דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוברת ז'
ישיבה כ'
הישיבה העשרים של הכנסת העשרים-ושלוש
יום שלישי, ד' באייר התש"ף (28 באפריל 2020)
ירושלים, הכנסת, שעה 11:00
תוכן העניינים
הצעות לסדר-היום 3
ציון יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה 3
היו"ר בנימין גנץ: 3
עוזי דיין (הליכוד): 4
יאיר לפיד (יש עתיד-תל"ם): 6
מיכאל מרדכי ביטון (כחול לבן): 7
יעקב מרגי (ש"ס): 9
אלי אבידר (ישראל ביתנו): 10
אופיר סופר (ימינה): 11
עמיר פרץ (העבודה): 13
אורי מקלב (יהדות התורה): 15
יאיר גולן (מרצ): 17
צבי האוזר (דרך ארץ): 18
אורלי לוי אבקסיס (גשר): 19
שרת הבינוי והשיכון יפעת שאשא ביטון: 21
עוזי דיין (הליכוד): 23
<< הלסי >> הצעות לסדר-היום << הלסי >>
<< הלסי >> ציון יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה << הלסי >>
<< דובר >> היו"ר בנימין גנץ: << דובר >>
חברותיי וחבריי חברי הכנסת, אני מתכבד לפתוח את הישיבה הטקסית לציון יום הזיכרון למדינת ישראל.
(חברי הכנסת מכבדים בקימה את זכר חללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה.)
<< דובר >> היו"ר בנימין גנץ: << דובר >>
חברות וחברי הכנסת, בזמן הזה, בכל שנה, כולנו מתאספים בבתי העלמין ומבקרים בבתי המשפחות השכולות; מחבקים ומחזקים את ההורים, הילדים והאחים, שאיבדו עולם מלא של אהבות, חלומות ותוכניות שנקטעו.
בעת הזו הייתי אמור להיות עם משפחות שכולות רבות, ובהן המשפחות השכולות שלי: עם משפחתו של יונתן ברנס, שהתנדב להיות הקשר שלי ונפל בהיתקלות ממש לידי, על גבול הלבנון, סמוך למנרה; עם משפחותיהם של אבשלום בשארי ואליעזר שפר, שנהרגו בקרב מול מחבלים ליד קיבוץ יפתח. שלושתם – בן עיר חילוני, מושבניק דתי, ותלמיד ישיבת הסדר אשכנזי – שלושתם בגדוד 890 של הצנחנים, שעליו פיקדתי לאורך כל התקופה הקשה של חורף 1988.
את היום הזה רציתי להתחיל, כמו בכל השנים האחרונות, בצפון, אצל משפחת שאול – אצל זהבה היקרה – ולהמשיך הלאה אל שאר הגיבורים שלי, שלנו. אבל היום הזה אינו ככל הימים. הפעם בתי העלמין ייוותרו מיותמים, אפופים בדממת המוות של יקירינו. ובין היתר, בשל כך החלטנו לערוך את הישיבה המיוחדת הזו כאן, בכנסת ישראל.
אני פונה מכאן לכלל אזרחי ישראל: יום הזיכרון הזה קשה במיוחד בעבור המשפחות השכולות. דברו איתן מהמרפסות, מהגינות; השתמשו בטלפון, בזום או בכל אמצעי טכנולוגי, כדי לערוך טקסים ומפגשים. אל תוותרו על המצווה הזו.
אותן עשרות אלפי משפחות שאיבדו את היקר להן מכול, זוכרות מדי יום: אבא נכנס לחדר שנותר ריק כמצבה; אם עוברת על התמונות והמכתבים; הם רואים את החברים שהקימו משפחות, וליבם שבור. בעבורם, הקרב על המשכם של החיים נמשך, ויימשך עד נשימתם האחרונה.
בהספד שנשא דוד גרוסמן על בנו אורי, שנפל במלחמת לבנון השנייה, הוא סיפר כך, ואני מצטט: "בלילה שבין שבת לראשון, בעשרים לשלוש בלילה, צלצלו בדלת שלנו, אמרו שזה מקצין העיר, ואני הלכתי לפתוח, וחשבתי לעצמי: זהו, החיים נגמרו. אבל כעבור חמש שעות, כשמיכל ואני נכנסנו לחדרה של רותי והערנו אותה כדי לומר לה את הבשורה הקשה, רותי, אחרי הבכי הראשון, אמרה: אבל אנחנו נחיה, נכון? אנחנו נחיה ונטייל כמו קודם, ואני רוצה להמשיך לשיר במקהלה, ושנמשיך לצחוק כמו תמיד ואני רוצה ללמוד לנגן בגיטרה. וחיבקנו אותה ואמרנו שנחיה". סוף ציטוט.
ביום הזה, משפחות יקרות, אנו מחבקים אתכן ורוצים שתצליחו להמשיך לצחוק. אנחנו יודעים שהכאב אינו מרפה, אבל זכרו – כך גם החיים. עבורנו, המנהיגים, היום הזה הוא גם הזדמנות להיזכר מהי השליחות שצריכה להנחות אותנו; איזו אחריות כבדה אנחנו נושאים על כתפינו. לזכור היטב שלעיתים אין ברירה אלא להילחם, ושתמיד חייבים לחתור לשלום באופן שידחה ואפשר שגם ימנע את המלחמה הבאה. לזכור את יסוד הקיום שלנו כאן, את העוצמה הצבאית והעוצמה המוסרית.
כשאנו זוכרים את מתיה הראשונים של הארץ במלחמת העצמאות, אנו מבינים מה היה קורה אילו לא הייתה מדינה ליהודים. וכשאנו זוכרים, אנו מקדשים את חוסנה של החברה הישראלית. חוסן שנמדד בהקרבה בשדה הקרב, אבל גם בחינוך, בסובלנות לאחר, בהבנת דעתו של אחר, באהבת המולדת ובהגנה על הדמוקרטיה, שעליה, בין השאר, אנו מופקדים בבית הזה.
בכנות, עבורי זהו היום החשוב בשנה. דווקא משום שהמוות ממלא את היום הזה, אני מבין היטב את עוצמת החיים ואת החובה שלחיים כאן תהיה משמעות. שנדע לפעול בכוונות טובות, ליטול אחריות, למלא את החברה שלנו ברוח של נתינה ואכפתיות ולהיות ערבים זה לזה. בעיניי, זוהי גם צוואתם של הנופלים. רק כך נהיה ראויים להם. יהי זכרם ברוך.
אני מזמין את חבר הכנסת עוזי דיין, בבקשה.
<< דובר >> עוזי דיין (הליכוד): << דובר >>
כבוד היושב-ראש, עמיתיי המכובדים, תודה על הזכות והאפשרות לדבר בבית הזה ביום הזה. יום הזיכרון, יום עצוב ומשמעותי מאוד לכולנו. יום צמוד, ובצדק, ליום העצמאות.
ראשית, אני כבר אומר ומזהיר את עצמי תמיד, ואת כולנו, שגם סיפור הדברים שלי, בסך הכול אנחנו – אני – אחד מני רבים, רבים מדי בישראל שאיבדו את היקר מכול. אבא זוריק נפל בקרב ברמת יוחנן בראש מחלקתו. הוא היה בן 22. אני הייתי ביום נופלו בן 100 ימים בדיוק, ובדיוק 30 יום אחר כך – 30 יום לנופלו – הוכרז על הקמת מדינת ישראל. גדלתי איתה, עם מדינת ישראל, ועם אימא מימי, ועם שני אבות – אבא זוריק בתמונה ואבא משה, למזלי בחיים, שהיו חיים פשוטים, קשים ומאושרים.
אני זוכר כילד את הסיסמה שהייתה אז ממש בכל מקום ובפרט ביום הזיכרון: במותם ציוו לנו את החיים. אז עוד לא ידעתי מה המקור של זה, ביאליק: אם יש את נפשך לדעת, לך לבית המדרש, ושם תראה את האברכים של בית המדרש, שלדברי ביאליק, במותם "ציוו לנו את החיים, החיים עד העולם". אותי הטרידה השאלה: מה בדיוק הם ומה בדיוק אבא שלי ציווה במותו, מה מחייב אותי?
כשהגעתי לגיל שלו – הוא נשאר תמיד בן 22 – והייתי מפקד צוות צעיר ביחידה, כבר אז הבנתי שהוא לא ציווה עליי ועלינו שום דבר. הוא ציווה את החיים במובן שהוא אפשר לי את החיים פעמיים, וכל הנופלים אפשרו לנו את החיים; אבל כיצד לחיות אותם – אנחנו צריכים להחליט בעצמנו. אנחנו צריכים להיות ראויים לקורבנם, לכבד את זכרם, את המשפחות, אבל בסופו של דבר אנחנו מחליטים על החיים שלנו ושל המדינה, של החברה.
