דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוברת כ"ה
ישיבה ע"ה
הישיבה השבעים-וחמש של הכנסת העשרים-ושלוש
יום שלישי, י"ט באלול התש"ף (8 בספטמבר 2020)
ירושלים, הכנסת, שעה 16:00
תוכן העניינים
נאומים בני דקה 3
יוראי להב הרצנו (יש עתיד-תל"ם): 3
ווליד טאהא (הרשימה המשותפת): 3
אליהו ברוכי (יהדות התורה): 4
סמי אבו שחאדה (הרשימה המשותפת): 4
מיכל וונש (כחול לבן): 5
משה אבוטבול (ש"ס): 6
בועז טופורובסקי (יש עתיד-תל"ם): 7
אריאל קלנר (הליכוד): 8
ישראל אייכלר (יהדות התורה): 8
אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): 11
חמד עמאר (ישראל ביתנו): 12
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): 12
נאומי בכורה של חברי הכנסת 13
יוסף טייב (ש"ס): 13
שר הפנים אריה מכלוף דרעי: 17
עמית הלוי (הליכוד): 19
השר לביטחון הפנים אמיר אוחנה: 23
<< נושא >> נאומים בני דקה << נושא >>
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
חברות וחברי הכנסת, היום יום שלישי, י"ט באלול התש"ף, 8 בספטמבר 2020. אני פותח את הישיבה.
בראשית סדר-היום – נאומים בני דקה. ראשונת הדוברים, חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן – איננה; חברת הכנסת אימאן ח'טיב יאסין – איננה. חבר הכנסת יוראי להב הרצנו, בבקשה.
<< דובר >> יוראי להב הרצנו (יש עתיד-תל"ם): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, 3,400 נדבקים חדשים בישראל אתמול מהקורונה, וראש הממשלה נתניהו – איך לא? עוסק רק בעצמו. מאתמול בערב נתניהו הספיק לצייץ לא פחות משמונה פעמים לגבי דבר אחד ודבר אחד בלבד: הפרשייה הפלילית שעוסקת רק בו.
ואני שואל את נתניהו: במה לעזאזל אתה מתעסק? יש כאן קורונה שמכריעה את המשק הישראלי, שמורידה את כולנו על הברכיים, ואתה מתעסק בעצמך. במה אתה מתעסק? אני מבקש ממך: קרסת, נכשלת. נתניהו, עליך ללכת הביתה ולתת לאנשים אחרים לנהל את המשבר הזה. תודה רבה.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
תודה. חבר הכנסת יבגני סובה – איננו. חבר הכנסת ווליד טאהא, בבקשה.
<< דובר >> ווליד טאהא (הרשימה המשותפת): << דובר >>
כבוד היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, לפני שלוש שנים נורה ונרצח האזרח, המורה, יעקוב אבו אלקיעאן ביישוב אום אל-חיראן. מהרגע הראשון היה ברור לנו בחברה ערבית, נציגי החברה הערבית, האזרחים הערבים, שהמורה יעקוב אבו אלקיעאן נרצח בדם קר על לא עוול בכפו. מאז עברו שלוש שנים. האיש הואשם שהוא בן מוות כי הוא התכוון לדרוס שוטרים.
עכשיו, אחרי החשיפות של אתמול, כאשר התבררו כל ניסיונות הטיוח שנעשו כדי להסתיר את הפשע, אנחנו כנציגי החברה הערבית דורשים לחשוף את כל החקירות שנעשו לגבי הירצחם של תושבים ערבים אחרים שאנחנו יודעים שנרצחו בדם קר, כמו מוחמד טאהא, איאד אלחלאק, מוסטפא יונס וכל אלה שנרצחו על ידי השוטרים. מקרים כאלה חזרו על עצמם פעמים רבות, ואנחנו יודעים שהם מתו, שהם נרצחו בדם קר כשהם חפים מפשע. תודה רבה.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
תודה. חבר הכנסת עופר כסיף – איננו. חבר הכנסת אליהו ברוכי, בבקשה.
<< דובר >> אליהו ברוכי (יהדות התורה): << דובר >>
כבוד היושב-ראש, בזכות התורה ולומדיה. רבקה שפיגלמן, תושבת מודיעין עילית, היא אימא לתשעה ילדים, ארבעה מתוכם תלמידי ישיבות. משני בניה הגדולים היא נפרדה כבר בערב ראש חודש אלול. הבן הגדול בן ה-18 לומד מסכת בבא מציעא בישיבת דעת אהרן בירושלים. הבן השני בן ה-16 התחיל שנה ראשונה בישיבת תפרח, ושם הוא לומד מסכת בבא בתרא. שניהם ישובו הביתה לראשונה רק לאחר יום הכיפורים. בנוסף, שני בניה בני ה-15 וה-13 לומדים מסכת קידושין בישיבה לצעירים אוהל יוסף במודיעין עילית. מפאת גילם הם חוזרים הביתה מדי יום, ולשם שינוי, לארוחת צוהריים גם באמצע היום הם חוזרים הביתה, כדי להימנע מלאכול בישיבה ובכך לצמצם את הסכנה להדבקה.
כמו רבקה יש עוד אלפי אימהות שבזכותן ובזכות התורה ולומדיה יינצל העולם. תודה רבה.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
תודה. חבר הכנסת אחמד טיבי – איננו; חבר הכנסת אנטאנס שחאדה – איננו; חברת הכנסת טלי פלוסקוב – איננה; חבר הכנסת מתן כהנא – איננו. חבר הכנסת סמי אבו שחאדה, בבקשה.
<< דובר >> סמי אבו שחאדה (הרשימה המשותפת): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, היום מאלכ, בת שנתיים, הלכה עם אימא שלה לשחק בפארק המשפחה בכרמיאל. פנה אליהם פקח של עיריית כרמיאל, ביקש מהם תעודת זהות וגירש אותן – גירש אותם בגלל שיש לו ההנחיה שלתושבים מחוץ לכרמיאל אסור להיכנס לפארק, אסור להיכנס לפארק עם המשפחה ולשחק. בדקנו את העניין. אמרנו: יכול להיות שזו הייתה החלטה של הפקח או מישהו אחר. ואז התברר מלשכתו של ראש עיריית כרמיאל שיש הנחיה כזאת ושלאנשים מחוץ לכרמיאל – מנחף, ממג'ד אל-כרום, מכל האזור שם – אסור להיכנס לפארק. יש הנחיה כזאת, שהיא הנחיה שמנוגדת לחוק, מנוגדת לפסיקה, מנוגדת לשכל הישר.
עם מה היא כן הולכת? היא הולכת מצוין עם עוד מגפה שקיימת בחברה הישראלית, לצערנו, בצורה הרבה יותר גדולה, שזאת מגפת הגזענות. כבר דיברנו כמה פעמים בעניין כישלון הממשלה – – –
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
רק משפט אחרון, כי – – –
<< דובר_המשך >> סמי אבו שחאדה (הרשימה המשותפת): << דובר_המשך >>
דיברנו המון בעניין כישלון הממשלה בניהול משבר מגפת הקורונה. לצערנו, גם לפני וגם אחרי מגפת הקורונה, בדרך שבה מתנהלים הדברים במדינת ישראל, במגפת הגזענות צריכים להיאבק בצורה הרבה יותר גדולה והרבה יותר מסודרת. אם תצא מפה גם קריאה היום של היושב-ראש, אנחנו נשמח מאוד שתהיה גם קריאה ברורה מהמנהיגות, מהממשלה, כנגד הגזענות וכנגד ההתנהלות הזאת בכרמיאל. תודה לך.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
תודה. חבר הכנסת איימן עודה – איננו; חברת הכנסת סונדוס סאלח – איננה. חברת הכנסת מיכל וונש, בבקשה.
<< דובר >> מיכל וונש (כחול לבן): << דובר >>
תודה, אדוני היושב-ראש. כנסת נכבדה, זוהי הפעם השלישית שאני עומדת במליאה ומציינת שש שנים, 2,190 ימים, שבהן מוחזק אחד מאזרחי מדינת ישראל בידי חמאס, בהפרה בוטה של הדין הבין-לאומי. אתמול לפני שש שנים חצה אברה מנגיסטו, אזרח ישראלי הסובל מהפרעות נפשיות, את הגדר לעזה ונלקח בשבי החמאס. מאז היעלמותו אין ולו פיסת מידע אחת לגבי מצבו הבריאותי והנפשי, תוך הפרה ברורה של החלטה 2474 של מועצת הביטחון של האו"ם.
