דברי הכנסת
דברי הכנסת
ד / מושב ראשון / ישיבות ט'–י"ב /
י"ב–ט"ו בחשוון התש"ף / 10–13 בנובמבר 2019 / 4
חוברת ד'
ישיבה ט'
הישיבה התשיעית של הכנסת העשרים-ושתיים
יום ראשון, י"ב בחשוון התש"ף (10 בנובמבר 2019)
ירושלים, הכנסת, שעה 17:00
תוכן העניינים
ישיבה מיוחדת של הכנסת לזכרו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, זיכרונו לברכה, במלאות 24 שנים להירצחו 3
היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 3
ראש הממשלה בנימין נתניהו: 5
בנימין גנץ (כחול לבן): 10
עמיר פרץ (העבודה-גשר): 13
ראש הממשלה בנימין נתניהו: 17
בנימין גנץ (כחול לבן): 22
<< נושא >> ישיבה מיוחדת של הכנסת לזכרו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, זיכרונו לברכה, במלאות 24 שנים להירצחו << נושא >>
<< יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >>
חברי הכנסת, אני מתכבד לפתוח את הישיבה המיוחדת לציון 24 שנה לרצח הרמטכ"ל וראש הממשלה לשעבר יצחק רבין, זיכרונו לברכה, היום, 10 בנובמבר 2019.
<< דובר_המשך >> מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: << דובר_המשך >>
אבקש מחברי הכנסת, מהשרים ומהקהל לכבד את כניסת נשיא המדינה בקימה. כבוד הנשיא!
(חברי הכנסת מקדמים בקימה את פני נשיא המדינה.)
<< דובר_המשך >> מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: << דובר_המשך >>
נא לשבת.
<< דובר >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << דובר >>
כבוד נשיא המדינה ראובן רובי ריבלין, ראש הממשלה חבר הכנסת בנימין נתניהו, נשיאת בית המשפט העליון השופטת אסתר חיות ושופטי בית המשפט העליון, שרים וחברי הכנסת בהווה ובעבר, יושב-ראש הנהלת הסוכנות היהודית יצחק הרצוג, ראש ממשלת ישראל לשעבר אהוד אולמרט, מכובדי סגל א' של המדינה, ראשי הנציגויות הזרות, ראשי העדות הדתיות בישראל, מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ, מנכ"ל הכנסת אלברט סחרוביץ', ראשי רשויות, תלמידים, חניכי תנועות הנוער, חיילים, שוטרים, סוהרים, משפחת רבין היקרה – הבת דליה, הבן יובל, הנכדים, הנינים וכל בני המשפחה, אורחים נכבדים, אזרחי ישראל. אבקש מחברי הכנסת ומהקהל לקום לזכרו של יצחק רבין.
(חברי הכנסת מכבדים בקימה את זכרו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, זיכרונו לברכה.)
<< דובר_המשך >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << דובר_המשך >>
נא לשבת.
יצחק רבין היה בן הארץ הזאת במובן העמוק ביותר האפשרי. תחנות חייו הן פרקים בהיסטוריה שלה; הקמטים שעל פניו סיפרו את הסיפור שלה. בכל פעם שישראל עמדה על פרשת דרכים יצחק רבין היה שם. בימים שבהם קיום המדינה היה מונח על כף המאזניים הוא היה שם כאחד מהצעירים והנועזים במפקדי הפלמ"ח. הוא היה שם במלחמה העקובה מדם לפריצת הדרך לירושלים במלחמת העצמאות, והיה שם ברגעים הנשגבים של שחרור ירושלים, כרמטכ"ל מלחמת ששת הימים. יצחק רבין היה שם תמיד בראש הכוחות, זה שהעיניים נשואות אליו.
עד יומו האחרון הוא נשא בליבו את זכר חייליו, פקודיו, אהוביו, שהלכו אחריו אל שדה הקרב ולא שבו. מעל הדוכן הזה במליאת הכנסת הוא הזכיר אותם שוב ושוב, בתחושות הכרת תודה ואחריות כבדה. הוא ידע מעומק ליבו – ואני מצטט מדבריו – כי "התעלותם של לוחמינו לא בזכות הברזל באה אלא בזכות התודעה של שליחות עליונה, של הכרה בצדקת ענייננו, של אהבה עמוקה למולדת ושל הכרת התפקיד הקשה שהוטל עליהם: להבטיח קיום האומה במולדתה, לקיים – ואפילו יהיה זה במחיר חייהם – את זכותו של עם ישראל לחיות חייו במדינתנו, חופשי, עצמאי, בשלום ובשלווה". יצחק רבין הכיר בתפקיד הקשה שהוטל עליו. הוא עמד עשרות שנים על זכותו של עם ישראל לחיות במדינתו חופשי ועצמאי, בשלום ובשלווה, וזוהי מורשתו לדורות.
חבריי חברי הכנסת, יום הזיכרון לרצח רבין אינו היום המתאים לדון במשנתו המדינית של יצחק רבין; בשביל זה יש לנו 364 ימים אחרים במהלך השנה. באופן אישי חלקתי על דרכו. חשבתי, ואני עדיין חושב, שחלומות השלום, כפי שנהגו בהסכמי אוסלו, הם חלומות באספמיה. אני יודע היטב שבקרב הנוכחים כאן יש כאלה שחושבים בדיוק, אבל בדיוק, להפך, אבל לא זה היום לעורר את הוויכוח. זה היום לוודא שמתחת לרגלינו עדיין יש קרקע משותפת שעליה אפשר לנהל את הוויכוח, כי דמוקרטיה, קהל נכבד, יכולה לשרוד כל מחלוקת. דמוקרטיה נבנית ממחלוקות; הן נשמת אפה, גם כשהן קשות ונוקבות עד התהום. אבל הדמוקרטיה לא יכולה לשרוד אם הקרקע המשותפת של המתווכחים נשמטת מתחת לרגליים. היא יכולה לשרוד גם אם כל אחד מאיתנו גר בבית אידיאולוגי אחר, גם אם לכל אחד יש פוזיציה משלו, אבל היא תקרוס אם החלונות בבתים האלה יהיו סגורים ומסוגרים; היא תתפורר אם כל מה שיהיה לנו זה אך ורק פוזיציה.
אנחנו חיים בעולם שמוצף במידע. אנחנו טובעים כל הזמן במחשבות, בדעות, ברעיונות. אבל יותר מדי פעמים הדעות האלה הן הדעות שכבר רכשנו, והרעיונות האלה הם הרעיונות שכבר היו לנו. אנחנו שומעים את מי שכבר שמענו, מסכימים למי שכבר הסכמנו לו וסוגרים חלונות לקולות אחרים. אנחנו מסתכלים במראה המודרנית – פיד הרשת החברתית שבטלפון הנייד – ושואלים: למי יש את הדעה הכי נכונה בעיר? ועשרות פוסטים עונים לנו: לכם. אנחנו שואלים: מי הכי צודקים בעיר? והם אומרים לנו כמו הד: אתם. אנחנו אולי חושבים שהחלונות שלנו פתוחים לרווחה, אבל הם הולכים ומצטמצמים; מעט מדי אור מבחוץ נכנס דרכם. וזוהי הסכנה האמיתית לדמוקרטיה, כי כשהחלונות סגורים צומחת קנאות ממאירה, ולא מחלוקת בריאה. כשאנחנו מבוצרים בתוך עצמנו אין סיכוי לפשרה, אין ויתור ואין שיחה. פשוט אין כלום.
