דברי הכנסת

דברי הכנסת חוברת ג' ישיבה ו' הישיבה השישית של הכנסת העשרים-ואחת יום רביעי, י' באייר התשע"ט (15 במאי 2019) ירושלים, הכנסת, שעה 11:00 תוכן העניינים ישיבה מיוחדת לציון יום הרצל 3 היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 3 שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: 4 יאיר לפיד (כחול לבן): 9 שרן מרים השכל (הליכוד): 11 איציק שמולי (העבודה): 14 יצחק זאב פינדרוס (יהדות התורה): 16 עודד פורר (ישראל ביתנו): 17 מרדכי יוגב (איחוד מפלגות הימין): 19 תמר זנדברג (מרצ): 21 רועי פולקמן (כולנו): 23 נאומי בכורה של חברי הכנסת 25 צבי האוזר (כחול לבן): 25 יועז הנדל (כחול לבן): 29 מיכאל מרדכי ביטון (כחול לבן): 30 סתיו שפיר (העבודה): 34 מיקי חיימוביץ (כחול לבן): 37 שלי יחימוביץ (העבודה): 40 << נושא >> ישיבה מיוחדת לציון יום הרצל << נושא >> << דובר >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << דובר >> חברי הכנסת, היום י' באייר התשע"ט, 15 במאי 2019. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. חברי הכנסת, אנחנו נפתח בישיבה מיוחדת לזכרו של בנימין זאב הרצל. נציג הממשלה בדיון, השר למדע וטכנולוגיה חבר הכנסת אופיר אקוניס, שרים וחברי הכנסת, ישב-ראש הנהלת ההסתדרות הציונית העולמית אברהם דובדבני, סגן וממלא מקום יושב-ראש ההסתדרות הציונית העולמית יעקב חגואל, סגן יושב-ראש הנהלת הסוכנות היהודית ד"ר דוד ברייקסטון, מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ, חברי המועצה להנצחת הרצל, נציגי הארכיון הציוני, נציגי משרד החינוך, משפחת הרצל, קהל נכבד, אני מתכבד לפתוח את הישיבה המיוחדת לכבוד יום הרצל, שאנו מקיימים מדי שנה מכוח חוק מיוחד שחוקקה הכנסת השש-עשרה שמטרתו היא להנחיל לדורות את חזונו, מורשתו ופועלו של בנימין זאב הרצל. אומנם היום הזה מתקיים כאן פעם בשנה, אבל הרצל נוכח במליאה במשך כל השנה – אפשר לראות את זה – למען האמת, יש לפעמים רושם שהרבה יותר מכמה מחברי הכנסת. רוחו שורה כאן, חזונו פועם כאן, ומכוח הרוח הזו והחזון הזה אנחנו ממשיכים להצעיד קדימה את ישראל. חברים יקרים, יותר מכל דבר אחר, הרצל היה הראשון. הוא היה הראשון שכינס את העם היהודי סביב הרעיון הציוני. הוא היה הראשון שהבין את החשיבות של התמיכה הבין-לאומית. הוא היה הראשון שהקים בנק שמצהיר על מטרות של התיישבות בארץ ישראל. אבל הכול התחיל הרבה קודם, כשהרצל היה ראשון בתחום שונה לחלוטין. הרצל היה היהודי הראשון שנעלב. אני לא מתכוון שהוא נפגע באופן אישי כי מישהו צחק עליו; הוא היה הראשון שנעלב באופן לאומי. זה קרה כאשר הוא סיקר כעיתונאי את משפט דרייפוס. הוא ראה איך שוברים לקצין יהודי את החרב בגלל עלילה שקרית ושמע איך כל הקהל צוחק בבוז. המשפט הזה לא היה האירוע האנטישמי החמור ביותר בהיסטוריה שלנו; לא נחרבו בו קהילות; לא גורשו בו משפחות ממקום למקום; לא הושמדו בו יהודים. אבל התמונה הזו של היהודי עם הראש השמוט לא נתנה להרצל מנוח. היא נגעה בו בעצב חשוף, עצב הכבוד הלאומי. מה שהיה חדש בהרצל, מה שהיה ראשוני בדמות שלו, מה שהפך אותו למנהיג אגדי, זו העובדה שהוא נעלב מתוצאות המשפט באמת ובתמים, עד עמקי נשמתו, לא כי עשו משהו לבנימין זאב העיתונאי הפרטי; הוא נעלב בשם עמו. הוא לא היה מוכן לוותר על כבודו הלאומי של עם ישראל. הרצל היה הראשון שאמר בקול צלול: היהודים הם עם ככל העמים; יש להם זכויות לאומיות, יש להם שאיפות לאומיות, יש להם רגשות לאומיים ויש להם כבוד לאומי. עם התובנה הזו יצא הרצל אל מסעו. בשם הכבוד הלאומי הוא לא התחנן שתוקם מדינה ליהודים, הוא לא ביקש טובות, הוא לא ביקש חסדים. הרצל תבע את מה שמגיע ליהודים אם הם רק יחזרו להאמין בעצמם. וכאן נעוץ השינוי הדרמטי שהרצל חולל. מעבר לקונגרס, מעבר לבנק, מעבר להשגת התמיכה הבין-לאומית, הרצל ביצע מהפכה בתודעה העצמית של העם היהודי. כי אחרי אלפיים שנים של רדיפות, של האשמות ושל פוגרומים, היו יהודים שהתחילו לחשוב שאולי מה שכולם אומרים עליהם באמת נכון; אולי הם בעצם אומה שפלה שכל מה שמעוללים לה מגיע לה. וכך הוא כתב בספרו "מדינת היהודים": אין עם שנפוצו עליו משפטים מעוקלים הרבה כל כך כעם היהודים. ואנחנו, כה דוכאנו ונפלה רוחנו מחמת ייסורינו במשך הדורות, עד שאנו עצמנו חוזרים וממלמלים אותם המשפטים המשובשים ועונים אמן אחריהם. במילים אחרות, העם היהודי שכח איך להיעלב. שריר הכבוד הלאומי שלו התנוון והפסיק לפעול. זו התכונה הראשונה שהרצל שינה. זה השיעור הראשון שהרצל לימד. כי רק עם שמכיר בערך עצמו יכול לשנות את גורלו. רק עם שמאמין בדרכו ושומר על כבודו יכול להפוך כל אגדה למציאות; והשאר – היסטוריה. יהי זכרו הברוך של בנימין זאב הרצל חקוק לנצח בזיכרון ישראל. חברי הכנסת, בשם ראש הממשלה ידבר, כאמור, שר המדע והטכנולוגיה חבר הכנסת אופיר אקוניס. בבקשה, אדוני. אחריו, מטעם סיעת כחול לבן – חבר הכנסת יאיר לפיד. << דובר >> שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: << דובר >> תודה, אדוני היושב-ראש. חברות וחברי הכנסת, יושב-ראש ההסתדרות הציונית העולמית אברהם דובדבני, ממלא מקום יושב-ראש ההסתדרות העולמית יעקב חגואל, סגן יושב-ראש הסוכנות היהודית ד"ר דוד ברייקסטון, בני משפחת הרצל ומוקירי זכרו. אדוני היושב-ראש, הרצל לא היה הציוני הראשון. היו לפניו הביל"ויים, הרב יהודה אלקלעי, העולים הראשונים מתימן, וכמותם, אדוני היושב-ראש, מתיישבי העלייה הראשונה. הם היו אנשי הציונות המעשית, פורצי הדרך. ובכן, הרצל לא היה הציוני הראשון, אבל הוא בהחלט היה המנהיג הציוני הראשון. זה האיש שהעלה את הציונות והקמת המדינה לאידיאל בפני עצמו. "אנחנו מאמינים שאידיאל נושא עימו יתרונות גדולים ומועילים ביותר לקהילה של בני אדם, ואף נאמר בגלוי שחברה לא יכולה להתקיים בלעדיו – – – הציונות שלנו, שהביאה אותנו לכאן ועתידה להעלות אותנו לפסגות תרבות חדשות ולא מוכרות, היא אידיאל אין-סופי", כותב הרצל בספרו "אלטנוילנד". היום, 71 שנה לאחר הכרזת המדינה ובמלאת 115 שנים לפטירתו של הרצל, אפשר לומר בוודאות: אידיאל הציונות ניצח. הוא פועם בליבנו במלוא העוצמה. והוא ניצב מול אתגרים זהים לאתגרים שעמדו לנגד עיניו הנדהמות של בנימין זאב הרצל: האנטישמיות הגואה באירופה ובעולם כולו, וכן, אדוני היושב-ראש, גורמים פוסט-ציוניים מתוך העם היהודי עצמו. קראתי הבוקר שגרמניה מפרסמת שהשנה נשברו שיאי אנטישמיות בגרמניה עצמה. פרסום של משרד הפנים הגרמני, אם אינני טועה. פשוט דבר מדהים. כמנהיג אמיתי הרצל לא טשטש את בעיית האנטישמיות ושנאת היהודים באירופה בשלהי המאה ה-19. הוא לא אמר: יהיה בסדר; הוא לא אמר: סמוך. הפוך לגמרי, הרצל העלה את הבעיה על סדר-היום הבין-לאומי באומץ, בחדות, באמצעים שעמדו לרשותו אז, כמובן, מול התנגדות פנימית של חלקים ניכרים מהמנהיגות היהודית באירופה. מנהיגותו לא באה לידי ביטוי בזיהוי רק הבעיה אלא גם בדרכים לפתרונה. בארגונו ובהובלתו, תוך יצירת דעת קהל – בקהילות היהודיות, הוא סחף את כל צירי הקונגרס הציוני הראשון, שאותו ארגן. הקונגרס הראשון, אדוני היושב-ראש, היה אירוע חסר תקדים, פורץ דרך ועוצמתי, שבעקבותיו כתב ביומנו את המשפט האלמותי "בבזל ייסדתי את מדינת היהודים". במידה רבה מאוד, אדוני, ניתן לומר שהוא היסוד – הקונגרס הציוני הראשון הוא היסוד לכל מוסדות המדינה שבדרך, ובהם כנסת ישראל, ולא בכדי. תמונה אחת בלבד, אחת – אין כאן תמונות של יושבי-ראש לשעבר, אין תמונות של ראשי ממשלה, אין תמונות של מנהיגים ציוניים אחרים, והיו רבים כאלה – יש כאן תמונה אחת בלבד, וזו התמונה של בנימין זאב הרצל. חברי הכנסת, הרצל היה עיתונאי, מחזאי ונואם מוכשר. אבל הייתה לו עוד תכונה – תכונה בולטת, הייתי אומר: יכולת ניבוי מדהימה. בהתייחסו לרעיון המדינה היהודית כתב ביומנו: "לו אמרתי" – על המדינה היהודית – "לו אמרתי זאת היום בפומבי, הייתה התשובה צחוק מכל עבר. אולי בעוד חמש שנים, לכל היותר בעוד חמישים שנה, יכירו בה הכול". ואומנם, חברות וחברי הכנסת, כמעט 51 שנה לאחר מכן, שנה אחת בלבד יותר מהתחזית של הרצל, הוקמה מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, בדיוק כפי שחזה בנימין זאב הרצל. המדינה עצמה מוכרזת בה' באייר תש"ח, בעיר ששמה העברי הוא – לא ייאמן, כל כך ישראלי – תרגום ספרו "אלטנוילנד", ובלשונו של נחום סוקולוב – תל אביב; במרחק, אדוני היושב-ראש, של 100 מטר מהתיכון העברי הגדול שנקרא על שמו, הגימנסיה הרצליה, שאני אחד מבוגריה, ונדמה לי שחבר הכנסת לפיד וחבר הכנסת אשכנזי גם כן עשו כמה ימים בגימנסיה הרצליה. כבוד גדול. והיה שם גם ראש ממשלה – בוגרה משה שרת, זכרו לברכה. חברות וחברי הכנסת, קריאה מדוקדקת בכתביו של הרצל מלמדת אותנו עד כמה מדויקת הייתה תחזיתו של חוזה המדינה על אופייה של המדינה והשפעתה על כל אומות העולם. "אילולא פחדתי פחד גדול כל כך להיקרא אוטופיסטן – – – הייתי מצייר לפניכם את סידוריה העתידיים של ארצנו", כך הוא כותב, "עם מסילות ברזל, קווי טלגרף, טלפונים, מכוניות ועוד דברים אגדיים שכאלה, שאדם עוד לא ראה מימיו – – – אולי נגלה בהזדמנות זו אפשרות של שיפורים חברתיים וגם נגשים אותם, שתצמח מהם תועלת גם לחלכאים ולקשי היום של אומות אחרות, ואז רק נהיה ישראליים במלוא מובן המילה". אדוני היושב-ראש, אני משיב בשם הממשלה, אבל אני כאן גם כשר המדע והטכנולוגיה. אני יכול להגיד להרצל: צדקת במאה אחוזים גם בנבואה הזאת. Waze, דיסק-און-קי, מובילאיי, טכנולוגיות הסייבר המבוקשות בעולם, תרופת הקופקסון, מערכת כיפת ברזל, טפטפות – אלה דוגמאות מעטות להישגים הכבירים של מדינת ישראל שתרמו ותורמות לאנושות כולה. ואנחנו קרובים מאוד ליום שבו נראה עוד הישגים מרשימים בתחום הרפואה המותאמת אישית והדפסת איברים חיים במדפסות תלת-ממד – זה, אגב, מחקר של פרופסור צעיר מן האוניברסיטה בתל אביב. בדיוק כפי שהגדיר וכפי שחזה בנימין זאב הרצל: דברים אגדיים שכאלה אדם עוד לא ראה מימיו. אין לי ספק, אדוני היושב-ראש, שהעיתונאי והפרשן בנימין זאב הרצל – אני לא יודע אם הוא היה ניו-ג'ורנליסט, בוודאי היה ג'ורנליסט – היה כותב היום שישראל היא מעצמה בין-לאומית של מדע, טכנולוגיה וחדשנות. מדהים לראות איך למרות פער השנים, למעלה מ-120 שנה לא השתנו הוויכוחים גם בתוך עמנו בשאלת היסוד של זהותנו. אפילו בימים אלה ניטש ויכוח על אופיים הרצוי של אורחות החיים הנהוגים במדינתנו. הרצל, שזיהה כבר את בעיית עמי אירופה כלפי היהדות והיהודים, לא ברח גם מן השאלה הפנים-יהודית, אף שהיה חילוני מוחלט באורח חייו. כראוי למנהיג הראשון של התנועה הציונית הוא התייחס לא רק לעניין היהודי אלא גם לעניין היהדות. אדוני היושב-ראש, אני מבקש מכל חברי הכנסת לשמוע את המשפט הזה, שלא רבים מכירים, מפיו של בנימין זאב הרצל. זה משפט פשוט מדהים שהוא אומר בנאום הראשון שלו בקונגרס – שלא היה מאוד ארוך, אגב, אבל נאום שבהחלט הותיר רושם רב על כל יהודי העולם: "הציונות" – חבר הכנסת לפיד – "היא שיבה אל היהדות עוד לפני שהיא שיבה אל ארץ היהודים". << קריאה >> קריאה: << קריאה >> – – – << קריאה >> שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: << קריאה >> זה הרבה יותר מחינני, זה פשוט משפט עוצמתי. "חינני" זו מילה ישראלית כזאת, ניו-ג'ורנליסטית כזאת, אבל הוא לא היה ניו-ג'ורנליסט. הוא היה מנהיג אמיתי, והוא אומר את זה בצורה מפורשת בנאומו הראשון בקונגרס. ואז הוא מוסיף דבר שאפשר לכתוב אותו, אפשר לומר אותו, אדוני היושב-ראש, ממש על הימים האלה: "כבר הצליחה הציונות להגשים דבר מופלא, שנחשב לפני כן כבלתי אפשרי; הקשר ההדוק בין היסודות המודרניים ביותר של היהדות עם השמרניים ביותר. הואיל והדבר הזה אירע, בלא שיצטרך אחד משני הצדדים לעשות ויתורים שלא לכבודו ולהקריב קורבנות נפשיים, הרי זו ראיה נוספת לכך – – – שהיהודים הם עם". כלומר, נבואתו של הרצל לא הסתיימה רק בחזון הקמת המדינה ליהודים, אלא גם בניסיון לסרטט קווי יסוד לחיים של דרך משותפת תוך כדי מחלוקות לגיטימיות בהווייתה של המדינה שבדרך, ואנחנו רואים, אדוני היושב-ראש, שהמחלוקות האלה נכונות – הרב פרץ, חבר הכנסת פרץ – ליום זה ממש. לכן אני אומר, על בסיס הדברים האלה של הרצל, גם בימים סוערים של הרכבת ממשלה, ולאחר מערכת בחירות אמוציונלית – אני שומע זעקות שבר אפוקליפטיות על סופה של הדמוקרטיה, או סופה של המדינה, אמירות חסרות שחר, מיותרות ומסוכנות. מותר להתווכח, צריך להתווכח במדינה דמוקרטית, אבל לא להוציא דברים מפרופורציות – לזכור תמיד שהציבור אמר את דברו, וכולנו כאן, ללא יוצא מן הכלל – בראש ובראשונה יושב-ראש הבית, ואחריו שאר 119 החברות והחברים – בפתק הבוחר. אף אחד לא השתלט על הבית הזה. אף אחד לא בא לפה ותפס כיסא. בפתק הבוחר, אם יותר לצטט כאן את דבריו של מנחם בגין, את המשפט הזה. מנחם בגין כך אמר: בפתק הבוחר. << קריאה >> איציק שמולי (העבודה): << קריאה >> בגין גם אמר שהצדק יהיה השליט העליון. << דובר_המשך >> שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: << דובר_המשך >> ואני אומר – אני מסכים, הצדק באמת צריך להיות השליט העליון. << קריאה >> איציק שמולי (העבודה): << קריאה >> – – – << דובר_המשך >> שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: << דובר_המשך >> אני אומר לך, חבר הכנסת שמולי – – – << קריאה >> איציק שמולי (העבודה): << קריאה >> – – – << דובר_המשך >> שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: << דובר_המשך >> חבר הכנסת שמולי, אני אומר לך מה שאני אומר לשאר החברים באופוזיציה וגם בקואליציה – – – << קריאה >> אבי ניסנקורן (כחול לבן): << קריאה >> – – – << דובר_המשך >> שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: << דובר_המשך >> וגם בקואליציה: אין שום סכנה לדמוקרטיה הישראלית; אין שום סכנה לקיום המדינה. אנחנו עומדים, חבר הכנסת ניסנקורן, על עקרון הפרדת הרשויות. זה עקרון יסוד בכל הדמוקרטיות המודרניות – – – << קריאה >> קריאה: << קריאה >> – – – << דובר_המשך >> שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: << דובר_המשך >> אנחנו מכבדים את הרשות השופטת, ואנחנו מצפים שהרשות השופטת תכבד אותנו. אדוני היושב-ראש, אני אומר היום לכל חברי הכנסת, מן האופוזיציה ומן הקואליציה: עמדו על כבודו של הבית הזה. עמדו על כבודה של הרשות המחוקקת, לא של הרשות המבצעת – זה בסדר, תפקידכם יהיה, ככל הנראה, להיות באופוזיציה, זה בסדר – על כבודכם שלכם, חבר הכנסת רוסו, על כבודה של הרשות הזאת, הרשות המחוקקת, שלדאבון הלב ב-30 השנים האחרונות – לדאבון הלב ב-30 השנים האחרונות רבים מן החוקים שיצאו מן הבית הזה נפסלו על לא עוול בכפם על ידי הרשות השופטת, כולל חוק-יסוד: הכנסת – לא החוק עצמו אלא סעיף בו – שפסל חברת כנסת שלשמחתנו הרבה איננה כאן. ועוד דבר אחד, ברשותכם, שאיננו כתוב כאן. בדרך לכאן שמעתי אדם שהיה חבר במקום הזה, פה, חבר כנסת מאחת מן הסיעות הערביות. שאלו אותו על יום הנכבה והוא אמר שאחת הסיבות ליום הנכבה היא התנועה הציונית. הוא אומר את זה ביום הרצל, החצוף הזה, שהיה פה כמעט 20 שנה חבר כנסת – שם, בספסלים האלה. הסיבה לנכבה היא העיוורון של ההנהגה של ערביי ארץ ישראל. זאת הסיבה לנכבה. לא הציונות היא הסיבה לנכבה. אדוני היושב-ראש, בנימין זאב הרצל ייזכר תמיד כאחד המנהיגים הגדולים ביותר של העם היהודי בכל הדורות. הוא לא רק היה ממניחי אבני היסוד של התנועה המופלאה, שאין שנייה לה – בתולדות העמים אין שנייה לתנועה הציונית, והוא אבן היסוד שלה. אשרינו שזכינו להגשים בימי חיינו את חזונו. חובתנו לבצר את קיום החזון ולהבטיחו לנצח. יהי זכרו של בנימין זאב הרצל ברוך. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה לשר המדע והטכנולוגיה חבר הכנסת אופיר אקוניס. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת יאיר לפיד, בשם סיעת כחול לבן, ואחריו – חברת הכנסת שרן השכל, בשם סיעת הליכוד. << דובר >> יאיר לפיד (כחול לבן): << דובר >> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, לפני הרבה שנים כתבתי יחד עם דבורה עומר, זכרה לברכה, מחזמר על הרצל בתיאטרון הבימה. הוא נקרא "מלך היהודים". ובמחזה בדרך כלל יש איזה גרעין של אמת שלא מגיע לבמה, לא אומרים אותו בקול רם, אבל הכותבים יודעים שהוא המנוע של המחזה. והמנוע האמיתי של "מלך היהודים", של המחזה שכתבנו על הרצל, היה העובדה שבעצם כל מי שהוא פגש חשב שהוא משוגע. כל אדם שדיבר איתו אמר: האיש הזה משוגע, הוא מדבר על משהו שלא יקרה לעולם, אבל אני אקשיב לו בנימוס, יש לו זקן, הוא איש יפה, נקשיב לו. לא קלטו אז, כפי שלא קלטו הרבה שנים אחר כך, שבמובן מסוים זהו הגרעין הפועם של מהי מנהיגות: היכולת להכיל בתוכך גם את הכישלון האפשרי, גם את הפגיעות, שמתחייבת מזה שאתה נאבק על משהו שאתה לא יודע אם הוא יצליח; אתה לא יודע אם הוא יעבוד. המדינה הזאת שהוא מתאר ב"מדינת היהודים", הוא לא באמת יודע אם היא תקרה ובכל זאת הוא נלחם עליה, כי בזה הוא מאמין; כי הוא לא מוכן להיות חלק משום עדר אלא הוא מתעקש על האמת כפי שהוא מבין אותה. זה יפה, הציטוט של השר אקוניס פה על הרצל והיהדות, אבל הרצל היה חילוני גמור. התנועה שהוא הוביל, התנועה הציונית, הייתה תנועה חילונית, ובכל זאת – ובזה אני כן מסכים איתך, השר – היה איזה גרעין יהודי עמוק בכל הרעיון. במובן מסוים הפרק הרביעי ב"מדינת היהודים", שבו נמצא התיאור הנפלא על המדינה הזאת שהוא רוצה לבנות, הוא התכתבות לא מודעת – אני לא בטוח שהוא הכיר את זה – עם הפרק הרביעי בשמונה פרקים של הרמב"ם, שמדבר על דרך האמצע, שמדבר על המתינות כבסיס החיים. המשולש הזה שהרצל הציב נגד המגזריות, נגד הקיצוניות, בעד הליברליות, הוא גם המשולש שהרמב"ם הציב נגד המגזריות, נגד הקיצוניות, בעד ליברליות. הסיבה שהיה כל כך חשוב להרצל להציג מודל כזה של תפיסת מרכז היא שהייתה לנגד עיניו לא רק המחשבה על מהו המודל הטוב אלא הייתה לו גם מחשבה על מה המודל הרע. היה מולו מודל רע שהוא תפקד מולו כאיש פוליטי, והמודל הרע שהרצל ראה לנגד עיניו היה הסולטן הטורקי. הוא הבין והכיר מקרוב איך נראים החיים תחת הסולטן הטורקי, כי מולו הוא עבד; הוא ידע איך נראית חצר מושחתת של שליט מושחת; הוא ידע מה קורה למדינה שבה יש חוקים מסוג אחד לשליט ולמקורביו וחוקים מסוג אחר לכל שאר האזרחים; הוא ראה איך נראית הסתאבות של שלטון שמרגיש חזק מדי; הוא ידע מהו המודל הרע למדינה, ולפיכך הוא ישב לכתוב איך נראה המודל הטוב. יש לי חבר טורקי שהיה בזמנו חבר פרלמנט. הוא היה דווקא ממפלגתו של ארדואן, הוא היה אופוזיציה פנימית. הוא חי היום בשבדיה עם משפחתו, ואם ינסה לחזור לאיסטנבול יזרקו אותו לתא הכי עמוק בבית הכלא. ישבנו ודיברנו על זה פעם, והוא אמר לי משפט שרודף אותי מאז. הוא אמר: אני לא יודע מתי הפסקנו להיות דמוקרטיה. אמרתי לו: למה אתה מתכוון? הוא אמר: אני לא יודע, יום אחד הסתכלתי אחורה והבנתי שאנחנו כבר לא דמוקרטיה, אבל אני לא יודע להגיד לך מתי זה קרה, זה היה בשלבים. בוקר אחד כבר לא היינו דמוקרטיה, ובבוקר למוחרת הייתי צריך לברוח מטורקיה ואני לא יכול לחיות שם יותר. בטורקיה היו מעט מדי נורות אזהרה בתהליך שבו היא הפסיקה להיות דמוקרטיה. בישראל יש אולי יותר מדי. שנים על שנים, בעיקר מהשמאל הרדיקלי, זעקו פה "סוף הדמוקרטיה" על כל אירוע שולי, אז הפסקנו להקשיב. כשזה מגיע, אנחנו אומרים לעצמנו: לא יכול להיות. אבל עכשיו זה מגיע: אם חוקי החסינות יעברו, יהיה לנו סולטן משלנו. המודל הרע שהרצל הזהיר אותנו מפניו יהפוך להיות המודל הישראלי. ובבניין הזה הבעיה, בעיניי, היא לא המושחתים; הבעיה בעיניי היא האנשים ההגונים שנותנים לזה יד מפני שהם פספסו את הרגע. השמות כתובים באדום, פה על המסכים הקטנים. גלעד ארדן, בשביל זה הלכת לחיים פוליטיים? בשביל לתת לזה יד? יולי, אני מעריך, אני אוהב אותך, אני הצבעתי בעדך ליושב-ראש הכנסת. כולנו יודעים שיש סיכוי טוב שתהיה נשיא מדינת ישראל – בשביל זה הלכת? אלה הערכים שאתה רוצה להביא לבית הנשיא? את זה שיהיו פה חוקים של חסינות? את זה שאתה תהיה חתום על זה שישראל מפסיקה להיות דמוקרטיה? פולקמן, בשביל זה הלכת לחיים פוליטיים? לחתום על זה? להגיד: כן, אני חותם על זה? אני נותן לדבר הזה לדרוס אותי, למרות שאתה ואני יודעים שאתה לא מאמין בזה וזו לא דרכך. איציק כהן ומקלב וצחי, חסרים אנשים הגונים שיודעים שמשהו רע קורה פה? הרב רפי, התלמידים מסתכלים עליך; התלמידים שלך שואלים את עצמם: האם הוא עומד לתת לזה יד? האם הוא יחתום על חוקי החסינות שייצרו לנו סולטן משלנו? יש מורשת אחת להרצל, והמורשת הזאת היא שהוא יהיה מלך היהודים האחרון. תודה רבה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה לחבר הכנסת יאיר לפיד. חברת הכנסת שרן השכל, בבקשה, גברתי. אחריה, בשם סיעת העבודה – חבר הכנסת איציק שמולי. << דובר >> שרן מרים השכל (הליכוד): << דובר >> אני אתייחס אולי במילה אחת, לפני הנאום שלי: יאיר, היצירתיות בתוך הנאום שלך היא כבר עולה על גדותיה. << קריאה >> שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: << קריאה >> היא אוטופית. << דובר_המשך >> שרן מרים השכל (הליכוד): << דובר_המשך >> אני חייבת להגיד, אומנם בהתחלה חשבתי, אתה יודע, המשוגע שהולך ומזהיר את העולם – באמת, ראש הממשלה נתניהו, שהזהיר אל מול איראן ושכולם צחקו עד שזה התממש לכדי איום – – << קריאה >> יאיר לפיד (כחול לבן): << קריאה >> הייתי בעדו. << דובר_המשך >> שרן מרים השכל (הליכוד): << דובר_המשך >> – – אבל כשהגעת לעניין חוק החסינות – עזוב את העמדה שלי, שהיא עמדה אחרת; אבל אתה כתבת טור שנקרא "חקירוקרטיה", ותעשו על זה גוגל, שבו הסברת למה חשוב להעביר חוק חסינות במדינת ישראל, והיום אתה בא בתגובה הפוכה לחלוטין. << קריאה >> פנינה תמנו (כחול לבן): << קריאה >> כתוב שם, בזמן שראש הממשלה – – – << דובר_המשך >> שרן מרים השכל (הליכוד): << דובר_המשך >> זו יצירתיות שטרם שמעתי עליה, אבל בסדר. << קריאה >> פנינה תמנו (כחול לבן): << קריאה >> תדייקי. תדייקי. << דובר_המשך >> שרן מרים השכל (הליכוד): << דובר_המשך >> אני אשמח עכשיו לעבור לנאום שלי. << קריאה >> פנינה תמנו (כחול לבן): << קריאה >> תדייקי. לשקר כנראה זה הפך להיות תורה. << דובר_המשך >> שרן מרים השכל (הליכוד): << דובר_המשך >> אני אשמח שתעשי גוגל, חברת הכנסת – – << קריאה >> פנינה תמנו (כחול לבן): << קריאה >> עשיתי גוגל וקראתי את המאמר. כנראה לא סיימת אותו. << דובר_המשך >> שרן מרים השכל (הליכוד): << דובר_המשך >> – – ותראי איך הוא מדבר בצורה נחרצת. הוא ביקש חוק חסינות במדינת ישראל. << קריאה >> פנינה תמנו (כחול לבן): << קריאה >> כנראה לא סיימת אותו. לשקר זה תורה. << דובר_המשך >> שרן מרים השכל (הליכוד): << דובר_המשך >> אבל בואו נדבר על הרצל, כי בשבילו התכנסנו פה היום: "בסוף המאה הקודמת ובראשית המאה הזאת נהייתה ישיבת היהודים במקומות מגוריהם ללא נשוא. הרדיפות נשאו אופי חברתי וכלכלי: חרם בחיי המסחר, נידוי המקצועות החופשיים, שלא לדבר על הסבל הדק יותר, המוסרי, שהיה מנת חלקם של יהודים אניני הרגש בהתחלף המאה. שנאת היהודים הפעילה את האמצעים החדשים ביותר, אך גם את הישנים ביותר. עלילת הדם הועלתה מחדש, אולם בו-בזמן גם טענו שהיהודים מרעילים את העיתונות כמו שהרעילו לפנים, בימי הביניים, את הבארות". את המילים האלה ממש היה אפשר לחשוב שכתבו על רקע גל האנטישמיות שעולה היום ומציף מחדש את העולם, שבו סובלים היהודים מסכנות ומחוסר ביטחון גובר על רקע התגברות האנטישמיות מימין ומשמאל. אולם דברים אלו נכתבו בשנת 1902 על ידי בנימין זאב הרצל, ברומן המפורסם שלו "אלטנוילנד". המציאות היא שהצורה שבה הרצל תיאר את האנטישמיות לפני למעלה מ-100 שנה הייתה כמעט נבואית, בוודאי רלוונטית להרבה יותר זמן מכפי שרבים מבני התקופה חשבו. למרבה הצער, נראה שגם היום תוקף באגרסיביות אותו שילוב של שנאת היהודים, שבמסגרתו היהודים הם איום גם על השמאל הקיצוני וגם על הימין הקיצוני, אלא שהיום מנסים להסוות את האנטישמיות תחת כסות של אנטי-ציונות ואנטי-ישראליות. הדפוסים הם אותם דפוסים והשנאה היא אותה שנאה. מבחינת האנטישמים, הציונות אשמה בכול: גם בקומוניזם וגם בקפיטליזם, בקולוניאליזם, באימפריאליזם וגם בליברליזם ובאיום על הגזע הלבן. כלומר, כל אנטישמי יכול לראות בציונות את הדעה הקדומה שהוא מנסה להדביק ליהודים. במובן הזה, הרצל ניתח את האנטישמיות בצורה חדשנית, שרלוונטית גם לימינו: הוא ראה בה תופעה שונה משנאת ישראל המסורתית, שאינה קשורה בפחד מפני הזר והשונה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> שנייה, גברתי, שנייה. חברים, בואו נפזר התקהלויות. שבו, חברים. תודה. << דובר_המשך >> שרן מרים השכל (הליכוד): << דובר_המשך >> האנטישמיות בת זמננו, קבע הרצל, אינה נובעת מהיעדר שוויון זכויות ליהודים, אלא להפך. היא תולדה של האמנציפציה ושל השתלבות היהודים בעולם. רבים ציפו שהיהודים יוותרו על זהותם הקולקטיבית וייטמעו באומות בתמורה לשוויון שניתן להם כפרטים, אבל הם, ברובם הגדול, לא עשו זאת. מכיוון שכך, המשיכו העמים לראות בהם אומה בתוך אומה. על כן, הסביר הרצל, עלינו להבין שבעיית השנאה האנטישמית חורגת מתחום המאבקים הכלכליים או המתחים החברתיים הפנימיים של החברה האירופית. "אינני חושב את שאלת היהודים לא לסוציאלית ולא לדתית", הוא כתב, "גם אם היא לובשת גוון זה או אחר. זוהי שאלה לאומית, וכדי לפתור אותה, עלינו להופכה תחילה לשאלה עולמית-מדינית הטעונה הסדר במועצת עמי התרבות", ככה הוא אמר. האנטישמיות היא בעיה בעלת מאפיינים לאומיים מובהקים, ולכן גם התרופה לאנטישמיות צריכה להתבסס על לאומיות. בניגוד לתקוותו של הרצל, הקמת מדינת הלאום של העם היהודי לא העלימה את האנטישמיות. אבל הוא בהחלט צדק בהגדרתו את האנטישמיות המודרנית כתופעה לאומית שיש להתמודד איתה בכלים לאומיים. האנטי-ציונות בבסיסה היא שלילת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית בצורה שמפלה אותו אל מול כל עם אחר. התנגדות למדינת ישראל פירושה התנגדות לכל גילוי של לאומיות יהודית. כאן ניכרים השורשים האנטישמיים של אויבי ישראל. בכל דור הם לובשים מסכה אחרת: פעם דתית, פעם תרבותית, פעם כלכלית והיום – טריטוריאלית ישראלית. ואולם, 71 שנות ריבונות לאומית שינו לבלי הכר