דברי הכנסת

דברי הכנסת חוברת ו' ישיבה י"ד הישיבה הארבע-עשרה של הכנסת העשרים-ואחת יום שני, כ"ט באייר התשע"ט (3 ביוני 2019) ירושלים, הכנסת, שעה 17:00 תוכן העניינים מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 4 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 4 נאומים בני דקה 4 צבי האוזר (כחול לבן): 4 אלון שוסטר (כחול לבן): 5 עופר כסיף (חד"ש-תע"ל): 6 בועז טופורובסקי (כחול לבן): 6 מיכאל מרדכי ביטון (כחול לבן): 7 מיקי חיימוביץ' (כחול לבן): 8 איתן גינזבורג (כחול לבן): 8 אבי גבאי (העבודה): 9 יואב קיש (הליכוד): 10 מיכאל מלכיאלי (ש"ס): 10 מאיר כהן (כחול לבן): 11 יעל גרמן (כחול לבן): 12 הודעת יושב-ראש הוועדה המסדרת 13 מכלוף מיקי זוהר (יו"ר הוועדה המסדרת): 13 ציון יום ירושלים 14 היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 14 השר לירושלים ומורשת זאב אלקין: 15 מירב כהן (כחול לבן): 27 ניר ברקת (הליכוד): 30 מיכאל מלכיאלי (ש"ס): 31 אורי מקלב (יהדות התורה): 33 אבי גבאי (העבודה): 35 עודד פורר (ישראל ביתנו): 37 מרדכי יוגב (איחוד מפלגות הימין): 38 מיכל רוזין (מרצ): 40 רועי פולקמן (כולנו): 41 ציון יום מיוחד ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל 43 היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 43 שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: 44 דסטה (גדי) יברקן (כחול לבן): 47 משה ארבל (ש"ס): 50 שלי יחימוביץ' (העבודה): 51 אלי אבידר (ישראל ביתנו): 56 פנינה תמנו (כחול לבן): 59 בנימין גנץ (כחול לבן): 60 עודד פורר (ישראל ביתנו): 62 טל רוסו (העבודה): 63 << נושא >> מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת << נושא >> << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> חברי הכנסת, היום כ"ט באייר תשע"ט, 3 ביוני 2019. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת, לאחר שכבר קיימנו ישיבת כנסת לבחירת מבקר המדינה החדש, ואנחנו שולחים לו את ברכותינו מכאן – ברכת הצלחה. הודעה למזכירת הכנסת. << דובר >> מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: << דובר >> ברשות יושב-ראש הכנסת, הינני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לדיון מוקדם: הצעת חוק הבחירות לכנסת העשרים-ושתיים (הוראות מיוחדות לעניין ועדת הבחירות), התשע"ט–2019, של חבר הכנסת דוד ביטן וקבוצת חברי הכנסת, שמספרה פ/554/21. דוח ביקורת מיוחד בדבר פיתוחה וחיזוק מעמדה של ירושלים. תודה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה למזכירת הכנסת. << נושא >> נאומים בני דקה << נושא >> << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> אנחנו נעבור לנאומים בני דקה. חברי הכנסת, אתם כבר מכירים את הפרוצדורה, אני מפעיל את ההצבעה על מנת שתוכלו להירשם. בבקשה, ההרשמה החלה. בבקשה, חבר הכנסת צבי האוזר, פתח בבקשה, היום, את הנאומים, ואנחנו כרגע נעשה הרשמה מסודרת. בבקשה, אדוני. << דובר >> צבי האוזר (כחול לבן): << דובר >> אדוני היושב-ראש, באוקטובר 2018 הסכימה ישראל להחזרת כוח אונדו"ף לרמת הגולן, וקיבלה על עצמה מחדש, הלכה למעשה, את הסדר הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה משנת 1974; כל זאת, אגב, ללא דיון מעמיק או ללא דיון בכלל בקבינט, ולמרות שינוי פני המציאות בשל מלחמת האזרחים בסוריה בשבע השנים האחרונות. בינואר האחרון נורתה רקטה מסוריה לעבר החרמון. אתמול נורו שתי רקטות נוספות ונפלו גם הן באזור החרמון. מדובר בהפרה בוטה של הסכם הפרדת הכוחות משנת 1974, שבמסגרתו יש לזכור פרט שנשכח: ישראל שילמה מחיר טריטוריאלי תמורת השבת השקט המוחלט בגולן. לפני חודש עמדתי כאן והזהרתי ששחיקת ההרתעה בדרום תביא לשחיקת ההרתעה בצפון. כבר לא מדובר באיום דו-חזיתי רק מעזה ולבנון, אלא בסנונית ראשונה של חזית שלישית מסוריה. אני קורא, אדוני היושב-ראש, לממשלת ישראל לפנות דחוף למועצת הביטחון של האו"ם לנוכח הפרות הסכם הפרדת הכוחות, ולפעול בכל האמצעים הצבאיים הנדרשים להחזיר את ההרתעה בחזית זו, לפני שהטפטוף יהפוך למבול. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה, חבר הכנסת האוזר. חבר הכנסת אלון שוסטר, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת עופר כסיף. << דובר >> אלון שוסטר (כחול לבן): << דובר >> כבוד היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, 60 שניות על ירושלים של מעלה וירושלים של מטה. אלפי נספים בני יהדות אתיופיה, אחינו ואחיותינו, שיצאו למסע מפרך, רב-תלאות וסכנות, כשהחלום שמלווה אותם בדרך הוא החלום על ירושלים, לא זכו לסיים אותו ולא נגעו בארץ המובטחת. הם נותרו עם החלום על ירושלים של מעלה, מלאת ההוד והקדושה, ולא זכו, אולי לשמחתם, לפגוש את ירושלים של מטה – זו שיש בה הדרה וגזענות, כבוד היושב-ראש, יש בה עוני ומצוקה, מערכת בריאות קורסת, עם רופאים מצוינים שעובדים בתנאים מחפירים. ירושלים של מטה לוקה בשיטור יתר כלפי עדת יוצאי אתיופיה, והיא מגישה כתבי אישום נגד בני הקהילה האתיופית בשיעור של פי ארבעה מאשר גודלם היחסי באוכלוסייה. בירושלים של מטה חיים למעלה מ-800,000 ילדים עניים, שסיכוייהם להצליח ולהשתלב בחברה הישראלית נמוכים בהרבה משל בני גילם שנולדו למשפחות מבוססות. וחמור מכך, בירושלים של מטה, אדוני היושב-ראש, ישנם נבחרי ציבור שמתנהגים כאילו שכחו את הציבור שאותו נשלחו לשרת. במקום לפעול במרץ כדי להפוך את מדינת ישראל למקום שטוב יותר לכולם לחיות בו, הם פועלים במרץ כדי להגן על עצמם מפני העמדה לדין וכדי להיאחז בכל מחיר בשלטון. לא לשם שיפור חיינו, אלא לשם התבצרות בכיסא. הלוואי שישראל שלאחר הבחירות, כלומר ירושלים של מטה, תהיה ראויה לחייהם ולמותם של אלפי אחינו יהודי אתיופיה בדרכם לירושלים של מעלה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה, חבר הכנסת שוסטר. חבר הכנסת עופר כסיף, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת בועז טופורובסקי. << דובר >> עופר כסיף (חד"ש-תע"ל): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, השבוע לפני 78 שנים נערכו הפרעות ביהודי בגדד, מה שנקרא פרהוד. בפרעות נרצחו 179 יהודים ונפצעו מעל ל-2,000. בשנת הטבח, 1941, תעמולה נאצית שרצה בעירק. בכירים בממשל ובצבא תמכו בנאציזם בגלוי. כנופיות פרו-נאציות לקחו על עצמן סמכויות שיטור וסימנו בתי יהודים עוד טרם הפוגרום. ב-1 ביוני, לאחר שקרא מנהיג הנאצים המקומי ברדיו, החלו מעשי הטבח הנוראיים. ההמון פרע ברחובות ומעשי הזוועה חרגו ממה שהדעת יכולה לשאת. זה גם המקום לציין את הגיבורים – מוסלמים שלא רק סירבו לקחת חלק באלימות אלא סייעו לשכניהם היהודים והצילו חיים רבים. מהם נלמד כי גם בעת הכי קשה, אדם יכול להיות אדם וחייב להיות אדם. בישראל חיים כיום כמעט 600 ניצולי הפרהוד, אך למרבה הבושה הם אינם מוכרים בחוק נכי רדיפות הנאצים ולכן לא זוכים לכספי פיצויים מאוצר המדינה. לאחר שהדבר נדון בבתי המשפט, נראה שהלקונה טמונה בחוק. על כן, בכנסת הבאה בכוונתי להציע תיקון לחוק, כך שיכלול גם אותם – ומוטב מאוחר מאשר לעולם לא. תודה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה, חבר הכנסת עופר כסיף. חבר הכנסת בועז טופורובסקי, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת מיכאל ביטון. << דובר >> בועז טופורובסקי (כחול לבן): << דובר >> בהמשך למסורת, גם היום אמנה את תאונות הדרכים הקטלניות שהתרחשו בשבוע שחלף: ב-27 במאי מוחמד אברהים בן ה-20 נהרג בתאונת פגע וברח, לאחר שרכב פגע באופנוע שעליו רכב ברחוב יפת בעיר יפו. ב-29 במאי רוכב אופנוע בן 30 נהרג בתאונת דרכים בנתיבי איילון לאחר שנפגע על ידי רכב ללימוד נהיגה. ב-30 במאי צעיר בן 18 נהרג כתוצאה מתאונה בין קלנועית לרכב פרטי סמוך לקיבוץ שריד שבעמק יזרעאל. באותו יום, בכביש 70, סמוך לצומת יסעור, אירעה תאונת דרכים קשה בין שלושה כלי רכב; בתאונה זו נהרגה אישה בשנות השישים לחייה. ב-1 ביוני התרחשה תאונה בין רכב ישראלי למשאית פלסטינית סמוך לצומת בית חגי; בתאונה נהרג גבר בשנות ה-40 לחייו. אתמול, ב-2 ביוני, אישה בשנות העשרים לחייה נהרגה לאחר שמשאית מערבל בטון התהפכה על רכבה בכביש 60, סמוך לצומת אכסאל. עוד אתמול נהרג צעיר בשנות העשרים לחייו, בשל תאונה בין רכבו הפרטי לאוטובוס שהתרחשה בסמוך למחלף אייל שבכביש 6. תארו לכם כמה חיים היינו יכולים להציל אם את הכסף שנוציא על הבחירות היינו מוציאים על המאבק בתאונות הדרכים. תודה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה לחבר הכנסת בועז טופורובסקי. חבר הכנסת מיכאל ביטון, בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת מיקי חיימוביץ'. << דובר >> מיכאל מרדכי ביטון (כחול לבן): << דובר >> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, ביממה האחרונה אנחנו שומעים ביקורת של הנשיא טראמפ על עם ישראל והחברה הישראלית, שהיא קצת לא נורמלית בעיניו – מדוע היא מפזרת את הכנסת והולכת לבחירות. הנשיא טראמפ התבלבל: זה לא האזרחים, לא העם ולא המדינה – זה 74 חברי כנסת שהצביעו בעד חוק פיזור הכנסת ומעלו באמון הציבור ומעלו בבחירה בהם לשרת, אם באופוזיציה ואם בקואליציה. 74 חברי כנסת שבחרו לבזבז כספי ציבור – כ-5 מיליארד שקל, עלות ישירה ועקיפה למשק הישראלי. שמענו גם שהנשיא טראמפ אמר שהוא יסייע לראש הממשלה להיבחר, ואני מתפלא איך עושים חקירות בארצות הברית על התערבות ממשלת רוסיה בבחירות באמריקה ועוד לא חוקרים על התערבות הנשיא טראמפ בבחירות בישראל. תמורת מה? תמורת ההבטחה של ראש הממשלה שביום פקודה בבחירות של הנשיא טראמפ יקרא ראש הממשלה ליהודי ארצות הברית להצביע בעדו. יש לנו חדשות לנשיא טראמפ: כ-70% מיהדות ארצות הברית מצביעים למפלגה הדמוקרטית. ראש הממשלה לא היה חכם ונבון לקיים מדיניות דו-מפלגתית – כפי שכל ממשלות ישראל קיימו קשר ישיר עם הרפובליקנים והדמוקרטים – ובכך בגד ומעל באמון של 70% מיהדות ארצות-הברית. לסיום אומר לנשיא טראמפ: הבחירות בישראל לא יוכרעו על ידי המעצמה האמריקנית, וגם לא על ידו, עם כל הכבוד לכבודו; הם יוכרעו על ידי אזרחי ישראל הפשוטים, שנאבקים על קיומם, ומסתכלים עלינו. אנחנו מרכינים ראש בבושת פנים ביום הזה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה, חבר הכנסת ביטון. חברת הכנסת מיקי חיימוביץ', בבקשה, גברתי. אחריה – חבר הכנסת איתן גינזבורג. << דובר >> מיקי חיימוביץ' (כחול לבן): << דובר >> תודה רבה, אדוני היושב-ראש. חבריי וחברותיי חברי הכנסת, אני רוצה להתייחס לדברים שאמר הבוקר חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ' בריאיון לרשת ב', ואני מצטטת: רצונותיי בטווח הארוך זה שישראל, "מדינתו של העם היהודי תחזור להתנהל כפי שהתנהלה בימי דוד המלך ושלמה המלך, על פי משפט התורה". אני יודעת שמאז סערו הרוחות וסמוטריץ' הותקף על כך שהוא רוצה הוא להחזיר אותנו לימים שבהם סקלו אנשים על ניאוף. אני מבינה שלא לזה התכוון חבר הכנסת סמוטריץ'. הוא גם הסביר את זה יפה מאוד היום בפוסט שכתב. גם אני מאמינה שלתורה יש המון מה לתת גם לימינו אנו. אבל אני רוצה לבקש ממך, חבר הכנסת סמוטריץ', כשאתה מזכיר את מלכות בית דוד ואת שלמה, את בית ראשון ושני, תזכור גם מה קרה לנו כעם אחריהם. תזכור שאנחנו בעשור השמיני לקיומנו בריבונות השלישית – ותודה לרינו צרור על שלימד אותנו להסתכל עליה כך. תזכור שמה שחיסל אותנו בעבר היה הקרע החברתי-כלכלי-מעמדי בינינו. בתוכנו. תזכור שחרבנו כשתאווה ובצע חלחלו לשלטון, ותשאל את עצמך: מה אתה עושה כדי שזה לא יקרה? איפה אתה מחבר? מה עם עקרונות של צדק, יושר ומשפט? איפה המתינות? אני לא פוחדת מהשורשים שלנו, אני פוחדת ששוב יקרה לנו מה שקרה לאבותינו. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה, חברת הכנסת חיימוביץ'. חבר הכנסת איתן גינזבורג, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת אבי גבאי. רשימת הדוברים סגורה. << דובר >> איתן גינזבורג (כחול לבן): << דובר >> תודה רבה, אדוני היושב-ראש. חבריי חברי הכנסת, השבוע נפתחו אירועי הגאווה בישראל, והשבועות הקרובים יוקדשו לקידום שוויון זכויות אזרחי, קבלת השונה וקידום המאבק של הקהילה הגאה. כחלק מאירועי הגאווה, תכננו לציין גם כאן בכנסת את יום הגאווה והסובלנות בדיונים מיוחדים, בישיבת מליאה מיוחדת שמוקדשת לנושא ובאירועים נוספים, כפי שהיה בשנים קודמות. אך לצערנו, בשל פיזור הכנסת כנראה זה לא יתקיים. אבל היום, כפי שציינה פה חברת הכנסת חיימוביץ', קיבלנו תזכורת שוב כמה חשובים הם אירועי הגאווה מהסוג הזה. היום שמענו את חזונו של מי שמתיימר להיות שר החינוך, או שר המשפטים או השר למשפט עברי, על הרצון שלו להחזיר את ישראל לתקופת דיני התורה, עם התאמות שונות ל-2019. המשמעות היא שנחזור שנות אור אחורה, לימים שבהם לנשים אין זכויות בסיסיות, מחללי שבת ייכנסו לכלא, ואני לא רוצה אפילו לחשוב מה יהיה עם להט"בים שכמותי ועם משפחותיהם. זה המסר שמעביר נבחר ציבור בישראל לעם. הגיע הזמן שבימינו נבחרי הציבור יתאימו את עצמם למה שהחברה הבינה ומקבלת כבר מזמן. זו ההתאמה שצריכה להיות, ולא התאמת החיים שלנו לדיני התורה. אני מחזק את ארגוני הקהילה הגאה, ואני קורא לכולכם להצטרף ולהשתתף באירועי הגאווה והמצעדים השונים ברחבי הארץ, כדי להאיר באור גדול את הסובלנות והשוויון יותר מאי-פעם. תודה רבה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה, חבר הכנסת גינזבורג. חבר הכנסת אבי גבאי, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת יואב קיש. << דובר >> אבי גבאי (העבודה): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני רוצה לברך את מתניהו אנגלמן, המבקר החדש, מבקר המדינה החדש שנבחר היום. פגשתי אותו הבוקר, ושוחחנו והכרנו. התרשמתי מאוד מהניסיון הציבורי הרחב שלו במוסדות ציבור גדולים, וזה מאוד חשוב. אדם שהיה מנכ"ל, שהיה סמנכ"ל, ידע לבקר מוסדות ציבור. לכולנו, ולאזרחי ישראל במיוחד, השירות הציבורי מאוד חשוב, הרבה יותר חשוב מנאומים כאלה או אחרים. דיברתי איתו על שלושה דברים שמצופה ממבקר המדינה לעסוק בהם. הראשון זה קודם כול לחקור ולא לחשוש. פשוט לא לחשוש; לחקור את כל מי שצריך, בכל דרג שהוא. אבל זה רק חלק קטן מהעניין. הדבר השני, בשונה ממה שמקובל אצל מבקרים, זה להסיר מגבלות ולא להוסיף. לא לסיים כל דוח בעוד מגבלות על גופים מסוימים אלא פשוט לדעת להסיר מגבלות, כי כמו שאנחנו יודעים, הגדרות שאנחנו מעלים והגדרות שהביורוקרטיה מעלה, ההגדרות האלה מפריעות תמיד רק לצדיקים. הרשעים יודעים לעבור אותן. הדבר השלישי זה ללמד ולעודד עבודה מהירה, ולא תהליכים שאין להם סוף. בישראל, כמו בכל מקום אחר, כמו שאנחנו יודעים, יש כלל מאוד מאוד פשוט: הבעיה תמיד עוברת למקום אחר. אז אם אתה לא מספיק לטפל בה בזמן, אתה כבר מטפל בבעיה לא רלוונטית. תודה רבה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה, חבר הכנסת גבאי. חבר הכנסת יואב קיש, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת מיכאל מלכיאלי. << דובר >> יואב קיש (הליכוד): << דובר >> תודה, כבוד היושב-ראש. ברשותך, כמובן, אני רוצה לברך גם את ראש עיריית ירושלים משה ליאון ידידנו, עם חברי מועצת העיר, שהגיעו לקראת יום ירושלים. אני מבקש להתייחס גם כן לאמירתו של חברי בצלאל סמוטריץ'. אני חושב שהוא הסביר את האמירה הזו מבחינתו: אין לו שום כוונה ללכת למדינת הלכה, וכל הספינים שמנסים לצבוע בעניין הזה מיותרים. אבל אני רוצה להגיד את זה בצורה הכי ברורה, ולפחות מה שאני אומר לכם זה שאני אעמוד על זה ואילחם על זה, והליכוד הוא שם: אנחנו נשמור על הסטטוס קוו. מי שחושש ממדינת הלכה, אל חשש. לא תהיה. << קריאה >> קריאות: << קריאה >> – – – << דובר_המשך >> יואב קיש (הליכוד): << דובר_המשך >> אל חשש. לא תהיה. לא נהוג להפריע כאשר מדברים מהצד, זה אני יכול להגיד לכם. אני אומר לכם בצורה היותר-ברורה: לא נאפשר לא כפייה דתית ולא כפייה חילונית. << קריאה >> קארין אלהרר (כחול לבן): << קריאה >> הצחקת אותי. << דובר_המשך >> יואב קיש (הליכוד): << דובר_המשך >> יש לנו כבוד לדת. דרך אגב, מערכת המשפט לקחה הרבה מהמשפט העברי, כמו גם מסוגי משפט אחרים. אני חושב שכולנו גאים במשפט העברי. יש דברים שנאמץ, לא כל דבר, בוודאי ובוודאי. הסירו דאגה מליבכם: לא תהיה פה מדינת הלכה. תודה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה לחבר הכנסת קיש. חבר הכנסת מיכאל מלכיאלי, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת מאיר כהן. << דובר >> מיכאל מלכיאלי (ש"ס): << דובר >> תודה, אדוני היושב-ראש. חלק מהפגעים בזה שיצאנו לבחירות הוא שאנחנו לא יכולים לקדם חקיקה. פנה אליי אורן הלמן, שהוא עצמו לוחם בעד בעלי מוגבלויות, לגבי תופעה מאוד גדולה שגילינו בבחירות האחרונות. החוק שנותן יום שבתון ביום הבחירות מעניק גם לעובדים שאינם אזרחי מדינת ישראל יום שבתון. הדבר הזה מוביל לכך שאנשים נכים ובעלי מוגבלויות לא יכולים לבוא לקלפי להצביע, בגלל שלעובדים הזרים יש יום שבתון. ואז נמצאנו