דברי הכנסת

דברי הכנסת יא / מושב ראשון / ישיבה כ"ד / י"ב בתמוז התשע"ט / 15 ביולי 2019 / 11 חוברת י"א ישיבה כ"ד כנס מיוחד הישיבה העשרים-וארבע של הכנסת העשרים-ואחת יום שני, י"ב בתמוז התשע"ט (15 ביולי 2019) ירושלים, הכנסת, שעה 12:00 תוכן העניינים הצעות לסדר-היום 3 הכישלון הלאומי המתמשך בקליטת יהודי אתיופיה 3 היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 3 בנימין גנץ (כחול לבן): 3 יאיר לפיד (כחול לבן): 5 עידן רול (כחול לבן): 6 עיסאווי פריג' (מרצ): 8 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 12 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 12 הצעות לסדר-היום 12 הכישלון הלאומי המתמשך בקליטת יהודי אתיופיה 12 אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל): 12 איציק שמולי (העבודה): 17 פנינה תמנו (כחול לבן): 19 דסטה (גדי) יברקן (כחול לבן): 24 שר העלייה והקליטה יואב גלנט: 28 מרדכי יוגב (איחוד מפלגות הימין): 32 יואל יעקב טסלר (יהדות התורה): 33 מיקי חיימוביץ' (כחול לבן): 34 אורלי פרומן (כחול לבן): 34 יצחק זאב פינדרוס (יהדות התורה): 35 קארין אלהרר (כחול לבן): 36 הצעת חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי (תיקון מס' 2), התשע"ט–2019 37 אוסנת הילה מארק (יו"ר הוועדה המיוחדת): 37 << הלסי >> הצעות לסדר-היום << הלסי >> << הלסי >> הכישלון הלאומי המתמשך בקליטת יהודי אתיופיה << הלסי >> << דובר >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << דובר >> חברי הכנסת, היום י"ב בתמוז התשע"ט, 15 ביולי 2019. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. חברי הכנסת, אנחנו נקיים דיון בהצעות לסדר-היום בנושא: הכישלון הלאומי המתמשך בקליטת יהודי אתיופיה – הצעות לסדר-היום מס' 25, 26, 27, 28, 29, 30, 31, ו-32. חשוב להזכיר לעצמנו שמדובר בעלייה ציונית, שבדרכם לארץ האנשים גם הקריבו לא מעט קורבנות. נחשפתי גם אני לסיפורים של גבורה ממש של הפעילים, של אסירי ציון מקרב יוצאי אתיופיה. גם כשהגיעו לארץ, יוצאי אתיופיה, שנה אחר שנה, שברו לא מעט תקרות זכוכית. כמי שהיה בתוך התהליך הזה עשרות שנים, גם אני יכול להעיד על המאמצים ועל ההבדלים. צריך גם לומר ביושר שאנחנו כחברה וכמדינה לא עשינו את כל הנדרש למען שילובם, ובמיוחד במובן הרחב של המילה – לא במובן של משכנתה זו או אחרת, אלא במובן של התייחסות לפעמים גזענית, לפעמים מתנשאת, כלפי אנשים בגלל צבע עורם. ולכן, חשוב מאוד שאנחנו מקיימים את הדיון הזה. צריך להבין את המורכבות. אנחנו שמחים שיש איתנו גם נציגים רבים מקרב בני העדה; יש ודאי גם חברי כנסת, אבל גם האורחים. ואני מבקש באמת מן האנשים להבין שזה המקום, מליאת הכנסת – אומנם המליאה המאולתרת כאן באודיטוריום, אבל מליאת הכנסת היא המקום שצריך ללבן את הסוגיות כשאין לכל שאלה תשובה של שורה אחת, תשובה חד-משמעית. הצעות לסדר-היום בנושא: הכישלון הלאומי המתמשך בקליטת יהודי אתיופיה. ראשון הדוברים יהיה חבר הכנסת בנימין בני גנץ. בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת יאיר לפיד. לרשות כל דובר עד עשר דקות. << דובר >> בנימין גנץ (כחול לבן): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חברים יקרים לכנסת, אורחים חשובים, בדגש על משפחת טקה, משפחת ביאדגה ומשפחת סלמסה. אני רוצה לומר משהו על אחריות ציונית. מדינת ישראל היא הבית הלאומי לעם היהודי. ככזאת, יש לה מחויבות ליהדות התפוצות, ומהמקום הזה בדיוק – לא ניתן לטעות – צריך לומר כי מהלך עלייתם של יהודי אתיופיה מקפל בתוכו, ולחיוב, את כל מהותה של הציונות. בדיוק מהמקום הזה תמיד חשתי גאווה להיות שותף, ולו צנוע, לעלייה מופלאה זו. אבל בואו נאמר ביושר: העלייה אינה עניין של "זבנג וגמרנו". אסור לנו לשכוח כי הרעיון הוא עלייה וקליטה – כן, תהליך מתמשך, שהחלק של העלייה אינו אלא הפרק הראשון. הפרקים הנוספים, שמשכם שני דורות לפחות – ההורים העולים ודור הילדים שיבוא אחר כך – חייבים להיות לנגד עינינו. כל הסתכלות אחרת היא קצרת טווח ולא נכונה. נודה ביושר שיש לנו כשל מתמשך בכל אחד מהממדים שניתן לחשוב עליהם. תשתיתית, לא נכון שהעולים ימשיכו לגור בשכונות מרוכזות. העניין של שותפות תרבותית בשכנות הוא טוב, אבל כשזה מבודד את העולים במספרים גדולים ובזמן מתמשך, אנחנו מקדשים את הבידול ומקשים את הקליטה. מבחינה חינוכית, צריך לומר שהן ברמת החינוך לקבלה של העולים והן ברמת החינוך וההשכלה להיקלטות של העולים, כל זאת תוך תמיכה מתמשכת ארוכה וסבלנית – זו חייבת להיות הדרישה שלנו. בחברה נקלטת זמן הקליטה הוא רב יותר. מבחינה חברתית נדרשת לציבור הישראלי עבודה. ישראל אינה מדינה גזענית, אבל צריך להודות שיש מקרים של גילויי גזענות שחייבים להיאבק בהם ללא פשרות וכל הזמן. אז כן, חברים, יש לנו כשל מתמשך בכל אחד מהממדים – תשתיתי, חינוכי וחברתי. אז מה נדרש? נדרש שיהיה שיפור בכל הממדים: הקצאת משאבי חינוך והשכלה צמודים ומתמשכים, וחייבים להכין תוכנית לשינוי השכונות ולפירוק הבידוד שבתוכו חיים בני הקהילה האתיופית. חשוב לעסוק בשיח מחבר ברמה הלאומית. כן, זה לא רק עניין של משרד החינוך או המשרד לשוויון חברתי או משרד הקליטה – זה עניין מהותי של הנהגת מדינת ישראל ברמות הגבוהות ביותר. וחייבים לקרות דברים מיידיים: סיום החקירה בעניין מותו של סלומון טקה, זיכרונו לברכה, ודיווח מלא ושקוף; הגדלת כוח שיטור מיומן בדגש על היכרות עם בני העדה האתיופית כדי למנוע קצרים בתקשורת במהלך פעילות של אכיפת חוק; פיצוח המרקם החברתי בשכונות על ידי הקצאת מבנים בתוך השכונות להקמת כפרי נוער או קיבוצים עירוניים או כל דרך אחרת שתשנה את המציאות המבודדת הזאת; טיפול הסברתי דרך מערכת החינוך ושילוב מושלם של בני העדה החל בגיל לידה. אנו גם לא יכולים שלא לזכור את אברה מנגיסטו, שנמצא בשבי החמאס למעלה מ-1,770 ימים, וחובתנו המוסרית לעשות כל מה שנדרש כדי להחזירו למשפחתו. ובכל זאת, חברים, אני מבקש לפנות אליכם, אחיי בני העדה האתיופית: אי-אפשר, לצערי, להבטיח שהקושי ייגמר. אני מעריך שייקח עוד הרבה זמן עד שלא יהיה, מעשית, שום הבדל ושום פער. ובכל זאת, מסע העדה לציון הוא מורשת אדירה מבחינה היסטורית. שאו בגאווה את מורשתכם; הבינו שהמסע לא הושלם – הוא נמשך כי יש כאלה שעדיין ממתינים לעלייה, כי צריך להמשיך את הקליטה, וכי אסור לכם לאבד את התקווה. כשהתקווה נעלמת, התסכול משתלט, והדרך לאלימות בלתי קבילה בשום פנים ואופן הופכת להיות קצרה ומסוכנת. ומעל הכול, חברים, לא רק בהקשר בני העדה האתיופית אלא בהקשר של מתחים חברתיים בכלל, נדרשת פעילות של קבינט חברתי שיעסוק באיחוד החברה הישראלית על כל גווניה ושבטיה, ושיעסוק בשאלה כיצד אנחנו חיים ביחד. אנחנו מתפרקים מבית. היום זה להט"בים, אתמול זה ישראלים ממוצא אתיופי, מחר זה יהיה שוב עולים מחבר המדינות, וזה כל הזמן ערבים ויהודים. חברים, אנחנו בסכנה מבית, אנחנו בסכנה מעצמנו. כדאי שניקח את עצמנו בידיים ונסדר את זה. זה בדיוק מה שאנחנו מתכוונים לעשות. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה לחבר הכנסת בנימין בני גנץ. חבר הכנסת יאיר לפיד, בבקשה, אדוני, עד עשר דקות לרשותך. אחריו – חבר הכנסת איציק שמולי. << דובר >> יאיר לפיד (כחול לבן): << דובר >> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, היו במדינת ישראל ממשלות שהסכמתי איתן והיו ממשלות שלא הסכמתי איתן. היו ממשלות שישבתי בהן, או ממשלה שישבתי בה, והיו ממשלות שלא ישבתי בהן. בפעם הראשונה מאז שאני זוכר את עצמי יש במדינת ישראל ממשלה שאני מתבייש בה, בושה עמוקה, צורבת, יום-יומית, מביכה. ואתה כל הזמן הולך ומתבייש: פוגש סנטור אמריקני, שלוקח אותך הצידה, סועד איתך עם קפה קטן, מדבר איתך על המצב, ואתה מנסה להסביר לו את הממשלה הזאת, ובפנים עמוק אתה מתבייש כשהוא שואל את השאלות הנכונות על הדמוקרטיה הישראלית, על הדרך שבה אנחנו מתנהלים, על הסטנדרטים הערכיים שהמדינה הזו נעה בתוכם; יושב מול קבוצה של יהודים מארצות הברית ומתבייש כשהם מנסים להבין למה הממשלה הזאת דוחקת אותם לפינה, מפלה אותם, מעליבה אותם; פוגש קבוצה של יוצאי אתיופיה, מנסה להסביר להם מה קורה ומתבייש נורא מהדרך שבה הממשלה הזאת מטפלת, או ליתר דיוק לא מטפלת בעניינם; יושב מול הילדים של עצמך בשולחן השבת, מדבר על מה שקורה במדינה ומגלה שאתה מנסה להצדיק את הממשלה שאתה לא יושב בה ושאתה אופוזיציה שלה רק כי אתה מתבייש להגיד לילדים שלך שזה המקום שאליו הגענו. אין לי איך להסביר שר חינוך שמדבר על טיפולי המרה או שמתנגד לשירות משותף של גברים ונשים או שאומר ביושר שהוא, אין לו בעיה עם אפרטהייד. אני יכול רק להתבייש. אין לי איך להסביר שר תקשורת שמגיע לטקס ההכתרה שלו – היום הגדול בחייו הפוליטיים – ומושיב לידו בוררת של העולם התחתון, ואז הוא אומר שהוא ידאג שהתקשורת לא תהיה שמאלנית, כי הרי הגוף שעליו אנחנו הכי סומכים שינווט את חופש הביטוי במדינת ישראל זה הממשלה. אין לי איך להצדיק או להסביר בעיניים לא מושפלות שר בריאות שתומך בפדופילית, פדופילית סדרתית, שפגעה בילדות. זה פותח מהדורות באוסטרליה. אם אתם אזרחים ישראלים ונותרה בכם בושה, תדעו שמה שפותח מהדורות חדשות באוסטרליה זה ששר הבריאות של מדינת ישראל תומך בפדופילית. אין לי איך להסביר בלי להתבייש שר משפטים שאומר שהוא לא יתמוך בפסיקות של בית המשפט או שלא תמיד צריך לציית לבית המשפט; פוליטיקאי שאומר משהו שהוא יודע שהוא מזיק ויודע שהוא נורא רק כי זה מסייע לו מול איזה חבר מרכז. אין דרך בעולם להסביר את חבר הקבינט בצלאל סמוטריץ', שאומר שהוא לא מוכן שאשתו תהיה בחדר לידה עם ערבייה. אתה יכול רק להיחנק מבפנים ולהרגיש איך הכול מתכווץ לך כשמישהו מחוץ לארץ שואל אותך מה זה אומר בעצם. אתה יכול רק לאבד צבע כשאתה עומד מול קבוצה של צעירים שמגיעים הנה, לכנסת, ושואלים מה הכוונה שלו כשהוא אומר דברים כמו "מצעד הבהמות" על מצעד הגאווה. אתם באמת חושבים שאף אחד לא שם לב לדברים האלה? אתם באמת חושבים שאין תרגום? אתם באמת חושבים שהעולם לא שומע? אתם באמת חושבים שזה לא מופיע בכל התקשורת הבין-לאומית – הפדופילית, טיפולי ההמרה, מצעד הבהמות, האפרטהייד? ומעל הכול, כמובן, אתם באמת חושבים שהעולם לא שם לב למי שמינה אותם? ראש ממשלה עם שלושה כתבי אישום, עד לא מזמן מנהיג עולמי מכובד, והיום אדם שמסתובב כשיש סביבו כל הזמן עננה מביכה ומעיקה של מבוכה ובושה: העיסוק האין-סופי בחסינות, ההבנה של העולם שהוא איבד את זה לגמרי. ואנחנו מתביישים ב-1,772 הימים שבהם אברה מנגיסטו יושב שם בעזה ומחכה שמדינת ישראל תיחלץ לעזרתו. ואנחנו מתביישים בזה שקהילה שלמה של יוצאי אתיופיה הוזנחה ושילדים אתיופים אומרים לעצמם שאין להם סיכוי במדינה הזאת שהביאה אותם הנה. ואנחנו גם מתביישים מול השוטרים, שאף אחד לא יוצא להגנתם, אנשים שמרוויחים משכורות נמוכות במיוחד ומותקפים בוקר, ערב וצוהריים על ידי ממשלתם. והבושה הזאת גדולה במיוחד מפני שאתה מסתכל על ממשלת ישראל, מסתכל על החבורה הזאת, שלאט-לאט מדרדרת אותנו, ופתאום אתה מבין שאף אחד מהם לא מתבייש. תודה