דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוברת ב'
ישיבה ד'
הישיבה הרביעית של הכנסת העשרים-ושתיים
יום שלישי, ל' בתשרי התש"ף (29 באוקטובר 2019)
ירושלים, הכנסת, שעה 16:00
תוכן העניינים
נאומים בני דקה 4
חמד עמאר (ישראל ביתנו): 4
יאיר גולן (המחנה הציוני): 5
יזהר שי (כחול לבן): 5
משה ארבל (ש"ס): 6
ג'אבר עסאקלה (הרשימה המשותפת): 7
אלון שוסטר (כחול לבן): 7
סעיד אלחרומי (הרשימה המשותפת): 8
איתן גינזבורג (כחול לבן): 9
מירב כהן (כחול לבן): 9
מיכאל מרדכי ביטון (כחול לבן): 10
אורלי פרומן (כחול לבן): 11
עופר כסיף (הרשימה המשותפת): 12
יועז הנדל (כחול לבן): 12
חוה אתי עטייה (הליכוד): 13
יעל גרמן (כחול לבן): 13
אלכסנדר קושניר (ישראל ביתנו): 14
חילופי גברי בוועדות הכנסת 15
אבי ניסנקורן (יו"ר הוועדה המסדרת): 15
נאומי בכורה של חברי הכנסת 15
ווליד טאהא (הרשימה המשותפת): 15
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): 18
מתן כהנא (הימין המאוחד): 21
נפתלי בנט (הימין המאוחד): 23
ישיבה מיוחדת לזכרו של שר התיירות וחבר הכנסת רחבעם זאבי (גנדי), זיכרונו לברכה, במלאות 18 שנים להירצחו 24
היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 24
ראש הממשלה בנימין נתניהו: 26
שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל: 28
עודד פורר (ישראל ביתנו): 29
<< נושא >> נאומים בני דקה << נושא >>
<< יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >>
חברי הכנסת, היום ל' בתשרי התש"ף, 29 באוקטובר 2019. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת.
אנחנו פותחים בנאומים בני דקה, ואחר כך – נאומי בכורה של חברי הכנסת. בסביבות השעה 17:00 אנחנו נקיים ישיבה מיוחדת לזכרו של שר התיירות וחבר הכנסת האלוף במילואים רחבעם זאבי גנדי במלאת 18 שנים להירצחו.
אנחנו נצביע. אני מפעיל את ההצבעה לצורך הרשמה בלבד לנאומים בני דקה. חברי הכנסת, מי שמעוניין מוזמן להירשם. חבר הכנסת חמד עמאר, תפתח בבקשה היום את הנאומים.
<< דובר >> חמד עמאר (ישראל ביתנו): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אתמול קיבלתי הרבה שיחות טלפון, בעצם הוצפתי בשיחות טלפון, מתושבים מהצפון, במיוחד דרוזים מהכפרים הדרוזיים. כולם קראו איזו כתבה באחד העיתונים שדיברה על כך שחבר הכנסת אלעזר שטרן מכחול לבן מקדם הצעת חוק שתאסור שימוש בתנורי הסקה בעץ, נפט, סולר. אנשים כל כך היו מודאגים, שאפילו ראש מועצת בית ג'ן התקשר אליי. למי שלא יודע, בבית ג'ן יש שלג בחורף. גם ברמת הגולן יש שלג בחורף. לאסור שימוש בתנורי הסקה בעץ זה מכה אנושה לאנשים האלה. הם במצב כלכלי הכי קשה שיש.
לכן, אני קודם כול פונה לחבר הכנסת אלעזר שטרן: תוריד את הצעת החוק הזאת. היא פוגענית מאוד. היא פוגעת באוכלוסייה הכי חלשה שיש. שנית, הציבור לא יכול לעמוד בהצעת החוק הזאת. אני לא רוצה להגיד, אבל עשרות שנים, מאות שנים, אנשים מחממים את הבתים שלהם בעץ. שלישית, אני עצמי אעשה הכול כאן בכנסת על מנת שהצעת חוק כזאת לא תעבור. לא תהיה הצעת חוק כזאת במדינת ישראל, כי היא הצעת חוק פוגענית. אנחנו מחממים את הבתים שלנו בתנורי הסקה בעץ. גם אני עושה את זה, הרבה עושים את זה; בעצם כל אנשי הצפון עושים את זה.
שוב אני פונה לחבר הכנסת אלעזר שטרן – חבל שהוא לא נמצא כאן איתנו. אני מכיר אותו אישית, ואני חושב שאין כוונתו לפגוע באזרחים שהם במצב כלכלי הכי קשה. אני פונה אליו שוב שיוריד את הצעת החוק הזאת מסדר-יומה של הכנסת. היא לא צריכה להגיע בכלל לדיון בכנסת.
בסוף, אני רוצה להגיד לכל אלה המודאגים: אפילו עדיין אין ממשלה, כך שאין הצעות חוק. אל תדאגו, אל תחשבו שכבר יהיה עונש כזה של 14,400 שקל לכל מי שישתמש לחימום הבית בתנורי הסקה בעץ. לא תהיה הצעת חוק, אין הצעת חוק כזאת. תודה רבה.
<< יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >>
תודה, חבר הכנסת חמד עמאר. חבר הכנסת יאיר גולן, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת יזהר שי.
<< דובר >> יאיר גולן (המחנה הציוני): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, בעוד שעה קלה נציין את יום הזיכרון לרחבעם זאבי, זיכרונו לברכה. אני אתייצב לאירוע הזה מתוך נאמנות לנוהג הכנסת ומתוך כבוד לרחבעם זאבי כלוחם, כמפקד, כמשרת ציבור, כמחוקק וכשר.
עם זאת, לנוכח הפרקים השנויים במחלוקת בעברו הפוליטי והאישי, ראוי לכנסת וראוי למדינת ישראל לבטל יום זיכרון זה. האנשים הזוכים להנצחה לאומית, ראוי שיהיו מנהיגי הדור ומופת לדורות שעוד יבואו. את הנצחת זכרו של רחבעם זאבי ראוי להזכיר ברמה המקומית, המוסדית, המשפחתית. ואני אומר את הדברים מתוך כבוד רב לו, לפרקי מורשתו, אלה שבהם ראוי ונכון להתגאות. תודה.
<< יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >>
תודה, חבר הכנסת יאיר גולן. חבר הכנסת יזהר שי, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת משה ארבל.
<< דובר >> יזהר שי (כחול לבן): << דובר >>
תודה, אדוני היושב-ראש. חברות וחברי הכנסת, אתמול הוגש כתב אישום על המתה בקלות דעת כנגד ראש מכינת בני ציון ומנהל התוכניות החינוכיות, שהיה מדריך בטיול ההוא שהפך לאסון באפריל 2018. תשע נערות ונער נהרגו באסון הנוראי ההוא, ושניים נוספים נחבלו חבלות חמורות. ואני שואל את עצמי: האם למדנו מספיק? האם עשינו מספיק, אנחנו, כאנשים שאמורים לחוקק ולפקח על עבודות המשרדים השונים כדי למנוע חלילה את האסון הבא?
קודם כול, בואו נזכור: מדובר במפעל לאומי חשוב מאין כמותו. המכינות מקבלות את מיטב הנוער שלנו, מכשירות את הנוער שמתנדב לדחות את השירות הצבאי שלו ולהיות שם, לרכוש כלים נוספים, לעסוק בפעילות ציונית, ערכית, חברתית, ואחרי כן לתת חזרה, אם במסגרת השירות הלאומי או הצבאי שלהם וכמובן כשהם יוצאים לחיים האזרחיים ואם בכל מסגרת אחרת. חובה עלינו להסתכל אחורה, להסתכל על מה שהיה שם, ולבדוק את תפקידנו בכל המעגל הזה של הגנה על שלום המשתתפים במכינות הצבאיות.
בסיכום הבדיקה של מבקר המדינה בנושא נאמר שמתוך אחריות לאומית למניעת האסון הבא, על משרד החינוך ומשרד הביטחון ללמוד את הפערים ולהסיק מסקנות. לא ראינו, לא ראינו עדיין עבודה מסודרת שהתפרסמה, נחקרה, נבדקה וגם נחקקה בספרים השונים. אני קורא למשרד החינוך ולמשרד הביטחון לשתף פעולה, ולנו כמחוקקים ומפקחים לעשות את כל מה שניתן כדי ללמוד, להסיק מסקנות ולמנוע חלילה את האסון הבא, כדי להמשיך את המפעל המפואר הזה לטובת מדינת ישראל. תודה.
<< יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >>
תודה, חבר הכנסת יזהר שי. חבר הכנסת משה ארבל, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת ג'אבר עסאקלה.
<< דובר >> משה ארבל (ש"ס): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, מזה תקופה אנו עדים לכנופיה שמנצלת את תמימותם ותמימותן של נערים ונערות רבים, רובם מאוכלוסיות מוחלשות, שמוצע להם מימון כרטיס טיסה וטיול לחו"ל בתמורה ליצוא צמח הגת. מנתונים שקיבלתי ממשרד החוץ עולה כי למעלה מ-70 נערים ונערות עצורים ברחבי העולם בגין סחר בגת, שנחשב לסם מסוכן באותן מדינות. נציג משרד החוץ שעימו שוחחתי בנושא עדכן אותי בדבר מאסרו של נער ישראלי ממוצא אתיופי בטורקיה שנשפט לעשר שנות מאסר. שמו לא פורסם לבקשת משפחתו, לנוכח מצבה הרפואי של אימו. שוחחתי עם בני משפחתו, והם מסרו לי פרטים על מצבו.
על אף העובדה שנציגי משרד החוץ הציגו בפני משטרת ישראל את השמות והפרטים של ראשי הכנופיה, נמנעת המשטרה מלטפל בנושא בשל העובדה שהסחר מותר בישראל. על כן, אבקש להעלות את הנושא למודעות חבריי חברי הכנסת וגורמי האכיפה הכלכלית בעניינם על מנת למנוע מנערים ונערות תמימים לחוות עמידה לדין פלילי, ימי מעצר, עונשי מאסר כבדים, תוך שתיקה מוחלטת של המשפחות המוחלשות. אבקש בדקה זו להיות להם לפה, להזהיר גדולים על הקטנים, לשוחח עם הנערים ולא לאפשר להם להתפתות אחר הצעות מפוקפקות מעין אלו לטיולים חינם תמורת סחר בצמח הגת. תודה רבה.
<< יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >>
תודה, חבר הכנסת משה ארבל. סליחה שאני מתערב בדיון, אבל זה כל כך חמור. אני, למשל, פעם ראשונה שומע את הסיפור הזה. אני הייתי מציע לך: אתמול הודעתי שאנחנו עוברים – גם אישרתי אתמול את השאילתות, אז אני מציע לך מאוד להגיש שאילתה, ואז נקבל גם תשובה מוסמכת בנושא הזה. נשמע חמור ביותר.
