דברי הכנסת

דברי הכנסת חוברת ג' ישיבה ז' הישיבה השביעית של הכנסת העשרים-ושתיים יום שלישי, ז' בחשוון התש"ף (5 בנובמבר 2019) ירושלים, הכנסת, שעה 16:00 תוכן העניינים נאומים בני דקה 4 ע'דיר כמאל מריח (כחול לבן): 4 חמד עמאר (ישראל ביתנו): 5 מיכאל מרדכי ביטון (כחול לבן): 6 מיכאל מלכיאלי (ש"ס): 6 עופר כסיף (הרשימה המשותפת): 7 יזהר שי (כחול לבן): 7 יבגני סובה (ישראל ביתנו): 8 יעקב אשר (יהדות התורה): 9 אלון שוסטר (כחול לבן): 9 עודד פורר (ישראל ביתנו): 10 ינון אזולאי (ש"ס): 11 איתן גינזבורג (כחול לבן): 12 דסטה גדי יברקן (כחול לבן): 12 משה אבוטבול (ש"ס): 13 יואל יעקב טסלר (יהדות התורה): 14 הצעות לסדר-היום 15 ציון יום העלייה 15 היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 15 פנינה תמנו (כחול לבן): 16 מרק איפראימוב (ישראל ביתנו): 18 עמר בר לב (העבודה-גשר): 20 מרדכי יוגב (הבית היהודי – האיחוד הלאומי): 21 מיכאל מלכיאלי (ש"ס): 23 ניצן הורוביץ (המחנה הדמוקרטי): 25 מיכל שיר סגמן (הליכוד): 27 שר העלייה והקליטה יואב גלנט: 29 עודד פורר (ישראל ביתנו): 34 מיכאל מרדכי ביטון (כחול לבן): 36 << נושא >> נאומים בני דקה << נושא >> << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> חברי הכנסת, היום ז' בחשוון תש"ף, 5 בנובמבר 2019. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. חברי הכנסת, אנחנו נפתח בנאומים בני דקה. כדרכנו, מי שמעוניין יכול לשבת, להצביע, ועל ידי כך להירשם לנאום. מה ההתרגשות, חברים? << קריאה >> מיכאל מרדכי ביטון (כחול לבן): << קריאה >> היא מבקשת להיות ראשונה. שים אותה ראשונה בלי כפתורים. << קריאה >> ע'דיר כמאל מריח (כחול לבן): << קריאה >> יש לי ישיבה. << קריאה >> אלון שוסטר (כחול לבן): << קריאה >> זה הולך לפי סדר הלחיצה? << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> בדרך כלל, חבר הכנסת שוסטר, זה הולך לפי סדר הלחיצה, אבל במקרה דנן אני רושם אותה ראשונה. חברי הכנסת, ההרשמה החלה. בבקשה, חברת הכנסת ע'דיר כמאל מריח תפתח היום את הנאומים. << דובר >> ע'דיר כמאל מריח (כחול לבן): << דובר >> באוגוסט האחרון הגשתי שני מכתבים לשר החינוך מר רפי פרץ. המכתב הראשון נוגע להפסקתן של תוכניות השלמת השכלה למבוגרים באוכלוסייה הבדואית, ש-95% מהלומדים בהן הם נשים. למרות שהחליטו להפסיק, ולמרות שמדובר בנשים, התוכנית תחת תוכנית החומש נמשכה, היה תקצוב לשנתיים, וקיבלתי תשובה כזאת: למשרד אין תקציב ייעודי להמשך, אך כמובן נשמח לשתף פעולה עם משרדי ממשלה לקידום תוכנית חשובה זו. ואני שואלת: אם התוכנית כה חשובה, איך ייתכן שאנחנו זורקים את האחריות ממשרד למשרד? משרד החינוך אומר לי: אין לי כסף ואין לי תקציב, ולא ממציא לי פתרון ולא חושב אפילו על פתרון לתוכנית כה חשובה לנשים באוכלוסייה מוחלשת. המכתב השני היה נוגע להכנסת נושא חוק הלאום לתוכנית הלימודים. שאלתי: למה כל כך חשוב להכניס חוק שנוי במחלוקת לתוכנית הלימודים? והינה התשובה שקיבלתי: ישנה המלצה למורים להעלות לדיון את הרגישויות והדיון הציבורי סביב החוק, מתוך חשיפה לדעות שונות. פה אני חוששת ששכחנו מהו תפקידנו כח"כים. החוק, אנחנו יודעים שהוא שנוי במחלוקת וזכה להתנגדות רחבה בפנים וגם בחו"ל; אם אנחנו מודעים לרגישויות, למה לנו לבוא ולהחליט ללמד אותו לבגרות תלמידי חטיבה? כאן אני פונה לשר ומבקשת, אל לנו להתנהל כמו פינג פונג, שמשרד אחד זורק אותי למשרד השני ואומר: לי אין תקציב פה, ולא מנסה לעזור לי להבין איך אנחנו נתנהל ואיך המשרד השני יכול לעזור לי. לעיתים אני חוששת ששכחנו את תפקידנו. אנחנו לא פקידים זוטרים, ותפקידנו הוא להתנהל ולנהל כאן, בפרלמנט, בכנסת, את הרגישויות בבית כאן, ולא לזרוק את זה למערכת החינוך. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה רבה לחברת הכנסת. חבר הכנסת חמד עמאר, בבקשה. נישאר במגזר בינתיים. אחריו – חבר הכנסת מיכאל ביטון. << דובר >> חמד עמאר (ישראל ביתנו): << דובר >> אדוני היושב-ראש, נשארת במגזר, וזה טוב. אתמול בבוקר קיבלתי שיחת טלפון מבחור צעיר מאחד היישובים הדרוזיים. הוא מודיע לי: תשמע, קיבלתי קנס מינהלי בגובה 300,000 שקל, או שאני הורס את הבית שלי תוך חודש ימים. אני שואל אתכם כאן, חברי הכנסת: מפקח, בכיר ככל שיהיה, מקבל סמכות כאן מהמחוקק במדינת ישראל לתת קנס מינהלי בגובה של 300,000 שקל ללא שום תהליך משפטי – אם לא תהרוס אתה תצטרך לשלם, ותמשיך לשלם אחרי זה. אני השתתפתי בהרבה דיונים בתכנון ובנייה בכנסת, גם עם היועץ המשפטי, ושם נאמר שהחוק המקולל הזה, חוק קמיניץ – חוק התכנון והבנייה (תיקון 161) – יחול ברגע שיסדירו את תוכניות המתאר, תוכניות מפורטות. לא הסדירו לא תוכניות מתאר, לא תוכניות מפורטות, אבל קנסות וצווים יכולים להוציא. לכן אני פונה לשר האוצר, שהוא הממונה על התכנון והבנייה – להקפיא את החוק הזה עד שיסדירו את תוכניות המתאר ביישובים הדרוזיים. אני אעשה הכול כאן בכנסת כדי לבטל את החוק הזה, החוק הלא-חוקתי שחוקק כאן בכנסת ישראל. תודה רבה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה, חבר הכנסת חמד עמאר. חבר הכנסת מיכאל ביטון, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת מיכאל מלכיאלי. << דובר >> מיכאל מרדכי ביטון (כחול לבן): << דובר >> אדוני היושב-ראש, התקשר אליי חייל שלי מגולני שנמצא בחו"ל – נמלט ממדינת ישראל. לוחם בגולני, חילץ פצועים בצוק איתן, היה קצין במשטרה, איש חינוך. לאחר צוק איתן – הלם קרב ומחלות שנובעות מהטראומה. הוא ניגש לתבוע את תביעתו כנכה צה"ל. זה לקח לו שנים, הוא קיבל פסק דין, והעורך-דין שלו מסביר לו שכמעט כל הכסף שמדינת ישראל תיתן לו על הפגיעה הולך לעורך דין. למה? כי הוא לא שם לב לאותיות הקטנות: שלא ישולמו 20% מהתשלום החד-פעמי של התביעה, אלא מכל תשלומי העתיד שלו עד גיל 80. והוא בכלל חולה סוכרת, בהלם קרב, עם טיפול פסיכיאטרי, עם חובות, עם התפרצויות, והוא בורח ממדינת ישראל בגלל חובות לעורך דין. מה החרפה? שמדינת ישראל והבית הזה קבעו בחוק חקיקה יפהפייה: הגבלת שכר טרחה לנפגעי נכי עבודה, הגבלת שכר טרחה לנפגעים נכים של רדיפות מהנאצים, לנפגעים של פגועי תאונת רכב. אין הגבלת שכר טרחה על ייצוג של נפגעים נכי צה"ל, והם מפסידים מיליונים ונעשקים בתמימותם ובכאבם – הלום קרב שלא יודע להסתכל על האותיות הקטנות. חובתנו, אדוני היושב-ראש, כל סיעות הבית, לתקן את החוק הזה ולהסיר את החרפה. אני אלווה את הנושא הזה גם בוועדות וגם כאן, עד שנביא תיקון שגם לנכי צה"ל יוגבל שכר הטרחה שעורכי דין יכולים לגבות. תודה רבה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה. חבר הכנסת מיכאל מלכיאלי, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת עופר כסיף. << דובר >> מיכאל מלכיאלי (ש"ס): << דובר >> תודה. אדוני היושב-ראש, אדוני השר, לאחרונה אנחנו עדים לפרסומים רבים שמגיעים מטעם מינהל התכנון בדבר הרצון לבטל את תמ"א 38. אני ער לכך שתמ"א 38 יצרה עיוותים בערים מסוימות. אני קורא למינהל התכנון להשעות את הרצון לבטל עד שיבואו לכנסת עם אמירה ברורה של הוספת עשרות ומאות אלפי יחידות דיור כתוספת לתוכנית שהם רוצים לבטל. תמ"א 38 הקלה על המשפחות החלשות שלא יכולות לשלם היטלי השבחה גבוהים בתב"עות חדשות. יצרו win–win: מצד אחד אנחנו מקבלים בניינים מחוזקים, יפים וחדשים בעיירות פיתוח ובשכונות מצוקה, ומצד שני דירות זולות יותר, כשיש ריבוי של דירות. מינהל התכנון יודע לומר לנו מה לא, אבל לא המציא לנו פתרונות כנגד אותן אלפי יחידות דיור שנבנו. אני מצפה שלפני הביטול יבואו לכנסת עם תוכנית לפחות כמו תמ"א 38. תודה רבה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה, חבר הכנסת מלכיאלי. חבר הכנסת עופר כסיף, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת יזהר שי. << דובר >> עופר כסיף (הרשימה המשותפת): << דובר >> כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת, נשיאות הכנסת לא מצאה לנכון לאשר את הצעתי הדחופה לסדר-היום לגבי אלימות מתנחלים. במקביל, אושרה הצעה שקרית בעליל, שבודה אלימות של ארגוני שמאל נגד מתנחלים – פייק ניוז מובהק. מאידך גיסא, אלימות של מתנחלים כלפי פלסטינים ופעילי שמאל היא עניין יום-יומי, שגרה גזענית מזוויעה. לפי ארגון בצלם, בחודש אוקטובר היו לפחות 19 מקרים, וזה רק באזור יצהר ושכם: ביום רביעי, 16 באוקטובר, הותקף במוטות ברזל הרב משה יהודאי מרבנים לזכויות אדם; ב-13 באוקטובר, בכפר אל-ג'בעה, תקפו מתנחלים מוסק זיתים פלסטיני עם אלות וגז פלפל; ב-21 באוקטובר מתנחלים יידו אבנים על בני משפחה ולאחר מכן פגעו בלול תרנגולים – מה שהוביל למוות של 100 מהם. יש כמה דיווחים גם על הצתות מכוונות באותה התקופה ועקירת עצי זית. זוהי עת לדון באלימות האמיתית, היום-יומית, של כנופיות המתנחלים, ולא לתת במה לזעקות הקוזק הנגזל של אלו המסתובבים חמושים על ההרים. תודה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה, חבר הכנסת עפר כסיף. חבר כנסת יזהר שי, בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת יבגני סובה. << דובר >> יזהר שי (כחול לבן): << דובר >> תודה, אדוני היושב-ראש. חברות וחברי הכנסת, הבוקר התכנסנו לדיון חירום בנושא מצב מערכת הבריאות במדינת ישראל. הגיעו לדיון החירום הזה מיטב האנשים העוסקים בנושא במדינת ישראל: פרופסורים, מנהלי מחלקות בבתי חולים, נציגי ציבור, רופאים מומחים, רבים העוסקים בנושא החשוב הזה. היוזמה היא של חברת הכנסת יעל גרמן וחברי כנסת נוספים מסיעות שונות בבית. הנציגים, חברי הכנסת שהגיעו לדיון החשוב הזה, הגיעו מימין ומשמאל: שבעה חברי כנסת מכחול לבן, וגם מסיעות אחרות, מהבית היהודי ומישראל ביתנו, המחנה הדמוקרטי, העבודה, ואם אני שוכח, התנצלותי. יש מישהו שלא שכחתי אבל לא הגיעו, לא טרחו להגיע ולו אחד מהם: אף חבר כנסת או חברת כנסת ממפלגת הליכוד לא טרחו להביע את דעתם ולבוא ולהציג את נוכחותם בדיון באחד המשברים הגדולים, החירומיים ביותר הקיימים היום במדינת ישראל. זאת תעודת עניות למפלגת הליכוד, ובעיקר לזה שעומד בראשה, שבזבז 3 מיליארד שקל על מערכת בחירות מיותרת ושרוצה בכל כוחו לגרור אותנו לעוד מערכת כזאת. אתמול היה דיון