דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוברת ג'
ישיבה ו'
הישיבה השישית של הכנסת העשרים-וארבע
יום שלישי, ח' באייר התשפ"א (20 באפריל 2021)
ירושלים, הכנסת, שעה 16:00
תוכן העניינים
נאומים בני דקה 3
מירב כהן (יש עתיד): 3
בועז טופורובסקי (יש עתיד): 4
משה אבוטבול (ש"ס): 5
איתמר בן גביר (הציונות הדתית): 7
ולדימיר בליאק (יש עתיד): 8
אבי מעוז (הציונות הדתית): 8
מוסי רז (מרצ): 9
יוראי להב הרצנו (יש עתיד): 11
אבתיסאם מראענה (העבודה): 12
ג'ידא רינאוי זועבי (מרצ): 12
עופר כסיף (הרשימה המשותפת): 13
מיכל וולדיגר (הציונות הדתית): 13
ישראל אייכלר (יהדות התורה): 14
גלעד קריב (העבודה): 15
יוסף טייב (ש"ס): 17
דיווח שרי הממשלה השלושים-וחמש לכנסת 18
השר לענייני ירושלים ומורשת רפי פרץ: 18
גלעד קריב (העבודה): 24
נאומי בכורה של חברי הכנסת 26
ניר אורבך (ימינה): 26
נפתלי בנט (ימינה): 30
אמילי חיה מואטי (העבודה): 31
עמר בר לב (העבודה): 35
<< נושא >> נאומים בני דקה << נושא >>
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
חברות וחברי הכנסת, היום יום שלישי, ח' באייר תשפ"א, 20 באפריל 2021. אני פותח את הישיבה.
בפתח סדר-היום – נאומים בני דקה. ראשונה – חברת הכנסת מירב כהן, בבקשה.
<< דובר >> מירב כהן (יש עתיד): << דובר >>
שלום. אני רוצה לדבר על מרכזי היום. מרכזי היום מעניקים שירותים חיוניים לאנשים מבוגרים. יש 160 מרכזי יום ברחבי הארץ. הם בעצם לוקחים אנשים מבוגרים מהבית בהסעה, מביאים אותם למרכז היום, ושם הם מקבלים ארוחה חמה, פעילות, נהנים אחד מהחברה של השני, מפיגים את הבדידות שלהם, ואחר הצוהריים הם חוזרים הביתה. השירות הפשוט הזה הוא מציל חיים. מרכזי היום נותנים שירותים לאנשים מבוגרים שחיים לרוב לבדם בבית, לרוב המצב הבריאותי שלהם לא כל כך טוב – הם זכאי גמלת סיעוד – גם המצב הכלכלי שלהם לא תמיד טוב כל כך, והם נותנים שירות שאי-אפשר להפריז בחשיבות שלו. באמת, אנשים שאני פוגשת במרכזי היום אומרים לי: זה העוגן שלי בחיים. אם אין לי את מרכז היום, אני לבד בבית עם ארבעה קירות.
לצערי, לאורך כל השנים מרכזי היום תוקצבו בחסר על ידי הממשלה, והם בקושי שורדים כלכלית. בקורונה משרד הבריאות הנחה לפעול במתכונת הרבה יותר מצומצמת כדי לא לסכן את האנשים המבוגרים האלה מבחינה בריאותית, והם נאלצו לפעול בקבוצות קטנות. לצד זה, משרד האוצר גם שיפה את המוסדות ונתן להם תקציב גבוה יותר. הייתה תחושה שהקורונה היא משבר מאוד גדול, אבל הרגשנו שסוף-סוף מכירים בחשיבות של לטפל בתחושת הבדידות של האנשים המבוגרים וסוף-סוף מתקצבים אותם, ועם כל הקושי שבקורונה, אולי סוף-סוף יצא מזה גם משהו טוב: הפקנו לקח, השכלנו שצריך להשקיע בקשישים שלנו, שצריך לטפל בבדידות שלהם.
אממה, אנחנו רק מריחים יציאה מהקורונה – –
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
חברת הכנסת כהן, אנחנו כבר בדקה השלישית פלוס.
<< דובר_המשך >> מירב כהן (יש עתיד): << דובר_המשך >>
– – אנחנו רק מריחים יציאה מהקורונה וכבר משרד האוצר מודיע: התקצוב למרכזי היום ייגרע, יופחת בצורה דרסטית. זה רק אומר שאנחנו לא הפקנו שום לקח ולא למדנו שום דבר מהמשבר הזה, אם במקום להגדיל את התקציב של שירותים שמטפלים במבוגרים בודדים, במקום להפיק לקח מהקורונה, להגדיל את התקציב שלהם – –
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
חברת הכנסת כהן, אבל מה את מציעה שאני אעשה?
<< דובר_המשך >> מירב כהן (יש עתיד): << דובר_המשך >>
– – דווקא עכשיו אנחנו מקצצים בתקציב שלהם. זה לא ראוי, וצריך להגדיל את ההשקעה בטיפול במבוגרים בודדים, ויפה שעה אחת קודם. תודה.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
תודה רבה. אנא, ככל הניתן, להתכנס למסגרת הזמן. חבר הכנסת בועז טופורובסקי, בבקשה.
<< דובר >> בועז טופורובסקי (יש עתיד): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, אני מקווה שתהיה איתי, כי יש 13 הרוגים בשבוע האחרון בדרכים, וגם הפעם אני אשתדל להקריא מהר ולציין את פרטי התאונות הקטלניות.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
נתחשב בזה.
<< דובר_המשך >> בועז טופורובסקי (יש עתיד): << דובר_המשך >>
ביום שני, 12 באפריל, נהרג רוכב אופנוע, גבר בן 50, לאחר שמשאית התנגשה ודרסה אותו בכביש 65. באותו היום נהרג עוד רוכב אופנוע, צעיר בין 24, לאחר שרכב פרטי התנגש בו בכביש 44. למוחרת, 13 באפריל, נהרג שוב רוכב אופנוע, שלישי, איתמר הילמן, צעיר בן 20, אשר פגע בהולך רגל ברחוב יפו בירושלים, נפגע ונהרג בעצמו. ביום רביעי, 14 באפריל, נהרג הולך רגל, גבר בן 80, לאחר שרכב פרטי פגע בו ברחוב משה רחמילביץ' בירושלים. ביום חמישי, 15 באפריל, נהרג גבר בן 45 לאחר שרכב פרטי סטה ממסלולו והתנגש ברכבו, שעמד בשול הדרך – תאונה נוספת שהיינו יכולים למנוע אם היו מערכות בקרה אקטיביות ברכבים. ביום שבת, 17 באפריל, נהרג רוכב האופנוע הרביעי; הצעיר, תושב נתניה, בן 24, נהרג לאחר שאיבד שליטה. ביום ראשון, 18 באפריל, נפטר רוכב אופניים חשמליים, צעיר בן 19, לאחר שרכב פרטי התנגש בו בנוף הגליל. אתמול בבוקר, 19 באפריל, נפטר הולך רגל, נער בן 16, לאחר שרכב פרטי התנגש בו סמוך לצומת דבורה.
אתמול בלילה, 19 באפריל, בפחות מ-24 שעות, נהרגו חמישה ישראלים בדרכים: בתאונת אופנועים בכביש 44 נהרגו שני גברים בני 35 ו-44; בכביש 40, סמוך לצומת שעריה, נהרג הולך רגל, אוראל מאוגמי, בן 17 מפתח תקווה, לאחר שרכב פרטי שסטה מנתיבו פגע בו; בהמשך הלילה רוכב קורקינט חשמלי, גבר בן 35, נמצא ללא רוח חיים ברחוב ז'בוטינסקי בתל אביב – כנראה תאונת פגע וברח; בכביש 4, סמוך לזיכרון יעקב, נהרג צעיר בן 22 לאחר שרכבו סטה מהנתיב והתנגש במעקה הבטיחות.
תודה רבה, אדוני היושב-ראש, על הסבלנות. 13 אזרחים הרוגים בדרכים, שמונה רוכבי אופנוע; 96 הרוגים מתחילת השנה. עצוב ונורא.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
אכן. חבר הכנסת יואב סגלוביץ' – איננו. חבר הכנסת משה אבוטבול, בבקשה.
<< דובר >> משה אבוטבול (ש"ס): << דובר >>
כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, כבוד השר לענייני ירושלים מר רפי פרץ – מודים לך על כל השנים היפות, שעשית דברים יפים ונכבדים, ונמשיך הלאה לשמור איתך על קשר.
במסגרת נאום בן דקה רציתי לספר שהבוקר פורסם בתקשורת שחברת התעופה ישראייר הודיעה שתפסיק לטוס בשבת קודש – צעד אמיץ וחיובי שנעשה ארבעה חודשים לאחר שהושלמה העסקה על ידי אנשי העסקים רמי לוי ושלום חיים. מרגש היה לשמוע את הצהרתו של מר שלום חיים בעיתון גלובס: באני-מאמין האישי שלי אני יהודי דתי, שומר שבת, וכל העסקים שלי סגורים בשבת. וזאת לא גחמה פרטית, זה הדנ"א של היהדות.
להחלטה זו מצטרפת גם חברת סאן דור, חברת הבת של אל על, שגם היא עצרה את פעילות הטיסות שלה בשבת, ועם העברת השליטה לידי רב אלי רוזנברג, החברה לקחה את המדיניות צעד קדימה ועצרה את הטיסות בשבת גם בסאן דור – ללא ספק משב רוח מרענן לכבוד שבת קודש, שהיא מקור הברכה והפרנסה.
כיושב-ראש השדולה למען שמירת השבת, אני מברך אתכם, ומזכיר לטובה את ראש הממשלה המנוח מר מנחם בגין, שהחל בצעד האמיץ של סגירת אל על בשבתות לפני כ-30 שנה, והזכיר שגם בעיר סלוניקי סגרו את הנמל שם בגלל שרצו לכבד את היהודים העובדים שם, לשמור על הרגשות שלהם.
אני רואה בפרסום היום צעד מעודד להמשך קיומה של השדולה למען שמירת השבת בכנסת גם בכנסת הנוכחית, העשרים-וארבע, ושמח לבשר לכם שכבר כיום הצטרפו – –
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
חבר הכנסת אבוטבול, מה יהיה? אי-אפשר ככה.
<< דובר_המשך >> משה אבוטבול (ש"ס): << דובר_המשך >>
– – שמח לבשר לכם שכבר כיום הצטרפו לשדולה עשרות חברי כנסת מכל סיעות הבית. אני מזמין את מי שעדיין לא הצטרף לבוא להצטרף כחבר בשדולה למען שמירת השבת במרחב הציבורי. אכן, מאז שנעצרות הטיסות בשמיים בשבתות, זה ממש סייעתא דשמיא, תרתי משמע. תודה רבה.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
רבותיי, נאום בן דקה זה 100 מילים, פלוס מינוס. זה לא בעיה, אתה מקריא מאייפד, זה סופר לך את המילים, אתה יודע מראש שאתה חורג. אנא.
<< קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >>
אני לא סופר בשבת.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
לא צריך לספור, זה סופר לבד.
<< קריאה >> יוראי להב הרצנו (יש עתיד): << קריאה >>
אתמול לימדו אותנו ש-52 זה גדול מ-57.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
קודם כול, אני אזכיר לך את החשבון הזה. אתה יודע, דברים הם גלגל.
<< קריאה >> אלי אבידר (ישראל ביתנו): << קריאה >>
חבר הכנסת אבוטבול לא סופר בשבת.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
חברת הכנסת מאי גולן – איננה. חבר הכנסת איתמר בן גביר, בבקשה.
<< דובר >> איתמר בן גביר (הציונות הדתית): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, קודם כול, איזה כיף, הם יוצאים וזה תמיד טוב. נברך אותם שיצאו מכאן, שיצאו מהכנסת.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
אני רואה שאתה כבר תפסת את הפטנט – אתה כבר בלי כתוב, אז אתה לא יכול להגיד לי אם ספרת 100 מילים או לא, אבל בסדר.
<< דובר_המשך >> איתמר בן גביר (הציונות הדתית): << דובר_המשך >>
אל תדאג, אדוני, אני אקצר, זה באמת יהיה בקצירת האומר. אני קודם כול רוצה לברך את החברים שלי בליכוד, שאני חושב שמעז יצא מתוק. אתמול, אחרי הפרסה שהייתה כאן, הוכח שאין אמונה בשונאי ישראל, שאין אמונה במי שמהלל שהידים ומי שתומך בפגיעה בחיילי צה"ל. עכשיו, אדוני, אני חושב שזה דווקא טוב שזה קרה לנו אתמול ולא בשלב יותר מתקדם. האנשים האלה שונאים את מדינת ישראל. אי-אפשר להיות שותפים שלהם. אם אלי אבידר, שגם הוא ברח מכאן, רוצה להיות שותף שלהם, שילך איתם, נראה מה הם יהיו שווים. בעזרת השם, בשם השם צריך להיות חיובי ולקוות ולהאמין שתהיה כאן ממשלת ימין מלא מלא, כי זה מה שהציבור רוצה, זה מה שעם ישראל מחכה ומייחל לו וזה מה שחיילי צה"ל כמהים לו. בעזרת השם, בשם השם ננצח.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
חבר הכנסת ווליד טאהא – איננו; חבר הכנסת אוריאל בוסו – איננו; חברת הכנסת תמר זנדברג – אף היא איננה. חבר הכנסת ולדימיר בליאק, בבקשה.