את זהותו של העם היהודי. המדינה והלאום הפכו למקור של עוצמה וגאווה בעבור יהודי העולם. ההזדהות עימם הייתה לכלי בעל חשיבות מכרעת במאבק באנטישמיות, והחיבור לישראל הפך לחלק מכריע בזהות היהודית בכלל. בתנאים הללו אין שום ספק שמדינת ישראל כבית לאומי של העם היהודי נותרה המענה לאנטישמיות המרימה ראשה. חיבור יהודי העולם למדינת ישראל יחזק את תחושת השותפות והשיתוף של העם היהודי. גאווה לאומית ישראלית תהווה משענת חזקה להתמודדות עם טענות האנטישמים. העלייה והמשך הפיתוח של הארץ יציבו בסיס איתן לקיומו של העם היהודי בארצו, בדומה לכל אומה גאה אחרת. בנימין זאב הרצל כתב: "קראתי פעם לציונות אידיאל אין-סופי, ואני מאמין באמת כי גם לאחר השגת ארצנו, ארץ ישראל לא תחדל מלהיות אידיאל". האידיאל הלאומי של הציונות, כפי שהוא בא לידי ביטוי במדינת ישראל, נותר רלוונטי בימינו ולעתידנו. יהיו זכרו, דבריו, כתביו ודרכו כאור לדרכנו וכאזהרה למה שעלול לבוא בעתיד. תודה רבה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה לחברת הכנסת שרן השכל. חבר הכנסת איציק שמולי, סיעת העבודה; אחריו – חבר הכנסת יצחק פינדרוס, יהדות התורה. << דובר >> איציק שמולי (העבודה): << דובר >> תודה רבה, אדוני היושב-ראש. כנסת נכבדה, בישיבה מיוחדת זו של הכנסת אנו לא רק מציינים את הולדתו של הרצל אלא מחובתנו לדון גם במורשתו, ובמיוחד לשאול עצמנו היכן אנו עומדים ביחס לחזונו. הרצל הבין שאין עוד תוחלת לעם היהודי בגולה והפך את הציונות מחלום רחוק ליעד פוליטי שתכליתו ברורה: הקמת בית לאומי ומופתי לעם היהודי. החולמים עד אז הפכו לשליחים ולפועלים למען אותה התכלית. חזונו ומעשיו הצילו יהודים רבים בתקופה של שמד ואפלה בהיסטוריה האנושית, תקופה שלצערנו, עוד חזרה בהמשך. אופקו הרוחני ומרצו הבלתי-נדלה הפכו משאלת לב שקיננה בלבבות רבים למציאות פוליטית נועזת ותכליתית שהניעה את בניין האומה וגם את שגשוגה. הציונות היא הפרויקט הלאומי המוצלח ביותר של המאה העשרים; עם שקיווה, ובאמת התחיל ללכת. מקץ 71 שנה של עצמאות מדינית ניתן גם לומר שחזונו הפך את ישראל מארץ חרבה למקלט בטוח, מישימון למדינה שהיא נס ופלא; מדינה שקמה מתוך החורבן והרקיעה להישגים אדירים גם מול קשיים ומשברים, בפרויקט משותף של הנהגה מפוכחת ועם שעמד על סף התהום, ושרד. אבל השאלה שהולכת ומתחדדת היום, כשישראל היא עובדה קיימת, היא לאן הולכים מכאן. במשנתו של הרצל שני נדבכים עיקריים, שהאחד אינו מותר ללא השני: הקמת בית לאומי בטוח ליהודים, ובתוכו פנימה – חברת מופת מפעמת בעלת מוסר, סולידריות וצדק. כך אמר הרצל: "לזאת קראתי פעם בשם אידיאל שאין לו סוף. ובאמת חושב אני כי הציונות לא תחדל מהיות אידיאל גם לאחר שנשיג את ארצנו, ארץ ישראל. כי בציונות, כפי שאני מבין אותה, יש לא רק השאיפה לרכוש כברת ארץ בטוחה במשפט בעד עמנו האומלל, כי אם גם השאיפה להשתלמות מוסרית ורוחנית". הציונות היא גם ייעודה של אותה מדינה שתיכון כאן, כמימושו של אותו החלום גם להמשך. אותו החזון הוא שניצב גם היום ועומד לפניי ולפני בני דורי שיובילו את ישראל קדימה בעתיד. אתגריו הם שלושה: הבטחת עליונותה וחוזקה של ישראל כבית לאומי לעם היהודי, הבטחת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ובניית חברת מופת מפעמת בתוכה. לצערי, בימים האלה, אדוני היושב-ראש, עלינו לבחון ולראות לא עד כמה אנו מממשים את אותו אידיאל שאין לו סוף שטבע הרצל אלא עד כמה אנחנו מתרחקים ממנו, בחסות רוח רעה שמנשבת גם בתוך הבית הזה וגם מחוצה לו. ישנם כוחות בבית הזה שמובילים מהפכה אנטי-ציונית במהותה, שחותרת תחת תפיסות היסוד של הציונות עצמה ומבקשת לשנות את ישראל כפועל יוצא של אותו פרויקט מופלא. השילוב בין שעתה של תוכנית סיפוח של אוכלוסייה עוינת במישור המדיני, במחיר אובדן ריבונותנו ועצמאותנו, ובין שלטון המשתיק מתנגדים פוליטיים מבית, לצד פגיעה בזכויות מיעוטים והכשרת כפייה דתית ולצד חברה מפורקת ליחידים עם פערים חברתיים הולכים ומאמירים – כל אלו כולם משמעותם קטלנית ועלולה להוביל לחורבן, חלילה, של המפעל הציוני שאותו אנחנו כל כך מוקירים. ביום שבו חלילה יהודים יפסיקו להיות רוב בארצם וניאלץ להכריע בין מדינת אפרטהייד מצורעת, שסופה לקרוס, או מדינה דו-לאומית, שבבוא היום חלילה תהיה גם מוסלמית, תחול תפנית קטלנית בנדבך הראשון של הפרויקט הציוני, הנדבך של הגדרה לאומית ומימוש הבית הלאומי. ביום שבו תיזנח סופית, חלילה, השאיפה לכינונה של חברה צודקת, ויאומץ הקפיטליזם במתכונת החזירית ביותר שלו – מתכונת שרואה בכלל בסולידריות הפנימית עושק של רעיון החירות; ביום שבו גם במישור האזרחי תתקבע כאן סופית התפיסה שלשלטון שכאן הכול מותר, ביום הזה יקיץ הקץ גם על הנדבך השני של הרצל, ועל חזונו על היותה של חברת מופת. "כאן מותר" הוא שחיקת הבלמים ואובדן הבושה והמחשבה הכוזבת של הנהגה נטולת עכבות ושיכורת כוח, שהיא-היא התמצית של המדינה הזאת, ושניצחונה בבחירות, אדוני השר אקוניס, מאפשר לה לעשות ככל העולה על רוחה. "כאן מותר" הוא ההתכחשות להבנה שדמוקרטיה היא מסכת שלמה של ערכים שנועדו לבצר את זכויות האדם, והשרשת תפיסה טכנית וצרה במקומה, המקדישה את עקרון הרוב כערך בלעדי שבשמו רשאי השלטון לעשות ככל העולה על רוחו. "כאן מותר" הוא סימון אזרחים על ידי השלטון כאויבים וכבוגדים בשל עמדתם או בשל זהותם, והסתערות אמוק על שומרי הסף והמוסדות הדמוקרטיים המבצעים את מלאכתם. "כאן מותר" הוא שלטון שעבורו העמדת קיר הברזל בפני אויבים מבחוץ אינה רק תכלית העומדת בפני עצמה אלא גם כלי לפירוק שיטתי, לבנה אחרי לבנה, של החברה הישראלית מבפנים. "כאן מותר" זו גם המחשבה שמנהיג נבחר יוכל להיות ניזון מהשנאה שהוא זורע ולהחריג עצמו ממגבלות החוק בחסות סיסמאות לאומניות ורוב פרלמנטרי כנוע, שלא מעז לעמוד מולו. לסיום, אדוני היושב-ראש, בשנה ה-71 למדינה המדהימה שנבנתה כאן, עלולה להתהוות כאן, חלילה, מדינה אחרת. אם לא נתעורר, יומט עליה חורבן ודאי, חלילה, במציאות שלא ניתן יהיה עוד לתקנה. אני תקווה שבבית הזה, ביום הציון למורשתו של הרצל בשנה ה-100, עדיין נחשוב על היום הזה במושגים של אידיאל שיש לשאוף אליו, ולא נוסטלגיה שלא תשוב עוד. תודה רבה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה לחבר הכנסת איציק שמולי. חבר הכנסת יצחק פינדרוס, בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת עודד פורר, מטעם סיעת ישראל ביתנו. << דובר >> יצחק זאב פינדרוס (יהדות התורה): << דובר >> אדוני היושב-ראש, התלבטתי אם לעלות לנאום. האמת, לא תכננתי לעלות. מצאתי את עצמי לבד מהסיעה באיזה דיון סיעתי כאן, אבל הדוברים הקודמים שכנעו אותי כן לעלות ואולי להגיב. אנחנו מזכירים – והזכיר את זה השר אקוניס: העלייה לארץ התחילה שנים לפני הרצל. הייתה תנועת "חזון ציון" של תלמידי הגר"א. היו תלמידי הבעל שם טוב, שעלו ב-1777; הייתה תנועת "חזון ציון", שהעלייה המסיבית שלה החלה ב-1808; היו מגפות; הייתה רעידת האדמה המפורסמת בצפת – מתו הרבה מהם. כשהתנועה הציונית התכנסה בבאזל היו פה מעל 60,000 יהודים. אבל הוויכוח שהתנהל כאן קודם, חלקו לפחות – אני עוד מעט אתייחס גם לדברים על הסולטן הטורקי, למחזה שהיה כאן קודם – אם זכותנו על הארץ היא זכות לאומית או זכות דתית, מתנהל כבר 100 שנה: מהי הזכות שלנו? האם הזכות היא הזכות של התנ"ך? הוא מתנהל כבר 100 שנה. תמיד אנחנו חוזרים על זה, שאין לנו זכות מוסרית מול ערביי ארץ ישראל, מול העמים האחרים שהסתובבו כאן, ללא זכותנו היסודית, האלוקית, שהובטחה לנו כזכות דתית ולא כזכות לאומית. כי זכות לאומית יכולה להיות גם לבדואים שהיו כאן קודם, ואין שום סיבה שאנחנו נבוא ונטען לזכותנו. אבל בואו נאמר את האמת ונסתכל על עצמנו במראה: אחרי 100 שנות ויכוח, בסופו של דבר שתי התנועות הצליחו. קמה לה מדינת ישראל, קם לה צבא, מערכת טכנולוגית, כפי ששר המדע אמר, מערכת יפהפייה, מצליחה. גם עולם התורה, העולם הדתי, העולם הערכי, קם ועומד ונמצא כאן אחד מול השני. עכשיו יש שתי אופציות: להמשיך לנהל את הוויכוח הזה עוד 100 שנה, או להבין שאנחנו שנינו כאן ואנחנו נמצאים כאן ואנחנו חיים כאן, ולא לנסות להמשיך את אותו ויכוח שהתחיל אז, לפני 100 שנה, ונמשך 100 שנה. חובתנו, אנחנו – סביי, הסבים הרגישו אותו דבר כשקמה התנועה הציונית מול אותו "חזון ציון", אותה תנועה שניהלה את העלייה, שגנבו להם את המדינה. אז אפשר להמשיך לנהל את הוויכוח הזה. הם הרגישו אותו דבר: אחרי תוצאות בחירות גנבו להם את המדינה. אפשר לצאת מהשיח הזה, ולהבין שאף אחד לא גנב לאף אחד. שנינו, אחרי 100 שנה, יכולים להצליח ולהיות כאן, ולא קרה כלום. אבל אני גם מבין מהנואם, שהרצל היה בעד אקטיביזם שיפוטי. כנראה. הייתה לו עמדה מאוד ברורה בעניין הזה. הוא חשב שמי שצריך להיות הסולטן הטורקי זה נשיא בית המשפט העליון ולא הכנסת. הריבון צריך להיות בית המשפט העליון ולא הכנסת – כך אני מבין מהדברים – אז כנראה שיש עוד ויכוח בינינו להרצל. בסופו של דבר, אין סולטן טורקי. וכמו שבית המשפט העליון יכול במשך 20 שנה ליטול לעצמו סמכויות, מה לעשות? גם כאן 120 חברי הכנסת יכולים לקום בבוקר ולהחליט שיש עוד כמה סמכויות שהם רוצים לקחת לעצמם בחזרה אחרי 20 שנה. וכפי שהתחלתי, אחרי 100 שנה שנינו הצלחנו: שתי התנועות הצליחו וכולנו כעם אחד נמצאים כאן. זו אחריות משותפת של כולנו, להישאר כאן, להצליח ולהמשיך לשגשג על אף הוויכוחים בינינו. תודה רבה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה לחבר הכנסת יצחק פינדרוס. חבר הכנסת עודד פורר, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת מרדכי יוגב. << דובר >> עודד פורר (ישראל ביתנו): << דובר >> תודה, אדוני. אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני אולי אנצל את הכמה דקות שיש לי לסיפור שגם נוגע קצת במשהו אישי. אני רוצה לצטט מתוך היומן של הרצל, שבו הוא מתאר את הביקור שלו בארץ, לפני שהוא נכנס למושבה רחובות: "המשכנו בנסיעה, קבוצת פרשים באה לעברנו בסערה מן המושבה רחובות. כעשרים בחורים שערכו לפנינו מעין פנטזיה. הקיפו את העגלה שלנו בצהלות של שירים עבריים – – – עינינו מלאו דמעות בראותנו את הרוכבים הזריזים והאמיצים האלה, שלכמותם עשויים להתגלגל הצעירים שלנו, מוכרי המכנסיים" – זה היה ביטוי אנטישמי בגרמניה של אותם ימים. הידד, קראו הרוכבים בקול, "ויצאו בדהרה סוערת על פני השדה, רכובים על סוסיהם – – –". כך מתאר הרצל את קבלת הפנים שלו במושבה רחובות. אני חושב שהעובדה שאני עומד כאן כנין של שניים מן הרוכבים – זאת אומרת גם הסבא של אבא שלי, יעקב פורר, זיכרונו לברכה, היה אחד הרוכבים, וגם סבא של אימא שלי, יוסף קפלן הכהן, זיכרונו לברכה, היה אחד הרוכבים, שקיבלו, באמת, את הרצל למושבה רחובות, שהייתה מושבה שקמה עוד לפני שהוא כתב את ספרו המפורסם. ההתרגשות שאחזה אז, הייתה גדולה. יעקב פורר, סבא של אבא שלי, עלה בשליחות אביו, יהושע פורר, זיכרונו לברכה, שקבור בהר הזיתים, כדי להקים את המושבה רחובות ולהיות חלוץ למשפחה שתגיע אחריו – משפחה שעלתה מבריסק של אותם ימים. אגב, שם התחיל חלק מהתנועה הציונית. גם יעקב פורר וגם יוסף קפלן לא נתבקשו לעשות בדיקות דנ"א כשהם עלו למדינת ישראל, וגם לא אחרי כן, ולא כעבור כמה שנים. אף אחד לא פקפק לא בזהותם היהודית ולא ביהדותם. הם באו לכאן כדי להקים מושבה שיודעים לחיות בה ביחד דתיים וחילונים, מסורתיים וחרדים. המושבה רחובות, אני חושב, היא מופת בדיוק לעניין הזה ולמשפט: חיה ותן לחיות. חיה ותן לחיות, מכל הכיוונים. הם עלו והקימו, מצד אחד, את בית הכנסת הגדול על ראש הגבעה, שיהיה נישא מכל ההרים, דווקא במושבה; ומהצד השני, גם ידעו לעבוד ולשרת ולהילחם, וגם לנהל את הוויכוח. באותם ימים עוד היו ויכוחים אפילו על מה עושים פתאום בארץ ישראל עם החקלאות כשמגיעה שנת שמיטה – אגב, ויכוח שהרב קוק, זכר צדיק לברכה, ידע לפתור ולצאת מן הפלונטר הזה – וגם שם היו כאלה ששמרו יותר והיו כאלה ששמרו פחות, והיו כאלה שכן מכרו את הסחורה שלהם והיו כאלה שלא, אבל לא נלחמו אלה באלה, וקיבלו גם את אלה שלא שמרו את שנת השמיטה – והיה קשה לשמור שמיטה באותם ימים, תאמינו לי, הרבה יותר קשה מהיום. כי הם אמרו דבר מאוד מאוד פשוט, וזה גם מה שאמר הרצל: הם אמרו כן למדינה יהודית בארץ ישראל, אבל הם אמרו לא למדינת הלכה. לא היה להם חזון של להקים כאן בארץ ישראל מדינת הלכה. רצו להקים כאן מדינה יהודית ודמוקרטית לפי החזון הציוני גם של הרצל וגם של ז'בוטינסקי, שבא אחריו, ובמסגרת החזון הזה גם אנחנו רוצים להמשיך ולקיים כאן. ואני אומר את זה גם לחבריי: דווקא בימים האלה, שמתנהל מן ויכוח כזה וכאילו כל אחד מושך, וזה שונא את זה וזה שונא את זה – לא שונאים אף אחד, וכל אחד צריך לחיות באמונתו ויכול לקיים את אמונתו. ואני לא מחפש לשנות את אמונתו של איש, אבל שגם לא יחפשו לשנות את אמונתי ויאפשרו לעם היהודי להמשיך לחיות בארץ ישראל וליצור כפי שיצרו כאן לפני שהייתה מדינה ולפני שהייתה רבנות ראשית ולפני שהיו ועדים כאלה וועדים אחרים, ידעו להסתדר. אז גם בעניין הזה: חיה ותן לחיות – אני חושב שזאת הסיסמה. תודה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה, חבר