ביום הזיכרון לרצח יצחק רבין אנחנו לא צריכים לשאוף לאחדות שאין בה מחלוקת, אנחנו צריכים לשאוף לאחדות שמאפשרת את המחלוקת. היום אנחנו צריכים לפתוח את החלונות שלנו לקולות אחרים – לשמוע אותם, להאמין בהם, להתווכח איתם, כי גם בבית ממול חיים פטריוטים.
יהי זכרו של יצחק רבין ברוך לעד.
אני מתכבד להזמין את ראש ממשלת ישראל חבר הכנסת בנימין נתניהו לשאת דברים.
<< דובר >> ראש הממשלה בנימין נתניהו: << דובר >>
מכובדיי נשיא המדינה ראובן ריבלין, יושב-ראש הכנסת יולי אדלשטיין, נשיאת בית המשפט העליון השופטת אסתר חיות ושופטי בית המשפט העליון, שרים וחברי הכנסת בעבר ובהווה, ובראשם יו"ר האופוזיציה בני גנץ, משפחת רבין, מכובדיי.
הרצח של יצחק רבין, זיכרונו לברכה, ראש ממשלת ישראל, הוא פשע בלתי נסלח. כפי שאמרת לפני רגע, אדוני היושב-ראש, רבין היה בן הארץ, צבר, שליווה את מאבקנו הלאומי לעצמאות, לחירות. דמותו סימלה את הצלחת המהפכה הציונית להתנער מן הגלותיות. אבל הרצח השפל החזיר אותנו בבת אחת לצמתים של גלות וחורבן. אמרתי באזכרה בהר הרצל שההתנקשות הנפשעת משחזרת מעשה קנאות חמורים מלפני אלפי שנים: מכאן פגיון הסיקריקים ומכאן כדורי האקדח.
כולנו חייבים לסלק מרקמת הדמוקרטיה שלנו גידולים ממאירים של תרבות אלימה שמצדיקה הסתה לפגיעה פיזית ביריבים פוליטיים, הגדרתם כבוגדים, קריאות לרציחתם. והרי הדברים האלה, אדוני היושב-ראש, לצערנו נמשכים גם בימים האלה, וכמעט שאיש אינו פוצה פה ואיש אינו מגנה. ועם זאת, אני רוצה לומר, בדמוקרטיה הישראלית התוססת עלינו לשמור מכל משמר על חירויות המחשבה והביטוי, על זכות הוויכוח החופשי, נוקב ככל שיהיה.
כראש האופוזיציה לפני 24 שנים היה לי, היה לחלק גדול מאוד בעם שייצגתי, ויכוח יסודי עם המדיניות שממשלתו של יצחק רבין דגלה בה. הוויכוח נסב על הדרך להשיג שלום אמיתי, שלום בטוח. היו שהאמינו שתהליך אוסלו ישיג שלום כזה, שלום לדורות, והיו שטענו את ההפך הגמור. אני לא איכנס לכל מרכיבי הוויכוח, כמוך. הוויכוח נסב על ביטחונם של אזרחי ישראל, שהתמודדו עם פיגועי טרור אכזריים באותם ימים; הוא נסב על הגבולות הרצויים למדינת ישראל; הוא נסב על שטחים שנמסרו לידי הפלסטינים שמהם יצאו מחבלים מתאבדים לפגוע בנו.
בכל מהלך הוויכוח הזה לא פקפקתי אפילו לרגע אחד בטוהר כוונותיו של יצחק רבין. הוא ביקש לפעול על פי אמונתו לטובת המדינה. כך עשיתי גם אני: פעלתי מתוך אמונה עמוקה בצדקת דרכי, בצדקת דרכנו. מול הקריאות "רבין בוגד" אמרתי פעם אחר פעם, ואני חוזר על כך גם פה היום בכנסת – כי צריך; שקר שלא מפוגגים, שלא מפוצצים אותו, הופך לנחלת אמת, אז הגיע הזמן לשים את האמת על השולחן. אמרתי: לא, הוא לא בוגד. לא, הוא לא בוגד – הוא טועה. יש לנו עסק עם יריבים פוליטיים, לא עם אויבים. בני עם אחד אנחנו. אמרתי את זה בחוץ, אמרתי את זה בפנים, גם פה, על הבמה הזאת, פה בדוכן הזה. חודש לפני הרצח אמרתי כאן בכנסת דברים חדים וברורים: התופעה הזאת של כינוי מנהיגי ישראל בתואר "רוצחים" או "בוגדים", "רבין רוצח", "בגין רוצח", "שרון רוצח" – אלה דברים שהיו פסולים תמיד, ואנו מגנים זאת בכל פה. והוספתי: מה שעלינו לעשות כולנו יחד הוא להתייצב נגד התופעות הללו ונגד כל ניסיון להכתים את הציבור שיושב כאן בכתמים של אותו קומץ קטן וקיצוני.
כי שוב, בדמוקרטיה אסור בניהול הוויכוח, כפי שאתה מגדיר זאת, אדוני היושב-ראש – אסור בניהול הוויכוח לחצות את הקו המפריד בין פולמוס לאלימות, ואסור גם לשייך לציבור שלם את המעשים של קומץ קיצוני וסהרורי, או של קבוצה קיצונית וסהרורית. אבל אחרי הרצח היו מי שהתגייסו להדביק למחצית העם – אולי אפילו יותר – אחריות גורפת לפעולה הנפשעת, וזה דבר מקומם מאין כמוהו.
אני רוצה לקרוא לכם דברים שנאמרו לפני כשני עשורים – ציטוט: אני לא צריך עוד פעם להוקיע את הרצח הזה – כולנו שותפים לזה – אבל אני חושב שיש אנשים בשמאל שעושים שימוש ציני ברצח כדי לעשות ממנו רווח פוליטי ולהוקיע את הליכוד.
<< קריאה >> תמר זנדברג (המחנה הדמוקרטי): << קריאה >>
– – –
<< דובר_המשך >> ראש הממשלה בנימין נתניהו: << דובר_המשך >>
חכי שתשמעו מי אומר את זה. זה מעשה מכוער שצריך כל אדם הגון לגנות אותו. אני קורא להגינות וליושר אינטלקטואלי. נתניהו הוקיע כל פעם את האלימות המילולית הזאת, וכל פעם קרא לא לעשות אותה. נתניהו באופן עקבי גינה האלימות הזאת, אז למה אתם עושים מזה הון פוליטי? את הדברים הללו אמר באומץ לב וביושר לב מי שלימים הפך לשר המשפטים של מדינת ישראל, טומי לפיד.
חשבתי כשהכנתי את דבריי שאין לי מה להוסיף עליהם, עד שהגעתי היום למה שאמורה הייתה להיות אזכרה ממלכתית בהר הרצל. לצערי, גם השנה היו מי שהחליטו לנצל את האזכרה הממלכתית להשתלחות פוליטית בוטה, בוטה ומבישה, שפוגעת יותר מכול בזכרו של יצחק רבין.
<< קריאה >> קריאה: << קריאה >>
– – –
<< דובר_המשך >> ראש הממשלה בנימין נתניהו: << דובר_המשך >>
זה קרה אחרי שעצרת בכיכר רבין הפכה השנה למפגן פוליטי של כחול לבן, ואמרו את זה גם נציגים של המחנה שיושב כאן.
עכשיו, רבים פנו אליי – ואגב, ידידי בני גנץ, הייתי מצפה שתדבר שם לא רק על שנאה, שנאה, שנאה, אלא גם על אחדות, אחדות, אחדות, ועוד ניגע בזה.
