דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוברת ו'
ישיבה י"ז
הישיבה השבע-עשרה של הכנסת העשרים-ושתיים
יום שלישי, כ"ח בחשוון התש"ף (26 בנובמבר 2019)
ירושלים, הכנסת, שעה 16:00
תוכן העניינים
נאומים בני דקה 3
יזהר שי (כחול לבן): 3
חמד עמאר (ישראל ביתנו): 4
מיקי חיימוביץ' (כחול לבן): 4
אלון שוסטר (כחול לבן): 5
עופר כסיף (הרשימה המשותפת): 6
מיכאל מרדכי ביטון (כחול לבן): 6
אורלי פרומן (כחול לבן): 7
משה אבוטבול (ש"ס): 7
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): 8
מרק איפראימוב (ישראל ביתנו): 9
הצעות לסדר-היום 9
ציון היום למניעת אובדנות 9
היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 9
יעל גרמן (כחול לבן): 10
ינון אזולאי (ש"ס): 12
עופר כסיף (הרשימה המשותפת): 14
רויטל סויד (העבודה-גשר): 16
שרת הבינוי והשיכון יפעת שאשא ביטון: 17
יזהר שי (כחול לבן): 20
משה אבוטבול (ש"ס): 21
הצעות לסדר-היום 25
חג הסיגד 25
דסטה גדי יברקן (כחול לבן): 25
משה אבוטבול (ש"ס): 28
שרת הבינוי והשיכון יפעת שאשא ביטון: 30
פנינה תמנו (כחול לבן): 33
מיכאל מרדכי ביטון (כחול לבן): 34
<< נושא >> נאומים בני דקה << נושא >>
<< יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >>
חברי הכנסת, היום כ"ח בחשוון תש"ף, 26 בנובמבר 2019. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת.
אנחנו נצביע על מנת להירשם לנאומים בני דקה. בבקשה, ההרשמה החלה. חבר הכנסת יזהר שי, אתה יכול לפתוח היום את הנאומים, עד שמביאים לי את הרשימה. בבקשה, אדוני.
<< דובר >> יזהר שי (כחול לבן): << דובר >>
תודה, אדוני היושב-ראש. חברות וחברי הכנסת, מתחילת החודש הזה קיבלו כ-500 חברות סטרטאפ, הייטק וחדשנות, מכתב מרשות החדשנות, ובו הן מקבלות את ההודעה שבחודש הזה, ככל הנראה, לא יועברו הכספים שלהם התחייבה מדינת ישראל במסגרת פרויקטים שונים שמעודדים חדשנות.
המשמעות, אדוני היושב-ראש, היא שכבר בשבוע הקרוב יפוטרו מאות אנשים וילכו הביתה, וכל זאת בגלל קשיים ביורוקרטיים טכניים והתסבוכת הביורוקרטית שבה מצויה מדינת ישראל זה הרבה זמן. בואו נחשוב על זה, החברות הללו, שלא ימומנו היום, הן חברות קטנות, אבל חברה של חמישה היום היא חברה של 50 איש – שלא תהיה שם ולא תעסיק 50 איש – בעוד שנה, וגם לא תעסיק 500 איש בעוד חמש שנים. האנשים שילכו הביתה והחברות האלה, שחלקן ממש בסכנת סגירה – המשמעות היא אובדן אמון של משקיעים זרים, שהשקיעו בידיעה שגם מדינת ישראל מעודדת את החדשנות בחברות האלה. המשמעות היא שותפים אסטרטגיים וחברות מכל העולם שעושים עסקים איתנו כאן בישראל ורואים את המשבר הזה מתפתח לנגד עיניהם.
אנחנו חייבים להתגייס באופן מיידי. אני בקשר עם ועדת הכספים ועם יושב-ראש ועדת הכספים הרב גפני כדי לפתור את הבעיה הזאת ולנסות להעביר כספים באופן מיידי. כולנו חייבים להתגייס. זאת סכנה אמיתית וממשית לכלכלה, לכלכלת החדשנות ולמקומות עבודה של בין מאות לאלפי אנשים. תודה רבה.
<< יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >>
תודה, חבר הכנסת יזהר שי. חבר הכנסת חמד עמאר, בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת מיקי חיימוביץ'.
<< דובר >> חמד עמאר (ישראל ביתנו): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, בסוף השנה מסתיימת תוכנית החומש של המגזר הדרוזי. מבדיקה שערכתי עם ראשי הרשויות היום וגם בשבוע שעבר התברר שמשרד התרבות תוקצב ב-60 מיליון שקל למגזר הדרוזי: 30 מיליון להקמת מרכז המורשת הדרוזית – שזה חוקק כאן בחוק, להקים מרכז למורשת דרוזית – ו-30 מיליון לפיתוח התרבות והספורט במגזר הדרוזי, למרות שהסכום הוא מזערי – חמש שנים לכל היישובים זה לא סכום.
ביוני 2017 הונחה אבן פינה על ידי השרה מירי רגב בכפר יאנוח – אני הייתי נוכח שם – להקמת מרכז המורשת הדרוזית. אתם יודעים עד עכשיו כמה כסף עבר להקמת המרכז? אפס תקציב. אפס תקציב. לא קם שום מרכז. כמה עברו מה-30 מיליון לפיתוח התרבות והספורט במגזר הדרוזי? 4 מיליון. התוכנית מסתיימת בסוף השנה – עוד חודש ופחות מחצי. לכן, אני דורש משרת התרבות והספורט: תתחילי, תעבירי הרשאה להקמת מרכז המורשת הדרוזית מייד. תעבירי את 26 מיליון השקלים שנשארו במשרד שלך לפיתוח התרבות והספורט במגזר הדרוזי.
אני אגיש שאילתה בנושא, ואני רוצה לשמוע את תשובתה של השרה בשבוע הבא. ואני מקווה, אדוני היושב-ראש, שתאשר את השאילתה, כי בחמש שנים להעביר רק 4 מיליון שקל – קטסטרופה. תודה.
<< יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >>
תודה לחבר הכנסת חמד עמאר. חברת הכנסת מיקי חיימוביץ', בבקשה, גברתי. אחריה – חבר הכנסת אלון שוסטר.
<< דובר >> מיקי חיימוביץ' (כחול לבן): << דובר >>
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. חבריי חברות וחברי הכנסת, אתמול נפל דבר: שנה וחצי מאסר, זהו העונש התקדימי שהטיל השופט מנחם מזרחי על תושב רמלה שרצח באכזריות שלושה כלבים. הנאשם ריסק את ראשי הכלבים באמצעות מעדר וזרק אותם בשק לתעלה צדדית. שניים נמצאו מתים, והשלישי שגסס הומת המתת חסד בידי וטרינר.
הפרטים בפסק הדין מעוררים חלחלה ואני אחסוך אותם מכם. "על בית המשפט לשמש מגינם של בעלי החיים חסרי הישע, חסרי האונים, שאין להם מייצג או עורך דין שיזעק את זעקתם", כתב השופט בפסק הדין. אני מזכירה: אלימות היא אלימות. מי שרוצח כך בעלי חיים יפגע גם בבני אדם, ואכן אותו נאשם הורשע בעבר באלימות, בין היתר כלפי בת הזוג שלו.
חוק צער בעלי חיים הוא חוק טוב, אבל לעיתים נדירות נאכף. רשויות החוק מתייחסות בזלזול לתלונות, שלא נחקרות כראוי, והענישה מקילה ולא מרתיעה. כולי תקווה שהעונש החריג והתקדימי הזה יהווה נקודת מפנה ביחס כלפי התעללות בבעלי חיים. תודה רבה.
<< יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >>
תודה לחברת הכנסת מיקי חיימוביץ'. מניסיון אישי אני רק אגיד, ואני בדרך כלל לא מתערב, שכשחוקקתי חוק איסור נטישה, אחד הטיעונים היה בדיוק זה – לא תהיה אכיפה ואתה סתם מבזבז נייר. אני מציע לחבריי חברי הכנסת שהנושא יקר להם, ויש לא מעט כאלה, לא להתייאש. בסוף גם על נטישה נמצא שופט צדיק בצפון שהטיל קנס כבד על אחד שנטש את חיית המחמד שלו, וגם כאן את מביאה דוגמה של פסק דין. אז חברי הכנסת לא צריכים להתייאש, אנחנו את שלנו צריכים לעשות, בתקווה שיבינו, בדיוק כפי שאת אמרת, שמי שנוהג באלימות כלפי חיות ינהג בסופו של דבר באלימות כלפי בני אדם. תודה.
סליחה על שעיכבתי אותך, חבר הכנסת אלון שוסטר. אחריו – חבר הכנסת עופר כסיף.
<< דובר >> אלון שוסטר (כחול לבן): << דובר >>
תודה, כבוד היושב-ראש. חברותיי וחבריי, אני רוצה לומר מילה על ההבדל בין המותר והראוי: היועץ המשפטי אמר שלראש הממשלה מותר, בנסיבות של היותו חשוד בחשדות כבדים – מותר לו להמשיך ולכהן כראש ממשלה.
אני רוצה להעמיק את הפער, לחדד את העובדה שההיבט הלגאלי, החוקי, המשפטי הוא הרף התחתון ביותר, אדוני היושב-ראש, ואנחנו מצווים, כפרנסי ציבור, כנציגים של הציבור, לומר מה ראוי שיקרה. ואנחנו סוברים, וכך נדמה לי ראוי, שכולנו נאמץ את הגישה שאומרת שהמנהיגים שלנו – רצוי מאוד שקופת שרצים, לכאורה, לא תהיה מונחת על כתפיהם. אני מבקש לומר את זה משום שאנחנו שומעים יותר מדי בחודשים האחרונים, בוודאי בימים האחרונים, את האמירה שמותר להישאר ראש ממשלה כאשר אתה נושא עומס כל כך קשה של חשדות. אם כן, כנראה מותר חוקית – מאוד לא רצוי מבחינה מוסרית. תודה רבה.
<< יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >>
תודה לחבר הכנסת אלון שוסטר. חבר הכנסת עופר כסיף, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת מיכאל ביטון.
<< דובר >> עופר כסיף (הרשימה המשותפת): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, ביום ראשון ירו אלמונים לעבר ביתו של מנהל לשכת הרווחה בכפר כנא. המקרה הזה מתווסף לעשרות ומאות מקרי אלימות חמורה שמהם סובלים העובדים הסוציאליים ועליהם הם מתריעים שנים, אך אגף התקציבים באוצר טרם העביר את הכסף הנדרש להקמת מטה אבטחה לאומי לעובדים הסוציאליים. בשל הסכנה, עצרו העובדים הסוציאליים אתמול את קבלת הקהל.
בנוסף לבעיית האלימות הקשה, ניתן לומר כי אחרי העשור של נתניהו, מערכת הרווחה הישראלית מצויה בקריסה מוחלטת. נדרשת רפורמה מקיפה בשכר, במוגנות וגם בעומסים. ישנם כ-1,000 תקנים בלתי מאוישים של עובדים סוציאליים ברשויות המקומיות. אנשים לא מוכנים להגיע לעבוד בתנאים הללו של שכר נמוך וסכנת חיים, ובצדק. כיום ישנם 200–300 תיקים לעובד; ברור שהיכולת לתת מענה בתנאים האלה אפסית, וההשלכות ניכרות היטב, בעיקר בשכבות המוחלשות הנדרשות לשירותים הללו. אני קורא לאוצר לשחרר את התקציב שהובטח, ובנוסף, לממשלה הזמנית ולממשלה שתוקם אחריה – להתחיל במהלך חירום לשיקום מערכת הרווחה. תודה.
<< יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >>
תודה, חבר הכנסת כסיף. חבר הכנסת מיכאל ביטון, בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת אורלי פרומן.