רבה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה לחבר הכנסת יאיר לפיד. חבר הכנסת איציק שמולי, בבקשה, אדוני. איננו? אם כן, חבר הכנסת עידן רול, בבקשה, אדוני, התור שלך. עד עשר דקות לרשותך. בבקשה, אדוני. << דובר >> עידן רול (כחול לבן): << דובר >> אדוני יושב-ראש הכנסת, כנסת נכבדה, ראשית, אני רוצה לפתוח ולומר שאני מזדהה, וכואב את מאבקה של קהילת יוצאי אתיופיה. אנחנו שומעים, מהרגע שבמאבק הזה התחיל סיבוב נוסף – אני כאן להזכיר שהיו סבבים נוספים, וגם אז הייתה התעלמות של הממשלה, ממש לפני קצת יותר משנה. שנייה אחרי שכולנו היינו נאורים מספיק להיות בעדם התחלנו לומר איך הם צריכים לנהל את המאבק שלהם ומה הם צריכים לעשות. שלא ישתמע אחרת, אני נגד אלימות, אבל לא ממקומנו לדבר בשם קהילה ולהחליט שהם סיימו להיאבק את המאבק שלהם או שהם איבדו אותנו בדרך. חשוב להבין – ואני אומר את זה מהמקום הכי אישי שלי, אבל אם כל אחד יסתכל על עצמו שנייה עכשיו באמת, בצורה אמיתית, כולנו יודעים יפה מאוד; בואו נסיר את המסכות ואת כל הבולשיט – כולנו יודעים שקהילת יוצאי אתיופיה סובלת מגזענות כבר עשרות שנים. כולם מכירים את זה, כולם יודעים את זה מהסביבה הקרובה, כולם חווים את תקרות הזכוכית האין-סופיות שיש להם בכל תחומי החיים, וכולם יודעים בעיקר שלא עשו הרבה בשביל לגרום לזה להשתפר. הדבר השני שאנחנו אוהבים לעשות אחרי שאנחנו כבר מספיק בסדר בשביל להודות בזה, זה לומר: כן, אבל היו כל מיני תוכניות. אז יש לי פה איזושהי בשורה לכל מי שמקשיב, ובעיקר לממשלת ישראל: האחריות היא תמיד על הממשלה. אני חוזר עכשיו מדיון שבו מדברים באמת על קטסטרופת הפיקוח על החינוך לגיל הרך. גם שם משרד העבודה אומר: בואו ניעזר בהורים כמכפיל כוח, נטיל את האחריות על ההורים לפקח על הגנים ולדווח. הציבור לא אמור להחליף את הממשלה. הציבור אמור לחיות את חייו כאן בארץ ולקבל את השירותים הבסיסיים שאנחנו צריכים לקבל. אם קהילת יוצאי אתיופיה נמצאת גם היום, בשנת 2019, במקום מוחלש, האשמה היא אחת, והיא רק הממשלה. אף אחד לא יכול להפנות כלפיהם אצבע ולהתחיל לחנך אותם. לכל אותם אנשים שחושבים שזה כיף לצאת לרחוב להיאבק, אז אני יכול להגיד לכם, בתור אחד ממובילי מחאת הלהט"ב בשנים האחרונות, שאף אחד לא יוצא לרחוב ועוצר את החיים שלו כי משעמם לו. אנחנו יוצאים לרחובות כי אנחנו ניצבים כאזרחים מול שוקת שבורה; כי המדינה שלנו לא מספקת לנו מה שאנחנו צריכים; כי הממשלה האטומה הזאת כבר שנים מתעלמת ממחאות של עוד ועוד מגזרים וקהילות שפשוט לא נשארה להם ברירה אלא לצאת שוב ושוב לרחובות. ואני כאן כדי לעודד את כל אותן מחאות שאנחנו מוקפים בהן כרגע, לצערי, ולהגיד: אל תיכנעו. תמשיכו לצאת לרחובות, תמשיכו להיאבק על מה שמגיע לכם. בסופו של דבר הממשלה תצטרך להיענות, או יותר נכון – להיות מוחלפת. אני רוצה, ברשותכם, להתייחס גם לנושא טיפולי ההמרה. שר החינוך התבטא השבוע בעד טיפולי המרה ואפילו הגדיל ואמר שהוא ביצע טיפולי המרה. טיפולי המרה, למען הסר ספק, הם פשע שנאה נגד הקהילה הגאה. זה פשע שנאה שגורם לנזקים נפשיים ארוכי טווח לכל החיים, ולא פעם גם לאובדנות. אין בזה שום דבר טיפולי; אין בזה שום דבר שהוא אלקטיבי, או שצריך להשאיר לבן אדם לבחור אם הוא רוצה לעשות את זה. זו פרקטיקה בזויה ומסוכנת שאסורה ברוב מדינות העולם המערבי, והגיע הזמן שתהיה אסורה גם כאן. לא הרבה יודעים כמה טיפולי ההמרה הם מעוותים ומסוכנים, אז ברשותכם – וסליחה שזה טיפה גרפי – אני רוצה לספר לכם וידוי של בחור חרדי, הומו, שעבר טיפולי המרה, כדי שכולנו נדע קצת יותר למה מה שאמר הרב פרץ, שר החינוך, אין לו מקום במדינת ישראל, ובטח ובטח לא משר החינוך; שר החינוך היה צריך להיות הראשון שיקדם חקיקה שמוציאה טיפולי המרה מחוץ לחוק. בכמה מילים: הרב היה מרדים אותי בהיפנוזה ומחזיר אותי לגילים צעירים בילדות במטרה לתקן את היחסים הרעועים, לדבריו, עם אבי, שבעקבותיהם יצאתי גיי. הוא היה תמיד מספר לי למה זה רע להיות הומו, כמה ריקנות וסמים יש בקהילה, כמה אנשים בודדים ומתאבדים יש וכמה חשוב שאתקן את זה. הוא נתן לי משימות לעשות בבית, כמו לאונן ולדמיין בחורה שאני כן קצת נמשך אליה. הוא גם ביקש שאראה פורנו של לסביות וסיפר לי על יחסי המין שלו עם אשתו; הוא אמר שזה לא עבירה כי זה פיקוח נפש. באותה תקופה הייתי עם ביטחון עצמי נמוך, מפוחד, מיואש קצת, מתוסכל, מאוכזב מעצמי. היו ימים שהיו לי מחשבות לסיים עם החיים האלה וזהו, בעיקר כשלא הייתי מצליח לעמוד במשימות שנתן לי הרב. אני כאן כדי להזכיר שאנחנו לא ניתן יד לשום התנהגות כזאת, לשום פרקטיקה מסוכנת של טיפולי המרה. אנחנו נמשיך ונילחם בדבר הזה ונחוקק חוק שמוציא מהחוק טיפולי המרה, ואני קורא לממשלת ישראל ולראש הממשלה, שנתן באמת preview מאוד מכאיב למה שהיה קורה אם הוא היה מצליח להרכיב ממשלה, לפטר את שר החינוך לאלתר, ואולי לפחות לתקן קצת את הנזק שנעשה. תודה רבה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה רבה לחבר הכנסת עידן רול. חבר הכנסת עיסאווי פריג', בבקשה, אדוני, עד עשר דקות לרשותך. << דובר >> עיסאווי פריג' (מרצ): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חברים וחברות, אנחנו חוזרים לבית הזה, התאספנו באודיטוריום. סיבת הדיון – צר לי מאוד שזה ככה – היא הגזענות נגד העדה האתיופית. אני כישראלי בן ערבי-מוסלמי קצת מרגיש מוזר לשבת מול אחיי האתיופים – הם יושבים מולי, חלקם גם שומעים אותנו – ולהתחיל להסביר דברים ועניינים שאני כערבי חוויתי אותם, חווה אותם; וצר לי מאוד להגיד, אני אמשיך לחוות את הגזענות הזאת. לפני יומיים ביקרתי יחד עם יושב-ראש המפלגה שלי ניצן הורוביץ בפארק הגזענות בעפולה. שלט: הכניסה רק לתושבי עפולה – מילים מחופשות; איסור כניסת ערבים למקום הזה. אחרי יומיים הייתה החלטת בית משפט, שאנחנו מברכים עליה, שהורתה על פתיחת הפארק. עפולה, מעצמה גרעינית, החליטה להיות מעצמה גזענית. ראש העיר אלקבץ במהלך שנתיים-שלוש לקח את הקמפיין שלו, קמפיין הסתה, וזה עבר אצלנו – קמפיין נגד ערבים עבר, קמפיין של שנאה עבר. ובמליאה אני זוכר את עצמי מדבר. אמרתי לכם, ואני אומר: חברים, חבריי, יושבים כאן חברי כנסת שמיועדים להיות ראשי ממשלה, ואינשאללה יהיו ראשי ממשלה, ואני אומר לכם: גזענות זה כמו נחש. אין לה גבולות. כשלא תמצא מה לאכול, תאכל את עצמה. הגזענות כנגד הישראלים מהאוכלוסייה הערבית, והשתיקה שהתלוותה אליה, השתיקה של רוב החברים במדינה – הינה, היא הגיעה לאחינו האתיופים. יש דוח גזענות, והדוח האחרון שהתפרסם קבע ששתי האוכלוסיות הכי מופלות והכי נמצאות באש הגזענות במדינת ישראל זה האתיופים והערבים. זה מוכח, זה מוכח. אתמול הייתי בתל אביב. הייתה הפגנה על הכותרות החדשות שהחברים ממציאים, טיפולי המרה – וצריך לעשות טיפולי המרה לממשלה הזאת לפני שאנחנו מדברים על הקהילה הלהט"בית. גבר ואישה עמדו לידי, התייחסו לסוגיית ההפגנה האתיופית ואמרו: המאבק צודק, אבל הם היו אלימים מדי. ואני שואל אתכם, חבריי: מתי נפנים את העובדה שאוכלוסייה מופלית לאורך תקופה – היא צריכה למחות בשיטה: לעמוד על המדרכה, כמו ערבי טוב, ולהרים את השלט: די לגזענות. מה לעשות, אלה לא ערבים; אלה יהודים, מותר להם אחרת. חברים, אני אומר את הדברים מתוך כאב, מתוך עצב. אוכלוסייה שלאורך תקופה מושפלת, מושפלת. עזוב את היחידים שמצליחים, אני מדבר על המכלול, על המכלול. ומה בסוף? יש המלצות שצריך ליישם אותן, ואומרים לנו שההמלצות מיושמות ברובן הגדול. רק אתמול ראינו במשרד החינוך, חברים: כל ילד יהודי לאומי מתוקצב ב-41,000 שקל לשנה, ילד מהציונות הדתית. ערבי מתוקצב ב-24,000 שקל. וכל הזמן אנחנו אומרים: חינוך הוא הבעיה. כל הזמן קוראים דוחות, אפילו את ערוץ 5 פותחים עם המאבק בגזענות, בכל מקום. הכנסת מציינת את היום הבין-לאומי למאבק בגזענות. אין מקום שלא מציינים את המאבק הזה, (אומר בערבית: נכון, אבו כאמל?) << קריאה >> אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל): << קריאה >> – – – << דובר_המשך >> עיסאווי פריג' (מרצ): << דובר_המשך >> (אומר בערבית: אללה ישמור.) אני מקווה שהיום סוף-סוף תכריזו על הקמת המשותפת, שהבאזז יתחיל להסתדר לפחות, שנדע מה קורה. יום בין-לאומי למאבק בגזענות – ואומרים שהכול מתחיל בחינוך. אנחנו רואים את החינוך. כפי שאמרתי, 41,000 שקל ליהודי בן הציונות הדתית; יהודי חילוני מקבל 30,000 שקל לשנה, ואם אתה ערבי, אכלת אותה – קיבלת 24,000. ואנחנו כל הזמן אומרים שצריך להביא תוכניות, להילחם ולבנות מאבק בגזענות, שזה מתחיל בחינוך. איזה צביעות זו. איזה צביעות זו. איזה צביעות. איזה צביעות. אתה עושה הון פוליטי מגזענות ומהדרה; אתה משמר את המצב הקיים כדי שיהיה לך מה להגיד, כדי שיהיה לך מה להשניא. זה המצב. אִיזה צביעות. << קריאה >> אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל): << קריאה >> אֵיזה, אֵיזה – – – << דובר_המשך >> עיסאווי פריג' (מרצ): << דובר_המשך >> איזה, איזה. אני לא הגעתי לרמה שלך, דוקטור, מה אני אעשה. << קריאה >> אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל): << קריאה >> אם אתה אומר אִיזה, עוצרים אותך במחסום של משמר הגבול – – – << דובר_המשך >> עיסאווי פריג' (מרצ): << דובר_המשך >> לא יעזור. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> ועושים נגדו – – – << דובר_המשך >> עיסאווי פריג' (מרצ): << דובר_המשך >> אני רוצה לתת דוגמה לכך. מצד אחד צריך להיאבק בגזענות – תקשיבו חבריי, אחיי, שכניי האתיופים. אני לא יודע למה אתיופים – ישראלים כולנו, לא? אבל בתקשורת אומרים – – – << קריאה >> קטי (קטרין) שטרית (הליכוד): << קריאה >> זה אתה הפכת את זה לגזענות. << דובר_המשך >> עיסאווי פריג' (מרצ): << דובר_המשך >> ככה אני רואה את זה. << קריאה >> קארין אלהרר (כחול לבן): << קריאה >> – – – << דובר_המשך >> עיסאווי פריג' (מרצ): << דובר_המשך >> מה עושים? זה כואב לך. זה כואב, זה כואב. לא מתאים לך לשמוע את האמת. האמת תמיד כואבת. מה לעשות, זה טבעו של אדם. האמת תמיד כואבת. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> – – – VIP באמת. << דובר_המשך >> עיסאווי פריג' (מרצ): << דובר_המשך >> הביאו דוח על המאבק בגזענות ותוכנית. אני רוצה לשאול אתכם: איך יוצאים עם כותרות למאבק בגזענות ביד אחת, ומהצד השני מביאים חקיקה כמו ועדות קבלה? אני רוצה ועדות קבלה ליישובים – יעני מילים, אמרתי, מחופשות, איסור כניסה של ערבים. אבל מה עם העדה האתיופית – נגיד לא מתאימה למרקם החיים החברתיים של היישוב? אתם צריכים להחליט, לקבל החלטה: האם אנחנו בדרך לבניית חברה הומוגנית, משותפת, ערבים אחד לשני ללא שום קשר לדת, גזע ומין, או להמשיך לחזק – סליחה שאני אומר את זה גם לחבריי במקום שאני בא ממנו – את השבט הלבן, אשכנזי ומשתכנז? למה? אני מצפה מהחברים שאנחנו נגיד את האמת, ואת האמת צריך להגיד ולתרגם אותה למעשים. אני אומר לכם, לא יעזור שום בית דין: את הלהט"בים לא תמירו, ואת הערבים והאתיופים לא תעלימו. תודה לכם. << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> תודה לחבר הכנסת עיסאווי פריג'. שכחתי – אתה בחברה טובה. יש עוד אוכלוסייה שאומרים שלא רוצים להכניס אותם לערים: הציבור החרדי. אנחנו בחברה טובה. << קריאה >> עיסאווי פריג' (מרצ): << קריאה >> הם, יש להם בעיה. << נושא >> מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת << נושא >> << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> הודעה למזכירת הכנסת. << קריאה >> פנינה תמנו (כחול לבן): << קריאה >> – – – << דובר >> מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: << דובר >> ברשות יושב-ראש הישיבה, הינני מתכבדת להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית, הצעת חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי (תיקון מס' 2), התשע"ט–2019, שהחזירה הוועדה המיוחדת לדיון בהצעת חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי (תיקון מס' 2) (הוראת שעה לעניין מינוי נאמן), התשע"ט–2019. תודה. << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> תודה למזכירת הכנסת. << הלסי >> הצעות לסדר-היום << הלסי >> << הלסי >> הכישלון הלאומי המתמשך בקליטת יהודי אתיופיה << הלסי >> << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> חבר הכנסת אחמד טיבי מרשימת תע"ל, בבקשה. עשר דקות לרשותך. << דובר >> אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל): << דובר >> תודה, אדוני היושב-ראש החרדי. האמת היא – – – << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> היהודי החרדי, לא רק חרדי. << דובר_המשך >> אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל): << דובר_המשך >> יהודי חרדי. זה מעלה אותך קצת בדירוג הסוציו-אקונומי הלאומי. אדוני היושב-ראש, רבותיי חברי הכנסת, האמת היא שבכל פעם שאני רואה כותרת נגד גזענות בעמוד הראשי של עיתון ערב כלשהו אני מייד יודע שלא מדובר על גזענות נגד ערבים, כי בדרך כלל לגזענות נגד ערבים יש הסברים אצל יהודים: שיקולי ביטחון; פחד קמאי; בטח הערבים עשו משהו. יהודים הם לא גזענים. ואז מגיעים האתיופים ומתברר שהישראלים הם גזענים. האמת היא שבכל אחד מכם יש גזען אחד קטן, לעיתים הוא גדול, ותשאלו את האתיופים. אבל למה לשאול את האתיופים, הקורבנות החדשים בעשורים האחרונים? אפשר לשאול קורבנות היסטוריים, את הערבים: מה זה גזענות; מה זה להיות ערבי בארץ; מה זה לקבל חצי תקציב לתלמיד ערבי בהשוואה לציונות דתית, 42 מול 21, ובאמצע יש אפילו את החילונים; מה זה לגור ביישוב ללא אפשרות להתפתח כמעט, מה זה לחוש את חוקי ועדות הקבלה, שאם זה היה מחוקק בצרפת, כולכם, ובצדק, הייתם מתקוממים. אנחנו יודעים שהתאמה תרבותית, כפי שכתוב בחוק, לרוב זה נגד ערבים, אבל זה יכול להיות גם נגד יהודים ממוצא מזרחי, נגד חרדים; מה זה יהיה להפלות לרעה ערבי במכרז, או חרדי שהגיש בקשה. לרוב הם לא מגישים בקשות, כמו הערבים, כי הם לא נותנים אמון במערכת. אני יודע, חבריי האתיופים שנמצאים כאן, מה אתם מרגישים, במיוחד כשיורים בכם. אני בא משם, בעיקר מאז אירועי אוקטובר, כשירו בעשרות אזרחים ערבים ואף אחד כמעט, כמעט, לא הועמד לדין; אולי אחד. זו הרגשה נוראית. אני יודע איך זה להרגיש רע כאשר ראש העיר בא להפגין מול בית של מהנדס או רופא ערבי בעפולה ודורש שעפולה תהיה נקייה מערבים. זה כאילו היציע המזרחי בטדי. אני יודע מה זה כאשר חולה אומר לרופא ערבי: אני לא רוצה שאתה תטפל בי, למרות שמדובר ברופא מצוין. ואני יודע מה מרגיש הרופא שלמרות זאת הוא עומד על כך שהוא יטפל גם במי שקורא לו: ערבי, אני לא רוצה שתטפל בי. אני בטוח שאתם יכולים להבין אותנו כאשר יש הוראות מיוחדות ומתחכמות כדי שלא לתת לערבים להגיע לפארק כלשהו בעפולה. בנצרת, למשל, בחיים לא היו מוציאים הודעה או החלטה כזאת לגבי יהודים. ולכן, לביטוי "גזענות" בחברה הישראלית לרוב יש הסבר או פרשנות שונה מאשר לגזענות המקובלת בעולם; הגזענות היא נגד יהודי שבסולם החברתי הוא מהשכבות המוחלשות – אתיופי, חרדי – אבל לא נגד ערבי. גזענות נגד ערבי היא כמעט אף פעם לא בעמוד הראשון. כאשר האתיופים מפגינים, ובצדק, ועושים את מה שעשו ברחובות, מדובר במחאה; כאשר הערבים עושים זאת, מדובר בהתפרעות. כי יהודים – מוחים; ערבים – מתפרעים. וכן, אומרים עליכם "אלימים", אבל עוברים הלאה, עוברים הלאה. אתם בטח יכולים לתאר לעצמכם מה היה קורה לאלפי מפגינים ערבים אם הם היו סוגרים את כביש איילון או צמתים ראשיים ורגישים בכל חלקי הארץ. זוכרים את הפגנות אוקטובר 2000? 13 איש נורו ונהרגו, חלקם על ידי צלפים. לפני עשר שנים עמדתי כאן ונאמתי, וצפיתי שהאתיופים יצאו לרחובות ויסגרו צמתים, כי חברה גזענית שנמצאת במשטר, בממשלה שאומרת ש"הערבים נוהרים אל הקלפיות", ומתייחסת בהדרה, בזלזול, בגזענות, אל קולקטיב שלם בגלל שהוא לא יהודי, חייבת לגרום להרס עצמי. ככה זה במחלות אוטו-אימוניות, רבותיי – בסוף אתה אוכל את עצמך, בסוף אתה תוקף את עצמך. אם מתייחסים אל הערבים כזרים, לעיתים, בנגב, כפולשים, למרות שהם הגיעו למקום לפני היהודי בעל החווה של 1,000 דונם, אתה בסוף יורה לעצמך ברגל, ולפעמים בלב. עכשיו אני בא מפגישה בלשכתי עם הנהלת מס הכנסה, יחד עם חבריי אוסאמה סעדי ומודר יונס, יושב-ראש השלטון המקומי הערבי. למה? עפולה נמצאת בכותרות האנטי-ערביות. גזענות לשמה. מה עשתה רשות המיסים לאחרונה? החליטה להעביר – יא עיסאווי, אתה רואה חשבון – את כל ואדי עארה לפקיד שומה עפולה, במקום – הם היו בחדרה. לפעמים אני לא יודע מה עולה בראש שלהם: להעביר אותם לעפולה זה פרס או עונש? << קריאה >> ינון אזולאי (ש"ס): << קריאה >> זה טוב. << דובר_המשך >> אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל): << דובר_המשך >> זה טוב? << קריאה >> ינון אזולאי (ש"ס): << קריאה >> כן. << דובר_המשך >> אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל): << דובר_המשך >> זה ממש לא טוב. אתה יודע שמוואדי עארה לעפולה כמעט אין תחבורה ציבורית ישירה. אגב, מוואדי עארה לאום אל-פחם אין תחבורה ציבורית, רק שתדעו, אפרופו אפליה. << קריאה >> ינון אזולאי (ש"ס): << קריאה >> הם לא יקראו לכם. << דובר_המשך >> אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל): << דובר_המשך >> סליחה? << קריאה >> ינון אזולאי (ש"ס): << קריאה >> – – – << דובר_המשך >> אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל): << דובר_המשך >> חוסר ההקשבה לצרכים של הציבור הערבי מקומם. חוסר הקשבה לצרכים. ולכן, גזענות היא גזענות, גם כאשר יש חוק לאום, שהוא גזעני, שהוא מדיר, שהוא מפלה, גם לגבי ועדות קבלה. וגזענות היא לא גזענות רק כאשר יהודי סוג א' מפלה יהודי סוג ב' או ג', אלא כאשר בני אדם מפלים ונוהגים בגזענות נגד האחר, גם אם הוא ערבי, גם אם הוא יהודי מוחלש או ערבי מוחלש. כי מה לעשות, גזענים אי-אפשר להמיר, למרות שטיפולי המרה הם במודה עכשיו. אגב, שמתם לב שהכותרת על ההמרה נגד הלהט"בים גרמה לסערה, אבל הדברים שלו על האפרטהייד – כמעט שקט, כי מדובר על אפרטהייד נגד ערבים, נגד פלסטינים. גם זה אומר משהו. לכן, אני מבין את המחאה של האתיופים המוחלשים, אבל תדעו תמיד שיש קבוצה שהיא מופלית בכל תחומי החיים: גם בקבלה לעבודה, גם בהקצאות קרקע, גם בהריסת בתים, גם בחוק הלאום, גם בפגיעה בשפה שלהם, גם ביחס, לעיתים, באוטובוס, או בעפולה, או במגרשי כדורגל – כמעט בכל תחומי החיים, ובכל זאת הם תמיד שם כדי לגלות אמפתיה לכל קורבנות הגזענות באשר הם בני אדם. << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> נא לסיים. << דובר_המשך >> אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל): << דובר_המשך >> זה צפצוף לכל דובר, לא לדובר מסוים. << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> לא, לא. המזכירה עושה את זה באופן הכי אובייקטיבי. << דובר_המשך >> אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל): << דובר_המשך >> ולכן, תדעו, אנחנו תמיד נזעק את זעקת המוחלשים, כי אנחנו היינו שם קודם, ורוצים להתרחק מאוד מהמקום הזה, ושהיחס אל כלל בני האדם יהיה יחס שוויוני, באשר כולנו בני אדם. תודה רבה. << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> תודה רבה לחבר הכנסת אחמד טיבי. אגב, אתה בר-מזל, כי חוק הגזענות אמור להגן על ערבים, על אתיופים, אבל חרדים – אמרו המשפטנים בחוות דעת משפטית שהם לא כלולים בחוק הגזענות ואין להם הגנה על פי חוק הגזענות. << דובר_המשך >> אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל): << דובר_המשך >> הם יהודים. << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> אני כיושב-ראש לא יכול לעשות עכשיו דו-שיח. נעשה את זה אחר כך. אני רק מעיר שחוק הגזענות, על פי היועץ המשפטי והמשפטנים איננו חל על הסתה וכל האפליות נגד חרדים. << קריאה >> דסטה (גדי) יברקן (כחול לבן): << קריאה >> אבל החרדים – – – << קריאה >> אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל): << קריאה >> תאר לעצמך, שכחתי לומר את זה: אם אתה ערבי, חרדי ושחור. << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> תודה רבה לחבר הכנסת אחמד טיבי. חבר הכנסת איציק שמולי – נמצא. בבקשה, עשר דקות. << דובר >> איציק שמולי (העבודה): << דובר >> תודה רבה, אדוני היושב-ראש. חבריי וחברותיי חברי הכנסת, יקיריי, ישראלים בני ובנות העדה האתיופית, אדוני היושב-ראש, יותר מדי שנים סיפרנו לעצמנו שהחברה הישראלית היא חברה שוויונית, פתוחה, נאורה, מתקדמת; שלמדנו מההיסטוריה, זו שלנו וגם זו של האחרים, שצבע, שלאום, שנטייה מינית, לעולם לא יהיו פה סיבה להדרה, לגזענות או לאפליה. אז אמרנו. ואז הגיעה המחאה הראשונה של הישראלים יוצאי העדה האתיופית והציבה בפנינו מראה מכוערת במיוחד. נכון, ישראל איננה אומה גזענית, אבל גם האמירות החבוטות על התופעות הקשות שצומחות רק בשוליים של החברה, גם האמירות האלה לא תקפות יותר. הגזענות הופכת קשה וממסדית יותר ויותר, ואנו מתקשים מאוד לעקור את שורשיה. ובמקום שנלמד, שנפנים, שנפיק לקחים כאן, במדינת הלאום של העם היהודי, שלמוד סבל ונושא על גבו צלקות איומות מתופעות שונות כאלה לאורך ההיסטוריה, העדפנו כחברה וכמדינה לטמון את ראשנו בחול. הגם שדברים נעשו בצורה מועטה ובהדרגה, הינה, חזרנו שוב אל נקודת ההתחלה, ועתה הכול מתפרץ מחדש ובאופן ספונטני וכואב. וכן, אני אומר "באופן ספונטני וכואב" בעיקר לחבריי ממפלגת השלטון, מהליכוד, שחלקם מתאמצים להכתימם בצבעים פוליטיים כאילו נדרש מימון חיצוני כדי שהאנשים הללו יחושו מופלים לרעה. לא היא. עוצמתה של המחאה נובעת מאמיתותה. המובילים שלה יוצאים להיאבק על חירותם האישית וחוששים מאוד שהם הבאים בתור להיפגע. זו מחאה של עדה שלמה שלא יכולה לשאת יותר את הכאב שמביאה איתה האפליה, את הצלקת שמסרבת להגליד בשל גילויים חוזרים ונשנים של גזענות ושל הדרה, את הקריאות המשפילות שיחזרו לרעב ולמדבר באפריקה הרחוקה. אבל לפני הכול אלו סיפורי חיים של עשרות אלפי צעירים במדינה, חלקם יושבים כאן, שהם ואני שותפים אולי לאותם החלומות, אבל ממש ממש לא לאותן ההזדמנויות; שסביהם והוריהם שבו לאחר מסע