לוקים כפליים: גם אותם אנשים שלא מצביעים מקבלים את ההטבה שלא מגיעה להם, ואותם נכים ובעלי מוגבלויות שרוצים להצביע לא יכולים לבוא לממש את זכותם. הגשתי הצעת חוק על דבר זה לכנסת העשרים-ואחת, שכנראה תצטרך להידחות לכנסת העשרים-ושתיים. תודה רבה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה, חבר הכנסת מלכיאלי. חבר הכנסת מאיר כהן, בבקשה, אדוני. אחריו – אחרונת הדוברים בנאומים בני דקה תהיה חברת יעל גרמן. << דובר >> מאיר כהן (כחול לבן): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חברות וחברי כנסת נכבדים, יואב קיש, איזה סנגור יואב קיש, וואו, איך אתה תמיד נמצא במקום שבו צריך לסנגר על שטויות. מי שנפגע הכי הרבה, אדוני היושב-ראש, מהבחירות האלה הן השכבות החלשות. האובססיה של ביבי להוביל מדינה שלמה לבחירות רק כדי לבנות לעצמו מבצר משפטי פוגעת בכלל האזרחים שמשלמים על שיתוק המדינה ועל בזבוז מיליארדים. את החשבון כולנו נקבל אחרי הבחירות. מי שנפגע הכי קשה מההפקרות הן האוכלוסיות החלשות, וכדאי שידעו את זה. בגלל שאין כנסת, מקבלי הפנסיה יקבלו בשנה הקרובה 1,000 שקלים פחות. הנכים שממתינים לוועדות – זה יידחה בחצי שנה – לא יקבלו תוספת לקצבה שלהם. התהליך בוועדה נתקע. 50 מיליון שקלים שהובטחו לעניין אלימות במשפחה לא יועברו לפרויקט הזה, נשים ימשיכו להירצח. ולצערי הגדול לאזרחים האלה אין קול, וביבי שוב – יואב, תקשיב – ביבי שוב משעבד את כל המדינה לטובתו האישית. אגב, גם שר חינוך – קטי שטרית, המורה המהוללת, ואת באמת מהוללת – גם שר חינוך שיפתח את שנת הלימודים אין, כי פיטרו אותו. זה ביבי. << קריאה >> קטי (קטרין) שטרית (הליכוד): << קריאה >> – – – << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה, חבר הכנסת מאיר כהן. חברת הכנסת יעל גרמן, בבקשה, גברתי. << דובר >> יעל גרמן (כחול לבן): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חבריי וחברותיי, היום בצלאל סמוטריץ' לא רק דיבר על כך שהוא רוצה לחזור למדינת הלכה אלא הוא גם אמר שהוא מעדיף מדינת הלכה מאשר מדינת הלכה שמי שקובע בה את ההלכות הוא אהרן ברק ועוד קבוצה קטנטנה של שופטים שבכלל לא נבחרו. אז אני רוצה להזכיר לבצלאל סמוטריץ', ובכלל לכל מי שכל כך שש ובא להשמיץ את בג"ץ, שלולא בג"ץ לא היה לנו שוויון בין המינים; לא היו לנו נשים טייסות; לא היו לנו בתי ספר ממוגנים בשדרות, שזה בג"ץ שקבע זאת; לא היה מי שידאג להשוואה בין המינים; לא היה מי שהיה דואג לזכויות הקהילה הגאה – והוא ימשיך לעשות זאת; לא היה מי שיגביל את שכר הבכירים. וישנן עוד דוגמאות רבות ומגוונות, ותרשו לי לציין רק כמה מהן, ממש מעט מאוד: ביטול הסמכות לעצור חייל לארבעה ימים ללא צורך בהחלטה של שופט – זוהי החלטה של בג"ץ משנת 1999; המרכז האקדמי למשפט ועסקים נגד שר האוצר, תיקון לפקודת בתי הסוהר – הוא ביטל את ההחלטה להקים בתי סוהר פרטיים. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה, גברתי. << דובר_המשך >> יעל גרמן (כחול לבן): << דובר_המשך >> ההחלטה לבטל את האפשרות שמי שמקבל ביטוח לאומי רק כדי שיוכל להתפרנס, יהיה לו גם רכב – בג"ץ הוא זה שאפשר לבעלי הכנסה נמוכה להחזיק את הרכב. בג"ץ הוא זה ששומר על החלשים בחברה. וכמו שאמר אהרן ברק: אם אנחנו לא נשמור עליו, הוא לא יוכל לשמור עלינו. << קריאה >> מאי גולן (הליכוד): << קריאה >> – – – << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה, חברת הכנסת יעל גרמן. עד כאן נאומים בני דקה. << נושא >>הודעת יושב-ראש הוועדה המסדרת << נושא >> << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> הודעה ליושב-ראש הוועדה המסדרת, חבר הכנסת מכלוף מיקי זוהר. בבקשה, אדוני. << קריאה >> מאיר כהן (כחול לבן): << קריאה >> מיקי, יש לי דז'ה וו. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> אני מקווה שהוא יודיע על הנחת חוק לביטול פיזור הכנסת. << דובר >> מכלוף מיקי זוהר (יו"ר הוועדה המסדרת): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אבקש להודיע, לפי סעיף 10 לתקנון הכנסת, כי הוועדה המסדרת/מפרקת אישרה – סתם, הסלאש-מפרקת זה בדיחה – אישרה ביום כ"ח באייר התשע"ט, 2 ביוני 2019, לפי סעיפים 59(2) ו-60 לחוק הכנסת, התשנ"ד–1994, את השינויים בהרכב הסיעתי של הכנסת כדלקמן: סיעת הליכוד – הליכוד בהנהגת בנימין נתניהו לראשות הממשלה – התפלגה לשתי סיעות: סיעת הליכוד בהנהגת בנימין נתניהו לראשות הממשלה, אשר תמנה 34 חברי כנסת, שהם חברי הכנסת שנמנו עם הסיעה לפני ההתפלגות, למעט חבר הכנסת אלי בן-דהן; סיעת אח"י – ארץ, חברה, יהדות – אשר תמנה את חבר הכנסת אלי בן-דהן. סיעת רע"ם-בל"ד – הרשימה הערבית המאוחדת ברית לאומית דמוקרטית – התפלגה לשתי סיעות: סיעת רע"ם – רשימת האיחוד הערבי – אשר תמנה שני חברי כנסת: מנסור עבאס ועבד אל חכים חאג' יחיא; סיעת בל"ד – ברית לאומית דמוקרטית – אשר תמנה שני חברי כנסת: אנטאנס שחאדה והיבה יזבק. תודה רבה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> אין צורך בהצבעה, זאת רק הודעה למליאה. << נושא >> ציון יום ירושלים << נושא >> << דובר >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << דובר >> חברי הכנסת, אנחנו עוברים לציון יום ירושלים. חבריי חברי הכנסת, אני מתכבד לפתוח את הישיבה המיוחדת לכבוד יום ירושלים. השר להגנת הסביבה, ירושלים ומורשת, חבר הכנסת זאב אלקין; שרים וחברי כנסת בהווה ובעבר; ראש עיריית ירושלים משה ליאון, ורעייתו הגב' סתווית ליאון; ברוכים הבאים אתם, סגני ראש העיר וחברי מועצת העיר, כל פרנסי העיר שמצטרפים אלינו כאן; מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ; מנכ"ל הכנסת אלברט סחרוביץ; לוחמי ירושלים במלחמת ששת הימים; משפחות שכולות; סטודנטים, תלמידים, קהל נכבד, "לכל אחד יש עיר ושמה ירושלים", כתב המשורר נתן יונתן; לכל אחד, לפחות מבני הדור שלי, יש גם סיפור ושמו שחרור ירושלים. כל אחד מאיתנו זוכר איפה הוא היה כשהוא שמע בפעם הראשונה "הר הבית בידינו". אני הייתי רחוק מאוד מכאן. בתור ילד בן תשע שגדל מאחורי מסך הברזל, ירושלים לא הייתה מבחינתי עיר ממשית – היא הייתה מילה גדולה וחלום רחוק. ביוני 1967 אני זוכר שישבנו בסלון וההורים ניסו להבין מה מתרחש בעזרת הדיווחים של ערוץ הרדיו הסובייטי, שהיה, כמובן, היחידי שאפשר היה להאזין לו. התמונה שקיבלנו הייתה קשה מאוד – הכתבים תיארו שרשרת תבוסות של צה"ל בכל החזיתות. היינו בטוחים שהכול ייגמר בכי רע, ובעצם, כבר נגמר. פתאום הגיע אחד החברים של ההורים, התפרץ אלינו הביתה ואמר: ישראל ניצחה, ישראל ניצחה. מה? אף אחד מאיתנו לא הבין על איזה ניצחון הוא מדבר. הוא הקשיב יותר טוב מאיתנו לדיווחים, וכשהוא חיבר את כל המספרים, הוא הבין שכבר לפני כמה שעות כמות הטנקים השרופים, הנגמ"שים הפגועים והמטוסים המקורקעים מזמן עברה את כל מה שהיה ברשותו של צה"ל באותם הימים. הדיווחים היו כל כך מוגזמים, שזה הביא אותו למסקנה המתבקשת – הכול שקר. המסקנה שלו הייתה פשוטה: אם לשלטונות הסובייטיים היה כל כך חשוב לשקר בצורה כל כך בוטה ברדיו שלהם, כנראה שישראל מנצחת ניצחון מזהיר. אפילו הוא לא ידע עד כמה הוא צדק. גם אני ודאי לא ידעתי, עד שהגעתי לכאן, לירושלים, 20 שנה לאחר מכן. אז העיר הזאת הפכה ממילה גדולה וחלום רחוק למציאות ממשית שיפה מכל חלום. לא פעם ביום ירושלים יש כאלה שמכל דברי הנביאים מקפידים לקיים דווקא את הנבואה מן הפרק הראשון של ספר צפניה: "והיה בעת ההיא אחפש את ירושלם בנרות". אז הם מחפשים בנרות כדי למצוא למה, למרות הכול, ירושלים היא עיר בנסיגה. הם מציינים את ההגירה השלילית מן העיר ואומרים שכולם בורחים ממנה; הם מסכמים את נתוני העבודה של הירושלמים וטוענים שהיא ענייה ומובטלת; הם מסתכלים על מספרי הבנייה בעיר ומספרים שאין לה עתיד. אבל בדיוק כמו בדיווחים שנשמעו ממקלט הרדיו, האמת הפוכה לגמרי. הנתונים האחרונים שהתפרסמו מראים שמגמת ההגירה השלילית נבלמה; שהירושלמים מכל סוגי האוכלוסייה משתתפים בשוק העבודה יותר מתמיד, ושהעיר נמצאת בתנופת פיתוח ובנייה שלא הייתה כמוה. בשביל העובדה האחרונה אפילו לא צריך מחקר סטטיסטי. כל מי שהולך ברחובות ירושלים יודע: כשמסתכלים ימינה רואים אתר בנייה; שמאלה – עבודות תשתית לרכבת הקלה, ולמעלה – יותר מנופים משאפשר לספור. 52 שנה אחרי הניצחון במלחמת ששת הימים, ירושלים היא עיר ססגונית ושמחה, שצועדת בבטחה אל העתיד עם תיק בן 3,000 שנים על הגב. זו עיר שגדלים בה היום ילדים וילדות שהם כבר דור שני לניצחון ולירושלים של זהב; הם דור שני לפתקים בכותל ולתפילות בעיר העתיקה; הם דור שלא יודע מה זה עיר מחולקת והם לעולם לא ידעו. הדור הזה לא יסבול יותר את המציאות שבה בהר הבית, דווקא בהר הבית, הפורעים עושים מה שהם רוצים, והיהודים, שבסך הכול מבקשים לבקר, חווים מציאות איומה. זו מציאות לא הגיונית, לא מוסרית, לא דמוקרטית ולא יהודית. המציאות הזאת חייבת להשתנות – ויפה יום ירושלים אחד קודם. ביום ירושלים אני מעדיף להתמקד בפסוק אחר מספר צפניה: "רני בת ציון הריעו ישראל שמחי ועלזי בכל לב בת ירושלם". יש עוד מה לשפר, יש עוד מה לעשות. מי כמוכם, אדוני ראש העירייה וחברי מועצת העיר, שנמצאים איתנו כאן, יודעים. אבל ביום הזה כולנו שמחים עם ירושלים ופשוט עליזים איתה מכל הלב. תודה רבה. אני מתכבד להזמין את השר זאב אלקין, שר לירושלים ומורשת, לשאת דברים בשם ראש הממשלה. << דובר >> השר לירושלים ומורשת זאב אלקין: << דובר >> אדוני היושב-ראש, חברי השר ישראל כץ, חבריי חברי הכנסת, אדוני ראש העירייה ורעייתו וחברי מועצת העיר, שמכבדים אותנו כאן ביציע הכבוד. אנחנו חוגגים את יום ירושלים ואני מאוד מאוד שמח שבדיון הזה משתתף רוב מוחלט של סיעות הבית הזה. אני חושב שמאוד מאוד חשוב שביום הזה, יום איחודה של ירושלים, יום הניצחון במלחמת ששת הימים – שהחזירה אותנו לכל חלקי בירתנו ולמעשה הביאה להגשמה מלאה של חלום של אלפיים שנה – השמחה על הניצחון הזה והחשיבות של היום הזה יהיו למעשה חוצי מחנות. לכן אני מאוד מאוד מברך את סיעות הבית השונות שלוקחות חלק בדיון הזה. כך היה גם ביום הניצחון עצמו. מי שמסתכל בעיתונות הישראלית של אותם ימים רואה שבאופן חוצה מחנות, לא רק בעיתונות שהייתה מזוהה עם ימין ולא רק בעיתונות שהייתה מזוהה כעיתונות כללית אלא אפילו בעיתונות שהייתה מזוהה עם השמאל המובהק אז במדינת ישראל, דיברו על הניצחון המופלא ועל החשיבות והמשמעות של האירוע ההיסטורי של החזרה לעיר העתיקה, של החזרה לכותל, של החזרה להר הבית. העם כולו היה מאוחד בחשיבות של האירוע הזה. אני חושב שחשוב מאוד, חבריי חברי הכנסת, לנסות להחזיר לחגיגה של יום ירושלים את התחושה הזאת של השמחה של מדינת ישראל כולה. אסור שהיא תהיה שמחה רק של מחנה מסוים. ביום הזה, שהוא יום ירושלים, אנחנו צריכים לתת את דעתנו כמובן לא רק על עוצמת הניצחון. חשוב לזכור את הניצחון הזה, חשוב לזכור את מורשת הקרב, חשוב להביא את הדור הצעיר ללמוד שוב ושוב את האירועים של מלחמת ששת הימים והקרב על ירושלים. אני מאוד שמח, חבריי חברי הכנסת, שמדינת ישראל גם עשתה את הצעד הנכון בשנים האחרונות ולקחה על עצמה את האחריות על אתר גבעת התחמושת, שאולי מסמל יותר מכול את הניצחון הזה בקרב על ירושלים. אני חושב שהחשש לסגירת האתר, שריחף באוויר במשך כמה שנים הוסר מאיתנו, והיום מדינת ישראל – עדיף מאוחר מאשר לעולם לא – עשתה את הצעד הנכון ואמרה: מורשת מלחמת ששת הימים, מורשת הקרב על ירושלים, היא מורשת לאומית, ולכן האתר הזה צריך להיות למעשה מרכז לאומי במימון של מדינת ישראל – כמובן, עם סיוע של הרבה תורמים והרבה גופים אחרים שהתגייסו. כל מי שמבקר היום בגבעת התחמושת רואה איזה פריחה יש היום באתר, ובאים לשם אנשים מכל שכבות האוכלוסייה ומכל קצות הארץ. אבל יום ירושלים זה לא רק זיכרון של המלחמה. יום ירושלים הוא גם הזדמנות מצוינת, בכל הדיונים שמתקיימים סביב היום הזה בציבור, בבמות השונות, בממשלה וכאן בכנסת, לשאול את עצמנו מה אנחנו עושים כדי שירושלים תהיה על שפתינו לא רק כסיסמה ולא רק כסמל, מה אנחנו עושים כדי לפתח את ירושלים של היום, ומה אנחנו עושים כדי לדאוג לירושלים של מחר. וגם כאן, כשאני מנסה להתבונן אחורה על השנים האחרונות, אני חושב שנעשו צעדים מאוד מאוד משמעותיים כדי להצעיד את ירושלים קדימה. זו גם הזדמנות מצוינת, חבריי חברי הכנסת, להודות לאחד מחברינו כאן בספסלי הכנסת – כאן היום, אבל עד לאחרונה ראש עיריית ירושלים – חבר הכנסת ניר ברקת, על עשר שנים של תרומה עצומה לפיתוח של ירושלים ועל השינוי הדרמטי שהתרחש בעיר הזאת. תודה רבה לך, ניר, אני בטוח שבשם כולנו. גם כאן זה חוצה מחנות. << קריאה >> מיכאל מרדכי ביטון (כחול לבן): << קריאה >> גם מהאופוזיציה. << דובר_המשך >> השר לירושלים ומורשת זאב אלקין: << דובר_המשך >> אמרתי, זה חוצה מחנות. אין לי ספק. זו גם הזדמנות להודות על העבודה האינטנסיבית לכל ההנהגה הנוכחית של עיריית ירושלים: לראש העירייה שנמצא איתנו כאן, ראש העירייה משה ליאון, ולחברי מועצת העיר, על כך שהם עושים לילות כימים במאבק הזה ובעשייה למען ירושלים, כדי להצעיד אותה קדימה. בשנים האחרונות קיבלה ממשלת ישראל כמה החלטות היסטוריות – אני לא מפחד מהמילה הזאת – גם בהיקפי ההשקעה וגם בתחומי העשייה, כדי לקדם את ירושלים. ניסיתי, ככה, לסכם – אדוני היושב-ראש, התקופה הזאת טובה לסיכומים – את ארבע השנים של העשייה הממשלתית למען ירושלים, ואני אביא לכם רק כמה דוגמאות: קודם כול, ההחלטות המיוחדות שקיבלה ממשלת ישראל בארבע השנים האחרונות – בדרך כלל סביב יום ירושלים, אבל לא רק; לפעמים היו אלה גם החלטות בעיתות חירום, כמו למשל סיוע חירום לעסקים בירושלים בעת המתיחות הביטחונית בשנת 2015 או בנסיבות אחרות. בסך הכול, מי שיעבור על הפרוטוקולים של החלטות הממשלה – יש השקעה של יותר מ-6 מיליארד שקל לנושאים השונים שקשורים לפיתוחה של ירושלים בארבע השנים האחרונות. << קריאה >> מאיר כהן (כחול לבן): << קריאה >> אדוני השר, בכל זאת חסרות – – – << דובר_המשך >> השר לירושלים ומורשת זאב אלקין: << דובר_המשך >> תכף, אני אדבר גם על הבעיות. אדוני סגן יושב-ראש הכנסת, אתה יכול להיות סמוך ובטוח שאני לא אדלג גם על הבעיות. מי שמכיר אותי יודע שזה לא יהיה רק דיווח על ההישגים. לא חסרים היום אתגרים בירושלים. << קריאה >> אלעזר שטרן (כחול לבן): << קריאה >> השר אלקין, בהזדמנות הזאת, גם איפה הממשלה הלאומית כשדנים על ירושלים? איפה הממשלה הלאומית? << קריאה >> קריאה: << קריאה >> – – – << קריאה >> אלעזר שטרן (כחול לבן): << קריאה >> אני באתי לצד הזה, שיהיו בו יותר מקומות קצת – – – << דובר_המשך >> השר לירושלים ומורשת זאב אלקין: << דובר_המשך >> חבר הכנסת שטרן, אני לא רוצה להכניס שיח פוליטי ליום הזה של ירושלים, אבל אם כבר משכת אותי – – – << קריאה >> אלעזר שטרן (כחול לבן): << קריאה >> אתה צודק. << דובר_המשך >> השר לירושלים ומורשת זאב אלקין: << דובר_המשך >> אם כבר משכת אותי בלשוני, הערה אחת ובזה אני אחזור לקו הממלכתי: בקלפי שהייתה פה רק לפני כשעה, נדמה לי שלצד הזה נמצאו הרבה יותר קולות מהכיסאות שנמצאים שם, אבל אני אעצור בהערה הזאת. << קריאה >> אלעזר שטרן (כחול לבן): << קריאה >> אלה שעכשיו אינם. אלה שעכשיו אינם. אף אחד מהסיעות הערביות לא כאן. אל תתחיל. אל תתחיל, אנחנו יודעים איך היו התוצאות האלה. אל תתחיל, לא כדאי לך. << דובר_המשך >> השר לירושלים ומורשת זאב אלקין: << דובר_המשך >> אתה טועה, חבר הכנסת שטרן, אבל לא משנה. << קריאה >> אלעזר שטרן (כחול לבן): << קריאה >> – – – << דובר_המשך >> השר לירושלים ומורשת זאב אלקין: << דובר_המשך >> עכשיו אני אגיע לעיקר הדברים. אני אגיע להמשך של הדברים ואני אנסה להמשיך אותם בקו ממלכתי ומאחד, כי אני חושב שזה מה שנדרש ביום הזה, ופחות עקיצות. בבית הזה יהיה לנו מספיק זמן לעקיצות ולקרבות פרלמנטריים. דיברתי על ההשקעה במסגרת החלטות ממשלה. גם הסיוע הממשלתי לתקציב העירוני בשנים האחרונות הגיע למספרים חסרי תקדים. זו שוב הזדמנות לברך גם את ראש העיר הקודם חבר הכנסת ניר ברקת על כך שהצליח להגדיל את הסיוע הממשלתי לתקציב העירייה למספרים שהם פי כמה וכמה ממה שהעיר ידעה קודם. וזו גם הזדמנות לברך את ראש העיר החדש משה ליאון, שהביא בסיכום האחרון שלו עם משרד האוצר הישג חסר תקדים של כמעט מיליארד שקל השקעה ממשלתית ישירה בתקציב עיריית ירושלים. כמובן שזה מתורגם אחר כך באופן ישיר לטובת התושבים. לכן, אם תסכמו ביחד את השנים האלה זה עוד כמה מיליארדי שקלים שהושקעו על ידי הממשלה הזאת, הממשלה היוצאת למעשה, בתקציב השוטף של ירושלים. גם במסגרת משרדי הממשלה נעשית עבודה עצומה כדי לקדם את ירושלים. בלי שתיאמנו, נמצא איתנו כאן השר ישראל כץ, ואולי אפילו הוא לא יודע אבל אני עשיתי בדיקה – השר ישראל כץ, השר כץ, תרשה לי למשוך את תשומת ליבך לרגע, כי אני מדבר עליך – אמרתי: אולי בלי שידעת, אבל לקראת הנאום ביום הזה עשיתי בדיקה בכמה משרדי ממשלה שידעתי שבהם נעשתה עבודה גדולה שקשורה לירושלים. ואני נדהמתי לגלות – והנושא של ירושלים לא זר לי, כמו שאתה יודע, בשנים האלה, ועקבתי אחרי הפרויקטים, אבל כשסיכמתי את הסך הכול, את מה שלמדתי, נדהמתי לגלות שמשרדך השקיע בפרויקטים תחבורתיים שונים בירושלים כ-15 מיליארד שקלים בארבע שנים האחרונות, לא כולל כביש ירושלים–תל אביב ולא כולל קו רכבת מהיר מירושלים וסלילת כניסה נוספת לירושלים. אם אני מצרף גם את זה – כמובן, פרויקטים הכרחיים וחשובים לירושלים – אני מגיע להשקעות אדירות בתחום התחבורה בירושלים. וזו בהחלט הזדמנות – – – << קריאה >> שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ: << קריאה >> אנחנו חוזרים לימי דוד המלך בתחום העשייה. << דובר_המשך >> השר לירושלים ומורשת זאב אלקין: << דובר_המשך >> זו בהחלט הזדמנות להודות לך על העשייה הזאת. משרד האנרגיה והמים השקיע בקדנציה הזאת כ-3 מיליארד שקלים בעשייה בירושלים, בקו המים החמישי לקראת ירושלים, בבניית קו הגז הטבעי לירושלים ובעוד כמה פרויקטים. משרד התיירות – השר יריב לוין לא נמצא כאן – השקיע כמעט מיליארד שקלים בקידום התיירות למען ירושלים. והרשימה הזאת היא ארוכה – – – << קריאה >> יועז הנדל (כחול לבן): << קריאה >> מה עם משרד המדע – – – << קריאה >> שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: << קריאה >> השקענו, פתחנו שני מרכזי חדשנות השנה. << דובר_המשך >> השר לירושלים ומורשת זאב אלקין: << דובר_המשך >> נכון. נכון. << קריאה >> שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: << קריאה >> שני מרכזי חדשנות השנה. << דובר_המשך >> השר לירושלים ומורשת זאב אלקין: << דובר_המשך >> בהחלט. << קריאה >> שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: << קריאה >> אגב, אחד בשכונה חרדית – חרדית – ואחד בגילה. אלקין יודע. << קריאה >> מאיר כהן (כחול לבן): << קריאה >> השר אלקין, תאפשר לו – – – << קריאה >> שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: << קריאה >> לא, לא, הוא יודע – – – << דובר_המשך >> השר לירושלים ומורשת זאב אלקין: << דובר_המשך >> בהחלט. בהחלט. אני חושב שהשר אקוניס – מי שלא שמע, אני אחזור. משרד המדע פתח כאן מרכזי חדשנות חשובים מאוד בירושלים, שבהחלט נותנים נופך מאוד מאוד חשוב לעשייה הזאת. משרד התרבות השקיע כחצי מיליארד שקל בשנים האחרונות בקידום התרבות בירושלים. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> אתה רואה, חבר הכנסת שטרן, למה השרים לא נמצאים. << דובר_המשך >> השר לירושלים ומורשת זאב אלקין: << דובר_המשך >> הם פשוט עובדים. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תאר לך, כל אחד היה נכנס לדבריו של השר אלקין ומספר מה משרדו עשה, לא היינו יוצאים מכאן גם עוד כמה שעות, אז דווקא – – << קריאה >> אלעזר שטרן (כחול לבן): << קריאה >> לזה אני כבר לא נכנס. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> – – יש צד טוב בכל עניין. << דובר_המשך >> השר לירושלים ומורשת זאב אלקין: << דובר_המשך >> בסוף, חבר הכנסת שטרן, אני מניח שאתה תסכים איתי שהשרים יימדדו בנאמנותם לירושלים לא רק בנוכחות בדיון הזה – – – << קריאה >> אלעזר שטרן (כחול לבן): << קריאה >> אבל גם. אבל גם. << דובר_המשך >> השר לירושלים ומורשת זאב אלקין: << דובר_המשך >> לא רק. << קריאה >> אלעזר שטרן (כחול לבן): << קריאה >> שאל את יושב-ראש הכנסת אם אין משמעות לנוכחות שרים בדיוני הכנסת. << דובר_המשך >> השר לירושלים ומורשת זאב אלקין: << דובר_המשך >> אמרתי. חבר הכנסת שטרן, אמרתי: לא רק. אבל קודם כול ובראש ובראשונה – – – << קריאה >> אלעזר שטרן (כחול לבן): << קריאה >> ככה אנחנו נמדדים. איך בני גנץ נמדד? מה, הוא לא שר. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> בסדר, אני מתנצל על זה שאני הפרעתי, זה לא אומר שכולם צריכים לקחת דוגמה רעה ממני. בבקשה, אדוני ימשיך. << דובר_המשך >> השר לירושלים ומורשת זאב אלקין: << דובר_המשך >> שוב, אני חושב שירושלים הרבה שנים הייתה שבעה מדיבורים על ירושלים, ואני מעדיף את המצב שהיא תהיה רעבה לדיבורים ושבעה מהתקציבים ומהמעשים. אז תיארתי, ולו במקצת, את היקפי ההשקעות בירושלים, אבל לא ניתן לסיים לדבר על ירושלים של מחר ועל ירושלים של היום בלי לדבר על האתגרים, כהערתו של סגן יושב-ראש הכנסת חבר הכנסת מאיר כהן. אתגרים עצומים עומדים בפני ירושלים, וגם הם דורשים גיוס של כל הכוחות בעם וגיוס של כל הכוחות בזירה הציבורית; בקווים ששוברים את הקווים הרגילים של קואליציה ואופוזיציה או ימין ושמאל. אתגר עצום של השכונות הערביות בירושלים – אני מעדיף את המינוח הזה מאשר המינוח השגור, מזרח העיר. אומנם הממשלה קיבלה החלטה היסטורית בהיקף חסר תקדים של כ-2 מיליארד שקלים רק ביום ירושלים לפני שנה, וההחלטה הזאת היום מתחילה כבר להיות מתורגמת למעשים, בשיתוף פעולה מאוד מאוד פורה בין ממשלת ישראל לבין עיריית ירושלים. וגם בסדרי העדיפויות בעיריית ירושלים היום יותר ויותר שמים לב לחשיבות של להביא שינוי ומהפך לשכונות הערביות. מי שמדבר על ירושלים מאוחדת באמת חייב לשנות את תמונת המצב בשכונות הערביות בעיר, בכול – בחינוך, בתשתיות, בתעסוקה, בכלכלה. אין עתיד אמיתי לירושלים מאוחדת בלי שינוי ומהפכה בשכונות הערביות בירושלים. << קריאה >> יועז הנדל (כחול לבן): << קריאה >> אבל מה עם קלנדיה, שועפאט, כפר עקב? לא הזכרת, אולי בטעות. << דובר_המשך >> השר לירושלים ומורשת זאב אלקין: << דובר_המשך >> למה? קודם כול, בוא נעשה כבר סדר, חבר הכנסת הנדל – אם אתה כבר לוקח את כולן ביחד, שועפאט – – – << קריאה >> יועז הנדל (כחול לבן): << קריאה >> על – – – << דובר_המשך >> השר לירושלים ומורשת זאב אלקין: << דובר_המשך >> אם אתה מדבר על שכונת שועפאט – – << קריאה >> יועז הנדל (כחול לבן): << קריאה >> לא, על – – – << דובר_המשך >> השר לירושלים ומורשת זאב אלקין: << דובר_המשך >> – – היא שכונה מן המניין. אגב, אחת מהשכונות המפותחות יחסית – – << קריאה >> יועז הנדל (כחול לבן): << קריאה >> לא, אני מדבר על – – – השר אלקין. << דובר_המשך >> השר לירושלים ומורשת זאב אלקין: << דובר_המשך >> – – בירושלים הערבית, בחלק של השכונות הערביות בירושלים. אם אתה מדבר על קלנדיה – היא בכלל לא חלק מירושלים – – << קריאה >> מיקי לוי (כחול לבן): << קריאה >> – – – << דובר_המשך >> השר לירושלים ומורשת זאב אלקין: << דובר_המשך >> – – ואם אתה מדבר על כפר עקב ומ"פ שועפאט – אלה באמת שתי שכונות של ירושלים שנמצאות מחוץ לגדר ההפרדה; אתגר עצום לעירייה, אתגר עצום לממשלה; טעות היסטורית בקו הגדר שנמתחה בזמנו, שהביאה למציאות חריגה מאוד – – << קריאה >> יועז הנדל (כחול לבן): << קריאה >> אבל כבר 14 שנה. << דובר_המשך >> השר לירושלים ומורשת זאב אלקין: << דובר_המשך >> – – מציאות חריגה מאוד ולא פשוטה, שגם בה צריך לטפל. אבל אני חייב להגיד, חבר הכנסת הנדל, שהלוואי שאנחנו נדע להביא בשלב ראשון את המהפכה לשכונות הערביות שבתוך הגדר, ובשלב שני נדע גם לסדר נכון ולהביא את שיטת הניהול הנכונה גם לשכונות שמחוץ לגדר ההפרדה. אם אנחנו כל הזמן רק נקשה על עצמנו ונסביר למה אי-אפשר לעשות שום דבר, אז שום דבר לא ישתנה. << קריאה >> יועז הנדל (כחול לבן): << קריאה >> תרשה לי – – – << דובר_המשך >> השר לירושלים ומורשת זאב אלקין: << דובר_המשך >> ולכן, חבר הכנסת הנדל, אני חסיד גדול מאוד של השינוי ושל העשייה בכל אותם התחומים שמניתי – ואת חלקם גם לא הזכרתי, כי אני לא רוצה להאריך בדברים, אבל זה אתגר עצום. ושוב, לדעתי, ימין ושמאל צריכים להתאחד כאן. זו משימה שלנו, זו חובה מוסרית שלנו, גם של מי שרואה את התפיסה הימנית של איך שייראו הגבולות של מדינת ישראל, וגם של מי שחושב שונה מאיתנו. הגיע הזמן לעשות מהפכה בשכונות הערביות של ירושלים – כולן, כולל שכונות שמחוץ לגדר. בשכונות שמחוץ לגדר זה יהיה פי כמה וכמה יותר קשה, בגלל אותה טעות היסטורית של מתיחת קו הגדר. אבל זאת לא הבעיה היחידה של ירושלים וזה לא האתגר היחידי של ירושלים. אני רוצה לברך את ראש העיר החדש על חתימה של הסכם גג עם משרד האוצר, כי קידום הבנייה בירושלים הוא צו השעה. אם אנחנו רוצים לשמר משפחות צעירות בירושלים, אנחנו חייבים לספק להן דיור במחיר סביר – והוא לא יהיה בלי בנייה מסיבית בירושלים. ואני מאוד מאוד מקווה שהסכם הגג הזה ימומש כמה שיותר מהר ושאנחנו נראה הגברה משמעותית של קצב הבנייה בירושלים, בכל חלקי העיר, בכל חלקי העיר – בתוך הקו הירוק, מעבר לקו הירוק. ירושלים צריכה הרבה דירות לכל סוגי האוכלוסייה שבתוכה. הפיתוח הכלכלי של העיר – אומנם כבר היום אפשר לראות תוצאות של השינויים שהובילו הממשלה והעירייה בשנים הקודמות. ירושלים היום בעשירייה הפותחת של הערים בעולם בתחום הביו-טק, וזה ירושלים של מחר – לא ירושלים של אתמול בתדמיות הרגילות שהתרגלנו אליהן. ירושלים של היום היא גם באזור של 20–30 הערים המובילות בעולם בתחום הסטרטאפ. וזה גם ירושלים של היום, ושל מחר, שאולי לא מתאימה לתפיסות הרגילות שלנו על ירושלים. אבל אלה רק ניצני השינוי, אלה רק התחלות השינוי. אנחנו חייבים להביא מקומות תעסוקה חדשים לירושלים, צריכים לפתח שם ענפי כלכלה חדשים לכל סוגי האוכלוסייה של העיר. בלי פיתוח כלכלה חרדית ובלי פיתוח כלכלה ערבית לא יהיה פיתוח אמיתי של הכלכלה של ירושלים – וזה אתגר עצום, שדורש גם הוא שיתוף פעולה בין העירייה לממשלה. העירייה לא תוכל לבדה להרים את האתגר הזה. יש אתגר נוסף בירושלים, ובזה אני רוצה לסיים, אדוני היושב-ראש, אתגר של יכולת לחיות ביחד. ולכן, לא במקרה אני פתחתי את דבריי בכך שאני מאוד מאוד חולם ורוצה לחזור למציאות של יום ירושלים כחג כלל לאומי ולא רק כחג של מגזר מסוים. ירושלים, באופן היסטורי, נבחרה אפילו להיות בירתה של מלכות דוד החדשה דווקא בגלל העובדה שהיא לא הייתה שייכת לאף שבט, או כמאמר חז"ל: "ירושלים לא נתחלקה לשבטים". כעיר שהייתה על הגבול בין השבטים השונים, שייצגו גם ענפים שונים במשפחה – דווקא ככזאת היא יכלה לחבר את השבטים השונים, ביחד. זאת ירושלים של פעם וזאת ירושלים של היום. ירושלים של היום כוללת בתוכה את כל סוגי האוכלוסייה של החברה הישראלית. היא לא רק כוללת אותם בתוכה, היא גם מנבאת את העתיד של מדינת ישראל. ירושלים של היום היא לא רק אתגר למדינת ישראל – שלא תמיד המדינה יודעת להתמודד איתו – אלא היא גם תחזית לאן מדינת ישראל הולכת. מי שיסתכל על החלוקה הדמוגרפית של כיתות א' במדינת ישראל יראה שזה כמעט אחד לאחד המצב הדמוגרפי של ירושלים של היום. לכן, ירושלים, חבריי חברי הכנסת וחבריי השרים, היא לא רק בעיה והיא לא רק אתגר, ירושלים היא הזדמנות עצומה למדינת ישראל; מעין מעבדה – אם תרצו – לבנות את העתיד של מדינת ישראל בהתמודדות עם הבעיות והאתגרים של ירושלים של היום. סביב המשימה הזאת אנחנו חייבים לאחד כוחות: אנחנו חייבים לאחד כוחות בין הממשלה והקואליציה והאופוזיציה. לא משנה באיזו כנסת נהיה ואיך תיראה הממשלה ואיך ייראו הקואליציה והאופוזיציה. אנחנו חייבים לאחד כוחות בין כל חלקי העם הזה, כי אם לא נמצא את הפתרונות, את המודלים להתמודדות עם הדמוגרפיה הייחודית של ירושלים, עם הבעיות הכלכליות, עם בעיות הביטחון, עם הבעיות של איך בונים תרבות בעיר הזאת, איך עושים ספורט בעיר הזאת ואיך חיים יחד בעיר הזאת; אם לא נמצא את הפתרונות האלה, לא נמצא אותם בעוד 20 שנה בהיקף של מדינת ישראל כולה. לכן, כשאנחנו יושבים כאן וכשאני עומד כאן בפניכם בדיון הזה לכבוד יום ירושלים, אני מרגיש אחריות כבדה מאוד על שושלת הדורות. בישיבת הממשלה שהתקיימה אתמול, חבריי חברי הכנסת, הראיתי לראש הממשלה עותק מבולה, חותמת מלפני 2,700 שנה. אם לא הייתי מכיר את תקנון הכנסת הייתי מראה אותה כאן מעל הדוכן, אבל אני יודע שאסור, אז אני רק אתאר לכם. בבולה הזאת, שנמצאה לפני כמה שנים ליד הכותל, יש חתימה בכתב עברי קדום. חתומה שם למטה הכתובת: שר העיר. התפקיד הזה, שר ירושלים, היה קיים לפני 2,700 שנה בימי בית המקדש הראשון אצל אחד ממלכי יהודה. הוא לא המצאה מודרנית. << קריאה >> בנימין גנץ (כחול לבן): << קריאה >> בכנסת תיקנו את החוק להגדלת הכנסת. << דובר_המשך >> השר לירושלים ומורשת זאב אלקין: << דובר_המשך >> בהחלט. הוא לא המצאה מודרנית של ממשלת ישראל, ואפילו לא המצאה של שמיר – כשבפעם הראשונה בזמן המודרני מונה אז, ולא לשר אלא לסגן שר לענייני ירושלים, ורדיגר, אחרי התרגיל המסריח המפורסם; שם התחיל את דרכו משרד ירושלים – אלא זו המצאה מלפני 2,700 שנה. אנחנו חלק בשרשרת של אלפי שנה, וזו אחריות עצומה על כל אחד ואחת מאיתנו בבית הזה לעשות את חלקנו ולתרום את תרומתנו בשרשרת הזאת, כדי שהעיר הזאת, שאבות אבותינו חלמו והתפללו עליה, בהחלט תהיה לא רק ירושלים של אתמול, של היסטוריה מפוארת, ולא רק ירושלים של היום, בירתנו המאוחדת, אלא גם ירושלים של מחר, של המחר של מדינת ישראל. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> אני מודה מאוד לשר לענייני ירושלים ומורשת חבר הכנסת זאב אלקין. אנחנו עוברים לדיון סיעתי, חברי הכנסת, לפי סדר הסיעות. כל דובר, כל דוברת – עד חמש דקות. ראשונת הדוברים היא חברת הכנסת מירב כהן, בבקשה. אחריה – חבר הכנסת ניר ברקת. בבקשה. << דובר >> מירב כהן (כחול לבן): << דובר >> יושב-ראש הכנסת, שרים נכבדים, חברי הכנסת, ראש עירית ירושלים משה ליאון, חברי ושותפי לדרך, ורעייתו, חברי המועצה היקרים, שאת חלקכם אני מכירה אישית, ראש עיריית ירושלים היוצא ניר ברקת, חבר ושותף לדרך, וגם ראש סיעתי, חבר הכנסת בני גנץ, שמקפיד להגיע לכל הנאומים של כל חברי סיעתו, תודה. יום ירושלים נחגג כבר 51 שנים בסימן: ירושלים – הסמל. ירושלים בירת ישראל, ירושלים העתיקה, הכותל, המורשת. העיר הזו שבה אנו יושבים כאן, בכנסת ישראל, היא סמל לאומי והיסטורי עבור יהודים רבים כל כך ברחבי העולם, אבל מתחת לכל הסמליות הזו וההצהרות הגדולות שנשמעות מפי ראשי המדינה אני רוצה להזכיר לכל יושבי הבית הזה: ישנה גם עיר. עיר שהיא בית של למעלה מ-900,000 אנשים, ובהם גם אני ומשפחתי. וכמו כל עיר, גם לירושלים יש את היום-יום שלה; את האנרגיות הייחודיות שלה וכמובן גם את הקשיים. בזמן שרבים מאזרחי ישראל, וגם שרים וחברי כנסת, מתרגשים מהעברת השגרירות האמריקנית לשכונת ארמון הנציב בדרום מזרח העיר, אנחנו, תושבי העיר, עסוקים בדברים הפשוטים יותר, כמו לשים את האוטו במוסך בשכונת תלפיות, חצי קילומטר משם. אנחנו חיים בעיר הזאת: קופצים לאכול חומוס בשכונת רחביה, במסעדת בין עזה לברלין, נדחסים לרכבת הקלה בדרכנו לקניות בשוק, הולכים לגן החיות התנ"כי המופלא בשבת בבוקר, וגם לומדים, עובדים ומתפרנסים כאן. לצערי, ירושלים הזו, של החיים עצמם, נשכחת פעם אחר פעם. לפני כעשור הקמנו, קבוצת חברים, תנועה חברתית שהפכה לתנועה פוליטית ירושלמית בשם התעוררות בירושלים. המטרה שלנו הייתה לחזק את העיר שבה גדלנו ואותה אנחנו אוהבים, להשאיר עוד צעירים בעיר, על מנת שזו תפרח. נלחמנו ברחובות ובמועצת העיר על מנת שיהיה לצעירי העיר איפה לגור במחיר סביר, איפה ללמוד ואיך ליהנות מכל מה שעיר איכותית יכולה וצריכה להציע. היו לנו הישגים וגם אכזבות. אני מסתכלת על האנשים שפעלו איתי, על החברים שרכשתי בתנועה וגם באוניברסיטה העברית, ואני רואה שרובם עזבו את העיר. הרוב הגדול עבר לתל אביב, למרכז, ובינתיים זה פגע מאוד בירושלים, צריך להגיד את האמת. אתם יודעים מה הסיבה שהם עוזבים? לא, זה לא החרדים; לא, זה לא הקור המקפיא בחורף; אפילו העובדה שהעיר רובה סגורה בשבת זו לא הסיבה. הם עוזבים כי אין להם עבודה בעיר. מה שמדהים זה שאחד ממנועי הצמיחה הברורים ביותר של התעסוקה בעיר הבירה של ישראל, כמו ערי בירה של מדינות ברחבי העולם, הוא דבר שלחלוטין נמצא בידיים שלנו, בידיים של מי שיושב כאן. אני מדברת כמובן על השירות הציבורי, על הממשלה. בשנת 1980 חוקק הבית הזה את חוק-יסוד: ירושלים בירת ישראל, וקבע, בין היתר, כי על כל משרדי הממשלה ועל כל היחידות הממשלתיות לשבת כאן, בבירת ישראל. מאז התקבלו החלטות ממשלה רבות, האחרונה שבהן בשנת 2014, אבל בפועל התוצאה היא כישלון מוחלט. גם את זה צריך להגיד. כ-100 משרדים ויחידות ממשלתיות יושבים כיום בתל אביב ובמרכז הארץ, תחת כל מיני תירוצים וטיעונים למה הם לא יכולים לעבור לבירת ישראל. חלקם מגדילים ועושים ומבקשים פטור – רק לא לעבור לירושלים הרחוקה והקרה. איך נמצא שם עובדים איכותיים? הם שואלים, כאילו שהשכל נעצר בשער הגיא. במקום לגלות נחישות ואחריות כלפי בירת ישראל ובעצם כלפי כל יתר חלקי הארץ שמחוץ למדינת תל אביב ולהעתיק את המשרדים לירושלים, שרי הממשלה שאחראים על אותם משרדים מסתתרים מאחורי שלל תירוצים. אני פונה כאן אליכם ושואלת: למה? למה אתם כל כך נחרצים ומלאי תשוקה לבירתנו הנצחית ביום האחד הזה בשנה ובשאר הימים לא פועלים למענה? אני רוצה לפנות מעל הבמה המכובדת הזו לשרת התרבות והספורט, חברת הכנסת מירי רגב: למה משרד התרבות, למשל, יושב עדיין ברחוב המסגר 14 בתל אביב? הרי לפני ארבע שנים, כשנכנסת לתפקיד שלך, אמרת שתעתיקי אותו לירושלים. האם ארבע שנים זה מעט מדי זמן? שר המדע והטכנולוגיה, חבר הכנסת אופיר