוגשו הסתייגויות, אך הוגשו בקשות רשות דיבור. אני מבקש מחברי הכנסת לאשר את הצעת החוק בקריאה השנייה ובקריאה השלישית. תודה רבה. היו"ר רויטל סויד: תודה רבה לחבר הכנסת דיכטר. להצעת החוק לא הוגשו הסתייגויות. אנחנו עוברים לבקשות לרשות דיבור. חברת הכנסת מיכל רוזין – אינה נוכחת, מוותרת. מיכל רוזין (מרצ): לא, רגע. היו"ר רויטל סויד: לא מוותרת? חברת הכנסת מיכל רוזין עולה, בבקשה. אז יהיו לך רק שתי דקות. אז יהיו לך רק שתי דקות במקום חמש. מיכל רוזין (מרצ): תודה, כבוד היושבת-ראש. אני רוצה לנצל את ההזדמנות, מכיוון שאני לא יכולה לברך, אז אני כן מנצלת את ההזדמנות לברך את חברתי חברת הכנסת מרב מיכאלי. את עושה פה עוד צעד ענק בתוך מהפכה חשובה מאין כמותה. אין ספק שבמשך שנים אמרו לנו – מהדברים האלה שאומרים: ככה זה – – שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): ואי-אפשר לשנות. מיכל רוזין (מרצ): – – ואי-אפשר לשנות. ככה זה, חוק זכויות נפגעי עבירה לא יכול לחול על הצבא, אין מצב. זה בכלל אוקסימורון, לא יכול. ואת הצלחת לשכנע אותם שהכול יכול להיות – כל הכבוד – ומהיום והלאה גם לחיילות ולחיילים בצבא הגנה לישראל יהיו הזכויות של נפגעי עבירה, בדיוק כמו כל אזרח ואזרחית במדינה. כשהם מתגייסים לצה"ל לא נעלמות להם הזכויות, הזכויות האלה נשמרות להם, וכל הכבוד לך. תודה. היו"ר רויטל סויד: תודה רבה לחברת הכנסת מיכל רוזין. חברת הכנסת תמר זנדברג – מוותרת; חבר הכנסת אילן גילאון – מוותר; חבר הכנסת עיסאווי פריג' – מוותר; חבר הכנסת מוסי רז – מוותר. חברת הכנסת מרב מיכאלי, אז יהיו לך רק שתי דקות במקום חמש. מרב מיכאלי (המחנה הציוני): לא ידעתי שברכות מוגבלות לשתי דקות, גברתי היושבת-ראש. היו"ר רויטל סויד: כן, כן, אכן. מרב מיכאלי (המחנה הציוני): חוק זכויות נפגעי ונפגעות עבירה, חברות וחברים, עבר בשנת 2001. העבירה אותו חברת הכנסת לשעבר יעל דיין ממפלגת העבודה. הוא באמת שינה את מעמדם של נפגעות ונפגעי עבירה בחוק; בהליך הפלילי, בעצם. בעצם קודם לא היה להם מעמד; הם היו עדות ועדים או שהם היו ראיות, במקרה הטוב, והם לא היו צד להליך. בעצם החוק הזה נתן להם – הכיר בהם, הכיר במה שעובר עליהם ובזכות שלהם שתהיה להן עמדה, שהם יזכו להגנה, שהם יזכו להישמע, להיראות, להיות. 17 שנה אחרי אנחנו מחילות ומחילים את החוק הזה סוף-סוף לא רק על חיילות וחיילים, אלא גם על מי שנפגעו על ידי חיילים. בעצם, אם נפגעת על ידי אזרח ואם נפגעת על ידי חייל אז מצבך היה שונה בתכלית, ועכשיו סוף-סוף נתקן את העיוות הזה. זה באמת יום גדול ומרגש, ואני רוצה להודות לרבות ורבים שהיו שותפים. אבל לפני כן אני רוצה להגיד מילה גם על תיקון עבירת האונס, להגיד שהצעת החוק הזאת – אני הגשתי אותה בעקבות סיפור בוכריס, סיפור עצוב של קצין מצטיין מאוד, מוערך מאוד, שהיה במסלול קידום מדהים, ואז הוגשה נגדו תלונה על עבירת מין כלפי פקודה שלו. אני רוצה להגיד כאן שגם קודם הייתה לפצ"ר, הייתה לתביעה הצבאית, אפשרות ללכת – מה שנעשה במקרה של בוכריס, ובמקרים אחרים – ללכת לחוק העונשין, אבל זאת לא הייתה חובה שלהם; הם יכלו ללכת גם לענישה המקילה שהייתה בחוק השיפוט הצבאי. ואת זה אנחנו תיקנו כאן, אנחנו מתקנות כאן היום. לא תהיה יותר איפה ואיפה בנורמה של פגיעה מינית בין צבא והאזרחות. אין ספק שפגיעה מינית בצבא היא ודאי לא פחות חמורה ממה שהיא באזרחות, והענישה עליה צריכה להשתקף בחוק. אני רוצה להגיד שההתנהלות של הרמטכ"ל בסיפור בוכריס הייתה מדהימה. הוא היה באמת בעיצומו של מסלול קידום מדהים, והרמטכ"ל הקפיא אותו. מייד כשהתברר שיש ממש בדברים הוא ביטל את הקידום של הקצין הכל-כך מצטיין והכל-כך מוערך, שהיה ברור שעומד למלא תפקיד כל כך בכיר. זאת עוד אחת מהעדויות לתהליך המדהים שצה"ל עשה בהתמודדות שלו עם פגיעה מינית. זה לקח כמה וכמה שנים. היו הרבה שנים שצה"ל היה בהכחשה וסירב להסתכל נכוחה על התופעה שקורית גם בשורותיו, כמו בכל מקום אחר. אבל כשלצה"ל נפל האסימון והוא לקח את העניינים לידיים, אין ספק שהיום גם הפצ"ר, גם התביעה, גם היוהל"ם – זה מאוד חשוב להגיד, היוהל"ם – עושות עבודה מאוד משמעותית בטיפול חסר פשרות בפגיעה מינית בצבא, לפחות בהתכוונות, גם אם פה ושם דברים נופלים. אני אומרת את זה משום שהתופעה שהיום צה"ל צריך לפקוח את העיניים לגביה, להסתכל נכוחה, לראות אותה ולהתחיל לטפל בה באותה נחישות ובאותה יעילות היא ההדרה של נשים בצבא היום – גברים שלא נוח להם לראות נשים, אם בחולצות טריקו לבנות ואם בתפקידי לחימה. האופן שבו גברים בחברה הישראלית בתפקידי מפתח מרשים לעצמם לדבר על נשים שמשרתות בצבא ההגנה לישראל, האופן שבו מפקדים מרשים לעצמם לדרוש שחיילות ייעלמו מהשטח בגלל שגברים חובשי כיפות כאלה או אחרים מגיעים לאזור, הוא פשוט בלתי נסבל ולא ייתכן. צה"ל נמצא היום, לצערי, עדיין במקום שבו הוא אומר: אה, זה חריגה מהפקודות, זה עניין פעוט, זה קרה רק פה, זה קרה רק שם. הגיע הזמן שצה"ל יבין שזה הצד השני – ההדרה הזאת היא הצד השני של הפגיעה המינית: ההתייחסות לחיילות כאל פיתוי, כאל חפץ, כאל אובייקט מיני, גם כשהן במד"ס או כשהן לפני השינה, היא בדיוק מה שמאפשר את ההתייחסות אליהן באופן שמאפשר אחר כך פגיעה מינית. ולכן, גברתי היושבת-ראש, חבריי וחברותיי, אני רוצה להשתמש בהזדמנות הזאת שצה"ל עושה עוד צעד כל כך גדול בהגנה על נפגעות ונפגעי עבירה בשביל לקרוא גם לרמטכ"ל, גם למטכ"ל, להתחיל ולעשות צעדים ולהתמודד עם תופעת ההדרה כלפי נשים. לסיום – רק תודות, בראשותך, גברתי. היו"ר רויטל סויד: ממש מהר. ממש מהר. מרב מיכאלי (המחנה הציוני): אני יודעת שזה – ממש. לעוזר שר הביטחון אבי אבוחצירא, שבאמת פתח את הדלת להעביר את החוק הזה; לפצ"ר האלוף שרון אפק; לתובעת הצבאית הראשית אל"מ שרון זגגי פנחס; לאנשי התביעה הצבאית הראשית, במיוחד לרס"ן אפרת פריאנטה ולסרן שגב רום; לראש ענף חקיקה בצה"ל סא"ל רוית דנינו מויאל; לרס"ן ענת גולן, רמ"ד אוצר במשרד הביטחון. במשרד המשפטים, תודה רבה ביותר לליאנה בלומנפלד-מגד ולעו"ד גבי פיסמן; במשרד האוצר – לספיר איפרגן; לסנ"צ איילת אורנשטיין, ראש מדור נפגעות במשטרת ישראל; למרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית והיועצת המשפטית שלהם, עו"ד איילת רזין. תודה מיוחדת ליושב-ראש הוועדה חבר הכנסת אבי דיכטר, שצריך להגיד ששם, איך להגיד, דפק על השולחן כשמשרד האוצר ומשרד הביטחון התחילו לריב על הסכום הפעוט של 10 מיליון שקלים, מה שיעלה במשך שלוש שנים ליישם את החוק הזה, וגרם להם באמת להתיישר ולעשות את הדבר הנכון. ותודה ממש ממש מיוחדת ליועץ המשפטי לוועדה עידו בן יצחק, על עבודה סופר-מקצועית, סופר-מסורה, סופר-מחויבת, וכמובן, ליועצות וליועצים שלי, אורלי ליאופולד, ליבי צ'יפסר וניר רוזן, ולמיכל גרא-מרגליות, שהייתה היועצת שלי כשכתבנו ביחד את החוק הזה. תודה רבה. היו"ר רויטל סויד: תודה רבה לחברת הכנסת מרב מיכאלי, יוזמת הצעת החוק. ואנחנו עוברים להצבעה על הצעת חוק השיפוט הצבאי (תיקון מס' 75), התשע"ח–2018. מי בעד ומי נגד? הצבעה מס' 41 בעד סעיפים 1–5 – 44 נגד – אין נמנעים – אין סעיפים 1–5 נתקבלו. יעל גרמן (יש עתיד): את יכולה להוסיף אותי? היו"ר רויטל סויד: 43 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת החוק עבירה בקריאה שנייה. אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שלישית. מי בעד ומי נגד? הצבעה מס' 42 בעד החוק – 49 נגד – אין נמנעים – אין חוק השיפוט הצבאי (תיקון מס' 75), התשע"ח–2018, נתקבל. היו"ר רויטל סויד: 49 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני מוסיפה את הצבעתה של חברת הכנסת יעל גרמן בעד בקריאה השנייה. הצעת חוק השיפוט הצבאי (תיקון מס' 75), התשע"ח–2018, עברה בקריאה שנייה ובקריאה שלישית, ונכנסה לספר החוקים של מדינת ישראל. מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת היו"ר רויטל סויד: הודעה לסגן מזכירת הכנסת. סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: ברשות יושבת-ראש הישיבה, הינני מתכבד להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית, הצעת חוק שחרור על תנאי ממאסר (תיקון מס' 17 – הוראת שעה), התשע"ח–2018, שהחזירה ועדת החוקה, חוק ומשפט. תודה. הצעת חוק זכויות הסטודנט (תיקון מס' 7), התשע"ח–2018 [מס' כ/791; דברי הכנסת, חוב' ל"א, ישיבה 353, עמ' 29945; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) היו"ר רויטל סויד: אנחנו עוברים להצעת חוק זכויות הסטודנט (תיקון מס' 7), התשע"ח–2018, בקריאה שנייה וקריאה שלישית. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת החינוך והתרבות, חבר הכנסת יעקב מרגי, בבקשה. יעקב מרגי (יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט): גברתי היושבת בראש, חבריי חברי הכנסת, מכובדיי השרים, הינני מתכבד להביא בפני הכנסת לקריאה שנייה ולקריאה שלישית את הצעת חוק זכויות הסטודנט (תיקון מס׳ 7), התשע"ח–2018, שיזמו חברת הכנסת יעל גרמן וקבוצת חברי הכנסת. אני רוצה לומר לכם, חברי האופוזיציה, עקבתי אחרי החוקים שעברו היום. שמחתי, התעודדתי לראות שאותה קואליציה שאתם מלינים עליה אישרה לכם הרבה חוקים, אני רואה, והם מגיעים לכלל חקיקה, גמר חקיקה, שנייה ושלישית. אני מקווה לימים כאלה גם – מה שרואים מכאן, שיראו גם משם. כפי שאמרתי, הצעת חוק זכויות הסטודנט, שיזמו חברת הכנסת יעל גרמן וקבוצת חברי הכנסת. בהצעת החוק מוצע לתקן את חוק זכויות הסטודנט ולקבוע כי החל משנת הלימודים תשע"ט גם סטודנט לתואר שני, כמו סטודנט לתואר ראשון, יהיה זכאי להיבחן בכל בחינה בשני מועדים, שאותם יקבע המוסד להשכלה גבוהה. הצעת החוק קובעת – מיכל, אני מעביר את חוק הלאום. את לא מקשיבה? מיכל רוזין (מרצ): חוק הלאום החדש. יעקב מרגי (יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט): בהצעת החוק מוצע לתקן את חוק זכויות הסטודנט ולקבוע כי החל משנת הלימודים תשע"ט גם סטודנט לתואר שני, כמו סטודנט לתואר ראשון, יהיה זכאי להיבחן בכל בחינה בשני מועדים שאותם יקבע מוסד להשכלה גבוהה. הצעת החוק קובעת חריג לכלל זה כאשר מדובר על בחינה הנערכת לפי נהלים בין-לאומיים שאינם מאפשרים לתת מועד בחינה נוסף. סטודנטים לתואר שני הם פעמים רבות אנשי משפחה המועסקים במשרה מלאה, ונסיבות חייהם לעיתים מונעות מהם או מקשות עליהם להתייצב במועד לבחינה הראשונה. בדיון בוועדה התברר כי חלק גדול מהמוסדות להשכלה גבוהה, גם אם לא כולם, מאפשרים גם כיום מועד בחינה נוסף גם לסטודנטים לתואר שני. אדגיש כי הוועדה ראתה בסוגיה זו עניין מינהלי, ולא עניין הנוגע לחופש האקדמי של המוסדות להשכלה גבוהה. מוצע כי הצעת החוק תיכנס לתוקף החל מהבחינות של שנת הלימודים תשע"ט. הצעת החוק מוגשת ללא הסתייגויות, ואני מבקש מחברי הבית לאשר את הצעת החוק בקריאה שנייה ובקריאה שלישית. אבקש להודות לעו"ד תמי סלע מהלשכה המשפטית של ועדת החינוך, התרבות והספורט, לדניאל כהן, המתמחה בלשכה המשפטית, ליהודית גידלי, מנהלת ועדת החינוך, לחברת הכנסת יעל גרמן, שהציעה את החוק יחד עם קבוצת חברי כנסת, ולצוות לשכתי המסור. תודה רבה לכולם. היו"ר רויטל סויד: תודה רבה לחבר הכנסת מרגי. להצעת החוק לא הוגשו הסתייגויות, אך יש בקשות רשות דיבור. חברת הכנסת יעל גרמן. עכשיו זה חמש דקות, אחר כך שתיים. יעל גרמן (יש עתיד): תודה רבה לך, גברתי היושבת-ראש. חבריי הנכבדים, אני רוצה קודם כול לומר תודה לשר החינוך נפתלי בנט, שבאמת מהרגע שהוא גילה שלתלמידים, לסטודנטים לתואר שני, אין אפשרות, לפחות לא לכולם, לעשות מועד ב', הוא נרתם למלאכה. אבל אני רוצה לומר ליושב-ראש ועדת החינוך, ליעקב מרגי, שלאחר שגיליתי את היעילות שלו אני הולכת לחשוב על הרבה חוקים בתחום החינוך. כל כך מהר וכל כך יעיל. תודה רבה. כמובן שתודה רבה ליהודית גידלי, מנהלת הוועדה; ליועצת המשפטית תמי סלע; לכל חברי הכנסת – אם תרשו לי, אני רוצה לחלוק איתכם – שלי יחימוביץ, סתיו שפיר, איציק שמולי, עמר בר-לב, יחיאל חיליק בר, מרב מיכאלי, יואל רזבוזוב, עיסאווי פריג', אלעזר שטרן, מיקי לוי, פנינה תמנו, לאה פדידה, יעל כהן-פארן, מיקי רוזנטל, חיים ילין, דב חנין, יוליה מלינובסקי, עודד פורר, יעקב אשר, רועי פולקמן, מוסי רז, איילת נחמיאס ורבין, מירב בן ארי ויואל חסון – כפי שאתם רואים, מכל סיעות הבית. זאת באמת הייתה לקונה, ואני שמחה שאנחנו גילינו אותה וסגרנו אותה. אני חייבת לומר לכם שמי שהביאה את הלקונה הייתה הדוברת שלי, ג'ודי חזן, שהיא זו שלא יכלה לעשות מועד ב' בתואר שני, ולא האמנתי כשהיא אמרה את זה. אז אני רוצה מכאן לעבור לתודות ללשכה: קודם כול לג'ודי חזן, שהיא למעשה הוגת הרעיון; למי שעבדה לצידה והייתה מתמחה שלנו בלשכה, בחורה משגעת שהיום בדיוק נפרדנו ממנה, לבר עניא, שעשתה את כל עבודת התחקיר כדי לראות היכן כן והיכן לא; כמובן לאביבה קוגוס, כמובן לדניאל הנפלאה, וגם לאור מגל, שכבר לא עובד איתנו, אבל טרח ועבד ועשה עבודה נהדרת. תודה כמובן להתאחדות הסטודנטים, שנרתמו ודחפו את החוק הזה. תודה לכולם. אני מקווה שנמשיך יחד לטובת הסטודנטים. היו"ר רויטל סויד: תודה רבה לחברת הכנסת גרמן. חבר הכנסת יוסי יונה – אינו נוכח; חבר הכנסת איימן עודה – מוותר; חבר הכנסת מסעוד גנאים – מוותר; חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה – אינו נוכח; חבר הכנסת אחמד טיבי – אינו נוכח; חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן – מוותרת; חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא – מוותר; חברת הכנסת חנין זועבי – אינה נוכחת; חבר הכנסת דב חנין – – דב חנין (הרשימה המשותפת): מברך. היו"ר רויטל סויד: – – מברך. חבר הכנסת טלב אבו עראר – אינו נוכח; חבר הכנסת יוסף ג'בארין – מוותר; חבר הכנסת ג'מעה אזברגה – אינו נוכח; חבר הכנסת סעיד אלחרומי – מוותר; חבר הכנסת ואאל יונס – אינו נוכח. אנחנו עוברים להצבעה על הצעת חוק זכויות הסטודנט (תיקון מס' 7), התשע"ח–2018, בקריאה שנייה. מי בעד ומי נגד? הצבעה מס' 43 בעד סעיפים 1–2 – 46 נגד – אין נמנעים – אין סעיפים 1–2 נתקבלו. היו"ר רויטל סויד: 49 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת החוק עברה בקריאה שנייה. אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שלישית. מי בעד ומי נגד? הצבעה מס' 44 בעד החוק – 48 נגד – אין נמנעים – אין חוק זכויות הסטודנט (תיקון מס' 7), התשע"ח–2018, נתקבל. היו"ר רויטל סויד: 48 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת חוק זכויות הסטודנט (תיקון מס' 7), התשע"ח–2018, עברה בקריאה שנייה ושלישית, ונכנסת לספר החוקים של מדינת ישראל. ברכות לחברת הכנסת גרמן – הצעת חוק שנייה הערב. יעל גרמן (יש עתיד): תודה רבה. הצעת חוק שיווי זכויות האישה (תיקון מס' 11), התשע"ח–2018 [מס' כ/787; דברי הכנסת, חוב' ל"א, ישיבה 353, עמ' 29942; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) היו"ר רויטל סויד: אנחנו עוברים להצעת חוק שיווי זכויות האישה (תיקון מס' 11), התשע"ח–2018, לקריאה שנייה וקריאה שלישית. תציג את הצעת החוק יושבת-ראש הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון חברתי חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, בבקשה. עאידה תומא סלימאן (יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי): גברתי היושבת-ראש, כנסת נכבדה, אני מתכבדת להביא בפני הכנסת לקריאה השנייה ולקריאה השלישית את הצעת חוק שיווי זכויות האישה (תיקון מס' 11), התשע"ח–2018. הצעת חוק זו מקורה בהצעת חוק פרטית שהגיש חבר הכנסת חברי יוסף ג'בארין יחד עם חברי כנסת נוספים. הצעת החוק מבקשת להקל על נשים בהיריון, אשר נאלצות לא פעם להמתין זמן רב בתורים ארוכים במקומות הנותנים שירות לציבור. לפיכך, מוצע – – – היו"ר רויטל סויד: סליחה. אני אבקש בבקשה להקפיד על השקט שם. חברים, בבקשה להקפיד על השקט. עאידה תומא סלימאן (יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי): לפיכך, מוצע לקבוע כי אישה בהיריון תהיה זכאית לקבל שירות ציבורי ללא המתנה בתור אם היא ביקשה זאת. שירות ציבורי הוגדר במסגרת ההצעה כשירות שניתן פנים אל פנים לכלל הציבור או לחלק ממנו בידי רשות ציבורית או במקום ציבורי, שכולל בין היתר דואר, בנק, תיאטרון, קולנוע, מוזיאון, גן לאומי ושמורות טבע, וכן חנויות מזון גדולות. על פי ההצעה נותן השירות הציבורי יהיה רשאי לדרוש מהאישה הצגת מסמך רפואי להוכחת ההיריון. עוד נקבע כי ההסדר המוצע לא יחול לעניין תור הנוגע לטיפול רפואי או תור שההמתנה בו היא בכלי רכב, או במצבים שבהם ניתן לתאם תור מראש. ההסדר שקבענו דומה להסדרים בחקיקה שנותנים קדימות בתור לאנשים עם מוגבלות ולאזרחים ותיקים שגילם מעל 80 שנים. במסגרת ההסדר שקבענו לגבי נשים בהיריון נקבע במפורש כי תינתן קדימות בתור לאנשים עם מוגבלות ולאזרחים ותיקים שגילם מעל 80 על פני נשים בהיריון. ההצעה אושרה בוועדה פה אחד, ואין לה הסתייגויות אלא רק בקשות רשות דיבור. לפיכך אני פונה לחברי הכנסת ומבקשת מהם לאשר את הצעת החוק בקריאות השנייה השלישית בנוסח שאישרה הוועדה. אם יורשה לי, אני מבקשת גם להודות לחברי חבר הכנסת יוסף ג'בארין, היוזם של החוק, ולצוות הוועדה לקידום מעמד האישה והיועצת המשפטית של הוועדה עו"ד ענת מימון, אשר עזרו וסייעו ביעילות רבה בתהליך החקיקה. אני מקווה שזה רק יהיה ההתחלה וחזרה לתהליך החקיקה בוועדה, שכבר שלוש שנים מוקפא, וחוקים לא מגיעים לוועדה. אני חושבת שהוועדה הוכיחה את היעילות שלה בחקיקה, וכדאי להשתמש בשירותיה. תודה. היו"ר רויטל סויד: תודה רבה לחברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. אנחנו עוברים לבקשות רשות דיבור: חבר הכנסת יהודה גליק – אינו נוכח; חבר הכנסת איימן עודה – מוותר; חבר הכנסת מסעוד גנאים – מוותר; חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה – אינו נוכח; חבר הכנסת אחמד טיבי – אינו נוכח; חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן; חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא – מוותר; חברת הכנסת חנין זועבי – אינה נוכחת; חבר הכנסת דב חנין – מברך; חבר הכנסת טלב אבו עראר – אינו נוכח; חבר הכנסת יוסף ג'בארין. קריאה: – – – היו"ר רויטל סויד: עכשיו. מה? עדיף לך עכשיו. זה חמש דקות; אחר כך יש לך שתיים. אמרתי את זה פעם אחת ואף אחד לא קלט את זה, אז אני אגיד את זה שוב. אלעזר שטרן (יש עתיד): אבל את יכולה לתת לו גם וגם, אחר כך. היו"ר רויטל סויד: ואז יהיו לו שבע. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): זהו, אני חיפשתי את הרגע הזה שאפשר להצביע ואחר כך לבוא לברך. היו"ר רויטל סויד: חמש דקות. אתה יכול גם וגם. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): לא, אחר כך אני אגיד רק ברכה קצרה. עכשיו אני רק אומר שבכל זאת יש רגעים של נורמליות בכנסת. החוק הוא יוזמה שלי ועם חבריי במשותפת. החוק עבר דרך הוועדה שגם היו"רית שלה היא מהרשימה המשותפת. אני הבנתי ממנה שזה בעצם החוק הראשון שהוועדה מצליחה לחוקק מהקריאה הראשונה ועד הסוף, ואני מצטרף לדברייך על הצורך להעביר יותר חקיקה. אני רוצה היום להוסיף שבקנה יש עוד הרבה חקיקה – גם של האופוזיציה בכלל וגם של המשותפת – שהיא גם חקיקה חברתית וגם אינה מצריכה עלות תקציבית, שזה אומר בעצם שאין כל מניעה להעביר אותה. אני מקווה שזה באמת יפתח את הדרך לחקיקה נוספת. אני אשאיר את השאר לברכה, בסדר? היו"ר רויטל סויד: טוב. תודה רבה לחבר הכנסת יוסף ג'בארין. חבר הכנסת ג'מעה אזברגה – אינו נוכח; חבר הכנסת סעיד אלחרומי – מוותר; חבר הכנסת ואאל יונס – אינו נוכח; חבר הכנסת אילן גילאון – מוותר; חבר הכנסת עיסאווי פריג' – אינו נוכח; חברת הכנסת מיכל רוזין – מוותרת; חברת הכנסת תמר זנדברג – מוותרת; חבר הכנסת מוסי רז – מוותר. אנחנו עוברים להצבעה על הצעת חוק שיווי זכויות האישה (תיקון מס' 11), התשע"ח–2018, בקריאה שנייה. מי בעד ומי נגד? הצבעה מס' 45 בעד סעיפים 1–2 – 42 נגד – אין נמנעים – אין סעיפים 1–2 נתקבלו. היו"ר רויטל סויד: 42 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אנחנו עוברים להצבעה על הצעת החוק בקריאה שלישית. מי בעד ומי נגד? הצבעה מס' 46 בעד החוק – 47 נגד – אין נמנעים – אין חוק שיווי זכויות האישה (תיקון מס' 11), התשע"ח–2018, נתקבל. היו"ר רויטל סויד: 47 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת חוק שיווי זכויות האישה (תיקון מס' 11), התשע"ח–2018, עברה בקריאה שנייה ושלישית, ונכנסת לספר החוקים. יוזם הצעת החוק חבר הכנסת יוסף ג'בארין, בבקשה, מוזמן לברך. עד שתי דקות לרשותך. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): טוב, האמת היא שאני בכל זאת רוצה להודות לאנשים שסייעו במלאכת החקיקה. אני רוצה להודות לשרה גילה גמליאל, שתמכה בחוק הזה כבר בשלב הראשון ותמכה בהבאתו עכשיו לסיום החקיקה במושב הזה; לוועדת השרים, שתמכה; אני רוצה להודות לחברתי עאידה תומא סלימאן ולוועדה לקידום מעמד האישה, שבאמת עבדה כדי להביא את זה לסיום תוך תקופה קצרה. עבורנו במשותפת אין ספק שזה רגע מרגש בכל זאת, להרגיש בכל זאת עשייה בתקופה שהיא קשה מבחינה פוליטית. יכול להיות שלפעמים יש נקודות אור פה ושם, אולי בצל החשכה שאנחנו מרגישים. בסוף אני רוצה להודות באופן מיוחד לאשתי אינאס, שבעצם הייתה המקור לרעיון הזה. היו"ר רויטל סויד: שהייתה בהיריון. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): כשהייתה בהיריון היינו ביחד בחו"ל וראינו את היחס המאוד-ידידותי אליה בתקופת ההיריון, ואמרתי שאותו יחס צריך לעבור גם לחקיקה בישראל. אז תודה לאשתי, ותודה לכם על התמיכה בחוק הזה. תודה. היו"ר רויטל סויד: תודה רבה לחבר הכנסת יוסף ג'בארין. הצעת חוק חינוך ממלכתי (תיקון מס' 17), התשע"ח–2018 [מס' כ/763; דברי הכנסת, חוב' י"ט, ישיבה 317, עמ' 27515; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) היו"ר רויטל סויד: אנחנו עוברים להצעת חוק חינוך ממלכתי (תיקון מס' 17), התשע"ח–2018, לקריאה שנייה וקריאה שלישית. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת החינוך, התרבות והספורט חבר הכנסת יעקב מרגי. יעקב מרגי (יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט): ג'בארין, בימים כתיקונם לא היה צריך חוק כדי שאישה בהיריון לא תמתין בתור. גברתי היושבת בראש, חבריי – אני צרוד. היו"ר רויטל סויד: עכשיו אתה רואה איך זה נשמע? אתה רואה? יעקב מרגי (יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט): צודקת, אני צרוד. היו"ר רויטל סויד: בבקשה, חברי הכנסת, חבר הכנסת מרגי רוצה להציג את הצעת החוק. חבר הכנסת אמסלם, חבר הכנסת חסון, חבר הכנסת שלח. יעקב מרגי (יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט): גברתי היושבת בראש, חבריי חברי הכנסת, מכובדיי השרים, הינני מתכבד להביא בפני הכנסת לקריאה שנייה ולקריאה שלישית את הצעת חוק חינוך ממלכתי (תיקון מס' 17), התשע"ח–2018 – וואו. היו"ר רויטל סויד: לא, זה מטורף. סדרנים, אני אבקש, בבקשה להשליט כאן סדר. חבר הכנסת מרגי לא יכול להציג את הצעת החוק. בבקשה. חבל, אנחנו מתקדמים יפה עם החקיקה, וזה מעכב. יעקב מרגי (יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט): הינני מתכבד להביא בפני הכנסת לקריאה שנייה וקריאה שלישית את הצעת חוק חינוך ממלכתי (תיקון מס' 17), התשע"ח–2018, שיזמו חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי וקבוצת חברי הכנסת. בהצעת החוק מוצע לתקן את חוק חינוך ממלכתי ולהוסיף למטרות החינוך הממלכתי מטרה נוספת: לחנך לשירות משמעותי בצה"ל או לשירות לאומי-אזרחי. כמו כן מוצע לקבוע כי שר החינוך יקבע כללים לשם מניעת פעילות – עליזה בראשי, אני אחוקק חוק להוציא אותך. קריאה: – – – השר לביטחון הפנים גלעד ארדן: מרגי, תפסיק לאיים כל הזמן. יעקב מרגי (יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט): מכובדי השר לביטחון פנים, כמו כן מוצע לקבוע – – היו"ר רויטל סויד: חבל, זה מעכב. יעקב מרגי (יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט): – – כי שר החינוך יקבע כללים לשם מניעת פעילות במוסד חינוך של אדם או של גוף שאינו חלק ממערכת החינוך – – – היו"ר רויטל סויד: חבר הכנסת הרצוג, חברת הכנסת מרב מיכאלי, חברת הכנסת מיכל בירן, בבקשה. חבר הכנסת יואל חסון, בבקשה תעשו את זה בחוץ. יעקב מרגי (יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט): ששש. יש בבית מרקחת קלמנרבין, זה עושה קצת – – – כמו כן מוצע לקבוע כי שר החינוך יקבע כללים לשם מניעת פעילות במוסד חינוך של אדם או של גוף שאינו חלק ממערכת החינוך שפעילותו עומדת בסתירה חמורה ומשמעותית למטרות החינוך הממלכתי, וכן כללים לשם מניעת פעילות במוסד חינוך של גורם חיצוני הפועל באופן יזום לנקיטת הליכים משפטיים מחוץ לישראל נגד חיילי צה"ל בשל פעולה שביצעו במסגרת תפקידם. הצעת החוק מוגשת בצירוף הסתייגויות, ואני מבקש מחברי הבית לדחות את ההסתייגויות ולאשר את הצעת החוק בקריאה שנייה ובקריאה שלישית. אבקש – – – שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): לאשר את הסתייגות 7. היו"ר רויטל סויד: לא, זה בלתי אפשרי. אני מבקשת מהסדרנים, בבקשה לעזור שיהיה כאן סדר. יעקב מרגי (יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט): הצעת החוק מוגשת בצירוף הסתייגויות, ואני מבקש מחברי הכנסת לדחות את ההסתייגויות פרט להסתייגות 7 ולאשר את הצעת החוק בקריאה שנייה וקריאה שלישית. התודה והברכה לעו"ד מירב ישראלי, היועצת המשפטית של ועדת החינוך, לדניאל כהן, למתמחה, ליהודית גידלי וצוות ועדת החינוך, לצוות לשכתי ולחברי הכנסת. תודה רבה. היו"ר רויטל סויד: תודה רבה לחבר הכנסת מרגי. אנחנו עוברים לרשימת המסתייגים. יש לי בקשה, בבקשה, חבר הכנסת אמסלם, יושב-ראש הקואליציה, בבקשה, חבל, זה מעכב את הדיון. שינהלו את כל הדיונים האלה בחוץ. יש פה רשימת מסתייגים. תנהלו את הדיונים האלה בחוץ, חבל להתעכב. חברת הכנסת שלי יחימוביץ, ראשונת המסתייגות, בבקשה, ולאחר מכן – חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. חמש דקות. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): גברתי היושבת-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני מבינה שהחוק הזה, שיש לו הרבה מילים מפותלות, זה בעצם "חוק שוברים שתיקה", כלומר החוק שיאסור על נציגים של שוברים שתיקה או ארגוני שמאל אחרים להופיע בבתי הספר ולדבר על עמדותיהם. ובכן, אומר את האמת, האתוס של שוברים שתיקה לא ממש מסתנכרן עם האתוס שלי. אני מבינה את כוונותיהם, יש נקודות חפיפה, אבל הם לא משקפים את תפיסת עולמי המשפחתית, הפוליטית, הציונית, אפשר לומר, אם כי כמובן גם הם ציונים בדרכם. ויחד עם זה, לא מזיז לי, לא מפריע לי ולא מפחיד אותי שהילדים שלי – ולאחר מכן, אני מקווה, הנכדים שלי – ישמעו את העמדות האלה. שני הילדים שלי, ששירתו שירות משמעותי ביותר בצבא ההגנה לישראל והיו קצינים בצה"ל ושירתו בצבא הקבע, גדלו בתל אביב ונחשפו לכל מגוון הדעות הפלורליסטי שהעיר הזאת מציעה, לרבות הרצאות בבתי הספר של נציגים של שוברים שתיקה, ולא נעה שערה משערות ראשם, וזה לא זה פגע ולא ערער את החינוך שהם קיבלו בבית. ממה אתם מפחדים, תגידו לי? אתם לא סומכים על זה שתחנכו את הילדים שלכם כמו שצריך? שתעניקו להם את הבסיס האיתן האידיאולוגי שאתם – שאתם בכנסת פה, ומן הסתם אתם פועלים על פי בסיס אידיאולוגי כלשהו – נותנים להם בבית? חברת הכנסת שולי מועלם, למשל, את בן אדם אידיאולוגי. עם חלקים גדולים מהאידיאולוגיה שלך אני לא מסכימה לחלוטין, ועם חלקים אחרים דווקא כן, ואנחנו משתפות פעולה. את חוששת לרגע אחד שהילדים שלך, ועכשיו הנכדים שלך, ישמעו דובר של שוברים שתיקה והאידיאולוגיה שלהם תתרופף? שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): לא. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): לא. וגם אני לא. ולא אכפת לי שישמעו דעות ימניות ושמאלניות וכן הלאה וכן הלאה. ממה אתם פוחדים? מה זה חוסר הביטחון העצמי הזה? למה אתם צריכים כל הזמן לאשש את השקפת עולמכם בכל מיני חוקים מוטרפים? מזכיר קצת את חוק הלאומנות, אגב, של היום. מי צריך את זה? למה אתם לא בטוחים ביישוב הארץ? תקימו יישובים במקום לחוקק חוקים הזויים שמאששים – אתם כמו ילדים שרועדים בחושך וממלמלים איזה מנטרות, שרק לא יפגעו בכם, שרק לא ייקחו לכם. אתם בשלטון. רבאק, חברים, מה עובר עליכם? מעבר לסוגיות הדמוקרטיה וההשתקה וסתימת הפיות, לא ברור לכם שחוק הלאומנות, שאתם עוסקים בו באובססיביות כבר כמה ימים או כמה שבועות – או כמה שנים, סליחה, אני עוד זוכרת את פגישתי הראשונה עם דיכטר כשהוא הגה את החוק הזה לראשונה וביקש לשתף אותי בו – לא ברור לכם שחוק הלאומנות גורם נזק למדינת ישראל פי כמה וכמה וכמה משגורם כל נציג של שוברים שתיקה? זה לא ברור לכם? אתם לא מסוגלים לאמוד את הנזק הזה? פחדנים. פחדנים. אתם לא סומכים על החינוך שאתם נותנים לילדים שלכם בבית, ולכן אתם מחוקקים חוקים שמגדרים אותם וממדרים אותם וסותמים להם את האוזניים ועוצמים להם את העיניים – כי אתם לא בטוחים בעוצמת החינוך שלכם ובעוצמת האידיאולוגיה שלכם. מי שלא פוחד ומי שבטוח בסט הערכים שהוא מעניק לילדים שלו לא מחוקק חוקים הזויים שכאלה. תודה רבה. היו"ר רויטל סויד: תודה רבה לחברת הכנסת שלי יחימוביץ. חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין, בבקשה, חמש דקות. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): תודה רבה, גברתי היושבת-ראש. חבריי חברי הכנסת, בשעת לילה מאוחרת זו אני רוצה שנדבר על מהו שירות משמעותי בצה"ל. לא בכדי היום אני לובשת חולצה שמשקפת את תפיסת העולם שלי – שנשים וגברים צריכים לעשות כמיטב יכולתם על מנת – – היו"ר רויטל סויד: חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי. חבר הכנסת ביטן. חבר הכנסת ביטן, בבקשה. מה מה? שקט. דוד ביטן (הליכוד): בית המשפט. היו"ר רויטל סויד: העליון. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): ביטן, זה אני עומדת פה עכשיו. די. דוד ביטן (הליכוד): – – – איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): לא שמעתי אפילו מה אתה אומר. – – שגברים ונשים במדינת ישראל ישרתו שירות משמעותי בצבא. גברתי היושבת-ראש, בעיניי זה ערך מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד חשוב, וככה אני מגדלת את הילדים שלי. ואני חושבת שהחלק הראשון של החוק באמת עוסק בזה – במאמץ שלנו, בניסיון שלנו לגרום לילדים שלנו להבין שהצבא או שירות אזרחי ולאומי משמעותי הוא ערך חשוב במדינת ישראל. החלק השני של החוק הוא אותו חלק שעוסק בסתימת פיות, כמו שכרגע סותמים לי את הפיות פה במליאה. נו, באמת. וואו. היו"ר רויטל סויד: חבר הכנסת יהודה גליק, השר ארדן. חבר הכנסת גליק. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): יהודה, העברת היום את חוק האפינפרין, זה לא מספיק לך? היו"ר רויטל סויד: חברתך הטובה עומדת – – – איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): אני יורדת מספינת האהבה, חד-משמעית. אני רוצה להגיד משהו על החלק השני של החוק, על החלק השני, של סתימת פיות. אני הסתייגתי פה במליאה יותר פעמים ממה שאני יכולה לספור מהפעילות של שוברים שתיקה. ממש היום שמעתי על פעילות שלהם בחו"ל, גברתי היושבת-ראש, דברים מאוד מאוד מאוד מאוד קשים. אני באמת חושבת שהם עושים לנו בחו"ל נזקים שאנחנו לא צריכים לסבול ולא צריכים לספוג, אבל מכאן ועד השתקה וסתימת פיות פה, אצלנו בבית – זה בדיוק אותו עניין של חוסן וביטחון עצמי במה שאנחנו מאמינים בו. אני בכלל – את יודעת מה? אני לא מצליחה לפחד משוברים שתיקה בישראל, לא בבתי הספר ולא בשום מקום אחר. החרדה של הקואליציה מהדבר הזה מדהימה אותי בכל פעם מחדש, משום שפה יש לנו את הרמטכ"ל ויש לנו את הצבא, ובאמת יש לנו צבא מוסרי בצורה לא רגילה, ואני רואה איזה חשבון נפש הם עשו גם אחרי האירועים בגדר ב-14 במאי, ואני רואה איך הצבא התנהל אחרי אלאור אזריה, אני רואה מה היה פה, ובכל זאת – תשמעי, משהו קצת קשה היום במליאה. באמת, אני לא מקנאה בך. אני לא מקנאה בך. היו"ר רויטל סויד: חברת הכנסת מיכל רוזין, תמי זנדברג, בבקשה. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): תמי זנדברג – אני מבינה שזה כיף, אני יודעת שלפעמים גם אני בטעות מפריעה, אבל אני משתדלת כשאני רואה את היושבת-ראש 18 פעמים מבקשת: די, די, די. נו, צריך גם להקשיב לפעמים, לא? אני מצטערת אם מה שאני אומרת לא מוצא חן בעיניכם. תתמודדו. מצטערת אם מה שאני אומרת לא מוצא חן בעיניכם. אני רוצה רגע לחזור לעניין הזה של הביטחון העצמי. אני לא מפחדת ממה שיש להם לומר, אבל הרבה זמן – אני רוצה להגיד לך, גברתי היושבת-ראש, אני שגיתי באשליות. את יודעת למה? כי עד השבוע שעבר, כשהשר אקוניס לא החליט – – – היו"ר רויטל סויד: אפשר במרצ שם בבקשה לשמור על השקט? איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): גברתי היושבת-ראש, אני פשוט חושבת שהגזימו פה במליאה. זו פשוט חוצפה. היו"ר רויטל סויד: חבר הכנסת שלח. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): מיכל רוזין, בפעם הבאה שאת תעמדי פה אני אפריע לך בצורה שאת לא תוכלי לשלוט בעצמך. את הגזמת ועברת כל גבול. מיכל רוזין (מרצ): – – – איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): עברת כל גבול. מיכל רוזין (מרצ): – – – איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): לא, עברת כל גבול עם חוסר הנימוס שלך. אם אני הייתי עושה לך את זה את היית מעבירה אותי גיהינום. חוצפנית. מיכל רוזין (מרצ): תירגעי, תירגעי. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): את חוצפנית ממדרגה ראשונה. עברת כל גבול. מיכל רוזין (מרצ): – – – איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): עברת כל גבול. תמר זנדברג (מרצ): תגידי, מי את חושבת שאת? מה זה הדבר הזה? איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): מה זה "מי את חושבת שאת"? מי את חושבת שאת? מי את חושבת שאת? מי את חושבת שאת – – – מי את חושבת שאת? חצופה, חברת הכנסת, מי את חושבת שאת – – – בזמן שמישהו מדבר? חוצפנית. חוצפנית. תעשי לי עם היד באמת ככה, מיכל רוזין. היו"ר רויטל סויד: אני חושבת באמת, חברים, מי שיושב פה – – – מיכל רוזין (מרצ): זה לא קשור אליך בכלל. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): מי אמר שזה קשור אליי – – – היו"ר רויטל סויד: נחמן, מישהו בבקשה יכול להרגיע את זה? בבקשה, די. נחמן שי (המחנה הציוני): אני כבר מזמן לא מרגיע. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): אי-אפשר לדבר במליאה הזאת. רויטל מתחננת, נו, די. היו"ר רויטל סויד: די. אני רוצה לומר משהו, תקשיבו. מחכים לנו שלושה ימים ארוכים. אנחנו באמת רוצים להעביר את הדיונים כמה שיותר מהר, ביעילות, וגם שכל אחד יצליח לומר את הדברים. כל מי שיש לו מה לומר ולנהל שיח – שיצא בבקשה החוצה. בבקשה תקפידו על השקט. זה גם מעליב, זה גם קשה וגם לא נעים ליושב-ראש לשבת ולהעיר כל הזמן. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): – – – היו"ר רויטל סויד: חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין, את צודקת לחלוטין, אבל עכשיו בבקשה בואי נאפשר לחבר הכנסת נחמן שי להמשיך. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): אני מאוד מאוד מאוד כועסת. זאת ההתנהגות הכי לא – – – שנתקלתי. היו"ר רויטל סויד: בבקשה, חמש דקות לרשותך. נחמן שי (המחנה הציוני): תודה. תודה, גברתי. אני מצטער על האירוע הזה. באמת קצת כבוד הדדי לא יזיק. הינה, זה נמשך. היו"ר רויטל סויד: סליחה, רק עכשיו חברת כנסת ירדה מהדוכן בצורה מאוד נסערת. נחמן שי (המחנה הציוני): בסערת רוחות. היו"ר רויטל סויד: וביקשתי, בבקשה, באמת, בואו נמשיך את הדיונים. נחמן שי (המחנה הציוני): תכבדו אחד את השני. היו"ר רויטל סויד: זה מעכב. אנחנו יכולים ממש לתקתק את הסיפור הזה. בבקשה תקיימו את השיחות האלה בחוץ. נחמן שי (המחנה הציוני): אני יודע שליבכם גס כבר בחוקים, כי כנסת שמעבירה חוקים כמו פס ייצור כבר לא מעריכה בכלל מה שהיא עושה. הלוא זה מה שקורה פה, על זה אני מתקומם. אמרתי את זה בתחילת הערב. אנחנו כבר לא יודעים על מה מצביעים וכמה מצביעים, רק עוברים על זה כמו לא יודע מה, כמו כרטיסייה. אבל ככה לא מחוקקים חוקים במדינה, בשום מקום, וזה גם לא היה בעבר. אני לא זוכר את המדחפים האלה עובדים כמו שקורה היום, מחר, מוחרתיים, בעוד שלושה ימים. מה קרה? פרצה מלחמה? יש טילים? מה, מה קרה? אמרתי את זה, אבל אני לא מתפלא – העסק מתפרק, אז החברה שלי עכשיו יוצאת בדמעות מהאולם. תראו, זה חוק, עוד אחד, שיותר טוב שלא היה בא לעולם. לא צריך אותו. לא צריך אותו. על מה אנחנו רוצים לשמור פה? על הצעירים שלנו, שלא ייחשפו חס וחלילה לדעות שהן שונות מהדעות שלהם? על מה אנחנו מדברים? על אנשים צעירים בני 15, 16, 17, או-טו-טו הם הולכים לצבא, היום מתבגרים עוד יותר מוקדם, או-טו-טו הם הולכים לאוניברסיטה, או-טו-טו הם אזרחים במדינת ישראל, הם אנשים פתוחים, הם יכולים לשמוע כל דעה שישנה באוויר, והם יגבשו לעצמם את תפיסת העולם. על מה אנחנו מגוננים? מה, אנחנו שומרים אותם באיזה חדר אטום? מה קרה? ואם הם לא יראו נציג של ארגון זה או אחר? וגם לא אכפת לי כרגע במי מדובר, בארגון מימין או בארגון משמאל. אני רוצה שהם יקבלו את הכול והם יחליטו מה הם רוצים להיות. ככה אני מגדל, כך גידלתי את הילדים שלי, וכך אני מצפה שכל אחד יגדל את הילדים שלו, ושמערכת החינוך תיתן להם את האפשרויות. לא יקרה להם כלום אם הם ישמעו דעות בלתי מקובלות. לא יקרה להם כלום. שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): – – – נחמן שי (המחנה הציוני): הם יהיו אזרחים נפלאים. שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): אתם לא מסכימים שהם ייכנסו לכנסת – – – נחמן שי (המחנה הציוני): שולי, תאמיני לי, הם יהיו אזרחים – ואם לא ישמעו – – – היו"ר רויטל סויד: חברת הכנסת שולי מועלם, הבהרת את הנקודה. נחמן שי (המחנה הציוני): אני ושולי יכולים לדבר. אני אוהב אותה. היו"ר רויטל סויד: לא, היא הבהירה את הנקודה. נחמן שי (המחנה הציוני): אני ושולי זה בסדר. גם אם ישמעו דעה שהיא לא בהכרח דעתי שלי או דעתך שלך, זה לא יפגע בהם. הם יהיו חיילים נהדרים, אזרחים נהדרים, יתרמו לחברה; לא יקרה להם כלום. ואם הם לא ישמעו את זה בבית הספר, אז הם לא יקראו את זה באינטרנט? הם לא יגלשו? הם לא ייכנסו למקומות כאלה ואחרים? אנחנו דואגים מאתרים מסוכנים, אז מה יקרה להם? גם צה"ל חושף אותם לדעות אחרות. ככה צריך להיות. זאת חברה דמוקרטית. תלמדו: דמוקרטית – המילה שפוחדים להכניס אותה לחוק הלאום; חס וחלילה שמישהו ישמע שהמדינה דמוקרטית, אוי ואבוי, מה יקרה לנו. תנו את מרחב החיים הזה. זה הדבר הכי גדול שקרה במדינת ישראל. זה החזון של ההורים שלנו, זאת הדרך שאנחנו הגשמנו, זאת הדרך שאנחנו מעבירים לדורות הבאים – מדינה פתוחה, רעיונות רבים, מגוון, שפע, הכול, ובסוף יצאו גם אנשים נהדרים. אני, בכלל אין לי שום ספק בזה, כי אני פוגש אותם ורואה אותם ויודע במי מדובר. אז למה צריך את החוק הזה, לדחוף אותו, לאסור על מערכת החינוך? ואם תאסרו זה לא יהיה? אז יהיה מרד, אז התלמידים יצעקו, אז מורים יצעקו, אז מנהלים לא יבצעו את זה – אז יענישו אותם, יכניסו אותם לכלא? מה יעשו להם? ככה צריך לגדל את האנשים. תנו להם את מה שהם רוצים, את מה שהם יכולים, והם יבחרו. זאת הזכות הגדולה שיש לאנשים בדמוקרטיה – לא כופים עליהם אלא נותנים להם את חופש הבחירה. זה הדבר הכי נפלא שיכול להיות, וזה מה שאני מצפה שייעשה. אבל אתם תעבירו את החוק הזה, ועוד חוק, ועוד חוק, ולא תדעו בבוקר איזה חוק העברתם, מה עשיתם, וככה תלכו הביתה. תודה רבה. היו"ר רויטל סויד: תודה רבה לחבר הכנסת נחמן שי. חבר הכנסת יואל חסון, חבר הכנסת יואל חסון – מוותר; חבר הכנסת דב חנין. חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין, את רוצה? איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): כן. היו"ר רויטל סויד: אז אחר כך. אני לא מעלה אותה עוד פעם, יואל חסון ויתר והעביר לה את הזכות הזאת במקומו. חמש דקות. דב חנין (הרשימה המשותפת): תודה לך, גברתי היושבת-ראש. החוק הזה, עמיתיי חברי הכנסת, הוא חוק מסוכן וחוק בעייתי. מערכת החינוך איננה הרכוש הפרטי של שר. שר החינוך איננו הצנזור הראשי של בתי הספר. שר החינוך הוא לא המפקח שצריך לומר וזכאי לומר איזה מסרים יכולים לעבור את שערי בית הספר ואיזה מסרים לא יכולים לעבור את שערי בית הספר. בית הספר לא יכול להיות מקום של אינדוקטרינציה פוליטית של מפלגה, של שר חינוך ושל אג'נדה. לכן החוק הזה, עמיתיי חברי הכנסת, ששם צנזורה פוליטית בשערי בית הספר, הוא חוק בעייתי, מסוכן, שצריך להתנגד לו. אבל, עמיתיי חברי הכנסת, אני לא רוצה לדבר רק במישור העקרוני והדמוקרטי, אני רוצה לדבר גם במישור הפוליטי. ממה מפחדת הממשלה הזאת? מיהם אותם שוברי שתיקה שהממשלה כל כך חוששת מהם? שוברים שתיקה הם אנשים ששירתו בצבא בשטחים הכבושים ומספרים עדויות על מה שהם ראו שם. לפעמים העדויות הן אפילו על מה שהם עצמם עשו שם. העדויות האלה הן קשות – בוודאי; העדויות האלה מקוממות – בוודאי. אבל מה שמקומם, עמיתיי חברי הכנסת, מה שמצער, עמיתיי חברי הכנסת, זו קודם כול המציאות שעליה מספרים שוברים שתיקה. האם המציאות נעלמת כאשר הפיות נסתמים בכוח? האם המציאות משתנה כאשר עוצמים את העיניים, חוסמים את הפיות וסותמים את האוזניים? המציאות הקשה, המציאות שמתרחשת בשטחים הכבושים כל יום, עמיתיי חברי הכנסת, לא נעלמת, לא נמחקת. כמה שתטמנו את ראשיכם בחול – הזוועה הזאת מתרחשת, והיא מתרחשת תחת אחריותה של ישראל בשטחים הכבושים על ידיה. לכן, עמיתיי חברי הכנסת, שוברים שתיקה הם אנשים שעושים שירות חשוב לחברה הישראלית. האנשים האלה שמגיעים, מספרים, משתפים ושמים על השולחן המשותף של כולנו, על סדר-היום של כולנו, את מה שקורה כאן, עושים מעשה חשוב. האם הם צריכים להיות בבתי הספר? בוודאי. לְמה אנחנו רוצים לחנך ילדים? לְמה אנחנו רוצים לחנך בני נוער? אנחנו רוצים לחנך אותם למציאות סטרילית? אנחנו רוצים לחנך אותם למסך של בערות ושל נתק מהמציאות שבה אנחנו חיים? לכן, עמיתיי חברי הכנסת, אני חושב שאנחנו צריכים לברך על קיומו של ארגון כזה כמו שוברים שתיקה. אנחנו צריכים, כחברה, לברך על כך שיש אנשים שיש להם מצפון ולא מוכנים את המצפון הזה לשעבד, לא מוכנים את המצפון הזה למחוק, לא מוכנים על המצפון הזה לדרוך. אנחנו צריכים לברך על כך שאנשים כאלה נמצאים, שיש להם את האומץ, יש להם את הנכונות, יש להם את היכולת לשחות מול הזרם העכור של עיוורון מוסרי, ערכי, לאומי, ויש להם את היכולת לספר לחברה הישראלית את האמת על מה שקורה כאן. לכן, עמיתיי חברי הכנסת, אנחנו נתנגד להצעת החוק הזאת; לכן, עמיתיי חברי הכנסת, אנחנו נתנגד לסתימת הפיות במערכת החינוך; לכן, עמיתיי חברי הכנסת, אנחנו נתנגד לסתימת הפיות בחברה הישראלית. אנחנו חושבים שאת השתיקה ראוי וצריך לשבור. אנחנו מברכים את אלה ששוברים שתיקה היום, ואנחנו קוראים לאנשים נוספים לשבור את השתיקה, לומר את אשר על ליבם, לספר את מה שקורה. מי שמפחד מהמציאות, עמיתיי חברי הכנסת – – היו"ר רויטל סויד: תודה. דב חנין (הרשימה המשותפת): – – כנראה יש לו סיבות טובות לפחד. היו"ר רויטל סויד: תודה רבה לחבר הכנסת דב חנין. חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין, בבקשה. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): תודה רבה לך, גברתי היושבת-ראש, על זה שהסכמת לעשות את מה שהתקנון מאפשר אומנם – – – היו"ר רויטל סויד: במקום חבר הכנסת יואל חסון. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): במקום חבר הכנסת יואל חסון. היו"ר רויטל סויד: זה זמן ההסתייגות של הסיעות ואנחנו יכולים לקבל החלטה. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): באמת היה לי חשוב בכל זאת לעלות לכאן חזרה. אני מאוד הצטערתי על חוסר הקולגיאליות במליאה. כי לי קורה לי לעיתים שאני מפריעה לחברי הכנסת בלי להתכוון, ואני תמיד מתנצלת כי אני יודעת שזה מפריע וזה לא קל, ותודה לך על שניסית לעזור לי. אבל היה לי חשוב לדבר בחוק הזה בכל זאת, משום שהתחלתי בהסתייגות שלי מהפעילות של שוברים שתיקה. סיפרתי על מישהו שחזר לפני כמה ימים מחו"ל ותיאר לי את הבעייתיות בפעילות של שוברים שתיקה בחו"ל. בארץ – למה אני פחות מוטרדת מזה? משום שאני מרגישה שהצבא שלנו באמת פועל באופן מוסרי ביותר. אני גם ראיתי מה הצבא ניסה לעשות אחרי 14 במאי האחרון עם האירועים בגדר בעזה; ראינו איך הצבא, הרמטכ"ל, גם שר הביטחון דאז בוגי יעלון, התנהלו סביב הפרשה של אלאור אזריה. ועדיין – למה אני רוצה לומר לכם "עדיין"? כי בסופו של דבר אני רוצה שהילדים של כולנו יהיו חשופים לכל מגוון הדעות בחברה הישראלית. אני לא מפחדת מזה. אני חושבת שישראל מספיק חזקה בשביל לספוג את הידע הזה, בשביל לשמוע את הדברים האלה. אתם יודעים מאיזו תפיסת עולם אני מגיעה. אני מסתובבת פה היום עם החולצה של "גם אני שריונרית". נו, באמת. כולם יודעים מה בעלי עשה בצבא, מה אני עשיתי בצבא. אני באמת מחוברת לצבא בכל רמ"ח אבריי. אבל אני לא מפחדת ממי שמשמיע ביקורת על הצבא גם אם, אגב, הביקורת לא מוצאת חן בעיניי – והביקורת שלהם בהחלט לא דומה לנרטיב שלי על הפעילות של הצבא כמעט בשום דבר. מתי אני התחלתי להבין שאנחנו בכלל בעולמות של השתקה, וזה הרבה מעבר לשוברים שתיקה, השר לוין? וחשוב לי, כי אתה ואני תלמידים של אותם מורים בפקולטה למשפטים בתחילת שנות ה-90 באוניברסיטה העברית, יחד עם ד"ר יוסף ג'בארין. אני בכל זאת חושבת שעברנו – אתה יודע, יש לנו תאים וחלבון שמרכיבים אותנו מאותם דברים, גם אם העמדות האידיאולוגיות שלנו נמצאות בעולמות שונים. מתי באמת הבנתי שאנחנו נמצאים בעולם בעייתי? דווקא בשבוע שעבר. היו פה כל מיני אירועים – מה שנקרא, היו סימנים מעידים. אבל כשהשר אקוניס בחר שלא לחתום על המינוי של פרופ' יעל אמיתי, פרופסורית בכירה ביותר במונחים בין-לאומיים, לא במונחים ישראליים, בתחום חקר המוח – הוא החליט לא לחתום על המינוי שלה למועצת הנגידים של ישראל-גרמניה, ועדה חשובה לכל הדעות, חבר הכנסת ביטן, אבל ועדה אקדמית, בגלל עצומה שהיא חתמה עליה ב-2005, וכשסיפרתי לך, חבר הכנסת ביטן, בשבוע שעבר במליאה שמדובר בעצומה שהיא חתמה עליה ב-2005, אתה נדהמת. זאת אומרת, אתה אומר לעצמך: עד כמה אנחנו נחפור בהיסטוריה של אנשים? אולי בכלל הדעות שלה כבר שונות היום, אבל גם אם לא, הרי מדובר בעמדות פוליטיות שבכלל לא חשובות לעבודתה האקדמית המפוארת. 1,600 פרופסורים, השר לוין, חתמו. 1,600 פרופסורים – זה לא דבר של מה בכך – חתמו על מחאה בגין ההחלטה של השר אקוניס לא לחתום על המינוי של פרופ' יעל אמיתי. חברות וחברים, זה לא ישראל שאתם רוצים לחיות בה. תעזבו אותנו, נניח שהעמדות שלנו שונות. זה לא המקום שבו אתם רוצים לחיות. כי כשאתם מדברים – – – יהודה גליק (הליכוד): – – – איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): כי כשאתם מדברים על עולם חשוב של חיזוק השירות בצבא, חיזוק השירות הלאומי, חיזוק השירות האזרחי, אני וכל חברי סיעתי איתכם לחלוטין. גם אנחנו חושבים שזה חשוב. ככה אני מגדלת את הילדים. שאלו אותו היום אם יש לי ילד בשריון; אמרתי: לא, אבל כנראה שיהיה לי. זה העולמות שבהם אנחנו מגדלים את הילדים. אבל מכאן עד עולם של השתקה, יש עולם שלם של אפשרויות, ואתם בוחרים, לצערי, באפשרות הכי קלה, הכי פשוטה. כי הכי קל לסגור את הדלתות של הכיתות בבתי הספר; זה באמת הכי קל לסגור להם את הראש, לסתום להם את האוזניים, לסתום את האף. תאמינו, לי, אני לפעמים שומעת כל מיני דברים שיוצאים מכל מיני ארגונים – אגב, גם משמאל וגם מימין, זה לא משנה. היום כשעליתי על ההפלגה של משפחת גולדין היה שם ארגון אם תרצו. תאמינו לי, ארגון אם תרצו, בעיניי, עשה דברים איומים לאנשים מהשמאל. אנחנו לא חלוקים בעניין של השבת הבנים. בסדר. זה בדיוק העניין – לא לאטום את עצמנו, לא לסגור את עצמנו, לא להתחבא ולא להתחפר באדמה; להכיר בזה שהמציאות במדינת ישראל היא מורכבת יותר, היא מעניינת יותר. זה מה שהופך אותנו למי שאנחנו, זה מה שמחזק אותנו. זה מה שמחזק אותנו, תזכרו את זה. אל תחלישו אותנו. תודה רבה. היו"ר נאוה בוקר: תודה רבה. חבר הכנסת איימן עודה – מוותר. חבר הכנסת עמר בר-לב, שלוש דקות לרשותך. עמר בר-לב (המחנה הציוני): שלוש? היה חמש קודם. היו"ר נאוה בוקר: שלוש. עמר בר-לב (המחנה הציוני): טוב, תודה רבה. החוק הזה מחולק לשני חלקים. בחלק הראשון כתוב: מוצע להוסיף למטרות החינוך הממלכתי שירות משמעותי בצה"ל. ואני אומר לכם שהייתי הרבה יותר מאושר ומבסוט אם היה כתוב שמטרתו לחנך לשירות משמעותי לחברה הישראלית. ואני אומר את זה בתור זה שהקים את תנועת אחריי, ותנועת אחריי – מי שחושב שהיא תנועה לשיפור החיילות, הוא טועה. זו תנועה שמטרתה לחנך את הצעירים והצעירות שיש להם אחריות לא רק על עצמם, כי אם גם על הסביבה שלהם. חלק מהדרך לחינוך הזה זה דרך השירות המשמעותי בצה"ל. אבל החינוך המשמעותי בצה"ל הוא לא מטרה כי אם אמצעי. אותו דבר לגבי העניין הזה. אני חושב שחינוך לשירות לחברה, למען החברה, לחנך את הילדים שלנו שיבינו שכל אחד אחראי לא רק לעצמו – גם לסביבה שלו, זאת מטרה עליונה, מטרה חינוכית עליונה. ולגבי החלק השני של החוק הזה, שאומר שלשר החינוך תהיה אפשרות למנוע פעילות העומדת בסתירה חמורה למטרות החינוך הממלכתי – אני שואל: מי קובע מה זה ממלכתי? אני אומר לכם, אני אומר לכם מה זה לא ממלכתי: כל דבר שהוא בניגוד לחוק הוא לא ממלכתי. אבל כל דבר שהוא במסגרת החוק – לא יקבע שר חינוך כזה או אחר מהו ממלכתי, כי ברור שמטרת שר החינוך – – – שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): אבל יש רשימה של מטרות החינוך, חבר הכנסת בר-לב. עמר בר-לב (המחנה הציוני): אני אגיד לך, מטרת שר החינוך הזה לומר ששוברים – הוא מפחד משוברים שתיקה. שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): אבל יש רשימה של מטרות החינוך. אם היית בא לדיונים היית שומע את זה, אבל אתה לא בא לדיונים, אז איך תדע? אז איך תדע אם אתה לא בא לדיונים? עמר בר-לב (המחנה הציוני): אבל אני מפחד מהרבנים – אני מפחד מהרבנים שיוצאים נגד צה"ל, ויוצאים נגד הלהט"ב, וקוראים לסירוב לשירות בצה"ל. אז מה? אז אם אני אהיה שר החינוך אני אוציא אותם מחוץ לגדר? לא. שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): לא, יש מטרות חינוך במדינת ישראל. הן לא תלויות – – – שר החינוך. היו"ר רויטל סויד: חברת הכנסת שולי מועלם, בבקשה. עמר בר-לב (המחנה הציוני): אז אני לא מקבל את השיטות של שוברים שתיקה, ואני לא מקבל שיטות ואמירות של רבנים מחנכים. אני לא מקבל, אבל אני לא מוציא אותם מעבר לגדר. הם חלק מהווייה הישראלית, ויש מקום, בוודאי בנושא החינוך, להציג לבני הנוער את ההוויה הישראלית כולה. בני הנוער הם חזקים, הם חכמים, הם נבונים. ולכן אני קורא: לאומי – כן, לאומני – לא. תודה רבה. היו"ר רויטל סויד תודה רבה לחבר הכנסת עמר בר-לב. חבר הכנסת מסעוד גנאים, בבקשה, שלוש דקות לרשותך. מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): גברתי היושבת-ראש, חבריי חברי הכנסת, החוק הזה הוא רע. הוא חוק מסוכן מאוד וחמור. הוא חוק שמנוגד, לפי דעתי, למובן החינוך. כאשר מדברים על מטרות חינוך – מה מטרות החינוך? פלורליזם זה לא מטרות חינוך? חשיפה לדעת האחרת, אפילו דעות מנוגדות, זה לא מטרות חינוך? זה רק פולחן של מיליטריזציה – זה מטרות החינוך? מה זה, ספרטה? מה אתם רוצים? מה אנחנו אומרים לתלמידים שלנו, לתלמידים בבתי הספר? אסור לך לחשוב, אסור שתהיה לך דעה אחרת, ואתה תיחשף רק לדעה אחת, הרשמית, שהיא מונעת כל ביקורת על הצבא. למה? מה, הצבא זה פרה קדושה? לא טועים? לא עושים חטאים? אסור לחשוף את התלמידים לדברים האלה? זה מנוגד למטרה העיקרית. לפי דעתי, המטרה העיקרית של החינוך זה חופש הביטוי, זה חשיבה ביקורתית. אתם, דרך החוק הזה – זו רדיפה פוליטית בחינוך, כי הוא מכוון נגד אגודות, נגד עמותות מסוימות שהן עמותות שאתם מגדירים שמאל, בגלל שהם חושפים את האמת. ממה אתם מפחדים? תחשפו את כל זה מול התלמידים, שיהיה ויכוח, שיהיה דיאלוג, והתלמיד בעצמו ידע מה האמת, מה הוא רוצה לקחת, מה הוא רוצה לא לקחת. אבל מה, אתם רוצים בסוף ללמד ולחנך את התלמידים והילדים על פולחן של הצבא? של סתימת פיות? של אסור לך להעביר ביקורת על הצבא או על כל דבר אחר במדינה? מה זה? שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): – – – מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): תנו למנהלי בתי הספר קצת עצמאות, תנו להם לחנך את התלמידים האלה. אבל אתם רוצים לכבוש את הכול, לייהד, לכבוש. הכול צריך להיות ימני? הכול צריך להאמין רק בכוח הצבאי? אסור להפעיל את השכל, את המחשבה, שתהיה לתלמיד דעה אחרת? זה משחית את התלמידים. זה לא בונה שום דבר. תודה. היו"ר רויטל סויד: תודה רבה לחבר הכנסת מסעוד גנאים. חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, בבקשה, שלוש דקות. עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): כבוד היושבת-ראש, מה אומר החוק הזה ולמה מיועד החוק הזה, שרוצים לחוקק אותו בשעה כזאת, בסביבות 01:00, יום לפני סגירת המושב, כדי להספיק לחוקק חוק שאומר שארגון מסוים, שהוא ארגון שוברים שתיקה, אסור לו להיכנס לבתי הספר? רוצים להכניס אפילו ליעדים של החינוך הממלכתי כבר את כל הנושא של מיליטריזציה, של הכנה – לא שזה לא קיים בבתי הספר, בואו נודה בזה. האם בתי הספר במדינת ישראל, בעיקר באוכלוסייה היהודית, לא עוסקים בהכנת התלמידים לצבא? לא מנווטים את התלמידים להגיע בסופו של דבר לצבא? אז זה לא עניין של מה בתי הספר אמורים לעשות, אלא מה אסור לתלמידים לשמוע, כי חס וחלילה זה יכול לעורר אצלם מחשבה ביקורתית, בודקת, משווה עם האמירות הכלליות של הצבא הכי מוסרי בעולם, ועלולה גם לבדוק אם הם מוכנים להיות חלק ממה שמתרחש כאשר צבא נכנס לאזור של מדינה – אמורה להיות מדינה אחרת בעתיד – של ארץ לא של המדינה שלו, ולדכא עם, עם כל מה שמתלווה לזה. אני שמעתי כמה פעמים עדויות של אנשים משוברים שתיקה. הם אומרים בתחילת כל עדות שהם שירתו בצבא, שהם דווקא תוצר של תרבות חברתית שמכינה אותם להיות חלק מהמכונה הזאת שנקראת "הצבא". הם בעצמם, עד שלא עברו את התהליך ועד שלא ראו מה מבצעים בצבא בהרבה מקרים, ועד שלא ראו שאין היגיון בהרבה מהפעילויות, וגם אין מוסר בהרבה מהפעילויות, הם לא הצטרפו לארגון ולא התחילו להעיד. כלומר, הם בעצמם עברו את התהליך, אבל עברו אותו כיחידים. מי שהבין והשכיל, עשה את זה בדרכו, כיחיד. אז מה אתם מפחדים – לעורר חס וחלילה מחשבות של ביקורתיות? לעורר שאלות שקשורות במה מותר ומה אסור לצבא? מזה שהתלמידים שואלים את עצמם: אם אני איקלע לסיטואציה כזאת, מה אני אמור לעשות, בעתיד? והאם זה משתווה למערכת ערכים מוסרית ביותר או לא? כמה שאפשר הולכים בכיוון של – – היו"ר רויטל סויד: תודה. עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): – – לסתום פיות, לדכא את כולם. חס וחלילה שלא תתעורר מחשבה ביקורתית. היו"ר רויטל סויד: תודה רבה. ענת ברקו (הליכוד): – – – היו"ר רויטל סויד: תודה רבה לחברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. חברת הכנסת חנין זועבי, שלוש דקות, בבקשה. חנין זועבי (הרשימה המשותפת): תודה. גברתי היושבת-ראש, חברות וחברי הכנסת, כבר נאמר למה החוק רע, אבל – – קריאה: – – – היו"ר רויטל סויד: חבר הכנסת פורר, חבר הכנסת פורר, בבקשה. חנין זועבי (הרשימה המשותפת): – – אבל חלק מהביקורת נגד החוק איננה פחות גרועה מאשר החוק עצמו. חלק הארי של הביקורת נגד החוק אומר: ממה אתם פוחדים? למה אתם פוחדים משוברים שתיקה? הרי הם ייכנסו לבתי הספר ואנחנו נמשיך בשלנו. למה אתם מחוקקים חוק כמו חוק הלאום? הרי אנחנו ניישב את הארץ, הארץ הזאת היא רק הארץ שלנו, אנחנו ניישב אותה בלי חוק הלאום. למה צריכים את החוקים האלה להפריע לנו? אנחנו הרי אטומים כלפי שוברים שתיקה. למה אין לכם את הביטחון העצמי הזה, אומרים פה, מעל הבמה הזאת, חברי כנסת מהצד הלא-ימני? למה אתם פוחדים? אנחנו בטוחים בעצמנו שאנחנו הצבא הכי מוסרי. גם אם נכנסים ואומרים שהצבא השתמש בנשק לא חוקי, אנחנו בטוחים בעצמנו שאנחנו צבא מוסרי. גם אומרים: גם אם יש עדויות מחיילים, מאנשים ששירתו בצבא, אנחנו נמשיך לכסח שכונות בעזה, אנחנו נמשיך לפוצץ את עזה. איפה הביטחון העצמי – אומר לכם הלא-ימין – אתם, באגף הימני? איפה הביטחון העצמי? אנחנו צודקים עם שוברים שתיקה, בלי שוברים שתיקה. אין לכם ביטחון עצמי נגד הדמוניזציה של הפלסטינים? זו ביקורת שאינה פחות גרועה מאשר החוק עצמו. כל מי שנגד החוק הזה בגלל שיש לו ביטחון עצמי בצדקת דרכו הוא בעצם אטום מהאמת. לא בגלל הביטחון העצמי שלו, אלא בגלל הדמוניזציה של האחר; לא בגלל המוסר שלו, אלא בגלל שהפלסטינים, האחר, הפסיק להיות בן אדם. אנחנו לא צריכים את הביקורת הזאת נגד החוק. אנחנו צריכים חוק שיגיד: אנחנו נגד חוק שאוסר על שוברים שתיקה להיכנס לבתי הספר, שאוסר את הביקורת ואת הקול של האחר, בגלל שאנחנו רוצים לשמוע את הביקורת, בגלל שיש לנו ביקורת נגד הצבא הזה, בגלל שהצבא מנהל פשעים נגד האנושות; בגלל שאנחנו צריכים לשקול מחדש את המדיניות שלנו, לא בגלל הביטחון העצמי שלכם – – היו"ר רויטל סויד: תודה רבה. חנין זועבי (הרשימה המשותפת): – – לא בגלל הביטחון העצמי על זה שאתם – – היו"ר רויטל סויד: נא לסיים. חנין זועבי (הרשימה המשותפת): כן. – – על זה שאתם מחנכים את הילדים שלכם להיות אטומים. לא, אל תהיו נגד החוק הזה בגלל שאתם בטוחים בעצמכם. היו"ר רויטל סויד: תודה רבה. חנין זועבי (הרשימה המשותפת): משפט סיום, גברתי היושבת-ראש. אני לא יודעת מה יותר גרוע, ימין שמפחד מהאמת או לא-ימין שהוא אטום בפני האמת. היו"ר רויטל סויד: תודה רבה לחברת הכנסת חנין זועבי. חבר הכנסת יוסף ג'בארין, בבקשה. אני אבקש להקפיד על שלוש הדקות, על הזמנים, בבקשה. חנין זועבי (הרשימה המשותפת): – – – חמש דקות. היו"ר רויטל סויד: לא, זה שלוש דקות. חלק שלוש וחלק חמש, תלוי בחלוקה של הסיעות. שלוש דקות לרשותך. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): גברתי היושבת-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני חושב שזה תיקון אנטי-חינוכי ואנטי-דמוקרטי. במקום לעודד חשיבה ביקורתית ולחשוף את התלמידים למגוון הדעות הפוליטיות ולחשוף אותם למציאות שהמדינה נמצאת בה מזה יותר מ-50 שנה, של שליטה בכוח צבאי על עם אחר, רוצה בעצם משרד החינוך להסתיר מעיני התלמידים את המציאות הזאת וכאילו לתת להם להרגיש מציאות מדומיינת, אחרת, שאין בה כיבוש ואין שליטה בעם אחר ואין עם שנאבק למען הגדרה עצמית בצד מדינת ישראל. יש כאן ניסיון ברור לעשות פוליטיזציה מאוד מסוכנת של מערכת החינוך, על ידי כך שבעצם רוצים להכתיב תכנים מבית היוצר של מפלגת הבית היהודי, מפלגתו של שר החינוך. אני חושב שהמטרה האמיתית כאן היא פשוט לנסות להשתיק שיח ביקורתי אמיתי על הימשכותו של הכיבוש מזה יותר מ-50 שנה. הרי מה מפחיד בלעורר שיח בקרב התלמידים על מציאות שהם הולכים להיתקל בה בעוד כמה שנים, כשהם מסיימים? מה מפחיד בלחשוף את התלמידים לאותם רעיונות שרוצים לקדם שלום עם העם הפלסטיני, שמדברים על הקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל, שמדברים על סיום הכיבוש, רעיונות שמדברים על שלום בין העמים? מה מפחיד? ענת ברקו (הליכוד): – – – מדינה יהודית. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): מה מפחיד ברעיונות הללו? ענת ברקו (הליכוד): ההונאה הכי גדולה זה מה שאתה עושה כאן. זו ההונאה הכי גדולה. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): ולכן התיקון האמיתי, התיקון האמיתי שצריך היה להכניס אל מערכת החינוך זה דווקא שיח על הנושאים הללו – – היו"ר רויטל סויד: נא לסיים, בבקשה. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): – – שיח על הכיבוש הישראלי שנמשך, על פשעים כנגד העם הפלסטיני ועל הצורך בהגעה לשלום בין שני העמים. זה שיח שצריך לעודד ולא להסתיר ולא להשתיק. היו"ר רויטל סויד: תודה רבה. תודה רבה לחבר הכנסת יוסף ג'בארין. חברת הכנסת תמר זנדברג. ענת ברקו (הליכוד): יש לכם כבר ארבע מדינות, בקצב הזה. זה מה שאתם רוצים – – – יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): ארבע מדינות? ענת ברקו (הליכוד): אני ספרתי. תאמין לי, אני יודעת לספור, אתה יודע שאני יודעת לספור. אני אסביר לך את זה בהזדמנות. כשתהיה מסוגל להגיד את המילה "יהודים", אני אסביר לך. תמר זנדברג (מרצ): תודה, גברתי היושבת-ראש. חברות וחברים, לפני, לדעתי, עשר שנים, אולי קצת יותר, קם ארגון של חיילים משוחררים שזה היה נראה להם מוזר שחיילים הולכים לשרת בשטחים, שומרים על ההתנחלויות, נכנסים לבתים של פלסטינים, נוהגים באלימות, הרבה פעמים – כי זה טיבו של הכיבוש וזו טבעה של שליטה צבאית על אוכלוסייה אזרחית – ואחר כך חוזרים הביתה – כי צה"ל זה צבא העם, כולם משרתים בו – חוזרים הביתה אלינו, ושקט, שתיקה; אף אחד לא מדבר על זה; אף אחד לא יודע. אמרו: רגע, איך זה יכול להיות? כך חייל הרי הולך לשם וחוזר. איך זה שכאן, הציבור בבית, המשפחות שלנו, החברים, לא יודעים מה קורה שם? אז הקימו ארגון – לארגון קוראים "שוברים שתיקה" – כדי לשבור את השתיקה סביב המציאות של כיבוש בשטחים הכבושים. שוברים שתיקה, חברות וחברות, היו מדברים לפני חיילים, לפני מועמדים לגיוס, בבתי ספר. אני רוצה להגיד לכם משהו – אפילו חלק מהאנשים אמרו: למה צריך להיות חייל כדי לדבר על הכיבוש? כאילו הלגיטימציה שהחיילים שנתנו עדויות לשוברים שתיקה היו צריכים "לקנות", במירכאות, בגלל שהם עצמם חיילים, לא מובנת מאליה. ואז, לאט-לאט, ככל ששלטון הימין התהדק והגיע למסקנה שהוא לא מעוניין ללכת לפתרון מדיני, שהוא מעוניין להשאיר את השליטה הצבאית בשטחים על האוכלוסייה הפלסטינית האזרחית כפי שהיא, אז פתאום – מה נעשה אם המידע הזה שמגיע משם? איך נעלים אותו? ואז התחילו לאט-לאט להשתיק את שוברי השתיקה. בהתחלה אמרו: למה בחו"ל? למה בחו"ל? דברו בארץ. אז הינה, רוצים לדבר בארץ. אבל בארץ – לא בצה"ל, לא בבתי הספר, לא במקומות ציבוריים, לא בברים, לא במועדונים, לא במתנ"סים. אז איפה כן? איפה נשמע את האמת על מה שקורה בשטחים הכבושים? איפה? עכשיו, חברות וחברות, אני רוצה להגיד לכם משהו. החוק הזה, כדי לנסות ולהעביר אותו כתב שר החינוך שלא תהיה כניסה לבתי ספר למי שפוגעים בחיילי צה"ל. חברות וחברים, האמת, אני לא יודעת למה החוק הזה נקרא "חוק שוברים שתיקה". שוברים שתיקה לא פוגעים בחיילי צה"ל; שוברים שתיקה הם חיילי צה"ל – הם חיילי צה"ל שחוזרים הביתה ומספרים מה שהם ראו. עכשיו, אנחנו יכולים לטמון את הראש בחול, ואנחנו יכולים לסתום את האוזניים ואת העיניים, ואנחנו יכולים להכניס את הראש לתוך דלי של מים כדי שלא נשמע. זה לא יגרום למציאות להיעלם. רק ילדים קטנים חושבים שאם הם סוגרים את העיניים ממש חזק, אז לא רק שהם לא רואים – גם לא רואים אותם. המציאות לא נעלמת כתוצאה מזה. עם המציאות שעליה מצביעים שוברים שתיקה וארגונים אחרים אנחנו צריכים להתמודד באומץ וביושר, ולומר לאזרחי ואזרחיות ישראל אם יש לנו פתרון למצב הזה. כי אם לא – לאטום אוזניים זה לא אופציה. רק להתמודד במדיניות זה אופציה. והיום שמענו, בשבוע האחרון, שהמדיניות הזאת זה לירות בילדים שמפריחים עפיפונים, ולסגור את מעבר כרם שלום לא רק לסחורות – גם לאוכל; תרופות היום, בינתיים, עוברות; בשבוע הבא יסגרו גם לתרופות – זאת מדיניות חסרת תוחלת שמובילה לכיוון הלא-נכון. ואת מי שמרים דגל ומתריע על זה, אנחנו רוצים להשתיק. אנחנו לא נתפלא אם הדבר הזה יתפוצץ לנו בפנים, כי את האמת אי-אפשר להסתיר. זה כמו בלון שלוחצים עליו במקום אחד – האמת יוצאת ממקום אחר, ונהיה מין ברבאבא כזה ששולח זרועות, והאמת זועקת. אין מה לעשות. אז עכשיו זה לא יהיה בבתי הספר. אנחנו ננסה לחנך את הילדים שלנו לשתיקה ולהתקרנפות במקום לאומץ ולאמירת אמת. זה מה שהחוק הזה מנסה לעשות. האמת היא שהוא לא בדיוק מצליח, כי בניסיונותיו – וגברתי היושבת-ראש, את משפטנית בכירה במקצועך – הניסוחים, כדי להפוך את החוק הזה לחוק שוויוני ושיעמוד בבג"ץ, היה צריך לעשות כאלה שמיניות באוויר שבסוף נולד חוק שלא ישיג את המטרה. כל מטרתו, כמו שקוראים כאן בבניין – "הצהרת חוק", ועוד קצת רדיפה של ארגוני זכויות האדם. תודה. היו"ר רויטל סויד: תודה רבה לחברת הכנסת תמר זנדברג. חבר הכנסת אילן גילאון, בבקשה. כבר שאלתי את עצמי אם אני לא אשמע איזה נאום חוצב להבות שלך היום. אילן גילאון (מרצ): גברתי היושבת-ראש, רבותיי השרים, העבדות היא חירות; השקר הוא אמת. זה קרה לפני 34 שנים כרונולוגית בספר של אורוול, 1984, שנכתב שנים רבות לפני זה. זה מה שאתם – ואני לא מתכוון להתלהם, א. כי זו לא הדרך שלי; ב. כי אני עצוב מדי לראות איך חוסר אינטגריטי יש, איזה חוסר יושרה יש בכל הרעיון הזה של אנשים שרוצים לחנך ולא מחנכים לספק. על הטלת הספק – יש לי חדשות בשבילכם. שוברים שתיקה בבוא היום יתברר כארגון הפטריוטי ביותר שהיה במקום הזה, כילד ששם את האצבע בסכר. הלוא אנחנו מדברים על אנשים, לוחמים, שנמצאים בתוך סיטואציה של כיבוש מעל 50 שנה – ואותם אתם רוצים להשתיק, לא את הרבנים הגזענים, ההומופובים, האנטי-פמיניסטים, כל אלה שמטיפים כל הזמן לפירוד, מתוך כך שאתם עושים את המעשה הכי בלתי ציוני שאפשר לחשוב עליו. ואני, כן, אני בא מהצד הציוני, חברת הכנסת חנין זועבי. ואני מעריך את הארגון הזה, משום שאני מעריך את האנשים שמטילים ספק, כי אני שמאלן. ואני מאמין בכופרים בחול כל הזמן, ועל כך צריך לחנך. ואני מוכן להרוג את עצמי כדי שהצד שהוא נגדי יוכל להביע את דעתו, כי זו המהות של החינוך; כי גם בהגדה של פסח כל אחד יודע שמי שדופק את הסיסטם זה לא החכם, ולא הרשע, ולא התם – זה שאינו יודע לשאול. אבל אין מיצרים לרצון שלכם לשלוט באמצעות צמצום חירויותיהם של האנשים האחרים. יש לי חדשות בשבילכם: הציונות – חבר הכנסת מרגי, אני רוצה להגיד את זה לך, שים לב טוב. יעקב מרגי (ש"ס): – – – אילן גילאון (מרצ): לא, אל תגיד לי רגע. תקשיב רגע, תקשיבו כולם, כי זה נוגע לכם. הציונות היא קוסקוס, היא בדיוק כמו קוסקוס: מה שתשימו בתוך זה, זה מה שיצא. אם תשימו בסיסים לא מוסריים, הציונות שלכם תהיה בלתי מוסרית, כי לציונות יש אלף פנים. והרעיון המרכזי זה איזה בני אדם אנחנו מחנכים. אני תמיד מקפיד לומר שיותר חשוב לי מדעתו של אדם שאני מוכן לשמוע אותו – לפני שאני שומע אותה אני רוצה לדעת כמה הוא בן אדם, כמה הוא פתוח, משום שאני אקדש רק את החיים ואת האדם, שנמצא במרכז. ואני מוכן לשמוע רק את דעתו של אדם שקודם כול אני רוצה לוודא שהוא יודע להפעיל כרטיס אשראי, ואיננו שוכח תמיד את הארנק באוטו, כי מקמצנים לא תצא שום תורה. אני רוצה, חבר הכנסת מרגי, לדעת שאדם יודע לבכות באופן עצמוני, בלי בצל בכיס שלו; שהוא יכול לבכות מהעיניים שלו – מאוד חשובה לי התכונה הזאת – ולפעמים גם שיש לו דעות שהוא מוכן להציג אותן, ולהיות גאה בהן, ולהתמודד עליהן. אלה הדברים הבאמת-חשובים. ולכן, הכופר בכול – זה הדבר המרכזי שצריך לומר אותו. כל ישראלי וישראלית, אם הוא רוצה לקיים את החברה הזאת, הוא צריך לדעת לשאול את עצמו באופן אמיתי ולהסתכל נכוחה במציאות מה הוא נותן לחברתו כל יום, ומה היא נותנת לו בחזרה כל יומיים; להיות כל יום, גברתי, כל יום להיות אלטרואיסט, וכל יומיים להיות אגואיסט, כי אחרת הדיאלוג האמיתי לקיומה של החברה הזאת איננו מתקיים. ומי שרוצה להשתיק, ומי שרוצה לכבות, ומי שרוצה לעצום עיניים, בסופו של דבר הוא יביא לליקוי המאורות שעכשיו אנחנו נמצאים בו, לחורבן בית שלישי. לכן, אם אני יכול להגדיר את שוברים שתיקה כתנועה שהסתברה כתנועה הפטריוטית והציונית ביותר שהייתה פה אי-פעם, אני אומר שהשתקתה היא המעשה הבלתי-ציוני, הבלתי-פטריוטי, שאתם עושים אותו כאן עכשיו. צריך לעשות סדר, כבוד השרים, בתוך השיגעון הזה. עברתם את הגבול, והגיע הזמן לשבור את השתיקה בעניין הזה. והדברים – להפך: כל אלה שטוענים שאסור שהפעילות הזאת תיעשה בחוץ לארץ, חברת הכנסת מועלם – אדרבה ואדרבה, שידובר בבית ספר. וכי אני הייתי מעלה על דעתי להפסיק לימודים של תל"י, או של לראות פנים אחרות, או לא למצוא את המקורות המוסריים שלי בתוך המורשת שלי? אתם מפחדים ממשהו? ממה אתם בדיוק מפחדים? שיש לכם אולי רוב מקרי, ואתם יכולים לשלוט באמצעותו, ואם תאבדו אותו, אתם רוצים לשנות את המציאות עד כדי כך שהשלטון יהיה רק בין אלה שאתם לא סותמים את פיותיהם. ולכן גורו לכם. זה חוק בלתי מוסרי, מיותר לחלוטין ובעיקר אנטי-פטריוטי ואנטי-ציוני ממדרגה ראשונה. תודה רבה. היו"ר רויטל סויד: תודה רבה לחבר הכנסת אילן גילאון. חבר הכנסת עיסאווי פריג', חמש דקות, בבקשה. עיסאווי פריג' (מרצ): גברתי היושבת-ראש, חברים וחברות, אני מנסה להיכנס לראש שלכם, חבריי מהקואליציה וכל מי שמצביע בעד הצעת החוק הזאת. הגעתי למסקנה שיש מכנה משותף אחד לכל מי שהולך להצביע בעד החוק הזה: אתם פוחדים מהאמת. האמת, במקום שתיבנה מסביבה חברה מוסרית חזקה, האמת מפחידה: האמת מפריעה לנרטיב שאני רוצה לבנות ואני רוצה לחנך את בני הנוער והצעירים לפיו. יש לי דרך. יש לי דרך, וחלק מהדרך הזאת בנויה על שקרים. כל מי שחושב אחרת, שמפריע לי להעביר את המסר ואת הנרטיב שלי, אני לא רוצה שידבר. אתם פוחדים מהאמת, וזאת התוצאה. לא משנה אם זה שוברים שתיקה ולא משנה אם זה כל בן אדם אחר. אתמול, חברים, הייתי עד בבית הדין הצבאי בתביעה של היסטוריון בשם אדם רז, שפנה לבית הדין הצבאי בבקשה לפתוח את מסמכי הטבח בכפר קאסם אחרי 62 שנים. הוא ביקש לפתוח את כל הפרוטוקולים – כמו שפתחו בילדי תימן, כי רצו לדעת את האמת, וכל הכבוד, ויפה מה שקרה. מה שנכון לילדי תימן נכון גם לילדי ותושבי כפר קאסם והאוכלוסייה הערבית. שידעו את האמת. אבל מה לעשות, בנרטיב שלכם האמת מפחידה. האמת מפחידה. אתם לא רוצים. למה? כי זה מביך אתכם. כי זה מביך אתכם. וזה נמצא בדיון. פשוט מאוד, רוצים לראות את הפרוטוקולים של טבח, של מקרה רצחני שהיה בכפר קאסם בשנת 1956. וכנ"ל שוברים שתיקה: חיילים, קצינים שנמצאים בצה"ל רוצים להעביר ערכים, איך הם רואים, ולגלות את המציאות של הכיבוש, את המציאות שחייל עובר בשליטה בעם אחר. אתם לא רוצים. למה? כי זה מביך אתכם, זה לא מתאים למדיניות שלכם, זה לא מתאים לנרטיב שאתם רוצים לבנות. לא מתאים לכם. מי שנבנה על אמת – מי שפוחד מאמת, מגדל דור שבנוי על שקרים, דור חסר עמוד שדרה, כי אתה לא יכול לבנות ערכים על מערכת של שקרים ועיוות מציאות. יש מציאות, חיילים ראו אותה, רוצים להנחיל לדורות הבאים, ואת זה אתם אוסרים: אסור. תסתום את הפה, לא רוצים לשמוע את דעתך, כי דעתך לא מתיישבת עם המדיניות שלי, תהיה מה שתהיה; אם לא תתיישר איתי, אני אדכא אותך ואסתום לך את הפה. ולזה אתם קוראים ערכים. אלה הערכים שאתם רוצים להנחיל לדורות הבאים – ערכים שבנויים על מציאות שקרית, על עצימת עיניים? לזה אתם חותרים? אתם הולכים לתהום עם המדיניות השקרית שאתם מנסים לבנות. נרטיב שבנוי על מציאות מדומה. החיילים, וצה"ל כובש עם אחר, וצריך שהציבור ידע על המציאות שנמצאת שם, מה כל חייל וחייל עובר, מה הוא רואה. אני מסיים, גברתי. אני חושב שכל מי שמצביע בעד החוק הזה צריך לחשוב איזו מערכת ערכים הוא רוצה להעביר לילדיו ולנכדיו. האמת מחזקת, היא לא מחלישה. תודה, גברתי. היו"ר רויטל סויד: תודה רבה לחבר הכנסת עיסאווי פריג'. חברת הכנסת מיכל רוזין, חמש דקות, בבקשה. מיכל רוזין (מרצ): לא, עשר. היו"ר רויטל סויד: מי מוותר פה? מיכל רוזין (מרצ): לא מוותר. אני עשר. היו"ר רויטל סויד: לי רשום פה חמש. מיכל רוזין (מרצ): יכול להיות. אני עשר. עיסאווי פריג' (מרצ): למה כולם כועסים על מיכל רוזין? מיכל רוזין (מרצ): לילה טוב לכולם. היו"ר רויטל סויד: אז אולי תעבירו בבקשה את סדר הדוברים כמו שצריך? קריאה: – – – היו"ר רויטל סויד: ברור שאני אתן. רק שיעבירו סדר דוברים כמו שצריך. מיכל רוזין (מרצ): החוק הזה, למי שלא יודע, נולד בשל העובדה שרצה שר החינוך למנוע מארגון שוברים שתיקה, מפורום המשפחות השכולות, שאיבדו את היקר להן מכול, להיכנס לבתי ספר ולהופיע ולדבר עם תלמידים. מנהלים שביקשו להזמין את הארגונים האלה לדבר בפני התלמידים נתקלו בדרישה של משרד החינוך למנוע מהם להגיע לבית הספר. טענו המנהלים, ובצדק, שזו זכותם המלאה להזמין איזה ארגון שהם חושבים לנכון להופיע בפני תלמידי בית הספר. מה עשו חברי הבית היהודי, ובראשם שר החינוך? כתבו הצעת החוק שתמנע את חופש הבחירה של המנהלים, וכפו על המנהלים את מי הם יכניסו, את מי הם לא יכניסו. ממה אתם מפחדים? ושולי מועלם-רפאלי, אולי את לא יודעת, כי את לא מכירה את מערכת החינוך הממלכתי או את אופי החינוך שבו אנחנו מחנכים את ילדינו: לפלורליזם – זה מצחיק אותך, אני שמחה שזה מצחיק אותך – לביקורת. כשהילדים שלי שואלים אותי אם יש אלוהים, אני לא אומרת להם: לא, כי אני לא מאמינה. אני אומרת להם: אני לא מאמינה, אבל יש הרבה מאוד אנשים שמאמינים, וכשאתה תגדל אתה תבחר את הדרך שלך, אם להאמין או לא להאמין. וכשהם שואלים אותי שאלות אני נותנת להם תשובות, ולא מתחבאת, ולא מסתירה, ולא אומרת להם דברים שלא קיימים בעולם ומספרת להם על דינוזאורים או כל על מיני דברים שלא קיימים; ושולחת אותם לחקור ולבדוק ולשאול שאלות גם על יהדות וגם על דת וגם על הרבה מאוד נושאים. וגם על צה"ל. כן, אני שולחת אותם לשאול. אני רוצה שהם יתגייסו ואני רוצה שהם ישרתו. אני רוצה שהם יעשו את זה בעיניים פקוחות, מתוך הבנת המורכבות של החיים במדינה הזאת, מתוך הבנת המורכבות של השירות בצה"ל, מתוך הבנת המורכבות של מדיניות הממשלה. אני רוצה שילמדו את זה. אני רוצה שיכירו את זה. אני לא רוצה שיהיו תמימים, שלא ידעו שום דבר. אני לא רוצה לתת להם אינדוקטרינציה שאומרת להם בדיוק מה הם צריכים לחשוב. אני לא רוצה שביום שרבין נרצח תיכנס מורה לכיתה ותקרא להם החוצה לחצר לרקוד הורה. קריאה: – – – מיכל רוזין (מרצ): זה לא שקרים, זאת אמת מוחלטת. אני רוצה שהם ישאלו שאלות ושהם יהיו רגישים לחברה והם יראו את כל החברה; לא רק את מי שכמוהם – גם את מי ששונה מהם. לכן אני חיה בפתח תקווה, בשכונה של דתיים וחילונים, בשכונה שבה הם צריכים לכבד את השכנים שלהם ולהכיר גם את אורחות חייהם, והם צריכים להכיר את כל הסביבה שלהם – ימנים, שמאלנים, כולם. כולם שווים. אני לא חיה במקום שכולם חושבים כמוני וכולם צריכים ללמוד בדיוק אותו דבר. ממה אתם מפחדים? איזה חוק פופוליסטי. איזה חוק עם ספין תקשורתי עלוב. הרי מה אתם עושים עם זה? זה לא שתמנעו רק מפורום המשפחות השכולות ומשוברים שתיקה – אנשים שאיבדו את היקר להם מכול; אנשים שהלכו ונלחמו בשבילכם שם, בשטחים הכבושים – לא רק מהם; מחר יחליטו שגם ארגון חושן לחינוך של קהילת הלהט"ב, פעילותו עומדת בסתירה חמורה ומשמעותית למטרות החינוך הממלכתי. עכשיו תגידי לי שאני מגזימה, אז אני אספר לך על מנהלת בית ספר בפתח תקווה שנקראה לשיחת נזיפה על זה שהיא הזמינה רבה רפורמית ואת ארגון חושן לבית הספר – שיחת נזיפה בעירייה, על ידי המפקחת של משרד החינוך, כי מה פתאום? מה, היא נהייתה שמאלנית פתאום? מזמינה רבה רפורמית ואת ארגון חושן. הסעיף הזה, שאומר "פעילותו עומדת בסתירה חמורה ומשמעותית למטרות החינוך הממלכתי" – זה נתון לפרשנות של כל שר חינוך. זה מה שאתם יוצרים בחוק הזה, בחוק הנורא הזה. ממה אתם מפחדים, לשמוע מישהו שמדבר אחרת? שפותח את הראש? אנחנו לא באים לבית הספר לפני הבחירות ומופיעים, מכל המפלגות? מהקצה לקצה מופיעים בפני בית הספר ומספרים את עמדותינו. אז מה, בגלל זה הם יתבלבלו ולא ידעו מה להצביע? אולי זה דווקא עוזר להם לגבש את עולמם הפוליטי? אני זוכרת את עצמי בתור ילדה יושבת וצופה בכל תעמולת הבחירות ושואלת שאלות, השר יריב לוין, שואלת שאלות: מה זה אומר; ולמה ההוא מתכוון; ומה המצע שלו; ולמה הם כועסים; ולמה החרדים מפגינים. שאלתי את כל השאלות וקיבלתי תשובות, כי גדלתי בבית פתוח. וכשבגיל 16 רציתי לחקור יהדות, אז נתנו לי; לא פחדו שאני אחזור בתשובה, רחמנא ליצלן. בית חילוני לחלוטין. אמרו: לכי תבדקי, לכי תשאלי שאלות – כי זה מה שעושה תלמיד חכם. לזה צריך לחנך את הילדים שלנו – לשאול שאלות; להביט לעצמנו בעיניים, ולמרות הדברים הקשים לעשות את מה שמצופה מאיתנו ומה שמחויב מאיתנו. וזה החינוך הטוב ביותר שצריך לתת לילדים – ביקורת, חקירה. בעולם הזה, שהם מוצפים בכל כך הרבה מידע, תלמדו אותם, תקנו להם את היכולת לשאול שאלות, לבקר, לא לקבל כל דבר כלשונו. מזה אתם מפחדים. מזה אתם הכי הכי מפחדים. והממשלה הזאת, שכל כך שיכורה מכוח, שמאבדת את כל הבלמים, את כל הברקסים – איך אתם מצפים שמורים לאזרחות ילמדו שיעור באזרחות? מה הם ילמדו אחרי חוק כזה בשיעור אזרחות? איך הם יסבירו לתלמידים על חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת, ועל זה שיש כל מיני עמדות ואנחנו צריכים להקשיב לכולם בדמוקרטיה? איך הם ילמדו על דמוקרטיה עם חוק לאום שמוחק את החלק של השוויון של מגילת העצמאות, חוק-יסוד: הלאום? מה אתם מצפים שהם ילמדו? איזה מין בית ספר יהיה? חמש יחידות מתמטיקה. עם כל הכבוד, כל היום חמש יחידות מתמטיקה. כולם יהיו הייטקיסטים, כולם יעשו אקזיטים וכולם ייסעו לחיות באמריקה. איזה יופי. מה עם ערכים? מה עם מוסר? מה עם דמוקרטיה? מה עם ללמוד את זה? אני לא מפחדת. אני דורשת שתלמדו יהדות בבית ספר ממלכתי, אבל יהדות אמיתית, פלורליסטית; שהם ישמעו את כל הזרמים, שילמדו וידעו לשאול אתכם שאלות. אתם מפחדים מזה. כשאני שואלת אתכם שאלות ומתווכחת איתכם על ענייני יהדות זה מקשה עליכם. פתאום, אוי ואבוי, היא מבינה מה היא מדברת, היא לא איזו תינוקת שנשבתה; היא לא החילונים האלה, שכל מה שמעניין אותם זה מסיבה. איך אמרו לי פה? אמרו לי: עדיף שהבת שלך תעשה בת מיצווש עם חבר'ה, מסיבה, רק שלא תעלה לתורה. רחמנא ליצלן, תעלה לתורה, אוי ואבוי, היא תדע משהו ביהדות. יעקב מרגי (ש"ס): – – – מיכל רוזין (מרצ): היא עלתה לתורה כמו גדולה, אמרה את ההפטרה שלה כמו גדולה, ושאלה שאלות וחקרה את הפרשה שלה, ודיברה על הפרשה שלה. וזה מפחיד אתכם. וזה מפחיד אתכם שאנחנו שואלות שאלות. בכלל, נשים שואלות שאלות זה דבר נורא מפחיד, נורא מפחיד אתכם, ואם אנחנו עוטות טלית, אז בכלל זה משגע אתכם לגמרי, ואם יש לנו דעות ועמדות זה בכלל מסוכן. אז באמת, כאילו, אי-אפשר יותר עם ההיסטריה והפניקה וסתימת הפיות. אם אתם כל כך מרגישים הרוב כל הזמן, השר ארדן – אנחנו הרוב, אנחנו הרוב, בחרו בנו הרוב, בחרו בנו הרוב – אז מה אתם בהיסטריה? מה אתם מפחדים? מה אתם מפחדים שמישהו ישמע משהו אחר? מה קרה? הילדים שלך לא ישמעו דעות אחרות חוץ מדעות הליכוד, השר ארדן? אני בטוחה שאיפה שאתה מגדל אותם הם ישמעו עוד כמה דעות. ויכול להיות שהם יבחרו בבית אבא, אולי בבית אימא – לא יודעת מה דעות האימא – ואולי הם יבחרו בבית השכנים. גם זה בסדר, גם זה בסדר. אני ניהלתי ויכוחים פוליטיים מאוד קשים בבית שלי עם ההורים שלי בגיל 16 – הם היו מפא"יניקים, ואני ניהלתי ויכוחים מאוד קשים עם צעקות, ודרשתי דברים אחרים בגיל 16. קריאה: – – – שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): מפא"יניקים, רחמנא ליצלן. מיכל רוזין (מרצ): רחמנא ליצלן. פשוט לא ייאמן. שולחים את הילדים להילחם בשטחים הכבושים, שולחים אותם להוציא – בשנה האחרונה 4,000 ילדים קטינים נעצרו, חלקם הגדול באמצע הלילה. אתם אומרים שזה מוצדק; אתם אומרים שהקטינים האלה עברו עבירות, שחייבים לעצור אותם. הכול סבבה – תדברו על זה. תדברו על מה הם יעשו יום אחרי שהם יתגייסו. מגיעים אליהם מצה"ל, מדברים איתם: חיל הים, חיל האוויר, חיל המודיעין, הסייבר – תהיו לוחמי סייבר; מדברים איתם על הכול. צריך להכין אותם גם לדברים הקשים; צריך לדבר איתם על מה שקורה, על מה המדיניות. בין שאתם תומכים בזה ובין שלא, צריך לחשוף את הילדים לאמת, צריך לחשוף אותם למציאות של מה שקורה פה. אף אחד לא בא להסית, לעשות הסתה. אותם לוחמים של שוברים שתיקה הם אלה שעדיין עושים מילואים, ברובם הגדול, הם אלה שהולכים ונלחמים, וכולם היו מפקדים. היו"ר רויטל סויד: תודה. מיכל רוזין (מרצ): הם אלה שצריך לשמוע אותם. צריך לשמוע בבתי ספר את כולם. את כולם. כמו שאני לא אמנע מרב אורתודוקסי, אני לא רוצה שתמנעו מרבה רפורמית, ואני לא רוצה שתמנעו מאף חייל או לוחם לשעבר או היום לבוא ולדבר בפני בוגרי בית הספר. מה הבעיה? מה אתם מפחדים? תודה. היו"ר רויטל סויד: תודה רבה לחברת הכנסת מיכל רוזין. חבר הכנסת מוסי רז, בבקשה, חמש דקות. מוסי רז (מרצ): גברתי היושבת-ראש, חברות וחברי הכנסת – מה, אין שר? היו"ר רויטל סויד: השר פה. מוסי רז (מרצ): בסדר, יש שר לביטחון פנים. ב-30 במרס 2003, לפני קצת יותר מ-15 שנה – – יעקב מרגי (ש"ס): בדיוק נכנסתי לכנסת. מוסי רז (מרצ): נכון. – – היו בחירות – סליחה, ב-30 בינואר 2003. היו בחירות ב-28 בינואר 2003, נכנסת לכנסת השש עשרה. ב-30 בינואר הגעתי כמפקד הפלוגה שאני מפקד עליה לטול כרם. בשיחת הפתיחה נאמר לנו על ידי סגן מפקד החטיבה שם: היום – במילים האלה – היום חיסלנו מבוקש ועובר אורח. שאלתי אותו: מה זאת אומרת מבוקש ועובר אורח? בדרך לכאן שמעתי ברדיו שחוסלו שני מבוקשים. הוא אומר לי: מה אתה רוצה, שנגיד שחיסלנו עובר אורח? יושב פה דובר צה"ל לשעבר, דובר צה"ל בדימוס – אני לא יודע איך אומרים את זה – – – נחמן שי (המחנה הציוני): לשעבר. מוסי רז (מרצ): לשעבר. אני, בהיכרותי עם חבר הכנסת נחמן שי, בטוח שהוא מעולם לא שיקר, אבל בהיכרותי עם הצבא – – – נחמן שי (המחנה הציוני): זה לא קידם אותי. מוסי רז (מרצ): בהיכרותי עם הצבא – – נחמן שי (המחנה הציוני): זה לא קידם אותי שלא שיקרתי. מוסי רז (מרצ): – – אני אומר לכם שלדובר צה"ל אין מושג מה קורה בשטח. למי שיש מושג – – – יעקב מרגי (ש"ס): – – – מוסי רז (מרצ): למי שיש מושג זה לחיילים שנמצאים שם ולקצינים שנמצאים שם, שלא תמיד, ואפילו רק לעיתים רחוקות, יש להם רצון ויכולת להוציא את האמת החוצה. עליי הופעלו לחצים כבדים אחרי שהוצאתי את האמת החוצה, ואני הייתי אז חבר כנסת מכהן, כי הייתי חבר הכנסת החמש עשרה, שעדיין כיהנה, והייתי