דברי הכנסת

דברי הכנסת חוברת ח' ישיבה ק"ח הישיבה המאה-ושמונה של הכנסת העשרים-ושלוש יום שלישי, ט"ו בכסלו התשפ"א (1 בדצמבר 2020) ירושלים, הכנסת, שעה 16:00 תוכן העניינים מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 4 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 4 נאומים בני דקה 5 עוזי דיין (הליכוד): 5 יאיר גולן (מרצ): 5 רם בן ברק (יש עתיד-תל"ם): 6 חמד עמאר (ישראל ביתנו): 6 תהלה פרידמן (כחול לבן): 6 סגן השר פטין מולא: 7 עודד פורר (ישראל ביתנו): 8 בועז טופורובסקי (יש עתיד-תל"ם): 8 משה אבוטבול (ש"ס): 9 יבגני סובה (ישראל ביתנו): 9 אלכס קושניר (ישראל ביתנו): 11 עמית הלוי (הליכוד): 11 טלי פלוסקוב (הליכוד): 12 הצעות לסדר-היום 13 ציון יום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה 13 היו"ר יריב לוין: 13 אופיר סופר (ימינה): 14 עוזי דיין (הליכוד): 16 יעקב מרגי (ש"ס): 17 אורנה ברביבאי (יש עתיד-תל"ם): 19 מיכל וונש (כחול לבן): 20 חמד עמאר (ישראל ביתנו): 23 יאיר גולן (מרצ): 24 אליהו ברוכי (יהדות התורה): 25 השר במשרד הביטחון מיכאל מרדכי ביטון: 26 הצעות לסדר-היום 30 ציון יום היציאה והגירוש של היהודים מארצות ערב ומאיראן 30 אופיר כץ (הליכוד): 30 הילה שי וזאן (כחול לבן): 31 עופר כסיף (הרשימה המשותפת): 34 משה אבוטבול (ש"ס): 35 השרה לשוויון חברתי ומיעוטים מירב כהן: 37 שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים איציק שמולי: 39 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 42 סגנית מזכירת הכנסת אלינור ימין: 42 שאילתות ותשובות 43 376. 100 מיליון ש"ח לעמותות תקועים באוצר 43 ג'אבר עסאקלה (הרשימה המשותפת): 43 394. אי-מיצוי תקציבי מענקים 43 ג'אבר עסאקלה (הרשימה המשותפת): 43 סגן שר האוצר יצחק כהן: 44 הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון מס' 74) (הוראות לעניין פריסת רשת מתקדמת), התשפ"א–2020 45 שר התקשורת יועז הנדל: 46 הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון – הוראות לעניין פריסת רשת מתקדמת), התשפ"א–2020 49 הילה שי וזאן (כחול לבן): 49 << נושא >> מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת << נושא >> << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> חברות וחברי הכנסת, היום יום שלישי, ט"ו בכסלו תשפ"א, 1 בדצמבר 2020. אני פותח את הישיבה. הודעה למזכירת הכנסת, בבקשה. << דובר >> מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: << דובר >> תודה. ברשות יושב-ראש הכנסת, הינני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה: הצעת חוק המכינות הקדם-צבאיות (תיקון מס' 2) (סמכויות), התשפ"א–2020; הצעת חוק המקרקעין (תיקון מס' 34) (התקנת מערכת לייצור חשמל מאנרגיית השמש או מתקן אגירה בבית משותף), התשפ"א–2020; הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון מס' 74) (הוראות לעניין פריסת רשת מתקדמת), התשפ"א–2020. הודעת שר הבריאות יולי יואל אדלשטיין על מסקנות הוועדה המיוחדת לעניין נגיף הקורונה החדש ולבחינת היערכות המדינה למגפות ולרעידות אדמה בעקבות דיון מהיר בהצעתו של חבר הכנסת יעקב טסלר בנושא: מספרם של החוקרים האפידמיולוגיים בישראל הוא הנמוך מבין מדינות המערב. מסקנות ועדת העבודה, הרווחה והבריאות בעקבות דיון מהיר בהצעתם של חברי הכנסת ע'דיר כמאל מריח, משה אבוטבול, מתן כהנא, אופיר כץ, אליהו ברוכי, עודד פורר ואימאן ח'טיב יאסין בנושא: החשב הכלכלי גורם לפגיעה אנושה בחולים האונקולוגיים. תודה. << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> תודה רבה. << נושא >> נאומים בני דקה << נושא >> << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> אנחנו עוברים מכאן לנאומים בני דקה. ראשון הדוברים – חבר הכנסת עוזי דיין, בבקשה. << דובר >> עוזי דיין (הליכוד): << דובר >> תודה רבה. כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת, מזכירת הכנסת, אנחנו מתכבדים לפתוח את ציון יום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה ולהזמין חברי כנסת שיספרו בדקה על הפציעה שלהם או בקרבתם – קרבת משפחה, קרבת חברות. אנחנו עושים את זה כדי לצמצם את הפער בין נבחרי הציבור לציבור. כולנו, כשאנחנו נפצעים, נוזל לנו דם. מי ייתן שנדע לצמצם גם את הפערים בין נבחרי הציבור לבין עצמם. << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> תודה. חבר הכנסת יאיר גולן, בבקשה. << דובר >> יאיר גולן (מרצ): << דובר >> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, ממש לפני 23 שנים, בסוף נובמבר 1997, במהלך סיור רגלי בג'בל סוג'וד, בראש כוח קטן, נתקלתי בשני מחבלים. עוד בטרם הספקתי לכוון את נשקי ספגתי מהצד שני כדורים בגופי. למזלי הגדול, בדרך נס נפצעתי כך שיכולתי לפנות את עצמי על רגליי ולהמשיך וללכת עוד חצי שעה. האמת, להשליך שני רימונים, להמשיך ללכת עוד חצי שעה, לטפס על הנקפדון – הנגמ"ש הצה"לי דאז – להתפנות למוצב ריחן, ומשם במסוק לרמב"ם. אני יכול לומר את הדבר הבא: יש בינינו אנשים שגופם נראה מושלם אך למעשה הוא כואב ומוגבל; יש בינינו אנשים שגופם נראה מושלם אך נפשם פצועה ודואבת. ביום הזה נהיה עם פצועי צה"ל ועם הציבור הרחב של נפגעי פעולות האיבה. ביום הזה נביע הערכה והוקרה, ובשאר הימים נפעל נמרצות על מנת להגדיל את רווחתם, לתת מענה מיטבי לצורכיהם, ומעל לכול – להעביר את התקציב בהיקף ובזמן הנדרש, כי כך מבטא שלטון את דאגתו האמיתית. תודה רבה. << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> תודה. חבר הכנסת רם בן ברק, בבקשה. << דובר >> רם בן ברק (יש עתיד-תל"ם): << דובר >> תודה, אדוני היושב-ראש. אני בא עכשיו מהכנס שארגנו סופר ודיין לפצועי צה"ל. אני מוכרח להגיד שיצאתי משם נרגש מאוד. אני חושב שאנחנו בכנסת ישראל חייבים לדאוג שפצועי צה"ל באשר הם – שנפצעו נפשית ופיזית – יקבלו את המענה הטוב ביותר שמדינת ישראל יכולה להעניק ללוחמיה, כי בזכותם, תכל'ס, אנחנו נמצאים פה. אני מקווה שנתעשת בימין ובשמאל – בכל המפלגות – ונדאג שהדברים שהם צריכים לקבל יתקבלו. תודה רבה. << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> תודה. חבר הכנסת חמד עמאר, בבקשה. << דובר >> חמד עמאר (ישראל ביתנו): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, החלטתי לדבר על חבר, חבר בשם לואי מרעי, בן העדה הדרוזית, תושב חורפיש. בשנת 2002 הוא היה חייל בגדוד חרב. הוא עלה עם הכוח שלו על מטען ונפצע, נפצע קשה, אבל החליט לא להתפנות עד שאחרון החיילים שלו יתפנה מהשטח. הוא המשיך להילחם. הוא התפנה אחרון, אבל היה עם פציעה מאוד קשה. הוא נותר קטוע שתי רגליים מעל הברך. בעצם המלחמה שלו רק התחילה, אבל הוא נאבק והמשיך להילחם. היום הוא אבא לארבעה ילדים, נשוי, השתקם, נבחר גם כחבר מועצת היישוב שלו, חורפיש, וממשיך לשרת את התושבים שלו. אני רוצה לאחל לו רק הצלחה ושימשיך בחיים שלו, בהצלחה שלו. מגיע לו כל טוב. מגיע לכל נכי צה"ל. היום השתתפתי בכמה דיונים, אחרי זה יהיה דיון שנדבר על נכי צה"ל כאן במליאה, ואנחנו נמשיך ללוות אותם, אני מקווה, כי ככנסת, כממשלה, יש לנו חוב מוסרי לאותם פצועים. תודה רבה. << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> תודה רבה. חברת הכנסת תהלה פרידמן, בבקשה. << דובר >> תהלה פרידמן (כחול לבן): << דובר >> קראו להם "הנמרים". הם היו מפקדי מוצבים בתעלה, אבל הם לא היו חיילים או מפקדים בסדיר, הם היו סטודנטים שבאו בקיץ לכמה חודשים לפקד על המוצבים. יום אחד הייתה הפגזה קשה של המצרים, וכשנגמרה ההפגזה והשתרר שקט, הוא הסתכל על הדוקטור, הרופא של המוצב, ואמר לו: תגיד, דוקטור, מה אלו כל הציפורים האלה? והדוקטור אמר לו: על אילו ציפורים אתה מדבר? באותו רגע הוא הבין שהוא איבד את השמיעה והוא שומע צפצופים חזקים והם נדמו לו כציפורים. הפציעה הזאת תלווה אותו כל החיים. בשולחן שבת אי-אפשר לשמוע כמה אנשים מדברים; מחיאות כפיים הן בלתי נסבלות; אי-אפשר ללכת לקונצרט וקשה מאוד לעקוב אחרי תוכנית. זה האבא של האיש שלי. הוא נכה צה"ל. לא רואים, אבל זה מלווה את החיים. לכבודו ובתודה לו אני מדברת כאן, מתוך תקווה שמה שאנחנו עושים היום לא יישאר רק מילים אלא גם נפעל לרפורמה הנדרשת באגף השיקום במשרד הביטחון; לא רק להוקיר את הפצועים אלא גם לספק להם טיפול הולם יותר, טוב יותר, שמביע את התודה שלנו על מה שהם עשו למעננו. << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> תודה. חבר הכנסת יעקב מרגי – לא נמצא; חבר הכנסת אופיר סופר – לא נמצא. סגן השר פטין מולא, בבקשה. << דובר >>סגן השר פטין מולא: << דובר >> כנסת נכבדה, אדוני היושב-ראש, כבוד השר, אני, חבר כנסת וסגן שר במשרד ראש הממשלה, סגן אלוף במילואים, נכה צה"ל מזה 40 שנה, בן למשפחה ששכלה שבעה מבניה במערכות ישראל, כבן לעדה הדרוזית, ששכלה 452 חללים במערכות ישראל, 2,000 נכי צה"ל ונפגעי פעולות איבה. אני נפגעתי בשירותי בצה"ל שתי פגיעות, האחת בשירות הסדיר והשנייה בשירות המילואים, תוך הודעה על נפגעים למשפחה אשר שכלה את בנה בשירות הסדיר. כמו כן, שימשתי כאחראי על מערך ההודעות על נפגעים בצה"ל במגזר הלא-יהודי כ-43 שנים. עמדתי בראש הצוותים שהודיעו והגיעו למשפחות החללים, הפצועים, הנעדרים, החטופים. אני חוויתי חוויה נפשית שלא מניחה לי במהלך 40 שנה, עד עצם היום הזה. אני רואה בעצמי כחייב חוב מוסרי וחוב ערכי לכל חבריי נכי צה"ל ומשפחות נפגעי פעולות האיבה. אני כאן כדי להעביר מעט מהחוויה האישית שלי, שהיא באופן יחסי קלה ביחס ל-50,000 נכי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה. חבריי נכי צה"ל, אני שייך למשפחת נכי צה"ל, אני מצדיע לכם. אני רוצה שיחד איתכם, חברי כנסת, סגני שרים ושרים, יחד נהיה גאים שהתקדמנו ביחס, בטיפול ובכבוד לנכי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה. מכאן אני שולח איחולים וברכות בריאות לחבריי נכי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה. תודה. << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> תודה. חבר הכנסת עודד פורר, בבקשה. << דובר >> עודד פורר (ישראל ביתנו): << דובר >> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, שבעה שבועות שהסגל הזוטר בכ-11 מכללות שובת. שבעה שבועות שבממשלת ישראל גוררים רגליים בהתנהלות מול השביתה הזו. שבעה שבועות שמנהלים משא ומתן על גבם של כ-40,000 סטודנטיות וסטודנטים שלא זכאים ללימודים שלהם ושמופלים לרעה מול סטודנטים אחרים. שבעה שבועות שאוכלוסייה צעירה – הדור הבא של מדינת ישראל – הופכת להיות הדור האבוד של מדינת ישראל. אז אני שואל אתכם בממשלה: בשביל מה מיניתם למעלה מ-30 וכמה שרים – אני אפילו כבר לא יודע לספור את מספר השרים וסגני השרים – בשביל מה מיניתם שר מיוחד לענייני ההשכלה הגבוהה, בשביל מה רצתם למנות מנכ"ל למשרד ראש הממשלה החליפי, אם במשך שבעה שבועות אתם לא מצליחים לסיים משא ומתן או לעצור לפחות את השביתה, כדי ש-40,000 סטודנטים לא יישארו מאחור? << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> תודה. חבר הכנסת בועז טופורובסקי, בבקשה. << דובר >> בועז טופורובסקי (יש עתיד-תל"ם): << דובר >> אדוני יושב-ראש הכנסת, חבריי חברות וחברי הכנסת, כמו בכל שבוע גם השבוע אקרא את פרטי תאונות הדרכים הקטלניות שגבו חיי אדם בשבוע החולף. ביום שבת, 28 בנובמבר, נהרג רוכב אופנוע בן 54 לאחר שהחליק בעת נסיעה ופגע במעקה בטיחות בכביש 40 סמוך לקריית גת; עוד באותו יום נהרג רוכב אופנוע נוסף, גבר בן 25, לאחר שאיבד שליטה ופגע ברכב פרטי במפגש רחובות בבת ים. אתמול, 30 בנובמבר, נהרג פעוט בן שנתיים וחצי מפגיעת רכב – הנהג הוא קרוב משפחתו – בחצר ביתו בכפר עין מאהל שבגליל; עוד אתמול, חצי שעה לאחר אותה תאונה נוראית, שוב סיפור מצמרר: פעוטה כבת שנה נהרגה מפגיעת רכב ביישוב תראבין שבפזורה הבדואית בדרום הארץ. שני רוכבי האופנוע מצטרפים ל-63 רוכבי אופנוע שנהרגו מתחילת השנה, ושני הפעוטות מצטרפים ל-46 ילדים שנהרגו מתחילת השנה. תודה. << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> תודה. חבר הכנסת משה אבוטבול, בבקשה. << דובר >> משה אבוטבול (ש"ס): << דובר >> כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, ברצוני לקרוא את המכתב שהגיע אליי אתמול במייל מאזרחים במדינה, שכותבים לי כך: לכבוד חבר הכנסת משה אבוטבול, אתמול ציינו בישראל את יום כ"ט בנובמבר בתור היום שבו הצביעו על הקמת המדינה היהודית. התאריך הוא בעל חשיבות היסטורית וראוי לציון, וראוי לציין אותו. לי זה מפריע שאנחנו טורחים לציין את התאריך הלועזי של אותו היום במקום להשתמש בתאריך העברי, שהוא י"ז בכסלו. אשמח אם תוכל לעשות את כל המאמצים להעלות למודעות את ההכרה בתאריך העברי של הכרזת האו"ם. תודה רבה, שילה רוטשילד. המכתב משקף את הרצון הכן מצד חלקים גדולים בעם לקבע את התאריך החשוב הזה. לא הכלאיים של כ"ט בנובמבר, אלא במדינה יהודית לייהד את המועד. זה אפילו חרוז. נכון, זה אירוע היסטורי ומשמח מאוד, אך אפשר לציין אותו כי"ז בכסלו, ללא היצמדות לתאריכים הלועזיים, נובמבר וכדומה. תנו כבוד לתאריך וללוח העברי ותקנו את התאריך לתאריך עברי ולתאריך יהודי במדינה יהודית. תודה רבה. << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> תודה רבה. חבר הכנסת אליהו ברוכי – איננו; חבר הכנסת ווליד טאהא – איננו. חבר הכנסת יבגני סובה, בבקשה. << דובר >> יבגני סובה (ישראל ביתנו): << דובר >> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, בהמשך לדבריו של ידידי עודד פורר – חברי עודד פורר – כמעט 40,000 סטודנטים היום לא מצליחים לחזור ללימודים בגלל השביתה של הסגל הזוטר. 