דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוברת ג'
ישיבה ה'
הישיבה החמישית של הכנסת העשרים-ואחת
יום שלישי, ט' באייר התשע"ט (14 במאי 2019)
ירושלים, הכנסת, שעה 16:00
תוכן העניינים
נאומים בני דקה 3
מאיר כהן (כחול לבן): 3
אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל): 4
אריאל קלנר (הליכוד): 5
רם שפע (כחול לבן): 5
ישראל אייכלר (יהדות התורה): 6
איתן גינזבורג (כחול לבן): 7
אוסאמה סעדי (חד"ש-תע"ל): 8
מיקי חיימוביץ (כחול לבן): 8
איימן עודה (חד"ש-תע"ל): 9
אורלי פרומן (כחול לבן): 9
יוסף ג'בארין (חד"ש-תע"ל): 10
יוראי להב הרצנו (כחול לבן): 12
עאידה תומא סלימאן (חד"ש-תע"ל): 12
עופר כסיף (חד"ש-תע"ל): 13
דסטה (גדי) יברקן (כחול לבן): 13
נאומי בכורה של חברי הכנסת 14
ניר ברקת (הליכוד): 14
יזהר שי (כחול לבן): 17
מאי גולן (הליכוד): 19
שר התיירות יריב לוין: 22
גבי אשכנזי (כחול לבן): 23
אלעזר שטרן (כחול לבן): 26
עופר כסיף (חד"ש-תע"ל): 28
איימן עודה (חד"ש-תע"ל): 33
<< נושא >> נאומים בני דקה << נושא >>
<< יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >>
חברי הכנסת, היום ט' באייר התשע"ט, 14 במאי 2019. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת.
אנחנו נירשם – מי שמעוניין בכך – לנאומים בני דקה. אני מפעיל את ההצבעה לצורך ההרשמה בלבד. כן, יש לנו נרשמים.
<< קריאה >> מאיר כהן (כחול לבן): << קריאה >>
לא הספקתי.
<< יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >>
אז חבר הכנסת מאיר כהן יפתח היום את הנאומים. למה שארשום אותך ברשימה? אתה גורם לי לטרחה מיותרת.
<< דובר >> מאיר כהן (כחול לבן): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, חברות וחברי כנסת נכבדים, אני מוצא חובה שהיא לא הייתי אומר נעימה, אבל – היום נפטר כוכבי שמש. כוכבי שמש היה ממנהיגי הפנתרים. ב-1971 הייתי ילד בכיתה י' בדימונה. גדלתי בדימונה, וכפי שאתם יודעים, הפנתרים כולם היו יוצאים להורים ממדינות ערב, והם סיפרו איזה סיפור על מחאה חברתית. האנשים האלה מאוד הקסימו אותי. בערך כשנה אחרי כן מצאתי את עצמי, כתלמיד בכיתה י', נוסע לירושלים ועומד ומסתכל בהשתאות על הפנתרים האלה – על כוכבי שמש, צ'רלי ביטון, סעדיה מרציאנו, ואברג'ל, ושלום כהן – והם נראו בעיניי אז דמויות מופת. גם היום הם בעיניי דמויות מופת, על הפשטות שלהם, על הבוטות שלהם, על המסר שהם הביאו מכל הלב.
אגב, לימים, כשלא צלחה דרכם בפוליטיקה, אז כוכבי שמש, אללה ירחמו, הלך והקים את זוהרים במטה יהודה, הקים מוסד קטן לנגמלים מסמים. זה מראה כמה שהאנשים האלה, למרות שהם נגעו קצת בתהילה והיו אנשים מפורסמים, הם תמיד הלכו וחיפשו את החוליות החלשות וטיפלו בהן. יהיה זכרו של כוכבי שמש ברוך.
<< יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >>
תודה לחבר הכנסת מאיר כהן. חבר הכנסת אחמד טיבי, בבקשה, ואחריו – חבר הכנסת אריאל קלנר.
<< דובר >> אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, כמעט לא עובר שבוע, לפעמים יממה, בלי אירוע של אלימות או ירי או הרג או רצח או פציעה. הדבר הזה מציף את החברה הערבית ואת היישובים הערביים בכעס על הקלות של הירי ושל הבריחה מאחריות בלי להיעצר על ידי המשטרה.
תאופיק זהר, אדם אהוב על כל תושבי נצרת והסביבה, אומן, נגן עוד, נורה ונהרג, מה שקרוי "בטעות". אין דבר כזה בטעות. הטעות היא שיש נשק כזה ויש ארגוני פשיעה; הטעות – שהנשק זולג ליישובים הערביים מבסיסי הצבא. נער בן 17, אייבק ח'טיב מכפר כנא – שלושה כדורים בראש לפני כמה ימים. עוד פעם, טעות; עוד פעם, מול מאפייה. איפה המשטרה? אגב, בשני היישובים, גם נצרת וגם כפר כנא, יש תחנות משטרה. לעיתים אתה שואל את עצמך: בכל מקום שיש תחנת משטרה יש יותר אירועי ירי? אמור להיות ההפך.
עוד דבר: נהגים שנוהגים ביישובים ערביים, במיוחד בתקופת חודש הרמדאן, במהירות, עם אפשרות לפגוע בעוברי אורח, עושים חרקות, פרובוקציה, פוגעים ברגשות, פוגעים בשלום הציבור. המשטרה לא עושה את מה שמוטל עליה, אבל גם אנחנו קוראים לאנשים האלה: תפסיקו עם זה. ולרוצחים – מישהו חייב להגיע אליכם; לרוצחים, לפושעים: תפסיקו עם זה.
<< יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >>
תודה לחבר הכנסת אחמד טיבי. חבר הכנסת אריאל קלנר, בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת רם שפע.
<< דובר >> אריאל קלנר (הליכוד): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, "קץ הדמוקרטיה", "קריסת שלטון החוק" – הקריאות האלה מהתקשורת, ממערכת המשפט ומהשמאל מלמדות עד כמה הם התנתקו מהציבור, עד כמה אין להם הבנה בסיסית של המושג דמוקרטיה ועד כמה הם התאהבו בשלטון ללא מעצורים, ללא דין וחשבון לציבור וללא בלמים. זעקות השבר האלה מלמדות דווקא על ההפך: הדמוקרטיה והעם קמו סוף-סוף לתבוע את אשר מגיע להם בדין ואת אשר נגזל מהם במניפולציות של כל מיני מושגים מעורפלים ועמומים של סבירות, תכליתיות ומידתיות.
מערכת המשפט הבריונית רק לאחרונה החליטה לאפשר כניסת פלסטינים לישראל ביום הזיכרון, בניגוד גמור לשיקול דעתו של ראש הממשלה ושר הביטחון, לפסול מועמדים לכנסת מימין – אגב, זה תמיד רק מימין, משום מה – ולהרשות לעצמה לדון בחוק-יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי.
<< יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >>
תודה.
<< דובר_המשך >> אריאל קלנר (הליכוד): << דובר_המשך >>
זה עבר כל גבול. מערכת המשפט התרגלה ב-25 השנים האחרונות לרמוס את הממשלה, להטיל אימה על נבחרי ציבור ואז להאשים את המתנגדים לה בפגיעה בדמוקרטיה.
אז אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, סוף-סוף זה הולך להיגמר. זה אומנם מאוחר, באיחור די ניכר, אבל טוב מאוחר מאשר אף פעם. בקרוב תהיה כאן סוף-סוף דמוקרטיה. תודה.
<< יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >>
תודה, חבר הכנסת קלנר. חבר הכנסת רם שפע, בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת אייכלר.
<< דובר >> רם שפע (כחול לבן): << דובר >>
יושב-ראש הכנסת, חבריי חברי הכנסת, הדבר החשוב ביותר בחיים שלי זה הילד שלי, זוהר בן השנתיים. אני אעשה הכול כדי להבטיח את ביטחונו ואת בריאותו. בחודשים האחרונים, כפי שאתם ודאי יודעים, התעורר דיון ער בנוגע לסוגיית החיסונים לילדי ישראל. כהורים צעירים, אשתי ואני בוחרים לחסן את הילד שלנו – למען הבריאות שלו, האישית, אבל גם למען הבריאות של חבריו. אבל, קלנר ידידי – וזה אבל חשוב מאוד – בנימין נתניהו, ראש הממשלה שלנו, הוא כבר לא ילד והוא לא זקוק לחיסון, והוא בטח לא זקוק לעשות לעצמו חסינות אישית, חברים וחברות.
אדוני ראש הממשלה, אתה מצהיר כבר שנים שלא יהיה כלום כי אין כלום. אז אם אתה עדיין מאמין לעצמך ובטוח בחפותך, אז בוא, ביבי, תוכיח לנו את זה, כי הסתירה בין ההצהרה שאין כלום לבין חקיקת חוקים אישיים וחסינות אישית זועקת לשמיים. הבטחת בבחירות שלא תקדם חוקי חסינות אישיים, אז בוא, תעמוד במילתך.
עכשיו, חבריי חברי הכנסת, אני קורא לכם, מכל סיעות הבית: נבחרנו כדי לדאוג לילדינו ולאזרחינו, חברים, לא כדי להעניק חסינות אישית לראש ממשלתנו. אני קורא מפה בקול ברור ופשוט: כן לחיסונים ולא לחסינות. תודה רבה.
<< יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >>
תודה לחבר הכנסת רם שפע. אני התלבטתי, אני לא מתערב בנאומים בני דקה, אבל שלא נסיים נאום עם הסיסמה "לא לחסינות". חסינות פרלמנטרית, שבמדינת ישראל יושב-ראש הכנסת ממונה עליה לפי החוק, זה דבר מאוד מאוד חשוב, ואוי ואבוי לנו אם לא תהיה חסינות.
<< קריאה >> רם שפע (כחול לבן): << קריאה >>
בהקשר הזה, כמובן.
<< יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >>
אני הבנתי את הנאום שלך, אני רק אומר מבחינת הסיפה: זו סיסמה קצת בעייתית. חבר הכנסת ישראל אייכלר, בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת איתן גינזבורג.
<< דובר >> ישראל אייכלר (יהדות התורה): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, בדרך כלל אני עולה לדבר על דברים אידיאולוגיים. היום אני רוצה לדבר על פרשנות פוליטית. יש לי תחושה שהכנסת נכנסה לתיקו; שאיווט ליברמן מנסה לטרפד ממשלה ימנית, ויש מאבק גדול מאוד.
אני מציע הצעה פשוטה שאולי תרעיד כמה כיסאות פה: בואו נחזור לבחירות חוזרות. אני אסביר גם מדוע. השמאל השכיל שלא לאבד אף קול אחד – גברת לבני לא רצה, אלדד יניב לא רץ; הוא מיצה את כוחו. הימין איבד לפחות רבע מיליון קולות. אם אנחנו נכריז על בחירות חוזרות בתוך כמה חודשים, נקרא לכל בוחרי הימין: אל תבזבזו קולותיכם ואל תאמינו לסקרים; תצביעו רק למפלגות שאתם מאמינים בהן שיכולים לעבור – אז אנחנו לא נצטרך לעמוד כעניים בפתח ולתת למי שהם חמישה מנדטים כמו ליברמן גם את משרד הביטחון וגם לכפות את דעותיו על מדינה שלמה.
לכן, מי שרוצה לקנות את הרעיון הזה של בחירות חוזרות – קשה לי להאמין שבין 120 האנשים שעבדו כל כך קשה לחזור לפה, אבל יכול להיות שזה הפתרון האידיאלי ביותר: לחזור לבחירות, ולקרוא לכל אנשי הימין: אל תצביעו – רק למפלגות שיכולות לעבור. גם אנשי השמאל עושים את זה ממילא ככה, וזה מאוד חכם. תודה רבה.
<< יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >>
תודה, לחבר הכנסת ישראל אייכלר. חבר הכנסת איתן גינזבורג, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת אוסאמה סעדי.
<< דובר >> איתן גינזבורג (כחול לבן): << דובר >>
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. ראש הממשלה מתגאה לא פעם ביחס של המדינה כלפי הקהילה הגאה. בפועל, כשזוג מהקהילה רוצה להקים משפחה בהליך של פונדקאות, המדינה לא מאפשרת לעבור את התהליך כאן, בישראל, ומאלצים אותם – אותנו – לעשות את זה מעבר לים, במדינה זרה, שלא לדבר על הצורך בתשלום סכומי עתק שהדבר הזה מלֻווה. כשכבר חוזרים לארץ, לישראל, עם התינוקות, המדינה מוסיפה חטא על פשע ומערימה עלינו קשיים, מכשולים ביורוקרטיים מגוחכים, מיותרים; אל תשאלו. אני בעצמי חוויתי את האפליה בטרטור הזה. לא ממליץ לאף אחד.
היום התפרסמה פסיקה תקדימית שהורתה למשרד הפנים להכיר בזוג אבות כהורים שווים מייד לאחר הלידה ללא צורך בסחבת הזאת. המציאות היא שמערכת המשפט, זו שהקואליציה – זו שמתגבשת – מנסה בימים האלה לחסל לשם הישרדות פוליטית, היא שמעניקה את הזכויות לקהילה הגאה בישראל. אז יש שיגידו, גם בבית הזה, שמדינת ישראל התקדמה משמעותית בכל הנוגע לזכויות הלהט"ב בשנים האחרונות, וזה נכון, אבל צריך לזכור שאותה התקדמות, כמעט כולה, הגיעה בזכות פסיקות תקדימיות של בתי משפט, ולא בזכות מדיניות ממשלתית או חוקים.
הדרך לשוויון זכויות מתחילה קודם כל כאן, בבית המחוקקים. נקודה. הגיע הזמן לעגן בחקיקה את מה שכבר מקובל בחברה הישראלית ואת מה שהוא כבר מזמן מובן מאליו, ולאפשר שוויון זכויות מלא לקהילה הגאה. תודה רבה, אדוני.
<< יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >>
תודה לחבר הכנסת גינזבורג. חבר הכנסת אוסאמה סעדי, בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת מיקי חיימוביץ.
<< דובר >> אוסאמה סעדי (חד"ש-תע"ל): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, שמונה ימים עברו מאז הרצח של תאופיק זהר; אפס עצורים עד עכשיו, מאז הרצח הנורא, שחבריי, גם אתמול וגם היום – אנחנו מדברים על העניין הזה של הרצח ועל האלימות ועל הפשיעה בחברה הערבית. בשבוע האחרון נרצח תאופיק זהר, האומן מנצרת; נורה ונפצע אימאם מסגד, מוסא אבו עיאדה, בנגב; נורה ונפצע גם הילד אייבק ח'טיב בכפר כנא. הפשיעה משתוללת, והמשטרה – אין מענה לפשיעה הזאת.
אנחנו מברכים, שולחים מכאן את כל הברכות לוועד למאבק באלימות ובפשיעה בנצרת. מאז הרצח של תאופיק זהר, אדוני היושב-ראש, מקיימים כל יום צעדה ומחאה ונגינה על עוּד; הוא היה אומן וניגן על עוּד. הם אומרים: אנחנו לא נשקוט, ונמשיך במאבק שלנו עד שהמשטרה תתחיל ותעשה תוכנית למאבק באלימות בפשיעה במגזר הערבי. זה נושא שהוא על סדר-יומנו והוא בסולם העדיפויות שלנו פה בכנסת. אנחנו לא ננוח ולא נשקוט עד אשר המשטרה תתחיל ותיקח החלטה לרסק את כנופיות הפשע ולמגר את האלימות במגזר הערבי. תודה.
<< יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >>
תודה, חבר הכנסת סעדי. חברת הכנסת מיקי חיימוביץ. אחריה – חבר הכנסת איימן עודה.
<< דובר >> מיקי חיימוביץ (כחול לבן): << דובר >>
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. חברי וחברות הכנסת, קואליציית כתב האישום שמנסה לגבש ראש הממשלה נתניהו אינה יודעת שובע. אנחנו מתבשרים שלא מסתפקים שם בהגבלת כוחה של הרשות השופטת לבטל חוקים, אלא מבקשים גם להגביל את האפשרות של בג"ץ לבטל החלטות מינהליות. שינוי כזה אולי יסייע לראש הממשלה להיחלץ מהעמדה לדין, אבל הוא ישפיע על כל אחד, ובמיוחד על כל אחת מאיתנו.
אני מבקשת שתחשבו על זה, חברותיי, כי חשוב שתבינו. למשל, בג"ץ לא יוכל יותר למנוע מאגד לכפות על נשים לשבת מאחור, או לאפשר לוחמות וטייסות בצה"ל – אני מזכירה לכם את בג"ץ אליס מילר המפורסם; או מאל על – לאפשר לכפות על נשים לעבור מקום אם גבר מסרב לשבת לידן; או מהרדיו האזורי למנוע מנשים לשדר. כל אלה הן החלטות מינהליות שהתקבלו במדינה שלנו ובג"ץ הפך.
בג"ץ מגן עלינו. אני קוראת לכן, חברות הכנסת, ובמיוחד חברות הכנסת של הקואליציה המתרקמת: תתעוררו. בלעדיו אנחנו לא שוות.
<< יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >>
תודה לחברת הכנסת מיקי חיימוביץ. חבר הכנסת איימן עודה, בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת אורלי פרומן.
<< דובר >> איימן עודה (חד"ש-תע"ל): << דובר >>
כבוד היושב-ראש, לפני ארבעה ימים נורו שלוש יריות לעברו של אייבק ראפת ח'טיב מכפר כנא, נער כבן 17, על לא עוול בכפו. למזלו, הוא ניצל מהפגיעה. אין נורא מלחשוב שהילד שלך יצא החוצה מביתו וייקלע לזירת פשע, אבל מה שכואב בזה הוא העובדה שהמשטרה אפילו לא יצרה קשר איתו או עם משפחתו לבירור פרטי החקירה; כואב בזה תחושת ההפקרות שהמשפחה מסתובבת איתה כעת, התחושה שאין אפילו קצה של ניסיון לבצע חקירה אמיתית ולהגיע לפושעים.
רק אתמול עמדתי כאן וסיפרתי את סיפורו של תאופיק זהר, שנורה בנצרת. גם שם לא דֻווח על החשודים או על כתבי אישום. הלוואי שנאום זה היה פרק ב', אבל אפשר כבר לכתוב ספר על יחסה המזלזל של המשטרה לאלימות ולפשיעה בחברה הערבית.
מבחינתי אעמוד כאן יום-יום, מעל כל במה שניתנת לי, כדי להשמיע את קולן של המשפחות שלנו, שמפחדות על בניהן ובנותיהן וזועמות על ההפקרות והזלזול. מחר, יום רביעי, נקיים אוהל מחאה מול משטרת נצרת. אני קורא לציבור להשתתף. זה צעד קטן בדרך למאבק ממושך שיסתיים רק כשנמגר את הפשיעה והאלימות. תודה.
<< יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >>
תודה לחבר הכנסת איימן עודה. חברת הכנסת אורלי פרומן, בבקשה, גברתי. אחריה – חבר הכנסת יוסף ג'בארין.
<< דובר >> אורלי פרומן (כחול לבן): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, לפני יומיים דיווחה יעל אודם, כתבת החינוך של חברת החדשות, על הקשר שבין מקום המגורים לבין הסיכוי להרוויח שכר הולם. בפריפריה, כך מסתבר, הסיכוי נמוך יותר. לי ברור שהתשובה נטועה בחינוך ובהשקעה בו; חינוך הוא מהות החיים.
בכתבה הוזכר דוח מיוחד של קרן רש"י, הביטוח הלאומי ומס הכנסה, שמסקנתו החד-משמעית הייתה שהפתרון מצוי בהשקעה בגיל הרך: השקעה במסגרות מפוקחות, הדרכה הורית והארכת חופשת הלידה. מהיכרותי מקרוב עם הנושא ועם המחקרים בתחום, כבר ביום ההשבעה לכנסת עשיתי שלושה צעדים ראשונים למען הגיל הרך, והראשון ביניהם הוא הגשת הצעת חוק חינוך חינם לגילי שלושה חודשים עד שלוש שנים. איכות החינוך שיקבל הפעוט בגיל הרך תשפיע על התפתחותו הפיזית, הקוגניטיבית והרגשית להמשך החיים. אופן חשיבתו, ערכיו וכישוריו – כולם מתעצבים כבר בגילים אלו. למעלה מ-50% מהתינוקות עד גיל שלוש לא נמצאים במסגרות חינוכיות כלשהן – כשהוריהם נדרשים לשלם על כך אלפי שקלים בחודש – וכך לא זוכים לסביבה חינוכית תומכת שלה הם זקוקים ונותרים מאחור.
<< יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >>
תודה.
<< דובר_המשך >> אורלי פרומן (כחול לבן): << דובר_המשך >>
אנחנו חייבים להפנים שהפעוט לא נולד בגיל שלוש, וללא מערכת חינוכית מקצועית, מפוקחת, תומכת, התפתחותו תיפגע. האחריות היא שלנו, של חברי הבית הזה, לדאוג לנקודת פתיחה שווה לכל הפעוטות. הזכות לחינוך היא זכות יסוד בסיסית. אשמח שתצטרפו אליי להצעת חוק חינוך חינם לגיל הרך, כי בסופו של דבר, בחינוך הילדים אין ימין ואין שמאל. תודה.
<< יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >>
תודה, חברת הכנסת פרומן. חבר הכנסת יוסף ג'בארין, בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת יוראי להב הרצנו.
<< דובר >> יוסף ג'בארין (חד"ש-תע"ל): << דובר >>
כבוד היושב-ראש, אנחנו בחודש רמדאן. היות שהרבה שואלים אותי על החודש הזה, אני אנצל את הדקה לומר כמה דברים על חודש רמדאן. הברכה המקובלת היא "רמדאן כרים", או "רמדאן מובארכ"; והמצווה הדתית היא לצום במשך 29–30 ימים מעלות השחר ועד השקיעה, וזה בעצם כל היום. כמובן, החודש כולו קדושה, אחווה, לכידות משפחתית וחברתית. אחרי הפסקת הצום בערבים יש גם הרבה פעילות חברתית ותרבותית ביישובים הערביים. אגב, יש הרבה מבקרים מהיישובים היהודיים ביישובים הערביים בתקופה הזאת. החודש מסתיים בתחילת יוני, בחג, שזה עיד אל-פיטר, שהוא גם אחד החגים המרכזיים בחברה הערבית.
(אומר בערבית: רמדאן מכובד ומבורך לאנשינו שצמים. שבכל שנה תהיו בטוב. רמדאן מכובד לעמנו הפלסטיני ולאומתנו הערבית. רמדאן כרים לכולם. תודה).
<< יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >>
תודה לחבר הכנסת יוסף ג'בארין. חבר הכנסת יוראי להב הרצנו, בבקשה, אדוני, ואחריו – חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן.
