דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוברת ו'
ישיבה ט"ו
הישיבה החמש-עשרה של הכנסת העשרים-ושלוש
יום שלישי, כ"ז בניסן התש"ף (21 באפריל 2020)
ירושלים, הכנסת, שעה 9:45
תוכן העניינים
הצעות לסדר-היום 3
ציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה 3
אלי אבידר (ישראל ביתנו): 3
טלי פלוסקוב (הליכוד): 5
אלעזר שטרן (יש עתיד-תל"ם): 6
מנסור עבאס (הרשימה המשותפת): 7
מיקי חיימוביץ' (כחול לבן): 9
משה ארבל (ש"ס): 10
אורי מקלב (יהדות התורה): 11
עודד פורר (ישראל ביתנו): 12
איילת שקד (ימינה): 13
עמיר פרץ (העבודה): 15
ניצן הורוביץ (מרצ): 16
יועז הנדל (דרך ארץ): 18
אורלי לוי אבקסיס (גשר): 19
שרת התפוצות ציפי חוטובלי: 21
<< הלסי >> הצעות לסדר-היום << הלסי >>
<< הלסי >> ציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה << הלסי >>
<< יור >> היו"ר בנימין גנץ: << יור >>
חברי הכנסת, היום יום שלישי, כ"ז בניסן התש"ף, 21 באפריל.
אני מתכבד לפתוח את הישיבה החגיגית של הכנסת לציון יום השואה והגבורה, במסגרת הצעות לסדר-היום שמספרן 8, 9, 10, 11, 12, 13, 14, 15, 16, 17, 18 ו-19. אנחנו נמתין לצפירה ונתחיל את הנאומים מייד אחרי הצפירה. אני מודה לכל חברי הכנסת שבחרו להשתתף, ואני מבקש מהדוברים לעמוד על זמנם, מהטעם שבשעה 11:00 מתחיל שידור ישיר של הטקס "לכל איש יש שם", ואנחנו נרצה לסיים את הישיבה החגיגית הזאת עד השעה 11:00. אז ברשותכם, נמתין עד הצפירה ונמשיך משם.
<< דובר >> אלי אבידר (ישראל ביתנו): << דובר >>
"חגיגית" – זו ההגדרה?
<< יור >> היו"ר בנימין גנץ: << יור >>
"חגיגית" זה הגדרה לא נכונה. "טקסית" זה הגדרה יותר נכונה. תודה על התיקון.
נא לשבת.
חברות וחברי הכנסת, אני יושב כאן היום ביראת כבוד במקום שבו ישבו דב שילנסקי, זיכרונו לברכה, שיזם את מפעל ההנצחה "לכל איש יש שם", ושבח וייס, ייבדל לחיים ארוכים. שניהם הגיעו מהמשרפות והתופת, וביושבם על הכיסא הזה המחישו את ניצחונה של המדינה היהודית, של מדינת ישראל.
אבקש לפתוח בציטוט מנאומו הראשון של דב שילנסקי, זיכרונו לברכה, על הבמה הזאת כיושב-ראש הכנסת. וכך אמר: "מרגיש אני כי אחיותיי ואחיי הקדושים הינם איתי במעמד זה, והם צופים בנו ופוקדים עלינו לשמור מכל משמר את הנכס היקר – מדינה יהודית בארץ ישראל, שהם לא זכו לה. אוי" – כך אמר – "לו הייתה לנו אז מדינה, כמה הכול היה נראה אחרת".
במשך עשרות שנים של שירות בצה"ל, ביחד עם חבריי שמרתי בגופי מכל משמר על הנכס היקר הזה בשמו של דב שילנסקי, בשמם של הנרצחים, כמו גם – בהמשך שנות התקומה – של השורדים, ובהם הוריי נחום ומלכה, זיכרונם לברכה, ששרדו בנוראים שבימים ואיבדו בני משפחה וחברים משום שלא הייתה לנו מדינה שתגן עלינו.
אני זוכר את יום השואה כילד במושב כפר אחים, שבו נולדתי וגדלתי, וחלק גדול ממקימיו היו שורדי התופת; את העצב שהגיע עם מעט מאוד מילים וכמעט ללא סיפורים. לא הבנו אז כילדים את עומק האסון האנושי האישי שפקד כמעט כל אחת מ-70 המשפחות שייסדו את המושב. רק לימים הרשו לעצמם הורינו לספר לנו. אני זוכר רגע אחד שאימי מספרת לבתי נוגה על השעות והימים האחרונים בברגן-בלזן לפני השחרור – בשבוע שעבר לפני 75 שנים. היא הייתה אז רק בת 17-16, צל של נערה, במשקל של 28 ק"ג בלבד. וכשבתי שאלה אותה: איך החזקת מעמד? היא ענתה: רציתי לראות את הסוף. והיא ראתה את הסוף וזכתה לראות אותו לעולם לא נגמר, מעצם בניין תקומתה של המדינה שלנו.
מדינת ישראל לא קמה בגלל השואה, אבל היא נושאת בדנ"א שלה מחויבות ללקחי השואה ומחויבות לשורדי השואה. בימים כאלה, כשאזרחי ישראל נושאים אלינו את עיניהם, האחריות המוטלת עלינו כנבחרי ציבור גדולה שבעתיים. עלינו לשמור על המדינה הזאת ועל שתי העוצמות המרכזיות שלה: עוצמתה הצבאית והביטחונית כלפי חוץ בשביל להבטיח שמדינת ישראל תהיה המקום הבטוח ביותר ליהודים ולכלל האזרחים שלה ושלעולם לא עוד, ולא פחות מכך חשובה עוצמתנו המוסרית – להיות טובים יותר, בבחינת אור לגויים במובן המלא של משמעות הביטוי: לדרוש מאיתנו יותר ממה שאנחנו מצפים מאחרים.
מתוך התפיסה הזאת אנחנו חייבים לשמור על החוטים שמקשרים בינינו בתור חברה. בלי "אנחנו" ובלי "הם"; בלי מחנות שיותר משהם מקווים להצלחתם, הם מייחלים לכישלונו של האחר. זוהי השליחות שאיתה נכנסתי למערכת הפוליטית, שליחות שמלווה אותי גם בעצם ימים אלו. לקחתי על עצמי את המשימה לשמור על הדמוקרטיה משום שאני מאמין שהיא מקור הכוח המשמעותי שלנו כחברה, היא העוצמה הפנימית שמאפשרת להפוך את האצבעות שמרכיבות אותה לאגרוף דמוקרטי נכון. כיום, בהנהגת המדינה, אני נושא איתי את הלקח הזה שבעתיים.
עלינו להיות דוגמה לאזרחי ישראל ודוגמה לכל העמים. ובימים אלו, כשמגפה מסוכנת משתוללת, המחויבות הזו נדרשת יותר – לשמור על המדינה וגם לשמור על בני הדור ההוא, ההולך ונעלם. הם זקוקים לנו. הם זקוקים לגב שלנו. בימים מאתגרים אלו, כשהבדידות נדרשת מהם על מנת להגן על בריאותם, חשוב שידעו ניצולי השואה בפרט וכל אזרחי ישראל המבוגרים שבינינו בכלל שהם לא לבדם. אנחנו מחויבים לשמור על בריאותם, אנחנו מחויבים לדאוג לרווחתם הפיזית, הנפשית, וזה קודם לכל שיקול כלכלי או עסקי. זהו צו מוסרי וקיומי.
חברות וחברי הכנסת, ביום הזה ובכל יום נזכור ונזכיר לעצמנו למה אנחנו כאן ואיזו מחויבות אדירה אנחנו נושאים על כתפינו – מחויבות של "לעולם לא עוד"; מחויבות לשמור על מורשתם של ששת המיליונים שדמם זועק מן האדמה וזכרם נצור בליבנו ובמעשינו תמיד.
אני מזמין את חברת הכנסת טלי פלוסקוב.
<< דובר >> טלי פלוסקוב (הליכוד): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, ציטוט: "משפחה יקרה שלי, אני כותבת את המכתב לפני מותי. אני לא יודעת בדיוק את היום שבו משפחתי ואני נמות רק בגלל שאנחנו יהודים. כל אחינו ואחיותינו כבר נספו. אני גאה בכך שאני יהודייה ולמות למען עמי. אני לא אומרת לאף אחד שאני כותבת מכתב לפני סוף החיים שלי, אבל אין לכם מושג כמה אני רוצה לחיות ולהגיע לחיים טובים, אבל הכול כבר נעלם. להתראות בשם כולם, פאני. 16 ביוני 1942".
זה קטע ממכתב פרידה של הילדה פאני. היא כתבה את זה לאחותה ולאחיה בזמן שהיא הסתתרה בבונקר יחד עם המשפחה. לאחר הכיבוש המשפחה של פאני הייתה כלואה בגטו יחד עם כל יהודי העיר דרויה שבפולין. בגן ביתם היה מרתף לאגירת קרח. הבונקר שבו הסתתרה המשפחה במהלך הפוגרומים נחפר מתחת למרתף, והם ישבו שם. במהלך חיסול הגטו ב-1942 התגלה מקום המסתור של בני המשפחה, וכל מי שהתחבא בבונקר נהרג.
