דברי הכנסת

דברי הכנסת חוברת ו' ישיבה שע"ה הישיבה השלוש-מאות-ושבעים-ושמונה של הכנסת העשרים יום שלישי, י"ב בכסלו התשע"ט (20 בנובמבר 2018) ירושלים, הכנסת, שעה 16:00 תוכן העניינים מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 4 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 4 נאומים בני דקה 4 איתן ברושי (המחנה הציוני): 4 אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): 5 יעל גרמן (יש עתיד): 6 אכרם חסון (כולנו): 6 עודד פורר (ישראל ביתנו): 7 מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): 8 נחמן שי (המחנה הציוני): 8 אלי אלאלוף (כולנו): 9 נחמן שי (המחנה הציוני): 9 ניבין אבו רחמון (הרשימה המשותפת): 9 יוסי יונה (המחנה הציוני): 10 יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): 10 ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת): 11 חמד עמאר (ישראל ביתנו): 11 פנינה תמנו (יש עתיד): 12 רוברט טיבייב (המחנה הציוני): 13 דב חנין (הרשימה המשותפת): 13 יעקב אשר (יהדות התורה): 14 הצעות לסדר-היום 15 ציון היום למאבק הבין-לאומי באלימות כלפי נשים 15 היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 15 עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): 16 רחל עזריה (כולנו): 18 פנינה תמנו (יש עתיד): 20 אורלי לוי אבקסיס: 22 מיכל רוזין (מרצ): 25 נחמן שי (המחנה הציוני): 26 השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל: 28 << נושא >> מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת << נושא >> << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> חברי הכנסת, היום י"ב בכסלו התשע"ט, 20 בנובמבר 2018, אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. הודעה למזכירת הכנסת. << דובר >> מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: << דובר >> תודה. ברשות יושב-ראש הכנסת, הינני מתכבדת להודיעכם, כי הונח היום על שולחן הכנסת – נוסח מתוקן להצעת חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה (תיקון – איסור הפליה על רקע זהות מגדרית), התשע"ט–2018. עוד הונחה היום על שולחן הכנסת החלטת ועדת החוקה, חוק ומשפט בדבר פיצול הצעת חוק בתי המשפט (תיקון מס' 90) (מינוי מומחה מטעם בית המשפט), התשע"ז–2017. תודה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה למזכירת הכנסת. << נושא >> נאומים בני דקה << נושא >> << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> חברי הכנסת, אנחנו עוברים לנאומים בני דקה. אני מפעיל את ההצבעה על מנת שתוכלו להירשם לנאומים. בבקשה, אפשר להירשם. חבר הכנסת איתן ברושי, אני מבקש ממך לפתוח היום את הנאומים, ואז נלך לפי הרשימה. << דובר >> איתן ברושי (המחנה הציוני): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, היה היום דיון רב-משתתפים, אפילו סוער, ומאוד חשוב, בוועדת הכספים בראשות היושב-ראש גפני, בנושא הפיצויים למה שאנחנו קוראים היום "עוטף עזה והדרום" בתקופה שקדמה לימי הלחימה, שמונה חודשים, בימים שקרובים ובאותם ימי האש, שוודאי תוארו כאן יותר מפעם אחת. הלקח ממבצעים ומלחמות קודמים הוא היכולת לתת מענה בזמן חירום על ידי הפעלת מה שקוראים "מצב מיוחד בעורף". משרד הביטחון יכול להפעיל את זה, ושר הביטחון, בלי לשאול את האוצר. אבל כפי שידוע לי האוצר התנגד, ולא בפעם הראשונה, להחלטות שמאפשרות ניהול של שגרה ככל שניתן במשק הלאומי, וודאי באזור שבו אנחנו עוסקים. והינה, כיום, אחרי שעברו כמה ימים לא פשוטים, המדינה עומדת חסרת אונים, ועד היום לא שולמו פיצויים – לא על החודשים הקודמים ולא על הימים האחרונים, לרבות שאלת ימי העבודה ושאלות אחרות שקשורות לנזקים, בעיקר עקיפים. אני פונה ליושב-ראש ופונה לחברים לקיים בהקדם את הדיון, כדי למנוע את ההישנות של מצב שלא היה צריך לקרות, ובעיקר למצוא דרך, גם מקורית, כדי לזרז את התשלומים – גם מקדמות לא נתנו – לתושבי העוטף, שעבורם זה לא ימי קרב או ימי קו או ימי מילואים, זאת שגרת חיים; הם 18 שנה יושבים על הגדר, והם זקוקים להתייחסות הנאותה שלנו, ולא רק למחמאות. תודה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה לחבר הכנסת איתן ברושי. חבר הכנסת אחמד טיבי, בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת יעל גרמן. << קריאה >> ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת): << קריאה >> אדוני היושב-ראש, אפשר? << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> כן, רשמתי אותך. << דובר >> אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): << דובר >> אדוני היושב-ראש, לפני כמה שבועות הגשתי הצעת חוק לטיפול שיניים חינם לחולי שיתוק מוחין. יש כמה מאות כאלה. בשיתוק מוחין יש פגיעה כאן, באזור הלסתות, ויש צורך בטיפול שיניים. היות שהטיפול הוא לא חינם, אז הם נאלצים להוציא את כל קצבת הנכות על טיפול שיניים. העלות, לפי ועדת שרים, היא 10 מיליון שקל בערך, פלוס-מינוס, ולכן הם דחו, החליטו להתנגד. בינתיים באתי בדין ודברים עם סגן השר ליצמן, שהביע נכונות לכסות חצי מהעלות ושהאוצר יכסה את החצי השני. אנחנו עדיין מחכים שהאוצר יסכים – שהאוצר יסכים לשלם 5 מיליון שקל מול 5 מיליון שקל מצ'ינג של משרד הבריאות, וכך אפשר לפתור בעיה אנושית, חברתית, רפואית ממדרגה ראשונה: טיפול שיניים חינם לילדים החולים בשיתוק מוחין. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה לחבר הכנסת אחמד טיבי. חברת הכנסת יעל גרמן, בבקשה, גברתי. אחריה – חבר הכנסת אכרם חסון. << דובר >> יעל גרמן (יש עתיד): << דובר >> תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש. חבריי וחברותיי, היום מאות קהילות טרנסיות ברחבי העולם מציינות את יום הזיכרון הבין-לאומי לזכר קורבנות הטרנספוביה. ההערכה היא שישנם כ-50,000 טרנסג'נדרים בישראל, 0.6% מהאוכלוסייה – 50,000 אנשים שזכותם לשוויון צריכה להיות מובנת מאליה, אך בפועל הם מופלים בדיור, בתעסוקה, ברווחה, בבריאות, בחינוך, בהשכלה. הקהילה הטרנסג'נדרית חשופה יום-יום לאלימות, לבריונות, לדחייה, לבדידות, לניתוק מהמשפחה והחברים, לדרדור לזנות ואף לניסיונות רצח. לצערי, כל החוויות הללו מסבירות מדוע מחשבות אובדניות ומעשי התאבדות שכיחים בקרב חברי הקהילה, אפילו בתל אביב, הנחשבת כל כך למוגנת. הקהילה הטרנסית ביקשה ממני, למרות הכול, לשים דגש דווקא על החיים והעשייה של אותן חברות שכבר אינן. הם מבקשים ומבקשות לקדם את השוויון, ולא את השנאה, הפילוג וההסתה; הם מבקשים לחיות חיים שווי זכויות, לתרום ולהיתרם מהחברה, לחוש ביטחון; הם מבקשים להיות חלק מהחברה שלנו, ומחובתנו לאפשר זאת, כל אחד בחלקת עולמו הקטנה. אני מבקשת להזכיר את שמותיהן של ורד פיירברגר, איזדורה יהושע, נדיה אברהם וסוניה שווסטר, יהי זכרן ברוך. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה, חברת הכנסת יעל גרמן. חבר הכנסת אכרם חסון, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת עודד פורר. << דובר >> אכרם חסון (כולנו): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, כפי שכבודך יודע, אני התנגדתי לחוק הלאום וגם הצבעתי נגדו ועתרתי לבג"ץ, ויתקיים דיון ב-27 בינואר 2019, ואני מקווה שבג"ץ יבטל את החוק הזה. אבל אני גם רציתי לתת עוד הזדמנות לממשלה, וגם לכנסת. לפני שבועיים הגשתי בקשה לתיקון החוק. אני רוצה כאזרח שתהיה לי הגדרה עצמית בחוק, אני רוצה שתהיה לי זכות להיות אזרח ישראלי שווה, ולכן אני מבקש ומקווה שהצעת החוק שלי תתקבל, ולא נחכה שבג"ץ יפסול את החוק. תודה רבה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה לחבר הכנסת אכרם חסון. חבר הכנסת עודד פורר, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת מסעוד גנאים. << דובר >> עודד פורר (ישראל ביתנו): << דובר >> תודה. אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, כפי שכבר צוין כאן קודם, היום קיימנו דיון בוועדת הכספים על המצב של העסקים והאזרחים בעוטף עזה ואיזה פיצוי הם יוכלו לקבל. הוצגה בפנינו תוכנית של רשות המיסים. אני חייב לומר, הם בהחלט עשו תוכנית יותר טובה ויותר מקיפה ממה שראינו בעבר. יחד עם זאת, כבר בתוכנית הזאת באו עם אפליה לאותם בעלי עסקים קטנים, כך שהם מפצים רק את מי שעוסקים בתיירות פיצוי לפי מחזור, ואת כל השאר – לא בפיצוי לפי מחזור. המשמעות היא ששכירים יקבלו פיצוי כמו