<< דובר >> יוראי להב הרצנו (כחול לבן): << דובר >>
כבוד היושב-ראש, אני רוצה לברך את אושר, רגינה ואסנת, שנמצאות איתנו כאן במשכן הכנסת. אושר היא נערה טרנסג'נדרית בת 15 שכבר חצי שנה לא הולכת לבית הספר. לסיפורה התוודעתי מכתבה של לי ירון בעיתון הארץ. אושר סובלת מאלימות קשה ואיומים על חייה רק כי היא מבקשת להיות היא עצמה. הכי קל לוותר; הכי קל להיות מה שאחרים רוצים שנהיה. אושר, תודה רבה שאת פשוט לא מוותרת. את נותנת כוח והשראה להמון אנשים שרוצים להיות רק מי שהם. אני יודע שאת הדברים האלה אמרתי לך כבר כשביקרתי בבית שלך באשקלון, אבל אני רוצה להגיד לך את הדברים האלה גם כאן, במליאת הכנסת, בפני כל עם ישראל. הסיפור שלך הוא סיפור על עוצמה ושיעור חשוב על סובלנות, אהבת השונה וקבלת האחר. להיות עם חופשי בארצנו – זה הבסיס לקיומנו כאן. ישראל חייבת להיות מקום שבו כל אחת וכל אחד מאיתנו יהיו חופשיים להיות בדיוק מי שהם.
אני אמשיך ללוות אותך ולחזק אותך. אני אוהב אותך בדיוק כמו שאת. תודה.
<< יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >>
תודה לחבר הכנסת יוראי להב הרצנו. חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, בבקשה, גברתי. אחריה – חבר הכנסת עופר כסיף.
<< דובר >> עאידה תומא סלימאן (חד"ש-תע"ל): << דובר >>
כבוד היושב-ראש, היום מתחילים האירועים של ה-Eurovision, האירוויזיון. אני רוצה לנצל את הדקה הזאת לברך את ארגון שוברים שתיקה. ארגון שוברים שתיקה פרסם שלט חוצות מעל לאיילון וקרא לאנשים לבוא ולהכיר את כל ישראל ולהשתתף בסיורים. אני חושבת שזו הזדמנות טובה מאוד להגיד שישראל היא לא רק תל אביב והיא לא רק האירוויזיון, ומי שבא כדי לשמוע מוזיקה ומאמין שמוזיקה יכולה לקרב בין לבבות ויכולה לקרב בין עמים – כדאי מאוד לנצל את ההזדמנות של האירוויזיון. אם כבר נמצאים תיירים, אז שיכירו את המכלול כולו, ולא רק את תל אביב; שיצאו ויכירו את ישראל ויכירו מעבר לגבולות של ישראל, איפה שמבוצע עדיין כיבוש ודיכוי של עם אחר, כדי שיבינו את המציאות הקשה וכדי שיתחברו לכל הכוחות הדמוקרטיים והכוחות שנאבקים בכיבוש, רוצים לסיים אותו ורוצים לכונן שלום שיביא ביטחון לשני העמים בארץ הזאת. אז כל הכבוד לשוברים שתיקה.
<< יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >>
תודה לחברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. חבר הכנסת עופר כסיף, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת גדי יברקן.
<< דובר >> עופר כסיף (חד"ש-תע"ל): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, כוכבי שמש, ממנהיגי הפנתרים השחורים, הלך היום לעולמו. בריאיון בשנת 2005 הוא אמר, ואני מצטט: "בהתחלה חשבנו שהבעיה רק במוסררה, ולאט גילינו שהבעיה קיימת בעיירות הפיתוח בכל הארץ". סוף ציטוט.
כוכבי היטיב לתאר את נפילת האסימון שחווה כל פעיל חברתי שמעז להסתכל מעט ימינה, מעז להסתכל הרבה שמאלה. הפנתרים הבינו שהדיכוי, מנת חלקם של תושבי שכונת מוסררה והמזרחים בכלל, הוא מנת חלקם של ציבורים מוחלשים ברחבי הארץ כולה, וגם מחוץ למדינה. הם הביטו אל העם הפלסטיני וראו בו שותף ולא אויב. כוכבי היה למדן בלתי נלאה, כותב מוכשר ומנהיג שהתווה דרך בלתי מתפשרת ואוניברסלית למען האדם באשר הוא אדם, בלי גמגומים או ויתורים. כוכבו של כוכבי דרך בעולמנו ולבטח יזהר גם בשמי מרום.
<< יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >>
תודה לחבר הכנסת עופר כסיף. אחרון הדוברים בנאומים בני דקה יהיה היום חבר הכנסת גדי יברקן. בבקשה, אדוני.
<< דובר >> דסטה (גדי) יברקן (כחול לבן): << דובר >>
אדוני יושב-ראש הכנסת, כנסת נכבדה, לפני המון המון זמן ירו עלינו קטיושות בדרום. בטח כולם הספיקו כבר לשכוח. איך לא? בזמן הזה, כפי שכבר ציינתי פה במליאה, הסתובבתי ופגשתי את תושבי הדרום ותושבי אשקלון במקלטים – שלא היו להם מקלטים. בין לבין נזכרתי באימא שכל מדינת ישראל מכירה אבל הספיקה כבר לשכוח. לאישה הזאת קוראים אגרנש, אימא של אברה מנגיסטו. כשהרמתי טלפון כדי לבקר אותה – איפה היא נמצאת – היא אפילו לא הייתה בבית. היא הלכה לטפל בקשיש – יום-יום, על מנת להביא פרנסה.
איזו בושה לעירייה ואיזו בושה לרשויות הרווחה שאימא שהבן שלה נמצא בשבי החמאס בעזה – אף גוף לא דואג לעזור לה לרווחתה כדי לסיים את היום. זו בושה לנו, לכל אזרח, לכל הממשלה הזאת, שלא מסוגלת – לא רק להחזיר את הבן שלה משבי החמאס הביתה היא לא מסוגלת, היא גם מפקירה את האימא הזאת באמת לחרפת רעב.
ואני חושב שהממשלה פספסה, בהפסקת האש שהייתה לנו – במקום להשיב את גופות החיילים והנעדרים, ובהם אברה מנגיסטו. אני חושב שזו נקודה שכל אחד מאיתנו צריך להסתכל עמוק פנימה: איפה טעינו, איפה איבדנו את דרכנו כבני אדם. תודה.
<< יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >>
תודה לחבר הכנסת גדי יברקן. עד כאן להיום נאומים בני דקה.
<< נושא >> נאומי בכורה של חברי הכנסת<< נושא >>
<< יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >>
חברי הכנסת, אנחנו עוברים למה שמכונה נאומי בכורה. יש לנו ארבעה כאלה היום. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת ניר ברקת. בבקשה, אדוני. אני מזכיר לכם, לכל מי שנואם נאום בכורה – נואם או נואמת: עד עשר דקות. למי שיהיה מעוניין לברך אחר כך – רשומים לי גם מברכים – שתיים-שלוש דקות. אני מבקש: לא יותר.
<< דובר >> ניר ברקת (הליכוד): << דובר >>
תודה רבה. אדוני יושב-ראש הכנסת חבר הכנסת יולי אדלשטיין, השרים זאב אלקין ויריב לוין, חברות וחברי הכנסת, מכובדיי כולם, הייתי ילד ירושלמי בן שבע כשפרצה מלחמת ששת הימים. גרתי אז במחנה אלנבי, שכונה קטנה ליד בקעה, כקילומטר בקו אווירי מארמון הנציב. אני זוכר היטב כיצד מילאתי שקי חול כדי לעזור ללוחמים להתחפר ולהתכונן למלחמה. אני זוכר את קולות המלחמה כשהוריי, אחי אלי ואני הסתתרנו מתחת למיטה כשהפגזים הירדניים נפלו על השכונה. אני גם זוכר את קולות השמחה והניצחון כשירושלים שוחררה בזכות תעוזת הלוחמים. הזכות לגדול ולגדל ילדים בירושלים הייתה ונשארה עבורי נס אחד גדול.
כעשור אחרי אותה מלחמה זכיתי גם אני להתגייס לצנחנים ולשרת בגדוד 890 כלוחם, כקצין, כמפקד פלוגה במלחמת לבנון הראשונה ולאחר מכן כמפקד פלוגה בגדוד 7008 בחטיבת צנחנים במילואים באינתיפאדה הראשונה.
במעמד זה אני מבקש להזכיר ולזכור את אחיי לנשק שאיתם יצאתי לקרב ונפלו: את מוקי קנישבך, זכרו לברכה, בן יחיד לניצולי השואה שמואל, זכרו לברכה, ופנינה, תיבדל לחיים ארוכים. מוקי היה מפקד הפלוגה המסייעת בה שירתי כמפקד מחלקת מרגמות. במהלך מבצע "מוביל", באוגוסט 1980, בקרב פנים מול פנים עם מחבל, מוקי נהרג מצרור מטווח אפס. באותו קרב נפצעתי כשקמתי להסתער על המחבל. אותו קרב היה אירוע שעיצב את חיי וחיבר אותי למשפחת השכול. אני מבקש להזכיר גם את החייל שלי עודד יזרעאלי, זכרו לברכה, שנהרג בלבנון ב-1982.
אני מאחל לכולנו להיות ראויים לחברינו הנופלים במערכות ישראל ובפעולות האיבה, לאנשים שמסרו את נפשם למען מדינתנו האהובה.
לאחר שהשתחררתי, סיימתי את לימודיי לתואר ראשון במדעי המחשב ולמדתי לקראת תואר שני במינהל עסקים באוניברסיטה העברית בירושלים. במקביל ללימודים ולמילואים הייתה לי הזכות להיות מהראשונים בעולם לפתח תוכנת אנטי-וירוס. הקמתי וניהלתי עם שותפיי עמרי, יובל ואחי אלי את חברת BRM. היינו ממקימי חברת צ'ק פוינט וחברות נוספות, מחלוצי ההייטק הישראלי.
ברוך השם, הצלחנו בעסקים. לאחר שעשינו לביתנו התחלנו לעסוק בפילנתרופיה. מצאנו את עצמנו אשתי ואני משקיעים מיליוני דולרים בתחומי החינוך והחברה. ככל שהתעמקנו ועסקנו בענייני ציבור כפילנתרופים ישראלים התחלנו להבין את האתגרים הציבוריים הגדולים העומדים בפני ירושלים ומדינת ישראל, מה שהוביל אותי בגיל 42 לפרוש מכל עסקיי ולהתמסר באופן מלא לשרת את ירושלים.
אבי היקר בירך אותנו, האחים, בשתי ברכות חשובות: הראשונה – שנזכה לשלם הרבה מס הכנסה; ובזכות זאת – שנוכל להתמסר ולשרת את הציבור באמונה בשקל לשנה. המסע הציבורי לא היה קל, ודרש תעצומות נפש ואמונה בדרך. את חמש השנים הראשונות בשירותי הציבורי ביליתי על ספסלי האופוזיציה של העיר ירושלים. ניצלתי את הזמן ללמוד את המערכת הציבורית וגיבשתי תוכניות נרחבות להצלחתה של ירושלים, תוכניות שהביאו אותי לראשות העיר ולהישגים בהמשך.
אני מבקש להזכיר במעמד זה את כבוד הרב מרדכי אליהו, זכר צדיק לברכה, שהכרתי ב-2004. הרב השפיע על תפיסת עולמי כאדם וכנבחר ציבור. למדתי ממנו. הוא שלח אותי לשליחויות שונות, רובן ככולן לגישור ופישור בין ניצים שונים. למדתי ממנו את החשיבות והעוצמה שבאחדות בעם – בעם ישראל בכלל ובירושלים בפרט. כאשר ביקרתי את כבוד הרב בבית החולים שערי צדק ב-2007 הוא הניף את אצבעו לעברי וציווה עליי: תשמור על ירושלים. את הרגע הזה לא אשכח לעולם, והציווי הזה אינו פג-תוקף לעולם. בהתאם לכך, כשנבחרתי והובלתי את ירושלים עשור בשנים, כל צעד ושעל שעשיתי, כל החלטה ועשייה היה בה מחשבה של מה טוב לירושלים; כיצד לשמור עליה, לפתח אותה ולגרום לשגשוגה.
