דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוברת ג'
ישיבה ז'
הישיבה השביעית של הכנסת העשרים-וארבע
יום רביעי, ט' באייר התשפ"א (21 באפריל 2021)
ירושלים, הכנסת, שעה 11:00
תוכן העניינים
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 3
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 3
ציון יום הרצל 3
היו"ר יריב לוין: 3
השר לשיתוף פעולה אזורי אופיר אקוניס: 5
אלעזר שטרן (יש עתיד): 10
גדעון סער (תקווה חדשה): 18
נאומי בכורה של חברי הכנסת 23
גלית דיסטל (הליכוד): 23
השר לביטחון הפנים אמיר אוחנה: 26
אבי מעוז (הציונות הדתית): 28
סגן שר החינוך מאיר פרוש: 31
הצעת תקנות סמכויות מיוחדות להתמודדות עם נגיף הקורונה החדש (הוראת שעה) (הגבלת פעילות והוראות נוספות) (תיקון מס' 38), התשפ"א–2021 33
סגן שר הבריאות יואב קיש: 33
ולדימיר בליאק (יש עתיד): 34
מיכל וולדיגר (הציונות הדתית): 34
שמחה רוטמן (הציונות הדתית): 36
יפעת שאשא ביטון (תקווה חדשה): 37
אופיר סופר (הליכוד): 39
איתמר בן גביר (הציונות הדתית): 40
סגן שר הבריאות יואב קיש: 41
<< נושא >> מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת << נושא >>
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
חברות וחברי הכנסת, היום יום רביעי, ט' באייר תשפ"א, 21 באפריל 2021. אני פותח את הישיבה.
הודעה למזכירת הכנסת, בבקשה.
<< דובר >> מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: << דובר >>
תודה. ברשות יושב-ראש הכנסת, הינני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת –
תקנות סמכויות מיוחדות להתמודדות עם נגיף הקורונה החדש (הוראת שעה) (הגבלת פעילות והוראות נוספות) (תיקון מס' 38), התשפ"א–2021.
תקנות סמכויות מיוחדות להתמודדות עם נגיף הקורונה החדש (הוראת שעה) (חובת ביצוע בדיקה בכניסה לישראל) (תיקון מס' 2), התשפ"א–2021. תודה.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
תודה רבה.
<< נושא >> ציון יום הרצל << נושא >>
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
חברות וחברי הכנסת, אני מבקש לעבור לדיון לציון יום הרצל, אבל אם אינני טועה, השר אקוניס עדיין לא הגיע, אז אני מציע שאולי נקרא לו. אני חושב שלא יהיה נכון להתחיל בדיון בלי שיש נציג של הממשלה כאן.
<< הפסקה >> (הישיבה נפסקה בשעה 11:02 ונתחדשה בשעה 11:04.) << הפסקה >>
<< דובר_המשך >> היו"ר יריב לוין: << דובר_המשך >>
טוב, נמצא כאן חברנו השר אלי כהן, אז יש לנו שר מטעם הממשלה שנמצא, ואנחנו נוכל להתחיל בדיון.
מכובדי השר, יושב-ראש הנהלת ההסתדרות הציונית העולמית יעקב חגואל וחברי הנהלת ההסתדרות הציונית העולמית, יושב-ראש הסוכנות היהודית יצחק הרצוג וחברי הנהלת הסוכנות היהודית, מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ, מנכ"ל הכנסת סמי בקלש, משפחת הרצל היקרה, ליאורה הרצל וגבריאל ליב הרצל, שרות ושרי הממשלה, חברות וחברי הכנסת, אנו מתכבדים לציין היום את יום הרצל לרגל יום הולדתו של חוזה המדינה, החל מחר, בי' באייר.
מעטים האנשים בהיסטוריה האנושית אשר השפיעו על גורל עמם השפעה כה מכרעת ודרמטית כפי שהשפיע בנימין זאב הרצל. השפעתו על העם היהודי ועל תקומת העם בארץ אבותיו מדהימה לא רק משום היקפה אלא גם משום היותו של הרצל אדם פרטי, אשר לא נשא במשרה ציבורית ולא החזיק בעמדה שלטונית. המנהיגות שגילה הרצל, גם בהיעדר תפקיד שלטוני רשמי, היא מנהיגות נדירה בעוצמתה. מהלך כפי שהוביל יכול היה להתקיים ולהצליח רק כאשר האדם שמוביל אותו ניחן באמונה חזקה ובכוח יוצא דופן לסחוף אחריו ציבורים גדולים.
בנימין זאב תאודור הרצל נולד במאי 1860 בעיר פשט, שלימים הפכה לחלק מבודפשט. כבר כנער החל הרצל בפעילות ציבורית. הרצל חש כי ליהודים ישנה תקרת זכוכית בתחומים רבים וכי הם סובלים מהווה של אפליה קשה ללא עתיד של ממש. הרצל ביקש לחוות בעצמו את מצבם של היהודים במקומות שונים ולהכיר לעומק את הקהילות היהודיות ואת מצוקותיהן. הדבר דרבן אותו לערוך מסעות רבים ברחבי אירופה. במהלך מסעות אלה חווה מקרוב את מצוקתם של יהודים רבים אשר נרדפו, סבלו מיחס עוין ולא אחת משפיל וחוו פגיעות הן מצד השלטונות והן מצד אוכלוסיית הרוב הנוצרית. המציאות הקשה שפגש השפיעה רבות על תפיסת עולמו של הרצל, והיא התחדדה עוד יותר כאשר כעיתונאי צעיר בפריז סיקר את משפט דרייפוס. אירוע זה ביסס אצל הרצל את ההכרה כי היהודים לעולם לא יוכלו לחיות בביטחון ובשוויון, אלא אם כן יתיישבו בארץ משלהם ויקימו בה מדינה משלהם.
בשנת 1896 פרסם הרצל את ספרו "מדינת היהודים", ובו הציע את הרעיון שנראה אז כעניין רחוק וחסר סיכוי של ממש – להביא להקמתה של מדינה יהודית. הספר "מדינת היהודים" הציב חזון ענק ויחיד מסוגו, אלא שהרצל התגלה לא רק כבעל חזון יוצא דופן אלא גם כאיש מעשה. הרצל הבין שלצד החזון עליו לפעול באופן מעשי בשני מישורים מקבילים על מנת להפוך את החזון לבר-מימוש: המישור הראשון היה גיוסו של העם היהודי לרעיון הציוני. הרצל הקים את התנועה הציונית העולמית, גייס עבורה כספים, הציב ופעל ללא לאות לאחד את העם כולו לפעולה חובקת עולם למען הקמת מדינה יהודית. הרצל קיים פגישות ושיחות עם יהודים במקומות רבים, בעוד ספרו "מדינת היהודים" תורגם לכמה שפות וקנה לו אחיזה הולכת ונרחבת בקרב ציבורים יהודיים רבים. כתוצאה מכך, התמיכה בתנועה הציונית הלכה והתפשטה בקהילות היהודיות השונות, תוך שרבים, ובהם אנשי רוח מובילים באותן קהילות, מנהיגים מקומיים, מצטרפים לעשייה הציונית. בתוך שנים ספורות הפכו הרעיון והחזון הכמעט-דמיוניים של הרצל למערכת מסודרת, עם מוסדות נבחרים, עם נציגות רחבה של קהילות יהודיות במקומות רבים ועם גלי מצטרפים חדשים בכל מקום. כך הפך הרצל את התנועה הציונית מרעיון תיאורטי, שעלול היה להסתיים בזרם שולי, לכוח מרכזי ועולה בהתמדה בעולם היהודי.
המישור השני שבו פעל הרצל הוא היה המישור המדיני. הרצל האמין שגיוס תמיכה בין-לאומית חיוני על מנת לאפשר את הוצאתו לפועל של הרעיון הציוני. הוא קיים לצורך זה אין-ספור מפגשים עם מדינאים ועם מנהיגים דתיים. הרצל התמיד וקיים מפגשים אלה, הגם שלא אחת רעיונותיו נדחו ועוררו התנגדות רבה.
תפיסת עבודה זו של הרצל השפיעה רבות על ההנהגה הציונית ועל המוסדות הציוניים. רבים מהמנהיגים הציוניים נרתמו אף הם למאמץ המדיני והצליחו, כל אחד בזכות מעמדו והשפעתו במקום שבו פעל, ליצור תמיכה הולכת ומתרחבת בהכרה בזכותו של העם היהודי לקיים מדינה עצמאית משלו.
