דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוברת ד'
ישיבה ט'
הישיבה התשיעית של הכנסת העשרים-ואחת
יום רביעי, י"ז באייר התשע"ט (22 במאי 2019)
ירושלים, הכנסת, שעה 11:00
תוכן העניינים
נאומי בכורה של חברי הכנסת 3
יוראי להב הרצנו (כחול לבן): 3
יאיר לפיד (כחול לבן): 8
יבגני סובה (ישראל ביתנו): 10
פנינה תמנו (כחול לבן): 13
אופיר כץ (הליכוד): 15
השר לביטחון הפנים גלעד ארדן: 18
<< נושא >> נאומי בכורה של חברי הכנסת<< נושא >>
<< יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >>
חברי הכנסת, היום י"ז באייר תשע"ט, 22 במאי 2019. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת.
היום אנחנו נתחיל ישר בנאומי בכורה. הישיבה היא לא ארוכה. יש לא מעט חברי כנסת שיהיו בדרכם למירון אחרי הישיבה. אנחנו קוראים גם לחברי הכנסת וגם לשאר הציבור להאזין למה שיש לשירותי הכבאות וההצלה לומר בנושא המדורות, בתקווה רבה שלא נהפוך את החג, לא עלינו, לאסון. חברי הכנסת, נאום הבכורה – אני רק מבקש שקט. שקט.
<< קריאה >> איתן גינזבורג (כחול לבן): << קריאה >>
אדוני, אין שר במליאה.
<< יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >>
אנחנו תכף נדאג לכך ששר המדע והטכנולוגיה יגיע אלינו. חבר כנסת יוראי להב הרצנו, בבקשה, אדוני. עד עשר דקות לרשות אדוני, ואחר כך נשמע את ברכתו של חבר הכנסת יאיר לפיד.
<< דובר >> יוראי להב הרצנו (כחול לבן): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, המשפחה שלי שנמצאת איתי כאן היום, אימא שלי ברטין, אבא שלי אריאל ואחותי עדי, תודה רבה שאתם פה.
לפני יותר מ-100 שנה ניתנה הצהרת בלפור, שבה תמכה בריטניה בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. ההצהרה כמובן הייתה הישג מדיני חסר תקדים עבור התנועה הציונית, אבל חשוב מכך – היא היוותה הכרה בזכות של העם היהודי להגדרה עצמית ככל העמים. אם הלורד בלפור ואני היינו מנהלים שיחה ובה הייתי מספר לו שאני – יהודי, ישראלי, הומו, סרן במילואים בצבא ההגנה לישראל, הכוח המגן של העם היהודי, שהוא אחד מהצבאות החזקים עלי אדמות – חבר בכנסת ישראל שמקום מושבה בירושלים, בירת מדינת היהודים, הוא לא היה מאמין. לא נתפס, כי הרי רק לפני 100 שנה כל חלק בזהות שלי היה מביא להשמדתי.
אני מי שאני בזכות ההישגים הבלתי-נתפסים של התנועה הציונית; בזכות המעוף המחשבתי של מנהיגיה; בזכות התעוזה המדינית שהם הפגינו בסביבה עולמית לא פשוטה ולרוב עוינת מאוד – עוינת להם כבני אדם; עוינת לאידיאולוגיה שבה הם האמינו.
הרי זאת תכלית קיומה של מדינת ישראל. מדינת ישראל חשובה כדי להבטיח את הקיום הפיזי שלנו, אך לא פחות חשוב – את החירות שלנו להיות מי שאנחנו; את החירות לחשוב, ליצור, לחגוג, להאמין ולהיות בדיוק מי שאנחנו. מדינת ישראל קיימת כדי שנוכל להיות עם חופשי בארצנו, להבטיח את החופש שלנו לסרטט במו ידינו את גורלנו ולקחת אחריות על עתידנו.
ב-2012, תוך כדי מילוי תפקידי בשגרירות ישראל בהודו, החברה היקרה שלי טל יהושע קורן יצאה מהשגרירות ונסעה לאסוף את ילדיה מבית הספר הבין-לאומי בדלהי. מחבל איראני רכוב על אופנוע נצמד לרכב שלה והצמיד פצצה לרכב. כתוצאה מהפיצוץ נפגעה טל והייתה בסכנת חיים ממשית. נהג השגרירות ואני הבהלנו אותה לבית החולים הבין-לאומי, ושם עברה ניתוח ארוך עד אשר התייצב מצבה. התקרית הזאת של טל הביאה אותי להבנה עמוקה עד כמה באמת חשוב שיהיה לנו בית משלנו בעולם, בית עצמאי וחזק.
אני ציוני נלהב. אני אוהב את המדינה שלי, ויותר מכך – אני אוהב את עם ישראל. מתוך תחושת שליחות עמוקה התנדבתי לצה"ל ושירתי במערכת הביטחון, בתוך גבולות ישראל ומחוצה לה. מתוך אותה תחושת שליחות נשבעתי לשרת את עם ישראל כאן, מתוך כנסת ישראל.
בשש השנים האחרונות הייתה לי הזכות הגדולה להוביל את מטה הצעירים של יש עתיד ולהנהיג מאות רבות של צעירים וצעירות מוכשרים, אידיאליסטים, חדורי מטרה ומשימה. הייתה לי הזכות לחרוש את הארץ היפה שלנו מהצפון ועד הדרום, ופגשתי הכול: פגשתי לבבות, פגשתי מצוקות ופגשתי נתינה, אבל בעיקר פגשתי כמיהה למצוינות ורצון עז לקחת אחריות.
אבל יש משבר גדול בין הדור שלי לבין הנהגת המדינה. היום, הצעירים בישראל מסתכלים אל ירושלים, אל הבית הזה, אל ממשלת ישראל – שאף אחד מנציגיה לא יושב כאן – ותופסים את ראשם באכזבה ובתסכול. התסכול העמוק הזה נובע מתחושה מעיקה שקשה לנער אותה או להתנער ממנה שהממשלה שמושלת בישראל כבר למעלה מעשור בחרה להסיר אחריות – להסיר אחריות ולהרים ידיים מהצעירים בישראל ומהעתיד שלנו כאן.
מתי החליטו לוותר על שוויון הזדמנויות מלא לכל הילדים? למה אין אותם כלים, אותן הזדמנויות ואותם סיכויים להצליח לכל הילדים? למה זה משנה אם נולדת בגוש עציון, בבית שמש או בגבעתיים? איך קרה שאם אתה גר באילת או בקריית שמונה ההורים שלך יחיו בממוצע שנתיים פחות, או שעדיף שלא להיפצע בחלק מהערים בישראל אחרי השעה 16:00, כי אין בקרבתם שירותי רפואה מלאים וזמינים? איך זה שאנחנו חיים עם העובדה שאנחנו ב-2019 והומואים לא יכולים להפוך להיות הורים פה רק כי נטייתם המינית שונה? איך זה בסדר שצפריר בן זוגי ואני צריכים לחסוך כמעט חצי מיליון שקל כדי להביא ילדים לעולם? איך אנחנו חיים בשלום עם העובדה שחלק מהצעירים פשוט לא משרתים את המדינה בשירות צבאי, לאומי או אזרחי רק כי יש להם מפלגה שסידרה להם קומבינה? למה זוג צעיר שעובד קשה בקושי מסיים את החודש? על דירה אין אפילו מה לדבר.
