דברי הכנסת
דברי הכנסת
ב / מושב חמישי / ישיבות שס"ה–שס"ח /
י"ב–ט"ו בחשוון התשע"ט / 21–24 באוקטובר 2018 / 2
חוברת ב'
ישיבה שס"ה
הישיבה השלוש-מאות-ושישים-וחמש של הכנסת העשרים
יום ראשון, י"ב בחשוון התשע"ט (21 באוקטובר 2018)
ירושלים, הכנסת, שעה 17:00
תוכן העניינים
ישיבה מיוחדת של הכנסת לזכרו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, זיכרונו לברכה, במלאת 23 שנים להירצחו 3
יולי יואל אדלשטיין: 4
ראש הממשלה בנימין נתניהו: 5
ציפי לבני (המחנה הציוני): 8
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): 12
<< נושא >> ישיבה מיוחדת של הכנסת לזכרו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, זיכרונו לברכה, במלאת 23 שנים להירצחו << נושא >>
<< יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >>
חברי הכנסת, היום י"ב בחשוון התשע"ט, 21 באוקטובר 2018, אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת.
גברתי המזכירה.
<< קריאה >> מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: << קריאה >>
אבקש מחברי הכנסת והקהל הנכבד לכבד את כניסת נשיא המדינה בקימה. כבוד הנשיא!
(חברי הכנסת מקדמים בקימה את פני נשיא המדינה.)
<< קריאה >> מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: << קריאה >>
נא לשבת.
<< יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >>
כבוד נשיא המדינה ראובן רובי ריבלין, אדוני ראש הממשלה חבר הכנסת בנימין נתניהו, נשיאת בית המשפט העליון השופטת אסתר חיות, עו"ד דוד חיות ושופטי בית המשפט העליון, שר הביטחון אביגדור ליברמן, ראש האופוזיציה חברת הכנסת ציפי לבני, שרים, חברי כנסת בהווה ובעבר, נגידת בנק ישראל ד"ר קרנית פלוג, יושב-ראש הנהלת הסוכנות היהודית יצחק הרצוג והגברת מיכל הרצוג, ראש המטה הכללי של צה"ל רב-אלוף גדי איזנקוט, אלמנת הנשיא החמישי של מדינת ישראל יצחק נבון ז"ל הגברת מירי שפיר נבון, מכובדי סגל א' של המדינה, ראשי הנציגויות הזרות, ראשי העדות הדתיות בישראל, מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ, מנכ"ל הכנסת אלברט סחרוביץ, היועץ המשפטי לכנסת עו"ד איל ינון, ראשי רשויות, תלמידים, חיילים, שוטרים וסוהרים, משפחת רבין היקרה: דליה, יובל, הנכדים והנינים, כל בני המשפחה, אורחים נכבדים, אזרחי ישראל.
אני מתכבד לפתוח את הישיבה המיוחדת לציון 23 שנים לרצח הרמטכ"ל וראש הממשלה לשעבר יצחק רבין, זיכרונו לברכה. אבקש מחברי הכנסת והקהל לכבד את זכרו בקימה.
(חברי הכנסת מכבדים בקימה את זכרו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, זיכרונו לברכה.)
<< דובר >> יולי יואל אדלשטיין: << דובר >>
נא לשבת.
חברי הכנסת, הלילה ההוא, י"ב בחשוון תשנ"ו, 4 בנובמבר 1995, נצרב כליל שימורים בתולדות מדינת ישראל. אנחנו שומרים עליו כדי לזכור כמה הרסני כוחה של שנאת אחים. מה נוראה עוצמתן של קנאות עיוורת ושל דבקות חירשת. אנחנו שומרים עליו כדי להזכיר שבסופו של כל מדרון חלקלק יש תהום. אנחנו שומרים ולא שוכחים.
יצחק רבין היה מבניה הבכורים של ארץ ישראל שחידשה את ימיה. בן למשפחה ציונית שעלתה ארצה בכוח החזון. יליד ירושלים, פלמ"חניק, מראשוני המפקדים בצה"ל, מנהיג בכל מובן המילה.
יש שאלה אחת שמופנית לכל המנהיגים, בכל התרבויות, בכל הזמנים והמקומות. השאלה הזו היא: אייכה? איפה אתה? איפה אתה כשזקוקים לך; איפה אתה כשהעם ניצב על פרשת דרכים; איפה אתה כשצריך להחליט לכאן או לכאן? יצחק רבין נפגש בשאלה הזאת פעמים רבות. שאלו אותו: אייכה? במלחמת העצמאות, כשהיה צריך להילחם על ירושלים ובמקומות הכי קשים בירושלים, בשייח' ג'ראח, בהר ציון וברמת רחל. שאלו אותו: אייכה? במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים, כשחוסר הוודאות היה קשה מנשוא והיה צורך נואש בגיוס תרומות ותחמושת. שאלו אותו: אייכה? עוד ועוד, כשגריר, כשר, כראש ממשלת ישראל. אבל גם כאשר היה במדים וגם כאשר לבש חליפות, בארץ וברחבי העולם, התשובה של רבין הייתה תמיד אחת: הינני, אני כאן, האחריות עליי. רבין לקח על עצמו את האחריות כשזה השתלם וגם כשממש לא.
