דברי הכנסת

דברי הכנסת חוברת ה' ישיבה י"ד הישיבה הארבע-עשרה של הכנסת העשרים-ושתיים יום שלישי, כ"א בחשוון התש"ף (19 בנובמבר 2019) ירושלים, הכנסת, שעה 16:00 תוכן העניינים נאומים בני דקה 4 אלון שוסטר (כחול לבן): 4 סמי אבו שחאדה (הרשימה המשותפת): 4 פנינה תמנו (כחול לבן): 5 יאיר גולן (המחנה הדמוקרטי): 6 רם בן ברק (כחול לבן): 6 אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): 7 יואב קיש (הליכוד): 8 איתן גינזבורג (כחול לבן): 8 יואב סגלוביץ' (כחול לבן): 9 יעל גרמן (כחול לבן): 9 עופר כסיף (הרשימה המשותפת): 10 עומר ינקלביץ' (כחול לבן): 10 מיכאל מרדכי ביטון (כחול לבן): 11 משה אבוטבול (ש"ס): 12 רויטל סויד (העבודה-גשר): 13 נאום בכורה של חברת הכנסת 13 חוה אתי עטייה (הליכוד): 13 חיים כץ (הליכוד): 16 הצעות לסדר-היום 17 ציון היום הלאומי לבטיחות בדרכים 17 היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 17 אורי מקלב (יהדות התורה): 18 היבה יזבק (הרשימה המשותפת): 21 בועז טופורובסקי (כחול לבן): 23 יבגני סובה (ישראל ביתנו): 25 משה אבוטבול (ש"ס): 28 יאיר גולן (המחנה הדמוקרטי): 29 רויטל סויד (העבודה-גשר): 30 שר התחבורה והבטיחות בדרכים בצלאל סמוטריץ': 32 עומר ינקלביץ' (כחול לבן): 35 אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): 36 איתן גינזבורג (כחול לבן): 38 אנטאנס שחאדה (הרשימה המשותפת): 40 היבה יזבק (הרשימה המשותפת): 41 רויטל סויד (העבודה-גשר): 43 שאילתות דחופות 49 19. סכנת האופניים החשמליים והקורקינטים 49 אורלי פרומן (כחול לבן): 49 שר התחבורה והבטיחות בדרכים בצלאל סמוטריץ': 50 עומר ינקלביץ' (כחול לבן): 57 << נושא >> נאומים בני דקה << נושא >> << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> חברי הכנסת, היום כ"א בחשוון התש"ף, 19 בנובמבר 2019. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. אנחנו נפתח היום בנאומים בני דקה. כדרכנו, אני מפעיל את ההצבעה על מנת שתוכלו להירשם. בבקשה, ההרשמה החלה. חבר הכנסת שוסטר, תפתח בבקשה את הנאומים, עד שאני אתארגן עם הרשימות כאן. << דובר >> אלון שוסטר (כחול לבן): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת הנכבדים, אני רוצה לפתוח ולנצל את הדקה לפרגן – לפרגן לחבר הכנסת הרב גפני ולחבר הכנסת ינון אזולאי, שבפתח ישיבת ועדת הכספים שעסקה, מן הסתם, בנושאים אחרים, מצאו לנכון לומר כמה מילים לחבר הכנסת אחמד טיבי, הייתי אומר כדבר אדם אל אדם, אזרח אל אזרח, חבר כנסת אל חבר כנסת. אני יודע שאנחנו חלוקים בשלל נושאים, ולעיתים מהבית הזה, אדוני היושב-ראש, רואים פילוגים גדולים ואי-הסכמות עצומות; רק אתמול הוכחנו את זה לעצמנו. ויחד עם זה, חובתנו דווקא לעת מחלוקות, דווקא בשעה שאני ממש לא בטוח שהקטסטרופה הקונסטיטוציונית הזאת של הפוליטיקה הישראלית הולכת להסתיים, דווקא בעת הזאת אני מציע שננהג באחריות, ניקח אוויר, ננהל את הוויכוחים הקשים, לעיתים המרים, באחריות, כבני אדם, כאזרחים וקולגות במקום העבודה. תודה רבה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה, חבר הכנסת אלון שוסטר. חבר הכנסת סמי אבו שחאדה, בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת פנינה תמנו. << דובר >> סמי אבו שחאדה (הרשימה המשותפת): << דובר >> כבוד היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אמש התבשרנו שפורע החוק מהבית הלבן החליט – התעורר ככה על הבוקר והחליט שכבר לא משנה אצלו עניין ההתנחלויות, והחליט לתת מתנה לפורע החוק מבלפור בסיום כהונת שניהם, כנראה. אני רוצה לקרוא לציבור חלק מאמנת ז'נבה, סעיף 49: המדינה או המעצמה הכובשת לא תגרש ולא תעביר חלקים מאוכלוסייתה האזרחית לשטח הכבוש על ידה. אני חוזר על זה שוב: המעצמה או המדינה הכובשת לא תגרש ולא תעביר חלקים מאוכלוסייתה האזרחית לשטח הכבוש על ידה. זה שטראמפ התעורר בבוקר עם פומפאו, וחשבו שאפשר לשנות סדרי עולם ולשנות את החוק הבין-לאומי, בעיניי הם עושים בדיחה מעצמם וממדינתם. זכויותיו של העם הפלסטיני על השטחים הפלסטיניים שמורות בחוק הבין-לאומי, כל העולם מכיר בזה, והן גם נולדות מזה שהפלסטינים הם האוכלוסייה הילידית במקום והם לא היגרו אל המקום והם גם לא אורחים פה. הדברים האלה לא ישנו את העובדות. החוק הבין-לאומי לא ישתנה, ואנחנו גם עם הפרויקט הזה של ההתנחלויות בסוף ננצח. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה לחבר הכנסת סמי אבו שחאדה. חברת הכנסת פנינה תמנו, בבקשה, גברתי. אחריה – חבר הכנסת יאיר גולן. << דובר >> פנינה תמנו (כחול לבן): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חברי כנסת וחברות כנסת נכבדות ונכבדים, היום הוא יום עצוב. הוא יום עצוב כי מבחינתי הוא יום של הוכחה שהצדק במדינת ישראל אינו שוויוני, והרדיפה אחר צדק – יש בה משוא פנים גם על ידי המערכות השונות. מח"ש החליטה הבוקר שהיא מגישה כתב אישום נגד השוטר שירה בנער סלומון טקה בסעיף גרימת מוות ברשלנות. היא בחרה את הסעיף הנמוך ביותר מבחינת רף הענישה בספר העונשין, ועל זה היא מתכוונת להגיש כתב אישום, בזמן שאנחנו יודעים שלאחר התיקון של חוק העונשין ישנו סעיף גרימת מוות בקלות דעת, שהוא הסעיף הנכון ביותר – הסעיף שהחליף את עבירת ההריגה – כדי להעמיד לדין את אותו שוטר, כי הרי הוא ידע שברגע שהוא שולף נשק חם, הוא מכוון על בני נוער, תחילה על ילד בן 14 ולאחר מכן על סלומון, הוא היה צריך לצפות שהתוצאה יכולה להיגמר במוות. אז אני שואלת אתכם: איך מטפלים במשבר האמון עם יוצאי אתיופיה? איך מטפלים בכל כך הרבה אלפים שזועקים את זעקתם ואומרים: אנחנו לא מרגישים שווים, כאשר המערכת אינה מסוגלת בזמן אמת לדרוש צדק? הם כבלו את ידי בית המשפט בכך שהם הולכים להגיש את הסעיף הזה של גרימת מוות ברשלנות, שזה רף ענישה של שלוש שנים, ולאחר ניכוי של שליש השוטר הזה ישב רק חודשים בודדים. דמו של הנער הזה אינו הפקר. השבוע, אדוני היושב-ראש, הייתי בבית המשפחה – אין להם יום ואין להם לילה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה. תודה לחברת הכנסת פנינה תמנו. אני מזכיר לכולנו: הנאומים הם נאומים בני דקה. חבר הכנסת יאיר גולן, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת רם בן ברק. << דובר >> יאיר גולן (המחנה הדמוקרטי): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני רוצה להצטרף לאמירתו של חבר הכנסת אלון שוסטר. אתמול היינו עדים כאן למעמד מביש שבו שר בישראל משתמש בשפה בלתי ראויה מעל הבמה המכובדת שאדוני יושב עליה, נוקט שפה שהיא בלתי מתקבלת על הדעת, לא נכונה, לא ראויה ומעוררת דה-לגיטימציה כלפי ציבור שלם בישראל, הציבור הערבי. אני מוחה על העניין הזה. ודבר נוסף – אני רוצה להתייחס לדבריו של סמי אבו שחאדה. איני יודע איך אתה רואה את הניצחון. הניצחון צריך להיות ניצחון משותף שלנו, יהודים וערבים, שחיים בשלום, בהשלמה, בכבוד הדדי. כל פתרון אחר שיש בו ניצחון כנראה יהיה הפסד למישהו אחר. לא לשם אנחנו חותרים. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה לחבר הכנסת יאיר גולן. חבר הכנסת רם בן ברק, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת אחמד טיבי. << דובר >> רם בן ברק (כחול לבן): << דובר >> בראשית דבריי אני רוצה לחזור ולגנות את דברי ההסתה הפרועה נגד חברי הכנסת הערבים, הסתה שעלולה להוביל, חס וחלילה, לפגיעה בהם ובמשפחותיהם. בעקבות הדברים של חבר הכנסת אחמד טיבי וחברי כנסת נוספים מהרשימה המשותפת לגבי חיילי צה"ל אתמול כאן בכנסת, אני רוצה להעביר מסר: בכל 40 שנות שירותי במערכת הביטחון, בכל פעם שיצאתי להילחם או למנוע פיגוע טרור או לסכל התחמשות של מדינות אויב, ובכל פעם שסיכנתי את חיי, סיכנתי אותם בשביל כלל אזרחי ישראל, היהודים והערבים. עשיתי זאת כדי שמדינת ישראל תישאר ריבונית, דמוקרטית, עם חירויות פרט, ולא תישטף ותיכבש על ידי מדינות זרות, שללא ספק היו הופכות אותנו להיות כמו אחת המדינות שבסביבתנו. אדוני היושב-ראש, ישנם יהודים רבים בארצות הברית אשר מזדהים עם הלאום היהודי ומדינת ישראל, והם לעולם לא יצאו נגד ארצות הברית ולא נגד חיילי ארצות הברית. ישנם מוסלמים רבים בארצות הברית שמזדהים עם העם הפלסטיני ועם המוסלמים בעולם כולו, אבל לעולם לא יצאו נגד חיילי ארצות הברית שיוצאים בשליחות מדינתם באזורי מלחמה בעולם. אני מאוד מכבד את הרגשות הלאומיים הפלסטיניים של אזרחינו הערבים, ולא רואה שום סתירה בין הזדהות עם הלאום הפלסטיני לבין תמיכה במדינת ישראל ובחיילי צה"ל ששומרים עליה יום-יום בגבולות, בים, באוויר וביבשה, על מנת שנישאר הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. וכן, חבר הכנסת אחמד טיבי, אכן אני מביע צער עמוק על הפגיעה בחפים מפשע שמשמשים מגן אנושי לפעולות טרור של ארגון חמאס והג'יהאד האסלאמי; וכן, חבר הכנסת טיבי, כואב לי מאוד על ילדים שנהרגים ונפצעים במסגרת הלחימה שנכפית עלינו מכיוון ארגוני הטרור ברצועת עזה ובהכוונתה ובעידודה של איראן. תודה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה, חבר הכנסת רם בן ברק. חבר הכנסת אחמד טיבי, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת יואב קיש. << דובר >> אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): << דובר >> אדוני היושב-ראש, כ-400,000 אזרחים בכפרים ריינה, משהד וכפר כנא בגליל סובלים סבל רב מזה שנים בגלל הצומת שנמצא שם. לפעמים הם מאבדים זמן גם בבוקר, גם בערב, בנסיעה לעבודה, חזרה מהעבודה, באמצע היום. לפני כמה זמן הייתי שם, נתקעתי שם שעה וחצי והפסדתי את הפגישה שאליה הייתי אמור ללכת. זה נמצא בטיפול, והתלונה ידועה מזה שנים רבות, אדוני היושב-ראש. בישיבת ועדת הכנסת האחרונה פנינו לשר סמוטריץ. יש הצעות שונות לגבי פתיחת מסלולים נוספים וכדומה, אני לא רוצה להיכנס לזה, אבל הפתרון קיים, והתשובה שעכשיו אין ממשלה וכדומה – לא מן העניין. ולכן אנחנו נמשיך בפניות גם לנתיבי ישראל, גם לשר התחבורה, משרד התחבורה, כדי להקל על שלושת היישובים ויישובים נוספים מסביב את המצוקה הנוראה הזאת. משפט נוסף לשני חברים שפנו אליי, אלון שוסטר ורם בן ברק. אני מעריך את הדברים שאתם אמרתם. מה שאמרתי אתמול היה מהלב, אבל גם מהשכל. אני גם אומר לחבר הכנסת גולן בתשובתך לסמי, חברי הטוב. אני – ואני מדבר בשם רבים – רוצה חיים משותפים הבנויים על כבוד הדדי בגובה העיניים. אני לא רוצה להכתיב לך את דרך החיים שלך. אף אחד לא צריך להכתיב לי ולהם מה לומר ואת דרך החיים. אנחנו חלוקים בדעות. אני עם המחנה הדמוקרטי, עם האנשים השפויים, שרואים בי בן אנוש שווה; לא רוצה לנצח אותו אלא רוצה לנצח יחד איתו את הגזענות, את ההדרה, כדי לבנות עתיד טוב יותר. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה, חבר הכנסת טיבי. חבר הכנסת יואב קיש, בבקשה, אדוני. אחריו ­– חבר הכנסת איתן גינזבורג. << דובר >> יואב קיש (הליכוד): << דובר >> כבוד היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, אני – בוודאי, ברכותיי, ואני מניח שברכות של רבים מהבית הזה, לנשיא טראמפ ולממשל על החלטה נכונה וראויה, על ההכרה בכך שמפעל ההתנחלויות הוא מפעל ראוי, ובוודאי ובוודאי שהוא לא בניגוד לחוק. ואני רוצה לצרף לזה בקשה נוספת בעצם מהליכוד ומכחול לבן. אני חושב שבשתי המפלגות האלה יש אווירה ברורה שמדברת על החלת הריבונות הישראלית בבקעת הירדן, כולל חקיקה של חברי כנסת שהעבירו הצעות פרטיות, וגם אני ביניהם. ואני אומר, לאור העניין הזה – אנחנו הרי במצב פוליטי לא ברור, לא יודעים לאן הולכים, עוד יכולים גם להגיע לבחירות, אבל בינתיים יש כנסת שמתפקדת: בואו נאזור כוחות ביחד, נוביל ביחד את החקיקה הזאת. מהלך שהוא מרכז את כל הקונסנזוס הישראלי; ננצל את הזמן של טראמפ כנשיא ארצות הברית. אני מקווה מאוד שהוא גם ימשיך לקדנציה נוספת, אבל אני לא רואה שום מניעה לאחד את כחול לבן ואת הליכוד, וביחד להוביל חקיקה שתחיל ריבונות על בקעת הירדן עכשיו. תודה רבה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה, חבר הכנסת יואב קיש. חבר הכנסת איתן גינזבורג, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת יואב סגלוביץ'. << דובר >> איתן גינזבורג (כחול לבן): << דובר >> תודה רבה, אדוני היושב-ראש. חבריי חברי הכנסת, מחר יחול יום הזיכרון הטרנסג'נדרי העולמי לזכר אלו שנרצחו רק בגלל היותם מי שהם. הקהילה הטרנסית בישראל מונה עשרות אלפי ישראלים, והיא אחת הקהילות השקופות המופלות ביותר בארץ. רוב הטרנסג'נדרים בישראל חווים אלימות; יותר ממחציתם חווים נידוי במשפחה; 40% מהם ניסו להתאבד לפחות פעם אחת. אני אחזור על הנתון הזה: 40% מהטרנסים בישראל ניסו להתאבד לפחות פעם אחת. נסו לדמיין כיצד מרגיש טרנסג'נדר שבכל פעם שהוא הולך ברחוב הוא נתון להטרדות משפילות מצד עוברי אורח, להתייחסות מבזה מנותני שירותים ואפילו מאלימות קשה, והכול רק בגלל שהוא העז לחיות את חייו על פי בחירתו האישית. לא צריך להיות תומך נלהב של קהילת הלהט"ב כדי להזדהות עם דרישתם הצודקת של טרנסים וטרנסיות שנתייחס אליהם בכבוד, כמו אל בני אדם, ובטח לא מתוך רחמים, כאילו היו חסרי מזל. זוהי הדרישה הבסיסית של הטרנסים והטרנסיות, וזו לא בקשה, זו דרישה – דרישה צודקת, דרישה לחיים בכבוד. חביב אדם שנברא בצלם, כי בצלם אלוהים עשה את האדם. תודה, אדוני. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה, חבר הכנסת גינזבורג. חבר הכנסת סגלוביץ', בבקשה, אדוני, ואחריו – חברת הכנסת יעל גרמן. << דובר >> יואב סגלוביץ' (כחול לבן): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, היום צוין פה בכנסת, ויצוין עוד מעט, היום לציון המאבק בתאונות דרכים. אני אגיד על זה כמה מילים ממש קצרות. בנושא הזה יודעים בדיוק מה לעשות – נושא שנחקר, ממופה, נלמד ויש עליו תוכניות שהממשלה הזאת אישרה כבר מזמן. מה שחסר לעשות שם זה לא ידע ולא תוכניות. והשאלה שצריך לשאול את עצמנו היום היא מה נציין בשנה הבאה: האם עוד פעם נעשה יום אזכור כזה, כמו כל שנה, שמספרים כמה זה נורא, או שנממש את התוכניות? אנחנו לקראת הקמת ממשלה, מתי שתוקם, ואני לא יודע באיזה מבנה היא תוקם. אבל כל ממשלה שתוקם צריכה לעשות רק דבר אחד: ליישם את הדברים המקצועיים שכבר החליטו. כל הדיסרטציות, שבאים לפה כל פעם וממציאים גלגל חדש – לא צריך. הכול כתוב, הכול נחקר, יודעים בדיוק מה לעשות. צריך לבצע. ביום שקבינט במדינת ישראל – שראש ממשלה יכנס קבינט לדיון ופעולה בנושא תאונות הדרכים – יתחיל השינוי. עד אז הכול דיבורים. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה, חבר הכנסת יואב סגלוביץ'. חברת הכנסת יעל גרמן, בבקשה, גברתי. אחריה – חבר הכנסת עופר כסיף. << דובר >> יעל גרמן (כחול לבן): << דובר >> תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש. חבריי וחברותיי, אני רוצה להצטרף לקריאה של חברי איתן גינזבורג ולהזכיר לכולם שמחר יתקיים היום הבין-לאומי לטרנסג'נדרים, ואני מבקשת מכל חברי הכנסת לחשוב על כך, ואם באמת הם תומכים באוכלוסייה שמודרת, ששקופה, שמופלה – תזכירו את היום הזה, דברו על הטרנסג'נדרים, דברו על מצבם. זוהי אוכלוסייה שלא מוכנים להשכיר לה דירות; זו אוכלוסייה שלא מוכנים להעסיק אותה, וכאשר מעסיקים אותם, 57% מהם מקבלים שכר מינימום; זוהי אוכלוסייה שלמעלה מ-75% ממנה סופגת יום-יום עלבונות מילוליים וקרוב ל-60% סובלים מאלימות פיזית. אסור לנו לשבת בשקט כל עוד יש בינינו אנשים נפלאים שסובלים מאפליה ומרדיפה רק מפני שהם שונים מאיתנו. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה, חברת הכנסת גרמן. חבר הכנסת עופר כסיף, בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת עומר ינקלביץ'. << דובר >> עופר כסיף (הרשימה המשותפת): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, היד שהרגה את סלומון טקה שייכת לשוטר שכבר היה מעורב בהרג בעבר. הוא היה חלק מכוח שעינה והיכה ולאחר מכן רצח פועל פלסטיני ב-2006. הוא לא הועמד לדין על המכות ההן ועל הרצח ההוא. הוא לא שילם מחיר. במקום זאת הוא המשיך בחייו כרגיל – אחרי שירות חובה במג"ב התגייס למשטרה, והשנה רצח את סלומון, צעיר יוצא אתיופיה בן 18, חף מכל פשע, סמוך לביתו. מי שמכניס לכוח המשטרתי אדם שהיה מעורב בעינויים ורצח פלסטינים התעורר לגלות שאותו אדם יהיה נכון לרצוח גם יהודים, ויותר קל כנראה כשצבע העור שלהם כהה. והינה, גם הפעם הוא לא ישלם מחיר; הוא יואשם בגרימת מוות ברשלנות. רשלנות? בחור בן 18 איבד את חייו על לא עוול בכפו. הכיצד השוטר שרוצח אותו מואשם בעבירה הקלה ביותר שקיימת בספר החוקים על הריגת אדם? דמם של הערבים הפלסטינים ושל יוצאי אתיופיה זול יותר בישראל, שלא לומר הפקר. אני קורא מכאן למאבק משותף של כל קורבנות הגזענות נגד האלימות המשטרתית ונגד המדיניות הממשלתית המאפשרת ואף מטפחת אותה. תודה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה, חבר הכנסת עופר כסיף. חברת הכנסת עומר ינקלביץ', בבקשה, גברתי. אחריה – חבר הכנסת מיכאל ביטון. << דובר >> עומר ינקלביץ' (כחול לבן): << דובר >> תודה רבה, אדוני היושב-ראש. חברותיי וחבריי חברי הכנסת, היום הוא היום הלאומי לבטיחות בדרכים. מתחילת השנה נפצעו 391 בני אדם בתאונות דרכים שבהן היו מעורבים רוכבי דו-גלגלי חשמליים – מספר כפול מהשנה הקודמת. חשוב שכולנו נדע: תאונות הדרכים אינן גזרה משמיים, ואפשר וחייבים לשנות את המצב. ישנן תקנות חדשות בנושא הדו-גלגלי; כדי לאכוף אותן צריך להוסיף תקנים לאכיפה, יש להקצות משאבים לסלילת נתיבים ייעודיים עבור הדו-גלגלי ויש לבצע חינוך והסברה במדיה ובמערכת החינוך. הגשתי השבוע שאילתות דחופות לשר התחבורה ולשר לביטחון הפנים בשני נושאים עיקריים הנוגעים לאופניים ולקורקינט החשמלי. לפני כחודש ניתן פסק דין המגדיר את הכלים החשמליים כרכב מנועי לעניין חוק הפלת"ד – חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. מעתה הרוכבים מוגדרים רוכבי רכב מנועי ומחויבים בביטוח חובה. עד הפסיקה הזאת הרוכבים נחשבו הולכי רגל והיו מבוטחים על ידי "קרנית". כרגע הם למעשה עבריינים שנוסעים ברכב מנועי ללא ביטוח. המצב הזה מחייב פתרון, לכן הגשתי הצעת חוק בנושא ביטוח החובה לרכבים דו-גלגליים. כמו כן, פניתי לממונה על הביטוח בבקשה להעביר הנחיה לחברות הביטוח לאפשר ביטוח חובה לרכבים דו-גלגליים במחירים מפוקחים וסבירים. אפשר וחובה לתקן את המצב הקיים. תודה רבה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה, חברת הכנסת ינקלביץ'. חבר הכנסת מיכאל ביטון, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת משה אבוטבול. << דובר >> מיכאל מרדכי ביטון (כחול לבן): << דובר >> אדוני היושב-ראש, פרגון לחבר כנסת מצטיין ביום הבטיחות בדרכים, ציון של מחאה חשובה של צעירים אידיאליסטים בכניסה לכנסת היום והתרעה על חיי אדם – כל זה בדקה. פרגון לבועז טופורובסקי, שבכל שבוע עומד כאן ומקריא את שמות ההרוגים בתאונות דרכים – מעל 300 השנה; 34,000 הרוגים בכל שנות קיומה של המדינה – יותר מהנופלים במלחמות ישראל; מאות אלפים פצועים בתאונות בדרכים. ציון מחאה חשובה של מאות בני מכינה קדם-צבאית מכל הזהויות, דתיים, חילונים ומסורתיים, בכניסה לכנסת, שדורשים מאיתנו, חברי הכנסת, להקים ממשלה. ביניהם הבן שלי, שיושב כאן ביציע ונוזף בי. דבר אחרון: כביש 224, שמחבר לעיר הבה"דים, וכביש 204, דימונה–ירוחם, הפכו להיות סואנים בגלל עיר הבה"דים, וגובים הרוגים ופצועים. אני מבקש משר התחבורה – זה מתוקצב ולא מבוצע – להציל חיים, ויפה שעה אחת קודם. תודה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה, חבר הכנסת מיכאל ביטון. חבר הכנסת משה אבוטבול, בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת רויטל סויד. << דובר >> משה אבוטבול (ש"ס): << דובר >> אני רוצה להעלות את נושא התגברות תופעת האנטישמיות בעולם כלפי יהודים וכלפי מוסדות יהודיים. קראתי כמה כתבות, ודיווחו בתקשורת: גם הנקודה שרק לאחר שלוש שנים נתנו מאסר לרוצחי הרב מענדל דייטש בז'יטומיר, שלוש שנים אחרי שהוא נרצח באוקראינה. זה אחד הדברים שבאמת מאוד מקוממים. אבל כשאנחנו מדפדפים הלאה – והרבה דברים לא טובים קרו בתקופה האחרונה: מפגש חירום בארצות הברית, בברוקלין, של המשטרה יחד עם ראשי הארגונים, ושומעים שהשליכו שם ביצים לעבר מבנים יהודיים רבים בבורו פארק, גם לעבר בית כנסת, בתי חינוך, וגם שם המשטרה מתקשה להתמודד איתם. אנחנו עוברים הלאה, לידיעות אחרות, כואבות לא פחות: עשרות קברי ישראל הושחתו בבית הקברות היהודי בדנמרק. גם זה דבר חמור ביותר. רוססו כל מיני כתובות על אותן מצבות. גם בגרמניה – רואים עלייה של 25% באירועי האנטישמיות בגרמניה מול מוסדות יהודיים ומול יהודים שנמצאים שם. ידיעה נוספת: עשרות מצבות הושחתו בבית הקברות היהודי בארצות הברית. אנחנו מוצאים שם 780 תקריות של אנטישמיות, בארצות הברית. אז פתרונות: אני מציע שמשרד החוץ ומשרד התפוצות ישבו יחד לראות איך לפתור את הנושא הזה. יכול מאוד להיות שאולי כדאי לעשות כוכבית שתופץ בכל מיני מקומות במוסדות יהודיים, שידווחו לנו על הנושא הזה, או שגם משרד הדתות ייכנס לתמונה במקרה של בתי עלמין. והדבר הכי חשוב, לדעתי – שהמנהיגים שלנו, קרי ראש הממשלה ושרי הממשלה, יפנו למנהיגי העולם לדבר איתם על זה, לראות איך למגר את התופעה הזאת. תזכרו שכך התחילו הדברים הכי קשים בהיסטוריה היהודית, עם השחתות כאלה ואחרות. תודה רבה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה לחבר הכנסת משה אבוטבול. חברת הכנסת רויטל סויד, בבקשה, גברתי. << דובר >> רויטל סויד (העבודה-גשר): << דובר >> אדוני היושב-ראש, השר, חבריי חברי הכנסת, בקיץ 2014, במהלך מבצע צוק איתן, עוז מנדלוביץ', לוחם בסיירת גולני, נפל בקרב עקוב דם בשכונת שג'אעיה. עוז, זיכרונו לברכה, נפל כמובן כשהוא מגן על המולדת. לפני כמה שבועות פנה אביו עופר לחדש את תעודת הזהות שלו, שהייתה כבר מרופטת. כשהוא הגיע כדי לקבל את הספח החדש, הוא ראה ליד ציון השם של עוז – עוזי – את המילה "נפטר". אני רוצה לשתף במילים שכתב עופר כאשר הוא ראה ליד השם של בנו שנפל בקרב בהגנה על המולדת את המילה "נפטר": זעקתי בליבי הכואב. מה "נפטר"? עוז, עוזי שלי, לחם עם המאג בשכונת שג'אעיה בעזה במהלך מלחמת צוק איתן, וצרור כדורים פילח את צווארו תוך כדי קרב. כשראיתי את הפוסט ושוחחתי עם עופר, מייד הבנתי שצריך לשנות את התיקון בספח תעודת הזהות. לא יכול להיות שהמשפחות השכולות, שאיבדו את היקר להן מכול, הן יצטרכו כל יום, בכל פעם שיוציאו את תעודת הזהות, לראות ליד הבן או הבת החלל שנפל את המילה "נפטר". פניתי מייד, כמובן, לשר דרעי, כי לפי חוק מרשם האוכלוסין יש לו האפשרות גם בלי חקיקה לתקן את העוול הזה. יש לנו חוב מוסרי וערכי למשפחות השכולות. המעט שאנחנו יכולים לעשות, גם כדי לתת להן קצת מזור וגם כדי שהתיקון, שכיתוב לא יחטא לאמת – לכתוב ליד השם "נפל בקרב". תודה רבה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה לחברת הכנסת רויטל סויד. עד כאן נאומים בני דקה. << נושא >> נאום בכורה של חברת הכנסת<< נושא >> << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> אנחנו עוברים לנאום בכורה של חברת הכנסת חוה אתי עטייה. בבקשה, גברתי, עד עשר דקות לרשותך. מי שיברך אותה בהמשך הוא חבר הכנסת הוותיק חיים כץ. << דובר >> חוה אתי עטייה (הליכוד): << דובר >> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, מכובדיי כולם, אני ניצבת לפניכם היום בנאום הבכורה שלי כחברת כנסת, נרגשת מהמעמד. משפחתי, שמהאי ג'רבה בתוניס, חלמה לאורך כל השנים לעלות לארץ ישראל. חלומה הושתת על האמונה בזכות של העם היהודי על ארץ ישראל מכוח ההבטחה האלוקית הכתובה בתורה. באוקטובר 1954, לאחר תיאום עם שליחי הסוכנות היהודית, הפליגה משפחתי למרסיי שבצרפת, משם המשיכה לאיטליה, ומאיטליה הגיעה לארץ הקודש. הרכוש העיקרי שנשאה בידיה משפחתה של אימי היה שני ספרי תורה שכתב סבא-רבא שלי. הספרים נמצאים עד היום בבית הכנסת אליהו שבעיר העתיקה בלוד, ובכל שבת המשפחה מתפללת בבית כנסת זה. את ביתם הקימו הוריי בלוד העתיקה. גדלתי בבית שומר מסורת, לצד שכנינו המוסלמים והנוצרים. כמו בתוניס, כך גם בארץ – קיימנו יחסי שכנות טובה עם הערבים, ולמרות המחלוקות חיינו איתם בכבוד ובשלום. אני מאמינה כי מתוך רצון טוב של שני הצדדים אפשר ליישם את דרך החיים הזאת גם כאן. אבי היה מבוני ומסוללי ארץ ישראל, ואימי גידלה אותי ואת שבעת אחיי ואחיותיי במסירות רבה. למרות המצוקה הכלכלית הקשה בקרב העולים החדשים באותה תקופה היינו מאושרים בחלקנו, וזכינו להגשים את חלום הדורות. חונכנו לקיים את מצוות התורה, לעבוד ללא לאות, לרכוש השכלה ולתת תמיכה לחלשים מתוך מסירות והקרבה, והיום אני מודה על הזכות הגדולה שניתנה לי לשרת את עם ישראל מתוך הבית הנכבד הזה, ולנסות לסייע לאוכלוסיות המוחלשות באמצעות הכלים הפרלמנטריים העומדים לרשותי. ניסיון חיי לימד אותי שחוזק השרשרת הוא כחוזק החוליה החלשה שבה. בעומדי כאן היום כחברת כנסת אני יודעת שאני עומדת לממש שליחות חשובה זו למען החוליות החלשות בשרשרת של עמנו. מנחם בגין אמר בזמנו: חלוקה שווה היא בדרך כלל חלוקה צודקת, אבל אם מחלקים רעב באופן צודק, אין זה משביע את הרעבים. גם אם נצליח לצמצם את העוני ונחלק את המשאבים באופן שווה, לא יהיה אפשר לבוא ולומר לאנשים רעבים: הצלחנו, צמצמנו לכם את הרעב. צריך להעלות את האוכלוסיות המוחלשות מעל קו העוני, וזה אפשרי. הזיקה שלי ואהבתי לפוליטיקה נולדו כבר בימי נעוריי. סניף הליכוד בלוד העתיקה שכן ממש מול בית הוריי. מנהיגים וראשי ממשלות פקדו אותו, והם היו חלק מנוף ילדותי. את מפלגת הליכוד ליוויתי בכל מערכות הבחירות. סניף הליכוד בלוד היה לביתי השני. התודעה הפוליטית שלי התעצבה בעקבות מעשי עוול שנחשפתי אליהם; הם שעוררו והעצימו בי את הרצון לקום ולעשות למען הנזקקים והחלשים שבשל היעדר חקיקה מתאימה ובשל התעלמות ממצוקותיהם הם משלמים מחיר אישי כבד. לדוגמה, לפני שלוש שנים פנה אליי אב לנער על הרצף האוטיסטי. הוא ביקש לשלב את בנו בתוכנית של צה"ל "מגשימים חלום", אך הוא לא הצליח. האב סיפר שהחלום של בנו הוא להיות חייל בצה"ל. פניתי לגורמים המקצועיים במשרד הרווחה, אך נאמר לי על ידם כי יש מחסור במקום ובתקציב. מייד יצאתי למאבק. לאחר מאמצים רבים בישרתי לאב כי נמצא תקציב ונפתח מחזור גיוס נוסף של התוכנית "מגשימים חלום". עוד ילדים נפלאים זכו להתגייס לצה"ל, ומאז נפתח מחזור נוסף, ועוד היד נטויה. זו זכות גדולה להיות בצומת דרכים שבו אני יכולה לשנות ולהשפיע למען צדק חברתי עבור אותן אוכלוסיות שקולן אינו נשמע, וזו גם הסיבה שהצטרפתי לפוליטיקה. כשליחי ציבור מוטלת עלינו החובה להתלכד למען מטרות משותפות של עזרה לחלשים. עלינו להזדהות עימם, להציב את עצמנו במקומם, לתקן את השגוי והמעוות ולהחזיר להם את כבודם, וזאת ללא כל קשר לזהותם הפוליטית. לצער ולסבל אין זהות פוליטית, יש להם פנים ושמות. אדוני יושב-ראש הכנסת, ביום 3 באוקטובר עמדתי כאן, באולם הזה, ואמרתי בקול גדול: "מתחייבת אני". ברשותך, אדוני, אפרט את התחייבויותיי: מתחייבת אני לפעול למען ילדות וילדים על הרצף האוטיסטי; מתחייבת אני לפעול למען נערות ונערים בסיכון; מתחייבת אני לפעול למען הורים יחידנים; מתחייבת אני לפעול למען אנשים עם מוגבלויות; מתחייבת אני לפעול למען האנשים החיים בעוני; מתחייבת אני לפעול למען אזרחים ותיקים, ובכללם ניצולי שואה; מתחייבת אני לפעול למען ארץ ישראל השלמה, עם ישראל ותורת ישראל. אני רוצה לראות חברה חומלת יותר, חזקה יותר, צודקת יותר. לכן, במיוחד בימים אלו, חשוב לחתור לכינונה של ממשלת אחדות לאומית. ממשלה שכזאת תוכל להוציא אל הפועל תוכניות כלכליות שיסייעו לחלשים ולנזקקים. ממשלת מיעוט לא תוכל לממש מדיניות שתיטיב עם כלל הציבור ועם החלשים שבקרבה. ממשלה שכזאת תתקשה לכסות את הגירעון ולתרום להגדלת הצמיחה. נעים זמירות ישראל דוד המלך כתב בספר תהילים: "למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך". למען אחינו ואחיותינו אנו צריכים לדבר בינינו ולהגיע לאחדות. "אדברה נא שלום בך": "בך" – בירושלים; "בך" – בכנסת. אחדות אינה אחידות. איננו צריכים לחשוב באותה דרך ולהסכים על כל דבר, אבל אנחנו מחויבים לדבר ולעשות יחד למען הזקוקים לכך. אמת, הדרך קשה. אך כמו שאמר זאב ז'בוטינסקי: קשה, זאת אומרת אפשר. קשה אומנם אחרי שתי מערכות בחירות לאחות את השסעים, אבל זה אפשרי; קשה אומנם לצמצם פערים חברתיים ולקדם חברה שוויונית, אבל זה אפשרי; קשה אומנם לכסות את הגירעון שנוצר ולפגוע פגיעה מזערית בשכבות החלשות, אבל זה אפשרי. יהיה הרבה יותר קשה לכולנו, חברות וחברי הבית הזה, להסביר מדוע קיימת היתכנות שניאלץ להיערך לבחירות בפעם השלישית בתוך פחות משנה. נבחרנו כדי לסייע לציבור הרחב, להיות לו לפה ולשפר את חייו. ממשלת אחדות לאומית תהיה התשתית שעליה יהיה אפשר לעשות את כל אלה. ברצוני לנצל מעמד מרגש זה כדי להודות לשניים מהמנטורים שליוו אותי בדרכי בתעשייה האווירית, חיים וחיים – חיים ברגר, זכרו לברכה, שכיהן כמשנה למזכיר הארגון הארצי, וממשיכו, ייבדל לחיים ארוכים, חבר הכנסת חיים כץ, לשעבר שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים. אין אומרים כל שבחו של אדם בפניו אלא מקצת משבחו. לא יצא לי להכיר אדם בעל רגישות חברתית כמו חיים כץ. הוא אינו מייחס חשיבות למוצא או למעמד. הוא מתייחס לכל אדם באשר הוא אדם. חיים האמין ביכולותיי, ובמשך עשרות שנים שיתף אותי בעשייה למען הציבור. אני מודה להוריי, למשפחתי, לשותפיי לדרך, למשפחת עובדי התעשייה האווירית, לחבריי בליכוד, וכמובן לצוות לשכתי המסור, אושרה גדרון, יהב כהן ודניאל צירלין. מתפללת אני לה' יתברך שיצליח דרכי. שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. תודה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה רבה לחברת הכנסת חוה אתי עטייה על נאום הבכורה שלה. איך אומרים? עדיף מאוחר מאשר אף פעם לא. << דובר_המשך >> חוה אתי עטייה (הליכוד): << דובר_המשך >> טוב שזכיתי. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> בבקשה, חבר הכנסת חיים כץ, המכונה המנטור, מתבקש לברך את חברת הכנסת חוה אתי עטייה. בבקשה, אדוני. או-אה, גם לך יש נאום. << דובר >> חיים כץ (הליכוד): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, ראיתם פה איך חלומות מתגשמים, בעבודה קשה. אני עושה פלשבק על החיים: הגעתי לארגון העובדים אי שם ב-1983, וראיתי את אתי חוה יושבת בצניעות, במסירות, בשקט. אלה היו התכונות הראשונות שראיתי אצלה. כשנכנסתי לארגון העובדים ונהייתי משנה למזכיר הארגון החלטתי שוואללה, הפדנטיות והמקצועיות וההשקעה יכולים להיות לי לאבן דרך ולעזר. בתקופות האלה, לפני למעלה מ-30 שנה, ידענו ימים טובים וימים קשים: עברנו את משבר הלביא, עברנו פיטורים, היה משבר הפנסיה. אתי השקיעה, למדה, סיימה שלושה תארים: שניים בבר אילן, אחד במינהל ציבורי, תואר שני בביקורת פנים; אחר כך למדה משפטים. במשבר הפנסיה הלכה ולמדה מימון – השקיעה. ואז התברר לי שהמעלה הגדולה שלה, הגדולה באמת, היא אמינות, נאמנות. אחרי המקצועיות, הנאמנות הייתה משהו מטורף. ראיתי אצלה הרבה עזרה לזולת. כשנכנסתי לתפקיד אמרתי לה: שמעי, את חלון הראווה שלי. איך שתתייחסי לאנשים זה כאילו אני התייחסתי. והיא דיברה, וענתה, והשיבה. כשהחליטה להתמודד לכנסת היה ברור לי שמה שאימא שלי אמרה יתגשם: מי שיודע לתת ידע לקבל. כל אלה שהיא נתנה להם החזירו לה, ובענק – היא ניצחה בצורה בולטת, היא נבחרה בצורה בולטת. ראיתי את ההתרגשות שלה בתחילת הנאום ושמעתי איך הטונציה עלתה בסיום הנאום. ברור לי – אני מקווה באמת, כמו שאמרת, שאכן תהיה פה ממשלת אחדות; לא שזה נראה כך, אבל אני אכן רוצה לקוות שכך זה יהיה. אני לא רוצה עוד בחירות, אבל ברור לי שאת תהיי מענה להרבה מאוד אנשים שיפנו אלייך ובדרך כלל לא היו מקבלים מענה; את תהיי התשובה להם. אני רוצה לאחל לך מזל טוב. תמשיכי להיות מי שאת. בהצלחה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה לחבר הכנסת חיים כץ. אנחנו מברכים עוד פעם את חברת הכנסת חוה אתי עטייה. << הלסי >> הצעות לסדר-היום << הלסי >> << הלסי >> ציון היום הלאומי לבטיחות בדרכים << הלסי >> << דובר >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << דובר >> חברי הכנסת, אנחנו נעבור לנושא הבא – הצעות לסדר-היום בנושא: ציון היום הלאומי לבטיחות בדרכים, מס' 8, 87, 174, 187, 208, 229 ו-231. אני מתכבד לפתוח את הדיון לכבוד היום הלאומי לבטיחות בדרכים, שלצערנו אנחנו מקיימים בכנסת בכל שנה והוא כבר הפך למסורת. גם שר התחבורה נמצא איתנו כאן, חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ'. באירוע המיוחד שהתקיים כאן היום השתתפו אנשים שמתוקף תפקידם עושים לילות כימים במאמץ הלאומי להפחית את מספר הנפגעים בתאונות הדרכים, בתחום שיפור התשתיות, בתחום האכיפה, בתחום המחקר ובתחום החינוך. אלה מאמצים חשובים מאוד, וחייבים להמשיך ולקדם כל אחד מהם. אבל הדיווחים הכואבים שאנחנו שומעים כמעט בכל מהדורת חדשות על ההרוגים והפצועים בתאונות הדרכים ייפסקו באמצעים אחרים. יותר מכול, הדבר תלוי בכך שנצליח להתגבר על תחושת הביטחון הכל-כך ישראלית שלנו, אם נצליח לא להיכנע לקול הפנימי שלוחש לנו: לי זה לא יקרה. הקול הזה הוא אם כל חטאת. התלמוד אומר שאף אדם לא חוטא אלא אם כן נכנסת בו רוח שטות. הרי אף אדם לא נכנס למכונית בכוונה לפגוע באחרים או להיפגע בעצמו, אבל קול קטן בתוכו אומר לו: מה אכפת לך לנהוג טיפה יותר מהר? מה אכפת לך לשלוח רק הודעה קצרה תוך כדי נהיגה? הרי לך לעולם לא יקרה שום דבר. זאת בדיוק רוח השטות המסוכנת שהתוצאות שלה, לצערי, הן משפחות הרוסות וחיים רבים שאבדו לנצח. אפשר וצריך לבנות כבישים יותר טובים; אפשר וצריך להחמיר את הקנסות לעברייני תנועה; אפשר וצריך לחשוב על פתרונות תחבורתיים חדשניים. אבל דבר ראשון, את רוח השטות הזאת חייבים פשוט להעלים. בתור התחלה יש לי עצה: כל אחד מאיתנו, רגע לפני שהוא מתניע את המכונית צריך לדמיין את הילדים שלו, את ההורים שלו, את החברים שלו, ככאלה שחס וחלילה יכולים להיפגע מרוח השטות שלו. אם כך היינו חושבים, לעולם לא היינו מגבירים את המהירות – להפך, היינו מנמיכים אותה; לעולם לא היינו מתעסקים בטלפון בנהיגה – להפך, היינו מכבים אותו; לעולם לא היינו רוכבים בלי קסדה – להפך, היינו שומרים עליה מכל משמר. זאת הנוסחה. את הביטחון המופרז אנחנו חייבים להחליף בזהירות מופרזת; את רוח השטות – ברוח מתינות. בנפשנו הדבר. חברי הכנסת, אני רוצה להודות לחברי הכנסת שביום-יום, לא רק ביום המיוחד, עוסקים בנושא הכואב הזה והלא-פשוט. תודה לכל העוסקים במלאכה. אנחנו נקיים עכשיו דיון במסגרת ההצעות לסדר-היום. ראשון המציעים הוא חבר הכנסת אורי מקלב. בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת היבה יזבק. לרשות כל דובר או דוברת עד חמש דקות. << דובר >> אורי מקלב (יהדות התורה): << דובר >> תודה רבה, אדוני היושב-ראש. מכובדי השר, שר התחבורה, גם היום אנחנו ממשיכים להחמיא לך על המעורבות ועל הפעילות הרבה. לקחת את היום הזה באופן אישי, אתה והצוות שלך, ובאמת דאגתם ליצוק בו תוכן. אני מאחל שתישאר חבר כנסת מהשורה ושר עם סמכות. נראה לי שהשילוב הזה הוא שילוב מנצח, שחי את השטח, חי את הציבור וממשיך ככה לעבוד. אתה מביא לנו בשורות. מה אמרו עליך, שאתה משיחי? המשיחיים – מתכוונים אליך, כך אנחנו מתארים. אז הינה, רואים שהמשיח גם מביא בשורות, אז לא צריך כל כך להיזהר מזה. רבותיי, חבריי חברי הכנסת, ראשית, אני גם מקדם בברכה את הרשות לבטיחות בדרכים, הרלב"ד – ראשי תיבות למיתוג החדש – שליוו אותנו במשך כל היום ופועלים ועושים. הם מייצגים את הפעילות יחד עם משרד התחבורה, כזרוע של משרד התחבורה במלחמה בתאונות הדרכים. אין לנו ספק, אנחנו צריכים הרבה לעודד אתכם, להכיר לכם טובה על הרבה הרבה דברים נוספים. אי-אפשר להתעלם מהרבה דברים. שמענו היום את הסקירה, אנחנו מלווים את זה. נעשים דברים רבים בהרבה הרבה שטחים. לצערנו, כפי שאמר אדוני היושב-ראש, משנה לשנה – ואנחנו כבר ותיקים בבניין הזה, אז אנחנו "זוכים", במירכאות, להשתתף שנה בשנה. הנתונים חמורים, מזעזעים וכואבים מאוד, וזה חוזר על עצמו. אנחנו שואלים את עצמנו: מה עוד צריך לעשות? האם זאת גזרה שאי-אפשר להתמודד איתה ואי-אפשר למגר אותה ואי-אפשר להפחית אותה? אין לנו ספק שאפשר. אנחנו גם יודעים שמה שנעשה עד עכשיו – אין לנו ספק, זה צמצם. גם עם התוצאות החמורות שיש היום, אין ספק שבלי הפעילות היינו רואים, חס וחלילה, היינו מגיעים לסיכומים סטטיסטיים הרבה יותר חמורים. אבל אי-אפשר. אנחנו לא יכולים להישאר ולהגיד שידינו לא שפכו את הדם הזה ושאנחנו עושים את המקסימום כשאנחנו רואים את האסונות, אנחנו רואים את התוצאות של תאונות הדרכים האלה, את השכול של ההורים, של הילדים, של היתומים והאלמנות, הורים שכולים, אחים. ויש גם את הפצועים; אנחנו מדברים על הרוגים ולא יודעים שיש אלפי פצועים. אתה אמרת, אדוני היושב-ראש, שכל שעה יש שמונה תאונות. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> שמונה תאונות. << דובר_המשך >> אורי מקלב (יהדות התורה): << דובר_המשך >> שמונה תאונות בשעה. אנחנו יודעים גם – ברוך השם אם זה לא בנפש, אבל זה כמעט – אנחנו גם יודעים שהנתונים הם הרבה יותר. אני ליוויתי עכשיו בן משפחה שבאוטובוס נפל מעצירה; חודשים שלמים שמלווים אותו. זה בכלל לא נכנס לסטטיסטיקות, שמלווים אותו, ומה זה גורם אחר כך. אצל אנשים מבוגרים זה הרבה יותר. מדובר באמת על היקפים שמצריכים אותנו בכל קנה מידה לעשות את המקסימום. ואנחנו שואלים את עצמנו: מדוע בשאר הדברים שאנחנו מכירים, כל אחד בעולם הקרוב אליו – עולם הרפואה, עולם הטכנולוגיה, עולם המדע – יודעים כשמזהים את הבעיה? כשאתה יודע לזהות את המקור, את הבעיה, את הגורם – אחרי זה הפתרונות הם הרבה יותר קלים. בכל דבר, בכל פיתוח שהוא, כל חוקר יגיד לנו שהבעיה היא לזהות מה הסיבה, מה הגורם; אחרי שאתה מזהה מה הסיבה, אתה כבר יכול. למה כאן, שאנחנו באמת מזהים – אני לא מכיר סיבות או גורמים שלא מנינו אותם: אנחנו פעם אומרים שזה נושא החינוך; פעם אומרים שהאכיפה, הענישה; פעם אנחנו אומרים שזה ההסברה, הסדנאות, להביא את הדוגמה האישית מכאלה שעברו את זה; אנחנו דיברנו על תשתיות שהן גרועות והן הגורמות; אנחנו דיברנו על המצב המכני של הרכב; ואנחנו כל פעם גם אומרים שהאוטובוסים, כשאנחנו נתקלים במספר רצוף של תאונות של התחבורה הציבורית או של אוטובוסים; פעם אנחנו אומרים שזה משאיות, ופעם אנחנו אומרים שזה האופנועים, ופעם אנחנו אומרים שזה השכרות והבריונות, ופעם אנחנו אומרים שזו המהירות, ופעם אנחנו אומרים שהולכי הרגל הם הבעיה, ופעם אנחנו אומרים שזה הפלאפונים, ופעם אנחנו אומרים שהנסיעה בנתיב השמאלי, ופעם אנחנו אומרים שהסטת המבט, סופי השבוע, ואנחנו שמים על זה דגש. כל פעם אנחנו שמים דגש על משהו אחר. אני אומר לך, אדוני היושב-ראש, מכובדי השר, פעם כשהייתי צעיר ונתקלתי בנושא אחר, של רפואה, ואמרו לי שההשתלות נעשות בתחילת שבוע בחוץ לארץ, שאלתי: למה זה בתחילת השבוע? הסבירו לי בקצרה שבסוף השבוע בכל המדינות בעולם יש הרבה הרוגים – יש חופש, אנשים נוסעים בשכרות, ואז זה הזמן שיש הרבה השתלות, לצערנו. אמרתי: טוב, מה זה, חוץ לארץ? ברוך השם, בארץ הקודש שלנו זה רחוק מזה, זה לא כאן. היה לי קשה להכיל את זה בתור צעיר, את הדבר הזה. והינה, לצערנו אנחנו רואים שסופי שבוע נהפכו לימים הכי קשים בתאונות דרכים, עם מספר התאונות הכי גדול. אבל בסופו של דבר, מה בכל אופן? אין ספק, מה שאני מזהה ומה שאני חושב – ואני חושב שזה גם נאמר בדברים שלך, אדוני היושב-ראש, וגם של מכובדי השר: קודם כול, לראות את עצמנו בתוך העניין. אנחנו לפעמים מסתכלים ומצטערים – אבל אתה לא רואה שזה ממש נוגע אליך. גם אם אתה מזהה שיש תרופה ואתה לא לוקח את התרופה ואתה לא רואה שזה שייך אליך, ואתה אומר: אצל האחר – אתה מצטער. ובעליות ובירידות שיש לכל אחד – וככה זה אצל כולם – להכשיר את זה ברמה שאנחנו רואים שכל הגורמים הם נכונים, ואת כולם נאמוד באותה מידה, דהיינו, צריך שכל הפעילות הזאת תהיה ברמה ובמתח הזה של מה שהגורם – לא פעם לסחוב את זה לקצה, אלא הכול; זה צריך להיות משהו מתכלל, איזו תוכנית לאומית כללית, אבל גם גורם אחד שעושה את זה. זה כולל הרשויות, כולל המשטרה, כולל משרד התחבורה, שכולם עם סמכות, עם תקציבים. הרי אין ספק שמבחינה כלכלית אף אחד לא יכול להגיד – הרי אנחנו לא מדברים על הנזק הכלכלי ביחד. אין דבר – הגורם הכלכלי, הכספי, התקציבי, לא צריך להיות מעכב בדבר הזה. לכן, יכול להיות שאם ניקח את כל הדברים יחד, ולא נוריד את המתח – בזה אני מסיים – לא נוריד את המתח משום דבר, נשאיר תמיד, שכל הגורמים הם נכונים בכל עת ובכל שעה, ומי שגורם, שבכול יטפל בבת אחת, באותם תקציבים, לאותה מטרה, אולי, אם ירצה השם, אנחנו באמת נזכה שנפחית ואולי נמגר את תאונות הדרכים. תודה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> מי ייתן. תודה לחבר הכנסת אורי מקלב. חברת הכנסת היבה יזבק, בבקשה, גברתי. אחריה – חבר הכנסת בועז טופורובסקי. בבקשה, גברתי. << דובר >> היבה יזבק (הרשימה המשותפת): << דובר >> תודה, כבוד היושב-ראש. חברות וחברי הכנסת, כ-4,000 בני אדם נהרגו בתאונות הדרכים בעשור האחרון, ובשנה הנוכחית ועד יום זה, עד רגע זה – כ-300 איש נהרגו בתאונות דרכים, מתוכם כ-90 אזרחים ערבים. תאונות הדרכים הן לא גזרה מהשמיים. הן לא נובעות רק מטעויות אנוש, אלא גם ממדיניות והחלטות פוליטיות. הן משקפות את נכונותן של הממשלה ושל הרשויות להשקיע בבטיחות ובאיכות החיים של הפרט והאזרח. לילדים של כולנו מגיע ביטחון, ומגיע להם לחיות חיים מוגנים, אך המציאות היא אחרת, וכואבת, היא מאוד כואבת: כ-60 ילדים נהרגו בתאונות דרכים מתחילת השנה. 60. ושימו לב לנתון הבא: מתוך 60 הילדים האלה שנהרגו בתאונות דרכים בשנה האחרונה, כ-47% הם ילדים מהחברה הערבית, בעוד שחלקם היחסי של הילדים הערבים בכלל הילדים במדינה הוא כ-25% בלבד. ישנה אפליה ברורה וארוכת שנים בכל מה שנוגע לעיסוק בבטיחות בדרכים בקרב החברה הערבית – ולא, זה לא רק עניין של נהיגה זהירה, זה לא רק עניין של מודעות, זה לא רק עניין של חינוך, אלא זה גם עניין של הזנחה קשה, הזנחה מתמשכת של שנים רבות: הזנחת תשתיות, הזנחת פיתוח של היישובים הערביים. זה גם עניין של הזנחה מתמשכת של החינוך – החינוך לבטיחות בדרכים והנגשת מסרים אלה לחברה הערבית – אבל זה לא נגמר שם: אחת הבעיות הכי גדולות היא שלילדים שלנו אין איפה לשחק. אין מסגרות פנאי, אין שטחים ירוקים, אז אין גני שעשועים. לכן הרבה פעמים הם נמצאים בסביבת הכביש, לצערנו. הם משחקים בכבישים, וכך נוצרת הסכנה לחייהם. לא נותנים ליישובים הערביים להתפתח, ולכן הם הפכו לסכנת נפשות לכל הולך רגל, בכבישים הצרים והפקוקים. רק לאחרונה השתתפתי בתהלוכה לזכרו של הילד ח'אלד, נער בן 14 שנהרג בתאונת דרכים קטלנית בכביש מס' 8544, והגשתי גם שאילתה לשר בעניין – עוד לא קיבלתי תשובה – הסמוך לדיר אל-אסד. האמת, הדמעות של אימו והמילים של אחותו חקוקות לי בלב מאוד עמוק. סבל גדול, אסון גדול, שבאמת אפשר היה למנוע – חמישה הרוגים נהרגו באותו כביש, והמועצה המקומית, כמו גם התושבים, היו להם בקשות חוזרות ומתמשכות בעניין, אבל לא היה שום מענה. ברור לי שאלה מסוג התאונות שאפשר היה למנוע אם רק היו פועלים לוודא שמדובר בכביש בטיחותי, אבל זה לא נעשה, וזה חוזר על עצמו ביישובים רבים, בכבישים בין-עירוניים או פנימיים. ביום הבטיחות בדרכים אני לא רוצה לדבר רק על המצב הקיים אלא על הפתרונות הברורים שקיימים וצריך לפעול כדי לבצע אותם. וכל אלה, האמת, הם פתרונות שנמצאים לנו מול העיניים, רק צריך ליישם ולבצע. ואכן, אנחנו חייבים לפעול בצורה הוליסטית, כך שאי-אפשר לטפל בהיבט אחד של התופעה ולהתעלם מהיתר. צריכים לתכנן ולטפח תשתיות תחבורה בטוחות ומספקות גם לחברה הערבית, וזה בדוק. כשיש תשתית בטוחה, זה מקדם גם בטיחות בדרכים. זה בדוק. חייבים לספק תחבורה ציבורית נאותה שתענה על הצרכים של כלל האזרחים, גם של האזרחים הערבים. לפי הדוח של מבקר המדינה, 44% מכלל התושבים שאינם מקבלים שירותי תחבורה ציבורית הם מהחברה הערבית – זה נתון שנכון לשנת 2019. ועוד יותר – אין לנו אפילו תחנת רכבת אחת ביישוב ערבי, וכמובן כמעט לא קיימות תחנות מרכזיות. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> נא לסיים. << דובר_המשך >> היבה יזבק (הרשימה המשותפת): << דובר_המשך >> בנוסף, חייבת להיות תוכנית מסודרת להעלאת המודעות לסכנה שבתאונות הדרכים ולחינוך מגיל צעיר לזהירות בדרכים, הן של הילדים והן של בני הנוער, וצריך לספק כלים ומערכי שיעור למורים ולמחנכים. חשוב מאוד להגיד בסוף: כשמשקיעים אז רואים תוצאות; כשמשקיעים אז יש השפעה. כשהשקענו – כשהשקיעו ב-2018, אז הייתה ירידה משמעותית באחוז הנהרגים בתאונות דרכים. זה דורש תכנון, זה דורש תקצוב. אני באמת שואלת ותוהה: ב-2018 הייתה ירידה של כ-18% במספר ההרוגים; ב-2019 יש לנו עלייה חוזרת של כ-15% במספר ההרוגים בחברה הערבית, אז חזרנו לנקודת האפס. והשאלה הנשאלת היא: האם ההתמקדות בחברה הערבית כקבוצת סיכון עדיין קיימת? האם זה עדיין קיים על האג'נדה? תודה רבה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה לחברת הכנסת היבה יזבק. חבר הכנסת בועז טופורובסקי, בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת יבגני סובה. << דובר >> בועז טופורובסקי (כחול לבן): << דובר >> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חבריי חברי הכנסת, תארו לעצמכם שהייתי יוצא מהבית בבוקר לרחוב, מוציא אקדח ויורה לכל עבר – בלי לכוון, בלי רצון לפגוע באף אחד; פשוט יורה לכל עבר. היו עוצרים אותי, היו מחרימים את האקדח, הייתי יושב בכלא, היה על זה בלגן. היום, כל יום, כל בוקר, מאות אלפי אנשים יוצאים החוצה וכאילו יש להם אקדח ביד, יורים לכל עבר: הם מסתכלים בטלפון תוך כדי נסיעה ויכולים לפגוע בכל אחד שהם לא שמים לב אליו; הם מעבירים תחנה ברדיו; שותים קפה; בערב, כשהם חוזרים מהעבודה, הם מנקרים, ולפעמים סוטים מהנתיב ופוגעים באנשים. זה בדיוק אותו הדבר, רק שלא מתייחסים לזה אותו דבר. לפני קצת יותר משבועיים היה סוף שבוע שנהרגו תשעה אנשים בכבישים בסוף שבוע אחד. היה כאן דיון חירום, הצעה לסדר-היום. התוצאה של ההצעה לסדר-היום: אמרו שבעוד שבועיים יהיה כאן יום בטיחות בדרכים; נדבר על זה בוועדת הכספים. היום זה יום הבטיחות בדרכים, הייתה ישיבת ועדת כספים ולא דיברו על זה. למה? כי אתמול אמרו לי שיש משהו יותר דחוף, איזה דיון על מכסים או משהו כזה, שבטוח שהוא חשוב, אבל הוא בטח לא יותר דחוף. בסוף השבוע האחרון חמישה אנשים מתחת לגיל 30 מתו בדרכים. ילד אחד היה בן 12. אם זה היה קורה כתוצאה מטיל מעזה, ממחבל שחודר מהשטחים או מכל דבר אחר, כל המדינה הייתה על הרגליים; מאות מיליונים היו מוּצאים; חיילים היו מחרפים את נפשם בשביל למצוא את הפושעים, את המחבלים, את הטרוריסטים, וכולנו היינו מדברים רק על זה. אבל על ההרוגים בתאונות הדרכים אף אחד לא מדבר. עושים פה ושם כותרת, יש כאן דיון, אבל אף אחד לא עושה משהו בשביל להציל את האנשים האלה. למה? כי חושבים שזו גזרה משמיים, גזרת גורל – אני לא יודע מה הסיבה. אבל אף אחד לא מטפל בזה כמו שצריך. אין את המנהיגות שתתייחס לזה כמו שצריך. אתם רוצים לדבר קצת מספרים? היום פקידי האוצר, על כל איזה בזבוז של מיליון שקל פה ושם, הופכים עולמות, עושים גזרות. כל שנה המשק מפסיד מעל 15 מיליארד שקל כתוצאה מההרוגים והפצעים בתאונות הדרכים. איפה פקידי האוצר נלחמים על זה? רוצים עוד מספרים? ישראל במקום האחרון, במקום האחרון בירידה באחוזים של הנפגעים בתאונות דרכים מכל מדינות ה-OECD. אנחנו כן במקום ראשון במשהו – אנחנו במקום ראשון בשיעור ההרוגים שהם ילדים בתאונות הדרכים. איפה כל הצעקה על ילדים שמתים סתם, לחינם, וחייהם נהרסים וחיי המשפחה נהרסים? שלא תבינו לא נכון – יש הרבה מאוד יוזמות מקומיות, יש רצון טוב של משרד התחבורה, של הרלב"ד. יש הרבה רצון טוב, אבל איפשהו חסרה מנהיגות. והשר, אני לא בא אליך בטענות, אתה רק עכשיו נכנסת לתפקיד. אני חושב שדווקא יש פוטנציאל לשינוי. אז עד כאן התלונות. מה עושים? בואו נראה מה עושים. אם אנחנו סוף-סוף נתייחס לזה כאל מלחמה, כמו שמתייחסים למצב שבו נהרגים 300 איש מתחילת השנה, 34,000 מקום המדינה – יותר מכל מלחמות ישראל – אז נכריז על מצב חירום לאומי, כמו שעושים במלחמה. נקבע תוכנית לאומית עם יעדים ומדדים שמי שלא יעמוד בה יעוף הביתה, או אפילו ייכנס לכלא; נחליט על מקום אחד שמתכלל את הכול. כמו שאם צריך להילחם יש לנו צבא שנלחם, אז במלחמה הזאת יכול להיות שמשרד התחבורה יתכלל את הכול, ואז לא נקווה שהבחור ממשרד המשפטים, שהבחורה ממשרד האוצר, שכל אחד מכל משרד אולי יואיל בטובו לבוא לפגישה, וככה שום דבר לא מתקיים, כולל תוכניות שאושרו; נחפש את הגורם המרכזי שמביא לתאונות הדרכים – ויש גורם מרכזי אחד שמביא ל-94% מתאונות הדרכים. קוראים לו "הגורם האנושי". הגורם האנושי הוא שגורם לרוב תאונות הדרכים, ואנחנו יכולים לטפל בו. ולאותם פקידי האוצר, נגיד להם שטיפול בגורם האנושי יביא לחיסכון של מיליארדים. 15 מיליארד שקל מתבזבזים כל שנה. בואו נטפל בזה. אז בואו נחשוב על חזון שיכול לבטל את הגורם האנושי, והחזון הזה קיים – זה נקרא "רכבים אוטונומיים". תארו לכם שעד 2030 מדינת ישראל תהיה "מדינה אוטונומית" – כל אזרח שרוצה יוכל לנסוע ברכב אוטונומי: לא הוא נוהג, המחשב נוהג, הרכב נוהג; הוא לא עושה טעויות אנוש, אין גורם אנושי שעושה תאונות. זה קורה כבר עכשיו – יש כאן בירושלים רכב כזה, ואני נסעתי ברכב כזה בתל אביב. זאת אומרת, אפשר לגרום לזה לקרות עד 2030. ושלא נגיד שעד 2030 אנשים ימותו סתם. בואו נראה מה אפשר לעשות עד 2030. קודם כול, אפשר לשפר את התשתיות כבר עכשיו. כל כבישי הדמים, כל צומת שבו נהרגים אנשים בגלל שאין רמזור – עכשיו אנחנו מטפלים בזה; בכביש 90 – עכשיו אנחנו לא ניתן שיהיו רק שני נתיבים; מערכות התרעה – אין סיבה שכל רכב במדינת ישראל שבא לעשות טסט לא תותקן בו מערכת התרעה מסטייה מנתיב או מפגיעה ברכב מלפנים, איך שהוא בא לעשות את הטסט, במימון המדינה; רכב חדש – שתהיה שם מערכת בטיחות אקטיבית, שלא רק תתריע אלא תמנע את הסטייה מנתיב ותעצור את הרכב. אנחנו עושים את זה בהשקעה של מיליארדים בודדים ואנחנו חוסכים הרבה יותר כסף, וכבר בשנה הבאה יהיו לנו 50% פחות הרוגים בתאונות הדרכים, וגם הרבה פחות פצועים. אם היינו עושים את זה לפני חצי שנה, זה היה מציל את משפחת דודינסקי ורוזנברג מהסטייה בכביש 6, את האימא, את הילדה ואת התינוק; זה היה מציל את האחיות מעול מאשקלון מהפגיעה של הרכב; זה היה מציל את נחשון גרוס, שנהרג עכשיו בכביש 90; זה היה מציל את איתי מרגי בן השמונה מהפגיעה של הנהג המסומם הזה ביום הכיפורים. אנחנו במלחמה. בואו ננצח בה כמו שמדינת ישראל יודעת לנצח במלחמות. תודה. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> תודה. חבר הכנסת יבגני סובה. << דובר >> יבגני סובה (ישראל ביתנו): << דובר >> אדוני היושב-ראש, שר התחבורה, חבריי חברי הכנסת, תרשו לי להתחיל את דבריי בציטוט: "עברתי מספיק חוויות מזעזעות בחיי, נאלצתי לנטוש שני מטוסים, השתתפתי באירועים קשים, כך שהטיסה במעבורת החלל לא מפחידה אותי. יותר מפחיד אותי לנהוג בכביש גהה". את הדברים הללו אמר האסטרונאוט הישראלי הראשון אלוף-משנה אילן רמון, זיכרונו לברכה. הוא אמר את זה לעיתון מעריב ממש ימים ספורים לפני שהוא התחיל את המסע שלו לחלל, כשהיה באימונים בנאס"א. אני חייב להגיד שהמשפט הזה נצרב בזיכרוני. אני זוכר את זה כאילו זה קרה אתמול – לפני 15 שנה – וכל פעם שאני שומע על תאונות אני נזכר במשפט הזה. באמת מפחיד לנסוע בכביש גהה; לא רק בכביש גהה – בכלל בכבישי ישראל. אם בן אדם כמו אילן רמון, שאין ספק שהיה גיבור ישראל, ביצע דברים גדולים ומסוכנים, חשש מנהיגה בכביש בישראל, מה אמור להרגיש האזרח הפשוט, בן אדם שכל יום עולה לאוטו ונוסע בכבישי ישראל? << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> שיגעה אותי, מה אני אעשה. << דובר_המשך >> יבגני סובה (ישראל ביתנו): << דובר_המשך >> מי שיגע? << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> לא, אתה יכול להמשיך. << דובר_המשך >> יבגני סובה (ישראל ביתנו): << דובר_המשך >> חשבתי שהנהיגה שיגעה אותך. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> שיגעה אותי עם העניבה, אז הלכתי והזמנתי עניבה. << דובר_המשך >> יבגני סובה (ישראל ביתנו): << דובר_המשך >> כבר חשבתי שיש פה איזה התקדמות במשא ומתן, אם דוד ביטן בא עם עניבה. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> יש, יש. << דובר_המשך >> יבגני סובה (ישראל ביתנו): << דובר_המשך >> תראו, מה שאני רוצה להגיד זה שאם אילן רמון, זיכרונו לברכה, חשש מנהיגה בכבישי ישראל, אז מה אמור לחשוב האזרח הממוצע, שלא ישב בקוקפיט בשמי עיראק בתקופה של הפצצת הכור בעיראק? אני מציע שכל אחד מאיתנו ישאל את עצמו אם באמת מסוכן לנסוע בכבישי ישראל. תחשבו. שאלה פשוטה: האם זה באמת מסוכן? לצערי, התשובה היא כן. מדי שנה, כתוצאה מתאונות הדרכים, נהרגים בישראל 300 איש. רק לסבר את האוזן, בשנת 2017 נהרגו בכבישי ישראל 364 אנשים. מקום המדינה ב-1948 נהרגו – שימו לב – 34,000 איש. זה יותר מאשר במלחמות ישראל. אנחנו כנראה לא קולטים את המספר הזה. פה אני חייב להסכים עם חבר הכנסת בועז טופורובסקי: אנחנו באמת במלחמה. זו מלחמה אמיתית, וצריך להתייחס לזה כאל מלחמה. אני חושב שזה נושא שכולנו חייבים לתרום את חלקנו באחריות, והיא האחריות של כולנו. אין לאף אחד פריבילגיה להוריד מעליו את האחריות מאחת המלחמות הקשות, הכואבות והחשובות שצריך להילחם בהן. אני יודע שאולי זה נשמע כמו מילים ריקות – ואני באמת אגיד את זה – אני רוצה שכל אחד יחשוב איך אנחנו מתנהגים בכבישים. ההתנהגות שלנו בכבישים היא כמו בקרב: לא מוותרים, חותכים, יש כאלה שבכלל לא מאותתים, לא רוצים להפסיד חצי שנייה; אתה רואה קצת מרחק – אתה נכנס בין הנתיבים, כאילו אין מחר. פשוט טירוף – זו המילה, קשה לי לתאר את זה. אף אחד לא יכול לתת תשובה למה זה קורה. למה אנחנו מתנהגים כך בכבישים? אדם באמת יכול להיות נורמטיבי כל החיים, ויום אחד משהו עצבן אותו – והוא מתחיל להתעצבן על הכביש. לצערי, קורות גם תאונות. אני רוצה להגיד עוד משהו: אולי בגלל המנטליות. אני לא יודע, באמת, בן אדם מפחד לצאת פראייר; אם חתכו אותך, עקפו אותך, אתה צריך להחזיר. לא, לא תמיד צריך להחזיר, אפשר גם לוותר; אפשר גם להמשיך לנהוג כמו שאתה יודע לנהוג, כי יש לך משפחה בבית, כי יש לך ילדים שמחכים לך בבית. אז אני קורא פה לאזרחי ישראל: באמת, תגלו סבלנות ואחריות בכבישי ישראל. לא תמיד צריך להחזיר בכביש. אנחנו מדברים הרבה על החינוך, על השינוי שצריך לבוא. אני רוצה להגיד לכם שהשינוי, אם הוא יבוא, הוא צריך לבוא רק מעצמנו, מהחינוך. ילד שמדי יום רואה איך אבא שלו או אימא שלו נוהגים בכבישי ישראל, ילמד איך צריך לנהוג. אם הוא יראה את אימא ואבא עצבניים, שהם לא שמים לב אם הילד חגור או לא חגור – כמה פעמים אתם שמתם לב, כשאתם נוסעים ונוהגים, וראיתם חבורה של ילדים במושב האחורי שלא חגורים בכלל? נכון שבא לכם לפתוח חלון ולצעוק לא את המילים הכי יפות, ולהגיד "מה אתם עושים?" תסתכלו על הילדים האלה. הרי אם חס וחלילה תהיה תאונה, היא רק תוסיף עוד כמה שמות לרשימה הזאת. מה שאני רוצה להגיד הוא שאנחנו במלחמה, ובמלחמה צריך להתנהג בהתאם. חינוך זה דבר חשוב. בנוסף לחינוך, נושא מאוד חשוב במלחמה נגד התאונות הוא כמובן האכיפה. יש להגביר את הנוכחות המשטרתית בכבישי ישראל. זה ידוע שאכיפה משפיעה על תרבות הנהיגה. היא מרתיעה. היום במסגרת יום העיון ישבנו בבוקר, ושמעתי את נציג המשטרה, שאמר שיש לנו בסך הכול 300 ניידות בישראל. אדוני היושב-ראש, את המספר הזה שמעתי לפני 20 שנה – שיש לנו 300 ניידות. כמה היינו לפני 20 שנה? 6.5 מיליונים. היום אנחנו 9 מיליונים, ועדיין מספר הניידות בכבישי ישראל הוא 300. אז כאילו משהו לא תקין. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> לא. פלוס ניידות סמויות. << דובר_המשך >> יבגני סובה (ישראל ביתנו): << דובר_המשך >> בסדר. אני מדבר על הניידות שצריכות להרתיע. איך אומרים? אתה צריך להוציא את הניידות האלה לכביש. אני חושב שכל אחד ישאל את עצמו אם זה מספיק. תעשו חישוב לבד. בנוסף, בדיון הזה שמענו על המאמצים של הרשות לבטיחות בדרכים, ושמענו גם את הנציגים של הרשות, שרוצים להוריד את מספר ההרוגים ב-50%. אני חושב שהנושא הזה הוא באמת אחד הנושאים החשובים, ובהחלט צריכה להיות פה אחריות משותפת של כולנו. זה לא קשור לימין או לשמאל, לקואליציה או לאופוזיציה. הנפגעים מהמלחמה הזאת הם כולנו, ללא הבדלי גזע, דת, מין, צבע עור וכו'. לכן אני קורא לכולנו באמת להירתם למלחמה הזאת. אני באמת מקווה שבעזרת החינוך, בעזרת האכיפה ובעזרת המודעות אנחנו ננצח במלחמה הזאת. תודה רבה לכם. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> תודה. חבר הכנסת משה אבוטבול. << דובר >> משה אבוטבול (ש"ס): << דובר >> אדוני היושב-ראש, כבוד השר היקר, כנסת נכבדה, כולנו נמצאים ביום מאוד מאוד חשוב, היום הלאומי לזהירות בדרכים, דבר שבעצם הוא בחיינו, בנפשנו ובגופנו. בתורה נאמר "ונשמרתם מאד לנפשתיכם" – מאוד, כלומר יש פה צו מיוחד להישמר ולהיזהר ולעשות את המקסימום בדברים האלה. לכן, באמת, בראשית דבריי אני רוצה כמובן להודות גם למשרד התחבורה, לשר העומד בראשו ולכל הצוות שלו, לרלב"ד ולכל הגופים שנמצאים. במשך שנים רבות, כראש עיריית בית שמש, עבדנו איתם גם בסדנאות לתלמידים וגם בפיתוחים של כל מיני תוכניות לימוד בתוך בתי הספר – דבר שמאוד מאוד הועיל בנושא הזה. אבל מובן שמעבר לסדנאות החינוכיות יש גם את נושא העשייה היום-יומית, עבודה מאומצת בסלילת כבישים לאורך ולרוחב כל מדינת ישראל. דברים כאלה יכולים למנוע. הרחבת כביש – אני זוכר אצלנו את כביש הדמים, כביש 38, שלקח שנים עד שהצלחנו להשיג תקצוב לנושא הזה, אבל במשמרת שלי הצלחנו להוציא מיליארד שקל, וברוך השם הכביש שהיה כביש דמים היום מוביל לעיר הגדולה בית שמש ומוכיח כמה באמת הייתה חשובה וכדאית אותה השקעה של המדינה בנושא הזה. כך גם כביש 10 ודברים אחרים שנעשו. כחלק מהדברים, צריכים גם לעודד רבות את נושא התחבורה הציבורית. אני בטוח שכל מחקר יוכיח שככל שישתמשו יותר בתחבורה הציבורית נראה פחות תאונות דרכים עם הרכבים הפרטיים, לכן חשוב מאוד מאוד להתאמץ בנושא הזה, לתת מענה. אני פונה דווקא לשר, שמוצף בהרבה בקשות מכל מיני מקומות בארץ, ואף אחד אינו בן יחיד, אבל כל אחד מרגיש בן יחיד וכולם מבינים את הצורך בכל דבר. גם אם צריכים קו לירושלים מהר יונה או מבית שמש לכל מקום אחר – כל דבר הוא חשוב לאותם אנשים. דבר אחרון שהייתי רוצה דווקא להוסיף: חברים, ניסינו את כל האפשרויות. הושקעו מיליונים רבים במשך השנים. עשרות שנים הושקעו מיליונים רבים במלחמה בתאונות הדרכים. אני רוצה להציע דווקא דבר שאולי לא חשבו עליו, מחוץ לקופסה. אולי זה יישמע משעשע, אולי זה יישמע כזה חדשני, אבל באתי משדה החינוך, ואני יודע שיש "סור מרע ועשה טוב". כולם מכירים כבר מלפני 35 שנה את המדבקות. שיטת הניקוד עובדת, מי שזוכר את זה. על כל דבר שעושים: אתה משתמש בטלפון – יש לך נקודות; אתה נוסע בלי חגורה – יש נקודות, מעבר לקנס. אחרי שניסינו את כל הדברים, בואו וננסה את הכיוון החיובי ביותר. אדוני השר, אני אומר לך שאתם מקצים מיליונים רבים לנושא הזה של תאונות הדרכים. אנא, תחשוב על זה – לא חייבים עכשיו תשובה – לקחת כמה מיליונים, 4-3 מיליונים, לקנות בהם 20 מכוניות חדשות ולהגריל את זה בין כל תושב ותושב שלא קיבלו שום דוח במהלך השנה. אני אומר לך, דברים מהסוג הזה – כמו שהביטוחים באים ועושים שמי שלא עשה תאונה מורידים לו את מחיר הפרמיה, בוא וננסה לחשוב גם על כיוונים חיוביים: לתמרץ, לעודד, להביא כל מיני מבצעים לאותם אנשים שבעצם שנה שלמה לא קיבלו לא נקודות, לא קנסות ולא דברים מהסוג הזה. אולי גם את זה ננסה? הרי מדובר פה בהצלת חיים, אז מה אכפת לנו? כשאדם נמצא גוסס במיטה, לא עלינו, בבית החולים, מנסים את כל התרופות. פתאום יבוא איזה מישהו שיאמר: תשמע, יש לי עוד תרופה – אומרים לו: בוא, בוא, נשמע אותך. אולי התרופה הזאת תעזור בסוף. אולי נחשוב על כיוון חיובי, לעודד במבצעים, בדברים מהסוג הזה, את אותם תושבי מדינת ישראל שבמשך שנה לא קיבלו שום קנס. אולי גם מפה תבוא הישועה. "ונשמרתם לנפשתיכם מאד". תודה רבה. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> תודה. חבר הכנסת יאיר גולן. << דובר >> יאיר גולן (המחנה הדמוקרטי): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אורחים יקרים, מי שעוד נותר, אין בכוונתי להשתלח באף אחד במסגרת דבריי או לעורר כעס, אלא לדון בנושא הקשה הזה של תאונות דרכים מתוך גישה אחראית, מאוזנת, ממלכתית ואנושית, כי הנושא הזה הוא באמת אנושי, והוא בנפשנו. בשנת 2018 נהרגו בפיגועי טרור 14 אנשים. כל אחד ואחד מהם הוא עולם ומלואו ואבדה קשה ביותר למשפחתו, למכריו ולמדינת ישראל, ובכל זאת – 14 אנשים בלבד. זה לא קרה במקרה; בשנה הזאת, ב-2018, סוכלו 480 פיגועי טרור במסגרת מאמץ מרוכז, עיקש, מקצועי, של כוחות הביטחון, מאמץ כנגד איום שהוא לא בשליטתנו, כנגד אויב. בשנה הזאת, 2018, שהייתה שנה מוצלחת יחסית בלחימה בתאונות הדרכים, טובה יותר משלוש השנים שקדמו לה, שימו לב למספרים: "רק" 12,557 תאונות עם נפגעים; 316 הרוגים ב-286 תאונות קטלניות. בואו ננסה לדמיין את פניהם, את בני משפחותיהם. מספר אדיר. 2,166 פצועים קשה – בואו ננסה לדמיין אותם, את בני משפחותיהם, את הסבל המתמשך. 20,537 פצועים קל ו-22,684 נהגים שהיו מעורבים בתאונות השונות. מספר ההרוגים בתאונות ל-100,000 איש – מדד מקובל בעולם, מדד השוואתי – עומד בישראל על 3.6 – דרך אגב, שיפור ניכר במשך העשור האחרון, מ-4.6 ב-2008. למרות השיפור, אלה נתונים מזעזעים, ולמרות השיפור – ואני יודע שישראל נמצאת בשורה אחת עם מדינות מתקדמות כגרמניה ויפן – למרות השיפור, יש גם טובים מאיתנו. נביט על מדינות כאנגליה, שבדיה, שווייצריה, ונאמר לעצמנו: יש נושאים שבהם אנחנו יודעים להוביל עולמית; גם בנושא של תאונות דרכים והלחימה בהן אנחנו צריכים להוביל את העולם. אל לנו להסס לנקוט צעדים נחרצים שיש בכוחם להביא לשיפור נוסף – ואני ער למאמץ העיקש שמבוצע. נהוג לומר שמספר הנפגעים מושפע מהתשתית, מאיכות כלי הרכב ואביזרי הבטיחות המותקנים בהם, מכמות הנסועה, רמת האכיפה בדרכים ותרבות הנהיגה השגורה. אני מניח שבשני הנושאים הראשונים מתבצעת עבודה רצינית ומקצועית. התשתית במדינת ישראל מתפתחת ומשתפרת; כלי הרכב – זה לא בשליטתנו, אנחנו תורמים לכך – משתפרים ומשתכללים. אבל עד שנגיע לארץ המובטחת – וספק אם נגיע לארץ המובטחת בנושאים האלה – בואו נטפל בשלושת הנושאים האחרים: בואו נטפל בהורדת כמות הנסועה, גם אם זה דורש תקנות דרקוניות; בואו נטפל ברמת האכיפה בדרכים, גם אם זה דורש השקעה נוספת – ועיניי לא טחו מראות שיש הרבה מאוד דרישות גם מגופים אחרים, אבל זה בנפשנו; ובואו נטפל בתרבות הנהיגה באופן אמיתי, עמוק, נחרץ, כדי שאכן נייצר כאן תרבות נהיגה אחרת, וניתן למקד את העשייה הזאת באוכלוסיות שבהן אנחנו יודעים שיש היקף תאונות גדול יותר בהשוואה לאוכלוסיות אחרות. למיטב הבנתי, מיקוד העשייה, נחרצות בעשייה והתמדה בעשייה, יש בכוחן להביא למצב שפעם בצה"ל היינו קוראים לו "לגעת באפס". זה האתגר של מדינת ישראל – לגעת באפס בתאונות הדרכים, ואני מקווה שהיום הזה גם הוא מהווה תרומה צנועה למאמץ העיקש בתחום החשוב הזה. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> תודה. חברת הכנסת רויטל סויד, עשר דקות. << דובר >> רויטל סויד (העבודה-גשר): << דובר >> אדוני היושב-ראש, השר, חבריי חברי הכנסת, אז לפני המילים הגדולות על המדינה, על אחריותה לבטיחות בדרכים ועל חוסר היכולת, אולי, לממש את האחריות הזאת באופן מיטבי כשכבר שנה כמעט אין ממשלה קבועה, בואו לא נתחמק מאחריות אישית ונדבר קודם כול עלינו, על כל אחד ואחת מאיתנו. אמר רק אתמול בוועידת ישראל לבטיחות בדרכים שר התחבורה בצלאל סמוטריץ, בחצי צחוק חצי רצינות, בצלאל, שמאז שהתמנה לשר התחבורה הפסיק לסמס תוך כדי נהיגה, פשוט כי יש לו עכשיו נהג – ואמרת את זה באמת ביושר, אני חייבת לציין. אבל מה נגיד אנחנו, אזובי הקיר? בואו נסתכל קודם כול על עצמנו ונשאל: איך זה, למרות שהמכוניות היום בטוחות מאי פעם, וגם מצב התשתיות – למרות שיש עוד המון מה לשפר – בהרבה מבעבר, איך זה בכל זאת שכמות התאונות לא פחתה באופן משמעותי? איך זה שבשנה האחרונה מספר ההרוגים בתאונות, אחרי כמה שנים של ירידה, שב ועלה? אז ברור, וחייבים להבין, שזה הגורם האנושי, ולפני שנבוא בתלונות לאחרים, בואו ניטול קורה מבין עינינו. מי מאיתנו לא סימס מעולם תוך כדי נהיגה – אה, אדוני היושב-ראש? מעטים. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> מה, אני אתווכח? << דובר_המשך >> רויטל סויד (העבודה-גשר): << דובר_המשך >> ומי לא נסע מעולם מעל המהירות המותרת? גם מעטים. ומי תמיד מקפיד על חבישת קסדה בעת רכיבה על אופניים? ומי, תוך כדי דהירה על קורקינט חשמלי או אופניים מאותו סוג, מקפיד קודם כול לשמור על זכויות המשתמשים האחרים במרחב, והולכי רגל בראשם? מי מקפיד להימנע מאחד המנהגים היותר-מאוסים שנהוגים במקומותינו, וזה כמובן לצפור לנהג שלפנינו עוד לפני שהרמזור בכלל הספיק להתחלף לירוק? ומי מצליח לעמוד איתן בפני ההפצרות של ילד בן 16 שאנחנו מסרבים לתת לו בידיים את כלי המשחית שקרוי אופנוע? ואני חייבת פה התוודות אישית – וסליחה לכל האופנוענים: גם אני לא הצלחתי להניא את בני מכך, ולמזלי הרב, רק לאחרונה, אחרי הרבה מאוד חרדות והרבה מאוד שיחות, הוא נפרד סוף-סוף מהכלי הזה. אז בואו, כל אחד מאיתנו, באמת נקפיד על תרבות הנהיגה, על הדרך הפרטית, ניגמל פשוט מהטלפון הנייד כשהראש שלנו מאחורי ההגה ונעלה את רמת הבטיחות. אז כוונות יש בשפע, ואנחנו לא רוצים להיפגע, אבל העובדה היא – והיא עובדה עצובה – שאין מספיק ביטוי לכך בפועל. בואו נדבר רגע על הנתונים נכון לבוקר הזה. אז מספר ההרוגים בישראל בתאונות דרכים מקום המדינה הוא 34,037, ומתוכם 5,131 ילדים ובני נוער, והמספר הזה הוא גבוה ביותר מ-10,000 ממספר חללי מערכות ישראל מאז 1873. אלה מספרים מטורפים. ואם אנחנו נסתכל רק היום על הכותרת של גלובס אנחנו נראה ששבעה פצועים הגיעו אתמול לחדר המיון מתאונות קורקינט. זה פרויקט חדש שהם עושים – כל יום את מספר הפצועים שהגיעו באותו יום מקורקינט או מאופניים חשמליים. ואנחנו כמובן מבינים שזה רק הולך ומחמיר. כמו שציינו אתמול בדיון המיוחד שנערך ביוזמתי וביוזמת עוד כמה חברים בוועדת הכספים, עלינו להשקיע בראש ובראשונה בשדרוג של מערך ושירותי התחבורה הציבורית בישראל. השר בצלאל סמוטריץ', אתה יודע שיותר תחבורה ציבורית שתשפר בוודאי תפחית מתאונות הדרכים. אבל יש גם עוד נקודה, והיא מאוד משמעותית. בסדרת כתבות של עמליה דואק בחדשות 12, בפרויקט שקוראים לו "לא זזים", עולה ששכונות שלמות נבנות היום כאשר אין מספיק תשתית הולמת לתחבורה של תושבי אותה שכונה. הדבר הזה כמובן יוצר פקקים מטורפים, אנשים יותר עצבניים, אין להם את היכולת לעמוד בפקקים, ואנחנו יודעים מה קורה כשאנשים עצבניים: כשאדם עצבני הוא ממהר, וכשהוא ממהר הוא לא שם לב, וזה גורם לתאונות. אז השקעה בפיתוח תחבורה ציבורית היא מחויבת כדי להתמודד עם תאונות הדרכים. ולסיום, הכול קשור – הכול קשור והכול נובע מסדרי עדיפויות לקויים מאוד. אז השר, אתה אולי חדש בתפקידך, אבל הבעיה ישנה, לצערנו הרב, ולא נעשה מספיק לפתרונה עד היום. בואו נסתכל קדימה ובואו נראה איך אנחנו עומדים היום בתוכנית הלאומית הרצינית שגיבש הרלב"ד, "50 עד 30" – הפחתה של 50% במספר הנפגעים עד 2030 – ואני קוראת כמובן לממשלה לאמץ את התוכנית הזאת. אז נאמרו פה היום הרבה מאוד מילים יפות. אני חותמת פה את הנואמים במליאה, ועוד מעט ניסע מכאן כל אחד מאיתנו לביתו. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> לא, יש את השר עדיין, את השר. << דובר_המשך >> רויטל סויד (העבודה-גשר): << דובר_המשך >> השר, כמובן, השר הוא – אני מדברת על הנואמים. בחדשות הערב נשמע כנראה, באופן בלתי נמנע, לצערנו הרב, על עוד תאונה, ואולי על עוד נפגעים בגוף או בנפש, חס וחלילה, ואם לא היום אז מחר. ולנו אסור לעבור על זה בשתיקה. תודה. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> רויטל, איזו מילה על בית המשפט, מה? << דובר_המשך >> רויטל סויד (העבודה-גשר): << דובר_המשך >> וכמובן בית המשפט העליון. כמובן. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> אוקיי. טוב, כבוד השר. אני, ברשותך, אאפשר גם מהמקום לשאול כמה שאלות, לח"כים. << דובר >> שר התחבורה והבטיחות בדרכים בצלאל סמוטריץ': << דובר >> טוב. אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, ראשית, תודה – תודה לחברי הכנסת המציעים; תודה לחברי הכנסת שהשתתפו הבוקר בהרכב מכובד בדיון שעשינו באולם ירושלים לציון שבוע הבטיחות בדרכים; תודה לרלב"ד ולמנכ"לית רחלי טבת-ויזל, שנמצאת כאן איתנו לאורך כל היום הזה; תודה, ירדנה, ודרכך בבקשה ליושב-ראש, על שיתוף הפעולה. אני רוצה לפתוח באמת בקריאה נרגשת לאזרחי ישראל: יש מעט מאוד עבירות שעלול להיות בצידן עונש מוות, ועבירות התנועה הן מהסוג הזה, אם נרצה או לא נרצה. יש בתורה פרשה של "רוצח בשגגה". הדוגמה שהתורה נותנת לכאורה פחות רלוונטית לימינו – אדם חוטב עצים והראש של הגרזן משתחרר לו מהידית ופוגע במישהו, לא עלינו ולא עליכם. אמרתי פעם שנהיגה לא זהירה ומי שחלילה פוגע במישהו אחר בתאונת דרכים זה דין "רוצח בשגגה" של ימינו, אז מישהו העיר לי – אני חושב שבצורה נכונה מאוד – שנהיגה לא זהירה זה שוגג שקרוב למזיד, אז לא בטוח אפילו שהוא גולה לעיר מקלט. מי שעולה לרכב – וחבר הכנסת טופורובסקי נתן קודם את הדימוי של אותו אחד ששולף אקדח ויורה לכל עבר – מי שעולה לכלי רכב צריך לדעת שהוא עולה לכלי שיכול לשמש אותו בצורה נהדרת, ועלול להיות, חלילה, כלי משחית – לו, לנוסעים איתו ברכב ולאנשים שנמצאים סביבו במרחב הזה שנקרא דרך. זאת אחריות כבדה. אנחנו רואים בנתונים בתקופה האחרונה, בשנים האחרונות, כשהתשתיות נעשות יותר ויותר סלחניות, שהגורם האנושי – אותו מושג קלישאתי שאנחנו כבר רגילים לדבר עליו – הוא הגורם המרכזי, ובראשו הסחת הדעת, אם זה לטלפון הנייד, או לרדיו, או לכוס הקפה, כמו שתיארת נכון, בועז. זאת אחריות כבדה. עכשיו, הקושי להישמר מזה הוא מכיוון שאנחנו דשים בזה. זה עניין רגיל. אנחנו עולים לכביש כל יום, נוסעים בו הרבה מאוד שעות, נוסעים באותה הדרך. ואתם יודעים מה? כשהכול בסדר, גם בדרך כלל זה נוסע טוב. יש דיון ארוך על שאלת המהירות. למה לא להגביר את המהירות? תשתית הכבישים טובה יותר, כלי הרכב יציבים יותר. הכול טוב ויפה כל עוד הכול עובד כמו שצריך. בשנייה שנכנס לך איזשהו גורם זר שאתה לא צופה אותו מראש – זה יכול להיות בור בכביש, או רכב מולך שסוטה, או אופניים שקופצים, או חתול שקופץ לך פתאום באמצע הכביש – יכולת התגובה במהירות גבוהה הרבה יותר מוגבלת. חס וחלילה, חס וחלילה הנזק, אם מתרחשת תאונה במהירויות – ומדובר עכשיו על נוסחאות יחסיות בטור הנדסי, היחס בין מהירות לעוצמת הפגיעה, וממילא חלילה גם לנזק, בגוף או ברכוש. קחו אחריות. כל מי שמתקרב למרחב הזה שנקרא דרך, לא חשוב אם הוא נהג או רוכב אופנוע או אופניים או הולך רגל – אתה נכנס למרחב הזה, אתה נכנס למרחב שצריך להישמר בו מאוד מאוד מאוד. וזה מתחיל בזה – זה מתחיל בלקיחת האחריות של כל אחד ואחת מאיתנו במרחב הזה על עצמו ועל סביבתו. נכון שלצד זה יש גם הרבה מאוד דברים שהם באחריותנו כמדינה: בשיפור התשתיות, בזמינות של שירותי רפואה כשחלילה מתרחש אירוע, בחינוך, במודעות, באכיפה, בהכנסה של טכנולוגיות מצילות חיים – גם מערכות התראה, גם מערכות אקטיביות. אפשר וצריך לעשות יותר כדי להטמיע יותר ויותר את המערכות האלה בכלי הרכב במדינת ישראל. אבל בנקודה אחת, בועז, אני רוצה ברשותך לתקן אותך, ואמרתי את זה גם באירוע בבוקר: גם רכבים אוטונומיים לא יפתרו לנו את כל הבעיה, מכיוון שאני עוד לא מכיר אופנועים אוטונומיים, ואופניים – ואגב, בואו נדבר עברית. קורקינט אומרים גלגינוע, אז גם גלגינוע. וזה כלי שהוא חשוב מאוד כמענה משלים לתחבורה הציבורית, ונדבר עליו אחר כך בשאילתה הדחופה, אבל הוא כלי מסוכן – הוא כלי מסוכן, ומספר הנפגעים משימוש בכלים האלה הולך וגדל; הולכי רגל. << קריאה >> עומר ינקלביץ' (כחול לבן): << קריאה >> זה לא כלי מסוכן. זה כלי הרג. << דובר_המשך >> שר התחבורה והבטיחות בדרכים בצלאל סמוטריץ': << דובר_המשך >> אז תכף. אני מודה לך מראש על השאילתה, ותכף נענה. אז יש הרבה מאוד דברים שאנחנו יכולים וצריכים לעשות כמדינה, ובעזרת השם נעשה יותר. הרלב"ד עובדת עכשיו על גיבוש של תוכנית לאומית רב-שנתית שתרתום באמת את כל השחקנים הרלוונטיים במגרש הזה שנקרא ממשלה – ולא רק; גם חברה אזרחית – כדי באמת לצמצם את מספר התאונות ואת מספר הנפגעים, וכל אחד כמובן הוא עולם ומלואו; חבר הכנסת מקלב תיאר את זה, היושב-ראש תיאר את זה הבוקר בדברים שלו בכינוס. אבל אני באמת רוצה לנצל את היום הזה ואת המודעות שהשבוע כולו נועד לייצר כדי שכל אחד ואחת מאיתנו לא יגיד: לי זה לא יקרה, ולא ייקח סיכון, לא יגנוב רמזור. אתמול, כשהגעתי לוועידת הרלב"ד ודה-מרקר בהיכל התרבות, אז הרכב הוריד אותי בצד השני, והייתי צריך לחצות שני מעברי חצייה מרומזרים. הרגשתי ממש נבוך, הייתי היחידי שעמד ברמזור – הולכי רגל, רוכבי אופניים. אתה מרגיש פראייר. עכשיו, זה לא נעים, זה סוג של איזה לחץ חברתי: אתה היחידי שעומד כמו טמבל על המדרכה ומחכה כמו ילד טוב שהרמזור יתחלף מאדום לירוק. אסור לנו בשום פנים ואופן לקבל את התופעות האלה. והיקף הנפגעים מקרב הולכי הרגל הוא גדול מאוד מאוד, נכון, המנכ"לית? בערך שליש מהנפגעים הם הולכי רגל? אז לפעמים הנהג אשם, יש נהגים שלא נזהרים – ושוב, כאן התפקיד שלנו הוא לייצר ערים בטוחות, לייצר האטות תנועה, בוודאי באזורים שסביב בתי ספר, באזורים שמועדים לפורענות. גם לזה, בעזרת השם, ניכנס בצורה מאוד מאוד יסודית. אז אנחנו בשום פנים ואופן לא בורחים מאחריות ולא מסירים את האחריות מהצעדים שבאחריותנו לנקוט, אבל הדרך הכי טובה והכי נכונה זה שכל מי שמתקרב, כמו שאמרתי, למרחב הזה שנקרא דרך, ייקח אחריות על עצמו ועל סביבתו וישתמש בדרך – וצריך להשתמש בדרך; בשביל זה היא נועדה – בצורה זהירה. תודה. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> רגע. יש מישהו מהח"כים שרוצה להגיד משהו? אבל מהמקום. מהמקום. << דובר >> עומר ינקלביץ' (כחול לבן): << דובר >> הרי התקנות לא מאפשרות בסוף לקורקינט לרכוב על המדרכה, זאת אומרת שהם רוכבים על הכביש. ברגע שהם רוכבים על הכביש – זו סכנה של פצצה מתקתקת. << דובר_המשך >> שר התחבורה והבטיחות בדרכים בצלאל סמוטריץ': << דובר_המשך >> יש לי הצעה, חברת הכנסת – – – << דובר_המשך >> עומר ינקלביץ' (כחול לבן): << דובר_המשך >> אבל הדיון הכי חמור הוא באמת מה שאמרת קודם, שמלפני חודש וחצי יש פסיקה של המחוזי בחיפה שמגדירה את הרכבים החשמליים – גם קורקינט וגם אופניים – כרכב מנועי. לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים זה אומר שרכב מנועי חייב להיות מבוטח, שאם לא כן – – – << דובר_המשך >> שר התחבורה והבטיחות בדרכים בצלאל סמוטריץ': << דובר_המשך >> חברת הכנסת ינקלביץ', יש לי הצעה לסדר-היום. << קריאה >> עומר ינקלביץ' (כחול לבן): << קריאה >> – – – << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> עומר, מספיק. לא להאריך. << דובר_המשך >> שר התחבורה והבטיחות בדרכים בצלאל סמוטריץ': << דובר_המשך >> חברת הכנסת ינקלביץ', יש לי הצעה לסדר-היום. הסעיף הבא על סדר-היום הוא שאילתה דחופה בנושא הזה של האופניים החשמליים והגלגינועים, אז כשהיושב-ראש יגיד אנחנו נעבור לשאילתה, ואז אני אתייחס בהרחבה לנושא הזה. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> אחמד, יש לך עמדה נוספת? << קריאה >> אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): << קריאה >> כן. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> בבקשה. << קריאה >> איתן גינזבורג (כחול לבן): << קריאה >> אפשר שאלה? << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> אני אתן. השר הסכים, אין שום בעיה. << דובר >> אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): << דובר >> כבוד השר, אני רוצה לנצל את העובדה שאתה פה. בנאומים בני דקה דיברתי על הצומת של כפר משהד-ריינה-כפר כנא. << דובר_המשך >> שר התחבורה והבטיחות בדרכים בצלאל סמוטריץ': << דובר_המשך >> כביש 79. << דובר_המשך >> אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): << דובר_המשך >> כן. זה אסון יום-יומי, טראומה ל-400,00 איש, גם בכפרים אחרים בסביבה. העלינו את זה בוועדת הכספים וגם לפני כן לשר הקודם. יש הבטחות והבטחות לפתוח מסלול נוסף. יש עכשיו חברה שפועלת שם לשנות תשתיות או גשר. אין ממש צפי לפתרון הבעיה הזאת, שהורסת את החיים של האנשים. אני קורא לך בשם כל התושבים שפנו אלינו: תביאו פתרון. << דובר_המשך >> שר התחבורה והבטיחות בדרכים בצלאל סמוטריץ': << דובר_המשך >> חבר הכנסת טיבי, כביש 79 נכנס לעבודה בסכום של 300 מיליון שקלים, ויסתיים, בעזרת השם, בשנת 2020. חברת נתיבי ישראל נמצאת שם לעומק. אתה יודע, נניח, שאת הצומת של המוסכים הסדרנו כבר בשנה שעברה. לגבי מחלף ריינה, יש פתרון הנדסי. הייתה בקשה של רשויות התכנון שם לייצר חלופה של שיקוע, שעולה עוד בערך 150 מיליון שקלים. אנחנו, בעזרת השם – אני לא אתן עכשיו התחייבות, כי בסוף זה שיח שלנו גם מול משרד האוצר – נמצא את התקציב גם לזה ונבצע כדי להשלים את הפרויקט, אבל 300 מיליון שקלים כבר הוקצו. זה יוצא לעבודה. לדעתי כבר התחילו. אתה יכול לנסוע שם ולהגיד לי אם כן. למיטב ידיעתי כבר יצאו. הקבלנים כבר עובדים בשטח, וזה יסתיים ב-2020 בהשקעה של 300 מיליון שקלים. זה עולם אחר. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> חבר הכנסת גינזבורג, רצית להגיד משהו? לא צריך לקום, רק מהמקום. << קריאה >> אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): << קריאה >> ירדנה, יש הצבעה בסוף? << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> אם תרצו, אבל לדעתי מיותר לעשות הצבעה ולהעביר את זה לוועדה. כבר היה דיון בבוקר, נכון? אם תסתפקו בתשובה – בסדר; אם לא – – – << דובר_המשך >> שר התחבורה והבטיחות בדרכים בצלאל סמוטריץ': << דובר_המשך >> אפשר להצביע על מינוי שלי לשר תחבורה לארבע שנים בלי קשר לשאלה איזו ממשלה קמה. << דובר >> איתן גינזבורג (כחול לבן): << דובר >> אדוני השר, אם אנחנו מדברים – – – << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> אתם רוצים הצבעה? נעשה הצבעה, אין בעיה – להעביר לוועדת הכספים. בבקשה, אדון גינזבורג. << דובר_המשך >> איתן גינזבורג (כחול לבן): << דובר_המשך >> אדוני השר, במרחב העירוני – – – << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> לא ארוך אבל, חבר'ה. לא ארוך. << דובר_המשך >> איתן גינזבורג (כחול לבן): << דובר_המשך >> לא התחלתי עדיין. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> דבר. << דובר_המשך >> איתן גינזבורג (כחול לבן): << דובר_המשך >> במרחב העירוני יכולים להימנע עם אכיפה אפקטיבית, ואחד הכלים לקיים אכיפה אפקטיבית הוא מתן סמכויות למפקחים מקומיים. הסמכויות שניתנו הן רק לפקחים או לשיטור מקומי. אנחנו יודעים שזה במתכונת מאוד מאוד מצומצמת בתוך הערים. צריך לאפשר לפקחים העירוניים, לתת סמכויות אכיפה על גלגינועים ואופניים חשמליים, שבאמת נוסעים בפראות, בצורה איומה, עוברים באדום – חוקי התנועה הם המלצה בלבד, הם בכלל לא קיימים, ואין שוטרים, וגם שוטרים מקומיים לא קיימים – – – << דובר_המשך >> שר התחבורה והבטיחות בדרכים בצלאל סמוטריץ': << דובר_המשך >> אז אני, ברשותך – – – << קריאה >> עומר ינקלביץ' (כחול לבן): << קריאה >> אדוני, אני רוצה להוסיף משהו אחד. << דובר_המשך >> איתן גינזבורג (כחול לבן): << דובר_המשך >> שנייה, עומר. אני יודע שמשטרת ישראל מסרבת לכך, כי היא לא רוצה להעביר סמכויות, אבל זו צריכה להיות מלחמה שלך, אדוני, להעביר סמכויות לפקחים המקומיים. << דובר_המשך >> שר התחבורה והבטיחות בדרכים בצלאל סמוטריץ': << דובר_המשך >> אני אתייחס לזה, ברשותך, במסגרת השאילתה הבאה בהקשר הספציפי של אופניים חשמליים וגלגינועים. << קריאה >> עומר ינקלביץ' (כחול לבן): << קריאה >> ברשותך, אדוני, אני רק רוצה להוסיף על זה. איך ניתן בסופו של דבר לאכוף כשאין מספר רישוי על – – – << דובר_המשך >> שר התחבורה והבטיחות בדרכים בצלאל סמוטריץ': << דובר_המשך >> אז אני אתייחס. אם היושב-ראש רוצה, אני אתייחס עכשיו. אם אתם רוצים, אז אחרי השאילתה אני אתייחס. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> לא, לא, יש כבר שאילתה. יש שאילתה, במקרה. יש שאילתה. << דובר_המשך >> שר התחבורה והבטיחות בדרכים בצלאל סמוטריץ': << דובר_המשך >> אני אגיד רק מילה על אכיפה בהקשר כללי, ואחרי השאילתה אנחנו נתמקד ספציפית באותם הכלים הבלתי-מרושיינים – כך אנחנו מגדירים אותם נכון לעכשיו. קודם כול, כמו שאתה בטח יודע – היית ראש רשות – במרחב הבין-עירוני סמכות האכיפה היא של משטרת התנועה, גוף ספציפי שמתמחה בתחום הזה, שזאת משימתו. אפשר להתווכח אם יש לו מספיק משאבים או לא, תמיד צריך יותר, אבל אנחנו פה, בסוג של שמיכה קצרה, מתעדפים משאבים. יכולתי לגלגל את האחריות על המשטרה, אבל אני גם מבין את האילוצים בסוף ולא יכול לבוא אליהם בטענות מעבר למשאבים שהם מקבלים. במרחב העירוני האחריות היא על המשטרות העירוניות, שבאופן טבעי יש להן הרבה יותר משימות והן צריכות לתעדף את המשימות. הן גם פחות מתמחות בתחום הזה. אני בהחלט חושב שמן הראוי לתת את הדעת על השאלה אם נכון שהמודל הזה יימשך או שמשטרת התנועה צריכה לקבל אחריות גם על המרחב העירוני, לפחות במרחבים מסוימים עם מאפיינים מסוימים. הרחבת סמכויות מפקחים – אנחנו נדבר אחר כך בשאילתה, ברשותך. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> כן. חבר הכנסת שחאדה. << דובר >> אנטאנס שחאדה (הרשימה המשותפת): << דובר >> בקיצור נמרץ. כבוד השר, אמרת שבצומת המוסכים בנצרת יש פתרון, או שפתרתם – – – << דובר_המשך >> שר התחבורה והבטיחות בדרכים בצלאל סמוטריץ': << דובר_המשך >> בוצע. << דובר_המשך >> אנטאנס שחאדה (הרשימה המשותפת): << דובר_המשך >> האם יש תכנון, תקצוב ותאריך ביצוע? זה כבר מוכן? ומה הפתרון? << דובר_המשך >> שר התחבורה והבטיחות בדרכים בצלאל סמוטריץ': << דובר_המשך >> אבל צומת המוסכים כבר בוצע. עשו רמזור בצומת המוסכים. << דובר_המשך >> אנטאנס שחאדה (הרשימה המשותפת): << דובר_המשך >> נכון, אבל זה לא פתר את הבעיה. << דובר_המשך >> שר התחבורה והבטיחות בדרכים בצלאל סמוטריץ': << דובר_המשך >> מה זה לא פתר? << דובר_המשך >> אנטאנס שחאדה (הרשימה המשותפת): << דובר_המשך >> עדיין כל הזמן פקוק. ועוד משהו שקשור למוסכים – יש שם משהו מאוד מעניין: כל הכניסות והיציאות לכיכר זה בשני מסלולים, חוץ מהיציאה מרחוב המוסכים בנצרת, שזה מסלול אחד. זה חוסם את כביש המוסכים וכל נצרת. יש מקום להוסיף עוד מסלול מהיציאה שם – זה ישחרר הרבה את הפקק מהעיר עצמה. << דובר_המשך >> שר התחבורה והבטיחות בדרכים בצלאל סמוטריץ': << דובר_המשך >> לרזולוציה הזאת אני לא יודע לרדת איתך, אבל אני אשמח אם תשלח לי פנייה כתובה על זה, אפילו לווטסאפ. אם זה משהו שאפשר לבצע בשינויים גיאומטריים קלים וזה יקל, אז בוודאי. רק תראו, אתם מכירים את התוכנית של הרק"ל חיפה–נצרת עילית, היום נוף גליל? אנחנו יוצאים לביצוע של הפרויקט הזה. הוא כולל, אגב – דיברתם על תחנות רכבת ביישובים ערביים, אז גם בקו המזרחי מתוכננת תחנה, גם בטירה וגם בטייבה, ועל קו הרק"ל מתוכננות כמה וכמה תחנות עכשיו ביישובים ערביים על הקו הזה. בוודאי שכשבונים דבר חדש צריך לתכנן אותו נכון, ובעניין הזה אין שום הבדל בין היישוביים השונים. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> חברת הכנסת יזבק, כן, תיגשי. << קריאה >> רויטל סויד (העבודה-גשר): << קריאה >> גם אני. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> גם את רוצה? אוקיי. אמרתי, השר מסכים, אנחנו נעשה את זה. << דובר >> היבה יזבק (הרשימה המשותפת): << דובר >> כבוד השר, אני רוצה לשאול שוב, כי אני התייחסתי לעניין ולא שמעתי תשובה. אמרתי בפירוש שכאשר הייתה השקעה תקציבית ותכנונית ב-2018 ראינו שיש ירידה ברורה בתאונות הדרכים ובמספר ההרוגים. << דובר_המשך >> שר התחבורה והבטיחות בדרכים בצלאל סמוטריץ': << דובר_המשך >> אני מסכים. << דובר_המשך >> היבה יזבק (הרשימה המשותפת): << דובר_המשך >> אז מה הסיבה שבשנת 2019 אנחנו רואים שיש ירידה בתקצוב, ומה נעשה כדי באמת להבטיח שלא תהיה עוד ירידה ואז נחזור שוב לנקודת האפס? תודה. << דובר_המשך >> שר התחבורה והבטיחות בדרכים בצלאל סמוטריץ': << דובר_המשך >> קודם כול, את מאוד מאוד צודקת. בשתי אוכלוסיות סיכון, גם באוכלוסייה הערבית וגם באוכלוסיית גיל 65 פלוס בקרב הולכי הרגל, אנחנו רואים מתאם מוחלט בין רמת ההשקעה בהסברה, בשיפורי בטיחות, אפילו נקודתיים, לבין ירידה דרמטית, שאפשר ממש לראות אותה ולמדוד אותה לאורך זמן, במספר הנפגעים. התקציב בכלל – זה לא רק התקציב ליישובים הערביים. תקציב הרלב"ד, כמו תקציבים אחרים, תקוע לנו כי אין ממשלה, כי אנחנו בשנה די אבודה של גירעון. מנכ"לית הרלב"ד יודעת את עמדתי. אני מאמין מאוד מאוד בהסברה דרמטית בתחומים האלה. אני בהחלט חושב שאצלנו בתוך המשרד אנחנו נצטרך פה דיאלוג כמובן עם האוצר, ואני מקווה שסוף-סוף תקום ממשלה ויהיה עם מי לדבר. אני חושב שנכון להסיט אחוזים מסוימים מתקציב התשתיות – מדברים בסוף על סכומים קטנים. הרי כשאתה מדבר על הסברה, אז בקילומטר כביש אתה עושה קמפיין שלם של שנה בקרב אוכלוסיות יעד. אנחנו בהחלט, בשאיפה שלי, נתגבר בצורה מאוד מאוד משמעותית את ההסברה. הסברה זה מכלול רחב – זה גם קמפיינים, זה גם הסברה בתוך בתי הספר, זה באוכלוסיות יעד ספציפיות – ובעניין הזה הרלב"ד יודעת לעשות את העבודה, היא רק צריכה את הכלים. אני מחויב להעמיד לה את הכלים, ובעזרת השם זו כוונתי. אני שמח שעוררת את זה, ואומר את זה כאן בכנסת. << קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >> אדוני השר, העליתי רעיון מחוץ לקופסה. אפשר לבחון את זה, עד כמה שזה נראה כאילו מורכב. תחשוב איך לעודד בצורה חיובית – – – << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> אמרת לו שיחשוב על זה, לא חייב תשובה עכשיו. זה מה שאמרת. << דובר_המשך >> שר התחבורה והבטיחות בדרכים בצלאל סמוטריץ': << דובר_המשך >> חבר הכנסת אבוטבול, אני לא יודע להגיד לך עכשיו אם הגרלת מכוניות – אני מעדיף הגרלת כרטיסי רב-קו. אני לא רוצה להוסיף עוד רכבים פרטיים על הכביש. אולי נגריל קרונות רכבת. אבל ודאי וודאי שתמריצים, כמו בביטוח. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> רויטל, האחרונה. << דובר_המשך >> שר התחבורה והבטיחות בדרכים בצלאל סמוטריץ': << דובר_המשך >> אנחנו הולכים עכשיו לעולמות שלמים של תמריצים. מי שראה, השקנו עכשיו את התוכנית הזאת של "דרך ערך" – אפרופו השם העברי של "אלטרנתיב" – שמתמרצת בצורה משמעותית אנשים שמשתמשים נכון ברכב ובכביש ומקילים לנו את עומסי תנועה, בוודאי שגם תאונות דרכים. סתם אני אזרוק לכם עכשיו, אני לא רוצה לקבוע מסמרות, אבל המעבר לשימוש בטכוגרף דיגיטלי מאפשר לנו לייצר מאגר עם ניקוד של נהגים ברכב כבד ואז לתמרץ נהגים טובים יותר ולהרע מצב של נהגים טובים פחות. הטכנולוגיה פותחת המון המון אפיקים בהקשר הזה. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> האחרונה – רויטל, בבקשה. << דובר >> רויטל סויד (העבודה-גשר): << דובר >> השר, כביש 232, אחד הכבישים הארוכים במדינת ישראל, הוא כביש אדום, הוא כביש דמים. זה כביש חד-נתיבי – – – << דובר_המשך >> שר התחבורה והבטיחות בדרכים בצלאל סמוטריץ': << דובר_המשך >> אני אענה, רויטל. << דובר_המשך >> רויטל סויד (העבודה-גשר): << דובר_המשך >> אתה יודע. מה קורה? למה לא עוברים כספים כדי באמת להרחיב את הכביש הזה, שעוברות בו אין-ספור משאיות מדי יום עד למעבר כרם שלום? חייבים לפתור את הבעיה הזאת. זה כביש שגובה קורבנות על בסיס קבוע. << דובר_המשך >> שר התחבורה והבטיחות בדרכים בצלאל סמוטריץ': << דובר_המשך >> טוב, אז קודם כול, משאיות – את יודעת שכבר כמה וכמה שנים – – – << דובר_המשך >> רויטל סויד (העבודה-גשר): << דובר_המשך >> כביש 232, כן? << דובר_המשך >> שר התחבורה והבטיחות בדרכים בצלאל סמוטריץ': << דובר_המשך >> כן, כן. כביש 232 סגור למשאיות בשעות העומס, גם בבוקר וגם אחרי הצוהריים, כבר שנתיים או שלוש. היה כאן הליך משפטי – – – << קריאה >> אלון שוסטר (כחול לבן): << קריאה >> יותר. << דובר_המשך >> שר התחבורה והבטיחות בדרכים בצלאל סמוטריץ': << דובר_המשך >> יותר. התחלנו עם זה כבר לפני כמה שנים, היה הליך משפטי ארוך, אבל הכביש הזה סגור למשאיות בגלל מה שאתה יודע. עכשיו תראי, כביש 232, בקריטריונים הקלאסיים של משרד התחבורה – של כדאיות כלכלית וכבישים אדומים – הוא לא עומד בקריטריונים. ולכן, כדי לעשות את ההכפלה של – – – << קריאה >> קריאה: << קריאה >> – – – << דובר_המשך >> שר התחבורה והבטיחות בדרכים בצלאל סמוטריץ': << דובר_המשך >> רגע, אני אסביר. יש בסוף קריטריונים מאוד ברורים. מריצים שם אלגוריתמים. כדי להשקיע בו צריך החלטת ממשלה. התקבלה החלטת ממשלה כזאת, שתקצבה אותו ב-250 מיליון שקלים, אבל מה? תקצבו את הסכום ככה – זאת אומרת, לא באמת ירדו לתכנון והבינו כמה זה עולה. השקענו שם 196 מיליון שקלים וביצענו את המקטע הראשון, והסתבר שצריך עוד בערך 200 מיליון שקל כדי להשלים. זה דורש החלטת ממשלה. זה דורש שתהיה ממשלה. אני בשיח בעניין הזה עם ראש המועצה, עם גדי, ואני בשיח בעניין הזה עם ראש הממשלה. בעזרת השם, כשתקום ממשלה ותבוא החלטת הממשלה הבאה לחיזוק יישובי עוטף ישראל, אז אין ספק שזה אחד המרכיבים שצריכים להיות כלולים בה. יש על זה הסכמה מקצה לקצה, שצריך לסיים את הכביש הזה, רק אני לא יודע היום מתקציב משרד התחבורה לבצע את זה. אסור לי חוקית, כי כשיש – – – << קריאה >> רויטל סויד (העבודה-גשר): << קריאה >> זה נמצא בעדיפות העליונה? << דובר_המשך >> שר התחבורה והבטיחות בדרכים בצלאל סמוטריץ': << דובר_המשך >> אני חוזר ואומר – – << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> זה מה שהוא אומר. << דובר_המשך >> שר התחבורה והבטיחות בדרכים בצלאל סמוטריץ': << דובר_המשך >> – – זה לא נמצא בסדר העדיפויות של הפרמטרים המקצועיים, אבל מתוך הרצון לחזק את היישובים באזור וההבנה שכבישים טובים, גם בהיבטי בטיחות אבל גם בהקשר של איכות חיים – אתה רוצה לעודד אנשים לבוא לגור במקום, אנשים שמתמודדים באמת בגבורה גדולה, בחוסן לאומי מעורר השתאות, מול אתגר ביטחוני מורכב – הממשלה מכירה בחשיבות, תקצבה את זה בחלק ראשון, שפשוט לא הספיק, ולכן אנחנו נצטרך להביא החלטת ממשלה נוספת – – << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> תודה. תודה, אדוני השר. << דובר_המשך >> שר התחבורה והבטיחות בדרכים בצלאל סמוטריץ': << דובר_המשך >> – – להשלים את התקציב ולבצע. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> אתם רוצים להצביע על הנושא הזה, או נסתפק בתשובת השר? << דובר_המשך >> שר התחבורה והבטיחות בדרכים בצלאל סמוטריץ': << דובר_המשך >> על המינוי הקבוע? << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> לא, על המינוי הקבוע – מיניתי אותך כבר, אל תדאג. צריכים להצביע על ועדה או להסתפק בדיון. << דובר_המשך >> שר התחבורה והבטיחות בדרכים בצלאל סמוטריץ': << דובר_המשך >> אבל אם אתה אומר – הרי יש דיון שכבר עבר לפני שבועיים, אז אתה לא צריך עוד אחד. לא משנה, איך שאתם רוצים. << קריאה >> קריאות: << קריאה >> – – – << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> לא, אני חושב שצריך להסתפק. כשתהיה ועדה מסודרת – – << דובר_המשך >> שר התחבורה והבטיחות בדרכים בצלאל סמוטריץ': << דובר_המשך >> אני אשמח לכל דיון, ובלי נדר אשתתף בכל דיון. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> – – תעבירו לוועדה, בסדר? אז שאילתה, רבותיי. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> – – – << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> צריכים להצביע על זה? לא. אז שאילתה דחופה מס' 19 לשר התחבורה. בבקשה, חברת הכנסת פרומן. << דובר_המשך >> שר התחבורה והבטיחות בדרכים בצלאל סמוטריץ': << דובר_המשך >> אין ועדת כלכלה, חברת הכנסת – – – << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> אין, אין היום ועדה, ולכן אני אומר: תעזבו את זה כרגע. << קריאה >> רויטל סויד (העבודה-גשר): << קריאה >> אז בואו נצביע – – – << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> על מה נצביע? << קריאה >> רויטל סויד (העבודה-גשר): << קריאה >> ונעביר את זה כשתהיה ועדת כלכלה. << דובר_המשך >> שר התחבורה והבטיחות בדרכים בצלאל סמוטריץ': << דובר_המשך >> אבל אי-אפשר להצביע. אפשר אולי עכשיו להקים ועדת כלכלה – שתי ציפורים במכה. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> אוקיי, להעביר לוועדה המסדרת, וכשתהיה ועדת כלכלה – יעבירו. << קריאה >> קריאות: << קריאה >> – – – << קריאה >> אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): << קריאה >> לא, לא, אני מבקש להעביר לוועדת הכספים. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> כספים? אז נצביע. << דובר_המשך >> שר התחבורה והבטיחות בדרכים בצלאל סמוטריץ': << דובר_המשך >> אני לא מתנגד. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> בבקשה. מי שבעד – בעד, מי שנגד – נגד. << דובר_המשך >> שר התחבורה והבטיחות בדרכים בצלאל סמוטריץ': << דובר_המשך >> אדוני יוסיף אותי בבקשה להצבעה – בעד. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> אוקיי. הצבעה מס' 2 בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 12 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הנושא לוועדה הזמנית לענייני כספים נתקבלה. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> 12 בעד, אין נגד. זה הועבר לוועדת הכספים. << נושא >> שאילתות דחופות << נושא >> << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> עכשיו יש לנו שאילתה דחופה, מס' 19. חברת הכנסת אורלי פרומן, בבקשה. << שאילתה >> 19. סכנת האופניים החשמליים והקורקינטים << שאילתה >> << דובר >> אורלי פרומן (כחול לבן): << דובר >> אדוני היושב-ראש, אדוני שר התחבורה, השאילתה שלי נוגעת בנושא סכנת האופניים החשמליים והגלגינועים. מספר האופניים והקורקינטים החשמליים בערים הולך וגדל. התוצאה היא עלייה חדה במספר הולכי הרגל ומשתמשי הדרך הנפגעים. ב-2019 כבר מדובר על למעלה מ-2,000 נפגעים. רצוני לשאול: מה משרד התחבורה עשה ועושה כדי להתמודד עם הסכנה שבעקבות ריבוי הקורקינטים והאופניים החשמליים בערים? תודה. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> – – – << דובר >> שר התחבורה והבטיחות בדרכים בצלאל סמוטריץ': << דובר >> אז סדר הדברים הוא שאני עונה, ואז יש שאלות המשך. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> לא, לא. קודם כול תשובה, ואחר כך מי שירצה – ניתן לו, למרות שזה לא לפי הפרוטוקול, אבל אני מאפשר. << דובר_המשך >> שר התחבורה והבטיחות בדרכים בצלאל סמוטריץ': << דובר_המשך >> למה? יש שאלות המשך, בטח. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> רק לך, נדמה לי. << דובר_המשך >> שר התחבורה והבטיחות בדרכים בצלאל סמוטריץ': << דובר_המשך >> ועוד שניים נוספים. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> בסדר. << דובר_המשך >> שר התחבורה והבטיחות בדרכים בצלאל סמוטריץ': << דובר_המשך >> אני אלמד אותך. בכל זאת, ארבע שנים עשיתי את זה. עשיתי את זה טוב, גברתי המזכירה? << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> כל הכבוד. << דובר_המשך >> שר התחבורה והבטיחות בדרכים בצלאל סמוטריץ': << דובר_המשך >> טוב, תראו, אין ספק ששאלת האופניים החשמליים והגלגינועים – ואבשלום קור רווה נחת מהדיון היום, אז עשינו משהו חשוב – מציבה בפנינו אתגר מאוד גדול. להגיד "לא" ולחסום זאת לא שיטה. אני גם לא חושב שאפשר להחזיר את הגלגל אחורה בעניין הזה. הסוסים ברחו מהאורווה, והאמת היא שגם טוב שכך. זה אמצעי חשוב, בוודאי באזורים צפופים, השימוש בו כפי שאנחנו צופים רק ילך ויגדל, וזה בוודאי הרבה יותר טוב מלנסוע באוטו, גם בהיבטי זיהום אוויר וסביבה ירוקה וגם בהיבטי גודש. עם זאת, כמו שאמרתם נכון, זה מעורר לא מעט שאלות בטיחות. בשנת 2018 התקבלה החלטת ממשלה שהייתה אמורה להתוות את הדרך להסדרה של השימוש בכלים האלה בצורה בטיחותית. בהתאם לזה, משרד התחבורה תיקן תקנות: אתם יודעים, היום אפשר להשתמש בכלים האלה רק מגיל 16; צריכים לעשות מבחני תיאוריה, או תיאוריה לרכב או תיאוריה מיוחדת לכלים האלה, שמייצרת איזושהי היכרות בסיסית של המשתמשים בהם עם חוקי התנועה והתמרורים; אסור להם לרכוב על המדרכה, כמו מה שהיה; הם צריכים לרכוב או בשבילי אופניים – ועוד רגע נדבר על זה, כי זה בסוף הפתרון האמיתי – או על הכביש, שזה מייצר להם בעיקר סכנה מאוד גדולה, אבל כשהיו צריכים לתעדף – זאת לא החלטה שלי, אבל נדמה לי שהיא החלטה נכונה – כשהיו צריכים לתעדף אם לתת להם לנסוע על המדרכה או לנסוע על הכביש, אז חשבו שנכון יותר לתת להם לנסוע על הכביש; יש חובה של חבישת קסדה עם מחזיר אור מאחור. יש עוד כמה תיקוני חקיקה שמוכנים אצלנו ומחכים סוף-סוף שתקום ממשלה ואפשר יהיה להביא אותם, כמו לדוגמה העלאת הקנסות על נסיעה ללא קסדה ל-1,000 שקלים, ועוד ועוד. יש כמה סוגיות שנמצאות בשיח בין-משרדי כבר תקופה ארוכה, ואני מוכרח לומר לכם את האמת: גם לי עדיין אין בהן עמדה ברורה, מכיוון שהן נמצאות במתח שבין הרצון מצד אחד לפשט הליכי רגולציה וביורוקרטיה כתפיסה – בסוף בסוף, כל חובה שאנחנו מטילים על האזרח מפגישה אותו עם יותר פקידים ויותר ביורוקרטיה ויותר עצבים, וזה מחיר שצריך להביא בחשבון. בסופו של דבר לרישום ורישוי וביטוח וטסט יש עלויות, גם עלויות כלכליות, אבל יש גם – אנחנו, כמדינה, כממשלה, משתדלים כמה שרק אפשר לפשט את התהליכים האלה ואת הביורוקרטיה. יש שיח בין-משרדי כולל, ואמרת נכון שבעניין הזה יש קצת דיון עם המשטרה. סמכויות הפקחים העירוניים היום מוגבלות לעבירות מסוימות – אני לא זוכר כרגע בעל פה, נדמה לי שעל נסיעה על מדרכה פקחים עירוניים יכולים לתת קנס למשתמשי אופניים או גלגינועים – ויש דיון עד כמה למתוח את הסמכויות של הפקחים. זו שאלה של איזה הכשרות הם מקבלים, איזו רמת פיקוח, איזה דין משמעתי חל עליהם. זה קצת יותר מורכב. בסוף אנחנו חיים במדינה דמוקרטית, וצריכים לאזן: כשאתה נותן סמכות לגורם מסוים, אתה צריך לוודא שיש את כל סל המנגנונים מסביב, שמוודאים שהשימוש בסמכות הזאת נעשה כמו שצריך, ושוב, זה עולם שלם של הסמכה, של שירותיות, של מערכות פיקוח ובקרה ודין משמעתי, ואי-אפשר להגיד: בוא ניתן סמכות ויאללה. כל סמכות שאתה מעניק מחייבת אותך, כמדינה דמוקרטית, שנזהרת מלפגוע בזכויות וחירויות אזרחיה, גם במנגנונים מאזנים. אצלנו במשרד כן נוטים לחשוב שנכון בשלב הראשון בוודאי לחייב חובת רישום. אגב, יש עכשיו ניסוי בעיריית תל אביב. עיריית תל אביב קיבלה לעצמה את האישור מאיתנו לצאת לניסוי של חובת רישום. רישום – יש לו מרכיב של הרתעה. עצם העובדה שהנוסע יודע שהכלי רשום, אז יודעים מי הוא ואפשר לצלם אותו ואפשר לתת לו את הקנסות, אפילו על העבירות הקיימות היום. אנחנו החלטנו שאנחנו רוצים לתת לרגע לניסוי הזה בעיריית תל אביב לרוץ קצת ולראות איך הוא עובד, מה התוצאות שלו. << קריאה >> איתן גינזבורג (כחול לבן): << קריאה >> ברוב הערים יש חוקי עזר – – – << דובר_המשך >> שר התחבורה והבטיחות בדרכים בצלאל סמוטריץ': << דובר_המשך >> אפשר לבדוק, אבל שוב, גם לזה יש משמעות. אז לכל אופניים צריך שיהיה להם מספר רישוי וצריך להתקין אותם ולקבוע את התקינה: באיזה צבע, באיזה גודל, איפה זה מותקן על האופניים, מי מוסמך להתקין, כמה זה עולה. << קריאה >> אלון שוסטר (כחול לבן): << קריאה >> כתוב גם כמה לירות זה עולה. << דובר_המשך >> שר התחבורה והבטיחות בדרכים בצלאל סמוטריץ': << דובר_המשך >> בדיוק, כמה לירות זה עולה. לכל דבר כזה יש מחירים, ולכן צריך לעשות את זה בזהירות. אגב, יש דיון – נכון להיום, אתם יודעים שמותר לנסוע בכלים האלה עד 25 קמ"ש, אז גם פה, אחת הבעיות הכי קשות שלנו היא האכיפה, ויש בעניין הזה צו יבוא שהמכס אוכף, ואנחנו יחד עם משרד הכלכלה יצרנו איזשהו נוהל, ויש החרמות לא מעטות. אנחנו עובדים מול החנויות, עושים ביקורות פתע בחנויות, וכשאנחנו רואים כלים לא תקינים שנמכרים אז מחרימים – וזה באלפים, בסדר? לא במספרים בודדים של כלים כאלה שהוחרמו, ובסיום הליך משפטי גם הושמדו. אחת הבעיות הקשות היא שהיום כל ילד נכנס ליוטיוב, ובסרטון קטן רואה איך לכוון שם את הדימר, ומ-25 קמ"ש מעלה את זה ל-45 קמ"ש והופך את זה לאופנוע לכל דבר ועניין, למרות שהוא לא מוגדר היום כאופנוע. אז גם כאן יש טיעון. אני עומד כאן ואומר את האמת: עוד אין לי מספיק עמדה. אני שומע צדדים לכאן ולכאן, ואני צריך לראות. אני חושב שנכון לעשות את זה בצורה מדורגת; לראות איך זה עובד בעיריית תל אביב – האם האפקט המרתיע של חובת הרישום מייצר כבר משהו? האם זה מקל על הליכי האכיפה? כי שוב, אני יודע מי בעל האופניים ואני יודע או לקנוס אותו בשטח או לשלוח לו מייד – הרי אתה עוצר ילד, אז אין לו תעודת זהות, אז אתה לא יודע בן כמה הוא, אז אתה לא יודע – למי תיתן את הקנס? יש כאן המון המון אירועים שצריך לראות איך מסדירים אותם. ברור שצריך לעסוק בזה. וכל הדילמות של ביטוח, וטסט, ורישום, ורישוי – כל הדברים האלה נמצאים על השולחן. אמרתי, לי באופן אישי עוד אין עמדה. שמעתי סברות לכאן ולכאן. שוב, תהיה ממשלה – אפשר יהיה גם לקדם, אז אני צריך גם לקבל החלטה. רק מילה אחת: תראו, בסוף – – – << קריאה >> עומר ינקלביץ' (כחול לבן): << קריאה >> הנושא של ביטוח הוא קריטי. << דובר_המשך >> שר התחבורה והבטיחות בדרכים בצלאל סמוטריץ': << דובר_המשך >> עומר, עוד רגע, עוד רגע את תשאלי. << קריאה >> עומר ינקלביץ' (כחול לבן): << קריאה >> – – – בעקבות פסיקה – – << דובר_המשך >> שר התחבורה והבטיחות בדרכים בצלאל סמוטריץ': << דובר_המשך >> עומר, עוד רגע. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> רגע. << קריאה >> עומר ינקלביץ' (כחול לבן): << קריאה >> – – אז כל מי שעולה היום על – – – << דובר_המשך >> שר התחבורה והבטיחות בדרכים בצלאל סמוטריץ': << דובר_המשך >> לא, לא, לא. זה לא, אני לא – תראי – – << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> חברת הכנסת ינקלביץ' – – << דובר_המשך >> שר התחבורה והבטיחות בדרכים בצלאל סמוטריץ': << דובר_המשך >> – – עומר, אני לא מכיר את הפסיקה. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> – – תהיה לך שאלה נוספת. תאיטי. << דובר_המשך >> שר התחבורה והבטיחות בדרכים בצלאל סמוטריץ': << דובר_המשך >> אני לא מכיר את הפסיקה הספציפית, אבל בשיטת – – – << קריאה >> עומר ינקלביץ' (כחול לבן): << קריאה >> – – – << דובר_המשך >> שר התחבורה והבטיחות בדרכים בצלאל סמוטריץ': << דובר_המשך >> רק רגע. אני לא מכיר את הפסיקה, אני רק יודע שבשיטת המשפט שלנו פסק דין של בית משפט מחוזי הוא רק מנחה, הוא לא מחייב. ויש במדינת ישראל מחוקק ומחוקק משנה, ואם נחליט שזה צריך להיות מוגדר רכב מנועי – נכון להיום עמדת משרד המשפטים היא שהכלים הללו אינם נחשבים רכב מנועי, וממילא לא חלה עליהם לא חובת רישוי ולא חובת ביטוח. זאת העמדה המשפטית של ממשלת ישראל, בסדר? << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> כן, תודה. << דובר_המשך >> שר התחבורה והבטיחות בדרכים בצלאל סמוטריץ': << דובר_המשך >> רגע, אני כן רוצה לומר משפט אחד על שבילי אופניים – – << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> בבקשה. << דובר_המשך >> שר התחבורה והבטיחות בדרכים בצלאל סמוטריץ': << דובר_המשך >> – – בסדר? מכיוון שזה בסוף הפתרון. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> דבר, דבר. << דובר_המשך >> שר התחבורה והבטיחות בדרכים בצלאל סמוטריץ': << דובר_המשך >> אמרתי, אנחנו רוצים את השימוש בכלים האלה, והדרך הנכונה היא להפריד בין כביש לאופניים וגלגינועים לבין הולכי רגל. זה דורש מאיתנו שלושה אלמנטים לפחות, שלושה מרכיבים: אחד זה תקציב – ואנחנו מתקצבים את זה גם עכשיו, בשנה של גירעון. ניהלנו בעניין הזה שיח מאוד אינטנסיבי מול האוצר ושכנענו אותם, והקצינו לזה עכשיו 100 מיליון שקלים, למרות הגירעון ולמרות הכול. זה עוד יגיע כאן לוועדת הכספים, ואני מקווה שזה יאושר בפרויקטים מול הרשויות כדי לבצע. דבר שני, זה דורש תכנון, ופה אני גם אחבר את זה לדבר השלישי: זה גם דורש הבנה של הרשויות המקומיות ושיתוף פעולה, כי בסוף זה בא לפעמים על חשבון מדרכה ולפעמים על חשבון חניה, והתושבים צועקים, ובעלי עסקים מתלוננים, ובסוף צריך לקחת אחריות. אני אומר לראשי הרשויות שאני מדבר איתם: תראו, זה הזמן הכי טוב לעשות הכול, מכיוון שאתם בשנה הראשונה אחרי בחירות. יש לכם עוד ארבע שנים. תיכנסו לביצוע – עד הבחירות הבאות כבר נהיה אחרי סיום ביצוע, והתושבים יראו שזה עובד טוב. גם הצעקות על קצת אובדן חניה, אני חושב, ילכו לאיבוד אל מול ההישג הגדול כשתהיה לנו רשת פרוסה של שבילי אופניים. האופנידן – זה פרויקט מאוד מאוד גדול שמובל. אבל עוד פעם, אנחנו צריכים פה שיתוף פעולה עם הרשויות. וגם פה – אמרתי את זה בדיון שהיה לפני יומיים בוועדת הכספים – אני חושב שנכון יהיה במסגרת חקיקה או בחוק ההסדרים או במסגרת אחרת לתת לנו סמכויות בהקשר התכנוני לעקוף לפעמים גם רשויות מקומיות סרבניות. זה נכון גם במיזמים של "מהיר לעיר" והעדפה של תחבורה ציבורית וגם בנושא הזה של שבילי אופניים. אנחנו בהחלט מכירים בחשיבות של זה, מתעסקים עם זה, ואני מקווה שגם פה זה עניין של שנתיים-שלוש ונראה שינוי משמעותי. אלו לא דברים שלוקחים עשרות שנים. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> חברת הכנסת פרומן, יש לך שאלה נוספת? בבקשה. חברת הכנסת ינקלביץ', אחר כך תשאלי גם את. << דובר_המשך >> אורלי פרומן (כחול לבן): << דובר_המשך >> תודה רבה, אדוני השר. אני רוצה לשתף אתכם, כדי להבין באמת את עומק הבעיה ואת הכאב. לנסוע היום ברחובות גוש דן זה כאוס גדול, ואני אומרת לך את זה כנהגת שמסתובבת שם די הרבה; פחד, פחד לנהוג. מכל עבר חותכים אותך – עם קסדות, בלי קסדות, מרכיבים על הקורקינט עוד חברים. זה פשוט נורא. אנחנו חייבים לשמוע דקה את אימא של רועי אברהם בן ה-25, שנהרג בשבוע שעבר ברמת גן. אומרת אימו דורית: אני קוראת לכל מי ששומע אותי: שימו לקורקינטים החשמליים האלה סוף. על מה הלך לי הילד? אני זועקת הבוקר. זה מרתיח לי את הדם שהכניסו את הכלי הארור הזה, כמו ברווזים במטווח, כשהם חשופים לפגיעות על הכביש, אין חובה וגישה לקסדות, אפוד זוהר ואורות – המינימום של המינימום. אל תעצמו עיניים, כי את המחיר שאני משלמת היום לא צריכה אף אימא לעבור. וכמוה יש עוד הרבה מאוד אימהות שמבכות על זה. גלובס, תפתחו כולם – כזאת כתבה על רקע אדום: שבעה נפגעים אתמול באיכילוב. איכילוב כבר עשה חשבון: כל יום שבעה נפגעים רק מהקורקינטים והאופניים החשמליים; כמה נפגעים, וזה רק בבית חולים אחד. אז כמו שאמרת, מתחילים לצוץ כל מיני פתרונות מקומיים, כמו בעיריית תל אביב, שאתם שותפים לניסוי שלה, ועיריית רמת גן מנסה משהו אחר, עד כדי לנסות להעלים – כמו שפריז עשתה: העלימה ולא מרשה יותר. אני לא בטוחה שאנחנו רוצים להגיע לשם, כי בפקקים שיש ברשויות הצפופות כנראה אנחנו צריכים את הפתרון הזה. ואני שואלת: איך המדינה תעזור לקדם תחבורה ירוקה ושיתופית? תודה רבה. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> אתה רוצה שהיא תשאל ואחר כך תענה לשתיהן? << דובר_המשך >> שר התחבורה והבטיחות בדרכים בצלאל סמוטריץ': << דובר_המשך >> ככה אומר התקנון. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> בבקשה. יותר טוב. תקנון סביר בפעם הזאת. << דובר_המשך >> שר התחבורה והבטיחות בדרכים בצלאל סמוטריץ': << דובר_המשך >> אנחנו מקפידים. << דובר >> עומר ינקלביץ' (כחול לבן): << דובר >> אני ממש בקצרה. אדוני, תודה רבה, ענית בהרחבה בנוגע לתקנים של האכיפה. אני באמת מקווה שיימצאו תקנים נוספים, והפתרון בתל אביב נשמע לי פתרון ראוי. בנוגע לסלילת הנתיבים הייעודיים, אני מבינה שקיימת עתה תוכנית בתל אביב שנקראת "אופנידן", משהו כזה – – << דובר_המשך >> שר התחבורה והבטיחות בדרכים בצלאל סמוטריץ': << דובר_המשך >> בכל גוש דן, לא רק בתל אביב. << דובר_המשך >> עומר ינקלביץ' (כחול לבן): << דובר_המשך >> – – והבנתי שזאת תוכנית נפלאה, רק הבנתי שהיא מתעכבת שנתיים, והיא לא תהיה בסוף ב-2022. אנחנו צריכים לזכור שפשוט מדובר פה בפיקוח נפש, והשאלה היא: למה זה נדחה? האם יש איזשהן תוכניות נוספות בערים נוספות? דבר נוסף, בנוגע לחינוך והסברה, האם יש איזושהי תוכנית מסודרת לחינוך והסברה? אני מרגישה שהנוער, הילדים, פשוט לא – זאת מעין המלצה, כל התקנות הן המלצה, ואין איזושהי תוכנית סדורה. ושוב, אני חוזרת לנושא שדיברנו עליו, לנושא הביטוח. אני מבקשת מאדוני – אני אשלח לו את פסק הדין – שאדוני יבדוק, ואם אכן מדובר ברכב מנועי, אנחנו נמצאים בבעיה אמיתית, בבעיה קריטית, שגם הנוסעים, גם הפוגעים וגם הנפגעים אינם מבוטחים, ומבחינתנו זאת פשוט תקלה קריטית שחייבים להביא לפתרונה. תודה. << דובר_המשך >> שר התחבורה והבטיחות בדרכים בצלאל סמוטריץ': << דובר_המשך >> ראשית, לגבי האופנידן, אבל לא רק, אנחנו מנסים לרשת היום כמה שיותר רשויות מקומיות וגם מרחבים בין-עירוניים, בוודאי במגזר הכפרי, בשבילי אופניים. זה ירוק, זה בר-קיימא, זה בריא, זה מפחית את הגודש, וכמו שאמרתי, זה גם מענה משלים מאוד חשוב לתחבורה ציבורית במה שאנחנו קוראים הקילומטר הראשון והקילומטר האחרון. אני לא חושב שנכון להגיע – ואמרת את זה גם את – למצב שבו אנחנו מונעים את השימוש בכלים האלה. זה כלי שצריך לדעת להשתמש בו, אבל כמו כל דבר, צריך לדעת להשתמש בו נכון ולהסדיר אותו. שבילי האופניים – נתתי הנחיה כשנכנסתי למשרד שלא סוללים שום כביש, כביש חדש, שאין שביל אופניים כבר בצמוד לו. אם מבצעים את זה כבר תוך כדי זה זול, זה על הדרך, באמת לא מרגישים את זה. הבעיה הקשה היא ללכת למקומות קיימים ואורבניים, ודיברתי קודם על הקושי שלנו בתיאום מול הרשויות המקומיות, בגלל כל מיני לחצים פוליטיים. בסוף זה בא על חשבון משהו. << קריאה >> אורלי פרומן (כחול לבן): << קריאה >> כבר הייתה תוכנית כזאת. << דובר_המשך >> שר התחבורה והבטיחות בדרכים בצלאל סמוטריץ': << דובר_המשך >> ביקשתי עכשיו לבדוק – תראו, התקן לרוחב נתיב עירוני במדינת ישראל הוא מאוד רחב. באירופה יש תקנים של נתיבי רכב פרטי צרים יותר ושדרות מרכזיות בערים שיש בהן שניים ושלושה נתיבים. לדעתי אפשר ללכת לתקינה של מסלול קצת יותר צר, ואז אפשר לייצר שביל אופניים בצד בלי לפגוע לא בחניה ולא במדרכה. אנשי המקצוע בנתיבי ישראל עכשיו בודקים את זה. נתתי להם איזשהו חומר שעשה – לא חשוב עכשיו, איזשהו מהנדס כבישים – ולבדוק את היכולת להתאים פה את התקינה. יש כמה צעדים משמעותיים שצריך לעשות כדי שזה יקרה טוב יותר ומהר יותר, אבל זה קורה, בסדר? יש שבילי אופניים שנסללים כל הזמן. כמו בהרבה מאוד דברים בתחום התחבורה, את רומא לא בונים ביום אחד, זאת אומרת, אני לא מכיר יכולת ביום אחד להניח את הכול ויאללה – בוא, ביום אחד יהיו רכבות ויהיו רכבות קלות ויהיה מטרו ויהיו שבילי אופניים. זה תהליך שצריך לעשות אותו, וצריך לעשות אותו בהתמדה. ואני שמח שיש היום הבנה גדולה, גם בבית הזה, גם במשרד האוצר, גם אצל החשב הכללי – יש הבנה שהאתגר הזה של תשתיות התחבורה הוא אתגר שאסור לעצור אותו. עכשיו, אני רוצה רק לומר מילה אחת, ואני אומר את זה כמו שאמרתי גם בתחילת דבריי, בהצעה לסדר-היום הקודמת. אני לא מוריד בכהוא זה את האחריות מכתפיי הצרות ולא מכתפיה של המדינה והממשלה לעשות את חלקה. אבל בעניין הזה של האופניים והגלגינועים, שרוב הנפגעים הם בחורים צעירים ואפילו ילדים, יש אחריות גם להורים. נכון, צריך לריב עם הילד, זה לא נעים, צריך להגיד לו "לא", וזה יכול להגיע לצעקות של כמה דקות. אבל ההורה צריך לבחור בין להיכנס לעימות עם הילד ולהגיד לו "לא", אם הוא לא בן 16, ולהגיד לו "לא" אם הוא רוכב בלי קסדה, ולקחת לו את האופניים אם הוא רוכב בצורה מסוכנת. אי-אפשר לגלגל את כל האחריות על כתפיה של המדינה, מכיוון שכמה שאנחנו לא נסדיר, וכמה שאנחנו לא נתגבר אכיפה, וכמה שאנחנו לא ניתן יותר תקנים למשטרה, וכמה שלא נסמיך יותר פקחים לאכוף את העבירות האלה, בסופו של דבר האחריות היא עלינו כמשתמשים, וכשמדובר על נוער וצעירים אז האחריות היא על ההורים. << קריאה >> אורלי פרומן (כחול לבן): << קריאה >> נכון. << דובר_המשך >> שר התחבורה והבטיחות בדרכים בצלאל סמוטריץ': << דובר_המשך >> ואני באמת אומר את זה מהלב לכל ההורים. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> גם, גם להורים. << דובר_המשך >> שר התחבורה והבטיחות בדרכים בצלאל סמוטריץ': << דובר_המשך >> אני אומר את זה מהלב להורים. אני אומר את זה מהלב לחברים. אל תקנו לילדים את הכלי הזה, ואם קניתם לילד, כי נכנעתם, והוא נסע בצורה לא זהירה, תיקחו לו – כן, תריבו, תתעמתו. זה כדי לשמור על החיים שלו. אגב, זה נכון גם ביחס לילדים שלוקחים את הרכב של ההורים בסוף שבוע ויוצאים, למרות שיודעים שהם הולכים לשתות בפאב, ואחר כך אין להם נהג תורן. אז הורים שאין להם את האומץ או את היכולת, או לא נוח להם להיכנס לעימות עם הילד, אחר כך מלווים אותו – – << קריאה >> עומר ינקלביץ' (כחול לבן): << קריאה >> לא, אבל ההרוג היה בן 25 – – – << דובר_המשך >> שר התחבורה והבטיחות בדרכים בצלאל סמוטריץ': << דובר_המשך >> – – אני לא רוצה להגיד לאן. << דובר_המשך >> עומר ינקלביץ' (כחול לבן): << דובר_המשך >> אז הדיון פה הוא דיון קריטי, או – – – << דובר_המשך >> שר התחבורה והבטיחות בדרכים בצלאל סמוטריץ': << דובר_המשך >> לא, לא. אני חושב שגם בגיל 25 יש להורים הרבה השפעה על הילדים. זאת אחריות. אגב, רוב הנפגעים הם לא בגילים האלה. רוב הנפגעים מהכלים האלה הם בחורים צעירים, וחלקם, אגב, מתחת לגיל שבכלל מותר – אמרתי קודם: היום מתחת לגיל 16 אסור לגעת בכלים האלה – וחלקם בגילי הטיפש-עשרה, שלהם זה לא יקרה, והכול מותר. אני אומר שיש לנו כהורים אחריות לעניין הזה. שוב, אנחנו לא – – – << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> כן. אבל רוב האחריות היא על המדינה, ליצור את – – << דובר_המשך >> שר התחבורה והבטיחות בדרכים בצלאל סמוטריץ': << דובר_המשך >> לא. אני לא מסכים איתך. אדוני היושב-ראש, אני לא מסכים איתך. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> למה? – – ליצור את כל מה שצריך על מנת שלא יהיו דברים כאלה. << דובר_המשך >> שר התחבורה והבטיחות בדרכים בצלאל סמוטריץ': << דובר_המשך >> אני לא מסכים איתך. המדינה צריכה לתת את המעטפת. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> גם בתקנות, גם בתשתיות. << דובר_המשך >> שר התחבורה והבטיחות בדרכים בצלאל סמוטריץ': << דובר_המשך >> המדינה צריכה לתת את המעטפת. רוב האחריות היא על ההורים. הרי אי-אפשר לרצות מצד אחד לגור במדינה חופשית ולרצות שהמדינה תתערב כמה שפחות, אבל איפה שנוח לנו – לגלגל את האחריות על המדינה. לא. האחריות מוטלת על כל אחד ואחת מאיתנו, על עצמו ועל ילדיו. << קריאה >> אורלי פרומן (כחול לבן): << קריאה >> זה חלק משטיפת המוח שצריך לעשות להורים, לילדים – – << דובר_המשך >> שר התחבורה והבטיחות בדרכים בצלאל סמוטריץ': << דובר_המשך >> נכון. נכון. אמרתי קודם. אני מאמין גדול – – – << קריאה >> אורלי פרומן (כחול לבן): << קריאה >> – – יחד עם מה שהמדינה צריכה לעשות. << דובר_המשך >> שר התחבורה והבטיחות בדרכים בצלאל סמוטריץ': << דובר_המשך >> אני לא רוצה לקרוא לזה שטיפת מוח. אני רוצה לקרוא לזה צריבת תודעה – זו מילה יותר חיובית, ברשותך. אני חושב שאנחנו צריכים להשקיע יותר בהסברה ותודעה ומודעות, ובאמת להכניס את זה לאנשים עמוק עמוק, כמו הדוגמה שנתת בבוקר, של פרחי הבר. << קריאה >> אורלי פרומן (כחול לבן): << קריאה >> יש לי בקשה. התוכנית של שבילי האופניים הייתה גם לפני כמה שנים, והיא הופסקה באיזשהו שלב, חלק מזה גם בגלל הרשויות המקומיות ושיתוף הפעולה. כדאי ללמוד מה היה שם ואת המסקנות מאז, כדי – – – << דובר_המשך >> שר התחבורה והבטיחות בדרכים בצלאל סמוטריץ': << דובר_המשך >> אנחנו עושים את זה. חברת נתיבי איילון מובילה עכשיו את המיזם הזה של האופנידן. אנחנו הולכים עכשיו ביישובי העוטף, בכבישים חדשים – לשים שבילי אופניים. נכנסים לזה חזק ומשקיעים בזה. זה נכון, איפה שיש שיתוף פעולה יותר טוב עם הרשויות זה הולך מהר יותר. אגב, זה נכון גם בנתיב המהיר לעיר. יש לנו שיתוף פעולה מצוין עם ראש עיריית הרצליה, אז יש שם כבר רחוב תחבורה ציבורה ציבורית ראשון באזור גוש דן שלוקח אותך היום ברבע שעה מהרצליה לתל אביב בלי לעמוד רבע דקה בפקק. איפה שיש שיתוף פעולה, זה קורה מהר; איפה שיש פחות שיתוף פעולה זה קורה יותר לאט. כמו שאמרתי קודם, אנחנו נצטרך לקחת יותר סמכויות בעניין הזה, כדי שאפשר יהיה לקדם את זה. הרי גם בשבילי אופניים, ועוד יותר מזה במרכיבים של העדפת תחבורה ציבורית, הקישוריות היא אלמנט מאוד מאוד משמעותי. אם אנחנו נפרוש רשת שלמה אבל עיר אחת פה ועיר אחת פה ורחוב אחד פה ורחוב אחד פה יתקעו לנו את זה, אז עשינו חצי עבודה, ואולי אפילו פחות מזה. אנחנו נצטרך לראות איך אנחנו מתגברים גם על הפלונטר הזה. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> תודה, כבוד השר. << דובר_המשך >> שר התחבורה והבטיחות בדרכים בצלאל סמוטריץ': << דובר_המשך >> תודה רבה, אדוני היושב-ראש. תודה רבה, גברתי המזכירה, ותודה לחברי הכנסת. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> טוב. תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום רביעי, כ"ב בחשוון התש"ף, 20 בנובמבר 2019, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה. תודה רבה. << סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 18:12. << סיום >>