בוועדות הכנסת על כ-300 מיליון שקל שרוצים לקחת, לגרוע, ממערכת הבריאות. תראו את 3 מיליארד השקלים שכבר בזבזנו, תראו את המיליארדים הבאים, ביוזמתו וביוזמת האנשים שמפחדים להגיד לו לא לעשות את הדבר הנורא הזה. תעודת עניות, חבריי וחברותיי מהכנסת בליכוד. הייתם צריכים להיות שם, הייתם צריכים להביע את דעתכם בנושא הכל-כך חשוב הזה לכל מדינת ישראל. תודה רבה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה, חבר הכנסת יזהר שי. חבר הכנסת יבגני סובה, בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת יעקב אשר. << דובר >> יבגני סובה (ישראל ביתנו): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני אדבר על הנושא שלשמו התכנסנו היום, והוא יום העלייה. זה נושא חשוב. בעיניי זה אחד הימים החשובים במדינת ישראל; זה לא נראה כמו חג, ואני גם לא בטוח שהרבה אנשים מודעים לזה, אבל אין ספק שזה אחד הימים החשובים בהקמת המדינה – בכל זאת 3 מיליון עולים עלו לארץ ישראל מקום המדינה. אנחנו היינו עדים לגלים מארצות ערב, מאתיופיה, גל העלייה מברית המועצות, ממזרח אירופה. אני חושב שדווקא ביום הזה אנחנו כמחוקקים צריכים לדבר לא רק על החשיבות של הקליטה של העולים, אלא גם על הדור המבוגר. מה זה הדור המבוגר? אותם אנשים שהביאו אותנו – הילדים – למדינה הזאת. כשאני שומע היום כל מיני סיפורים על זה שהדור הזה הפך לסוג של נטל, אז אני אומר לכם שזה לא נטל. זה הדור שהביא אותנו לפה, זה דור שצריך לדאוג לו, וזה דור שאנחנו, בדור שלנו, צריכים להיות גאים בו, בדור ההורים שלנו. זו אולי הקריאה שלי לפקידי משרד האוצר או גם לממשלה כשהיא מדברת ושוקלת ומדברת על כל מיני תוספות תקציביות: אל תסתכלו רק על הכסף, תסתכלו מה האנשים האלה עשו. אם לא הדור הזה, אז לא היו מגיעים לפה אנשים שמגינים על המדינה, משרתים בצבא, משלמים מיסים, וזה הדור הצעיר שלנו. לכן, ביום כזה אני חושב ומדגיש את החשיבות של הדור הזה, כי כולנו פה, בסך הכול – רוב האנשים פה עולים. גם בכנסת, מתוך 1,000 חברי כנסת בהיסטוריה, אני חושב שרובם היו עולים. חלקם סיכנו את החיים, כמוך, אדוני היושב-ראש, בשביל לעלות לארץ ישראל. אני קודם כול אומר לכם: חג עלייה שמח לכל עם ישראל. תהיו מודעים לכל הנושא של העלייה. תודה רבה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה, חבר הכנסת יבגני סובה. חבר הכנסת יעקב אשר, בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת אלון שוסטר. << דובר >> יעקב אשר (יהדות התורה): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, מחר מציינים בארץ יום הצדעה לארגון בוני עולם, המסייע לזוגות חשוכי ילדים להגשים את חלומם ולזכות לפרי בטן. את הארגון ייסד ועומד בראשו הרב שלמה בוכנר, ורעייתו, אשר לא זכו לילדים לעצמם ומקדישים את כל חייהם להביא את הבשורה הזאת לזוגות אלו. ארגון בוני עולם מסייע ועוזר לכל פונה ללא הבדל מגזרי ומגדרי. הארגון מסתייע ברופאים מהשורה הראשונה, וכן עוסק בתמיכה נפשית, בייעוץ ובהעצמת הזוגות אשר מתמודדים עם בעייתם הקשה. הארגון רשם לעצמו מהיווסדו הצלחה בקרב כ-8,000 זוגות עד כה. אנחנו מכאן מחזקים את בוני עולם בהביאם עוד ילדים לעולם. תודה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה, חבר הכנסת יעקב אשר. חבר הכנסת אלון שוסטר, בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת עודד פורר. << דובר >> אלון שוסטר (כחול לבן): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חברתי וחבריי חברי הכנסת, אתמול עם תום הפעולה של הבית הזה יצאתי לאוהל ההתכנסות, אוהל המחאה של המגזר הערבי, שנמצא לא רחוק, מול משרד ראש הממשלה. היו בו חברי ועדת המעקב, חברי כנסת, ראשי רשויות ערבים. אני רוצה לשתף אתכם בחוויה הזו. אמרתי לחברים, שכניי האזרחים הערבים, שיש מחויבות לבית הזה, לממשלת ישראל, שהיא ברורה: לשמור על כל אזרח וכל אזרחית בכל פינה במדינה שלנו מפני התקפות פנימיות עוינות, ולמוטט את שלטון הפשיעה הפרטית והפשיעה המאורגנת. אני רוצה לציין משפט, או משפטים, שאמר השייח' חמאד אבו דעאבס, ראש התנועה האסלאמית בדרום, שכן שלי. הוא אמר לי: אתה צודק, יש אחריות למדינה, אבל – ושימו לב, ראש התנועה האסלאמית בדרום – יש לנו, הערבים במדינת ישראל, אחריות כבדה להתנהלות, להתנהגות שלנו. אין דת, גם לא הדת המוסלמית, שמרשה, שמתירה, רצח או פגיעה על כבוד המשפחה. אין מצב שבו אנחנו, אנשי הדת, נסכים לנקמת דם ונעודד נקמת דם. הדברים המפורשים הללו בעיניי אמיצים מאוד. הם אלו שייצרו את החיבור, את השרשרת האנושית והערכית שלנו במדינת ישראל. היה חשוב לשמוע את זה. אני חושב שחשוב לשמוע את הדברים הללו עוד ועוד בכל אמצעי. יש לנו משימה אדירה: לנטרל את האלימות הקשה במדינה בכלל, ובמגזר הערבי בפרט. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה, חבר הכנסת שוסטר. חבר הכנסת עודד פורר, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת ינון אזולאי. << דובר >> עודד פורר (ישראל ביתנו): << דובר >> תודה, אדוני היושב-ראש. אתמול דיברתי כאן על המצוקה של בעלי העסקים והמסעדנים בשדרות שסובלים מאוזלת ידה של הממשלה, שהבטיחה להם פיצוי ולא נתנה. היום קיימנו על זה דיון בוועדת הכספים, והיה קצת עצוב לראות את פקידי הממשלה מתפתלים ומגלגלים את הכדור מפקיד לפקיד רק בשביל לא לתת את התשובות לאותם בעלי מסעדות. אבל מי שלא הגיע לתת את התשובות, ובכלל לא הגיע כבר לתת תשובות בוועדת הכספים קרוב לשנה, זה שר האוצר, שאותו לא פגשנו בוועדה בכלל, אף על פי שהוא הבטיח את אותו פיצוי למסעדנים. אני רוצה אולי מכאן לפנות שוב לשר האוצר ולבקש ממנו להסתכל לאותם בעלי עסקים בעיניים ולתת להם את התשובות. ובאותה הזדמנות גם להסתכל לכל בעלי העסקים שסובלים היום בעבודה שלהם מול הממשלה. היום עסקים קטנים מודיעים שהם התחילו לקבל הודעות ממשרדי ממשלה שדוחים להם תשלומים בגלל בעיות תזרים מזומנים. זאת אומרת, עכשיו העצמאים והעסקים הקטנים הופכים להיות גם הבנק של הממשלה, שאמור לתת את הוצאות המימון. מעניין אם מישהו, אם איזשהו מנכ"ל יגיד לעובדים שלו במשרדי הממשלה שהם לא יקבלו משכורת ב-1 בחודש, יש להם בעיות של תזרים מזומנים. לגלגל את זה על העסקים הקטנים זה לא הפתרון. הייתי מצפה לראות לפחות פעם אחת בכנסת את שר האוצר בא ונותן תשובות. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה לחבר הכנסת פורר. חבר הכנסת ינון אזולאי, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת איתן גינזבורג. << דובר >> ינון אזולאי (ש"ס): << דובר >> ברשות אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, כבוד השר, השבוע יחול יום פטירתה של רחל אימנו, שנקברה בבית לחם, על מנת שנוכל בזמן אמת לבוא, לבקש ולהתפלל שתהיה מליצת יושר עלינו. רחל אימנו הייתה חשוכת ילדים שנים רבות, וזכתה רק בגלל הוויתור שלה. מחר, בארגון בוני עולם, ארגון גדול שהזכיר אותו חברי יעקב אשר, יציינו יום הצדעה לארגון החשוב הזה, מייסודם של הרב שלמה בוכנר ורעייתו מארצות הברית, שגם הם לא זכו לפרי בטן עד היום הזה והחליטו לעשות מעשה למען עם ישראל ללא שום הבדל – אם זה דתי, חילוני או כל מגזר אחר. אספר לכם אולי סיפור קטן מאוד: לפני כחצי שנה עשיתי שם סיור. פשוט גאווה לראות את המקום הזה, איך שהוא עוזר לכולם. בלילה אני מקבל טלפון מהרב אליקים לבנון, מי שבעצם מנהל את הארגון הזה פה בארץ. הוא אומר לי: ינון, מגיע מזל טוב לפלוני שהיום ערך את המצגת והראה לך; מזל טוב, נולד לו בן. אמרתי לו: מזל טוב. הוא אומר לי: לא, אחרי 18 שנה נולד לו בן. התפלאתי ואמרתי לו: והוא היה שם היום? הוא אמר לי: כן. הוא לא רוצה ללכת כי הוא ידע שיש סיור חשוב וזה יכול להועיל לארגון ולעוד משפחות שיבואו ולעוד משפחות שיזכו. אז הרב שלמה בוכנר, יש לכם למעלה מ-8,000 ילדים ויהיו לכם עוד. שתצליחו בעזרת השם, ושכל מי שרק צריך, הקדוש ברוך הוא יפקוד אותו. תודה רבה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה לחבר הכנסת ינון אזולאי. חבר הכנסת איתן גינזבורג, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת גדי יברקן. << דובר >> איתן גינזבורג (כחול לבן): << דובר >> תודה רבה, אדוני היושב-ראש. חבריי חברי הכנסת, בעוד כשלושה שבועות יתחיל לפעול במטרופולין דן מערך של תחבורה ציבורית גם בשבת. זו יוזמה של חמש ערים מרכזיות שהחליטו להפעיל ולתקצב את השירות הזה עבור התושבים שלהן, ואני מברך על כך. לנוכח המצב הקיים היום, שבו הממשלה מתעלמת מצורך אמיתי של אזרחים שלא ניידים בסופי שבוע, אין מה להתפלא שהרשויות המקומיות החליטו להעניק את השירות הזה, שהוא מענה לצורך בסיסי של התושבים. צריך לאפשר לרשויות מקומיות שרוצות בכך להפעיל תחבורה בשבת. הרשויות המקומיות יודעות הכי טוב מהם צורכי התושבים, מה אופי היישוב, היכן זה יכול לעבוד והיכן זה עלול לפגוע. בדרך כלל, השיקולים של ראשי הרשויות להפעיל שירות כזה או אחר הם שיקולים רחבים, הם שיקולים שמתחשבים בכלל האוכלוסייה, והם לא עוסקים בשיקולים פוליטיים. לכן אני מאמין שחשוב לשמור על ייחודה של השבת כיום מנוחה ממלכתי של מדינת ישראל, אבל גם חשוב לצד זה לאפשר פעילות שתענה על כלל הצרכים של האזרחים במדינה. תודה רבה, אדוני. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה, חבר הכנסת גינזבורג. חבר הכנסת גדי יברקן, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת אלי אבידר. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> ויתר. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> אה, ויתר? << דובר >> דסטה גדי יברקן (כחול לבן): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, היום הוא יום העלייה, ודווקא ביום הזה הלך לעולמו – אמש – יהודי ציוני יקר, והייתי רוצה להקדיש את הדקה הזאת עבורו. כמה סמלי שהוא נפטר ביום שבו אנחנו מציינים את יום העלייה. היהודי היקר הזה שמו ג'ורג' גוטלמן, הוא נולד בשנת 1938 בליל שבבלגיה. לאחר פלישת הנאצים לבלגיה החביאו הוריו את אחיו ואותו בבית של משפחה נוצרית, וכך ניצלו חייו. אימו של גוטלמן נספתה באושוויץ. ג'ורג' הוסמך למהנדס ב-1963 באוניברסיטת לייז'. בשנות השבעים הקים חברת תעופה לטיסות שכר בשם TEA, שנחשבה לחלוצה בתחום באירופה. במהלך הזמן התפתחה חברת התעופה, ובשיאה החברה החזיקה החברה בצי של 250 מטוסים. גוטלמן נהג להביא את מטוסיו לטיפול בתעשייה האווירית, ועם הזמן נהיה לאחד מאותם יהודים שמדינת ישראל סומכת עליהם לבצע כל מיני משימות חשאיות, כגון הטסת משלוחי נשק. בחורף 1984, לאחר ששליט סודאן ג'עפר נומיירי נתן את הסכמתו להטיס את ביתא ישראל, שישבו אז במחנות בסודאן, בתנאי שהמטוסים לא יצאו בטיסות ישירות לישראל ושהמבצע ייעשה בסודיות מוחלטת – נפגש אפרים הלוי, אז ראש המוסד, עם גוטלמן בעניין זה וביקש את אישורו לבצע את המשימה, שתכלול הטסת אלפי נוסעים ללא דרכון. גוטלמן קיבל ממי שהיה אז בזמנו שר המשפטים של בלגיה, יהודי בעצמו. גוטלמן תרם את מטוסי וטייסי החברה למען ביצוע המשימה הזאת. הטיסות יצאו מחרטום ונחתו בתום חמש שעות בבריסל. המטוסים תודלקו והמשיכו מייד לישראל. מישראל יצאו המטוסים לקפריסין, ומשם המריאו לחרטום. המבצע נמשך כחודש. בדרך זו הצליחו מטוסיו של גוטלמן לבצע 35 טיסות ולהביא לישראל כ-10,000 יהודים מביתא ישראל דרך סודאן. אם לא היו מגלים את הסוד, גוטלמן היה ממשיך במשימה החשובה עד להעלאת אחרון האנשים, אך לדאבוננו העניין דלף לתקשורת על ידי פוליטיקאים ועסקנים, והמבצע הפסיק. בעקבות הפרסום עסקיו של גוטלמן נפגעו קשות, והחברה שלו פשטה את הרגל. גוטלמן מעולם לא דרש אגורה שחוקה ממדינת ישראל. במעשיו הוא ראה את עצמו כשותף בהגשמת הציונות, וכך היה הוא באמת. בשנת 2011 עלה גוטלמן יחד עם אשתו לישראל. לפני כשנתיים חלה באלצהיימר, והבוקר נדם ליבו לתמיד. בשעה זו ממש הוא מובא למנוחת עולמים בחולון, בגיל 81. הגיבורים האמיתיים בהיסטוריה הציונית הם אותם ג'ורג' גוטלמנים, שמסרו את כל הונם ומרצם למען החזון הציוני, בשקט ובצנעה. מדינת ישראל ועם ישראל חייבים לגוטלמן ולעוד רבים כמותו חוב גדול. תהא נשמתו צרורה בצרור החיים, ומורשתו תסופר לעד. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה לחבר הכנסת גדי יברקן. באמת סיפור מרגש. יהי זכרו ברוך. חבר הכנסת משה אבוטבול, בבקשה, אדוני. אחריו, אחרון הדוברים יהיה חבר הכנסת יעקב טסלר. << דובר >> משה אבוטבול (ש"ס): << דובר >> מספרים שבעיירה היה אחד ששואב מים לכל העיירה. הוא היה עושה את זה במשך שנים רבות בחינם, ללא שום תמורה. כולם שיבחו אותו, אמרו: צדיק, הוא אדם יקר. שיבחו את כל המעשים שלו, כי שנים רבות לא לקח אפילו אגורה אחת על זה שהוא עשה את זה. יום אחד, כשהוא קצת הזדקן, הוא החליט שהוא לוקח בסך הכול 10 אגורות על כל דלי. מאותו רגע, מה שעשו לו: הרשע, הסחטן, החלבן – כל המילים הכי קשות לאותו בן אדם. אני רואה קשר מאוד הדוק בין זה לבין מה שעשו לרב אלימלך פירר, שבעצם עושה עבודה נהדרת במשך עשרות בשנים, רבבות נזקקו לשירותיו. אז הוחלט לעשות ערב התרמה בצורה כזאת או אחרת כדי לאפשר לו להיות בתוך אותו ערב וליהנות גם כן מאותה תוכנית שנעשתה שם. מאותו רגע – התנפלות עליו בצורה מאוד מוגזמת. אל תשכחו, וצריך לזכור – הוא זכה בפרס ישראל, זכה בפרס אות נשיא המדינה, זכה בהרבה פרסים. אבל הכי כואב שבדיוק בעיר העברית שלנו, תל אביב, ב-2 בדצמבר יש מופע רק לזמרות בלבד. שם לא שמענו את כל אבירי הצדק, כל העיתונים וכל האנשים שתוקפים את אותו מופע. שם שכחו את זה, שזאת הדרת גברים. את זה כן אפשרו. אני רק רוצה לסיים, להגיד את מה שאמר קובי אפללו. הוא אמר משהו חכם: כפייה חילונית לא פחות מסוכנת מכפייה דתית. תודה רבה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה לחבר הכנסת משה אבוטבול. חבר הכנסת יעקב טסלר, בבקשה, אדוני. אחרון הדוברים בנאומים בני דקה, ואז נעבור לציון יום העלייה. << דובר >> יואל יעקב טסלר (יהדות התורה): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, בהמשך לדברי חברי הרב אבוטבול, אני נדהמתי כמוהו. כשאומרים: אין גבול לצביעות ולציניות, אנחנו לפעמים לא מודעים עד כמה זה הרבה יותר מנכון. כולנו התבשרנו על ביטול ערב התרמה של ארגון עזרה למרפא, אשר העומד בראשו הוא אחד מהאנשים המוערכים ביותר במדינת ישראל, הלוא הוא הרב פירר. אין חולק על כך, וחבריי יסכימו, שעשיית החסד של הרב פירר חוצה מגזרים ללא שום הבדל בין גזע, מין ודת. אין חולק על כך שהרב פירר הציל ממוות עשרות אלפי אנשים ונענה לאלפי פניות יום-יום. אך לצביעות ולציניות אין גבול, כפי שכבר אמרתי. וכשמגיע ערב התרמה עבור ארגון אשר תורם לעצם קיומו של המשך עשיית חסד של הרב פירר, יש כאלה שבאמת אין גבול לצביעות שלהם, ומה שמעסיק אותם זה אך ורק להרוס כל חלקה טובה בגלל שיהודי חרדי עומד בראשו והולך על פי ההלכה ואמונתו. לא ראיתי שאותם צבועים מרימים גבה על קיום אירוע במגזר הכללי, כפי ששמענו קודם, אשר שם מופיעות רק זמרות. זה הכול בסדר, אין שום צעקה, אין שום קול, הכול עובר בסדר, למה? כי זה לא חרדי. זו לא אג'נדה שהם רוצים לקדם על חשבון הציבור החרדי. אז חבריי חברי הכנסת, הינה נחשפנו לעוד שיא של צביעות. אני רוצה מכאן לחזק את ידי הרב פירר בהמשך העשייה הברוכה שלו למען אזרחי ישראל ולמען האנושות בכלל. תודה רבה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה לחבר הכנסת טסלר. עד כאן נאומים בני דקה. << הלסי >> הצעות לסדר-היום << הלסי >> << הלסי >> ציון יום העלייה << הלסי >> << דובר >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << דובר >> חבריי חברי הכנסת, אנחנו עוברים לנושא הבא, ציון יום העלייה – הצעות לסדר-היום מס' 62, 63, 82, 83, 100, 122 ו-124. אני מתכבד לפתוח את הדיון לציון יום העלייה. אנחנו מציינים את האירוע החשוב הזה בכל שנה, כי העלייה לארץ היא אחד מערכי הנצח שלנו. מאז שאברהם אבינו שמע את הקריאה שנשמע דווקא בשבת הקרובה בבתי הכנסת: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך", יהודים מארבע פינות תבל עשו את הכול כדי לחיות בארץ הטובה הזאת. אני חייב לומר שהשנה, 2019, אין לי תאריך עגול לעלייתי האישית לארץ, אבל אני מודה שעדיין התאריך הזה הוא מרגש במיוחד: זה 32 שנה, ולא צריך מומחה לגימטרייה על מנת לדעת שמדובר פה בלב – ממש כמו שאומר השיר: "כאן זה בית, כאן זה לב". כמו כל עולה, גם אני לעולם לא אשכח את הרגעים האחרונים בגלות, את שעות הטיסה, ובמיוחד את התחושה כשגלגלי המטוס נוגעים במסלול וסוף-סוף אפשר ללכת על האדמה שחלמתי עליה. ידעתי מייד – עכשיו אני בבית. הייתה לי זכות גדולה, יחד עם שותפים רבים, לקחת חלק במימוש החלום העתיק של שיבת ציון. היום נראה מובן מאליו ששערי הארץ פתוחים, שמוענק סל קליטה לכל עולה, שקיים משרד ממשלתי מיוחד שמוקדש לסיוע לעולים ועוד ועוד, אבל זה לא מובן מאליו. אנחנו עוד זוכרים כמה הקרבה נדרשה כדי להגיע לכאן בתקופת העלייה הבלתי-לגלית, ומה הייתה מנת הייסורים של העולים שנתפסו בידי הבריטים; אנחנו זוכרים באיזו מסירות נפש עשו את המסע לכאן אחינו יוצאי אתיופיה; אנחנו זוכרים כמה מאמץ היינו צריכים להשקיע כדי לשמור על גחלת אהבת הארץ ותקוות העלייה מאחורי מסך הברזל. עם כל הזיכרונות האלה אנחנו מסתכלים על נתוני העלייה לישראל של השנים האחרונות ורואים שבשנת 2018 הגיעו לישראל 30,000 עולים, ובחודשים הראשונים של 2019 כבר קצת יותר מ-20,000 – אגב, מ-60 מדינות שונות – ואומרים אנו: היינו כחולמים. קיבוץ הגלויות הוא ברכה עצומה, שטומנת בחובה גם אתגרים לא פשוטים. הגענו לארץ ישראל שונים במראה, בשפה, בלבוש, בתרבות, בזיכרונות, במה לא? הגענו לכאן שונים כמעט בכול, ועם כל זה, עדיין אחים. כי גם כשקשה וגם כשיש מה לתקן – ויש מה לתקן – כאן זה הבית שלנו, של כולנו. כאן הלב שלנו פועם יחד. אותי הידיעה הזו מרגשת בכל יום כבר 32 שנים. אני סמוך ובטוח שכך גם רבים אחרים באולם המליאה הזה. רק אתמול שמענו חבר כנסת שדיבר על נער בן 13 שהגיע לארץ ללא ידיעת מילה בעברית, נכון, חבר הכנסת קושניר? ותכף נשמע חברים שלנו – ראשונת הדוברים, חברת הכנסת פנינה תמנו שטה. אני סמוך ובטוח שגם אלה שהגיעו לפני עשרות שנים וגם אלה שהגיעו לאחרונה לא יכולים שלא להתרגש בציון יום העלייה. אם כן, אנחנו נעבור להצעות לסדר-היום. כפי שאמרתי, ראשונת הדוברים תהיה חברת הכנסת פנינה תמנו שטה. בבקשה, גברתי. אחריה – מרק איפראימוב. עד חמש דקות לרשות כל דובר. << דובר >> פנינה תמנו (כחול לבן): << דובר >> תודה, אדוני היושב-ראש. ברשות חברי הכנסת וחברות הכנסת, תחילה, בהמשך לדבריו של חברי חבר הכנסת גדי יברקן, אני רוצה להרכין ראש עם לכתו, עם פטירתו של ג'ורג' גוטלמן, איש עסקים שכולנו זוכרים לו איך העמיד את מטוסיו בלי לבקש תמורה בעליית יהודי אתיופיה. איש מרגש, שאני חושבת שלא הספקנו להוקיר ולהכיר בתרומתו הרבה. אני משתתפת בצער המשפחה. "שיר המעלות. בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחלמים" – מתוך תהילים, פרק קכ"ו. העם היהודי חלם בגולה על הבית, על המולדת, על השיבה לישראל, על ציון. כמה שירים נכתבו בכמה שפות בכל רחבי העולם. חלום ציון, חלום ירושלים, שכן ושוכן בליבם של יהודים רבים הנמצאים בגולה, וזה החלום שממשיך לפעום גם בעודנו כאן. כי חלום ירושלים הוא הערגה והאהבה האין-סופית לעיר הקודש ולאדמת ישראל, שאליה זכינו כולנו לשוב, ולהתאחד עם עַם ישראל על האדמה שהובטחה לאבותינו, אברהם, יצחק ויעקב. ובעת הזו, אנו הדור שזכה לממש את החזון. הגענו לכאן בגלי עלייה שונים: יש מי שהוריו, מי שסביו ומי שהוא בעצמו, בדיוק כמוני, כפי שציינת, אדוני היושב-ראש, וכמוך, ועוד רבים וטובים אחרים בבית הזה. מי שהעפילו באוניות, מי שטסו ממרחקים, מי שחצו מדבריות, ואלה שברחו ונסו על נפשם והותירו את כל רכושם ועברם מאחור – כולנו ביחד מחויבים לראות את עצמנו בכל דור ודור, בדיוק כמו במצרים, כמי שזכו לעלות ארצה. כי בליבת המהות של הקמת הבית הלאומי לעם היהודי עומדת לה העלייה. להבדיל מיציאת מצרים והחזרה מבבל, שיבת ציון והעליות של 71 השנים האחרונות הביאו איתן אתגרים שונים. כשיצאנו ממצרים, מעבדות, עם ישראל עבר תהליך: להפוך להיות עם אחד לפני כניסתו לארץ, אבל כולם יצאו עם אותה השפה, אותה התרבות, מאותו המקום. כך היה גם כשחזרנו מגלות בבל – חזרה מאותו המקום, אותה השפה ואותה התרבות. לעומת זאת, העליות בדורנו, אחרי שהיינו פזורים בכל מיני ארצות, מכל התפוצות הגענו