אחרי המבצע המופלא לשחרור חטופי מטוס אייר פראנס באנטבה רבין הגיע לאולם הזה ודיווח על האירועים לחברי הכנסת. הוא אמר באופן ישיר: ההחלטה הראשונית לשחרר מחבלים בתמורה לחטופים הייתה החלטה קשה מאוד. גם ההחלטה שבאה במקומה, להוציא לפועל מבצע צבאי, הייתה קשה מאוד. אבל אנחנו לוקחים אחריות על שתיהן. כלשונו מעל הבימה הזאת: "לא באנו בדברים מראש עם שום ממשלה אחרת ולא נטיל אחריות על שום מדינה וממשלה זולתנו – – –אין אנחנו באים לשחרר שום ממשלה מן החובה להילחם לביעור הטרור, אך מעל לכול עמוד נעמוד במאבק הזה, אפילו כאשר היננו בודדים", סוף ציטוט.
גם ברגעי משבר, לנוכח תבוסה, רבין נשאל וענה: הינני. אחרי שנכשל המבצע לחילוץ החייל נחשון וקסמן הוא ישב קבל עם ועולם, מול מצלמות הטלוויזיה, ואמר מילים קצרות ובלתי נשכחות, ואני מצטט: "אני, ראש הממשלה ושר הביטחון נושא באחריות על הפעולה שבוצעה הערב". זו הייתה רוחו של יצחק רבין. אייכה, אתם שואלים? אני כאן. אני נושא באחריות לטוב ולמוטב. אני אנווט.
בשנים האחרונות לחייו ניסה יצחק רבין לנווט את ספינת ישראל אל מפרץ השלום. אני חשבתי אז, ואני חושב גם היום, שדרכו לא הייתה נכונה, שהחופים השקטים שאותם הוא חזה היו רק תעתוע, ובמקומם מצפה לנו סערה אדירה ומסוכנת; חשבתי אז, ואני חושב גם היום, שהסכמי אוסלו נועדו להיכשל כי אויבינו מעולם לא רצו ולא התכוונו לסיים את הסכסוך. אבל חשבתי אז, ואני בטוח בכך עד היום, שאסור שחוסר הסכמה אידיאולוגי יהיה תירוץ לאלימות. אין בעיה שיהיו בינינו מחלוקות חריפות ולוהטות, כאלה שיורדות עד תשתית הקיום. להפך, הרי אין משפחה בלי ויכוחים, ובדמוקרטיה כל אחד בטוח שהוא מכיר דרך יותר טובה להצלחה. אבל כדי שנמשיך להיות דמוקרטיה, אנחנו חייבים להמשיך להיות משפחה. אנחנו חייבים לדאוג שיריבות פוליטית אינה גולשת למלחמת אחים, שאנחנו מסוגלים לזהות את הכוונות הטובות של מי שלא חושב כמונו, גם אם התוצאות של מעשיו נראות לנו הרות אסון.
חבריי, לפני 23 שנים אדם נקלה ובזוי רצה לפרק את המשפחה שלנו בכוח, באלימות. אנחנו לא ניתן לזה לקרות. שנה בשנה, בלי להתעייף ובלי להשתעמם, נדגיש כי אחדות העם היא יסוד היסודות להצלחת העם. נזכור כי כמו שנכתב בפרשת השבוע, "אנשים אחים אנחנו". לא נערער על כך גם בשעות הקשות ביותר, גם כשנדמה שאנחנו אפילו לא מבינים את השפה האחד של השני; למרות הכול, אנשים אחים אנחנו, ודווקא בשל זאת אין דבר שיוכל לעמוד בפנינו.
יהי זכרו של ראש הממשלה יצחק רבין, המצביא והמדינאי שנשא תמיד בעול האחריות, נצור לעד בתולדות ישראל.
אני מתכבד להזמין את ראש ממשלת ישראל חבר הכנסת בנימין נתניהו לשאת דברים.
<< דובר >> ראש הממשלה בנימין נתניהו: << דובר >>
מכובדי נשיא המדינה ראובן ריבלין, נשיאת בית המשפט העליון השופטת אסתר חיות ועו"ד דוד חיות, ראשת האופוזיציה ציפי לבני, שרים, חברי הכנסת בעבר ובהווה, יושב-ראש הסוכנות יצחק הרצוג, הרמטכ"ל רב-אלוף גדי איזנקוט, משפחת רבין, ראשי הנציגויות, ראשי העדות, המכובדים, הרצח הנורא של יצחק רבין הוא טראומה לאומית למדינת ישראל וטראומה היסטורית לעם ישראל. מעמד יום השנה בהר הרצל לזכרו של יצחק רבין הוא מעמד חשוב, מרגש, ואכן, יש לומר את האמת, גם מעמד מאוד טעון.