<< דובר >> מיכאל מרדכי ביטון (כחול לבן): << דובר >>
כבוד יושב-ראש הכנסת, נדהמתי לשמוע היום שבכוונת הממשלה לסגור שבעה מרכזים של רשות מקדמת תעסוקה. כידוע לך, האבטלה בנגב היא לא מה שמספרים בתל אביב. אם האבטלה בישראל 4%, בדימונה היא כבר עשור כפול ופי שלושה מהממוצע במשק. ככה גם בירוחם, פי שניים. בערים בדואיות – פי שלושה ופי ארבעה מהממוצע במשק. הקימו את רשות מקדמת תעסוקה לשפר את ההשמה של עובדים מובטלים, כולל הכשרה, כולל ליווי אישי. יש לזה הצלחות. הג'וינט הקים את זה, משרד העבודה והרווחה והאוצר שותפים, ופתאום מבטלים, בשבעה מרכזים בערים הכי חשובות – בעכו, בכרמיאל, בבית שאן, בירוחם, בקריית שמונה, במעלות, בדימונה. האם אנחנו נפקיר את המובטלים, עד שעשינו מעשה נכון וטוב, שבו הרשות הזאת מחברת את כל הגופים? אני כראש עיר הפעלתי את התוכנית. מדובר ב-4 מיליון שקלים, 40 עובדים, שמצליחים להביא למקום עבודה אלפי אנשים. אני שמעתי על זה היום. אני מבקש מהמנכ"ל החדש שם, רמי גראור, לעצור את הביטול של התוכנית הזאת, לבדוק את הדברים מחדש, ואני מתכוון לפעול גם כאן בהצעה לסדר-היום דחופה וגם בוועדת כספים אם הנושא לא ייפתר. תודה.
<< יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >>
תודה, חבר הכנסת מיכאל ביטון. חברת הכנסת אורלי פרומן, ואחריה – חבר הכנסת משה אבוטבול.
<< דובר >> אורלי פרומן (כחול לבן): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, חבריי וחברותיי, אנחנו נמצאים בתקופה שהיא חסרת תקדים. ראש הממשלה קורא לבוא ולהפגין הערב בתל אביב נגד המדינה שסמליה מתנוססים מעל כתבי האישום שפורסמו נגדו. הוא קורא להצטרף להפגנה נגד הפיכה שלטונית ולדרישה לחקור את החוקרים. זוהי לא הפיכה שלטונית, אדוני ראש הממשלה, זוהי התבצרות בשלטון; זהו תהליך הסתה לחוסר אמון של אזרחי ישראל במערכת המשפט; זהו ניסיון להטיל דופי בגורמי אכיפת החוק, וזוהי לא הדרך. מה אתה מצפה, אדוני ראש הממשלה, שיקרה הערב? שאנשים ילכו מכות ברחובות? אנחנו על סף מלחמת אחים, ויש לעצור את ההסתה הפרועה הזו עכשיו.
אדוני ראש הממשלה, חזקת החפות עומדת לזכותך, אך הדרך לשם עוברת בבית המשפט ולא ברחוב הישראלי. תודה.
<< יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >>
תודה, חברת הכנסת אורלי פרומן. חבר הכנסת משה אבוטבול, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת אחמד טיבי.
<< דובר >> משה אבוטבול (ש"ס): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני רוצה דווקא לקרוא היום מכתב קצר שהגיע אליי מאחד מאזרחי המדינה: "החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים" – אנחנו מאמינים שארצות הברית, בעזרת השם, רוצים טוב לעם ישראל, אוהבים את החיים ואת הטוב ורוצים להיות שותפים לעתיד היפה והצודק והטוב. לכן אנחנו מאמינים שארצות הברית, בעזרת השם, תשחרר את יונתן פולארד לישראל ממש בקרוב, ויבוא הוא ביחד עם אסתר אחרי 30 שנה בכלא. והיום, 20 בנובמבר – זה היה לפני כמה ימים – ארבע שנים למאסר הבית של יונתן פולארד. בזכות זה ארצות הברית יכולים לזכות, בעזרת השם, לחיים אמיתיים של צדק ולברכה והצלחה. לכן, גם אם אנחנו באמצע כל הבלגנים של הבחירות, צריכים להאמין שזה חשוב, ואולי אם נאמין בכך אז עוד כמה ימים נוכל לראות את יונתן ואת אסתר פולארד כאן בארץ ישראל. בתודה, באהבה, יצחק רובין, מבשרת ציון.
אני מאוד מודה לו על המכתב, אבל שואל: האם מספיק עשינו, ראש הממשלה שלנו היקר, מר בנימין נתניהו, כדי להביא אותו ארצה? האם שר החוץ, מר ישראל כץ, עשה את כל המאמצים? ועוד פנייה נרגשת דווקא לשגריר ארצות הברית בישראל, מר דייוויד פרידמן: תעשה את הכול למען זה שהוא ישוב בגיל המבוגר והמתבגר שלו לארץ ישראל, להיות יחד איתנו, ונאמר על כך "ושבו בנים לגבולם". תודה רבה.
<< יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >>
תודה, חבר הכנסת משה אבוטבול. חבר הכנסת אחמד טיבי, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת מרק איפראימוב.
<< דובר >> אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, האסיר סמי אבו דיאק נפטר בכלא כתוצאה ממחלת הסרטן. משך שנים מצבו הרפואי הידרדר, הוא עבר ניתוחים, כמה שבועות הוא היה בהנשמות, ובכל זאת, למרות הבקשות של ארגונים בין-לאומיים לשחרר אותו, וגם של המשפחה, הבקשות סורבו פעם אחר פעם אחר פעם, והוא נפטר הבוקר בכלא. מדובר בהפרה בוטה לא רק של החוק הבין-לאומי אלא של ערכים אנושיים. גם אסיר שחולה, וחולה מאוד, חולה טרמינלי – מגיע לו שישתחרר ושיזכה בשארית חייו להיות עם משפחתו. להבדיל אלף הבדלות, עופר, נדמה לי שחברי מה שקרוי המחתרת היהודית, כאשר הם היו מתעטשים היו מביאים להם רופא, היו שולחים אותם לחוף לשחות, לדשדש ברגליהם – – –
<< קריאה >> עופר כסיף (הרשימה המשותפת): << קריאה >>
היו מקבלים חנינה.
<< דובר_המשך >> אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): << דובר_המשך >>
כן, ובסוף מקבלים חנינה, ויש כאלה שהיו מתנצלים בפניהם. תודה רבה.
<< יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >>
תודה, חבר הכנסת אחמד טיבי. חבר הכנסת מרק איפראימוב, בבקשה, אדוני.
<< דובר >> מרק איפראימוב (ישראל ביתנו): << דובר >>
חברים יקרים, כבוד יושב-ראש הכנסת, אני רוצה להעלות נקודה חשובה. היום בבוקר הייתה פתיחת כיכר לזכר יצחק שמיר בשדרות, ורובנו נכחנו שם ושמחנו. מה שקרה זה שדיברו המון על התרומה של העלייה, במיוחד העלייה מחבר העמים, להתפתחות של מדינת ישראל, לקידום של מדינת ישראל, ועל כך שהעלייה היא מאוד מאוד חיונית וחשובה; בלעדיה מדינת ישראל לא יכולה להתקיים. אני עליתי בפרויקט נעל"ה, כמו שאמרתי פה על בימת הכנסת, בשלב החמישי. מ-1961 הפרויקט הזה קיים, הוא הביא לפה אלפי תלמידים, תלמידים מובחרים. ומה שקורה היום, משרד החינוך באופן שרירותי מקצץ 300 מקומות מהתוכנית הזאת. כלומר, 300 ילדים יהודים הולכים להישאר בבית.
לדעתי זה לא תקין, ואנחנו חייבים לתקן את זה. כלומר, להפך, במקום לצמצם אנחנו חייבים להרחיב. למיטב ידיעתי ובדיקתי – הבנתי שברחבי כל העולם יותר ויותר הורים, משפחות ובני נוער מעוניינים להיכנס לתוכנית הזאת. אז לדעתי חשוב לתת דגש לזה, ואני מבקש משר החינוך כן לפעול בנדון וכן לאפשר את המכסות המתאימות לכל ילד ותלמיד שרוצה לעלות לארץ. בסופו של דבר זה הגשר של המשפחות היהודיות למדינת ישראל. אין מה להגיד, היום יש המון תלמידים שנמצאים בתפקידים בכירים, ובאמת עושים כמיטב יכולתם לתרום למדינת ישראל. תודה.
<< יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >>
תודה, חבר הכנסת מרק איפראימוב. עד כאן נאומים בני דקה.
<< הלסי >> הצעות לסדר-היום << הלסי >>
<< הלסי >> ציון היום למניעת אובדנות << הלסי >>
<< דובר >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << דובר >>
אנחנו עובדים לנושא הבא. חברי הכנסת, אני מתכבד לפתוח את הדיון לציון היום למניעת אובדנות ולטיפול בנושא, הצעות לסדר-היום מס' 230, 256, 267 ו-284.
אנחנו מבקשים עכשיו לדבר על נושא שממעטים מאוד לדבר עליו. כמעט תמיד האובדנות מכוסה במעטה של שתיקה, של בושה, של צער דומם על מי שנטל את חייו בדממה. הקושי בפתיחת הנושא, נושא האובדנות, הוא עצום. הסיבות לכך מובנות וכואבות, אבל אנחנו חייבים להתגבר על הקושי הזה כחברה וכמדינה. אנחנו חייבים את זה לבני הנוער שחשים אבודים ללא מוצא, אלה שמוצאים את עצמם בלי שום ברירה ובלי שום תקווה. לא מדובר באחד ולא בשניים – מאות מהם מנסים להתאבד בכל שנה, לצערי, ולזעקה האילמת שלהם אנחנו מוכרחים לענות. אנחנו חייבים את זה גם לעולים החדשים. זה מצער מאוד, אבל אלה העובדות: בשנים האחרונות כשליש ממקרי האובדנות היו מקרב האוכלוסייה הזאת, אוכלוסיית העולים. גם הם מפנים אלינו קריאה שחייבים למצוא לה מענה. אנחנו חייבים את זה לעצמנו, כי בטיפול נכון ובדיבור נכון אפשר לצמצם מאוד את תופעת האובדנות; בטיפול נכון ובדיבור נכון אפשר להפיץ מעט אור, שדוחה, כידוע, הרבה מן החושך ומן הייאוש.
חבריי חברי הכנסת, קשה לדבר על אובדנות, אבל מסוכן הרבה יותר לשתוק עליה. חשוב שידעו כל נער ונערה, כל איש וכל אישה: אנחנו לא מסיטים את המבט מן המצוקה שלכם. יש לכם עם מי לדבר, יש מי שיכול לעזור לכם. כשאתם חשים בשיא הקושי, כשנראה לכם שאין לכם מי שיושיט אליכם יד מתוך המערבולת, תדעו שתמיד יש מי שיכול להעלות אתכם על חוף מבטחים. הלוואי שיהיה מי שיאזין לדיון שיתקיים כאן היום ומעט ירווח לו.
אני מודה לכל יוזמי הדיון ומתכבד להזמין את ראשונת מציעי ההצעות לסדר-היום, חברת הכנסת יעל גרמן, שאם אני לא טועה בכל שנה היא מקפידה להביא את הנושא הזה לכנסת. אחריה – חברי הכנסת ינון אזולאי, עופר כסיף, רויטל סויד. לאחר מכן תשובת הממשלה.
<< דובר >> יעל גרמן (כחול לבן): << דובר >>
תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש. כמה צדקת ודייקת בדבריך. למעשה, העמותה שיזמה את היום הזה, עמותת בשביל החיים – אני רק נתתי לזה חסות והייתי כגב מאחוריהם, אבל הם אלה שעשו את כל המלאכה. הם אלה שעושים את כל המלאכה כל השנה, כל השנים, כבר 20 שנה. מה שהם באמת רוצים זה למנוע את האובדנות; גם לתת ולהושיט יד למשפחות שנותרו מאחור, אבל גם לנסות למנוע, ומסתבר שאפשר.
