דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוברת ח'
ישיבה רל"ב
הישיבה המאתיים-ושלושים-ושתיים של הכנסת העשרים-וחמש
יום שלישי, ט"ז בכסלו התשפ"ה (17 בדצמבר 2024)
ירושלים, הכנסת, שעה 16:00
תוכן עניינים
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 3
מזכיר הכנסת דן מרזוק: 3
נאומים בני דקה 4
משה סולומון (הציונות הדתית): 4
יצחק קרויזר (עוצמה יהודית): 4
לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): 5
משה אבוטבול (ש"ס): 6
יום הוקרה לפצועי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה 8
משה טור פז (יש עתיד): 8
ניסים ואטורי (הליכוד): 10
מתן כהנא (המחנה הממלכתי): 12
משה אבוטבול (ש"ס): 14
מיכל מרים וולדיגר (הציונות הדתית): 15
לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): 17
שרון ניר (ישראל ביתנו): 19
נעמה לזימי (העבודה): 21
שר המורשת עמיחי אליהו: 22
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 25
מזכיר הכנסת דן מרזוק: 25
הצעת חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) (תיקון מס' 45), התשפ"ה–2024 25
ישראל אייכלר (יו"ר ועדת העבודה והרווחה): 26
גלעד קריב (העבודה): 28
אופיר כץ (הליכוד): 31
עודד פורר (ישראל ביתנו): 35
<< נושא >> מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת << נושא >>
<< יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >>
חברות וחברי הכנסת, שלום. שלום גם לשר. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. היום יום שלישי ט"ז בכסלו התשפ"ה, 17 בדצמבר 2024.
הודעה למזכיר הכנסת, בבקשה.
<< דובר >> מזכיר הכנסת דן מרזוק: << דובר >>
ברשות יושב-ראש הכנסת, הינני מתכבד להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת הודעת שר הרווחה והביטחון החברתי על מסקנות ועדת העבודה והרווחה בעקבות דיון מהיר בהצעתם של חברי הכנסת מירב כהן, חילי טרופר וחוה אתי עטייה בנושא: צורך אקוטי במעני דיור מותאמים לדרי רחוב קשישים. תודה.
<< יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >>
תודה למזכיר הכנסת.
<< נושא >> נאומים בני דקה << נושא >>
<< יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >>
נעבור כעת לנושא הראשון שעל סדר-היום: נאומים בני דקה. חברי הכנסת המבקשים להירשם מוזמנים להצביע בעד כעת. עד שאקבל לידיי את הרשימה, ראשון הדוברים – חבר הכנסת משה סולומון, בבקשה.
<< דובר >> משה סולומון (הציונות הדתית): << דובר >>
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. כמנהגי אני מקדיש את נאום הדקה שלי הפעם לגיבור נוסף, גיבור בשם עלמקאן טרפה, זכרו לברכה. סמל ראשון עלמקאן טרפה גר בירושלים, לוחם בסדיר בסיירת גולני, נפל בקרב בדרום לבנון ביום כ"ט באלול התשפ"ד, 2 באוקטובר 2024. בן 21 וחצי היה בנופלו.
עלמקאן הוא עוד גיבור מקהילת יוצאי אתיופיה, קהילה שהקריבה וממשיכה להקריב את טובי בניה למען המולדת. עלמקאן, בנם האהוב של אסצ'ילה וגירמאו ואח מסור לאסתר, יונתן ושליו, התגייס לצה"ל ב-31 במרץ 2022, ושירת בגאווה בחטיבת גולני. עלמקאן התגייס לשירות קרבי מתוך שליחות עמוקה והקריב את חייו בהגנה על כולנו. נפילתו, כחלק מקרב הירואי, שבו חוסלו עשרות מחבלים, מסמלת את גבורתם של לוחמינו בהגנה על גבולות המדינה. דודו, באייה טרפה, סיפר שכשהיו שואלים אותו מה ירצה לעשות כשיגדל, עלמקאן תמיד היה עונה: להציל אנשים ולעזור להם. סמל ראשון עלמקאן טרפה, זכרו לברכה, ייזכר תמיד כגיבור אמיתי; לוחם שעשה הכול למען עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל. יהי זכרו ברוך.
<< יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >>
אמן ואמן. תודה רבה. חבר הכנסת יצחק קרויזר, ואחריו – חברת הכנסת לימור סון הר מלך.
<< דובר >> יצחק קרויזר (עוצמה יהודית): << דובר >>
כבוד היושב-ראש, אדוני השר, חבריי חברי הכנסת, היום אנו מתכנסים כדי להוקיר את פצועי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, אותם גיבורים ששילמו מחיר כבד בגופם ובנפשם וממשיכים לשאת את צלקות הקרב מתוך תחושת מחויבות למדינה ולעתידה. בראש ובראשונה אני רוצה להביע תודה והערכה עמוקה לחברי חבר הכנסת מיכאל ביטון על יוזמת הצעת החוק לציון רשמי של יום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה. הצעת חוק זו, שאליה הצטרפתי, מהווה צעד חשוב לעיגון ההוקרה לפצועים כחלק מההכרה הממלכתית והחוקית בחוב הלאומי כלפי אותם גיבורים.
לצערנו פצועי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה נוטים להישכח בשיח הציבורי. במשך שנים לא היה יום רשמי המוקיר את פועלם ואת ההקרבה הגדולה שלהם למדינת ישראל. הצעת החוק מבקשת לקבוע יום הוקרה, שיחול ביום י"ז בכסלו – שהוא גם מועד הכרזת האומות המאוחדות על הקמת מדינת ישראל וגם סמוך לחג החנוכה, חג הגבורה – ובמהלכו יתקיים יום ממלכתי, שבו יוענק הכבוד הראוי לפצועים ולנפגעים. החוק מבקש לעגן את היום הזה, שבו יתקיימו טקסים ממלכתיים, ישיבת ממשלה, דיונים בכנסת ופעילויות חינוכיות בבתי הספר, כדי להעלות על נס את סיפוריהם של הפצועים ולחנך את הדורות הבאים על ערכי הגבורה, המסירות והמחויבות הבלתי-מותנית למדינה.
אני מודה שוב לחברי חבר הכנסת מיכאל ביטון ולגופים שנרתמו לקידום הצעה חשובה זו, ומתחייב להמשיך לפעול יחד, מתוך תחושת חוב מוסרית להוקרתם ולרווחתם של הפצועים, לא רק ביום ההוקרה אלא בכל יום. תודה רבה.
<< יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >>
תודה לחבר הכנסת קרויזר. כעת – חברת הכנסת לימור סון הר מלך. אחריה – חבר הכנסת משה אבוטבול. בבקשה.
<< דובר >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, בכל שבוע אני ניצבת כאן ומספרת על אירועי הטרור שהתרחשו ברחבי ישראל, בתוך הקו הירוק ומחוצה לו, אירועים שלא קיבלו תהודה תקשורתית. השבוע אני רוצה לדבר על טרור שלא מדברים עליו מספיק, אם בכלל, טרור תאונות הדרכים – תופעה קשה, כואבת, שמכה בנו שוב ושוב בכבישי יהודה ושומרון. זו לא תאונה מקרית, זה לא עוד מקרה של פער תרבותי, זו מציאות שבה תרבות הנהיגה המסוכנת של ערביי יהודה ושומרון הפכה לנשק נוסף במלחמה על חיינו. תאונות תמימות כביכול; לא צריך נשק, לא צריך אבנים, צריך רק סטייה אחת קטנה מהכביש, מהירות מופרזת, ואנחנו קוברים עוד יהודי.
מנחם מבשר מרקוביץ, זיכרונו לברכה, נסע עם רכבו בנתיב שלו. הוא היה בחור צעיר, צדיק, חכם, עובד השם מופלא, כך סיפרו חבריו – רק בן 21 במותו. פלסטיני שסטה ממסלולו בפראות הרג אותו במקום. אפרת ברנר, זיכרונה לברכה, ארבעה חודשים אחרי חתונתה – רק ארבעה חודשים – הייתה בצומת יצהר בדרכה הביתה. פלסטיני הגיח במהירות מטורפת וקטף את חייה. הרב אהרון אנקרי, זיכרונו לברכה, תלמיד חכם, מחנך ואיש תורה, נרצח על ידי נהג משאית פלסטיני שנהג בפראות בכביש 60. זו רשימה חלקית, מצמררת, של טרור שאינו מרים קול ירי אלא משאיר אחריו חורבן, משפחות שכולות וקהילות המומות, שאינן יכולות לדרוש את עשיית הצדק עם רוצחי יקיריהם.
אדוני היושב-ראש, כשאנו מדברים על ביטחון אנחנו חייבים להרחיב את היריעה. טרור הדרכים הוא טרור לכל דבר ועניין. הוא מכוון, הוא הרסני והוא לא מקבל את ההתייחסות הראויה לו. אנחנו לא יכולים להפקיר את הכבישים שלנו, את החיים שלנו, לטובת אלו שמשתמשים בהם כעוד כלי לרצח יהודים. יש כאן קריאה ברורה לפעול בכל הכלים: לאכוף, להרתיע, להחמיר בענישה ולשים סוף לזלזול הזה בחיי יהודים שנוסעים בכבישי הארץ. דם יהודי אינו הפקר.
<< יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >>
תודה רבה. כעת חבר הכנסת משה אבוטבול – אחרון הדוברים לשלב זה.
<< דובר >> משה אבוטבול (ש"ס): << דובר >>
כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, עם ישראל זקוק לגשמים, לגשמי ברכה בעבור החקלאים, עבור החקלאות, וזה חסר לנו מאוד. ביום שישי האחרון זכיתי לקבל שיחת טלפון מכבוד הרב הראשי לישראל, הרב הגאון הרב קלמן בר, שביקש ממני לדעת מה מצב ירידת הגשמים וכמויות הגשם לעומת השנים שעברו. שיתפתי בשיחתי את ידידי במשרד ד"ר דוד אסף, וכן גם כן את מר עמיר גבעתי מהתחנה המטאורולוגית בבית דגן. בשיחה הם שטחו בפני הרב הראשי את הדאגה הגדולה ואת היובש העלול להביא חלילה להכרזה על שנת בצורת. בסיום השיחה הודיע הרב הראשי כי יעביר את דברינו גם למרן הראשון לציון, הרב הגאון הרב דוד יוסף, הרב הראשי לישראל, על מנת שישקלו הודעה משותפת בפנייה לציבור להתפלל להשם יתברך שייתן גשמים בארצנו הקדושה. ואכן, חבריי היקרים, יצא מכתב מטעם הרבנים הראשיים לישראל, שבו הם קוראים לציבור להתפלל לבואם של הגשמים הנדרשים, גשמי ברכה.
להלן המכתב הקצר: תפילה להורדת גשמים – נמצאים אנו בעיצומו של חודש כסלו ועדיין לא זכינו לגשמי ברכה. העם שבשדות וגידולי הקרקע משוועים למים, ולצערנו – אין. אנו קוראים לציבור בכל אתר ואתר להתפלל ולהתחנן לפני מברך השנים שיחוס על עמו ועל ארצו ויעננו וימטיר עלינו טל ומטר לברכה. בני עדות המזרח יאמרו בשבתות בעת פתיחת ההיכל תפילת 'אל חי יפתח אוצרות שמיים', וראוי להוסיף תפילה זו גם בימי שני וחמישי, שהם ימי רחמים. בני עדות אשכנז יוסיפו בתפילת שמונה-עשרה בברכת שומע תפילה 'ועננו בורא עולם'. כמו כן, יש להמשיך ולומר שני מזמורי תהילים, פרקים קכ"א וק"ל, ותפילת 'אחינו כל בית ישראל' לשלום חיילי צבא הגנה לישראל ולרפואתם של הפצועים ולהשבתם של החטופים והנעדרים. בתפילה לרחמי שמיים מרובים ובשורות טובות וישועות במהרה בימינו אמן" – הרב הגאון הרב דוד יוסף, הראשון לציון, הרב הראשי לישראל, נשיא בית הדין הרבני הגדול, והרב הגאון קלמן מאיר בר, הרב הראשי ונשיא מועצת הרבנות הראשית.
לכן נבקש מהציבור, גם אני וכן גם שר החקלאות וביטחון המזון מר אבי דיכטר – אנא, המשיכו להתפלל לגשמי ברכה. אמן. תודה רבה.
<< יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >>
תודה רבה לחבר הכנסת אבוטבול.
<< נושא >> יום הוקרה לפצועי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה << נושא >>
<< יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >>
אני מתכבד לעבור לנושא הבא שעל סדר-היום, נושא חשוב במיוחד: ציון יום הוקרה לפצועי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת משה טור פז לפתוח את היום המיוחד הזה. בבקשה. עד חמש דקות, אדוני, לרשותך.
<< דובר >> משה טור פז (יש עתיד): << דובר >>
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. חבריי חברי הכנסת, היום אנחנו מציינים את יום ההוקרה – ההצדעה שלנו לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה. זהו יום חשוב במיוחד, כמו שאמרת, אדוני היושב-ראש.