אברה, הדר, אורון והישאם מייצגים את כל קשת החברה הישראלית. הערבות ההדדית המחייבת אותנו תמיד ברורה ביתר שאת בעת הזאת, במאבק נגד הקורונה, שאינה מבדילה בינינו. אך מה שנדרש כאן הוא גם הבנה והכרה של הדדיות מסוג אחר – הדדיות שמחויבת על פי הדין הבין-לאומי, המחייבת לשים סוף למוסר הכפול שמאפשר לחמאס לדרוש מהקהילה הבין-לאומית סיוע הומניטרי בדמות מכונות הנשמה בעוד הוא רומס את חוקיה. הגיעה העת להבהיר שעל מנת לקבל סיוע הומניטרי, על ארגון הטרור השולט בעזה למלא את חובתו ההומניטרית ולהשיב את הבנים.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
משפט אחרון, בבקשה.
<< דובר_המשך >> מיכל וונש (כחול לבן): << דובר_המשך >>
כן. דווקא בצל הזדמנות הקורונה המסר חייב להיות ברור: הומניטרי תמורת הומניטרי. תודה.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
תודה. חבר הכנסת אלי אבידר – איננו. חבר הכנסת משה אבוטבול, בבקשה.
<< דובר >> משה אבוטבול (ש"ס): << דובר >>
כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, לפני כמה ימים קראתי בתקשורת שלבית מפעל הפיס הגיע הזוכה השני בדאבל לוטו על סך מיליון וחצי שקלים. נפעמתי מאוד מדבריו של הזוכה. הוא מדגיש ומספר שלדעתו הוא זכה בפרס בגלל שכל חייו הוא נותן צדקה בסתר, ושנושא הצדקה מלווה אותו כל ימיו, עוד מסבו, שאמר לו: תמיד תפתח את היד למי שצריך.
אנו בימים אלו של אלול, ולקראת ראש השנה חז"ל אמרו ששלושה דברים מעבירים את רוע הגזרה: תשובה ותפילה וצדקה. בימים אלו אני רוצה לברך ולחזק מכל הלב את ארגון החסד עזר מציון ואת העומד בראשו, הרב חנניה צ'ולק, שייסד את הארגון – שאין תחום שהוא לא עוסק בו – כמו גם את הגב' ד"ר ברכה זיסר, אשתו של איש החסד מוטי זיסר, עליו השלום, שהקימה את בנק מוח העצם והצילה מאות חיי אדם. בשבוע זה הארגון עורך מגבית כדי להציל עוד ועוד חיי אדם, לכן אני פונה מכאן לכולם לסייע לארגון ולהירתם ובכך להירתם למען החברה בישראל, כי עזר מציון זה בעצם עזר לעם היושב בציון. תודה רבה.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
תודה. חבר הכנסת בועז טופורובסקי, בבקשה.
<< קריאה >> בועז טופורובסקי (יש עתיד-תל"ם): << קריאה >>
היום אני צריך לקצר?
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
לצערנו. אנחנו רוצים שזה תמיד יהיה קצר, אבל צריך יהיה להתכנס למסגרת הזמן, כן.
<< דובר >> בועז טופורובסקי (יש עתיד-תל"ם): << דובר >>
אני אנסה.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
בבקשה.
<< דובר_המשך >> בועז טופורובסקי (יש עתיד-תל"ם): << דובר_המשך >>
אדוני היושב-ראש – אה, הינה השרה – טוב, אני לא אספיק לקרוא את כל ההרוגים. בשבועיים האחרונים – הרי הייתה פגרה – היו 14 תאונות קטלניות עם 19 הרוגים. אני מנסה קצת לקצר ואני אקריא רק את השבוע האחרון. אני רק אזכיר שביום שני, 31 באוגוסט, היו חמישה הרוגים בתאונה אחת. ב-1 בספטמבר היו שישה הרוגים – הולך רגל בן 47 נהרג בכביש 60, גבר בן 85 נפגע בתאונה בין שני כלי רכב – – –
<< קריאה >> אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): << קריאה >>
בועז, המשפחה הזאת היא משפחה מעזון, כפר פלסטיני – – –
<< דובר_המשך >> בועז טופורובסקי (יש עתיד-תל"ם): << דובר_המשך >>
נכון, חמישה פלסטינים, אבל אני לא אספיק לסיים את כולם, בגלל זה אני לא מקריא את הפרטים של רוב התאונות.
באותו יום נפגע גם גבר בן 58 מעפולה. הוא נפטר יומיים לאחר מכן. רוכב אופניים חשמליים נפגע בדרך בר לב בשכונת התקווה בתל אביב. היום הזה לא נגמר: בחור בן 22 נסע ברחוב אפיקים בבאר שבע, סטה כדי לעקוף רכב, ירד לשטח הפרדה, התנגש בבטונדה, התהפך והרכב מחץ אותו. באותו יום נהרג הולך רגל בן 23 בכביש 70 ליד טמרה שבגליל. הוא נהרג בפגיעה ממישהו שאין לו רישיון – נהג רכב ללא רישיון פגע בו. הולך רגל בן 81 נהרג ב-3 בספטמבר. ב-5 בספטמבר נהרגה נהגת רכב בת 33 מחולון. ב-6 בספטמבר נהרגה אישה בת 41 ליד צומת קלחים שבצפון-מערב הנגב. ביום ראשון נהרג גם גבר בן 37 בכביש 222, ליד קיבוץ צאלים. המון הרוגים. השתדלתי לעמוד בזמן. תודה.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
תודה. חברת הכנסת יוליה מלינובסקי – איננה; חבר הכנסת יוסף ג'בארין – איננו; חבר הכנסת יצחק פינדרוס – איננו. חבר הכנסת אריאל קלנר, בבקשה.
<< דובר >> אריאל קלנר (הליכוד): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, אתמול נפל דבר בישראל. הכתבה של עמית סגל היא לא פחות מווטרגייט של מערכת המשפט והאכיפה בישראל. בשנים האחרונות שתי עמדות התנגשו חזיתית. האם המערכת עושה שימוש בכוחה העצום כדי לקדם מטרות פוליטיות או שהכול קונספירציה אחת גדולה, כדברי המגינים על מערכות האכיפה? אתמול זה נגמר. מי שקרא את מייל ה"די לחכימא" של שי ניצן – מייל שבו האמת מטויחת לטובת מטרת-העל: הפללת ראש ממשלה נבחר בישראל והפיכה שלטונית – מי שקרא את המייל הזה כבר לא יוכל להיות בדילמה. לא מקצועי ולא נטול פניות – שחיתות.
יש לי עכשיו שאלה: נניח שמחר בבוקר בכיר בפרקליטות מבקש הסכם של עד מדינה כי הוא רוצה לחשוף עכשיו פרשיית ענק – לאן הוא פונה? מול מי הוא חותם? אין למי לפנות. זו הנקודה. וכשאין מי שיכול לחקור אותך או להגיש כתב אישום נגדך, אין לך שום מעצורים. ומי שמטייח זאת בנימוק שהמערכת תבדוק את עצמה אינו מגן על הדמוקרטיה – הוא מגן על שחיתות ונלחם באמת. תודה רבה.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
תודה. חבר הכנסת ישראל אייכלר, בבקשה.
<< דובר >> ישראל אייכלר (יהדות התורה): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, הלילה ייקחו את זכויות הפרט והאדם של מאות אלפי אזרחים על לא עוול בכפם בסגר שהולך להיות בהרבה שכונות, רובן ככולן ערביות וחרדיות. כבר הוכח בסגרים הקודמים – וזעקנו – כי סגר אינו תרופה לקורונה ואינו מונע הידבקות. להפך. הרשה לי, אדוני היושב-ראש, לצטט פרופסור חשוב מאוד שאמר בטלוויזיה רק לפני חודש: לסגור את אלעד או מודיעין עילית או בני ברק זה לא אפקטיבי. הם יידבקו מבפנים וזה לא עוזר לי כלום. אני רוצה שהם ינהלו את עצמם מבפנים. אני לא רואה בסגר פתרון קסם. עשו את זה בעוד הרבה מקומות – עשו את זה בבית שמש, עשו את זה בערים החרדיות. זה לא עזר. הינה, הכול חזר בחזרה.
מי הפרופסור שאמר את זה, אדוני היושב-ראש? פרופ' רוני גמזו, בטלוויזיה. לא עבר חודש, והינה זעם תקשורתי צועק נגד הנציגות החרדית שהצליחה להבריח את האזרחים מגדרות המחסומים שהוצבו סביב השכונות החרדיות למשך חצי יממה. אני רוצה לשאול שאלה – לא, לא אשאל שאלה; אצטט את פרופ' אלחיאני, שאמר אתמול בוועדת הקורונה בכנסת שהסגר הורג יותר מהקורונה. תזכרו: הסגר הורג יותר מהקורונה, אמר פרופ' אלחיאני.
<< קריאה >> אלי אבידר (ישראל ביתנו): << קריאה >>
למה הצבעתם בעד?
<< דובר_המשך >> ישראל אייכלר (יהדות התורה): << דובר_המשך >>
אל תענה לי.
<< קריאה >> אלי אבידר (ישראל ביתנו): << קריאה >>
למה הצבעתם בעד? למה אתם מצביעים בעד ואחרי זה באים בטענות אלינו?