11 שבועות נמשכת השביתה, והממשלה לא מגיבה. יש לי הצעה בשבילם: אולי הם יתקפו את היועץ המשפטי לממשלה, ואז גם התקשורת תתייחס לשביתה שלהם? אולי, אם הם יתחילו לדבר, להכפיש את השרים בממשלה וחברי הכנסת באופוזיציה, אז אולי התקשורת תתעניין בשביתה שלהם? אם אתה לא בתקשורת, אז אין לך בעיה? הרי זה אבסורד לגמרי שסטודנטים משלמים שכר לימוד מלא על הלימודים שלהם ולא מקבלים את התמורה. אני לא מצליח להבין: בממשלה הזו יש שר להשכלה גבוהה, ואני רק שמעתי שכל הזמן יש ריבים בינו ובין ראשי האוניברסיטאות – אבל תתייחס גם למכללות. מה, למכללות לא מגיע? מי שלומד במכללה משלם במקרים רבים הרבה יותר מאשר ללימודים באוניברסיטה. שכר הלימוד במכללה, אם זו לא מכללה מטעם המדינה, מה שנקרא מכללה פרטית, הוא אפילו פי שניים מאשר שכר הלימוד באוניברסיטה. אנשים נאלצים לשלם, ואז הם נפגעים בגלל השביתה של הסגל הזוטר. אז אדוני היושב-ראש, אני קורא לממשלה – אני לא רואה, השר יצא, נראה לי. השר שמולי יצא מן האולם אז אני יכול להמשיך, אתה לא צריך שעון עד שהוא לא יחזור. << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> לא ראיתי שהפעלתי שעון. << דובר_המשך >> יבגני סובה (ישראל ביתנו): << דובר_המשך >> אה, אתה לא הפעלת שעון. בדרך כלל, אתה יודע, אפשר להמשיך. אז אני יכול להגיד: תפסיקו את השביתה הזאת, תתייחסו למצוקה של הסטודנטים במכללות. 11 שבועות נמשכת השביתה הזאת, והכי לא הגיוני שאנשים ימשיכו לשלם את כל שכר הלימוד שלהם ולא יקבלו תמורה. אז אני מבקש, אדוני היושב-ראש – אני קורא לממשלה להתעשת ולהבין שזו מצוקה. יש בעיה, תעבירו את זה לזום, תעבירו את זה ללימודים הדיגיטליים, כמו שקורה באוניברסיטאות, או שתורידו את שכר הלימוד, תגידו שכל עוד אין לימודים פרונטליים ואין חזרה ללימודים רגילים לא תגבו שכר לימוד. לפחות יהיה צדק. תודה רבה. << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> תודה. חבר הכנסת אנטנס שחאדה – איננו; חברת הכנסת אימאן ח'טיב יאסין – איננה; חברת הכנסת סונדוס סאלח – איננה; חברת הכנסת היבה יזבק – איננה; חבר הכנסת אוסאמה סעדי – איננו; חבר הכנסת ג'אבר עסאקלה – איננו; חבר הכנסת יצחק פינדרוס – איננו; חברת הכנסת טלי פלוסקוב – איננה; חבר הכנסת אריאל קלנר – איננו. חבר הכנסת אלכס קושניר, בבקשה. << דובר >> אלכס קושניר (ישראל ביתנו): << דובר >> טוב שאנחנו פה, אדוני היושב-ראש, אחרת אף אחד לא היה מדבר. << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> יש כמה מתמידים, ואני תמיד מברך אותם. << דובר_המשך >> אלכס קושניר (ישראל ביתנו): << דובר_המשך >> ביום ראשון אני ביקרתי במכללת תל חי. נפגשתי עם שני ראשי אגודות – אחת ממכללת תל חי והאחר ממכללת כינרת – והם תיארו לי את המצב הבא: יש היום במדינת ישראל 38,000 סטודנטים שבויים. למה הם שבויים? הם שבויים כי מצד אחד אף אחד לא מלמד אותם, כי יש שביתה של הסגל הזוטר כבר שבעה שבועות – עוד מעט נגיע לאמצע הסמסטר – ומצד שני אף אחד לא מאפשר להם לא לבטל את התשלום ולא לשנות את הקורסים. דיברו פה חבריי יבגני סובה ועודד פורר על זה שהממשלה לא עושה שום דבר. שימו לב לאבסורד: דיברו על המתווה שנחתם מול התאחדות הסטודנטים, על 800 מיליון שקלים. כשאתה מתחיל לפרוט את הכסף הזה אתה מבין שרוב הכסף זה כל מיני תוכניות עתידיות, מה שנקרא על הקרח. בסך הכול יש 150 מיליון שקל, תכל'ס, שמגיעים לקרן הסיוע. זה מגיע לקרן הסיוע, ואז לא יודעים לחלק. למה? כי לא מעבירים את זה למכללות כדי שהמכללות יעשו את העבודה הפרטנית מול הסטודנטים. אז גם הסטודנטים לא מקבלים סיוע; הם גם לא מקבלים את הלימודים; גם לא נותנים להם למשוך את הכסף בחזרה; גם לא נותנים להם לשנות את הקורסים; גם מבזבזים להם את הזמן. אני אומר לכם: זה פשוט ביזיון וכישלון. ושוב, אני פונה לשר להשכלה גבוהה: אדון אלקין, בבקשה, אדוני השר, 38,000 סטודנטים זה הרבה מאוד סטודנטים. אתה מייצר פה דור אבוד. תתעשתו. << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> תודה. חבר הכנסת סעיד אלחרומי – איננו; חברת הכנסת קטי שטרית – איננה. חבר הכנסת עמית הלוי, בבקשה. << דובר >> עמית הלוי (הליכוד): << דובר >> תודה אדוני היושב-ראש. רמח"ל, רבנו משה חיים לוצאטו, כתב ספר קטן שנקרא "מסילת ישרים". בפתיחה לספר הוא אמר כך: "אמר המחבר: החיבור הזה לא חיברתיו ללמד בני אדם את אשר לא ידעו אלא להזכירם את הידוע להם כבר ומפורסם אצלם פרסום גדול. כי לא תמצא ברוב דבריי", אמר רמח"ל, "אלא דברים שרוב בני האדם יודעים אותם ולא מסתפקים בהם כלל, אלא שכפי רוב פרסומם וכנגד מה שאמיתתם גלויה לכול, כך ההעלם מהם מצוי מאוד והשכחה רבה". אכן, אמר רמח"ל, יש דברים מפורסמים דווקא, ואנחנו צריכים לחזור ולשנן אותם; דווקא בגלל שהם כאילו ידועים, הם דווקא נשכחים בטבע. אז אני מנצל את הדקה או החצי-דקה הזאת שנשארה, כדי לחזור ולציין את היום שציינו השבוע, כ"ט בנובמבר, שהוא בעצם שרשור של הצהרת בלפור בנובמבר 2017 והחלטת סן רמו, שבהן הוכרה זכותו של העם היהודי, זכותו הלאומית של העם היהודי על הארץ שלנו, על ארץ ישראל. כמו בהצהרת בלפור, וגם אחר כך, אין בכך כל סתירה לזכויות היחידים או קהילות המיעוט שיושבות כאן, אבל יש כאן הצהרה ברורה שבין הים לירדן – בהצהרת בלפור זה היה יותר מזה, ובסן רמו – יש זכויות לאומיות אך ורק לעם היהודי. תודה. << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> תודה רבה. חבר הכנסת אחמד טיבי – איננו; חבר הכנסת יוסף ג'בארין – איננו; חבר הכנסת יוסף טייב – גם הוא לא נמצא; חבר הכנסת מנסור עבאס – לא נמצא; חבר הכנסת אלי אבידר – איננו; חבר הכנסת ינון אזולאי – איננו; חברת הכנסת יוליה מלינובסקי – איננה; חבר הכנסת עופר כסיף – איננו; חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן – איננה; חבר הכנסת איימן עודה – איננו. חברת הכנסת טלי פלוסקוב, שהגיעה, בבקשה. << דובר >> טלי פלוסקוב (הליכוד): << דובר >> תודה רבה. אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אתמול הגשתי הצעת חוק המבקשת למנוע ממי שהביע הזדהות עם מעשי טרור וארגוני טרור להתמודד במסגרת הבחירות לרשויות המקומיות או להיות חלק מהמועסקים בה. הצעת החוק מבקשת למנוע מצב אבסורדי בעיניי, שבו תומכי טרור מכהנים או עובדים ברשויות מקומיות. על כמה דוגמאות בטח קראתם בתקשורת, אני לא צריכה כאן להרחיב, כי אני, כמו רבים, מאמינה שלא ייתכן שמדינת ישראל תעניק מעמד לגיטימי, כבוד, תשלום ותנאים למי שמביעים תמיכה בטרור או תומכים במאבק מזוין נגד המדינה. אני מבקשת לנצל את המקום לומר כאן תודה לתנועת אם תרצו, שחשפה בפניי את הנתונים המדאיגים, באמצעות האגף למחקר הערבי שלה. אני קוראת לחברי הבית לשמור על המדינה שלנו, שהיא הבית של כולנו, ולדאוג לכך שהרשויות המקומיות לא ישמשו פלטפורמה ומנוף לאנשים שתומכים בגורמים עוינים שרוצים לפגוע במדינה שלנו. תודה רבה, אדוני. << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> תודה רבה. אם כן, חברות וחברי הכנסת, עד כאן נאומים בני דקה. << הלסי >> הצעות לסדר-היום << הלסי >> << הלסי >> ציון יום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה << הלסי >> << דובר >> היו"ר יריב לוין: << דובר >> מכאן אנו עוברים לנושא הבא – ציון יום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה, הצעות לסדר-היום מס' 2236, 2243, 2289, 2306, 2308, 2310, 2309 ו-2321. חברות וחברי הכנסת, המערכה לתקומת מדינת ישראל, ולאחר מכן – לשמירה על ביטחונה, גבתה לצערנו מחירים כבדים לאורך כל השנים. האובדן והשכול פגעו בנו, ופגעו בכל חלקי החברה הישראלית. הם הותירו משפחות שכולות רבות, שגם ביום הזה אנחנו מבקשים לחזק אותן ולזכור את יקיריהן. במערכות ישראל ובימים שביניהן, וכן בפעולות האיבה, יש, לצערי, רבים אשר שילמו מחיר יקר בפציעות – בגוף ובנפש. נכי מערכות ישראל ופצועי פעולות האיבה, נושאים עימם יום-יום את תוצאות המערכה על קיומה של מדינת ישראל ועל קיום החיים בה. זהו מאבק יום-יומי, לעיתים מאבק קשה מנשוא, רק כדי לבצע את הפעולות הפשוטות והבסיסיות ביותר. מאבק לא פחות קשה וכואב מלווה שעה-שעה את חייהם של פצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה אשר סובלים מצלקות נפשיות, ואשר כל צליל – כפי ששמענו קודם – וכל מראה עלולים לעורר אצלם זיכרונות מן התופת. לא אחת מצוקתם אינה נראית לעין, אבל זוהי מצוקה קשה ואמיתית, המשפיעה לא פעם על היכולת לתפקד בעבודה, בלימודים ובקיום חיי המשפחה. מדינת ישראל מוקירה היום את פצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה. אנחנו מצדיעים לכם – אתם, אשר שילמתם בגופכם ובנפשכם למען ההגנה על המדינה, למען הזכות לקיים כאן בית לאומי לעם היהודי ולמען היכולת שלנו לקיים כאן מדינה דמוקרטית משגשגת. חברות וחברי הכנסת, החוב הגדול שאנו חייבים לפצועי מערכות ישראל, לנכי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה, אינו מתמצה רק בהבטחת הטיפול הרפואי והנפשי שהם זקוקים לו. עלינו לוודא כי אף לא אחת או אחד מהם יחוש עצמו נזנח או נאלץ להתמודד עם פגיעתו ללא תמיכה מלאה. על רקע זה איני יכול להימנע מלציין את משבר האמון הקשה שאנו עדים לו בימים אלו בין ארגון נכי צה"ל ורבים מהנפגעים המיוצגים על ידו לבין הגורמים במשרד הביטחון האמונים על הטיפול בנכי צה"ל ועל שיקומם. אני מבקש לקרוא מכאן לכל הגורמים העוסקים בנושא כל כך חשוב ורגיש זה לפעול ביחד, ולא פחות חשוב מכך – במהירות, על מנת להבטיח כי יינתן מענה הולם לכל הדרוש לנכי צה"ל. פצועים, נכים ונפגעים יקרים, אני מבקש להדגיש שוב את מחויבותה המוחלטת של הכנסת, ואת מחויבותנו שלנו כחברי הכנסת, לעשות הכול כדי לקדם פתרונות הולמים למצוקות שעימן אתם נאלצים להתמודד. כך היה וכך ימשיך להיות. אני רואה את הכנסת העשרים-ושלוש כמחויבת באופן מוחלט לעניינם של פצועי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה. אני מקווה שיעלה בידנו לסייע בליבון כל המחלוקות ובהסדרת כל הדרוש לציבור יקר זה, אשר אנו חבים לו כל כך הרבה. אני מבקש לאחל לכל פצועי מערכות ישראל, לכל נכי צה"ל וכוחות הביטחון ולכל נפגעי פעולות האיבה, בריאות טובה והצלחה בכל אשר כל אחת ואחד מכם בוחר לעשות. אנו מוקירים אתכם, מעריכים אתכם ושולחים לכם מכאן ברכה חמה מכל הלב. אני מזמין את ראשון הדוברים, חבר הכנסת אופיר סופר. בבקשה. << דובר >> אופיר סופר (ימינה): << דובר >> אדוני היושב-ראש, קודם כול תודה רבה על המקום שאתה נותן במשכן הכנסת ליום החשוב הזה. חבריי חברי הכנסת, כבוד השר, השר במשרד הביטחון מיכאל ביטון, שר העבודה והרווחה איציק שמולי, יום ההוקרה לפצועי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה הוא יום חשוב, שאנחנו צריכים לעמול ולהשקיע בליצוק בו תוכן ולהביא אותו לידי ביטוי בצורה משמעותית. זה יום בעל משמעות חינוכית רבה מאוד, שמותירה מורשת ומסורת, וצריך לומר שהיום הזה התחיל בעיר של השר מיכאל ביטון, בהיותו ראש עירייה, על ידי חניכי בני עקיבא שהגיעו עם יוזמה מקומית – יוזמה מקומית חינוכית-ערכית שהפכה והתפתחה ליום עם משמעות לאומית ברמה הארצית, ברמה הלאומית, ואנחנו, בעזרת השם, ככל האפשר נקדם ונוסיף ונחוקק את מה שצריך בשביל שהיום הזה יקבל משמעות רבה יותר. חשבתי ואמרתי שאזכיר שלפני 24 שנים, גם כן בחודש כסלו, בחג החנוכה, עמדתי בבית הנשיא עם הנשיא עזר ויצמן ודיברתי בתור נציגם של פצועי צה"ל, והיו אז לא מעט, די רבים, ואמרתי שעשרות הפצועים שנמצאים כאן לפנינו הם עדות לחוסן הלאומי של עם ישראל, של מדינת ישראל. אני זוכר היטב את הנאום ואני רוצה לגעת בשתי נקודות שעליהן דיברתי שם ובנקודה שלישית שלא דיברתי עליה ואותה אני מבין קצת יותר היום: שתי הנקודות שדיברתי עליהן, הראשונה הייתה האחדות. באווירת חג החנוכה איך אפשר היה שלא להזכיר את יציקת בצלאל, את המנורה כמקשה אחת, שכל קני המנורה מכוונים למגמה אחת מכיוונים שונים, מזוויות שונות; כך אנחנו, לוחמי צה"ל ואנשי מערכת הביטחון, לוחמי מערכת הביטחון, מגיעים מרקעים שונים ומכיוונים שונים, מהעיר, מהכפר, מהקיבוץ, דתיים, חילונים, דרוזים, צ'רקסים וגם ערבים צריך לומר עכשיו – זה נכון, ואנחנו מתקדמים בעניין הזה. כולנו יחד משרתים את מדינת ישראל, את ההגנה על ביטחון מדינת ישראל. נקודה שנייה שדיברתי עליה, והיא בהחלט קשורה לרוח הלחימה, זאת נקודה שהביא אותה לידי ביטוי השר אז משה דיין, שפרסם מאמר לפני המלחמה בעיתון "במחנה" – זה מוזכר בספר "המלחמה על ירושלים". הוא מדבר שם על זה שצה"ל תמיד נלחם. רוב התרגילים הם תרגילי התקפה ולא תרגילי הגנה. הוא הסביר שהרעיון העומד מאחורי הנקודה שצה"ל מבצע הרבה הרבה יותר תרגילי התקפה ולא הגנה נעוץ בנקודה