כחברה ומדינה אני ממליץ לאמץ את הגישה הבסיסית היהודית של זכור ושמור בדיבור אחד – ולא רק בשבת. לזכור ולשמור; לזכור ולכבד את החיים שלהם; לזכור את מותם; לשמור על המשפחות שהקריבו את הקורבן היקר מכול; לצוות על עצמנו, כל אחד ואחד, להיות ראוי לקורבנם. כל אחד לעצמו קודם כול. לזכור ולשמור. לזכור שהנופלים שייכים קודם כול למשפחות שלהם, החל מהכיתוב על המצבה ועד האופן שבו אנחנו זוכרים ומציינים את זכרם.
אני מסיק מחייו וממותו של אבא שלי, של אבא זוריק, ומברית הדמים שנכרתה כמה ימים לאחר נופלו עם הדרוזים בידי האח הבוגר – המבוגר – של זוריק, שעלינו להיות חזקים תמיד. ואם אנחנו חזקים, אז יש דברים שאסור לנו, כל אחד לפי קביעתו, לוותר עליהם, ואנחנו יכולים לא לוותר כי אנחנו חזקים. ויש דברים שאנחנו יכולים להיות הרבה יותר גמישים או אפילו נדיבים בהם, אפילו לקחת סיכונים. ואנחנו יכולים לעשות את זה. למה? כי אנחנו חזקים.
אבל האמירה והבחירה הזאת – כל מה שאמרתי עכשיו – היא לא של המתים ולא בשמם. היא של כל אחד משלנו, וכחברה, בשיח שנוצר בינינו. צריך לזכור אותם אחד-אחד, אבל להישמר מלשאת את שמם לשווא. הם לא קלפי מיקוח; לא מבטיחים בשמם יונה עם עלה של זית ולא יוצאים בשמם למלחמה. זאת אחריות שלנו.
לזכור את חללי מערכות ישראל ובאותה מידה את חללי פעולות הטרור – יש לזה שם, היום קוראים לזה פעולות האיבה – כי הלוחמה בטרור היא המערכה שנטושה היום, ולדעתי, חללי מערכות ישראל היום הם חללי הטרור. זו אחת המערכות של ישראל. דוגמה אחרת: לזכור ולשמור את כבודם של אחיהם הלא-ביולוגיים, נכי צה"ל, שמשהו בהם מת. דרך אגב, השנה 33 נכים מתו כתוצאה מנכותם והצטרפו לחללי מערכות ישראל.
ולבסוף, לזכור שהשנה נולדו בישראל 180,000 תינוקות. זו המשמעות הכי פשוטה ופיזית של לחיות, ושמחר בערב מסתיים יום העצמאות ה-72 ואנחנו נכנסים לשנת עצמאותנו ה-73. פעמיים חרבה מלכות ישראל מהתפרעות שהתחילה בעשור השמיני הקטלני בשנת 73, גם מלכות דוד ושלמה וגם מלכות החשמונאים. בשתי הפעמים היא חרבה לא מאיום חיצוני. היא הייתה חזקה. היא חרבה מידינו אנו.
ולכן, הנופלים נתנו לנו את האפשרות לנסות פעם שלישית להקים ולכונן את הבית השלישי –כל אחד לפי הגדרתו – לדורי-דורות. האחריות הזאת, לא להחמיץ את האפשרות הזאת, היא כולה כולה בידיים שלנו, וחלק חשוב ממנה נמצא בבית הזה ובידינו. נעשה ונצליח.
<< יור >> היו"ר בנימין גנץ: << יור >>
תודה רבה. אני מזמין את חבר הכנסת יאיר לפיד.
<< דובר >> יאיר לפיד (יש עתיד-תל"ם): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, מה שלומך?
המשפחות השכולות לא צריכות את יום הזיכרון כדי לזכור. המתים שלהן לא מחכים לצפירה. הם מגיחים ברגעים הכי פחות צפויים. כל דבר, כל אירוע, מפעיל את המתג. מחר יום העצמאות. אתם באמת חושבים שביום העצמאות הם זוכרים פחות? אם הילד המת שלהם אהב זיקוקים, הם נזכרים בזיקוקים. אם הוא אהב ללכת לים ביום העצמאות – לנצח כל גל נושא מזכרת.
הכי קשים הם לא הזיכרונות שקבועים בלוח השנה, אלא אלה שקופצים בלי הכנה מוקדמת. אתה הולך ברחוב ביום רגיל, בדרך לפיצוציה, רואה מישהו עם פרופיל דומה או מישהו עם חולצה שהייתה לו בדיוק כזו, והצפירה פתאום נשמעת מבפנים – עולה ויורדת בתוך הנשמה.
במשפחת השכול לא מחכים שהמשמר יעבור לדום. הם לא עמדו נוח מאז שמת להם הילד. הם צועדים בעולם הזה, כמו שכתב חיים גורי, "על פני אדמה כואבת, חתוכה / כמו פצע ענקי". מה שכואב להם הוא לא המוות, אלא החיים: זיכרונות קטנים, לא הרואיים, בלי מכנה משותף; לילה שבו ישבתם במטבח ודיברתם, שיר של להקת קווין באוטו בפול ווליום; היום שבו הוא הלך לכיתה א' והתעקש ללכת עם כובע של מיקי מאוס. לך תסביר לאנשים שאתה בוכה ביום הזיכרון על כובע מיקי מאוס. במותם הם ציוו לנו את החיים של עצמם, מוקרנים שוב ושוב על מסך הזיכרון.
המשפחות לא צריכות את יום הזיכרון; אנחנו צריכים. אנחנו, שחיים איתם ולצידם. בני משפחות השכול ממילא תמיד זוכרים את הילדים, את הבעל ואת האבא. אנחנו אלה שזקוקים ליום הזה, כדי שנוכל להגיד להם: אנחנו איתכם, אנחנו חושבים עליכם, אנחנו תמיד זוכרים אתכם.
<< יור >> היו"ר בנימין גנץ: << יור >>
תודה. אני מזמין את חבר הכנסת מיכאל ביטון.
<< דובר >> מיכאל מרדכי ביטון (כחול לבן): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, בכל יום בשעה הזאת, במשך 35 שנה, אני פוקד את קברו של אחי אברהם שלום חיים ביטון בירוחם. עד לפני חמש שנים אימי הייתה לצידי, ולפני 15 שנה גם אבא עמד לצידי שם. היום ניטלה מידי המשפחות השכולות הזכות היסודית להיות ליד הקבר.
אבל יחד עם זאת, אני עומד כאן איתכם מתוך זכות מערערת, מתוך זכות שהייתי מוותר עליה. אני כאן בזכות מסעודה ואליהו ביטון שאיבדו בן בצבא, בזכות משפחת ביטון הרחבה שאיבדה יותר מדי. סבא יעקב וסבתא איזה, וסבא מרדכי – שאני קרוי על שמו – וסבתא איזה מצד אימי, שבתי קרויה על שמה – הם איבדו יותר מדי. אמי איבדה את אח שלה, נסים ועקנין, איש קבע מנצרת עילית, בשנות השבעים. אבי איבד את האחיין שלו, מכלוף מיכאל ביטון, מחצור הגלילית. מיכאל ביטון השאיר שישה ילדים, מתוכם בן יחיד, אייל ביטון, מבאר שבע, שנפל גם הוא. אבי איבד אחיין נוסף, גבריאל ביטון, שנהרג בפיגוע בכפר דרום. משפחה גרעינית אחת שרק עלתה ממרוקו בשנת 1963, והאובדן הראשון שלה ב-1972, וב-1979, ב-1984 וב-1998 – כך ברצף. איננו היחידים. באי הבית הזה נושאים שכול: חברי הכנסת יצחק כהן, רם בן ברק, מיקי לוי ויעל גרמן, שהייתה פה לא מזמן – תסלחו לי אם אני לא יודע את כל השמות של כולם.
בכל בית ובכל קהילה נכתב ספר של אובדן, של עצב, כמחיר הרצון שלנו לחיות בארץ הזאת. אבל ההורים שלי שידרו עוצמה פשוטה של ציונות פשוטה. כשהיו צריכים לחתום לי להתגייס לגולני, ביד רועדת ישבתי עם אימא ואבא ואמרתי: אני הולך לגולני. אבא שלי אמר: מדינת ישראל – זה כבוד להיות קצין. ככה, במילים פשוטות. זו הייתה הרוח שלהם, למרות הכאב והאובדן.
יום הזיכרון לחללי מערכות הגבורה, מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, מציין פעמים רבות את הגבורה העילאית של לוחמי צה"ל ולוחמות צה"ל. די אם נזכיר שלושה אנשים שעשו מעשה דומה, כמעט בלתי נתפס; אחד בלתי מוכר, יצחק ליאופולד, שעלה מגליציה בשנות השלושים והתיישב בקיבוץ מזרע. הוא העביר שיעור ללוחמים בהגנה עם רימון – רימון עם תקלה – והטיל את גופו כדי להציל חיים שם בקיבוץ. אחריו עשה את המעשה הזה נתן אלבז ב-1954, כשקיבל משימה לטפל ברימונים ואחד התפרק בצורה לא תקינה, והוא רץ החוצה מהאוהל והצמיד את הרימון לגופו כדי להציל חיים. יותר מאוחר, ב-2006, רועי קליין, רב-סרן, סמג"ד בגולני, בקרב בינת ג'בייל מזהה רימון בחושך, מספיק למסור את מכשיר הקשר הסודי ולצעוק "שמע ישראל", ולהטיל את גופו על הרימון. אבל הגבורה היא לא רק של גברים. יש נשים גיבורות גדולות מאוד: הדס מלכא, פה בירושלים, ב-2017, שבגופה חסמה מחבלים ומצאה את מותה, והיא ממשיכה של גיבורות – של יעל אשת חבר הקיני, של חנה סנש ושל רבים אחרים.
