דברי הכנסת

דברי הכנסת חוברת ו' ישיבה ק"ב הישיבה המאה-ושתיים של הכנסת העשרים-ושלוש יום שלישי, א' בכסלו התשפ"א (17 בנובמבר 2020) ירושלים, הכנסת, שעה 16:00 תוכן העניינים מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 5 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 5 הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת 5 איתן גינזבורג (יו"ר ועדת הכנסת): 5 נאומים בני דקה 6 בועז טופורובסקי (יש עתיד-תל"ם): 6 ווליד טאהא (הרשימה המשותפת): 6 משה אבוטבול (ש"ס): 7 אוריאל בוסו (ש"ס): 8 יוראי להב הרצנו (יש עתיד-תל"ם): 8 אימאן ח'טיב יאסין: 9 ג'אבר עסאקלה (הרשימה המשותפת): 9 אלעזר שטרן (יש עתיד-תל"ם): 11 סונדוס סאלח (הרשימה המשותפת): 12 הילה שי וזאן (כחול לבן): 13 הצעות לסדר-היום 14 ציון יום הנגב 14 סעיד אלחרומי (הרשימה המשותפת): 14 מאיר כהן (יש עתיד-תל"ם): 15 יעקב מרגי (ש"ס): 18 אלכס קושניר (ישראל ביתנו): 21 מרב מיכאלי (העבודה): 24 סגן השר לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל יואב בן צור: 25 שר הכלכלה והתעשייה עמיר פרץ: 28 שאילתות ותשובות 31 266. צמצום פעילות תוכנית מעוף 31 מיקי לוי (יש עתיד-תל"ם): 31 שר הכלכלה והתעשייה עמיר פרץ: 32 הצעות לסדר-היום 33 ציון חג הסיגד 33 יואב סגלוביץ' (יש עתיד-תל"ם): 33 אוריאל בוסו (ש"ס): 34 שרת העלייה והקליטה פנינה תמנו: 35 סגן השר לביטחון הפנים דסטה גדי יברקן: 37 הצעות לסדר-היום 40 ציון היום הבין-לאומי לזכויות הילד 40 יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): 40 יעקב טסלר (יהדות התורה): 42 קארין אלהרר (יש עתיד-תל"ם): 44 ינון אזולאי (ש"ס): 45 מיכל וונש (כחול לבן): 46 יבגני סובה (ישראל ביתנו): 48 השרה לחיזוק וקידום קהילתי אורלי לוי אבקסיס: 51 הצעות לסדר-היום 55 ציון 20 שנה להחלטה 1325 של מועצת הביטחון של האו"ם 55 עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): 55 עודד פורר (ישראל ביתנו): 57 השרה לשוויון חברתי ומיעוטים מירב כהן: 58 הצעות לסדר-היום 61 ציון יום המאבק בתאונות הדרכים 61 בועז טופורובסקי (יש עתיד-תל"ם): 61 משה אבוטבול (ש"ס): 63 יבגני סובה (ישראל ביתנו): 65 יעקב אשר (יהדות התורה): 66 ג'אבר עסאקלה (הרשימה המשותפת): 68 סגן שרת התחבורה והבטיחות בדרכים אורי מקלב: 70 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 73 סגנית מזכירת הכנסת אלינור ימין: 74 שאילתות ותשובות 74 319. חסמים המובילים למצוקת דיור ביישובים הערביים 74 יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): 74 שר המשפטים אבי ניסנקורן: 75 44. פרסום תיעוד הירי באיאד אלחלאק 77 איימן עודה (הרשימה המשותפת): 77 367. הריגתו של איאד אלחלאק 79 אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): 79 שר המשפטים אבי ניסנקורן: 79 << נושא >> מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת << נושא >> << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> חברות וחברי הכנסת, היום יום שלישי, א' בכסלו התשפ"א, 17 בנובמבר 2020. אני פותח את הישיבה. הודעה למזכירת הכנסת, בבקשה. << דובר >> מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: << דובר >> תודה. ברשות יושב-ראש הכנסת, הינני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק התוכנית לסיוע כלכלי (נגיף הקורונה החדש) (הוראת שעה) (תיקון מס' 3), התשפ"א–2020, שהחזירה ועדת העבודה, הרווחה והבריאות. תקנות סמכויות להתמודדות עם נגיף הקורונה החדש (הוראת שעה) (הגבלת פעילות של מוסדות המקיימים פעילות חינוך) (תיקון מס' 6), התשפ"א–2020; תקנות סמכויות מיוחדות להתמודדות עם נגיף הקורונה החדש (הוראת שעה) (הגבלת פעילות והוראות נוספות) (תיקון מס' 9), התשפ"א–2020. << נושא >> הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת << נושא >> << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> תודה רבה. הודעה ליושב-ראש ועדת הכנסת. בבקשה, חבר הכנסת איתן גינזבורג. << דובר >> איתן גינזבורג (יו"ר ועדת הכנסת): << דובר >> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, ועדת הכנסת החליטה בישיבתה היום כי חבר הכנסת ינון אזולאי יכהן כממלא מקום קבוע בוועדת הכלכלה מטעם סיעת ש"ס. אין צורך בהצבעה. תודה רבה, אדוני. << נושא >> נאומים בני דקה << נושא >> << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> תודה רבה ליושב-ראש ועדת הכנסת. אם כן, אנחנו עוברים מכאן לנאומים בני דקה. ראשון הדוברים שנרשם הוא חבר הכנסת אלכס קושניר – איננו. אני מזמין את חבר הכנסת בועז טופורובסקי, בבקשה. << דובר >> בועז טופורובסקי (יש עתיד-תל"ם): << דובר >> תודה, אדוני היושב-ראש. היום אנחנו מציינים בכנסת את יום המאבק בתאונות הדרכים. עוד מעט אנאם במליאה על היום הזה, אבל בינתיים אני רוצה לנצל את הנאום בן הדקה, כפי שאני עושה בכל שבוע, בשביל לציין את פרטי תאונות הדרכים הקטלניות שאירעו בשבוע הקודם. ביום שלישי, 10 בנובמבר, נהרג גבר בן 44 בתאונה שאירעה בכביש 505, סמוך למגדלים, בין שני כלי רכב. למוחרת, יום רביעי, 11 בנובמבר, נהרג גבר בן 86 לאחר שהרכב שבו נהג התהפך בכביש 241, סמוך לצומת גילת; עוד באותו יום נהרג גבר בן 40 לאחר שמכוניתו סטתה מהנתיב והתנגשה חזיתית במשאית בכביש 90, בין קיבוץ לוטן לקיבוץ יהל. אתמול, 16 בנובמבר, נהרג רוכב אופנוע בן 25 לאחר שהחליק בכביש 471 סמוך למחלף קריית אונו. נתראה עוד מעט על הדוכן. תודה רבה. << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> תודה רבה. חבר הכנסת ווליד טאהא, בבקשה. << דובר >> ווליד טאהא (הרשימה המשותפת): << דובר >> כבוד היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, יש לי בעיה עם הסדר שלי אחרי בועז, שתמיד מביא לנו, באמת, דברים קשים. אנחנו גם מודים לך על זה. כבוד היושב-ראש, אני דווקא רוצה לברך את רבבות הרופאים והרופאות שעברו בהצלחה את המבחן הממשלתי ברפואה, ולאחל להם הרבה מאוד הצלחה בקריירה המקצועית שלהם. הם עוסקים בשליחות קדושה, ואנחנו כולנו תקווה להצלחות רבות בעבורם. בערבית אני אגיד גם: (אומר בערבית: אני רוצה לברך ממעמקי ליבי את הרופאים והרופאות שעברו בהצלחה את המבחן הממשלתי ברפואה ולאחל להם הרבה מאוד הצלחה בקריירה המקצועית שלהם. הם עוסקים בשליחות קדושה למען חיי כל האנשים. תודה להם ובהצלחה בקריירה המקצועית שלהם.) תודה רבה. << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> תודה רבה. בהחלט אני חושב שכולנו מצטרפים לאיחולי ההצלחה. אנחנו זקוקים לכוח האדם הזה יותר מאי פעם. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> – – – << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> בהחלט. חברת הכנסת היבה יזבק – איננה. חבר הכנסת משה אבוטבול – בבקשה. הפעם אתה לא יחיד, אבל עדיין נמצא. << דובר >> משה אבוטבול (ש"ס): << דובר >> כבוד היושב-ראש הנכבד, כנסת נכבדה, בדרך כלל אנו, כשליחי ציבור, מחוברים ומפרגנים לעשייה של ארגוני החסד ומציינים את הפעילות הרבה שלהם בכל מקום ומקום. אבל ראוי הפעם לציין את פעילותו ואת תושייתו של שדרן רדיו, ישי דריקס, שמנעה אסון והצילה חיי אישה בת 80 מאירוע טרום-לבבי. לאחר שהיא סיפרה לו בשידור שהיא חשה ברע, דברים שבעצם התאימו לתסמינים שלאחר מכן ראינו, הוא לא היסס והעלה את היועץ הרפואי הרב יוסי ארליך, שלאחר ששמע את התסמינים של התופעה שלח אותה בדחיפות לטיפול נמרץ, ושם היא עברה צנתור. הרופא שטיפל בה אמר לה: מזל שבאת כעת, כי אם היית מאחרת, לא היית מגיעה בכלל. אז תודה לך, ישי היקר. כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם מלא. נזכיר שדווקא בתקופה זו שבה אנחנו נמצאים, ראוי שכל אחד ואחד ישים עין על המבוגרים שבסביבתו, לראות שהכול בסדר איתם. רפואה שלמה. << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> תודה רבה. חבר הכנסת אוריאל בוסו, בבקשה. << קריאה >> ווליד טאהא: << קריאה >> כל המציל נפש בכל העולם, לא רק בישראל. << קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >> זה במדינת ישראל – – – << קריאה >> ווליד טאהא: << קריאה >> – – – בכל העולם. << קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >> תשנה את חז"ל עכשיו? אני מצטט מה שכתוב. << דובר >> אוריאל בוסו (ש"ס): << דובר >> אדוני היושב-ראש, לפני יומיים פורסמה כתבה בערוץ 12 על ילד מרמלה, אביאל זגורי, שעבר שיימינג חברתי קשה מאוד, גם בכיתה שלו וגם בחברה. שוחחתי איתו היום, הבטחתי לו שאני אפגוש אותו ואת כל הכיתה שלו. ביקשתי משר החינוך להגיע לעיר רמלה וליזום מפגש כיתתי. אמרתי לו שחברה סובלנית לא יכולה להכיל כזה דבר, ואין לנו ספק שאנחנו, נבחרי הציבור, צריכים להיות דוגמה בשביל שהחינוך הטהור, שמתחיל מגיל קטן, זה לא יחלחל אליו ולא יהיו בתוכנו כאלה מקרים. תודה רבה. << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> תודה רבה לחבר הכנסת בוסו. חבר הכנסת יוראי להב הרצנו, בבקשה. << דובר >> יוראי להב הרצנו (יש עתיד-תל"ם): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, קבינט הקורונה הודיע אתמול על חזרה של כיתות ה'-ו' וי"א-י"ב ללימודים. אני כמובן מברך על ההחלטה הזאת. קצת מוזר שלקח כל כך הרבה זמן, בהתחשב בהכרזה שהחינוך של הילדים נמצא בראש סדר העדיפויות הלאומי, אבל טוב מאוחר מאשר לעולם לא. אני מברך על ההחלטה. עם זאת, יש לי כמה שאלות לשר החינוך, לממשלה, לקבינט הקורונה: מתי חוזרים ללימודים בכיתות ז'–י'? החזרה ללימודים, כפי שהוכרזה אתמול, היא באותה מתכונת כמו לפני הסגר השני, בחצאי כיתות. האם לא הופקו לקחים? למה למשל הוחלט שלא לממש את המודל של המשמרות, ההיברידי, משמרת בוקר ומשמרת ערב, שהציעה מועצת התלמידים והנוער הארצית ושעליו בירך ארגון המורים? האם נבחנה אפשרות של שימוש במתקנים ציבוריים כמו ספריות עירוניות ומתנ"סים באופן שיאפשר לעוד תלמידים לחזור תוך כדי? האם נבחנה אפשרות להעביר חלק מהלימודים תחת כיפת השמיים, בגינות ובפארקים ציבוריים, בהנחה שמזג האוויר מאפשר, על מנת לאפשר את הריחוק הפיזי בשיעורים ולאפשר, שוב, לעוד תלמידים לחזור למסגרות וללימודים ולחיים? שאלות חשובות, ותשובות אין עדיין. אני מאוד מקווה שמשרד החינוך ייקח לתשומת ליבו וייתן לכנסת ולציבור ולתלמידים תשובות בהקדם. תודה. << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> תודה. חברת הכנסת אימאן ח'טיב יאסין, בבקשה. << דובר >> אימאן ח'טיב יאסין: << דובר >> יו"ר מכובד, כנסת נכבדה, כבד היום, כבד מאתמול; אימא ערבייה נרצחה ביישוב שלי בעיר עראבה, קוראים לה ופאא – ופאא זה נאמנות – אימא לחמישה ילדים. היא בת זוג לרביע – רביע זה אביב. מאתמול אני חושבת על השמות, ושואלת את עצמי מה קורה בעולם הזה. מה שאני רוצה להעלות כאן, בכאב גדול, הוא שכל פעם שקורה רצח כזה נוראי אנחנו כבר יושבים – אין לנו מילים, אין לנו מילים בפה. במקרה הזה באופן ספציפי הכתובת הייתה על הקיר: גם הרווחה, גם המשטרה, גם בית המשפט, ובסופו של דבר האישה נרצחת. אז ריבונו של עולם, עד מתי? עד מתי? עד מתי? תודה. << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> תודה רבה. חבר הכנסת עודד פורר – איננו; חבר הכנסת ינון אזולאי – לא נמצא; חברת הכנסת יוליה מלינובסקי – איננה; חבר הכנסת אחמד טיבי – איננו. חבר הכנסת ג'אבר עסאקלה, בבקשה. << דובר >> ג'אבר עסאקלה (הרשימה המשותפת): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני רוצה לברך היום במיוחד את חברי סעיד אלחרומי על ייזום יום הנגב. מהבוקר אנחנו בדיונים בוועדות שונות סביב נושאים שקשורים לנגב, ועוד מעט נתחיל לדבר על הנגב גם במליאה. הנגב סובל מזה 72 שנים, מאז הקמת המדינה, מאפליה פושעת בכל תחומי החיים. אני חושב שאם הממשלה הקיימת רוצה לדאוג לשוויון, רוצה לדאוג לאזרחים שלה – זאת משימה לאומית מיידית: להציל את מצב האוכלוסייה הערבית בנגב בתחום הדיור, בתחום הבריאות, בתחום החינוך וההשכלה, וכו' וכו'. תודה רבה. << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> תודה רבה. חבר הכנסת מנסור עבאס – איננו; חברת הכנסת טלי פלוסקוב – איננה; חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן – איננה; חבר הכנסת אריאל קלנר – אף הוא לא נמצא; חבר הכנסת עוזי דיין – לא נמצא; חבר הכנסת יצחק פינדרוס – לא נמצא; חבר הכנסת אלעזר שטרן – גם הוא לא נמצא; חבר הכנסת אנטאנס שחאדה – גם הוא איננו כאן; חבר הכנסת יעקב מרגי – לא נמצא; חבר הכנסת מיקי לוי – לא נמצא; חברת הכנסת סונדוס סאלח – איננה; חברת הכנסת הילה שי וזאן – גם היא איננה כאן. אם כך, אנחנו בזה – חבר הכנסת שטרן, אתה רוצה לדבר? << קריאה >> אלעזר שטרן (יש עתיד-תל"ם): << קריאה >> כן. << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> כן. אז אני אאפשר לך, בבקשה. << קריאה >> אלעזר שטרן (יש עתיד-תל"ם): << קריאה >> תודה רבה. << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> חבר הכנסת כהן, גם אתה רוצה? כן? בבקשה. << קריאה >> מאיר כהן (יש עתיד-תל"ם): << קריאה >> לא, אני אדבר ביום הנגב. << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> אין בעיה. אין שום בעיה. אז חבר הכנסת שטרן, בבקשה. << דובר >> אלעזר שטרן (יש עתיד-תל"ם): << דובר >> אדוני היושב-ראש, אנחנו היינו חיילים הרבה זמן. אני יודע שגם אתה מכיר את המונח טבלת ייאוש. יש כאלה ששמים את זה על החגורות, אני פעם זרקתי צוער על זה שהוא השחית ציוד, אבל יש כאלה שתולים את זה בחדר. << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> אומרים שגם באופוזיציה ככה עושים, אבל אני לא יודע אם זה נכון. << דובר_המשך >> אלעזר שטרן (יש עתיד-תל"ם): << דובר_המשך >> אז על זה רציתי לדבר איתך. אתה שומע, היושב-ראש, אני רוצה לדבר איתך על טבלת הייאוש שעושים בקואליציה דווקא. אולי אתה יכול לעשות לי סדר? בגלל שראש הממשלה החליפי – שמעתי אתמול שיש עוד תאריך לשחרור, סוף החודש. << קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >> 102 יום. << דובר_המשך >> אלעזר שטרן (יש עתיד-תל"ם): << דובר_המשך >> 102 יום? לא, פחות. בסדר, ראש הממשלה החליפי נתן תאריך עד מתי ייגמר הסיוט הזה, שאין תקציב, שעמותות לא מתפקדות. ראינו במוצאי שבת את בן שני עם הבן שלו, שהחליט לחשוף את עצמו כדי לעזור לכנפיים, לנסות לעזור לכנפיים של קרמבו, גוף מדהים שהוא סמל של כל הטוב שיש בעם הזה, ואין תקציב. שמעתי – נדמה לי ששר החוץ נתן תאריך של טבלת ייאוש שכבר עבר. עכשיו ראש הממשלה החליפי נתן את סוף החודש הזה. אולי אתה יודע מהמקורות שלך אם אפשר לסמוך על זה? << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> אני בינתיים למדתי ממך הרבה חדשות, אז אני עוד לא יודע. << דובר_המשך >> אלעזר שטרן (יש עתיד-תל"ם): << דובר_המשך >> בגלל שחלק מהייאוש זה שאי-אפשר לסמוך על זה. << קריאה >> מאיר כהן (יש עתיד-תל"ם): << קריאה >> גם על האופוזיציה. << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> ואתה יודע, בימים האלה אפילו אי-אפשר להגיד שבלונדון הייאוש נעשה יותר נוח, כי גם שם המצב הוא – – << דובר_המשך >> אלעזר שטרן (יש עתיד-תל"ם): << דובר_המשך >> נכון. << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> – – סגר וכו'. אז – – – << דובר_המשך >> אלעזר שטרן (יש עתיד-תל"ם): << דובר_המשך >> אוקיי, אבל אני מסיים בזה שאני אומר שמילא אנחנו באופוזיציה עושים טבלאות, אבל כשבתוך הממשלה עושים טבלאות ייאוש, לפחות שיעמדו בהן, לטובת כולנו. תודה, אדוני. << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> תודה רבה לחבר הכנסת שטרן. חברת הכנסת סונדוס סאלח, בבקשה. << דובר >> סונדוס סאלח (הרשימה המשותפת): << דובר >> תודה, כבוד היושב-ראש. ופאא עבאהרה היא האישה הקורבן מס' 20 מתחילת השנה אשר נרצחה על ידי גבר אלים. אתה, כבוד היושב-ראש, היית בוועדה שהציגה בפנינו את התוכנית הממשלתית למיגור הפשיעה, והתוכנית מודדת את עצמה למגר את הפשיעה והאלימות בחברה הערבית על ידי פתיחת יותר ויותר תחנות משטרה וגיוס יותר ויותר גברים מהחברה הערבית, במיוחד גברים מוסלמים, למשטרה, לצבא, לכוחות הביטחון. בוא נשמע את הסיפור של החשוד הראשי העיקרי ברצח של ופאא עבאהרה. הוא היה בכלא לא פעם אחת ולא פעמיים, הורשע בעבירות אלימות במשפחה. אותה משטרה שחררה אותו; אותה משטרה לא תפסה אותו עד הרגע הזה; אותה משטרה לא הצילה את ופאא ולא הצילה כל כך הרבה נשים בשנים האחרונות, לצערי. כל שני וחמישי המשטרה מוכיחה שהיא לא דואגת לביטחון האישי בחברה הערבית – לא של הערבים בכלל ולא של הנשים בפרט. למשטרה יש יד בהעלאת אחוז הפשיעה והאלימות בחברה הערבית בזה שהיא לא פועלת באופן מיידי. רוצח שרצח באור יום בכביש ראשי אל מול עיניהם של תושבים, הוא יודע שהמשטרה לא עושה כלום ולא תעשה כלום. תודה. << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> תודה. << יור >> היו"ר מיקי חיימוביץ': << יור >> הילה שי וזאן, בבקשה. אבל מהצד, נכון? מהצד, הילה. נאומים בני דקה זה מהצד. << דובר >> הילה שי וזאן (כחול לבן): << דובר >> נכון. טוב, הגיע הזמן אחת ולתמיד להגיד את האמת לגבי גיל פרישה לנשים. היום זה עלה בוועדת הכספים וזה יעלה עוד רבות. ראשית, חשוב שנדע: המשק לא יעמוד בכך אם לא נעלה את גיל הפרישה לנשים. חובה עלינו להעלות את זה. הביטוח הלאומי לא ישרוד, יקרוס, אם לא יועלה גיל הפרישה. אבל מעבר לכך, גם אם אני מסתכלת רק על טובת הנשים, מחקרים מראים שכשאנשים יוצאים לפנסיה הזקנה נופלת הרבה יותר מהר, והכול הכול כמובן נחלש ונהיה הרבה יותר איטי. וגם תוחלת החיים של נשים כיום גדולה בארבע שנים מעבר לגברים. אבל גם אם אנחנו לא מתייחסים לא לתוחלת החיים ולא למחקרים, גם אם אנחנו מסתכלים רק על השיקול הכלכלי, צריך לומר את זה באופן ברור: גיל הפרישה המוקדם פוגע בנשים. כי מה קובע בעצם את הפנסיה שלנו בחיים? מספר שנות הצבירה. נשים יוצאות לפנסיה בגיל מוקדם יותר, צוברות פחות שנים, ואז הפנסיה שלהן הרבה יותר נמוכה, כאשר פערי השכר גדולים גם כך. אחת ולתמיד צריך להבין שאפליות מתקנות פוגעות בנשים; הן לא מקדמות אותן. צריך להעלות את גיל הפרישה. אנחנו הצטרפנו להצעת חוק של חבר הכנסת הרב מרגי להעלאת גיל הפרישה. זה בהדרגה, אבל בסופו של יום אנחנו צריכים להגיע למצב שבו בגיל הפרישה מה שקובע זה משלח היד ולא המגדר. תודה. << יור >> היו"ר מיקי חיימוביץ': << יור >> תודה רבה. תמו הנאומים בני דקה להיום. << הלסי >> הצעות לסדר-היום << הלסי >> << הלסי >> ציון יום הנגב << הלסי >> << יור >> היו"ר מיקי חיימוביץ': << יור >> אנחנו עוברים כעת, בהמשך סדר-היום, לציון יום הנגב, הצעות מס' 1537, 1580, 2027, 2041, 2102 ו-2110. אני מבקשת להזמין את היוזם של היום הזה, את חבר הכנסת סעיד אלחרומי. בבקשה. << דובר >> סעיד אלחרומי (הרשימה המשותפת): << דובר >> גברתי היושבת-ראש, חבריי חברי הכנסת, היום ציינו בכנסת, בוועדות השונות, את יום הנגב, והיו דיונים בוועדות שונות – בוועדה לזכויות הילד, בוועדת החוקה, חוק ומשפט ובשאר הוועדות – בסוגיות שאיתן מתמודדת החברה הבדואית בנגב, החברה הערבית הבדואית בנגב. זה התחיל בנושא הריסות הבתים, גברתי היושבת-ראש והשפעתן על ילדי הנגב – ואנחנו מדברים על בין 2,000 ל-2,500 הריסות בשנה – ועל שיטור יתר של המשטרה, במיוחד יחידת יואב בנגב; על מעצרי שווא של מאות אזרחים ופתיחת תיקים – בוועדת החוקה, חוק ומשפט; בוועדת החינוך של הכנסת – על כך שיש בערך 4,000 ילדים בנגב שאין להם מסגרת לימודים – מדובר על ילדים בגילאי שלוש עד חמש – ועל מחסור בתשתיות והישגים נמוכים בכל הרמות; וזה נמשך בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות – המחסור העמוק בשירותי בריאות. תארי לעצמך, גברתי היושבת-ראש, וגם חבריי חברי הכנסת, שיש יישובים שיש בהם אלפי תושבים ואין בהם אפילו סניף של קופת חולים. תושבי אל-פורעה אמורים לנסוע לערד או לכסייפה כדי לקבל שירותי בריאות. מה גם – הנשים הבדואיות, בפרט, שהן האוכלוסייה הכי מוחלשת והכי חלשה, סובלות מהמחסור הבסיסי בשירותי בריאות בסיסיים. טיפת חלב – אין. יש מרכזי שירותים, גברתי היושבת-ראש, בתל ערד ובאל-פורעה, יש כביש גישה; יש בתי ספר, אפילו תיכונים יש בחלק מהיישובים, אבל משום מה מינהל מקרקעי ישראל לא מאפשר להניח שם קרוון, מבנה יביל, לפתוח סניף של קופת חולים. אלפי אנשים שנמצאים שם מקבלים שירות ביישובים סמוכים. הוצג בוועדת הרווחה והבריאות גם סקר והוצג מחקר על המחלות השונות, כבוד השר עמיר פרץ, כבר בחודשים הראשונים – ואנחנו כבר מדברים בנושא הזה ביתר שאת. אבל, חברים, יש מרכז שירות ויש בית ספר בתל ערד משנת 1962 ועדיין אין שם מים זורמים. תארו לעצמכם. המחסום העיקרי בסוגיות האלה הוא מינהל מקרקעי ישראל. וכלה בנושא הפשיעה בחברה הערבית ונושא המשפט הבדואי, ואיך לנסות לאחות את הקרעים בחברה הזאת. החברה הבדואית ואנשי הנגב רוצים להגיע לפתרונות. נפתח חלון הזדמנויות חשוב מאוד, גברתי היושבת-ראש וחבריי חברי הכנסת – בוודאי כבוד השר שעוסק בזה בימים אלה – נפתח חלון הזדמנויות. אנחנו הושטנו את ידנו להידברות, ואנחנו מנהלים שיח לגבי כל היישובים. אבל, מצד אחר, יש גורמים שמנסים לחבל במאמץ שאנחנו עושים ביחד, ואני מרשה לעצמי להגיד את זה בריש גלי. כאשר מגיע מנכ"ל משרד הכלכלה לסיור בנגב, ודווקא באותו יישוב שבו מסייר מנכ"ל משרד הכלכלה הורסים בתים – – – << קריאה >> שר הכלכלה והתעשייה עמיר פרץ: << קריאה >> באותו יום. << דובר_המשך >> סעיד אלחרומי (הרשימה המשותפת): << דובר_המשך >> באותו יום. באותו יום מתחילים להרוס בתים שם. כאשר אנחנו מנסים לפתור סוגיות בכפרים אלרויס ובח'רבת אל-וטן וביר אל-חמאם, המינהל דווקא מתעקש לפעול שם בניגוד לכל הסיכומים. לכפרים שלמים חולקו התראות פינוי. רבותיי, אנחנו מדברים – השר כבר שלושה או ארבעה חודשים בתפקיד ויש דו-שיח אינטנסיבי. לאן אנחנו נפנה את קרקור עם אלפי תושבים? לאן נפנה את אל-בקיעה? לאן נפנה את אום אלבדון? לאן נפנה את אום-רתאם? זאת גישה של לשים מקלות בגלגלים. זהו. כך קוראים לזה, לשים מקלות בגלגלים, להפריע לתהליך שכבר עשור לא נעשה כמותו, כבר עשור לא נעשה כמו התהליך שנעשה בימים האלה. אני מקווה שאחרי היום הזה, שהשתתפו בו לא מעט