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
חבר הכנסת מיכאל מלכיאלי – איננו; חבר הכנסת מנסור עבאס – איננו. חבר הכנסת אוסאמה סעדי, בבקשה.
<< קריאה >> אלי אבידר (ישראל ביתנו): << קריאה >>
למי אתם באים בטענות, אלינו?
<< קריאה >> ישראל אייכלר (יהדות התורה): << קריאה >>
למי שעושה סגר.
<< קריאה >> אלי אבידר (ישראל ביתנו): << קריאה >>
זה אתם.
<< קריאה >> ישראל אייכלר (יהדות התורה): << קריאה >>
לא.
<< קריאה >> אלי אבידר (ישראל ביתנו): << קריאה >>
אתם עושים את זה. אתם מצביעים איתו.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
תודה רבה.
<< קריאה >> ישראל אייכלר (יהדות התורה): << קריאה >>
לא, אתה. הבית שלך קרא לאזרחים למרד בגלל שליצמן ודרעי הצביעו לא לגזרה.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
תודה רבה. חבר הכנסת, תודה רבה. חבר הכנסת אייכלר, תודה.
<< קריאה >> אלי אבידר (ישראל ביתנו): << קריאה >>
אתם אשמים, אף אחד לא אשם. אנחנו אומרים לכם את זה כבר ארבעה חודשים. אתם נותנים לו יד.
<< קריאה >> יוראי להב הרצנו (יש עתיד-תל"ם): << קריאה >>
רגע, הם הממשלה?
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
טוב, תודה רבה, הבנו. חבר הכנסת סעדי, בבקשה.
<< קריאה >> אלי אבידר (ישראל ביתנו): << קריאה >>
לא נראה לי שהבינו, אדוני. ארבעה חודשים.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
האמן לי, כשצועקים באמת לא מבינים. חבר הכנסת סעדי, בבקשה.
<< קריאה >> קריאה: << קריאה >>
עוד מעט יש הצבעה.
<< קריאה >> אלי אבידר (ישראל ביתנו): << קריאה >>
יש גם הצבעה עוד מעט בוועדה.
<< דובר >> אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): << דובר >>
בוועדת החוקה.
אדוני היושב-ראש, כבוד השרה, חבריי חברי הכנסת, ב-18 בינואר 2017 נרצח השהיד יעקוב אבו אלקיעאן באום אל-חיראן. אני הייתי שם, גם חברי אחמד טיבי היה שם ועוד חברים. גם חברנו איימן עודה היה שם. אנחנו ספגנו מכות משוטרים, ונאלצתי להתאשפז בבית חולים סורוקה בבאר שבע. כל הכתבות, כל העולם, השרים, השר לביטחון פנים – היום שגריר באו"ם, בארצות הברית: מחבל מחבל מחבל, פיגוע, מחבל. כל הזמן אמרנו – והיינו צריכים ללכת לבג"ץ, המשפחה שלו הייתה צריכה ללכת לבג"ץ על מנת לקבל את הגופה ולהביא אותה לקבורה.
היום אנחנו יודעים שכל מה שאמרתם שכל מה שאמרתם – הממשלה, השרים, המשטרה, המפכ"ל, השר לביטחון הפנים – הכול שקר וכזב. לכן כולכם צריכים להתנצל לפני יעקוב אבו אלקיעאן, לפני אשתו, לפני כל המשפחה שלו, ולכן אנחנו דורשים הקמת ועדת חקירה לרצח יעקוב אבו אלקיעאן ולהעמיד את כל האחראים לפרשה הזאת, על הטיוח ועל תרבות השקר – להעמיד אותם לדין ושיקבלו את העונש שלהם.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
תודה. חבר הכנסת אלכס קושניר – איננו; חבר הכנסת אליהו חסיד – איננו; חברת הכנסת תהלה פרידמן – איננה; חברת הכנסת אורלי פרומן – איננה. חבר הכנסת חמד עמאר, בבקשה.
<< דובר >> חמד עמאר (ישראל ביתנו): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, היום שלחתי מכתב לשר הפנים ודרשתי ממנו לגרוע את השטח החקלאי בהר מירון, זבוד, מה שנקרא זבוד, ששייך לתושבי בית ג'ן. כידוע לכם, היישוב בית ג'ן נמצא בתוך שמורת הטבע הר מירון, ויש לו 12,000 דונם שהם 12,000 דונם חקלאיים, שעכשיו החקלאים מעבדים אותם ועיבדו אותם כבר מאות שנים. בתוך השטח הזה יש 150,000 דונם, שטח שנקרא שמורת הטבע הר מירון, אבל השטח הזה של 12,000 דונם הוא שטח פרטי. לכן השר חייב לגרוע את השטח הזה, להחזיר אותו לתחום השיפוט של היישוב בית ג'ן, ושהחקלאים שזה השטח שלהם, שזה פרטי בטאבו, יקבלו אותו בחזרה. תודה רבה.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
תודה רבה. חבר הכנסת אחמד טיב, בבקשה.
<< דובר >> אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): << דובר >>
ב-2017, כאשר היינו באום אל-חיראן, אחרי שנודע לנו שהשהיד יעקוב אבו אלקיעאן נורה ונהרג – הוא נהרג לא פעם אחת, לא פעמיים אלא שלוש: פעם הוא נהרג על ידי ירי שוטרים, פעם הוא נהרג על ידי צוות רפואי, כולל רופאה, שהיו במקום – הוא דימם ולא נתנו לו טיפול רפואי, זאת הייתה סיבת המוות – ופעם שלישית על ידי מסע הכפשה והסתה; מחבל, איש דאעש. פיגוע אכזרי, קרא לזה ראש הממשלה. מחבל, קרא לזה המפכ"ל דאז, דאעש, גם השר ארדן. מתברר, כפי שאנחנו חשבנו, שיש טיוח, שהיה צריך לחקור. כולם ידעו את האמת – בדיוק את מה שאנחנו אמרנו. ואז השר ארדן אמר לגבי השוטר שנהרג: הדם הזה על ידי חברי הכנסת הערבים. אמר ולא מצמץ.
אז מי צריך להתנצל? ראש הממשלה צריך להתנצל. אני שיגרתי היום פנייה לראש הממשלה – לאחרונה הוא משגר מכתבים לחברי הכנסת – שיגרתי לו פנייה שיתנצל בפני בני המשפחה על ההסתה שהוא יזם יחד עם שרי ממשלתו ובכירים הן במשטרה והן בפרקליטות. האם הוא יעשה היום מסיבת עיתונאים ב-20:00, כמו שהוא יודע לעשות, ויתנצל? האם מישהו יסכים לדרישה של הרשימה המשותפת? אני, כיו"ר הסיעה, אומר לכם: הדרישה של הרשימה המשותפת – –
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
חבר הכנסת טיבי, אנחנו כבר בשתי דקות.
<< דובר_המשך >> אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): << דובר_המשך >>
– – היא להקים ועדת חקירה לגבי הפרשה המזוויעה הזאת של רצח יעקוב אבו אלקיעאן, רחמאת אללה עליהי.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
תודה רבה.
חברות וחברי הכנסת, עד כאן נאומים בני דקה.
<< נושא >> נאומי בכורה של חברי הכנסת << נושא >>
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
ומכאן אנחנו עוברים בהתרגשות לנאומי בכורה. הראשון שבהם – נאום הבכורה של חבר הכנסת יוסף טייב. בכבוד. בבקשה.
<< דובר >> יוסף טייב (ש"ס): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, חבריי חברי הכנסת, אני עומד פה לפניכם, יוסף בן שמעון וחנה רות למשפחת טייב, בן למהגרים מתוניס, בן לעולים מצרפת ועולה בעצמי. ברגעים אלו אני חש יותר מכל דבר אחר את משקל החובה ואת הזכות – את החובה להיות שליח נאמן, ישר, הגון, לא לאכזב את אלה שבחרו בי וגם לא אף אדם אחר, ואת הזכות להודות על האמון והתפקיד להשמיע את הקול של אלה שעד עתה לא נשמע קולם.
נולדתי בפריז, בן לאב שעמל קשה כדי להיות ראוי לאזרחות הצרפתית. מו"ר אבי, שמעון טייב, הגיע בילדותו מתוניס. האזרחות הצרפתית לא הייתה בעבורו מובנת מאליה. הוא ידע שצריך לזכות בה. הוא היה אסיר תודה למדיניות הצרפתית שאפשרה לו להשתקע בצרפת כאזרח מן המניין. כמהגר שהתקבל בזרועות פתוחות אבי חי את החלום, אבל זה לא היה החלום שלו, זה היה החלום הצרפתי. אבי שירת בצנחנים בצרפת ובלילות חלם על ארץ ישראל. כשסיים את שירותו הצבאי שם החליט לעלות לישראל והתחיל שוב הכול מהתחלה – שירות צבאי שני, והפעם בחיל השריון. הוא לא השתקע בישראל; עדיין לא, עוד לא הגיע הזמן. הוא חזר לצרפת והמשיך לחלום על ארץ ישראל, הפעם יחד עם אימי, ילידת צרפת.