<< קריאה >> בנימין גנץ (כחול לבן): << קריאה >>
דיברתי.
<< קריאה >> קריאה: << קריאה >>
– – –
<< דובר_המשך >> בנימין גנץ (כחול לבן): << דובר_המשך >>
רבים פנו אליי בימים האחרונים והפצירו בי – לא אחד ולא שניים; רבים פנו אליי ואמרו לי שלא אגיע לאזכרה הממלכתית לאחר מה שהתרחש בה בשנה שעברה. ואמרתי להם: אני אגיע, כי ראש הממשלה המנוח יצחק רבין, זיכרונו לברכה, היה ראש הממשלה של כולנו. זאת אזכרה ממלכתית לראש ממשלת ישראל, וראוי לכבדה. זאת אזכרה ממלכתית לראש ממשלת ישראל, והירצחו המזעזע חייב להיות נחלת ההיסטוריה, נחלת הכלל, נחלת עמנו.
אבל זה לא עזר, כי אחרי העצרת הפוליטית באה עכשיו האזכרה הפוליטית – לפחות שהפכה פוליטית על ידי חלק מהמשתתפים – ולא, זה לא המקום לסתור את כל הטענות השגויות והמגמתיות שנאמרו שם. אני חייב להתייחס לאחת.
<< קריאה >> קריאה: << קריאה >>
– – –
<< דובר_המשך >> ראש הממשלה בנימין נתניהו: << דובר_המשך >>
נאמר שם שאזרחי ישראל מרגישים שהכול תקוע, שמצבה הכללי של מדינת ישראל הוא בכי רע. המדינה קורסת. אבל מה חושבים אזרחי ישראל? אני מפנה אתכם למחקר רב-שנתי של המכון הישראלי לדמוקרטיה – לא בדיוק ארגון המזוהה עם הליכוד – ששואל את הציבור מאז 2003 את אותה שאלה בדיוק: מה מצבה הכללי של מדינת ישראל – טוב או רע? ובכן, ב-2003 63% מהציבור אמרו שהמצב של ישראל רע או רע מאוד, ורק 11% אמרו שהמצב טוב או טוב מאוד. ב-2018 – היפוך מוחלט: 53% מהציבור אומרים שהמצב טוב או טוב מאוד, ורק 16% אומרים שהמצב רע או רע מאוד. זה לא נקודתי, זו מגמה, זה גרף – גרף הרע יורד, גרף הטוב עולה. וזו תוצאה של מדיניות.
אגב, אתם מכירים את זה, כי כששואלים את אזרחי ישראל: אתם מרוצים מהחיים פה? קרוב ל-90% אומרים שכן, וכשמודדים אותה במדד האושר אנחנו במקום ה-11 בעולם, לפני ארצות הברית, לפני גרמניה, לפני צרפת ולפני בריטניה.
<< קריאה >> קריאה: << קריאה >>
איך זה קשור?
<< דובר_המשך >> ראש הממשלה בנימין נתניהו: << דובר_המשך >>
אני מתייחס לדברים האלה רק בגלל שעוד פעם נוצלה הבמה של אזכרה ממלכתית לתעמולה פוליטית שקרית, וצריך להפסיק עם זה.
<< קריאה >> ניצן הורוביץ (המחנה הדמוקרטי): << קריאה >>
מה אתה עושה?
<< דובר_המשך >> ראש הממשלה בנימין נתניהו: << דובר_המשך >>
זה לא מכבד את זכרו של רבין.
<< קריאה >> ניצן הורוביץ (המחנה הדמוקרטי): << קריאה >>
אתה עושה בדיוק אותו דבר, בדיוק אותו דבר.
<< דובר_המשך >> ראש הממשלה בנימין נתניהו: << דובר_המשך >>
ואני רואה קשר ישיר – יש לי הרבה תשובות. אני רואה קשר ישיר – –
<< קריאה >> קרן ברק (הליכוד): << קריאה >>
הוא עונה לכם, הוא משיב לכם.
<< דובר_המשך >> ראש הממשלה בנימין נתניהו: << דובר_המשך >>
– – בין ההתנהגות הלא-מכובדת הזאת לקושי לאחד את העם, לרפא את הפצע. לרפא את הפצע, כי נכון, חברי הכנסת, כאז כן עתה ישנן מחלוקות בעם, אבל בימים מאתגרים כאלה – –
<< קריאה >> אילן גילאון (המחנה הדמוקרטי): << קריאה >>
– – –
<< דובר_המשך >> ראש הממשלה בנימין נתניהו: << דובר_המשך >>
– – אפשר וצריך למצוא את המכנה המשותף לאחדות לאומית, לאחריות לאומית.
יצחק רבין היה אחד הצירים החשובים בממשלות האחדות הלאומית בשנות השמונים, שחילצו את מדינת ישראל ממצוקותיה אז. ואני יודע שמשימת הקמתה של ממשלת אחדות איננה קלה – היא דורשת גישור על פני תפיסות פוליטיות שונות, היא דורשת התפשרות. אבל בשעה הזאת, לנוכח האתגרים המיוחדים שניצבים בפני ישראל, אחדות היא מכפיל כוח. אף אחד לא עוסק פה בספינים. חבריי, או לפחות חלק מהם באופוזיציה, יודעים מה מתרגש ומתרחש סביבנו. יצחק רבין, כמו כל ראשי הממשלה לפניו ואחריו, שאף כמוני לכך שנוכל להגן על עצמנו בכוחות עצמנו. היום הדבר מחייב ממשלת אחדות לאומית רחבה ככל הניתן, כדי שנוכל לעמוד באתגר הביטחוני וכדי שנוכל לעמוד גם באתגר התקציבי. יצחק רבין הקדיש את כל חייו למען ביטחון ישראל. היום ביטחון ישראל מחייב אחדות.
יהי זכרו של יצחק רבין נצור בלב אומתנו לעד.
<< יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >>
תודה לראש הממשלה חבר הכנסת בנימין נתניהו. אני מתכבד להזמין את יושב-ראש סיעת כחול לבן חבר הכנסת בנימין גנץ.
<< דובר >> בנימין גנץ (כחול לבן): << דובר >>
כבוד הנשיא, אדוני יושב-ראש הכנסת, ראש הממשלה בנימין נתניהו, אורחי הטקס והישיבה החשובה והמכובדת הזאת – כך אני רוצה לקוות – משפחת רבין היקרה, חבריי כולם, אני רוצה לחזור לרגע לדבריו של יצחק רבין בהשבעת ממשלתו ביולי :1992 "ביטחון איננו רק הטנק, המטוס וספינת הטילים. ביטחון הוא גם, אולי אף קודם כול, האדם, האזרח הישראלי. ביטחון הוא גם החינוך של האדם, הוא הבית שלו, הוא הרחוב והשכונה שלו, הוא החברה שבתוכה הוא צמח. וביטחון הוא גם התקווה של האדם".
רבין, זיכרונו לברכה, היה מנהיג מהאמיצים שידענו – בפלמ"ח, בצה"ל ובשדה הפוליטי. כמנהיג פוליטי הוא שינה באומץ את סדרי העדיפויות בישראל: בכהונתו השנייה כראש ממשלה הוא הציב את החינוך ואת הבריאות בראש סדר העדיפויות, ואת קידום הפריפריה והתשתיות – כמטרה לאומית. את אותו אומץ הלב שגילה בשדה הקרב במלחמת העצמאות ובמלחמת ששת הימים הוא גילה גם בשדה המדינאות.