ברשותך, בוועדת החוץ והביטחון הוצגו מספרים: למעלה מ-12,500 אנשים שהוכרו פצועים על ידי אגף השיקום של משרד הביטחון. זה מספר אדיר – למעלה מ-12,000. אני רוצה לדבר על פצוע אחד. אנחנו מכירים. לפני 15 שנה למח"ט קראו עופר וינטר, אני בדיוק מתמנה להיות מג"ד ואין לי סמג"ד, ועופר אומר: תקשיב, יש לי בחור מיוחד בשבילך, הוא בא מדובדבן, הוא יהיה הסמג"ד שלך. ואנחנו הולכים ביחד כתף אל כתף, כמו שסמג"ד ומג"ד עושים. אחר כך הוא מתמנה להיות מג"ד מקביל אליי. אחר כך אני עובר לתפקיד אחר, והוא הופך להיות הסמח"ט של חטיבה 646.
חוץ מהחיים הצבאיים, יש לו גם חיים אזרחיים, ובאופן די קשור הוא מקים חברה שעוסקת בשיפור הטיפול בחירום – האימון והטיפול בפצועים. חברה שעוסקת בסימולציות. כל מי שעבר באימונים של צה"ל בשנים האחרונות מכיר את זה – הבובות, סליחה על הביטוי, ששופעות דם ומדברות אליך, וכל הסימולציה מסביב. זו חברה שהוא בעצם הקים עם שותפים. והוא מתרגל בתחילת המלחמה הרבה מאוד מכוחות החירום. הוא נמצא כאן ביציע, סגן אלוף במילואים יונתן בהט, סמח"ט 646.
<< יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >>
ברוך הבא לכנסת.
<< דובר_המשך >> משה טור פז (יש עתיד): << דובר_המשך >>
ב-8 בינואר 2024 חפ"ק סמח"ט 646 קופץ להיתקלות בגזרה המרכזית של אוגדת עזה, נתקל במחבלים מטווח קצר. יונתי נפצע משישה כדורים בכל חלקי גופו, יחד עם קצין נוסף מהחפ"ק, בפנים אל פנים. הפינוי המהיר שהוא תרגל יחד עם אנשי הפינוי של החטיבה – מתורגל עליו. הפרמדיקית שהוא הכשיר מטפלת בו. אח שלו, נדב, מפקד הפינוי ב-646, גם הוא קצין שזכיתי לשרת איתו, מפנה אותו, והוא מגיע בתוך זמן שיא לבית החולים ברזילי.
אני הגעתי לשם, אדוני היושב-ראש, 24 שעות מאוחר יותר. נכנסתי למיון של בית החולים, עברתי על פני מיטה, אמרתי: איפה סגן אלוף בהט? אמרו לי: הינה, הוא כאן. לא זיהיתי. לא זיהיתי. פצוע קשה מאוד. אשתו ענת, רופאה במקצועה, שם, וכמובן המשפחה. ובמשך החודשים הבאים ליוויתי את יונתי באגף השיקום החדש, כאן בירושלים בהר הצופים, שם הוא מטופל עד היום, אבל נמצא בתהליך מדהים של שיקום וריפוי. אני יודע שהוא רץ – שוב, ניסיתי פעם לרוץ לידו, הוא הרבה יותר טוב ממני, טריאתלט ומרתוניסט, אז אני מאמין שהוא עוד ישוב גם לשם.
ואנחנו מדברים, יונתי ואני, לא מעט סביב הדיונים בכנסת – מדברים איתו ועם פצועי צה"ל אחרים. מה מאתגר אותם? מה מעסיק אותם? התשובה הפשוטה היא הכול. אבל אני אתן כמה מקומות. קודם כול, הכאב. אתה מתמודד פתאום בחיים היום-יומיים שלך עם כאב, ולא מעט מהפצועים אחר כך מתמכרים למשככי כאבים או צריכים להיגמל מהם. המגבלות – רוב פצועי צה"ל, מה שמאפיין אותם הוא שהם היו לפני כן אנשים מאוד כשירים, ואמרתי, יונתי טריאתלט; פתאום אתה מוגבל, בדברים שהיו לך מובנים מאליהם. כמובן, יש עולם מקצועי שלם, עולם שעסקת בו ואתה עכשיו לא עוסק בו.
אז דיברנו, במה אנחנו צריכים להשתפר. אז המלכה של כולם, אולי המלכה הלא-טובה, זה הביורוקרטיה. כמה ביורוקרטיה יש לפצוע, אפילו לפצוע צה"ל, שמטופל ומלווה, והכול מסביבו. שוחחתי על כך היום עם ראש אגף השיקום, ודיברנו שוב על כך שאנחנו צריכים לעבור משיטה של טפסים ואישורים אל דחיפה – לתת הכול מלכתחילה, ואחר כך לבקש את האישורים. כמובן, טיפולים נפשיים. החיבוק המשפחתי – ליונתי יש משפחה גדולה ורחבה וחמה שתומכת בו. לא לכל פצוע יש. ואז אתה רואה הבדל. יש אנשים שבאים ממשפחות קצת יותר חלשות, שפחות מלוות, יש פחות חברים, קהילה שתומכת בך מסביב.
אנחנו כאן, כנסת ישראל, מתחייבים ביום הזה קודם כול להמשיך את החיבוק החם; שנית, לתקצב ולתת כל מה שנדרש; שלישית, להוקיר, ואחרון חביב, אבל חשוב ביותר, להשלים את השורות. איבדנו לוחמים רבים, חסרים לנו הרבה מאוד לוחמים בצה"ל. אנחנו צריכים לוודא שמקומם של אלה שנפצעו, של אלה שחלילה גם לא איתנו – אנחנו נמלא את השורות האלה. נמשיך ללוות, להוקיר את כל פצועי צה"ל, את כל המשפחות. ולך, יונתי, תודה רבה על כל מה שעשית ועל כל מה שעוד תעשה.
<< יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >>
יישר כוח. אני מתכבד כעת להזמין את חבר הכנסת ניסים ואטורי לשאת את דבריו. בבקשה, אדוני, עד חמש דקות לרשותך.
<< דובר >> ניסים ואטורי (הליכוד): << דובר >>
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. חבריי חברי הכנסת, יצא לי לעבוד בשנים האחרונות עם מספר פצועים, אם מצה"ל, אם מפעולות האיבה, עוד מבניה פרץ, שנפצע בצומת תפוח, וכרגע הוא נמצא בשיקום, ואני רוצה לברך אותו ולחזק אותו, אני מקווה שהוא יחזור ללכת לפחות. בשנה האחרונה עברנו טלטלה מאוד קשה מהאסון העצום שפקד אותנו ב-7 באוקטובר. אנחנו רואים את הגיבורים שלנו, את הפצועים שחזרו מספר פעמים לשדה הלחימה, עברו משדה לחימה אחד לאחר, גיבורים עצומים.
אני רוצה לספר לכם במקרה הזה על רועי רחמים, סמנכ"ל עמותת לוחמים ללא גבולות. הוא נלחם בעזה עם הצוות שלו, הופעל מטען נגדם בחצר בית, ומפיר ליד בית שסרקו יצא מחבל. רוב הצוות שלו נפלו, הוא נפצע, ולמרות הכול הוא ממשיך לפעול בעמותה ולהוציא משלחות לחו"ל, שמסבירות את חיילי צה"ל בצורה יפה, וזה דבר ראוי לציון. אני מקווה שכולנו נדע לפרגן ולספר את האמת של צה"ל. ולא צריך לשקר, מספיק מחפשים אותנו בעולם.
אני רוצה להקריא לכם מה שרועי כותב. רועי כותב כך: "קוראים לי רועי רחמים, אני בן 32 מהרצליה, בוגר תואר ראשון במינהל עסקים בתוכנית רבין. אני עובד כסמנכ"ל עמותת לוחמים ללא גבולות כחמש שנים. התחלתי דרכי בעמותה כמתנדב בהודו בשנת 2017, במהלך חופשת הקיץ בין שנה א' לשנה ב' בתואר. אני משרת כמ"פ במילואים בחטיבה 5 בגדוד 8111, חטיבת מילואים של יוצאי הנח"ל וגבעתי. כמו רבים, גם אני הוקפצתי ב-7 באוקטובר למילואים. בשבוע הראשון הורידו אותנו לכיסופים, שם הייתה לנו היתקלות עם מחבל שהתחבא בבית בכיסופים. משם תפסנו קו בעוטף, עד שנכנסנו פנימה, בתחילת דצמבר לאזור ח'אן יונס. בפעילות מקדימה לפני מבצע גדול היה צריך לצאת לכיבוש בית ספר שהייתה בו אפשרות למידע על החטופים ועל פעילי חמאס באזור ח'אן יונס. יצאנו לפעילות לטיהור המרחב שליד בית הספר. הפלוגה שלי קיבלה", הוא מספר, "שלושה איתורים ואזור לטהר אותו. באיתור האחרון במקרה גילינו שזה בית של פעיל חמאס, שבו מצאנו סכינים, מחברת עם מידע מודיעיני מ-7 באוקטובר", שהיה מאוד חשוב, מידע על כמות פעילים באזור ועוד. "יצאנו, חפ"ק מ"פ וחפ"ק מג"ד לסריקה של החצר. זיהיתי שטיח מגולגל מכוסה בחול, וכשמשכנו את השטיח גילינו פיר של מנהרה. באותו הרגע אני נתתי פקודה" לנוע לאחור, "והמג"ד מדווח בקשר לכוחות הנדסה על מציאת הפיר. ברגע שהמג"ד מסיים את הדיווח, התפוצץ עלינו מטען. עפתי מהפיצוץ על הרצפה, והכול התכסה באפר ובעשן. ניסיתי לקום, אבל נפלתי. הבנתי שנפגעתי ברגל. שניות לאחר מכן חייל מחפ"ק המג"ד צורח שאיבד את רגלו. בזמן שאני מטפל בו על רגל אחת יצא מחבל מפיר המנהרה וירה לעברנו. המג"ד שלי צעק 'מחבל', והתחיל גם לירות. אני הצטרפתי למג"ד בירי אל עבר המחבל. לאחר כמה שניות המג"ד צעק שהוא נפגע. אני ועוד לוחם מהפלוגה המשכנו בירי – – – לאחר כמה שניות הגיעו שני טנקים לאזור. אני והלוחם השני ניגשנו בחזרה לטפל בחייל מחפ"ק המג"ד, אבל כבר היה מאוחר מדי, והוא מת לנו בידיים. כשהרמתי את הראש גיליתי שכל מי שבחצר נהרג, ואין לנו במי לטפל. לאחר כמה שניות משכו אותי בחזרה פנימה לתוך הבית והתחילו לטפל בי. פינו אותי ואת שאר החבר'ה תוך כדי לחימה בבית ספר. באירוע נהרגו חמישה לוחמים, ונפצענו ארבעה". הוא ממשיך ואומר: "נפגעתי מרסיסים, שפגעו לי ברגליים ובפנים, נשברה לי הרגל, נוצר לי דימום פנימי בשריר, נפצעתי באף, בעין שמאל ובאוזן שמאל מרסיסים. הייתי מאושפז כשלושה חודשים בתל השומר, וכיום אני עדיין עובר שיקום יום וטיפולים".
רועי, האומץ והגבורה שלך מעוררי השראה, ואנחנו מאחלים לך רפואה שלמה, קודם כול. הבאתי סיפור אחד מני רבים, ויש הרבה סיפורים. יש לנו הרבה גיבורים, וכבר נגמר לי הזמן, אבל היה חשוב לי להבליט את אחד הלוחמים שלנו מני רבים. חשוב לי לציין שיש רבים כאלה, כאלה שנלחמו.
<< קריאה >> אלעזר שטרן (יש עתיד): << קריאה >>
איזה רועי?
<< דובר_המשך >> ניסים ואטורי (הליכוד): << דובר_המשך >>
רועי רחמים, סמנכ"ל עמותת לוחמים ללא גבולות.
אני חושב שגם הנפגעים שהיו במסיבות – חוץ מהנובה היו שם ארבע מסיבות – היו מקרים כואבים מאוד, כמו שיראל גולן, בת 22, בת של חברים, שהתאבדה בגלל הקושי בשיקום והיכולת לשרוד לאחר דבר כזה.
אני מסיים מייד. אתם יודעים, אגיד לכם דבר אחד: כן, חלקם תופסים ממש ייאוש לפעמים, למרות שהמדינה עם מערך ממשלתי תומך והכסף הגדול שמוזרם – ואנחנו פה בכנסת, כולנו כאחד, נתנו כסף לטיפול בנפגעים. במקרים רבים שני הדברים האלה לא נפגשים, לא הכסף הגדול ולא היכולת בסוף לשקם. לא הצלחנו לשקם חלק מהאנשים. כמו במקרה של שיראל, יש כאלה שנופלים בין הכיסאות ולפעמים גם לא מצליחים להשתקם. אני מקווה, קודם כול, שכולם יהיו חזקים. תדעו שמדינת ישראל מאחוריכם, כנסת ישראל והיושב פה בראש גם עושים לא מעט כדי לשקם את האנשים ולדאוג לחיילי צה"ל. תודה רבה, בשורות טובות לעם ישראל.
<< יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >>
אמן ואמן. תודה רבה לחבר הכנסת ואטורי. אני מתכבד להזמין כעת את חבר הכנסת מתן כהנא. עד חמש דקות לרשותך.