מפקד פלוגה, והייתי חייל במילואים, ולא הייתי זקוק לאף אחד, ובכל זאת הפעילו עליי לחצים כבדים. תארו לכם איזה לחצים מופעלים על חיילים בסדיר שבאים ואומרים את האמת שלהם. כשאני הוצאתי את הדברים האלה לא היו שוברים שתיקה. היום יש שוברים שתיקה, ואנחנו צריכים להגיד להם, אם מישהו מהם רואה אותנו עכשיו: שוברים שתיקה, תודה שאתם קיימים. מדינת ישראל שווה הרבה הרבה הרבה פחות בלעדיכם; מדינת ישראל שווה הרבה הרבה יותר איתכם. זה שאתם באים וחושפים את האמת – כן, זה מפחיד את מי שתומך בכיבוש. זה מפחיד אותו מאוד. אז באים ואומרים לנו: בסדר, תגידו את מה שאתם רוצים להגיד, אבל רגע, רגע. איפה תגידו? בכנסת – אסור, אם תבואו להגיד את זה בכנסת, נשלח ארבעה חברי כנסת בריונים שיפוצצו לכם את האירוע; בבתי הספר – אסור, ואני כבר לא נכנס לעניין הזה שאתם כל הזמן מתערבים בחינוך הממלכתי ואף אחד לא מתערב לכם בחינוך הממלכתי-דתי; בבתי הספר – אסור; בחוץ לארץ – אסור; בתיאטרון תמונע או בתיאטרון אחר – אסור. אז איפה מותר לכם להגיד את דעתכם, שוברים שתיקה? תגידו אולי בשירותים, כשאתם לבד, אולי באמבטיה, תמלמלו לשרוול את דעתכם. כי מותר, מותר להגיד מה שרוצים, אבל איפה – זה כבר שאלה אחרת. אסור בשום מקום ציבורי. אתם תקבעו שאסור גם להגיד את זה במערכת החינוך. אסור להביא את האמת, כי מהאמת אתם מפחדים מאוד. אתם יודעים היטב שאם הציבור ידע את האמת על מה שקורה בשטחים הכבושים, הכיבוש יתמוטט. אתם יודעים היטב שאם הציבור ידע מה נעשה שם בשמנו, זה לא ייעשה עוד יותר בשמנו וזה לא ייעשה עוד יותר בכלל. אתם יודעים היטב שאם נדע ונחקור את כל מקרי ההרג, את כל מקרי – ואני לא בא בטענות לחיילים; יכול להיות שיש חיילים שפועלים נכון או לא נכון, אבל לא הם השאלה. השאלה היא המצב המתמיד של כיבוש; השאלה היא המצב של ממשלה שנותנת פקודות בלתי חוקיות ובלתי אפשריות; השאלה היא איך אתה מעמיד אנשים ואומר להם לירות באנשים שלא מסכנים אותם ושאינם חמושים, איך אתה בא להסתיר את הפשעים, איך אתה אומר, אחרי שאתה יודע שנהרג חף מפשע: לא נגלה את זה. והמקרים האלה קורים שוב ושוב, ואתם יודעים את זה כמוני, ולכן אתם מפחדים שיחשפו אותם. אתם מפחדים מהאמת, ואתם עוד תעשו כל דבר. כשתעלה כאן חברת הכנסת המציעה אחרי זה להודות – תודי למקארתי; תודי לכל מכחישי האמת לדורותיהם. היו"ר רויטל סויד: תודה רבה לחבר הכנסת מוסי רז. חבר הכנסת יוסי יונה – אינו נוכח; חברת הכנסת מרב מיכאלי – מוותרת. אנחנו עוברים לרשימת הדוברים. קריאות: – – – היו"ר רויטל סויד: בבקשה, רשות דיבור. חבר הכנסת יהודה גליק – אינו נוכח; חבר הכנסת מוטי יוגב – אינו נוכח; חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ – אינו נוכח; חבר הכנסת עודד פורר – מוותר; חברת הכנסת נורית קורן – מוותרת; חבר הכנסת מאיר כהן – מוותר. חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי, בבקשה, ואחרי זה עוברים להצבעה על ההסתייגויות. שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): גברתי היושבת-ראש, חבריי חברי הכנסת, תראו, חברי הכנסת של המחנה הציוני ומרצ, זה שחברי הרשימה המשותפת עומדים פה ומוציאים גם פה את דיבת צה"ל רעה ואף אחד מכם לא מתקומם, וכולכם מתכוונים להצביע איתם, זו התדהמה הגדולה של הערב הזה. אף אחד מכם לא פצה פה וצפצף. אני לא מאמינה איך שמעתם את דברי הבלע של חברי הכנסת של הרשימה המשותפת, אחד אחרי השני, ואתם עוד מתכוונים להצביע ביחד איתם. מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): למה דברי בלע? שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): בתור מי שדיבר כל כך הרבה על פחד ופניקה, אני חייבת להודות שאתם נשמעים מאוד מפוחדים ומאוד בפניקה, ובעיקר צבועים גדולים מאוד. הרי אתם, שמדברים על פלורליזם מחשבתי – עמדה פה חברת הכנסת מיכל רוזין ועשר דקות דיברה אליי, החשוכה, זאת שלא מבררת, זאת שחלילה שנשים ישאלו שאלות בביתה, חלילה שילדיה יבדקו את הדעות הפלורליסטיות, שרק חברת הכנסת מיכל רוזין מאפשרת כמובן לילדים שלה. אתם מתנגדים שוב ושוב לכניסה של כל מיני גופים לכנסת; לא למערכת החינוך, לא לתלמידי י', י"א וי"ב – לכנסת, שזה המקום לברר את השאלות הקשות. אבל אתם, אתם פלורליסטים. אתם צבועים, זה מה שאתם. ובפניקה שאוחזת אתכם, מול זה – חבר הכנסת מוסי רז, הציבור יודע מה קורה ביהודה ושומרון – – מוסי רז (מרצ): איך הוא יודע? שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): – – כי 50 שנה הציבור משרת שם. אתה לא מחדש שום דבר, כי צה"ל הוא צבא העם, וכולם משרתים ביהודה ושומרון. נכון, לא כולם משרתים בחילות הקרביים, אבל אני סומכת על כל חיילי צה"ל. ואתה יודע מה ההבדל בין שוברים שתיקה ודומיהם לחיילי צה"ל? שוברים שתיקה מוציאים את דיבת חיילי צה"ל רעה, בארץ ובעולם. מוסי רז (מרצ): – – – שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): מי שרוצה לתקן את הצבא לא צריך ללכת לא לאיחוד האירופי, חבר הכנסת מוסי רז, ואפילו לא למועצת האו"ם, ולא מוציא הודעה, כשהחוק עובר בוועדה, שהוא לא יפסיק לפעול עד שייגמר הכיבוש. אז תחליטו. שוברים שתיקה רוצים לתקן את צה"ל או לעשות עבודה פוליטית? חברי הכנסת של השמאל, אני רוצה להגיד לכם, אתם פשוט מפחדים. עמדה חברת הכנסת שלי יחימוביץ ושאלה ממה אנחנו מפחדים. אז זהו, שאנחנו לא מפחדים. אנחנו בעד קיום שיח ודיון רציני, רק לא נראה לנו שבמערכת החינוך הממלכתית של מדינת ישראל – חבר הכנסת עמר בר-לב, כדאי בפעם הבאה לבוא לדיונים לפני שעומדים פה ומדברים, כי אם היית בא לדיונים, היית שומע שבמדינת ישראל יש מטרות החינוך. זה דבר מקובל, זה לא תלוי שר חינוך, ואין לי שאלה שכל שרי החינוך, ולא משנה מאיזה צד של המפה הפוליטית הם יבואו, יתנגדו להוצאת דיבת חיילי צה"ל רעה בארץ ובעולם. אז לפני שאתה עומד פה ומדבר על זה שחבר הכנסת השר נפתלי בנט ממציא מטרות חינוך, תדע שיש מטרות חינוך. עמר בר-לב (המחנה הציוני): – – – שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): יש מטרות חינוך, ומי שלא עומד בהן לא יכול להיכנס למערכת החינוך. תאהב את זה או לא תאהב את זה – זאת המציאות הרבה שנים. ברוך השם, חבר הכנסת מוסי רז, מערכת החינוך הממלכתית כוללת ממלכתית, ממלכתית-דתית וממלכתית-חרדית. מוסי רז (מרצ): – – – שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): חבר הכנסת מוסי רז, אני מציעה גם לך לבוא בפעם הבאה לדיונים, ולפני שעומדים פה ומתהדרים באיזה פלורליזם ריק מתוכן ומספרים על מקארתי, ואוי אוי אוי, מה יקרה, איך הציבור לא ידע מה קורה ביהודה ושומרון – חברים, אתם לא מצליחים פעם אחרי פעם לשכנע את הציבור, והעובדה היא שפעם אחרי פעם רוב הציבור מוציא כרטיס אדום לארגונים כמו שוברים שתיקה, כי ברור לחלוטין שאף אחד לא רוצה שהבן שלו, שמוסר את הנפש בשביל שאנחנו נחיה פה, לא יוכל לטוס לחוץ לארץ בגלל שוברים שתיקה. ושוב אני אגיד, חבריי מהמחנה הציוני וממרצ: זה שאתם שתקתם פה – – מוסי רז (מרצ): מה את מדברת? מי לא יכול לטוס לחוץ לארץ? מה זה – – – שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): – – מול הדיבה הרעה שהוציאו על חיילי צה"ל חברי הרשימה המשותפת – – מיכל רוזין (מרצ): – – – איזה שקרים. שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): – – יירשם בגנותכם בספר דברי הימים של הכנסת הזאת. היו"ר רויטל סויד: תודה רבה. מוסי רז (מרצ): מי לא יכול לטוס לחוץ לארץ? היו"ר רויטל סויד: תודה רבה לחברת הכנסת שולי מועלם. אנחנו עוברים להצבעה על ההסתייגויות. קריאות: – – – מוסי רז (מרצ): איזה מין שטויות את מדברת. שקר גס. שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): שקר גס – – – היו"ר רויטל סויד: סליחה. מוסי רז (מרצ): שקר גס. את לא מתביישת – – – מיכל רוזין (מרצ): – – – מוסי רז (מרצ): מי לא טס בגלל שוברים שתיקה? היו"ר רויטל סויד: חברים, נא להירגע. אנחנו עוברים להצבעה על ההסתייגויות להצעת חוק חינוך ממלכתי (תיקון מס' 17), התשע"ח–2018. המחנה הציוני, מול מי אני עובדת? חבר הכנסת יואל חסון, מולך? ומרצ – מול חברת הכנסת מיכל רוזין – – יואל חסון (המחנה הציוני): מיכל רוזין תנהל את זה. היו"ר רויטל סויד: – – וחבר הכנסת דב חנין. יואל חסון (המחנה הציוני): מיכל רוזין תיתן את כל התשובות. היו"ר רויטל סויד: את הכול, בסדר. לסעיף 1 – חבר הכנסת איתן ברושי לא נמצא פה. ההסתייגות נופלת. אנחנו מדברים עכשיו על ההסתייגויות לסעיף 1. הסתייגות מס' 1 נפלה, מכיוון שחבר הכנסת ברושי לא נמצא פה. אנחנו עוברים להסתייגות מס' 2, של רשימת המחנה הציוני: חברי הכנסת יצחק הרצוג, ציפי לבני, שלי יחימוביץ, סתיו שפיר, איציק שמולי, עמר בר-לב, יחיאל חיליק בר, עמיר פרץ, מרב מיכאלי, איתן כבל, מיקי רוזנטל, רויטל סויד, יואל חסון, זוהיר בהלול, איתן ברושי, מיכל בירן, נחמן שי, קסניה סבטלובה, איילת נחמיאס ורבין, יוסי יונה, איל בן ראובן, יעל כהן-פארן, סאלח סעד ולאה פדידה – להלן: קבוצת סיעת המחנה הציוני. חבר הכנסת יואל חסון? יואל חסון (המחנה הציוני): להצביע. היו"ר רויטל סויד: מי בעד הסתייגות מס' 2, לסעיף 1? מי בעד ומי נגד? הצבעה מס' 47 בעד ההסתייגות – 24 נגד –41 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 1 לא נתקבלה. היו"ר רויטל סויד: 24 בעד, 42 מתנגדים, אין נמנעים. ההסתייגות נפלה. אנחנו עוברים להצבעה על לחלופין. הסתייגות מס' 2 א' – מי בעד ומי נגד? הצבעה מס' 48 בעד ההסתייגות – 24 נגד – 42 נמנעים – אין ההסתייגות (2) לחלופין (א) של קבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 1 לא נתקבלה. היו"ר רויטל סויד: 24 בעד, 42 מתנגדים, אין נמנעים. ההסתייגות נפלה. אנחנו עוברים להצבעה על סעיף 2, לחלופין 4. מי בעד ומי נגד? הצבעה מס' 49 בעד ההסתייגות – 24 נגד – 42 נמנעים – אין ההסתייגות (2) לחלופין (ב) של קבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 1 לא נתקבלה. קריאה: – – – היו"ר רויטל סויד: אמרתי 4? סליחה. 24 בעד, 42 מתנגדים, אין נמנעים. אנחנו עוברים להצבעה על לחלופין ג'. הצבעה מס' 50 בעד ההסתייגות – 24 נגד – 42 נמנעים – אין ההסתייגות (2) לחלופין (ג) של קבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 1 לא נתקבלה. היו"ר רויטל סויד: 24 בעד, 42 מתנגדים, אין נמנעים. ההסתייגות נפלה. אנחנו עוברים להצבעה על סעיף ד', הסתייגות לחלופין ד'. מי בעד ומי נגד? הצבעה מס' 51 בעד ההסתייגות – 24 נגד – 42 נמנעים – אין ההסתייגות (2) לחלופין (ד) של קבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 1 לא נתקבלה. היו"ר רויטל סויד: 24 בעד, 42 מתנגדים, אין נמנעים. ההסתייגות נפלה. אנחנו עוברים להצבעה על לחלופין ה'. מי בעד ומי נגד? הצבעה מס' 52 בעד ההסתייגות – 24 נגד – 42 נמנעים – אין ההסתייגות (2) לחלופין (ה) של קבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 1 לא נתקבלה. היו"ר רויטל סויד: 24 בעד, 42 מתנגדים, אין נמנעים. ההסתייגות נפלה. אנחנו עוברים להצבעה על לחלופין ו'. מי בעד ומי נגד? הצבעה מס' 53 בעד ההסתייגות – 24 נגד – 42 נמנעים – אין ההסתייגות (2) לחלופין (ו) של קבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 1 לא נתקבלה. היו"ר רויטל סויד: 24 בעד, 42 מתנגדים, אין נמנעים. ההסתייגות נפלה. אנחנו עוברים להצבעה על הסתייגות מס' 3, לסעיף 1, של חברי הכנסת תמר זנדברג, אילן גילאון, עיסאווי פריג', מיכל רוזין ומוסי רז – להלן: קבוצת סיעת מרצ. מי בעד ומי נגד? הצבעה מס' 54 בעד ההסתייגות – 24 נגד – 42 נמנעים – אין ההסתייגות (3) של קבוצת סיעת מרצ לסעיף 1 לא נתקבלה. היו"ר רויטל סויד: 24 בעד, 42 מתנגדים, אין נמנעים. ההסתייגות נפלה. אנחנו עוברים להסתייגות מס' 4, לסעיף 1, של רשימת מרצ. מי בעד ומי נגד? הצבעה מס' 55 בעד ההסתייגות – 24 נגד – 42 נמנעים – אין ההסתייגות (4) של קבוצת סיעת מרצ לסעיף 1 לא נתקבלה. היו"ר רויטל סויד: 24 בעד, 42 מתנגדים, אין נמנעים. ההסתייגות נפלה. אנחנו עוברים להצבעה על הסתייגות מס' 5, לסעיף 1, של חברי הכנסת דב חנין, מסעוד גנאים, חנין זועבי, יוסף ג'בארין, איימן עודה, ג'מאל זחאלקה, אחמד טיבי, עאידה תומא סלימאן, עבד אל חכים חאג' יחיא, טלב אבו עראר, ג'מעה אזברגה, סעיד אלחרומי וואאל יונס – להלן: קבוצת סיעת הרשימה המשותפת. מצביעים. מי בעד ומי נגד? הצבעה מס' 56 בעד ההסתייגות – 24 נגד – 42 נמנעים – אין ההסתייגות (5) של קבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה. היו"ר רויטל סויד: 24 בעד, 42 מתנגדים, אין נמנעים. ההסתייגות נפלה. אנחנו עוברים להצבעה על הסתייגות מס' 6, לסעיף 1, של הרשימה המשותפת. מי בעד ומי נגד? הצבעה מס' 57 בעד ההסתייגות – 23 נגד – 41 נמנעים – אין ההסתייגות (6) של קבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה. היו"ר רויטל סויד: 23 בעד, 41 מתנגדים, אין נמנעים. ההסתייגות נפלה. אנחנו עוברים להצבעה על הסתייגות 7, לסעיף 1, של חבר הכנסת אמיר אוחנה. מי בעד ומי נגד? הצבעה מס' 58 בעד ההסתייגות – 42 נגד – 12 נמנעים – 2 ההסתייגות של חבר הכנסת אמיר אוחנה לסעיף 1 נתקבלה. היו"ר רויטל סויד: 42 בעד, 12 מתנגדים, שני נמנעים. ההסתייגות נתקבלה. אנחנו מצביעים על סעיף 1, כולל ההסתייגות שעברה. מי בעד הסעיף ומי נגד? דוד אמסלם (הליכוד): כנוסח הוועדה. היו"ר רויטל סויד: לא. זה לא כנוסח הוועדה, כי זה עם ההסתייגות שעברה. דוד אמסלם (הליכוד): נוסח הוועדה, כולל ההסתייגות. הצבעה מס' 59 בעד סעיף 1, כהצעת הוועדה ועם ההסתייגות שנתקבלה – 42 נגד – 25 נמנעים – אין סעיף 1, כהצעת הוועדה ועם ההסתייגות שנתקבלה, נתקבל. היו"ר רויטל סויד: 42 בעד, 25 נגד, אין נמנעים. הסעיף התקבל, עם הסתייגות מס' 7. אנחנו עוברים להצבעה על הסתייגות מס' 8, אחרי סעיף 1, של קבוצת המחנה הציוני. מי בעד ומי נגד? הצבעה מס' 60 בעד ההסתייגות – 25 נגד –42 נמנעים – אין ההסתייגות (8) של קבוצת סיעת הרשימה המשותפת אחרי סעיף 1 לא נתקבלה. היו"ר רויטל סויד: 25 בעד, 42 מתנגדים, אין נמנעים. ההסתייגות נפלה. אנחנו עוברים להצבעה על הצעת החוק בקריאה שלישית. מי בעד ומי נגד, כולל ההסתייגות שהתקבלה? הצבעה מס' 61 בעד החוק – 43 נגד – 24 נמנעים – אין חוק חינוך ממלכתי (תיקון מס' 17), התשע"ח–2018, נתקבל. היו"ר רויטל סויד: 43 בעד, 24 מתנגדים, אין נמנעים. הצעת חוק חינוך ממלכתי (תיקון מס' 17), התשע"ח–2018, עברה בקריאה שנייה ובקריאה שלישית, ונכנסת לספר החוקים של מדינת ישראל. חברת הכנסת שולי מועלם, בבקשה, לברך. שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): תודה רבה, גברתי. אני שמחה להודות לכל חברי הכנסת שחתומים על החוק ביחד איתי. אני מודה לשר החינוך נפתלי בנט וליועצים שלו טל גן-צבי ועדן ביזמן על העבודה המשותפת; ליושב-ראש הוועדה יעקב מרגי וצוות הוועדה; למנהל הסיעה יוחאי רביבו ומזכירת הסיעה ענבר כהן, תודה גדולה על כל העבודה המשותפת; ולצוות שלי – אורי שגיא, ענהאל וולינר-שוהם ועזרא גבאי. ברוך השם שהצלחנו גם בדבר הזה. תודה רבה. היו"ר רויטל סויד: תודה רבה לחברת הכנסת שולי מועלם. הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת היו"ר רויטל סויד: הודעה לחבר הכנסת מיקי זוהר, יושב-ראש ועדת הכנסת. בבקשה. מכלוף מיקי זוהר (יו"ר ועדת הכנסת): גברתי היושבת בראש, חבריי חברי הכנסת, ועדת הכנסת קבעה את הוועדות הבאות לדיון בהצעות כדלקמן: ועדת הכספים תדון בהצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון – פטור מוסדות מהיטל השבחה), התשע"ח–2018, לשם הכנתה לקריאה ראשונה; ועדת הפנים והגנת הסביבה תדון בהצעה לסדר-היום בנושא: הקמת אסדת הגז סמוך לחוף מסכנת את בריאות הציבור והחלופה הבריאה בעומק הים לא נבחנה, של יעל כהן-פארן; ועדת החוץ והביטחון תדון בהצעה לסדר-היום בנושא: 70% מחיילי צה"ל הכלואים בבתי הכלא הצבאיים סובלים מבעיות כלכליות, של עמר בר-לב וענת ברקו. תודה רבה. היו"ר רויטל סויד: תודה רבה לחבר הכנסת מיקי זוהר. הצעת חוק השידור הציבורי הישראלי (תיקן מס' 8) (תיקון – ביטול הפיצול של תאגיד השידור הישראלי לתאגיד החדשות), התשע"ח–2018 [הצעת חוק פ/5584/20; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) היו"ר רויטל סויד: אנחנו עוברים להצעת חוק פרטית – הצעת חוק השידור הציבורי הישראלי (תיקון מס' 8) (תיקון – ביטול הפיצול של תאגיד השידור הישראלי לתאגיד החדשות), התשע"ח–2018, של חבר הכנסת איתן כבל וקבוצת חברי הכנסת, בתמיכת ממשלה. עשר דקות לרשותך, בבקשה. איתן כבל (המחנה הציוני): גברתי היושבת-ראש, רשמת פרלמנטרית, חברותיי וחבריי חברי הכנסת, ברשותכם, אני רק רוצה להזכיר שלפני עשרה ימים הממשלה הניחה את הצעת החוק של ביטול פיצול התאגיד, והצעת החוק שלי הייתה מוצמדת, ומשום מה, עקב תקלה כזאת או אחרת, הם החליטו שלא לאשר אותה, אבל פעלנו, ויש החלטה להחזיר את הצעת החוק; הממשלה הסכימה להחזיר את הצעת החוק. המשמעות של ההצעה – כמי שבאמת יש לו זכות בהובלה, שהובילה לכך שיש גם הצעת חוק, גם דרך הבג"ץ וגם דרך העובדה של זירוז של הבג"ץ כך שחייב לתת תשובה גם עכשיו; היום כבר היה דיון בוועדה המשותפת בראשותו של חבר הכנסת מיקי מכלוף זוהר. ברשותכם, הצעת החוק היא פשוטה. היא הצעת חוק שחתומים עליה יחד איתי גם חברי הכנסת נחמן שי, יוסי יונה, נדמה לי שגם איל בן ראובן ואיילת נחמיאס ורבין, כמדומני. המשמעות שלה היא אחת: לבטל את הפיצול, וזה כל הסיפור. אני באמת שמח. הוא היה שטות לכשעצמה, אבל זה כבר לא משנה, לא נבכה על חלב שנשפך. הממשלה החליטה לבטל את הפיצול. אני רוצה באמת בהזדמנות הזאת להודות מכל הלב לדודי אמסלם, למיקי מכלוף זוהר, לצחי ברוורמן, מזכיר הממשלה, שבאמת יצא מגדרו, לגיל, לאפרת נובק, יעל סלנט, לעליזה בראשי, ליועצת המשפטית אתי בנדלר ולעוזרת שלי מאיה עזריה, שבזכותם באמת עשינו את הפליק-פלאק הזה לאחור. אני אודה לכם אם תצביעו בעד החוק. מחר בבוקר, מיקי, יש גם רוויזיה וגם את ההצמדה של החוק לחוק הממשלתי. תודה רבה לכם. היו"ר רויטל סויד: תודה רבה לחבר הכנסת איתן כבל. יעלה להשיב, בשם יושב-ראש ועדת הכספים, חבר הכנסת מיקי זוהר – מוותר. אוקיי, אנחנו עוברים להצבעה. הצעת חוק השידור הציבורי הישראלי (תיקון מס' 8) (תיקון – ביטול הפיצול של תאגיד השידור הישראלי לתאגיד החדשות), התשע"ח–2018. מי בעד? מי נגד? קריאות: – – – קריאה: זה לא מופיע. מחקת – – – היו"ר רויטל סויד: אז תצביעו עכשיו. אין לכם הצבעה? אז רק רגע. אז אנחנו נתחיל מההתחלה. אנחנו עוברים להצבעה. הצעת חוק השידור הציבורי הישראלי (תיקון מס' 8) (תיקון – ביטול הפיצול של תאגיד השידור הישראלי לתאגיד החדשות), התשע"ח–2018. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 64 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 14 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק השידור הציבורי הישראלי (תיקון מס' 8) (תיקון – ביטול הפיצול של תאגיד השידור הישראלי לתאגיד החדשות), התשע"ח–2018, לוועדת הכלכלה נתקבלה. היו"ר רויטל סויד: 14 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת החוק עברה בקריאה טרומית, והוועדה המוסמכת לדון הינה ועדת הכלכלה. הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 248), התשע"ח–2018 [מס' כ/793; דברי הכנסת, חוב' ל"א, ישיבה 352, עמ' 29905; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) היו"ר רויטל סויד: אנחנו עוברים לדיון משולב על הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 248), התשע"ח–2018, לקריאה שנייה וקריאה שלישית. יציג את הצעת החוק חבר הכנסת מיקי זוהר, בשם יושב-ראש ועדת הכספים חבר הכנסת משה גפני. מכלוף מיקי זוהר (בשם ועדת הכספים): אני גם מציע. היו"ר רויטל סויד: וגם מציע החוק, חבר הכנסת מיקי זוהר. מכלוף מיקי זוהר (בשם ועדת הכספים): חבר הכנסת כבל, קודם כול – חבר הכנסת כבל, חבר הכנסת איתן כבל, קודם כול, בעניין הצעת החוק שעברה פה כרגע, הצעת החוק שלך, אכן כן, פנית, ובצדק, לקדם את הצעת החוק הזאת. מאחר שהייתה איזושהי אי-הבנה בפעם הקודמת בין הקואליציה לאופוזיציה אז ההצעה נפלה. יואל חסון (המחנה הציוני): לא הייתה אי-הבנה, החלטתם להפיל את החוק. בוא, אל תהפוך את זה לרומנטיקה עכשיו. מכלוף מיקי זוהר (בשם ועדת הכספים): בא לי לעשות רומנטיקה עם איתן כבל. מה הבעיה? איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): אני יכולה להבין אותך, אני מכבדת את זה, אבל בוא – – – מכלוף מיקי זוהר (בשם ועדת הכספים): אל תהיה הומופוב. אני רוצה לעשות רומנטיקה עם איתן כבל, מה הבעיה? איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): קודם כול, יש לנו כבלופוביה – – – מכלוף מיקי זוהר (בשם ועדת הכספים): לכן אני אומר, בצדק עברה הצעת החוק, ואני שמח שאתה גם תהיה חלק מהצעת החוק, ואתה גם משתתף בדיונים, ואני מאוד מעריך את זה. בעזרת השם, החוק יעבור כבר בימים הקרובים. בעניין הצעת החוק הזאת – הצעת חוק נפלאה, שחבר הכנסת חסון עדיין שוקל אם לתמוך בה, כי אי-אפשר לדעת, יכול להיות שמחר בבוקר אחד ממועמדי המחנה הציוני יוכל להיות על כיסא ראש הממשלה. עמר בר-לב (המחנה הציוני): שמעת שנשיאת קרואטיה, כשנסעה למשחק, סימנה ימי חופשה ונסעה על חשבונה? מכלוף מיקי זוהר (בשם ועדת הכספים): יישר כוח. הערכה גדולה. עמר בר-לב (המחנה הציוני): זה דוגמה, זה דוגמה למנהיג. מכלוף מיקי זוהר (בשם ועדת הכספים): האמת היא שבאמת, הערכה גדולה לנשיאת קרואטיה, שבאמת מראה משהו כזה. אגב, בדקת את המשכורת שלה? יואל חסון (המחנה הציוני): זה לא מרגש אותך באמת. מכלוף מיקי זוהר (בשם ועדת הכספים): לא, יש לי תחושה שהיא מרוויחה קצת יותר מראש ממשלת ישראל. קצת יותר. היו"ר רויטל סויד: קרואטיה. מכלוף מיקי זוהר (בשם ועדת הכספים): כן. קצת יותר. עמר בר-לב (המחנה הציוני): אבל איפה הימים – – – יואל חסון (המחנה הציוני): אני בטוח שלא. מכלוף מיקי זוהר (בשם ועדת הכספים): מרוויחה יותר. תעשה גוגל, תבדוק. עמר בר-לב (המחנה הציוני): – – – שמיר ישן על הרצפה במטוס בדרך לאוסטרליה. מכלוף מיקי זוהר (בשם ועדת הכספים): שכר ראש ממשלת קרואטיה. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): אני עושה בגוגל. סגור. מכלוף מיקי זוהר (בשם ועדת הכספים): תכף אנחנו נשמח לשמוע. תוך כדי שאני מדבר תעבירו לי נתוני אמת. אז לגבי הצעת החוק הזאת – היום, כמו שאמרתי, זה ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, מחר זה יכול להיות ראש ממשלה אחר. אי-אפשר לדעת מאיזה צד פוליטי הוא יגיע. אנחנו חושבים שלא, גם מקווים שלא ונתאמץ שלא, אבל בסוף הציבור יכריע, כמו שאנחנו יודעים, כי זה בידיו, וייקבע ראש ממשלה חדש, או ישן. ובסוף החוק הזה מדבר על ראשי ממשלה, שלא יכולים להיות במצב – מבחינה עקרונית אני אומר את זה – שהם עוזבים איזושהי קריירה או מוותרים על איזושהי קריירה לטובת הדבר הנכסף ביותר, לשרת את מדינת ישראל. עמר בר-לב (המחנה הציוני): אז הוא צריך לשלם. מכלוף מיקי זוהר (בשם ועדת הכספים): רגע. לא. עמר בר-לב (המחנה הציוני): הוא צריך לשלם. מכלוף מיקי זוהר (בשם ועדת הכספים): השלב הבא, באמת, שנגיד לראש הממשלה לשלם על זה שהוא יהיה ראש ממשלה. לא. עמר בר-לב (המחנה הציוני): הוא צריך לשלם לנו, כי הוא קיבל את הדבר הנכסף ביותר. מכלוף מיקי זוהר (בשם ועדת הכספים): לא, הציבור במדינת ישראל רוצה לשלם משכורת הוגנת לראש ממשלה. אין אחד במדינת ישראל שיאמר לך שהוא רוצה שראש הממשלה ירוויח לא טוב, אלא אם יש לו רצון לגרום לראש הממשלה לא לאהוב את התפקיד את זה או ללכת, כי אין לו כוח להתמודד עם ההנהגה הזאת. אבל אם אתה רוצה ראש ממשלה שמתפקד בצורה טובה, בצורה ראויה, בלי דאגות כלכליות, אז אתה צריך לשלם לו שכר הוגן. עמר בר-לב (המחנה הציוני): לאף ראש ממשלה לא היה – – – מכלוף מיקי זוהר (בשם ועדת הכספים): עכשיו, תראה, דיברו איתי על ראש הממשלה ואמרו: ראש הממשלה אמיד, כלכלית. בסדר? אמרו את זה, שמעתי את האמירה. עמר בר-לב (המחנה הציוני): גם ראשי ממשלה שלא היו אמידים, דאגות כלכליות לא היו להם. מכלוף מיקי זוהר (בשם ועדת הכספים): נכון. עכשיו, מה קורה? ראש הממשלה – יש לו בית, בקיסריה במקרה הזה, ובסופו של דבר אין ביכולתו, אין ביכולתו הכלכלית, יחסית לשכר שהוא מקבל, להחזיק את הבית הזה. אין לו את היכולת, מאחר שהוא מרוויח משכורת – – – עמר בר-לב (המחנה הציוני): אז שיסגור את הבריכה, לא יחליף את המים. מכלוף מיקי זוהר (בשם ועדת הכספים): ידידי, ידידי. עמר בר-לב (המחנה הציוני): לא, מה זה "אין ביכולתו"? מכלוף מיקי זוהר (בשם ועדת הכספים): אין ביכולתו הכלכלית, בשכר שהוא מרוויח היום, להחזיק את הבית בקיסריה. עליזה לביא (יש עתיד): מיקי, לא מתאים לך. מכלוף מיקי זוהר (בשם ועדת הכספים): לכן, לכן, הוא דוגמה – – יואל חסון (המחנה הציוני): לא, אני לא מאמין שאתה אומר את זה. מכלוף מיקי זוהר (בשם ועדת הכספים): – – הוא דוגמה, הוא דוגמה למצב שבו ראש ממשלה, שהמדינה משתתפת בהוצאותיו כחוק וכדין, נפגע בשכרו כתוצאה מהשתתפות המדינה בהוצאות כחוק וכדין. והשכר שלו – – – יואל חסון (המחנה הציוני): על מה אתה מדבר? מכלוף מיקי זוהר (בשם ועדת הכספים): סליחה? יואל חסון (המחנה הציוני): שישכיר את הבית בקיסריה. מכלוף מיקי זוהר (בשם ועדת הכספים): תראה איזה מין טענה מגוחכת. יואל חסון (המחנה הציוני): יש לו בית מטעם המדינה. מה הוא צריך עוד בית? מכלוף מיקי זוהר (בשם ועדת הכספים): חבר הכנסת חסון, תראה איזו טענה – – יואל חסון (המחנה הציוני): וגם את הבית בעזה. מכלוף מיקי זוהר (בשם ועדת הכספים): תראה איזו טענה מגוחכת אתה מביא. אתה אומר לראש הממשלה: בגלל שנבחרת להיות ראש ממשלה, תשכיר את הבית שלך. תמנע מהילדים שלך את האפשרות להיות בסביבה הטבעית שלהם, איפה שהם אוהבים להיות. יואל חסון (המחנה הציוני): איזה סביבה טבעית? מה, הם גדלו שם? מכלוף מיקי זוהר (בשם ועדת הכספים): תימנע מהרצון שלך להגיע לבית הפרטי שלך פעם בשבוע לנוח קצת. יואל חסון (המחנה הציוני): לא, אני לא מאמין שאתה אומר את זה. מכלוף מיקי זוהר (בשם ועדת הכספים): תמנע ממנו את הכול. למה? רק כי הוא חטא בזה שהציבור בחר בו להיות ראש ממשלה. יואל חסון (המחנה הציוני): – – – שבועות הוא לא בבית הזה, שבועות הוא לא בבית בקיסריה. מכלוף מיקי זוהר (בשם ועדת הכספים): חברת הכנסת ורבין, אני מקווה שבגלל שהתוצאה קצת בעייתית את לא נותנת לי אותה. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): לא, לא, לא. לא מצאתי פשוט עדיין. מכלוף מיקי זוהר (בשם ועדת הכספים): אני רוצה לדעת אם היא מרוויחה יותר או לא. יואל חסון (המחנה הציוני): טוב, האמת, אני חייב להגיד לך, זה לא לכבודי בכלל לדון איתך ולהתווכח איתך על החוק, תסלח לי, המטומטם הזה. זה חוק מטומטם. זה בזבוז זמן פרלמנטרי. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): הייתי – – – אתה לא מכיר אותי – – – מכלוף מיקי זוהר (בשם ועדת הכספים): זה חוק, זה חוק, זה חוק – – – יואל חסון (המחנה הציוני): זה לא הגיוני שאתה מתעסק בדבר הזה. מכלוף מיקי זוהר (בשם ועדת הכספים): טוב. זה חוק שנועד לייצר איזון. יואל חסון (המחנה הציוני): תאמין לי, לא לכבוד שלי להתחיל להתחשבן עם ראש ממשלה על הבריכה שלו, על המים שלו. אתה בסוף מבזה את התפקיד של ראש ממשלה. מכלוף מיקי זוהר (בשם ועדת הכספים): אני לא מדבר על זה, אני מדבר על גילום המס. וגילום המס מביא למצב שראש הממשלה במדינת ישראל מקבל משכורת של 13,000 שקל. אם יש מישהו במדינה הזאת שחושב שראש ממשלת ישראל צריך להרוויח 13,000 שקל הוא פשוט לא אובייקטיבי. אין לזה הגדרה אחרת – הוא פשוט לא אובייקטיבי. עמר בר-לב (המחנה הציוני): גם אמרנו את זה בוועדה: אם צריך להעלות את השכר של ראש הממשלה, אמרנו שאנחנו בעד. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): מיקי, אני אמרתי לך: תבואו לא עקום. תבואו לא עקום. תבואו לא דרך המס. עמר בר-לב (המחנה הציוני): אבל תפסיקו עם כל העניין הזה של ההוצאות. מכלוף מיקי זוהר (בשם ועדת הכספים): אבל אני רוצה להבין: מדוע החוק הזה – – – עמר בר-לב (המחנה הציוני): כל ההתחשבנויות של השטעטל, אני לא יודע מאיפה ההתחשבנויות האלה. מכלוף מיקי זוהר (בשם ועדת הכספים): אז אני שואל אותך, חבר הכנסת בר-לב: מדוע כשהחוק הזה חל על נשיא מדינת ישראל אף אחד לא מעלה שום טענה? למה כשאנחנו מבקשים להחיל את החוק שמוחל על נשיא המדינה על ראש ממשלת ישראל, למה שם עולה הבעיה? איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): – – – אולי כי אורחות חייו צנועים בהרבה. מכלוף מיקי זוהר (בשם ועדת הכספים): אני אגיד לכם למה: כי ההתנגדות היא לראש הממשלה אישית, היא לא לנשיא המדינה – – איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): לא. אני הצעתי להעלות את השכר. מכלוף מיקי זוהר (בשם ועדת הכספים): – – כי נשיא המדינה היום משרת את עמדות השמאל, אז ברגע שנשיא המדינה משרת את עמדות השמאל מותר לו לקבל את כל התנאים. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): שלילי, שלילי. מכלוף מיקי זוהר (בשם ועדת הכספים): אבל בגלל שראש הממשלה משרת את עמדות הימין, צריך לקפח אותו, צריך לפגוע בדברים הבסיסיים שמגיעים לו לפי חוק ולפי דין – – איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): לא, רגע – – – מכלוף מיקי זוהר (בשם ועדת הכספים): – – וצריך להפחית את שכרו, כעונש, ל-13,000 שקל. עמר בר-לב (המחנה הציוני): ממתי נשיא המדינה משרת את עמדות השמאל? איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): חבר הכנסת מיקי זוהר, יש לי תשובה. תקשיב לי טוב. עמר בר-לב (המחנה הציוני): את כל ההצעות שלו על החוק הלאום יישמתם, הלוא. נשיא המדינה מייצג את הממלכה. מכלוף מיקי זוהר (בשם ועדת הכספים): אוקיי. בואו נשמע, בואו נשמע, חברת הכנסת ורבין. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): רגע, אני לא רוצה להפריע לחבר הכנסת בר-לב. מכלוף מיקי זוהר (בשם ועדת הכספים): כולי ציפייה. כמה מרוויחה נשיאת קרואטיה? איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): אני רוצה להגיד לך משהו. אני נעזרתי בחבר טלפוני, בלי לדעת. יש פשוט אנשים שצופים בנו. מכלוף מיקי זוהר (בשם ועדת הכספים): אז אלה נתוני אמת בוודאות? איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): לא, זה ערן סיקורל, עורך חדשות החוץ של רשת ב', אוקיי? מכלוף מיקי זוהר (בשם ועדת הכספים): טוב. היו"ר חמד עמאר: אני לא מציע לך לקחת את נשיאת קרואטיה כדוגמה, כי אני יודע מה היא עשתה. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): רגע, אבל חבר הכנסת עמאר – – – רויטל סויד (המחנה הציוני): למה לעשות את מיקי זוהר – – – היו"ר חמד עמאר: מה שהיא רוצה להגיד לך – אני יודע מה היא עשתה בדיוק. רויטל סויד (המחנה הציוני): הוא כבר לקח אותה כדוגמה. היו"ר חמד עמאר: היא ויתרה על הכול. אל תגיד: תקראי לי. עמר בר-לב (המחנה הציוני): כבר נתתי את הדוגמה הזאת לפני שהתחלפתם. נתתי את הדוגמה הזאת. מכלוף מיקי זוהר (בשם ועדת הכספים): כן. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): 5,452 דולר. מכלוף מיקי זוהר (בשם ועדת הכספים): דולר? איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): דולר. מכלוף מיקי זוהר (בשם ועדת הכספים): 20,000 שקל. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): בבקשה. 5,452. מכלוף מיקי זוהר (בשם ועדת הכספים): אזור ה-20,000 שקל. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): הוא מצא את זה בוויקיפדיה הרבה יותר מהר ממני. מכלוף מיקי זוהר (בשם ועדת הכספים): אזור 20,000 שקל. רויטל סויד (המחנה הציוני): קצת פחות. מכלוף מיקי זוהר (בשם ועדת הכספים): ראש הממשלה מרוויח 13,000 – נראה לכם סביר? רויטל סויד (המחנה הציוני): אוי, נו, באמת. קריאה: די, נו, באמת. מכלוף מיקי זוהר (בשם ועדת הכספים): ראש הממשלה מרוויח 13,000, אז הוא מרוויח פחות ממנה. עמר בר-לב (המחנה הציוני): זה נטו. מדובר על ברוטו. מכלוף מיקי זוהר (בשם ועדת הכספים): לא, לא, לא, אני לא שמעתי שזה ברוטו. לא נאמר לי שזה ברוטו. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): אין לו הוצאות. עמר בר-לב (המחנה הציוני): מיקי, אתה בעולם האמיתי? תגיד, אתה בעולם האמיתי? בעולם האמיתי מדברים רק בברוטו. מכלוף מיקי זוהר (בשם ועדת הכספים): אתם רוצים להגיד לי – תגידו לי שנשיאת קרואטיה מרוויחה 9,000 שקל נטו. תגידו. אין לכם את הנתון הזה, חברים. רויטל סויד (המחנה הציוני): זה לא כולל את שמונה המזוודות או כולל את שמונה המזוודות? איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): זאת מדינה קטנה. היו"ר חמד עמאר: אין נתון של נטו. אין. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): תקשיב רגע, חבר הכנסת זוהר. מכלוף מיקי זוהר (בשם ועדת הכספים): אוקיי. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): – – – להתווכח איתך. מכלוף מיקי זוהר (בשם ועדת הכספים): כן. עכשיו, ברשותך, קיבלת נתון. בואו נבדוק, כמה מרוויח הנשיא האמריקני? רויטל סויד (המחנה הציוני): רק שנייה, ואם הוא היה מרוויח 5,400 דולר לא הייתם מעבירים את הצעת החוק הזאת? מכלוף מיקי זוהר (בשם ועדת הכספים): כמה מרוויח מיקרון מצרפת? איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): אם אתה תקרא לו מקרון, אני אחפש לך. מכלוף מיקי זוהר (בשם ועדת הכספים): מיקרון? איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): אם תקרא לו מיקרון – – – מכלוף מיקי זוהר (בשם ועדת הכספים): מקרון – כמה הוא מרוויח? קריאה: אבל הם קונים לבד הכול. הם קונים לבד הכול. מכלוף מיקי זוהר (בשם ועדת הכספים): כמה מרוויח חבר כנסת בסינגפור, למשל? רק מיליון דולר בחודש – בשנה. רויטל סויד (המחנה הציוני): אה, עכשיו עברנו לחברי כנסת. עברנו לחברי כנסת. מכלוף מיקי זוהר (בשם ועדת הכספים): חברים, יש אין-ספור דוגמאות. רויטל סויד (המחנה הציוני): אולי תסביר לנו למה אנחנו צריכים לממן בתים פרטיים לראש הממשלה? מכלוף מיקי זוהר (בשם ועדת הכספים): השכר של ראש ממשלת ישראל הוא מהנמוכים בעולם לראשי ממשלות ולנשיאי מדינה. מהנמוכים בעולם. וזה בדוק. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): הדוח של הממ"מ בעניין חברי הכנסת מציב את חברי הכנסת במקום באמצע. מכלוף מיקי זוהר (בשם ועדת הכספים): ראש ממשלת ישראל, לא משנה מי הוא, מרוויח, השכר המשולם, מהנמוכים ביותר לראשי מדינות בעולם כולו. פנינה תמנו (יש עתיד): אז תלכו לוועדת שרים, תתקנו את זה. מכלוף מיקי זוהר (בשם ועדת הכספים): בדקתי את זה. ולכן אני אומר: לא רק שהוא מרוויח שכר בסיסי נמוך, עכשיו גם הורדנו לו את זה בחצי: במקום שהוא ירוויח 23,00024,000– שקל, הורדנו לו ל-13,000. חבר'ה, אין בזה היגיון. באמת, עם כל הרצון לנגח את ראש הממשלה ועם כל הרצון לומר לראש הממשלה את כל הטענות הקשות שאתם אומרים מבוקר עד ערב – – עמר בר-לב (המחנה הציוני): ובתקופה כזאת יש היגיון, עם חשדות נגד ראש הממשלה – – – מכלוף מיקי זוהר (בשם ועדת הכספים): – – ראש ממשלת ישראל במדינת ישראל לא יכול להרוויח 13,000 שקל. פשוט לא יכול. לכן, עם כמה שקשה, ועם כמה שהרצון שלכם עז – – – עמר בר-לב (המחנה הציוני): תרגילים חשבונאיים, נקרא לזה ככה – – – בתקופה כזאת ראוי לדבר על הנושא הזה? מכלוף מיקי זוהר (בשם ועדת הכספים): כן. עמר בר-לב (המחנה הציוני): כן? מכלוף מיקי זוהר (בשם ועדת הכספים): כן. עמר בר-לב (המחנה הציוני): אתה אומר: דווקא בתקופה כזאת, נכון? מכלוף מיקי זוהר (בשם ועדת הכספים): בגלל שמה שאתם מדברים עליו זה הכפשות. אין להן כרגע שום בסיס. לא הוגש שום כתב אישום. הכול זה הכפשות של השמאל לנסות להדיח את ראש הממשלה מתפקידו. עמר בר-לב (המחנה הציוני): איזה השמאל, מדובר על משטרת ישראל. מכלוף מיקי זוהר (בשם ועדת הכספים): מה זאת אומרת, מי הזין את המשטרה בנתוני שקר? אתם והתקשורת. אנחנו יודעים את זה. אנחנו יודעים את זה. עמר בר-לב (המחנה הציוני): אוי, בחייך, מיקי. מאיפה יש לנו נתוני שקר? תגיד, אתה לא מתבייש? נו, באמת, מיקי. רויטל סויד (המחנה הציוני): מיקי, תכבד אותנו, בבקשה, ב-02:00. תכבד אותנו. מכלוף מיקי זוהר (בשם ועדת הכספים): טוב. אז אני אסיים את דבריי בכך שאני אומר שמי שיצביע נגד החוק הזה, בסופו של דבר שוב יתגלה כפופוליסט, כמי שבעצם מנסה לפגוע בראש הממשלה בכל דרך. רויטל סויד (המחנה הציוני): לא, ומי שמציע את זה הוא לא פופוליסט. מכלוף מיקי זוהר (בשם ועדת הכספים): אני פופוליסט? רויטל סויד (המחנה הציוני): מי שהציע. מכלוף מיקי זוהר (בשם ועדת הכספים): מה זה נותן לי? איזה פופוליזם יש פה? רויטל סויד (המחנה הציוני): – – – מכלוף מיקי זוהר (בשם ועדת הכספים): קראת תקשורת, איזה ביקורת אני חוטף בגלל הצעת החוק הזאת? אני חוטף ביקורת מבוקר עד ערב על הצעת החוק הזאת, אז איפה הפופוליזם? אתכם מחבקים בתקשורת, לא אותנו. אותנו תוקפים בתקשורת – אתכם מחבקים. עליזה לביא (יש עתיד): אז אולי – – – אדם שמקשיב בדרך כלל. אולי ההצעה הזאת – – – מכלוף מיקי זוהר (בשם ועדת הכספים): לתקשורת אני לא מקשיב – לא לשמאל ולא לתקשורת. עליזה לביא (יש עתיד): גם כמה חברים שלך לא אוהבים את ההצעה הזאת. מכלוף מיקי זוהר (בשם ועדת הכספים): תתפלאי, אבל לפחות מהצד שלי במפה הפוליטית אני באמת מרגיש תמיכה אדירה, כולל מחברות הקואליציה. טוב, חברים, אז לכן, אני מאוד מבקש שתשקלו שוב – – – עמר בר-לב (המחנה הציוני): כולם פה בשביל לתמוך בך. מכלוף מיקי זוהר (בשם ועדת הכספים): האמת היא שאין אף אחד חוץ מניסן. רויטל סויד (המחנה הציוני): מיקי, תוריד לי את התיק על הדרך. עמר בר-לב (המחנה הציוני): נכון, אף אחד לא תומך. מכלוף מיקי זוהר (בשם ועדת הכספים): ולכן, אני מבקש שתשקלו שוב – – היו"ר חמד עמאר: וחבר הכנסת ניסן מאוד לחוץ. הוא רוצה להחליף אותך, להציג את החוק שלו. מכלוף מיקי זוהר (בשם ועדת הכספים): – – ושתצביעו בעד הצעת החוק. תודה. היו"ר חמד עמאר: תודה רבה. אנחנו עוברים – – – מכלוף מיקי זוהר (בשם ועדת הכספים): אני רוצה גם, ברשותכם, לעשות שירות ליושבת-ראש הכנסת בפועל ולהביא לה את התיק שלה. היו"ר חמד עמאר: שיהיה לך המשך לילה טוב. הצעת חוק בתי משפט לעניינים מינהליים (תיקון מס' 117), התשע"ח–2018 [מס' מ/1222, פ/3861; דברי הכנסת, חוב' כ"ו, ישיבה 337, עמ' 28852; מושב שלישי, חוב' ל"א, ישיבה 244, עמ' 22713; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) היו"ר חמד עמאר: אנחנו עוברים להצעת חוק בתי משפט לעניינים מינהליים (תיקון מס' 117), התשע"ח–2018, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית. בבקשה, אדוני, תציג את הצעת החוק, יושב-ראש ועדת החוקה. יש לך את כל הזמן בעולם, אתה לא מוגבל בזמן. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, א. אני רוצה להודות ליואל ולדודי, שבאמת הסכימו שנסמיך את החוקים בהצגה. אני רוצה להציג את הצעת חוק בתי משפט לעניינים מינהליים (תיקון מס' 117). זה חוק פרטי של בצלאל סמוטריץ, חוק שנספג בתוך החוק הממשלתי. עכשיו, במדינת ישראל, עד 2000 כל הנושאים המינהליים היו בבג"ץ, ובשנת 2000 החליטה המדינה לעשות סדר, וחלק גדול מהנושאים שהיו בבג"ץ עברו לדיון בבית משפט מחוזי מינהלתי. עכשיו, כנ"ל, באה הממשלה ואומרת: אנחנו רוצים לעשות גם ביהודה ושומרון, פחות או יותר בהשוואה למה שקורה בישראל. חלק מהנושאים – ביהודה ושומרון כל הנושאים עברו לבג"ץ, ועכשיו נעשה את מה שהיה בישראל: אותם נושאים שבישראל ירדו מבג"ץ לבית משפט מחוזי ירדו גם פה לבית משפט מחוזי. הנושאים הם בעיקר בנושא של עתירות נגד החלטות בבקשה לקבלת מידע, עתירות נגד החלטות בענייני תכנון ובנייה, עתירות נגד החלטה בענייני כניסה לאזור יהודה ושומרון ויציאה ממנו וצווי הגבלה ופיקוח. אבל המדינה ביקשה שהנושאים הרגישים – ויש את הפירוט בחוק – עדיין אותם נושאים לא יעברו לבית משפט מחוזי מינהלי בירושלים אלא יישארו אצל בג"ץ. המעבר יהיה לבית משפט מחוזי בירושלים, כי המדינה רוצה שיהיה בית משפט אחד שמתמחה, כמו בית משפט כלכלי בתל אביב שמתמחה, יבין את כל הסוגיות, ואז הדיון יהיה הרבה יותר קל. זה יסיר הרבה מאוד עומס מבית המשפט העליון, שמתוך 2,000 עתירות יש לו 400 עתירות בנושא של יהודה ושומרון; זה יסיר חלק גדול מהן, ויעביר אותן לבית המשפט המחוזי המינהלי בירושלים. זה יעזור לתושבי האזור, שיוכלו לפנות ישירות לבית המשפט המחוזי, ואם הפסיקה לא תמצא חן בעיניהם, יש להם את הזכות לערער לבית המשפט העליון. אני מבקש שלאחר הדיון תתמכו בהצעת החוק הזאת. תודה רבה. היו"ר חמד עמאר: תודה רבה לך. אנחנו עוברים לדיון. יש דיון משולב בשתי הצעות החוק. ראשונת הדוברים – פנינה תמנו. חברת הכנסת פנינה תמנו, בבקשה. עד עשר דקות. פנינה תמנו (יש עתיד): לילה טוב, אדוני היושב-ראש. היו"ר חמד עמאר: לילה מצוין. פנינה תמנו (יש עתיד): איתן – קודם כול, כבוד חברי הכנסת – – יואל חסון (המחנה הציוני): חברת הכנסת תמנו-שטה. פנינה תמנו (יש עתיד): – – השרה גמליאל, מרכז האופוזיציה חסון, ואיתן כבל, חבר הכנסת, אני רוצה לברך אותך שבסוף הצלחת להצמיד את החוק שלך, היוזמה שלך לביטול הפיצול של התאגיד. שתדע לך שבחודש האחרון היו להם ביצועים – לדבר יותר לאט, נכון? מדהימים מבחינת הרייטינג. אני חושבת שצריך להמשיך ולחזק אותם – חבר הכנסת זוהר יצא – ולא רק בגלל האירוויזיון, ואני אהיה גם בבוקר בוועדה, בעזרת השם. היו"ר חמד עמאר: שכחת את המונדיאל. פנינה תמנו (יש עתיד): וחשוב שהם ידעו, עם כל הכבוד – והמונדיאל – חשוב שידעו עיתונאים במדינת ישראל, ולפחות אלה שבאמת עושים מאמצים כבירים אחרי שרפורמות יצאו מהבית הזה, שהספינה שלהם לא תיטלטל לפי מצב רוחו של אדם כזה או אחר בבית המחוקקים. אז יישר כוח. יואל חסון (המחנה הציוני): את יודעת, זה מדהים, חברת הכנסת תמנו-שטה, כי אמרת דברים אחרים לגמרי בוועדה. פנינה תמנו (יש עתיד): זה לא מה – ממש לא. יואל חסון (המחנה הציוני): את אמרת דברים אחרים לגמרי בוועדה. פנינה תמנו (יש עתיד): ממש לא. היה איתן, ולאורך כל הדרך נתתי לו גיבוי. אני מבינה שאתה מנסה למשוך זמן. איתן כבל (המחנה הציוני): סתם מדליק אותך עכשיו. פנינה תמנו (יש עתיד): ואני מבינה שהשעה קשה לך. אבל אם לא, אם לא – – – היו"ר חמד עמאר: יואל חסון לא מצא קואליציה להתווכח איתה, אז הוא מתווכח עם האופוזיציה. פנינה תמנו (יש עתיד): אם לא תתאפק, ובסובלנות, אני אצטרך למשוך פה שעה וחצי. יואל חסון (המחנה הציוני): לא, כי זה לא ייתכן, אדוני היושב-ראש, להגיד דברים אחרים בוועדה ולהגיד דברים אחרים פה, במליאה. פנינה תמנו (יש עתיד): אבל, חבר הכנסת חסון – – יואל חסון (המחנה הציוני): זה לא ייתכן. זה לא ייתכן. פנינה תמנו (יש עתיד): – – אני מבינה שהשעה קשה לך. יואל חסון (המחנה הציוני): עולה פה חברת כנסת רצינית, אבל הדברים האלה – – – פנינה תמנו (יש עתיד): אדוני היושב-ראש, אני אמתין. השעון רץ, וחבל. חשבתי שתרצה לשמוע את דבריי. באמת לא הצלחתי להבין, כי אני הרבה פעמים שומעת אותך, באמת, בתור מי שמגיע מהמחנה הציוני, אומר דברים מאוד רציניים לגבי חיילי צה"ל. כשראיתי אותך מצביע נגד החוק שבא להגן על חיילי צה"ל ולהרחיק, או למנוע, ולגבש דרכים שלא ייכנסו אותם אנשים שחותרים נגד החיילים האלה – ולא רק חותרים, אלא ממש פועלים כדי להוביל להליכים משפטיים כנגד חיילי צה"ל בארץ ובחו"ל – האמת, התאכזבתי לראות אותך ואת סיעתך, ואת המחנ"צ – – יואל חסון (המחנה הציוני): שכנעת אותי. בחוק הבא אני אצביע בעד. פנינה תמנו (יש עתיד): – – שלא הצבעתם בעד החוק. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): בעד איזה חוק? פנינה תמנו (יש עתיד): ואתה יודע מה? במיוחד שבשעה זאת – אולי אנחנו יושבים פה ודנים בחוק הזה, שגם בעיניי הוא מיותר, יואל, אבל בשעה הזאת יש חיילים בדרום ובצפון שמגינים עלינו. ואני חושבת על אותם צעירים שאנחנו שולחים בגיל 18 ו-19 לג'בלאות, להגן עלינו; המעט זה שבתוך בית המחוקקים הזה נדע לעמוד שם לרשותם, ונדע להצביע בעד חוקים שבאים להגן עליהם. אז אם כבר אתה אומר: אמרת בוועדה דבר אחד ואמרת דבר אחר בוועדה – – איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): – – – היו"ר חמד עמאר: לא מדברים כשעומדים. פנינה תמנו (יש עתיד): – – וחבל, כי אתה לא היית המטרה שלי בכל הנאום הזה, אבל איכשהו הצלחת בשעה הזאת להפוך את כל הכיוון. יואל חסון (המחנה הציוני): חברת הכנסת תמנו-שטה, זה שאת מנסה להיות חיקוי של הבית היהודי עכשיו – – פנינה תמנו (יש עתיד): חיקוי? יואל חסון (המחנה הציוני): – – ולהציג חוק כשאין כל קשר למה שאמרת עכשיו לבין החוק – – – פנינה תמנו (יש עתיד): אתה רואה את ה-1.60 מטר? 1.60 מטר – – – יואל חסון (המחנה הציוני): אף אחד לא נגד חיילי צה"ל. אף אחד לא נגד צה"ל. אף אחד לא נגד החיילים. פנינה תמנו (יש עתיד): תסתכל על ה-1.60 מטר, חברת הכנסת פנינה תמנו-שטה – – יואל חסון (המחנה הציוני): אז בואי תדברי – – – פנינה תמנו (יש עתיד): – – ואין חיקוי, ולא יהיה חיקוי. ואתה יודע מה, אני רוצה שיבואו עוד נשים כמוני לכנסת הזאת, אבל נראה לי רחוקה, רחוקה – – – יואל חסון (המחנה הציוני): אז בואי תדברי – – – פנינה תמנו (יש עתיד): למרות שאני מבית היוצר של הציונות הדתית. אני אספר לך, אני למדתי באולפנה, ואני גאה על כך. יואל חסון (המחנה הציוני): בואי תדברי – התכוונתי – – – פנינה תמנו (יש עתיד): למדתי באולפנת צפירה, קיבלתי ערכים מאוד משמעותיים, ואני גאה על כך. אבל מה לעשות, הזהות שלי, כמו של הרבה מאוד אנשים, בטח גם כמו שלך, מורכבת מהרבה מאוד מעגלים. אני חושבת שלהגיד לי חיקוי זה קצת מעליב. יואל חסון (המחנה הציוני): אני חוזר בי. פנינה תמנו (יש עתיד): זה לא חיקוי זול. יואל חסון (המחנה הציוני): גברתי, אני חוזר בי, ואני רוצה לשמוע אותך, מה את חושבת על החוק עצמו, על המיסוי לראש הממשלה, ועל ההטבות. פנינה תמנו (יש עתיד): תודה רבה לך. אם לא – – – יואל חסון (המחנה הציוני): אשמח לשמוע. פנינה תמנו (יש עתיד): אתה יודע מה, דווקא תישאר, אל תלך. אני רואה שאתה מאיים ללכת. יואל חסון (המחנה הציוני): אני מאיים ואני גם מקיים. אני גם מקיים. פנינה תמנו (יש עתיד): בשעה זו שהכיסאות ריקים, חשוב מאוד שיהיה מי שינהל איתי את הדיאלוג. לגבי החוק עצמו, החוק שמיקי זוהר שם על שולחן הכנסת, אני חייבת לומר שאם עכשיו יפתחו צעירים שיש להם נדודי שינה את הטלוויזיה ויחליטו לשים ערוץ 99, ויש כאלה, ויראו על איזו הצעת חוק אנחנו נמצאים כאן בשעה הזאת ועל מה אנחנו מדברים, אני חושבת שיהיה קשה להסביר להם את האבסורד שב-02:20 אנחנו נאלצים לבוא ולהסביר עד כמה החוק שמונח לפנינו הוא חוק שלא מכבד את הכנסת, לא מכבד את ראש הממשלה, לא מכבד את יושב-ראש ועדת הכנסת חבר הכנסת מיקי זוהר. ושוב, זה חוק פרסונלי שמתווסף לשורה של חוקים פרסונליים. עכשיו, אני לא מאלה שחושבים שצרות עין היא בריאה, ואני מאלה שחושבים, בהחלט, שראש הממשלה, ראוי שישתכר שכר מכובד, שכר שנותן לו לחיות בכבוד ואפילו יותר מכך, שכר שלא מבייש את מי שמרוויחים במגזר הפרטי, המנכ"לים וכאלה, שבאמת לא יבייש. אבל בין זה לבין לחוקק, כמו שאמרתי, חוק פרסונלי, חוק שאנחנו מחוקקים אותו כשאנחנו יודעים שחלק מהטבות המס יחולו על המעון הפרטי, הוא בגדר שערורייה. כי אם באמת ישנה בעיה רצינית עם כך שראש הממשלה – אמר פה מיקי זוהר – משתכר 13,000 שקלים, 15,000 שקלים, אפשר להתווכח על זה; אני מסכימה, זה לא שכר שראש ממשלה צריך בסופו של יום ללכת איתו הביתה, זה לא הנטו שצריך להיכנס. מה גם שהייתי רוצה לדעת שראש ממשלה יכול בעצמו לממן לעצמו את הסיגרים ואת השמפניות, והוא לא יצטרך להיסמך על שולחנם על אילי הון ושל – – – עליזה לביא (יש עתיד): מה קרה פנינה? היו"ר חמד עמאר: בשעות כאלה את ערה, אני רואה. עליזה לביא (יש עתיד): מה הצחיק אותך? פנינה, מה קרה? היו"ר חמד עמאר: היא סיפרה לעצמה בדיחה מאוד יפה. פנינה תמנו (יש עתיד): שנייה. היו"ר חמד עמאר: זה טוב, זה טוב. זה מעיר את כולם. פנינה תמנו (יש עתיד): ובכל זאת, אני אתעשת על עצמי. אני רוצה לדעת ששכרו של ראש הממשלה יהיה מספיק מכבד בשביל שהוא יוכל לקנות לעצמו סיגרים ושמפניות וכל מה שרק ירצה, כמובן בגבול הטעם הטוב. אבל במקום להביא חוק שמדבר על ועדה ציבורית שתצטרך לדון באופן רציני על שכרו של ראש הממשלה; על כמה נכנס בסוף, בנטו, לראש הממשלה; איזה הטבות מס הוא לא יצטרך לשלם; אם צריך להצמיד את זה לאותם תנאים שיש לנשיא או לא – במקום שיהיה דיון רציני מעמיק, באים חברי כנסת ממפלגתו של ראש הממשלה בצעד מאוד פופוליסטי, בדומה, למשל, להצעת החוק שאומרת שפרטי חקירה של אנשי ציבור לא יפורסמו; בדומה להצעת החוק שהייתה פה, במושב הזה, חוק ההמלצות. כל החוקים הפרסונליים האלה לא מכבדים. בשעה הזאת של הלילה, בתקופה שיש מתיחות ביטחונית, ביום שהיה פה מיצג חשוב של תמונות של דרום שחור, הייתי מצפה שבשעה הזאת נצביע בעד חוקים משמעותיים – בעבור זקנים, בעבור עניים, בעבור נכים, בעבור אותם דברים שבאמת אנחנו באים ואומרים: אנחנו עושים ניקוי שולחן בעבור מי שנשלחנו לעבוד בבית הזה. לצערי יש אנשים שעובדים בשביל דמות אחת – בשביל ראש המפלגה שלהם – וזה לא ייתכן. זה מסר שגוי, זה מסר עצוב, אני אומרת, בתקופה הזאת, ואפילו לא נכון. גם אם היו רוצים להביא חוק כזה, היו צריכים לדאוג שזה לא יחול על ראש הממשלה הנוכחי – לא כי חלילה אני לא חושבת שראש הממשלה הנוכחי עובד קשה. הוא עובד קשה. אפשר להתווכח איתו אם הוא עובד נכון. כנראה שמי שהוא ראש ממשלת ישראל עובד קשה. אבל בסופו של דבר, גם לתת הטבה ופטור על הנכסים הפרטיים – שמעתי פה טיעונים של מיקי זוהר שילדים רוצים לגור במקומם הטבעי, ולכן הוא לא יכול להשכיר את הבית, ומדובר בווילה שקשה להחזיק. סליחה, אנחנו כאנשי ציבור יודעים לאיזה מסע אנחנו יוצאים ובמה זה כרוך ובאילו ויתורים, וראוי שהעם גם ידע שמי שיוצא לדרך ציבורית, הוא לא יוצא בשביל טובות ההנאה. לכן הטובה הזאת שנעשית היום לראש הממשלה, היא פשוט מביישת את הבית הזה. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. היו"ר חמד עמאר: תודה רבה. חבר הכנסת איל בן ראובן, עד חמש דקות. איל בן ראובן (המחנה הציוני): חמש או 15? היו"ר חמד עמאר: רשום לי חמש דקות. אני הולך לפי מה שרשום. זה מה שעדכנה המפלגה שלך. איל בן ראובן (המחנה הציוני): חמש דקות? היו"ר חמד עמאר: השאירו אותך עד עכשיו בשביל חמש דקות, שתגיד את הדברים החשובים שלך. אני מבקש לדייק בזמן. איל בן ראובן (המחנה הציוני): כבוד היושב-ראש, חברי וחברות הכנסת, קודם כול אני רוצה, כבוד היושב-ראש – אני מקווה שאני אפגוש אותך מחר בבוקר בחדר הכושר, למרות השעה המאוחרת. היו"ר חמד עמאר: השאלה היא באיזה שעה אני מסיים. ב-05:00. איל בן ראובן (המחנה הציוני): בכל אופן, אני רוצה להתנצל בפני אלו שאולי בכל זאת עכשיו יושבים ומסתכלים על ערוץ 99, ומסתכלים על כנסת ישראל עוסקת בחוק הזוי, פשוט חוק הזוי – אין לי שום מילה אחרת לכנות את החוק הזה; מבחינתי, אחד הרגעים ההזויים שלי כחבר כנסת מאז שנכנסתי הנה, למקום הזה. אני פשוט לא מאמין שבשעה 02:30, כשיש כרגע חיילי צה"ל שעוסקים בלחימה, ממש בשעות האלה, כאשר יש בעוטף עזה – אני לא יודע אם בדקות האחרונות; אני מאוד מקווה שלא, אבל צפויים כל רגע לצבע אדום כזה או אחר, וכנסת ישראל עוסקת בפטור ממס ממשכורתו או מרכושו של ראש הממשלה האומלל שלנו, שכל כך חסר בכספים וברכוש. פשוט הזוי. פשוט הזוי. אתה יודע, הדחיפות של החוק הזה – לפני שבוע, לדעתי, איילת, נדמה לי, נכון? הצבענו לפני שבוע בקריאה ראשונה על החוק הזה. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): כן, אמת. איל בן ראובן (המחנה הציוני): והיום אנחנו עומדים כאן בדחיפות, באמצע הלילה, ועוסקים בקריאה שנייה ושלישית, כלומר, זה חייב להיות מאושר לפני סוף המושב. עכשיו אני רוצה לספר לך, כבוד היושב-ראש, שחוק שלי, שעוסק בבטיחות בבנייה – כל יום נהרגים אנשים, נפצעים אנשים. אתה יודע את זה מצוין – – היו"ר חמד עמאר: אתמול נשאלת על הנושא הזה בתקשורת. איל בן ראובן (המחנה הציוני): – – ואתה יודע מיהם אלה שנהרגים ומיהם אלה שנפצעים. חוק שלי, חודשים הוא מתנהל לאיטו, ואולי, אולי, עוד לא בטוח, אנחנו נצליח להעביר אותו מחר או מוחרתיים בקריאה ראשונה. קריאה שנייה ושלישית – במושב הבא. כלומר, שלושה חודשים יהיו עד שאנחנו נגיע לחוק הזה, הכל-כך חשוב הזה, שעוסק בעוזר בטיחות למנהל עבודה, כלומר, שבכל אתר יהיה אדם שתכליתו בטיחות, לשמור על אלה שנופלים בכל יום. חוק חשוב מאין כמוהו. אני מספר לך את הסיפור הזה כי אני שם אותו מבחינת סדר עדיפויות ואני אומר לצד הזה, למיקי זוהר – הוא לא נמצא פה; אני חושב שהוא לא נמצא פה כי הוא מתבייש לשבת פה ולשמוע את מה שאנחנו אומרים: זה פשוט הזוי שחבר כנסת מעז להעלות מין חוק מטומטם כזה, כל כך לא רציני, כל כך לא משמעותי. אתה יודע, אם אני הייתי ראש ממשלה, אני הייתי מתבייש. הייתי מתבייש. הייתי קורא למיקי זוהר ואומר: תקשיב, קח את החוק הזה, תזרוק אותו לפח, לכל הרוחות, ומהר ועכשיו. אתה השתגעת? כשנלחמים פה לא רחוק מאיתנו כאן, כשנפגעים אנשים, אתה עוסק במשכורת שלי? כבוד היושב-ראש, אני מספר לך על תפקידים שאני עשיתי אחרי הצבא. בנעדרי צה"ל, למשל, בדרישה שלי – יכולתי לקבל משכורת של אלוף בצה"ל אחרי פרישה – דרשתי שקל, שקל לחודש, כי על פי החוק אני צריך לקבל משהו. אז ראש ממשלה? ולשמוע פה עכשיו את מיקי זוהר מדבר ומסביר לנו שאיכות תפקודו של ראש הממשלה שלנו קשורה במשכורת שלו? 13,000, 15,000, 5,000 – מה זה הקשקוש הזה? זה פשוט מגוחך. זה הפוך, הפוך, הפוך ממנהיגות. הפוך. זו לא מנהיגות, זו לא דוגמה אישית, אלה לא ערכים; זה לא מה שאזרחי מדינת ישראל, זה לא מה שחיילי צה"ל, מפקדי צה"ל, רוצים לראות מול עיניהם. זאת בושה וחרפה. פשוט בושה וחרפה. היו"ר חמד עמאר: תודה רבה. חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין, עשר דקות, בבקשה. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש. זה באמת לא כל כך פשוט לדבר בשעות האלה מול מליאה ריקה, אבל אני חשה איזושהי חובה מוסרית לציבור – ובאופן מדהים יש ציבור שצופה בנו בערוץ 99 – אבל גם לעצמנו אנחנו חווים איזושהי חובה מוסרית. באים אליי כל הזמן חברי כנסת מהקואליציה ואומרים לי: למה זה חשוב, כל הנאומים האלה? למה זה חשוב שאתם תהיו פה בשעות האלה? למה זה חשוב להיות פה בלילה? אגב, שר תורן? היו"ר חמד עמאר: יש. היא ביקשה לצאת. עליזה לביא (יש עתיד): גילה גמליאל. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): אה, זו השרה גילה גמליאל? היו"ר חמד עמאר: כן, כן. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): לשרה גילה גמליאל אני סולחת. אבל שואלים אותנו: למה אתם נמצאים בשעות האלה? למה זה חשוב? ואני רוצה להגיד לך, אדוני היושב-ראש: זו מהותו של הפרלמנט, לטוב ולרע. הקואליציה מחליטה להביא רצף חקיקה מאוד מאוד בעייתי. אדוני כבר ישב פה כמה פעמים כשאני דיברתי על חוק הלאום, ואני מכירה את התחושות שלך; נדמה לי שאני מכירה לפחות את התחושות שלך בעניין הזה. את חוק הלאום מביאים בדחיפה, בכוח; את חוק הפונדקאות דוחפים, מושכים, דוחפים, מושכים; את חוק פטור ממס לראש הממשלה, חוק שמובא בצורה מעוותת – למה הוא מובא בצורה מעוותת? ואגב, הוא זה שמונח לפנינו כרגע – משום שאנחנו באנו ליושב-ראש הוועדה, גם חבר הכנסת מיקי רוזנטל, מרכז האופוזיציה בוועדת הכספים, וגם אני, ואמרנו לו: תראה, יש פה אנומליות. יש פה אנומליות. מעבר לנושא של השוואה לתנאי העסקה, תנאי השכר של נשיא המדינה, יש פה דברים שהם באמת נופלים לגדר הבלתי-סביר. כלומר, דרישות שמוטלות עליו מתוקף היותו ראש ממשלה, גם אני חושבת שלא צריכה להיות לו זקיפה לצורך מס, זאת אומרת, הוא לא צריך להפסיד מזה כסף. אבל אם יש בעיה עם המשכורת של ראש הממשלה, בואו נהיה הגונים, או נקים ועדה ציבורית – ויש הצעות חוק כאלה בעניין הזה – או שנדון בשאלת העלאת השכר של ראש הממשלה, אבל בואו לא נביא את זה בצורה מעוותת. אבל גם את זה דוחפים לנו. את חוק הגיוס – במקרה הקואליציה לא מסתדרת בינה לבינה, אז החליטה לחזור, כמובן – לאיפה? לבג"ץ. בסדר, קורה, אין מה לעשות. אני מוכרחה להגיד, לפחות ביחס לחוק הגיוס, שזה חוק מורכב. אבל בסך הכול הקואליציה דוחפת לפה רצף של חוקים. תשימו לב כמה חוקים אנחנו העברנו היום עד שאנחנו הגענו לחוק הזה – אם אינני טועה27 או 28 חוקים; חלקם מאוד מאוד חשובים, צריך להגיד, לציבור הישראלי, וחלקם פחות קריטיים לציבור הישראלי, כמו החוק שאנחנו לפני כמה דקות – הקואליציה מתהדרת בכך שהיא העבירה אותו, וזה החוק של איסור הכנסת ארגונים מסוימים – ואני בכוונה לא אומרת "שוברים שתיקה", כי זה הרי לא יחול רק על שוברים שתיקה – ארגונים מסוימים לבתי הספר; מרוב פחד, בואי נסגור, חברת הכנסת לביא, בואי נסגור לילדים שלנו את האוזניים, שהם לא ישמעו חס וחלילה – – עליזה לביא (יש עתיד): – – – איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): – – שלא ישמעו חס וחלילה שום דבר שלא נוח לנו לשמוע אותו. עליזה לביא (יש עתיד): – – – איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): חברת הכנסת עליזה לביא, לא צריך. אני הזכרתי את שמך. אם לא מוצא חן בעינייך מה שהזכרתי אני אחזור בי מזה שהזכרתי את שמך בעניין הזה. עם כל הכבוד, את יודעת את הקשר שלי לצבא – – עליזה לביא (יש עתיד): – – – איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): – – את יודעת מה הקשר שלי לצבא. זה מצחיק כאילו להטיף לי שאני מתנגדת לפעילות של שוברים שתיקה. אז כאילו, זה מצחיק להטיף לי. אבל אני מפחדת מהשתקה, חברת הכנסת לביא. אני חוששת מהשתקה. פנינה תמנו (יש עתיד): אבל למה השתקה? איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): אני בעד להעצים. אני בעד להעצים את הצבא במערכת החינוך – – פנינה תמנו (יש עתיד): – – – איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): – – בעד להעצים את השירות האזרחי והלאומי במערכת החינוך – בעד לעשות את כל הדברים האלה. בעד לעשות את כל הדברים האלה. לא לסתום פיות, לא לפחד כל כך מהדעות של אחרים. חברת הכנסת פנינה תמנו-שטה, איתך – את הבן אדם היחיד שחלקתי איתו את העובדה שיש לי ירידה מאוד קשה בשמיעה, אז אני אודה לך מאוד, מכיוון שאני לא יכולה לשמוע, אני צריכה לשים משקפיים כדי לשמוע, ואני לא רוצה להפסיק את הנאום שלי, אז במטותא ממך פשוט אל תצעקי. אני מאוד מאוד אודה לך. ואני מבטיחה בתמורה שלא להזכיר יותר את שמך ואת שמה של חברת הכנסת לביא. העניין שלפנינו – – – פנינה תמנו (יש עתיד): – – – איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): העניין שלפנינו – אני לא יכולה לשמוע. פשוט, חברת הכנסת לביא, זה מה שאני הרגע הסברתי, שיש לי בעיה מאוד קשה בשמיעה, ועל כן אינני יכולה לשמוע אם אני לא שמה את המשקפיים, ולא נוח לי להרכיב את המשקפיים עכשיו. עכשיו זה אישון לילה, אז אף אחד אולי לא ישמע שיש לי בעיה בשמיעה. אין לי בעיה בהקשבה, אגב. יש לי בעיה בשמיעה. אני רוצה בזמן שעומד לרשותי לדבר על העובדה שאנחנו נמצאים פה בלילות לא כי הציבור הישראלי לא חשוב לנו, אלא כי הציבור הישראלי מאוד חשוב לנו. צריך להבין שכמו שלציבור שמייצגת אותו פה הקואליציה, לנו יש ציבור מאוד מאוד חזק ומשמעותי של אנשים שמצפה מאיתנו להילחם בכל כוחנו כנגד חוקים רבים שמובאים לכאן – כמו החוק שהובא לכאן קודם, כמו החוק שמונח לפנינו עכשיו, שאנשים חשים שהוא מובא בצורה מאוד מאוד מעוותת. זו המחויבות שלנו לציבור. אנחנו, על החוזה הבלתי-כתוב שלנו עם הציבור שלנו באופוזיציה – זה ההסכם שאנחנו חתמנו עליו. אגב, לא אחת הציבור שלנו טוען כלפינו שאנחנו לא מספיק אופוזיציה. למה? כי אנחנו מצביעים על חוקים של הממשלה. אדוני היושב-ראש, האופוזיציה שיושבת פה – ואני מדברת כרגע בשם 95% מהאופוזיציה – היא אופוזיציה שמאוד משתדלת להיות ממלכתית. אם הממשלה מביאה חוקים שהם טובים לאזרחי ישראל – והיום היה רצף של חוקים שאנחנו הצבענו בעדם – יש אנשים שסבורים שאסור לנו לעזור לקואליציה להעביר את החוקים. עכשיו, מה מדהים? אתה יודע כמה הזדמנויות היו לנו רק היום להפיל חוקים של הקואליציה? אנחנו לא עושים את זה. אנחנו לא עושים את זה. מצד שני, אי-אפשר לצפות מאיתנו שאנחנו לא נעמוד כאן ולא נילחם על העמדות שלנו ועל תפיסות העולם שלנו. אני אתן לך דוגמה, בסדר? אני הזכרתי קודם, הסתובבתי פה היום עם חולצה שנושאת את הכיתוב: גם אני שריונרית. מדוע? משום ששריונריות בביסל"ש, בבית הספר לשריון, נאסר עליהן ללבוש טי-שירט לבנה, מה שהיה מקובל כל השנים, כמו שמותר לבנים. נאסר עליהן. מדוע? מחמת זה שחוששים שהבנים, אוי ואבוי, יראו את הבנות בטי-שירטים לבנות, או שחס וחלילה כשהם רוכשים באותה שעה בשק"ם מצופה, איזה ופל, יקרה להם מי יודע מה. ואני דיברתי – הצפתי את הנושא הזה, משום שהוא נושא מאוד מאוד מהותי בעיניי, וחשוב לדבר עליו, גם אם מדובר באישון לילה, וגם אם מדובר בסיטואציה שהיא לא הכי נוחה והכי מתאימה. יואל חסון (המחנה הציוני): חברת הכנסת נחמיאס – – – איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): חבר הכנסת חסון, חבר הכנסת חסון, אבל מותר גם להתבדח בשעות האלה. אבל באמת, הרעיון הוא – אני ביום שישי כתבתי על מה שאמרה אימה של הנווטת תמר אריאל בריאיון בידיעות אחרונות. היא אמרה – למה היא כועסת על הרב לוינשטיין ממכינת עלי? הבנים שלה – אני אודה לכם אם לא תפריעו לי. יואל, אתה מפריע לי. תודה. היא דיברה על כך – היא העמידה שישה ילדים, שלושה מתוכם טייסים, שלושה אחרים הם לוחמים. והיא אמרה שהיא כועסת על הרב לוינשטיין, משום שהבנים שלה הולכים ומתחנכים במכינת עלי, ואז מתחתנים עם אותן בנות שעליהן הרב לוינשטיין מדבר כשהוא מקטין את האישה, אומר שהתפקיד היחיד שלה זה להיות בבית, לגדל ילדים, לטפל במשפחה, להיות במטבח; הוא מקטין אותן, הוא מקטין אותן, ועל זה היא דיברה. ואז כותב לי עוזר – לא משנה של איזה חבר כנסת, שהתייחסתי אליו במשהו שכתבתי ברשתות החברתיות – הוא כותב לי בצורה שפשוט לא תעלה על הדעת, לא בגלל שהוא יועץ של מישהו, אלא בגלל שזה פשוט חוצפה לכתוב לי על ציוץ או על משהו שאני כתבתי, שזה מביש: אסור לבלבל את הממלכתיות עם פשרנות על ערכים. אסור לבלבל את זה. זה שאנחנו ניצבים כאן עכשיו, בשעה הזאת, זה כי הדברים האלה מפריעים לנו; זה כי הם חשובים לנו; זה כי הציבור שלנו מצפה שאנחנו נעמוד כאן בכל זמן ונגיד לכם: סטופ, עד כאן. כמו שיהיה, אגב, אדוני היושב-ראש, עם חוק הלאום, שכנראה יבוא להצבעה ביום רביעי, כי לא תהיה לנו ברירה. אתה יודע מה, אדוני היושב-ראש? אני אעמוד איתך שכם אל שכם בחוק הלאום. ואתה יודע מה עצוב בעיניי? אמרתי את זה כבר כמה פעמים: זה חוק ש-100 חברי כנסת היו צריכים להיות מסוגלים לחתום עליו. אני לא יודעת מה היו התנאים שלך לחתום על חוק הלאום ובאיזה נסיבות אתה היית רוצה לחתום על חוק הלאום, אבל אני חושבת ש-100 חברי כנסת היו צריכים להיות מסוגלים לחתום על החוק הזה. בוודאי ובוודאי הציבור הדרוזי שממנו אתה מגיע, שהוא – כמו שאנחנו אומרים כל הזמן, יש לנו ברית חיים, לא ברית דמים. והינה, אנחנו נגיע עוד פעם ועוד פעם, ואנחנו נעמוד פה כל הלילה, כי אני פגועה באמת, אדוני היושב-ראש. לפעמים אנחנו לא מדברים על חקיקה במונחים של "פגעו בנו", אבל כן, אני מרגישה פגועה מזה שאני לא אוכל להצביע בעד חוק הלאום. זה קשה לי. אז נכון שעושים כל מיני פשרות עכשיו, הולכים אחד לקראת השני, כאילו; כל מיני מניפולציות כאלה בתוך הקואליציה, מניפולציות לא אמיתיות, כי בסוף החוק לא יהיה חוק טוב, הוא יהיה חוק שהונדס גנטית כדי להתאים לראש הממשלה, שרוצה להעביר אותו, או לא להעביר אותו וללכת עליו לבחירות. הוא לא יהיה חוק מה שחוק-יסוד: הלאום אמור להיות, אדוני היושב-ראש. חוק-יסוד: הלאום צריך להיות חוק שלמרות שאתה לא בן הלאום שלי, אנחנו מכירים בקשר המיוחד שיש בינינו, וזה מופיע בחוק – כמו שזה מופיע במגילת העצמאות; כמו שזה מופיע בהסכמות המוסריות שיש בין ראשי העדה הדרוזית במדינת ישראל, עוד טרם הקמתה ומאז הקמתה. אבל כל זמן שאתה ואני נמצאים באותה סיטואציה – כל אחד מסיבותיו שלו, זה בסדר, אני לא שואלת אותך בדיוק מה הסיבות שלך – כל זמן שאנחנו נמצאים בסיטואציה הזאת, אנחנו נמצאים בסיטואציה שבה הבית הזה לא יוכל לעמוד ביחד. ואני מבקשת, גם בשעות הקטנות של הלילה, שהבית הזה יהיה מסוגל לעמוד ביחד. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. היו"ר חמד עמאר: תודה רבה. חברת הכנסת עליזה לביא, בבקשה. עליזה לביא (יש עתיד): תודה, אדוני היושב-ראש. אנחנו נבלה כאן שעה ביחד. היו"ר חמד עמאר: הכול תלוי בך. את יכולה עד שעה, אבל את יכולה להיות עשר דקות, חמש דקות, רבע שעה. את תחליטי. עליזה לביא (יש עתיד): לא, לא. אני לא יכולה, משום שמי שמחליף אותי הלך לישון, והוא יודע שיש לו שעה לישון, אז אני כאן יחד איתכם בשעה הקרובה. היו"ר חמד עמאר: אנחנו נקשיב בקשב רב. עליזה לביא (יש עתיד): כן. אנחנו ננהל פה עכשיו – קודם כול, לעלות על החוק הזה, אתה יודע, אני לא רציתי לדבר כמו שאני אדבר עכשיו, אבל אחרי ששמעתי את חבר הכנסת מיקי זוהר מציג את ההצעה הכל-כך מיותרת הזאת, ומדבר על כך שילדים הורגלו לגור בבית מסוים – אנחנו יודעים הרי כמה שנים ראש הממשלה מכהן ונמצא בבית כאן, בירושלים, וכל מי שיודע, יודע שמדינת ישראל, כנהוג, מחזיקה את ביתו של ראש הממשלה. זה בית ראש הממשלה, וראש הממשלה הנבחר זכאי לגור בבית על חשבון מדינת ישראל, כמובן כולל כל ההוצאות הנלוות וכל מה שקשור בזה ועוד ועוד. על כך אנחנו לא מתווכחים, ומטבע הדברים אנחנו רוצים כמובן להיטיב ולתת את כל האפשרויות כדי שבאמת ראש הממשלה יהיה פנוי לנהל את המדינה ויהיה לו את כל הסיוע והעזרה. אבל על מה אנחנו מדברים הערב, בהצעת החוק הזאת – שאנחנו מאוד מאוד לא מרוצים, בלשון המעטה? אנחנו מדברים על הצעה שתבוא ותיטיב עם הבית של ראש הממשלה, אבל הוא לא גר בו, זה בית הקיץ שלו, או בית הקיט שלו, בית נוסף שהוא מחזיק; וזה בסדר גמור – עבד קשה, זכותו. אבל אני רוצה לבוא ולשאול את חבריי, גם את אלה שהציגו וגם את אלה שעוד כמה שעות יבואו ויצביעו על החוק הזה: איך? איך? הרי אתם באתם לכאן, לכנסת ישראל, בעקבות הרבה מאוד אירועים חברתיים והרבה מאוד אי-שוויון שנחשפתם לו, ראיתם. רובכם ככולכם רוצים לתקן עולם, אז איך החוק הזה מתאים לתפיסת העולם שלכם? אני לא באמת מצליחה להבין. איך? איך? איך? הרי יכולנו לקחת בתקציב הזה ולתקן הרבה מאוד דברים שאנחנו כחברי כנסת, כנבחרי ציבור, רואים ופוגשים ואנחנו רוצים לתקן, אם אלו נשים מוכות, אם אלה סטודנטים שלא מקבלים מספיק מלגות ומאוד מאוד רוצים להמשיך בלימודים המתקדמים שלהם, אם אלה זוגות צעירים, אם זה השומר החדש. בסיור האחרון שלי שסיירתי עם אנשי השומר החדש המדהימים הם הראו לי את העבודה הנהדרת והנפלאה שלהם. הם יצאו לשטח בעקבות הפשיעה החקלאית, בעקבות שרפה של שדות, וכשטיפסנו ככה על ההרים ראינו, באמת במראה צובט לב, עד כמה רק הנוכחות שלהם היא שמכבה את השרפה, ואיך במעט מאוד תקציב הם גדלים, והרבה מאוד מתנדבים באים וממלאים את השורות, כי אין תקציבים, ואיך הם פותחים עוד מכינה, והכול באמת בעשר אצבעות, בתרומות. אז אני שואלת את עצמי: אין למה לתרום את הכסף? אין במה לייעל את התקציבים הנוספים? ואני יודעת באמת שהיינו צריכים לעשות את זה בצורה אחרת. נאמר כאן, סכום השכר של ראש ממשלה, אם צריך להגדיל את השכר – הרי ראינו כאן – אני פה חמש שנים. ראינו כבר את הדרך שעושים את זה: באמצעות חקיקה, באמצעות נקודות שנוגעות בשכר. אבל המרכיבים של החוק הזה, על כל ה-facilities של הבית בקיסריה של ראש הממשלה – אני לא יודעת, זה נראה לי לא נכון, לא ראוי, לא מוסרי, בטח ובטח לבוא ולחוקק חוק שיחול על ראש ממשלה מכהן. מילא, לפחות שזה יחול על ראש ממשלה בקדנציה הבאה. יש בזה טעם לפגם. אני לא יכולה שלא לשתף אתכם בכנס שני הייתי בו יחד עם חברות כנסת נוספות, כנס של חברות פרלמנט מכל העולם, באיסלנד. יצא לנו שם לפגוש את נשיאת קרואטיה – אותה נשיאת קרואטיה שליוותה את הקבוצה שלה בימים האחרונים. נחשפנו כולנו לדרך שבה היא בוחרת לשרת את הציבור, בטיסה במחלקה הרגילה, ללא כל יומרות כאלה ואחרות; את העממיות שהיא שידרה; את החיזוקים שהיא נתנה לקבוצה. אני רוצה רק להצביע על הבדל, ואני מבקשת, מבקשת, מבקשת קצת שכל ישר וקצת הבנה באיזו מדינה אנחנו נמצאים, שמרבית התקציב שלה הולך – אין מה לעשות – לביטחון, כדי באמת להבטיח את החיים שלנו כאן. זה המקום להודות לכל אנשי כוחות הביטחון על העבודה הרבה, גם בשעות האלה, שבהן אנחנו כאן יושבים בכנסת, ועל המסירות, ועל כך שהם שם בשביל כולנו. אבל מצד שני התקציב שלנו קטן, קטן קטן, כי ההוצאות של הביטחון שלנו גדלות, גדלות גדלות. ועם התקציב הזה אנחנו כל הזמן שומעים: למה אין עוד מיטות בבתי החולים? למה אין עוד תקנים לרפואה? אני הייתי עם אבי בבית חולים לפני שבועיים, הוא עבר במפתיע ניתוח, ואני אומרת לך, אדוני היושב-ראש, המצב קשה, המצב לא פשוט. פגשתי גם את הזקנה במסדרון, וגם כשלא הייתה מיטה בטיפול נמרץ – אמרו לנו אחרי הניתוח שלא בטוח שיהיה מענה לאבא שלי, כי אם יצטרכו להמשיך ולהנשים אותו אחרי הניתוח, אז אין מקום בטיפול נמרץ, ושנביא את זה בחשבון ושנדע. המון המון המון מידע אנחנו נחשפים אליו, אם זה כאזרחים, אם זה כחברי כנסת, על אוזלת היד של התקציבים שלנו, או במילים אחרות, גם של חלוקה לא ראויה, חלוקה לא צודקת. תקציב מדינה זה לא תורה למשה מסיני, זה החלטות, והצעה תקציבית שכזאת תבוא ותיקח ממקומות אחרים. או שניתן תקציב והוא יילקח, או ממקומות שראוי ונכון ומוסרי לתת את ההקצבות ואת התקציבים. ואני מתפלאת כאן על חבריי – ויש לי חברים טובים בקואליציה שאני מאוד מעריכה אותם ואת היושרה שלהם ואת המסירות שלהם, ואני לא כל כך מבינה עד כמה הם מוכנים להגן על הצעות שכאלה, שראוי היה שלא תבואנה לעולם. ואם, אם, אם באמת לדעתם זה מוצדק, אז בטח לא בחוק כוללני שכזה, אלא בדרך שבה בוחנים, מעלים משכורת ועוד ועוד הטבות. אני חושבת שיש פה תקדים שהוא לא נכון, לא ראוי והוא מיותר לחלוטין. אנחנו נמצאים בתקופת תשעת הימים. תשעת הימים ביהדות הם ימים של בחינה חברתית, של סוג של תהליך מאוד מסוים וממוקד במה אנחנו בעצם ואיפה אנחנו נמצאים – מאז י"ז בתמוז, שלושת השבועות, ומא' באב, תשעת הימים, אל תשעה באב. ואנחנו מדברים על יום שהוא יום אבל, יום חורבן. רבים פה מבאי המליאה מגדלים זקן ומסמנים בכך את מנהגי האבלות שהם עטו עליהם בתקופה הזאת של השנה. תשעה באב זה יום אבל שחלו בו אסונות רבים מאז שעם ישראל התהווה. על פי התלמוד הבבלי נגזר שלא ייכנסו לארץ בעקבות פרשת המרגלים שהוציאו את דיבתה רעה; נחרבו בית המקדש הראשון, בשנת 586 לפני הספירה, והשני בשנת 70 לספירה, ונלכדה בית"ר בימי מרד בר-כוכבא בשנת 135 לספירה, ובאותו היום נחרשה העיר. אחרי זה גם היה גירוש ספרד ועוד ועוד אסונות בתקופה הזאת של השנה. וכשאנחנו מדברים על תיקון, וכשאנחנו מדברים על חשבון נפש – גם ברמה האישית, גם ברמה הקהילתית, גם ברמה החברתית וגם ברמה שלנו כמדינה – אני לא רואה איך החוק הזה מתאים, בטח בטח בטח לתקופה הזאת של השנה, ובטח בטח להגיע בכזאת שעה ובכזה יום, של סיום מושב הקיץ של כנסת ישראל – מה הבהילות? מה קרה? זאת השעה שצריך באמת להעביר את החוק הזה? אני מופתעת מאוד. אבל אם כבר התחלנו לדבר על תשעה באב, אז אני, בזמן שיש לי – ויש לי זמן כאן הערב –אדבר על אחד הנושאים שתמיד אני מדברת עליהם בשעות ארוכות כשיש לי את ההזדמנות לשתף, גם את מי שעוד ער וגם את מי שנמצא כאן. זה אחד הנושאים שאני מלווה גם במחקר וגם בכתיבה, אבל בעיקר מתוך סקרנות ושאלות על מה עשו לאורך הדורות ואיך התמודדו עם הרבה מאוד קשיים וכשלים ושאלות – גם של הנהגה; גם שאלות של הנהגה, כן ראויה ולא ראויה, ומה ההשלכות של הנהגה לא ראויה, ומה המשמעות, ומה הדמיון בין האופי החברתי של החברה לבין ההנהגה ועוד ועוד. אבל יש גם הרבה מאוד דברים בפן הנשי, שאותי מאוד מעניינים, ואם אנחנו מדברים על תשעה באב, אחד הדברים המסקרנים במסע שלי אחר נשים יהודיות לאורך הדורות היה באמת המקום של נשים במועדים, בחגים, בחיים היהודיים ובכלל. אם דיברתי על תשעה באב, אז במסע שלי אחר ההיסטוריה הנשית היהודית – שגיליתי, לצערי הרב, שלא זכתה ברובה לתיעוד – הגעתי להרבה מאוד מנהגים מאוד מיוחדים לנשים דווקא בתשעה באב. גיליתי שנשים היו עושות טקס נפרד, טקס מיוחד לתשעה באב, ובספר מיוחד שנקרא "אורחות חיים" גיליתי שנזכר שם טקס לאחר מגילת איכה – בליל תשעה באב קוראים את מגילת איכה – והחזן, מסופר שם בספר הזה שנקרא "אורחות חיים", היה מדבר ומתפלל אל הגברים ומקונן עד רביע הלילה, האנשים לבד והנשים לבד. כלומר, פתאום אני מגלה שיש טקס שהוא טקס תפילה וקינות של גברים, אבל טקס קינות של נשים. לא הכרתי את זה לא מהחיים שלי או מהריטואל שבו גדלתי או נחשפתי אליו, וגם לא הכרתי את זה מהספרות ההיסטורית, וזה מאוד מאוד סיקרן אותי. ובמסע שלי אל תפילות הנשים גיליתי שיש עדות ששם נשים בתשעה באב עורכות טקס משלהן ואומרות קינות מאוד מאוד מיוחדות. אני מדברת על קהילת כורדיסטן ועל קהילת היהודים בעיראק, שם הן אומרות מספדים שלהן לתשעה באב. המספדים האלה, לא הכרתי אותם, ממש לא הכרתי אותם. ככל שחקרתי ונחשפתי ולמדתי ושאלתי, הבנתי שזה היה טקס מאוד מסוים של נשים. הן היו יוצאות ליד הנהר פרת ויוצרות קברים מן החול שבחוף הנהר ועושות שם איזשהו טקס עם מקלות בצורה של מצבות. אבל מה שיותר סקרן אותי היה הדמות שבקינות, במספדים הללו שהן הציבו, והדמות הזאת הייתה אישה ששמעתי עליה בפעם הראשונה – לא הכרתי אותה; אולי את הכרת, השרה גילה גמליאל – והאישה הזאת במרכז של הפיוטים, של הנשים הללו, היא שֶׂרַח בת אשר. קריאה: – – – עליזה לביא (יש עתיד): לא, עוד לא הגענו לבושאייף, נגיע אליה בהמשך, יש לי שעה. שרח בת אשר – שמעת פעם על שרח? את יודעת מי זאת שרח? שרה לשוויון חברתי גילה גמליאל: – – – עליזה לביא (יש עתיד): אז איזה כיף שאת פה השרה התורנית. אני אז לא ידעתי מי זאת שרח בת אשר, ואת יודעת, כמו הרבה מאוד פעמים, כולנו הולכים לרב גוגל ואנחנו בודקים, מי זאת שרח בת אשר, אבל זה מאוד מאוד הכעיס אותי, א. איך יכול להיות שאני, שאני יודעת לקרוא ואני יודעת לכתוב, ואני מגדירה את עצמי משכילה, לא ידעתי מי זאת שרח בת אשר; ב. ואיך יכול להיות שנשים בכורדיסטן ובעיראק, ממנעד הדמויות הגדול בהיסטוריה היהודית, האישה שהן מציבות אותה במרכז בתשעה באב, היא שרח בת אשר? והן מתפללות אליה והן עליה מדברות בקינות ובטקסים, והדוגמה הזאת של שרח בת אשר – מי היא? מה היא? איך יכול להיות שאני לא מכירה אותה? ככל שבדקתי ושאלתי לא מצאתי כמעט שום דבר על הדמות המאוד-מאוד מיוחדת הזאת של שרח בת אשר. אז מי זאת שרח? שרח היא באמת הבת של אשר, אשר מ-12 השבטים, אבל היא גם הנכדה של יעקב. אבל היא לא סתם הנכדה של יעקב, יעקב אבינו; היא הנכדה האהובה על יעקב אבינו. ככל שהתחלתי לקרוא עליה כך גדלה הסקרנות, וגם האכזבה מזה שלא למדתי עליה ולא נפגשתי בה, לא בבית הספר וגם לא בכל מיני שיעורי העשרה בפרשת השבוע ובתנ"ך. איך יכול להיות שלא פגשתי אותה? אז את שרח אנחנו פוגשים בעצם פעמיים במקרא – תופעה שכשלעצמה היא נדירה מאוד. אנחנו יודעים שבמקרא אין הרבה אזכורים של שמות נשים. חלק מהנשים גם מופיעות ללא שם, אבל מעט מאוד מידע יש לנו על נשים. שרח נזכרת פעמיים במקרא, והמקום שלה במקרא הביא להרבה מאוד מדרשים, להרבה מאוד פרשנויות על הנוכחות שלה, על המקום שבו היא מוזכרת במקרא. לראשונה אני, כמו שאמרתי, התוודעתי אליה בטקס הזה בתשעה באב, שנשים בכורדיסטן ובעיראק מקיימות. אז מי זאת שרח בת אשר? על פי ילקוט שמעוני, אשר בן יעקב מסר סוד גאולה לשרח. המקור הזה בילקוט שמעוני סקרן אותי עוד יותר. אני גם לא יודעת מי זאת שרח, אבל אני גם למדה שהיא קיבלה איזשהו סוד גאולה שהיא נושאת איתה. אז מה הסוד הזה? לאן היא לקחה אותו? על מה מדובר? ושרח היא באמת אולי האישה היחידה שנזכרת בלי שמובא סיפור, בלי שיש לנו מידע, בלי שיש איזה הקשר לנוכחות שלה, לאזכור של השם שלה, למקום שהיא מקבלת. וכמו שאנחנו מכירים ויודעים, התורה לא מזכירה נשים אלא אם כן הן מצוינות לטוב או לרע, שיש להן סיפור שהן מגיעות בהקשר שלו. ושרח שלנו מוזכרת גם ברשימת היורדים למצרים: "וּבְנֵי אָשֵׁר, יִמְנָה וְיִשְׁוָה וְיִשְׁוִי וּבְרִיעָה – וְשֶׂרַח אֲחֹתָם", בבראשית מ"ו פסוק י"ז. אבל היא מוזכרת גם במפקד של הנכנסים לארץ, כלומר גם מי שירד למצרים, אבל גם מי שעלה ממצרים, ועברו הרבה מאוד שנים. אז איך זה יכול להיות? ומי היא האישה הזאת? האגדה מייחסת את עצם האזכורים הללו – וגם את אורך חייה המשוער של שרח: יותר מ-250 שנים מאז שירדו למצרים ועד שעלו ממצרים. והשאלה שנשאלת: איך? 250 שנים, אישה אחת שקוראים לה שרח בת אשר מוזכרת; האישה היחידה שמוזכרת ויורדת למצרים והיא עולה ממצרים. וההקשר הוא הסבא שלה, יעקב אבינו. וכמו שאמרתי קודם, היא הייתה הנכדה האהובה, ובאהבה של יעקב אל שרח הנכדה שלו, הוא הבטיח לה חיי נצח. הוא הבטיח לה שהיא לעד תהיה, שהיא למעשה לא תמות, לא תיפרד מהעולם, והיא, שרח שלנו, באמת נמנית עם תשעה שנכנסו בחייהם לגן עדן. ובתוך התשעה הללו יש לנו עוד אישה אחת, שקוראים לה בתיה בת פרעה. אז הדמות הזאת של שרח, שאני כבר מדברת עליה, שעולה מהמדרשים, היא באמת דמות של אישה מאוד מאוד חכמה ומאוד מרשימה, שרח, שלא טעמה טעם מוות – כך מספרים עליה במדרשים – היא בעלת ידע נדיר ואוחזת בקוד גאולה סודי על-זמני וכשיבשילו התנאים, היא תדע לזהות את הגואל האמיתי. ותפקיד נוסף שיוחס לשֶׂרח היה זכירת מקום קבורתו של יוסף. ממש לפני מותו יוסף משביע שלא ישכחו אותו במצרים ושלא יעזבו אותו, והוא מבקש שאת העצמות שלו יעלו ולא ישאירו אותו במצרים, למרות שבאמת הוא שעשה הרבה מאוד בשביל עם ישראל. הוא ממש ממש מבקש, ומבטיחים לו שלא ישאירו אותו במצרים: "ויַשבַע יוסף את בני ישראל לאמור פקד יפקֹד ה' אתכם והעליתם את עצמֹתַי מזה". ואכן, כשמשה יודע שהגיעה השעה ומוציאים את העם ממצרים, הוא זוכר את ההבטחה הזאת והוא יודע שהוא חייב למלא את הצוואה ואת ההבטחה ליוסף. רק מה? הוא לא יודע איפה יוסף קבור והוא מבין שעד שהוא לא ימלא את המשימה הזאת, ועד שהוא לא יבצע אותה, הוא לא יכול לצאת. הוא מחפש, מחפש את הארון של יוסף כדי למלא את הצוואה. ואז המדרש חוזר, מסביר ומרחיב: ומניין היה יודע משה רבינו היכן יוסף קבור? אמרו: שרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור. אתם זוכרים? היא זו שירדה למצרים, היא הכירה, היא ידעה, היא זקנת השבט. בואו נלך ונשאל אותה. מי אם לא היא? היא אוחזת בידע, אין עוד את מי לשאול; אין עוד זקנים שהוזכרו כמי שירדו ועלו, והיא באמת משמרת את הזיכרון, את הידע, את הידיעה איפה קבור יוסף. ואמר לה: היכן יוסף קבור? שאל אותה משה. אמרו לו: ארון של מתכת עשו במצרים וקבעוהו בנילוס, בנהר, כדי שיתברכו מימיו. הלך משה ועמד אצל הנילוס. וכך מוסרת לו – כך על פי הפרשנות והאגדות – מוסרת לו שרח את המידע איפה יוסף קבור, ואפשר להוציא את העם ולצאת ממצרים עם ההבטחה ליוסף. אבל עם ראשית המלוכה בישראל שוב נדרש המדרש לשרח. בסוף ימי דוד, לאחר דיכוי מרד אבשלום, מרד גם שבע בן בכרי בדוד. שר הצבא יואב רודף אחריו, אבל שבע בן בכרי מצליח להתבצר בעיר הצפונית אבל בית מעכה, ויואב מנסה לפרוץ את חומת העיר, ואז מתערבת בעניין אישה חכמה. האישה החכמה מתערבת, ועל פי המדרש, גם במקרה הזה – זוכרים? דיברנו על כך שהיא בת-אלמוות, והובטח לה שהיא תחיה לנצח – וגם כאן המדרש מספר שזו שרח בת אשר שבחוכמתה הצילה את בני העיר. ושרח מכונה בפרק זה שלומי אמוני ישראל. לפיכך, בהנחה שהיא באמת הייתה האישה החכמה, חייתה שרח במשך 500 שנה לאחר יציאת מצרים ונתקיימה בה הברכה. אז אני שואלת את עצמי: אם הסיפור הזה, שאני מגיעה אליו עם ידע ועם השכלה ועם יכולת לפתוח ספרים ולהכיר וללמוד ולבחון, איך נשים בעיראק ובכורדיסטן, ואולי בעוד מדינות – רק שאני במחקרים לא הגעתי לעדויות הללו, בכלל. עד שהגעתי לעדויות הללו, לצערי הרב, רבות מהנשים ששימרו את הידע עברו מן העולם. הגעתי אל כל המחקר הזה מהרבה מאוד שאלות, כמו שאמרתי קודם, על הנהגה ועל החלטה, וגם על היחס לנשים, וגם על היחס להרבה מאוד שאלות בעולם של ההלכה ושל האקטואליה ושל המסורת והמעבר הבין-דורי, הרבה תשובות על מה שאני שאלתי ולא הצלחתי להבין כשקיבלתי אותן, ושאלות שעד היום לא הצלחתי למצוא להן מענה. תמיד אני אומרת גם לילדים שלי וגם לסטודנטים, כשלימדתי: לכו תמצאו את התשובות. את כל השאלות שאתם לא מוצאים להן בספרים את התשובות, ושאתם לא מבינים – אל תוותרו לעצמכם; תחקרו ותשאלו ותמצאו. ובאמת, גם אל הדמויות של הנשים שהעשירו מאוד את המקום של הנשים היהודיות – בכלל את ההיסטוריה היהודית – הגעתי, כמו שאמרתי קודם, גם לשרח. אבל מה ששאלתי זה: איך יכול להיות שבזיכרון הקולקטיבי הנשי הדמות של שרח, היא חיה, היא נושמת, היא בועטת? כלומר, כל המידע הזה בהבנה של הדמות העל-דורית הזאת – איך זה מועבר? איך זה עבר? איך הידיעה, איך הריטואל הזה סביבה? ובאמת, מה המקום הזה שלה, שהיא חוזרת בפיוטים ובשירים ובסיפורים ובכל עזרת הנשים של הנשים היהודיות, ובהקשר הזה של תשעה באב? כלומר, באזור הזה, במקום הזה, שלא הייתה פה דריסת רגל גברית במקום של איך לומר ומה לומר ושל הכתבה של טקסטים ושל תפילות ושל ריטואלים, במקום הזה שנשים מייצרות – משום שהרבה מהעשייה הנשית היהודית קורית בגלל שהתפילה בבתי הכנסת בפזורה היהודית לאורך אלפיים שנות גלות נעשית בעברית, ונשים לא מכירות ולא יודעות, ברובן הגדול, את השפה העברית; זו לא שפה שמקנים להן אותה. מי שזוכה לרוב זה רק הבנים, לפחות פעם אחת בחיים שלהם, שהקהילה כולה מתגייסת להקנות להם את העברית, כדי שהילדים בני ה-13 יוציאו את הקהילה ידי חובה. אבל החובה הזאת לא חלה על נשים, ונשים כן רוצות להיות קשורות וכן רוצות למצוא לעצמן את המקום בתוך כל הריטואל הזה, והן יוצרות לעצמן – או גברים, אנשי רוח והלכה, שהבינו את המצוקה של הנשים יוצרים עבור הנשים – אבל בשפות שלהן, אם זה הערבית היהודית, ואם זה הלדינו, ואם זה היידיש, באמת אותן שפות מקומיות שדיברו היהודיות והיהודים, משום שהעברית הייתה השפה של מרחב הקודש, וביום-יום