כל המחקרים בעולם מגלים שיש רגעים בחיים של אדם שבהם הוא מרגיש אבוד ואובד עצות, והוא מרגיש דיכאון, והוא מרגיש שהוא נמצא בתוך חור שחור. אבל אם מושיטים לו יד ומאתרים אותו ומאתרים את המצוקה שלו, אז ניתן להוציא אותו מאותו חור שחור, ניתן לטפל בו, והוא ימשיך את חייו כרגיל, ורבים לא ינסו עוד להתאבד. זה לא כולם. יש כאלה שינסו שוב ושוב, ולדאבוננו גם יצליחו. אבל למען אותם אנשים שיש להם מצוקה רגעית – אהבה נכזבת, כישלון בעבודה, עלבון ממישהו – למען אותם אנשים אנחנו צריכים לעשות הכול.
הרי לא יכול להיות שבמדינה שלנו מתאבדים – יש כאלה שאומרים 390, יש כאלה שאומרים 500 – בין 390 ל-500 אנשים, גברים, נשים, בני נוער, נערים, נערות, ילדים, ילדות, הם מתאבדים, מאבדים את חייהם. המשפחה שסביבם, כמובן, גם היא מאבדת את הטעם בחיים. ואנחנו פה במדינה כמעט לא עושים דבר. יש לנו את הרלב"ד, שזאת הרשות לבטיחות בדרכים, למניעת תאונות דרכים. היא נהדרת, היא עושה עבודה נהדרת, ובאמת היא הורידה את מספר ההרוגים בתאונות הדרכים במשך השנים. אבל שם נהרגים כ-300 אנשים – אני לא רוצה לעשות השוואה – וכאן יש לנו קרוב ל-500 הרוגים בשנה. המדינה חייבת לקחת את הנושא הזה קודם כול למודעות, ושנית לפעולה.
בסוף שנת 2013 אנחנו העברנו החלטה בממשלה על תוכנית למניעת אובדנות, וגם הקצינו 55 מיליון שקל. ואז משרד הבריאות לקח את זה על עצמו: הקים חטיבה שעסקה בזה; תכנן תוכנית מאוד מפורטת, החל באיתור הילדים והאנשים שבמצוקה, דרך הכשרת שומרי סף – אנשים שיכולים לאתר אנשים ולהבחין במצוקה שלהם – וכלה ברצף טיפולי של עובדים סוציאליים עד פסיכולוגים ופסיכיאטרים. ואפילו אותה יחידה חשבה על הקטנת מספר הכדורים לשינה כדי שלא יתאבדו בעזרתם. אבל עברו מאז שש שנים, והיום היחידה לא פועלת, התקציבים לא מגיעים וגם המודעות כמעט לא קיימת.
אז היום הזה נועד בדיוק לשם כך: להעלות את המודעות; לזעוק את הזעקה של המשפחות שנותרו מאחור; לזעוק את הזעקה של אלה שניסו, ולמזלם ולמזלנו לא הצליחו, אבל הם לא מוצאים ולא יודעים איך להיעזר ומה לעשות כדי לא לנסות שוב; לבוא ולומר: זה ניתן להיעשות.
בכל המדינות שבהן לקחו את הנושא הזה והקימו יחידות ותוכניות למניעת אובדנות, מספר המתאבדים ירד בעשרות אחוזים. לדאבוננו, אנחנו רואים גם בארצות אירופה וגם בארצות הברית עלייה מדאיגה של מקרי האובדנות, בעיקר בקרב בני הנוער, מסיבות רבות ומשונות, שאני לא אעמוד עליהן. אבל בכל המדינות האלה לוקחים את זה לתשומת הלב, מקדישים משאבים, מקימים גופים שיטפלו.
אז אנחנו היום אמרנו: בואו לא נשתוק. יחד איתנו אנשים שהיו שם ביקשו מאיתנו לא לשתוק, ביקשו מאיתנו להיות מחויבים. אני חייבת לומר שחברי הכנסת שהיו באירוע, ואני מאוד מודה להם – נמצאים כאן מיקי חיימוביץ', אורלי פרומן, חילי טרופר, רויטל סויד; הם אלה שהיו – – –
<< קריאה >> פנינה תמנו (כחול לבן): << קריאה >>
גם אני הייתי.
<< דובר_המשך >> יעל גרמן (כחול לבן): << דובר_המשך >>
פנינה תמנו שטה וגם רם בן ברק – כל אלה שהיו התחייבו. אני קודם כול מודה לכל מי שלקח חלק, ומקווה שהיום הזה לא יהיה חד-פעמי. אנחנו נמשיך להיאבק כדי למנוע את ההתאבדות הבאה.
<< יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >>
תודה לחברת הכנסת יעל גרמן. חבר הכנסת ינון אזולאי, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת עופר כסיף.
<< דובר >> ינון אזולאי (ש"ס): << דובר >>
ברשות אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, חבריי חברי הכנסת, האמת היא שאני מדבר לא רק כחבר כנסת אלא גם כמתנדב באיחוד הצלה, שמגיע לא פעם למקרים של צעירים שהתאבדו או מבוגרים. הלב נקרע לראות אנשים שרק התחילו את חייהם. ואתה אומר: ריבונו של עולם, למה הם עשו את זה, למה זה קרה להם? אבל אם נעמיק – דיברה פה חברת הכנסת יעל גרמן על תקציבים, אבל לפני התקציבים ולפני שנגיע לכיס נחפש בלב, נחפש בפה. עם מילה טובה אנחנו יכולים לפתור הרבה בעיות.
ראיתי בשבוע שעבר מאמר של סיון רהב מאיר על פרשת השבוע, והיא הביאה את הרב וולבה: בסיפור אליעזר ורבקה הוא מגיע לבאר ומבקש מים ואומר לה: השקיני נא, והיא אומרת: גם לך ולגמליך. הוא ביקש מקום ללון, והיא אמרה לו: לכמה לילות? אומר הרב וולבה: היא גילתה פה רגישות יתר, היא גילתה משהו מעבר, הבינה שחסר לו עוד משהו ונתנה לו אותו.
אומר הרב וולבה: מסופר שאדם הגיע פעם אחת לרב ואמר לו: כבוד הרב, זה נכון שאדם שמתאבד, קוברים אותו מחוץ לגדר? הרב וולבה לא ענה לו. אמר לו: שב. הכין לו כוס שתייה ושמע אותו, שמע את הצרות שלו, שמע את הבעיות שלו, וכך הציל אותו מהתאבדות. השאלה כבר לא הייתה רלוונטית, התשובה לא הייתה רלוונטית.
אתמול שוחחתי עם הרב אביחי שלום הכהן. הוא רכז בארגון ינר של קורס להכשרת מטפלים זוגיים בשיתוף האוניברסיטה הפתוחה. אמרתי לו: תגיד לי, האם יש טיפול? הוא אומר לי: רגע לפני הטיפול תגיע ללב שלו; כשתדע לדעת ולחוש בתור מטפל את האחר, אתה בעצם פתרת חלק גדול מהבעיות. ואם אנחנו מסתכלים, בכל יום אנחנו נתקלים: לפעמים רואים אדם עצוב, אדם שבור. רק נשאל אותו: מה קרה? תאמינו לי, זה יכול לפתור הרבה בעיות. זה יכול לפתור הרבה. התורה כבר ציוותה לנו: "וחי אחיך עמך". מה זה "וחי אחיך עמך"? תחיה את הצער שלו. אל תחיה במקום שלך – תהיה איתו ביחד. תאזין לו, "את פתח לו", תן לו. "דאגה בלב איש יַשְׁחֶנָּה" – למה? כי ברגע שהוא יוציא מה שיש לו הוא יבין שהוא לא בודד. ההתאבדות מגיעה ממקום של בדידות. תראה לו שהוא לא בודד, תראה לו שהוא לא לבד.
לפני כשבוע הייתה אזכרה של מו"ר אבי, כ"ב בחשוון. אני לא אשכח, כשהייתי רואה את אבא מסייר בבתי אסורים, ניחומי אבלים, ביקור חולים, הייתי אומר לו: אבא, איך יש לך את הכוחות? הוא היה אומר: תראה, אני אגיד לך את האמת, לפעמים אין, אבל זה נותן לי את הכוח. הוא אומר: אתה יודע לכמה אנשים אני מגיע? מסתכלים עליו הולך לבתי הסוהר: מה יש לך לחפש שם? עבריינים יושבים שם. הוא אומר: אבל אצל העבריינים האלה, אולי הם היום משלמים את המחיר, הם משלמים על מה שהם עשו, אבל יום אחרי יש להם חיים, יש למשפחה שלהם חיים. אתה הולך לנחם אבלים, אתה שומע אותם, אתה מאזין להם, אתה נמצא איתם, אתה חי איתם.
בא לשבעה אדם וסיפר לנו שבזכות אבא שלי הוא חי. אמרתי לו: מה? חשבתי שהוא עזר לו: היה חולה – השיג לו תרופה. הוא אמר לי: הוא בא לבקר אותי כשהייתי אסור בכלא, והוא כל כך עודד אותי; אחר כך התקשר לאשתי וביקר, ואת המשפחה – פשוט החיה אותנו.
ולכן אני אומר, יש נתונים שמעל גיל 75 יש יותר התאבדויות. ארגון איחוד הצלה עשה דבר נפלא: יש פרויקט שנקרא "תן כבוד". פעם בשבוע הם מגיעים לאותם קשישים, לוקחים להם מדדים, בודקים להם את המקרר, אולי חסר להם משהו. יושבים איתם, מדברים איתם. למדוד להם את המדדים זה רק היכי תמצי כדי להמשיך איתם הלאה את הקשר. זה פרויקט שנמצאים בו מאות קשישים. תשמעו את הקשישים כשהם אומרים – אני אישית לא פעם הייתי אצל קשישים כאלה, ואתה מרגיש שהחיים שלהם אחרים, אתה מרגיש משהו אחר.
אז חבריי, יש קצת אמונה גם מעבר. נכון, צריך להשקיע כספים, אבל עד שנשקיע את הכספים – "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך". לא סתם במגזר החרדי אומרים שיש פחות התאבדויות. למה, מה, אנחנו קוסמים? לא, אנחנו לא קוסמים. אנחנו לא קוסמים, אנחנו פשוט אנשים שהולכים בדרך של אמונה. זורקים מעלינו ואומרים: יש מישהו, אני צריך להאמין. החברה היא מחבקת, היא נותנת לשני, היא לוקחת אותו. "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך".
אם נלך באמונה הזאת ונקבל על עצמנו פה, במקום הזה, במקום לזרוק על השני ולהתבטא כל מיני התבטאויות, וכולנו חוטאים בחטא הזה; אם נקבל על עצמנו דבר אחד: לחייך כשאנחנו נכנסים; לראות את השני עצוב, ולהגיד לו: מה קרה? לשמוע אותו, להבין אל ליבו, אני בטוח שהחיים שלנו יהיו אפילו יותר – בשנה הבאה כבר לא יהיה מה לספור מתאבדים, בעזרת השם.
<< יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >>
תודה לחבר הכנסת ינון אזולאי. חבר הכנסת עופר כסיף, בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת רויטל סויד.
<< דובר >> עופר כסיף (הרשימה המשותפת): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, מדי שנה מתאבדים בישראל כ-500 אנשים, ומעל ל-6,000 מגיעים לבתי החולים בשל ניסיונות התאבדות. משום מה, אובדנות נתפסת כעניין אישי, אפילו אינטימי, תוצאה של התמודדות של אדם עם עצמו. אבל אובדנות היא בעיקרה דווקא עניין חברתי, וממילא פוליטי, בעיה שעימה צריך להתמודד באמצעות מדיניות נכונה.