מפרך של תלאות ושל ייסורים לציון, אבל הם אינם מרגישים באמת חופשיים בארצם; שבמקום לחוש מוגנים על ידי המדינה, יותר מדי פעמים הם אפילו חוששים מפניה; שבמקום לזקוף את הקומה של קהילה שלמה, עסוקים כל הזמן בלספוג עוד מכות ועוד השפלות ולהתמודד עם המאמצים של חלקים רבים, רבים מדי, לגרום לנידויה ולהשפלתה של קהילה מפוארת כזאת. ומול הדברים האלה מתעצמת תחושת ההשפלה אצל אותם הצעירים, ואנו, במו התודעה והמעשים שלנו, מקצרים להם את החלומות, מגמדים להם את השאיפות, נוטלים מהם את החירות ומרסקים עד תום את הזכות הבסיסית שלהם כאן, במדינה דמוקרטית, להרגיש שייכים ולהתהלך כשווים בני שווים. האם ראיתם פעם ילד אתיופי שהתחפש לשוטר? שמעתם פעם על ילדים כהי עור שסירבו לשחק בגינה ציבורית עם ילד לבן? דמיינתם פעם איך קרוב משפחה שלכם, שכן או מכר – מסרבים להכניס אותו למסיבה או לקבל אותו לעבודה רק מפני איזו סיבה עלומה? נתקלתם פעם בחייל בצנחנים שהמפקד שלו קרא לו "לבן מסריח"? נתקלתם פעם בנוסע באוטובוס שהדלתות של האוטובוס נטרקו בפניו? נתקלתם פעם בילדה בגן שמחכה שבת אחרי שבת להיות פעם אחת אימא של שבת אבל אף פעם התור שלה לא מגיע? בוודאי שלא. הרי זה לא מתקבל על הדעת, התיאורים האלה. אתם יודעים, מרטין לותר קינג אמר פעם שהאי-צדק במקום אחד הוא איום על הצדק בכל מקום אחר. אבל אנחנו כאן ממשיכים להחזיק באמונה כוזבת שאנו כולנו עיוורי צבעים; שהחוק והאכיפה שלו הם עיוורי צבעים; שהבחירות בחיים שלנו הן עיוורות צבעים; שהסיכוי להיות שייך, להרגיש שייך במדינה הזאת – גם הדבר הזה הוא עיוור צבעים. אבל בישראל 2020, או-טו-טו, הצבע קובע. אפשר לאהוב את זה ואפשר לאהוב את זה פחות. הוא קובע עד לאן תגיע בחיים, איך תיראה ועד לאיפה תגיע ההליכה שלך במרחב הציבורי; עד כמה תיחשב לכשרה היהדות שלך אם אתה עובד ביקב; אילו אפשרויות בכלל ייקרו בדרכך ואם יאשימו אותך בכל פשע אקראי שמתחולל בשכונה שלך. הסיכוי של צעיר ממוצא אתיופי לפתיחה של תיק פלילי בגלל שיטור-יתר – הסיכוי הזה הוא כפול ויותר מהסיכוי של צעיר יהודי ולבן. המצב שבו אותו צעיר מרגיש, או יודע, שהוא חשוד במשהו בכל רגע נתון בגלל צבע העור שלו – הדבר הזה חייב להשתנות. אם הוא נתקל בשוטר, הוא בדרך כלל בורח. אני לא בורח כשאני רואה שוטר. הוא בורח לא כי הוא עשה משהו; הוא בורח כי הוא מפחד – הוא מפחד מאקדח טייזר, ממעצר מיותר, מחיפוש בלי סיבה רק כי אפשר. שיטור-יתר הוא לא יותר מביטוי מעשי וממסדי לסטריאוטיפים המטורפים והמבישים שמתרוצצים במוחה של כל חברה, ביטוי שבסך הכול מקורו בדעה קדומה, ובא לעשות דבר אחד: לאשרר את אותה תודעה כוזבת של אנשים שמואשמים בלי סיבה. ומול עוצמת הסערה נשאלת השאלה, אדוני היושב-ראש: איזו החלטה צריכה להתקבל כאן היום ומה אנחנו צריכים לעשות כדי להתמודד עם המשבר? ובכן, אדוני, אני אולי אחד המחוקקים הפוריים בכנסת, אבל מה שאנחנו צריכים לעשות פה היום זה לא מעשה של חקיקה. מה שאנחנו צריכים לעשות זה להוציא קריאה לכולנו לנסות להתקרב כדי להבין באמת; להתבונן פנימה ולחוש אמפתיה וצער גם אם עמדנו בפקקים כמה שעות; להחליט, כבודדים וגם כחברה, שכבני אנוש וכיהודים עלינו להתמודד ועלינו תמיד להיות בצד הנכון של ההיסטוריה ולעשות את המעשה הנדרש. מול גזענות ממארת ופושטת, שתיקה או עמידה מן הצד אינן אופציה; גם לא סעד וגם לא טובה עבור אותה הקהילה. האחים שלנו מבקשים אותנו, ואנחנו איננו. דרושה לנו סולידריות פנימית. דרושה לנו שבת אחים גם יחד ואמונה בערך של האדם באשר הוא אדם. לשם, אדוני היושב-ראש, אנחנו חותרים, ולשם אני מאמין שיום אחד החברה הישראלית גם תגיע. תודה רבה. << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> תודה רבה לחבר הכנסת איציק שמולי. חברת הכנסת פנינה תמנו. << דובר >> פנינה תמנו (כחול לבן): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חברי כנסת וחברות כנסת יקרים, תחילה ברצוני להתייחס למשפחות היושבות כאן איתנו במליאה. משפחת סלמסה, משפחת ביאדגה, משפחת טקה היקרים, בכל פעם שאני רואה אתכם ליבי יוצא אליכם. אני יודעת עד כמה כאבכם גדול, והמסע שאתם עוברים קשה, ואני רוצה להשתתף בצערכם ולומר לכם שאתם לא לבד. הדיון הזה הוא בעיקר בשבילכם. הורים ואחים, אני יודעת שאתם לא מוצאים מנוח ומחפשים תשובות על השאלות שלכם על מוות של יקיריכם, ובצדק. השבועיים האחרונים היו קשים לכולנו. באופן אישי אומר שהיו רגעים שהנשימה שלי נעצרה. ואני מתקשה לתאר מה עבר עליכם, משפחה טקה, שנוסף לזה שקברתם את הבן שלכם נאלצתם להתמודד מול חרושת שמועות קשות בתקשורת והפרת צנעת הפרט של בנכם שאיננו עוד. החודש הזה הוא חודש תמוז. הוא חודש מאוד קשה לעם ישראל. חמישה דברים קרו לעם ישראל בחודש תמוז: שיבור לוחות הברית, ביטול קורבן תמיד, ביקוע חומת ירושלים, שרפת ספר התורה והעמדת פסל בבית המקדש. תמיד אנחנו מזכירים לעצמנו שאחד הדברים שעליהם חרב בית המקדש הוא שנאת חינם. בשבועיים האחרונים, למרות זעקת משפחתו של סלומון ולמרות זעקתה של קהילה שלמה, נדמה שהריחוק גבר על קירוב הלבבות. דעת הקהל הוסטה מכך שנער צעיר בן 18 נקבר לאחר שנורה בידי שוטר, ואת כל הזרקור הפנו לכך שיש פה קהילה אלימה, קשה, אנרכיסטית, שלא משתלבת טוב בחברה הישראלית. היו כאלה, ובאופן לא שכיח בציבור, שביקשו להחזיר אותנו לאתיופיה, כאילו היינו זרים בביתנו. בחודש תמוז מתחילים ימי בין המצרים על חורבן בית המקדש ותחילת הגלות, שנמשכה קרוב לאלפיים שנה, אך מהי הגשמה וחזרה הביתה והפסקת גלות בת אלפיים שנה? כי בינתיים רבים מיהודי אתיופיה מרגישים שהם עדיין במסע גלותי. מעולם צבע עור לא הגדיר אותנו, בטח לא בגולה. מעולם אף מסע לא היה קשה לנו, גם כשנאלצנו לקבור את יקירינו למען עם ישראל וארץ ישראל. אך המסע כאן, בארץ, מול אחים חושדים, מדירים, לא שומעים ופוגעים, הוא מסע שקשה להכיל. זר לא יבין מהי התחושה הזאת כשאת הולכת לרשום את הילד שלך לגן, בטלפון אומרים שיש מקום, וכשאת מגיעה אומרים שהגן מלא. הפחד הזה שהילד שלך יקבל יחס שונה הוא פחד קיומי. זה קורה בבתי ספר, בקייטנות נפרדות – כן, של שנת 2018 ו-2019; ומערכת חינוך ורשויות שמוותרות עליהם מראש; וזה קורה על ידי שוטרים שחוטאים לתפקידם ורואים בילדים שלנו חשודים מיידיים. כמה כאב על ילדים שעולים לכיתה א' עם ברק בעיניים, ואחרי כמה שנים אתם מסתכלים עליהם והעיניים שלהם כבויות. משם הדרך קצרה לרחוב, למפגש עם שוטרים, להוצאה מהבית למוסדות של נוער בעבריינות. תשמעו את הנתון הזה, רבותיי: 20%–40% מהילדים בחסות הנוער – בשבוע שעבר קיימנו כאן דיון על חסות הנוער והמוסדות הסגורים – הם יוצאי אתיופיה. וזה משתנה בכל מוסד, אבל 20%–40% – תקשיבו, ילדים יוצאי אתיופיה הם רק 4% מכלל האוכלוסייה הישראלית. זה פועל יוצא של פתיחת תיקים מרובים לנוער מהקהילה. בחיים לא אשכח את הביקור שלי בכלא אופק בשנת 2014. הייתי חברת כנסת צעירה שהגיעה לכלא, וכלא לילדים זה תמיד קשה, אך לא יכולתי להתעלם מהעבודה שכמעט בכל תא שני ושלישי היה ילד כהה עור, היה ילד בן הקהילה שלי. קיימתי דיון וגיליתי ש-40% מהיהודים שישבו בכלא דאז היו בני הקהילה האתיופית. אך נתון שהדליק לי נורה לא פחות היה מדיון שקיימתי לאחר מכן: גיליתי ש-90% מהילדים האלה יושבים כי לא מצאו חלופת מעצר. משמע שהם עברו דרך שופט, דרך שירות המבחן – והם פספסו אותם. כל אחד הסתכל רק על החדר שלו, על האולם שלו. ואז הגיע דוח הסנגוריה, שחשב ששיעור הילדים מהקהילה המומלצים לעבודת שירות ושיקום הוא רק 20% מתוך ה-100%, 20% – ו-80% נשלחים לריצוי בפועל. למה זה כל כך עצוב? כי באוכלוסייה הכללית זה מתהפך, ואפילו יותר: 90% מהנערים נשלחים לחלופת מעצר ושיקום. זה כישלון. זו אפליה. זו אפליה, שלא – באים ואומרים לנו: אתם מרגישים מקופחים. זו מציאות. תראו, ההורים שלנו שנים היו חשופים לפגיעה, והם שתקו. ההתנשאות וההתעלמות שהם חוו היו גדולות, אבל הם כל כך שמחו שהם בארץ – הכול היה קטן עליהם. הם גידלו כאן דור ישראלי לחלוטין, שהתחנך על אהבת הארץ, אהבת המדינה והעם, דור שמבקש מכם לא הרבה – פשוט להרגיש שווים. כנראה שאם אני עצמי לא הייתי חווה אלימות מצד שוטרים ואפליה, לעולם לא הייתי מבינה את גודל הפגיעה הנפשית שהיא גורמת. כנראה שאם לא הייתי רואה בעיניי איך עצרו שני ילדים בני 12 והכניסו לניידת משטרה בטענה שגנבו מהסופר לא הייתי מאמינה. לא הייתי מאמינה שאפשר להזמין ניידת משטרה לילד בכיתה ד' לפני כמה חודשים אם האימא לא הייתה פונה אליי. לא הייתי מאמינה שפשוט יכולים לתקוף אותך בטייזר כי עמדת במקום הלא-נכון, בזמן הלא-נכון, בצבע הלא-נכון, אם זה לא היה חבר שלי, לוחם מגלן וסטודנט לתואר שני, שהיה מצטיין, שפשוט גם בית המשפט ומח"ש זרקו אותו לאלף עזאזל, ורק בשבוע שעבר, אחרי ערעור לבית המשפט המחוזי, סוף-סוף מתחילים לראות קצת את הצדק. כל ילד הוא עולם ומלואו; בעצם כל אדם. האם לא ראוי שנילחם וניאבק למען כל כך הרבה ילדים שמתו במהלך מפגש עם שוטרים או אחריו? יש לנו עשרות מקרים. רבים מהם גם מתייאשים ושמים קץ לחייהם. תשמעו את הנתון הזה: פי שבעה התאבדויות בקרב צעירים בקהילה, פי שבעה – כולל בצבא, עשרות חיילים שהתאבדו – ואף אחד לא בודק. האם מדינה דמוקרטית צריכה לגונן על הנהלים והכללים הקיימים בכל מחיר, בכל מצב, במקום לעשות בדק בית מחודש ותיקונם, או ששכחנו כי דמוקרטיה מהותית היא גם חתירה לשוויון ולצדק באומץ לב? האם אנו מוכנים לחיות עם העובדה ששבט אחד לא נמצא או לא מרגיש שהוא חלק משבת אחים גם יחד, או שנמשיך להתעלם ונאמר, כמו שאמרתי: אלה מקופחים, הם מתבכיינים, כולם עברו אותו דבר כשעלו לארץ? לנו נמאס לשמוע את זה, כולל על אלה שחוו את אירועי ואדי סאליב והפנתרים השחורים.  