אך בין הנופלים במערכות ישראל – זה לא רק סיפור של גבורה. זה סיפור של סכנה. ההגעה לצה"ל היא מראש מחיר אישי שאדם משלם. ההגעה לצה"ל מלווה בכאב, בפחד, בחרדה, ובתוך השירות בצה"ל נהרגו רבים מדי בתאונות דרכים, בתאונות נשק, בירי של כוחותינו, וגם יחידים שכוחם לא עמד להם. חשוב לי להזכיר את הקבוצה הזאת, כי יש בקרבה אלפי אלפים, ואנחנו צריכים לפאר ולרומם את ההחלטה של חיילת וחייל להיות בצבא עם כל הקושי והפחד והדאגה והסכנה. אימונים זה דבר מסוכן.
אני רוצה להזכיר משפחה אחת שאתמול אנחנו, הלוחמים בגולני, ביצענו שיחת זום, ואני לא זכיתי לדבר עם המשפחה הזאת – משפחת כברה – הראל כברה, שהיה איתי בפלוגה. אני פשוט כל שנה הייתי בקבר של אחי, והוא לא היה במחלקה שלי, אבל הרגשנו צורך לעשות מעשה, כי שמענו שיחיאל ושושנה כבר מבוגרים והם לבד בבית, והתארגנו כמה חבר'ה לעשות מעשה ולחדש את הקשר עימם. אתמול שמענו את יחיאל ואת שושנה כברה על הראל כברה, חבר שלי מגולני. הראל היה מאגיסט בגולני, ברובאית. מאגיסט הולך קדימה, מאגיסט הולך לפני המחנה. כדי לגונן על כל המחלקה הוא הולך קדימה, כדי שיוכל להגן עם המקלע לפני כולם. הראל עשה מארבים בלבנון במוצב טייבה, וכל לילה כמעט יצא למארבים, וכל המפקדים, המ"מים והקצינים רצו שרק הראל יבוא איתם. הראל הזה היה גבוה מכולנו בראש. קראו לו: כברה, כברה, היום אוכל הוא כל היום – זה היה השיר של האיש הזה. הוא היה עוצמתי והוא נסך ביטחון בלוחמים. הם יצאו לאימון לפני מארב בלילה, וחזרו אל המוצב, ושומר – בטעות, שלא תודרך שיש חיילים בחוץ – פתח באש, ובגלל שכברה היה ראשון הוא נפצע. הוא שכב מחוסר הכרה, ובסוף מצא את מותו. על מצבתו צה"ל כתב "נפל בעת מילוי תפקידו", כי זה מאפיין תאונות. יחיאל כברה, האבא הנפלא והנחוש הזה, ניהל מאבק במשך שנים ודרש שייכתב שם "נפל בקרב בלבנון". וזה משפט נכון, כי האיש הזה קיים עשרות מארבים לפני הנפילה הזו ולא ראה את הבית שבועות שלמים. הוא דרש להנציח אותו כראוי: בסמטה בתוך העיר, בספר תורה.
אז אותם אני רוצה לזכור – לא רק את הגבורה העילאית, אלא את ההחלטה הפשוטה להיות בצבא.
כמנהיג ציבור, כאזרח בארץ הזאת, השאלה היחידה שמעניינת אותי ביום הזה היא מה מבקשים מאיתנו הנופלים, מה הם דורשים מאיתנו. אני רוצה מילים פשוטות ושפה פשוטה, כי היום הזה חולף, ואנחנו יודעים מה קורה בימים שהם לא ימים כאלה. ביום כזה כולנו מתעטפים באיפוק, בממלכתיות ובכבוד הדדי, מדקדקים במילים, במעשים, במחוות שלנו. וחולף יום – ואנו שבים לסורנו. ואני שואל: מה הם רוצים מאיתנו? מה הם מבקשים מאיתנו? מה הם מבקשים ממנהיגי ציבור, ומה הם מבקשים מאזרחים? הם מבקשים דברים פשוטים: האחד, שנשמור על המשפחות שלהם, שנטפל כראוי, והצבא – ואני מלא הערכה לאיך שמשרד הביטחון טיפול בהורים שלי כמשפחות שכולות. אנחנו מטפלים פחות טוב בנכי צה"ל ובפגועי נפש ופחות מוקירים אותם, וכך נולדה גם בירוחם היוזמה להוקיר את פצועי צה"ל בכ"ט בנובמבר, שקיבלה את ברכת הכנסת הזאת.
יש לנו עבודה. לטפל – טוב, אבל יש לנו עבודה להתנהג באופן ראוי, שיסתכלו עלינו, שנשמור על המדינה הזאת, שנשמור על ערכי הציונות והיהדות, שנכבד האחד את השני, שנתנהג בערבות הדדית, שלא נבייש אותם לא בשפתנו, לא במעשינו ולא בהתנהגותנו.
אם הימים הקשים הללו משולים לעלטה שאופפת את החברה הישראלית, עלטה של משבר תפקודי, מנהיגותי, עלטה של קורונה, עלטה של אובדן הערבות ההדדית, עלטה של התבהמות השיח; אם אלה ימים של עלטה – שמי הכנסת ושמי המדינה הם שמיים מרוצפים בכוכבים, והכוכבים הללו הם הנופלים. אנחנו צריכים לשאת עיניים ולהסתכל מה הם רוצים מאיתנו, לא היום – מחר, מוחרתיים, אחרי הימים הממלכתיים. אם הימים האלה הם ימים של ספינה תועה, שהיא המדינה והחברה הישראלית, שנמצאת באחד המשברים הקשים ביותר בפוליטיקה – הנופלים הם המצפן, הם הכיוון, לאן הולכים, מה נכון ומה לא נכון.
לאימהות ולאבות השכולים, לסבים ולסבתות, לאחים ולאחיות, לבנים ולבנות של הנופלים, לרעיות ובני הזוג – אני שולח לכם כאן מכנסת ישראל חיבוק אוהב ומחזק. מעל דוכן הכנסת, ביום שניטלה מכם האפשרות להגיע אל הקבר, אני מתחייב באופן אישי להשתדל בכל מקום שאהיה לזכור כראוי ולפעול כראוי על מנת שאולי אנחנו נימצא ראויים למה שעשיתם למעננו.
עומדת בפנינו הבחירה, כמנהיגי ציבור וכאזרחים, האם אנחנו בוחרים להיות אנשים שמרוממים את הנפש או מדכאים את האזרח ואת הנפש, האם אנחנו אנשים שמאירים פנים או אנשים שמאפילים על אחרים. יהי רצון שהיום הזה והשעה הקדושה הזאת יביאו אותנו למעשים משמעותיים.
<< יור >> היו"ר בנימין גנץ: << יור >>
תודה, מיכאל, על היכולת לחבר בין כאב לבין עוצמה. אני מזמין את חבר הכנסת יעקב מרגי, בבקשה.
<< דובר >> יעקב מרגי (ש"ס): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, מכובדיי השרים, משפחות יקרות, מתייחדים אנו היום עם זכרם של הנופלים במערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה שנפלו על הגנת הארץ והמולדת. יום הזיכרון עוטף ומחבק אתכם ומאחד את כולנו בתחושת הכאב, ההזדהות, הגעגועים, לבן, לבת, לאח ולאחות שנפלו במערכות ישראל על הגנת המולדת ועל תקומת ישראל בארצו. מרכינים אנו היום את ראשנו ודגלנו לזכרם ולכבודם של יקירינו.
משפחות יקרות, נגזר עליכן לשאת בעול הכבד ובכאב, וביום הזה אנו חווים איתכם את הכאב, הגעגוע והיגון, חווים מעט מן המעט, וזה קשה. אין שיעור לחוב הכבד שחבים כולנו, אזרחי ישראל, לנופלים ולכם, חוב זה הוא נר לרגלינו: מדינתו האחת והיחידה של העם היהודי, מורשת אבותינו, בבת עינו של העם היהודי. משפחות יקרות, בזוכרנו את הנופלים מקבלים אנו את הכוחות להמשיך מאוחדים ומגובשים להיותנו מדינה יהודית, שורשית, חזקה ומאוחדת.
"בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם". אך לפני ימים מספר ציין עם ישראל את יום השואה והגבורה, השואה אשר כילתה יותר משליש מהעם היהודי על ידי הצורר הנאצי, יימח שמו. בימים אלו, כשנשמעים שוב קולות וקריאות להשמידנו על ידי השפלים שבאויבינו; בימים אלו, כשהאנטישמיות מרימה את ראשה שוב, נזכור, נזכור ולא נשכח את שותפות הגורל, ונבהיר לנו – קודם לעצמנו, ולעולם: אנחנו חזקים ומאוחדים. כי זר לא יבין זאת. זר גם לא יבין את המחיר הבלתי-נתפס שאנו נדרשים לשלם יום-יום על מנת לשמור על החלום ועל התפילה, "ותחזינה עינינו בשובך לציון". העם הזה ראוי לכל הטוב, לכל השמחה, כן, ולחיים שהעניקו לנו הנופלים.
לסיום, משפחות יקרות, השנה נגיף הקורונה כפה עלינו זיכרון אחר. זיכרון ללא חיבוק, ללא הנוכחות הפיזית שלנו בבתי העלמין הצבאיים כמנהגנו וכמנהגיי בעשורים האחרונים. אך דעו, דעו תמיד: העם כולו מושיט לכם יד חמה וחיבוק אמיץ. יחד כאחד נמשיך לפעול לאורה של המורשת היהודית וצוואת החיים. נוכיח לנופלים ולכם שהקורבן לא היה לשווא. נדחה בקנאות כל שיח של שנאה ופילוג. זכרם של הנופלים וקדושת מסירות נפשם על קידוש השם יהיו לנגד עינינו תמיד.
יהי זכרם ברוך, תהא נשמתם צרורה בצרור החיים.
<< יור >> היו"ר בנימין גנץ: << יור >>
תודה. אני מבקש להזמין את חבר הכנסת אלי אבידר, בבקשה.
<< דובר >> אלי אבידר (ישראל ביתנו): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, יום הזיכרון מאפשר לנו כחברה יום אחד שבו מערכות השיח הציבורי הרגילות דוממות. לא פוליטיקה, לא כלכלה ולא כל נושא אחר, ויהיה חשוב ככל שיהיה.
רבים חושבים בטעות שיום הזיכרון נועד לאפשר למשפחות השכולות להתאבל על יקיריהן ולבקר את מקום קבורתם, ולא כך הוא הדבר. משפחות השכול אינו זקוקות ליום הזה כדי להיזכר, והן חיות את האבל בכל אחד מימות השנה. אלה אנחנו, כלל החברה הישראלית, שזקוקים ליום הזה, כדי להיזכר אך גם כדי לענות ביושר לעצמנו על השאלה: האם אנו ראויים לקורבן שהוקרב?
למשפחות השכול אין מנוח. אירועי היום-יום לא רק שאינם משכיחים את הכאב, הם מעצימים אותו. המשפחות היקרות הללו שואלות את עצמן כל הזמן: בשביל התופעה הזאת נפלו יקירינו? בשביל החברה הזאת הקרבנו קורבן? השאלות האלה אינן נותנות מנוח. הן עולות פעם אחר פעם ומעצימות את הכאב שבלב.
כל אחד מאיתנו איבד בן משפחה, חבר, מכר, ויום הזיכרון הזה לוקח אותנו אחורה בממד הזמן לאותה התקופה שבה הכרנו את החללים. כל שנה שעוברת מבגרת אותנו בעוד הם, החללים, שומרים על הנעורים. חיוכם פורץ אלינו מהתמונות בדיוק כפי שהיה במפגשנו האחרון עימם. לא אומה מקדשת שכול אנחנו ואין אב, אם או בני משפחה שיישירו מבט למצלמה וישמחו על הקורבן שהקריבו. אין זאת תרבות פוליטית וגם לא תופעה חברתית שונה; זהו מרכיב מהותי שמתקיים בנו משחר ימיה של היהדות, שתמיד ראינו במלחמה מלחמת הכרח, ולא כתרבותן של אימפריות ואומות אחרות שראו בה מעשה הגיוני, כלכלי, קודש או מצווה.
ביום הזיכרון הזה אנו מרכינים ראש בפני הנופלים ומאמצים אל ליבנו את משפחותיהם; מבקשים אנו את סליחת המשפחות על כך שאיננו ראויים לקורבן; מתחייבים לעשות הכול כדי לבנות כאן חברה טובה יותר שתהיה ראויה לקורבן, ומי ייתן – גם תפחית את הכאב שבלב.
יהי זכר הנופלים ברוך.
<< יור >> היו"ר בנימין גנץ: << יור >>
תודה. חבר הכנסת אופיר סופר, בבקשה.
<< דובר >> אופיר סופר (ימינה): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, את הבית הלאומי בונים אבן על גבי אבן, אריח על גבי לבנה. כל דור מוסיף את חלקו לבניין ומביט על הדור הבא אחריו כיצד הוא מוסיף שורות נוספות של בנייה ועשייה בשנים שלאחר מכן. דור תש"ח, שנשא את הרעות עימו ולא שכח אותה בדרך אל העיר הנצורה, הותיר לנו מורשת מפוארת בלתי נשכחת. אחריו הגיעו לוחמי מלחמות ישראל בצפון ובדרום – במבצע קדש, במלחמת ששת הימים, במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים. כל אלו הוסיפו את חלקם בבניין הלאומי ואת המנגינה הזאת אי-אפשר היה להפסיק.
אני שייך לדור שנולד לאחר מלחמת יום הכיפורים. כמו ששרה להקת חיל החינוך: "כשנולדנו הייתה הארץ פצועה ועצובה – – – כשנולדנו בירכו הזקנים בעיניים דומעות / אמרו: הילדים האלה, הלוואי לא ילכו אל הצבא".
גדלנו בצל הסיפורים ששמענו, וגם אני שמעתי מאבי ז"ל, על היציאה בעיצומו של היום הקדוש בשנה מבית הכנסת כדי לצאת ולהגן על מדינת ישראל, מי בדרום ומי בצפון, מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו, מי במים ומי באש. גדלנו ושיחקנו עם אחים שכולים ועם יתומי ויתומות צה"ל, שהיו חלק מנוף חיינו. גדלנו, ולימים הלוחמים שנפלו במלחמה הזאת היוו מקור השראה עבורנו, גם עבורי וגם עבור חבריי. חבריי, שגם לא שבו מן הקרב.
בתור בן המושב עלמה בצפון, הכרתי את הסיפורים על רב-סמל שלמה מילס. שלמה היה בן המושב הסמוך אלינו בגליל, מושב כרם בן זמרה. כלוחם בחטיבת הצנחנים, השתתף שלמה בקרב החווה הסינית, ולאחר מותו קיבל את צל"ש הרמטכ"ל על חילוץ לוחמים תחת אש ועל גילוי אחוות לוחמים ואומץ לב.
הרב מאיר יהודה גץ, שהיה רב המושב ובעצמו שכל את בנו אבנר בקרבות הצנחנים בירושלים במלחמת ששת הימים, כתב להוריו של שלמה מכתב ניחומים וכה ניסה לנחמם: מה אוכל להגיד? איך אוכל לעודד אתכם, ידידיי היקרים? עלינו להיות ראויים לבנים כאלה. הם הגיעו אל המנוחה ואל הנחלה, ורק אותנו השאירו בצער על עצם הפרדה. אצלנו אהבת המולדת אינה מילת סרק ריקה מתוכן אלא אנו נתנו את הקורבן העליון ובברית דמים באנו עם עפר ארצנו.
לצערנו, אנו עדיין חיים על חרבנו, ולימים גם אני התגייסתי, כמו אחיו של שלמה, לשירות משמעותי, גם בחטיבת הצנחנים, לאור דמותם של אבנר גץ ושלמה מילס, זכרם לברכה.
בדור שלנו כבר נכנסנו ויצאנו להילחם בהרי הלבנון, על חולות עזה ובסמטאות של יהודה ושומרון. אלו היו מלחמות שונות ומבצעים שונים בעלי מאפיינים ואתגרים ייחודיים. לצערי, הקרב הלאומי על הגנת העם והמולדת לא תם. טרם הגענו לייעודנו.
היום אני מרגיש שמשימת ההגנה על העם והארץ הולכת ומתרחקת ממני, ואולי בעצם התרחקה לגמרי. היא עוברת בימים אלו לדורו של בני וחבריו. עלינו מוטל כעת להעביר את מורשת הנופלים, החולמים והלוחמים, ביתר שאת. עלינו לדעת לספר אותה לילדינו, לחלוק עימם את סיפור חייהם ונפילתם של חללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה.
ההיסטוריה שנושא העם היקר שלנו, הדרך שבה הלך והמורשת הנצחית של עם ישראל – כל אלו אסור שיאבדו במהלך בנייתו של הבית הלאומי שלו; זהו חלק מהחוסן ומהחוזק שלנו. חלק ממה שהביא אותנו עד הלום היה היכולת שלנו לשלם מחיר דמים יקר במלחמה אל נוכח פני האויב. וגם אם כעת הצורך נראה רחוק, הוא יכול באחת להפוך למיידי ולמוחשי בחיינו. ברגע המבחן ניאלץ כולנו לגלות נחישות ודבקות במטרה, כפי שגילו הדורות לפנינו, כפי שעשו כל אותם אלו שאנו זוכרים אותם היום ובכל יום.