נוף ילדותי איננו צרפת אלא העיר אשדוד, שבה בילינו את חופשות הקיץ בכל שנה. באנו לבקר בישראל בכל הזדמנות אפשרית. חיינו מחופשה לחופשה, סופרים את הימים לפעם הבאה. כילד נחרתו בזיכרוני היטב המקומות הקדושים – הכותל המערבי וקברי האבות הקדושים. השטרות הצהובים עם התמונה של גולדה מאיר – עד כמה הם היו נראים לי אז מוזרים, שונים לחלוטין מהשטרות הצרפתיים המוכרים לי.
אני זוכר את השיחות המהוססות – בכל פעם מחדש אבא ואימא מדברים, מתלחשים: אולי הפעם נישאר, אולי כבר הגיע הזמן. אני זוכר את האכזבה בסוף כל חופשה כשחזרנו לצרפת, כמעט תחושה של כישלון – שוב לא נשארנו בארץ הקודש. לא אוכל לשכוח את היום שבו הוריי הודיעו לנו, לי ולאחיי ולאחיותיי: זה עכשיו או לעולם לא. אין יותר סיבה להמתין. לא נהיה בשלים יותר או מוכנים יותר. צריך לחתוך ולהשתקע בארץ אבותינו.
לא אשכח את המקום שבו עמדתי בדירה קטנה ששכרנו בעיר בני ברק לחופשת הפסח. הייתי אז ילד בן 15, ובאותו רגע הבנתי את מלוא משמעותה של ההגירה. שמטו מתחת רגליי את החיים שהכרתי. רציתי כמובן לעלות לארץ ישראל, אבל רק אז נחתה עליי ההבנה המפחידה של המחירים, האימה מול ההתמודדות הפרטית שלי שממתינה לי. צריך להיפרד מכל החברים, להתחיל הכול במקום חדש, בשפה שאני לא שולט בה, בתרבות שיש לה כללים משלה. אני זוכר את האופוריה ואת חוסר האונים שלובים זה בזה.
חזרנו לצרפת להתארגן, ואז עשינו עלייה. אבל אני לא הסתדרתי – לא הבנתי את השפה, לא מצאתי חברים. שבתי נבוך, לבדי, לצרפת לשנת לימודים נוספת, מתגורר אצל סבא וסבתא, נקרע בין אהבתי לחברים וגעגועיי למשפחה. אבל גם אחרי שרכשתי קצת יותר עברית ושבתי שוב הנה, לארץ הקודש, עליתי שוב, בפעם השנייה – כמו אבי, שעשה פעמיים צבא; כנראה מעשה אבות, סימן לבנים – גם אז לא ממש הסתדרתי. לא הבנתי מה קורה סביבי. גם כשהגעתי לישיבה וגם לאחר מכן, כשהתגייסתי לצה"ל, נתתי אמון במערכת, הלכתי לאן שהורו לי – ילד טוב פריז.
רק שנים אחר כך, אחרי פגישות עם אלפי עולים, הבנתי שכולם חווים חוויה דומה. התשוקה לתת אמון באחים שאליהם סוף-סוף התחברו, הבלבול וחוסר ההבנה – או שמא יש לומר חוסר האונים – שלובים יחד. יש פער עצום בין התרבות הצרפתית לתרבות הישראלית. בצרפתית נהוג לומר: (אומר בצרפתית ומתרגם:) העץ לעיתים קרובות מסתיר את היער. הצרפתים בוחרים להתעלם מהעץ, לא לתת לו להסתיר, ולראות את היער. המילה האהובה כל כך בישראל, נאיביות – Naiveté, בצרפתית – היא צרפתית במקורה, אבל בצרפת היא לא מסמלת חוסר הבנה או תמימות אלא בחירה מודעת לתת אמון ולהאמין בטוב; לא לחפש בכל דבר כוונות נסתרות אלא לבחור בתמימות בכוונת תחילה.
החוויה העצמית שלי כילד מהגר נשאה בכנפיה שליחות בעבורי: לתווך עבור אחרים את הפער הזה; לתרגם להם במובן העמוק את השפה האחרת, הקרובה לליבם אך לצערי זרה אצלם. אחרי עשר שנים של חניכה, הפנמתי מעט יותר את הציניות הישראלית. יכולתי להבחין כבר מתי מתכוונים למה שאומרים ומתי זה לא באמת.
טסתי לשליחות בעיר טולוז עם אשתי היקרה ושלושת ילדיי הקטנים. הגעתי עם הכשרה לרבנות, הדרכתי ולימדתי יהדות וישראליות. עשרות מהמשפחות שליוויתי שם בשנים ההן מתגוררות כיום כאן, בישראל. עזבתי שם שנים לפני הפיגוע הקשה בעיר טולוז. מי שהחליף אותי שם היה הרב יונתן סנדלר, זיכרונו לברכה, שנרצח בפיגוע יחד עם שני ילדיו, אריה וגבריאל, זיכרונם לברכה, ועימם הילדה מרים מונסונגו, זיכרונה לברכה, השם ייקום דמם, בת הזקונים של ידידיי הרב יעקב ויפה מונסונגו. "וניקיתי דמם לא ניקיתי וה' שֹׁכן בציון".
ואז עליתי בפעם השלישית. כשהגעתי הנה שוב המשכתי באותה עשייה. ידעתי שאעשה הכול כדי שאף נער או נערה צרפתים לא יעברו את החוויה שאני עברתי. בעשר השנים האחרונות עסקתי רק בזה. לא היה מענה חינוכי מותאם לנוער ולילדים מהגרים – כמוני בגיל 15. העשייה שלי במסגרת עמותת שלבים, הזרוע המבצעת של קרן וולפסון, צמחה למענה חינוכי הוליסטי למשפחות העולות מצרפת.
מכול עלייה שלי למדתי משהו, הראשונה – כילד שאינו דובר עברית; השנייה – כנער שיודע מעט יותר, מנסה להשתלב, לומד, מתגייס, מבין את השפה אבל לא באמת; השלישית – כאב למשפחה שכבר דובר היטב את שתי השפות ומבין את הפערים ואת הקשיים. חשתי על בשרי את ההתמודדויות. נוכחתי לראות את האתגרים. פגשתי אנשי מקצוע צרפתים רבים שאינם מורשים לעסוק כאן במקצועם משום שהתעודות והתארים שלהם אינם מוכרים. זה בולט במיוחד בתחום הרפואי, תחום שבו אנו משוועים לידיים מקצועיות נוספות, ובפרט בעת הזאת. למדתי לעומק את הביורוקרטיה המוגזמת ואת הצורך בפתרונות מותאמים בדיור, בתעסוקה, בחינוך, בחיי קהילה.
יהדות צרפת תרמה רבות לעם היהודי. רבים אינם יודעים, אבל קהילת יהודי צרפת מוזכרת כבר בתנ"ך, בספר עמוס – בספר עובדיה, סליחה: "וגלֻת החל הזה לבני ישראל אשר כנענים עד צרפת וגלֻת ירושלם אשר בספרד יִרשו את ערי הנגב". מאוחר יותר היינו הראשונים לעלות מצרפת לארץ הקודש בעליית בעלי התוספות לפני כ-800 שנה.
גם כיום, חברים, יש פוטנציאל עצום לעלייה מצרפת ולתרומה הייחודית שלה לפסיפס הישראלי, לא רק מול עודף הציניות אלא גם בדרכים רבות אחרות. עולי צרפת מביאים איתם ערכים שהחברה הישראלית משוועת להם. הם מביאים איתם סוג של אלרגיה מיוחדת במינה – אלרגיה למגירות זהותיות סגורות ומסוגרות האופייניות כל כך במדינה שלנו. הם מביאים איתם מסורת ספרדית השומרת על יהדות אותנטית בת מאות שנים שאותה קיבלו בירושה מדורי-דורות, מסורת שמלמדת אותנו לא רק לחיות לצד האחר אלא לחיות יחד עם האחר, לחפש ולמצוא את המאחד ולא את המפריד.
אנחנו הישראלים התרגלנו כבר לפלא של שיבת ציון. אנחנו עסוקים בוויכוחים חשובים על עמדות וערכים. לפעמים צריך מבט מבחוץ כדי להזכיר שכל הנס הזה לא מובן מאליו וכדי שלא נשכח: הפלא הזה, הנס הזה, מחייב אותנו להמשיך לעבוד יחד. חברים, זו איננה נאיביות אלא בחירה מכוונת לא לתת לעץ להסתיר את היער.
