דברי הכנסת

דברי הכנסת חוברת י' ישיבה ל"א הישיבה השלושים-ואחת של הכנסת העשרים-ושלוש יום רביעי, כ"ו באייר התש"ף (20 במאי 2020) ירושלים, הכנסת, שעה 11:00 תוכן העניינים הצעה לסדר-היום 3 הקמת ועדת חקירה פרלמנטרית על תפקוד הממשלה מול האלימות הגואה נגד נשים והירצחן של 11 נשים מתחילת השנה 3 תמר זנדברג (מרצ): 3 שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים איציק שמולי: 10 תמר זנדברג (מרצ): 14 אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): 20 ציון יום ירושלים ויום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל 21 היו"ר יריב לוין: 21 השר לירושלים ומורשת רפי פרץ: 23 שר במשרד הביטחון מיכאל מרדכי ביטון: 25 רם בן ברק (יש עתיד-תל"ם): 29 דסטה גדי יברקן (הליכוד): 31 עודד פורר (ישראל ביתנו): 35 << הלסי >> הצעה לסדר-היום << הלסי >> << הלסי >> הקמת ועדת חקירה פרלמנטרית על תפקוד הממשלה מול האלימות הגואה נגד נשים והירצחן של 11 נשים מתחילת השנה << הלסי >> << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> אני פותח את הישיבה. היום, יום רביעי, כ"ו באייר התש"ף, 20 במאי 2020. אנחנו מתחילים בנושא הראשון על סדר-היום – הצעה לסדר-היום בנושא: הצורך בהקמת ועדת חקירה פרלמנטרית על תפקוד הממשלה מול האלימות הגואה כלפי נשים והירצחן של 11 נשים מתחילת השנה, מס' 198, הצעתה של חברת הכנסת זנדברג. חברת הכנסת זנדברג, בבקשה. << קריאה >> תמר זנדברג (מרצ): << קריאה >> שר הרווחה היה אמור להגיע ולענות על ההצעה. אני פשוט מעדיפה שהוא ישמע את הדברים. אפשר לברר - - - << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> חברת הכנסת זנדברג, אם את מעוניינת, אני מוכן לעבור קודם לדיון בנושא יום ירושלים ולקיים את - - - << קריאה >> תמר זנדברג (מרצ): << קריאה >> אני אחכה שהשר ישמע. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> לא ערוכים לזה. << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> לא ערוכים. טוב, בבקשה, חברת הכנסת זנדברג. << דובר >> תמר זנדברג (מרצ): << דובר >> תודה, אדוני היושב-ראש. אני פשוט הבנתי שהשר מגיע ואמור להיכנס. אני פשוט באמת חושבת שמן הראוי. אתה יודע, אדוני היושב-ראש - - - << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> נכון. אני מסכים, לכן אני כבר אומר, חברת הכנסת זנדברג, שאני אספור את זמנך מרגע שהוא ייכנס. << דובר_המשך >> תמר זנדברג (מרצ): << דובר_המשך >> אוקיי. אני מאוד מודה לך, אדוני היושב-ראש. אני באמת חושבת שמהרגע שהכנסת, אחרי שנה וחצי של שיתוק, התחילה לעבוד וקמה ממשלה חדשה – שאתה יודע שאני לא חסכתי ביקורת ממנה, אבל עדיין, מרגע שקמה, אז יש שרים שנושאים במשרדים, ואני חושבת שמן הראוי, ואני בטוחה שגם השר עצמו רוצה להשתתף, ואני מודה לך על ההתחשבות ועל החשיבות שאתה רואה בדברים, כמונו. << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> רבותיי, אנא, לשמור על השקט. חברות וחברי הכנסת, בבקשה. << דובר_המשך >> תמר זנדברג (מרצ): << דובר_המשך >> אז רק לעדכן את החברים שפשוט אנחנו ממתינים לכניסתו של השר איציק שמולי, שר הרווחה החדש, שאחראי לענות להצעה הזאת. בכנסת הקודמת ראינו הרבה פעמים שנוהגים ששרים לא נכחו במליאה ושרים אחרים ענו במקומם. פה, אני בטוחה – וגם שמעתי וראיתי אתמול שהרבה מהשרים החדשים הביעו נכונות ומעורבות ואכפתיות מהנושא הזה. כידוע לכולכם, אני שייכת לסיעת אופוזיציה שלא חסכה ביקורת מהממשלה החדשה, אבל עדיין, ברגע שנכנסים שרים לתפקידם וממשלה נכנסת לתפקידה, אנחנו סמוכים ובטוחים - - - << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> חברת הכנסת זנדברג, סליחה, אי-אפשר לדבר כך. פשוט אי-אפשר לשמוע אותך. חברות וחברי הכנסת, אני מבקש שקט, בעיקר מצד שמאל שלי. תודה. בבקשה. << דובר_המשך >> תמר זנדברג (מרצ): << דובר_המשך >> תודה. אז מהרגע שנכנסו השרים לתפקידם, אנחנו סמוכים ובטוחים שכל כוונותיהם טובות, שכל הדברים שהם רוצים לעשות הם לטובת הציבור, ובטח בנושא הזה, שבאמת אין בו קואליציה ואופוזיציה – כולנו ראינו, שמענו והזדעזענו לאחרונה מהמצב. << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> חברת הכנסת זנדברג, בבקשה. << דובר_המשך >> תמר זנדברג (מרצ): << דובר_המשך >> טוב, בסדר, אני אתחיל, אדוני היושב-ראש, ואני באמת תקווה שהשר איציק שמולי יצטרף במהלך הדברים. חברות וחברים, אנחנו כרגע באירוע לא רגיל. הינה, דקות לפני תחילת הישיבה נודע שהחוקים הפרוצדורליים – הנורבגי, מה שנקרא, שהוא כבר לא הנורבגי המדלג, הוא עכשיו הנורבגי היושב או העומד - - << קריאה >> קריאה: << קריאה >> גולש. << דובר_המשך >> תמר זנדברג (מרצ): << דובר_המשך >> - - או הגולש, נמשכו מסדר-היום. אני ראיתי בזה באמת טעם לפגם שמליאת הכנסת – גם אחרי שכבר קמה ממשלה, ואמרו לנו שזו ממשלת חירום לקורונה – רואה לנכון להמשיך ולעסוק בנושאים פרוצדורליים ובנושאי הבית ובהסדרת היחסים בין הקואליציה לאופוזיציה, ולא להתחיל לעבוד במה שמטריד את רוב הציבור הישראלי. אבל הינה, הנושא הזה כרגע ירד מסדר-היום. כנראה שהפוליטיקה חזקה יותר מהכול. לכן נשארנו לעסוק בנושא אחד, שהוא אולי החשוב והדחוף ביותר שיש לחברה הישראלית לעסוק בו בימים אלה, נושא שמציל חיי אדם. חברות וחברים, רק בחודש מאי – אנחנו נמצאים היום ב-20 – רק בחודש מאי איבדו את חייהן שלוש נשים בגלל אלימות מגדרית. << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> השר שמולי הגיע, אז אנחנו עכשיו נתחיל את מניין עשר הדקות. << דובר_המשך >> תמר זנדברג (מרצ): << דובר_המשך >> תודה. תודה, אדוני היושב-ראש, ותודה, אדוני השר איציק שמולי. << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> בבקשה, חברת הכנסת זנדברג. אלה חבלי לידה של ממשלה חדשה, אין מה לעשות. << דובר_המשך >> תמר זנדברג (מרצ): << דובר_המשך >> תודה, אדוני היושב-ראש. אני רוצה לברך ולקבל בברכה לאולם את השר איציק שמולי, ולהתחיל ולומר שלשר איציק שמולי ולי הייתה אתמול שיחה והייתה אתמול התדיינות בנושא הזה. אני בטוחה שזה הנושא הראשון שיעמוד לנגד עיניך, השר שמולי, בתור שר הרווחה. << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> השר ביטון היקר, אנא, פשוט לא שומעים. לא שומעים. גם ביציע, אנא, פשוט לא שומעים. בבקשה. << דובר_המשך >> תמר זנדברג (מרצ): << דובר_המשך >> תודה. אני רוצה לתאר בשתי דקות את מצב החירום, בעוד שתי דקות את ההשתלשלות של איך הגענו עד הלום, ומה צריך לעשות מעכשיו והלאה. באמת, אני בטוחה שלא יהיו קואליציה ואופוזיציה בנושא הזה, למרות שגם אתה, חבר הכנסת ביטון, יודע שאני משתייכת לאלה שלא חסכו ביקורת מהממשלה המוקמת, אבל זה באמת נושא שעומד לפתחה של הממשלה הזאת, ויש כאן גם אחריות מיניסטריאלית. אז קודם כול, שנבין איפה אנחנו נמצאים - - - << קריאה >> קריאה: << קריאה >> - - - << דובר_המשך >> תמר זנדברג (מרצ): << דובר_המשך >> אדוני היושב-ראש, יש כאן תלונות שלא מצליחים לשמוע. << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> אנא, הסדרנים, אם אפשר להגביר את הקול של המיקרופון של חברת הכנסת זנדברג. אם אפשר. << דובר_המשך >> תמר זנדברג (מרצ): << דובר_המשך >> אוקיי, אז קודם שנבין איפה אנחנו נמצאים ואיך הגענו עד הלום. חברות וחברים, אנחנו היום ב-20 במאי. רק בחודש במאי, ב-20 הימים האחרונים, נרצחו שלוש נשים מאלימות מגדרית ומאלימות נגד נשים ומאלימות במשפחה. חיי אדם של שלוש נשים נלקחו רק בחודש האחרון. בחמשת החודשים האחרונים, מתחילת השנה, נרצחו 11 נשים, קיפחו ואיבדו את חייהן – פחות מחצי שנה. תקופת משבר הקורונה החריפה את המצב הזה. אנחנו מדברים על תשע נשים שנרצחו רק מאז חודש מרץ, מאז תחילת משבר הקורונה, ועלייה של 40% בפניות למקלטים לנשים מוכות ולדיווחים על אלימות במשפחה ועל אלימות נגד נשים. עכשיו, שנבין: את רוב המקרים האלה, חברות וחברים, אפשר למנוע. זה חיי אדם שאפשר וצריך וראוי להציל אותם. הבוקר התראיינתי ברדיו ושאלו אותי: אבל לפחות שניים מהמקרים שהיו בזמן האחרון – מאיה וישניאק, זיכרונה לברכה, שנרצחה בשבוע שעבר, ומיכל סלה - - - << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> מכובדיי, סיעת יש עתיד-תל"ם, חברה שלכם לאופוזיציה מדברת על נושא כל כך חשוב, ופשוט לא שומעים כלום. רבותיי, אני מבקש שקט. גם מצד שמאל מאחור, אנשי סיעת הליכוד היקרים, אנא, לא שומעים את הדוברת. << דובר_המשך >> תמר זנדברג (מרצ): << דובר_המשך >> תודה. הבוקר שאלו אותי, אדוני היושב-ראש – הרי יש מקרים כמו לדוגמה הרצח של מאיה וישניאק, זיכרונה לברכה, שנרצחה רק לפני שבוע בחנק בידי בן זוגה, והרצח של מיכל סלה באוקטובר 2019, שנרצחה באכזריות מזעזעת על ידי בעלה – אמרו לי: זו גזרת גורל. מה אפשר לעשות? לא היה אפשר לדעת. אלה משפחות נורמטיביות, נשים חזקות – כל אותן מילים מצמררות שלא יתחילו לתאר את הטרגדיות המשפחתיות והאנושיות שעומדות מאחוריהן. והתשובה היא, חברות וחברים, שכן – יש ואפשר; יש מה לעשות ואפשר למנוע. היום אחר הצהריים בבית הנשיא ישיק פורום מיכל סלה האקתון בנושא פתרונות דיגיטליים להתמודדות עם ניסיון למנוע את הרצח הבא. כבר בשנת 1995 חברות הכנסת דאז נעמי חזן, לימור לבנת ויעל דיין יזמו והקימו ועדת חקירה פרלמנטרית, והיא קמה בבית הזה והגישה דוח די עבה, עם הרבה מאוד