דברי הכנסת

דברי הכנסת ג / מושב ראשון / ישיבה ד' / ח' באייר התשע"ט / 13 במאי 2019 / 3 חוברת ג' ישיבה ד' הישיבה הרביעית של הכנסת העשרים-ואחת יום שני, ח' באייר התשע"ט (13 במאי 2019) ירושלים, הכנסת, שעה 16:00 תוכן העניינים מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 4 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 4 הצהרת אמונים של חבר הכנסת יוסף ג'בארין 4 יוסף ג'בארין (חד"ש-תע"ל): 4 נאומים בני דקה 5 איימן עודה (חד"ש-תע"ל): 5 מיכאל מרדכי ביטון (כחול לבן): 6 אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל): 6 יואב סגלוביץ' (כחול לבן): 7 אוסאמה סעדי (חד"ש-תע"ל): 7 רם בן-ברק (כחול לבן): 8 מנסור עבאס (רע"ם-בל"ד): 9 אורלי פרומן (כחול לבן): 9 אנטאנס שחאדה (רע"ם-בל"ד): 10 יוראי להב הרצנו (כחול לבן): 11 בועז טופורובסקי (כחול לבן): 12 עופר כסיף (חד"ש-תע"ל): 12 אלון שוסטר (כחול לבן): 13 יוסף ג'בארין (חד"ש-תע"ל): 14 אורית פרקש-הכהן (כחול לבן): 15 איתן גינזבורג (כחול לבן): 16 יזהר שי (כחול לבן): 17 אריאל קלנר (הליכוד): 18 יעל גרמן (כחול לבן): 19 דסטה (גדי) יברקן (כחול לבן): 20 אופיר כץ (הליכוד): 21 דברים לזכרם של חברי הכנסת לשעבר טובה אילן ויעקב נחושתן 22 היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 22 ישיבה מיוחדת לציון יום הניצחון על גרמניה הנאצית 24 היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 24 השר להגנת הסביבה זאב אלקין: 25 משה יעלון (כחול לבן): 27 שר העלייה והקליטה יואב גלנט: 30 מיכאל מלכיאלי (ש"ס): 32 ישראל אייכלר (יהדות התורה): 33 אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל): 35 שלי יחימוביץ (העבודה): 38 יבגני סובה (ישראל ביתנו): 40 בצלאל סמוטריץ (איחוד מפלגות הימין): 42 מיכל רוזין (מרצ): 44 שרת הבינוי והשיכון יפעת שאשא ביטון: 45 נאומי בכורה של חברי הכנסת 46 בנימין גנץ (כחול לבן): 47 יעקב אשר (יהדות התורה): 50 יועז הנדל (כחול לבן): 52 רפי פרץ (איחוד מפלגות הימין): 56 רם בן-ברק (כחול לבן): 57 אביגדור ליברמן (ישראל ביתנו): 59 היבה יזבק (רע"ם-בל"ד): 61 עאידה תומא סלימאן (חד"ש-תע"ל): 64 אלי אבידר (ישראל ביתנו): 65 שר הכלכלה והתעשייה אלי כהן: 69 << נושא >> מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת << נושא >> << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> חברי הכנסת, היום ח' באייר התשע"ט, 13 במאי 2019. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. הודעה למזכירת הכנסת. << דובר >> מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: << דובר >> תודה. ברשות יושב-ראש הכנסת, הינני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – ההסכמים האלה: הסכם בין ממשלת מדינת ישראל לבין ממשלת הרפובליקה של קפריסין בדבר שיתוף פעולה בסוגיות של ביטחון הציבור; הסכם בין ממשלת מדינת ישראל לבין ממשלת הרפובליקה הפדרטיבית של ברזיל בדבר שיתוף פעולה בנושא ביטחון הציבור, מניעה ומאבק בפשע המאורגן; הסכם בין ממשלת מדינת ישראל לבין ממשלת הרפובליקה של ליטא בדבר שיתוף פעולה בנושא ביטחון הציבור ומאבק בפשיעה. תודה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה למזכירת הכנסת. << נושא >> הצהרת אמונים של חבר הכנסת יוסף ג'בארין << נושא >> << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> חברי הכנסת, אנחנו נעבור להצהרת אמונים של חבר הכנסת יוסף ג'בארין. חבר הכנסת יוסף ג'בארין, אני אקרא בפניך את נוסח ההצהרה – הצהרת האמונים של חבר הכנסת – ואתה תשיב: מתחייב אני. וזה נוסח ההצהרה: אני מתחייב לשמור אמונים למדינת ישראל ולמלא באמונה את שליחותי בכנסת. << דובר >> יוסף ג'בארין (חד"ש-תע"ל): << דובר >> מתחייב אני. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה. ברכות לחבר הכנסת יוסף ג'בארין. << נושא >> נאומים בני דקה << נושא >> << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> אנחנו עוברים לנאומים בני דקה. כפי שכבר קבענו, אני מפעיל את ההצבעה לצורך הרשמה בלבד. אפשר עתה להירשם לנאומים בני דקה. בבקשה, מי שמעוניין. חבר הכנסת איימן עודה, תפתח בינתיים את הנאומים, ויביאו לי את הרשימה. << דובר >> איימן עודה (חד"ש-תע"ל): << דובר >> כבוד היושב-ראש, מצאו את ההבדלים: ביום שלישי נורה תאופיק זהר, עובר אורח תמים, נגן עוּד, כשניסה לשוב הביתה עם נכדתו בת הארבע, בנצרת. עד היום, יום שני, לא דֻווח שנמצאו חשודים או הוגשו כתבי אישום. באותו יום שלישי נורה גבר בן 25 בעפולה. הידיעה הזו דֻווחה בשעה 10:00 בכלי התקשורת. בשעה 11:40 דֻווח כי המשטרה עצרה שני חשודים וצפויים מעצרים נוספים. אז מה ההבדל? כל ילד ערבי יודע שאם תאופיק זהר היה יהודי שנורה בנצרת, מי שירה בו כבר היה מועמד לדין. 70% מהנשק הבלתי-חוקי שבידי החברה הערבית מגיע מהצבא. אני יודע וכולנו יודעים: אילו הנשק הזה היה מופנה כלפי יהודים או כנגד ביטחון המדינה, תוך דקות המשטרה הייתה על הרגליים במרדף אחרי הפושעים. אבל היישובים הערביים הם שטח הפקר של ממשלת ישראל, רחוק מעיניה של החברה היהודית, אבל קרוב להחריד לכל אזרח ערבי, שחי כאן בפחד מהנשק המשתולל. אני, איימן עודה, יושב-ראש רשימת חד"ש-תע"ל, חורת על דגלי את המאבק במגפה שפושטת בחברה שלנו. אנחנו נעשה כל מה שנדרש – בכנסת וברחוב. אנחנו ניאבק להוציא את הנשק הבלתי-חוקי שהורג את ילדינו. עצרו את כנופיות הפשע. עצרו את כנופיות הפשע. זה מצב חירום. אנחנו נשים את דם ליבנו במאבק למען החיים שלנו. תודה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה לחבר הכנסת איימן עודה. חבר הכנסת מיכאל ביטון, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת אחמד טיבי. << דובר >> מיכאל מרדכי ביטון (כחול לבן): << דובר >> כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, בכותרות נמצא: מפעל פניציה ירוחם בסכנת סגירה, ואני רוצה להגיד לכם כמה דברים על אודות המפעל הזה: זה מפעל שקיים 50 שנה; היחיד שמייצר בקבוקים בישראל, 250 מיליון בקבוקים; הוא ממחזר 30,000 טונות של זכוכית, זבל, במדינה. המפעל הזה סבל מקשיים כלכליים, ונקנה על ידי מורט מנדל. מורט השקיע בו מיליונים, והוא יציב. יש לו היתר עבודה בשבת כבר 40 שנה. כל היקבים כולם עובדים איתו, ויש לו כשרויות מלאות. בשנתיים האחרונות קומץ של אנשים יזם פגיעה במפעל וחרם. אני פונה לראש הממשלה, שקיבל בדימונה 56% ובירוחם 40% – הפועלים בפניציה באים מדימונה ומירוחם – שיעשה פעולה מיידית לשמור על המפעל הזה. תודה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה לחבר הכנסת ביטון. חבר הכנסת אחמד טיבי, בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת יואב סגלוביץ'. << דובר >> אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל): << דובר >> אדוני היושב-ראש, העיתונאי פוראת נסאר פרסם תופעה שמתרחשת דווקא בחודש רמדאן על קווי אוטובוס – קו אוטובוס שיוצא דרך ואדי עארה; הסטודנטים מאום אל-פחם בעיקר. בקווים 959, 953, 955, בשבת, האוטובוסים עוברים, או שהם לא עוצרים כי הם מלאים או שהם עוצרים ולוקחים מספר קטן של סטודנטים. רוב הסטודנטים שנוסעים לאוניברסיטאות בתל אביב או לאוניברסיטה העברית או לבאר שבע לא מצליחים לעלות על האוטובוס, ונאלצים להמתין שעות ארוכות כדי להגיע בשעה מאוחרת בלילה. היום שוחחתי עם מנכ"ל חברת אגד. הוא גילה הבנה והבטיח לי שתוך כמה ימים העניין ייפתר על ידי תגבור מספר האוטובוסים שעוברים בחודש הרמדאן, בגלל השעות שהסטודנטים נאספים בתחנות. רמדאן כרים לכולנו. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה, חבר הכנסת טיבי. חבר הכנסת יואב סגלוביץ', בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת אוסאמה סעדי. << דובר >> יואב סגלוביץ' (כחול לבן): << דובר >> יושב-ראש הכנסת, חבריי חברי הכנסת, שימוע לראש הממשלה וחוק החסינות ומה שביניהם. נתניהו עצמו ביקש לדחות את קבלת חומרי החקירה עד 10 באפריל, מחשש לזליגת חומר ערב הבחירות. מאז ועד היום לא נלקחו החומרים, בטענות שונות. זו התחמקות שאין כדוגמתה – מבקש ארכה בלי שלקח את החומר, כאילו שכר עורכי דינו הוא הבעיה. איך אפשר בכלל? לא הייתה לכך דוגמה מעולם בהיסטוריה של שימועים של נבחרי ציבור. כגודל החשש מהעמדה לדין והגעה לשימוע גודל התירוצים המופרכים. כל מי ששותק היום מספסלי הקואליציה המתגבשת יצטרך לתת דין וחשבון מה הייתה עמדתו, מה הייתה דעתו, האם דיבר, האם שתק. גאווה גדולה לא תהיה מנת חלקכם. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה לחבר הכנסת סגלוביץ'. חבר הכנסת אוסאמה סעדי, בבקשה, אדוני, ואחריו – חברת הכנסת ע'דיר מריח. << דובר >> אוסאמה סעדי (חד"ש-תע"ל): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, פרופ' יצחק בירק הוא פרופסור בפקולטה להנדסת חשמל בטכניון, והוא אמר את הדברים הבאים, ואני מצטט: עזה מוצגת כאוכלוסייה חפה מפשע השבויה בידי ארגוני טרור, אולם שורש בעיית עזה הוא בהתפוצצות האוכלוסין, שלה אחראים אותם חפים מפשע. זה לא מאללה ולא מהחמאס. תורם לכך ארגון אונר"א, המספק להם מזון ושירותי בריאות בסיסיים, ובכך הוא מונע – תשמע, אדוני היושב-ראש – ובכך הוא מונע מהטבע לאזן ילודת יתר בתמותת תינוקות. זה פרופסור, אדוני, שמלמד בטכניון, ואומר דברים גזעניים כאלה; הוא קורא למעשה שלא לספק מוצרי מזון ושירותי בריאות בסיסיים על מנת שהתינוקות בעזה ימותו. אני חושב שזה הסתה לגזענות – וזו עבירה פלילית, ואנחנו מתכוונים לפנות עוד היום ליועץ המשפטי לממשלה ולמשטרה על מנת לחקור ולהעמיד – וגם לפנות לנשיא הטכניון להרחיק את הפרופסור. פרופסור כזה – מקומו לא באקדמיה אלא מאחורי סורג ובריח. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה, חבר הכנסת אוסאמה סעדי. חברת הכנסת ע'דיר מריח, ואחריה – חבר הכנסת רם בן-ברק. << קריאה >> ע'דיר כמאל מריח (כחול לבן): << קריאה >> אני פה, אני פה. נקסט. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> מוותרת? << קריאה >> ע'דיר כמאל מריח (כחול לבן): << קריאה >> כן. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> בבקשה, חבר הכנסת רם בן-ברק. << דובר >> רם בן-ברק (כחול לבן): << דובר >> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, בואו לא נשאל את עצמנו בעוד עשר שנים איפה היינו ביום שהורכבה ממשלת ישראל ה-35 בראשותו של בנימין נתניהו. קראתי הבוקר בעיתון ישראל היום, העיתון המקורב לראש הממשלה, על סדרה של לא פחות מ-16 חוקים ותקנות מרחיקי לכת בתחום המשפט והמשילות שהולכים לעבור בכנסת העשרים ואחת, ועיקרם: פסקת ההתגברות ברוב של 61 חברי כנסת, שינוי שיטת מינוי שופטים, שינוי בהרכב בית המשפט העליון, הגבלות על זכות העמידה, צמצום עילת הסבירות, הגבלת כוחו של היועץ המשפטי לממשלה ומינוי יועצים משפטיים המקורבים לשר. אם זה יקרה זה יהיה הרגע שבו ישראל תהפוך מדמוקרטיה מערבית למשהו שממש לא היינו רוצים להיות. באותו הרגע נכנסים למדרון חלקלק, שאתה יודע איך אתה מתחיל אותו אך לא יודע איפה זה נגמר. אני מציע לכם, חברי הכנסת, לא להיות חתומים על החוקים האלה ולא להצטער בעוד שלוש שנים, כשישאלו אתכם מה אתם עשיתם כדי למנוע את ההידרדרות. תודה רבה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה לחבר הכנסת בן-ברק. חבר הכנסת מנסור עבאס, בבקשה, אדוני, ואחריו – חברת הכנסת אורלי פרומן. << דובר >> מנסור עבאס (רע"ם-בל"ד): << דובר >> אדוני היושב-ראש, בניגוד להבטחתו של ראש הממשלה שלא תהיה מדינה בתוך מדינה – והכוונה לשמירה על שלטון החוק בחברה הערבית – יש היום ללא ספק שתי מדינות בתוך גבולות הקו הירוק: מדינה אחת שהריבון בה הוא הכנסת, ועוד מדינה, שנייה, שהריבון בה הוא קבוצות וארגוני פשיעה. כמו כל ריבון, מדינת הפושעים קובעת כללים, גובה מיסים, "דמי חסות", במירכאות, מגייסת חיילים, מפעילה כוח ומשתמשת באלימות. הטריטוריה של מדינת הפושעים היא בינתיים בתוך גבולות החברה הערבית, אך טבעי שתשאף להרחיב את גבולותיה. אדוני יושב-ראש הכנסת, מההיבט הזה, ריבונות הכנסת נפגעת ממגפת הפשיעה, במגזר הערבי במיוחד, ולכן היא צריכה לחתור למגע מול גורמי הפשיעה והאלימות, הן בחברה הערבית והן במדינה בכלל. יש מקום להקים ועדה פרלמנטרית מיוחדת שתפעל למיגור הפשיעה והאלימות, תפקח על תפקוד הממשלה וזרועותיה ותדחוף למדיניות שתטפל בשורשי התופעה. תודה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה, חבר הכנסת עבאס. חברת הכנסת אורלי פרומן, בבקשה, גברתי, ואחריה – חבר הכנסת אנטאנס שחאדה. << דובר >> אורלי פרומן (כחול לבן): << דובר >> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, בישיבה זו, המוקדשת לניצחון על גרמניה הנאצית, אני רוצה לספר על ניצחון אחד קטן אך משמעותי משלנו. אתם יודעים, בספורט תמיד אומרים: תגיעו ראשונים, תהיו מספר אחת, כי מי זוכר את מספר שתיים, מי זוכר את השני. היום אני רוצה להזכיר את המכבייה השנייה, מכבייה שהיא אבן דרך בהיסטוריה שלנו. אני ספורטאית בנשמה. גדלתי במכבי ראשון לציון ובנבחרת ישראל בכדוריד, והספורט בשבילי הוא דרך חיים. המכבייה היא יותר ממפעל ספורט – היא האולימפיאדה של העם היהודי, ומתמיד הייתה גם מפעל ציוני פשוטו כמשמעו. עד היום נערכו 20 מכביות, וממש בימים אלה מתכנס בארץ קונגרס שאליו הגיעו נציגים מ-80 קהילות יהודיות מהתפוצות לתכנון המכבייה ה-21. אז למה דווקא השנייה? המכבייה השנייה נערכה בתל אביב באפריל 1935 – מהשנים הקריטיות של ההתנגדות שלפני מלחמת העולם השנייה והקמת מדינת ישראל. השתתפו בה נציגים מ-28 ארצות – ממרכז וממזרח אירופה, ממדינות ערב, מדרום אפריקה, וגם משלחת גדולה מגרמניה, באישור מיוחד של השלטונות הנאציים. המכבייה התקיימה על פי כל כללי הטקס, למרות התנגדות המנדט הבריטי להתכנסויות ולמצעדים, בהתרסה מול הספר הלבן, שהגביל עליית יהודים ארצה. כל זאת – שנתיים לאחר עליית היטלר לשלטון, ערב השתלטות הנאצים על גרמניה ועל אירופה בכלל. המכבייה השנייה והראשונה קרויות ביחד מכביות העלייה בזכות מאות משתתפי המכבייה ממזרח וממרכז אירופה שניצלו את ההזדמנות להישאר בארץ ישראל – כן, ניצלו, תרתי משמע, וזהו ניצחונם וזהו ניצחוננו. תודה רבה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה, חברת הכנסת פרומן. חבר הכנסת שחאדה, בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת להב הרצנו. << דובר >> אנטאנס שחאדה (רע"ם-בל"ד): << דובר >> כבוד יושב-ראש הכנסת, בשבוע שעבר נרצח באור יום בנצרת המוזיקאי ונגן העוּד תאופיק זהר. אני הכרתי את תאופיק מאז ילדותי. הוא היה חבר טוב של המשפחה. תאופיק מעולם לא פגע באיש. הוא היה ידוע באדיבותו ובאהבתו לאנשים בכל נצרת. פשעו היחיד של תאופיק – שהלך לקנות מהמכולת, עם נכדתו, בכביש ראשי בנצרת, ואז נורו יריות כלפי אחת החנויות שם. הרוצחים לא התכוונו להרוג את תאופיק אישית, אבל גם לא היה אכפת להם להרוג את תאופיק או את כל מי שעבר שם כדי למלא את מלאכתם. לרוצחים לא אכפת מהחוק. אין הרתעה ביישובים הערביים, אין ענישה, וכנראה לפושעים יש ביטחון אישי שהם לא ישלמו את המחיר, והסבירות לעמוד לדין נמוכה מאוד. רצח זה מתווסף לעשרות מקרי רצח דומים בשנה או בשנים האחרונות ביישובים הערביים. המשטרה אינה נוקפת אצבע. אין טיפול רציני בפשיעה, וכנראה אין רצון – או החלטה פוליטית – לטפל בפשיעה. הטיפול בפשיעה הוא בראש ובראשונה באחריותה של המשטרה והמשרד לביטחון פנים, ועל המשטרה לעשות את תפקידה במקום לטפל בשיטור פוליטי בקרב החברה הערבית. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה. << דובר_המשך >> אנטאנס שחאדה (רע"ם-בל"ד): << דובר_המשך >> הילדים והמשפחה של תאופיק, כל משפחות הנרצחים, מטילים על המשטרה את האחריות, ואנחנו נפעל בכנסת זו לקדם הקמת ועדה פרלמנטרית לחקור את מחדלי המשטרה לטיפול בפשיעה. תודה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה, אדוני. חבר הכנסת יוראי להב הרצנו, בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת בועז טופורובסקי. << דובר >> יוראי להב הרצנו (כחול לבן): << דובר >> אדוני היושב-ראש, השעה עכשיו 16:00, ויובל עדיין לא קיבל את התרופה שלו; ילד מדהים, שלא יכול להתלונן ולהגיד לנו איך הוא מרגיש עכשיו, שמרוב סובל נושך את עצמו בתסכול וחובט את ראשו בקיר. אלפי ילדים בעלי צרכים מיוחדים, כל פעולה הכי פשוטה בשבילם היא לפעמים בלתי אפשרית. להם, שכל כך סובלים, הקנאביס הרפואי מעניק הקלה ושיפור משמעותי של איכות החיים. רפורמת הקנאביס שמוביל משרד הבריאות מונעת אספקת קנאביס ישירות מהספקים ושולחת את החולים לרכוש את הקנאביס הרפואי בבית המרקחת, ככל תרופה אחרת. בבתי המרקחת חסרים שמנים וזנים רבים של קנאביס, כך שבפועל המטופלים לא יכולים עוד להשיג את התרופה שלהם. המחירים של התרופות זינקו, כך שגם אם יש את הזן הנכון, הטיפול כרוך בעלויות שיכולות להגיע עד לאלפי שקלים פר מטופל. הרפורמה פוגעת פגיעה אנושה בחסרי הישע. יותר מ-1,300 ילדים מטופלים בישראל בקנאביס רפואי, ורבים מהם מוצאים את עצמם כרגע ללא תרופה, ומצבם הולך ומידרדר בכל יום. ילדים שסבלו במשך שנים והגיעו לאיזון שוב חוזרים להיות בסכנת חיים. אני פונה כאן לשר הבריאות בדרישה למצוא פתרון זמני הולם ומיידי לאותם מטופלים. לא נשב בשקט בזמן שמשחקים בחיי אדם. תודה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה לחבר הכנסת להב הרצנו. חבר הכנסת בועז טופורובסקי, בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת עופר כסיף. << דובר >> בועז טופורובסקי (כחול לבן): << דובר >> אדוני היושב-ראש, כפי שנאמתי בשבוע שעבר – לא שומעים. תמיד יש בעיה עם המיקרופון כאן. אדוני היושב-ראש, כפי שנאמתי בשבוע שעבר, ובהמשך למסורת שאני ממשיך, גם השבוע אמנה את תאונות הדרכים הקטלניות שהתרחשו בשבוע שחלף. ב-8 במאי נפטרה ליאם רחל ביטון, בת 13. היא נפטרה מפצעיה לאחר שנפגעה מרכב חולף כאשר חצתה כביש בבאר שבע עשרה ימים קודם לכן. ליאם הייתה שחקנית כדורגל בקבוצת הפועל באר שבע, קבוצת הנערות של העיר. באותו יום הולכת רגל כבת 80 נהרגה מפגיעת משאית בעיר רמלה. ב-9 במאי התהפך מיניבוס בכביש 443 ובו אסירים אשר השתתפו בפיקניק לכבוד יום העצמאות. בתאונה קטלנית זו נהרגו ארבעה אנשים. התאונה התרחשה לאחר שנהג המיניבוס איבד שליטה על הרכב, התנגש בגדר ההפרדה והמשיך להידרדר. התאונה הייתה יכולה להימנע אילו הייתה מותקנת ברכב מערכת הגנה אקטיבית. מערכת הגנה זו מונעת סטייה מנתיבים ומצילה חיים על ידי תיקון טעויות הנהג, אך לצערנו היא קיימת כעת רק ברכבי יוקרה. מערכות אלו יכולות להפחית את מספר תאונות הדרכים הקטלניות. לכן, לתפיסתי, זו אחריותה של המדינה לפעול לקדם התקנת מערכות כאלה בכלל המכוניות באופן גורף, ולא רק ברכבים אשר לבעליהם יש יכולת לשלם על כך. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה, אדוני. << דובר_המשך >> בועז טופורובסקי (כחול לבן): << דובר_המשך >> בהצלת חיים על הכביש אין משמעות למצב חשבון העו"ש בבנק. תודה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה לחבר הכנסת טופורובסקי. חבר הכנסת עופר כסיף, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת אלון שוסטר. << דובר >> עופר כסיף (חד"ש-תע"ל): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, 80 תושבי חומסה שבבקעת הירדן קיבלו בשבוע שעבר מסמך שהפך את חייהם לגיהינום. ל-80 תושבים, ובהם 50 ילדים, הודיעו בעת צום הרמדאן שביתם הופך לשטח אימון של הצבא הישראלי. מתי הצבא הישראלי מתאמן? הצבא הישראלי התאמן בין השעה 14:00 אתמול לבין 10:00 היום. היום הוא ישוב להתאמן – או ששב כבר להתאמן – בשעה 16:00 ועד 10:00 מחר. כך, במשך 12 מועדים בחודשים מאי ויוני 80 בני אדם ייאלצו לחפש מחסה מהשמש ביום ומהקור של המדבר בלילה. איפה הם יישנו? איפה הם יאכלו? אני מזכיר: בהם 50 ילדים. עוד ב-2014 אמר אל"מ עינב שלו, שאז היה קצין בפיקוד המרכז, שאימונים בשטחי אש בגדה משמשים לגירוש האוכלוסייה הפלסטינית ולסילוקה מאדמתה. מי שלא קם לזעוק את זעקת תושבי חומסה, שינסה לרגע אחד לחשוב על הילדים שלו ישנים בליל המדבר הקר לילה אחד ללא מחסה. כך נראה כיבוש וכך נראה טיהור אתני: אלים, אכזרי, שרירותי. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה, חבר הכנסת כסיף. חבר הכנסת אלון שוסטר, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת יוסף ג'בארין. << דובר >> אלון שוסטר (כחול לבן): << דובר >> כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת, אורחינו הווטרנים, כבוד לנו שאתם איתנו. אני רוצה להעיר לדברים של חבר הכנסת סעדי שאני מתפלל שהציטוט מאותו פרופסור היה שגוי. הלוואי. אם הוא לא שגוי, אני מתבייש כאדם, כישראלי וכיהודי. לא בעבור חברה כזאת נלחמו והקריבו את חייהם מיליוני אנשים לפני 70, 80 שנה. אתמול ביקרתי חברים בחורפיש, בבית משפחת נביה מרעי, שהיה מח"ט החטיבה הצפונית בעזה. הכרתי אותו אישית כאיש אמיץ. הוא נהרג עם המאג ביד כסגן מפקד האוגדה. במשך 23 שנים אנחנו מקיימים ערבים לזכרו. החברים בחורפיש, וברחבי הגליל, ובמרכז, ובדרום – אותם חברים שהנשיא ביקש מאיתנו להזכיר שהם לא לא-יהודים, הם ערבים; הם מוסלמים, הם נוצרים, הם דרוזים, הם צ'רקסים – מרגישים מבוישים. לא מגיע לנו שהם ירגישו כך. אני לא סברתי שמדינת ישראל זקוקה לחוק הלאום. אנחנו חזקים מספיק, בוטחים מספיק במעשה שלנו; אבל משנחקק, חשבתי שראוי לשפר אותו באמצעות חקיקת-יסוד שתבטיח שוויון אזרחי לכול. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה. << דובר_המשך >> אלון שוסטר (כחול לבן): << דובר_המשך >> מכיוון שאני מניח שזה לא יקרה, המינימום שהממשלה הנוכחית צריכה לעשות הוא להתחייב לתוכנית ממשלתית משמעותית, שתעסוק בתכנון סטטוטורי, בבנייה במגזרים הרלוונטיים, בשיפור תשתיות פיזיות, בשיפור מערכות חינוך וקהילה ובשיפור הביטחון והבטיחות. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה. << דובר_המשך >> אלון שוסטר (כחול לבן): << דובר_המשך >> מדינת ישראל תיבחן ביחסה למיעוטים שחיים כאן, והם אזרחים שווי זכויות. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה, חבר הכנסת שוסטר. חבר הכנסת יוסף ג'בארין, בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת אורית פרקש-הכהן. << דובר >> יוסף ג'בארין (חד"ש-תע"ל): << דובר >> כבוד היושב-ראש, אני אתחיל בפנייה לחבריי החדשים בכנסת, בתקווה שתהיה קדנציה שבה נוכל לפעול להגן על מה שנותר מהמרחב הדמוקרטי בישראל. כנראה שבפנינו תהיה עבודה קשה ומורכבת. אתמול, כבוד היושב-ראש, ביקרתי את הילדה בת העשר פאטמה עלי ג'מאל, שנפגעה קשות מירי שכוון אל הפארק העירוני ביישוב קלנסווה. לשמחתי, היא חזרה לביתה בשלום, אחרי שהייתה במצב כמעט אנוש. אבל מעציב אותנו, ביישובים הערביים, שהרבה אנשים – עשרות אנשים – משלמים מחיר כבד. הזכירו חבריי את המקרה הטרגי של תאופיק זהר בנצרת, רק בימים האחרונים. כבוד היושב-ראש, בקדנציה האחרונה נאבקנו כדי להקים ועדת חקירה פרלמנטרית בנושא האלימות הגואה בחברה הערבית. לא הצלחנו. סוגיית האלימות הפנימית נהייתה הסוגיה שהיא אולי הכי חשובה בקרב הציבור הערבי. אנחנו נחדש את המאבק ואת הדרישה שלנו להקים ועדת חקירה ממלכתית. אני מקווה שחברי הכנסת עוקבים אחרי החדשות הרעות הללו – – << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה. << דובר_המשך >> יוסף ג'בארין (חד"ש-תע"ל): << דובר_המשך >> – – ויתמכו בדרישה ובמאבק הזה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה. << דובר_המשך >> יוסף ג'בארין (חד"ש-תע"ל): << דובר_המשך >> דבר אחרון, היושב-ראש: אני מקווה שהפעם נצליח לקבל גם את תמיכתך. תודה רבה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה, חבר הכנסת ג'בארין. חברת הכנסת אורית פרקש-הכהן, בבקשה, גברתי. אחריה – חבר הכנסת איתן גינזבורג. << דובר >> אורית פרקש-הכהן (כחול לבן): << דובר >> אדוני יושב-ראש הכנסת וחברי כנסת נכבדים, אני רוצה לדבר על נושא שנוגע לכיס הציבורי של כל אזרח במדינת ישראל, כל משלם מיסים וכל צרכן חשמל. רק בשבוע שעבר הומטרו על מדינת ישראל ותושביה באזור הדרום 700 טילים. לצערי, המציאות הזאת היא לא הפעם הראשונה שבה אירועים מהסוג הזה קורים, וגם לא האחרונה. במסגרת הזאת, ובעצם בפעם הראשונה מאז קום המדינה, הכריז שר האנרגיה והתשתיות על מצב חירום במשק הגז הטבעי. בעצם, בפעם הראשונה סגרו את אסדת תמר משיקולי ביטחון. לנושא הזה יש השלכות כלכליות מרחיקות לכת על הציבור, וכדאי להציף את זה כאן. מרגע שיש הכרזה כזאת על הפסקת אספקת הגז לישראל, הציבור מתחיל לצרוך דלקים יקרים ולקבל את כל צורכי האנרגיה שלו בסולר, שממוסה במיסוי כבד – פי שמונה. אני רק אתן, לשם המחשה, את הסכומים, את סכומי המס, שמגולגלים על הציבור בתקופה כזאת: שבוע ימים מטיל על הציבור מיסים עודפים בסך 212 מיליון שקלים. אלה הסכומים שאנחנו מכירים מאירועים קודמים. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה. << דובר_המשך >> אורית פרקש-הכהן (כחול לבן): << דובר_המשך >> אין כיום מנגנון קבוע, חוקי, שמטפל בעניין הזה. פניתי לשר האוצר וליושב-ראש ועדת הכספים על מנת לטפל בצורה ברורה באירועי חירום מהסוג הזה. הציבור לא צריך לשלם פעמיים מהכיס שלו: פעם אחת – במתח ונזק כלכלי, ופעם שנייה – במיסים עודפים בתקופה שבה אין לו שום שליטה על הסיטואציה הזאת. כמובן שאני לא מזלזלת או מפקפקת בצורך הביטחוני בסגירת מאגרי הגז – – << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה. << דובר_המשך >> אורית פרקש-הכהן (כחול לבן): << דובר_המשך >> – – אבל צריך לטפל בנושא הזה, וכדאי לעשות את זה עכשיו, בתקופת רגיעה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה, חברת הכנסת פרקש-הכהן. חבר הכנסת איתן גינזבורג, בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת יזהר שי. << דובר >> איתן גינזבורג (כחול לבן): << דובר >> תודה, אדוני היושב-ראש. בשבוע שעבר חיבקנו את המשפחות השכולות והתייחדנו יחד עם זכר חללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה. לכל משפחה יש את הזכות לבחור כיצד להתאבל ולזכור את יקיריה. היו משפחות שבחרו לעשות את הטקס הזה של ישראלים ופלסטינים. אני לא נכנס עכשיו לשאלה אם הטקס היה ראוי או לא. בטח ובטח אני לא אטיף למשפחות שכולות כיצד לנהוג, גם אם אני לא אוהב או לא מתחבר לדרך שלהן. אבל יש כאלה, ישראלים, יהודים, שהחליטו לא רק להטיף אלא להפעיל אלימות מילולית ופיזית כנגד אותן משפחות שכולות, כשהם יורקים עליהן, מקללים קללות קשות כנגד המשפחות. הם הקפידו גם לקרוא להם בכינויים: קאפו, נאצים, צאצאים של היטלר. לא רק שהשימוש במונחי שואה הוא זילות מבישה של זכר הנספים ומה שקרה שם, השימוש הזה במונחי שואה של יהודים כלפי יהודים הוא בלתי נסבל. דווקא היום, כשאנחנו מציינים את הניצחון של בעלות הברית על גרמניה הנאצית, אסור בשום מצב שנעבור לסדר-היום על שימוש זול במונחים הנוראיים ביותר בהיסטוריה שלנו כעם. אז גם כשכועסים וגם כשלא מסכימים, זו סיטואציה שכל יושבי הבית הזה צריכים לגנות אותה. תודה רבה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה, חבר הכנסת גינזבורג. חבר הכנסת יזהר שי. בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת אריאל קלנר. << דובר >> יזהר שי (כחול לבן): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, וטרנים יקרים, כבוד גדול לעמוד כאן בפניכם. תודה שהגעתם. יש לי בקשה מיוחדת לכל מי מכם, חברי הכנסת וחברות הכנסת, שבעתיד הקרוב מתכוונים להרים את ידם בעד ממשלת החסינות של בנימין נתניהו: חברות וחברי כנסת יקרים, אנא מכם, תמצאו זמן להיסגר בחדר לבד, להתבונן במראה, להישיר את מבטכם אל עצמכם ולהגיד לעצמכם בקול גדול, רהוט כזה, בלי שאף אחד אחר שומע אתכם: אני, חברת או חבר הכנסת העשרים-ואחת, לא אתן את ידי לשחיתות, לא אעניק חסינות אישית לראש ממשלה שלועג לרשויות החוק, שעושה הכול, אבל הכול, כדי להתחמק מהתמודדות עם האשמות כבדות במרמה, הפרת אמונים ושוחד בעזרת ההצבעה שלי – כלומר שלכם, כן. כי כל מי שמכם, חברי וחברות הכנסת, יצביעו בעד מי שמעדיפים את מנעמי השלטון, את השחיתות הבלתי-נתפסת – – << קריאה >> קרן ברק (הליכוד): << קריאה >> זאת הזדמנות מצוינת עכשיו. << דובר_המשך >> יזהר שי (כחול לבן): << דובר_המשך >> – – של עשרות משרות של שרים וסגני שרים מיותרים לחלוטין. << קריאה >> קרן ברק (הליכוד): << קריאה >> אתה כבר שפטת אותו. << דובר_המשך >> יזהר שי (כחול לבן): << דובר_המשך >> אתם יודעים זאת היטב, חברים וחברות, אבל אתם מקבלים את הטובין האלה תמורת חסינות לשחיתות. כולכם. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> גם אתה זקוק – – – << קריאה >> קרן ברק (הליכוד): << קריאה >> גם אתה. גם אתה זקוק לחסינות. << דובר_המשך >> יזהר שי (כחול לבן): << דובר_המשך >> לכן, בבקשה, כשאתם נכנסים לחדר הסגור, שם לבד, מול המראה, תגידו את המילים האלה: מראה, מראה שעל הקיר, מי הכי מושחת בעיר? תודה רבה. << קריאה >> קרן ברק (הליכוד): << קריאה >> אתם. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה, חבר הכנסת יזהר שי. חבר הכנסת אריאל קלנר, בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת יעל גרמן. << דובר >> אריאל קלנר (הליכוד): << דובר >> אדוני היושב-ראש, ביום שבו מזכירים את הניצחון על גרמניה הנאצית חשוב גם להזכיר אחד, חאג' אמין אל-חוסייני, המופתי של ירושלים בשנים 1931–1937, המנהיג של ערביי ארץ ישראל לפני שהם עוד ידעו שקוראים להם "פלסטינים". ביום זה חשוב להזכיר את פועלו: בשנת 1941 הוא הגיע לברלין בחסות הנאצים. שיתוף הפעולה שלו איתם כלל פעולות כגון ריגול, תעמולה, הקמת יחידות מוסלמיות פרו-נאציות וכן שיתוף פעולה עם צורר היהודים אדולף היטלר. עם היטלר עבד חוסייני על תיאום בנושא הפתרון הסופי של בעיית היהודים, בין השאר על ידי התערבות ושכנוע מדינות כגון הונגריה, לבל תאפשרנה לילדים יהודים לעלות לארץ ישראל. כמו כן הוא תכנן הקמת משרפות ליהודים בעמק דותן. חשוב להזכיר את זה היום, גם כדי לדעת היסטוריה וגם כדי להבין את מקור השנאה הפתולוגית שגורמת לדור ההמשך של בני עמו של אל-חוסייני לירות טילים מתוך גני ילדים ולקרוא כיכרות לזכר רוצחים שפלים. והתשובה שלנו: עם ישראל חי, וארץ ישראל – לעם ישראל. תודה רבה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה, חבר הכנסת קלנר. חברת הכנסת יעל גרמן, בבקשה, גברתי. אחריה – חבר הכנסת גדי יברקן. << דובר >> יעל גרמן (כחול לבן): << דובר >> כבוד היושב-ראש, חבריי וחברותיי, כדי להימלט מאימת החוק, כדי להינצל מכך שעליו לעמוד בפני בית משפט ולתת את הדין, בנימין נתניהו, ראש הממשלה, לא בוחל במתקפה חסרת תקדים על בית המשפט העליון. כן, שמענו כבר כאן משרים ומחברי כנסת מתקפה על בית המשפט העליון, אבל היום ראינו את השיא: לא רק חוק ההתגברות, אלא בכלל לבטל את האפשרות שבית המשפט העליון יהיה עצמאי ולהכפיף אותו לנו, לחברי הכנסת ולפוליטיקאים. אני רוצה להזכיר לך, בנימין נתניהו, ולכם, חברי הקואליציה, שאנחנו כאן, במדינת ישראל, אין לנו הפרדת רשויות. זאת הממשלה שקובעת לכנסת מה יעבור ומה לא יעבור. ביום ראשון יושבת ועדת השרים וקובעת שהחוק הזה יעבור והחוק הזה לא יעבור. זאת אומרת שאנחנו כאן, בכנסת, באופוזיציה, לא באמת יכולים לשנות דברים; לא באמת יכולים להעביר חוקים. היחיד שעומד לצידו של הציבור ובוחן כל חוק, אם הוא אכן עומד בקריטריון של חוקתיות, של צדק, של זכויות אדם, זהו בית המשפט העליון. פגיעה בבית המשפט העליון היא פגיעה בכל אחד ואחת מאיתנו. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה, חברת הכנסת גרמן. חבר הכנסת גדי יברקן, בבקשה, אדוני. אחריו – אחרון הדוברים בנאומים בני דקה הוא חבר הכנסת אופיר כץ. << דובר >> דסטה (גדי) יברקן (כחול לבן): << דובר >> אדוני יושב-ראש הכנסת, כנסת נכבדה, בשבוע שעבר, כשעם ישראל התכונן להתאבל ביום הזיכרון, מח"ש החליטה לפרסם, בדיוק ביום הזה, את ההחלטה הכל-כך לא צפויה לסגור את התיק נגד השוטרים או השוטר שהרג את יהודה ביאדגה בבת ים. מילא, לסגור התיק זה עניין מקצועי, משפטי, וחקירה – היה או לא היה; את זה נשפוט בהמשך. אבל כשקצינים בכירים ומשפטנים בפרקליטות אומרים לנציגי המשפחה ולעורך דין של המשפחה: תלכו לחברי הכנסת שלכם – כי אנחנו כבר לא מעניינים – אנחנו לא מטפלים; אמרו את זה במח"ש: תלכו לחברי הכנסת האתיופים שלכם, קרי, לגדי יברקן ולפנינה. אם אלה עובדי ציבור, אני מתבייש באותם אנשים. ואני עד עכשיו לא שמעתי שום מילת גנאי של הממשלה, של היועץ המשפטי לממשלה, של שרת המשפטים – – << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה. << דובר_המשך >> דסטה (גדי) יברקן (כחול לבן): << דובר_המשך >> – – ושל השר לביטחון פנים, חברי גלעד ארדן, שיושב פה. אני רוצה להגיד בעניין הזה שמי שמצפה משני חברי כנסת – שכאילו נבחרנו רק על ידי יוצאי אתיופיה לכנסת – אז יש כאן טעות חמורה, וכל הבית הזה צריך להתקומם על הדבר הזה. אני חושב שאם הם היו מטפלים ברצח של יוסף סלמסה לפני שלוש שנים לא היינו מקבלים את אירוע יהודה ביאדגה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה. << דובר_המשך >> דסטה (גדי) יברקן (כחול לבן): << דובר_המשך >> ואם לפני שלוש שנים החייל דמאס פיקדה – אם לא הייתה שם מצלמה, הוא לא היה היום סגן בצה"ל אלא עבריין שיושב בכלא על אלימות שוטרים בדויה. זו בושה לכל מי שעסק בנושא הזה. אני מתכוון, ואני מקווה – – << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה, חבר הכנסת יברקן. << דובר_המשך >> דסטה (גדי) יברקן (כחול לבן): << דובר_המשך >> – – שכל הבית הזה יהיה שותף להקמת ועדה מיוחדת שתבדוק את הנושא הזה. תודה רבה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה, חבר הכנסת יברקן. חבר הכנסת אופיר כץ, כאמור, אחרון הדוברים בנאומים בני דקה. << דובר >> אופיר כץ (הליכוד): << דובר >> תודה רבה, אדוני היושב-ראש. אני רוצה לספר לכם משהו על מוסר כפול, מוסר מסוכן. מחמוד טלוזי מנצרת היה אמור להיות היום בין 20, אחיו רביע היה אמור להיות בן 16, אבל הם לא. לפני 13 שנה, בזמן ששיחקו כדורגל בחצר ביתם, הם נהרגו מרקטה ששיגר חיזבאללה במהלך מלחמת לבנון השנייה. אמיר מח'ול הורשע ב-2010 בריגול לטובת חיזבאללה – ריגול חמור, מגע עם סוכן חוץ וקשירת קשר לסיוע לאויב. הוא ישב תשע שנים בכלא. אנחנו רגילים לצערי לראות ח"כים מהרשימות הערביות מנחמים בסוכות אבלים על מחבלים, מעבירים מידע לאויבינו על מקומות אסטרטגיים, מעבירים פלאפונים למחבלים בבתי הכלא. לאותם אלה שבגדו, נתפסו או ברחו כנראה אין בעיה לעזור לאלה ששופכים דם יהודי, אבל לא רק. ב-5 במאי מח'ול השתחרר מהכלא. במסיבת השחרור שלו הייתה הח"כית החדשה מבל"ד, היבה יזבק, שהיא מנצרת – מאותה נצרת שבה נהרגו האחים טלוזי ועוד עשרות ערביי ישראל על ידי חיזבאללה במהלך מלחמת לבנון השנייה. ואני שואל: איפה הבושה? את מי את מייצגת בבית הזה? מה צריך לקרות כדי שתבינו שחיזבאללה לא מפריד בין דם לדם? אנחנו, הגברת יזבק, נמשיך ונעשה הכול על מנת לשמור על ביטחון ישראל, תושביה היהודים והערבים, כנגד ארגון הטרור חיזבאללה והמסייעים שלו. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה. << דובר_המשך >> אופיר כץ (הליכוד): << דובר_המשך >> ועוד משהו: לפני שאתם תמיד מאשימים גורמי חוץ במה שקורה בנצרת, תסתכלו קודם על עצמכם. תודה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה, חבר הכנסת אופיר כץ. עד כאן נאומים בני דקה. חברי הכנסת הוותיקים והחדשים, אני רק רוצה להבהיר שכשאני אומר "תודה" במהלך הנאום בן דקה, זה לא מכיוון שאני כזה מנומס ולא מכיוון שאני נהנה מתוכן הנאום, אלא מכיוון שהזמן תם. אז אנא, תכינו בבקשה בנאומים בני דקה נאומים בני דקה, ולא תיאוריה של כך וכך דקות. חברי הכנסת, לפני שאנחנו נעבור לישיבה מיוחדת לכבוד יום הניצחון על גרמניה הנאצית ולכבוד אורחינו כאן ביציע, כמה דברים נוספים: שימו לב, כולם קיבלו בדואר – אני חושב שהונח על שולחן חברי הכנסת – מכתב בדבר בחירת מבקר המדינה, שנקבעה ליום שני, כ"ט באייר תשע"ט, 3 ביוני 2019. במכתבים יש מידע באשר למועדים ולסדרים הקשורים לתהליך הבחירה. נא לעיין ולפעול בהתאם. עוד פעם, 3 ביוני למניינם זה התאריך המאוחר ביותר, ואנחנו בתאריך הזה נקיים בהצבעה חשאית ובישיבה מיוחדת את בחירת מבקר המדינה החדש. << נושא >> דברים לזכרם של חברי הכנסת לשעבר טובה אילן ויעקב נחושתן << נושא >> << דובר >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << דובר >> כמו כן, חברי הכנסת, כאן אני אומר את זה לחברי הכנסת החדשים; הוותיקים, לצערי, כולם מכירים. חברי הכנסת לשעבר – זה דרכו של עולם – לפעמים גם הולכים לעולמם. החובה העצובה שלנו היא להזכיר את שמם כאן, במליאה. יש כמה חברי כנסת, חברי כנסת לשעבר, שבמהלך הפגרה הלכו לעולמם. היום נזכיר את זכרם של שניים: יעקב נחושתן וטובה אילן. אבקש מחברי הכנסת לכבד את זכרם בדקת דומייה. (חברי הכנסת מכבדים בקימה את זכרם של המנוחים.) נא לשבת. חברי הכנסת, יעקב נחושתן נולד וגדל – ששש. יום אחד גם אותנו יזכירו. אני מקווה שיהיה שקט באותו רגע. יעקב נחושתן נולד וגדל בבולגריה, ועלה לארץ לקראת סוף מלחמת העולם השנייה. בצעירותו היה נחושתן איש מחתרת האצ"ל. שנה לאחר עלייתו הוא נתפס בידי חיילי המנדט הבריטי והוגלה עם לוחמים נוספים למחנות המעצר באריתריאה ובקניה. נחושתן כיהן כחבר הכנסת השביעית מטעם סיעת גח"ל, ולאורך כהונתו היה חבר פעיל ומשפיע בוועדות הכנסת השונות. עם סיום כהונתו כחבר הכנסת המשיך נחושתן את פעילותו הציבורית. הוא היה ציר בשגרירות ישראל בוושינגטון, ולאחר מכן – שגריר ישראל בהולנד. בכל ימיו היה יעקב נחושתן מסור לרעיון עצמאות ישראל, ואהב את עמו וארצו בכל נפשו ומאודו. יהי זכרו ברוך. חברת הכנסת טובה אילן נולדה באוסטריה בין מלחמות העולם, ועלתה לארץ כשהייתה ילדה בת שבע. בבגרותה הייתה מנשות החינוך הבולטות בציונות הדתית בכלל ובקיבוץ הדתי בפרט, והייתה מנושאיו הראשונים של הדגל הפמיניסטי בציבור הדתי. לאחר שנים של פעילות חינוכית, שבמהלכן אף הקימה את מרכז יעקב הרצוג ללימודי יהדות, הייתה טובה אילן ממקימי מפלגת מימד, ומטעמה כיהנה כמה חודשים כחברת הכנסת השש עשרה. על פועלה לטובת החינוך במדינת ישראל, למען העמקת לימודי היהדות בארץ ולמען יצירת גשרים של קרבה ורעות בין אוכלוסיות שונות בחברה שלנו זכתה טובה אילן להשיא משואה ביום העצמאות ה-52 למדינת ישראל. טובה אילן נפטרה בשיבה טובה בקיבוץ עין צורים, שבו הייתה חברה פעילה כמעט שבעה עשורים תמימים. בנימה אישית, אני יכול לומר שהיה לי הכבוד והעונג קצת ללמוד אצלה במהלך לימודי החינוך. יהי זכרה ברוך. << נושא >> ישיבה מיוחדת לציון יום הניצחון על גרמניה הנאצית << נושא >> << דובר >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << דובר >> חברי הכנסת, אנחנו נעבור, כאמור, לישיבה מיוחדת לציון יום הניצחון על גרמניה הנאצית, במסגרת דיון סיעתי. אני מתכבד לפתוח את הישיבה לכבוד ציון יום הניצחון על גרמניה הנאצית, שאנו מציינים בתוקף הכרת התודה על המאורע ההיסטורי ועל יסוד חוק מיוחד שחוקקה הכנסת העשרים. אני מקדם בברכה את נציגי הסגל הדיפלומטי שנמצאים איתנו כאן, ביציע, שגרירים וראשי נציגויות. אני ודאי וודאי מקבל בברכה יתרה, כפי שכבר עשו כמה חברי כנסת לפניי, את אורחינו ביציע, את הווטרנים, ותיקי מלחמת העולם השנייה, ובני המשפחות שלהם, בני ובנות המשפחה שנמצאים איתנו כאן. תודה שבאתם. ביום הזה לפני 74 שנים נכנע הוורמאכט, פורקו יחידות האס.אס, קורקעו מטוסי הלופטוואפה. ביום הזה כבו הארובות העשנות במחנות ההשמדה. אבל הניצחון שהתכנסנו לכבודו אינו רק ניצחון צבאי; זה גם, ואולי בעיקר, ניצחון רעיוני. זה יום ניצחון על הרעיון הנאצי, על האידיאולוגיה הנאצית. האידיאולוגיה הזאת חילקה את העולם לאדונים ועבדים, עליונים ונחותים, טורפים ונטרפים. האידיאולוגיה הזאת סימנה אותנו, את בני העם היהודי, כאויביה הגדולים ביותר. היא ציירה את הניגוד המוחלט: יהדות מצד אחד, נאציזם מצד שני. חבריי היקרים, חבריי היקרים, אני בטוח שאתם דנים על הניצחון במלחמה, אבל זה קצת מפריע. כי הנאצים לא יכלו לסבול את דברי התורה שמדגישים את החובה לדאוג לחלש, לגר, ליתום ולאלמנה. הנאצים לא יכלו לסבול את מוסר הנביאים ואת שלטון הצדק שהם חזו. הם תיעבו את מוסדות הצדקה והחינוך, ושנאו את הכבוד היהודי לקשישים ולנזקקים. אז הם גייסו את כל מה שהיה להם כדי להשמיד את כל אלו וכדי לכסות בשמיכה של חושך ועריצות את העולם כולו. מול הרשע הזה עמדו חיילי בעלות הברית באומץ ובמסירות נפש שאין להן דוגמה בהיסטוריה. והם ניצחו. בקור שלפעמים הקפיא את דלק הטנקים – הם ניצחו. ברעב שהפיל מיליוני חללים – הם ניצחו. כשמלאי התחמושת כמעט אזל – הם ניצחו. גם מאות אלפי יהודים השתתפו בקרבות האלה. חלק מהם, הווטרנים, עדיין מסתובבים בינינו עם אותות המלחמה על החזה, כפי שניתן לראות גם כאן. היום, ביום הניצחון, האותות האלה זוהרים יותר מתמיד. אבל, חבריי, אסור שהזוהר הזה יסנוור את עינינו, כי אומנם הנאצים חוסלו, אבל הנאציזם שוב מרים ראש. הצבא הנאצי אומנם פורק, אבל האידיאולוגיה האנטישמית לא מתה. כמו רוח רפאים היא מופיעה שוב ושוב, גם בשנה החולפת: בצרפת הותקפו יהודים בהפגנות; בבלגיה הוצגו בקרנבל בובות של יהודים עם אף ארוך ושׂקי כסף; בארצות הברית נרצחו יהודים בבתי כנסת; באיראן השמדת מדינת ישראל היא עדיין המדיניות הרשמית. הלקח ברור: אין מנוחה מהמאבק במחלת האנטישמיות הממאירה. כל עוד היא קיימת – נילחם בה; כל עוד יש לה תומכים – נרדוף אותם. עד שיבוא יום הניצחון. חבריי חברי הכנסת, השנה 9 במאי חל בה' באייר. יום הניצחון על גרמניה הנאצית השתלב ביום העצמאות של מדינת ישראל. לראות את שני המועדים האלה על משבצת אחת בלוח השנה היה רגע מרגש מאין כמותו, כי 74 שנים אחרי תום מלחמת העולם השנייה ו-71 שנים אחרי ההכרזה על עצמאות ישראל, ההישג ברור מתמיד: מול צלב הקרס השבור המגן דוד עומד בגאון; מול סיוט הרייך השלישי שהתנפץ חלום המדינה היהודית משגשג; מול הדגל הנאצי האדום-שחור, שקופל ונקבר לעולמים, מתנוסס בראש התורן דגל כחול-לבן – והוא יישאר שם לעולמים. יום ניצחון שמח לכולנו. (אומר דברים בשפה הרוסית.) תודה רבה. אנחנו עוברים לדיון סיעתי. ראשון הדוברים מטעם הממשלה יהיה השר זאב אלקין. בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת משה יעלון. לכל דובר עד חמש דקות. << דובר >> השר להגנת הסביבה זאב אלקין: << דובר >> אדוני היושב-ראש, חבריי השרים, חברי הכנסת, אני חושב שזה מאוד מאוד סמלי, כך יצא, שאחד מהדיונים הראשונים בכנסת החדשה, כשהיא מתחילה לעבוד – דווקא נפל הדיון הזה, יום הניצחון על גרמניה הנאצית. וסמלי לא פחות מכך, שהשנה – וזה קורה דווקא לעיתים נדירות – יום הניצחון על גרמניה הנאצית נפל בדיוק על יום העצמאות. אני חושב שלא צריך להכביר מילים כדי להבין את הקשר בין שני האירועים האלה. כולנו מבינים שבלי הניצחון על החיה הנאצית, שאת היום הזה ואת הדיון הזה אנחנו מציינים היום – בלי הניצחון הזה הקמת מדינת ישראל לא הייתה מתאפשרת. וכולנו גם מבינים שהמחיר הכבד ששילם עמנו במלחמת העולם השנייה למעשה היה צעד מאוד חשוב שהוביל להחלטה של אומות העולם על הקמה של מדינה יהודית כאן בארץ ישראל. אבל המפגש של שני התאריכים האלה הוא מאוד מאוד סמלי. לכן, אין ספק שכל מי שלחם – וחלקם נמצאים כאן איתנו היום, כאן, ביציע הכבוד – בחיה הנאצית, לא רק הבטיח את הניצחון במלחמה אולי הצודקת ביותר במאה הקודמת, ואולי בכלל בהיסטוריה של האנושות, אלא הוא גם קירב את הקמת מדינת ישראל. לכן, מדינת ישראל חבה חוב עמוק מאוד לאנשים האלה על עצם הקמתה ועל מה שהם הקריבו לצורך הניצחון. אבל היו בין הלוחמים שלחמו במלחמת העולם השנייה כאלה שלא רק קירבו את הקמת מדינת ישראל לניצחון על החיה הנאצית, אלא הם הספיקו לעלות למדינת ישראל ולקחת חלק פעיל בקרבות כאן, במלחמות ישראל למיניהן. אזכיר כאן, אדוני היושב-ראש, רק שני שמות של אנשים שנלחמו דווקא בשתי חזיתות במלחמת העולם השנייה. השם הראשון הוא שם מאוד מאוד מפורסם: הקולונל דוד מרקוס, אחד האנשים שלמעשה עצם התהליך של בניית צבא ההגנה לישראל בימי מלחמת העצמאות קשור בו; מישהו שלחם במלחמת העולם השנייה בשורות צבא ארצות הברית, ולאחר המלחמה נקרא והוזמן לכאן, אפילו עוד לפני הקמת המדינה, לעזור להקים את הצבא של המדינה שבדרך. הוא בא לכאן עם המון ניסיון. התייחסו אליו מאוד מאוד ברצינות בכל הפיקוד העליון של צה"ל. דוד בן-גוריון הטיל עליו הרבה פעמים משימות רגישות ביותר, שאולי המפורסמת שבהן היא כמובן הפיקוד על כל החזית לירושלים, וההצלחה שלו למשל בפריצה של דרך בורמה וההגנה עליה היא הצלחה שלמעשה הבטיחה את עצם קיומה של ירושלים העברית והמשכה כבירתה של מדינת ישראל כבר אז, לאחר מלחמת העצמאות. זה שם אחד. השם האחר, שמוכר אולי קצת פחות, אבל לא פחות מוכר לווטרנים ולנכי מלחמת העולם השנייה שיושבים כאן, זה רומן יגל. עד שנפטר הוא היה למעשה יושב-ראש ארגון נכי מלחמת העולם השנייה במדינת ישראל. זה איש עם סיפור מדהים: הוא נולד בשטח שהיום הוא אוקראינה, אז פולין, התגייס לצבא האדום לאחר תחילת מלחמת העולם השנייה, לחם בצבא האדום, נפל בשבי, ברח מהשבי, נפצע כמה פעמים, ולמעשה עבר את כל המלחמה עד כיבוש ברלין, כולל זה שהוא סיכן את נפשו בכמה מבצעים מאוד מאוד מסוכנים. הוא המשיך את דרכו בצבא הפולני לאחר המלחמה, וסייע בהברחת היהודים מעבר לגבולות פולין; על זה הוא אפילו נכלא על ידי שלטונות פולין וישב בכלא. לאחר מכן נקלע לפרשייה כשהעליב אותו מפקדו, כשכבר היה קולונל, בהערה אנטישמית. הוא ירה במפקד הזה, ירה בעצמו, ובסופו של דבר ניצל ממוות, אחרי תקופה ארוכה בבית חולים, שוחרר מהצבא הפולני, והותר לו לעלות. הוא עלה לכאן ולחם כאן במלחמת ששת הימים. בין השאר היה גם מושל של העיר העתיקה לאחר המלחמה; סיכן את עצמו בחילוץ פצוע תחת אש. היה גיבור ישראל גם במלחמת העולם השנייה וגם במלחמת ששת הימים. שתי הדוגמאות האלה, אדוני היושב-ראש, מראות כמה כוח היה באנשים האלה. הם עברו את המלחמה, אולי הכי קשה מכולן, את מלחמת העולם השנייה, ועדיין היה להם כוח לבוא לכאן ולהילחם כתף אל כתף עם הלוחמים כאן, במדינת ישראל, על עתידה של המדינה. לכן, ביום הזה – ובזה אני רוצה לסיים את דבריי – אין לי אלא, בשם ממשלת ישראל כולה, להצדיע לאלה שעוד נשארו בין החיים, להצדיע לאלה שלצערי כבר לא איתנו, וגם להגיד שחובתנו לעשות הכול כדי שהניסיון שלהם והזיכרון הזה לא יישכח. לכן, אני מאוד מאוד שמח שלפני כמה חודשים, אדוני היושב-ראש, הצלחנו, בסיוע של משפחת הרצוג, לחלץ את הפרויקט – שבשבילי הוא מאוד מאוד רגשי, כנכד לשני ותיקי מלחמת העולם השנייה, שלצערי כבר לא איתנו – הצלחנו להעביר החלטת ממשלה על השלמת מוזיאון הלוחם היהודי בלטרון ולהקצות לזה את כל המשאבים הנדרשים, בשיתוף פעולה עם משפחת הרצוג, שגייסה את התרומות הנדרשות. המוזיאון יהיה על שמו של הנשיא המנוח חיים הרצוג, שגם הוא לחם בדיוק באותן שתי מלחמות שעליהן דיברתי. המוזיאון הזה בלטרון יהיה למעשה המקום שאליו יוכל לבוא כל ישראלי וכל תייר שבא למדינת ישראל ולהיחשף לסיפור הגבורה של הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה. יהא זכרם ברוך. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה לשר זאב אלקין, שדיבר בשם הממשלה. בשם סיעת כחול לבן, חבר הכנסת משה יעלון – בבקשה, אדוני, עד חמש דקות לרשותך. אחריו, בשם הליכוד – חבר הכנסת השר יואב גלנט. << דובר >> משה יעלון (כחול לבן): << דובר >> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, נציגי הסגל הדיפלומטי, נציגי הווטרנים ובני משפחותיהם, אורחינו בישיבה חגיגית וחשובה זו, מכובדיי כולם. 74 שנים חלפו מחודש מאי 1945, מטקסי ומצעדי הניצחון שציינו את סיום המלחמה הארורה ההיא. כבן למשפחה שורדת שואה, כרמטכ"ל וכשר הביטחון לשעבר, אני ניצב פה היום לפניכם בכנסת ישראל, המציינת היום את ניצחון בעלות הברית על המפלצת הנאצית, כשליח – כשליח של תקומה, שליח של זיכרון, שליח של ניצחון, ניצחון רוח האדם. מלחמת העולם השנייה תיזכר לדיראון עולם כמלחמה נוראית, עקובה מדם, מלחמה שהותירה חותם איום ונורא על האנושות כולה – חותם הטבוע לנצח בלבבותיהם של כל אותם אלה שחוו את אירועיה הבלתי-נתפסים ועדיין חיים בינינו, וגם בבני הדורות שנולדו, גדלו וחיים בצילה ברחבי תבל; חותם איום ונורא שניצוצות ורסיסים ממנו נמצאים ברוחם ובנפשם של כל יהודייה ויהודי באשר הם. מלחמת העולם השנייה הייתה ותישאר כתם וצלקת על המין האנושי. זוועותיה לא יישכחו, מחיריה לא יימחו. כל עוד נשמה באפנו, כל עוד ליבנו פועם, נזכור ולא נשכח. לא מכבר ציינו, כבכל שנה, את יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ואחריו, כנהוג, את ימי הזיכרון והעצמאות. אין כמו הרצף הכרונולוגי הזה כדי לבטא את תקומת ישראל, גבורת ישראל וניצחון העם היהודי, שקם מאפר המשרפות, שב למולדת ונלחם על עצמאותו, קבע עובדה כנגד כל הסיכויים ונלחם כדי לבנות ולהיבנות – מלחמה הנמשכת עד עצם ימינו על זכותנו לחיות בארצנו בביטחון. יום הניצחון הזה הוא יום ניצחון רוח האדם. אז, לפני 74 שנים, הוא סימל את ניצחון החירות. היום הזה הוא סמל לניצחון החופש על העריצות. היום הזה הוא ניצחונו של הצדק על הרוע המוחלט, על הגזענות, על האנטישמיות. העולם החופשי חוגג ומציין את ניצחונו, ואנחנו צריכים להזכיר לעצמנו פעם אחר פעם את הלקח היהודי: עלינו לבצר את מדינת ישראל ולהגן עליה כמדינה יהודית, דמוקרטית, חזקה, צודקת ומוסרית, שתגן על העם היהודי בארצו מפני כל אויב ותהיה ערוכה להתגונן מפני כל איום. חברי וחברות הכנסת, אורחים נכבדים, הפרק היהודי בניצחון האומות על גרמניה הנאצית הוצנע תקופה ארוכה והודחק ולא זכה למקום הראוי לו. כמיליון וחצי יהודים לחמו בצבאות הברית; רבים מהם גיבורי מלחמה. הם לחמו בכל החזיתות לא רק כחיילים במדינותיהם, אלא גם – ואולי לפני הכול – כיהודים שיצאו להילחם בצוררי עמנו. כרבע מיליון חיילים יהודים נפלו בקרבות – מספר עצום שנטמע בצל שואת ששת המיליונים. חברינו הווטרנים, אתם הנציגים של אחרוני הלוחמים שחיים בתוכנו. אנחנו מכבדים אתכם היום בבית הזה, אחינו גיבורי התהילה. המדינה כולה מצדיעה לכם ולאחיכם לנשק שלחמו בשדות הקטל ברחבי אירופה ואף מעבר לה. רבים מהם ייחלו לתקומת ישראל בארץ ישראל, חלמו עליה, וחלקם לא זכו להגיע אליה. אין מילים שיתארו את הגבורה ואת האומץ של הפרטיזנים – וביניהם אימי בתיה, זכרה לברכה – של לוחמי הגטאות, וכמובן של לוחמי צבאות בעלות הברית בצבא האמריקני וצבאות מדינות אירופה ובצבא האדום, שבצל האימה הצליחו למצוא דרכים להילחם באומץ ובגבורה עילאית, להרים ראש, להניף חרב או ידיים חשופות ולעמוד על נפשם. חשוב להוקיר ולהזכיר במעמד הזה גם את גל ההתנדבות של בני היישוב היהודי הקטן שבאו לעזרת הצבא הבריטי, כ-38,000 צעירים מתוך ישוב קטן ומדולל, ובהם 5,000 חיילי הבריגדה היהודית, שנשלחו להילחם באויב הנאצי באיטליה במסגרת הצבא הבריטי. אחד מהם היה אבי דוד, זכרו לברכה. הם יצאו לחזית לא בתוקף צו גיוס או צו קריאה; הם נענו לצו מצפונם, וכמו שאמר הנביא ישעיהו הם קמו ואמרו: "הנני שלָחני". רבים מהם לא זכו לשוב לכאן לחזות בתקומת מדינת ישראל. יום הניצחון על גרמניה הנאצית הוא יום של שמחה מהולה בעצב. הייתה זו מלחמה קשה וקטלנית בהיסטוריה האנושית. אומות העולם עמדו בפני אירוע מוחלט ויכלו לו, לא לפני שחלפו שנים ארוכות מדי עד שהבינו את עוצמת האימה ועד שהאמינו לעדויות ולדיווחים על מעללי הנאצים ברחבי אירופה. הזיכרון של הניצחון הזה, כמוהו כזיכרון השואה, הוא צו מוסרי עליון, והוא צריך ללוות אותנו תמיד. זהו לא רק זיכרון של הניצחון הצבאי גרידא, זהו גם זיכרונה של גבורת רוח האדם. כן, הגבורה היהודית – הגבורה של הלוחם והלוחמת היהודים בלטה במהלך המלחמה הארורה ההיא. הווטרנים שיושבים כאן איתנו, ואלה שלא, לא רק שרדו במלחמה וניצחו את הנאציזם, אלא הצליחו לעלות לארץ ולהשתקע בה ולחנך את ילדיהם ונכדיהם לשירות משמעותי בצה"ל. אין לי כרמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר גאווה גדולה יותר מלראות את הסב או הסבתא עם העיטורים והמדליות יחד עם נכדיהם ואף ניניהם המשרתים היום בצה"ל. זיכרון הגבורה והניצחון הוא החוט המקשר בין הדורות; זוהי שרשרת הגבורה היהודית המנצחת המספרת את סיפורה של צדקת הדרך וניצחון הרוח. לא את כל אויבינו ומבקשי נפשנו הכרענו. כן, הכחשת השואה, הפשיזם והאנטישמיות עוד מקננים במקומות רבים מדי ברחבי תבל, ומרימים ראש גם בימינו אלה. ולכן, 74 שנים אחרי שחרור אחיותינו ואחינו ששרדו במחנות ההשמדה עלינו להקפיד ולהיות חזקים בזכות עצמנו. חובתנו להיות אחראים באופן עצמאי לגמרי על ביטחוננו. ישראל בשנת ה-71 לקיומה היא מדינה בעלת עוצמה צבאית אדירה וכוח מגן חזק, ונזכור כולנו שלפני 74 שנים איש לא יכול היה לדמיין לעצמו עוצמה ישראלית שכזאת. לאחינו בתפוצות הסובלים מגל אנטישמיות וגזענות נזכיר: ישראל היא הבית הלאומי של העם היהודי. ישראל פותחת את זרועותיה לקבלכם בחיבוק, כל יהודי ויהודייה שחפצים לבוא הביתה, ונפעל בכל הכוח וההשפעה כדי להילחם באנטישמיות ובהכחשת השואה בכל מקום שבו תופעות בזויות ומסוכנות אלה לצערנו מרימות ראשן. מכובדיי, כידוע לכול עוצמתנו נמדדת לא רק באמצעים פיזיים אלא לפני הכול בנורמות של ערכים יהודיים ואנושיים, של מוסר, גם בלחימה, של רדיפת צדק, של ערבות הדדית, אחדות וחוסן לאומי וחברתי, של מנהיגות ושל דוגמה אישית, כמאמרו של דוד בן-גוריון: "מדינת ישראל תיבחן לא בעושר, לא בצבא ולא בטכניקה, אלא בדמותה המוסרית ובערכיה האנושיים", וכמאמר אחר שלו: "גורל ישראל תלוי בשני דברים: בכוחה ובצדקתה". גם היום יש מי שקמים ומאיימים לכלותנו. להם ללא ספק נוכל, ומוטב שלא יעמידו אותנו במבחן שיצטערו עליו. אבל הדבר החשוב ביותר מבחינתנו לחיזוק וביסוס של עוצמתנו וצדקתנו בזכותנו לחיות כאן הוא לשמור ולטפח את אחדות העם, להגן, ולחנך את לוחמינו לחתירה עיקשת לניצחון והכרעה תוך שמירה על ערכינו, וגם לתת דוגמה אישית מנהיגותית תוך לקיחת אחריות שמקרינה ומורה דרך, דרך שהיא המשכו הישיר של אותו מסע היסטורי של עמנו. זה תורנו לשאת באחריות להבטחת קיומנו כעם וכמדינה. במעמד זה אני שוב מבקש להצדיע לכם, הווטרנים, להביע את הוקרתנו והערכתנו לכם, גיבורי הניצחון, לזכור את כל אותם חללי הקרבות, שרבים מהם כלל לא זכו לקבר, ולהבטיח לנו ולדורות הבאים שלעולם לא עוד. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה, חבר הכנסת משה יעלון. בשם סיעת הליכוד, כאמור – חבר הכנסת השר יואב גלנט, ואחריו, בשם סיעת ש"ס – חבר הכנסת מיכאל מלכיאלי. עד חמש דקות לרשות אדוני. << דובר >> שר העלייה והקליטה יואב גלנט: << דובר >> אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, הווטרנים ותיקי מלחמת העולם השנייה, אורחים נכבדים, חלפו 74 שנים מאז הוכרעה גרמניה הנאצית על ידי צבאות בעלות הברית. חזיתות רבות געשו וקרבות אין-ספור התחוללו במלחמה הקשה ההיא, אך המערכה הקשה מכולן התחוללה מברלין ומזרחה, מן הקרבות הקשים והנוראיים בשערי מוסקבה, לנינגרד וסטלינגרד, המשך דרך קרבות ההתקפה וההסתערות של הצבא האדום מערבה ועד לכיבוש ברלין ומיטוטו המוחלט של שלטון הרשע הגרמני. מחיר דמים אשר אין דומה לו בהיסטוריה האנושית שילמו אזרחי וחיילי ברית המועצות. למעלה מ-20 מיליון רוסים, חלק ניכר מהם חיילי הצבא האדום, נספו במערכה כנגד הנאצים; למעלה ממיליון אזרחים גוועו ברעב במצור על לנינגרד, ומאות אלפי חיילים נפלו בקרבות על שערי מוסקבה וסטלינגרד. אך הצבא האדום, בקרב הירואי, הצליח לבלום את המפלצת הנאצית, ובהמשך – להסתער מערבה עד לניצחונו המוחלט והדרמטי וכיבושה של ברלין. פעולתו של הצבא האדום הייתה הגורם העיקרי בניצחון בעלות הברית על גרמניה הנאצית ובחיסול האיום בהשמדה ובשעבוד של אירופה כולה. כוחות רוסיים היו אלו שפרצו את גדרות אושוויץ, מיידנק וטרזינשטט, וגרמו בהתקפתם לעצירתו בפועל של תהליך השמדת היהודים. אבל עבור מרבית יהודי אירופה הייתה הגעתו של הצבא האדום מאוחרת מדי. לפני למעלה משבעה עשורים נרצחו על אדמת אירופה שישה מיליוני יהודים, שליש מן העם היהודי בעת ההיא. האנושות הגיעה אל השפלה בשעותיה מאז שחר ההיסטוריה, והעולם ידע, שתק ועמד מנגד. למרות מאות שנים של גזרות, סבל, רדיפות, פרעות ופוגרומים כנגד היהודים על אדמת אירופה, השואה הייתה דבר מה אחר; תופעה השייכת לפלנטה אחרת, כדברי ק. צטניק. אבל מאש החורבן וההשמדה חושלה גם הפלדה ויוצרה החרב. כמיליון לוחמים יהודים לחמו בצבאות בעלות הברית, רובם בשורות הצבא האדום, תוך גילויי גבורה יוצאי דופן והקרבה עילאית. גבורת הלוחמים והמפקדים היהודים בשורות הצבא האדום שזורה במורשת הניצחון על הנאצים ומהווה חלק בלתי נפרד ממנה. כבן להורים ילידי פולין, פליטי שואה, זכיתי לשמוע ממקור ראשון, לאורך שנים ארוכות, את סיפורה של אימי על הבריחה מהנאצים, על הרעב והנדודים בדרך מזרחה ועל טוב ליבם של בני העם הרוסי, אשר נתנו לה ולבני משפחתה מחסה בתנאים קשים ביותר. זכיתי לשמוע גם את סיפורו של אבי, נער פרטיזן, שלחם על נפשו; שהיה האדם המכריע בהישרדות משפחתו בתקופת הבריחה והרעב, ובהמשך לוחם עז נפש בשועלי שמשון, יחידת העילית של צה"ל בימי מלחמת העצמאות, בחזית הדרום. זכיתי גם לשמוע את סיפורו של וטרן – של מישה, מיכאל קרקוב, זיכרונו לברכה, סגן אלוף; פולקובניק, מג"ד בשורות הצבא האדום – אשר הפך לבן זוגה של אימי פרומה לאחר שהתאלמנה בגיל צעיר מאבי מיכאל, זיכרונו לברכה. שמעתי ממנו על פעולתם של לוחמי הצבא האדום בקרבות הקשים שאותם חווה בסטלינגרד ובקורסק. שמעתי על הגבורה שלו ושל חבריו היהודים במסגרת הצבא האדום. הסיפורים האישיים על גבורת הלוחמים היהודים צבעו עבורי את לימוד ההיסטוריה הצבאית של לחימת הצבא האדום, שאותה שיננתי במסגרת הכשרתי ותפקידיי השונים לאורך שנות שירותי בצה"ל. אני ניצב כאן היום על בימת הכנסת כשר העלייה והקליטה של מדינת ישראל כדי להוקיר את גבורת הלוחמים היהודים ולברך את נציגי הווטרנים הנמצאים כאן עימנו. במשך אלפיים שנות גלות, מאז חורבן בית המקדש ועד שואת אירופה, העניק העם היהודי לעולם את הנעלים שבערכי המוסר והצדק והעלה תרומה מהותית וייחודית לאנושות בתחומי התרבות, המדע והרוח. כל אלו לא עמדו לנו, היהודים, כאשר עלה הכורת הנאצי על עמנו וביקש לכלותנו. הוריי ובני משפחתם, יחד עם מיליוני יהודים ברחבי העולם, הם שקראו: "לעולם לא עוד". מכוח ציווי זה קמה מדינת ישראל. לראשונה זה אלפיים שנה מימשנו את זכותנו הבסיסית להגן על עצמנו, בכוחות עצמנו, במולדתנו החופשית והעצמאית. הוגשמה כמיהת הדורות למדינה יהודית וחושל כלי המגן – צבא ההגנה לישראל. לא תמו המלחמות ולא נדם שאון הקרב. 71 שנות עצמאות ושגשוג לא הביאו את אויבינו להשלמה עם קיומנו כעם חופשי במדינתו היהודית, הציונית והדמוקרטית. צה"ל וכוחות הביטחון ניצבים על משמרתם ביבשה, באוויר ובים, נכונים למשימותיהם. בכוחנו ובאחדותנו נבטיח את קיומנו ואת עתידנו. בזכות צדקת דרכנו ובכוח נחישותנו נעמוד באתגרי העתיד ונוכל להם. נמשיך את דרכם של גיבורי מלחמת העולם ומלחמות ישראל, נזכור ונממש כל יום את הציווי והנדר "לעולם לא עוד". היו ברוכים. << יור >> היו"ר מאיר כהן: << יור >> תודה רבה, אדוני. אני מזמין את חבר הכנסת מלכיאלי, בשם סיעת ש"ס. להזכירכם, עד חמש דקות. << דובר >> מיכאל מלכיאלי (ש"ס): << דובר >> תודה. אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חבריי חברי הכנסת, חברי הסגל הדיפלומטי, ביום זה כנסת ישראל מציינת את יום הניצחון על גרמניה – אותה גרמניה אשר הצליחה להביא את האדם, בן האנוש, לשפל שאין למטה ממנו, עד כדי איבוד הצלם האנושי. אותם ימים שפלים הסתיימו, וברוך השם, כיום העם היהודי איתן ופורח, גם כאן בארץ וגם בעולם; נמצא במדינתו. לא מזמן דיברו על איך נראה העם היהודי, מה המחיר שהוא משלם עם מדינה והמחיר שהוא משלם בלי מדינה. אסור לנו לשכוח כי אותו מסע טירוף אכזרי, שנעשה תחת מעטה של נאורות ושאיפה לעולם טוב יותר, החל מאנטישמיות אשר חלחלה אט-אט, במלאכת מחשבת מיומנת, שתכליתה היחידה הייתה להשאיר את העולם ללא יהודים לעולם. בימים אלו, כאשר אנו מציינים את תבוסת הצורר הנאצי, חובה עלינו לזכור באותה נשימה כי הכול החל בקטן: במקרה אנטישמי אחד כאן; במקרה אנטישמי אחד נוסף פה; בקריקטורה כזאת; בפגע כזה ליהודי; בשרפה כזאת של חנות. יכול להיות שאת כל אחד מהמקרים ידעו לתרץ – פה היה חוליגן ופה היה אדם שהיה מושפע ופה אדם שהוא לא בקו הבריאות – אבל בסופו של דבר, רצף של אירועים הביא לשואה. גם היום אנחנו, העם היהודי, סובלים לאט-לאט. מי שמסתכל על העלייה במקרי האנטישמיות בעולם חווה את אותם ימים; מתחילים לראות, לצערנו. אבל היום, ברוך השם, לעם היהודי יש מדינה משלו, מדינה חזקה. וצריך לזכור, כמו שהתורה אומרת: "מלחמה לה' בעמלק מדור דור". המלחמה האמיתית בעמלק היא כשעם ישראל מקיים דור ועוד דור אחריו, כשאנחנו כאן מגדלים דורות, וברוך השם, מדינת ישראל מלאה בילדים; מקימים עוד ערים ועוד שכונות – זאת המלחמה וזה הניצחון האמיתי. דווקא ביום הזה ראוי להעלות את זכרו של רבי מנחם מנדל טאוב, האדמו"ר מקאליב, שהלך לעולמו בחודש האחרון. הרב מנחם מנדל טאוב היה סמל ליהודי אשר לא איבד את התקווה במשך 96 שנותיו, מהרגעים הקשים במחנה המוות באושוויץ ועד לימים האחרונים. העם היהודי שרד אלפי שנים רק בגלל אותה הרוח שאותה נשא בגאון הרב טאוב, זיכרונו לברכה. כולנו כאן מוכרחים לקחת את הרוח והכוחות מהיהודי הגדול הזה, שבחר בחיים. יהי זכרו ברוך. << יור >> היו"ר מאיר כהן: << יור >> תודה רבה, אדוני. בשם יהדות התורה, חבר הכנסת אייכלר, בבקשה. הרב אייכלר, בבקשה. << דובר >> ישראל אייכלר (יהדות התורה): << דובר >> כבוד היושב-ראש, שרים וחברי הכנסת, בראש ובראשונה האורחים, הווטרנים, אנשים שזכו להילחם ולשרוד ולהישאר עד היום כדי להעיד בפני הדורות הבאים על שהיה היה. היום אנחנו צריכים להודות לקדוש ברוך הוא על הנס הגדול של יום הניצחון, שגם לאחר החורבן הנורא, מתוך ההריסות ניצלו מאות אלפי יהודים – אולי חצי מיליון. אבל יום הניצחון על הנאצים במלחמת העולם השנייה הוא גם יום שבו עלינו לעשות את הפעולה הכי קשה שאדם יכול לעשות: לנתח מה קרה לפני השואה. צריך אזמל חד כדי לחשוב על הרקע שבו הותר דמם של היהודים, כדי למנוע את ההסתה האנטישמית היום בעולם. כמו ארכיאולוגים שנוברים במעמקי האדמה, כך גם אנחנו חייבים לגלות את התקופה, את התעמולה וההסתה שקדמו עשור או שניים ויותר לשואה האיומה. זוועות השואה היו רק תוצאה שבאה מסיבה טרגית לא פחות, והיא תעמולת השנאה, הסלידה, התיעוב והגועל מפני יהודים. מי שקרא – ומי לא קרא – את הספרים וראה את הסרטים ואת כל מה שהראו שם על העם הגרמני במשך השנים, שהכינו אותם לתחושת גועל, לראות את היהודים כמו חולדות ועכברים, רחמנא ליצלן, לא יכול להבין את מה שקרה. אנשים שנראים בני תרבות, אנשים שנושמים כמו בני אדם, אנשים שחושבים כמו יצורי אנוש – איך הם היו מסוגלים להגיע לרמות שנאה ואכזריות כאלה נגד אנשים, נשים וטף, ילדים קטנים, שכל חטאם היה שהם יהודים והם מתנהגים כמו יהודים? מאיפה זה נבע? זה נבע מדבר אחד: שהיהודי בתעמולה הנאצית הוצג כגרוע מחיה ועוף. קראו להם תת-אדם; כחולדה מכוערת הציגו אותם. מישהו שלח לי סרטון שבו רואים איך קצין גרמני מסביר לצרפתי כפרי שהסתיר יהודים ברפת שלו. הוא מסביר לו: איך אתה מרשה לחולדות להסתובב בתוך הבית שלך? פשוט תחושת גועל. הוא חשב שהוא מדביר, עוסק בהדברה, הוא לא חשב שהוא רוצח אנשים. זה היה חינוך של שנים. היהודי הוצג כחיידק מסוכן שהורס את החברה הגרמנית. אני ראיתי אחד הנאומים של Buergermeister אחד שצעק: Die Juden, היהודים, זיהמו את התרבות שלנו. כבר מדובר על יהודים שהיו בתרבות של גרמניה. התעמולה הזאת, שחזרה על עצמה שוב ושוב, היא שהביאה את האפשרות לרצוח שישה מיליון מבני עמנו, השם ייקום דמם. בשבילם זה היה מבצע הדברת חרקים מזיקים. בני אדם רגילים לא יכולים לחנוק בידיהם תינוקות וילדים, אבל כשהתחושה היא שמדובר בחולדות שמכרסמות את התבואה שבמחסני התבואה הנקיים של גרמניה, קל להדביר חרקים. ראיתי כשהייתי צעיר יותר, אצל הרב מנחם קרילק, סרטים שהיו מראים בבתי הקולנוע בגרמניה. מראים שם מחסן מלא תבואה, שקי חיטה יפים, נקיים, ומזיזים קצת את השקים – רואים המון המון עכברושים שמכרסמים ומרעילים את החיטה. כך הוצגו היהודים בתעמולה בלתי אפשרית. בזמן של שלום ורגיעה, אז יש לחיית האדם כבלים כמו חוק, כמו אימה, אבל בזמן מלחמה כל היצרים והמוסר האנושי התפרקו. הם השתוללו כמו חיות טורפות ביער. הזמן למנוע את הדבר הזה הוא בימי רגיעה, כי במלחמה זה כבר מדי מאוחר. עברו עשרות שנים, וגם היום בעולם יש אנשים שחושבים שהיהודים הם תת-אדם, בכל מיני מקומות בעולם. אני לא רוצה להגיד – היו אנשים שאמרו שיש אומות שינקו את האנטישמיות עם חלב אימם, אבל גם היום, בימינו. אני רוצה לומר לכם משהו קשה: הניו יורק טיימס פרסם קריקטורה ובה נראה טראמפ ולראשו כיפה שחורה כשהוא מובל כעיוור על ידי נתניהו הכלב, העונד שרשרת מגן דוד. תאמינו לי, אם לא היו שמים כיפה על טראמפ ולא מגן דוד על צוואר הכלב, אז אפשר היה לומר שזאת קריקטורה פוליטית, אבל מה עושה הכיפה, מה עושה המגן דוד בקריקטורה הזאת? זה המסר הסמוי, שאומר לכל אלה ששונאים את המגן דוד ואת הכיפה: הינה, היהודים הם אסוננו, נוסח אמריקה. עברו 75 שנה, ונראה שהעולם לא למד את הרקע העיקרי של הדבר. מוריי ורבותיי, אני לא רוצה להאריך בדברים, אבל חייבים לראות גם בימינו וגם בשפתנו שאנחנו צריכים לשמור על כבוד האדם באשר הוא אדם, גם אם הוא יהודי וגם אם הוא מוסלמי וגם אם הוא זר, ממדינה אחרת, מיבשת אחרת. למען כבודם של הווטרנים אני לא רוצה להביא דוגמאות יותר קרובות, אבל צריך מאוד מאוד להיזהר. אם מישהו רוצה שזה לא יקרה עוד, דבר ראשון יש לאסור את השיח שהופך בני אדם לשרצים, לחרקים, שמדמה אנשים זרים ושונים למשהו שהוא לא אדם. אנחנו צריכים לדעת שחביב אדם שנברא בצלם. "ורחמיו על כל מעשיו", נאמר, והקדוש ברוך הוא ברא את כל בני האדם, ואנחנו צריכים לעשות את רצונו. הדבר הראשון שצריך לעשות – עשות חסד, רחמים וחמלה. אלה הדברים שימנעו דברים כאלה, שהיו ולא יהיו עוד, בעזרת השם. תודה רבה. << יור >> היו"ר מאיר כהן: << יור >> תודה רבה, אדוני. חבר הכנסת אחמד טיבי, בבקשה. אחריו – חברת הכנסת שלי יחימוביץ. << דובר >> אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל): << דובר >> אדוני היושב-ראש, רבותיי חברי הכנסת, לפני כמה שנים נאמתי כאן ביום השואה הבין-לאומי על השואה. ציטטתי את הסופר אלדוס האקסלי על השיעור שאנחנו צריכים ללמוד מההיסטוריה ואנחנו לא לומדים. תומאס מאן, בקובץ המאמרים שלו "זאת המלחמה", כתב: "כיצד יכולים הגרמנים לשאת את שפלותם הלא-אנושית של שליטיהם הנוכחיים? כיצד יכולים הם לסבול את זעפנותם המושחתת ואת רוגזם; את חוסר כל זיק של רוחב לב בישותם; את הנאתם הפחדנית מרמיסת חלשים; מהשפלת עמיתיהם, מגרימת כל מיני ייסורים גופניים ונפשיים? עם גרמניה האומלל, כיצד מוצא חן בעיניך התפקיד המשיחי שנועד לך, לא על ידי אלוהים ולא על ידי הגורל, אלא על ידי קומץ של בני אדם מופקרים?" אין ספק שתופעת האנטישמיות – – – << יור >> היו"ר מאיר כהן: << יור >> סליחה, בצד ימין, אני מבקש לא להפריע. << דובר_המשך >> אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל): << דובר_המשך >> האוזר, גם אתה מפריע לי. אני רוצה שהוא יקשיב. << יור >> היו"ר מאיר כהן: << יור >> לא, לא. האוזר לא מפריע. זה שם. << דובר_המשך >> אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל): << דובר_המשך >> זה מפריע לי. << קריאה >> עיסאווי פריג' (מרצ): << קריאה >> תתייחס לנאום הבכורה – – – << יור >> היו"ר מאיר כהן: << יור >> בבקשה. כן, זה נאום בכורה של אחמד טיבי. בבקשה, אדוני. << דובר_המשך >> אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל): << דובר_המשך >> אין ספק, אדוני היושב-ראש, שתופעת האנטישמיות המתפשטת בעולם היא תופעה נלוזה, מסוכנת, שיש להיאבק בה. היא תולדה של גזענות, של הכחשת האחר רק בשל מוצאו. במהלך 2017 מספר התקריות האנטישמיות עלה בעשרות אחוזים – 67% בהשוואה לתקופה המקבילה בשנה שלפניה. מינואר ועד 30 בספטמבר אז אירעו בארצות הברית 1,299 תקריות אנטישמיות; במהלך 2016 כולה נרשמו בארצות הברית 1,266 תקריות ב-12 חודשים; מספר זה נחצה ב-2018 בתוך תשעה חודשים, לפי הדוח של הליגה נגד השמצה. את תנועות הימין האנטישמיות מובילים צעירים רהוטים, כמו מנהיגי התנועה הלאומית המסורתית, ניאו-נאצים ושונאי יהודים מוצהרים וגלויים, כאלה שמעריצים את היטלר, בעלי דעות קיצוניות ובוטות, צורמים וכואבים, השואפים לגרש את היהודים מאמריקה בטענה שהם גורמים נזק לכלכלה האמריקנית – ועוד הכחשות השואה. קבוצות אלה מקבלות רוח גבית בשנתיים האחרונות מהאווירה הכעורה שמציף הנשיא טראמפ בהצהרותיו הבומבסטיות נגד כל מה שהוא שונה: נגד מיעוטים, נגד מהגרים, נגד מוסלמים ילידים. כמו כן, רמיסת זכויות אדם ושלילת תקציבים למוסדות האו"ם – מה שאף נשיא אמריקני אחר לא עשה; פגיעה בחלשים באשר הם חלשים. הדבר עבר כל גבול כאשר חלק מהאנשים שעבדו בצוות שלו התגלו כאנשים בעלי עבר ניאו-נאצי. אחד מהם כבר לא עובד שם. לדעתו של הצורר הנאצי היטלר, המאבק הוא אבי הכול: כמו בטבע – יש מלחמת קיום, והחזק שורד. לפי תורתו של הביולוג האנגלי צ'רלס דרווין, כך גם בבני אדם. הנאצים השתמשו בתורה זו וייחסו אותה לבני אדם. לפי תורה זו קבעו הנאצים שזכותו של הגזע העליון להשמיד את החלשים כדי להתקיים, בטענה שהגזע הארי הוא הגזע הנעלה מכולם. הטבע יצר אותו בשלמותו, ולכן מבחינה רוחנית ותרבותית הוא הנעלה מכולם והוא מודל לאדם העליון, אך במשך השנים נוצרו יסודות צרים שטימאו אותו והתכוונו להרסו. לדעתם של הנאצים הגורם המקלקל הוא היהודים. גורם זה מנוון את הגזע הארי ואחראי לכל האידיאולוגיות הפסולות, כמו הליברליזם והדמוקרטיה. כדי להחזיר לגזע הארי את עליונותו יש להקים רייך שישמיד את הגזע הנמוך, הרי הוא היהודים, לפי אידיאולוגיה זו. החקיקות האנטי-יהודיות – חוקים, חקיקות אנטי-יהודיות – התבצעו בשלבים הדרגתיים. חוקי נירנברג אושרו בספטמבר על ידי ועידה נאצית המונית. החוקים הורידו את זכויות היהודים לרמה הנמוכה ביותר, ואף נטלו אותן. נישואים או יחסים בין יהודים לגזע העליון, הארי, נחשבו עבירה פלילית. השואה, אדוני היושב-ראש, רבותיי חברי הכנסת, הייתה פשע נורא, והיא פשע נורא ביותר נגד האנושות. היא חרפה אנושית. היא תולדה של הרוע ההוא – תורת הגזע, שהייתה שם במערב, ולא במזרח. שם במערב, ולא במזרח. האי-הכרה באחר נבעה ונובעת מצורת מחשבה מעֻוותת ומעוותת, הפוגעת ביחסים בין שני העמים ולא מכירה באחר, השונה, ולא בשוני, שמעצם הגדרתו של טבע האדם הוא המהות. גם אם כל אדם חי צורת חיים אחת וייחודית מתוך אין-ספור צורות חיים אפשריות, נראה כי טבעו האנושי משקף גם מטען רחב של תכונות אוניברסליות, כלל-תרבותיות, הרבה מעבר לטענות הגלומות בגישה של יחסיות תרבותית ולאומית רדיקלית. להכיר בשוני ובשונה הינו תהליך עמוק וכן של הכלה של אדם אשר בחר להיות אנושי. האנושיות היא אומנם תכונה של להיות בן אנוש, אבל השימוש היום-יומי במושג הזה מתייחס לאנשים רחומים ומתחשבים. אבל אנשים שחונכו להיות בני אדם הם אנשים אנושיים. אדם שנוהג באופן אנושי לא יעמוד מנגד כשמישהו סובל או מקבל יחס רע. אנשים כאלה יתגייסו ככל יכולתם כדי לסייע, להקל ולתמוך במי שעומד מולם ומצבו אינו טוב. המתכון ההוא הוא המתכון ליצירת גזענות והתגזענות. אין להקל ראש בנאציזם; אין להזמין למדינת ישראל ניאו-נאצים על ידי מפלגות; אין לקבל אחר כבוד ניאו-נאצים מאירופה וממקומות אחרים רק בשל העובדה שהניאו-נאצי הזה שונא מוסלמים ואנטי-ערבי. אסאלמופוביה היא גם סוג של אנטישמיות, ולכן כולנו חייבים להיות מאוחדים כדי להיאבק בתופעות של גזענות, הכחשת האחר או יצירת סטריאוטיפים פוגעניים. רבנים יהודים אינם אמורים לחלק שבחים לאדולף היטלר ולהגיד: היטלר צודק בכל מילה. היטלר צודק בכל מילה? יהודים? בעברית? בגרמנית זה נשמע יותר אותנטי. אין לדבר על טוהר הגזע, ורבותיי, אני מודיע לכם: אין לערבים פגם גנטי. הערבים הם שווים. הם יצורים אנושיים בדיוק כמוכם, בדיוק כמו הצרפתים. והדברים האלה נאמרו. הם לא זכו לשום תגובה מראש ממשלת ישראל, אלא זכו להצדקה והגנה והסבר על ידי רבנים ועל ידי אנשים המועמדים להיות שרים בממשלת ישראל. אני במקומכם, יהודים, הייתי מתבייש. בספרו של פרימו לוי הוא כותב: "האדם מאמין בכל הווייתו שלחיים יש מטרה. אמונה זאת היא מהותו האנושית. בני אדם חופשיים הוגים בה" – כתמיד – "מתדיינים על טיבה, מכנים אותה בשמות הרבה. עבורה המטרה פשוטה ביותר: לחיות עד האביב. על דבר אחר איננו חושבים. למשימה הזו בלבד מכוונים כרגע משאבי הנפש וכל התקווה שלנו". בואו כולנו נלמד מהשיעור המר של ההיסטוריה כדי שהיא לעולם לא תחזור על עצמה. אסיים בציטוט דבריו של חברנו היקר יוסי שריד ז"ל, שמעל לדוכן הזה נאם על פפיצ'ק, תאום מנגלה, בסיפור מצמרר: שלא ידע את שמו, ואימו אמרה לו כשהופרד ממנה: אל תשכח מי אתה ומה שִמך. אל תשכח מאיפה באת. אכן, אין לשכוח מי אתה, מי אנחנו, מאיפה באנו ולאן אנחנו צועדים. אדוני היושב-ראש, רבותיי חברי הכנסת, בואו נשנה את כיוון הצעדה כדי שנגיע בשלום אל השלום. << יור >> היו"ר מאיר כהן: << יור >> תודה רבה, אדוני. תודה רבה, אדוני. חברת הכנסת שלי יחימוביץ. אני בשיא הזהירות מבקש שלא לדבר פי שניים ממה שהתקנון קובע. אז לא רציתי להפסיק, אבל אנא מכם, תקפידו על זה, כי אני משתדל שלא להפסיק את הדברים. בבקשה, גברתי. << דובר >> שלי יחימוביץ (העבודה): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, וטרנים יקרים, אספר כאן משהו שכבר סיפרתי פעם, לפני כמה שנים. לפני 74 שנים יצאה אל הרחוב ילדה כבת 11 ממקום המסתור הזעיר שלה מאחורי ארון. היא חיתה שם שנים, אחרי שמולטה מגטו ורשה הגוסס, ותמורת תכשיטים וכסף הוחבאה אצל משפחה פולנית. היא לא ראתה אור שמש; היא ניזונה מקליפות של תפוחי אדמה. ובאותו יום הם פשוט זרקו אותה מהמחבוא אל הרחוב ואמרו לה שהמלחמה נגמרה. היא עמדה ברחוב מורעבת, חלשה, חולה. אור השמש היכה בה. רגליה, שלא הלכו שנים, מעדו שוב ושוב. היא הסתכלה בתימהון על המשאיות של הצבא האדום שנסעו ברחוב. חיילי הצבא האדום השליכו כיכרות לחם אל השרידים המורעבים והמפוחדים שהחלו לצאת זה אחר זה ממחבואם. היא לא ידעה עדיין שהיא איבדה את אימא שלה, את אבא שלה, את אחיה, את כל המשפחה שלה. הילדה הזאת הייתה אימא שלי, חנה יחימוביץ. אחת המשאיות עצרה לידה. החיילים הרוסים אספו אותה לבית חולים צבאי שהקימו מחוץ לוורשה. היא שוטטה בין החולים, בין הפצועים, בין הגופות. היא זוכרת את החיילים האנושיים והסבלניים, אף שהם היו שבעי קרבות בעצמם. המפגש ביניכם, הלוחמים, המשחררים, ובין הילדה שתפסה מידיכם כיכר לחם היה המפגש בין האודים המוצלים לבין משחרריהם, החיילים, שלחמו באומץ לב ובנחישות על מול הרשע הנאצי. אלתרמן כתב ביום הניצחון: "משוחרר העולם מכלאו / המפלצת עפר לוחכת". אימא שלי וגם אבא שלי, זכרו לברכה – אימא שלי תיבדל לחיים ארוכים; אבא שלי היה בבירקנאו – ניצלו הודות לחבירה היסטורית, מרגשת, עוצמתית, של כוחות האור שפעלו יחד למגר את הרשע. הם הכירו בישראל, הולידו אותי, את האחים שלי. יש לי חוב אישי כלפיכם, היושבים כאן ביציע. ביום השואה אנחנו מציינים את שואת העם היהודי הנוראה. ביום הניצחון על הנאצים אנחנו מתחברים אל הדופק הפועם של האנושות כולה, אל ערכיה האוניברסליים, אלה שהניעו את העולם להתאחד אל מול כוחות האופל. היום הזה הוא יום חגה של האנושות, של הנאורות, של ניצחון הערכים האנושיים של סולידריות ואהבת אדם על הרשע, הגזענות, השנאה והאפלה; ניצחון של רוחו הנאצלת וההירואית של האדם, רוח עז השואפת דרור, על הפנים האכזריים והמרושעים שלה. ודווקא משום שהעם היהודי היה היעד הראשי של מכונת ההשמדה הנאצית הלקחים שלנו הם גם לאומיים וגם אוניברסליים. לקח ראשון: לא ללכת עוד כצאן לטבח; להיות מדינה ריבונית ועצמאית, חזקה, מרתיעה, מול כל מי שמבקש לפגוע בה ולהשמידה. לקח שני: מתוך העוצמה, להיות אחראים לגורלנו. לא להיטלטל לצלילי החליל של האויבים שלנו. להיות פרו-אקטיביים על המציאות. לייצר אותה ולא להיגרר אחריה. ולקח שלישי: להיות נחשונים וראשונים בכל מה שקשור בתפיסה עמוקה של צדק ומוסר אוניברסליים. ההיסטוריה שלנו כעם, העובדה שהיינו קורבן לגזענות רצחנית, מחייבת אותנו להיות מדינת מופת דמוקרטית ונאורה; רודפת צדק, רודפת שלום, רודפת שוויון בין כל בני האדם; נאבקת בגזענות מכל סוג ומין, בין שהיא מופנית כלפינו ובין שהיא צומחת בתוכנו. כה אמר אלי ויזל, הסופר, העיתונאי ניצול השואה: "יהיו זמנים שבהם נהיה חסרי יכולת למנוע אי-צדק, אבל אסור שיהיו זמנים שבהם לא נצליח למחות". "ההפך מאהבה אינו שנאה, הוא אדישות", אמר אלי ויזל. "ההפך מאומנות אינו כיעור, הוא אדישות. ההפך מאמונה אינו כפירה, הוא אדישות. ההפך מהחיים אינו מוות, הוא אדישות". "עלינו לקחת צד תמיד. ניטרליות עוזרת לתוקפן, לעולם לא לקורבן. שתיקה מעודדת את המענה, לעולם לא את המעונה". אתם היושבים כאן, ותיקי המלחמה, עטורי הדרגות והאותות, מתקבלים כאן היום בכבוד רב ובאהבה. אני מודה לכם על כל מה שעשיתם למען המשפחה שלי, למען עמנו ולמען העולם כולו, ומאחלת לכם בריאות ואריכות ימים. תודה רבה. << יור >> היו"ר מאיר כהן: << יור >> תודה רבה, גברתי. חבר הכנסת יבגני סובה. << דובר >> יבגני סובה (ישראל ביתנו): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, כנסת נכבדה, בראשית דבריי אני קודם כול רוצה לברך את הווטרנים הנכבדים והגיבורים שלנו שהגיעו ביום הזה, הכל-כך חשוב, שבו הכנסת מציינת בישיבתה המיוחדת את יום הניצחון על גרמניה הנאצית. כמובן, נאמרו פה הרבה דברים, ואני רק אצטרף לכל הדוברים לפניי. לפני 74 שנה, במאי 1945, הצבא האדום ובעלות הברית ניצחו את הרוע גדול במאה ה-20 – גרמניה הנאצית. אחרי שש שנים של הרג ושפיכות דמים בכל חלקי העולם תמו הקרבות. העולם שילם מחיר כבד ביותר עבור הניצחון. הודות לניצחון הזה אנחנו חיים היום. כשאני אומר "אנחנו" אני מתכוון גם לעצמי, הילד הקטן שעלה מברית המועצות ונכד לקצין בצבא האדום. אני גדלתי על סיפורי הגבורה של סבא שלי, שנפצע בפעם הראשונה בקרב סטלינגרד בחורף 1942. אחר כך הוא נפצע עוד פעמיים, עלה לישראל בגיל יחסית מבוגר ונפטר לפני עשר שנים. סבא שלי היה אחד מתוך 500,000 חיילים יהודים בצבא האדום ומיליון וחצי יהודים שלחמו בצבאות של בעלות הברית. ולכן, החוב והכרת התודה שלנו על הניצחון הזה, ועל זה ששרדנו בתלאות השואה כעם, כולו קודם כול מגיע לווטרנים היקרים שלנו. ובהקשר הזה אני חייב גם לציין, ואני שמח שבכנסת הקודמת, לפני שנתיים, חוקק חוק של ישראל ביתנו שמגדיר את יום הניצחון כיום חג לאומי, וזה דבר מאוד חשוב. היום, אחרי 74 שנים, בעולם לא שואלים מי ניצח במלחמה. זה למעשה השיעור ההיסטורי שאנחנו צריכים ללמוד. הרי אנחנו אוהבים היסטוריה, נכון? אנחנו עם הספר שאוהב היסטוריה. אף אחד לא מטיל ספק בניצחון על הנאצים ובצורך להביס את האויב. ואתם יודעים למה? כי העולם זוכר היטב את חתימת הסכם הכניעה ב-8 במאי 1945. הדבר השני, שהוא לא פחות חשוב: עם חתימת ההסכם הזה העולם הגיע להכרעה מול האויב. היום, כלקח מהמלחמה ההיא, אנחנו צריכים לזכור את הדבר הכי חשוב: כאשר האויב אומר שהוא רוצה להשמיד אותך, פשוט תאמין לו, ולאחר מכן תעשה הכול בשביל שזה לא יקרה. לכן היום אנחנו חייבים להחזיר ללקסיקון הלאומי שלנו את המילה הכי חשובה, והמילה הזאת היא "ניצחון". תודה רבה לכם. וכמו שאומרים ברוסית: (אומר דברים בשפה הרוסית.) << יור >> היו"ר מאיר כהן: << יור >> תודה רבה, אדוני. חברת הכנסת מיכל רוזין, בבקשה. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> – – – << יור >> היו"ר מאיר כהן: << יור >> סליחה, כן. חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ, אני הסתכלתי שמאלה ולא ראיתי אותך, ופתאום – – – << קריאה >> קריאה: << קריאה >> – – – << יור >> היו"ר מאיר כהן: << יור >> כן, זהו. << קריאה >> מיכל רוזין (מרצ): << קריאה >> תמיד תסתכל שמאלה. << יור >> היו"ר מאיר כהן: << יור >> התרגלנו. << קריאה >> מיכל רוזין (מרצ): << קריאה >> תמיד תסתכל לשמאל. << יור >> היו"ר מאיר כהן: << יור >> בבקשה, סמוטריץ, בוא, בוא. כן, אני מבין שאתה עסוק במשא ומתן קואליציוני, וקצת – בבקשה, כבודו. << דובר >> בצלאל סמוטריץ (איחוד מפלגות הימין): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חבריי השרים וחברי הכנסת, ברשותך, חבר הכנסת יבגני סובה, אני רק מברך אותך על נאומך הראשון. אני מניח שעוד יהיה לך נאום בכורה מסודר ויברכו אותך חבריך לסיעה, ובכל זאת, זכית, ואני חושב שגם זכית לתת נאום ראשון ביום עם משמעות סמלית למדינת ישראל כולה, ובוודאי ובוודאי לך באופן אישי. תראו, היום הזה לציון יום הניצחון על גרמניה הנאצית, בעיניי הוא יום שמסמל את הניצחון של הטוב על הרע. אלה מושגים שבעולם פוסט-מודרני לא פעם מיטשטשים לנו. אנחנו חיים בעולם שלפעמים נוטה לטשטש את הטוב, את הרע, את ההבנה שיש בעולם הזה מושג של טוב אבסולוטי, מוחלט, ויש רע מוחלט. לא הכול יחסי. את הטוב צריך לחבק, את הטוב צריך לפתח ולקדם; את הרע צריך להוקיע, ברע צריך להילחם. ושוב, לא הכול יחסי; לא הכול עניין של פרספקטיבה, של זווית מבט, של נרטיב. יש בעולם הזה מושגי טוב ורע מוחלטים. פרשת האזינו בסוף ספר דברים מסתיימת בפסוק – אנחנו אומרים אותו גם בתפילת אב הרחמים לפני תפילת מוסף בכל שבת. אגב, בשבתות חגיגיות, כשמברכים את החודש או כשיש איזושהי שמחה בבית הכנסת, לא אומרים את המזמור הזה. בתקופה הזאת של ספירת העומר, על רקע מאורעות, רדיפות ופוגרומים שהעם היהודי עבר בדיוק היסטורי בתקופה הזאת, גם כאשר יש שמחות בבית הכנסת בשבת כן אומרים את אותה תפילת אב הרחמים, וגם היא מסתיימת בפסוק שכולנו מכירים: "הרנינו גויִם עַמו כי דם עבדיו יִקוֹם ונקם ישיב לצריו וכִפר אדמתו עַמו". ואגב, להבין את הסיומת הזאת של הפסוק, "וכִפר אדמתו עמו", זה משימה מרתקת. תראו, המפרשים מתחבטים מאוד: מה זה "וכִפר אדמתו עמו"? האם זה וכיפר אדמתו ועמו? אולי עמו מכפר על אדמתו? אולי אדמתו מכפרת על עמו? אולי הקדוש ברוך הוא מכפר על עמו ואדמתו? מה זה בכלל המושג הזה "וכִפר"? רש"י, אגב, מסביר ש"וכִפר" – הכוונה מלשון ריצוי: הקדוש ברוך הוא, העם והארץ מרצים, מפייסים האחד את השני, אחרי הרבה מאוד שנות גלות, נדידות ורדיפות של שלושת השחקנים האלה, אם אפשר לקרוא לזה כך; גם ריבונו של עולם, גם האדמה הזאת של ארץ הקודש וגם העם שילמו מחירים כבדים. אבל הריצוי הזה, הפיוס ההדדי הזה, לא קורה לבד. הוא מתרחש על רקע ראשיתו של הפסוק, "הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום". וצריך לומר, עברנו ממש בימים האחרונים את יום השואה, ואחר כך את יום הזיכרון, ולמרבה הצער ראינו מי שהתבלבלו קצת במוסר, הלכו אל הכיוון של המוסר הנוצרי, שבז לנקמה – בז לנקמה מכיוון שהוא לא מוכן לקבל את תפיסת היסוד שלפיה יש בעולם טוב ורע, והנקמה עניינה הבירור הזה: לדעת לסמן את הרע ולהגדיר אותו כרע, ככזה, ולמגר אותו מן העולם. המוסר היהודי הוא לא כזה. המוסר היהודי הוא מוסר שמקדש את הנקמה. חז"ל אומרים: גדולה נקמה שניתנה בין שני שמות השם, אל נקמות השם. לא מדובר, חלילה, חלילה, חלילה, על נקמה פרטית של אדם פרטי – זה דבר נורא ואיום – אבל מדובר על נקמה ציבורית, נקמה של עם, נקמה של מדינה, נקמה של צבא, נקמה שהיא ערך, כזאת שמבערת את הרע ושמבהירה לכולם שהוא רע ושאין לו מקום בעולמו הטוב של ריבונו של עולם. << יור >> היו"ר מאיר כהן: << יור >> "אל נקמות" נאמר, לא "עם נקמות". << דובר_המשך >> בצלאל סמוטריץ (איחוד מפלגות הימין): << דובר_המשך >> אמרתי "אל", "אל נקמות ה'". גדולה נקמה שניתנה בין שני שמות של השם: "אל נקמות ה' אל נקמות הופיע". וצריך להודות על האמת, רובנו ככה זעים, זזים באי-נוחות על הכיסא כששומעים את המילה "נקמה". זה נתפס כאיזה משהו ברברי כזה, איזשהו רגש, איזשהו יצר אנושי שכאילו צריך לכבוש אותו, שאין לו מקום. אני חושב שחוסר הנוחות נובע מתחושה שאנחנו עושים הנחות לרע. כשמישהו רואה מול העיניים את הרע בהתגלמותו והוא מבין שהוא רע ואין מקום לדון אותו לכף זכות, אז הוא יודע שאת הרע הזה צריך למגר, והוא מרגיש עם זה מצוין. להפך, הוא יודע שהוא מיטיב עם העולם כשהוא מבער ממנו פינות של רע ולא נותן לו מקום. אז היום הזה הוא יום שבו הטוב שבעולם ניצח את הרע שאין לו הסבר ואין לו הצדקה, ואין מקום לנסות להבין אותו, לדון אותו לכף זכות. אין לו מקום בעולם שוחר טוב. אז ניקח אנחנו מתוך היום הזה את האומץ – קודם כול, את הצורך – לברר לעצמנו את המושגים טוב ורע. בואו נאמר שזה הבסיס. מי שלא יודע להגדיר נכון את הטוב ואת הרע, ושוב, חי באיזה עולם פוסט-מודרני שבו כל האמיתות הן יחסיות – אז אולי מה שטוב לי הוא רע לך ומה שרע לי הוא טוב לך, אז אין לי זכות להגדיר אמיתות מוחלטות – זו שגיאה יסודית. נברר לעצמנו מונחים של טוב ורע, נדע להגדיר את הרע, ואז נרגיש מצוין עם הצורך למחות אותו מעולמו הטוב של ריבונו של עולם. תודה. << יור >> היו"ר מאיר כהן: << יור >> תודה רבה, חבר הכנסת סמוטריץ. חברת הכנסת מיכל רוזין. סמוטריץ, עוד נתווכח על מה זה אל נקמות ועם נקמות. בבקשה, גברתי. << דובר >> מיכל רוזין (מרצ): << דובר >> אני רוצה להתחיל קודם כול בלברך את חברי הכנסת החדשים וחברות הכנסת החדשות: שיהיה לכם המון המון בהצלחה, בעיקר לקראת נאומי הבכורה. זה מאוד מרגש. היינו שם. אנחנו מתרגשים ומתרגשות איתכם. בן דוד של אבי, ישראל הדרי, זכרו לברכה, שנפטר רק השנה, לא מזמן, השתחרר עם אחרוני היהודים שיצאו מדכאו. הוא נולד בפולניה. בגיל 13 פרצה מלחמת העולם השנייה וכבר בתחילתה איבד את הוריו, את כל משפחתו, היה בגטאות, מחנות ריכוז, והשתחרר עם אחרוני היהודים שיצאו. אני רוצה לפתוח עם שיר. הוא כתב הרבה מאוד שירים. הדבר האחרון, בצלאל סמוטריץ, שהוא חיפש בחייו היה נקמה. זה שונה, נקמה, מלדעת להבדיל בין רע לטוב, והדבר שהוא חיפש לו תמיד: שלום עולמי והרבה מאוד אהבה. רב יתום. לאימי אין קבר, גם לאבי אין. לסבי אין קבר, גם לאחי אין. לדודתי, לדודי, לכל בני דודיי. לחברים והידידים, לשכנות ולשכנים, לכל יהודי העיירה אין קבר. גם בית קברות אין. רק אני פה: רב יתום, עומד ובוכה. שם הדמעות יבשו ואסור היה לבכות. מי שבכה נורה. מי שזעק, הולקה. הגרמנים שנאו רעש. הם עשו הכול בשקט. הם אהבו שקט של מתים; בעיקר מתים יהודים. ב-9 במאי 1945 ברית המועצות הכניעה את גרמניה הנאצית בחזית המזרחית. זה היה היום שבו התחילה תקופת השיקום העולמי לאחר זוועות הנאצים ומלחמת העולם השנייה. העולם היה מרוסק לרסיסים, מרסיסי אש הלחימה. אנשים איבדו את בתיהם, את משפחותיהם ואת חבריהם. העם שלנו, שידע כבר היסטוריה ארוכה מדי של מהלומות אלימות שנבעו משנאה עיוורת, קיבל מהלומה שכמוה האנושות עוד לא ראתה: ניסיון שיטתי ושטני להשמיד את כולנו, להשמיד עם שלם. את הנאצים ניצחו באמצעות כוח הזרוע, אך הניצחון המהותי על אותם כוחות רשע הושג רק אחרי שעשן הקרב התפוגג ומדינות העולם המרוסקות החליטו לבנות סדר עולמי חדש במטרה למנוע מהאנושות להגיע לאותם תהומות נשייה; סדר עולמי חדש וגם סדרים תוך-מדינתיים. מדינות אירופה השיבו את המשטר הדמוקרטי, לא רק כמבנה משטרי אלא כמהות; כחיסון כנגד כל סיכוי להתפוררות עתידית מהסוג שחוותה גרמניה עם עליית הנאצים. נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק, ניצול שואה בעצמו, אמר כי בית משפט חזק, עם כוח לפסול חוקים ולהעביר ביקורת שיפוטית על הממשלה, היה יכול להיות האצבע שהייתה סותמת את החור בסכר של השנאה והאלימות הנאצית והייתה יכולה לשנות את הנתיב שבו ההיסטוריה צעדה. הסדר העולמי שבא בעקבות אותו ניצחון שאנחנו מציינים היום מפנה את מקומו למאבק בין אלו שמבקשים לנצל את שכחת ההיסטוריה וחשיבות האיזונים והבלמים במערכת הדמוקרטית כדי להסיגנו לאחור. היום, במדינות באירופה כמו הונגריה, טורקיה, פולין, קורים תהליכים שמובילים מנהיגים שמעוניינים לשמר את כוחם הפוליטי לטווח הקצר, גם אם ההשלכות של הצעדים שלהם לעתיד המדינתי הוא הרסני. האיומים על המבנה השלטוני במדינת ישראל, שקורמים עור וגידים ומבקשים להחליש כל רשות שלטונית מלבד הרשות המבצעת, שתהיה חסינה מהתערבות בתי משפט, הם מסוכנים. מדיניות השוללת זכויות אדם בסיסיות אינה יכולה להתקיים במדינה דמוקרטית בתירוץ של משילות. בתי המשפט נועדו לעשות בדיוק את זה – להגן על האזרחים מפני השרירות של הנמצאים בשלטון, שמרוב שיכרון כוח עלולים לדרוס את העומדים בדרכם. מדינה כזאת – ללא שלטון חוק, ללא טוהר נשק וללא טוהר מידות – תהיה אובדן הניצחון המוסרי. עלינו כולנו כנבחרי ציבור להנחיל את הניצחון המוסרי, להכחיד את שנאת הזר, הגזענות, ההרס והחורבן ולחגוג את רוח האדם, רוח החירות, רוח השוויון ורדיפת השלום בין כל בני האדם. תודה. << יור >> היו"ר מאיר כהן: << יור >> תודה רבה, גברתי. אחרונת הדוברים – שרת השיכון, חברת הכנסת יפעת שאשא ביטון. גברתי, ד"ר יפעת שאשא ביטון. << דובר >> שרת הבינוי והשיכון יפעת שאשא ביטון: << דובר >> תודה רבה, אדוני היושב-ראש. חבריי חברי הכנסת, בטרם אפתח בדבריי, כהתייחסות לאחד המשפטים שנאמרו כאן – אני לא יודעת עד כמה שמתם לב – אני רוצה לומר שאני גאה לעמוד כאן כיהודייה, כשרה, ואני מודה לווטרנים, שגם בזכותם אנחנו נמצאים כאן ועומדים כאן היום. יום הניצחון על גרמניה הנאצית הוא מחד גיסא יום חג המציין את ניצחון הווטרנים שנלחמו בגבורה והביסו את גרמניה הנאצית לאחר 1,418 ימי לחימה רצופים, ניצחון הרוח על הרוע והאכזריות. מאידך גיסא מקפל יום זה עצב גדול כיום זיכרון לחבריהם שהקריבו את חייהם למען ניצחון זה ולא שבו מהקרב. וטרנים יקרים, ניצחונכם הוא ניצחון העם היהודי כולו, וסיפור גבורתכם לעד יהיה שזור בזיכרון הקולקטיבי. כבר כנערה פגשתי את הווטרנים בטקסי הזיכרון בקריית שמונה. שמעתי את סיפורי גבורתם המרשימים והמפעימים. לא היה אפשר שלא להתמלא בתחושה עמוקה של כבוד והודיה. ניצחונכם הוא ניצחון העם כולו. חברים יקרים, חבריי לבית הזה, לצד העברת הזיכרון מדור לדור, מחובתנו לדאוג לאלה שעדיין חיים בינינו. זוהי חובת כולנו, ואני שמחה שכשרת הבינוי והשיכון של מדינת ישראל הייתה לי הזכות בחודש האחרון לחדש את הפרויקט של שיפוץ בתי ניצולי השואה – שיפוץ והנגשה – כדי באמת לאפשר להם את מעט הנחת הזאת בהזדקנותם. החובה שלנו היא להרחיב את הפרויקט לכמה שיותר ניצולי השואה, ולעשות זאת במהרה, כי זה מגיע להם, ואנחנו חייבים להם את זה. לסיום אני רוצה לומר: אומנם גרמניה הנאצית הובסה, אך האנטישמיות, הנאציזם, השנאה כלפי היהודים עדיין קיימים, נושמים ואפילו בועטים מפעם לפעם, יותר מדי פעמים. המלחמה בהם צריכה להיות לא רק של העם היהודי אלא של העולם כולו. תודה רבה. << יור >> היו"ר מאיר כהן: << יור >> תודה רבה, גברתי. תודה רבה. אם כן, תמו הנאומים לציון יום הניצחון על הנאצים. תודה רבה לכולם, ותודה רבה לאורחים. << נושא >> נאומי בכורה של חברי הכנסת << נושא >> << יור >> היו"ר מאיר כהן: << יור >> אנחנו עוברים לנאומי בכורה של חברי הכנסת שנכנסו בכנסת הנוכחית. מראש, ברכות לכל אלה שינאמו היום, מחר ובשאר הימים. וראשון הדוברים בנאומי בכורה – אני מזמין את חבר הכנסת בני גנץ, יושב-ראש סיעת כחול לבן, אדוני. אני מבקש מכולם לשבת. בבקשה, אדוני. << דובר >> בנימין גנץ (כחול לבן): << דובר >> אדוני יושב-ראש הישיבה, חברות וחברי הכנסת, אזרחים ואזרחיות, אורחינו הווטרנים, אורחים יקרים, חברים מכל צידי הבית – כן, צריך להרים את זה, מה לעשות – אני עומד כאן לפניכם נרגש משהו. היום