אקוניס, מה כל כך קוסם בבניין סונול ברחוב מנחם בגין בתל אביב? האם יש לו יותר קסם מבירת ישראל? סוכנות החלל הישראלית שתחת האחריות שלך מסוגלת להטיס חללית עד לירח, אבל לעבור 60 קילומטרים מזרחה ולהתמקם בירושלים זו משימה בלתי אפשרית? << קריאה >> שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: << קריאה >> אבל איפה המשרד הראשי, גברתי? << דובר_המשך >> מירב כהן (כחול לבן): << דובר_המשך >> עדיין, כשיחידה עם הרבה מאוד משימות חשובות – אבל אולי אנחנו צריכים לבקש את העזרה של מוריס קאהן, שיעזור לנו במשימה האסטרטגית הזאת. << קריאה >> שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: << קריאה >> בקריית הממשלה במזרח ירושלים. << דובר_המשך >> מירב כהן (כחול לבן): << דובר_המשך >> הינה עוד דוגמה מצוינת: השר לפיתוח הנגב, הגליל והפריפריה אריה דרעי, איזו פריפריה בדיוק נמצאת ליד משרדך ברחוב שאול המלך 8 בתל אביב? << קריאה >> מיכאל מלכיאלי (ש"ס): << קריאה >> זה כבר לא שם, זה כבר עבר – – – << קריאה >> קריאות: << קריאה >> – – – << דובר_המשך >> מירב כהן (כחול לבן): << דובר_המשך >> למה שלא תשבו – – – << קריאה >> קריאות: << קריאה >> – – – << דובר_המשך >> מירב כהן (כחול לבן): << דובר_המשך >> הייתי שם בשבוע שעבר, התהליך שבו הם עוברים לירושלים נמשך שנים. מחקרים שבוצעו בנושא מראים כי העתקת המשרדים והיחידות לירושלים יכולה להוסיף לבירת ישראל כ-10,000 מקומות עבודה ולהגדיל את הכנסות העירייה בכמעט 400 מיליון שקלים. כל שנה 400 מיליון שקלים. זה מהלך אסטרטגי שיכול לשנות את פני העיר הרבה יותר משגרירויות זרות, חשובות ככל שיהיו. אני פונה אליכם בשם תושבי העיר, בשם הפעילים הרבים מכל גוני הקשת הפוליטית בעיר. אני מבטיחה לכם שמפעילי התעוררות, לצד אגודת ישראל, הבית היהודי ועד מרצ – כולם יסכימו איתי שהמהלך הזה מתבקש ואף קריטי לעתיד העיר. במקום כל ההצהרות החגיגיות שאנחנו שומעים במהלך יום ירושלים תפעלו מחר בבוקר במשרדים שלכם, בתחומים שתחת האחריות הישירה שלכם, על מנת לשנות את המציאות של העיר הזו – ויפה שעה אחת קודם. יום ירושלים זה חשוב, אבל מה עם תושבי ירושלים? ועוד מילה אחת על העיר ירושלים, כמי שגדלה כאן ומגדלת כאן את בנותיה: יש בה מכרה זהב בלתי ממומש לחלוטין והוא החברה החרדית החיה בה – כ-300,000 אנשים שיכולים וצריכים להיות אחד ממנועי הצמיחה של העיר. אני מציעה שנפעל יחד, כל יושבי הבית הזה, לקידום ופיתוח כלכלי של החברה החרדית. אני מציעה שנחשוב יחד איך אפשר לסייע לה לממש את הפוטנציאל היצרני, היזמי, הכלכלי העצום הטמון בה. ההצלחה של ירושלים תלויה בחרדים. הצלחתם – הצלחתנו. והצלחת ירושלים היא הצלחת מדינת ישראל כולה. תודה. יום ירושלים שמח. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה לחברת הכנסת מירב כהן. אני מתכבד להזמין את נציג סיעת הליכוד חבר הכנסת ניר ברקת – יש להוסיף: ראש עיריית ירושלים לשעבר. בבקשה, אדוני. << דובר >> ניר ברקת (הליכוד): << דובר >> תודה רבה. אדוני היושב-ראש יולי אדלשטיין, מכובדיי השרים אופיר אקוניס, זאב אלקין, ישראל כץ, מכובדיי חברי הכנסת היקרים, ראש העיר ירושלים משה ליאון ורעייתו, שותפיי חברי מועצת העיר ירושלים – אני רואה בכם שותפים עד היום – מכובדיי כולם, לפני 17 שנה, כשהחלטתי לעזוב את כל עסקיי, האמנתי בכל ליבי שאפשר לשנות את המגמות בירושלים. אחרי עשור כראש עיר, היום, ישבנו כאן בכנסת ישראל ושמענו יחד עם ראש העיר משה ליאון ומכון ירושלים על השינוי במגמות הגדולות שחלו בעיר. מגמות בתיירות – היום ירושלים מספר אחת בעולם בצמיחה בתיירות; היא מספר אחת בעולם בצמיחה בהייטק; הגברים החרדים מצטרפים – כבר 49%, היינו נמוכים ב-40% לפני כמה שנים; נשים ערביות מועסקות בירושלים – כבר 27%, היינו 18%, ולצד זה התעסוקה, התרבות והרבה דברים אחרים. היום הייתי גאה לראות את הקצב של ההתקדמות של העיר, אבל לא על זה אני רוצה לדבר היום. אני רוצה לנצל את הבמה ולשתף אתכם באחד הדברים המרתקים שירושלמים חיים אותו יום-יום, ולצערי הרב אני לא בטוח שכל המדינה חיה אותו, וזה איך חיים ביחד בעיר שהיא כל כך מורכבת, שלא שייכת לשבט אחד בלבד, עיר ששייכת לכלל השבטים, עיר שלא חולקה לשבטים, שעושה "כל ישראל חברים". אני רוצה להזכיר שכ-1,000 שנה ירושלים שלנו חיה והייתה המרכז, ה-hub של כל העולם היהודי, פלוס. לפני 3,000 שנה לא היו נוצרים, לא היו מוסלמים – היו יהודים. וכל העולם, בוודאי העולם היהודי, נהר לירושלים, לבית המקדש. וכשאנשים היו נכנסים לשערי העיר הם הרגישו תחושה מאוד מיוחדת – זו העיר ששייכת לכולם, זה המקום שבו אתה רואה את כולם. השונות הזאת, בהגדרה – יש לנו מגזר חרדי, חילוני, מסורתי, דתי, יהודי, נוצרי, מוסלמי, וכמעט כל המגוונים שאפשר לחשוב עליהם, כלל השבטים; העובדה שכולם חיים בכפיפה אחת, בעיר אחת, בהגדרה מייצרת קונפליקטים לכאורה בלתי אפשריים. תנסו, נראה אתכם, לשכנע את החברים החרדים בעיר שלנו שיש מסעדות פתוחות בשבת ופנאי פתוח בשבת, וזה בסדר – אין לכם שום סיכוי. חבל, אל תנסו. באותה אנלוגיה בדיוק תנסו לשכנע חילונים למה אין מסחר בשבת או תחבורה ציבורית בשבת. אל תנסו – זו משימה בלתי אפשרית. ובכן, העיר הזאת מלאה קונפליקטים. זה לא באג, זה פיצ'ר, זה by design. ככה העיר שלנו צריכה להיות בנויה. ואם חסר לה, ואם אחד מהשבטים מרגיש לא טוב בירושלים, העיר לא יכולה לממש את תפקידה. זאת תפיסת עולם שממנה נגזר מושג ירושלמי מאוד מאוד עמוק ושורשי, שקוראים לו סטטוס קוו. מה הפרשנות שלי, כמי שהוביל את העיר עשור, לסטטוס קוו? סטטוס קוו זה פשרות חברתיות בין השבטים במקום שהאידיאולוגיות לעולם לא יתחברו. אין סיכוי לשכנע אחד את השני מדוע האחד צודק והאחד טועה. הסטטוס קוו זה אותו גשר שאומר: חברים, הבנו, אף שבט לא יצא עם כל תאוותו בידו, אבל בשביל לחיות ביחד צריך לעשות כמה פשרות חברתיות. אנחנו לא מסכימים, אבל מסכימים לחיות ביחד עם אי-הסכמה. זה המושג סטטוס קוו. ויחד איתו, כשמקפידים על הסטטוס קוו וחיים בתוך הסטטוס קוו, האנרגיות של העיר הולכות לפיתוח ולצמיחה, במקום למלחמות מיותרות. יש תפיסה שבאה ואומרת לקצוות – מאוד קל בירושלים להגן על עמדה קיצונית; קיצונים מימין, קיצונים משמאל. יש לנו במועצת העיר אנשי מרצ מצד אחד, והאיחוד הלאומי ומעבר לכך מצד שני, וחרדים וחילונים, כל העסק הזה נמצא ביחד. להגן על עמדה קיצונית, קל הדבר. אבל איך חיים ביחד ואיך עושים את הפשרות המתאימות – שם צריך מנהיגות. וכשיודעים להתמודד עם האתגרים הללו, ולעשות את הפשרות הקלות האלה, ולעיתים אפילו לא קלות, בשביל לחיות ביחד – ראינו היום, ביום ירושלים, איך העיר יכולה להמריא. החלטתי לשתף אתכם באמירה הזאת, כי השבוע שעבר, חברות וחברים, היה שבוע עצוב לכולנו. עם ישראל, כנסת ישראל – לא הצלחנו להתחבר בתפיסת העולם הירושלמית. וכשעם ישראל מסתכל, הוא אומר: רק שנייה אחת, אין פה אחד שלא יצא מאוכזב. אם נצליח לאמץ טיפה מהתפיסה של ירושלים עושה "כל ישראל חברים", עם אהבת חינם, קצת להוריד את החומות המפרידות בינינו, קצת לחפש יותר את המכנה המשותף בינינו, שלא חלילה נצטרך להגיע לסבב שלישי – אנחנו עושים מועד ב', אסור שיהיה מועד ג'; אנחנו נצטרך למצוא את הדרך. ביום חגה של ירושלים, בתפיסה שמחפשת את החיבורים הבלתי-אפשריים לכאורה – וחברות וחברים, אנחנו, פה בכנסת, המכנה המשותף שלנו, של רובנו הוא כל כך הרבה יותר גדול מהמפריד, מניסיון ירושלים. אז ביום ירושלים הזה, שבו ירושלים שלנו פורחת ומתפתחת, אנחנו כולנו, בכל הבית הזה, יכולים להיות מאוד מאוד גאים בירושלים שלנו. אם נלמד את הפרק הקטן הזה של חיים משותפים, וקצת יותר לכבד את הסטטוס קוו, ולא תמיד לצאת צודק אלא קצת יותר חכם – דיינו. חג ירושלים שמח לכולם. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה לחבר הכנסת ניר ברקת. חבר הכנסת מיכאל מלכיאלי, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת אורי מקלב. << דובר >> מיכאל מלכיאלי (ש"ס): << דובר >> תודה, אדוני היושב-ראש. אדוני השר, כבוד האיש שהתברכה בו ירושלים ראש העיר מר משה ליאון ורעייתו, סגני ראש העיר, חברי מועצת העיר, חבריי הטובים, חברי הכנסת, היום הכנסת מציינת את יום ירושלים. לא כל עיר זוכה, כמו ירושלים, ליום מיוחד שקבוע בחוק ושהכנסת מציינת אותו. כבר אלפיים שנה אבותינו, שלוש פעמים ביום, "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים". תחת כל משטר, תחת עול של כל משעבד, חלמו היהודים להגיע לירושלים. ירושלים לא הייתה רק עיר, כמו שהזכיר היושב-ראש, אלא היא הייתה מושג, הייתה חלום להגיע למקום שרק טוב נמצא בו. ירושלים היא לא רק המגן הגשמי של עם ישראל, היא המגן הרוחני של עם ישראל. אמר דוד המלך בתהילים: עומדות היו רגלינו בשערי ירושלים – עומדות היו רגלינו במלחמה, ומנצחים את שערי האויב בזכות תלמידי חכמים שבירושלים שהיו יושבים ושוקדים בהלכה. ההלכה זה לא סתם לימוד תורה. ההלכה זה משהו שהוא ברור, הלכה, שאנחנו יודעים שיש מותר ויש אסור. כשאותם תלמידי חכמים בני הישיבות ישבו בירושלים ולמדו תורה, הם נתנו את הכוח להילחם בירושלים בשביל ירושלים. רבותיי, ירושלים היא עיר שצריכה תשומת לב מיוחדת מממשלת ישראל. הקמתי בכנסת העשרים-ואחת – ולצערנו היא לא כונסה אפילו פעם אחת – את השדולה למען ירושלים. אדוני היושב-ראש, לא אישרת לנו להתכנס אפילו פעם אחת. מטרת השדולה הייתה ללוות את חיזוקה של העיר ירושלים בכלל המישורים תוך מתן דגש לעיר בחקיקה ובתקנות השונות. רבותיי, ירושלים מופלית לרעה בחקיקה. ירושלים, שמקבלת מענקי איזון, לצערי אינה בכלל בקטגוריה של עיר איתנה. כולם מדברים בשבח חיזוקה של ירושלים, על לתת לה עצמאות מיוחדת, לתת את הסיוע המיוחד, אבל אנחנו לצערנו חוסמים את ירושלים – בגלל אותם מענקי איזון – מלהיכנס לקטגוריה של עיר איתנה. הגשתי הצעת חוק, שגם היא תצטרך להמתין לכנסת הבאה, לאפשר לירושלים את המעמד המיוחד של עיר איתנה על אף מענקי איזון שהיא מקבלת. לירושלים אתגרים רבים בתחום החינוך, בתחום הבנייה, בתחום הסטטוס קוו המורכב, שדיבר עליו ראש העירייה לשעבר מר ניר ברקת. כמו רבים, קראתי את דוח מבקר המדינה. קראתי על עיר מטונפת, מלוכלכת. כירושלמי שנולד בירושלים לא מטונפת ולא מלוכלכת – עיר נקייה, עיר יפה, עיר שכיף לגור בה, עיר שבעזרת השם אגדל בה גם את ילדיי וארצה שימשיכו לגור בה. ירושלים מתפתחת מיום ליום: שכונות, בתי כנסת, מתנ"סים – דברים שלא היו בשנים שעברו. בזמן שהרבה משרי הממשלה מדברים על חיזוקה של ירושלים, מדברים על שצריך לקפוץ למים ולתת לירושלים את החוזק הטוב והאמיתי שלה. קפץ שר הפנים הרב אריה דרעי בקדנציה הקודמת – יחד עם ראש העיר ניר ברקת – ונתן לירושלים את ההלוואה הגדולה, של מיליארד שקל. בניי, הילדים שלי, לומדים במוסדות – הייתי בזמנו בסיור עם ראש העירייה בקרוונים, שאני לא מאחל לאף אחד שהילדים שלו יגורו שם. ראש העירייה מר משה ליאון קיבל ירושה בת עשרות שנים, עם מחסור של מעל 2,000 כיתות במגזר החרדי, הערבים וגם הממלכתי. << קריאה >> ניר ברקת (הליכוד): << קריאה >> 4,000. << דובר_המשך >> מיכאל מלכיאלי (ש"ס): << דובר_המשך >> כמה? 4,000. ראש העירייה לשעבר מתקן: 4,000 כיתות. ראש העירייה משה ליאון, אנחנו באמת סומכים עליך; יש על הכתפיים שלך את העול הגדול ביותר: לדאוג להמשך ביסוסה – בעיקר בחינוך – של ירושלים. להמשיך לבנות בדיוק כמו שאתה יודע לעשות. אנחנו כאן, בכנסת ישראל – הממשלה וכנסת ישראל יעמדו לימינך ולימין מועצת העיר. ובעזרת השם נקווה שיהיה לנו חג ירושלים שמח, שירושלים תמשיך להתבסס ולהיבנות, תמשיך לאזן את הפערים הגדולים. אני מאחל לעצמי לחוקק חוק של עיר איתנה לירושלים בכנסת הבאה, כי אין סיבה בעולם שירושלים תהיה מופלית לרעה. תודה רבה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה, חבר הכנסת מיכאל מלכיאלי. חבר הכנסת אורי מקלב, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת אבי גבאי. << דובר >> אורי מקלב (יהדות התורה): << דובר >> מכובדי יושב-ראש הכנסת, מכובדי יושב-ראש האופוזיציה, השר לענייני ירושלים, ראש העירייה לשעבר חבר כנסת ניר ברקת, חבריי חברי הכנסת, ראש העירייה הנבחר ורעייתו, סגני ראש העירייה, חברי המועצה מסיעתי – הייתי מונה את כולם אבל ברוך השם רבים הם ואני אמנע את זה מכם – כל אחד בתפקידו ובאחריותו. ראשית, אני חושב – אני מצר על כך, ורבים מאיתנו מצירים. אולי כולם מצירים – שהיום, ביום ירושלים, ציינו את יום ירושלים בכנסת בצורה מאוד מאוד מצומצמת, בשונה משנים עברו, שבהן יום ירושלים היה יום שבוועדות הכנסת – הכנסת הייתה פעילה, והייתה אפשרות לראש העירייה גם להציג את ההישגים שלה וגם, מצד שני, את הצרכים של ירושלים, כפי שעשה את זה ראש העירייה לשעבר, וגם קיבל ביקורת לפעמים – זה היה חלק מבניית ירושלים, וקיבלו את זה בשמחה. זה היה חלק, משנה לשנה. השנה אנחנו לא עשינו את זה. לא יכולנו. אנחנו אולי פגענו עכשיו בעניין הזה, מכיוון שזה נתן מנוף לצרכיה של ירושלים, גם ההכנה לדיונים האלה וגם לאחר הדיונים האלה. אדוני ראש העירייה, נראה לי שהיית יכול להשפיע, ומי שצריך להתנצל זה בן אדם קרוב אליך, בעיניי ככה, בכל אופן. יכול להיות שאם היית אומר את הסיבה הזאת, יכול להיות שהשיקולים היו אחרים, אבל נעבור לגופם של דברים. אין ספק שירושלים היא לא רק עיר הבירה של מדינת ישראל. ירושלים היא עיר שיש בלב של כל אחד ואחד. עיר שמחברת. עיר שחוברה לה יחדיו. מחברים את כולם לירושלים. ירושלים היא עיר שעורגים לה, מתפללים עבורה, אנחנו מחכים לבניית ירושלים. אבל עד בניית ירושלים, תיבנה ותכונן, אנחנו יודעים שיש לנו גם תפקידים לעשות. הדבר הראשון שאנחנו צריכים לעשות זה ודאי לחזק את ירושלים כירושלים התורנית, כירושלים הרוחנית, ויחד עם זאת גם ירושלים הגשמית. כשאנחנו מדברים על ירושלים הגשמית, האתגרים שעומדים בפני עיריית ירושלים, בפני ירושלים, הם רבים. עיני רבים מכל העולם נשואות לירושלים, ורבים מבקרים בה. אנחנו גם חושבים שתושבי ירושלים צריכים לקבל את השירותים ההכרחיים להם ביום-יום, ואנחנו יודעים שנעשו הרבה הרבה דברים. ירושלים שלפני 52 שנה זו לא ירושלים של עכשיו, ודאי בהתרחבות שלה, ודאי בהתיישבות שבה, בכל השירותים, ובאחדות הפנימית שיותר ויותר נעשית, וזה דבר מאוד מאוד חשוב. יחד עם זאת, צריך לשמור על ביטחונה של ירושלים, של מה שהיה לא לפני הרבה שנים, והיום כבר לא קיים. כאחד שעבר את כל התהפוכות האלה, אנחנו יודעים שבנושא הזה אנחנו נשדר אחדות; ככל שניתן תשתיות לכולם; ככל שלא נפלה אף ציבור, ככה ירושלים צריכה להתחזק. אם אנחנו מדברים על בנייה בירושלים, אחד האתגרים, אדוני ראש העירייה, גם לאחר הסכם הגג, שאגב, שהוא חשוב מאוד – לפי ההכרזות שלך ושל יושב-ראש הוועדה לתכנון ובנייה, ושל כל חברי הוועדה ושל כל חברי המועצה, אתם רואים בעיניכם כי זה האתגר החשוב ביותר בסופו של דבר. אנחנו רואים את הנתונים שאנשי ירושלים – אני ונכדיי דור עשירי בירושלים לא רק מצד אחד, מכמה צדדים, ואני לא רואה בעיני רוחי איך ימשיכו לגור בירושלים. לא נחשוב על זה היום. כמשפחות שגרות דורי-דורות בירושלים – שהייתה עיר, שהייתה מקום יישוב קשה מאוד – שחירפו נפשן וסבלו בירושלים חרפת רעב וקשיים אחרים אבל נמשכו ודבקו ונקשרו לירושלים, צריכים להמשיך. את זה צריך לעשות היום, וזה אחד האתגרים החשובים. מעבר לכך, אנחנו יודעים שניקיונה של ירושלים, יופייה של ירושלים, לא פחות חשוב. נעשים דברים אחרים וצריך הרבה הרבה להשקיע. אין ספק שיש פער גדול מאוד בין ירושלים כעיר הבירה, כעיר הקדושה – וזה הדבר הכי חשוב, ירושלים עיר הקודש; זה תואר שאין להרבה וזה מייחד אותה. אנחנו יודעים שאף אחד לא רוצה, גם בציבור הכללי – מי שגר בירושלים או כל מי שרואה את ירושלים בעיני רוחו לא חושב שירושלים צריכה להתחרות עם תל אביב. ירושלים לא צריכה להיות כמו תל אביב. היא צריכה להיות אחרת מתל אביב. היא צריכה להיות מיוחדת בייחוד שלה ולשמור על הייחוד שלה. לכן התושבים, שגם מחזקים אותה ונמצאים פה, אין שום סיבה שאנחנו נגרום להם לעזוב. צריך רק להביא יותר ויותר; שהגירה חיובית תהיה הרבה יותר חזקה, בזה שאנחנו נצליח לתת לעיר שיהיה טוב לגור בה גם מבחינה גשמית. מבחינה גשמית – זה נושא החינוך, שהוא עדיין נושא בירושלים. אלפים, אלפי ילדים, ילדים וילדות, בגילאים הכי קטנים, לומדים בקרוונים שמצב התחזוקה שלהם, המצב הפיזי שלהם, גרוע ביותר. היום פתרונות הדיור נעשים דרך קרוונים – אלה לא דברים ישנים, זה דבר שאי-אפשר לשמוע, אי אפשר להבין, אי-אפשר להכיל. אנחנו יודעים גם על הביקורת ואת המחלוקת שהייתה לנו בעיר הזו; בירושלים משנעים מאות ילדים וילדות בגיל חמש ושש משכונה לשכונה בגלל סיבות פוליטיות כאלה ואחרות. ירושלים לא צריכה להיות פוליטית. ירושלים, אסור לה שתהיה פוליטית. ירושלים צריכה להיות ירושלים שמקובלת על כולם, שמאחדת את כולם, שכולם מקבלים בה את השירותים הנכונים והמתאימים. לפי נתון של עיריית ירושלים, מתברר, בכל אופן ש-35% זה ציבור חרדי, 31% – ציבור דתי לאומי, 34% – ציבור כללי ומסורתי. הציבור החרדי הוא