חברי כנסת וחשפנו את הסוגיה בפני כולם, כולנו נחכים ונתקדם הלאה. אני לא מסתכל לאחור, למרות שיש אלפי הריסות בתים. אני מסתכל לטובת החברה הבדואית, שנתנה לי כוח פוליטי עצום. אני אומר שיש הזדמנות, יש חלון הזדמנויות לפתרונות. אני מקווה שכולנו נתכנס לשם. תודה, גברתי. << יור >> היו"ר מיקי חיימוביץ': << יור >> תודה רבה. הדובר הבא יהיה חבר הכנסת מאיר כהן. בבקשה. << דובר >> מאיר כהן (יש עתיד-תל"ם): << דובר >> גברתי היושבת-ראש, חברות וחברי הכנסת, אדוני השר, בתחילת דברי אני רוצה לציין, גברתי, את מאבק ההישרדות המתמשך של מדרשת שדה בוקר, מדרשת בן-גוריון, המקום שבו קבור המנהיג שמזוהה יותר מכול, אדוני השר, עם הנגב. אני מקווה שהממשלה תתעשת, ורשות החברות ומשרד החינוך, ויעשו הכול בכדי לסיים את הסאגה הזאת, כי האנשים שם במדרשה יהיו חדלי פירעון בשבוע הבא – – – << יור >> היו"ר מיקי חיימוביץ': << יור >> אני אהיה שם ביום ראשון. << דובר_המשך >> מאיר כהן (יש עתיד-תל"ם): << דובר_המשך >> יופי. ברוכה הבאה לנגב, גברתי, מצוין שאת נוסעת לשם. את המאמר שכתב בן-גוריון על הנגב בחודש ינואר – אדוני השר, בוודאי זה ימצא חן בעיניך – הוא פתח במילים האלה: "הנגב הוא עריסת אומתנו, אזור התורפה המסוכן של המדינה ותוחלתה הגדולה. כשאברהם אבינו נצטווה ללכת מארצו וממולדתו באור כשדים לארץ היעודה – הלך ונסע הנגבה. לאחר שהרעב הוריד אותו מצרימה, שב ועלה – הנגבה. אחרי מהפכת סדום חזר 'ארצה הנגב וישב בין קדש ובין שור ויגר בגרר'. גם יצחק בנו היה יושב ארץ הנגב וכאן פגש ברבקה בבואה מארם נהריים. הסיבה ברורה, זה היה חלק הארץ הפחות מיושב ומאוכלס", כמו בימים שלנו. מדהים. "גם המרגלים ששלח משה לתור את הארץ", גברתי היושבת-ראש, "עלו תחילה בנגב". עלו בתחילה לנגב. עלו – "ומשם באו לחברון. והמלך הכנעני הראשון אשר נתקלו בו בני ישראל במסעותיהם מהדרום לצפון היה מלך ערד, היושב בנגב. בתנ"ך לא נמצא אף פעם המבטא המשובש של ימינו 'לרדת' לנגב". בכל הציונים בתנ"ך היה כתוב "לעלות" לנגב. והינה אנחנו טבענו אולי איזה מושג שהוא כל כך לא נכון. אתה יורד לנגב? לא – – – << קריאה >> יעקב מרגי (ש"ס): << קריאה >> לרדת לעיר הבה"דים, יורדים לנגב. << דובר_המשך >> מאיר כהן (יש עתיד-תל"ם): << דובר_המשך >> יורדים לנגב. מרגי, דיברנו על זה כל כך הרבה. עולים לנגב. יש משהו כל כך חשוב באמירה הזאת של עלייה. הנגב שזור בהיסטוריה עתיקת יומין של אומתנו. למעשה הוא מופיע בתנ"ך כבר מימי אברהם, אבי האומה. מאז מאמרו של בן-גוריון יושב הנגב בעשרות יישובים וערים, אולם המלאכה עדיין רבה מאוד, אדוני השר. בדומה להיום, ערכתי לפני שלוש שנים, יחד עם חברתי טלי פלוסקוב – אני לא רואה אותה כאן – את יום הנגב בכנסת. מאות מתושבי הנגב, ראשי ערים, תלמידים ומנהיגים פקדו את הכנסת. במהלך היום המיוחד הצגנו נתונים של מחלקת המחקר של הכנסת שקבעו, בין היתר, גברתי היושבת-ראש, גברתי מזכירת הכנסת, שבשנת 2030 תוכפל אוכלוסיית הנגב, בין אם זו האוכלוסייה היהודית, ובוודאי בוודאי האוכלוסייה הבדואית, שאני אקדיש לה רבע דקה – זה חשוב מאוד. עוד חזון למועד ונצטרך להמתין עוד עשור כדי להבין את האמיתות ועד כמה ההערכה הזאת נכונה, אולם מי שמתבונן היום על מדינת ישראל והמבנה הדמוגרפי שלה מבין שמיליון תושבים של שנת 2030 זה לא מספיק. הנגב מהווה, חבר הכנסת אלחרומי, 62% משטחה של מדינת ישראל, חיים בו בסך הכול, גברתי, 6% מתושבי מדינת ישראל. זה נתון שמעיד יותר מכול על מדיניות לא נכונה. באותו היום שציינו את יום הנגב הציגה קרן מיראז' סקר מעניין ואופטימי שקבע ש-40% מהצעירים המתגוררים במרכז – תקשיב, חבר הכנסת מרגי – 40% של הצעירים שמתגוררים במרכז מוכנים להעתיק את חייהם לנגב. או כפי שאמר בן-גוריון, מוכנים לעלות לנגב. כנראה שהצעירים מבינים את מה שהממשלה לא מבינה, וזה שהעתיד שלהם ושל מדינת ישראל הוא הנגב. כיום הנגב הוא אזור הסטרטאפ הטוב ביותר שיש למדינת ישראל להציע. אל מול המרכז הצפוף והיקר מציע הנגב מרחבים אין-סופיים, אפשרות לבניית בית החלומות ויזמות עם שפע הזדמנויות. כשאני אומר את הדברים האלה, אני חייב לציין את סוגיית ההתיישבות הבדואית, אלחרומי, גברתי היושבת-ראש. זה לא סיפור של טובים ורעים; זה סיפור של מדינה שנוהגת במדיניות של הסתר פנים לאזור שלם. הטובים זה לא אנחנו והרעים זה לא הבדואים, גם לא ההפך. זאת מציאות שבה פשוט לא מדברים. אי-אפשר לכתוב תוכניות – ויהיו התוכניות הטובות ביותר – כשבסופו של דבר החבר'ה הבדואים לא נמצאים בצד השני של השולחן. צריך להקשיב להם. כיושב-ראש הרשות לפיתוח הנגב רצתי שנים גם עם בני בגין וגם עם השופט גולדברג, ומעט דיברו עם האנשים האלה. צריך להקשיב, גם כשאומרים להם לא – צריך להגיד להם לא על חלק מהדברים אבל בראש ובראשונה צריכים להקשיב. הם שותפים, הם לא החצר האחורית של הנגב. אם בדימונה יהיה טוב ובערוער לא יהיה טוב, לא יהיה טוב לא לערוער ולא לדימונה. אם אנחנו לא נפסיק את החרפה הזאת כשאתה נוסע בכביש 25; אם לא נבין ש-4,000 ילדים שלא נמצאים במערכת החינוך זו חרפה למדינה היהודית, לחזון הציוני שלנו – לכן הסיפור כל כך מורכב, ואדוני השר, אני שמח שאתה נמצא שם ומנסה להביא איזו רוח אחרת. טוב אתה עושה. לסיום, אקריא קטע נוסף ממאמרו של דוד בן-גוריון. נראה שעוצמת חזונו מהדהדת באופן עכשווי ואקטואלי מתמיד. ב-1962, אגב, עליתי ממרוקו; לקחו את ילדי המעברה מירוחם – לקחו אותנו להגיד שלום לדוד ופולה בן-גוריון. אני זוכר את זה והם מהדהדים, הדברים שלו, עד היום, וזה אומר בן כמה אני: "בנגב ייבחן כושר היצירה והעוז החלוצי של ישראל – ומבחן זה יהיה גורלי. בנגב ייבחן כושר המדע והמחקר היהודי ועל אנשי המדע והמחקר שלנו שומה להתרכז בשדות מחקר חדשים שלעמי הצפון לא היה בהם צורך". חברות וחברי כנסת, הגיעה העת לחבר בין הנגב לבין המדע; בין הנגב לבין היזמות; בין הנגב לבין ההייטק. ואני מלא הערכה לכל ראשי הרשויות בנגב, ולא אציין את שמם. הם הזרוע המבצעת, בדואים ויהודים כאחד. הם אלה שהיום נושאים על גבם את הנגב. היו ברוכים, ותודה רבה על היום הזה. אלחרומי, תצליח. תודה, גברתי. סליחה שהארכתי. << יור >> היו"ר מיקי חיימוביץ': << יור >> זה בסדר. היה מקסים. נהנינו לשמוע. תודה. חבר הכנסת אריאל קלנר – לא נוכח. חבר הכנסת יעקב מרגי, בבקשה. אני אנצל את הפער הזה כדי להגיד שעכשיו זו העונה גם להתחיל לטייל בנגב, כי החלמוניות פורחות והן תכף – – – << קריאה >> יעקב מרגי (ש"ס): << קריאה >> אני חולק עלייך. זה הזמן לחיות בנגב. << יור >> היו"ר מיקי חיימוביץ': << יור >> גם לחיות, גם לטייל. << דובר >> יעקב מרגי (ש"ס): << דובר >> גברתי היושבת-ראש, חבריי חברי הכנסת, ידידי מאיר, וסעיד אלחרומי, הייתי שמח שביום הזה לא אתה – וכבוד השר, מכובדי, יצא ששר הכלכלה גם מהנגב; הייתי שמח אם כולנו לא היינו מדברים ביום הנגב והיו פה חברי כנסת אחרים ושרים אחרים שלא מהנגב שמדברים על הנגב. << יור >> היו"ר מיקי חיימוביץ': << יור >> הינה מרב מיכאלי, חברת הכנסת. << דובר_המשך >> יעקב מרגי (ש"ס): << דובר_המשך >> חכי. אני נותן לך את הקרדיט עד שאני אשמע את הנאום. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> – – – לשחרר מייד – – – << דובר_המשך >> יעקב מרגי (ש"ס): << דובר_המשך >> ברשותך, אני רוצה לומר שהיום בחרתי לא לדבר – שנים רבות בכנסת אני מדבר ביום הנגב, מדבר על הנגב ומה שחסר בנגב. אני אדבר על מה שחסר בנגב בקצרה, אבל אני רוצה לומר על הנגב שלי, הנגב שאני יוצא ממנו בוקר-בוקר. ואני אומר לכם, זה לא אותו נגב שגדלתי בו, זה נגב אחר. כן, וכל מי שלא בא לנגב, אני אומר לו שהוא מפסיד. אני גדלתי – אני לא יכול לומר שאני יליד באר שבע, אני כמעט יליד באר שבע, אבל גדלתי כל ילדותי בבאר שבע, ובחיי הבוגרים נישאתי ובעשור וחצי האחרונים אני גר במושב בנגב ליד קיבוץ בית קמה. אני רואה את הנגב בפריחתו, וסעיד, תתאפק עד שנגיע לקטע – אתה יודע שהחברה הבדואית לא זרה לי ואני כואב את כאבה. אני רואה את הנגב בפריחתו. אני רואה את ערי הנגב, מי פחות מי יותר, פורחות. נתיבות הייתה שם נרדף לעיירת פיתוח נידחת, שכוחת אל, כאילו הציוויליזציה לא הגיעה לשם. זו עיר שמבחינה עסקית כלכלית, המדדים שם הם הגבוהים ביותר. אין בית אחד שנבנה – נבנות במסות שכונות שלמות, ולא מאוכלסות. העיר שבמדד שביעות הרצון שלה האנשים שבעי רצון ומקבלים הכול, והכול יש. באר שבע – קחו את באר שבע, שאני גדלתי בה, עם הבדיחות על הסוסיתות והגמלים. זו עיר בישראל, יש בה הכול: מהייטק עד מכוני מחקר והאוניברסיטה, ששמה יצא, ובית החולים, ששמו לתפארת. ואני אומר לכם, רבותיי, הנגב זו ההזדמנות. ומי שיחיה בנגב, הוא יקבל מהנגב. נכון, הממשלה צריכה להשקיע. נכון, לא הכול בממשלה – לא הכול טוב בממשלה. נכון שצריך לראות יותר השקעות; נכון שיש פערים. אבל אני יוצא בוקר-בוקר מהנגב, אני רואה את הפקקים לכיוון הנגב וליבי נחמץ, כי אני יודע שחצי מהמכוניות שנמצאות על הכבישים ומזהמות את האוויר – הם מבזבזים שעות רבות בכבישים, ויכלו לחסוך את זה לעצמם. וכשאני יוצא והכבישים העמוסים לכיוון המרכז גם ליבי נחמץ, כי מצד אחד הבאנו – אי-אפשר לדבר על פריפריה כשמדברים על באר שבע או הנגב כי באמת כי קירבנו את המרכז לפריפריה – ביג דיל, איזו מדינה גדולה יש לנו. אבל אני לא רואה שום הצדקה לתנועה רבה בכבישים אל הנגב ומהנגב, כי כל מה שיש במרכז אפשר לעשות בנגב, ויש את זה. והראיה – מאיפה אני אומר לכם: קחו את המושב שלי. המושב שלי, שאני גר בו וחי בו היום, היה יישוב לא מפותח – מושב לא מפותח, לא מבוקש. אפילו היית מתבייש לומר איזה מושב. הינה, הגיע כביש 6 – – – << קריאה >> שר הכלכלה והתעשייה עמיר פרץ: << קריאה >> אמרתי, המושב הוא שדה צבי. אנשי קיבוץ רוחמה זוכרים את שדה צבי מהתקופות הראשונות לא הכי לטובה, אבל היום יש תחרות מי יכול לקנות מגרש בשדה צבי. מה עשה את זה? אין מגרש פנוי שמוצע למכירה, גם אלה שמחזיקים במגרשים. למה? יש תשתיות, נהיה קרוב לכל מקום. ומי בא לגור במושב הזה, שהיה קודם של יוצאי צפון אפריקה, חקלאים, פלאחים, עובדי אדמה, יהודים תמימים כשרים, מי בא? תתפלאו לשמוע, תרשו לי להשתמש בביטוי "צפונים", "צפונבונים" באו לגור במושב, רוחניים כאלה, אשכנזים. אני בכוונה מבטא את זה בקיצוניות, כדי לומר: כן, זה אפשרי. הם נהנים, ועוד מעט ייהנו גם כן – הם נהנים; יוצאים לפארקים למדשאות. הם נהנים, וייהנו עוד מעט גם מהכלניות והם לא צריכים לנסוע. מוסדות חינוך בנגב – יש מצליחים. מוסדות רפואה – כן, הפערים, אנחנו מכירים את הסקרים, צריך להדביק את הפערים. מדברים על בית חולים נוסף בנגב שנים רבות. נו, יש החלטות. תכל'ס, תוציאו את זה לפועל. כפי שאמרתי, מכוני המחקר מביאים ברכה. אבל נכון, מצד אחד זה הפירות של התשתיות: אם פעם ערד נבנתה בשביל הקמ"ג, היום כביש 6 עושה את זה. יש עובדים בירושלים שנוסעים מערד לירושלים. זה ידידותי, במיוחד במדיניות הליסינג של מקומות העבודה. ואני אומר – אין סיבה. ברשותך, דקה אני חייב להקדיש לחברה הבדואית. למדינה אין את הפריבילגיה לומר מי אשם. גם אם החברה הבדואית בחלקה – אני לא עושה הכללות – לא שיתפה פעולה מסיבות כאלה או אחרות, מוצדקות או לא מוצדקות, למדינה אין פריבילגיה לעמוד ולומר: הם לא רוצים, הם אשמים. המראות בנגב לא מתאימים לשנים האלו. אתה יודע מה, אני אגיד לך, בתור ילד אהבנו לבוא לשייח'ים, לאוהל הזה, לפסטורליה, אבל זה לא זה היום. היינו הולכים לביקור אפילו מבית הספר, פגשנו את השייח' ברהט וישבנו ודיברנו. אבל זה נגמר. היום רהט – כמה, 70,000, 80,000? << קריאה >> סעיד אלחרומי (הרשימה המשותפת): << קריאה >> ברהט 70,000. << דובר_המשך >> יעקב מרגי (ש"ס): << דובר_המשך >> 70,000 תושבים. אני מסתכל מבאר שבע לכיוון דימונה, כביש 25 – אלה מראות שלא ניתן להשלים איתם בעידן המודרני, בעידן הזה. לא יעזור כלום. מדינה, אין לה את הפריבילגיה לומר "לא יכולה". ואתם יודעים מה, ברבות השנים גם אלה שהיו בתוך העניינים ומבינים את המצוקות, זה בסוף מתורגם ל"לא רוצה". זה מתורגם ל"לא רוצָה". ואני מסכים איתך. כנ"ל סע מבאר שבע דרומה לכיוון משאבי שדה, רמת חובב והלאה. אלה מראות שלא ניתן להשלים איתם יותר. אי-אפשר בעידן המודרני. משפט סיכום: הנגב זו הזדמנות, הנגב זו חוויה. הנגב, אם אפשר לומר, זה אזור ההזדמנות הבלתי – איך אומרים – עם כל האפשרויות הבלתי-ממוצות. אפשר עוד הרבה וניתן עוד. ואני רוצה לנחם את בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון שלנו: חזונך הצליח. בעיניים שלו, בשנות הקמת המדינה. אני מאמין שאם הוא היה היום בנגב הוא היה שמח. יחסית למציאות – – – << קריאה >> מאיר כהן (יש עתיד-תל"ם): << קריאה >> אני בטוח שהוא היה מצטרף לשדולה למען הנגב. << דובר_המשך >> יעקב מרגי (ש"ס): << דובר_המשך >> אין ספק. הוא היה מצטרף ואומר: עדיין יש הרבה מה לעשות. תודה רבה. << יור >> היו"ר מיקי חיימוביץ': << יור >> תודה רבה לך. חבר הכנסת אלכס קושניר, בבקשה. << דובר >> אלכס קושניר (ישראל ביתנו): << דובר >> "בנגב ייבחן העם בישראל ומדינתו – כי רק במאמץ מלוכד של עם מתנדב ומדינה מתכננת ומבצעת נוכל למשימה הגדולה של הפרחת השממה ויישובה. מאמץ זה יקבע גורלה של מדינת ישראל ומעמדו של עמנו בתולדות המין האנושי". כך כתב דוד בן-גוריון במאמרו "משמעות הנגב" בשנת 1955. הוא דיבר על מאמץ משותף, שילוב כוחות של עם מתנדב ומדינה שמתכננת וגם מבצעת. הכנסת מציינת את יום הנגב פעם בשנה. פעם בשנה אנחנו נזכרים בציוויו של בן-גוריון ונזכרים שיש מאות אלפי תושבים שחיים בנגב ומנסים להגשים את חלומו, אבל גם את חלומם, לחיות במדינה שמאפשרת שוויון זכויות ושוויון הזדמנויות. ילדי הנגב חולמים על שוויון הזדמנויות בחינוך, חולמים לקבל השכלה ועתיד תעסוקתי ראוי, אך בפועל הם מקבלים הנצחת פערים ואפליה. השקעה בתשתיות נשארת בגדר דיבורים והבטחות סרק. היעדר תחבורה ציבורית ראויה מרחיק את הנגב משאר המדינה, והיעדר נגישות שירותי רפואה; היעדר אפשרויות תעסוקה. פערי הכנסה שמים את תושבי הנגב בתחתית סולם העדיפויות של הממשלה. תושבי ערד, דימונה, נתיבות, אופקים, שדרות, רהט, באר שבע, קריית גת, מצפה רמון, אשקלון, ירוחם ויישובים נוספים בנגב ימשיכו להמתין. להמתין עד שמישהו יתפנה לטפל בבעיות שלהם. זה לא שהממשלה לא עושה כלום; לאורך השנים ממשלות ישראל עשו אין-ספור עבודות מטה, קיבלו החלטות ממשלה דרמטיות, הקימו יחידות שלמות, משרדים רבים ורשויות עם תקציבי עתק. המשרד לפיתוח הנגב והגליל, למשל, אפילו הגדיל לעשות והקים רשות שלמה, רשות לפיתוח הנגב, אך כשבוחנים את פעילות המשרד והרשות רואים, למשל, שתקציבים של מאות מיליוני שקלים הופנו לערים מבוססות במרכז במקום ליישובים בנגב. המסקנה היא ברורה, שר הנגב והגליל הקים לעצמו קופה קטנה לצרכים פוליטיים, ומקורבי דרעי מקבלים ג'ובים. תושבי הנגב מקבלים בלוף: בלוף בחינוך, בלוף בתחבורה, בלוף ברפואה, בלוף בהשקעה בתשתיות וגם בלוף בביטחון. כמעט 20 שנה הממשלה לא מסוגלת לעמוד בחוזה הבסיסי ביותר מול תושבי הנגב; לא מסוגלת להבטיח את ביטחונם. דורות שלמים של ילדים גדלים תחת איום רקטי, והוריהם מנסים לנהל חיים בין אזעקה לאזעקה. לרוץ לממ"ד, אם בכלל יש ממ"ד, להסתתר בגרם המדרגות – זוהי שגרת יום של מאות אלפי תושבים. ראש הממשלה, שב-2009 הבטיח למוטט את שלטון החמאס ולהסיר את האיום הצבאי מעל ראשי ילדינו, מאפשר היום העברת כספים לאלו שיורים עלינו. לכל המסנגרים על נתניהו אני רק רוצה להזכיר שבמשך השנים האלה הרמטכ"לים התחלפו, שרי הביטחון התחלפו, ראשי המוסד התחלפו. מול כל אלו שהתחלפו, רק נתניהו נשאר וממשיך לנהל את מדיניותו הכושלת כנגד ארגון טרור שבינתיים הולך ומתעצם. אותי לימדו בשיעורי סטטיסטיקה: אם במשוואה כל הגורמים משתנים חוץ מאחד והתוצאה נשארת זהה, צריך להחליף את הגורם המרכזי. הוא הבעיה. הוא זה שנכשל בלספק ביטחון לתושבי הנגב. שום תירוץ לא יעבוד כאן. הוא אלוף בלספר סיפורים ולמכור שקרים, אבל עלינו, תושבי הדרום, הוא לא יכול לעבוד יותר. הגיע הזמן שתושבי הנגב יזכו להגשמת חלומו של בן-גוריון והגשמת חלומם הם: לחיות במדינה שמאפשרת להם שוויון הזדמנויות ויחס הוגן בביטחון. בכנסת אנחנו מציינים את יום הנגב, אבל בחוץ ההורים עסוקים במתווה חזרה ללימודים. עזבו את זה שמלכתחילה סגירת מערכת החינוך הייתה טעות קשה; עזבו את זה שחלק מילדי ישראל בחינוך החרדי לא הפסיקו ללמוד בכלל – אתמול ראיתי את התוכנית האלטרנטיבית של שר החינוך לשעבר נפתלי בנט, תוכנית של 11 סעיפים שכל אחד מהם יותר מנותק מהמציאות מקודמו, אבל יש שלושה שאני חייב להתייחס אליהם. בנט מדבר על לימודים במרחב הפתוח. הוא טוען שבישראל יש רק 50 ימי גשם בשנה. אז נכון, הוא לא היה שר מזג האוויר, אבל הוא צריך לדעת שהחורף הירושלמי והקור הצפוני שונים מהקור ברעננה. יותר מזה, בואו נדמיין את ילדי ישראל יושבים בחוץ. על מה הם ישבו? מי יוציא ויכניס את השולחנות? על מה המורים יכתבו? דמיינו לכם כיתות שיושבות בחוץ, צמודות אחת לשנייה. אפשר ללמוד משהו? הם ישמעו משהו? אבל הסעיפים המקוממים ביותר הם צמצום מקצועות החובה והקטנת מספר בחינות הבגרות. בנט מציע לטפח בורות ולעודד צרות אופקים. במקום לחשוב מחוץ לקופסה, בנט רוצה להכניס את ילדינו לתוך קופסת הבורות והיעדר ההשכלה. כשר החינוך לשעבר הוא צריך לדעת שלילדים האלה לא יהיה שום סיכוי להתקבל לשום אוניברסיטה; כשר הביטחון לשעבר הוא צריך לדעת שיחידות עילית של צה"ל יתקשו מאוד לגייס אותם. בשל הפופוליזם הוא מציע לפגוע אנושות בעתיד של הילדים. הוא מציע לגדל דור של ילדים חסרי השכלה. אבל אצל בנט לפי מצב הסקרים כך גם מצב הספרים. כפי שאמרתי, לסגור את מערכת החינוך היה מהלך חסר היגיון. במקום זה ניתן היה לעשות, עוד בקיץ, שתי פעולות: פעולה ראשונה – להשאיר את מבני הציבור, המתנ"סים, לשכור חללים שמתאימים לכיתות לימוד, להגיע למצב של עד 20 תלמידים בכיתה. << יור >> היו"ר מיקי חיימוביץ': << יור >> – – – << דובר_המשך >> אלכס קושניר (ישראל ביתנו): << דובר_המשך >> אני כבר מסיים. הפעולה השנייה – לגייס סטודנטים לצורך תגבור צוותי המורים, ולהכיר להם בזה כהתמחות עתידית. אמרתי שניתן היה לעשות את זה בקיץ, אבל אפשר לעשות את זה גם עכשיו, זה עוד לא מאוחר. נתניהו אומר שאין כסף לקפסולות לתלמידים, אז שישאל את שר החינוך גלנט איך מתקציב של 1.750 מיליארד שקלים – – << יור >> היו"ר מיקי חיימוביץ': << יור >> – – – << דובר_המשך >> אלכס קושניר (ישראל ביתנו): << דובר_המשך >> משפט אחרון. – – שהוקצה להכנת מערכת החינוך לשנת הלימודים תשפ"א, הוא ניצל רק 4%. כדי להבטיח את עתיד ילדינו צריך פשוט לרצות לעשות את זה. כל השאר – תירוצים. << יור >> היו"ר מיקי חיימוביץ': << יור >> תודה, תודה רבה. חברי הכנסת, אני אבקש מכם, יש לנו סדר-יום ארוך מאוד מאוד. אני מבקשת להישאר במגבלות הזמן. << קריאה >> אלכס קושניר (ישראל ביתנו): << קריאה >> – – – << יור >> היו"ר מיקי חיימוביץ': << יור >> עשר דקות? לא. חמש דקות זה הזמן שניתן לנאומים במסגרת ציון הימים המיוחדים שלנו. חברת הכנסת מרב מיכאלי, בבקשה. << דובר >> מרב מיכאלי (העבודה): << דובר >> תודה רבה, גברתי היושבת-ראש. אדוני השר, חבריי וחברותיי חברי הכנסת, לאן הלך חבר הכנסת מרגי, שאמר – או את אמרת: לא מהנגב. אבל אני עשיתי שנת שירות בירוחם, ואהבתי כל רגע להיות שם. הייתי כמו בבית. שנה שלמה להיות בעיירה – לא משנה לאן הלכת את לא צריכה להחליף בגדים כשיצאת מהבית. אני כבר לא רוצה לומר באיזה משקל חזרתי אחרי כל האוכל שאכלתי בכל הבתים החמים מאוד שאירחו אותי באופן קבוע בירוחם. אז, באמת, זה היחס שלי לנגב. מעבר לרמה האישית – נשים את זה בצד – אני רוצה להגיד שזה טרגי ממש, בעיניי, שכשהכנסת מציינת את יום הנגב, באותו יום ממש מדרשת שדה בוקר, שהקים דוד בן-גוריון, שגם עבר לגור בנגב, נמצאת בסכנה מאוד מאוד מוחשית של סגירה. מדרשת שדה בוקר, שכוללת גם בית ספר שדה, גם תיכון פנימייתי לחינוך סביבתי וגם מכינות קדם-צבאיות לפיתוח מנהיגות פשוט בסכנת סגירה, משום שהממשלה הזאת – עוד אחת מהפשלות והתקלות שלה היא שהיא החליטה לא להעביר לה כסף, גם לא את הכסף שהם הפסידו בגלל היעדר הפעילות מהקורונה. הם פשוט עומדים בסכנת סגירה. למותר לציין שמדרשת שדה בוקר בנגב לא נהנית מהתמיכה שנהנות ממנה אולפנות וישיבות ביהודה ושומרון, שכן ממשלות נתניהו לדורותיהן עשו הכרעה מאוד ברורה: זאת מבחינתם לא מדינת הנגב והגליל, כמו שבן-גוריון באמת עשה אותה, אלא מדינת יהודה ושומרון. וזה ממש אחד על חשבון השני, בצורה ההרסנית והקשה ביותר. סכנת הסגירה של מדרשת בן-גוריון וכל המפעלים החשובים שלה מעידה באופן כללי על היחס של הממשלה הזאת לנגב. לא זו בלבד שהיא לא הופכת את הנגב לחלון הראווה של מדינת ישראל, מה שהוא יכול וצריך היה להיות, אלא שממש מתייחסים אליו כמו אל איזו חצר אחורית. צריך להגיד את זה: מעבר צה"ל דרומה, העברת הבסיסים דרומה, לא נועדה כדי לחזק את הנגב; היא נועדה לפנות במרכז שטחים אטרקטיביים לבנייה ולפיתוח, לממש את שוויים הנדל"ני הגבוה. לא בטוח שהמעבר הזה מחזק בהכרח את הנגב. מה שהיה צריך לעשות כדי לחזק את הנגב זה לחזק את אלה שגרות וגרים שם; לתת להם יותר השכלה, יותר רווחה, יותר תשתיות – לתת להם ולהן שמפריחות ומפריחים שם את השממה בכל בוקר מחדש. הן אלה שיוצרות ממה שהיה שממה מדבר פורח; הם אלה שיודעות ויודעים היום לעשות את החקלאות המדברית ברמה הגבוהה ביותר בעולם; הם אלה שיודעות ויודעים לייצר אנרגיות מתחדשות, לעשות תיירות, לעשות מדע, לייצר חיים משותפים באופן שבו הממשלה הזאת ממש לא תומכת בהם; חיים משותפים לא רק בין היהודיות והיהודים שגרים בנגב, אלא גם עם הלא-יהודיות ויהודים שגרים בנגב, אוכלוסייה בדואית שעד היום מדינת ישראל לא הכירה בכל הכפרים שלה. עד היום יש לנו דבר שנקרא כפרים לא מוכרים, שממשלות נתניהו בזבזו שנים ובמקום בניסיון לתכנן להם – להשתמש בשפע הקרקעות המצויות בנגב לתכנן באמת דיור מחודש, יישובים מודרניים וטובים לאוכלוסייה הבדואית – הם בילו במאבקים על חלקים מאוד קטנים מהשטחים שעליהם הם יושבים, שהם בבעלות פרטית. במקום לפתור את כל מה שאפשר ומקסימום יישארו איזה איים קטנים ובסוף נסדר – לא, ניתקע על מה שאפשר לריב עליו ולהעצים את המריבה ולהפוך אותה להיות חזות הכול, להפוך ולסמן את האוכלוסייה הבדואית כאויבת. ובכל זאת תושבות ותושבי הנגב מצליחות ומצליחים לייצר חיים משותפים עם האוכלוסייה הבדואית, חיים בונים, חיים פרודוקטיביים, חיים שמביאים לפריחה. כשנחליף את הממשלה הזאת, חברותיי וחבריי, אנחנו נוכל לקחת את הדגם הזה ולהפוך אותו לדבר המוביל במדינת ישראל. תודה רבה. << יור >> היו"ר מיקי חיימוביץ': << יור >> תודה רבה לך. חברת הכנסת הילה שי וזאן – אינה נוכחת. אם כך, ישיב כעת סגן השר לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל יואב בן צור. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> אתה מוזמן להוסיף – – – << יור >> היו"ר מיקי חיימוביץ': << יור >> יש לו שאילתה ואז – – – << דובר >> סגן השר לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל יואב בן צור: << דובר >> גברתי היושבת-ראש, גברתי המזכירה, מכובדיי השרים, חברי הכנסת, חבר הכנסת סעיד אלחרומי העלה על סדר-היום של הכנסת את חשיבות הסיוע למגזר הבדואי בנגב. אני רוצה לומר שהמשרד לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל רואה חשיבות רבה בפיתוח מרחב הנגב בתחומים שונים, ובכלל זה התיישבות, חינוך והשכלה, תעשייה, תעסוקה, יזמות, בריאות, מחקר, תיירות ותרבות. המשרד מפעיל פרויקטים מגוונים במטרה לחזק את כלל האוכלוסייה המתגוררת באזור הנגב, אך כיוון שחבר הכנסת אלחרומי ביקש להעלות לדיון את עניין המגזר הבדואי בנגב – ותשמעו עוד משר הכלכלה שנושא הבדואים נמצא תחת פיקוחו ואין לי ספק שהוא יעשה רבות ונצורות בנושא הזה –אני אציג קצת את מה שעושה המשרד לפיתוח הנגב והגליל בנושא הזה. הוקמו שני מרכזי צעירים ברשויות הבדואיות בנגב, ברהט ובחורה, והם נותנים מענה ל-9,000 משתתפים; יושקעו משאבים לקידום המרחבים המוניציפליים ביישובי המיעוטים באזורי עדיפות לאומית באמצעות מיפוי ושילוט רחובות בחברה הערבית, הכוונה ויצירת כתובת לכל יחידת מגורים ועסק; הקמת קריית חינוך שיקומית, שתיתן מענה לצרכים החינוכיים והשיקומיים של כ-600 ילדים ומתבגרים בגיל 3–18 שסובלים מלקויות קשות, בניית מעונות יום ופיתוח תשתיות. סך התקציב שהוקצה לפרויקט מעונות היום עומד על כ-7 מיליון שקלים ומצטרף לסכום של 15 מיליון שקלים שכבר הושקעו בפרויקט. מיזם קסם המדבר לפיתוח התיירות ביישובים הבדואיים בנגב הוא מיזם רחב ובמסגרתו הוקמו הפרויקטים הבאים: אירוע לילות רמדאן, שמשתתפים בו כל שנה כ-3,000 איש; פסטיבל דרום אדום – קסם המדבר, שמגיעים אליו אלפי משתתפים כל שנה; קורס ניהול תיירות בדואית שהשתתפו בו כ-30 תיירנים; סיורי סוכנים ועיתונאים – לאורך השנה מתקיימים כ-140 סיורים לעיתונאים, סוכנים, מובילי דעת קהל, מקבלי החלטות, על מנת לחשוף את המותג קסם המדבר; פעילויות שיווק ופרסום – קידום כלל הפעילויות של המותג קסם המדבר באמצעים דיגיטליים כדי למשוך קהל לעסקי התיירות בחברה הבדואית; שיווק התיירות הבדואית בירידים ובתערוכות. בתחום התרבות יצא קול קורא בפעילות תרבות עירונית – סל תרבות – ובמסגרת זו נתמכה תל שבע בסך של 160,000 שקל לשלושה אירועים במסגרת חגיגות 50 שנה לתל שבע. האירוע המרכזי היה פסטיבל חג הקורבן, וכן היו שדרות תרבות – תיאטרון רחוב, טורניר רמדאן, תערוכות אומנות, מופע להקה פתאפית לילדים ותחרות דבקה; יזמות תרבותית – תערוכות קולינריה; שדרת הפסטיבלים בנגב – אירועי תרבות אזוריים בעלות של 300,000 שקל. פעילויות חינוך: יש תוכנית מצוינגב, שמטרתה היא פיתוח תחום המצוינות בנגב על ידי חשיפת התלמידים לתחומי דעת שונים כדי לאתר את תחומי המצוינות שלהם. בפרויקט הזה משתתפים היישובים שגב שלום ורהט; תוכנית נגב סל – התוכנית הזו, מטרתה צמצום פערים, מתן הזדמנות שווה לילדים ונוער בנגב שעוסקים בספורט הכדורסל, והתוכנית מסייעת בתקציב פעילות כדורסל מוסדרת כמו טורנירים משותפים, מחנות אימונים, פעולות אזוריות, כמו הכשרות והדרכות על ידי מנטורים המלווים ומטפחים את מאמני ומדריכי הכדורסל. היישובים שהתוכנית פרוסה בהם הם: שגב שלום, לקיה, ערערה, חורה, תל שבע, כסייפה, אל-קסום, נווה מדבר ורהט. למעלה מ-200 ילדים מיישובים אלה משתתפים בפרויקטים הללו; תוכנית Yschool, שהיא פרויקט לתגבור למידה און-ליין במקצועות ליבה כגון: מתמטיקה, שפה, אנגלית, אזרחות, היסטוריה. בוצעה הטמעה ממוקדת בכל היישובים הבדואיים והותאמו מדריכים דוברי השפה הערבית, על מנת להקל על מחסום השפה. פעילויות הפגה במשבר הקורונה: במהלך הסגר הראשון הובילה הרשות לפיתוח הנגב מהלך של פעילות הפגה לילדים מהמגזר הבדואי. חולקו מעל 2,000 ערכות העשרה לילדים במגזר. הקמת מרכזים לגיל הרך, שייתנו מענה הוליסטי להורים ולילדים ברשויות המקומיות. הקמת ספריות לעידוד קריאה בגיל הרך במרכזי הגיל הרך ביישובים הבדואיים – במהלך שנת 2020 גובשה תוכנית יחד עם עמותת אלבאכור להקמת ספריות לעידוד קריאה בגיל הרך בקרב טיפות החלב ומרכזי הגיל הרך. היישוב שגב שלום זכה לקבל תמיכה בעבור מרכז אזורי, הכולל את הרשויות תל שבע, חורה ולקיה בסכום של 2.5 מיליון שקל. כמו כן, פורסם קול קורא להקמת והפעלת מתחמי עבודה משותפים, "האבים", כל מרכז ייתן שירות ומענה ליזמים בעלי עסקים וכו'. התקציב להקמת כלל המרכזיים יהיה עד 30 מיליון ש"ח. נכון להיום בהאב רהט פועלים 17 יזמים ויזמיות, שעוסקים בתחומים שונים: שיווק, טכנולוגיה, רובוטיקה, נדל"ן, הדרכות וסיוע פסיכולוגי ועוד. מיזמים כלכליים: במסגרת תמיכת המשרד הוקמו באשכול נגב מזרחי כיתות להכשרת מתכנתים בכסייפה, שתכלול 18 סטודנטים, ולאחר סיום ההכשרה, 90% מהבוגרים ישתלבו בחברות ומפעלי הייטק בנגב. באשכול נגב מערבי המשרד מעניק תמיכה להקמת שישה מרחבי תעסוקה, ובעתיד הקרוב צפוי להיפתח מרכז תעסוקה ברהט, שייתן מענה לתעסוקה מיידית לעובדים ולעובדות באמצעות שירותים חיצוניים לעסקים רבים מרחוק, כגון שירות לקוחות בפתרונות דיגיטליים. במסגרת המיזם ייווצרו עשרות משרות חדשות איכותיות ובשכר גבוה. כמו כן, פורסם קול קורא להצבת מתקני שעשועים, מגרשי מיני פיץ' וגנים מוזיקליים. במסגרת הקולות הללו קיבלו הרשויות תל שבע, אל-קסום, רהט, לקיה, וחורה אישור להצבת מתקנים בשטחן. כמו שאתם רואים, המשרד לפיתוח הנגב והגליל דואג ושם בראש מעייניו את הדברים הללו. יתר הדברים שחסר לכם עוד, אחרי כל מה שמניתי פה – שר הכלכלה בטח ישלים אותם. שר הכלכלה ישלים אותם הן תקציבית והן רעיונית. אין לנו ספק שהוא יעשה את זה בצורה המיטבית. תודה למי שיזם ודיבר ביום הנגב, ואני מקווה, בעזרת השם, שתמיד נבוא לפה עם בשורות טובות יותר לטובת תושבי הנגב. תודה רבה. << יור >> היו"ר מיקי חיימוביץ': << יור >> תודה רבה לך. טוב, אנחנו נעבור לשאילתות. למה לא? אתה משיב? << קריאה >> שר הכלכלה והתעשייה עמיר פרץ: << קריאה >> רשום לך. << יור >> היו"ר מיקי חיימוביץ': << יור >> חשבתי שאתה נתת לו. אז בבקשה, אדוני השר, בבקשה. חשבתי שהוא ויתר. טעות שלי, אדוני השר, בבקשה שר הכלכלה והתעשייה, בבקשה. << דובר >> שר הכלכלה והתעשייה עמיר פרץ: << דובר >> גברתי היושבת-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני שמח על כך שמי שמגיש היום את הבקשה לדון ולציין את יום הנגב הוא דווקא חברנו חבר הכנסת סעיד אלחרומי. דווקא בשל העובדה שחבר הכנסת סעיד אלחרומי מגיש את ההצעה אני לא אתחיל בשיח על הבדואים, כי אני שמח שחבר הכנסת סעיד אלחרומי מביא את ההצעה בראייה כוללת, של כל הקהילות, של כל מי שגר שם, על בסיס תפיסת העולם של שוויון, של שיתוף פעולה. לכן, אני מוצא חובה לעצמי לא להיגרר אחרי האינסטינקט המיידי – שבגלל שזה סעיד אז נדבר איתו רק על הבדואים. בשום פנים ואופן. אני מאמין שהאחריות שלך לגבי כל האזרחים שנמצאים בנגב היא אחריות שווה. לכן, אני קודם אתחיל בהחלט בנושאים הכלליים של הנגב, ובסוף גם, כמובן, נדבר על החברה הבדואית. אני באמת שמח ונרגש להיות במעמד הזה שבו מציינים את יום הנגב. כמי שגר בדרום כל חייו, ולשמחתי גם בניי ונכדיי החליטו לקבוע את מקומם בדרום. הם גרים למרות המתח הביטחוני, למרות האתגרים הכלכליים, הם קשרו את גורלם עם הדרום. אני רואה בזה את אחת ההצלחות הגדולות שלי, להעביר מסר כזה שגם ילדיי מממשים אותו. בשבוע הבא אנחנו נציין את יום האזכרה השנתית לראש הממשלה הראשון דוד בן-גוריון. רק טבעי שבמעמד הזה נציין חלק מדבריו, וחלק מהחברים אמרו זאת. אמרו ש"בנגב ייבחן העם היהודי". אבל אני רוצה לדבר על העמים כולם, לא רק על העם היהודי. אני חושב שבנגב ייבחן העם שמחזיק ברוב. כל חיי אני אומר שהתוקף המוסרי של אדם להיות חלק מהרוב זה כשהוא מוכיח שהוא יודע לתת את כל הכלים ואת כל הזכויות למיעוט. כי רוב יודע להגן על עצמו, רוב יודע להגן על עצמו. נכון שהוא זקוק גם להגנה ולהתערבות של הממסד, אבל בסוף רוב צריך לדעת לבוא ולהוכיח שהוא יודע להגן על המיעוט, ואז הוא קונה לעצמו את התוקף המוסרי להיות רוב. לכן אני מציין שבנגב אנחנו בהחלט עשינו כמה צעדים מאוד חשובים קדימה. הרבה מאוד חומות חברתיות, תדמיתיות, נופלות אחת אחרי השנייה. אני פוגש כל יום את רעייתי אחלמה – אתם יודעים את זה, סיפרתי לכם על זה, אני מקפיד בזה – והיא, כפי שאתם יודעים, נמצאת במכללת ספיר ושם היא פוגשת את הצעירים מהחברה הבדואית שמגיעים ללמוד ולרכוש השכלה. היא רואה עד כמה הם נאבקים על כך; כמה זה קשה להם, בעיקר בתקופה הזאת, בתקופת הקורונה, שלא לכולם יש אינטרנט ולא לכולם יש את הכלים הטכנולוגיים כדי לעמוד באמת בדרישות שעומדות לפניהם. אבל אתם יודעים – הסתובבתי בכמה הזדמנויות בין הכפרים, איפה שאני מסתובב, ואחד הדברים ששימח אותי יותר מכול הוא שבכל מפגש שלי, גברתי, שתדעי, הייתי מגיע ואז היה תמיד קם מישהו ואומר לי: תשמע, אני החלטתי לתמוך בך לא בגללך. אני אומר לו: למה? החלטתי לתמוך בך בגלל אשתך. אמרתי לו: אהה, באמת. הוא אומר לי: כן. הוא אמר לי: תשמע, אני התחלתי ללמוד והיו לי קשיים והחלטתי לעזוב והיא לא הרפתה ממני, היא הייתה מתקשרת אליי כל יום: אתה תחזור, ואם אתה צריך סיוע כזה, ועזרה במקצוע כזה ואחר – והינה אני היום אקדמאי, עובד סוציאלי, או איש מדעי הרוח, אני מרגיש שכל הביטחון העצמי שלי נמצא במקום הנכון, ואני יכול לתרום לחברה ולעמוד בזכות עצמי. לכן אני בא ופונה לכל חבריי: אנחנו צריכים להעמיד את מבחן ההזדמנות השווה לכל אזרח באשר הוא אזרח כמבחן הראשון של הנגב, של כל המנהיגות בנגב, ערבים ויהודים, לעשות זאת ביחד. כשאני מסתובב בנגב הדבר שחורה לי יותר מכול הוא כשאני רואה את אותם ילדים קטנים, במאהלים, בפחונים. אני מבין את הצורך לבצע את החקיקה על בוריה, אבל הילדים האלה לא יוכלו לשפוט אותנו אלא דרך המראות של החיים המאוד-קשים בחורף, בקיץ; ילדים שלעיתים צריכים ללכת 15 ו-20 קילומטר כדי להגיע לצומת המסוים שאליו, אם היה להם מזל, יגיע אוטובוס שייקח אותם לבית הספר. אין ספק שאנחנו יכולים לשנות את הכיוון. אבל לפני שאחזור לשם אומר: לצערי, גם שיעור התעסוקה הכללי בנגב הוא שיעור תעסוקה שבדרך כלל נמוך בכ-15% מאשר שיעורי התעסוקה הממוצעים. השכר הממוצע בנגב הוא בדרך כלל כ-30% פחות מהשכר הממוצע במקומות במרכז הארץ. רוב החברות של ההייטק והסקטורים המובילים נמצאים במרכז הארץ, 70% מהן נמצאות שם. רק 3.3% מהחברות המובילות קשרו את גורלן עם הנגב ועם תושבי הנגב. אני מוכרח לציין את המפעל הענקי הזה שהוקם לאחרונה, סודהסטרים, שעכשיו אישרנו מימון נוסף להרחבה שלו. אין מקום יותר מוצלח מהפלת שנאות וחומות מאשר פס הייצור, דעו לכם את זה. על פס הייצור לא מבחינים בין ערבי ליהודי. על פס הייצור, כשאנשים נמצאים כתף לצד כתף, רואים שהם מסוגלים לייצר ביחד ולהכיר, ולפתע כל אחד מכיר את משפחתו של השני. ראינו זאת בתקופת הקורונה במערכת הבריאות. איך כולנו השתוממנו פתאום שרופאים ערבים ורופאים יהודים מטפלים, ולא שואלים: מי אתה, מה אתה, ולא: באיזה חדר לידה אתה נמצא, כפי שיש כאלה שטרחו לציין, אלא באים ומטפלים, כבני אדם. פתאום כל החברה הישראלית עומדת ממש משתאה. אתה יודע, חבר הכנסת אלחרומי, כמה זה חשוב? הלכתי לנחם אבלים בשדרות לפני כחודש. קמה הבת של הנפטר ואמרה לי: תשמע, כל החיים שלך אתה מטיף לנו פה לדו-קיום ואף פעם לא הסכמתי לקבל את זה; עכשיו אבא שלי היה בבית חולים וראיתי באיזו מסירות טיפלו בו דווקא רופאים ערבים, ליד רופאים יהודים, והיום אני מבינה על מה דיברת איתי כל השנים, והיום אני גם מוכנה לקבל את זה. אנחנו נלך למסלולים רבים – בגלל קוצר הזמן אקצר. כל המסלולים שהיום נמצאים במשרד הכלכלה הם קודם כול עם עדיפות לפריפריה ולחברה הערבית ולחברות המוחלשות; מסלולי התעסוקה המיוחדים, אנחנו בהם מממנים 20% משכרו של כל עובד ערבי שנקלט למשך כשנתיים, ו-30% – כל עובדת בפריפריה, ערבים ויהודים. כמובן, גם לאוכלוסיות מוחלשות אנחנו עושים תוכניות מיוחדות, ועכשיו אנחנו הגדלנו את היקף ההשקעה דווקא בתחומי ההייטק: מפעל הייטק שיקלוט עובד מהמגזרים השונים יקבל סבסוד של קרוב ל-45,000 שקל לתקופה קצובה מראש כדי להמשיך ולהעסיק את אותו עובד. כמה משפטים לעניין של החברה הבדואית. אני מאוד מקווה שבשבוע-שבועיים הקרובים נגיש הצעה לממשלה שכוללת הקמת שלושה יישובים חדשים וגם כוללת חזון גדול של הקמת עיר על-שבטית, באופן שתהיה תשובה בעשור הקרוב לאותם צעירים שלא ימצאו עצמם במרחבי הכפר. כמה שלא נוכל לתת פתרונות מקומיים, עדיין מדובר במשפחות גדולות, עדיין יש הרבה מאוד אקדמאים שרוצים למצוא את עצמם במסגרות אחרות, ואין שום סיבה לא לאפשר להם זאת. לכן, אני רואה בעיר העל-שבטית הצפויה דבר חשוב ביותר. אני כבר רואה את המתקפות מצד ימין. קראתי אתמול כמה כתבות, תוקפים אותי ואומרים שאני, במדיניות החדשה שלי, מפקיר את האדמות בנגב. אני פונה לכל אנשי הימין: מי הפריע לכם? עשר שנים אתם מנסים את המדיניות של כיפופי ידיים וכוח; עובדה שזה לא עוזר לכם, עובדה שלא הצלחתם לשנות דבר. הכשרתם חלקות אדמה אבל איש לא בא לגור בהן. אני מנסה, לא בטוח שאצליח; אני מנסה, יכול להיות שאצליח. לפחות תשתקו שנה ואל תפריעו. תנו לנו לעשות את מלאכתנו. אני פונה לחבריי ואומר להם: אנחנו נמשיך לחזק את האמון, כי רק אם נצליח לחדש ולחזק את האמון בין האוכלוסייה והחברה כולה בכלל הנגב, ובתוכה החברה הבדואית, אני מאמין שביחד נצליח לעשות הרבה מאוד דברים ונצליח לפרוץ במקומות שלא הצליחו לפנינו. אני בהחלט מודה לך, חבר הכנסת אלחרומי, לא רק על שהעלית את הנושא אלא גם על שיתוף הפעולה שלך במשך כל השנה. אני רוצה לפנות לחבריי, חברת הכנסת מרב מיכאלי, חבר הכנסת מאיר כהן, ולומר להם: שמעתי את דבריכם באשר לאפשרות שמדרשת שדה בוקר תיסגר. אני חושב שזה דבר שאסור לתת לו להתרחש, ואני אפעל כמיטב יכולתי למנוע זאת. תודה רבה לכם ושיהיה יום ציון הנגב יום מבשר טובות לכולנו. << יור >> היו"ר מיקי חיימוביץ': << יור >> אמן, תודה. אדוני השר, אולי כדאי שתישאר פה, כי אנחנו עוברים לשאילתה שמופנית אליך. << דובר_המשך >> שר הכלכלה והתעשייה עמיר פרץ: << דובר_המשך >> אני אביא את התשובה. << יור >> היו"ר מיקי חיימוביץ': << יור >> בסדר. חבר הכנסת סעיד אלחרומי, אתה מסתפק בזה – מעולה, תודה רבה. << נושא >> שאילתות ותשובות << נושא >> << יור >> היו"ר מיקי חיימוביץ': << יור >> חבר הכנסת מיקי לוי, בבקשה, שאילתה מס' 266 לשר הכלכלה והתעשייה. << שאילתה >> 266. צמצום פעילות תוכנית מעוף << שאילתה >> << דובר >> מיקי לוי (יש עתיד-תל"ם): << דובר >> תודה רבה, גברתי היושבת-ראש. אדוני השר, הובא לידיעתי כי תוכנית מעוף של הסוכנות לעסקים קטנים מצמצמת את פעילותה בימים אלו, והראשונים להיפגע אלו יישובי עוטף עזה והמרחב. רצוני לשאול: 1. מדוע? 2. האם תפעל לשנות החלטה זו? 3. אם כן – מתי? 4. אם לא – למה? 5. היכן עוד התוכנית מצמצמת פעילותה, ומדוע? האם בעוד מקום בארץ? 6. מה היקף תקציב תוכנית זו ל-2020? תודה. << דובר >> שר הכלכלה והתעשייה עמיר פרץ: << דובר >> חברי חבר הכנסת מיקי לוי, אני מאוד מודה לך על שהעלית את השאילתה הזו. אני בהחלט חושב שזה נושא מאוד חשוב, כי מרכזי המעוף בהחלט משמשים מנוף חשוב ביותר לפיתוח עסקים ולעידוד יזמות. אני בהחלט חושב שאתה צודק, אבל אני רוצה להסביר. סך הכול התקציב של המעוף מגיע לכ-65 מיליון שקל. בנוסף לכך, יש את התקציבים המיוחדים שמופנים במסגרת ההגדרה של מרכזי עסקים, שבתוכם גם פועל המעוף. לצערי, התוספת מוגדרת כתוספת שאיננה נמצאת בתקציב, ולכן הודיעו על קיצוצה. מכיוון שהקיצוץ הזה של 5.5 מיליון שקל הולך להיות בדיוק במקומות הכי רגישים, במקומות שצריכים יותר מכול את המעוף, גם במגזר הערבי בצפון, וגם בשדרות ובעוטף עזה, אני הודעתי על כך שאני מבטל את ההחלטה הזו. הנחיתי את המשרד לנהל הידברות עם משרד האוצר, והגענו לסיכום עקרוני שעד שיאושר תקציב 2020–2021, אנחנו בשיתוף פעולה נעביר 5.5 מיליון שקל כמסגרת תקציב נוספת – זה בתשובה לשאילתה שלך, וכמובן נמנע את סגירתם של אותם מרכזי מעוף בגליל וגם את מרכזי המעוף שמתוכננים להיסגר בעוטף עזה. << דובר_המשך >> מיקי לוי (יש עתיד-תל"ם): << דובר_המשך >> אדוני השר, לא יכולתי לצפות לתשובה יותר טובה מזו, שאתה מבטל ומחזיר את התקציב. אני כבר מקבל – – – << דובר_המשך >> שר הכלכלה והתעשייה עמיר פרץ: << דובר_המשך >> לא, אני לא מחזיר. אני מגייס כסף מסעיפים אחרים כדי למנוע את הסגירה, בתקווה לגייס כסף בדיוני התקציב – שיהיה תקציב קבוע ולא תקציב על תנאי. << דובר_המשך >> מיקי לוי (יש עתיד-תל"ם): << דובר_המשך >> תראה מה עושה הטכנולוגיה, כמה מהיר: תושבת עוטף עזה אלוף משנה במילואים נירה שפק אומרת לך תודה רבה. << דובר_המשך >> שר הכלכלה והתעשייה עמיר פרץ: << דובר_המשך >> תודה לך, תודה לך, נירה. יפה. יש שאילתות נוספות או שאני – – – << יור >> היו"ר מיקי חיימוביץ': << יור >> לא, לא לך. זו השאילתה היחידה. תודה רבה. << קריאה >> שר הכלכלה והתעשייה עמיר פרץ: << קריאה >> מותר על פי התקנון לשאול שאלה נוספת גם למי שלא – – – אבל אם אף אחד לא נרשם זה בסדר. << הלסי >> הצעות לסדר-היום << הלסי >> << הלסי >> ציון חג הסיגד << הלסי >> << יור >> היו"ר מיקי חיימוביץ': << יור >> היום הוא יום מיוחד ואנחנו מציינים בו כאן לא מעט אירועים. אני מאוד שמחה שאנחנו גם מציינים היום את חג הסיגד, בהצעות לסדר-היום, מס' 2004 ו-2039. את ההצעות לסדר-היום יפתח חבר הכנסת יואב סגלוביץ', שהציע את היום הזה, נכון? חבר הכנסת יואב סגלוביץ', בבקשה. << דובר >> יואב סגלוביץ' (יש עתיד-תל"ם): << דובר >> גברתי היושבת בראש, חבריי חברי הכנסת, חג הסיגד, שחל אתמול, חל 50 יום אחרי יום כיפור, והוא יום של צום, טהרה והתחדשות ובמרכזו טקס חיזוק הברית בין העם לאלוהים. ההשראה למנהגי החג לקוחה ממעמד דומה שאותו קיימו עזרא ונחמיה, ככתוב בנחמיה, פרק ח' : "ויברך עזרא את ה' האלוהים הגדול ויענו כל העם אמן אמן במעל ידיהם ויקדו וישתחו לה' אפים ארצה". זה יום מיוחד שמביא לתחושה של טהרה, חשבון נפש, פיוס, שבירת חומות המפרידות בין אדם לאדם ותחושה של אחדות ושיתופיות, המתבטאת בהתכנסויות המוניות. התכנסויות המוניות לצערנו לא ניתן לקיים בשל הקורונה, אך פיוס ושבירת חומות בוודאי. שבירת חומות היא ההכרה של כל אחד במשותף האנושי; המשותף האנושי שנוהגים לתת לו לעיתים כותרות גבוהות, אומנם נכונות אבל גבוהות, של ערכים הומניים כמו פתיחות, ליברליות והכרת הזולת, הכרת האחר. אך המשותף האנושי הוא הרבה יותר פשוט לעיתים: הוא המבט, קשר העין, החיוך ולעיתים הדמעה. המשותף האנושי הוא ההרגשה שנגעת גם אם רק חלפת. המשותף האנושי הוא לראות, להבחין, להרגיש, והוא נוגע לעיתים באנשים, אך הוא נוגע לעיתים, ובעיקר, גם במוסדות וגם במוסדות המדינה. הוא נוגע גם בשיטור, הוא נוגע גם באכיפה, הוא נוגע גם במשפט. הוא נוגע בערכים הבסיסיים ביותר של שוויון והוגנות. החג הזה הוא חג עתיק, דתי ויהודי, אבל הוא גם חג של מבט, נגיעה ומחשבה. אני מברך אתכם, אחיי ואחיותיי, בחג שמח, ומאחל לעצמנו שניקח את הערכים של החג הזה לא רק ליום אתמול, חג הסיגד, אלא גם למחר ומוחרתיים, כאן בתוכנו. תודה רבה. << יור >> היו"ר מיקי חיימוביץ': << יור >> תודה רבה. חבר הכנסת אוריאל בוסו, בבקשה. << דובר >> אוריאל בוסו (ש"ס): << דובר >> גברתי היושבת בראש, מכובדיי השרים, כבוד השר, שרת הקליטה, סגן השר, חבריי חברי הכנסת, יום הסיגד – החג הזה, למעשה – הנחגג על ידי יהודי אתיופיה ביום כ"ט לחודש מרחשוון, מקורו בהשראה ממעמד שקיימו עזרא ונחמיה בירושלים לאחר שיבת העם מן הגולה, ושם נאמר "וביום עשרים וארבעה לחדש הזה נאספו בני ישראל בשקים ואדמה עליהם ויבדלו זרע ישראל מכל בני נכר ויעמדו ויתודו על חטאתיהם ועונות אבתיהם – – – ויקראו בספר תורת ה' אלוקיהם רבעית היום", ורביעית היום היו מודים ומשתחווים לה' אלוקיהם. כן, בהשראת מעמד הר סיני שבו עם ישראל קיבלו את התורה, ולכן, מהות היום הזה היא קריאה לקרבת אלוקים והיבדלות מן הגויים הסובבים אותם, וצום ותפילה וטהרת הגוף והנפש, ובקשת מחילה מן האלוקים ותפילה כי ירחם על שארית הפליטה ויחזירנו לירושלים להתאחד עם שאר אחינו בית ישראל. מיקום המעמד היה על הר גבוה, כפי שהיה במעמד הר סיני, וכוהני הקהילה, הם המנהיגים הרוחניים, היו מתפללים וקוראים בעשרת הדיברות, ונושאים דרשות אשר מחד גיסא דיברו אל הקהל להיבדל מן הנכר הסובב אותנו ולא ליפול לזרועות הייאוש בעקבות הגלות הארוכה ולהמשיך לדבוק בתורת משה רבנו, ומאידך גיסא הפיחו בהם תקווה כי הינה עוד מעט יגיע זמן הגאולה וישועת ה' כהרף עין ונעלה לציון בירושלים הבנויה. מהות הזעקה של יוסף הצדיק "את אחי אנכי מבקש" פעפעה וזעזעה תמיד בליבם של אחינו יהודי אתיופיה – לזעוק ולבקש עוד משחר גלותם ובמשך אלפי שנים את אותה קריאה של "את אחי אנכי מבקש". המסר היה: אנו מבקשים לשוב ולהתאחד עם אחינו שאר שבטי ישראל. רבותיי, על אותו יוסף מן השבטים נאמר, כאשר פגש את אחיו בשבתו על כס המלכות כמשנה למלך מצרים: "ויכר יוסף את אחיו והם לא הכרהו". ברבות הימים, כאשר מגיעים אחים בודדים לארץ הקודש ומתעורר פולמוס אצל האחים היושבים בציון סביב הכרתם, קם לו עוד יוסף, מרן הרב עובדיה יוסף, זכר צדיק וקדוש לברכה, ובמבטו החד ובאבחנת הלב אשר נטע בו אלוקים מכיר את אחיו יהודי אתיופיה, בבחינת "ויכר יוסף את אחיו". הרב, זכותו יגן עלינו, לא הסתפק רק בהכרה ביהדותם ובכך שהם אחינו בני ישראל, אלא פעל בכל הזירות: אם זה בזירה התורנית – לשבת ולכתוב תשובות הלכתיות; אם זה בזירה המדינית, כשהלך ונפגש עם כל מי שאפשר וכל מי שביכולתו להשפיע; ואף בזירה