המלצות, שהתגלגל לאורך השנים, עד שהגיע לשנת 2017, ואז ממשלת ישראל אימצה ואישרה בממשלה תוכנית ממשלתית להתמודדות עם רצח נשים. בין היתר התוכנית ההיא כוללת הרחבת המענים הטיפוליים במקלטים, אפשרויות זיהוי והכשרה לצוותים במשרדי הרווחה וברשויות המקומיות וגם תוכנית לטיפול בגברים האלימים. כי היום, אדוני היושב-ראש, אנחנו מבינים ומבינות יותר שאם נמשיך להסתיר את הנשים והילדים לא יצא מזה פתרון. הפתרון לאלימות עובר דרך ההתמודדות עם האלימות עצמה ועם הגברים האלימים. דרך אגב, לאלה ששאלו אותי בימים האחרונים: למה בכלל צריך ועדת חקירה פרלמנטרית? אז אני רוצה לספר שבדצמבר 2018 – את היית כאן, חברת הכנסת אלהרר, יחד עם הרבה חברות כנסת שלצערי רובן לא נמצאות כאן כבר יותר היום, ואנחנו אלה שממשיכות ונושאות את הלפיד הזה – אנחנו הסכמנו למשוך את ההצבעה על ועדת חקירה פרלמנטרית, מפני שהממשלה התחייבה לתקצב את התוכנית הממשלתית בסכום של כ-240 או 250 מיליון שקל. היום מאי 2020. אני יודעת, השר החדש שמולי, שאתה מייד תעלה לכאן ותגיד: תנו לנו צ'אנס, אנחנו ממשלה חדשה. אמרתי קודם, אנחנו לא חסכנו ביקורת מהממשלה הזאת, וגם ממך אישית וממפלגתך על שהצטרפתם לממשלה הזאת, אבל אין לי ספק שבנושא הזה הכוונה שלך נכונה, אמיתית וטובה. אין לי גם ספק שאתה תעשה יותר. אבל יש כאן אחריות מיניסטריאלית מתמשכת של הממשלות לדורותיהן, וגם הממשלה הזאת – אגב, העומד בראשה הוא אותו אחד – אחראית לתוכנית שאושרה ב-2017. מאז עוד נשים איבדו את חייהן, והאישה הבאה שנמצאת בסכנה, יכול להיות שברגע זה אנחנו לא יודעים שהיא נמצאת בסכנה, ואנחנו כאן רוצים להציל אותה. אנחנו לא רוצים לסיים את השנה עם סטטיסטיקה של עוד 20 או 30 נשים נוספות שיירצחו - - - << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> חברי הכנסת שטרן ובן ברק, אי-אפשר לנהל ככה ישיבה. חבר הכנסת טיבי. חבר הכנסת טיבי, תסביר גם לחבריך לסיעה: בלי טלפון במליאה ולא בעמידה - - - << קריאה >> אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): << קריאה >> - - - מתכוון להיות נוקשה - - - << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> לא נוקשה. כשעמדת עם הטלפון לא אמרתי כלום, אבל כשכבר ישבת איתו איבדתי תקווה שזה יסתיים, אז כבר אמרתי: אין ברירה אלא להעיר. חברת הכנסת סאלח, אנא. אנא. בבקשה. << דובר_המשך >> תמר זנדברג (מרצ): << דובר_המשך >> תודה. אדוני היושב-ראש, השרים החדשים והשר שמולי, הסיבה שאנחנו עומדים כאן היום היא כי יש אי-שם נשים שהחיים שלהן בסכנה ברגע זה. ואחד המאפיינים של התחום הזה, שכולם מסכימים איתו אבל נזכרים בו רק כשנרצחת אישה, ואז אנחנו הולכים לנחם והשרים כותבים ציוצים בטוויטר ומשתתפים בצער של המשפחות, ונשים יוצאות לרחובות ומפגינות, ועושות מבצעים הירואיים כמו הטסת הארון של טטיאנה חייקין, שנרצחה לפני שבועיים או שלושה – אבל הנושא הזה סובל מטיפול בגלים, גל עולה וגל יורד, וגל שוב עולה וגל שוב יורד, ואין טיפול רציף. המטרה של ועדת החקירה הפרלמנטרית הזאת – וכן, זה הכלי שהכנסת יכולה לקחת לתשומת ליבה – מבין 36 השרים החדשים אין שרה למניעת אלימות במשפחה, אין שר לשוויון מגדרי. לכן השרים שכן קיימים, ובראשם אתה, חברי – אני מרשה לעצמי לקרוא לך ככה – איציק שמולי, זה לתת גם לכנסת אפשרות לעקוב אחרי הביצוע; להבטיח שאותם 250 מיליון שקלים הולכים למקום הנכון; שאותם מענים מפותחים; שאותה אישה מפתחת את היכולות לראות ולזהות את הסימנים המקדימים, ושהמשפחה שלה יכולה לעבור ולראות את הסימנים המקדימים ולהתריע בגינם; שאותו גבר יכול גם הוא – כן, יכול גם הוא; היום אנחנו יודעים שזה יכול להציל חיים – לפנות לסיוע ולטיפול, כי טיפול בגברים זה חלק גדול מאוד מהתוכנית. ולכן, חברי איציק שמולי, אני פונה אליך בבקשה אישית: יש לנו כאן הזדמנות – לממשלה החדשה הזאת – לא להתחיל באותו ריטואל חוזר על עצמו שבו האופוזיציה מציעה, הקואליציה מנפנפת מסדר-היום ועולם כמנהגו נוהג. יותר מ-50,000 אזרחיות ואזרחים שלחו מאז אתמול בשעות אחר הצוהריים למעלה מ-50,000 מיילים לחברות הכנסת בקואליציה, המעטות, לנשים שיושבות כאן, כדי לבקש מהן לתמוך בהצעה הזאת. במקום להפוך את הנושא הזה לנושא לעומתי – כי לאישה הבאה שחייה בסכנה לא אכפת מקואליציה ואופוזיציה, ואנחנו כאופוזיציה מוכנים כאן ללכת רחוק. אתה יודע, אחר כך, כשמקימים ועדה כזאת, אז אפשר לעשות כל מיני דברים כדי להבטיח שקואליציה ואופוזיציה ביחד ישלבו ידיים על מנת ללוות את נושא ולטפל בו. ואני מבקשת ממך שאנחנו נעביר את ההצעה הזאת היום ושהכנסת תקים יחידה שתלווה את הנושא לאורך הזמן, תוכל לעקוב אחרי הביצוע שלכם – שאני משוכנעת ובטוחה, ובאמת בלב שלם, שאתם מתכוונים לעשות אותו – ושלא ההצבעה הראשונה בימי חייה של הקואליציה הזאת תהיה להעיף מסדר-היום הצעה לוועדת חקירה פרלמנטרית בנושא רצח נשים, וכך לסמן למשפחות של הנשים שנרצחו, לנשים שנמצאות בסכנה, לארגונים שמפעילים את המקלטים, לארגוני הרווחה, לכל העולם הזה שמתעסק באלימות המגדרית – לא לסמן לו שההחלטה הראשונה של הממשלה הזאת היא להגיד: לא אכפת לנו מכן, ואנחנו ממשיכים הלאה לחוק הנורבגי ולמשרד ההוא והזה, בלי לתת את הדעת, בלי לעצור רגע ולתת את הדעת לנושא הכל-כך חשוב הזה. אני בהחלט מצפה להצבעה פה אחד בנושא הזה, ואני בטוחה שכך ייעשה בעוד דקות ספורות. תודה. << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> תודה רבה. השר איציק שמולי ישיב בשם הממשלה. בבקשה. << דובר >> שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים איציק שמולי: << דובר >> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה - - - << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> קודם כול, אדוני השר, ברכות לנאום בכורה בתוארך זה. << דובר_המשך >> שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים איציק שמולי: << דובר_המשך >> תודה רבה. אני אנסה להגביר את קולי. הלוואי שהנושא היה נושא – איך נאמר? בנאום הבכורה, אם היינו יכולים לבוא עם איזושהי בשורה ענקית, כמובן שהנסיבות היו יותר משמחות, אבל גם הכאב וגם הנסיבות של הנושא הזה – שכפי שהעלתה חברת הכנסת זנדברג, הוא נושא כאוב מאוד ומתמשך שלא בא על פתרונו בשנים האחרונות. יש פער מאוד גדול בין המילים וההכרזות לבין מה שנעשה בפועל, למרות שאני לא מטיל ספק לרגע בכוונות הטובות של מי שהיו פה, גם במשרד העבודה והרווחה, אבל זו בהחלט יוזמה בין-ממשלתית. אבל בסופו של דבר, כפי שהוזכר קודם באשר לוועדה הבין-משרדית עם המלצות ברורות ותקצוב ברור של כ-250 מיליון שקל בפריסה של חמש שנים, הרי שבמבחן התוצאה, הממשלות לא עמדו ביעד הזה, והתקציב שהיה צריך להינתן – תקציב חירום לכל דבר ועניין – התקציב הזה לא הועבר במלואו. בחלק של משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים, כחלק מהפעילות השוטפת של המשרד – תכף אני אגע בזה – יש בבסיס התקציב של המשרד כ-50 מיליון שקלים שמופנים כדי להתמודד עם התופעה המגונה הזאת. גם משרדי ממשלה אחרים מקצים חלק מסוים מתקציבם, קטן מדי, כדי לתת מענה – כל אחד והפריזמה שלו – לתופעה המגונה. אבל בסוף, המטרה של הוועדה הבין-משרדית הייתה גם לתכלל את כל המשימות שעומדות על הפרק. למשל, אנחנו יודעים שיש בעיה קשה בהעברת מידע: המידע שעובר בין הרשויות, בין המשרדים השונים שאמורים לתת מענה בזמן חירום לתופעה הזאת, לא עובר מספיק מהר. וכאן באמת הזמן עולה בחיי אדם, וזה בהחלט משהו שאנחנו נהיה חייבים לתת עליו את הדעת. אני רוצה בראש ובראשונה להתייחס כמובן למקרה המזעזע האחרון, של מאיה, זיכרונה לברכה, ששירה אחותה כתבה באופן כל כך מרגש וכואב על אחותה, שהיא לעולם לא תהיה חלק מהסטטיסטיקה. ואני אומר לך, חברת הכנסת זנדברג, ואני אומר לכם, חברי הכנסת, המשפט הזה ילך איתי במשך חודשים ארוכים לתוך הקדנציה הזאת. אתם מכירים אותי, חלקכם, לא מהיום; הסוגיות החברתיות באמת נוגעות בנימי נפשי. ואם יש משהו שבכל פעם מחדש מפוצץ לי את הבטן זה העובדה שיש יותר ויותר ישראלים, אזרחים וגם לא אזרחים, שנמצאים במצבים של סכנה, של חוסר ישע, והחברה הישראלית – מדינת ישראל – לא יודעת לתת להם עדיין את המענה המספק. אנחנו פוגשים את זה בכל מיני שדות, בוודאי בעולם של נפגעי אלימות במשפחה – אלימות נגד נשים, אלימות נגד ילדים – נושא שבאמת עומד להיות נושא מרכזי בקדנציה הזאת, כשאני אימצא במשרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים. בסופו של דבר אני חושב שכמו בכל דבר אחר, גם כאן אנחנו נימדד בראש ובראשונה בתוצאות ובתקציבים. אנחנו עומדים בפני תקציב, ואין שום ספק שהאחריות הכוללת של כלל משרדי הממשלה והאחריות שלי כשר הממונה, היא להוביל את התכלול ולהוביל את המאמץ בתוך התקציב, כדי שהפער הזה שנוגע להחלטה הבין-משרדית שלא תוקצבה במלואה – הפער הזה ייסגר כמה שיותר מהר. אני נכנס לקדנציה הזאת היישר לתוך מציאות מחרידה ממש, שבה כמה נשים נרצחו באכזריות מתחילת השנה. לצערי, זה ריטואל שחזר על עצמו; השנה הזאת איננה שונה מקודמתה מבחינת ההתפרצות של התופעה. ואנחנו צריכים לעשות כל מה שאנחנו יכולים כדי למגר, כדי לעקור, כדי להעלים את התופעה המתועבת הזאת, שהיא באמת אחת הבעיות הקשות ביותר והדחופות ביותר שהמשרד בראשותי יידרש להן. אני נכנסתי למשרד הזה, ואני רוצה לומר לכם שיש בו עובדים באמת מקצוענים וערכיים, אבל לפעמים גם הם לא מצליחים לתת את כל