<< דובר >> ולדימיר בליאק (יש עתיד): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני רוצה לדבר על נושא חשוב – בעיניי, לפחות – שאנחנו איכשהו לא מדברים עליו כאן. אגב, שבועיים מיום ההשבעה, ובכלל אנחנו פחות מדברים כאן על נושאים שחשובים באמת לאזרחי ישראל. אני רוצה לדבר על מחירי הדיור. זה לא סוד שאנחנו נמצאים בתחום הזה במשבר מתמשך. אפילו בשנת הקורונה המחירים עלו ב-4%. הביקושים כאן, ההיצע צולע, וכבר היום מעריכים כי מחירי הדיור השנה יעלו לפחות ב-10%. התוצאה הרסנית. עבור ישראלים רבים חלום הדירה ממשיך להתרחק.
וכאן המקום לשאול: איפה הממשלה? איפה ראש הממשלה? מתי בפעם האחרונה הוא התייחס לנושא מחירי הדיור? איפה שר האוצר? גם כאן אנחנו משלמים מחיר כבד על המשבר הפוליטי, בעיקר בהאטה של שיווק הקרקעות לבנייה, ולא רק.
הפנייה שלי מופנית לשרים וגם אלינו, לנבחרי הציבור. נבחרנו על מנת לשרת את אזרחי ישראל, אז הגיע הזמן שנתאפס על עצמנו. הגיע הזמן להקים כאן ממשלת אחדות ישראלית, ממשלה מתפקדת, ולהתעסק במה שחשוב באמת – כן, גם במחירי הדיור. תודה רבה.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
תודה. חבר הכנסת אליהו ברוכי – איננו. חבר הכנסת אבי מעוז, בבקשה.
<< דובר >> אבי מעוז (הציונות הדתית): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, ראשית, ברכותיי לשר לענייני ירושלים ומורשת. הרבה הצלחה, הרב רפי. חזק ואמץ.
הבוקר נשאלה חברת הכנסת מירב בן ארי מסיעת יש עתיד בתוכנית בוקר מדוע הם פוסלים ישיבה עם חבר הכנסת בן גביר משום היותו גזען, לדבריהם, אך אין להם בעיה לשבת עם חברי המשותפת. חברי הכנסת הערבים, תשמעו את תשובתה. תשובתה המדהימה, שזכתה לסיוע על ידי חלק מהנוכחים, הייתה שהיא מצפה מחבר הכנסת בן גביר, כיהודי, יותר ממה שהיא מצפה מח"כים ערבים.
לו אמירה שכזאת הייתה נאמרת על ידי, למשל – שרף הציפיות מיהודים הוא גבוה מאשר רף הציפיות מערבים מבחינת ההתנהגות המוסרית – היו בן ארי וחבריה לסיעה תוקפים בחריפות ומאשימים אותי כגזען, כפי שכבר טענו בעבר הקרוב, יחד עם כינויי גנאי נוספים. לצערי, התופעה הנפוצה של השימוש במילה "גזען" או "גזענות" כלפי מי שמחזיק בדעות אחרות משלך היא עוד ניסיון להנדסת תודעה.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
תודה. חבר הכנסת סמי אבו שחאדה – איננו; חבר הכנסת ינון אזולאי – איננו. חבר הכנסת מוסי רז, בבקשה. נדמה לי שהפעם האחרונה שביקשתי ממך לשאת דברים הייתה איפשהו לפני 30 שנה, בימינו בתאי הסטודנטים באוניברסיטה.
<< דובר >> מוסי רז (מרצ): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, הפעם זיכרונך בגד בך, כי ביקשת ממני גם בשבוע שעבר.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
זה כן, זה נכון.
<< דובר_המשך >> מוסי רז (מרצ): << דובר_המשך >>
אבל בגדול, אתה צודק – –
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
בגדול זו סגירת מעגל.
<< דובר_המשך >> מוסי רז (מרצ): << דובר_המשך >>
– – לפני זה זה היה לפני 30 שנה, כן.
אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, אתמול התקיימה הפגנה משותפת ליהודים וערבים ביפו נגד האלימות, ופעילה של התנועה היהודית-ערבית החשובה "עומדים ביחד", פעילה בשם סאלי עבד, נעצרה, נעצרה והובאה לתחנת המשטרה. היא הואשמה בתקיפה – נטען כלפיה שהיא תקפה שוטר. אני מכיר אותה ואני לא מאמין שהיא תקפה זבוב, אבל זכותה של המשטרה לבדוק, אני מקבל את זה. בתום החקירה הציעו לה מעצר בית של חמישה ימים או לבלות את הלילה במעצר. מובן שהיא בחרה נכון – עדיף לבלות בבית חמישה ימים מאשר לבלות בתחנת המשטרה.
אבל אני שואל, אדוני היושב-ראש: למה צריך את הדבר הזה? הרי אם היא נחשדת במשהו, ניתן להגיש כתב אישום, ניתן לחקור. אני לא מאמין שיהיה כתב אישום, אני מוכן אפילו להתחייב שלא יהיה כתב אישום. מדוע צריך? מדוע היא צריכה להיות חמישה ימים בביתה? מה, האם חושבים השוטרים, אותו שוטר שהחליט את ההחלטה המצחיקה הזאת, שאותה גברת, ש-30 שנה לא נחשדה בדבר, דווקא מחר תתקוף עוד שוטר? שבחמשת הימים הקרובים היא מאוד מסוכנת אבל החל מהיום השישי היא כבר שככה ולא תתקוף אף אחד? או שכל כך קל להרע לאזרחים במדינת ישראל? האם חשב אותו שוטר אולי על מקום עבודתה, שהיא צריכה להפסיד חמישה ימים פרנסה, אולי, בתקופה הקשה הזאת, או שהוא אולי סמך על זה שהמעביד שלה יהיה יותר רציני ממשטרת ישראל ויותר אחראי ממשטרת ישראל וייתן לה לעבוד?
סאלי עבד היא לא חשובה כאן. אני מקדיש את האמירה הזאת שלי לכל המפגינות והמפגינים, יהודים וערבים, מהימין ומהשמאל, חרדים וחילונים, מתנחלים וכאלה שגרים בישראל – תפסיקו להתעמר בהם. יש טענות? תעמידו לדין, תעצרו, אבל לא בצורה המפוקפקת הזאת.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
חבר הכנסת רז, אני מוכרח לומר לך שאני חושב שכל נושא המעצרים מחייב באמת שנעסוק בו באופן מעמיק ורציני. אני חושב שהוא מחייב רפורמה מרחיקת לכת בכל ההיבטים, החל מהקלות הבלתי-נסבלת שבה ניתנים ימי מעצר והמשך בהיעדר קשר בכלל בין תכליות המעצר לבין עצם המעצר בפועל ותנאי המעצר.
<< דובר_המשך >> מוסי רז (מרצ): << דובר_המשך >>
– – –
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
אגב, גם בבתי המשפט, ומי שמגיע לדיוני מעצרים בבתי משפט רואה איך זה נעשה – מגיעים לפעמים עשרות עצורים ביום, במין סרט נע כזה, ואין באמת דיון אמיתי. אני חושב ששלילת חירות של אדם, גם אם זה ליום או יומיים או שלושה, זה דבר דרמטי, וזה צריך להיעשות רק כשאין ברירה אחרת, ואצלנו זה הפך למין משהו שככה מחולק כמעט מבלי משים. הלוואי שבאמת תיעשה בעניין הזה בכנסת הנוכחית עבודה רצינית ונעשה בעניין הזה שינוי.
<< דובר_המשך >> מוסי רז (מרצ): << דובר_המשך >>
אני מזמין גם את יושב-ראש הכנסת.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
אני לגמרי מוכן להיות שותף בכל תפקיד שלא יהיה בעניין הזה. אני חושב שזה דבר חיוני וחשוב.
חבר הכנסת מתן כהנא – איננו. חבר הכנסת יוראי להב הרצנו, בבקשה.
<< דובר >> יוראי להב הרצנו (יש עתיד): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, שלשום פורסם בגלי צה"ל שהשר גלנט מייעד תקציבים משמעותיים לארגונים שמקדמים את המשפחה היהודית, ארגונים כמו חותם, אז הינה תזכורת להגות הבולטת שיוצאת מהארגון החינוכי מאוד הזה. על הלהט"בים נאמר: "יש תרופות, יש טיפול פסיכולוגי ודרכים כאלה ואחרות לעזור להם, אבל צריך להכיר בעובדה שמי שלא יכול לקיים משפחה נורמטיבית, יש לו בעיה, והוא לא יכול להתייחס בשוויון נפש לדבר הזה. צריך לפתור את הבעיה וצריך לרחם עליהם, אבל להתגאות בזה ולתת לגיטימציה ברשות הרבים? אין מקום למצעדי גאווה. על מה הם גאים?"
על גיוס נשים בצה"ל אמרו בחותם: יש אופי נשי, את הייחודיות הנשית, וכשרוצים להפוך אישה לגבר זה ממעט ילודה, זה מבזה את הנשים, משפיל את כבודן. דווקא בעת הזו, שיש בלבול וטשטוש ביחס למהותה של האישה ותפקידה המיוחד להוליד ילדים, חשבנו שנכון לחזור על הראשונות ולהפגיש את בנותינו עם אמיתתה של התורה וערכן האמיתי.
חברות וחברי הכנסת, ככה נראה חושך אמיתי. אם למישהו היה ספק שהמדינה הזאת זקוקה לממשלה אחרת, לממשלת אחדות ישראלית – זו-זו התזכורת. תודה רבה.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
חברת הכנסת אבתיסאם מראענה, בבקשה.
<< דובר >> אבתיסאם מראענה (העבודה): << דובר >>
אדוני יושב-ראש הכנסת, גברתי מזכירת הכנסת, מכובדיי, חברים וחברות, ערוב יצאה לפני שנה לטיול עם החברות שלה בכפר עין מאהל בצפון. ערוב הייתה בת 15, נערה, הבכורה של ההורים שלה, פרדוס וחוסיין. שני בחורים נוסעים בשני רכבים, חושבים שהכביש שייך להם. מי שהולך מולם – מה אכפת להם? איזה בן אדם עובר במעבר חציה – מה אכפת להם? הם עסוקים בשופוני, הם עסוקים בלהראות מי הגבר של הכביש. שנייה אחת לא הצליחה להפריד בין חיים למוות. בשנייה אחת ערוב מתה, נהרגת בתאונת דרכים. עוד מעט, עוד חודש, ההורים שלה יושבים עליה במשך שנה שלמה שבעה, אֵבֶל; החיים שלהם לעולם לא יחזרו להיות כמו שהיו קודם. שני הבחורים האלה עדיין מסתובבים חופשי, בשופוני, בכפר עין מאהל ובכפר השכן ריינה. הם לא הועמדו לדין. האימא מדי פעם פוגשת אותם ברחוב כשהם מסתובבים חופשי.
פרדוס היא משוררת ערבייה-פלסטינית גאה. היא כותבת על זיכרון, כותבת על הגירה, כותבת על אהבה, כותבת על אימהות. מאז שהבת שלה נהרגה היא לא כתבה מילה אחת; כל היום היא עסוקה בלהספיד את הבת שלה, ועוד דבר שהיא עסוקה בו – לחפש תשובות, מי הרג את הבת שלה. היא מבקשת שיפתחו והיא מבקשת לקבל את תיק החקירה כדי לעיין בו. אף אחד לא מרשה לה. לפני שערוב נהרגה בתאונת דרכים היא הוציאה קליפ, שיר, שיר אהבה. זה מה שנשאר לאימא שלה ולאבא שלה בעמודי הפייסבוק. ערוב שרה פעם אחת; יותר היא לא תשיר.
אני מבקשת מכאן מהפרקליטות: תאפשרו ותסתכלו להורים בעיניים, בבקשה. יש הורים שאיבדו את היקר להם מכול. תנו להם מענה, קחו אותם כשותפים ושותפות, ושיהיה צדק. תודה רבה.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
תודה. חבר הכנסת אחמד טיבי – איננו; חבר הכנסת יצחק פינדרוס – איננו. חברת הכנסת ג'ידא רינאוי זועבי, בבקשה.