של רוח הלחימה, שאותה אנחנו צריכים – כי מה לעשות, אנחנו חיים פה, במזרח התיכון. נקודה שלישית, שעליה לא דיברתי אבל ככל שאני מתבגר אני מבין עד כמה היא הייתה קריטית אז: גם אז היינו במשבר פוליטי לא פשוט, וגם אז האמון של המטה הכללי אל מול ההנהגה, אל מול החלטות הממשלה, היה במצב לא פשוט. יש התבטאויות קשות שהשר עוזי נרקיס אמר: בפעם הראשונה הרגשתי שקיימת סכנה לדמוקרטיה בישראל, ואחרים במטה הכללי דיברו על היעדר היגיון בהחלטות הממשלה. משם יצאנו למלחמה הכי מפוארת שלנו אולי בהקשר של הגבורה ושתוך שישה ימים שחררנו את ירושלים, את יהודה ושומרון, את חברון, את שילה – אבל זה האתוס שאני גדלתי עליו וזה האתוס שכולם גדלים עליו – כל הצעירים. צה"ל הוא רצועת הביטחון האחרונה, ואסור לנו לרסק אותה; אנחנו צריכים לשמור שם על האחדות; אנחנו צריכים לשמור שם על היותנו מקשה אחת, ומשם זה צריך להמשיך למקומות אחרים כמו למשכן הזה. זה לא אומר שאנחנו מוותרים על השוני; זה לא אומר שאנחנו מוותרים על המחלוקות, אבל אנחנו יודעים כולנו שאנחנו נלחמים למען מטרה אחת. אני רוצה לומר שלצד ערכי השוויון שאותם אנחנו מטפחים כאן, במשכן הזה, אנחנו חייבים תמיד לזכור שכמדינה, כחברה לוחמת, אנחנו צריכים להוקיר ולהעלות על נס את אותם אלה שנושאים בנטל יותר מהאחרים. אני חושב שכך גם צריכה להיות ההתייחסות לאלה שהקיזו מדמם במסגרת פעולות האיבה – מבלי לזלזל בקשיים ובמגבלות ובצרכים של כלל האוכלוסייה. אני חושב שאת מי ששילם את המחיר הזה בעבור מדינת ישראל אנחנו צריכים לדעת להוקיר, ולבכר אותו על פני אחרים. במסגרת פעילותי לקחתי על עצמי את הטיפול בנפגעי פוסט-טראומה. אני חושב שזה נושא שצריך – אני שמח שהוא תופס תאוצה, ואני שמח שאנחנו מבינים שזה נושא שצריך לטפל בו ולקדם אותו, אבל יחד עם זה, חבר הכנסת לשעבר האלוף איל בן ראובן הצביע בעבודתו על כך שצריך לחולל שינוי מקצה לקצה בעבודה עם פצועי מערכות צה"ל, בטיפול בהם ובשיקומם. נקודה נוספת שאנחנו צריכים לקדם היא אותו בית הנצחה לנפגעי פעולות האיבה. לסיכום דבריי, בשמי ובשם החברים כאן, אם אני יכול לומר זאת, אני מבקש לומר תודה לפצועים, לגיבורים, למשפחות השכולות, לכל הארגונים המסייעים, שנושאים בנטל בשביל ביטחון ישראל; בשביל שאנחנו נוכל להמשיך לחיות פה בשלום, בארץ הזאת. תודה רבה. << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> תודה. אני מזמין את חבר הכנסת עוזי דיין. בבקשה. << דובר >> עוזי דיין (הליכוד): << דובר >> כבוד היושב-ראש, מזכירת הכנסת, תודה לאופיר סופר, בעצמו פצוע ונכה צה"ל, שהיה לי הכבוד לתת לו ציון לשבח על חלקו בקרב על קבר יוסף. יש פה את כבוד השר מיכאל ביטון, בעצמו אח שכול, והאמת היא שאם נעבור אחד-אחד פה, כולם – זה לא מקום שצריך להסביר כמה זה חשוב וכמה אנחנו מכירים תודה וכמה אנחנו חייבים. אנחנו מציינים היום ומוקירים את הפצועים ממערכות ישראל ומפעולות האיבה. אנחנו מציינים את זה היום ופה ושם, אבל הם מציינים את זה כל יום. זה דבר שנמשך. הרבה פעמים אנשים לא מבינים שכשמישהו נפצע זה לא נגמר בפציעה, ואחר כך הוא יוצא מבית חולים והסיפור נגמר. לא, זה דבר שסוחבים אותו חיים ומשפחה – תלוי, כמובן, בחומרת הפציעה. סיסמת הפרסום – זאת המילה בעברית לסלוגן – של היום הזה היא "מגש הכסף", שיר שהפך למטבע לשון, הוא שיר שנכתב בדצמבר 1947 – נקודה מעניינת, עוד לפני שידעו שיש את מלחמת השחרור בכלל. למרות זאת, הוא מתאר מלחמה שהתוצאה שלה לא לגמרי ברורה, והאומה מגיעה אליה בסופו של דבר "קרועת לב אך נושמת". במילים אחרות: תהיה מלחמה, היא תהיה קשה מאוד, יהיה לה מחיר, אבל אנחנו נסיים אותה נושמים. ומהו המחיר? המחיר הוא נער ונערה שעומדים דום – "– – – ייגשו ועמדו עד בלי נוע. / ואין אות אם חיים הם או אם ירויים". זאת אומרת, כבר כאן יש ספק מה אתם. אחר כך הם ניגשים ואומרים: "אנחנו מגש הכסף, / שעליו לך ניתנה מדינת היהודים". השיר מסתיים: "כך יאמרו ונפלו לרגלה עוטפי צל / והשאר יסופר בתולדות ישראל". כלומר, אפילו בסוף השיר לא לגמרי ברור אם הצמד הזה של הצברים, ה"נוטפים טללי נעורים עבריים", הם חיים או לא. כשהם נופלים עוטי צל, האם זה אומר שהם נופלים כי אין להם מרגוע, או האם זה אומר שהם נופלים כי הם לא חיים יותר? אני אומר את זה, כי גם היום התג בין להיות פצוע, להיות הרוג ולהיות נכה הוא דק מאוד, והרבה פעמים – ברוב הפעמים – הוא לא תלוי בנו. זה מחיר כבד. דבר שני שנובע מהשיר של אלתרמן זה שעוד לפני שיודעים שיש מלחמה אומרים שזה יהיה קשה ותהיה מלחמה ויהיה לה מחיר כבד. לצערנו, גם אנחנו צריכים לציין לעצמנו שאנחנו, את המחיר הזה, כנראה – אפילו בימים שאוהבים לדבר על שלום ונורמליזציה אף אחד לא יילחם בטרור חוץ מאיתנו; אף אחד לא יעשה את העבודה הזאת, לא בוושינגטון ולא באירופה. הם לא יעשו את זה, אלא אנחנו, על האדמה שלנו. וכיוון שאנחנו צריכים להוסיף ולשלם, אנחנו צריכים להיות גם ראויים לכך, כי אנחנו יודעים שיהיו עוד אנשים שייפגעו, לצערנו ולהוותנו. אנחנו חיים עם הבדל שהוא קצת היסטורי בין פצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה. אבל היום, בואו נאמר, מה זה מערכות ישראל היום? מלחמה בטרור היום היא מערכות ישראל. ולכן, אנחנו צריכים זה להיות ראויים להם; אנחנו צריכים את כל המילים שאמרו פה היום בבית הזה לקיים, ואת כל ההבטחות שניתנו בוועדות ובמקומות אחרים; או במילים יותר פשוטות – להיות ראויים או להפריך את מה שעגנון, זוכה פרס נובל, אהב לכנות בו את הכנסת – לא בספרים, אבל במכתבים – בית השפתותיים. אנחנו צריכים היום להוכיח – בידינו הדבר – שאנחנו מתכוונים לכל מילה שאמרנו היום, מחויבים לפצועים, לנפגעים, לנכי צה"ל, לנכים בכלל, ואנחנו מקיימים את זה. זאת חובה ברורה, והדבר בידנו. שיהיה לכולנו בהצלחה. << יור >> היו"ר חמד עמאר: << יור >> תודה רבה לך. חבר הכנסת יעקב מרגי, בבקשה. << דובר >> יעקב מרגי (ש"ס): << דובר >> תודה רבה, אדוני היושב-ראש, מכובדיי חברי הכנסת, השרים, בישראל חיים איתנו קרוב ל-100,000 פצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה. הכנסת מאפשרת ומצטרפת להזדמנות הזו של כל החברה בישראל, על פי החלטת הממשלה, להודות, להצדיע לפצועים על ההקרבה, על המסירות, על העוצמה; על כך שהם נושאים על גבם יום-יום את המלחמות של כולנו. בשגרת חייהם הם מתמודדים עם מגוון רב של מוגבלויות ושל אתגרים פיזיים ונפשיים. המלחמות, המבצעים, פעולות הטרור, פעולות האיבה הסתיימו, אך הם נשארו מאחור בתוך הקרב. הפציעות הן פציעות פיזיות וכואבות, לעיתים הן פציעות נפשיות מתמשכות, ולעיתים גם וגם. לפצועים האלה יש גם משפחות: הורים, אחים, ילדים, שגם הם נפצעים איתם במידת מה; גם הם חווים את הטראומה וסוחבים אותה איתם, ומתמודדים עם המלחמה שלא הסתיימה 24/7. לעיתים שואלים אותי למה במדינת ישראל יש היררכיה של הפצועים, יש היררכיה של השכול. ואני משיב, כן, אני שמח שיש. הלוואי שלא היינו צריכים את זה, יש היררכיה בשכול ויש היררכיה בפציעות. אין היררכיה בטיפול ובריפוי, אבל, כן, חשוב שתהיה היררכיה, שמדינת ישראל, שהחברה בישראל, כולנו ביחד, נהיה מחויבים מוסרית לשאת – ולהמשיך ללוות – את הפצועים במלחמה שלהם, שלא מסתיימת. אני גאה להיות חלק ממדינה שיש לה תשומת לב מיוחדת למשפחות השכול ולפצועי צה"ל ולנכי צה"ל לסוגיהם; ועוד יותר גאה בהכרה שהצלחנו להביא בבית הזה לכך שפצועי פעולות האיבה וחללי פעולות האיבה יהיו חלק מפצועי מערכות ישראל בהגדרה. גם הם שילמו ומשלמים מחיר יום-יומי על מאבקם של שונאי ישראל לערער את קיומנו כאן ואת ישיבתנו כאן. כפי שאני אומר, ימים אלו – הימים שהכנסת מציינת – נכון, הם ימים להזדהות, להודות, להצדיע, אבל שלא נשכח שאלה גם ימים של חשבון נפש. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו תמיד לא מה עשינו, אלא מה עוד לא עשינו למענם. האם באמת הביורוקרטיה שהם חווים ביום-יום – כל מיני דברים קטנים כאלה – נדרשת? האם לא שווה להקל קצת את הביורוקרטיה שלהם, את ההתמודדות שלהם עם כל הניירת הזו? ולו בכך שיכנסו – נרשה לעצמנו – שיכנסו אולי איזה אחוזים קטנים שכאלה שלא היה מגיע להם. בואו נסתכל על הכלל. ואני אומר לכם, זה היום הזה. מבחינתי ימים שהכנסת מציינת הם ימים של חשבון נפש: מה עוד לא עשינו, מה עוד אנחנו יכולים לעשות למענם. ואני אומר לכם – אני לא רוצה לחשוף אבל ליווינו, ליוויתי, משפחה פצועה מפגיעה ישירה מטיל גראד. במיון אמרו לי שיש אלמונית אחת, ומנהל בית חולים פחד לתת לי את מצבה. ויתרו עליה, היא הייתה מכוסה כולה, ויתרו עליה. רק מי שהיה בחדר הטראומה עבר שם ואמר: יש פה נפש חיה. והתחיל המאבק שלה עם 31 ניתוחים. עלמה צעירה, רווקה. אני לא יודע מה שוחזר שם, מה לא שוחזר, אבל הסוף טוב. ההורים שלה נפצעו פציעות קלות, אבל הם בטראומה יום-יומית. ואתם יודעים מה, מישהו שמע נפילת טיל גראד בטווח של 100 מטרים? אתה יודע מה העוצמה של הרעש? אני, ברשותך, מאריך בדקה. זו פגיעה ישירה. אבא שלה היה איתה, ואיבד את השמיעה באוזן אחת. אמרו לו: לא, זה לא מוכח שזה מהגראד, זה מהגיל. אני מביא את זה כדוגמה לא כדי לטפל בפרט, אלא לומר שלפעמים יש מקומות שאנחנו צריכים להיות קצת יותר רגישים וקשובים לפצועים ולמשפחות. הסוף הטוב הוא שהבחורה הזו נישאה והצליחה, בזכות פלאי הבורא ופלאי הרפואה גם, להביא שני ילדים בריאים וטובים, והיד עוד נטויה. וזה אומר לכל אויבי ישראל: אנחנו כאן, נמשיך להיות כאן. ולפצועים ולמשפחות – ולא פחות חשוב למשפחות, כמי שיודע את ההתמודדות היום-יומית גם של המשפחות – אנחנו כאן בשבילכם, ונעשה הכול כדי להקל עליכם מעט. אי-אפשר להחליף – הלוואי שיכולנו למחוק את הטראומה ואת הכאב, אבל אנחנו כאן בשבילכם. תודה. << יור >> היו"ר חמד עמאר: << יור >> תודה רבה לך. חברת הכנסת אורנה ברביבאי, בבקשה. << דובר >> אורנה ברביבאי (יש עתיד-תל"ם): << דובר >> תודה לך. בתוך כל הכאוס הפוליטי שאנחנו מצויים בו אנחנו עוצרים היום כדי להסתכל על מי שתרם בגופו, בנפשו, ולהגיד לנכים, גם נכי צה"ל וגם נפגעי פעולות האיבה: אנחנו רואים אתכם. אנחנו כאן בכנסת ישראל עוצרים רגע מכל מחלוקת פוליטית, מכל דיון כזה או אחר, ואומרים לכם: אנחנו חבים חובה עצומה למי שיצא בשם המדינה, למי שנפגע מטרור כזה או אחר, בגלל אופייה ומהותה של המדינה הנפלאה שלנו, ונושא בגופו צלקות – גם ברמה הפיזית, גם ברמה הנפשית – מאירועים טראומטיים כאלה ואחרים שהיו בחירום, בשגרה, בכל מצב שישראל נדרשת להתמודד בו עם אתגרי הביטחון. אנחנו כולנו יודעים שהמציאות הביטחונית שאנחנו חיים בה – אנחנו יכולים לחיות במדינה בבטחה ובשקט לא כי אויבינו סיימו לרצות לפגוע בנו. אנחנו רואים את זה יום-יום, שעה-שעה, במעגלים הקרובים והרחוקים. אנחנו יכולים לחיות כאן בבטחה כי כל אחד במשמרת שלו רואה את עצמו מחויב להגן, לעשות, לרוץ קדימה ולהגן על כולם. נכי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה היו במקומות האלה בזמן ובמקום שבהם נפגעו; עכשיו תפקידנו להחזיר, ועכשיו תפקידנו לא להקשות ולא ליצור מציאות שבה הם נענשים פעמיים, לא רק מעצם הפגיעה עצמה אלא מעצם זה שהם נדרשים להתמודד עם מסכת של זכויות שהם מתקשים לקבל. אני לא חושבת שהדיון צריך להיות בין נכי צה"ל לבין מערכת הביטחון ובזה זה נגמר. אני חושבת שהסוגיה היא סוגיה של המדינה. מדינה שולחת את חייליה; מדינה מורה לצבא. אני חושבת שבעניין הזה משבר האמון שנוצר בין נכי צה"ל לבין מערכת הביטחון מחייב שינוי. אני לא רוצה לבחור בשמות או להגיד מי אשם ומי לא, זה ממש לא לעניין. ביום ההוקרה הזה אני בטוחה שמערכת הביטחון מוקירה ומצדיעה לנכי צה"ל. אבל אני כן חושבת שצריך לעשות צעדים נוספים. יש דוח שמונח לפנינו, דוח איל בן ראובן, שאומר בצורה מפורשת – הוא מונה, אגב, על ידי מערכת הביטחון – מה צריך לעשות, איך לעשות. צריך לקחת את זה, לפרוט את זה לתוכנית ביצוע ולצמצם את הפערים. אני סומכת לחלוטין, אני אומרת את זה כאן, על מנכ"ל משרד הביטחון, האלוף במילואים אמיר אשל, שינהל שיח צפוף כדי לצמצם את הפערים, כולל ההחלטה האחרונה להקפאת השכר הממוצע, שפוגעת בגמלה ובהסדרה קבועה, כדי שהם לא יצטרכו לבוא ולהגיד בכל פעם מחדש ולהצדיק את הצורך. הקורונה קשה גם ככה לכולנו. תוסיפו על זה מכאובי את הגוף והנפש ותחברו את זה ביחד ותבינו למה אנחנו – גם ככנסת, גם כציבור, גם כחברה ששלחה את מיטב בניה ובנותיה להילחם בעבורה או כמי שנפגע בגלל פעולות איבה – מחויבים כלפי אלה שנפגעו, מבלי לדרוש מהם להתאמץ כדי לקבל את מה שמגיע להם מאליו. תודה רבה. << יור >> היו"ר חמד עמאר: << יור >> חברת הכנסת מיכל וונש. << יור >> היו"ר אורנה ברביבאי: << יור >> בבקשה. << דובר >> מיכל וונש (כחול לבן): << דובר >> תודה, יושבת-ראש הכנסת, כנסת נכבדה, השר מיכאל ביטון, כל יום במדינת ישראל צריך להיות יום הוקרה לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה. אחרי הכול, הערבות ההדדית שעל בסיסה קמה וקיימת מדינת ישראל מחייבת זאת. למרות זאת, נדרש יום על מנת שנעצור לרגע כדי לזכור ולהזכיר. יום ההוקרה השנתי לפצועי צה"ל ונפגעי מערכות האיבה בישראל הוא יוזמה שצמחה מהשטח; יוזמה שמעניקה לנו את ההזדמנות להוקיר, להכיר ולראות את כל אותם גיבורים וגיבורות שנותרו