כשליחת ציבור הייתי שמחה לעמוד כאן, כפוליטיקאית – ולא אכפת לי גם כפוליטיקאית אפורה, הייתי מוכנה לקחת בשתי ידיים – ולדבר איתכם על בחירות, יוקר מחיה, רווחה, בריאות, תחבורה, ועל עוד דברים חשובים. השבועיים האחרונים היו בשבילי גיהינום. לראות קהילה של 140,000 איש בדיכאון, שכל בן אדם שני שאני פוגשת אומר לי: אני לא אוכל, אני לא ישן, אני לא שותה. ועל מה דיברו? על האלימות. אך אין לי את הפריבילגיה בעת הזאת. אין דבר יותר חשוב מקדושת החיים. כשאנשים מבקשים לחיות – מנהיגות אמורה לעשות בדק בית, אבל ראש הממשלה לא נמצא פה והשר לביטחון פנים לא נמצא פה, כי כנראה הפוליטיקה יותר חשובה. אנחנו לא חשובים לו, כשציבור שלם יוצא וכואב, שבור וזועק. מנהיגות הייתה אמורה לעשות עבורם בעת שגרה, לא רק בעת מצוקה. לצערי, לא נעשה מספיק, וכשנעשו דברים – כי נעשו דברים – התרעתי והתרענו שהבעיה היא לא בקהילה, למרות שהתעקשו לתפור תשובות ופתרונות כאילו אנחנו הבעיה. כך עשו בעבר בצבא, כשהחליטו לשים צעירים יוצאי אתיופיה במסלולים נפרדים. הכוונה הייתה טובה, אבל הפכו אותנו לבעיה. כך החליטו כשפתחו בתי נוער נפרדים לא רחוק ממתנ"סים של כולם. כך עשו כשהחליטו לשלוח את מרביתנו לפנימיות בשנות השמונים והתשעים. וחשבתי שלמדנו משהו. גם אני גדלתי בפנימייה. מנהיגות אמיתית צריכה להקשיב לקולות ולדעת שהפתרונות בידיים של שנינו. לא אנחנו הבעיה – אנחנו הפתרון. בני הקהילה ביקשו להיות חלק מעם ישראל תמיד. לא ביקשנו לשמור על אורח חיים קהילתי נפרד ולא ביקשנו להרגיש זרים בביתנו. ההפך הוא נכון, כי אחרי המעשים באים הלבבות. והמעשים של מדינת ישראל, לצד הדברים הטובים – כי היו דברים טובים – היו גם מעשים מאוד מאוד קשים, ואת חלקם הזכרתי קודם; החל מפרשת הטלת ספק-יהודים, עד היום, ועובר דרך פרשת תרומות הדם – ותודה, יעל, שהיית שרת הבריאות ועזרת לשנות את זה אחרי 30 שנה – וצמצום ילודת נשים יוצאות אתיופיה, כי הזריקו לנשים יוצאות אתיופיה את הדפו-פרוברה. ומי שלא ידע, כדאי שידע: זאת זריקה שנותנים בדרך כלל לחוסות. וכשלילדים שלי נותנים זריקה נגד שחפת, כאילו הילדים שלי הם לא ילד ישראלי, אחר, גם זו בעיה. אי-אפשר להטיל התנהגויות ממסדיות של מערכת שלמה בלי לעדכן אותנו למה ואיך. אבל כל אלה לא שוברים אותנו. מה שקשה זה שכשהילדים שלנו הולכים בפארק או ברחוב ולא בטוח שהם מוגנים כמו כל הילדים האחרים. הילד שלי בן שבע. אני תמיד אומרת את זה: אורי מהמם שלי, אבל בגיל 14, 15, אין מצב שאני שולחת אותו לפארק בשעה 23:00. לא יהיה. לפני שנתיים פגשתי שני נערים צעירים מתחת לבניין שלי. הם עברו – אחרי חמש דקות הם חזרו, אני רואה אותם נסערים. שאלתי אותם מה קרה, אז הם אמרו שתפס אותם שוטר ואמר להם שהם גנבו מבית הכנסת. באותו היום הם לא הלכו לבית הספר. אין משפחה בת הקהילה שלא נפתח לאחד הצעירים שלה תיק משטרתי – ותאמינו לי, אני מבקרת בהמון משפחות בנות הקהילה – ורבים מהם על תקיפת שוטר או על העלבת עובד ציבור, שגם שם הנתונים קופצים. מיקי חיימוביץ' יושבת כאן. עשיתם את התחקיר, ואתם גם ראיתם את זה. זה משאיר קהילה שלמה במקום ובשבר. הילדים האלה נושאים על גבם תיקים שמעכבים אותם כל החיים. פעמים רבות הם מסורבי גיוס לצה"ל. ואני עצמי הלכתי ונפגשתי עם גורמים בתוך המשטרה ועם גורמים ממשרד הביטחון ואמרתי להם שישנו את הדבר הזה ושייקחו באמת וייתנו להם צ'אנס. משהו זז? לא. לא מתקבלים לעבודה, וכך נוצר משבר משפחתי שלם ומצוקה שהיא כבר לא נקודתית אלא של קהילה שלמה. לפני כשנתיים המדינה הודתה לראשונה באומץ שיש אפליה ממסדית בזרועות שונות של המדינה, וזה לאחר מסקנות דוח פלמור – אותה ועדה שדחפתי להקמתה בוועדת השרים המיוחדת שהוקמה לשילוב יוצאי אתיופיה בישראל בשנת 2015. זו הייתה הוועדה הראשונה שהייתה מוכנה לדון באומץ בגזענות ובאפליה ממסדית. לא כל ההמלצות שלה יושמו. מי שטוען שהיא לא קיימת, מי שאומר שהאפליה לא קיימת, בעצם עוצם עיניים, ואם לא ניאבק בה בנחישות ביחד, לא נוכל לקדם שום תיקון עולם, בטח לא תיקון מדינה, ואנחנו יכולים. אם לא ניאבק באפליה – לא רק בני הקהילה; ביחד, יחד עם אמיצים גם בתוך החברה הישראלית – זה רק עניין של זמן עד שאנחנו שוב נעמוד מול מראות של כעס וכאב וזעם שמתפרצים על פני השטח, בדיוק כמו ביום שלישי שעבר. לא עוד תמונת מצב קשה שמישהו יכול להתעלם ממנה – הפגנות שאף אחד לא באמת הצליח להשתלט עליהן, כי השבר והזעם שנוצרו בדור החדש הם תוצר של שנים של אפליה וגזענות ורמיסה קשה. לצערי, כמו שאמרתי, הכותרות דיברו על כאוס, אנרכיה, ואני אומרת: שבר, משבר, שחייבים חייבים לתקן. כי אם כל הזמן אנחנו מפנים את הציבור, מצמידים אותו לקיר בלי מענה, בלי תשובות, אנחנו מבינים שבסוף זה לא פוגע רק באזרחים – זה פוגע בכולם. זה פוגע באותם אזרחים שנשארים יתומים ללא צדק, בלי תשובות, וזה פוגע גם בשוטרים שקמים בבוקר ועושים את עבודתם נאמנה. ויש לי חברים טובים שהם שוטרים; גיסי הוא שוטר, יש לנו יוצאי אתיופיה שהם שוטרים, ואני חושבת שזה גם לחטוא להם ברגע שלא מנקים את העשבים השוטים ונותנים בסוף לאלפי השוטרים להיות באיזה סוג של מצוקה כשכל האצבע מופנית אליהם. אבל זה בגלל שמח"ש כשל בתפקידו. ועם כל הכבוד לאותם שוטרים שקמים בבוקר ומרגישים שמפנים אליהם אצבע מאשימה, בסוף מי שנשאר עם השבר העמוק ועם הקושי ובלי פתרונות זה קודם כול אנחנו, בני הקהילה. הילדים שלנו הם גם הילדים שלכם. אנחנו הישראלים כהי העור, ישראלים בביתנו ובתוך עמנו. וכל אלה שאמרו שאיבדו אותנו – אני רוצה לומר להם שהציניקנים מעולם לא שינו את העולם, ושיבדקו את עצמם אם הם היו שם מלכתחילה איתנו באחת מהנקודות שעליהן סיפרתי לכם. הפצע כל כך עמוק וכואב, ולא נוכל לרפא אותו אם לא נחשוף אותו ונחבוש אותו, גם כשקשה להסתכל. אם יש משהו שובר, כואב ומדיר שינה מעיניי זה העובדה שבשבוע שעבר בקריית אתא הילדים שהיו בשורה הראשונה היו ילדים בני 13 ו-14. ואני דיברתי איתם, וזה מפחיד אותי שהם גדלים למציאות של פחד ומאבק, כמו שאני לא יכולה לסבול את המחשבה הכללית שהציבור הכללי יפחד ופוחד מיוצאי אתיופיה, כי הפחד ישתק את כולנו ויכניס עוינות ושנאה לבית היחיד שלנו וימנע מאיתנו לעשות חשבון נפש ותיקון עוולות בדרך לחברה מלוכדת יותר – כן, מלוכדת יותר. זאת התפילה הראשונה של בני הקהילה שלי. אף אחד פה לא מנסה לפורר את החברה הישראלית. אף אחד הוא לא איום על החברה הישראלית ועל עם ישראל. המאבק הזה הוא גם שלכם. הוא מאבק על פניה של ישראל. ומחילה מאלה שאף פעם לא חשבו עלינו סרה, אלה שיודעים ומכירים את המציאות הכואבת שלנו ותמיד שם לפעול, לחזק ולהיות האור בחברה הישראלית. אתם, שצועדים איתנו, אתכם אני אוהבת ומוקירה, וגם יש כמה כאלה בבית. כולנו ביחד צריכים להתחיל לחבר את החברה הישראלית, וזה מתחיל בלהפסיק אפליה וגזענות. כל אדם באשר הוא אדם – כל אחד בחלקה שלו. אנחנו ננצח כשנפנה מקום דווקא בחודש הזה לאהבת אמת ואהבת חינם בינינו, אחרת לא נשרוד כאן בבית, כי המלחמות בתוכנו יאיימו לפרק אותנו. ייאוש זאת לא אופציה, גם אם אני מזילה עכשיו דמעה, ואני אומרת את זה קודם כול לבני הקהילה. כי מייאוש לא צומחים דברים טובים, מייאוש לא מקימים בית, מייאוש לא מולידים ילדים, מייאוש לא מחנכים. התקווה והאמונה הן התשובה למצב שלנו, והן שהוציאו את ההורים שלנו למסע לפני כ-40 שנה – מסע קשה, שבו קברנו את הכי יקרים לנו. אני אישית שילמתי מחיר כבד והשארתי את אימא שלי מאחור למשך שנה, רק בגיל שלוש. והיא תמיד אומרת לי: פנינה, תיאבקי מאהבה, אחרת הגזענים ינצחו אותך. אנחנו נלחמים מתוך אהבה, כי אנחנו רוצים להיות חלק. יש לנו בית אחד, עם אחד. זה נכון לכולנו, כי לכל ילד וילדה מגיע שוויון. ולסלמון טקה, יוסף סלמסה, יהודה ביאדגה, זכרם לברכה, ולעוד רבים מגיע צדק. על כן, אני דורשת מראש הממשלה להקים ועדת חקירה חיצונית למקרה, בראשות שופט, בגלל משבר האמון. ועל כל מה שקורה עם הקהילה אני דורשת מראש הממשלה שיקים ועדת חקירה ממלכתית לטענות של הקהילה – לא בעבר, אלא על מה שקורה היום עם הקהילה. ואם זה לא מצריך ועדת חקירה ממלכתית, אני לא יודעת מה כן. תודה רבה. << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> תודה רבה לחברת הכנסת פנינה תמנו. חבר הכנסת גדי יברקן, בבקשה. << דובר >> דסטה (גדי) יברקן (כחול לבן): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, משפחת טקה היקרה, משפחת סלמסה, משפחת ביאדגה, שגורלן נקשר על לא עוול בכפן. המשפחות האלה הן הקורבנות של אלימות השוטרים, הקורבנות האחרונים שאנחנו מונים אותם בחיי אדם, שאין יותר מלהגיד לכם כחבר כנסת במדינת ישראל: הלוואי שזה לא היה קורה, אבל כחברי כנסת אנחנו לא יכולים רק לנחם, אלא גם לפעול, ובגלל זה אנחנו היום מתכנסים. לפני שאעבור לנאום הכתוב אני רק רוצה להגיד שמח"ש בשעה זו הודיעה, ככל הנראה, שהקצין שהרג את סלומון טקה ישוחרר ממעצר בית, ועולם כמנהגו נוהג. מובן שהדיון המשפטי ימשיך להתקיים, אבל הכאב הוא עצום. אין בידיי פרטי המקרה כדי להגיב – אני לא שופט – אבל אני אזרח שחי במדינת ישראל, והסיפור של יהודה ביאדגה – שיושבים פה גם מהמשפחה וגם עורך הדין ומספרים איך מח"ש מטייח את החקירה, מסתיר עובדות, מסתיר עדים, לא שואל שאלות, ובסוף הוא מגיע ואומר לסגור את התיק. החקירות שאנחנו מבקשים בנושא הזה של מח"ש הן לא נגד המדינה, לא נגד המשטרה. ברוב המקרים זה בעד המשטרה, משום שמשטרת ישראל היא גוף חיוני לכולנו, ואנחנו צריכים כמדינה דמוקרטית משטרה חזקה. משטרה חזקה נמדדת בדבר אחד בלבד: אמון הציבור. כל עוד למשטרת ישראל אין אמון ציבור היא צריכה לעשות בדק בית, כי אנחנו חייבים את משטרת ישראל חזקה. אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, כשאני יזמתי את הדיון הזה ביום שבו סלומון טקה נהרג, דמיינתי בראש תמונה שיושב מולי ראש הממשלה, ויושב לידו השר לביטחון הפנים, ו-120 חברי כנסת יושבים פה ודנים לאן מדינת ישראל הולכת. וצר לי – ולא מהמקום הפוליטי; מהמקום שממנו אני מגיע, כבן ליוצאי אתיופיה – צר לי לראות שיושבים רק שלושה חברי כנסת, שני חברי כנסת ושר, מהליכוד, ספציפית ממפלגת הליכוד, שאני באתי משם. שמיר מתהפך בקברו היום לראות מה ראש הממשלה שלו עושה לאותם יהודים שהוא העלה לארץ. בגין מתהפך בקברו לראות למה הפכו את הקהילה הזאת. אימא שלי, רעדה לה היד. היד רעדה לה להצביע כחול לבן בבחירות האחרונות. היא אמרה לי: מה שמיר יגיד? מה בגין יגיד? אז מה אם הוא מת? הם רואים אותנו. איך נבגוד בהם? לא סיפרו לה שהממשלה בראשות הליכוד בגדה בה מזמן. כותרת הדיון היא דיון חירום. מדינת ישראל היא המדינה היחידה בעולם שבחוק היא מגדירה את עצמה במצב חירום כבר 71 שנה ומחדשת את החוק מדי שנה. רק לפני שבועיים אשררנו את החוק הזה בכנסת. ויש קהילה אחת בארץ שתמיד נמצאת במצב חירום: המדינה תוקפת את הקהילה הזאת בהפתעה גמורה – יש לומר שאותנו זה לא מפתיע בכלל – אחת לכמה שנים בנושאים רגישים ביותר, תוך כדי התעלמות מהחוק ומכל נורמה בסיסית המוכרת לנו. כל זה נובע מפחד, מבורות – בורות העטופה ביוהרה, ביוהרה אין-סופית, התנשאות המעידה על חולשה, בעיקר מתוך אובדן המוסר היהודי. כיום הממסד מנוהל על ידי אנשים שבטוחים, אבל בטוחים, שיש קשר בין צבע לאינטליגנציה, בין צבע לדת, אנשים שיכורי כוח שפשוט התבלבלו ושכחו מתוך מה קמה מדינת ישראל, עבור מי היא הוקמה ומה היעד שלה. היחס המפלה של מדינת ישראל לביתא ישראל לא התחיל עם ההרג של סלומון טקה, יהודה ביאגדה ויוסף סלמסה, זכרם לברכה. הוא התחיל עוד בטרם עלייתנו לארץ אבותינו, שלה חיכינו והתפללנו מעל 2,700 שנה. אני מקווה שלא אכלתם, כי אולי הבטן תתהפך לכם. אמנה בפניכם רק כמה עובדות שקרו בארצנו האהובה לביתא ישראל על ידי עם הספר, עם הסגולה. מדינת ישראל סגרה את שעריה בפני ביתא ישראל תמיד. לנו זה לא הפריע. סגרו את השער – נכנסנו בדלת האחורית. התחלנו מסע רגלי דרך סודאן בסוף שנות ה-70. המדינה גילתה שאנחנו מתכוונים לעלות לארץ ישראל דרך סודאן והדליפה את היותנו שם, וזה עלה בחיינו, בחיי אלפי בני אדם שמתו בסודאן, והם מונצחים כיום בהר הרצל. תשאלו יהודי יקר בשם ג'ורג' גוטלמן, יהודי מבלגיה, ניצול שואה, שתרם את צי המטוסים שלו למבצעים חשאיים להעלאת ביתא ישראל שהיו בסודאן, והוא לבדו העלה מעל 8,600 יהודים במטוסים שלו דרך אירופה. בעקבות ההדלפה של המדינה הוא הפסיד את כל הונו. הוא פשט רגל מאחר שמדינות ערב עשו עליו חרם. על כך יכול להעיד ראש המוסד לשעבר אפרים הלוי, כי הוא גייס אותו למשימה הזאת. כאן על בימת הכנסת, על בימת הכנסת, ראשי המדינה בגאון