כל הנושאים שהעליתי כאן עכשיו – הם ורבים נוספים – צריכים להרכיב את סדר-יומה של הממשלה מיומה הראשון. לצערי, זהו לא המצב. ציונות בשנת 2019 צריכה, בעיניי, לאפשר שיח פתוח – שחסר כאן; היא צריכה לאפשר שוויון הזדמנויות – שחסר כאן; שוויון בחינוך – שחסר כאן; שוויון בבריאות – שגם הוא חסר כאן; שוויון בזכויות וגם בחובות – שחסר כאן. כל דבר מתחת לכך פוגע בחופש של כל אחת וכל אחד מאיתנו לחלום ולרדוף אחרי החלומות שלנו.
דברים דומים על הציונות נשא מעל דוכן זה לפני 14 שנה חבר הכנסת יוסף טומי לפיד, אשר הייתה לי הזכות הגדולה לעבוד במחיצתו כיושב-ראש נוער שינוי, ואשר השפיע מאוד על תפיסת עולמי הפוליטית. לפיד הביא ממשנתו של זאב ז'בוטינסקי, פה מעל דוכן זה, וכך אמר: גדולתו של ז'בוטינסקי הייתה בזה שהוא הבין שהדרך היחידה שבה מדינת ישראל העתידה יכולה להחזיק מעמד במזרח התיכון היא אם היא תייצג במזרח התיכון את הערכים המוסריים, המדיניים והפוליטיים של המערב הדמוקרטי והחופשי.
אני נבחרתי לכנסת ישראל כדי להילחם על הערכים שעליהם גדלתי והתחנכתי – ערכים שאני יודע שהם הבסיס המוסרי הרעיוני והמארגן של מדינת ישראל; ערכים שנמצאים היום תחת התקפה חזיתית מתוך הממשלה ועל ידי הממשלה. ערכים של סובלנות, של הכלה, של כבוד הדדי, נמצאים היום בסכנה. חלק מחברי הבית הזה מתייחסים אליהם כאל ערכים ליברליים חולפים שהשתלטו על החברה בישראל. אני אומר לאותם חברי כנסת: תעצרו. אתם שומטים את הבסיס המוסרי לקיומנו כאן. הערכים האלה שואבים את כוחם ונובעים מערכי היהדות לא פחות מאשר היסודות הדמוקרטיים.
היטיב לבטא וליישם את רוח הדברים האלה הרב קוק, אשר ראה את הפילוג והקיטוב הקיימים ביישוב היהודי בארץ ישראל, ומחשבותיו הוקדשו לחיפוש הדרך לאחד את שורות האומה, ובעיקר – כיצד לחבר בין שני הקטבים, החילוני והדתי. וכך אמר הרב קוק: "שמעו אליי עמי. מתוך נשמתי אני מדבר עימכם – – – מתוך אותה הרגשה שאני חש אותה עמוק יותר מכל רגשות החיים שלי, שאתם רק אתם – – – הינכם תוכן חיי". הרב קוק ביקש להכניס כמה שיותר יהודים לתוך הגדר כדי לקיים כאן את המפעל הציוני בארץ ישראל ברוח "ואהבת לרעך כמוך". מנהיגים כמו הרב קוק חסרים במחוזותינו היום. הם ביקשו לשים את הדגש על המאחד והמשותף בין חלקי החברה, ולא על מה שמפריד בינינו, שהרי אנחנו יודעים היטב שרב המשותף על המפריד.
בחברה הישראלית שבה אנחנו חיים מתנהל שיח פלגני, מלא בשנאה והפחדה, בשיסוי של חלק מהעם בחלק אחר שלו, מתוך רצון ציני לנצל את הפירוד לצרכים הפוליטיים. אני פה גם כדי להוביל שיח אחר, שמבוסס על כבוד הדדי, על הקשבה ועל הכלה של דעות שונות מהדעות שלי, ומתוך הכרה שהשונות והרבגוניות של החברה בישראל הן יתרון ומקור גדול לחוסן ועוצמה וגאווה. ישראל שלי פתוחה לכל היהודים, לא משנה אם הם רפורמים, אורתודוקסים, קונסרבטיבים או חילונים. כל יהודי צריך להרגיש פה בבית באופן מלא. היהדות אינה צריכה להשפיל את מי שאינו יהודי כדי לבסס את מקומה. ישראל צריכה – מוכרחה – לקיים שוויון זכויות חברתי ואזרחי מלא לכל אזרחיה, גם אם אינם יהודים.
כצעיר חברי הכנסת אני רוצה לנצל את הבמה המרגשת מאוד הזאת כדי לקרוא לכל צעיר ולכל צעירה שישראל חשובה לו: זה הזמן שלנו. זה הזמן שלנו לקחת את המקום שלנו סביב שולחן מקבלי ההחלטות, להעלות לסדר-היום את הנושאים שחשובים לנו, שמרכיבים את החיים שלנו, שבאמצעות קידומם נוכל להשפיע על פניה של החברה בישראל ולעצב את העתיד שאנחנו רוצים לראות. ולכל הצעירים שבשנים האחרונות היו שותפים לגיבוש תוכנית הצעירים של יש עתיד וכחול לבן, ולכלל הצעירים במדינת ישראל, אני מבקש לומר: אני רואה אתכם. אני מתכוון להיות הקול לצרכים שלנו, למצוקות שלנו, לאתגרים ולהזדמנויות שלנו; הקול שיקדם את החופש של כל אחת וכל אחד מאיתנו לכתוב את סיפור החיים שלו ולעצב את חייו בדיוק כפי שהוא חפץ.
ישראל שלי שמה את הצעירים בראש סדר העדיפויות הלאומי, ומצדיעה לכל מי שבוחר לתרום למדינה, ובראשם מתנדבי שנת השירות, המכינות הקדם-צבאיות והחיילים הבודדים. היא מדינה שדואגת לפגוש את הצעירים שלה בצמתים החשובים בחיים שלהם כדי לספק מידע, ייעוץ וכלים שיאפשרו להם למצות את הפוטנציאל ולהגשים את החלומות שלהם. ישראל שלי מיישמת תיקון עולם ונמדדת באופן שבו היא עוזרת לחסרי הישע ולאנשים עם צרכים מיוחדים. היא מאפשרת לניצולי השואה לנהל חיים של רווחה וכבוד. תוכניות העבודה שלה מסמנות מה אנחנו רוצים לראות פה ולאן נרצה להגיע עוד חמש שנים, ואדרבה, עוד עשר ו-15 שנה. היא מגלמת מעוף מחשבתי, יצירתיות ותעוזה היא נאבקת בקיצוניות ובקיצונים, ובוודאי שאינה מזמינה אותם להיכנס לממשלה. והכי חשוב – בישראל, במקום להפיץ פחד ושנאה ולעסוק אקטיבית בשיסוי חלקי העם זה בזה, הממשלה מפיצה אור, והחלטותיה ומעשיה מחברים את עם ישראל; היא בוחרת להתמקד במכנה המשותף ולא במה שמפריד בינינו. אמן.
<< יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >>
תודה רבה לחבר הכנסת יוראי להב הרצנו על דבריו. ניתן כמה דקות לברכות ונשמע את ברכתו של חבר הכנסת יאיר לפיד.
<< יור >> היו"ר מאיר כהן: << יור >>
חבר הכנסת לפיד, כבודו. חבר הכנסת לפיד, אדוני מברך אותו? חבר הכנסת טרופר. חילי. אתה מנומס, אני רואה. טוב, חברים, אני מבקש לשבת. אנחנו ממשיכים בסדר-היום.
<< קריאה >> איתן גינזבורג (כחול לבן): << קריאה >>
אדוני היושב-ראש, אני חושב שאי-אפשר להמשיך בסדר-היום. אין פה נציג תורן של הממשלה.
<< יור >> היו"ר מאיר כהן: << יור >>
השר נמצא פה. השר אופיר אקוניס נמצא פה.
<< קריאה >> איתן גינזבורג (כחול לבן): << קריאה >>
איפה הוא?