"מחרדה לא בונים מדינה, ובחרדה לא בונים צבא ותורת ביטחון, והיא לא החומר הנכון לבנות בו מדיניות למיצוי הישגי מלחמה – – – חרדה היא עניין מסוכן לאנשי צבא ולמדינאים, ופניקה היא אסון" – כך אמר יצחק רבין. הוא לא דיבר על הזדמנויות אזוריות – הוא מיצה אותן; הוא לא דיבר על תהליך שלום – הוא אמר "עשיית שלום". רבין, שהכיר מקרוב את בתי הקברות הצבאיים, ראה תמיד את קדושת החיים כערך עליון, והבין כי למרות שלעיתים קלה האצבע על ההדק מלחיצת יד, זוהי חובתו המוסרית לעשות הכול כדי לשים סוף לסכסוכים המדממים. אמר ועשה.
כשנכנסתי לשדה הפוליטי נזכרתי ברבין ובשימוש התכוף שעשה במילה "שלום", ושמתי לב שזו נעלמה כמעט לגמרי מהשיח הציבורי. השלום הוחלף בביטויים מכובסים: תהליך מדיני, הסדר. לא עוד. כמו רבין, תמיד נשאף לשלום ונרדוף שלום – לא שלום אופורי אלא שלום מציאותי ומפוכח. שלום בטוח.
בדברי הימים של ישראל ייאמר כי אנו נמצאים בתקופה מרובת אתגרים – בזירות הביטחוניות ובזירות החברתיות, בחינוך, בבריאות, בפערים ההולכים ומעמיקים בחברה הישראלית, ואלה עמוקים באמת. עם האתגרים מגיע צורך אמיתי לשנות שוב את סדרי העדיפויות. אבל מדינת ישראל משותקת – מדינת ישראל משותקת משום שהוחלט להקדים את הבחירות לכנסת העשרים-ואחת מסיבות אישיות, ורגע אחרי השבעתה – לפזרה שוב באותן נסיבות ולגרור אותנו לסיבוב נוסף. מדינת ישראל משותקת לא בגלל פלונטר פוליטי אלא בשל תהליך משפטי.
אני מבקש שכולנו, כל יושבי הבית הזה, נזכור: העם לא משרת אותנו – אנחנו משרתים את העם, אמר רבין עם כינון ממשלתו. כעת עלינו, על כולנו, כל 120 חברי הכנסת, מוטל לשים את האינטרסים של המדינה לפני האינטרסים האישיים והאחרים של כל אחד ואחת מאיתנו, בדיוק כפי שעשה יצחק רבין לאורך כל חייו, גם כשזה דרש החלטות קשות ומורכבות עבורו.
השיתוק שבו אנו נמצאים הוא כר פורה להעמקת השסעים והמחלוקות. שלא כמו בימים שטרם הרצח, מקורם כיום לא בקרב מתנגדי השלטון אלא גם ברבים מתומכיו ובו עצמו. את השלטים בכיכרות אומנם החליפו בריוני המקלדת, אך את החתירה כנגד מוסדות ממלכתיים מובילים שרים בממשלה. חבריי, האווירה דומה, והסכנה המרחפת מעל החברה הישראלית היא הגדולה ביותר מאז טרום הרצח. בימים האלה חלק ממנהיגי הציבור לא מעבירים ביקורת או מנהלים ויכוח לגיטימי, רצוי והכרחי, אלא מובילים מסעות דה-לגיטימציה שמטרתם, ואולי גם תוצאתם הנוראית האפשרית, היא התפוררות החברה הישראלית. ימים שבהם חותרים נגד המשטרה, נגד צה"ל ונגד מערכת המשפט בשל מניעים אישיים ופוליטיים הם ימים נוראים לחברה הישראלית, והם מקרינים לרחוב. בואו לא נספר לעצמנו סיפורים – הם מקרינים לרחוב. אם היום בצוהריים רב-אלוף במילואים גבי אשכנזי מסתובב ברחובות אשקלון וקוראים לו – לא אפרט את הביטוי – במילות גנאי חמורות, זה מוקרן ומובן מאיפשהו, ועל כולנו, מימין ומשמאל, משמאל ומימין, להילחם כנגד התופעה הזאת מלחמה, מאבק שאין בו פשרות. לא ניזהר בלשוננו – אחרים שבעתיים ייכשלו בלשונם שלהם. אני קורא לכם להבין שזה ממש ממש מתרחש לנגד עינינו. ואני אומר לכם שרוב הציבור הישראלי מאס באווירה העכורה הזאת. רוב הציבור הישראלי רוצה פיוס ואחדות. אנשים רוצים לקום בבוקר לאתגרי יומם ולא להיות מועסקים באתגרי ממשלתם.
מכובדיי, כמח"ט של חטיבת צנחנים במילואים זכיתי לביקוריו המעניינים של רבין, אך מעבר לעניין בביקורים הללו, זכור לי במיוחד ביקור שערך יצחק רבין לפני קצת יותר מ-24 שנה אצלי בחטיבת חברון עת הייתי מפקדה. מתוך כבוד פיניתי עבורו את המקום בראש השולחן. רבין סימן בידו, סירב למחווה, כמעט התבייש בה. הצניעות הזאת חסרה לנו – צניעות שבבסיסה ההבנה שלא משנה מי יושב בראש השולחן אלא באילו פעולות ובאיזו דרך אנו מתנהלים כדי להרכיב אותו; באיזה אופן אנחנו מתנהלים כשאנחנו מקיימים אותו.
אני מבקש לנצל את הפנייה שלך אליי, אדוני ראש הממשלה, וקודם כול לתקן אותך, כי אני נואם אחדות ופיוס זה עשרה חודשים, מאז לבשתי עליי את החליפה הפוליטית, בכל אחת מההזדמנויות – כן, גם בכיכר המלאה בעשרות אלפי אנשים – המסר של אחדות, ופיוס, ושלום, ושאבוא עם ראש האופוזיציה ונשב ביחד ונתווכח על הבמה בזה שאנחנו לא נסכים על הדרך, אבל נסכים על המסגרת ועל המחויבות ההדדית. נאמר גם נאמר – קליפ קצר, 17 דקות; אפשר לראות את זה שם. אבל בכל זאת אני מבקש לומר לך: מאות שעות ישבנו ביחד סביב השולחן. עשרות החלטות קשות לקחנו ביחד, החלטות שהשפיעו על חיי אדם וביטחונם של אזרחי ישראל, כשאתה בראש השולחן ואני כרמטכ"ל. מעולם לא חשבתי שפעולות חשאיות יגיעו לקדמת הבמה. חשבתי שביטחון הוא נושא שמצליח להישאר מעל הפוליטיקה. כפי שזה נראה, במקום ששיקולי הביטחון יכתיבו את ההתנהלות הפוליטית, השיקולים הפוליטיים והאישיים מכתיבים את העשייה הביטחונית.
אדוני ראש הממשלה, לאורך שנים ראיתי בך מנהיג אחראי, שרואה את טובת עמו, ואני מסכים איתך שהאתגרים שניצבים מולנו מצריכים אחדות ואחריות. רק אל תהנהן בראשך "לא" – אני מסכים איתך שהאתגרים מצריכים אחדות ואחריות. הדבר האחרון שאזרחי ישראל צריכים זה עוד מערכת בחירות שתרסק את אמון הציבור – בך, בכולנו ובכל מי שמחובר למערכת הפוליטית הזאת. אזרחי ישראל זקוקים כעת יותר מכול לפיוס לאומי, לממשלה רחבה שכל אזרח יוכל להרגיש ולדעת שהיא עובדת עבורו, ממשלה שכל אזרח יוכל לתת בה את אמונו, גם אם לא יסכים לכל מהלכיה. זו צריכה להיות ממשלה שתובל על ידי הרוב – כן, גם על ידי המפלגה השנייה בגודלה, הליכוד. גם לך, אדוני, יכול וצריך להיות בה חלק, אך ברמה המוסרית והאתית, וגם ברמה הפרקטית, לא תוכל להוביל ממשלה אם וכאשר יוגש נגדך כתב אישום.