בחיים, פצועים בגופם ובנפשם. כיום חיים בינינו למעלה מ-100,000 פצועי צה"ל ופעולות האיבה – זה המספר של המוכרים ככאלה. אחינו, הורינו, ילדינו וחברינו הפצועים בגוף ובנפש אינם זקוקים ליום הזה. הם חיים עם פציעתם – ואת פציעתם – בכל יום ובכל שעה. היום הזה הוא עבורנו. הוא מסמל את הזכות והחובה שלנו להכיר, להבין ולהפנים את ההתמודדות, ולצידה את האחריות העצומה כלפיהם בבית זה, כמחוקקים וכמי שמפקחים על הרשות המבצעת. זוהי הזדמנות וחובה לחשבון נפש נוקב ואמיתי, כזה שזוכר ומזכיר את סיפורו של רָדָי פילס, הקורבן ה-74 של אסון המסוקים. סליחה? << יור >> היו"ר אורנה ברביבאי: << יור >> סליחה. << דובר_המשך >> מיכל וונש (כחול לבן): << דובר_המשך >> סליחה, הקורבן ה-74 – שבו נספו 73 חיילים. רדי היה מהראשונים שהגיעו לזירת האסון הנורא בשאר יישוב כחובש צעיר בנח"ל. במשך 22 שנים סבל רדי מפוסט-טראומה. ביולי 2019 הוא שם קץ לחייו בגיל 42, לאחר מאבק ממושך. סיפורו של רדי מאיר כזרקור על פציעות שפעמים רבות אינן נראות לעין, פציעות שקטות שגובות חיי אדם, לצד מחיר אישי ומשפחתי כבד גם שנים רבות לאחר סיום הקרב או אירוע הטרור. כיו"ר הוועדה להתמודדות עם סמים ואלכוהול, שבוחנת את הסוגיות בוועדה דרך פריזמת ההתמכרות, אני נחשפת בכל ביקור ובכל סיור למשבר הנפשי השקט של פצועי צה"ל ופעולות האיבה, המתבטא במצוקה נפשית מתמשכת, משתקת, משתנה, בחוסר ודאות, בחוסר שליטה, בקשיים בשינויים בשגרה, בריחוק חברתי, בבידוד, בהתמודדות עם אהבה, עם חיים, עם אובדן. משבר שמוביל, בין היתר, לעלייה בשימוש בחומרים מסוכנים ומעלה את הסיכון להתמכרויות בקרב החברה הישראלית כולה, בקרב הלומי קרב ומי שאינם מוכרים ככאלה אך סובלים ממשבר נפשי, ובקרב כל החווים משבר נפשי רגעי או מתמשך, שעבורם ההתמכרות היא תרופה, היא בריחה או פשוט דרך להתמודדות. סיוריי ושיחותיי עם המתמודדים מחדדים את ההבנה כי לאור כשלים מערכתיים בהגדרה, באיתור, בזיהוי, בטיפול ובליווי, לצד העלייה בשימוש בחומרים הממכרים, יש גם ירידה בתפיסת המסוכנות ונרמול השימוש בחומרים הממכרים כתרופות, לצד היעדר מודעות, פנייה לטפילו וקבלתו בנושא בריאות הנפש באופן כללי. בין המתמודדים עם פציעות נפשיות שלהם אני מחויבת במימוש שליחותי גם בכנסת זו נמצאים החיילים הבודדים. מחקר שנעשה בשנת 2019 על ידי תוכנית כנפיים בנושא אובדנות בקרב חיילים משוחררים שהם עולים בודדים בישראל העלה ש-34% מהמשתתפים דיווחו על חשיבה או התנהגות אובדנית בעבר ובהווה; 18% דיווחו על מחשבות אובדניות בשנה האחרונה. למרות המצוקה והקשיים הסבירים לגילם, 27% נמצאים תחת הגדרת דיכאון לפי ה-DSM ובסיכון לאובדנות. משבר הקורונה הכלכלי, הבריאותי, החברתי והנפשי לא המציא כלום. הוא רק מציף, מעצים ומחדד את כל שמבעבע מתחת לפני השטח מזה שנים; כל מה שלא הספקנו, הזנחנו, לא הבנו או התעלמנו ממנו. לצד משבר זה, ההזדמנות והחובה לזהות ולמצות את כל אותם אתגרים ולייצר תוכניות ארוכות טווח, הוליסטיות, על מנת לבצע תפקידנו ולממש את שליחותנו. חיוני ביום זה להבין את ההכרח לשינוי תפיסה בכל הנוגע לבריאות הנפש, על מנת לצמצם את ההשלכות הנפשיות, החברתיות והכלכליות של התפשטות המגפה. עלינו להתייחס לתחום בריאות הנפש כחלק ממרכיבי התוכנית הלאומית להתמודדות עם הנגיף כעת ביתר שאת, להבטיח את זמינותם של שירותי בריאות הנפש ושל התמיכה הנפשית בעיתות חירום, להשקיע בשירותי בריאות הנפש ובביסוסם לקראת העתיד. וכצעד ראשון לזהות, להכיר ולהכניס את ההתמכרויות לתחום בריאות הנפש, שממנו הוחרגו. חיוני לייצר תוכנית הוליסטית שאינה נשענת על נדבות ועל מיזמים פרטיים; שמתכללת את כל הרצף: ההסברה, החינוך, המניעה והטיפול. הגיעה העת שמדינת ישראל תיקח אחריות, תפנים ותפגין את ריבונותה, גם התודעתית, ועל ידי כך תשקם לא רק את פצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה אלא את ערכי היסוד שלה, את הערבות ההדדית והרעות – כיפת הברזל של מדינת ישראל. תודה. << יור >> היו"ר אורנה ברביבאי: << יור >> תודה רבה. חבר הכנסת עמאר חמד, בבקשה. << קריאה >> יאיר גולן (מרצ): << קריאה >> – – – << יור >> היו"ר אורנה ברביבאי: << יור >> לא. אתה אחריו. ככה זה מופיע לי ברשימה. << דובר >> חמד עמאר (ישראל ביתנו): << דובר >> גברתי היושבת-ראש, כבוד השר, חבריי חברי הכנסת, קודם כול אני רוצה להודות לחבר הכנסת עוזי דיין ולחבר הכנסת אופיר סופר על קיום היום הזה, היום החשוב הזה, ולברך את כל נכי צה"ל. נכון שאנחנו היום עושים יום הוקרה לנכי צה"ל, אבל אני רוצה להגיד לכם שכל ימות השנה הם ימי הוקרה לנכי צה"ל, כי אותו נכה חי את הכאב שלו יום-יום, ואת ההגבלה שלו – כל ימות השנה. לכן כל יום בשבילו הוא יום קשה. אותם נכים שצריכים לסחוב את הפציעה שלהם ולפעמים את ההגבלה הקשה שיש להם, לא רק הם סוחבים את זה. אני כאן רוצה להדגיש גם את המשפחות שלהם: את האישה, את ההורים, את הילדים, את החברים שמכירים אותם – אנשים בריאים ושלמים. במשפחות לפעמים מקבלים אותם נכים, מוגבלים, מי שצריך לעזור להם בכל צעד וצעד. אני רוצה לברך את כל נכי צה"ל. אני חושב אנחנו כאן בכנסת חבים להם חוב גדול ומדינת ישראל חבה להם חוב גדול. לפעמים אתה שומע ומדבר עם נכים – ואת נגעת בנקודה הזאת של הסכסוך בין אגף השיקום לנכים. אתמול דיברתי עם אחד הנכים ושמעתי דברים קשים מאוד. אני לא רוצה לצטט ולא רוצה לחזור על הדברים, אבל אני חושב שצריכה להיות רפורמה רצינית בכל נושא הטיפול בנכי צה"ל במדינת ישראל. כי זה מתחיל מההכרה בו כנכה, אחרי זה בא הטיפול הרפואי, השיקום, וזה נמשך איתו לאורך שנים. היום הייתי בוועדת החוץ והביטחון ודיברנו על בתי הלוחם ועל ארגון נכי צה"ל. לשבת שם ולשמוע שרק 17% מהתקציב של בתי הלוחם מגיע ממשרד הביטחון, מהמדינה, והם צריכים להביא יותר מ-30% תרומות, תרומות מחו"ל ותרומות מהארץ – בעצם לרוץ ממקום למקום להביא תרומות – זה דבר כואב. מדינת ישראל יודעת לעזור לארגונים אזרחיים. הרבה ארגונים אזרחיים במדינת ישראל מקבלים תמיכות ממדינת ישראל. 75% מהתקציב של אותם ארגונים ואותן עמותות מגיעים מהמדינה, והם צריכים לגייס רק 25%. שמעתי את יושב-ראש ארגון נכי צה"ל, שמדבר על אחוזים פחותים מזה בהרבה, וגם את הנושא הזה אנחנו צריכים לסדר כאן בכנסת. שמעתי את חבר הכנסת עוזי דיין שיש לו חוק בנושא הזה. אני מקווה שבכנסת הזאת נצליח לעשות את זה, למרות שאני לא רואה את זה, לא רואה את זה קורה בכנסת הזאת, אבל – – – << קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >> חכה למחר. << דובר_המשך >> חמד עמאר (ישראל ביתנו): << דובר_המשך >> אנחנו לא רואים את זה, ואתה יודע את זה, אבל אנחנו לא רוצים לדבר פוליטיקה עכשיו. אנחנו ביום מיוחד; יום שבו אנחנו רוצים להעריך את אותם אנשים שתרמו את גופם או חלק מגופם למעננו, למען מדינת ישראל, למען ביטחונה של מדינת ישראל. תודה רבה לכל מי שהשתתף ביום הזה. תודה רבה לכם. << יור >> היו"ר אורנה ברביבאי: << יור >> תודה רבה. חבר הכנסת יאיר גולן, בבקשה, ואחריו – חבר הכנסת אליהו ברוכי. << דובר >> יאיר גולן (מרצ): << דובר >> גברתי היושבת-ראש, כנסת נכבדה, לפני שאעבור לעיקר דבריי אני רוצה להתייחס לדבריהם הנכונים והטובים של חבר הכנסת סופר וחבר הכנסת דיין. שניכם, כמדומני, דיברתם על נושא האחדות. אז כמה הערות משלי על נושא האחדות: אי-אפשר לדבוק בעמדות קיצוניות ולדבר על אחדות; אי-אפשר לנסות לכפות על כל עם ישראל סיפוח של שניים וחצי, ארבעה וחצי מיליון פלסטינים, ולדבר על אחדות; אי-אפשר לדבוק בהסתה פרועה, השמצות, שקרים וחצאי אמיתות ולדבר על אחדות; אי-אפשר להמשיך עם פוליטיקה של זהויות, שכל תכליתה ללבות שנאה, ולדבר על אחדות. ולבסוף, כן, לעיתים, למרות היותה של האחדות מטרה נעלה, עם נדרש להכרעות קשות. לעיתים אנחנו נדרשים לקריעה גדולה כדי ללכת בדרך הישר. אני חושב שבתחום הזה של האחדות נחזור כולנו לפוליטיקה של רעיונות במקום פוליטיקה של זהויות. תהיה פה יותר אחדות ונחזור לציבוריות ישרת דרך, עם משרתי ציבור ישרי דרך, ואין ספק שזה יעמיק וירבה את האחדות. ומכאן לנושא היום הזה, הטיפול בפצועי צה"ל. בחודש מאי האחרון היה אירוע לציון 20 שנה ליציאה מלבנון. הציבור הרחב הוזמן. הגעתי לסיום האירוע שהתרחש ברחבת מוזיאון תל אביב. בגמר הנאומים נשארו ותיקי לבנון ברחבה, ורבים מהם התרכזו סביבי – "שלום, המפקד", "שלום, המפקד". את מרביתם הכרתי מהימים של עישייה וריחן וכאוכבא. נדהמתי לגלות ששמונה מעשרה היו עם תגובת קרב, שמונה מעשרה. אצל חלקם זה צץ תוך כדי השירות, אצל חלקם – שנים אחרי השירות. אחד מהם מצא את עצמו 14 שנים אחרי השחרור מצה"ל, באמצע הלילה, ערום בפינת החדר, מייבב. לאנשים האלה אנחנו נותנים טיפול בלתי ראוי. באופן מבורך משרד הביטחון הקים ועדה בראשות האלוף במילואים איל בן ראובן, שעשה עבודה מצוינת, כצפוי, והגיש את מסקנותיו. איני רוצה לחזור פה על שש המסקנות העיקריות – הן פורטו פה בכנסת בוועדות הרלוונטיות – אבל אני רוצה לומר, בעיקר לאנשי משרד הביטחון, שיש לי המלצה שביעית. ההמלצה השביעית שלי היא מאוד מאוד פשוטה: האמינו באדם. האדם שזועק לעזרה לא בא לעבוד על המערכת, לא בא לסחוט אותה כספית; הוא מבקש עזרה. ואם יש אלפית שבאלפית של נוכלים, נדע להתמודד איתם. האמינו באדם, ולאדם הזה – שאנחנו שלחנו אותו לקרב, שאנחנו הבאנו אותו, בשליחות המדינה, למשימות הקשות ביותר – בואו ניתן את הטיפול הטוב ביותר, הראוי ביותר והנכון ביותר האפשרי. תודה רבה. << יור >> היו"ר אורנה ברביבאי: << יור >> תודה על הדברים המרגשים. חבר הכנסת אליהו ברוכי, בבקשה. << דובר >> אליהו ברוכי (יהדות התורה): << דובר >> כבוד היושבת-ראש, כבוד השר, חבריי חברי הכנסת, מדי שנה אנחנו מתייחדים ומוקירים את זכרם של חללי מערכות ישראל ופעולות האיבה, ששילמו בחייהם כדי שנוכל לחיות כאן. היום, כאן, במשכן הכנסת אנחנו לא מתייחדים עם הנופלים, אנחנו מוקירים את החיים, את הקמים. בפרשת השבוע של השבת האחרונה קראנו על הוויתור האצילי וחסר התקדים של רחל אימנו לאחותה לאה. רחל המתינה במשך שנים להינשא ליעקב, ובבוא היום הגדול היא אפשרה לאחותה לאה לעשות זאת במקומה, ואף מסרה לה את הסימנים כדי שחלילה לא תתבזה במעמד החופה. למעלה מ-1,000 שנים אחרי כן, בחורבן בית ראשון, כשבני ישראל גלו מארצם, מתארים חז"ל כיצד האבות והאימהות התחננו בפני הבורא שישיב את בני ישראל לארצם. ניגש לפניו אברהם אבינו והזכיר לו כיצד מסר את נפשו בעקדת יצחק – והגזרה נשארת. ניגש לפניו יצחק אבינו והזכיר כיצד ביקש בעצמו מאביו לעקוד אותו – ועדיין הגזרה נשארת. עד שניגשה לפניו רחל אימנו והזכירה לו את הוויתור שלה ללאה אחותה. גלוי וידוע לפניך, התחננה רחל, שמסרתי לאחותי את כל הסימנים שמסרתי לבעלי כדי שיהיה סבור שהיא רחל, ולא קינאתי בה, בלאה, ולא הוצאתיה לחרפה. מייד השיב לה בורא העולם בפסוק הנחמה המפורסם בנבואת ירמיהו: "כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעלתך – – – ושבו בנים לגבולם". השאלה המתבקשת: עם כל הכבוד למסירות של רחל, האם זה באמת יותר קשה מהניסיון הגדול של אברהם אבינו לעקוד את בנו? האם זה באמת יותר קשה מהניסיון של יצחק אבינו לוותר על חייו? תשובה לכך שמעתי בשם הרב ישראל מאיר לאו, לשעבר הרב הראשי לישראל, שהוא עצמו אוד מוצל מאש. התשובה קשורה היטב לנושא שלשמו התכנסנו פה: קדושת החיים. עקדת יצחק היא ניסיון עצום, אבל היא לא ניסיון יום-יומי. זהו ניסיון של פעם אחת. ברור שמי שמתנסה בניסיון כזה ראוי להערכה ולהוקרה, אבל רחל אומרת בפני בורא העולם: אני התמודדתי עם ניסיון אחר, אני ויתרתי למרות שידעתי שמחכה לי התמודדות לכל החיים בשל הבחירה הזאת. פצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה נמצאים איתנו, עם החיים. ההתמודדות שלהם היא יום-יומית. בכל צעד ושעל בחיי השגרה הם ניצבים בפני אתגרים חדשים. מורשת הקרב שלהם בעבורנו היא קדושת החיים; היא להעריך נכון את השגרה המתוקה שלה אנו זוכים מדי יום. השנה, אני חושב שאנחנו צריכים לומר להם תודה מיוחדת. כבר קרוב לשנה שאנו כחברה מתמודדים עם נגיף קטלני. זירת הקרב העיקרית שלנו היא השגרה: חובה עלינו לעטות מסכה ולשנות עוד כמה וכמה הרגלים בחיי היום-יום כדי לשמור על הורינו, לשמור על חברינו שנמצאים בקבוצות הסיכון. לנו זו נראית התמודדות בלתי אפשרית. אני חושב שהשנה אנחנו יכולים לשאוב מהפצועים ערך מוסף למסר שהם אומרים לנו מדי יום: תשמרו על החיים, תייקרו את השגרה. הלוואי ולצד התודה שלנו להם נזכה לקחת מהם את המסר החשוב הזה לשגרת החיים שלנו. תודה רבה. << יור >> היו"ר אורנה ברביבאי: << יור >> תודה רבה, חבר הכנסת ברוכי. ישיב השר במשרד הביטחון מיכאל ביטון, בבקשה. << דובר >> השר במשרד הביטחון מיכאל מרדכי ביטון: << דובר >> כבוד היושבת-ראש, יש פה נאום כתוב, אבל אני מלא רגשות והתפעמות מהאירוע שיזמו חבר הכנסת עוזי דיין וחבר הכנסת אופיר סופר, שבו נכחו גם רבים מחברי הכנסת. זה היה לפני שעה פה במשכן, באודיטוריום. ושם, כחלק מהיום הזה, ובאופן לא שגרתי, היו מעט נאומים והרבה משמעות. הדבר הראשון זה לשמוע את אביחי הולנדר, הלום קרב, שהוא אומן וזמר, שהוציא עכשיו לאור, באומץ, שיר שנקרא "לא נרגע" – זה השיר שהוא שר לנו שם. השיר הזה נפתח במילים: "לא צודק ולא חכם / נבוך הבן החם: / רק אל תצעק יותר. / הוא לא יודע // אבא עוד נלחם / בראש צבעי פחם, / ירוק ואש / בזיכרונות שוקע. // זז, לא נח מאז, / עוד מפחד, לא מרוכז, / לא מספר הרבה / בכלל. // ויש כבר בן, / חושש עכשיו / שכעס יעבור אליו, / ויום אחד עצמו / ישאל: // מה אם אימא תיפגע / למה אבא לא נרגע. // חולם על הצדקות, / אלף צלקות, / והינה עוד אחת / בבן המתפתח. // מבטיח לא להיות / מושא לחרדות, / וגם נשבע עכשיו / להישאר פיכח. // הראש כל כך מבוך / שנייה זועם, מייד נבוך / ולילד הזה אין / מושג. // רואה שטוב, יש אהובה / תמיד מוקף באהבה / ובעת חרון אב / ידאג: // ומה אם אמא תיפגע / למה אבא לא נרגע. // אומר לך רק, ילד / לאבא יש עוד גלד / מזמן, מאז ימי המלחמה / רסיסים לא פגעו בגוף, רק בנשמה / זה למה אבא לא נרגע". זה השיר ששמענו שם. מיוחד מאוד. אחרי זה שמענו סיפור ומופע של ניר רובין, מלוחמי קרב בינת ג'בל. אחד הלוחמים שעסק בחילוץ וצפה במרחק 200 מטר מכל האירועים כקלע וכחובש בקרב. שם איבד את חברו הטוב ששידך אותו לחופה, שהתקיימה שבוע אחרי הקרב בבינת ג'בייל. השדכן, שמעון דהן ז"ל, אני חושב, לא הגיע – אני חושב, אני צריך לדייק. שמעון בטוח. הם היו ביחד במכינה קדם-צבאית. ככה הם הכניסו אותנו ליום הזה. בשער עמדו נכים ונפגעי פעולות האיבה, ולפי נוהלי הכנסת הם לא היו רשאים להיכנס. הם הגיעו רק לוועדות. בהחלטה מהירה של קצין הכנסת ויושב-ראש הכנסת נפתחו השערים. כי אף חבר כנסת, ולא חבר הכנסת דיין ולא אופיר סופר, לא הסכימו לפתוח את היום הזה בלי שהם ישבו איתנו – קבוצה קטנה באולם גדול. זה היה בסדר גמור. כך היום הזה התרחש, עם המון דיונים מעשיים. אז אני רוצה לברך אתכם, חבר הכנסת אופיר סופר, ידידי, וחבר הכנסת עוזי דיין, וכלל חברי הכנסת שפועלים למען נכים כל השנה. אני רואה את הפעולה שלכם. גם ליושבת-ראש, חברת הכנסת אורנה ברביבאי, וכל מי שנשאר כאן לדיון הזה. מלוא ההערכה, לא רק על היום הזה, אלא על העבודה שלכם כל השנה. כבוד יושב-ראש הכנסת, חברי הכנסת, ראשית ברצוני להודות ולהוקיר את אלפי נכי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה ביום ההוקרה הממלכתי הזה, בשם משרד הביטחון וממשלת ישראל. אנחנו מצדיעים לכם. אנחנו מצדיעים לכם על היום-יום: על ההליכה לעבודה, ללימודים, על בניית משפחה, על ניצחון על הקשיים. היסטורית היום הזה נוצר בירוחם – ועל כך גאוותי – על ידי בני נוער מתנועת בני עקיבא ביישוב. לאחר מכן היום התרחב לכמה ערים בנגב, ולאחר מכן – בפעולה של כמה חברי כנסת – הוא קיבל תוקף בחוק הישראלי והפך ליום הוקרת פצועי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה. הוא נקבע ביום היסטורי ודרמטי למדינת ישראל – בכ"ט בנובמבר – שבו האומות המאוחדות בפעם הראשונה החליטו החלטה חד-משמעית שתקום מדינה יהודית; החלטה שהובילה למלחמת העצמאות וגם הובילה לאלפי פצועי צה"ל הראשונים. לכן יש צמידות לתאריך ההיסטורי הזה, והיום הזה מקבל משמעות וצובר תאוצה – לא מספיק ולא בהיקפים, אבל הפעולות שנעשות כאן ובמקומות אחרים מרחיבות את היריעה, את התודעה, את ההוקרה ואת הלמידה. בכל השנים הללו ידענו לזכור ולהוקיר את הנופלים היקרים שלא עימנו, אך פחות את הגיבורים החיים בקרבנו. אמרתי את זה גם שם: אני בא ממשפחה שכולה, ויש פה רבים בבית הזה שאיבדו בן משפחה. אנחנו ראינו ביום הזיכרון את הכבוד להורים שלנו, למשפחה, את הטיפול, וזה מפליא שלא השכלנו לעשות את זה מוקדם יותר. אבל מוטב מאוחר. טוב שבשנים האחרונות אנחנו צורבים בתודעה יום שמקדש את אלו ששרדו. כשר במשרד הביטחון חובתי בשם המשרד וממשלת ישראל לעשות מעשים נוספים עבור נפגעי מערכות ישראל ופעולות האיבה, ובהם סיוע משמעותי יותר לנפגעי פוסט-טראומה, חיזוק הקשר והשותפות עם ארגון נכי צה"ל ותמיכה בבתי הלוחם, שעושים עבודת קודש בטיפול הפיזי והנפשי של נכי צה"ל. אני מחויב לפעול יחד עימכם לשיפור ולעשייה משותפת בנושא. כמה נתונים ומידע על פעילות אגף השיקום במשרד הביטחון בשנים האחרונות וצפי ויעדים מרכזיים לשינוי ושיפור כלפי העתיד: בטיפול האגף נמצאים כיום 57,000 נכי צה"ל המוכרים בשיעור 20% ומעלה. יש עוד כ-50,000 נכי צה"ל המוכרים בשיעור של אפס עד 19%, שהחל משנת 1996 על פי חוק מטופלים על ידי קופות החולים במימון אגף השיקום. מתוך כ-100,000 נכי צה"ל בביטוח הלאומי ובאגף השיקום יש כ-5,216 נכים שהוכרו עד היום כסובלים מפוסט-טראומה, וזה בכל שנות הקיום של המדינה – 5,000. אבל בשש השנים האחרונות הכיר אגף השיקום ב-975 נכי צה"ל נפגעי פוסט-טראומה, מתוכם 879 נכי צה"ל בדרגת 20% ומעלה, שאלה הדרגות היותר-חמורות. זאת אומרת, תוך שש שנים נוספו 1,000 נפגעי פוסט-טראומה, ונכון הזכירו פה חברי הכנסת שכשיש מבצע או אירוע גדול, אירוע צבאי כמו צוק איתן, רואים הצטרפות, לצערנו, של מאות נפגעי פוסט-טראומה למעגל הטיפול. אבל איך יכול להיות שיש 1,000, אם מתוך צוק איתן הצטרפו בסביבות 400, 500 לוחמים? יש אנשים שסוחבים איתם צלקת שפורצת, אבל זה גם אומר שהתהליך של ההכרה בפוסט-טראומה הואץ, כי אם על פני 60–65 שנה הכירו ב-4,000 ובשש שנים הכירו ב-1,000, זאת אומרת שהמערכת מתחילה להכיר בנושא הזה. היא מכירה בו, אבל לא תמיד היא ערוכה לטפל בו, וצריך לפתח את יכולות הטיפול בנפגעי הפוסט-טראומה וגם את הזיהוי, האיתור, ההכרה בתהליך הביורוקרטי. גם ככה האדם הזה חווה משבר נפשי, פסיכולוגי, האם הוא יכול לנהל את ענייניו הביורוקרטיים והטופסולוגיה, ומה יכולת העמידה שלו והצגת הדברים? וזה לא יכול להימשך שנים. יש פה הצעה אמיתית ונכונה לקצר את משך הזמן מאז שהאדם פנה להכרה עד שהוא מגיע להכרה כנכה צה"ל, כנפגע פוסט-טראומה. יוזמות מרכזיות שבוצעו על ידי האגף בשנים האחרונות: פנייה יזומה לכל מי שהוכר כנכה אי פעם, קיצור הביורוקרטיה, בניית תוכנית שיקום ייעודית ברווחה, רפואה ותעסוקה. שיפור התקשורת הדיגיטלית עם נכי צה"ל; עוד היינו בימים שנכה צה"ל היה צריך להגיש פקסים, והדבר הזה חייב להיגמר, והכול צריך להיות פשוט ודיגיטלי, כמו שנעשה בשירותים אחרים לאזרח. הוקמה ביוזמת האגף ועדת ראם – ועדה לבחינת מבחן הכנסה, ובמסגרתה בוצעה היערכות האגף לשינוי במודל מבחן כושר תעסוקתי, וצריך לציין שרוב הנכים עובדים, מעל 80% הולכים לעבודה, גם אם עבודה חלקית, וזה אומר שיש עם מי לדבר ויש מוטיבציות לשיקום. בוצעה העמקה בנושא PTSD, לרבות טיפול, מחקר והקמת בית מאזן לנכי צה"ל המוכרים בגין פוסט טראומה. הוקם צוות לטיפול באוכלוסיית נכי צה"ל המתבגרת בראשות פרופ' רימרמן, שעסק בהיערכות האגף לטיפול באוכלוסייה זו; האגף נמצא כיום לקראת יציאה למכרז בנושא הזה. בוצע עיבוי מערך הרפורמה באגף, שכלל גיוס רופאים וסגירת פערי איוש ותקינה. הוקמו קבוצות טיפוליות לנכי צה"ל. ניתן תשלום מענק בר-מצווה ונישואים לילדי נכי צה"ל המתקיימים מתגמולי קיום, באמצעות קרנות ועיזבונות – חמש שנים רטרואקטיבית – בסך כולל של כ-6 מיליון ש"ח. הורחב הטיפול הנפשי הניתן לפונים הנמצאים בתהליך בחינת בקשתם להכרה כנכי צה"ל; באפשרות הפונים לקבל, בנוסף על הטיפול שאותו קיבלו עד כה במסגרת מרפאות החוץ של בתי חולים, טיפול פסיכולוגי פרטי במימון האגף. בשנת 2020 שולבו 274 נכי צה"ל בתעסוקה מפרנסת ונמנעו פיטוריהם של עשרות נכים בשיעורי הצלחה של 82% – ועל זה אני אומר תודה למעסיקים; אתה פוגש מפעלים, רשויות מקומיות, משרדי ממשלה, אנשים פרטיים, שמתאמצים להעסיק נכה צה"ל ורואים את זה כשליחות. והם מקבלים תפוקות, כי נכה צה"ל זאת לא מגבלה; בקרב נכי צה"ל יש פרופסורים מבריקים באוניברסיטאות, יש אנשי הייטק מבריקים, עורכי דין, אנשי עסקים, יזמי נדל"ן, עולם שלם. מדי שנה מתקיים אירוע לציון המופת השיקומי, ובמהלכו מוענק לשלושה נכי צה"ל אות הוקרה על תהליך שיקום מופתי ומוצלח. היעדים לעתיד: השלמת הטיפול בחוק הנכים – ועל זה אני רוצה להגיד משפט: אחד הדברים שיצרו טיפול יציב, שיטתי, כמעט ללא ויכוחים ותיאומי ציפיות בקרב משפחות שכולות הוא חוק המשפחות השכולות שעבר בכנסת, שמסדיר את ההטבות ואת התוספות ואת ההתייקרויות. עמדנו פה – אני לא הייתי כאן – עוד לפני שנים ספורות, לחוקק את חוק נכי צה"ל, ובשל ויכוחים ופספוס הזדמנות החוק הזה לא עבר בכנסת. החוק הזה, שמארגן ואורז את כל החבילה המוסכמת, שיגובש עם ארגון נכי צה"ל – זה יביא המון מזור והמון יציבות לשיטת הטיפול בנכי צה"ל. הקמת בית מאזן לנכי צה"ל – דיברנו. המשך בחינת גישות טיפול מתקדמות מבוססות ראיות לטיפול בנפגעי פוסט-טראומה, לרבות טיפול ומחקר והרחבת סל הטיפולים הניתן לנכי צה"ל המוכרים בגין PTSD – זה יכול להיות שיט, זאת יכולה להיות רכיבה, אלה יכולים להיות עולמות שלמים של טיפולים שלא נכנסנו אליהם, ועכשיו עושים פיילוטים של שיטות טיפול. המשך שיפור ושדרוג מערכות התקשוב והתשתית הטכנולוגית לטובת שיפור השירות הדיגיטלי לנכי צה"ל – הקמת מערכת למיצוי זכויות, הכוללת בניית מערכת ממוחשבת חדשה אשר תאפשר לכל נכה צה"ל לקבל פירוט זכאויות מותאמות אישית. יישום ועדת ראם למבחן הכנסה – זה אולי אחד הנושאים הכי כואבים. מצד אחד ראוי לבטל את מבחן ההכנסה, ומצד שני אתה לא רוצה לייצר דור של נכים שתלויים בתגמולי הרווחה, ואתה צריך לבנות איזו דרך, איזו שיטה, שבה הנכה מקבל עידוד להתפרנס ולעבוד ועדיין מכירים במשמעות של אובדן כושר העבודה שלו, אבל בלי שום השפלה שבודקת וחוקרת מה יש לו, מה אין ומה הוא ירש ומה הוא לא ירש. זה אחד הנושאים הכואבים לארגון נכי צה"ל. הוא חשוב לנו, אנחנו מנסים ועובדים כדי להגיע לעמק השווה, כאחד העוגנים להסכם החדש עם ארגון נכי צה"ל. לסיכום, אמר חבר הכנסת עוזי דיין משהו על בית השפתותיים של עגנון, הוא קרא כך לכנסת. מעשים קטנים וראשוניים בחודשים האחרונים כבר התחלנו לעשות למען נכי צה"ל, אבל המבחן שלנו זה מבחן המעשה, ואנחנו צריכים לעשות מעשה גדול. המציאות היא מציאות קשה לכל עם ישראל, כלכלית, והקורונה, ואנחנו לא יודעים מה ילד יום אפילו ביציבות הממשלתית. את המעשה הגדול למען צה"ל טרם עשינו. זה מאמץ משותף של משרד הביטחון, משרד האוצר, כלל המשרדים, ועם גב גדול בכנסת בהיבטים של חקיקה שתומכת ומאפשרת את המהלך הזה. תודה רבה. << יור >> היו"ר אורנה ברביבאי: << יור >> תודה רבה לשר מיכאל ביטון. << הלסי >> הצעות לסדר-היום << הלסי >> << הלסי >> ציון יום היציאה והגירוש של היהודים מארצות ערב ומאיראן << הלסי >> << יור >> היו"ר אורנה ברביבאי: << יור >> אנחנו עוברים מכאן להצעות לסדר-היום בנושא: ציון יום היציאה והגירוש של היהודים מארצות ערב ומאיראן, מס' 2249, 2271, 2285 ו-2297. חבר הכנסת אופיר כץ. בבקשה, אופיר. << דובר >> אופיר כץ (הליכוד): << דובר >> גברתי היושבת-ראש, טוב שזו תורנות שלך, כי יש פה גם – זה מתחבר אלייך. << יור >> היו"ר אורנה ברביבאי: << יור >> כן, אימא מעיראק. << דובר_המשך >> אופיר כץ (הליכוד): << דובר_המשך >> גם. כנסת נכבדה, אנו מציינים היום את יציאתם וגירושם של יהודי ערב ואיראן. היום הזה מספק לנו הזדמנות להסתכל אל תולדותינו, אל העבר של העם שלנו, אל החיבור עם המורשת והעמקת השורשים; הזדמנות לשמוע ולהשמיע את סיפורם של העולים ממרוקו, מתימן, מלוב, מתוניס, אלג'יר, מצרים, סוריה ומדינות רבות נוספות. הסיפור של כל קהילה הוא סיפור מיוחד בתולדות ישראל. כל קהילה לקחה חלק בהגשמת החלום ותרמה את תרבותה ליצירת הנרטיב הישראלי. ביום הזה אנו מנציחים את סיפורם של הדורות הקודמים – ההורים שלנו, הסבים והסבתות שלנו. אנו זוכים לתת את המקום הראוי להיסטוריה הזו. סבא וסבתא שלי, ג'מיל וצ'חלה עובדיה, עלו מעיראק. הם השאירו מאחור את הכול בשביל לממש את החזון הציוני. הם ויתרו על הרכוש, והגיעו לגור בצריף במעברה בעפולה. הם ויתרו על הנוחות בשביל לבנות את הארץ הזו. סבא שלי עבד וסלל כבישים בעפולה. אח של סבא שלי, דוד עובדיה, זיכרונו לברכה, הקריב את חייו למען המדינה במלחמת ששת הימים. הוא היה רק בן 25 בנופלו. המשפחה שלי, שעלתה מעיראק לעפולה, היא חלק מבניית המדינה. היא חלק מההתיישבות, היא חלק מחיזוק הפריפריה, חלק מהעשייה. היא חלק מהציונות. הם לא צריכים להילחם כל חייהם על מנת להוכיח את זה. המדינה הזו היא ביתם ופרי עבודתם הקשה. הם יודעים מה זה להרגיש לא שייך, נטע זר במקום מלא איבה. כל ילדותי שמעתי את סיפורה של סבתי על בגדאד, ובמיוחד על פרעות הפרהוד: הטבח הנוראי שהתרחש ב-1941, האלימות הקשה, הרכוש הרב שנבזז. היא סיפרה לי על הפחד ברחובות, החשש שהפורעים יגיעו אליהם, וכיצד החביאו והעבירו אותה ואת משפחתה מבית לבית על מנת להצילם; היא סיפרה לי על התחושה הקשה שליוותה אותם – סכנה לחייך רק בשל היותך יהודי. בפרעות הללו 179 יהודים נרצחו, 2,118 נפצעו, 242 ילדים נותרו יתומים ורכושם של מעל 50,000 נבזז. התחושה שאפפה את הסיפורים שלה, הכרת התודה על כך שיש להם בית במדינת ישראל, בית שבו הם יכולים להיות מי שהם, מלווה אותי כל עת בדרכי כשליח ציבור. כמו קהילות רבות מיוצאי ארצות ערב ואיראן, יש היום כ-19,000 ניצולי הפרהוד בארץ. הם סוחבים את הטראומה והעול ומבקשים רק דבר אחד: שיזכרו מה שהיה, שיכירו בסיפורי התלאות ובאימה שהם חוו. אני התחייבתי לתת להם את ההכרה הזו, שידעו מה שהם עברו. ביוני האחרון הגשתי הצעת חוק אשר קובעת יום לאומי לזיכרון