חבריי חברי הכנסת, פעמים שאנו זוכרים להתאחד דווקא בעת צרה, והצורר – יהא אשר יהא – צורר את כולנו בצרור אחד ומזכיר לכולנו שבני עם אחד אנחנו. גם בימים אלו רוח האחדות מנשבת ומשתוקקת – ומשתוקקת – והמניע אותה זהו אותו נגיף. אני תקווה שנהיה ראויים, כדברי הרב גץ, לכל אלו אשר מסרו את נפשם למען הגנת העם והמדינה.
אדוני היושב-ראש, והייתי אומר גם: מפקדי, במו עינינו אנו חוזים את שיבת ציון. אנו חווים אותה בשמחה ובכאב, שבים אל ארץ מולדתנו. חוויית הכאב והשכול יוצרת חיבור, כאילו הייתה זו סגסוגת מותכת – חיבור בין אחים, חיבור של מקשה אחת. זהו גם החיבור אל מורשת הנצח של העם היהודי, אל התנ"ך ואל התגשמות חזון הנביאים. ביטא זאת הנביא ישעיה בדבריו: "על הר גבֹהַ עלי לך מבשרת ציון, הרימי בכח קולך מבשרת ירושלם; הרימי, אל תיראי, אמרי לערי יהודה הנה אלהיכם".
יהי זכרם של יקירינו חקוק לעד בליבנו.
<< יור >> היו"ר בנימין גנץ: << יור >>
תודה. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת עמיר פרץ.
<< דובר >> עמיר פרץ (העבודה): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, כבוד השרים, חברי הכנסת, ביום שלישי, 28 באוקטובר 1997, נשא אסא כשר מספד לבנו רס"ן יהורז, זכרו לברכה. אקרא כמה משפטים המבהירים את משמעות בית העלמין, וכך הוא אומר: יש אדם הבא אל בית העלמין שהוא ביתו, "יש אדם המדבר בשפת בית העלמין הצבאי, מפני שזו נעשתה לו שפת המקום, שפת הזמן, שפה חיה – – – שפת בן", שפת הבת, "– – – שפת החושך, שפת בין הערביים. בשפת בית העלמין, אין חיים בלא מוות, אין מוות בלא חיים. בשפת בית העלמין, למות פרושו גם לחיות בתוך ליבם של אוהבים; בשפת בית העלמין, לחיות פירושו גם למות בתוך ליבם של אהובים; בשפת בית העלמין, בית העלמין הוא בית, בית המתים שהם בין החיים, בית החיים שהם בין המתים".
אני מבין ומזדהה עם המשפחות שמביעות תרעומת על כך שאין באפשרותן להגיע אל בתי העלמין, כי כל אחד במהלך השנים אימץ את שפת בית העלמין שלו. כבר כמעט 40 שנים שאני מקפיד לבקר משפחות בכל רחבי הארץ, ובוודאי בשדרות, ורואה את ההתמודדות הקשה של 66 משפחות משדרות שבניהן ובנותיהן נפלו במערכות ישראל ופעולות האיבה.
אנצל את הדקות המעטות שעומדות לרשותי לספר לכם על אחד הנופלים, יעקב סולימאני זיכרונו לברכה, שנולד ב-1947 בפרס ועלה עם משפחתו לשדרות ב-1952. כבר בצעירותו האמין יעקב ביכולתם של הנערות והנערים שגדלו בשדרות, ועוד לפני שהתגייס פעל כמדריך נוער, שהצליח לרכוש את אמונם של הנערות והנערים ביישוב. הוא גויס בנובמבר 1966, הוצב בחיל השריון, שירת בחטיבה 7 כתותחן טנק, והפך חייל למופת, שהשתתף במלחמת ששת הימים. גם בעת שירותו הקפיד לשמור על קשר עם הנוער ביישוב, וגם אני בתוכם, ולאחר שהשתחרר מצה"ל הפך באופן טבעי למדריך, ובהמשך למנהל בית הנוער ביישוב.
ביום הכיפורים, בצוהרי היום, פרצה המולה גדולה ברחובות שדרות. נציגי קצין העיר וקציני משטרה נכנסו לבתי הכנסת וחילקו צווי 8 לחיילים ביחידות הקרביות, וביניהם יעקב סולימאני. אשתו מוזי והוריו, שיצאו לרחוב, ראו אותו רץ מבית הכנסת עטוף בטלית. לשאלתם מה קרה, ענה: פרצה מלחמה. אני נוסע, אל תדאגו, אני אחזור תוך שישה ימים.
גם אני, קצין חימוש בגדוד 890, נסעתי בחזרה אל הבסיס בבית ליד, שם התארגנו ליציאה למלחמה. יעקב הגיע לחזית ומייד נשלח עם חבריו לצוות הטנק, שם חברו לכוחות השריון שניהלו מלחמה עקובה מדם באזור גשר פירדאן, המחבר את חצי האי סיני במזרח עם רצועת החיץ החקלאית הסמוכה לאיסמאעיליה במערב – אזור שהפך לאחד מאזורי הלחימה הקשים ביותר. כוחות שריון ישראליים שניסו להדוף את הכוחות המצריים ספגו אבדות קשות. ב-8 באוקטובר הצליחו להגיע כמה טנקים ישראליים עד כ-150 מטרים מקו המים הסמוך לגשר, שם נקלעו למערב נ"ט, והם נסוגו תוך שהם סופגים אבדות כבדות ומשאירים אחריהם גופות וחיילים ישראלים בידי המצרים.
המלחמה הסתיימה, אך למשפחה לא ניתן אות חיים מיעקב, והם חיו בייסורי תופת בשל האי-וודאות. רק לאחר שישה חודשים הודיעו להם כי נמצאה גופתו. אלה היו ששת החודשים הקשים ביותר בחיי המשפחה, בוודאי בחייה של הכלה הצעירה מוזי, שהייתה נשואה ליעקב פחות משנתיים.
ב-3 באפריל 1974 הובא יעקב למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בשדרות. הוריו, שעם השנים הלכו לעולמם, תרמו ספר תורה לזכרו, ובמלאת שנה לנפילתו נחנכה סדנה חינוכית לזכרו בבית הנוער העירוני, שאותה ניהלה רעייתו מוזי שנים רבות ובה התחנכו בני הדור הצעיר על הקרבה ואהבת הארץ. אתמול קיימתי עם מוזי שיחה ארוכה. היא הקימה משפחה משלה במהלך השנים, אך יעקב נשאר חי, קיים ושוהה איתה יום-יום, שעה-שעה.
במהלך שירותי הציבורי, ובוודאי כשר ביטחון, חוויתי את המפגשים האישיים עם אלפי משפחות של נופלים, וגם של נופלות, כמו הדס מלכא מאשדוד. היום אני פונה לכולן: כולנו מחבקים ומחזקים אתכן, ומדגישים שוב את החוב הגדול כלפי יקיריכן, שנתנו את חייהם כדי להבטיח את עתידה של מדינת ישראל.
יהי זכרם של הנופלות והנופלים ברוך ונצור בליבנו לעד.
<< יור >> היו"ר בנימין גנץ: << יור >>
תודה לך. אני מזמין את חבר הכנסת אורי מקלב.
<< דובר >> אורי מקלב (יהדות התורה): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, מכובדיי השרים, חבריי חברי הכנסת, זיכרון הוא נדבך וערך מרכזי במסורת ובערכים של עם ישראל. יום הזיכרון "למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים", ועד למען תזכור "את אשר עשה לך עמלק". הזיכרון הוא הכוח לעתיד שלנו. אם אין עבר, אין עתיד. הזיכרון הוא הבסיס להמשכיות. הוא הכרת הטוב שאנחנו יכולים לתת. הוא הכבוד, הוא הנחמה. כל אחד ואחד הוא עולם מלא של זיכרונות, של געגועים, של חסר, של צער על אובדן, על חיים שנקטעו באיבם.
אבל יש צד שווה במה שאנחנו יכולים לכבד את זכרם. לתת להם, להעניק להם על שהם איבדו את חייהם בעבורנו ובגללנו ולמעננו. האם יש משמעות לזה שהם איבדו את חייהם? על מה הם הקריבו את חייהם? אין ספק שמה שהם מחפשים ומה שהם רוצים מאיתנו זה חיים של אחדות; חיים של עזרה הדדית; של נשיאה בעול; של לשאוף כל הזמן להיות יותר טובים ויותר טובים; לכבד את האחר; לא להפלות ולא לתייג. שנהיה עם אחד, שנהיה כולנו ביחד בארץ ישראל בצורה מאוחדת ומכבדת, וטובים הרבה הרבה יותר.
עכשיו משהו גם באופן אישי. אני חושב שלא עשיתי את זה עד היום, אבל כשאני נמצא פה קשה לי שלא להזכיר גם את משפחת השכול במשפחתנו. אני גדלתי לאב שהוא אח שכול. סבא וסבתא שכולים. אני קרוי על שם דודי אורי מקלב, השם ייקום דמו, שנפל ונהרג במלחמת השחרור. ברשותכם, אני אגיד כמה מילים על פי אתר משרד הביטחון.