הרצל נפטר ביולי 1904, בגיל 44 בלבד, אבל הותיר אחריו משנה סדורה וחותם עצום, המעמיד אותו בשורה אחת עם הגדולים שבמנהיגים והוגי הדעות שקמו לעם היהודי לדורותיו.
חברות וחברי הכנסת, חזונו של הרצל התגשם לא רק בעצם הקמתה של מדינת ישראל כבית לאומי לעם היהודי אלא גם בדמותה של המדינה. ישראל היא מודל לחיקוי בעולם כולו, ועד היום היא בית חם לעולים המגיעים אליה מכל קצווי תבל. הדבר היה נכון עם קום המדינה והוא ממשיך להיות נכון ורלוונטי גם בעשור השמיני מאז הקמתה.
חזונו של הרצל התממש, אולם מלאכה רבה עודה לפנינו על מנת להבטיח שמדינת ישראל תמשיך להתקיים ולהיות בית לאומי לעם היהודי כולו. בימים אלה של מחלוקות לא פשוטות בינינו, ראוי שנביט בתמונתו של הרצל על קיר אולם המליאה. ראוי שנזכור איזה חזון, אילו תעצומות נפש וכמה עמל נדרש כדי להגיע למדינה יהודית ריבונית בארצנו. בכוחנו ובאחריותנו להמשיך ולקיים את חזונו של הרצל ולהבטיח שהמדינה שקמה בזכות פועלו וחזונו תעמוד על תילה ותמשיך להיות בית לאומי ליהודי העולם מדור לדור.
אני מזמין את השר אופיר אקוניס לשאת דברים בשם הממשלה. בבקשה.
<< דובר >> השר לשיתוף פעולה אזורי אופיר אקוניס: << דובר >>
תודה, אדוני היושב-ראש. חברות וחברי הכנסת, יושב-ראש ההסתדרות הציונית העולמית יעקב חגואל, יושב-ראש הסוכנות היהודית יצחק בוז'י הרצוג, מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ, בני משפחת הרצל ומוקירי זכרו, מחר, י' באייר, נציין את יום הולדתו ה-161 של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל – יהודי ענק שחזונו, אדוני היושב-ראש, שנשמע בתחילת הדרך מופרך והזוי, הפך מאגדה למציאות.
הרצל לא היה הציוני הראשון, אבל הוא היה המנהיג הציוני הראשון. קדמו להרצל, להגותו, למאמריו, לפעולות האקטיבית לכינוס הקונגרס ב-1897, ציונים אחרים: הרב אלקלעי, ממבשרי הציונות; העולים ברגל מתימן לארץ ישראל; עולי העלייה הראשונה; מתיישבי גדרה, חדרה, ראשון לציון, מזכרת בתיה וכמובן פתח תקווה – כולם קדמו להרצל. "בבוקר לח בשנת תרל"ח", כמאמר השיר – הם הקדימו אותו, אדוני היושב-ראש, בשנים אחדות, לא רבות.
היום, 73 שנים לאחר הכרזת המדינה ובמלאת 117 שנים לפטירתו של הרצל, אפשר לומר בוודאות מוחלטת: אידיאל הציונות ניצח. הוא פועם בליבנו במלוא העוצמה והוא ניצב מול אתגרים זהים לאלו שעמדו לנגד עיניו הנדהמות של הרצל עצמו: האנטישמיות הגואה – באירופה בעיקר, וגם במקומות אחרים בעולם – וגורמים פוסט-ציוניים מתוך העם היהודי עצמו; אז הם עוד לא היו פוסט-ציוניים, היום הם פוסט-ציוניים.
ובכן, מנהיגותו של הרצל באה לידי ביטוי בעיקר בזיהוי בעיית היסוד של העם היהודי בסוף המאה ה-19. הוא לא טשטש את האנטישמיות ושנאת היהודים באירופה. נהפוך הוא, הוא העלה אותה על סדר-היום הבין-לאומי באומץ, בחדות, באמצעים שעמדו בפניו אז ומול התנגדות פנימית של חלקים ניכרים מן המנהיגות היהודית באירופה עצמה. מנהיגותו באה לידי ביטוי גם בדרכים לפתרונה – במעשים, אדוני היושב-ראש, ולא רק בדיבורים. מעשים ולא דיבורים – חלק בלתי נפרד ממנהיגות. ובכן, בארגונו ובהובלתו, תוך יצירת דעת קהל בקהילות היהודיות, כפי שציין היושב-ראש, הוא סחף את כל צירי הקונגרס הציוני הראשון. הקונגרס הזה כשלעצמו היה אירוע חסר תקדים ופורץ דרך, ובעקבותיו כתב ביומנו את המשפט האלמותי: "בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים".
חברי הכנסת, מכובדיי, הרצל היה עיתונאי, מחזאי ונואם מוכשר מאוד, אבל הייתה לו עוד תכונה אחת: יכולת ניבוי מדהימה ומדויקת. 51 שנה מאז אותו קונגרס ציוני ראשון – שנה אחת פספוס מהתחזית – הוקמה מדינת ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי. קריאה מדוקדקת בכתביו של הרצל מלמדת אותנו עד כמה מדויקת הייתה התחזית שלו על אופייה של המדינה והשפעתה על כל אומות העולם: "אילולא פחדתי פחד גדול כל כך להיות נקרא אוּטוֹפִּיסְטָן – – – הייתי מצייר לפניכם את סידוריה העתידיים של ארצנו. עם מסילות ברזל, קווי טלגרף" – או טלגרם או טיקטוק בימינו – "טלפונים, מכוניות, ועוד דברים אגדיים שכאלה, שאדם עוד לא ראה מימיו – – – אולי נגלה בהזדמנות זו אפשרות של שיפורים חברתיים וגם נגשים אותם, שתצמח מהם תועלת גם לחלכאים ולקשי היום של אומות אחרות. ואז רק נהיה ישראלים במלוא מובן המילה". "ישראלים", אדוני היושב-ראש – זו אולי הפעם הראשונה שבה נעשה שימוש בביטוי הכל-כך מרגש הזה, שהיום נשמע לנו כל כך יום-יומי ומובן מאליו. ובכן, הישראלים שהצמיחו את הנס הענק שאנחנו חיים בו, על שלל ההצלחות של מדינתנו – כפי שכתב חוזה המדינה: "דברים אגדיים שכאלה, שאדם עוד לא ראה מימיו".
אדוני היושב-ראש, אין לי כל צל של ספק שהעיתונאי והפרשן – אז עוד לא היו פרשנים; אנשים היו עיתונאים, אנשי תקשורת, הם סיקרו; הם לא סיקרו את עצמם, הם סיקרו את האחרים. ובכן, מה היה כותב העיתונאי הזה – כשהעיתונות הייתה בשיאה, כן? הוא היה כותב – כך אני מעריך – שישראל היא מעצמה בין-לאומית של מדע, של טכנולוגיה ושל חדשנות, והיה מסקר – במובן החיובי ביותר, כן? – את אופן היציאה וההצלחה של ישראל ממשבר הקורונה כשאירופה, שבה פעל הרצל ברוב שנותיו – באירופה, ביבשת הזאת – מתקשה לחזור לשגרה ולהתאושש מן המשבר.
אדוני היושב-ראש, מדהים לראות, חברות וחברי הכנסת, איך למרות פער השנים – למעלה מ-120 שנה – לא השתנו הוויכוחים גם בתוך עמנו בשאלות היסוד של זהותו, כמו בימים אלה, שבהם ניטש ויכוח על אופיים הרצוי של אורחות החיים הנהוגים במדינת ישראל. הרצל, שזיהה כבר אז את בעיית עמי אירופה כלפי היהדות והיהודים, לא ברח גם מן השאלה הפנים-יהודית. אף שהיה נחשב – בעגה שלנו, כן? – חילוני מוחלט באורח חייו, כראוי למנהיג הראשון בפועל של התנועה הציונית, הוא התייחס לא רק לעניין היהודי אלא גם לעניין היהדות. כך אמר – אני חושב שזה היה אחד המשפטים העוצמתיים ביותר שלו מאז ועד היום וגם לדורות הבאים – כך כתב: "הציונות היא שיבה אל היהדות, עוד לפני השיבה אל ארץ היהודים". כך הוא אמר בנאומו הראשון בקונגרס. הוא הוסיף את המשפט הבא, שצריך ויכול להיות מגדלור לכל אחת ואחד בבית הזה: "כבר הצליחה הציונות להגשים דבר מופלא שנחשב לפני כן כבלתי אפשרי – הקשר ההדוק בין היסודות המודרניים ביותר של היהדות, עם השמרניים ביותר. הואיל והדבר הזה אירע בלא שיצטרך אחד משני הצדדים לעשות ויתורים שלא לכבודו ולהקריב קורבנות נפשיים, הרי זו ראיה נוספת לכך – – – שהיהודים הם עם" – כותב הרצל ואומר את הדברים בקונגרס הציוני הראשון, אדוני היושב-ראש, ב-1897.