<< יור >> היו"ר מאיר כהן: << יור >>
חבר הכנסת גינזבורג, אתה צודק, טענתך צודקת. אוקיי. השר אופיר אקוניס, בוא, אדוני. בוא, בוא.
<< קריאה >> שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: << קריאה >>
לאן?
<< יור >> היו"ר מאיר כהן: << יור >>
לשולחן הממשלה. תכבד את הנואמים הראשונים.
<< קריאה >> שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: << קריאה >>
אני מברך את חבר הכנסת שנאם.
<< יור >> היו"ר מאיר כהן: << יור >>
אוקיי. אני מבקש מכולם לשבת. חבר הכנסת לפיד, בבקשה.
<< דובר >> יאיר לפיד (כחול לבן): << דובר >>
ניתן לשר לברך ולהתיישב.
<< יור >> היו"ר מאיר כהן: << יור >>
חבר הכנסת אבי ניסנקורן, בבקשה, מירב, בבקשה, למקומכם. בבקשה.
<< דובר_המשך >> יאיר לפיד (כחול לבן): << דובר_המשך >>
יש פרט מידע אחד על יוראי שבעיניי מכיל בתוכו את כל האיש: הוא שוחרר מצה"ל – ואז הוא שירת שש שנים. בגלל איזה עניין בריאותי לא רצו לגייס אותו, אז הוא התנדב לצבא, ובסוף הוא שירת כפול זמן ממה שמשרתים רוב האנשים, ויצא בדרגת סרן מהצבא. זה האיש. תנו לו משימה – הוא יכפיל אותה.
אני ירשתי את יוראי; אבא שלי הוריש לי אותו – הוא דיבר על זה פה. הוא היה בתנועת הנוער של שינוי כשהוא היה ילד. אני זוכר שפעם שאלתי את אבא שלי למה מפלגה פוליטית בעצם צריכה תנועת נוער, והוא אמר: כי הם הסיבה שבשבילה אנחנו קיימים.
כשיש עתיד הוקמה, יוראי התייצב לדגל עוד לפני שהיה דגל. הוא מדור המייסדים שלנו. הוא התחיל לייסד מהיסודות: הוא הקים את מטה הצעירים שלנו והוא עמד בראשו בשש השנים האחרונות. הוא ייסד והנהיג את סיירות הצעירים ואת תנועת הנוער ואת התאים במכללות ובאוניברסיטאות. אני אומר "הנהיג", לא "ניהל", מפני שזה הביטוי הנכון. בלי להרים קול, עם אפס גינונים ותרגילי מנהיגות, הוא הפך למנהיג. הם האמינו בו, הם האמינו לו, והם קמו בשבילו ב-05:30 והלכו לעמוד בצומת עם סטיקרים, כי הם רצו להיות כמוהו.
יוראי הוא בן 30, וככל הידוע לי הוא חבר הכנסת היחיד שעדיין גר אצל ההורים שלו. נכון? נכון, אקוניס? עזבת כבר?
<< קריאה >> שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: << קריאה >>
מה הוא אמר?
<< יור >> היו"ר מאיר כהן: << יור >>
מחמאה, מחמאה, אקוניס. אתה נשאר צעיר.
<< קריאה >> שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: << קריאה >>
חן חן.
<< דובר_המשך >> יאיר לפיד (כחול לבן): << דובר_המשך >>
הוא חי בזוגיות עם צפריר, בן זוגו, והוא שייך לדור שדפקו אותו, הדור שאמרו לו מהבוקר עד הערב: אתה מדהים ואתה נהדר ואתה מיוחד, בלי שהיה לזה שום כיסוי. ומה שתמיד הרשים אותי אצל יוראי זה שהוא הבין שזה לא נכון: אתה לא מדהים עד שלא תיצור משהו מדהים; אתה לא נהדר עד שתהפוך את חייו של מישהו אחר לנהדרים. ואם אתה רוצה להיות מיוחד, תעשה משהו מיוחד: תשרת שש שנים בצבא רק כי שחררו אותך; אל תצטרף לתנועת נוער – תקים אותה; תהיה חבר כנסת בגיל 30. תקדיש לזה את חייך ותעבוד בזה.
ויוראי יעבוד בזה. הוא יהיה חבר כנסת נפלא, כי אכפת לו וכי בוער בו, כי הוא אחד האנשים הכי חרוצים שפגשתי בחיי: יש לו תואר ראשון במשפטים ובהיסטוריה של המזרח התיכון ושל אפריקה ותואר שני במשפט ציבורי; הוא הוביל את הפעילות שלנו עם ניצולי שואה ועם קשישים ובסדנאות מנהיגות לצעירים. הוא אחד ממובילי התא הגאה שלנו.
והעובדה שהוא צעיר חברי הכנסת זה לא נתון – זו מחמאה, כי זו מחויבות להיות זה שהצעירים מסתכלים עליו כדי לראות מה נכון ומה לא נכון. והילד שהתחיל בשינוי, היום הוא בעצמו השינוי. אז יוראי, אתה אולי בתא הגאה – אני בתא של אלה שגאים בך, ואני מברך אותך ואוהב אותך, וברוך הבא לכנסת ישראל.
<< יור >> היו"ר מאיר כהן: << יור >>
תודה רבה, אדוני. אנחנו מזמינים לנאום בכורה את חבר הכנסת יבגני סובה. בכבוד, אדוני. יועז הנדל היום בן 44. האומנם? מזל טוב.
<< קריאה >> יועז הנדל (כחול לבן): << קריאה >>
תודה רבה.
<< יור >> היו"ר מאיר כהן: << יור >>
בבקשה, אדוני.
<< דובר >> יבגני סובה (ישראל ביתנו): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, מכובדיי, כנסת נכבדה, בשנים שעבדתי כאיש תקשורת התרגלתי לפנות למאות אלפי אנשים בעולם – זה המקצוע שלי – אבל לנאום כאן באולם הזה בכנסת ישראל עוד לא התרגלתי, כך שאני מתרגש.
לפני 22 שנה, כאשר ירדתי מהמטוס בשדה התעופה בן גוריון כנער בן 17 – עליתי לבד לישראל – לא חלמתי שיבוא היום ואעמוד כאן, בכנסת ישראל. עכשיו אני יודע היטב, רבותיי, שישראל היא ארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות; מדינה שבה עולה חדש יכול להגיע רחוק, אם זה להיות שר הביטחון, שר החוץ, שר הקליטה, וגם יושב-ראש הכנסת, אדוני היושב-ראש – עד לפני רגע הוא היה פה; לצערי, הוא התנצל, חייב ללכת. בהחלט מדובר על הישגים גדולים. וזה לא הכול. בהיסטוריה שלנו היו גם ראשי ממשלה שהיו עולים, ודרך אגב, הם דיברו בשפת האם שלי, ולפי השם אפשר להבין מה היא שפת האם שלי.
חשוב לי להגיד שמדינת ישראל נבנתה על ידי העולים בקיבוץ גלויות, חלום שהתגשם אחרי אלפיים שנה. המדינה שלנו נשענת על כוח העלייה – עלייה מכל קצוות תבל. העלייה תמשיך להיות מנוע הצמיחה שלנו גם בשנים הבאות, ואני רוצה להגיד לכם שאני גאה מאוד לייצג את העולים כאן, בכנסת ישראל. הם, העולים, שלחו אותי לפה, ואני תמיד אזכור את זה.