יהודי צרפת ספגו בשנים האחרונות מכות לא פשוטות: רדיפה אנטישמית, לאומנית ופיגועים, ולאחרונה גם אבדות רבות וכבדות של מנהיגי הקהילות במגפת הקורונה. הם צריכים לדעת ולחוש שיש להם כאן בית בארץ ישראל, שיש מענה לכל בעיה ושהם רצויים תמיד בכל עת שבה יבחרו לבוא. יש לכם כאן בית ואחים (חוזר על המשפט בצרפתית.)
חברים, אני חושב שתפקידו של נבחר ציבור הוא להיות קשוב לרחשי הלב של הציבור, לטפל בבקשות, בבעיות ובקשיים ולדאוג לכך שיקבלו מענה ויחס הולם. כחבר כנסת מטעם סיעת ש"ס הקדושה, שפועלת למען התורה והחברה ומחזירה עטרה ליושנה, שאותה ייסד באהבה וחיבה נשיא מועצת חכמי התורה המר"ן הראשון לציון, מורנו ורבנו הרב עובדיה יוסף, זכר צדיק לברכה וזכותו יגן עלינו, שמדרכיו אנו למדים מיהו מנהיג שליבו הרחמן נשבר מלראות עניים וחלשים, והנחה אותנו, נציגיו, לעמוד לימינם ולדאוג למחסורם, לדאוג לעולם התורה בכלל ולרשת החינוך בני יוסף בפרט, שנקראת על שמו, כי כולנו בניו – ביום השבעתי לכנסת עמדתי על קברו וביקשתי שאהיה שליח נאמן ושיעמוד בתפילה עלינו, שלוחיו, שנמשיך ונקיים את צוואתו ומורשתו. בחרדת קודש נכנסתי אל הקודש פנימה, אל הכהן הגדול מאחיו, פה קדוש, נשיא מועצת חכמי התורה, מר"ן ראש הישיבה, החכם שלום הכהן שליט"א, לברכת הצלחה, לעצה ותושייה. הוא בירכני בברכת כהן "וישם לך שלום" והורה לי לפעול למען יהודי התפוצות בארץ ובעולם ולדאוג למחסורם. כאן המקום להודות למרנן ורבנן מועצת חכמי התורה על האמון שנתנו בי להיות שלוחם ולרבני ומנהיגי יהדות צרפת כדי לשרת מכוחם את המוני בית ישראל כאן מהבית הזה.
מאחורי התנועה הגדולה הזאת עומד אדם גדול, מקים אוהלה של תורה בארץ ובגולה, מחולל המהפכה, שהחזיר עטרה ליושנה, שר הפנים הפריפריה, הנגב והגליל, יושב-ראש התנועה, שר הפנים הרב אריה דרעי, איש אשר רוח בו, איש מעש וחזון, שנתן בי את אמונו וביקש ממני לכהן כחבר הכנסת ולהיות נציג הצרפתים והעולים. הוא האיש שבכישרונותיו הברוכים עומד ומנחה אותנו איך להיות שליחים של הציבור באמת, ולו יאה להיות סמל ודוגמה חיה לעשייה ברוכה. הוא יורד לשטח ומסייר בכל מקום כדי לראות מקרוב את הצרכים ואת האתגרים ולדאוג לכלל אזרחי מדינת ישראל, והכול בישרות, באהבה, בענווה ובשמחה. רבי אריה, בשבילי אתה מודל לחיקוי איך צריך להיראות שליח ציבור אמיתי. אני רוצה להודות לך בשמי ובשם אלפי העולים ובני משפחותיהם, שאני כאן להם לפה, על כל עזרתך ותמיכתך לציבור העולים ועל דאגתך האישית לא רק לעלייתם לארץ אלא גם לקליטתם בכבוד. על הכול תודה. Merci.
ברצוני להודות להוריי היקרים – אף על פי שאינם כאן, כבודם כאן – על החינוך והליווי מיום לידתי ועד היום. על הכול תודה. ואחרונים חביבים – אשתי וילדיי היקרים, שמלווים אותי בשליחותי, עקב בצד אגודל, במסירות, באהבה אין-סופית. כאן המקום להודות להם ולהתנצל לפניהם שמאז כניסתי לתפקיד הפכתי להיות אבא של שבת שלהם. על הכול תודה ענקית, כי שלי ושלכם – שלה הוא.
ובעת הזאת אני מתפלל שאזכה לקדש שם שמיים בתפקידי ולהיות לכם, אזרחי ישראל והעולים, לפה, ושאזכור תמיד שאני שליח ואעשה את שליחותי בנאמנות. תודה רבה.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
תודה רבה לחבר הכנסת יוסף טייב, הנער מפריז, שהוא היום יושב-ראש אגודת הידידות הפרלמנטרית בין ישראל לצרפת.
<< דובר_המשך >> יוסף טייב (ש"ס): << דובר_המשך >>
תודה רבה.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
תודה רבה. חברות וחברי הכנסת, אפשר לברך את חבר הכנסת טייב, ולאחר מכן נזכה כולנו לשמוע דברי ברכה מפי חברנו הוותיק שר הפנים אריה מכלוף דרעי.
<< דובר >> שר הפנים אריה מכלוף דרעי: << דובר >>
מכובדי אדוני היושב-ראש, אם אפשר להוסיף עוד משפט, נעים לראות אותך. אנחנו לצערי לא מתראים הרבה. אתה חסר לנו בשולחן הממשלה, אבל אתה עושה את שליחותך כאן.
חבריי חברי הכנסת, חברות הכנסת, אני אומר לכם שמי שהנהיג את המנהג הזה של נאום בכורה ושיבואו לברך אותו אחר כך – שיבורך. בזכות זה אני מגיע לכנסת, וזה מרגש, אני חייב לומר לכם שזה מרגש. עם כל הדינמיקה ועם החיים הדינמיים ועם הציניות שאנחנו עוברים, לצערי הרב, יש רגעים, בכל זאת – לראות כאן חברי כנסת, אני רואה פה את ידידי אוריאל בוסו, שלא מזמן בירכתי אותו פה, ועכשיו את טייב, וגם את משה אבוטבול ומלכיאלי, כולם חדשים. זה תענוג לראות את הצוות החדש, המוכשר. אתם בטח מתפעלים מהנאומים שלהם, מתפעלים מההופעה שלהם וגם מהעבודה שלהם, אבל אני מכיר אותם מהשטח. אצלי זה המדד הקובע ביותר.
יש הרבה ביקורת על המפלגות – ואני מקבל את זה באופן לגיטימי – שלא מקיימות פריימריז או פחות דמוקרטיות. אני חושב שעם כל הכבוד, צריך להסתכל גם על חצי הכוס המלאה. אני מאחל לכל שיטה של פריימריז, בלי חלילה וחס לפגוע, לבחור חברי כנסת טובים ומתאימים כפי שהצלחנו אנחנו, ברוך השם. אני לא מצטער על זה לרגע. אני חושב שחברי הכנסת שלנו מייצגים קודם כול את כל הרבדים של הציבור שלנו, כל אחד בתחומו, כל אחד בעיסוק שלו, אבל לא רק את זה. המבחן הקובע – נכון, הם לא מחויבים ללכת לשמחות ולבריתות ולחתונות ולענות לאנשים, כיוון שהם לא נבחרים על ידם, אבל המחויבות של השליחות הציבורית – הם יודעים שזה היסוד האמיתי אצלנו. זה כמעט לא קורה, אבל כשאני מקבל על חבר כנסת שלא ענה על פנייה – הפלאפון שלי פתוח, המספר ידוע, אני מקבל מאות הודעות כל יום. כשאני מקבל פנייה שחבר כנסת לא ענה, הם יודעים שגם באמצע הלילה הם יקבלו, ובדרך כלל יש להם תשובה מוצדקת. אין מושג כזה של פנייה שלא נענית. אין מושג כזה של פנייה שלא מטופלת. לא בכול אנחנו מצליחים, אבל להיענות ולעזור זה החובה שלנו. זו לא שררה – זו עבדות, פשוטו כמשמעו. עבדות זה לעשות את לא את רצון המלך או האדון אלא לעשות את רצון האיש הפשוט שזקוק לעזרה שלנו.
אני מאוד שמח שחברנו הרב יוסי טייב, שכמה שהוא צעיר יש לו עבר כל כך מפואר – שירת בצבא, למד בישיבה, מוסמך לרבנות, היה ברבנות מטעם הסוכנות, שליחות בטולוז; עשה הרבה מאוד דברים. הוא לא מנותק. זה לא סתם שהוא מייצג את עולי צרפת בגלל שהדרכון שלו הוא מצרפת, אלא בגלל שבאמת הוא חי את יהדות צרפת כבר הרבה הרבה מאוד שנים, כואב את כאבה ושותף לכל הבעיות שהעלייה הזאת מתמודדת איתן – כל עלייה וההתמודדות שלה. לצערי לא השכלנו לקלוט אותם נכון, לא התאמנו את עצמנו למנטליות ולצרכים שלהם. זה סוג אחר לגמרי ממה שהתרגלנו.