ירושלים היא עיר שלא חולקה לשבטים. חיים בה כיום כ-900,000 נפש, מתוכם כ-300,000 תושבים ערבים, למעלה מ-200,000 תושבים חרדים, והשאר – ציבור דתי, מסורתי וחילוני. אין כמעט קונפליקט במדינה ובעולם שלא ישב על שולחני. כראש העיר נדרשתי לקדם את ירושלים לטובת כלל תושביה, מבקריה ואוהביה ברחבי העולם.
בירושלים קונפליקטים אינם בעיה, הם תכונה. ריתק אותי לעסוק בסוגיות יסוד, לחבר בין קצוות ולקדם את ירושלים בשמחות וגם בתקופות מאתגרות. עסקתי רבות במושג "סטטוס קוו", מושג חשוב ורלוונטי היום יותר מתמיד. הפרשנות שאני נותן למושג "סטטוס קוו" הוא שבמקומות שבהם לא ניתן לגשר בין תפיסות עולם מנוגדות – בין חילונים לחרדים, בין יהודים למוסלמים, בין ימין לשמאל – מייצרים פשרות חברתיות במטרה לחיות יחד בעולם שאינו מושלם עבור אף אחד, בעיר ששייכת בהגדרה לכולם, כי כולנו רוצים לראות את הצלחתה של ירושלים, וכולנו מבינים שלחיות יחד בירושלים זה זכות עצומה.
בשנים האחרונות הוכחנו שירושלים מתפתחת כפי שלא התפתחה במשך אלפיים שנה. רק בשנה האחרונה התבשרנו שירושלים היא העיר הצומחת ביותר בעולם בתחום התיירות והצומחת ביותר בעולם בתחום ההייטק, וזאת לצד הצלחה בתחומים רבים נוספים. התכבדתי להעביר את העיר לבאים אחריי בתנופה גדולה ועם אופק של צמיחה ושגשוג.
לאחר ששירתי את תושבי ירושלים ב-15 השנים האחרונות, גמלה בליבי החלטה לקחת את ניסיון חיי ולהביא אותו לרמה הלאומית. למדינת ישראל יש אתגרים רבים. ברשותכם, אשתף אתכם באחד מהם: ב-5 ביוני, לאחר עבודה של כחמישה חודשים עם צוות חוקרים אמריקני בשיתוף עם פרופ' מייקל פורטר מבית הספר למינהל עסקים בהרווארד, אציג תוכנית לחיזוק הפריפריה הגיאוגרפית של מדינת ישראל, שכוללת את הנגב והערבה, את הגליל והגולן ואת יהודה ושומרון, לצד המשך פיתוחה של ירושלים. קידום הפריפריה בוער בעצמותיי וחייב לבעור בעצמות כל חברי הבית הזה, שכן בשנת 2048, כשמדינת ישראל תהיה בת 100, יתווספו למדינה כ-8 מיליון נפש. אסור לנו להגיע למצב שרוב האוכלוסייה תתרכז בין גדרה לחדרה. אנחנו צריכים לחולל שינוי תפיסתי ולהגדיר כמשימה לאומית לשמור על חבלי ארץ ישראל בפריפריה הגאוגרפית של המדינה, להפוך את הפריפריה הגאוגרפית למרכזי צמיחה ולהפוך את החיים והפרנסה בהם לאיכותיים ותחרותיים, ולגרום ליישוב הארץ כולה. אני מתכוון לפעול למימוש משימה זו בכל כוחי ובכל תפקיד שאמלא בכנסת ו/או בממשלה, ואשמח לשם כך לשיתופי פעולה נרחבים.
לסיום דבריי אני רוצה להגיד תודה: תודה לחברי תנועת הליכוד שהביעו את אמונם בי בפריימריז, ותודה ל-1,140,370 אזרחי ישראל שבחרו בבחירות האחרונות בליכוד. באותה נשימה אני כמובן מחויב ומתחייב לשרת את הציבור הישראלי כולו, מימין ומשמאל, יהודים ושאינם יהודים. תודה להוריי, לאחיי, לבנותיי ולמשפחתי המורחבת והמקסימה, וכמובן – לאהבת חיי, לאשתי היקרה בברלי, על הכול.
ואסיים בברכה, ברכת הודיה: ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. אמן.
<< יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >>
תודה לחבר הכנסת ניר ברקת – כאמור, נאום בכורה. נשאיר הפסקה קצרה לחיבוקים, ואז נשמע את חבר הכנסת יזהר שי מברך את חבר הכנסת ניר ברקת.
חברים, נא לשבת. חבר הכנסת שי, אני גם חושב שזו היסטוריה קטנה. אני לא זוכר, לפחות משלוש הכנסות שאני יושב-ראש, שחבר כנסת חדש מברך חבר כנסת חדש.
<< דובר >> יזהר שי (כחול לבן): << דובר >>
הכבוד כולו שלי, אדוני.
<< יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >>
בדרך כלל זה הוותיקים.
<< דובר_המשך >> יזהר שי (כחול לבן): << דובר_המשך >>
אדוני היושב-ראש, הכבוד כולו שלי.
<< יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >>
בסדר. אני אומר את זה לחיוב, לא לשלילה.
בבקשה, חבר הכנסת יזהר שי, מילות ברכה.
<< דובר_המשך >> יזהר שי (כחול לבן): << דובר_המשך >>
אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, ניר ברקת היקר, נפלה בחלקי הזכות הגדולה לעמוד כאן היום ולברך את חבר הכנסת ניר ברקת, שנשא כאן לפני כמה דקות נאום מעורר השראה ומרגש.
אדוני היושב-ראש, לפני כשבועיים התארחתי בביתם של בברלי וניר ברקת בירושלים בערב מיוחד מאוד. זה היה ערב לזכרו של עודד יזרעאלי, זכרו לברכה, חייל בפלוגת נובמבר 1981, שניר היה המפקד שלה. אני הייתי בה חייל תחת פיקודו בזמן מלחמת לבנון הראשונה. עודד נפל בלבנון כמה ימים לפני ראש השנה, בספטמבר 1982, וניר, בדרכו המיוחדת, שומר עד עצם היום הזה על קשר הדוק עם משפחתו של עודד. ועם ניר, כולנו – קצינים, מפקדים, חיילים – בזכותו של ניר, נפגשים לזכרו של עודד, והשנה זה 37 שנים לאחר נפילתו.
עכשיו, שימו לב: כמה ימים לפני השבעתה של הכנסת הזאת, שהיא אירוע מכונן ומרגש לכל אחד מאיתנו, ניר ברקת מצא את הזמן לארח אצלו בבית את משפחתו של עודד יזרעאלי, זכרו לברכה, את פלוגת נובמבר 1981, חיילים ומפקדים בסדיר היום בחטיבת הצנחנים, ואת אליסף פרץ, הבן של מרים, ששכל את שני אחיו. זה היה ערב של מורשת וזיכרון. ניר, כי זה בדיוק מה שאתה ומי שאתה – אתה איש של חיבורים, איש של ערכים; אתה חבר לנשק ומפקד שערכי ההובלה והדוגמה האישית שלו מובילים גם אותו וגם את דרכו עד היום, עשרות שנים אחרי שחיילי הפלוגה שלו כבר המשיכו בדרכם לכיוונים במשעולי החיים.
אדוני היושב-ראש, ניר ברקת הוא לא רק אדם ערכי ומוסרי, הוא גם איש אמיץ מאוד. במבצע מוביל בלבנון הוא הסתער על המחבל שהרג את מפקדו של ניר, סרן מוקי קנישבך, וניר אז נפצע תוך כדי הקרב. במלחמת לבנון הראשונה ניר, אז כבר מ"פ שלנו, הוביל כוח פלוגתי בקרב פנים אל פנים מול הקומנדו הסורי. הקרב הזה הסתיים בחיסול הכוח הסורי ובפציעה קשה של רס"פ הפלוגה שלנו, משה אחרק; גם הוא היה איתנו לפני שבועיים, וגם איתו ניר בקשר אבהי ומחבק עד עצם היום הזה.
אבל ניר הוא לא רק קצין אמיץ; יש לו גם אומץ לב אזרחי, וזה בא לידי ביטוי כשהוא הפך ליזם עסקי שבנה חברת הייטק מפוארת בירושלים, בימים שבהם הייטק וירושלים היו מעין אוקסימורון כזה. ועוד, בתחילת שנות ה-90 מתישהו הגיעו אל ניר שלושה יזמים צעירים והציגו לו תוכנית עסקית שאף משקיע אחר לא הסכים לממן, אבל ניר, ביחד עם השותפים שלו – הם קלטו את האדם המיוחד שהיה בכל אחד מהיזמים האלה. ניר הבין את הפוטנציאל העסקי הגלום ברעיון שלהם, הוא גילה אומץ לב אזרחי, והשקיע בחברה שלימים הפכה להיות אחת מהחברות הישראליות הגדולות והמצליחות בכל הזמנים. קוראים לה צ'ק פוינט.
ואז הוא החליט לתת מעצמו ומיכולותיו לעיר הבירה שלנו, ירושלים. ניר, אתה תרמת מהניסיון שלך, מהכישרון ומהערכים שלך לקידום ירושלים למה שהיא היום – עיר תוססת, מלאה באירועי תרבות בין-לאומיים; עיר שהיא מרכז תיירות עולמי; עיר שקמו בה מרכזי חדשנות ויזמות מהמובילים בישראל.
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, ניר יקר, הכניסה שלך לפוליטיקה הארצית ולכנסת העשרים ואחת היא בשורה נפלאה לכולנו, מכל חלקי הקשת הפוליטית, כי אתה, ניר ברקת, מלח הארץ, מפקד אמיץ, איש עסקים, ציוני, אוהב ירושלים, אתה עכשיו תורם את עצמך לפעילות ציבורית לאומית. ואני בטוח שהפעילות שלך כאן, כמו כל דבר שעשית עד היום, תתאפיין באומץ, בערכים של אהבת האדם ואהבת המולדת ובחיבור בין כולנו, כל חלקי החברה הישראלית.
הזכרת את בברלי. בברלי ברקת, אשתו האהובה של ניר, אמרה לי לא מזמן שניר הבטיח לה ולשלוש הבנות שלהם שהוא לעולם לא ישתנה. הוא ביקש מבברלי ומהבנות שיתריעו בפניו אם הן חשות בשינוי כלשהו. אני יודע שהתכוונת לכך, ניר; שאתה תמשיך להיות אתה עצמך, איש של אנשים, בגובה העיניים, אדם שהמצפן המוסרי והערכי שלו הוא בסיס עשייתו בכל אשר יפנה לעשות. אל חשש, לא השתנית, ניר. נשארת כמו שהיכרנו אותך, כל מי שהלכו אחריך לקרב לפני עשרות שנים, ותרשה לי להביע את אמונתי המלאה שלעולם לא תשתנה. הערכים ואהבת האדם ימשיכו להיות המצפן שלך תמיד.
בהצלחה לך, ניר. אני מצדיע לך היום כאזרח, ומאחל לך ולכולנו שכמו שהצלחת עד היום בכל מה שעשית, תצליח גם במשימות הלאומיות שלקחת על עצמך בכנסת ישראל. תודה רבה.
<< יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >>
תודה לחבר כנסת יזהר שי. אני מתכבד להזמין את חברת הכנסת מאי גולן. גברתי, בבקשה, עד עשר דקות לרשותך לנאום הבכורה שלך.