הבין-לאומית, פגישות עם אנשי ממשל באמריקה, ולא נח ולא שקט עד אשר ראה אותם עין בעין בשובם לציון. שמעתי סיפור על יהודים תמימים בני העדה שעלו ארצה במבצע שלמה והזדעזעו לשמוע שבבתי הספר מלמדים את הילדים שבית המקדש חרב. זה לא נתפס להם – אנחנו באנו לגאולה. הם באו לבית הספר ודרשו לקבל הסברים. כשהסבירו להם, הם קרעו את בגדיהם ובכו כאילו בית המקדש נשרף עכשיו מול עיניהם. זוהי אמונה תמימה, קדושה וטהורה. ובנוסף לכל זה מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל רתם את התנועה שהוא הקים כדי לעשות הכול למען שילובם וקליטתם של יהודי אתיופיה, וראה בהם כבשר מבשרה של התנועה הקדושה. הוראתו לרשת החינוך הייתה חד-משמעית: לקלוט את בני העדה למוסדות ש"ס בנפש חפצה. וכיום בממשלה יושב-ראש התנועה השר אריה מכלוף דרעי ממשיך בצוואה של מרן ופועל בכל הכוח בכל הזירות. היום אחרי שנים רבות אנו עדים למחזה מדהים: בכירי ילדי הקהילה מפארים את כותל המזרח של מוסדותינו. אברכים שוקדים על תלמודם מדן ועד באר שבע; עשרות ומאות אברכים מהמצוינים בהם הם בני העדה המפוארת. רציתי לברך גם את חבר הכנסת יעקב מרגי, שהיה מיוזמי החוק להכיר ביום הזה של החג המיוחד. ואני חושב שגם היום, כשאנחנו רואים בממשלת ישראל ששרת הקליטה היא בת העדה, סגן השר במשרד לביטחון הפנים הוא בן העדה, זה המשך השילוב – לראות אותם בכל הזירות משתלבים. תנועתנו תמשיך לראות את אחינו יוצאי אתיופיה כחלק בלתי נפרד ממורשת עם ישראל כפי הוראתו של מרן, זכותו יגן עלינו, אמן. תודה רבה. << יור >> היו"ר מיקי חיימוביץ': << יור >> תודה רבה לך. תעלה להשיב שרת העלייה והקליטה חברת הכנסת פנינה תמנו שטה, בבקשה. << דובר >> שרת העלייה והקליטה פנינה תמנו: << דובר >> גברתי היושבת בראש, השר לשירותי דת, ידידי וחברי סגן שר הבט"פ גדי יברקן, חברי כנסת וחברות כנסת יקרים ויקרות, אנו מציינים היום את יום הסיגד בכנסת, חג סיגד שמח, וכמו שאנחנו אומרים באמהרית: מלקם סגד בהל יהונלנה. בכ"ט בחשוון, 50 יום לאחר יום כיפור, אנו נוהגים לציין את חג הסיגד. אתמול, בטקס ממלכתי בהובלה של ממשלת ישראל, משרד התרבות והספורט, משרד העלייה והקליטה, כאשר הקייסים נושאים תפילה, אנחנו ציינו בארמון הנציב את הטקס הממלכתי. חג הסיגד הוא יום של תפילה וצום, יום של חשבון נפש ציבורי. מדי שנה, כנאמר פה, אבותינו נהגו להתקבץ מכל הכפרים. לא משנה כמה אתה גר רחוק, היו מתקבצים. קבוצות-קבוצות, נחילים-נחילים של אנשים, מבוגרים וטף היו מגיעים להר גבוה באזור אמבובר, כשבראש מובילים הקייסים את הציבור בתפילות וזמירות, מחבקים את ספרי התורה האורית – הרבה מספרי התורה הגיעו גם לארץ; גם היו כאלה שהיה צריך להביא אותם בדרך לא דרך אחרי מבצע משה. וכולנו ביחד התפללנו בעיקר "לשנה הבאה בירושלים הבנויה". דמיינו לכם קהילה מופלאה, שבמשך דורות שלמים שמרה על הגחלת היהודית, כשאחד מהאירועים החשובים היה חג הסיגד. קהילה שבעצם עשתה הכנות לאורך כל שנות הגלות. כמעט כל ילד וילדה, לימדו אותם קודם כול לדעת שהחלום זה ירוסלם והבתים באתיופיה הם זמניים. השכלה – לא הולכים לערים הרחוקות יותר מדי, היו שולחים בודדים, כדי שחלילה לא נתבולל. היינו בעצם בהכנה תמידית שאנחנו נזכה לעלות ארצה, לחזור הביתה ולהתפלל בירושלים; אמונה שהתגשמה במלוא הדרה על אף הקשיים, העיכובים וכל כך הרבה מתים שלא זכו לעלות לארץ. בסיגד אנו נוהגים לחדש את הברית עם אלוקי ישראל, כבימי עזרא ונחמיה, שציינו את השיבה לציון מגלות בבל כנאמר בספר נחמיה פרק ט', פסוק א': "וביום עשרים וארבעה לחדש הזה נאספו בני ישראל בצום ובשקים ואדמה עליהם. ויבדלו זרע ישראל מכל בני נכר". למעשה, אנו העדה היחידה אשר שימרה את החג לאורך ההיסטוריה, שזה מעניין בפני עצמו, וכיום יש לנו זכות גדולה להפיץ את זה בקרב כל עדות ישראל. השנה, בשל מגבלות הקורונה, נאלצנו לחרוג ממנהגנו ולציין את החג בנוכחות מצומצמת, כפי שאמרתי, עם הקייסים. בזכות המנהיגות שלהם הם הצליחו לקרוא לציבור הרב שמגיע מדי שנה – עשרות אלפים, כל ההורים שלנו, מחכים לאירוע הזה, וזה היה מדהים אתמול להגיע להר, למרות שהיה עצוב להיות שם ככה כקבוצה מצומצמת ולראות שאף אחד מהציבור לא הפר את ההנחיה. זה מלמד על המכובדות ועל המנהיגות, כמו שאמרתי, של הקייסים. יחד עם זאת, עם ישראל, למרות הקורונה, מאוד ריגש אותי אתמול באופן אישי ורבים אחרים מבני קהילתי בדרכים היצירתיות והמגוונות שבהן הנגישו את החג וציינו את החג במערכות החינוך, ברשויות המקומיות – היו רשויות מקומיות ששכרו משאיות קטנות ולקחו אומן כזה או אחר והסתובבו בכל העיר – ובצבא, בתרבות, בקליטה. בעיניי, ולמרות ועל אף הקורונה, זה רק מוכיח לנו שכשאנחנו רוצים אז אנחנו יודעים לתת מקום לאחר, למרות שאנחנו לא ממש האחר; לתת מקום לטוב, לביחד ולאחדות. על כן, חג הסיגד השנה, כמו שאמרתי, למרות הריחוק החברתי, היה מרגש במיוחד. הוא חג שמאחד את העם, מחדד ומזכיר לנו את הדברים החשובים באמת: שאנחנו עם ודור שזכה להיות ביחד בביתו; שהמלאכה והחובה לשלמות העם פנימה חלות על כולנו, תחילה על נבחרי הציבור, עובר דרך כל העם. בטח ובטח לנו, שנמצאים בבית הזה, יש יותר חובה, ולא אחת אנשים עולים לדוכן זה ומדברים על כך, אבל ביומיים האחרונים לצערי אנחנו עדיין רואים כותרות של התכתשות ומריבות. זה לא עושה לנו כבוד. זה לא תורם לנו מאומה בתקופה של משבר, שבה אנשים נאלצים לשלם מחירים אישיים כבדים מאוד. הם לא יכולים לוותר על התקווה להרים את עיניהם ולשאת את עיניהם לבית הזה. זה מתחיל בכל אחד ואחת מאיתנו. החובה שלנו היא לעבוד קשה ולא להפסיק לחתור למצוא מכנה משותף בין חלקי ישראל, לבנות גשרים חזקים ויציבים בינינו – בין חילוניים לדתיים, בין מזרחים לאשכנזים, בין פריפריה למרכז, בין קבוצות יותר מוחלשות לקבוצות יותר חזקות. בסוף כולנו כאן 72 שנה, בנינו מדינה, הגיע הזמן לבנות חברה חזקה יותר. לסיום, אני נושאת תפילה לחזור לימים כתיקונם, של בריאות העם ובריאות העולם, לימים שבהם נזכה שוב להתכנס יחדיו בימים של שמחות, שנזכה לאחדות ואחווה. חג סיגד שמח, עם ישראל, מלקם סיגד בהל יהונלנה. תודה. << יור >> היו"ר אליהו ברוכי: << יור >> תודה רבה. סגן השר גדי יברקן, בבקשה. << דובר >> סגן השר לביטחון הפנים דסטה גדי יברקן: << דובר >> גברתי היושבת-ראש, גברתי השרה, שרי הממשלה שיושבים פה, אדוני שר הדתות, חבריי חברי הכנסת כולם, אני נרגש כל יום שאנחנו מציינים את יום הסיגד, ולאו דווקא מהמעמד הזה כחבר כנסת או כסגן שר. מאז שאני זוכר את עצמי כילד, יש שני ימים שהייתי מחכה להם. אחד זה יום כיפור, שאנחנו קוראים לו אסתרי, שבו כל ילד היה מוכיח לחברו מי יותר בוגר וצם ומענה את גופו בריקודים בבית הכנסת יחד עם המבוגרים. היום השני זה יום הסיגד. יום הסיגד הוא יום שמסמל בעיני רבים קודם כול את החיבור של עם ישראל אל אלוהים. מקורות החג, כפי שמרבית חבריי חברי הכנסת והשרים ציינו, וכפי שזה באמת – הוא בעצם חג ויום מיוחד שציינו לראשונה עזרא ונחמיה בתקופת שיבת ציון בבואם מבבל. כשהם הגיעו אל ארץ ישראל הם ראו את ההתבוללות הקשה בעם ישראל, והם לקחו על עצמם באחריות אישית לכרות את הברית בין אלוהים לעם ישראל שוב. הדבר הראשון שצריך לעשות הוא קודם כול לצום ולהתפלל. עזרא ונחמיה הובילו את עם ישראל אל הרי ירושלים עם חול, עם שק ואבנים על ראשיהם, על כתפיהם, בשכיבה ובתחינה, וכל היום התפללו. חלק מן העם השתחווה וחלק מן העם אמר אמן. רוב אזרחי ישראל משייכים את היום החשוב הזה ליהודי אתיופיה, ולמרות שלא היינו מתנגדים, מה שנקרא, למקוריות, שהוא שלנו, או לפטנט, הוא לא שלנו, הוא של עם ישראל. אנחנו, הקהילה האתיופית, יהדות אתיופיה, ביתא ישראל, שמרנו את היום הזה בנדוניה, ושמרנו אותו למען כלל עם ישראל. זאת קהילה שירדה מארץ ישראל עם השם שלה, ישראל, וזאת הקהילה היחידה מבין קהילות ישראל ששמרה גם בגלות על שמה, ישראל. זו גם אולי הקהילה היחידה שחזרה מגלות אל ארץ ישראל עם השם ישראל. אחד הימים המיוחדים שבעמנו זה היום הזה, יום הסיגד, והיום אנחנו מחזירים את זה לכלל עם ישראל ואומרים: הינה, זה חגכם, יומכם, התחברו ונתחבר נא ונציין אותו ביחד. המילים "בשנה הבאה בירושלים הבנויה" מקבלות משנה תוקף ייחודי ביום הזה. באתיופיה הקייסים הובילו את הציבור אל כיפת ההר הגבוהה באזורים. כפי שידוע לכם, לא היה אינטרנט, לא טלוויזיה ולא דברים מודרניים לתקשר, ובנוסף להיותו יום קדוש של תפילה ושל צום היום הזה היה מפגש חברתי חשוב להעברת מסרים בין קהילות ביתא ישראל באתיופיה. בין המסרים היחידים החשובים זה לתכנן את המסע אל ארץ ישראל: איך אנחנו עולים לארץ ישראל בחזרה. ליום הזה, לא רק בני ישראל, ביתא ישראל, עבדו והתפללו; שותפינו לאותה מדינה ולתרבות מהדת האחרת, הנוצרים, המוסלמים, היו מחכים לנו ועוזרים בבתים ומכינים. אני זוכר את שכנינו המוסלמים באתיופיה, באיזה כבוד, באיזו הדדיות היו חיים בשותפות איתנו. בפרקים מסוימים, גם הנצרות, כשהופסקו מלחמות הדת באתיופיה. היום החשוב הזה – לא היה משנה אם בגשם סוער או בשמש יוקדת, כולם חיכו ליום החשוב הזה. אחרי מסלול חשוב, קשה ככל שיהיה, לא הייתה משפחה שלא חינכה את ילדיה שהם נועדו מחר לעלות לארץ ישראל, והמחר הזה הוא מחר – מהראשונים שירדו מארץ ישראל והגיעו לאתיופיה עד בני דורי. להעביר את אותה התלהבות, את אותה עוצמה של אהבה וכמיהה לארץ ישראל זו חוויה חוץ-גופית. וזה מדהים לראות איך ציבור שלם – ברוב המקרים הוא היה משוכנע, בטוח, שאלה היהודים היחידים בעולם – נכחדנו; זו הייתה התחושה האישית וגם הקהילתית בחלק מהזמן. והיום תראו איזה פלא – אנחנו מגיעים לארץ ישראל, וכנסת ישראל, הריבון, ממשלת ישראל, מחוקקת חוק לשמר את החג הזה לכלל עם ישראל. אומנם עם ישראל הוא זה שמציין אותו, אבל היום הזה גם מזמין את כל אזרחי מדינת ישראל לחשבון נפש, לתפילה, כל אחד בשפתו, בדתו, להתכנס בתוכו. הוא כל כך חשוב. ומכאן הקריאה שלי לרבנים הראשיים, למנהיגות הרוחנית של כלל עם ישראל, לאנשי החינוך: אין להשאיר את היום הזה כיום של יהודי אתיופיה – גדי, חג שמח; השרה פנינה, חג שמח, או כל חבר אתיופי שאנחנו מכירים, שיהיה לך חג שמח. לא. היום הזה חייב להיות של כל אזרח במדינת ישראל, יהודי שמאמין בדתו, בשיבת ציון. היום הזה חייב להיות, והרבנים הראשיים הם אלה שצריכים להוביל את התפילות בארמון הנציב יחד עם הקייסים; רבני הישיבות, המכללות, האוניברסיטאות. זה לא רק חג דתי, זה חג אזרחי חברתי, ואין לקחת עליו בעלות. אני משחרר את עצמי מבעלות על יום הסיגד הזה. יפה דרשו כל הח"כים שדיברו בעניין הזה, ומאוד אהבתי לשמוע את כולכם. כך החג אמור להיות. הלוואי שבשנה הבאה כבר לא תברכו את חבריכם יוצאי אתיופיה בחג שמח, אלא את כל אזרחי ישראל היהודים: יום חשוב, בואו נעלה לירושלים ונתפלל, ובטח בעידן הזה, בימים כאלה של חשבון נפש אמיתי. הרי מה אנחנו יודעים – מדינת ישראל, עם ישראל החריב את עצמו, לא הם החריבו אותו, בגלל שנאת חינם. ואנחנו היום קרובים אל התהום. היום הזה, יום הסיגד, הוא יום שיכול להיות חלק מהפתרון לנו. אני רוצה להתייחס לבני הקהילה הספציפית עכשיו, בעיקר לדור הצעיר. יש לי תחושה שהדור הזה – יכול להיות שהוא יהיה בין החלשים בשרשרת החוליות של דורות ביתא ישראל. ההורים שלנו לא ידעו קרוא וכתוב, ואימא שלי ובני גילה חלקם לא יודעים עכשיו לחייג מספר טלפון, אבל אותם אנשים היו הכי חזקים מבין הדורות של הקהילה, וזכו והצליחו להביא אותנו במסע רגלי לארץ ישראל. אנחנו במדינת ישראל היום, אנחנו משתלבים, ואנחנו צריכים להחליף דיסקט: לא עוד פעם להתעסק באכלו לי, שתו לי. יהיו אנשים שידחפו אתכם לכיוון הזה: הינה, גזענות, הינה, בגלל שאתם שם. אנחנו כבר הצלחנו, צמצמנו פערים של 3,000 שנה ב-30 שנה. אנחנו באוניברסיטאות, במכללות, בבית המשפט, בצבא, בכל מקום. אנחנו ישראל, ואנחנו שותפים לבנייתה של מדינת ישראל העתידית. היו גאים במורשת, היו גאים בתרבות, באוכל, במוזיקה, בשמות שלכם. אל תאפשרו לעוות את השמות שלכם לשמות אחרים. שם בתרבות האתיופית לא ניתן סתם. אין סתם שם, יש לו משמעות. ומי שיעוותו לו את השם – תתקנו אותו. ההורים שלנו נתנו לנו שמות יפהפיים עם משמעויות. התרבות שלנו היא תרבות מדהימה, של שלום, של תקווה, של אחדות. זו קהילה. יש משפט שאין בשום שפה בעולם, להערכתי. בעברית ניסיתי למצוא – לא מצאתי. יש מילה שנקראת באמהרית "אדרה". אדרה זה כשמשביעים מישהו: שמור לי על זה; אני מבקש ממך שתשמור לי על זה, תעביר את זה לפלוני ולאלמוני, אני משביע אותך. מילה אחת, אדרה, הסברתי בכמה מילים. אנחנו קיבלנו את המשפט הזה, את האדרה, על ירושלים, שנעביר את זה בשבועה לדורות הבאים. אנחנו היום בארץ ישראל ואנחנו יכולים להיות אולי הגשר, הפתרון לסכסוך הפנים-חברתי שלנו, השסע בתוך המדינה הזאת. ולצערנו הרב מוציאים אותנו ולוקחים לכיוונים אחרים. אני רוצה לאחל לכלל עם ישראל יום סיגד חשוב, שמח. ולצמים שצמו אתמול – כנראה היה להם צום קל. אבל חשוב מאוד שהכנסת מציינת את זה. גברתי היושבת-ראש, אני יודע שזה חשוב לך, הנושאים של הקהילה ובכלל הנושאים הללו קרובים לליבך. זכית לנהל את הישיבה הזאת, ואני מודה לכם. תודה רבה. << יור >> היו"ר מיקי חיימוביץ': << יור >> תודה רבה לך. בהחלט זכיתי. חבר הכנסת סגלוביץ', אנחנו מסתפקים בדברים האלה. האם אתה מעניין שזה יעבור לדיון באחת מוועדות הכנסת? << קריאה >> סגן השר לביטחון הפנים דסטה גדי יברקן: << קריאה >> לוועדת הכספים. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> – – – << יור >> היו"ר מיקי חיימוביץ': << יור >> תודה רבה. << הלסי >> הצעות לסדר-היום << הלסי >> << הלסי >> ציון היום הבין-לאומי לזכויות הילד << הלסי >> << יור >> היו"ר מיקי חיימוביץ': << יור >> חברי הכנסת, אנחנו עוברים לציון יום נוסף, היום הבין-לאומי לזכויות הילד, הצעות מס' 1699, 1820, 2007, 2042, 2046 ו-2051. מי שיישא דברים ראשון הוא חבר הכנסת יוסף ג'בארין, בבקשה. << דובר >> יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): << דובר >> כבד היושבת-ראש, חבריי חברי הכנסת, הוועדה לזכויות הילד ציינה היום את היום הבין-לאומי לזכויות הילד. האמת היא שבהזדמנות הזאת אני רוצה לפתוח בלהודות קודם כול לצוות הוועדה – לתמי ברנע, מנהלת הוועדה, לשמרית שקד, היועצת המשפטית של הוועדה, לרון רומן, הדובר שלה, למריה רבינוביץ', החוקרת, לעאליה עודה, ראש תחום פרלמנטרי בוועדה, וכן למעיין חיה גביסון. אני מודה גם לצוות שלי במשרד, שפעל לקיום הדיונים החשובים שהיו היום. האמת היא שאני לא סתם מודה לצוותי העבודה, כי היום המיוחד הזה משקף את הפעילות הכמעט יום-יומית של הוועדה לזכויות הילד. לא כל ועדה זוכה ליום מיוחד שמשקף את עשייתה בתחום. אם אתם שואלים אותי למה בתקופה הזאת – הרי ב-20 בנובמבר 1989 אימץ ארגון האו"ם את אמנת זכויות הילד, אמנה שמכילה כללים מפורטים לשמירה על הזכויות שהופיעו עוד בהצהרה לזכויות הילד משנת 1959. האמנה הזאת אושררה על ידי כ-200 מדינות, וביניהן גם מדינת ישראל. מדינת ישראל חתומה על האמנה הזאת ומחויבת לה. אלא שלצערי הרב, כפי שנחשף לא רק היום בדיון אלא בדיונים רבים שאנו מקיימים בוועדה, שוב ושוב מתגלים הפערים בין הצהרות לבין יישום, בין מילים לבין מעשים. למרות ההצהרות בפורומים הבין-לאומיים על כיבוד זכויות הילדים, המציאות מגלה שזכויותיהם של ילדים רבים במדינה ממשיכות להיות מופרות, ובעיקר, לענייננו – הזכות לחינוך, לחיים בכבוד ולשוויון. מצבם של ילדים וילדות, נערים ונערות, החמיר והורע בתקופת משבר הקורונה. לצד התחלואה הבריאותית והפיזית החמירה התופעה הקשה של תחלואה רגשית ושל מצוקות נפשיות ומועקות שהלכו וגדלו בתקופה הזאת, כפי ששמענו היום גם מנציגי מועצת התלמידים. רק להזכיר נושאים בולטים: היעדר מסגרות, סגירת בתי הספר, מעט מפגשים עם אנשי מקצוע ופסיכולוגים, מעט קשר עם חברים, קשיים בלמידה מרחוק, מחסור חמור באמצעי הקצה למאות אלפי ילדים, הרחבת מעגל העוני והמצוקה, הפסקת מפעל ההזנה של משרד החינוך, ועוד ועוד. משבר הקורונה הביא לכך שילדים וילדות רבים מתמודדים כיום עם מצוקות חברתיות, כלכליות, נפשיות ורגשיות חדשות. הדבר חמור יותר כאשר אנחנו מדברים על ילדים המגיעים מאוכלוסיות ייחודיות ומוחלשות כמו האוכלוסייה הערבית והאוכלוסייה החרדית, שנפגעו אף יותר מהמשבר הכלכלי, החברתי והבריאותי. כ-400,000 ילדים, לפחות 400,000, לא הצליחו ללמוד בזום מאז חודש מרץ. מאז עברו שמונה חודשים אבל לאותם 400,000 ילדים עדיין אין פתרונות, והם הוצאו ממערכת החינוך. האמת היא שאני תוהה, כשראש הממשלה אומר שמתקשרים אליו מכל מדינות העולם ללמוד על הטיפול בקורונה, האם זה כולל גם את היחס הזה לילדים, שאיבדו כמעט שנת לימודים שלמה? אני מתחייב כאן להמשיך ולהיאבק למען הילדים והילדות של כולנו, ערבים ויהודים. הוועדה בראשותי תמשיך להיות הכתובת של ילדים ונוער שנפגעו אנושות ממשבר הקורונה, ושנפגעים דרך קבע ממערכת לא שוויונית שרק מרחיבה פערים. עלינו להמשיך ולפעול למען ילדים שחיים מתחת לקו העוני, למען נערים שהולכים לישון על בטן ריקה, למען ילדות וילדים שסובלים מאלימות, למען הילדים הרעבים שחיים מתחת לקו העוני ולומדים במערכת חינוך שמגדילה פערים חברתיים, ולמען עוד ועוד ילדים וילדות שהמערכת מזניחה ומדירה. תודה רבה. << יור >> היו"ר מיקי חיימוביץ': << יור >> תודה רבה לך. הדובר הבא, חבר הכנסת יעקב טסלר, בבקשה. << דובר >> יעקב טסלר (יהדות התורה): << דובר >> גברתי היושבת בראש, חבריי חברי הכנסת, מיליארד ילדים בעולם נעדרו מספסל הלימודים בתקופת הקורונה. 30 מיליון ילדים בעולם לא יחזרו, על פי ההערכות, לבית הספר אחרי הקורונה. 10 טריליון דולר אובדן הכנסות עתידיות – זה המספר, על פי ההערכה האחרונה של הבנק העולמי, שאותו היו עשויים להרוויח בעתיד ילדי דור הקורונה אם המגפה לא הייתה מרחיקה אותם מבית הספר. 140,000 נושרים מבית הספר, מעבר לנשירה הרגילה, התווספו בישראל מאז הקורונה. ואם נזכור כי על כל נושר רשמי יש שניים סמויים, המספר הוא כפול ומשולש. חבריי חברי הכנסת, אנו מציינים השבוע את יום זכויות הילד. הזכות – ובאותה מידה גם החובה – הבסיסית ביותר בעולם בכלל ובמסורת היהודית בפרט, היא לחינוך והכוונה. באיוב נאמר: "ועיר פרא אדם יולד". המציאות היא שאדם נולד פרא, והחינוך הוא שמביאו להיות אדם. הזכות הזו חייבת להישמר בכל מצב, בכל תקופה ובכל סיטואציה. לא ניתן לפגוע בה. זו אמורה להיות זכות אבסולוטית. למרבה הצער, בחסות הקורונה מנענו מהילדים את הזכות הכי בסיסית הזו. גזלנו מהילדים את החינוך. חמסנו מהילדים את העתיד. דור שלם הלך לאיבוד. המשבר עלול להותיר אחריו דור קורונה שעתידו נפגע באופן אנוש. חברים, איבדנו דור שלם. על פי מחקר שנערך לאחרונה, ילדים פקיסטנים אשר לא יכלו לפקוד בית הספר לתקופה של שלושה חודשים בלבד בשנת 2005, בעקבות רעידת אדמה, הראו לאחר ארבע שנים סימנים לכך שהפסידו שנה וחצי של חינוך. ההשלכות של שלושה חודשים שוות להפסד של שנה וחצי. קל לשער, ולא צריך לנחש, מה יהיו ההשלכות של סגירת מערכת החינוך לחודשים על גבי חודשים. חודשים ארוכים שהילדים נמצאים בבית. מערכות הרווחה והחינוך מדווחות כבר עכשיו על נסיגה חמורה בכל האינדיקטורים, שצריכים להקפיץ את המערכת החברתית: בריחת נוער לסמים, לאלכוהול, הימורים ברשת, התמכרות למשחקי מחשב, ונדליזם, ועוד. השהות של הילדים בבית והצפיפות מביאות לקשיים ולאלימות במשפחה, ויש דיווחים על גידול של פי שלושה באלימות בבית. אבל מה לעשות, זה לא מדליק נורת אזהרה לאף אחד. מדברים עכשיו על פתיחת מערכת החינוך רק בערים ירוקות וכתומות; המצב בחינוך הוא אדום, אדום בוהק. המצב זועק לשמיים. אנו עדים לזעקה האילמת של עשרות אלפי ילדים. הילדים זועקים, ולא שומעים. הילדים בוכים, ולא שומעים. הילדים מתייפחים, ולא שומעים. הילדים מתחננים לעזרה, ולא שומעים. הפכנו להיות אטומים, פשוט לא שומעים. במקום להעיר את הילדים בבוקר לבית הספר, ההורים מתמודדים עם הרחקת הילדים מסיגריות, אלכוהול. הם לא קמים בבוקר, לא מתלבשים, לא מתחשק להם לעשות כלום, אבל אף אחד לא שומע. את מה שהבינו עיניהן הצופיות למרחוק של גדולי ישראל מבינים כבר היום כולם. הם עומדים ומתריעים כבר חודשים ארוכים שהנזקים מסגירת מערכת החינוך יהיו בלתי הפיכים, אבל אף אחד לא שומע. ההוראה לפתוח את מערכת החינוך בכל מחיר אינה רק בשל הערך הנעלה של לימוד התורה, אלא גם, ובעיקר, בשל הערך החינוכי ואחריות לדור העתיד. כיום במרבית מדינות העולם, גם בתקופות סגר, בתי הספר ממשיכים להתקיים כרגיל, כמובן תחת מגבלות ריחוק ושמירה על ההנחיות. אולי בציון יום זכויות הילד זה הזמן להתעורר ולהעמיד בראש סדר העדיפויות את הזכויות של הילדים. לילדים אין לובי שיצעק, אין איגוד שיילחם, אין קשרים בתקשורת, אין יחסי ציבור. אז אנחנו נצעק בשביל הילדים, נילחם לשמור על זכויות הילדים, לא נרפה עד שנוודא כי זכויות הילדים יישמרו. ילד הוא ילד, חרדי וחילוני, יהודי וערבי. לכולם מגיע לקבל חינוך שווה ותמידי. ולסיום, היום ראש חודש כסלו, חודש האור. בואו נכניס אור בילדים, נתאחד כדי להציל את הילדים שעוד ניתן להציל, ונשקיע משאבים בתוכנית שיקום כדי להאיר את החשכה שלתוכה הם נקלעו. תודה. << יור >> היו"ר מיקי חיימוביץ': << יור >> תודה לך. חברת הכנסת קארין אלהרר, בבקשה. לא שומעים. אפשר לפתוח את המיקרופון, בבקשה, לקארין? תנסי עכשיו, קארין. תנסי שוב, בבקשה. עדיין לא. אנחנו נבקש מחדר הבקרה למעלה, אם אפשר – עוד דקה. סליחה. << קריאה >> קריאות: << קריאה >> – – – << יור >> היו"ר מיקי חיימוביץ': << יור >> היו זמנים שהייתי צריכה למשוך שידור. << קריאה >> יבגני סובה (ישראל ביתנו): << קריאה >> מיקי, אני מזכיר לך, יש פה עוד עיתונאים שגם תפסו שידור של שעות. << יור >> היו"ר מיקי חיימוביץ': << יור >> אני יודעת. אני אומרת, היו ימים שהייתי צריכה למשוך שידור. << קריאה >> יבגני סובה (ישראל ביתנו): << קריאה >> התקשורת השמאלנית. מהנדסי התודעה, ככה נהוג היום להגיד. << יור >> היו"ר מיקי חיימוביץ': << יור >> אין שם אף אחד? << דובר >> קארין אלהרר (יש עתיד-תל"ם): << דובר >> גברתי היושבת-ראש, כנסת נכבדה, "זה לא כל כך פשוט להיות כאן ילד / לשמוע חדשות בכל חצי שעה / לדעת שהיכן שהוא עוד אימא מתפללת / תקתוק שעות הולם דמעה ועוד דמעה". את המילים האלה כתבה יערה, אז בת 12, ב-1997. היא ניסתה להסביר מה זה אומר להיות ילד