אורי, בן רבקה ודוד ממשפחת מקלב, אשר כמה מבניה נהרגו בידי הפורעים הערבים בפרעות תרפ"ט. הוא נולד בפתח תקווה למשפחה שומרת דת. הצטיין בלימודים ובהתנהגות. חיבוריו זכו לתהילה בפי מוריו, שניבאו לו עתיד ספרותי. גם בהמשך לימודיו היה מטובי התלמידים ושמר אמונים למסורת ישראל. אף כשהיה בשירות המולדת הקפיד על הכשרות במחנות, ובמחיר הליכה ארוכה ומייגעת נמנע מחילולי שבת בנסיעה. שבת-שבת הוא הלך מפתח תקווה עד המפקדה ביפו, בקיץ ובחורף כדי לשמור. ואלה הערכים שהוא גם הקנה – אני לא אאריך – כפי שציינו במכתבים פקודיו, כפי שאני קראתי על כך.
אני מדלג על הרבה דברים. בחורף תש"ח השתתף גם בפעולות נגד האנגלים, אבל עיקר הפעולות היה מכוון להגנה על פתח תקווה מפני האויב הערבי. הוא השתתף בכיבוש של שכונת מנשייה בצפונה של יפו, ומייד אחר כך יצא בראש קבוצתו לכיבוש הכפר יהודייה – מה שנקרא היום יהוד – שאיים על פתח תקווה במישרין. תוך כדי חיפוי במקלע ברן על חבריו, הצליח במשימתו להבטיח לקבוצתו את הדרך להתחבר עם יתר היחידות ולפרוץ את שורות האויב, אך הוא עצמו נפצע ונפל ביום כ"ה בניסן תש"ח, והובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בפתח תקווה.
כאחד שגדל – כשבאנו לסבא ולסבתא, פתחנו את השער של החצר בצורה שרק בני המשפחה ידעו איך לפתוח אותו. הלכנו ונכנסנו לבית שהדלתות שלו היו פתוחות. שמענו את סבתא מדברת. חשבנו, מי נמצא בבית? ואז למדנו שהיא מספרת לאורי שלה סיפורים; שרה לו שירים. "אורי, אורי שלי" – זה היה השיר שפותח והשיר שמסיים. ואיפה סבא? סבא לא נמצא. מתי הוא יגיע? סבא נמצא ביד לבנים, יושב-ראש יד לבנים בפתח תקווה. עסוק במשפחות. אני עצמי ראיתי את הפעילות, איך שאדם מוסר את נפשו אחרי היגון ואחרי הצער כדי לעודד ולחזק משפחות רבות ואת בני פתח תקווה העיר.
אבל אני אומר את כל הדברים האלה כי אנחנו חיינו תחת השכול הזה, תחת המסורת, תחת המורשת. אני יכול להעיד שאין כמעט מפגש משפחתי שבו אנחנו יושבים על יד אבא, שיהיה בריא עד 120 שנה, ובו לא מוזכר אורי, אח שלו. על הערכים, על המסורת, על מה שהוא השאיר. שני אחיו ושתי אחיותיו של אורי ז"ל זכו להקים משפחות. יש להם, בלי עין הרע, מאות צאצאים. לו אין שם ואין לו שום מישהו – זיכרון. בלי ילדים, בלי נכדים, בלי נינים כפי שאחיו. אבל כן אנחנו יכולים להגיד, וזה מלמד על הכלל, שהוא השאיר באמת מורשת. המורשת האישית, לשמוע על כיבודיו, על המידות הטובות. אבל המורשת הזו של עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל, הם הערכים, הם הזכות לקיום, הם הדברים העיקריים. זאת מורשת שאם אנחנו נמשיך אותה ונקיים אותה ואפילו נשפר אותה, זאת באמת עשייה למען זכרם.
יהי זכרם ברוך.
<< יור >> היו"ר בנימין גנץ: << יור >>
תודה רבה. אני מזמין את חבר הכנסת יאיר גולן.
<< דובר >> יאיר גולן (מרצ): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, ביום הזיכרון אני חוזר ומונה את מתיי. נזכר במתארי הגוף, בשמות, בחוויות המשותפות, בהבעות פנים, בחיתוך הדיבור ובמזג האופי. אני נזכר במתיי, באלעד ואורי, בדרור ונדב, באמיר וארז, בעוד רבים נוספים. והם עוברים על פניי חיים ופעילים מדי שנה. והם ימשיכו ויעברו על פניי עד יומי האחרון. והם מלאי כישרון ורוח יצירה. והם חיים יותר מהחיים עצמם, כי הם צעירים ויפים. אין בהם מתום, אין בהם מסימני השנים. הם במלוא אונם. לא קמלו כדרך כל בשר אלא נגדעו באבחה מרה. והלב בוכה ובלב יש חלל ולא ניתן למלא חלל זה אלא להודות בקיומו בלבד.
ביום הזיכרון אני חוזר ומבקר את המשפחות. ורב מספרן של המשפחות ממספר החללים. כל משפחה ומשפחה וסיפורה. כל בן או בת משפחה וחייו או חייה בצל השכול. אני מבקר את משפחות כדורי ושליט, את מילוא וויינברג, את אזולאי וחן ועוד משפחות רבות אחרות, ונפעם מעוצמת הרגשות, מחדות הזיכרון, מאצילות הנפש. מכושר העמידה מול חיסרון ואובדן, מיכולת ההתמודדות עם גדיעה ועצב.
משפחות שכולות יקרות, ביום הזה לא נותר בי דבר אלא להרכין את ראשי ולידום. להרכין ולידום יחד עם משפחות מערכות הביטחון וארגוני החירום, יחד עם משפחות נפגעי פעולות האיבה, יחד עם כל עם ישראל – עם כל אזרחי ישראל. עם מתינו, גיבורינו. עימכן, משפחות השכול, נרכין ראש ונידום.
יום הזיכרון הוא יום של סולידריות לאומית. הוא מקיף את כל שכבות העם; הוא לא מבדיל בין מפלגות; הוא לא מבדיל בין זהויות והוא אדיש לקטטות הפוליטיות של היום-יום. אנו מצויים בעיצומו של משבר בריאותי, כלכלי ופוליטי מהחמורים בתולדות ישראל. מי ייתן ורוח הסולידריות המופגנת ביום הזה תאפיל על המשבר הפוליטי, ותיתן בידינו את הכלים הנכונים להתגבר על שני המשברים האחרים. אנו נוהגים לומר: במותם ציוו לנו את החיים. אני רוצה לומר מעל במה זו כי לא רק את החיים ציוו לנו, אלא גם את הדרך לחיות אותם: דרך האמת והיושר, דרך ההוגנות והחסד, דרך הערבות ההדדית והשותפות.
ידעו כל חברי הממשלה, וגם אלה הרוצים להיות חברי ממשלה, כי בעת הזו נדרשת ממשלת חירום שתעסוק אך ורק במצב החירום, אך ורק בהקלת העול מעל כתפי העם, אך ורק בפתרון המצוקות הנערמות מדי יום, אך ורק בעידוד האזרחים, אך ורק בהפרחת תקווה וביצירת תוחלת.
על רקע כל שחוויתי במשכן הזה בשבוע האחרון אני קורא לכולנו להתעשת, לחשב מסלול מחדש, כדי שידעו אזרחי ישראל כי יש מחוקקים בירושלים, ויש שופטים בירושלים, ויש מנהיגים בירושלים, העוסקים בחריצות ובאומץ אך ורק בדבר אחד – טובתה של מדינת ישראל וטובתם של אזרחי ישראל. יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה קורא לכולנו לצאת מגדרנו ולעשות את סולידריות היום לסולידריות המחר.
יהא זכר הנופלים ברוך ונצור בליבנו לדור-דור.
<< יור >> היו"ר בנימין גנץ: << יור >>
תודה. אני מזמין את חבר הכנסת צביקה האוזר.
<< דובר >> צבי האוזר (דרך ארץ): << דובר >>
אדוני יושב-הראש, 23,816 חללים נפלו במלחמות ישראל מראשית ההתיישבות הציונית ועד ימינו. לאובדן זה נוספו כ-4,166 נרצחים בפעולות טרור. קניין ארץ נקנה במחיר כבד, לעיתים כבד מנשוא, אך עדיף לאין-שיעור מחירה של החירות והעצמאות מהדמים, הקניין והכבוד שנגבו מאיתנו לאורך אלפיים שנות גלות כבני חסות.