<< דובר_המשך >> משה ארבל (ש"ס): << דובר_המשך >>
אשתמש בכלי הזה, בשמחה. תודה רבה. תודה.
<< יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >>
חבר הכנסת ג'אבר עסאקלה, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת אלון שוסטר.
<< דובר >> ג'אבר עסאקלה (הרשימה המשותפת): << דובר >>
חבריי חברי הכנסת, אדוני היושב-ראש, אני רוצה להתחיל בלהצטרף לקריאה לחבר הכנסת שטרן למשוך את הצעת החוק בענייני ההסקה, שמבחינת תושבי הצפון זה ממש אסון.
אבל הנושא השני שאני רוצה לדבר עליו זה בהמשך למה שאמרתי אתמול על חוק קמיניץ. היום קיבלתי טלפון מחריד מאישה אלמנה מאחד הכפרים בצפון, שעומדים להרוס לה את הבית. היא מיצתה את כל התהליכים, למרות שהשטח שהבית בנוי בו הוא בשלבי תכנון. אני רוצה לקרוא לממשלה, שאיננה כאן, להקפיא מיידית את ההריסות, את צווי ההריסה, ולחבר הכנסת המיועד להקים את הממשלה הבאה אני קורא: אחד הדברים הראשונים הוא להקפיא את הריסת הבתים. תודה רבה.
<< יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >>
תודה לחבר הכנסת עסאקלה. חבר הכנסת אלון שוסטר, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת ינון אזולאי.
<< דובר >> אלון שוסטר (כחול לבן): << דובר >>
יושב-ראש הכנסת, חברים, מכיוון שהיו שתי התייחסויות של חברי כנסת, לכאורה, לגבי הצעת חוק של אלעזר שטרן, בדקתי את זה. גם אליי הגיעו פניות. מדובר בפנייה של אלעזר שטרן למרכז המחקר והמידע, למוסד שלנו כאן, לבחון את הסוגיה. לא מדובר בהצעת חוק קונקרטית, ולכן אפשר להרגיע את התושבים שפנו – ואני מבין את מצוקתם.
אני מבקש לומר מילה על הנעדרים, השבויים והנעדרים. אני תושב עוטף עזה, וחי כל חיי 1.3 קילומטר מהגבול. בצוק איתן ובתקופה שלאחר מכן נוצר מצב שבו יש לנו, למדינת ישראל, גופות של חיילים שחירפו נפשם למעננו ואזרחים ישראלים שחצו את הגבול ונמצאים מוחזקים באופן לא חוקי, לא אנושי, ברצועת עזה. יחד עם חברי חבר הכנסת גדי יברקן אנחנו נקים את השדולה למען השבת החטופים והשבויים. אני אומר את זה בתור מי שנמצא ועומד בשורה הראשונה – או יעמוד בשורה הראשונה – בכל מקום שיעסקו בשיפור מצב התשתיות ומצב החיים של השכנים שלי ברצועת עזה. אבל העיקרון של אנושיות מול אנושיות, מעשים הומניטריים מול מעשים הומניטריים, צריך לעמוד לנגד עינינו.
אני מאוד מקווה שממשלה חזקה, יציבה, רחבה, יהיה לה העוז, הכוח לעמוד בתשלום מחירים שייתכן שניאלץ לשלם כדי לבצע את המובן מאליו – להשיב גופות של חיילים ולהחזיר אזרחים חטופים שאין לנו מושג מה קורה איתם. תודה רבה.
<< יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >>
תודה, חבר הכנסת שוסטר. חבר הכנסת ינון אזולאי, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת סעיד אלחרומי. ינון אזולאי – איפה? נעלם? טוב, גם קורה. חבר הכנסת סעיד אלחרומי, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת איתן גינזבורג.
<< דובר >> סעיד אלחרומי (הרשימה המשותפת): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, החברה הערבית ותושבי כפר קאסם ציינו היום את יום השנה ה-63 לטבח הנוראי שהיה בכפר: בשעות הערב חזרו אנשים, גברים, ילדים ונשים, ולא ידעו שיש עוצר בכפר, ונרצחו 49 מהם. שני נשיאים של המדינה הגיעו לכפר קאסם והביעו צער על הטבח הזה, אבל אני חושב שהגיעה העת להכיר בטבח כפר קאסם על כל המשתמע מההכרה בטבח הנוראי הזה. צריך לסגור כבר ולעבור הלאה, קדימה, אבל להכיר באופן מלא, על כל המשתמע מזה, בטבח כפר קאסם.
היום פגשנו את הדור הרביעי – השלישי או הרביעי – והילדים. חלק גדול מהפצועים, אם לא כולם, כבר אינם בין החיים, אבל הפצע לא הגליד, הפצע עדיין פתוח, וצריך לעשות את המקסימום לסגור את זה ולהכיר בטבח הנוראי הזה.
<< יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >>
תודה, חבר הכנסת אלחרומי. חבר הכנסת איתן גינזבורג, בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת מירב כהן.
<< דובר >> איתן גינזבורג (כחול לבן): << דובר >>
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. חבריי חברי הכנסת, מינהל התכנון פרסם לאחרונה מסמך המלצות לביטול תמ"א 38 – התוכנית הארצית למיגון מבנים מפני רעידות אדמה. ברור לכולם שרעידת אדמה עומדת לקרות, השאלה היא רק מתי. ולכן, חשוב מאוד להיות מוכנים ולחזק מבנים לפני שהם יהפכו בזמן אסון למלכודות מוות.
אבל צריך לומר את האמת הכואבת: המסמך הזה הוא הודאה בכישלון. המדינה בעצם מעידה שתמ"א 38, שנולדה כתוכנית מצילת חיים, נכשלה במשימה הקריטית לחזק כמה שיותר מבנים ישנים. אבל הכישלון של הממשלה הוא בעיקר במקומות שבהם היא הייתה הכי נדרשת: ביישובים שנמצאים בסיכון גבוה ביותר, על השבר הסורי-אפריקני, שהם בדרך כלל יישובים פריפריאליים. יש בתמ"א 38 חסרונות, אבל יש בה גם הרבה מאוד יתרונות. צריך לחשוב אילו כלים חסרים כדי להתמודד עם הצורך האמיתי בחיזוק מבנים.
לכן, ביטול התמ"א הוא שגיאה. צריך להכניס בה תיקונים, לעדכן אותה, להפוך אותה למשל לוולונטרית עם שיקול דעת לרשויות מקומיות; להפוך אותה מתוכנית ארצית אחידה לתוכנית מודולרית ומותאמת לפי אזורי סיכון ובהתאם לצרכים ולאופי היישובים. ואולי הכי חשוב – צריך ליצור סל של תמריצים תכנוניים וכלכליים למימוש התמ"א באזורים מועדפים בפריפריה, כמו שימוש בקרן התחדשות עירונית, שתקועה שנים במשרד האוצר, עם מאות מיליוני שקלים, ואפשרות לחזור ולגבות היטלי השבחה לרשויות המקומיות.
הכי קל לבטל, אבל הרבה יותר מאתגר זה לשנות ולעדכן. אבל זה עוד לא מאוחר, ואני מקווה שיצטרפו אליי חברי הכנסת לקריאה הזאת. תודה רבה.
<< יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >>
תודה, חבר הכנסת גינזבורג. חברת הכנסת מירב כהן, בבקשה, גברתי. אחריה – חבר הכנסת מיכאל ביטון.
<< דובר >> מירב כהן (כחול לבן): << דובר >>
תודה רבה. אני רוצה לדבר על נושא חברתי חשוב שנדחק לשוליים בימים אלו, כמו נושאים חברתיים רבים אחרים, וזה מצב החירום של מרכזי היום בישראל, מרכזי יום שמעניקים שירותים חיוניים לציבור הקשישים במדינת ישראל. אני רק אסביר מה זה: אלו שירותים שניתנים לאנשים מבוגרים, מכאלה שמתפקדים בצורה נורמטיבית ועד אנשים, שלא נדע, שסובלים מאלצהיימר, נמצאים במצב סיעודי. בעצם, באים אליהם הביתה, לוקחים אותם עם הסעה למרכז היום, ושם הם נהנים מפעילות, מהעשרה, מארוחת צוהריים חמה, מחברה, ואז מחזירים אותם בשעות אחר הצוהריים לבית. זה פשוט אוויר לנשימה לאותם אנשים, למשפחות שלהם. זה מאפשר להם להישאר בבית, לחיות בקהילה, ועדיין לזכות באיזושהי פעילות.
התקצוב של מרכזי היום הוא בחסר, בהגדרה. הם מקבלים חלק מתקציב שעות הסיעוד של אותם אנשים מהביטוח הלאומי. אבל רק כדי לסבר את האוזן, לצורך העניין: הסעה לבן אדם עם מוגבלות, עם כיסא גלגלים, זה למעלה מ-300 שקלים; הם מקבלים על אותו בן אדם 185 שקלים. ברור שהם יקרסו, וברשויות מקומיות שלא תומכות כלכלית במרכזי היום הם פשוט ניצבים בפני סכנת סגירה, ואין פתרון באופק.
הגשתי הצעה דחופה לסדר-היום בנושא הזה. חייבים למצוא להם תקציב בר-קיימא, לעשות להם תוכנית הבראה, ואסור, פשוט אסור לאפשר למרכזי היום לקשישים לקרוס. תודה.
<< יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >>
תודה, חברת הכנסת מירב כהן. חבר הכנסת מיכאל ביטון, בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת אורלי פרומן.
<< דובר >> מיכאל מרדכי ביטון (כחול לבן): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, נושא שקרוב לליבך ולליבי: אימי מסעודה עלתה ב-1963 עם חמישה ילדים, ועוד ארבעה נולדו; אני הקטן. ב-1976, כשהיה לה כמה דקות, ואני בן שש, היא הלכה ללמוד עברית במתנ"ס עם האגף לחינוך מבוגרים, ואני עזרתי לה בשיעורי בית.
היום אני שומע ש-500 מורים באגף לחינוך מבוגרים בהקפאה במשרד החינוך. 11 שנים לא קידמו להם את השכר ולא עשו להם שום תוכנית כפי שעשו לאחרים באופק או עוז לתמורה. אף מורה צעיר לא רוצה לבוא לאגף לחינוך מבוגרים לעבוד עם עולים, לעבוד עם אנשים בבתי כלא, עם צעירים מובטלים, לסייע להם בהשלמת החינוך שלהם.