אני שמח גם שתנועת ש"ס הייתה התנועה הראשונה, ואני מקווה שתהיה בזה קנאת סופרים וגם מפלגות אחרות יאמצו את זה ויכניסו יותר חברי כנסת, נציגים, מן העולים הללו. יש שם חבר'ה מאוד מוכשרים. שייכנסו לכאן. אין יותר אותנטי ואין יותר יעיל משבא אדם שהוא בעצמו היה עולה חדש והוא נקלט כאן והוא הצליח והגיע לכנסת, והוא מטפל עכשיו בבעיות שהוא מכיר מקרוב באופן אישי. כבר היום אני יכול למנות – אומנם תקופה קצרה שהרב טייב נמצא, אבל כבר בתקופה הקצרה הזאת, גם ברמה הפרטנית של משפחות שנשברו ורצו לחזור בחזרה לצרפת, בגלל הקליטה – וזה לצערי קורה יותר מדי עם היהדות מצרפת – הוא הצליח לשכנע אותם והוא הפך להיות הכתובת הבלעדית שלהם, וגם התוכניות שהוא הכין. אני שומע שחברנו, שגם הוא הולך לנאום נאום בכורה, עמית, גם הוא שותף איתו ביחד – הם עושים ביחד תוכנית יפה מאוד כדי לקלוט, עם תקציב.
<< קריאה >> עמית הלוי (הליכוד): << קריאה >>
גם היושב-ראש.
<< דובר_המשך >> שר הפנים אריה מכלוף דרעי: << דובר_המשך >>
גם היושב-ראש. תדעו לכם שזאת מצווה אדירה. אם אנחנו נצליח לקלוט את אלה שרוצים מאוד מאוד לבוא, זה יהיה מודל להרבה מאוד. יש שם מאות אלפים שרוצים לבוא, רק הם חוששים. הפידבקים שהם קיבלו מהארץ הם לא טובים. אם אתם תצליחו להוכיח להם שיש להם עכשיו כאן תוכניות ושיש מי שיקבל אותם וישמע אותם ויפתור את הבעיות שלהם – הם אנשים אינטליגנטים, אנשים חמים, עם מסורת, עם משפחתיות, עם חיי קהילה, ממש תענוג. כל מי שביקר בצרפת חוזר בהתפעלות אדירה מהקהילות שם. אין שום סיבה שבעולם שהקהילות שם לא יהיו גם בארץ אותו דבר.
כמו שאמר רבי יוסף בצרפתית, אני חוזר ואומר: באמת פה זה הבית של כל היהודים, בטח היהודים מצרפת. המקום שלכם כאן. ארץ ישראל תקלוט אתכם. האימא תקלוט אתכם באהבה גדולה, ואנחנו נעשה הכול, בעזרת השם, לעזור כמה שאפשר.
רבי יוסף, אני מבין שגם המשפחה נמצאת כאן, אשתך. בהצלחה גדולה. יש לך שליחות גדולה על הכתפיים, אבל אתה נמצא בסיעה של חברים שיעזרו לך בחברות ובידידות ובאהבה. בעזרת השם יחד תמשיכו לעשות ותקדשו שם שמיים ותעזרו לעם ישראל ככל יכולתכם, בכל היכולת. חזק ואמץ.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
תודה רבה לשר אריה דרעי. עד כאן נאום הבכורה של חברנו חבר הכנסת יוסף טייב.
מכאן אני מזמין בברכה ובכבוד את חבר הכנסת עמית הלוי לשאת – באיחור של שתי כנסות – את נאום הבכורה. בבקשה.
<< דובר >> עמית הלוי (הליכוד): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, חבר הכנסת יריב לוין, השר לביטחון פנים חברי אמיר אוחנה, שאני כאן בכיסא שלו – לא שוכח – חברותיי וחבריי לכנסת, צוות יקר, משפחתי היקרה, הוריי והורי אשתי שנמצאים כאן, ילדיי ואשתי האהובה אירית. על פי תזה שהפכה אצלנו לדי מקובלת נפגשנו כאן לפני כ-100 שנים, אוסף של יחידים. יחידים בני דת משה, בני קהילות שונות מ-100 ארצות מוצא, ללא זיקה של ממש ביניהם, הזדמנו להם כמעט במקרה לפינה הדרום-מערבית של יבשת אסיה.
במונחים רגילים של הגירה, פער עצום שכזה בין מרכיבי החברה החדשה שנוצרה כאן אמור היה לדון את הפרויקט הציוני לכישלון. כדי להסביר בכל זאת את ההצלחה הפנומנלית של הציונות הגדירו סוציולוגים שונים את הציונות כלא פחות מהמצאת אומה. שימו לב לדברים של וסרמן ודהאן, חוקרי לאומיות בולטים. אני מצטט: "הציונות מהווה דוגמה מרתקת לתזת המצאת הלאומיות. לא ניתן היה ליצור מקבוצות שונות כל כך של בני אדם – – – שהמשותף ביניהם מועט כל כך, קולקטיב פוליטי ותרבותי מתפקד ממלכתית וצבאית".
הצגת הישראליות כקולקטיב הבנוי קבוצות-קבוצות שהמשותף ביניהן מועט כל כך היא תזה שמייצרת שיח של שסעים וקרעים, כאלה שאינם ניתנים לאיחוי. היא רואה בתפיסת כור ההיתוך הבן-גוריוני ערכת הדבקה מלאכותית. התזה הזאת רואה בעם היהודי השב לאדמתו יצור העשוי שברים-שברים שהדבקה מרושלת מחזיקה אותם יחדיו. בכל רגע נתון עלולים השברים לבקש לשוב לסדר הראשון. התזה הזאת איננה תמימה כלל. היא מבקשת לאבחן אצלנו מחלה שאינה קיימת כדי למכור לנו תרופה שאינה נדרשת. היא משווקת לנו את רעיון הרב-תרבותיות כסלע קיומנו. היא מחליפה את העומק הלאומי והתרבותי שלנו, את אוצרות האומה, את היצירה המשותפת בת אלפי השנים, את המנהגים ואת הכמיהות, את חיי החברה התוססים ומלאי המשמעות, בקשר קר בין אזרחים של מדינה רב-תרבותית המתקיימת בצל חוק יבש ופלורליזם עקר. את המרחבים האין-סופיים שבהם נוצר וחי העם היהודי מחליפה התזה הזאת במכנה משותף רדוד אחד: חיה ותן לחיות.
את התזה הזאת פגשתי כבר כנער בתיכון. למעשה, ילדינו משננים אותה גם היום בשיעורי האזרחות. זוהי הגרסה הישראלית לרעיון האמנה החברתית של הובס, לוק ורוסו. כאילו היינו חברת מהגרים חסרי זהות משותפת, אנו מתארים לדור הצעיר את מצב הטבע שלנו כישראלי לישראלי זאב, כחברה מפולגת ומשוסעת, כזאת שהשוויון, הסובלנות ושמירת החוק הם הנוסחה היחידה לחיים משותפים כאן. זוהי תזה מסולפת ומסוכנת מאוד לישראל. היא נדמית כסובלנית וממלכתית, ואני גם בטוח שנציגיה מלאי כוונות טובות, אבל היא בעצם רעיון מסכסך ומפלג. יותר מכך – הדרך הזאת מרוקנת את הציונות מתוכן וקוראת תיגר על קיומה של ישראל כמדינת הלאום שלנו.
מי שקידם את התזה הזאת אל מרכז השיח שלנו היה, לצערי, כבוד הנשיא, נשיא המדינה ריבלין, בנאומו המפורסם "נאום השבטים". תזת השבטים הרב-תרבותית בנאום הנשיא לא מסתירה את הפניית עורף שלה לרעיון הציוני. היא קובעת בגלוי כי הציונות איננה עוד מכנה משותף לגיטימי אלא נחלתה של קבוצה שולית. יש לכונן סדר ישראלי חדש, אמר הנשיא, סדר שמוותר מלכתחילה על הזהות המשותפת – על זהות משותפת כלשהי – ומקדש דווקא את הגבולות בינינו. במשפט אחד הנשיא אמר לנו למעשה כי כל ישראל אחרים זה לזה.
אני חולק על התזה הזאת מכל וכול, אדוני היושב-ראש. אני חולק עליה עובדתית כי היא פשוט לא נכונה – היא לא משקפת את החברה שבה אני חי כבר כמעט 50 שנה – ואני חולק עליה רעיונית כיוון שתחת מעטה הנימוס והסובלנות שלה מסתתרות מחשבות של פירוד וניכור. אל מול התזה המסוכנת הזאת אני מבקש כאן להחזיר ולחזק את היסודות הלאומיים שלנו.