<< דובר >> מאי גולן (הליכוד): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אימי היקרה, אזרחי מדינת ישראל, אני ניצבת כאן היום במעמד מרגש זה בתחושת שליחות עצומה. אני, פלורה מאי בדרה גולן, בתה של רימונה בדרה גולן, אישה ששרדה בפרעות הפרהוד בעיראק ועלתה לארץ ישראל; אם חד-הורית שגידלה אותי כנגד כל הסיכויים והצליחה, למרות כל הקשיים שבדרך, לגדל אותי לתוך אהבה עצומה לארץ ישראל השלמה, אהבה שזורמת בכל רמ"ח איבריי ושס"ה גידיי; אישה שגידלה אותי להבין שאנחנו פה בזכות ולא בחסד, ושכל פיסה מאדמת ארץ ישראל חשובה כפעימות הלב בקרבנו.
בתור ילדת אינטגרציה צעירה ותמימה, שחוותה על בשרה את ההדרה, את הרצון העז להיות שווה בין שווים, אך יותר מכול – את הרצון להוכיח את עצמה בתוך העולם הלא-פשוט הזה, הבנתי מהר מאוד מה ארצה לעשות כשאהיה גדולה. הבטחתי לעצמי שלא משנה במה אעסוק, אמצא בכל מצב את הזמן והמקום להשפיע, לשנות, להשאיר את חותמי על הארץ הזאת בדרך הטובה ביותר שאוכל. את ההבטחה הזאת נתתי לעצמי עוד כשלמדתי בבית ספר דמוקרטי, שכנראה לא הבין את המשמעות של דמוקרטיה כשלא רצה לשמוע את דעתה של הילדה בעלת הדעות השמרניות, שלא התאימו, מה לעשות, להלך הרוח. אבל אני עמדתי ואמרתי את דעתי גם אל מול הבוז שספגתי, כי ידעתי בלב שלם שזו האמת שלי. התחושה הקשה הזאת של נערה מתבגרת המוצאת עצמה תדיר בדעת מיעוט מבוטל חיזקה בי את ההחלטה שתמיד, אבל תמיד, אילחם על האמת שלי והאמת של אלו שקולם לא נשמע, והבטחתי שעבורם עוד אחולל שינוי, עבורם עוד אפלס את הדרך.
במשך השנים התעצבתי לכדי אישה גאה – גאה בכל מה ומי שאני: אישה מזרחית, מסורתית, דרום תל אביבית, "דרומית", כפי שכינו אותי רבים מבני כיתתי מצידה השני של העיר. אך תמיד הייתי גאה בשכונה שממנה באתי, בפשטות, במהות. הייתי גאה עד שלא יכולתי יותר; עד שהבחנתי שישנם גורמים שטורחים לשוב ולהזכיר לי כל העת שלא מגיע לי, לא לאימי, לא לשכניי, לא לקשישה בת ה-83 מהתחנה המרכזית הישנה בתל אביב, שדמעותיה שברו את ליבי על כך שעכשיו היא צריכה שוב להילחם על הבית. הבנתי שאני חייבת לצאת למאבק – מאבק עבור ניצולי השואה שחיו בבניין שהושחת עד לכדי הרס מוחלט; מאבק עבור קורבנות האונס והאלימות; מאבק עבור בתי הכנסת שחוללו עד היסוד ומחוללים בכל יום שוב ושוב; מאבק עבור המצפון של אלו שאיבדו אותו לחלוטין.
כשמדיניות ההגירה איבדה ממשמעותה ומסתננים בלתי חוקיים הפכו לבעלי הבית, לאחר שגנבו את גבולה של המדינה היחידה שיש לנו, חיפשתי צדק. חיפשתי וחיפשתי ולא מצאתי. אותו בית המשפט הגבוה לצדק, שהיה אמור לבחור בין הזכויות הקיומיות והבסיסיות של אזרחי מדינת ישראל לבין אלו שהסתננו בצורה בלתי חוקית בעליל, בחר בהם ולא בנו.
"פעילה חברתית" היה התואר שהצמידו לי בכל פעם שהציגו אותי עד להיותי חברת כנסת היום. ומהי בעצם פעילות חברתית? בעיניי, זו בסך הכול הסתכלות בגובה העיניים, בסך הכול הטמעת המושגים הפשוטים של "ואהבת לרעך כמוך". שנים הרגשתי כאותה נערה שעומדת בפרץ אל מול חומות השתיקה הבצורות, כמו אותו ילד שסותם בידו הקטנה את החור בקיר הגדול שמפריד בינו לבין הים שעומד לכלותו, אבל המשכתי בכל הכוח למען אחיי ואחיותיי תושבי שכונות דרום תל אביב, למען תושבי הפריפריה, למען בני ובנות הנוער שאמרו להם שאין להם סיכוי מתוך רצון לדכא את האש שבהם. לאחר מאבק ממושך הבנתי כי משילות יציבה וחזקה במדינת ישראל היא המפתח ליציבות חברתית איתנה, כי הכול מתחיל מבפנים, תרתי משמע.
אני מסתכלת היום על האנשים שהאמינו בי ונאבקו לצידי לאורך כל הדרך, ואני מתחייבת מכאן להיות הקול שלהם, הקול של אלו שקולם אינו נשמע: החלשים, השקופים; אלו שאיבדו אמון במערכת, במי שאמור היה לספק להם הגנה – ואותה מערכת בגדה בהם, הפנתה להם ולסבלם עורף והעלימה עינה מהם.
שכונה היא לא מילה גסה, ואני מתכוונת לייצג את השכונות, את הפריפריות החברתיות והכלכליות של החברה הישראלית, כי משם באתי, ועבור הזכויות שלהן ולמען השמעת קולן אמשיך להיאבק. לשכונות חלשות, אוכלוסיות חלשות ופריפריות חברתיות ותרבותיות שקולן לא נשמע ברחבי מדינת ישראל מגיע שישמעו אותן. מגיע להם ומגיע לנו שנשיב את כבודנו הרמוס והאבוד. מגיע לנו יותר. מגיע לנו להרגיש כבעלי בית ולהתהלך כבני חורין גאים בכל מקום בארצנו; מגיע לנו להיות חלק מהגאווה הישראלית; מגיע לנו להיות גאים במדינתנו, המדינה היהודית היחידה בעולם, המדינה שאליה התפללו אבותינו וסבותינו, דורות של יהודים שחלמו על שיבת ציון, על ארץ ישראל. אז היינו כחולמים.
את הכאב והמצוקה של השכונות ראיתי וחייתי בעצמי. אוי, מה גדול הפער בין חלום הדורות למציאות החיים המדממת שלתוכה גדלתי ושעיצבה את אישיותי ואת תפיסת עולמי ב-20 השנים האחרונות. אבותינו חלמו על מדינת צדק משגשגת שבה מהלכים יהודים גאים וריבונים בארצם, ואילו אני ואלפים בני גילי גדלנו בפועל בשכונות ללא תשתיות ראויות – פיזיות, חברתיות ותרבותיות; ללא חינוך שווה ערך; ללא סיכוי ממשי.
אנחנו חיים היום בעידן מבורך, עידן שבו ישנן נשים מועצמות ומעצימות, עידן שבו ישנו חופש ביטוי מוחלט, עידן של דמוקרטיה משגשגת, אך בעיקר בעידן שבו יש לנו בית. ודווקא בגלל כל השפע והטוב הזה אנחנו צריכים לזכור שאין לנו בית אחר, וגם לא יהיה. עלינו לשמור על הבית הזה מכל משמר מאלו הרוצים להשמידו, מבחוץ, כמובן, אך לא פחות – מאלו הרוצים להשמידו מבפנים, ולצערנו, ישנם לא מעט כאלה. בימים אלה חשובה יותר מכול האחדות במדינת ישראל, כי בסופו של יום, למרות כל המחלוקות ולמרות האי-הסכמה, אחים אנחנו, עם אחד, חברה אחת. חברתיות כבר לא שייכת לחלק אחד של המפה הפוליטית; להפך, היא נחלתנו ומקור חיינו – חברתיות.
ביום ההשבעה לכנסת חגגתי גם את יום הולדתי העברי, בכ"ד בניסן, סמוך ליום העצמאות של מדינת ישראל, ועבורי, כמובן, ההתרגשות הייתה כפולה ומכופלת. אך יותר מכול הבנתי כמה המדינה הצעירה שלנו השיגה בכל כך מעט זמן, וכמה חשוב לשמור עליה מכל משמר, לשמור על ביטחונה, על צביונה, על ערכיה. ולמרות היותי חברת הכנסת הצעירה ביותר במשכן היום היו בטוחים, חבריי, שבוערת בי האש הגדולה ביותר לממש את אהבתי לארץ הזאת ולעם הזה, מכיוון שהאש הזאת ניצתה כבר בגיל מאוד צעיר, והיא-היא שעיצבה את אישיותי ואת תפיסות עולמי, שלאורן פעלתי עד היום ולאורן אמשיך לפעול כל חיי.
אני מסתכלת על חבריי לסיעה, חבריי למשכן הכנסת, על חברי הממשלה ועל העומד בראשה, כבוד ראש הממשלה, ואני רואה כמה הם רוצים לעשות עוד, לעשות טוב. ועבורי זו השראה אמיתית להמשך הדרך, דרך שאותה אני מתכוונת למלא בעשייה חברתית אמיתית, שתנסה להגיע ולגעת בחייהם של כל אזרחי מדינת ישראל בכל חלקי האוכלוסייה בחברה הישראלית; דרך שתוביל לחיבור ערכי בין בני ובנות הנוער, בין הפריפריה למרכז, בין תושבי השכונות לתושבי החלקים המבוססים יותר בערים; אך יותר מכול – דרך שתחזיר לאזרחי המדינה את האמון במערכות הצדק השונות, במנגנוני השלטון, דרך שתחזיר את הביטחון ביכולת מימוש המדיניות של נציגיה הנבחרים, דרך שתוכיח כי "יש תמורה בעד האגרה".
"הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק; אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה; אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חוכמה", כך אמר הרב קוק, זיכרון צדיק לברכה, וכך אני מקווה, בעזרת השם, לפעול: על פי האמונה, על פי החוכמה, אך יותר מכול – על פי הצדק.
אדוני היושב-ראש הנכבד, ברשותך, אסיים את דבריי בתפילה: תודה, בורא עולם, שאני עומדת כאן לפניך ומודה לך, וכל מה שאומר יהיה כאין וכאפס לעומת כמה שאני באמת צריכה להודות לך. הרי על הכול אנו צריכים להודות לך, כי הכול ממך; הכול נתת לי בחן, בחסד, ברווח וברחמים. תודה על כל הדברים בעולם; תודה על שאתה איתי תמיד; תודה על שאתה נותן לי כוח לעשות מצוות, כוח למעשים טובים, כוח להתפלל; תודה על כל הפעמים שעזרת ולא ידעתי להגיד תודה; תודה על כל החסדים שאתה עושה עימי בכל רגע ורגע; תודה על כל נשימה ונשימה שאני נושמת; תודה על שלפעמים קשה לי, כי רק כך אני יודעת להעריך את הטוב – רק אחרי שנמצאים בחושך אפשר להעריך את האור; תודה על החיים הנפלאים שנתת לי; תודה על הדבר הכי קטן שיש לי; תודה, בורא עולם, על שאתה תמיד שומע את התפילות שלי, את התפילות של עם ישראל. אנא, אל תרחק מאיתנו לעולם. תודה רבה.
<< יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >>
תודה לחברת הכנסת מאי גולן. נא לשבת, חברים. אני מזמין את השר יריב לוין לברך את חברת הכנסת החדשה מאי גולן, שזה עתה שמענו אותה. נא לשבת, חברים. בבקשה, אדוני השר.