<< דובר >> מתן כהנא (המחנה הממלכתי): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, היה אמור לנאום כאן היום חברי מיכאל ביטון. הוא לא יכול היה להגיע מסיבות אישיות, ולכן אני מקריא את מה שהוא כתב. היום הזה, יום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה, הוא יום של גיבורים שלקחו אחריות עילאית על חבריהם ופקודיהם בשדה הקרב. המאבק למען הפצועים לא התחיל היום אלא הוא חלק ממאבק ארוך לשיפור השירות לנכי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה. זהו מאבק שמתקדם באמצעות רפורמת נפש אחת, חקיקה בכנסת ושיתופי פעולה עם עמותות אזרחיות.
כשהייתי ראש העיר בירוחם – אומר מיכאל – לא הייתה הכרה רשמית בפצועים. היוזמה התחילה מבני עקיבא, מנערים שפנו אליי להוקיר את פצועי צה"ל באירוע עירוני. יהודית לביא, שאחיה נפגע פוסט-טראומה, יחד עם אליעד אברקי מתנועת בני עקיבא, הובילו למהלך שהתרחב לערים נוספות, כמו דימונה ובאר שבע, עד שהפך להחלטת ממשלה ב-2014. ההחלטה קבעה יום שנתי עם טקסים ממלכתיים, פעילויות חינוך ותחרויות ספורט.
בהמשך הושבעתי כחבר הכנסת, והדבר הראשון שעשיתי היה אירוע מיוחד לפצועי צה"ל ופעולות האיבה, שבו ניתנה להם הבמה. הרבה תסכולים היו שם. זה נושא שלקחתי על עצמי אחרי שטיפלתי באירוע אישי של חייל שלי בגולני, נכה צה"ל, הלום קרב, שנעשק על ידי עורכי דין שתבעו בשמו הכרה, ואז ברח מהארץ, כשלא עמד בכך. הוא, ואירועים נוספים אחרים שהגיעו לטיפולי, הביאו אותי להחליט שזה יהיה המעשה שאני עושה בכנסת.
מאז הגשתי שורה של הצעות חוק לשיפור הטיפול והשירות לנכי צה"ל, ובהן הגבלת שכר טרחה לנכי צה"ל. הצעה זו ורבות אחרות אני מקדם למען פצועי צה"ל עד היום – כך אומר חברי מיכאל ביטון – וכמה חודשים מאוחר יותר הייתה לי הזכות להיכנס לתפקיד השר לנושאים חברתיים ואזרחיים במשרד הביטחון, תחת שר הביטחון בני גנץ, ובין האגפים שעליהם הייתי אחראי היה אגף השיקום לנכים. בכניסתי לתפקיד ביקשתי את נתוני פניות הציבור והתלונות על האגפים שהיו תחתיי. על אגף משפחות שכולות והנצחה היו פניות בודדות בשנה באופן עקיב ובמשך שנים, בעוד על אגף השיקום תלונות רבות, חריפות, המשקפות תסכול רב.
הדבר היה ברור: מדינת ישראל יודעת לזכור ולהוקיר את הנופלים והחללים; הטיפול במשפחות השכולות הוא די טוב, ובתור בן להורים שכולים – כך אומר מיכאל ביטון – ואח שכול בעצמי, ידעתי להעיד בגוף ראשון כי צה"ל ומשרד הביטחון עוטפים ושומרים על קשר קרוב. אין יחידה שאין בה חדר הנצחה, שלא מציינים בה ביום הזיכרון את הנופלים, את סיפורם, מזמינים את המשפחות ועוטפים אותן – אבל שכחנו בדרך את החיים, את אלה ששלחנו וחזרו חיים, אשר נושאים בגופם ובנפשם צלקת וכאב.
הבנתי שיש צורך בשידוד מערכות כולל בתפיסת השירות והטיפול בהם, וכך היה. יש עוד עבודה רבה: חסרים רופאים באגף השיקום, יש צורך בבתי איזון, בתוכניות ליווי למשפחות, בשיפור השירות ובקיצור זמני המענה, אך אנו מתקדמים צעד אחר צעד. פצועי צה"ל הם לב הקונסנזוס. הם ימין ושמאל, יהודים ומיעוטים, דתיים וחילונים. זו אחריותנו המוסרית להוקיר אותם, לתמוך בהם ולשאוב השראה מאומץ ליבם והערכים שהם מייצגים. קביעת יום ההוקרה בחוק באופן רשמי היא מעשה ראוי, צודק ונכון עכשיו יותר מאשר אי פעם.
מנתונים שפרסם משרד הביטחון עולה כי מספר המטופלים באגף עלה ב-20% בתוך שנה, מכ-62,000 ל-75,000; 13,500 מהם הם פצועי חרבות ברזל. זה ממוצע של 31 פצועים ביום, לפחות 1,500 מהם נפצעו פעמיים. מעל 80% מהפצועים עובדים, אקדמאים, הקימו משפחות. הם ניצחו הכול, התגברו על הקשיים והשתקמו, וחיים חיים מלאים. הסיפור שלהם הוא הסיפור שלנו. הם, שהיו מוכנים לתת הכול למען המדינה ולמעננו, כעת הזמן להחזיר להם. בחלוף עשור ובעקבות חרבות ברזל, שהרחיבה את מעגל הפצועים, ברור שהגיעה העת לעגן בחוק את יום ההוקרה, ורק בשבוע שעבר העברתי בהסכמה הצעה שמעגנת אותו בחוק, ומקנה לו מעמד ותוקף רשמיים – כך כותב מיכאל ביטון.
היוזמה שהתחילה בבני עקיבא בירוחם תהפוך להיות חוק במדינת ישראל ותיתן לפצועי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה את הכבוד שלו הם ראויים. תודה לשותפים לדרך – לבני גנץ על קידום רפורמת נפש אחת, לגלנט ולכץ, שמביאים – יחד עם מיכאל ביטון – את חוק ההוקרה; למשרד הביטחון ואגף השיקום, לארגוני נכי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה ולעמותות האזרחיות, שעושות עבודת קודש. התודה הגדולה ביותר היא לפצועי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה, שבזכותם ובזכות חבריהם שלא שבו מן הקרב אנו יכולים לחיות כאן בביטחון. כעת הזמן להחזיר להם. תודה רבה.
<< יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >>
תודה לחבר הכנסת מתן כהנא. וכעת חבר הכנסת משה אבוטבול. בבקשה, עד חמש דקות, אדוני, לרשותך.
<< דובר >> משה אבוטבול (ש"ס): << דובר >>
כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, היום מצוין יום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה. ידוע לכולם שהעם היהודי הוא עם שוחר שלום, העושה כל מאמץ לא להיכנס לעימות מיותר עם אומות העולם.
זאת ראינו גם בפרשת השבוע, כשקראנו על המפגש ההיסטורי של יעקב אבינו עם אחיו עשו הרשע. יעקב מתכנן ומתכונן למפגש עם אחיו בשלוש דרכים: דורון, תפילה ומלחמה. הבאת מתנות לאחיו עשו – מאות עיזים וכן תיישים, גמלים, אילים ורחלים, אתונות, עיירים, פרים ופרות – גן חיות שלם – ובכמות נדיבה, הכול כדי לגרום לעשו אחיו לא להילחם בו. הוא נתן לו המון מתנות, בשפע, ממש מכת עין, כדי להרגיע אותו מהשנאה הגדולה שלו אליו. כי כידוע הלכה היא: עשו שונא ליעקב.
וכתוב עוד בפסוק: "ואשלחה להגיד לַאדֹנִי לִמְצֹא חן בעיניך", הכול למען השלום, כי גדול השלום. ולמרות הכול היה יעקב בלחץ רב. כמו שכתוב בפסוק: "וירא יעקב מאד ויצר לו". וירא – שמא הוא, חס וחלילה, ייהרג; ויצר לו – שמא הוא יצטרך, חלילה, מכורח הדרכים והדברים, להרוג אחרים תוך כדי המלחמה, כהכרח מהמצב שיהיה. לכן עשה כל מאמץ – גם דורון, גם תפילות להשם ולבסוף נאלץ גם להתכונן למלחמה, כי הרוצה שלום ייכון למלחמה.
אנו עם השלום, וכבר אמר דוד המלך, עליו השלום, בתהילים פרק ק"כ: "רבת שכנה לה נפשי עם שונא שלום. אני שלום וכי אדבר המה למלחמה". גם בימים אלו, כשאנו בעיצומה של מלחמה, מלחמת קיום שנכפתה עלינו על ידי ציר הרשע והחמאס בשמחת תורה אשתקד, אנו, בניגוד לאויבינו חותרים מחד גיסא לניצחון מוחלט ולהשבת החטופים לביתם, אך ביד נוספת אנו מחזיקים ומנפנפים בדגל השלום, האהבה והאחדות – כעם מוסרי, למוד סבל אלפי שנים בגלויות הדוויות, שבהן נרדפנו עד צוואר על ידי צוררים למיניהם, ורק בשל עצם היותנו יהודים השייכים לעם היהודי. לצד מנורת הזהב בסמל המדינה שתולים, מימין ומשמאל, שני ענפי עץ הזית, המסמל את השלום והרצון לחיים שקטים ללא מבול של מלחמות – כפי שהיונה הביאה בפיה לנח בשובה מן השליחות שאליה נדרשה עלה זית – ענפי השלום והשלווה.
השלום הוא ערך עליון בעם היהודי. זכורה לי מצעירותי אמירתו המוצלחת, בעת כינון יחסי שלום בין מדינת ישראל לבין הגדולה במדינות ערב, מצרים, של אנואר א-סאדאת, שגם עמד כאן במקום הזה ונאם. אז אמר המנוח, ראש ממשלתנו האהוב, מר מנחם בגין, עליו השלום: טובים קשיי השלום מייסורי המלחמה. ללא ספק מדינתנו נבנתה בסייעתא דשמיא על ידי אותם חיילים אהובים, השם ייקום דמם, ולצידם פצועים רבים בדרגות קשות שנפגעו במערכות ישראל על ידי ירי, רסיסים וכן על ידי פעולות איבה של מחבלים וחבלנים בכל רחבי הארץ, ואזרחים ששהו בקרבת מקום לאירוע ולפיגוע. למעלה מרבבה נפגעו ונפצעו במערכות אלו.
אנו קוראים מכאן לכל הגורמים במשרדי הממשלה להמשיך ולתת כל סיוע בשיקום משפחות נפלאות אלו, שבן משפחתן איבד את כושר עבודתו ואת כל חייו במאבקים של מדינתנו היקרה, ולדעת שבמאבק זה הם בעצם נתנו לנו את הזכות להיות בארצנו, לחיות מתוך שלווה ונחת, ולהם נאווה תהילה; לסייע להם לשקם ולהשתקם, ועל זה ראוי לאימוץ כל חוק וכל דבר – וכפי שנאמר בפסוק: "ואֹמר לך בדמיִך חיִי ואמר לך בדמיך חיי". נאמר פעמיים "בדמייך חיי": פעם אחת על אודות הקמת המדינה – הקזנו הרבה דם על כך – והפעם הנוספת היא בעצם חיי היום-יום, עם הפיגועים הרודפים אותנו יום ולילה בכל מקום בארץ.
לכם, היקרים, אהובינו, חזקו ואמצו. השם עימכם, גיבורי החיל. כולנו כאן להשיב לכם, כהכרת הטוב, לקבל כל הצעה וכל חוק, לעשות את זה, להקל על סבלכם, שהוא גם סבלנו. תבורכו בחיים טובים וארוכים, אתם וכל יוצאי חלציכם, מתוך שלום, שלווה, ברכה ושמחה. אמן ואמן.
<< יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >>
תודה לחבר הכנסת אבוטבול. כעת חברת הכנסת מיכל מרים וולדיגר, בבקשה.
נציין שביציע יושבים חברים מהמכינה הקדם-צבאית בארי. ברוכים הבאים לכנסת, טוב לראות אתכם איתנו. חברת הכנסת וולדיגר, בבקשה.
<< דובר >> מיכל מרים וולדיגר (הציונות הדתית): << דובר >>
תודה, כבוד היושב-ראש. כבוד השר, חברי כנסת נכבדים, הצעירים המקסימים שנמצאים מולנו, כל עם ישראל, קיימתי היום אירוע הוקרה לפצועים ולבני משפחותיהם, אירוע שסייעו לי בהרמתו פורום נשות הפצועים, בהובלת נשים מדהימות, ובהן אביטל שינדלר ונחמי קרסטני. בין האנשים, פצועים ובני משפחות, הייתה גם שירה קמניס – ואני מקווה שאני לא מעוותת את שם המשפחה שלה – אשתו של מאיר, לוחם מילואים שמתמודד עם פוסט-טראומה בעקבות מלחמת חרבות ברזל. שירה קראה לנו כמה מילים שהיא כתבה, ואמרתי לעצמי שאני חייבת – פשוט חייבת – להקריא את המילים שלה כאן, בפני כל עם ישראל.
היא כותבת כך: היום אני כאן לא רק כשירה, אשתו של מאיר, אלא גם כשירה שבאה לבטא רק קצת את ההתמודדות של מאיר, התמודדות וכאב שכרגע – ואולי לעולם לא – הוא לא יוכל לבוא ולבטא בעצמו. הגעה לאירוע המדהים שאורגן פה היא משהו שהוא לא יכול לדמיין; לשתף את החוויה שלו מול אנשים וקהל, להיות במקום הומה אדם, לשמוע סיפורים של פצועים אחרים, ועוד המון המון דברים, שאפילו אני, שנמצאת ומכירה אותו, לא יכולה אפילו להתחיל לדמיין שדווקא הם יפעילו ויעוררו אצלו משהו בלב.