היהודים אימצו את השפות של הסביבה התרבותית העוטפת. אבל מה עושות הנשים שלנו במקום הזה של תשעה באב? איך שרח היא הדמות שהן זוכרות ושהן נושאות איתן? את הדיוק הזה ואת ההבנה הזאת – זה באמת מהמקום הזה שלה, של מי שמובטח לה לעד לאחוז בקוד הגאולה הסודי, ולא לעזוב את העולם; כמו שאמרתי קודם, היא אחת מתשעה שעלו לגן העדן, נכנסו בחייהם לגן העדן, והיא איתם. אני חושבת שהמקום הזה שמציבות אותן נשים בתשעה באב, מהמקום הזה של התפילה והבקשה אל תקווה ואל גאולה ואל תיקון – אל תיקון שאנחנו כולנו צריכים אותו. לא רק הצעת החוק הזאת, שאין לה מקום, והיא לא נכונה, והיא לא ראויה, וראוי היה שלא תבוא לעולם, בטח לא בדרך הזאת, אבל אם אנחנו מדברים על ההצעה הזאת, ואנחנו מדברים עליה בזמן הזה של תשעת הימים, ואנחנו מבקשים להוריד את הלהבות ולהנמיך את השנאה, שהרי בית המקדש השני חרב על שנאת חינם – החוק הזה, אין בו כדי להביא אהבה. להפך, יש בו כדי להזכיר את הכאב הגדול על חוסר חלוקה צודק של תקציבים, על חוסר חלוקה צודק של משאבים. כמו שאמרתי בראשית דבריי, יש רשימה ארוכה מאוד של דברים שהיינו רוצים לשנות, של דברים שהיינו רוצים לתקן ולעשות אותם אחרת, וכל אחד עם החלום של מה היה קורה אם לכל חבר כנסת כאן היה לו סכום כזה – לאיזה נושא חברתי הוא היה מביא, תורם, מתקן. אני כל כך הרבה פעמים נתקלת, באמת, בטח היום, כשאני באופוזיציה, בהרבה דברים שאני אומרת לעצמי: אלוהים אדירים, איך יכול להיות? איך יכול להיות ששכחנו? איך יכול להיות שאני פוגשת את גדי ירקוני ביום שישי האחרון והוא אומר לי: את יודעת, אין לנו מספיק רופאים, אין לנו מספיק רופאים בעוטף? הרבה דברים אין לנו, אבל אין לנו מספיק רופאים בעוטף. אנחנו יודעים שבכנסת הזאת, אחד הדברים שהורידו זה את כל תקציבי הפריפריה לרופאים. את העידוד שהיה וסייע לרופאים לצאת לפריפריה או להמשיך בלימודים שלהם שם – קיצצו. אתם יודעים כמה רופאים חסרים? לא רק בפריפריה, אבל בעיקר בפריפריה. אז כשאנחנו יודעים ומכירים, והם מנסים פה ומנסים שם – לחזור להצעה החוק הזאת, אני חושבת שהיא באמת מיותרת. הנשים היהודיות לאורך הדורות ידעו להציב במקום שבו הן נמצאו את הדמויות שדיברו אליהן, את הדמויות שהיו מודל למי שנושאות את המקום הזה של התקווה ושל הגאולה. אנחנו מדברים על תקופות שלא הייתה בהן מדינה; אנחנו מדברים על תקופות שלא הייתה ספרות; אנחנו מדברים על תקופות שלא ידעו קריאה וכתיבה והכול עבר מדור לדור. אבל הדמויות ומה שהן סימלו, והערכיות, והמקום שלהן באחיזה של הידע, שיגיע הרגע שבאמת תהיה בו גאולה – אבל חוקים מהסוג הזה ממש ממש ממש לא מביאים ולא תורמים. אני חושבת שהם מיותרים לחלוטין. עכשיו אני רוצה לעבור לעוד דמות מרתקת, שפגשתי פה, בארץ. לא הכרתי אותה קודם, ואני רוצה לדבר. השרה גילה גמליאל, השרה גילה גמליאל, עכשיו אנחנו רוצים לדבר על בושאייף. מה, לא נדבר עליה במליאה? שרה לשוויון חברתי גילה גמליאל: חייבים. עליזה לביא (יש עתיד): חייבים לדבר על בושאייף במליאה. פנינה תמנו (יש עתיד): יישר כוח חברת הכנסת לביא. עליזה לביא (יש עתיד): אני רוצה שתשאלי עכשיו את החברות סביבך אם הן יודעות מי זו בושאייף. שרה לשוויון חברתי גילה גמליאל: אתן יודעות מי זו בושאייף? בטח, את רואה. עליזה לביא (יש עתיד): בגלל ששפרית, אוי ואבוי אם היא תגיד שהיא לא יודעת. פנינה תמנו (יש עתיד): היא גרוזינית? עליזה לביא (יש עתיד): לא, היא לא גרוזינית, אבל לפני כמה שבועות הזמנתי את השרה גילה גמליאל, ויחד הלכנו לבית הכנסת במושב זיתן, של בושאייף, שם הבנו איך יש בית כנסת שקרוי על שם של אישה. את יודעת פנינה, זה לא מקובל הרבה. את לא מכירה. אני מציעה לכולכם ללכת לבקר בבית הכנסת הזה, שנושא סיפור מרתק ומרגש. פנינה תמנו (יש עתיד): תבואי איתנו. עליזה לביא (יש עתיד): אני אבוא איתכן. אנחנו יכולות לעשות סיור. שמענו שם – זה שודר בערוץ עשר, בתוכנית של אבישי בן חיים. שמענו גם את הסיפור שלך, השרה, ושל החיבור שלך ושל המקום שלך לאישה המאוד-מיוחדת והמאוד-יקרה הזאת. בית הכנסת הזה היה במודל הזה בטריפולי. שם, שוב – למה זה היה שם? ואיך זה היה שם? הדעות מגוונות. שרה לשוויון חברתי גילה גמליאל: זה היה בזליתן. עליזה לביא (יש עתיד): נכון, בזליתן. בית הכנסת הזה – כשהם עלו לפה, לארץ, התבנית שלו הועתקה במדויק, כמו שזה היה בטריפולי, ובאמת, הוא אחד מבתי הכנסת היותר-יפים והיותר-מפוארים. כמו שהשרה גמליאל אמרה, בכפר זליתן שבלוב היו נערכות הילולות לזכרה של בושאייף, ועם קום המדינה הם חידשו את המנהג הזה בארץ לזכרה. מהשאלות והתשובות שאני קיבלתי מנשים מסרניות, הן חושבות שבושאייף הייתה הבת של ישמעאל הכהן, הכוהן הגדול שגורש מבית המקדש לאחר חורבן בית שני והגיע בנדודים שלו לאפריקה. ועל פי המסורת הזאת ישמעאל היה אב של שלוש בנות: אחת ג'רייבה, אחת אום שוויכה, ובושאייף, שהרגע דיברנו עליה. כל אחת הבנות הללו זכתה למעמד של צדקת, של אישה מאוד מאוד מיוחדת ומיוחסת, ולזכר כל אחת מהן הוקם בית כנסת. בית הכנסת הזה של בושאייף – האגדה ממשיכה ומספרת שלבושאייף עצמה לא היו ילדים; למרות שהיא הייתה צדקת, והיא מאוד מאוד התפללה וביקשה וייחלה לה לא נולדו ילדים. מה שהיא כן באמת זכתה זה שהיא תוכל לבוא לברך נשים ללדת ילדים. באמת, הדמות הזאת שלה – אני ממליצה לכם ללכת לבקר, להתרשם, לראות את המקום הזה של ההמונים בקשר שלהם אל האישה הזאת. אני הזכרתי את זה כי באמת, בשעת ליל זו לדבר מול מליאה ריקה – אז פגשתי כאן את השרה ונזכרתי בביקור המשותף הזה שלנו. אבל שרח, שבה פתחתי, דיברתי והרחבתי, מביאה אלינו את הדמות הזאת של מודל ושל התנהלות ראויה בלקיחה של ההנהגה אל המקום של התקווה, ואני לא רואה את זה מספיק; ממש לא רואה את זה בכנסת הזאת ובמושב האחרון ובמושב שקדם לו –בסוג החקיקה; בדרך החקיקה; בהתעלמות מהכללים שהיו נהוגים בבית הזה בין קואליציה לבין אופוזיציה; בממשלה שמחלישה את עבודת הכנסת; בכלים שלנו כמחוקקים שהם לא רלוונטיים; בכך שכמחליטים להביא במכבש יותר הטבות ויותר כספים ויותר תקציבים, אם לפריימריז ואם לחוקים שמיטיבים עם אנשים כאלה ואחרים במעגלים שראוי היה שהם לא יהיו המעגלים הראשונים. אני לא ראיתי פה יותר מדי חוקים שמיטיבים עם האזרחים, עם האנשים ששלחו אותנו לכאן, לכנסת ישראל. להיות היום כאן בלילה הזה ולבוא ולומר עד כמה החוק הזה מיותר, עד כמה החוק הזה לא נכון וכמה הדרך לא ראויה – אני אחזור ואני אומר את זה שוב ושוב, כי זו הדרך היחידה שלי כחברת כנסת באופוזיציה לבוא ולומר לחברים שלי בקואליציה: תעצרו רגע, תחשבו פעם שנייה. זה לא נכון, זה לא בסדר, זה לא מוסרי. יש פה קבוצות רבות שהן קודם בתור. אין ולא יהיה מצב שאנחנו נשכח את הקבוצות הללו – קבוצות ששנים רבות אנחנו עוצמים את העיניים ומתעלמים מהן; קבוצות שמחכות בתור לתקצוב ולשוויון. אנחנו מדברים על מדינה שצריכה באמת להשוות בין אזרחיה, ולא יכול להיות שאנחנו נמשיך ונראה את הפערים שהולכים וגדלים ואת השסעים שמתרחבים בהיבטים שלנו כאזרחים. כמה חבר'ה מפסיקים ללמוד כי אין מי שיחזיק אותם ויתקצב אותם, והם לא מספיקים לעבוד, הם נאלצים לסיים, ועוד מבחן שנותנים להם ועוד מבחן, והם לא עוברים. הסטודנטים שלנו – אני ראש השדולה של הסטודנטים והסטודנטיות פה בכנסת ישראל, יחד עם חברת הכנסת מירב בן ארי, ואני אומרת לכם, ואנחנו רואים את זה מול העיניים שלנו: ראוי היה שניתן תקציבים. אנחנו רוצים השכלה, אנחנו רוצים להיטיב, לשנות. אנחנו נמצאים בתקופה שהולכת ומשתנה מול עינינו, הולכת ומשתנה מול עינינו, אבל לא מערכת החינוך משתנה ולא ההשכלה הגבוהה משתנה. המערכת הזאת, של תעסוקת המחר – יום אחד אנחנו נגלה שזה מאוחר מדי. 40% מהמקצועות שאנחנו מכירים ויודעים עד שנת 2040 ייעלמו מן העולם, ואנחנו עוצמים עיניים, ואין מספיק כסף ותשומת לב ותקציבים והבנה שצריך לבוא ולראות איך עושים, ואיך עושים את ההתאמות האלה החל מגיל הגן. ומדינות אחראיות נמצאות שם כבר מזמן – אם זה מדינות ה-OECD, ואם זו אוסטרליה, ואם זו ארצות הברית. אבל אנחנו? אנחנו הרבה, הרחק מאחור. וזה לא שאין לנו את הידע ואת ההבנה ואת היכולת; זה שוב עניין של תקציבים, וזה שוב עניין של הבנה, וגם, אולי הידיעה הזאת שהקבוצות שיודעות לדאוג לעצמן תדאגנה לעצמן. אבל מה עם השאר? ומה עם האחריות ההדדית? ומה באמת עם אותם ערכים שלשמם כל החברים האלה – ולא משנה כרגע קואליציה או אופוזיציה – באו לכנסת? אז על החוק הזה אנחנו עכשיו מצביעים? זה לא נכון, זה לא ראוי, זה לא מוסרי, וראוי היה שנעשה את זה אחרת. לא על הכול אנחנו חייבים לריב. מחר ב-07:00 נחזור שוב לחוק הלאום. ואני אומרת לכם כחברת אופוזיציה, אני הייתי צריכה להיות הראשונה שאחתום על חוק הלאום, ואני רוצה לחתום על חוק הלאום. לא יכול להיות שיהיה פה חוק לאום שאני אצטרך להצביע נגדו. אז איך לא מביאים את זה ביחד? איך מוצאים את הנקודות הללו שכל דקה מורידים עוד משהו, וכשאמרנו בוועדה שהסעיפים לא ראויים, עצמו ואטמו עיניים, אבל פתאום, כשהשותפות הקואליציוניות מוצאות שכך וכך, אז כן יודעים להחזיר אותנו מחר ב-07:00? על מה הבהלה? על מה המהירות? מאיפה זה מגיע? חוק שתשע שנים מדברים עליו – פתאום בספיד לבוא. חברים, זה אותו דפוס, זה אותו דפוס שהולך וחוזר על עצמו. יש פה חוקים פוליטיים שבאים כדי לשרת, אם זה בודדים, ואם זה קבוצה, ואם זה דבק של קואליציה שמתפורר כל הזמן. ואני שואלת למה. אני שואלת למה. באמת, בשביל זה כל זה שווה? לשם זה שלחו אותנו? חוק לאום – חוק לאום שאנחנו לא יכולים לעשות אותו בצורה ראויה ונכונה? אנחנו בעד חוק לאום. אנחנו בעד חוק לאום. הרי יש פה חוק לאום מעולה שחבר הכנסת בני בגין הביא אותו – הביא אותו ואנחנו גם אמרנו שאנחנו תומכים בחוק הזה. וכמו שידענו, ואנחנו יודעים שחוק הגיוס הזה – אנחנו תמכנו בו מהרגע הראשון, מהשנייה הראשונה, כי אנחנו לפני הכול למען הערכים של מדינת ישראל, ולטובת החברה הישראלית, ושיקולים פוליטיים בצד. זה אנחנו. אז גם אתם, חבריי בקואליציה, שעוד מעט תגיעו לכאן ותצביעו על החוק הזה ועל עוד שרשרת חוקים שבינם לבין יושרה, הגינות, אין כלום, אני קוראת לכם להתעשת, ואני קוראת לכם באמת לבוא ולנהל את זה כמו שצריך, כמו שלזה הגעתם לכנסת ישראל. ואם אתם רוצים, אני אזכיר לכם אפילו חוקים שהיום חתמתי עליהם – לא חוקים שלי; חוקים של חברים בתוך הקואליציה שגם הם יודעים שיש הרבה מאוד דברים שצריך לתקן אותם, אם זה תלמידים שאין מספיק הסעות עבורם, כי מגיעות להם הסעות, כי חלקם בעלי מוגבלויות וצרכים כאלה ואחרים, ויש הבטחה, ויש הבנה שצריך לעשות את זה. אבל הינה, חבר הכנסת מרגי, יושב-ראש ועדת החינוך – שפה המקום גם לברך אותו על הפרס שהוא זכה בו בשבוע שעבר, של המכון הישראלי לדמוקרטיה, פרס ראוי, ובאמת ברכות – הוא מביא את הצעת החוק הזאת, ואני הראשונה שחתמה עליה, כי הינה, עוד קבוצה, וראוי היה שהקבוצה הזאת לא תצטרך לבוא בחקיקה. הרי באנו כבר והסדרנו את העניין הזה. אבל בשנים האחרונות – וכך הוא אומר – מתקשה משרד החינוך לאמוד את הצפי למתן המענים בתחום החינוך המיוחד עקב אי-קבלת מידע מספק, ואז אנחנו רואים ילדים שלא משובצים, ואין להם, ויש להם, והרי אנחנו כבר באנו ואמרנו שלא יצטרכו לנסוע יותר מ-x שעות, ונבוא וניטיב. אז למה שוב צריך לעשות את זה בחוק? זה חוק שאנחנו רואים שהמערכת לא מסתדרת, ולא מתמודדת, אז בוודאי שאנחנו נחתום על זה, ובוודאי שאין אופוזיציה ואין קואליציה בהקשר הזה. אבל על חוק שבא להיטיב עם ראש הממשלה, על בית נוסף, שמה בעצם – אנחנו רוצים להחזיק אותו – עומד פה מי שמציג את החוק, חבר הכנסת מיקי זוהר, ואומר: אבל מה אתם רוצים שהוא יעשה עם הבית הזה במשך כל השנים? מי יחזיק אותו? והילדים, שהורגלו לתנאים כאלה ואחרים? זה באמת לא נכון. זה באמת לא ראוי. זה באמת באמת באמת לא אפשרי. ירדנה, אני ממש שמחה שאת פה, כי כשהתחלתי דיברתי על שתי נשים מאוד יקרות. אני חושבת שאולי אני אדבר על עוד אחת, כי יש לי קצת זמן. אחת הנשים שאני מאוד מאוד מאוד אוהבת, ולקחתי לי אותה כמודל חיקוי בחיי, זאת מרים – מרים, שלפני כמה שבועות נפרדנו ממנה. וכשאני מוצאת את עצמי בשאלות, שעל הרבה אני לא מקבלת תשובות, הרבה מאוד פעמים – לא על דרך, ולא על הנהגה, ולא סדר מטרות ועדיפויות – אני הולכת להיסטוריה, בעיקר להיסטוריה היהודית, ומנסה למצוא לעצמי תשובות, ושואלת את עצמי איך התנהגו בעבר ומה עשו; הרבה מאוד שאלות שגם פה בכנסת, בהרבה קונפליקטים או בהרבה צמתים, כשאני מתבוננת על המשחק הפוליטי – ואני מבינה שיש אילוצים, ויש צרכים, ויש הבנות, וזה משחק פוליטי – בסופו של דבר עדיין אני לא מצליחה להבין איך יש צמתים שמבינים לא עוברים אותם; איך יש רמזורים שמבינים שלא חוצים באדום; שיש תמרורים שהם עצור, שהם אל תעבור, שיש גדר הפרדה, שיש פס לבן; ואיך יכול להיות שבשם צורך פוליטי, ציניות פוליטית, חוצים, ולא שומרים על הכללים, ולא על ההבנות, ואין סדר עדיפויות. אם קודם דיברתי על תקציב מדינה – הרבה פעמים חושבים שתקציב מדינת ישראל זה משהו שנולד באופן טבעי. לא. ואל תקציב מדינת ישראל בשנה הבאה החוק הזה יתווסף, והוא ייקח משהו נוסף. הוא הרי ייקח משהו נוסף. וכמו שאמרתי קודם, אני רוצה בדקות שנותרו לי כן לסיים במשהו שהוא חיובי. כי בשעה הזאת שדיברתי כאן, דיברתי בכאב מאוד גדול, בכאב מאוד מאוד גדול, על חלוקה, ועל החלטה, ועל סדר של דברים, ועל תהליכי קבלת החלטות, וגם על החברים שלי פה, בבית הזה, שנאלצים כנראה לתמוך בחוק הזה ולא נעים להם. ואת חברי הליכוד אני מבינה, אם אפשר לומר מבינה; כנראה הם אולצו. אבל את השותפות הקואליציוניות – על מה ומה? אין ברקסים ואין בלמים? אין שר אוצר שיבוא ויגיד: זה לא וזה כן, כמו שהוא יודע להגיד לנו על הרבה מאוד הצעות תקציביות: אני לא יכול. אני זה שצריך לבוא ולשמור. אז הצעה שכזאת – אין אף אחד שהוא המאזן, שהוא הבולם, שהוא המבוגר האחראי שאומר: את זה לא, וזה רמזור אדום, וזה פס לבן, ואת זה אנחנו לא חוצים, ופה, אנחנו לא מתנהלים בצורה כזאת. אז כמו שאמרתי, אחת הנשים שמבחינתי היא מודל הנהגה ראוי היא אישה שגם אליה נחשפתי, אני חייבת לומר, בגיל מאוחר. הכרתי אותה לא כמו את שרח בת אשר, שלא הכרתי בכלל ושמעתי ולמדתי עליה רק כשהגעתי למחקר על הנשים היהודיות; על מרים הנביאה שמעתי, שמעתי ולמדתי, בעיקר למדתי בהקשרים – או שהיא שמרה על אחיה ביאור, או שהיא הייתה רכלנית; זה מה שלמדתי – שהיא ריכלה, נכון? שהיא באה ודיברה סרה בגיסתה. כשהיא רואה שמשה מחליט לפרוש מאשתו, היא באה לאהרן ואומרת: היי, מה קרה למשה? הרי גם אנחנו, ואנחנו ממשיכים לחיות את החיים שלנו, רגילים, וזה מה שזכרתי. או אחרי זה, כשהייתי אימא, אז היינו עושים את משה בתיבה – את יודעת, משה בתיבה, שהיינו צריכים לקנות את הדבר הזה. מרים סקרנה אותי מאוד מאוד מאוד. וגם את מרים אני פוגשת בזיכרון של נשים יהודיות, ואני פוגשת אותה אצל נשים דוברות לדינו, שהן בכל מוצאי שבת מדברות עם מרים הנביאה. בכל מוצאי שבת, איך שהשבת יוצאת, היא נכנסת, מבקרת אותן, והן מנהלות איתה שיחה. מרים, הבת של עמרם ושל יוכבד, האחות הגדולה, הבכורה, של משה ושל אהרן, היא משלושת מנהיגי המדבר. אז אני לא הכרתי אותה כמנהיגה, כי לא גדלתי על מערכי שיעור שהנחו, לימדו, חשפו בפניי אותה כמנהיגה, ונחשפתי לזה מתוך המחקר, מתוך השאלות של איך נשים לאורך הדורות משמרות את הזיכרון שלה. ובאמת, היא זו שהן מדברות אליה כל מוצאי שבת. מרים הנביאה, אנחנו פוגשים אותה בפעם הראשונה והיא בלי שם: "ותֵתַצַב אחֹתו מרחֹק". אין לה שם; היא האחות של משה. לא רק שאין לה שם – היא נסמכת עליו, היא האחות שלו, והיא יוצאת לשמור עליו. אחרי שאי-אפשר לגדל אותו בעקבות ההוראה של פרעה להשליך את כל הבנים ליאור היא יוצאת, אחרי שהוא נולד, בעצת אימה ולבקשת אימה, לשמור עליו. היא זו ששומרת עליו; היא זו שמצילה אותו מגזרת הגורל הזאת שנגזרה על הבנים. ואחרי שהוא גדל והופך להיות מנהיג, משה, אהרון ומרים הם שלושת המנהיגים במדבר. וכשמגיעים ימי מרים למות והיא עוזבת, אנחנו למדים על כך שעוזב את עם ישראל עוד משהו: "ותמת שם מרים ותקבר שם", ומייד באותו הקשר, אחרי המוות והאובדן של מרים המנהיגה – שהיה לה קשר מאוד מאוד מיוחד עם העם: היא שהביאה את ההנהגה האחרת, ההנהגה של השפה של הריקוד, של השירה. אני תמיד שואלת את עצמי: מאיפה היא הוציאה את התוף, תוף מרים? אין עוד כלי מוזיקה שמזוהה עם בן אדם. אין. ותוף מרים מזוהה איתה, זה היה חלק מההנהגה שלה. ואני שואלת את עצמי: מי בלילה נמהר ומר, שעוזב מקום צ'יק-צ'ק, יודע לקח איתו דווקא את התוף? אם הייתי שואלת אתכם: מה אם חלילה קורית שרפה, או בהלה, ואתם נאלצים לעזוב – אני בטוחה שכמעט כולכם פה הייתם לוקחים את הטלפון הנייד שלכם, כי זה כלי העבודה, כי זה העולם, כי זה הכול מהאישי שלך. והתוף הזה של מרים, שהיא לוקחת, זה הכלי שלה, זה כלי ההנהגה שלה. היא יודעת שגם ברגעים הקשים וגם בימי האפלה וחוסר האור, יגיעו אחרי זה הימים הטובים; יגיע הרגע שבו היא תוציא את התוף והיא תוביל והיא תנגן, והוא יהיה הכלי שבעקבותיו ילכו אחריה. אבל אחרי זה, אחרי המקום הזה שהיא תופסת – ואני ממליצה לכם לקרוא; ככל שקראתי ולמדתי על הדמות האדירה הזאת אני מבינה מה זה להיות מנהיגה, ומה זה לקבל החלטות, ומה זה להוביל, ומה זה לומר כן ולא, רצוי ולא רצוי, מותר ואסור. ורק אחרי שהיא עוברת מן העולם, באותו משפט אנחנו למדים: "ולא היה מים לעדה ויקהלו על משה ועל אהרן". כלומר המשמעות היא שכשמרים עוברת מהעולם מפסיקים המים. אין יותר מים לעדה. כלומר הבאר, או מקור המים שליווה – כל אחד מהמנהיגים, היה לו מה שהוא הביא: המן והשלו, וכל המזון והמים. המים היו מיוחסים למרים, וברגע שהיא עוברת מן העולם, גם המים נפסקים. וכל הזמן שאלתי את עצמי: מה הקשר? נכון, מרים, בכלל הסיפור שלה מגיע עם מים, מלווה במים: אנחנו פוגשים אותה בפעם הראשונה ליד היאור, ואנחנו ממשיכים ונפגשים איתה תמיד ליד מקור מים, אם זה בשירת הים ואם זה בעוד מפגשים. תמיד זה מים. והבאר מיוחסת למרים הנביאה מהמקום הזה של המים, של החיים, של דרך ההנהגה שלה, אבל כשהיא לא נמצאת, גם המים מפסיקים. והשאלה היא מתי מים מפסיקים כשמנהיג עוזב. המים מפסיקים כשהעם מוכן ויכול לעמוד על הרגליים; כשהוא לא צריך את המימייה, את הבאר, את המים שהמנהיג יביא לו, אלא הוא בשל מספיק, וגדל, ויודע לעמוד על הרגליים, ואומר: זהו, עכשיו אני יודע ויוצא; וכשמנהיג מוכשר מכשיר את צאן מרעיו, מכשיר את העם, מכשיר את הקבוצה שלו, את הקהילה שלו, את מי ששלח אותו, יודע שהוא יכול לעזוב בשקט, יודע שהוא יכול לעזוב בבטחה, כי הקבוצה שאותה הוא הנהיג יודעת את הדרך, ויודעת מה נכון, ויודעת מה לא נכון, ויודעת איך עושים את זה. ואני ממליצה לכולכם: הרבה מאוד פעמים בקונפליקטים, במשברים, בשאלות שנשארות לא תשובות וללא פתרון ובהתנהלות לא ראויה, במקום – ואני יודעת שכאן בכנסת רבים רבים רבים מהיושבים באולם הזה באו כדי להיטיב, באו כדי לעשות טוב ונכון, אבל יש פעמים שצריך לבוא ולומר: די. צריך לבוא ולומר: את מעבר החציה הזה נחצה רק בבטחה, ולא נחצה אותו באדום, ואם יש פס לבן, לא נעבור אותו, ואם יש גדר מפרידה, לא נהרוס אותה. ויש פעמים, חבריי היקרים, שלא מצביעים על חוק, ואומרים: אנחנו מבינים את הצרכים – יש דרכים אחרות לעשות. הוקמו ועדות. יש תקשי"ר. יש דרכים נוספות. וכשמשהו לא עובד נכון יש לו השלכות, ויש לו הרבה מאוד מחירים לא ראויים. וכן, גם מה יגיד הציבור זאת שאלה מאוד מאוד חשובה. ציבור שכל היום מקבל תשובות שאין מספיק פה, ורואים בעיניים את הזקנה במסדרון, ורואה הרבה מאוד חוסר פתרונות, או שהם שלא נעשים בצורה ראויה, נכונה, וחלוקה לא צודקת, כשהוא מחר ישמע על החוק הזה – אנחנו נתכנס פה ב-10:00, אחרי הלילה הזה, שבו אני והחברים שלי פה כדי לדבר בגנות החוק הזה וכדי לנסות אולי, אולי, לשכנע את החברים שלנו; אבל ב-10:00, 10:30, כשאנחנו נבוא לכאן ונצביע על החוק הזה, תזכרו שאתם לא חייבים להצביע על החוק הזה, ותזכרו שיש פעמים שצריך להקשיב ללב, שצריך להבין בראש: מה אני עושה בחוק הזה. לא הכול זה שלמות קואליציה, ולא הכול זה מה שביקשו כי לא הייתה ברירה. אנחנו מבינים כולנו איך הגענו לקונסטלציה של החוק הפסול הזה, ומה הסיבות שבעטיין אנחנו כאן – פתאום 70 שנה למדינה, וזה מה שצריך, וזה החוק. מה קרה לראשי ממשלה קודמים? איך הם הסתדרו? אז חבריי היקרים, תקשיבו למצפון שלכם. תודה, אדוני היושב-ראש. היו"ר חמד עמאר: תודה רבה. חבר הכנסת מוסי רז, בבקשה, אדוני. מוסי רז (מרצ): תודה, אדוני היושב-ראש. גברתי השרה, חברות הכנסת, אנחנו מתכנסים כאן, אדוני היושב-ראש, ובעצם מדברים על שתי הצעות חוק, ששתיהן רעות; הייתי אומר אפילו, במידה מסוימת, שהן משלימות האחת את השנייה. אחת מדברת על תנאי שכר של ראש הממשלה, ומייד אפרט, והשנייה מדברת על דבר רחב הרבה יותר – בעצם הסמכויות של בית המשפט הגבוה לצדק, בג"ץ, בשטחים הכבושים. ובעצם אותה המחשבה של עיוות הנורמות מלווה את שתי ההצעות הללו. לגבי תנאי השכר, או בעצם תנאי המס, של ראש הממשלה, ראו זה פלא – לאחר קצת יותר מ-70 שנות קיומה של המדינה פתאום החליטו שצריך לשנות ולכופף את כל מערכת המיסוי, מערכת מס ההכנסה של מדינת ישראל, כי משהו לא מתאים לראש הממשלה. הרי היו לפני ראש הממשלה הזה גם ראשי ממשלה אחרים שנהנו מהטבות דומות, נהנו מתשלומים דומים, ושם היה ברור איך חלים כללי המס עליהם, רק שכאן, הכול פתאום השתנה. ראש הממשלה, לדוגמה, מקבל רכב צמוד כפי שמקבלים הרבה עובדים במדינת ישראל במשק הפרטי, במשק הציבורי, וגם שרים וחברי כנסת. כל מי שמקבל רכב צמוד – יש לזה שיטה מאוד מפורטת: בעצם יש לו מה שנקרא "זקיפת שווי רכב". כי הרי ברור שרכב צמוד, אדוני היושב-ראש, שניתן לך או לי או לכל אחד אחר – לשרה שיושבת פה או לכל אחד אחר – מדובר במשהו שהוא גם כלי לצורך עבודתו וגם יש בו איזשהו שימוש לצרכים אישיים שלו, של בני משפחתו, שמותר להם להשתמש ברכב הזה, ולכן משלמים עליו מס, כי הרי זו הכנסה לכל דבר. כך היה מקובל תמיד, גם עם ראשי ממשלה קודמים, וטוב שהיה מקובל כך, כי כך מקובל לגבי כל אחד אחר במשק. אבל כאן באו ואמרו: לא, יש הוצאות שאותן אנחנו נפטור ממס – לדוגמה, ההוצאה הזאת, שהיא הרי הוצאה פרטית לכל דבר. היה מוסכם בוועדה על כולנו, גם על חברי האופוזיציה וגם על חברי הקואליציה, שאם, נאמר, יש צורכי ביטחון לראש הממשלה, אם השב"כ או מישהו אחר מטיל עליו לרכוש או להשתמש ברכב מסוים שיש לו עלויות גבוהות יותר בשל מרכיבי ביטחון, אם זה מיגון או כל עלות אחרת, מובן שזה צריך להיות על חשבון המדינה, ומובן שעל זה הוא איננו צריך לשלם מס, משום שזה דבר ציבורי, זה דבר שהוא, כסמל שלטון, כראש ממשלה – זה נגזר מתפקידו. לא מדובר כאן על הוצאה פרטית. ובעצם היה די מוסכם על כולם שיש הוצאות שהן הוצאות ציבוריות, ועליהן לא צריך לחול המס הזה, ובאמת גם לא חל. ויש הוצאות שהן הוצאות פרטיות. ובאמת, במסגרת החקיקה הזאת והניסיון לפטור את ראש הממשלה ממס על ההוצאות הפרטיות שלו – וזה נכון שזה קיים רק לבן אדם אחד במדינת ישראל, לנשיא מדינת ישראל, כי זה החוק; כי כך נקבע מקדמת דנא, עוד בשחר ימיה של המדינה, שהנשיא פטור ממס – הניסיון לפטור אותו מההוצאות הפרטיות שלו הוא דבר שכמובן אין לו סוף. הרי אפשר לעשות את זה לכל אחד. אפשר לעשות את זה – היום זה ראש ממשלה, מחר זה יכול להיות רמטכ"ל, יכול להיות יושב-ראש הכנסת, שרים, חברי כנסת, קצינים. הרי אין לזה סוף. ודאי וודאי שהדבר הזה לא מוצדק. כשבאנו לבדוק את ההוצאות האלה גם ראינו שבהוצאות הפרטיות יש הוצאות פרטיות שהן לאו דווקא ממוצעות, לאו דווקא סבירות, וכל עוד זו הוצאה פרטית של ראש הממשלה, כמובן זו זכותו המלאה. אין זה ענייני ואפילו הייתי אומר אין זה עניינו של הציבור כמה הוא משלם על מים לבית הפרטי שלו, למעון הפרטי שלו בקיסריה, כל עוד זה בא מכספו. אבל ברגע שזה בא מכספי הציבור, אז זה כבר מתחיל להיות מעניין יותר, וכבר מתחיל להיות גם לגיטימי פחות. עינינו לא צרה בראש הממשלה. ההצעה שהציעה האופוזיציה וגם חלק מהקואליציה תמכה בה בעצם אמרה: לא ניתן לעוות את מערכת המס; לא ניתן להכפיף את מערכת המס לרצונות של ראש הממשלה; לא ניתן לפטור אותו – ואגב, לא נשמעה כאן איזושהי אמירה שזה רצונו של ראש הממשלה, אבל יכול להיות שמי שהציע חשב לפני זה מה רצונו של ראש הממשלה; לא ניתן לפטור אותו ממיסים שאף אזרח במדינת ישראל – חוץ מהנשיא, אמרתי קודם – אינו פטור מהם. אם שכרו של ראש הממשלה נמוך מדי – בא חבר הכנסת המציע ואמר: מה אתם רוצים? ראש הממשלה קיבל שכר נטו של 13,000 שקל. ויכול להיות שזה שכר נמוך מדי לראש ממשלת ישראל, שבאמת עסוק לילות כימים, 24/7, בהגנה על ביטחון מדינת ישראל, על ביטחון אזרחיה, הפועל לטובת מדינת ישראל ואזרחיה. יכול להיות שזה שכר נמוך מדי. באנו והצענו: בסדר, אפשר להעלות את שכר ראש הממשלה. אפשר להכפיל את שכרו של ראש הממשלה. אפשר לקבוע אותו בכל סכום שנראה לנכון, גבוה יותר ממה שהוא היום, על מנת שהשכר נטו שלו יהיה גבוה בהרבה. אבל לא ניתן לעוות את כל המערכת כדי להכפיף אותה לרצון של איך תיראה משכורתו של ראש הממשלה. ועיוות המערכת הזאת זה דבר שבעצם אנחנו רואים אותו כאן כל הזמן – זה כל הזמן חוזר לפה בכל מיני צורות. זה היה גם קודם בחוק שעבר בעניין שוברים שתיקה. בעצם מה באו ואמרו המציעים? הם אמרו: לא מתאים לנו שאנשים מסוימים נכנסים לבתי הספר. לא מתאים. מה זאת אומרת לבתי הספר? לא מתאים שהם נכנסים לחינוך הממלכתי. החינוך הממלכתי הוא החינוך שפה מותר לכל חברי הכנסת, לשר החינוך, לכולם, לשחק איתו. החינוך הממלכתי-דתי הוא עצמאי. לנו אסור להגיד מה יהיה שם, אסור לקבוע מי מותר שייכנס לחינוך הממלכתי-דתי ומי אסור שייכנס אליו, מי ראוי ומי אינו ראוי. אותו דבר החינוך העצמאי של החרדים והחינוך של ש"ס – הם יכולים לעשות מה שהם רוצים; הכנסת לא יכולה להתערב להם, החקיקה לא יכולה להתערב להם, ואפילו השר איננו יכול להתערב. אבל בחינוך הממלכתי מותר כל הזמן להביא לפה חוקים שמציעים אותם בדרך כלל חברי כנסת שילדיהם ונכדיהם והם עצמם לא למדו ולא לומדים ולא ילמדו באותו חינוך ממלכתי אלא בחינוך אחר, והם קובעים לנו איך ללמד את ילדינו. ועכשיו הם יצרו כאן איזושהי קונסטרוקציה כאילו, כביכול יש איזה ארגון, שאני לא יודע מה הייתה עושה מדינת ישראל בלי הארגון הזה, כי הוא באמת מאוד עוזר בעיניי לשפר את הצבא, להתנהג בצורה ראויה. אבל בטוח – לא ברור מה הייתה עושה הכנסת בלי הארגון הזה, שוברים שתיקה. על מה היינו מנהלים פה דיונים? איזה הצעות חוק היינו מעבירים פה? הרי חצי ממה שאנחנו עושים פה קשור למה שקומץ אנשים ששירתו בצבא בשירות קרבי בשטחים הכבושים באים ומספרים. ואפשר להתווכח אם זו תופעה מייצגת, אם זו לא תופעה מייצגת, אם אולי במקום מסוים דייקו, במקום אחר לא דייקו – כאילו שיש איזה גוף, כאילו שיש איזה בן אדם שתמיד דייק במאה אחוז בכל מה שאמר; כאילו יש איזה מישהו שמעולם לא טעה; כאילו יש איזה ארגון שמעולם לא טעה. אפשר להתווכח, אבל כל מערכת החקיקה בכנסת הזאת מופנית כלפי אותו ארגון, אותם חיילים ששירתו וחושפים את האמת שלהם, ומערכת שלמה לוחצת אותם לבוא ולהגיד: זה לא – – – שלכם. אז מה בעצם אומרים להם? כן, יש לכם זכות. תגידו מה שאתם רוצים להגיד, זה בסדר גמור, יש בישראל חופש דיבור. אבל איפה תגידו? אז אנחנו רוצים להבהיר את זה. בכנסת אסור לכם לדבר. אם, חלילה, יהיה כנס בכנסת שבו יהיו חיילים משוברים שתיקה, אז נשלח כבר איזה ארבעה ח"כים בריונים שיתפרעו שם ולא יאפשרו לכינוס הזה להתכנס. כך היה פה רק לפני שבועיים. בחוץ לארץ? הס מלהזכיר. מה פתאום לדבר בחוץ לארץ? אגב, מה זו בכלל הבדיחה הזאת? הרי אני עכשיו, כשאני מדבר פה, ניתן לצפות בי באינטרנט, ניתן לצפות בערוץ 99, כל אחד ואחת בעולם יכול לצפות. יכול להיות שעכשיו יותר אנשים מחוץ לישראל צופים בי מאשר אנשים בישראל, אז זה אומר שאסור לי להגיד את מה שאני חושב? מעכשיו חברי כנסת יכולים להגיד רק חצי או רק חלק ממה שהם מאמינים, משום שאנשים בעולם צופים בהם ויכולים לשמוע מה הם אומרים, יכולים לראות אותם אומרים את זה? הרי אנחנו בעולם גלובלי. מה ההבדל בין להגיד דבר בארץ לבין לדבר בחוץ לארץ? אבל לא. בחוץ לארץ אסור; בכנסת אסור; בתיאטרון ציבורי אסור גם אסור – מייד תזדעק שרת התרבות ותגיד: אל תיתנו להם את התיאטרון הזה, אל תיתנו להם את המועדון הזה, לא מועדון של מפעל הפיס, לא תיאטרון שממומן על ידי העירייה, לא תיאטרון שממומן על ידי הממשלה – גם זה אסור. ועכשיו גם בבתי הספר אסור, כי למה שבבתי הספר ישמעו את כל הדעות? מותר לשמוע רק דעה אחת – את הדעה של השלטון. כל דעה אחרת היא דעה פסולה. בקיצור, אם אתם חיילים קרביים ושירתם בשטחים הכבושים וראיתם דבר שמן הראוי אולי לספר אותו על מנת שנהיה חברה טובה יותר, אז בבקשה, תשמרו את זה לעצמכם. אם יש חופש דיבור, תגידו את זה לעצמכם, אבל לא בשום מקום אחר. וזה מוביל גם לחקיקה הנוספת הבוקר הזה, בעניין הסמכויות של בג"ץ בשטחים הכבושים. אני חושב שאפשר לבוא ולהתפלפל איזה סמכויות לוקחים עכשיו, איזה סמכויות לוקחים אחר כך, אבל השאלה הזאת איננה חשובה. בעצם, לא רק החיילים שאומרים את האמת מפריעים לרצון לקיים את הכיבוש בשטחים אלא גם בית משפט, שלא עלינו, לפעמים אפילו דורש מאיתנו להתנהל בצורה חוקית; לא תמיד – לפעמים הוא מרשה להתנהל גם בצורה לא חוקית – אבל לפעמים הוא דורש להתנהל בצורה חוקית. וכמובן, אם צריך להגיד את האמת, זה לא טוב כדי לקיים את הכיבוש הזה. ואם צריך להתנהל בצורה חוקית, אז גם זה לא טוב כדי לקיים את הכיבוש הזה, ואז אנחנו מתחילים לארגן כל מיני קונסטרוקציות שבעצם לא השופטים של בית המשפט העליון יתעסקו עם זה, למרות שהם בעצם הרבה פעמים הגנו על ההחלטות של מה שקורה בשטחים, והפרסטיז'ה הזאת שלהם, היוקרה שלהם, עזרה – לדוגמה, כשהיו הדיונים על חוקיותה של הגדר, ובעצם התכנס גם בית המשפט בהאג לדון בחוקיות של הגדר, ולא הייתה לו ברירה, כי בעצם עמד פסק הדין שלו מול פסק דין של בית המשפט העליון היוקרתי של מדינת ישראל. אבל אם יעמוד פסק דין שלו מול, נאמר, פסק דין של איזשהו בית דין מינהלי בירושלים, שופטים שאנחנו לא בדיוק יודעים, בערכאות יותר נמוכות – ואני לא רוצה לזלזל בשום פנים ואופן, אבל בוודאי שהכוח שלהם לעשות דברים ולקבל החלטות שתשנינה את פני המציאות, ישנו את ההחלטות של הממשלה, ישנו החלטות של הצבא; גם לבית המשפט העליון בדרך כלל לא היה האומץ לעשות את זה. אנחנו מדברים פה על עניינים יומיומיים. אנחנו נמצאים עכשיו כאן בירושלים; לא רחוק מאיתנו יש כמה בתי חולים, גם ישראליים וגם פלסטיניים: בצד המערבי של העיר – בית החולים הדסה, כמובן, בית החולים שערי צדק, בית החולים ביקור חולים; בצד המזרחי של העיר – בית החולים אל-מקאסד. ובבתי החולים האלה מאושפזים חולים וחולות מהשטחים הכבושים, שבעצם מאושפזים שם ומקבלים שם טיפול רפואי. בני משפחתם – ואני מכיר מקרים כאלה מקרוב, גם כאלה ששמעתי אתמול וגם אחרים – בני משפחתם לא תמיד יכולים להיכנס לבקר אותם, משום שסגר מוטל על השטחים, וכדי לבוא להיכנס לירושלים לבקר את בן זוגךָ או בן זוגך או בת זוגך, או אבא, אימא, בן, בת, צריך אישור. צריך אישור לשם כך, והצבא לפעמים מספק את האישורים הללו ולפעמים איננו מספק. האם אנחנו יכולים לסמוך על בית משפט מינהלי שיפתור בעיות כאלה? ברור שממש ממש לא תמיד. גם בית המשפט העליון, עם כל הכוח שלו, עם כל העובדה שהשופטים בבית המשפט העליון כבר אינם תלויים באף אחד, משום שהם מונו למעשה עד ליציאתם לגמלאות, בניגוד לכל בית משפט בערכאה נמוכה יותר, שמן הסתם רוצה השופט ורוצה השופטת להתקדם, ובזה הם תלויים בשלטון – התגאתה שרת המשפטים שלנו רק לפני כמה שבועות ששליש מהשופטים במדינה היא מינתה, וכמובן, המספר הזה ילך ויגדל, ואני חושב שלא צריך להיות מתוחכם במיוחד כדי להבין איזה סוג של שופטים רוצה שרת המשפטים שלנו – היום שרת משפטים כזאת, מחר זה יכול להיות שרת משפטים או שר משפטים אחר, זה לא חשוב, אבל בעצם האמירה הזאת: אני מיניתי שליש מהשופטים, ואני מתגאה בזה, וכמובן אני יכולה להשפיע עליהם – אז אנחנו רואים עד כמה חשוב שהחלטות מהסוג שאנחנו מדברים עליהן תהיינה בידי בית המשפט העליון. ולא שהוא היה מאוד ביקורתי למדינה. בדרך כלל לא. ניתן לבדוק את זה כמעט בכל ההחלטות, החל משאלת ההתנחלויות, שלצערי, לצערי הרב, בג"ץ אישר אותן שוב ושוב בכל מיני טיעונים, אומנם מופרכים, שאפשר היום פשוט להתבדח כשאנחנו שומעים את הטיעונים הללו, שאמרו בעצם שההתנחלויות הן חשובות לביטחון המדינה: הביאו איזושהי חוות דעת של קצינים בכירים, חוות דעת של אלוף, כאילו, כביכול, ההתנחלויות הן חשובות לביטחון המדינה. לא חשוב שניתן להביא, וגם הביאו, חוות דעת של קצינים בכירים לא פחות אבל בדימוס – כאלה שלא ניתן להפעיל עליהם לחצים, והם אומרים את זה בכנות, הם אומרים את זה מהערכתם הכנה, לא בגלל שהם תלויים במערכת – שאומרים שההתנחלויות לא רק שאינן דרושות לביטחון אלא הן אפילו נזק גדול לביטחון. ולא רק זה – טיעון נוסף שנשמע, ובעצם הוא גם תנאי להחלטות של בג"ץ, זה הזמניות. בעצם הכיבוש הוא זמני, גם לפי בג"ץ, גם לפי הבית הזה, שגם היום, יותר מ-51 שנה לאחר הכיבוש, לא בא ואמר: אני מחיל את החוק על השטחים, מלבד שתי דוגמאות קטנות ומצומצמות – רמת הגולן וירושלים המזרחית. מובן שאלה דברים שאינם מקובלים על החוק הבין-לאומי, אבל גם מבחינת הבית הזה, הוא לא עשה את הדבר הזה. יש כאן רוב. מדוע לא מחילים את החוק הישראלי על השטחים, או כפי שהציע חבר הכנסת השר בנט, על אזורי C, או חבר הכנסת איתן כבל הציע את זה, חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין הציעה את זה? מדוע לא מחילים את החוק על אזורי C, לדוגמה, איפה שנמצאות ההתנחלויות, ויש בו אפילו רוב יהודי, וחלק מהאדמה היא, נאמר, אדמת מדינה? כי אין אומץ לבית הזה לעשות דבר כזה שכל כך מזיק למדינה ולביטחונה; כי גם בבית הזה, כמו גם בבית המשפט העליון, מבינים שיש איזושהי זמניות בכיבוש. אבל הזמניות הזאת הולכת ונעשית יותר ויותר קבועה, ובכך הולך ומשתנה המצב המשפטי בשטח. בג"ץ – גם באופן, מי שירצה יגיד מפתיע; לצערי לא לגמרי מפתיע – אישר למעשה בדיעבד את חוקיותם של כל המאחזים הלא-מורשים, או כמעט כל המאחזים, שהרי ב-2 באוגוסט 1996 קיבלה ממשלת נתניהו הראשונה את החלטה מס' 151 ואמרה: לא יוקמו יישובים נוספים בשטחים אלא באישור מליאת הממשלה, ומליאת הממשלה, ב-22 השנה שעברו מאז, מעולם לא אישרה יישוב נוסף בשטחים. אז איך קורה שאפילו ממשלת נתניהו ההיא, וגם הממשלות שבאו אחריה, לא שינו את ההחלטה הזאת מעולם? אפילו ממשלת נתניהו קיבלה החלטה שלא יוקמו יישובים חדשים בשטחים, כנראה מתוך ההבנה שהקמת יישובים בשטחים פוגעת במדינה, בביטחונה, בשלומם של האזרחים, אולי גם אפילו – אני לא יודע אם לייחס להם דבר כזה – בכללי הצדק הטבעי. אבל בשטח קמו בעצם עשרות, יותר מ-100 יישובים חדשים ב-22 השנים הללו, רק לא קוראים להם יישובים חדשים – קוראים להם מאחזים. הם נמצאים בשטח שהוא באופן מופרך ביותר אבל באופן רשמי שייך להתנחלות האם. כך לדוגמה אנחנו רואים שהתנחלות זעירה כמו איתמר – שטחה הוא כגודלה של גבעתיים; התנחלות כמו מעלה אדומים – שטחה גדול יותר משטחה של תל אביב, וכן הלאה וכן הלאה. הם קמים שם ללא שום אישור, ובג"ץ, הפלא ופלא, גם את הדבר הזה מאשר, למרות שברור לחלוטין שאיש לא נתן את הרשות ללכת לגור שם, איש לא נתן להם את ההסכמה שדרושה בוועדת התכנון והבנייה של המינהל האזרחי שדרושה לזה, לא ניתן האישור הדרוש של שר הביטחון, אבל הכול יכול להינתן מבחינה זו בדיעבד, כי הם הלכו ותפסו את השטח. זה נכון שבית המשפט כן התנה תנאי אחד, ואחד בלבד, ובתנאי הזה הוא אמר שזה לא יהיה על אדמה פרטית פלסטינית. ובאמת, במקרים מאוד מאוד ספורים, שמוכרים לנו היטב – ומקרה עמונה הוא דוגמה לכך – הוא בא ואמר: כיוון שהדבר הזה נעשה על אדמה פרטית פלסטינית, אנחנו לא מקבלים את זה. כמובן, אני מתייחס עכשיו רק למאחזים, כי אנחנו יודעים שהתנחלויות רבות הן על אדמה פרטית פלסטינית, אבל בג"ץ מעולם לא החליט לפנות אותן. על כל פנים, לגבי המאחזים שהוקמו גם בצורה לא מורשית וגם על אדמה פרטית פלסטינית, שם נוצרה בעיה, וניסו לסדר את הסידור הזה. כל הדבר הזה כמובן לא עמד, והכללים היו ועדיין אחרים לגמרי ברגע שמדובר בתושבים פלסטינים. ראו מקרה הכפר ח'אן אל-אחמר: אנשים שגורשו על ידי ישראל בתחילת שנות ה-50, גורשו החוצה מישראל בגלל שהם בדואים – זה עוון חמור מאוד – גורשו לעבר ממלכת ירדן, רק שהמגרשים לא ידעו ששנים לאחר מכן, ב-1967, נפגוש אותם, משום שח'אן אל-אחמר זה חלק מהשטחים שכבשנו במלחמת ששת הימים, ב-1967, ופתאום עוד פעם אנחנו פוגשים את אותו שבט הג'האלין, שישב בזמנו באזור ערד, גורש והתיישב בח'אן אל-אחמר, ועכשיו הוא עוד פעם לא מתאים לנו בעין, כי הוא יושב קרוב לכביש מספר 1 החשוב, מיריחו לירושלים, וכי הוא יושב קרוב להתנחלות כפר אדומים, שזה מקרוב באה. הוא היה שם עשרות שנים לפניה, אבל הוא מפריע להם והוא לא טוב להם בעין, אז בג"ץ מחליט שאפשר לפנות אותו. אותם אפשר לפנות, למרות שהם לא יושבים על אדמה פרטית של מישהו אחר, למרות שהם יושבים שם עוד מלפני שלבג"ץ הייתה זכות להחליט על משהו שקורה שם. וכשמדובר באדמות מדינה, כמובן כאן אין שום בעיה, כאילו אדמות מדינה הן אדמות שהמדינה קנתה אותן או משהו כזה. הרי מהן אדמות מדינה? הביטוי הזה, "אדמות מדינה", הוא מאוד מתעתע והוא מאוד מבלבל. אדמת מדינה זו אדמה שהמדינה קיבלה מהשלטון הקודם, לפי כללי אמנת ז'נבה הרביעית וגם לפי כללי אמנת האג, ואני רוצה להזכיר שבאמנת ז'נבה הרביעית לטיפול בשטחים כבושים – ישראל, לפני שטיפלה בשטחים כבושים, הייתה מהלוחצות לקבל כללים כאלה – נקבע שאדמות מדינה צריכות להיות לטובת התושבים – התושבים באותו שטח כבוש, לא תושבים מאותה מדינה כובשת ששלחה לשם את התושבים שלה, שזה דבר שכמובן אסור על פי החוקים האלה. אבל אצלנו הכול הפוך: אדמות מדינה כביכול שייכות למדינת ישראל, וכיוון שהן שייכות כביכול למדינת ישראל, זה אומר שהן שייכות לאזרחי ישראל, וכל אזרח פשוט בא, יכול להשתלט, יכול להתיישב, איש לא מזיז אותו משם – כמובן, בתנאי שהוא ישראלי; אם הוא פלסטיני זה לא משנה היכן האדמות הללו, לא משנה מה הבעלות – אין שום סיכוי שהוא יוכל לשבת שם. בג"ץ כבר ימצא את הדרך להזיז אותו. אבל כל הדברים האלה קורים עוד כשיש שופטים בלתי תלויים, כי באמת זו התחנה האחרונה בקריירה הפוליטית שלהם. עכשיו רוצים שיהיו שופטים תלויים, שיהיו שופטים שיצייתו לשלטון, שיהיו שופטים שיעשו מה שאומרים להם לעשות. יעבירו את זה לבית משפט זוטר יותר, שאור זרקורי התקשורת פועל עליו קצת פחות, שהשופטים שם רוצים להתקדם לתפקיד בכיר יותר, ואז נראה אותם – כמו ששופטי בג"ץ פעם ב-100 עתירות מקבלים החלטה נגד הממשלה, או הסטטיסטיקה, נדמה לי, היא שלוש פעמים מתוך 100 עתירות – נראה אותם מקבלים אפילו בשלושה מקרים מתוך 100 החלטה כנגד הממשלה. הסדרנו את המצב. הממשלה תוכל לעשות כל שברצונה לעשות בשטחים הכבושים. כמובן, הממשלה הרי נתונה בידיים של המתנחלים. היא הרי לא עושה שם שום דבר, היא פשוט נגררת אחרי המתנחלים. זה לא שמישהו בממשלה החליט להקים את המאחזים הללו. אגב, לא רק המאחזים שקוראים להם "בלתי מורשים", אפילו העיר הגדולה, ההתנחלות השלישית בגודלה, מעלה אדומים, כאן, קרוב לירושלים, שגם היא הוקמה בצורה בלתי חוקית על ידי גוש אמונים – וזכור לנו ראש הממשלה יצחק רבין, זיכרונו לברכה, שקרא לה "הפיקניק של גוש אמונים". זאת אומרת, אין ממשלה בשטחים. היא פשוט נגררת אחרי המתנחלים, זמביש וחבורתו, שגוררים אותה, ועכשיו גם לא יהיה בית משפט, כי אנחנו משחררים את בית המשפט הגבוה לצדק מאחריות למה שקורה שם. והתוצאות לא יאחרו לבוא. חבל מאוד שכך קורה. תודה. היו"ר חמד עמאר: תודה רבה. חבר הכנסת יוסי יונה. יוסי יונה (המחנה הציוני): אדוני היושב-ראש, מזכירת הכנסת, השר איוב קרא, שמצטופף לו שם בנישה. היו"ר חמד עמאר: איפה איוב קרא? יוסי יונה (המחנה הציוני): איוב הוא שם – נכון, איוב? אתה איתנו, נכון? למרות השעה המאוד-מאוחרת. היו"ר חמד עמאר: לא ראיתי אותו. נכנס השר איוב קרא. יוסי יונה (המחנה הציוני): אם הוא לא היה כאן לא היינו פותחים את הנאום. אדוני היושב-ראש, הינה אנחנו כאן באשמורת – איך מכנים אותה? האשמורת השנייה, השלישית של הלילה? אשמורת אחרונה. אנחנו עכשיו באשמורת האחרונה של הלילה, ויש לנו עוד מסע מאוד ארוך, אדוני היושב-ראש. היו"ר חמד עמאר: אין הרבה. שלוש שעות. יוסי יונה (המחנה הציוני): אנחנו הולכים להמשיך – היום, מחר, מוחרתיים. היו"ר חמד עמאר: היום עד 07:00 תלכו לנוח. יוסי יונה (המחנה הציוני): כן. אני אתייחס לחוק, אחד מהחוקים שעליהם אנחנו כאן מתבקשים לדבר, ובוודאי גם על נושאים שבאופן כזה או אחר קשורים להצעת החוק. התבטאתי בעבר על החוק שמציע פטור ממס לראש הממשלה. אמרתי אז למיקי זוהר – הוא היוזם של החוק – אמרתי לו: אחד מהדברים החשובים ביותר כשאנחנו מנתחים חוקים, חושבים על המשמעות שלהם ועל ההשלכות שלהם, זה לחשוב עליהם בהקשר, זאת אומרת, באיזה הקשר הם באו לעולם, כי מאוד יכול להיות שאותו חוק, מבחינת התכנים של החוק, הם קבועים, אבל כשאנחנו משנים או מיישמים אותם, אדוני היושב-ראש, בהקשרים