<< דובר >> ג'ידא רינאוי זועבי (מרצ): << דובר >>
(אומרת בערבית: "בעוון מה המיתוה.") בשבוע האחרון נרצחו שבעה אזרחים ערבים, ואלו שמותיהם: מרים תכרורי, בת 21, ממזרח ירושלים; שאפע אבו חוסיין ואחיו סלאח אבו חסיין, בשנות העשרים לחייהם, מדיר אל-אסד; סוהא מנסור, בת 38, מטירה; חאפז סנעאללה, בן 26, ואחיו אחמד סנעאללה, בן 23, מדיר אל-אסד; עז א-דין עמארייה, בן 20, מאבטין.
ואני שואלת: איפה המשטרה? ואני שואלת: איפה הממשלה? ואני שואלת: איפה אתה, אמיר אוחנה? כי פשוט מאוד, Arabs Lives Matter. תודה רבה.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
תודה. חבר הכנסת עופר כסיף, בבקשה.
<< דובר >> עופר כסיף (הרשימה המשותפת): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, להלן תיאור מליל אמש על ידי עובר אורח: עומד עכשיו אני בין 60 צעירים שצורחים "מוות לערבים" ברחוב יפו בירושלים. כולם מחפשים, מסתכלים סביב, מנסים לשמוע מבטא. אחד מהם צועק פתאום: שם, יש שם ערבי. והם רצים, עשרות, בקבוקי זכוכית בידיים. המון שואג: יאללה, תהרגו אותו. אנשים ברחוב מתבוננים בהם, שותקים. מאחוריהם מזדחלת ניידת אחת, כמה שוטרים ואמבולנס, אבל הם מהירים יותר, התוקפים. מישהי מספרת שתפסו כבר שמונה ערבים, הרביצו להם; אחד כמעט מת, היא אומרת; בעיטות לפנים, על הרצפה הוא שכב עד שהגיע אמבולנס ופינה אותו. נער אחד מתרברב מול חבר שלו: ראית את הערבי ההוא? דפקנו לו לראש שתי אבנים. מישהו בלי חולצה אומר: בואו לשער שכם, בואו.
ואני רק שאלה, בפרפרזה לאלתרמן וקובנר: אימא, מותר כבר להשוות?
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
תודה. חברת הכנסת מיכל וולדיגר, בבקשה.
<< דובר >> מיכל וולדיגר (הציונות הדתית): << דובר >>
כבוד יושב-ראש הכנסת, חבריי הנכבדים, על הרבה קבוצות באוכלוסייה דיברנו בתקופה האחרונה, תקופת דמדומי הקורונה: על רופאות ורופאים, על אחים ואחיות, על שוטרים, חיילים, כונני מד"א, איחוד הצלה ועל ארגונים נוספים. אני רוצה, ברשותכם, לדבר על אלו שבשקט בשקט פעלו מתוך האוכלוסייה, חיזקו את החוסן הלאומי, הגישו עזרה למי שהיה צריך, וכן, גם הם לקחו את הסיכון, ובלי פחד, עם הרבה אחריות, פעלו ללא לאות – בבתי הילד, בכפרי הנוער, במשרדי הממשלה השונים, בבתי החולים, במוסד לביטוח לאומי ועוד ועוד ועוד.
אני רוצה אף להזכיר את כל אותם בני ובנות השירות הלאומי שהם עצמם מתמודדים עם מוגבלויות שונות, אבל מתעקשים למרות הכול לשרת את המדינה, להעניק לה, לאזרחים שלה, כמה שיותר. אז בהזדמנות זו אומר לכולכם, בני ובנות השירות הלאומי-אזרחי, תודה, תודה רבה. אזרחי ישראל, וכן קהילות יהודיות בעולם שזכו לשירותכם מרחוק, מכירים לכם תודה. אני כאן בכנסת ישראל בין היתר כדי לייצג אתכם, להשמיע את הקול שלכם ולדאוג שתוכלו להמשיך ולהעניק כל כך הרבה למדינת ישראל. אתם החוסן החברתי של המדינה, הסיירת החברתית, ואין לי ספק שאתם יודעים כי מי שנותן הרבה מקבל הרבה יותר. תודה רבה.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
תודה רבה. חבר הכנסת ישראל אייכלר, בבקשה.
<< דובר >> ישראל אייכלר (יהדות התורה): << דובר >>
כבוד היושב-ראש, כבוד חברי הכנסת, כולנו מזועזעים מהידיעות שבאות יום אחר יום על תקיפות של יהודים בגלל היותם יהודים, בלי שיכירו אותם בכלל, בשער שכם, ביפו, ואפילו פרסום משחקי ירי בטיקטוק איך שיורים בחרדים ומפרסמים סרטונים, וזה נהיה ממש מצחיק. ואני שואל: מאיפה הם יודעים שקל יותר להכות יהודי דתי ומצחיק יותר לסטור ליהודי חרדי, ואפילו להפיץ סרטונים של איך שיורים בהם? את אחת התשובות אפשר למצוא ביחס אל היהודים החרדים בשנה האחרונה בתקשורת – הסתה במשך שנה שלמה כאילו הם מפיצי מחלות. כנראה שמישהו קלט את זה.
ברוך השם, יש חיסונים והמצב משתפר בעניין הזה של התחלואה, אבל אני רוצה לדבר עכשיו על היחס של השלטון אל יהודים העולים למירון בל"ג בעומר. דווקא בדקות אלה קיבלתי ידיעה שראש הממשלה ושר הבריאות החליטו להסיר את ההגבלות על ההר, כי אני רציתי לשאול למה בחופי הים ובכל האתרים שאנשים מטיילים היום אף אחד לא שם הגבלות שאסור לבוא במכוניות פרטיות, ורק במירון כבר שנים אומרים שאסור לבוא עם רכב פרטי. זכות אזרחית בסיסית ביותר אין, רק אוטובוסים. ומה הבעיה? שאין מספיק אוטובוסים ולא מפעילים רכבות. ביקשנו מראש הממשלה להורות למשרד התחבורה: אם אוסרים על אנשים לבוא עם כלי רכב פרטיים, לפחות שיהיו אוטובוסים ורכבות כל הלילה, מיום חמישי השבוע עד יום שישי, כדי שאנשים יוכלו להגיע אל ההר.
אילו זה היה רק בימי הקורונה, ניחא, אדוני היושב-ראש. כבר שנים שיש מי שאומרים מפורשות שאין מקום ושצריך לדלל את מספר העולים אל הר מירון. הניסיון הזה לחנך אנשים מחדש ולהגיד: לא צריך ולא חשוב לעלות בל"ג בעומר למירון – זה ממש שערורייה, ואני ממש מתקומם נגדה. אני רוצה ומבקש, לא יותר, לאפשר חופש תחבורה והסעה, חופש דת ליהודים שרוצים להגיע, ובפרט שעכשיו אין סכנה של תחלואה; להסיר כל הגבלה שהיא, ואדרבה, לעודד את ההסעות אל ההר.
ואני חוזר לעניין הראשון: אני שומע מכל הצדדים עכשיו שאנשים מכים אנשים ברחובות. פה שמענו את הערבים מתלוננים שמכים ערבים, ומכים יהודים בגלל היותם יהודים. אולי זה קשור למשבר הפוליטי, אבל אם המדינה לא תיקח את העניין לידיים – ובשביל זה יש משטרה: למנוע אלימות ברחובות מכל סוג שהוא – אנחנו עלולים להידרדר לכך שמה שמתחיל עם סטירה ועם ומכות עלול להיגמר בירי, חס וחלילה, ויש מקומות שזה כבר קורה. אנחנו ממש על סף משבר.
ומשפט אחרון: שר המשטרה, ראש הממשלה, שימו הכול בצד ותיקחו את העניינים לידיים, כדי שלא תהיה אלימות ברחובות בשום פנים ואופן בשום מגזר. תודה רבה.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
תודה. חבר הכנסת גלעד קריב, בבקשה.
<< דובר >> גלעד קריב (העבודה): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, חבריי וחברותיי, אני מניח שרבים מיושבי ויושבות הבית הזה הם הורים לתלמידים ותלמידות בגילי חינוך פורמלי ושיש כאן לא מעט סבים וסבתות, ולא מעט מיושבי הבית הזה גם עסקו בחינוך פורמלי ובלתי פורמלי. כולנו שמחים על החזרה של הילדים והנכדים שלנו למעין שגרת לימודים ועל פתיחת מערכת החינוך, אבל חשוב מאוד שלא נשגה באשליות ונחשוב שבאמת אנחנו חוזרים לשגרה.
אחד מן התחומים שאנחנו חייבים להפנות את תשומת הלב שלנו אליהם – אותה אוכלוסייה של אלפי אם לא עשרות אלפי תלמידים שנושאים על גבם אתגרים נפשיים ופסיכולוגיים שהועצמו כתוצאה ממשבר הקורונה. לצערי הרב, עד עכשיו בכל הסקירות שנשמעו מצד משרד החינוך בתקשורת אני לא שמעתי התייחסות ראויה לתפקיד של הייעוץ החינוכי והפסיכולוגי בתוך בתי הספר, ומהי ההיערכות של משרד החינוך על מנת לתגבר את שירותי הייעוץ החינוכי והפסיכולוגי כדי להבטיח שהם יימשכו גם בתוך תקופת הקיץ, על מנת לקצר את משך ההמתנה באותן יחידות שממונות על הענקת השירותים הללו.
במחקר שהתפרסם לפני חודשיים על ידי בית החולים לילדים דנה – ואני רק מצטט שני נתונים מהמחקר מתוך נתונים רבים – אנחנו מיודעים על פי ארבעה אשפוזים בבתי החולים לילדים על רקע בעיות התבגרות, על פי שניים אבחונים של מצב של בולימיה ואנורקסיה, והרשימה עוד מאוד מאוד ארוכה, כולל ניסיונות אובדניים. נשאלת השאלה מהי התשובה של מערכת החינוך ושל משרד החינוך על המציאות הזאת, גם ברמה התקציבית וגם ברמה הארגונית.
המשפט האחרון נוגע לכנסת והוא בגדר בקשה אליך, אדוני היושב-ראש. אנחנו נמצאים בתקופת דמדומים שבה רוב הכלים הפרלמנטריים שעומדים לטובת חברי הכנסת הם לא בני-שימוש. אחד הכלים שאיננו דורש התקנת נשיאות הוא הכלי של שאילתה דחופה. אני הפניתי שאילתה דחופה לשר החינוך בדיוק בנושא הזה, ואני רוצה לבקש מאדוני לאפשר בשבועות הקרובים, גם בהיעדר נשיאות, את הפעלת הכלי הזה. שמענו לפני שבוע סקירה חשובה של השרה ינקלביץ'. היום נשמע את סקירתו של הרב פרץ. דומני שחברי וחברות הבית הזה כמהים לשמוע את סקירתו של שר החינוך על ההתארגנות של מערכת החינוך לחזרה לשגרה, ונכון לעכשיו, הכלי שעומד לרשותנו הוא שאילתות דחופות. אבקש מאדוני היושב-ראש – ואני בטוח שחבריי וחברותיי יצטרפו לבקשה הזאת – לשחרר לנו את הכלי הפרלמנטרי החשוב הזה. תודה רבה.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
תודה. אני בהחלט אבדוק את העניין.
אין מחיאות כפיים במליאה, חברת הכנסת – – –
<< קריאה >> אבתיסאם מראענה (העבודה): << קריאה >>
– – –
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
– – – נו, זה נדמה לי ברור מאליו – – –
<< קריאה >> קריאה: << קריאה >>
אומר את זה יושב-ראש אוהד כדורגל ידוע.
<< קריאה >> אבתיסאם מראענה (העבודה): << קריאה >>
לא, אני כאילו לא ממש – – –
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
אנחנו גם לא בתיאטרון פה וגם לא בבימה וגם לא במגרש כדורגל, כן.
אחרון הדוברים – חבר הכנסת יוסף טייב, בכבוד, בבקשה.
<< דובר >> יוסף טייב (ש"ס): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, אדוני השר לענייני ירושלים, אנחנו מודים לך על כל מה שעשית ועל כל מה שאתה עתיד לעשות.
חבריי חברי הכנסת, בעקבות זריקת האבנים אתמול על אוטובוס שעשה דרכו מהר הזיתים הגעתי הבוקר לביקור בהר יחד עם ראשי הוועד להגנת ושמירת הר הזיתים בישראל. ברצוני להודות למנהל הוועד מר שלום לרנר על ההזדמנות לראות את העשייה הגדולה של הוועד כלפי ההר. אני מודיע שאנחנו נמשיך לפעול למען הר הזיתים, ואני מזמין את כל חבריי לכנסת שעדיין לא הצטרפו לשדולה למען הגנת ההר ושמירת ההר בראשות יו"ר סיעת ש"ס חבר הכנסת מלכיאלי לבוא ולהצטרף.