היום נאמר שם, ברמיזה עבה אליי, שצריך לדעת בחיים הציבוריים לחרוק שן, ואני אומר לכם שהיו לא מעט פעמים במעמד הזה שבהן חרקתי שן – ולא רק במעמד הזה – אבל גם היום. לתדהמתי, אני עדיין נדהם, שמעתי שם היום טענה כאילו דוברת בלשכת ראש הממשלה פרסמה פוסט שבו הופיעה תמונה של לחיצת היד של יצחק רבין ויאסר ערפאת בבית הלבן תחת הטיית הפועל בג"ד – הפועל הזה הוא פועל מאוד טעון. מיותר לציין, נאמר, שהאישה הזאת ממשיכה לקבל משכורת ממשלמי המיסים. אני נדהמתי, כי אני לא האמנתי לרגע שמישהו או מישהי במשרד ראש הממשלה עשה דבר כזה, אבל ביקשתי מייד לבדוק את הדבר, והתברר שאכן לא היה ולא נברא: זה בכלל ציוץ של עיתונאית שאיננה קשורה למשרד ראש הממשלה. לא ידעתי על הציוץ הזה, ואני כמובן מתנער ממנו, מתנער ממנו בכל תוקף. זוהי, לצערי, דוגמה כיצד לפעמים תוך כדי השיח על מתינות הדיבור ועל לחימה בהסתה אומרים דברים פוגעניים וחסרי שחר – לא רק עליי, על ציבור שלם – שאין להם שום אחיזה במציאות.
ההתנקשות הנפשעת ברבין גדעה את חייו של לוחם ומצביא, שגריר ומדינאי, שהקדיש את חייו לקוממיות עמנו בארצו. לא פחות מכך, הזעזוע, הזעזוע הזה, כפי שאמרתי בהר הרצל, מצטרף לאבן הדרך של רצח גדליהו בן אחיקם – הגדרתי את זה: מצום גדליהו לצום יצחק – כדי להזכיר לנו מאורעות טרגיים בתולדותינו שהשיתו עלינו חורבן וגלות.
הדמוקרטיה בבית הזה, וגם מחוצה לו, רוויית ויכוחים. היא תוססת והיא דינמית. אנחנו לא דיקטטורה, ששולטת בה דעה אחידה, ואנחנו גם לא מדינה צפון אירופית או סקנדינבית, שבה אנשים לא מבטאים את דעתם בעוצמה רבה, לפעמים בחוצפה – שאופיינית לעמנו; לא ברור שאירופה שומרת על הכללים הללו, אבל אלה המאפיינים של דמוקרטיה, ואלה גם המאפיינים של העם שלנו. אבל אסור שנשכח לרגע שמדובר בעם שלנו, שעבר אחד וגורל אחד מאחדים את כולנו, ושאין שום דבר שמצדיק את האלימות. שום דבר.
חברי הכנסת, בהר הרצל הדגשתי את חשיבות הברית עם ירדן, שאותה כונן יצחק רבין. אנחנו נכנסים לשנת ה-25 של השלום עם הממלכה ההאשמית, שלום שהוא נכס אסטרטגי. אני מכנה אותו אחד משוברי הגלים של סופת האסלאם הקיצוני שפוקדת תדירות את המזרח התיכון. במקביל, אנחנו מציינים חצי יובל שנים לחתימת הסכמי אוסלו. אין זה סוד שעמדתי ביחס לשני ההסכמים, עם ירדן ועם הפלסטינים, הייתה מנוגדת: ירדן שמה קץ למצב המלחמה איתנו. היא חדלה מלתת ידה לטרור, ויותר מכך, היא הכירה בקיומה של ישראל מתוך כנות כוונות. במקרה של אוסלו ייחלנו לתוצאה דומה, אבל לצערנו התברר עד מהרה שההנהגה הפלסטינית מסרבת לשים קץ לסכסוך. יצחק רבין רצה בשלום, הוא רצה בַּשלום. הוא חתר להשלמה היסטורית עם הפלסטינים במחיר ויתורים על חלקים מן הארץ. רצינות כוונותיו הייתה ברורה לשכניו, אלא שהם לא החזירו לו באותו מטבע. הפיגועים הרצחניים נגדנו, השיח הפנים-פלסטיני, שהמשיך לראות בישראל אויב, הוכיחו שפני הפלסטינים אינם לשלום אמת.
יצחק רבין פעל, להשקפתו, לטובת מדינת ישראל; גם אני וגם חבריי, רבים מאוד מחבריי, פעלנו אז, להשקפתנו, לטובת ישראל. אני החזקתי בדעה שאסור לנו לקרוע מאיתנו חבלי מולדת שלהערכתי עם פינוים ישמשו מייד כבסיסי התקפה נגדנו – כך אמרתי. נוכח הטרור המתגבר התחוור לרבים בעם שמבקשי נפשנו מפרשים כחולשה את הוויתורים שעשינו. המחוות שעשינו נתנו רוח גבית לחסידי תורת השלבים, שקוראת לחיסולנו בהדרגה. אמרתי אז – אמרתי והקפדתי ואמרתי – שרבין טועה, אמרתי שהוא אינו בוגד. במילה שהשתמשתי בה בשורש הזה, השתמשתי בו לשלילה: רבין לא היה בוגד. זה בלשון המעטה; הוא היה פטריוט ציוני ראשון במעלה.
אני אומר את הדברים אלייך, ראשת האופוזיציה, כי בשבוע שעבר, מעל הדוכן הזה, אמרת, ואני מצטט: "ראש הממשלה קורא 'בוגדים'" לאזרחי המדינה שלנו. מעבר לאי-אמת בדברים הללו, מעבר לאי-אמת בדברים הללו הייתי מצפה שתָגני באותו להט – או תגַני, יותר נכון, את מי שקורא לי בוגד. למשל, מי שאמר רק לאחרונה: נתניהו בוגד בעם שאותו הוא צריך לשרת.