הסוציולוג אמיל דורקהיים חקר התאבדויות, וטבע את המונח אנומיה. אנומיה בפשטות מתייחסת לתחושת הזרות והניכור של האדם מהחברה הסובבת אותו. דורקהיים דיבר על מצב חברתי הנובע משינויים מהירים בנורמות חברתיות, באי-ודאות שקשורה בשינויים קיצוניים ומהירים בכלכלה, בתחרות הקפיטליסטית הגוברת, בקבוצות שמשנות את מקומן בחברה ובאנשים שמעמדם משתנה בתוך הקבוצות.
ואיפה אנחנו פוגשים אובדנות בחברה הישראלית? אנחנו פוגשים אותה בשיעורים גבוהים במיוחד אצל צעירים ואצל קשישים; אנחנו פוגשים אותה בשיעורים גבוהים בקרב יוצאי ברית המועצות לשעבר, ובשיעורים גבוהים אפילו יותר בקרב יוצאי אתיופיה. המספרים, אדוני היושב-ראש, אצל יוצאי ברית המועצות הם פי שניים מהממוצע, ואצל יוצאי אתיופיה – פי ארבעה מהממוצע. המשותף לשתי הקבוצות הללו הוא תחושה של זרות בחברה הישראלית, חוויות חיים של גזענות וחוסר הכלה, אפליה והדרה, בוז ואלימות.
אנחנו פוגשים אובדנות גם בקהילת הלהט"ב, ובמיוחד אצל אנשים על הקשת הטרנסג'נדרית. שם מדברים על 41% אשר ניסו להתאבד. לצערי, החברה שלנו עוד לא למדה להכיל ולקבל אנשים החורגים מהנורמה המגדרית.
הררי מילים נאמרו כבר על מערכת הבריאות הקורסת; פחות נאמרו על מערכת בריאות הנפש, הסובלת זה שנים מתת-תקציב ותת-פיקוח, מעייפות החומר ומתלונות רבות וחמורות לגבי התנהלות המערכת אל מול המטופלים. במחלקות האשפוז מאושפזים לעיתים 50 מטופלים במקום שנועד להכיל 35. מטופלים "קלים יותר", במירכאות, נשלחים הביתה בלילה כי אין להם מיטה. ישנו תת-איוש בכל בתי החולים הפסיכיאטריים הממשלתיים.
אשר למערך השיקום הפסיכיאטרי, הרי שבינואר השנה היו 544 מקומות לשיקום במוסדות האשפוז – ירידה ב-146 מקומות מאז 2015, וב-425 מקומות מ-2010. כלומר, בעשור האחרון מיטות האשפוז, מספרן ירד ב-50%. מי שרוצה להיאבק באובדנות חייב להשקיע במערכת בריאות נפש יעילה וציבורית ונגישה לכול.
במקביל, טיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי שלא באשפוז רחוק מלהיות נגיש לציבור הרחב. המחירים גבוהים גם דרך המערכת הציבורית, הפרוצדורה מסובכת והתורים מעטים. אדם אשר רוצה לקבל טיפול והתייחסות בהתאם לצרכיו ייאלץ לעיתים קרובות לפנות לטיפול פרטי, שעלותו מאות שקלים לפגישה, הרחק הרחק מהישג ידם של רבים, שלא לומר הרוב.
תחום הטיפול בקשישים נמצא בהפקרות מוחלטת. קצבת הזקנה מזערית, והטיפול הרפואי והסוציאלי הציבורי לקשישים אינו מספק בשום קנה מידה. מי שרוצה לזכות לחיי זקנה בריאים וטובים ייאלץ לממן מכיסו הפרטי עלויות דיור מוגן ובית אבות בסכומי עתק, שלא לדבר על טיפול גריאטרי.
אין זה מפתיע ששיעור המתאבדים מעל גיל 75 מזנק. זאת הקבוצה שבה שיעור ההתאבדות וניסיונות ההתאבדות הוא הגבוה ביותר. רבים מוצאים את עצמם מחוסרי כול ונאלצים לבחור בין אוכל לתרופות, בין עצמאות לבין השגחה רפואית, במוסד שרמת החיים בו נמוכה.
אז כן, אובדנות היא עניין פוליטי. התאבדות היא בעיה חברתית שיש לה פתרונות חברתיים. לשיטה הקפיטליסטית צריך לקרוא בשמה: אדם לאדם זאב. ההפרטות של ממשלות הימין הביאו אותנו לפערי ענק באיכות השירות הרפואי בכלל, בתחום בריאות הנפש בפרט, ובפתרונות הדיור והפנאי לקשישים. התחרות הקפיטליסטית חסרת הרחמים הפכה את הפערים החברתיים והכלכליים לגדולים מאי פעם. ועם הפערים באה האנומיה, ועם האנומיה ועם העוני ועם מערכת בריאות נפש בקריסה באים אלפי ניסיונות התאבדות מדי שנה.
אין ספק שהחלטה של אדם לשלוח יד בנפשו היא החלטה אישית, אך בה בעת עלינו לזכור שכל החלטה אישית שלנו תלויה ומושפעת מהיסטוריית החיים שלנו, מהחברה שבה אנו חיים, מהעתיד שאנו מסוגלים לדמיין לעצמנו. זוהי אחריות החברה ואחריות המדינה לעשות הכול כדי להבטיח הווה ראוי ועתיד שראוי לצפות לו, עבור כל אדם ואדם בחברה. תודה רבה.
<< יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >>
תודה, חבר הכנסת עופר כסיף. חברת הכנסת רויטל סויד, בבקשה, גברתי. לאחר מכן נשמע את תשובת הממשלה מפי השרה שאשא ביטון.
<< דובר >> רויטל סויד (העבודה-גשר): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, השרה, חבריי חברי הכנסת, מדי שנה 500 מקרי התאבדות וכ-6,000 ניסיונות, כאשר מחצית מהניסיונות ומהמקרים הם של צעירים מתחת לגיל 25. אנחנו עומדים פה ואנחנו משתאים, כי אנחנו יודעים שאם היינו מדברים על 500 מקרים של תאונות דרכים או נפגעי פעולות טרור, חס וחלילה, היינו עומדים פה וזועקים ומדברים על הנושא הזה יום-יום, ומעבירים קמפיינים על גבי קמפיינים כדי לראות איך מנסים לצמצם את המקרים האלה. ובכל זאת, כשמדובר באובדנות, גם הנתונים – כמעט לא יודעים אותם, וגם יש איזושהי שתיקה.
כשאנחנו שואלים את עצמנו איך זה יכול להיות, למה זה קורה, למה יום כמו היום – שיזמה אותו חברתי חברת הכנסת יעל גרמן עם יושב-ראש עמותת בשביל החיים אבשלום אדרת – למה אנחנו נמצאים פה ואנחנו כמעט לא מדברים על זה. אז אפשר לראות את זה משני טעמים עיקריים: הראשון שבהם זה שאנחנו פוחדים. הטמיעו בנו שכשמדברים על הנושא של אובדנות אז גלי ההדף שיהיו והניסיונות האובדניים או המקרים יכולים חס וחלילה לחלחל הלאה. ויותר מזה, תשימו לב מתי באמת אנחנו מדברים על תאונות דרכים או בכלל על קורבנות של מקרים פליליים או של טרור: זה כשהמשפחות עומדות וזועקות, הכעס מנתב, הם רוצים שהאשם יובא לדין, שיהיה מי שישלם את המחיר. פה המשפחות כואבות, הן דואבות, לעיתים הן אפילו חשות אשם ואולי אפילו גם קצת בושה, ולכן לא מדברים על הנושא. אבל זה המקום שלנו, וזו בדיוק החובה שלנו לעמוד פה ולשמש להן לפה.
ויותר מזה, הייתי יושבת-ראש השדולה של המרחב הווירטואלי ועסקתי בנושא. אנחנו יודעים – נכון, גברתי השרה, גם היא שיתפה פעולה רבות עם השדולה ועם הנושאים – שאם אנחנו הולכים ואנחנו רואים מישהו עומד על גג ורוצה לקפוץ, מייד כולנו נזדעק, נרוץ ונתקשר למשטרה, נראה איך אפשר למנוע את זה. אבל כשאנחנו רואים ברשת, בפייסבוק, פוסט עם תכנים שמעוררים בנו אי-נוחות כי מישהו פה מביע מצוקה, ואולי יש כאן משהו אובדני אפילו, ואולי יש כאן אפילו דיכאון – אנחנו לא יודעים מה לעשות, איך לפנות. אנחנו, אנחנו העומדים מן הצד, אנחנו אלה שיכולים למנוע את מקרה האובדנות הבא. תדעו לכם, אנשים רבים מרגישים יכולת לשתף ברשת יותר מאשר אדם נוסף. 46% מהאנשים שהתאבדו שיתפו עוד אדם אחד. ברשת יותר קל לכתוב, כי אתה מול המסך, מעבר למקלדת, אתה יכול לכתוב כל מה שעל ליבך.
ולכן בכנסת הקודמת, הכנסת העשרים, בשיתוף פעולה בין פייסבוק ובין עמותות נוספות, קידמנו את העובדה שפייסבוק, עם האלגוריתם שלהם, יזהו – והם יכולים לזהות באמצעות המילה, באמצעות הדפוס ובאמצעות פניות אליהם והתרעה – את הניסיונות האובדניים או את מי שחס וחלילה מנסה, ויגישו לו את העזרה, ידווחו על זה הלאה.
אבל פה אנחנו נכנסים למה צריך לעשות עכשיו. ומה שצריך לעשות עכשיו, מעבר להקמת הרשות והגשת הצעת החוק, זה שכל חברי הפאנל – חברתי יעל גרמן וכמובן אתה, אדוני היושב-ראש מרגי, והיו שם גם יאיר גולן וחברתנו קטי שטרית – כולנו נתגייס להגיש את הצעת החוק הזאת שאתה מוביל, אבשלום.
<< יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >>
וכמובן כל חברי הכנסת שירצו להצטרף. לאו דווקא.
<< דובר_המשך >> רויטל סויד (העבודה-גשר): << דובר_המשך >>
בוודאי, בוודאי, אבל אנחנו לקחנו את זה עלינו, וזו חובתנו שלנו לקדם את זה.
אבל מעבר לכך, יש הבין שאנחנו צריכים להטמיע כבר מגיל צעיר את המודעות. ולמה? מכיוון שהרבה מאוד פעמים בני הנוער רואים את החברים שלהם ולא יודעים לזהות את הסימנים, והם לא יודעים לדווח על זה הלאה. הרבה פעמים רופא המשפחה – יושב מולו אדם, והוא לא תמיד יודע לזהות את העובדה שהאדם שמולו נמצא עכשיו במצב של דיכאון, או שצריך לראות איך פותרים. כל הטיפול הזה צריך להיות תחת רשות, כדי שבאמת אפשר יהיה להכין תוכנית כפי שצריך.
אז תודה רבה, ושלא נצטרך לציין את היום הזה יותר. תודה.
<< יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >>
תודה רבה לך. תשיב על ההצעה לסדר-היום לציון יום למניעת אובדנות שרת השיכון חברת הכנסת יפעת שאשא ביטון.