בישראל, זה נכון, יש מנעד עשיר ומגוון של אמונות, דעות וקהילות, אבל לפני הכול ואחרי הכול ישנו העם היהודי. צודקים הסוציולוגים החדשים: השייכות הלאומית גישרה על הפערים העצומים. היא אפשרה לנו לשוב ולהיות אומה משגשגת ומצליחה. אלא שבניגוד לדבריהם, הלאומיות הזאת לא הייתה מניפולציה ריקה. אי-אפשר לזייף תודעה לאומית כזאת לאורך זמן. יעידו על כך סוריה ועיראק, לבנון ולוב, שהלאומיות המומצאת שלהם קורסת לנגד עינינו. לעומתן, דוד מלך ישראל חי וקיים. הלאומיות היהודית היא מציאות חיה וקיימת. וכי יש היסטוריה לאומית מתועדת, נזכרת ומונחלת מדור לדור כמו ההיסטוריה היהודית? יש אח ורע בתולדות העמים וזיקה כזאת של עם לאמונה, לטריטוריה ולשפה עתיקה כמו זו שלנו?
נכון, יש על הזהות והתרבות הלאומית שלנו דורות של פרשנויות, הרבה חילוקי דעות, אבל היא עדיין מדורת השבט שלנו, ואפילו ביתר שאת; שבט אחד – לא ארבעה, לא חמישה. שבט אחים ואחיות – ההמנון האלטרנטיבי שכבש את הארץ בסערה רק בגלל שהוא מבטא את מה שכולנו יודעים ומרגישים עמוק בלב. חברותיי וחבריי לכנסת, זה לא רק תיאור המצוי בחברה שלנו – זה גם המודל הרצוי ההכרחי.
כשיוסף טועה בדרך הוא פוגש אדם השואל אותו: מה תבקש? ויוסף טובע אז את המשפט האלמותי: "את אחי אנכי מבקש". "נסעו מזה", השיב לו האיש – נסעו מזה. חכמינו מסבירים: מה "מזה"? "נסעו מזה" – נסעו מן האחווה. הוא הזהיר – האיש את יוסף – הם נסעו מן האחווה. גם תזת השבטים הרב-תרבותית ראויה לאזהרה הזאת, כי היא מסיעה אותנו מן האחווה, היא מפוררת את המשותף. הזרות מתנחלת בלבבות, דוחקת את הסבלנות ומקדשת את חומות ההפרדה בינינו.
הזהות הלאומית היהודית שלנו היא סם החיים של החברה והמדינה בישראל. היא המקור לסולידריות ולאחווה, המקור לצדקת הקיום של ההווה ולתקוות דורות העתיד. בלעדיה אין סולידריות, אין אחווה, אין הצדקה ואין ייעוד. כמו בספר הספרים שלנו, כך במגילת העצמאות: הגיבור הראשי הוא העם היהודי. לפחות עשר פעמים במגילה הוא מוזכר כסיבה להקמת המדינה ולקיומה. ודווקא הוא, העם היהודי, נפקד מהסדר הישראלי של תזת השבטים, נוכח-נפקד במדינתו שלו, כאילו ישראל יהודית היא חלילה הגדרה בעייתית.
אימי עפרה, שנמצאת איתנו כאן, היא בת השבט של הנשיא ריבלין, בת למשפחת פרוש, שיחד עם משפחות בנזימן וטפרברג, משפחת ריבלין ועשרות נוספות עלו יחד בעליות ההן של תלמידי הגר"א מווילנה לירושלים. היא מקפידה להזכיר לי שאני דור עשירי בירושלים. זה לא הפריע לה להתחתן עם מישהו מהשבט האחר, כביכול – אבא שם-טוב, שנמצא איתנו, ממשפחה שהגיעה מאיזמיר, נין ונכד לרב חיים פלג'י, מיוצאי ספרד שנדדו לאיטליה ומשם לטורקיה העות'מאנית.
סבי אברהם הלוי עזב את בית המשפחה המפואר באיזמיר כיוון שלא יכול היה לשאת את הצביעות בתפילה היום-יומית במילים: "ותחזינה עינינו בשובך לציון". או שאני עולה לארץ ישראל, אמר בוקר אחד לאביו אליהו, או שאני מפסיק להתפלל, ועלה יחד עם סבתא זימבול, זיכרונה לברכה. את התפילות שהתפלל בירושלים של שנות השלושים ואילך הקפיד לקיים בבתי הכנסת של העדות השונות. בליל שבת – בבית הכנסת האשכנזי, בבוקר – בבית הכנסת הספרדי ובמנחה הלכו למניין התימני. יש להם ניגון מיוחד, אמר לילדיו, כדאי שנתחבר אליו. בשולחן השבת של סבא היו מתנגנים כל ערב שבת שירי ארץ ישראל ממיטב הזמר העברי. כנראה, בהשראתו התקשיתי תמיד לראות את עצמי חלק ממגזר מסוים, לגור במקום הומוגני או להיות שותף למפלגה סקטוריאלית. כשילדיי שואלים אותי לפעמים לאיזו עדה אנחנו שייכים, אני משיב: לעדת ישראל – עדה מיוחדת, שבה המחלוקות והעמדות השונות, עם כיפה או בלעדיה, טפלות למשותף ולמאחד.
המודל הלאומי שאני מזכיר כאן, חברותיי וחבריי לכנסת, אינו חף מקשיים. הוא מחייב מאמץ כלפי פנים כדי להביא את הקולות השונים בתזמורת הלאומית להרמוניה. הוא זקוק גם למסגרת אזרחית שתעניק שוויון וכבוד לאזרחי ישראל שאינם יהודים. בל נשכח, היחס לאזרחים בני עמים אחרים הוא ערך יהודי וציוני נעלה, אבל אסור לנו לגרוס במגרסה אזרחית לא אותנו ולא את המיעוט הלאומי הערבי. הוא איננו שבט משבטי ישראל, אדוני היושב-ראש, הוא שבט עם תרבות שונה. חובה עלינו לכבדה, אבל הוא לא הופך ולא יהפוך את ישראל למדינה רב-תרבותית. ישראל נוסדה כמדינת הלאום של העם היהודי, וכזאת היא חייבת להישאר; מדינה שמקיימת מרחב אזרחי משותף עם המיעוטים החיים בקרבה, מכבדת אותם מאוד, וחשוב לא פחות – היא תובעת מהם לכבד אותנו, את זהותנו ואת זהות המדינה כמדינה יהודית.
לפני שנכנסתי לכנסת שימשתי כראש המכללה למדינאות, שרבים מבוגריה המצוינים משרתים בתפקידים חשובים בשירות המדינה. נאום השבטים הפך אצלנו לקריאת חובה. אני, כמו ששמעתם, מבקר חריף של הנאום ושל הרעיון שהוא מקדם, אבל כפי שהבהרתי לתלמידיי אני גם מבין מניין הוא נובע. אני חושב שאני יודע מה מפריע כל כך לנשיא המדינה – כי זה מפריע גם לי וגם לאזרחים רבים. מפריע לנו הרעש, אדוני היושב-ראש, מפריעים לנו המתח והכוחנות, העיסוק בטפל ולא בעיקר, קרבות האגו והשיח האישי הנמוך שכולנו לעיתים נופלים בהם.
אבל, חברותיי וחבריי, הטעות הנוראה ביותר שנוכל לעשות תהיה לזנוח, בגלל הרעשים האלה, את השייכות העוצמתית למכנה המשותף היהודי ולהעדיף על פניה שלום קר ומנוכר בין קבוצות זרות. אנא, אל תיסעו מן האחווה. האמת שלנו נבנית על ידי ויכוח, השפעה הדדית, הסכמה והכרעה. בניגוד למה שנדמה לנו, ההתגוששות בינינו היא חיונית. הדיאלקטיקה הזאת יוצרת את הציוויליזציה העברית שזוהרת היום במשפחת העמים והמדינות.
יש אצלנו מי שעסוקים בלהכפיש את גן העדן שלנו בעלילות שווא, אבל המתבוננים עלינו מבחוץ משתאים אל מול הפלא הישראלי. איזו מדינה מערבית מקיימת משפחות ובהן מעל שלושה ילדים בממוצע בזמן שהציוויליזציה המערבית נמחקת מתחת לרף הדמוגרפי? איך חברה מובילה בעולם ביזמות ובטכנולוגיה נשארת סולידרית וחברתית? איך אתם משמרים את האמונה והמסורת בלי לפגוע בליברליות ובקדמה? איך האחווה הלאומית נשמרת אצלכם יחד עם מקומו של היחיד וחירותו? התשובה לכל אלו היא הרוח היהודית. היא כוללת באופן ייחודי את הניגודים הללו. המפגש ביניהם – המפגש בינינו – בונה את התרבות הישנה-חדשה שלנו ומביא בשורה ישראלית אמיתית. אותה אנחנו רוצים להחליף בדגל האזרחות הטובה לבדה? את חזון הנביאים להמיר בשוויון פרוצדורלי? נסתפק בטוב המשותף במקום לשאוף לטוב הראוי? זו הייתה הנזיפה, הצודקת כשלעצמה, של הפילוסוף היהודי הרמן כהן בחברו פרנץ רוזנצווייג בשל התקרבותו לציונות: "הפרחחים הללו", הוא לחש לו, "רוצים להיות מאושרים".