מאיר שלי חזר מהמילואים וכבר בין הסבב הראשון לשני ראיתי שמשהו בו השתנה – הלחץ, החרדה וחיפוש הסכנה בכל מקום הפכו פתאום להיות חלק מהשגרה. אבל כולם מסביב אמרו לי: ככה זה במילואים, זה נורמלי, הוא יחזור לשגרה; זה לא קל, תני לזה זמן. אבל משהו בלב לא היה שקט. ואני המשכתי לשים לב שמשהו משתנה, משהו קורה. ובאמת, אחרי הסבב השני זה קצת החמיר, וביחד עם הפציעה הפיזית שהייתה לו, המצב הנפשי הידרדר במהרה.
אצלנו כבר התגבשה ההבנה שלתסמינים יש שם, וזו תופעה ידועה, ורק מחכים לאבחון של פוסט-טראומה. מרגע האבחנה הכול התגלגל, המצב הידרדר בן רגע. בתוך שבועיים מאיר כבר לא היה מסוגל לתפקד. אפילו היו מצבים שהרגשנו שאנחנו עלולים לאבד אותו. הוחלט מייד על אשפוז. לשמחתנו הוא התקבל מייד לבית מאזן, שבו עוטפים ומטפלים בו, וממש עוזרים. הוא נמצא שם כבר קרוב לשלושה חודשים, ואני נשארתי בבית עם הילדים. לאורך כל התהליך לאט-לאט התגבשה אצלי ההבנה שמשהו פה לגמרי השתנה. זה התחיל ממאיר שחזר שונה בצורה ברורה, אבל לאט-לאט אני מגלה שגם אני, וגם הילדים, ועוד מעגלים, עם הזמן פשוט משתנים.
אני נמצאת במין מערבולת של שינוי, וצריכה לפתוח מערך הסברה: אני צריכה להסביר לילדים מה קרה, ולאיפה אבא הלך; למה אנחנו אומרים שהוא פצוע כשבפועל לא רואים שום פציעה; הסבר למשפחה מה מאיר יכול ולא יכול, ולמה הדלקת נרות חנוכה, הדלקה משפחתית, היא לא משהו שנוכל להתחייב אליו; הסבר למורה מה קרה לילד שהיה מצטיין הכיתה, ועכשיו פתאום נרשמת עוד הפרעה; הסבר לסביבה לאן מאיר נעלם ולמה האשפוז כל כך ארוך, הרי ראינו אותו בביקור האחרון, והוא היה נראה מצוין, ואפילו רזה קצת; הסבר בעבודה שלו, שאומנם ממש מכילה, אבל רוצה לדעת מה עוזר ומה מפריע, ומתי אפשר כבר לשלוח לו הודעה. וגם, כחלק מהרצון שיעזרו ויתמכו, להגיע לכאן, לכנסת, ולנסות להסביר לכם מה זו פוסט-טראומה ואיך היא משפיעה, למרות שכשאני בעצמי נכנסת למיטה, אני תוהה אם אפילו אני בכלל מבינה. ולסיום, כששואלים אותי איך אפשר לעזור ואיך אפשר לעטוף פציעה שאינה נראית לעין וגם לא כל כך ברורה, אני לא יודעת.
ואז היא מסיימת, שירה האהובה, הגיבורה, והיא פונה אלינו, אל חברי הכנסת ואל השרים ואומרת: לכם יש את הכי הרבה כוח לעזור. לעזור בהתמודדות היום-יומית המורכבת של הפצוע ומשפחתו. אם תרצו – היא אומרת – תוכלו לפנות גם לפורום נשות הפצועים, והוא בשמחה ירחיב מה צריך, מה כדאי, מה נכון. שירה ממשיכה ופונה לציבור כולו, לכולכם – גם לכם ביציע, גם ליושבים פה, גם לצופים בבית, לכולנו: תציעו עזרה. תציעו דברים קונקרטיים וברורים, ותנו לפצוע ומשפחתו להחליט אם זה נכון להם, אם זה מתאים להם. גם אם תיענו בשלילה, תדעו שגם להתייחסות שלכם, לפנייה עצמה שפניתם, יש משמעות כל כך כל כך גדולה.
אני מסיימת. היא ביקשה עוד דבר אחד, היא ביקשה סבלנות, המון המון סבלנות. אתם לעולם לא יודעים מי האיש שעומד מולכם, ומה הוא חווה בתקופה האחרונה. קצת סבלנות והכלה יכולים לשנות לו, לנו, את כל התמונה. תודה.
<< יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >>
תודה רבה לחברת הכנסת וולדיגר. כעת חברת הכנסת לימור סון הר מלך. בבקשה.
<< דובר >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, פצועי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה היקרים, בשבת האחרונה קראנו בפרשת וישלח על אחד הרגעים המטלטלים בתולדות עם ישראל. יעקב אבינו, רגע לפני המפגש עם עשו אחיו, מוצא את עצמו נאבק לבדו עם "איש" מסתורי, האיש, מגלה לנו המדרש, הוא לא אחר מאלופו של עשו. מאבקו נמשך לאורך כל הלילה. המאבק הזה הוא לא רק פיזי, אלא עמוק הרבה יותר, מדובר במאבק רוחני ונפשי. יעקב לא מרפה גם כאשר הוא נפגע בגיד הנשה. הוא ממשיך להילחם עד שהוא שומע את הברכה המיוחלת: "לא יעקב יאמר עוד שמך, כי אם ישראל כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל".
הסיפור הזה נוגע לכולנו, אבל היום במיוחד הוא מדבר עליכם, הפצועים והנפגעים היקרים. פצועי הגוף והנפש. כמו יעקב אבינו, גם אתם נאבקתם ונאבקים בכוחות שלא תמיד נראים לעין. הפציעות, הכאב, הפחדים והאתגרים היום-יומיים הם חלק מהמאבק שלכם, מאבק שלא נגמר ברגע הפציעה אלא ממשיך גם אחרי שדה הקרב או פיגוע הטרור, בבית ובשגרת החיים שהשתנתה ללא הכר.
יעקב נפגע בגיד הנשה אך לא נכנע. הפציעה הפיזית לא הפכה אותו לחלש יותר, להפך – היא חידדה את עוצמתו הפנימית ואת המסר שמלווה אותנו כעם מאז ועד היום: גם כשאנחנו נפגעים, גם כשאנחנו סובלים וכואבים, אנחנו לא מפסיקים להילחם ולא מוותרים על הבחירה בחיים, ולא בסתם חיים, אלא בחיים מלאי משמעות ושליחות. כפי שכותב ספר החינוך על מצוות גיד הנשה: "משרשי מצווה זו כדי שתהיה רמז לישראל, שאף על פי שיסבלו צרות רבות בגלויות מיד העמים ומיד בני עשו, שיהיו בטוחים שלא יאבדו, אלא לעולם יעמוד זרעם ושמם, ויבוא להם גואל ויגאלם מיד צר. ובזוכרם תמיד העניין הזה על יד המצווה שתהיה לזיכרון, יעמדו באמונתם ובצדקתם לעולם. ורמז זה הוא לפי שאותו מלאך שנלחם עם יעקב אבינו, שבא בקבלה שהיה שרו של עשו, רצה לעוקרו ליעקב מן העולם, הוא וזרעו, ולא יכול לו. וציערו בנגיעת הירך, וכן זרע עשו מצער לזרע יעקב, ולבסוף תהיה להם ישועה מהם. כמו שמצינו באב", ביעקב, "שזרחה לו השמש לרפאו ונושע מן הצער, כן יזרח לנו השמש של משיח וירפאנו מצערנו ויגאלנו אמן במהרה בימינו". המילים האלו מדברות על יעקב אבינו, אך הן מדברות גם עליכם. המאבק שלכם, הפציעות שלכם, הם חלק מהסיפור הגדול של העם שלנו. כמו שיעקב יצא פצוע אך מנצח, גם אתם מוכיחים שעם ישראל חי וניצב גם מול פציעות וכאבים.
כאן אני מבקשת להזכיר את דבריו הרבי מלובביץ' שנאמרו לפצועי צה"ל לאחר מלחמת יום הכיפורים. מדברים אלו התחזקתי אף אני וקיבלתי תוספת כוח בתקופה המאתגרת שעברתי בתהליך השיקום הממושך מהפציעה שלי – פציעה כתוצאה משני כדורים, כדור אחד רצחני במיוחד, שלפני שפילח את פניי, חצה את ראשו של אישי האהוב שולי וגרם למותו; השני ריסק את ידי השמאלית.
הרבי מלובביץ' לא כינה אותנו "נכים" אלא "מצוינים", אנשים בעלי כוחות מיוחדים שהקדוש ברוך הוא בחר בהם. הוא אמר אז: "כאשר חסר ליהודי ב'כמות' – – – אין זה אומר שעליו להיות נופל ברוחו". להפך, דווקא אותו חיסרון גשמי מהווה קריאה לחשוף כוחות פנימיים עצומים ולהפיץ אור בעולם. הרבי האמין שדווקא מהמקום שבו אדם נפצע או נפגע, משם יכולה לצמוח עוצמה אדירה, משם יכול לצאת אור גדול. הדברים נאמרו על פצועי המלחמה, אך הם נכונים גם עבור כל אחד ואחת מהפצועים. המאבק שלכם, הכאב שלכם, הוא לא רק שלכם – הוא של כולנו. אך האור שאתם מפיצים, הכוחות שאתם מגלים והתקווה שאתם משדרים – הם מתנה עצומה לעם ישראל כולו.
היום הזה נועד לכם, שנפגעתם במערכות ישראל או בפעולות איבה, וממשיכים להיאבק יום-יום לא רק על הגוף אלא גם על הנפש; לא רק על החיים הפרטיים שלכם אלא על החיים של כולנו כאן. אתם המראה הכי שקופה ונקייה לעוצמתה של הרוח הישראלית. לאורך כל תולדות המדינה ראינו את הרוח הזו מתגלמת במעשיהם של לוחמים ופצועים שהמשיכו להיאבק למרות הכול. ראינו חיילים שחזרו להילחם למרות פציעות קשות, שבחרו לשוב לשדה הקרב מתוך תחושת שליחות עמוקה ואמונה בצדקת הדרך. דמותם מעוררת ההשראה משאירה אותנו משתאים אל מול כוח הרצון והאמונה שלהם.
כשהיום הזה נקבע בלוח – – –
<< יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >>
גברתי, סליחה, אבל.
<< דובר_המשך >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << דובר_המשך >>
אני צריכה לסיים? טוב.
אני רוצה להקדיש רגע נוסף לדבר על אותם פצועים שבחרו מתוך כאבם האישי לעמוד לצד אחרים. ישנם רבים מכם שפועלים למען אחרים, שמובילים יוזמות לעזרה הדדית, להעלאת המודעות ולשיקום חברתי. אתם מזכירים לנו שהכוח לא נמדד רק ביכולת להמשיך הלאה אלא גם ביכולת להושיט יד לאחר.
אנו מתפללים לרפואה שלמה עבור כולכם, עבור כולנו, רפואת הנפש ורפואת הגוף. אל נא רפא נא להם, אל נא רפא נא להם. תודה רבה.
<< יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >>
תודה רבה לחברת הכנסת לימור סון הר מלך, אגב, בעצמה נפגעת פעולות האיבה. אולי זה המקום גם להזכיר שאנחנו מקימים כאן בכנסת, לראשונה, גלעד לזכר נפגעי פעולות האיבה, שבעזרת השם יקום במהרה.
חברת הכנסת שרון ניר, בבקשה. עד חמש דקות, גברתי, לרשותך.
<< דובר >> שרון ניר (ישראל ביתנו): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, הנוער של מכינת בארי, ראשית אני מבקשת לפתוח עם תנחומים למשפחות של רב-סרן מושיקו רוזנוולד ורב-סמל אלכסנדר אנוסוב, שניהם בני העיר מודיעין, יהיה זכרם ברוך. שניהם מאותו הכפר, אותה קומה, אותה בלורית שיער.
בכל פעם שאנחנו עוצרים לרגע ואומדים את המחיר הכבד שהמלחמות גובות, אנחנו חייבים להעלות על נס את לוחמי צה"ל שנפצעו ולהצדיע לגבורתם ולעוז רוחם. לכל אחד מהם סיפור מיוחד, וכלל הסיפורים יחד מרכיבים את ההיסטוריה של המדינה במערכות ישראל השונות ובאירועים המכוננים שהקימו את המדינה הזאת. הבוקר פגשתי את אחד הגיבורים, את יוסי קרסנטי. יוסי, בן 40, לוחם מילואים ביחידה מובחרת – שאני בטוחה שרבים שנמצאים שם ביציע מסמנים אותה כיעד – נפצע קשה במהלך מתקפת הטרור ב-7 באוקטובר. באותו בוקר, כאשר מחבלי החמאס תקפו את קיבוץ בארי, יוסי וחבריו נקראו לדגל, חיסלו עשרות מחבלים וחילצו אזרחים. אחרי 14 שעות של קרבות וחילוצים, הם נקראו לקרב קשה ואכזרי במיוחד, שבמהלכו יוסי נפצע קשה מירי בשתי הירכיים שלו. למרות הכאב והסיכון לחייו הוא החזיק מעמד עד שהגיע רכב החילוץ, שהוציא אותו תחת אש כבדה.