נפתח באופן רשמי פרק חדש בחיי. היום אנחנו מציינים בכנסת את ניצחון בעלות הברית על הנאצים. עבורי מדובר ביום אישי בכמה ממדים. אדוני היושב-ראש, אם קוראים את המילה "מקרה" בעברית בסדר הפוך יוצא "ה' רקם". אז יעקב נחושתן הוא אביו של חברנו עידו נחושתן, טובה אילן הייתה מחנכת בבית הספר שבו למדתי, והנשיא הרצוג שחרר את אימא שלי מברגן-בלזן בסוף מלחמת העולם השנייה. זה יכול לקרות רק לעם היהודי, וזה קורה המון בישראל. ולדבר הזה יש ממד אישי. אימי מלכה, זיכרונה לברכה, ניצולת ברגן-בלזן, לימדה אותי מינקות כי חובתנו ההיסטורית והיהודית – – – << יור >> היו"ר מאיר כהן: << יור >> אנחנו מבקשים – סליחה, אדוני – אנחנו מבקשים שקט, גם מאלה שמפנים את האולם. אנא, תעשו את זה בשקט, ובמיוחד חברי הכנסת. אנא מכם. רם ברק, חבר הכנסת, בבקשה. כן, אדוני, סליחה. << דובר_המשך >> בנימין גנץ (כחול לבן): << דובר_המשך >> חובתנו ההיסטורית והיהודית היא לכונן בית לאומי חזק לדורות הבאים, בית חזק לעמנו ומדינה מוסרית לעצמנו, בבחינת עוצמה ומוסר ירדו לעולם יחד. המסלול שעברתי בין כפר אחים לכפר הירוק, משורות הצנחנים ללשכת הרמטכ"ל, הכשיר אותי עם כל רגב וכל שעל, עם כל לילה ארוך של קרב וכל בוקר מפכח של בחינת מאזן הכוחות, לשרת את ארצי. עם עזיבתי את המערכת הצבאית הבנתי אט-אט כי זוהי התכלית שלי; כי בפשטות, אין דבר אחר שאוכל לעשות, שארצה להקדיש לו את חיי, מלבד עמי, מלבד החברה שבה אני חי. כעת, אחרי 38 שנים שבהן שירתי את מדינת ישראל במדי צה"ל, אני שב בתחושת זכות גדולה לשרת אותה כחבר בכנסת ישראל. אחרי ארבעה עשורים שבהם השתתפתי במערכה על ביטחונה, אני שב לשרת את המדינה ויוצא למאבק על דמותה, על נפשה ועל צלמה של מדינת ישראל. והיום, היום, אדוני היושב-ראש, אינני עומד כאן לבד, אינני עומד כאן רק בשמי; אני עומד כאן בשם 1,125,881 הנשים והגברים אשר הצביעו כחול לבן. אל הבית הזה מסתכלים למעלה ממיליון ישראלים אשר הצביעו עבור שלום פנימי, עבור שלום חיצוני ועבור אחדות, אחווה ודרך ארץ. יש למעלה ממיליון בוחרים מכל שכבות החברה הישראלית, ללא הבדלי דת, גזע ומין, שהצביעו בעד מדינה יהודית, דמוקרטית, חזקה, צודקת ומשגשגת. עומדים כאן למעלה ממיליון פטריוטים שבונים, משרתים ואוהבים את המדינה, אבל מרגישים שממשלתם מנסה להשתיק אותם ורואה בהם מטרד מייגע. כך, בשקט בשקט, הם ואנחנו מאבדים מדי יום עוד פיסה קטנה מישראל שהכרנו ושעליה גדלנו, מתרחקים עוד פסיעה מחברת המופת שביקשנו להיות, מחברת המופת שאנחנו צריכים להיות. ולכן, אחרי שנלחמתי נגד אויבים שביקשו למחות אותנו מעל פני האדמה, אני בא היום להיאבק נגד האיום החדש שנשקף לנו – איום על תפקודה של המערכת הדמוקרטית ומוסדותיה המשפטיים והחוקתיים של המדינה, והשסע הפנימי בחברה הישראלית. כמות החשדות שמנסים להדחיק באמצעות הסכמים פוליטיים מעידה כי שלטון החוק אינו מעניין כלל את העומד בראשה של הממשלה הקיימת ושל זו המסתמנת. כמות המאמצים המוקדשים לקידום פסקת ההתגברות וחוק החסינות כדי לכונן לו קואליציה של מבצר משפטי מעידה, לצערי, כי הוא, נתניהו, מציב את עצמו לפני הכול. כשראש הממשלה ממנה את איש אמונו כיועץ משפטי ואחר כך תוקף אותו כאשר הוא מבצע את חובתו, זה מעיד כי הממנה מצפה לנתין צייתן, ולא למשפטן מקצוען; זה מעיד שהאינטרס האישי גובר על השיקול הממלכתי. מדינת ישראל ראויה למנהיגות צנועה ולא מתנשאת, שלא נחשדת בשוחד, שפנויה כל-כולה לצורכי המדינה, שמשרתת את כל אזרחיה, ולא את צרכיה האישיים. מגיע לה יותר מראש ממשלה בחצי משרה והנהגה שלא מבקשת להיות מעל החוק. אני אומר כאן, אדוני היושב-ראש, בקול ברור: אנחנו ניאבק ברחובות, בכיכרות, בשכונות, בבתי הספר ובזירה התקשורתית, המשפטית והפרלמנטרית על שלטון החוק. אם לא נעשה זאת, מדינת ישראל תימצא בימים החשוכים ביותר שהיא ידעה. אותם למעלה ממיליון אזרחים אשר עומדים איתי כאן היום יודעים כל זאת. ואני אומר לכם באמונה גדולה, חבריי שאינם מכחול לבן, כי גם מרבית אלו שלא הצביעו כחול לבן מעוניינים ביושרה, מעוניינים בממלכתיות, מעוניינים בשימור החוק. קיבלנו מנדט היסטורי, הישג מלא גאווה של 35 מושבים. אם נתעלם מטריקים פוליטיים, הרי שאנחנו הסיעה הגדולה בכנסת. ולכן, כשאני ויתר שותפיי לכחול לבן, לצד שאר מפלגות האופוזיציה המסתמנת, עומדים כאן היום, אנו מבינים את גודל האחריות שמוטלת על כתפינו, ומחויבים לשרת לא רק את ציבור מצביעינו אלא את הציבור הישראלי בכללותו; לא רק את דור ההווה אלא גם את הדורות העתידים לבוא. אנו מחויבים ביתר שאת להיאבק על מה שאתם ואנחנו רואים כנכון, ומיקומו של הספסל שממנו נעשה זאת לא משנה דבר. נעבוד קשה למען כל מה שהבטחנו. לא נוותר על המאמץ להביא שלום עלינו ולהגדיל את השלום בינינו. העוצמה שלנו, החוסן שלנו כעם, מחייבים את שניהם גם יחד – ביטחון מבחוץ ומופת מבית. לא נוותר על התקווה ליותר מאשר לחיות על חרבנו, ועל עשייה שלא תשאיר אותה רק בגדר של חלום. נדרוש שיקודם מהלך מדיני שיהווה פתרון ארוך טווח, ולא רק צעד ראשון בדרך לסבב הבא. לא נעמוד מנגד בזמן שההרתעה הישראלית נשחקת, שאויבינו מאיימים עלינו בריש גלי, שביטחונם של תושבי הדרום והעוטף נדחק לסוף הרשימה. נשים את אזרחי ישראל לפני הכול. נפעל כך שהחינוך יהיה שוויוני וראוי, שהרפואה תהיה מתקדמת וחזקה, שיוקר המחיה ירד, שדיור יהיה בר-השגה. נקדם שוויון אמיתי וניאבק בכל ניסיון לאפליה או להדרה. לצד זאת נאמץ בכל עת ונתאמץ לקרב לבבות, לאחות שסעים ולהביא לאחדות בין כל מרכיבי החברה, עד אשר נמצא שוב את החדווה ב"שבת אחים גם יחד". נשמר את הדמוקרטיה במהות ובערך – דמוקרטיה שאיננה עריצות הרוב כי אם ממשל המכבד את המיעוט; המכבד את הצורך בהגבלת הכוח השלטוני שלו ומכבד את האיזונים הרלוונטיים האפקטיביים וההכרחיים בין הרשויות השונות ואת שלטון החוק. נקדם את עקרון הממלכתיות כגישה מובילה. אנחנו, חברים, נתמוך בנכון ובראוי ונתנגד נחרצות לנדרש ככל שיאפשר החוק. מעל הכול, נעשה זאת תוך שאנו מפגינים דוגמה אישית ציבורית. כן, יש דבר כזה. נפעל בניקיון כפיים וטוהר המידות. נהיה נבחרים ולא נהנתנים. נדע תמיד מאין באנו, לאן אנו הולכים ואת מי בכוונתנו לשרת. היום נשוב ונברך את נתניהו על הישגו, אבל נזכיר לו: אנחנו לא זזים מכאן. אתם כאן, אני כאן, וביחד אנחנו נישאר כדי להוביל מנהיגות אחרת, להוכיח שיש דרך אחרת. כחול לבן כאן כדי להזכיר כי האופוזיציה אינה בבחינת מיעוט נדרס אלא אלטרנטיבה שלטונית באמת. ימים אלו, חברים יקרים, ימי ספירת העומר שלפני חג השבועות, מזכירים לנו את ההבטחה "הזֹרעים בדִמעה ברִנה יקצֹרו". גם אני יודע בביטחון מלא כי מי שיעמול קשה בימי הקור יראה גמול בשכרו עם בואה של השמש. אני בטוח כי בשנים הקרובות נמשיך להכין את השטח, לעבוד את השדה הציבורי והפוליטי, לזרוע גם בעת קושי, ואפילו בדמעה, אך לא נוותר ונזכור שיבוא היום, והוא לא רחוק, שבו ברינה נקצור. תודה לכם. << יור >> היו"ר מאיר כהן: << יור >> תודה רבה, אדוני. תודה לך. יברך את חבר הכנסת גנץ חבר הכנסת יעקב אשר. רק אדוני, ניתן חצי דקה, בבקשה. אני רק מבקש להזכיר למברכים שעד שלוש דקות ולא יותר, להקפיד. בבקשה, אדוני חבר הכנסת אשר, כבודו. אני שוב מזכיר למברכים: עד שלוש דקות. להקפיד. אני מבקש מחברי הכנסת לשבת במקומם. << דובר >> יעקב אשר (יהדות התורה): << דובר >> ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שהכול נהיה בדברו. << יור >> היו"ר מאיר כהן: << יור >> תזכה גם אותנו. אמן. אדוני. << דובר_המשך >> יעקב אשר (יהדות התורה): << דובר_המשך >> אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, ההיכרות שלי עם בני גנץ התחילה בנט"ל. נט"ל הוא מפעל מדהים. הוא המרכז לנפגעי טראומה מטרור ומלחמה, אשר נוסד על ידי ד"ר יוסי הדר ושעומדת בראשו הגב' יהודית רקנטי. הארגון תומך, סועד ומלווה נפגעי טראומה רבים, והפך לגורם המטפל המקצועי והמשמעותי כמעט היחיד שנותן מענה לאוכלוסייה רבה זו, המוגדרת "פצועים שקופים". בני נעתר לבקשתה של גב' רקנטי לעמוד בראשות המועצה המייעצת, ששם שימשתי אף אני כחבר פעיל. אני זוכר, כשהיינו בביקור, בני, עם סגן השר ליצמן בזמנו, היה מפגש עם קציני הנפגעים של צה"ל שבאו לנט"ל לקבל הדרכה. אני בירכתי קודם; היושב-ראש ראה. << יור >> היו"ר מאיר כהן: << יור >> הוא זיכה את כולם. << דובר_המשך >> יעקב אשר (יהדות התורה): << דובר_המשך >> בציבוריות צריך להיות נקי, בכל מקרה. שם אני זוכר שטבעת את המונח: אני מפקד שכול – שבכל יום מחיי אני מלווה בליבי ובמחשבתי את חייליי שנפגעו. וגם במפגשים עם הלומי הקרב, הלומי הטראומה, שם, בזכות נט"ל, הכרתי אותך, בני, כאדם, כמנהיג, כאיש זקוף בדעתו ומתכופף לזולתו ומכבד כל אדם באשר הוא. אני זוכר גם שבאירוע אצל נשיא המדינה אמרת: פיגוע או טיל לא פוגש כתובת פוליטית; הכאב הוא משותף לכולם, בלי קשר לדעותיהם או לאמונתם. וסיימת במילים הבאות: אני חושב שמאוד כדאי שככל שאנחנו מתמודדים עם כאב ביחד, אולי כדאי שנתמודד כך גם עם החיים ביחד, ובצורה טובה יותר. זה יעזור לנו להכיל את הדברים כמו שהם. מנהיג פוליטי חייב להיות אדם שרואה את המלכד ולא את המפריד; שמאמין בדרך שלו, אבל מכיר ואף מוקיר את דרכם של האחרים, לא מישהו שחושב שהגיע למקום שהגיע ויכול לכוף את דעתו על אחרים שיחשבו כמוהו. הכנסת היא מקום שבו הוויכוח וההתנגחות הם בלתי נמנעים. זה תפקידו של הבית הזה, כל עוד זה ויכוח על דעה או על השקפת עולם. אבל כשהוויכוחים טבולים בהסתה ובשנאה – זאת חציית גבול שאין מקומה כאן. אני בטוח שבאישיותך, שהכרתי באופן אישי ולא מפי אחרים, תבלום תופעות כאלה גם אם יבואו מכל מקום שהוא. אני בטוח, אדוני היושב-ראש, שזה יהיה הממד הציבורי והאנושי שאנו נראה כאן בכנסת מבני גנץ – איש עם רקורד מרשים, אדם חושב ומעמיק, אבל מסתכל על כולם בגובה העיניים, למרות גובהו. זה לא קל. בקיצור, אני הייתי קורא לזה – ביידיש אומרים: קצין ומענטש. << יור >> היו"ר מאיר כהן: << יור >> תודה רבה, אדוני. << דובר_המשך >> יעקב אשר (יהדות התורה): << דובר_המשך >> רגע, עכשיו הסיום, עכשיו הפאנץ' ליין. אין לי ספק שתרומתך לכנסת ולציבוריות הישראלית תהיה רבה, ואני מאחל לך הצלחה רבה, ואני בטוח שכמו בעבר אף בעתיד יהיה בינינו שיתוף פעולה למען אזרחי ישראל כולם. בהצלחה רבה. << יור >> היו"ר מאיר כהן: << יור >> תודה רבה, אדוני. תודה לך. לא מוחאים כפיים, זה נוהל הכנסת. גם לי בא למחוא כפיים. אני רק רוצה להזכיר שוב – אני ממש מצטער, אנחנו לא עוצרים בנאומי ברכה ולא מפריעים למברכים, אבל אלה שעולים לברך אותם, אנא, להקפיד על הזמן. אלה נוהלי הכנסת. יעלה ויבוא חבר הכנסת הבא לנאום הבכורה שלו, חבר הכנסת יועז הנדל. בבקשה, אדוני. << דובר >> יועז הנדל (כחול לבן): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, משפחתי היקרה שהגיעה לכאן, אלה זכות וגאווה גדולה לעמוד כאן היום בבית המחוקקים הישראלי כשליח ציבור; חלום בן אלפיים שנה להקים בית לאומי לעם היהודי, ואני חלק ממנו. כל אחד מפרש את המושג בית לאומי קצת אחרת. כך היה מאז ראשית הציונות. אפילו על המיקום, ארץ ישראל, היה מי שבטעות חשב שאפשר לוותר. אבל בבסיס בית לאומי משמעותו מדינה ריבונית ועצמאית, ובתוכה בית מחוקקים לצד מערכות חוק, משפט, שלטון וביטחון. נעמי שמר תיארה את בית חלומותיה אשר על ראש גבעה. אני רוצה לתאר לכם את הבית שלי. אני מניח שיש שיגידו שהבית הזה דמיוני, תמים, או חלום שכבר לא קיים. בעיניי הוא צו השעה, קיר הברזל שלנו מפני פירוק ושבטיות. והינה, בבית שלי גרים ילדים, ביישוב קטן בשומרון, או בקיבוץ של השומר הצעיר, או ברחוב קטן בעיר גדולה, והם כולם מתחנכים על ברכי הציונות, חולקים את אותה האהבה למדינת ישראל ורואים בה את ראשית צמיחת גאולתנו – לא בערך, לא ליד; נס גלוי, דתי או חילוני, עם ה' או בלעדיו. ביום השואה הם מתמלאים צער שאי-אפשר להסביר, כי זאת תזכורת למה קורה ליהודים נטולי מדינה ויכולת להגן על עצמם. ביום הזיכרון ליבם מחסיר פעימה, כי הם מתחילים להבין את מחיר הריבונות ואת המחויבות שנובעת ממנה. וביום העצמאות, דמעה של גאווה זולגת להם אל מול הדגל שנישא לראש התורן. בכיתה של ילדי הבית הזה תלויות תמונות הנשיא, הרמטכ"ל וראש הממשלה. גם אם משפחותיהם בחרו מפלגה כזאת או אחרת, הם גאים בהם – גאים בהם כאנשים ישרי לב שעושים למען הכלל ולא למען עצמם; נבחרי ציבור צנועים שמשמשים דוגמה אישית, סמל ומופת. בגני הילדים של הבית הזה שרים "נולדתי לשלום שרק יגיע", וכשמסיימים לשיר "נולדתי לשלום" הם ספק שרים ספק מזכירים לעצמם שאין חריש עמוק בלי נשק. ובבית הזה, העשן היחיד שאליו מתמכרים הוא עשן המדורה – מדורת השבט, ולא עשן של סיגרים יוקרתיים. וכשמגיע גיל הגיוס מתאמנים הצעירים האלה בריצה עם תרמיל מלא חול על הגב, כדי להגיע לשירות קרבי כמו ההורים והאחים הגדולים. למה? כי טוב לתת בעד ארצנו בבית הזה. כי אליטה בישראל, בניגוד למקומות אחרים, זה לא לחיות עם עודף זכויות כי אתה הבן של מישהו, אלא דווקא עם עודף חובות. בבית הזה אנחנו יפי הבלורית והתואר, חברת מופת, הצבא הכי מוסרי בעולם, גם אם לפעמים טועים. מאמינים בטוהר הנשק, נאלמים דום מול גבורה – גבורה נוסח רועי קליין, אביגדור קהלני ויוני נתניהו, לא ירי מצ'וקמק של פלנגות במחבל מנוטרל תוך כדי נטרול המילה גבורה. ובבית הזה למשפחות שכולות יש מעמד מיוחד. גם כשהן צועקות מדם ליבן או מכעסן, היתר שותקים ומרכינים ראש. גם אם הם משתתפים בטקס שאתה מתנגד אליו, לא תקלל ותירק. לעולם תזכור שהמחיר ששילמו הוא מחיר שלא נוכל להבין לעולם. וכן, בבית הזה מאמינים בכור ההיתוך. המושג הזה לא משוקץ אלא אידיאל; מאמינים בכך שהגיע הזמן שתהיה עדה אחת של ישראלים שמורכבת ממנהגים ומסורות שונות, סידור תפילה אחד והיסטוריה משותפת שכוללת את הגבורה של כולם ואת החטאים של כולם, בלי שד עדתי ובלי שד פוליטי, גם כשזה יכול להביא עוד כמה קולות בקלפי. והבית הזה מורכב מכל הקלישאות של הישראלי: זה שצוחק מגבעת חלפון; קידוש בשישי; ילדים שלמרבה הצער מתבלבלים בין צפירה לאזעקה; ערבוב ריחות של פיתה על טאבון, פויקה וקפה שחור; שירי ארץ ישראל וניגונים יהודיים. ובבית הזה קו המחרשה הוא קו הגבול. רגבי אדמה הם לא רק תחושה אלא מחויבות, וחקלאי על ג'ון דיר ורועה עיזים ובוצר הם סמל לעבודה עברית גאה. בבית הזה הגדרה עצמית היא דרך אהבת הארץ, לא דרך שנאת האחר. דע מי אתה ולא נגד מי אתה. והכי חשוב בבית הזה, כמו שאמר בני גנץ, זה הדוגמה האישית, המילה "אחריי". פוליטיקאים כמונו מתווכחים על אידיאולוגיה, לא על החסינות האישית שלהם. לא חסינות מביקורת ולא חסינות משחיתות – החסינות היחידה שיש היא לערכים. אלה לעולם לא מתקפלים, ואסור שיתקפלו. אם יש אמונה בארץ ישראל, היא תמיד כזאת, ואם יש אמונה בטוהר המידות שנדרש מאיתנו, היא לעולם לא מתכופפת, גם אם במפלגה שלך פרץ הנגע. בבית הזה מנהיג הוא מי שמסוגל לעמוד ולומר: אני אחראי. כך כשטוב וכך כשרע. עיני העם נשואות אלינו, באופוזיציה או בקואליציה. הצנע לכת, הדר ז'בוטינסקאי, אהבת אמת לרגבי אדמת ארץ ישראל, וחשוב מכך – לאנשים החיים עליה. אני יודע שיש בתים שבהם רואים את ישראל אחרת. אני לא מוכן לוותר על האידיאל. ובחזרה מהאידיאל אל מה שמתרחש סביבנו. מדינת ישראל משתנה מול עינינו, וצריך להגיד את זה בקול. רק 50% מתגייסים לצבא ו-43% מסיימים שירות צבאי מלא. רוב תלמידי כיתות א' כבר לא לומדים בחינוך ממלכתי ציוני, ובירושלים בירתנו המספרים גדולים יותר. אם נוותר על הסמלים ועל הפרות הקדושות, נוותר על המדינה. כנער קראתי שוב ושוב על תולדות היהודים בימי בית ראשון ושני. כבוגר למדתי על בני עמי באוניברסיטה. לא הצלחתי להבין איך יהודים שיש להם הכול – מדינה פורחת ומשגשגת, צבא חזק וריבונות – מצליחים להרוס לעצמם. ובשביל מה? מלחמת אחים? מאבקים פנימיים על כסף, שררה ומלוכה? המסקנה היחידה שלי הייתה שהם הרגישו שאין להם אחריות; מעין תחושת גולה בתוך ריבונות יהודית. בראייה היסטורית, מצבו של העם היהודי מעולם לא היה טוב יותר. אנחנו פורחים, משגשגים מכל בחינה חומרית. הכרת הטוב חשובה מאוד, כי טוב, אבל עם הספר בנוי לא רק מחומר אלא גם מרוח. סביי וסבתותיי, שהגיעו מאירופה הבוערת, חלמו על מדינה מופלאה כזאת. הם חלמו שיחיו במדינת יהודים שבה יש מוסדות משלנו. כשלבשתי מדים הם התמלאו גאווה גדולה. הם התקשו להבין את הרעיון הזה של אנשי צפרדע יהודים, אבל הם הגיעו לכל טקס ומסע כדי לראות את הפלא הגדול במו עיניהם. אני מניח שלא שיערו שיום אחד יהיה להם נכד חבר כנסת. כשהתפללו שלוש פעמים ביום "השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה", הם התכוונו לכך בכל לב. התפילה שלהם, שעדיין נמשכת מדי יום, היא הציווי שלנו. הציונית הוציאה אותנו מהגלות. צריך להיזהר מהנטייה של רוח הגלות לחזור אלינו בדלת האחורית. ומהי גלותיות? הבריחה מאחריות; הפיכת המדינה ומוסדותיה, סמלי הריבונות שלנו, לאויבים; אלה שרואים במשטרה מושחתת, בשב"כ פחדנים, בבתי המשפט כאילו הם שייכים לפריץ בעיירה בפולין ולא משהו משלנו. אנחנו מחויבים לשמור על כוח המגן שלנו, על הלגיטימיות שלנו לנצח במלחמות ולהיות מוסריים; לשמור על מערכת המשפט שלנו, גם אם צריך לשפר ולתקן; לשמור על המשטרה; לשמור ולחזק את ההתיישבות, מכרם שלום, קיבוץ כרם שלום, ועד קיבוץ כפר עציון. ממושב פארן שבערבה דרך אלקנה, שבה גדלתי, ועד לקצרין; להגן על הכנסת כמשכן מכובד של נבחרי ציבור – נבחרי ציבור שתפקידם לפקח על עבודת הממשלה, לא להתחנף ולהעלים ביקורת. ובעיקר – שמירה על התדמית העצמית שלנו. לא כולם מושחתים, לא כולם משקרים ומתחמנים, לא כולם מתחמקים. אסור שנאמץ את הגישה הגלותית הזאת. להפך, הטובים מעמידים רף גבוה, ואם הרף לא ברור מספיק, אז צריך לעבוד קשה יותר כדי להציב אותו. לכן אני כאן – מתוך מחויבות עמוקה להיות שומר ישראל, חלק מקבוצה שאמורה לשמור על ישראל. מי חלם אז בכיתה, כשלמדנו לדקלם "על חומותייך, ירושלים, הפקדתי שומרים", שיום יגיע ואהיה אחד מהם. זו המשימה של הדור שלנו: לשמור. לא להניח לאיש לכרסם ביסודות הבית, ולא משנה מי הוא. לא פולחן אישיות ולא רפיון הדעת; לא קידום פוליטי ולא חשש מדעת קהל או מטוקבקיסטים שווים פגיעה, ולו קלה, בבית של כולנו. מול עיניי עומדות משימות רבות כחבר כנסת. עיקרן – לקחת אחריות. הכאוס של בנייה בלתי חוקית בנגב ובגליל, מהגרי עבודה בלתי חוקיים, שילוב מיעוטים בחובות ובזכויות, היחס לחקלאות, חיזוק אחינו החרדים בהשתלבות בשוק