לאחר המלחמה המכתב הזה נמצא על ידי חבר משפחה והועבר לאחים של פאני, ובימים האלה הוא הועבר לארכיון "יד ושם". יש אלפי מכתבים כאלה, מכתבים שנכתבו בתקופת השואה, שנכתבו על ידי מבוגרים, שנכתבו על ידי ילדים. כולם חיכו למוות – מכתבים אלה נכתבו בגטאות ובמחנות המוות מתוך הבנה שאלו הן המילים האחרונות שהם יכתבו לפני המוות. אי-אפשר לקרוא אותם בלי לדמוע. כל מכתב הוא עולם ומלואו עם כאב משלו.
על האנשים האלה נגזר המוות בלי להשאיר זיכרון ומורשת. הנאצים עשו את הכול בניסיון שלא להשאיר מישהו בחיים שיוכל לספר על הפשעים והזוועות הנוראות שהם חוללו. הם הציבו לעצמם מטרה: להשמיד את העם היהודי ולמחוק כל זיכרון לסממן יהודי מעל פני האדמה. חייהם של שישה מיליון יהודים, כולל כמיליון וחצי ילדים, הפכו בידי הנאצים לזרם אחד בלתי מוגבל של מוות, כאב וסבל נורא.
זה שיעור שכולם צריכים ללמוד ולזכור. רבים מהגיבורים ששרדו בסיוט הזה עדיין נמצאים איתנו. רבים מהם איבדו הכול – איבדו את המשפחות שלהם, איבדו את כל מי שהם אהבו. יש בהם מי שראו הוצאות להורג; מי שעברו את מחנות ההשמדה; מי ששרדו ברעב הנורא ובהפצצה המתפשטת בלנינגרד הנצורה; מי שברחו והסתתרו בהרים וביערות, הסתתרו מפני שונאים ומבקשי רעתם. הם עמדו בפני האימה הזאת. תודה לאותם גיבורים שבזכותם יש לנו מדינה, מדינה של העם היהודי, מדינת ישראל.
בישראל חיים היום 189,500 ניצולי שואה – לא רק אלה שהיו בגטאות ובמחנות אלא גם נפגעי ההתנכלויות האנטישמיות. המספר הזה יורד כל שנה, כל חודש, כל שבוע, כל יום, כל דקה, לכן עלינו לזכור שאנחנו חייבים להם המון. הצלחנו להביא לכל ניצול שואה נזקק 1,700 שקל בחודש – אני כרגע מדברת על מה שנעשה בכנסת העשרים, כמובן. הצלחנו להגדיל את המענק השנתי ל-4,000 שקל, אבל זה לא מספיק. המענק הזה צריך לגדול כל שנה ב-10%; צריך לתת להם שימוש חינם בתחבורה הציבורית. אלה צעדים קטנים, אבל זה הלב שלנו. אז הם ירגישו שאנחנו באמת דואגים להם. ולא לשכוח שיש כאלה שעדיין חיים מתחת לקו העוני ויש כאלה שעדיין ללא קורת גג. זה צריך להיות עכשיו קהל היעד שלנו. אנחנו חייבים להם. לא לחכות למחר ולא לחכות עוד שנה; עכשיו, מייד, למרות המצב של המדינה. אנחנו צריכים לעשות בעבורם את כל מה שאמרתי כרגע.
נמשיך לצעוד כפי שצעדתם אתם, הניצולים מהמוות, אל החיים, מהשואה אל התקומה. תודה על כל מה שעשיתם בעבורנו, למען מדינת ישראל ולמען העם היהודי.
<< יור >> היו"ר בנימין גנץ: << יור >>
תודה, גברתי. חבר הכנסת אלעזר שטרן, בבקשה.
אני מבקש מהחברים להשתדל בכל זאת להישאר צמודים לזמנים. ב-11:00 השידור יופסק ויועבר למקום אחר. על פי החוק, אנחנו חייבים לשדר את ישיבת הכנסת. אנא מכם, השתדלו להישאר צמודים לשעון.
<< דובר >> אלעזר שטרן (יש עתיד-תל"ם): << דובר >>
תודה. אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, כל השרים בקרוב, כולם, עמיתיי חברי הכנסת, ועידת ואנזה התכנסה בינואר 1942 כדי להחליט על דרכי היישום של השמדת העם היהודי: אלה שייוותרו עד הסוף הם ללא ספק אותו חלק שיש לו כושר התנגדות גדול ביותר, ולו יינתן טיפול מתאים, כי הוא מהווה ברירה טבעית, ובמקרה של שחרור ישמש גרעין לבניין לאומי חדש – בסוגריים: ראו בניסיון ההיסטוריה. אני אלעזר שטרן, בנם של שרה ז"ל, שורדת אושוויץ וברגן-בלזן, ולוי, ייבדל לחיים, שורד מאוטהאוזן וגונסקירכן. אם תרצו, שניהם, בהגדרת הנאצים, יימח שמם, בעלי כושר התנגדות גדול ביותר, שניתן להם טיפול מתאים.
אני עומד כאן, בכנסת ישראל בירושלים, במקום שמסמל אולי יותר מהכול: כן, קם בניין לאומי חדש. ניצחנו? קשה לומר "ניצחנו" כשהשארנו שם שישה מיליון. אבל הם לא ניצחו. לי קשה לומר "ניצחנו", אבל שורדי השואה, זכותם לראות – ובצדק – במדינת ישראל הפורחת ניצחון. האמת היא שהם רואים גם ניצחון בכל ילד, נכד או נין.
הציטוט הזה מוועידת ואנזה הוא שהביא אותי להקמת "עדים במדים" – משלחות צה"ל לפולין – שבמסגרתו כבר ביקרו בפולין עשרות אלפי קצינים, נגדים ובני משפחות שכולות.
בבית שבו גדלתי חינכו אותי סביב שני עמודי יסוד, וכמו קאטו הזקן אמשיך ואומר: הראשון – לוודא שלעולם, אבל לעולם, תהיה לעם היהודי מדינה משלו, חזקה, פורחת; אם תרצו – לעולם לא עוד. את זה הוריי הביאו מאושוויץ וממאוטהאוזן. האחר – לוודא שלעולם, אבל לעולם, במדינה היהודית שתקום לא יעשו הבדלים בין בני אדם, לא לפי דת, לא לפי צבע, לא לפי גזע וגם לא לפי העדפה מינית. אם תרצו – כן, שתהיה מדינה יהודית חזקה, אבל שמקיימת שוויון מלא; גם יהודית וגם שוויון, גם יהודית וגם דמוקרטית, ואין דבר שגובר על רעהו – לא "יהודית" גובר על "דמוקרטית" ולא "דמוקרטית" גובר על "יהודית".
באחד מלילות תשעה באב, ליד הכותל המערבי בירושלים, סיפרתי לפרופ' אלי ויזל ז"ל, חתן פרס נובל לשלום, שבטקס באושוויץ שבמהלכו חלפו שלושה מטוסי F15 של חיל האוויר הישראלי – בתשובה על שאלה של עיתונאי אמריקני אם לא באנו להפגין פה כוח עניתי לאותו עיתונאי שאני לא יודע אם להורים שלנו, לדודים שלנו, לסבתות ולסבים שלנו – שלא היו כאן, אבל היו שם לפני 60 שנה – אם היה להם חלום. אני לא יודע אם היה להם זמן לחלום; אני לא יודע אם חלום היה מושג ששייך למקום ההוא; אני לא יודע אם למה שעשו להם שם יש נקמה.
אני יהודי מאמין. מחר, יום רביעי, כמו בכל יום רביעי, בשיר של יום אומר: "אל נקמות ה'"; בשבת אומר, כמו שאמרנו: "הרנינו גוֹיִם עַמו כי דם עבדיו יִקּוֹם ונקם וישיב לצריו וְכִפֶּר אדמתו עמו". נקמה לא שייכת לבני אדם' נקמה שייכת ליושב במרומים, אבל אמרתי לאלי ויזל שאם היה להם חלום ואם יש נקמה, אז 180 קצינים ונגדים של צה"ל עם משפחות שכולות שבאים ממדינת ישראל ושלושה F15 של חיל האוויר הישראלי באוויר זה גם חלום וגם נקמה. אלי ויזל הסתכל עליי ואמר לי: מפקדי הצעיר, אני יכול לומר לך שטעית. היה להם חלום: קליפה של תפוח אדמה. תודה.
<< יור >> היו"ר בנימין גנץ: << יור >>
תודה. חבר הכנסת מנסור עבאס, בבקשה.
<< דובר >> מנסור עבאס (הרשימה המשותפת): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, על עוצמתה של השואה והגבורה אדבר היום לא מתוך הספרים ולא מציטוטי אינטרנט מזדמנים אלא מתוך תפיסת עולם ערכית והתבוננות פנימית לאדם שבתוכי ומתובנות היסטוריות שהתגבשו לאורך שנים. לפני 26 שנים עמדתי בפעם הראשונה שתי דקות דומייה. בעיקר נתתי כבוד לקולגות על ספסלי הלימודים באוניברסיטה העברית. היום אני עומד ונושא תפילה מהקוראן למען עילוי נשמתם של שישה מיליון יהודים שנספו בשואה במלחמת העולם השנייה.