הפרהוד: לימוד הנושא במוסדות החינוכיים, קיום ישיבה ממלכתית בכנסת ואפשרות לקיום עצרת מרכזית. אנחנו מוכרחים לשמר את הזיכרונות הללו לבנינו ובנותינו, להוקיר את הארץ הזו ולזכור את הקרבתם של מי שבנו אותה. לסיום אני רוצה לציין את חברי היקר, שגרירנו באו"ם גלעד ארדן, שמבקש לקדם את נושא ההכרה בגירוש יהודי ערב באו"ם, ואני מברך אותו על הצעד החשוב הזה. תודה רבה. << יור >> היו"ר אורנה ברביבאי: << יור >> תודה רבה, חבר הכנסת אופיר כץ. אני רק אגיד שהסבא והסבתא שלי גדלו עם הסבא והסבתא שלך ביחד, בעפולה, באותה מעברה. << דובר_המשך >> אופיר כץ (הליכוד): << דובר_המשך >> אמרתי לך שטוב שאת בתורנות. << יור >> היו"ר אורנה ברביבאי: << יור >> אתה רואה, דרך מוזרה להיפגש. חברת הכנסת הילה שי וזאן, בבקשה. << דובר >> הילה שי וזאן (כחול לבן): << דובר >> כבוד יושבת-ראש הכנסת, חברי וחברות הכנסת, אשתף אתכם בסיפור קצר על אלכס שואשו, זכרו לברכה, ומלכה ג'ינה, תיבדל לחיים ארוכים. אלכס היה מגדל אפרוחים צנוע בלוב של סוף שנות הארבעים, מהאנשים שכולם אוהבים וסומכים עליהם, בסמטאות, ברחובות הצרים, בשוק הריחני וההומה אדם; צעיר בן 20 שכולם כיבדו את אישיותו הייחודית, עיניו הטובות, וחוכמתו הרבה. מלכה ואלכס, שנישאו כמה שנים לאחר מכן, ידעו ימים טובים יותר ופחות, צלחו כל אתגר בדרך והתעוררו בכל בוקר מחדש לחיים פשוטים ומלאים – מלבד חסך אחד קטן, כזה שגורם לצביטה חזקה בלב כל פעם מחדש, והוא הכמיהה האין-סופית לארץ ישראל. כשנתיים לאחר קום המדינה החליטו לעזוב הכול ולעלות לארץ. מלכה ואלכס שי הם הורי. אבי נפטר לפני שנתיים ולאורך כל שנות ימיו המשיך קדימה, אופטימי וענו כתמיד עד יומו האחרון. את מורשתו ודרך חייו ממשיכים אימי, ארבעת אחיי הגדולים ואני, בת הזקונים. הוריי לא גורשו; הם עלו לארץ מתוך ציונות לשמה, מאהבה אמיתית וכיסופים לציון. תחילה שוכנו במעברה, חשופים לגשם ולקור בחורף ולשמש הקופחת בקיץ, בעוד חבריהם שעלו מאירופה באותן השנים שוכנו בשיכונים של הסוכנות היהודית. לאחר מכן התיישבו במושב דלתון. לימים חבריו לעבודה של אבי שעלו מארצות אירופה, שכמותו הגיעו עם כסף וממון, סיפרו לו שקיבלו עצה היכן כדאי להם להשקיע את כספם ולכן רכשו אדמות בזיכרון יעקב ובבנימינה. אך אבי לא קיבל הכוונה, אז עשה כפי שידע וקנה עדר כבשים בכל כספו. כעבור שנה פקדה את העדר מגפה וכולו מת. ולמרות כל זאת, אבא מעולם לא צעק "אפליה" ולא חי בתחושת קיפוח או העביר לנו, ילדיו, תחושה זו, אלא חינך אותנו על הכרה בזכות לגדול ולחיות בארץ הזו מעל הכול. אימא שלי, מלכה ג'ינה שי, היא ניצולת שואה ממחנה הריכוז ג'אדו שבלוב. את סיפורי אימי התחלתי לשמוע רק בבגרותי, כשהחלה להשתתף בפרויקט זיכרון בסלון. היא סיפרה על הרעב המצמית במחנה הריכוז, על העינויים וההתעללות של החיילים האיטלקים, על המחלות שפקדו את המחנה וגרמו לגופות להיערם ברחבי המחנה. דבריה של אימי הותירו בי זעזוע וחותם עמוק בכל פעם מחדש. כאשר היו שואלים אותה על השוואה לשואת יהודי אירופה היא מייד הייתה עונה: אין מה להשוות, אלינו מפעל ההשמדה והמשרפות לא הגיעו. ולמרות זאת, כאשר הוזמנתי למשלחת מיוחדת של ה-State Department האמריקני למסע ייחודי בחמש מדינות בארצות הברית והגעתי למוזיאון השואה המרשים בוושינגטון, המתפרס על פני חמש קומות, הכעיס וקומם אותי לא לראות ולו מילה אחת על שואת יהודי צפון אפריקה. כאשר שאלתי שם את מנהל המוזיאון מדוע, הוא חש מבולבל ונבוך ואמר שממש בקרוב יכניסו גם את זה. הוריי קבעו את מקום מושבם בבת ים, בין עולים חדשים, צברים, אשכנזים, מזרחים, עולי ברית המועצות וכל חלקי החברה הישראלית. סיפורם של הוריי הוא סיפורה של הציונות האחרת, שוודאי לא קראתם עליה בספרי הלימוד במערכות החינוך. בתוך המזוודות מלוב הם נשאו מסורת עשירה, שירה ואומנות, מלאכות יד ונוסחי תפילה. בתור ילדה גדלתי בחברה דתית לאומית משתכנזת, ששער הכניסה אליה עלה בכך שהיה צריך למחוק כל קשר לתרבות המזרחית מהבית שממנו באתי. כמי שנכנסה לעולם הדתי ועשתה שם את צעדיה הראשונים בניסיון להתקבל אליו ולהיות בחברה, תהליך המחיקה היה הרבה יותר חריף. בימי הנעורים שלי בבני עקיבא כל קשר לקצב המזרחי או הערבי הודחק, כי זה לא ייראה טוב. על חלק ממנהגינו היה אסור לדבר כי אלה אמונות תפלות. היום אני מסתכלת על זה אחרת ובזה לאותה תרבות שהשער לכניסתה היה למחוק את המקום שממנו הגעתי, ואני מלאת צער על מה שפספסתי. אך אינני כאן כדי לצעוק על אפליה; אנחנו במקום אחר היום. עם זאת, אני עומדת על הבמה הממלכתית הזו כדי להזכיר את מה שלצערי למדתי רק אחרי שנים רבות, שבהן הפכתי לאימא ויצאתי לדרכי העצמאית: עד כמה חשוב להעריך ולשמור על מורשת בית הוריי. כמעט ושכחנו את אותם שירים ופיוטים יפהפיים מבית אבא, את האוכל המשובח מבית אימא ואת ארון הספרים היהודי העשיר מבית סבא. הגיע הזמן להפסיק את ההסללה הטבעית של מערכות החינוך לתרבות מזרם אחד. את הכאב שרבים מיוצאי מדינות ערב הרגישו בעת גירושם עלינו לתרגם כעת לשמחה ולחגיגה על עושרנו התרבותי. לחנך על מורשתם, שכל ילד וילדה ילמדו את שירתו של רבי דוד אלקיים כמו את שיריה של רחל. הם צריכים להכיר את סיפורה של הלן בן עטר, אישה יהודייה ממרוקו שהצילה אלפי יהודים בשואה, ממש כמו שהם מכירים היטב את סיפורי הגבורה שהתרחשו באירופה. אנחנו חייבים ללמד על שואת יהודי לוב, וכן על שואת יתר יהודי צפון אפריקה, שאף שלא הגיעה לשלב ההשמדה השיטתית, ראוי למקמה במערכת החינוך מעבר להערת שוליים. עלינו לשנות את נרטיב החלוציות, להרחיב אותו באופן שיעניק מקום של כבוד גם לתושביהן הראשונים של עיירות הפיתוח. אימא ואבא אהובים, אני רוצה לנצל את הבמה הזו ולבקש מכם סליחה. סליחה על שנים שהעדפנו לא לשאול, שלא נאבקנו מספיק על מורשתכם, על מורשתנו; על שנים בהן העדפנו להצניע את העושר התרבותי שממנו הגענו. היהודים יוצאי מדינות ערב הביאו עימם לישראל אוצר. על האוצר הזה אנחנו חייבים לשמור מכל משמר ולהוריש אותו לילדינו באופן מכבד, לא סתם כדי לסמן וי. ועדת ביטון סימנה נקודת מפנה משמעותית, אבל הדרך עוד ארוכה. אנחנו חייבים לקדם את השיח מעבר לישראל השנייה. אין יותר ישראל שנייה, יש ישראל אחת, עשירה ומורכבת, ואותה אני מתחייבת לשאת על גבי כנבחרת ציבור – לילדיי, לביתי ולכל מקום שאליו אלך. תודה. << יור >> היו"ר אורנה ברביבאי: << יור >> תודה רבה, חברת הכנסת הילה שי וזאן. חבר הכנסת עופר כסיף, בבקשה. << דובר >> עופר כסיף (הרשימה המשותפת): << דובר >> גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, המציאות שבה אנו חיים ואותה אנו חווים כיום נגזרת במידה רבה מאירועי העבר. צדק מרקס כאשר כתב ב-1852 שעול העבר רובץ עלינו כסיוט. לכן, הכרה בנסיבות העבר ובעוולותיו היא חלק בלתי נפרד ממתן פתרונות לבעיות ההווה, ואף לסכנות העתיד. כך הוא גם המצב בסוגיה שבה עסקינן. לא רק מדינות ערב ואיראן אלא גם מדינת ישראל עצמה מעולם לא באמת הכירה בנסיבות הגירתם של יהודי ארצות ערב והאסלאם ארצה, ודאי שלא הכתה על חטאי הבאתם, קליטתם והיחס אליהם ואל צאצאיהם בימים ההם ובזמן הזה. השיח בנושא הגעתם של יהודי ארצות ערב והאסלאם למדינת ישראל נע בין שתי פרשנויות מנוגדות: פרשנות אחת מדברת על גירוש, בריחה ופליטות, הפרשנות האחרת מדברת על כמיהה, ערגה, ומה שמכונה בעגה הציונית "עלייה" – הגירה מרצון ומתוך כוונה להגיע לארץ בשל אמונות דתיות או תפיסות לאומיות. האמת, חברי הכנסת, שהיו מאלו וגם מאלו. הניסיון לתחום את ההיסטוריה של מהגרים יהודים מארצות ערב והאסלאם תחת נרטיב אחד נדון מראש לכישלון. לא רק שיש נרטיבים שונים המשקפים חוויות חיים שונות, יש אף נרטיבים שונים המתקיימים במקביל בחוויית חיים אחת, של אדם אחד, של משפחה אחת או של קהילה אחת; חוויה של גירוש, מנוסה ופליטות מחד, לצד מוטיבציה אידיאולוגית ומימוש רעיוני, ואף משיחי לא פעם, מאידך. בקרב רבים ממהגרי ארצות ערב והאסלאם, ובקרב בניהם ונכדיהם, פצע הגירוש טרם הגליד. אלו שגורשו או נסו על חייהם עשו זאת לאחר שורה של מעשי אלימות ושנאה. גם בקרב אלו המחזיקים בנרטיב של עלייה יש זיכרון מדמם. רצינו להגיע ארצה, הם אומרים, אך מועד ההגירה היה לרוב בסמוך לאירועי שנאה, אלימות ופוגרומים. על אלו יש לומר כמה מילים נוספות: מרבית מעשי האלימות פרצו לאחר קום המדינה, לאחר הנכבה ובעקבותיה. היו מנהיגים אשר חתרו ללבות את השנאה, לנצלה למענם הם ולתרגמה לאלימות לטובת האינטרסים הכלכליים והפוליטיים שלהם. בדומה למתרחש במחוזותינו כיום, גם אז הסיתו אזרחים אלו באלו; הצדיקו אלימות נגד יהודים בארצות שונות כביכול כתגובה לאלימות שבה נהגה התנועה הציונית כלפי העם הפלסטיני במולדתו. ההסתה המכוערת הובילה לוונדליזם, פוגרום ורצח המונים. נוסף לכל אלו, עם השנים הלך והתגלה צד אפל נוסף בסיפור הטרגי של יוצאי ארצות ערב והאסלאם. שלל רב של עדויות מצביע על כך שהיו ארגונים ציוניים שהובילו במכוון לאלימות נגד יהודים כדי לעודד אותם להגר ארצה. פעילי התנועה הציונית ביצעו בעצמם שלושה פיגועים נגד הקהילה היהודית בעיראק בשנים 1950–1951. בספרו "היהודים-הערבים", פרופ' יהודה שנהב ציין מסמך מסווג אשר נשלח ממשרד החוץ לשר החוץ דאז משה שרת, ובו תיעוד שמחה לאיד בקרב יוצאי עיראק בישראל לאחר תלייתם של שני הפעילים שהואשמו במעשים. המסמך מוכיח כי כבר אז היו בקרב יהודי עיראק – ולא רק – כאלה שידעו כי התנועה הציונית עצמה לקחה חלק במעשי האיבה כנגדם. אגב, לא את כל היהודים רצו להביא. שנהב חשף כי קבוצה של בכירים, ובהם ראש המוסד דאז איסר הראל, קיימו פגישה שבה הביעו חששות כי יהודים חברי המפלגה הקומוניסטית בעיראק יהגרו ארצה גם הם בעקבות הרדיפה. פשעים אלו טרם נחשפו במלואם, וחלק כואב וחשוב בהיסטוריה שלנו נשאר, בינתיים – באופן נוח למדי בעבור כמה אנשים ותנועות – נסתר מן העין. עם הגעתם ארצה, נתקלו המהגרים בתנאים קשים, פרי מדיניות גזענית מכוונת בתחומי יישוב ושיכון, חינוך ותעסוקה, תרבות, ואפילו חופש תנועה. וכמובן סוגיית הילדים חטופי תימן – אלו שנעלמו בלי להשאיר עקבות, ושלגבי גורלם רב הנסתר על הגלוי. חברי הכנסת, תהליך של ריפוי חייב להתחיל בהכרה. ומהכרה בפשעי עבר אל לנו לפחד. אל לנו לפחד מלהישיר מבט לנכבה, לקבל אחריות ולפעול לתיקון, ואל לנו לפחד מלהישיר מבט לפשעים שנעשו נגד יהודי ארצות ערב והאסלאם, לקבל אחריות ולפעול גם פה לתיקון. ההתבוננות ממרחק הזמן עדיין תכאב, אך היא תכאב הרבה פחות מהתעלמות מהעוולות ומהפצעים שטרם הגלידו. תודה רבה. << יור >> היו"ר אורנה ברביבאי: << יור >> תודה רבה, חבר הכנסת כסיף. חבר הכנסת משה אבוטבול, בבקשה. << דובר >> משה אבוטבול (ש"ס): << דובר >> גברתי היושבת-ראש, כנסת נכבדה, חברי הכנסת, כבוד השר, היום נציין את יום היציאה והגירוש של היהודים מארצות ערב ומאיראן. בראשית דבריי אני רוצה לציין את ידידי משכבר הימים הרב ניסים זאב, חבר הכנסת בעבר, שטיפל ופעל רבות בנושא זה, גם בחקיקה בעניין, ועל כך תודתי נתונה לו כמו גם תודת הנהנים מפעילותו דאז. יש רצון אמיתי וכן כיום, בחיים הציבוריים, ליצור חיבורים והסכמי שלום עם מדינות בעולם, בפרט עם המדינות השכנות והמדינות הערביות הגובלות איתנו. כיום, גם בסייעתא דשמיא, זוכה ראש ממשלתנו, מר בנימין נתניהו, לחתום הסכמים נוספים עם מדינות במפרץ הפרסי: בחריין, דובאי, אבו דאבי מהאמירויות. בעבר גם חתמנו עם מצרים, ירדן ועוד. זה דבר מצוין, כמו שאמר דוד המלך עליו השלום בתהילים: "אני שלום וכי אדבר". העם היהודי שוחר שלום, אך בכל תהליך שלום חייב להיות מנגנון פיצוי לאותם אלו שגרו וחיו שם, באותן מדינות, והיו שם כפליטים והגיעו לאחר מכן לארץ, לארץ ישראל, גם לפני וגם אחרי קום המדינה. הם סבלו שם מרדיפות, השפלות ורצח של קרוביהם, חטיפות ועיקול על הנכסים שלהם על ידי השלטונות, כולל של איראן. אותם שלטונות כילו את זעמם ונקמתם על הכרזת המדינה ותוכנית החלוקה בי"ז בכסלו. מדינת ישראל, בסייעתא דשמיא, חוקקה חוק בנושא בכנסות הקודמות, שנותן מנגנון פיצוי למה שאז היה. הסיפורים המזעזעים שחוו אז אותן משפחות נשמעו אז בוועדת העלייה והקליטה, על כאלה שעד היום לצערנו נעלמו ולא נודעו עקבותיהם. היה סוג של השתקה, כמו שסיפרה אזרחית על אביה ששימש עורך דין מפורסם בעיראק ונעלם, ועד היום היא אינה יודעת מה עלה בגורלו של אביה. היה צורך לעשות צדק עם אותם פליטים, כמו שכתוב בתהילים "צדק ושלום נשקו" – לא מספיק שלום, צריך שהצדק יהיה חלק ממהלכי השלום, שהצדק לא רק ייעשה אלא גם ייראה. עם המרוץ המבורך לחתימה על הסכמים חייבים כיום לבדוק היטב בכל מדינה מה היו ההשלכות, מה היו הנזקים שחוו שם אותם יהודים, לפגוש אותם, לשמוע מה היו הפעולות, וגם לפעול להשבת רכושם – בפרט בארצות ערב, ששם כעת ישנה נהירה רבתי לחתימת הסכמי שלום. חשוב לתעד דברים, היות שחלקם של אותם יהודים יקרים, שהם או הוריהם היו פליטים, הם בגיל מתבגר. כל רגע חשוב לתיעוד הנזקים שאז חוו והרכוש שאותו הם איבדו. וכשם שיודעת המדינה לדבר על פיצויים כלפי הפלסטינים – זה מוזכר בכל משא ומתן ועולה כצורך חיוני – אין שום סיבה שלא לבדוק גם את המצב ההפוך, כיצד לפצות את אותם פליטים מכל המדינות, כולל תימן, לבנון ומדינות שאולי בקרוב נשמע שהן מעוניינות בשלום אמת. לדרוש את הפיצויים זוהי