המענה, בין השאר בגלל ההמלצות שנכתבו בוועדה הבין-משרדית, וגם הבעיות שעליהן הצביעה קודם חברת הכנסת זנדברג. אבל אני אומר לכם, האחריות עליי היא אחריות ברורה. אני, יחד עם עמיתיי השרים – ואני רואה גם כמובן את מכובדי סגן שר הרווחה משולם נהרי, שמסייע לי במשרד – עלינו לגייס את כל הממשלה כדי להעמיד את המשאבים הנדרשים כבר בתקציב הקרוב וכדי להבטיח הקמה של מערך ליווי, מעקב והרחקה של גברים אלימים והרחבת מעטפת ההגנה לנשים, כמובן – וכשאנחנו מדברים על מעטפת הגנה, ההגנה צריכה להיות בזמן אמת, ההגנה חייבת להינתן בזמן אמת – וכמובן, תוספת של עובדים סוציאליים ואנשים שיוכלו לתת את אותו מענה בשעת חירום. כמו שאמרתי כבר פעמיים, אני אומר לכם בפעם השלישית: גם לגבי הנושא הזה וגם לגבי שאר הנושאים שאני ממונה עליהם, אני מבקש שאנחנו נימדד אך ורק בתוצאות, לא בהצהרות. משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים יהיה חייב להשיג את אותם המשאבים כדי להרחיב בצורה משמעותית, אדוני היושב-ראש, את מעטפת ההגנה גם על נשים וגם על ילדים שהם נפגעי אלימות בתוך המשפחה, אבל לא רק בתוך המשפחה. אני רוצה לפנות אלייך, חברת הכנסת זנדברג, כיוון שאמרת שהייתה איזו פעולה ממוקדת של חברות הכנסת. אז אני אומר לך משהו בצורה באמת ברורה: המאבק הזה הוא לא מאבק רק של נשים, הוא מאבק של החברה כולה. הבעיה הזאת היא לא בעיה רק של נשים. זה נכון שנשים וילדים נפגעים ונפגעות ממנה במיוחד, אבל הפתרון והאחריות לפתרון הם בראש ובראשונה על החברה כולה, ובתוכה כמובן גם על הגברים. כולנו כחברה צריכים להתמודד עם אותה תופעה, למנוע אותה, להוקיע אותה ובעיקר – למגר אותה. אנחנו – ואני מדבר פה לא רק בשם משרד הרווחה אלא בשם הממשלה – צריכים לנקוט את כל האמצעים ובכל המישורים כדי להביא את התוצאה המיוחלת הזאת, גם במניעה, גם בהגנה, גם בהרתעה, גם באכיפה וגם בענישה. המטרה שלנו היא שנשים יהיו בטוחות בכל מקום, גם בביתן אבל גם במרחב הציבורי כולו. בשעת שגרה, המשרד, כפי שחלקכם בוודאי יודע, מפעיל מספר רב של מרכזים ושירותים טיפוליים לבני משפחה שעדים לאלימות – חלקם כמובן הפוגעים עצמם וחלקם כמובן, למרבה הצער, גם הנפגעות. המטרה היא לסייע לאישה שנמצאת בטווח סכנה – ולפעמים זאת לא סכנה, זאת כבר ממש פגיעה – לבודד אותה ולהגביר את מעטפת ההגנה עליה, ולפעמים גם על ילדיה. אנחנו עושים את זה גם באמצעות שירותים שונים, גם באמצעות בתי מחסה שפזורים במקומות רבים בארץ. אני רוצה להגיד מילה על משבר הקורונה. אין שום ספק שבמהלך תקופת הקורונה המשבר הזה התעצם במיוחד. המשבר הזה התעצם בגלל הבידוד שנכפה על האוכלוסייה מטעמי בריאות. בעצם אנחנו עדים למצב שבו יש זינוק חד מאוד של עשרות אחוזים בדיווחים – ואלו רק הדברים שאנחנו יודעים עליהם – על פגיעה בנשים בתוך ביתן, ובתוך זה כמובן גם בילדים. יש עלייה של עשרות אחוזים גם בפנייה למוקד של משרד הרווחה. הפניות האלה מטופלות כמובן על ידי העובדים הסוציאליים המקצוענים והמסורים שלנו, אבל הזינוק הזה מלמד גם עד כמה קריטי שנעמיד כבר את מענה החירום של הממשלה כולה. בזמן המשבר הזה של הקורונה, מה שהמשרד עשה – המשרד הביא לעיבוי ולהרחבת המענה לנשים שנדרשו לעזוב את ביתן ופתח – כפי שחלקכן וחלקכם יודעים ויודעות – מקלט נוסף ייעודי לנשים. אני צריך עוד שתי דקות. נוסף על כך הוקם קו שקט לשיחות בהודעות ובסמ"ס, והורחבו שירותי מוקד החירום של המשרד – 118 – כל זאת מתוך הנחת עבודה שצריך להגיע לכמה שיותר נשים שנמצאות בטווח הסכנה. המשרד יצא בקמפיין שהעלה בצורה משמעותית את המודעות. חלק מהעלייה בפניות למוקד הוא תוצאה של הקמפיין הזה, כדי להבהיר לנשים שנמצאות באותו מקום מסוכן שיש מי שיקשיב ומי שיושיט יד. לצד כל הדברים האלה, זה ברור שיש לנו עוד הרבה מה לעשות. הוקמה עכשיו ממשלה חדשה. הייתה לא רק החלטה קודמת של ועדה בין-משרדית, אלא למיטב זיכרוני – אדוני היושב-ראש, אתה בוודאי יודע, כי היית בממשלה הקודמת – הייתה ועדה בתוך הממשלה שעסקה בנפגעי אלימות בתוך המשפחה. ודאי נצטרך להקים מחדש את הוועדה הזאת. אנחנו מתכוונים להשקיע משאבים רבים וניכרים כדי לפתח עוד תוכניות ועוד מענים ולהעביר תקציבים – אני אומר שוב – כבר בתקציב הקרוב לטובת התמודדות עם התופעה הקשה הזאת. במקביל, בשבועות האחרונים גברים בצו הרחקה קיבלו מענה של דיור קצר טווח לתקופה של משבר הקורונה באמצעות תקציב ייעודי שהועמד לטובת העניין, ופעולות נוספות. אני לא רוצה להרחיב, מכיוון שיותר חשוב שנתמקד לא במה שעשינו אלא במה שנעשה, אז אני אסכם ואומר שני דברים: 1. אנחנו מתכוונים לשים את הנושא הזה בראש סדר-היום של משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים בפרט ושל הממשלה בכלל. הדבר יצטרך לקבל תקציב למענה החסר של ההחלטה הבין-משרדית, שלא תוקצבה עד היום במלואה. 2. אני רוצה להזכיר שיש פה גם חברות כנסת, כמו קרן ברק ואחרות, שעוסקות בתופעה הזאת יום-יום ושעה-שעה. אני, חברת הכנסת זנדברג, לא חושב שזה דבר נכון והגון - - - << קריאה >> תמר זנדברג (מרצ): << קריאה >> - - - << דובר_המשך >> שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים איציק שמולי: << דובר_המשך >> בבקשה, מה הסיכום? << קריאה >> תמר זנדברג (מרצ): << קריאה >> יש לנו סיכום. << דובר_המשך >> שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים איציק שמולי: << דובר_המשך >> אז לא יכולת להגיד את זה לפני שלוש דקות? << קריאה >> תמר זנדברג (מרצ): << קריאה >> לא ידעתי לפני כן. הוא מנסה להגיד לך. << קריאה >> מכלוף מיקי זוהר (הליכוד): << קריאה >> אני מנסה להגיד לך, ואתה בלהט. << דובר_המשך >> שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים איציק שמולי: << דובר_המשך >> בסדר. אני מבין שהגיעו לסיכום. << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> השר שמולי, כשלא קוצבים זמן, סימן שצריך זמן לסיכומים. << דובר_המשך >> שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים איציק שמולי: << דובר_המשך >> הבנתי. אני רק רוצה לומר דבר, כי אני מבין שהגענו לסיכום. אני אומר את זה גם לחברת הכנסת זנדברג וגם לאחרות וגם לאחרים כאן: אני מבקש אתכם, בואו נעבוד ביחד. הדלת של משרד העבודה והרווחה פתוחה. פתוחה. במקום שאנחנו נהפוך את הנושא הזה לנושא של התנגחות ודברים כאלה, חלילה, אני מבטיח לכם: הדלת שלי פתוחה. תבואו עם רעיונות טובים, ואנחנו נקדם אותם ביחד. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> תודה רבה לשר שמולי. חברת הכנסת זנדברג, בבקשה. אני מבין שהגעתם לאיזשהו סיכום. אנא גשי למיקרופון, המיקרופון בצד. חבר הכנסת מיקי זוהר. חבר הכנסת זוהר, אנא תאשר את הסיכום. << דובר >> תמר זנדברג (מרצ): << דובר >> אדוני היושב-ראש וחברי הקואליציה, תראו, זו באמת ממשלה חדשה, קואליציה חדשה, ואנחנו רוצים לתת הזדמנות לעשות ולהיות שותפים. << קריאה >> אלי אבידר (ישראל ביתנו): << קריאה >> למה? למה? << דובר_המשך >> תמר זנדברג (מרצ): << דובר_המשך >> אנחנו סיכמנו – רגע, שנייה. << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> חבר הכנסת אבידר - - << דובר_המשך >> תמר זנדברג (מרצ): << דובר_המשך >> אנחנו נסכם - - - << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> קודם כול תשב. קודם כול תשב. קודם כול תשב. זה לא מכובד, באמת. אתם מקיימים שם ישיבת סיעה. זה אולם המליאה. תשבו, בבקשה. << קריאה >> יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו): << קריאה >> 36 שרים - - - << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> חברת הכנסת מלינובסקי. חברת הכנסת מלינובסקי, תשבי בבקשה עכשיו. << קריאה >> יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו): << קריאה >> - - - << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה. חברת הכנסת מלינובסקי, תשבי בבקשה במקומך. תשבי בבקשה במקומך. << קריאה >> יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו): << קריאה >> אני לא עשיתי שום דבר, רק - - - << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> אני קורא אותך לסדר פעם שנייה. תשבי בבקשה במקומך. חברת הכנסת מלינובסקי, תשבי, בבקשה. תשבי, בבקשה. אני לא רוצה להוציא אותך. תשבי, בבקשה. << קריאה >> יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו): << קריאה >> אני לא צריכה לשבת מאחורי - - - << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> חברת הכנסת מלינובסקי, תשבי, בבקשה. << קריאה >> יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו): << קריאה >> - - - שמישהו אחר ישב שם. << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> חברת הכנסת מלינובסקי, תשבי. אני לא רוצה לקרוא אותך לסדר פעם שלישית. תשבי. טוב, אני קורא אותך לסדר פעם שלישית. אנא, להוציא אותה, לצערי הרב. << קריאה >> יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו): << קריאה >> אני יוצאת מפה - - - (חברת הכנסת יוליה מלינובסקי יוצאת מאולם המליאה.) << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> לצערי הרב, חברת הכנסת מלינובסקי. חברת הכנסת זנדברג, בבקשה. << דובר_המשך >> תמר זנדברג (מרצ): << דובר_המשך >> תודה, אדוני היושב-ראש. כאמור, אני מזהה רצון גם של השר שמולי וגם של הנהלת הקואליציה להירתם לנושא ולעשות ממנו משהו. בהסכמה