כערבי פלסטיני וכמוסלמי דתי שהתחנך על מורשתו של שייח' עבדאללה נימר דרוויש, עליו השלום, מייסד התנועה האסלמית בישראל, יש לי אמפתיה לכאבם ולסבלם לאורך השנים של ניצולי השואה ומשפחותיהם. אני עומד כאן ומביע סולידריות עם העם היהודי כאן ובעולם, העם שנבחר על ידי הנאצים כמטרה להשמדה המונית ורצח עם.
אני מרכין ראש בפני גבורתם של נשים וגברים שיצאו למרד בגטו ורשה נגד גזרת המוות ותחושת הייאוש כדי לשמור על צלם אנוש. אני מרכין ראש גם בפני גיבורים מעמים שונים, חסידי אומות העולם, נוצרים, מוסלמים ואחרים, ובמיוחד ערבים מוסלמים במסגד הגדול של פריז ובמדינת אלבניה המוסלמית, שחיבקו ונתנו יד ומחסה ליהודים במהלך המלחמה. אלברט אסולין, יהודי שברח ממחנה השמדה גרמני, אומר שיותר מ-1,700 לוחמי מחתרת – חלק קטן מהם לא יהודים – מצאו מחסה במסגד, בעיקר בזכות האימאם של המסגד. אלבניה, המדינה האירופית היחידה בעלת רוב מוסלמי, הצליחה במקום שבו נכשלו מדינות אירופיות אחרות. למרבה הפליאה, מספר היהודים באלבניה בתום מלחמת העולם השנייה היה רב יותר מאשר בתחילתה.
הכחשת השואה היא שריד של האידיאולוגיה הנאצית. היא כישלון מוסרי ובגידה בערכי האמת והצדק ועבירה על עקרון יסוד באסלאם: (אומר בערבית ומתרגם:) עדות האמת והצדק. המופתי הגדול של בוסניה לשעבר מוסטפא צ'ריק קבע: הסכנה בהכחשת רצח עם אינה רק הכחשת האמת לגבי רצח העם הפיזי, היא גם מתן צידוק לרצח עם אפשרי בעתיד, משום שכל מי שמתכחש לאירוע האמיתי של רצח עם מוכן לבצע את הרוע הזה שוב.
עוצמתה של השואה מכריחה אותנו כבני אנוש להשאיר לרגע את המחלוקות הלאומיות והדתיות, וכמובן – את הדעות הפוליטיות, להתייחד עם הקורבן ולהרגיש את הכאב. אין לי הסבר למה זה קרה. אני לא יודע. יש לי הבנה שהאדם מסוגל לעשות את זה שוב כאשר הוא מאבד את צלם אלוהים וכאשר מתעלם מזכותו של האחר לחיים בכבוד ובחירות. פוליטיקאי, איש דת או כל אדם שלא מצליח להתנער מהגזענות ושנאת האחר ולא מפסיק לחרחר ריב ומלחמות – שלא ייגע בשואה ולא יחלל את קדושתה.
יש יהודים שאומרים ומדגישים "לעולם לא" בהקשר היהודי הקולקטיבי, ויש יהודים שאומרים "לעולם לא" בהקשר האוניברסלי, לכל האנושות. שניהם צודקים. כמוסלמי מאמין וכבן לעם הפלסטיני, שסבל וממשיך לסבול כאב במשך עשרות שנים, אני מתפלל שכל יושבי הארץ, יהודים וערבים, ידעו ויפנימו את הלקח ההומני, האנושי, שבשואה, ויכירו בסבלו של העם האחר ובזכויותיו לחירות ולחיים בכבוד, ונזכה להגשים את חזון השלום, הביטחון, השותפות והסובלנות בין שני העמים ושתי המדינות. תודה רבה.
<< יור >> היו"ר בנימין גנץ: << יור >>
תודה. חברת הכנסת מיקי חיימוביץ', בבקשה.
<< דובר >> מיקי חיימוביץ' (כחול לבן): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, חבריי חברות וחברות הכנסת, אלו לא ימים רגילים, וגם יום הזיכרון לשואה ולגבורה השנה מקבל משמעות אחרת לנוכח ימי הסגר, הבידוד והחשש מהמגפה. הלב יוצא אל האנשים ששרדו בזוועות ההן וצריכים בימים אלה להתמודד עם ריחוק חברתי, עם עוני ודלות, עם תחושה שהם שוב לבד, לבד. הלב יוצא אל ניצולי השואה ששרדו בכל מה שאי-אפשר לדמיין ומתים בחודשיים האחרונים כקורבנות למגפה איומה שפוגעת בגופותיהם העייפים.
החלטתי ביום הזה, כאן ועכשיו, להקדיש את דבריי לאישה אחת שסיפור חייה משלב את הזוועה של אז עם האימה של היום. פרידה וטנברג נולדה בפריז ב-1924 להורים שהגיעו לצרפת מלודז' שבפולין. באוקטובר 1940, כשהיא בת-עֶשְׂרֵה בלבד, שמבינה את האיום, וכתלמידת תיכון, היא מצטרפת לתא מחתרתי ומדביקה מודעות שקראו לבני הנוער להתנגד לכובש הגרמני. פרידה הייתה מהזן של הנשים הלוחמות. כשהייתה בת 17 היא גויסה לאוז"ה, ארגון שהתמקד בהצלת ילדים. ברחוב רוזייה שבפריז היא הקימה מקום ששימש לפעילות ילדים בשעות הפנאי שלהם, כדי שלא ישחקו ברחוב וייחשפו לסכנת מעצר על ידי הגרמנים. במקביל, היא יצרה תעודות מזויפות לתלמידים יהודים. תעודה מזויפת של עובדת חיונית גם עזרה לה לשחרר את אימה לפני שנשלחה לאושוויץ ולהעביר אותה לאזור הדרומי, החופשי לכאורה.
בשלב הזה פרידה כבר הייתה מבוקשת. הגרמנים חיפשו אותה כדי לעצור אותה, והיא ברחה לאזור הכיבוש האיטלקי. שם גויסה לתנועת הנוער הציוני, ובמסגרתה הובילה קבוצות ילדים לעיר אנסי בצרפת, הגובלת בז'נבה, כדי להעבירם לשווייץ. בשל מַרְאָהּ הלא-יהודי הוטלו עליה משימות רגישות ומסוכנות, כמו יצירת קשר עם ראשי עיריות ומזכירי עיריות אשר הסכימו להוסיף את החותמות של העיריות על התעודות המזויפות. פרידה העבירה חבילות מזון לאסירים בבתי הסוהר וכספים לצורך הפעילות המחתרתית של הצבא היהודי ברזיסטנס היהודי. לאחר שהגסטפו עלה על עקבותיה היא עברה לאזור Haute Garonne, ויחד עם חברי תנועת הנוער הציוני, הצבא היהודי והרזיסטנס היהודי סייעה גם שם בהצלת היהודים.
את הפעילות שלה היא המשיכה גם אחרי השחרור, כשאספה תיקים ומסמכים שתיעדו שמות של יהודים שנעצרו וגורשו למחנות המוות. בהמשך היא נשלחה למשימות של איתור ילדים שהוחבאו אצל נוצרים והבאתם לבתי יתומים שהוקמו על ידי ותיקי הצבא היהודי. הלוחמת האמיצה הזאת גם לקחה חלק בקרבות מלחמת השחרור לאחר שעלתה לארץ ב-1947.
פרידה, שבמשך שנים רבות פעלה כמתנדבת במרכז לזיכרון השואה בפריז והרצתה על השואה וההתנגדות, זכתה לעיטור מיוחד של לוחמת הרזיסטנס מממשלת צרפת ולמעמד תקשורתי של גיבורה. והגיבורה הזאת, שסיפור חייה יכול וצריך להיות השראה לכל אחד מאיתנו, ובמיוחד לכל אחת, נפטרה בפריז לפני כשבועיים, ב-3 באפריל 2020, ממחלת הקורונה, ימים אחדים לפני יום הולדתה ה-96. יהי זכרה ברוך.
בימים אלה אנחנו מחויבים לזכור לא רק את מה שהיה, את השואה והגבורה; אנחנו מחויבים לעשות הכול על מנת שאלו, האחרונים ששרדו ועוד נמצאים איתנו, יגיעו אל ימיהם האחרונים ברווחה, בביטחון ובבריאות הטובה ביותר שעולמנו יכול לתת להם. זוהי מחויבותנו מכאן, מכנסת ישראל. תודה רבה.
<< יור >> היו"ר בנימין גנץ: << יור >>
תודה לך. חבר הכנסת משה ארבל, בבקשה.
<< דובר >> משה ארבל (ש"ס): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, "אב הרחמים שוכן מרומים ברחמיו העצומים הוא יפקוד ברחמים החסידים והישרים והתמימים, קהילות הקודש שמסרו נפשם על קדושת ה'. יזכרם אלוהינו לטובה עם שאר צדיקי עולם וינקום לעינינו נקמת דם עבדיו השפוך". תפילה זו, שנכתבה בוורמייזא כבר לפני כ-1,000 שנים, בזמן גזרות ת"ח ות"ט, כוללת את תמצית ההוויה שלנו כיהודים בגולה, אשר במשך אלפיים שנה יגענו ולא הונח לנו. "ואמר לך בדמיך חיי" – הציפייה לישועה, יחד עם כאב וזיכרון העבר, הם תמצית ההוויה של יום הזיכרון לשואה ולגבורה.