זכות, בגין אותן עוולות שצוינו במשך כל השנים, כולל מכתבים שנכתבו בשנת 1956 בנושא, על ידי שרת החוץ דאז הגב' גולדה מאיר, שלימים הייתה ראשת הממשלה – מכתבה למזכ"ל האו"ם על אודות הפעולות שנעשות על ידי ממשלת מצרים, שננקטות נגד הקהילה היהודית במצרים. גם בדצמבר 1968 כתב ארגון זכויות אדם, ארגון לא יהודי, למזכ"ל האו"ם, והסב את תשומת ליבו למצב במצרים, בסוריה ובעיראק, המייצג הפרות מתמשכות וחמורות של זכויות האדם שם. כך גם בשנת 1977: במהלך נאום במושב העצרת הכללית של האו"ם דיבר שר החוץ דאז משה דיין נגד היחס המפלה נגד יהודים במדינות ערב. ואכן, בהסכמי השלום עם מצרים ועם ירדן עלו נקודות הפיצוי בהסכמים. גם בשאר ההסכמים שייחתמו בעתיד, בעזרת השם, חייבים לעורר גם את הפיצוי על הנזקים ועל הגזלות של הרכוש ועל אוצרות התרבות של אותם פליטים שגרו שם ונאלצו לברוח לארץ ישראל. תנו דעתכם על הנושא, העלו אותו על סדר-היום. דם יהודי ורכושו אינם הפקר. תודה רבה. << יור >> היו"ר אורנה ברביבאי: << יור >> תודה רבה, חבר הכנסת משה אבוטבול. ישיבו שניים: השרה לשוויון חברתי מירב כהן, ואחריה – השר איציק שמולי. השרה מירב כהן, בבקשה. << דובר >> השרה לשוויון חברתי ומיעוטים מירב כהן: << דובר >> חברת הכנסת אורנה ברביבאי, שר הרווחה איציק שמולי, כנסת נכבדה, התכנסנו היום לרגל ציון יום בעל חשיבות לאומית, יום שבו אנו כחברה וכמדינה מחויבים להביא לידי ביטוי ולהוקיר פרק מפואר, בן אלפי שנים, של יהודי ארצות ערב ואיראן, שלא תמיד זכה למקום הראוי לו בסיפור תולדות העם היהודי. מדי שנה ב-30 בנובמבר מציינת מדינת ישראל, מתוקף חוק, את סיפור היציאה והגירוש של היהודים מארצות ערב ואיראן. המטרה הזאת חשובה לי לא רק במובן הפורמלי, כמי שהמחוקק הטיל עליה את האחריות המיניסטריאלית לביצוע של החוק הזה והציון של היום החשוב הזה; זה חשוב לי גם מהמקום האישי ביותר, לכן ברצוני לפתוח את דבריי בסיפור אישי. באוקטובר 1956 עלה לישראל סעדיה כהן – אבא שלי – ממרוקו, בן 17. במרוקו השאיר אחריו אבא משפחה, רכוש, עבר וחיים שלמים. בארץ הוא שוכן במעברה ברמלה, ובהמשך – בירושלים. הוא גר בצריף, צריף שגם נשרף, ועבד בעבודות דחק: סלל כבישים ונטע עצים לקרן הקיימת. הוא פרנס לבדו שבעה אחים. שמונה שנים אחריו הגיעה ממרוקו אימא שלי, סולנז', בת 17 גם היא, היישר למעברה. הוריי בנו את ביתם בעבודה קשה. בגלל קשיי הקיום יכולתם לרכוש השכלה הייתה מוגבלת, ועדיין, גם כשהיה קשה הם לא הפסיקו לחלום. "בגלל שאהבנו את המדינה", היה אבא שלי אומר, והוא עדיין אומר, "בגלל שהייתה בנו ציונות". על אף כל אלה הם עבדו קשה ובנו חיים למופת, מתוך אמונה גדולה בעתידם כאן בארץ וביכולתה של המדינה להתחדש ולתת גם להם את המקום שהם ראויים לו בחברה הישראלית. אני בתם של העולים ממרוקו, שמדברים ביניהם רק מרוקאית, מקשיבים לאום כולתום, ויש להם את התרבות העשירה שבאה משם. סיפור העלייה והקליטה שלהם נוכח תמיד, גם היום. הסיפור של הוריי הוא כמובן לא הסיפור היחיד. לכל אחת ואחד מעולי ארצות ערב ואיראן יש את סיפור הגבורה הישראלי שלו, גבורה שמתבטאת בכך שלמרות הקשיים והאי-שוויון, הם וילדיהם כבר כוח משמעותי בחברה הישראלית ומקור גאווה להוריהם. דור ההורים שלנו התמודד עם קשיי פרנסה ושפה, עם הבדלי תרבות, עם ממסד שלא תמיד קיבל אותו, וגם עם תחושת זלזול וחוסר הערכה למנהגיו. רבים מהם לא זכו לשוויון הזדמנויות. רבים היו, ועדיין, עסוקים בהישרדות והחמיצו את ההזדמנות להשכלה, אבל במקום זה הם השקיעו בנו, בחינוך שלנו. וכך, בזכותם, רבים מהפערים הצטמצמו. האתגר שלנו, הדור השני והשלישי, הוא כפול: עלינו לשמר את סיפורי הגבורה, המסורת והתרבות של הורינו כחלק מבניית הנרטיב ההיסטורי המלא של מדינת ישראל, אבל עלינו גם להביט קדימה ולזכור: חוסננו כחברה מותנה בלכידות שלנו. בתקופה האחרונה למדנו כמה מורכבת המשימה. הלכידות הלאומית שלנו אינה מובנת מאליה. כמה קל לכל מגזר להתבצר בנרטיב שלו, וכמה גבוה עלול להיות המחיר של ההתנגשות הזאת, שזה עלול להוביל אליה. עלינו להיאבק על האחדות שלנו, להבין היכן נגמר השוני ומתחיל המשותף. כשרה לשוויון חברתי כבת לעולים ממדינות ערב, מרוקאית ישראלית גאה, אני מחויבת לאחדות וללכידות לצד שימור הזיכרון. זה לצד זה, לא זה במקום זה. חבריי חברי הכנסת, אנו מוקירים היום חלק מהותי בתרבות המשותפת שלנו. אנחנו עושים זאת מתוך הבנה כי אנחנו מצויים בדור האחרון שממנו אפשר יהיה ללמוד על המאורעות ממקור ראשון, ועל כן אנו פועלים יחד עם שותפינו מהממשלה, מהאקדמיה, מהמגזר השלישי, להוציא אל הפועל את פרויקט "רואים את הקולות". זהו מיזם לאומי לתיעוד מורשתם של יהודי ארצות ערב ואיראן, שבמסגרתו מראיינים כל הזמן אזרחים ותיקים אשר סיפרו את סיפור היציאה והגירוש, כמו גם את סיפורה של הקליטה וההקמה. אנו ממשיכים בהענקת פרס שנתי לעידוד והעצמת חקר קהילות ישראל בארצות ערב ואיראן, המעודד לחקור ולשמר את העבר המפואר של יהדות המזרח, ויש לנו עוד שורה של פרויקטים הנמצאים בעבודה, שבקרוב אני מקווה שנוכל גם להכריז עליהם. אבל זה לא מספיק. אם ברצוננו לתקן באמת את העוול ההיסטורי הזה, עלינו ליישם חלקים רחבים מדוח ועדת ביטון להעצמת הזהות של יהדות ספרד והמזרח; לעדכן את תוכניות וספרי הלימוד במערכת החינוך בפרקים מתולדות יהדות ספרד ויצירתה; להעשיר את שיעורי הספרות גם בסופרים ומשוררים מזרחים, ואת שיעורי ההיסטוריה – בהיסטוריית יהודי המזרח; להשקיע יותר במחקר האקדמי בתחום; לתת ליהדות ערב ואיראן את המקום הראוי לה גם במוזיאונים ואתרי המורשת שלנו ולהנציח דמויות משמעותיות מתרבות יהדות ערב ואיראן ברחובות ובמוסדות שונים. עלינו לאגם משאבים ולפעול יחד לתקן את הדרוש כעת, כל עוד דור עולי יהדות ערב ואיראן איתנו. עלינו להעניק להם את הנחת והכבוד שהם ראויים לו עוד בימי חייהם. כי הנצחת סיפורי העלייה והגבורה של כל תפוצות עמנו חשובה. היא חשובה לכולנו, ועלינו לפעול יחד להמשיך לספר את סיפורם, להנציח אותו ולהתגאות בו כחלק מבניית האתוס המאוחד והמגוון של החברה הישראלית. אני מאוד מאד מחויבת למטרה הזאת. נעשה, נצליח ונדווח בכנסת, אני מקווה, על עוד ועוד עשייה בתחום. תודה רבה. << יור >> היו"ר אורנה ברביבאי: << יור >> תודה רבה לך. השר איציק שמולי, בבקשה. << דובר >> שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים איציק שמולי: << דובר >> גברתי היושבת-ראש, גברתי השרה, חבריי חברי הכנסת, לפני כמעט 30 שנה הייתי ילד קטן בשכונת הפועלים ברמת גן. הייתי ילד שאוהב לדבר ולספר, אבל כששאלו אותי על העבר המשפחתי שלי – שתקתי. שתקתי כי התביישתי במעברה, התביישתי בערבית, התביישתי בעיראק, לא ידעתי איך להתגאות בכלל בסיפור שלא הכרתי. אנחנו עם של מספרי סיפורים. המורשת העתיקה שלנו מסופרת מאב לבנו, מהורה לילדו הקטן. בליל הסדר יושבת המשפחה ומספרת את הסיפור של העם של כולנו, ובעוד שבועיים, בחנוכה, נספר את שאירע לנו לאור הנרות. גם הסיפורים הקהילתיים והמשפחתיים מסופרים ונזכרים. עוד לפני הקמת המדינה הזו עסקו בוניה ומקימיה באופן אינטנסיבי בתיעוד, בכתיבה, בדאגה להעברת המסורת וסיפור קורותיהם וקורות בוני הארץ שהיו לפניהם. אך בשלל הסיפורים שסופרו הושמו בצד סיפורי הגלות ש"לא התאימו" לדור החלוצים – לא התאימו במירכאות, כמובן. עם השנים החלו יותר ויותר סיפורים לזלוג פנימה. ניצולי השואה החלו לדבר, עולי אירופה החלו לספר. לסיפורם של עולי מדינות ערב ואיראן לקח זמן רב יותר להגיע למרכז השיח הציבורי בישראל, בין השאר מהסיבות שגרמו לי וגם לאחרים באופן כמעט לא מודע להתבייש ולא לספר ולא לשאול על הסיפור האישי שלי. אצלי התחולל שינוי משמעותי כשפגשתי לראשונה את כאבי, נער בן 16 – כולכם מכירים אותו – בן דמותו של הסופר אלי עמיר בספר "מפריח היונים". פתאום פגשתי את הקהילה היהודית העתיקה והמפוארת הזו בעיראק, שמתמודדת בגבורה ובקושי אל מול מדינה עיראקית לאומנית, שמכלה את זעמה על תבוסתה בארץ ישראל בקהילה הוותיקה והנאמנה. משהו נפתח אצלי, ופתאום נזכרתי בסיפורים ששמעתי מדי שבת בבית סבתי ז"ל על אודות הקהילה המפוארת, הכיסופים לציון, המחתרת הציונית וההכרה העגומה שאין עתיד ליהודים בעיראק. ראיתי את הסרט שנעשה בעקבות הספר פעמים רבות בזמן קצר מאוד; בלעתי כל שורה בו בשקיקה, מנסה ללקט פרטים חדשים ולאסוף פיסות היסטוריה להתפאר בהן. יום הזיכרון הלאומי הזה נועד להעלות על נס את העוול הנורא שנעשה לרבבות-רבבות משפחות, שחיו חיים שלווים וטובים במדינות ערב ובאיראן ובמדינות ערב נוספות, וגורשו בצורה אכזרית וקרת לב על ידי מי שהיו שכניהם שנים רבות מספור. לא סתם הוא נקבע מייד לאחר כ"ט בנובמבר – בעקבות ההכרה החשובה מאין כמוה בזכותנו לבית לאומי בארץ ישראל, התרומם הגל העכור הזה של השנאה והגירוש. מטרתו של היום הזה להזכיר את הרכוש הרב שנשאר מאחור; להזכיר לא רק את הזיכרון אלא גם את הרכוש שנשאר וגרם לאותם רבבות להתחיל הכול הכול מההתחלה כשהגיעו לכאן. את הפערים שנוצרו אז, עד היום אנחנו עמלים כדי להשלים. הדרישה להשיבו היא דרישה מוצדקת מאין כמוה, ויכולה לעשות צדק היסטורי עם נפגעי הגירוש. ביום הזה, לצד העוול הנורא, שצריך להיזכר ולהיאמר, ראוי לזכור גם את השנים הטובות הרבות שהיו. לפני כמה שנים, בדרך לא דרך, הצלחתי להשיג סרטוני וידיאו של האחוזה הסגורה שבה התגוררה משפחתי בכוי, במחוז ארביל בצפון מזרח עיראק, כורדיסטאן דהיום. יחד עם משפחתי דמעתי מהתרגשות כשראיתי הפטיו הפנימי, את החלונות העגולים והכחולים, את גרם המדרגות שמתחת לו הוסתרו ספרי הקודש ואת הבית של ישראל שומר, נכבד העיירה. הסיפור שלי ושל משפחתי, וסיפורם של כה רבים מאזרחי ישראל, צריך להיות חלק אינטגרלי מתוכנית הלימודים של ילדינו. הוא צריך להישמע ולהילמד, לחזור למקום הראוי לו כחלק מהאתוס הישראלי והיהודי. קולם של אזרחי ישראל הוותיקים והיקרים, שעל שלומם, רווחתם ובריאותם אנחנו עמלים קשה כל כך בימים אלה, צריך להישמע ברבים, ואת הסיפורים של כולם אנחנו צריכים לגמוע. בני נבו ישמע ממני את סיפורה של משפחתי, סיפורה של קהילה עתיקת יומין, עתיקה ומפוארת, עשירה בתרבות וגם בחומר, שנקשרה בארצה אך ערגה וגם מימשה את לאומיותה – להקים כאן בארץ ישראל בית לאומי לעם היהודי. הסיפור הזה הוא סיפור ישראלי. הסיפור הזה צריך להישמע ולהתנגן בליבו של כל אחד מאיתנו. תודה רבה. << יור >> היו"ר אורנה ברביבאי: << יור >> תודה רבה רבה לשר הרווחה איציק שמולי. אנחנו מסיימים פה את הימים המיוחדים – גם את יום ההוקרה לנפגעי צה"ל ופעולות האיבה וגם את ציון יום היציאה והגירוש של היהודים מארצות ערב ומאיראן. נמשיך בסדר-היום לשאילתות ותשובות לשר האוצר. סגן שר האוצר ישיב. חבר הכנסת ג'אבר עסאקלה, אתה תציג את שתי השאילתות, אני מבינה. אני מציעה שתשאל ברצף את שתיהן, וסגן השר ישיב על שתיהן. עדיף כך. << נושא >>מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת << נושא >> << יור >> היו"ר אורנה ברביבאי: << יור >> לפני שתתחיל – הודעה למזכירת הכנסת. << דובר >> סגנית מזכירת הכנסת אלינור ימין: << דובר >> ברשות יושבת-ראש הישיבה, הינני מתכבדת להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת החלטת ועדת האתיקה בעניין השתתפות חברי הכנסת בכנסים הנערכים בישראל. תודה. << יור >> היו"ר אורנה ברביבאי: << יור >> תודה רבה. << נושא >> שאילתות ותשובות << נושא >> << יור >> היו"ר אורנה ברביבאי: << יור >> בבקשה, חבר הכנסת עסאקלה. הוא ישאל ואז תשיב על שתיהן. << שאילתה >> 376. 100 מיליון ש"ח לעמותות תקועים באוצר << שאילתה >> << דובר >> ג'אבר עסאקלה (הרשימה המשותפת): << דובר >> השר, בימים אלה, עמותות רבות נמצאות על סף קריסה מכיוון ש-100 מיליון ש"ח המיועדים לעמותות תקועים באוצר. ברצוני לשאול: 1. מדוע הכסף עדיין נמצא באוצר? 2. כמה מהסכום מיועד לעמותות ערביות? 3. האם הכסף יועבר בקרוב? 4. אם כן – מתי? << שאילתה >> 394. אי-מיצוי תקציבי מענקים << שאילתה >> << דובר >> ג'אבר עסאקלה (הרשימה המשותפת): << דובר >> שאלה שנייה: הממשלה קידמה תוכניות סיוע בסך מיליארדי שקלים למניעת קריסת המשק בקורונה. כיום כמחצית מהכספים לא הועברו עדיין. 1. כמה אחוזים מהתקציבים מוצו? במסגרת אילו מענקים? 