יחד עם זאת, ברצוני להודות לשרת התפוצות חברת הכנסת עומר ינקלביץ', שאתמול, לאחר הדברים שאמרתי כאן כלפי חברת טיקטוק, שלחה מכתב, והבוקר קיבלנו את הודעתו של מנכ"ל החברה כי הם הסירו מהרשת את כל הסרטונים האלימים נגד האזרחים, חרדים ודתיים. יחד עם זאת, לצערי, נחשפתי הבוקר לסרטון נוסף שבו אנחנו רואים משחק וידיאו שבו יורים על חרדים. הגשתי הבוקר בעקבות זאת הצעת חוק הקוראת להחמיר בעונשו של אדם המעלה סרטון מסית וקורא לאלימות ברשתות החברתיות, ולא משנה כלפי איזה ציבור.
אני רוצה לפנות לחבר הכנסת עופר כסיף. בשונה ממך, אני רוצה לגנות את אותה הפגנה שהייתה אתמול כלפי הציבור הערבי בישראל, ואני קורא לך: כשם שאני מגנה את הדבר הזה, אני קורא לך: בוא גם אתה תגנה את האלימות כלפי הציבור החרדי והדתי בישראל, בלי להתבייש. כולנו כאן, חברי הכנסת, צריכים לגנות אלימות כלפי כל חברה, לא משנה מה נאמר וכלפי מי נאמר. תודה רבה.
<< קריאה >> אמילי חיה מואטי (העבודה): << קריאה >>
– – – יותר יהודי ממנו – – –
<< קריאה >> גלעד קריב (העבודה): << קריאה >>
– – – למה להוציא את דיבתו? הוא גינה. הוא צייץ בטוויטר מייד אחרי האירוע הזה. למה להוציא את דיבתו? זה ממש לשון הרע.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
רבותיי, תודה רבה. תודה רבה.
עד כאן פרק נאומים בני דקה. רבותיי, תודה רבה.
<< נושא >> דיווח שרי הממשלה השלושים-וחמש לכנסת << נושא >>
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
מכאן אנחנו עוברים לנושא הבא על סדר-היום. יש לי הכבוד והזכות להזמין את חברנו השר לענייני ירושלים ומורשת, השר רפי פרץ – אדם שבאמת תרם למדינת ישראל תרומה עצומה בשורה ארוכה של תפקידים, גם בשירותו הצבאי ולאחר מכן כשר החינוך, ועכשיו כשר לענייני ירושלים ומורשת, ומגיע לכאן כדי לתת סקירה על פעילות משרדו בממשלה השלושים-וחמש. אדוני השר פרץ, אני חושב שבאמת בשם כלל אזרחי ישראל מגיעה לך תודה גדולה, יישר כוח גדול, ואני בטוח שגם נברך אותך בהצלחה גדולה בהרבה מאוד עשייה שישנה עוד לפניך.
<< דובר >> השר לענייני ירושלים ומורשת רפי פרץ: << דובר >>
תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש, על המילים המרגשות והחמות.
כבוד יושב-ראש הכנסת, חבריי חברי וחברות הכנסת, מכובדיי כולם, לפני כשנתיים וחצי נקראתי לעמוד בראש מפלגת הבית היהודי, מפלגה מיסודה של המפד"ל, בעלת שורשים עמוקים עוד מימיו של הרב יעקב ריינס לפני מעל 100 שנה. המפלגה השפיעה רבות על החיבור ואחדות השורות בחברה הישראלית ויצקה תוכן רוחני יהודי במשעולי הפוליטיקה הישראלית. הכותרת הייתה ועודנה "נותנים את הנשמה למדינה". זו דרכנו, זו דרכי. כך פעלתי כל ימיי וזו משימתי הראשית. כמי שחונך וחינך על המושג "הינני", השבתי לקריאה להצטרף למפלגה בחיוב, כשם שעשיתי פעמים רבות בחיי.
גדלתי בבית מזמיל בירושלים, לימים קריית יובל, בשכונת עולים מכל הסוגים, מכל גווני הקשת הישראלית, ועד היום הם מחבריי הטובים, חברות אשר השפיעה עליי מאוד במעלה הדרך. כבן ליוסף, זיכרונו לברכה, ולמרגלית, תיבדל לחיים ארוכים, יוצאי מרוקו, גדלתי על סיפורם המיוחד. הוריי עזבו מקום מוכר ובחרו להגשים את החלום הציוני בארץ ישראל כי הם חלמו באמת על הארץ הזאת. בביתי חונכתי לאהבת האדם באשר הוא אדם ללא הבדל של השקפות, דעות ונטיות, ואני הולך עם זה כל ימיי.
החיים בשכונה היו מכוננים בשבילי במובן של כבוד האדם, הערכתו והאמון ביכולתו של כל אחד ואחת לפרוץ לאן שליבו חפץ. אומנם גדלתי בתחושה סביבתית שבה האווירה הייתה שיש מעלינו תקרת זכוכית. זה היה לפני 50 שנה, ולשמחתי ראיתי שאפשר לפרוץ אותה. היום אני אומר לכל ילד וילדה ולכם, הורים יקרים, כאן, מעל בימת הכנסת: היום בישראל אין תקרה שאי-אפשר לפרוץ. גם אם הדרך נראית קשה ומייגעת – זה אפשרי.
כבן למשפחה מסורתית היה חשוב להוריי שאמשיך במסלול דתי, וכך מצאתי את עצמי באחת מישיבות הדגל, בנתיב מאיר. אני חב למקום הזה הכרת טובה גדולה, שכן גם הישיבה וגם הבחירה שלי בהמשך – להיות חניך בבני עקיבא ומדריך בבני עקיבא – הם שבנו אותי ודחפו אותי להיות תמיד נכון לכל משימה. בתום לימודיי בישיבה התקבלתי לקורס טיס – אירוע מכונן בחיי, אירוע שליווה אותי 44 שנים כטייס פעיל בחיל האוויר, שתחילתו הייתה באותה שבירה של תקרת הזכוכית. במהלך הקורס – לא תאמין, מתן – ביקשתי להיות טייס מסוקים – –
<< קריאה >> מתן כהנא (ימינה): << קריאה >>
למה אתה לא יכול להגיד – – –
<< דובר_המשך >> השר לענייני ירושלים ומורשת רפי פרץ: << דובר_המשך >>
נתווכח על זה תמיד. – – מתוך הבנה ואמונה שהצלת חיים היא בנשמתי. לשמחתי, בדרך הזאת, לשמחתי, שובצתי כטייס יסעור, וכך חלום חיי התגשם הרבה מעבר למה שחלמתי.
לצערי הרב, ללא ספק השירות הצבאי עיצב משהו עמוק באישיותי מחד גיסא, בעיקר הרעות, הערבות, ומאידך גיסא – האובדן של חבריי הקרובים, רבים רבים מחבריי, וברבות הימים גם תלמידיי האהובים במכינה. לאחר השירות הצבאי זכיתי לעבור לגוש קטיף ולהקים את המכינה הקדם-צבאית ביישוב עצמונה. מול עיניי עמדה העובדה שחיילים דתיים חייבים לשאת בנטל בכל יחידה בצה"ל, כתף אל כתף. ובאמת, זה נכס, אדוני היושב-ראש, זה לא נטל. המכינה הצמיחה עד היום למעלה מ-3,500 בוגרים, והם נמצאים בכל רובדי החברה הישראלית. אני גאה בכך שהם עושים את זה בצניעות רבה. הם מאמינים בעם הזה ובטוב שיש בחברה הישראלית.
בליל כ"ד באייר תשס"ב, בעודי מחתן בוגר שלנו בירושלים, התקבלה הודעה על חדירת מחבל לבית המכינה בגוש קטיף. בעיצומו של ערב לימוד תורה לחג הפסח פגע מחבל ארור בבחורים, רצח חמישה מהם ופצע עשרות. בשבילי זהו רגע משבר מהקשים שחוויתי בחיי. ידענו בחסדי השם ובעזרת המשפחות והצוות הנהדר להרים את הראש ולהמשיך קדימה, על אף הקושי הרב. לאחר איסוף השברים הגיע אירוע חדש נוסף, אירוע קשה, הגירוש מגוש קטיף. הפצע מדמם בליבי ובלב רבים עד היום. ראוי שכנסת ישראל תדע את זה. אני מדבר על הרבה הרבה אלפים. רצינו להישאר בנחלת אבותינו. לחבל עזה יש היסטוריה ארוכה של אחיזה יהודית מאז ומעולם. אך ברגע שזיהינו שמדובר בסכנה למלחמת אחים, אמרתי לכל תלמידיי: לוקחים צעד אחורה. לא נחזור למלחמת אחים לעולם. כך פעלנו וכך גם נפעל. בימי ספירת העומר זוכרים כולנו את המגפה בחילותיו של רבי עקיבא על אותה שנאת חינם ומחירה הכבד, אך יחד עם זאת, אדוני היושב-ראש, אני מתפלל שכנסת ישראל לעולם לא תצביע על פינוי יהודים מביתם.
אדוני היושב-ראש, "הינני", בחיים של ציבור גדול בישראל, זה לא רק מושג. גורשנו מגוש קטיף ואמרנו: הינני. הגענו לעשרות מקומות ברחבי הארץ ובנינו את הקהילות מחדש, יישובים חדשים. אני הלכתי לחולות חלוצה, מקום שלא דרכה בו נפש אדם מאז ומעולם. הקמנו שלושה יישובים חדשים בחבל ארץ צחיח והפכנו מדברה לעדן. כאבנו, בכינו ובנינו.
כשם שנקראתי לדגל על ידי רמטכ"ל צה"ל דאז גבי אשכנזי לבוא להיות רבצ"ר, כך נעניתי גם לעולם הפוליטי, ובו – להוביל את מפד"ל ההיסטורית. כאחד שאוהב לקפוץ למעיינותיה הקרים והצלולים של ארצנו האהובה – ומי שרוצה לבדוק את זה יראה את זה ביוטיוב – כך פשוט קפצתי לעולם הפוליטי; לא תמיד צלול אבל בהחלט קריר. ואכן, מצאתי מפלגה נפלאה שמחפשת את דרכה. התפיסה שלי היא שיש מקום למפלגה המייצגת את הציונות הדתית, אבל היא לא סקטוריאלית. תפקידה הוא לחבר ולהיות הגשר הרחב והמכיל לכלל החברה בישראל, גשר שאוהב כל אחד ואחת מהעם הנפלא שלנו ושואב את כוחו ואת הוודאות בדרכו מעולמה של תורת ישראל, תורת חיים, תורה שעליה מעיד רבי עקיבא: ואהבת לרעך כמוך – זוהי כל התורה כולה. האמנתי שנכון להביא את החיבורים האלה גם למגרש הפוליטי. אני מאמין שהעם הזה ראוי לחיבור, וכמי שחינך אלפי בני נוער שונים ומגוונים, מרקעים שונים ותפיסות שונות, אמונתי עמוקה שבבסיסנו יש רוחב גדול ויש מקום גם לגיוון, אבל עם ראש חץ אחד ברור: מדינה יהודית ודמוקרטית.
בתקופתי כחבר כנסת ראיתי המון טוב. ראשית, אדוני היושב-ראש, פגשתי בכנסת עצמה אנשים מסורים, עובדים ועובדות ברמה מקצועית, ובעיקר נגע לליבי שילובם של בעלי מוגבלויות במסדרונות הכנסת – צעד מבורך, אדוני היושב-ראש, ואני רוצה להעלות אותו על נס. הפוליטיקה היא המקום שבו מתקבלות החלטות הרות גורל, חוקים, תקנות, תקציבים, אבל לא רק. הפוליטיקה היא גם מקום של הנהגה, של שליחות, אמונה בצדקת הדרך. חשוב לי לומר: מה שפעלתי ועשיתי היה לטובת הציבור ששלח אותי. בשום שלב לא העדפתי את טובתי האישית – בזה ליבי שקט לחלוטין. הייתי רוצה לפגוש כאן, אני מודה, פוליטיקה אחרת, מכבדת, הגונה, שבבסיסה דעות שונות אבל ידיעה שלב אחד פועם בנו. אומר הנביא עמוס בפרק ט': "ונטעתים על אדמם ולא יִנָּתשו עוד". זה היה לפני הרבה שנים, הוא חלם את זה. מחויבותנו להגשים, להעמיק את הנטיעה המופלאה של העם הזה בארצו.
במהלך תקופתי בכנסת זכיתי לשמש בתפקידי הראשון כשר החינוך. מייד בכניסתי לתפקיד הוריתי להטמיע את הנושא השנתי בסימן ערבות הדדית. זה היה ערב הקורונה. לא תיארתי לעצמי שהערבות ההדדית הזאת תתברר כמרכיב מפתח באחת ההתמודדויות הקשות שעברו עלינו בעשורים האחרונים, אולי בכלל, וזה משבר הקורונה. פעלתי לצמצום הפערים החברתיים והצלחנו להעמיד את תוכנית הלמידה מרחוק בתוך כמה חודשים עם עשרות אולפנים ותוכנית רחבה. בנוסף העמדנו את התוכנית למצוינות בפריפריה, תוכנית שכל מטרתה להעצים את התלמידים והתלמידות, והדגש: לנטוע בהם את האמונה שהשמיים הם הגבול.