שונים, הרי המשמעות שלהם תהיה שונה לחלוטין. למה אני מתכוון? לך תדע אם מגיע לראש הממשלה פטור ממס, לא מגיע לראש הממשלה פטור. זה יכול להיות, אם תרצה, איזה מין דיון כמעט אפילו תלמודי שכזה – טענות לכאן ולכאן, בעד ונגד. אבל ההקשר שבו אנחנו מדברים על החוק הזה – אנחנו גם יודעים מי האיש שהביא לפתחנו את החוק, ומי ראש הממשלה שלנו, ומה אנחנו יודעים על ראש הממשלה שלנו. ואמרתי, ואני חוזר ואומר את זה: ראש הממשלה שלנו הוא אחד מראשי הממשלות הנהנתנים ביותר, ואולי הנהנתן ביותר, שידעה ההיסטוריה הקצרה שלנו, של מדינת ישראל ושל הפרלמנט הזה. לכן אתה תוהה, אתה אומר: תשמע, זה נועד בשביל האיש הזה. והינה, מה, מיקי זוהר מבקש לחלות את פניו ולהיטיב עם ראש הממשלה שלנו. האם ראש הממשלה שלנו, חסר לו משאבים? האם ראש הממשלה הוא באמת – הרי הוא מדי פעם עולה פה, על בימת הכנסת, בכל מקום כזה ואחר, ומדבר על מחויבותו המלאה והעמוקה למען עם ישראל והאינטרסים שלו, ועוד כהנה וכהנה. ועכשיו זה הסיפור הזה, של הפטור ממס, זה מה שעכשיו ראש הממשלה שלנו זקוק לו? מאוד בלתי סביר, מאוד בלתי הגיוני בתוך ההקשר שבו אנחנו מדברים. ותראה גם את כל הפרשיות האלה, אדוני היושב-ראש, שכרוכות בראש הממשלה – ואני מאוד מאוד נזהר בדבריי: חשדות. חשדות. אנחנו לא מדברים על האשמות חד-משמעיות, כי אנחנו אנשים מאוד מאוד זהירים. ובין המשטרה ובין הפרקליטות – ועד שהאדם באמת לא הואשם באופן חד-משמעי והוכחה אשמתו, אנחנו צריכים מאוד מאוד להיזהר גם בכבודו של ראש הממשלה. למה? כי ראש הממשלה הוא ראש הממשלה של כולם, לכן אנחנו זהירים. אבל עדיין, דבר אחד אנחנו לא יכולים לדחות ולהכחיש, וזה באמת חיבתו של ראש הממשלה שלנו לחיים הטובים – חיבתו המופלגת, אני יכול לומר, אדוני, לחיים הטובים. כאשר בא מיקי זוהר פה לכנסת ומביא חוק שכזה, אתה תוהה אם זה איזשהו סוג מסוים של עזות מצח, של זחיחות דעת, לבוא ולומר: אתם יודעים מה, חבר'ה? אני לא שם עליכם. כן, שיאשימו את ראש הממשלה ויגידו עליו ככה ועוד כהנה וכהנה. אני, מה שאני אעשה – אני אבוא לכנסת ואני אביא חוקים כדי להיטיב את תנאיו של ראש הממשלה. יש איזשהו משהו, כפי שאני אומר, ממש איזושהי זחיחות דעת שמאפיינת את פעילותו של חה"כ מיקי זוהר, ואתה גם לא יודע, אדוני היושב-ראש, עד כמה הדברים האלה נעשים בתיאום בינו לבין ראש הממשלה. אני מתאר לעצמי – הוא אומר לו: אוקיי, מיקי היקר, למה שלא תלך לכנסת ותחוקק חוק כדי שייטיב איתי? אתה יודע, אני קצת, כפי שגם הסבירה לכם רעייתי, אנחנו פה נידונים לאכול פתיתים בבית ראש הממשלה, וזה זמן מתאים שתנאי החיים שלנו ישתנו. לכן אני אומר שההקשר כשלעצמו הוא מין איזשהו – הייתי אומר אפילו מין יריקה בפנים של הציבור הישראלי. למה אני מתכוון? למה יריקה בפנים? חשבו: לפני כשבוע-שבועיים לערך פרסם ארגון המדינות המפותחות, ה-OECD, דוח על מצבה הכלכלי של מדינת ישראל. אנחנו מדינה באמת עם עוצמה, ואני אמרתי ואני חוזר ואומר: אני גאה בעוצמה של המדינה שלנו, המדינה שלי. אני גאה בעוצמה שלה – בעוצמה הכלכלית, בעוצמה הטכנולוגית, ביכולת שלה להגן על עצמה. בוודאי, אנחנו צריכים לשמוח בדברים הללו ללא שום אפולוגטיקה. אבל מה הבעיה של המדינה שלנו? זה שבעצם העושר הלאומי המאוד-מאוד גדול שלה אינו מתחלק באופן הוגן בין אזרחיה. לא יכול להיות, אדוני היושב-ראש, לא יכול להיות שמדינה עם תל"ג כל כך גבוה, עם שיפורים מאוד מאוד משמעותיים, עם נתונים של צמיחה כלכלית והכנסה פר נפש – אתה יודע, העולם משתאה. מסתכלים על מדינת ישראל ומשתאים. צודק ראש הממשלה – ראשי ממשלה, ראשי מדינות, משחרים לפתחנו, רוצים את המעורבות שלנו בפיתוח הטכנולוגיה שלהם, הסייבר שלהם, החקלאות שלהם. יופי, יש במה להתגאות. אבל איך יכול להיות שהמדינה שלנו, עם החוסן הכלכלי העצום שלה, משתרכת הרחק מאחורי המדינות המפותחות? איך יכול להיות? אם מישהו היה בא ואומר: תשמעו, הוצאות הביטחון המאוד-מאוד גדולות – והן באמת גדולות, אבל עדיין, כשאנחנו חושבים על חלקה של ההוצאה הביטחונית מהתל"ג שלנו לאורך השנים אנחנו מגלים דבר מאוד מאוד ברור: שהחלק שלה הולך וקטן. זאת אומרת, גם כאשר תקציב הביטחון גדל, אדוני היושב-ראש, הרי שחלקו בתוך התל"ג שלנו הולך וקטן, וזה מעיד על העוצמה הכלכלית שלנו. אז אנשים, שלא יבואו ויגידו לי: תשמע, בגלל הביטחון אין לנו כסף לשפר את תנאי החיים של השכבות – – – היו"ר חמד עמאר: מי שעכשיו יושב ושומע אותך – איזה תשבחות לממשלה על כל המצב הכלכלי. יוסי יונה (המחנה הציוני): על המצב הכלכלי. אין, אנחנו – – – היו"ר חמד עמאר: כל הכבוד. יוסי יונה (המחנה הציוני): אמרתי – תשמע, אדוני, אמרתי: אדרבה, יש לנו חוסן כלכלי מפואר, אנחנו צריכים להתגאות בו. עד כמה, אתה יודע, הקשר – אתה יודע, בתגובה לדבריך, אדוני היושב-ראש – המון פעמים אומרים איזה טוב שהממשלה לא מתערבת בעסקים, ועד כמה אתה באמת רוצה לתת לה את הקרדיט על החוסן הכלכלי שלנו. יש איזשהם כוחות של הכלכלה שעובדים דווקא בלי המעורבות של הממשלה. אבל עדיין אני חוזר ואומר – וזה הצד, אם תרצה, האפל של הירח, אדוני היושב-ראש. ברור, שיבחתי והיללתי את הכלכלה שלנו, את החוסן שלנו, אבל מה הבעיה? הבעיה היא שהעושר הלאומי שלנו לא מתחלק באופן הוגן. אני לא מדבר, אדוני היושב-ראש, על חלוקה שוויונית; הוגנת – אנחנו מדברים על חלוקה הוגנת של העושר הלאומי. לא יכול להיות. לא יכול להיות. תחשוב על הפערים בהכנסות של העובדים, שאנחנו נמצאים במקום הראשון בעולם המערבי; בעולם המערבי – אם אתה תשווה אותנו לוונצואלה, לסודאן, אם תרצה, או לשכנות שלנו, ברור שאנחנו במקום מאוד מאוד טוב. אבל אנחנו הרי כל הזמן משייכים את עצמנו לקהילת המדינות המתקדמות; זו ההשוואה – ההשוואה היא קהילת המדינות המתקדמות. וכאשר אנחנו משווים את עצמנו לקהילת המדינות המתקדמות, ישנם תחומים, כפי שאמרתי, שיש לנו על מה להתגאות, אבל מצד שני, איך יכול להיות שבמדינת ישראל הפער הגדול ביותר בהתפלגות של השכר בין העשירון התחתון לתשיעי? איך יכול להיות שחלקו של השכר בתוצר, אדוני היושב-ראש, הולך וקטן, זאת אומרת, הכסף שבא מהון, שהרווחים שבאים מהון כחלק מהתוצר, דווקא הולכים וגדלים, ומעבודה – הולכים וקטנים? לא הגיוני. זה לא הגיוני. למה זה קשור? אנשים אומרים: תשמעו, הינה, אנחנו, מדינת ישראל משקפת את השיעור הנמוך ביותר של האבטלה. יפה, נכון? כמה, 4%? יפה מאוד. אבל מה אנחנו למדים? שבשנים האחרונות אנשים שנכנסים לשוק העבודה, בעיקר בדרגים הנמוכים של שוק העבודה, הם לא משתכרים מספיק כדי להבטיח לעצמם קיום בכבוד. האם השר איוב קרא רוצה להתערב ולהעיר את הערותיו? הוא מוזמן גם מהנישה שבה הוא יושב – למרות שהייתי שמח אם היית יושב כאן וננהל דיאלוג ער ונוקב. אה, אתה אוכל. בסדר, אנחנו – – – היו"ר חמד עמאר: בשעה כזאת אנחנו מרשים לו לאכול, לשר, גם בתוך המליאה. אנחנו עומדים ב-04:20. יוסי יונה (המחנה הציוני): אנחנו מכבדים אותך ואת רעבך. היו"ר חמד עמאר: 04:20, בבוקר. יוסי יונה (המחנה הציוני): 04:20. אני לא ביקרתי. הוא הניף את ידו וחשבתי שהוא מבקש להעיר הערה בצורה מאוד מאוד מנומסת. היו"ר חמד עמאר: הוא הרים את ידו להזמין אותך לאוכל, אם אתה – – – יוסי יונה (המחנה הציוני): מילא. לא, הוא הניף את ידו כדי לדחוף משהו לפיו, שגם זה בסדר גמור. היו"ר חמד עמאר: לא, לא, הזמין גם אותך לאוכל. יוסי יונה (המחנה הציוני): אה, כן? הזמנת אותי לאוכל, אדוני השר? שר התקשורת איוב קרא: – – – ליושב-ראש, שיהיה לו מתוק. יוסי יונה (המחנה הציוני): אה, יפה מאוד. יפה מאוד. זו התחשבות. אתה יודע, אני מקווה שזה סימבולי – לא לנו דווקא, לחברי הכנסת – להציע יותר משאבים לאנשים שצריכים אותם. אז אני חוזר ואומר, אדוני היושב-ראש: דיברנו על העניין של האבטלה, שיעור האבטלה, שהוא נמוך באופן מאוד מאוד מרשים בהשוואה למדינות העולם המערבי, שאליו אנחנו מתאווים, כמהים, רוצים להשתייך. אבל מה אנחנו מגלים? שהכניסה לשוק העבודה בשנים האחרונות זה בדרגות השכר הנמוכות. היו"ר חמד עמאר: זה לא מוציא אותך ממעגל העוני. יוסי יונה (המחנה הציוני): וזה לא מוציא אותך ממעגל העוני. תיזהר שלא תהיה בדבריך מין ביקורת על הממשלה. היו"ר חמד עמאר: לא, זה ברור. הרבה אנשים נכנסים – קמים כל בוקר, הולכים, עובדים שמונה שעות – – יוסי יונה (המחנה הציוני): נכון. נכון. היו"ר חמד עמאר: – – ואנשים מרוויחים את ה-5,000, את שכר המינימום. יוסי יונה (המחנה הציוני): נכון, וזו בעיה מאוד מאוד קשה, שגם אין לה הצדקה. עכשיו, הם נכנסים לדרגות השכר הנמוכות. ואז יבוא מישהו, ראש הממשלה אולי, אולי יבוא ויאמר: תראו, עדיף שהם יעבדו – אני מסכים, דרך אגב – שאנשים ייכנסו לשוק העבודה מאשר יחיו מביטוח לאומי, גם בדרגות השכר הנמוכות. אבל מה אתה עושה, אדוני, כדי שהשכר שלהם ישתפר עם הזמן? מה אתה עושה? זאת אומרת, אתה בא ואומר: תנו לשוק לעשות את עבודתו? אני לא יודע. בדוח של ה-OECD, אדוני השר, התגלתה עובדה מאוד מאוד מעניינת. ומהי העובדה? שדנמרק, לדוגמה, משקיעה פי 20, פי 20, ממה שישראל משקיעה בהכשרה מקצועית. וואו, זה נתון מדהים. אנחנו משקיעים בהכשרה מקצועית מתוך התל"ג – או מתוך התקציב, אני לא זוכר בדיוק – 0.27, יעני 0.5%. היו"ר חמד עמאר: כמה היא משקיעה בתקציב הביטחון מתוך התקציב שלה? יוסי יונה (המחנה הציוני): עוד פעם. אתה רואה, אדוני? אבל אני כבר חשבתי שהצגתי בפניך טיעון ששולל את הרלוונטיות של הביטחון, כי אמרתי לך – – היו"ר חמד עמאר: לא, אני יודע. יוסי יונה (המחנה הציוני): – – אני אמרתי לך שהשיעור של תקציב – – – היו"ר חמד עמאר: למען הדיון. אני שואל אותך למען הדיון. בשעה כזאת אנחנו יכולים – – – יוסי יונה (המחנה הציוני): לא רלוונטי, אדוני. העניין הוא למען הדיון. האמן לי, אם זה היה רלוונטי, לא רק למען הדיון, למען האינטגריטי של הדיון, למען היושרה האינטלקטואלית, הציבורית שלנו, הייתי אומר את זה. אבל זה לא רלוונטי, אדוני. זה לא רלוונטי. אני חוזר ואומר לך שהמרכיב של הביטחון כחלק מהתל"ג בעשורים האחרונים דווקא הולך וקטן, לכן, להיתלות בתקציב הביטחון כאיזשהו תירוץ מדוע אנחנו לא משקיעים בהכשרה מקצועית, אין לזה – – – היו"ר חמד עמאר: לא, אין ויכוח שצריך להשקיע הרבה בהכשרה מקצועית, אבל – – – יוסי יונה (המחנה הציוני): יפה. א. יש ויכוח, כי – אתה יודע, מה זאת אומרת אין ויכוח? אם אין ויכוח, אז למה הממשלה לא עושה את זה? אולי אתה, אדוני, מסכים לזה, ותקיימו דיון אצלכם, סיעתי, ישראל ביתנו, ותאמרו לממשלה: תשמעו, אנחנו עומדים על כך, אחרת אנחנו עושים משבר קואליציוני – נניח. נכון? היו"ר חמד עמאר: מצאת נושא מאוד חשוב. יוסי יונה (המחנה הציוני): מצאתי נושא מאוד חשוב, אבל על פי החיוך שלך ושלי אנחנו יודעים שאנחנו מדברים על מציאות וירטואלית. ישראל ביתנו לא תיצור משבר קואליציוני. אני חושב להוציא הודעה, קומוניקט, לתקשורת, שישראל ביתנו לא תיצור משבר קואליציוני כדי להבטיח הגדלה של התקציבים להכשרה מקצועית, כדי לשפר תנאי חייהם של רבים השותפים לשוק העבודה בישראל. ברור. אתה מבין? זה העניין. זה העניין. על מה אנחנו עושים משברים קואליציוניים? לא על תנאי החיים הבסיסיים של אזרחי המדינה – על דברים שהם כאלה סימבוליים, דברים כאלה שאפשר להסיח את דעתו של הציבור מהמצוקות האמיתיות באמת שאיתן הוא מתמודד. זה הדבר. איך אומרים? על מה בוכה הנביא? על מה בוכה הנביא? על כך שהנושאים הללו הם לא נושאים למשבר קואליציוני. ובמדינות מתוקנות, תאר לך, תשמעו, איך יכול להיות? תארו לכם איזה סיעה עכשיו – אולי כולנו, נכון? כי כולנו זו סיעה שאומרת שיש לה מחויבות חד-משמעית לשיפור תנאיהם החברתיים-כלכליים של אזרחי ישראל. אבל עכשיו, מה הוא יעשה? כחלון יעשה משבר קואליציוני על כך? הרי הוא בעל הבית של הכסף, נכון? אבל הינה, זו מפלגה שאמורה להיות חברתית, וכמעט נטו חברתית. איך זה – נטו משפחה, נכון? זו הסיסמה. אז יאללה, שנטו משפחה יבואו ויאמרו: תשמעו, לנוכח הנתונים המאוד-מאוד קשים, מקוממים ובלתי אפשריים, בלתי רציונליים, בלתי הגיוניים ובלתי סבירים – עוד כמה תארים למציאות הזאת – אנחנו עושה משבר קואליציוני, כי לא ייתכן. ואיוב קרא בטח יצטרף, השר איוב קרא, להתקוממות ביחס למציאות הזאת, שמדינת ישראל, עם עושר לאומי הולך וגדל, תאפשר מצב שבו פערי ההכנסה בין העשירון התחתון לתשיעי הם הגדולים ביותר בעולם המערבי. איך יכול להיות דבר שכזה? איפה הולך הכסף? זו שאלה טובה. איך יכול להיות, איך יכול להיות שבמדינתנו, שכולנו אוהבים וכולנו מחויבים לה, מספר הילדים הגדול ביותר שחיים מתחת לקו העוני? איך יכול להיות, אדוני היושב-ראש? (אומר בערבית: לא הגיוני,) נכון? איך יכול להיות שהמספר הגדול ביותר של אנשים שחיים מתחת לקו העוני, לא רק ילדים עכשיו אלא גם בכלל תושבי ישראל? ואז, המדינה: שייכנסו לעבודה. אני אומר: אוקיי, תכניס אותם לעבודה, רעיון מצוין, אני בעד. אני בעד שכל אדם שיש לו את היכולת להיכנס לשוק העבודה ולתרום גם לעצמו ולתרום גם לכלכלה, שייכנס ותיכנס לשוק העבודה. בוודאי. מה, יש לנו מחלוקת על כך? אבל תן להם את הכלים. תן להם את הכלים כדי שיוכלו להשתכר משכורת שמבטיחה להם חיים בכבוד. ואת זה הממשלה לא עושה. את זה הממשלה לא עושה, משום שההכשרה המקצועית לא נמצאת בראש סדר העדיפויות של הממשלה הזאת. 0.27% תכפילו פי 20 – 10 זה 2.5 – כן, איזה 3.9%, עד כמה שאני זוכר, של דנמרק. 3.9% מהתוצר הלאומי הולך להכשרה מקצועית. איוב קרא, זה מדהים, נכון? תסכים איתי שזה מדהים – פערים כל כך גדולים בין מה שאנחנו משקיעים בהכשרה מקצועית לבין מה שדנמרק ומדינות אחרות. דנמרק, הבנתי, תגידו לי, ואני אגיד לכם בכנות שאתם צודקים, שלקחתי את המקרה הכי אופטימלי, של ההשקעה הכי גדולה. אבל יש מדינות שמשקיעות 2.5%, 2%, ועדיין, למול כל אלה, אנחנו משתרכים באופן מביך אחרי המדינות הללו. וכל זה אני אומר על הרקע הזה שעכשיו – מה הדבר, מה הדאגה שמנחה את מיקי זוהר ואחרים? זה שראש הממשלה ישתכר יותר כסף, אתם מבינים? יופי. מאחר שפתרנו את הבעיה של העניים, הארץ מלאה באנשים שיכולים לקיים את עצמם בכבוד, הפערים בין העניים לבין העשירים נסגרו, הפערים בהכנסה מעבודה נסגרו, עכשיו, מה נותר לנו לעשות? איך זה, לאחר שדאגנו לכך שהחברה שלנו תהיה לא שוויונית, אלא לפחות שתהיה בה חלוקה הוגנת של המשאבים, נשאר בן אדם אחד שעדיין יש לו – הוא חי במצוקה כלכלית מאוד מאוד קשה, ואנחנו צריכים שגם הוא ייהנה מהעושר הלאומי בצורה הוגנת, וזה ראש הממשלה, כן? ככה זה היה אמור להיות. זה מגוחך. זה מקומם – זה מקומם משום שאנחנו מדברים בתוך הקשר. לכן אמרתי, אדוני היושב-ראש, שאנחנו לא מדברים באופן, אם תרצה, תלמודי; לא לוקחים חוק מסוים, מנתחים אותו ואומרים לכאן ולכאן, יש טיעונים כאלה ויש טיעונים אחרים. לטעמי, ניתוחו של חוק, הבנתו של חוק, הבנת המשמעויות של חוק, היא בהקשר ההיסטורי, התרבותי, הכלכלי שהחוק הזה בעצם מגיע לפתחנו ואנחנו מאשרים או לא מאשרים אותו. צריכים עוד להניח שיחסי הכוחות בין הקואליציה לבין האופוזיציה יביאו לכך שבסופו של יום החוק הזה יאושר. היו"ר חמד עמאר: למען הדיון, הציג את החוק חבר הכנסת מיקי זוהר, והוא אמר שראש הממשלה מרוויח 13,000 שקל. אתה חושב שראש ממשלה במדינת ישראל צריך להרוויח 13,000? יוסי יונה (המחנה הציוני): תשמע, אדוני, אתה יודע שראש הממשלה חי בביתו, כמעט שום הוצאה של הבית לא באה לו מהכיס? יש לו, ברוך השם – מתי הפעם האחרונה ראש הממשלה הוציא כרטיס אשראי מכיסו ואמר: ואללה, אני צריך לשלם? הרי כל המעטפת של החיים שלו, מאז שהוא קם בבוקר, ועוטף את פניו בקצף גילוח ומתגלח, ומתקלח ומשתמש במים כדי להתקלח וכו' – הכול על חשבון הציבור. עכשיו, אם אתה תיקח את כל הדברים הללו, כל ההוצאות הנלוות שאנחנו – וזה בסדר. חס וחלילה, שלא תחשוב שאני אומר: הבה וראש הממשלה ישלם על קצף הגילוח. היו"ר חמד עמאר: למען הדיון אני שואל אותך. יוסי יונה (המחנה הציוני): למען הדיון אני אומר לך, אני אומר לך, שהאופן שבו שאתה מציג את הדברים הוא לא נכון. אתה צריך לחשב את ההטבות, כמו שאנחנו, כחברי הכנסת – אנחנו צריכים לדבר בכנות – אנחנו משתכרים – גילוי נאות – נכון שיש לנו קרנות פנסיה וכו' – אז אנחנו משתכרים, אני משתכר 18,500 שקל, שזאת משכורת מאוד יפה. אין לנו על מה להתלונן. הינה, אנחנו עובדים קשה, אפילו בשעות מאוד מאוד מאוחרות של הלילה או באשמורת, אבל – – – היו"ר חמד עמאר: לא, אנחנו לא מאוחר, אנחנו בבוקר. יוסי יונה (המחנה הציוני): בבוקר. אבל, אדוני היושב-ראש, גם לנו יש הרי תנאים נלווים. כאשר אתה אומר כמה חבר כנסת מרוויח, כמה שר מרוויח, אתה לא יכול שלא לחשב את המעטפת, את תנאי הרקע. ואנחנו מקבלים הטבות. עכשיו, אנחנו מקבלים הטבות, אתה יודע מה? עשירית ממה שראש הממשלה מקבל. זאת אומרת שאם אתה תיקח את כל המעטפת, כן? הכול: חשמל, מים, אוכל, whatever, אתה תגיד, 18,000? לא, לא סביר. אתה תגיע לאיזה 30,000, 35,000 שקל. בסדר. בסדר. עכשיו, א. לא מדובר בראש ממשלה שהוא דל, אביון ורש. הוא בעל נכסים. יש אנשים, אתה יודע, שבאים מעולם העסקים, ואומרים: תשמע, אני הרווחתי כך וכך, המון המון כסף, אולי איזה מיליון שקל, 2 מיליון, אבל עכשיו אני בא לעשות למען הציבור. הכסף זה לא מה שמנחה אותי. אני מרוויח טוב. האם נדמה לך, לאחר שראש הממשלה יפרוש – אם מרצונו ואם שלא מרצונו, בין בעקבות תוצאות של בחירות, לא תוצאות בחירות – אתה חוזה לו חיים בעוני? בסדר, מסודר. ועיני לא צרה. עיני לא צרה. האמן לי, לראש הממשלה – אני יכול לבשר לך ולבשר לכל אלה שצופים בנו בשעות כאלה מאוד מאוד אכזריות מבתיהם: אזרחי ישראל היקרים, ראש הממשלה שלנו אינו חי במצוקה, והסירו דאגה מליבכם. הוא חי ברווחה כלכלית, וגם לאחר שהוא יפרוש בנסיבות כאלה ואחרות, הרי עתידו ועתיד ילדיו מובטחים. אל דאגה, ציבור יקר, לראש הממשלה אין בעיות כלכליות, מה גם שבגלל שהוא לא נאלץ להוציא כמעט אגורה מכיסו, 13,000, 14,000 שקל – בסדר. אז זה, אם כן, לעניין הזה. ויש לנו עוד ברוך השם המון זמן – – – היו"ר חמד עמאר: אתה לא חייב. יוסי יונה (המחנה הציוני): לא, לא, אני רוצה. היו"ר חמד עמאר: אני אומר לך, אתה לא חייב. יוסי יונה (המחנה הציוני): אני רוצה. נכון? הינה – – – שר התקשורת איוב קרא: – – – יוסי יונה (המחנה הציוני): סליחה? שר התקשורת איוב קרא: רוצה לנעול את המליאה. יוסי יונה (המחנה הציוני): לא שומע, אדוני. קריאה: לנעול, לנעול את המליאה. יוסי יונה (המחנה הציוני): אה? קריאה: הוא שואל אם אפשר, הוא מציע לנעול את המליאה. יוסי יונה (המחנה הציוני): לנעול את המליאה? קריאה: לא, הוא מציע. יוסי יונה (המחנה הציוני): אה, לא, תשמע. שר התקשורת איוב קרא: – – – יוסי יונה (המחנה הציוני): לא, לא, ממש, זה לא שעכשיו אני פה חייב, אלא אני – – – היו"ר חמד עמאר: אני לא חושב, כבוד השר, שאחרי שהטרחת את עצמך, קמת, באת, אנחנו נרשה לעצמנו לנעול את המליאה. יוסי יונה (המחנה הציוני): גם העניין הוא – – – היו"ר חמד עמאר: אנחנו נישאר כאן עד השעה 07:00. יוסי יונה (המחנה הציוני): העניין הוא – אתה יודע מה הבעיה. היו"ר חמד עמאר: לנהל את הדיון. יוסי יונה (המחנה הציוני): לא, הבעיה העיקרית – – – היו"ר חמד עמאר: אנחנו נהנים מכל דקה שאתה מדבר כאן. אני – – – יוסי יונה (המחנה הציוני): נכון, נכון. אגב, העניין עם השר איוב קרא – הרי מה הבעיה? אנחנו חווים את החוויה הזאת של ללכת לישון ולהתעורר, אז ברור שלאחר שהתעוררת – – – היו"ר חמד עמאר: לשמחתנו, עדיין לא הלכנו לישון. יוסי יונה (המחנה הציוני): לא, מה אני מתכוון להגיד? נניח עכשיו הוא קם, הוא ישן, השר ישן, כי השר עובד קשה, והשר צריך לנוח. העניין הוא מאוד מאוד פשוט: משעה שאתה מתעורר ומגיע לכאן באמצע הלילה או באשמורת האחרונה, אתה לא יכול להירדם מחדש, נכון? אתה עדיין ערני. למה? כי רק עכשיו התעוררת מאיזושהי שינה טרופה, אולי. ולכן הוא ערני. לכן זה יהיה אכזרי אם עכשיו נגיד לו: לך הביתה. הוא כבר ציפה, הוא כבר הגיע לפה, ואמר: יאללה, בוא, אני עכשיו הולך ונכנס לדיונים ערניים בשעות מאוחרות של הלילה. אז זה יהיה עוול אם אני עכשיו אגיד לך: אדוני היושב-ראש, בוא נסגור את הדיון ונלך הביתה – במיוחד בגלל המאמץ שהשר עשה, והגיע לכאן בשעות כאלה כדי להאזין לנאומים. ואני בטוח, לפי ארשת פניו של השר – – – היו"ר חמד עמאר: חוץ מזה, חבר הכנסת איתן ברושי לא ירשה לנו לנעול את המליאה בלי שנשמע את הדברים הטובים שהוא יגיד לנו. יוסי יונה (המחנה הציוני): נכון, נכון. איתן ברושי (המחנה הציוני): אמת. יוסי יונה (המחנה הציוני): בהחלט. ויש לו דברים מאוד מאוד חשובים לומר על משק המים בישראל, והיום הוא גם אמור להיות באיזשהו כנס כדי לשוחח על הנושא הזה. וכולם מברכים על פועלו של חבר הכנסת ברושי בתחומים שמדריכים אותו, ושהביאו אותו בסופו של יום לכנסת, שזאת באמת הדאגה לעתידה של החקלאות בישראל. נכון, איתן? הינה, הוא מאשר. היו"ר חמד עמאר: והוא מייצג את זה בצורה הכי טובה שיש. איתן ברושי (המחנה הציוני): בהחלט. יוסי יונה (המחנה הציוני): אז אם כן, אדוני, שים לב במה באמת הכנסת טרודה: חוק הלאום, חוק הקולנוע, פונדקאות ועוד. לא בנושאים שמן הראוי בחברה כמו שלנו, עם היתרונות והחסרונות שיש לה, שתהיה טרודה – כמו שאמרתי, בגורלם וברווחתם של רבים מאזרחיות ומאזרחי ישראל, שנאלצים להתמודד בקושי רב, בקושי רב מבחינה כלכלית. זה לא מעסיק את הממשלה, זה לא מעסיק אותנו, ולכן אני בחרתי לדבר על הנושאים הללו, לדבר על המצוקות של האנשים, לדבר על הפערים החברתיים-כלכליים שבאמת משסעים את החברה שלנו, ודוחקים את האנשים לחיות במצוקה מאוד גדולה. לא, אנחנו עוסקים בחוק הקולנוע ובחוק הלאום. בואו נדבר קצת על למה אנחנו צריכים להתעסק בחוק הלאום, באמת. למה אנחנו מטרידים את כנסת ישראל ואת הציבור בשאלה של חוק הלאום? והינה, דווקא יש לנו פה את איוב קרא, השר איוב קרא, ויש לנו אותך, אדוני היושב-ראש. ואני חוזר כמו איזשהו – סליחה שאני כבר פעמיים עליתי כאן על הפודיום ואתגרתי את הציבור ואתכם כדי לבוא ולומר לי למה אנחנו צריכים חוק לאום. אני, מאז שעמדתי על דעתי לא היה לי שום ספק שאני חי במדינת העם היהודי, מדינת הלאום של העם היהודי. איוב קרא מעולם לא – – – היו"ר חמד עמאר: אנחנו גם לא מתנגדים, לא אני ולא חבר הכנסת איוב קרא. יוסי יונה (המחנה הציוני): בדיוק. נכון. היו"ר חמד עמאר: גם אני לא אצביע על חוק הלאום. אני אצביע נגד. יוסי יונה (המחנה הציוני): יפה. עכשיו, איוב קרא, אם עכשיו אני שואל אותך: איוב קרא, תגיד לי, מאז שאתה באמת עומד על דעתך – התגייסת לצה"ל, כמי שנאמן למדינה וכו' – האם עלה פעם בדעתך איזשהו ספק שאתה חי במדינת הלאום היהודי? אדוני היושב-ראש, האם אי-פעם פקפקת בכך? ושאלתי פה את החבר'ה, אמרתי – כי ככלל יש איזושהי תחושה שאולי – איך אמר השר לוין? הפכנו להיות מדינת כל אזרחיה. לא. ביקשתי את דעתם של חברי הכנסת הערבים. אמרתי: תגידו, מה התחושה שלכם – שאתם חיים במדינת כל אזרחיה? אמרו לי: לא. אמרתי: תגדירו לי באיזה מדינה אתם חיים. אז הם אמרו: במדינה ציונית. ואז אמרתי, אני הולך לקרוא בעיתונות בעולם הערבי איך הם מכנים אותנו. האם הם אומרים – איך אומרים? (אומר בערבית: מדינת כל אזרחיה?) לא, לא. הם לא אומרים. הם אומרים: (אומר בערבית: הישות הציונית,) נכון? (אומר בערבית: הישות הציונית,) יעני, להם, לערבים בעולם הערבי הרחב, אין ספק באשר לטבעה והגדרתה של המדינה הזאת, (אומר בערבית ומתרגם: ה) יעני, הישות הציונית, נכון? ככה אנחנו מתרגמים את הביטוי הזה, (אומר בערבית: הישות הציונית.) אדוני, אם טעיתי, תקן אותי. לא, נכון? איוב קרא. אז, אוקיי, אז הערבים אומרים (אומר בערבית: הישות הציונית;) חברי הכנסת הערבים אצלנו בכנסת אומרים שהיא מדינה יהודית. אנחנו – אני, לדוגמה, כשאני קם בבוקר ואני אומר, אם ישאלו: תגיד, איפה אתה חי? אני אומר שאני חי במדינת לאום יהודית, שזה הבית הלאומי של העם היהודי. בן-גוריון השכיל, הוא וחבריו, לנסח את זה מאוד יפה: הקמנו את מדינת העם היהודי. לא ברור. תלכו בשפות אחרות – שאני לא מדבר המון, אני לא מדבר שפות אחרות, אבל אין – The Jewish state; בעיתונות, בספרי מחקר וכו' הכתובים באנגלית – Jewish state. האם יש עוד שפה שמישהו מכם פה, חברות וחברי הכנסת, אמונים עליה והם יכולים להגיד איך אומרים, איך מכנים את המקום הזה? אני לא חושב שבשפה כלשהי או בקרב עם כלשהו יבואו ויאמרו: מדינת כל אזרחיה או מדינה, לא יודע מה, משהו, או חס וחלילה שמישהו יגיד "פלסטין". לא. (אומר בערבית: הישות הציונית,) מדינה יהודית, וזה בסדר, אין לנו בעיה עם זה. אדרבה, אנחנו גאים. כמו שאנחנו גאים בחוסן הכלכלי של המדינה, אנחנו גם גאים שבכל זאת, 70 שנה חגגנו. תגיד, אתם חושבים שלפני כמה חודשים, כאשר חגגנו את יום העצמאות במלוא ההוד וההדר, חגגנו את מדינת כל אזרחיה? לא. אדרבה, אני חושב שהדגישו מאוד, אם בטוב טעם ואם בהיעדר טוב טעם, את ההישגים המופלאים של המדינה הזאת לאורך 70 השנה. אז למי יהיה ספק שהמדינה הזאת היא מדינת הלאום של העם היהודי? וואו, למי יש ספק? לימין. וואו, זה מדהים שדווקא הימין מפקפק בטבעה או בהגדרתה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי או הלאום היהודי. זה מדהים. מזכירת הכנסת, התחנכת באמת על האידיאולוגיה הרוויזיוניסטית. בסדר. אנחנו מדינת הלאום של העם היהודי. הכול בסדר. לא צריך לנגוע. יש דברים שאתה נוגע – אתה מקלקל. כולם יודעים שזו מדינת הלאום של העם היהודי. ואז, כאשר הימין בא ונוגע, על מה זה מעיד? פרנויה. על מה זה מעיד? פחד. יש ביטוי באנגלית, שאומרים: You're protesting too match. מה המשמעות של הביטוי ?You're protesting too match שכשאתה טוען שוב ושוב ושוב על משהו מסוים, זה מעיד דווקא על חוסר הביטחון שלך. שלך. זה מעיד דווקא על חוסר הביטחון שלך. הנח לעניין, הכול בסדר. אנחנו מדינת הלאום של העם היהודי. כך זה הוגדר. אף אחד לא צריך עכשיו את השינויים ואת הרוויזיות ואת החשיבה היצירתית. יש כבר מסמך מאוד מאוד יפה, מגילת העצמאות שלנו, ולאף אחד אין ספק באשר לטבעה ולאופייה של המדינה שלנו. לכן, כאשר באים אנשים בימין, או שוב יש את העניין הזה של הפרנויה, או "חס וחלילה" – אבל מה, בוא נסיר את ה"חס וחלילה", כי מאוד יכול להיות שזו בעצם הבעיה, אדוני היושב-ראש, שהם רוצים לחצות את הקו המאוד-מאוד מאוד עדין – שלפעמים יכול להיות עדין, ומבחינתי הוא ברור, כל הזמן הוא היה ברור – בין לאומיות לבין לאומנות. וזו הסכנה הגדולה. בדרך כלל יש איזושהי אוריינטציה עתידית שקיימת סכנה, אבל לא – אנחנו מדברים על סכנה שהיא למעשה מתממשת, סכנה מתממשת, ואנחנו בסכנה מתממשת של אובדן הצביון שלנו גם כמדינה דמוקרטית. זה השילוב שיש בו מתחים, אדוני היושב-ראש – מלכתחילה יש בו מתחים של מדינת לאום של העם היהודי ומדינה דמוקרטית. אלה מתחים שאנחנו יודעים להתמודד איתם ולהבטיח גם את יסודות הדמוקרטיה שלנו, את השתייכותנו לקהילת המדינות הדמוקרטיות. ואנחנו רואים את הדאגה שבה לאו דווקא, אני לא מדבר על – לא דאגה, אתם יודעים מה? נניח, אם ישנן איזשהן מגמות או חוגים שהם מאוד אנטי-ישראליים, הם מברכים על כך שמדינת ישראל תהיה לאומנית, כי אז קל לבקר אותה, כי אז קל להשתלח בה. אני מחכה בסבלנות לחילופי המשמרות. היו"ר טלי פלוסקוב: בוקר טוב, אדוני. יוסי יונה (המחנה הציוני): בוקר טוב גברתי טלי פלוסקוב, היושבת-ראש. היו"ר טלי פלוסקוב: לא היה לי ספק שאנחנו נתראה בבוקר. יוסי יונה (המחנה הציוני): כן, ולא היה לך ספק שאנחנו גם ניהנה מהמפגש. היו"ר טלי פלוסקוב: כרגיל. יוסי יונה (המחנה הציוני): נכון. למען האמת זו הייתה גם חברתי טלי פלוסקוב שאני הפניתי אליה את השאלה בדיון מוקדם יותר בסוגיה הזאת של מדינת הלאום, ושאלתי אותה: גברתי, כאשר את חשת במאוויים שלך והכיסופים שלך להגיע לכאן, לישראל, האם את חשבת שאת מגיעה למדינת כל אזרחיה, או חשבת שאת מגיעה למדינת הלאום של העם היהודי? זו הייתה שאלה רטורית, אבל בכל זאת רציתי לשמוע מפי הגבורה. רציתי שטלי עצמה תבוא ותאמר באמת מה התחושה שלה. לא היה ספק. איוב קרא, אתה יכול לשאול אותה, היא תגיד לך. היו"ר טלי פלוסקוב: זה לא סוד – – יוסי יונה (המחנה הציוני): זה לא סוד. היו"ר טלי פלוסקוב: – – שכן הגעתי למדינה יהודית. יוסי יונה (המחנה הציוני): נכון, של העם היהודי. מדינת לאום גם, נכון? היו"ר טלי פלוסקוב: נכון. יוסי יונה (המחנה הציוני): גם מדינת לאום של העם היהודי. היו"ר טלי פלוסקוב: נכון. יוסי יונה (המחנה הציוני): זאת אומרת, גם מבחינתה של טלי, ורבים שבאמת עשו מאמצים מאוד גדולים כדי להגיע לכאן, ולא היה בליבם שום ספק. ואם תשאלו אותם עכשיו – אני לא אציק לחברתי, כי באמת שוררת בינינו חיבה הדדית מאוד מאוד גדולה, לכן אני לא אכניס אותה למצוקות. אם הייתי שואל אותה, הייתי אומר לה: טלי, באמת באמת את חושבת שצריך את החוק הזה, חוק הלאום? לא, אני לא מדבר אלייך. טלי כלשהי. היו"ר טלי פלוסקוב: אה, אוקיי, אין בעיה. יוסי יונה (המחנה הציוני): כן, טלי כלשהי. טלי, האם את חושבת שאנחנו נדרשים לחוק הלאום, שבעצם מגדיר את אופייה וטבעה של המדינה הזאת כמדינת העם היהודי? לא את, טלי אחרת. היו"ר טלי פלוסקוב: אתה יכול לשאול גם אותי. יוסי יונה (המחנה הציוני): אה, אז אני שמח לשאול אותך. נכון את חושבת – – – היו"ר טלי פלוסקוב: תראה, אני אגיד לך משהו. אני עליתי ארצה ב-1991, ואז באמת לא חשבתי על הדברים האלה. אבל עם הזמן, עם כל המציאות שנתקלתי בה כשעליתי וראיתי מה קורה במדינה הזאת, והוויכוחים המיותרים בין אלה לאלה, אני – אגב, אני רוצה להגיד לך שאני אחת מהיוזמות של החוק הזה, חוק הלאום, ואני לא חוזרת בי. אני עדיין חושבת שאנחנו צריכים כן לדבר ולהראות לכל העולם שמדינת ישראל היא מדינה יהודית. אגב, לגבי הדמוקרטית – גם פה אין לי ויכוח. אני חושבת שהמילה "דמוקרטית" צריכה להופיע בכמה מקומות, אבל עוד פעם, זו דעה שלי. אנחנו עוד לא דנים על חוק הלאום, נכון? יוסי יונה (המחנה הציוני): דנים. היו"ר טלי פלוסקוב: אה, זה כבר חוק הלאום או שאנחנו דנים על הכול ביחד? יוסי יונה (המחנה הציוני): לא, דנו. הקשר שיצרתי, גברתי, היה כדלקמן. אמרתי: הביטי מהן באמת – לטעמי לפחות – חלק מהבעיות. לא סיכמתי ולא מיציתי את הבעיות – יש בעיות כאלה ואחרות – אבל הדגשתי את הבעיות החברתיות-כלכליות. אמרתי שאנחנו חברה עם חוסן כלכלי מאוד מרשים, אבל חלוקת העושר הלאומי היא בלתי הוגנת, וזאת בהסתמך על העובדה שיש פערים מאוד מאוד עמוקים בחברה הישראלית, שמספר מאוד גדול של אנשים חיים מתחת לקו העוני, חסרי דיור, ילדים מתחת לקו העוני, פערי השכר ועוד כהנה וכהנה. היו"ר טלי פלוסקוב: אין ספק. יוסי יונה (המחנה הציוני): ואמרתי שבהקשר שכזה, עכשיו להביא חוק שנועד להיטיב את שכרו של ראש הממשלה, בתוך ההקשר זה נראה קצת – יש בזה איזושהי זחיחות דעת, יש בזה איזשהו חוסר רגישות כלפי העם שיושב בציון. אז אמרתי: במקום באמת שאנחנו נקיים דיונים, ואפילו הסיעה שלך או סיעות אחרות יבואו ויכריזו על קיומו של משבר קואליציוני בסוגיות כאלה של, נניח – תארי לך שהשר כחלון או מישהו אחר אומר: אם ראש הממשלה אינו מוכן להגדיל באופן משמעותי את התקציב להכשרה מקצועית, אנחנו הולכים לבחירות. היו"ר טלי פלוסקוב: טוב, אתה יודע, סיבות תמיד אפשר למצוא. אגב, דווקא בזכות סיעת כולנו יש שינוי משמעותי בחוק הלאום. יוסי יונה (המחנה הציוני): ברור, בסדר, אבל אתם קצת נסוגותם. אבל לא חשוב. מה שרציתי להגיד, גברתי, זה שאנחנו מתכנסים לדון בסוגיות שהן באמת – חוק הלאום. אנחנו מדינת העם היהודי, הכול בסדר. על זה אנחנו עכשיו יושבים, מתדיינים ומטרידים את חברי הכנסת, במקום לדבר באמת על הנושאים האלה. קשרתי את זה בקשר כללי. אמרתי: ראו, במקום לעסוק בסוגיות האלה אנחנו עוסקים עכשיו בהטבה של תנאי השכר של ראש הממשלה, שנראה לי שבתוך מציאות שכזאת זה מגוחך. היו"ר טלי פלוסקוב: ואם אתה היית ראש ממשלה, היית מסכים לשכר של 13,000 שקל בחודש? יוסי יונה (המחנה הציוני): אני עניתי בהרחבה בעניין הזה. היו"ר טלי פלוסקוב: אה, הבנתי, אוקיי. יוסי יונה (המחנה הציוני): כן. היו"ר טלי פלוסקוב: סליחה. יוסי יונה (המחנה הציוני): אני עכשיו אומר לך, לא שמישהו הציע לי – אם מישהו יציע לי להיות ראש ממשלה, אני מוכן גם ב-10,000 שקל. הינה, כבר אני מוריד 30%. היו"ר טלי פלוסקוב: רשום בפרוטוקול. יוסי יונה (המחנה הציוני): כן. 30%. עכשיו אני עושה ויתור על 30% מההכנסה הצפויה שלי. עם זה, את יודעת – כי את יודעת, טלי, לכן גם אמרתי לחמד עמאר, אמרתי: תשמע, זה לא הסיפור. זה לא ה-13,000 שקל. את יודעת, זה לא 13,000. נקודה. יש מעטפת. אם אני גר בבית שאני לא משלם עליו שכר דירה, אוכל, תזונה, מיזוג אוויר, מים, whatever, ואם אנחנו באמת מחשבים ומשקללים את כל הגורמים הללו, היינו מגיעים לאיזשהו מצב שראש הממשלה הלכה למעשה משתכר איזה 30,000, 40,000 שקל רק על המעטפת הזאת. אז זה לא שעכשיו, את יודעת, הוא – תחשבי על מצב כזה שראש ממשלה בא ואומר לך: יקירתי טלי, אני מסתכל על התלוש שלי בסוף החודש, מה אני מגלה? מינוס. למה? כל הוראות הקבע וזה וזה. עכשיו, איך אני אחיה עם 13,000 שקל? אז היה על מה לדבר. אבל את יודעת שזה לא המצב. היו"ר טלי פלוסקוב: אתה יודע ש-16 שנה עבדתי בבנק. הייתי יושבת על החשבון שלו והייתי מוציאה אותו מהמינוס. יוסי יונה (המחנה הציוני): היית מוציאה אותו מהמינוס. היו"ר טלי פלוסקוב: בטח, הייתי נותנת לו עצות. יוסי יונה (המחנה הציוני): היית עושה לו איזושהי תוכנית גישור או משהו כזה. היו"ר טלי פלוסקוב: זה משהו אחר. יוסי יונה (המחנה הציוני): כן, אז לכן אני אומר, זה לא כצעקתה. אבל בכל אופן – ולכן קשרתי בין הדברים. קשרתי בין הדברים כשאמרתי שאנחנו ניצבים ועוסקים פה בסוגיות שלטעמי זה חבל. לטעמי אנחנו פשוט מסיחים את דעתו של הציבור מבעיות אחרות: המצב בדרום, הבעיות של עניים ועשירים, האיום האסטרטגי בצפון. את מבינה, עכשיו, בתוך ההקשר הזה, לבוא ולהגיד: עכשיו אנחנו מעמידים דום את כל כנסת ישראל כדי לחלץ את ראש הממשלה ממצבו העגום, כי באמת הוא חי במצוקה כלכלית, זה יהיה, את יודעת, קצת – כן, פה, אפשר לומר, מתקיים הפתגם שאומר "לעג לרש". ממש לעג לרש. לעג לרש, את מבינה – הביטוי הזה, "לעג לרש", מתקיים פה בצורה מאוד מאוד חד-משמעית, שלנוכח מצבם של המון אזרחים שבאמת לא יכולים לגמור את החודש, אז עכשיו אנחנו מתעסקים במשכורתו של ראש הממשלה ורוצים להיטיב את תנאי שכרו. לטעמי זה לא לעניין. לכן קשרתי את זה עם חוקים אחרים שממשלת ישראל, חברי הכנסת של הליכוד, או בכלל אולי חלק מהקואליציה, מביאים לפתחנו, שאין בהם צורך. ואני חושב שבסופו של דבר הם נועדים להסיח את דעתנו מדברים מהותיים יותר, חשובים יותר, ולכן מניתי גם את חוק הקולנוע, חוק הלאום ועוד כל מיני חוקים שהייתי מכנה אותם באמת חוקים מטורללים, הזויים, שהם בסופו של יום, גברתי, הם מעידים על אותה הפרנויה, על אותו חוסר הביטחון. אני אומר לך כאן כישראלי, כמישהו שמחויב למדינה שלי, כמישהו ששירת בצבא וגם לחם למען המדינה הזאת: אני לא חי בפחד. אני מאוד מאוד בטוח בזהות שלי ובטוח בזהותה של המדינה. ואני חושב שהעובדה הזאת שבאים ורוצים להביא את חוק הלאום מעידה על חוסר ביטחון, וזה מאוד מאוד מוזר, טענתי, שחוסר הביטחון מאפיין דווקא אנשים שהם שייכים לימין. זה הדבר שמטריד אותי. אלה הם הדברים שאמרתי, ולכן קשרתי בין הדברים. קשרתי בין הדברים. אני אומר: עזבו, הניחו. ישנם דברים – הביטוי באנגלית, שאומרים: אם הדבר אינו שבור, אל תתקן אותו. והדבר אינו שבור, אין צורך לתקן אותו, הוא פועל מאוד מאוד יפה. הדבר אינו שבור – אל תתקן אותו. וגם באמת – ולא הייתה לי הזדמנות, כי ביקשתי מליה שלנו שתיתן לי שעתיים והיא נתנה לי רק 40 דקות – להרחיב גם בעניין הזה של חוק הקולנוע. אני אגיד רק משפט או שניים, עד שזמני ייגמר. הקולנוע הישראלי זוכה להצלחה ולאהדה בין-לאומית. באמת, מדינה כל כך קטנה, והיצירתיות שלה בתחום הזה היא מופלאה. מופלאה. ולכן גם שם מתקיים המשפט: אם זה לא שבור – אל תתקנו אותו. באה השרה ואומרת: לא. אתם יודעים מה? אני חושב שבמקום לכבד את הפתגם הזה ולא לנגוע, אז מה הממשלה הזאת המון פעמים עושה? אם זה עובד, בואו נשבור אותו. במקום להגיד שאם הוא לא שבור אל תתקנו, אז היא אומרת: לא, אתם יודעים, זה עובד, יש לנו הישגים מאוד מאוד יפים. מה נעשה עכשיו כדי לחבל במפעל הזה שנקרא הקולנוע הישראלי? וזה הדבר שמאוד מעציב אותנו. אני מסיים את דבריי. תודה, גברתי היושבת-ראש. היו"ר טלי פלוסקוב: תודה רבה לחבר הכנסת יוסי יונה. חבר הכנסת איתן ברושי, אני רואה שלרשותך 65 דקות, אדוני. בבקשה. איתן ברושי (המחנה הציוני): בוקר טוב, גברתי היושבת-ראש. השר, מזכירת הכנסת החרוצה והנאמנה, בוקר טוב לחבריי תושבי עוטף עזה. ראש הממשלה מצא לנכון לבקר, אחרי למעלה מ-120 ימים של אש ועשן, של סבבים חוזרים על עצמם – גם כן ביקור קצר, רק בשדרות, לצערי. עוטף עזה זה אזור התיישבותי, 17 יישובים, קיבוצים, מושבים, על הגדר ממש, וכל היתר בעשרות קילומטרים; אסם הירקות של מדינת ישראל, מימוש הריבונות, ולא כסיסמה. מאז ועד היום היו לנו אזורים רבים של עימות, אבל לא היה כמו עוטף עזה – 17, 18 שנה ברציפות. הם לא מתחלפים כמו יחידות צבא; הם רובם כבר נולדו שם ובחרו לחיות שם, והצטרפו גם אחרים, ובין מלחמה למבצע יש שם גם גידול וצמיחה וחיי קהילה. זה בהחלט אזור שראוי להתפאר בו. אבל ראש הממשלה עד עכשיו התעלם. אני מברך על הביקור שהיה אתמול, אבל בהחלט צריך לומר, גם לשרים וגם לחברי הכנסת – ואני בטוח שלא ניתן להטיל בהם דופי, כי הרוב בהתיישבות לא תמך בממשלה הזאת, ואני משוכנע שזה לא השיקול, אבל אין ספק שיש מי שחושב – אין הסבר אחר להתעלמות כפי שאנחנו ראינו אותה בתקופה שחלפה. אני חושב שהדבר העיקרי שצריך להדאיג אותנו זה אובדן כושר ההרתעה. תראו, עוד מאז הקמת המדינה ועוד בטרם הייתה תפיסה שישראל תימנע ככל שאפשר ממלחמה, אבל אם אין ברירה היא תעשה אותה ככל האפשר במעט זמן – מלחמה קצרה, עם הכרעה ברורה, ומצידו השני של הגבול. גם מלחמת לבנון השנייה וגם צוק איתן ומה שהיה ביניהם – הם לא היו לפי תפיסה הזאת; מלחמות של 50, 60 ימים. ישראל לא בנויה למלחמות ארוכות, בוודאי לא במציאות שאין בה הכרעה. ואובדן כושר ההרתעה זה הדבר החמור ביותר שקרה לממשלה הזאת ולקודמות, שראו בביטחון דבר מרכזי. גם אני חושב שהוא דבר מרכזי, אבל לא ניתן ואסור היה להשוות את העוצמות, ואסור לקיים מאזן אימה עם החמאס, וגם לא בצפון. אני חושב שישראל זקוקה קודם כול להחזיר את כושר ההרתעה, ולאחר מכן גם למדיניות ארוכת טווח. לי אין ספק שהסדר כולל במזרח התיכון הוא הפתרון, ולא יהיה ניתן – גם מבחינת העולם והיכולת לגייס את העולם לפתרון שהוא גם רחב משאבים, בהיקפים גדולים – אם לא תוצג תמונה שלמה. מה שהממשלה מתנערת או בורחת מהאפשרות, למרות המציאות במזרח התיכון ובעולם הרחב, החיובית, בעיניי, אנחנו גם המדינה החזקה ביותר ב-1,500 ק"מ לפחות בכל המרחב הזה – אנחנו עלולים לפספס את ההזדמנות. ולא פעם אמרתי כביקורת על הממשלה – אני עוד הייתי צעיר אז, על אותה ממשלה שלא הבינה מה אומרים המצרים, ושילמנו על זה מחיר יקר של אלפי הרוגים במלחמת יום הכיפורים. ואני מקווה שלא נאמר את זה על הממשלות המכהנות, הממשלה האחרונה, שהיא לא מבינה מה אומרים במצרים והיא לא מבינה מה אומרים באזור והיא לא מקדמת פתרון. אני חושב שמה שהממשלה צריכה לומר, מעבר למה שהיא אמרה לגבי עוטף עזה – היא צריכה להכריז על תוכנית שיקום וחידוש עוטף עזה. השרפות הרבות של עשרות אלפי דונמים והנזקים לשטחים הפתוחים והירוקים, ליערות ולחורשות, לשטחים החקלאיים וגם לתיירות, במידה רבה, הם דברים שלא היינו רגילים להם. בוודאי אחרי האירועים האלה צריך להשקיע משאבים בתוכנית לחדש, עם קרן קיימת לישראל, עם מינהל או רשות מקרקעי ישראל – הממשלה צריכה להיות יותר נדיבה בפיצוי. הייתי אתמול ברשות המיסים. נתנו לכל האזור הזה חמישה ימים להגיש דוחות על אובדן הכנסות מתיירות. מצמצמים את היכולת להגיש תביעות לרצועות צרות של יישובים, כאשר אנחנו יודעם שגם הקדימו את הקציר וגם שרפו שטחים רחבים. אבל זה לא רק זה. יצא לי להיות גם בממשלות בתפקידים שונים. רבין זיכרונו לברכה קבע שאין קיצוץ בקו עימות. אתמול ישבנו שעות ארוכות על הטבות המס. חברתי, את באה מהדרום – בסופו של דבר הייתה אמירה שאומרת: מי שיושב על הגדר, הוא על הגדר. לא מתחשבנים סוציו-אקונומי, פריפריה, כל מיני פטנטים שהפקידים מצאו איך לא לשלם. והינה – עוד נדבר על משבר המים – הולכים לקצץ בין 25 ל-30 מיליון קוב בעוטף עזה, כשזה אזור חקלאי, כאשר יש כאלה שכל הפרנסה שלהם זה חקלאות. הקיצוץ נובע גם ממחדלים, ולא רק משנות בצורת. אבל למה לקצץ בנחל עוז? למה לקצץ בקו עימות? איפה הרגישות? אני אומר לכם פה שהקיצוץ בנחל עוז יותר מאיים עליהם מהמרגמות – ולא אמרתי קסאם, כי המרגמה יותר מאיימת. ומשהו לא מובן בהתנהלות: נותנים פיצוי אבל לא נותנים אפשרות לקבל אותו; ההתעללות של הפקידים. יש פער עצום בין החיבוק של הממשלה וגם של הציבור לגיבורים בעוטף עזה, הגיבורים האמיתיים, מי שמגדל שם ילדים, מי שלא עוזב את היישובים, מי שמעבד את השדות עד המטר האחרון – אבל אחר כך, כשזה מגיע לא רק לדיבורים, כשגם צריך לשלם, אתה רואה שכאילו הפקידות הזאת לא מבינה את הרגישות של קו עימות. כמה אנשים באמת מוכנים