לפני כשבועיים, בשבת הגדול, פרסם הרב ישראל מאיר לאו בעיתון "משפחה" מאמר תחת הכותרת "קדיש בפיג'מה", ובו היטיב הרב לאו כדרכו לספר על שבת הגדול לפני 75 שנים במחנה המוות בוכנוולד. אבקש בקצרה להביאו בפניכם: בבלוק הסמוך אליי שהו שני מכרים, חסידי גור, מהעיר פיוטרקוב שבפולין, האב רב לייבל והבן מוישל'ה פשיגורסקי, בן 13. האם נפטרה בדרך למחנה. בשבת הגדול הבחינו יושבי הצריף שהאב חולה מאוד, וכשראו שהוא עתיד להשיב את נשמתו לבורא, הוציאו את מוישל'ה מהצריף כדי שלא יהיה נוכח. אחרי רגע הפטירה חזר מוישל'ה כדי להיפרד מאביו, ולפני שפינו את המיטה החל לצעוק: נכון, אין לוויה, אין קבר, אבל אני הבן ואני חייב לומר קדיש על אבא. מי יכול לתת לי סידור? ניסו להסביר לילד בן 13 שאין סידור במחנה, שיאמר קדיש כשהמלחמה תסתיים, אבל מוישל'ה לא נרגע והחל לבכות. לבסוף ניגש אליו אחד האסירים ואמר לו שאצל מנהל המכבסה היהודי ייתכן שיש סידור; תוודא שאף אחד לא שומע. תבקש ממנו, אולי יסכים.
הלך מוישל'ה למכבסה, התחנן לסידור. מנהל המכבסה, יהודי ממוצא גרמני, יקה, הסביר לו שאין סידורים במחנה, אבל מוישל'ה הרגיש שהוא מסתיר משהו. הוא הכניס את ידו לפיג'מה, נתן למנהל חתיכת לחם שאמור היה להספיק ליום שלם ואמר לו: אני יודע שאסור לצום בשבת, ושבת הגדול עכשיו, אבל כיבוד אב חשוב לי יותר. קח את הלחם הזה ותן לי כמה רגעים בלבד עם הסידור.
המנהל הזקן נשבר ואמר לו: ראה, מוישל'ה, אני כבר זקן. אתה כנראה תצא מפה חי, תאכל את הלחם ותמתין כאן. חזר הכובס עם הסידור, אבל מניין לא היה – הם היו רק שניים. מוישל'ה הצביע על חבל הכביסה, שעליו היו פיג'מות של אסירים, ואמר: בכל פיג'מה כזאת עד אתמול לפני שכיבסת היה יהודי, והוא נהרג ונרצח על קידוש השם. כל פיג'מה כזאת היא חיים. שמונה הפיג'מות, אתה ואני נצטרף למניין.
כעבור עשרות שנים המחנך והרב משה פשיגורסקי נפטר. הרב לאו, שייבדל לחיים טובים וארוכים, הוזמן להספיד. הוא סיפר את הסיפור בהלווייתו ואמר: מוישל'ה, תראה, הילדים שלך עומדים כאן עם סידורים. הם לא צריכים לוותר על לחם – יש לנו גאולה גדולה. ואז עמדו ילדיו בגאון והכריזו: יתגדל ויתקדש שמה רבא. יהי זכרם ברוך ונצור בליבנו לעד. אמן. תודה.
<< יור >> היו"ר בנימין גנץ: << יור >>
תודה, אדוני. חבר הכנסת אורי מקלב, בבקשה.
<< דובר >> אורי מקלב (יהדות התורה): << דובר >>
מכובדי יושב-ראש הכנסת, השרה, חבריי חברי הכנסת, אנו מציינים את יום השואה בצל מגפת הקורונה כשמאות מיליוני אנשים מסתגרים בבתים. העולם עומד מלכת ומלטוס. כל העולם כולו מתאחד למנוע את התמשכות ואת התפשטות המגפה. אבל לא רק שזה בצל – זה לא מגיע לאפס קצהו – צריך ביום הזה להזכיר – לא מגיע לאפס קצהו של מה שעברו שישה מיליוני אנשים, תינוקות, ילדים וילדות, הורים, סבים וסבתות, שבסדיסטיות ובאכזריות שאין כמוה שיסו בהם, התעללו בהם ורצו להשמידם בגלל שהם שייכים לעם אחד, לעם היהודי. כל העולם, כל העולם שתק. זו השואה. אבל גבורת הנפש והרוח של אותם שישה מיליונים, האצילות שלהם, הצדיקות שלהם, הגאווה היהודית, האחדות, הערבות והעזרה ההדדית, הן שאפשרו לעם היהודי להשתקם. ההמשכיות שכל כך הייתה חשובה להם היא שנתנה דוגמה וכוח לתקומתו של העם היהודי, לפריחתו, לשגשוגו.
בימים האחרונים, לצערנו ולדאבוננו, ובשבועות האחרונים, עשרות רבות מניצולי השואה בארץ ובעולם לא שרדו במגפה, מגפת הקורונה. אולי גם לא ליווינו אותם כראוי. אבל חובה עלינו בימים האלה לזכור את מה שעשו אותם ניצולים, שכל אחד ואחת מהם מייצג עשרות בני משפחה, מייצג את אלה שלא שרדו, אבל הם, אף שהם נשארו כעלה נידף, גופנית ונפשית, השתקמו, הקימו משפחות, הקימו דורות של צאצאים שחלקם נתנו מענה ועזרה לאנושות כולה. אבל לא פחות מכך, והעיקר – הם אלה שנתנו את הכוח, את הדוגמה, את הדרבון, את היכולת שלנו להקים ולשקם העם היהודי, ליישב את ארץ ישראל. הם עשו את זה מתוך אמונה, מתוך דוגמה, מתוך רצון, ולא רק למה שהיו צריכים לשקם את עצמם. אנחנו בוודאי זוכרים אנשים שאיבדו משפחות שלמות – אישה, 11 ילדים – והקימו קהילות פה בארץ, הקימו בתי חולים למען הציבור כולו: הרב מפוניבז', שהקים את עולם התורה בארץ ובעולם, מוסדות חינוך, בתי אבות, מוסדות ליתומים.
אבל אני רוצה ביום הזה, עכשיו, בגלל שאנחנו הזכרנו את אותם עשרות ניצולי שואה שלא שרדו עכשיו, שכל אחד מהם יש לו סיפור מאחוריו – חלקם הקטן הכרתי, על חלקם קראנו בתקופה האחרונה – אני רוצה לציין יהודי בשם אליעזר אסטרייכר, חסיד בעלז בן 93, שלא שרד. היה גר בארצות הברית, אבל הגיע לכל שמחה שהייתה בחסידות בעלז. כפי שידוע, חסידות בעלז נמחקה כמעט כולה בשואה. האדמו"ר מבעלז הגיע לארץ לפני יותר מ-70 שנה. לא היה לו מניין להתפלל. נתנו לו כיתה בבית ספר ועשו מניין. והיום – הקימו אימפריה שלמה, של אלפי חסידים. בשיא ההתרגשות והשמחה והשמחות של בית בעלז – וכפי שידוע האדמו"ר היה בן יחיד – הקימו חסידות מפוארת, ובשיא, כשאלפים ועשרות אלפים מסתכלים בכל העולם, הוא הרים את השרוול שלו ואת החליפה שלו ורקד עם המספר שהיה לו.
איזו תרומה ליהודי אחד מעבר לכל מה שהוא עשה; איזו תרומה אחת במעשה כזה, ביכולת הזאת של האנשים האלה להראות לכולנו שכל דבר ודבר, ושיהא הקשה ביותר – השואה הקשה ביותר – חובתנו להמשיך לדורי דורות, לעמוד ולפעול ולעשות, ואף פעם לא להישבר. זאת הגדולה, זאת המורשת שהם השאירו לנו. בזכות זה אנחנו חיים היום. תודה.
<< יור >> היו"ר בנימין גנץ: << יור >>
תודה רבה, אדוני. חבר הכנסת עודד פורר, בבקשה.
<< דובר >> עודד פורר (ישראל ביתנו): << דובר >>
תודה. אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני נולדתי בארץ ישראל; דובר עברית מבטן ומלידה. גם הוריי נולדו כאן, אך כשהם רצו לדבר עם סבתי, זיכרונה לברכה, הלינה קפלן לבית קוטנר, ושאני הקטן לא אבין, הם עשו את זה ביידיש. אני מניח שאולי יש כאן עוד כמה שיכולים להזדהות עם מה שאני אומר.