בתפקידי היום אני מכהן כשר ירושלים ומורשת. ניצבים בפניי אתגרים מהותיים הנוגעים לליבת החיים שלנו במדינת ישראל. אנו מתמודדים עם התופעה הנוראית של שוד העתיקות ביהודה ושומרון. זה אירוע שרוצה למחוק את שורשינו היהודיים העמוקים בארץ הזאת. מתוך זה הכפלנו את התקציב לשמירה על אתרי המורשת שלנו באזור. בעין פקוחה ששומרת על הקיים המשכנו להביט אל העתיד. במסגרת קול קורא לאתרי מורשת, מורשת ישראל ברחבי הארץ, הוגשו מעל 500 בקשות מרשויות מקומיות ועמותות שונות למען חיזוקם של אתרים אלו בכל הארץ. יצאנו בקריאה ייחודית להקמת מרכז למורשת המעברות. כן, האוהלים האלה של לפני 70 שנה עד היום לא זכו להכרה. אלפי משפחות, ממקימי הארץ הזאת, בעיקר מיהדות צפון אפריקה, וביניהם סבי וסבתי שעלו ממרוקו, כעת יזכו להערכה שהם ראויים לה. עבורי זו זכות גדולה וסגירת מעגל.
לצד זאת, ככל שאר העולם, התמודדנו עם מגפת הקורונה. חיפשנו את הדרכים היצירתיות ביותר לחזק את התיירות בירושלים ואת העסקים הקטנים בה. יצאנו בפרויקטים, פסטיבלים, מיצגים ייחודיים, על מנת להביא את הקהל לעיר. הצלחנו להעלות את רמת התפוסה במלונות בצורה משמעותית ולהביא תיירות פנים בסדר גודל שטרם נראה בעיר. השקענו מיליוני שקלים בפיתוח, בשיפוץ ובהנגשה של מרכזי התיירות בעיר. מיליונים הועברו גם לפרויקטים במזרח העיר, שבימים אלה מתחדשת בכבישים, פארקים ומרכזי מסחר לטובת התושבים – מהלך שחיזק את הריבונות בעיר.
התקציב שהשקענו בשנה האחרונה בירושלים עומד על כ-425 מיליון שקלים. זאת, לצד הרצון העז לחבר את כל העם לירושלים ולראות את קיום דבר המשורר, משורר התהילים דוד המלך, שאומר: "ירושלִַם הבנויה כעיר שחֻברה לה יחדָּו", ועליה אומר המדרש: "זו היא עיר העושה כל ישראל חברים". זאת הייתה המשימה שלנו.
לכל אורך הזמן הציבור הציוני-דתי היה בליבי, וכנציגה בממשלה הרגשתי צורך עז להשקיע בה ובמוסדותיה. עם כניסתי לתפקיד סיכמתי עם ראש הממשלה מר בנימין נתניהו על העברת תקציב של 225 מיליון שקלים למוסדותיה ומפעליה של הציונות הדתית, אשר ממשיכים ותורמים יום-יום למען הארץ ואחדות העם, ואני מודה לראש הממשלה על כך.
אדוני יושב-ראש הכנסת, מכובדיי, איני יכול לסיים את דבריי ולא להזכיר את המשימה שמוטלת על כתפינו כמדינה וכחברה. כרב הצבאי הראשי הייתי זה שהכריז על הבנים כחללים. עבורי מבצע צוק איתן, שהחל בשנת 2014, לא ייגמר עד השבתם של הדר גולדין ואורון שאול, זיכרונם לברכה, הביתה. כמי שבישר למשפחות גולדין ושאול, האהובות והיקרות לליבי, על נפילתם, אני רוצה, אני חולם, להיות זה שיבשר על השבתם הביתה. צוק איתן לא תם.
בהזדמנות זו אני רוצה להודות לראש הממשלה מר בנימין נתניהו על האמון שהוא נתן ונותן בי. בשנתיים וחצי האחרונות ראיתי אל מול עיניי מנהיג שטובת עם ישראל ומדינת ישראל בראש מעייניו, בעל חזון עצום, שהוביל להסכמי שלום וערבות לחיזוק ביטחונה ובריאותה של מדינת ישראל. יושב-ראש הכנסת, ידידי יריב, לך אישית: פגשתי אדם – אותך, ישר וצנוע, נאמן, מאמין בעם הזה, מאמין בזכותנו ההיסטורית להיות בוני ובני הארץ הזאת. זכות גדולה היא לי להכיר אותך.
ואסיים בדברי הנביא ישעיהו, שחלם לפני 2,500 שנה על מדינה ובליבה אומה: צהלי ורוני יושבת ציון, אומר הנביא, כי גדול בקרבך קְדוש ישראל. התנערי, מעפר קומי, שאי סביב עינייך וראי, כולם נקבצו באו לך. תודה רבה.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
תודה רבה לשר רפי פרץ על עשייה באמת מפוארת ומבורכת, גם בתפקידך הזה וגם לאורך כל השנים, והמון המון הצלחה בכל אשר תבחר לעשות. תודה רבה.
<< דובר_המשך >> השר לענייני ירושלים ומורשת רפי פרץ: << דובר_המשך >>
תודה רבה.
<< קריאה >> אבתיסאם מראענה (העבודה): << קריאה >>
אפשר תיקון קטן, אדוני השר, לגבי השימוש ב"בעלי מוגבלות"? אנחנו הפסקנו מזמן להתייחס אליהם כמוגבלים ומוגבלות. מאוד מציעה לך, הצעה בכיף, להתייחס אליהם כבעלי צרכים מיוחדים או הסדרים מיוחדים. אני חושבת שהגיע הזמן. הם לא מוגבלים. יש להם צרכים, ואנחנו קשובות וקשובים אליהם.
<< דובר_המשך >> השר לענייני ירושלים ומורשת רפי פרץ: << דובר_המשך >>
מסכים לגמרי. מסכים לגמרי.
<< קריאה >> אבתיסאם מראענה (העבודה): << קריאה >>
תודה.
<< קריאה >> גלעד קריב (העבודה): << קריאה >>
אדוני היושב-ראש, אפשר להפנות שאלות לשר?
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
אפשר, אם רוצים, שאלה אחת. השר, אתה מעוניין לענות? מבקש שאלה חבר הכנסת גלעד קריב.
<< דובר_המשך >> השר לענייני ירושלים ומורשת רפי פרץ: << דובר_המשך >>
בבקשה. כבוד חבר הכנסת קריב.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
ולאחר מכן אני לא רוצה לעכב יותר את נאומי הבכורה, אז אנחנו נעבור אליהם. בבקשה.
<< קריאה >> גלעד קריב (העבודה): << קריאה >>
אנחנו יודעים פשוט שיש עוד ח"כים וח"כיות בדרך.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
לא, לא, בבקשה.
<< דובר >> גלעד קריב (העבודה): << דובר >>
כבוד השר, כבוד הרב, ראשית, תודה על הדברים המרגשים, ותודה שהזכרת בסיומם את הדר גולדין ושאול אורון. נזכיר כמובן גם את אזרחי ישראל שנתונים בשבי, את אברה מנגיסטו ואת הישאם א-סייד.
<< דובר_המשך >> השר לענייני ירושלים ומורשת רפי פרץ: << דובר_המשך >>
לגמרי.
<< דובר_המשך >> גלעד קריב (העבודה): << דובר_המשך >>
הלוואי שישובו בשלום אל משפחותיהם.
תודה גם על העמדה הממלכתית והאחראית שתמיד הצגת, גם בתקופת ההתנתקות, שהתייחסת אליה בכאב גדול – ואני אומר את זה למרות חילוקי הדעות המדיניים והפוליטיים, כמובן. שיחקת תפקיד חשוב מאוד במניעת ההידרדרות – – –
<< דובר_המשך >> השר לענייני ירושלים ומורשת רפי פרץ: << דובר_המשך >>
אמרתי: חילוקי דעות – לב אחד.
<< דובר_המשך >> גלעד קריב (העבודה): << דובר_המשך >>
נכון, ושיחקת באמת תפקיד מרכזי במניעת הידרדרות אל מלחמת אזרחים.
אני מבקש להפנות אליך שאלה שבאמת קשורה ליכולת שלנו להפוך את ירושלים למקום שאליו כל אזרחי ישראל נושאים את עיניהם, אבל גם כל יהודי העולם. יושב כאן חברך, חברנו, נפתלי בנט, שבשבתו כשר בממשלת ישראל היה אחראי להתקנת העזרה באזור הכותל שידועה כ"עזרת ישראל" בניסיון לפתור את המחלוקת הגדולה. כולנו מכירים את המהלך שבו ממשלת ישראל אישרה פשרה היסטורית בנושא התפילה השוויונית או המעורבת בכותל; כולנו יודעים כיצד ממשלת ישראל נסוגה, לצערי הרב, מהפשרה הזאת. אבל ממשלת ישראל לקחה על עצמה, גם אחרי הנסיגה המבישה מהפשרה, להתקין רחבת תפילה ראויה לטובת הזרמים הליברליים ואלה שמבקשים תפילה מעורבת באזור קשת רובינסון. המהלך הזה שהממשלה החליטה עליו, בצד ביטול המתווה הכולל של הכותל – המהלך הזה לא מתקדם. נכון להיום יהודים ויהודיות, ישראלים וישראליות או חברינו מן התפוצות שמבקשים להתפלל כמנהגם גם באופן מעורב ברחבת "עזרת ישראל", נאלצים לעשות את זה מאחורי גדרות תיל ובאופן שאין בו שום כבוד לבירת ישראל ולערכים שלנו כמדינה יהודית ודמוקרטית.
ואני מבקש לשאול: האם במסגרת תפקידך פעלת בנושא הזה של הפיכת הכותל לאתר שבו כל יהודי ויהודייה, תהא אמונתם אשר תהא, יוכלו למצוא את מבוקשם לפני בורא עולם? אם לא – מהו חזונך? מהו החזון שאתה מותיר לנו בהקשר הזה? האם אתה יכול לומר לנו מדוע ממשלת ישראל נכשלת לעשות את המעט שהיא בסופו של דבר כן התחייבה לעשות בנושא "עזרת ישראל" בכותל המערבי? תודה.
<< קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >>
זה לא מעט, וזה לא יהיה, וחבל לך על החלומות האלה. תמשיך הלאה לחלום.
<< דובר_המשך >> גלעד קריב (העבודה): << דובר_המשך >>
לא שאלתי אותך.
<< קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >>
– – – לא בחסות החסינות שלך. אל תבלבל. מספיק. מספיק. די.
<< דובר_המשך >> גלעד קריב (העבודה): << דובר_המשך >>
– – –
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
תודה רבה, חבר הכנסת אבוטבול. חבר הכנסת קריב, נא לשבת. תודה רבה.
<< קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >>
אני מבקש ממך, תפסיק לחלום חלומות – – –
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
תודה רבה. חבר הכנסת אבוטבול, בבקשה. כן אדוני השר.
<< דובר_המשך >> השר לענייני ירושלים ומורשת רפי פרץ: << דובר_המשך >>
טוב. קודם כול תודה רבה על דבריך החמים בראשית דבריך. אני מודה לך ומאחל לך כמובן הצלחה בתפקידך, לך ולחברי הכנסת וחברות הכנסת החדשים. המקום הזה של הר הבית והמרחב של הכותל לא נמצא באחריות השר לענייני ירושלים, ועם כל זאת, הנושא הזה, בהחלט אכפת לי ממנו. אני הייתי ב"עזרת ישראל" אחרי שממשלת ישראל קבעה. חשוב לי שהדבר הזה יהיה בצורה מכובדת. אני לא ראיתי – מה שראיתי, הערתי, אבל אני לא ראיתי שהמקום שם איננו נוהג בצורה מכבדת. אפשר לחלוק עליי.
לגבי כל המרחב, אני אומר את זה באופן כללי, אני לא ארד לפרטים: כל המרחב הציבורי הישראלי שנוגע בהלכות ציבור – אני, כתלמידו של הרב קוק, שהקים את הרבנות הראשית, אני מאמין ברבנות הראשית, אני מאמין בדרך שבה היא פוסקת ואני הולך על פי הפסקים שלה, ואני מצפה שהיא תאמר את דברה, ומתוך זה נתקדם. תודה.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
תודה רבה לשר רפי פרץ.
<< נושא >> נאומי בכורה של חברי הכנסת << נושא >>
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
ומכאן אנחנו עוברים לחלק המרגש של סדר-היום, נאומי הבכורה. אני מזמין אכן בהתרגשות ובכבוד את חבר הכנסת ניר אורבך לשאת את נאום הבכורה. בבקשה.