שצריך, אבל העסקים, אותם אלה שמעסיקים את השכירים, לא יקבלו פיצוי כמו שצריך. אני פניתי גם לאנשי האוצר ואני אומר גם לכם: הרי רק עכשיו אפשרה ממשלת ישראל להעביר 15 מיליון דולר של הקטרים במזומן לארגון טרור ברצועת עזה; אותו דבר אמור לקרות גם בחודש הבא – עוד 15 מיליון דולר אמורים לעבור לאותו ארגון טרור, לחמאס, כסף קטרי, דרך מדינת ישראל, באישור מדינת ישראל, כסף מזומן. האם ברשות המיסים רוצים שפשוט העסקים הקטנים, בעלי העסקים, יעמדו על הדרך כדי לקחת, לעצור את השיירה הזאת ושהם אולי יקבלו את ה-15 מיליון דולר האלה כפיצוי על הטילים שיורים חמאס על ישראל? אני לא מצליח להבין את ההיגיון בעניין הזה. אם הולכים לתת פיצוי בעוטף עזה, חייבים לתת אותו שווה בשווה לעסקים ולאזרחים, ובוודאי להכניס גם את אשקלון, שהיא בכלל לא נמצאת על מפת הפיצוי, למרות שאת הטילים היא קיבלה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה לחבר הכנסת עודד פורר. חבר הכנסת מסעוד גנאים, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת נחמן שי. << דובר >> מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, התפרסם אתמול סרטון שמתעד השפלה ופגיעה של שני שוטרים בכבודו של אזרח ערבי מהעיר עראבה. הם לעגו לו וניסו לעשות ממנו צחוק. מעשיהם ראויים לכל גינוי. אני שלחתי מכתב לשר לביטחון פנים כדי לבדוק את האירוע ולהעניש את שני השוטרים, ואני פה רוצה לשאול: האם המשטרה היא לשירותו של האזרח או להשפלתו ופגיעתו? מתברר, אדוני היושב-ראש, שאצל שוטרים במשטרת ישראל, כאשר מדובר בערבי, לא רק ידם קלה על ההדק, אלא גם פיהם ולשונם. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה, חבר הכנסת מסעוד גנאים. חבר הכנסת נחמן שי, בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת ניבין אבו רחמון. << דובר >> נחמן שי (המחנה הציוני): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, בכל פעם נדמה לי שאנחנו חוצים עוד קו אחד, והבעיה היא שבחיים זה כך שאחרי שחוצים את הקו הזה, אז הקו הבא חייב להיות עוד יותר רחוק ועוד יותר גבוה, כי כבר עברנו אותו. שרת התרבות, יש לה מה להגיד על הרמטכ"ל לשעבר גנץ. לא שמעתי שהיא אמרה עליו משהו כשהוא היה בתפקיד, אבל עכשיו יש לו איזה שאיפות פוליטיות, שאני לא יודע לאן הן ייקחו אותו – לא יודע, אני מאחל לו הצלחה – והוא פעם, בסוף מבצע צוק איתן, העז לומר שהאש שככה ונצא ביחד לראות את הפריחה הנהדרת של הכלניות בדרום. אולי לא הכי מוצלח בעולם – האש לא שככה, היא נמשכה עוד כמה ימים, ותודה לאל, היא עברה. אין שום קשר בין הנאום שלו לבין העובדה שדניאל טרגרמן בן הארבע וחצי נהרג אחר כך בהפגזה של החמאס. שום קשר. הוא לא הזמין את האש, הוא לא יזם אותה, וזה לא קרה כתוצאה מכך. אז להתייצב היום מעל במה ציבורית, שרה בממשלת ישראל, ולהאשים את הרמטכ"ל לשעבר במותו של דניאל טרגרמן? איזו חוצפה יש פה. איזו עזות מצח. ומה זה עושה לזכרו של הילד, הפעוט הזה? בני משפחתו – מה הם חושבים? מה הם אומרים? יש ציטוט של ביאליק על נקמת דם ילד קטן, וכדאי שנזכור: ילדים קטנים הולכים לעולמם בדרך שהם הולכים. ניתן להם לנוח בשלום. תודה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה, חבר הכנסת נחמן שי. חברת הכנסת ניבין אבו רחמון, ואחריה – חבר הכנסת יוסי יונה. << קריאה >> אלי אלאלוף (כולנו): << קריאה >> מי בחר אותך כדובר כאן? << קריאה >> נחמן שי (המחנה הציוני): << קריאה >> מה? << דובר >> אלי אלאלוף (כולנו): << דובר >> מי בחר אותך כדובר – – – << דובר >> נחמן שי (המחנה הציוני): << דובר >> – – – << דובר >> ניבין אבו רחמון (הרשימה המשותפת): << דובר >> כבוד יושב-ראש הכנסת, חברות וחברי הכנסת, ביום הבין-לאומי לזכויות הילד יש לי סיפור קצר לספר לכם. לפני כשבועיים סיפר להוריו יזן מחאמיד בן החמש מהכפר מועאוויה במשולש סיפור מדמיונו, על ג'וק שיוצא מדלת ביתו הפתוחה בעת שאימו רוחצת כלים, ונדרס. ההורים צילמו אותו מספר את הסיפור הזה. כמה ימים אחרי – יזן נדרס. איבד את חייו מוקדם מדי. הוא היה בדרך חזרה מהגן עם אביו, שחיכה לו כי יזן ביקש לחזור ולחבק את הגננת. הוא אמר לה שלום. לפי הנתונים של ארגון בטרם, בעשר השנים האחרונות נהרגו 350 ילדים ערבים בתאונות דרכים. זה אסון מתמשך. אגב, יותר מ-100 מהם היו הולכי רגל, וכ-100 מהם נדרסו בסביבת הרכב. צריך לשים לזה סוף. האם למישהו בממשלה זה מפריע מספיק כדי לתכנן מחדש את המרחב הציבורי בכפרים הערביים, כך שיהיה בטוח יותר לילדים ולהולכי הרגל – מדרכות ומעברי חציה? מישהו מתכנן לכתוב סוף אחר לסיפור הטרגי הזה? כולם צריכים לקחת אחריות: הממשלה, הרשויות המקומיות, הארגונים, ההורים ובתי הספר. הילדים שלנו הם לא ג'וקים; חייהם ושלומם יקרים מכול. (אומרת בערבית: אללה ירחם עליך, יזן, ועל כל ילדינו.) << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה. חבר הכנסת יוסי יונה, בבקשה, אדוני, ואחריו – חברת הכנסת יעל כהן-פארן. << דובר >> יוסי יונה (המחנה הציוני): << דובר >> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, הינה שוב אנחנו מתוודעים לעוד מקרה מזעזע של אלימות שאי-אפשר להכחיש את הבסיס שלה, שהוא בסיס גזעני נגד יוצאי אתיופיה בישראל. באמת, הלב מתקומם. הלב נשבר לראות עוד ועוד את התופעות הללו כמעט בכל מקום, אדוני היושב-ראש, בין שזה בבתי ספר ובין שזה בפתחם של מועדונים, בין שזה בצה"ל – היכן לא? ובין שזה בפסקי הלכה מטורללים והזויים שמתייגים את יוצאי אתיופיה ככאלה שהם לא יהודים, ואף אפילו כנחותים מאיתנו. אני לא מבין, אדוני היושב-ראש, כיצד התופעה הזאת הולכת ומתפשטת, הולכת ואוחזת לה ממש מעמד מאוד עמוק בחברה הישראלית, ואנחנו פה, חברות וחברי הכנסת, מתבוננים עליה כמעט בחוסר אונים. הגיע הזמן, אדוני היושב-ראש, שאנחנו נדאג לכך – לא רק שתהיה חקיקה, אלא שאמצעי האכיפה והענישה יהיו אפקטיביים. אנחנו לא יכולים לתת יד לתופעות המזוויעות הללו, וטוב שאנחנו חברות וחברי הכנסת נתאחד כדי שנעשה משהו, ויפה שעה אחת קודם, למען השם. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה, חבר הכנסת יוסי יונה. חברת הכנסת יעל כהן-פארן. אחריה – חבר הכנסת ג'מעה אזברגה. << דובר >> יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): << דובר >> תודה, אדוני היושב-ראש. חבריי חברות וחברי הכנסת, אנחנו מציינים כאן עוד מעט את היום הבין-לאומי למאבק באלימות נגד נשים, והתקיימו כמה דיונים, כמובן בוועדה בראשותה של חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, הוועדה למעמד האישה. לפני כחודש העלינו כאן בהצעה לסדר-היום הצעה להקמת ועדת חקירה פרלמנטרית. זו לצד זו עמדנו, חברתי חברת הכנסת סלימאן, מיכל רוזין וחברת הכנסת עליזה לביא, והתשובה שקיבלנו מהקואליציה הייתה: תנו לנו שבועיים, ואנחנו מתקדמים עם תוכנית ממשלתית למאבק באלימות נגד נשים ועם הצעות חוק שתקועות כבר הרבה זמן במשרד המשפטים. נקדם אותן, תנו לנו רק שבועיים. נתנו להם שבועיים. הסכמנו שלא יהיו הצבעות. נתנו להם עוד שבועיים כי היו בחירות לרשויות המקומיות – נתנו עוד שבועיים. היום נגמרה סבלנותנו. חבריי חברי הקואליציה, אתם הבטחתם – אתם צריכים לעמוד בהבטחתכם, אחרת מחר תצטרכו להצביע נגד כל הנשים שנרצחו כאן בשנה ובשנים האחרונות, ותגידו להן שפשוט לא אכפת לכם. אתם לא רוצים לעמוד בסיטואציה הזאת. בואו, תנו כתף, תעשו את המאמץ כדי שנוציא תחת ידינו, לפני שהקואליציה מתפרקת, מאבק אמיתי למען הנשים; מאמץ ממשלתי אמיתי למנוע את הנרצחת הבאה. תודה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה לחברת הכנסת יעל כהן-פארן. חבר הכנסת ג'מעה אזברגה, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת חמד עמאר. << דובר >> ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, היום הוא היום הבין-לאומי לשלום הילד, והיום, אדוני היושב-ראש, היום הוא גם יום הולדתו של הנביא מוחמד, ואנחנו מברכים את האומה האסלאמית לרגל היום הזה, יעני, כל עאם ואנתום בח'יר. אדוני היושב-ראש, לפני שמונה שנים התחילו חפירות בבית הקברות אלאסעף ביפו. האגודה האסלאמית התחילה לסגור את הקברים בחזרה אחרי שנחפרו על ידי רשות הארכיאולוגיה. אתמול חזרו עוד פעם לחפור ביפו את החפירות, ויש זעם ביפו, כאילו לא נמצא מקום. למת יש כבוד. לחיים – מילא, אין כבוד; גם למתים לא נותנים כבוד? ריבונו של עולם, אפילו צלם אנוש איבדו אנשים, וגם את העשתונות שלהם? אין דבר כזה שחופרים, ואפילו בשיטות פסולות למיניהן, בלי תיאום – אולי בפיקוח של העירייה, אבל בלי שאף אחד ידע לאן מעבירים את העצמות של המתים. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה, חבר הכנסת ג'מעה אזברגה. חבר הכנסת חמד עמאר, בבקשה, אדוני, ואחריו – חברת הכנסת פנינה תמנו. << דובר >> חמד עמאר (ישראל ביתנו): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, לאחר שחוקק חוק הלאום, שבו הרגישה העדה הדרוזית פגיעה מאוד קשה, ראש הממשלה זימן את ההנהגה הדרוזית למשרדו, והתנהל משא ומתן במשרד ראש הממשלה יותר משבוע אחד. היו שם חמש פגישות – ואני הייתי נוכח בכל הפגישות – ובסופן סוכם שיחוקק חוק שיעגן את מעמדה של העדה הדרוזית במדינת ישראל, חוק-יסוד, ועוד שני חוקים: חוק זכויות וחוק העדפה ליוצאי צבא. הובטח שבתוך 45 יום מתחילת מושב החורף, ובאמת אחרי שחזרנו למושב החורף התקיימו שתי ישיבות במשרד ראש הממשלה עם ממלא מקום המנכ"ל, בנוכחות השר יריב לוין והשר איוב קרא, והתקדמנו טוב. אני מקווה שבעוד שבועיים – זה 45 יום – יובאו אותם חוקים שסיכמנו עליהם לאישור הכנסת. אני מקווה שזה יהיה, ואם זה לא יהיה, אני עצמי – אותם חוקים שסוכמו עם משרד ראש הממשלה, אביא אותם לכנסת ישראל, ואני מקווה שהכנסת תאשר את החוקים. כי באותו זמן שהגענו לסיכומים אני הרצתי במקביל חוקים. אם משרד ראש הממשלה יביא את החוקים, החוקים שלי לא יעלו להצבעה; אם משרד ראש הממשלה לא יביא את החוקים בשבועיים הקרובים, אני איאלץ להעלות את חוק שינוי חוק הלאום. תודה רבה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה לחבר הכנסת חמד עמאר. חברת הכנסת פנינה תמנו, בבקשה, גברתי. אחריה – חבר הכנסת רוברט טיבייב. << דובר >> פנינה תמנו (יש עתיד): << דובר >> אדוני היושב-ראש, מזכירת הכנסת, חברי כנסת נכבדים, אני מודה ומתוודה שהייתי צריכה קצת להסדיר נשימה היום כדי להגיע לכנסת. אתמול הכתב אוריה אלקיים פרסם בחדשות כאן סרטון שבו ילד בן 15 מותקף באופן קשה על ידי שוטרים שהגיעו לעצור אותו, לא פחות ולא יותר, בשטח בית ספרו. עומד מנהל בית הספר מן הצד, רואה איך גוררים אותו, מכים אותו; עומדים שם חברים שלו, בוכים, צועקים רק שישחררו אותו. בברוטליות שכזאת פשוט לקחו אותו לתחנת המשטרה. אני רוצה לשאול אם זה היה קורה בצפון תל אביב, שילד בן 15 נעצר בברוטליות כזאת; אני רוצה לדעת אם זה היה קורה ברמת השרון; אני רוצה לדעת אם זה היה קורה לילד שצבע העור שלו לא שחור. הגעתי היום בתחושה קשה שאין לי כבר מה לומר לקהילת יוצאי אתיופיה בישראל; שאולי העתיד שלנו לוט בערפל, ושל הרבה מאוד ילדים שחווים אלימות בחינוך, בבתי הספר, גזענות ברחוב, שלא לדבר על הצבא – כמעט בכל מקום. הממשלה ראתה ב-2015 שהקהילה זועקת את הזעקה שלה. יותר מזה אנחנו לא נוציא מהבית. הוקמה ועדת שרים. מה, ריבונו של עולם, הצורך בוועדת שרים או במדינת חוק, אם בסוף אותם אנשים לא משלמים את הדין, אם בסוף כל מי שפוגע על רקע גזעני בקבוצה מסוימת לא משלם את הדין? << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה. << דובר_המשך >> פנינה תמנו (יש עתיד): << דובר_המשך >> והקירות של הבית הזה עומדים איתן. אבל איפה כל אותם פוליטיקאים שאמורים לשרת נאמנה את כלל הציבור הישראלי? זאת שאלה שאני מותירה כאן, אבל אני גם אומרת לך כיושב-ראש הכנסת, שאני יודעת שהנושא קרוב לליבך: צריך להעיר את הממשלה הזאת. תודה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה, חברת הכנסת פנינה תמנו. חבר הכנסת רוברט טיבייב, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת דב חנין. << דובר >> רוברט טיבייב (המחנה הציוני): << דובר >> תודה, אדוני היושב-ראש. אני ממש מזדהה עם כל מה שאמרה חברה שלי פנינה תמנו. אנחנו מדי פעם רואים שיש לנו בחברה גזענות ואפליה. באמת, אני רוצה קצת לדבר על דבר שקרה באשדוד לפני כמה חודשים, שפיטרו מורה על זה שהיא דיברה עם תלמידים בשפה הרוסית, בשפה שנוחה להם. אני כתבתי מכתב לשר החינוך נפתלי בנט, אבל לצערי הרב לא קיבלתי תשובה. אני מאוד מקווה ששר הביטחון נפתלי בנט יענה לי. תודה רבה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה לחבר הכנסת רוברט טיבייב. חבר הכנסת דב חנין, בבקשה. << דובר >> דב חנין (הרשימה המשותפת): << דובר >> תודה לך, אדוני היושב-ראש. אני מצטרף לזעזוע של חברת הכנסת פנינה תמנו-שטה מהסרט המזעזע שאנחנו ראינו, ויותר מזה – מהמציאות המזעזעת שאנחנו חווים, של משטרה אלימה ופוגענית ביחס ליוצאי אתיופיה, אבל גם ביחס לעוד אנשים בחברה הישראלית. הגיע הזמן לשים לזה קץ. היום ציינו את יום המאבק באלימות נגד נשים, ועוד מעט המליאה תציין את היום הזה. השתתפתי בכמה מהדיונים שנעשו בוועדה למעמד האישה, והתרשמתי מהפעילות המרשימה של הוועדה הזאת, מהפעילות המרשימות שהגיעו לדיון, מהמחויבות, מנשות ומאנשי המקצוע – כולל, אגב, מהדרג הממשלתי. אבל לצערי, הממשלה נמצאת במקום לגמרי אחר. השר לביטחון הפנים בכלל מציע להפציץ את החברה הישראלית באקדחים וברובים – מה שייצר יותר אלימות בכלל, יותר פגיעה מנשק ויותר פגיעה בנשים. יש דיבורים בממשלה, אבל המעשים נמצאים במקום אחר לגמרי. הממשלה אפילו לא מקיימת את החוקים שאנחנו העברנו, למשל החוק שמחייב ליצור סל תמיכה לנשים מוכות. משרד הרווחה מודה בדיון שנעשה אצל חברנו חבר הכנסת אלאלוף שהוא יאחר בשנה בהקניית הסל הזה, שמחויב על פי החוק. אני רוצה לסיים פשוט בהבאת דברים בשם אומרם, מפי יושב-ראש הוועדה חבר הכנסת אלאלוף. הוא אומר ככה: שנה וחודשיים אתם עובדים על מכרז כדי להוציא חוק לפועל? שלא יעצרו אתכם על מהירות מופרזת. אולי עוד כמה ימים אתם תמצאו שוב ששכחתם איזה פסיק בשורה 17 ואז זה ייקח עוד חודשיים? קחו אחריות. זאת הפנייה שלי לממשלה: קחו אחריות ובצעו את החוקים שהכנסת העבירה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה, חבר הכנסת דב חנין. אחרון הדוברים בנאומים בני דקה, חבר הכנסת יעקב אשר, בבקשה, אדוני. << דובר >> יעקב אשר (יהדות התורה): << דובר >> תודה, אדוני היושב-ראש. כולנו היינו תחת הסיפור המנופח מאוד, האוורירי מאוד, של טיסת אל על המדוברת בשבת שעברה. אני רוצה לומר שמה שקרה – שבמשך שבת שלמה פמפמו בכל כלי תקשורת אפשרי על התנהגות או התנהלות כזאת או אחרת שהייתה שם, כשאנשים שהם שומרי השבת לא יכולים ולא יודעים אפילו שהם צריכים להגיב, ולמזלנו הרב היה שם עיתונאי שהוא שומר תורה ומצוות, והוא בא ונתן את הגרסה האמיתית של מה שהיה שם. חבל, כי אנשים מחכים רק להתססה הזאת ולהפוך את זה למה שהפכו את זה. דבר שני, אני רוצה לומר – ואני פונה לחברת אל על: לא יכול להיות שנושא כזה, שאנשים שהם לקוחות, לקוחות שבאים לחברה הזאת כי הם יודעים שהחברה הזאת שומרת שבת – אי-אפשר, בגלל תקלות כאלה ואחרות – חייב להיות נוהל מסודר וברור בחברה שאם הם נקלעים לאיזשהו דבר מהסוג שקרה, לא לוקחים סיכון. יהיה נוהל מסודר: מה עושים, איך עושים – נוהל שקוף וברור לעיני כול. כי אפשר להבין את החרדה של אנשים. יש אנשים שגם במקומות לא סימפתיים חירפו את נפשם בשביל השבת, אז ודאי שכשהם לקוחות והם משלמים על כרטיס טיסה הם לא צריכים, חלילה, להיות בלחץ שאולי הם יעברו בפעם הראשונה בחיים שלהם ויחללו את השבת. אני פונה לחברת אל על: במקום להיסחף לפופוליזם שהיה בעניין הזה – לטפל בבעיה, להפוך אותה לפתירה, לברורה בצורה חד-משמעית, ולא להשאיר אותה לשיקול הדעת של טייסים או של דיילים תוך כדי טיסה. תודה רבה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה, חבר הכנסת יעקב אשר. עד כאן נאומים בני דקה. << הלסי >> הצעות לסדר-היום << הלסי >> << הלסי >> ציון היום למאבק הבין-לאומי באלימות כלפי נשים << הלסי >> << דובר >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << דובר >> כפי שנאמר, חברי הכנסת, אני מתכבד לפתוח את הישיבה לציון יום המאבק הבין-לאומי באלימות נגד נשים. המאבק הזה הוא אולי גלובלי, אבל לצערי מצב החירום הוא לוקלי באופן מבהיל, כי השנה, רק השנה, נרצחו בישראל 20 נשים – בממוצע, בערך כל שבועיים; 20 אימהות, אחיות, חברות, ושותפות, שחיו חיים יקרים מפז עד שמישהו התייחס אליהן כאל קליפת השום. תשאלו: מה היה מיוחד השנה? שום דבר. בכל השנים האחרונות המספרים האלה חוזרים פעם אחר פעם, ניצבים כשורה של דגלים עצובים ואדומים מדי. אבל רצח הנשים הוא רק קצה-קציה של תופעה רחבה הרבה יותר. כ-180,000 