חבריי, רבים מהמיליונים שזעקו את זעקתם האחרונה על אדמת אירופה תחת הנאצים, יימח שמם, עשו זאת ביידיש. עברית הם לא ידעו. ועל אותה הרוח, על אותה השפה, כתב חיים חפר מקאמה, ובחרתי לקרוא אותה כאן:
"הוא לא רק שחט את הגוף, אדולף התעלל גם בנשמה / מאין היה לו פנאי לרצח הזה, תוך כדי המלחמה? / חטיבות שלמות עסקו בכך, מיטב גדודי האס אס / הדיוק הגרמני גבר על כל היגיון וכל נס / ואלוהים היה מחוץ לעניין, אלוהים לא רצה להתערב / הוא כנראה הסתפק בעשרת הדברות שנתן ליהודים על הר חורב / והן ניתנו בעברית, בלשון הקודש, בשפה הקשה של עין ושל חית / ושם, שם דברו יידיש. ואלוהים הסב את עיניו, כשראה שהגרזן נוחת / והילדים צעקו 'מאמאלע!' ואימהות יללו: 'מיין קינד!' / ובני העשרה ידעו כי איש מהם כבר לעולם לא יזקין. / והיידיש באה באש. ספרים, שירים, מסות, הצגות תיאטרון / גם הכלייזמרים שרו אותה בבוא יומם האחרון. / אתם זוכרים את 'ביי מיר ביסטו שין'? כך הם שרו ובכו והכנר על הגג כבר לא ניגן / וטוביה החולב הלך אל הבור בבאבי-יאר / וגעבירטיג קרא 'העיירה בוערת' ויותר לא שר / ולא היה שם תנור אחד שלא בער / << אחרי_כן >> ותעשיית אושוויץ פרחה בקצב שלא ישוער / והיידיש נלחמה. עד המילה האחרונה ב'צאינה וראינה' / גם כאשר נדמה היה שהיא גוססת ועוד יום והיא איננה / היא נלחשה בקבוצת הפקודות של לוחמי הגטאות / אצל הפרטיזנים ביערות ליטא, במחנות, בין הדם והדמעות / ובישיבות ובדיונים של היודנרט, בשעות האין-ברירה הנוראות / וּבָעוֹלָם, שבו המצפון והחמלה שקעו ברפש / היידיש לא תמה לגווע, היידיש הייתה הנפש.
"ואנחנו, כמה זלזלנו בה, כמה צחקנו / ואיך אנחנו בכוונה ושלא בכוונה את יופייה כמעט חנקנו / בגאוותנו הריקה, בהתנשאותנו ה'צברית' / ביקשנו, אפילו, שלוחות הזיכרון בגולה ייכתבו בעברית / כבשנו את היידיש! ולא יהיה לה מוֹדָע וגואל! / וכמה מכל הטבוחים והנרצחים ידעו את שפתה של ארץ ישראל? / אנחנו השותפים לייסוריה, לביזויה, לעינויים, למכאובים / כן, אנחנו עשינו את זה, אנחנו 'החבר'ה הטובים' / שם, בתוך האש ניצחה שפת הקודש את שפת החול / ומי יודע, אם יהיה עוד בַּכוחות לקום מתוך האפר כמו עוף החול / ולפני שהיא תתפוגג, היידיש, ולפני שייאמר: זה סופה / ראוי להקים, לפחות לזכרם, את 'גדוד מגיני השפה' / כי את מה שאדולף, הארור ההוא, רצח / אנחנו, דוברי העברית, לא נשכח."
<< יור >> היו"ר בנימין גנץ: << יור >>
תודה. חברת הכנסת איילת שקד, בבקשה.
<< דובר >> איילת שקד (ימינה): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני רוצה לדבר על גבורתן של נשים יהודיות במקום הכי אפל ונורא שידעה האנושות, בקרמטוריום ובתאי הגזים של אושוויץ, ואני רוצה לספר לכם שני סיפורים. לפני 75 שנים, ב-6 בינואר 1945, כמה ימים לפני שחרור המחנה, נתלתה באושוויץ אחת ממנהיגות מרד הזונדרקומנדו, רוז'ה רובוטה. רוז'ה הייתה אחראית להעברת אבק השרפה שבו השתמשו לפיצוץ קרמטוריום 3. הגרמנים תפסו אותה ולאחר שלושה חודשי עינויים תלו אותה ואת שלוש חברותיה. הגרמנים הנאצים, יימח שמם, שביקשו מעל כל אינטרס אחר להשמיד את העם היהודי, הבינו שתליית הנשים היהודיות האמיצות האלה רגע לפני שהרוסים מגיעים ומשחררים את מחנה ההשמדה היא בבחינת סמל; אם הם ינצחו את האישה, את האם היהודייה, הם יצליחו במזימתם.
בעדותו ביד ושם סיפר נח זבלדוביץ', אחד מחברי המחתרת, איך שכשנכנס אל הצינוק של רוז'ה היא הבטיחה לו שלא בגדה ולא הלשינה והשביעה אותו ואת חבריו לשרוד, לעלות ולבנות את הארץ. היא הפקידה בידיו פתק לחברים שאותו חתמה במילים "חזק ואמץ". בת 23 הייתה רוז'ה כאשר עלתה לגרדום מול עיני כל האסירות, יהודיות ולא יהודיות, שקיבלו צו לחזות בתלייה. עדי ראייה סיפרו שקלטו מפיה רק מילה אחת, "נקמה".
אני ניצבת כאן היום ואומרת לכן, רוז'ה, אלה גרטנר, אסתר וייסלבלום ורדינה ספירשטיין: ניצחתן. גבורתכן היא סמל עבורנו. ב-75 השנים שעברו מאז מותכן מתחנכים כאן דורות של צעירים וצעירות על ברכיהן של נשים יהודיות ברוח זו של אומץ לב ברגעים הקשים ביותר, של שמירה על המוסר האנושי ועמידה נחרצת מול הרוע.
ועוד סיפור. זלמן גרדובסקי היה יהודי פולני שהגיע לאושוויץ בנובמבר 1942 ונלקח לעבוד בזונדרקומנדו, בתאי הגזים ובקרמטוריום. הוא כתב יומנים סודיים שבהם תיעד את מה שראה והחביא אותם באדמת המחנה. הם נמצאו לאחר שחרור המחנה. הוא היה ממובילי מרד הזונדרקומנדו באוקטובר 1944 ונרצח במסגרת המרד באושוויץ. אחד היומנים שלו כולל תיאור מפורט ומחריד של כל שלבי תהליך הרצח של קבוצת היהודים מצ'כוסלובקיה, והתיאור כולל את האירוע הזה: שורות-שורות של נשים צעדו מהבקתה האחרונה שבה הן נאלצו להתפשט בצעדה האחרונה לתאי הגזים. פתאום השורה עצרה. בחורה צעירה, בלונדינית, פנתה ישירות לחיילים הנאצים שבהו בנשים וצעקה: רוצחים עלובים, אתם לא תיהנו מזה עוד הרבה זמן. המשחק שלכם נגמר. אתם לא תצליחו להרוג את כל היהודים ואתם תשלמו על הכול. פתאום היא קפצה והכתה את מפקד הקרמטוריום שלוש פעמים. הנאצים הכו בה בראש ובכתפיים. היא נכנסה לתא הגזים חבולה, מדממת וצוחקת מאושר, כי עוד הרגישה בידה את הסטירה שהנחיתה בפרצופו של הרוצח הארור. היא השיגה את מטרתה האחרונה והמשיכה בשלווה אל מותה.
אנחנו לא מכירים את שמה של אותה בחורה, אבל היא מייצגת את הגאווה, התעוזה והגבורה היהודית גם בגיא צלמוות. גבורת האומה היהודית ואומץ הלב של צעיריה, שנבנתה מהאישה ומהאם היהודייה, היא שנתנה את הכוחות לקום מן העפר ולהקים את מדינת ישראל.
<< יור >> היו"ר בנימין גנץ: << יור >>
תודה רבה. חבר הכנסת עמיר פרץ, בבקשה.
<< דובר >> עמיר פרץ (העבודה): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, חבריי וחברותיי חברי הכנסת, ברשותכם, אקדיש את הדקות המועטות שברשותי לשמואל ופירחה, זיכרונם לברכה. שניהם נולדו באוסטרו-הונגריה, בעיירה בשם ורצקי. שמואל נולד ב-1910 והפך למדריך בתנועת הנוער החלוץ שבעירו. פירחה נולדה ב-1920 והייתה לאחת החניכות שלו בתנועת הנוער. עם פרוץ המלחמה נלקח שמואל, יחד עם אחיו התאום יצחק, למחנות הכפייה ולסלילת כבישים עבור הצבא הגרמני. האח יצחק קפא למוות, ואילו שמואל הצליח לברוח ליערות יחד עם כמה מחבריו, ושם הצטרף למלחמתם של הפרטיזנים.
פירחה נלקחה יחד עם אחותה רחל לאושוויץ במאי 1944, ושם הצליחה לשרוד עד לצעדת המוות. בזמן הצעדה הצליחו לקפוץ לצידי הדרך ולהסתתר בתוך מעבר מים מתחת לכביש. עם רדת החשכה הגיעו לבית משפחה פולנית, ושם קיבלו מזון ואפשרות ללון באסם ובתמורה עבדו במשק ובתפירת בגדים. הם שהו שם עד שהכוחות הרוסיים הגיעו, שחררו אותם ושלחו אותם לכיוון פראג, לעיירת מקלט בשם ליבר שקלטה ניצולים יהודים ואחרים. בליבר פירחה פגשה שוב את שמואל המדריך. הם התאהבו ונישאו והביאו של ילדם הראשון, אריה. ב-1947 עלו לישראל, לקיבוץ גברעם, וב-1958 החליטו לעבור לגור בשדרות. שמואל עבד כחשמלאי בחברת מקורות ופירחה הייתה לגננת הראשונה ביישוב.