בין הקואליציה לאופוזיציה אנחנו נצביע על הצעה רגילה לסדר-היום שתעבור לוועדה לקידום מעמד האישה, שהבנתי שעדיין אין לה ראשות, אבל סוכם שתוקם שם ועדת משנה מיוחדת שתעקוב אחר יישום התוכנית הממשלתית למניעת רצח נשים לתקופה מוגבלת ותלווה את היישום הזה מצד משרדי הממשלה השונים. בסדר? << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> תודה. חבר הכנסת זוהר, חבר הכנסת מיקי זוהר? << קריאה >> מכלוף מיקי זוהר (הליכוד): << קריאה >> - - - << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> מקובל גם עליך. תודה. רבותיי, חברות וחברי הכנסת, נא לשבת. חברות וחברי הכנסת, נא לשבת כל אחד במקומו. חבר הכנסת סעדי, נא לשבת במקומך. אנחנו רוצים לעבור להצבעה. חברות וחברי הכנסת. חבר הכנסת זוהר. חבר הכנסת סופר. כל אחד צריך כאן הזמנה אישית. חבר הכנסת זוהר. חבר הכנסת זוהר, בבקשה, אי-אפשר ככה. חבר הכנסת סופר, בבקשה לשבת. השרה רגב – כל אחד יקבל זימון אישי – נא לשבת. חבר הכנסת טיבי. חבר הכנסת טיבי, נא לשבת. חברת הכנסת מלינובסקי, אני מבקש ממך לשבת במקומך. << קריאה >> יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו): << קריאה >> - - - << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> אפשר. אפשר. אפשר. אני מבקש לשבת במקום. << קריאה >> יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו): << קריאה >> - - - << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> אני מבקש לשבת במקום, חברת הכנסת - - - << קריאה >> יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו): << קריאה >> - - - אתם תפסתם את כל המליאה. כל השרים שלכם - - - << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> אני מבקש. אני מבקש. הסדרן, אני מבקש להוציא את חברת הכנסת מלינובסקי. היא תיכנס – היא צריכה לגשת למקומה אם היא מעוניינת להצביע. חברת הכנסת מלינובסקי, אם את מעוניינת להצביע, אנא תיגשי למקומך. תודה. רבותיי, חברות וחברי הכנסת, השר כץ והשרה רגב. השר כץ והשרה רגב, נא לשבת. תודה רבה. חברת הכנסת זנדברג, חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, בבקשה לשבת. חברת הכנסת זנדברג, בבקשה לשבת. שבי. לפני שנעבור להצבעה, אני מבקש לברך את אזרחי ישראל המוסלמים לרגל חג עיד אל-פיטר. אנחנו עושים את זה קצת לפני החג, כי אין לנו ישיבת מליאה במועד סמוך יותר. ישיבת המליאה הבאה היא אחרי החג. השר כץ, אני מבקש ממך. השר כץ, אנא ממך, זה לא מכובד, שב רגע. השר כץ, השר ישראל כץ, קצת כבוד. שב, בבקשה. (אומר דברים בשפה הערבית, להלן תרגומם: אזרחי מדינת ישראל החוגגים את חודש רמדאן ואת עיד אל-פיטר, נכבדיי חברי הכנסת ועובדי הכנסת החוגגים את רמדאן ואת עיד אל-פיטר, בימים האלה שנותרו לסיום חודש רמדאן אתם מתכוננים לחגוג את עיד אל-פיטר, ואני מאחל לכם ימים מבורכים וחג שמח ומלא בריאות ואושר. חג שמח. מי ייתן שאללה יקבל את מעשיכם הטובים בחודש המבורך שלכם.) חג שמח. אין מחיאות כפיים במליאה. תודה. רבותיי, אנחנו עוברים להצבעה על הצעה לסדר-היום לעניין הצורך בהקמת ועדת חקירה פרלמנטרית על תפקוד הממשלה מול האלימות הגואה כלפי נשים והירצחן של 11 נשים מתחילת השנה, הצעתה של חברת הכנסת זנדברג, שהפכה להצעה לסדר-היום. הצבעה. הצבעה מס' 1 בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 77 נגד – 1 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הנושא לוועדה המסדרת נתקבלה. << קריאה >> אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): << קריאה >> אדוני היושב-ראש, שומע? אדוני היושב-ראש. << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> רק רגע, חבר הכנסת - - - << קריאה >> אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): << קריאה >> פה בגלות, בגלות למעלה. << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> אנחנו באמצע הצבעה. מי לא יכול היה להצביע מאיזושהי סיבה? << קריאה >> קריאה: << קריאה >> בעד. << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> בעד. השר הנגבי? << קריאה >> השר צחי הנגבי: << קריאה >> בעד. << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> בעד. חברת הכנסת זנדברג? בעד. עוד מישהו לא יכול היה? חבר הכנסת שמולי? השר שמולי – ארבעה. עוד מישהו לא יכול היה להצביע? אם כך, בעד – 81, נגד – אחד, אין נמנעים. ההצעה לסדר-היום אושרה, והיא תועבר לוועדה המסדרת לצורך קביעת הוועדה שתדון בה כשיקומו הוועדות. << קריאה >> אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): << קריאה >> אפשר, אדוני היושב-ראש? << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> בבקשה, חבר הכנסת סעדי. איפה אתה? << קריאה >> אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): << קריאה >> פה, ביציע, ביציע, למעלה. בגלות, בגלות, אדוני. << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> למעלה. למעלה. חס וחלילה. כן. << דובר >> אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): << דובר >> קודם כול, אדוני, אני מברך אותך, ואני מודה לך על הברכה לחג עיד אל-פיטר שיחול בשבת או בראשון. ביום שני אמורה להיות מליאת הכנסת, ומכיוון שביום שני יחול או היום השני או היום השלישי של חג עיד אל-פיטר א-סעיד, אני מבקש ממך להתחשב בכך ושביום שני לא יהיו הצבעות או דיונים חשובים שצריכים הצבעה, כי אנחנו נהיה בחופשת עיד אל-פיטר. תודה לך. << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> חבר הכנסת סעדי, אני אבדוק את הבקשה הזאת, ואני כמובן אשיב לך לאחר שאני אבדוק את הדברים. << קריאה >> אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): << קריאה >> אני רוצה להודות לך על הדברים שאמרת, ומה עוד שאמרת את זה בערבית רהוטה. << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> השתדלתי. << קריאה >> אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): << קריאה >> הפתעת לטובה – כמו אבא שלך. << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> אה, לדרגה של אבא שלי בעניין הזה אני כבר לא אגיע, אבל תודה רבה. << נושא >> ציון יום ירושלים ויום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל << נושא >> << דובר >> היו"ר יריב לוין: << דובר >> מכובדיי, אנחנו עוברים לנושא הבא על סדר-היום, והוא: ציון יום ירושלים ויום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל. חברות וחברי הכנסת, אני מתכבד לפתוח את הישיבה המיוחדת לכבוד יום ירושלים – אנחנו מקדימים אותה מעט, מאחר שלא תהיה לנו ישיבת מליאה סמוכה יותר – ישיבה שאנו עורכים במלאות 53 שנים לשחרור ואיחוד עיר הבירה שלנו. לפני כמעט 150 שנה ביקר בירושלים ההיסטוריון צבי גְרֶץ. חברות וחברי הכנסת, נא לשבת. השר הנגבי, בבקשה. השר הנגבי, השרה רגב, לשבת. למה זה קשה? חברי הכנסת ברק וביטן, נא לשבת. חבר הכנסת ביטן, ידידי, נא לשבת. שבו, אי-אפשר ככה. לפני כמעט 150 שנה ביקר בירושלים ההיסטוריון צבי גרץ. בגלל שהוא לא היה יכול לשלוח את התמונות של מה שראה בווטסאפ, הוא כתב דוח, דוח מזעזע. גרץ דיווח שירושלים עזובה ומפורדת. הוא ראה עיר ענייה עם עבר נשכח ועתיד עגום. פחות מ-8,000 יהודים התגוררו באותה העת בירושלים, ובהם 14 קהילות יריבות. כל אחת מהן, הוא כתב, סגורה וחתומה בפני חברתה ואין האחת דואגת לאחרות ולא כלום. זו הייתה ירושלים של אז. חברות וחברי הכנסת, יום ירושלים נקבע בעקבות אירוע היסטורי מדהים: אחרי שחיילי צה"ל צעדו בעיר העתיקה, אחרי שדגל מגן דוד הונף בעיר דוד, אחרי שנשמע קול שופר בהר הבית, אחרי העלייה בעוד שלב, בתהליך ההיסטורי של אלפי שנים – זהו יום של שמחה גדולה, וגם יום של זיכרון. אנחנו זוכרים היום את כל מי שהיה לו חלק בתהליך הזה אבל לא זכה לראות בעיניו את חומות ירושלים הבנויה. באופן מיוחד אנחנו מעלים היום על נס את אחינו יוצאי אתיופיה, ששם ירושלים היה על שפתיהם כאשר יצאו למסע הארוך אליה, שלצערנו חלקם לא זכו לסיים. אנשים ונשים אמיצים אלו, שהקריבו את כל מה שהיה להם למען חלום הדורות, הם מופת והשראה לא רק לבני העדה האתיופית אלא לכל עם ישראל. היום אנחנו יודעים – המאמץ שלהם, התקווה שלהם, הגעגועים שלהם, לא היו לשווא. ירושלים היא היום לא רק בירתנו המאוחדת אלא עיר מופלאה שאין דומה לה בעולם. ירושלים היא הנצח. היא העבר שלנו, המפואר והכואב; היא ההווה שלנו, היפה והמאתגר; היא העתיד שלנו, שמלא בשאיפות אין-סוף. אנחנו חוגגים כי אם גרץ היה מגיע היום לירושלים הוא לא היה מאמין למראה עיניו. זו עיר מגוונת, שמחה, שצבועה בשלל צבעים אנושיים. הניצחון במלחמת ששת הימים היה קפיצת מדרגה אדירה בהיסטוריה של ירושלים, בהיסטוריה שלנו. אני שמח, חברות וחברי הכנסת, להיות יושב-ראש הכנסת הראשון שנולד בירושלים אחרי הניצחון, הראשון שזכה לגדול בעיר המאוחדת. אני זוכר, כילד, איך הלכנו בהתרגשות לכותל המערבי, אני זוכר את משחקי הכדורגל באצטדיון קטמון ובימק"א, ואני זוכר את הטעם המיוחד של הבייגל'ה שהיינו קונים בעגלות בעיר העתיקה. חברות וחברי הכנסת, לפני שנתיים עלינו מדרגה נוספת כאשר בעקבות החלטה אמיצה של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, ובזכות יישום אמיץ לא פחות של שגריר ארצות הברית בישראל דייוויד פרידמן, עברה שגרירות ארצות הברית לבירתנו, ירושלים. ההכרה האמריקאית