נשים מתלוננות בכל שנה על אלימות מצד בני זוגן, ואלו רק נשים שנשאר להן מספיק כוח להגיע לתחנת המשטרה ולפתוח תיק. ההערכה היא שהרבה הרבה יותר נשים הן חלק מטבעת האלימות, טבעת הפחד וההשפלה, שמתהדקת וחונקת אותן, את הילדים שלהן ואת כל סביבתן. המושג הקשה ביותר בעיניי בהקשר זה הוא מקלט לנשים מוכות – כאילו מי שנרדפה, שבוזתה ושהוכתה היא שצריכה מקלט, ולא מי שרדף, שביזה ושהיכה; כאילו הנשים הן שצריכות להתחנן למחסה, ולא אלה שהפכו את חייהן לבלתי נסבלים. ממש עולם הפוך. חבריי, אני לא צריך לומר שאין אלימות מוצדקת משום סוג וכלפי שום אדם; אין רצח מוצדק, אין שוד מוצדק ואין איומים מוצדקים. אבל אנחנו מציינים היום באופן ספציפי את המאבק באלימות נגד נשים כי במקרים האלה היד שמכה לא מתרוממת לבדה; היא ביטוי לתפיסת עולם שנמצאת בראש – תפיסה שרואה באישה רכוש או כלי או יצור אנושי שרק קרוב למדרגת אדם. האלימות נגד נשים היא רק המימוש של השקפה שמייחדת לאישה "תפקידים", במירכאות, מסוימים שהיא חייבת למלא מטבעה, ואם לא – אוי לה ואוי לנפשה. זאת תפיסת עולם מסוכנת, חשוכה, לא שוויונית, רחוקה מדמוקרטיה וגם רחוקה מיהדות. אין לה מקום במדינת ישראל. כשנאבקים באלימות נגד נשים צריך להתחיל מגדיעת השורשים האלה שמצמיחים אותה, מסט הרעיונות שמקטינים את דמות האישה ואת כבוד האישה, מהסובלנות לאי-שוויון, מההתעלמות מהסימנים המוקדמים שמובילים בסופו של דבר חלילה גם לרצח. זו הדרך היחידה להימנע מן הפירות הבאושים של האלימות הזאת, שעדיין מכתימה את החברה שלנו בכתמים שכבר לפני שנות דור היינו צריכים להסיר. אני מודה לכל יוזמי ויוזמות הדיון, ומבקש שחברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, יושבת-ראש הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי, תפתח את הדיון במסגרת ההצעות לסדר-היום. את התשובה נשמע מפי השרה לשוויון חברתי חברת הכנסת גילה גמליאל. << קריאה >> דב חנין (הרשימה המשותפת): << קריאה >> יישר כוח, אדוני היושב-ראש, על הדברים שלך. << קריאה >> ניבין אבו רחמון (הרשימה המשותפת): << קריאה >> נכון. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> בבקשה, גברתי, עד חמש דקות לרשותך. << דובר >> עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): << דובר >> אדוני היושב-ראש, כפי שנאמר, יישר כוח באמת על הדברים החשובים. חשבתי שדווקא שנה אחרי שנה נוכל לציין את השינויים המהותיים ואת המעבר מהמקום שבו נשים צריכות להיות במקלט, סגורות, למקום שבו הגברים האלימים או כל מי שמבצע פעולות אלימות יהיה מאחורי סורג ובריח. אנחנו היום ציינו – כל השבוע הזה אנחנו מציינות את היום הבין-לאומי למניעת אלימות נגד נשים. ציון היום הזה בעולם כולו נבע מהצורך בהעלאת מודעות לשלל סוגי האלימות שחוות הנשים: אלימות פיזית, מינית, מילולית, נפשית וכלכלית. יחד עם זאת, המציאות הקשה הביאה אותנו כמעט מדי שבוע במשך השנה לארגן פעילויות שונות בכנסת, בארגונים ובשטח. אותה מציאות לימדה אותנו בדרך הקשה ביותר שבמאבק הזה אי-אפשר להתפשר, להנמיך קול או אפילו לנוח. למה? כי החיים משולמים בתמורה. היום קיימתי דיון: 20 שנה לחוק למניעת הטרדה מינית. במצב אופטימלי היינו מתכנסות 20 שנה אחרי חקיקת החוק למניעת הטרדה מינית וחוגגות את ההיסטוריה שעשינו ואת כברת הדרך שנעשתה בעקבות ובזכות החוק, בעיקר השינוי בנורמות ובתפיסות החברתיות. ואכן, זו הייתה פריצת דרך במאבקן של הנשים המדהימות והתנועה הפמיניסטית, וגם הח"כיות שדאגו שהחוק הזה יעבור, ח"כיות וח"כים. ואולם, גם 20 שנה אחרי חקיקת החוק עדיין נשים עוברות הטרדות מיניות ברחובות, באקדמיה, במקומות העבודה, בבתי חולים, בעולם, בתקשורת, וגם בכנסת; נשים חזקות כנשים מוחלשות, נשים עם פריבילגיות ונשים הנמצאות במעגלי דיכוי כפולים, קטינות ונערות ונשים מבוגרות. המאבק שלנו היה אמור להיות עכשיו, בשלב הזה, על איכות החיים, על שיפור מצבן ומעמדן של הנשים, אלא שכל פעם מחדש אנחנו מוצאות את עצמנו דורשות את המובן מאליו – את הזכות האלמנטרית והכי בסיסית שיש: חיים. אני מאמינה שהמאבק נגד האלימות והמאבק למען חיים בכבוד ובשוויון בלתי ניתנים להפרדה, כרוכים אחד בשני, וכל תוכנית ממשלתית או אג'נדה שלא רואה את הקשר ומקצה את המשאבים לשני המאבקים יחד ודאי חוטאת למטרה. 20 נשים נרצחו מתחילת השנה. רשימה מדממת זו מונה עוד 148 נשים אשר נרצחו מאז 2007, שכל אחת מהן היא עולם ומלואו. יחד עם זאת, הן מצאו את מותן, ולא במקרה, כשמערכת אכיפת החוק אינה קשובה לכאבן של הנשים ומערכת הרווחה עמוסה עד עייפה. כאשר מונעים מנשים תקציבים בסך 50 מיליון שקלים חדשים, וכשיד ימין לא יודעת מה יד שמאל עושה – והכוונה לחוסר שיתוף הפעולה בין המשרדים – בהינתן המצב הזה, הרצח הבא נראה בלתי נמנע. ופה האסון – שאנחנו יודעים ויודעות את הבעיה ומכירות את הדרך לפתרון. האמת, אחד הדיונים שהיה היום היה על יישום החלטות התוכנית הלאומית למאבק באלימות במשפחה. כולם יודעים שלפני חודש הנחתי – ושלוש חברות כנסת הצטרפו לבקשה – בקשה להקמת ועדת חקירה פרלמנטרית על הכישלון בטיפול בנושא רצח נשים. הייתה פנייה מהקואליציה, והייתה בקשה שלא להצביע על הבקשה לוועדה פרלמנטרית. נאמר לנו: למה אתן צריכות את ועדת החקירה? בואו, אנחנו נטפל, רק תגידו לנו מה שצריך לעשות. אמרנו: לא נחדש לכם כלום. יש תוכנית שהממשלה אישרה, והיא לא מתוקצבת מספיק; רוצים תקציב מלא לתוכנית הזאת, רוצות תקציב ותוכנית חירום להגנה על נשים שנמצאות בסכנה מיידית, ורוצות קידום מהיר של חוק האזיקונים. מאוד פשוט. נתנו תוכנית פעולה, הובטחו לנו שבועיים, חיכינו שבועיים – אמרו: יש בחירות מקומיות, תיתנו לנו עוד שבוע; יש בחירות כלליות, תיתנו לנו עוד שבוע. היום, כבוד היושב-ראש, לתדהמתי, לאחר שביקשתי מחקרים של הממ"מ, אנחנו מגלות שאפילו ה-30 מיליון שדיברו עליהם הם לא כסף תוספתי. מה? חיי אזרחיות מדינת ישראל לא שווים 50 מיליון שקל בשנה כסף תוספתי למשרד הרווחה? כסף תוספתי לתוכנית שאמורה להפסיק את האלימות? אנחנו לא רוצות ימים מיוחדים; אנחנו צריכות את המקלטים, אדוני היושב-ראש, כי אף אחד אחר לא מגן על הנשים; כי כולם בגדו באחריות שלהם כלפי הנשים במדינת ישראל ובביטחונן. נשים נרצחות, ועדיין מתווכחים איתנו על 20 מיליון או 30 מיליון. הכסף מתעופף באוויר כאשר יש נושאים אחרים, אבל כשזה כרוך בחיים של הנשים אין כסף, ואנחנו צריכות להתחנן, ואנחנו צריכות לדרוש. אז מחר – אם עד מחר לא נקבל תשובה, ואם לא יוקצה התקציב, אנחנו נצביע על הקמת ועדת חקירה, כי כן צריך ועדת חקירה לבדוק למה אנחנו לא בסדר העדיפויות של הממשלה ולמה אנחנו לא מתוקצבות כדי להגן עלינו. ואני קוראת לבית הזה פעם אחת לשדר מסר אחד – שאכן אלימות לא מקובלת וחיי נשים שווים, ומחר להצביע כן לוועדת חקירה פרלמנטרית. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה, חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. חברת הכנסת רחל עזריה, בבקשה, גברתי. אחריה – חברת הכנסת פנינה תמנו. << דובר >> רחל עזריה (כולנו): << דובר >> כבוד היושב-ראש, כבוד השרה, חבריי וחברותיי חברי הכנסת, אני רוצה להמשיך את דברי קודמיי, גם היו"ר וגם עמיתתי יושבת-ראש הוועדה לקידום מעמד האישה. החוק בישראל היום הוא חוק טוב – החוק נגד הטרדות מיניות הוא חוק טוב. יש לנו חוקים לא רעים בכלל, בסך הכול. אבל אני רוצה לספר על מקרה אחד שיכול להראות כמה שגם כשהחוק טוב, זה פשוט לא מספיק. יום אחד מתקשר אליי חבר טוב שלי ומספר לי – עמית שעבדתי איתו בעבר – מספר לי שאימא שלו, אישה בת 60, פרצו אליה הביתה ואנסו אותה. מאותו רגע מתחיל מחול שדים כמעט בלתי נסבל. הם צריכים להתמודד עם רשויות שעד היום הם בכלל לא ידעו איך מתמודדים איתן. משפחה לגמרי רגילה, והם פשוט צריכים להתחיל להתמודד, ואני אמנה את כל הבעיות שהם היו צריכים להתמודד איתן בדרך: קודם כול הקהילה. מספרים דבר כזה בקהילה? הם חושדים במישהו, שכן; מספרים? לא מספרים? איך הקהילה מגיבה? איך גורמים לזה שהקהילה לא תוקיע אותה, כי איך בכלל מספרים, איך דבר כזה קורה? איך בכלל מספרים שאישה בת 60 ומשהו – זה נשמע כל כך מופרך. אחרי שהם עברו את שלב הקהילה, צריך לספר במקום העבודה שלה שהיא יכולה להמשיך לעבוד, כי אחרי שקורה אירוע טראומטי כזה, מייד הרבה אנשים אומרים: אולי תצאי לחופש, אולי תיקחי זמן, לא בטוח שאת יכולה להמשיך לעבוד בתפקיד שלך, כי זה תפקיד שהיא פוגשת את כל היישוב