הכנסת פורר. חבר הכנסת מרדכי יוגב, בבקשה, אדוני, בשם הבית היהודי והאיחוד הלאומי. אחריו – חברת הכנסת תמר זנדברג, מרצ. << דובר >> מרדכי יוגב (איחוד מפלגות הימין): << דובר >> אדוני היושב-ראש, שרים, חברי כנסת, יושב-ראש ההסתדרות הציונית העולמית אברהם דובדבני וצוותו, בני משפחת הרצל, אורחים, מכובדיי כולם, סבי מצד אימי, רבי אריה בן צבי, היה המורה הראשון בבית ספר נצח ישראל בחיפה עוד משנות מלחמת העולם הראשונה, ואת תלמידיו הוא נהג לקחת – הוא נהג לטייל איתם ברחבי הארץ, ונהג לקחת אותם לשני קברי צדיקים, לקבר האר"י בצפת, ולימים – לקבר הרצל בירושלים. יתרה מזו, בשבת לפני יום הזיכרון של הרצל, כ' בתמוז, נהג לעשות אזכרה בבית הכנסת רמב"ם בנווה שאנן בחיפה לעילוי נשמתו של בנימין זאב הרצל. הרב אברהם יצחק הכהן קוק, זכר צדיק לברכה, הרב הראשי הראשון לישראל, שהוזכר פה אתמול – ולא אזכיר באילו נסיבות – היה זה שספד להרצל, עם פטירתו בהתרס"ד, 1904, תוך שהוא מכנה אותו משיח בן יוסף. משיח בן יוסף הוא זה שבאמונה היהודית תפקידו להכשיר את כל הכלים לגאולה השלמה, למשיח בן דוד. כך ראה הרב קוק את הרצל בפעילותו בחזון ובמעש את כוחו, כמשיח בן יוסף. פעילותו של הרצל באה לעורר ולהעיר את כל העם הזה בכל התפוצות, והוא פעל רבות להשפיע גם על אישים בין-לאומיים כמו האפיפיור ומנהיגים באירופה לסייע למאבק של העם היהודי לשוב לארצו ולהקים בה ישות לאומית, את מדינת היהודים. לאורך כל הדורות, והזכירו את זה פה כבר לפניי, מחורבן בית ראשון ושני, נביאים ותנאים ואמוראים וגאונים הדגישו את חשיבות השיבה לארץ ישראל והרצון לעלות אליה; כך היה גם בימי הביניים לפני כ-1,000 שנים – רבי יהודה הלוי וכמיהתו לציון, הרמב"ם, הרמב"ן ואחרים קראו לעלות לציון ולבנות אותה, אבל קולותיהם לא הצליחו – גם אם הם עלו אישית – לקומם מציאות לאומית משמעותית של יהודים. לפני כ-500 שנה, אחר גירוש ספרד ועם הכיבוש הטורקי, שוב היו גלי עלייה של יהודים, בעיקר לגליל, לערים צפת וטבריה; קהילות קמו, אבל ישות לאומית עוד לא צלחה. אור החיים הקדוש, לפני קרוב ל-300 שנה, עלה עם כל משפחתו ותלמידיו ממרוקו. כך גם הגאון מווילנה לפני כ-200 שנה, והזכירו פה אחרים, כחלוץ לפני מחנה. תלמידיו הגשימו ועלו לכאן והקימו את היישוב הישן. ולפני כ-160 שנה החלו התעוררות ודחף של רבנים, של עיתונאים, של אישים נוספים, שביטאו בהגותם, בקריאותיהם וגם בפעילותם את בשורת חיבת ציון. כל הקולות שקראו לשוב לציון, כל אלו שפעלו, לא זכו להתעוררות הלאומית הרחבה של יהודים מכל הזרמים, מכל קצוות תבל, לשוב לציון. וזו באמת זכותו של בנימין זאב הרצל, שהיה איש שלפני כ-120 שנה הפך בחזונו ובפעילותו את כל התודעה ואת התנועה לציון לתנועה לאומית מדינית, זו שבסופה תרמה להקמתה של מדינתנו מדינת היהודים, היא מדינת ישראל. מאות פגישות, כשהוא מתרוצץ ברחבי העולם עם כישלונות ועם הצלחות – בכך הוא תרם את התרומה המכרעת שלו להתעוררות לאומית של עם ישראל בקהילות העולם; בעשרות פגישות עם מנהיגים מרחבי העולם תרם את התרומה המדינית החיונית והייחודית להכשרת הדעות ברחבי העולם. בקונגרס הציוני הראשון, וכבר הזכירו פה, במעין מחלוקת, כשהמילים מדברות בעד עצמן, אמר הרצל בבאזל: "עם יכול להיוושע" – אני אקרא – "רק בידי עצמו". זה דבר ראשון, מוסכמה ראשונה. הציונות היא התשובה ליהדות לפני השיבה אל ארץ היהודים – זו ציטטה; ללכד את כל היהודים על בסיס לאומי, לציון. ואכן הוא השתדל בכך, במימוש חזון השיבה של עם ישראל לציון, ועל כך כינה אותו הרב קוק בהספדו משיח בן יוסף, מכין הגאולה השלמה. ואולי חלק מהצלחתו היא כי הוא חיפש את האחדות, הוא חיפש לאחד את כל הזרמים, להביא את כל הזרמים סביב הציונות, ואולי זו הייתה הסיבה שבגללה הוא זכה. היטיבו לבטא את פועלו בשני שירים שני משוררים: יורם טהרלב ויענקל'ה רוטבליט, ואני אומר רק ציטטות מועטות: "הרצל וכל האדונים הנכבדים" – כולנו מכירים – "בבאזל ייסדו את מדינת היהודים", כי הוא באמת רץ ודחף "מן המזכיר אל השר, מן המיניסטר אל הגראף", ובאמת "האמין כתינוק בכל מה שהוא בדה, ואמר 'אם תרצו אז אין זו אגדה'". ויענקל'ה רוטבליט: "תשטוף את העפר מן העיניים, בנימין זאב", "שים יד על הלב", "ככה ראית?" ואני אומר באופטימיות גדולה: הוא לא היה מסוגל לתאר, ככה ראית. "ככה חזית?" אז כן, "תשתה איתי כוסית אחת לחיים", כי ברוך השם – דרך אגב, כדאי שנדע כולנו שאם תרצו אין זו אגדה – באמת קמה ונהייתה מדינת ישראל, קרוב למחצית מיהודי העולם כבר כאן, והיא קולטת עלייה ומתפתחת, גדלה ועולה. וכמי שנולדנו אנחנו כולנו לתוך המדינה, אז אנחנו מביטים – אני מביט בך, חוזה המדינה, "יהודי יקר כזה, עם זקן עד החזה", ובשם עם ישראל מודה שהקדוש ברוך הוא בחר דווקא בו ונתן לו את "הכוח להיות חוזה", ובשם עם ישראל לדורותיו אני אומר כאן, מכנסת ישראל, בשנת ה-71 למדינה, פשוט תודה רבה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה לחבר הכנסת מרדכי יוגב. חברת הכנסת תמר זנדברג, בבקשה, גברתי. אחריה – חבר הכנסת רועי פולקמן מסיעת כולנו. << דובר >> תמר זנדברג (מרצ): << דובר >> תודה רבה, אדוני היושב-ראש. בשנת 1902 התפרסם הספר "אלטנוילנד" של הרצל. השם שלו תורגם על ידי סוקולוב ל"תל אביב". השם הזה הוצע אחר כך על ידי שינקין לאיזו שכונה, שאחר כך הפכה לעיר מצפון ליפו, איזו עיר חוף שהיום מארחת איזה אירוע שירה שצופים בו 100 מיליון איש בכל רחבי אירופה והעולם. "אלטנוילנד" זה הספר השני של הרצל, והוא ספר שמתאר את החזון שלו למדינת ישראל לא כספר עיון אלא כרומן. זה סיפור, סיפור עלילתי על מסע ברחבי ארץ ישראל, ובמהלכו מתנהל קמפיין בחירות, קמפיין בחירות מדומיין בין מועמד בשם דוד ליטבק, מועמד שמציג חזון דמוקרטי ושוויוני. ואני אתן לכם ספוילר: הוא מנצח בבחירות את ד"ר גאייר, מועמד גזען שמנסה להגביל ולשלול זכויות מערבים, שמתחרה בו באותן בחירות. "תן לי לומר לך שחבריי ואני לא מבדילים בין בני האדם. אנחנו לא שואלים את האדם לאיזה גזע או דת הוא שייך. הוא צריך להיות בן אדם. זה הכול מבחינתנו", אומר הגיבור, המועמד של הרצל, בעצרת בחירות. וזה החזון של הרצל למדינת ישראל – מדינת העם היהודי וכל אזרחיה. מדינה שהיא בית לעם היהודי ומקלט מפני אנטישמיות, ודווקא לכן, כלקח מהאנטישמיות באירופה, שעיצבה כל כך את תפיסת עולמו של הרצל, היא מקיימת שוויון מלא לכל אזרחיה. כי הסובלנות, השוויון, התפיסה הליברלית והדמוקרטית הן עבור הרצל התרסה נגד הגזענות האירופית. החוויה של הרצל היא שאירופה דוחה את היהודים, ולכן הלקח הוא שמדינת ישראל מקבלת כל אדם, ללא הבדל דת, גזע ומין. בימים אלה, אנטישמיות, גזענות ושנאת זרים – שכולם נובעים מאותו רעיון – מתפשטים בעוצמה מדאיגה בכל רחבי העולם, וכן, גם בישראל. לנו יש אחריות להמשיך את החזון הזה, לפעול לשוויון כאן בבית וגם לפרק את הבריתות שמתהוות עם מנהיגים אנטישמיים שמלבים שנאה ברחבי העולם. הם לא עושים את ההבחנה שאנחנו עושים בין אנטישמיות נגד יהודים ובין גזענות ושנאת זרים נגד זרים אחרים. אנחנו צריכים להיות בית לכל היהודים, לא רק האורתודוקסים, אבל גם לכל האזרחים, לא רק היהודים. החזון של הרצל על הציונות, חברות וחברים, הוא זה שהביא את המשפחה שלי לכאן, לישראל. סבא וסבתא שלי הצטרפו לתנועה הציונית בגיל צעיר ועלו לארץ. הם דיברו עברית, התיישבו במושב בשרון ורצו לעבוד בחקלאות. את השמות של בני המשפחה שלהם שלא עשו כמוהם הקראתי רק לפני שבועיים בטקס "לכל איש יש שם", כאן, בכנסת. דווקא לכן יש לנו מחויבות עמוקה להילחם על החזון הדמוקרטי והשוויוני ולא לתת לו לקרוס, כמו שהקואליציה המתגבשת בימים אלה עושה – בצונאמי חקיקה בזוי ומושחת, שמתרקם בימים אלה. ישראל היא מדינה צעירה, אבל יש בה מסורת דמוקרטית מבוססת, שעכשיו אנחנו רואים שאפשר אולי יחסית בקלות, ואתם אחראים לזה, לפרום, להרוס ולרמוס. כל אלה שנושאים היום – אחד היתרונות בלהיות מפלגה קטנה זה לעמוד כאן לקראת הסוף ולשמוע את כל הנואמים שלפניי; הרבה מאלה שנשאו כאן את שמו של הרצל לוקחים היום חלק בתהליך שיטתי – לא מיידי, אבל מהיר במושגים היסטוריים – של החרבתה של הדמוקרטיה הישראלית, והתמונה שתלויה כאן מהווה לנו ציווי בדיוק לא לעשות את זה. אנטישמים גדולים, כמו מנהיגים בפולין ובהונגריה, שממנה הרצל ברח, עשו כבר את מה שאתם מנסים לעשות כאן היום, למשל להכפיף את בית המשפט לפוליטיקאים ולמפלגות. תתביישו לכם – זה מה שהרצל היה עושה. הוא היה מתבייש, אני בטוחה. הרצל חלם על עוד כמה דברים. הוא חלם על הפרדה מלאה בין דת למדינה, על מדינה חילונית שבה לא הדת ולא הרבנים מכתיבים את חוקיה; שהרבנים כמובן זוכים לכבוד ונמצאים בבתי הכנסת, אבל הם לא כאלה שיושבים במכינת עלי, מקבלים משכורת מהמדינה ומפיצים שנאה. ציטוט: לא ניתן כלל לדחפים תיאוקרטיים של אנשי הדת שלנו להתערב בענייני המדינה. לא להתערב באיזו אישה תורד מאיזו במה, לא באיזה מקום היא תשב באוטובוס, ולא לכתבים שמסיתים במפורש או במרומז להצית כנסיות ומסגדים. הרצל זכה לתואר שלו, חוזה המדינה, ולכבוד שכרוך בכך, דווקא משום שהוא חלם והגשים בתקופה שבה זה היה קשה במיוחד. דמיינו את אירופה במעבר המאה ובעשורים הראשונים שלה, ואת העם היהודי בתוכה – מפוזר ונרדף, מוכה באנטישמיות, וצעדיו הוצרו לא רק כעם אלא כבני אדם וכבני חורין במהירות מבהילה בתוך עשורים ספורים. מהמקום הזה העם היהודי ומנהיגיו הפעילו חזון, יוזמה, התמדה, כוח רצון, יצירתיות ועבודה בלתי פוסקת כדי להשיג את החזון שהם רצו לראות לנגד עיניהם. הם הפכו כל אבן, הלכו לכל מקום, לכל מנהיג, מעיר לעיר, ממדינה למדינה ובתוך עשורים ספורים הקימו מדינה, שרק לפני שבוע חגגנו לה 71 שנה. זה היה ממקום חלש ונרדף בהרבה, אבל הם לא לקחו "לא" כתשובה ולא האשימו אף אחד. הם עשו. אז מי יכול להסביר לי איך היום, 71 שנים לאחר מכן, במדינה עם צבא חזק, שחברה באו"ם, ב-OECD, באחד הרגעים העוצמתיים בתולדותיה, יש לנו כל כך הרבה תירוצים למה לא להושיט יד לשלום – כי זה אשם, וההוא לא רוצה ואלה אשמים. איך זה שהיוזמה המדינית לשלום, להסדר, לחלוקת הארץ, שנחוצה כל כך כדי להגשים את החזון הזה, איך זה שדווקא היא – בימים אלה אנחנו עושים כל כך מעט כדי להשיג, ליזום ולרדוף אותה? תודה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה לחברת הכנסת תמר זנדברג. אחרון הדוברים בישיבה לכבודו של יום הרצל הוא חבר הכנסת רועי פולקמן מסיעת כולנו. << דובר >> רועי פולקמן (כולנו): << דובר >> תודה, אדוני היושב-ראש. חבריי חברי הכנסת, איך הכול כאן זה עניין של השקפה. תמר חושבת שזה יתרון להיות בסוף – אני דווקא חשבתי שזה גם חיסרון להיות בסוף. הכול עניין של השקפה, כמו כל דבר פה בבניין הזה. הדבר השני: הרבה פעמים כשאני עומד כאן על הפודיום אני מנסה, למרות שזה קשה כפוליטיקאי – אנחנו הרבה פעמים מטיפים אחד לשני כאן, בבניין הזה – אני משתדל בדרך כלל להסתכל על עצמי מהצד השני, לראות איך הייתי רואה את זה. ספציפית על הרצל – פעם הייתי כאן גם ח"כ צעיר וגם אחד הצעירים, אבל השנה אני כבר אהיה בן 44, לא בעוד הרבה זמן, והרצל נפטר כשהוא היה בן 44 בלבד. ודי בעובדה הזאת כשלעצמה לחשוב – אתה מסתכל עליו ואני קצת חושב עלינו – וגם להתפעל מההישגים שהוא הספיק בחיים הקצרים שלו. מקריאה בכתביו נדמה כאילו הרצל הרגיש שהוא חי על זמן שאול. משהו דחק בו למהר ולרוץ קדימה כדי להגשים את חזונו. הרצל לא היה הראשון שפילל לשיבת עם ישראל לארצו. המסרים והחזון שלו לא היו מקוריים ולא חידשו שום דבר דרמטי על יתר ההוגים בתנועה הציונית באותה תקופה. גם הס ולילינבלום ופינסקר דיברו על זה. הדבר שהבחין, בעיניי, יותר מכל דבר בין הרצל לבין מקביליו היה החתירה לביצוע והשאיפה לתוצאות קונקרטיות. בספרו מדינת היהודים, מסמך משפטי דווקני ודקדקני, פירט את המודלים המוסדיים והמשפטיים של ההתארגנות לעליית היהודים ויישובם בארץ ישראל. בקיצור, תכל'ס. את החשש מהאנטישמיות הגואה לנגד עיניו המיר הרצל להקמת בנק אוצר התיישבות היהודים למימון יציאת היהודים מאירופה ופעולות התנועה הציונית, כדי שלא נהיה תלויים בחסדיהם של נדבנים. ואת החלום הציוני, שעליו התפללו דורות של יהודים, שכלל הרצל לסדרת פגישות עם מנהיגי אומות העולם בניסיונות בלתי פוסקים להשיג צ'רטר – הכרה בין-לאומית משפטית וחוקית בזכותנו על ארץ ישראל. אנחנו מציינים היום את יום הולדתו של הרצל בפרלמנט של מדינת היהודים, ולכן אך מתבקש לנתח טיפה את המנהיגות שלו במטרות, בהגשמה של החזון – ייסוד הקונגרס הציוני ובראשם הקונגרס הציוני הראשון. ביומן הוא כתב בתום קונגרס באזל, כמובן, את הציטוט המפורסם: "אם אמצה" את הקונגרס "בדיבור אחד, שאיזהר לא להגותו ברבים, הריהו זה: בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים. אם אומר זאת בקול היום, יענה לי צחוק כללי". אולי בעוד חמש שנים, ואולי בעוד חמישים שנה, יודו בכך כולם. הפער בין מה שהבין הרצל בתוך תוכו לבין הפקפוק של הסביבה הוא כמעט בלתי נתפס. פער כזה יכול לרפות את ידיהם של מנהיגי ציבור, אך לא ריפה במקרה הזה את ידיו של חוזה המדינה. רק תודעה פנימית ברורה וחותכת כפי שמתוארת בכתביו של הרצל מסוגלת