בירושלים כבירת ישראל עושה צדק עם ירושלים, עם מדינת ישראל ועם האמת ההיסטורית. אני רוצה להודות מכאן פעם נוספת לנשיא טראמפ ולשגריר פרידמן על עמידתם האיתנה לצד מדינת ישראל, לצד האמת. לצערי, לכל עליית מדרגה כזאת יש הקדמה – אגב, זו אותה הקדמה בדיוק. בחסות המומחים להפחדות, הפרופסורים ל"זה לא ילך", חברי מקהלת "סליחה שניצחנו", מסבירים לנו שחבל להתאמץ, שמסוכן להעז. משכנעים אותנו שאם נשאף ליותר נאבד את מה שיש. אומרים לנו שעדיף להישאר על המדרגה שאנו עומדים עליה. אבל ירושלים בזה למומחים האלה. היא עיר נצחית. יש בה עוצמה טכנולוגית. היא מעצמה בתחום התיירות. אנחנו עושים את זה יום-יום ושעה-שעה. בתפקידי הקודם, כשר התיירות, הייתה לי הזכות להיות בין יוזמי פרויקט הרכבל בירושלים, שיצא ממתחם התחנה ויגיע עד שאר האשפות. הפרויקט, שכל תוכניותיו ותקציבו כבר אושרו, יספק חוויית תיירות מדהימה והגעה קלה לכותל המערבי וללב העיר העתיקה. זוהי דוגמה לפיתוח האדיר שבירת הנצח שלנו חווה. חברות וחברי הכנסת, ירושלים היא הלב שלנו. היא הבית והבירה של העם היהודי כבר אלפי שנים. היום אנחנו מודים על המדרגות שעלינו עימה עד היום וממשיכים במלוא העוצמה לפתח אותה, לחבר אותה, ללכד אותה, לעלות עימה. תודה רבה. חברות וחברי הכנסת, אנחנו עוברים לדובר הבא – השר לירושלים ומורשת, מכובדי השר רפי פרץ. בבקשה. << דובר >> השר לירושלים ומורשת רפי פרץ: << דובר >> אדוני יושב-ראש הכנסת, חבריי וחברותיי חברי הכנסת, שמעתי את דבריך בהתרגשות רבה. באמת, גם אני חש התרגשות גדולה. גם אני נולדתי וגדלתי בירושלים. בשנת 1956 נולדתי כאן, בעיר, וגדלתי בשכונת בית מזמיל, היום קריית יובל, שכונת עולים של שנות השישים – רומנים, מרוקאים, פולנים, תימנים, עיראקים, מאיפה לא. אני פרי מעשיה של העיר הזאת. גדלתי בה, למדתי בה, התחנכתי פה וחינכתי פה. התרגשות גדולה לבן הפרברים להיות שרה של ירושלים. אומרת הגמרא במסכת תענית: אמר רבי יוחנן, אמר הקדוש ברוך הוא: לא אבוא בירושלים של מעלה עד שיבואו בניי בירושלים של מטה. הגמרא מחדדת לנו כי לירושלים יש שתי בחינות, שני רבדים – ירושלים של מעלה וירושלים של מטה. במשך אלפיים שנות גלות יהודים התפללו יום-יום לשוב אל ירושלים כור מחצבתנו. "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני", אמרנו. והינה, היום לפני 53 שנים ירושלים אוחדה מחדש – הר הבית והעיר העתיקה, ארמון הנציב והר חומה, הר הזיתים והר הצופים. שבנו אל אדמתנו, אל מולדתנו, אל עירו של דוד, אל עיר הנצח ירושלים. ירושלים איננה חרבה ושוממה, כפי שהטבת לבטא את זה, יושב-ראש הכנסת; ירושלים בנויה ונמצאת בתנופה אדירה. בנייתה וחיזוקה של העיר ירושלים באה לידי ביטוי גם בהחלטת הממשלה על חוק-יסוד: ירושלים בירת ישראל לפני 40 שנה. ממשלת ישראל ומדינת ישראל אומרות בהחלטה הזאת כי ירושלים איננה ככל הערים – זו עיר הבירה הנצחית המיוחדת שלנו, והיחס אליה צריך להיות שונה. כשר לירושלים ומורשת אני מאמין בבניית ירושלים של מטה, בקידום התיירות, בבניית תשתיות בעיר העתיקה ובהנגשה שלה לאוכלוסיות רבות ככל שניתן, בעידוד השקעות כלכליות והבאת חברות טכנולוגיה ובחיזוק האקדמיה בעיר. נוסף לכך, אני רואה בבניית ירושלים, בבנייה בירושלים, ערך לאומי-מדיני עליון, בגבעת המטוס – שאני כילד קטן במלחמת ששת הימים ראיתי את הפוגה-מגיסטר שמסתחרר ונופל על הגבעה הזאת מהבית שלי בבית מזמיל – בגבעת המטוס ובהר חומה, בהר הזיתים ובארמון הנציב. יש אתגרים רבים בתכנון ובנייה שעומדים לפנינו, ואני בטוח שנוכל להם. מעל כל אלו ישנן אוכלוסיות מגוונות בעיר המצריכות את תשומת ליבנו – השקעה בשכונות החרדיות, בחינוך, במבנים. אני רואה ערך מוסף בפיתוח שכונותיה המזרחיות של העיר. השקעה בצמצום פערים בין מזרח למערב העיר היא מטרה מרכזית שנפעל לקדם במשרד. בני נוער מהארץ ומחו"ל צריכים להמשיך לבוא לבקר בירושלים, לסיורי מורשת העיר וללמידה שתחבר אותם לשרשרת הדורות שלנו. אם לחזור לדברי רבי יוחנן, בד בבד עם בניינה של ירושלים של מטה, ירושלים הגשמית, העיר התוססת, המתקדמת, עיר הבירה שעיני כל העולם נשואות אליה, אנו בונים גם את ירושלים של מעלה, ירושלים הרוחנית, האידיאלית, ירושלים שעיני השם אלוקיך בה, ירושלים שהשראת שכינה בתוכה – וכל מי שמכיר את ירושלים יודע איזה מקום של תורה העיר הזאת. בנימה אישית אוסיף: החברה הישראלית עברה בשנה האחרונה משבר פוליטי שהוביל לשלוש מערכות בחירות, דבר שלא היה לו אח ורע. בכל מערכת בחירות התחדדו השסעים, בהחלט גדלה השנאה, לצערי הרב, והמחלוקת העמיקה וגרמה לחברה להיות מקוטבת ומשוסעת. הקרעים הפנימיים, האיום הגדול ביותר של החברה והמדינה בישראל – על זה חרבה ירושלים, בבית ראשון מעט ובבית שני בוודאי. ברוך השם, לאחר מערכת הבחירות השלישית הצלחנו לגשר על הפערים, לפעול ברוחה של ירושלים ולהקים ממשלת אחדות בישראל – ממשלת אחדות, ממשלה המייצגת את רוב החברה הישראלית. אי-אפשר להתעלם מכך שהמאבק בנגיף הקורונה גרם לחברה הישראלית להתאחד, לגלות סולידריות להעמיד על נס את אותה ערבות הדדית. אנחנו לומדים מירושלים לאורך ההיסטוריה: אחדות ופיוס הם הבסיס האיתן שלנו. אני רוצה כאן, מעל בימת הכנסת, לחזק את ידי ראש הממשלה מר בנימין נתניהו וראש הממשלה החלופי ושר הביטחון מר בני גנץ על ההחלטה החשובה והאמיצה שהאחדות הירושלמית תנצח. לפני 53 שנים, כפי שאמרת, היושב-ראש, פרצו הצנחנים את שערי העיר. ירושלים מסרה את נפשה, איבדנו חברים וקרובים, עד ליום הגדול שבו הונף דגל ישראל שוב על עיר קודשנו ותקיעת השופר נשמעה בקול. רק אתמול, חברי הכנסת, נחשפה חפירה חדשה מתחת לרחבת הכותל, שבוצעה על ידי הקרן למורשת הכותל וחניכי מכינות קדם-צבאיות. החשיפה הזאת נותנת לנו הצצה נוספת אל העומק שטמון בקרקע הכל-כך מיוחדת, שכבות-שכבות של ניסיונות להשמיד את העיר הזאת – ויכולנו להם. ירושלים היא לב האומה. כראש מכינה זכור לי כיצד תלמידיי, נערים עולי אתיופיה, היו מספרים בעיניים בורקות על הכיסופים של הוריהם לירושלים, כיצד הם הלכו קילומטרים רבים בתחושה שבית המקדש קיים, שירושלים עומדת על תילה, ובפיהם מילה אחת חזקה ואיתנה: יורסלם. יהיו המילים האלה לזכר האלפים מאחינו האתיופים שנספו בדרך לארץ ישראל. יהי זכרם ברוך. עומדות היו רגלינו בשערייך, ירושלים. לפעמים אין בעל הנס מכיר בניסו. ירושלים שאנחנו מכירים היום זו לא ירושלים שבה אני נולדתי – וזה לא היה ב-1800; אני נולדתי ב-1956. ירושלים שאנחנו מכירים היא בטח לא ירושלים של תקופת הרב יואל משה סלומון, בהובלתו את פורצי החומות והקמת השכונות הראשונות מחוץ לעיר העתיקה. ביום הזה ראוי לזכור את מסירות הנפש על העיר הזאת לאורך כל הדורות – מימי דוד המלך ועד לוחמי גבעת התחמושת; מאסירי המחתרות ועד רב-שוטר הדר כהן, השם ייקום דמה, שנפלה בשער שכם על בניינה של ירושלים. אנחנו מחויבים לירושלים – לפתחה ולקדמה, להביא את כל מה שטמון בה ליושבי הארץ הזאת. בברכת ירושלים נבורך כולנו. "הנצח זו ירושלים", אומרת הגמרא, זוהי "עיר שעושה כל ישראל חברים". תודה רבה לכם. << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> תודה רבה לשר רפי פרץ. השר מיכאל מרדכי ביטון, בבקשה. אני מברך אותך על נאום הבכורה בתוארך כשר. << דובר >> שר במשרד הביטחון מיכאל מרדכי ביטון: << דובר >> תודה, אדוני. אדוני יושב-ראש הכנסת, חברי הכנסת והשרים וכל מי שצופה בנו בארץ ובעולם, עם ישראל זה עם מיוחד. זה עם שתחנות חייו הן שמחה ועצב מהולים כאחד, עם שהנרטיב והדנ"א שלו משלבים כאב וגאווה על ההמשכיות היהודית בסמיכות עצומה. אנחנו במדינת ישראל ידענו לחבר את החיבור הזה: חיברנו את יום הזיכרון לחללי צה"ל ליום העצמאות, את יום הכאב והצער והזיכרון ליום של ניצחון, של תקומת ישראל. אבל הגדלנו לעשות היום וחיברנו שני ימים: את יום ירושלים ואת יום הזיכרון לנספי העלייה מאתיופיה, גיבורי העולים, הגיבורים האלה כאן, בקרבנו, איתנו. אמרת, כבוד השר, שאין בעל הנס מכיר בניסו? הינה הנס לפנינו. אני מבקש מהשרה פנינה תמנו שטה לעמוד. אני רוצה שתעמדי רגע, בבקשה. לא, אני לא ממשיך עד שאת עומדת. אני מבקש ממך לעמוד, גברתי השרה. << קריאה >> שרת העלייה והקליטה פנינה תמנו: << קריאה >> הצלחת להביך אותי. << דובר_המשך >> שר במשרד הביטחון מיכאל מרדכי ביטון: << דובר_המשך >> לא, לא, את נציגה פה. השרה עלתה בגיל שלוש, וגדי נכנס עכשיו – ברוך הבא, סגן השר לביטחון פנים. << קריאה >> יעקב מרגי (ש"ס): << קריאה >> ואבשלום הסדרן. << דובר_המשך >> שר במשרד הביטחון מיכאל מרדכי ביטון: << דובר_המשך >> ואבשלום, ודנה - - << קריאה >> קריאה: << קריאה >> וזוהרה. << דובר_המשך >> שר במשרד הביטחון מיכאל מרדכי ביטון: << דובר_המשך >> - - וזוהרה, וכל הצוות המדהים שלנו. אתם הגיבורים. אתם גיבורי ישראל ביום הזה של הזיכרון לנספי העולים מאתיופיה במסע הקשה. אבל נתחיל בשמחה ונעבור ליום הזיכרון הזה. אומר הנביא זכריה: "כה אמר ה' צבאות, עוד ישבו זקנים וזקנות ברחֹבות ירושלם ואיש משענתו בידו מ רֹב ימים. ורחובות העיר יִמָּלאו ילדים וילדות משחקים ברחֹבותיה". הנבואה הזאת, ברוך השם, התגשמה. זכינו שירושלים היא לא חלום רחוק. עם ישראל שב לציון, וילדים משחקים ברחובות – ילדים שהם צאצאים של עולים חדשים ממרוקו, ילדים של עולים שהם ניצולי שואה, ילדים של עולים מאתיופיה, מרוסיה, מכל ארצות העולם. בסיפור הישראלי המוכר יום ירושלים הוא יום של שחרור, של חזרה