אנחנו, בני העולים שהגיעו מצפון אפריקה, היינו פחות מודעים לגודל האסון ההיסטורי. היינו ילדים. לא ידענו כל כך על האסון הזה שפקד את העם היהודי. והינה, בכל יום זיכרון הייתה מגיעה אישה קטנה ויפה, פניה זורחות משמחה אך הקמטים העדינים על מצחה חשפו את הסבל הנורא שעבר עליה. היא הייתה עוברת מכיתה לכיתה ומספרת על החיים באושוויץ, ולפתע חושפת את זרועה ומראה לכל הילדים המומים את המספר A8096 שהטביעו הנאצים על זרועה. ואז הייתה מניחה קופסה על השולחן, מוציאה את הטלאי הצהוב ואת הסבון שנוצר מגופות אדם של יהודים שנחנקו בתאי הגזים.
חוויה זו ליוותה אותי בכל שלבי ההתבגרות, וכראש המועצה בשדרות הקפדתי לבקר בביתם ולבקש את ברכתם לפני כל מאבק ציבורי שהיה לי. פירחה נהגה לומר לי כך: דע לך כי ברכתה של ניצולת שואה שמספר טבוע על זרועה היא ברכה שוות ערך לברכתו של רב מכובד וחכם – כל רב מכובד וחכם שכולם מבקשים את ברכתו.
ואנחנו, עם ישראל, זכינו בברכתם של ניצולי השואה, שהם עמודי התווך שהקימו יחד איתנו את מדינת ישראל. אסור לשכוח את לקחי השואה, ומוסר ההשכל החשוב ביותר שלנו: הגנה על כבודו וזכויותיו של כל אדם באשר הוא אדם, ללא הבדלי דת, גזע, מין ונטייה מינית.
ניצולות וניצולי שואה יקרים, תפקידה של מדינת ישראל הוא לדאוג ולוודא שאכן תזדקנו בכבוד, ללא כל מחסור. בימים טרופים אלה, כשבחוץ משתוללת מגפה, אתם ששרדתם כבר בנורא מכול נאלצים להיזהר ממנה יותר מכולם; אינכם יכולים לראות או לחבק את ילדיכם ונכדיכם – שהם החיזוק שלכם והם העדות לניצחון שלכם על הנאצים. המגפה תחלוף לה באחד הימים, ואנו נתייצב האחד עם השני ולא האחד מול השני. נצטרך לשקם את כל המערכות החברתיות, אך בעיקר – לשקם את הסולידריות בתוכנו ולהגביר את אהבת האדם.
יהי זכרם של שמואל ופירחה ברוך. יהי זכרם של ששת המיליונים, אחינו בני העם היהודי שנרצחו, נשרפו ונהרגו על ידי הצורר הנאצי, נצור בליבנו לעד.
<< יור >> היו"ר בנימין גנץ: << יור >>
תודה, אדוני. חבר הכנסת ניצן הורוביץ, בבקשה.
<< דובר >> ניצן הורוביץ (מרצ): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, חברות וחברים, איך קרו הדברים הללו? גם בשנים שבהן התרחשה השואה וגם בשנים שאחריה, כשהניצולים ממש סיפרו את זה בפעם הראשונה, והכוחות המשחררים של בעלות הברית הגיעו למחנות ונחשפו הזוועות, גם אז לא היה אפשר להבין איך קרה דבר כזה, כל שכן עכשיו, 75 שנה אחרי השחרור. מאות ואלפי ספרים, סרטים ומחקרים נכתבו והתמקדו בסוגיה הזאת: איך התרחשה השמדה תעשייתית של מיליוני בני אדם, שנשלחו להשמדה בגז, הגופות נשרפו והרכוש הוחרם, ומערכת עצומה של שינוע ורכבות ובתי משפט, וכל המערך הצבאי והמשטרתי התומך במשך שנים על שנים.
רק אצלי במשפחה, למשל לסבתא שלי, זיכרונה לברכה, אידה הורוביץ, אימא של אבי, ייבדל לחיים ארוכים, היו עשרה אחים ואחיות. כולם נשואים עם ילדים, הרבה ילדים, וכולם חוץ ממנה – היא ברחה לרוסיה עם אבא שלי התינוק על הידיים שלה, והוא עכשיו רואה את זה בטלוויזיה – כולם חוץ ממנה הושמדו במחנות. רק המשפחה הכי קרובה שלי, של סבתא אידה, היא 100 איש. המשפחות שלנו מצד אימא ומצד אבא, הורוביץ, גרוסמן, פרנק, זומר – מאות אנשים. שתי הסבתות שלי רשמו את השמות.
אז איך דבר כזה היה יכול להתרחש? זה התחיל בגרמניה הרבה לפני הפתרון הסופי. כבר ב-1935, בנירנברג, התקבלו חוקי הגזע. על המסד הזה צמח הפתרון הסופי – ושוב, אני מדגיש: שנים לפני אושוויץ ומחנות ההשמדה והמלחמה עצמה. יש סרט מופתי בעיניי, משפטי נירנברג, שבו השופט האמריקני מנסה להבין איך הייתה השואה יכולה להתרחש. במוקד העניין לא עומדת ההשמדה – כי כאמור חוקי נירנברג היו הרבה לפני ההשמדה – אלא פרשה קטנה כביכול, הסיפור של ליאו כצנברגר, שהיה ראש הקהילה היהודית של נירנברג. הוא הוצא להורג עקב מגע אסור עם נערה ארית, לפי אחד מחוקי נירנברג, החוק להגנת הדם הגרמני.
שנים אחר כך השופט שגזר את דינו למוות נשבע בדמעות במהלך משפט השופטים בנירנברג שהוא לא ידע על השמדת ההמונים ובשום אופן לא התכוון להוביל אליה. ואז השופט האמריקני בקטע הזה אומר לו: אדוני, ההשמדה התחילה כשאתה דנת למוות אדם שידעת שהוא חף מפשע. עיוות הדין היה הסדק בסכר – ואחר כך זו רק שאלה של זמן עד שהכול מתמוטט. כל השואה על המיליונים שנרצחו בגז, הכול החל באותו רגע שאתה דנת למוות בנירנברג אדם שידעת שהוא חף מפשע. אתה שלחת למוות אדם על סמך חוק מנוול, חוק שנאה. שם הכול החל.
יום השואה שאנחנו מציינים היום, שבוע לפני יום הזיכרון ויום העצמאות, הוא הזדמנות לבחון כיצד אנחנו – לא רק אנחנו כישראלים וכיהודים פה בארץ, אלא כיצד אנחנו כבני אדם, כחלק מהחברה האנושית – צריכים לפעול כדי למנוע מאותה אבן ראשונה ליפול. כי הרצחנות הזאת – וחשוב להגיד את זה – הרצחנות הזאת לא הייתה רק של נאצים; היא טמונה אולי בכולנו באיזשהו מקום קטן, אצל כל אחד מאיתנו, בכל דור ודור, וגם אחרי השואה היו מעשים נוראיים של רצח עם, כולל בשנים האחרונות.
ולכן, כשאנחנו עומדים כאן אני חושב שמה שאנחנו צריכים להגיד זה את אותו לקח אוניברסלי – לא רק יהודי, לא רק ישראלי – שאסור לתת לשנאה להרים ראש. ולא רק כשזה מגיע למחנות ריכוז, כי אז כבר מאוחר מדי, אלא בדברים שלכאורה נראים פחות דרמטיים: אפליה, גזענות, חינוך, ביטויי שנאה והסתה. הדברים הללו הם שיוצרים את האווירה הציבורית שאחר כך בחסותה מתרוממת השנאה. זה קרקע המזון שלה. לכן אנחנו צריכים להגיד את זה: לייבש את השנאה, את ההסתה, את הגזענות.
אני חושב שאולי, אדוני היושב-ראש, בשביל זה קמה מדינת ישראל; בשביל להגיד את הדברים האלה אנחנו נבחרנו ואנחנו נמצאים כאן. בשביל זה יש כנסת ומדינת ישראל – כדי להגיד את הדברים האלה. אנחנו כיהודים, כבני הניצולים – את זה אנחנו צריכים להגיד. תודה רבה.
<< יור >> היו"ר בנימין גנץ: << יור >>
תודה רבה. חבר הכנסת יועז הנדל, בבקשה.
<< דובר >> יועז הנדל (דרך ארץ): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, העם הזה נולד מתוך אש ותימרות עשן; הוא חי, שורד וצומח מתוך אש ותימרות עשן ממעמד הר סיני וחורבן הבית, מרד התפוצות ומסעות הצלב ועד האש הנוראה מכול, אש השואה. בתוך שרשרת הדורות הזאת היו גם בני משפחת הנדל ובני משפחת רוזנצוויג, שמהם אני הגעתי. היו – וחלקם התאדה באש השרפה והכבשנים.
קל ביום הזה לכולנו לשקוע בתודעת הקורבן, להביט באש המאכלת ולהיות מהופנטים, אבל אני מבקש דווקא היום להביט מעבר לאש, מעבר לעשן. "לעולם לא עוד" כציווי ומשימה לדורות הבאים, כציווי ומשימה למי שיושב בבית הזה; השואה כסימן בבשר ולא כתחליף לרוח. חובה עלינו לזכור ולהזכיר שמדינת ישראל היא מדינה ריבונית וחזקה. אזכור השואה ולקחיה, כאב הדורות והאש, אסור שיהפכו לתחושה קורבנית שאנחנו לפני השמדה. "לעולם לא עוד" קודם כול כהחלטה ציונית מודעת, ואחרי זה כתרגום לשפת מעשה שבקצהָ מחרשה ורובה.