ובכן, נבואתו לא הסתיימה רק בחזון הקמת המדינה, בעצם קיום המדינה ליהודים, אלא גם בניסיון לסרטט קווי יסוד לחיים של דרך משותפת, תוך מחלוקות לגיטימיות של העם. לכן – – –
<< קריאה >> עודד פורר (ישראל ביתנו): << קריאה >>
גם – – –
<< דובר_המשך >> השר לשיתוף פעולה אזורי אופיר אקוניס: << דובר_המשך >>
נדמה לי, חבר הכנסת פורר, שהדברים די ברורים, והם נאמרו בשם אומרם.
<< קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >>
אל תתחיל עם זה, עודד.
<< קריאה >> איתמר בן גביר (הציונות הדתית): << קריאה >>
לא כל דבר הוא פוליטיקה. לא כל דבר הוא פוליטיקה. לא להכניס את האג'נדה שלכם. די. תכבד את המעמד.
<< קריאה >> עודד פורר (ישראל ביתנו): << קריאה >>
אג'נדה ציונית, זה הכול.
<< קריאה >> איתמר בן גביר (הציונות הדתית): << קריאה >>
תכבד את המעמד.
<< קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >>
עודד, עודד, בוא, יש גם דברים – – –
<< קריאה >> עודד פורר (ישראל ביתנו): << קריאה >>
ציונות.
<< קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >>
זה שהוא לא בא לדבר, גם את זה אנחנו יודעים, אז בוא לא נתחיל.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
תודה רבה לכם, חברי הכנסת. בבקשה, כבוד השר. תודה רבה.
<< דובר_המשך >> השר לשיתוף פעולה אזורי אופיר אקוניס: << דובר_המשך >>
יכול להיות, אדוני היושב-ראש, שהדברים שציטטתי לא היו מובנים מספיק. אני חושב שציטטתי את הדברים בשם אומרם. אומרם היה בנימין זאב הרצל, והוא אמר את הדבר בצורה מאוד ברורה, חבר הכנסת פורר.
<< קריאה >> עודד פורר (ישראל ביתנו): << קריאה >>
אני מסכים איתם לחלוטין, כמו גם עם הדברים שלא הקראת.
<< דובר_המשך >> השר לשיתוף פעולה אזורי אופיר אקוניס: << דובר_המשך >>
לכן הוא חל על שני הצדדים. אני מוכן לשלוח את הנאום שלי לכל חברי הכנסת, וגם את צילומו בווידיאו, שיופץ בהמשך היום, כדי להבין טוב יותר, חבר הכנסת פורר. ובכן, אדוני היושב-ראש, גם בימים סוערים כפי שאנחנו נמצאים בהם היום, של הרכבת ממשלה ולאחר ארבע מערכות בחירות מאוד אמוציונליות, אני שומע את זעקות השבר והאפוקליפסה על סופה של הדמוקרטיה או סופה של המדינה. אלה הן אמירות חסרות שחר, מיותרות ומסוכנות בכל ויכוח. מותר להתווכח; צריך להתווכח. זאת הזירה, אגב, זאת הזירה להתווכח ולחלוק, אבל לא להוציא את הדברים מפרופורציה. אין לנו כל סכנה לקיומה של הדמוקרטיה הישראלית, אשר אנו יושבים בביתה ממש, תרתי משמע, ואין שום סכנה לקיומה של מדינת ישראל.
אדוני היושב-ראש, דרך החרמות האישיים לא הייתה דרכו של בנימין זאב הרצל. זאת לא הייתה דרכו. ברוח חזונו הציוני, בכינוס הקונגרסים הציוניים, למרות כל המחלוקות היסודיות והעמוקות בין הפלגים הרבים בתנועה הציונית, הם ידעו להתגבר למען המטרה הנעלה: הקמת מדינת ישראל. אדוני היושב-ראש, אני קורא מכאן היום, בשם הממשלה ובשם תנועתי הליכוד, ממשיכת חזונו של הרצל, לכל הכוחות הציוניים להפסיק את החרמות האישיים, להתאחד בשעת מבחן למדינת ישראל, למען עתידה של מדינתנו, ולפעול להקמת ממשלה שבה יהיו חברים כל הכוחות הציוניים בבית הזה.
אדוני היושב-ראש, בנימין זאב הרצל ייזכר תמיד כאחד המנהיגים הגדולים ביותר של עמנו בכל הדורות. הוא היה לא רק ממניחי אבני היסוד של התנועה המופלאה, שאין שנייה לה בעולם – התנועה הציונית – הוא אבן היסוד שלה. אשרינו שזכינו להגשים את חזונו בימי חיינו. חובתנו לבצר את קיום החזון ולהבטיחו לנצח. זכרו הטוב של בנימין זאב הרצל ברוך.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
תודה רבה לשר אקוניס. אני מזמין את חבר הכנסת אלעזר שטרן, בבקשה.
<< דובר >> אלעזר שטרן (יש עתיד): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, מכובדיי השרים, חברי הכנסת, האורחים שמכבדים את המעמד, שנים אני נוהג בהרצאות שונות, כשאני מדבר על חינוך או על מנהיגות, לצטט מהחוויה שלי כמורה במקיף שרת בנצרת עילית – היום נוף הגליל – בשעת מחנך, מה שנקרא בבתי הספר שלנו. אמרתי: בואו נעשה את זה קצת מעניין ונדמיין שאנחנו בטיול שנתי בהר הרצל ושאני מבקש מהתלמידים שלי להתרכז בצד אחד של האבן השחורה, ואני אומר: בשתיים-שלוש שלי, אנחנו דוחפים את האבן, מתרכזים ודוחפים את האבן. ואני אומר להם: אוקיי, עכשיו בואו נגלה קצת את הרצל – נזיז את החול. דרך אגב, יש שם הרבה חול, כיוון שאת הרצל קברו עמוק; חששו אז אולי מעניינים ביטחוניים שונים של ההפצצות, או לא משנה מה.
מזיזים. אנחנו אומרים לו: הרצל, הרצל, צא החוצה. הוא אומר: תראו, לא זזתי הרבה זמן, תנו יד. נותנים לו יד והוא יוצא, בגובה העיניים. בואו נדבר עכשיו על שתי תגובות אפשריות של הרצל. התגובה הראשונה היא שהוא יגיד: וואי, וואי, וואי, דפקתם לי את כל החזון. תחזירו את האבן, לא רוצה לצאת החוצה. האפשרות השנייה היא שיצא לגובה העיניים ויגיד: ואללה, אפילו אני לא חלמתי שב-73 שנים העם היהודי יגיע להישגים כאלה ויקים מדינה כמו מדינת ישראל. אדוני היושב-ראש, אין לי ספק שהרצל יגיד: תנו לי לעשות סיבוב. לא חלמתי שאנחנו, שאתם, ב-73 שנים, תגיעו לזה. בואו נעשה סיבוב.
עכשיו, אדוני היושב-ראש, הסיור הקצר הזה, בזמן שעומד לרשותי – בואו נבדוק. בואו נבדוק לא אם החזון שלו התגשם – אמרנו: הגענו להישגים נהדרים. האם מה שחובה על כל דור ודור הוא לוודא שהחזון הזה גם יימשך ושלא נתחמק ונגיד: החזון מתגשם, כמו שאמר פה השר אקוניס – אדוני היושב-ראש, אתה דיברת – ונבחר את הדברים, לא נתעלם. ברשותכם, אני אומר: אוקיי, אולי נלך למקום שקוראים לו בית המשפט העליון, ונגיד את האמת: הרצל רצה להיות שופט. הרצל הוא דוקטור למשפטים מווינה. הוא לא נהיה. זכינו אולי לעיסוק שלו כיוון שהוא ידע שכדי להיות שופט הוא צריך להתנצר. כיהודי הוא לא היה יכול להיות שופט, ואין ספק שזה אחד הדברים שדחפו אותו לאותו חזון, בטח בעוצמות האלה.