לסייע בידו של מנהיג להגשים באופן זה את יעדיו. מחלוקות פנימיות היו גם מנת חלקם של חברי התנועה הציונית, אבל אותה אמונה פנימית הובילה את הרצל לסמן כיעד יצירת קואליציה רחבה ככל הניתן – שזה אחד האתגרים הגדולים ביותר של פוליטיקאי – שתכיל את כל שדרות העם: עניים, עשירים, צעירים, זקנים, חילונים וחרדים. לדידו של הרצל, זו הייתה משמעותו ההיסטורית של כינוס הקונגרס הציוני הראשון. סערת הרגשות והקיטוב במחנות שליוו את ראשית התנועה הציונית הגיעו לשיא בקונגרס השישי, קונגרס אוגנדה המפורסם, שכונה גם "קונגרס הדמעות" – אותו קונגרס שבו עלתה ההצעה לבחון ברצינות את אוגנדה כחלופה זמנית להקמת המדינה היהודית בעקבות פרעות קישינב והתמהמהות בהשגת הצ'רטר המיוחל להתיישבות בארץ ישראל. מצב זה העמיד למבחן את כושר המנהיגות של הרצל ואת היכולת להביא דברים להכרעה גם בשעת מחלוקת. אף שהסוגיה הוכרעה בהצבעה לטובת הצעת פשרה לשליחת משלחת לאוגנדה שלא מכספי הבנק הציוני, לאור התגובה של מחנה המיעוט, שב הרצל והצהיר מעל בימת הקונגרס: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני", ובכך הביע את מחויבותו לכלל חלקי המחנה. הוא רתם את כלל הציבור, ויחד עם זאת לא נמנע מקבלת החלטה, כשמה שעמד לנגד עיניו – למצוא פתרון. אז הינה, ניצב לפנינו אדם שקם בבוקר והרגיש כי הוא עם, והתחיל ללכת. והינה השיעור שלנו לימינו אנו: קיימת נטייה במערכת הפוליטית להימנע מהכרעה בסוגיות ליבה, לגלגלן משנה לשנה, מכנסת לכנסת ולהטיל על גורמים חוץ-פרלמנטריים לעסוק בלית ברירה בסוגיות שמהן הפוליטיקאים מתרחקים. מה שפינדרוס, שיצא – ואנחנו מכירים הרבה שנים – שוכח, שהרבה מאוד מאותן התקפות שלו על בית המשפט נובעות מזה שהכנסת מפחדת לקבל החלטות, וטוב לה לשלוח אותן – פעם זה לבג"ץ, פעם זה לחברה האזרחית ופעם זה לגורמים אחרים. גם בכנסת הזאת יעמדו לפנינו סוגיות ליבה מהותיות, למשל גיל הפרישה, עבודה מאורגנת – יצא מכאן ידידי ניסנקורן אבל יש שאלה גדולה על העבודה המאורגנת והשוק החופשי, שאלות שנצטרך להכריע בהן – והשלמת הפרקים החסרים בחוקה. גם אני התעסקתי בהן בכנסת הקודמת, וגלגלנו אותן קדימה, וביניהן חוק-יסוד: זכויות חברתיות, וכמובן הסדרת היחסים בין הרשות השופטת, המחוקקת והמבצעת, סוגיית הגבלת החקיקה – דברים שכבר התחלנו להתעסק בהם – צמצום החקיקה. מול נושאים אלה נוכל לבחור בדרך של המשך ההתחמקות או בדרך של התמודדות עם הסוגיות האלה, תוך בניית שותפות רחבה ומציאת פתרונות. זו דרכו של הרצל. אני מסיים. אנחנו נמצאים בימיה הראשונים של הכנסת העשרים-ואחת, ואני מפנה את זה בעיקר לחבריי, 49 הח"כים החדשים במשכן הכנסת: אני רוצה לברך אתכם ביום המיוחד הזה ברכה שהיא גם תקווה אישית: תהיו הרצלים. תהיו הרצלים. בשבילי להיות הרצל זה אומר לא להסתפק בדיבורים; תחתרו תמיד להגשים את חזונכם במציאות. הספינים יגיעו, הפייק ניוז ינסו להסיט אתכם ממסלולכם – אל תאפשרו להם. תזכרו מה הביא אתכם לכאן ותיצמדו לזה. דווקא בתקופה הזאת, של ירידה גלובלית בערך המניה של עובדות, של תוצאות, שבה כל אמירה סתמית של מאן דהוא הופכת לפולמוס ציבורי שמעסיק את החברה והתקשורת בישראל במשך זמן רב, ורוב הזמן עסוקים בדיבורים ולא במעשים; דווקא בעידן שעשייה לא תמיד מתורגמת לתמיכה ציבורית, חשוב להזכיר שהיכולת להנהיג ולהוביל מהלכים ארוכי טווח שפירות בצידם כרוכה ביכולת לתרגם חזון לתוכנית עבודה ולהוציא אותה אל הפועל. זו מורשת הרצל בשבילי. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה לחבר הכנסת רועי פולקמן. עד כאן הישיבה המיוחדת לציון יום הרצל. אנחנו מודים מאוד לאורחינו ביציע, שכיבדו אותנו בנוכחותם כאן. << נושא >> נאומי בכורה של חברי הכנסת<< נושא >> << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> נמשיך עם סדר-היום. בהמשך סדר-היום יש לנו כמה נאומי בכורה. ראשון הדוברים יהיה חבר הכנסת צבי האוזר. בבקשה, אדוני. עד עשר דקות לרשותך. << דובר >> צבי האוזר (כחול לבן): << דובר >> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, כפי ששמענו, מדינת ישראל מציינת היום את יום הולדתו ה-159 של חוזה מדינת היהודים בנימין זאב הרצל. האמת היא שפה בכיסא ממול היה ראוי שישב ראש הממשלה בשם ממשלת ישראל, לחלוק כבוד היסטורי לחוזה המדינה. הכיסא הריק הזה מהדהד כאן באולם. נאמר חבל. אני מכיר אותו, את ראש הממשלה, אישית. הכיסא הריק הזה כואב. עלייתו של הרצל על בימת ההיסטוריה יצרה מציאות שאין לה אח. היא הביאה לאחת התפניות הגדולות ביותר בתולדות העם היהודי. בגיל 36 פרסם העיתונאי הרצל את חזונו בספרון קצר אך ענק, שנקרא "מדינת היהודים". מאז, במהלך סך הכול שמונה שנות חייו האחרונות, ביסס את התשתית הרעיונית, המעשית והארגונית לעשיית הבלתי-אפשרי בעיניהם של קצרי הראות, והוא ביסוסה מחדש של הריבונות היהודית בארץ ישראל. באישיותו מסמל הרצל את התנועה הציונית, תנועה שחרתה על דגלה את סיום ההמתנה לניסים, ולקחה את גורל עמה בידה. תנועה שפיעמה בה חדוות ריבונות ושנשאה עיניה לקוממיות של הבית הזה. המסע שהחל בקונגרס הציוני הראשון של הרצל הושלם עם כינונה של כנסת ישראל. והינה, עומד אני כאן היום למרגלות תמונתו של חוזה מדינת היהודים, ואני חש חלק מחוליה בשרשרת ארוכה, ואני מלא ענווה, כבוד – ולהגיד לכם את האמת, התרגשות. מאז התכנסה הכנסת הראשונה ועד היום הושבעו 995 חברי כנסת בלבד. אנחנו, חבריי חברי הכנסת העשרים-ואחת, סוגרים את רשימת 1,000 המחוקקים הראשונים של מדינת ישראל. אדוני היושב-ראש, דור מייסדים אנחנו, וככאלה, רב ועצום כובד האחריות שעל כתפינו. בעוד 200 או 500 שנים יביטו אזרחי ישראל לאחור, אלינו, נבחריו הראשונים של העם היהודי ששב לארצו. הם יבחנו את מעשינו, ואנו נרכין ראש. אנו חבים להם חבות היסטורית, חובתם של דור מייסדים. על סיפו של הרבע האחרון של המאה הראשונה לעצמאות מדינתנו בעת החדשה – זמן קצר היסטורית – ניצבים לפתחה של ישראל שלל אתגרים. לחמישה מתוכם אני מציע לייחד היום בנאומי זה תשומת לב מיוחדת. הראשון, אדוני היושב-ראש, הוא שינוי גבולות במזרח התיכון. המזרח התיכון משתנה לנגד עינינו. האביב הערבי האיץ תהליך של ערעור הגבולות, גבולות סייקס-פיקו, שסורטטו בידי המעצמות הכובשות לפני כ-100 שנים. גבולות אשר סורטטו ללא התחשבות בפסיפס העמים, השבטים והקבוצות האתניות החיים כאן. שינוי גבולות המזרח התיכון הוא תהליך היסטורי הכרחי, גם אם הוא רק בראשיתו. המשך התעקשותה של הקהילה הבין-לאומית על קידוש גבולותיו הישנים של האזור – ואני אומר כאן דבר קשה – הביא עד כה לאובדן חיי אדם בהיקפים בלתי נתפסים, לפגיעה אנושה בערכי הליבה של הציביליזציה הליברלית-הומניסטית ולגל פליטים שנפוץ לכל עבר ומשנה סדרי בראשית במדינות הקולטות. רבותיי, ההפנמה שהמציאות החדשה במזרח התיכון חצתה נקודת אל-חזור התרחשה עם הכרת ארצות הברית בריבונות ישראל ברמת הגולן. זהו צעד ראשון של הכרה בגבולות חדשים המשקפים את המציאות בשטח. זהו צעד גדול לישראל, אבל הוא צעד ענק למזרח התיכון, ועלינו להתכונן לצעדים שיבואו אחריו. האתגר השני, חברים, הוא אי-השלמה עם הניסיון של האויב להעתקת שדה המערכה משטחו – שטחו של האויב – אל ריכוזי האוכלוסייה הישראלית. מיום קיומה ידעה ישראל מלחמות ועימותים צבאיים. יושבים פה אנשים שנשאו על כתפיהם את הנטל הזה. בכל אותן מלחמות הוטל על צה"ל לעצור את מתקפת האויב בשטחו, לפני שאש התותחים תפגוש את גני הילדים ובתי האבות שבשטחינו. חברים, אנחנו ניצבים כיום מול אויב אשר נחוש להעביר את שדה הקרב אל לב ריכוזי האוכלוסייה הגדולים שלנו. לצד הניסיון האיראני להשיג יכולות לא קונבנציונליות, מובילה איראן את שינוי תפיסת הלוחמה הקונבנציונלית נגד ישראל באזור. לא עוד טורי שריון ששועטים קדימה לעבר גבולה של ישראל כי אם מטחי רקטות וטילים שמשוגרים מלב אוכלוסייה אזרחית ישירות אל ליבן של ערי ישראל. זה יהיה המוקד במלחמות הבאות. רבותיי, ישראל איננה יכולה להשלים עם כך. עלינו להבין כי ירי הרקטות מעזה הוא מקרה מבחן לכושר ההרתעה הישראלי במזרח התיכון. על ישראל להציב קו אדום ולפעול בנחישות לפירוז עזה מרקטות, כתנאי מקדים לשיקומה. כן, אני חוזר: פירוז עזה. אובדן ההרתעה בדרום ישליך באופן ישיר על שחיקת ההרתעה בחזית הצפון מול איראן והחיזבאללה. אי-אפשר להתעלם מכך. האתגר השלישי, חברים, הוא ההכרה כי העברת אוכלוסייה כחלק מהסכם שלום חלפה מן העולם. המאה העשרים-ואחת איננה יכולה להכיל הסכמי שלום הכוללים העברת אוכלוסייה. בעידן החדש, אדוני היושב-ראש, לבני אדם זכויות יסוד לכבוד ולקניין. חבריי חברי הכנסת מימין ומשמאל, אין לראות בהחזרת העם היהודי למולדתו, אל הטריטוריה המכוננת של תרבותו, דתו והווייתו כמעשה עוול. ההגינות מחייבת כי גם מי שאינו מקבל אמת היסטורית זו לכל הפחות יאמץ את העיקרון המוסרי-אוניברסלי כי אין מתקנים עוול בעשיית עוול נוסף. לא ניתן עוד לעוול ולעקור אנשים מביתם ומנוף מולדתם כאילו הם חפץ שניתן להזזה, בין בהסכם ובין באופן חד-צדדי. ועל כן, חברים, במנותק מהשאלה היכן ראוי או אפשרי שיעבור קו הגבול, אתגר השלום הישראלי מקפל בתוכו גם את האתגר להשיל ממנו כל אפשרות של העתקת אנשים מביתם, יהודים או ערבים. האתגר הרביעי הוא מימוש ערבותה של ישראל לקהילות יהדות התפוצות. ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי – זו איננה רק כותרת של חוק-יסוד חשוב אלא בראש ובראשונה אחריות וחובה היסטוריות לאומיות. על מדינת ישראל לממש ברית אחים, ברית עולם עם יהדות התפוצות, ולדאוג שבכל זמן נתון תהא ישראל פתוחה וערוכה לקלוט כל יהודי החפץ בכך. גלי האנטישמיות הגואים בעולם מחזקים את המסקנה כי ישראל היא ביתם הבטוח של היהודים עלי אדמות, אך גם ללא קשר לשנאת יהודים ישראל צריכה לשמש מקור משיכה, שכל יהודי בעולם ירצה להיות חלק מסיפור ההצלחה שלה. לצד זאת, ישראל, שבה שוכנת לבטח הקהילה היהודית הגדולה בעולם, צריכה לקחת אחריות עליונה, מוסרית וגם מעשית – כן, מעשית גדולה – לחיזוק הזהות היהודית והקיום היהודי בעולם כולו, לא רק בישראל. אך מכל האתגרים הללו צף ועולה האתגר המשמעותי מכול, שעיקרו הבנה, הבנה עמוקה, שלכידות חברתית היא-היא מרכיב הליבה בחוסן הישראלי אל מול כל אתגרי העתיד. חברים, עם ישראל מתקרא לאורך כל הדורות "עם קשה עורף". קשה עורף במובן העמוק של המילה: עם שאיננו מקבל דברים כמובנים מאליהם, שואל שאלות, מתריס ושש אלי פולמוס. תרבות הוויכוח והספקנות פיתחה את הגותנו לאורך הדורות, והיא גם זו שעזרה לנו למצוא את האמת ואת הנכון לנו. חברים, ריב ומדון אינם זרים לנו, לא בעת העתיקה, ולצערי הרב, אני אגיד, גם לא בעת החדשה. אבל, ואבל גדול, מעולם בתולדות עם ישראל ריב ומדון לא היו מטרה בפני עצמה; מעולם לא הועלו לדרגת אינטרס לאומי ממש, מעולם לא הפכו כלי מרכזי להבטחת שלטון. חברים, פעם אמר – אני לא בטוח אם זה היה מעל דוכן זה – ידידי הטוב בנימין זאב בגין את המשפט שחרות לי היטב: לא טוב, חברים, לא טוב. יש מי שזוכר את זה. חברים אנחנו חייבים לשאול את עצמנו כיצד הגענו לימים שבהם הולכים ומיטשטשים הגבולות בין אמת לשקר; ימים שבהם שוליים הופכים מרכז ומרכז הופך שוליים; ימים שבהם נבחרי הציבור קוראים תיגר על מנגנוני בירור האמת; ימים שבהם אינטרס אישי להיחלץ מדין פלילי הופך לאינטרס לאומי; ימים שבהם במשכן הכנסת, כאן, הולכות ונבנות – ולא על ידי נגרי הכנסת – קרנות מזבח החסינות, כדי שניתן יהיה להיאחז בהן בשעת האמת; ימים שבהם נושאים ונותנים על הצבת צלם בהיכל, וקול דממה דקה משתרר כאן באולם, כאן, מימין לדגל הלאום. כאילו שכחו הם ששקט הוא רפש. שום אויב מבחוץ לא מסוכן כמו פילוג החברה הישראלית למחנות, בגדר הפרד ומשול. בל נטעה, לא נוכל לשום אתגר – לא לאיום הרקטות מעזה, לא לאיום הטילים מלבנון, לא לטרור הפלסטיני ולא לאיום האיראני – כאשר מי שתתייצב מול אתגרים אלה היא חברה חצויה, שסועה, מעומתת, מתכתשת ומרוסקת. שלמות העם, חבריי חברי הכנסת, ואחדות ישראל הן מרכיב הליבה בחוסן הישראלי, והן קודמות לכול. ההתלכדות סביב רעיון מאחד של קיומה של ישראל כחברת מופת, אור לגויים, היא האתגר הגדול ביותר שניצב בפנינו. היא, אגב, מחויבותו העליונה של זה הנוטל על עצמו להנהיג את העם היהודי במדינתו הריבונית. אינני מחדש כאן דבר, זו התשתית הרעיונית לקיומנו כאן 71 שנה, כפי שטבע אותו עוד בימי בראשית ראש הממשלה דוד בן-גוריון, שאמר – וחשוב לצטט ולחזור: "ביטחון וכלכלה הם רק אמצעים – ולא מטרה. אנו בונים מדינת ישראל מתוך חזון נבואי וכיסופים משיחיים – להיות גם למופת ולמורה דרך לאנושות". כן, כן, דוד בן-גוריון. חבריי, אם הייתי צריך לסכם במשפט אחד את החינוך שקיבלתי בבית הוריי, הייתי מנסח זאת כך: להיות אדם טוב ולהיות איש של אמת. אני מאמין שבָאמת יש כוח, ואיתה אני מגיע לכנסת. אם נחזור לבנימין זאב הרצל, הרצל אמר פעם למבקריו כך: "קמתי יום אחד ונחלצתי מכל מעגל חיי, מכל מכריי וכל ידידיי, כאדם בודד יצאתי להיאבק למען מה שחשבתי לנכון. אין לי צורך ברוב. אני זקוק רק להרמוניה עם הכרתי הפנימית, אז אני מרוצה – – –". חברים, לא קל לצאת ממתחם הנוחות, אלא כאשר יש בך את ההכרה הפנימית העמוקה שהאמת לצידך. עיקרון זה