מאותו היום יוסי עובר סדרת ניתוחים מורכבים ותהליך שיקום אינטנסיבי בבית לוינשטיין, שבו הוא ממש למד לחיות מחדש, למד ללכת מחדש. מאז 7 באוקטובר חייהם של יוסי ושל נחמי אשתו השתנו מקצה לקצה. המשפחתיות כבר אחרת, הזוגיות שונה, האתגרים עצומים, והם לא מתכוונים לוותר. הוא גיבור, והיא גיבורה לא פחות. אבל יש תקווה. גבורתם של חיילינו לעד חקוקה בדברי הימים של המדינה הזאת.
כיום יש בינינו כ-74,000 גיבורים נכי צה"ל. בשנה האחרונה מספר נכי צה"ל עלה מ-60,000 ל-74,000 – עלייה של 20% בהיקף הפצועים; כמובן, זאת עקב ההכרה ב-13,200 פצועי מלחמות חרבות ברזל שנפגעו פיזית או נפשית. על פי תחזית משרד הביטחון, עד שנת 2030 היקף נכי צה"ל צפוי להגיע ל-100,000. ישנם פערים משמעותיים עדיין בתקני כוח האדם הרפואי באגף השיקום, כשעל כל 4,000 פצועים יש רק רופא מחוזי אחד, ובפועל במקומות אחרים זה יחס של 1,500 מטופלים לרופא. על כל 750 מטופלים יש רק עובד סוציאלי אחד, כשהיחס הנורמלי הוא 200 לאחד.
כבר שלוש שנים חלפו מאז אישור רפורמת נפש אחת במאי 2021, שהמטרה שלה הייתה באמת לשפר את מערך השיקום, אבל צריך לומר ביושר: הרפורמה ההיא כבר לא הולמת בדיוק את צורכי 7 באוקטובר. מתוך שישה פרקים מרכזיים יושמו עד כה רק שניים. הפרקים החשובים, שנוגעים לזכויות רפואיות, פסיכו-סוציאליות, לשיקום תעסוקתי, לזכאויות כלכליות – עדיין ממתינים ליישום. צרכים כמו מעונות לילדים של פצועים, צהרונים, טיפולים פסיכולוגיים לילדי נכים קשים, סיוע משפטי חינם לנכים והחזר הוצאות לבני משפחה – כל אלה עדיין נותרו ללא מענה. גם בתי הלוחם סובלים מתמיכה בחסר, שכן התקציב שלהם עדיין לא הוגדל בהתאם לגידול במספר הפצועים.
חובתנו כנבחרי ציבור להבטיח שהגיבורים האלה, שחירפו נפשם למעננו, יקבלו מעטפת טיפול ותמיכה שתשקם אותם ותחזיר אותם לתפקוד תקין ולשיקום תעסוקתי, כי אין דבר יותר חשוב משיקום תעסוקתי. השיקום שלהם זו העוצמה של כולנו. חוזק השרשרת שלנו כחוזק החוליה החלשה.
אני מבקשת להודות ביום המיוחד הזה, אדוני, לעו"ד עידן קלימן, יושב-ראש ארגון נכי צה"ל, שמוביל ביד רמה לאורך שנים את הטיפול בנכי צה"ל, והחל מ-7 באוקטובר עושה את זה ביתר שאת; לגב' לימור לוריא, ראש אגף שיקום במשרד הביטחון, שגם היא עושה עבודת קודש, ואנחנו, נבחרי הציבור, צריכים לספק לה כלים שייתנו לה גמישות תפעולית בנושא.
גיבורי המלחמה הם עטרת ראשנו. אסור שרוחם תיפול. צריך לפעול כולנו ברוחב לב ובנפש חפצה, ולהתאים לכל אחד ואחת מהם חליפה לפי מידה. המלאכה רבה ואנחנו בתחילת הדרך. נמשיך לפעול למענם ולרווחתם של נכי צה"ל. תודה רבה, אדוני.
<< יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >>
תודה רבה לחברת הכנסת שרון ניר. חברת הכנסת נעמה לזימי, בבקשה. עד חמש דקות לרשותך.
<< דובר >> נעמה לזימי (העבודה): << דובר >>
תודה רבה. כבוד יו"ר הכנסת, כנסת נכבדה, הנאום הקרוב מוקדש לפצועים ולפצועות של המלחמה האחרונה, למי שנפגעו בגוף ובנפש במאבק על הבית שלנו – לפצועי מערכות ישראל, נפגעי פעולות האיבה ולמשפחותיהם. המראות מהיום ההוא ברעים, בקיבוצים לאורך העוטף, בשדרות, באופקים, יישארו חקוקים בתודעה שלנו לנצח – אותם אנשים שהותקפו, אלו שעמדו מול המחבלים, גיבורים וגיבורות שניסו להילחם בתופת כדי להציל חיים ולהציל את עצמם, ובסופו של דבר נפגעו.
לא מדובר רק בנפגעי גוף אלא גם בפצועי הנפש, בטראומה שאי-אפשר לראות בעין – לפעמים גם אותה אפשר לראות – אבל היא צורבת עמוק עמוק בפנים. אלה לא פצעים שאפשר לחבוש עם פלסטר. הם דורשים הכרה, טיפול עמוק ותמיכה ארוכת שנים. לא ייתכן שצעירים, הורים צעירים, אזרחים שהיו שם באותם רגעים נוראיים, שנפגעו וניצלו, ייאלצו היום להילחם מול מערכת אטומה כדי שיכירו בהם.
זה לא חייב להיות ככה, ואני יודעת שיש הרבה שותפים ושותפות פה שפועלים בנושא הזה ומבינים את החשיבות הזאת. המדינה חבה לכם חוב שאין שני לו. כל מי שעמד בגבורה מול הזוועה מגיעים לו שיקום, תמיכה נפשית מלאה והכרה מיידית. אתם לא צריכים להיאבק על מה שמגיע לכם בזכות. לראות אתרי זיכרון מאולתרים עם תמונות של יקירים, עם חפצים וסימנים שהושארו אחריהם, ולדעת שהניצולים של אותה זוועה צריכים היום עוד להיאבק על טיפול, זה פשוט אובדן ערכים מרסק.
לא מספיק שב-7 באוקטובר החברה האזרחית הצילה את המדינה, הישראלים הצילו את המדינה, עכשיו גם השיקום שלהם צריך להיות על חשבונם? זו לא טעות, זו מדיניות ממושכת של ממשלה שמזניחה את כל מי שבאמת זקוק לה. אני כאן כדי לומר בקול ברור: ההכרה בפצועים ובנפגעים היא לא טקס מפונפן בנוכחות שר ולא סיסמה. היא חובה. חובה לטפל, חובה לתקצב, חובה ללוות, ואסור בתכלית האיסור להשאיר אותם לבד.
אני גם אספר שהדובר שלי, שהכרתי עוד לפני שהוא עבד איתי, נפצע במלחמה בעזה, נ"ט פגע לו בטנק. ארבעת החיילים נפצעו קשה, שניים אנוש. הוא מהפצועים הקשים יותר – והחלים, וביקרתי אותו בבית החולים. באמת הוא בחור יפה, היה חבוש כולו. ואבא שלו – סיפרתי את זה כבר פה פעם אבל אספר, להבין מה זה הפצע הנפשי הזה – אבא שלו אמר שכשהביאו אותו במסוק, זה היה הלילה הראשון שהוא ישן בו כי הוא כל כך כל כך פחד על החיים שלו כשהוא שם. הוא גם בחר להמשיך לשרת למרות שהוא יכול היה שלא. הוא גם הוקפץ ללבנון, חזר. הוא פה איתנו. לאחר כמה חודשים הוא גם התחיל לעבוד אצלי. כמוהו יש כל כך הרבה. זאת בדיוק הגבורה הזאת, מסירות הנפש הזאת.
אז הם מוסרים את הנפש – אנחנו לא נתקצב אותם? אנחנו לא ניתן להם את הכול? אנחנו לא נגיד שזה לא מותרות – פיצויים, ליווי, הכרה, טיפול? זה לא מותרות, זה החוסן הלאומי שלנו. ממש ככה. הם החוסן שלנו והמדינה היא החוסן שלהם, וככה זה עובד.
ואני רוצה להגיד להם מכאן: אתם לא שקופים. אתם הגיבורים של המדינה הזו. אתם הלב הפועם של החוסן שלנו, והכאב שלכם הוא הכאב של כולנו. אני שולחת מכאן את החיבוק שלי, את ההערכה העמוקה שלי, את המחויבות להמשיך להיאבק על הזכויות שלכם, על ההכרה ועל הצדק. כי מדינה שנשענת על ההקרבה שלכם חייבת להוקיר, לדאוג, ללוות אתכם, עד שתמצאו מחדש את הדרך קדימה. אנחנו איתכם, אתם לא לבד. נמשיך להיאבק בשבילכם.
בגלל שהייתה פה מכינת בארי – היא כבר לא כאן – אני רוצה להקדיש להם משפט, אולי הם ישמעו את זה אחר כך. בארי – על שם ברל כצנלסון. הבניין שלנו, הוא אמר, הבניין שלנו הוא לא בניין אבנים אלא בניין לבבות. כן, המקום הזה, האלוקי הזה, הניסי הזה, ישראל, הוא בסוף אנשים. הוא בסוף הלבבות. תודה רבה.
<< יור >> היו"ר משה טור פז: << יור >>
תודה רבה לחברת הכנסת לזימי. אני מזמין את חבר הכנסת אבי מעוז – אינו נוכח. אם כך, אני מזמין את חבר הכנסת מתן כהנא. היות שחבר הכנסת כהנא דיבר, אני מזמין את השר עמיחי אליהו לסכם את הדיון. תודה רבה.
<< דובר >> שר המורשת עמיחי אליהו: << דובר >>
אדוני היושב בראש, חבריי חברי הכנסת, המלחמה הזאת לוקחת אותנו כולנו בהרבה מאוד מובנים לתחושה לאומית, תחושה של הקרבה יוצאת דופן. יש גמרא שמספרת על חכמי הדרום, שהגיע אליהם אלכסנדר הגדול. שאל אותם אלכסנדר: מה יעשה אדם ויחיה? אמרו לו: יעשה אדם ויחיה – ימית את עצמו. מה יעשה אדם וימות? יחיה את עצמו. הדבר הזה הוא פלא גדול. פלא גדול. חכמי הדרום אומרים משהו שאנחנו מבינים אותו היום. הם מדברים על אותם חיילים שהחיים שלהם הם מתוך נכונות להקריב את עצמם למשהו שהוא גדול מהם. לחיות למען משהו שהוא גדול מהם.
כשאנחנו מבקרים באנדרטאות הגבורה ברחבי הארץ – בהר הרצל, בגבעת התחמושת, בתל חי – אנחנו רואים את שמות הנופלים חקוקים באבן. סיפורי גבורתם מסופרים בטקסים, בספרי ההיסטוריה, במוזיאונים לתולדות עם ישראל. גם אנחנו זוכים, במשרד המורשת, לספר ללא לאות, להנציח את זכרם ולספר את מורשתם לדורות הבאים. אבל יש גיבורים נוספים בינינו, גיבורים שנפצעו ושרדו, ונושאים את תוצאות הקרב על גופם בכל יום ויום מחיינו.
גם לנו, בכנסת ישראל, יש את לימור סון הר מלך ואת חברי השר אופיר סופר, ואולי פה יש עוד. ברוך השם, אין להם אנדרטה. אבל הם מהווים אנדרטה חיה לגבורה הישראלית. ברוך השם, הם לא חלק מטקסי הזיכרון, אך הם עצמם, בגופם ובנפשם, מספרים את סיפור המלחמה על קיומנו.
כמו שאמרה חברתי חברת הכנסת לימור סון, יעקב אבינו במאבקו עם המלאך נפצע והשתקם, ובזכות המאבק הזה הוא זכה לשם "ישראל". "כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל". הפציעה לא החלישה אותו, אלא הפכה אותנו מבני יעקב לבני ישראל. אנחנו נקראים מדינת ישראל ולא מדינת יעקב. עם של גיבורים, עם של מתמודדים, עם של מתגברים, עם של מנצחים.
ב-14 החודשים האחרונים, מאז טבח שמיני עצרת – 7 באוקטובר, כמו שנהוג לקרוא לו – נוספו, לצערנו, אלפי גיבורים חדשים למורשת הגבורה של העם היהודי. אני יודע שאנחנו כותבים היום את הפרקים של הדורות הבאים, בדיוק כמו שעשה את זה יהודה המכבי, בדיוק כמו שעשה את זה רבי עקיבא ודוד המלך ואברהם אבינו. אחיי הפצועים, אתם בגבורתכם, "לפום צערא אגרא" – אומרת הגמרא; לפי גודל הצער וגודל ההקרבה, גודל השכר. אין צער גדול או כואב כמו צער של לוחם שנפצע בקרב ושל משפחתו, ואולי של ילדיו, אבל אין גם דבר יותר גדול מהגבורה של מי שלוקח ומבין איך להפוך את הפציעה הזו לגבורה. לראות את הפצועים האלה – וראינו את זה, כולנו, כל מי שהסתובב בבתי החולים, כל מי שראה את הפצועים האלה מתמודדים ואומרים לכולנו: אנחנו רוצים לחזור ולהשתקם, העיקר תנצחו, אני אחזור ואיפצע. חלקם גם חזרו כמה וכמה פעמים אל בתי החולים. איזה עם אנחנו; איזו גבורה. זו חובתנו להיות שם בעבורם, למען הצלחתם במשימה, וכהוקרה על גבורתם.