יהודית עם שפות שונות, עם תרבות שונה; נכון, עם בסיס שורשי עם-ישראלי חזק, אבל עדיין עם אתגר אמיתי ורציני: לדעת להכיל את הגיוון התרבותי. מה שאומר שתהליך עבודת הקליטה מציב את החובה להעניק לכל עולה ועולה את המעטפת הנדרשת להרגיש כאן בבית מרגע שהוא דורך בארץ – ועל זה אתה אמון, אדוני שר העלייה והקליטה – אבל בד בבד לתהליך לאומי שמחייב אותנו לעבוד קשה כדי לבנות כאן אומה מאוחדת, חברה מלוכדת ומקבלת עלייה וכל אחד ואחת. לעיתים יש הרגשה באמת מתעתעת שבשנת 2019 גלי העלייה הסתיימו, אך ממש לא: רק בשנה האחרונה עלו ארצה קרוב ל-20,000 יהודים ומשפחותיהם שבחרו לשוב לישראל. אז זו ההזדמנות לברך את כל העולים שעלו השנה. זו בדיוק התקופה המשמעותית, השנים הראשונות, שבהן אנחנו צריכים לדעת מצד אחד להעניק להם את המעטפת במרכזי הקליטה, עובר דרך סל הקליטה, אבל גם לשלבם בהוויי היום-יומי הישראלי. זו גם ההזדמנות לציין שעדיין, למרות שיש עליות מכל רחבי העולם, עדיין ישנם רבים הממתינים באתיופיה, וצריך לדאוג להעלות אותם ולגרום להם להתאחד עם משפחותיהם, כי לצערי מי שמהווה היום חסם זה דווקא הממשלה, שזנחה את החובה לקבץ את כל יהודי התפוצות מכל מקום בעולם. הגיעה העת לפתור את הסוגיה הזאת אחת ולתמיד. הכוח האמיתי של המדינה הזאת הוא בערבות ההדדית שלה, בשוני התרבותי, כמו שאמרתי, ואסור לנו להפוך אותו למפריד עדתי. בשל כך כל חברי הכנסת הנמצאים בבית הזה, כולנו מחויבים לראות שאנחנו מסירים את כל החסמים שיש לעולים חדשים בכל תחום ותחום, דרך חינוך, בריאות והשאר. ואני רוצה לומר לכם שהחובה שלנו היא לדאוג שכל ילד שעלה לישראל ידע שאנחנו גאים בו, אבל לא רק גאים בו – שהוא יהיה גאה במקום שהוא בא ממנו, שיהיה גאה בהורים שלו. זו החובה שלנו. צריך לתת לילדים האלה להבין שהם בסדר בדיוק כפי שהם, כי לצערנו אנחנו יודעים שבכמה וכמה עליות, כמה וכמה טעויות נעשו בעבר. אבל אני חושבת שבשנת 2019 – כל כך הרבה לקחים, כל כך הרבה עולים שנמצאים בפוזיציות חשובות, ואנחנו כאן כדי באמת לחולל את התיקון הזה ולדאוג שבלימודים במערכת החינוך, כשמלמדים על העלייה הראשונה והשנייה, לצד זה הילדים ילמדו גם על העלייה מאתיופיה, העלייה מרוסיה ועל העלייה מארצות ערב. אני אסיים, כי הזמן שלי כבר תם, עם ציטוט, שגם אתה ציטטת, מהשיר שכתבו עידן רייכל ודורון מדלי, בביצוע מיטב אומני ישראל: "כאן זה בית, כאן זה לב / ואותך אני לא עוזב / אבותינו שורשים / ואנחנו הפרחים, המנגינות / שבט אחים ואחיות". כולנו שבט אחים ואחיות, וכולנו נדאג ביחד שלכולם יהיה מקום סביב מדורת השבט הישראלית. תודה רבה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה לחברת הכנסת פנינה תמנו שטה על דבריה. חבר הכנסת מרק איפראימוב, בבקשה, אדוני. אם אני לא טועה, הוא חבר הכנסת הראשון שהוא בוגר תוכנית נעל"ה, בטח לא האחרון. אולי מהחניכים של נעל"ה ביציע יצא עוד חבר כנסת עוד מעט. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> בעזרת השם. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> בעזרת השם. אחריו – חבר הכנסת עמר בר לב. << דובר >> מרק איפראימוב (ישראל ביתנו): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת ותלמידי נעל"ה יקרים, קודם כול ולפני הכול, אני מבין שהיום מציינים את יום העלייה ולא את יום הביטחון, אני עדיין מתעקש להגיד דבר אחד: עדיין חשוב לי להזכיר שתושבי הדרום לא ישנים בשקט, לא משנה אם הם עולים או ותיקים. לפני כ-23 שנה, בהיותי בגיל 15, החלטתי לעלות לארץ בפרויקט נעל"ה, בדומה לאחי ורבים מחבריי. מה שהניע אותנו זה בעיקר חיבור לזהות היהודית ורצון לבנות את החיים שלנו במדינת ישראל. רבים מתלמידי נעל"ה בחרו להישאר בישראל, גויסו לשירות בצה"ל, והיום מהווים חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית. לפני שעה קלה נפגשתי עם 100 תלמידי נעל"ה שהגיעו לכנסת לכבוד יום העלייה והדגמתי להם כמה רחוק יכול בוגר נעל"ה להגיע. עכשיו הם כאן ביציע, ואני מאחל להם הצלחה רבה. אפרופו, זו סיכה שניתנה לי. באמת גאווה רבה. והינה, בשנים האחרונות יש ביקוש רב לנעל"ה בכל העולם, וממשלת ישראל מגבילה את מספר התלמידים בנעל"ה. אדוני שר העלייה והקליטה יואב גלנט, אתמול דיברת באירוע חשוב ליום העלייה על חשיבות ההשקעה בעלייה של צעירים בגיל התיכון. באותה שעה ממש הודיעו ממשרד החינוך שלקראת השנה הבאה יורדים ל-1,900 תלמידים בנעל"ה, מה שאומר ש-300 תלמידים יהודים יישארו בחו"ל ולא יגיעו לפה. אני מבקש ממך לפעול להסרת המגבלה הזאת. את תרומת גלי העלייה ניתן לראות בגלוי. אני אתייחס לדוגמה לעליית שנות התשעים, שאני באתי איתה, שבעקבותיה החברה הישראלית השתנתה משמעותית בכל תחומי החיים. קודם כול, האוכלוסייה גדלה ב-25%; צמיחתה של ישראל כמעצמת ההייטק והטכנולוגיה הייתה באופן ישיר תלויה בעולים החדשים; מערכת הבריאות קיבלה מספר גדול של רופאים ואחיות, שאפשר לה להתפתח – דרך אגב, היום אנחנו עדים היטב להשפעה זו: מרבית הרופאים אחרי 30 שנות עלייה יוצאים לפנסיה, ואיזה פלא, המערכת קורסת; ההישגים בתרבות וספורט שמביאים מאמנים-מורים שעלו לארץ הם בלתי ניתנים להערכה, ואני אתן רק דוגמה קטנה: אצלנו בעיר שדרות יש מועדון אגרוף, מועדון היאבקות, מועדון התעמלות, ובכל מועדון שהוא יש נערים, יש צעירים שזוכים באליפויות באירופה ובעולם. יש לנו אלוף אירופה באגרוף, יש לנו אלוף אירופה בהיאבקות, וכנראה אף אחד מכם לא מכיר אותם. כל ההישגים הללו פשוט לא נמצאים על סדר-היום הציבורי. לאורך עשרות שנים ממשלות ישראל התעלמו מהיתרונות שהביאו עימם העולים לארץ, ורק בדיעבד אנחנו זוכים להכיר. בעשר השנים האחרונות משרד הקליטה, בהובלת השרה סופה לנדבר, החל לשנות את מדיניות הקליטה, בדגש על צרכים מגוונים, הכרה וחיזוק רב-תרבותי של הקהילות האתניות השונות, בדגש על חיזוק וקירוב ליהדות, לציונות ולחברה הישראלית. תוכניות שמתאימות לקהילות בשפות שונות – אנגלית, רוסית, צרפתית, ספרדית ואף קוקית, של בני המנשה – הפכו להיות חלק ממענים שגרתיים ביישובים. נבנו תוכניות קליטה שפעלו גם במסגרות החינוך, הרווחה והקהילה. אני, לפחות, כסגן ראש עיר, זכיתי לקבל אותם בעיר. קליטת העולה חזרה למרכז העשייה של המשרד, והוקצו פרויקטורים שליוו את העולים עוד טרם הגעתם לארץ. יש עוד הרבה מה לציין, אבל בשנתיים האחרונות, מאז שמפלגת ישראל ביתנו אינה נמצאת בראש המשרד לקליטת העלייה, השתנה המצב: קוצצו תוכניות לקידום התרבות והקהילה ברשויות; הוקפאו פרויקטים רבים ובוטלו תקציבים המדגישים את חשיבותם של אירועים שקיבלו מעמד מיוחד גם בכנסת, כולל גם יום הניצחון על גרמניה הנאצית וגם יום העלייה. משרד הקליטה הוא היחיד שנתן משמעות ליום זה ובזכות פעילותו ציינו את יום העלייה ברוב הרשויות בארץ. אני, למשל, כסגן ראש העיר, בשנה שעברה לא יכולתי לעשות את זה אצלי בעיר. חברי היקר שר העלייה והקליטה יואב גלנט, אני שוב פונה אליך, ואני גם מציע את עזרתי, אם צריך: חייבים לפחות להחזיר את הפעילות לקדמותה ואף להגבירה ביתר שאת. מאז שעליתי לארץ קיבלתי לא פעם הסבר פשוט לקשיים שחווים העולים במדינת ישראל, והוא שמדינת ישראל אוהבת את העלייה אבל לאו דווקא את העולים. כנראה פה טמון הסוד. הגיע הזמן שממשלת ישראל תראה כל עולה כאזרח רצוי ושווה לכל תושב בישראל. אפרופו, בנימה זו ברצוני לברך את שלומית אבינח על יום מעולה שארגנת בכנסת, וכמובן שאני מברך את כל חברי הכנסת מכל סיעות הבית על כך שהגיעו למצב שהם בעצם קיימו את החוק לציון יום העלייה. אני מקווה שאנחנו ביחד נגיע למצב שבכל יום ידעו שאילולא הייתה עלייה, כנראה גם לא הייתה מדינת ישראל. תודה רבה, חברים. יום עלייה שמח לכולם. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה לחבר הכנסת מרק איפראימוב. חבר הכנסת עמר בר לב, בבקשה, אדוני. ואחריו – חבר הכנסת מרדכי יוגב. עד חמש דקות לרשות אדוני. << דובר >> עמר בר לב (העבודה-גשר): << דובר >> תודה, אדוני היושב-ראש. חבריי וחברותיי חברי הכנסת, מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, של כל יהודי באשר הוא. אחד ממשפטי המפתח במגילת העצמאות, ואני מצטט: "מדינת ישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות". לכן, חברות וחברים, את היום הזה לציון העלייה והקליטה אני בוחר לשים בסימן העלייה והקליטה של יהדות אתיופיה. לפני כחודש וחצי ביקרתי בגונדר שבאתיופיה, מתוך מחויבותנו שלנו, של תנועת העבודה, אבל בעצם של כולנו, להעלות ארצה ללא דיחוי נוסף את היהודים שנשארו שם מאחור, יהודים שמדינת ישראל הפקירה בסלקציה שדנה אותם אם לאור ואם לחושך; יהודים שרבים מהם נקרעו מעל משפחותיהם שעלו ארצה והם הושארו מאחור בטענה שהינה, או-טו-טו, בעוד רגע קט, גם אותם יעלו. את הברית האישית שלי עם קהילת יוצאי אתיופיה כרתי לפני שנים רבות. בלילה אחד בשנת 1984, בעודי מפקד סיירת מטכ"ל, לקחתי חלק באחד ממבצעי העלייה במסגרת מבצע משה. לאחר שעות טיסה ארוכות נחתנו אי שם בסודאן, בחושך מוחלט. שם נצרבה בתודעתי התמונה של עשרות עולים יהודים עולים לבטנו העצומה של המטוס לאחר מסע ארוך ומייגע, שלא כולם שרדו אותו, כדי להגשים את החלום הציוני. זה בדיוק אותו חלום ציוני שאבא שלי הגשים 35 שנה קודם לכן, בשנת 1939, כשעלה מיוגוסלביה כנער בודד בן 14 רגע לפני כיבושה על ידי הנאצים. ועתה, זו ממשלת ישראל העושה סלקציה בהחלטתה משנת 2015 להעלות את שארית יהודי אתיופיה – החלטה לכאורה ראויה, אבל מטעמי תקציב זה ייעשה במכסות שנתיות במהלך חמש שנים. מילים נוראיות לכל אוזן, ובוודאי לאוזן יהודית: "סלקציה" ו"מכסות": מי יעלה בשנה הראשונה, מי יעלה בשנה השנייה וכן הלאה. סלקציה במכסות של יהודים מטעמי תקציב? האין זו אותה מדינה שקלטה גלי עלייה עצומים בשנותיה הראשונות? האין זו אותה מדינה שבשנות התשעים, בזמן שיצחק רבין זיכרונו לברכה כיהן כראש ממשלתה, קלטה קרוב למיליון עולים יוצאי מדינות חבר העמים? ועתה ממשלת ישראל הנוכחית מסרבת להעלות בסך הכול 9,000 יהודים שנשארו שם מאחור, בבת אחת ולא על פני שנים, מטעמים תקציביים – אתם באמת רוצים שאני אאמין לכך? ממשלת מדינת היהודים, בעשור השני של המאה ה-21, מעצמה כלכלית ובוודאי מבחינה אזורית, איננה מסוגלת להעלות כמה אלפי יהודים מסיבות