<< דובר >> שר התיירות יריב לוין: << דובר >>
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. חברות וחברי הכנסת, חברת הכנסת מאי גולן היקרה, נאום חד, ברור, ומעל הכול – עם עוצמה פנימית אדירה. ומאיפה מגיעה העוצמה הזאת? אפשר רק לנסות לדמיין מה עובר בנפשה של נערה בשנים הכי קשות, של התלבטויות, של קושי שכל נער ונערה עוברים, כאשר היא יודעת בכל בוקר, כשהיא נמצאת בדרכה לבית הספר, שמה שמחכה לה שם זה העלבות, הצקות, פגיעות, עלבונות – לא משום שהיא עשתה רע למישהו, לא משום שהיא פחות טובה ממישהו; אפילו במידה רבה להפך – רק משום העובדה שהיא באה מהמקום הזה, מהשכונה הזאת, ולא ממקום אחר ומשכונה אחרת.
וכאשר אדם, ובוודאי בגיל הזה, עובר את הייסורים האלה – אין דרך אחרת לקרוא להם – הוא יכול לצאת משם לשני כיוונים: הוא יכול לצאת למקום שאליו היו יוצאים רוב האנשים – של תסכול, של כעס, של אובדן דרך – אבל הוא יכול לקחת את כל הדבר הזה ולתרגם את כל העוצמה הפנימית הזאת שהייתה לך אז, מאי, כנערה, כדי להתמודד עם כל העוול הנורא הזה ולקחת אותו למקום אחר לגמרי: למקום של אהבה, של נתינה, של הכרת תודה על מה שיש ושל נחישות לדאוג ולעשות כדי שלילדים של היום, וגם למבוגרים של היום – שגם הם, כן, לא מעטים מהם עוברים גם הם חוויות לא פשוטות – לא יקרה ולא יעבור עליהם מה שעבר עלייך, מאי.
אנחנו שמענו את הדברים שלך כאן. הם מבטאים בקצרה דרך מדהימה שעשית כנגד כל הסיכויים, אל מול כל מה שאמרו עלייך. את יודעת, אני מניח שחלק מאותם – לא רק ילדים, צריך לומר; גם מנהלים ומורים שאת היית אצלם אבל הם לא הבינו שהם זכו שאת תהיי תלמידתם – אני בטוח שחלק מהם היום מעדיפים לשכוח את אותו טלפון שהם מסרו לשירות הסוציאלי כדי לספר שאת נמצאת עם נרקומנים בתחנה המרכזית רק משום שהיית חולה בבית; הם ירצו לשכוח את שמות הגנאי שגם הם קראו לך. אני מהמר שחלק מהם אפילו מספרים בגאווה: היא הייתה תלמידה שלנו.
ואי-אפשר להגיע להישג הזה ולמעמד שבאמת, בעיניי אין למעלה ממנו, של להיות נציגה של ציבור כל כך ענקי בבית הזה, בלי שיש לפחות מקור אחד של אור שגם יודע לכוון בדרך הנכונה. ונמצאת איתנו כאן ביציע האימא רימונה. אני יכול לומר לך – אני בטוח, היו לך הרבה הרבה לילות של דמעות, גם של דאגה למאי, גם של התמודדות עם קשיי החיים. אני אומר לך, מותר לך שיהיו לך דמעות בעיניים גם עכשיו, דמעות של ניצחון גדול. ואני יכול לומר לך, מאי, את ניצחת בגדול כשהגעת לכאן, אבל אין בכלל ספק שאת תנצחי בענק בדרך שתובילי, ותדאגי לכל כך הרבה אנשים ששלחו אותך לכאן, שבוטחים בך ושיודעים, יודעים שאת תייצגי אותם בצורה הכי טובה שאפשר. שתהיה לך באמת הצלחה גדולה.
<< יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >>
תודה רבה לשר יריב לוין על מילותיו החמות. חברי הכנסת, אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת גבי אשכנזי לשאת נאום בכורה. בבקשה, אדוני.
<< דובר >> גבי אשכנזי (כחול לבן): << דובר >>
אדוני יושב-ראש הכנסת, חבריי לסיעת כחול לבן, חברי כנסת נכבדים, אזרחים יקרים, היום אני עומד לפניכם ביראת כבוד כחבר כנסת ונזכר בדרך הארוכה שעברתי מאז ילדותי במושב חגור שבו נולדתי ועד ליום השבעתי בכנסת.
חשבתי לספר לכם על אימי פרידה, שתיבדל לחיים ארוכים, אשר חצתה את החצבני בלילה בעזרת דרוזים אשר הבריחו אותם מחלב סוריה לקיבוץ חולתה בהיותה בת עשר טרם הקמת המדינה; על אבי יוסף, זיכרונו לברכה, ניצול שואה אשר עלה מבולגריה ערב מלחמת העצמאות ולחם בה. חשבתי לספר לכם על המושב שהם הקימו ובו גדלתי, מושב חגור, על גבול המשולש של אז; מושב שהוקם על ידי עולים חדשים – ממש לא המייפלאואר של מדינת ישראל – משוחררי גדוד 9 של מלחמת יום העצמאות שבה הם שרדו, אשר החליטו להקים מושב חקלאי אף שחסרו כל ניסיון חקלאי מוקדם, והכול מתוך אהבת הארץ. חשבתי לספר לכם על הבית שבו גדלתי, בית של עבודה קשה, של עבודת אדמה, של חיי צנע, אך בית עם המון אהבה, חום ותמיכה. חשבתי לספר לכם על הצבא, על גולני, על הרמטכ"לות, על חברים שאיבדתי.
אך פניי קדימה, אל העתיד, העתיד של מדינת ישראל. אני מאמין שהסיפור האמיתי שעליו קמה המדינה הוא סיפור על אנשים – הדור של הורינו, של הוריי – שחלמו, שרדו, עלו, לחמו והגשימו את חלום הדורות: מדינת ישראל – מדינה שאני גאה בה בכל ליבי והיא בעיניי בבחינת נס גלוי. עבור בני הדור שלי מדינת ישראל איננה דבר מובן מאליו; שילמנו על עצמאותנו מחיר יקר. אך עבור ילדינו – במקרה שלי נכדינו – מדינת ישראל היא עובדה קיימת. הם פחות מודאגים. הם לא חוו את הסכנות, המשברים, השסעים, את פוטנציאל ההרס, המלחמות הקשות; את המציאות של היום.
אבל מדינת ישראל היא מדינה חזקה, מבוססת, חזקה במזרח התיכון, וללא באמת איום קיומי ביטחוני נראה לעין. ובכל זאת, אם ניתן להצביע על איום ממשי שנשקף למדינה, הוא בעיניי דווקא האיום והאתגר הפנימי על אופייה, דמותה, צביונה, לכידותה וחוסנה של החברה. זהו בעיניי האתגר הגדול שאנו ניצבים בפניו. עלינו למשל לשנות את המציאות שבה ציבור קטֵן והולך של צעירים וצעירות משרת את מדינת ישראל בצבא, בקהילה, בשירות לאומי ואזרחי, לומד, עובד, משלם מיסים, אבל נושא על כתפיו ציבור גדל והולך של צעירים שלא מקיימים ממש חוזה עם המדינה – לא משרתים, לא עובדים. זה הרסני מבחינה חברתית, זה פוגע בחוסן הלאומי וזה אינו בר-קיימא מבחינה כלכלית.
בעיניי, הצעירים שלנו הם העתיד של מדינת ישראל, הם הסיפור הבא, ואנחנו צריכים להבטיח עבורם עתיד טוב יותר מבחינה כלכלית, חברתית וביטחונית; עתיד אחר – עתיד של מדינה יהודית דמוקרטית בטוחה וצודקת. והמשימה הזאת, חייבים להודות, הופכת להיות קשה יותר ויותר בשנים האחרונות. המשימה שלנו היא להבטיח לכל הצעירים הורדה ביוקר המחיה, חיים זולים יותר, להבטיח שהמדינה תהיה ממש ארץ זבת חלב ודבש – שחובה להגן עליה, שגם כיף ותענוג לחיות בה; לא בקפיטליסטיות קיצונית, אלא כלכלה עם חמלה, ערבות הדדית, סולידריות. אנחנו צריכים להבטיח להם השכלה נגישה – לאנשים ששירתו את המדינה אבל גם לכל האחרים. צריך לפתח אפיקים חדשים ולעודד השכלה מודרנית גם לאחיי החרדים, לבני המיעוטים ולכל צעיר וצעירה.
עלינו לשנות את המציאות שבה, לצערי, אפשר לקבוע בהכללה את עתידם של ילד וילדה על פי מקום היוולדם. כל בני האדם נולדו שווים, ועלינו לוודא שלכל אחד ואחת מהם תהיה הזדמנות שווה. מניסיוני, כל צעיר, בהינתן חינוך והזדמנות שווה ואמיתית, יכול להגשים את חלומו ואפילו להיות רמטכ"ל בצה"ל, ואני ההוכחה לכך. אני קיבלתי הזדמנות.
עלינו להבטיח להם מדינה דמוקרטית שיש בה שלטון חוק; מדינה שמגינה על מוסדותיה השלטוניים ומכבדת אותם, את בית המשפט העליון, את מוסד הנשיאות, את הצבא, המשטרה וכל שומרי הסף; מדינה ששמה את הנושאים האלה מעבר לכל ויכוח; מדינה דמוקרטית, בטוחה וצודקת; מדינה שיכולה לעשות שינויים והתאמות אך לא לדרוס ברגל גסה את הבסיס שעליו היא בנויה, את אבני היסוד של הדמוקרטיה: לחוקק חוקים לא דמוקרטיים ופרסונליים, חוקים כמו חוק החסינות, חוקים אשר תכליתם לאפשר מקלט ומפלט מפני שלטון החוק ומשורת הדין.
אני פונה בעיקר אל הדור הצעיר: בשבע השנים האחרונות, כיושב-ראש קרן רש"י, הקרן החברתית אולי הגדולה בארץ, עשיתי מסע במדינתנו הקטנה. פגשתי אותם בכל בתי הספר – בעיר, בקיבוץ, במושב, בכפרים הבדואיים, הדרוזיים והערביים, בפריפריה, במרכז. אני מתכוון להקדיש את הקדנציה שלי בעיקר להם, לצעירים של מדינת ישראל; להילחם עליהם כאן, מהכנסת. אני אפגוש אותם בשטח, ביציאה מהבקו"ם, מהאוניברסיטאות, מהמכללות, מחממות ההייטק, מהשדות, מהכפרים, ממטולה ועד אילת. את זה אני מקווה שנעשה כולנו ביחד.
חבריי חבר הכנסת, החובה שלנו היא לשרת את הציבור נאמנה – בקואליציה ובאופוזיציה. אני רואה בזאת זכות גדולה, ואני מקווה למצוא בבית הזה שותפים אמיתיים לרעיון ולדרך, כי לכולנו יש מחויבות לחברה שלנו ולמדינה שלנו.
ראש הממשלה וחברי הממשלה המיועדת, אנחנו אומנם אופוזיציה, אבל נהיה אופוזיציה אחראית. בכל מקום שבו קיימת טובת הציבור נפעל באחריות, אבל באותה מידה אנחנו מתחייבים שכאשר יהיה ניסיון לשים למרמס את עקרונות הדמוקרטיה, לפלג ולשסע, אנחנו נהיה חומת מגן שלא ראיתם כמותה. אנחנו נעמוד על המשמר למען עקרונות הדמוקרטיה ומוסדות אכיפת החוק שלה. נעשה זאת כאן בכנסת, ברחובות ובכיכרות.