ומה הוא כתב על מה שאנחנו צריכים לבנות כאן? על האדמה העתיקה והיקרה הזאת בנינו לנו חברה חדשה, חבריי. ואנחנו לא מבדילים בין בני אדם. אנחנו לא שואלים את האדם לאיזה גזע הוא שייך, לאיזו דת הוא שייך. הוא צריך להיות בן אדם, זה הכול מבחינתנו. צוואתי לעם היהודי – התקינו את מדינתכם באופן שהזר ירגיש טוב בתוככם. האם אנחנו דואגים לזה? האם אנחנו באמת דואגים – לא כשאנחנו צריכים את זה לצרכים פוליטיים עכשוויים – שהזר ירגיש טוב בינינו? אדוני היושב-ראש, אני לא בטוח. אני חושב שזה צו. אני חושב שאנחנו צריכים לעשות את זה. אני לא בטוח שאנחנו דוחפים כל הזמן – אמרתי: לא רק בזמן בחירות – שכך יהיה.
אני רוצה לצטט משהו על הרצל והיהדות: "מתוך כבוד לדת הלכתי בשבת שלפני הקונגרס אל בית הכנסת. ראש הקהילה קרא לי לעלות לתורה. ביקשתי ממר מרקוס, גיסו של ידידי בר מפריז, שישנן איתי את הברכה, וכשעליתי אל הבימה הייתי נרגש יותר מאשר בכל ימי הקונגרס. המילים המעטות של הברכה העברית חנקו את גרוני מהתרגשות יותר מאשר נאום הפתיחה ונאום הנעילה וכל הדיונים".
מה עוד אמר הרצל – חבר הכנסת אבוטבול, צעקת את מה שצעקת, ואני לא רוצה לחזור על זה: השיבה אל היהדות קודמת לשיבה אל ציון.
<< קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >>
– – – מעשים, לא דיבורים. מעשים – – –
<< דובר_המשך >> אלעזר שטרן (יש עתיד): << דובר_המשך >>
אבל תלמד מה הוא עוד אמר: "האם ניתן את כוהני הדת למשול בנו? לא. האמונה היא אומנם הקשר המאחד אותנו, אולם חופשיים אנחנו בכוח החוכמות והמדעים", ועל כן לא ניתן לדחפים תיאוקרטיים של אנשי הדת לעשות את מה שהם עושים. כן, ככה הוא אמר.
<< קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >>
לפחות בזה הוא כמוך.
<< דובר_המשך >> אלעזר שטרן (יש עתיד): << דובר_המשך >>
תודה על המחמאה.
<< קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >>
זו לא מחמאה.
<< דובר_המשך >> אלעזר שטרן (יש עתיד): << דובר_המשך >>
בשבילי כן.
<< קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >>
לכלוא את הרבנים בבתי הכנסת – זו לא מחמאה.
<< דובר_המשך >> אלעזר שטרן (יש עתיד): << דובר_המשך >>
אדוני היושב-ראש, האם באמת הרצל, בתפיסה שלו – אם נמשיך משם לבית הרבנות הראשית, הוא יגיד שזה בסדר שמי שבוחר את הרבנות זה אולי עשרה אנשים בגוף הזה? האם הרבנות הזאת, שקוראת לחיילים שמשרתים להגן על העם היהודי – אני לא רוצה להגיד את הכינויים שנאמרו פה, אבל מטילים ספק ביהדות שלהם בגלל שאולי הם לא מדליקים אור בשבת או הם מדליקים אור בשבת לא כמו שאני עושה אבל אני מקבל אותם? האם זה מה שפוסל אותם מלהיות יהודים? האם – ובכוונה אני אמרתי: הרצל התרגש מהעלייה לתורה כמו שמתרגשים גם אלה שלא שומרים שבת כמוני, ואנחנו לצערי הרב לא יכולים להגיד שאנחנו שומרים על ההתרגשות הזאת, שאנחנו מטפחים את ההתרגשות הזאת שתהיה גם בקרב אלה שלא לבושים כמוני עם כיפה וציצית. גם את זה הרצל אמר.
אני רוצה להגיד על אותו בית משפט שהרצל דיבר עליו – יש לנו טייסות בזכות אותו בית משפט; יש לנו טלוויזיה בשבת, שאני לא רואה, בזכות אותו בית משפט. אני לא רואה טלוויזיה בשבת, אבל האם יעלה על הדעת שבמדינה היהודית שלנו, שבה רוב מוחלט רוצה לראות טלוויזיה בשבת, לא נראה טלוויזיה?
<< קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >>
איך אתה יודע?
<< דובר_המשך >> אלעזר שטרן (יש עתיד): << דובר_המשך >>
בגלל שלהבדיל ממך, בתוך עמי אני חי.
<< קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >>
לא. אתה לא חי בתוך עמך. תסתובב, תראה מה העם רוצה.
<< דובר_המשך >> אלעזר שטרן (יש עתיד): << דובר_המשך >>
אני רוצה להגיד לך עוד משהו.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
חבר הכנסת אבוטבול, די.
<< דובר_המשך >> אלעזר שטרן (יש עתיד): << דובר_המשך >>
אני רוצה להגיד עוד משהו.
<< קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >>
– – –
<< דובר_המשך >> אלעזר שטרן (יש עתיד): << דובר_המשך >>
הרצל – – –
<< קריאה >> איתמר בן גביר (הציונות הדתית): << קריאה >>
– – –
<< דובר_המשך >> אלעזר שטרן (יש עתיד): << דובר_המשך >>
נכון. הרצל – – –
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
חבר הכנסת בן גביר – – –
<< קריאה >> איתמר בן גביר (הציונות הדתית): << קריאה >>
– – –
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
חבר הכנסת בן גביר – – –
<< קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >>
– – – פוליטיקה.
<< דובר_המשך >> אלעזר שטרן (יש עתיד): << דובר_המשך >>
זה לא פוליטיקה. אני לא שמעתי – – –
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
חבר הכנסת בן גביר, אבל למה אתם עוזרים לו בזה, לשיטתכם?
<< קריאה >> איתמר בן גביר (הציונות הדתית): << קריאה >>
– – –
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
לשיטתכם, למה אתם עוזרים לו בזה? מספיק.
<< קריאה >> איתמר בן גביר (הציונות הדתית): << קריאה >>
– – –
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
מספיק. אז תשמעו אותו ובזה זה יסתיים.
<< קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >>
– – –
<< קריאה >> איתמר בן גביר (הציונות הדתית): << קריאה >>
למה לפגוע בזכרו של הרצל?
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
רבותיי, חבר הכנסת שטרן הוא ברשות דיבור.
<< קריאה >> יוראי להב הרצנו (יש עתיד): << קריאה >>
אתה אומר – – – נכון?
<< דובר_המשך >> אלעזר שטרן (יש עתיד): << דובר_המשך >>
אני רוצה להגיד מה עוד הרצל אמר.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
הוא ביקש לדבר.
<< קריאה >> איתמר בן גביר (הציונות הדתית): << קריאה >>
אין ממלכתיות, אלעזר? אין ממלכתיות?
<< דובר_המשך >> אלעזר שטרן (יש עתיד): << דובר_המשך >>
הרצל לא דיבר – – –
<< קריאה >> יוראי להב הרצנו (יש עתיד): << קריאה >>
– – –
<< קריאה >> איתמר בן גביר (הציונות הדתית): << קריאה >>
אתם לא ממלכתיים.
<< דובר_המשך >> אלעזר שטרן (יש עתיד): << דובר_המשך >>
הרצל לא דיבר – – –
<< קריאה >> קריאות: << קריאה >>
– – –
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
טוב, חבר הכנסת להב הרצנו, אתה מפריע.
<< דובר_המשך >> אלעזר שטרן (יש עתיד): << דובר_המשך >>
הרצל לא הרחיב על הצבא.
<< קריאה >> יוראי להב הרצנו (יש עתיד): << קריאה >>
– – –
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
מאה אחוז. אתה חושב שאחרת לא נסתדר, אם אתה לא – תן לחבר הכנסת שטרן לדבר, ואל תעזור להם להפריע לו, בבקשה.
<< דובר_המשך >> אלעזר שטרן (יש עתיד): << דובר_המשך >>
הרצל לא דיבר על הצבא, זה נכון, הוא לא הרחיב על זה, אבל מה הרצל כן אמר? כל אנשי החברה החדשה, גברים ונשים, חייבים להקדיש שנתיים מחייהם לשירות הציבור, בדרך כלל בין גיל 18 ל-20, מה לעשות? שירות לאומי, שירות אזרחי – נקרא לזה איך שאנחנו רוצים – שירות צבאי, כמובן.
<< קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >>
שירות תורני.
<< דובר_המשך >> אלעזר שטרן (יש עתיד): << דובר_המשך >>
אבל – – –
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
חבר הכנסת אבוטבול, מה אתה רוצה, שאני אקרא אותך לסדר בדיון כזה? באמת, די. אני מבין, נרשם בפרוטוקול שחבר כנסת אבוטבול חולק מכול וכול על דבריו של חבר הכנסת שטרן.
<< דובר_המשך >> אלעזר שטרן (יש עתיד): << דובר_המשך >>
תודה, אדוני היושב-ראש.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
זה בסדר, הבנו את זה.
<< דובר_המשך >> אלעזר שטרן (יש עתיד): << דובר_המשך >>
אנחנו בבניין הזה, ואני רוצה להגיד מה הרצל כתב על מי שצריך לעמוד בראשנו: האדם שנבחר בו לעמוד בראש החברה החדשה צריך להיות אדם מתון, צנוע, בעל חוש צדק מפותח, משוחרר ממחלוקות השעה. אצלנו הפוליטיקה היא לא מקצוע, לא לגברים ולא לנשים. מהמחלה הזאת ידענו להיזהר. אני אומר שאנחנו באמת – הדאגות של מי צריך להיות המנהיג שבראש העם הזה, אני חושב שהרצל אמר דברים ברורים מאוד, כדי באמת לא להפוך את העניין הזה לעניין אישי. אני מציע לחזור להגדרות שלו על המוסריות שצריכה ללוות את המנהיג או המנהיגים שלנו.
ואני רוצה לסיים, ברשותך, אדוני היושב-ראש. "קראתי פעם לציונות אידיאל אין-סופי, ואני מאמין באמת כי לאחר השגת ארצנו, ארץ ישראל, לא תחדל מלהיות אידיאל; כי בציונות כפי שאני מבין אותה כלולה לא רק השאיפה אל כברת ארץ מובטחת כחוק בשביל עמנו האומלל אלא גם השאיפה לשלמות מוסרית ורוחנית."
אדוני היושב-ראש, כפי שפתחתי, עם התלמידים שהיו לי ואלה שיהיו לי או עם הפקודים שלי אני יוצא בגאווה לסיור בהר הרצל וחושב שהמדינה שלנו, גם אם לא הכול בה מושלם, הגיעה להישגים שגם הרצל לא חלם עליהם, והוא יכול להתפאר בהם. אבל חובה על כולנו יחד לראות שאם בעוד 73 שנים יבוא מורה להר הרצל, הוא יוכל לתת את אותה תשובה להרצל: בוא נצא החוצה, נעשה סיבוב, בגלל שההישגים של המדינה והרמה הערכית והמוסרית שלה והיחס שלנו לזר שחי בתוכנו הם באמת כמו שאתה חזית או כמו שרצית שנהיה. תודה, אדוני.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
תודה רבה. אני מזמין את חבר הכנסת גדעון סער, בבקשה.
<< דובר >> גדעון סער (תקווה חדשה): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, יושב-ראש הסוכנות היהודית מר יצחק הרצוג, יושב-ראש הנהלת ההסתדרות הציונית יעקב חגואל, כנסת נכבדה, אנחנו מציינים 161 שנים להולדתו של בנימין זאב הרצל, המנהיג הענק שחולל את המהפכה הציונית שחילצה את עמנו מהחושך הארוך של הגלות לאור הגדול של חידוש ריבונותנו במולדתנו ההיסטורית.
בספר ישן, שיצא לאור לפני 84 שנים ושבו לקט מנאומיו וממאמריו של הרצל, הגדירו העורך פרופ' בנציון נתניהו: הגאון היהודי הלאומי הגדול ביותר. ואכן, לעמנו היו במהלך השנים הארוכות בגולה מנהיגים דתיים ורוחניים רבים גדולים. מדינאי יהודי גדול היה החידוש שחולל את המפנה בתולדות עמנו.
שאלתי אתמול את בתי בת הארבע, את שירה, מי היה הרצל. היא השיבה מייד: חוזה המדינה, והוסיפה את הציטוט: אם תרצו, אין זו אגדה. הרצל אכן פרס בפני עמנו המוכה והמפוזר חזון גדול שהצית את דמיונם של המוני יהודים ברחבי העולם. אני מצטט: "קריאת הסכמה בקעה ועלתה בכוח אדיר בכל המקומות שבהם סובלים היהודים. אני עצמי" – אומר הרצל – "לא ציפיתי להתלהבות מרובה כל כך, אף על פי שאני כידוע אופטימיסט". אבל הרצל לא היה רק בעל חזון גדול ומהפכני. הרצל ניגש מייד לביצוע התוכנית הגדולה שפרס בספרו "מדינת היהודים". הוא הקים תנועה עולמית והעמיד לרשותה בתוך שנים ספורות את כלי הביצוע למימוש החזון: הקונגרס הציוני, ההסתדרות הציונית העולמית, הבנק, הקרן הקיימת.
כן, גם לפני הרצל הייתה חיבת ציון והיו חלוצים בארץ ישראל. פרופ' יוסף קלוזנר כתב שהרצל בא והוציא את התנועה הלאומית העברית מקרן הזווית שלה אל תוך העולם הגדול ועשה את הציונות תנועה עולמית. הרצל הקים תנועה עולמית, הפך את מה שכונה "הבעיה היהודית" לסוגיה מדינית ובין-לאומית ונשא ונתן עם שועי עולם. גם כשחושבים על זה היום, כל אחד מהדברים האלה נראה, ובצדק, פנטסטי ודמיוני. יש לנו עדות ממקור ראשון שכך גם ראה אותם הרצל עצמו בזמן אמת: אין אני אלא סופר בלבד, ולאמיתו של דבר אני מתפלא מאוד כשאני שומע את עצמי נואם באספות או מנהל משא ומתן עם מדינאים שליטים.
יסודותיה של האמונה בדבר שיבת ציון הם עתיקים. אנו מכירים אותם ממקורותינו, ותמיד היו מושרשים בקרב בני עמנו. ואולם, אלפיים שנות גלות הפכו אמונה ותפילה אלה לדברים המנותקים מכל הקשר מעשי של תביעה לשינוי המציאות. הרצל הפיח חיים במילים ובמשפטים העתיקים ואמונה בקרב היהודים שהדבר אפשרי. אני מצטט: "שנים מרובות מאוד היינו אומרים 'לשנה הבאה בירושלים', והתרגלנו לחשוב על הדברים הללו רק לאמרה סתם, רק לאנחה בלבד. והינה עכשיו עשוי פתאום הדבר להיות אפשרי, כמו שאפשרית היא היקיצה כשהאדם לא מת אלא ישן".
בניגוד לתפיסות הרווחות בחלקים מהציבור כאילו הציונות של הרצל הייתה מנותקת מהיהדות, חבר הכנסת אבוטבול, הרצל הבין היטב את הזיקה ההכרחית ביניהן. בקונגרס הציוני הראשון – אני לא אחזור על הציטוט שאמר השר אקוניס, ואחר כך נדמה לי שגם חבר הכנסת שטרן, אבל אני אוסיף ציטוט נוסף מספרו "מדינת היהודים", שבו עמד הרצל על כוחה הלאומי של אמונתנו העתיקה לעשותנו לעם אחד ונתן ביטוי לעוצמה הלאומית המגבשת של האמונה היהודית: בני אדם שידעו לעמוד במעשה האכזריות ובעינויים של ימי הביניים ודאי היה בהם משהו חזק מאוד. הייתה בהם אחדות פנימית שאבדה לנו. דור שגדל כשהוא מרוחק מן היהדות והוא משולל אחדות זו, אינו מסוגל להתחשב בעבר שלנו, כשם שאינו מסוגל לצפות לעתיד. משום כך אנו צריכים לחזור למחנה היהדות, ולא ניתן עוד להשליך אותנו מתוך מעוז זה. מתוך נאום בווינה ב-1896.
<< קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >>
אני רק מזכיר. הוא פנה אליי – – –
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
חבר הכנסת אבוטבול, מספיק.
<< קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >>
הוא פנה אליי – – –
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
מספיק כבר.