לצערי, היום, בשנת 2019, לא כולם מבינים זאת. בתקופת הבחירות נתקלתי בלא במעט מקרים שאין להם הגדרה אחרת מאשר המילה "גזענות". עיתונאים, פרשנים, הוגי דעות, ניסו לשכנע אותנו, הציבור, שהצבעה עבור מפלגת ישראל ביתנו הופכת אותך לאדם סוג ב' – כן, חברים, אני לא מתבייש להגיד את המילה הזאת; אני מתבייש בביטוי "סוג ב'". על פי תפיסתם, זה סוג של אזרח שלא הצליח להיקלט במדינה, לא יודע את חוקי הדמוקרטיה. כביכול, בגלל שהוא בא מהמשטר הקומוניסטי, אז הוא לא מבין מה זה דמוקרטיה, ובמילים אחרות, מי שלא עבר את מבחן הישראליות. שימו לב, רבותיי: מבחן הישראליות. גם אני הופתעתי ונדהמתי לשמוע דבר כזה – מבחן הישראליות. אבל אם יש מבחן, אז יש מישהו שבוחן אותך, לא? ומי אמור לבחון אותך על הישראליות הזאת, עד כמה אנחנו ישראלים אמיתיים? או למשל, מהם הכלים שאיתם מתבצע המבחן הזה?
רבותיי, לאף אחד אין זכות לעשות לנו שום מבחן, בטח ובטח מבחן שבודק את רמת השייכות שלנו לארץ ישראל, היקרה לנו מכול. כל גל עלייה תרם את חלקו בבניית הארץ, בצמיחתה ובשגשוגה של כלכלת ישראל. העולים תרמו את חלקם גם בעיצוב החברה הישראלית. עשרות אלפי רופאים, מדענים, מהנדסים, מורים ועוד ועוד בעלי מקצוע עלו מברית המועצות לשעבר בשלושת העשורים האחרונים. ישראל עשתה קפיצה אדירה בכל התחומים, אם זה בתחום התשתיות, ברפואה, בחינוך, במדע ואפילו בחלל, וכמובן גם בתחום הביטחון. הוכחנו את זכותנו למדינת ישראל דרך השירות הצבאי, ולצערי, חלק אף שילמו עבור המדינה בחייהם; לצערנו, יש לא מעט משפחות של עולים שהצטרפו למעגל השכול.
אני מאוד נרגש שהיום ביציע הכבוד נמצא בחור שיקר לליבי, ולדימיר לוברסקי, אביו של רונן לוברסקי, זיכרונו לברכה, לוחם דובדבן שנפל בפעילות מבצעית לפני שנה. במהלך השנה אני ליוויתי את המשפחה, ואמשיך לעשות זאת גם כחבר כנסת. תודה רבה שבאת. ישנו עוד אדם שיקר לליבי ומסיבות אישיות פשוט ברגע האחרון לא יכול להגיע, וזה אילן שגיא, אביו של ארז שגיא, זיכרונו לברכה, לוחם מחטיבת גבעתי שנפל בצוק איתן ביולי 2014, וגם את המשפחה הזאת ליוויתי. אילן – צבר בן למשפחת עולים שאיבד את בנו; ולדימיר – עולה חדש שאיבד את בנו הצבר. הילדים שלהם נפלו במלחמות על אדמתנו. אף אחד לא יפריד ביניהם, אף אחד לא יפריד בינינו, כי זה הגורל שלנו – לחיות ביחד. אני רוצה להודות לכם על זה שבחרתם בחיים למרות השכול. תודה רבה לכם.
במהלך עבודתי נתקלתי בלא מעט אנשים מכוחות הביטחון, מלח הארץ, אנשים עם אמונה ודבקות במטרה, רצון להגן על הארץ, על העם, שרואים את טובת הכלל לפני טובתם האישית. אני רואה לנכון לקדם חוק שעלה בכנסת הקודמת אך לא חוקק. החוק הזה יגן על אנשי הצבא וכוחות הביטחון. זהו חוק שנקרא לו "חוק החסינות שאנחנו צריכים לעסוק בו". זה לא נושא של הקואליציה וגם לא נושא של האופוזיציה, זה חוק החסינות שאנחנו צריכים לעסוק בו.
הביטחון הוא ללא ספק מרכיב חשוב מאוד, אך לא היחיד, בתהליך בניית החברה המצליחה: כלכלה חזקה עם תעסוקה לצעירים, חינוך טוב לילדינו, רפואה ודאגה סוציאלית לדור הזהב, שזה למעשה דור ההורים שלנו. כל עולה חדש יודע מה זה קשיי קליטה, ויש פה לא מעט עולים חדשים גם בכנסת הזאת; כאשר אתה לא מבין את השפה, לא מרגיש תמיד שייך למקום שאליו באת, נתקל בביורוקרטיה בלתי נגמרת, ולמעשה אתה נמצא בהישרדות יום-יומית, אבל אתה אומר לעצמך: זה זמני, זה יעבור, אני אעבוד קשה, אתגבר על כל הקשיים, ואעשה הכול למען הילדים, כי ילדים, מה לעשות, זה הכי חשוב, מה שיש לנו.
זה גם הסיפור של דור ההורים שלנו. לא מעט מהם היו בארץ המוצא בתפקידים מאוד מכובדים ובכירים, ובכל זאת הם קמו, עזבו הכול ועלו לארץ ישראל. הם הגיעו לכאן ללא כל ביטחון כלכלי, עבדו בעבודות לא קלות, ולא ידעו איך לדאוג ליום שבו אתה יוצא לגמלאות. עד לא מזמן, רוב העולים שהיו מגיעים לגיל הפנסיה היו מגלים שיש אפליה – כן, רבותיי, אפליה – בכל מה שקשור לתוספת ותק. אנשים עבדו שנים בישראל, אך את עשר השנים הראשונות אף אחד לא חישב להם לצורך תוספת ותק. למה? ככה – זאת התשובה שהיו מקבלים כשהיו מגיעים לביטוח הלאומי. רק בחודש מאי 2016 זה השתנה, מפני שהייתה דרישה חד-משמעית של מפלגת ישראל ביתנו לפני הכניסה לקואליציה לשנות את הדבר הבלתי-צודק והבלתי-מוסרי הזה.
ואני רוצה להבטיח כאן שאנחנו לא נעצור. אנחנו נמשיך לדרוש את הצדק והשוויון לכל הגמלאים. וכשאני אומר להמשיך לדרוש, אני לא רק מתכוון לדרישה הקואליציונית שלנו להכנסה פנסיונית ששווה 70% משכר המינימום, אני מתכוון גם לעזרה של הדור שלנו לדור שלהם. הרי זה פשוט: אם המדינה תיתן לדור שלי לעזור לדור ההורים, כך נוכל גם להבטיח שדור הילדים שלנו לא יחפש בית חדש לא בברלין, לא בקנדה, לא בארצות הברית ולא בשום מקום אחר בעולם. זה למעשה המאבק על עתידנו.
עתידנו מתחיל גם בחינוך, ואני רואה לנגד עיניי את תחום החינוך. גם כאבא לשתי בנות, חינוך זה הדבר הכי חשוב בחיים שלנו, כמובן אחרי ביטחון וכלכלה. אני רואה בקידום השיפור במערכת החינוך מאבק חשוב מאוד. זה קודם כול ערכים, אהבת הארץ, וגם כבוד למעמד המורה. 200,000 מורים בישראל עושים מדי יום את עבודתם הקשה, מחנכים את הדורות הבאים. לא תמיד זה בתנאים הכי טובים. הם מתמודדים לא פעם עם אלימות מילולית, ולצערי, גם עם אלימות פיזית. אנחנו שומעים שמנסים לעזור להם, להעביר כל מיני חוקים שיסדירו את מעמד המורה, אבל זה לא קורה; מנסים, אבל לצערי לא מצליחים להעביר. אני לא מצליח להבין למה זה לא קורה. מדוע טובת המורים לא חשובה לנו? תחשבו כמה שניות על זה – טובת המורה, מעמד המורה. אולי גם נצליח לעשות ביחד משהו לטובת המורים.