ואת כל הקהילה, ומתחילים הדיבורים. היא צריכה להתמודד עם המשפחה – גם משפחה קרובה וגם משפחה רחוקה, וכן לספר, ולא לספר. אם לא מספרים לא מקבלים תמיכה, ואם כן מספרים – מה המשמעות של לספר דבר כזה, וכמה זה מפורר את המשפחה, ומי מרגיש תחושת אחריות, ומי היה שם, ומי לא היה שם, ומי עוזר להתמודד, ומי לא עוזר להתמודד. וכמובן, עכשיו נגיע לגופים האמיתיים של המדינה, וקודם כול המשטרה. אז מסתבר שיש הבדל גדול איפה אישה נאנסת, כי מסתבר שבמחוז תל אביב יש טיפול ממש טוב, אבל במקומות אחרים ברחבי הארץ – שלא נדע: קודם כול, לא מאמינים, לא יודעים איך לשאול, שולחים גברים לשאול; לא בהכרח שומרים את כל הממצאים – היה לנו דיון אצלך בוועדה, עאידה, על זה שלא שומרים את הממצאים מעל שנה, או מעל חצי שנה, וזורקים את הממצאים; לא אומרים לה מה היא צריכה לשמור. היא אמרה: אם הייתי יודעת, הייתי שומרת בעצמי. אף אחד לא אמר. הכול נזרק. כאשר אחרי שנה שוב היה מקרה, לא היה אפשר להוכיח קשר בין המקרים, ועד שמגיעים לבית משפט זה מורכב יותר. איפה המשטרה בתוך הסיפור הזה? כנראה צריך לדעת איפה לגור, ואני יכולה לומר לכם, ברוב המקומות היום בארץ פחות כדאי לגור, במובן הזה. האם יש שוטרת שמטפלת? האם המשטרה ממשיכה ללוות אחר כך? אני אגיד לכם, רוב הזמן, ברוב המקומות, התשובות לצערי הן "לא". ממשיכה הלאה. מגיעים לפרקליטות. בפרקליטות זו בכלל תופעה מדהימה. אישה שעוברת פגיעה מכל סוג שהוא היא בכלל לא צד, זאת אומרת, אפשר להחליט לסגור את התיק ולא לעדכן אותה, אלא אם כן יש פרקליטה או פרקליט נחמדים מספק שאכפת להם, או שהמשפחה חזקה מספיק, או שהמשפחה פונה לחברת כנסת שתלך ותדבר עם הפרקליטות ותבקש לעזור בעניין הזה. וצריך לשכנע את הפרקליטות שגם אם התיק הוא לא מספיק חד-משמעי, אם הם סוגרים אותו מייד זה בעצם נותן תעודת יושר לאותו אדם, אפילו שלא מגיעה לו תעודת יושר, כי ככה היום החברה שלנו מתייחסת. ולכן, כן דורשים שיהיו המלצות, וזה עוד מאבק שצריך לנהל. ואז, כאשר מגיעים לבית המשפט – האמת היא שאני מאחלת שאף אחת לא תגיע לבית משפט אף פעם בנושא כזה, כי זה פשוט לעבור עוד אירוע כמעט בלתי נתפס. דבר אחרון שאני רוצה לומר זה שהרבה פעמים ההתמודדות של התקשורת – לא תמיד רוצים את החשיפה. הרבה פעמים, גם כאשר מספרים חצאי מקרים, מייד יודעים מי זה, וגם זה משהו שצריך לטפל בו. הייתי צריכה לפנות לעיתונאים ולבקש מהם בדחילו ורחימו שלא לספר שום דבר, כי ידענו שיהיו לזה השפעות הרות גורל. אני מספרת לכם על מקרה אחד שמצאתי את עצמי מעורבת בכל כך הרבה שלבים בו פשוט כי ידעתי שאני יכולה לעזור, אבל רוב האנשים – אין להם בהכרח מישהו שיוכל לעזור בשלבים האלה. ולכן אנחנו צריכים פה, במדינת ישראל, בבית המחוקקים של מדינת ישראל, להגיע למצב שאף אחד לא צריך לפנות לחבר כנסת או לחברת כנסת כדי שיעזרו בתהליך הזה. אני מאמינה שבבית הזה, גם בימים שאנחנו רואים בעיקר התקוטטויות ומאבקים בין קואליציה לאופוזיציה, אני מאמינה שהשותפויות האלה עדיין אפשריות. בנושא הזה, אני בטוחה שאנחנו נגיע לשיתופי פעולה. כבוד השרה, בואי נראה מה נוכל לעשות – אני לא יודעת אם בימים הקרובים או בתקופה הקרובה – כדי שנדע שאנחנו ככה סוגרים את הקדנציה הזאת עם אמירה משמעותית ועם עשייה משמעותית בנושא. אני אשמח מאוד לשתף פעולה עם כולם. אני אהיה שם. תודה רבה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה, חברת הכנסת רחל עזריה. חברת הכנסת פנינה תמנו. אחריה – חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס. << דובר >> פנינה תמנו (יש עתיד): << דובר >> אדוני היושב-ראש, כבוד השרה, חברי כנסת נכבדים, אנחנו מציינים את יום המאבק באלימות נגד נשים. היטיבה לתאר חברתי חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, שיש רצף מאוד רחב שבו נשים סופגות וחוטפות אלימות, על רצף גילים מאוד רחב. אבל את הדברים שלי אני רוצה להקדיש לאותן 20 נשים שנרצחו השנה, ועדיין לא הסתיימה לה השנה; אני רוצה להקדיש בעיקר לעשרות יתומים שנותרים עם השבר לכל חייהם. אני לא חושבת שניתן לתאר את המהמורות בדרך ואת הטרגדיה יותר משתיארה את זה אתמול אישה צעירה, בערך בת גילי, שהגיעה לשדולה למאבק באלימות ורצח נשים שהקמתי יחד עם חברת הכנסת לאה פדידה. היא הגיעה, וזו הייתה הפעם הראשונה שהיא הייתה מוכנה לדבר, והיא מספרת שהרצח האחרון, של אנגווץ וואסה בנתניה, פשוט שבר אותה – אותו רצח שבעלה השוטר ירה בה לעיני בנם בן השבע; יותר נכון בנה מנישואים קודמים. מגיעה הגברת הצעירה, כמו שאמרתי, בערך בת גילי, ומספרת איך בגיל שמונה היא ראתה את אביה דוקר את אימא שלה דקירות רבות, יחד עם האחים שלה. במשך שנים היא והאחים שלה יוצאים מהבית – היא למשפחת אומנה, הם לפנימיות. היא אומרת: היה לי מזל שהגעתי למשפחה טובה. היא הצליחה להשתקם, עד שלפני שש שנים האב, הרוצח, שלא ריצה ולו יום אחד בכלא – שוחרר על סעיף נפשי – פשוט רצח עוד אישה. מאותו הרגע, היא מספרת, החיים שלהם נהיו גיהינום. האחים שלה פשוט קרסו – קרסו מהמהלומה הנפשית, הכובד הנפשי לשאת דבר כזה, שהאב רוצח עוד אישה. בנוסף אליה מגיעה אישה אמיצה – אישה אמיצה שבעלה ירה בה. הוא היה שוטר. היא הלכה לרשויות וסיפרה פעם אחר פעם את מה שהיא חווה, את זה שהיא חוששת. היא אפילו הצליחה לאזור כוח ולעזוב את הבית. הוא בסוף מצא אותה, והוא ירה בה. היא גררה את עצמה בשארית כוחותיה. היא אמרה – הוא אפילו ירה בה בצוואר; היא אמרה: זה פשוט לא עניין אותי באותם רגעים שאני מאבדת דם. בסך הכול רציתי להגן על הילדים שלי. ועוד ועוד עדויות קשות מנשוא, וכל אחת עולם ומלואו, וכל הילדים האלה בסוף נשארים כאילו בין הצללים, בינינו, בתוך החברה הישראלית. אחד הדברים שטלטלו אותי זה שגיליתי לפני שנה, לאחר שקיבלתי שיחת טלפון ממשפחתה של אחת הנרצחות בפתח תקווה – כשהגעתי אליהם הביתה גיליתי ששבועיים אחרי הרצח הם נאלצו להתמודד עם סיטואציות הזויות של אפוטרופסות שלא מטופלת כראוי, והוא עדיין אפוטרופוס על שישה יתומים. ומעבר לכך – הבית, הבית. אותו רוצח – הרוצחים זוכים ל-50% מהרכוש המשותף, ועד עצם היום הזה – לפני שבוע, כשאני בשיחות איתם, מזמנים אותם לפרקליטות ואומרים להם: בואו נגיע להסדר טיעון עם הרוצח. במקום רצח, בואו נרשיע אותו על הריגה, וכך תקבלו את הפיצוי שלכם, כך תקבלו את הבית. בינתיים הם לא יכולים לא להשכיר את הבית ולא למכור אותו. אותם ילדים שכל עולמם חרב עליהם, אותו רוצח שלקח מהם את הדבר שהיה כל עולמם – לא יהיה מי שייקח אותם לקייטנה, לא יהיה מי שייקח אותם לגן. ואני שואלת את עצמי – לפני חודש בערך, אולי חודשיים, הגשתי הצעת חוק כל כך צודקת, שאומרת: לא ייתכן שמי שרצח את אשתו או את זוגתו יזכה ברכוש המשותף. אז סייגתי ומיקדתי את זה בקורת הגג, בבית המשותף. מה עם היתומים? הם לא מדברים. הם חווים את הטרגדיה יום-יום, ואין מי שיכול באמת לתת להם מזור לכאב. אבל המעט שהמדינה הזאת יכולה לעשות, המעט שהבית הזה יכול לעשות, המעט שוועדת השרים הייתה צריכה לעשות, זה להעביר את החוק הכל-כך צודק הזה, שהוא לא יקבל שקל, שקל, מהדירה המשותפת, כדי שהילדים יוכלו למכור אותה ולהסתמך על הכספים שייכנסו. אבל במקום זה כבר היו רוצחים שסגרו איתם הסדרי טיעון על הריגה בתנאי שיוותרו על הבית המשותף. איזה טרלול, איזה שגעון צריך בשביל לבוא ולומר: צריך להגן על זכויות הקניין שלו. גברתי השרה, את היית מאלה שהצהירו – את תתמכי בהצעת החוק. אנחנו צריכים לתקן את העוול הזה בשביל מאות יתומים שבסוף נאלצים להתעסק בפרוצדורות כל כך קשות. צר לי ועצוב לי שלא שומעים את קולם של השרים בנושא הכל-כך מכאיב הזה. אני חושבת שהגיע הזמן לתקן את העוול וללוות ביתר שאת, עם מעטפת ברורה, בלי כל מיני בלבולי מוח על תקציבים שלא ברור לאן הם הולכים בלי שיד ימין יודעת מה יד שמאל עושה, בלי שאין גורם מתכלל. צריך להסתכל על הילדים שנותרו. תודה רבה. << יור >> היו"ר רויטל סויד: << יור >> תודה רבה לחברת הכנסת פנינה תמנו-שטה. חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, ולאחר מכן – חברת הכנסת מיכל רוזין. << דובר >> אורלי לוי אבקסיס: << דובר >> תודה רבה לך, גברתי היושבת בראש. גברתי השרה, חבריי וחברותיי חברות הכנסת, יושבת-ראש הוועדה לקידום מעמד האישה ושוויון מגדרי עאידה תומא סלימאן, היום ישבנו יחד בוועדה שלך, ואם לא היינו עקשניות ויורדות לפרטי פרטים ומבקשות פירוט, יכלו להמשיך ולסבן אותנו על כספים שכביכול מגיעים