ובגאווה הדליפו את המבצע הזה, סוד מדינה, בזמן שחיילים וסוכני המוסד מסייעים בהתרגשות ובמסירות נפש להציל את יהודי אתיופיה שנמצאים בסודאן, והשאירו אותנו חשופים בפני אויב מר, הסודאנים. לבסוף המדינה התעשתה, בלחץ של יהדות ארצות הברית, ובסיוע של הממשל האמריקני שאותו הוביל ג'ורג' בוש האב, זיכרונו לברכה, שלחה מדינת ישראל את טובי בניה וחילצה את שאר היהודים והשלימה את העלייה. יושבים כאן שני לוחמים שהיו שם, רב-אלוף בני גנץ והאלוף במילואים טל רוסו, שכחיילים וכמפקדים היו באירוע הזה. מה קרה אחרי העלייה שלנו, אתם שואלים. לאחר העלייה שלנו המדינה המשיכה להשפיל את הקהילה. המדינה החליטה שאנחנו ספק-יהודים והחליטה לחייב אותנו בגיור לחומרה. הקייסים הגדולים בהובלתו של קייס איילי, זיכרונו לברכה, שנפטר לפני שנה, נאבקו בשנות השמונים נגד הרבנות ובסוף ניצחו, לאחר שביתת רעב שנמשכה 42 ימים, וביטלו את הגזרה. למרות שמקור הבעיה שלנו הוא אחת ההחלטות של מועצת הרבנות מ-1985, שעדיין מטילה ספק ביהדותנו, האבסורד הוא שאנשים שלא יכולים להסביר לעצמם איך הם יהודים הם שמחליטים על ביתא ישראל, ששמרו על דתם מעל 2,700 שנה, שהם ספק-יהודים. אולי אתם צודקים – אתם יהודים ואנחנו לישראל. נשאיר כאן את הסיפור. אולי כאן ההבדל בינינו, באמת. הספק הוא לא עלינו, ואם יש ספק, כדאי שתבדקו את עצמכם, איך אתם יהודים. בשנות התשעים המדינה החליטה לזרוק את תרומות הדם שלנו – תרומות דם שתרמנו אותן כדי להציל חיים, כי אנחנו כאלה, קהילה שוחרת חיים. אך המדינה החליטה שכל ביתא ישראל הם חולי איידס – סטיגמה נוראית, שפגעה קשות בכל הקהילה, כאשר אין בכלל קשר בין המציאות לבין השמועות. כנגד המחאה, כנגד הדבר הזה, יצאו כ-60,000 איש מבני הקהילה להפגין ב-1996. חמור מכל אלה הוא הדבר הזה: לפני כעשור העיתונאית גל גבאי חשפה שהמדינה מזריקה לנשים יוצאות אתיופיה כדי לדלל את הילודה בקרב הקהילה. המדינה הודתה בטעות הזאת ב-2012. מנכ"ל משרד הבריאות הוציא הודעת התנצלות, שאכן הזריקו לנשים צעירות מהקהילה בשביל שלא יביאו ילדים לעולם. כנראה שילד יהודי שחור זה מיותר במדינה יהודית לבנה. המדינה היחידה בעולם שישראל סגרה בפניה את שעריה לארץ ישראל היא אתיופיה. באתיופיה ממתינים אלפי אנשים שיש להם משפחות בישראל, והמדינה בחרה לנתק אותם בידיעה, והשאירה את הסיפור הזה בידי סוחרים פיראטיים, שסוחרים במי יעלה ומי לא. עשרות אלפי צעירים שנולדו להורים ממוצא אתיופי סומנו על ידי המשטרה כעבריינים בפוטנציה ונעשה להם פרופיילינג של פושעים רק בגלל שהם שחורים. אפילו מפכ"ל המשטרה היוצא אמר שטבעי שיחשדו בהם כי הם שחורים. בתי המשפט משתפים פעולה עם המשטרה בכך שלרוב מרשיעים את הנערים שמגיעים לספסל הנאשמים, בלי לבדוק את העובדות לעומק. ההוכחה לכך היא שבכלא אופק – כ-40% מהכלואים בו הם ישראלים שחורים, בני 17–18, אפילו פחות. הזעם שהתפרץ לפני שבועיים הוא תוצאה של תסכול וכאב שהצטברו במשך שנים ועברו מדור ההורים לדור הבנים. ציבור שלם מרגיש שהמדינה שהוא אוהב מתאכזרת אליו שוב ושוב. נערים נהרגים מתחת לביתם על ידי שוטרים ומשטרה מגבה שוטרים עבריינים שקטפו נערים בטרם עת. שר לביטחון פנים שמגבה שוטר שהרג ילד שחור באמצע הרחוב ללא שום סיבה, ואף לא מוציא הודעת גינוי, לא ראוי להיות שר. ומכאן אני קורא – כי אין מנוס מהקמת ועדת חקירה ממלכתית על כל האירועים שציינתי, על כל כשלי הקליטה של הקהילה במשך 40 שנה, ובוודאי להקים ועדת בדיקה נפרדת, חיצונית, סביב מח"ש, כי מח"ש הוא הבעיה של משטרת ישראל לפני שהוא הבעיה של יוצאי אתיופיה; כי מח"ש מכתים את שמה של משטרת ישראל לא פחות ממה שהוא מכפיש אותנו. למרות כל הכאב שתיארתי, אהבתנו למדינה אינה מוטלת בספק. איש לא יכול לערער עליה. אנחנו אוהבים את הארץ הזאת באותה מידה שהתגעגעו אליה אבותינו. נמשיך לשרת את המדינה ללא תנאים, משום שזהו ביתנו היחיד, שהובטח לאבותינו אברהם, יצחק ויעקב. אוהבים את המדינה למרות, ולא מפני. אדוני היושב-ראש, הדג מסריח מהראש: כשראש הממשלה משתמש בביתא ישראל בנאום שלו על בימת האו"ם לפני שנה על מנת להראות עד כמה ישראל היא מדינה נאורה בהשוואה לארצות הברית – שהביאה שחורים בשלשלות לעבדות, ואילו ישראל הביאה שחורים מאתיופיה לחופש – עם כל הכבוד, אדוני ראש הממשלה נתניהו, ציונות אנחנו יכולים ללמד אותך, כי ציוני לא היה אומר דברי בלע כאלה. להגיד על קהילה שעשתה מסע רגלי לארץ ישראל שישראל הביאה אותה מאפריקה לחופש מעיד בעיקר על בורות, ובוודאי לא על ציונות מצידך. במילים אלה, במילים אחרות, מודה ראש הממשלה שמדינת ישראל היא מדינה ליהודים בלבד, ושיהודי אתיופיה בעצם הובאו לטהר את שמה של ישראל מגזענות בפני כל העולם. סגנון הדיבור הרדוד של ראש הממשלה על בימת האו"ם מסמל את תפיסת העולם של חלק מהאזרחים בישראל. השיח המזלזל הזה מחלחל לאזרחים בישראל, ומה הפלא שאזרחים רואים יהודי שחור כנחות מהם. ממשלות ישראל לא הביאו אותנו – אלוהי ישראל שאליו התפללו אבותינו; ואם זה היה תלוי בממשלות ישראל, אף פעם לא היינו עולים לישראל. גם לאחר שקבענו עובדה ברגליים ועלינו לארץ ישראל, ממשלות ישראל נכשלו במכוון באי-שילובנו. אנחנו כאן כי הגיעה שעת מימוש חזון הנביא ישעיהו, שאמר: "והיה ביום ההוא יוסיף ה' שנית ידו לקנות את שאר עמו אשר יִשאר מאשור וממצרים ומפתרוס ומכוש ומעילם ומשנער ומחֲמָת ומאיי הים. ונשא נס לגויים ואסף נדחי ישראל ונפוצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ". אדוני היושב-ראש, האמת, אני לא מצליח להבין את האנשים הלבנים בעולם ובישראל. ממה אתם פוחדים? בזמן שאתם מדברים בגנות האדם השחור, אתם מתרפקים על האותנטיות שלו. אתם מתנשאים על השחורים, אבל אוהבים את המוזיקה והיצירה שלהם. אתם פוחדים מהשחורים, אבל מוכנים לטוס עד לארצות הברית כדי לראות הופעה של ביונסה או משחק של לברון ג'יימס. לא מבין את העניין הזה, הפרדוקס הזה. האדם הלבן מדבר על האדם השחור כפרא אדם, בזמן שמי שהרס את העולם במלחמות מיותרות אלו יבשות אירופה ואמריקה. עוד לא ראיתי מדינה אפריקאית שיצאה לכבוש ולשעבד עמים אחרים באירופה. השואה לא נעשתה על ידי שחורים. מלחמות העולם הראשונה והשנייה לא הובלו על ידי שחורים. בינתיים האדם השחור עוד לא גרם לאסונות טבע, אז מיהו פרא האדם כאן? ואנחנו, ישראלים יוצאי אתיופיה, צמצמנו פערים של 3,000 שנה ב-30 שנה. הגענו לכל נקודה בחברה הישראלית, טיפסנו על גבעות, הפכנו את ההר למישור והפכנו להיות נוף ארצישראלי יפה. למרות הקושי, מנפצים תקרת זכוכית, שגדלה עם הזמן; עושים זאת מתוך תחושת שליחות והבנה שאנחנו חוליה בשרשרת של עם ישראל שנמצאת בצומת דרכים לא פשוט. לביתא ישראל זר המאבק על החירות והחופש, משום שאף פעם לא היינו במקום הזה. היינו חופשיים באתיופיה, כי אנחנו היינו השליטים. המאבק היחידי שידענו הוא מאבק על חופש דת, שגם בו ניצחו אבותינו. ולסיום, אדוני היושב-ראש, מדינת ישראל זכתה במשאב הכי יקר שרק יכלה לבקש: קיבוץ גלויות – לא כסיסמה אלא כעובדה. "מדינת ישראל תהיה פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום, לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות" – מתוך מגילת העצמאות. הפסיפס הישראלי שנבנה כאן במשך עשרות השנים יכול וצריך להיות דוגמה ומופת לכל יושבי תבל. זה הסוד שלנו – הביחד. מדינת ישראל היא נס גלוי בן זמננו, ואין שום סיבה להפריע לנס הזה. אמר רבי נחמן מברסלב שכל עוד הנר דולק, אפשר עוד לתקן. מדינת ישראל היא אורו של עולם. הנר שלה דולק וידלוק לעד. אין לנו זכות לשבת מן הצד כשהאחים שלנו במצוקה. אחיי בני ישראל, חזון הנביאים טרם הוגשם במלואו, ואין לנו זכות להתעלם מכך. אחיי ביתא ישראל, אני גאה בנו על הדרך שעשינו ועל הצבע שהחזרנו לעם ישראל, על הערכים שהתחנכנו וגדלנו עליהם, על התרבות ששימרנו ועל הטעמים שספגנו. אני גאה בכך שגם היום אנחנו יודעים להתאחד ולהיאבק על מה שנכון, על מה שצודק. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, היו גאים באחיי ובאחיותיי והצטרפו לקריאתי ולקריאת חבריי וחברותיי, לדרישת הצדק. רק הקמת ועדת חקירה יכולה לעזור לנו לצאת מהמצב הזה. "אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף". תודה. << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> תודה רבה לחבר הכנסת גדי יברקן. עכשיו ישיב שר העלייה והקליטה חבר הכנסת יואב גלנט, בבקשה. << דובר >> שר העלייה והקליטה יואב גלנט: << דובר >> אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, ראשית, ברצוני למסור בשמי ובשם שאר חברי הממשלה את תנחומינו הכנים למשפחת טקה על מותו של בנם סלומון. אי-אפשר להישאר אדישים נוכח הכאב העצום הנובע ממוות מיותר של נער צעיר. אני מאמין שנגיע לחקר האמת בפרשה זו ויופקו הלקחים במשטרה ובמשרדים האחראיים על מנת שאירועים כאלה לא יישנו. שילובם של יוצאי אתיופיה הוא אחת מאבני העשייה המרכזיות של כל ממשלה מאז שנות ה-80; אפשר לומר מאז ראשית שנות ה-80. אין כמעט משרד ממשלתי שאינו שותף לעשייה למען שילוב וקליטה של בני העדה. במשך שנים לא הייתה תוכנית כוללת אחת לשילוב בני העדה, וכל משרד ממשלתי פעל בגזרתו. הממשלה הנוכחית, בראשותו של בנימין נתניהו, גיבשה תוכנית ממשלתית כבר בשנת 2015 לקידום שילובם של יוצאי אתיופיה. התוכנית גובשה על בסיס מהלך רחב של שיתוף ציבור ביוזמת משרד העלייה והקליטה ובהיקף של כמיליארד שקלים הפרוסים על ארבע שנים. במסגרת התוכנית אישרה הממשלה סדרה של החלטות המגדירות לכלל משרדי הממשלה תחומי אחריות ותקציבים לטובת בני העדה בתחומי הלימודים וההשכלה, התעסוקה והכלכלה, החינוך הבלתי-פורמלי, השירות בצה"ל, המשפחה, הקהילה והדיור לזוגות צעירים. במסגרת התוכנית מבוצעות כ-90 פעולות שונות בהיקף שנתי של כ-270 מיליוני שקלים. במקביל, וכחלק ממאמץ זה, הוקמה במשרד המשפטים יחידה לתיאום המאבק בגזענות, העוסקת בכלל הקבוצות והמגזרים בחברה הישראלית. חשוב להבין: מרבית אזרחי ישראל יוצאי אתיופיה אינם עולים חדשים, ולכן לכל משרדי הממשלה ישנה מחויבות ואחריות לספק מענה שיסייע בשילובם. אני רוצה להדגיש כי תפקיד הממשלה אינו מסתיים באישור ההחלטות. ועדת שרים בראשות ראש הממשלה עוקבת באופן קבוע אחר ביצוע התוכנית, וכל אחד מהמשרדים מחויב לבצע מעקב באמצעות ועדת מעקב שמחצית מחבריה הם אזרחים יוצאי אתיופיה שאינם עובדי ממשלה ומצויים בתחום העיסוק של המשרד. מטה היישום הפועל במשרד ראש הממשלה מתכלל את התוכנית ועוקב אחר ביצועה, כולל ברשויות המקומיות. אבקש לפרט לפניכם חלק מהפעולות המבוצעות במסגרת התוכנית. בתחום הלימודים וההשכלה, בהובלת משרד החינוך, המאמץ מושקע בכל שלבי החינוך, בעיקר בקרב תלמידים בחטיבת הביניים ובחטיבה העליונה. המשרד מפעיל תוכניות תגבור לצמצום פערים בחינוך בגנים ובבתי הספר, לקידום מצוינות בחינוך בקרב תלמידים, לחיזוק ההיכרות והמעורבות בקרב הורים, וכן לעידוד השתלבותם של עובדי הוראה ממוצא אתיופי במערכת החינוך. בשלוש השנים האחרונות חל צמצום משמעותי בפערים בבוגרי י"ב הזכאים לבגרות. בשנים אלה עלה שיעור יוצאי אתיופיה הזכאים לתעודת בגרות מ-54% ל-63%. הפער בין יוצאי אתיופיה