ולצערי, לאור המציאות הנוכחית, המתהווה, זה קרוב מתמיד. היום קיבלנו דוגמה איך לחץ פוליטי וציבורי יכולים להשפיע על ראש הממשלה, וראינו כיצד עורכי דינו והוא התקפלו מהפארסה המגוחכת בעניין נושא שכר הטרחה ומועד השימוע. אני שמח על כך. מחויבותה של כחול לבן, יחד עם האופוזיציה, לוודא שראש הממשלה נתניהו לא יצליח להעביר את חבילת החוקים האנטי-דמוקרטיים וליצור לעצמו עיר מקלט.
אני פונה מכאן, באחריות, גם לחבריי בקואליציה: אל תאפשרו בהסכמים הקואליציוניים חסינות לחשודים בפלילים. אני מאמין כמוכם שאף אדם אינו מעל החוק; אף אדם, גם אם הוא ראש הממשלה. ההיסטוריה תשפוט את כולנו, וגם אתכם, על התנהגותנו ועל בחירתנו בעת הזאת. זהו גם המבחן שלכם. אני מכיר אתכם – בלי להזכיר שמות – אני יודע מה אתם חושבים באמת, ובאמת לא הכול פוליטיקה.
ולסיום, אני מאחל לכל עם ישראל שנחיה בחברה אשר ערבים בה זה לזה, סולידרית; שנטפח את האחדות, הסבלנות והסובלנות. זהו מקור עוצמתה האמיתי של מדינת ישראל. הגיעה העת שנוודא כי כל אחד ואחת מאיתנו, דתיים וחילונים, יהודים ושאינם יהודים, יחיו במדינה דמוקרטית וצודקת, חברה שמקדשת ערכים של אהבת המדינה, ציונות, שוויון, דרך ארץ, כבוד הדדי ושמירה על שלטון החוק.
אני מתחייב בפניכם כאן היום להיות קול למיליון ו-100,000 האזרחים שבחרו בנו, אבל גם לאלה שלא, לעשות כל שביכולתי להילחם בשיסוי ובפילוג, לקדם אחדות, לכידות, להחזיר את אמון הציבור במשכן הזה, ולשרת את עם ישראל בחרדת קודש מהבית הזה, כפי ששירתי כל חיי. תודה רבה.
<< יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >>
תודה לחבר הכנסת גבי אשכנזי. גם כאן נשאיר זמן לברכות, ולאחר מכן נבקש מחבר הכנסת אלעזר שטרן לעלות לדוכן לברך.
<< יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >>
יברך את חבר הכנסת גבי אשכנזי – חבר הכנסת אלעזר שטרן. בבקשה.
<< דובר >> אלעזר שטרן (כחול לבן): << דובר >>
תודה. "וידבר ה' אל משה בהר סיני לֵאמֹר. דבר אל בני ישראל ואמרת אלֵהם כי תבֹאו אל הארץ אשר אני נֹתן לכם ושבתה הארץ שבת לה'. שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמֹר כרמך ואספת את תבואתה."
אני בחרתי להתחיל בפרשת השבוע, כמו שכולם יודעים, כדי שנאום הברכה לא ייהפך לסוג של הספד, מה אנחנו חושבים. אבל זאת שאלה מאוד ידועה מה עניין שמיטה להר סיני, ואני אומר את זה גם בהמשך לדברים שלך, מפקדי, חברי חבר הכנסת גבי אשכנזי. הרב רפי מכיר את השאלה הזאת, ואני אנסה לתת תשובה מקורית שאולי תמשיך קצת את הדברים שלך. גם כשהראש שלך היה בהר סיני, תמיד זכרת את עבודת האדמה, את גובה האדמה. תמיד זכרת, כמו שכתוב כאן, את עבדך, את אמתך, את גרך אשר בשעריך.
אני חושב שהחוכמה הזאת שבין הראש למעלה לבין האנשים למטה – כבר אמרתי לך כמה פעמים: אנחנו בצנחנים, האשמתם אותנו: אומרים גבי אשכנזי – אומרים גולני, וכשמתכוונים גולני, אז מתכוונים אולי להיבט הכי מוחשי לצבא העם. אבל אני חושב יותר מזה – ואני הולך פה קצת עם הדברים שלך, אם יורשה לי, בברכות – שפה המעשים, תדע, הם הרמת האצבע. כשאנחנו כולנו, אלה שבאנו מאותם מקומות, אופוזיציה אבל גם קואליציה, נדבר על מילים יפות ונרים את האצבע אחרת, אז נדע שייקרע הקשר שבין "בהר" לבין האדמה. ובהקשר הזה אני לא דואג לך. היית דוגמה ותהיה דוגמה.
אנשים שואלים אותי – כמו שאתה יודע; שואלים גם אותך: תגיד, אתה תשרוד את עבודת הכנסת, במיוחד אם תהיו באופוזיציה? אז אנחנו אנשים של מלחמה בשוחות. הדבר היחיד שטוב לי כאן זה שלא יגידו כמג"ד או מח"ט שיש ביקור של מפקד אוגדה או של אלוף הפיקוד; ואתה תמיד היית בא עם הפרטים, עם השאלות שידעת, עם הפרטים שהיית בקיא בהם, והיית שואל אותנו את השאלות הכי קשות. אני אומר לך שגם בעבודה פה, למעלה, כאילו, אני חושב שאנחנו נהנה כולנו, גם הקואליציה, מהירידה שלך לפרטים; מצד אחד הראש בשמיים, אבל הלב בגובה העיניים, זאת אומרת, אותה מדינה שדיברת עליה כאן. איך אנחנו עושים זאת? אני חושב שהתנאי לעשות את זה הוא באמת השילוב של הדברים האלה, שאתה, גם בזה אלוף.
אתה יודע, אמרו שהיית רמטכ"ל; הזכרת את זה פה. רמטכ"ל התחיל בחובה ונגמר בהרבה שנים של התנדבות, כמו אצל הרבה מהיושבים כאן; גם בבית הזה, אבל במיוחד כאן. אני חושב שקרן רש"י זה מההתחלה ועד הסוף התנדבות, ואני חושב שהשילוב הזה שדיברתי עליו עד עכשיו הוא באמת מה שמשלב בין הרמטכ"ל לבין קרן רש"י, זאת אומרת, החיבור של העשייה מצד אחד והחברה מהצד השני. אני יודע מה עזבת בבית. אתה יודע כמה אנחנו, הרבה אנשים פה, ייחלו לרגע שתגיע לפה. מה שנקרא, סוף-סוף הגעת למנוחה ולנחלה, ההשקעה בילדים התחילה להניב נכדים, ואתה עוד פעם כאן, בתוכו; העסקים גם הם היו בתוכו. אני חושב שאנחנו כולנו מצד אחד מאוד מעריכים – היית סמל, תישאר סמל עבור כולנו, עבור העם בישראל, לכנסת ישראל, שהמעמד שלה נמצא במקום – מה שאנחנו אוהבים להגיד – מאתגר מאוד בשנים האלה.
אין ספק שיש לך ותהיה לך תרומה חשובה מאוד. ואיך אני אגיד לך? טוב שבמלחמה בשוחות יש אנשים כמוך כאן – שכמו שהתחלתי כך אני אסיים – שיודעים לחבר בין המילים בהר לבין המציאות היום-יומית שלנו. תודה ובהצלחה.
<< יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >>
תודה רבה. נאום הבכורה הבא הוא של חבר הכנסת עופר כסיף. בבקשה.
<< דובר >> עופר כסיף (חד"ש-תע"ל): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, לפני 295 שנה כתב המשורר הבריטי ג'ון דאן: "איש איננו אי, / כל-כולו לבדו, / כל אדם הוא חלקת יבשת / חלק מעיקר. // כל מוות של אדם מפחית אותי, / שכן חלקי באנושות, / לכן לעולם אל תשאל – למי צלצלו הפעמונים. / לך הם צלצלו".
מאז שאני זוכר את עצמי ראיתי את חלקי באנושות: יהודים, ערבים, גברים, נשים, מזרחים, אשכנזים, דתיים, חילונים, להט"בים ואחרים. תמיד ראיתי בכולם חלק מעיקר, מיבשת אחת. כולנו רקמה אנושית אחת חיה, כפי שכתב מוטי המר. כך למדתי מהורי אימי, זיכרונם לברכה, ומהוריי, שייבדלו לחיים ארוכים.
אבל האם תיתכן יבשת אנושית אחת כאשר ניצול ודיכוי, הדרה ואפליה, גזענות וסקסיזם, לאומנות וקנאות דתית מרימים את ראשם המכוער מדי יום, ובמקומות רבים, לרבות במחוזותינו, אף שולטים? האם העם הפלסטיני הנאנק תחת כיבוש ברוטלי בשטחים הכבושים, המיעוט הפלסטיני המופלה שיטתית במדינת ישראל גופא, המזרחי המושפל בשם "כור ההיתוך", במירכאות, האישה המוכה, יוצא אתיופיה והחרדי הסובלים דרך קבע מנחת זרועה של המשטרה, עובד הבניין הנופל למותו מפיגומי מעבידו הרופפים, הפליט הנרדף, הגיי המודר ועובד הקבלן הנתון לגחמותיו של מעסיקו – האם כל אלה אכן זוכים ליחס מכבד ואנושי? האם הם יכולים לחוש שהם חלק מהעיקר לצד מנצליהם ומדכאיהם, לצד הפריבילגים למיניהם? כמובן שלא.
צדק הרב אברהם יצחק הכהן קוק כאשר כתב, ואני מצטט: "ראויה היא האנושות שתתאחד כולה למשפחה אחת, וחדלו אז כל התגרות וכל המידות הרעות היוצאות מחילוקי עמים וגבולותיהם", סוף ציטוט. אבל משנתו של הרב קוק נגועה הייתה מיסודה בתורת גזע מבישה, ששמה לה את הקולקטיב היהודי כעליון על פני שאר העמים, כראשון בהיררכיה מדומיינת.
<< יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >>
סליחה, חבר הכנסת כסיף, גם כיושב-ראש אני לא מתערב, אבל להגיד על הרב קוק "תורת הגזע"? אני מבקש ממך שתחזור בך.
<< דובר_המשך >> עופר כסיף (חד"ש-תע"ל): << דובר_המשך >>
אני אומר את מה שאני רואה לנכון, כי כך הם הדברים, לצערי הרב. אני אומר את זה בכאב, ולא בשמחה.
<< קריאה >> איימן עודה (חד"ש-תע"ל): << קריאה >>
לא מפריעים – – –
<< דובר_המשך >> עופר כסיף (חד"ש-תע"ל): << דובר_המשך >>
מובן מאליו שהתוכנית הפוליטית שנגזרה ממשנה נוראית זו, ואשר למרבה החרפה – – –
<< יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >>
אני חושב שאף חבר כנסת ערבי לא היה עושה את זה. נכון?
<< דובר_המשך >> עופר כסיף (חד"ש-תע"ל): << דובר_המשך >>
אני מבקש שאתה תיתן לחבריי לדבר בשם עצמם. אני יודע שיש הרבה פטרונז' שלוקח לעצמו את הזכות לדבר בעד הערבים, אבל הם יודעים לדבר בעד עצמם, אדוני.