במשרד המורשת אנחנו מחויבים לפעול. אני רוצה גם להגיד תודה רבה למיכאל ביטון, שחיבר אותנו, וגם למשרד הביטחון. אנחנו שמים עכשיו תקציבים כדי לספר את סיפורי הגבורה של הפצועים. במרכזי המורשת, שאנחנו עמלים על הקמתם, נדאג שיספרו את הסיפור שלכם, נתעד את העדויות שלכם, נעביר את המסר לדור הצעיר, כי הגבורה היא לא רק בשדה הקרב. הגבורה היא החיים שלנו פה, היא בהתמודדות, היא בעוצמה, היא ברוח. זה לא רק הדבר הנכון לעשות, אלא זו חובתנו המוסרית והחינוכית. זו המורשת שאנחנו חייבים להנחיל לילדינו ולנכדינו.
בשם ממשלת ישראל אני מצדיע היום לפצועי צה"ל ולכל נפגעי פעולות האיבה. אתם מהווים את העדות החיה והנצחית לנצחיות של העם היהודי. בעזרת השם, נבטיח כי סיפור גבורתכם יסופר וייזכר לדורי דורות. תודה רבה.
אבל אני רוצה להגיד ולסיים במי שבירך אבותינו הקדושים אברהם, יצחק ויעקב, משה אהרון דוד ושלמה, הוא יברך את כל חיילי צבא ההגנה לישראל ואנשי כוחות הביטחון והפצועים והחטופים. שהקדוש ברוך הוא ייתן להם כוח להדביר אויבינו תחתיהם, ויעטרם, ריבונו של עולם, בעטרת ניצחון תמיד. אנחנו נדע לקום ולהתגבר כארי. יתקיים בנו הפסוק: "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא". בעזרת השם, אנחנו ננצח ונהיה מאוחדים בניצחון הזה. תודה רבה.
<< יור >> היו"ר משה טור פז: << יור >>
תודה רבה לשר אליהו.
<< נושא >> מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת << נושא >>
<< יור >> היו"ר משה טור פז: << יור >>
לפני שנמשיך, הודעת מזכיר הכנסת. בבקשה.
<< דובר >> מזכיר הכנסת דן מרזוק: << דובר >>
ברשות יושב-ראש הישיבה, הינני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת –
לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 140 – הוראת שעה)(תיקון), התשפ"ה–2024, שהחזירה ועדת החוקה, חוק ומשפט.
החלטת הוועדה לביטחון לאומי בדבר פיצול הצעת חוק לייעול האכיפה והפיקוח העירוניים ברשויות המקומיות (הוראת שעה) (תיקון מס' 14), התשפ"ה–2024. תודה.
<< יור >> היו"ר משה טור פז: << יור >>
תודה רבה.
<< הצח >> הצעת חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) (תיקון מס' 45), התשפ"ה–2024 << הצח >>
[מס' כ/1065; דברי הכנסת, חוב' ז', ישיבה 230; נספחות.]
(קריאה שנייה וקריאה שלישית)
<< יור >> היו"ר משה טור פז: << יור >>
חבריי חברי הכנסת, אנחנו עוברים לנושא הבא בסדר-היום – הצעת חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) (תיקון מס' 45), התשפ"ה–2024, של חבר הכנסת אופיר כץ, לקריאה השנייה והשלישית. אני מזמין את יושב-ראש ועדת העבודה והרווחה חבר הכנסת ישראל אייכלר להציג את הצעת החוק.
<< דובר >> ישראל אייכלר (יו"ר ועדת העבודה והרווחה): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, בטרם אציג את הצעת החוק, אני מתחבר לנושא ההוקרה לפצועי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה. היום קיימנו בוועדה העבודה והרווחה ישיבה מיוחדת להוקרת אלפי המתנדבים בעם שסועדים את הפצועים בבתי החולים ומסייעים לבני משפחותיהם בתהליך השיקום.
בדיון בוועדה אמרתי כמה משפטים שאני רוצה לומר פה. הנביא שמואל אומר: "עולם חסד יבנה". ארגוני הסיוע השונים פועלים במשך שנים רבות, וביתר שאת, ובפרט, משמחת תורה, 7 באוקטובר בשנה שעברה ועד היום. הם אנשים שמתנדבים שלא על מנת לקבל פרס. לצערנו, המלחמה הממושכת מביאה עוד ועוד פצועים, המגיעים לבתי החולים ולמרכזי השיקום. צוותי הרפואה עושים עבודה קשה, קדושה וחשובה, אבל לצידם פועלים יום-יום אלפי מתנדבים, בכל בתי החולים, שמלווים, תומכים ומסייעים לפצועים ולבני משפחותיהם בשעתם הקשה. העולם לא יכול להתקיים בלי חסד, ואנחנו כאן כדי להוקיר את פועלם של הארגונים המתנדבים, כחלק מהיום החשוב הזה.
אדוני היושב-ראש, בסיום הדיון פניתי לממשלה, לאוצר ולמשרד הרווחה להיות שותפים, לפחות בחלק מעולם החסד של אלפי המתנדבים, ולסייע לארגונים האלה לפי פעילותם בשטח, זאת כדי שיוכלו להתקיים מעבר לתרומות האדירות שהם מגייסים מיהודי העולם לטובת הפצועים ובני משפחותיהם. לא נותר לי אלא לאחל רפואה שלמה לכל הפצועים, ונחמה לכל המשפחות השכולות, ולהתפלל שהמלחמות כבר תסתיימנה, ובעזרת השם נוכל לחיות בשלום ובשלווה. וגם אז תהיה הרבה עבודה בבתי החולים למתנדבים בעם.
עכשיו, אדוני היושב-ראש, אני מתכבד להביא בפני הכנסת לקריאה שנייה ולקריאה שלישית את הצעת חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) (תיקון מס' 45), התשפ"ה–2024. אני רוצה לציין שזו הצעת חוק פרטית שהגיש חבר הכנסת אופיר כץ, ידידינו יושב-ראש הקואליציה. אני הולך לחשוף עכשיו את מה שהוא אמר לי פה בשיח פרטי – ברשותך, אדוני יושב-ראש הקואליציה. שאלתי אותו על כל הבעיות שיש לו כיושב-ראש קואליציה. אמרתי: אני מרחם עליך. אז הוא אומר לי: אתה יודע, אני חושב על מה שיש לנו פה מכל העבודה הסיזיפית, הקשה, הזו, וכל הבעיות שיש לנו, אבל הרגעים הבאים, שבהם אנחנו נזכה להעביר חוק שעוזר לגרושות של נספים במלחמות – בשביל זה שווה כל מה שאנחנו עוברים פה כל הזמן. הרגעים האלה, שבהם אנחנו מעבירים חוקים כאלה לטובת המשפחות השכולות, לטובת הפצועים, לטובת המפונים, אלה הרגעים הטובים.
אני רוצה לציין, אדוני היושב-ראש, שאתה לא תצטרך לעשות הצבעה שמית. יהיה פה פה אחד, בעזרת השם.
חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), התש"י–1950, מסדיר את מעמדם של בני משפחות הנופלים במערכות ישראל, ובהם אלמנת הנספה, ילדיו היתומים, ההורים והאחים השכולים. החוק קובע את הסיוע שיינתן להם, לרבות מענקים והטבות שונות. במסגרת הוראות החוק ישנה התייחסות גם למי שהיא הגרושה של הנספה, שזכאית למזונות אישה, או גרושה של הנספה שיש עימה יתומים של הנספה שסמוכים על שולחנה. אותה גרושה הופכת להיות ההורה היחיד של היתומים והמפרנסת היחידה שלהם.
כיום קובע החוק כי גרושה עם יתומים תקבל תגמול חודשי בסך 5,800 שקל בעבור היתום הראשון ותוספת של 24% בעבור כל יתום נוסף. מענק זה משולם גם לאדם שיתום של נספה סמוך על שולחנו, שאינו זכאי לתגמול והטבה מכוח היותו אלמן או אלמנה של הנספה. אני רק מביא דוגמה של מקרה: ילד שהוא יתום משני הוריו, ודוד, או איזה אפוטרופוס, או קרובי משפחה, או אחרים שהוא סמוך על שולחנם – אחד מהם, זאת אומרת האפוטרופוס שלו, או הגרושה, או האיש שמגדל אותו, יהיה זכאי להצעות שמפורטות בחוק הזה.
במהלך הדיונים הציגו הגרושות את הקושי הנורא שבהתמודדות עם אובדן ההורה הנוסף של הילדים, את הצורך בהגדלת הסיוע שהן מקבלות על פי החוק. לפיכך, בהצעת החוק שלפניכם מוצע להגדיל את סל המענים וההטבות הניתנים לגרושות ולכל אדם שמגדל יתום של נספה. ההדגשה ביסוד החוק הזה היא שמדובר פה במענק שהוא בשביל היתום. היתום הוא יתום, ואנחנו לא רוצים להבדיל בין יתום כזה ויתום אחר – שקרה מה שקרה והוא נשאר יתום.
סעיף ראשון, ראשית מוצע להגדיל את סכום התגמול בעד יתום שסמוך על שולחנה של גרושה ל-8,500, במקום מה שאמרנו קודם, שהיה 5,800. מעלים את זה ל-8,500. בעצם, יושב-ראש הקואליציה, פשוט החלפת את המספרים. אופיר, פשוט החלפת את המספרים, זה 8,500 ובמקום 5,800 עשית 8,500, כך יצא. נפלאות המספרים.
שנית, מוצע לקבוע כי אדם שיתום של נספה סמוך על שולחנו, יהיה זכאי למענק חד-פעמי לרכישת רכב בסכום של 52,866 שקלים. שלישית, מוצע כי מי שיתום של נספה סמוך על שולחנו יהיה זכאי לסיוע והוצאת מימון מדור – משכנתה, שכירות – בסכום של עד 2,500 שקל לחודש, לתקופה של עד שלוש שנים, או עד שצעיר היתומים הגיע לגיל 21. רביעית, מוצע לקבוע כי לגרושה או לאדם שיתום של נספה סמוך על שולחנו יינתן סיוע במימון טיפול נפשי בעבורם, עד שיגיע צעיר היתומים של הנספה לגיל 30.
סעיף חמישי, לבסוף מוצע לקבוע כי האדם שיתום של נספה סמוך על שולחנו יהיה רשאי להיעדר מהעבודה ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, בדומה לזכות שקיימת היום לבני משפחה של נספה. הוראות אלה יחולו מכוח חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, התש"ל–1970, גם על גרושה של האדם שנפטר כתוצאה מפגיעת איבה ועל האדם שיתום של נספה כאמור סמוך על שולחנו.
מוצע כי תחילת החוק תהיה ביום ט"ו בטבת התשפ"ה, 15 בינואר 2025. הצעת החוק קובעת כי הוראות אלו יחולו גם אם יום פטירת הנספה היה לפני יום תחילת החוק, אולם התשלומים לפי הוראת הצעת החוק ישולמו מכאן ואילך. יחד עם זאת, נקבע כי העלאת התגמול בעבור היתום תיעשה ביום ב' בתשרי התשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. ההפרש בין סכום התגמול שכבר שולם לבין הסכום הגבוה לפי הצעת החוק, ישולם לזכאים רטרואקטיבית מ-7 באוקטובר. עוד קבענו כי מענק הרכב והמענק למדור ישולמו גם הם החל מיום התחילה, למי שיתום של נספה היה סמוך על שולחנו לפי יום התחילה, ובתנאי שביום התחילה היתום לא הגיע לגיל 21.
מדובר בהצעת חוק חשובה ונכונה, שמתקנת עוול ומעניקה סיוע מתאים וראוי ליתומים של חללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה שנפטרו. ואני רוצה לציין שהעברנו כבר כמה וכמה חוקים וכמעט ברובם ככולם היה היוזם או השותף הפעיל יושב-ראש הקואליציה אופיר כץ. יש על שולחננו עוד חוקים, אדוני יושב-ראש הקואליציה, אתה יודע שהרבה אנשים מחכים להשלמתם, אז זאת ההזדמנות לזרז את המזורזים, ולהעביר את החוקים הנוספים.
להצעת החוק הוגשו הסתייגויות ובקשות דיבור. אני מבקש מהכנסת לדחות את ההסתייגויות ולאשר את הצעת החוק בקריאה השנייה והשלישית בנוסח שאישרה הוועדה. לסיום דבריי אני מבקש להודות קודם כול למציע, יושב-ראש הקואליציה חבר הכנסת אופיר כץ; לצוות ועדת העבודה והרווחה בניהולה המקצועי של ענת כהן שמואל וכל הצוות המסור; ליועצת המשפטית ענת מימון ולצוות המסייעים שלה במחלקה המשפטית, ולצוות לשכתי בראשות יצחק פיליפ. תודה רבה.