דרך אגב, זה קורה גם בתחומים אחרים: בתחום הרפואה, בתחום המדע. צריך פשוט לקחת פסק זמן, כמה שניות לחשוב על מעמד המורה, הרופא, המדען, ואולי גם נוכל לשנות דברים. אלה גם התחומים שאני מאוד רוצה להתמקד בהם כחבר כנסת בכנסת הנוכחית.
חבריי חברי הכנסת, כנסת נכבדה, אני מאמין שלפוליטיקה באים עם תחושה של שליחות ציבורית. אם אין לך את זה אז עדיף לא להיכנס לפוליטיקה. בשביל מה אתה נכנס לפה? אני מרגיש את זה, ואני מאמין בכל ליבי שאשמור על התחושה הזאת לאורך כל הדרך.
בהזדמנות זו אני רוצה להודות גם למשפחתי, שתומכת בי בכל החלטה. אני מאוד מודה לאשתי האהובה מרינה, לבנות שלי איילת וגאיה, שביום ההשבעה בכנסת הן לראשונה היו פה ומאוד התרגשו מהמעמד – אתם יודעים, אנחנו צוחקים לפעמים על הילדים שלנו ואומרים: זה הדור שרק מחפש סלפי עם ראש הממשלה, עם הנשיא – באמת התלהבו, ראו אנשים שרק בטלוויזיה ראו. אבל מה לעשות, זה הדור שלנו. אלה מושגים אחרים לגמרי.
כמובן, אני רוצה להודות גם לאימא שלי, שמאוד מאוד התרגשה ביום ההשבעה. היום היא נמצאת בבית ורואה אותי בטלוויזיה דרך ערוץ 99, ערוץ הכנסת. בהחלט, אני מאוד מודה לה על החינוך שנתנה לי, וגם על כל מה שעשתה עבורי, וגם עבור אחותי. אני גם רוצה להודות, כמו שאמרתי, לאחותי, וגם לסבתי היקרה, וגם לחמותי – משפחה נוספת, המשפחה שלי, למעשה. אני רוצה להודות לכל המשפחה המורחבת שלי על זה שהם תמכו בהחלטה שלי, וכמובן גם לכל החברים והאנשים שתומכים וממשיכים לתמוך בי.
לסיום אני רוצה להגיד שלעולם לא אשכח מאיפה באתי, ואני תמיד אזכור, ואשתדל לעזור לאלה ששלחו אותי לכנסת. תודה רבה לכם.
<< יור >> היו"ר מאיר כהן: << יור >>
תודה רבה, אדוני. חברת הכנסת תמנו-שטה תברך את חבר הכנסת יבגני סובה. בבקשה, גברתי, בואי. חברת הכנסת שטה, נמתין עוד חצי דקה.
<< דובר >> פנינה תמנו (כחול לבן): << דובר >>
תודה, אדוני היושב-ראש. חברי כנסת נכבדים, חבר הכנסת יבגני, זכות גדולה נפלה בחלקי לברך אותך. אני חייבת להודות, עוד בימים שהיית מגיע לישיבות סיעה כעיתונאי נמרץ עם העמידה הזקופה ושואל את השאלות, דמותך מאוד סקרנה אותי.
אנחנו, הפלא ופלא, אני ואתה – שנינו מאותו הכפר. שנינו גרים בפתח תקווה, ושנינו גם גרנו באותה השכונה, שכונת יוספטל. אני רואה אותך וללא ספק מרגישה חיבור מיידי: רואה את יבגני, שנולד ב-1980 באוקראינה, ואני כמה חודשים אחריו נולדתי אי-שם באתיופיה, והסיפור היהודי, הסיפור שלי ושלך, הוא סיפור שנקשר. אמרת שנגזר עלינו לחיות ביחד, שזה הגורל שלנו; זאת הזכות הגדולה שלנו להיות כאן בארץ ישראל ביחד, וזכות עוד יותר גדולה – להיות כאן בכנסת ישראל ולראות ש-36 חברי כנסת צעירים מתחת לגיל 40 נכנסו, ואחד מהם זה אתה.
יש רגעים שהגורל האישי נקשר בגורל הלאומי. מבחינתי, הנקודה הראשונה היא שכשנולדנו – נולדנו יהודים. הנקודה השנייה, ואת זה רק עולה חדש יכול להבין, היא רגע העלייה לארץ; אתה עשית את זה בגיל 17. ונקודה נוספת שאני הרגשתי בה שגורלי שוב נקשר בגורל האומה, בגורל הלאומי – ואני מקווה שגם אתה חש את זה; בדבריך זה היה ניכר – היא היום הזה שאתה עומד מול המליאה וניצב בפרונט, ועל אותה שליחות שאתה מדבר עליה, שמי שלא מרגיש אותה מבפנים לא יכול להבין.
דיברת גם מדם ליבך על כך שהשליחות הזאת תיקח אותך בדרכים; לזכור שצריך לסייע לאלה שמתוכם אנחנו צמחנו. דיברת על המבחן הישראלי, אותו מבחן שגם אני מכירה. כמה פעמים שמעת: אתם תשתלבו. אנחנו לא בהכרח אלה שצריכים להשתלב בתלם ולחפש את הקווים שסרטטו לנו, או לחפש את המקום סביב מדורת השבט. אני חושבת שאתה הצלחת בדרכך הייחודית – דור וחצי אנחנו? בדרכך הייחודית הצלחת לפרוץ את תקרות הזכוכית, לעמוד עמידה איתנה, להפוך להיות מודל לחיקוי, כאיש תקשורת, כמי שמנגיש לשני הציבורים את הסיפור שלנו.
כי מהו ישראלי? אתה בעיניי ישראלי. אתה וע'דיר ויוראי וגדי ואני, אנחנו הישראליות של 2019, ויסלחו לי המבוגרים של הבית הזה. זה מרגש לראות שבדור ההנהגה העתידי אנחנו רואים את כל הפסיפס הישראלי, כי יש לנו זכות לחיות כאן, כמו שאמרת. תהיה לנו הזכות, לי ולך יחד, להיאבק נגד גזענות, נגד אפליה, נגד אלה שאנחנו לא רואים אותם.
אני זוכרת שהייתה לנו שיחה על העולים המבוגרים – שנכון, חייבים לפתור את בעיית הפנסיה, ואתם נאבקים, בסיעה שלכם, מדם ליבכם. יש דברים שנראים לאדם הממוצע כל כך ברורים מאליהם, בזמן שאנחנו יודעים מהם הקשיים: כשמגיע עולה חדש לבנק וכבר אין פקיד שיקבל אותו; כשאתה מגיע לקופת חולים או לביטוח לאומי, והשפה, אוי לשפה, סוג של חירשות ואילמות. את הדברים האלה אנחנו צריכים לפתור יחד בבית הזה, ואין לי ספק, יבגני, שאתה תהיה בין חברי הכנסת שיובילו בלראות את האוכלוסיות המוחלשות מהגיל הרך ועד גיל זקנה.
אז אני מברכת אותך שאותה תחושת שליחות שהבאת כאן מול משפחתך, מול עם ישראל, שאותה תחושת שליחות תלווה אותך בכל השנים שתשרת כאן. אני מאחלת לך הרבה מאוד שנים, כי ללא ספק שליחות נאמנה קודם כול – ולא צריך להתבייש – היא באה מכאן, מהלב, מתוך הבנה שהגורל האישי שלי, שלך, קשור בגורל הלאומי. תודה רבה.