לחיות? נכון, יש הטבות, ההטבות משפיעות על הגידול. בזכות ההטבות יש גם התגברות על החששות, אבל אני חושב שמה שנחוץ זה שיקום וחידוש – לצאת בתוכנית יותר מרשימה, יותר בהירה, לשיקום וחידוש עוטף עזה. מכאן אני שולח לכם ברכת בוקר טוב. אני מקווה שישנתם הלילה יותר מחברי הכנסת, שעסוקים כאן, כפי שאתם רואים, גם שעות רבות. ואני מקווה שכושר ההרתעה יחזור, והטרור, כולל העפיפונים, יופסק, והממשלה תעמוד בדברה על חיזוק ההתיישבות והפריפריה. וצריך לומר למי שחושב שהסתיים עידן הקיבוצים והמושבים, למי שחושב שחקלאות זה כבר לא חשוב, למי שחושב שיישובי הספר, כאילו אין פריפריה – לא פעם אומרים אין פריפריה, יש רכבות. יש פריפריה; יש יישובי עימות; יש חשיבות להתיישבות ולחקלאות; יש תפקיד גדול לקיבוצים ולמושבים בתפיסה של מרחבים שלמים; יש חשיבות למימוש הריבונות; יש חשיבות לביטחון, למזון ולחקלאות, שהיא גם שגריר בחוץ לארץ; יש חשיבות בכל הנושאים האלה, יש מחויבות של המדינה, וכדאי גם לדעת להגיד תודה, מעבר לביקורת ולהשמצות. אני רוצה לומר שהממשלה באיזה אובססיה. היא מתנהגת גם בשעות האלה תחת הכותרת – כמו אכול ושתה כי מחר נתמוטט, אז הממשלה היא אכול וחוקק כי מחר נתחלף. יש איזה דבר לא מובן בריצה לחקיקה מוגזמת, רובה הזויה. חלקה הגדול לא יקרה לעולם, והוא יוצר מחלוקת בתוך הקואליציה, בין הקואליציה לאופוזיציה ובעיקר בתוך העם. והינה, גם הלילה גייסו מילואים – גם להגנה, לאמצעי הנ"מ, שפרסו אותם בכל המרכז, ולא רק בדרום; גם נהגים, כתוצאה מצורך בהשלמות; יש אימון שהיה מתוכנן מראש בכניסה קרקעית לרצועת עזה; יש דריכות גדולה בצפון. אנחנו נותנים גיבוי לממשלה, והתכנסנו בשבת בבארי, ואני בראשית דבריי בכינוס שם – כינוס לא גדול, בגלל מגבלות – אמרתי: קודם כול גיבוי לכוחות הביטחון. אותנו לא יתפסו בשום מעידה ובשום מצמוץ. אנחנו באים משם, אנחנו שם, בנינו שם. לא ילמדו אותנו מה זה ביטחון. אבל מה זה החקיקה הזאת שמפלגת? אי-אפשר לפלג את העם ביום ולגייס אותו למילואים בלילה. הממשלה לא מבינה, כי יש בה הרבה אנשים חסרי ניסיון, אבל גם חסרי אחריות. אם הייתה ממשלה יותר אחראית, יותר מנוסה, ולא מתחרים – ראיתי שכבר ממנים את איילת ליורשת. היא עוד לא עשתה קדנציה של שר, והיא כבר יורשת. יש איזה קלות דעת בהתנהלות, וגם בהתנהגות. בסופו של דבר זה דבר קשה להיות ראש ממשלה בישראל. לפי דעתי אין תפקיד כזה קשה בעולם. אני זוכר את אריק שרון שהיה אומר את זה לא פעם, ואחרים. עם הרבה ניסיון לא קל להתמודד עם האתגרים שעומדים בפנינו. אז מה באה הממשלה – לפי דעתי חלק לא זוכר מה הייתה האווירה בלבנון כשאריק שרון היה זה שהוביל אותנו ל-40 קילומטר ומעלה, איזה פילוג ואיזה פיצול ואיזה סרבנות; ואנחנו נגד סרבנות. אז מה זה הדבר הזה, שמכינים את העם לאפשרות של מלחמה – והיא יכולה לקרות כל יום, ויש סיבות רבות שזה לא יקרה, אבל זה יכול לקרות – אבל בו-זמנית, במקום לגבש, במקום ללכד, במקום להיערך – עוד פיצול ועוד פיצול ועוד פיצול? ולמה? מה התועלת? למה זה מביא? מי מגדיר פה את המטרות – מטרות לאומיות או מפלגתיות או אישיות? תראה איך מדליפים מהקבינט. אנשים שלא עומדים במבחן האחריות ולא במבחן הרצינות, והם רוצים להנהיג מדינה? אומנם 70 שנה של עצמאות, אבל לא פעם אנחנו שואלים את עצמנו לא אם תהיה פה מדינה, כי זאת עובדה – בזכות המייסדים, קודם כול, בזכות מי שראה את הנולד, בזכות מי שגילה אחריות, בזכות דורות של לוחמים; השאלה עכשיו זה לא אם מדינה אלא איזו מדינה: איזו מדינה תהיה פה מהיום והלאה? מה יהיו גבולותיה? מה תהיה דמותה? מה יהיה אופייה? איזו מדינה אנחנו בונים ומשאירים לדורות הבאים? על פי החקיקה הזאת של הכנסת, זאת לא מדינה מתקדמת, וזאת לא מדינה שירצו לחיות בה גם הדורות הצעירים והבאים. אדוני השר, השאלה היא לא רק כמה מנדטים יקבל הימין בבחירות הבאות והאם אנחנו מובילים עוד יותר קיצוני ועוד יותר ימינה; השאלה העיקרית היא האם זאת מדינה שיש לה חזון; האם זאת מדינה של אור לגויים, גם ליהודים; האם זאת מדינה שתהיה בית לכל מי שרוצה לחיות ויבוא לכאן, כידוע מדינה לכולם. אבל צריך לזכור: זאת המדינה היחידה של העם היהודי. אנחנו היום בישראל הקהילה היהודית הגדולה בעולם. זה לא היה הרבה שנים, אבל רוב היהודים לא חיים בישראל, ויש לנו עניין גדול שלא תהיה פה הגירה שלילית ושיהיה פה ריכוז של העם היהודי – גם נהיה יותר חזקים, אבל גם זה הבית של העם היהודי. אז מה אתם עושים? מה הממשלה עושה? היא יוצרת קרע, שהתוצאה תהיה הפוכה. והינה אחד החוקים שהעבירו היום – תראו, לממשלה יש רוב, והרוב קובע; הוא לא תמיד צודק, אבל הרוב קובע, ואנחנו מדינה דמוקרטית. אותנו לא ילמדו מה זה דמוקרטיה. לא היינו סרבנים, לא התנגדנו לפינוי של שום מקום. אז הביאו את החוק – אני לא קורא לו "שוברים שתיקה", ואני לא מחסידיה של שוברים שתיקה, אבל איך יכולה הממשלה ואיך יכול שר חינוך לקחת בחוק אחד – וזאת מלכודת לאופוזיציה, אבל זאת שיטה כבר הרבה זמן, ואני בכנסת הזאת ראיתי את זה מההתחלה, אבל זה הולך ומתעצם: לוקחים חוק ומכניסים בו פסקה אחת של עידוד הגיוס לצה"ל ושנת שירות. באמת, מי ילמד אותנו גיוס לצה"ל? אנחנו באים מאחוז הגיוס הכי גבוה; נכון, גם הדרוזים. החלקות הצבאיות של התנועה הקיבוצית וההתיישבות הן החלקות הגדולות ביותר, לצערנו. האנדרטה ליד משמר העמק היא האנדרטה למספר החללים הגדול ביותר בטרם ומאז הקמת המדינה. אותנו לא ילמדו אהבת הארץ; אותנו לא ילמדו התנדבות והתגייסות. גם שנת השירות זו המצאה שלנו, ומרבית שנת השירות זה מההתיישבות. טוב שזה נפתח גם לאחרים. רבים מאיתנו עושים שנת שירות – אני עשיתי, הבן שלי עשה – ורבים מאיתנו משרתים גם שירות ארוך ומשמעותי. שאף אחד לא יטיף לנו מוסר. אבל מה זה להביא אותנו להצביע נגד החוק, כאשר חלקו הראשון מוסכם: עידוד השירות המשמעותי והגיוס לצה"ל ושנת השירות, וחלקו השני: שר החינוך יקבע מי יופיע בחצר בית הספר? זה שר החינוך שבפרס ישראל בנאום, שבטח הוכן מראש, לפחות חמש פעמים אמר "אנחנו משפחה אחת", ובדקה שהוא יוצא הוא מפלג ומכניס ריב ומדון. זה שר החינוך שביום עוסק בחינוך ואחר כך בפיצול ובהשמצות ובהדלפות. אני הגשתי הסתייגות. עוד פעם, לממשלה יש רוב, ככה זה עובד, וההסתייגות אומרת שמנהל בית הספר יקבע מי יופיע בפני התלמידים. לא פעם מדברים גם במשרד החינוך על עצמאות, מדברים על מנהיגות, מדברים גם על היכולת לבטא את היכולות שלך, והינה, בא שר החינוך, ואומרת שליחתו מועלם, ואחרים: השר קובע מי רשאי ומי לא רשאי להיכנס לבית הספר. תבינו על מה אתם מדברים. אז בשביל מה יש מנהל בית ספר? בשביל מה יש מורים ומחנכים, שיש להם אחריות רבה גם על מה שקורה בתוך בית הספר, מחוץ לבית הספר, בטיולים ובכל מה שקשור? איך יכולה ממשלה בישראל, רצינית, באיזה קלות דעת, באיזה חוסר אחריות, לבוא ולומר שיקבעו? אני אמרתי להם בישיבה: גברתי, את מהקואליציה. נו אדוני השר, ומה יקרה כשאנחנו נהיה שר החינוך? לפי דעתי, בתוך הקואליציה הזאת, אדוני, יש כאלה שמזכירים לי את ימי מפא"י, שאני עוד לא הייתי חלק ממנה, כאילו זה לנצח, השלטון. מה לעשות, לפעמים זה מתחלף. ואם בכללים האלה יהיה שר החינוך מהשמאל או ממפלגת העבודה או מהמחנה הציוני והוא יחליט שלא ייכנסו מהימין הקיצוני? אתם מחוקקים חוקים כאילו אתם לעד בשלטון. כבר הוכח שזה יכול להתחלף. אז מה תגידו אז כשיבוא שר חינוך ויגיד שלא ייכנסו מצביעי הימין הקיצוני, כי זה פוגע בחינוך ובנוער? באמת, לא נעים להגיד אחרי המונדיאל – אתה, גם ראיתי, רואה כדורגל – שלממשלה הזאת, מה שמאפיין אותה שאין יד מכוונות ואין רגל מסיימת. בסוף מכדררים, לא מבקיעים. אני חושב שהנושא הזה של החינוך הוא כתם, אבל הוא דוגמה למה שאמרתי: שהממשלה, בחוקים – ועוד לפנינו כמה חוקים כאלה – וכמה אנרגיה משקיעים בחוקים שאין בהם תועלת – הממשלה הזאת מפלגת את העם ביום וקוראת לו למילואים בלילה. אין עם שכל כך זקוק ליכולת לעמוד במבחנים – ולצערנו עוד נכונו לנו כאלה – כמו מדינת ישראל ועם ישראל, על כל ההרכב שלו. אני חושב שבשאלת התנאים לראש הממשלה יש כאן שגיאה בתזמון. אני חושב שיש לפעמים מצבים שהעיתוי הוא הדבר העיקרי. אין ספק שיש תנאים לראש הממשלה, ואני לא בטוח שאפילו אמרתי בישיבה שהשתתפתי בה – עם כל הכבוד לנשיא המדינה, אין מי שאחריות כל כך כבדה עליו כמו ראש ממשלה, ועובד כל כך קשה; כל ראשי הממשלות. אני לא מכיר תפקיד בעולם, וגם יצא לי להיות ולראות, כמי שמתעניין, את האחריות הכבדה שנופלת על ראש הממשלה. תראו, אין, אף חייל לא עובר את הגבול אם שר הביטחון לא מאשר, בים, ביבשה ובאוויר. אבל חלק גדול מאשר ראש הממשלה אישית, בוודאי מבצעים מסוכנים, ויש רבים שאנחנו לא מכירים, וגם נושאים רבים אחרים. אין, אין מישהו – כולל אחרית לחיי אדם. לכן, אפילו ההשוואה לנשיא המדינה, שמנסים לבוא ולומר, בצדק, שיש פה איזה מודל שאפשר לומר שראש הממשלה יכול להישען על מודל של נשיא המדינה, אבל ממשלה שבתוך האירועים – ואני מאחל לראש הממשלה שיצא נקי, אבל זה כנראה לא כל כך פשוט, אבל בתוך האירועים האלה, להביא את השאלות האלה דווקא עכשיו, כשרוב הציבור לא מבין את ההקשרים, הוא רק חושב שנוסף לכל הטענות לראש הממשלה, עכשיו הממשלה גם נותנת לו צ'ופר. זה גם לא מוסבר כמו שצריך, וגם לא מובא למי שצריך, ובעיקר – לא בזמן שצריך. היכולת להביא את הדברים במקום ובזמן הנכון – לפי דעתי זו חולשה וזו טעות. כמובן, זה יעבור, כי יש לממשלה רוב, והוא תמיד קובע, ואנחנו מדינה דמוקרטית, אבל אני חושב שזו טעות בהבנה וטעות בהסברה. זה כישלון בבחירת העיתוי. בכלל, אנחנו נמצאים בתקופה – תמיד צריך לזכור שהצירוף של אדם, מקום וזמן הוא צירוף מאוד משמעותי, אדם, מקום וזמן, ודאי בכנסת הריקה כרגע. ואני בטוח שאני פונה ללא מעט אנשים שערים ומקשיבים ומודאגים. הצירוף של אדם, מקום וזמן הוא צירוף שצריך להכיר אותו, לדעת אותו ולהתנהל על פיו. אנחנו בהחלט במציאות כזאת. אני חושב שאחד הדברים שהממשלה הזו פוגעת בהם זה בנושאים של ההתיישבות והחקלאות, דווקא על רקע הדברים שציינתי על עוטף עזה, אבל זה לא רק שם. אני חושב שהקורבן הגדול של מדיניות שגויה זה המשק המושבי והמשפחתי. בכל העולם יש משקים קטנים ומשפחתיים. המשק המושבי והמשפחתי זכה להישגים גדולים. חלקים גדול מיישוב הארץ זה ההתיישבות המושבית. היא יותר גדולה מההתיישבות הקיבוצית – הישגים גדולים עד בתקופה שקראו למושבים לרדת לדרום ולקלוט את ההתיישבות החדשה. לא פעם אתה נתקל בביקורת שלפעמים קשה לקבל אותה – כאילו הייתה פה מציאות שמישהו נתן פחות. היה פה מצב מדהים של הקמת מדינה, ובתוכה תפקיד היסטורי ענק להתיישבות ולחקלאות, שבלעדיהם לא הייתה קמה המדינה. מתוכה יצאו אותם גופים ומוסדות שהמדינה נשענת עליהם עד היום, מההתיישבות כולה – ודאי לאורך הגבולות; אמרו תמיד שאם יכבו את כל האורות וידליקו את האורות רק במושבים ובקיבוצים יהיה סימן לגבולות. גם היום. הצירוף של ערים כמו קריית שמונה, שדרות ואחרות יצר את החיבור. הקסאמים בדרום והחיזבאללה בצפון יצרו את האחדות בין ההתיישבות הכפרית לעירונית, בין המרחב הכפרי לעירוני, בכל מקום, בוודאי באזורים של גורל משותף. אבל מה זה החוצפה הזאת לחסל את המשק המשפחתי? ואני אומר לכם שאם יחוסל המשק המשפחתי, זה יהיה בהמשך גם המשק השיתופי. אני אתן דוגמה: בענף הרפת והחלב יוצרים מציאות של אובססיה של יוקר המחיה, שמוטלת במידה רבה על ההתיישבות; או שאלת הקרקעות, ש-86% מאדמות המדינה הן בתחום השיפוט של המועצות האזוריות, ובתוך זה כל השטחים – לא רק החקלאות, גם שטחי האש וגם רשות הטבע והגנים וגם שמורות טבע, ועוד ועוד – 4.25 מיליון דונם חקלאות. אבל המשק המשפחתי הוא יחידות קטנות, וכתוצאה משינוי במשק החלב והרצון להוריד את המחיר, שנקרא "מחיר מטרה", הוא יצירת תנאים שיהיה קשה מאוד לעמוד בהם ברפתות, של 700 ועד מיליארד ליטר חלב של משפחה שזו פרנסתה. הרפתות האלה מתחסלות. אנחנו מדברים על עשרות ומאות משקים שיפסיקו להיות חקלאיים, וקודם כול בענף הזה, שהוא ענף מרכזי בהתיישבות. הפרה הציונית היא הפרה הטובה בעולם. בכל מקום שראש הממשלה מגיע מדברים איתו, וגם עם שרים אחרים, על החקלאות הישראלית כמודל. אבל מה הפכה הממשלה? שהחקלאות היא הטובה בעולם והחקלאים הכי דפוקים בעולם. ראיתי שאין שגריר בהודו עכשיו, למרות שידעו שצריך להחליף אותו, אבל יש שגריר לישראל. החקלאות בישראל ובהודו – היא מובילה, החקלאות הזאת. אז הינה, מחסלים את המשק המשפחתי בענף החלב. הדבר השני – תראו איזה קלות דעת: הממשלה החליטה, ואחר כך היא גם דחתה את הערעור של שר החקלאות, שהתעורר מאוחר. הוא בכלל לא מספיק עוקב אחרי מה שקורה; כנראה שיש לו דאגות יותר גדולות מאשר החקלאות. בסופו של דבר התקבל הערעור על הערעור, והממשלה נשארת בדעתה לבטל את המשלוחים החיים. מרבית בשר הבקר הטרי מיובא מחו"ל, כי הכושר והיכולת של הרפת הישראלית והבשר במרעה הוא 30% מהביקוש לבשר טרי, שהולך וגדל, למרות שבכנסת יש יותר צמחונים, יותר טבעונים ויותר תומכים בצער בעלי חיים מאשר בחברה מחוץ לכנסת. איך אני יודע? אני פוגש את הח"כים. דבר שני, יש גידול בצריכה – לצערנו, אפילו ירידה בירקות ובפירות, ואני מקווה שזה יתחזק. והינה, הממשלה דחתה הצעה שלי מלפני כמה שבועות וחודשים, שתואמה עם ארגוני המגדלים, שאומרת שייפסקו המשלוחים החיים – אני מדבר בעיקר על בקר, פחות צאן; גם צאן – מהמרחקים הגדולים ובמשקלים הכבדים, אותם משקלים של 600–700 קילו, שלעיתים עוברים ישר לבתי מטבחיים, ומי שמוביל זה סוחר דבאח, שהשתלט על חלק גדול מהרפתות, מהמפטמות, וגם אדום אדום של תנובה בבית שאן, ששר האוצר התחייב להם. שר האוצר אפילו הוריד מכסים ופגע במגדלים והתחייב, ולא עמד בהתחייבות שלו. השאלה הזאת של יוקר המחיה מעבירה אותו על דעתו ואת פקידיו, עד כדי פגיעה אנושה בחקלאות ובביטחון מזון. ובאה הממשלה ולא קיבלה את ההצעה לצמצם את המשלוחים החיים – מאוסטרליה בעיקר – במשקלים הכבדים, שחלקם מעל ראשי המגדלים, והחליטה לבטל את הכול תוך שלוש שנים. אני מעריך שהם לא יעמדו בלחץ ולא יעמדו בהחלטה כפי שהיא. אבל בלי הידברות, בלי לשתף את המגדלים, 450 משקים משפחתיים מתפרנסים מגידול ופיטום. לא מדברים איתם, לא סופרים אותם. הייתה תקופה שהיה בישראל פיטום אווזים. היה משא ומתן ארוך והוציאו את זה, נדמה לי חלק לירדן, עם פיצוי למגדלים. מה זה הדבר הזה שלא סופרים פה אף אחד? לא מתייעצים עם בעלי התפקידים שזה תחום אחריותם. באמת הממשלה יודעת הכול? לא פעם אני אומר – חברתי היושבת-ראש, בטח את זוכרת את המשפט הזה, שהממשלה חושבת שכל השכל בירושלים, וקצת נשאר לתל אביב; בדרך כלל בימי חמישי, כשהם יורדים לתל אביב אז השכל עובר עם הפקידים לתל אביב, וזהו – כאילו אין כלום, וכל היתר לא יודעים כלום. עכשיו, אם לוקחים 450 משקים משפחתיים ומחסלים אותם – שמתפרנסים מגידול, שזה עונה על הביקוש – ועדיין, בשר מצונן הוא לא הפתרון לכול. אם סוגרים את הרפתות המושביות, ממשלת ישראל עושה דבר שלא ייעשה: היא פוגעת באלקטורט שלה, אבל בעיקר פוגעת במדינת ישראל, וזה תפקיד של הממשלה לדאוג למדינה ולא לפגוע בה ולא לחסל את החקלאות. אני רוצה לדבר בהקשר הזה על עובדים זרים. תראו, אני זוכר את התקופות שהיו אירועים ביטחוניים שגרמו לצמצם את העובדים מיהודה ושומרון ומעזה ולהביא לכאן יותר עובדים זרים. אין חקלאות בעולם, אין חקלאות בעולם שלא נעזרת בעובדים זרים וזולים. חקלאות לא יכולה לשלם את המחירים הגבוהים ולהתחרות בשווקים. כשהיו פה סגרים ואירועים ביטחוניים – ועוד יש מדי פעם; גם עכשיו, למשל, אם היו עובדים מעזה, היה סגר על עזה. בניין יכול לעמוד כמה ימים ויכול גם להוסיף כמה שקלים למטר, אבל פרח שלא נקטף, נובל; עגבנייה שלא נקטפת, הופכת לרקובה; יצוא שלא בזמן הופך להיות בלתי אפשרי. ואין חקלאות בלי יצוא. ישראל זו מדינה קטנה. לכן לא היה מנוס מהבאתם של עובדים זרים בהיקפים הולכים וגדלים, עד כדי כ-25,000 היום. זה לא פרינציפ, זה פרך; זו לא בחירה; זה חוסר ברירה; זו לא שאיפה, זה אילוץ. הממשלה לא מבינה את זה. היא מקשה ומקשה ומקשה, עד כדי – הייתי אומר שהחקלאים בעיקר, המשק המשפחתי בעיקר – תראו, בערבה התיכונה, בכלל מבאר שבע ועד אילת, שזה 60% משטחה של המדינה, יש אוכלוסייה מאוד קטנה. מי יושב מבאר שבע עד אילת? מושבים וקיבוצים. קודם כול, במושבים בערבה התיכונה, שם יש יותר תאילנדים מיהודים. הייצוא שם זה החקלאות, ולא מעט משברים היו גם שם. לאחר מכן קיבוצי הערבה, שעכשיו נבנה שם יישוב קהילתי, באר אורה, מאוד מרשים, אבל בעיקר זה קיבוצים לא גדולים, שמפוזרים על שטחים גדולים, בבדידות ובחוסר מתן שירותים רחבים. המרחק מבית חולים באילת לבית החולים בבאר שבע הוא 240 קילומטרים. תחשבו מה זה פינוי. ובית החולים שם הוא מאוד קטן. הוא גם המחוז של קופת חולים, כולל הערבה הדרומית. אז מי יושב במקומות האלה? במה הם עסוקים? אין-סוף שעות בעובדים הזרים. אבל זה לא הדבר היחיד. משרד האוצר – אמרתי זה לממשלה לא פעם, וזה נכון גם בתחומים אחרים, גברתי היושבת-ראש ואדוני השר, וזה נכון גם לעובדים הזרים. עכשיו שראיתי ממלאים אותנו בעובדי בניין, אבל גם בתחום הסיעוד. מדינה שלא מכשירה כוח אדם מקצועי כמעט בכלל במשבר גדול – זו טעות נוראית. מדינה שחסר בה כוח אדם לא יכולה להטיל קנס על מי שמביא כוח אדם חיצוני, כשזה בידיעת המדינה, בעידודה ולפעמים כחוסר מוצא. אז באמת, לפני שלוש שנים בערך ביטלנו בכפייה על משרד האוצר מס מעסיקים על עובדים זרים ב-160 מיליון שקל. דרך אגב, הדבר הראשון ששר האוצר, שיש לו כידוע סמכויות לא מוגבלות בנושא מיסוי, עשה – ניסיתי לשנות את זה, אבל כמובן אף שר לא רוצה לבטל, הוא רק שוכח שיום אחד גם הוא לא שר אוצר ויהיה תלוי במישהו אחר. אז דבר ראשון שהממשלה עשתה בתחילת כהונתה – היא ביטלה מס על משקאות חריפים ואלכוהול בהיקף של למעלה מ-150 מיליון שקלים, כאילו זה מה שחסר למדינה. הינה המדינה הופכת את הפועלים הזרים, ובחקלאות במיוחד, למקור כספי. למה? לפינוי עמונה? למה לוקחים את הכסף הזה? מי משלם את זה? עכשיו אנחנו בוויכוח – ואני מודה לחבר הכנסת אלאלוף, שקיבל את הצעתי ודחה החלטה בכמה חודשים עד אחרי הפגרה, שאומרת שהחקלאים צריכים לדאוג גם לפנסיה לעובדים הזרים. חבריי, אין לחקלאים פנסיה. חקלאי שמתמוטט, אין לו תקנה. עכשיו הוא צריך לדאוג לפנסיה לעובד הזר ולו אין פנסיה. כאשר פרופ' שמחון – שהוא איש מעורר מחלוקת לא מעט – בקטע הזה התייצב ואמר: העלויות גבוהות מדי. אי-אפשר להתחרות בחקלאות ובייבוא, כולל מארצות עוינות כמו טורקיה, כאשר בישראל העלויות יצוא הן גבוהות, בעיקר עבודה ומים; לא רק, בעיקר עבודה ומים. יש פה כשרות, יש פה דברים אחרים. אז מה אומרת הממשלה? אנחנו נייסר אתכם בשוטים ועקרבים, או כפי שאומרת ההגדה של פסח: "תבן אין ניתן לעבדיך ולבנים אומרים לנו עשו". אז מה אנחנו היינו תמיד – כשהייתי ראש רשות, בטח גם את, גברתי היינו אומרים: "תבן אין ניתן לעבדיך ולבנים אומרים לנו עשו", אבל "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ". היינו עושים, אבל יש לזה איזה גבול. יש גבול לסבלנות של תושבי עוטף עזה לממשלה שלא פועלת, ויש גבול ליכולת של חקלאים להיעצר פה בחקלאות שיכולה להיות הטובה בעולם, בתנאים שאי-אפשר להתמודד איתם. לכן אנחנו לא נסכים יותר. אני קראתי לא פעם למרד חקלאים. זה לא מתאים לי לדבר במונחים כאלה, אבל המדינה לא מבינה שום דבר חוץ מכוח, במיוחד ממשלה כזאת, שעובדה, כשרוצים להשפיע ביהודה ושומרון, או ראש המועצה בשומרון או אחרים, מפעילים כוח נגד ראש הממשלה ונגד הממשלה, מביכים אותם. אני למדתי שיש שני חוקים מעניינים בפיזיקה – גברתי, את בטח תסכימי איתי, לפחות לחוק הראשון: כל הנחלים זורמים לים וכל הכסף – לתל אביב. יש עוד חוק מעניין בישראל: שום דבר לא מגיע בגרביטציה, הכול בכוח המשיכה. ככה זה. גם מה שמגיע לך – אתה צריך להיאבק על זה. באה הממשלה ואומרת: אין לך כלום בלי עובדים זרים. כמו שאין סיעוד בלי עובדים זרים, כנראה שגם אין בניין בלי עובדים זרים. אבל היא שמה על זה כל כך הרבה משקולות, עד כדי – אני אומר לכם, החקלאים משתגעים, ממש במובן של שיגעון. לא יכולים להתמודד עם התופעה הזאת של שאין לה פתרונות, וכשיש – מכבידים את היד עד כדי שיגעון וחוסר יכולת להתמודד. אני קורא כאן לממשלה לשמור על המשק המשפחתי. אני אומר לחבריי בהתיישבות: אם המשק המשפחתי יחוסל, הבא בתור יהיה המשק השיתופי. תזכרו שלפני כמה חודשים היו כאלה שאמרו להביא מים מטורקיה. זה דבר שנראה היום הזוי. תארו לכם שארדואן היה יושב על הברז. ארדואן יושב על הברז – מישהו מעלה את זה על דעתו? וזו הייתה אפשרות שעסקו בה בשנים האחרונות, בהבאת מים. ישראל לא יכולה לוותר על מימוש הריבונות. היא לא יכולה לוותר על ביטחון מזון וביטחון תזונתי. היא לא יכולה להיות תלויה למזון טרי ביבוא מארצות שחלקן עוינות. היא לא יכולה לוותר על העצמאות שלה. אין מדינה בלי אדמה ואין אדמה שלא שומרים עליה ואין אדמה שלא מעבדים אותה. זו צוואה מהמייסדים וזו מחויבות שלנו כממשיכים. אני חושב שעניין משבר המים הוא דוגמה טובה, אני אומר לכם, טובה ומדאיגה לקלות הדעת של הממשלה. נכון, היו חמש שנות בצורת. דרך אגב, ספק אם זאת השנה האחרונה. אנחנו נמצאים בשינוי גדול, גם אקלימי, גם שינויים אחרים. יש משמעות לשנות בצורת רצופות. אבל צריך לומר שיש כאן כישלון ניהולי. יש תופעה מעניינת – גברתי, את יודעת, כי ראשי רשויות, הטילו עליהם גם חובות אישיות. יש משהו מוזר: אין אחריות על פקידים בכירים ועל שרים. לא רק שאין אחריות, יש פקידים שיוצרים משברים, גם מחוסר ניסיון וחוסר אחריות, ועד שמבררים את המשבר הם כבר בתפקיד אחר. לא מעט פעמים הם גם יוצרים תנאים להיות החשבים של החברות שהם מפריטים אותן, או של הבנקים שהופכים להיות פרטיים. עניין המים הוא משבר גדול. כאשר לא מזמן הממשלה אמרה שיש עודף כושר התפלה והתגאינו בטכנולוגיה שבאיחור הבאנו אותה לכאן. היו מכוני התפלה שלא עבדו בתפוקה מלאה, אפילו שילמו להם כספים, הוצאות קבועות, בערך שקל לקוב – ולא השתמשו. והינה, אנחנו נמצאים פתאום במציאות שיש איום לא רק על החקלאות – גם על מי השתייה. אפילו החזירו למרקע את הבחורה המתקלפת שמאיימת במשבר, וגייסו את כל הכוכבים לומר מה שמובן תמיד – שצריך לחסוך במים. אבל איפה הייתה הממשלה? מי בדיוק אחראי בממשלה לנושא המים? היו שנים שהיה שר שברור שהוא אחראי, והתחום של המים היה במשרד החקלאות, במשרד התשתיות, במשרד האנרגיה. היום הוקמה רשות המים, ועומד בראשה – ואני משבח אותו – חברי גיורא שחם, שהוא בהחלט בחירה מצוינת, על רקע חוסר מנהיגות במשק המים במשך שנים – ולא צמחה שם מנהיגות מספקת. הוא מהבולטים ביותר שישנם, אבל הוא מצא מציאות שכבר קיימת. אנחנו יכולים לומר שיש אי-בהירות. הוציאו את ועדת הכספים מהפיקוח על משק המים. הינה, בהחלטת הממשלה לפני כמה שבועות – עוד נגיד עליה מילה – פעם ראשונה הכניסו סעיף שהממשלה תקבל דיווח על המים. תראו, אין קיום בלי מים, אז איך זה שהממשלה לא מעורבת? איך לא נמסר שם דוח? איך פעם ראשונה כותבים שיהיה דוח שנתי? ומדוע הממשלה קיבלה את ההחלטות שלה רק בשבועות האחרונים? מי הפריע לממשלה לקבל החלטות על ייצור נוסף של כושר התפלה, על כושר אגירה, על הולכה, ובעיקר – על מים מושבים? אנחנו נקיים דיון ביום שלישי הראשון של הפגרה בוועדת הכספים, בהמשך לבקשות שלי ושל ח"כים נוספים, גם על המשבר, גם על הפתרונות וגם על המחדלים, ובתוך זה 200 מיליון קוב שלא משתמשים בהם של מים מושבים, שישראל הובילה בנושא הזה. יש פה בהחלט בעיה של המחיר. תראו, המים זה אמצעי ייצור. הוא בשליטה מלאה של הממשלה. יש כאן תקלה גדולה, היסטורית, שמישהו חושב עד היום – גם ראשי אגף תקציבים, כולל ראש אגף תקציבים שאול מרידור, שהיה אחראי לזה גם בחקלאות קודם – שמים יכולים להיות משק סגור. אין יכולת לחקלאות לשלם את מחיר המים במשק סגור, בוודאי לא אם יידרשו השקעות של כ-11 מיליארד שקלים, כולל חלק ב-BOT, ליצירת מקורות מים כדי להבטיח כאן מים לכל צורך בכמות מספקת. המשמעות היא שאם נידרש להשקעות הגדולות, זה יעלה את מחיר המים לא רק לחקלאות – גם לבית, למרות שהממשלה הורידה אותו בשנתיים האחרונות במה שנקרא תיקון 27, שגרר אותנו למציאות בלתי אפשרית. בשאלת המים יש שאלת המחיר ושאלת הכמות. המים בשליטה מלאה של הממשלה. אין שלולית מים אחת ואין מאגר מים אחד ואין נחל אחד שהוא לא מאה אחוז באחריות המדינה, שאמורה לספק מים לכל הצרכים, כולל לטבע. והינה, אנחנו עדים למציאות שלא יכולה לעבור בלי ועדת חקירה ובלי לשלם באחריות ובהדחות המתחייבות של נושאים באחריות שנכשלו. היו שנים שמשק המים, לא היה לו ניהול, והיה בו ממלא מקום, ויש מצב הזוי שהוציאו את האחריות ממי שנבחר לכך; כלומר, אני חבר ועדת הכספים, חברי היושב-ראש גפני, וחברים אחרים מכל המפלגות – אנחנו פסולים. מי כן מוסמך? שישה-שבעה פקידים, שלא תמיד ברור איך הם נבחרו, לא ברורים הכישורים שלהם, הידע שלהם, הניסיון שלהם, האחריות שלהם. לפי הכללים גם אסור להגיד להם מה להצביע, כי יש להם עצמאות. הם הפכו להיות מועצת המים. למשל מנכ"ל משרד החקלאות לא מופיע שם, הוא שולח סמנכ"ל, כי אף פעם לא קיבלו את דעתו, למרות שהוא בא מהחקלאות, ויש לו אחריות לחקלאות. שם יודעים הכול עד כדי קבלת החלטות שיצרה את המשבר בחלק שהוא לא תלוי בשנות בצורת – הוא תוצאה של ידי אדם ושל ידיים שמאליות. בכלל, לא פעם אני אומר זאת: זאת ממשלה מאוד מעניינת – ממשלה ימנית קיצונית עם שתי ידיים שמאליות. ממשלה ימנית עם שתי ידיים שמאליות. במים, זה מדהים כמה הידיים האלה לא אחראיות, ויצרו מציאות מאוד קשה, שים המלח נעלם, והכינרת מתייבשת, והפתרונות רחוקים, ויידרשו שנים. לא הוקם מתקן התפלה בגליל המערבי; חסרים מים בצפון; מתקני ההתפלה הקיימים באשדוד ובאשקלון לא בתפוקות מלאות – אחד בגלל כישלון של מקורות ואחד בגלל הזרמת מי קולחין של עזה; ואנחנו נמצאים במציאות שלא מנצלים את כל המים המושבים, אין אגירת מי שיטפונות. אזורים שלמים כמו בגליל, בעמק המעיינות, גם בגולן, וגם בעמק הירדן וגם מקומות נוספים, חסרים בהם מים. והיום הוחל קיצוץ flat על כולם. משרד החקלאות ברוב חולשתו לא היה מסוגל לקחת את הקיצוץ שהטילו עליו ברשות המים – זאת שאני מטיל עליה את האחריות, ואת מועצת המים אני מציע לפרק ולפזר את האנשים שם – כל שר ישקול את מידת האחריות של הנציג שלו ויפעל בהתאם – ולהחזיר את האחריות למים לגופים הנבחרים. שטייניץ, לפי דעתי, לא מתפקד כשר שאחראי למים, הוא לא חי את הפרטים, ולא פעם גם אמר – זה לא בדיוק התחום שלו. כשיושבים פקידים בכירים, אז אומרים מנכ"לים לא להגיד להם מה להחליט. אין ספק – אני אמרתי גם לראש הממשלה: אל תיתן לשרים שלך להסתתר תחת הניסיון להגיד שהכול שנות בצורת. בכלל, תמיד אני אומר שהחקלאים צריכים שני הסכמים: אחד עם הקדוש ברוך הוא ואחד עם פקידי האוצר. עם שניהם זה לא פשוט. אנחנו נמצאים במציאות שדרוש שינוי מבני בניהול משק המים, ודרושה תוספת משמעותית של כמות המים שמתבססת על אותם מקורות – ולא חסרים לנו מים בים התיכון. מה שחסר זה היכולת לקבל החלטות; מה שחסר זה היכולת להבין את המציאות המשתנה, ולקחת גם אחריות אישית. זה לא יזיק לפקידים, שחלקם רוצים להגיע לתפקידים בכירים יותר. אני חושב שהטעות של משרד החקלאות היא שהוא עשה קיצוץ אחיד. יש הבדל בגידולים. למשל, אותו שטייניץ אמר לי פעם בוויכוח, שלא יגדלו בננות בעמק הירדן. דרך אגב, משם זה התחיל. אני אומר לו: תבין, בננה בחוף כרמל – ששם זה דבר רציני, הענף הזה – היא שותה חצי מהמים שמה שהבננה שותה בעמק הירדן. אז שלא יגדלו. מה כן יגדלו? ואם כן, דרוש זמן. אבל שינוי בחקלאות עושים עם מחקר ופיתוח, לא עם המחקר ופיתוח שפוגעים בו בתקציבים מקוצצים מסיבות שחלקן גם לא ענייניות. תשאלו את החוקרים, שכל אורח מחו"ל – אפילו את הרחפן לקחו להם – שכל אורח מחו"ל מגיע לשם. התקציב של השנים האחרונות הוא תקציב חמור, ונובע מהתנהגות לא אחראית של הנהלת משרד החקלאות, וזו פגיעה בעתיד של מינהלת ההשקעות. ומחקר והפיתוח הם התנאים לצמיחה, להתחדשות ולשינוי, אם רוצים לעשות הסבות של גידולים ולחזור למציאות של חקלאות של פחות מים, אבל עם היכולת לייצא ולממש את הריבונות. את זה לא עושים רק מסיסמאות. במרכז העניין זה המחקר והפיתוח, ואנחנו צריכים להתרגל גם לשינויים שמחייבים היערכות. אין שינוי דה לוקס, כל שינוי הוא כואב, אבל בין היתר נחוצים התנאים והליווי כדי שהשינוי הזה יהיה אפשרי. מחדל משק המים הוא מהמחדלים החמורים ביותר, עם מדיניות שגויה של משק מים סגור. כשהיה דיון בוועדת הכספים על תקציב המדינה, הגיע שר האוצר עם כל הצוות שלו. אני שאלתי כמה שאלות, בין היתר גם על זה. אז אומר לי שר האוצר: ברושי, אני בקושי מבין במים מינרליים. תשאל את שאול מרידור – ישב לידו. ואני אומר: שאול הוא הבעיה, הוא לא הפתרון, אבל נראה מה אומר החכם הזה. אז שאול מרידור אומר: אל תדאגו, יש לנו החלטה על משק סגור. אני מודה, גם בעבר החקלאים השתתפו במחדל הזה של הסכמה לזה. אני אומר לו: שאול, אם יהיה משק סגור, לא תהיה פה חקלאות. חקלאות לא יכולה לשלם את עלויות הייצור, שבמרכזן מים, עבודה וגם דברים נוספים, ולהתחרות ביבוא הפרוע, שהוא האיום הנוסף על החקלאות. הייבוא הפרוע נובע משני דברים: האחד – התחזקות מעמד הסוחרים, ובמרכזם רמי לוי, שהממשלה נתנה לו לפני שנתיים או יותר להדליק משואה. תחשבו: מדינת ישראל, העם היהודי אחרי אלפי שנות גלות חזר למולדת. היינו עם של צוענים וסוחרים, ובאנו לכאן וחזרנו לארץ האבות – ואת זה אני אומר כאיש חילוני – חזרנו לארץ האבות, למולדת ההיסטורית, כדי לחזור לאדמה, להתפרנס מעבודה, להיות עַם עִם ראש זקוף, ולא עם של לופטגשפט. היינו עם של סוחרים וצוענים, ובאנו להיות עם של מתפרנסים, חקלאים, עובדים; עם שיש לו אדמה מתחת לרגליו, אדמה שהוא שולט בה. והינה, ממשלה שמעיזה. אני שאלתי את רמי לוי: במה זכית להדליק משואה? הכותרת, דרך אגב, הייתה: פורצי דרך. שאלתי: מה זה פורצי דרך אצל רמי לוי? הרי הוא סוחר שקונה בזול ומוכר ביוקר. מה בדיוק, איזה פורץ דרך יש פה? אבל אמרתי לו: קיבלת – ברכה, אבל יש לי רק בקשה אחת: כשאתה עולה להדליק את המשואה, קח איתך חקלאי – אם אפשר, מהערבה התיכונה; הם היו בשיא המשבר של הייצוא לרוסיה – כי מה אתה שווה בלי החקלאים? היה חמש דקות בהלם, ואמר לי שהוא לא מסכים. בכלל, הסוחרים הם היום בני בית בלשכות השרים יותר מחקלאים. השתנה פה. כל העסק הזה התהפך. אז אמרתי לממשלה: אתם ממשלה ששוחטת את כל הפרות הקדושות ונשארת רק עם עגל הזהב. רק עם עגל הזהב. והינה, ממה הייתה הצמיחה של ישראל בשנים האחרונות? מכירת שירותים, לא מעבודה. רוב המפעלים בישראל מוקמים בחו"ל. קווי ייצור הולכים לחו"ל. כאן קשה להתפרנס מעבודה, קשה להקים מפעלים. אומנם עוסקים בביורוקרטיה, בצמצום הרגולציה, אבל בינתיים דיבורים. אין מיסים על הדיבורים. ואז, ממשלה שנותנת לרמי לוי להדליק משואה; ממשלה שמכבידה את ידה על החקלאים וסוגרת את המשק המשפחתי; עושה וידוא הריגה ועושה ייבוא פרוע. אם מביאים לישראל עגבניות – שרי הייתה העגבנייה שלנו, הפיתוח שלנו באזור הנגב, גם בגבול מצרים, גם בעוטף. עגבניות זה מוצר שלנו בערבה, והינה, מביאים עגבניות עם עובש מטורקיה, מביאים שמן זית מכל העולם. משהו לא מובן בהתנהגות. אילו מביאים דגים מסין – עוד לפני שנתנו אישור להביא דגים, האוניות כבר היו בפתח הנמל. כבר מישהו יודע שמישהו נותן אישורים ומביא את הקונטיינרים. חיסלו את הענף הזה בעמק המעיינות. כלומר יש כאן אובדן דרך וחוסר הבנה, ולעיתים על גרושים, שמהם אפשר להתפרנס, רוצים לחסל את המפעל הציוני וההתיישבותי כולו. כאשר מספר החקלאים יורד – בין היתר בגלל הטכנולוגיה, אבל אי-אפשר למחוק את התחום הזה – אז נוסף לבעיית העובדים ונוסף למחירי המים ולמחסור במים ולקיצוץ הדרמטי בכל מקום, וגם ביישובי העימות, שבעבר אמרנו: שם לא פוגעים – המדינה מביאה יבוא, בעיקר במוצרים כמו פירות וירקות, בעיקר בירקות, כי בירקות זה גם תעשייה – המפעל בחצור, שלא פעם סגרו אותו, ולא פעם היו שם מאבקים, והוא פועל בתחום הירקות, שהופכים אותם לשימורים. אני חושב שהשאלה הזאת של החקלאות והשאלה של היכולת להתפרנס מחקלאות היא שאלה מרכזית. הבעיה הגדולה – שאני חושב שהתחלפו כאן סטים של ערכים ודורות של מנהיגים. משהו פה גדול השתבש. אמרתי פעם למבקר המדינה, כשהייתי חבר בוועדה פה: משהו פה גדול השתבש. כשאתה מחבר את אובדן הדרך ואת אובדן כושר ההרתעה מצד אחד, ומצד שני – גבורתם של הלוחמים ועוז רוחם של המתיישבים, ואתה רואה את החוקים שמפלגים אולי ערב גיוס למלחמה – שאני מקווה שלא תקרה – אתה שואל: באמת אנחנו עם הנהגה אחראית? את העיסוק הזה בעצמם – לצערי, גם עם החקירות, ולא רק של ראש הממשלה. פעם זלמן ארן אמר שהוא אף פעם לא היה זכאי. היום אצלנו זכאי זו שאיפה, אבל הייתה תקופה שלא היו צריכים להגיד את זה; פשוט לא היו מגיעים לחדרי החקירות. המדינה הזאת יקרה לכולנו. אני חושב שאנחנו צריכים לומר עוד מילה על הבנייה. אני חושב שהבנייה הא דבר מרכזי. אבל הממשלה ויתרה על פיזור האוכלוסייה. הממשלה ויתרה על פיזור האוכלוסייה. היא הפכה את הוותמ"ל למכשיר מרכזי לגריעת קרקעות והפיכתן משטחים פתוחים וירוקים וחקלאיים לשטחי בנייה באזורי מרכז הארץ, באזורים צמודי דופן לערים. כל מה שהיה בבסיס התפיסה של תמ"א 35, מה שהוביל בזמנו אריק שרון, שראה בקליטת יהדות ברית המועצות לשעבר מנוף לפתרון לשאלה לאומית של חיזוק הנגב והגליל – זה לא מספיק להגיד; צריך לעשות. גם היו לא פעם תקלות, אבל בגדול – וגברתי, את יכולה לאשר את זה – אריק שרון, הממשלה, ידעו לנצל את גלי העלייה הגדולים, ששינו את דמותה של המדינה – בלי מיליון העולים האלה היינו פחות טובים ויותר חלשים – ולהפוך את זה גם ליכולת לממש יעדים לאומיים. והינה באה הממשלה הזאת ונכנעת. היא אומרת: בואו נבנה במרכז. במקום להפנות משאבים יותר גדולים לנגב ולגליל ולאזורי הפריפריה, היא לוקחת שטחים ירוקים, חקלאיים, שטחים פתוחים, והופכת אותנו – על פי השיר: נלבישך שלמת בטון ומלט. לפי דעתי מעולם לא שרו את השיר הזה בחדרי הממשלה, אבל בעיקר לא התכוונו ברצינות לממש את זה. ולוקחים שטחים משמעותיים בצורה ברוטלית. היום יש כנס – אבל בינתיים אני לא יכול לצאת – באזור זבולון, זה נקרא. קריית אתא הפכה להיות עיר ואם בישראל, כי יש שם ראש עיר ליכודניק. הם קיבלו קרקע ל-100 שנים. מה, זו עיר הבירה? זו סיבה לחסל את כפר ביאליק? זו סיבה לפגוע אנושות ברמת יוחנן, בכפר מכבי, באושה? אני מתנצל שלא אהיה בכנס, אבל אני אומר מכאן: אתם צודקים, והממשלה טועה. היה אביגדור יצחקי, שחשב שהוא יודע הכול, והייתה התנהגות ברוטלית לא מעט פעמים, תוך פגיעה וזלזול בראשי ערים – כשראש העיר פתח תקווה אומר לי: אני לא רוצה לקחת אדמות מסירקין. אנחנו גם לא יכולים לגדול בקצב הזה, ולא מעט שכונות יהיו נטושות, כי הן לא יהיו מלוות במבני ציבור ובתשתיות שדרושות כדי להשלים את התמונה. והחנה באה המדינה ואומרת: אנחנו הולכים לחזק את המרכז – דבר שקשה לתאר אותו. ברור שיש שני דברים שצריך לחזק בפריפריה: גם אם ניתן בית בחינם – הייתי השבוע בבית חולים עפולה, שם נולדתי ואני בקשר. הייתי בבתי חולים נוספים רבים, כמו צפת, פוריה, נהריה, סורוקה. מה אתה שומע? שבתי החולים מתלוננים על אפליה בין שירותי בריאות קופת חולים לממשלה, אבל בעיקר בין המרכז לפריפריה, כאשר יש אוכלוסיות יותר חלשות, וכתוצאה מזה יש יותר חולים, יש פחות מיטות, פחות רופאים. מיטה בבית חולים עולה מיליון שקל – לא הבניין אלא התחזוקה והיכולת לתת תקנים של רופאים. ואני פוגש רופאים בצפת בביקור שעשיתי, שבאה לידי ביטוי בו גם שאלת המיגון, ואני יושב עם רופאה ורופא שבאו לצפת, כי ראו בזה שליחות, אבל גם בעידוד המדינה – ואמרתי את זה לליצמן, וגם על התחייבות שהעברנו בוועדת כספים: תקציב מיוחד לעידוד מעבר רופאים לפריפריה – והם ראו בזה שליחות, אבל בצידה גם סיוע לפרנסה. והרופאה, שבלעדיה אין מחלקת ילדים בצפת, היא באה מחיפה. יש לה ארבעה ילדים. היא אומרת: אני לא יכולה לעמוד בזה, לא רק בקושי המשפחתי אלא גם בעלויות הנדרשות. ואני שואל את מנהל בית החולים, ד"ר זרקא: למה? אין לו כלים לעזור. ובא הרופא שבא מירושלים ואומר לי: אנחנו מרגישים מרומים. ואני יושב עם מנהלת בית החולים, ד"ר בלונדהיים, בעפולה, והיא מספרת לי על בניין שנבנה – ואחר כך הלכתי לראות – לפני למעלה מ-13 שנים. בר מצווה. עד שייכנסו לבניין הזה יצטרכו לבנות אותו מחדש, כי הכול מתפורר. כבר פעמיים החליפו קבלן. אז אני אומר לממשלה, וגם אמרתי למנכ"ל, ואני אומר לשר: יש לזה שיטות אחרות. תנו ערבות – תבנו בשנתיים, במקום לממן את זה ב-15 שנה, כל שנה פרוסה. אז בית החולים הוא אתר בנייה, והחולים לא מקבלים את התנאים, והרופאים עובדים בתנאים יותר קשים, והמדינה מתנהלת כאילו בכמה עולמות. ברור, כשאתה בא לאיכילוב ולשניידר – מה שאמרתי קודם: כל הנחלים זורמים לים, והתרומות – לתל אביב. אתה רואה על הקירות של בתי החולים מי תורם שם. הם לא תורמים לא בערד ולא בעפולה ולא בקריית שמונה, ואי-אפשר להטיל את האחריות על ראשי רשויות. גברתי, היית ראש רשות. גם אני. עניין הבריאות הוא מאה אחוז ממשלה. הוא לא מתחלק חלוקה מוניציפלית, הוא מתחלק לאזורים רחבים, ותנאי לפיזור אוכלוסייה זה בריאות תקינה וטובה. מערכת הבריאות בישראל חולה. לא מטפלים בה בפלסטר, צריך משהו דרמטי. ואמרתי באותה ישיבה עם שר האוצר וצמרת משרדו, ואמרתי את זה גם בהצעה לסדר-היום שעוד לא נדונה, שישראל זקוקה לתוכנית לאומית להצלת הבריאות. אין תוכנית לאומית לבריאות; אין מפת עדיפות לבריאות – מה שמאפשר לליצמן לעשות מה שהוא רוצה; אין קריטריונים. לא פעם אמרתי לו – ואני מעריך אותו, והייתי איתו גם בביקורים ליליים – אמרתי לו: אדוני השר, אתה דומה לסנטה קלאוס. אתה מחלק מתנות. אין לך מדיניות. וכל פעם זורקים איזו עצם, כמו מפקד האוגדה שנותן ג'יפ לפלוגה הטובה. היו"ר טלי פלוסקוב: ביקשו ממני להוסיף עוד חמש דקות לרשותך. איתן ברושי (המחנה הציוני): יש לי מה להגיד לכם גם עוד שעה. היו"ר טלי פלוסקוב: אין לי ספק. איתן ברושי (המחנה הציוני): אני חושב שחוסר התמונה הכוללת – אמרתי לשר האוצר; את מהמפלגה שלו: אדוני השר, זה טוב גם לך. הבריאות נוגעת פה לכל אחד. צריך לעשות תוכנית לאומית לבריאות. לא יכולה להיות מדינה בלי תוכנית לבריאות. יש מפת עדיפות לתעשייה, לחקלאות, לשיכון, למינהל – יש לכל דבר מפת עדיפות. אין מפת עדיפות לבריאות, ואז באמת יש כאילו חופש לשר. אבל תוכנית לאומית צריכה גם לבטל את התורים, לצמצם אתה הפערים ולבנות תוכנית ארוכת טווח. לאחרונה גם ראיתי שחסרים רופאים בישראל. הייתה תקופה, את יודעת, שבאו רופאים. קיבלנו מתנה מברית המועצות לשעבר, ונתנו לרופאים לעשות גם עבודות שלא חייבו רופא, רק שתהיה להם פרנסה, וטוב שכך. אני חושב שעניין הבריאות הוא מאוד מאוד חשוב. הוא נוגע לכל אזרח, וזאת אחריותו של ראש הממשלה, שהוא, כידוע, שר הבריאות. אבל נגיד שיש לו סגן טוב. אבל משהו חסר פה בתמונה השלמה. והדבר השני שקשור לפריפריה ולפיזור אוכלוסייה זה התעסוקה. תראו, אינטל לא הייתה קמה בקריית גת בלי החלטה של רבין, זיכרונו לברכה, ובייגה, שיחיה. כי היה קרב גדול על אינטל, איפה היא תקום: אירלנד או ישראל. הממשלה השקיעה כסף מעבר לחוק עידוד השקעות הון בתעשייה, והיום יש השקעות נוספות. עוד היה ויכוח אם קריית גת תיתן את חוטבי העצים ושואבי המים וכל היתר יבואו מרחוק. היום ברור שזאת תנופה גדולה בקריית גת ובאזור כולו, ואינטל הוא מפעל חשוב בישראל. מה אני רוצה לומר? שהיכולת ליצור תעסוקה מתקדמת והיכולת לענות על מאוויים של דור צעיר – שהמימוש העצמי שלו חשוב, ורק אם יהיה מימוש עצמי תהיה שליחות לאומית. זה לא הדור של המייסדים, שבו החזון הלאומי גבר על האישי ומימוש היעדים הלאומיים היה שיא ההגשמה האישית. ככה קמה המדינה. אחרת היא לא הייתה קמה. מה שחיים גורי היה אומר – לצערי, גם חיים כבר ז"ל – חיים גורי היה אומר שאלתרמן היה אומר שפעם באלף שנה יש דור כזה. יש דור כזה פעם באלף שנה. זה דור שבלעדיו לא הייתה המדינה. זה דור שהיה מוכן להקריב את נפשו על הגשמת היעדים הלאומיים, שהגשמתם הייתה שיא הסיפוק האישי. הילדים והנכדים, הדורות הבאים, הם בוודאי בעיניי מבינים שקודם כול המימוש העצמי הוא לא מילה גסה. פעם, בשביל מימוש עצמי היה צריך לעזוב את ההתיישבות. עזבו אחד-אחד באין רואה. היום האפשרות למימוש עצמי היא תנאי ליכולת לחיות במרחקים, בפריפריה. אפשר להיות שליח, אבל לא כל החיים. בסוף אתה בוחר את מקום המגורים על פי הרבה קריטריונים, ובהם גם מה טוב לך, ובעיקר – מה טוב לילדיך ולבני המשפחה. ולכן, יצירת התנאים למימוש עצמי היא התנאי גם לשליחות הלאומית. כלומר, מי שנאפשר לו לעבוד ולהתפרנס ממה שהוא למד, ולעסוק במה שהוא אוהב ולחיות ברמת חיים של המאה ה-21 גם במרחקים, יהיה מוכן ויבחר גם לגור בפריפריה. וזה לא נכון לומר שאין פריפריה. רק בעיני מי שיושב בתל אביב אין פריפריה. מי שגר במרחקים יודע שיש פריפריה, כולל הפקקים. ולכן, שני דברים הם חשובים – כמובן נוספים, אבל גם אם ייתנו בית בחינם לא יהיה מי שיגור בו אם הוא לא מבטיח פרנסה ובריאות. ויש תחומים של הרשות, ובמרכזם החינוך. לא נדבר על הכול הבוקר הזה. ולכן צריך לומר שיש מפה לתעסוקה, אבל אין תוכנית לתעסוקה, ואמרתי את זה גם בוועדת הכספים לשרים שמתחלפים. בסופו של דבר, אני חושב שאין תוכנית שהולמת את הגידול באוכלוסייה, את פיזור האוכלוסייה ואת הרצון להשאיר את הבנים ולהיות אבן שואבת לנוספים. אתה שואל מה הקימו בשנים האחרונות ממשלות ישראל? מפעלים גדולים – שום דבר. וצריך לחזור ולהיות עם החזון, ולא פחות – עם יכולת הביצוע. ואני חוזר ואומר שבעידן הכפר הגלובלי אין שום חשיבות לגבול המוניציפלי. אני חוזר, למי שקשה לו לקלוט בבוקר: בעידן הכפר הגלובלי אין חשיבות לגבול המוניציפלי. זה רק בראש שלנו, ראשי רשויות. לכן יש משקל גדול לאשכולות, אבל המדינה לא יכולה – גם כשהיא עושה עידוד למגזר השלישי ולהתנדבות – להשתחרר מאחריות. האחריות של המדינה – בשני הדברים האלה בוודאי: בריאות ותעסוקה – היא אחריות כוללת וגורפת, ואחריות המדינה להבטיח את התנאים הללו גם לפיזור אוכלוסייה. משפט אחרון – אלא אם כן יבקשו ממני להישאר – זה מילה על החינוך. אני ראיתי ורואה בחינוך דבר מרכזי תמיד, ואני התעקשתי להיות בשתי ועדות בכנסת: ועדת הכספים וועדת החינוך. זה השילוב, גברתי היושבת-ראש, של יכולת הקיום וטעם הקיום; חינוך וכספים זה יכולת הקיום וטעם הקיום. ואני מתכוון להגיש הצעת חוק – אני מקווה עוד לפני היציאה לפגרה – לא לבד, שאומרת שהגיל הרך חייב להיות במשרד החינוך. זה לא יכול להיות שהדבר הכי רגיש בישראל ובעולם יהיה משחק פוליטי ומאבקי כוח בין שרים שאין להם שום מושג על מה הם מדברים. ילדים מלידה עד גיל שלוש עוברים מכלכלה לרווחה. לא מובנת ההתנהלות של הממשלה. חינוך זה חינוך זה חינוך. אין ספק שהגיל הרך הוא הדבר המרכזי. כחקלאי אני יכול להגיד שעץ ששותלים עקום, לעולם לא יגדל ישר. עכשיו, ראינו מה קורה בגיל הרך: חלק גדול בכלל לא בפיקוח. יש כבר ממש תקלה בסיסית. צריך להעביר את החינוך של ילדים בגיל הרך למשרד החינוך – זה התפקיד שלהם, זה המבחן שלהם, זאת האחריות שלהם. מה שהממשלה עושה זה חוסר אחריות, גם אם השר הנוכחי, או אחרים, עושים כמיטב יכולתם. אבל לא היו עושים את זה לשום תחום אחר. מה, זה עניין של כוח? בהקשר הזה, גברתי, גם דיברתי איתך ללא פעם. אני רוצה לומר שהממשלה לא מצליחה להשתחרר מהמגבלות שהטילה על עצמה לא לפתוח את הביטוח הלאומי. עוד כשר הרווחה כחלון מינה ועדה שהמליצה להפסיק להעסיק בעבודה מועדפת עובדים בתחנות דלק. זה היה פעם איזה יעד. זה לא יעד, אלה תחנות נוחות. 