<< דובר >> שרת הבינוי והשיכון יפעת שאשא ביטון: << דובר >>
תודה רבה. אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, מדי שנה מתאבדים בישראל בין 400 ל-500 איש, ולמעלה מ-6,000 איש בשנה מבצעים ניסיון התאבדות. אלה מספרים שלא ניתן להשלים איתם. התאבדות איננה גזרת גורל, אפשר וצריך למנוע התאבדויות. התאבדות יכולה לקרות לכולם, בכל חלקי החברה, בכל טווח הגילאים, אך ישנן כמה אוכלוסיות בסיכון שחשוב לרכז מאמצים במניעת אובדנות בקרבן: הראשונה היא בני הנוער – השיא של ניסיונות התאבדות נמצא בגיל ההתבגרות. יש לפעול למנוע את הניסיון האובדני על ידי זיהוי מוקדם של המצוקה הנפשית ולספק מענה טיפולי מקצועי ומהיר על מנת למנוע ניסיון נוסף ולהקל את המצוקה של הנער או הנערה.
האוכלוסייה השנייה היא קשישים. הקשישים הם האוכלוסייה שבה מספר מקרי ההתאבדות הוא הגדול ביותר ביחס לחלקם באוכלוסייה. הסיבה המרכזית להתאבדות הינה דיכאון, שניתן לטפל בו אם נאתר אותו בזמן.
הגברים – הגברים מתאבדים פי שלושה מנשים. 75% מההתאבדויות המוגמרות הן של גברים, בעיקר של גרושים ובודדים. האתגר שלנו הוא לאתר אותם בזמן ולהציע להם מענה טיפולי הולם.
האוכלוסייה הרביעית היא אוכלוסיית העולים. שליש מההתאבדויות בישראל הינו בקרב העולים מהארצות השונות. פעולות מניעה מותאמות תרבותית יכולות להקל על מצוקותיהם ולסייע להם לעבור את משבר ההגירה בשלום.
בשנת 2014 הוקמה במשרד הבריאות היחידה למניעת אובדנות, אשר החלה ביישום התוכנית הלאומית למניעת התאבדויות שהתקבלה בהחלטת ממשלה. בתוכנית הלאומית נוטלים חלק משרדי ממשלה נוספים: משרד החינוך, משרד הרווחה, הקליטה, המשרד לשוויון חברתי, משרד הכלכלה, המשרד לביטחון הפנים ומשרד הפנים. התוכנית שמה לה למטרה ליישם אסטרטגיות למניעת אובדנות המוטמעות בתוכניות מניעה ברחבי העולם על מנת לצמצם את תופעת האובדנות.
האסטרטגיה המוכחת ברמה העולמית כאפקטיבית ביותר למניעת אובדנות הינה הקטנת הנגישות לאמצעים קטלניים. ידוע, גם מהניסיון של מדינות אחרות, כי אדם בסיכון אובדני שרוצה ליטול את חייו לא יוכל לעשות זאת אם לא יהיו בסביבתו אמצעים שיאפשרו לו לבצע את ההתאבדות. במסגרת פעולות שמקדם משרד הבריאות בנושא זה יש התייחסות להגבלת מספר כדורי האקמול שניתן למכור לאדם בבית המרקחת; איתור מקומות מועדים שבהם מתרחשות ההתאבדויות הרבות וניסיון להקטין את הנגישות אליהם; שיח עם המשרד לביטחון הפנים על צמצום הימצאות כלי נשק פרטיים בקרב הציבור הרחב ועוד.
שתי אסטרטגיות נוספות למניעת התאבדות שמוטמעות במסגרת התוכנית הלאומית הן בניית רצף טיפולי והכשרות אנשים שיהוו שומרי סף – שומרי סף למניעת התאבדויות. אסטרטגיות אלה מיושמות בעיקר דרך עבודה ברשויות המקומיות, שכרגע 60 מהן נוטלות חלק בתוכנית הלאומית, והתוכנית היא להוסיף רשויות נוספות.
במסגרת העבודה ברשויות נבנים רצפים טיפוליים לילדים, בני נוער ומבוגרים, שמטרתם לייצר נוהל דיווח אחיד ושיטתי בקרב כל גורמי הרשות במקרה של איתור אדם בסיכון אובדני. נערכות הכשרות לאנשים שיהוו שומרי סף לקהלי יעד רלוונטיים ברשויות, שמטרתן לתת ידע וכלים לזהות אדם בסיכון אובדני, לשאול אותו שאלות ישירות בנושא, לשכנע אותו לקבל טיפול ולהפנות אותו לגורם הטיפולי המתאים.
סוגיית התקציב הינה משמעותית. סוגיית התקציב משמעותית מאוד ליכולת יישום התוכנית. הקיצוצים התקציביים שהושתו על משרד הבריאות בשנים האחרונות גרמו לכך שגם על התקציב לתוכנית חשובה זו לא פסח הקיצוץ התקציבי, ונכון לרגע זה עוד מוקדם לדעת, לאור דיבורים על קיצוצים רוחביים שיושתו על תקציב המדינה, מה יהיה היקף התקציב שלה לשנה הבאה.
לסיום, משרד הבריאות רואה חשיבות רבה בתוכנית הלאומית כדי לצמצם ככל שניתן את מקרי ההתאבדויות, וזאת בפעולה משותפת של כל משרדי הממשלה הנוגעים לדבר. אפשר וצריך למנוע התאבדויות. על כולנו לפעול כדי לאתר אנשים בסיכון אובדני, לסייע להם לקבל את הטיפול המתאים להם ולעזור להם לבחור בחיים.
אדוני היושב-ראש, זו תשובת הממשלה, וקשה לי שלא להביע גם נימה אישית בנושא כל כך חשוב זה. אני קודם כול רוצה להודות לחברת הכנסת יעל גרמן, שבאמת נושאת את הדגל למניעת אובדנות כאן בכנסת מדי שנה. בכנסת העשרים, בתפקידי הקודם, קיימנו דיונים גם במסגרת הוועדה לזכויות הילד, והתקיימו דיונים רבים בוועדת החינוך אצל היושב-ראש, שהיה יו"ר ועדת החינוך בכנסת העשרים, בשיתוף עם עמותת בשביל החיים, ד"ר אבשלום אדרת. אתם עושים עבודה נפלאה בנחישות שלכם וברצון שלכם למנוע אובדנות בקרב כל האוכלוסיות.
אבל אצלי, כאן בלב, יושב הנושא של ילדים ובני נוער. חברת הכנסת רויטל סויד, כפי שציינת, הנושא של פחד מלדבר על הנושא הזה מהווה איזשהו שורש לבעיה ולא מאפשר פעולות למניעה, בעיקר במערכת החינוך. אחת הסוגיות שהייתה באמת כבדת משקל על שולחן הוועדה היא האם לדבר עם בני הנוער והילדים על הנושא של אובדנות ולנסות למנוע את זה או פשוט להתעלם, כי אולי אם אנחנו לא נדבר על זה, זה לא יקרה. אני חושבת שהיום כולם כבר תמימי דעים שחשוב שאנחנו נדבר עם הילדים, שחשוב שאנחנו נדבר לא רק לאלה שאולי בעתיד ישקלו מעשה אובדני, אלא בעיקר, כפי שציינת, גם לאלה שנמצאים מסביב – שידעו לזהות את המצוקות, שידעו מיהם אנשי המקצוע שאליהם צריך לפנות ולהתריע, כי בסוף בסוף, בפעולת מניעה אחת אנחנו יכולים בעצם להציל חיים של ילד או בן נוער. אני מקווה שבאמת במערכת החינוך יהיה מספיק אומץ כדי לגעת גם בנושא הכל-כך כואב הזה, כי בסופו של דבר, בלי להעלות למודעות אנחנו לא באמת נצליח לייצר מניעה. תודה רבה.
<< יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >>
גברתי השרה, לפני שנעבור להצבעה, אני מציע שמאחר שזה נושא חשוב והבעיה היא תקציבית, ולא פתרנו את הקיצוץ, נעביר את המשך הדיון לוועדת הכספים.
<< דובר_המשך >> שרת הבינוי והשיכון יפעת שאשא ביטון: << דובר_המשך >>
מקובל, מקובל.
<< יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >>
לפני ההצבעה, אנחנו ניתן ליזהר שי, כי אם הנושא היה יורד מסדר-היום לא היה מקום לעמדה נוספת.
<< קריאה >> יזהר שי (כחול לבן): << קריאה >>
משם?
<< יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >>
משם. עומד לרשותך זמן של עד דקה.
<< דובר >> יזהר שי (כחול לבן): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, כל מוות הוא טרגדיה, והנושא שטיפלנו בו היום הוא כואב וקשה. בכל זאת, אני רוצה לספר את סיפורו של מוות אחד כזה, כדי לקחת ממנו לקח לכולנו. הסיפור הוא סיפור של הנער דוד-אל מזרחי, בן 15, שלקח את חייו במו ידיו בינואר 2011. זה חשוב שגם אתם שם תשמעו, בני הנוער ביציע, כי דוד-אל מזרחי חזר מבית הספר אחרי שבועות ארוכים של התעללות פיזית, ובכינויים, בכינויי גנאי, ובכל דבר שבני הנוער, למרבה הצער, לפעמים, יודעים לעשות. הוא חזר הביתה ופתח את דף הפייסבוק שלו. כמו שציינתם, לפעמים זה, המרחב הווירטואלי, מספיק.
<< יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >>
תודה.
<< דובר_המשך >> יזהר שי (כחול לבן): << דובר_המשך >>
בדף הפייסבוק הוא מצא דברים מאוד מאוד קשים כמו: כלב. הייתי הורג אותך, אבל בגלל שאומרים "תנו לחיות לחיות" אז לא נהרוג אותך, ועוד כאלה דברים. הוא הלך ותלה את עצמו באמבטיה. אחותו מצאה אותו שם אחרי כמה שעות. הסיפור הזה הפך למעין קו פרשת המים, ובעיקר מלמד מה כולנו יכולנו לעשות. דף הפייסבוק שלו היה פתוח, ראו אותו עשרות אנשים, ילדים, בני נוער, ומסתבר שגם מורות ומורים.
חבר'ה, ה-500 הבאים בתור, שדיברתם עליהם עכשיו, 500 האנשים שייקחו את חייהם בידיהם, מסתובבים בינינו. הם היו מאחורינו בתור בסופר, והם יהיו היום באוטובוס כשניסע הביתה, ובמקומות אחרים. כדאי שנפתח את העיניים, נסתכל טוב ונשים לב. לא רק תוכניות ממשלה ולא רק חברי הכנסת הנכבדים – כל אחת ואחד מאיתנו יכולים לנסות לעזור למנוע את אובדן החיים הבא. תודה.
<< יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >>
אפשר למנוע. תודה רבה. חבר הכנסת משה אבוטבול.
<< דובר >> משה אבוטבול (ש"ס): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אין ספק שאנחנו נוגעים באחת הנקודות הכואבות ביותר בעם, במדינה, בארץ – נושא האובדנות. אני חושב שמה שחסר לנו הוא שבבתי הספר שלנו לא מספיק מלמדים על ערכם של החיים, על ערכו של כל יום נוסף, על ערכה של כל דקה נוספת. המלחמה בתחושת הריקנות צריכה להגיע קצת ממערכת החינוך – לתת להם כמה שיותר הסברים, כולל גם את ההסבר על ערכו של אדם להיות בנו של בורא עולם, להיות בנו של הקדוש ברוך הוא, ושכל אדם חשוב בעולם. אחד הדברים שאני אוהב שכותבים ביום ההולדת הוא: מה זה יום ההולדת? זה התאריך שהקדוש ברוך הוא החליט שהעולם לא יכול בלעדיך. כלומר, אנחנו צריכים להבין ולדעת שלכל אדם יש מטרה בחיים וצריך להשיג אותה. ברגע שידברו על זה הרבה במערכת החינוך, אני בטוח שנוכל להצליח למגר את התופעה הקשה הזאת.
<< יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >>
תודה.