<< דובר_המשך >> גדעון סער (תקווה חדשה): << דובר_המשך >>
היו גם בזמן אמת כאלה שהתנגדו לציונות – –
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
חבר הכנסת אבוטבול, אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה.
<< קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >>
– – –
<< דובר_המשך >> גדעון סער (תקווה חדשה): << דובר_המשך >>
– – וגרמו לאיחור טרגי – – –
<< קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >>
– – –
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
מספיק. אני קורא אותך לסדר פעם שנייה – – – מספיק.
<< דובר_המשך >> גדעון סער (תקווה חדשה): << דובר_המשך >>
– – – יהודים מהתופת, בזכות אותן תפיסות ששללו את הציונות גם אז.
<< קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >>
גם אז – – –
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
מספיק כבר.
<< דובר_המשך >> גדעון סער (תקווה חדשה): << דובר_המשך >>
גם אז היו כאלה שצעקו את הצעקות האלה, וזה גרם לדבר טרגי לעם היהודי.
<< קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >>
– – – מה הטרגי?
<< דובר_המשך >> גדעון סער (תקווה חדשה): << דובר_המשך >>
ויש כאלה שהם מצטיינים – הם אפילו לא למדו את הלקח.
<< קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >>
שהחזון לא התממש לגבינו.
<< דובר_המשך >> גדעון סער (תקווה חדשה): << דובר_המשך >>
הם אפילו לא למדו את הלקח.
<< קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >>
לא, לא למדו. החזון – – –
<< דובר_המשך >> גדעון סער (תקווה חדשה): << דובר_המשך >>
– – – שאתה כל שנה קורא את קריאות הביניים האלה. אתה כנראה בא לקרוא את קריאות הביניים האלה.
<< קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >>
גדעון, החזון לא – – –
<< דובר_המשך >> גדעון סער (תקווה חדשה): << דובר_המשך >>
לא למדת דבר, וכנראה שגם לא תלמד.
<< קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >>
גדעון, תלמד אתה קודם – – –
<< דובר_המשך >> גדעון סער (תקווה חדשה): << דובר_המשך >>
לא תלמד. אתה בא כל שנה להפריע ביום הרצל. אתה בא כל שנה להפריע ביום הרצל. זה כנראה אחד מהייעודים הפרלמנטריים שלך.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
חבר הכנסת סער.
<< דובר_המשך >> גדעון סער (תקווה חדשה): << דובר_המשך >>
סליחה, הוא עושה את זה בשיטתיות. אדוני יושב-ראש – – –
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
חבר הכנסת סער, אני לא צריך עזרה.
<< קריאה >> אלעזר שטרן (יש עתיד): << קריאה >>
מזל שהחברים שלו לא כמוהו – – –
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
חבר הכנסת אבוטבול, אני איאלץ להוציא אותך. אני לא רוצה שזה יקרה ביום כזה. מספיק. בבקשה.
<< דובר_המשך >> גדעון סער (תקווה חדשה): << דובר_המשך >>
תודה, אדוני.
החזון שפרס הרצל כלל לא רק את הקמת המדינה היהודית אלא גם תפיסה סדורה של מדינה מתוקנת, ערכית ומוסרית, המיטיבה עם אזרחיה ואיכות חייהם. נאמנות לציונות ההרצליאנית היא אפוא גם חתירה לחברה צודקת וטובה יותר.
הרצל נפטר בגיל צעיר, בן 44 שנים. לאחר פטירתו ידעה התנועה הציונית שנים ארוכות של דשדוש, לאחר התנופה הגדולה. תחושת הדחיפות בפתרון הבעיה היהודית נחלשה, וכמוה התביעה הברורה למדינה יהודית. קשה להימנע מהמחשבות אם ואיך היו משתנים תולדות עמנו, גורל עמנו, לו האריך הרצל ימים ושנים. המדינאים הגדולים בהיסטוריה פועלים מתוך תחושה ותודעה של שליחות ומתוך כוח של אמונה גדולה. אלה מאפשרים להם להתגבר על ההוויה הפוליטית על מאפייניה הפחות-מרנינים.
בחרתי לסיים בדברים שכתב הרצל שש שנים לפני מותו, בגיל 38 בלבד, אומנם, אך תחת הכותרת "תולדות חיי": עברו עליי הרבה הרבה ימים עצובים, ואני חושש שמספרם של הימים העצובים שעוד נכונו לי מרובה יותר. אבל דבר אחד נראה בעיניי כברור וכעומד למעלה מכל ספק: התנועה – הכוונה לתנועה הציונית – תתמיד בקיומה. איני יודע את שעת מותי, אבל הציונות לא תמות. מכאן שהמדינה היהודית במולדת תקום. יהי זכרו חרוט לעד בלב האומה.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
תודה.
אם כן, חברות וחברי הכנסת, עד כאן הדיון המיוחד לציון יום הרצל.
<< נושא >> נאומי בכורה של חברי הכנסת
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
מכאן אנחנו עוברים בהתרגשות לנאומי הבכורה. הראשון שבהם – נאום הבכורה של חברת הכנסת גלית דיסטל. בבקשה.
<< דובר >> גלית דיסטל (הליכוד): << דובר >>
אוף, זה מרגש.
אדוני היושב-ראש, כנסת יקרה, אבא רמי אטבריאן ואימא לאה אטבריאן, אהובי ליבי, ענברי וערני, משוש חיי, כמי שהכתיבה אינה זרה לה, אני מודה שלקראת הנאום הזה ישבתי מול מסך מחשב לבן וריק שעות ארוכות, כי איך מתחילים לכתוב נאום השבעה לכנסת? רק אלוהים יודע. גודל המעמד וחרדת הקודש מכבידים על כל מילה. בסוף בחרתי להתחיל כמו שאני מתחילה את כתיבת הספרים שלי – מהילדות.
הייתה לי ילדות ירושלמית מפוארת ומאושרת עד אין-קץ. זאת האמת – ילדות של קרטיב לימון מהמכולת של בבא, וקידוש בשישי, ומערכונים של הגשש ברדיו בשבת בבוקר, ואז טיול רגלי למפלצת, די קרוב לכאן, בקריית יובל, ומשמשים מהדוכן בשביל אוסף העג'וקים היקר מפז, ומכסה של פרילי שכיף ללקק, וטנא, וכתר של מלכת אסתר, וכתר העברית, שהילכה עליי קסם מהרגע שבו למדתי לקרוא, ומדבקת יזכור על חולצה לבנה שדווקא בבוקר של הטקס אף פעם לא היה אפשר למצוא, ואנשים מבוגרים שמספרים סיפורים מפחידים בטלוויזיה – סיפורים שלא סיפרו לי בבית, סיפורים על עולם רחוק שנמצא מעבר להרי החושך, עולם שבו לילדים יהודים כמוני לא היה בית ולא היה מקום ולא הייתה מדינה.
בבית סיפרו לנו סיפורים מעט שונים, כמו למשל איך שאבא ואימא היו הולכים לבזאר הירקות באספהאן כשהיו ילדים קטנים ואז חיכו שהרוכל יסובב לרגע את הגב, אבל לא כדי שהם יוכלו לפלח אבטיח אלא כדי שהם יוכלו לגעת בחטף בסחורה בלי שהרוכל ישים לב, להעביר יד חפוזה על כל המלפפונים והעגבניות והמלונים. לגעת כמה שיותר. לגעת ולגעת ולגעת. ולפעמים, כשהרוכל היה תופס אותם, הם נתנו ספרינט של אולימפיאדה וברחו, והרוכל דלק בעקבותיהם וקילל אותם בפרסית, ואז אחז בראשו וזרק את כל הירקות הנגועים לפח. ואני, אחי ואחותי צחקנו כשדמיינו את הזעם הקומי שלו, וביקשנו לשמוע את הסיפור הזה פעם ועוד פעם ועוד פעם, אפילו שבעצם לא כל כך הבנו אותו. הרי בכל חמישי בערב, בשוק מחנה יהודה, איפה שכל תפוח הוא מלמיליאן, אימא ואבא תמיד ממששים את הסחורה; כולם ממששים ואף אחד לא כועס, אף אחד לא רודף ואף אחד לא בורח.