ליווה אותי בכל תפקידיי הציבוריים עד היום, והוא ימשיך ללוות אותי גם כאן בשליחות הזאת. מכובדיי, המקל עובר אלינו, דור חדש של ישראלים שיעצב את פני המדינה לאתגרים הקשים המצפים לה. זו המשמרת שלנו, חבריי – בפרט חברי הכנסת החדשים – עלינו לשמור על הנס, שאין שני לו. עננים על ראשינו, אך, אדוני היושב-ראש, הרוח איתן. תודה רבה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה לחבר הכנסת צבי האוזר. כרגיל, נשאיר זמן לחיבוקים וברכות, ולאחר מכן חבר הכנסת יועז הנדל יברך, כמקובל, את חבר הכנסת האוזר. << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> חבר הכנסת יועז הנדל מכובד לברך את חבר הכנסת צבי האוזר. בבקשה. << דובר >> יועז הנדל (כחול לבן): << דובר >> תודה, אדוני. ניתן לחיבוקים – – – << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> תתחיל. << דובר_המשך >> יועז הנדל (כחול לבן): << דובר_המשך >> אדוני היושב-ראש, חבריי, את החברים הכי רציניים, כמו שאתם יודעים, בישראל, אתה רוכש בשדה הקרב מול אש. את היכולת של צביקה, את עמוד השדרה האידיאולוגי והערכי שלו, הכרתי תחת אש מסוג אחר, בנקודה בזמן ובמקום שבו קשה להזדקף ולומר מה נכון ומה ראוי אל מי שמחזיק בכוח ובשררה. צביקה, שותפי לדרך, אני שמח על ההזדמנות לברך אותך, כוותיק שנאם פה לפני יומיים. תחילת דרכך הפוליטית הייתה בנוער התחייה. כשאני הצטרפתי לנוער צומת, כבר היית עם משקל סגולי פוליטי – השתתפות במאבק נגד פינוי ימית, ומאז אין-ספור מאבקים ועמדות מפתח בציבוריות הישראלית, בשקט ובצנעה. קו ברור ונחרץ לגבי שלמות ארץ ישראל, מדינת ישראל ועם ישראל; קו שלא זז ולא משתנה, גם אם אחרים מתבלבלים, גם במשכן הזה. ומעל הכול, ברצינות תהומית, יחס ענייני ועמוק לתפקידנו בשרשרת הדורות, חוליה בשרשרת של העם היהודי. זכיתי ללמוד ממך, בעבודה המשותפת במשרד ראש הממשלה, על תהליכים, יסודיות ועל הטוב שבמערכת הציבורית שלנו, כי יש גם בעיות. ואני זוכר איך ביום הראשון שלי כעובד ציבור הגעתי אליך, מזכיר הממשלה, עם שאלות על הפער שלא הצלחתי להבין בין החלטות ממשלה לבין היישום שלהן – זה מה שקורה לאדם ביום הראשון במערכת הציבורית – ואתה אמרת לי: קח קפה, תירגע, תלמד את המגבלות, אתה בלונה פארק על גלגל ענק. תסתכל, תשב וגם תיהנה מהתהליך. אז הנאה היא עניין סובייקטיבי, אבל בהחלט למדתי ממך איך איש של אמת, עקרונות ועם עמוד שדרה – קצת ארוך במקרה שלך – לא מתכופף לעולם. למדתי ממך איך פועלים כשהמדינה חשובה ולא הקידום האישי. כמזכיר הממשלה קידמת פרויקטים לאומיים שאת התוצאות שלהם אנחנו רואים עד היום, החל מהמעורבות במתווה הכותל ועד פרויקט שאולי פחות עוסקים בו בשיח הציבורי אבל בעיניי הוא מופלא – המורשת שלנו, איך מחזקים את המורשת שלנו, אתרי המורשת; וזה פרוס בכל מקום בארץ, ואני חושב שמעט ישראלים יודעים שאתה האבא והאימא של הפרויקט הזה. אבל אני רוצה לספר לכם דווקא על פרויקט אחד שאת התוצאות שלנו ראינו לאחרונה. לפני כמה שנים דיברנו, צביקה ואני, על קידום ההכרה ברמת הגולן. אני קטן אמונה, אמרתי לך: עזוב, זה לא מעניין אף אחד – לא את נתניהו, לא את הבוחרים ובטח לא את האמריקנים. בזמן קצר, מחוץ למערכת הפוליטית, הצלחת להקים לובי אמריקני, לשכנע את הקואליציה הקודמת שזה האינטרס שלה, ובסופו של דבר לבחוש את התבשיל הזה עד שהפך לעובדה מוגמרת. הכול באותה רצינות תהומית ויסודיות שמאפיינות אותך. מדינת ישראל התברכה בכניסתך לפוליטיקה, אני התברכתי בשותף לדרך או בהחזרת השותף לדרך מימים עברו, אנחנו בכחול לבן התברכנו, ואני משוכנע שהכנסת כולה. שיהיה רק בהצלחה לך ולכולנו. << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> תודה רבה לחבר הכנסת יועז הנדל. עכשיו יעלה לנאום בכורה חבר הכנסת מיכאל מרדכי ביטון. בכבוד. << דובר >> מיכאל מרדכי ביטון (כחול לבן): << דובר >> כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת, חבריי בכחול לבן ויושב-ראש התנועה והמפלגה שלנו, הרמטכ"ל בני גנץ. "בענווה אני נרכן אל מול הדר קמטי פניכם / חולמי ירושלים", כך כתב המשורר ארז ביטון. מיהם חולמי ירושלים? כלל העולים והאוהבים את ציון, אבל הוא כיוון לעולים ממרוקו, להורים שלי שחלמו את ירושלים בהרי האטלס, בוורזאזאת טמשינט. ההורים שלי, מסעודה ואליהו ביטון, לא זכו להיות כאן, אז הבאתי אותם, שתראו את קמטי פניהם – מסעודה ואליהו ביטון – אלה ההורים שלי, ואני שמח שהם פה איתי. אבל הם לא היחידים. ביציע, נצר אחרון למשפחתי, אחיה של אימי, ועולים ותיקים ממרוקו, חולמי ירושלים. לא הכול היה דבש בעלייה. יש מי שמכנים את זה החלום ושברו. היה חלום ציוני והיה שבר. הייתה מעברה ומשבר במעמד המשפחתי, וחינוך גרוע בירוחם, ואין עבודה ואין כבוד לתרבות. אבל חלפו ימים, מתחיל תיקון. המשורר ארז ביטון אמר לפייטן, גדול פייטני מרוקו, רבי דוד בוזגלו: "בוא מן הפינה אל במת הבמות". ככה, שמו אותו בפינה, בקריית ים. ואנחנו באים היום מן הפינה אל בית הבמות של המדינה, כנסת ישראל. זאת בימת הבמות. העולים ממרוקו, המיליונים שיישבו את שלומי וקריית שמונה וחצור וירוחם ודימונה ואופקים ושדרות ומצפה רמון, זאת המסה הקריטית של יישוב הנגב והגליל, הם באים מן הפינה אל בימת הבמות, זאת כנסת ישראל. אנחנו, דור שני ושלישי לעלייה, באים להנהיג את המדינה, אל בימת הבמות, פה בכנסת. גם במסע האישי שלי היה חלום ושברו. עזבתי ארבעה תיכונים, עשיתי ברדק, לא רצו לגייס אותי לגולני. בגיל 17 התגייסתי, בכיתה י"א. המח"ט שלי פה, גבי אשכנזי, אמר להם: תוציאו אותו לקורס מ"כים, סמלים, לפחות לוחם טוב – לא משכיל גדול אבל לוחם. יצאתי למ"כים, מוניתי לסמל, ותוך שלושה חודשים מוניתי לקצין, ומייד הוציאו אותי לקורס קצינים ופיקדתי על קצינים בבה"ד 1. חוויית ההנהגה בבה"ד 1 החזירה אותי הביתה; אספתי ילדים מהרחוב, הכנתי אותם לקצינים, השלמתי בגרות ותואר ראשון ותואר שני ותעודת הוראה ואת כל ההשכלה שצריך. 20 שנה פעלתי בירוחם כמתנדב, כיזם חברתי; הקמתי עמותות לילדים ונוער בסיכון, להתיישבות צעירה; הדחתי ראש עיר מושחת, שירתי את הקהילה. אבל גולת הכותרת של העשייה שלי זה להיות ראש העיר של ירוחם. קיבלתי עיר בפשיטת רגל כלכלית – גירעונות, הלוואות, תדמית גרועה, הגירה שלילית; 30 בתים נבנו שם ב-20 שנה – בית וחצי בשנה – לא הייתה שם הרבה עבודה בבינוי. בנינו אסטרטגיה, עשינו חינוך. עשינו חינוך עם קרן רש"י, עם גבי אשכנזי, עם הרמטכ"ל בני גנץ והמיליונים שגייסת לירוחם מאנשים טובים, עם האחים פינטו, עם מנדל, עם מיאמי, עם דורון לבנת. אני מספר לכם על פילנתרופיה, בתוך זה יש בושה – החינוך של ילדי ירוחם יהיה תלוי בפילנתרופים? אבל עושים, לא מחכים. ועשינו חינוך, והבאנו את ירוחם מ-60% בגרות ל-90% בגרות, מאפס ילדים בשנת שירות ומכינה קדם-צבאית ל-40% ילדים, יחד עם חילי טרופר. עשינו מהפכה בגיל הרך, אנחנו עיר מובילה בחינוך. אבל לא מספיק. השקענו בסטודנטים, כדי שיחזרו להתיישב: מ-40 סטודנטים – 400 סטודנטים באו לירוחם. הקמנו תוכניות עם ספיר בירוחם. עשינו הרבה בירוחם. ומה שלמדנו בירוחם מלמד אותנו שאפשר לתקן את החברה הישראלית. ולכן אנחנו כאן. אפשר לנצח את הסוציו-אקונומי; אפשר לבצע אסטרטגיה שתצמצם פערים בחברה ותיתן הזדמנות שווה לכל אדם. את זה אני בא לעשות כאן. קורות חיי והניסיון שלי ימקדו אותי בתחומים הבאים: חינוך חינם ושוויון הזדמנויות בחינוך – יש בלוף גדול בישראל: חינוך חינם. ילדים עניים בירוחם עדיין צריכים לשלם על אוכל, ספרים, טיול – והם לא באים לטיול, הם אומרים: אני לא אוהב לטייל; הם לא אוכלים, אומרים: אני לא אוהב את האוכל. אבל הם בעצם צריכים לשלם. ואין הזדמנות שווה בחינוך. אנחנו עשינו בג"ץ על תקצוב דיפרנציאלי ואנחנו נממש אותו. אנחנו רצים למרחקים ארוכים, ונצמצם פערים בחינוך ונעשה תקצוב דיפרנציאלי ונגרום לחינוך חינם בישראל להיות חינם, ונאסור גביית כסף מהורים במערכות ממלכתיות של המדינה. הדבר השני שאתמקד בו – הנגב והגליל. בנגב ובגליל גרים אנשי מופת, שאוהבים את הנגב ואת הגליל. ונעשו דברים בנגב ובגליל, ויש קהילות ויש תקווה. אבל יש גם מחדלים של ממשלה; ממשלה שלא בונה בית חולים בנגב – בית חולים אחד. 70% מהמרפאות בנגב זה כללית, ובית חולים של כללית – מונופול של רפואה שלא יוצר תחרות. הממשלה לא בונה בית חולים ומהססת – ואני גאה בבני גנץ, שבנאום הראשון שלך אמרת: נבנה בית חולים בנגב. פתאום זה נהיה פופולרי, בית חולים בנגב. הממשלה הזאת וקודמותיה חששו מלהסדיר את ההתיישבות הבדואית. זה לא עניין של ימין ושמאל, זה הפקרות. מי שלא מסדיר 100,000 מתיישבים עם מים, חשמל, ביוב, חינוך, עושה ג'ונגל והפקרות בנגב. חייבים להסדיר את ההתיישבות בנגב. אלה המשימות בנגב. הצפון נשכח. לגליל ולצפון אין ייצוג בכנסת בכלל כמעט, אין עוצמה פוליטית. הממשלה הזאת הבטיחה לגליל תוכנית כללית ולא ביצעה. אנחנו נהיה פה ולשון לנגב ולגליל ולפריפריה החברתית. אני מניסיוני – שירתי בעם היהודי, בסוכנות היהודית, מגבית קנדה, ואני לא ארחיב, כי צבי האוזר דיבר על מחויבותנו לעם היהודי. אני חייל של העם היהודי. שישה מיליון יהודים פה, שישה מיליון יהודים באמריקה, עוד שני מיליון יהודים בודדים. יש לנו אחריות משותפת. ועוד מיליון ישראלים מסתובבים בעולם. והמחויבות הרביעית שלי – לצעירים אידיאליסטים בישראל. גם הם נמצאים כאן. מנכ"לי עמותות שהובילו קהילות צעירות של יזמות חברתית; אלפי אלפי צעירים מהנוער העובד, ממחנות עולים, מהשומר הצעיר, בני המקום, תנועת תרבות ורבים אחרים. אלפי אידיאליסטים יוצרים שינוי. אני חייל של הקהילות הצעירות, אני אפעל למענן בכנסת ואסייע להן בכל האתגרים שהן פוגשות בקהילה. כנסת ישראל נדרשת לשאוב השראה משני מוקדים. מוקד אחד – מגילת העצמאות: מדינת ישראל "תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום, לאור חזונם של נביאי ישראל". יש לנו עבודה. מגילת העצמאות לא מתממשת לנגד עינינו ולעיתים יש נסיגות. אבל מהו חזונם של נביאי ישראל? הנביא ישעיה: "הלוא פָרֹס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית כי תראה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ ומבשרך לא תתעלם". מי זכה להכניס עני אל ביתו, לפרוס לרעב לחם? אנחנו זכינו בירוחם לפרוס לחם ולהכניס עני לביתו בדיור ציבורי. אבל מה המשמעות העדכנית של לפרוס לחם לעני בישראל? שלא יהיו יותר חבילות מזון; שלכל רשות מקומית יהיה מיליון שקל לאוכל למי שצריך – זה גרושים, 50 מיליון שקל ואין סיפור של רעב בישראל – אבל לרשות מקומית, בלי קופסאות, בלי השפלה של עניים. "עניים מרודים תביא בית" – זה דיור ציבורי שחסר, זה דיור בר-השגה – זה "עניים מרודים תביא בית" בעידן המודרני. הפסוק הזה הוא תוכנית העבודה שלי, הוא תוכנית העבודה של כולנו. אבל גם ברגע כזה אני לא שוכח את המחיר ששילמנו למען ביטחונה של ישראל. גם חברים שלי שנפלו בגולני: רונן ג'ורנו בלבנון והראל כברה, וגם במשפחה שלי: אח שלי אבי שנהרג בצבא, ועוד שלושה בני דודים – אייל ביטון, מיכאל ביטון מחצור וגבי ביטון, בפיגוע בכפר דרום; ודוד נסים ועקנין, אח של אימא. סבא וסבתא שלי איבדו חמישה נופלים, זאת לא הקרבה? הסיפור שלהם לא כתוב בנרטיב הציוני – לא של העולים ממרוקו – עדיין אין מוזיאון עליות. לשני מיליון עולים ממרוקו ותוניסיה ואלג'יריה ורומניה אין מוזיאון לעולים; לעשרה לוחמי ניל"י במחתרת יש מוזיאון. הסיפור הזה של הנופלים הללו הוא לא נוצץ, הוא לא כתוב בהיסטוריה, אבל הם עטרת ראשנו; ובהשאלה, הם מגש של זהב שעליו קמה תקומת ישראל בפריפריה. ובקטנה, אמרו ליועז הנדל ולצביקה: איך אתם הולכים עם השמאלני הזה? ואני אומר להם: תגידו, מה אני צריך לעשות? להיות קצין בגולני, לעשות 20 שנה צבא, לגור בירוחם, לעשות מהפכה – אל תתבלבלו. אני יהודי, ישראלי, ציוני, מסורתי, מרוקאי, ממלכתי, ירוחמי, מזרחי. כל זה ביחד. << קריאה >> גבי אשכנזי (כחול לבן): << קריאה >> גולנצ'יק. << דובר_המשך >> מיכאל מרדכי ביטון (כחול לבן): << דובר_המשך >> מה אתה אומר? << קריאה >> אורנה ברביבאי (כחול לבן): << קריאה >> גולנצ'יק היה חסר לו. << דובר_המשך >> מיכאל מרדכי ביטון (כחול לבן): << דובר_המשך >> גולנצ'יק, תוסיפו. כל הזהויות האלה, וזו תשתית החברה בישראל, זה מרכז החברה. יש לגיטימציה לעבוד כאן עם כולם למען המדינה. לכנסת בישראל יש אחריות לדרך שהיא תבצע את הדברים, לא רק לתוכן ולחוקים. אני מתחייב לפעול באתיקה של חברות ושותפות וכבוד לכל אדם מכל סיעה – ערבי וחרדי ושמאלני וימני ומרכזי – כולם שותפים שלי לעשייה. אני רוצה להגיד משהו למשפחה שלי, לאילנה אשתי, שנמצאת, לאביה, לרוני, לנבו, לסתיו ואורי: להיות איש ציבור זה מחיר, אבל אני קיבלתי את המשפחה הכי טובה בעולם, גב גדול לתפקיד כראש עיר וגב גדול לעשייה שאני הולך לעשות. אני גאה לפעול תחת ההנהגה של הרמטכ"ל בני גנץ בכחול לבן, ומחכה לעשייה שלנו. דיברו על הרצל, לא סיפרו שהייתה לו תכונה – עקשן. הרצל הלך לרוטשילד ולברון הירש וביקש כמה מיליונים לכנס בבאזל, ואמרו לו – כמו שחבר הכנסת פולקמן אמר: אתה משוגע. אז הוא הלך ברכבות ואסף כסף בקופה קטנה. כשהירש ורוטשילד ראו את כל המאות בכנס הם כבר