נקבתי במספרים. לכל מספר יש שם, לכל שם יש סיפור. השכול הוא אסון פרטי, אבל תמיד יש לו גם משמעות קיבוצית, סיפור שתמיד גם שייך לכולנו. בחרתי להקדיש נאום זה לסיפורו של חלל אחד, חלל בשם יריב – סיפור אחד מתוך 23,816 סיפורים. את יריב לא פגשתי בחיי, יריב נפל 20 שנה וחודשיים לפני שנולדתי. בשמו נתקלתי לראשונה בגיל 15 לערך. בעודי צועד סמוך לביתי בעיר רמת גן צדה לפתע את עיניי ערמת ניירות, מסמכים וחפצים, שנראתה כאילו הושלכה מאחד הבתים. כילד סקרן וחובב היסטוריה כבר אז לא יכולתי שלא לגשת אל המסמכים, שסיפרו בצורה אילמת סיפור אחד של חיים ומוות. היה שם למשל מכתב שנשלח בדואר של חיל האוויר המלכותי הבריטי. התאריך על המכתב המצהיב היה 7 ביוני 1946. המעטפה באנגלית, אך המכתב היה בעברית צחה: "שלום רב לכם, הוריי היקרים. ובכן, באותו יום שעזבתי את הבית הצלחתי לטוס בחזרה למצרים. אבא, חצי שעה אחרי שצלצלתי לך ירד אווירון מטיפוס אנסון. האווירון הגיע ממלטה, והטייס היה עייף מאוד. הוא לקח אותי בתנאי שאחליף אותו באוויר, ומפני זה שאני רציתי לטוס וכבר להגיע למצרים". לאחר תיאור מפורט של הטיסה ושל החיים במחנה הצבא, נחתם המכתב במילים: "כתבו על הנשמע בארץ, מפני שפה", ליד קהיר, "אין כלום בעיתונים. שלכם, יריב".
יריב הוא יריב שיינבוים, זיכרונו לברכה. הוא היה מראשוני טייסי חיל האוויר הישראלי. משימתו האחרונה בוצעה ב-10 במאי 1948, חמישה ימים לפני ההכרזה. הוא הטיס מטוס מדגם נורסמן במטרה להפציץ ריכוזי כנופיות בדרך לירושלים, כל זאת על מנת לסייע ללוחמי הפלמ"ח, חטיבת הראל, בפריצה בדרך אל העיר. למרות הערפל הכבד והמשימה המורכבת, יריב, יחד עם טייס נוסף, דניאל בוקשטיין, ועוד ארבעה אנשי צוות – שלמה רוטשטיין, צבי שוסטרמן, שלמה כהן ויצחק שקלנביץ' – התנדבו לצאת לדרך, שממנה הם לא שבו.
במכתב קצר ומצמרר שנשלח למשפחה, משפחת שיינבוים, לאחר נפילתו, והוא חתום בשם מפקד חיל האוויר, מצוין בתמציתיות רק כך: "הינני מעביר אליכם את כנפי צוות האוויר של האווירייה הישראלית עבור בנכם יריב, שהקריב את חייו במלחמת השחרור של עם ישראל בארצו ותרם את מיטב חלקו למען הניצחון". אכן, זהו מחיר הניצחון.
כמעט 40 שנה שמורים אצלי באוסף – בחרדת קודש, הייתי אומר – מסמכיו של יריב שאספתי באותו יום. השבוע בדרכי לכנסת החלטתי לסטות מהדרך ולעלות לראשונה לקברו של יריב בבית העלמין הצבאי שבקריית ענבים. שם, בינות הקברים שמספרים את סיפור גבורתם העילאית של לוחמי תש"ח, מצאתי קבר אחים שבו יריב קבור יחד עם כל חבריו לטיסה.
יריב נהרג בגיל 25. כמו שציינתי, ארבעה ימים בלבד לפני הכרזת העצמאות. הוא לא זכה לשמוע את דוד בן-גוריון מכריז על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, מדינה שבקרב על הקמתה הוא נפל. הוא לא זכה לראות את הבית הזה שבו אנחנו נמצאים ושעל קיומו בעצם חלם ולחם. טובי בניה ובנותיה של הארץ הזו איבדו את חייהם בקרב על מימוש חזון הנביאים, להיות עם חופשי בארצנו. אנחנו זכינו. היום, בבית הזה, ובמדינת ישראל כולה, אנחנו זוכרים אותם, את כולם ביחד, אבל בעיקר אחד-אחד.
<< יור >> היו"ר בנימין גנץ: << יור >>
תודה. אני מזמין את חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס.
<< דובר >> אורלי לוי אבקסיס (גשר): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, מדינת ישראל מתכנסת היום לשקט ולדומייה המאפיינים את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה. אנחנו חוזרים ומספרים את סיפוריהם של מי שלעולם לא נשכח, הבנים והבנות שמסרו נפשם למען המולדת – 23,816 פרחים שנפלו למען המדינה שלנו, ושלא נשכח, חלילה וחס, את אותם 3,153 פרחים שנגדעו בפעולות האיבה.
למענם, דווקא בימים אלו, כשרוחות סערה ומחלוקות נשמעות לא אחת, עלינו להרחיק מאיתנו את המפריד ולהעלות על נס את המאחד והמשותף. אנחנו עם אחד עם אתגרים רבים, אך אל לנו לשכוח כי המשותף גובר על השונה וככל שנתאחד יחד ונמצא את הדומה נמלא את צוואתם של אלו הנופלים.
גם אני, כמו רבים מכם, מכירה מישהו שנפל, מישהי שאיבדה את חייה, הורה שלא שב הביתה לילדים, ואנחנו מתגעגעים. ההבנה שמלחמות היו בעל כורחנו, למעננו, ואפילו הידיעה שהקיום המתמשך של המדינה הזאת הוא נס גמור, הן אינן מרגיעות ולא משככות את הגעגוע, את הכאב והצער. עבור המשפחות ששכלו את יקיריהן כל יום וכל שעה הם זיכרון. כל רגע רק מעצים את הגעגוע לאהובם אשר כבר לא ישוב.
אין מילים שימלאו את החסר. יום זיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה צריך להיות יום של דומייה ותפילה. יום של הקשבה לאלה שאיבדו את הדבר היקר להם מכול ותפילה ליושב במרומים שייתן להם את הכוח להמשיך. שישמור על חיילינו ביבשה, בים, באוויר ועל אנשינו בארץ כולה. ביום הזה השקט רועם יותר מכל צעקה, ושום מילה כתובה לא תמלא את השכול.
אני רוצה לספר לכם על חוויה אישית שלנו, חוויה שעוד מהיותנו בגיל 16, 20 בערך, אנחנו עושים יום-יום, שנה שנה. בימים כתיקונם, בימים הללו אנחנו, כל הצוות של ה-101 של בעלי, נפגשים בבית העלמין בכרמיאל סמוך לקברו של יעקב קובי גבאי. הכרנו אותם עוד אפילו טרם היינו נשואים. זו הייתה מחלקה מגובשת כל כך שהחברות של החיילים היו מתעדכנות אחת מהשנייה אם יודעים מתי יוצאים ומי יוצא ומתי יוצא. לא היו אז טלפונים, לא היו רשתות חברתיות. היו טלפונים נייחים במקרה הטוב והמון המון זיכרונות על מכתבים כתובים בכתב יד.
קובי היה חבר אמת. קובי היה מהאנשים שהיו יוצאים הביתה עם רשימה של חברות שצריך לעדכן כדי לשמר את הקשר עם חבריו הלוחמים – שידעו, שתדע כל אחת ואחת מאיתנו כמה האהוב שנשאר שם בלבנון או בקו המסוכן חושב עליה, ומתי, אם ירצה השם, יגיע. זכור לי במיוחד יום הולדת שחגגתי בזמן השירות הצבאי שלהם. ליאור בעלי היה איתם, ושלושה שבועות לא יצא הביתה. הבטיחו לו שאם הוא יצטיין בתרגיל מסוים הוא יקבל אפטר ליום ההולדת. כשהוא קיבל את האפטר קובי ניגש אליו, אמר לו: מה אתה קונה לה? ליאור אמר: עזוב עכשיו לקנות, מה שחשוב זה להגיע. כשנגיע נראה, אני תקוע בלי כסף. הדבר הראשון שקובי עשה זה לפתוח את הארנק, להוציא את מעט הכסף שהיה שם ולומר: חבל על כל דקה. אני לא אוכל להשתמש בכסף הזה טוב, אז תעשה עם זה משהו. אני זוכרת את זר הפרחים הענק כשליאור דפק בדלת והפתיע אותי באותו יום, יום ההולדת, הדבר הראשון שהוא אמר לי – זה מקובי.
אני זוכרת את הרגילה האחרונה לפני העלייה ללבנון, רגילה שבה כל הצוות, ביחד עם בנות הזוג, ירדנו לאילת. ממש כמו הבלוז האחרון לחופש הגדול. היינו שם צעירים, יפים, חטובים, מלאי אנרגיות ואהבת הארץ. זו הייתה החוויה האחרונה של כולנו יחד, כי חלק מאותם לוחמים לא חזרו הביתה, ואלה שחזרו חזרו אחרת, בין אם פצועים בגופם ובין אם בנפשם. ראשונים היו אלו שנתקלו במארב קשה בלבנון. כמניין לוחמים ומפקדים פצועים שהוטסו במסוקים לבית החולים רמב"ם. אני זוכרת שהגעתי לשם וראיתי אותם: חיילים, חיילים, חיילים, עוד עם המדים והתחבושות, עוד לפני הכניסה לחדרי הניתוח. אבל אני לא אשכח שביציאה הראשונה של קובי הביתה הוא לא הלך הביתה – הוא בא וישב עם חבריו לקרב וחיזק וסיפר מה קורה במוצב בלבנון ולאיזה תרגילים, כמו שרק הם מבינים, הם יָצאו ועוד יֵצאו.