במדינת ישראל. היום, יותר מ-20 שנים אחרי, יום זכויות הילד הבין-לאומי, נסו לחשוב רגע – לדעתי, כולנו כאן הורים, במליאה – אם השיר היה נכתב היום, על מה הילדים שלנו, דור העתיד של המדינה, היו מספרים בשיר. ותוך כדי, בואו תשמעו מה סיפרו לי הילדים שאני שאלתי – לא שלי. הם סיפרו לי על 27% נשירה מהמסגרות בתקופת הקורונה, שהם בערך תלמיד אחד מכל ארבעה תלמידים; הם סיפרו לי שהם לא מאמינים שיצליחו לסיים עם תעודת בגרות כשהכול מתנהל מרחוק; הם סיפרו על הפחד שהתיוג של דור קורונה ירדוף אותם גם בלימודים האקדמיים, בעבודה. תמיד יתפסו אותם כפחות. אבל אני רוצה שנדבר רגע גם על מי שלא יכולים לספר על עצמם; שננצל את היום הזה כדי לדבר על עשרות אלפי ילדים בגילאי לידה עד שלוש שאין מי שדואג להם, כי למרות שכבר באוגוסט השר הבטיח להביא תקנות לחוק הפיקוח שנחקק כאן, בכנסת, הן עוד לא הגיעו. לצערי, כמעט כל שבוע מתפרסם תיעוד של מקרי התעללות בפעוטות על ידי מי שאחראי לטיפול בהם, אבל התקנות – הן עוד מתעכבות. אני רוצה שנדבר גם על ילדים ובני נוער שזכאים להזנה מטעם מערכת החינוך. יותר מ-400,000 ילדים אמורים לקבל ארוחה חמה במהלך יום הלימודים, אבל כבר שמונה חודשים שהם לא לומדים והם גם לא מקבלים ארוחה חמה. מאז הסגר הראשון רק 90,000 ילדים בקירוב חזרו לקבל הזנה. אבל מה עם השאר? תקציב – יש; זכות – יש; מה אין? אין מפגש. אין שר רווחה ושר חינוך שמדברים זה עם זה ודואגים שהילדים האלה ילכו לישון עם אוכל. עם ארוחה. אני רוצה לסיים את דבריי בבית האחרון של השיר שאיתו פתחתי: "וכאן אפשר ביחד וגם מותר לחוד / וכאן אני בטוח שלא הכול אבוד / וכאן אני יכול למרות, למרות הכול / גם לחייך, גם לחלום וגם לגדול". חבריי חברי הכנסת, בואו נדאג לתת לילדים של היום את התחושה שממש לא הכול אבוד. בואו נחזיר להם את החיוך, בואו ניתן להם לחלום ולגדול בשקט. תודה. << יור >> היו"ר מיקי חיימוביץ': << יור >> תודה רבה. חבר הכנסת ינון אזולאי, בבקשה. << דובר >> ינון אזולאי (ש"ס): << דובר >> גברתי היושבת-ראש, כבוד השרים, חבריי חברי הכנסת, היום הזה אנחנו מציינים את יום זכויות הילד. בשנת 1954 המליצה העצרת הכללית של האו"ם למדינות החברות בה לציין מדי שנה את יום הילד הבין-לאומי. התאריך שנקבע הוא 20 בנובמבר. האמנה לזכויות הילד של האו"ם היא הסכם מיוחד שקובע את מכלול החובות שיש למדינה כלפי הילדים החיים בה. גם במדינת ישראל, בשנים האחרונות – לאחר קום המדינה נחקקו בישראל חוקים רבים שנועדו להגן על ילדינו וזכויותיהם, אם זה חוק חינוך חובה, אם זה חוק חינוך ממלכתי, ועל זה הדרך – ואנחנו, כעם היהודי, שעברו ההיסטורי מפואר, אנחנו יודעים שזה כבר חוקק אלפי שנים קודם. אנחנו יודעים שיש "ושננתם לבניך ודברת בם". התורה מצווה אותנו, כהורים, ללמד את בנינו, ללמד את ילדינו, לחנכם בדרך הישר. גם בתלמוד בבלי, בגמרא, מסכת קידושין דף כ"ט, עמוד א', הגמרא אומרת: "האב חייב בבנו למולו ולפדותו וללמדו תורה להשיאו אישה וללמדו אומנות, וי"א אף להשיטו במים". התורה, תורתנו הקדושה, כבר כרתה איתנו ברית; כאשר מגיע ילד לעולם לאחר מאמצים, לאחר שנים, נולד הילד עם חיוך. כולנו מסתכלים וחושבים שנולד – הינה, עוד נשמה. אנחנו מסתכלים עליו כצעצוע. בהתחלה הוא חמוד, מחייך. הילד הזה הוא נשמה, הילד הזה אמור להביא את הדורות הבאים. הילד הזה הוא עוד דור ועוד דור ועוד דור. התורה כבר עשתה איתנו את ההסכם הזה מזמן: שמרו על ילדיי. "והגדת לבנך" – החובה שלכם. ואם אתה לא מל את הבן, הוא חייב למול את עצמו, בית דין חייבים למולו, ולפדותו כאשר אין לו אבא. כלומר, יש סדר. גם בתורה אמרו: אם בן לא יכול לדאוג לעצמו – התייתם – יש מי שחייב. כולנו חייבים לילדים שלנו, ולא משנה באיזה מצב אנחנו רואים אותם. כשאנחנו מדברים על הילדים שלנו, זה לא רק שלנו: יש לנו "ואהבת לרעך כמוך" – כשאנחנו יוצאים החוצה ורואים ילד, אנחנו יודעים שלילד הזה אסור להיות רעב, כי ילד רעב לא לומד. אנחנו יודעים שאם הילד הזה היום לא לומד, מחר הוא יידרדר לרחוב ומהרחוב לפשע. אנחנו נמצאים בתקופה של קורונה, הנגיף. עוד מעט כבר שנה, ואנחנו לא שמים לב. אנחנו נמצאים שמונה חודשים, שמונה חודשים – יש ילדים ששמונה חודשים עדיין לא חזרו לספסל הלימודים. גם כשהייתה ההפסקה באמצע, ההורים חששו, או שההורים בסיכון או שהילד בסיכון. מה נגיד לדור הבא, שהייתה פה קורונה? מה נגיד להם, שאנחנו לא אשמים? שידינו לא שפכו את הדם הזה? כשאנחנו נלחמים שייפתחו מוסדות, זה לא שייפתחו לציבור החרדי או לציבור כזה או אחר, זה שייפתחו המוסדות לילד יהודי, לילד ערבי, לילד דתי, לילד חרדי, דתי-לאומי, חילוני – לכולם שייפתחו – כי אנחנו יודעים מה הערך של הלימוד, מה הערך של מסגרת, מה זה ילד שקם ב-10:00 וב-12:00, מה קורה איתו. היום הכול בזום. אני רוצה לראות מישהו שמוכן לקבל את המשכורת שלו בזום. שיעמוד אחד ויגיד: תן לי את המשכורת בזום. אני אוכל בזום. אף אחד מאיתנו ואף אחד בכלל במדינת ישראל לא מוכן לזה. תפקידנו לשמור על הילדים שלנו; של השכנים שלנו. אנחנו השליחים. צריכים לעשות הכול על מנת שאותם ילדים יחזרו כמה שיותר מהר לספסל הלימודים, ולא יצאו משם. אנחנו יודעים מה ערכה של התורה. לא לחינם מרן רבנו עובדיה יוסף הקים את רשת החינוך בני יוסף, כי אנחנו יודעים מה זה להחדיר בילדים. יודעים: מה שאנחנו שותלים כשהוא קטן, הוא גדל ישר. אם תשתול אותו קטן, הוא יגדל ישר. אם ניקח את העץ ונשתול אותו עקום, הוא יגדל עקום. לא יעזור. אנחנו חייבים שהילדים שלנו יגדלו ישר. והתפילה שלנו לבורא עולם היא שיסיר את המגפה הזאת מאיתנו. "עשה למען תינוקות של בית רבן שלא חטאו". תודה. << יור >> היו"ר מיקי חיימוביץ': << יור >> תודה רבה לך. חברת הכנסת מיכל וונש, בבקשה. << דובר >> מיכל וונש (כחול לבן): << דובר >> גברתי היושבת-ראש, כנסת נכבדה. היום אנו מציינים את יום הילד הבין-לאומי בעיצומו של משבר בריאותי, כלכלי וחברתי שחווים ילדי ישראל, ובכך גם משקפים את המשבר של החברה הישראלית כולה. כבר יותר מחצי שנה הילדים של כולנו נמצאים ללא מסגרת הוליסטית ובריאה, פורמלית או בלתי פורמלית. לפי מחקר עמותת על"ם שנערך בקיץ האחרון בהשוואה עם אותו רבעון בשנה שעברה, בני הנוער מדווחים על פי שלושה דיכאון וחרדה; פי שניים בדידות; פי 1.5 פגיעה פיזית עצמית; פי שניים הפרעות אכילה; פי שניים שימוש באלכוהול; פי שניים שימוש בסמים; פי ארבעה השתתפות במסיבות לא מפוקחות; פי שניים אלימות בבית וברחוב; פי שניים אלימות מינית; פי שניים אלימות ברשת. הנתונים מדאיגים – וזה רק מה שמדווחים עליו. בנוסף, ישנה נסיקה של תופעות חדשות כגון נשירה ממסגרות לימודים ופגיעה בתפקוד המשפחה: מצבי רעב, עוני, אבטלה, דיכאון ואף ניסיונות אובדניים של ההורים, המובילים לחיכוכים במשפחה ולהשלכות ארוכות טווח על הילדים שיהפכו למבוגרים. מעבר למשבר הבריאותי הפיזי ולהשלכותיו הכלכליות הקשות, משבר הקורונה מציף את נושא בריאות הנפש של כלל החברה הישראלית ומשפיע באופן מובהק על ילדינו, מכל הגילים ומכל המגזרים. משכך, כאשר אנחנו אומדים את המשבר הבריאותי, חיוני לשקלל גם את בריאות הנפש בנתונים המנחים את קבלת ההחלטות. מדיונים שונים שערכתי בוועדה להתמודדות עם סמים ואלכוהול בראשותי נשקפת המצוקה האמיתית של החברה הישראלית באופן כללי, ובקרב בני הנוער ביתר שאת. הם מוצאים פורקן למצוקות נפשיות שונות שעימן הם מתמודדים לרוב לבדם. בעקבות היעדר המסגרות הפורמליות והבלתי-פורמליות, בגלל השינויים בבית, הדאגה להורים, חוסר הוודאות ועוד הם אינם משתפים. הם מספרים על מפגשים חברתיים בבתים פרטיים או במקומות נסתרים, שבהם אין כלל בקרה אחראית וההורים אינם מודעים אליהם. בני הנוער פורקים את המתח, החרדה, הדאגה והבדידות על ידי שימוש מוגבר בסמים, אלכוהול, מוצרי טבק והתנהגויות מסוכנות נוספות. בנוסף, השימוש והחשיפה המתמשכת של בני הנוער לאלכוהול, לסמים ולניקוטין בבית ומחוץ למסגרות החינוך מייצרת תהליך של נרמול ההתנהגויות ועלייה בהתנסות בהן, ומעלה את הסיכויים להתמכרות, על כל ההשלכות הבריאותיות, הנפשיות והכלכליות הכרוכות בתופעות הללו. לצד המשבר שבעיצומו אנחנו שרויים, אחריותנו לזהות ולמצות הזדמנויות. תקופת הקורונה ופגיעתה בילדים ובבני נוער מחדדות את השינויים הנדרשים להשלמת הרפורמה בבריאות הנפש. צעדים אלה כוללים את חיזוק מערך הפסיכולוגיה הציבורית והתמיכה בקהילה, את חיזוק מערך הפסיכיאטריה הציבורית ומהפכה בטיפול בהתמכרויות בישראל. דווקא בעת הזו, אסור לנו להפקיר את בריאותם הנפשית של ילדי ישראל. מעבר לסימפטומים הללו, התקופה הנוכחית חושפת, יוצרת ומקבעת פערים בהתמודדות הנובעים ממצב כלכלי-חברתי קיים או משתנה. חיוני להכיר ולהבין את ההשלכות של גידול דור של מסכות ומסכים ולקבל אחריות לתכנון מבעוד מועד. חשוב להזכיר את גם אתגרי מאות הילדים ובני הנוער שעלו ארצה מרחבי תבל בתקופת הקורונה. כמי שבעצמה היגרה כילדה, ללא שפה, ושהעלתה ארצה שנים לאחר מכן ארבעה ילדים, אני מכירה היטב את הקשיים הנוספים שאיתם מתמודדים העולים כשאין באפשרותם אפילו לפגוש חבר או חברה מבעוד מועד, להיכנס לכיתה פיזית, ששוברת מחסומים, או להתחבר ללא צורך בשפה – באמצעות השפה החשובה ביותר לילדים, שפת המשחק. עם הבנה זו הגעתי ב-1 בספטמבר לפגוש חלק מהילדים הללו – שעשו את צעדיהם הראשונים בארץ לאחר בידוד, על כל הנלווה לכך – ופיזור בבתי הספר ברחבי הארץ ללא שיכלו לפגוש חבר אחד לספסל הלימודים. העליתי ופעלתי רבות על מנת להחריגם, כפי שהוחרגו ילדי החינוך המיוחד, על מנת שיוכלו להתחיל לרכוש שפה ולא יידרשו להשתתף בזום הכיתתי בשפה שאינם יודעים. צעדים ראשונים אלה קריטיים לסיכויי השתלבותם בחברה הישראלית, במיוחד בתקופה כה מאתגרת. יום הילד הבין-לאומי מציין את קבלתה של אמנת זכויות הילד על ידי האו"ם בשנת 1989. במסגרת עבודתי, גם כיו"ר הוועדה להתמודדות עם סמים ואלכוהול, אני שואבת השראה ותקווה מהנוער שאני פוגשת בכל מקום. חיוני להכיר את הדור הזה ולדבר איתם ולא עליהם. כפי שיודעים המשתתפים מהנהגת התלמידים הארצית בוועדה שלי, הגישה חייבת להיות: עלינו – לא בלעדינו. בכל פעם שהם משמיעים את קולם ואת קולן אני יודעת שאנחנו נהיה בידיים טובות כשהם ינהיגו את המדינה. בינתיים זו המשמרת שלנו והאחריות שלנו כלפיהם, ילדים ונוער בכל הגילאים ומכל המגזרים, תמיד, ובעת הזאת בכלל, על כל אתגריה. וכפי שלימד אותנו יאנוש קורצ'אק, המחנך האולטימטיבי: "הדואג לימים זורע חיטים, הדואג לשנים נוטע עצים, הדואג לדורות מחנך אנשים". תודה. << יור >> היו"ר מיקי חיימוביץ': << יור >> תודה רבה לך. חבר הכנסת יבגני סובה, בבקשה. << דובר >> יבגני סובה (ישראל ביתנו): << דובר >> יושב-ראש הוועדה ישמע את הסיפור פעם שנייה, כי כבר אמרתי הבוקר. חבר הכנסת ג'בארין, אתה תצטרך לשמוע פעם שנייה, אבל בכל זאת. << יור >> היו"ר מיקי חיימוביץ': << יור >> הוא יעמוד בזה. << דובר_המשך >> יבגני סובה (ישראל ביתנו): << דובר_המשך >> גברתי היושבת-ראש, גברתי השרה, כנסת נכבדה, אדוני השר, תרשו לי להתחיל מסיפור אישי קצר: אני נולדתי ב-1980 במדינה גדולה שכבר לא קיימת ששמה ברית המועצות. בברית המועצות הנושא של זכויות הילד היה אחד הנושאים החשובים, והרבה אנשים גם עיצבו בתודעה שיש מדינה גדולה שבאמת מייחסת חשיבות לנושא של זכויות הילד. בניגוד לעולם המערבי, שמציין את היום הזה היום, 20 בנובמבר – לא היום ספציפית, אבל ב-20 בנובמבר – בברית המועצות ציינו את היום להגנת הילד ב-1 ביוני. 1 ביוני זה היה יום שכל ילד ידע שביום זה מסתיימת שנת הלימודים וזה היום שכולם מדברים על ילדים, על הגנת הילדים ועל זכויות הילדים. לכל ילד, לא רק ילד סובייטי, היו כמה פחדים. היה למשל פחד שיפתחו לך תיק במשטרה. זאת הייתה בושה מפני ההורים, מפני התלמידים, מפני המורים. אוי ואבוי אם תעשה משהו ויפתחו לך תיק במשטרה. זה פחד, אני זוכר את זה בתור ילד. << יור >> היו"ר מיקי חיימוביץ': << יור >> טוב, גם פה זאת לא גאווה גדולה. << דובר_המשך >> יבגני סובה (ישראל ביתנו): << דובר_המשך >> כן, אבל עדיין לא ממהרים לפתוח תיקים, גם שם לא כזה מיהרו. הפחד השני, וזה כמובן בהקשר של המצב בברית המועצות, והיום לצערי גם במדינות הפוסט-סובייטיות, זה הפחד למצוא את עצמך יום אחד בבית היתומים. זה הדבר הכי נורא, כי יש אנשים שגדלים בבית היתומים עד גיל 18, עד שהם הופכים לאזרחים גדולים. ואז ב-1997, בגיל 17 עליתי לישראל. מהר מאוד גיליתי שלא ממהרים לפתוח לנוער תיקים במשטרה, מנסים כל הזמן איכשהו לסדר את הבעיה, ואני מאוד שמחתי. דבר שני שבאמת שימח אותי הוא שבישראל אין בתי יתומים. מאמצים ילדים. זה גם מה שמסמל אותנו כמדינה נאורה. אין כזה דבר בית יתומים, שבו ילדים ללא הורים, ללא הורים מאמצים, גדלים עד גיל 18. באמת שמחתי. היום, כבר 19 שנה ש-1 ביוני לצערי מסמל, לא רק אצלי אלא אצל הרבה אנשים, משהו אחר. ב-1 ביוני 2001 קרה אחד הפיגועים הנוראיים בהיסטוריה של מדינת ישראל, פיגוע במועדון הדולפינריום, שבו נרצחו 21 ילדים. מאז אותו יום – אני זוכר את זה כאילו זה קרה אתמול, הייתי סטודנט צעיר, עבדתי בקולנוע גת בתל אביב, שמעתי את הרעש הענק הזה, למרות שזה היה בטיילת. אני גם זוכר את השידורים החיים האלה, ואני זוכר גם אחר כך. כל שנה ניסיתי, בתור עיתונאי – ואני ממשיך ללוות את המשפחות האלה, אני מגיע מדי שנה לטקס. מבחינתי, כמה שזה נשמע עצוב, 1 ביוני, יום זכויות הילד, מקשר אותי ישר לפיגוע הזה, משום שהזכות לחיים וזכות לביטחון זאת הזכות הכי בסיסית, וכל ילד זכאי לזכות הזאת. גם לא שואלים אותו: אתה רוצה לחיות, אתה רוצה לצאת בחיים? לא. בעניין הזה אני חייב לציין שאת הזכות הזאת, אנחנו כמדינה לא תמיד מצליחים למלא. יש ילדים בעוטף עזה שמרגישים מאוימים בלילות. יש ילדים בשדרות, באשקלון, יש ילדים בצפון שלא מרגישים ביטחון מלא. כמובן, גם בהקשר הזה צריך לדבר ביום זכויות הילד, כי הזכות לביטחון, כמו שאמרתי, היא זכות מובנית וזכות בסיסית. בסך הכול הילדים רצו לבלות במועדון, ובסוף זה נגמר איך שזה נגמר. נכון שאנחנו, כמדינת ישראל, יכולים להתגאות בכך שאין לנו בתי יתומים, וזה טוב, אבל לצערי צריך גם לתת תחושת ביטחון לילד שגדל, מגיל אפס. וכשאני מדבר על תחושת הביטחון, אז אני גם מדבר על ביטחון סוציאלי, אני גם מדבר על ביטחון חינוכי. כמובן ששנים שנים מדברים בבית הזה על תוכנית חינוך חינם מאפס עד שלוש, ושנים שוכחים את התוכנית הזאת מייד אחרי הבחירות. אני חושב שמדינת ישראל כבר עשר שנים נהנית מגז טבעי, שאמור להביא הרבה כסף לקופת המדינה. אני גם שמעתי את ראש הממשלה לפני כמה שנים, שהתגאה שכל הכסף הזה יושקע בתוכניות לילדים, ובין היתר לחינוך בגילאי אפס עד שלוש. ועד היום לא רואים, לא את הכסף ולא את תוכנית החינוך לאפס עד שלוש. הדבר הזה היה פותר הרבה בעיות, כי החינוך מתחיל מגיל אפס. בגיל שלוש הילד כבר מעוצב בתודעתו לגבי החינוך, ואם ההורים לא מסוגלים לתת לו חינוך טוב בגיל שלוש, ויש כאלה שלא מסוגלים לתת, למרות חוק חינוך חינם משלוש עד שש, ולמעשה משלוש עד 18 – גם בגילים האלה יש פערים ענקיים בחינוך. זה תפקידה של המדינה. גברתי היושבת-ראש, אני כבר לא מדבר על תקופת הקורונה ששינתה את חיינו. אנחנו רואים מה קורה. אנחנו יושבים בוועדות, אנחנו יושבים בבית הזה ומדברים כל הזמן על חוסר במחשבים ובציוד, הדבר הכי בסיסי. בסוף שנות התשעים הייתה במדינת ישראל תוכנית "מחשב לכל ילד", שסיפקה מחשבים לילדים שהיו זקוקים למחשבים. אני זוכר את עצמי כסטודנט, עבדתי עם ילדים ממשפחות חד-הוריות, וקיבלו מחשבים. << יור >> היו"ר מיקי חיימוביץ': << יור >> אני מצטערת, הזמן שלך תם. << דובר_המשך >> יבגני סובה (ישראל ביתנו): << דובר_המשך >> אני כבר מסיים, חצי דקה, אני כבר מסיים. אז למה היום אי-אפשר למצוא את התקציב הזה? תיקחו את 100,000 הילדים שזקוקים, תיקחו את – הינה, אני פונה פה לגברתי השרה: תמצאו את התקציב הזה, תיתנו לכל ילד טאבלט, ואתם תראו כיצד הילד יתייחס – גם למדינה, גם להורים וגם ירצה ללמוד. ודבר אחרון, אנחנו רואים שהמצב הנפשי של הילדים היום לא פשוט. אם זה ילדים בגיל שש, אם זה ילדים בגיל 12, אם זה נערים בגיל 15-14. לצערי הם מידרדרים לסמים, חלק מהם מידרדרים גם לפשע. הקורונה משפיעה עלינו, אבל אין לנו את הזכות הזאת לוותר על הזכות לתת זכויות לילדים. לכן אני שמח על היום הזה, אני שמח שאנחנו כולנו מציינים ולכל אחד יש סיפור אישי. ואני קורא גם לממשלת ישראל להתייחס בשיא הרצינות לבעיית הילדים ולבעיות החינוך, החברה, וכל הדברים שהרגע דיברתי עליהם. תודה רבה. << יור >> היו"ר מיקי חיימוביץ': << יור >> תודה, תודה רבה לך. בבקשה, גברתי השרה תשיב, השרה אורלי לוי אבקסיס, בבקשה. << דובר >> השרה לחיזוק וקידום קהילתי אורלי לוי אבקסיס: << דובר >> תודה רבה לך, גברתי היושבת-ראש. חבריי חברי הכנסת, אדוני השר, הילדים הם העתיד שלנו, זאת לא קלישאה. כמי שפעלה למען ילדים במשך כל הקריירה הפוליטית שלה, למען האמת, כמי שנכנסה לעולם הפוליטי למען הילדים, למדתי עד כמה הם זקוקים למי שישמע את קולם, שיילחם בעבורם במשכן הזה בלי לוותר. למדתי באיזה קלות הם יכולים להישכח בהמולת הנושאים הבוערים ובטח ובטח כאשר מדובר בתקופה מאתגרת מבחינה בריאותית, כלכלית, חברתית – תקופת הקורונה. כמה מעט הם מבקשים מאיתנו בסך הכול: שנראה אותם; שנגן עליהם; שניתן להם הזדמנות שווה להצליח ולצמוח, כל אחת וכל אחד בדרכו שלו, בקצב שלה; שנספק להם סביבה בטוחה לגדול בה, ולפחות מבוגר אחד שיאמין בהם. היום אנחנו מבינים שזכות להזדמנות שווה מתחילה כבר בראשית החיים. מחקרים מתחום חקר המוח ואפיגנטיקה מראים שלגדול בסביבה רוויית סטרס זה משפיע באופן משמעותי מאוד על התפתחות המוח בשלוש השנים הראשונות לחיים. 90% מהמוח מתפתח עד גיל ארבע, והפערים החברתיים, מסתבר, מתחילים כבר בזמן הזה, משום שחלון הזמן, חלון ההזדמנויות שבו מתעצבות המערכות הרגשיות חברתיות שלנו הוא חלון זמן שזמנו קצוב. אנחנו צריכים לנצל את ההזדמנות כדי להשקיע כמה שיותר באותם ילדים. אותן מיומנויות לא קוגניטיביות: ויסות רגשי, ניהול כעסים, יכולת התמדה, קשב וריכוז, מוטיבציה, תחושת מסוגלות והיכולות החברתיות הן אלו שמעוצבות כבר בגילאים הצעירים. כשאנחנו מדברים על הזדמנות שווה בחיים ועל צמצום פערים חברתיים אנחנו צריכים לדבר על השקעה מסיבית בגיל הרך, אפס עד שש. ולא פחות חשוב: השקעה בהורים, שהם המפתח להתפתחות הילד. במיוחד בתקופה הקשה הזו, הילדים ובני הנוער צריכים להיות בראש מעיינינו. ההשלכות של הימים האלו ילוו אותם עוד תקופה ארוכה, והם צריכים אותנו עכשיו יותר מתמיד. כלואים בבתיהם, מנותקים מעוגני הרווחה הנפשית שלהם; בעיניים מזוגגות ממסכים הם בורחים אל השינה, או גרוע מכך, לחומרים הממכרים. הם זקוקים לתמיכה ולא תמיד יודעים לבקש. אז כדי להבין את ממדי התופעה ערכנו סקר במשרד לחיזוק ולקידום קהילתי, יחד עם כל ארגוני הנוער. הסקר היה נרחב, כ-2,500 בני נוער לקחו בו חלק. 60% דיווחו שהיו עדים לנשירת חבריהם מהלימודים בזום. 52% מהנשאלות דיווחו כי היו עדות למצוקה נפשית של חברים שלהן. 32% מהנשאלים היו עדים לפגיעה בנערות ונערים ברשתות החברתיות. יש לזכור שעבור ילדים רבים, רבים מדי, הבית אינו המקום הבטוח, ובעבורם היום הוא מסוכן יותר מתמיד. זו המציאות הקשה שאיתה אנחנו מתמודדים. חוסר הוודאות מקשה על התוויית מדיניות ארוכת טווח. יחד עם זאת, כל משרד בתחומו מבצע מאמצים רבים על מנת להגן על הילדים ולהקל את מצוקתם. המשרד לחיזוק וקידום קהילתי השקיע מיליוני שקלים בשיפור המערכות, בהסברה ובתגבור המוקד במטה הלאומי להגנה על ילדים ברשת, 105, וזאת גם לאור עלייה של 60% בפניות אלינו בתקופת מגפת הקורונה. אנחנו מרחיבים את המענים לפגיעה, שאנחנו מודעים לה, וככל שהקורונה מלווה אותנו כך השימוש ברשתות החברתיות הולך וגדל. אני אספר לכם שאנחנו גם מתגברים את הפעילות של הרשות לביטחון קהילתי ומדריכי הנוער ברשויות המקומיות לאיתור וטיפול בנוער במצוקה ובנוער נושר, לזיהוי שימוש גובר בחומרים ממכרים ולהפעלת מערך נוער מתנדב, בשיתוף ארגוני הנוער. המשרד גם פועל לסייע להורים ברחבי הארץ לקבל כלים להתמודדות עם המצב ולקבל עזרה. אני יכולה לספר לכם שאתמול התקיימה פגישה בזום עם ההנהלה העולמית של אפליקציית זום. חשבנו ביחד, ביחד עם החבר'ה של 105, ביחד עם היועצים במשרד לחיזוק וקידום קהילתי, על שיתופי פעולה: איך אנחנו יכולים להגן על הילדים, שהיום אפילו את הדבר האלמנטרי ביותר, ההשכלה שלהם, הם מקבלים דרך האפליקציה הזו. אני יכולה לספר לכם שיש נכונות גדולה. אנחנו התחלנו בשיתוף פעולה, ובעזרת השם, גם נוכל להיות אנשי בשורה. אני רוצה להתייחס לחלק מהדברים שעלו פה קודם ולספר, אבל לפני כן, ינון, לומר משהו שאתה נגעת בו. אצלנו ביהדות יש חובה להעניק לילדים את הביטחון להתפתח, אבל יש חובה גדולה מאוד: לא רק חנוך לילד על פי דרכו, מתוך הבנה שכל אחד זקוק למשהו שמתאים לו, לחליפה שלו, שאין דומה ילד אחד לילד אחר, ולעיתים אנחנו צריכים להתאים את עצמנו כדי שהדברים יאפשרו לילד למצות את הפוטנציאל שלו; הרמב"ם לוקח את זה צעד אחד קדימה ואומר שכל הורה מחויב להעניק לילד שלו מקצוע, כדי שיוכל להוציא את פרנסתו בכבוד ויוכל להקים בית בישראל. אבל לא רק זה, הרמב"ם אומר שעלינו, ההורים, ללמד את הילד שחייה. האם ידעתם? << קריאה >> ינון אזולאי (ש"ס): << קריאה >> בגמרא, בדף – – – << דובר_המשך >> השרה לחיזוק וקידום קהילתי אורלי לוי אבקסיס: << דובר_המשך >> נכון, נכון. והרעיון הוא שצריך ומחויב הורה ללמד את הילד שלו שחייה על מנת שיוכל להציל את חייו כאשר ייקלע, חלילה וחס – זה גאוני. זה לשמר, ולתת לילד את הכלים שאיתם הוא גם יוכל, אם ייקלע לאירוע, להציל את עצמו. אבל זה לא נגמר רק שם. אתם יודעים שאין אישור להיכנס לדירה, לבית חדש, אם אין בו מעקה? זה לא חוק התכנון והבנייה, זה אפילו לא קשור לטופס 4, זה קשור לבסיס של האחריות ההורית כלפי הילדים. אז אני אספר לכם שהרבה מאוד תאונות שפוגעות בילדים מתרחשות בתוך הבית. ואם אנחנו מסתכלים על מה שציוו אותנו אז, זה נכון גם להיום. זו החובה שלנו. אני רוצה לומר לחבר הכנסת, יושב-ראש הוועדה לזכויות הילד יוסף ג'בארין. שמעתי אותך ברוב קשב. אני חושבת שאתה מחזיק את אחד התפקידים החשובים ביותר בכנסת ישראל, ואני אומרת את זה כמי שהייתה יושבת-ראש הוועדה לזכויות הילד. יש ביכולת שלך להביא את כל משרדי