תקציביות? או שאולי הסיבה האמיתית היא אחרת? כי באותה שנה בדיוק, כשהממשלה בראשותו של נתניהו החליטה על סלקציה במכסות ליהודי אתיופיה, אותה ממשלה קיבלה החלטה נוספת, מס' 1736, לעידוד עלייה ממדינות אירופה, וראה זה פלא: היא יושמה במלואה. אני שואל אתכם, חבריי חברי הכנסת: האין זו אפליה בין דם יהודי לדם יהודי, שלא לומר גזענות? אתמול צוינו כאן בכנסת שש שנים לפטירתו של מרן הרב עובדיה יוסף, הראשון לציון, הרב הספרדי הראשי לישראל, זכר צדיק לברכה. הוא אשר פסק שאין לפקפק ביהדותם של יהודי אתיופיה. אז מדוע מדינת ישראל בגדה בהם? אני שואל. מילים אחרונות – הייתי שם, בגונדר, וראיתי אותם. ראיתי את בית הכנסת המאולתר, את הנשים הבאות לתפילה ונושקות למזוזה בפתח הסוכה המאולתרת המשמשת כבית כנסת, וראיתי גם את בקתות העץ הזמניות עם כמה תרנגולות ופרות בחצר. תאמינו לי, מחנות הפליטים בעזה הם מלונות של חמישה כוכבים לעומת התנאים שבהם הם חיים שם. מדוע בקתות זמניות? כי לפני 20 שנה ויותר קראה להם מדינת ישראל לעזוב הכול מאחוריהם – את הבתים, השדות והרכוש – ולהגיע לאדיס אבבה ולגונדר, ומשם הם יעלו לארץ המובטחת. הם האמינו, עזבו הכול והגיעו, ומאז אלו שהושארו מאחור ממתינים בתקווה קורעת לב, שאיננה דועכת, להבטחות שממשיכות להגיע. בימים אלה, שבהם אנחנו מציינים את רצח ראש ממשלת ישראל יצחק רבין, אסיים במשפט שאמר בקונגרס הציוני בירושלים ב-1992: "אנחנו הבית של כל יהודי בעולם, אנחנו המקלט, אנחנו גם האחריות". תודה רבה. << יור >> היו"ר חמד עמאר: << יור >> תודה רבה, חבר הכנסת עמר בר לב. חבר הכנסת מרדכי יוגב. << דובר >> מרדכי יוגב (הבית היהודי – האיחוד הלאומי): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, שר העלייה והקליטה יואב גלנט, שר החוץ ישראל כץ, אורחים יקרים, מנכ"ל ארגון נעל"ה, אם הוא כאן עדיין – אכן כאן – ישעיהו יחיאלי, וגם חבריי חברי הכנסת שהיו, אדוני שר העלייה והקליטה, ואני אומר את זה גם לחברי שר החינוך: איך לומר, את המנגינה הזאת אסור להפסיק, ולא רק שאסור להפסיק אלא צריך להגביר, ואני מקווה שאכן כך מדינת ישראל תשדר גם לפרויקט נעל"ה וגם לכל אחינו שבתפוצות. העלייה לישראל היא החמצן של המדינה. קיבוץ הגלויות הוא חלק מחזון הנביאים. "וקבצנו יחד מהרה מארבע כנפות הארץ לארצנו", כך ניבאו כל הנביאים לפני למעלה מ-2,500 שנה, כך הווה, וכך בעזרת השם יהיה. המצב לא פשוט. יש מחבריי שיודעים טוב ממני מה קורה בגולה: בבריטניה רק הבוקר התפרסם שאם יעלה לשלטון מועמד מסוים, 47% מיהודי בריטניה יחושו שזה לא מקומם, ואנחנו צריכים להיערך לאפשרות כזו ולהיות נכונים לקליטה; אנטישמיות באירופה; הגירה אסלאמית שהביאה לחששות ותקריות. כך גם במדינות אחרות, ואפילו בארצות הברית, ועלינו להיערך לקליטה גדולה. כך היה, כך הווה וכך יהיה. הנביא ישעיהו אומר: "מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל אֲרֻבֹּתֵיהֶם". שני חלקים לפסוק: עלייה שבאה בעקבות תקריות אנטישמיות או סיבות אחרות שאינן מדעת ומבחירה – "כעב תעופנה", כמו עננים, "וכיונים אל ארובותיהם" – עם ישראל שחוזר לארצו, חוזר לקינו. מאז תהליך שיבת ציון, ב-150 השנים האחרונות, בהכללה, מגיעים מכל ארצות העולם, וזה מה שבנה את מדינת ישראל. כחבר ועדת העלייה והקליטה אני רוצה לציין שני דברים: דבר אחד – את יום העלייה והקליטה הזה יזם יושב-ראש ועדת העלייה הקודם חבר הכנסת אברהם נגוסה. זו זכותו, ויושבת פה מנהלת הוועדה, שלומית. אני אומר לשניהם יישר כוח על הדבר. ראוי שיהיה בכנסת ישראל יום עלייה וקליטה; כחבר ועדת העלייה והקליטה, ראינו שיש הרבה צורך לטפל בקליטתם של העולים, וגודל העלייה הוא כפונקציית הקליטה. לצערנו, היו גם עולים שלא התאקלמו, חזרו לארצותיהם עם חוויות שליליות. במקום להפיח רוח במפרשים, הוציאו אוויר מהמפרשים. אומנם שנת תשע"ט, 2019, עתידה להסתיים עם כ-30,000 עולים, אין לי מספר מדויק, וזה מספר יפה ביחס לשנים קודמות – ב-2015 היינו עם 32,000 עולים, וככל שלמדתי, ככל שהקליטה תשתפר כך העלייה תתגבר. << קריאה >> שר העלייה והקליטה יואב גלנט: << קריאה >> נעבור את זה. << דובר_המשך >> מרדכי יוגב (הבית היהודי – האיחוד הלאומי): << דובר_המשך >> נעבור? אני שמח מאוד. אין ספק שהעלייה היא ברכה עצומה, כמו שאמרתי: החמצן של המדינה לא רק במובן האנושי, גם במובן הכלכלי, לאורך כל השנים, לפני קום המדינה וגם כיום, כזרז להתפתחויות מדעיות ורוחניות. כדי שהעולים ימשיכו להחיות את ישראל עלינו לחזק את הקשר גם בתפוצות וגם כאן – לאהוב ולחבק. אני אומר את זה גם לעצמנו, לכל אחד ואחד, כל אחד והקהל שמאחוריו: גם אחרי שמפסיקים להיות "חדשים", לעיתים יש צורך, ובעיקר למדנו את זה, כפי שהזכיר חברי עמר בר לב, לגבי יהדות אתיופיה, ללוות את התהליכים יותר ויחד, אם אלה תהליכים של השתלבות בצבא או תהליכים של השתלבות בעבודה. יש צורך לעשות את זה יותר, כדי שהם ירצו להישאר, וכך העלייה תתגבר. אחינו העולים כולם – כולנו אחים, משפחה אחת, מכל ארצות תבל, המנהגים והשפה. כשאני זכיתי לחתן את אחת מהבנות שלנו – אשכנזים – עם חתן שאימו מתימן ואביו מפרס, בירכתי תחת החופה: "מקבץ נדחי עמו ישראל". אז כפי שאמרתי, אני חושב שיש לנו עוד הרבה מה לעשות. אדוני שר העלייה והקליטה, ניסינו ליזום במשך ארבע שנים אולפן אינטרנטי שאיתו מארצות הגולה אנשים יבואו לכאן כבר עם עברית רהוטה, בכל הגילאים – משימה שעוד לא הצלחנו בה. השתדלנו, והצלחנו חלקית, לבטל חלק מהביורוקרטיות בהכרה בדיפלומות של רופאים מצרפת, חלקית. צריך עוד לפעול הרבה. שורה תחתונה: העלייה לישראל היא החמצן של המדינה. את המנגינה הזאת צריך להגביר, ובעזרת השם, ככל שנשפר את הקליטה כך העולים ירצו להישאר, והעלייה, בעזרת השם, עוד תעלה ותתגבר. תודה. << יור >> היו"ר חמד עמאר: << יור >> תודה רבה, חבר הכנסת מרדכי יוגב. חבר הכנסת מיכאל מלכיאלי, עד חמש דקות. בבקשה. << דובר >> מיכאל מלכיאלי (ש"ס): << דובר >> תודה, אדוני היושב-ראש. אדוני השר, חבריי חברי הכנסת, היום כנסת ישראל מציינת את יום העלייה, יום חשוב מאוד למדינה שרובה ככולה עולים, ממזרח וממערב. הזכיר כאן חבר הכנסת עמר בר לב שאתמול הכנסת ציינה את פטירתו של הרב עובדיה, ואני הייתי רוצה להביא זווית נוספת. מרן בוודאי דיבר – הוא הכשיר, כמובן, את העולים מאתיופיה לבוא בקהל כיהודים לכל דבר, בלי שום פקפוק, ונתן לנו, הנציגים של ש"ס, הנציגים של הרב עובדיה ברשויות המקומיות ובכנסת, לעשות הכול על מנת לעזור לקליטה של אותם עולים. אין ספק שכשהעולים מגיעים ממקום עם קשיי קליטה, קשיי שפה, קשיים כלכליים, אז היכולת שלהם להיקלט בארץ היא פי כמה יותר קשה. נמצא פה חברי חבר הכנסת הרב משה אבוטבול, שהיה ראש העיר בית שמש הרבה שנים, ושם הקים, בשליחותו של הרב עובדיה, את המועדון לעולים – קוראים לזה "מבצע משה". אני ביקרתי שם יחד איתו כראש עיר. מדהים לראות איך משפחות שלמות מגיעות לבית שמש וזוכות לקבל את כל המענה ואת כל השירותים העירוניים מחוץ לעירייה על ידי מגשרים מהקהילה. אני חושב שזה פרויקט – הלוואי שכל ראשי הערים ילמדו איך יודעים להנגיש שירותים עירוניים לכולם. הרב עובדיה, זיכרונו לברכה, כרב ראשי וגם אחרי זה, נסע למדינות שלמות. הוא נסע לאיראן כשיכול היה, ולקהילה היהודית בצרפת ובמרוקו ולעוד ערים רבות, ועודד לעלייה. הוא אמר כמה מדינת ישראל היא הבית של כל יהודי בעולם. היה לו קשה לסגור את הספר ולהתעסק – מה, הוא שליח מהסוכנות? רק שהוא עשה את זה ממש כמו שליח מהסוכנות, כי הוא הבין שחיזוקה של מדינת ישראל יהיה רק אם יגיעו לכאן כל היהודים, וכמה שיותר עולים. אבל יש נקודה שכן הייתי רוצה לציין, והלוואי שהממשלה כן תוכל לסדר את זה. אני ביקרתי בצרפת ביריד של נוער לעידוד עלייה. וכשאתה מדבר עם משפחות יהודיות דתיות וחרדיות: מה מונע מכם לעלות לארץ? אתה שומע שההכוון של עמותות שלמות – שמתוקצבות על ידי מדינת ישראל כשהן מגיעות לארץ – כבר שם, בצרפת, מכוונים אותם לבתי ספר שאינם דתיים. אני מדבר על משפחות דתיות, חרדיות, שהשקיעו את כל הונן על מנת שהילדים שלהן יוכלו ללמוד בבתי ספר דתיים בצרפת. כשהם מגיעים לארץ חלקם הגדול בחוסר ידיעה שכאן בארץ יש להם מלכודת דתית, ואז הם נזכרים אחרי הרבה זמן, וזה כבר מאוחר מדי. אני חושב שראוי שמשרד הקליטה – שמדינת ישראל בכלל, לאו דווקא המשרד אלא כמדיניות, תדאג גם לאותם עולים דתיים וחרדים שמגיעים מצרפת ומעוד מקומות לקליטה למוסדות כמו שמתאים להם. נכון, יש גם ממלכתי-דתי, אבל יש הרבה זרמים גם בתוך הממלכתי-דתי, וראוי שמשפחה תקבל את המענה הכלכלי והדתי שלה. ואני אסיים בדבר אחרון. אנחנו בתפילה אומרים כל יום: "מקבץ נדחי עמו ישראל". מודים, מצפים ומייחלים ליום שהקדוש ברוך הוא יביא את כולם לכאן. זה אחד מסמלי משיח, שהיהודים מכל התפוצות יבואו לכאן. אין ספק שקומה של מדינת ישראל היה חלק מאותו תהליך, אבל אסור לנו לאבד אותו, אסור לנו לא לקפוץ על הדבר הזה ולהרוויח אותו. ומה שקורה עם העולים – וגם במשרד החינוך צריך ללמד: העולים, הסבא והסבתא שלי שהגיעו מחוץ לארץ, והרבה מהם מבני עדות המזרח, לצערנו מדינת ישראל באופן שיטתי לקחה את הילדים שלהם ולא שאלה אותם לאיזה מוסדות הם רוצים לרשום אותם. הפנקס האדום היווה בן ערובה – אם יהיו לך תלושים לאוכל, אם תהיה לך עבודה או לא. אותם אנשים בעל כורחם שלחו את הילדים שלהם לחינוך שהם לא רצו בו. כשהם היו בחוץ לארץ הם קיוו לבוא, לשלוח את הילדים למוסדות ולחינוך אחרים לגמרי ממה שהכריחו אותם. גם זה דבר שצריכים ללמוד אותו. אם אנחנו לא יודעים להכיל את השני, משם מגיעות הקוטביות והשנאה בין אחד לשני. אז קודם כול, אני מברך על היום הזה, אבל הלוואי שמדינת ישראל תדע להכיל את העולים כמו שמגיע להם, כמו שהם באמת רוצים. תודה רבה. << יור >> היו"ר חמד עמאר: << יור >> תודה רבה. חבר הכנסת ניצן הורוביץ, בבקשה – אחרון הדוברים. אחריו ישיב השר יואב גלנט. << דובר >> ניצן הורוביץ (המחנה הדמוקרטי): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, כשמדברים היום על המושג ציונות, אז בעצם המשמעות המעשית, אפשר להגיד אפילו היום-יומית, האישית, עבור הרבה מאוד אנשים בארץ, זה עניין העלייה. מדינה כבר יש ומוסדות יש – אומנם כנסת מתפקדת