לבין כלל התלמידים צומצם לכדי פחות מ-10%, בהשוואה ל-20% לפני עשור ולכ-15% לפני שלוש שנים. כיום 40% מיוצאי אתיופיה זכאים לתעודת בגרות שמזכה בכניסה להשכלה גבוהה, לעומת כ-31% לפני שלוש שנים. הממשלה עודנה מחויבת לפעול על מנת לצמצם את הפערים, אך אנו עדים לעשייה משמעותית בתחום החינוך. תחום ההשכלה הגבוהה – המועצה להשכלה גבוהה מפעילה תוכנית חמש-שנתית בהיקף של כ-45 מיליון שקלים בשנה, אשר מיועדת להגדיל את מספר הסטודנטים יוצאי אתיופיה בלימודי התואר הראשון מכ-2,500 ל-3,500 בחמש שנים. בנוסף, התוכנית כוללת מלגות לעידוד סטודנטים מצטיינים בהשתלבות בתואר שני מחקרי ומלגות לתלמידי תואר שלישי. החינוך הבלתי-פורמלי והמעורבות החברתית – משרד החינוך פועל להגברת ההשתתפות של ילדים ונוער ממוצא אתיופי בחוגי העשרה, בתנועות נוער ובמסגרות חינוך בלתי פורמלי, לאחר שעות בית הספר. כ-4,000 ילדים ב-24 רשויות השתתפו בחוגי העשרה, ולמעלה מ-5,000 בני נוער השתתפו בתנועות נוער, בקורסי מדריכים צעירים ובשנת שירות בשנת 2018. המעורבות החברתית ושירות צבאי – בשנת 2018 למעלה מ-3,000 בני נוער השתתפו במסגרות הכנה לצה"ל, כ-600 הורים השתתפו בסדנאות גדנ"ע הורים ולמעלה מ-1,300 חיילים השתתפו בסדנאות משתחררים. ניתן לראות כמה מגמות חיוביות בכל הנוגע לשירות צבאי משמעותי בקרב חיילים יוצאי אתיופיה. בשנים 2014–2017 חלה ירידה משמעותית בשיעור הנשירה בקרב חיילות וחיילים יוצאי אתיופיה והשתווה לשיעורם בכלל צה"ל. הירידה בשיעור הנשירה דרמטית – מ-24% לכ-14% בקרב החיילים ומ-13% ל-6% בקרב חיילות. בנוסף, ישנה עלייה בהיקף היוצאים לקורס קצינים בכל שנה, במיוחד אצל נשים – שם מדובר בגידול של יותר מפי שניים, מ-32 צוערות בשנת 2014 ל-70 בשנת 2017. תעסוקה – אנו ניצבים מול אתגר של סגירת פערים משמעותיים בשכר. לצורך זה נעשות פעולות הן בסיוע להשתלבות בתעסוקה רווחית יותר והן בחיזוק תחום הפיתוח העסקי והיזמות. זרוע העבודה במשרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים מפעילה תוכנית להכוון תעסוקתי, מעניקה שוברים להכשרות מקצועיות ומתקצבת מסגרות עבור צעירים מצטיינים. עד כה השתתפו בתוכניות אלה כ-3,800 אזרחים. כ-85% מאלה שלא עבדו הושמו בעבודה, כשליש דיווחו על שיפור בשכר וכשני שלישים דיווחו על שיפור בתנאי העבודה. בנוסף, משרד הכלכלה מפעיל תוכניות בתחום הייעוץ העסקי, ובמסגרתן ניתן ליווי ל-561 יזמים ובעלי עסקים בסכום כולל של כ-4 מיליון שקלים בשנים 2016, 2017, 2018. המשרד גם מעמיד הלוואות מיוחדות לרשות בעלי עסקים יוצאי אתיופיה. << קריאה >> קארין אלהרר (כחול לבן): << קריאה >> יש לך טבלאות מיוחדות לאתיופים? << דובר_המשך >> שר העלייה והקליטה יואב גלנט: << דובר_המשך >> דיור – בתפקידי הקודם כשר הבינוי והשיכון נפלה בחלקי הזכות לפעול לקידום תחום הדיור למען יוצאי אתיופיה. חברותיי וחבריי חברי הכנסת האתיופים היו שותפים לעניין הזה יחד איתי. הפעלנו שתי תוכניות בהשקעה תקציבית של כ-600 מיליון שקלים – קרן הלוואות לדיור בסך 600,000 שקלים בתנאי ריבית מיוחדים, והייתי אומר אפסיים, שמסייעת למשפחות צעירות שאינן מקבלות אפשרות למשכנתה ובשל כך אינן יכולות להתקדם לשלב רכישת דירה. לאחר שנים רבות של חוסר היענות לתוכניות הממשלתיות זכו סוף-סוף, עד סוף שנת 2018, 316 משקי בית לרכוש דירות, וב-2019 החלו ברכישה 110 משפחות נוספות. הגרלה נוספת התקיימה לפני שבועות אחדים. פרויקט רחב נוסף הוא פרויקט להתחדשות עירונית בשכונות שבהן שיעור גבוה של אזרחים יוצאי אתיופיה בערים רחובות, ראשון לציון ונתניה. מדובר בפרויקט אשר משפיע על חייהם של אלפי תושבים וכולל אלפי דירות. בהערת אגב אומר רק שבשכונת קריית משה, שבה יש 1,300 משפחות, רובן ככולן מבני העדה האתיופית, אנחנו למעשה עושים התחדשות עירונית. נבנה שם כ-10,000 יחידות דיור שבמסגרתן גם תיווצר אינטגרציה, גם כל 1,300 המשפחות יזכו בדירות חדשות, מרווחות, וגם יהיה עירוב עם כלל האוכלוסייה, כפי שאני מניח שכולנו רוצים. בתחום הרווחה פעל משרד הרווחה והשירותים החברתיים למיצוי הזכויות המגיעות להם ולהגדלת צריכתם מן השירותים המוענקים לכלל האזרחים. בשנת 2018 השתתפו 310 נערים ונערות ומשפחותיהם בתוכניות ממוקדות לנערים בסיכון ולמשפחותיהם, וכן 240 משפחות בתוכנית המיועדת לשיקום משפחות בכל תחומי החיים. בתחום הבריאות משרד הבריאות פועל לשפר את איכות שירותי הרפואה שמקבלים האזרחים יוצאי אתיופיה, תוך הגברת מיצוי זכויותיהם במערכת הבריאות. במסגרת תוכנית זו הוכפל מספר המגשרים במרפאות בבתי החולים הממשלתיים אשר מסייעים לאוכלוסיות המבוגרים והעולים החדשים בקבלת שירות רפואי ובהנגשה לשונית ותרבותית. במקביל משרד הבריאות מתמרץ את קופות החולים להפעלת תוכניות טיפול ומניעה של מחלות בקרב האוכלוסייה המבוגרת, ובה – מקרב יוצאי אתיופיה. כך לדוגמה בתחום מניעה וטיפול בסוכרת, קיבלו בשנת 2018 כ-450 יוצאי הקהילה טיפול פרטני בתחום זה. קיים עוד מגוון רחב של פעולות שעושה הממשלה במסגרת תוכנית הפעולה למען בני העדה האתיופית, הכוללת למעלה מ-90 פעולות שונות. ואולם, חשוב לי לסיים באמירה על החשיבות שרואה הממשלה בשילובם של אנשי מקצוע יוצאי העדה האתיופית בכלל השירותים החברתיים ובשירות המדינה. בשנתיים האחרונות נקלטו כ-50 אקדמאים וכ-30 סטודנטים בנציבות שירות המדינה. הנציבות מפרסמת בכל שנה דוח גיוון תעסוקתי שמתווה לנו את הדרך להשגת ייצוג הולם של יוצאי אתיופיה בכל המשרדים ובמגוון תפקידים ודירוגים. כ-300 מורים יוצאי אתיופיה נקלטו בשלוש שנות הלימוד האחרונות במשרד החינוך, והמשרד נערך לקליטתם של מורים נוספים. גם במשטרת ישראל נקלטו בארבע השנים האחרונות 275 יוצאי אתיופיה, שהם 3.8% מכלל המגויסים – פחות או יותר פי שניים משיעורם באוכלוסייה הכללית. ממשלות ישראל לדורותיהן, והממשלה הנוכחית במיוחד, עשו ועושות עבודה מאומצת לאורך שנים לקליטתם של עולי אתיופיה בישראל. יש עוד מה לעשות ולשפר, אך הממשלה הזאת לקחה על עצמה את האחריות, ביצעה במעשים, ולא בדיבורים, ותמשיך בזאת, כך שנראה תוצאות נוספות בשנים הקרובות. תודה רבה לכם. << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> תודה רבה לשר הקליטה יואב גלנט. עכשיו אנחנו עוברים לדעות נוספות של דקה. אני אקפיד מאוד שתהיה דקה ולא יותר. נתנו לנושא בזמן הנאומים השונים מעל ומעבר, בגלל החשיבות של הנושא, אבל בדעות הנוספות התקנון אומר דקה, ואני מבקש להצטמצם ולהיות יעילים ולהביע דברים שלכם בדקה. ראשון נרשם חבר הכנסת מרדכי יוגב. בבקשה. << דובר >> מרדכי יוגב (איחוד מפלגות הימין): << דובר >> אדוני היושב-ראש, שר העלייה והקליטה, חבריי חברי הכנסת, העדה האתיופית בישראל היא באמת עדה מופלאה. היא נס ופלא, חלק מנצח ישראל, שדורות על דורות, אולי עוד מימי בית ראשון, לא זכינו, וזכינו לקבץ ולהתחבר יחד בדור הזה. היא מיוחדת מאוד בעדינות ובצניעות, וזכיתי להכיר אותם עוד בהיותי בצבא כמפקד של אנשים מצוינים וגם לאחר מכן, בהיותי מזכ"ל בני עקיבא, כממנה – גם קומונריות רבות, אבל גם ראש אגף מעורבות חברתית וקליטה, יהודי מצוין, משה סלומון, למי שמכיר. ידענו שיש דברים שאנחנו לא מבינים – גם בעדינות הזאת, כפי שראינו אותם בראיונות, שהם מורידים את פניהם, וחשבנו שיש פה חוסר ביטחון, אבל היה פה כבוד למי שאנחנו מראיינים. כל מי שחווה את החוויה הזאת בוודאי יודע על מה אני מדבר. << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> תודה. אתה שומע את הצלצול, כן? << דובר_המשך >> מרדכי יוגב (איחוד מפלגות הימין): << דובר_המשך >> אנחנו כאן בגלל רצף מקרים מצערים מאוד, וצר לי שאנשי העדה והוריו של סלומון טקה זיכרונו לברכה יצאו. בגלל רצף המקרים האלה – ואני, כחבר ועדת העלייה והקליטה משך כל שלוש הכנסות האחרונות, הבנו שיש פה צורך בעדה הזאת לטפל גם מעבר לתקופות העלייה והקליטה, אדוני השר. יש פה צורך לטפל גם בדור שני ושלישי. יש אומנם אנשים מצוינים, שהפכו לרופאים, שהפכו לקצינים בכירים, שהפכו למובילים, אבל יש צורך ביותר. פה אני בבקשה – ונציג הממשלה פה, כבוד השר גלנט: 1. שקבינט הקליטה בנושא הזה – משום שרבו המקרים, משום שרבה התסיסה, עם כל מה שנעשה, ואני מקבל את מה שאתה אומר – יתכנס מעת לעת ובזמנים קרובים יותר; 2. שיתמנה במשרד ראש הממשלה – שורה אחרונה – – – << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> חבר הכנסת יוגב, אתה כבר עברת שתי דקות. << דובר_המשך >> מרדכי יוגב (איחוד מפלגות הימין): << דובר_המשך >> שורה אחרונה: שיתמנה במשרד ראש הממשלה יועץ אמיתי – לא רק לקראת הבחירות – לענייני העדה, אדם שידע לעמוד על כל העשייה בכל משרדי הממשלה וידע לטפל בדברים. נעשה הרבה; צריך לטפל יותר, כדי שהחיבור של בני העדה לעם ישראל יהיה טוב יותר. תודה. << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> תודה לחבר הכנסת יוגב. חבר הכנסת יעקב טסלר, בבקשה. << דובר >> יואל יעקב טסלר (יהדות התורה): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני רוצה לנצל הזדמנות זו של דיון על הכישלון בקליטתם של יהודי אתיופיה ולהזכיר לכולם שהדיון הציבורי החל בעקבות אלימות נוראה של שוטר כנגד נער אתיופי והתנהלות אלימה באופן כללי של שוטרים רבים כנגד אוכלוסייה אזרחית. עלינו, חברי הכנסת, מוטלת חובה מוסרית ושליחותית למחות בכל תוקף נגד תגובות אלימות בלתי סבירות של שוטרים נגד חרדים, נגד אתיופים ונגד אזרחים תמימים. לפני כמה שבועות הזדעזענו כולנו מהכאת נער חרדי מוגבל בשכלו עד זוב דם וללא שום סיבה. לפני כמה ימים נחרדנו שוב מתיעוד של שוטר שמשך בפאותיו של מפגין חרדי מבית שמש באופן משפיל, מביש ומיותר לגמרי. בכלל, פיזור ההפגנות נעשה כמעט תמיד תוך גילויי אלימות בלתי נדרשים, ולצערי, כאשר מדובר באוכלוסייה החרדית, היא מוגזמת ובלתי סבירה. אני קורא לשר לביטחון הפנים לשים קץ לתופעה המבישה, לעשות בדק בית יסודי ולוודא כי המשטרה מקיימת חקירת עומק אמיתית במהירות המרבית. אני מצפה, יחד עם שאר אזרחי המדינה, לקרוא את ממצאי החקירה ולשמוע מהן המסקנות המעשיות שיוסקו. תודה רבה. << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> תודה רבה לחבר הכנסת טסלר. חבר הכנסת מיכאל ביטון – איננו. חברת הכנסת מיקי חיימוביץ', בבקשה. << דובר >> מיקי חיימוביץ' (כחול לבן): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חבריי וחברות הכנסת, רשמת נכבדה, בפעם הבאה כשתצאו לרחוב או כשתשבו בגן ציבורי סתם ככה או כשתעבור לידכם ניידת משטרה, נסו לדמיין לרגע מציאות אחרת – מציאות שבה אתם בדיוק מי שאתם, רק שצבע העור שלכם קצת כהה, או אפילו מאוד. אני ניסיתי לעשות את זה מאז ששידרנו בזמנו בתוכנית המערכת את הסרט "החשוד המיידי". אתם יודעים מה? לא הצלחתי. אין לי מושג איך זה מרגיש. אני אישה לבנה, פריבילגית. כנראה שלא אבין ולעולם לא אחווה את החשש שמלווה כיום ישראלים צעירים בני העדה האתיופית. לכן, כל מה שנשאר לי זה לנסות לשנות. עשיתי את זה אז דרך התקשורת, ואני אעשה את זה כאן דרך המשכן הזה. זו הבטחתי לכם. אני מקווה שזה יהדהד, וצר לי מאוד שהם יצאו מכאן בתחושה הקשה שהם