באו להיות הנשיאים. כחול לבן, אנחנו צריכים להיות עקשנים, נחושים ומתמידים. העולם שייך למחליטים, למתמידים ולעושים – אנחנו נהיה שם, נתמיד, ניאבק. ולסיום של תקווה ואהבת אדם, אני רוצה להקריא את שירו של טשרניחובסקי: "שחקי שחקי על החלומות / זו אני החולם שח / שחקי כי באדם אאמין / כי עודני מאמין בך". תודה רבה. << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> תודה רבה לחבר הכנסת מיכאל מרדכי ביטון. המזכירה מזכירה שבכנסת אין מחיאות כפיים. תברך חברת הכנסת סתיו שפיר, בבקשה. רבותיי, אנחנו ננצל את הדקה הזאת בשביל להקריא לחברי הכנסת החדשים, יש פה, בלי עין הרע, קרוב ל-50 חברי כנסת. מאוד התרגשנו לראות את התמונות שהציג חבר הכנסת מיכאל ביטון ולכן לא הערתי, אבל תקנון הכנסת אומר: חבר הכנסת לא יציג במליאת הכנסת חפץ כלשהו, ולא יעשה שימוש בחפץ או בכיתוב לצורך הבעת עמדתו. וכמו שאמרתי קודם, גם אין מחיאות כפיים בכנסת. חברת הכנסת סתיו שפיר תכבד את מיכאל ביטון בדברי ברכה, בבקשה. << דובר >> סתיו שפיר (העבודה): << דובר >> כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, אילנה, אביה, רוני, נבו, סתיו, אורי – המשפחה המקסימה, אני גאה ונרגשת במיוחד לברך מנהיג אמיתי, ציוני אמיתי, איש חזון וחלומות ואומץ; פעיל חברתי, ראש עיר, וגם חבר אמת – ומעכשיו: חבר הכנסת מיכאל ביטון. האמת שזו לא הפעם הראשונה שאני מברכת אותך מעל הדוכן הזה. בנאום הבכורה שלי, לפני שש ומשהו שנים, הזכרתי את ראש העיר הצעיר שהגיע לישיבת הסיעה שלנו, מיכאל ביטון, שהיה אז בקדנציה הראשונה שלו, ביחד עם ראש עיריית באר שבע רוביק דנילוביץ, כדי להיאבק נגד העברה של מפעלי ענק בפריפריה לידיים זרות – אותה התנועה שאנחנו מכירים של הפרטה וגלגול של משאבי הטבע לחברות פרטיות, שמשם מגלגלות אותן הלאה לחברות זרות. גורלם ותעסוקתם של אלפי עובדים היו מונחים שם על הכף, ומיכאל הגיע להיאבק נגד כוחות ואינטרסים חזקים מאוד, ללא מורא, באומץ – כמו תמיד. את היום הראשון של הפגרה במושב הראשון שלי, שהגיע משום מה יותר מדי מהר, העברתי איתך בירוחם. הקמנו ביחד את השדולה לצדק חברתי, ויכולתי שם לבוא וללמוד מצפייה באחד המנהיגים הכי מעוררי השראה שפגשתי בחיים: אדם שמצליח לשזור את החזון שלו, את החלומות שלו, חזון מהפכני ממש, בכל דבר שהוא עושה ביום-יום. אם היה אפשר לחשוב על דרך אידיאלית שבה צומחים מנהיגים, מיכאל ביטון עושה את זה בדיוק לפי הספר. יליד לעובדי אדמה ממרוקו, יליד ירוחם, שלא הסתדר עם מסגרות בילדות אז תמיד היה לו חשוב להמציא אותן מחדש; שהפך לפעיל חברתי, למדריך, לאיש סביבה, לאיש חינוך, למארגן קהילות, תמיד עם יכולת נדירה למצוא את המשותף, לחבר, להצליח לעבוד ביחד ולחפש איך כולנו יכולים להתחבר לסיפור אחד – חילונים ודתיים וחרדים, יהודים וערבים – שכולנו יכולים להיות חלק ממנו; לטפס למעלה עד לתפקיד של ראש העיר ולמלא אותו בכל רגע, בשעות הערות ובשעות השינה המעטות. וכך הכרנו – במחאה החברתית מיכאל היה ראש העיר הראשון שאימץ את המחאה לליבו והביא אותה לירוחם, ובשנה הראשונה לתפקיד שלו כבר הוביל מחאה: צעדה מירוחם ועד לבית ראש הממשלה כדי למחות וכדי לצעוק את זעקתו של הנגב. אני, יש לי עוד – – – << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> אני מוסיף לך דקה לכבודו של חבר הכנסת ביטון. << דובר_המשך >> סתיו שפיר (העבודה): << דובר_המשך >> יש לי עוד הרבה מה להגיד עליו, אדוני. אני – – – << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> אל תפסיקי להגיד. << דובר_המשך >> סתיו שפיר (העבודה): << דובר_המשך >> אני אשתדל למהר. << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> כן. << דובר_המשך >> סתיו שפיר (העבודה): << דובר_המשך >> אני הגעתי אליו אחרי גל ההפגנות הראשון, כחלק ממסע שערכתי לאורכה ולרוחבה של הארץ, ורציתי ללמוד ממנו. והמשפט הראשון שהוא אמר לי היה: פוליטיקה. על כל איש שטח ופעיל חברתי להתגייס למקום שבו מתקבלות ההחלטות – הפוליטיקה. והיום, ברגעים האלה, האמירה הזאת אפילו יותר חשובה מאשר אז. בתקופה הזו, שבה הדמוקרטיה עצמה מונחת כאן על הכף, ההתגייסות לפוליטיקה – ההפיכה לפוליטיים היא ממש קריטית לעתיד המדינה. מנהיג אמיתי לא בוחר בדרך הקלה; מנהיג אמיתי לא הולך ונגרר אחרי הסקרים – הוא מחפש איך לשכנע את הציבור, איך לחבר את הציבור לחזון שלו, איך לגייס אותו, איך ליצור בו בתוכו את האומץ ואת ההשראה, ואת היכולת להמשיך קדימה גם כשזה קשה. מיכאל הוא בדיוק אדם כזה, ואני מרגישה כל כך הרבה יותר בטוחה כאן, לפני הקדנציה הקרובה והמאתגרת שהולכת להיות לנו, ולדעת שאתה תהיה פה איתנו, בלי פחד, עם היכולת לחבר בין המאבקים לצדק חברתי ושוויון לבין המאבק העיקש של הדמוקרטיה, לבין המאבק החשוב כל כך על השלום. התקופה הזו דורשת את האומץ ואת העוצמות שלך, מיכאל. היכולת להיאבק על האמת גם היכן שמעטים מעיזים. היכולת לחבר ציבורים שונים מכל רחבי הארץ בלי לפחד, והיכולת לראות את האזרח ואת הסיפור שלו מבעד לתוויות ולשבטים. היכולת לעמוד מול זרם השתקנים ומול הפחד ולעשות את המעשה הנכון והאמיתי, זה בדיוק הדברים שאתה מצליח להביא לכאן ובצורה כל כך מרשימה. ואני חייבת להגיד דבר אחד אישי. המנהיגות של מיכאל אף פעם לא מסתיימת במפתן הדלת של הבית שלו. יושבים כאן ביציע עוד חבורה של מנהיגים, המשפחה המדהימה הזאת, שבכל פעם שנכנסים אליו הביתה אפשר לפגוש שם את כל ירוחם, מהפועל במפעל ועד למנהל, את כל האנשים שמיכאל גייס במאמץ ובשכנוע ובידידות ובחברות להיות חלק מהמשימה הזו שהוא לקח על עצמו. והמשפחה הנדירה הזאת, שהיא כל-כולה חינוך – ואני יודעת שכל חמשת הילדים המופלאים, גם אותם אנחנו הולכים לראות כבר בשנים הקרובות עושים מעשים גדולים למען המדינה שלנו – היא משפחה שבכל פעם שיצאתי מהבית שלכם לחשתי למיכאל קצת במבוכה: וואו, כמה שאתם עושים חשק למשפחה גדולה. ועוד דבר, אדם שבאמת אוהב את המדינה, אפשר לראות את זה באיך שהוא מתבונן בארץ, בטבע. תצאו עם מיכאל להסתובב במדבר ליד ירוחם. שבו איתו ותראו את המבט שלו כשהוא יושב על שפת המכתש, נפעם מהנוף. זה המבט. זו האהבה לארץ, למולדת. זו המחשבה ומשם הגיע האומץ כדי באמת לפעול עם כל הכוח הנדרש למען העתיד שלנו. << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> תודה רבה. << דובר_המשך >> סתיו שפיר (העבודה): << דובר_המשך >> גאווה גדולה לעם ישראל שתהיה אחד ממנהיגיו ומנבחריו. מנהיג מלידה, משרת ציבור ובן אדם אמיתי. בהצלחה. << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> תודה רבה לחברת הכנסת שפיר. עכשיו נאום בכורה של חברת הכנסת מיקי חיימוביץ, בבקשה. << דובר >> מיקי חיימוביץ (כחול לבן): << דובר >> אדוני יושב-ראש הכנסת, חברי כנסת נכבדים, חברים לדרך, אני ניצבת כאן היום ומתרגשת. במשך שנים דיווחתי על מה שקורה כאן, בין כותלי המשכן המכובד הזה, וכעת יש לי הזכות להיות חלק ממנו ולנסות מכאן להשפיע ולשנות. אני מרגישה שאני כאן כשליחה של הדורות הבאים, הם, שמסתכלים עלינו היום ושואלים אם אנחנו מקיימים את התפקיד שלנו לדאוג לעתידם כפי שנהגו הדורות הקודמים או שאולי אנחנו בוגדים בהם, בחלומות שלהם, בתקוות שלהם לגדל את ילדיהם בעולם כמו זה שבו אנחנו גדלנו. האם זהו לא תפקידנו כהורים? אני חושבת על אימי סימון, שבעוד חמישה ימים תחגוג יום הולדת 90, שצופה בי עכשיו מהבית, גאה מאוד. אני חושבת על אבי ארנולד, זיכרונו לברכה, שלא זכה לראות אותי ברגע הזה. שניהם, שעלו לארץ לבד, ללא משפחתם, מרומניה ומטורקיה, עבדו קשה, וכל חייהם עמדה טובתנו – של אחי דן ושלי – לנגד עיניהם. הכול כדי לספק לנו חיים טובים ונוחים יותר. כי כך נוהגים הורים, שמים את טובת ילדיהם לפני זו שלהם. לא מעט שאלו אותי בתקופה האחרונה מה גרם לי בסוף לעשות את הצעד הזה שהביא אותי לעולם הפוליטי ולכנסת. התשובה היא שהמצב מדאיג ואכפת לי. מדאיג אותי מה שקורה לנו כחברה וכמדינה דמוקרטית. אכפת לי מעצמאות מערכת המשפט, מהעוני, מהקשישים, מהנכים וממה שקורה למיעוטים. אבל הדאגה שלי היא רחבה מעבר לגבולותינו. היא ממשהו שאינו מבדיל בין גבולות. אולי קצת קשה להאמין, אבל לדברים של נערה בת 16 משבדיה הייתה השפעה עצומה על ההחלטה הזו שלי. כשגרטה טונברג הייתה בת שמונה היא קראה לראשונה על ההתחממות הגלובלית ועל סכנת שינויי האקלים. גרטה, ילדה שמאובחנת כבעלת תסמונת אספרגר, נחרדה. מאז היא עוסקת רק בנושא הזה, והיא יודעת עליו כיום יותר ממה שהרבה מומחי אקלים יודעים. לפני שנה היא גם החליטה לעשות מעשה. היא כתבה על שלטים דרישה ממנהיגי מדינתה להתייחס ברצינות לנושא, והחלה להתייצב בכל יום שישי, בגשם, בשמש, בשלג – זאת שבדיה – במקום בבית הספר, מול בניין הפרלמנט השבדי כדי למחות. המראה הזה של נערה צעירה עם שתי צמות, שנראית צעירה לגילה, סקרן לא מעט אנשים. השביתה שיזמה סוקרה בתקשורת, גם העולמית, וגרטה הוזמנה לשאת דברים בוועידת האקלים בקטוביץ. הנאום שנשאה שם הוא אחד הדברים שגרמו לי לעמוד כאן היום. "אתם אומרים שאתם אוהבים את הילדים שלכם, ובכל זאת אתם גוזלים מהם את העתיד שלהם ממש מול עיניהם", אמרה למנהיגים בכינוס, והציתה תנועת מחאה שהוציאה בחודש מרס האחרון מיליון וחצי בני נוער בכל העולם להפגנות והשבתות של בתי ספר. אמרה, וגרמה לי להבין שחייב להיות כאן במשכן הכנסת קול שיילחם עבור הנושא הזה. לפני כשבועיים פורסם דוח חדש ונרחב של האו"ם, שכותרתו: האנושות מסכנת את המשך החיים על כדור הארץ. כן, כן, זה מה שאנחנו עושים, בהכחדה השיטתית שאנחנו מבצעים במיליון מינים של בעלי חיים וצמחים אנחנו מאיימים על מערכות אקולוגיות שאנחנו, בני האדם, תלויים בהן לשם קיומנו. פעילויות כמו חקלאות תעשייתית, כריתת עצים, ציד לא חוקי, דיג וכרייה של דלקים ומחצבים משנות את הטבע בקצב חסר תקדים. הדוח הזה מצטרף להרבה מאוד דוחות אחרים שהולכים ונערמים על שולחנם של מקבלי ההחלטות בעולם. יש בהם את כל מה שצריך כדי לעורר מודעות עולמית לבעיות הסביבתיות. יש בהם גם את כל הבסיס המדעי לטענות שטוענים כבר שנים ארגוני סביבה, אבל האם זה יעזור? האם משהו ישתנה? לצערי, אני לא בטוחה. כי, אתם מבינים, בזמנו גם אני לא ידעתי, וכשאתה מתחיל לגלות אז יש לך בעצם שתי אפשרויות: או להדחיק ולהתנהג כאילו זה באמת לא חשוב וזה רחוק, זה לא כאן, ובכלל הרי ירד המון גשם השנה; או ללמוד, להבין, להתמודד, להשתנות ולשנות. אני הגעתי אל הנושא הזה דרך האהבה לבעלי חיים. זאת אחת המתנות הגדולות שנתן לי אבי. וכשהבנתי שבעצם אין הבדל בין כלב ופרה, כשלמדתי כמה סובלות חיות המשק בגללנו, בני האדם, עברתי לצמחונות ואחר כך לטבעונות. מאורח החיים הזה צמחה אצלי לראשונה ההבנה הרחבה של האחריות שלנו כלפי הסביבה והטבע, וכחלק ממנה האחריות שלנו כלפי בעלי החיים והחובה שלנו לנהוג בחמלה בכל יצור חי. רבים בוחרים, כמוני, לוותר על מזון מן החי מתוך מודעות לסבלן ולכאבן של חיות המשק, מתוך ההבנה כמה צער בעלי חיים נגרם בגידול התעשייתי שלהן. יש כאלה המעדיפים מבחינה בריאותית לבחור בתזונה מן הצומח על יתרונותיה הרבים, אבל יש גם לא מעט אנשים שבוחרים לוותר או לפחות להפחית את צריכת המוצרים מן החי מתוך מודעות להשפעה שיש לבחירה הזאת על הסביבה שבה כולנו חיים. החוט המקשר הזה בין סביבה, בעלי חיים, הבריאות שלנו ושלמות כדור הארץ הוא זה שמניע אותי בשנים האחרונות. דרך הצמחונות נחשפתי לנושא הסביבתי, למדתי על טביעת הרגל הפחמנית העצומה שיש לתעשיית משק החי על העולם, יותר מכל כלי התחבורה; על צריכת המים העצומה; על תופעות של כריתת יערות ומדבור, שמתקשרות לגידול בעלי חיים ולאוכל שהם צורכים. למדתי, חקרתי והבנתי בעיקר שהעולם שלנו כפי שאנחנו מכירים נמצא על סף משבר עצום, חסר תקדים בתולדות האנושות, שלמרבה הצער, אנחנו, בני האדם, אחראים לו. אני יודעת שיש הטוענים שמשקלה של ישראל במאבק הזה קטן. זה נכון, כן, אנחנו מדינה קטנה. אבל אסור לשכוח שגם אם כוחנו היחסי דל, ההשפעה שיש ותהיה למשבר האקלים העולמי עלינו עצומה: סביבתית, חברתית, בריאותית וכלכלית. אזרחי ישראל, כמו אזרחי העולם כולו, ישלמו מחיר כבד. המשבר הזה מחייב אותנו לפעולה דחופה. לחץ ציבורי זה חשוב וטוב, אבל זה לא מספיק. הכדור נמצא בידיים שלנו, מקבלי ההחלטות, הפוליטיקאים. אז בואו נהיה אחראיים ונועזים, כמו שאנחנו הישראלים יודעים, כמי שהובילו בחדשנות בכל כך הרבה תחומים; שדודי השמש הם המצאה שלנו, הטפטפות, ההתפלה; שחידושים סביבתיים שלנו מיושמים במדינות מתפתחות, עם חקלאות מתקדמת, ואפילו כאן, המשכן הזה הוא פורץ דרך – "כנסת ירוקה" ביוזמת היושב-ראש יולי אדלשטיין, מהלך שהפך אותנו לפרלמנט הירוק הראשון בעולם. אנחנו יכולים להיות דגל לפיתוח סביבתי. ובסופו של דבר זה הרי גם משתלם כלכלית. הפתרון הוא מאמץ משולב של גופים אזרחיים וממשלתיים ותאגידים לשינוי כלכלי. כזה שישים את הנושא בראש סדר העדיפויות, יקדם אנרגיה מתחדשת וטיפול בפסולת וישנה דפוסי צריכה. בינתיים, במקום להוביל בטכנולוגיות שיתמכו בצעדים האלו, כמו שאנחנו יכולים, אנחנו מפגרים ביישום של שינויים בסיסיים ברמת ההתנהגות וברמת החקיקה, ואין שום סיבה מדוע לא נתאחד כל חברי הבית הזה מול האיום הזה ונפעל