ליישום תוכניות שהוחלטו בממשלה. אבל כמו שאנחנו יודעים, רוב ההחלטות שהתקבלו בממשלה לא מיושמות בכלל. כאשר ניסינו לברר למה הכסף לא מגיע, האוצר טען דבר נורא פשוט: מעולם לא אמרתי שנתקצב. אומנם תמכנו בממשלה בתוכנית – ברציונל שלה, בכוונה שלה, בהצהרה שלה – אבל תקציב לא הבטחנו. כשהציגו לחברת הכנסת עאידה תומא סלימאן – דרך אגב, שר האוצר, לפני כמה חודשים – סכומים, אמרתי לה: עאידה, לא נראה לי שאלה הסכומים שעברו. כמי שמכירה, גברתי השרה, את הכספים שנכנסים למשרד הרווחה מתוך זה שאני פועלת בהרבה נושאים שנושקים למשרד הרווחה, אמרתי לה: עאידה, סופרים לנו את הכספים פעמיים. היא אמרה לי: לא יכול להיות. קיבלתי את הנתונים האלה משר האוצר. את יודעת כמה זמן לקח לנו להוציא מפקיד האוצר שהיה בוועדה שאכן לא רק שלא מדובר בסכומים האלה – משרד האוצר לא מתכוון לתקצב, ומעט התקצוב שניתן פרוס על שלוש שנים? אני זוכרת איך עאידה התעצבנה. אני חושבת שהיא דפקה על השולחן. זו הסיבה שאנחנו מחר נצביע בעד ועדת חקירה פרלמנטרית לכל נושא הטיפול. גברתי השרה, אני יודעת שהכנתם טיוטת חוק. אני יודעת שהמשרד שלך רוצה להעביר את התוכנית. לצערי הרב, יש הבדל גדול בין כוונת הממשלה לאמץ תוכנית לבין התקצוב שלה. כמו שאנחנו יודעות, אם אין תקצוב, אין תקנים, ואם אין תקנים, אין טיפול. וככה זה נמשך ונמשך, ואנחנו כציבור חושבים: התקבלה החלטה בממשלה – הינה, הנושא מטופל. אז לא, הוא לא מטופל. אנחנו נשמח מאוד לתת לך גב ורוח ומה שצריך, גם חברות האופוזיציה וגם חברות הקואליציה, אני מאמינה, על מנת שהדבר הזה יצלח, כי זה הדבר הנכון לעשות. כאשר אנחנו מדברים על אלימות נגד נשים, ישר עולה לנו בראש אלימות פיזית, אבל האלימות היא מגוונת, ולעיתים היא מורכבת מכמה נושאים. אני חושבת שלאחרונה – אחד הנושאים שבעיניי היה צריך להיות מלכתחילה, אחד הדברים שמסמנים אלימות במשפחה, זה האלימות הכלכלית, הטרור הכלכלי שמפעיל בן זוג כלפי בן הזוג השני, וזה כדי ליצור את השליטה והתלות ואת חוסר התפקוד בחוץ ולמנוע מלהגיע לנכסים או לשימוש בכסף משפחתי. לא בכדי אנחנו רואים פעם אחר פעם איך נשים שמנסות לצאת מתוך המעגל, שמנסות להרים את הראש, והרבה פעמים אפילו עושות את המעשה של להגיש תלונה ומגיעות לאותם מקלטים, והרבה פעמים – ונחזור ונאמר זאת שוב: מדוע אותן נשים צריכות להגיע למקלטים ולא הגברים המכים? כביכול הן אלו שצריכות להיות תחת סורג ובריח, ואם יש להן בנים מעל לגיל 12 הן אפילו לא מגיעות לשם, כי עושים הפרדה, והמחשבה של האימא – את יודעת, מתוך המחשבה שזה נער מתבגר, ואולי עם נשים יכולות להיות פה בעיות כאלה ואחרות – במקום ליצור איזושהי תשתית שמתאימה להן, אומרים לה: לא, לא, לא. ילד בגיל הזה לא יכול לבוא איתך. והיא, בראש שלה: האם אני אפקיר את אותו ילד בבית אלים כדי להציל את נפשי? הרבה נשים בוחרות להישאר עם הילד בן ה-14-13 בבית כדי שלא להפקיר אותו, וזה עצוב, זה עצוב מאוד. כשאנחנו מדברים על כך שאחר כך אנחנו רואים נשים שכבר עשו תהליך חוזרות הביתה, ואנחנו שואלות למה, את יודעת מה התשובה? התלות הכלכלית. אותן נשים הן מוחלשות גם כלכלית. אין להן יכולת לעמוד על הרגליים, לשכור דירה ולנסות, כי הרבה פעמים גם מונעים מהן לרכוש השכלה, למצוא עבודה. זה שליטה מנטלית וכלכלית בלתי נתפסת. לסיום, אני רוצה לספר לכם על אירוע שמשפיע לא רק על הילדים של אותם בני זוג. תראו, אני חושפת בפניכם: אני מכירה רוצח כזה. אני גדלתי איתו בבית הספר, אני למדתי איתו באותה כיתה, וקראו לו משה גדליה. לימים הילדים שלנו גם למדו באותן מסגרות חינוכיות. אחד האירועים הקשים ביותר שהורה צריך להתמודד איתם מול ילדים זה שהם מתעוררים לבוקר הראשון בבית הספר לידיעה שאבא של החברים שלהם רצח את האימא שלהם. תשמעו, זה אחד האירועים הקשים ביותר, אני חושבת, שאבא משתמש בילדים כי היא העזה לברוח, לצאת מתוך המקום הזה, שהיא הסתירה אותו מרוב האוכלוסייה מסביב. כנראה משפחתה הקרובה, שניסתה לעזור לה, ואחרים, ידעו על כך. הבנתי שגם היו כל הזמן ניסיונות לפייס ביניהם, והיא כל הזמן ויתרה בשביל שלום המשפחה. קראו לה דקלה. היא הייתה צעירה מאיתנו. היא הייתה יפהפייה, והיא הייתה עדינה, והיא הייתה מדהימה; מהאימהות האלה שבכל אירוע הן מהראשונות שמביאות את הכיבוד, שמכינות, שמגיעות, שלא מפספסות שום אירוע. ומאחר שהוא ידע שהיא קיבלה את האומץ, יום לפני תחילת הלימודים, בשעות אחר הצוהריים, הוא מפתה את הבנות – היו להם שלושה ילדים – להרים טלפון לאימא ולהתחנן שתחזור, כי מחר צריך ללכת לבית הספר בבוקר מוקדם, ואבא הבטיח שלא לעשות כלום, ולפחות תהיי איתנו לפני שאנחנו הולכות לישון. וזה היה מלכוד. וכשאני שומעת על האירועים האלה – ואנחנו שומעים את הסיפורים, כולנו שומעים את הסיפורים. השימוש באותן ילדות – מייד כשהיא הגיעה – המארב הזה היה מתוכנן – נשלפה הסכין, והיא פשוט נרצחה לנגד עיני ילדותיה. כשאנחנו התעוררנו לידיעה הזאת ביום הראשון של בית הספר ליבנו נפל. הצוות המקצועי בבית הספר ניסה להסביר לנו שכל אחד מהילדים האלה בכיתה ששומע עכשיו את הסיפור מתחיל לחשוב מה יהיה עליו: הורה שמסוגל לרצוח את ההורה השני זה משהו לא נורמלי, לא הגיוני, אבל אם זה קרה לחבר שלהם או לחברה שלהם, מאיפה הביטחון שזה לא יקרה לאחרים? מה גורם לאירוע כזה? אז גם ההסברה כל כך חשובה וגם ההתמודדות עם האירועים האלה, ועם הניסיון אחר כך להציג, כמו שהוא ניסה, אי-שפיות זמנית. אז תודה לאל, מערכת המשפט לא קיבלה את זה, מאחר שהייתה תשתית ראייתית לתכנון מוקדם וכוונה. וכשאני מסתכלת על הדברים, אני מנסה למצוא נקודות שבהן היו סימנים לנו, כחברה, ולפעמים הבושה של אותן נשים מונעת מהן לפתוח את הפה. אני זוכרת שכמה ימים לפני האירוע הייתי במסעדה שלהם, ואני זוכרת שדיברנו על אירוע דומה שקרה, ודקלה הייתה שקטה. דקלה הייתה שקטה, אפילו קצת כבויה. ואני חושבת לעצמי פעם אחר פעם: האם היה פה איזשהו איתות? האם היא ניסתה לומר לי משהו לידו? האם היא אולי ידעה שיכול להיות שיכולתי להראות לה איזשהו משהו? אני לא יודעת. אני גם לעולם לא אדע. אבל המשפחה שלה, שניסתה מהרגע הראשון להציל אותה – אז את יודעת מה מסתבר, פנינה? שהיא כבר הגישה עליו תלונה בעבר, והוא שכנע אותה לחזור הביתה, כי הילדים חשובים. אז מי שחשובים לו הילדים לא משאיר אותם יתומים, ולא מצלק את נפשם, ולא חושף אותם לאירוע שבו הם רואים את אימם נרצחת, ואת הדם. ואת יודעת מה היא אמרה בשניות האחרונות שלה? תברחו לחדר ותנעלו אותו. תנעלו את החדר. היא דאגה לילדים שלה, ובגלל הדאגה לילדים שלה היא הגיעה לזירה הזאת, שהפכה להיות זירת הרצח שלה. אז אנחנו מבטיחים לזכור את דקלה, עם כל אותן נשים ועם כל אותם יתומים, פנינה, שנשארו כדי לנסות אחר כך לאסוף את השברים. מציאות כזאת אסור שתקרה, ואם אפשר למנוע את זה בהסטת תקציבים – הרי על כמה אנחנו מדברים? אנחנו מדברים על 50 מיליון שקלים בשנה לתוכנית הכוללת, שזה על כמה משרדים. אבל כשאנחנו יורדים לעניינים אנחנו מגלים שרק אתמול – שלשום, סליחה – הצביעה הממשלה על קיצוץ בתקציבי הרווחה, קיצוץ שהוא כל עלות התוכנית השנתית, וכשאנחנו מסתכלים על הסכמים אחרים אנחנו אומרים: איפה סדר העדיפויות שלכם בממשלה? אז אני יודעת שהרגש שלכם במקום. אנחנו נעזור לך כדי לעזור לנשים האלה. אל תרפי את ידייך מלקדם את החקיקה הזאת, כי אנחנו יכולות להציל נשים. אולי בשביל דקלה זה מאוחר מדי, אבל בשביל הנשים הבאות אנחנו עוד יכולות לעשות. תודה. << יור >> היו"ר רויטל סויד: << יור >> תודה רבה לחברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס. את בהחלט ריגשת וטלטלת את כולנו עם הסיפור. חברת הכנסת מיכל רוזין. לאחר מכן – חבר הכנסת נחמן שי. << דובר >> מיכל רוזין (מרצ): << דובר >> וואו, אורלי, אני חושבת שאנחנו כחברות כנסת לא פעם מוצאות את עצמנו בתפקיד של סוג של עובדות סוציאליות, עובדות סיוע. כולנו, לצערי הרב, מקבלות מדי יום פניות על פגיעות נשים, אנשים, ילדים, ומתמודדות עם זה מדי יום. לכן אנחנו גם יודעות היטב על החסרים הקיימים ועל החוסר במענים בחברה. אני רוצה להתחיל ולהגיד שאני קצת אמביוולנטית היום. מצד אחד, זה יום מאבק, סוג של יום זיכרון. אני גם נושאת פה את המדבקה לזכרן של אותן נשים שנרצחו. מצד שני, זה יום שבו אנחנו צריכות גם לחגוג את המהפכה – ויש פה מהפכה, אנחנו לא יכולות להתעלם מכך. המאבק הזה מקבל היום, בזכות נשים וגברים שמובילים את המאבק הזה, מובילות את