זמן לא רב לאחר מכן קיבלנו את הבשורה הקשה. קובי ועוד כמה חברים ממחלקות נוספות – כי מאחר שנפצעים אז מערבבים מחלקות כדי ליצור כוח משמעותי נוסף – נהרגו בלבנון.
חנה היקרה שלנו, אימו של קובי, מבקשת מאיתנו בכל שנה להגיע, לבוא ולספר על הילדים שלנו, מי נוסף, או איך אנחנו התקדמנו. הבנות שלי לא הכירו פיזית, כמובן, את קובי, אבל הן הספיקו להכיר את חנה, את אימו, לקבל ממנה חיבוק גדול, וראיתי איך בפנינו משתקפת המציאות האלטרנטיבית שיכולה הייתה להיות לקובי לולא נפל באותו קרב נוראי. קובי היה חבר אמיתי, היה ילד ערכי ומוכשר ואהוב על הוריו.
אני כולי תקווה שאנחנו נחזור ונהיה שם ונתעדכן, כי במותו קובי בעצם חיבר את כל אותם לוחמים שחזרו הביתה. אין לי מושג, אם קובי לא היה נופל חלל, באיזה אופן היינו שומרים על קשר. חלקנו, חברות שהפכו להיות רעיות של אותם חיילים שהשתחררו, בין אם פצועים ובין אם בריאים, הקימו חיים שלמים. הזיכרון הזה שלו, ביום המיוחד הזה, מלכד אותנו כפי ששום דבר אחר לא יכול לעשות.
אני רוצה לומר שהשנה זה יום זיכרון שונה אך זה לא מפחית במאומה מהחיבור ומהאהבה לאותו נער אמיץ שציווה לנו להמשיך ולחיות. אז אני מחבקת ומחזקת את המשפחות השכולות. מי ייתן שלא ידעו עוד צער.
אני אסיים בדברי הנביא יחזקאל, פרק ט"ז, פסוק ו': "ואעבֹר עליך ואראך מתבוססת בדמיִך ואֹמר לך בדמיך חיי ואֹמר לך בדמיך חיי".
יהי זכרם ברוך ושלא נדע עוד צער. תודה.
<< יור >> היו"ר בנימין גנץ: << יור >>
תודה, גברתי. אני מתכבד להזמין את השרה יפעת שאשא ביטון להתייחס לדברים ולשאת את דברה.
<< דובר >> שרת הבינוי והשיכון יפעת שאשא ביטון: << דובר >>
אדוני יושב-ראש הכנסת, חבריי השרים, כנסת נכבדה, קול צפירת הדומייה שנשמעה לפני שעה קלה כמדי שנה פילח את האוויר והנשמה ונצרב בלוח הזיכרון שבליבנו. בזיכרונו של כל אחד עולה דמותם של חייל או חיילת שאינם עוד. נפש אהובה, קרובה או מוכרת. אין בישראל מי שמחיר המלחמה זר לו או רחוק ממנו.
השנה, בעקבות הקורונה, קיבלנו החלטה קשה וכואבת ואין אנו מתכנסים בבתי העלמין כדי לחבק מקרוב את המשפחות השכולות, אך אנו מחבקים אותן מכאן וחולקים כבוד להן וליקיריהן אשר חירפו את נפשם בהגנה על המולדת – חיילות וחיילים, גיבורות וגיבורים, אשר שילמו בחייהם כדי שאנו נוכל להמשיך ולחיות כאן במדינת ישראל.
גם בעת הזו, לצערי, אנו עדיין נלחמים על זכותנו הלגיטימית לחיות כאן בביטחון ובשלווה. וכוחנו כחברה הוא באחדותנו. אני כולי תקווה כי נמשיך ונוכל לאתגרים השונים בפניהם ניצבת מדינתנו היקרה מעת לעת.
משפחות שכולות, שילמתן ועודכן משלמות מחיר כבד ביותר בהילקח מכן יקיריכן. אין דבר בעולם שיוכל לרפא את פצעיכן. אך היום, כרקמה אנושית חיה אחת, אנו כאן כדי להנציח יחד איתכן את יקיריכן. אנו זוכרים אותם ונזכור אותם לעד.
כבת קריית שמונה והגליל רוחות המלחמה הן צליל מוכר לי, שליווה אותי כל ילדותי ובגרותי, והוא אותו הצליל שלקח וגבה את חייהם של טובי בנינו ובנותינו. כל אחד מהם הוא דמות ראשית בסיפור חיים מרגש משלו. מאחורי כל מצבה עולם מלא של זיכרונות, פרקי ילדות ונעורים, חלומות שנגוזו ושאיפות שלא יתממשו לעולם. ביום הזה אנו שומעים את סיפור חייהם וגבורתם מחבריהם הלוחמים, מההורים, מהאחים והאחיות, מהיתומים והיתומות, ומבנות ובני זוגם. אובדנם זועק מכל עבר. קולם אומנם לא נשמע, אך שירת חייהם תישמע לעד.
יום זה הוא גם יום לזכרם של חללי פעולות האיבה. סבתו של בעלי שיחיה, אסתר ואזנה, נרצחה בפיגוע חדירת המחבלים ב-1974 בקריית שמונה, פיגוע שבו נרצחו 18 אזרחים, ובהם שמונה ילדים. זכות וכבוד הוא לי להביא את זכרם לכנסת נכבדה זו.
משפחות יקרות, מחיר הקורבן שהקרבתן בעבור זכותנו לחיות פה הוא עצום, אך בנפש חנוקה נזכור כי אובדן יקיריכן לא היה לשווא. בסוף יום זה תציין המדינה את יום הולדתה ה-72 – בזכותם. אומנם השנה לא נצא לרחובות, ונחגוג איש-איש בביתו, אך כולנו נזכור כי במותם ציוו לנו יקיריכם את החיים. ולנו, לנו לא נותר אלא לחזק אתכן, להרכין ראשנו בכאב ובעצב המהולים בגאווה ובהערכה רבה, ולחלוק כבוד ליקיריכן. תהיה נשמתם צרורה בצרור החיים.
בשמי, בשם חבריי לממשלה, אני מצדיעה לכן, משפחות יקרות, ונושאת תפילה שמשפחת השכול לא תוסיף לגדול עוד.
<< יור >> היו"ר בנימין גנץ: << יור >>
תודה, גברתי.
ברשותכם, חבריי, אני אשוב ואבקש מחבר הכנסת עוזי דיין לשוב ולהקריא לנו את "מגש הכסף" של נתן אלתרמן, לסיומה של ישיבה זו.
<< דובר >> עוזי דיין (הליכוד): << דובר >>
"מגש הכסף", שירו של נתן אלתרמן, נכתב על פי נאום שנשא חיים ויצמן באטלנטיק סיטי יותר מחצי שנה לפני מלחמת הקוממיות. ואז גם יצא אחרי כמה ימים השיר שנושא את השם "מגש הכסף", תרגום מאנגלית של No nation is ever given to the people on a silver platter.
והארץ תשקוט, עין שמיים אודמת / תעמעם לאיטה על גבולות עשנים, / ואומה תעמוד – קרועת לב אך נושמת / לקבל את הנס, האחד, אין שני. // היא לטקס תיכון, היא תקום למול סהר / ועמדה טרם יום, עוטה חג ואימה. / אז מנגד יצאו נערה ונער / ואט-אט יצעדו הם אל מול האומה. // לובשי חול וחגור וכבדי נעליים / בנתיב יעלו הם, הלוך והחרש / לא החליפו בגדם, לא מחו עוד במים / את עקבות יום הפרך וליל קו האש. // עייפים עד בלי קץ, נזירים ממרגוע, / ונוטפים טללי נעורים עבריים, / דום השניים ייגשו, ועמדו לבלי נוע / ואין אות אם חיים הם או אם ירויים. // אז תשאל האומה שטופת דמע וקסם / ואמרה: "מי אתם?", והשניים שוקטים / יענו לה: "אנחנו מגש הכסף, / שעליו לך ניתנה מדינת היהודים". // כך יאמרו ונפלו לרגלה עוטפי צל / והשאר יסופר בתולדות ישראל.
<< יור >> היו"ר בנימין גנץ: << יור >>
תודה לך.
אני מבקש להודות לכם, חבריי, על שהשתתפתם בישיבה מיוחדת זו. אבקש להזכיר לכולנו, ששלמה ארצי שר לנו שיש אמת אחת או שתיים. ואומר לכם אני: זו קיימת, וזו גם כן. ואכן אביע תקווה שמהותה של הסולידריות שבזיכרון תשרה על יושבי המשכן הזה, וממנו – על כל חלקי החברה בישראל.
תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים ביום חמישי, ו' באייר התש"ף, 30 באפריל 2020, בשעה 09:00. ישיבה זו נעולה.
<< סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 12:29. << סיום >>