הביתה – הצנחנים בכותל, הרב גורן תוקע בשופר – אבל מחובתנו לספר סיפור יותר רחב. אני זוכר כילד, הרב רפי, שהייתי בורח מהישיבה למטרות טובות. היו לי חברים בישיבת מרכז הרב, ובחצות היה מתחיל שיעור תורה בישיבת מרכז הרב, ומשם – צעדה ברחוב יפו עד לכותל המערבי, ושם תפילת שחרית בשעת זריחה. הייתי ילד בן 12 ו-13, עולה לאוטובוס לישיבת מרכז הרב ומצטרף להמון אדם שחוגג כאן את יום ירושלים. ירושלים חוברה יחדיו באיחור של 19 שנה מעצמאות ישראל. לפעמים אנחנו אומרים אתחלתא דגאולה – שאנחנו התחלנו את הגאולה, זאת התפיסה. אז התחלנו את עצמאות ישראל ביום העצמאות, אבל השלמנו את עצמאות ישראל ביום ירושלים, באיחור של 19 שנה. זה לא מקרי שהטקס הממלכתי לזכר יהודי אתיופיה שנספו במדבריות סודאן נקבע ליום הזה. אחינו יוצאי אתיופיה – גם הם חלמו על ירושלים. גם הם היו מוכנים למות כדי לחזור אליה. כ-4,000 אנשים ונשים, ילדים וילדות, מתו בדרכם מאתיופיה בצרות, בייסורים, קשיים ופורענות, פגיעה, רדיפה, שוד ושבר ומאמץ. מחנות הפליטים בסודאן לפעמים הפכו להיות מחנות מוות, עד שהיה נדרש מבצע מהיר, באמצע שנות השמונים, להטיס כמה שיותר – מבצע משה. הייתי בן 14, בישיבה תיכונית. אל החדר שלי לילה אחד מגיע בחור בשם איוב ולידו בחור בשם שמואל אילמה ובחור בשם מנשה. מנשה ישן איתי בחדר, ושמואל אילמה, לימים קצין בצנחנים ומנהיג בג'וינט – ואתם יודעים מה? זה אתגר. כשמנשה בא לחדר שלנו הוא לא ידע עברית. הוא הרגיש נבוך, מבויש. וכן, במדינת ישראל קליטת יהדות אתיופיה חשפה עצב רגיש. זה לא שהמדינה הזאת לא ידעה יחס מפלה ומדיר, אבל נחשפנו גם לגילויים קשים של גזענות, של חוסר קבלת האחר. הרבה פעמים אנחנו מדברים על העלייה כעל חלום ושברו. פעם אחת חבר שלי, קיבוצניק, אמר: הקיבוצים הם החלום ושברו: היה חלום ונהייתה הפרטה ויש שבר. אז אמרתי לו: ירוחם היא שברו והחלום. בשברו כבר היינו; אנחנו רוצים לזוז אל החלום ביום הזה. אז אם קליטת העלייה של יהדות אתיופיה, יש בה חלום ושברו, כנסת ישראל וממשלת ישראל נדרשות לתקן את השבר הזה היום. וזכינו במהפכה חברתית ומנהיגותית של שרה לקליטה ועלייה שהיא בת קהילת אתיופיה, שהיא גיבורה מקרב העולים והצועדים בסודאן. זכינו שגדי יברקן, סגן השר לביטחון הפנים, מעליית מבצע משה - - - << קריאה >> דסטה גדי יברקן (הליכוד): << קריאה >> שלמה. << דובר_המשך >> שר במשרד הביטחון מיכאל מרדכי ביטון: << דובר_המשך >> אתה בשלמה, 1991. << קריאה >> שרת העלייה והקליטה פנינה תמנו: << קריאה >> הוא ישר - - - << דובר_המשך >> שר במשרד הביטחון מיכאל מרדכי ביטון: << דובר_המשך >> לא, הוא לא יודע. כשהוא היה ילד ואנחנו היינו קצינים בבה"ד 1 פתאום, בן לילה, הגיעו מטוסים, ושמו אותנו כל אחד במרכז קליטה לכמה חודשים. אני קצין בבה"ד 1, מוצמד למעגלים – מרכז קליטה של קרוואנים במבצע משה. לשניכם יש שליחות. אנחנו צריכים לעבוד יחד; אנחנו צריכים לקלוט את הנוער. אנחנו יודעים שיש נוער בסיכון; אנחנו יודעים שחיילים אתיופים – גם לי יש שליחות – סובלים מאוד בצבא, חיילים בודדים. אנחנו צריכים לבנות קשר טוב יותר של המשטרה שבאחריותך אל הקהילה האתיופית. קליטת העלייה היא לא ביומיים. מדינת ישראל היא אלופת המבצעים. אתה אומר למוסד להביא 30 מטוסים של הרקולס לאדמה זרה ולהעלות כמה אלפי אנשים – ב-48 שעות הוא מבצע את זה, עם כוחות הביטחון. השר גלנט, אחרים, היו חלק מזה. העלייה במבצע זה דבר אחד – הירואי, מרשים, על זה נתברך ונברך – אבל קליטת העלייה האישית של אדם, של משפחה, בפרנסתו, בקורת הגג שלו, בכבודו שניטל ממנו, בילדיו, בכבוד לקייסים, בכבוד לרוחניות של ההנהגה הרוחנית של יהדות אתיופיה – זאת קליטת עלייה שלא נגמרה. אני בן של עולים – מסעודה ואליהו עלו ב-1963. לפעמים קליטת עלייה נמשכת 40 ו-50 שנה. אנחנו כל הזמן צריכים לתקן את השברים. החוב המוסרי של מי שהביא עלייה לארץ ישראל הוא חוב שנמשך 100 שנה, עד שאחרון העולים מרגיש בבית, עד שהוא שווה זכויות, עד שלא יסבול מגזענות; עד שעורך דין צעיר אתיופי מבריק לא יבוא למשרד עורכי דין ויגידו לו: אתה לא מתקבל כי אתה אתיופי. אני אגיד לכם סוד על ירוחם הקטנה: יש בה רק שתי משפחות אתיופיות, אבל מפוארות – מורה מדהימה, אהובה, בחינוך הממלכתי-דתי, 20 שנה מחנכת כיתה א', מרגישה בבית, בנתה בית, מגדלת ילדים, בעלה שוטר – שמחים בחלקם – ומשפחה אהובה אחרת, בצנעת הפרט, שהם חברי נפש שלי, של אישה שכמעט איבדה את חייה בשל פוגענות, ונתבקשתי לקלוט אותה בירוחם. וקלטנו את האישה הזאת, והיא יצאה ללמוד והתחתנה בשנית. בנה הפך להיות חבר נפש של בני. בנה נהיה קצין בצנחנים. קהילה שלמה, עיר שלמה, התגייסה לקלוט משפחה אחת בירוחם. משימת קליטת העלייה לא נגמרה. דוד המלך כתב בשיר המעלות: "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחֹלמים, אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רִנה". אנחנו אומרים: "שובה ה' את שביתנו כאפיקים בנגב". הדימוי הזה – עלייה שהיא שיטפון של מים בנגב, נהר של עלייה במדבר. אם זה לא הדימוי של אלפי אנשים צועדים במדבריות סודאן כנהר אנושי לארץ ישראל – אלה אפיקי הנגב. התגשמות חזון הנביאים בשלמותה. יש לנו עבודה: לזכור. החלום שלי, החלום שראוי לנו ביום הזה – שכל ילד בגן וכל תלמיד בבית הספר וכל סטודנט בישראל ובקורסי לימוד בכל אוניברסיטה ילמדו את ההיסטוריה של יהדות אתיופיה, את הגבורה של העולים; שהסיפור הזה יהיה נחלתנו בבית הזה; שחובתנו המוסרית תהיה לתקן; שנלך לעבוד למען השורדים – למען שורדי המסע הגדול והקשה הזה לארץ ישראל. העבודה שלנו גדולה. אני מתחייב בשם ממשלת ישראל, בשם השרים – כולם, כי זאת לא משימה של אחד בלבד, היא של כולנו – להמשיך לעשות לקליטת העלייה של יהדות אתיופיה בכבוד, בהוגנות, בנקיות לב. תודה רבה. << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> תודה לשר. חבר הכנסת רם בן ברק, בבקשה. << דובר >> רם בן ברק (יש עתיד-תל"ם): << דובר >> אדוני היושב-ראש, אי-אפשר בך לנשום בלב קר ואדיש, / אי-אפשר בך לפסוע ולא להאמין. / חומת שיבתך מהפנטת לאט / כל כופר וכל מין. // ציניקן הנכנס בך בשער שכם / יוצא, מהורהר, אצל שער אשפות / ממזרק דמדומיך הזרקת בדמו / רק שתיים טיפות - - - בזחל הבקיע הנער אלייך, / קישח על רכב, נקשה מזוועות, / עד נגעה קשיותו בכותל הלז / ותהי לדמעות. זה מתוך השיר "עוד על העיר העתיקה", שירו של דודי המשורר יצחק שלו, איש חרות, אוהב האדם וירושלים. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, ירושלים היא בנפשו ובליבו של כל אחד ואחת מאיתנו. לכל אחד ירושלים שלו. לכל אחד יש זיכרון ירושלמי שהוא נושא איתו לתמיד. לא בכדי בחרתי לקרוא לכם את שירו של יצחק שלו, זיכרונו לברכה, כיוון שהזיכרון הראשון שלי מירושלים היה איתו, עם יצחק. עוד כנער בנהלל הייתי נוסע עם משפחתי לפגוש אותו בירושלים, והוא היה מלהיב אותי בסיפורים תוך כדי סיור בסמטאות ירושלים. כך היא חדרה לתוך ליבי, לעמקי נשמתי, ואז הבנתי: ירושלים. ירושלים יש רק אחת. ירושלים היא בבת עינו של העם היהודי במשך אלפיים שנות גלות. חלמנו, התפללנו, קיווינו לעלות אליה ולשוב אליה. כל יהודי בגולה חולם על היום שבו יבקר בירושלים, ובכל יום אנו נושאים עיניים אליה ומעלים אותה על ראש שמחתנו. ירושלים היא פסיפס של יצירה יהודית וישראלית. היא בית הקברות בהר הרצל, שבו קבורים גיבורי ישראל וגדולי האומה. ירושלים היא הריחות והצבעים של שוק מחנה יהודה. ירושלים היא הכותל המערבי, שבו כל ילד וילדה מניחים פתק עם משאלה לאלוהים וכל חייל וחיילת נשבעים אמונים לצבא ההגנה לישראל ולמדינה. ירושלים היא יד ושם, שמזכיר לנו כי ממחנות המוות הקמנו מדינה שהיא הבית הלאומי היחידי של העם היהודי. ירושלים היא הר הבית וכנסיית הקבר. ירושלים היא האוניברסיטה העברית והפקולטה לרפואה בהדסה, שבה בתי שירה סיימה את לימודי הרפואה. ירושלים היא מוזיאון ישראל ובית המשפט העליון. ירושלים היא גבעת התחמושת, והיא, לצערי, גם פיגועי טרור קשים ואובדן חיים. אבל מעל לכול ירושלים היא בבואת פניהם של בני כל העדות והדתות, שלכולם יש בה חופש דת ופולחן, בעיר שהיא קדושה ויקרה ליהדות, לאסלאם ולנצרות. אדוני היושב-ראש, לנו, היהודים, ירושלים משמשת כבירתה של מדינת ישראל, ובה נבנו הבית הראשון והשני שלנו. לנצרות ירושלים חשובה כי בה נצלב ישו וכאן מקום קבורתו. למוסלמים היא חשובה כיוון שמכיפת הסלע עלה על סוסו השמיימה הנביא מוחמד. ציון יום ירושלים מסמל בעבורנו את החזרת הריבונות בירושלים לאחר מלחמת ששת הימים, שהייתה אומנם המלחמה הקצרה ביותר שלנו אבל המלחמה עם ההשלכות ארוכות הטווח הכבדות והמשמעותיות ביותר על הביטחון הלאומי של מדינת ישראל עד עצם היום הזה. פקודת "סדין אדום" שהניעה את הכוחות אל המלחמה נתנה את האות ליציאה למלחמת אין-ברירה שבסופה הביאה את אחד ההישגים הצבאיים המרשימים ביותר. חיילי צה"ל החזירו לנו את אחד הנכסים היקרים ביותר לעם היהודי: את בירתו ההיסטורית, ירושלים. אין אחד מאיתנו שלא עובר בו רעד למשמע הקלטות הקשר של מוטה גור: בן-צור, סע, ואל מול הדמעות של הצנחנים לרגלי הכותל המערבי. ירושלים הייתה והינה מוקד לסכסוך ומחלוקת בינינו לבין שכנינו הפלסטינים יותר מ-100 שנה. בחזון הנביאים שלנו ירושלים היא עיר של שלום, אבל במציאות היא עיר של סכסוך ומחלוקת. קדושתה ויוקרתה צריכים לאחד את כולם ולא להביא עלינו ריב ומדון. ממנה צריכה לצאת הבשורה