כך כותבת מורה מדהימה בגיל 49 מהאגף לחינוך מבוגרים: שמי צביה קיוויתי, אני בת 49, ואני רוצה לספר על הבית השני שלי. כבר 25 שנה אני באותו מקצוע, ואני מרגישה בת-מזל, מפני שזה לא ברור מאליו לעבוד שנים רבות כל כך ועדיין להיכנס בכל בוקר לכיתה בשמחה. העבודה עם עולים מאתגרת ומהנה. אנו עובדים עם אנשים מבוגרים, חכמים, אינטליגנטים, שפשוט חסרה להם השפה כדי ליצור קשר ברמה הכי בסיסית כדי להתחיל בחיים חדשים. אני באה לעבודה בשמחה וחווה סיפוק גדול. זאת זכות גדולה.
זה 11 שנה לא עודכן השכר שלנו, שלא כמו מורי אופק. אחרי 20 שנה אני מרוויחה כמו מורה מתחילה. מה לגבי שעות פרטניות? כלום לא מגיע לתלמיד המתקשה, כמו לתלמיד חזק, לקבל עזרה, תגבור? קיים צורך לתקן עוולות של שנים, מפני שעם סיפוק בעבודה לא הולכים למכולת. אני רוצה להיכנס בשערי הבית השני שלי בגאווה ובידיעה שאני שווה בין שווים, ולא לחוש מורה סוג ב'. 500 מורים נשכחו על ידי המשרד.
פגשתי פה את השר, והוא אמר: אני לא מכיר את הבעיה. הוא התחייב ללמוד ולבדוק. לא נוותר עד שבאגף לחינוך מבוגרים יעוגנו תנאי שכר ראויים כמו לכל מורה, כי העולים חשובים לנו והמובטלים חשובים לנו, ואנחנו נשווה את שכרם כדי שנביא דור צעיר לנושא החשוב הזה. תודה.
<< יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >>
תודה, חבר הכנסת ביטון. חברת הכנסת אורלי פרומן, בבקשה, גברתי. אחריה – חבר הכנסת עופר כסיף.
<< דובר >> אורלי פרומן (כחול לבן): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, בזמן שאנו יושבים כאן, מנהלים שיח סרק ומכלים שעות יקרות, הציבור בחוץ ממשיך לחיות, אבל סובל. הציבור שבחר בכולנו מנסה להתמודד עם עוולות המערכת. מי שחווה היום את ועדת הכספים מבין על מה אני מדברת: בחינוך תוכניות רבות וחשובות מבוטלות, לדוגמה סבסוד בית הספר של החגים, ובחופשת החנוכה הקרובה זה יבוטל לחלוטין; תוכנית חוג לכל ילד לתלמידי הצפון בדרך לביטול – שוב פגיעה בילדים ובהוריהם; שוב נפגעות האוכלוסיות המוחלשות.
בבתי החולים הפקקים במיון לא השתחררו. בירכנו אתמול ב"חורף בריא", אבל המערכת חולה, ושוב יציפו החולים את המסדרונות, והזקנה תמשיך להיות במסדרון. ועדת סל התרופות מתכנסת ללא תקציב ידוע מראש. וגם אין פתרון לאלימות במשפחה ולאלימות נגד נשים. העברת הכסף עוד תקועה, והמצב ממשיך להידרדר. גם הנכים נשארו ללא הכסף שהובטח להם. הם יחזרו בסוף השבוע הקרוב לחדש את ההפגנות שלהם, והרשימה ארוכה עד מאוד.
רבותיי, איבדנו את אמון הציבור. עלינו לדאוג לכך שתוקם במהרה ממשלת אחדות ליברלית בראשות בני גנץ, ממשלה שתדאג לפעול למען האזרחים לפני הכול. תודה.
<< יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >>
תודה, חברת הכנסת אורלי פרומן. חבר הכנסת עופר כסיף, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת יועז הנדל.
<< דובר >> עופר כסיף (הרשימה המשותפת): << דובר >>
כבוד היושב-ראש, חבריי, תושבי שכונת אבו כביר חיים בפחד כבר חמש שנים, מאז שעיריית תל אביב החלה לכנות אותם "פולשים" ולנסות לגרש אותם מהבתים שבהם הם גרים משנות החמישים. כ-20 משפחות חיות שם בפחד מתמיד שיאבדו את ביתן היחיד. יש שם זקנים, נכים וילדים קטנים.
אני פונה מכאן לראש עיריית תל אביב רון חולדאי: תושבי אבו כביר אינם פולשים, הם חיים בבתים שלהם עשרות שנים. הם לא מבקשים להיאחז בקרקע, אלא בסך הכול פתרון הוגן: בית תמורת בית. הפיצוי שעיריית תל אביב מציעה להם, 100,000 שקלים לבית, הוא פשוט לעג לרש. מה הם אמורים לעשות עם זה? לאן אתה רוצה שילכו התושבים המבוגרים, המשפחות עם הילדים? תושבי אבו כביר דורשים רק מה שמגיע להם בזכות ולא בחסד: קורת גג תמורת קורת גג, זה הכול.
עיריית תל אביב רוצה להרחיב את הפארק? שתתכבד ותמצא להם פתרונות. בשבועות הקרובים נקיים במשכן הכנסת אירוע בהשתתפות התושבים, ואני מזמין את כל חברי הבית הזה להצטרף ולתמוך בהם. תודה.
<< יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >>
תודה, חבר הכנסת כסיף. חבר הכנסת יועז הנדל, בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת אתי עטייה.
<< דובר >> יועז הנדל (כחול לבן): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, חברי כנסת יקרים, אני התחנכתי על כך שציונות היא תנועה שדוגלת בעלייה לארץ, בהתיישבות; לא יורדים מהארץ, ולא משנה מי נבחר ואיזו מפלגה נבחרת; בונים, עוסקים בחקלאות. אני חושב שהדוגמה של צופר ונהריים היא המחשה בוטה לכך שממשלה בישראל מוותרת על התפיסה הציונית הזאת. ממשלת הימין שמכהנת עכשיו, שמדברת הרבה בקולות ימין, מוותרת על שטח ומעלימה את זה מתחת לרדאר. גם החינוך הציוני מדבר על כך – לפחות אצלי כך היה – שלא רק שלא יורדים מהארץ אלא שקו המחרשה הוא קו הגבול, והחקלאות היא עניין מוסרי וערכי, ואנחנו דואגים לו, ולא רק עוסקים בלעשות כסף. לכן, אני מתפלא שחבריי מהליכוד, מהימין החדש, משאר המפלגות שהרכיבו את הקואליציה היוצאת, נאלמו דום ושותקים. צרת התושבים של עמק הירדן, החקלאים של עמק הירדן, חקלאי הגבול, היא בעיה שלנו.
לכן אני מצפה מחבריי בקואליציה היוצאת, מחבריי בממשלה היוצאת, לעסוק בזה. יש כאן נזק לאומי, נזק מדיני ונזק ביטחוני. זה מקרה מבחן שמלמד אותנו על התפקוד שלנו – קודם כול תפקוד ערכי, ואחרי זה גם תפקודה של מדינת ישראל. תודה.
<< יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >>
תודה, חבר הכנסת הנדל. חברת הכנסת אתי עטייה, בבקשה, גברתי. אחריה – חברת הכנסת יעל גרמן.
<< דובר >> חוה אתי עטייה (הליכוד): << דובר >>
אחד החוליים הגדולים של הזקנה הוא הבדידות. בשנים האחרונות, עם העלייה המשמעותית בתוחלת החיים, התרבו האתגרים שעימם מתמודדים האזרחים הוותיקים. בדידות בקרב אזרחים ותיקים קשורה בקשר הדוק במצב בריאותי מידרדר, בצמצום המעגלים החברתיים ובאובדן של בן או בת הזוג, קרובי משפחה וחברים.
שלשום צפיתי בטלוויזיה בפרויקט שילוב של גני ילדים לגיל ארבע בתוך בתי אבות. לשמחת החיים של הילדים ישנה השפעה כל כך חיובית על תחושתו ורווחתו האישית של הקשיש, ואף על בריאותו. מדינת ישראל חייבת להכיר בכך ולתת על כך את הדעת, לעודד ולתקצב פרויקטים נוספים מקסימים שכאלה.
כולי תקווה שבקדנציה הזאת גם ל-195,000 אזרחים ותיקים הנמצאים מתחת לקו העוני יימצא פתרון הולם אשר יאפשר להעלותם מעל קו העוני ולשפר את איכות חייהם. תודה רבה.
<< יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >>
תודה, חברת הכנסת אתי עטייה. חברת הכנסת יעל גרמן, בבקשה, גברתי. אחריה – חבר הכנסת אלכס קושניר.
<< דובר >> יעל גרמן (כחול לבן): << דובר >>
תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש. חבריי וחברותיי, ביקשתי להעלות את הנושא הזה כהצעה לסדר-היום, ולדאבוני זה לא התקבל. אני אנסה גם בשבוע הבא, אז אני עושה היום פרומו. על פי דוח כוח אדם במקצועות הבריאות של משרד הבריאות, מדינת ישראל נמצאת במקום האחרון בין מדינות ה-OECD בשיעור בוגרי בתי הספר לרפואה. אין מספיק תקנים לסטודנטים וסטודנטיות בבתי הספר לרפואה בישראל, וזאת רק בגלל תקצוב.
אני חושבת שכל אחד ואחת מכם מבינה מה המשמעות: המשמעות היא תורים ארוכים בבתי החולים; המשמעות היא מעבר של רופאים – יש מחסור, אז הרופאים עוברים בשעה 13:00, 14:00, 15:00, מבתי החולים הציבוריים לבתי החולים הפרטיים, כי שם הם מקבלים השלמת משכורת, ואין רופאים אחרים שימלאו את המחסור ובאמת יקצצו ויקצרו את התורים; המשמעות היא תורים ארוכים וסרבול במערכת הרפואה.
אנחנו חייבים להגדיל את התקציבים ולהוסיף עוד מכסות לבתי הספר לרפואה. כך גם נמנע מהילדים שלנו לנסוע לחו"ל ולבזבז כספים רבים ולהיות רחוק מהבית, במקום להיות קרוב לבית וללמוד את מקצוע הרפואה.
<< יור >> היו"ר חמד עמאר: << יור >>
תודה רבה. חבר הכנסת אלכס קושניר.
<< דובר >> אלכסנדר קושניר (ישראל ביתנו): << דובר >>
כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת, אני רוצה לספר לכם מי זה איאד אבו רידה. איאד אבו רידה הוא מחבל מהג'יהאד האסלאמי שנעצר ב-23 ביולי 2014 במהלך צוק איתן – דרך אגב, זה אותו היום שבו נחטף אורון שאול. אתם יודעים איפה הוא היום? היום הוא נמצא בעזה, כי ב-23 ביולי 2019, בדיוק חמש שנים אחר כך, הוא שוחרר, והתקבל על ידי הג'יהאד האסלאמי כגיבור לאומי.