הממשלה, להושיב אותם בשולחן עגול. אני מציעה לך את המשרד שלי בכל מה שקשור בהגנה על ילדים, בכל מה שקשור בטיפולים, בהתייחסויות, ואני הנציגה שלכם בממשלה לצורך כל נושא שתרצו להעלות. בנושא של ההזנה, באמת יש ילדים במדינת ישראל שלצערי הרב הארוחה החמה היחידה שלהם הייתה ההזנה בבית הספר. אז נכון, זה נכון רק לתלמידי בית הספר היסודי, רק הם זוכים לארוחה חמה. ומה קורה כשהילד מגיע לכיתה ז', האם פתאום בבית יש לו ארוחות חמות? אנחנו צריכים לתת את הדעת על כל הדבר הזה. ויותר מכך, יש תקציבים, ואלו ששילמו צריכים לקבל. ואם צריך, יש לנו, לרשות לביטחון קהילתי, מערך הפרוס ב-225 רשויות במדינת ישראל; אני אומרת לך, אפשר להעביר ולשנע את הארוחות האלו, ולדאוג שבמקומות שבהם הילדים שלא זוכים להן היום בתוך המסגרת הבית ספרית הם יזכו לזה בתוך המועצה המקומית שלהם. אפשר לשתף פעולה. אני מוכנה לשבת ולראות איך אנחנו מגייסים לזה גם את הרשויות המקומיות, גם את הרשות לביטחון קהילתי, ולמצוא פתרון לאלו שלא מגיעים לבית הספר וגם את המנה חמה הזו הם לא מקבלים. אני רוצה לפנות אלייך, יושבת-ראש הוועדה למאבק בסמים ואלכוהול. תראי, מיכל, חברת הכנסת מיכל, את נגעת בנושא כל כך חשוב, ובהיותי חברת כנסת ניסיתי לקדם את העניין של בריאות הנפש לילדים. הרי בגיל 21 – אז מדברים על סל שיקום, על סל שירותים, על זכאויות; אבל כשמדובר בילדים לא רוצים לקבוע את הסטטוס של המחלה, כי לפעמים יש תקופות משבר בחיים, יש אירועים מסוימים, וגם הרבה מאוד פעמים לא רוצים לשים את התווית על הילד אלא להעניק לו את הטיפול. גם יכול מאוד להיות שאם אנחנו נעניק לו את התווית כדי שהוא יזכה בסל השירותים – יכול להיות שיצרנו איזושהי בעיה שתלווה אותו לאורך כל הדרך, בין אם זה בגיוס לצבא, בין אם זה ברישיון נהיגה, בין אם זה אפילו, בחברות מסוימות, ביכולת להשתדך בשידוך טוב. ולכן עלינו כחברה גם להעניק את הדבר הזה. לצערי הרב, יותר מדי זמן כל הנושא של בריאות הנפש נדחק הצידה. זה התחיל בשנת 1995, כאשר עבר חוק בריאות ממלכתי. היו שם שני נושאים שהוחרגו: בריאות הנפש ובריאות השיניים, כאילו זה לא קשור אחד לשני. זה יצר גם סטיגמות מסוימות, זה ייבש את השירות, ולכן אנחנו עדים לשירות דל, עני, שאפילו לא עומד בדרישות של חוק זכויות החולה. אם לטיפול נפשי בקהילה של ילד במצבי משבר התור לוקח כמעט שנה, לא הצלחנו להועיל, אולי אפילו החמרנו. אני אספר לך שישבנו עם כל איגוד הפסיכולוגים, הפסיכיאטרים, ומיפינו – אדוני יוסף ג'בארין, אני רוצה להפנות את תשומת ליבך: כשאני הייתי יושבת-ראש הוועדה לזכויות הילד ביקשתי ממחלקת המחקר של הכנסת להוציא לנו דוח על מספר המטפלים הנפשיים החסרים במערכת. דובר שם על פסיכולוגיית ילדים, על פסיכיאטריה. תבקש לעדכן את הדוח הזה. << קריאה >> יוסף ג'בארין (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד): << קריאה >> ביקשתי, והם עובדים על זה. << דובר_המשך >> השרה לחיזוק וקידום קהילתי אורלי לוי אבקסיס: << דובר_המשך >> מצוין. אני חושבת שהבעיה היא עדיין בעיה גדולה. צריך להכריז על המקצועות האלה כמקצועות במצוקה כדי להכניס עוד ועוד סטודנטים עתודאים. ותחשבו על זה, כדי להיות פסיכולוג, אתה צריך להשקיע הרבה מאוד. זה לפחות שמונה שנים, זה תואר ראשון, תואר שני, ורק אחר כך, עם סטאז' ועם התמחות, אתה יכול לעסוק בזה. לכן הרבה מאוד אוכלוסיות יחסית חלשות כלכלית לא הולכות ללמוד את המקצוע הזה, כי זה ארוך טווח, השקעה מאוד גדולה ובסוף זה גם לא מתגמל. אז לכן צריך למצוא את המקום שבו אנחנו יוצרים גם את העתודה שתטפל בזה. אני רק יכולה לספר לך, חברת הכנסת מיכל וונש, שהגשנו הצעה למשרד הבריאות. מיפינו את כל הצרכים, ופנינו – כמי שיכולים לתת בחלק מהדברים גם פתרונות מקומיים, גם כמי שעובדים עם הרשויות, גם כמי שיכולים ליצור מסגרת, אבל אין ספק שצריכה להיות תוכנית לאומית שבאה לטפל בנושא הזה. הנושא של התמכרויות בהרבה מאוד מדינות בעולם נחשב לבעיה נפשית שמצריכה גם טיפול וגם תקציבים. בחלק מההמלצות שלנו למשרד הבריאות מופיע – גם בזה אני יכולה לומר לך שיש לנו כבר פגישה עם צוות משרד הבריאות, עם המנכ"ל חזי לוי, ואנחנו גם מתואמים להביא את זה מול כל משרד רלוונטי. אני מרגישה כמי שלא בכדי נמצאת היום במקום שבו היא נמצאת. כשהייתי חברת כנסת ויושבת-ראש ועדה ובוועדת העבודה, הרווחה והבריאות, נלחמתי עם סגן שר הבריאות דאז, השר בפועל ליצמן, כדי להכניס את בריאות השיניים לילדים חינם, כדי להנגיש את זה. אז היו פה קולות של אנשים שאמרו: זה בשביל החרדים, מנסים לעשות את זה כדי לאפשר להם. אני רוצה לומר לכם משהו: ילד הוא ילד הוא ילד. כולם הם – איך אומרים, ינון, יצירה. בשירת הים אנחנו גם מכירים את זה – כולם בניו. כי יצר האדם רע מנעוריו, אומרים? אז יש פירוש אחר שאומר שלא שהילדים הם רעים – מהנעורים ואילך יצר האדם הופך להיות רע. עד אז הם תמימים, הם זקוקים להכוונה שלנו, ולא בכדי הם לא נושאים אפילו בנטל החובה על טעויות שהם עושים עד גיל 13. אז לכן אני אומרת שהאחריות ההורית פה היא גדולה. אנחנו עושים הדרכות הורים. הקמנו בית ספר להורות ביחד עם עיריית בית שמש ועם עליזה בלוך. אנחנו עושים עבודה שבעיניי היא עכשיו לזרוע את הזרעים כדי שנוכל אחר כך לקצור. ואני רוצה לומר לכם, בין אם זה ילד מוסלמי, נוצרי, צ'רקסי, דרוזי, יהודי, whatever – כשהוא ממצה את הפוטנציאל שלו זה לא רק הרווח הפרט, שלו, של המשפחה שלו ואולי של העיירה שלו, אלא זה רווח לחברה הישראלית כולה. הוא יהפוך להיות לא רק מוביל; הוא גם ימלא את ארגז המיסים של מדינת ישראל והוא יהפוך להיות כוח משפיע גם לדורות הבאים, כי הוא מהווה מודל. אני חיילת במאבק הזה, אני חיילת שלכם. אני אשתף פעולה ואעמיד את כל הצוות ואת כל מה שיש ברשותי כדי לטפל בנושאים האלה. אני מחויבת להם, ויישר כוח לכל אחד ואחת מכם שמתעסקים בנושאים האלה וזה חשוב להם. אני באמת מאחלת לנו שבשנה הבאה יהיו לנו תוצרים טובים יותר. אמן ואמן. תודה. << יור >> היו"ר מיקי חיימוביץ': << יור >> תודה רבה לך, כבוד השרה. אנחנו מסתפקים בדיון הזה או שאתה מעוניין להעביר לדיון בוועדה? << קריאה >> יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): << קריאה >> נראה לי שנסתפק. << הלסי >> הצעות לסדר-היום << הלסי >> << הלסי >> ציון 20 שנה להחלטה 1325 של מועצת הביטחון של האו"ם << הלסי >> << יור >> היו"ר מיקי חיימוביץ': << יור >> תודה רבה. אנחנו עוברים לדיון הבא שלנו, הצעות לסדר-היום בנושא: ציון 20 שנה להחלטה 1325 של מועצת הביטחון של האו"ם, מס' 1978, 2114 ו-2117. את ההצעה לסדר-היום תציג חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, בבקשה. << דובר >> עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): << דובר >> כבוד היושבת-ראש, כבוד השרות, השר, חברי הכנסת, נכבדים, לפני 20 שנה מועצת הביטחון של האו"ם החליטה החלטה שנקראת החלטה 1325 – נשים, ביטחון ושלום. זה היה תוצר של מאבק ממושך של ארגונים פמיניסטיים בעולם, אשר פנו למועצת הביטחון ופרסו בפניה את הסבל הנוראי של נשים שנמצאות במצבים של קונפליקטים, במצב של מה שקראו לו בעולם קונפליקט – כלומר מלחמות – ואיך שהמלחמות האלה והקונפליקטים משפיעים על חיי הנשים ועל עצם העובדה שהן סובלות יותר מכל אזרח אחר באותן מדינות. זה היה לאחר תקופה ממושכת של מלחמות שקרו בעולם ובהן היו זוועות שבוצעו נגד נשים. החשיבות של ההחלטה הזאת היא שהיא לא עוד החלטה המתייחסת רק לזכויות נשים ולשוויון נשים, אלא היא לוקחת תקופת זמן ומצב מסוים ומדברת על איך להגן על נשים בתקופה הזאת, ובמצב שהוא קונפליקט – להגן עליהן מאלימות וסבל שגברים בדרך כלל לא עוברים. היא מדברת גם על תפקיד הנשים במניעה ופתרון סכסוכים כאלה. הוכח, לאחר בדיקה של הרבה הסכמי שלום שהיו בעולם, ש-35% מההסכמים שהיו מעורבות בהם נשים מלכתחילה שרדו תקופה יותר ארוכה והחזיקו מעמד יותר מאשר הסכמי שלום שנחתמו רק על ידי גברים והיו מעורבים בהם גברים. ההחלטה הזאת מדברת גם על ייצוג נשים בעמדות קבלת ההחלטות, בעיקר בתהליך של הסכמי שלום וגם בבנייה המחודשת של חברה שעברה מצבים של מלחמות, ובשיקום החברות. אני חייבת להודות בעובדה שמדינת ישראל, ואני שמחה על זה, קיבלה על עצמה – היא מהמדינות הראשונות בעולם בלעשות לוקליזציה, לייבא את ההחלטה הזאת, לתמוך בהחלטה הזאת ולחוקק חקיקה שהיא ברוח ההחלטה – החקיקה שהייתה תיקון לחוק שיווי האישה, ובו דובר על ייצוג נשים בעמדות קבלת ההחלטות ועירובן. רק מה קרה בדרך, כשהבאנו את ההחלטה מהאו"ם לישראל? שכחנו שאנחנו מדברים על החלטה שעיקרה ביטחון ושלום. וכאשר מדברים על ביטחון, אנחנו מדברים על ביטחון הנשים במצבים של קונפליקט. אנחנו מדברים על ביטחונן ולא רק על הביטחון הלאומי. בדרך כלל, כשמזכירים את המילה "ביטחון", מדברים על ביטחון לאומי ועוברים ישר לז'רגון המיליטריסטי ומדברים לא על ביטחון אלא על מלחמות. אנחנו מדברות על ביטחון שהוא כולל: ביטחון כלכלי, ביטחון חברתי, ביטחון מאלימות מגדרית וגם ביטחון בריאותי. אנחנו עם גישה יותר כוללת ברוח הצעת ההחלטה 1325. בנוסף לכך, מה הושמט בדרך מהאו"ם עד הכנסת במדינת ישראל? הפסקנו לדבר על העובדה איך הסכסוך – ואני משתמשת בטרמינולוגיה של ההחלטה – איך המשך הכיבוש משפיע על חיי נשים ישראליות ונשים פלסטיניות ואיך בעצם הוא גונב להן את הרגשת הביטחון. ההחלטה בממשלת ישראל – בשנת 2014 הייתה החלטת ממשלה שאימצה את רוח הדברים, לפי הבנת הממשלה אז, בעניין 1325, ודיברה על סמכות שניתנת לרשות לקידום מעמד האישה לבנות ועדה אשר תבנה תוכנית שלמה שמדברת על הטמעת חשיבה מגדרית, על קידום נשים וייצוג נשים, ומדברת על מאבק באלימות. לצערי הרב, ואני קיבלתי תשובה מהשרה בעניין – לצערי הרב, ההחלטה לא מומשה עד היום אפילו ברוח המקוצרת של החלטת הממשלה אז, ב-2014. ואנחנו, כארגוני נשים – ארגוני הנשים בישראל לצערי הרב אימצו את הפרשנות הקטנה והצרה של ההחלטה ודבקו בעניין של ייצוג נשים ישראליות ממגוון האוכלוסיות במוקדי קבלת ההחלטות. אני יודעת שאני צריכה לסיים, זה נושא שאפשר לדבר עליו שעות ואני מנצלת את ההזדמנות שהשרה האחראית נמצאת איתנו. אני מאוד מקווה – ופונה אלייך: אחד הערכים החשובים זה לבנות תוכנית ארצית-לאומית, תקראו לה איך שתקראו לה, שמטרתה באמת לערב נשים בקבלת החלטות כדי להחזיר לעצמנו את ביטחוננו ואת השלום. אני מאוד מקווה שהיום תשמחי אותנו בהחלטה בכיוון הזה. תודה רבה. << יור >> היו"ר מיקי חיימוביץ': << יור >> תודה רבה לך. חבר הכנסת עודד פורר, בבקשה. << דובר >> עודד פורר (ישראל ביתנו): << דובר >> תודה, גברתי היושבת-ראש. גברתי השרה, חבריי חברי הכנסת, אני שמח לדבר על הנושא החשוב הזה, שהיום קיימנו עליו גם דיון מיוחד בוועדה לקידום מעמד האישה ושוויון חברתי. החלטה 1325, שהתקבלה בשנת 2000 במועצת הביטחון של האו"ם, מדברת על ייצוג, הגנה, חשיבה מגדרית ושילוב נשים במוקדי קבלת ההחלטות. גברתי השרה, את יודעת שבתחילת הדרך לא הייתה אישה בקבינט הקורונה. אני חושב שזאת הייתה אולי אחת הדוגמאות הטובות עד כמה חשוב לשים דגש על ההחלטה הזו, שממשלת ישראל מחויבת ליישום שלה, אותה החלטה של מועצת הביטחון של האו"ם. אני אומר את זה דווקא, הפעם כגבר שעומד בראשות הוועדה לקידום מעמד האישה. היום אירחנו בוועדה את השגריר צ'ודורי, שהוא השגריר באו"ם שהיה אחראי להבאת ההחלטה הזו בשנת 2000. הוא הציג – הוא היה אז יושב-ראש מועצת הביטחון, קידם את החלטה 1325, והוא פרס בפנינו את המשנה בדבר איך באמת אפשר ליישם את ההחלטה הזאת; מה אנחנו צריכים לעשות כדי שהיא תוביל. היום אירחנו את כל השגרירות שמשרתות במדינת ישראל מטעם מדינות שונות בעולם, חלקן בזום, חלקן היו כאן, מתוך הבנה שהן בעצם הנציגות הבכירות שנמצאות במוקדי קבלת ההחלטות. אני אשמח לראות עוד שגרירות. דבר אחד – ואולי זה המסר הנוסף שאני רוצה להביא לדיון הזה – אמר השגריר: חברים, אחד מהיעדים שלכם זה להכניס גברים לתוך האירוע הזה של קידום נשים, ולא לחשוב שזה עניינן של נשים בלבד. << יור >> היו"ר מיקי חיימוביץ': << יור >> נכון. << דובר_המשך >> עודד פורר (ישראל ביתנו): << דובר_המשך >> הסיפור הזה, שחושבים שזכויות הנשים והצורך לקדם זכויות של נשים ולקדם נשים במוקדי קבלת ההחלטות הוא עניינן של הנשים, זאת בדיוק הטעות – הוא עניינה של כל החברה. ובמקרה הזה של כל החברה הישראלית. אמרתי את זה כשמוניתי ליושב-ראש הוועדה. אני מאוד מאוד מאמין בנושא הזה. אני חושב שהנוכחות סביב השולחן צריכה להיות לא כזאת שאם אני מכניס אישה סביב השולחן אז זה לוקח את המקום של הגבר, או אם הכנסתי גבר זה לוקח את המקום של האישה, אלא אנחנו צריכים להרחיב את השולחן כך שכולם ישבו בו יחד, וכל אחד יביא את מה שהוא יודע להביא לשולחן הזה – ואז גם מתקבלות החלטות טובות יותר. בהקשר הזה, ולסיכום, גברתי השרה, בדצמבר 2014 התקבלה החלטת ממשלה שמדברת על כך שהרשות לקידום מעמד האישה תקים צוות שיטמיע, יבדוק ויכין את התוכנית ליישום החלטה 1325. מאז ועד היום לא נעשה דבר. אני רוצה לנצל את ההזדמנות לפנות אלייך: קחי את הנושא הזה, תרימי את הכפפה. יש החלטת ממשלה מ-2014 – תיישמו אותה; תכינו את התוכנית; קחו לכם שלושה חודשים, חודשיים, לא נראה לי שצריך פה להנדס הנדסת טילים, ונצא לדרך. אני מבטיח שהתמיכה, לפחות אצלנו, תהיה במסלול ירוק. תודה. << יור >> היו"ר מיקי חיימוביץ': << יור >> תודה רבה. בבקשה, השרה לשוויון חברתי מירב כהן תשיב. << דובר >> השרה לשוויון חברתי ומיעוטים מירב כהן: << דובר >> שלום, ותודה לכם, חבריי, גם עודד, וגם עאידה, שאתם מציפים את הנושא החשוב הזה. היום אנחנו מציינים ומציינות שני עשורים מאז קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם את החלטה 1325. החלטת מועצת הביטחון הגדירה את החשיבות בתפקוד של נשים במניעת סכסוכים אלימים, קבעה כי על מדינות האו"ם לפעול להשתתפות שוויונית של נשים במוקדי קבלת החלטות וקראה למדינות שחברות באו"ם להגן על נשים מפני אלימות. זו הייתה החלטה אמיצה ופורצת דרך, שקודמה וגובשה בניצוחה של אישה, שרת החוץ של נמיביה, ובתמיכתן של נשים רבות. כשאני עוצרת רגע לחשוב על זה אני מבינה דבר שהוא קריטי: נשים חייבות להיות במוקדי קבלת ההחלטות כדי שנשים יחיו טוב יותר, יהיו מוגנות יותר ובטוחות יותר. הן גם ייהנו כך משוויון זכויות ממשי יותר. זה פשוט לא יקרה אחרת – לא כי הגברים, חלילה, לא רוצים בטובתן של נשים, וזה מתקשר לדבריו של חבר הכנסת פורר בדיוק לפניי – אלא משתי סיבות גם יחד. הראשונה, נשים יודעות, חוות ומכירות מה נשים צריכות; נשים ידעו הכי טוב לקדם את טובתן בעבור עצמן; והשנייה, ואולי החשובה יותר, היא שבעצם היותן של נשים בעמדות מפתח הן נותנות תקווה, גאווה, כוח, והשראה לילדות ולנשים אחרות. כך נוצר מעגל שמזין את עצמו, שמקדם ומדרבן נשים לעשייה ולמימוש עצמי. ככל שהעמקתי בנושא גיליתי שלמרות החוויה הלא-פשוטה היום-יומית של פערי שכר בשוק העבודה, אני מזכירה בישראל זה 34%; למרות ההחרפה באירועי אלימות כלפי נשים, וצריך להזכיר שרק אמש נרצחה עוד אישה בישראל, וגם מגמות של עוני של נשים בעולם, הג'אגלינג היום-יומי, והמחיר שאימהות ונשים משלמות על כך בשוק העבודה – לצד כל הדברים האלו, הרבה מאוד נעשה פה. עברנו כברת דרך יפה בעשורים האחרונים: נשים נמצאות בתפקידי מפתח, נשים משכילות, מפרנסות, מתפתחות, מייצגות. לכן אני רוצה לנצל את הבמה הזו ולהביע את הערכתי הגדולה והכנה לכל אותן נשים שעמלו כדי שנהיה איפה שאנחנו; לכל אותן מדינאיות, פוליטיקאיות, יזמיות חברתיות, נשות אקדמיה וציבור שנלחמו בנחישות ולא ויתרו. זו בעיניי תמצית המאבק לשוויון מגדרי: לאתר סדקים קטנים בדלתות הנעולות ולא לוותר עד שלבסוף הדלת תיפתח. ישראל הייתה המדינה הראשונה שאימצה את החלטה 1325, ובשנת 2005 היא חוקקה את סעיף 6ג1 לחוק שיווי זכויות האישה, שקבע, לראשונה, חובת ייצוג הולם לנשים בוועדות ציבוריות למיניהן. בהמשך החלה הממשלה אף לבחון את תקציב המדינה בראייה מגדרית, ולפעול לצמצום פערי שכר מגדריים. לפני חמש שנים נעשה, בפעם הראשונה, מהלך לאומי להסתכלות מגדרית על תקציב המדינה. את הפרויקט הזה הובילה אז סגנית ראש אגף התקציבים באוצר, כלכלנית מוכשרת מאוד בשם יעל מבורך. כמו שאתם יודעים, היום יעל היא המנכ"לית של המשרד לשוויון חברתי, ואנחנו עובדות יחד כתף אל כתף כדי שהמהלך שהיא הובילה ימשיך להשפיע על אופן חלוקת המשאבים בישראל. בשנת 2014 קיבלה ממשלת ישראל החלטה בנושא קידום שוויון מגדרי והטמעת חשיבה מגדרית. במסגרת ההחלטה הזו התחייבה הממשלה לגבש תוכניות פעולה ליישום עקרונות החלטת מועצת הביטחון. בעקבות החלטת הממשלה הוקמה ועדה בין-משרדית בהובלת הרשות לקידום מעמד האישה, אשר יחד עם משרדי הממשלה השונים, ותוך היוועצות עם ארגוני החברה האזרחית, גיבשה בעצם המלצות בנושאים שהוגדרו. ההמלצות האלו, של אותה ועדה, משמשות היום כלי עבודה משמעותי ברשות לקידום מעמד האישה, אך הן לא הוגשו מעולם לממשלה. עם כניסתי לתפקיד כשרה לשוויון חברתי וגמלאים התוודעתי לנושא החשוב הזה, ונוכח החשיבות שראשת הרשות לקידום מעמד האישה אוה מדז'יבוז' ואני מייחסות לו, החלטנו לחדש את יישום החלטת הממשלה ולרכז את ההמלצות לתוכנית פעולה כוללת לקידום השוויון המגדרי, אשר תוגש לממשלה בהקדם. בנוסף, חשוב לי להזכיר בהקשר הזה את המדריך להטמעת חשיבה מגדרית, שגיבשה הרשות עם שותפיה לצוות, שנמצא היום בשלבי עריכה סופיים. גם כאן, למרות הקושי התקציבי – שכולנו מכירים, ומודעים אליו – ומפאת החשיבות של הנושא, הנחיתי להקצות תקציב ייעודי ליישום פיילוט להטמעת המדריך במשרדי הממשלה, אשר כבר יחל בשנת 2021. חשוב לי להזכיר שגם בממשלה הנוכחית עשינו ואנחנו ממשיכות לעשות צעדים משמעותיים לטובת יישום החלטה 1325 של מועצת הביטחון. רק לפני שבועות אחדים קיבלה הממשלה את ההצעה שלנו, יחד עם הרשות לקידום מעמד האישה ונציב שירות המדינה הפרופ' דניאל הרשקוביץ, לחייב ייצוג הולם של נשים במשרות הבכירות ביותר בשירות המדינה. במסגרת קידום ההצעה הזו למדנו שיש לא מעט משרדי ממשלה שלמרות שיש בהם ייצוג משמעותי של נשים הייצוג הוא רק יותר בדרגות הביניים – נקרא לזה ככה – הזוטרות והביניים, ואין כמעט בכלל ייצוג לנשים בתפקידים הבכירים. יש משרדים שבחנו שיש בהם ממש אחוזים בודדים של ייצוג נשים בתפקידים בכירים, יש כאלה שהאחוזים לא בודדים, אבל זה בהחלט לא מספק. זה מלמד על תקרת הזכוכית שיש לנו הנשים גם כאן, בשירות הציבורי; תקרה שמחובתנו לפרוץ אותה, גם אם זה בכוח. ההחלטה הזו נועדה להבטיח נוכחות נשית בצומתי קבלת החלטות, ויכולת של נשים לקחת חלק ולהשפיע על עיצוב המדיניות הממשלתית. בנוסף, בימים אלה אני מקדמת, יחד עם שותפיי שר המשפטים ושר הרווחה, את החוק החשוב למניעת אלימות כלכלית במשפחה. חוק שיספק לנפגעי ונפגעות אלימות זו הגנה וכלים נוספים בדרך ליציאה ממעגל האלימות. אז הינה, גם בימים אלה אנחנו מניחות עוד אבן בחומת ההגנה והייצוג של נשים במרחב שבו אנחנו חיות. אני אסיים בכך שבתור אישה אני רואה חשיבות אמיתית בשילוב של נשים בכל צומת ובכל מוקד של קבלת החלטות. בתור השרה לשוויון חברתי וגמלאים וכמי שאמונה על הרשות לקידום מעמד האישה אני מחויבת לפעול ככל יכולתי כדי שהיעד הזה יתגשם. נכון שאנחנו כבר לא בתחילת הדרך, אבל לצערי יש עוד כברת דרך ארוכה לפנינו, אז בואו נפעל יחד להבטיח שנראה כמה שיותר נשים לצידנו בדרך החשובה הזו. תודה. << קריאה >> עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): << קריאה >> – – – תוכנית – – – תעשי מאמץ שנבנה תוכנית – – – << דובר_המשך >> השרה לשוויון חברתי ומיעוטים מירב כהן: << דובר_המשך >> עאידה אהובתי, את לא הקשבת לנאום, אם כך. הצגתי שזה בעצם לא יושם עד עכשיו, אבל אנחנו נגבש את זה לתוכנית פעולה, שתוגש לממשלה בהקדם, וטוב שאנחנו נחזור אחורנית לשנת 2014, ניקח את כל ההמלצות ונהפוך את זה לתוכנית עבודה. << קריאה >> עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): << קריאה >> אני לא רגילה לשמוע דברים טובים משרים, מה לעשות? את מפתיעה אותי. << דובר_המשך >> השרה לשוויון חברתי ומיעוטים מירב כהן: << דובר_המשך >> אז את כמובן מוזמנת להיות שותפה לדרך הזאת. תודה רבה. << יור >> היו"ר מיקי חיימוביץ': << יור >> תודה רבה לך, גברתי השרה. << הלסי >> הצעות לסדר-היום << הלסי >> << הלסי >> ציון יום המאבק בתאונות הדרכים << הלסי >> << יור >> היו"ר מיקי חיימוביץ': << יור >> אנחנו עוברים כעת לנושא הבא שלנו על סדר-היום: ציון יום המאבק בתאונות דרכים, מס' 1833, 2040, 2095, 2104, 2106 ו-2108, ומי יציג אותו אם לא חבר הכנסת בועז טופורובסקי, בבקשה. << דובר >> בועז טופורובסקי (יש עתיד-תל"ם): << דובר >> תודה, גברתי היושבת-ראש. כמה זמן, חמש דקות? << יור >> היו"ר מיקי חיימוביץ': << יור >> יש לך חמש דקות. << דובר_המשך >> בועז טופורובסקי (יש עתיד-תל"ם): << דובר_המשך >> במקום הזה שבו אני עומד בפניכם, חבריי חברי וחברות הכנסת, אינני עומד לבדי; יחד איתי עומדים 34,270 חללים של תאונות הדרכים מאז קום המדינה. 