התקפות הטרור שבאו עלינו בזמן אוסלו, וגם בשנים שלאחר מכן, עד היום, מלמדות שלא ישראל אחראית לַאי-שלום. הפלסטינים אחראים לכך. יצחק רבין, שהיה אדם מפוכח וחף מהלקאה עצמית, מעולם לא האשים אותנו בטרור הרצחני שנבע מההסתה החמורה הזאת. בנאומו הראשון כראש הממשלה, כאן בכנסת, רבין פנה לפלסטינים במילים חדות וברורות: "100 שנות דמים וטרור שלכם נגדנו גרמו לכם רק סבל, כאב ושכול – – – מנהיגיכם מוליכים אתכם בכזב ובכחש. הם החמיצו את כל ההזדמנויות. הם דחו את כל ההצעות שלנו לפתרון והובילו אתכם לאסון אחר אסון".
שום דבר מהותי לא השתנה מאז ועד היום. הפלסטינים, שסירבו לקבל את הצהרת בלפור, את מסקנות ועדת פיל, את החלטות כ"ט בנובמבר של האו"ם, המשיכו גם אחרי אוסלו באי-נכונות להשלים באמת עם ישראל, וזאת למרות כל ההצעות המפליגות שהוצעו להם – בקמפ-דייוויד בשנת 2000, בז'נבה ב-2003, באנאפוליס ב-2007 וכן הלאה. לנו יש רצון תמידי להשיג שלום, אבל הדרך לשלום מתחילה בנכונות אמיתית להכיר בישראל כמדינת העם היהודי. היא מתחילה במיגור ההסתה, בהפסקת תשלומים לרוצחים נתעבים שנחשבים ומתוארים כגיבורים, שהידים.
מכיוון שההכרה הזאת בישראל, גם אם היא תינתן, לא בהכרח תעמוד במבחן הזמן, נחוצה שליטה ביטחונית איתנה ומלאה שלנו בכל השטח ממערב לירדן. שליטה ביטחונית בכל תנאי, בכל מצב, עם הסכם או בלי הסכם. כל זה לא השתנה ב-25 השנים האחרונות. ובכל זאת, אמרתי היום, ואני חוזר ואומר בהזדמנויות שונות: כן השתנה דבר מה מהותי. בזמנו של יצחק רבין הפכה המוסכמה שהשלום עם הפלסטינים הוא האמצעי היחיד, שאין בלתו, להשגת ההתפייסות עם מדינות ערביות אחרות – הרי בלעדי זה לא תיסלל הדרך לנורמליזציה עם ישראל, כך נאמר. אני חושב שיהיה קשה להשיג הסכמי שלום נוספים בלי פתרון העניין הפלסטיני אבל אני לא חושב שאנחנו מנועים מלקדם נורמליזציה הדרגתית גם לפני שיושג השלום הזה. ואני חושב, עוד יותר מזה, שהנורמליזציה ההדרגתית הזאת תעזור לנו להשיג את אותו הסכם עם הפלסטינים, אם רק ירצו בשלום.
הדברים הללו משקפים מערכת קשרים שונה לחלוטין ממה שהיה לנו לפני רבע מאה. המדינות סביבנו, מדינות רבות, מעריכות את עוצמתנו, את עמידתנו הנחושה מול איראן, את יציבותנו, את החדשנות שלנו. כרגע מדובר בברית צללים, אבל אני מאמין שלא ירחק היום ושיתוף הפעולה המתרחב יצא לאור. תחת חסות זו יוכלו גם הפלסטינים לעלות על דרך השלום, אם ירצו, וכשהשלום יבוא – ואם נמשיך במדיניות הזאת, לדעתי יש סיכוי שהוא אכן יגיע, אחרי טלטלות – כשהשלום יבוא נכיר תודה כנה ליצחק רבין על הנדבכים שיצק בבניינו ובבניין ארצנו ומדינתנו. יהי זכרו ברוך לעד.
<< יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >>
אני מודה לראש ממשלת ישראל חבר הכנסת בנימין נתניהו, ומתכבד להזמין את ראש האופוזיציה חברת הכנסת ציפי לבני, לשאת דברים.
<< דובר >> ציפי לבני (המחנה הציוני): << דובר >>
יום הזיכרון. משפחת רבין, נשיא מדינת ישראל מר ראובן רובי ריבלין, יושב-ראש הכנסת, יושב-ראש הסוכנות היהודית בוז'י הרצוג ורעייתו מיכל, נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות ובעלה, יושב-ראש מפלגת העבודה והמחנה הציוני אבי גבאי, ראש ממשלת ישראל, שרים, חברי הכנסת, יום הזיכרון ליצחק רבין, ראש ממשלת ישראל, הוא יום טעון בשנה. כשמתקרב המועד, מתחיל איזה מתח כזה באוויר. זה לא עוד יום זיכרון למנהיג שמת וכל אחד מצטט מדבריו ושוכחים את המחלוקות שהסעירו את הבית בימי חייו. זה גם יום שנה לרצח פוליטי של ראש ממשלה בגלל עמדותיו והחלטותיו. אסור לנו לכבס מילים או לברוח ממה שקרה לנו, כי הדרך לתיקון עוברת תמיד דרך האמת הקשה, דרך הפנמה וחשבון נפש, לא למען העבר אלא למען העתיד. הוויכוח הקבוע של איך צריך להיראות היום הזה – בוויכוח הזה אנחנו מאבדים את העיקר, את התיקון הלאומי. היום הזה יכול וצריך לייצג את כל החלקים שמתווכחים לפני שהוא מגיע, ואחד לא בא על חשבון השני.