המאבק, נוכחות בשיח הציבורי כמו שאני חושבת שאף פעם לא קיבל. ואנחנו תמיד צריכות לזכור שזה שני צעדים קדימה, צעד אחורה; שיש עוד כל כך הרבה מה לעשות, אבל גם לזכור – להסתכל אחורה ולזכור את הדרך שאנחנו התקדמנו ומה עשינו, וקמפיין ה-Me Too, ולמה לא התלוננתי. והשינוי קיים – השינוי בחקיקה, אותם שינויים שאנחנו שוקדות עליהם. ואני גם מאמינה או רוצה להאמין שהדור הצעיר – אני שומעת את הילדות, את הנערות, את הנשים הצעירות, וגם גברים צעירים שלא מסכימים יותר ולא יסכימו למה שאולי אנחנו הסכמנו, ובטח ובטח הדור לפנינו הסכים. אז אני חושבת שתמיד לצד הכאב אנחנו צריכות לזכור גם את ההצלחות. אבל אני כן רוצה להגיד במסגרת השני צעדים קדימה צעד אחורה כמה נקודות שחשוב מאוד שלא נשכח. דבר ראשון, אני רוצה להזכיר ואני לא יכולה להתעלם מהפסיקה הקשה של בג"ץ, שאשרר את החלטת בית הדין הרבני שאישה לא תקבל את זכויות הקניין שלה לאחר הגירושים מבעלה בשל בגידה – פסיקה שמחזירה אותנו מאתיים שנים לאחור, לפגיעה קשה בשוויון. ואני טוענת כל השנים, וגם מפלגתי: הדין האישי במדינת ישראל חייב להשתנות ולהפוך להיות אזרחי ושוויוני. ובוודאי שאנחנו רואים גם את המהפכה המשפטית של שרת המשפטים, שמכניסה יותר ויותר שופטים שמרנים, ובסוף התוצאה היא פגיעה בשוויון ובנשים. השר לביטחון הפנים חייב להבין שלהחלטות שלו יש השלכות על ביטחונן האישי של נשים וילדים. להרחיב ולהפריט את מתן הנשק הפרטי בידי גברים זה להפוך את ביטחונן האישי של נשים וילדים לרגיש יותר ולמאוים יותר. כשהמשטרה והפרקליטות סוגרות 80% מהתיקים על אלימות מינית, ובסקר ביטחון אישי רק 3% מבין העונות מעידות שפנו למשטרה – רק 3%, בסקר שנעשה על ידי הלמ"ס, לא סקר של ארגון כזה או אחר – זה מעיד על חוסר האמון במשטרה וחוסר האמון בהליך הפלילי. ועדיין אני אדגיש ואומר שההליך הפלילי הוא לא חזות הכול. הוא לא חזות הכול, וכל עוד נותנים לפוגעים בנשים פרסים – שרים נותנים פרסים, ותיאטראות נותנים פרסים, ובבימות יום העצמאות נותנים להם את הבמה, ונותנים להם במה בתקשורת ובבידור ובפוליטיקה – כל עוד אנחנו נותנים להם במה ולא מוקיעים אותם ציבורית – לא רק פלילית, גם ציבורית – המהפכה עוד לא הסתיימה. והשיא כמובן זה למעלה מ-20 הנשים שנרצחו מתחילת השנה. והמחסור העצום במשאבים, אי-תקצוב התוכניות – פשע מגדרי שבאמת, זה לא גשם משמיים; זה לא משהו שאי-אפשר לטפל בו. אפשר לטפל, אפשר לעצור, צריך ליישם את התוכנית הבין-משרדית, לתקצב את הטיפול, להתייחס ברצינות לכל איום ולכל תלונה. לא יכול להיות שנמשיך לשמוע על תלונות שווא במסגרת גירושים קשים וכל מיני כאלה דברים. הסיבה שאתם לא מתייחסים לתלונות האלה שבסופו של דבר מסתיימות ברצח נשים היא התפיסות השגויות והסטריאוטיפים שקיימים אצלכם. והדבר האחרון, וגם הוא חשוב – הפחתת ענישה והכרה בתסמונת האישה המוכה. אותן נשים שפנו לרווחה ולמקלטים לנשים מוכות, ופנו למשפחה ולמשטרה ולכולם כדי למצוא מקלט ועזרה וכדי שלא למצוא את עצמן מחר בבוקר בעיתון בכותרות ראשיות כנרצחות, אותן נשים שרצחו את בני זוגן שהתעללו בהן במשך שנים – חייבים להכיר בתסמונת האישה המוכה ולהפחית ענישה. אז יש לנו דרך ארוכה, אבל אנחנו חייבות, חייבות, לזכור ביום הזה לא רק את הכאב ואת הקושי; אנחנו חייבות גם לזקוף את הראש, להמשיך במאבק ובמהפכה ולהיות גאות במה שהשגנו עד כה, ולהילחם ביחד להשיג עוד, כי אין לנו דרך אחרת. תודה. << יור >> היו"ר רויטל סויד: << יור >> תודה רבה לחברת הכנסת מיכל רוזין. חבר הכנסת נחמן שי. לאחר מכן תשיב השרה לשוויון חברתי חברת הכנסת גילה גמליאל. << דובר >> נחמן שי (המחנה הציוני): << דובר >> תודה רבה. תודה רבה, חברתי היושבת-ראש. השרה גמליאל, ארבעת חברי הכנסת שמצאו לנכון להצטרף אלינו לדיון הזה, אני הצטרפתי בכנסת הזאת כבר ארבע שנים לוועדה למעמד האישה – לא הייתי בעבר – ואני מאוד שמח על כך; שמח, למרות שיש לי והיו לי הרבה רגעים עצובים, אחד מהם היום, כי נחשפתי למחדלים חמורים ביותר בכל הקשור לטיפול, ולמעמד של נשים במדינת ישראל. אני רוצה להודות פה לחברתי עאידה תומא סלימאן, שמנהלת את דיוני הוועדה הזאת ביד רמה. לפעמים יש לנו מחלוקת, אבל היא נדירה. כולנו שותפים למאמץ אדיר להביא לשינוי החברתי שקשור במעמד הנשים במדינת ישראל. בשביל מה אנחנו באים לכנסת? אני שאלתי את עצמי לא פעם. הדור של רעייתי רבקה הוא הדור שהתחיל לטפל בנושאים האלה. הדור של בנותיי נועה ודנה, ששתיהן בחרו להיות עובדות סוציאליות – רק אחת מתפקדת היום – הוא הדור שלקח על עצמו כבר, אבל הוא גם נחשף למחדל החמור הזה. אבל בעיקר לדור של מיקה ואנה ולילה, נכדותיי, אני רוצה פה לעצב ישראל אחרת, שבה נשים לא תירצחנה, שבה נשים לא תוכינה, שבה נשים יקבלו את המקום הראוי להן בחברה לא בחסד – בזכות. בזכות השוויון. הדבר הכי פשוט בעולם: שוויון בין גברים לנשים. בסוף, כשאתה פורט את זה, אתה מגלה שזה רחוק מאוד מאוד מהמציאות, בכל תחום שהוא. התופעה האיומה הזאת של אלימות במשפחה, אבל במיוחד כלפי נשים – לא נעשה דבר משמעותי כדי לעקור אותה. אנחנו מסתכלים על המספרים – היום הוגשו המספרים לוועדה – המספרים לא קטנים, רק גדלים כל הזמן. ואנחנו מדברים על השנים 2017-2016 – קרוב ל-12,000 תיקים בכל שנה. ואנחנו שואלים את עצמנו כשאנחנו יושבים שם: תגידו לי, מה יהיה? אז ההוא מהמשטרה מסתכל על ההוא מהפרקליטות, וההיא מהפרקליטות מסתכלת על ההוא מהמשטרה, והם אומרים: כן, אבל את רוב התיקים סוגרים. את רוב התיקים סוגרים. אז איך תיווצר ההתרעה? התרעה והרתעה – זה כמו במונחים צבאיים – איך היא תיווצר? איך נדע שלא הולכות בתוכנו היום נשים שעומדות להירצח מחר אם לא מגבילים את הבעלים, לא מוציאים אותם מהבית, שומרים אותם במקום ששומרים אותם – את הבעלים, את החברים – ומונעים את זה? צריך לשמור גם עליהם, לא רק על הנשים, שדוחקים אותן לכל מיני מקלטים וכן הלאה וממררים את חייהן. אני אומר לכם, חברות וחברים, זה כתם על החברה הישראלית. זה כתם. ישבנו לפני שנה וחצי, ראינו את הדוח של הוועדה הבין-משרדית. כולנו מחאנו כפיים, אמרנו: נהדר, סוף-סוף נעשתה עבודה. זה קו התחלה, מפה הולכים הלאה. הלאה? הולכים אחורה, יותר גרוע. שלא יציגו את הדוח הזה, כי אם כבר הצגתם את הדוח הזה, אז תעשו איתו משהו. מה, אתם רוצים לעוור את עינינו? לטשטש אותנו? מה אתם רוצים להגיד? הבאתם דוח, כולם היו מרוצים, כולם הסבירו שהינה, יש לנו כבר משהו לעשות – בסוף לא עושים את זה. אז מה הפלא שנשים ממשיכות להירצח? אני אומר לכם, חברים וחברות, אנחנו יום אחד נצא מהכנסת ואחרים יבואו – או שנישאר, אני לא יודע. כל אחד שבא לבניין הזה צריך לסמן את זה כמטרה מרכזית; יש עוד, אני יודע, אבל לסמן את זה כמטרה מרכזית, כמאבק שהחברה הישראלית חייבת להיאבק. המילה האחרונה: חבריי בלשכה – אמרתי להם: תנו לי איזו מילה קצת יותר רכה, אבל האמת היא שאחרי אורלי כבר לא צריך לקרוא שום דבר, כי היא מדם ליבה דיברה. נתנו לי שיר קצר שכתבה איילה טליאס. אני אקרא רק בית אחד ממנו. היא מתארת אישה מוכה ואומרת: "אתמול הייתה מלכה, מלכה בלי כתר / היום אישה מוכה, בוכה בסתר. // הלב סגור בפנים, דמעות על הפנים, / חייה הם כעת עפר ואפר. // אין יום שלא הולך כמו נצח מתמשך / וכל זה לא היה כתוב בספר". וכן הלאה וכן הלאה. עצוב מאוד. אני אומר עוד פעם: זאת האחריות שלנו כשרה, כחברי כנסת. תודה. << יור >> היו"ר רויטל סויד: << יור >> תודה לחבר הכנסת נחמן שי. תעלה להשיב השרה לשוויון חברתי חברת הכנסת גילה גמליאל. << דובר >> השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל: << דובר >> גברתי היושבת-ראש, מזכירת הכנסת, יושבת-ראש הוועדה לשוויון מגדרי וקידום מעמד האישה, חברי וחברות הכנסת, מדי שנה אנחנו מציינים את היום לציון המאבק הבין-לאומי באלימות נגד נשים. האלימות באה לידי ביטוי במגוון דרכים: פיזית, מינית, נפשית, כלכלית. בשנה האחרונה שמענו חדשות לבקרים על מקרים רבים שבהם נשים נפגעו במקום עבודתן, במרחב הציבורי, בבתי הספר, באוניברסיטאות ועוד, תוך ניצול של יחסי מרות, איומים, הפחדות, אלימות בתוך הבית. שמענו כאן את הסיפור שהציגה בפנינו חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס. מאוד עצוב, מרגש, מחייב – מחייב שלא יקרה עוד. התופעה החמורה הזאת זקוקה לטיפול – טיפול יסודי, טיפול עומק. והיו הרבה דיונים – לצערי, זה לא תחת סמכות משרדי – סביב משרד הרווחה, והוגשו תוכניות, וסביב המשרד