<< יור >> היו"ר מאיר כהן: << יור >>
תודה לך, גברתי חברת הכנסת תמנו-שטה. בהזדמנות אנחנו נביע בפנייך את מחאתם של בני ה-60.
<< קריאה >> בנימין גנץ (כחול לבן): << קריאה >>
מה זה היה המבט הזה? מה זה היה המבט הזה?
<< יור >> היו"ר מאיר כהן: << יור >>
בכבוד גדול, חבר הכנסת אופיר כץ. בהצלחה, אדוני. נאום הבכורה שלך, בבקשה. יברך אותו השר גלעד ארדן. בבקשה, אדוני. תודה רבה לכל אלה שבאים. חשוב מאוד להגיע לנאומי הבכורה. אדוני.
<< דובר >> אופיר כץ (הליכוד): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, לפני קצת פחות מ-80 שנה, בתוך אסם קטן בבוקרשט, שם סבי יד על פיה של סבתי, שהשתעלה וסבלה מכאבי תופת, כדי לנסות להחריש את שיעולה, כדי שסייעני הנאצים אשר חיפשו יהודים לא ישמעו אותה. האסם היה שייך למשפחה רומנית נוצרית שהחביאה את היהודים. כך ניצלו חייהם של סבא סימון וסבתא כרמלה, הוריו של אבי, יעקב. ברבות הימים הם עלו לישראל והתגוררו בחדרה, ושם עבד סבא בפרדס התפוזים, ועל כך הייתה גאוותו וגאוות כל המשפחה.
באותם הימים, פחות או יותר, בעיראק הרחוקה מרומניה, סבא ג'מיל ממוסול וסבתא צ'חלה מבגדד, שתיבדל לחיים ארוכים, חלמו על ארץ ישראל. וכאשר קמה מדינת ישראל, הם הביטו ימינה ושמאלה מחשש לשפטים שיעשו בהם הערבים – פרעות פרהוד, לימדה אותי סבתא. העבירו אותם מבית לבית כדי שהפורעים לא יגיעו אליהם, ולאחר שמדינת ישראל קמה הם עלו אל הארץ שעליה חלמו כל חייהם. הם הכירו בצריפי המעברה בעפולה, ושם הביאו לעולם את אימי אילנה, והיא גדלה ביחד עם שבעה אחים ואחיות בדירת חדר, כאשר סבא וסבתא עובדים בשדות הכותנה של עמק יזרעאל.
סבא וסבתא מעיראק ומבוקרשט לא הכירו אלה את אלה עד שילדיהם נפגשו בארץ ישראל. הם לא נראו אותו הדבר, הם לא דיברו את אותה השפה, אבל היה להם סיפור אחד עתיק משותף שנקרא העם היהודי, והיה להם גם סיפור אחד עתידי – הסיפור הישראלי.
אני ומשפחתי הם תוצר של הסיפור הישראלי הזה. כמוהם וכמוני יש עוד רבים בישראל. ההורים שלי, אותם ילדים של יוצאי רומניה ועיראק, הכירו במקום הכי ישראלי שיש – צבא ההגנה לישראל, רמת דוד. הם בנו את ביתם בעפולה, ושם הביאו לעולם אותי ואת אחי רונן. שניהם עבדו קשה כשכירים במפעלי ייצור. לא היה הרבה, אבל גם לא חסר כלום. תודה, אבא. תודה, אימא יקרה.
אני הוא אותו המשכו של סיפור ישראלי, שכבר 71 שנה מייצר אין-ספור סיפורים ישראליים. אני המשכתי את הסיפור הזה. כמו כל ילד ישראלי, אחרי בית הספר השלכתי את תיק הלימודים לפינת החדר ורצתי לשחק כדורגל במשך שעות ארוכות. חזרתי עייף הביתה ונרדמתי, תוך כדי שאני חולם להיות מרדונה או אלי אוחנה.
עפולה של אז הייתה מוקד לפעילות טרור, ואני זוכר היטב את הכאב בעיר בעת הפיגוע הקשה באפריל 1994, אחד הפיגועים הראשונים של אחרי הסכם אוסלו הארור, שהותיר עיר שלמה כואבת ובוכה. לא אשכח את פטריית העשן שראינו מבית הספר. לא הבנו. רצנו לשם, אך האנשים הבוגרים שהיו שם סילקו אותנו ונזפו בנו ללכת הביתה ולהתקשר להורים. לפני כחודש מלאו 25 שנים לפיגוע הנוראי הזה, ובכל פעם שאני חולף ליד תחנת האוטובוס ההיא אני נזכר במראות ובדמעות.
בנערותי, בשנת המהפך של 1996, התנדבתי לתנועת הליכוד, שעליה גדלתי ובה אני חבר מגיל 19. נפעמתי כאשר ראיתי את ניצחון הליכוד ונתניהו בבחירות הללו, ולא האמנתי שיבוא יום ואעבוד לצידו, שלא לדבר על כך שאהיה חבר כנסת ברשימת הליכוד בהנהגתו. אבל ישראל היא ארץ הסיפורים האפשריים, הסיפורים שכל ילד יכול להגשים אם ירצה ואם יקבל את הסיוע הנכון. זהו הסיפור שלנו, זה הסיפור הישראלי.
וכמו כל ישראלי, לאחר שירותי הצבאי עבדתי במפעל – עבודה מועדפת; השלמתי את התואר הראשון בתקשורת במכללת עמק יזרעאל; הייתי עיתונאי במקומוני האזור; שימשתי דובר תנועת הליכוד בעפולה, ולאחר מכן עבדתי בלשכתו של יושב-ראש האופוזיציה דאז, בנימין נתניהו; ומשם הייתי יועצה של השרה לימור לבנת כארבע שנים, ובשנים האחרונות שימשתי יועץ וראש המטה של השר גלעד ארדן.
כאן המקום להודות לשלושת האישים הפוליטיים הללו על שחנכו והעניקו לי מניסיונם וכישרונם במהלך השנים. גלעד, תודה לך על שלימדת אותי שירות ציבורי מה הוא – להתייחס לכל פנייה כאילו היא עולם ומלואו; הרצון האין-סופי לטובת המדינה ולטובת האזרח. הרבה בזכות מה שלימדת אותי אני עומד פה היום.
במהלך התפקידים הללו עבדתי רבות עם הציבור. ראיתי שאפשר לשנות, לעזור ולסייע דרך אותם תפקידים, והחלטתי לכתוב פרק נוסף בסיפור הישראלי שלי ולהתמודד לתפקיד חבר כנסת בסיעת הליכוד במחוז הגליל והעמקים, ולשמחתי נבחרתי. כאן המקום להודות לחברי הליכוד שנתנו בי את אמונם. תודה לכם.
אודה ולא אבוש: השמחה רבה, אך כך גם החיל והרעדה – הרעדה לעמוד כאן, במשבצת שבה עמדו בכירי מנהיגינו, במטרה לנסות ולהגשים לעוד ועוד ילדים את הסיפור הישראלי. כל ילד שאגשים לו את החלום הזה, בדיוק כמו שאני הגשמתי את החלום הישראלי שלי, יהיה שווה עבורי יותר מכל הון שבעולם, כי אני, אופיר כץ מעפולה, הוא בדיוק כמו מיליוני ילדים שמרכיבים את הסיפור הישראלי. לא באתי ממשפחה עשירה; שיחקתי כדורגל בשכונה; אהדתי ואוהד את בית"ר; שירתי בצבא; עבודה מועדפת; תואר ראשון – ואני כאן, מספר את הסיפור הישראלי שלי כחבר כנסת בתנועת הליכוד, שבה גדלתי ובה כל אחד יכול להגשים חלום, וזה כל הקסם במפלגה הזאת.