ציבור הרוב. ואני מכריז פה, כפי שאתם גם אומרים את זה: אין מחשבה ואין כוונה ואין רצון לדחוק מישהו מהציבורים האחרים בירושלים. כולם רוצים לראות את ירושלים, את דרכי ירושלים בטוחות, פחות פקוקות, כשהתחבורה הציבורית משתפרת. גם התעסוקה. מדוע אנחנו שומעים על אנשים ועל נשים שיום-יום, בוקר-בוקר, נוסעים לרעננה כדי להתפרנס, כדי למצוא פרנסה, מעבר לפערים בשכר? אבל אני כן יכול להגיד לך, אדוני יושב-ראש הכנסת: מה שכן, הממשלה עשתה הרבה בכיוון הזה. הממשלה היא אחד המקומות שמייצר עבודה לירושלמים, גם בהייטק, גם במחשוב, ואנחנו צריכים לחזק ולהודות לממשלה. והיום ירושלים נמצאת במצב שלא הייתה כבר הרבה שנים מבחינה כלכלית. היום משרדי הממשלה, הממשלה כולה, הכנסת כולה, כולם רוצים לחזק את ירושלים. זה הזמן שנמשיך ככה ונחזק אותה, ושאנחנו נזכה גם שביום ירושלים הבא נוכל להגיד שהדברים השתפרו לאין ערוך. תודה רבה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה לחבר הכנסת אורי מקלב. חבר הכנסת אבי גבאי, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת עודד פורר. << דובר >> אבי גבאי (העבודה): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, ההורים שלי, משה ושרה, עלו לירושלים. גם אני נולדתי בעיר הזו וחייתי בה את מרבית חיי. ההורים שלי לא נולדו בישראל וגם לא עלו לישראל, ובכל זאת הם חיים בה. איך זה יכול להיות? הם עלו לירושלים. אבא שלי עלה לירושלים, הוא לא עלה לישראל. הם לא דיברו בכלל על ישראל, הם דיברו רק על ירושלים. הם עלו למקום הפיזי וגם המטפיזי והסמלי הזה שנקרא ירושלים. ועבור אבא שלי יום ירושלים היה היום הכי חשוב בשנה, היום שכל המשפחה מתכנסת בו, היום שחוגגים ביחד, יותר מיום העצמאות ויותר מכל יום אחר. הוא כל כך אהב את ירושלים, שאתמול ביום ירושלים אחי עלה לקברו להשמיע לו את שירי ירושלים. מאותה סיבה גם היושב-ראש הקודם, הנשיא ריבלין, היה האיש הכי נערץ על אבא שלי, עד היום שנפטר, רק בגלל שהוא אמר: שלום לכם מירושלים, והיה מזוהה עם ירושלים. ירושלים משלבת חרדים וחילונים, ערבים ויהודים, פקידי מדינה ואנשי הייטק והרבה מאוד קדושה ויופי. מספיק להגיע לשערי צדק או להדסה ולאיכילוב כדי לראות את ההבדל בין שתי הערים. בראשונה כולם חיים ביחד, ובשנייה קצת פחות. ירושלים היא עיר שממלאת אותי אופטימיות על היכולת לחיות ביחד. עמים ומגזרים שונים שחיים ביום-יום ביחד. הם לא חיים את הסיסמאות, הם פשוט חיים יחד בכל מקום. אבל זאת גם עיר שמעוררת חשש גדול – חשש גדול, אדוני ראש העירייה – בגלל המצב הכלכלי של העיר ביחס לערים אחרות בישראל, ובגוש דן בפרט. דווקא אתה, שבא מהעולם הכלכלי, אתה ההזדמנות הגדולה של העיר. התפקיד שלנו הוא לקחת את הטוב משני המקומות – גם חיים ביחד, וגם חיים ברמה כלכלית טובה מזאת של ירושלים היום. זה תפקידה של המדינה, זה תפקידה של הרשות המקומית, והסיפור הוא תעסוקה איכותית שמשלמת שכר טוב בירושלים. זה הסיפור הכלכלי שצריך לחזק בעיר הזאת. יש בה הרבה תיירות; יש בה הרבה משרדי ממשלה. רבו כאן על עוד משרד כזה או משרד אחר שיבוא לירושלים, וזה בסדר גמור, אבל אלה עבודות שמספקות שכר נמוך, בסופו של דבר. ירושלים צריכה אנשים עם שכר גבוה, וזה הסיפור. אין פה אף אחד – אני לפחות לא מכיר ענף כלכלי מסחרי שירושלים מובילה בו. לא מכיר. אני לא מכיר. אני לא מכיר איזה מנוע צמיחה ייחודי מסחרי לירושלים, ומשרדי ממשלה, עם כל הכבוד, זה לא מנוע צמיחה. רבותיי, כשמדברים על ירושלים מדברים בעיקר על ירושלים מאוחדת או לא מאוחדת. עבורי ירושלים לא יכולה שלא להיות מאוחדת, אבל ירושלים המאוחדת היא ירושלים החדשה וירושלים העתיקה. ירושלים המאוחדת היא לא כפרים והיא לא מחנה פליטים, היא לא כפר עקב ולא שועפאט. את זה גם ראש הממשלה נתניהו יודע, ואת זה וגם השר אלקין, שיושב כאן, יודע. אגב, הם מבינים והם מסכימים ששועפאט וכפר עקב הם לא ירושלים. אפשר לשאול גם את חברת הכנסת לשעבר ענת ברקו, שהייתה לה תוכנית מצוינת מה לעשות בעניין. אז קחו אחריות, תקבלו החלטות ותשמרו על ירושלים. זאת הדרך לשמור על ירושלים. אל תהמרו. אל תהמרו, אדוני השר, על אחדות ירושלים, אל תחכו שמישהו אחר יקבע עבורנו מה זאת ירושלים. ירושלים בשבילי, ובטח בשביל אבא שלי, לא הייתה עניין של אופוזיציה וקואליציה, היא הייתה הסמל ונותרה הסמל של העם היהודי, ואבא שלי לא ידע לחשוב בעניינים האלה במונחי קואליציה ואופוזיציה. תודה רבה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה לחבר הכנסת אבי גבאי. חבר הכנסת עודד פורר, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת מרדכי יוגב. << דובר >> עודד פורר (ישראל ביתנו): << דובר >> תודה, אדוני היושב-ראש. חברי הכנסת, אדוני ראש העירייה, גם אדוני ראש העירייה לשעבר, אני כרגיל שמח לציין גם כן פה את יום ירושלים, שנחגג בעצם לציון איחודה של ירושלים מחדש במלחמת ששת הימים; לזכור את לוחמי חטיבת הראל, חטיבת ירושלים, חטיבת הצנחנים והארטילריה, 182 חיילים שנהרגו בקרב על איחוד ירושלים ולמעלה מ-1,000 פצועים. אנחנו מציינים כאן את זה, אבל אולי זאת ההזדמנות להיזכר בעוד כמה קרבות של העם היהודי על ירושלים. עוד בשנת 164 לפני הספירה, בראש מרד החשמונאים, הוביל את המורדים במחוז יהודה יהודה המכבי. הוא הקים צבא וזכה להישגים צבאיים שסללו את הדרך להקמת המדינה החשמונאית. ומי היו החיילים אז? מי התגייסו? כולם התגייסו. באו להילחם. באו להילחם. אני מכיר גם את האמירה – יש כאלה שאומרים שבכלל יהודה המכבי למד וככה הקרב הזה נוצח, אבל ברור לחלוטין שהיו פה – – << קריאה >> ינון אזולאי (ש"ס): << קריאה >> – – – << דובר_המשך >> עודד פורר (ישראל ביתנו): << דובר_המשך >> – – קרבות, שהיה צריך להוביל אותם, כפי שהובילו לוחמים יהודים לאורך הדורות. ויהודה המכבי גם הוא הצליח לשחרר את ירושלים. וכשאנחנו מבינים מה קורה פה בדורות האחרונים, אתם יודעים, בסוף אפשר לחזור גם למה שאמר ראש הממשלה הראשון דוד בן-גוריון בטקס ההשבעה של צה"ל, שאז הוא הכריז לחיילי צה"ל: "בשבועה שנשבעתם עכשיו נצטרפתם לשלשלת המצביאים העברים מימי יהושע בן-נון, השופטים והלוחמים והמשחררים, מלכי יהודה וישראל, נחמיה בן-חכליה, החשמונאים, גיבורי מלחמת הרומאים בימי בית שני ולאחריו. השלשלת שנותקה בימי שמעון בר-כוכבא ועקיבא בן-יוסף חושלה בימינו מחדש, וצבא ישראל בארצו דרוך שוב לקרב, להילחם על חירות האומה והמולדת, על קיבוץ גלויות, על בניין נשמות ארצנו, על משטר של שוויון, צדק ושלום לאור חזונם של נביאי ישראל". ירושלים לא רק שוחררה או אוחדה מחדש במלחמת ששת הימים; גם הקרב על ירושלים במלחמת השחרור הוא אולי קרב ששווה להזכיר כאן היום. אי-אפשר להזכיר את הקרבות במלחמת ששת הימים ולדבר על איחוד ירושלים מחדש בלי לדבר על שחרורה במלחמת השחרור, כי אני חושב שדווקא אז הדברים שאמר בן-גוריון הרבה יותר משמעותיים על איך אנחנו צריכים לתפוס את ירושלים, כשהוא אמר שנשמתה של ארץ ישראל היא ירושלים, ושבלעדיה "לא נהיה ראויים לשם עם ישראל". אני תמיד מנסה לציין גם משהו מהבית, אז הסבא של הסבא שלי קבור בהר הזיתים. הוא נקבר ב-1921, עוד לפני שחשבו על מלחמת השחרור. שנים ארוכות לא היה אפשר לעלות לקבר, כמובן. ובמלחמת העצמאות ב-1948, העיר רחובות בעצם הייתה היישוב העירוני הגדול, היחיד, בדרך, שאמור היה לחסום את הצבא המצרי, שכבר היה בפאתי אשדוד לכיוון תל אביב. ואז – וזה סיפור ששמעתי מהמקור הראשון, מהסבא שלי זיכרונו לברכה – גם היו הפגזות של חיל האוויר המצרי. הם ישבו בזמן ההפגזות בבתי האריזה – כי הם יצאו מאזור הבית – אבל את הנשק אספו, לקחו את הנשק. לטובת מה? לטובת השיירות לירושלים, נתיב השיירות לירושלים הנצורה, אחד הנתיבים, יצא מרחובות. שאלתי אותו, אמרתי לו: סבא, תגיד, אתם נמצאים פה, המעוז האחרון אולי שחוסם את המצרים שצריכים להגיע, היישוב עצמו ממש בסכנה – אתם מוסרים את הנשק שלכם? אז הוא אמר: תשמע, רחובות חשובה, אבל בלי ירושלים אין ארץ ישראל. ואת זה אני חושב שאולי כדאי לזכור גם היום, עד כמה היו מוכנים להקריב, גם ביישוב היהודי אז – עד כדי סכנת היישוב עצמו – כדי לשמור על ירושלים. וככה נשמור עליה כולנו. תודה. יום ירושלים שמח. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה לחבר הכנסת עודד פורר. חבר הכנסת מרדכי יוגב, בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת מיכל רוזין. << דובר >> מרדכי יוגב (איחוד מפלגות הימין): << דובר >> אדוני היושב-ראש, שרים, ראש עיריית ירושלים מר משה לאון ורעייתו, חברי מועצת העיר, ראש העיר – אמר לי שזה לא לשעבר, שזה תואר שאי-אפשר לקחת ממנו – ניר ברקת, חבריי חברי הכנסת, לפני שנתיים קיימנו כאן, בוועדת החוץ והביטחון, ישיבה חגיגית לכבוד 50 שנה לשחרורה של ירושלים. שני דברים אני זוכר שריגשו אותי אז ומרגשים אותי גם היום. קיימנו ארבעה מושבים: המושב הראשון היה ביטחוני, משום שאירחנו בו את האלוף ישעיהו גביש, והוא סיפר את הזיכרון האישי שלו מרגע היוודע לו "הר הבית בידינו"; מושב שני עסק בענייני מדיניות – גיורא איילנד היה איתנו; מושב שלישי, בענייני קדושה – הרב רבינוביץ', מקומות קדושים; מושב רביעי, או שלישי, היה בענייני תפוצות. אציין את זיכרונו של האלוף ישעיהו גביש. יומיים קודם, בסביבות השעה 10:00, הוא משחרר את מח"ט הצנחנים מוטה גור מפרדסי תל נוף לעלות לירושלים, כי הוא אומנם היה בקרבות קשים ברפיח, אבל אצלו שלוש אוגדות – לפיקוד המרכז חסר. יומיים לאחר מכן, בסביבות השעה 11:00, הוא על זחל"ד הפיקוד באבו עגילה, והוא מקבל בקשר ממוטה גור – מתואר בספרו, לא זוכר כרגע את הקודים – והוא אומר לו: המפקד, הר הבית בידינו. קשר ישיר בין מוטה גור לאלוף פיקוד דרום על זחל"ד הפיקוד באבו עגילה. מספר אלוף ישעיהו גביש שהוא רצה – שלא היה לו נוח שכל המטה שלו בזחל"ד יחוש את ההתרגשות שלו, אז הוא ביקש לעצור רגע, כביכול הולך לשירותים, והתיישב על סלע במרחק של איזה 10–20 מטר מהזחל"ד. וכשהגיעו אליו קצין הקשר שלו והקמב"ץ שלו, הוא הוריד את הקסדה וניגב את מצחו מהזיעה, ומהדמעות, ואמר: איך גנב לנו את ההצגה. כל קרבות סיני של שלוש אוגדות והר הבית בידינו. וכך הוא הסתיר את ההתרגשות ואת הדמעות של ההתרגשות האישית שלו. אבל במושב על התפוצות סיפרת אתה, אדוני היושב-ראש, שבשעה שהבשורה הגיעה אליכם הביתה – אני יכול לספר גם את הסיפור שלי, וכל אחד זוכר, הייתי אז בכיתה ה' – אביך בכה, ומתוך זה התעוררה ההתעוררות הגדולה של יהדות ברית המועצות, שבעצם משכה את גלי העלייה הגדולים של מעל 1.5 מיליון יהודים מברית המועצות. קם שם חבר הכנסת לשעבר חיים ילין, וקפץ והפריע לך, ואמר: אצלנו בדרום אמריקה היה אותו דבר. היה אותו דבר. בדיוק אותו תיאור. אבא פתח את הרדיו הגדול, קרא לדוד, קרא לאחים, קרא לכולם, בכה ואמר – ואנחנו כילדים לא בדיוק הבנו, אבל הבנו שקרה פה דבר גדול. וזה גם דחף אותנו, את יהדות דרום אמריקה, לעלות לישראל. וכך בכל תפוצות העולם – וזמני כבר לא בידי. נמצא פה חבר הכנסת גדי, והעדה האתיופית, גם היא מציינת ביום הזה את עלייתה. השיר המרגש של חיים אידיסיס, נדמה לי, ושלמה גרוניך – אין לי את הזמן, אני אצטט ממנו רק את הפזמון: "עוד מעט, עוד קצת, יתגשם החלום", מאמץ אחרון, להרים העיניים, מאמץ אחרון לפני ג'רוזלים, לפני ירושלים. כמיהה של אלפי שנים של כל העולם היהודי. ביטאה אותה נעמי שמר: "כי שמך צורב את השפתיים". ומה עושה את ירושלים לכזאת שכך חשות אליה, למען האמת, אולי כל אומות העולם? וראינו, באופן מרגש, גם את ראשי האומות שמגיעים הנה. מהי הנקודה הזאת? אם אני מנסה לומר אותה, יש בה, בירושלים, משהו שמחבר, לא רק את כל ישראל כחברים אלא משהו שמחבר בין העולם הפיזי למטאפיזי; מקום שמחבר את כל המציאות למגמה אולי יותר גבוהה – אני קורא לה: של קודש, ושיקראו לה אחרים: של רוחניות, או כל דבר אחר. היטיב לבטא את זה בן-גוריון, ואמר את זה פה לפניי חבר הכנסת עודד פורר. הוא שאמר: אם יש לארץ נשמה, הרי ירושלים היא נשמתה של ארץ ישראל. ולכן הטיל למערכה במלחמת העצמאות את כל חמש החטיבות, ובמידה מסוימת חשו בנגב ובגליל שהם משלמים את המחיר, כשם שלא מחלקים את הנשמה לא בירושלים ולא בארץ ישראל. אם ננסה לחזק את התודעה, אז סיפור שאמר אותו פעם אהוד ברק: כשישו הקטן והסתובב פה בירושלים הוא לא ראה פה שום כנסייה, כי הראשונה קמה 150 שנה אחריו, והוא לא ראה פה שום מסגד, כי הראשון קם 550 שנה אחריו, אלא הוא רק ראה פה את הימים האחרונים של בית המקדש השני של היהודים. מכיוון שזמני כבר תם – גם את המופלאה הזאת שבמלחמות, מלחמת ששת הימים, השגנו גם עם אחדות, ממשלת אחדות שקמה ארבעה ימים לפני פתיחת המלחמה. אחדות היא תמיד תלויה – איך אימא שלנו, כשהיינו רבים, הייתה אומרת? ריב תלוי בשניים – אחדות תלויה בשניים. ישים, לא ישים, אדוני היושב-ראש, אין בכוחי כרגע לומר, רק לכוון לכך שאין לי ספק שכשם שהגענו לשחרורה של כל ארץ ישראל – אם הנצח מסמל את ירושלים, אז באחדות כזו ואחרת, בתודעה כזו או אחרת – כך אני מייחל, כך אני מאמין שנשמה של כל יהודי מייחלת – נגיע גם לבניין שלם של בית המקדש, שייבנה במהרה בימינו בליבה של ירושלים, וינהרו אליו כל העמים; מקום של שלום לישראל ולכל העולם כולו. תודה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה לחבר הכנסת מרדכי יוגב. חברת הכנסת מיכל רוזין. אחריה – חבר הכנסת רועי פולקמן. << דובר >> מיכל רוזין (מרצ): << דובר >> כבוד יושב-ראש הכנסת, חברי וחברות כנסת, יהודה עמיחי, המשורר הירושלמי האגדי, כתב פעם – זה היה עידן אחר, עם נורמות קצת אחרות, היום אני לא בטוחה שהוא היה מתבטא כך, אבל הוא כתב כי ירושלים לא צריכה ראש עיר, אלא היא צריכה מנהל קרקס עם שוט ביד. היום נראה לי כבר שעם הפוליטיקלי קורקט היה יותר קשה לדבר על אדם עם שוט ביד, אבל אני חושבת שהוא בהחלט התכוון למה שאנחנו חווים בירושלים גם בימינו אלו. ירושלים היא מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית, וככזו היא מכילה בתוכה גם את נפלאותיה וגם את כל שיגעונותיה. באופן מפתיע אנחנו נחשפים לשני הצדדים האלה בשבוע אחד – השבוע הזה. את השבוע התחלנו עם השיגעון השנתי של מצעד הדגלים – אירוע שבינו ובין ציון יום חגה של בירתנו אין דבר וחצי דבר; מצעד הדגלים הוא ריקוד מסוכן בין לאומיות גזענית, ואין לו מקום ביום חג שכזה. והוא מבטא יותר מכול את הכיבוש המשחית אותנו מבפנים, שמאיים על המשך קיומה של המדינה כדמוקרטית. הוא ניסיון להכניס אצבע בעיניהם של התושבים במזרח ירושלים, תושביה הפלסטינים של מזרח ירושלים, שנשארים עצורים בשכונותיהם ומאוימים באופן ישיר על ידי ההמון הצועד דרך שער שכם. אבל בעוד שלושה ימים, לעומת זאת, יתקיים האירוע שמראה את נפלאותיה של העיר ושל החברה הישראלית כולה: מצעד הגאווה והסובלנות בירושלים, שיתקיים ביום חמישי הקרוב, וצפוי להיות גדול מתמיד. עשרות אלפים ינהרו לגן הפעמון מכל רחבי הארץ בזכות האמונה הבסיסית שכל אהבה היא אהבה. ברגעים אלה, שבהם אנחנו הולכים למערכת בחירות, ששוב נראה שיסוי ופילוג בין חרדים לחילונים, בין יהודים לערבים, המצעד הזה מסמל בעיניי – הוא מתקיים השנה, דרך אגב, בסימן קהילה אחת, פנים רבות –את היכולת להוכיח שאפשר גם אחרת. ואחרי שהרב הראשי לירושלים ניסה ללחוץ על ראש העיר משה ליאון לא להניף את דגלי הגאווה לקראת המצעד, ואחרי מכתבי ההסתה מצד הרבנים בעיר, האחריות שלנו כנבחרי ציבור היא להתייצב לצד הקהילה הגאה, במיוחד בירושלים, בקריאה שאסור להחליט מהי אהבה אסורה ומהי אהבה מותרת. אז ירושלים שלי היא לא ירושלים של מצעד הדגלים, כמו שאמרתי, והיא לא ירושלים כוחנית ואלימה. ירושלים שלי היא מקום של נאורות וסובלנות, מרכז מאחד של כל הדתות. ירושלים של קבלה שקטה, של חיים משותפים. עיר של קודש וחול, של שכול ותקומה, ובעיקר של גאווה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה, חברת הכנסת מיכל רוזין. חבר הכנסת רועי פולקמן הוא אחרון הדוברים בדיון הזה. בבקשה, אדוני. << דובר >> רועי פולקמן (כולנו): << דובר >> אדוני היושב-ראש, גיליתי, האמת, עוד אחת מהחולשות המסוימות של להיות סיעה קטנה. אתה מחכה תמיד לסוף הדיון. תמיד הייתי רגיל קצת קודם. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> אבל אתה מקשיב להרבה דברי טעם. << דובר_המשך >> רועי פולקמן (כולנו): << דובר_המשך >> זה נכון, יש פה הרבה דברי טעם. זה תמיד נכון. אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אדוני ראש העיר, חברי מועצת העיר, טוב לראות אתכם פה, ראש העיר לשעבר ברקת – כמו שאמרנו, לא משתחררים מזה – אני רוצה להגיד כמה מילים, והיום דיברנו קצת בכנס של ירושלים על זה שירושלים – תמיד אמרנו את זה – היא סוג של האופק של מדינת ישראל, ודיברנו על זה היום במספרים. החלוקה הדמוגרפית בירושלים, אנחנו יודעים את זה, זה די מעניין שהיא פחות או יותר מחולקת על השלישים: שליש אוכלוסייה ערבית, השאר יהודים, ובתוך הקבוצה היהודית שליש חרדים, שליש חילונים, שליש דתיים, פחות או יותר. כמובן, מי שחי ופעל בזירה הציבורית בירושלים יודע שגם דתיות בירושלים זה רצף, זה לא דיכוטומי כמו שחושבים בתל אביב. אני חסיד גדול של ההבנה והאמונה הזאת. אני חי היום ביישוב שעוסק בדיון הזה של רצף, שאפשר להיות גם חילוני וגם דתי וגם מסורתי, וההפרדה היא לא כזאת, אבל בכל זאת. ולכן, ישראל של העתיד היא במידה רבה ירושלים של היום – ולכן העיסוק בה הוא חשוב מאי פעם. ואני אגיד בעדינות, מורי ורבי ניר ברקת, שבסופו של דבר הרבה מהעבודה על ירושלים למדתי ממך – דיברת על זה רבות, על האופק של ירושלים, גם בימים של רוח חדשה ואחרים. דיברנו על זה שמה שעובד בירושלים – אתה תמיד אמרת – זה המעבדה, ומה שעובד פה יעבוד בכל הארץ, ואתה גם הוספת: בכל העולם. אז כי זה יום חג, אני אגיד: זה עובד. העיר הזאת מתפתחת, צומחת, גדלה. יש בה תיירות שהולכת וצומחת, יש בה אנשים שרוצים לגור כאן, והעיר בלי ספק במגמת צמיחה כבר לא מעט שנים. אבל בכל זאת, כיוון שאנחנו בכנסת, ואנחנו פה גם בשביל לתקן ולעבוד, אני אגיד: זה עובד, אבל לא מספיק טוב. ובזה אני כמובן גם פונה עכשיו למועצת העיר, וכמובן גם אלינו, הכנסת. זה עובד, אבל לא מספיק טוב. וגם זה כבר נאמר היום באחד הכנסים: ירושלים ואתגריה גדולים על העירייה. ציטטו היום את רענן דינור, שאמר: ירושלים גם גדולה על מדינת ישראל בהרבה מובנים. עיר שגדולה, באמת – האתגרים שלה וגם ההזדמנויות שבה גדולים אפילו על מדינת ישראל, אבל כמובן עלינו להתמודד עם זה. בעבודה האחרונה שאני עשיתי עבור ראש העיר ירושלים הקודם, בנושא פיתוח כלכלי, היה שם משפט אחד שהיה מבחינתי מאוד חשוב, והוא בעיניי ליבת האתגר הירושלמי. היה כתוב שם זה שירושלים צריכה מעמד ביניים. אולי האתגר הכי גדול של ירושלים זה שיהיה פה מעמד ביניים חזק. ומעמד ביניים חזק בירושלים אומר מעמד ביניים חרדי ומעמד ביניים ערבי ומעמד ביניים חילוני-דתי, אבל מעמד ביניים. כדי שזה יקרה זה דורש צעדים שונים לכל אחת מהקבוצות האלה – ואמרתי את זה היום באחד הדיונים: זה נכון, ירושלים עיר אחת, וצריכה לעבוד כעיר אחת, אבל האתגרים שלה הם נפרדים. לא דין פיתוח מזרחה של העיר כדין חיזוק האוכלוסייה החרדית. למשל, בדיון נאמר: עוד לפני הדיון על הגדלת כושר התעסוקה, איך גורמים שהפרנסה של עובד חרדי תהיה גבוהה יותר מהפרנסה היום. לא שכר מינימום, וגם לא 6,000 שקל בחודש, וגם לא 7,000, אלא שכר משמעותי וגבוה. וכמובן – זה לא דין – איך גורמים שמעמד ביניים חילוני ודתי יישאר בעיר ירושלים; זה עובר דרך פנאי, תרבות, חינוך. זה האתגר הראשון במעלה – בניית מעמד הביניים, חיזוק. והמשימה היא לצאת מסוציו 2, להתחזק ולראות מעמד ביניים חזק, גם חרדי, גם ערבי וגם כללי. אמרתי, זה עובר דרך תעסוקה בערך מוסף גבוה, וזה עובר גם דרך דיור. אחד האתגרים של העיר הזאת זה לבנות פה דיור לכל האוכלוסיות האלה. ולאורך שנים, שנים, שנים, תמיד זה בא אחד על חשבון השני. סיפור אחרון, ואני מסיים. כשאני הגעתי לירושלים, הלכתי לאיזה כנס חרדי. לדעתי פגשתי שם אז את משי זהב, משהו של זק"א, ואני אמרתי: אני באתי לירושלים כי אני רוצה להיפגש, כי אני לא מאמין בגרסה הירושלמית של חיה ותן לחיות. כי חיה ותן לחיות – זה בדיוק המצב של מדינת ישראל: יישובים נפרדים, ערים נפרדות, כל אחד לעצמו בגזרות שלו. זה לא יעבוד לאורך זמן. אז הוא אמר לי: נחמד, רועי, שזה מה שאתה רוצה; אנחנו לא בהכרח רוצים להיפגש איתך. אז אנחנו פה כי אנחנו רוצים להיפגש, כי אנחנו רוצים לעבוד ביחד, כי אי-אפשר להיפרד אחד מהשני. העיר הזאת צריכה לאפשר לכולם לחיות ולצמוח, ונעשה ונצליח ונבנה את ירושלים ביחד, עם חזון משותף לשנים הקרובות. תודה רבה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה רבה לחבר הכנסת רועי פולקמן. עד כאן ישיבה מיוחדת לציון יום ירושלים. אני מודה בשמכם לראש העיר ורעייתו, לכל סגני ראש העיר, חברי מועצת העיר, כל הנכבדים שכיבדו אותנו בנוכחותם כאן. תודה רבה לכם, ונתראה, בעזרת השם, בכנסת העשרים ושתיים, בוועדות השונות ובעבודה למען ירושלים, בוודאי. << נושא >> ציון יום מיוחד ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל << נושא >> << דובר >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << דובר >> חברי הכנסת, אנחנו עוברים כעת לדיון שאינו אלא המשך ישיר לישיבה המיוחדת שהסתיימה זה עתה: ציון יום לזכרם של יוצאי אתיופיה שנספו בדרכם לארץ ישראל. קשר עמוק מחבר בין היום הזה ליום ירושלים – קשר של געגוע, קשר של תעוזה, קשר של מסירות נפש. אנחנו נזכרים היום בכל האנשים והנשים שבלי עמוד אש ובלי עמוד ענן הוציאו את עצמם מאתיופיה, ובראשם הייתה רק מחשבה אחת: ירושלים. עם שק אוכל דל, עם ילדים רכים שקשורים על הגב, מול שודדים וחיות רעות הם הלכו במדבר ושרו מילים שוודאי היו דומות לאלו של להקת שבא: "עוד מעט, עוד קצת, בקרוב ניגאל, / לא נפסיק ללכת לארץ ישראל". חלק מאחינו בני העדה האתיופית לא סיים את המסע. הצער הזה הוא לא רק חלק מן המורשת של קהילת יוצאי אתיופיה; כל אזרחי ישראל שותפים לו. כל אזרחי ישראל שואבים מן מהמעפילים הללו השראה ותעצומות נפש להמשך המסע המשותף לכולנו. ביום הזה לא נסתפק רק בהעמדת גלעד למתים, אלא גם נזכור את החיים, את אלו שכן צלחו את המסע וזכו לעמוד בשערי ירושלים. המשימה לקבל את יוצאי אתיופיה בשמחה ולהפוך אותם לחלק מלא ושווה במשפחה הגדולה שלנו עדיין מוטלת לפתחנו. זה נכון שבשנים האחרונות יש התקדמות מרשימה בנושא הזה. אני זוכר באופן אישי איך בימים שבהם כיהנתי כשר הקליטה, לפני 20 שנה, כל הישג קטן היה נראה לנו עצום. כשעולה מאתיופיה הצליח לסיים תואר ראשון, זה היה "וואו"; כשעולה הצליחה להשתלב בעבודה משמעותית, ממש התרגשנו. ברוך השם, המצב מאז השתנה מאוד לטובה. אבל יש עוד הרבה מה לעשות. ביום הזיכרון הזה נתחייב להמשיך ולהשקיע במשימה החשובה הזו, לזכרם של יוצאי אתיופיה שלא סיימו את המסע; לטובת אלה שכן סיימו אותו והיום הם חלק בלתי נפרד מאיתנו; והאמת היא: למען כולנו. אנחנו נעבור לדיון סיעתי. ראשון הדוברים הוא חבר הכנסת גדי יברקן. בבקשה, אדוני. ואחריו – חבר הכנסת – – – << קריאה >> שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: << קריאה >> – – – << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> סליחה, סליחה, טעות שלי. קודם כול, בשם ראש הממשלה ידבר השר אופיר אקוניס, ולאחר מכן דיון סיעתי. טעות שלי. << דובר >> שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: << דובר >> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, "הביאו לי את יהודי אתיופיה". זו הייתה הוראתו העוצמתית של מנחם בגין, זכרו לברכה, לראש המוסד, שניתנה זמן קצר אחרי בחירתו לתפקיד ראש הממשלה. בכך החל מסעם המופלא, העוצמתי והמרגש של יהודי אתיופיה בחזרה לארץ ישראל – לירוסלם. אדוני היושב-ראש, סיפורה של יהדות אתיופיה הוא סיפורו של העם היהודי מן העת העתיקה ועד ימינו. כמעט 2,500 שנה מאז – כך נהוג לחשב – תחילת ההתיישבות בחבש, זמן קצר אחרי המפגש בירושלים – זה מדהים, זה פשוט פנטסטי – בין שלמה המלך למלכת שבא, אולי על אחת הגבעות כאן מסביב, אולי על הגבעה הזאת ממש; דרך הקול הקורא החשוב של הראשון לציון הרב עובדיה יוסף, זכרו לברכה, שהכריז על יהודי אתיופיה כצאצאי שבט דן; ועד ההחלטות האמיצות של ממשלות ישראל ב-40 השנים האחרונות, שהורו על עלייתם של ביתא ישראל בחזרה לארץ שאליה נשאו תפילות אלפי שנים – אל ארץ ישראל. חברות וחברי הכנסת, אתמול בהר הרצל בירושלים – אני רואה כאן את חבר הכנסת יברקן, את חברת הכנסת פנינה תמנו-שטה, שהיו שם עם ראש הממשלה, עם נשיא המדינה, איתי ועם אחרים – ציינו את יום הזיכרון הממלכתי, אדוני היושב-ראש, ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל. זכות גדולה נפלה בחלקי כסגן שר במשרד ראש הממשלה לעמוד בראש הוועדה הממשלתית להנצחת יהודי אתיופיה שנספו בסודאן בדרכם ארצה. העבודה הייתה סיזיפית, רצופה, יום-יומית, והתבססה על החלטת ממשלתו השנייה של בנימין נתניהו בנובמבר 2011. ברגישות גדולה מאוד, תוך האזנה לעדויות מסמרות שיער, מצמררות, עם רצון אדיר של רבים, של משפחות רבות, להנציח את קרוביהן, נבחרו 1,379 אנשים ששמותיהם נחרתו על האנדרטה שנמצאת בהר הרצל, סמוך מאוד למקום שבו התקיים אתמול הטקס, על פי המלצת המוסד. גם אתמול בטקס נחשפנו שוב לעדויות אישיות קורעות לב של בני המשפחות. אובדן של תינוקות רבים, ילדים רכים, מבוגרים שלא שרדו את התנאים הקשים בדרך, את הרעב, המחלות, את שודדי הדרכים. את המסע הזה היטיבו לתאר המשורר חיים אידיסיס, המלחין המוכשר שלמה גרוניך ומקהלת שבא, שכוכביה ילדים עולי אתיופיה. אתה ציטטת את השורה האחרונה מתוך בית שהייתי רוצה לצטט כאן מהשיר המופלא, "המסע לארץ ישראל". וכך כותב המשורר וכך שרים הילדים: "אור ירח החזק מעמד, / שק האוכל שלנו אבד. / המדבר לא נגמר, יללות של תנים / ואימי מרגיעה את אחיי הקטנים: / עוד מעט, עוד קצת, בקרוב ניגאל, / לא נפסיק ללכת לארץ ישראל". והם לא הפסיקו, הם כאן. עולי מבצע משה ועולי מבצע שלמה, ופעולות מדהימות בתעוזתן שקדמו להם. הם כאן, אחרי שנים לא פשוטות, אדוני היושב-ראש, של קליטה במרכזי קליטה ובאתרי קרוואנים בכל רחבי הארץ. אני מניח שגם אתם, כמוני, לא שוכחים את התמונות ממבצע שלמה. אחת מהן חקוקה ממש בזיכרון הלאומי, חברת הכנסת תמנו-שטה: מטוס בואינג 747, הבואינג הגדול ביותר של חברת אל על, נטול כיסאות. הוא ממריא במאי 1991 כשעל סיפונו 1,086 נוסעים מאתיופיה ונוחת בישראל עם 1,088 נוסעים, אדוני היושב-ראש, משום ששני תינוקות נולדו במהלך הטיסה. זו תמונה שיכולים לראות רק בסיפורים על עליית יהודים מארצות שונות בעולם לארצם, לארץ ישראל. את המבצע הזה, אדוני היושב-ראש, שעליו החליט – אדוני יו"ר האופוזיציה – ראש הממשלה יצחק שמיר, זכרו לברכה, הוא מתאר בספרו האוטוביוגרפי "סיכומו של דבר". הוא אומר שם: "ידעתי שהם יעמדו במבחן הזה ויעלו את תרומתם הייחודית למדינה. אין לי ספק שבתחילת המאה החדשה" – כלומר, לפני 19 שנה, 20 שנה עוד מעט – "הם יימנו עם הוותיקים שהתערו בכל ההיבטים של חיינו". ואכן, היום יש כבר קצינים בכירים בצה"ל, נווט בחיל האוויר, שופטות ושופטים, מדענים ומדעניות. אדוני היושב-ראש, עם כניסתי לתפקיד שר המדע והטכנולוגיה הוריתי על הקמת קרן מלגות חדשה – מלגות מנחם בגין, מן הסתם – לסטודנטים וסטודנטיות יוצאי אתיופיה שלומדים לתואר ראשון, שני, שלישי ופוסט-דוקטורט במוסדות להשכלה גבוהה במדעים מדויקים. המלגות הראשונות חולקו ב-2017; לאחרונה, בינואר, חולק הגל השני, הסבב השני; וסבב המלגות הבאות כבר בדרך. אבל יש חלק שאני גאה בו – אולי אפילו אהיה גאה בו כל חיי, יותר אפילו מן המלגות הללו – והוא אחד החוקים הראשונים שהעברתי בכנסת השמונה-עשרה כחבר כנסת צעיר, עם שניים מחבריי, שאינם מכהנים עוד בכנסת – ציון פיניאן מסיעת הליכוד לשעבר, ויעקב אדרי מסיעת קדימה. זהו חוק העדפה מתקנת לעולי אתיופיה בשירות הציבורי. אנחנו גילינו, לדאבון הלב, לצד ההישגים הגדולים – הנווט, המדענים, המדעניות, השופטים – שלעולי אתיופיה הייתה קיימת, לא ייאמן, תקרת זכוכית דווקא בשירות הציבורי: במשרדי הממשלה, בכנסת, בסוכנות היהודית. החוק הזה מחייב קליטה של עובדות ועובדים עולי אתיופיה בשירות הציבורי. הוא גם מחייב – אני לא רואה כאן את חבר הכנסת רזבוזוב, שהיה יושב-ראש ועדת העלייה והקליטה, ואחרים שהיו בתפקיד הזה – אדוני היושב-ראש, הוא מחייב דיווח דו-שנתי של נציבות שירות המדינה לוועדת העלייה והקליטה של הכנסת. ואני מקווה – כנראה שהכנסת העשרים-ואחת כבר לא תספיק; אגב, אולי כן? אין ועדת קליטה בעצם, אבל הכנסת העשרים-ושתיים בוודאי תספיק לקבל, על פי חוק את הדיווח השנתי הזה. יש עלייה מתמדת, אך עדיין לא מספקת. ואם מישהו צריך, אדוני היושב-ראש, לשמש דוגמה ומופת לקליטתם של עולי אתיופיה בשירות הציבורי, זה בראש ובראשונה אנחנו. חברי הכנסת, אשרינו שיהודי אתיופיה כאן, לצידם של העולים מצרפת, העולים מכל מדינות ברית המועצות, מחבר המדינות לשעבר, מצפון אמריקה ומדרומה, מהמזרח הרחוק ומכל ארצות העולם. הסיפור הזה של יהודי אתיופיה מביא לידי ביטוי משפט אחד, שאני מרבה להשתמש בו גם בביקוריי בחו"ל וגם מול אורחים מחו"ל שמגיעים לכאן: אנחנו עם עתיק עם עתיד גדול מאוד. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה לשר אופיר אקוניס. ועכשיו אני כן עובר לדיון סיעתי ומזמין את חבר הכנסת גדי יברקן לפתוח את הדיון. אחריו – חבר הכנסת משה ארבל. בבקשה, אדוני. << דובר >> דסטה (גדי) יברקן (כחול לבן): << דובר >> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, כבוד השר, דברים יפים דרשת, ועל חלקם אשמח להביע גם דעה אישית. כשמדברים על יהודי אתיופיה, הסיפור שלנו מסופר על ידי גורם שלישי. הרשו לנו לספר את הסיפור שלנו, ותבינו אותו טוב יותר. אם אדם לא יודע שפה – לצורך העניין, אם אני לא יודע לדבר צרפתית, אני לא יודע לדבר צרפתית, אבל זה לא אומר שאין שפה צרפתית. אם החברה הישראלית לא מכירה את ההיסטוריה של יהודי אתיופיה, זה לא אומר שלא הייתה היסטוריה. ההיסטוריה של יהודי אתיופיה, לציבור הישראלי, למי שקצת יודע, נדמה שהיא מתחילה בסודאן בשנות השבעים. המסע, קשיי הקליטה, גזענות, הפגנה. זה הסיפור של יהודי אתיופיה. אז הרשו לי לקחת אתכם קצת אחורה. האמת היא שאני כתבתי נאום כל הלילה, שקדתי עליו, עבדתי עליו קשה. אמרתי: זה הסיפור שלי, למה אני צריך לבוא עם דף ולהקריא אותו? באתי עם דף ריק. רק עם נקודות. בנאום הבכורה שלי דיברתי על כך, על ההיסטוריה שלי, בהתרגשות: אפילו המסע הראשון לארץ ישראל של קבוצה של יהודים מהגלות נעשה על ידי יהודי אתיופיה. זה מופיע בספרים, מופיע בהיסטוריה, אולי נתחיל ללמוד אותה? אבל ההיסטוריה שלנו, של העלייה, מדוברת מ-1881–1882; העלייה הראשונה, נכון, גם זו הייתה, אבל הייתה עוד עלייה. ב-1862, כשאבא מהרי הוביל מסע לבוא ולהקים את מדינת ישראל, בנימין זאב הרצל, היה בן שנתיים, אפילו לא דיבר ובטח לא יכול היה להגות את מדינת ישראל. המסע שהתחיל בשנות השמונים, השבעים, זה לא המסע, זה לא ההיסטוריה של יהודי אתיופיה ואפילו לא פסיק. אם הולכים אחורה, אתיופיה, שקיימת כ-3,500 שנה, עצמאית, היא המדינה היחידה בעולם שלא נכבשה על ידי צבא זר. היום אתיופיה היא סמל לכל אפריקה וכל מדינה באפריקה – המדינות השחורות, הדגל שלהן מושתת על דגל אתיופיה; מי שהביא את אתיופיה למה שהיא אלה אבותינו, ביתא ישראל באתיופיה. אומנם אנחנו עכשיו מדברים על הנספים מסודאן; ההיסטוריה שלהם היא שלא רק מציינים את יום ירושלים, אלא חלמנו להגיע לירושלים. ירושלים עבור כל ילד באתיופיה היא בין המילים הראשונות שאומרים אותה לתינוק. אם תינוק בוכה, אומרים לו: אתה כנראה לא תגיע לירושלים – והוא מפסיק לבכות, מפסיק. תאמצו את זה בבית. אנחנו, בתור ילדים, הבנים, היינו משחקים משחקי גבורה, משחקי גבורה של אש: מי יהיה הילד בן השבע או שמונה שמצליח לעמוד בפני אש וכוויות. להורים לא היה מושג איך עוצרים את התעלול המטופש הזה, שהילדים שלהם – כולם כוויות, אני הייתי חוזר הביתה עם כוויות. הלכו לקייס, ואני זוכר, זכרו לברכה, קייס ביאדגלין, אסף את כל המשפחות: תגידו להם, הבה נהגה רעיון; תגידו לכל ילד שמי שיהיו לו כוויות על הגוף לעולם לא יזכה לדרוך בירושלים. הופסק המשחק. אין משחק. אז ירושלים בשביל יהודי אתיופיה היא מעבר לכל היגיון. האויב של תקווה זה ההיגיון, כי בתקווה ההורים שלנו ידעו, והעבירו את זה מדור לדור, שנגיע לירושלים. אבל ההיגיון אומר: איך נגיע? איך נעשה מסע כזה? אף אחד לא שאל שאלה הגיונית כשהתחלנו. אדוני היושב-ראש, היחס של מדינת ישראל ליוצאי אתיופיה מתבטא במליאה עכשיו בדיוק. ראה את הכיסאות הריקים של חברי הליכוד שיש שם. אני מכבד ברמה האישית את אלה שהגיעו – כנראה שהמתים לא יבחרו ליכוד, אבל המשפחות שלהם ממשיכות להצביע ליכוד. << קריאה >> שלי יחימוביץ' (העבודה): << קריאה >> גם ראש הממשלה – – – << דובר_המשך >> דסטה (גדי) יברקן (כחול לבן): << דובר_המשך >> ביום הזה – ראש הממשלה, ייאמר לזכותו, נאם נאום מרגש מאוד בירושלים אתמול, אינני רוצה להפוך את זה לדיון פוליטי. אבל גדלתי, חינכו אותי – – – << קריאה >> דוד אמסלם (הליכוד): << קריאה >> – – – << דובר_המשך >> דסטה (גדי) יברקן (כחול לבן): << דובר_המשך >> נכון. כשחינכו אותי, חינכו אותי לא להתחצף, לא להיות יהיר, לא לשקר. אבל מה לעשות, כנראה שלושת הדברים האלה הם כלי עבודה בארגז הכלים של כל פוליטיקאי. אז היום – אם אני לא אעשה את זה עכשיו – אומר את האמת – אמעל בשליחותי הציבורית. זאת אומרת, היום אני ציפיתי לראות לפחות חצי מחברי הכנסת, בטח מהשרים. זה בדיוק היחס שאנחנו מדברים עליו במדינה. עכשיו, אני רוצה להגיד את הדבר הבא: כשמדברים על אתיופי שהצליח – הטייס הראשון, הרופא הראשון – זה כל כך מרגש. אני רוצה להגיד לכם שטייסים היו עוד לפני שמדינת ישראל קמה, היו טייסים אתיופים. רופאים אתיופים היו באתיופיה עוד לפני שמדינת ישראל קמה. זה לא אמור לרגש אף אחד. לא צריך חוק העדפה מתקנת, רק אל תפריעו לנו להתקדם. אל תפריעו לנו להתקדם ולא צריך חוקים. החברים שלי, בני גילי, צריכים לסיים את האוניברסיטה בהצטיינות כדי שיוכלו להתמודד עם בינוניים מהם בתפקידים בעבודה. כל צעיר אתיופי חייב להגיע לממוצע 90 כדי להתקבל לכל משרה, כשהחבר שלו מסתפק ב-60, כי יש לו דוד שיכול לסדר לו את אותה משרה. אני רוצה להגיד לכם את הדבר הבא: כשאבותינו היו באתיופיה הם היו בני מלכים אמיתיים, אבל על אמת. אני מציע לכם, חברי הכנסת, אדוני היושב-ראש, שר החינוך העתידי וראש הממשלה הבא בני גנץ, או מי שיהיה ראש הממשלה, נתניהו – והבטחתי שזה לא פוליטי: ההיסטוריה של העם היהודי תלויה בנו, ולצערי הרב – סליחה, חברי הכנסת – לפעמים יש תחושה שעם של גאונים מונהג על ידי 120 בינוניים. זאת האמת. עם של זוכי פרס נובל, אנשים אדירים, ואנו מתקוטטים בינינו במקום להנהיג ולומר. הרוח שאני רוצה להביא איתי מביתא ישראל, מהתפקיד הציבורי שלי, מהבית שלי, מההיסטוריה של כולנו, זה שקודם כול הערבות ההדדית שלנו היא מעל הכול. הערבות ההדדית, לא מחוקקים אותה בכנסת ישראל בחוקים. הערבות ההדדית היא אוויר לנשימה של כל ישראלי. אני אתן לכם דוגמה: באתיופיה, אחרי שלקחו את כל האדמות מהיהודים לא היה מה לאכול, מה לשתות; וכשעניים היו צריכים להוציא מישהו ללוויה, או כשמגיעים אורחים, לא היה איך לכבד אותם. אחד הקייסים אמר: עכשיו חובה להוציא מכל אחד חצי שקל, וכל אורח שמגיע מוציא חצי שקל כדי שהנטל הכלכלי על המשפחה לא יהיה כבד. אז לאורחים שמגיעים יש שתייה, יש להם משהו לשתות, משהו לאכול, וככה מתקבלת ההחלטה והאורחים הולכים. היום הקהילה האתיופית – אולי מבחינת ביטוח לאומי היא במדד העוני הנמוך ביותר; הקהילה האתיופית היא הקהילה הכי עשירה במדינת ישראל, בגלל הקהילתיות, בגלל האחדות. כשאדם מת, אין אדם אנונימי. בתרבות שלנו, מת אדם – הולכים איתו 400, 300, אפילו 1,000 איש ללוויה. כאשר כל אלה עושים את המצווה הזאת ומגיעים לבית של המשפחה באוטובוסים, ברכבות, כל אחד מוציא 20 שקלים לאותו נציג משפחה, שמסתובב עם מחברת ועושה את זה. לכן, מה אני רוצה להגיד לכם? אנחנו צריכים להיות במדינת ישראל בערבות הדדית. ביתא ישראל שהגיעו לכאן – אנחנו בני המקום בדיוק כמו כולם, באנו לבנות את מדינת ישראל. עם ישראל מורכב מ-12 שבטים שונים עכשוויים. תחי מדינת ישראל. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה לחבר הכנסת היא גדי יברקן. חבר הכנסת משה ארבל, בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת שלי יחימוביץ'. << דובר >> משה ארבל (ש"ס): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, "הלך וקראת באזני ירושלם לאמר כה אמר ה': זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולתיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" – מילים אלו של הנביא ירמיה מכילות בתוכן את תמצית ההוויה שלנו כעם היוצא מבית עבדים וזוכה לניסים גלויים. יחד עם זאת, למרות שחסד הוא בדרך כלל מעשה שעושה הצד החזק ובעל היכולת למען החלש, כאן לומדים שהליכת החלש היוצא מבית עבדים במדבר בארץ לא זרועה, באמונה פשוטה, אף היא נחשבת חסד, חסד נעורים. המשמעות הזאת לטעמי היא תמצית ההוויה של יום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לארץ ישראל. יכולנו לכאורה להתפעל מעוצמת המעצמות במהלך מבצע משה לפני כ-35 שנים; יכולנו להתפעם ממעורבות ה-CIA, מסיוע של הנשיא ג'ורג' בוש האב; יכולנו אף להתפעל מעוצמתו הרוחנית והערכית של מרן הרב עובדיה יוסף, זכר צדיק לברכה, שתבונתו וגדלותו היא שהביאה לעליית יהודי אתיופיה לארץ ישראל ולירושלים הנכספת. כפי שהיטיבה לתאר זאת חברתי חברת הכנסת פנינה תמנו-שטה בריאיון לאתר ynet באוקטובר 2013, תכף אחר פטירתו של מרן הרב עובדיה, שאמרה: הפסיקה שלו הייתה פורצת הדרך, תרתי משמע; תרומתו ליהודי אתיופיה היא ענקית; רק כשאדם הולך מאיתנו אנו מבינים אילו פיסות היסטוריה הוא לוקח איתו. ועוד הוסיפה לתאר כי הייתה לקראת התארגנות לעוד יום פוליטי, ופתאום, כששמעה על פטירת מרן הרב עובדיה התחילה לבכות, בשל הכרת התודה על מה שעשה. ההתייחסות הכל-כך אנושית, העובדה שהוא כרב ראשי קרא לרשויות המדינה לפעול באומץ לב להציל את יהודי אתיופיה ולהעלותם לארץ ישראל – זה רק מלמד על אהבת הזולת הכל-כך גדולה שלו. אהבת התורה ואהבת החכמים הזו של חברת הכנסת תמנו-שטה איננה חדשה לי. כבר לפני שנים רבות, כרב קהילה בפתח תקווה, זכיתי, יחד עם אחיה רבי ישעיהו תמנו, לחגוג לעשרות בני הנוער מהעדה הנחת תפילין ובר-מצווה בכותל המערבי. את דמעות השמחה באותו מעמד לא אסיר לעולם מליבי. אבל, רבותיי, דווקא היום אני מבקש שלא להתפעל מכל זה אלא להאיר את הזרקור דווקא על הסיפור עצמו; לדבר על החסד שיהדות אתיופיה גמלה והעניקה היא לנו, אזרחי ישראל הוותיקים מכל קצוות תבל: הזכות והיכולת לספר לילדינו סיפורי מופת וגבורה ואהבת הארץ על אנשים שחיים כאן בקרבנו, חלקם קשי יום – סיפורי גבורה שבלעדיכם הם היו נחלת ספרי ההיסטוריה, כדוגמת מסירות הנפש של תלמידי הבעל שם-טוב בעלייתם לארץ לפני מאות שנים. אין כמעט בנמצא בדורות האחרונים אנשים שחיים בתוכנו וממש מסרו את נפשם למען אהבת הארץ והגשמת החלום להגיע לירושלים. כשישבתי אמש לספר לבתי הבכורה נעמה סיפורים נבחרים, כאלו שהיא יכולה להכיל בהתאם לגילה, מתוך ספרו של אברהם אדגה, "המסע אל החלום", היא הייתה נפעמת מעוצמת האמונה היוקדת והדבקות במטרה חרף כל הקשיים והאסונות שבדרך. כפי שכתב: "ההמון שכיסה את השבילים הרבים הלך בלי להתלונן, ילדים בגיל שש ושבע הלכו ברגל מאות קילומטרים בלי להוציא הגה – – – אנשים הלכו דמומים וקיוו שבסוף הדרך ימצאו את ירושלים". להנהגה הזו התכוון הנביא ירמיה כשאמר: "זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולתיך, לכתך אחרי במדבר, בארץ לא זרועה". עלינו כמדינה לעשות הכול כדי להיות ראויים לאמון ולאמונה המוחלטת עד כדי מסירות נפש שנתנו העולים מאתיופיה בעלייתם ארצה. בחודש יולי 2013 בית המשפט העליון, בהרכב של שלושה שופטים – הנשיא דאז גרוניס והשופטים דנציגר וזילברטל – דחה על הסף עתירה המבקשת לקבוע כי שארי הנספים יוכרו כמי שנפלו בדרכם לארץ ישראל, על כל הזכויות המגיעות מכך. ואני מבקש לסיים את דבריי בשאלה: האם ההחלטה הייתה זהה ומתקבלת פה אחד – לדחות את העתירה על הסף – גם אם אחד משופטי ההרכב בעליון היה ממוצא אתיופי או ממוצא מזרחי? עלינו לעשות הכול כדי שכל אחד משבטי העם יכיר את הסיפור, יחנך את ילדיו לאורו, ואך ורק כך נוכל להיות לחברת מופת. תודה רבה. << יור >> היו"ר מאיר כהן: << יור >> תודה רבה, אדוני. תודה לך. חברת הכנסת שלי יחימוביץ', גברתי, ואחריה – חבר הכנסת אלי אבידר, והיות שאין תשובת ממשלה, אנחנו ניתן דעה אחרת לתמנו-שטה. גברתי, חמש דקות. << דובר >> שלי יחימוביץ' (העבודה): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, מבצע אחים היה מהמבצעים ההירואיים של צה"ל, של המוסד, של הסוכנות היהודית, להעלאתם של יהודי אתיופיה לישראל. אבל אנחנו יודעים שהסיפור ההירואי האמיתי הוא סיפורם של מי שעשו את הדרך הנוראה הזאת כדי לממש את הכמיהה שלהם לשוב לארצם. ורבים רבים מתו ברעב, בצמא, מתשישות, מחולי, באותה יציאת מצרים. כל הזוועות – נטרפו על ידי חיות, נרצחו בידי שודדים או בידי חיילים סודאנים, היו קורבן לנוכלים שניצלו את התמימות שלהם ואת הכיסופים שלהם לעלות לישראל, נשים נאנסו. 4,000 ילדים, נשים וגברים, קיפחו את חייהם במסע הקשה הזה, ולזכרם ולזכר הגבורה ותעצומות הנפש אנחנו נמצאים כאן היום. למרבה הצער, המסע של יהודי אתיופיה לישראל לא הסתיים, הוא רק התחיל. קרוב ל-8,000 משארית יהודי אתיופיה עודם נמקים באדיס ובגונדר, ואת המשאבים ואת האחריות הלאומית ואת הסולידריות חוצת היבשות החליפו כאן גזענות ואטימות וביורוקרטיה דווקנית. אני רוצה אולי קצת לשתף את חבריי חברי הכנסת החדשים במעט שעברנו כאן בכנסת הקודמת במאבק שלנו להעלאת שארית יהודי אתיופיה. בנובמבר 2015 התקבלה החלטת ממשלה, החלטה 716, החלטה יפה, שלפיה יעלו כל שארית יהודי אתיופיה. ואז – לא היה כלום. הם המשיכו להימק באדיס ובגונדר. ואז באו שני חברי כנסת שהיה אכפת להם – חבר הכנסת דודי אמסלם, שנמצא כאן, וחבר הכנסת אברהם נגוסה – ואיימו לא להצביע עם הקואליציה; שוו בנפשכם, אתם מכירים את הסיפור, אבל הפעם על מטרה שאין צודקת ממנה. איימו באמת, ודודי אמסלם הוביל את המאבק הזה. אחר כך הצטרפנו אליו – היינו ארבעה ראשי ועדות שהצטרפנו אליו, גם אלי אלאלוף, שהיה יו"ר ועדת העבודה והרווחה, וגם אנוכי, שהייתי יו"ר ועדת הביקורת – אבל אז הם העמידו אולטימטום. ומתקבלת החלטת ממשלה אחרת, באוגוסט 2016, להעלות 1,300 יהודים מאתיופיה. למה פתאום 1,300 ולא את כולם? למה פתאום יש מנות והקצבות – מממשלת ישראל, לא המנדט הבריטי שמחלק סרטיפיקטים? מה קרה? כי הם לא חוסים תחת כנפיו של חוק השבות אלא תחת חוק הכניסה לישראל, חוק מיוחד לעלייה מיוחדת; לא תחת החוק שמלכד את כל היהודים שמפוזרים בעולם, מכנס, מחבק, קורא לכל יהודי התפוצות לבוא לישראל; לא תחת חוק היסטורי-ציוני, אלא לפי חוק הכניסה לישראל, עם הטיעון הנואל שיש חשש ליהדות שלהם, כי דורות אחורה בני משפחתם התנצרו. זה תירוץ כל כך עלוב, הרי הם מקיימים באתיופיה אורח חיים יהודי לגמרי, ושום עלייה יהודית אחרת לא נבדקה בציציות כמו העלייה הזאת. נחשו למה? וכשאנחנו בעולם המושגים של הכניסה לישראל, אז יש חוק הנומרטור, שנחקק באורח מקרה מאוד קרוב להחלטה להעלות את כל יהודי אתיופיה, וזה אומר שקצב העלייה יהיה על פי חישוב תקציבי מדוקדק, אדוני היושב-ראש, חישוב תקציבי מדוקדק; ורק שוו בנפשכם, 3 מיליארד שקלים נזרקים עכשיו לרוח בגלל הבחירות המיותרות האלה. שום עלייה מעולם לא הותנתה במסגרת תקציבית. << קריאה >> צבי האוזר (כחול לבן): << קריאה >> 5 מיליארד. << דובר_המשך >> שלי יחימוביץ' (העבודה): << דובר_המשך >> כן, יש כל מיני הערכות. הלכתי לקולא בעניין הזה. קולא דקולא – 5 מיליארד. מזל שכשאבא שלי עלה ב-48' ואימא שלי ב-56' לא היה חוק הנומרטור. מזל שכשהיו העליות הגדולות ממרוקו ומחבר המדינות לא היה חוק הנומרטור, שמתנה עלייה באיזשהו תקנון תקציבי. מזל שלא היה חוק הנומרטור כשהקימו את מדינת ישראל, אבל זה כבר סיפור אחר. ושוב אנחנו אומרים, חבריי ואנוכי: אנחנו לא מוותרים על תביעה שלנו להעלות את כל שארית יהודי אתיופיה עד האחרון שבהם, אבל לפחות נעשה את זה. וזה קרה. ואחר כך הייתה עוד החלטה, עוד דיבורים על להעלות עוד 1,000, ושוב גיהינום ביורוקרטי שאין כמוהו. אין לי זמן, לצערי, לתאר את כמות הכינוסים והישיבות שעשינו והלחץ שלחצנו והמכתבים ששלחנו כדי שסוף-סוף משרד הפנים יודיע למשרד ראש הממשלה כמה לדעתו אפשר להעלות במסגרת התקציב – הורים לילדים; הורים, שנמקים באדיס ובגונדר, לילדים שחיים בישראל, הרבה מהם משרתים ביחידות קרביות, תורמים את חלקם למדינה, אזרחים ככל אזרח אבל בני המשפחות שלהם נמקים שם באדיס ובגונדר – וחליפת מכתבים אין-סופית. אני יודעת שאין לי זמן, אדוני היושב-ראש, אבל זה הולך לפי תאריכים. אנחנו מכנסים עוד ועדה ואנחנו קוראים את הממשלה לסדר, ולא קורה כלום. אלה לא שולחים לאלה את המכתב, וזה לא שלח אל ההוא, וההוא לא קיבל, וההוא מבקש שוב. ואז מגיעה ישיבה על התקציב. צריך לתקצב הרי את העלאתם של הפקאקטע אלף – זה מה שהם מוכנים לתקצב. 1,000 עולים הם מוכנים לתקצב, כשעוד אלפים נמקים שם, וזה אפילו לא על סדר-היום של ישיבת התקציב. ההוא לא העביר מכתב אל ההוא, השני לא יודע איזה משרד צריך לבקש, פלוני עוד לא העביר מספרים לאלמוני. ואז אני, אני מתקשרת אישית למשרד רוה"מ ומבקשת שיכניסו את תקציב העלאת ה-1,000, כמו שהובטח, לדיוני התקציב. ובמשרד רוה"מ אומרים לי שלא קיבלו מכתב ממשרד הפנים, ולכן אי-אפשר לדון בזה בישיבה הלילית על התקציב. ואני מתקשרת למשרד הפנים ומתחננת לשלוח מכתב, והמכתב ממנכ"ל משרד הפנים – לא, סליחה, ממנכ"ל רשות האוכלוסין – נשלח בסוף בלילה; חושבים שזה עזר? אין שקל בתקציב, אין עלייה, וכן הלאה. ואנחנו ממשיכים לקיים דיונים ודודי אמסלם נלחם בכל כוחותיו, ואברהם נגוסה ואלי אלאלוף ואנוכי ועוד חברי כנסת וכן הלאה וכן הלאה וכן הלאה. הם מצהירים שתוך ארבעה שבועות יהיה מכתב ואחר כך תהיה החלטת ממשלה, ואז יש החלטת ממשלה. ושוב – אתם מכירים את הדבר הזה שכולם אומרים לכם: כן כן, אנחנו מטפלים בזה, אבל אתם יודעים שיש קיר אטום ויש משהו מאחורי זה, שהוא הרבה הרבה הרבה יותר מסתם ביורוקרטיה. תרשו לי להניח הנחה: אם הם היו לבני עור, כל הבעיות האלה היו נפתרות באותו רגע. אבל רגע, לא חייבים להיות לבני עור, אפשר גם שניקלע לפתע למצב שבו יש ראש ממשלה שמוכן למכור הכול כדי לא להיכנס לכלא ואז הוא קורא לחברת הכנסת פנינה תמנו-שטה ומציע לה שהכול ייפתר. << קריאה >> פנינה תמנו (כחול לבן): << קריאה >> לא הוא ישירות. << דובר_המשך >> שלי יחימוביץ' (העבודה): << דובר_המשך >> לא, הוא לא פנה לאף אחד מאיתנו ישירות, אבל באמצעות שליחיו. נדייק. << קריאה >> אופיר כץ (הליכוד): << קריאה >> כמה שליחים היו במשא ומתן הזה? יותר מהח"כים, נראה לי. כל אחד מכם ממציא חמישה שליחים. << דובר_המשך >> שלי יחימוביץ' (העבודה): << דובר_המשך >> אתם בכלל אל תפתחו את הפה, אתם עם כל השמצות השמאל שלכם הייתם מוכנים לשבת איתי בממשלה, עם סתיו שפיר בממשלה ועם כולם. אז תעשו לי טובה, כולכם הייתם מצביעים בעד שלי יחימוביץ' בממשלה – – << קריאה >> אופיר כץ (הליכוד): << קריאה >> תשמרי את ההשמצות אצלכם בבית, זה יותר מעניין. << דובר_המשך >> שלי יחימוביץ' (העבודה): << דובר_המשך >> – – סתיו שפיר בממשלה, איציק שמולי בממשלה. כולכם הייתם מצביעים בעד, אז תעשו לי טובה. << קריאה >> אופיר כץ (הליכוד): << קריאה >> השמצות אצלכם בבית. << יור >> היו"ר מאיר כהן: << יור >> בואו נישאר ביום המכובד הזה של יהודי אתיופיה, אנא מכם. << דובר_המשך >> שלי יחימוביץ' (העבודה): << דובר_המשך >> כן, זה אבסורד, באמת. << יור >> היו"ר מאיר כהן: << יור >> בבקשה, בבקשה. << קריאה >> אופיר כץ (הליכוד): << קריאה >> זה קשור ליהודי אתיופיה, מה שאמרת עכשיו? << דובר_המשך >> שלי יחימוביץ' (העבודה): << דובר_המשך >> מתברר שחברת הכנסת פנינה תמנו-שטה מקבלת הצעה שאם היא תצטרף – – << יור >> היו"ר מאיר כהן: << יור >> בלי להאשים אף אחד. << דובר_המשך >> שלי יחימוביץ' (העבודה): << דובר_המשך >> – – שאם היא תצטרף ותצביע נגד פיזור הכנסת ותציל את עורו של ראש הממשלה, אז פתאום הפלא ופלא, יש פתרון לכל הסוגיה הביורוקרטית המפרכת, האין-סופית הזאת, שלכאורה לא מוצאים כספים כדי להעלות יהודים למדינת ישראל – כי הם לא מספיק לבנים, כי הם חוסים תחת חוק מיוחד שנחקק במיוחד בשבילם, כי עם יהודים לבני עור היד הרבה יותר קלה. להורים שלי לא עשו מבחני יהדות כשהם באו לישראל, ולא היה להם חוק נומרטור. מתברר שבעת הצורך יש פתרון. והדבר הזה הוא כל כך כל כך עצוב וכל כך כל כך מתסכל, ולא נותר לנו אלא להבטיח להמשיך ולהילחם למען העלאת שארית יהודי אתיופיה, וגם להמשיך להילחם בגזענות, שהם עודם מתמודדים איתה יום-יום ושעה-שעה. תודה רבה. << יור >> היו"ר מאיר כהן: << יור >> תודה רבה, גברתי. תודה רבה, גברתי. חבר הכנסת אלי אבידר, אדוני. אני רק רוצה להוסיף לדברייך, שהגענו לגונדר והסתבר שאנשי הסוכנות לא עבדו ארבעה שבועות. הם היו צריכים בכל יום לפגוש 20 משפחות. לשאלתנו למה, הם אמרו שהמזגן עדיין לא הגיע מאדיס אבבה. זאת לא בדיחה. אנחנו נדהמנו, ובאנו וכינסנו את הוועדה לחפש את המזגן שבגללו חודש שלם אנשי הסוכנות לא עבדו. << דובר_המשך >> שלי יחימוביץ' (העבודה): << דובר_המשך >> זה סיפור נוראי, ועוד לא סיפרנו את סיפורם של כל – – << יור >> היו"ר מאיר כהן: << יור >> זה סופר בוועדה. << דובר_המשך >> שלי יחימוביץ' (העבודה): << דובר_המשך >> – – כל הצעירים המקסימים שהגיעו לוועדות עם המדים וסיפרו שההורים שלהם נמצאים באדיס ובגונדר. אבל באמת, חבר הכנסת דודי אמסלם, אם לא שיבחתי אותך מספיק, אני אוסיף עוד, אני מקווה שזה לא מזיק לך. << יור >> היו"ר מאיר כהן: << יור >> תודה רבה, גברתי. חבר הכנסת אבידר, אדוני, חמש דקות. << דובר >> אלי אבידר (ישראל ביתנו): << דובר >> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, התכנסנו כאן היום לכבד את זכרם של 4,000 יהודי ביתא ישראל שנספו במהלך המסע וההמתנה לעלייה במחנות הפליטים בסודאן בזמן מבצע אחים. אין דבר יפה מזה. קהילה שחיה בניתוק מוחלט מהעולם היהודי שמרה על הקשר, טיפחה את כיסופיה לארץ ישראל ולבירתה ירושלים. שלא יהיה ספק לאף אחד, יהודי אתיופיה הם הגיבורים האמיתיים. אלה שהלכו במדבריות סודאן והיו קורבנות לתנאים קשים, שודדים, אנסים, רוצחים. את מי שלא הפילו הנבלים האלה, הפילו המחלות הקשות. לא הייתה משפחה אחת שהגיעה ללא נפגעים בגוף או בנפש, ורק עוצמת האמונה והכמיהה לציון הובילו וחיזקו אותם בדרכם. אף שמתקיים טקס זיכרון ממלכתי בהר הרצל, רוב אזרחי ישראל, לצערי הרב, אינם מודעים לנושא, ויום הזיכרון הזה הפך ליום זיכרון ששייך רק ליהדות אתיופיה. ואם זה מוכיח משהו, זה מעל לכל ספק שלחברה הישראלית יש עוד דרך ארוכה ללכת יחד עם יהדות אתיופיה. ואם מישהו חושב שהמסע הזה של יהדות