2. מתי מתוכננת חלוקת שאר התקציבים לפי מענק? 3. מי עוקב אחר מיצוי התקציבים ומהם הקריטריונים המנחים לעניין לפי מענק? 4. מהם הגורמים המרכזיים לאי-מיצוי תקציבים בחלוקה לפי מענק? תודה רבה. << יור >> היו"ר אורנה ברביבאי: << יור >> תודה לך. ישיב סגן שר האוצר איציק כהן. בבקשה. << דובר >> סגן שר האוצר יצחק כהן: << דובר >> תודה, גברתי היושבת-ראש. חברי חבר הכנסת ג'אבר עסאקלה, שאלת שתי שאלות ברצף בשני נושאים כמעט דומים. נתחיל מאי-מיצוי תקציבים, מה שאתה שואל – לשיטתך לא מוצו תקציבי המענקים. הממשלה קידמה תוכניות סיוע נרחבות לאזרחים ולעסקים שנפגעו כתוצאה מהמשבר. כלל המענקים ממוצים באופן מלא, שכן משך הזמן לתגובה למענק מרגע הגשת הבקשה קצר, ומרבית המגישים נמצאים זכאים. ככל שהתשלום במענק מסוים נמוך מהאומדן הראשוני, זאת בגלל מספר הבקשות והתזמון שלהן ובגלל שינויים במצב הכלכלי במשק ביחס לתרחיש הבסיס. המענק הסוציאלי ומענק ההוצאות קבועות משולמים אחת לחודשיים בקצב מהיר, ובהתאם לקצב הגשת הבקשות על ידי האזרחים והעסקים. מסגרת התקציב שאושרה לשנת 2020 כוללת את כל המענקים עד לחודשים ספטמבר-אוקטובר, ובגין חודשים נובמבר-דצמבר יועבר התשלום בתחילת 2021, בעזרת השם. לפי ההערכה שלנו, ובהתבסס על קצב הגשת הבקשות, התקציב שהוקצה לשנת 2020 ינוצל במלואו בתחילת שנת 2021. היקף המענקים המועברים הוא בהתאם למצב המשק ומושפע מהנחיות והמגבלות הבריאותיות שנקבעו בממשלה, כאשר הזכאות היא בהתאם לנוסחה שקבועה בחוק. בכל חודש מפרסם החשב הכללי את הביצוע התקציבי של התוכנית להתמודד עם המשבר, ושיעור הביצוע התקציבי של התוכנית עד לחודש אוקטובר הוא כ-65% מהמסגרת שאושרה בסך של 55 מיליארד ש"ח. אז מה? 11 חודשים, מיליארד ש"ח. בימים הקרובים יפורסם הביצוע כולל חודש נובמבר. התקציב המשמעותי עובר במענקים לציבור במסגרת הקלה בזכאויות לדמי אבטלה, שעוברים כל חודש; עד כה הועברו 7 מיליארד ש"ח. מענק פסח ומענק לכל אזרח שהועברו באופן מלא – כ-9 מיליארד ש"ח. תכתוב. מענק סיוע סוציאלי לעצמאים, שמועבר אחת לחודשיים – עד כה הועברו כ-12 מיליארד ש"ח. מענק הוצאות קבועות לעסקים שנפגעו, אחת לחודשיים – עד כה הועברו כ-10 מיליארד ש"ח. פאהם? משרד האוצר בוחן באופן שוטף את ניצול התקציב בכל חלק בתוכנית. זה לשאלת המענקים. לשאלת העמותות, 100 מיליון לעמותות שתקועים באוצר: נוסח מבחני התמיכה במוסדות ציבור, בהתאם לסעיף 31 לחוק התוכנית לסיוע הכלכלי, יופץ להערות הציבור במהלך הימים הקרובים. לאחר מתן הערות הציבור בנושא יושלם הנוסח הסופי ותכונס ועדת התמיכות על מנת לדון בחלוקת הכספים – כבוד השר, שלום. בשלב זה טרם אפשר לקבוע מהו הסכום המיועד לעמותות הערביות, אפשר יהיה לעשות זאת רק לאחר חלוקת הכספים. אולם חשוב לציין כי התמיכה עצמה תינתן, אם אכן נכון וראוי לתיתה, על פי עקרונות של סבירות ושוויון. אוקיי? שאלה נוספת, יא חביבי? יאללה, תפדל. שמת להם סיבים? בטוח? << דובר_המשך >> ג'אבר עסאקלה (הרשימה המשותפת): << דובר_המשך >> אדוני, לגבי העמותות – העמותות קורסות תחת נטל הפניות, במיוחד עמותות שעוסקות באוכלוסיות המוחלשות. שמונה חודשים מאז תחילת המשבר והם לא מקבלים סיוע ראוי. אתה אומר שעכשיו יש קריטריונים ויש קול קורא – אני לא יודע איך קראת לזה – אבל בינתיים העמותות האלה לא מחזיקות מעמד. האם אתם מתכוונים לזרז את התהליך הזה, כדי שהעמותות לא ייסגרו? << דובר_המשך >> סגן שר האוצר יצחק כהן: << דובר_המשך >> זירזנו, מזרזים ונזרז, אך מייד אחרי הערות הציבור. חייבים, על פי החוק, לפרסם להערות הציבור. הינה, כבר הייתה לך הערה, שמן הסתם אתה בטח גם תגיש אותה. נעשה הכול כדי שהעסק ירוץ מהר מאוד, בעזרת השם. << יור >> היו"ר אורנה ברביבאי: << יור >> תודה לסגן שר האוצר איציק כהן. << הצח >> הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון מס' 74) (הוראות לעניין פריסת רשת מתקדמת), התשפ"א–2020 << הצח >> [רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/1378).] (קריאה ראשונה) << יור >> היו"ר אורנה ברביבאי: << יור >> אנחנו עוברים להצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון מס' 74) (הוראות לעניין פריסת רשת מתקדמת), התשפ"א–2020, קריאה ראשונה, קיבלה פטור מחובת הנחה בכפוף להנחה על שולחן הכנסת. יציג את הצעת החוק שר התקשורת יועז הנדל. בבקשה. << דובר >> שר התקשורת יועז הנדל: << דובר >> תודה רבה. << יור >> היו"ר אורנה ברביבאי: << יור >> בבקשה. << דובר_המשך >> שר התקשורת יועז הנדל: << דובר_המשך >> גברתי היושבת-ראש, חבריי חברי הכנסת, זה מבחינתי יום היסטורי. אנחנו משחררים פה פקק שמדינת ישראל ידעה בעשור האחרון: פקק האינטרנט, פקק תשתיות התקשורת. מהרגע שנכנסתי למשרד התקשורת היה לי ברור שהמשימה הבוערת ביותר שעומדת לפתחנו היא שדרוג תשתיות התקשורת במדינת ישראל. אני הבטחתי שאני אעשה כל דבר כדי להאיץ את המהפכה הזאת כדי לייצר קדמה, שהיא כל כך חשובה למדינת ישראל. והיום אנחנו עושים צעד משמעותי מאוד בדרך לשם, צעד שמאפשר לנו לחבר בין ההון האנושי הישראלי – שזה סיפור הצלחה משמעותי במדינת ישראל – לבין תשתיות, לבין הכלים. ההון האנושי בישראל הוא סיפור הצלחה. תשתיות התקשורת, לצערי, הן סיפור של עיכוב, של כישלון. וכשההון האנושי – ההון האנושי המצוין הזה, חשוב להגיד – פוגש את תשתיות התקשורת, הוא מוצא תקרת זכוכית. ואת תקרת הזכוכית הזאת חייבים לנפץ. הסיבים האופטיים והאינטרנט המהיר הם בשורה מאוד גדולה לכל אזרח ישראלי, במיוחד בעבור תושבי הפריפריה ואזורי הגבולות. זו בשורה גדולה, כי הסיבים האופטיים, האינטרנט המהיר, מאפשרים צמצום פערים בחברה הישראלית. האינטרנט המהיר מאפשר לאזרח לגור בקצה – ברמת הגולן, במטולה, בחולות חלוצה, בערבה, בחבל אילות, בבקעה, באיו"ש – ולעבוד מהבית. היום אנחנו מבינים את זה, כי זה זמן קורונה ופתאום נראה לנו טבעי שאנשים עובדים מהבית ומקבלים שירותי רפואה מהבית, וילדים לומדים מהבית. אני עם ארבעה ילדים, אני אומר לכם שזה מסובך כאשר צריך לתפעל את הזום הזה. והינה, יש פה אמצעי שדרכו אפשר לחבר את האנשים האלה, לחסוך להם את זמן הנסיעה בימים כתיקונם, ולאפשר להם את העבודה בימים של קורונה ושל משבר כלכלי ושל משבר חברתי. באופן מטפורי, האמצעי הזה, הסיבים האופטיים, האינטרנט המהיר, מאפשר לחבר אנשים גם כשהם נמצאים בבית מבודדים. מאפשר לחבר אנשים גם כאשר אי-אפשר להגיע למקום העבודה כולם ביחד. זה מאפשר לחבר את המרכז לפריפריה ולייצר מרכז בפריפריה גם כשזה באזורי הגבולות. אינטרנט אולטרה-מהיר הוא מה שמאפשר לאומת ההייטק להמשיך להפריח את השממה ב-2020. זוהי בעיניי הציונות הלכה למעשה. קו הסיב הוא קו הגבול, הוא קו המחרשה. איפה שיש סיבים, איפה שיש תשתיות תקשורת מתקדמות ברחבי העולם, אנחנו מזהים צמיחה, מנועי צמיחה. אנחנו מזהים שיש צמיחה של 3% בשוק התעסוקה. מקומות עבודה זה מצרך מאוד נדיר בתקופה הזאת, לא רק במדינת ישראל אבל בדגש על מדינת ישראל. אנחנו מזהים שיש צמיחה בתמ"ג של כ-1.1%. במונחים ישראליים, אפשר להגיע ליותר מ-10 מיליארד שקל בשנה. זה כסף שאנחנו זקוקים לו. אנחנו מזהים שאיפה שיש תשתיות תקשורת מתקדמות יש הזדמנויות; הזדמנויות בפריפריה, הזדמנויות למשפחות קשות-יום, הזדמנויות לאימהות שמסיימות חופשת לידה ורוצות לעבוד מהבית, לאבות שמסיימים חופשת לידה ורוצים לעבוד מהבית. לכן, יחד עם רבים וטובים עשינו מאמצים מאוד גדולים כדי להביא את המתווה הזה כאן ועכשיו לקריאה ראשונה. אני שמח שבתקופה כל כך משברית אנחנו מצליחים להביא את זה לכנסת ישראל. מגפת הקורונה חשפה הרבה מאוד מחלות של החברה הישראלית – מחלות חברתיות; היא חשפה את הקושי שלנו במערכת החינוך; היא חשפה את הקושי שלנו במערכת הבריאות; היא גם חשפה את הפערים שיש לנו בתשתיות תקשורת מתקדמות. היא חשפה לעין כול את העובדה שאנחנו מפגרים בעשר שנים מאחורי מדינות בעולם, שכבר פרוסות בהן תשתיות תקשורת מתקדמות; היא חשפה את העובדה שחסרים לנו קליטה וכיסוי עם הטלפונים הניידים שלנו; היא חשפה את הצורך ללמוד, לעבוד, לקבל שירותי רפואה מרחוק, והיא גם צמצמה תהליכים, תהליכים שהיו מתרחשים גם כך בעשור הקרוב, פשוט הכול נדחס לתקופה של חצי שנה. מה שלא הצלחנו לעשות עשור מצליחים לעשות עכשיו, עם רצון טוב ועם הסכמות. מדינת ישראל מחויבת וחייבת להדביק את הפער הזה של תשתיות התקשורת ושל האינטרנט, חייבת לספק לאזרחים שלה תנאים בסיסיים לחיים מודרניים בעידן מודרני בכלל ובתקופת קורונה בפרט. לפני עשור, זה לא סוד, היה ברור למקבלי ההחלטות, כבר אז, שצריך לקדם את פריסת הסיבים האופטיים. היה נאום מפורסם בקריית שמונה על הטרקטור הסובייטי, והובטח שבתוך שנתיים יהיה אינטרנט מהיר בכל מדינת ישראל. עברו שנתיים ועוד שנתיים וזה לא קרה, ואני שמח שזה קורה עכשיו, ואני שמח עוד יותר שנפלה בחלקי הזכות הגדולה להיות זה שמקדם את המתווה. פה בחוץ, מחוץ למליאה, מישהו אמר לי: אז אתה לא פראייר, הצלחת להעביר את זה. אז זה לא קשור לזה שאני פראייר או לא פראייר. אני לא פראייר, אבל מי שלא פראיירים זה אזרחי מדינת ישראל; להם מגיעות תשתיות תקשורת מתקדמות, להם מגיע אינטרנט מהיר בכל מקום – לתושבי הפריפריה, לתושבי הגבולות, לכל אזרח במדינת ישראל מגיעות יכולות עבודה, למידה ורפואה מרחוק; מגיע לו להתקדם, מגיע לו שהוא יקבל את אותם תנאים בסיסיים ומגיע לו את היחס הכי טוב ממדינת ישראל. זה לא מובן מאליו. נדרשו דם, יזע ודמעות, שעות רבות של עבודה, לחצים. אני שמח שבסופו של דבר כל הצדדים התגייסו לטובת העניין, הבינו את גודל האירוע והתעלו מעל ויכוחי היום-יום. אני שמח שהחוק הזה מגיע בהסכמה לכנסת ישראל – גם בזה יש סממן חשוב – מכל סיעות הבית, מכל הכיוונים. אני רוצה להודות לשותפים שלי למהלך: מנכ"לית המשרד לירן אבישר בן-חורין; אנשי המקצוע במשרד התקשורת שעבדו קשה מאוד כדי שהמתווה הזה יקרום עור וגידים; 177 ראשי רשויות מכל המפלגות שסייעו לדחוף את המתווה; אזרחים – יהודים, ערבים, דתיים, חילוניים, חרדים – כל הפסיפס הישראלי. אני רוצה להודות לשי חג'ג' וחיים ביבס, שעזרו לדחוף את המתווה הזה, ובמיוחד לחברי לדרך צבי האוזר, שסייע רבות מאחורי הקלעים, כי נדרשה פה גם טכנאות פוליטית כדי להביא את החוק הזה היום לכנסת. << קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >> אדוני השר, וכל זה לא יכול להיקבר מחר בלילה, חלילה? << דובר_המשך >> שר התקשורת יועז הנדל: << דובר_המשך >> אני חושב שאנחנו כולנו מסכימים שצריך להעביר את זה. מכאן אני מעביר את השרביט לחברי חבר הכנסת מרגי, יושב-ראש ועדת הכלכלה. אני סמוך ובטוח שהוא יעשה את המרב כדי שזה יקרה מהר. אני יודע שהקריאה השנייה והשלישית – לגבי שאלתך – תגיע במהרה, ונצליח, ונבשיל את החקיקה הזאת בהקדם האפשרי, כי בסוף בסוף מדובר בטובת אזרחי מדינת ישראל, בציונות 2020–2021, בדרך שבה אנחנו מחברים במדינת ישראל את הפריפריה למרכז ואותנו אחד לשני – זה אמצעי, אבל מאחורי האמצעי הזה יש הרבה מאוד ערכים והרבה מאוד חשיבות. תודה רבה לכל מי שתרם, לכל מי שטרח, ותודה לחברי הכנסת שמביאים את החוק הזה בהסכמה. << יור >> היו"ר אורנה ברביבאי: << יור >> תודה רבה, שר התקשורת יועז הנדל. << הצח >> הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון – הוראות לעניין פריסת רשת מתקדמת), התשפ"א–2020 << הצח >> [הצעת חוק פ/2332/23; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) << יור >> היו"ר אורנה ברביבאי: << יור >> להצעת חוק התקשורת הוצמדה הצעת חוק שמספרה פ/2332/23, לדיון מוקדם – הוראה לעניין פריסת רשת מתקדמת – של חבר הכנסת צבי האוזר וקבוצת חברי הכנסת. תציג את הצעת החוק חברת הכנסת הילה שי וזאן, בבקשה. אחרי דבריה של חברת הכנסת וזאן נקיים הצבעה פעמיים, פעם על החוק ופעם על הדיון המוקדם; יש לנו דוברים, כמובן אחרי הדוברים – שלושה דוברים. << דובר >> הילה שי וזאן (כחול לבן): << דובר >> אני מציגה היום חוק בשם חברי חבר הכנסת צבי האוזר, חוק חשוב, שפורס אינטרנט מהיר לפריפריה תוך יצירת קרן ממשלתית שתבצע מכרזים לאזורים שבהם התחרות והכדאיות הכלכלית לא קיימות. זהו חוק שחשיבותו שבעתיים בימים אלו, שבהם אנחנו נדרשים לעבודה וללמידה מרחוק. תודה. << יור >> היו"ר אורנה ברביבאי: << יור >> תודה לך. אנחנו עוברים לדוברים, למרות שאני לא רואה אותם כאן באולם. חבר הכנסת עופר כסיף – אינו נוכח; חברת הכנסת תמר זנדברג – אינה נוכחת. תודה שאתה מסייע לי, סגן שר האוצר, אני מעריכה מאוד. חבר הכנסת אנטאנס שחאדה – גם אינו נוכח. לפיכך, אנחנו עוברים להצבעה בקריאה ראשונה על הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון מס' 74) (הוראות לעניין פריסת רשת מתקדמת), התשפ"א–2020. הצבעה בבקשה. הצבעה מס' 1 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 4 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון מס' 74) (הוראות לעניין פריסת רשת מתקדמת), התשפ"א–2020, לוועדת הכלכלה נתקבלה. << יור >> היו"ר אורנה ברביבאי: << יור >> ארבעה בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. את מי אני מוסיפה מכאן? חבר הכנסת אבוטבול וחברת הכנסת הילה וזאן. בסך הכול שישה בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת החוק עברה בקריאה הראשונה ותעבור לוועדת הכלכלה. אנחנו עוברים להצבעה על ההצעה לדיון המוקדם: הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון – הוראות לעניין פריסת רשת מתקדמת), התשפ"א–2020. הצבעה. הצבעה מס' 2 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 4 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון – הוראות לעניין פריסת רשת מתקדמת), התשפ"א–2020, לוועדת הכלכלה נתקבלה. << יור >> היו"ר אורנה ברביבאי: << יור >> בעד – ארבעה, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני מוסיפה את חבר הכנסת אבוטבול – בעד, וחברת הכנסת הילה וזאן – בעד. בסך הכול שישה בעד, אין מתנגדים. תודה רבה לכם, ההצעה עוברת לוועדת הכלכלה. תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום רביעי, ט"ז בכסלו התשפ"א, 12 בדצמבר 2020, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה. << סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 18:27. << סיום >>