יצאו מכאן. החברה הישראלית נגועה באופן עמוק בנגע הגזענות. ככל שנמהר להפנים זאת כך ייטב. השלב הראשון בכל תהליך ריפוי הוא הכרה בבעיה. מחלה שלא מטפלים בה בסוף הורגת. << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> תודה רבה לחברת הכנסת חיימוביץ'. חברת הכנסת אורלי פרומן. << דובר >> אורלי פרומן (כחול לבן): << דובר >> אדוני שר הקליטה, אם הכול כל כך טוב, אז למה כל כך כל כך רע? אדוני היו"ר, חבריי, השבוע שמענו התבטאות נוראה של שר החינוך, שבחוסר אחריות משווע הדיר אוכלוסייה שלמה רק בשל העדפה מינית שלה. תמיכה בטיפולי המרה היא דבר חמור ומנוגד לעמדת משרד הבריאות, אך מעבר לכך, היא דבר מסוכן מאוד כאשר היא מגיעה מצידו של שר החינוך. אלפי תלמידים מתמודדים עם העדפתם המינית ועם המחיר החברתי שהם עלולים לשלם על יציאה מהארון, בדיוק בגילים שבהם הם במערכת החינוך. כיצד יעלה על הדעת שדווקא שר החינוך, העומד בראש המערכת, יאותת להם שהם אינם מושלמים או אינם רצויים בדיוק כפי שהם ובדיוק כפי שברא אותם אלוהים? בחרתי לדבר על נושא זה משום שאני רואה קשר ישיר בין אי-קבלת השונה והאחר כאן לבין אי-קבלת השונה כאשר מדובר באוכלוסייה בעלת צבע עור שונה. השוטרים, המעסיקים, השופטים וכן השרים, כולם יוצאי מערכת החינוך. אם הנהגת המדינה לא מהווה דוגמה ומופת לסובלנות, לאהבת האדם באשר הוא אדם, אל לנו להתפלא שהיא, אותה ממשלה, נכשלה גם במשימת הקליטה של יהודי אתיופיה. בכל התפקידים שמילאתי היה נושא השוויון והסובלנות נר לרגליי, וכך גם ימשיך להיות. << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> תודה רבה. חבר הכנסת מיכאל מלכיאלי – איננו. גם חבר הכנסת ינון אזולאי איננו. חבר הכנסת יצחק פינדרוס, בבקשה. << דובר >> יצחק זאב פינדרוס (יהדות התורה): << דובר >> אדוני היושב-ראש, בוא נודה על האמת: ההפגנות האחרונות היו סימפטום. ממשלות ישראל לדורותיהן נכשלו פעם אחר פעם, בקליטת כל העליות: פעם יהודי צפון אפריקה, פעם יהודי אתיופיה, פעם יהודי צרפת. הן נכשלו בעניין הזה, ולמזלם הטוב של יהודי אתיופיה זה גם ניכר, ורואים את זה גם בפארקים. לצערנו הרב, התפיסה הראשונית, שאומרת שמדינת ישראל היא כור היתוך, ושאתה צריך להיות תל אביבי, ישראלי ואשכנזי בשביל להצליח במדינת ישראל, היא הכישלון, וצריכים להצביע עליו. כל חברי הכנסת שדיברו גבוהה-גבוהה היו חלק מאותן ממשלות ומאותן תפיסות ומאותם ערכים. נכבד את השונה, נבין את השונה, גם אם הוא לא מסכים איתנו. לא צריך לעשות לינץ' לאף שר, גם אם הוא אומר משהו שאתם לא חושבים שהוא נכון ואתם לא מסכימים איתו; לא להפוך את זה ללינץ'. וזה בא מאותו מקום – בסוף, אתה עושה לינץ' לאותו נער צעיר בפארק. השוטרים לא אשמים, הם בבואה של מה שמחנכים אותם ומה שמובילים אותם בחברה הישראלית. אני רוצה לסיים, בתוך דקה, ולהזכיר נאום של יושב-ראש הכנסת בפעם הראשונה בטקס הדלקת המשואות, שבו – אני מצטט: אינני רואה לנגד עיניי כור היתוך תרבותי. להפך. השוני, שיש הרואים בו גזרה – אני חווה אותו כברכה. יש מי שרואים בגיוון התרבותי והאתני של ישראל אסון. הם רואים במחלוקת ובהבדלים בינינו סימן להתפוררות. אבל אני רואה בהם סימן לחיים, הבטחה לצמיחה. נכבד את השונה, נפסיק להשתמש בגזענות כשזה טוב לנו פוליטית, וכשזה לא טוב לנו פוליטית – להשתמש באותם מוטיבים ובאותם דברים. כשיקבלו אותנו כחרדים בחברה התל אביבית ויקבלו את התל אביבי בחברה הערבית, נוכל לבוא ולדבר בידיים נקיות כאן, במשכן הזה, נגד הגזענות. תודה רבה. << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> תודה רבה. חברת הכנסת קארין אלהרר, בבקשה. << דובר >> קארין אלהרר (כחול לבן): << דובר >> תודה רבה, אדוני היושב-ראש. כנסת נכבדה, הדברים שנשמעו כאן על ידי הדוברים הקודמים מרעידים את אמות הסיפים. אין דרך אחרת לומר זאת. אני שמעתי את תשובתו של השר גלנט והצטערתי, כי הבנתי שהם לא הבינו את הפואנטה. הפואנטה היא שאם רוצים באמת שילוב, אם רוצים באמת שוויון, אי-אפשר לנהל פנקסנות על כמה נותנים ליוצאי אתיופיה, על כמה נותנים לבני הקהילה. צריך להבין: רוב הצעירים והצעירות שיצאו להפגנות הם ישראלים כמוני וכמוכם. הם נולדו כאן. הם יודעים עברית. הם לא צריכים הנגשות. הם לא צריכים רשימות מיוחדות. הם רוצים וצריכים, ומגיע להם, להיות כאחד האדם במדינת ישראל. הם רוצים וצריכים, ומגיע להם, שוויון – כן, אותה מילה שלא כל כך רוצים להזכיר אותה, שכתובה במגילת העצמאות. הגיע הזמן שזה יפסיק להיות כותרת וסיסמה נבובה שאין מאחוריה שום דבר. האנשים האלה הם אנחנו: היום זה הם, מחר זה מישהו אחר. אז אני גם בפנייה לציבור הרחב: אל תגידו: איבדנו אותם. מי שאיבד אותם, אני מבטיחה לכם, מעולם לא היה איתם. תודה. << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> תודה רבה. אנחנו רוצים לשאול את המציעים מה הם מבקשים שנצביע, אבל נדמה לי שאת אף אחד מהם אני לא רואה. אבל כל חבר כנסת יכול לבקש. רגע אחד, מה התקנון? שאם אין אף אחד, אז כל חבר כנסת יכול לבקש. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> ועדת חינוך. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> ועדת חינוך. << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> הוועדה היחידה שקיימת, הרלוונטית, זו ועדת חינוך. אז אתם רוצים שזה יהיה בוועדת החינוך? אז בואו נצביע. מי בעד העברת ההצעות לסדר-היום, כולן, לוועדת החינוך? מי נגד? הצבעה בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – רוב נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הנושא לוועדת החינוך, התרבות והספורט, נתקבלה. << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> פה אחד. הנושא יעבור לוועדת החינוך. << נושא >> הצעת חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי (תיקון מס' 2), התשע"ט–2019 << נושא >> [מס' מ/1289; דברי הכנסת, חוב' ט', ישיבה 20; נספחות.] קריאה שנייה וקריאה שלישית << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> אנחנו נעבור לסעיף הבא בסדר-היום: הצעת חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי (תיקון מס' 2), התשע"ט–2019 – קריאה שנייה וקריאה שלישית. קיבלה פטור מחובת הנחה, כפוף להנחה על שולחן הכנסת. תציג את הצעת החוק יושבת-ראש הוועדה המיוחדת לדיון בהצעת חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי (תיקון מס' 2), התשע"ט–2019 – הוראות שעה לעניין מינוי נאמן, חברת הכנסת אוסנת הילה מארק. בבקשה. << דובר >> אוסנת הילה מארק (יו"ר הוועדה המיוחדת): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, בשם הוועדה המיוחדת שדנה בהצעה, אני מתכבדת להביא לפניכם את הצעת חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי (תיקון מס' 2), התשע"ט–2019. מדובר בהצעת חוק ממשלתית העוסקת במינוי נאמנים בחדלות פירעון, ומוצעת כהוראת שעה עד ליום 1 ביולי 2020. אני רק אתן הסבר: זה מוצע עד 2020 מהסיבה היחידה שאין כרגע כנסת ואין כרגע ממשלה. חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי – בעוד חודשיים, ב-15 בספטמבר 2019, הוא עתיד להיכנס לתוקף. לפי החוק החדש, בכל סוגי הליכי חדלות הפירעון ניתן יהיה למנות נאמן, שהוא בעל תפקיד מן השוק הפרטי האחראי לניהול הליכי חדלות הפירעון. בחוק החדש נקבעו גם תנאי כשירות ברורים לתפקיד הנאמן והליך מינוי מסודר, שכולל מינוי של שתי ועדות ציבוריות שיגבשו רשימה של נאמנים כשירים, וזאת תוך הסתמכות על תקנות שיתקין שר המשפטים. ואולם, בשל פגרת הבחירות המתמשכת, ועדת החוקה לא יכולה לדון, ולאשר את התקנות המסדירות את הליך הגיבוש של רשימת הנאמנים הכשירים, וההיערכות למינוי הנאמנים לפי הסדר הקבוע בחוק החדש לא הושלמה. לפיכך, הממשלה מציעה לקבוע הסדר ביניים למינוי נאמנים כתחליף זמני לגיבוש רשימת הנאמנים לפי החוק החדש. התיקון המוצע, שנוסח כהוראת שעה עד ליום 1 ביולי 2020, נועד לשמר ככל האפשר את אופן המינוי ותנאי הכשירות הקיימים היום. בחדלות פירעון של תאגידים, בית המשפט ימנה נאמן שהוא עורך דין או רואה חשבון, או מי שהוא בעל מיומנות מיוחדת, או ניסיון מוכח בניהול התאגידים בהליכי חדלות פירעון, שבית המשפט שוכנע שהם בעלי כישורים וניסיון מקצועי מתאימים. הממונה ימליץ לבית המשפט על כמה מועמדים שלא מתוך רשימת הנאמנים שבחוק, על פי אמות מידה שוויוניות, וזאת באותו אופן שהוא פועל היום. לגבי חדלות פירעון של יחידים, הממונה יוכל למנות את הנאמן מתוך רשימת הנאמנים שלפי החוק החדש, על פי אמות מידה שוויוניות. בוועדה מובהר כי המינוי ימשיך להיות כפי שהוא היום – מתוך רשימת המנהלים המיוחדים שגיבש הכונס הרשמי בהליך מכרז. עוד הובהר בוועדה כי גם רשמי ההוצאה לפועל שיוכלו למנות נאמנים בהליכים של חובות נמוכים ימנו אותם מאותה רשימה ובאופן שוויוני, לפי רוטציה. בנוסף, כדי להפעיל את החוק החדש במועד כניסתו לתוקף, יש צורך להתקין תקנות בנושא אגרות, שאישורן הוא בסמכות ועדת החוקה בלבד. כדי לאפשר את התקנת התקנות בתקופת הנוכחית, שבה לא הוקמה ועדת החוקה של הכנסת, מוצע לקבוע כי באופן זמני, לתקופת הכנסת העשרים-ואחת בלבד, ניתן יהיה להתקין תקנות לאגרות כאמור על ידי ועדה לעניין מסוים כפי שתקבע הכנסת. להצעת החוק אין הסתייגויות או בקשות רשות דיבור. אני מבקשת מחברי הכנסת לאשר אותה בקריאה השנייה ובקריאה השלישית בנוסח שמוצע על ידי הוועדה. תודה. << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> תודה רבה. אנחנו עוברים להצבעה. << קריאה >> מיקי לוי (כחול לבן): << קריאה >> אדוני היושב-ראש, אני רוצה לציין שרק בחסותה של האופוזיציה החוק הזה יעבור. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> לגמרי. << קריאה >> מיקי לוי (כחול לבן): << קריאה >> יכולנו להפיל אותו עכשיו. מתוך אחריות אני לא עושה את זה – – – האופוזיציה – – – הצעת חוק ממשלתית. << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> הצעת החוק מוגשת ללא הסתייגויות לקריאה שנייה ולקריאה שלישית, וגם לא הוגשו בקשות דיבור, ולכן אנחנו ניגשים להצבעה. מי בעד הצעת חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי (תיקון מס' 2), התשע"ט–2019? מי נגד? מי נמנע? בקריאה שנייה. << קריאה >> מיקי לוי (כחול לבן): << קריאה >> ככה – – – הצבעה בעד סעיפים 1–2 – רוב נגד – אין סעיפים 1–2 נתקבלו. << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> אושרה פה אחד בקריאה שנייה. אני מבקש מכם עכשיו להצביע בקריאה שלישית. מי בעד הצעת חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי (תיקון מס' 2), התשע"ט–2019, בקריאה שלישית? הצבעה בעד החוק – 7 נגד – אין חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי (תיקון מס' 2), התשע"ט–2019, נתקבל. << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> כמה יש? שבעה בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת החוק התקבלה בשלוש קריאות. תם סדר-היום. ישיבה זו נעולה. << סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 13:59. << סיום >>