מהיום הראשון שלי בפוליטיקה אמרתי, ואחזור על זה כעת: אנחנו, הרוב המוחלט של העם, מסכימים על רוב הנושאים – על הצורך להתכונן ולעמוד מול האתגרים הביטחוניים בצפון ובדרום; על ההכרח לצמצם את הגירעון באחריות, תוך הגדלת הצמיחה; על כך שלכל ילד בישראל מגיעה לכל הפחות ההזדמנות השווה להגיע לאן שהוא צריך, בלי קשר לאזור החיוג שבו הוא נולד; על העובדה שתמונות של קשישים ותינוקות בבתי חולים ובמסדרונותיהם אינן יכולות ואינן צריכות להיות מנת חלקנו. כל אלה, חבריי וחברותיי, צריכים להיות הרגליים שעליהן נבנית הממשלה הבאה. נרכיב שולחן במשא ומתן ישיר על מהות, ובסופו של התהליך – כן, רק בסופו של התהליך נדון על סידורי הישיבה סביבו.
חברים, "לא תמיד נמצאים אנשים שיש להם את העוז, את המחשבה, את היכולת, לשנות דברים, לשנות מוסכמות, לייצר מציאות חדשה", אמר רבין. ואני קורא לכם חבריי וחברותיי למשכן: בעת הזאת חובתנו להיות האנשים האלה.
יהי זכרו של יצחק ומורשתו איתנו.
<< יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >>
תודה לחבר הכנסת בנימין גנץ. אני מתכבד להזמין את יושב-ראש סיעת העבודה-גשר חבר הכנסת עמיר פרץ לשאת דברים.
<< דובר >> עמיר פרץ (העבודה-גשר): << דובר >>
בני משפחת רבין, כבוד נשיא המדינה מר ראובן רובי ריבלין, יושב-ראש הכנסת חבר הכנסת יולי אדלשטיין, ראש הממשלה בנימין נתניהו, נשיאת בית המשפט העליון, יושב-ראש הסוכנות, ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, חבריי מחוג הארבעה בנובמבר במפלגת העבודה, שרים, חברי הכנסת, מכובדיי כולם.
ההיסטוריה זוכרת רק מנהיגים שהיה להם האומץ לשנות – לשנות את המציאות כאשר לנגד עיניהם עומדת טובת העם. יצחק רבין, בכניסתו ללשכת ראש הממשלה בפעם השנייה, אמר: "לא באתי לחמם את הכיסא אפילו יום אחד". הוא הבין את משמעות הסמכות והאחריות שניתנו בידיו. הוא ידע שראשות הממשלה היא רק אמצעי, לא מטרה. לכן בחר לצעוד בדרך האומץ, ודרכם של אמיצים היא דרך קשה – היא לא פופולרית, לא מתגמלת, לעיתים כפוית טובה. אך מנהיגים ששינו סדרי עולם פסעו בדרך הזאת, ולקחו את עמם למקום שרק כאשר הגיעו אליו ידע העם שהגיע למקום הנכון, אל חוף מבטחים.
ואכן, יצחק לא בזבז יום אחד על כיסאו, והוביל לשינוי אדיר במדינת ישראל: במערכת החינוך, בתשתיות ברחבי הארץ, במערכת הרווחה, בצמצום הפערים מול הפריפריה, השקעה מסיבית במגזר הערבי, וכמובן – המאבק על השלום. כאן, בכנסת ישראל, ב-23 בספטמבר 1993, התקיים הדיון הדרמטי לאישור הסכם אוסלו א'. הדיון הסתיים ברוב של 61 בעד לעומת 50 נגד ותשעה נמנעים. אני, עבדכם הנאמן, אחרון חברי הכנסת המכהנים שהיה כאן והצביע בעד ההסכם. יושבים כאן עוד כמה חברי כנסת, ובהם ראש הממשלה, שהצביעו נגד, וחלק נמנעו. בהצבעתי בכנסת הרגשתי חלק ממעשה היסטורי של חזון גדול, של תהליך שבסופו אמורים היו להיקבע גבולות הקבע של מדינת ישראל והפרדה בינינו לבין הפלסטינים, ובכך היינו מבטיחים את עתידנו כמדינה יהודית ודמוקרטית.
יצחק רבין הוביל זאת מתוך תחושה של שליחות ודחיפות. הוא ידע כי כל סכסוך דינו להיפתר במוקדם או במאוחר, והשאלה היחידה היא כמה דם יישפך בדרך, והאם ניתן להביא לפתרון לפני הקטסטרופה או אחרי הקטסטרופה. כי כשאין שלום – יש מלחמות. אין באמצע. אין שגרה, כי השגרה היא מלחמת התשה שמכרסמת ללא הרף בחוסנה ובעוצמתה של ישראל. אף פעם אין זמן מתאים לשלום או לפיוס, כי כאשר המצב רע והאלימות משתוללת, שואלים: איך אפשר לעשות שלום? עם מי לעשות שלום? כשהמצב טוב ורגוע יחסית, שואלים: בשביל מה צריך שלום? למה זה דחוף בכלל?
ובכן, חבריי חברי הכנסת, זה דחוף, כי זה האינטרס הביטחוני, המדיני, הכלכלי, החברתי והמוסרי הגדול ביותר של אזרחי ישראל. את חסרי האמונה והמיואשים, האומרים: כבר ניסינו, זה לא הצליח, אשאל: כמה פעמים ניסינו את המלחמה? ומה תפקידה של מלחמה נוסף על ההגנה המיידית על אזרחינו מול כל איום? האם תפקידה של מלחמה הוא רק לייצר מרחב צבאי חדש, או תפקידה הוא גם לייצר מרחב מדיני חדש שימונף לשינוי ויצירת מציאות חדשה?
חבריי חברי הכנסת, כיצד בוחנים את ההבדל בין מנהלים טובים, פוליטיקאים טובים, לבין מנהיגים עם חזון והשראה? ההבדל מאוד ברור: פוליטיקאים טובים מנהלים את המציאות; מנהיגים משנים אותה. ואין מהלכים לשינוי מציאות שאין בהם סיכונים, שאין בהם ספקות, שאין להם מתנגדים.
ראשי ממשלות ישראל שייזכרו לדורות הם אלה שחתרו לשינוי וקיבלו החלטות אמיצות. דוד בן-גוריון, שאימץ את תוכנית החלוקה של האו"ם והעביר במינהלת העם את ההחלטה על הכרזה להקמת המדינה ברוב דחוק של שישה בעד, ארבעה נגד ושלושה נעדרים, חרף הספקות, חרף המתנגדים – הוא קיבל את ההחלטה האמיצה שאם לא הייתה מתקבלת, ספק אם הייתה קמה המדינה היהודית.