אחרת. לפני כחודש, כשברחובות לונדון ניצתה המחאה שקיבלה את הכינוי "המרד בהכחשה", הגיעה אותה נערה שבדית, גרטה טונברג, בהזמנת הפרלמנט הבריטי, לנאום בפני חברי הבית. "אנחנו, הילדים", אמרה גרטה בנאומה, "לא מקריבים את החינוך והילדות שלנו כדי שאתם תגידו לנו מה לדעתכם אפשרי פוליטית בחברה שאותה יצרתם. לא יצאנו לרחובות כדי שתצלמו איתנו תמונות סלפי ותגידו לנו שאתם ממש מעריצים את מה שאנחנו עושים. אנחנו, הילדים, עושים את זה כדי להעיר את המבוגרים. אנחנו, הילדים, עושים את זה כדי שתשימו את ההבדלים ביניכם בצד ותתחילו להתנהג כמו שהייתם מתנהגים במשבר. אנחנו, הילדים, עושים את זה כי אנחנו רוצים בחזרה את התקוות והחלומות שלנו". I would like to tell Gretta Thunberg from here, from the Israeli Knesset, that your voice is heard, and that I, as a member of the Israeli Parliament, will do everything I can to fight for environmental and social justice, for the future of our children. גרטה טונברג מועמדת היום לפרס נובל לשלום; נערה צעירה שמוכיחה ששינוי יכול להתחיל גם ממעשה קטן ונחישות. וגם לנו יש נוער נפלא, אכפתי ומודאג. בעוד שבוע מתוכננת צעדה של בני נוער ישראלים אל המשכן הזה. אנחנו חייבים להקשיב להם. אנחנו חייבים להם עתיד. אנחנו חייבים להם את היכולת ליהנות מהטבע הזה כמונו – לשחות בים שיש בו דגים, לראות בשמיים נשרים דואים, לנשום אוויר נקי, להבטיח להם גישה למזון בריא ולמים. אם לא ניתן להם את זה, נחטא לתפקיד שלנו כשליחי ציבור. אני קוראת לכם, חבריי חברות וחברי הכנסת: הכירו בחשיבות הנושא הזה, הכירו באחריות שלנו לסיבה למשבר, אל תבחרו בהדחקה. הגיעה השעה להכריז גם כאן על מצב משבר אקלימי. אני נכנסת לבית הזה כדי שמדינת ישראל תהיה חלק מהמרוץ להצלת כדור הארץ כפי שאנחנו מכירים אותו. אני נכנסת לבית הזה כשליחה במאמץ גלובלי להפוך את כולנו, בני האנוש, שותפים במאמץ הזה. נותרו 12 שנים לעשות מהפכה ביחס שלנו לכדור הזה. זה לא הרבה זמן לפני שהעולם עלול להתהפך עלינו ולהשתנות ללא הכר. הגעתי לבית הזה כדי להיות הקול של האדמה ששעבדנו ללא רחם, הקול של בעלי החיים שעוברים עינויים וסבל, של מקורות המים המתכלים, של הים שהולך ומזדהם, של זני הצמחים ובעלי החיים הנעלמים. כי הטבע לא מכיר בגבולות, בקבוצות אנשים או מדינות; הוא אינו מבחין בין ערבים ויהודים, שמאלנים או ימנים, דתיים וחילונים. האחריות למרחב שאנחנו חולקים היא המכנה המשותף שלנו. האינטרס המשותף שלנו. בואו נפעל ביחד לשמור עליו, למען הילדים של כולנו. תודה רבה. << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> תודה רבה לחברת הכנסת מיקי חיימוביץ. תברך חברת הכנסת שלי יחימוביץ. אנחנו נמשיך בדיון. תברך חברת הכנסת שלי יחימוביץ את חברת הכנסת מיקי חיימוביץ. << דובר >> שלי יחימוביץ (העבודה): << דובר >> מיקי היקרה, קודם כול בואו נסיר כאן איזה בלבול מסדר-היום. אפילו השבוע אמרו לי: הינה מיקי חיימוביץ – דבר שרודף אותנו כבר 25 שנה, אם לא יותר מזה, למרות שאין דמיון, זה סוס שחור וסוס לבן. אני לא יודעת למה, אבל בעובדה, זה קורה לנו. אז: מיקי – שלי, נעים מאוד. מיקי, יש כל מיני סיבות להיכנס לפוליטיקה, והסיבות שלך הן סיבות טובות. טובות מאוד. את מגיעה ממקום שהוא אידיאולוגי, קודם כול, שהוא את, שהוא משנה סדורה שזכינו כאן להיחשף אליה, משנה סדורה ומתפתחת ומתעדכנת, שתכליתה להיטיב. וזאת התכלית הראויה ביותר להיכנס לתוך ההיכל הזה, שיש מי שלועגים לו אבל אני יכולה להגיד לך שאם יש מקום שבו את יכולה ליישם את המשנה החשובה הזאת, זה כאן. ואת באמת בחרת לדבר כאן על קשת של נושאים שמעניינים אותך, אבל באמת הקדשת את מרב הנאום היפה שלך לנושא המרכזי שעל סדר-היום שלך, שהוא קיימות ואיכות סביבה וגורלו של כדור הארץ, שאנחנו מענים אותו ומכלים אותו ופוגעים בו, למרות שהוא ביתו של המין האנושי ושל עוד בערך תשעה מיליון בעלי חיים וצמחים ואורגניזמים שונים. וזה מאוד חשוב, בין היתר כי איבדנו כאן שני לוחמים מאוד מרכזיים, מהמובילים במדינה למען איכות הסביבה, חברי הכנסת דב חנין ויעל כהן-פארן. וכמובן אני גם משוכנעת בכל ליבי שהשילוב של המסירות והאכפתיות והידע שלך בתחום, וגם היכולת, שלא צריך לזלזל בה, היכולת לתווך מידע לציבור ולדבר אליו באופן בהיר, והאותנטיות שלך, יהיו נכס לנושא הדרמטי והכל-כך זנוח הזה. את תפגשי לא פעם פיהוקים של שעמום כשתדברי, אבל אז תדעי שזה חשוב. על האותנטיות והעקביות שלך אני יכולה להעיד, יש לי איזה זיכרון. אנחנו מכירות המון שנים וגם יצא לנו איזה שנתיים לעבוד באותו מקום עבודה, חדשות ערוץ 2. אני זוכרת יום אחד שהיית מאוד נסערת ובדקת אפשרות לבטל יום למוחרת את הגשת המהדורה המרכזית, שאת היית המגישה שלה במשך שנים. בסוגריים, אבל לא בסוגריים, אגיד שתמיד היית מקצוענית מאוד והגונה מאוד. אני זוכרת שהיית מאוד נסערת, וסיפרת לי שהולכים לכרות עץ עתיק וחשוב ברחוב שלך, ושאת לא מצליחה למנוע את זה ואת שוקלת מחר לא להגיע לעבודה, כי את הולכת לטפס על העץ ולשבת עליו כדי למנוע את הכריתה שלו. אז אני יכולה להגיד מפרספקטיבה של השנים שתמיד תמיד זה היה אכפת לך, וככל שהשנים חלפו גם הרחבת את הידע שלך וגם הפכת את זה לנושא דגל. את תגלי שמה שאמור להיות קונסנזוס – כי הדברים שאמרת כאן אמורים להיות קונסנזוס – את תגלי שזה נושא שאולי היה אמור להיות חוצה מפלגות, אבל הוא סופר פוליטי, והוא נוגע ליחסים הממאירים והמקולקלים שיש לפעמים בין הון לשלטון. את תגלי שמול כל מאבק צודק שאת תנהלי, יהיו מולך אנשים מאוד מאוד מאוד חזקים שהקרב שלך פוגע בהכנסות שלהם. ואת תגלי שאחרי ששכנעת ציבור שלם בזה שאת צודקת, את תיאלצי לצפות בתשדירים ממומנים היטב עד כמה הנזק הזה שאת נלחמת נגדו הוא בכלל מתנה גדולה לאנושות. וככל שהכסף הגדול מדבר יותר, ככה הקרב הוא יותר קשה, וזה גם הופך את המשימה הזאת לעוד יותר חשובה ולעוד יותר מאתגרת. אבל אני דווקא רוצה לדבר על הטבעונות. אני לא טבעונית ולא צמחונית, פשוט כי אני אדם לא מספיק טוב, באמת. את יודעת, אנשים אידיאולוגיים חיים במתח מתמיד בין – יש פער בין מה שאת מאמינה בו ואיך שאת רוצה שהעולם יהיה, לבין חיי היום-יום. אני למשל מתקוממת בכל נימי נפשי ופועלת כאן כל הזמן כדי שלא יהיה המצב הבלתי-נסבל שבו ילדים כמו הילדים שלי, שנולדו להורים ממעמד הביניים הגבוה, משכילים אשכנזים במרכז הארץ, יקבלו חינוך הרבה יותר טוב מילד מזרחי שנולד בפריפריה. זה מקומם אותי בכל נימי נפשי, וזה אחד הקרבות המרכזיים שלי. אבל ביום-יום שלי, מובן שלילדים שלי אני אתן את כל מה שאני יכולה כדי שיקבלו חינוך יותר טוב. יש כאן משהו שהוא סתירה אינהרנטית בין האמונה לבין החיים עצמם. כמובן, יש עוד המון דוגמאות כאלה, וכל מי שמאמין במשהו חווה את זה. והעובדה שאת טבעונית לא מעט שנים ולפני כן צמחונית לא מעט שנים היא, בעיניי, באמת דוגמה ומופת לצמצום הפער הזה בין האמונה ובין החיים עצמם. ואני חושבת שזה באמת אחד הדיסוננסים החזקים שאנחנו חווים, ואת נותנת דוגמה איך בחיי היום-יום שלך את מגשרת על הפער ומתגברת על הדיסוננס הזה וחיה את היום-יום כמו שאת מאמינה. << קריאה >> מיקי חיימוביץ (כחול לבן): << קריאה >> זה לא קשה, זה לא קשה. << דובר_המשך >> שלי יחימוביץ (העבודה): << דובר_המשך >> אה, זה לא קשה? טוב. נראה, אולי תמירי אותי במהלך הכנסת הזאת. אני נכונה לזה מוסרית. וכמו שאמרת, אנחנו חיים בשקר. אנחנו נורא אוהבים את חיות המחמד שלנו, אנחנו מודעים לזה שיש להן נפש ויש להן אישיות ויש להן קווי אופי ויכולת לאהוב אותנו, אבל אין לנו שום בעיה להניח יצורים חיים לא פחות חכמים ולא פחות חמודים על הצלחת שלנו ולאכול אותם. ולדבר על זה גם ולהפוך את זה לסוג של תרבות, או להזיל דמעה על במבי ולהזדהות עם מר גורלה של אימו הצבייה, אבל לשבת בלי שום סנטימנט על כיסא שעשוי מבמבי – זה דבר שהוא באמת באמת בלתי נתפס. ואת מסרבת לעשות את זה, מסרבת לחיות עם הדיסוננס הזה, וזה לא מובן מאליו, וזה כרוך במאמץ יומיומי שהוא אפילו מעבר לעשייה הציבורית המוצלחת שלך בנושא, כמו Meatless Monday, שהפך באמת לשם דבר, וזה מדהים אותי כמה אנשים יודעים על זה ועושים את זה. וזה, בעיניי, באמת ראוי להערכה מאוד מאוד גדולה. וגם זה הולך להיות קשה, כי תמיד יהיו מי שילעגו, תמיד, על ההתעקשות הזאת שלך בעניין הכיסא, ויציגו אותה כמגוחכת, או מיותרת, או לא מספיק חשובה – מה היא מתעסקת בדברים האלה כשיש דברים הרי-גורל הרבה יותר. והאנשים האלה לא מבינים את עומק האמונה, ואת המוסר רחב היריעה שמביא אותך להיות מודעת לסבל ולניצול ולתוצאות שלהם, ולסירוב להיות עיוורת, כי להיות עיוורים זה אחד ממנגנוני ההגנה החזקים והמשוכללים ביותר שלנו, כדי לא לסבול כל הזמן מהסבל שאנחנו גורמים לאחרים. והבקשה שלך להחליף את הכיסא, הדרישה שלך להחליף את הכיסא, היא לא רק סימבולית – היא מוסרית. בשביל המאבק הזה את בפוליטיקה, ואת מייצגת ציבור. וזה בלתי סביר ובלתי מוסרי שתיאלצי לשבת על התוצר הסופי של מה שלהשקפתך הוא עוולה ואכזריות ורשעות. זה לא הגיוני. אז אני מבינה שיש כאן בעיה של אחידות. << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> כן. << דובר_המשך >> שלי יחימוביץ (העבודה): << דובר_המשך >> אני כבר מסיימת. << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> אז זהו, יש עוד אחידות – שלאחרים לא נתתי. אז – – – << דובר_המשך >> שלי יחימוביץ (העבודה): << דובר_המשך >> כן נתת. ספרתי, בדקתי ואמרתי: להם הוא נתן – גם לי הוא ייתן. << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> נתתי לך, אבל את לא ספרת כמה זמן את כבר מדברת אחרי הזמן. לפחות עוד שלוש דקות דיברת, אבל זה בסדר. תסיימי. << דובר_המשך >> שלי יחימוביץ (העבודה): << דובר_המשך >> טוב, אז אני מבינה שיש כאן ערך שקוראים לו אחידות, וכל הכיסאות צריכים להיראות אותו דבר, אבל אחידות זה לא ערך, זה פורמט טכני. יש ערכים קצת יותר חשובים. ותאמיני לי שנורא פשוט עכשיו לבוא עם מברג, להוציא את הברגים שהכיסא הזה מחובר איתם אל רצפת המליאה, ופשוט לשים כיסא אחר. זה הכול. ואני מאוד מקווה שהדבר הזה יקרה במהרה ובימינו. דבר אחרון, את תשמעי כאן, לצערי, לא מעט – גם נאומים משובחים עם ערך ועם משמעות, אבל גם לא מעט נאומי פרווה. ואת תראי שהרבה פוליטיקאים נורא נורא נזהרים מלהגיד משהו שהוא לא בקונסנזוס של המחנה הפוליטי שלהם. ובכלל, בניגוד לדימוי, פוליטיקאים לא אוהבים להרגיז, או להיראות מגוחכים, או להגיד דבר שנראה מופרך בעיניי אחרים. זה נורא קשה. משלמים על זה מחיר. ואני יודעת שאת לא כזאת, ואני יודעת שמאחורי החזות הנעימה והמיינסטרימית שלך יש אישה עם דעות, שלא פוחדת לעמוד על דעותיה. ויצא לי לראות את זה שוב ושוב ושוב, ושתינו שייכות לגל השני של הפמיניזם בישראל של אמצע שנות ה-90. זאת הייתה הפעם הראשונה שנשים שהן בלב הקונסנזוס והפריים-טיים אומרות: אני פמיניסטית. וזה היה סופר לא פופולרי, וסופר קשה. ואת לא מצמצת, ולא גמגמת, והיית גם חלק מהיוזמה שלנו, של עזרת נשים, לסיוע למרכזי הסיוע, וכן הלאה, וכן הלאה. ויכולתי להביא עוד דוגמאות, אבל היושב-ראש לא מרשה לי. << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> כן. << דובר_המשך >> שלי יחימוביץ (העבודה): << דובר_המשך >> אני בטוחה שלא תמצמצי גם עכשיו, וכשתיתקלי בקשיים, או בלעג, את תדעי תמיד שזה סימן לזה שאת עושה דבר חשוב, כי מי שלא מעצבן אף אחד – סימן שהוא לא אומר כלום והוא לא פרץ שום דרך. והפיכת העולם לטוב יותר תמיד התחילה ברעיונות שנראים בעיני אחרים רדיקליים. כך התחילו כל הדברים הטובים. << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> הדברים הטובים – אני ממליץ לסיים. << דובר_המשך >> שלי יחימוביץ (העבודה): << דובר_המשך >> אני מאחלת לך המון המון הצלחה במשימות החשובות שלך, ושהכיסא הזה יעוף במהרה, ושאחריו גם תצליחי לגרום לכך שכל הכיסאות כאן יוחלפו בעור שאינו העור של במבי החמוד. ועלי והצליחי. תודה. << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> תודה רבה לחברת הכנסת יחימוביץ. אני רוצה רק לומר שהדברים שנשמעו כאן בעניין האוכל ועל זה – דברים מאוד – זה המקום שכל אחד יכול להגיד את דעותיו, אבל כדי להגן על הזכות שלנו בכל זאת לאכול משהו, אני רוצה לצטט מה שאומרת התורה, וזו הזכות היחידה שיש לנו באמת לאכול את זה, כי הקדוש ברוך הוא אמר לאדם: "הנה נתתי לכם את כל עשב זֹרֵעַ זרע אשר על פני הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זֹרֵעַ זרע לכם יהיה לאכלה ולכל חַיַּת הארץ ולכל עוף השמים ולכל רומש על הארץ אשר בו נפש חיה, את כל ירק עשב לְאָכְלָה, ויהי כן". זאת אומרת, אחרת באמת לא הייתה לנו זכות לאכול את זה, אבל זה המקור התורני שנותן לנו את הזכות להיות בני אדם. וצער בעלי חיים גם הוא עניין על פי התורה. צער בעלי חיים זה מן התורה. תודה רבה. תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים ביום שני, ט"ו באייר התשע"ט, 20 במאי 2019, בשעה 16:00. ישיבה זו נעולה. << סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 13:27. << סיום >>