34,270 אזרחים שמתו סתם. אני עומד כאן בשם המשפחות השכולות, סבים, סבתות, הורים, אחים, נכדים, ילדים. אני עומד כאן בשם מאות אלפי הפצועים, פצועים קשה, שבשבריר שנייה נהרסו חייהם. אני עומד כאן בשם רוכבי האופנוע, הקטנועים והאופניים החשמליים. אני עומד כאן בשם הולכי הרגל, הקשישים והילדים. אני עומד כאן בשם ההורים ששולחים את ילדיהם לבית הספר כשהם מודאגים וחוששים לשלומם. אני עומד כאן בשם המגזרים השונים בחברה הישראלית, שמקבלים פחות כסף, פחות תקציבים ופחות יחס, ומתים הם יותר בכבישים. אני עומד כאן ומאשים. אני מאשים את כל ראשי הממשלה של מדינת ישראל מאז קום המדינה, שלא השקיעו במאבק בתאונות הדרכים כמו שמשקיעים במלחמות ישראל. כי אם ישראל הייתה נלחמת בתאונות הדרכים ומנצחת, כמו שהיא יודעת להילחם ולנצח, אז היו היום הרבה פחות הרוגים, הרבה פחות חברים במשפחת השכול. אני מאשים את שרי התחבורה לדורותיהם על כל פעם שהם העדיפו לגזור סרט באיזה מחלף, להצטלם בנתב"ג, לקנות קרון לרכבת, ולא להיכנס בעובי הקורה ולטפל באופן סיזיפי בבעיות סביב תאונות הדרכים. אני מאשים את ראשי הרשויות שיודעים שיש אצלם מוקדי סיכון שנהרגים שם תושבים, והם לא מתקנים את זה ועדיין הולכים לישון בשקט בלילה. אני מאשים את משרד החינוך על כל ילד בכיתה ה' שלא עושה משמרות זהב, על כל תלמיד שלא עובר חינוך לזהירות בדרכים. אני מאשים את האוצר על זה שהוא לא שם את המלחמה בתאונות הדרכים בראש סדר העדיפויות שלו, על זה שגם באופן כלכלי הוא שוגה בטיפול בתאונות הדרכים. אני מאשים את המשרד לביטחון הפנים ואת המשטרה על כל דוח שלא ניתן, על כל עבירה שלא נתפס האדם האשם בה וכתוצאה ממנה מת או נפצע מישהו בדרכים. אני מאשים את אזרחי ישראל – אותנו, את כולנו – על כל פעם שעלינו על ההגה כשאנחנו שיכורים, על כל פעם שהסתכלנו בטלפון במקום להסתכל על הכביש. לא חסרות בעיות לטיפול בנושא תאונות הדרכים ובגלל זה אולי זה לא כזה מעניין את רוב האנשים. כי בתאונות הדרכים צריך לטפל במובן התקציבי, כי ניידת עולה כסף, כי טיפול בכביש עולה כסף. צריך לטפל בזה במובן התשתיתי, כי תשתיות, צריך לטפל בהן ולתחזק אותן: צבעים על הכביש צריך לצבוע מחדש, מוקדי סיכון צריך לתקן. בחינוך יש בעיות, כי מה לעשות, יש בתי ספר שאין שם משום מה מעברי חציה, ואז אומרים שאי-אפשר שתלמידי כיתה ה' יעשו שם משמרות זהירות בדרכים. זה נשמע לכם הגיוני שיש בתי ספר שאין מעברי חציה בשביל להגיע אליהם? יש בעיות באכיפה, כי אין מספיק ניידות ואין מספיק שוטרים. יש בעיות בשפיטה, כי אין מספיק שופטים והעומס על בתי המשפט הוא עצום. יש בעיות טכנולוגיות, יותר נכון, יש פתרונות טכנולוגיים, אבל מי שיכול להרשות לעצמו אותם זה מי שיש לו כסף, ואלה שאין להם כסף לא נהנים מהפתרונות הטכנולוגיים. הם מתים יותר והחיים שלהם שווים פחות. ודווקא בגלל הבעיות האלה, ועוד בעיות נוספות, דווקא בגלל זה, אני אומר לכם כאן: עם קצת תשומת לב אפשר לטפל בתאונות הדרכים ואפשר להציל חיים. במיליונים, לא מיליארדים, אפשר לבדוק ולטפל ברוב מוקדי הסיכון בכבישים. במיליונים, לא מיליארדים, אפשר לדאוג שכל תלמיד במדינת ישראל יעבור חינוך לזהירות בדרכים כמו שצריך. בחזון ובמנהיגות אפשר להבין שכבר היום יש רכבים אוטונומיים, ואפשר לדרוש שעד סוף העשור הזה, עד 2030, מדינת ישראל תהפוך להיות אוטונומית בכבישים, ואז לא יהיו טעויות אנוש, ואז לא היו הרוגים בכבישים. אני רוצה להגיד שבמלחמה הזאת אנחנו לא לבד. אני האשמתי הרבה מאוד אנשים, אבל אני יודע שיש הרבה אנשים טובים שעוסקים בכבישים ובתאונות דרכים: במשרד התחבורה, ברלב"ד, במשטרה, במשרד לביטחון הפנים, באוצר. ארגונים ועמותות, כמו אור ירוק, פורום פעולה, אנשים באדום, שומרי דרך ועוד ועוד – הם כולם אנשים טובים, אתם כולכם אנשים טובים, אבל צריך את כל הטוב הזה לרכז במלחמה אחת, מלחמת חורמה בתאונות הדרכים וביחד ננצח. אני מסיים, גברתי היושבת-ראש. אני מזכיר שאני עומד כאן ואני לא עומד לבד. 318 אזרחים נהרגו מאז היום האחרון, הפעם האחרונה שבה צוין כאן יום המאבק בתאונות הדרכים. בואו נעבוד ביחד; בואו נשקיע זמן; בואו נפעל בשביל שבשנה הבאה, בפעם הבאה שבה נציין את יום המאבק בתאונות הדרכים יעמדו לצידי פחות חללים. תודה. << יור >> היו"ר מיקי חיימוביץ': << יור >> תודה רבה לך. הדובר הבא יהיה חבר הכנסת משה אבוטבול, בבקשה. << דובר >> משה אבוטבול (ש"ס): << דובר >> כבוד היושבת-ראש, כנסת נכבדה, אדוני שר המשפטים, חבריי חברי הכנסת, אנו מציינים היום את יום המאבק בתאונות הדרכים. לצערנו הרב, למרות שאנו נמצאים בתקופה לא פשוטה של מגפת הקורונה, לפי הנתונים שנאגרו ונאספו על ידי עמותת אור ירוק, מספר תאונות הדרכים גם בשנה הזו גדל, לצערנו. כואב לשמוע את חברי היקר בועז טופורובסקי בכל שבוע בימי שני בנאום בן דקה מציין את שמותיהם של אלו שנספו בתאונות הדרכים בשבוע זה. חייבים לדאוג לכך שהרשימה תתקצר, עם עדיפות שתתבטל לגמרי. נחסוך בכאב עצום של אותם הורים, של אותם ילדים, שהבן או האבא, לא מגיע לאחר נסיעה – ואז לצערנו ההורים שכולים, הבנים יתומים, והכול בעקבות תאונת הדרכים שבה נספה יקירם. אבל לא רק הוא נספה ונהרג, עוד ועוד ועוד. חז"ל דורשים על הפסוק "קול דמי אחיך צעקים אלי מן האדמה", לאחר הרצח הראשון של הבל, שנרצח על ידי קין, ועומדים על כך בשאלה: מדוע נאמר "קול דמי אחיך" ולא "קול דם אחיך"? אלא ללמדך שכאשר קין רצח את הבל, הוא לא רצח רק אותו לבדו, אלא אותו ואת בניו ואת בני בניו, רבבות רבבות, עד סוף הדורות כולם. כאשר אדם נהרג בתאונת דרכים, בפרט אם הוא צעיר ועדיין לא הקים משפחה, לא רק הוא נהרג, אלא נהרג הוא ונהרגו גם כל המשך הדורות שלאחריו, לצערנו. כמה כואב לשמוע בדוח השנתי של אור ירוק ששנת 2019 הסתיימה עם 66 רוכבי אופנוע וקטנועים שנהרגו; עם עלייה חדה של 50% מהשנה הקודמת. למרות שבעצם עברנו בחודשים האחרונים סגר ומיעוט של השגרה, העלייה בתאונות הדרכים רק עלתה, למגינת ליבנו, ורק גאתה. צעירים נהרגים. אנו מאבדים את מיטב בנינו היקרים במלחמה על הכביש, בתאונות הדרכים, עד כדי כך שמספרים על כך שהמספרים הם כה גבוהים – המספרים של אלה שנספו בתאונות הדרכים עד כה יותר גבוהים מכל אלה שנהרגו בכל מלחמות ישראל מאז הקמת המדינה. חייבים להילחם בתופעה בכל דרך: בהסברה, באכיפה, בקנסות, במאסרים, בכל דרך. גם הצעתי בעבר דרך נוספת, לעודד נהגים זהירים, ובין כל אלה שלא קיבלו נקודות ודוחות במהלך השנה יוגרלו בכל שנה כמה מכוניות מטעם המדינה. זו עלות קטנה מול הנזק האדיר שהמלחמה בתאונות הדרכים גורמת למדינה. חייבים גם לעודד בפרסים את הנהגים הזהירים. והינה סלוגן שאני תורם למבצע: נזהרים בדרכים וזוכים בפרסים. רצו, לפני כמה ימים – הגרלה של 10,000 שקלים כל יום בין הנבדקים לקורונה. זה חשוב, אבל בואו ניתן חיזוק גם למי שייסע כחוק ובצורה טובה וראויה, ונעודד גם בפרסים, מכוניות, מימון ביטוחי חובה ועוד. המגפה של השימוש בטלפונים בנסיעה לא מסתיימת. אני שמח שמנסים בכל הכוח למצוא רעיונות טכנולוגיים. חברי שוקי זוהר סיפר לי על רעיון של מיסוך ברכב ובנסיעה של הודעות כתובות. לצמצם את הנגע. אדרבה, כל רעיון יבורך. בואו ניתן כולנו את הדעת, נשקיע יותר זמן, ובכך נצמצם את התופעה הקשה, שמגדילה את מספר היתומים, האלמנות, ההורים השכולים. הגיע הזמן לביצוע. אני רוצה לסיים ולומר שאני שמח שבמשמרת שלי כראש העיר בית שמש הבאתי תקציב ענק של מיליארד שקל לכביש הדמים דאז, 38, שכיום הינו כביש חדש וחדיש, פתוח ובטוח, כמו גם כביש 10 וכבישים נוספים שנפתחים ברוך השם בימים אלו. עשיתי את זה יחד עם שר התחבורה דאז, שהיום משמש כשר האוצר, מר ישראל כץ. חייבים להשקיע בכבישים, בתשתיות ובכל דרך למניעת תאונות הדרכים. הדברים שאמרתי יהיו לעילוי נשמת ידידי היקר הרב שלום יעקב כץ, חבר מועצת העיר בית שמש, שלצערי נספה בתאונת דרכים. תודה רבה. << יור >> היו"ר מנסור עבאס: << יור >> תודה, חבר הכנסת משה אבוטבול. יעלה ויבוא חבר הכנסת יבגני סובה, בבקשה. לרשותך חמש דקות. << דובר >> יבגני סובה (ישראל ביתנו): << דובר >> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אדוני השר, קודם כול אני פה, נמצא ומייצג את חברי לסיעה חבר הכנסת חמד עמאר, שנמצא בבידוד, ולכן חשוב להעביר את המסר שהוא רצה להעביר אבל לצערי נמנע ממנו היום להיות פה. חבר הכנסת עמאר מתעסק זה כמעט 12 שנה בנושא תאונות הדרכים. הוא גם יושב-ראש השדולה למאבק בתאונות הדרכים, ואני כמובן מאחל שיצא כמה שיותר מהר מהבידוד וימשיך לעשות את הדבר הזה. אומנם, כמו שאמרתי, אני לא יושב-ראש השדולה, אבל אני יושב בוועדת משנה של ועדת הכלכלה. לפני חודש וחצי – נדמה לי שגם בועז דיבר על זה. דיברת על הנושא של האופנועים, נכון? על רוכבי האופנוע? << קריאה >> בועז טופורובסקי (יש עתיד-תל"ם): << קריאה >> כל הזמן. << דובר_המשך >> יבגני סובה (ישראל ביתנו): << דובר_המשך >> עשיתם מיצג מחריד, הייתי אומר, כשהבאתם את הקסדות של אנשים שנהרגו בתאונות דרכים. למעשה, זאת ההמחשה הכי טובה למה שקורה בחברה שלנו. כשמדברים על מספרים, כשאנחנו שומעים את השמות של אנשים שנהרגים בתאונות הדרכים, אז לא תמיד אנחנו עוצרים לרגע לחשוב. הרי כל שם וכל בן אדם זה משפחה מרוסקת. זה עולם בפני עצמו. כשאני ראיתי בוועדת הכלכלה – ופה אני חייב לציין גם את המאמצים שלך, בועז – את המיצג הזה, אני אמרתי את זה כבר אז: זה פשוט מחריד. זה כבר לא שמות שאתה שומע בחדשות, אדוני היושב-ראש, זה כבר לא מספרים שאתה מקבל מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אלא מולך, על השולחן שלך בכנסת, קסדות של אנשים שכבר לא איתנו בגלל שהם היו קורבנות של תאונות הדרכים. אני רוצה להגיד עוד דבר חשוב. בכנסת כאן מעלים הרבה דברים טובים, גם חוקים, למלחמה בתאונות הדרכים. כל פעם אנחנו מסתכלים על המספרים וכל פעם אנחנו שואלים את עצמנו מה אפשר לעשות בשביל לשנות, מה אפשר להוסיף. למשל, בהקשר לרוכבי אופנוע זה ציוד המגן. משום מה יש על הציוד הזה מס גבוה, למשל מס גבוה על הצמיגים, שהוא פי ארבעה מהמס על הצמיגים למכונית. לא ברור למה. בן אדם שאמור להחליף צמיגים בממוצע פעמיים בשנה, בניגוד למכוניות, מסכן את החיים שלו, משום שהוא חושב פעמיים, מסיבות כלכליות, אם הוא יכול להרשות לעצמו להחליף פעמיים בשנה את הצמיגים של האופנוע. אנחנו יודעים שיש סבירות הרבה יותר גבוהה להחליק באופנוע מאשר שתתהפך עם המכונית שלך. אז אלו השאלות, אדוני היושב-ראש, שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו. כמובן, יש הנושא של העלות הכוללת של ההרוגים, של הפצועים. מלבד 350 – כמה יש לנו בממוצע הרוגים בשנה – יש אלפי פצועים. עלות הטיפול בפצועים, גם למדינה, גם למשפחה, ואני כבר לא מדבר על ביטוח לאומי, שהרבה פעמים זה לוקח שנים, היא עלות הרבה יותר גבוהה מאשר שיפור של התשתית; שיפור של הכביש, או הורדת מכסים על דברים שיכולים להגן על אותו רוכב אופנוע, או התקנת מערכת בטיחות במכוניות. אז ודאי שהנושא הזה חייב להיות מעבר לנושא פוליטי. הוא לא חייב להיות נושא פוליטי. אסור שנושא מאבק בתאונות הדרכים יהיה לו שיוך מפלגתי או שיוך פוליטי. זה נושא שהוא הצלת חיים, ולכן אני מצטרף לכל יוזמה שתוביל בסופו של דבר להורדה משמעותית במספר ההרוגים. בנוסף, הדבר האחרון: יש היום בעולם שלנו מלא המצאות, מלא שיפורים טכנולוגיים, מלא יוזמות טכנולוגיות שעשויות להציל חיים, וכמובן גם לשפר את רמת ההצלחה שלנו במלחמה הזאת, מלחמה בתאונות הדרכים. אני מברך על היום הזה, מברך על הדיונים החשובים בכנסת, וכמובן אומר שאת קולי ואת הקול של כולנו בעניין הזה כל אחד מהיוזמים יקבל, כי אין דבר יותר מבורך מאשר להילחם בתאונות הדרכים. תודה רבה לכם, תודה רבה על היום הזה, ונקווה שפחות ופחות אנשים ייהרגו וייפצעו בתאונות הדרכים. תודה רבה. << יור >> היו"ר מנסור עבאס: << יור >> תודה לך, חבר הכנסת יבגני סובה. יעלה ויבוא חבר הכנסת יעקב אשר. חמש דקות, אדוני. << דובר >> יעקב אשר (יהדות התורה): << דובר >> מכובדי היושב-ראש, כבוד השר, ידידי סגן שרת התחבורה הרב אורי מקלב, חברי הכנסת הנכבדים, נושא תאונות הדרכים הוא נושא רב-מערכתי ורב-זרועי. טיפול בתאונות דרכים זה לא רק אם משרד אחד יעשה מה שצריך, אלא שיתוף פעולה של כמה וכמה משרדים במלחמה משולבת. לטיפול הזה שותפים, כמובן, בהובלה של משרד התחבורה, המשרד לביטחון הפנים, משרד החינוך, בכל מה שקשור לחינוך תעבורתי – בחינוך התעבורתי יש גם האפשרות להכניס את לימודי הנהיגה במערכות הללו, במיוחד בתקופה החדשה, של המכשירים החשמליים, הקורקינטים למיניהם וכו', שהם צרה בפני עצמה. וגם משרד המשפטים הוא חלק מהעניין הזה בכל מה שקשור, בסופו של דבר, לעומס בבתי המשפט, להגדלת תקנים לנושא הזה. אני זוכר שכששימשתי יושב-ראש הוועדה לבטיחות בדרכים, ועדת המשנה של ועדת הכלכלה, קיימנו בתקופה לא ארוכה יותר מ-20 ישיבות של הוועדה. זה היה במסגרת שימוע שנעשה בוועדת הכלכלה על ידי חברנו – מבחינתי הבלתי-נשכח – איתן כבל, שהוביל את השימוע של כמה ישיבות, ועבודת צוות אדירה שנעשתה. לאחר מכן הוא הקים את ועדת המשנה, שעמדתי בראשה, ועקבנו אחר הדברים בגיבוי מלא של הוועדה. אני רוצה לומר לך, ידידי יושב-ראש ועדת המשנה כיום, ושמעתי חלק מהנאום שלך בדרך: זאת לא השאלה, מי אשם או לא אשם. בסוף כולנו אשמים. הנקודה היא שאפשר לשפר ואפשר לעשות – אם באמת יהיה מעקב אחר משרדי הממשלה, תהיה בקרה על שיתוף הפעולה בין המשרדים, לראות שהדברים האלה יעבדו. אני גם רוצה להזכיר רעיון שבזמנו ניסיתי לקדם, ואני מציע אולי לקדם אותו. אדוני סגן השר אולי הוא יציע את זה גם לשרה: לעשות קבינט בנושא תאונות דרכים. יכולה לעמוד בראשו שרת התחבורה. לעשות, פשוט, כי בסוף זה משחק של שילוב ידיים. משרד התחבורה משקיע מיליארדי שקלים בתשתיות. אגב, אנחנו רואים ששיעור תאונות הדרכים בבין-עירוני – שם ההשקעה היא אדירה – אחוז ההרוגים בתאונות שם נמוך יותר מאשר בעירוני. זה האתגר שלנו, לדעתי, בשנים הקרובות. אני חושב שאם הדבר הזה ייכנס לוועדת שרים כזאת, קבינט מסוג כזה, זה יכול להועיל מאוד. אני רוצה לומר לך אדוני, ידידי, שבמסגרת סיורים שעשינו בוועדה היה לנו סיור בלתי נשכח, לצערי הרב, בבית לוינשטיין. שם גם בחנו תוכניות לימודים לילדים ולנערים בבתי ספר, שיבואו לראות את התוצאות ההרסניות של תאונות דרכים. אני רוצה להציע – יש ירידה השנה במספר תאונות הדרכים לעומת השנה שעברה – אני מקווה שזה לא רק בגלל הקורונה או הסגרים ודברים מהסוג הזה. << יור >> היו"ר מנסור עבאס: << יור >> בעיקר. << דובר_המשך >> יעקב אשר (יהדות התורה): << דובר_המשך >> אני מקווה שלא, אבל כדי לדעת וכדי לחשב נכון יכול להיות שצריך לספור גם פצועים. למרות שזה קיים, אבל אתה מקבל אינדיקציה נכונה, כי לפעמים ההרוגים זה לא אינדיקציה נכונה. כמו שאמרתי קודם, אדוני, פוקוס על המרחב העירוני, כי בכבישים הבין-עירוניים נעשתה השקעה גדולה יותר, ובתוך העיר יש השילוב של הרכב, האופניים החשמליים, הקורקינט וכל הדברים הללו, והמפגש עם הולכי הרגל, שהוא קריטי. דבר אחרון: נתיבי תחבורה ציבוריים. אפשר לציין את תוכנית הנת"צים, שמשרד התחבורה עמל עליה קשה. צריך לעבות את זה, לשפר את זה, ולגרום לכך, אדוני היושב-ראש – ובזה אני מסיים – שאנשים יעדיפו את התחבורה הציבורית כשיהיה שיפור נרחב יותר בנת"צים, במהירות הנסיעה, בהגעה וכו', והרבה מאוד אנשים יבחרו בעצמם לא לנסוע ברכב, וכך יהיו פחות תאונות דרכים. אני מאחל לכל העוסקים במלאכה שתהיה באמת הצלחה. שנצליח, כי ההצלחה פה זה להציל נפשות, להציל אנשים מנכות לכל החיים. בעזרת השם, אני מקווה שנצליח כולנו בזה. תודה רבה. << יור >> היו"ר מנסור עבאס: << יור >> תודה, חבר הכנסת יעקב אשר. חבר הכנסת ג'אבר עסאקלה, בבקשה. << דובר >> ג'אבר עסאקלה (הרשימה המשותפת): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני שמח על ההזדמנות לדבר ביום שבו הכנסת מציינת נושא חשוב כל כך. הנושא מוכר לכולנו. דיברנו עליו פעמים רבות בהזדמנויות שונות. חלק בבית הזה אפילו חוו אותו על בשרם, וחלק איבדו את היקר להם מכול. אסור לנו להתרגל למצב או להשלים איתו; אסור לנו לגלות חוסר אונים. יש לנו חובה אנושית ומוסרית להמשיך להילחם בתופעה שגבתה את מספר הקורבנות הגדול מכולן – תאונות הדרכים. הממשלה הנוכחית רושמת שיאים של רשלנות בכל מה שקשור במאבק בתאונות הדרכים. חוסר תפקודה של הממשלה מסכן את חיי כולנו. ההתעסקות בריבים הפנימיים של הממשלה, ואי-העברת תקציב לשנת 2020 מביאים אותנו למצב של צמצום תקצוב פרויקטים חשובים וחיוניים, שמטרתם לשמור על חייהם ושלומם של האזרחים בדרכים. כיום יש 70 פרויקטים בין-עירוניים לטיפול בתשתיות הכבישים ובמוקדים שבהם התרחשו תאונות רבות שגבו חיי אדם ופצעו אחרים. בשנים 2018-2017 תקציב הטיפול באותם מוקדי סיכון היה 230 מיליון שקלים, וב-2019 הוא ירד באופן משמעותי ל-190 מיליון שקלים בלבד. בשנה הזאת, ב-2020, בשנה שעדיין אין בה תקציב, הוקצו – תתפלאו לשמוע – רק 40 מיליון שקלים לטיפול במוקדי הסיכון. דיברו לפניי על הטיפול במעקות הבטיחות, ועד כמה הם מסוכנים. צריך לזכור שב-2020 הנושא הזה לא טופל בכלל. דיברת על בתי ספר, בועז. בסקר הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים השנה נמצאו ליקויים ב-65% מבתי הספר. גרוע מכך: ביותר מ-50% מבתי הספר שבהם נמצאו ליקויים בשנת 2019 כלל לא טופלו. כלומר גילו שיש בעיה, והבעיה לא טופלה. מצב תשתיות הכבישים ביישובים בחברה הערבית הוא גרוע, וגובה את חייהם של עשרות בני אדם מדי שנה. במשרד התחבורה נוהגים להפנות אצבע מאשימה להרגלי הנהיגה של הערבים ומקפידים להתעלם מכך שהתקציבים שהוקצו לשדרוג התשתיות ביישובים הערביים לא נוצלו על ידי המשרד – כך על פי נתוני הממשלה. מהנתונים הללו עולה שמדובר במגמה. גם התקציבים לתוספת שירות תחבורה ציבורית בחברה הערבית לא נוצלו עד הסוף, וכך גם תקציבי הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים. שליש מההרוגים בתאונות הדרכים בישראל הם ערבים, אף שהם 20% מהאזרחים. מתחילת השנה נהרגו 260 בני אדם, מהם 88 אזרחים ערבים. בהחלטה 922 הוקצו תקציבים לפתרון בעיית הכבישים ותאונת הדרכים, אלא שאלה לא נוצלו עד היום. מדובר על 619 מיליון שקל לפיתוח כבישים עירוניים ביישובים הערביים ולשדרוג הכבישים החוצים אותם. אבל אף ש-2020 מתקרבת לסיומה, שיעור הביצוע בספטמבר האחרון הוא 53% בלבד – כ-330 מיליון שקל מתוך 619 מיליון שקל. הושלם ביצועם או תכנונם של 26 פרויקטים. 34 פרויקטים נוספים מתקדמים כמתוכנן, אך 13 מתעכבים ותשעה פרויקטים טרם החלו בכלל. תקציב הרשות לבטיחות בדרכים המוקצה להסברה בחברה הערבית, שתוכנן להיות 23 מיליון, ואפילו יותר – 24 מיליון כמעט – נוצל באופן חלקי בלבד. רק 16 מיליון שקל הוקצו באמת. הנתונים קשים, משום שמשרד התחבורה לא מחשיב תאונות חצר כתאונות דרכים. כלומר, הרבה מהתאונות – לא הרבה – חלק מהתאונות קורות בחצרות הבתים בכפרים הערביים, ואלה לא נחשבות תאונות דרכים. עכשיו, כשאנחנו מדברים על היישובים הערביים, אז אנחנו מדברים למעשה על מחסור בתשתיות, מחסור בשטחים ציבוריים, מחסור בתחבורה ציבורית, מחסור בקרקעות, גירעון וחוסר יכולת כלכלית בעקבות מדיניות ממשלתית מפלה של עשרות שנים. שיעור הערבים המעורבים בתאונות דרכים הוא כמעט פי-שניים מחלקם באוכלוסייה. את המצב הזה אפשר למנוע באמצעות מדיניות תכנון ממשלתית המותאמת לצורכי היישובים הערביים והתושבים שלהם, ובראש ובראשונה על ידי הרחבת גבולות שיפוט והקצאת תקציבים שווים לתשתיות, שירות תחבורה והעלאת המודעות לבטיחות בדרכים. בשניות האחרונות, אדוני – אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולדבר על בדיחה שקרתה בשבוע שעבר. ראש הממשלה הכריז, ככה, בחגיגיות, שהוא מקצה 50 מיליון שקל לישובים הערביים והדרוזיים. למה? לתשתיות, ללימודי עברית ולעוד דברים. אז 50 מיליון שקל במושגים של תשתיות, זה יעשה כאילו כביש, כביש וחצי – או אולי ישקיעו בלימודי עברית וזהו. אתם יודעים מה, אני אומר לכם, אנחנו יודעים עברית היטב. אנחנו צריכים את התקציבים האלה כדי לשמור על הביטחון, ועל האנשים ועל האזרחים, לתשתיות, לכבישים, לרמזורים – כל זה צריך לקרות במהירות. תודה רבה. << יור >> היו"ר מנסור עבאס: << יור >> תודה, חבר הכנסת ג'אבר עסאקלה. ישיב סגן שרת התחבורה והבטיחות בדרכים אורי מקלב, בבקשה. << דובר >> סגן שרת התחבורה והבטיחות בדרכים אורי מקלב: << דובר >> תודה, אדוני היושב-ראש. מכובדיי, מכובדי השר, חבריי חברי הכנסת, ובראשם חבריי חברי הכנסת שהעלו את ההצעות לסדר-היום ביום המיוחד הזה, יום המאבק בתאונות הדרכים; אומנם הוא נדחה בשבוע, היום נדחה קצת – לא בגלל החשיבות; יש חשיבות לתוכנית השלום שבשבוע שעבר חתמנו עליה, ולכן דחו. אמרתי למנהלת הוועדה, גב' טייבי, ששמו את הדיון ביום המיוחד הזה בסוף סדר-היום, והיה לי חשש שמכיוון שהיו עוד הרבה לפניו, ציונים של כמה ימים, אז לא יהיו משתתפים. אז הינה, אני רוצה להחמיא לכם, חבריי חברי הכנסת, שכל החמישה שהעלו את ההצעות לסדר-היום נמצאים פה, והשתתפות מלאה. זה גם מראה על הרצינות שלכם, ועל הפעולות שאתם משקיעים, וזה גם מראה על החשיבות של היום הזה. כפי שאני חושב, אולי זה בטרמינולוגיה – אנחנו מציינים ואומרים: יום המאבק בתאונות הדרכים, אז ודאי שאנחנו לא משתמשים במינוח "יום הטיפול בתאונת דרכים", או "ההתמודדויות"; "המאבק". האמת, זה צריך להיות "יום המלחמה בתאונות דרכים". בתאונות דרכים צריך להילחם בכל החזיתות, בכל האפשרויות שיש, לא להניח אף דבר. הסתכלתי לעצמי, כתבתי מה הדברים שמציינים, המגמות בתוך תאונות הדרכים. זה באמת מגוון שלם. הסתכלתי לאורך כל הדרכים, במה טיפלנו. אתה יכול לדבר בנושא הזה על תרבות הנהיגה, שהיא דבר מאוד חשוב; אתה יכול לדבר על חינוך, ואם לדבר על חינוך, כפי שגם אתם ציינתם, חינוך יכול להיות בעצם בחינוך עצמו, בדוגמאות; להוביל את הילדים, לראות, כפי שעשתה ועדת המשנה במקומות שרואים את הנפגעים בתאונות דרכים; להביא את ההורים השכולים, את האחים השכולים. יש מגוון דברים שנעשו, וצריך לעשות יותר. אנחנו מדברים על חקיקה, ואנחנו בית מחוקקים; יש דברים חשובים בחקיקה. אני יודע שבשבוע שעבר רצית להעלות חקיקה, בועז, ואולי ראו שזה מרחיק לכת, אבל אין ספק שחקיקה ואכיפה, כפי שאתם ציינתם, והמשרדים שקשורים לעוד – לא צריך להיות רק משרד אחד, זה מגוון. באמת צריך לראות, ואתה דיברת, חבר הכנסת יעקב אשר, ואמרת שצריך להיות קבינט של תאונות דרכים. אבל דבר אחד המדינה כן עשתה, היא הקימה רשות לדבר הזה, את הרלב"ד, שהיא גוף – הוא צריך להיות גוף עם יותר תקציבים, אבל יש לו משאבים והוא מתמקד, מתמקצע כל-כולו רק במלחמה בתאונות דרכים. כשראיתי את הפעילות – נחשפתי לזה כשנכנסתי למשרד התחבורה והשרה הטילה עליי לטפל באופן ממוקד יותר בתחום האחריות, גם ברלב"ד, באמת נחשפתי לפעילות רבה. אבל כל דבר שאנחנו נוגעים בו, אנחנו נוגעים בקצה. יש מגוון דברים שאנחנו מדברים עליהם, כמו שאמרתי, שהם עם חסר של תקציבים ויש משאבים אין-סופיים שצריך לתת לזה. אבל אתה אמרת, ואמר את זה חבר כנסת אחר, שאחרי הכול התמורה היא יותר מזה. היום העלות של תאונות הדרכים מגיעה ל-14 מיליארד שקל, ובהשקעה פחותה בהרבה מזה אנחנו יכולים להגיע, כולל הטיפול והפיצוי בפצועים והביטוח לאומי שדיברתם עליהם בנושא הזה. אנחנו מדברים על תשתיות, על מגוון תשתיות. ואמר חבר הכנסת יעקב אשר, בצדק: אנחנו רואים בחוש איך – ואתה הזכרת את זה, חבר הכנסת אבוטבול. כשיש תשתיות משופרות יותר, כפי שזה בא לידי ביטוי בעיקר בכבישים בין-עירוניים, אנחנו רואים את הירידה. היום אנחנו מתמקדים יותר בתוך העיר, ואני תכף אגיע