<< דובר_המשך >> משה אבוטבול (ש"ס): << דובר_המשך >>
אני רק אזכיר ואומר שבאמת העיריות, הרשויות, עושות הרבה מאוד, עם תוכניות מגוונות. אני בעצמי הייתי גם, לפני כמה ימים, בעמותה של בית חם, שם עושים עבודה נהדרת בכל הארץ.
עוד משפט אחד קצר מאוד. אני רק רוצה לומר שחייבים להצמיד לילדים מהסוג הזה או לנערים מהסוג הזה אדם בוגר, חונך, שיהיה איתם, שייצמד אליהם, שיוכלו באמת לספר לו את כל הבעיות האלה. זו גם לא בושה לספר את העונש הכבד ואת האיסור הגדול למי שעושה התאבדות.
<< יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >>
תודה. לא שמתי שעון בגלל חשיבות הנושא, אבל זו דקה.
<< דובר_המשך >> משה אבוטבול (ש"ס): << דובר_המשך >>
כמובן שאני בכל מצב מאוד מודה לכם, ומקווה, בעזרת השם, שיום יבוא ולא נצטרך לדבר על זה. תודה.
<< יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >>
תודה רבה. לפני שנעבור להצבעה, תרשו לי – מותר לי כיושב-ראש, אבל תרשו לי – להודות למי שארגנה בכנסת את היום, וזו חברת הכנסת יעל גרמן; ולעמותת בשביל החיים ולכל החברים, לכל מי שליווה והשתתף ביום הזה; לידידי ורעי חבר הכנסת לשעבר אברהם מיכאלי, שהוביל בכנסת גם את השדולה, וממנו גם למדתי, והייתי תקופה מסוימת יו"ר השדולה בכנסת העשרים. לצערי הרב, לא צלחתי ולא הצלחתי למנוע את הקיצוץ. אנחנו אנשים שלא מתייאשים. אנחנו עסוקים ביום שאסור בו להתייאש – ללמד את האנשים לא להתייאש. אני מקווה שנעלה זאת שוב לדיון בוועדת הכספים, ולא נרפה עד שהעמותה וכל מי שעוסקים בנושא הזה, כל משרדי הממשלה, יהיו להם הכלים והאמצעים לבצע את תורת הלחימה, את התורה שהיא ידועה. יודעים איך למנוע זאת, ואפשר למנוע, ויש מי שהצליח לעשות זאת, הן בעולם והן בצבא. לכן, אני מקווה שהיום זה יתרום להגברת המודעות וגם למניעת הקיצוץ.
אני עובר להצבעה. כל מי שמצביע בעד – זה בעד דיון בוועדת הכספים. בבקשה.
<< קריאה >> קריאה: << קריאה >>
נגד – – –
<< יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >>
אתה נגד אובדנות.
הצבעה מס' 2
בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 15
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הנושא לוועדה הזמנית לענייני כספים נתקבלה.
<< יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >>
15 בעד, אין מתנגדים ואין נמנעים. המשך הדיון יהיה בוועדת הכספים. התפקיד שלנו הוא לדאוג שיהיה דיון בוועדת הכספים.
<< קריאה >> מיכאל מרדכי ביטון (כחול לבן): << קריאה >>
איך דואגים שיהיה דיון?
<< יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >>
אני סומך עליך, במשקל – –
<< קריאה >> מיכאל מרדכי ביטון (כחול לבן): << קריאה >>
איזה כלים יש לכנסת?
<< יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >>
– – הכבד שלך ושלי על יו"ר ועדת הכספים.
<< קריאה >> מיכאל מרדכי ביטון (כחול לבן): << קריאה >>
– – – 107.
<< יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >>
בעזרת השם. ביחד. תוסיף.
<< קריאה >> מיכאל מרדכי ביטון (כחול לבן): << קריאה >>
היושב-ראש, באמת איך נותנים לנושא דחוף עדיפות בוועדת הכספים?
<< יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >>
אנחנו נדבר – – –
<< קריאה >> מיכאל מרדכי ביטון (כחול לבן): << קריאה >>
– – – את זה.
<< יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >>
נדבר עם היושב-ראש.
<< קריאה >> מיכאל מרדכי ביטון (כחול לבן): << קריאה >>
– – – ועדת כספים. לא הגענו.
<< יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >>
תודה. נדבר ביחד, כל חברי הכנסת שאכפת שלהם, עם היושב-ראש – ללחוץ עליו לקיים את הדיון.
<< הלסי >> הצעות לסדר-היום << הלסי >>
<< הלסי >> חג הסיגד << הלסי >>
<< יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >>
אנחנו עוברים לסעיף הבא בסדר-היום – הצעות דחופות בנושא: חג הסיגד, מס' 246, 248 ו-261, של חברי הכנסת דסטה גדי יברקן, עודד פורר ומשה אבוטבול. תשיב על ההצעה לסדר-היום השרה חברת הכנסת יפעת שאשא ביטון, בשם שרת התרבות והספורט. ראשון הדוברים – גדי יברקן. חבר הכנסת גדי יברקן, עד שלוש דקות עומדות לרשותך, בבקשה.
<< דובר >> דסטה גדי יברקן (כחול לבן): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, יום סיגד הוא יום חשוב, ואני אשמח להקריא פרק מן המקורות, מאין זה בא: "וביום עשרים וארבעה לחודש הזה נאספו בני ישראל בצום ובשקים ואדמה עליהם. ויבדלו זרע ישראל מכל בני נכר ויעמדו וַיִּתְוַדּוּ על חטאתיהם וַעֲוֹנוֹת אֲבֹתֵיהֶם. ויקומו על עמדם ויקראו בספר תורת ה' אלהיהם רְבִעִית היום וּרְבִעִית מִתְוַדִּים ומשתחוים לה' אלהיהם". ספר נחמיה ט', עד פסוק ד'.
מקורו של יום סיגד הוא בכלל במקורות, לחלק מאלה שמתבלבלים, שחושבים שזה חג סיגד שהבאנו איתנו מהגלות או שהמצאנו אותו בעצמנו. יום זה הפך – ואני מקווה שיהפוך עוד יותר – לחלק מן הפסיפס החברתי של ארצנו, של עמנו, במדינת ישראל.
כדי שחג הסיגד, יום הסיגד, יצוין ויהפוך ליום חשוב במדינת ישראל, הוא כבר נהיה חוק עוד בשנת 2008. הובילו אותו הרבה ח"כים שהצטרפו לזה. אני זוכר את חבר הכנסת מיקי איתן וחבר הכנסת שלמה מולה.
<< קריאה >> פנינה תמנו (כחול לבן): << קריאה >>
והיושב-ראש.
<< דובר_המשך >> דסטה גדי יברקן (כחול לבן): << דובר_המשך >>
בוודאי. חכי, כי יש לו פינה מיוחדת, אנחנו נגיע אליו.
כמובן, אדוני היושב-ראש, אתה פעלת לא רק בחוק הזה. אני רוצה להגיד שלזכותך ייאמר שעוד כשהיית שר הדתות – ואני מקווה שתחזור למשרד או למשרד רם יותר – קידמת והובלת את הנושא של הקייסים, שהקייסים יוכרו כחלק ממנהיגי ישראל בארצנו. והיום, לכבוד היום החשוב הזה, הקייסים שלחו נציג שיושב למעלה, כבוד קייס זמנה מלקם, אחד המנהיגים הרוחניים בארץ של הקהילה, מהמובילים.
יום סיגד, כמו שאמרתי, הוא מעורב בתפילה בעיקר. הוא לא כמו שהיום אנחנו רואים אותו, בשירה ובזמרה או בריקודים או באוכל. זה יום של צום, יום של תפילה שבה אבותינו אמרו כל הזמן, וצמו והתפללו, שהם ייבדלו מן הגויים, שעם ישראל יחזור לשורשיו, ומעל הכול – שהשלום ישרור וישכון בעם ישראל, ועם ישראל יחזור ויתחבר.
באתיופיה היינו עולים להר גבוה, לאחד ההרים באזור שבו כל הכפרים היהודיים היו. שרנו והתפללנו, ואת ספר התורה – את האורית – הקייסים היו שמים בדרך כלל על ילדים צעירים, כי הם חפים מכל חטאת, יותר מהמבוגרים, כי ספר התורה חייב להישמר בטוהר, והיינו מתפללים.
ואני זוכר בתור ילד שהיינו עולים לחג להר הזה וכל הקהילה לבושה בלבן. היה נראה שיש מלמעלה – מההר אתה מסתכל, ואתה חושב שיש נהר של חלב; כולם לבושים בצבע לבן ועולים עם אבנים עליהם, משתחווים תוך כדי העלייה, בצום, ואומרים: סליחה, בורא עולם, תשכין שלום בעמנו ותחזיר אותנו למולדתנו ושהגלות תסתיים.
היום הזה התממש ואנחנו פה. ביום המשמעותי הזה לעם ישראל, אני חושב שחסרה עדיין התמונה המלאה, שהפאזל הזה, שנקרא עם ישראל – וכולה ארצנו, מדינתנו, קיימת 71 שנה כמדינה עצמאית על הנייר, אבל ארץ ישראל קיימת 3,500 שנה. והעם הזה חזר לארצו בזכות תפילות, צום, תענית ומי ששמר עלינו. מי ששמר בגלות את עם ישראל ואת ביתא ישראל, כמובן, זו התורה, התפילה. ומי שהוביל לזה זה המנהיגים הרוחניים שהביאו אותנו עד הלום.
אדוני, לפני שאסיים חשוב לי לומר כמה דברים. כדי שהתרבות והמורשת של יהודי אתיופיה, ביתא ישראל, יהיו חלק מהנחלה, מדינת ישראל חוקקה חוק, והוקם תאגיד שנקרא תאגיד מורשת יהודי אתיופיה, והחוק הזה עבר בשנת 2012. את החוק הזה יזמו חברי הכנסת זבולון אורלב, אברהם מיכאלי, שלמה מולה, אמנון כהן, ואני מודה להם, כמובן. ומאז שהחוק הזה חוקק, הוקם תאגיד. בתאגיד הזה – התאגיד אמור להיות תחת משרד התרבות, ולצערי – אבל לפני שאני בכלל מביע את הצער, שרת התרבות שאני כל כך אוהב הביאה תקציבים והקימה את התאגיד, ואני מתכוון לימור לבנת, שרת התרבות לשעבר.
<< יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >>
הכנסת את האנשים ללחץ פה. המנכ"לית שלה כאן.
<< דובר_המשך >> דסטה גדי יברקן (כחול לבן): << דובר_המשך >>
מנכ"לית המשרד היום היא חברת כנסת, חברת הכנסת אורלי פרומן. בשעתו הקימו את התאגיד. ולצערי הרב, מרגע – – –
<< יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >>
גדי, רק קח בחשבון שאתה יותר משתי דקות אחרי הזמן.
<< דובר_המשך >> דסטה גדי יברקן (כחול לבן): << דובר_המשך >>
כן, כן. אני מסיים, אדוני היושב-ראש.
<< יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >>
אני עוד הוספתי.
<< דובר_המשך >> דסטה גדי יברקן (כחול לבן): << דובר_המשך >>
אני רוצה לעשות את זה בחן, כי אני לא רוצה להרוס את החגיגה.
היום הזה וחג הסיגד – תאגיד ומרכז מורשת אמור לרכז מורשת של 2,700, 2,800 שנות היסטוריה אדירה של ביתא ישראל. נכנסה השרה מירי רגב – התקציב של המשרד בשנת 2017 הוא 3.5 מיליון, שזה כמובן כלום, אבל עדיין; והתקציב הזה אפילו חוזר לאוצר – 40% מימוש.