<< דובר >> ניר אורבך (ימינה): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, זוהי באמת הזדמנות טובה, לפני תחילת הנאום שלי, לומר תודה לרב רפי על ההירתמות וההתגייסות שלו לטובת הציונות הדתית ולטובת המדינה, ועל הזכות שהייתה לי לעבוד איתו. הרב רפי, תודה.
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אנחנו תמיד מחפשים את הנקודה שבה הכול התחיל, את הזרעים שנבטו והצמיחו אותנו עד שהגענו לכאן. אני יכול לשים את האצבע על המקום הקסום שבו גדלתי והתחנכתי, קריית שמואל; על משפחתי, משפחת אורבך-ויס, משפחה של שורדי שואה ובוני הארץ; על אימא שלי, יעל, שנמצאת כאן עכשיו, ועל אבא שלי, שלמה, זכרו לברכה, שלפני שבוע מלאה שנה לפטירתו. אני יכול כמובן לשים את האצבע על המשפחה הגרעינית שלי, אשתי מירב, שהיא המשענת והגב והשותפה שלי, והילדים אוריה, אופיר, תמר ושירה, שגם הם נמצאים פה. זה באמת הפן האישי.
אבל בפן הציבורי-לאומי אין ספק שההכרה וההבנה שאי-אפשר לשבת בצד ולתת לאירועים להתרחש, שאומנם לא עלינו המלאכה לגמור אבל ודאי איננו יכולים להיבטל ממנה, ושכל זה חייב להתרחש מתוך חיבור גדול לעם ישראל, לכלל ישראל – ההכרה הזאת נבטה בימי הגירוש מגוש קטיף.
כיושב-ראש פורום המדרשות לבנות ניהלתי את השהות של בנות המדרשות והאולפנות בחודש הקשה והמורכב שלפני הגירוש. אני לא אשכח לעולם את "תפילת הנערות", את הקולות השבורים של מאות בנות שמתפללות יחד בעוצמה: "ה' שמעה תפִלתי ושוְעתי אליך תבוא, אל תסתר פניך ממני ביום צר לי". שם בבית הכנסת בנווה דקלים, ברגעי השבר והחורבן של מפעל ההתיישבות בחבל קטיף, יחד עם ההוד והעוצמה של התפילה קורעת השמיים והלב, נזרעו הזרעים ונבטה ההכרה שצמחה והתעצמה והביאה אותי לכאן היום.
חבריי וחברותיי, בחוץ זרעי קיץ נישאים ברוח, ובתוך הבית הזה ריח העימותים עוד באוויר. בין קודש לחול אני נרגש לעמוד כאן היום מעל במה זו, כנסת ישראל. כנסת ישראל היא המשכה של כנסת הגדולה, המוסד העליון של חכמי ישראל מימי שיבת ציון בהנהגת עזרא ונחמיה ועד סוף תקופת בית שני. כנסת הגדולה היא גם חוליה בשרשרת קבלת התורה שבעל פה – כפי שמופיע במשנה במסכת אבות: "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה". אנו מצווים להזכיר זאת גם היום, דווקא אחרי שנה של מגפה, דווקא בתקופה של התגוששות פוליטית בלתי נגמרת ומערכת בחירות שרודפת את חברתה. "עם עייף חובש פצעיו, יושב, סופר ימיו – – – דור רוצה תשובה עכשיו. זכאי ולא חייב", כפי ששרים ישי ריבו ונתן גושן.
חברי וחברות הכנסת, אנחנו החייבים, אנחנו המחויבים להשיב את אמון הציבור בעבודת הכנסת, בחברי הכנסת. הרשות המחוקקת משותקת. הכנסת היא אבן יסוד בדמוקרטיה הישראלית, ואנו נציגי ונציגות הציבור מחויבים להתנהגות מכובדת ומכבדת. ישנה שמש גם כשהשמיים אפורים.
בשנים האחרונות, אחרי מסע ארוך בשבילי ערוגות הציונות הדתית הלאומית, אני חש שנושא מקומה ותפקידה של הציונות הדתית בעת הזאת קצת היטשטש. הוא היטשטש בגלל תחושה של חלקים בחברה הישראלית שמרגישים מאוימים על ידי הציונות הדתית הלאומית – בעיקר בגלל סוג של שיח שנמצא בציבוריות הישראלית ופחות בגלל מהות – אבל הוא היטשטש גם כי אנחנו, בני ובנות הציונות הדתית, קצת התבלבלנו. בנאום הזה, שהוא נאום הבכורה שלי בכנסת ישראל, פאר הממלכתיות הישראליות, וכבן הציונות הדתית, כמי שגדל והתחנך במוסדותיה, כמי שהתחנך והדריך בבני עקיבא, כתלמיד ישיבת ההסדר כרם ביבנה, כלוחם בחטיבת גבעתי וכמי שהקים את פורום המדרשות ופורום הממ"דים, אני מבקש לנסות לעשות מעט סדר, לחזור חזרה לבסיס ומשם לנסח מחדש את תפקידה של הציונות הדתית הלאומית בעת הזאת כפי שאני רואה אותה.
הציונות הדתית היא בראש ובראשונה תנועה אידיאולוגית – תנועה אידיאולוגית הרואה במדינת ישראל את "יסוד כיסא ה' בעולם", כפי שהגדיר זאת הרב אברהם יצחק הכהן קוק, זכר צדיק לברכה; אידיאולוגיה שנשענת על שלוש רגליים: עם, תורה וארץ. הציונות הדתית הלאומית רואה במעשה הציוני, להבדיל מהאידיאולוגיה החילונית והחרדית, חלק ממעשה הגאולה. משכך, כל השותפים למעשה הציוני – בפרפרזה לדברים המרגשים שאמר בשבוע שעבר זקן משיאי המשואות, מורי יעיש גיאת – חילונים, חרדים ודתיים, הם "ועמך כולם צדיקים". בבסיס ההתייחסות הזאת מונחת העובדה שאנו אחים, ולכל אחד יש את היתרונות והחסרונות שלו בבית המשותף הזה.
לאידיאולוגיה הזאת יש גם זרוע פוליטית. עד שנות השבעים עסקה המפד"ל בעיקר בחקיקה דתית ואימצה את הקו המדיני המתון של מפא"י, שותפות שידועה בכינויה "הברית ההיסטורית". יותר מאוחר אימצו ראשי המפלגה קו מדיני ימני יותר, והברית ההיסטורית עם מפלגת העבודה הומרה לברית מודרנית עם הליכוד, למעט חריגים יוצאי דופן וקצרי מועד.
הפוליטיקה מהווה מאז ומעולם רק חלק מהתנועה הציונית הדתית – חלק חשוב ומשמעותי אבל חלק בלבד. הפוליטיקה ודאי אינה חזות הכול. הזרוע הפוליטית מעולם לא התיימרה לומר: אני הציונות הדתית, מעולם נזהרה מלנכס לעצמה את המושג הזה. הפוליטיקאים של הציונות הדתית ידעו תמיד שתנועת הציונות הדתית הלאומית גדולה הרבה יותר מהפוליטיקה שמייצגת אותה. לציונות הדתית-לאומית כתנועה יש גם זרועות מעשיות ופרקטיות, מעבר לזרוע הפוליטית. הציונות הדתית, מאז מלחמת ששת הימים, מובילה את מפעל ההתיישבות גם במרכזי הערים וביישובים וגם מעבר לקו הירוק, באמצעות תנועות מיישבות. הציונות הדתית הקימה מוסדות חינוך לתפארת: ישיבות תיכוניות, אולפנות ומקיפים, ישיבות הסדר וישיבות גבוהות, מכינות קדם-צבאיות ומדרשות לבנות, תנועות נוער, מערכת חינוך יסודי, מערכת החמ"ד, ארגוני שירות לאומי, גרעיני משפחות וגרעינים משימתיים, וכמובן – התגייסות מוגברת לשירות צבאי משמעותי.
הציונות הדתית היא תנועת חיים. בניה ובנותיה חיים את ערכיה יום-יום. הם שלובים ומשתלבים בכל מערכות החיים. הם חלק אינטגרלי של המדינה ומהחיים שלנו כאן, בארץ הזאת. הם אינם קמים כל בוקר במחשבה איך לממש את ערכי הציונות הדתית; הם פשוט חיים את זה. הם חיים בהרמוניה עם כלל מרכיבי החברה הישראלית ומחפשים את המשותף ולא את המפריד.
אורי אורבך, זכרו לברכה, הגדיר פעם את הציונות הדתית כיפהפייה נרדמת. הוא התכוון לפוליטיקה הציונית הדתית. תנועת הציונות הדתית הלאומית לא נרדמה ולא תירדם אף פעם; זו הזרוע הפוליטית שלה שמדי פעם הולכת לישון וצריכה איזה נסיך שיעיר אותה. הציונות הדתית הלאומית היא מושג גדול, מכיל ובעיקר מחבר. מטבע הדברים, מפלגה – ששמה מעיד על הווייתה, שורש פל"ג – לא יכולה לחבר כפי שיכולה לעשות תנועה.
לאחר ארבע מערכות בחירות רוויות סיסמאות של פילוג ושיח שבחלקו הוא שיח של שנאה, החברה הישראלית התעייפה מלהתקוטט, נלאתה מלריב. בשבוע שעבר התרגשנו כולנו לראות את משיאי המשואות ואת נאום שלוש האימהות של הרמטכ"ל אביב כוכבי. זה נותן תקווה. הציבור מחפש חיבורים וערכים, לא שיח שטחי של פירוד ושטנה.
מדינת ישראל, יסוד כיסא ה' בעולם, היא יסוד גלוי, פלא שאין דומה לו בתולדות אומות העולם, אבל היא עדיין שברירית. 73 שנים בתולדות העמים הן טיפה באוקיינוס. בעבר שקטה הארץ גם 80 שנה, אבל זה לא היווה ערובה להמשך הקיום. קיומנו כאן עדיין מוטל בספק; עדיין החברה הישראלית מוגדרת על ידי אויבינו כקורי עכביש. כדי שנוכל למקד מחדש את המשימות שעומדות לפתחנו, כדי שנזכור מול מי ומול מה באמת צריך להיאבק, אין מתאים יותר מלצטט משירו של המשורר הגדול נתן אלתרמן בשירו האחרון: "אז אמר השטן: הנצור הזה / איך אוכל לו?" הנצור – הכוונה לעם ישראל. "איתו האומץ וכישרון המעשה / וכלי מלחמה ותושייה עצה לו. / ואמר: לא אטול כוחו / ולא רסן אשים ומתג / ולא מורך אביא בתוכו / ולא ידיו ארפה כמקדם./ רק זאת אעשה: אכהה מוחו / ושכח כי עימו הצדק. / כך דיבר השטן וכמו / חוורו השמיים מאימה / בראותם אותו בקומו / לבצע המזימה."
אין לנו כחברה את הפריבילגיה להמשך ולהתקוטט עד זוב דם בריב אחים. אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי עדיין אורב לי מבקש נפשי. תורת החיבורים כפי שלמדנו אותה אצל מורה הדרך שלנו הלכה למעשה להנהגת ציבור, הרב אלישע וישליצקי, זכר צדיק לברכה, שכינה עצמו "יהודי פשוט מירושלים" ושאהב את עם ישראל וחיבק את האנשים מאילת ועד מטולה – תורת החיבורים היא הדבר הנצרך היום כדי לאחות מחדש את כלל חלקי החברה הישראלית. הציונות הדתית הלאומית חייבת, מוסרית וערכית, להיות המובילה במשימה הזאת. לנו, בני ובנות הציונות הדתית ונציגיה ונציגותיה בכנסת, אין את הפריבילגיה לייצר, דווקא בעת הזאת, תרבות זרה של פסילות.
רבי כלפון משה הכהן, זכר צדיק לברכה, הרב הראשי של האי ג'רבה שבתוניס, ממבשרי הציונות הדתית, נמנה עם מייסדי התנועה הציונית "עטרת ציון", שפעלה בשיתוף עם קרן היסוד וקק"ל. על בנימין זאב הרצל, שוודאי לא נמנה עם המחנה שלו, הוא כתב: "בימינו אלה הופיע בקרבנו איש רם המעלה, זך השכל וחד הרעיון, בנימין זאב הרצל שמו – – – המציא רעיון נכבד להיות כל איש הבא להסתופף בצל החברה הציונית ובשם ציוני יקרא – – – ודפק על פתחי מלכים ורוזנים לקחת מהם משפט גלוי להיות ארץ ישראל לנו כמלפנים."