אני אספר לכם עוד דבר: בדיוק בשבוע שעבר, ב-23 באוקטובר 2019, פורסם בכלי תקשורת בשפה הערבית שממשלת ישראל שחררה גופה של עוד מחבל, עימאד חליל, לעזה. השבוע 26 משפחות מעזה נכנסו דרך מעבר ארז כדי לבקר את קרובי המשפחה שלהם, מחבלים, בכלא. אני רק מקווה שהמזגן באוטובוס היה בסדר ושהמחבלים טעמו את האוכל של אימא, למרות ששמעתי שבכלא הישראלי האוכל לא כזה רע.
חברים, כל זה קורה כאשר יש לנו שני חיילים שנמצאים בשבי האויב ועוד שני אזרחים שנמצאים בשבי האויב. אני חושב שזו פגיעה קודם כול בעקרון הרעות. כשאנחנו הלכנו לצה"ל לימדו אותנו שעקרון הרעות הוא הדבר הכי חשוב. אני חושב שזו גם כניעה לטרור. הגיע הזמן שאנחנו נעשה הכול כדי לשחרר גם את שני חיילינו וגם את שני אזרחינו, ושנפסיק להתרפס בפני האויב. תודה רבה.
<< יור >> היו"ר חמד עמאר: << יור >>
תודה רבה לך.
<< נושא >> חילופי גברי בוועדות הכנסת << נושא >>
<< יור >> היו"ר חמד עמאר: << יור >>
הודעה ליושב-ראש הוועדה המסדרת חבר הכנסת אבי ניסנקורן. בבקשה.
<< דובר >> אבי ניסנקורן (יו"ר הוועדה המסדרת): << דובר >>
היושב-ראש, חברי כנסת נכבדים, אני מתכבד להודיע על חילופי אישים בוועדה הזמנית לענייני חוץ וביטחון: מטעם סיעת הליכוד, במקום חבר הכנסת אבי דיכטר, שהתמנה לסגן שר הביטחון, יכהן חבר הכנסת חיים כץ.
<< יור >> היו"ר חמד עמאר: << יור >>
תודה רבה.
<< נושא >> נאומי בכורה של חברי הכנסת << נושא >>
<< יור >> היו"ר חמד עמאר: << יור >>
אנחנו עוברים לנושא הבא: נאומי בכורה. נתחיל עם חבר הכנסת ווליד טאהא, בבקשה. יברך אותו אחרי זה חבר הכנסת אחמד טיבי.
<< דובר >> ווליד טאהא (הרשימה המשותפת): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, חבריי חברות וחברי הכנסת, (אומר דברים בשפה הערבית, להלן תרגומם: היום הוא 29 באוקטובר, וביום זה מציינים מלאת 63 שנה לטבח הנורא בכפר קאסם. בהזדמנות כואבת זו אתחיל את נאומי במילותיו של המשורר המנוח תאופיק זיאד: "האם הגיע אליך דבר המלחמות / טבח בני אדם כשחיטת בהמות / וסיפורו של עם הנקרא בשם 'קציר גולגלות' / הבמה נערכה בכפר ושמו 'כפר קאסם'".)
אני ווליד, בנם של יוסף ורוקייה טאהא מהעיר כפר קאסם. כפר קאסם, כפי שכולכם יודעים, הינו יישוב ערבי אשר נקשר בזיכרון הישראלי בשל הטבח הנוראי שבוצע על ידי חיילים לובשי מדים של משמר הגבול הישראלי ב-29 באוקטובר 1956, בדיוק היום לפני 63 שנים. 49 בני אדם – ילדים, נשים, גברים, קשישים ונשים בהיריון – הוצאו להורג באותו ערב אכזרי על לא עוול בכפם.
רבים בתוך החברה היהודית במדינה העלו על נס את רמתו הנעלה של המוסר שאליו הגיעה הנפש היהודית. מבחן הדגל השחור והמושג "פקודה בלתי חוקית בעליל" נחקקו עמוק בתוך התודעה המשפטית, הרשמית, התקשורתית, הצבאית והאקדמית. ואולם, מלבד משפט זה, כלום לא נשאר בתודעה, והדגל השחור, שהיה אמור לתפקד כתמרור אזהרה ביחסיה של המדינה עם האוכלוסייה הערבית, דהה כמעט ללא הכר.
בבוקר יום זה, 29 באוקטובר 2019, ציינו תושבי כפר קאסם את יום השנה ה-63 לטבח, וכמו בכל שנה, אלפי הצועדים בתהלוכה השנתית העלו גם השנה את השאלות הגורליות הבאות: איך זה קרה? מדוע זה קרה? למה זה קרה? תשובה רשמית, עניינית ומספקת על השאלות הפתוחות הללו תושבי היישוב כפר קאסם לא קיבלו עד עצם היום הזה.
כיוון שאני תושב העיר כפר קאסם, ובהיותי קרוב משפחה של חלק מהחללים הנרצחים, אני פונה ממקום זה, בשם כל החללים וקרובי המשפחה שלהם, בשם כל העיר כפר קאסם ובשמה של כל החברה הערבית, לממשלת ישראל – אולי ממשלת ישראל הבאה – שתאזור אומץ ותכיר באחריותה של המדינה לטבח הנוראי הזה, על כל המשתמע מכך ערכית, מוסרית, משפטית, כספית וחברתית. ללא הכרה כזאת הטבח בכפר קאסם ימשיך לדמם והכתם ימשיך לדבוק על מצחה של מדינת ישראל.
כפר קאסם, כידוע לכם, נמצאת בלב-ליבה של הארץ, במרחק של קילומטרים ספורים מהעיר תל אביב. המרחק אומנם קצר, ואולי אף קצר מאוד, אך הפער בין שני היישובים הוא תהומי. כמעט אין תחום חיים שקיים בו דמיון בין יישוב ערבי במדינה לבין יישוב יהודי – תשתיות, חינוך, בריאות, מבני ציבור, איכות סביבה, פארקים ציבוריים, משרדי ממשלה ועוד.
בין מדינת ישראל לבין אזרחיה הערבים אין מרחק פיזי. המרחקים הפיזיים הם קצרים למדי. מה שכן, בין מדינת ישראל לבין אזרחיה הערבים קיימת תהום פעורה בהבנת הצרכים ובהבנת השוני התרבותי. יש כאלה בתוך החברה היהודית, ובהם שרים, ח"כים, אנשי תקשורת, אנשי ציבור ובכלל, אשר משתמשים ללא סייג וללא מגבלות בביטויים מתייגים כלפי החברה הערבית: אתם חברה אלימה, הם אומרים לנו; אתם חברה עבריינית, אתם חברה שבונה בתים בצורה בלתי חוקית, אתם חברה שאין לה תרבות נהיגה, ואתם ואתם ואתם ואתם.
לכל אלה אני אומר: אתם לא רוצים ואתם לא מעוניינים לראות ולומר את האמת. האמת היא שבעניין האלימות והפשיעה אנחנו בחברה הערבית דורשים, צועקים, מפגינים ומנהלים מאבק עיקש זה זמן רב על מנת להביא את הממשלה ואת המשטרה לכדי החלטה להילחם בכנופיות הפשע ובכל הסוררים והאלימים שבתוכנו, בדיוק כפי שידעו לעשות זאת בהצלחה רבה ביישובים היהודיים שסבלו מתופעות של אלימות ופשע.
בישוב כפר קאסם נולד השייח' עבדאללה נימר דרוויש, זיכרונו לברכה, מייסד התנועה האסלאמית בישראל. בבית ספרו של השייח' המנוח למדתי להילחם בעקשנות כנגד הדרה, אפליה וגזענות ולמען זכויות אדם – כל אדם באשר הוא אדם. אני מגיע לכאן ממקום שמאפשר לי להבין מחד גיסא את התוצאות הרות האסון של השנאה, האיבה, הגזענות וההדרה של חברה וקהילה שלמה, ומאידך גיסא – את חשיבות ועוצמת האחווה, השותפות, הכוח שבהידברות והכמיהה לשלום בין העמים. מתוך כל זה, אני מגיע לכאן עם רצון עז לייצג ולשרת את בני עמי ואת כל מי שמאמין בקדושת האדם ובזכות הבסיסית שלו לחיים ולחופש.
אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, אני מאמין שהכנסת הינה זירה חיונית וחשובה להשפעה ולשינוי. כמי שבא מהחינוך, אני כאן כדי להיאבק למען הילד הערבי, קרי, התלמיד הערבי, בנגב, במשולש, בגליל ובערים המעורבות, כדי שהוא יקבל חינוך ותנאים שווים לאלה המוענקים לילדים היהודים במדינה. הגיעה העת שנחיה כאן כאזרחים שווי זכויות. הגיעה העת שהמדינה תתייחס אלינו כאל אזרחים שווים, כאל אזרחים הכמהים לחיים.
אני מגיע לכאן מתוך חברה שמרגישה מופקרת, חברה שכנופיות וארגוני הפשע מטילים עליה אימים. רק היום התבשרנו על עוד מקרה רצח בחברה הערבית. כמויות אדירות ובלתי נתפסות של נשק נמצאות בידיים של צעירים שאינם מהססים לעשות בו שימוש אכזרי ורצחני. מדי יום ביומו אנו עדים למספרים שהולכים ומתרבים של אנשים שנרצחים בדם קר, ולעיני מדינה שלמה.
במדינה מתוקנת הזכות לחיים הינה זכות יסוד בסיסית שהמדינה צריכה להבטיח לכל אזרחיה, אולם במקרה של האזרחים הערבים זכות זו איננה מובנת מאליה, והאזרחים הערבים נאלצים להפגין ולארגן תהלוכות ברחובות כדי לדרוש מהממשלה ומהמשטרה לעשות את אשר מוטל עליהן לעשות, הלוא הוא הבטחת הזכות הבסיסית שלנו לחיים. הממשלה והמשטרה יכולות לעשות זאת ויודעות לעשות זאת, ואנחנו דורשים מהן למלא את תפקידן וחובתן במיגור הפשיעה, ולאלתר.
ולא, לא, אנחנו לא חברה שבונה בצורה בלתי חוקית, ומי שאומר זאת ומי שטוען זאת משקר למעשה לעצמו ולציבור הישראלי בכלל. אנחנו חברה, אדוני היושב-ראש, שלא מאפשרים לה לבנות בצורה חוקית; אנחנו חברה שלא מאפשרים לה להרחיב את שטחי הבנייה של היישובים שלה, כפי שנהוג לעשות בכל יישוב יהודי שיש בו גידול טבעי; אנחנו חברה שלא מכירים בזכותה הטבעית לגדול ולהתפתח, ועל כן רק יישובים ערביים בודדים מאוד זכו להרחבה של תחומי השיפוט שלהם מאז קום המדינה ועד היום; אנחנו חברה שלא זכתה בהקמת אף יישוב ערבי אחד מאז קום המדינה, למרות שמספרנו גדל פי עשרה ממה שהיינו אז; אנחנו חברה עם עשרות אלפי צעירים שאין להם אופק לחיים, שאין להם אפשרות לרכוש דירה או לבנות דירה. מדיניות מכוונת זו של אי-הרחבת שטחי הבנייה ביישובים הערביים גורמת לאנשים לבנות את בתיהם על האדמות הפרטיות שלהם שלא אושרו ולא נכללו כשטחי בנייה בתוך היישוב שלהם. נקודה זו מצריכה טיפול מיידי באמצעות גישה תכנונית אשר מאפשרת את הרחבת שטחי הבנייה ביישובים הערביים לפי כללי התכנון והבנייה.