<< יור >> היו"ר משה טור פז: << יור >>
תודה רבה לחבר הכנסת אייכלר. להצעת החוק הוגשו הסתייגויות של קבוצת העבודה. אני מזמין את חבר הכנסת גלעד קריב לנמק את ההסתייגויות, בבקשה. לרשותך עשר דקות, בבקשה.
<< דובר >> גלעד קריב (העבודה): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, עמיתיי חברי הכנסת, מכובדי השר, חבר הכנסת אופיר כץ, מציע החוק, האמת היא שסדרי הדיון של הבית יוצרים כאן איזשהו עיוות. מי שראוי היה שיעלה וידבר אחרי יושב-ראש הוועדה המכינה זה חבר הכנסת אופיר כץ, שהציע את החוק.
<< קריאה >> אופיר כץ (הליכוד): << קריאה >>
זה אתה שיש לך קונסנזוס כל כך גדול, זה בסדר גמור.
<< דובר_המשך >> גלעד קריב (העבודה): << דובר_המשך >>
בסדר גמור. אז אני גם מנצל את המילים הראשונות כדי להודות לך, כמובן, על כל מאמציך וגם להתנצל אם אני אקדים התייחסויות לדברים שגם אתה בוודאי תאמר בדבריך.
תראו, חברים וחברות, אנחנו כולנו מסכימים, כל צידי הבית הזה, ש-15 החודשים האחרונים לימדו אותנו פרק חשוב על הגבורה הישראלית, 15 חודשים שגילו לנו את העוצמות שטמונות בעם הזה וטמונות באנשים ונשים שמעולם לא חשבו שיהפכו לגיבורים ולגיבורות ישראליים, אבל כך התגלה בעניינם, בגלל מצוקת השעה.
כאן ביציע יושבות גיבורות של ממש: ליאת, אדווה ומורן. הן גיבורות של ממש, מכיוון שברגע של עמק הבכא, כאשר הן נדרשו ללוות את הבנים והבנות שלהן שאיבדו הורה, כאשר הן נדרשו להתמודד עם רגע אישי ומשפחתי מאוד קשה בעבורן, הן גם מצאו את העוז להשמיע את הקול של עשרות משפחות ישראליות שנקלעו למצוקה קשה מכיוון שהחוק הקיים לא היטיב לתאר את שלל המצבים המורכבים שאסון שמחת תורה והמלחמה גלגלו לפתחנו. אני רוצה מכאן לומר לכן, אדווה ומורן, וגם לליאת וליתר השותפים והשותפות שלכן, שאתן גיבורות של ממש; להודות לכן שהאמנתן שניתן, גם במציאות המאוד-מורכבת שלנו, להביא מזור ולהביא תיקון, לא רק לילדים ולילדות שלכן, אלא לציבור משמעותי וגדול. חשוב לי לומר שלא בכדי אתן יושבות כאן רק אתן, ויתר המשפחות שתיהנינה מהחוק הזה לא נמצאות כאן, כי הסיטואציה היא סיטואציה מורכבת. לא בכדי, בהשוואה לקבוצות אחרות, שנפגעו גם הן כל כך קשה, אתן באמת הייתן לא רק החלוצות, אלא היחידות שהיה להן הכוח לבוא לבית הזה ולגשת אל התקשורת ולהציג את המקרה המורכב והכל-כך מאתגר, שמחייב פתרון באמצעות חקיקה. על כן, בעיניי הגבורה שלכן כפולה ומכופלת.
החוק הזה מקדם אותנו בצעדים משמעותיים אל עבר יעד שעל פניו היה אמור להיות ברור: יתום הוא יתום הוא יתום. הזכויות שמדינת ישראל מעניקה ליתומי המערכה וליתומי נפגעי פעולות האיבה חייבות להיות שוות; ואין כל קשר בין המעטפת שהמדינה מעניקה לכל אחד מן היתומים לבין סוג התא המשפחתי שבו אותו יתום גדל – וגדל גם לאחר האסון.
בזכותו של חבר הכנסת אופיר כץ הצלחנו להתקדם בצעדים משמעותיים מאוד אל עבר היעד הזה, שנשמע כל כך טריוויאלי, אבל בגלל מורכבות החקיקה בנושאים העצובים הללו, הוא לא טריוויאלי. אני מברך את חבר הכנסת אופיר כץ, שבנחישות מוסיף היום חוק נוסף לשורת חוקים שהוא הוביל – חלקם יחד עם שותפים נוספים וחלקם בכוח כישרונו והעשייה הפרלמנטרית שלו. תודה לך, אופיר, על הנחישות.
החוק הזה הגיע במתכונת אחת לבית הזה, ואיך אומר? היה לי ברור שתצליח להוסיף עליו עוד ועוד קומות. כאן גם צריך להודות לשר הביטחון הנכנס, ישראל כץ, ואני מניח שגם אתה תעשה את זה. אבל תודה לך, אופיר. לא השלמנו את המסע. הגענו – איך הייתי אומר – כבר חצינו את הירדן, אבל לא הגענו ממש אל הארץ המובטחת. על כן, החקיקה הזאת, למרות שהיא תיקון קבוע לחוק ולא הוראת שעה, מבחינה ערכית ומוסרית אנחנו צריכים לראות את התיקון המשמעותי מאוד הזה כהוראת שעה, עד שנגיע לחקיקה המלאה, שאומרת, שוב: יתום הוא יתום הוא יתום, ומה שמדינת ישראל מעניקה לו לא תלוי בדפוס המשפחה שבה הוא גדל.
בהקשר הזה, אדוני יושב-ראש הקואליציה, אני מבקש לומר – ובכך אסיים – שמונחת לפנינו דילמה פרלמנטרית. מן הצד האחד ברור שטוב יהיה להביא מעשה חקיקה רחב, עדכני, רלוונטי שמתכתב עם המציאות ונותן מענה מלא לכלל השאלות והסוגיות שקשורות בתמיכת המדינה במשפחות שכולות – גם של נופלים במערכה וגם של נרצחים בפעולות איבה. אנחנו מדברים הרבה על מעשה החקיקה הזה, וברור שמעשה החקיקה הזה צריך להיות מובל, בסופו של דבר, על ידי הממשלה, כי יש לו גם משמעויות תקציביות, והוא צריך להיעשות מתוך ראייה מערכתית; אבל אי-אפשר להמתין להשלמת מעשה החקיקה המלא וההרמוני.
אני רוצה לבקש ממך, חבר הכנסת אופיר כץ, שתמשיך, בעזרתנו – –
<< קריאה >> אופיר כץ (הליכוד): << קריאה >>
התחייבנו.
<< דובר_המשך >> גלעד קריב (העבודה): << דובר_המשך >>
– – במתודה הזאת, שבאה ואומרת שכשיגיע המעשה החקיקה הממשלתי נברך על הדבר, אבל אנחנו לא שוקטים על שמרינו. ישנן עוד קבוצות ועוד אוכלוסיות שמצפות ליוזמות חקיקה. לא בכדי אנחנו רואים יתרון גדול שאתה וחברי קואליציה מובילים את יוזמות החקיקה האלה, ואנחנו נהיה שותפים למרות כל המחלוקות בשלל הנושאים. בעניין הזה של התמיכה במשפחות השכולות אנחנו נחצה קווים של אופוזיציה וקואליציה; וטוב שאתה לקחת את הנושא הזה. אני מבקש ממך להמשיך גם אל עבר מקטעי חקיקה נוספים. בסופו של דבר זה יתרום גם להשלמת מעשה החקיקה הממשלתי, כי הרבה מאוד רכיבים בפסיפס הזה כבר יונחו על ידי יוזמות חקיקה פרטיות. כפי שאני מכיר אותך, כבר מחר בבוקר אפשר יהיה לדבר איתך על עוד יוזמות מן הסוג הזה.
אז חבר הכנסת כץ, תודה לך על העשייה. עוד פעם, לכן, יקרות – הצדעה. הלוואי שהחקיקה הזאת תיתן לכן את הכוחות הנדרשים להמשיך במלאכת השיקום שלכן ושל המשפחות היקרות שלכן. תודה על הברכה, על המזור ועל העזרה שאתן מביאות לעשרות משפחות במעשה החקיקה הזה, שהוביל חבר הכנסת כץ.
תודה ליו"ר הוועדה ולכל הצוותים המקצועיים. הלוואי שנתבשר במהרה בשורות טובות על אחינו ואחיותינו החטופים, והלוואי שלא תגענה עוד בשורות איוב למשפחות בארץ הזאת. תודה, אדוני היושב-ראש. אנחנו נמשוך את ההסתייגויות כולן כאות תמיכה בהצעת החוק.
<< יור >> היו"ר משה טור פז: << יור >>
תודה רבה לחבר הכנסת קריב. להצעת החוק הוגשו כמה בקשות רשות דיבור. אני מזמין את חבר הכנסת אופיר כץ, יוזם הצעת החוק, בבקשה.
<< דובר >> אופיר כץ (הליכוד): << דובר >>
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. אדוני השר, חבריי חברי הכנסת, מאז שנבחרתי לחבר כנסת שמתי לעצמי עיקרון מנחה: כל מי שצריך אותי, כל מי שמבקש להיפגש, לדבר, להעלות בעיה, אני אהיה שם ואשתדל לתת מענה לכולם; לא משנה מי זה, לא משנה אם בכוחותיי לסייע או לא; אני אקשיב ואעשה הכול בשביל למצוא לו פתרון. מרבית הצעות החוק שלי נולדו מהשטח, ממפגש עם אזרחים, כמובן, שבאו והציפו בפניי בעיות שונות שיש להם. אני מאמין בזה, כי תמיד הדרך המנחה שלי היא לדאוג לחיי היום-יום – החיים עצמם.
מאז פרוץ המלחמה מספר האנשים שהגיעו ללשכה גדל וגדל. הכאב היה עצום. אוכלוסיות רבות נתקלו באתגרים שהמדינה לא נחשפה אליהם בסדר גודל כזה. השכול הכה בהמון משפחות ושינה את חייהן לנצח. מה שמשפחה כזאת עוברת הוא שבר שאי-אפשר לדמיין: ילדים שנותרו ללא אחד מהוריהם; הורה שנשאר לגדל לבד את ילדיו – ההתמודדות כל כך קשה. לפני כמה חודשים הגיעו אליי ללשכה מורן אסולין, גרושתו של ליאור אסולין ז"ל, ואדווה פינקלשטיין, פרודתו של שלומי ז"ל. ליאור ושלומי נרצחו בטבח הארור במסיבת הנובה. שתיהן נותרו עם הילדים לבד – למורן שלושה ולאדווה שניים. כל חייהן נעצרו. מעבר לעיכול האובדן הקשה ממצב שבו היה מפרנס נוסף לילדים המשותפים – אשר, בין היתר, אפשר גם להן לעבוד בימים שבהם הוא היה משגיח על הילדים – הפכה הגרושה להורה יחיד, והיא אינה יכולה לעבוד, בשל הצורך להשגיח על ילדיה. כל גידול הילדים מוטל עליהן. הן המפרנס היחיד, ההורה היחיד, המעטפת היחידה שנותרה לילדים. הן צריכות להחזיק את התא המשפחתי לבד.
כשהן הגיעו אליי הן סיפרו לי דבר שנדהמתי לגלות: שהילדים שלהם לא מקבלים את אותו סיוע כמו יתומים אחרים. למה? כי ההורים גרושים, אז הילדים אשמים. זה אבסורד, זה פשוט הזוי. את האבסורד הזה אנחנו מתקנים היום. כמו שאמר גלעד: יתום הוא יתום ומחובתנו לדאוג – ולא משנה מה הסטטוס של הוריו – שיקבל את כל המעטפת והזכויות המגיעות לו.
הצעת החוק הזאת מתקנת עוול היסטורי. מ-1950 לא עדכנו את התגמולים הנוגעים ליתומי גרושות של חיילי צה"ל ופעולות האיבה. עשינו פה משהו גדול וחשוב. אנחנו מגדילים את התגמול בעד יתומים של גרושה מסכום של 5,535 שקלים ל-8,500 בעבור גרושה עם ילד אחד, ועל כל ילד נוסף היא תקבל 24% מסכום התגמול; יינתן מענק רטרואקטיבי על ההפרשים בסכום, מ-7 באוקטובר. לדוגמה, לגרושת נספה עם שני ילדים יעלה התגמול מ-6,863 שקלים ל-10,540 בחודש, ויינתן מענק של 51,478 שקלים. בנוסף, הוספנו הטבות שלא היו בנוסח המקורי של החוק: סיוע בשכר דירה או החזר משכנתה על סך 2,500 שקלים בחודש לשלוש השנים הראשונות ממות הנספה; סיוע ברכישת רכב ליתום על סך 52,800 שקלים; טיפול פסיכולוגי לגרושה, שעד היום לא היה לה, עד שהיתום האחרון יגיע לגיל 30; וזכאות להיעדר מהעבודה ביום הזיכרון. גם יתומים ששני הוריהם נספו יקבלו את העדכון לתגמול ל-8,500 שקלים.