קראנו בשבת – הפעם, בשעה טובה, בתוך בית הכנסת – על מגפת הצרעת, שלא הפלתה בין אנשים חשובים לבין פשוטי העם, ממש כמו המגפה שהכתה בנו בשנה האחרונה. קראנו על הישיבה מחוץ למחנה בלי חברים ובלי בני משפחה. עברנו את כל זה יחד – חילונים ודתיים, חרדים וערבים, צעירים ומבוגרים. יחד. הרב חנן פורת, זיכרונו לברכה, אמר: הגאולה לא שייכת רק לדוסים ולא רק לטהורים – לא לטהורים נוסח רחל המשוררת וגם לא לטהורים שלנו. הגאולה היא של כלל ישראל. אהבת ישראל, תורת ישראל וגדולי ישראל מחייבים אותנו להתחבר לכלל חלקי החברה הישראלית. כל מי ששותף למעשה הציוני כאן, בארץ ישראל, פה, במדינת ישראל, הוא אח ואחות שלי. כשהציונות הדתית מתחברת, מחוברת לעם ישראל ולא מתנתקת, מראות כמו שהיו בגוש קטיף, בעזרת השם לא יחזרו.
"מי האיש החפץ חיים אֹהֵב ימים לראות טוב. נצור לשונך מרע ושפתיך מִדַּבֵּר מרמה. סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו". תודה רבה.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
תודה רבה לחבר הכנסת אורבך, והצלחה גדולה בכהונתך כאן בכנסת. לאחר לחיצות הידיים והחיבוקים יעלה ויברך חבר הכנסת נפתלי בנט.
<< דובר >> נפתלי בנט (ימינה): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, ראשית, אני באמת רוצה לומר תודה גדולה לרב רפי, שנכנס לזירה בתקופה מאוד קשה. לאורך כל החיים שלך אתה תמיד בזירה, ומי שיושב בזירה – חוטף, זאת אומרת, אין. מי שרוצה לא לחטוף יכול לעמוד ביציע, הכול בסדר. אבל גם בגירוש, גם בצבא וגם בפוליטיקה נכנסת לזירה ועשית דברים טובים. גם חטפת, זה בסדר גמור. אני חושב שכל מי שנמצא פה מבין שכדי לעשות דברים גדולים צריך להיכנס, להילחם, לפעמים לחטוף פה מכה, שם מכה, אבל אמר טדי רוזוולט: ואל נהיה מאלה הנשמות ההססניות שלא חוו לא כישלון ולא הצלחה. עדיף לנסות, ולכן אני רוצה באמת לומר לך תודה, ואני משוכנע שתמשיך בדרך החינוך, בדרך החיבור, אין לי ספק, ואני מאוד אוהב אותך.
ניר, ניר אורבך. ברוכים הבאים. אני חייב להגיד: מחמם את ליבי שיש פה לא מעט אנשים – לא בהכרח מאותה השקפת עולם – שטורחים ומכבדים גם את הרב רפי וגם את ניר. תראו, יש בבית הזה טיפוסים שונים. ניר – אני אספר לכם: ניר הוא קודם כול נשמה גדולה, אדם עם לב ענק, שפועל רק לטובת מדינת ישראל. זה המצפן שלו; לא אגו, לא כוח, לא כלום – רק טובת מדינת ישראל. את ניר הכרתי לפני כמעט עשור, כשנכנסתי לעולם הפוליטי. ניר היה הראשון, כשאף אחד לא ידע בכלל מי אני, לראות את החזון, כשהחזון היה מאוד מאוד גדול: לקחת ולהיפתח, והוא עמד בכל הצמתים הכי קשים. ניר הקים גם פורום ודחף את עולם לימוד התורה לנשים במדרשות, שהיום זה מאוד מאוד נרחב. בעיקר ניר הוא אכן, בעיניי – ניר אורבך מגלם את הציונות הדתית בצורה מאוד יפה, שזה לא איזו אליטה אלא קבוצה שצריכה לשרת, שרואה את עצמה כנותנת. לצידו יש את מירב הנפלאה ואת הילדים – את הבנות, הבן, את אימא.
אז אני רוצה לאחל לך, ניר, שפשוט תהיה אתה גם בבית הזה. אין לי ספק שאתה תדע לייצר קשרים עם כל חלקי הבית, הגם שיש לך דעות מאוד מובהקות, אבל לפני הדעות יש את האישיות ואת הבן אדם, ואני גאה, גאה שאנחנו ביחד באותה סיעה, פועלים למען מדינת ישראל. המון הצלחה.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
תודה רבה לחבר הכנסת נפתלי בנט, ושוב – ברכות לחבר הכנסת ניר אורבך.
מכאן אנחנו עוברים בשמחה לנאום הבכורה של חברת הכנסת אמילי חיה מואטי.
<< קריאה >> קריאה: << קריאה >>
– – –
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
אנחנו נחכה, אין שום בעיה. נחכה עוד רגע, לא יקרה שום דבר.
אני יכול לומר שנאום בכורה קורה רק פעם אחת. בבקשה.
<< דובר >> אמילי חיה מואטי (העבודה): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, בעולם בלי ניסים לא הייתי עומדת מולכם. אני מבקשת לפתוח את נאום הבכורה שלי בבקשת סליחה כנה מחברות וחברי ילדותי, שרבים מהם, מוכשרים ממני, חכמים ממני וחרוצים ממני, אך במקום שבו גדלנו, עם קלפי הפתיחה שחולקו לנו, איש לא יכול היה לחלום על חיים שמעבר להישרדות, שלא נדבר על להיות כאן. הנוכחות שלי בכנסת היא בעיקר טעות סטטיסטית. אין לי שום דרך להסביר את העובדה שחברות הילדות שלי שם ואני כאן.
חשוב לי להיות כאן. מהרגע שהבנתי כמה עמוק השינוי שצריך לחולל וכמה יותר מדי אנשים בינינו זקוקים לנס כדי להגיע למקומות שעבור אחרים הם מובנים מאליהם, הבנתי שאני צריכה להיות כאן. מי שלא מכיר אותי עשוי לחשוב שמדובר בהגשמת חלום. זה לא. אני כאן כדי שאנשים שגדלים שם יוכלו להתחיל ולחלום חלומות כאלה. סביר להניח שעם רקע אחר משלי הייתי היום חוקרת ספרות במגדל שן כלשהו. החלום הזה שמור לחיים שאחרי התיקון. במדינה מתוקנת, נס או מזל לא יכולים להיות נדבך כה משפיע בחייו של אדם. יש הסבורים ברצינות שהעולם מתקיים במין גן עדן של בחירה שבמסגרתו יש הבוחרים לעשות פוסט-דוקטורט בייל ויש הבוחרים בפשע; יש הבוחרות לעשות קריירה בהייטק ויש הבוחרות בגיהינום הזנות. ההפנמה, אפילו של אסירים בכלא, את מוטיב הבחירה, היא כתם על ערכים שאמורים לכונן חברה צודקת. אני מכירה את זה ברמת קשר דם, אז תהיו מוכרחים לסמוך עליי כאן. אין איש שבוחר בפשע. הפשע בוחר בני אדם בקפידה, צד אותם ביערות הייאוש והפחד; בריכוזי העוני וההדרה הוא חוגג באין מפריע, פתיין ורשע. אני מאמינה שיצר האדם טוב מנעוריו ושמה שהופך בני אדם למחוספסים, למרפקנים ולרעים לחברה זה חוסר היכולת לבחור; מאמינה שבני האדם, למעט חריגים, יבחרו תמיד בטוב.
נולדתי בנתניה ב-1980, בת בכורה לאלי ומונה. לא היה בי דבר אחד יוצא מן הכלל, האמינו לי. השם האמצעי של השכונה שבה נולדתי היה "שכונת האינדיאנים", והיו בה פשע, מוות ממנות יתר של סמים וזנות מגיל צעיר מאוד. אני לא זוכרת את הרגע שבו אימי הסבירה לי שסמים זה מסוכן ורע. נראה לי שנולדתי עם הידע הזה, ואיכשהו קיוויתי לצלוח את חיי בלי להידרדר לפשע, גם לא להתנסות בו, להתאמץ להיות בת טובה להוריי, למצוא עבודה ואדם סביר שיאהב אותי ונקים יחד משפחה.
אם זה עוד לא ברור, אז אדגיש: מדובר באנשים נפלאים עם תקרת בטון מעל הראש; מוחות מבריקים שהוסללו למסגרות מקצועיות בלי שמישהו במערכת בדק את היכולות, הכישורים או השאיפות שלהם, כי לאיש לא היה אכפת. עוד לא דיברנו על החסמים ומנגנוני הסינון המעמדיים בכניסה לאוניברסיטאות, אם כי אני בטוחה שכבר היום, בדורנו, מסתובבים גאונים בתחתית הסולם החברתי בעוד הצמרת הומה בני אדם בינוניים. רק אתמול הסביר לי חבר כנסת שכל הסיפור הזה הוא היסטוריה וצריך להישאר בהיסטוריה, אבל המציאות היא שהשעתוק של העוני והנחשלות לדור השני קשים הרבה יותר, כי החיים הרי לא מתנהלים בוואקום.
במקביל מתפתח דור שני לפריבילגיה, לייצוג ולהון. המידע הזה הוא חשוב להתחלה של תיקון. הרי אם מדובר בהיסטוריה ועכשיו הכול בסדר, אז איך תסבירו את העובדה שבסגל האקדמי הבכיר בישראל יש פחות מ-10% מזרחים? הרי להאמין שהכול מאחורינו זה להאמין שהשאר פשוט לא רצו. הסיפור הזה לא מתחיל באקדמיה אלא במנגנונים שקודמים לה, בעצם ההגעה לשם ולפני כן, בעצם המחשבה על לימודים אקדמיים.
אבי רך הלב, איש ירא שמיים ועדין, עבד מבוקר עד לילה ככוח עזר בבית חולים לתשושי נפש בנתניה. אימי עבדה בכל מיני עבודות. הפער בין האדם המבריק שהיא לבין העבודות שבהן מצאה פרנסה הוא בלתי נתפס, כמו רבות ונפלאות אחרות. בכלל, אימא שלי היא הצלחה מסחררת בכל מה שנוגע לגידול שלנו, ולא רק, כי מעבר לזה שמדובר באדם הטוב ביותר שפגשתי בחיי, היא אימא שאם הייתי צריכה לבחור אחת, הייתי חד-משמעית בוחרת בה. כששאלו אותי בבגרותי על מרד נעורים, לא ממש הבנתי מה הכוונה. איך מורדים בגב בצורת לב כל כך חכם? איך אפשר למרוד באדם שמתוך הכול-כך מעט שהחזיק, תמיד מצא עם מי לחלוק?
בשכונה גם לא ידענו שאנחנו עניים; לא הכרנו משהו אחר. זה לא שהיו עניים ועשירים, אלא כולם בלי יוצא מן הכלל היו עניים. והמטרה המשותפת שלנו הייתה להישמר מפשע. מי שלא מכיר לא ידע לעולם להעריך כמה כוח נדרש במעשה ההימנעות. רק בגיל מאוחר הבנתי שיש בני אדם שחיים קילומטרים ספורים מאיתנו שעבורם 12 שנות לימוד לא נחשבות הישג, גם לא תעודת בגרות ואפילו לא תואר ראשון; שיש בני אדם שעבורם מה שלנו נראה כמו חציית אוקיינוסים ועלייה בבניין בן אלף קומות, עבורם זה יציאה למרפסת, חלק ממבנה אלמנטרי בחיים שיש בהם בחירה.
אין ולא היה בליבי דבר נגד האנשים האלה. ובכלל, שוויון הוא לעולם לא נגד מישהו, הוא בעד כולם. שוויון הוא לא טובה שעושים למוחלשים. הוא הופך את החברה שלנו למגוונת יותר, ליצירתית יותר וליותר יצרנית. אני מאמינה שגם החזקים מאוד, הדובדבן על הקצפת של העוני הישראלי – גם הם מעוניינים בחברה צודקת יותר. המחשבה שמקורה בימין הכלכלי האמריקאי והאכזרי שאם יעלו מיסים, כל עשירי הארץ יברחו, זו מחשבה רחוקה שנות אור מאיך שאני תופסת אנושיות. כי בסוף הסיפור הוא לא כסף, הוא פריבילגיה, ורק אם יהיו מודעות וידע שיביאו ליכולת אמיתית להתבונן פנימה ולהעמיק, נוכל להתחיל לדבר על צדק.
עוני זה לא רק מספרים וסטטיסטיקות. יש מקומות שבהם סטייה מהשוליים היא סכנת מוות, כי עוני, גם אם יש שרואים בו עדות לפשטות ולחום, הוא מסוכן. הוא הופך אדם עם חלומות לאבק. לעוני יש גם השפעה הרסנית על הנפש, על היכולת שלנו לבטוח בעצמנו, על התקוות שלנו. יש שחושבים שההפך מעוני זה עושר, אבל אני יודעת שההפך מעוני זה צדק.
יש לנו המון מה לתקן, ואני מאמינה גדולה בתיקון שמקורו בחמלה והקניית כלים, ידע ומודעות. יכול להיות כאן יותר טוב, ולמי שחושב שכבר טוב, אז קבלו – יכול להיות כאן הרבה הרבה יותר טוב.