אזרחי ישראל אינם יהודי אירופה של שנות השלושים והארבעים במאה הקודמת. כשאנחנו חוזרים ומזכירים לעולם את השואה, צריך גם להוסיף ולומר שלא בגלל השואה אנחנו זכאים למדינה אלא בגלל זכותו של העם היהודי למדינה משלו; לא מאימת הכיליון ולא משנאת האחר אלא מהאהבה למקום הזה ולתושבים שגרים פה, יהודים וערבים, דתיים וחילונים, שמאלנים וימנים – אהבה ולא שנאה.
השואה היא צל אדיר בהיסטוריה שלנו, אבל היא לא תמצית הזהות שלנו. מדינת ישראל קמה מכוחה של אהבה וערגה למולדת עתיקה. חזרנו לארץ הזאת על מנת לבסס כאן חומת ברזל, אבל גם חברת מופת.
אחרי מלחמת לבנון השנייה, במסגרת קורס מ"פים-מג"דים, נשלחתי לסיור "עדים במדים" שיזם אלעזר שטרן, שסיפר פה קודם; אדוני היושב-ראש, אתה דיברת איתנו לפני כן. זו הייתה בשבילי חוויה מטלטלת של פעם בחיים. כאיש מילואים, אני, ישראלי-ציוני גאה, צועד ברחובות שבהם הושלכו בני עמי ומשפחתי, באותם מקומות שסביבם התעמרו, בזזו וטבחו בבני משפחתי. והינה אנחנו צועדים עם דרגות וסמלים, דגל ישראל וספר תורה מלפנים, וצאצאי המתעמרים, הגויים, עוצרים מלכת ומביטים בנו.
יש לי תמונה אחת מהאירוע הזה שבה אני בטרבלינקה, מצדיע לאבן שעליה חקוקה המילה "אוז'רוב" – הקהילה של סבי מנחם, עליו השלום. כשחזרתי לארץ סבא שלי תלה בידיים רועדות את התמונה הזאת מעל המיטה שלו בבית האבות. אני נזכר בו ומזכיר לכולנו, וגם לעצמי, כמה חשוב להביט סביבנו ולהכיר תודה – להכיר תודה על מה שהשגנו, וכמה חשוב דווקא עכשיו, כשהמגפה מסכנת את זקנינו, לשמור עליהם, על בריאותם, על החלום שלהם למדינה ריבונית, על המורשת והערכים שלהם של מדינה יהודית ודמוקרטית ועל הציווי לצמוח כעם אחד. תודה.
<< יור >> היו"ר בנימין גנץ: << יור >>
תודה. חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, בבקשה.
<< דובר >> אורלי לוי אבקסיס (גשר): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, חבריי חברי הכנסת. "הייתי עצובה כל הזמן, רעבה וצמאה. אין שום דבר בשביל ילד שרוצה דברים אליהם הוא רגיל. לא מיטה כמו בן אדם, נדרשנו לישון על הרצפה – – – לא משחקים, כלום. ממש כמו חיות ששמו בכלוב. אבל אפילו להם נותנים אוכל" – כן, לחיות – "ואנחנו כלום, לא אוכל, לא שתייה, לא ממתקים". הדברים הם מתוך עדותה של ליזה נעים, אשר נשלחה יחד עם משפחתה בגיל שמונה למחנה העבודה בג'אדו אשר בלוב, ושם שהו קרוב לשנתיים ושם איבדה מקרוביה.
בשנים האחרונות מתחולל שינוי משמעותי בתהליך זיכרון השואה בחברה הישראלית. באיחור גדול הולך ומתחוור כי האסון הנורא שפקד את העם היהודי לא פסח כמעט על שום קהילה ברחבי העולם, ממערב ועד מזרח אירופה, שבה פעלו מחנות ההשמדה הארורים, אך גם בקהילות היהודיות אשר בצפון אפריקה, ואפילו בארץ ישראל ומזרחה לה, שם התרחשו פרעות בהשראת הצורר הנאצי כדוגמת הפרהוד ביהודי עיראק.
לזיכרון השואה תפקיד חשוב בעבורנו, לא רק בהבנה עמוקה של החשיבות והצורך במדינה יהודית ובצבא חזק כדי שימנעו הישנות של אסון כזה, אך גם במורשת הנספים והניצולים, אשר מחייבים אותנו לבנות חברה ישראלית ראויה לסבלם, לקורבנם ולזכרם.
ימים אלה הם ימים יוצאי דופן בהיסטוריה של מדינת ישראל. אנחנו מציינים את יום השואה באופן מצומצם מאי-פעם, ולא בפומביות הראויה לו. אלו ימים של חוסר ודאות, של חשש מהבאות, של קושי גדול בבתים רבים בישראל. אנחנו זקוקים להשראה, לתקווה, לאמונה שנוכל להתגבר על המשבר שסביבנו.
ואולי דווקא יום השואה הוא הזדמנות לכך. האבל על האובדן הקשה מנשוא והבלתי-נתפס בהיקפו לא נפסק ויישאר איתנו לעד, אך יכולתנו לקום מהשואה שהקיפה את כל חלקי עמנו לתקומה בארץ מולדתנו מחייבת אותנו להאמין שנוכל. בימים שבהם לעיתים רבה המחלוקת, בימים שבהם השנאה, ההסתה והקרעים מתרבים, עלינו להיזכר בעבר ובגורל המשותף לכולנו, לכלל קהילות ישראל, ובהבנה עמוקה כי רק בשילוב ידיים יחד תהיה לנו תקומה.
השבועות האחרונים מתאפיינים גם במעשי חסד מרובים. עם ישראל מתגלה בשיאו ובמלוא תפארתו בערבות ההדדית, בתמיכה, בהתנדבות ובסיוע לרבים הנזקקים לכך. אנו יודעים כי פעמים רבות, גם כשכמעט הכול נגזל מן היהודים הרדופים אז – רכושם, חירותם ואפילו גופם – הם הצליחו לשמור על צלם אנוש בעזרת מעשים קטנים של חסד ובחירה בטוב.
יש מי שטוען כי אסור להשוות בין המאורעות האיומים שהתרחשו אז לבין כל מציאות שמתקיימת כיום. אני מסכימה שלא ניתן להשוות, אולם בעיניי חובה עלינו להתמודד עם מה שקרה, עם מה שהתרחש, כדי להפוך את השואה לא רק לאסון אלא ללקח; לא רק פרק אפל בעברנו, אפל ככל שיכול להיות, אלא כהזדמנות להשראה לעתידנו.
אני בוחרת לקרוא את מילותיו הפשוטות של ניצול השואה דן אפרת, אשר נכלא במחנה עבודה סאף סאף בתוניס למשך כמה חודשים עד שהצליח לברוח. ללמוד מדבריו זו בעיניי הדרך הנעלה ביותר לקדש את זכר הנספים והניצולים שכבר לא איתנו. בעדותו סיפר: "לכל אחד היו חברים, וזה היה מאוד חשוב. מעין משפחה וחמימות. אדם שלא היו לו אז חברים היה אומלל. בימי שישי כשהיינו חוזרים מעבודת הפרך, היו כמה שארגנו מעין שבת – קבלת שבת וקידוש. מישהו אפילו השיג פעם יין. זה נתן לנו מסגרת בתחושה שאנחנו לא סתם עדר".
בזכות דן ורבים כמותו אני זוכרת שכוחנו באחדותנו, בסולידריות שלנו. אני בחרתי במשפטים האלה לנוכח שני אירועים שהיינו עדים להם בימים האחרונים, אדוני היושב-ראש. נדמה כאילו זו סצנה שלקוחה מיצירת המופת של רומן גארי "כל החיים לפניו". בשבוע שעבר שמענו על אישה בת 70 שנמצאה מתה בדירתה לאחר ימים כמה שאף אחד לא ידע עליה פרט לבתה, פגועת נפש הסובלת מבעיות נוספות של הבנה, שישבה לידה ימים שלמים, ניסתה להאכיל אותה ולהעיר אותה, כמעט כמו בסיפור על בדידות ואנושיות ב"כל החיים לפניו", בסיפור של מומו ורוזה – אותה ניצולת שואה קשישה שמגדלת ילדים של אחרים, כי ליצאניות בפריז של אז לא היו זכויות הוריות.
אני רוצה לצטט מאותו ספר של אמיל אז'אר – רומן גארי, בשם העט אמיל אז'אר: "כשפרצו את הדלת" – ולמה אני קוראת את זה עכשיו? כי אתמול בלילה מצאו עוד קשישה בת 89, ניצולת שואה ערירית, שהייתה רופאה בבתי החולים במדינת ישראל. היא הייתה מרצה, ומסתבר שהיא נפטרה עוד בליל הסדר, אבל הבדידות הזאת גובה מחיר יקר, ועד שהריח לא עלה לא ידעו על הנורא מכול. כמו בסיפור "כל החיים לפניו", כשמגיעים ומגלים את הגופה של רוזה, כשמומו מנסה להחיות אותה או להיות לידה, הוא אומר דבר נורא פשוט: "כשפרצו את הדלת כדי לראות מאין זה בא, וראו אותי שוכב על ידה, התחילו לצרוח: הצילו, איזו זוועה, אבל קודם לא חשבו לצעוק, כי לחיים אין ריח".