העבודה ובחברה, היחס למילואימניקים, חיבור ליהדות התפוצות על כלל הזרמים – זו אחריות שלנו כמדינות היהודים. משילות – כן, המילה הזאת, שמאחוריה מסתתרת תפיסת עולם – איך מושלים כאשר המסר הוא שרק החזק והקומבינטור שולט? כאשר הפוליטיקאי משתמש בבג"ץ כתירוץ לחוסר היכולת שלו לקבל החלטות באיו"ש ובמקומות אחרים? כשהרס עתיקות נמשך בהר הבית? כשהצבא הוא שק חבטות לפער בין הרטוריקה למעשה? ומעל הכול – אחדות פה, בתוך הבית. להתווכח בעוז ובנחישות, אבל להסכים על מי אנחנו. יש עדיין מספיק ישראלים שמכירים לעומק את המשמעות של אחים לנשק, את התחושה שמי שלצידך, שמאלני או ימני, דתי או חילוני, יהודי או שאינו יהודי, אחראי לחיים שלך ולהגנה על המולדת. מי שלא חש את זה מימיו, קל לו יותר לטפח פלגנות ושנאה, לייצר דה-לגיטימציה. הוא תינוק שנשבה. זו האחריות הכי גדולה שלנו, האחריות הכי גדולה היום במדינת ישראל – האחריות של מנהיג, מורה, שר, מדריך בצופים או בבני עקיבא, שופט, פובליציסט, רב או חבר כנסת. מי שחש באחריות הזאת הוא מנהיג, ומי שלא – לעולם לא יהיה. אסור לנו להיכשל בזה. זה הבית שחבריי מהליכוד ומהציונות הדתית, שותפיי להשקפה המדינית, היו רוצים, גם אם עכשיו הם מתברברים בדרך, וזה הבית שאנשי מרכז ושמאל ציוני היו רוצים. אלה היסודות. ביום הזיכרון ביקרתי אם שכולה, אם של חבר. לפני שהגעתי היא צפתה במשך ארבע שעות בטלוויזיה לבדה בדירה רק כדי לראות לשנייה את השם של הבן שלה מרצד על המסך. זה כל כך שימח אותי – היא סיפרה לי – לראות את השם שלו שוב. יצאתי משם קרוע. אני מתחייב כאן, בפני אזרחי ישראל כולם, לעשות כל מאמץ כדי להיות ראוי לה ולשאר המשפחות של חבריי, פקודיי ומפקדיי, שנפלו בשדה הקרב. למשפחות גולדין ושאול – אני מתחייב לעשות הכול כדי שתוכלו להרגיש גאים במשכן הזה וביושביו. זו חובתי לזכור תמיד שהפוליטיקה היא כלי, היא איננה המטרה. אני תפילה שביום שאשכח, ביום שבו לא אצליח לומר במה אני מאמין, לא אהיה כאן. חבריי חברי הכנסת, משפחתי היקרה – אשתי שירי, בתי תבור, בניי בארי, סיני ונגב-דולב, הוריי מרים ויונה, שביתם היה הבסיס – אני נכון למשימה, וניגש אליה בכובד ראש ובחרדת קודש. אני מאחל הצלחה לחבריי מכל המפלגות. אני מבקש ומברך, כדברי הרב הראשי הרצוג ז"ל, את מדינת ישראל, ראשיה, שריה ויועציה, שיעשו רק את הנכון והישר. הדרך ארוכה והמלאכה רבה, ואין אנו בני חורין ליבטל ממנה. תודה רבה. << יור >> היו"ר מאיר כהן: << יור >> תודה רבה, אדוני. תודה רבה. יברך את חבר הכנסת יועז הנדל חבר הכנסת הרב רפי פרץ, כבודו. כבוד הרב, עוד חצי דקה, ברשותך. בבקשה, כבודו, כבוד הרב, חבר הכנסת פרץ. חברים, מי שסיים, אנא, לחזור למושבו. אנחנו רוצים להמשיך בסדר-היום. תודה רבה לחבר הכנסת יועז הנדל. בבקשה, כבודו. << דובר >> רפי פרץ (איחוד מפלגות הימין): << דובר >> כנסת נכבדה, אדוני היושב-ראש, חבר הכנסת יועז הנדל, משפחת הנדל היקרה, כשפנה אליי יועז וביקש ממני לברך אותו, למען האמת, הופתעתי. אני מייצג את הקואליציה, יועז – את האופוזיציה. לכאורה אנחנו שני צדדים, לכאורה אנחנו שונים, אבל מצד שני יש בינינו הרבה דברים שקושרים אותנו. יש לנו מחויבות משותפת לעם ולמדינה הזאת. כמובן שהשבתי בחיוב. האמת היא שכאן, בכנסת ישראל, יש המון חיבורים וחברויות, וזה בעצם התמהיל של החברה הישראלית, כי מה שקושר אותנו אחד לשני ומה שמחבר אותנו אחד לשני זה המהות. רב המשותף על השונה בין רובנו בבית הזה, ובוודאי בין יועז לביני. יועז מביא איתו לכנסת מכלול ענק של ניסיון, חוכמת חיים ופעילות ציבורית. יועז היקר, איש צבא, לוחם ומפקד בשייטת 13, איש תקשורת, איש עשייה, עמד בראש המכון לאסטרטגיה ציונית, איש של חברה, איש של ערכים – ושם באמת אנחנו נפגשים. אני בטוח שהוא יתרום רבות לכנסת ישראל ולמדינת ישראל, ואני מברך אותו על כך. בימים אלה אנחנו נמצאים, כידוע לכולנו, בימי ספירת העומר, ימים שבהם מתו 24,000 תלמידיו של רבי עקיבא במגפה. הם לא מתו בגלל שרבו על פסקת ההתגברות, ולא בגלל שרבו על חוק הגיוס; לא בגלל מחלוקות פוליטיות הם נהרגו. לא כתוב באף מקום שמתו על שנחלקו אחד עם השני. בתלמוד הבבלי אמרו לנו חכמינו זיכרונם לברכה שמתו על שלא נהגו כבוד זה בזה. אלפיים שנה אחרי, יועז, זה המבחן שלנו, זה המבחן של הכנסת הזאת: האם נוכל לנהל את המחלוקות שלנו בצורה מכובדת? ארבע שנים לפנינו, וברור לי, יועז, שבפנייתך אליי ובברכתי אליך עכשיו עשינו כבר את הצעד הראשון. נשתדל להביא שיח אחר לכנסת הזאת, ולנהוג כבוד אחד בשני שאינו קשור לאופוזיציה או קואליציה, לדתיים או לחילונים. לנהוג כבוד זה בזה – זה הקו שמנחה אותי, וברור לי שיועז שותף לזה. יועז היקר, אני מאחל לך הצלחה רבה בשליחותך. << יור >> היו"ר מאיר כהן: << יור >> תודה רבה לחבר הכנסת פרץ. אנחנו עוברים לדובר הבא, חבר הכנסת רם בן-ברק. נאום הבכורה. בבקשה, אדוני. לאחר הנאום יברך חבר הכנסת אביגדור ליברמן. בבקשה. << דובר >> רם בן-ברק (כחול לבן): << דובר >> תודה. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני מגיע לכנסת ממושב נהלל, דור שלישי לחקלאים. סבא שלי, אהרון בן-ברק, זכרו לברכה, עלה ארצה ב-1907, והיה בין מייסדי המושב הראשון בארץ ישראל, מושב נהלל. מאז אנחנו נטועים עמוק בקרקע ההתיישבות, החלוציות והביטחון של מדינת ישראל. קורותיה של משפחתי שזורים בקורות חייה של מדינת ישראל. כמו משפחות רבות בארץ הזאת, גם אנחנו שילמנו מחיר דמים כבד על תקומת הארץ. אחיה הבכור של אימי, משה זהרוני, זכרו לברכה, נהרג במלחמת השחרור, בקרב על שחרור צפת. הבן הבכור של דודי – דודי איתמר, שהיה ממקימי קיבוץ חניתה אשר על גבול הלבנון וממקימי חטיבת הנח"ל ומפקדה הראשון – בנו, צור בן-ברק, זכרו לברכה, נהרג בטיסת אימונים בשירותו הצבאי. הבן הבכור של אחות אימי, אף הוא בן נהלל, שאול אלקנה, זכרו לברכה, נהרג במלחמת ששת הימים, במהלך כיבוש סיני. אחי הבכור, זוהר, זכרו לברכה, נהרג במלחמת יום הכיפורים בקרב על החרמון. מתוך השיכול של משפחתי שבה גדלתי התגייסתי לשרת כלוחם וכקצין בסיירת מטכ"ל, במטרה להיות חוליה בשרשרת של משפחתי ולקחת חלק בביצור ביטחונה של מדינת ישראל. לאחר שירותי הצבאי התגייסתי לשרת כלוחם ומפקד במוסד במשך 34 שנים, עד לתפקיד המשנה וסגן ראש המוסד. במשך כל חיי, וכפועל יוצא מן השירות שעשיתי, הגעתי להכרה שחוסנה של מדינה אינו תלוי אך ורק בכוחה הצבאי וביכולות המודיעיניות שלה. העוצמה הביטחונית של מדינה היא הכרחית, אי-אפשר בלעדיה, אבל היא רק נדבך אחד בחוסנה. לצד אותה עוצמה יש את העוצמה הערכית, אותם ערכים של ערבות הדדית והבנה שחיים ליברליים, דמוקרטיים ושוויוניים הם מרכיבי עוצמה וביטחון לא פחותים מטנקים וממטוסים. אדוני היושב-ראש, מדינת ישראל, שהוקמה כבית הלאומי לעם היהודי ומשמשת ככזאת 71 שנה, היא מקור גאוותנו. היא דוגמה ומופת למדינות העולם. מדינת ישראל, שקמה כמדינה יהודית ודמוקרטית, ששואפת לפעול כחברה ליברלית ושוויונית, היא מדינה מורכבת. היא מדינה שמעצם הגדרתה כוללת קונפליקטים רבים. במדינת ישראל יש גם אזרחים שאינם יהודים, שנמצאים כאן עוד מלפני הקמתה וישראל היא מדינתם. חובה עלינו, על כל אזרחי המדינה באשר הם, לשמר את המרקם החברתי העדין על מנת לקיים שוויון מוחלט בין כלל אזרחי המדינה, יהודים ושאינם יהודים, ללא הבדל של מין, גזע ולאום. בעשור האחרון אנחנו עדים לכרסום של יסודות החברה הישראלית כחברה דמוקרטית, תוך פגיעה מתמדת בערכי השוויון, החירות, הצדק, המשפט, הרווחה, החינוך והכלכלה. מתוך תפיסת עולמי ומצפן ערכי לא יכולתי לעמוד מנגד אל מול תופעות של גזענות, משיחיות, פילוג והסתה ופגיעה במוסדות המדינה, לרבות בבית המשפט העליון, בצה"ל, במשטרת ישראל, במוסד מבקר המדינה ובמוסד היועץ המשפטי לממשלה, ומעל לכול – מול התפיסה שבאה לידי ביטוי בחוק הלאום, שנחקק בכנסת היוצאת, שאפשר לקיים חברה עם אזרחים שהם סוג א' ואזרחים שהם סוג ב'. לפני כשנתיים החלטתי לעשות מעשה: הצטרפתי למפלגת יש עתיד בראשותו של חברי חבר הכנסת יאיר לפיד, שלימים הפכה לסיעת כחול לבן בראשותו של חברי רא"ל במילואים חבר הכנסת בני גנץ. אני מגיע לכנסת מתוך תחושת שליחות ומתוך הכרה שישנם כמה תחומים שאם לא נטפל בהם ולא נתקן אותם נגיע למצב של אל-חזור. הראשון שבהם, כפי שציינתי, הוא הרעיון שכל בני האדם נולדו שווים, והאזרח הוא אזרח באשר הוא, ללא קשר למינו, לגזעו, לאמונתו או לדתו. זכויות אזרחיות אינן תלויות בדבר; הן צריכות להינתן על ידי המדינה באופן שוויוני לכלל אזרחיה. הטבות יכולות להינתן כנגד תרומה של אזרחים למדינה. לצערי הרב, זה אינו הנושא היחיד המצריך טיפול יסודי. החקלאות במדינת ישראל, שהייתה מקור גאוותנו, הידרדרה עד כדי כך שנהפכנו לכלכלה שתלויה ביבוא מוצרי היסוד שלה, כגון ירקות, פירות ומוצרי חלב. החקלאים נעשו מובטלים, ושטחים חקלאיים נהפכו לקניונים. בכוונתי לקדם בכנסת הנוכחית חקיקה שתתמוך בחקלאים ובענף החקלאות על מנת שנוכל להמשיך ולהוביל את נס החקלאות המודרנית והמקיימת, כדי לשמר את הקשר שלנו עם הקרקע. כנסת נכבדה, מצב הפשיעה במדינת ישראל והקליטה של ארגוני הפשע בחלק מהאזורים בארץ, בדגש על היישובים הערביים, הם בלתי נסבלים ולא מתקבלים על הדעת. ישנן ערים במדינת ישראל שבהן אזרחים חוששים ללכת ברחובות, הורים סוגרים את ילדיהם בשעות הערב בביתם, אנשים נרצחים ותחושת הביטחון מידרדרת. מצב זה מחייב טיפול שורש יעיל, נחוש ותקיף. אדוני היושב-ראש, לכאורה שלושת הדברים שאמרתי אינם קשורים אחד בשני, אך כאשר אנחנו מסתכלים על הבעיות נכוחה אנחנו רואים שהן אינן נפרדות זו מזו. כאשר מדינה מפלה בין אזרחים, מטפלת במקומות שונים בצורה שונה ואינה מחלקת את משאביה בצורה שוויונית והוגנת, אנו עדים לפערים שנוגעים בכל תחומי החיים: בחינוך, בבריאות, ברווחה ובכל תחום שאפשר לגעת בו. חבריי חברי הכנסת, זו איננה גזרת גורל. יש כאן מדיניות שנובעת מתפיסת עולם שמעדיפה אוכלוסיות מסוימות על פני אחרות. זוהי תפיסת עולם בעייתית שאין מקומה במדינת ישראל, שהיא מדינה דמוקרטית, ותפיסה זו אינה תואמת את ערכיה של היהדות. לפני כשבועיים הושבעתי לראשונה כחבר הבית הזה. זה כבוד גדול לשרת את מדינת ישראל בכנסת ישראל. למעלה ממיליון ו-100,000 איש הצביעו כחול לבן. אפשר לומר שציבור גדול במדינת ישראל שהצביע לכחול לבן וגם למפלגות אחרות מאמין בהשקפת עולם הדומה לתפיסת עולמי. התוצאה הפוליטית שאליה הגענו היא שעלינו לשרת את הציבור מספסלי האופוזיציה, אך העובדה הזאת אינה מורידה כהוא זה מתחושת השליחות ומהרצון לשנות, להשפיע ולשפר את החיים במדינת ישראל. אני חי בביטחון מלא שנצליח במשימתנו זו, ואני מבטיח לעסוק בכך בכל כוחי ובכל מרצי בשנים הבאות. במעמד מרגש זה, זאת הזדמנות להודות לבני משפחתי, ובראשם לאיילת אשתי, שהיא גם אהובתי, לילדיי תום, שירה וטל, לאימי פנינה, שתיבדל לחיים ארוכים, ולאבי מנחם, שלא זכה לצערי לראות אותי במעמד הזה. יברככם ונתברך כולנו בברכה היהודית המסורתית, "ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום". תודה. << יור >> היו"ר מאיר כהן: << יור >> תודה רבה, אדוני. תודה רבה. יברך חבר הכנסת אביגדור ליברמן. בבקשה, אדוני. << דובר >> אביגדור ליברמן (ישראל ביתנו): << דובר >> תן להם. תן להם קצת להתרגש. << יור >> היו"ר מאיר כהן: << יור >> בבקשה. << דובר_המשך >> אביגדור ליברמן (ישראל ביתנו): << דובר_המשך >> באחד המקומות ראיתי שכתבו על רם בן-ברק שהוא מושבניק, מוסדניק, אבא, סבא ואחד שאכפת לו. לא הייתי יכול לתאר את זה יותר טוב. עכשיו שמעתי אותו פה, על הבמה, מתרגש. רם, שגדל בסיירת מטכ"ל, נחשב לאחד החיילים האמיצים, שלא פחדו מכלום. כששמעתי אותו מדבר ומספר את ההיסטוריה המשפחתית, התרומה לארץ ישראל, התרומה לביטחון – אכן, מדובר במלח הארץ. זה כמו הדמויות ב"רומן רוסי" של מאיר שלו, שדומני שהוא בן דוד שלך, וכמובן כמו כל אנשי עמק יזרעאל הטובים, כפי שהכרנו אותם בספרות. אתה באמת מגלם את הדמות הזאת אולי בצורה הטובה ביותר. רם הצטרף למוסד בשנת 1984 ושירת באגפים המבצעיים. אני לא יודע אם כבר מותר לציין את השם של האגף, בטח לא את המבצעים, אבל נגדיר את זה ככה: הוא עשה הרבה מעשים טובים נגד אנשים רעים, ובדרך כלל הצליח מאוד. אני חושב שכאשר יצא לי קצת יותר לעבוד ולהכיר – מי שלא יודע, הוא היה בין היתר אחראי – את זה כבר ראיתי בספרים, אז כבר אפשר לדבר – הוא היה אחראי לאיסוף החומר המודיעיני על אותו כור בסוריה, וכל השאר זה היסטוריה. בין השנים 2009 ו-2011 רם שימש סגן ראש המוסד, משנה לראש המוסד, וגם אחר כך, אחרי שסיים את תפקידו במוסד, חזר לצה"ל, ודומני שהיה המתאם של המבצעים המיוחדים. אחר כך עבר כחוקר לארצות הברית לכמה שנים במכון של חיים סבן, וב-2014 כבר חזר כמנכ"ל המשרד לענייני מודיעין והמשרד לנושאים אסטרטגיים. כמה שהוא נראה ילד טוב, אני רוצה להגיד לכם: תיזהרו ממנו. כשהוא צריך משהו, הוא יודע מה צריך לעשות ויודע איך להשיג את זה. פראייר הוא לא. קחו את זה בחשבון. התחביב העיקרי שלו, כמו אצל רבים בעמק יזרעאל, הוא רכיבה על סוסים. בכל יום שישי ב-07:00, לא משנה באיזה מזג אוויר, הוא רוכב על הסוס שלו ומטייל באותו עמק יזרעאל שהוא גדל בו, מושב נהלל, האזורים שהוא כל כך אוהב. אנחנו אומנם נמצאים במפלגות שונות, אבל אני בטוח, מתוך היכרות אישית, שבנושאי ביטחון אנחנו נשתף פעולה, ואני מאחל לך באמת דרך צלחה. תצליח. תודה. << יור >> היו"ר מאיר כהן: << יור >> תודה רבה, אדוני. תודה רבה. אני מזמין את חברת הכנסת החדשה חברת הכנסת היבה יזבק לנאום בכורה. בבקשה, גברתי. תברך אותה לאחר מכן חברת הכנסת הוותיקה תומא סלימאן, עאידה תומא סלימאן. בבקשה. את יכולה להוריד את זה, אם נוח לך. בסדר? << דובר >> היבה יזבק (רע"ם-בל"ד): << דובר >> כבוד היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, באוקטובר 2000, בהיותי תלמידת בית ספר בת 15 בנצרת, איבדתי את בן דודי ויסאם, צעיר בן 25, מלא תשוקה לחיים. << יור >> היו"ר מאיר כהן: << יור >> ששש, חברים בצד ימין. << דובר_המשך >>היבה יזבק (רע"ם-בל"ד): << דובר_המשך >> לא בתאונה וגם לא כתוצאה ממחלה איבדתי אותו. את הקץ לחייו של ויסאם שם כדור מנשקו של צלף, שוטר במשטרת ישראל. לא רק הוא נהרג באותו שבוע; עימו היו עוד 12 צעירים ערבים אזרחי המדינה. אשמתם היחידה של ערבים אלה הייתה שיצאו להפגין. הכאב הגדול על האובדן מלווה אותי ואת משפחתי עד היום. זה היה אירוע מכונן בחיי. הוא חיזק בי את הרצון להיאבק נגד דיכוי והשפלה ולמען צדק וחירות. אירועי אוקטובר 2000 הוכיחו מחדש את מגבלותיו של שלטון החוק. זה לא אותו חוק כשמדובר במפגינים ערבים. עובדה, אף אחד מהאחראים לא הובא לדין. אין דבר מקומם בעולם יותר מאשר תחושת קיפוח – קיפוח שעליו אנו מגיבים במאבק למען צדק וחירות. אירועים קטלניים אלה, וההמלצות, לא הבטיחו יחס משטרתי בלתי אלים כלפי הערבים בהמשך. יחס זה כלפי החברה הערבית משתקף גם בחוסר הטיפול בפשיעה ובאלימות, חוסר טיפול שכמוהו ככעידוד, והתוצאות המדממות מונחות בפנינו. לפני ימים ספורים נהרג בעירי נצרת נגן עוד ואומן ידוע, תאופיק זהר. הוא נפל קורבן לכדור שנפלט בטעות מנשק שלא כוון אליו. נצרת אבלה על מותו. כל החברה הערבית המומה מהמוות הזה ומקודמיו ומסערת האלימות הפוקדת אותנו. זכותנו לחיות בחברה, ואנחנו נחושים לממש זכות זו. מכאן אני אעשה הכול כדי לתרום למאבק בפשע ובאלימות. הפשיעה, יש לה הקשר, וצריכים להבין אותו כדי לטפל בה. באתי לכאן מחברה שנושלה מהמשאבים שלה, האדמות – מקור המחיה והעושר הטבעי שלנו כפלסטינים. באתי מחברה שנושלה מתהליך התקדמות טבעי, היסטורי וחברתי, חברה שכפו עליה מדיניות של עוני, של טשטוש ומחיקה של זהות. עברתי דרך ארוכה של פעילות ועשייה פוליטית, חברתית ופמיניסטית, שאותה אני רוצה להמשיך גם כאן, כשאני מצוידת ברקורד מקצועי ובמצע פוליטי המבוסס על ערכים אוניברסליים נעלים. מצע פוליטי זה מבוסס על עקרונות הצדק והשוויון ועל רעיון מדינה שהיא לכל אזרחיה. זהו הדגל הפוליטי של בל"ד, המפלגה שבחרתי להשתייך אליה, וכולי גאווה לייצג אותה גם כאן. אני כאן כדי לעשות, כדי להשפיע, כדי לשנות. אני כאן כדי לייצג, לסייע, להקשיב, לפעול ולהיאבק, כי יש לי תקווה, למרות הכול ובגלל הכול; תקווה לא נאיבית – תקווה המחוברת לרצון, מחוברת להיגיון ולערכים. גם על התקווה הזאת אני נאבקת – תקווה המבוססת על צדק פוליטי, חברתי והיסטורי. "צדק כאן ועכשיו" פירושו סיום מיידי של הכיבוש, הסרת המצור על עזה ותמיכה בזכות ההגדרה העצמית של העם הפלסטיני והקמת מדינתו העצמאית שבירתה ירושלים, ופתרון בעיית הפליטים לפי החלטות האו"ם. אני מתחילה את כהונתי עשרה חודשים אחרי חקיקת חוק הלאום, חוק אשר נועד לקבע את עליונותם של היהודים על פני הערבים במולדת. את האפליה הנובעת מחוק הלאום אנחנו מרגישים כבר 71 שנים, אך עצם העובדה שחברות וחברי הכנסת הקודמת בחרו לתת לאפליה הזאת מעמד חוקתי מעידה על העתיד שצפוי לכולם במדינה הזאת. מדובר בחוק גזעני המבזה כל ערך דמוקרטי. החוק הבזוי הזה נחקק באווירה הפוליטית הכללית אשר מאפשרת את המשך השלילה של הזכות הפלסטינית להגדרה עצמית. במקום הכרה בזכות זו אנו עדים לצעדים חד-צדדיים חמורים מצד הממשל האמריקני, אשר כוללים את העברת שגרירות ארצות הברית לירושלים, הפסקת הסיוע לפלסטינים ולאונר"א, סגירת משרדי אש"ף בוושינגטון, הפסקת הסיוע לבתי חולים בירושלים המזרחית, הכרה האמריקנית בריבונות ישראל ברמת הגולן, אל-ג'ולן, ועוד היד נטויה לסיפוח הגדה המערבית, או חלקים ממנה, במסגרת עסקת המאה. גם נגד מגמה עולמית חד-צדדית זו אנו נמשיך לפעול. לכאן באתי מחויבת לציבור בוחריי. למענם אפעל, ולמען כלל האזרחים. למענכם אני כאן. לכאבכם אמשיך להקשיב, למען מימוש זכויותיכם אמשיך לפעול, למען הגשמת הצדק שאתם ראויים לו אמשיך להיאבק. אני כאן כדי להמשיך את המסע הסיזיפי למען צדק לכולם ולמען בני עמי, למען כל המדוכאים ולמען כל המודרים. יש בי תקווה, יש לי תוכניות, אך אין לי אשליות. אני מודעת למדיניות שאיתה עליי להתמודד כחברת כנסת ערבייה. זו אותה מדיניות שמנסה לטשטש את האופק האישי והקולקטיבי שלנו כערבים במולדת. אני בת הדור השלישי לנכבה: בזמן שמשפחתו של אבי שרדה בגירוש ונשארה בנצרת, אימי נולדה למשפחה עקורה מכפר מג'דל. כמו אימי, כך יותר מחמישית הפלסטינים אזרחי המדינה עקורים שאדמותיהם הופקעו וכפריהם נמחקו. כמו העקורים, גם שאר הפלסטינים מצאו את עצמם חסרי ריבונות במולדתם, מתמודדים הם פרקטיקות של