שנתיים אין מנכ"ל למרכז תאגיד יהודי אתיופיה. מאז שהוא הוקם המועצה לא התכנסה. יש שם את ד"ר שמחה גטהון, בחורה מקסימה, שנלחמת ועושה את המקסימום, אבל היא לבד. מונה מנכ"ל, הוא לא עשה מה שמירי רגב ביקשה והוא התפטר או אפילו היא פיטרה אותו – התפוטר, פוטר, יש הגדרה חדשה בישראל. רק לפני שלושה חודשים מונה מנכ"ל למרכז תאגיד למורשת יהודי אתיופיה. לפני שלושה חודשים – שנתיים וחצי לא היה מנכ"ל.
<< יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >>
נא לסיים.
<< דובר_המשך >> דסטה גדי יברקן (כחול לבן): << דובר_המשך >>
תראו לי חברה פרטית שמחזיקה בלי מנכ"ל, משרד ממשלתי בלי מנכ"ל – טוב, יש משרדי ממשלה גם בלי שרים, אבל עדיין.
<< יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >>
נא לסיים, גדי.
<< דובר_המשך >> דסטה גדי יברקן (כחול לבן): << דובר_המשך >>
אני ממש מנתק את הפוליטיקה מהסיפור. הנושא עקרוני וחשוב. ויותר מזה, אני לא רוצה להיכנס, אדוני, לניתוחים פוליטיים, אני רוצה להישאר ענייני. אני מתכוון להגיש שאילתה לשרת התרבות, שלא ישלחו לי מישהו אחר לענות. אני רוצה שבשבוע הבא השרה תבוא ותתמודד עם השאילתה הזו בנושא הזה.
יום שמח, יום סיגד שמח, ותודה. עם ישראל מוזמן ליום הזה, וכולנו נהיה עם אחד, בייחוד בימים האלה. תודה רבה.
<< יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >>
תודה רבה. חבר הכנסת עודד פורר – אינו נוכח. משה אבוטבול, אל תבנה על הזמן שלו, עד שלוש דקות לרשותך. בבקשה, אדוני.
<< דובר >> משה אבוטבול (ש"ס): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אנחנו באמת רואים לנכון לציין יום חשוב כזה, החג של בני הקהילה האתיופית שעלו ארצה ועשו דבר מאוד מאוד חשוב. כל שנה, דווקא 50 יום לאחר יום הכיפורים, חל החג הזה, במשך שנים רבות. אנחנו רואים בכך ציון דרך, ומי שבאמת יודע, אז מטרת החג – למי שעדיין לא יודע, הישראלים שבינינו – היא פשוט חידוש הברית בן העם לקדוש ברוך הוא. זו מטרת החג הזה, ובאמת כך הם חגגו את זה במשך שנים רבות, גם באתיופיה. וכמובן, עם הערגה לארץ ישראל ולירושלים עיר הקודש, עיר הבירה.
אני חושב שבאמת הקהילה האתיופית עשתה מאמצים ענקיים כדי להגיע לארץ, למדינה. הם חוו קשיים גדולים מאוד מאוד, וזה מעשה ציוני מובהק שראוי להערכה, להערצה. צריכים באמת לחזק את בני הקהילה בכל התחומים.
אני רק רוצה לומר גם שיש לנו פינה כואבת בלב: היו הרבה כאלה שלא זכו להגיע, הם מתו במדבר בדרך לישראל. הם מתו שם, ובאמת זה קטע מאוד מאוד מאוד מצער, שנשאר כצלקת לקהילה האתיופית.
אני חייב רק לציין אדם גדול וענק שלא הפסיק מלחשוב על הקהילה הזו, הלוא הוא מרן הרב עובדיה יוסף, שבמשך שנים רבות קרא לנו – גם כאנשי ש"ס, גם כפעילים – לקרב ולהיצמד לקהילה האתיופית, לתת להם את כל מה שרק אפשר, כי באמת הם יהודים, בשר מבשרנו. הוא שייך אותם בספרו "יביע אומר" לשבט דן, והוא גם הביא כמובן את פסקיו של הרידב"ז, שמשייך אותם, למרות שבאמת הוא עבר מתקפות מאוד גדולות ממגזרים אחרים שלא מספיק הבינו את מקור יהדותם של יהדות אתיופיה.
<< יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >>
זה לא, הם לא רצו להבין. יש להם מקום קטן בלב, אין להם רוחב לב.
<< דובר_המשך >> משה אבוטבול (ש"ס): << דובר_המשך >>
אני באמת רוצה לציין שדווקא אצלנו, בעיר ששימשתי בה שנים רבות גם כראש עיר, גם בשאר התפקידים, יש לנו את הקהילה האתיופית, קהילה נפלאה ומקסימה ובאמת משולבת בכל הדברים בכל העיר. זכיתי גם להקים למענה בתי כנסת, ובעיקר מועדון מאוד גדול שנקרא "מבצע משה" – לא על שמי, אל תדאגו – על שם מבצע משה שהם עלו לארץ ישראל, וגם גדי היקר זכה להגיע לשם באחד הביקורים. אני חושב שבאמת הדבר הטוב ביותר הוא אם נשלב את הקהילה בכל הדברים.
מאוד ציער אותי משהו קטן אתמול – בזה אני מסיים – לראות כתבה שעדיין בני הקהילה לא מצליחים, ומתמודדים למצוא מקומות עבודה. עדיין, לעומת הישראלים שלנו בארץ, הקהילה האתיופית מתקשה למצוא מקומות עבודה מתאימים. אני קורא מכאן דווקא לכל החברים – חברי הכנסת, השרים, כולם: תעשו כל מאמץ. זו תהיה מתנת החג הכי גדולה: לשלב את הקהילה בכל מקומות העבודה, בתפקידים הכי בכירים בכל מקום שרק אפשר, כי הם באמת ראויים לדבר הזה. תודה רבה.
<< יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >>
תודה רבה. תשיב על ההצעה לסדר-היום השרה יפעת שאשא ביטון, בשם שרת התרבות והספורט. השרה.
<< דובר >> שרת הבינוי והשיכון יפעת שאשא ביטון: << דובר >>
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. חבריי חברי הכנסת, חג הסיגד הוא יום חג ממלכתי, רשמי, חבר הכנסת גדי; אחדות, ביום הזה לפחות. זה יום של צום שמסמל טהרה והתחדשות, ובמרכזו טקס חידוש הברית בין העם לאל, המשכיות האמונה, ובוא הגאולה השלמה.
במשך דורות נחגג בקרב יהודי אתיופיה יום כ"ט בחשוון, היום ה-50 שלאחר יום הכיפורים, כיום חידוש הברית בין בורא העולם לישראל וכיום הכיסופים לציון. עבור מאות אלפי אנשים במדינת ישראל, כ"ט בחשוון הוא יום חג. זהו כבר מזמן לא רק חגם של היהודים יוצאי אתיופיה אלא יום מיוחד שבו רבים מתחברים למסורת ארוכת השנים שהייתה נהוגה באתיופיה. טוב וראוי היה שחג זה יוכר כיום חג לאומי, ואכן טוב עשתה הכנסת שהכירה ביום זה כיום חג רשמי של מדינת ישראל.
מאז הועבר השרביט על הפקת האירוע ומימונו ממשרד העלייה והקליטה למשרד התרבות והספורט, לפני כשלוש שנים, העבירה השרה את אחריות הפקת האירוע למרכז ההסברה הנמצא באחריות משרדה, וזאת כדי לשוות לאירוע מעמד של טקס ממלכתי על כל המשתמע מכך. בשלוש השנים האחרונות תקציב האירוע כמעט ושולש, וכיום הוא עומד על כ-800,000 שקלים מתקציבי המשרד והתאגיד הממלכתי – המרכז למורשת יהדות אתיופיה, הכפוף למשרד התרבות והספורט.
מרגע נטילת האחריות על אירועי חג הסיגד הנחתה השרה להעלות קרנו, ובחסות מרכז ההסברה במשרדה יצרו תבנית הולמת ואיכותית אשר מתאימה לקיום אירוע מרשים ומכובד, כיאה לבני הקהילה האתיופית. האירוע, המתקיים כעת בטיילת ארמון הנציב, המשקיפה אל חומות העיר העתיקה והר הבית, מביא עשרות אלפי יוצאי בני העדה האתיופית, ובשנתיים האחרונות הגיעו לקחת חלק באירוע כ-15,000 איש.
אחד הנושאים שעליהם השליכה השרה את יהבה מיום כניסתה לתפקיד הוא הגדלת התקציב להנגשת המורשת והתרבות של קהילת יוצאי אתיופיה, שהן חלק בלתי נפרד מהתרבות הישראלית, לצד עשייה ותרומה לבניית החברה הישראלית וקידומה. לאחר שנים שבהן המועצה תפקדה באופן חלקי, בשל קשיים במינוי מנכ"ל, לפני כחצי שנה מונה מנכ"ל בן העדה לתאגיד, והוא החל בהוצאה לפועל של התוכנית האסטרטגית של התאגיד, אשר תקציבה עומד על כ-3.5 מיליון ש"ח.
היום ניתן לומר בגאווה גדולה: יותר ויותר יוצאות ויוצאי אתיופיה נמצאים בעמדות מפתח בחברה הישראלית, ואנו נמשיך לפעול כדי שמגמה זו תתעצם. העשייה המשרדית הקשורה בהכנות לציון חג הסיגד, אשר מייצג ומנחיל מורשת מפוארת ורבת-שנים, ממלאת את השרה סיפוק רב וגורמת להתרוממות רוח. מי ייתן והסימבוליות שבחג היפהפה הזה תמשיך ללוות אותנו שנים רבות ואף דורות; סימבוליות של אחדות, קהילתיות וערבות הדדית, מסורת מופלאה של ציונות וכמיהה לירושלים.
זוהי תשובת הממשלה, זו התשובה של השרה מירי רגב, כמי שמייצגת את המשרד. אבל, גדי, אני מוכרחה משהו נחמד ליום הבאמת-חגיגי הזה. אני זוכרת את עליית משה בתור ילדה. הגיעה עלייה מאוד מאוד גדולה לקריית שמונה, ומי שקיבל אותם זו הייתה אימי היקרה, שתחיה. דיברת, משה, על איש יקר, אז אימא שלי, בעיניי, היא אישה מאוד מאוד יקרה בסיפור של העולים מאתיופיה. היא ליוותה אותם מהקליטה שלהם. הם היו מרוכזים – קראו לזה הוסטלים – – –
<< קריאה >> דסטה גדי יברקן (כחול לבן): << קריאה >>
מרכזי קליטה.
<< דובר_המשך >> שרת הבינוי והשיכון יפעת שאשא ביטון: << דובר_המשך >>
כן, מרכזי קליטה. היא יודעת אמהרית עד היום. היא למדה את השפה, טיפלה בהם במשך הרבה מאוד שנים, גם אחרי שהם יצאו ממרכזי הקליטה, כאחות בקהילה, הם הגיעו אליה בקופת החולים, כי רק היא ידעה להבין אותם ולתקשר אתם. אני זוכרת את זה כחוויה מאוד מאוד מיוחדת בתור ילדה שבאה לאימא, כי היא נשארה עד שעות מאוד מאוד מאוחרות, כי העבודה, מה לעשות, הייתה רבה, ומסתובבת בין כולם.
אני מאחלת לנו, באמת, שאנחנו נקלוט עוד עולים, ושאנחנו באמת נצליח לייצר בחברה הישראלית אחדות אמיתית, כי אני רואה בכל הצבעים והגוונים שלנו את העושר התרבותי של מדינת ישראל, ועל זה אסור לנו לוותר. חג שמח.
<< יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >>
תודה. מאחר שזה ציון יום הסיגד, השאלה מה אנחנו עושים עם הדיון.
<< קריאה >> פנינה תמנו (כחול לבן): << קריאה >>
– – –
<< יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >>
לפנים משורת הדין, כי אם מסתפקים אין עמדות נוספות. אבל אני אתן עמדה נוספת.