הזקנים שווים כמו כולם, גם אם הם קצת פחות ממה שהיו פעם. יש להם רגשות כמו לי ולך, ולפעמים הם סובלים מזה יותר מאיתנו, כי הם כבר לא יכולים להתגונן. הם הותקפו על ידי הטבע, שמסוגל להיות נבל נוראי, והוא הורג אותם לאט-לאט. כדי שמקרים כאלה לא יחזרו, לא במדינת היהודים ולא בכל חברה נורמלית אחרת, עלינו להבטיח שכל השירותים הציבוריים, החברתיים, ידעו על אותם קשישים, על אותם אנשים – על אותם אנשים שזקוקים והם בודדים, כי הבדידות הורגת, והיא עושה את זה באכזריות. תודה רבה.
<< יור >> היו"ר בנימין גנץ: << יור >>
תודה רבה, גברתי. תתייחס שרת התפוצות חברת הכנסת ציפי חוטובלי.
<< דובר >> שרת התפוצות ציפי חוטובלי: << דובר >>
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, יום הזיכרון לשואה ולגבורה מצוין השנה בצל מגפת הקורונה. לנגד עיננו כמדינה עומדת חובתנו המוסרית להגן על המבוגרים, ובתוכם 189,500 ניצולי השואה החיים בתוכנו.
אני אגיד משהו מפתיע: התחברתי מאוד לדברים של חבר הכנסת ניצן הורוביץ. כשעומד אדם ושואל את עצמו איך בעצם התרחשה זוועה, הזוועה לא התחילה בפתרון הסופי. המחשבות שליוו אותי בשבועות האחרונים, כשכלכלת ישראל מושבתת, היו מחשבות על אלה שטענו שהיעילות הכלכלית עומדת לפני חיי אדם. זו חשיבה שהיא אנטי-מוסרית והיא אנטי-יהודית, ואני אגיד יותר מזה – השורשים שלה באידיאולוגיה הנאצית. מה אמר הנאציזם? מה הייתה התוכנית המזעזעת ביותר שהשלטון הנאצי החל ליישם לפני שהחלה ההשמדה ההמונית של היהודים? בלתי כשירים מחוסלים תחילה, ובבלתי-כשירים היו כל החלשים כולם – הנכים, רפי השכל. בשם הרעיון הקשה והשטני הזה שכנעו את העם הגרמני שבעצם תוכנית ההשמדה היא תוכנית שבבסיסה היעילות הכלכלית. ד"ר ארתור גוט, מנכ"ל משרד הפנים הגרמני, נימק את החקיקה המזעזעת שבאה למנוע תקצוב גרמני לילדים חוסים במשפט: כי הכספים המושקעים בחלשים יכלו להיות מנוצלים לטובת העם הגרמני כולו.
זכינו והקמנו מדינה שנבנתה על אדני מוסר, והמוסר שלנו אומר: קודם כול החיים וקודם כול המבוגרים. וכן, בשם הערך הזה השבתנו מדינה שלמה. אני רוצה להצדיע לעם ישראל, שעמד בכל הכללים הקשים, לכל אותם בתי עסק שהיום בוכים ואומרים: קשה לנו. אבל עשיתם את זה בשם ערך, ואנחנו כממשלה עושים את זה בשם ערך – הערך של ההגנה על החלש. אנחנו לא בודקים פרודוקטיביות של אנשים; אנחנו מעריכים את החוכמה המצטברת של האנשים המבוגרים, שבזכותם, רק בזכותם, אנחנו כאן.
אני עומדת כאן ביום השואה, חושבת על סבא של בעלי שלא זכיתי להכיר, סבא שמואל, שמואל פרייברג, שעבר כל כך הרבה מחנות, והסיפור מחלחל ועובר לדור השני ולדור השלישי, וזכה להילחם כאן במלחמת השחרור.
אני עומדת כאן כנציגת ממשלת ישראל, ואני רוצה לומר לכם שהממשלה רואה לנגד עיניה את ניצולי השואה. ביום הזה חשוב לי לומר מה הממשלה עושה למענם. אמרתי שבישראל חיים היום 189,500 ניצולי שואה, ובתוכם נפגעי התנכלות אנטישמית. משרדי ממשלה רבים שותפים במערך החשוב הזה של הדאגה לניצולים. אנחנו כמובן עושים הכול בהתאמה לתקופה הקשה הזאת, שבה קשה מאוד להגיע אל האנשים פיזית. פרויקט מרכזי של משרד הרווחה, פרויקט משמרות הזהב – אני רוצה לפרגן לחבריי בממשלה, השר אופיר אקוניס – חלוקת מנות מזון עד לפתח ביתם של הקשישים. חולקו למעלה מ-2.5 מיליון מנות לאזרחים ותיקים, ובתוכם ניצולי שואה.
חברת הכנסת אורלי לוי, הזכרת את נושא הבדידות. אכן, הבדידות קשה, והבדידות בתקופה הזאת קשה עוד יותר. אחת התוכניות החשובות היא תוכנית "מחוברים", תוכנית שפועלת להפגת הבדידות על ידי חיבור בין-דורי עם תלמידים צעירים שבאים אל אותם קשישים, שבתוכם גם ניצולי שואה, והם מלמדים אותם את הנפלאות הדיגיטליות שכולנו למדנו להכיר בתקופה האחרונה, נותנים להם כלים, הכשרה דיגיטלית, שגם בונה קשר אישי עם התלמידים וגם מייצרת יכולת לאותם מבוגרים לשמור על קשר עם בני המשפחה, עם הנכדים, בתקופה הקשה הזאת.
כמובן שבכל התקופה הזאת אנחנו ממשיכים לתת סיוע בכל מה שקשור לטיפול רפואי לכל מי שזקוק לכך. מדינת ישראל משקיעה הרבה מאוד כסף כדי שלכל ניצול שואה תהיה יכולת לרכוש תרופות. הנושא של טיפול תרופתי במשך שנים רבות היה עולה כאן בכנסת הזאת, ולשמחתי הרבה משרד האוצר הקצה 415 מיליון שקלים לנושא החשוב הזה ומספק פטור מלא מקניית תרופות לכל מי שזקוק לכך. 132 מיליון שקלים מוקצים לנושא של טיפולים רפואיים וציוד רפואי, כולל טיפולי שיניים.
אנחנו נמצאים היום באמת בימים מאוד מאוד קשים. מצד אחד אנחנו מתחילים לראות את פתיחת הסגר, ומצד שני עדיין המגפה עוד כאן. לצערי הרב אנחנו לא יכולים לומר כממשלה שהנושא הזה מאחורינו. אני מסתובבת ברחובות, והרבה מאוד אנשים מרגישים כבר את רוחות החירות שאנחנו לוקחים איתנו מחג החירות, אבל חשוב לומר שהערך הזה של ההגנה על המבוגרים והחלשים בחברה עומד לנגד עינינו כממשלה.
ואנחנו נזכור. ביום הזה כל אחד יזכור אדם שתרומתו חשובה באמת להמשך החיים כאן במדינת ישראל. אני אזכיר אישה אחת גדולה שזכיתי להכיר את משנתה החינוכית, בלהה שפר, בלהה שפר, ניצולת מחנה ברגן-בלזן, אישה מדהימה שבשל ההרעבה הקשה ובשל הקשיים הגופניים שהיא עברה במחנות היא לא הצליחה להביא ילדים לעולם. בלהה בחרה לעשות מעשה אצילי – לאמץ שלושה בנים, ועוד בן אחד היא אימצה כמשפחה אומנת. בלהה, לצערנו הרב, שייכת לשני ימי הזיכרון של עם ישראל: היא גם ניצולת שואה והיא גם שכלה את בנה בפעולה של השייטת, אז היא הייתה גם אם שכולה. היא כתבה ספרי הדרכה מדהימים שאני וחברותיי האימהות לומדות מהם עד היום, כי היא אמרה: אימהוּת ביולוגית ואימהוּת מאמצת היא אותה אימהוּת; יש כאן את אותו אתגר הורי. היא הנחילה להמון אימהוֹת ברחבי המדינה הזאת את שיטת שפר, אותה אדפטציה לשיטת אדלר, מאוד מאוד חזק. היא גידלה דורות שלמים של אימהוֹת, ובעצם ההתמודדות שלה עם הקושי שלה, שהיא חשבה שזה על רקע האימוץ, היא הפכה להיות מורה, מורת דרך. אז אני מקדישה את הדברים האלה לזכרה של בלהה שפר.
אני רוצה לסיים בקטע שמצמרר אותי כל שנה, כולנו צריכים לזכור. צור ארליך, משורר ועיתונאי, כתב קטע נפלא, "בהפרש של שבוע": "שני ימי זיכרון סמוכים כל שנה / לטובת החישוב הכללי" – בואו נזכור – "כמה עולה לנו עם מדינה / וכמה עולה לנו בלי". תודה רבה.
<< יור >> היו"ר בנימין גנץ: << יור >>
תודה רבה, גברתי.
יהי זכרם של הנספים וכבודם של השורדים איתנו תמיד.
תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום רביעי, כ"ח בניסן, 22 באפריל, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה.
<< סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 11:20. << סיום >>