חבריי חברי הכנסת, תרשו לי לספר לכם משהו אישי. לפני כמה חודשים בני בן העשר היה צריך להיפגש עם נוירולוג על מנת לאבחן בעיה רפואית שממנה הוא סובל כמה שנים. פניתי לבית החולים העמק בעפולה, וכאשר שמעתי כמה זמן אצטרך להמתין על מנת שבני יפגוש נוירולוג, נדהמתי: יותר מארבעה חודשים – זה הזמן שאצטרך להמתין כדי שבני יפגוש נוירולוג. תגידו לי אתם, זה נשמע לכם זמן סביר? וזאת רק דוגמה אחת.
בחודשים האחרונים אני נפגש עם רופאים, עם מנהלי בתי חולים בדרום ובצפון, ופשוט נדהם מההבדל בין שירותי הבריאות הניתנים בפריפריה לבין אלו הניתנים במרכז. שימו לב למספרים הבלתי-נתפסים: מספר הרופאים ל-1,000 נפש בתל אביב עומד על 5.1. בדרום, לעומת זאת, רק 3.1, ובצפון המצב גרוע אף יותר – רק 2.3 רופאים לכל 1,000 נפש. מספר האחיות בחיפה עומד על 6.9 לכל 1,000 נפש, בתל אביב – 6, ואילו בצפון – 4.4, ובדרום – 3.3 לכל 1,000 נפש. אבל אפילו להמתין על מיטה נורמלית לרופא שלא מגיע קשה לתושבי הפריפריה: בתל אביב – 2.6 מיטות לכל 1,000 נפש, ובדרום בדיוק חצי – רק 1.3 מיטות לכל 1,000 נפש. נמשיך לשולחן הניתוחים: בצפון, לעומת תל אביב, הבדל של 55% בחדרי הניתוח, וכמובן שזמן ההמתנה לניתוחים עולה בהתאם; בירושלים ממתינים בממוצע ל-18 ניתוחים אלקטיביים זמן של 61 ימים, ואילו בדרום בדיוק פי שניים – 122 ימים.
הנתונים לא משקרים. בסופו של יום, תוחלת החיים של תושבי הפריפריה נמוכה משמעותית לעומת תל אביב והמרכז. בכל פרמטר אפשרי הצפון והדרום סוגרים את הרשימה, לצערי. את הנתונים האלה באתי לשנות, ואני מתכוון להשקיע את כל מרצי לשנות את המשוואה הלא-תיאמן הזאת. ממשלת ישראל עשתה בשנים האחרונות צעדים חשובים על מנת לסגור את הפערים, ואני מתכוון להמשיך ביתר שאת את המהלך לצמצום פערי שירותי הבריאות בין תושבי הפריפריה למרכז.
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, לפני סיום אני רוצה לפנות מעל בימת הכנסת לילדים הישראלים: אתם יכולים לעשות הכול, ולא משנה איפה אתם גרים. אתם יכולים להיות מי שתרצו, ולא משנה מאיזו משפחה אתם. הייתי כמוכם בילדות, בדיוק אותו דבר, ואם אני כאן, אז גם אתם יכולים, ואעשה הכול על מנת לסייע לכם להגשים את החלום הישראלי שלכם.
סבתא כרמלה מרומניה שתקה באסם כדי לא להיתפס בידי סייעני נאצים. סבתא צ'חלה מעיראק עברה בין בתים כדי לא להיתפס ולהיפגע. והינה אני, הנכד של צ'חלה וכרמלה, בן עפולה, עומד כאן לפניכם בכנסת ישראל ונואם בעברית בקול רם וללא פחד. זה הניצחון הפרטי של סביי וסבותיי. זה הניצחון של עם ישראל. זה הניצחון של הסיפור הישראלי.
תודה אחרונה – לאשתי היקרה דנה, על כל התמיכה, החום, האהבה וההבנה, הסובלנות הבלתי-נדלית שאת מעניקה, ולילדיי רוי ואוניל. בלעדיכם לא הייתי עומד פה היום. אתם הסיבה לרצון לשנות. תודה רבה.
<< יור >> היו"ר מאיר כהן: << יור >>
תודה רבה, אדוני. בהצלחה. השר ארדן – אנחנו ממתינים דקה, חיבוקים. בבקשה, השר. כן, אדוני השר, בבקשה.
<< דובר >> השר לביטחון הפנים גלעד ארדן: << דובר >>
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, האמת היא שאני מאוד נרגש בפני עצמי, כי לא עליתי על הדוכן הזה הרבה זמן, וההזדמנות הראשונה שיש לי היא הזדמנות שגורמת לי אושר גדול מאוד. וזה באמת אושר לברך אותך, אופיר, חבר כנסת חדש, אדם שיקר לי מאוד באופן אישי, ולשמוע אותך מתאר גם את הדרך שעברה המשפחה שלך – משני הכיוונים מתפוצות ישראל – הניצחון הגדול שפעם אחר פעם אנחנו מזכירים כאן במשכן הזה, של משפחות של ניצולי שואה, או של קשיים, ולא משנה מאיזה חלק בעולם. דבר מאוד מאוד מרגש.
אופיר ואני, מי שלא יודע, הולכים יחד דרך ארוכה מאוד. אופיר שימש יועץ שלי בשנים האחרונות, ובהמשך גם ראש המטה שלי, ועשה את זה באמת בצורה הכי מקצועית, בהצטיינות שאין למעלה ממנה. אם ככה לספר ברמה האישית, פעמים רבות, כשראינו את האהדה ואת ההערכה שהוא זוכה לה בשטח, כמו שנהוג לומר בליכוד, העלינו את הרעיון הזה בצחוק, כי שר לא אוהב שהיועץ שלו, על חשבונו, לכאורה, ילך ויממש את השאיפות שלו. אבל לאט-לאט הרעיון הזה – אני בטוח שגם אצלך, אבל בטח גם אצלי – הלך והבשיל, כי מגיע לך; מגיע לאזרחי מדינת ישראל. כי כשאתה רואה אדם שעושה יום-יום דרך ארוכה מעפולה – עכשיו הוא יהיה חבר הכנסת היחיד בעצם כאן מעפולה, שגם מתגורר – את עושה לי סימן. מי עוד גר בעפולה?
<< קריאה >> קריאה: << קריאה >>
לא, לא גר.
<< דובר_המשך >> השר לביטחון הפנים גלעד ארדן: << דובר_המשך >>
אה, לא? אז גר. גם אני אוהב להגיד שאני מאשקלון, אבל אני כבר לא גר באשקלון. אבל אופיר בוחר לגור בעפולה, והוא כל יום במשך שנים ארוכות – אורנה, גם את גדלת בעפולה, אני יודע – במשך שנים ארוכות הוא עושה את הדרך, שהלכה והתקצרה, צריך לומר, אבל את הדרך הארוכה והלא-פשוטה. ועם השנים – בזכות ולא בחסד לא בגלל התפקיד שלו אלא בזכות האישיות שלו ובזכות המקצועיות שלו ובזכות המסירות שלו – הגעת לאן שהגעת.
יש כמה דברים, אבל אם יש משהו בולט שמאפיין את אופיר זה הצורה שבה הוא מתייחס בכבוד ובסבלנות אין-קץ וברצינות לכל פנייה ולכל בקשת עזרה שהגיעה ושמגיעה אליו ואל הלשכה, ולא משנה מי פונה ללשכה: יכולים להיות ראשי רשויות, חברי כנסת, וכמובן, הפניות הכי חשובות – הפניות שמגיעות מהציבור, כי אתה אף פעם לא יודע חיים של מי תציל או מה תמנע בכך שתתייחס בכבוד ובסבלנות ותקשיב ברצינות לכל פנייה. ואופיר היה כזה בדיוק: הוא אדם שתמיד שמח לעזור, תמיד השקיע בכך – בטיפול בפניות – מאמצים גדולים, ואני בטוח ומשוכנע שהסיבה שהוא כאן זה בזכות זה שאנשים רבים רבים העריכו ועדיין מעריכים ומוקירים אותו על כך עד עצם היום הזה.