רבין הוא, קודם כול, האדם שחסר לבני משפחתו, שזוכרים ומתגעגעים לאדם שהיה. אבל היום אני רוצה גם להודות לך, נכדתו נעה בן-ארצי, על הדברים שאמרת היום על ההר. אין לך זכות מיוחדת בגלל שאת הנכדה שלו, אבל אם נבחרי ציבור אמורים לנסח את התחושות והרגשות של הציבור שאותו הם מייצגים, היום את, על ההר, ייצגת את התחושה שלי ותחושות של רבים וטובים בציבור הישראלי. והעיקר, ראש הממשלה, זה לא היה עיתונאית כזאת או אחרת. ואל תַטעה, היא לא דיברה נגד ציבור שלם. זה נכון שהיא דיברה גם נגדך, כי רבין לא היה רק הסבא והאב; רבין הוא המנהיג שחסר למאמינים בדרכו. הוא היה ראש מפלגה, ראש מחנה פוליטי, שאיבד באותו יום לא רק מנהיג אלא את התקווה שפיעמה בו אז, בזכות פעולותיו והחלטותיו למען השלום. עם התקווה הזאת הם באו לכיכר, ועם הכאב והכעס הם נשארו בסיום הערב המר ההוא. זוהי בוודאי זכותם לדבר ביום הזה על מורשתו האידיאולוגית. העובדה שנרצח לא הופכת את מורשתו של רבין לצודקת יותר, אבל אי-אפשר לדרוש ממישהו שלא לדבר על המורשת ביום הזה כי לא כולם מזדהים איתה. הרי לא חייבים להזדהות עם דרכו כדי שהיום הזה בשנה יהיה יום אבל משותף לכלל אזרחי מדינת ישראל; שנזכור שביום הזה קרה בו מעשה שלא ייעשה במדינת העם היהודי או בדמוקרטיה או בחברה כלשהי. זיכרון הרצח הפוליטי על משמעויותיו ולקחיו חייב להיות משותף לכולם, ואחרי 23 שנה הוא לא.
באשר לרבין עצמו, מטבע הדברים, הרצח מדגיש את החלק השנוי במחלוקת, שבגללו נרצח, אבל לצערי הוא גם משכיח שרבין נרצח בגלל השלום אבל הוא חי בשביל הביטחון ופעל בשביל החברה הישראלית כולה, על כל גווניה. החברה הישראלית עניינה אותו, את רבין החברתי, והרי שני הדברים קשורים זה בזה: ההכרעות הגדולות שנדרשו למטרה אחת, שינוי סדרי העדיפויות של מדינת ישראל, ראש נקי לטפל בבעיות החברה, ובראשן צמצום הפערים החברתיים דרך החינוך. את התרומה הזאת לחברה הישראלית לא יהיה אפשר לקחת ממנו, כמו גם את השלום עם ירדן, ואסור לנו לשכוח עד כמה שלום הוא לא רק היום שבו הוא נחתם אלא עד כמה הוא שביר ועד כמה הוא סמלי. וצריך היום, ביום הזה, לטפל ולראות איך שומרים על השלום כולו, בעקבות הודעת מלך ירדן שאינו רוצה להאריך את הנספחים, החשובים לנו.
שלוש היריות ההן לא הפסיקו ולא צריכות להפסיק את הוויכוח בינינו. הוויכוח צריך להמשיך להתנהל; הדרך שבה הוא מתנהל צריכה להיות שונה. ולא צריך להיבהל מזה שהוויכוח הוא ויכוח פוליטי. הרי נחמד לומר שכולם רוצים שלום והשלום הוא תפילה לעושה שלום במרומיו, אבל הסכם שלום הוא פוליטי, ולא כולם חייבים להסכים על דרך הביצוע שלו. מה שלא היה אמור להיות פוליטי זאת הבנה חוצת מפלגות על זה שהוויכוח צריך להתנהל אחרת. הרי שילמנו מחיר נוראי על התפיסה המעוותת שבה מי שלא חושב כמוך הוא בוגד או משתף פעולה עם האויב או לא נאמן למדינה או כל מילה אחרת שהמשמעות שלה היא בגידה – גם אם, ראש הממשלה, משתמשים במילים אחרות.
אמרת היום, ראש הממשלה, את המתבקש – זה חשוב – שאסור לנקוט אלימות גם אם חושבים אחרת. לפני שנה פנית ליובל רבין ואמרת: אני מרים את הכפפה. קראת לפיוס לאומי ולאחווה. אבל, זאת לא הייתה הרמת כפפה ג'נטלמנית, זאת הייתה, כמו תמיד, הרמת כפפת אגרוף – או, כמו שהיה נהוג פעם, להרים את הכפפה לפני היציאה לדו-קרב. הרי האיסור הברור על שימוש באלימות הוא חשוב אבל הוא לא יכול להכשיר מסרים סמויים, כאלה שהטוקבקיסטים כבר ידעו להשלים – הם כבר יכתבו את המילה "בוגדים". קריאה לאחדות ולפיוס היא לא בתנאים שלך ולא סביב העמדות שלך. פיוס מתחיל בזה שכל אחד מבין שכל אחד מאיתנו רוצה את טובת המדינה שלנו בדרכו, ודרך שונה איננה חוסר נאמנות למדינה או בגידה, והיא גם לא ייצוג של האויב.