לדרך שבה אנחנו רואים את תחום הפעילות שלנו לקראת השנה הבאה. לצערנו אנחנו עומדים כאן גם ביום הזה ואנחנו לא אנשי בשורות, אנחנו לא באנו עם איזו בשורה משמחת. אנחנו אולי חוזרים למספר הרוגים מופחת לעומת השנה שעברה, באופן מעשי, אבל לא בהרבה, לא בהרבה. זה בסביבות 9% או 10% – חוץ מחודש אפריל, בסגר הכללי, שאולי זה היה יותר בולט בתאונות. אבל לצערנו, לצערנו זה בשנה כזאת שבאה לידי ביטוי בנסועה פחותה הרבה יותר – וזה בא לידי ביטוי בכך שבבתי הספר ובמוסדות החינוך אולי ב-50% מהימים האלה עד עכשיו לא למדו או למדו בצורה מוגבלת אם לא יותר, ואנחנו מדברים על כך שגם עבדו מהבית; יש מגוון של נתונים – המבוגרים פחות הסתובבו ברחובות, ואני מניח שהם היו נפגעים יותר ושהיו צריכים להיות פחות. אנחנו לא נדבר על מקומות הבילוי ומקומות המסחר. כל זה היה צריך להביא ירידה. ואנחנו עדים לכך שבדגש על תאונות אופנועים, כיוון שהוזכר פה – ועוד, בחברה הערבית לצערנו הייתה עלייה, כפי שגם כן ציינת בנאום שלך, חבר הכנסת ג'אבר עסאקלה, בעניין הזה. אתה ציינת גם, באיזה יום בוועדת המשנה, את תאונות הדרכים של אופנועים. שני הדברים האלה הם שגרמו לעלייה דרמטית הרבה יותר. בכלל, החברה הערבית, שציינת – אני צריך להגיב גם לדבריך – באופן יחסי לגודל האוכלוסייה שלה שיעור הנפגעים בתאונות והמעורבות בתאונות דרכים בה הרבה יותר גדול. אני לא מאשים אף אחד, אני אומר שעל הדברים האלה צריך לשים דגש. זה לא משנה אם זה התשתיות וההשקעה וזה שהרשויות לא יכולות לשתף פעולה – ומנגד זה גם יכול להיות אכיפה וגם יכול להיות תרבות. בכל הדברים האלה צריך לטפל. זה לא גזרה מן השמיים, מספר ההרוגים הזה בכל שנה; מאות הרוגים, משפחות, ההרוגים עצמם, ההמשכיות שנגדעת בעקבות תאונות הדרכים האלה. צריך ואפשר וחייבים לעשות בעניין הזה. אנחנו מדברים הרבה גם על תופעות משנה בהתמודדויות כמו שכרות, הולכי רגל, משאיות. הפעם אנחנו מדברים על אוטובוסים של התחבורה הציבורית שיותר מדי מעורבים. אנחנו גם יכולים לראות שהמשטרה רואה לנכון להתמקד בהסטת מבט או בסטייה מנתיב או בנסיעה בנתיב שמאלי. כל הדברים הם נכונים, אבל צריך לראות את המכלול. לצערנו, אנחנו רואים ששמים דגש על מה שיש עכשיו בחדשות אבל מזניחים תופעות שקורות, ואסור שזה יהיה. יש צורך בהתמדה בתוכניות ובמגוון הדברים שאמרתי, וצריך להטמיע את זה. עכשיו יש תקופה של תאונות אופנועים, ועל זה אנחנו שמים דגש, וזה נכון, אבל אסור לנו להזניח מפגשים עם מסילות ברזל של רכבת, או הולכי רגל במעברי חציה, קשישים, בחינוך, תחבורה ציבורית ומערכת הסעה המונית – בכל הדברים האלה אנחנו צריכים להשקיע. אתה הזכרת את שומרי הדרך. נכון, כשנחשפתי לדבר הזה זה היה נראה לי קצת סוג של מלשינון, לתת לאזרחים להיות חלק ממערכת האכיפה. אבל אם התוצאות באמת מראות שבעוד השקעה אפשר להגיע לעוד משהו שיגרום לצמצום תאונות הדרכים, אז אנחנו צריכים – במלחמה לפעמים, לא תמיד, משתמשים בכלים שהם מלכתחילה, אלא משתמשים גם בכלים שהם משניים בעניין הזה. << קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >> – – – אדוני השר? << דובר_המשך >> סגן שרת התחבורה והבטיחות בדרכים אורי מקלב: << דובר_המשך >> כן, אתה הזכרת את התמריצים. אני לא יודע, אם להעביר את זה לסוג של הגרלה. אבל אין ספק שגם התמריצים נמצאים אצלנו. התמריצים נמצאים אצלנו בעידוד טכנולוגיה. כאן אגיע לנושא הטכנולוגי: חלק מהדברים המרכזיים שאנחנו רואים שאיתם צריכים להתמודד עכשיו, בתקופה הזו, ב-2020 או ב-2021, הם טכנולוגיה. הזכירו את זה כאן. בטכנולוגיה יש אמצעים שיכולים לעזור במלחמה בתאונות דרכים. היא יכולה להתמודד עם הסחת דעת, וזה קורה הרבה, עם עייפות, שקורית הרבה. אנחנו כבר מתחילים לעבוד מהרגע שאנחנו נכנסים לרכב, ואולי אפילו כמה דקות לפני כן, כשאנחנו יורדים מהבית, אנחנו כבר בתוך העבודה. יכול להיות שהאמצעים הטכנולוגיים, מערכות התראה כאלה ואחרות, ואוטומציה, הרבה אוטומציה עד רכבים אוטונומיים, הם ניסיון לפתור תאונות דרכים שקורות בעקבות התעסקות בפלאפון, במולטימדיה שיש ברכבים. שמים דגש על זה: כל מיני ניטרולים של פלאפון בזמן הנהיגה, עם חקיקה בעניין הזה, עם חיישנים, וכל מיני תמריצים כדי להרכיב את הפרויקטים האלה או האמצעים האלה בתוך הרכבים. כמובן יש לחייב ברכבים החדשים להביא את האמצעים הטכנולוגיים. יש עוד נושא בתוך ארבעת הנושאים שמשרד התחבורה רואה וגם החליט להרים בו את הדגל, וזה נושא שנקרא 50–30. 50–30 היא תוכנית לאומית. 50 זה מסר, תוכן – להוריד ב-50% את הנפגעים בתאונות דרכים, כולל פצועים, הרוגים ופצועים, עד שנת 2030. זו תוכנית בין-לאומית שיש בה הצהרה, ושותפים לה גם האיחוד האירופי וגם איגוד הבריאות הבין-לאומי. היא יעד, היא יעד עם השקעות רבות, עם מחקרים רבים שנעשים בכמה מקומות ובכמה אופנים. יש בזה גם נוהלי בטיחות – משתמשי דרך, שבילי אופניים, רכבי משא, הרבה תשתיות. זו תוכנית שלמה, ואני מקווה שתהיה עיר ואם בישראל, אולי שתי ערים, שייבחרו להיות המודל הראשוני בהתמודדות. זו תוכנית מאוד גדולה, שאנחנו תולים בה הרבה תקוות, להורדת מספר הנפגעים ב-50% תוך חמש שנים. זה יעד מאוד גדול. עוד אחת מהתוכניות המרכזיות היא החברה הערבית, ושם זה בהסברה, בהשקעה, ובתוכניות תמרור. אופנועים – כמובן שיש לנו כמה תוכניות. אבל הדבר הנוסף הוא דגש על השתתפות הרשויות המקומיות במסגרת עיר בטוחה, שמדברת על מיתוני תנועה, על חציה בטוחה, על הגבלת המהירות. אלה התוכניות שלנו לקראת שנת 2021 ולשנים הבאות. בעניין מספר הנפגעים בתאונות דרכים, אנחנו יודעים שכל משפחה וכל אחד שנפגע בתאונות דרכים – אני אגיד עוד רבע משפט גם על נושא הפצועים: אנחנו לוקחים את המדד רק בנושא ההרוגים, וזה לא נכון. מי שיודע, הפצועים – זו פגיעה מאוד קשה לנפגע עצמו. צריך לראות את הנפגעים הקשים על כל הסקאלה של הנפגעים, בין אם זה בינוניים או קלים. זו סקאלה שלמה; זו פגיעה ארוכה מאוד. אנחנו צריכים לשים דגש גם על זה ולא רק על ההרוגים. אני מקבל את מה שנאמר גם פה, שזה צריך להיות חלק מהמטרות שלנו. בסופו של דבר, אני מבקש להודות לכל אלה שמתעסקים בזה: לכנסת פה, לוועדות, לוועדות המשנה, לשדולות שיש פה, לפעילות שלכם, חברי הכנסת. אני מבקש להודות לרלב"ד ולעוד ארגונים ועמותות ואנשים פרטיים, יוזמות פרטיות, ולכל אלה שמתעסקים לאורך כל השנה בתוכניות השונות שיש ברשויות המקומיות, או במשרד התחבורה. אנחנו מאוד מאוד מקווים שאנחנו נעמוד כאן בעוד שנה – ובדיונים אחרים – ושנוכל לבשר לכולם בשורות הרבה יותר טובות. תודה רבה. << יור >> היו"ר מנסור עבאס: << יור >> תודה רבה, אדוני סגן השר. אנחנו עוברים לסעיף הבא בסדר-היום. << נושא >> מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת << נושא >> << יור >> היו"ר מנסור עבאס: << יור >> אה, כן, כמובן יש הודעה לסגנית מזכירת הכנסת. << דובר >> סגנית מזכירת הכנסת אלינור ימין: << דובר >> ברשות יושב-ראש הישיבה, הינני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק הרשויות המקומיות (בחירות) (תיקון מס' 52 – הוראת שעה – נגיף הקורונה החדש), התשפ"א–2020, שהחזירה ועדת הפנים והגנת הסביבה; הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון מס' 61), התשפ"א–2020, שהחזירה ועדת הכלכלה; הצעת חוק לביטול העדכון של שכר חברי הכנסת בשנת 2021 (הוראת שעה), התשפ"א–2020, שהחזירה ועדת הכנסת. מסקנות ועדת החוץ והביטחון בעקבות דיונים מהירים בהצעתם של חברי הכנסת ניצן הורוביץ ואלעזר שטרן בנושא: החשיפה שלפיה התנאי לחתימת הסכם השלום עם איחוד האמירויות הינו עסקת נשק ענקית הכוללת מטוסי F-35 מתקדמים ואמצעים טכנולוגיים נוספים; בהצעתם של חברי הכנסת קטי שטרית, אליהו ברוכי ומשה ארבל בנושא: עיכוב המאיים על הנגשת מערת המכפלה; בהצעתו של חבר הכנסת ישראל אייכלר בנושא: בעקבות הקורונה – סחבת בטיפול הקונסוליות הישראליות בחו"ל מביאה לביטולי חתונות. תודה. << יור >> היו"ר מנסור עבאס: << יור >> תודה, גברתי. זה הזמן לברך אותך על בחירתך לסגנית מזכירת הכנסת. << נושא >> שאילתות ותשובות << נושא >> << יור >> היו"ר מנסור עבאס: << יור >> אנחנו עוברים לסעיף הבא בסדר-היום: שאילתות לשר המשפטים אבי ניסנקורן. בבקשה, אדוני, אתה יכול לעלות לדוכן. מתחילים עם השאילתה הראשונה, מס' 319, של חבר הכנסת יוסף ג'בארין, בנושא: חסמים המובילים למצוקת דיור ביישובים הערביים. << שאילתה >> 319. חסמים המובילים למצוקת דיור ביישובים הערביים << שאילתה >> << דובר >> יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): << דובר >> בעניין החסמים שמובילים למצוקת הדיור ביישובים הערביים – הייתי אומר, למצוקה קשה של הדיור: דוח של ועדה בין-משרדית שהוביל משרד המשפטים והופץ באמצע ספטמבר מזהה שורה של חסמים המעכבים בנייה למגורים ביישובים ערביים ומובילים למצוקת דיור חמורה בחברה הערבית וביישובים הערביים. רצוני לשאול: 1. האם בכוונת המשרד והשר ליישם את מסקנות הדוח? 2. מה השר יעשה כדי להסיר החסמים שמייצרים כאמור את מצוקת דיור? << דובר >> שר המשפטים אבי ניסנקורן: << דובר >> תודה רבה, כבוד היושב-ראש. חבר הכנסת ג'בארין, באמת הייתה טיוטת דוח להערות הציבור שפורסמה בספטמבר. אני רוצה לציין, המדיניות שלי, ברור שהיא להסיר חסמים ולקדם את התכנון המפורט ביישובים הדרוזיים והערביים. בשבוע שעבר, ולאחר עבודת מטה מאומצת ומעמיקה, משרד המשפטים, בהובלת ארז קמיניץ, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, עודכנה מדיניות האכיפה מכוח תיקון 116 לחוק התכנון והבנייה – מה שקרוי חוק קמיניץ. לפי המדיניות המעודכנת תונהג הקלה משמעותית למשך שנתיים, בעצם עד סוף 2022, באכיפה על בנייה קיימת למגורים בגין עבירות תכנון ובנייה. במקביל, המטרה היא באמת להאיץ באופן ניכר פעולות תכנון והסדרה של המדינה ביישובים הללו. כחלק מהמאמץ, כפי שאתם יודעים, הובילה השרה לשוויון חברתי החלטת ממשלה להארכת תקצוב על פי תוכנית 922, שיועד בין היתר להאצת פעולות תכנון והסדרה. הייתה גם הבקשה ממנה להקצות כספים לתכנון והסדרה – וזה מה שייעשה. ביום ראשון החולף התקבלה בישיבת הממשלה החלטת ממשלה – כפי שצוין לפני זה – שנוגעת בציבור הדרוזי, אבל באופן ספציפי התקבלה גם החלטה שעל משרד המשפטים ליישם את העבודה על דוח ההמלצות של הצוות הבין-משרדי בתוך 90 ימים ולהעביר את המלצותיו לאישור הממשלה. אנחנו פועלים לגבש דוח סופי במטרה ליישם אותו. אני אפעל גם שזה יהיה לא בתוך שלושה חודשים, אלא בתקופה קצרה יותר. אני מאוד מאוד מקווה שאנחנו נצליח להוביל לתנופת תכנון מפורט משמעותית בחברה הערבית והדרוזית בישראל. הנושא של התכנון והבנייה ביישובים הלא-יהודיים, אין ספק שהוא צריך לקבל חשיבות גדולה מאוד על ידי ממשלת ישראל, ובאופן ספציפי על ידי משרד המשפטים והגורמים האחרים. אני רואה את זה כחלק מיישום העיקרון של קידום ושוויון בקרב כלל האזרחים בישראל. צריך לאפשר מגורים בצורה מסודרת ונאותה. זה גם ימנע את ההפרה של החוק שאנחנו רואים היום. סיכומו של דבר, כל הרעיון במדיניות שגיבשנו והפצנו בשבוע שעבר היה להתייחס לאכיפה ככלי לצורך הסדרה. הפעילות של הסרת ליקויים וחסמים היא פעילות חשובה מאוד בשביל לייצר מצב שאנחנו מקדמים תכנון מפורט. אנחנו נעשה את זה, ואני אעקוב באופן אישי – לפי מפת היישובים – שמתקדם תכנון מפורט באופן שיאפשר בנייה מסודרת. תודה. תודה גם על הפעילות המתמדת בנושא הזה. << יור >> היו"ר מנסור עבאס: << יור >> שאלה נוספת, חבר הכנסת יוסף ג'בארין. << דובר_המשך >> יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): << דובר_המשך >> לעניין ההקלה במדיניות, חשוב לי להדגיש, כבוד השר, שאין ספק שזה לא מספיק. זה אולי מכסה מיעוט מהבתים הערביים המאוימים בהריסה, ולכן צריך אולי גם להרחיב את התקופה, אבל העיקר לדעתי זה למצוא את המשאבים כדי שיהיה תכנון. אם יעברו השנתיים ולא יהיה תכנון, לא נעשה כלום בעניין הזה, והתכנון גם מחייב הרחבה של תחומי השיפוט של היישובים הערביים. לכן צריך לקבל החלטה אסטרטגית כזאת, להרחיב את תחומי השיפוט של היישובים הערביים, וכמובן להבטיח שבתוך ההרחבה הזאת תהיה אפשרות להקים פרויקטים של בנייה. ונושא אחרון, יש נושאים שאפשר להסדיר אותם גם היום, כמו אותם עשרות אלפי בתים שאינם מחוברים לחשמל. אני בא מאום אל-פחם, אני מודע ל-2,000 בתים – תחשוב על המספר הזה: 2,000 בתים, 2,000 משקי בית בתוך היישוב, בתוך השכונות, שאין עליהם איום בהריסה ואף אחד לא חושב להרוס אבל הם סובלים מעניין החשמל, כי עד היום מסרבים לחבר אותם. אלה דברים שאם השר יתערב בהם, הדברים יוכלו להתקדם טוב יותר. << דובר_המשך >> שר המשפטים אבי ניסנקורן: << דובר_המשך >> בוא נפריד בין כמה דברים. עניין החשמל – פנה אליי גם חבר הכנסת איימן עודה וגם הגיש הצעת חוק בנושא. עניין החשמל הוא נושא מורכב בפני עצמו, שצריך לבדוק. אין לי תשובה בנושא הזה. אני אבדוק את הנושא הזה, את המורכבות שלו, ואם יש פה מסלול לפתרון, כן או לא. בנושא של ההקלות, המטרה שלהן היא לאפשר תכנון, והמטרה כרגע בשנתיים האלה היא לעשות תכנון מפורט ומואץ. בד בבד, צריך להיזהר ולא לעשות בנייה חדשה, כי בנייה חדשה יכולה להיות בנייה מסכלת תכנון, ולכן צריכים לעבוד על זה ביחד; לעשות מצב שאנחנו עושים תכנון מואץ ומפורט. אין פה דין זהה לכל יישוב, כי אנחנו יודעים שיש יישובים שיותר מתקדמים ויש יישובים שפחות מתקדמים. בסופו של דבר צריך להביא את כל היישובים לאותה עמדת סיום של תכנון מפורט. זאת המטרה כרגע, בשנתיים הקרובות, עד כמה שאפשר להתקדם, ובד בבד בתקופה הזאת לעשות הקלה, אבל גם לא לעשות בנייה חדשה מסכלת תכנון, כי זה יכול לסכן תכנון עתידי, וזה לרעת כולם. בעצם זאת המשוואה. אנחנו צריכים להתנהל פה מתוך מטרה משותפת להביא את היישובים הערביים והדרוזיים למצב של בנייה מסודרת, תכנון מפורט. זה מה שכולם רוצים, ושהאכיפה תהיה כלי תומך. אני בא ואומר: אי-אפשר לעשות את זה בלי תקציב תומך, בשביל זה יש את 922, וגם החלטה שקיבלו ביום ראשון. אי-אפשר לעשות את זה בלי הסרת חסמים מסודרים, ובאמת אנשים שיהיו מחויבים לזה בממשלה. משרד המשפטים מחויב, אנחנו נרתום גם את יתר הגורמים בשביל שיהיה תכנון מפורט עד כמה שאפשר, כמה שיותר מהר. אנחנו מודעים למצוקה, ולצורך לפתור את זה. << יור >> היו"ר מנסור עבאס: << יור >> תודה, אדוני השר. אין ספק שאנחנו מברכים אותך. אתה הובלת ודחפת למדיניות החדשה וההקלות. זה עוזר ועוד צריך להשלים את התמונה, אבל תבורך ותודה לך. אנחנו עוברים לשאילתה הבאה, מס' 44, של חבר הכנסת איימן עודה: פרסום תיעוד הירי באיאד אלחלאק. << שאילתה >> 44. פרסום תיעוד הירי באיאד אלחלאק << שאילתה >> << דובר >> איימן עודה (הרשימה המשותפת): << דובר >> כבוד היושב-ראש, כבוד שר המשפטים, בהתחלה אנחנו יודעים גם להגיד מילה טובה, אז אנחנו מאוד מעריכים את הנחישות שלך. רצינו לבטל את חוק קמיניץ, אבל הגענו עד הלום – הקפאה לשנתיים. << יור >> היו"ר מנסור עבאס: << יור >> איימן, להיצמד בבקשה לשאילתה. << דובר_המשך >> איימן עודה (הרשימה המשותפת): << דובר_המשך >> כן, כבוד היושב-ראש, תן לי קצת. זה בסוף היום. << יור >> היו"ר מנסור עבאס: << יור >> אני בירכתי אותו בשם כולם. << דובר_המשך >> איימן עודה (הרשימה המשותפת): << דובר_המשך >> אין עוד דיונים, תן לי להמשיך את המשפט, בבקשה. אומנם זה לא ביטול כמו שרצינו, אבל הקפאה לשנתיים זה 50% מהעשייה. אני מקווה שנשלים. אני מעריך יותר מ-20 ישיבות יחד איתך, ומעריך מאוד שהזכרת את השם של המשותפת גם בהודעה שהוצאת, זה היה הגון מצידך. כבוד שר המשפטים, בתאריך 30 במאי 2020 איאד אלחלאק, צעיר עם צרכים מיוחדים, נורה למוות בדם קר בידי שוטרים על לא עוול בכפו. רצוני לשאול: 1. מדוע טרם פורסם תיעוד הירי באיאד? 2. מדוע לא פורסמו שמות השוטרים שירו באיאד? 3. אילו פעולות ננקטות כדי לוודא שהתחקיר יהיה שקוף? תודה. << יור >> היו"ר מנסור עבאס: << יור >> תודה. בבקשה. << קריאה >> אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): << קריאה >> יש לי בדיוק אותה שאילתה. << יור >> היו"ר מנסור עבאס: << יור >> אז נצרף גם את השאילתה. אתה מסכים, אדוני השר? אז נצרף את השאילתה של חבר הכנסת אחמד טיבי, 367 – הריגתו של איאד אלחלאק. בבקשה. << שאילתה >> 367. הריגתו של איאד אלחלאק << שאילתה >> << דובר >> אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): << דובר >> תודה רבה, כבוד היושב-ראש. מכובדי השר, אני מצטרף לברכות על המאמץ והכנות. זה צעד בכיוון הנכון. התיקון, במיוחד בתים לפני 1 בינואר 2017. צריך הרבה עבודה כדי – – << דובר_המשך >> שר המשפטים אבי ניסנקורן: << דובר_המשך >> 2018. << דובר_המשך >> אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): << דובר_המשך >> 2018. – – לבטל את חוק קמיניץ כולו. ההחלטה לשקול להעמיד לדין את השוטר היורה בחשד להמתה בקלות דעת של איאד אלחלאק התקבלה לאחר בחינת חומר הראיות, נסיבות ביצוע הירי וניתוח מעמיק של ההיבטים המשפטיים של האירוע. רצוני לשאול: 1. מהן הראיות? 2. האם ישנו תיעוד ממצלמות האבטחה במקום? << יור >> היו"ר מנסור עבאס: << יור >> תודה. << דובר >> שר המשפטים אבי ניסנקורן: << דובר >> תודה רבה. קודם כול, אין ספק שמדובר במקרה מאוד טרגי. גם כאבא לילד עם מוגבלות ואוטיזם זה מזעזע. בכל פעם שחושבים על האירוע הזה ועל איאד אלחלאק, זה פשוט מעורר צמרמורת, האירוע הזה. ליבי עם המשפחה באירוע המצער הזה. עוד דבר אחד שחשוב לי להגיד הוא שמח"ש כרגע עוברים תהליך של רפורמה שאני מוביל, ובין היתר, חלק מהרפורמה היא שמחלקת החקירות כולה תהיה מאוזרחת ולא תאויש על ידי שוטרים. שני הסגנים שם כבר לא עובדים במחלקה, הם בתהליך שהם יוצאים מהמחלקה. ראש מחלקת החקירות – וזה בלי לדבר כמובן לרעת אנשים, אלא על העיקרון של האזרוח – ראש מחלקת חקירות בעצם בתהליך של פרישה עכשיו וגם יוצא מהמחלקה. אני מקווה שהמכרז על ראש מחלקת חקירות חדש יצא כבר או מחר או ביום ראשון. אחר כך ימונו גם סגנים כך שמחלקת חקירות תהיה מאוזרחת כולה בעצם ממש בתקופה הקרובה מאוד. << קריאה >> יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): << קריאה >> במכרז עכשיו יהיה תנאי, למשל שהוא שופט? << דובר_המשך >> שר המשפטים אבי ניסנקורן: << דובר_המשך >> לא, לא. הוא חייב להיות אזרח, הוא לא יכול להיות שוטר. יהיה תנאי של ותק. אנחנו רוצים אדם ברמה גבוהה יחסית, זאת אומרת, מיומנות גבוהה. יהיה תנאי של ותק והכשרה בשביל שיהיה בן אדם – – – << קריאה >> יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): << קריאה >> עלתה הצעה שיהיה שופט מחוזי. << דובר_המשך >> שר המשפטים אבי ניסנקורן: << דובר_המשך >> לא, לא. זה חוקר, אנחנו מדברים על מחלקת חקירות. זה צריך להיות מישהו עם ניסיון בעולם החקירות. דרך אגב, היום עשיתי סיור במח"ש. מח"ש זה מקום שגם יש בו גיוון תעסוקתי, דרך אגב, המגוון שקיים במדינת ישראל – גם בחקירות וגם בפרקליטות. ואנחנו גם עובדים על גיוון; לא רק במח"ש, דרך אגב, אבל בין היתר במח"ש יש גיוון. הדבר השני שאנחנו עושים במסגרת הרפורמה של מח"ש – אני מעבה את מצבת הפרקליטים שם, גם כן כדי לשפר ולייעל את העבודה. אנחנו נקלוט שם עוד. בעצם היום יש 18 פרקליטים, וייקלטו עוד חמישה-שישה פרקליטים נוספים למח"ש בשביל לייעל את העבודה. הדבר השלישי, שנוגע גם לנושא הזה – במסגרת השיפור של עבודת מח"ש יש גם שני דברים: אחד, פתחנו היום מענה טלפוני לציבור ייעודי למח"ש, מה שאמור לשפר את השירות לציבור; הדבר השני, פורסם נוהל טיפול חדש על ידי הייעוץ המשפטי לממשלה, שבעצם מקצר את הזמנים של הטיפול של מח"ש. באופן ספציפי, לגבי עבירות שיש טענה שהן עבירות שקשורות לגזענות או לחסרי ישע, הנוהל יהיה מזורז במיוחד. פורסם נוהל שהוא מזורז במיוחד. עכשיו בנושא של איאד אלחלאק. בעצם, ב-21 באוקטובר 2020 הודיעה המחלקה לחקירות שוטרים לבאי כוחו של השוטר החשוד בגרימת מותו של איאד אלחלאק המנוח כי נשקלת העמדתו לדין בעבירה של המתה בקלות דעת, זאת בכפוף לשימוע שייערך לו. כרגע התיק מצוי בשלב העברת חומר חקירה ותיאום מועד לשימוע. ההחלטה התקבלה לאחר חקירה יסודית ומקיפה של האירוע, שהתנהלה במשך חמישה חודשים, ולאחר בחינת מכלול נסיבות העניין. הודעה נמסרה לבני משפחת המנוח בפגישה שנערכה עימם. לפני שזה הודע, נערכה פגישה עם המשפחה עצמה. במסגרת פעולות החקירה שביצעו חוקרי המחלקה תושאלו עדים ונתפסו מצלמות האבטחה הנוגעות לכל מרחב התרחשות האירוע, לרבות המצלמות המוצבות ברחוב שבו אירע המרדף אחרי המנוח. אירוע הירי בוצע בתוך מתחם השייך לעיריית ירושלים והמנוהל על ידי חברת ניקיון פרטית. המצלמות הקיימות במתחם הזה, איפה שהיה אירוע הירי, לא היו מחוברות לחשמל. הניתוק מהחשמל התרחש יום לפני האירוע על ידי אחד מעובדי המקום, ולכן אין תיעוד לאירוע הירי עצמו. ההחלטה לשקול להעמיד לדין את השוטר היורה בחשד להמתה בקלות דעת התקבלה לאחר בחינת חומר הראיות, נסיבות ביצוע הירי וניתוח מעמיק של היבטים משפטיים של האירוע. בנוגע לפרסום שמות החשודים בתיק – זמן קצר לאחר האירוע הוצא צו איסור פרסום שהוארך כמה פעמים ואשר אוסר על פרסום שמות החשודים נכון להיום. אני רק רוצה להגיד משהו על מדרג הענישה. אני מניח שרבים יודעים, אבל עדיין, לחדד את זה. מדרג הענישה: בגרם מוות ברשלנות עד שלוש שנות מאסר; המתה בקלות דעת – עד 12 שנות מאסר; המתה בנסיבות של אחריות מופחתת – עד 15 או 20; רצח בנסיבות מחמירות – עד מאסר עולם. במקרה הזה, לאחר בדיקה, הוחלט על המתה בקלות דעת, שזה עד 12 שנות מאסר. אני עוד פעם חוזר: מח"ש עוברת תהליך של רפורמה, שתמשיך, ואני עוקב אחריה באופן אישי, כמעט באופן שבועי, למרות שהפעילות של מח"ש משתפרת כל הזמן. דבר שני, עוד פעם, אני מצטער על האירוע הטרגי הזה. באמת, הלב של כולם מאוד כואב מהאירוע הזה. << יור >> היו"ר מנסור עבאס: << יור >> תודה, אדוני השר. אתם רוצים שאלות? אז תודה, אדוני השר. << דובר_המשך >> שר המשפטים אבי ניסנקורן: << דובר_המשך >> תודה רבה. << יור >> היו"ר מנסור עבאס: << יור >> תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום רביעי, ב' בכסלו התשפ"א, 18 בנובמבר 2020, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה. << סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 20:05. << סיום >>