ופעם אחת שאלתי את אבא שלי: למה, בעצם? למה אסור היה לכם לגעת בפירות ובירקות בבזאר? כי הייתם ילדים? והוא השיב: כי היינו יהודים. ושאלתי: אז מה? והוא ענה שיהודים זה נג'אס. ושאלתי מה זה נג'אס, והוא ענה שנג'אס זה טמא, וטומאת היהודים עוברת דרך עגבנייה ומלפפון, והם הופכים אסורים לאכילה פן תחדור טומאתם לגופם הבלתי-טמא של האחרים ותחלל אותם. אני חייבת לומר שמאז שאבי סיפר לי את הסיפור הזה ועד היום, בכל דוכן ירקות אפשרי, בכל סופר ובכל שוק אני תמיד ממששת את הפירות והירקות ומרגישה תחושה אחת ברורה: חופש, החופש להיות יהודייה.
קשה לחיות בהוויה של נס כשהנס מתבטא בדוכן ירקות. קשה לחיות בהוויה של נס כשהנס ניכר בכל פינה, בכל רגע, בכל נשימה, בכל מילה בעברית שיוצאת מפי. הנס שלנו, הוא בנוי בצורה משונה מאוד – או שמבחינים בו בכל פינה או שלא מבחינים בו בכלל. לא חזיתי בשום ים שנחצה לשניים, לא הייתי עדה לשום סנה בוער, ובכל זאת אני יודעת בכל הווייתי ששום דבר ממה שאנחנו וממי שאנחנו איננו מובן מאליו. המדינה הזאת שבנינו, הארץ הזאת ששבנו אליה, העם הזה שהתקבץ מתוקף איזה כוח מגנטי, מיסטי, מטפיזי, אלוהי – הכול נס גלוי.
ומתוקף הנס הזה אני עומדת כאן מולכם, קודם כול אימא, אחר כך יהודייה ואחר כך ציונית גאה ובלתי מתנצלת, ושלוש מילים מכוננות את כל הווייתי: לעולם לא עוד. הילדה הקטנה ששמעה על תאי הגזים באירופה ועל טומאת היהודים הדוכן הירקות באיראן בגרה מאז, ומהרגע שבו עמדתי על דעתי והבנתי את מקומי הפריבילגי בשרשרת ההיסטורית המפוארת ולמודת הסבל של העם היהודי, הדבר שפועם בי יותר מכול הוא לא תחושת הביטחון אלא דווקא תחושת החופש – חופש כערך עליון; חופש מקסימלי בכל תחום אפשרי: החופש שלי כיהודייה לבנות בית על אדמת אבותיי, כי זוהי האדמה שלי ושל בני עמי; החופש של יזמים ישראלים צעירים, חרוצים ומלאי מוטיבציה, לבנות עסק משגשג בלי לשאת את עולו של המגזר הציבורי, ואני יודעת כמה העול הזה מכביד – סחבתי אותו על כתפיי במשך שנים לא מעטות; החופש של נשים להתהלך בטוחות במשרד, ברחוב ובין כותלי הבית; החופש של נשים ערביות לזכות בלילה אחד שקט ונטול חרדה, בלי להתהפך במיטה ולתהות אם הילד יירצח הלילה ברחוב או שישוב שלם הביתה; החופש של נשים חרדיות לבחור במחיצה ציבורית כי זהו צו מצפונן וזוהי בחירתן החופשית, הלגיטימית והמלאה; החופש של כל הורה לבחור את חינוך ילדיו על פי תפיסת עולמו, גם כשמדובר בהורה חרדי, ומנגד, החופש של הקהילה הלהט"בית לחיות את חייה ללא אפליה או רדיפה; החופש של כשני מיליון אזרחים בישראל להמשיך לצרוך קנביס בלי לחשוש מסנקציות פליליות; החופש הנפלא להתבטא, להחליף רעיונות, אולי גם לטעות לפעמים, בלי לחשוש מהענישה המצמררת והאכזרית של משטרת התקינות הפוליטית; החופש של הציבור לצרוך רעיונות ולגבש מחשבות מתוך היצע של תקשורת חופשית, כי שוק חופשי הוא מחשבה חופשית; החופש של נבחרי הציבור שיושבים בכנסת הזאת לממש את רצון העם בלי לחשוש מאיום השוט הבלתי-נראה אך קיים תמידית של מערכת אכיפת החוק, שלא תמיד חקר האמת הוא נר לרגליה ולא תמיד רדיפת הצדק הוא המנוע שמניע אותה; החופש למשילות, החופש של הריבון, העם שאין קדוש ממנו.
אני עומדת כאן לפניכם ברגשות מאוד מעורבים. מצד אחד זהו היום החגיגי בחיי; מצד שני, אלו זמנים קשים מאוד עבורי, זמנים שבהם קירות החופש שלי ושל אזרחים רבים הולכים וסוגרים, הולכים ומצטמצמים. מערכת אכיפת החוק הולכת והופכת למנגנון הפיצוי של צד אחד במפה הפוליטית, וזה איננו הצד של אבי ואימי. האקטיביזם השיפוטי צמצם את יכולת העם להשפיע ולהכריע בהחלטות גורליות שמכוננות את חייו. מי שופט? קבוצה הומוגנית שאינה מאפיינת את הפלורליזם שלנו. מה הם שופטים? הכול. כיצד הם שופטים? דרך פריזמה סובייקטיבית שנקראת סבירות או מידתיות. כל אלה הופכים את הבחירה של אבי ואימי כמעט ללא רלוונטית. היד שיוצאת מאולפני התקשורת הממוזגים, היד החזקה הזאת, האימתנית הזאת, היד הזאת שמנענעת את עריסת התודעה הציבורית, בחרה צד, וזה איננו הצד של אבי ואימי.
המערכת הפוליטית כמו שילבה ידיים מימין ומשמאל כדי ליצור אחדות, אלא שהאחדות הזאת איננה כוללת את אבי ואת אימי. הם נדרשים כעת אחר כבוד פשוט לזוז הצידה. הוריי אומנם אינם טמאים עוד – הם רק המחלה שבגללה קם לו גוש הריפוי; הם רק הפגם שבגללו קם לו גוש השינוי; הם רק האבן בנעל של ישראל הראשונה שבגללה קם לו גוש האיחוי. אבי ואימי ועוד למעלה משני מיליון בני אדם – חרדים, דתיים, מזרחים ומסורתיים – הפכו שקופים או נלעגים או מוחרמים או נרדפים, והכול בשם איזו אחדות מזויפת שבאה להסתיר שיסוי עמוק מאוד ושנאה עמוקה ביותר.
אבל אחדות לא נוצרת מסיסמאות פלקטיות. אף פצע איננו נרפא בגלל שפריץ של בושם זול. אף אדם לא נהיה יפה יותר כשאומרים לו השכם והערב, ללא הפסקה, כמה הוא מכוער או עיוור, או עדרי או חסר חשיבה רציונלית. היד של הוריי כבר לא מטמאת את הפירות והירקות בדוכן השוק, אבל היא כן מטמאת את הפתק בקלפי, וכל המערכות החזקות ביותר בישראל נדרכו כדי להילחם בטומאת הפתק שלהם דרך לוחמה כמעט בלתי אנושית נגד מי ששמו מתנוסס על הפתק שאותו הם בחרו. הם נלחמים ברעייתו, הם נלחמים בילדיו, הם נלחמים בשמו הטוב, הם נלחמים בחפות שלו, ואני יודעת היטב שהם בעצם נלחמים באבי ובאימי.
הסופר היהודי הנפלא ג'יי. די. סלינג'ר אמר פעם: בבואך להבהיר אמת בוערת, אל תשתמש במילים; במקום זה עלה אל הפודיום, נופף באגרוף ורד מהבמה. הפעם אני לא לוקחת את עצתו. במקום אגרוף קפוץ, אני עומדת מולכם בזרועות פתוחות: אל תחרימו אותי, אל תנדו אותי, אל תתיימרו לאחדות בלעדיי. אני הרי התוצר של הארץ הזאת – אני התוצר של נתן אלתרמן וקברי צדיקים, של יהודה עמיחי ונישוק מזוזות, של אוהד נהרין וקמע בארנק, של ערן צור וקידוש בשישי, של דוד גרוסמן ועמיר בניון, של הבייגלה עם הזעתר מהרובע המוסלמי, של אספרסו קצר בשדרות רוטשילד, של כל אבן ירושלמית שמרטיטה את ליבי, של הסינמטק והמואזין והכותל והאצטדיון של בית"ר. כל אלה הם חלק מנשמתי. אני חלק בלתי נפרד מהמפעל העצום והחשוב והיפהפה שהקמנו כאן יחד.