<< קריאה >> קריאות: << קריאה >>
– – –
<< יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >>
רגע, רגע, אני אתן עמדות נוספות. ראשונת הדוברות – חברת הכנסת פנינה תמנו שטה, ולאחר מכן – חבר הכנסת מיכאל ביטון.
אבל אם כולם בנימה אישית, עד שפנינה תתחיל אני יכול לומר שזכיתי – פנינה, ברשותך. ב-1993 הייתי ראש המועצה הדתית בבאר שבע. חדש, באתי מהקריה למחקר גרעיני, ובמשרד הדתות דאז אומרים לי: יעקב, תראה, יש לנו בעיה. יש החלטת ממשלה על 100 משרות קייסים, ויש רבנויות ומועצות דתיות כאלה שלא רוצות לקלוט אותם. תהיה מוכן לקלוט עשרה אצלך? אמרתי לו: תביא, ברוך הבא. למה לא? אם אתם מממנים וזה צורך – בסדר. ואז ליוויתי – לא היה קל, כי זה הבדלי שפה, תרבות וסבלנות – לנו אין סבלנות, והמנהיגים באים עם סבלנות – והרבה פגישות, ושמחתי והכרתי את העדה.
לימים התמניתי לשר לשירותי הדת והייתי צריך לסגור את המעגל עם אותם קייסים שהיו דור המדבר, כמו שהגדירו אותם, בדרך. הם לא הוכשרו או הוסמכו, לא גמרו את ההסמכה באתיופיה, אבל העדה רואה בהם קייסים. התעקשו, התחמקו, התחמקו, התחמקו, וזכיתי בתקופתי – גדי היה שותף למאבק – ודחפנו עוד 13 תקנים, אם אני לא טועה. זכיתי גם, במקביל ובמסלול משופר, מקוצר ונוח, מתוך הרצון לשלב רבנים של העדה האתיופית – כשלא היו תקנים לרבני שכונות והייתה הקפאת תקנים – זכינו למנות 24 רבנים יוצאי העדה האתיופית – –
<< קריאה >> דסטה גדי יברקן (כחול לבן): << קריאה >>
– – –
<< יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >>
– – מתוך זה שראיתי את הצער. לא ייתכן שבן או בת העדה שרוצים להינשא צריכים להמתין לעיתים לרב של העדה האתיופית שיגמור את הטיפול והבירור והבדיקה, באי-ודאות קודם כול. זה יכול להיות שלושה, ארבעה, חמישה, שישה חודשים. פרסנו אותם על כל הארץ. ואני לא חושב שהיום יש בעיה בכלל. היום זה מצוי בכל פינה, ולפעמים מעשים קטנים נשארים – פנינה, לרשותך.
<< קריאה >> דסטה גדי יברקן (כחול לבן): << קריאה >>
אדוני היושב-ראש, אני חושב שאתה חבר הכנסת מהקהילה הבכיר בכנסת.
<< יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >>
תודה. בבקשה.
<< דובר >> פנינה תמנו (כחול לבן): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, כבוד הקייס, חברי כנסת וחברות כנסת נכבדות ונכבדים, אני חושבת שחג הסיגד, אולי חוק חג הסיגד, הוא דוגמה איך הכנסת יכולה לחולל שינוי ולהתוות דרך לציבור בכללותו. החוק הזה נחקק ב-2008. אתה היית שותף והובלת את החוק הזה, לצד השר לשעבר אורי אריאל ורבים אחרים וטובים, ואני חייבת לספר לכם את התחושה שלי מה היה אז. עד לפני עשור אנחנו היינו נאלצים להביא תירוצים כאלה ואחרים, בין מי שהיו בלימודים, בין מי שהיו בצבא ובין כאלה שהייתה להם עבודה, כי זה לא היה יום בחירה, לא באמת חגגו את זה במוסדות כאלה ואחרים, בטח לא במוסדות ציבוריים.
ולעומת זאת אנחנו רואים עכשיו בשנת 2019 – אני חייבת לומר לכם שכל השבוע עברתי מבתי ספר למפגש עם צעירים וילדים ורשויות, וכולם חוגגים, וזה פשוט מדהים לראות איך החג הזה, שמסמל תפילה, מסמל צום ומסמל אחדות. למה אחדות? ביום כיפור כל אחד עושה חשבון נפש לעצמו, אבל חג הסיגד, שזה 50 יום לאחר מכן, מסמל את היכולת להתגבש ביחד כקהל, כציבור, להתכנס ולעמוד בפני בורא עולם. ואז אנחנו רואים את הילדים הקטנים האלה, שלומדים על החג, ואפילו כאן בכנסת ישראל בתחילת השבוע. זה היה מדהים, גם השתתפה מזכירת הכנסת, כמובן בהובלתו של יושב-ראש הכנסת ומנכ"ל הכנסת, וכל העובדים התרגשו ולבשו גם את הבגדים המסורתיים, וגם דיברנו על אחדות העם.
בטח בתקופה הזו שאנחנו נמצאים בה, בתקופה שנראית לנו כל כך משוסעת, כל כך מפוצלת, אנחנו צריכים לעיתים את זריקת המרץ ואת הימים האלה שאנחנו עוצרים לדקה, ומסתכלים על עצמנו כציבור שמתכנס פנימה וזוכר מה מחבר אותנו. ומה שמחבר אותנו זה גם לדעת להנכיח, להנכיח את התרבות של האחים, של מי שאולי לא דומה לנו, כי כבר אמרתי את זה בעבר: כשחזרנו ממצרים חזרנו עם אותה שפה, מאותו מקום ואותה תרבות, וכשחזרנו מבבל חזרנו עם אותה שפה, אותה תרבות. אבל הפעם זה הרבה יותר מאתגר: אנחנו באים מכל כך הרבה מקומות, ומה שאנחנו צריכים זה לדעת לפנות מקום, להנכיח ולחבק אחד את השני. אז חג סיגד שמח לכולכם. תודה רבה.
<< יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >>
תודה. חבר הכנסת מיכאל ביטון. יש ביטון ויש ביטון.
<< דובר >> מיכאל מרדכי ביטון (כחול לבן): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, ביום חג הסיגד אני שמח שההנהגה, הדור הבא של יהדות אתיופיה, נמצאת בכחול לבן, בהובלת גדי יברקן ופנינה תמנו שטה, שדואגים כל יום, לא רק ביום הזה, לאתגרים של העדה, של הקהילה האתיופית.
<< יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >>
אבל שלא ישתמע שזו המסיבה שלהם בלבד. זה המסיבה של כולם.
<< דובר_המשך >> מיכאל מרדכי ביטון (כחול לבן): << דובר_המשך >>
תכף תשמע, זה רק היה פתיח, אתה יודע. ואני רוצה להגיד לך שיש חוק חג הסיגד ואין חוק שנקרא חג המימונה, אבל כולם חוגגים מימונה, וזה נהיה חג מאוד מאוד פוליטי. יש רק תקנה אחת במימונה, שהשר לאיכות הסביבה אפשר לעשות רעש אחרי 23:00 בלילה – בל"ג בעומר ובמימונה. ואני אומר לך שחג המימונה הפך לחג פוליטי של הוויי ומופלטה, אבל לא פיאר את יהדות – –
<< יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >>
בוא ביחד נחזיר אותו למקורות, ונוציא אותו משם.
<< דובר_המשך >> מיכאל מרדכי ביטון (כחול לבן): << דובר_המשך >>
רגע, רגע, אדוני היושב-ראש. – – הוא לא העמיק במורשת של יהדות מרוקו, בתרבות, באומנות, בספרות, בתלמידי חכמים, בספרי השו"תים – לא הצלחנו להנחיל את זה לדורות הבאים.
ולכן אני אומר: חג הסיגד הוא באמת יום חג, ופה תקענו יתד ונדון בזה כל שנה, אבל חג אמיתי כזה של חג הסיגד לא יכול להיות רק מבצע העלאת יהודי אתיופיה לארץ ישראל. גם לי באופן אישי בגיל 14 בישיבה התיכונית – אני בא בספטמבר, ובאוקטובר בערך מגיע בחור בשם מנשה לגור איתי, עולה מאתיופיה; ובאותה קבוצה שמואל אילמה, שנהיה בכיר בג'וינט, ואיוב וובשת – חבורה של מנהיגים, נערים שהגיעו לישיבות תיכוניות.
ועדיין, גם ביום הזה אני רוצה להגיד שיש כאב: יש כאב של חיילים בצבא שלא משתלבים היטב, ויותר מדי – במאות אחוזים – חיילים מהעדה האתיופית בבתי הכלא בצה"ל; המעמד של נשים; היחס של המשטרה.
אני הייתי רוצה שניקח על עצמנו, פנינה וגדי, שבכל יום חג כזה נביא דוח לציבור, שאנחנו תיקנו משהו בקליטת יהדות אתיופיה, שיהיה דוח חגיגי מה התקדם בקליטה. כי זה חג אמיתי, ולא רק להגיד לנו: אתניות ופולקלור ושירים, אלא תיקון אמיתי של העוולות שגם אתם ציינתם. תודה רבה.
<< יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >>
רוצים הצבעה?
<< קריאה >> דסטה גדי יברקן (כחול לבן): << קריאה >>
כן, כן, גם דעה נוספת.
<< יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >>
אתה לא יכול. גדי, שש דקות דיברת, ויותר. הערה אתה רוצה, אני אתן לך.
<< קריאה >> דסטה גדי יברקן (כחול לבן): << קריאה >>
הערה קטנה.
<< יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >>
בבקשה. משם, מהמקום. מהמקום. לא, אל תשבור את הכללים, מהמקום.
<< קריאה >> דסטה גדי יברקן (כחול לבן): << קריאה >>
אני קודם כול דיברתי על משרד התרבות. אני רוצה שמדבריי לא ישתמע על העובדים – עובדי משרד התרבות עושים עבודה נפלאה. אני רוצה להודות לכל ראשי הערים בכל מדינת ישראל, ובתי הספר – –
<< יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >>
עשית. תודה.
<< קריאה >> דסטה גדי יברקן (כחול לבן): << קריאה >>
– – שהופכים את חג הסיגד למה שהוא היום. וכשאומרים חג סיגד, אי-אפשר שלא להזכיר אדם נפלא, חבר הכנסת הראשון בן הקהילה, אדיסו מסאלה. הוא יזם את החג, זה היה בשנות השמונים.
<< יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >>
הזכרת אותו.
<< קריאה >> דסטה גדי יברקן (כחול לבן): << קריאה >>
ואני רוצה ביום הזה להודות לו בשם הקהילה. ואנחנו מעריכים ואוהבים אותו – – –
<< יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >>
עשית.
<< קריאה >> דסטה גדי יברקן (כחול לבן): << קריאה >>
להגיע למצב כזה, כי הרבה אנשים מהקהילה הפכו אותו לכזה.
<< יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >>
תודה, גדי. אנחנו נצביע? שיהיה דיון במליאה. ועדת הכספים? מה שתחליטו.
<< קריאה >> דסטה גדי יברקן (כחול לבן): << קריאה >>
כן, ועדת הכספים.
<< יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >>
רק שזה יהיה מעשי. אוקיי, הצבעה.
<< קריאה >> דסטה גדי יברקן (כחול לבן): << קריאה >>
שיהיה מעשי, שיהיה כסף.
<< קריאה >> קריאות: << קריאה >>
– – –
<< יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >>
אוקיי, אנחנו עוברים להצבעה. מי שבעד – המשך הדיון יהיה בוועדת הכספים.
הצבעה מס' 3
בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 10
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הנושא לוועדה הזמנית לענייני כספים נתקבלה.
<< יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >>
עשרה בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. המשך הדיון יהיה בוועדת הכספים.
תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום רביעי, כ"ט בחשוון התש"ף, 27 בנובמבר 2019, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה.
<< סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 17:28. << סיום >>