האימהות הגרושות של היתומים האלו יושבות פה למעלה ביציע – שלום – רואים כמה הן מתרגשות ומחכות לרגע הזה. זה לא קרה ביום אחד, והיה להן מאוד קשה, בתהליך הזה, בעצם לבוא ולבקש את מה שנראה הכי מובן מאליו. צריך לעבוד, ומשרדי ממשלה וביורוקרטיה, ושולחים אותן מוועדה למשרד, לשר, לחבר כנסת, והן בסך הכול רוצות את מה שמגיע לילדים שלהן. שוב, לא צריך להיות שום קשר לסטטוס של ההורים. הם נפגעו בפעולת איבה, או במלחמה – החיילים – וצריך לדאוג להן ולתת לילדים את המעטפת. הן הרגישו בהתחלה שאף אחד לא מתייחס, ואנחנו פה כדי להגיד לכן שהמדינה רואה אתכן. מורן, אדווה, תומר, ליאת, אתם לוחמים ולוחמות, מגיע לכם לטפוח לעצמכם על השכם. הצלחתם ובגדול.
אגב, גם גלעד דיבר על זה קודם, שתבינו כמה – כשאני אומר שהמדינה רואה אתכם, גם הכנסת רואה אתכן. בטח יצא לכן לראות את הרגעים הפחות-נעימים שהיו אתמול בכנסת. יש פה מריבה על חוקים ועפים פה סכומים; את זה מסכימים להביא ואת זה לא, והחוק היחיד שהיה מוסכם פה גם על ידי האופוזיציה וגם על ידי הקואליציה, החוק היחיד שעולה היום, שהוא בהסכמה של כולם, זה החוק הזה. כמו שאמרתי, אנחנו רואים אתכן ולכולם פה חשוב. ובנושא הזה, שלכן, ומה שאנחנו עושים היום, יש פה אחדות.
אני רוצה להודות במיוחד לך, מורן, שלא עזבת אותי ואת נטע לרגע. היא פשוט הציקה בלי סוף, לא ויתרה לרגע. גם כשהיה קשה היא נאבקה כמו לביאה, לביאה אמיתית. היי גאה בעצמך, מורן. גם לא יוצאת לי מהראש השיחה עם תומר, שדיברתי איתו בטלפון – אב שגרושתו נרצחה בנובה – לשמוע מה אומרים החיים. הוא אמר לי: תקשיב, אני בן 45 וכאילו נולדתי עכשיו מחדש; מלמדים אותי עכשיו איך לגדל ילדים, אני לא יודע. עם שלושה ילדים הוא נשאר. הוא אומר: אני לא יודע איך עושים את זה. בתי ספר, ארוחות, אני צריך גם לעבוד – ממקום העבודה כבר פיטרו אותו. הוא אומר: אני פשוט לא יודע איך עושים את זה. אני, היו לי את הימים שבהם הייתי לוקח, וגרושתי הייתה עם הילדים. אני סוג של חסר אונים, אני צריך ללמוד מההתחלה, בגיל 45, איך אני מגדל ילדים לבד.
צריך להבין את המשבר, כמה הוא עמוק וגדול, ואת זה אנחנו מתקנים. אני רוצה להודות לשר האוצר בצלאל סמוטריץ' על התמיכה והסיוע הרב בכל החוקים האלה שאנחנו מביאים. באמת, הוא נתן, אמר: תרוץ, אנחנו נעזור, נתמוך, ובזכות התמיכה שלו החוק הזה עובר. לשר הביטחון ישראל כץ, שבניגוד לקודמו, שהתנגד שיעלה החוק הזה, ישראל הבין ישר את הצורך, ובשיחת טלפון של דקה, כשהסברתי לו מה החוק אומר, הוא ישר נתן לי גיבוי, את ברכת הדרך, ולא רק במילים אלא גם תקציבית – מה שצריך, הוא אמר, המשרד שלנו ישתתף. לשר המשפטים יריב לוין, שהעביר את ההצעה הטרומית בוועדת שרים לחקיקה למרות התנגדות שר הביטחון, וזה כי הוא הבין את הצורך של החוק החשוב הזה; לשר העבודה יואב בן צור על שיתוף הפעולה. ליו"ר ועדת העבודה והרווחה, חברי ישראל אייכלר, אני כבר לא יודע כמה חוקים כאלה טובים, חברתיים – אני חושב שנגעת בכמה מהם: חוק הארוסות, נשות המילואימניקים, משפחות החטופים, ואתה עושה את זה בנחישות ובזריזות, שזו באמת תכונה שחשובה ליו"ר ועדה. גם את החוק הזה עשית את זה הכי מהר שאפשר, וסייעת לשפר את ההצעה. תודה גדולה על חוק נוסף וחשוב שבזכותך אנחנו מעבירים.
לחברי חבר הכנסת גלעד קריב, שפנה אליי לראשונה עם הנושא ביחד עם הגרושות, הציג בפניי – זה לא חוק ראשון שאנחנו מעבירים ביחד. אנחנו רבים פה על הפוליטיקה, אבל בנושאים החברתיים אנחנו יודעים לשתף פעולה. כמו שאמרתי, לא בפעם הראשונה, גם כשאני הייתי באופוזיציה ואתה בקואליציה העברנו ביחד חוקים חברתיים, ותודה לך על שיתוף הפעולה האמיתי, על הסיוע. ואנחנו נמשיך, נמשיך לחוקק ונהיה מאוחדים, מלוכדים ושותפים בנושאים החשובים האלה. לחברת הכנסת פנינה תמנו שטה, שגם היא הייתה שותפה – הזכרת את הנושא של האלמנות והחקיקה הממשלתית שצפויה להגיע. כמו שהבטחתי לאלמנות, אני אומר את זה גם פה: אנחנו לא נעזוב את זה. אנחנו נמתין לחקיקה הממשלתית ונשפר אותה, ואם לא, אנחנו נדע – גלעד, כשהבטיחו לנו שחקיקה תגיע והיא לא הגיעה, גם אז ידענו מה לעשות. למנהלת הוועדה, ענת כהן שמואל, ולצוות שלה; לצוותים המקצועיים של משרד הביטחון, האוצר, הביטוח הלאומי והמשפטים, שבאמת עשו עבודה טובה וממוקדת בשביל שנוכל להעביר את זה; ליועצת המשפטית המופלאה של הוועדה, עו"ד ענת מימון, שחשוב לי להתעכב עליה, כי זו לא פעם ראשונה שאנחנו מעבירים חוקים ביחד. אלו לא רק החוקים, מגיעות אליי אוכלוסיות רבות, אזרחים שיש להם בעיות בכל מיני עניינים של רווחה וביטוח לאומי, והיא פעם אחר פעם יודעת למצוא את הפתרון, ונותנת לנו גם ביטחון. היא מקבלת מאיתנו שיחות באמת בשעות לא שעות, עם כל מיני בעיות, ותמיד זמינה ותמיד מסייעת. אז להגיד לך תודה רבה. זה לא סיוע בשבילי, את עושה סיוע ושירות ענק לאזרחי מדינת ישראל, ולאותם אזרחים שנקלעים בדיוק לצומת הקשה מבחינתם. את שם בשבילם, אז בשם אזרחי מדינת ישראל, תודה רבה.
וכן, אחרונה חביבה, ראש המטה שלי, נטע מולכו, שהשיפור של החוק הזה, שהוסיפו עליו עוד סעיף ועוד סעיף ועוד סעיף, זה בזכותה. מההתעקשות שלה מול משרדי הממשלה – אמרה: אנחנו לא נעלה את החוק אם לא נוסיף את שכר הדירה ואם לא נוסיף את הרכב. היא והייתה איתם בפגישות שעות רבות, עם היועצים המשפטיים, עם אנשי המשרדים. יש תמיד את העבודה בחקיקה, העבודה השחורה, מה שנקרא, מאחורי הקלעים. ייאמר לזכותה שבכל העבודה הזאת היא טיפלה, והעבירה. בזכותך יש פה הישגים נוספים. הינה, הן מוחאות כפיים כי הן יודעות בדיוק למה אני מתכוון כי הייתן בקשר ואתם עדיין בקשר כל הזמן.
אז לסיכום, אנחנו עושים פה באמת צעד חשוב. תודה לכל השותפים. תודה לכן, אנחנו איתכן, ואני מבקש לתמוך בהצעת החוק. ותודה שאפשרת לי להאריך, אדוני היושב-ראש.
<< יור >> היו"ר משה טור פז: << יור >>
תודה רבה לחבר הכנסת אופיר כץ. אני מזמין את חברת הכנסת מיכל מרים וולדיגר. בבקשה. את מבקשת לדבר? את רשומה.
<< קריאה >> מיכל מרים וולדיגר (הציונות הדתית): << קריאה >>
מוותרת.
<< יור >> היו"ר משה טור פז: << יור >>
מוותרת? בסדר גמור. אני אפנה רק לחברי הכנסת שביקשו רשות דיבור. חבר הכנסת פורר, בבקשה.
<< דובר >> עודד פורר (ישראל ביתנו): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אדוני השר, אני רוצה באמת קודם כול לברך את חבר הכנסת אופיר כץ. אני חושב שכשאנחנו עוברים בכנסת הזאת ומגולגלים בזפת ובנוצות, באמת, בכל כך הרבה שטויות שבהן אתם מעסיקים אותנו פה יומם ולילה, הקואליציה – אני חושב שאתה מוכיח פה בעבור מה באמת נבחרים לכנסת. יישר כוח על החקיקה הזאת ועל ההתעקשות שלך; כמובן, גם לחבר כנסת גלעד קריב. אני חושב שהיכולת לשתף פעולה, קואליציה ואופוזיציה, כדי להעביר חוקים מהסוג הזה, מצביעה על כך שעוד יש פה בבניין הזה – שנשאר עוד הניצוץ של מה שאנחנו זקוקים לו כדי לנצח.
אני פונה אליך גם כיו"ר הקואליציה: ככל שתתמקדו בנושאים האלה, ככל שתתמקדו בנושאים שעליהם יש הסכמה רחבה, בעיקר כאשר בשעות האלה, גם עכשיו, כשאנחנו פה דנים, יש חבר'ה שיושבים בתוך הטנק – חלקם תומכים בדברים שאתם רוצים לעשות, חלקם מתנגדים למה שאתם רוצים לעשות, זה פשוט לא מעניין; לקרוע את החברה הישראלית שוב בדברים שהיא נקרעה בהם רבות לפני המלחמה – אפשר להמשיך את הוויכוחים האלה לדעתי אחרי המלחמה.
אבל, בתוך כך אני כן רוצה להתייחס למשהו אחד שכן נוגע לענייני המלחמה. גם עכשיו עדיין 100 חטופות וחטופים נמקים במנהרות החמאס. האבסורד הגדול בעיניי הוא שגם עכשיו ממשיכים לזרום דלק, ציוד, אוכל ותרופות לחמאס בכבודו ובעצמו. שום דבר מהדברים האלה לא מגיע לחטופות ולחטופים, ולא מגיע למי שבאמת זקוק לאותו סיוע הומניטרי. לכן, אני מנצל את הבמה כאן וקורא שוב לממשלה, לראש הממשלה, לשר הביטחון: עצרו את האיוולת הזאת. לא יכול להיות שממשיך לזרום ציוד שמתדלק את האויב שלנו בזמן שהחטופות והחטופים שלנו עדיין נמצאים במנהרות. לא יכול להיות שממשיך לזרום דלק שמאפשר לאויב שלנו להמשיך להילחם נגדנו, בזמן שהחיילים שלנו נלחמים שם ומסכנים את חייהם. רק שוו בנפשכם שבנות הברית במלחמת העולם השנייה היו ממשיכות לשלוח דלק למפלצת הנאצית רגע לפני שהן נכנסות לקרב מולם. הדבר הזה לא מתקבל על הדעת.
גם כאן יכולה לצאת קריאה משותפת של קואליציה ואופוזיציה: תעצרו את העברת כל הציוד הזה לרצועת עזה. כל הציוד שלא מגיע לאזרחים – כל הציוד הזה בעצם מגיע לחמאס ומאפשר לחמאס לשמר את שלטונו שם ולשמר את היכולת שלו להילחם. תודה רבה, אדוני.
<< יור >> היו"ר משה טור פז: << יור >>
תודה רבה. חברת הכנסת ניר – מוותרת. אם כך, סיימנו את בקשות רשות הדיבור של הנוכחים כאן.
לאור הסרת ההסתייגויות, אנחנו עוברים להצבעה בקריאה השנייה על הצעת חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) (תיקון מס' 45), התשפ"ה–2024, כנוסח הוועדה. ההצבעה תהיה אלקטרונית, נא תפסו את מקומותיכם. הצבעה.
הצבעה מס' 2
בעד סעיפים 1–7 – 11
נגד – אין
נמנעים – אין
סעיפים 1–7 נתקבלו.
<< יור >> היו"ר משה טור פז: << יור >>
בעד – 11, אין נגד, אין נמנעים. אני קובע כי הצעת החוק אושרה בקריאה השנייה.
נעבור להצבעה בקריאה השלישית על הצעת חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) (תיקון מס' 45), התשפ"ה–2024. הצבעה.
הצבעה מס' 3
בעד החוק – 11
נגד – אין
נמנעים – אין
חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) (תיקון מס' 45), התשפ"ה–2024, נתקבל.
<< יור >> היו"ר משה טור פז: << יור >>
בעד – 11, אין נגד, אין נמנעים. אני קובע כי הצעת חוק משפחות חיילים שנספו במערכה התקבלה בקריאה השנייה והשלישית ותיכנס לספר החוקים.
חבריי חברי הכנסת, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום רביעי י"ז בכסלו התשפ"ה, 18 בדצמבר 2024, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה.
<< סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 17:42. << סיום >>