וכפי שאמרתי, נהוג לומר בליכוד, כאילו, ששר מריץ את היועץ שלו – זה לא עובד ככה. אם היועץ, בזכות עצמו, בזכות אישיותו, בזכות הערכים שלו, הוא ראוי, אז חברי הליכוד וחברות הליכוד יודעים היטב לעשות את ההחלטות שלהם. כפי שאמרתי, אופיר נבחר בזכות ולא בחסד, לא בגלל שהיה באיזושהי פוזיציה.
כמו ששמעתם, אופיר – וציינתי את זה, אבל הוא הדגיש את זה – נולד וגדל בפריפריה, ועד עצם היום הזה, מתוך בחירה, הוא ממשיך לגור בה. אני יודע שהוא מכיר אותה הכי טוב, אני יודע שהוא חי את האנשים שמתגוררים בה ואת הצרכים שלהם, ואני יודע עד כמה התרומה שלו פה בכנסת לקירוב הפריפריה למרכז – מטאפורית וכמובן גם מעשית – כמה התרומה שלו עומדת להיות חשובה.
אופיר הזכיר את זה שהוא פעל ועבד גם לצידה של שרת התרבות והספורט דאז לימור לבנת וגם לצידו של ראש הממשלה נתניהו בקדנציות קודמות. אז אני זוכר עד היום – כי הייתה לנו אז עבודה משותפת שלי כחבר כנסת מולו כיועץ השרה – כמה הוא נאבק גם אז, כנער שגדל בעפולה עם חיבה מיוחדת לספורט, כמו ששמעתם, אז הוא מבין את מה שכולנו כאן מבינים, הוא הבין כבר אז, שמגרש כדורגל או כדורסל זה לא רק מקום משחק לשעות הפנאי; לפעמים מתקן ספורט בפריפריה יכול להיות גם מפלט לנוער, דבר שיכול לספק תעסוקה שתרחיק ילדים מכל מיני סכנות שאורבות להם. ובזכות ההתעקשות שלו באותן שנים נבנו מגרשים רבים גם בצפון וגם בדרום.
אני יכול להעיד שגם אני בקדנציה האחרונה חוויתי את המחויבות של אופיר לפריפריה, כי כשהתחלנו את הפרויקט שיזמתי של שוטרי מקוף, שוטרי סיור רגלי שיסיירו במרכזי הערים וייתנו ביטחון ומענה, הקריטריונים של המשטרה – כמו שקורה בהרבה משרדים ממשלתיים – נותנים עדיפות לאזורים שהאוכלוסייה מרובה וצפופה בהם. באופן לא מקרי זה נותן עדיפות לערי המרכז, אבל האבסורד זעק לשמיים, כי איפה שרצינו לחזק את תחושת הביטחון ואת הביטחון זה דווקא בערי הפריפריה. ואופיר הוביל את התוכנית הזאת ונאבק אל מול המשטרה לשנות את הקריטריונים, ואני מאוד מאוד שמח לספר שבאמת, בזכות המאבק הזה שלו, היום בכל היישובים, אם במגדל העמק ואם בנתיבות או נצרת עילית ועוד הרבה רשויות בפריפריה, אתם יכולים לראות היום יחידות של שוטרי מקוף, של סיור רגלי, שמסיירות ונותנות ביטחון.
והמאבק הזה, ולא משנה מול מי, גם הוא אולי מלמד על תכונה שמאוד מאפיינת את אופיר: הנחישות להצליח במשימה, הנחישות להיאבק – לא משנה מול איזה גורם, אבל להיאבק על המטרות שהוא מאמין בהן עד שהוא משיג אותן.
אני רוצה לדבר על עוד תכונה של אופיר, שבטח כבר שמתם לב אליה, וזה השקט והצניעות – מוצר שלא קיים פה הרבה בכלל בתחום שלנו. ואני אישית יודע, למרות השיח הציבורי היום, שאופיר, מעבר לכל מה שאמרתי, גם יסב הרבה מאוד כבוד לתנועת הליכוד ולבית הזה. ז'בוטינסקי, שאנחנו גדלנו לאור משנתו, דיבר רבות על מילה שהיא די ייחודית לשפה העברית, וזו המילה "הדר". אין לה מקבילה מדויקת בשפות האחרות. זו מילה שמגלמת בתוכה את כל המושגים של נועם, של דרך ארץ, של כבוד, התייחסות בכבוד לכל אדם, וזו הדרך של אופיר לאורך כל השנים שאני מכיר אותו – בהדר ובצניעות.
אז אני מאחל לך, אופיר, שתשכיל להמשיך בדרך הזאת. זה לא יהיה קל בבית הזה. אני מאחל לך שתמשיך לעבוד קשה למען כל אזרחי ישראל כולם, כל אזרחי ישראל, בדיוק כפי שעשינו בשנים שבהן פעלנו יחד – גם למען אזרחי ישראל הדרוזים, הבדואים, אזרחי ישראל הערבים. אנחנו מחויבים – ואתה כך פעלת לאורך כל השנים – לסייע לכל אזרחי ישראל כולם ולקדם את המטרות החשובות ששמת לעצמך. כפי שאמרתי, אני גם מאחל לך שתדע להמשיך בדרכך הצנועה והשקטה. אני בטוח שאתה תמשיך להתקדם מעלה מעלה בעשייה הציבורית שלך, ואני משוכנע שכולנו נרוויח מהעשייה שלך למען עם ישראל ולמען ארץ ישראל.
כפי ששמעתם על דרכו של אופיר, עבודת הכנסת וגם עבודת הממשלה לא זרה לו. אתה מכיר אותה היטב, וזה עוד יתרון – מעבר לתכונות האישיות שלך ולאישיות – שעומד לרשותך. אבל אני בטוח שאתה יודע שגם אני עומד לרשותך תמיד לכל סיוע, לקדם דברים יחד, וכמובן אפילו סתם לתת עצה טובה.
אני רוצה גם לברך – למרות שהם לא נמצאים איתנו כאן – לברך במזל טוב גדול מאוד את רעייתך דנה, את ילדיך ואת כל בני המשפחה. הם אומנם לא ראו אותך הרבה בשנים האחרונות, והם גם לא יראו אותך כנראה הרבה בשנים הבאות, אבל יש הבדל גדול בין לעשות את זה לצידו של מישהו, למען מישהו, ובין לעמוד בחזית ולהוביל את הדברים שאתה מאמין שצריך להוביל. ואני בטוח שהגיבוי והתמיכה שכבר קיבלת מהם, ואני בטוח שתמשיך לקבל מהם עוד לא פחות בהמשך, יחזקו אותך בעשייה שלך.
אז ברוך הבא, אופיר. אני מאוד מאוד גאה על הדרך שעשית עד הבית הזה, ומאוד מאוד מצפה להמשיך ולעבוד איתך עוד הרבה מאוד שנים ביחד למען אזרחי מדינת ישראל. מזל טוב.
<< יור >> היו"ר מאיר כהן: << יור >>
תודה רבה, אדוני השר. נאומך כמעט היה יותר ארוך מנאום הבכורה, אבל בסדר גמור. עומר, מזל טוב גם לך. אנחנו יודעים בת כמה את.
רבותיי, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים ביום שני, אם ירצה השם, כ"ב באייר התשע"ט, 27 במאי 2019, בשעה 16:00. ישיבה זו נעולה.
<< סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 12:04. << סיום >>