ראש הממשלה מנחם בגין, שקיבל את ההחלטה להביא לאישור הכנסת את הסכם השלום עם מצרים – האם עבור מנחם בגין זה היה דבר קל ללכת לתהליך של פשרה עם גדולת אויבינו, כשברקע אז עוד מהדהד מחיר הדמים הנוראי והשבר העמוק של מלחמת יום הכיפורים, שהתרחשה רק כמה שנים קודם? האם ההסכם עם מצרים נולד ביום אחד? לא, ממש לא; בתהליך ארוך, מהסכם הביניים ב-1975, בתקופתו של יצחק רבין, דרך הזמנתו של אנואר סאדאת על ידי בגין לנאום כאן בכנסת ועד לאישור ב-27 במרץ 1979. כל התהליך היה מלווה בהפגנות ומתנגדים, וחלק מהמתנגדים יושבים איתנו כאן היום בכנסת. האם מישהו כאן היה רוצה לחזור בזמן ולבטל את ההסכם? אני בטוח שאיש לא היה רוצה לחזור לשם, בוודאי בימים שבהם ראשי מערכת הביטחון מדברים על מגבלות הכוח ועל הקושי להתמודד עם ריבוי זירות לחימה קרובות ורחוקות. האם מישהו מעלה על דעתו זירה נוספת בדרום, שהייתה מחייבת אותנו לכמה אוגדות פעילות המוצבות שם? בהסכם זה בגין השכיל להניח לראשונה את תפיסת האוטונומיה כבסיס להסדר העתידי עם הפלסטינים. זו דרכם של אנשי חזון. זו דרכם של אמיצים.
אדוני ראש הממשלה, ב-1988 צעדנו יחד אל משכן הכנסת, והגענו עם תפיסות עולם שונות בתכלית בכל התחומים. איש לא מטיל ספק בכישוריך. יש לך כריזמה, יש לך יכולת ביטוי, יש לך כושר לנאום, לייצר שיח, למקד שיח; יש לך היכולת ליצור סביבך עדת מאמינים שתלך אחריך באש ובמים. היכולת שלך ליצור נאמנות סביבך – מחבריך, דרך מפלגתך ושותפיך הפוליטיים ועד לציבור הרחב – היא מנת חלקם של מעט מאוד מנהיגים. והשאלה החשובה שנשאלה, נשאלת ותישאל: מה עושה מנהיג עם היכולות האלה? האם הוא מזכיר לעצמו בכל בוקר מחדש כי הוא נבחר לשרת את העם, או שככל שמתרבים להם ימי שלטונו הוא מתחיל להאמין שהעם קיים כדי לשרת אותו?
ההיסטוריה העמידה במבחן זה מנהיגים רבים. אחד המנהיגים שהגדירו את מחויבותו של מנהיג לעמו היה אברהם לינקולן, שאמר בנאומו המפורסם בבית העלמין בגטיסברג על האומה האמריקנית – כך אמר: כי האומה הזאת, תחת האל, תזכה ללידה חדשה של חופש, וכי ממשלה של העם, על ידי העם, למען העם, לא תכלה מן הארץ. גם לינקולן שילם בחייו ונרצח על אמונותיו.
אדוני ראש הממשלה, הייתי מצפה ממך שגם אתה תישבע להגן על החופש ועל הדמוקרטיה, אך לצערי זה לא המצב היום. אדניה של הדמוקרטיה נחבטים בעוצמה, ובכל פעם כלי הניגוח רק הולכים ומתעצמים. קולות הרעם של המאבק בחומת העיקרון של הפרדת הרשויות בין הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת והרשות השופטת מהדהדים מקצה ארץ אחד לקצה ארץ שני. עוצמת המאבק בשומרי הסף – הפרקליטות, המשטרה, בתי המשפט – היא מחרישת אוזניים, עד שאזרחינו, שנמצאים בין הפטיש לסדן, לא יודעים למי להאמין, ולכן אינם מאמינים לאף אחד. ההסתה שוב מרימה את ראשה וקולות השנאה והפילוג נשמעים מכל עבר, מהרשתות החברתיות ועד לכיכר גורן, שמזכירה את כיכר ציון לפני הרצח. והשאלה, אדוני ראש הממשלה: האם הלקח נלמד? האם הפעם נפעל כנגד ההסתה מבעוד מועד? אז זה לא קרה; רבין נרצח. השאלה היא אם הפעם נצליח למנוע את הרצח הבא.
אדוני ראש הממשלה, אני יכול להבין את מצבך המסובך, שמאלץ אותך לנקוט פעולות הגנה בכל יום מחדש; כמו בניין שסופה עזה פוקדת אותו ורוח פרצים מוצאת לה פתח לאיים על הבית ובעל הבית ממהר לסגור פרצה זו, אך לפני שהוא מסיים לסגור אותה יש כבר פרצה חדשה. תחילה החתמת את חברי סיעת הליכוד, אחר כך בנית בלוק, ועכשיו מינית שר ביטחון חדש, במיומנות של רב-בנאי פוליטי.
אדוני ראש הממשלה, כדאי שתתחיל להשלים כי הגיעה השעה לשקול לצאת מן הבית. אין טעם להמשיך ולהחזיק במצב של חוסר ודאות את נאמניך, את העם כולו, כי בזכות הדמוקרטיה של מדינתנו, בזכות העם הזה, הגעת לפסגות אישיות בארץ ובעולם, ואם אתה רוצה להיזכר כמנהיג אחראי, שעבורו עומד העם לפני כל שיקול אחר, קום, קח לך זמן לעצמך, למשפחתך, למען חפותך, ואם אתה תצא נקי מכל חשד, יוכל העם להחזיר אותך לכיסאך בצורה דמוקרטית ומכובדת. אך היום אתה נאחז בשררה בכל כוחך, והעם והמדינה משלמים מחיר יקר. אני פונה אליך, אדוני ראש הממשלה: אל תיאחז בקרנות המזבח. אל תהפוך את בלפור למצדה פוליטית. אל תהפוך את בלפור למצדה פוליטית.
על מצבים כאלה אמר הדלאי לאמה – – –
<< קריאה >> שרת התרבות והספורט מירי מרים רגב: << קריאה >>
זה יום זיכרון. מה זה? די.
<< קריאה >> קריאה: << קריאה >>
זה יום הזיכרון של – – –
<< דובר_המשך >> עמיר פרץ (העבודה-גשר): << דובר_המשך >>
על מצבים כאלה אמר הדלאי לאמה: זכרו כי לא לקבל את מה שאתם רוצים יכול להיות לפעמים מזל גדול.
<< קריאה >> שרת התרבות והספורט מירי מרים רגב: << קריאה >>
– – –
<< דובר_המשך >> עמיר פרץ (העבודה-גשר): << דובר_המשך >>
יצחק רבין ידע להבדיל בין טפל לעיקר, ותמיד העמיד את הנושאים הלאומיים לפני הכול. גם כשעמדו בפניו דילמות אישיות היה לו האומץ לקום ולהתפטר, מתוך אחריות לעם ולמדינה, והעם ידע לגמול לו על כך בתמיכה עצומה כשהחליט לחזור.
יצחק, שלאורך כל חייו שימש דוגמה אישית לחייליו, הוביל אותם לקרבות קשים, ואת צה"ל – לניצחונות מפוארים, החליט שהמלחמה החשובה להבטחת עתידה של מדינת ישראל היא המלחמה על השלום. בשבילה הוא נלחם, אותה הוא הוביל, ועליה הוא שילם בחייו.
יהי זכרו של יצחק רבין נצור בליבנו לעד.
<< יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >>
תודה.
עד כאן הנאומים. אני רוצה להודות בשמכם גם לגברת טלי ברק, שתרגמה את כל הנאומים לשפת הסימנים.
<< קריאה >> קריאה: << קריאה >>
רגע, רגע.
<< יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >>
אם אתה רוצה לעלות אחריו אתה יכול.