לכל העמים. עליה להיות הפתרון לסכסוך ולא הסיבה לו. אני רוצה לפנות בקריאה לממשלה ישראל: בירושלים צריך להשקיע, והרבה יותר. על פי המדד החברתי-כלכלי לשנת 2019 ירושלים נמצאת באשכול חברתי-כלכלי נמוך. מדובר בתעודת עניות למדינת ישראל, שבירתה ירושלים. עם כמיליון תושבים, ירושלים מדורגת בדירוג הכללי-חברתי הנמוך ביותר בין הערים הגדולות בישראל. חבריי חברי הכנסת, מי כמונו יודעים כי לא חסרים לנו נושאים למחלוקת. כמעט בכל נושא נמצא תפיסת עולם שונה בין ימין לשמאל בבית הזה. אבל על דבר אחד אין לנו ויכוח: ירושלים המאוחדת היא בירתה של מדינת ישראל. << קריאה >> מיקי לוי (יש עתיד-תל"ם): << קריאה >> לנצח. << דובר_המשך >> רם בן ברק (יש עתיד-תל"ם): << דובר_המשך >> לסיום, אני רוצה לצטט את דבריו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, זיכרונו לברכה: "אין שתי ירושלים. יש רק ירושלים אחת. מבחינתנו ירושלים אינה נושא לפשרה. ירושלים הייתה שלנו, תהיה שלנו, היא שלנו וכך לעולמי-עד. ועם זאת, חובה עליונה מוטלת עלינו כיהודים וכישראלים לחלוק כבוד אמת לבני שתי הדתות שירושלים היא חלק מחייהן ואמונתן, לאפשר חופש פולחן וחופש גישה דתי לכל הבא בשעריה, בכל המקומות הקדושים, לגלות סובלנות, לממש את האמרה: 'איש באמונתו יחיה'". יום ירושלים שמח. ומכאן אני רוצה לעבור ליום הזיכרון למי שעלה מאתיופיה. אני חושב שהעדה האתיופית היא סמל לאי-התבוללות בסביבה מאוד מאוד קשה. קהילה שחיה אלפי שנים בתוך אזור שלא היה בו שום קשר בינה לבין היהדות. קהילה שבמשך אלפי שנים מלמלה: "לשנה הבאה בירושלים" בשקט, כדי שהשכנים לא ישמעו, ובסוף, במבצעים נועזים, תוך כדי זה שהם משלמים מחיר אישי כבד מאוד – שעדיין לא נגמר; יש בני משפחה שעדיין לא עלו לארץ – הם הגיעו לארץ. אני חושב שהסמליות הזאת של לעשות את יום הזיכרון לעולי אתיופיה ביום ירושלים, שסימלה בעבורם את מדינת ישראל במשך כל כך הרבה שנים – זה בהחלט ראוי. אני מאחל ומקווה שנגיע ליום שבו העולים מאתיופיה ירגישו כמו שהילד שלי מרגיש במדינת ישראל. אמן כן יהי רצון. תודה רבה. << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> אכן. לא ניתן אלא להצטרף לדברים החשובים האלה. תודה רבה. חבר הכנסת גדי דסטה יברקן, סגן השר לביטחון הפנים המיועד. כשנקבל את ההודעה גם נמסור אותה בשמחה כאן, בכנסת. דרך יותר קצרה עברת עכשיו לדוכן מאשר הדרך שעשית כדי להגיע לכאן, אבל אני חושב שהדרך הזאת לא פחות סמלית. << קריאה >> דסטה גדי יברקן (הליכוד): << קריאה >> לגמרי, אדוני. << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> זאת באמת זכות לנו. והבמה שלך. << דובר >> דסטה גדי יברקן (הליכוד): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת – אדוני היושב-ראש, קודם כול אני רוצה לאחל לך הצלחה בתפקיד החשוב והמרגש. << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> תודה רבה. << דובר_המשך >> דסטה גדי יברקן (הליכוד): << דובר_המשך >> כשאני חושב היסטורית אחורה ומנסה לדמיין את עם ישראל על כל פזורותיו בתבל לפני 80 שנה, האם הם ראו את האירוע המדהים הזה? יש לנו כנסת משלנו, ממשלה משלנו, עם ישראל מתקבץ בארצו, ומעל הכול – בירתנו ירושלים, בירתנו ירושלים הנצחית לנצח-נצחים, שכל אבותינו התפללו ונשאו את עיניהם אליה, אל ירושלים. ירושלים זה משהו שאי-אפשר לתאר במילים למי שלא חווה גלות. מי שלא נולד בגלות, מי שלא חווה אנטישמיות, לעולם לא יוכל להבין את חשיבותה וגדולתה של מדינת ישראל. לעולם. לכן, לעולם לא עוד גלות. יש לנו בית. היום הזה שאנחנו מציינים, יום ירושלים, מבחינת הרבה אנשים אולי זה עוד יום. מטבע הדברים, כשדור בא ודור הולך, וקוראים את ההיסטוריה רק בדפים ובספרים – והיום אולי על האייפד; ספרים כמעט אינם קיימים – תחושת ההתרגשות מירושלים הולכת ופוחתת. אבל ירושלים היא עמוד התווך בכל חיינו היהודיים בכל מקום שבו היינו בגלות. כל אחד מאיתנו לא ידע שיש – אני אתייחס לקהילה שלי עוד מעט, אבל בביתא ישראל, למשל, היינו בטוחים שאנחנו, ביתא ישראל, היחידים בעולם; עד כדי כך שכשהגיעו יהודים מארץ ישראל לאתיופיה, הקייסים והמלקוסאוץ' ביקשו מהאדם הלבן שהגיע: תתוודה, מה אתה? איך יש יהודי לבן ולא שחור? והוא היה חייב לטהר את עצמו, לגלח את ראשו, לשבת שבוע ימים בנפרד, שיצום על מנת שיוכל לגעת בהם, כי הוא טמא, כי הוא לא ביתא ישראל. לכן האירוע הזה היום, על מגוון צבעינו, על מגוון תרבותנו, האוכל והלבוש שכל תרבות הביאה איתה – זה היופי של מדינת ישראל, של עם ישראל, ולא הפוך, חלילה. יש אנשים שמתבלבלים. דמיינו בנפשכם שכל כנסת ישראל הייתה נראית רק כמו השרה פנינה תמנו שטה – יפה ומכובדת ככל שתהיה, אבל רק אחת. אבל תראו איזה יופי, כשאנחנו מסתכלים על שלל הצבעים שמרכיבים את עם ישראל ואת כנסת ישראל, ואנחנו צריכים להפוך את זה הלכה למעשה יום-יום, בית-בית בחברה בישראל, הן בחברה הערבית, הן בחברה היהודית. כי מדינת ישראל היא מדינה של כל אזרחיה בהגדרה האזרחית, אבל מדינה יהודית ודמוקרטית, שאנחנו שאפנו אליה, להיות פה, ולא נוותר עליה לעולם. לא נשוב לגלות אף פעם. ירושלים לנצח-נצחים. אני רוצה להתייחס, בבקשה, ביום הזיכרון הממלכתי שחל היום, במיוחד ביום ירושלים, לביתא ישראל שנספו בסודאן בדרכם לארץ ישראל. בנאום הזה אני רוצה להביא אתכם ליום-יום באתיופיה – מה שהחזיק אותנו כשהגענו לארץ ישראל. ביתא ישראל היא קהילה בעלת היסטוריה עשירה, שמתחילה בארץ ישראל כעם ישראל, וממשיכה בגלות באתיופיה ומסתיימת עם עלייתנו לארץ ישראל לאחר גלות של למעלה מ-2,700 שנה. ביתא ישראל הטביעו חותם לעולמי-עד באתיופיה. מאות שנים הנהיגו את המדינה, הקימו ממשלה משלהם, ניהלו אורח חיים דתי, ישראלי, כפי שהיה נהוג בימי בית המקדש הראשון, בימי שלמה. הקנאות של ביתא ישראל לדתם, לתרבותם ולמורשת ישראל הייתה ייחודית מאוד. נושא הטהרה, למשל, נשמר בקפדנות ובקנאות רבה. שמרנו על טהרה וטומאה ממש בדיוק כפי שעם ישראל נהג בימי בית המקדש: אישה בנידה שבעה ימים תיטמא ולא תבוא בקהל ישראל; תלד זכר – תשב 40 ימי נידה; תלד נקבה – תשב 80 ימי נידה. בכל כפר של ביתא ישראל נבנה בית נידה שבו נשים אלה שהו למשך כל התקופה שהן היו צריכות. בית הנידה גודר באבנים מסביבו כדי להבדילו מבית רגיל; זאת – שאף ישראל או בת ישראל לא ייכנסו בטעות לבית הנידה וייטמאו. אם חלילה נכנס מישהו בטעות, עליו לחכות יום שלם בחוץ – עד שהשמש שוקעת – ללכת לנהר, שם הוא טובל או מטהר את עצמו וחוזר שוב לקהל ישראל. בימי טומאתן נשים לא עבדו. כל אלה נחו להן, ובסוף תקופת הנידה היו טובלות בנהר, מטהרות עצמן, שוטפות בגדיהן, וכשהשמש שוקעת הן חוזרות לביתן. אדם אשר הביא גופה לקבורה ישב אף הוא שבעה ימים מחוץ לקהל ישראל ומשפחתו. בסוף ימי הטומאה טבל עצמו בנהר ושב לקהל ישראל. אורח חיים זה, במבט ממעוף הזמן, נראה להרבה אנשים כמעט בלתי נתפס – שאנשים ניהלו אורח חיים כה קפדני – אבל בזכות אדיקותם בדת ובאמונה אבותינו שמרו על ביתא ישראל ועל דת ומורשת ישראל עד הגיענו ארצה. אומנם ביתא ישראל חיו אלפי שנים באתיופיה, אבל מבחינה רוחנית הם היו תמיד בירוסלם. ירוסלם הפכה למוטיב המרכזי בחיי כל ילד וילדה. כל ציפור שבאה מכיוון מזרח, שרנו לה שירים כדי שתספר לנו מה שלום ירוסלם: (אומר באמהרית ומתרגם:) "את, החסידה החגה בשמיים, אפזר לך זרעים אם תאמרי לי מה שלום ירושלים". בתפילות הקייסים ירושלים תמיד הייתה במרכז התפילה לירוסלם. תפילה לירוסלם: (אומר באמהרית ומתרגם:) "ירושלים משכני, לא אשכחך. ירושלים, בית מקדשי, לא אשכחך". (אומר באמהרית ומתרגם:) "מה שלום ירושלים? מה שלום בית המקדש?" – כך התפללו ושרו הקייסים: "החזירנו לירוסלם ולבית המקדש". בכל דור ניסו לעלות לארץ ישראל. המסע האחרון, המפורסם בקרב ביתא ישראל, התרחש ב-1862 בהובלת אבא מהרי, זיכרונו לברכה, שהוביל עשרות אלפים הכמהים לירוסלם, שרצו להגיע לארץ ישראל, ובסוף לא הצליחו. דרך אגב, גם ציינתי זאת בנאום הבכורה שלי: כשאבא מהרי הוביל את ביתא ישראל במסע הרגלי ההרואי ההוא ב-1862 – באותם ימים חוזה המדינה זאב הרצל היה בן שנתיים. הכמיהה לירושלים הייתה גדולה מהחיים עצמם. אנשים שזכו עתה להתחיל את המסע לא סיימו אותו. משפחות שהתחילו את המסע בעשר נפשות – חציין נשאר שם. נדמה כאילו אלוהים שכח את ביתא ישראל במדבריות של סודאן כשהתחלנו. כשאבא מהרי סיים את המסע הראשון, בסוף שנות השבעים, התחיל המסע הראשון המוחשי באמת אל ארץ ישראל. במסע הזה משפחות-משפחות, בלי לחשוש – לא מצמא, לא מרעב, לא משודדים – התחילו מסע רגלי, כי כל ילד שגדל על ירושלים, מבחינתו כאילו אתמול יצאנו מארץ ישראל לגלות, והיום אנחנו חוזרים לארץ ישראל. כשביתא ישראל הגיעו לסודאן, האדמה בלעה אותם. הצמא, הרעב – לא היה. דמיינו בנפשכם את הטרגדיה, את קבלת ההחלטות, שאימא צריכה לקבל החלטה בין שני ילדים – למי לתת לשתות את טיפות המים האחרונות, בידיעה שמי שלא שותה מת. דמיינו מה עבר בראשו של קייס איילין אדגואייצ'או, זיכרונו לברכה, כשבא אליו מפקד המבצע במוסד, דני לימור, ייבדל לחיים ארוכים, ומבקש ממנו: אדוני, אתם חייבים להדליק אש בשבת עכשיו, כי אם אתם לא תדליקו אש בשבת, יזהו אתכם האחרים, ויבינו שיש פה ביתא ישראל, וכולכם בסכנה. קייס איילין אסף את כל הקייסים, התייעץ איתם ואמר: שמרנו על השבת 2,700 שנה – השבת תשמור עלינו. לא נדליק אש. וכך היה: לא הדליקו אש בשבת, ואף אחד לא זיהה אותם, לא