20 פלוס מיליון שקלים בשנה מוצאים על מאות או אלפי עובדים – המספרים משתנים – בתחנות הדלק, בוגרי צבא. אני הצעתי – הצעת חוק כזאת מונחת על שולחן ועדת השרים – להפוך את החינוך לעבודה מועדפת. מי לא רוצה את זה? קודם כול בפריפריה. אין להם כוח אדם שיכול לעבוד. עובדי קבלן. יש לנו בעיה בגיל הרך. נפגשתי עם גליה וולך, ראשת ויצ"ו. יש בעיה עכשיו בקייטנות, יש בעיה בחינוך הבלתי-פורמלי, יש בעיה בצרכים המיוחדים – אין מספיק כוח אדם. איך יכול להיות שלשירות לאומי לוקחים ולא לוקחים בוגרי צבא? יש לנו יוצאי יחידות, יש לנו קציני ומש"קי חינוך, מש"קיות. יש לנו ציבור גדול שרוצה לעסוק בחינוך. אבל מה עוד אנחנו יודעים? שמי שיעסוק בעבודה מועדפת בחינוך, ייתכן שירצה להישאר בחינוך ולהתמחות בחינוך. מי שבחר להיות בקריית שמונה, בשדרות או בערד, יש סיכוי שיישאר שם אחר כך. ויש גם נכונות – ובדקתי את זה – להשלים, אם צריך, משישה חודשים ליותר, אבל גם עבודה מועדפת יכולה להיות עבודה של כל שנת לימודים. היא לא מקצועית, אבל היא מחליפה עבודה עוד פחות מקצועית. ואתה לא מבין לפעמים. מה אומרים לי שרים? תשמע, אנחנו חושבים שהחוק שלך נכון, אבל אני לא הולך לריב עם שר האוצר, יש לי מספיק צרות איתו. אני מכיר התנהגות של ראש קטן גם של שרים. יש שרים שעד סוף הקדנציה לא מבינים את המשרד שלהם – לא מבינים את המשרד שלהם, וחלק לא מבינים את כל הממשלה, אבל הם שרים. אבל הם השרים. אני לא מחנך אותם; אני גם לא מחליף אותם, בשלב זה, לפחות. ולכן, אני חושב שהחוק הזה הוא חוק נכון. הוא היה עונה על צורך אמיתי של צעירים רבים שרוצים עבודה מועדפת בחינוך ולא משתלבים בעבודה אחרת, ושל מדינה שאומרת שהמשאב העיקרי הוא ההון האנושי – גם אחרי שמצאנו גז – ולא תמיד מתייחסת. יש מורי קבלן, יש מורים פדופילים, והיה צריך בחקיקה – וגם אני הגשתי – למנוע את התופעות האלה. ויש עבודה מועדפת בתחנות הדלק, כאילו חברות הדלק – הם זקוקים להשלמת השכר? הם, יש להם קשיים? הם לא יוותרו על דבר כזה. ומה אומר שר האוצר? ברושי, תרד ממני, אני לא רוצה לפתוח את הביטוח הלאומי. ענת ברקו ביקשה נהגי סמיטריילר. כל אחד יש לו בקשה אחרת, אבל החינוך הוא מעל הכול. בסיכומו של דבר, אני לא יודע מתי תהיינה בחירות. יש מי שאומר שבימים האלה מובילים לבחירות. אני חושב שישראל זקוקה לוודאות וליציבות; ישראל זקוקה למדיניות ברורה שתביא אותנו ליעדים הנכונים של צמיחה והתחדשות, של הבאת היהודים מכל העולם לכאן, של חתירה למצוינות. ישראל צריכה להיות מדינה חכמה, צודקת וחזקה. רק מי שחזק יכול לשרוד פה, ולכן צריך להחזיר גם את כושר ההרתעה, שנשחק כל כך. ישראל צריכה להיות מדינה חכמה, צודקת וחזקה, והיא צריכה לחזור לחתור להסדרים שיש בהם ביטחון, ביטחון, עוד פעם ביטחון, התיישבות ופשרה. לא יהיה כאן הסדר שמנציח את המצב הקיים, וכדאי לחסוך את מה שכרוך באותה מציאות שבסוף נגיע אליה, רק שלא נשלם את המחיר ששילמנו בעבר. ובסופו של דבר, ישראל – – – היו"ר טלי פלוסקוב: אדוני, יש לי בשורה בשבילך. איתן ברושי (המחנה הציוני): אני מסיים. היו"ר טלי פלוסקוב: לא, לא, לא, דווקא בשורה בשבילך. הוסיפו לך עוד חמש דקות. איתן ברושי (המחנה הציוני): בסוף אני ארצה עוד בונוס. בסופו של דבר, אני חושב שישראל צריכה באמת להיות גם אור לגויים ולא חושך ליהודים. לפעמים נדמה לי שהפכנו את הביטוי הזה ומאור לגויים הפכנו לחושך ליהודים. ואני חושב שבסופו של דבר, 51 שנה אחרי מלחמת ששת הימים – שמי שהוביל אותה זה לא מרכיבי הממשלה של היום, כולל שחרור ירושלים, כולל העלייה לרמת הגולן ויכולת להגיע לגבול המזרחי של הירדן – היכולת הזאת שהייתה טמונה בצבא ההגנה לישראל, עם ההובלה של הממשלה דאז, היכולת הזאת עלולה להתבזבז. ואני לא מאלה שחושבים שצריך לוותר על הכול, אבל אני משוכנע שבוודאי לא ניתן לספח את הכול. אני הייתי מוסיף למילים "יהודית ודמוקרטית" את המילה ביטחון, כי אני מאמין שבלי ביטחון לא יהיה פה הסכם ולא יהיה פה הסדר, ולא נסיגות חד-צדדיות. אני הייתי אומר למי שאומר "מדינה יהודית דמוקרטית", אנחנו אומרים: נוסיף את המילה "ביטחון" – "ביטחון, יהודית ודמוקרטית". אנחנו יודעים, יש לזה סקרים – לפי דעתי גם ראש הממשלה יודע – שרוב הציבור לא רוצה פה מדינה אחת. ראש הממשלה באנגלית מדבר על שתי מדינות ובעברית נושא את חזון בנט של מדינה אחת. בכלל, הימין הקיצוני השתלט על הממשלה, ואני רוצה לומר שהכנסת היא יותר ימנית קיצונית מהציבור בישראל. כאן מתחרים מי יותר קיצוני. לכן, אני חושב שישראל זקוקה למשאל עם. ברור שאם תהיינה בחירות מחר, הן לא משאל עם על השאלה הזאת, הן בחירות פרסונליות ואחרות, ואינני יודע לאן הן יובילו. ישראל זקוקה להכרעה. הכרעות גדולות קוראים להן אצלנו הכרעות בן-גוריוניות. אין לנו בן-גוריון, אבל צריכה להיות לנו יכולת כקולקטיב, ככוורת, להוביל מדיניות אחראית. המשך המצב הקיים הוא הכי גרוע. אמרתי לשרים מממשלת הימין: אתם רוצים מדינה אחת – תחליטו מדינה אחת, אבל זה חוסר אחריות וקלות דעת לעשות מדינה אחת בלי להגיד את זה. מי ישלם את המחיר על הזה? לא רק בבין-לאומי, גם פה. צריך לתכנן. אי-אפשר לעשות מדינה בעולם המודרני ששולפים כל רגע רעיון חדש. זה לא הממשלה שמביאה החלטות באמצע הלילה, מורידה ומוסיפה לסדר-היום. יש כאן אזרחים, וצריך לתת להם תשובות. אי-אפשר לעשות פה הזיות, ולכן ישראל זקוקה להכרעה. זה, הייתי אומר, באיחור גדול – גם בממשלות שאנחנו היינו. צריך לקבל הכרעה לאן אנחנו הולכים, איזו מדינה אנחנו רוצים להיות 70 שנה אחרי העצמאות, ולפי דעתי, הדרך לזה היא משאל עם. למה? משום שזאת הכרעה של כל הציבור, על כל מרכיביו. היא לא מפלגתית, היא חוצה מפלגות. אני יודע ואומרים לי: איתן, לך על זה. רבים מהימין שלא רוצים מדינה אחת לא בהכרח יצביעו למפלגת העבודה או למחנה הציוני, אבל הם יצביעו במשאל עם על פתרון. אינני יודע שהרוב רוצה שתי מדינות, אבל הרוב לא רוצה מדינה אחת. יש לנו את זה גם בנתונים. רוב עצום לא רוצה מדינה אחת. פחות מהרוב העצום הזה רוצה שתיים. יש יותר מפתרון אחד. אינני רוצה להיכנס לזה כרגע, אבל בעיניי השאלה במשאל עם – שהיא חוק, זה לא שאני מנסח פה – היא האם אנחנו בעד או נגד מדינה אחת. אם אנחנו בעד מדינה אחת, לא חשובים כל הפרטים, כולל בירושלים. תהיה מדינה אחת – בעיניי זה סוף הדרך. ואני בעד הביטחון ובעד ההתיישבות, אבל בעד פשרה. אם זו לא מדינה אחת, צריך כאן לגבש את הפתרון. לפי דעתי, חוסר ההכרעה זה הדבר החמור ביותר. ומכאן אני אומר לממשלה – שמביאה חוקים הזויים ומפלגת את העם: צריך ללכת למהלך של הכרעה. ודאי שבחירות לא יקדמו את זה עכשיו, כי התחרות בבחירות תהיה מי יותר ימני קיצוני; יתחרו על הקול הימני הקיצוני שהשתלט על הממשלה ועל הכנסת. אבל הציבור לא רוצה מדינה אחת. ובמציאות הזאת של 70 שנה ומעלה לעצמאות ו-51 שנה להישג של מלחמת ששת הימים, שהייתה מלחמת אין ברירה והייתה בה גם המכה המקדימה, שאילולא היא אולי לא היינו פה – זו הייתה תעוזה ואחריות של המפקדים, של ראש ממשלה ושר ביטחון – אני חוזר ואומר שבסוף אנחנו צריכים ליצור את המכנה המשותף הרחב ביותר. אין לי ספק שרק יכולת משותפת תביא אותנו להכרעות לאומיות. אי-אפשר לקבל הכרעות לאומיות על חודו של קול. הצורך בפשרה ובהסדר היסטורי מחייב הכרעה של מקסימום מהציבור, ולכן משאל עם עכשיו הוא התשובה הנכונה. וברגע שתהיה פה הכרעה סופית אם הולכים למדינה אחת או לפתרון אחר – ואני מאמין שפתרון אחר – יצטרכו לגבש את הפתרון. המשך החוקים ההזויים, הפילוג והשליטה האין-סופית במקומות שלא נישאר בהם לעולם – זה לא רק אובדן המשאבים על דברים מיותרים אלא סכנה גדולה לעתידו של העם היהודי כאן, במדינת ישראל. זה משפט טוב לסיום? היו"ר טלי פלוסקוב: לא רע בכלל. איתן ברושי (המחנה הציוני): לא רע בכלל. תודה רבה. היו"ר טלי פלוסקוב: תודה רבה לחבר הכנסת איתן ברושי. אני מבינה שעכשיו אנחנו עוברים לחברת הכנסת יעל גרמן. בבקשה, גברתי. לי רשום שלרשותך עד עשר דקות, אלא אם כן ייתנו לך עוד – ידווחו לי. בבקשה, גברתי, עד עשר דקות. יעל גרמן (יש עתיד): בוקר טוב. בוקר טוב לך, גברתי היושבת-ראש, לירדנה המזכירה, שמקבלת אותנו בחיוך, ולחבריי. יש לפנינו את חוק בתי המשפט לעניינים מינהליים, שזה עוד חוק במסווה. כל כך הרבה חוקים במסווה הממשלה הזאת מביאה לנו. לכאורה, באה הממשלה ואומרת: אני דואגת. קודם כול, כמובן שהממשלה הזאת מאוד דואגת לבית המשפט העליון, הדאגה הזאת בראש מעייניה, חברי מיקי, והיא אומרת: בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, הוא כל כך עמוס. בואו נוריד ממנו חלק מהעומס ונפתח בית משפט מחוזי שישב כבית משפט לעניינים מינהליים – מה שנקרא בג"ץ קטן – ושם נדון בענייניים המינהליים של תושבי האזור. מה זה האזור? יהודה ושומרון. זאת אומרת, היא מאוד דואגת לבית המשפט העליון, אבל היא גם דואגת לתושבים של יהודה ושומרון – לא, לא לתושבים היהודים, לא. לא להיבהל, חברתי היושבת-ראש. היא מאוד מאוד דואגת לתושבים הערבים, שמא הפנייה לבית המשפט העליון מעיקה עליהם. ולמה שיצטרכו לפנות לבית משפט עליון? הינה, יהיה להם עכשיו בית משפט חדש, בית משפט לעניינים מינהליים, שהוא יהיה, למעשה, בית המשפט המחוזי בירושלים, ושם ידונו בכל העניינים המינהליים שפירטו. אלא שלמעשה החוק הזה זה עוד חוק בניסיון לספח את יהודה ושומרון. ואני מבינה שיושבים כאן בבניין שלנו, בכנסת, סיעות – בעיקר סיעה אחת – שבאמת חושבים שצריך לספח את יהודה ושומרון; שהיו רוצים לראות מדינה אחת מן הים ועד הירדן, ושבתוך המדינה הזאת הם לא היו כל כך רוצים לתת זכויות שוות לכולם – ליהודים יהיו יותר זכויות ולערבים יהיו פחות זכויות. זה מה שהם רוצים. אבל זה לא מה שהמדינה הזאת החליטה וזה לא מה שהממשלה הזאת החליטה. הרי אם באמת הממשלה הזאת רוצה לספח, זוהי הממשלה הימנית ביותר שהייתה אי-פעם, ואין שום בעיה שיקבלו בממשלה את ההחלטה שמספחים את יהודה ושומרון. יספחו את יהודה ושומרון ויעשו את מה שהם רוצים, יש להם את הרוב. ממילא אנחנו רואים איך חוק אחרי חוק – שאנחנו מתנגדים ואנחנו מתריעים ואנחנו באים ואומרים שאלה חוקים מסוכנים שמאיימים על הדמוקרטיה, שמבאישים את ריחנו בעולם – החוקים האלה עוברים. למה הממשלה הזאת לא עושה את זה? למה היא עושה את מה שנקרא שיטת הסלמי – שלב אחרי שלב אחרי שלב – וזה עוד שלב בסיפוח, זה סיפוח סטטוטורי, סיפוח חוקי? מפני שהממשלה הזאת יודעת שאם אנחנו רוצים עדיין להישאר בקרב קהילת העמים הנאורים, מה שנקרא הדמוקרטיים, אם הממשלה הזאת עדיין רוצה להתעטף באצטלה של הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, היא לא יכולה לספח. הממשלה הזאת משחקת בכאילו, שכן – אפילו ראש הממשלה אמר את זה כמה פעמים, אמר ונסוג, ונסוג ואמר, אבל עם ראש הממשלה אי-אפשר לדעת. גם אתמול הוא אמר משהו לגבי חוק הפונדקאות ונסוג, וחזר, וחזר ונסוג, אז אני לא בדיוק יודעת מה עמדתו. אבל בוא נאמר שלפחות מבחינה רשמית אני שמעתי אותו, וכולנו שמענו אותו, מדבר על שתי מדינות לשני עמים. הוא מדבר על כך שהמדינה הפלסטינית תהיה מדינה מינוס – שאני עדיין לא יודעת מה המשמעות – אבל הוא מדבר על שתי מדינות לשני עמים. ואנחנו – ואני חושבת שאנחנו מבטאים את רצון רוב העם – עדיין מקווים שבאמת ביום מן הימים אפשר יהיה לבוא להציג הסכם בר-קיימא, ארוך ויסודי, שיוכל לאפשר לנו כאן לחיות זה בצד זה, יהודים עם פלסטינים, כשלכל אחד יש את מלוא הזכויות, ושאנחנו נדע שבאמת הארץ תשקוט לשנים רבות. אבל אם אנחנו עדיין חולמים את החלום הזה – ויש כאלה שחולמים את החלום הזה, ואני חושבת, גברתי היושבת-ראש, שהרוב חולם עדיין את החלום הזה, של לשבת בשקט איש תחת גפנו ותחת תאנתו, לחיות את החיים שלנו ולתת לפלסטינים לחיות את החיים שלהם. יש כאלה שחושבים – שרוצים את זה מתוך שהם רוצים לתת באמת זכויות לפלסטינים, ויש כאלה שרוצים באמת מדינה יהודית עם רוב יהודי. אני, דרך אגב, גם פה וגם שם, אבל בהחלט, גם אני, אני רוצה מדינה יהודית עם רוב יהודי, ולא יהיה לי רוב יהודי אם תהיה לנו מדינת כל תושביה. ואני רוצה גם שהמדינה הזאת תהיה דמוקרטית, והיא לא יכולה להיות דמוקרטית כל עוד אנחנו מעבירים חוקים מעין אלו; היא לא תהיה דמוקרטית כל עוד באמת אנחנו לא ניתן את הזכויות המגיעות לעם הפלסטיני. ולכן החוק הזה הוא חוק במסווה. הוא בא כאילו לבוא ולתת זכויות, אבל למעשה הוא מכביד פעם נוספת על אותם פלסטינים שיושבים ביהודה ושומרון. ומה הוא בא ואומר להם? עד היום אתם יכולתם לבוא, במידה שהייתה החלטה מינהלית, ולערער על ההחלטה המינהלית בפני בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, מה שאנחנו קוראים לו בג"ץ. ואתם יודעים – את יודעת שבג"ץ פועל פעמים רבות על פי הדין הבין-לאומי. זאת אומרת, היה להם איזשהו שקט, לתושבים ביהודה ושומרון, שבאמת בג"ץ יפעל על פי הדין הבין-לאומי ויהיה נכון להקשיב לטיעוניהם. ואכן, בג"ץ, כמו שאנחנו יודעים, אומנם הוא פועל על פי הדין הישראלי, זה ברור ומובן מאליו, אבל גם הדין הבין-לאומי מנחה אותו, וזה היה השקט. ובג"ץ, שהדין הבין-לאומי מנחה אותו, גם נהנה מיוקרה בלתי רגילה בכל מדינות העולם. זה שאנחנו עדיין נחשבים באמת למדינה דמוקרטית זה בין השאר בגלל בג"ץ, בגלל בית המשפט העליון שלנו, שפועל כפי שהוא פועל ומשתדל באמת לשמור על אותם חוקים בין-לאומיים, שדרך אגב, אנחנו התחייבנו לשמור אותם במגילת העצמאות – נכון, מיקי? במגילת העצמאות כתוב לנו בין השאר שאנחנו נפעל על פי האומות המאוחדות ועל פי הערכים הבין-לאומיים. לא כתוב בדיוק במילים האלה, אבל זו פחות או יותר הכוונה. וכאן באים ואומרים להם: לא, אתם – אנחנו מונעים מכם את הגישה הישירה לבית המשפט העליון. תפנו לבית משפט מחוזי בירושלים, ורק בירושלים; בית המשפט המחוזי ישב כבית משפט לעניינים מינהליים, והוא יברר את ענייניכם על פי הדין הישראלי. מה המשמעות? החלת הדין הישראלי למעשה על תושבי יהודה ושומרון. ותראי איזה אבסורד זה – הרי תושבי יהודה ושומרון הפלסטינים, הם לא מצביעים פה, אין להם ייצוג. הם לא חלק מהדמוקרטיה הישראלית. זאת אומרת שכשהם באים לבית דין שפועל על פי החוקים שלנו, הם מלכתחילה נמצאים בעמדת נחיתות. אבל זה לא משנה לאלה שכתבו את המסמך הזה, את החוק הזה, שאני קוראת לו חוק במסווה או חוק מזויף. כן, שילכו. וברור, הרי, שלא בדיוק יאזינו לאינטרסים שלהם, והאינטרס שלנו, של התושבים היהודים ביהודה ושומרון, יעמוד בוודאי בראש מעייניהם של שופטי בית משפט. אז באים ואומרים לי: כן, נכון, אנחנו אומנם שולחים אותם לבית משפט לעניינים מינהליים, אבל הם יכולים לערער. אז אני רוצה לומר לך, גברתי היושבת-ראש, שכדי לערער לבית המשפט העליון צריך לשים אגרה של 40,000 שקל, ואנחנו מדברים באמת על אנשים שהם לפעמים חסרי כול. אז מה אנחנו רוצים? שלא מספיק שהם מרגישים – לפעמים בצדק, לפעמים שלא בצדק – שלוקחים מהם את הזכויות שלהם, שלוקחים מהם את החירות ואת החופש, שמונעים מהם לפנות ישירות לבית משפט גבוה, ששם הם מרגישים יותר בטוחים שהאינטרסים שלהם באמת יישמעו וייענו, עוד אומרים להם: קודם תהיו בבית משפט מחוזי – שזה גם יעלה, בוודאי, גם ההגנה המשפטית תעלה – ואז, אם הם לא יהיו שבעי רצון: לכו לעוד ערכאה, לערכאה העליונה, ותשלמו עוד 40,000 שקל. אז אני רוצה לומר שכל המסווה הזה וכל המסכה הזאת היא באמת מסכה מזויפת. אין כאן ניסיון לפטור את בית המשפט העליון מעומס כלשהו, כי בדיונים לא שמעתי שיש באמת עומס כזה גדול על בית המשפט העליון. ואם יש עומס על בית המשפט העליון, הרי שהוא פשוט יעבור לבית המשפט המחוזי, ואז מה עשינו? מה נפקא מינה, העברנו עומס מאחד לשני? זה לא הגיוני. זאת אומרת, לא באים פה להקל על בית המשפט העליון. לדעתי, באים שוב, פעם נוספת, להביע בו אי-אמון – שמא בית המשפט העליון ימשיך לפסוק על פי באמת חוקי הצדק, כמו שהוא נקרא: בית המשפט הגבוה לצדק; שמא באמת הצדק ינחה אותו ולא אינטרסים שאלה שחוקקו את החוק היו רוצים שינחו אותו. ולא טובת התושבים באזור, כפי שנקרא, שזה יהודה ושומרון, עומדת מול עיניהם של מי שחוקקו, אלא טובת המתיישבים ביהודה ושומרון. ויכול להיות שזאת עמדה פוליטית – לא יכול להיות, זאת עמדה פוליטית, וזאת עמדה פוליטית מאוד לגיטימית, ללא ספק – אבל זאת לא עמדה פוליטית שהתקבלה על ידי הכנסת או אפילו על ידי הממשלה. זוהי עמדה פוליטית בעיקר של 7% מתוך הכנסת, ו-7% מתוך הכנסת לא יכולים לקשקש בכנסת כולה. היו"ר טלי פלוסקוב: תודה רבה לחברת הכנסת יעל גרמן. חבר הכנסת מיקי רוזנטל. כעת רשום אצלי 20 דקות. 40? 40 דקות? אוקיי. אז אנחנו מוסיפים עוד 20 דקות. בבקשה, 40 דקות לרשותך. מיקי רוזנטל (המחנה הציוני): תודה רבה לך, גברתי היושבת-ראש. בוקר אור למזכירת הכנסת, לשר קרא, לחברת הכנסת גרמן, לרשם, לרשמים. תראו, על הדוכן הזה שאני עומד עליו עכשיו עמדו לא מעט אנשים מושחתים, גם כאלה שלצערי סיימו בכלא אפילו. אז אין חדש תחת השמש – מושחתים תמיד היו ויהיו; רודפי בצע, גנבים, זה חלק מההוויה האנושית. ומדינה נבחנת באופן שבו היא מתייחסת לאותם פושעים, עבריינים, מושחתים: מה עושה הפרקליטות, כמה חוקרת המשטרה, כמה מגונים המעשים, ובעיקר הנורמה החברתית. הנורמה החברתית היא שקובעת כמה חברה היא סלחנית כלפי מעשים מושחתים או מגנה אותם. והאנשים האלה שהזכרתי, שעמדו בעבר גם על הדוכן הזה והושחתו והשחיתו – חלקם מצאו את עצמם בכלא, כאמור, חלקם התאבדו אפילו מרוב בושה, וחלקם נאלצו לעזוב את החיים הפוליטיים ולפרוש. אז, בימים ההם, לפני עשרות שנים, להיתפס בשחיתות, בגנבה, בלקיחת שוחד, היה בושה גדולה. הנורמה הציבורית הוקיעה את האנשים הללו, והם חשו מאוד לא בנוח. השינוי הדרמטי ביותר שעברה החברה הישראלית הוא היעלמותן של נורמות ראויות: מה ראוי לעשות ומה פשוט לא ראוי לעשות. והיום בבית הזה עולים לדוכן הזה כמעט יום-יום אנשים שנחקרים בשוחד; אפילו המשטרה, את חלקם האשימה בלקיחת שוחד ובהונאה. בקואליציה הזאת יש שלושה אנשים שנחקרים בגין העבירות הללו, ואף אחד מהם אפילו לא משפיל מבט ולא אומר: תראו, יהיה בסדר. כולם מסתובבים בגאווה גדולה, משפילים את רשויות החוק, צועקים חמס על התקשורת, על המפלגות השמאלניות, שהן מנסות במהלכים שלא היו ולא נבראו להפיל פה שלטון שנבחר כדין, ובעיקר מרכזים את המאמץ ואת ההתקפה שלהם על רשויות החוק, קרי, על המשטרה, על העומד בראשה, עכשיו זה על הפרקליטות ועל העומד בראשה, על היועץ המשפטי, ואו-טו-טו גם על בתי המשפט, כי חלק מהדברים כבר הגיעו לפתחם של בתי המשפט. והדבר הזה, בלי קשר לדמויות המככבות בפרשיות הללו, צריך להדיר שינה מכל תושב של מדינת ישראל, כי לא חשוב, לא חשוב אם אתם שייכים למחנה הימין או למחנה השמאל, אם אתם דתיים או חילונים, אם אתם יהודים או ערבים; חברה שאיננה חיה לפי נורמות ראויות, דהיינו מה מותר ומה אסור, היא חברה מתפוררת. מתפוררת מבפנים. וזה האויב הכי גדול שלנו עכשיו – היעדרן של נורמות מוסריות. המחנות אוטומטית נעמדים מאחורי מנהיגם ותומכים בו, בלי קשר למעשים שלו: אם הגנב החשוד הוא מהמחנה שלנו, אז הוא בסדר, אבל אם הוא מהמחנה השני, אז הוא גנב ופושע. אז זהו, שלא. גנבים הם גנבים, פושעים הם פושעים, נוטלי שוחד הם נוטלי שוחד, ולא חשוב איזה כרטיס מפלגה יש להם. ואם הציבור לא יאמץ את הנורמה הזאת, אין לי מילים יפות להגיד לכם אלא הלך עלינו, כי ברגע שאנחנו נקבל נורמה מעוותת, שאנשים מושחתים זה בסדר כי הם עושים דברים חשובים אחרים, או הם ראשי ממשלה טובים, או הם שרים נפלאים, או הם חברי כנסת טובים, או הם ראשי עיר נהדרים – אז הם לקחו לכיסם, מה אתם עושים מזה עניין? סדום ועמורה, סדום ועמורה נהיה. ואני אומר לכם שאנחנו בדרך לשם, כי מספר ראשי הערים הנחקרים עכשיו, היום, היום, היום במשטרה – לא כולם ודאי אשמים, אבל נחקרים במשטרה – היום נחקרים במשטרה 70 ראשי ערים מתוך פחות מ-200 ראשי רשויות במדינת ישראל. אז או שיש פה רדיפה מטורפת של אנשי ציבור – מה שלא הוכח חוץ מבנאומים חוצבי להבות בלתי מבוססים – או שיש פה קנוניה שעשו המשטרה והפרקליטות, יחד עם התקשורת ומפלגות השמאל, כדי להפיל שלטון בישראל, או שמדובר בחבורה מושחתת שהשתלטה על השלטון במדינת ישראל. גם כך וגם כך, שני הדברים הם חמורים מאוד, והציבור צריך להסתייג מהם, והוא לא יכול לשבת בביתו אדיש לדבר הזה – כי היום גונבים במשרד הממשלתי, ומחר בעירייה שלך, ומוחרתיים אותך, זה פשוט מאוד. כי מי שמצליח לו פעם אחת לא יכול להיגמל מזה – זה מה שקורה בשחיתות. תאמינו לי, אני עוקב אחרי שחיתות כבר עשרות שנים. והמדינה נבחנת באופן שבו היא נאבקת בשחיתות, כי כאמור מושחתים יהיו תמיד וגנבים יהיו תמיד, אבל אם המדינה אומרת להם: תיזהרו, והציבור אומר להם: אנחנו לא מקבלים את זה, והצמרת הפוליטית והמדינית של אותה מדינה אומרת: לא יהיה אצלנו, אז הנורמה נשמרת. אבל מאחר שאצלנו הצמרת אומרת: לא היה כלום ולא יהיה כלום, והפרקליטות, וקשר – זה מחלחל לציבור, שאם אתה מושחת בצד הנכון של המפה זה בסדר. ואת הדבר הזה, חברים, אנחנו צריכים לעצור כולנו במשותף, מכל חלקי הבית, כי אני אומר לכם שלא איראן היא האיום הביטחוני על מדינת ישראל, אלא התפוררות החברה הישראלית היא האיום הכי משמעותי על החברה הישראלית. ומי שמגרז את השחיתות הזאת זה דווקא שלטון. זה דווקא השלטון. אני מדבר עכשיו באופן קונקרטי על חוק שמובא בפניכם להכרעת הכנסת, והוא לפטור את ראש הממשלה ממס הכנסה. עכשיו, כבר אני אומר לכם: אני בעד לפטור את ראש הממשלה ממס הכנסה. לטעמי ראש ממשלת ישראל מרוויח מעט מדי. ראוי שהוא ירוויח יותר מנגיד בנק ישראל ויותר מהנשיא – אולי לא מהנשיא, כי אנחנו משטר נשיאותי, אבל ודאי שירוויח עשרות אלפי שקלים יותר ממה שהוא מרוויח עכשיו. אלא שנוצר מצב אבסורדי שבו רוצים מצד אחד לפטור את ראש הממשלה מתשלום מיסים על ההוצאות שהוא מוציא בביתו הפרטי כדי ששכרו לא יצא שכר מגוחך, ומצד שני ראש הממשלה הזה – והיו גם אחרים, אבל זה ביתר שאת – משית את הוצאותיו הפרטיות על הציבור. אגב, אני יזמתי את הצעת החוק לפטור את ראש הממשלה ממיסים על המכונית שלו. בגלל שהמכוניות של ראש הממשלה והנשיא הן מכוניות משוריינות והן יקרות מאוד, והן דרישה של השב"כ – זה לא שראש הממשלה, בא לו לנסוע עם מכונית שהדופן שלה עבה, אלא שזו דרישה של השב"כ – אני חשבתי שראוי שראש הממשלה לא ישלם על זה מיסים, כי זה עניין ציבורי, זה לא עניין פרטי שלו, הוא לא נוסע להנאתו במכונית משוריינת, ולכן אני יזמתי את זה, וזה עבר כחוק בכנסת, שראש הממשלה לא ישלם מיסים כמו כל אזרח אחר שמקבל מכונית בליסינג או בהסדר אחר, והוא על זה לא ישלם מס. והחוק הזה עבר. עכשיו הגענו לסוגיה הזאת של ההוצאות הפרטיות, או ההוצאות בבית ראש הממשלה. רק לצורך הדיון אני אספר לכם שהמדינה מממנת, וטוב שכך, את מעון ראש הממשלה. המדינה מממנת באופן מלא שני מעונות של נבחרי ציבור: של הנשיא, שמתגורר במעון הנשיא, ושל ראש הממשלה, שמתגורר במעון ממשלתי ציבורי. של ראש הממשלה נמצא ברחוב בלפור הידוע, והמדינה מממנת שם את כל ההוצאות. כמה מיליונים בשנה? לא אכפת לי. שיאכלו שם וישתו שם מה שהם רוצים. אני לא חושב שהציבור צריך לחשב להם אם הם אכלו חצי קילו גלידה יותר או פחות, ודאי לא על נבחרי ציבור. אם זה יהיה מוגזם, התנאי היחידי שביקשנו בהקשר הזה שזה יהיה שקוף, שלא ירדפו אחר ההוצאות הללו כל פעם, אלא שמשרד ראש הממשלה פעם בשנה יפרסם את ההוצאות, על מה הוציאו כסף. זה כשלעצמו אלמנט מרסן. אנשים לא יגזימו בהוצאה הכספית אם הם ידעו שבסוף השנה זה מתפרסם. אז הם לא יוציאו איזו הוצאה חריגה, הם לא יקנו סוכריות ב-200,000 שקל, כי ישאלו אותם: מה זה סוכריות ב-200,000 שקל? יצאתם מדעתכם? אז הם יאכלו טוב וישתו טוב – וזה נכון שראש הממשלה ומשפחתו וכל מי שעל שולחנו ייהנה מזה – והם ילכו למופעי תרבות, ושיחיו טוב, מלא, על חשבון הציבור. כך ראוי בעיניי. לעניין הזה מצטרפת סוגיה אחרת, וזו אחזקת בתי ראש הממשלה הפרטיים. נוצר מצב ייחודי במדינת ישראל, שבו לראש ממשלה יש בית פרטי, והוא עובר לגור במבנה הציבורי, במעון. אין שאלה שצריך לאבטח גם את הבית הפרטי. הוא ראש ממשלה, וזה חייב לבוא על חשבון הציבור. אין שאלה. כל הוצאה שכרוכה באבטחת הבית או בשינוי הבית לצורכי ביטחון חייבת לחול על הציבור. והייתי אומר אפילו יותר מזה – ראש ממשלה הרי לא הולך הביתה ומפסיק לעבוד. חלק מהזמן הוא עובד גם בבית, וראוי שנשלם לו איזה סכום, כי ההוצאות בבית מתערבבות לפעמים עם ההוצאות הציבוריות. מה, כשהוא מארח מישהו שם, אז נגיד לו: לא, את זה הכנסת לפה ואת זה נתת לראש הפרלמנט הבולגרי? לא נעשה איתו את החשבונות הקטנים האלה. זה לא יאה לנו, זה לא יאה לו. נקציב לו סכום של כמה אלפי שקלים בחודש, שזה יהיה לשימושו בבית הפרטי, שיעשה עם זה מה שהוא רוצה, אבל שבאמת לא נשית חלילה הוצאה שהיא במהותה הוצאה ציבורית על כיסו הפרטי של ראש הממשלה. עד כאן נדמה לי שכולם בסדר, מסכימים. מכאן מתחילה סאגה עגומה מאוד, שרוב האנשים גם פה בבית הזה נוטים שלא לדבר עליה, כי היא לא נעימה. כי מה אתה נכנס לאנשים הביתה ואומר להם: את זה כן, ואת זה לא, ותאשר להם, וככה, ונייר הטואלט, כמו שאומרים? כי זה אד אבסורדום. אלא שנוצר מצב שבתשע שנות כהונתו של ראש הממשלה הנוכחי הגענו – תשמעו טוב, ציבור יקר – להוצאה של 280,000 שקלים לשנה – 280,000 לשנה להחזקת הבית הפרטי, לא כולל שמירה, לא כולל שום דבר שהשב"כ ביקש, לא כולל שום דבר ציבורי; הוצאות פרטיות של ראש הממשלה, שאנחנו גם כך כאמור משלמים במעון הפרטי את כל הוצאותיו, ובנוסף יש 280,000 שקל בשנה הוצאות פרטיות, והן כולן כולן הוצאות פרטיות מובהקות. לא נעים לספר אותן אפילו, אבל קצת נספר לכם: כשתריס נשבר בבית שמוחזק על ידי המדינה, אז בא שמאי, אומר: התריס הזה היה בעלות של 1,000 שקל, 2,000 שקל, אנחנו נשים לכם תריס במחיר הזה, אם אין את אותו תריס. אבל בבית ראש הממשלה, תריס שעלה 2,000, דרשו להפוך אותו לתריסים של 20,000 שקל, עם מנוע חשמלי שלא היה קודם, וזאת כמובן השבחה של הנכס, שהיא לא ראויה. היא לא ראויה. אני אגיד לכם משהו שהוא מזוויע. הנתון הכי מזוויע הוא שאוהדיו של ראש הממשלה נוטים לומר תמיד: תראו, אבל הנשיא – גם הבית שלו מוחזק. אתם יודעים, גם ביתו הפרטי של הנשיא מוחזק. אז אני אספר לכם סיפור שאוזניכם תסמרנה. אף נשיא במדינת ישראל – ואני בדקתי את כל המספרים – אף נשיא במדינת ישראל לא הוציא מעולם – גם הנשיאים הכי בזבזניים, שכבר לא איתנו בחיים, לא הוציאו יותר מ-100,000 שקל בקדנציה על בתיהם הפרטיים. כמו שאני אומר לכם, ראש הממשלה הנוכחי מוציא 280,000 שקל על ביתו הפרטי בשנה, והוא כבר תשע שנים. דהיינו, זה לפחות פי עשרה מהנשיא הכי בזבזן. הכי בזבזן – פי עשרה. הנשיא הנוכחי רובי ריבלין הוציא מאז שנבחר לפני כשנתיים וחצי פחות מ-20,000 שקל. תיקנו אותי פה: ארבע שנים הוא מכהן בתפקידו, הוא הוציא פחות מ-20,000 שקל על ביתו הפרטי. דהיינו, 5,000 שקל לשנה, לעומת 280,000 שקל לראש הממשלה. אז בסוף זה גם הכול עניין של מידה ומשקל. זאת אומרת, מדובר בכסף ציבורי, שבעיניי הוא קודש-קודשים וצריך לנהוג בו בהתאם, במשורה, בזהירות, בכבוד, בענווה, אבל בבית ראש הממשלה, לצערי, לא חושבים כמוני. ואני חושב שלטובתם – היה לטובתה של משפחת נתניהו אם הייתה מקבלת את הצעתי ואומרת: תעזבו את הקבלות, תפסיקו לחתום כל הזמן. תגידו: זה כן, זה לא. תקבלו סכום קבוע של פי שניים או שלושה ממשפחה ממוצעת. שוב, הצעתי סכום של פי שניים עד שלושה שמוציאה משפחה ממוצעת על החזקת ביתה. אתם תקבלו את זה מהמדינה, תעשו עם זה מה שאתם רוצים, אבל אל תבואו כל פעם כמו מקבצי נדבות להגיד: התקלקל לי זה, והשביל הלך, וצריך לשתול עץ לימון חדש, ותמלא לנו שוב את המים בבריכה על חשבונכם. כי סביב המים בבריכה, למשל, אני אומר לכם – זה כל כך קטנוני שלפעמים בא לי להקיא, אבל אף אחד לא מוכן להכניס את הידיים שלו לג'ורה הזאת, אז אני אעשה את זה בשבילכם. משפחת נתניהו מחליפה את המים בבריכה ארבע פעמים בחודש. ארבע פעמים בחודש. אין בריכה בישראל שמחליפים את המים ארבע פעמים בחודש. אין בריכה כזאת, כי זה עולה הרבה מאוד כסף. רק מי שלא מחויב על זה בתשלום, אלא הוא משית את התשלום על הציבור, מרשה לעצמו לעשות את הדברים הללו. בדרך כלל מנקים את המים, מסננים אותם, מכניסים בהם כלור. בכל בריכה ציבורית, שיש בה הרבה יותר משתמשים, לא מחליפים פעם בשבוע את המים. רק אצל משפחת נתניהו בבית מחליפים את המים ארבע פעמים בשבוע – כל פעם 7,000 שקל. 7,000 שקל. כשתפסנו אותם לפני כמה שנים, אז הם התחילו לשקר. הם שלחו את ניר חפץ מהטלוויזיה, שאמר: לא, הייתה איזו בעיה עם הברז. ביקשתי לבדוק, אז הם אמרו: לא, זה לא היה עם הברז, זה היה בגלל שהמאבטחים משתמשים בהרבה מים. בדקנו שוב. למאבטחים יש חשבון מים בנפרד, שהמדינה משלמת אותו. ואז שלחו את אחד מעורכי הדין שלהם, היוסי כהנים, ואמרו: לא, היה מהנדס, הוא גילה תקלה, הייתה נזילה, בלה בלה בלה. עוד שקר. אבל החשבונות באופן מפתיע ירדו ל-2,700 שקל לחודש. משפחה ממוצעת – בדקתי את זה – משתמשת במים במדינת ישראל בסביבות 200 לחודש, 400 שקל לחודשיים. אלה סדרי הגודל. אז משפחת נתניהו משתמשת במים פי עשרה – עכשיו, שוב, בגלל שמישהו משלם את זה. אם משפחת נתניהו הייתה צריכה לשלוף את זה מכיסה, מן הסתם הם היו סוגרים את הברז מפעם לפעם, אבל מאחר שאתה לא משלם את זה, אלא הציבור משלם את זה, אז אתה נוהג ברכוש הציבורי בהפקרות. והמים הם רק דוגמה. אני לא רוצה להיכנס לדוגמאות יותר מגעילות, אבל אני רק אומר לכם מה ראוי בעיניי: ראוי בעיניי שראש הממשלה ירוויח כסף; יש לו את העבודה הכי אחראית והכי מסובכת במדינת ישראל, הוא עובד סביב השעון ויש עליו אחריות בלתי רגילה, וראוי ששכרו יוכפל וישולש בעיניי. יוכפל וישולש. אבל הדרך שבה זה נבחר להיעשות, שלא באמצעות הכפלת השכר – כי למקבלי ההחלטות פה אין אומץ; מה יגיד הציבור שראש הממשלה – מה פתאום מקבל כל כך הרבה כסף? אני אומר לכם, אני בעד לתת לו הרבה כסף. אז בחרו בדרך מעוותת של לפטור אותו מהמיסים על ההוצאות, ואז יוצא שהמשכורת שלו היא רק תופינים. כי הוא לא רואה את המשכורת שלו, ראש הממשלה. אין לו – יש לו איזה סכסוך מתמיד עם כסף מזומן, גם כרטיסי אשראי, הוא לא מיודד איתם. בעצם הכסף שהוא מקבל כשכר, הוא לא משתמש בו לעולם, מהטעם הפשוט שכל הוצאה שיש – מישהו מביא לו כסף והוא משלם עליו. חוויתי את זה, לצערי, גם באופן אישי. השנה הייתה – תחילת שנות ה-90, נתניהו היה אז שגריר באו"ם, לדעתי. אני הייתי סגן עורך ידיעות אחרונות אז, ועבד איתי בחור בשם עמוס רגב, שלימים נהיה עורך ישראל היום, ואמר לי: בוא תכיר בחור נחמד, חכם, חריף, מעניין. בוא נאכל צוהריים. אמרתי: בשמחה. קבענו צוהריים. אמרתי: איפה צוהריים? הוא אמר: בהילטון. אמרתי: הילטון? זה יקר, הילטון. אני יודע, אף פעם לא אכלתי צוהריים בהילטון. הוא אמר: לא, מה אכפת לך, נו, אתה יודע, פעם. באנו להילטון. באמצע הפגישה עמוס רגב פרש, כי הוא היה צריך ללכת, ולקראת סוף הארוחה גם נתניהו קם והלך, והשאירו אותי עם החשבון של 600 שקל – בשנת 90 ומשהו זה היה המון כסף – ואני חשבתי שזה אקראי. שילמתי בלית ברירה את החשבון, כי נתניהו עשה את התנועה הזאת שהוא תמיד עושה, ככה: אוי, שכחתי, אין לי את הארנק. לא היה לו אף פעם. ואני שילמתי את החשבון. עכשיו, זה לא החשבון, זה אפילו גם לא הסיפור. זאת ההתייחסות של נבחר ציבור. אני הולך לעשרות פגישות בחודש. אני לא מאפשר לאף אחד להזמין אותי. אני לא מאפשר. אני אומר: יש לנו חשבון, אנחנו נחלוק בו. אני לא רוצה שאף אחד יזמין אותי. אני לא חושב שאפשר לקנות איש ציבור בכוס קפה או במחיר של ארוחה של 100 שקל. אבל זה פשוט ראוי. אתה אוכל עם מישהו בפגישה ששניכם קבעתם אותה כי שניכם מעוניינים בה, אז תחלקו בארוחה. אז מאז, משנת 1996, הצטרפו עשרות או מאות סיפורים כאלה בעיתונות. ועיני לא צרה בנתניהו – הוא עשיר, ואני מאחל לו את כל העושר שבעולם, אבל עיני בוכה ודומעת מהעובדה שהוא ראש ממשלה ונותן דוגמה לאזרחים. דוגמה לאזרחים. כך לא מתנהג מנהיג ציבור. כך לא מתנהג. נקודה. אתה לא משית את ההוצאות הפרטיות שלך על הציבור; אתה לא מנצל אנשים בקוניונקטורה מסוימת כדי שישלמו את חשבון הטלפון שלך; אתה לא משתמש באנשים שאתה יכול, מתוקף סמכותך, שיעשו בשבילך עבודות חינם. אתה לא, כי אתה עובד ציבור, ואתה ראש ממשלה, ואתה צריך לתת דוגמה. ודוגמה זה קודם כול ענווה והתנהלות צנועה. וההתנהגות של ראש הממשלה ומשפחתו, לצערי, היא תמונת ראי של מה שאני מתאר מה רצוי; המצוי הוא בדיוק הפוך מהרצוי בעניין הזה. וסוף כל סוף, אחרי שנים, באים להסדיר את הדבר הזה ולומר: טוב, יאללה, בוא לא נבזה גם את ראש הממשלה. לטעמי זה מבזה את ראש הממשלה, שהוא צריך לריב עם החשב במשרדו אם הוא הזמין חשמלאי או לא הזמין חשמלאי. בכלל, אנחנו לא צריכים להיכנס לו לקרביים, והוא צריך לקבל סכום סביר להחזקת הבית ולהפסיק את הסאגה הזאת. מי שלא רצה בזה – אגב, כל חברי הכנסת, אופוזיציה כקואליציה, חשבו שזאת הצעה טובה, כולל יושב-ראש ועדת הכספים חבר הכנסת גפני, וגברת אחת מסוימת התקשרה לחברי הכנסת וצעקה עליהם שלא יעזו לקבל את הפשרה הזאת. וזה עגום. כי מה שיימשך זה כתבי אישום נגד אשת ראש ממשלה ונגד ראש הממשלה. וכשכבר באים להסדיר את זה ולסיים את הסאגה – וייתכן שאפילו זה היה עוזר לה במשפט; היא הייתה אומרת: זה לא היה מספיק ברור. הינה, עכשיו הבהירו את זה, אז תעזבו אותי. אז היא מבקשת להבטיח שהצוהר הזה שדרכו זורם כסף ציבורי בלי הפסקה בזרימה מתמדת לכיסה הפרטי של משפחת נתניהו יימשך. אין גבול לגרידיות, אין גבול לציניות ואין גבול לבושה. אני מאוד מצטער על זה. כל מה שאני אומר חל על כל – אמרתי על ראשי ממשלה קודמים, ואני אגיד על ראשי ממשלה עתידיים, אחרי נתניהו. אבל אני אומר לכם שאם יושבי הבית הזה, ובמיוחד האנשים שיושבים בממשלה, לא ייתנו דוגמה אישית לציבור, ויגידו: לא, זאת המשטרה אשמה, ופה זה לא אנחנו, וכאן, ולא היה כלום, וכן היה כלום, והמשטרה אחריי, ועוקבים אחריי, וזה, אז כל אזרח מן השורה יבוא ויגיד את אותו דבר. הוא לא יגיד דברים שונים. הוא יגיד: לא היה כלום ואין כלום, והמשטרה רודפת אחריי, וקשרו נגדי קשר. ויש לנו רק משטרה אחת, ורק פרקליטות אחת, ורק צבא אחד. ואם אנחנו, אנחנו, נבחרי הציבור, נשסה את הציבור בגורמים הממלכתיים הללו – שהם טועים לפעמים, אף אחד לא חושב שהם לא טועים, אבל מכאן ועד להשתמש במילים שהמשטרה פועלת נגד ראש הממשלה וחותרת תחתיו, זה חצוף, זה מבזה, וזה בעיקר הורס את התשתית הנורמטיבית של כל אזרח ישראלי, שאומר לעצמו: אם ראש הממשלה אומר, מדבר כך על המשטרה, אז גם אני כך. ואז ברור לכם מה יקרה: מעמדו של השוטר יישחק, מעמדה של המשטרה יתגמד, ואחר כך נבוא ונגיד: למה יש לנו משטרה חלשה, וחוזר חלילה. וכל הדבר הזה עומד לפתחו של ראש הממשלה; לא רק לפתחו, נאמר את זה להגנתו. אני באמת, ככה לסיום, או לפני סיום, אני אספר לכם מה קורה בעולם בתחום הזה, כי זה מקומם שבעתיים. תראו, נשיא ארצות הברית גר בבית הלבן – כל הוצאות הבית הלבן משולמות על ידי הממשל. כל ההוצאות, כולל מתנות שהוא קונה לרעייתו – הבית הלבן משלם את זה. לנשיא ארצות הברית היה פנקס צ'קים – אולי עכשיו הוא עושה את זה באשראי, אני לא יודע – אבל בתיאור האחרון בספר האחרון שקראתי הוא היה עושה את זה בפנקס צ'קים. הוא כל חודש, בסוף החודש, היה כותב בכתב ידו: אלה היו הוצאותיי הפרטיות בבית הלבן: קניתי מתנה לרעייתי – x דולרים; הזמנתי את החבר שלי לאכול – y דולרים; קניתי לעצמי בגד ים שלא שייך לתפקיד. היה מסכם את כל המספרים – יצא 7,900 דולר, היה כותב צ'ק לטובת הממשל, מחזיר את הכסף. וככה מתנהג איש ציבור. אני, הייתי לי בשנה שעברה בפרלמנט הגרמני, והנושא הזה, כמו שאתם יודעים, מעסיק אותי. אז פגשתי את העוזרת של הקנצלרית, של הקנצלרית מרקל, אמרתי לה: ספרי לי מה קורה. אז גם לקנצלרית מרקל יש כמובן בית, מעון רשמי שבו היא גרה. את המעון הפרטי שלה היא סגרה, אז אין עליו הוצאות. וגם היא התעקשה בשנים 2015, 2016, 2017 – אלה היו השנים ששאלתי עליהן – להגיד: תראו, אתם תשלמו, משלמים את כל הבית, אבל אני גם גרה בבית, יש לי החדר הפרטי שלי, ויש לי הפינה הפרטית שלי, שהיא לא משרד ולא זה וזה. אני מבקשת לשלם את החלק היחסי של הארנונה ושל השימוש במים וחשמל, שזה נכון שהמדינה צריכה לשלם, נכון, אבל זה שלי, אני גרה שם. אין לי בית אחר, אני גרה שם, ולכן אני מבקשת לשלם את זה. וכל חודש הגב' מרקל מעבירה לדויטשה בנק, לחשבון של ה-bundesregierung, סכום שהיא חושבת שזה הוצאה פרטית שלה, ואף אחד לא חושב שזה מוזר. ואותו דבר תרזה מיי, ואותו דבר – אני חושב שלא צריך להכביר בדוגמאות. לכולנו ברור דבר אחד: כסף ציבורי הוא קודש-קודשים, והוא צריך ללכת למטרותיו שלו. ואסור שמנהיג במדינת ישראל ינצל את הסיטואציה הזאת וישית את ההוצאות הפרטיות שלו, המובהקות לגמרי, על הציבור. וראוי שהיו פה קצת חברי כנסת טיפה יותר אמיצים שהיו אומרים את זה. כבודם לא היה נפגע. להפך. להפך – הציבור היה מעריך את זה יותר, וגם כבודו של ראש הממשלה, אולי היינו משפרים אותו מעט. וההתעסקות היומיומית הזאת, או השבועית או החודשית או החצי-שנתית בזה – הוא אכל גלידה פיסטוק או לא אכל גלידה פיסטוק, האם הוא אכל במסעדת יוקרה או לא אכל במסעדת יוקרה – היא קודם כול מביישת את ראש הממשלה, וראש הממשלה הוא של כולנו. וראוי היה לתת לו שכר יותר גבוה, תקציב יותר גבוה, אבל להגיד לו: את ההוצאות הפרטיות שלך אתה משלם בעצמך. את ההוצאות הציבוריות אנחנו נשמח לממן במעון הציבורי שלך. ככה מנהלים מדינה הגונה. לצערי, אנשים פה בפרלמנט הזה חושבים רק על איך להיבחר שוב, ולעזאזל הנורמות הציבוריות ולעזאזל מה שראוי. ואחר כך הציבור מתייחס לפרלמנט הזה בהתאם. וזה עצוב, וזה חבל, אבל זה בעיקר בגלל הדברים האלה. לא רק. כל אחד מאיתנו, גם אני, יש לו חלק בהתדרדרותה של הכנסת הזאת. לכולנו יש. כמעט אף אחד לא יכול להסיר מעצמו אחריות, ולא חשוב אם יש לו סיבה טובה או לא סיבה טובה. יש דבר אחד משותף שכולנו יכולים לעשות כדי לשפר את דימוי הכנסת – לא הפרסומות שמפרסמים באלפי שקלים לפני החדשות ולא הקשקושים האלה, אלא פשוט לתת דוגמה אישית ראויה. דוגמה אישית ראויה. בכל סיטואציה שבה אנחנו נמצאים אנחנו, אנשי ציבור, מדברים יפה, מתנהגים יפה, מתנהגים בענווה, מבינים שאנחנו עוסקים בכסף ציבורי, מתייחסים אליו כקודש-קודשים, והציבור יודע שאנחנו פועלים בכספו ובענייניו בחרדת קודש. זה דבר שהיה מעלה את קרנו של הבית הזה יותר מכל דבר אחר. לצערי, יש לי מעט מדי שותפים לעניין הזה. תודה רבה. היו"ר טלי פלוסקוב: תודה רבה לחבר הכנסת מיקי רוזנטל. אין יותר נואמים, לפי הרשימה שהוצגה בפניי, ולכן אני מכריזה על כך שתם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים היום, יום שלישי, ב' באב התשע"ח, 17 ביולי 2008, בשעה 10:00. ישיבה זו נעולה. הישיבה ננעלה בשעה 06:51.