אנחנו, נציגי החברה הערבית בכנסת, לא הגענו לכאן כדי להתנגח עם מישהו. אנחנו כאן כדי לשרת את החברה שלנו וכדי לזעוק את זעקתה בכל הנושאים הכואבים לכל אזרח ערבי במדינה. אנחנו כאן כדי לדרוש צדק חברתי ושוויון; אנחנו כאן כדי להיאבק למען חברה ישראלית שוויונית וצודקת; אנחנו כאן כדי לשמור על זכויות היסוד הבסיסיות של כל מיעוט בהתבסס על העקרונות הדמוקרטיים; אנחנו כאן כדי לפעול למען השלום בין העמים ולמען סיום הכיבוש המשחית על העם הפלסטיני, שנמשך זה יותר מ-50 שנה. מדינה פלסטינית עצמאית שבירתה ירושלים המזרחית, שתקום לצד מדינת ישראל, הינה אינטרס עליון של שני העמים.
(אומר דברים בשפה הערבית, להלן תרגומם: שלום לאהובים בנגב, במרכז הארץ, בערי החוף והגליל ובכל מקום. אנחנו, חברי הכנסת הערבים, באנו לפה, למקום זה, לכנסת, כדי להילחם בכל הכוח על זכויותינו שנשללו לאורך עשרות שנים, מאז קום המדינה. אנחנו פה כדי להילחם על זכותנו לחיות בכבוד ובביטחון; אנחנו פה כדי ללחוץ ולפעול להרחבת שטחי הבנייה ביישובים הערביים ולתת לעשרות אלפי צעירים זכות לבנות את בתיהם; אנחנו פה כדי ללחוץ על הממשלה להכיר בכפרים הבדואיים הלא-מוכרים בנגב; אנחנו פה כדי להשיג את זכותנו בתקציבים שווים בחינוך ובתרבות, בבריאות, בתשתיות ולמען שיפור איכות החיים; אנחנו פה כדי למלא את תפקידנו וחובתנו לקדם תהליך שלום צודק, שיכלול הקמת מדינה פלסטינית עצמאית שבירתה ירושלים ובליבה מסגד אל-אקצא המבורך, שסובל מהפרות תדירות של קבוצות קיצוניות שרוצות למלא את הארץ חמס. אנחנו פה בשבילכם ובשביל להציג את כל הנושאים החשובים לכם. אל תהססו לפנות אלינו, להשיא לנו עצה, ליצור עימנו קשר ולהתייעץ איתנו. מי ייתן ועמנו יהיה בריא תמיד. שלום עליכם ורחמי האל וברכותיו.)
<< יור >> היו"ר חמד עמאר: << יור >>
יברך את חבר הכנסת ווליד טאהא חבר הכנסת אחמד טיבי. בבקשה, אדוני.
<< דובר >> אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): << דובר >>
מכובדי היושב-ראש, חבר הכנסת גנץ, רבותיי חברי הכנסת, מכובדי השר, אתמול היה לי הכבוד לברך את חבר הכנסת אנטאנס שחאדה, שביקש ממני לברך אותו – – –
<< קריאה >> קריאות: << קריאה >>
סמי, סמי.
<< דובר_המשך >> אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): << דובר_המשך >>
אה, סמי אבו שחאדה. אני אתחיל מחדש. אני מתרגש, גם אחרי כל כך הרבה זמן בכנסת, לברך חבר כנסת חדש. חבר הכנסת מנסור, זה מרגש.
אתמול ביקש ממני חברי סמי אבו שחאדה לברך אותו, היה לי הכבוד, והיום ביקש זאת ממני חברי זה שנים רבות חבר הכנסת ווליד טאהא. אני מכיר את אבו מוחמד, ווליד טאהא, זה יותר מ-15 שנים, עוד לפני שהיה איחוד וקואליציה בין תע"ל לבין התנועה האסלאמית. עוד לפני.
ווליד טאהא, בן כפר קאסם, עלה לנאום כאן ביום היסטורי, בזיכרון כואב – לנו, אבל לו בעיקר, כי זה יום הזיכרון ה-63 לטבח כפר קאסם. לא בכדי, אדוני היושב-ראש, רבותיי חברי הכנסת, הוא לבש שחורים, הוא לובש שחורים היום. לא בכדי. זה זיכרון כואב, קשה, בל יימחה, והוא כובש את המחשבה של כל אדם מכפר קאסם – של כולנו, אבל בעיקר של תושבי כפר קאסם. אין כמעט משפחה שלא נפגעה מהטבח הנורא הזה.
עלה כאן חבר הכנסת ווליד טאהא, והוא דרש בשמו ובשם תושבי כפר קאסם ובשם הרשימה המשותפת מממשלת ישראל להכיר באחריות שלה, גם החוקית וגם המוסרית, לטבח הזה. איך זה שאחרי 63 שנים עולה כאן ווליד ודורש מהממשלה להכיר בטבח? כי עד עכשיו ממשלת ישראל לא עשתה זאת. נשיא המדינה רובי ריבלין הגיע לכפר קאסם לפני כמה שנים ודיבר באופן המתקדם ביותר שנשיא יכול לומר, אבל עדיין לא הייתה בזה הכרה באחריות – פוליטית, חוקית ומוסרית. למה ממשלת ישראל – תוהה ווליד ותוהים תושבי כפר קאסם – והיום היינו יחד בכפר קאסם, ילדים קטנים שהסבא שלהם נטבח ונרצח, או הסבתא או הדוד או הדודה – למה אין אחריות כזאת? והכי כואב לכל תושב כפר קאסם זה האגורה, (אומר בערבית: הגרוש,) שהטיל בית המשפט על האחראים. כל כך כואב, כל כך מבזה לחיי אדם.
ווליד טאהא הוא בעל תואר ראשון במדעי המדינה ובעל תואר שני בלימודי ביטחון באוניברסיטת תל אביב. הוא גם בעל תעודת הוראה בהיסטוריה – מה נעשה איתכם, סמי וּווליד? אתה היסטוריון, והוא – תעודת הוראה בהיסטוריה.
<< קריאה >> סמי אבו שחאדה (הרשימה המשותפת): << קריאה >>
נלמד היסטוריה.
<< דובר_המשך >> אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): << דובר_המשך >>
האמת היא – לעיתים יש צורך. ואתה, ווליד, תוספת מרעננת כאיש חינוך, כי אתה היית גם מורה וגם מנהל בית ספר אלהודא בעיר רמלה, ולכן אתה תוספת חשובה לרשימה המשותפת. אתה עומד – הוחלט, נבחרת לעמוד בראש הצוות לחינוך של הרשימה המשותפת, ואני בטוח שאתה תוסיף רבות בתחום הזה, ואתה תייצג את הציבור הערבי וגם את תושבי כפר קאסם, מה עוד שבנאום שלך כאן הזכרת את הנושאים האזרחיים הכואבים גם לתושבי הנגב, גם את הפשיעה והאלימות וגם נושאים רבים – – –
<< יור >> היו"ר חמד עמאר: << יור >>
חבר הכנסת ביטון, חבר הכנסת ביטון, אסור לך לשבת בכיסא של שר, בבקשה. אתה יכול לקום, בבקשה.
<< דובר_המשך >> אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): << דובר_המשך >>
אלא אם כן יש לך שאיפות שאי-אפשר לעצור אותן.
<< יור >> היו"ר חמד עמאר: << יור >>
חברי הכנסת החדשים, אסור לשבת על כיסא של שר. כשתהיו שרים תשבו על כיסא של שר.
<< קריאה >> שר החינוך רפי פרץ: << קריאה >>
לי מותר לשבת לידו?
<< יור >> היו"ר חמד עמאר: << יור >>
כן, לך מותר.
<< דובר_המשך >> אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): << דובר_המשך >>
האמת היא – אני אחרוג מהנאום – הכיסא הזה ליד פרץ, ליד הרב פרץ, אתמול ישב עליו יועז הנדל והיום ישב עליו ביטון. האם זה מקרי ששניים מכחול לבן ישבו על כיסא של שר עוד לפני השבעת הממשלה? אני רק תוהה, שואל.
<< יור >> היו"ר חמד עמאר: << יור >>
אתה שואל שאלה או אתה תוהה?
<< דובר_המשך >> אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): << דובר_המשך >>
תוהה. תוהה ומשאיר את זה – – –
<< קריאה >> מיכאל מרדכי ביטון (כחול לבן): << קריאה >>
לא, אולי הוא מקפיד על הכללים יותר מדי.
<< יור >> היו"ר חמד עמאר: << יור >>
זה כלל בכנסת שחברי הכנסת לא יושבים על כיסאות של שר.
<< דובר_המשך >> אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): << דובר_המשך >>
ביטחון עצמי לפוליטיקאים זה דבר טוב, אבל יכול להיות שהוא מנבא עתיד.
ווליד, אתה גם היית מנהל מחלקת החינוך בעיריית כפר קאסם. הניסיון שלך בתחום הזה הוא ניסיון רב. האמת היא, ווליד, שאני גאה שאנחנו חברים מזה שנים רבות. הישירות שלך, (אומר בערבית: הכנות שלך, האומץ שלך, הגישה שלך, שאינה מתגמשת כאשר אתה מאמין במשהו;) כאשר אתה מאמין במשהו – החברים כבר יתרגלו, אלה שלא מכירים אותך – (אומר בערבית: הכנות שלך היא כלי הנשק שלך.) ואני בטוח שעם זה אתה תעמוד איתן כאן מעל הדוכן הזה ובוועדות כדי להביא הישגים לכלל הציבור הערבי, לתושבי כפר קאסם, לגליל, למשולש ולנגב, כי זה קרוב לליבך, שירות הציבור. יהיה מעניין איתך בכנסת, גם ברשימה המשותפת.
פתחת בשיר של תאופיק זיאד, ואני אסיים לך, בן כפר קאסם, בשיר של סמיח אל-קאסם: (אומר דברים בשפה הערבית, להלן תרגומם: "מדור לדור / עד שהנהר יקום לתחייה / וקולות היונים יפיחו בי חדווה / אמלא את העולם בקריאות ללא פשרה: / כפר קאסם / כפר קאסם / כפר קאסם / דמך עודנו שפוך / ועודנו מתקוממים!" ברוך הבא, ואני מאחל לך הצלחה.)