גילה. דמיינו בנפשכם מה עובר על ילד בן 18, בן 17, שהיה פעיל של המוסד, ועצרו אותו הסודנים, ואוסרים אותו, ואומרים לו: אתה מספר איפה כל הקהילה, אחרת אנחנו הורגים אותך. הוא עובר התעללות פיזית ונפשית ולא פוצה את פיו, לא מסגיר אף אחד – מסע פיזי, נפשי, שאף תסריטאי בהוליווד עדיין לא יכול לכתוב עליו. דמיינו מה קורה למשפחה שיוצאת מתוך סודאן במשאית אל עבר המטוס ואין מקום במטוס. חוזרים. << קריאה >> שרת העלייה והקליטה פנינה תמנו: << קריאה >> או שהמשאית קורסת. << דובר_המשך >> דסטה גדי יברקן (הליכוד): << דובר_המשך >> או שהמשאית קורסת. כולם נשארים עד שהמסע הבא מתחיל. ביתא ישראל עשו את המסע הכמעט-בלתי-אפשרי לבני אנוש והגיעו לארץ ישראל. המסע הרגלי, הפיזי, שחווינו הוא כאין וכאפס לעומת המסע הנפשי שאנחנו חווים בארצנו, ארץ ישראל. בניה ובנותיה של ביתא ישראל השתלבו ומשתלבים היום בצבא, בפוליטיקה, בכלכלה, במשפט, בכל מקום אפשרי. והיום אנחנו מדינת ישראל, והיום אין כבר עולים ואין ותיקים ואין אנשים פחות טובים או יותר טובים. מדינת ישראל, מבחינתי, היא שצריכה להיות ארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות לכל יהודי באשר הוא – והיא כזאת. יש קושי? יש אתגרים? נתמודד איתם. והיום, כשאנחנו כבר פה, בארצנו, בארץ ישראל, אין משהו הרבה יותר משמח מכך שהיום אנחנו סוגרים מעגל בארץ ישראל – ביום העצמאות ה-72 של מדינת ישראל, בכנסת העשרים-ושלוש של מדינת ישראל, בממשלה השלושים-וחמש של מדינת ישראל. היום כבר אנחנו מכהנים ושותפים בממשלה הזאת. חברתי השרה פנינה תמנו שטה, שרת הקליטה, שברת את תקרת הזכוכית; גאים בך, אני גאה בך. צעדנו במסע עוד כשהיינו סטודנטים והגענו לאן שהגענו ביכולת להחליט החלטות פוליטיות מושכלות, חכמות. גם את וגם אני הפכנו למנהיגים במדינת ישראל. ואני, בנם של אישטה יברקן, זיכרונו לברכה, וינגוסה אישטה, שתיבדל לחיים ארוכים, מכהן היום כסגן השר לביטחון הפנים של מדינת ישראל. אני ממליץ לכם, אל תתרגשו מהתארים שלי ושל השרה פנינה תמנו שטה, כי יבוא יום שיהיה פה ראש ממשלה מבין הקהילה. את המנה העיקרית נשאיר לדורות הבאים, ואולי אפילו בדור הזה. אני רוצה להגיד לכם, וגם לבני הקהילה: אנחנו זה ישראל. שמנו באתיופיה היה "ישראל". אבותינו שמרו עליו. ואני מתעכב, גם כשאנשים אומרים "יהודי אתיופיה", אני אומר: לא, זה ביתא ישראל, כי את מה שאבותיי שמרו גם אנחנו נשמר. אבותינו היו מתפללים: (אומר באמהרית ומתרגם:) "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> אמן. << דובר_המשך >> דסטה גדי יברקן (הליכוד): << דובר_המשך >> תודה רבה, אדוני היושב-ראש. << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> תודה רבה. הדובר הבא – חבר הכנסת עודד פורר, בבקשה. << דובר >> עודד פורר (ישראל ביתנו): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, גברתי השרה, ראשית, אני חייב לומר שהייתי שמח אם היו מפרידים את הדיון. אני חושב שיש מקום לכל נושא בפני עצמו. אומנם אני מכיר היטב את הקשר של יהודי אתיופיה לירושלים, את הקשר המיוחד, אבל בהחלט אני חושב שיכולים להקדיש פה גם דיון לעניין הזה וגם דיון לעניין הזה, כי הקשרים הם ברורים. לכן, אני אגע קצת בנושא של יום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל, גם כמי שעסק בזה כמנכ"ל משרד הקליטה. אני מוצא את ההזדמנות לברך גם את גדי וגם את פנינה על התפקידים החדשים שלכם. שתצליחו, בעזרת השם. אנחנו זכינו להיות דור מיוחד, אחרי דורות שנלחמו וחלמו על ירושלים, חלמו לבנות אותה, להחיות אותה, להגשים את חזון הנביאים – וברוך השם, אנחנו עדים כאן – וחלק משיבת ציון; אגב, שיבת ציון מתימן, ממרוקו, מאתיופיה, מפולין, מגרמניה, מארצות הברית, מאוסטרליה – כל קצות תבל. אתה מבין, כשאתה מתחיל למנות, זה כמו שאתה מונה שמות של אנשים שאתה צריך לכבד אותם, ועכשיו אתה מתחיל ואתה לא יכול לסיים. << קריאה >> שר במשרד הביטחון מיכאל מרדכי ביטון: << קריאה >> תגיד היבשות, היבשות. << דובר_המשך >> עודד פורר (ישראל ביתנו): << דובר_המשך >> כשאתה מגיע אתה לא מצליח לסיים. גם כשאתה אומר את היבשות, בסוף תמיד מסתבר שיש איזושהי פינה שבדיוק אותה היית צריך להזכיר. אנחנו באמת עדים להתגשמות של הפסוק "נקבצו ובאו לך". וכולם, מהראשון ועד האחרון שעשו את המסעות האלה היו מוכנים למות על קידוש השם ועל קידוש הארץ. חלק חירפו את נפשם במסע מאתיופיה לארץ ישראל, חלק חירפו את נפשם בשיירות כדי לפרוץ את הדרך לירושלים כשהיה כאן המצור על ירושלים וחלק חירפו את נפשם על הקרבות ממש על ירושלים הנצורה. העם היהודי לא רק שב מחדש לירושלים ומגשים את חזון הנביאים – הוא נלחם כדי לשוב לירושלים; הוא נלחם כדי לעלות לארץ ישראל וכדי להזיל דמעות ליד הכותל המערבי. הסבא של הסבא שלי, יהושע פורר, זיכרונו לברכה – על שמו קרוי אבי – קבור כאן בהר הזיתים. הוא שלח את בניו לפני 130 שנה לארץ לא זרועה כדי להקים ולבנות אותה מחדש כחלק מסיפור ציוני שמוכן למות למען ארץ ישראל כדי שילדיו יוכלו לחיות בה. ממנו ועד לעולים שמגיעים לכאן גם היום אנחנו עדים לראשית צמיחת גאולתנו – עולים שירדו אחרי מלחמת העולם השנייה והתגייסו ישר למלחמת השחרור ועולים שיורדים היום מהמטוס ומתנדבים ישר לשירות צבאי או לאומי. יש לנו, לכולנו, איזושהי משימה בצמיחה הזאת, והמשימה היא לסייע לירושלים, אדוני היושב-ראש; לסייע ממש, לא במילים. מילים נכתבו על ירושלים למכביר – שירים, סיפורים. מקורותינו מרחיבים ומספרים בה. אפילו ממשלותינו מרחיבות וממנות שרים לירושלים, שכנראה עסוקים מאוד בבניין ירושלים, ואפילו לא יכלו להישאר עד לסיום הדיון על ציון יום ירושלים. ירושלים זקוקה למעשים ולרוב יהודי ברור ומוצק. כשם שהעלייה לארץ ישראל חשובה, חשובה גם העלייה לירושלים. אני עמדתי כאן וסיפרתי כבר בימי ירושלים קודמים על צוואתו של סבי, שמסרו בזמנו, במלחמת השחרור, את הנשק שהיה מיועד להגנה על רחובות כדי להגן על ירושלים, כי בלי ירושלים אין ארץ ישראל. אבל תסלח לי, אדוני היושב-ראש, איך אתם תגנו על ירושלים כשהממשלה שקמה כעת בירושלים לא עוסקת כמעט בהסכם הקואליציוני שלה בכלל בשאלה איך ישנו את המגמה, שבמקום הירידה ברוב היהודי שיש בירושלים נהפוך את זה לעלייה? אם בשנת 2000 היו 68% יהודים בירושלים, אנחנו נמצאים היום, ב-2019, רק עם 62% יהודים בירושלים. וזה העיסוק, בזה צריך לעסוק; על זה הייתי מצפה שהשר - - - << קריאה >> שרת העלייה והקליטה פנינה תמנו: << קריאה >> - - - עלייה - - - << דובר_המשך >> עודד פורר (ישראל ביתנו): << דובר_המשך >> אני מסכים איתך, עלייה היא בהחלט חלק נכבד מזה, אבל זה גם העלייה לירושלים. ואגב, רוב העולים שמגיעים לארץ ישראל בוחרים להתיישב בירושלים. תבדקו את הנתונים – רוב העולים יבואו לירושלים קודם כול. אבל גם צריכה להיות עלייה פנימית, וצריך שירושלים תהיה עיר שמעודדת – שהתושבים רוצים לחיות בה. << קריאה >> דסטה גדי יברקן (הליכוד): << קריאה >> ידעת שיש ערים אחרות חוץ מירושלים? << דובר_המשך >> עודד פורר (ישראל ביתנו): << דובר_המשך >> את השר לענייני ירושלים שמתם בהסכם, אבל את הפעולות שייעשו כדי שנראה מספרים אחרים בירושלים לא ראיתי. שריינתם ודאגתם לזה שבחינוך של רוב ילדי ירושלים לא ילמדו מתמטיקה ואנגלית. דאגתם שרבים מאזרחי ירושלים המגיעים לגיל 18 לא ישרתו שירות צבאי או לאומי. במקום לשאול אותם: למה שלא תעשו את מה שכתוב בספר במדבר – שאגב, נתחיל לקרוא אותו השבת – מה תעשו כשתגיעו לפרק ל"ב, שבו כתוב: "האחיכם יבֹאו למלחמה ואתם תשבו פה"? אולי את זה תתחילו ללמד את ילדי ירושלים, את כל ילדי ירושלים – חלילה אני לא רוצה להטיל דופי במי שכן. ואני מציע לכם, חבריי לכנסת שיושבים היום בממשלה, במקום ימים, במקום שרים, במקום מילים, תציגו כאן יעדים – תציגו כאן יעדים, תציגו כאן תוכניות. אני הייתי מצפה מהשר לענייני ירושלים שיבוא לפה ויגיד: אלה הבעיות בירושלים. אלה היעדים שאני מציב לקדנציה הזאת. אני אבוא לפה בשנה הבאה לדבר ונראה איך עמדנו ביעדים האלה – איך הבאנו לזה שיש רוב יהודי מוצק יותר בירושלים; איך הבאנו לזה שירושלים היא כבר לא בדירוג האחרון כמעט בכל נתון סטטיסטי שאותו בודקים; מה אנחנו עושים כדי שזה יהיה; איך נסייע לחינוך בירושלים, לאוכלוסייה של ירושלים, לזוגות הצעירים של ירושלים; איך אנחנו באמת נצליח להגשים את החזון שעליו כולם מדברים פה. ולסיום אני רוצה לחזור, בנימה אופטימית, לדברים שאמר השר ביטון. למרות הכול ועם כל הקשיים ועם כל הטענות, צריך לזכור תמיד את נבואת הנביא זכריה, שזכה לראות לא רק את השיבה לציון אלא ממש את חזונו. כשאתה קורא את זה אתה אומר: חבר'ה, אנחנו חיים עכשיו בראשית צמיחת גאולתנו: "עד ישבו זקנים וזקנות ברחבות ירושלם ואיש משענתו בידו מרב ימים. ורחבות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחבתיה". עכשיו, כשגם משחררים קצת את הסגר של הקורונה, מי שיסתובב קצת ויראה את גני השעשועים ואת הפארקים יוכל לעצום את העיניים קצת ולהגיד: ואללה, עם כל הקשיים, טוב פה. תודה, אדוני היושב-ראש. << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> אשרינו. תודה רבה. חברות וחברי הכנסת, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים ביום שני, ב' בסיוון התש"ף, 25 במאי 2020, בשעה 16:00. ישיבה זו נעולה. << סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 12:43. << סיום >>