מובן מאליו שהתוכנית הפוליטית שנגזרה ממשנה נוראית זו, ואשר למרבה החרפה קנתה לה אחיזה במסדרונות השלטון בואכה לשכת ראש הממשלה, סותרת במהותה כל כבוד אנושי. למעשה, שום היררכיה – גזעית, לאומית, מגדרית או מעמדית – לא יכולה לכבד את האדם ולראותו כחלק מעיקר אנושי. רק שוויון אמיתי, עמוק ומלא יכול לבטא כבוד שכזה ולהבטיח את מימושו הלכה למעשה. לכך נדרשת משנה פוליטית מקיפה, אידיאולוגיה ופרקטיקה מהפכניות, השמות את האדם במרכז. לא את הלאום, לא את המדינה, לא את האדמה, לא את הדת; את האדם באשר הוא אדם.
את זה מצאתי כבר לפני שנים בסוציאליזם המרקסיסטי. מהוריי ומהורי אימי ספגתי את ההתקוממות האינסטינקטיבית נגד כל גילוי של עוול ואי-צדק. ממרקס וממשיכי דרכו למדתי את הסיבות לעוולות ולאי-צדק שבעולמנו, וממילא גם את הדרכים למיגורם ואת החברה שבה ראוי לנו לחיות – חברה סוציאליסטית ודמוקרטית שבה, כדברי האינטרנציונל, "יעור, ישגב אדם". הסוציאליזם הדמוקרטי הוא התשובה לניצול המעמדי, לדיכוי לגווניו, לכיבוש ולגזענות.
אדם חופשי באמת, כתב מרקס, רק כאשר הוא חופשי ממחסור ויכול להגשים את עצמו במלואו. לשם כך, אמר, יש צורך לבטל את כל הנסיבות שבהן מצוי האדם כיצור מושפל, מדוכא, מוזנח ובזוי. זוהי תפיסת עולמי, ולמענה אפעל ללא חת יחד עם שותפיי וחבריי לסיעה, בדיוק כפי שציבור בוחרינו מצפה מאיתנו לעשות. חברינו ונציגינו בכנסת תמיד נאבקו למען המוחלשים, וכך נעשה גם אנחנו.
נכון, טעויות ופשעים נעשו בשם הסוציאליזם, אך אלו חטאו לו ולרוחו. חבריי ואני שייכים אומנם לדור שידע את יוסף, אבל אין אנו שייכים לדור שרומם ופיאר אותו ואת משטרו, למרות תרומתם המהוללת להבסת המפלצת הנאצית. אנו דוגלים בסוציאליזם כמשטר של חופש ושוויון, צדק ושחרור – לא במשטר של דיכוי משום סוג.
חברי הכנסת, אם ממרקס וממשיכי דרכו למדתי את הסיבות לעוולות, את הדרכים למיגורן ואת החברה שבה ראוי לנו לחיות, הרי שממאיר וילנר, תופיק טובי ותאופיק זיאד המנוחים למדתי כיצד לתרגם את המשנה הסוציאליסטית לשפת המעשה כאן ועכשיו. לפני 30 שנה בדיוק דרכתי לראשונה בבניין זה כעוזרו הפרלמנטרי של החבר המנוח מאיר וילנר. בזמנו לא היו לשכות כמו היום, ונהגנו לשבת יחד במשרד אחד משותף. עבודתי עם גדולי המנהיגים שהזכרתי הטביעה בי חותם עז ועיצבה במידה רבה את דרכי הפוליטית.
בעיקר למדתי מהחברים וילנר, זיאד וטובי מהי מחויבות ומהי אחריות לציבור, לדרך, לרעיון. הייתי הראשון שסירב לשרת בשטחים הכבושים ונכלא בזמן האינתיפאדה הראשונה. בגאווה נכלאתי ארבע פעמים בגין סירובי לשרת את הכיבוש. קל היה לזרום עם העדר ולא להטיל ספק במקובל, קל וחומר לנקוט צעד חריג ומוקצה שכזה מבחינה חברתית. אך לא הייתה זו דרכי מעולם, ולא תהיה. הגיבור איננו זה הכובש עם אחר, אלא כדברי מסכת אבות, זה הכובש את יצרו, לרבות, ואולי בעיקר, את יצר הרע, המתבטא ביישור קו עם המקובל גם כאשר רע הוא ופסול מוסרית.
אם בכל זאת בגבורה פיזית עסקינן, הרי שאמר משלי כי "טוב ארך אפיִם מגיבור", אבל למעשה הגיבור הוא זה היוצא נגד העוול הפושה בחברתו ובמדינתו, נגד מה שמכונה שיח הגמוני. המקובל בישראל רע הוא ופסול בעליל. השיח ההגמוני שמובילים המעמדות השליטים ועושי דברם בממשלה מעלה על נס עליונות יהודית, מקדש אדמה על פני אדם ומהלל משטר צבאי כובש והשתלטות קולוניאלית של כנופיות טרור משיחיות על אדמות הפלסטינים. זאת ועוד, בשם "ביטחון המדינה", במירכאות, קוראים שליטי ישראל, גם במירכאות, ל"אחדות לאומית" יהודית, ובכך מנסים להעלים ולבטל את הקונפליקט האמיתי הטמון בחברה: לא בין יהודים לערבים אלא בין מנצלים למנוצלים, בין מדכאים למדוכאים.
אם כך, במקביל להחמרת הכיבוש, ממשלת ישראל היוצאת בראשותו של החשוד הסדרתי בפלילים החלה בתהליך מואץ של פאשיזציה בתוך ישראל עצמה, תהליך המוחק כל זכר, או ליתר דיוק כל מראית עין, של דמוקרטיה. הסתה שלוחת רסן נגד הערבים הפלסטינים אזרחי המדינה ונגד השמאל, השתלחות שיטתית בתקשורת ובמערכת המשפט, רדיפה של ארגוני זכויות אדם, הגבלת ביקורת על הממשל ועל העומד בראשו הגובלת בפולחן אישיות ופגיעה בזכויות העובדים ובארגוניהם הפכו לפרקטיקה העיקרית של נתניהו ושל עוזריו המכונים שרים וחברי קואליציה.
ניכר כי הממשלה הבאה עלינו לרעה תהיה אף גרועה מקודמתה, זו שתנסה להביא את התהליך המדובר לסיומו ולהפוך את המשטר בישראל לדיקטטורה מובהקת, שבה המדינה מזוהה עם השלטון, השלטון – עם המנהיג, והמנהיג – עם העם. וכי כיצד ניתן להבין את תוכנית הזדון לחיסול עצמאותה של מערכת המשפט והכפפתה בפועל לגחמות הממשל והעומד בראשו אם לא כך?
נכון, הצלת עורו של נתניהו – – –
<< יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >>
נא לסיים. סיימת את עשר הדקות.
<< דובר_המשך >> עופר כסיף (חד"ש-תע"ל): << דובר_המשך >>
עוד כמה דקות ברשותך – נאום בכורה. אני יודע שבדרך כלל מקילים. מי כמוך יודע.
<< יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >>
גם אני הקלתי, לכן אני אומר לך לסיים.
<< דובר_המשך >> עופר כסיף (חד"ש-תע"ל): << דובר_המשך >>
אני מסיים עוד שתי דקות, ברשותך.
<< יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >>
אני נותן לך עוד דקה.
<< דובר_המשך >> עופר כסיף (חד"ש-תע"ל): << דובר_המשך >>
נכון, הצלת עורו של נתניהו הוא אולי המניע למהלך, אבל התוצאה תהיה עליונות המנהיג. במקום שלטון החוק נקבל את שלטון ה-talk: השתלטותו המוחלטת של דמגוג פופוליסט חסר מעצורים על המדינה.
אל מול הסכנה הזאת אני פונה לחבריי באופוזיציה העתידית וגם אל הישרים שבסיעות הקואליציה המתהווה: אל תשאלו למי צלצלו הפעמונים – לכם הם מצלצלים. לא הערבים, השמאל, התקשורת או מערכת המשפט הם הסכנה; הסכנה לכולנו, לחברה שלנו, נשקפת מאויבי הדמוקרטיה וחסידי הרודנות הפופוליסטית. קומו לצלילי הפעמונים המעוררים טרם יהפכו לפעמוני אשכבה.
כולנו רוצים את טובת החברה שבה אנו חיים ואת טובת אזרחיה ותושביה. המחלוקת בינינו נוגעת למהי אותה טובה; והרי זו הדמוקרטיה: המחלוקת הלגיטימית על אודות טובת הכלל. אל תיתנו יד לחיסולה של המחלוקת ולביטול האפשרות לבקר את המקובל והרווח. הצטרפו אלינו במאבק על עתידנו המשותף, יהודים, ערבים ופלסטינים גם יחד.
למרות הסכנות – ואני מסיים – אני אופטימי. כוחנו במותנינו ואלפים רבים לצידנו. אני משוכנע שדרכנו, שבבסיסה שותפות יהודית-ערבית עמוקה ואמיתית, תנצח. השאלה היא איזה מחיר נשלם עד אז. חובתנו למזער אותו ולהשיג את השינוי הנכסף בהקדם האפשרי.
<< יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >>
תודה.
<< דובר_המשך >> עופר כסיף (חד"ש-תע"ל): << דובר_המשך >>
על כך נמשיך להיאבק ללא מורא ופחד. תודה.
<< יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >>
תודה לחבר הכנסת כסיף.
אני חייב למחות על אמירה שלא נשמעה ולא תישמע על הרב קוק שהוא שואב את דעותיו מתורת הגזע. אני מבקש למחוק מהפרוטוקול את המילים האלה. אני לא יודע אם זה אפשרי, אבל זאת בקשתי.
יברך חבר הכנסת איימן עודה, בבקשה.
<< דובר >> איימן עודה (חד"ש-תע"ל): << דובר >>
כבוד היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת וחברות הכנסת, אני מברך את עופר על הצטרפותו לרשימת חד"ש-תע"ל בכנסת ובטוח שיהיה חבר כנסת מצוין. אני מכיר את עופר מאמצע שנות ה-90. עופר כמו עופר – בן אדם מאוד מאוד ערכי, מאוד עקרוני, מתמיד, הולך עם האמונה שלו בצורה מאוד מתמדת.
אומרים שבן אדם מגיל עשר עד גיל 20 רוצה לשנות העולם, מגיל 20 עד 30 הוא רוצה לשנות את המדינה, מגיל 30 עד 40 הוא רוצה לשנות את העיר שלו, מגיל 50 עד 60 הוא רוצה לשנות משהו במשפחה שלו ומגיל 60 עד 70 הוא רוצה לשנות משהו בעצמו, והוא לא מצליח. עופר עדיין אותו בן אדם שמאמין שהוא יכול לשנות העולם – ואני מאוד מעריך אותך על זה.
עופר, דיברת הרבה, אולי פעמיים, על "למי צלצלו הפעמונים" של ארנסט המינגווי. אני רוצה לומר לך שגם בספר לא פחות חשוב, 1984 של ג'ורג' אורוול, גם כשכולם בקונסנזוס שלם, של כולם, מסתכלים לכיוון מסוים, אתה זה שיסתכל לכוון אחר, כי אתה מאמין בזה. זה אתה, עופר, ואתה ערך מוסף. זה דבר מאוד חשוב לכולנו.
עופר לא מקבל את המשוואה של כל היהודים נגד כל הערבים, או כל הערבים נגד כל היהודים. עופר מחפש משוואה אחרת – של ערבים ויהודים דמוקרטים ביחד נגד הגזענות, נגד ההסתה, נגד השיסוי, למען בניית חברה דמוקרטית, שוויונית, אזרחית, שתיטיב עם כולם. עופר יהיה חבר כנסת מצוין. אהלן וסהלן, עופר.
<< יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >>
תודה לחבר הכנסת איימן עודה. עופר, יש לך ממי ללמוד. תלמד אצל איימן עודה קצת.
תם סדר-היום, הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום רביעי, י' באייר התשע"ט, 15 במאי 2019, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה.
<< סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 17:38. << סיום >>