<< יור >> היו"ר חמד עמאר: << יור >>
תודה רבה, חבר הכנסת אחמד טיבי. תודה רבה.
אנחנו עוברים לנאום הבכורה של חבר הכנסת מתן כהנא, בבקשה. יברך אותו חבר הכנסת נפתלי בנט. בבקשה, אדוני.
<< דובר >> מתן כהנא (הימין המאוחד): << דובר >>
אדוני יושב-ראש הכנסת, מכובדיי חברי הכנסת והשרים, אורחיי החשובים, ומעל כולם משפחתי האהובה, אני עומד כאן היום על דוכן הנואמים של כנסת ישראל וחוזר בדמיוני 75 שנה לאחור, חוזר אל סבי ראובן כהנא, זכרו לברכה, ומדמיין אותו יוצא ממחבואו בחווה בהולנד, לאחר שחסידי אומות העולם הכומר קורנליס מולן ואשתו אנקה העבירו אותו במשך שלוש שנים ממחבוא למחבוא, יוצא ממחבואו ובטוח שהוא היהודי האחרון שנשאר בעולם. אני חוזר אל סבה של סבתי, הרב שמעון סופר, השם ייקום דמו, נכדו של החתם סופר ומקים שושלת רבני ערלוי, ומדמיין את רגעיו האחרונים לפני שהחזיר את נשמתו לבורא על רמפת הסלקציה באושוויץ. אין שום דרך בעולם שבאותם רגעים הם יכלו לדמיין שכעבור 75 שנה יעמוד צאצא שלהם על בימת כנסת ישראל, במדינת היהודים, אחרי שירות של כמעט 30 שנה כלוחם, טייס ומפקד בצה"ל, כוח המגן של מדינת ישראל והעם היהודי.
בדקות הקרובות לא אדבר על הנושאים שארצה לקדם ועל החוקים שארצה לחוקק. ברגעים אלו אני מבקש לתאר את עולם הערכים שממנו אני מגיע ושבשמו ארצה לפעול כל עוד אזכה לשרת את אזרחי המדינה. עולם הערכים שלי נשען על שתי רגליים מוצקות ויציבות. הרגל הראשונה היא הרגל היהודית. רגל זו מחוברת בשרשרת הדורות כבר מעל 3,800 שנה – שרשרת שהתחילה באברהם, יצחק ויעקב, אבות האומה, דרך צאצאי שנים עשר השבטים, שהפכו לעם עת זכו בחירותם ביציאה ממצרים – העם שקיבל את תורתנו הקדושה בסיני ומסר אותה מדור לדור עד אלינו. רגלי זו נטועה בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה וקושרת אותי בד' אמותיה של הלכה. אני חש חובה אישית עמוקה להמשיך את השרשרת.
הרגל השנייה היא הרגל של בן תרבות המערב. אני ורבים הדומים לי נטועים בעולם זה על ערכיו, עקרונותיו ותרבותו. שוויון, קבלת האחר, השונה והזר, זכויות המיעוט, קידום מעמד האישה ועוד הם תפיסות ערכיות המבטאות את עולם הערכים שבו אני מאמין. אני צורך תרבות מערבית – ספרות, תיאטרון, קולנוע – מתפעם מאומנות ונפעם מהתפתחות המדע והטכנולוגיה.
שתי הרגליים הללו, האוניברסלית וההלכתית, מתנגשות לעיתים, אבל קונפליקט כזה, מכובדיי, הוא שהופך את החיים של אנשים כמוני לכל כך מעניינים ומאתגרים. המורכבות הזאת, הסתירות הפנימית, התנגשות הערכים והיכולת לשלב ביניהם הם בעיניי סוד כוחה ויופייה של תפיסת העולם שממנה אני בא – תפיסת עולם דינמית, מאתגרת, רוויה תהומות של ספק ופסגות של אמונה, תפיסת עולם של שילוב והכלה. לא קל לשווק מורכבות; די קשה לארוז אותה במשפטים קצרים וקליטים, בסיסמאות. אבל אנחנו, אנשי הציונות הדתית, לא מפחדים ממורכבות, מקונפליקטים, מדעות אחרות וגם ממחלוקת. כשהיא לשם שמיים אנחנו אפילו מקדשים אותה.
אז כן, אנשים כמוני לא מאמינים בכפייה, אבל משוכנעים שלמדינה שלנו חייב להיות צביון יהודי; אנשים כמוני יודעים שאנחנו נמצאים במאבק עם תנועה לאומית שמתקשה להשלים עם קיומנו כמדינה יהודית ודמוקרטית, אבל בשום אופן לא מוכנים לחיות במדינה שיש בה אזרחים שאינם שווי זכויות. לוחמים כמוני בעת הצורך אוחזים בנשק ויוצאים לקרב כדי להרוג את האויב, אבל מחויבים בכל מאודם לשמור על טוהר הנשק.
אני מאמין ביכולתו, בחובתו המוסרית ובעיקר באחריותו האישית של כל אדם להפוך לאדם טוב. אמונה זו היא הבסיס לתפיסת עולמי הפוליטית, השואפת לצמצם את הנושאים שבהם המדינה מעורבת ומתערבת ולהעביר את האחריות אלינו, האזרחים. אני מאמין שזו הדרך להקים כאן חברה משגשגת, חברה של אנשי אמת וחסד, הלוקחים אחריות על עצמם, משפחתם, קהילתם, עמם וארצם.
אנשים כמוני יודעים שיש ימין ויש שמאל, אבל כששיטת ההכרעה מקובלת על כולם, את ההבדלים האלה בהשקפות, את השונות הזאת, אפשר וצריך לחגוג. אנשים כמוני הם ימין, אבל יודעים בכל מאודם שחברינו מהשמאל אוהבים את המדינה כמונו. אנחנו יודעים שמדינה יהודית ודמוקרטית זו לפעמים סתירה פנימית עמוקה; אנחנו יודעים שלהקים חברת מופת במדינת העם היהודי היהודית והדמוקרטית המעניקה שוויון לכל אזרחיה זה אולי קשה ומורכב, וגם אי-אפשר להסביר את זה במשפט אחד, אבל אנשים כמוני יודעים שזה מה שבאנו לעשות כאן.
כבר 3,000 שנה אנחנו מנסים להקים מדינה יהודית, וכל הכישלונות היו רק בגללנו, בגלל מריבות בין אחים. ולכן אנשים כמוני יודעים שהדבר הכי חשוב שיש לנו כאן הוא האחדות שלנו. נתווכח על דמותה של הדמוקרטיה ועל אופייה של המדינה, אך חובה עליונה על כולנו לקבל את חוקיה ודרכי הכרעתה. זה לא הכי טוב; זה הכי טוב שיש. בלי זה יש מלחמת אחים. בלי זה יש גלות. בלי זה יש שואה.
אני מתפלל כל יום לביאת המשיח. מה זה המשיח הזה? לא בטוח שאני לגמרי מבין, אבל בדבר אחד אני משוכנע: אם היינו שואלים את סבא שלי במחבוא בהולנד ואת סבא של סבתא שלי על הרמפה באושוויץ מה זה משיח, הם בטח היו מתארים קצת ממה שיש לנו כאן היום במדינת ישראל, ועל זה באתי לשמור. תודה.
<< יור >> היו"ר חמד עמאר: << יור >>
תודה רבה. יברך את חבר הכנסת מתן כהנא חבר הכנסת נפתלי בנט. בבקשה, חבר הכנסת נפתלי בנט. אני מבקש מחברי הכנסת לשבת.
<< דובר >> נפתלי בנט (הימין המאוחד): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אלי ואורה, ליסה והילדים, ענת וחנן אריאל, ההורים של נווטת הקרב תמר אריאל, זכרה לברכה, מכובדיי כולם, כמו לפני 29 שנה וארבעה חודשים, מתן כהנא ואני שוב צועדים יחד בשביל ישראל. פגשתי אותו בבסיס טירונות, והיינו ביחד בצוות גיורא בניווטים, בקורסים, בכל המסלול המפרך של היחידה. מתן כהנא הוא הבן היקיר של הציונות הדתית, אבל גם הבן היקיר של הציונות בכלל: יהודי, ציוני, ממלכתי, לוחם, חבר ובן אדם.
קודם כול, תדעו שכשמתן נכנס מתחת לאלונקה זה שווה שניים, כי הוא הרבה יותר גבוה מהשאר, אז תמיד הוא לוקח אחוז ניכר מעומס המשקל, אבל לא רק באלונקה אלא באמת בכל מאמץ, ותמיד משדר את האופטימיות. חבר מודדים ברגעים היותר-קשים. כשעמנואל מורנו, זכרו לברכה, נפל לאחר מלחמת לבנון השנייה בפעולה בלבנון, מתן נטל פיקוד, אמר "הינני", ומאז הוא נצמד, יותר מכל חברי הצוות – ורתם את כל חברי הצוות – לסילביה, לאילן, לחבק את מאיה ולדאוג להם בתקופה הכי קשה שהייתה. כך גם להבנתי עם משפחתה של תמר אריאל, שהייתה – שוב אני מזכיר – נווטת קרב דתייה; כן, נשים דתיות יכולות וצריכות לשרת בצבא ההגנה לישראל בגאווה גדולה.
ומתן הוא גם בן אדם. אני אספר סיפור דווקא מהבחירות האחרונות. יש אסטרטגים, יש טקטיקנים, יש חוגי בית, יש הכול. באחד הלילות אני במטה שלנו, ואני רואה – זה בבחירות הקודמות-הקודמות, ב-2019 א' – אני רואה ב-00:30 את מתן לבד מנקה, פשוט עם מטאטא – ואני אומר את זה דווקא לילדים של מתן: זאת הגדולה האמיתית, בלי אגו; הוא לשעבר מפקד טייסת – בא ומנקה את המטה, כי זה מה שצריך.
אז מתן, בתקופה של בלבול, לפעמים של ערפול ערכים, זו זכות גדולה שהיום, כמו לפני 29 שנה, אנחנו שוב ביחד למען מדינת ישראל. המון הצלחה.
<< יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >>
תודה לשר נפתלי בנט. ברכות לחברי הכנסת החדשים שנאמו זה עתה בפעם הראשונה מעל דוכן הכנסת. מקווים שיהיו לכם עוד כמה חודשים לנאום מעל הדוכן הזה, מי ייתן גם עוד כמה שנים.
<< נושא >> ישיבה מיוחדת לזכרו של שר התיירות וחבר הכנסת רחבעם זאבי (גנדי), זיכרונו לברכה, במלאות 18 שנים להירצחו << נושא >>
<< יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >>
חברי הכנסת, אנחנו עוברים לישיבה המיוחדת לזכרו של שר התיירות, חבר הכנסת לשעבר, אלוף במילואים רחבעם זאבי גנדי, זיכרונו לברכה, במלאת 18 שנים להירצחו.