אני חשה אחריות עצומה כלפי המעמד והמקום, גם כלפי הקודמות לי כאן וגם כלפי אלה שתבואנה. כבוד אדיר עבורי להיות חוליה קטנה בשרשרת מכובדת של נשים בציבוריות הישראלית: מהנרייטה סאלד, דרך חברת הכנסת מטעם מפלגת העבודה מטילדה גז, שבין יתר הדברים הגדולים שעשתה למען המקום הזה היא אחראית במידה רבה לעלייתם ארצה של בני משפחתי מתוניס, זכר צדיקה לברכה; חוליה קטנה בשרשרת שבה יש את המדינאית הגדולה והחשובה ביותר שקמה כאן מאז יצחק רבין, זכרו לברכה, ציפי לבני, שתמיד שם, חכמה, אכפתית, קשובה ונדיבה. יש עוד רבות וטובות שהתוו כאן דרך: גולדה מאיר, שושנה ארבלי אלמוזלינו, יולי תמיר, מאשה לובלסקי, שולמית אלוני, שלי יחימוביץ' וזהבה גלאון. מרב מיכאלי, יושבת-ראש מפלגת העבודה, זוהרת במקום של כבוד ברשימה הזאת. זה לא רק הכרת הטוב במובן האישי – היא אחראית ישירות לתקומת המפלגה ולעובדה שבכנסת העשרים-וארבע יש שבעה ח"כים מכהנים מטעמה, חבריי עמר בר לב, אפרת רייטן, רם שפע, אבתיסאם מראענה וגלעד קריב. שותפים מופלאים שלי, רק התחלנו.
אני רוצה גם להודות להוגות שכוננו את התפיסה הפוליטית שלי: בל הוקס, טוני מוריסון, רונית אלקבץ, רונית מטלון, עמליה כהנא-כרמון, חבצלת חבשוש, אנה אחמטובה, סירקה טורקה וז'קלין כהנוב. אומנם אלקבץ, שאתמול צוין יום השנה החמישי לפטירתה, היא היחידה שאני יכולה לקרוא לה חברה, אבל תאמינו לי, הן כולן חברות של הנפש שלי. אני מבקשת להודות לחברי מפלגת העבודה שבחרו בי בבחירות המקדימות. אתם אנשים יקרים. הייתם הראשונים לתת תוקף לשליחות הפוליטית שלי, בשם הערכים והחזון המשותף שלנו. יום הפריימריז, גם זה שבו לא נכנסתי לכנסת, הוא החשוב והמאושר בחיי הציבוריים, ואני לעולם לא אפגע באמון שנתתם בי.
אני מבקשת להודות ל-268,767 האזרחים שחזרו לבית של אמת. אני מבטיחה להחזיק קרוב לליבי את הפיקדון שהפקדתם אצלי, לעבוד בשבילו ולזכור אותו בכל אשר אלך. אני רוצה להבטיח שלנוכחות שלי במשכן הזה, פאר הדמוקרטיה הישראלית, תהיה השפעה ישירה על כל אזרחית ואזרח במדינת ישראל, השפעה מיטיבה, גם על אלו הנמנים עם המחנה שאני גאה להשתייך אליו וגם על אלו שלא. כל אחד מכם, אזרחי ישראל, ראוי לקשב, לאכפתיות ולדאגה כנה לרווחתו האישית.
אני מתחייבת לא רק להיות אצבע בטוחה לשלום עם שכנינו אלא לפעול כדי להחזיר את המשא ומתן המדיני לשולחן הדיונים ולקדם הסכם שלום, או כמו שקוראים לזה בשנים האחרונות "הסדר מדיני". זה נכון מדינית, זה נכון ביטחונית וזה נכון מוסרית. חיי בנים תמיד ולעד קדושים יותר מאדמת אבות, גם מקברי אבות.
אני רוצה להודות למשפחה המורחבת שלי כולה. אלוהים ברך אותי בכם. אני רוצה להודות לסבתי זרמן ולסבתי גבי; רוצה להודות לשני הסבים שלי, ז'וז'ו ושרלו, זכרם לברכה. אני רוצה להודות לאחיי ואחיות, לחבר הנפש שלי יוסי ולבאים אחריו, אהובים כולכם, כרמן, שיר, שמואל, שלמה וגם לפליקס בן. אני יודעת כמה המעמד הזה מרגש אתכם ומבטיחה שתמיד תמיד תהיו גאים בי ובעבודה הקשה שהביאה אותנו לכאן.
אני רוצה להודות לחברותיי החכמות כולן, ובעיקר לאחיותיי ליסה פרץ, עירא ענר וענת אגמון, ולכן, ליאת, ג'קי, יוליה, אושרת, אלה, רונית, דורית, אורנה, חנה וכל הקבוצה שבאופן פלאי אני חלק ממנה. ממש זכיתי בכן. תודה לצוות לשכתי המתגבש, רון, אורי ותומר. אני מבקשת להודות ליושב-ראש מפלגת העבודה לשעבר אבי גבאי, אדם שאני גאה לקרוא לו חבר, האהוב שבחבריי למועדון הטעויות הסטטיסטיות, שראה בנוכחות שלי כאן משימה אישית שלו.
וכמעט אחרונות – בנותיי, אדל רות ואנה מאיה, אהובותיי, שאיבדו לפני כמה חודשים את אביהן, בעלי הראשון, צ'רלי זריהן, שאני בטוחה שהרגע הזה היה מרחיב את ליבו הגדול; בנותיי, אהבת חיי, בנות האדם שהכניסו לחיי אהבה שלא ידעתי שקיימת, פחדים שלא פחדתי ומחשבות שלא חשבתי שאחשוב. אתן כל כך הילדות שאיחלתי לעצמי. היחד שלנו, גם כשהיינו לבד רק שלושתנו, היה חזק מכל חרדה קיומית.
מכאן אליך, דני, שאני יודעת כמה אלוהים אהב אותי כשהכניס אותך לחיים של האימא הצעירה שהייתי. כל מה שקורה בשנים האחרונות לא היה קורה בלעדיך. כשפגשתי אותך התחלתי לחלום. אני אוהבת אותך ואוהבת את השותפות, החברות והברית בינינו. תודה, אהובי, גם עליך וגם על המשפחה שהכנסת לחיי – מיכאל, יונתן ובנות זוגם מיכל ועינב.
לעצמי אני מאחלת שאלוהים ייתן לי את הכוח תמיד לתקן את הטעון תיקון, לא לפחד, ולהסתנוור רק דרך הסדק שדרכו חודר האור.
אסיים במילותיו הטובות של מאיר אריאל: "מודה אני / לפניך ולך / על כל החסד והאמת והטובה והרעה והטובה / שעשית עימדי ועם ביתי / ועם קרוביי וידידיי / ועם בני עמי ועם ארצי / ועם כל העולם והאדם / אשר בראת." תודה רבה.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
תודה רבה לחברת הכנסת מואטי, ובאמת ברכות גדולות והמון המון בהצלחה. לאחר הברכות האישיות מעל הדוכן יברך אותה חברנו השב אלינו, חבר הכנסת עמר בר לב. בבקשה.
<< דובר >> עמר בר לב (העבודה): << דובר >>
אמילי, לפני לא מעט שנים, ערב אחת ממערכות הפריימריז שאני כבר לא סופר כמה היו, חברה משותפת שלנו הכירה בינינו. אני חיפשתי יועצת אסטרטגית שתסייע לי והיא הכירה בינינו. נפגשנו כאן בפעם הראשונה בלשכה שלי בכנסת, ואני לא בטוח שאת זוכרת את המילים הראשונות שאמרת לי. הדבר הראשון שאמרת לי – אמרת לי שאני אדע שבמקביל את גם היועצת האסטרטגית של הרשימה המשותפת. כך הצגת את עצמך לפניי. יש לזה משמעות מאוד גדולה. במילים אחרות אמרת לי: זו אני, זה המקצוע שלי, אני לא מסתתרת, אני לא מפחדת, ובעצם העברת את הכדור אליי, לראות איך אני אעמוד במבחן הקצר הזה שעשית לי. וכמובן, מה שהשבתי לך: קדימה, לעבודה.
אני חושב – לא יודע אם במודע או בתת-מודע, אבל את גם בחנת אותי, אם את מוכנה לעבוד איתי, איך אני אעמוד בזהות העצמית הראשונה שדרכה הזדהית לפניי. לא זוכר אם זה כמה ימים יותר מאוחר או הרבה יותר מאוחר, נודע לי שהיית יועצת התקשורת של מי שהתמודד אז על נשיאות המדינה, חבר הכנסת ראובן ריבלין, היום נשיא המדינה. זה אומר שזה היה לפני שבע שנים בערך. וחשבתי לעצמי – הלוא היית יכולה להציג את עצמך בפניי גם בצורה אחרת; היית יכולה לומר: הייתי היועצת התקשורתית של הנשיא ריבלין – הוא כבר נבחר – וזאת אני. לא, את החלטת להציג את עצמך בצורה שתיארתי, ואני חושב שזה הוא אומר המון המון המון עלייך, על האישיות שלך – לא מסתירה, לא מפחדת ומסתכלת למציאות בעיניים.
מאותו מפגש, במשך די הרבה שנים, את ליווית אותי מעבר לפריימריז, גם אחרי, במפגשים במפלגה, עם אנשי מפלגה, עם פעילים, עם פעילות. כיתת את רגלייך הרבה מאוד – אני לא יודע אם כל החברות והחברים החדשים שלנו כאן, החדשים בתור חברי כנסת, יודעים, אבל לפחות שנתיים-שלוש, בכל המקומות, כמובן כנסים וכן הלאה – והכרת די טוב את המים הפוליטיים האלה, שלפעמים הם נורא נורא רותחים ולפעמים הם קפואים מאוד, החלטת למרות זאת לקפוץ למים האלה – שאני לא רוצה לומר איך לפעמים מתארים אותם – וכן להתמודד לכנסת העשרים-ואחת. לצערנו, לא קיבלנו מספיק קולות בשביל שתיכנסי לכנסת, והמשכת, והינה, עכשיו, בהתמודדות הזאת, את כאן.
ומהרגע שהחלטת לרוץ לכנסת – זה לא היה קל. לא היה לך קל. אפילו לי לא היה קל בתור חבר שלך. אני זוכר את אותו מפגש עם פעילי מפלגה ותיקים בראשון לציון – ואני מניח שגם את זוכרת – שתקפו אותך; אחת מהחברות תקפה אותך, העליבה אותך, ולא נרתעת. השבת לה עם החיוך שלך, עם הנכונות להידברות, ולדעתי היא הפכה לאחת המעריצות הגדולות שלך עם הזמן.
ב-2018 יצא לאור ספר הביכורים שלך, שקוראים לו "סימנים כחולים", וזכית עליו בפרס שרת התרבות לספרי ביכורים. את גם סופרת, אז יש לנו עוד סופרת בכנסת. הספר מספר על איריס, צעירה שגדלה בשוליים של החברה הישראלית, חיה בפריפריה, במקום שבו וממנו לא היה לה שום סיכוי לשבור את הסטיגמה, לשבור את תקרת הזכוכית שמעליה, שמציבה מעליה החברה הישראלית. אם יורשה לי, אמילי, במידה רבה זה כמעט הסיפור שלך – זה כמעט הסיפור שלך בוודאי מבחינת המקום שבו גדלת, הסביבה והאפס הזדמנות והסיכוי לצאת ממנה. אך בשונה מאיריס, ולמזלך הגדול, אמילי, בזכות המשפחה התומכת שלך, ההורים נונה ואלי, האחים והאחיות יוסי, כרמן, שיר, שמואל ושלמה – שרובם נוכחים כאן איתנו – וכמובן בהמשך בזכותו של בעלך דני והבנות אדל ואנה, וכמובן כמובן בזכות היכולות יוצאות הדופן שלך, הצלחת לפרוץ את אותה כיפת ברזל, שלצער כולנו עדיין מכסה ומעיבה על כל כך הרבה ישראלים וישראליות רק מפני שנולדו במקום ובסביבה שונה – זאת הסיבה. ואותם, אמילי, את לא מוכנה לשכוח, את לא מוכנה להשאיר מאחור, ולכן הגעת הנה, לכנסת ישראל – לפעול למענם, לפעול למען שוויון ולמען צדק, כדי שמדינת ישראל תהיה מדינה טובה יותר לכל אזרחיה.
אז ברוכה הבאה, אמילי, למקום שבו תוכלי להפוך את המאבק האישי שלך ואת ההצלחה האישית שלך למאבק לאומי ולסחוף את כולנו אחריך. בהצלחה.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
תודה רבה, ושוב ברכות גדולות לחברת הכנסת מואטי והמון המון בהצלחה.
חברות וחברי הכנסת, אם כך, תם סדר-היום. הישיבה הבאה – מחר, יום רביעי, ט' באייר התשפ"א, 21 באפריל 2021, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה.
<< סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 17:42. << סיום >>