אתיופיה הסתיים, הרי שהוא טועה. האחים שלנו נמצאים שנים כפליטים באתיופיה, בתיגראי, באדיס אבבה ובגונדר, והם מסתכלים עלינו ולא מבינים מדוע הם עדיין שם כשבני ובנות המשפחה שלהם נמצאים כאן. והיו החלטות הממשלה – ודודי, אני מעריך אותך; אתה לא הבעיה, אתה הפתרון – היו החלטות ממשלה של ממשלת נתניהו שלא מקוימות פעם אחר פעם: ב-2015 – להעלות 9,000 יהודים; ב-2017 – להעלות 1,300 יהודים; ב-2018 – להעלות 1,000 יהודים. ולמה שינה ראש הממשלה את דעתו, כמו בשאר המקרים? פשוט כי הוא יכול. על פי הערכות, מספרם של יהודי אתיופיה עומד על בין 18,000 עד 26,000 יהודים. הם לא נמצאים רק בגונדר, הם נמצאים גם בכפרי הצפון מתוך בחירה, כי הם בחרו לא להיות פליטים באתיופיה. בכל פעם שהנושא מתקדם צעד אחד, הוא נסוג שניים לאחור. ואולי אם מישהו חושב – – – << יור >> היו"ר מאיר כהן: << יור >> אלי, מה הנתון שציינת? תחזור עליו. << דובר_המשך >> אלי אבידר (ישראל ביתנו): << דובר_המשך >> הנתון הוא בין 18,000 ל-26,000 יהודים בכל רחבי אתיופיה. בכל פעם שהנושא מתקדם צעד אחד, הוא נסוג שניים לאחור. ואם מישהו חושב שריקוד הטנגו הזה הוא הכרחי, אז בואו נאמר את האמת, והאמת כואבת: הבעיה המרכזית שעומדת בלב המחדל הזה היא שהממסד הדתי מתקשה לראות בהם יהודים. זה אפילו לא מספיק שמרן הרב עובדיה יוסף, זכר צדיק לברכה, פסק ב-1973 והכיר ביהדות העדה, בהסתמך על הפסיקה של החכם דוד בן זמרה, שקבע שמוצאם של יהודי אתיופיה משבט דן. עד היום מקשים ומקשים על אחינו לעלות לישראל ולהתאחד עם קרוביהם. זוהי הקהילה היחידה שמדינת ישראל מקציבה לה מכסה לעלייה. ומי שמנסה להבין את הסיבה, מקבל תירוצים על גבי תירוצים. יש מחלוקת בקרב העדה, כך הם אומרים לנו, לא כולם חושבים שצריך להעלות את כולם, ומציינים את המחלוקת בתוך העדה. תגידו, זאת פעם ראשונה שיהודים מאותה עדה לא מסכימים על אותו דבר? זו הסיבה שבחרנו כדי לא להעלות אותם? אבל הבעיה האמתית, אולי, היא שהם הופכים בישראל לחובשי כיפות סרוגות, או רחמנא ליצלן לחילונים; בגלל שאולי הם מתגייסים לצה"ל; בגלל שהם לוחמים ביחידות מובחרות; בגלל שהם לוחמים בשייטת 13; בגלל שהם טייסים בחיל האוויר; אולי בגלל שהם עורכות ועורכי דין מוצלחים; ואולי בגלל שהם נשות ואנשי אקדמיה מוצלחים. תגידו, מה הבעיה? אולי בגלל שהם לא הופכים להיות חרדים. ולמה דווקא אותם לא מכריחים לעבור בדיקות דנ"א? הרי אם יעשו להם בדיקות דנ"א וישוו את זה ליהודים "אמיתיים", יגלו דברים מדהימים: שהם-הם היהודים האמיתיים. אתם תתפלאו איך כל עולם המושגים משתנה בן רגע. היום, אדוני היושב-ראש, אנחנו לא רק צריכים לזכור את הנספים אלא גם לבקש סליחה מכל יהדות אתיופיה: לבקש סליחה על קבלת הפנים המתנשאת שהם זכו לה כשבאו לישראל; לבקש מהם סליחה על כך שהממסד רץ להפריד את צעירי העדה מההורים, כפי שעשה לעולים מתימן ומצפון אפריקה ומאזורים אחרים בקום המדינה; לבקש סליחה על היחס השלילי ועל האלימות שקרוביהם זוכים להם מהממסד. ואנחנו, חברות וחברי הכנסת, לא חשים את זה, אך מתחת לרגלינו, מתחת לאדמה, יש גחלים לוחשות. בכל פעם מצליחה הממשלה לכבות אותן דרך הבטחות ומילות נועם, אך הגחלים ממשיכות ללחוש. הגחלים האלה הן אותם צעירות וצעירי העדה האתיופית, אלה שהלכו לצבא ותרמו את תרומתם למדינה; אלה שהשתלבו בשוק העבודה והפכו לחלק אינטגרלי מהחברה הישראלית. הם לא מוכנים להסכים לגזענות שהם חווים, כי למרות מה שאחרים אומרים עליהם הם לא רואים את עצמם כעדה מוחלשת. היטיבה לתאר את המצב הזה חיילת מדהימה ממוצא אתיופי, בשם זמנץ בלילין, שמשרתת כלוחמת במג"ב. היא אמרה: כשאני לובשת מדים, אני מרגישה שייכת, אבל פתאום כשאני על אזרחי תוהים מי אני. הצבע שלי שונה. כך היא אמרה, והלב נקרע לשמע הדברים האלה. את הגחלים הלוחשות, חברותיי וחבריי הכנסת, שאתם לא שומעים – שהמנהיגות שלנו לא שומעת – כל צעירה וצעיר אתיופי במדינה הזאת שומעים. אם רק הייתם מאזינים לשירי מחאה של צעירי העדה, מוזיקאים מוכשרים, הייתם מבינים שאנחנו על סף פיצוץ. החלטתי, אדוני היושב-ראש, לקרוא שיר אחד של ראפר מוכשר מהעיר לוד בשם טדי נגוסה, שכתב את השיר לאחר המקרה המזוויע של אלימות שוטר נגד חייל במדים בשם דמאס פיקדה. רק צילום אקראי חשף את האמת ומנע את הטיוח. והשיר אומר כך: "הם רוצים אותי כנוע, עם אזיקים על הידיים. / שמים עליי עשר אלף עיניים. / רואים בי כולה צבע, אז דוחפים אותי לשוליים. / הם הסיבה שאני לא שם – – –" – ואני לא אגיד את המילה.   הגיע הזמן, חברות וחברי הכנסת, שכולנו נאמר: די לגזענות; די להמשך גרירת הרגליים בהעלאת יהודי אתיופיה הנותרים. הגיע הזמן להכריז על מבצע לאומי ולהעלות את כולם בבת אחת לישראל, ולא כניסיון לפתות את חברתי פנינה תמנו-שטה או את חברי גדי יברקן, אלא להעלות אותם כי זו החובה המוסרית שלנו. את בירור זכאותם נבצע כאן, בישראל, ולא באתיופיה. << יור >> היו"ר מאיר כהן: << יור >> אדוני, אני – – – << דובר_המשך >> אלי אבידר (ישראל ביתנו): << דובר_המשך >> סיפר לי עמיתנו חבר הכנסת לשעבר שמעון סולומון, אשר שירת כעובד עלייה באתיופיה, כיצד התהליך מתנהל בעצלתיים, וכיצד מבצעים בדיקה אחת או שתיים ביום, חלילה לא יותר. ואני אומר כאן לסיום: די לגרירת הרגליים, די לזלזול, די לגזענות, זו לא אופוזיציה או קואליציה. כל מי שרוצה קרדיט שייקח אותו, רק בואו נעלה אותם. תודה רבה. << יור >> היו"ר מאיר כהן: << יור >> תודה רבה לך, אדוני. אם כן, סדר הדוברים תם, אבל אנחנו נאפשר, לפנים משורת הדין, מה שנקרא דעה נוספת, היות שאין תשובה של הממשלה. אנחנו על פי התקנון נעשה את זה מהצד. הדוברים בדעה נוספת לא יוכלו לעלות לדוכן, אני מצטער, זה תקנון הכנסת. בדקנו במזכירות, זאת ההוראה שקיבלנו. אז תמנו-שטה, גברתי. אחריה – חבר הכנסת בני גנץ, ואחריו יסכם עודד פורר. סליחה, גברתי, בדרך כלל, דעה נוספת היא דקה, אנחנו נאפשר קצת יותר. בבקשה. << דובר >> פנינה תמנו (כחול לבן): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חברי וחברות כנסת יקרים, ביקשנו לציין את היום המיוחד הזה כדי שנזכור את יהודי אתיופיה – אחיי ואחיותיי, ילדים וטף, צעירים ומבוגרים וזקנים, שקיפחו חייהם בדרך לארץ ישראל במסע דרך סודאן. אלפים שנותרו באדמת נכר כחולמים, שמקום קבורתם אינו נודע. לא שבעה, לא קבורה ראויה, כשחלום ירושלים בליבם, הם לא הספיקו להגיע לאימא אדמה. השתיקה הרועמת והכאב העצור, הטרגדיה הבלתי-ניתנת לעיכול, לבשה לה שקט בעשורים הראשונים לאחר העלייה בשנות השמונים. לא מדברים, לא מספרים – לא בגלל השפה, אלא בגלל שזה היה ועודנו קשה מדי לעיכול. ומי ידע ומי שאל על אותה סבתא המגדלת לבדה את נכדיה כאן בארץ? היא, שנאלצה לקבור את בתה במחנה הפליטים שבסודאן. נכדיה היו כה קטנים, וספק אם זוכרים את דמות אימם, למרות שהם היו שם באוהל המאולתר כשאנשי הצלב האדום אמרו נואש. השקט ליווה את המוות, ילדים לא בכו, כתוצאה מרעב, תשישות ואפיסת כוחות. בישראל, היתומים גדלו כמעט בקושי, אבל עשו כברת דרך למרות השכול והכאב, האובדן וההקרבה. הם גדלו ולבשו את מדי הזית בגאווה. הלכו לאוניברסיטה, ומדי שנה הם מגיעים להר הרצל להתייחד עם אימם שלא זכתה להגשים את החלום איתם. ולזכרן של שתי הילדות הכה-יפות, אחיות שטרם מלאו להן חמש, שהגיעו לסודאן על כתפיים, תחת שמש קופחת ומדבר שלא נגמר; יללות של תנים, חיות בר ואויבים בדמות אדם. במחנות הפליטים הן כבר לא שרדו את המחלות, ומתו זו אחר זו לעיני אימן. בשורת איוב שזעקתה נשמעה בשקט, בין אלפי גויים עם זהות יהודית מוסתרת לא היה מי שיאמר קדיש, לא היה ניתן לבכות ולהתאבל כמו שצריך. בשבילך, חברי היקר, אני זוכרת שנאלצת לגדול כאן מגיל שש לבדך. יתום במדינה חדשה. ואתה שלא אחת הרגשת כאן זר, הקרבת את הקורבן הגדול מכול. לו רק אימא שלך מסתכלת משמיים, היא יכולה להיות גאה במי שאתה, אחד הצעירים המבריקים שמאיישים משרה טובה בשירות המדינה. פעם בשנה אתה עולה להר שאין בו קבר, אך שם אימך חקוק על אבן בהר הרצל. היו כאן עשורים אבודים של שתיקה, עשורים בלי שאלות ובלי תשובות. לפני חמש שנים, באיחור של 30 שנה – אך מוטב עכשיו מאשר בכלל לא – נחנך על הר הרצל גלעד. והוא עומד איתן – עדות בדמות אבן – ועליו חרוטים שמות, שמות, מאות ואלפים. בשביל רבים זו הייתה הפעם הראשונה שיש מקום מוחשי שניתן להתייחד בו עם הנספים, להרכין ראש ולהזיל דמעה, ולא רק בלב פנימה. בשביל אלפי צעירים וצעירות שנולדו כאן בארץ ולא עברו את המסע השמות החרוטים מאפשרים להם לשאול שאלות ולשמוע את הסיפור. הסיפור של הגיבורים האלה חייב להיות מסופר בדברי הימים של עם ישראל. כמה מנהיגות נדרשה, כמה תעצומות נפש ואמונה, בשביל שקהילה תקום כאדם ופשוט תתחיל ללכת. למדינת ישראל החובה לזכור ולהזכיר את הנספים. וכפי שאמר אתמול בהר הרצל נציג המשפחות מר גטהון: מדינת ישראל והממשלה צריכים להכיר במשפחות השכולות שנותרו בחיים; לסייע להן וליתומים שלא יחיו בדוחק; לסייע בטיפולים שייתנו מעט מרגוע לנפשם. ולצד זה, יש לסייע למשפחות שיקיריהן נעלמו בדרך, ילדים, צעירים, נשים וגברים שעדיין מחפשים אחריהם. מדינת ישראל מספיק חזקה כדי לבצע את החיפוש של הנעדרים. לסיום אומר שסיפור כל יהודי, באשר מוצאו, הוא הסיפור שלי. סיפור יהודי אתיופיה הוא הסיפור של כל עם ישראל. נזכור את אוהבי ירוסלם ולעולם לא נשכח. יהי זכרם ברוך. << יור >> היו"ר מאיר כהן: << יור >> אמן. תודה רבה, גברתי. חבר הכנסת בני גנץ, יו"ר כחול לבן, בבקשה. שנייה, אדוני. חברים, חברים, לשבת. << דובר >> בנימין גנץ (כחול לבן): << דובר >> כבוד היושב-ראש, תודה רבה על הזכות לדבר. אני גאה לדבר מכאן על הנושא הזה, ובמיוחד גאה לעשות את זה אחרי חברת הכנסת פנינה תמנו-שטה. תרשו לי לרגע להחזיר אתכם לסביבות 1985-1984, אני בתוך מטוס קרנף, כמו חברים אחרים שנמצאים פה באולם, נוחת במדבריות סודן. חושך מצרים, כמו שאנחנו אומרים. ענן אבק ענק עולה לאוויר. נוחתות שלוש ציפורים גדולות, שהאנשים אולי לא ראו אותן מעולם. נפתחות הדלתות, אנחנו יורדים למטה, 20, 25 לוחמים. מעלים קבוצה של אנשים פיזית בידיים, שכל מה שיש להם באותו רגע זה חלום גדול מאחוריהם ושמיכה קטנה שעוטפת אותם. וזהו. אין להם כלום. מאחור הם משאירים היסטוריה מעשית של אלפי שנים, והם בדרכם לכיוון אחר. מסקנה ראשונה שלי – הזיכרון הוא זיכרון ראוי של כל מי שנשאר שם. ואז המטוס הזה מתחיל לרוץ. והם פעם ראשונה בתוך מטוס, והם נורא מצטופפים. מתחברים אחד לשני, רעש נוראי, חושך מצרים. המטוס הזה מתרומם, ולאט-לאט נפתחים האורות במטוס. ובפעם הראשונה הם רואים את הגיבורים שמביאים אותם, ואנחנו רואים את הגיבורים האמיתיים – העולים עצמם. זו המסקנה השנייה שלי, שאפשר שתהיה התרגשות, שראוי שתהיה התרגשות במדינת ישראל לסיפורים שכאלה. אבל זה לא מספיק. הזיכרון הוא קריטי וההתרגשות היא במקום, אבל זה לא מספיק. שאלתי את עצמי בשנים ההן אם זה טוב להגשים חלום. שאלתי את זה במבצע שלמה אחר כך, עם אמנון ליפקין-שחק, זיכרונו לברכה. אז הוא אומר: בני, למה אתה מתכוון? אני אומר: תראה, הזקנים חלמו על ירושלים, והם ימותו בירושלים. הם הגשימו חלום. דור הביניים מקריב את עצמו בשביל שלקטנים האלה – פנינה של אז, גדי של אז, ארבעה במבצע שלמה שנולדים בדרך ורבים נוספים – יהיה עתיד. בשביל זה הם מוכנים להקריב את עצמם. הטענה שלי היא שהמשימה לא הושלמה. ומה שפגשנו בשנים האחרונות, שפוגש מרכיבי גזענות – כי ישראל איננה מדינה גזענית, אבל יש גזענות בישראל – מה שפגשנו בשנים האחרונות זה את אובדן התקווה. התקווה והחלום לא מומשו בעיני המתוסכלים בקצה. ולכן, הזיכרון ראוי, ההתרגשות במקום, אך מאחר שהם אינם מספיקים, נדרשים שני דברים: לדרוש מהממשלה תוכנית עבודה מתמשכת להעלאת היהודים, ובעיקר, ולא פחות חשוב, לתהליכי הקליטה המתמשכים. אין להם סוף. ומכם, חבריי הישראלים יוצאי אתיופיה, אני רוצה לבקש דבר אחד: אתם, אל תאבדו את התקווה. כי ביום שתאבדו את התקווה יישאר אך ורק מקום לייאוש, אך ורק מקום לתסכול, ואז אי אנה אנחנו באים. אסור לתת לתקווה להיעלם, למרות שיהיה קשה. תודה. << יור >> היו"ר מאיר כהן: << יור >> תודה רבה, אדוני. מרגש. חבר הכנסת עודד פורר, כבודו, ולפנים משורת הדין, אני אתן גם לחבר הכנסת טל, ובזה אנחנו ננעל, שלא יפזרו לי את הכנסת. שנייה, אדוני, שנייה, אדוני. חשוב שישמעו את הדברים שלך, אז יש כאן התרגשות. נסיים, תודה רבה לכולם. בבקשה. << דובר >> עודד פורר (ישראל ביתנו): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, הרי לא סתם אנחנו מציינים את היום המיוחד הזה ביום ירושלים, בגלל החיבור המיוחד הזה. לצערי, הציבורי הישראלי לא מכיר מספיק את הסיפור של עליית יהודי אתיופיה. אבל אני חייב לומר, דווקא בהתייחס לדברים שלך, חבר הכנסת גנץ: אף אחד לא איבד את התקווה. ואני יכול להגיד לך שגם אני פגשתי עולים מכל הגילים וגם כאלה שנולדו בארץ – אף אחד מהם לא מאבד ולא איבד וגם לא יאבד את התקווה. הם לוחמים, הם נלחמים על הכול. אגב, כתף אל כתף יחד איתנו. << יור >> היו"ר מאיר כהן: << יור >> עודד, אתה היית מנכ"ל משרד הקליטה? << דובר_המשך >> עודד פורר (ישראל ביתנו): << דובר_המשך >> נכון. << יור >> היו"ר מאיר כהן: << יור >> אז חשוב להזכיר את זה. << דובר_המשך >> עודד פורר (ישראל ביתנו): << דובר_המשך >> אני כן רוצה לומר בהקשר הזה ולציין דווקא את חבר הכנסת דודי אמסלם. דווקא את חבר הכנסת דודי אמסלם, שנלחם – אגב, בזכות זה שהייתה ממשלה של 61 בקדנציה הקודמת, הוא, ביחד עם חבר הכנסת נגוסה, הצליח לאלץ את הממשלה לקבל את ההחלטה להעלות את אלה שנותרו באתיופיה. אני כן חייב לומר בהקשר הזה משהו, ואת זה תזכרו – אני אומר את זה גם לכל חברי הכנסת שנמצאים כאן: בסוף זה התפקיד שלנו כנבחרי ציבור. כי לפעמים למטה, בדרגים המקצועיים, כל כך שבויים בנוסחאות המקצועיות, ששוכחים את התפקיד הלאומי שלנו, את הלמעלה; שאת זה אנחנו צריכים לספק, ולפעמים לכפות עליהם דברים. אני יכול להגיד לכם שמה שעשה אז חבר הכנסת אמסלם היה בניגוד לעמדות רוב הדרגים המקצועיים, בואו נגיד ככה. אבל אז עשו טעות, ואני אצטרף פה בהמשך לדברי חבר הכנסת אבידר. אז הצליחו לשכנע את דודי לחלק את זה – נדמה לי – לארבע פעימות, נכון? את העלייה. וזו הטעות. זה לב הטעות. ופה אני רוצה להגיד, בהמשך לדבריו של חבר הכנסת אבידר: יש קבוצה של אנשים, יהודים, שרוצים לעלות לארץ ישראל, שרואים את עצמם כיהודים, שיש להם משפחות פה, ומשאירים אותם שם. ואני אומר לכם: זה לא מאף סיבה אחרת חוץ מגזענות, אף סיבה אחרת חוץ מגזענות. וצריך לקחת, לא במנות ולא בפעימות. יהודים לא עולים לארץ במנות. פשוט עולים. << קריאה >> משה ארבל (ש"ס): << קריאה >> הסיבה זה הנומרטור. << דובר_המשך >> עודד פורר (ישראל ביתנו): << דובר_המשך >> אני מהמר. אז פה אנחנו נכנסים לתמונה. ואני אומר לכם, אגב, כפי שיש יהודים נוספים ברחבי העולם שמסרבים להעלות אותם לארץ – לא רק מאתיופיה, מכל מיני סיבות כאלה ואחרות. המספרים הם לא דרמטיים, מדובר באלפים בודדים. צריך להעלות את כולם לפה. מי שצריך פה בירור יהדות, יעשו לו בירור יהדות פה. מי שצריך לעבור גיור לחומרה, יעבור גיור לחומרה פה. ותאמינו לי, בא לציון גואל. << יור >> היו"ר מאיר כהן: << יור >> תודה רבה, אדוני. חבר הכנסת טל רוסו, אחרון הדוברים. << דובר >> טל רוסו (העבודה): << דובר >> יכול להיות שזה הנאום האחרון שלי. אני מבטיח שאני אנסה לעמוד בדקה. << יור >> היו"ר מאיר כהן: << יור >> תסביר לנו למה זה הנאום האחרון שלך. << דובר_המשך >> טל רוסו (העבודה): << דובר_המשך >> לא יודע, זה נראה לי כזה. מריח לי. << יור >> היו"ר מאיר כהן: << יור >> בבקשה, כבודו. << דובר_המשך >> טל רוסו (העבודה): << דובר_המשך >> אז קודם כול, באמת זה יום הזיכרון לכל מי שבאמת שילם את המחיר במסע לארץ ישראל מיוצאי אתיופיה. אני מתחבר מאוד למה שבני גנץ – הוא התחיל את הסיפור, ובאמת הייתי שם גם כן בכמה אירועים כאלה, שזה באמת היה מאוד מרגש. אבל מה שנכנס לי ללב עוד יותר – העדה הזאת – היה אחרי אסון המסוקים. שלושה חודשים אחרי אסון המסוקים אני מקבל את חטיבת הנח"ל, 30 חללים, ואני מתחיל לעבור אצל המשפחות, להכיר את המשפחות של אסון המסוקים. ואז אני מגיע ללוד, למשפחת מולטו, גדעון מולטו נהרג באסון המסוקים. ואני שומע את הסיפור של המשפחה הזאת, והלב נקרע. המשפחה איבדה תשעה ילדים במסע לארץ ישראל – נשארה עם שני ילדים. האבא עיוור, שני ההורים לא יודעים מילה בעברית. גדעון מולטו היה הקשר שלהם עם כל העולם החיצון. והוא נהרג באסון המסוקים. בשבילי זה נכנס לתוך הלב, ומאז כמה עשרות שנים, בכל מקום שניתן לשים, למקם, באמת בטופ של הטופ את יוצאי אתיופיה – אני שם. אז זה סיפור קטן ממה שלי יש לספר בנושא. << יור >> היו"ר מאיר כהן: << יור >> תודה רבה, אדוני. אם כן, למרות מיעוט המשתתפים, דיון מכובד. תודה רבה לכולם. תם סדר-היום, הישיבה הבאה תתקיים מחר, אם ירצה השם, ביום שלישי, א' בסיוון תשע"ט, 4 ביוני 2019, בשעה 16:00. ישיבה זו נעולה. << סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 19:49. << סיום >>