אבל אחרי שקראת לפיוס אז שוב – רק שנה עברה ושוב החמוצים חזרו, ואיתם גם משמיצי המדינה. ורק אתמול הגדרתם אותי כדוברת של אבו מאזן, שאתה זה שמסביר עד כמה הוא רוצה להרוג יהודים וישראלים. ואם אני דוברת שלו, אז בלי לומר את המילה "בוגדת" אתה רומז, כדי שאחרים ישלימו. אין לי עניין אישי עם זה, כי אני אמשיך לומר את מה שאני מאמינה בו, אבל בזה אתה מאשים את כל המחנה שאליו אני משתייכת. אז לבוא ולומר: אני לא אומר את המילה – זה לא מספיק. תפסיק גם לרמוז, ותפסיק להביא הנה חוקים שמתחילים במילה "נאמנות", שכל מי שמתנגד להם מייד יוצר את האווירה שאם אני מתנגד לחוק שמתחיל במילה "נאמנות" אז אני לא נאמן למדינת ישראל. ותפסיק לדבר ולטעון שאלה שאינם חושבים כמוך – כן, גם ארגוני זכויות אדם וחברה אזרחית – הם נגד מדינת ישראל אם הם נגד הדרך שלך, הרי הם חלק מהדמוקרטיה שלנו. אבל גם הדמוקרטיה שהייתה אמורה להיות המכנה המשותף, הרי גם היא הפכה למילה שנויה במחלוקת, כמעט מילה גסה.
אתה יודע, חזרת ואמרת גם עכשיו וגם בשנה שעברה שאמרת בזמן אמת שרבין טועה, שהוא לא בוגד אבל שהוא טועה. ואני הרבה שנים שאלתי את עצמי, באמת, שאלת המרפסת, האם אפשר לראות מלמעלה את מה שקורה למטה. אבל היום אתה זה שכותב את הפוסטים האלה, אתה כותב את השלט שבידי ההמון. ואני רואה שזה מפריע לך, מה שאני אומרת, אז אתה יודע מה, אני קוראת לך היום, ראש הממשלה: אם אתה כן ברצון שלך בפיוס, בוא תניח לחוקי הנאמנות והבגידה ובוא תתחיל בזה שתאמר שארגוני זכויות אדם וארגוני חברה אזרחית הם רק טועים; הם לא נגד המדינה, הם רק טועים. בוא נתחיל מזה. זאת התחלה נהדרת לפיוס. ובוא ננהל גם את הוויכוח הזה על הדרך.
מילה אישית: לא הצבעתי לרבין. נכנסתי לפוליטיקה כמה שבועות קודם לכן, כשהארץ נחלקה בין שני מחנות זועמים. נדהמתי וכאבתי את הרצח והתגוננתי וכעסתי אז כשכל המחנה שהייתי שייכת אליו הואשם ברצח; עשר שנים אחרי, כשרת משפטים מטעם הליכוד, אמרתי שלא הצבעתי לרבין אבל הוא היה גם ראש הממשלה שלי; והיום אני מחויבת להמשיך בדרך שבה התחיל, לא בשבילו אלא בשביל הדורות הבאים.
אני רוצה לומר למשפחת רבין שאני לא הכרתי אותו כאדם. אני למדתי לחבב – אני מודה בדיעבד – דווקא את הסיפורים היותר-אישיים, דווקא על הביישנות שלו, הדברים הקטנים שמנהיגים נוטים להסתיר. אהבתי את זה שהוא פתח את הנאום האחרון שלו דווקא בזה שהוא הודה שהוא מתרגש.
ואני רוצה לומר לתומכים הפוליטיים, לחברי מפלגת העבודה, שהם שותפיי היום: לא רק זכותנו אלא חובתנו להמשיך, ואנחנו יכולים להאיר מחדש את התקווה.
השנה צוינו גם 25 שנה להסכם אוסלו, והבון-טון, לצערי, הפך להיות איזה סוג של התנצלות, שלא לומר איזה צורך להכאה על חטא, גם אם המילים "פושעי אוסלו" לא הוזכרו ולא נאמרו בקול. אני מאמינה שרבין התייסר בהסכם הזה רבות. אני לא חושבת שהוא חתם עליו ביד קלה אבל אני בטוחה שהוא חתם עליו בלב נקי, מתוך הבנה שזה הדבר הנכון לבני עמו מתוך בחירות גרועות. אני לא תמכתי באוסלו אז; חשבתי שצריך להגיע להסדר כולל, אבל היום במיוחד צריך לזכור שישראל משמרת, ובצדק, את אותה רשות פלסטינית שהוקמה באוסלו, כי היא מורידה את נטל הטיפול במיליונים של פלסטינים מעצמנו; זאת שמשתפת פעולה עם מדינת ישראל במלחמה בטרור; זאת שמשמרת גם את האפשרות שנגיע אי-פעם להיפרדות מהפלסטינים לפני שתהיה פה מדינה אחת בין הים לירדן, שלא תהיה מדינת העם היהודי, שלא תהיה מדינה יהודית ודמוקרטית. לא חשבון נפש על ההסכם ההוא נדרש היום אלא פעילות נמרצת ונחרצת להמשך ההיפרדות. לא חשוב מה רבין היה עושה לו היה חי, חשוב מה אנחנו נעשה היום.