אבקש מחברי הכנסת ומכל הקהל לכבד את זכרו בקימה.
(חברי הכנסת מכבדים בקימה את זכרו של שר התיירות רחבעם זאבי, זיכרונו לברכה.)
<< דובר >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << דובר >>
נא לשבת.
ראש הממשלה חבר הכנסת בנימין נתניהו, שרים, חברי כנסת, שרים וחברי כנסת בעבר, שופט בית המשפט העליון דוד מינץ, מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ, ראש המועצה האזורית שומרון מר יוסי דגן, שוטרים, סוהרים, תלמידים, נציגי משרד התיירות, נציגי המועצה הציבורית להנצחת רחבעם זאבי, משפחת זאבי היקרה – בנימין, מצדה, ערבה, פלמח, צאלה, כל בני המשפחה – שנים רבות פתחנו את האזכורים של המשפחה בשם "יעל"; לצערי הרב זה לא המצב היום – חברי הכנסת.
אני מתכבד לפתוח את הישיבה המיוחדת לזכרו של השר לשעבר והאלוף במילואים רחבעם זאבי גנדי. 18 שנים עברו מן הבוקר הארור שבו נרצח גנדי, שחי את חייו למען העם והארץ ומת על קידוש שמם. 18 שנים. תינוקות שנולדו ביום הרצח יתגייסו בקרוב לצבא ההגנה לישראל. הם ימשיכו את מורשתו האמיתית של רחבעם זאבי: להגן על הפלא המיוחד ששמו מדינת ישראל ולעמוד כחומה בצורה מול כל אויביה. במשך עשרות שנים גנדי עמד בעצמו על החומה הזאת. יותר מזה – הוא היה החומה הזאת, כלוחם בפלמ"ח וכמפקד בצה"ל, כחבר כנסת וכשר בממשלה, כאיש חרב וכאיש ספר, ובכל מקום שהיה ובכל תפקיד שביצע – כאוהב כל רגב מרגבי המולדת ואוהב כל אדם מבני האומה.
חברי הכנסת, מי שזכה כמוני לשבת במליאה כשגנדי היה חבר כנסת זוכר נואם שלא ניצל את הבמה רק לחילופי האשמות והקנטות פוליטיות. כשהוא דיבר – דיבר מדם ליבו. פעמים רבות לדברים שאמר כאן היה ערך מוסף שחורג מן הדיון המסוים שבו הם נאמרו, ואפשר ללמוד מהם שיעור חשוב גם היום.
הינה דוגמה אחת לנאום כזה. שנים מעטות לפני הרצח, לקראת שנת היובל למדינת ישראל, עמד גנדי מעל הדוכן, וכדרכו ניגש ישר לעניין ושאל שאלה פשוטה: האם יש עוד צורך בציונות? כי אם הציונות, כמו שאומרים לא פעם, היא רק פיגומים לצורך הבניין האמיתי – שהוא המדינה – אז אולי כשהבניין כבר קיים הגיע הזמן לוותר על הפיגומים. אולי אחרי שהמדינה כבר קיימת אפשר להוריד את מפלס האידיאלים, לאפסן את המילים הגבוהות ולהשאיר את הלהט הפלמ"חניקי לספרי ההיסטוריה. אבל מול "סימני הזקנה והתשישות" האלה, כלשונו של גנדי, הוא עמד כאן והכריז: "לא חלף זמנה של הציונות". ציונות בשנות האלפיים, הוא הסביר, היא עידוד עלייה לארץ; ציונות, היום יותר מתמיד, היא ביטוי עליון לסוד אחדות הגורל והערבות ההדדית של העם היהודי; ציונות בשנות האלפיים היא גם ההתעקשות המתמדת לאחוז בכל מרחבי ארץ ישראל, כי למולדת אין שום תמורה, ומולדת אף פעם לא מחלקים.
"לכן" – כך סיים גנדי את דבריו – "לא צריך לפנות את הפיגומים. צריך לחזקם ולעלות עליהם כדי להמשיך ולבנות ולחזק את הבניין הנפלא הזה – מדינת ישראל בארץ ישראל השלמה כיד ההבטחה האלוהית שיש לנו על הארץ הזאת."
גנדי היה שליח ציבור נדיר, והציונות בערה בכל עצם מעצמותיו. הוא היה סמל לציונות ערכית, נועזת, שמתחדשת תמיד ולא מתעייפת. המחבלים השפלים שהתגנבו למלון הייאט לפני 18 שנים ידעו את זה היטב. הם ירו בגנדי האדם, אבל בעצם רצו לירות בגנדי הסמל – הם רצו לירות בציונות. אנחנו מקיימים את הישיבה הזאת בכל שנה כדי להכריז שהם ודאי לא הצליחו במזימתם ואף פעם לא יצליחו. לצערנו הגדול, את רחבעם זאבי הם הצליחו לרצוח, אבל זמנה של רוחו, רוח הציונות, לא חלף ולא יחלוף לעולם. יהי זכרו של רחבעם זאבי גנדי ברוך.
אני מתכבד להזמין את ראש ממשלת ישראל חבר הכנסת בנימין נתניהו לשאת דברים.
<< דובר >> ראש הממשלה בנימין נתניהו: << דובר >>
מכובדי יושב-ראש הכנסת חבר הכנסת יולי אדלשטיין, השופט דוד מינץ, השרים, חברי הכנסת, בני משפחת זאבי היקרים וכל מוקירי זכרו של גנדי רחבעם זאבי. אישיותו הבלתי-נשכחת של גנדי הכילה כישרונות מגוונים. מה שבייחוד בלט אצלו זה המיזוג של הספר והנשק, הקולמוס והחרב, העט והשלח. באותו להט שבו הוא הסתער על האויב בקרבות הפלמ"ח ובמערכות צה"ל הוא הסתער על כל ספר וממצא שמוכיחים את קדמוניות היהודים בארץ ישראל.
אני שמעתי לאחרונה בהשתאות את הסיפורים על חגיגת יום ההולדת שלוש של בנו פלמח בפסגת המצדה. גנדי וחבריו נפרסו לאורך שביל הנחש מלמעלה למטה, והילד הקטן הועבר מיד ליד, מכתף לכתף, עד ראש ההר. גנדי ויוצאי הפלמ"ח שהיו איתו חגגו איתו שם כל הלילה. מצדה – ולא במקרה הוא קרה לבתו מצדה – מצדה, שלפני אלפיים שנה נכנענו בה לרומאים, הייתה בעיני גנדי סמל של תקומה מחודשת.
מוקדם יותר, באזכרה בהר הרצל, סיפרתי על ההתקדמות בתוכניות לבניית מרכז הנצחה לגנדי ולרעייתו יעל, זיכרונה לברכה, בברקן בלב השומרון. משרד ראש הממשלה והמועצה האזורית שומרון פועלים יחד להקים את מרכז המורשת – ויוסי דגן, תבורך על שיתוף הפעולה הפורה הזה. אני שמח לשמוע שהדברים זזים, זזים במהירות.
גנדי אהב את השומרון, שבו נעוצים שורשינו בארץ, החל מאבות האומה וכלה במתיישבי השומרון בהווה, שהקימו מפעל יוצא מן הכלל, מפעל חלוצי מופלא. אבל גנדי לא רק ביסס את תודעת הזכות, הוא גם הבין עד תום את החשיבות הביטחונית של רכסי השומרון כמגדל השמירה של ישראל ממזרח. לתפיסתו – ובנושא הזה אני שותף לה לחלוטין – לא רק הרי השומרון חיוניים לקיומנו; גם שיפולי השומרון מזרחה, כולל בקעת הירדן, תמיד צריכים להישאר בידינו. הם נותנים לנו עומק אסטרטגי, הם נותנים לנו גובה אסטרטגי, והם גם משיבים חיים למדבר צחיח.
לפני חודשיים קיימנו ישיבת ממשלה מיוחדת בבקעת הירדן. בין היתר אישרנו את הסדרת היישוב מבואות יריחו. וכשהיינו שם הרהרתי בנאום חוצב להבות שגנדי השמיע פה, במקום הזה, בכנסת, לפני 30 שנה: "אומרים 'כן' לבקעת הירדן". אני מציע שנאמר כולנו "כן" בהצבעה; נדבר על זה בנפרד. גנדי והבקעה – חד הם. במלחמת ההתשה הוא פיקד על הכוחות שנאבקו במחבלים שחדרו לישראל מעבר הירדן כדי לבצע פיגועי טרור. גנדי ואנשיו אימצו שיטות לחימה לבלימת המסתננים ולכידתם. תורת המרדף פותחה בעשרות אם לא במאות מרדפים, והמפקדים הלכו בראש והסתערו קדימה. הם לקחו לידיהם את היוזמה, הם הרחיבו את הפעילות ההגנתית וההתקפית לאורך הירדן ומעבר לירדן, וכך הושב השקט לבקעת הירדן.
אלה לא דברים שקראתי בספרים; הייתי שם, כמו חלק מהאנשים כאן, החל מפעולת כראמה ב-1968, דרך אין-ספור פעולות ומארבים, כולל קרב אש על גדות הירדן, על שפת הירדן, שאנחנו חזרנו ממבצע בירדן ונתקלנו במחבלים פלסטינים שחזרו משטח ירדן ומשטחנו. במקרה הזה זה הסתיים בלא חללים לנו וחללים להם, אבל היו גם הרבה מאוד חללים לנו. ולכן, ב-1972 גנדי יזם את הקמתה של אנדרטת הבקעה לזכר הנופלים שם – והכרתי לא מעט מהם – ושמותיהם חקוקים על האנדרטה. הוא הביע תקווה שהאזור יהפוך למוקד של יצירה, של פריחה, של שלום, ואכן, טביעות אצבעותיו מורגשות גם במישור הזה. בעידודו הוקמו היאחזויות נח"ל שהפכו ליישובים אזרחיים פורחים, ולחלק מהם גנדי נתן את שמותיהם: ארגמן – על שם קציני צה"ל אריק רגב וגדי מנלה, זיכרונם לברכה, שנפלו בארץ המרדפים – גיתית, מכורה, גלגל ויישובים נוספים.
הבקעה היא חגורת מגן הכרחית, התריס בפני פורענות שעלולה לבוא מצד האסלאם הרדיקלי, ומי יישורנו מה ילד יום במזרח התיכון הסוער, ולכן נפעל להבטיח שבקעת הירדן תהיה חלק ממדינת ישראל הריבונית. נבטיח את ביטחונה, נבטיח את צמיחתה ושגשוגה, בדיוק כפי שגנדי שאף.