<< דובר >> ראש הממשלה בנימין נתניהו: << דובר >>
אדוני היושב-ראש, מכובדיי, לא זכור לי באף אחת מ-24 השנים האחרונות במעמד הזה שאני ביקשתי את זכות התגובה. אני חושב שאני מדבר כאן – אני יודע שאני מדבר כאן לא רק בשמי אלא בשמו של ציבור ענק בעם, ענק, שחושב שמה שקרה כאן היום עבר את כל הגבולות של הטעם הטוב, של הממלכתיות, של חוש המידה, אפילו תוך כדי פולמוס. מה ששמענו כאן, ולצערי קודם לכן גם בהר הרצל, זה בעצם פריצת הממלכתיות והפיכת יום זיכרון, ישיבת זיכרון, לישיבה פוליטית, פוליטית בוטה, חסרת מעצורים.
<< קריאה >> תמר זנדברג (המחנה הדמוקרטי): << קריאה >>
מי שמדבר על – – –
<< דובר_המשך >> ראש הממשלה בנימין נתניהו: << דובר_המשך >>
אני מודה לחבריי כאן, בני גנץ ועמיר פרץ, שכל כך דואגים לעתידי, למצבי. באמת תודה לכם מעומק ליבי.
<< קריאה >> תמר זנדברג (המחנה הדמוקרטי): << קריאה >>
נקווה שזאת השנה האחרונה שלך.
<< דובר_המשך >> ראש הממשלה בנימין נתניהו: << דובר_המשך >>
אתה אמרת, עמיר, התייחסת – גם בני התייחס – למצבה של הדמוקרטיה הישראלית, ואני אמרתי ששורש הדמוקרטיה זה הוויכוח, כי במשטרים טוטליטריים אין ויכוח ואין ביקורת. נטלת את הביקורת ואת הוויכוח מהדמוקרטיה – והשארת אותה נכה, ובעצם לא חופשית. ולכן, הבטחת חופש הוויכוח זה לא דבר טכני, זה לא דבר קטן – דבר גדול. ולפני שפוגעים, ולפני שמגבילים את הוויכוח, צריכים להיזהר מאוד מאוד. דבר אחד ברור: איפה עובר החיץ. אמרתי את זה היום: זה לא בהשמעת ביקורת תקיפה, פולמוסית, נוקבת ככל שתהיה. זה קודם כול בחציית הקו לביקורת אלימה. אלימות – אלימות, שאתה פוגע ביריב שלך, מאיים לפגוע בו, קורא לו: בוגד ראוי לרצח.
<< קריאה >> פנינה תמנו (כחול לבן): << קריאה >>
זה מה שאומרים לגבי אשכנזי.
<< דובר_המשך >> ראש הממשלה בנימין נתניהו: << דובר_המשך >>
זה חדות – זה דבר חמור מאוד. אני לא שמעתי על זה, אבל זה חמור מאוד, ואני מגנה בכל פה. אבל חברת הכנסת, זה מה שאומרים עליי – אומרים עליי יום-יום שאני בוגד.
<< קריאה >> קריאות: << קריאה >>
– – –
<< קריאה >> קריאה: << קריאה >>
– – – אף אחד – – –
<< דובר_המשך >> ראש הממשלה בנימין נתניהו: << דובר_המשך >>
ואני לא שמעתי אותך ואף אחד כאן מגנה שבאים לרצוח ראש ממשלה כפי שעושים.
<< קריאה >> קריאות: << קריאה >>
– – –
<< קריאה >> קריאה: << קריאה >>
– – – אף אחד – – –
<< דובר_המשך >> ראש הממשלה בנימין נתניהו: << דובר_המשך >>
שלשום המשטרה עצרה מישהו שבא לרצוח, אמר: אני בא לרצוח אותך ואת בני משפחתך. לא שמעתי מילה, מילה אחת של גינוי. מילה אחת.
<< קריאה >> קריאות: << קריאה >>
– – –
<< דובר_המשך >> ראש הממשלה בנימין נתניהו: << דובר_המשך >>
והדבר נכון גם לגביי וגם לגבי גבי אשכנזי וגם לגבי בני גנץ, אם מישהו אומר דבר כזה, וגם לגבי רבין, או שרון, או בגין – כל אחד – או נתניהו. אבל לא שומע את זה.
<< קריאה >> קריאות: << קריאה >>
– – –
<< קריאה >> תמר זנדברג (המחנה הדמוקרטי): << קריאה >>
– – – אתה לא מתבייש לדבר – – –
<< יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >>
חברת הכנסת זנדברג, מספיק.
<< קריאה >> קריאות: << קריאה >>
– – –
<< דובר_המשך >> ראש הממשלה בנימין נתניהו: << דובר_המשך >>
יותר מזה, הניסיון לשייך לחלק עצום של העם את המעשים של קבוצה סהרורית בשל רוצח שפל ונתעב זה פגיעה בדמוקרטיה בדיוק כמו שהפגיעה הפיזית היא פגיעה בדמוקרטיה. אסור לעשות את זה. אני הבאתי כאן את הדברים שחשבתי שראוי סוף-סוף, אחרי עשרות שנים, להגיד כאן.
אבל, עמיר פרץ, אתה שאלת אותי, שאלת: בשביל מה המנהיג נמצא כאן? אני יכול להגיד לך. אני פשוט חולק עליך לא רק בנושא המדיני – אני חלקתי עליך גם בנושא הכלכלי. אני וחבריי הנהגנו כאן מדיניות של כלכלה חופשית וריסנו את כוחה של ההסתדרות, ועשינו כאן הרבה מאוד רפורמות שהזניקו, הזניקו את מדינת ישראל בצורה אדירה.
<< קריאה >> קריאות: << קריאה >>
– – –
<< דובר_המשך >> ראש הממשלה בנימין נתניהו: << דובר_המשך >>
ואני רוצה להגיד לך, ההשקפה שלי היא שאנחנו יכולים להשיג את השלום בדרך הפוכה: לא בדרך של ויתורים מסוכנים לאויב שלא מתפשר בכלל עם זכות קיומנו אלא מתוך עוצמה. העוצמה הכלכלית, והטכנולוגית, והמודיעינית, והצבאית, מביאות לנו עוצמה מדינית. ולכן, כשאתה שואל מה קרה בשנים האלה – המדדים של הכוח הכלכלי שלנו, של המצב החברתי שלנו, של המצב הבין-לאומי שלנו, הם החזקים ביותר בתולדות ישראל, שיא של תולדות ישראל. זה לא מתאים לנרטיב שאתם רוצים להעביר כאן, אבל כיוון שהעברתם אותו והעברתם אותו והעברתם אותו, חשוב לתת את התשובה הזאת.
<< קריאה >> קריאות: << קריאה >>
– – –
<< קריאה >> איציק שמולי (העבודה-גשר): << קריאה >>
מתי ביקרת בבית החולים לאחרונה?
<< דובר_המשך >> ראש הממשלה בנימין נתניהו: << דובר_המשך >>
ואני חושב שזהו הפתח האמיתי לשלום.
<< קריאה >> איציק שמולי (העבודה-גשר): << קריאה >>
מה עם מדד העוני?