לגמרי עוד אין, כי עוד אין ממשלה כבר שנה, אבל אני מקווה שבקרוב תהיה – ויש התיישבות, ויש צבא, ויש לנו את הדגל והסמל, וכל הדברים קיימים ואנחנו חיים כאן. משמעות הציונות היום, בראש ובראשונה, היא הקשר עם התפוצות והעלייה של יהודים לארץ. אבל פה יש לנו בעיה שצריך לשים עליה את האצבע, במיוחד ביום העלייה, משום שהיא בעיה כאובה להמון עולים שמגיעים, ועוד יגיעו, אני מקווה. יש מאות אלפי עולים שעלו במסגרת חוק השבות אבל אינם מוכרים כיהודים על פי ההלכה או על פי חלק מהרבנים או עבור חלק מהפוסקים או עבור חלק מהדיינים וכו' וכו'. העניין הזה הוא עניין קשה, משום שהוא משפיע גם על מדיניות הקליטה וגם על מה שקורה עם העולים האלה בארץ, על היכולת שלהם להינשא – קודם כול, בכלל על היכולת שלהם להגיע הנה. כשהם באים, אחר כך יש מקרים כמו בדיקות דנ"א שנדרשות מעולים; למשל, בשנה שעברה יותר מ-20 זוגות חויבו לעבור את הבדיקות האלה, שזה תהליך ארוך, מסורבל ומשפיל, כולל בדיקות של אימא, ובת דודה בכל מיני מקרים, ועוד בני משפחה. גם בנושא הגיור, זאת אומרת, עולים שהם בפירוש לא יהודים, נאמר בני זוג או בנים לאב יהודי ולאם לא יהודייה – הם זכאי חוק השבות, הם באים ארצה, הם מתגיירים; בהרבה מאוד מקרים מבטלים באופן רטרואקטיבי את הגיור שלהם, ואז גם כן הם לא יכולים להתחתן והם נכנסים באותה בעיה. אני חושב שהיום, חבריי חברי הכנסת, נדרשים שני דברים בעניין הזה של יהדות ועלייה, או עלייה ויהדות. קודם כול, הזכאות לעלייה על פי חוק השבות ­– על פי יהדות לפי חוק השבות – צריכה בראש ובראשונה להיות לפי קביעות הקהילות המקומיות וערכיהן. ולמשל, אנחנו יודעים שבארצות הברית רוב הקהילה היהודית המפוארת הוא לא אורתודוקסי; הוא רפורמי, הוא קונסרבטיבי, ויש להם רבנים, ובתי כנסת וקהילות. הם יודעים – הם, קודם כול, יודעים על אנשים מקהילותיהם, אם הם יהודים או לא, והם אלה שצריכים להיות הקובעים במקרה הזה. וכשהעולים מגיעים לארץ – וחלקם אינם יהודים, וזה בסדר גמור; לפי חוק השבות חלק מהעולים, אנחנו יודעים, אינם יהודים – צריך לתת להם כאן אופציה לנישואים אזרחיים אם הם לא יכולים להתחתן ברבנות. הסיפור הנוכחי הוא שיש לנו מאות אלפי ישראלים: הם ישראלים לכל דבר, הם משלמים מיסים, הם הולכים לצבא, הם בבתי ספר, לגמרי אזרחים כמוני וכמוכם, והם לא יכולים להתחתן ברבנות, כי הם לא מוכרים כיהודים, אבל גם לא נותנים להם שום אופציה או מסלול חלופי. אומרים להם: סעו לחו"ל ותתחתנו בחו"ל על חשבונכם, ואז אם אתם באים לארץ ויש עניינים אחר כך, בגירושים, זה בעיה. בשביל מה? מדוע? לא רוצים אתכם ברבנות? הרבנות לא מכירה בכם כיהודים? בסדר, אז הרבנות לא מכירה. אז שאנחנו כמדינת ישראל – – – << קריאה >> מיכאל מלכיאלי (ש"ס): << קריאה >> היא מכירה ביהודי כיהודי. << דובר_המשך >> ניצן הורוביץ (המחנה הדמוקרטי): << דובר_המשך >> מאה אחוז. אז מי שהרבנות לא מכירה בו כיהודי, והוא גם לא יהודי ולא מתיימר להיות יהודי, והוא אזרח ישראלי – הוא חי כאן, אזרח ישראלי – תן לו אופציה אחרת. תאפשר לו להירשם בנישואים אזרחיים אצל רשם אזרחי. אתה לא יכול להגיד: אני לא מכיר בו כיהודי אבל אני גם לא נותן לו אופציה; הוא אזרח כמוך. ולכן העניין הזה חייב לבוא לידי תיקון: לתת אופציה קודם כול למי שלא יכולים פשוט להתחתן לפי הדין הדתי. ואני רוצה להדגיש שגם בהליכים האלה שהרבנות מקיימת לבירור יהדות – כי כשמגיעים לפעמים זוגות הרבה מאוד פעמים, ביותר מ-90% מהמקרים הזוגות שמגיעים לבירור יהדות ברבנות כאן הם עולים או בנים או צאצאים לעולים ממדינות דוברות רוסית, מדינות חבר העמים, וזה דבר שמעיק עליהם מאוד. הוא דבר שהוא לא צודק, וצריך לסיים אותו ולפתור אותו. אנחנו מדינה מודרנית. אנחנו מדינה יהודית אבל גם דמוקרטית, ויש פה אנשים שהרבנות עצמה לא רוצה בהם ולא מכירה בהם. ולכן אנחנו צריכים לתת להם פתרון חלופי, עוד אופציה. ועוד מילה לסיום בעניין הזה של העלייה: אני מאוד בעד עלייה. אני ציוני, אני חושב שיהודי שרוצה לבוא לארץ, אנחנו מקבלים אותו בזרועות פתוחות. הוריי הגיעו הנה, לולא חוק השבות אני לא הייתי נמצא כאן. אני רוצה שיהודים יגיעו לארץ מבחירה. זאת אומרת, שלא יעלו מפחד. כמובן שאם הם נרדפים או מאוימים בארצותיהם, אז על אחת כמה וכמה השערים שלנו פתוחים, בואו. אבל אנחנו, במקרים של מדינות שבהן יש למשל עלייה בהתקפות האנטישמיות, למשל בארצות הברית, אנחנו לא צריכים לבוא ליהודים שם ולהגיד: יש פה אנטישמיות, יש עליכם איום, אז בואו לארץ. זאת לא צריכה להיות התשובה. קודם כול, התשובה צריכה להיות: להילחם באנטישמיות איפה שהיא נמצאת, בצרפת ובארצות הברית או ברוסיה או בכל מקום. היהודי צריך להיות בטוח בארצו. הוא אזרח אמריקני או הוא אזרח צרפתי – הוא זכאי לביטחון שם, ואנחנו צריכים להיות חלק מהעניין. אם הוא בוחר לבוא לארץ – לפי בחירתו, לא רק מתוך פחד או אילוץ או איום – נקבל אותו כאן בזרועות פתוחות. ואני מקווה שיהיו לנו הרבה עולים גם בשנים הקרובות, ותודה רבה לכם. << יור >> היו"ר חמד עמאר: << יור >> תודה רבה. חברת הכנסת מיכל שיר סגמן. עד חמש דקות, בבקשה. << דובר >> מיכל שיר סגמן (הליכוד): << דובר >> אדוני היושב-ראש, מכובדיי חברי וחברות הכנסת, אי-אפשר לעצור רעיון שהגיע זמנו. אין כוח בעולם שיכול למנוע זאת, ואין דוגמה טובה יותר לכך מאשר העלייה לארץ ולמדינת ישראל. צדק בנימין זאב הרצל כשכתב בספרו מדינת היהודים: "אין בעולם אדם חזק או עשיר שיוכל להסיע עם מארץ אל ארץ. רק רעיון יחולל זאת. אכן, לרעיון המדינה כוח כזה. במשך כל ליל גלותם הארוך לא חדלו היהודים מלחלום את חלום מלוכתם: 'לשנה הבאה בירושלים'". העלייה הינה אבן היסוד שעליה הוקמה מדינת ישראל וסביבה חוקק חוק השבות. רעיון העלייה שזור כחוט השני בסיפור תקומתו של העם היהודי וחזרתו למולדתו ההיסטורית. גם כיום, כשתמו נדודינו, כתושבים ואזרחים גאים במדינת לאום ישראלית, יהודית, משגשגת וחזקה, חובה עלינו להפנים כי ערכי העלייה והציונות חשובים היום יותר מתמיד, משום שיש את אלו המבקשים למחוק את הלאומיות, את הלאום היהודי-ישראלי ואת מדינת הלאום היהודי: מול אויבינו, מול שליחיהם ונציגיהם, בשלל ארגוני יפי תואר וכסות, כאלו המקדשים כל לאום והגדרה עצמית כל עוד לא מדובר בלאומיות יהודית; וכן, גם מול אלו מבית, אשר בחרו להתנתק מהלאום וההיסטוריה המשותפת שלנו לטובת אוטופיה אוניברסלית או מילקי זול בברלין. מול כל אלו, ובמיוחד כיום, חובה עלינו להעמיד קיר ברזל ערכי ורעיוני, שבסיסו הוא העלייה והלאום היהודי והישראלי ללא בושה. לכן אני נמלאת גאווה ביום זה, שבו אנו מספרים את סיפורן של קהילות אין-ספור ששבו לארץ אבותיהן כדי לקחת חלק בתחייתו המחודשת של עמן. הן שבו מסוריה, כמו אימי גרציה, ומפולין, כמו אבי מיכאל, זכרם לברכה. הם עלו ממרוקו ומבולגריה, מארצות הברית ומעיראק, מתימן, מצרפת, מברית המועצות ומאתיופיה. הם עלו ברגל ובמעבורות, במטוסים, במרבדי קסמים ועל כנפי נשרים. אין עוד עם שנלחם כך בכדי לחזור למולדתו, ואין עוד מדינה כזו, שהשקיעה משאבים בלתי נתפסים כדי להביא אליה תושבים חדשים. הסיבה לכך הינה שבשעה שאל כל שאר מדינות תבל אנשים מהגרים, רק לישראל עולים. הראו לי עוד מדינה אחת בעולם שהקימה מוסדות חשאיים שכל מטרתם הינה להבריח ולהעלות אנשים ממדינות דיקטטוריות אל גבולותיה, מעל מסכי ברזל ועל ימים ואוקיינוסים; הראו לי עוד מדינה אחת ששלחה כוחות צבא, מודיעין וחיל אוויר אלפי קילומטרים, אל ליבה של אפריקה, כדי לתת תקווה לאלפי פליטים ומשפחות ולהביאם לתחומה, כשמשימה זו עדיין לא הושלמה; הראו לי עוד מדינה אחת ששולחת שליחים למדינות אחרות שכל מטרתם הינה לעודד את תושבי אותן מדינות להגר אליה. אין עוד מדינה כזו, משום שרק במדינת ישראל אין הגירה, אלא עלייה מתוך שותפות גורל, רעיון, לאום וערכים משותפים. כיום קל יותר מתמיד לעלות לישראל, אבל במקביל אנחנו ממשיכים לראות את מפלצת הטרור והאנטישמיות מרימה את ראשה שוב ושוב, ולעתים פורחת, גם אצל חלק מידידותינו הטובות ביותר בעולם. מול כל אלה אסור לנו להיות אדישים, ואל לנו להתבייש במטרות אשר בשמן הוקמה מדינתנו: עלייה, ציונות ובית לאומי – כן, לאומי, ולא להפסיק להתגאות בכך. עלינו לחזק את הקשר אל אחינו ואחיותינו בתפוצות ועימם, אך במקביל להבהיר בקול חזק ובוטח שמשימתנו הלאומית והציונית היא לקרוא ולעודד את העלייה של כל יהוד׳ ויהודייה באשר הם – חילונים ודתיים, ימנים ושמאלנים, בני כל עדה וקהילה. אחד החוקים הבודדים שזכו לקונסנזוס חוצה מפלגות בבית הזה הוא חוק יום העלייה. אני גאה על כך שליוויתי את החוק זה עוד מימיו הראשונים, על ידי ידידי ובוגר המרכז להכשרה פוליטית שהקמתי לפני עשור, יונתן יאבור. יונתן, עולה מאנגליה, שיושב איתנו כעת ביציע האורחים, חשב לראשונה על הרעיון לקבע בחוק את הדבר הזה שכל כך ייחודי לעם היהודי. הוא ושותפו ג'יי שולץ לקחו את הרעיון הקדוש הזה, גיבשו את נוסח החוק הראשוני וקידמו בעבודה קשה את החוק, יחד עם חבר הכנסת אברהם נגוסה וידידי חבר הכנסת מיקי זוהר, שנענו למשימה והובילו את החוק הערכי והציוני הזה עד לחקיקתו ויישומו. חבריי, כל הכבוד לכם, רבבות עולים ומדינה שלמה חבים לכם חוב גדול. יום עלייה שמח לכל עם ישראל. מי ייתן וכל יום יהיה יום עלייה גדול יותר מקודמו. תודה רבה. << יור >> היו"ר חמד עמאר: << יור >> תודה רבה. ישיב שר העלייה והקליטה חבר הכנסת יואב גלנט. << דובר >> שר העלייה והקליטה יואב גלנט: << דובר >> אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, עולים, אורחים, היום אנחנו מציינים בפעם הרביעית את יום העלייה. אני מודה לכל מי שיזם את האירוע החשוב הזה, אירוע שהפך למועד קבוע בלוח השנה שלנו. 122 שנים חלפו מאז הקונגרס הציוני הראשון, 71 שנים מאז הקמת המדינה, והחזון של שיבת ציון. חזון של בית אחד הוא נושא שמשותף ליהודים בכל רחבי העולם. המילה "עלייה" היא מילה מיוחדת למדינת ישראל. יש עוד מדינות מהגרים בעולם, רק בישראל מדברים על עלייה. לא נוסעים לכאן, לא באים לכאן – עולים לארץ ציון וירושלים. ראוי שנזכור את המספרים: לפני מלחמת העולם הראשונה, בתחילת המאה ה-20, היו כ-60,000 יהודים במדינת ישראל. חלפו קצת יותר מ-30 שנה, וערב הקמת המדינה היו כאן 600,000 