נישול, מחיקה ומחיקת השפה והסמלים והתרבות תחת שליטה ופיקוח הדוקים ומתמשכים. למען זכויותיהם של העקורים אני אפעל. אני כאן למען הנשים אשר סובלות מאוזלת יד קשה ופושעת בכל הנוגע לטיפול באלימות ורצח על רקע מגדרי. אני כאן למען ביטחונן, למען השתלבותן המעשית בשוק התעסוקה ולמען זכויותיהן במרחב האישי והציבורי. אני כאן למען הנגב ולמען הכפרים הבלתי-מוכרים, למען המאבק בכל תוכניות הגירוש ונגד הפקעת האדמות והריסת הבתים. אני כאן למען הזכות לדיור ולמען המאבק במצוקת הדיור החמורה בחברה הערבית. אני כאן למען פיתוח הערים ושיקום התשתיות הרעועות. אני כאן כדי להתנגד להפקעת אדמות והריסת בתים וכדי לפעול למען הרחבת תוכניות המתאר, למען בניית יישובים חדשים ללא גזל נוסף של אדמות הערבים. אני כאן למען הילדים, למען זכותם לחיים בטוחים והגונים, למען הבטחת עתיד מאפשר. אני כאן כדי לפעול למען צדק ושוויון גם בחינוך – תקצוב הולם, השקעה הוגנת ותוכניות לימוד אשר משקפות את הזיכרון הקולקטיבי והתרבותי שלנו; למען חינוך טוב יותר והשכלה שאינה מפלה ואינה משמרת את הפערים הקיימים. אני כאן כדי לפעול במרץ נגד העוני הקשה. אני כאן כדי לפעול נגד הרדיפה הפוליטית וההסתה המתמשכת. למען כל אלה אני כאן. אלה האנשים שאני פועלת למענם מיומי הראשון כפעילה פוליטית, ולמענם אמשיך לפעול בכל יום, בכל שעה ובכל דקה גם כחברת כנסת. תודה רבה. << יור >> היו"ר מאיר כהן: << יור >> תודה רבה, גברתי. תודה לך. תעלה לברך אותך חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, ואחריה – ברכתו, נאומו הראשון של חבר הכנסת אלי אבידר. רק שנייה, עאידה. << דובר >> עאידה תומא סלימאן (חד"ש-תע"ל): << דובר >> לא כל יום יש לנו אווירה חגיגית. << יור >> היו"ר מאיר כהן: << יור >> כן, לנצל את הדקות האלה. בבקשה, גברתי. << דובר_המשך >> עאידה תומא סלימאן (חד"ש-תע"ל): << דובר_המשך >> תודה, כבוד היושב-ראש. חברי וחברות כנסת נכבדים, אני מנצלת את ההזדמנות לא רק לברך את היבה אלא לברך גם את כל חברי הכנסת וחברות הכנסת החדשים והחדשות. האמת, זה מעמד מוזר, שאני הוותיקה כאן. עד לפני הבחירות אמרו: את חברת כנסת חדשה. אז עכשיו אני ותיקה. אני מאוד שמחה היום, שמחה לעמוד מעל דוכן זה ולברך את חברתי חברת הכנסת היבה יזבק על נאום הבכורה שלה ועל כהונתה באופן כללי והצטרפותה לכנסת העשרים ואחת. מעבר לשמחה ולכבוד שאני מרגישה כשעוד אישה ערבייה, פלסטינית, פמיניסטית, משכילה, דוקטור לסוציולוגיה, עם רקורד במאבקים שאני מכירה מקרוב, מאבקים חברתיים ופוליטיים, נבחרת לייצג את ציבור הבוחרים ולעמוד מעל הדוכן הזה ולהצטרף לשורה הראשונה של המנהיגות הפוליטית, גם של האוכלוסייה הערבית בישראל בכלל וגם של העם שלנו, העם הפלסטיני – מעבר לכל השמחה הזאת, שהיא בליבי והיא כללית, נוסף עוד ממד פרטי, אישי, והוא שאני מכירה מקרוב את היבה; שאני מכירה כבר הרבה שנים, והיא הייתה קולגה שלי בעבודה כששתינו לא היינו בכנסת ועבדנו ב"נשים נגד אלימות". היא ריכזה את ועד הפעולה לשוויון בדיני אישות, שזו קואליציה של ארגונים פמיניסטיים וארגוני זכויות אדם, ואני הייתי בין המייסדות ובין החברות של הקואליציה הזאת. האמת, הפעם ראשונה שפגשתי את היבה הייתה כשקיבלנו אותה לעבודה. היא הייתה עובדת סוציאלית צעירה עם תואר ראשון. בינתיים, ראיתי מולי שמצעירה מתפתחת אישה משכמה ומעלה, מתפתחת אישה מנהיגה, שגם יודעת להעריך את הערכים שחשובים לי ולהרבה אנשים, ואני בטוחה שגם לחלק מהאנשים שנמצאים במשכן הזה – מעריכה את ערכי הצדק, השוויון, זכויות האדם, זכויות נשים, ולא רק מעריכה את זה, ולא רק מאמצת את זה, אלא הופכת את זה לדרך חיים משלה. אני חושבת שגם בחיים האישיים שלך, היבה, את נותנת ונתת דוגמה לצעירה שיכולה, תוך כדי עבודה ותוך כדי מאבקים מתמשכים, חברתיים ופוליטיים, גם לבנות חיים אישיים, להתחתן, ללדת בן ולהגיע ממש אימא טרייה למשכן הזה. אני עדיין זוכרת את מה שאמרת לי לפני כמה ימים – שהופתעת כשהגעת לכנסת וגילית שאין פה פעוטון או גן לילדים של נשים שעובדות בבית הזה. גם הצלחת תוך כדי עבודה לעשות את התואר השני, לעשות את הדוקטורט שלך ולהצטיין בדוקטורט שלך, וזה לא דבר של מה בכך. אני חושבת שהדרך שעשית, עשית אותה בחוכמה רבה, וידעת איך לנווט את המאבקים ואת החיים. ראיתי אותך בוועד לשוויון בדיני אישות מנווטת בין הפערים בין נציגים של ארגונים שונים – נציגים של ארגוני זכויות אדם, גברים ונשים, עורכי דין ועובדות סוציאלית שהעולם שלהם שונה והמושגים שלהם שונים, ויכולת תמיד לגשר וביחד להתקדם ולהשיג עוד ועוד – לא להיבה באופן מיוחד. תוך כדי כך, נכון, השגת להיבה, אבל בעיקר השגת לזכויות נשים, למעמד נשים בחברה הערבית; וגם, האמירות הפוליטיות והניתוח הפוליטי שהוספת לעשייה שלך. אני היום מאוד גאה שדור חדש של פמיניסטיות, נשים ערביות, נמצא כבר בשורה הראשונה, ושהן רוצות לתרום גם לחברה שלנו אבל גם לאווירה הפוליטית במדינה, רוצות לנהל את המאבקים שלהן בלי להזניח את האישי, אלא להבין טוב מאוד שהאישי הוא הפוליטי, ואי-אפשר להפריד ביניהם. << יור >> היו"ר מאיר כהן: << יור >> תודה רבה. << דובר_המשך >> עאידה תומא סלימאן (חד"ש-תע"ל): << דובר_המשך >> אני חושבת שכמו ששיתפנו פעולה בעבר, נצליח לשתף פעולה. היום אנחנו כאילו בשתי סיעות נפרדות, אבל אני בטוחה – אני רק אוסיף משפט אחד: בכנסת הזאת לא נבחרו חלק מהנשים שעשו חיל במאבקים הפמיניסטיים שלהן, אבל נבחרו גם עוד נשים שאני מאוד מקווה שנצליח לשתף פעולה. תודה. << יור >> היו"ר מאיר כהן: << יור >> תודה, גברתי. תודה רבה. תודה לך, גברתי. יעלה אחרון הדוברים לערב זה, חבר הכנסת אלי אבידר, בבקשה. יברך אותו שר הכלכלה אלי כהן. << דובר >> אלי אבידר (ישראל ביתנו): << דובר >> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, זכות גדולה עבורי לעמוד כאן, בכנסת ישראל, בעיר ירושלים, בירתו הנצחית של העם היהודי זה שלושת אלפים שנה. האחריות שאני חש גדולה, כנצר לקהילת יהודי יואַנִינַה, שנוסדה מייד לאחר חורבן בית שני, עת שתי ספינות עמוסות בעבדים יהודים היו בדרכן לרומא. אותם יהודים, שזה עתה איבדו את חירותם, שמרו על עוז הרוח, וסמוך לחופי יוון השתלטו על שוביהם וברחו צפונה. הם בנו קהילה יהודית לתפארת בעיר יואנינה ונקראו רומַנְיוטס. נוסח התפילה שלהם נשמר עד היום ונקרא רומניוטי, כנהוג בארץ ישראל של ימי בית שני; לא אשכנזי ולא ספרדי, אדוני היושב-ראש, אלא יהודי ארץ ישראלי. משם, אדוני, נדד סבי למצרים בסוף המאה ה-19 וקבע בה שורשים, עד שעשרות שנים לאחר מכן, במהלך מלחמת ששת הימים, נעצר אבי יחד עם כל הגברים היהודים כשעירים לעזאזל להרגעת תחושת התבוסה של ההמון המצרי. כל אחד מאיתנו נושא את אותו אירוע מעצב שהולך עימו לאורך כל חייו, ושלי, אדוני, התרחש בימים שלאחר מלחמת ששת הימים, עת כנופיות בריונים מוסתות, חמושות בסכינים וגרזנים, סרקו את רחובות אלכסנדרייה וצרחו "אד'בח אל-יהוד". מהמציאות הזאת של מצרים היעד היה ברור: ארץ ישראל, במקום שבו רק אנחנו אחראים לגורלנו. נפלה בידי הזכות לעבור מסלול של שירות ועבודה משמעותיים: שירות קבע ביחידה 504, 14 שנים בשירות החוץ ישראלי ו-11 שנים במגזר העסקי, וכעת כאן, בכנסת ישראל. הקשבתי בקשב רב לדברי אדוני יושב-ראש הכנסת ביום האוריינטציה ולהמלצה לגבש מטרה. המטרה שלי עונה להגדרה של עיקרון שיעבור בכל תחומי העשייה החשובים לי. העיקרון הזה, אדוני, הוא לקיחת אחריות. וצריך לקחת אחריות, חברות וחברי הכנסת, בנושא הביטחוני, ולהפסיק את הסבל שנגרם לתושבי עוטף עזה. תושבי העוטף, ויחד עימם מדינת ישראל, נסחטים על ידי ארגוני הטרור מעזה, בין שהם נתמכים בידי קטאר וטורקיה ובין שבידי איראן; לקחת אחריות ולא להמשיך במדיניות מראית העין על חשבון ביטחונם ורווחתם של תושבי העוטף. באופן פרדוקסלי זה גם יביא להפחתת הסבל שתושבי עזה חווים, אלה שחיים בתנאים-לא-תנאים ויוצאים לרחובות להפגין נגד חמאס בעוד אנו מעבירים לארגון הזה מזוודות דולרים. עלינו לקחת אחריות בקליטת עלייה, וראשית להתחיל בהפגת הגזענות ושנאת השונה. אסור לנו לגדל את הדור הצעיר על סטריאוטיפים הנובעים ממבטא כבד, מנהגים שונים או צבע עור, שכן יש בכך סכנה לצביונה של החברה הישראלית כחברה פלורליסטית וסובלנית. אסור לנו לאפשר להטיל אות קין על עולים באמצעות בדיקות דנ"א ובדיקות דם מיותרות. אסור, אדוני, כי מדינת ישראל היא מדינת עלייה, וכל אחת ואחד מאיתנו הוא דור רביעי, שלישי, שני או ראשון לעולים, גם אם המבטא שלנו הוא כיום מושלם. שנית, בימים אלה שבהם ההיסטוריה נכתבת, תפיסת השבטיות חוזרת לשלוט, ויחד עימה גילויי שנאה ואנטישמיות ברחבי העולם. יהודים רבים אינם חשים עוד ביטחון במרסיי, פיטסבורג, לונדון או סן דייגו. לא יאחר היום שמיליון יהודים יחפשו מקום להגר אליו. הלוואי שהיינו האופציה המועדפת, שכן אנו מתחרים בקנדה ואוסטרליה. שלושה מרכיבים יעמדו בבסיס שיקוליהם של העולים האלה: פרנסה, דיור והדור הצעיר. חלק הארי של העלייה הזאת יהיה ממעמד הביניים, ואין מקומה בשכונות היוקרה, וגם לא בקרוואנים. מקומה בפרויקטים של התחדשות עירונית, במרכזי ערים שיש בהן דיור בר-השגה ומקומות תעסוקה. על כן, עלינו לשווק חלק מכל פרויקט כזה גם ליהדות התפוצות. דוגמה לכך היא העיר לוֹד, שמתבצעת בה מהפכה בלתי נתפסת בקנה מידה ארצי בהתחלות בנייה. אנו, חברותיי וחבריי, זקוקים לעלייה הזאת שתבוא ותחזק את מעמד הביניים המידלדל של מדינת ישראל; מעמד ביניים שאינו עורך תכנוני מס, ועל כתפיו נחתמים הסכמים קואליציוניים שרק הוא ישלם. אנחנו בישראל ביתנו עשינו, עושים, ונעשה הכול כדי שהעולים הללו ירגישו שיש להם כאן בית ושלא תחזורנה טעויות העבר. אבל את הדגל הזה צריכה להניף כל מפלגה ציונית בבית הזה. לקחת אחריות, חברות וחברי הכנסת, בנושאי דת ומדינה ובלי שנושפע מאילוצים פנים-קהילתיים של זרם כזה או אחר; לקחת אחריות וליישם את שהיה נהוג כאן מקוֹם המדינה – שאיש באמונתו יחיה. שום קהילה אינה יכולה לכפות את אורח חייה על קהילות אחרות ולהפוך את החיים כאן לבלתי נסבלים – דבר שיגרור את הדור הצעיר לעזוב לארצות ניכר. בשם החופש הוא יעשה זאת, ולא רק בגלל מחיר הטופו. לקחת אחריות בשוויון בנטל, גם בגיוס לצה"ל – וחשוב שנדבק בהסכמות הממשלה היוצאת ונימנע ממשברים מיותרים, שרק יביאו אותנו למקומות שבהם איש אינו רוצה להיות. אל תחשבו שמדובר בקואליציה, אופוזיציה או כיסאות. מדובר במצב מסוכן שבו תוצת אש השנאה ואיש לא ידע לכבותה. לקחת אחריות, גבירותיי ורבותיי, בשוויון בנטל גם בנושאי כלכלה, כי אין למדינה הזאת עתיד וקיימות כל עוד רק 22% מהתושבים נושאים ברוב נטל המיסים. במקום לעסוק באובססיביות בחלוקת העוגה התקציבית, חייבים לראות כיצד מגדילים אותה. היא תגדל אם נחזק את היצוא הישראלי, בדומה למה שעושות רוב מדינות העולם המתועשות. היצוא הישראלי הוא נכס ולא נטל. חייבים לבסס מודל בר-קיימא שבו כולם נושאים בנטל, כי אלה שמשלמים לא יצליחו וגם לא ירצו לעשות זאת עוד שנים רבות, כי יש גבול גם לניצול. לקחת אחריות, חברות וחברי הכנסת, ביחסים הפנים-עדתיים בישראל ובהרגעת המתח שנוצר כאן בשנים האחרונות בין יהודים לערבים. על הערבים לחוש וליהנות משוויון מלא בזכויותיהם, ובו-בזמן למלא את חובתם ולתת כתף, מי בשירות צבאי ומי בשירות הלאומי, כמו כל אזרח ישראלי אחר. ערביי ישראל אינם האויב, והשפה הערבית אינה שפתו של האויב. ערבית היא גם השפה שלי, שבה אני צורך חדשות ותרבות, והיא הייתה גם שפתו של הרמב"ם. איך אפשר להבין את הרמב"ם בלי לקרוא את הפילוסופים המוסלמים אבו נצר אל-פאראבי, איבן סינא ואיבן רושד? איך נבין את החלק השלישי של מורה נבוכים בלי לקרוא את אל-סיאסה אל-מדניה של אל-פאראבי – למי שרוצה לקרוא את מורה נבוכים ולא רק את משנה תורה? חייבים ללמוד ערבית, כי אנחנו נמצאים במזרח התיכון, ואם נדע ערבית נבין טוב יותר את שכנינו, ובעיקר – נעשה הרבה פחות טעויות. ועד שנדע ערבית, כדאי שנזכור שני עקרונות: שהאזור הזה מכבד אך ורק את מי שמכבד את עצמו, והעיקרון השני הוא שכסף לא קונה כבוד. לקחת אחריות, גבירותיי ורבותיי, בנושא השוויון המגדרי. בישראל נשים הן 51% מכלל האוכלוסייה, ועדיין אינן זוכות לייצוג ראוי בגופים נבחרים ובוועדות השלטון המקומי. ייצוג הולם סביב השולחן יביא לתהליך קבלת החלטות מאוזן וטוב יותר, שייתן מענה לצרכים מגוונים בחברה. לקחת אחריות, רבותיי, גם במניעת סבל. איש באמונתו יחיה, אך אין שום הצדקה בשנת 2019 להמשך הזוועה שנקראת "משלוחים חיים". בנוסף, חשוב שנגדיל דרמטית את תקציב משרד החקלאות לסירוס חיות בית נטושות. אבל יש סבל נוסף, שנובע מחוסר ביטחון תזונתי, של הורים מעוטי יכולות, שרוכשים בשר מעובד עם הורמונים וחומרים מסרטנים ופוגעים בבריאות של ילדיהם. ואילו רק ידעו אותם הורים שאחרים, שהפרוטה מצויה בכיסם, ברוך ה', מתקיימים על דגנים, קטניות, ירקות ופירות, ולא רק שזה זול – זה גם הרבה יותר בריא. הטבעונות, בראייתי, היא הפתרון לחוסר הביטחון התזונתי במדינת ישראל, וחשוב שנדאג שלא תהפוך תזונה לעשירים בלבד. אבל חשוב, חברות וחברי הכנסת, שאת לקיחת האחריות נעשה כולנו בתוך מתווה המוסר. ואין אני מדבר על המוסר האבסולוטי של קאנט, שלא משתנה עם הנסיבות והזמן, אלא על מוסר יחסי שעליו הסכימו גם אל-פאראבי וגם הרמב"ם, מוסר יחסי עם שוליים ניטרליים לצידו של המוסר האבסולוטי, אשר מאפשר קבלת שינויים שמתבקשים מתוקף השינוי התמידי בעולם. אך הבעיה, חברות וחברי הכנסת, היא עם אלה שפועלים במסגרת מוסר יחסי גמיש מאוד ובו-בזמן רוצים לכפות אותו עלינו כמוסר אבסולוטי. ביקשתי מידידי השר אלי כהן לברך אחריי, לאות הערכתי על עבודתו במשרד הכלכלה והנכונות התמידית שלו לקחת אחריות, שזה מה שחשוב בעיניי, ולפתור משברים. לסיכום, אני מודה לכם חברות וחברי הכנסת על ההקשבה, ומייחל שהכנסת העשרים-ואחת תהיה כנסת של מעשים, יוזמה ובעיקר – של לקיחת אחריות שכולנו נוכל להתהדר בה. תודה רבה. << יור >> היו"ר מאיר כהן: << יור >> תודה רבה, אדוני. בהצלחה. השר אלי כהן, בבקשה. נמתין דקה, כהרגלנו. בבקשה, חבר הכנסת כהן. השר כהן, בבקשה. אני מבקש, נא לחזור למקומות. כבודו. << דובר >> שר הכלכלה והתעשייה אלי כהן: << דובר >> אדוני יושב-ראש הישיבה, חבריי חברי הכנסת – אלי, אני רוצה לברך אותך על נאום מרגש, שהקשבתי לו בקשב רב, ואני חושב שהוא מבטא את העושר הרב שאתה מביא איתך לכנסת: מהפעילות שלך והשירות המשמעותי שלך שעשית בצבא וביחידות המודיעין; מהמגזר העסקי; מהשירות הדיפלומטי. ללא ספק, הניסיון, האמביציה שאתה מקרין והנכונות הרבה לעשייה – אין לי ספק שאנחנו נראה אותם בצורה משמעותית בקדנציה הקרובה. אלי, יש לנו הרבה מן המשותף: קודם כול השם, אליהו, והדבר השני – תתרגל גם לתואר חבר בכנסת. דבר נוסף – יצא שהמשפחות, גם שלך וגם שלי, עלו ממצרים וגם מאלכסנדרייה, ואתה, אפילו בתור ילד קטן, עוד עלית, ונולדת באמת באלכסנדרייה. שנינו התחנכנו בשכונות שהן הפריפריה החברתית של מדינת ישראל – אתה בבת ים ואני בחולון – ואני חושב ששם גם נזרעו אותם זרעים של אותה שליחות ציבורית והרצון באמת לבוא ולשנות, כמי שיודע ומכיר אותך. שנינו גם היינו ושירתנו בצבא, ולאחר מכן גם בתפקידים בשוק הכלכלי ובמגזר העסקי. הצטלבו דרכינו גם במהלך התפקיד האחרון שלי כשר הכלכלה והתעשייה ושלך כמנכ"ל מכון היהלומים, ובהחלט עשית שם באמת עבודה מדהימה. זה גם המקום וההזדמנות לברך את חבר הכנסת אביגדור ליברמן, שזיהה את היהלום שבך ובחר בך, ואני חושב כולנו בהחלט נתברך כאן בעשייתך. אלי, אני חבר כנסת ותיק – מתחיל רק את הקדנציה השנייה – ואני באמת מרגיש את אותה תחושה של חבר כנסת שמתחיל ומגיע לארץ לא זרועה. אבל אני אומר גם לך וגם ליתר חברי הכנסת החדשים שהמקום לבוא, לעשות, להשפיע ולשנות זה כאן, בכנסת ישראל. אתה יודע, אני, שהגעתי מהמגזר העסקי, ניהלתי חברות, אמרתי: אני בא לכנסת. הכנסת היא מהמילה הלועזית פרלמנט. פרלמנט – מהמילה parler, לדבר. חשבתי שכל היום רק, אתה יודע, מדברים, מדברים. אמרתי, טוב, תכל'ס, מה עושים? איך עושים? ואני חושב שלשמחתי, השנתיים הראשונות שבהן הייתי חבר כנסת היו השנים שהכי נהניתי בהן: לבוא, לעשות, להכניס חוקים לספר החוקים של ישראל שבאמת משפיעים על אנשים, וכל אחד בתחום שחשוב לו. לי היה חשוב הדיור הציבורי, וזה החוק הראשון שאני עשיתי. שמעתי כאן ממך רק את הנושא של תוכנית החוקים, שכבר אני שומע תוך כדי הנאום באמת מה אתה עושה ומה אתה מתכוון. באמת, לכל אחד ואחת מאיתנו יש אחריות, אחריות מאוד גדולה כאן, לעיצוב פניה של מדינת ישראל, על מנת להבטיח שהמדינה שלנו תהיה באמת טובה יותר ומתקדמת יותר. וזאת באמת אחריות משותפת של כולנו, של כל יושבי הבית שנמצאים כאן, ואין מקום – אני אומר לך, אין מקום – שאפשר להשפיע יותר. יש כאן הרבה אנשים שהיו בתפקידים בכירים מאוד, וכמובן, גם אתה בתפקידים, המאוד-משמעותיים שאתה עשית – לבוא ולפעול כאן בכנסת ישראל. ואין לי ספק שאנחנו נתברך בך. אחד הדברים שאני יודע שם מאפיינים אותך ושאולי טיפה היו חסרים – אני מסתכל גם על הכנסת העשרים – זה בחלק מהדברים הנושא של הממלכתיות, הנושא של האחריות, הנושא של שיקול הדעת. לא חייבים להסכים. לא חייבים להסכים בינינו. לפעמים גם אנשים בתוך אותה מפלגה לא מסכימים אחד עם השני. זה בסדר גמור. אף אחד מאיתנו לא חייב באמת בנושא הזה לחשוב, אבל אין לי ספק שהדרך שלך והממלכתיות שבך יעמדו לנגד עיניך. אלי, הניסיון העשיר שלך – ואתה באמת מביא איתך ניסיון עשיר, צבאי, מודיעין, דיפלומטי, עסקי – ללא ספק אתה נבחר ציבור ראוי שאפשר להתגאות בו. אין לי ספק שאתה, אלי, בתור אחד שהיה הרבה שנים גם בתחום הדיפלומטי והמדיני, תצליח להתגבר על המהמורות, על המכשולים, לפתור דברים מתוך מטרה להגיע להישגים ולמטרות שסימנת לעצמך. אין לי ספק שאתה תגיע ללא מעט הישגים במהלך הכנסת העשרים-ואחת שבאה עלינו לטובה, ואני כמובן אהיה כאן איפה שצריך. ואם ניקח מהעולם הדיפלומטי, שאתה מכיר אותו די טוב, אז אני יכול לומר לך שאל תחשוש ללכת נגד הזרם כשצריך. כמו שאמר צ'רצ'יל, אל תפחד גם לקחת את הזרם אחריך. אני מאחל לך הצלחה רבה בהמשך הדרך, ותעשה חיל. << יור >> היו"ר מאיר כהן: << יור >> תודה רבה, אדוני. אם כן, חברות וחברי הכנסת, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, אם ירצה השם, יום שלישי, ט' באייר התשע"ט, 14 במאי 2019, בשעה 16:00. ישיבה זו נעולה. << סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 19:25. << סיום >>