בהמשך להערה הזאת אני אומר כאן לחבריי הציונים מימין ומשמאל: אל תסתפקו באושר אזרחי. אל תהפכו את מדינתנו, מדינת ישראל, לעירייה גדולה הנותנת שירותים אזרחיים. הממלכתיות הזאת היא ריקה מתוכן והיא מסוכנת לחברה ולמדינה לא פחות מהעמדה הפוסט-ציונית. יש בנו כל כך הרבה יותר מזה. המהפכה שעם ישראל הוביל בעת העתיקה מול התרבות האלילית, ההשפעה האדירה שהייתה לנו על התרבות האנושית דרך הנצרות והאסלאם בימי הביניים והתרומה העצומה שלנו למהפכה המודרנית בעת החדשה – כל אלו היו ההקדמה לדורות שלנו, לתפקיד האוניברסלי של המדינה שלנו. אנחנו מחויבים לכך. העולם מצפה מאיתנו לכך. נבואת ישעיהו, שכבר מתקיימת בחלקה ברחובות תל אביב וירושלים, עומדת לפתחנו, למימושה המלא: "נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונִשא מגבעות ונהרו אליו כל הגוים. והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב ויֹרנו מדרכיו ונלכה באֹרחֹתיו. כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם".
תודה רבה. שנה טובה לכל בית ישראל.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
תודה רבה לחבר הכנסת עמית הלוי וברכות גדולות. אני מזמין את חברנו השר אמיר אוחנה לברך חבר הכנסת עמית הלוי.
<< דובר >> השר לביטחון הפנים אמיר אוחנה: << דובר >>
אילו דברים נאים, אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, שיכולתם ודאי להיווכח, כמוני, איזו תוספת נכבדה, תוספת מצוינת נוספה לכנסת ישראל.
משפחת הלוי, ההורים שם-טוב ועפרה, הוריה של עירית, הרעיה, ישראל ושושי, וכמובן עירית והילדים הדר, יהודה, כנה, טליה, אברהם ומתניה, חברי חבר הכנסת עמית הלוי, שיושב על כיסאו – כיסא שהוא זכה בו בעבודה קשה, בעמל רב; מי כמונו, שהתמודדו במפלגות שיש בהן פריימריז, יודעים כמה קשה להצליח להגיע לאן שהגעת, והגעת בזכות הרבה הרבה יכולות שיש לך ובזכות עבודה קשה.
יש הרבה מה לספר על חברנו עמית הלוי, וקשה היה לי לבחור מה להשמיט. הייתי יכול לספר כמובן על היותו צאצא לתלמידי הגאון מווילנה שעלו לירושלים מצד אימו, ויכולתי לספר לכם על היותו נצר למשפחה מכובדת של לוויים מאיזמיר. יכולתי לספר לכם על היותו לוחם בחיל השריון, בחטיבה 7, איש הייטק ומוביל ציבורי, ויכולתי כמובן לספר על השכלתו האקדמית הנרחבת – והיא באמת נרחבת. יכולתי לספר לכם הרבה על המכללה למדינאות שיזם ועמד בראשה למן הקמתה, מכללה שהעמידה בוגרים רבים שנמצאים היום במקומות השפעה בחיים הציבוריים ובתקשורת, ושרק לצערי ולדאבוני אני אינני אחד מהם. אבל אבקש היום, אדוני היושב-ראש, לספר אולי על הצדדים הפחות-מוכרים של עמית, שבעיניי מגדירים במידה רבה מי הוא.
חבר הכנסת עמית הלוי הוא בראש ובראשונה ובכל דרכיו תלמידו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק. חברי הכנסת, אם ברצונכם לדעת מיהו עמית הלוי, עליכם להעמיק במאמרו על אודות ההחמצה של תורת הרב קוק בימינו. עמית מספר לנו שם כי לפי משנתו של הרב – ואני מצטט: "כל תהליכי ההתפתחות האנושית – בדת, בפילוסופיה, במדע ובחברה – מהווים חלק מתהליך 'התיקון' – – – מכאן שפע ההתייחסויות החיוביות של הרב – – – למדע, לפילוסופיה, לגוף, ליופי, לאומנות, לספרות, לאידיאולוגיות שונות שאליהן התמסר דורו, לפוליטיקה העולמית וכמובן לתנועה הציונית, שאותה ראה כציר מרכזי של ההתפתחות ההיסטורית" – כך עמית על הרב.
בנאום הניצחון בליל המהפך סיפר מנחם בגין כי זאב ז'בוטינסקי אומנם לא זכה לראות את הקמתה של המדינה, אבל – וגם כאן אני מצטט – "תלמידיו, אשר בשם תורתו ולמען הגשמתה נלחמו לשחרור האומה, המשיכו בסבלנות תוך אמונה שלמה בדמוקרטיה, לנסות לשנות את פני הדברים במדינתנו בפתק הבוחר ורק בפתק הבוחר, והגיעו עד הלום. והם הגיעו עד הלום בתור ברית נאמנה עם תלמידיהם של חיים ויצמן, מנחם אוסישקין ואבא הלל סילבר" – עד כאן דבריו של מורנו ורבנו מנחם בגין.
היום אנו מברכים על כי לתלמידיהם של ז'בוטינסקי, ויצמן, אוסישקין וסילבר הצטרף גם תלמידו הצנוע – כי אני כתבתי בנאום המקורי: המובהק, אבל עמיתי תיקן אותי: תלמידו – אני מוסיף: הצנוע – של הרב קוק. ואם תהיתם מיהו עמית הלוי, אני חושב שזוהי התשובה.
הוא אינו היחיד, ברוך השם, אך כהולכים ורבים גם הוא אימץ זה מכבר את חידושו של הרב שלפיו דבקות רוחנית לא תושג באמצעות זלזול בעולם הכללי אלא דווקא דרך פיתוחו. הדרך להנחלת ערכים, ואולי גם להתנחלות בלבבות, לא תושג בהסתגרות מגזרית אלא בתרומה לכלל כחלק בלתי נפרד מן הזרם המרכזי. אני חושב, אדוני היושב-ראש, שהתהליך הזה מורגש בהרבה מקומות – גם בצבא, באקדמיה, בקולנוע, בשירה, וגם, אם מותר לי לרגע קטן לדבר פוליטיקה מפלגתית, גם בתנועת הליכוד, שהיא, בעיניי, לפחות, התנועה המגוונת והפלורליסטית ביותר בנוף הפוליטיקה הישראלית.
עמית הוא אומנם לוי, אך כל ישותו היא קניית אחיזה בנחלה – ההתנחלות רעיונית בלבבות ובראשים. לא בכדי, כאשר הקים את המכללה למדינאות הוא קרא לה תחילה "המכללה למדינאות יהודית". את הדברים האלה אפשר היה גם לשמוע בדבריו היפים והנאים שנשא ממש לפני כמה דקות. החיבור הזה בין העם היהודי לבין ארץ ישראל, ובראש ובראשונה למשאת נפשו משך אלפיים שנה להר הבית, הוא חלק מרכזי ממשנתו של עמית, וילווה בוודאי גם את דרכו הציבורית שאני גאה, מאוד גאה, להיות שותף לה.
וברוח דבריו של מנחם בגין, תקוותי ואמונתי היא כי מאבקיו של עמית הלוי למען תקינות תהליכים בוועדת הבחירות המרכזית, כדי לוודא כי הדברים במדינתנו אכן נקבעים בפתק הבוחר – מאוד ייתכן שאתה מגיע אלינו קצת באיחור, אבל אנחנו שמחים שהגעת – לא היו לשווא; לא היו לשווא ראשית משום שהם הביאו לייעול ולשיפור המערכת בסבבי הבחירות שהמשיכו את מה שאנחנו קוראים לו מועד א', אבל שנית, משום שבמידה מסוימת – וכדי לקדם את מה שאני חושב שהוא מראית פני הצדק – היה למאבק הזה חלק בהחלטתי להפעיל את מה שמכונה "החוק הנורווגי" ולפנות את מקומי בכנסת לטובת חבר כה מוצלח, כה ערכי, יעיל וחרוץ, חבר הכנסת עמית הלוי.
שנה טובה ובהצלחה.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
תודה רבה לשר אמיר אוחנה. עד כאן, חברות וחברי הכנסת, נאום הבכורה של חברנו חבר הכנסת עמית הלוי.
תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום רביעי, כ' באלול התש"ף, 9 בספטמבר 2020, בשעה 11:00 בצוהריים. ישיבה זו נעולה.
<< סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 17:08. << סיום >>