יהודים; היום יש למעלה מ-6 מיליון – למען האמת כמעט 7 מיליון יהודים – והעלייה נמצאת בראש סדר העדיפויות של מדינת ישראל. גלי העלייה של הדורות האחרונים ביססו את הכוח המדיני, הביטחוני, הכלכלי, ביססו את מדינת ישראל, ואי-אפשר לדמיין את הצלחתה של מדינת ישראל בכל תחום שהוא ללא גלי העולים. ועכשיו, בואו נזכור את המספרים: שלושה מיליון עולים הגיעו למדינת ישראל מאז הקמתה, ואם אנחנו מסתכלים על עצמנו, הרי כולנו או עולים או בניהם או נכדיהם של עולים. כל היתר הם אלה שהיו פה בתחילת המאה ה-20. בהיבט הזה אני חושב שמדינת ישראל היא מדינה ייחודית. אין עוד מדינה בעולם שרוצה כמונו לקלוט עוד ועוד תושבים, עוד ועוד עולים, ולכל אחד ואחד מאיתנו יש סיפור אישי שקשור בנושא הזה. הסיפור שלי, שדומה לסיפורים של רבים, הוא הסיפור של ההורים שלי. באוגוסט 1947 יצאה טיסת עלייה אחת של טרם קום המדינה מאירופה, על אותו מטוס שהעלה את יהודי עיראק בחלקם וידוע בשל מבצעיו של שלמה הלל. אבא שלי היה בין 50 העולים שהיו בגיוס חוץ לארץ אז והגיעו משדה תעופה ליד נפולי. הוא בא ממחנה מעבר, מחנה עקורים בבארי והגיע לכאן, וזמן קצר לאחר מכן נפל אל קרבות הבלימה מול הצבא המצרי בגזרת הדרום במסגרת שועלי שמשון. אימא שלי הגיעה לכאן גם היא ב-1947 אבל גורשה על סיפון האקסודוס בחזרה לאירופה ומצאה את עצמה בהמבורג בגרמניה, ובהמשך הגיעה במסגרת העלייה הלגאלית הראשונה. הסיפור הזה הוא הסיפור של הדור שהקים את המדינה הזאת, ואני באופן אישי זכיתי גם אני להתחבר לדברים: בגיל 12 עמדתי ברחבת הכותל, בשנת 1970, עם אבי זיכרונו לברכה, וצעקתי "שלח את עמי", כי חלק ממשפחתו עוד היה מאחורי מסך הברזל, ואנחנו באנו עם הרבה אחרים להפגין. בשנת 1981, דומה קצת לסיפור של עמר, הייתי סגן בשייטת, השתתפתי במבצעים הראשונים – אז קראו להם "נמל בית", עוד לא ידעו שיהיה מבצע משה זמן קצר אחריהם – השתתפתי במבצעים הראשונים להבאת יהודי אתיופיה בסירות גומי ולאחר מכן אל סיפון האונייה בת גלים ואל נמל אילת. אבל זה לא סוגר את הסיפור שלי, כי אני נשוי לעולה חדשה שעלתה לפני הרבה שנים – לפני 56 שנה, בגיל שלוש, ממרוקו. וכשאתה מסתכל על הסיפור הזה, הסיפור של ההורים שלנו, הסיפור שלנו – זה למעשה בוורסיות שונות הסיפור של כל אחד ואחת מאזרחי המדינה הזאת. ראוי שנזכור שגלי העלייה, שכל אחד ואחד מהם היה מלווה בקשיים, וכל אחד ואחד מהם נתקל בחומות שהיה קשה לחדור אותן – וזה נכון מאז קום המדינה ועוד לפני כן – אבל כל אחד ואחד מהם העניק למדינה הזאת נופך חדש, עוצמה חדשה, הישגים מדעיים, צבאיים, כלכליים ואחרים. השנה, רבותיי, עלו למעלה מ-29,000 אנשים עד מועד זה. אם נעשה אקסטרפולציה, סביר להניח שנסיים את השנה הזאת במעל 32,000 או 33,000 עולים – זה הישג של השנים האחרונות – כ-18,000 מתוכם מרוסיה ואוקראינה ועוד קצת ממדינות חבר העמים האחרות; כ-2,000 מצרפת; 2,500 מארצות הברית וצפון אמריקה, בסך הכול אני חושב שיש פה הישגים מרשימים מאוד. << קריאה >> דסטה גדי יברקן (כחול לבן): << קריאה >> וכמה עלו מאתיופיה, אדוני השר? << דובר_המשך >> שר העלייה והקליטה יואב גלנט: << דובר_המשך >> כמה מאות, ויעלו עוד. << קריאה >> פנינה תמנו (כחול לבן): << קריאה >> השאלה היא האם אנחנו באמת פתוחים, אדוני השר. << דובר_המשך >> שר העלייה והקליטה יואב גלנט: << דובר_המשך >> לצד המספרים המרשימים, אנחנו זוכרים תמיד שהעלייה היא רק תחילת הדרך. מוטלת עלינו האחריות לקליטתם של העולים, והמשימה הזאת היא משימה מורכבת, היא מקיפה את כלל תחומי החיים. צריך לעזור בקליטה במרכזי העלייה, סיוע כלכלי, סיוע בחינוך כמובן, לכל אלה שעתידים להתגייס לצה"ל – ללוות אותם בדרך הזאת, ואני חושבת שממשלת ישראל מחויבת לנושא הזה. ולשאלתם של חבריי לפני דקה אחת – כשר העלייה והקליטה אני עוסק בנושא, וקלטנו את מה שממשלת ישראל החליטה גם מקרב העלייה באתיופיה, אבל כשר הבינוי והשיכון, שניכם יודעים, ועוד רבים אחרים יודעים, כמה אני באופן אישי פעלתי למען הקליטה והשילוב של היהודים מאתיופיה, ובהיבט הזה, כמו שאמרתי, ההיכרות שלי עם העניין היא מלפני 38 שנים. << קריאה >> פנינה תמנו (כחול לבן): << קריאה >> דווקא בגלל הניסיון שלך אני חושבת – – << דובר_המשך >> שר העלייה והקליטה יואב גלנט: << דובר_המשך >> אני מחויב לנושא – – << קריאה >> פנינה תמנו (כחול לבן): << קריאה >> – – שתמצא דרך להביא את העולים שממתינים. << דובר_המשך >> שר העלייה והקליטה יואב גלנט: << דובר_המשך >> – – ואני חושב שאנחנו מחויבים, ואנחנו נמצא את הדרך – – – << קריאה >> דסטה גדי יברקן (כחול לבן): << קריאה >> העשייה שלך מבורכת, אדוני השר, ובאמת כל הכבוד על מה שעשית. אני לא רוצה להפריע ליום החשוב הזה, אבל כמה מאות באתיופיה שם זה רק – – – 8,750 אם לא יותר, אז – – – << יור >> היו"ר חמד עמאר: << יור >> אתה יכול לתת הערה, אבל לא נאום. << קריאה >> פנינה תמנו (כחול לבן): << קריאה >> למה? אנחנו מנהלים שיח. גם ככה הכנסת מנומנמת. אנחנו מאמינים שלשר יש כוונות טובות, אבל הוא צריך להוביל את פריצת הדרך ולהעלות אותם, כי כרגע המצב הקשה ששורר באתיופיה ממש מוביל לכך שיש סכנת נפשות. צריך להעלות אותם ולסיים עם הדבר הזה, וממשלת ישראל לא יכולה להמשיך להתעלם ולהגיד שהיא אוהבת עלייה. << יור >> היו"ר חמד עמאר: << יור >> תודה רבה. << דובר_המשך >> שר העלייה והקליטה יואב גלנט: << דובר_המשך >> כשר העלייה והקליטה אני יכול להתחייב בפניכם שהממשלה תמשיך ותעשה כל מאמץ על מנת לעודד את העלייה מכל רחבי העולם. אני הייתי בביקורים של יום אחד או יום וחצי בכמה מקומות ברחבי העולם. לא הספקתי עוד בכל המקומות, באופן טבעי. ראיתי מה קורה בהונגריה, מה קורה בצרפת, מה קורה באוקראינה, מה קורה באזרבייג'ן – בכל המקומות האלה יש קהילות יהודיות שרוצות להגיע למדינת ישראל. אבל אם אני צריך לציין שני דברים שבהם צריך להשקיע מאמץ גדול במסגרת הפעולה שלנו, אני מכוון לשתי נקודות: הראשונה שבהן – אנחנו חייבים להגיע אל האנשים שנמצאים מתחת לגיל 18 וטרם קבעו מה נתיב חייהם. כל השקעה בבחור צעיר במסגרת הפרויקטים שאנחנו עושים ובכל דרך אחרת יכולה להביא אותו לחשיפה לישראל, להזדהות עם השורשים המקוריים שלו, גם אם הוא זכאי חוק השבות ולא בהכרח יהודי על פי ההלכה, ובסופו של דבר להביא לכך שיגיע לארץ, ימצא בן או בת זוג ישראלים יהודים, יתחתן איתם, ובסופו של דבר יתווסף אל המחנה שלנו, שהוא המחנה הגדול, ואני מזכיר בהזדמנות הזאת – – << קריאה >> עודד פורר (ישראל ביתנו): << קריאה >> איפה הוא יתחתן? איפה הוא יתחתן, אבל? << דובר_המשך >> שר העלייה והקליטה יואב גלנט: << דובר_המשך >> – – שבמדינת ישראל היו 600,000 יהודים לפני 70 שנה; בארצות הברית של אמריקה היו 6 מיליון יהודים לפני 70 שנה. היום יש בארצות הברית של אמריקה 6 מיליון יהודים פחות או יותר, ובמדינת ישראל יש כמעט 7 מיליון. כלומר, ב-70 שנה הדלי בצפון אמריקה התמלא והתרוקן, ובסופו של דבר הוא עומד על אותו מספר; הדלי בישראל עלה פי 11. הדברים האלה מסבירים את הכול. במדינת ישראל אתה יכול לקיים איזה אורח חיים שאתה רוצה כיהודי ולהישאר בן הלאום היהודי, מאמין במסורת היהודית ולהמשיך לחיות כאן. בהקשר הזה, הסיכוי גדול יותר כאשר אתה עוסק באנשים צעירים. מאוד קשה להביא משפחות עם ילדים, לפעמים גם עם נכדים. זה דבר יותר מורכב. כאשר מדובר על אנשים צעירים אנחנו יכולים לעשות הישגים מדהימים. ולכן זוהי המשימה הראשונה בעיניי – לדבר עם הצעירים. המשימה השנייה שבעיניי היא רבת-חשיבות היא למפות וליצור קשר בלתי אמצעי, בעידן של עולם דיגיטלי, עם היהודים באשר הם. אני הגעתי, כמו שאמרתי, לקהילות אחדות. הייתי גם במסגרת תפקידיי הקודמים בקהילות אחרות ושאלתי את אותן שאלות, גם בברזיל, גם בארצות הברית וגם במקומות אחרים. אתה נכנס לעיר ואתה שואל: כמה יהודים יש פה? אומרים לך, נניח, 10,000. אתה אומר: האם אתם מצליחים לקיים קשר עם 1,000 מתוכם? האם 1,000 מתוכם מגיעים לבית הכנסת ביום כיפור, שלא לדבר על יום חול או שבת? האם 1,000 מתוכם מגיעים לטקסים שקשורים למדינת ישראל ביום הזיכרון או ביום העצמאות? והתשובה היא שאי-אפשר להגיע ל-10% בשום מקום. שאר האנשים, לצערי הרב, הם קצת תיאורטיים. זאת אומרת, אומרים לך שיש 400,000 – ויש כאלה שאומרים 500,000 – יהודים בצרפת. אני מצפה שתהיה לנו רשימה שנוכל ליצור קשר עם כל אחד ואחד מהם. מדוע? מפני שבדור הבא בצרפת, במזרח אירופה, באמריקה, בכל מקום – אם אנחנו בדור הבא נרצה ליצור איתם קשר זה יהיה מאוד קשה. חלק מהם יאבדו את זכאות חוק השבות, וחלק מהם פשוט לא ידעו על שורשיהם כמו שצריך כי לא יהיה מי שיספר להם, אבל אם אנחנו נכיר את ההורים אנחנו נדע להגיע אל הילדים. ואני אומר לכם שאחד המפעלים הכי חשובים שצריכים להיות עכשיו זה למפות את הרשימה וליצור קשר, כי יש היום שני מצבים: או שאתה עולה לישראל, או שהסיכוי שאחרי כן אתה תלך ותתבולל במקום אחר הוא מאוד מאוד גבוה – אלא אם כן אתה שומר על אורח חיים יהודי דתי, שאיננו משותף לכל היהודים בכל רחבי העולם. המשמעות היא שאנחנו הולכים ומאבדים את יהדות העולם בקצב הולך וגובר. הדברים נכונים לכל רחבי העולם – – << קריאה >> עמר בר לב (העבודה-גשר): << קריאה >> זה גם בגלל המדיניות הישראלית – – – << דובר_המשך >> שר העלייה והקליטה יואב גלנט: << דובר_המשך >> – – ובמיוחד לאירופה. זאת אומרת, המצב הוא שמה שהחזיק את היהודים כיהודים במשך 1,900-1,800 שנה בגלות היו שני דברים: תפילה שלוש פעמים ביום לירושלים ורדיפות חיצוניות. מאחר שאין רדיפות חיצוניות ממוסדות באף מדינה בעולם, למעט שוליים מאוד מאוד דקים, אז מי שלא שומר על אורח חיים יהודי, הסטטיסטיקה מראה – ויש לנו סטטיסטיקה כבר של ארבעה-חמישה דורות – שבדור השני והשלישי נישואי התערובת, בעיקר במקומות מבוססים, מגיעים לכדי 80%, והתוצאה היא שלמעשה אנשים מאבדים את זהותם. ולכן, האפשרויות הן קודם כול לעלות לישראל, אבל מי שלא עולה לישראל – צריך לשמר איתו קשר. ואני חושב שאנחנו חייבים למפות את האנשים האלה על מנת להיות מסוגלים להגיע אליהם ואל צאצאיהם בעתיד, אחרת אנחנו עלולים לאבד אותם. וראוי שנזכור את המספרים: לפני השואה היו פה 18 מיליון יהודים, על כדור