אנחנו זוכרים גם את הדאגה שלו אם יבואו מספיק לכיכר ואת השאלה של לאה רבין: למה לא באתם קודם. עכשיו זה קודם. עכשיו זה הזמן המתאים להתייצב, לפני שלא נוכל להיפרד מהפלסטינים ולפני שישראל תתפרק לחלקיה.
ולאזרחי ישראל כולם אני רוצה לומר היום: כן, צריך לזכור ביום הזה שאחים אנחנו, עם מחלוקת קשה, אבל לא נרים יד איש על אחיו. ואנחנו שותפים לחזון משותף שהקים את המדינה הזאת, החזון של מגילת העצמאות. אפשר לא להסכים עם מה שרבין עשה אבל חייבים להתייצב נגד האלימות ונגד השיח המפלג, ובעד הדמוקרטיה. בעד הדמוקרטיה – זה לא בעד מפלגה, זה בעד הערכים המשותפים שלנו, הערכים המוסריים שלנו.
וזה מעניין, כי אני בחרתי לצטט את אותו משפט שצוטט היום גם בהר הרצל, הדברים שאמר יצחק רבין, רמטכ"ל הניצחון הגדול ההוא, בנאומו בהר הצופים. ואני חושבת שגם אני וגם הבחירה שהייתה לקרוא את המשפט הזה על ההר, זה בגלל שאנחנו רואים גם תהליכים שקורים בחברה בישראל וגם בצבא הגנה לישראל – ואני רוצה להודות לרמטכ"ל צה"ל על זה שהוא עומד על הערכים האלה, כמו קודם קודמו בתפקיד, יצחק רבין: "מוסכם ומקובל בעולם", אמר, "שצה"ל שונה מצבאות רבים אחרים. אף על פי שמשימתו הראשונה במעלה היא המשימה הצבאית והביטחונית נוטל הוא על עצמו שורה ארוכה של משימות המכוונות לענייני שלום; לא לחורבן כי אם לבניין והאדרת כוחה התרבותי והמוסרי של האומה – – – צבא זה", אמר יצחק רבין, "שעמדה לי הזכות לעמוד בראשו במלחמה הזאת, מהעם בא ואל העם חוזר. עם המתעלה בשעת דוחק והיכול לכל אויב, בזכות רמתו המוסרית, הרוחנית והנפשית, העומדת לו בשעת מבחן".
רבין היה ראש הממשלה הצבר הראשון. אני מודה ששנים לא התחברתי לעניין הזה של דמות הצבר החדשה שצריכה לקום במדינת ישראל, אבל אם היום אני צריכה לבחור צבר כזה, אז יצחק רבין הוא הצבר שלי, לא בגלל שהיה יפה הבלורית והתואר – גם מונח שלא אהבתי – גם אם הוא היה כזה, אלא בגלל שהוא היה יפה נפש; יפה בנפש במובן הכי חיובי של המילה.
<< יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >>
תודה לראש האופוזיציה חברת הכנסת ציפי לבני – לא מוחאים כפיים בכנסת. תודה לראש האופוזיציה חברת הכנסת ציפי לבני. אני מתכבד להזמין את חברת הכנסת שלי יחימוביץ לשאת דברים. בבקשה, גברתי.
<< דובר >> שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): << דובר >>
משפחת רבין היקרה – נעה, תודה על נאומך המופלא – כבוד נשיא המדינה רובי ריבלין, יושב-ראש הכנסת יולי אדלשטיין, ראש הממשלה בנימין נתניהו, נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות, יושב-ראש מפלגת העבודה ויושב-ראש המחנה הציוני אבי גבאי, שרים, חברי הכנסת בהווה ובעבר, אורחים יקרים, אני מודה שכתבתי נאום אחר, הוא היה מוכן כבר אתמול. אבל הבוקר שמעתי את שרת המשפטים איילת שקד מעיפה כמו שמעיפים זבוב טורדני את השאלה בדבר לקחים שנלמדו מההסתה של חלקים בימין נגד יצחק רבין. ההסתה – אמרת, השרה שקד – היא משמאל ומימין, לצערנו. זו לא נחלה של קבוצה אחת. השיח האלים בא מכאן ומכאן. בואו לא נתחיל לריב איזה מחנה יותר מסית וברוטלי.