<< דובר_המשך >> ראש הממשלה בנימין נתניהו: << דובר_המשך >>
עמיר פרץ, זהו הפתח האמיתי לשלום – –
<< קריאה >> איציק שמולי (העבודה-גשר): << קריאה >>
מה עם מדד העוני? מקום – – –
<< דובר_המשך >> ראש הממשלה בנימין נתניהו: << דובר_המשך >>
– – משום שהכוח שלנו, העוצמה שלנו, אני מקווה שגם הלכידות שלנו – הם מקרינים למדינות ערב, והן באות אלינו. באות אלינו. בממשלה היום החלטנו על אקספו בדובאי – שישה חודשים מתקן של מדינת ישראל עומד עם משלחות ישראל. זה חשוב מאוד.
<< קריאה >> מיקי חיימוביץ' (כחול לבן): << קריאה >>
התחלת את הקמפיין הבא, אדוני ראש הממשלה?
<< קריאה >> קריאות: << קריאה >>
– – –
<< דובר_המשך >> ראש הממשלה בנימין נתניהו: << דובר_המשך >>
ועכשיו, הדבר האחרון – – –
<< קריאה >> קריאות: << קריאה >>
– – –
<< קריאה >> קריאה: << קריאה >>
עכשיו נזכרתם – – –
<< דובר_המשך >> ראש הממשלה בנימין נתניהו: << דובר_המשך >>
אני מקשיב לדברים ששמעתי כאן, ויש לי עוד הרבה מה להגיד, אבל אגיד רק דבר אחד נוסף, כי הוא בלתי נסבל. יושבים פה חברי קבינט. אנחנו נפגשים לא פעם בשבוע – לפחות פעמיים בשבוע בזמנים האחרונים. אנחנו דנים בכל אותם דברים שהרי לא נפרט כאן, והחברים יכולים להעיד לבד, והם מעידים, שבהחלטות שאנחנו מקבלים השיקולים שמנחים אותנו הם שיקולי הביטחון, שהם נקיים משיקולים פוליטיים. זו פשוט עלילה. זו פשוט עלילה, וכל אחד שנמצא בקבינט יעיד על כך.
<< קריאה >> קריאות: << קריאה >>
– – –
<< דובר_המשך >> ראש הממשלה בנימין נתניהו: << דובר_המשך >>
אני חושב שראוי שכשאנחנו שואפים להגיע לאותה אחדות – –
<< קריאה >> עמר בר לב (העבודה-גשר): << קריאה >>
– – – במערכת – – – ממך – – –
<< קריאה >> קריאה: << קריאה >>
– – – זה לא פוליטי – – –
<< דובר_המשך >> ראש הממשלה בנימין נתניהו: << דובר_המשך >>
– – לאותה אחדות שאני חושב שהיא כל כך חיונית בעת הזאת, חשוב שנימנע מהגדשת הסאה באמירות כאלה ובאמירות שהופכות את עצרת הזיכרון לרבין ואת ישיבת הזיכרון לרבין ואת האזכרה בהר הרצל לרבין – להפוך אותם לבמות פולמוס. ולכן, את כל שאר הדברים שיש לי להגיד אשמור לפורום אחר. תודה רבה.
<< קריאה >> קריאות: << קריאה >>
– – –
<< יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >>
חבר הכנסת בנימין גנץ, ברצונך להגיב? בבקשה, זכותך ודאי עומדת לך. בבקשה, אדוני. חברי הכנסת, נא לשבת.
<< דובר >> בנימין גנץ (כחול לבן): << דובר >>
מכובדי ראש הממשלה – – –
<< קריאה >> קריאה: << קריאה >>
תמנה את ההסתדרות, עם עמיר פרץ לראש הממשלה.
<< יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >>
חברי הכנסת, נא לשמור על שקט.
<< דובר_המשך >> בנימין גנץ (כחול לבן): << דובר_המשך >>
מכובדי ראש הממשלה, את המעמד הזה ממצים לזיכרון, ואת המעמד הזה ממצים להעברתם של מסרים. אתה עשית ככה, אנחנו עשינו ככה. שורש הדמוקרטיה, גם על פי דבריך שלך – השיח – גם כשהוא אינו נעים, הוא חשוב והוא מתבקש. כך היה גם היום. הביקורת אינה אלימה, היא מכבדת, אבל היא גם דורשת אחריות. מה שאני אמרתי – התכוונתי, ואני חוזר ומדגיש את מה שאמרתי, גם בעצרת וגם פה: לאזן את הכיכר; לתת לכולם להתאבל; לכבד האחד את השני; לחבק האחד את השני. אני לא חושב שרצח רבין כואב לצד אחד ולא כואב לצד אחר.
אבל אנחנו לא מציעים לטשטש את הנסיבות – אנחנו מציעים ללמוד מהנסיבות הללו, ולעשות את זה באומץ. אני משוכנע שלו הייתה למידה אמיתית מהנסיבות האלה, ההערכה – שהיינו זוכים לטיפול שורש במערכות החינוך, בכל מערכות החינוך, בכל מערכות השיח, בכל המפגשים – הייתה זוכה להכרה יתרה. אני שירתי בשטחים – מה שקרוי "שטחים", יהודה ושומרון בשפתי – ואני יודע את הכאב שמדובר בשטח. אבל לא לברר את הדברים זה לטאטא את הקושי מתחת לשטיח, וחבל שנעשה את זה.
אני חושב ששמירת הביטחון היא מעשה ראוי, אבל היא לא שמיכה כדי להתכסות בה מתחת לצרכים אחרים של החברה, חלקם בתחום הקשה של הכלכלה ושל דברים אחרים. והרבה מהם ההם שיח רך, שלא מביא שקלים, לא מביא תוספת, לא מייצר מטוסים, אבל מקיימים ומקדמים אותם, ואני חושב שכך ראוי שכולנו ננהג. כל מי שמחזיק מעצמו מנהיג חייב לשים לעצמו את הצורך בלמנוע הסתה, בלמנוע פילוג, בלהוריד שני טקטים מהדיבור כלפי מטה. כמה פעמים שמעתי שאשתי מסתובבת במחסומים; חוץ מלעצור שם עם הרכב שלי – לא קרה מעולם. אנשים פה חזרו ושחזרו את השקר הזה כאילו אין שום דבר מאחור. אז מה זה אומר אם זה לא פגיעה? מה זה אומר אם זה לא דה-לגיטימציה? אלה דברים שאנחנו כמנהיגים חברתיים וכמנהיגים פוליטיים יוצרים במו פינו.
ולכן אני קורא לכל אחד מיושבי הבית הזה ולכל אחד שנמצא מסביבנו להוריד את האוקטבות, לחפש את המחבר, לחפש את המשותף, ולא להתבייש לעמוד על מה שמפריד. וכשעומדים על מה שמפריד זה לא בהכרח הסתה אם עושים את זה בטון הנכון, בדיבור הנכון ובמקום הנכון. זה הופך להיות ויכוח לגיטימי. כך צריך לראות את מה שקורה כאן.
חברים, אני מציע שנשאיר לאל לעשות שלום עלינו, ולנו נגיד: בואו נעשה שלום בינינו. תודה רבה.
<< יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >>
תודה, לחבר הכנסת גנץ.
לא מוחאים כפיים בכנסת.
חברי הכנסת, עד כאן סדר הנאומים המורחב. מזכירת הכנסת, בבקשה.
<< קריאה >> מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: << קריאה >>
ליציאת הנשיא, אבקש מחברי הכנסת והקהל לקום. כבוד הנשיא!
(חברי הכנסת מכבדים בקימה את צאת נשיא המדינה מאולם המליאה.)
נא לשבת.
<< יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >>
חברי הכנסת, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום שני, י"ג בחשוון התש"ף, 11 בנובמבר 2019, בשעה 16:00. ישיבה זו נעולה.
<< סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 17:59. << סיום >>