לביטחון פנים, והוקמו ועדות. הוקצו דברים והציגו גם בפנינו, והם יצאו לפועל וייעשו. אבל השורה התחתונה היא שבסופו של יום האוצר לא רואה בנושא הזה את היעד המרכזי שצריך לטפל בו. על כן, לצערי, אין לי בשורה שאני יכולה לומר אותה היום בנושא הספציפי הזה של אלימות כלפי נשים. אתם שמעתם כבר את הדברים לבד היום בוועדות, ואני לא הולכת להגן על דברים שגם אני רואה בהם מחדל. אבל מכיוון שאמרתי שיש כמה תחומים בנושא האלימות, הסכמתי לבוא היום ולדבר בשם הממשלה, כי כשרה הממונה על הרשות לקידום מעמד האישה, בשנה החולפת גיבשתי תוכנית לאומית למיגור תופעת ההטרדות המיניות בחברה הישראלית – ועדת מדז'יבוז, ועדה בין-משרדית מורחבת שתגבש תוכנית לאומית, ואני רוצה לומר לכן, חברותיי חברות הכנסת, שאת התקציב ייעדתי לה קודם התוכנית. הקציתי לה 10 מיליון שקלים צבועים רק לטיפול בנושא הספציפי של ההטרדות המיניות, כי אנחנו צריכים לנקוט אפס סובלנות כלפי אלימות מינית נגד נשים ובכלל בחברה שלנו. הוועדה תגבש תוכנית לאומית למניעת הטרדות מיניות. היא תכלול המלצות אופרטיביות הממוקדות במניעת הטרדות מיניות במקומות העבודה ובהעלאת המודעות הציבורית לתופעה. בראשות הוועדה עומדת מנכ"לית הרשות לקידום מעמד האישה אוה מדז'יבוז. כפי שאמרתי, לשנים 2018–2020 העברתי מתקציב משרדי, המשרד לשוויון חברתי, 10 מיליון שקלים לרשות לטיפול בנושא. במחקר שערכה הוועדה עלה כי מרבית ההטרדות המיניות מתבצעות במקום העבודה. 95% ממקרי ההטרדות המיניות כלל אינם זוכים לביטוי ולחשיפה. הקורבנות בוחרות שלא להתלונן, מפני שהן אינן מאמינות שתלונה יכולה לסייע. זה אובדן אמון עמוק, מדאיג ומובהק במערכת, החל מהממונות והממונים על ההטרדות המיניות, עבור למשטרה ולמערכת המשפט וכלה בציבור הרחב, יחס הציבור לקורבנות של הטרדה מינית. כל אלה חייבים להיות חלק משינוי חברתי ותודעתי. בכוונתנו להמליץ גם על קמפיין לאומי רחב היקף שיביא למודעות את עצם קיומן של הטרדות מיניות ואת החשיבות הציבורית בחשיפתן ובמתן סיוע לקורבנות. בנוסף, זיהינו בעיה באכיפת החוק בנושא הטרדות מיניות באקדמיה, ואנחנו ניקח על עצמנו להכשיר את הממונות והממונים באופן שישפר את יכולת קבלת הדיווח, האכיפה והמניעה של הטרדות מיניות באקדמיה. הצבנו לעצמנו משימה מאתגרת אבל חשובה מאוד – להביא לתוצאות ממשיות; לייצר לא רק שינוי תודעה אלא גם צמצום ממשי של התופעה. זה לא מהלך פשוט, אבל אני מאמינה שהוא אפשרי. התופעה הזו קיימת לצערי בכל העולם, ואנו חלק מתופעה עולמית שמדינות מבינות שעליהן לקחת אחריות ולפעול. אין דבר כזה להיות צופה מהצד כשמדובר בהטרדות מיניות. החברה הישראלית כיום אינה מוכנה עוד להתנהל כך בתגובה על אלימות מינית כנגד נשים, ותחת זאת אנו נפגין אפס סובלנות לתופעה. בעיניי, עליית המודעות לנושא הטרדות מיניות כפי שהיא באה לידי ביטוי בשנה החולפת בחברה הישראלית, לצד חשיפתם של עוד ועוד סיפורים קשים, היא תהליך חברתי חשוב, מבורך ואמיץ, תהליך אשר מביא לידי ביטוי את חוסנה החברתי של החברה הישראלית. כשרה לשוויון חברתי וכמי שממונה על קידום מעמד האישה במדינת ישראל, אני רואה חובה להביא לשיח הציבורי את המאבק בתופעות ההטרדות המיניות בחברה הישראלית. כך עשיתי וכך אמשיך לעשות. מחקרים מראים שחברה שבה יש אלימות והטרדות מיניות כנגד נשים היא חברה שבה ערכים חברתיים אחרים, כמו חירות ושוויון, זוכים לפחות הגנה. קיים קו ישיר מתוח בין אלימות והטרדות מיניות כנגד נשים להתפוררות מוסרית של החברה שלנו. במהלך שבו אנו ניאבק באלימות נגד נשים אנו נחצה מגזרים – ולצערנו, הנושא הזה לא פוסח על שום שכבה באוכלוסייה. בניגוד לתפיסות העבר הסטריאוטיפיות, שלפיהן אלימות נגד נשים היא נחלת אוכלוסיות המגיעות מרקע סוציו-אקונומי נמוך, ההבנה המחקרית כיום היא שמדובר בתופעה שלצערנו חולשת על החברה כולה. זוהי בעיה שצריכה להיאמד במישור הלאומי הרחב. האלימות נגד נשים דורשת מאבק נחוש ועיקש בזירות השונות והמגוונות. אני תמיד אומרת: משרדים שלוקחים על עצמם לטפל בתחומים מן הסוג הזה בטענה שזה תחת אחריותם, כבוד היושבת-ראש, מן הראוי שיעשו את עבודתם נאמנה. משלא – אשמח לקחת על עצמי את האחריות לטיפול בנושאים הללו, על מנת למגר את התופעה של אלימות בחברה שלנו. האלימות מתחילה בבית הזה, בשיח כאן, כפי שהוא מתנהל ואיך הוא שמתקיים פה בכנסת. אנחנו שומעים ושומעות חדשות לבקרים שיח אלים. השיח הזה מחלחל לכל חלקי האוכלוסייה ופוגע פגיעה אנושה. אין ספק שצריך לטפל בנושא המניעה של אלימות בחברה. זה מתחיל בשיח, זה ממשיך בטיפול בגברים המכים, וזה ממשיך בילדים המוכים, כי בסופו של דבר, כבוד היושבת-ראש, ילדים מוכים, לצערנו, הופכים להיות הורים מכים. אם הם לא מקבלים את הטיפול בזמן אמת, הם הופכים להיות – וזה לא נתפס – הורים מכים, בני זוג מכים, ואת הדברים הללו אפשר למנוע – אפשר למנוע בשינוי סדר עדיפויות, בהעברת התקציבים המתבקשים למיגור התופעה. אני מאמינה שאם נביא את השיח המתייחס לאלימות ולהטרדות מיניות כנגד נשים ובכלל בחברה, כמו גם את הכלים להעצמתן פה, בכנסת הזאת, בצורה חדשה, עקבית ולא מתפשרת, נבטיח לנשים שמקומן השוויוני מובטח. אם נפעל לאימוץ לשון הוגנת, ראויה ומכבדת מגדרית, מובטח לנו שנמוטט את היסודות החברתיים המזינים תופעות אלו. בכנסת הנוכחית מכהנות 35 חברות כנסת. זהו המספר הגבוה ביותר בכל הזמנים. אני קוראת לכולכן לשתף פעולה ולהשאיר את הצד של אופוזיציה וקואליציה בצד כשמדובר בצדק חברתי מתבקש, בהיבט של שוויון מגדרי ובמיגור תופעות קשות כמו אלימות. << קריאה >> פנינה תמנו (יש עתיד): << קריאה >> – – – << קריאה >> אורלי לוי אבקסיס: << קריאה >> קואליציה – – – << דובר_המשך >> השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל: << דובר_המשך >> אני רוצה לומר לכם שאני מעלה – – – << קריאה >> עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): << קריאה >> – – – << קריאה >> מיכל רוזין (מרצ): << קריאה >> – – – אלה שלא הגיעו. << דובר_המשך >> השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל: << דובר_המשך >> אני רוצה לומר לכם שאני כבר מעלה חוקים נוספים לקידום. אני מקווה שבהקשר הזה לא יהיו הפתעות בבית הזה, ונדע לשלב זרועות על מנת לקדם עוד את מה שניתן עד סוף הקדנציה הזאת למען שוויון מגדרי. תודה רבה. << יור >> היו"ר רויטל סויד: << יור >> תודה רבה לשרה לשוויון חברתי חברת הכנסת גילה גמליאל. אין לי אלא להצטרף לדברייך. מה השרה מציעה? << קריאה >> השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל: << קריאה >> מה שהם – – – << יור >> היו"ר רויטל סויד: << יור >> להסתפק בדיון במליאה? << קריאה >> השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל: << קריאה >> מה שאתן רוצות. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> עאידה. << קריאה >> עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): << קריאה >> ממילא – – – עוד מעט – – – << קריאה >> אורלי לוי אבקסיס: << קריאה >> דיון במליאה. לא, לא. דיון סיעתי במליאה. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> אני בעד. << קריאה >> מיכל רוזין (מרצ): << קריאה >> במליאה, כן. << קריאה >> נחמן שי (המחנה הציוני): << קריאה >> אני בעד. אין בעיה. מה שאתם רוצים. << יור >> היו"ר רויטל סויד: << יור >> אוקיי. << קריאה >> פנינה תמנו (יש עתיד): << קריאה >> – – – שיבואו יותר חברי קואליציה. << קריאה >> השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל: << קריאה >> אני בעד. אולי דיון במליאה ביום שני או רביעי – – – << קריאה >> עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): << קריאה >> אולי יצטרכו אז השרים הממונים לתת – – – << יור >> היו"ר רויטל סויד: << יור >> השרה, אנחנו מצביעים על קיום דיון בנושא במליאה. מי בעד? ומי נגד? הצבעה מס' 2 בעד ההצעה לכלול את הנושא בסדר-היום – 8 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה לכלול את הנושא בסדר-היום של הכנסת נתקבלה. << יור >> היו"ר רויטל סויד: << יור >> שמונה בעד, אין מתנגדים ואין נמנעים. הנושא יועבר לדיון במליאה. תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום רביעי, י"ג בכסלו התשע"ט, 21 בנובמבר 2018, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה. << סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 17:28. << סיום >>