אנחנו באמת באמת, כולנו, רוצים בכל מאודנו לקחת את היום הנורא ההוא, שבו ננעץ כדור בליבה של הדמוקרטיה, ולהפוך אותו ליום שבו יירקם וייכתב מחדש האתוס המכונן והמאחד, הסיבה הגדולה לחיינו כאן, תחת פיסת השמיים הזאת, מגשימים יום-יום, שעה-שעה, ביחד, את החזון הציוני; אבל איך אפשר, איך אפשר שלא להשיב להכחשה ההיסטורית והכרונית הזאת. מתי אחז מישהו בשמאל נשק ורצח – רימון, כמו יונה אברושמי, רובה גליל, כמו עמי פופר, או אקדח, כמו יגאל עמיר, שכדוריו שוכללו בקפידה כדי לרצוח וגם לוודא הריגה של ראש ממשלה, שר ביטחון ורמטכ"ל מהולל? מתי תוגברה על שר החינוך נפתלי בנט האבטחה, כשהשמאל חלק עליו? לא. האבטחה סביב בנט תוגברה סביבו, וסביב נשיאת העליון דאז מרים נאור, בפינוי עמונה, מחשש שיפגעו בו אנשי ימין. ועכשיו, האם בעקבות פסיקת בית המשפט העליון שמותר לפנות את ח'אן אל-אחמר מישהו תגבר את האבטחה סביב נשיאת העליון חיות בגלל שהשמאל לא היה מרוצה מההחלטה? מי בהפגנה שרף את התמונה של שר הפנים אריה דרעי עד כדי כך שתוגברה האבטחה עליו – פעילי שמאל, שהיו נגד גירוש מבקשי המקלט? לא. מי קרא לעבר הרמטכ"ל "רבין מחפש חבר", בזמן משפטו של אלאור אזריה, שאז גם תוגברה האבטחה סביב התובעים, קציני צה"ל שעשו את עבודתם – השמאל? ובכל המקרים האלה האבסורד הוא שמי שאיימו עליכם היו טעונים ומתודלקים בידי שרים וח"כים בבית הזה. מתי הוצאו כאן בשמאל פולסא דנורא וגזרי דין מוות נגד יריבים פוליטיים? מתי באופן כה מחריד נטענו הפגנות פוליטיות, שהן כמובן לגיטימיות לחלוטין כשלעצמן, בלגיטימציה לרצח?
כשהתבקשה השרה שקד לתת דוגמה להסתה נגדה היא סיפרה על טוקבק מאוד קשה שנכתב עליה. מה שנקרא – סליחה על השפה באירוע כה מכובד – הצחקת אותי, באמת. אנחנו מקבלים מאות ואלפים כאלה בכל יום. אבל אני לא מדברת על טוקבקיסטים. אני מדברת עליכם. לא רק שלא למדתם דבר ולא שכחתם מאומה אלא שלקחתם התנהגות פוליטית שפיללנו וייחלנו והאמנו שהמנהיגים שלנו לקחו ממנה לקח לדורי-דורות והפכתם אותה למשהו שגרתי ויומיומי. בעצם המצב היום הוא חמור פי כמה, כי ההסתה לא מגיעה מאיזה ציבור קיצוני שההנהגה עוצמת עין וקצת נגררת אחריו; זה הפוך: הציבור הישראלי ברובו המכריע ומכל קצוות הקשת הפוליטית הרבה יותר מפויס, סובלני ונאור מכם. אתם אלה שמובילים את השיח המשסע והמסית. וגם המעגל של אלה שאתם מסיתים נגדם או שולחים שליחים מטעמכם לתת את האות להתגולל עליהם הולך ומתרחב כל הזמן. זה לא רק האופוזיציה, זה לא רק התקשורת; זה המפכ"ל, זה הרמטכ"ל, זה נשיא המדינה. הם יכולים להיות גם ימנים, אבל מרגע שהם לא כורעים ברך בפני איזה מלכות מדומה וסתם עושים את תפקידם הממלכתי, מכונת הדה-לגיטימציה כבר עובדת. האשמה מרומזת או גלויה בבגידה, בחוסר פטריוטיזם, בפגיעה בביטחון המדינה – זה הפך להיות כלי כל כך שגרתי עד שצריך לחפש בנרות מי לא נופל קורבן לזה.
אבל חוץ מהחובות שמוטלות עלינו להילחם למען הדמוקרטיה ולגונן עליה והתפקיד שלנו להגן על הדמוקרטיה בכל כוחנו – והוא הולך ומתחדד והופך להיות ציווי עז ביותר – חוץ מזה, מותר לנו גם להתגעגע ליצחק רבין ולמה שגילם ולמה שסימל ולמה שבאמת היה: געגועים לראש ממשלה עטור תהילה ומעש ביטחוניים, מאמין בשלום אבל נץ ביטחוני לא קטן שהפך את עצמו לחייל בצבא השלום; געגועים לראש ממשלה שכשהוטל באשתו, אפילו לא בו, חשד לפלילים, לקח אחריות והתפטר, בגלל חשבון של 20,000 דולר – פשוט קם ועזב את כיסאו; געגועים – ואני כן הכרתי אותו, והייתי באה אליו, ככתבת פוליטית, לחדר הקטן שישב בו בקריה לבדו – 20 שנה, ולא עשה לביתו, וחזר לשרת את המדינה; געגועים למנהיג שלא חיפש תירוצים ואשמים לאפס חזון ועשייה מדיניים אלא רדף שלום באופן פרו-אקטיבי; געגועים לראש ממשלה שהאזרחים שלו עניינו אותו ולא שעממו אותו. יהי זכרו של יצחק רבין ברוך. תודה רבה.
<< יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >>
תודה לחברת הכנסת שלי יחימוביץ. עד כאן רשימת הדוברים.
גברתי מזכירת הכנסת.
<< קריאה >> מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: << קריאה >>
אבקש מחברי הכנסת והקהל לכבד את יציאת הנשיא בקימה. כבוד הנשיא!
(חברי הכנסת מכבדים בקימה את צאת נשיא המדינה מאולם המליאה.)
<< יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >>
נא לשבת.
חברי הכנסת, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום שני, י"ג בחשוון תשע"ט, 22 באוקטובר 2018, בשעה 16:00. ישיבה זו נעולה.
<< סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 17:48. << סיום >>