הארץ. הסתיימה השואה האכזרית והנוראית, נותרו 12 מיליון, ואנחנו עוברים במעט את ה-14 מיליון בתקופה הזאת. כלומר, במשך 70 שנה גדל העם היהודי לפי סטטיסטיקה ב-2–2.5 מיליון אנשים. זה מספר מאוד מאוד קטן ומאוד זעום, והוא בנוי כולו על מה שקורה בישראל. אבל מתוך אותם 14.5 מיליון, רוב מכריע זה ה-7.7 מיליון שחיים כאן, בישראל, ואנחנו יודעים את תעודות הזהות שלהם. לגבי היתר – הביטחון שלנו הוא הרבה יותר קטן. אם אנחנו לא נמצא את הדרך על מנת לדעת מי הם, בעתיד לבוא – אם זה לא יקרה בשנה, שנתיים, עשר השנים הקרובות – יהיה לנו מאוד קשה להגיע אליהם או אל צאצאיהם ולהביא אותם, והתוצאה עלולה להיות שההתבוללות הזאת תביא לכך שאנחנו נאבד אותם. אני, בהזדמנות הזאת, רוצה לברך את כל מי שעוסק במלאכה הזאת. אני חדש באופן פורמלי בעיסוק בעלייה. עשו עבודה טובה לפניי לאורך שנים במשרד העלייה והקליטה בממשלות ישראל. אני מברך גם את משרד העלייה והקליטה, את הסוכנות היהודית, את נתיב, את נפש בנפש, את אופק ישראלי ואת כל הארגונים המתנדבים השונים: נעל"ה, תגלית, צבר, מסע, התוכניות והפרויקטים, יש עוד רבים. אני חושב שכל אחד מהם בחלקו עושה את עבודתו. אני חושב שיש לנו עוד מה לעשות. חובתנו גם לאסוף את היהודים, גם להגיד ולהסביר לכל אחד שלא משנה למה הוא קורא בית בעת הזו, ביתו האמיתי הוא מדינת ישראל, ולאחר שהגיע – לקלוט אותו בדרך נאותה ולהפיק מלקחי העבר של 100 השנים האחרונות את הניסיון המצטבר על מנת שיהיה טוב יותר לאלה שמגיעים. תודה רבה. << יור >> היו"ר חמד עמאר (ישראל ביתנו): << יור >> תודה רבה. עמדה נוספת – חבר הכנסת עודד פורר. בבקשה. << דובר >> עודד פורר (ישראל ביתנו): << דובר >> תודה. אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אדוני השר, ראשית, ציינו את יוזמת החוק, אז חשוב לפחות לתת את הקרדיט איפה שמגיע. אז סיעת ישראל ביתנו קידמה את החוק הזה במשך שתי קדנציות, והשרה סופה לנדבר זכתה להעביר אותו כשרה. אומנם היא לא נמצאת פה היום, אבל בהחלט ראוי לפחות לתת לה גם את הקרדיט, בעיקר אחרי שנים ארוכות שהיא עסקה, ועדיין עוסקת, גם היום, בתחום העלייה והקליטה. תראו, חברים, כשחוקקנו את החוק יום העלייה והקליטה נקבע סמוך לפרשת לך לך מתוך אותו ציווי: "לך לך מארצך, ממולדתך, מבית אביך, אל הארץ אשר אראך". זה הציווי שציווה הקדוש ברוך הוא את אברהם אבינו, ומאז, אני חושב, הוא נטוע בלב כל מי שנשמה יהודית באפו. הוא גם היה נטוע לא רק בעלייה שאנחנו מכירים מימינו אנו – וצריך לזכור זאת כשמציינים את יום העלייה – אלא גם באותם עולי עלייה ראשונה שהגיעו לכאן בסוף המאה ה-19 לבנות את הארץ, ואני כן רוצה לציין – כולל המשפחה שלי והסבא של הסבא שלי, ששלח את הילדים שלו אל הלא-נודע כשהוא שלח אותם לארץ ישראל. מכאן כל ההתפתחות הזו, וזו כל העלייה. וחלקה של העלייה הזו, אגב, כחלקן של העליות האחרות, וחלקן כחלקה. אין אחד שעשה יותר או אחד שעשה פחות. וגם העולה שיעלה לארץ ישראל מחר יעשה כמוהם, כי גם הוא ייקח את אותו החלק בבניין הארץ. אבל כן אני רוצה לציין עוד פסוק, אדוני השר, שחשוב להכיר אותו. בנבואת שיבת ציון, כשישעיהו מנבא את נבואת שיבת ציון, הוא אומר: "מי אלה כעב תעופינה, וכיונים אל ארבתיהם". זאת אומרת, אומר ישעיהו: יהיו שני סוגים שחוזרים לארץ ישראל – חלק חוזרים כעב, כמו העננים, שהרוח צריכה לדחוף אותם, וחלק – כיונים אל ארובותיהן. זאת אומרת, היונה שיודעת לאן לחזור, היא לא צריכה אף אחד שיגיד לה לאן ללכת. אז יש עולים שבאים מהסיבות האלה ויש עולים שבאים מהסיבות האלה. ושמחתי לשמוע שהמשרד ממשיך לעסוק באותו עידוד עלייה, כי אני חושב שאחד התפקידים החשובים היום של משרד העלייה והקליטה הוא להיות אותה רוח שדוחפת את העולים לשוב לביתם. ובהקשר הזה אני רוצה לציין את אותם אלפים שמתפללים כל בוקר לעלות למדינת ישראל, ומדינת ישראל קובעת להם מכסות. אין דבר כזה מכסות בעלייה. אני חושב שצריך לקחת בפעם אחת, למפות ולהגיד: אלה עולים, אלה זכאי עלייה, את אלה אנחנו מעלים, ולהעלות את כולם. אין לעניין הזה תקציב. בראשית שנות החמישים, כשהייתה עלייה לארץ ישראל, שר האוצר פנה לדוד בן-גוריון ואמר לו: תעצור את הקצב, אי-אפשר, אין לנו תקציב; אמר לו בן-גוריון: זוז הצידה עם הסוגיות התקציביות, אין עניין של תקציב בעלייה. צריך להעלות את מי שאפשר להעלות. זה שווה הרבה מעבר לאיזשהו תקציב שאנחנו יכולים לדמיין, גם בתוצרת שזה נותן בסופו של דבר. אני כן רוצה להגיד בהקשר הזה: זה בסדר להגיד שאנחנו רוצים באמת בחורים מתחת לגיל 18, אבל גם מי שעולה לכאן בגיל 30, בגיל 40, בגיל 50, מדינת ישראל מרוויחה פרופסורים, דוקטורים ומהנדסים, שלעיתים כל ההשקעה בהם נעשתה על ידי מדינות אחרות ואנחנו אלה שקוצרים את הפירות, ובוודאי שלא צריך לזלזל בזה. ואני כן רוצה, חבר הכנסת ינון אזולאי, שהזכיר את יום פטירתה של רחל אימנו, לסיכום – ובמקרה, אני לא ידעתי שזה כל כך סמוך לפרשת לך לך: גם רחל אימנו, בנבואה אחרי שהיא עשתה מה שהיא עשתה, והיא בוכה כשהיא רואה את בני ישראל יוצאים לגלות, אז הקדוש ברוך הוא אומר לה: "מנעי קולך מבכי ועינַיִךְ מדמעה כי יש שכר לִפְעֻלָּתֵךְ, נְאֻם ה', ושבו מארץ אויב". << קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >> – – – << דובר_המשך >> עודד פורר (ישראל ביתנו): << דובר_המשך >> אז יצא שיום העלייה והקליטה – "שבו מארץ אויב" זה בירמיהו; "ושבו בנים לגבולם", "ושבו מארץ אויב", את זה אומר הנביא ירמיהו. זאת אומרת, בסופו של דבר יצא שיום העלייה, מאברהם אבינו ועד רחל אימנו, נקבע כנראה במועד הנכון. אז אני מאחל לנו שנראה הרבה מאוד עולים ביום העלייה הבא ונוכל לברך אותם, אולי עם אולם כנסת קצת יותר מלא. תודה. << יור >> היו"ר חמד עמאר: << יור >> תודה רבה. חבר הכנסת מיכאל ביטון. << דובר >> מיכאל מרדכי ביטון (כחול לבן): << דובר >> כבוד היושב-ראש, בכדורגל אומרים שהטבלה לא משקרת. הטבלה של נוכחות חברי הכנסת לציון יום העלייה לא אפשרה לנו מניין לתפילה, וזה אם אנחנו כוללים נשים בתוך המניין. אז כנסת ישראל לא מאוד עמוסה, לא מאוד עסוקה ולא קורסת תחת הנטל. שלושה חצאי ימי דיון, ולא מכבדים בנוכחותם יום חשוב כזה. לעלייה בישראל אין באמת רייטינג. אנחנו קראנו ליום הזה "יום העלייה", ואנחנו טובים בעלייה. אנחנו אלופים. אנחנו במבצעי עלייה מקבלים ציון 100: המוסד, סיירת מטכ"ל, מטוסים, צעדה בחושך, סודי – הבאנו מיליונים, אבל לא קראנו ליום הזה "יום העלייה והקליטה". הציון שלנו בקליטה הוא לא גבוה, הוא שש, הוא עובר. קלטנו הרבה, אבל השארנו אוכלוסיות רבות ללא קליטה ראויה, ללא שייכות, עם פצע ועם כאב. די אם נזכיר את העובדה שאנחנו קולטים עולים לפי חוק השבות; באים הסוכנות היהודית ומשרד הקליטה ואומרים להם: אתם יהודים, בואו לארץ ישראל. ועוברות 20 שנים, ויש 300,000 יהודים שהם לא יהודים, שהם לא יכולים להתגייר בקלות ולא יכולים להתחתן. מיהם אותם יהודים? הלוחמים בצה"ל. בירוחם הייתה לוחמת בצה"ל, בנח"ל. היא עשתה שנת שירות, התאהבה בלוחם יהודי, רצתה להתחתן – אמרו לה: את לא יהודייה, לא תתחתני. היא התאבדה למען המדינה, לוחמת – היא לא יהודייה, אבל אנחנו שילמנו לה לבוא, קראנו לה לבוא. עשינו מבצעי עלייה. בעיה אחת מחפירה של הקליטה היא פתרון הפער לעולה שאנחנו מזמינים אותו לבוא לכאן ונותנים לו מעמד של יהודי לפי חוק השבות, והוא לא מוכר כיהודי ברבנות. החרפה הזאת צריכה להיגמר, וחייבת להיות הלימה בבעיה הזאת. בעיה שנייה – קליטת יהדות אתיופיה. ראינו את המחאה, ראינו את הכאב. אנחנו לא מסוגלים לשים ב-20 תחנות משטרה, שבהן יש את רוב התושבים של יהדות אתיופיה, מגשר קהילתי. ידריך את השוטרים עובד סוציאלי קהילתי, שילמד אותם לתקשר עם ההנהגה. << קריאה >> פנינה תמנו (כחול לבן): << קריאה >> את השוטרים, נכון? << דובר_המשך >> מיכאל מרדכי ביטון (כחול לבן): << דובר_המשך >> זה מה שאני מדבר, את השוטרים. << קריאה >> פנינה תמנו (כחול לבן): << קריאה >> – – – שיחנכו אותנו. << דובר_המשך >> מיכאל מרדכי ביטון (כחול לבן): << דובר_המשך >> רגע, חברת הכנסת תמנו, אנחנו ביחד. אנחנו עמוק ביחד. << יור >> היו"ר חמד עמאר: << יור >> עמדה נוספת – דקה. אני נתתי לכם לדבר חופשי, אני מבקש – – – << דובר_המשך >> מיכאל מרדכי ביטון (כחול לבן): << דובר_המשך >> זה על הפעם הקודמת שקטעת אותי, זה תוספת זמן פציעות. אני אגיד לך לסיום: אנחנו חייבים להצטיין בקליטה, לא רק בעלייה, ויש לנו דרך ארוכה גם בפתרון בעיית הגיור והשילוב של יהדות רוסיה, שילוב מלא ושווה, גם בקליטת יהדות אתיופיה, וכל עולה שעוד לא מרגיש פה בבית – זאת חובתנו המוסרית. כולנו פה עולים או בני עולים, כפי שהשר אמר. תודה רבה. << יור >> היו"ר חמד עמאר: << יור >> תודה רבה. תם סדר-היום – – – << קריאה >> פנינה תמנו (כחול לבן): << קריאה >> מה עם הצבעה? אנחנו רוצים את זה לוועדת הכספים. << יור >> היו"ר חמד עמאר: << יור >> לא, אתם מסתפקים בתשובת השר לפני שאני אסגור את היום. << קריאה >> פנינה תמנו (כחול לבן): << קריאה >> לא, לא. רוצים דיון בוועדת הכספים על העליות שתקועות. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> ועל המגשרים בתחנות משטרה. << יור >> היו"ר חמד עמאר: << יור >> מה שמקובל ביום מיוחד זה שמסתפקים בתשובת השר. << קריאה >> פנינה תמנו (כחול לבן): << קריאה >> אבל השאלה היא אם אפשר בכל זאת להעביר את זה, כי אנחנו – – – יור >> היו"ר חמד עמאר: << יור >> את יכולה להביא הצעה לסדר-היום ואז נדון על זה. << קריאה >> פנינה תמנו (כחול לבן): << קריאה >> אפשר גם במליאה, כי מה שקורה זה שאין ועדות – – – << יור >> היו"ר חמד עמאר: << יור >> זה לא מקובל בדרך כלל ביום חגיגי כזה. זה יום מיוחד. << קריאה >> פנינה תמנו (כחול לבן): << קריאה >> טוב, אקבל את עמדתה של המזכירה, מניסיונה הרב, אבל אנחנו באמת – – – << יור >> היו"ר חמד עמאר: << יור >> תודה רבה לך. תודה. תודה לכם. תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום רביעי, ח' בחשוון התש"ף, 6 בנובמבר 2019, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה. << סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 17:45. << סיום >>