בני משפחת זאבי, חברי הכנסת, אהבת ציון הייתה מצפן חייו של גנדי. אהבת ציון תהא נר תמיד לזכרו. גנדי נפל בידי בני עוולה, אבל עשייתו למען המולדת ולטובת העם תעמוד לדורות. יהי זכרו ברוך.
<< יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >>
אני מודה לראש ממשלת ישראל חבר הכנסת בנימין נתניהו, ומתכבד להזמין את השר אורי אריאל לשאת דברים. בבקשה, אדוני.
<< דובר >> שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל: << דובר >>
אדוני היושב-ראש, ראש הממשלה מר נתניהו, השופט מינץ, בני משפחת זאבי היקרים והאהובים, אל נקמות השם. אל נקמות השם. הנקמות להשם. נקמתנו היא בבניין, בנטיעה וביצירה בכל רחבי ארץ ישראל, כפי שגנדי עשה ורצה שנמשיך ונעשה.
גנדי, לוחם הפלמ"ח, אלוף בצה"ל, בעיקר מחנך, מנהיג, חבר הכנסת ושר בממשלות ישראל, שפעל לחינוך דורות, בגדר ספרא וסיפא, ויישוב ארץ ישראל. 18 שנים שבהן הוא לא זוכה לראות את ההתפתחות בכל מרחבי ארצנו בכל התחומים, וברוך השם, ההתפתחות היא רבה. גנדי פעל בכל השנים הללו ליישובה של הארץ ולפיתוחה, והיה אח ורע. אופן אהבת המולדת והאמת שלו הגיעו והביאו אותו לדרגות בכירות בצה"ל ובממשלת ישראל ולתפקידים חשובים שבהם השפיע על בניין העם והארץ. גנדי פטריוט, אידיאולוג, מצביא ונותן דוגמה אישית שאין רבים שכך עשו ועושים, קיבל החלטות כלוחם וכחולם והגשים אותן.
בעת הירצחו של גנדי, לפני 18 שנים, גרו ביהודה ושומרון כ-211,000 יהודים. ברוך השם, היום אנחנו כפול ויותר, וכפי שאמר ראש הממשלה, הגיעה עת ריבונות. וזה בידינו, ודאי בבקעת הירדן ובחלקים נרחבים שיש עליהם הסכמה מקיר לקיר. גנדי האמין בארץ ישראל ועם ישראל על פי תורת ישראל. זה מה שהיה כתוב בכרטיס החבר של חברי מולדת – קצר וקולע.
לפני שבועיים פורסמה כתבה על הקשר המיוחד של גנדי לבדואים, על הסיוע והאכפתיות שלו. יש סיפור של אם שכרעה ללדת ובעלה היה בגבול במשימה קרבית – בימים ההם אין תחבורה ציבורית, אין כבישים – וגנדי שולח מסוק שלוקח אותה לבית החולים ללדת. וכך היא אומרת: זו הייתה התרוממות רוח, רגעים של אושר. למרות הכאבים, כאבי הלידה, הבנתי שיש מי שדואג לי, יש מי שאני יכולה לסמוך עליו. סוף ציטוט. לאם הזאת, שהיום היא כבר סבתא-רבתא, יש נכדים ונינים שמשרתים כקצינים ביחידות קרביות, ואף הקימו עמותה שמעודדת צעירים בדואים להתגייס לצה"ל.
דרכו של גנדי, המשולבת במורשת אבותינו באופן מלא ומיטבי, היא דרך של שילוב אמיתי בין ספרא לסיפא. עלינו להמשיך בדרך, לבנות את ארץ ישראל כולה, להגדיל את ההתיישבות, להחיל ריבונות, ובעיקר – לחזק את ירושלים, בירתנו הנצחית, שבה נולד גנדי ובעבורה נלחם.
נזכיר היום גם את אשתו, את יעל, שזכה והייתה עזר בשבילו לכל אורך הדרך, אישה של ערכים, וכך גם ילדיהם, ממשיכי דרכם.
אני מבקש, לסיום, להודות למוקירי זכרו שהגיעו לחלוק לו כבוד, גם בהר הרצל וגם פה. חבל שביום הזה ישנם ח"כים שנעדרים באופן מופגן. אומר להם כך, בצורה הכי שקטה: לא תצליחו בשום צורה לכבות את האורות בבקעת הירדן, בחברון, בהר ובשפלה. ההתנהגות שלכם בעיקר לא מכבדת אתכם. אסיים בפסוק שגנדי היה מסיים את נאומיו: "ה' עוז לעמו יִתן ה' יברך את עמו בשלום".
<< יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >>
תודה לשר אורי אריאל. אחרון הדוברים הוא חבר הכנסת עודד פורר. בבקשה, אדוני.
<< דובר >> עודד פורר (ישראל ביתנו): << דובר >>
משפחת זאבי היקרה, אדוני ראש הממשלה, כבוד היושב-ראש, שרים, חברי כנסת, "בראשית ברא ה' את השמים ואת הארץ" – כך נפתח ספר בראשית בפרשת השבוע שקראנו בבתי הכנסת בשבת האחרונה בארץ ובעולם. את הפסוק הזה פירש רש"י: בראשית – אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"החֹדש הזה לכם", שהיא מצווה ראשונה שנצטוו ישראל. ומה טעם פתח ב"בראשית"? משום כוח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים, ככתוב בתהילים. שאם יאמרו אומות העולם לישראל: ליסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גויים, הם אומרים להם: כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו. ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו.
בשבת קראנו על הזכות שלנו על ארץ ישראל, ומגנדי למדנו שיעור עד כמה הארץ הזאת שלנו. לא היה אחד שידע את התנ"ך ואת ארץ התנ"ך כגנדי, ואת הקשר שלנו לארץ ישראל, את ההיסטוריה של הארץ הזאת ואת שביליה כאלוף רחבעם זאבי, השם ייקום דמו. אין מי שיכול היה לומר לו שזו לא הארץ שלנו, אין מי שיכול היה לערער בפניו על זכותנו על הארץ, כי את השיעור שהיה נותן גנדי למי שהיה מנסה לעשות זאת כולנו היינו צריכים ללמוד.
מגנדי למדנו עוד כמה שיעורים. אני כנער זוכר את גנדי מגיע לאיזשהו ביקור ברחובות, ואני, עוד טרם גיוסי לצה"ל, מביט בו ורואה את השרשרת על צווארו, אותה דסקית מפורסמת שעליה היו חקוקים שמותיהם של שישה מחיילי צה"ל השבויים והנעדרים. גנדי האמין בחשיבות הנחישות, ההקרבה והדבקות במטרה של הלוחמים. בד בבד הוא גם הכיר בחשיבות שעל צה"ל ומדינת ישראל להפגין במחויבות שלהם להשבת הבנים הביתה. אין לי ספק מה הייתה דעתו בסוגיות שמדינת ישראל מתמודדת איתן, לצערנו, גם היום בעניין השבויים והנעדרים, ואני בטוח שגם הוא לא היה מוצא מנוח עד להשבתם.
זה אולי השיעור השני שעלינו ללמוד מגנדי – את המחויבות הזאת של גנדי ללוחמים, לחיילי צה"ל, שהיא המשך ישיר של המחויבות שלו לעם ישראל ולארץ ישראל ולביטחון ישראל, ואני אצטט: "אם נהיה חזקים, אם נשמור על כוחו המרתיע של צה"ל, אם יהיה לנו עומק אסטרטגי, אם ניפטר מגיס חמישי מסיבי בעורף, אם נשלוט בטרור ובהתקוממות בשטחים, אם נמשיך להיות בעמדות מוצא מאיימות על בירות האויב – נרחיק את סיכויי המלחמה". אך "אם נהיה חלשים, אם ניתן לכוח זר לחצות את הירדן, אם נכרסם בכוחו של צה"ל, אם ניתן לאויבים להתקרב לשטחים החיוניים של מדינת ישראל – הם יחשקו בטרף הקל הזה – – – ותבואנה עלינו מלחמות". כך כתב רחבעם באחד ממאמריו וסרטט את קיר הברזל שעליו נשענת המדינה היהודית בארץ ישראל, ונראה כאילו המילים האלה, שנכתבו לפני 25 שנה, היו יכולות להיאמר כאן היום, מעל בימת הכנסת, בדיוק באותה רלוונטיות.
גנדי גם היה מחויב למשנה הזאת שלו, וכך, יום לפני הירצחו, הוא וחברו לסיעה דאז אביגדור ליברמן הודיעו לראש הממשלה שרון על התפטרותם מהממשלה כשזו החליטה להוציא את צה"ל מהשכונות השולטות על היישוב היהודי בחברון, כי גנדי לא היה יכול להרשות לעצמו, כמי שנותן דוגמה, כמי שמוביל, לשבת בממשלה שנוהגת הפוך מהדרך שבה הוא מאמין.
כאלוף לימד גנדי את כולנו גם שיעור על הנהגה ופיקוד, ואני אצטט שוב איך הוא אומר: בזמני הושמעה ביקורת נוקבת עליי ועל מפקדי המשנה שלי – כך אמר גנדי – מדוע אנחנו הולכים בראש בארץ המרדפים במלחמת ההתשה. כך חונכתי בפלמ"ח ובצה"ל. זו המלחמה של פיקוד המרכז, והמפקד צריך להיות עם אנשיו במלחמה, להדריך, לפקד, להורות ולהיות אחראי.
גם היום, לו היה צריך להגן על מדינת ישראל ולהוביל לוחמים, אני בטוח שגנדי היה הולך לפני המחנה. השילוב של אהבת העם והארץ, המחויבות ללוחמים, האמונה בבניין הכוח והנכונות ללכת לפני המחנה הם שעיצבו את דמותו של גנדי והם המורשת שהותיר אחרי מותו. ואת המורשת הזאת, בני משפחת זאבי – ופלמח, ששמעתי בכאב את דבריך היום – לא תצליח להעלים גם תוכנית טלוויזיה עם רייטינג גבוה ככל שיהיה. זו המורשת שעליה נחנך את ילדינו, מורשת של אהבת העם והארץ, של נכונות להקריב ולהילחם על ארץ ישראל ולמען עם ישראל. יהי זכרו ברוך.
<< יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >>
תודה לחבר הכנסת עודד פורר.
אני רוצה להודות לכל בני משפחת זאבי, שמכבדים אותנו כאן בנוכחותם במליאת הכנסת. ניפגש בעוד שנה, אולי, בתקווה, בפתיחת מרכז מורשת רחבעם זאבי עוד לפני זה. עד כאן הישיבה המיוחדת לזכרו של האלוף במילואים חבר הכנסת והשר רחבעם זאבי, השם ייקום דמו.
חברי הכנסת, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום רביעי, א' בחשוון התש"ף, 30 באוקטובר 2019, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה.
<< סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 17:35. << סיום >>