אבל על החופש שלי ושל אחיי המסורתיים אני לא אוותר אף פעם. אני מייצגת ציבור מסורתי שדרכו היא דרך האמצע, שכל אורחותיו מתונות, שהליכותיו מתוקות מדבש, אבל על החופש שלו הוא לא יפסיק להילחם – החופש לייצוג דמוקרטי שווה בין שווים, בלי רדיפה משפטית או תקשורתית; החופש להיות; החופש לנכוח; החופש להשמיע; החופש להשפיע; החופש לבחור. אל תילחמו בחופש הזה. קבלו אותו, אמצו אותו, תחגגו אותו. אתם רק תרוויחו מזה. וזאת הדרך היחידה לאחדות של אמת, ואין במקומה שום דרך אחרת.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
תודה רבה לחברת הכנסת גלית דיסטל, ובאמת איחולי הצלחה גדולה בפעילותך כאן בכנסת. לאחר הברכות האישיות, אני מזמין את השר אמיר אוחנה לשאת דברי ברכה מעל הדוכן.
<< דובר >> השר לביטחון הפנים אמיר אוחנה: << דובר >>
וואו. אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת והממשלה, שמענו זה עתה אישה זקופת קומה, שעומדת כבר שנים מול אלה המנסים להשתיק אותה ולבטל את רעיונותיה ואת עמדותיה, והיא יכלה להם. רמי ולאה היקרים, זאב, ענבר וערן, בני המשפחה כולם, גלית, הכנסת היא הפרלמנט הישראלי. פרלמנט – מהמילה הצרפתית parler, לדבר. בעולם המעש הפרלמנטרי יש חשיבות גם לדיבור, לשכנוע, להוכחה הלוגית, המכשירים את הלבבות ואת הקרקע לשלב המעשי – לחקיקה המעצבת במידה רבה את חיינו כאן בארץ. מי כמוך, גלית – והוכחת את זה עכשיו, אשפית הניסוח, אומנית הרטוריקה ואלופת המילים, הפורטת בכתיבתה על מיתרי השכל והולמת על תופי הרגש – מי כמוך, גלית, מכבדת את המשכן הזה בהצטרפותה.
זכיתי להכיר אותך, גלית, לפני שנים. נוכחתי מקרוב בחוזקו ועוצמתו של עמוד השדרה המוסרי שלך – עומדת על דעותייך גם מול אולפנים עוינים, גם מול מצלמות רושפות אש וגם מול פלוגות וגדודים ברשתות החברתיות היורים לא אחת חיצי ארס ורעל; חריפה מאוד, דעתנית, משיבה אש, אך ברוגע, בחוכמה, בשיקול דעת. תצטרכי, לצערי, להמשיך להתמודד עם כל אלה, וכחברת כנסת כנראה אף יותר, אבל מהיכרותי איתך אני יודע שאת מבינה שזה המחיר שעלייך לשלם על המרדף שלך אחר האמת והצדק, ואת מוכנה לשלם אותו.
לצד כל אלה תגלי, גלית, את עם ישראל המופלא. תגלי אוכלוסיות שלא הכרת מכל הפסיפס המרכיב את החברה הישראלית. תפגשי אותם בוועדות, בכנסים ובביקורים ביישובים השונים בארץ, ותקראי אותם בפניות הציבור, ברשתות החברתיות ובעיתונות. תכירי טוב יותר לא רק את המערכות השלטוניות, על היחסים המורכבים ביניהן – ונגעת גם בזה – אלא גם את הציבור.
אין לי ספק שלצד כל המחירים, אלה שהזכרתי ועוד, תזכי לקבל גם הרבה מאוד אהבה. הקול שאת מבטאת הוא קול שבוקע מגרונם של רבים רבים רבים בישראל. גם העמידה שלך לצידו של ראש הממשלה נתניהו בזמנים הקשים ביותר תמקם אותך – אין לי צל של ספק בדבר הזה – במקום הנכון בספרי ההיסטוריה שנכתבים בעוד אנו מדברים.
אני מאחל לך שתצליחי להוציא מתחת ידייך חקיקה הכרחית בלבד, כי אנו שותפים לרעיון שמוטב עולם שבו יש פחות רגולציה, ביורוקרטיה והתערבות של השלטון במשק ובחיי הפרט, ושכהונתך המתחילה בימים אלה תהיה ארוכה, מועילה ומפוארת, בכנסת הזאת ובכנסות הבאות.
תודה לך, גלית, על הכבוד שחלקת לי כשאפשרת לי לברך אותך עם הצטרפותך לבית המחוקקים. נסי, למרות כל הקשיים שהזכרתי, נסי גם ליהנות מהדרך.
אני מתכבד לקבל לבית הזה בברכה ובשמחה את חברת הכנסת גלית דיסטל אטבריאן. ברוכה הבאה ובהצלחה.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
תודה רבה לשר אמיר אוחנה. שוב, ברכות גדולות לחברת הכנסת גלית דיסטל והמון המון הצלחה.
אנחנו עוברים מכאן, בשמחה ובכבוד, לנאום הבכורה של חבר הכנסת אבי מעוז. בבקשה.
<< דובר >> אבי מעוז (הציונות הדתית): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, מכובדי סגן שר החינוך, חבר הכנסת רֶבּ מאיר פרוש, כנסת נכבדה, ידידי חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ', יושב-ראש הציונות הדתית, ביקש למסור כי רצה לכבד אותי בנוכחותו, אך הדבר נבצר ממנו היות שהוא מלווה עגונה בדיון בבית הדין.
מכובדיי, עם ישראל הוא עם עתיק יומין. היהדות היא עתיקת יומין. זכותנו על ארץ ישראל, ארץ הקודש, היא עתיקת יומין. השפה העברית, לשון הקודש, היא עתיקת יומין. יצאנו לדרך ארוכה לפני למעלה מ-3,700 שנה בהיענותו של אברהם אבינו לקריאה "לך לך" ובהופעת אישיות החסד שלו הקוראת בשם ה', במסירות נפשו של יצחק אבינו לעשות רצון בוראו ובהקמת בית ישראל על ידי יעקב אבינו. ירדנו לשעבוד במצרים, נצרפנו בכור הברזל, יצאנו לאור הגדולה בהנהגתו של משה רבנו, איש האלוקים, קיבלנו תורה בסיני – תורה שגילתה בעולם את רצון השם ואת החוכמה האלוקית. הקמנו משכן על פי הציווי האלוקי וזכינו להשראת שכינה במעשי ידינו. זכינו לרשת את ארצנו – זו שבורא עולם ייעד אותה לנו ואותנו לה. הוקמה מלכות בית דוד, נבנה בית המקדש הראשון על ידי שלמה המלך, "ומפני חטאינו גלינו מארצנו", נחרב בית המקדש ויצאנו לגלות בבל.
אחרי 70 שנה פקד ה' את עמו בהצהרת כורש. שבנו לארץ והקמנו את בית המקדש השני, אך מפני שנאת חינם והמחלוקות שבתוכנו חרב גם בית זה. הוגלינו שוב, והפעם על ידי מלכות רומי הרשעה. בגלות זו "נִפְזְרוּ עֲצָמֵינוּ לְפִי שְׁאוֹל"; שתינו את כוס התרעלה עד תומה. עברנו ייסורים נוראיים עד השואה הנוראה והניסיון להכחידנו מגוי, שלא ייזכר חלילה שם ישראל עוד. אך הבוחר בעמו ישראל לא עזב חסדו מאיתנו, ולפני למעלה מ-200 שנה החל עם ישראל להתעורר לשוב לציון, מראשית עליית תלמידי הגר"א, עבור בתנועה הציונית – ורק עכשיו ציינו את יום הרצל – דרך קיבוץ הגלויות מארבע קצוות תבל עד לאותו יום מופלא, ה' באייר תש"ח, יום הכרזת עצמאותה של מדינת ישראל, או אם תרצו, יום תחילת חזרתנו לעצמיותנו.
רק 19 שנים עברו, וזכינו בכ"ח באייר תשכ"ז גם לפלא שחרורם של חבלי ארצנו, יהודה, שומרון, סיני, רמת הגולן, ומעל כולם ירושלים, עיר עוז לנו ומקום המקדש בית חיינו. 19 שנים נוספות עברו, וזכינו בראש חודש אדר ראשון תשמ"ו לשחרורו של אסיר ציון נתן אנטולי שרנסקי ועלייתו לארץ, מה שמסמל את קיבוץ הגלויות המופלא שמעבר למסך הברזל של ברית המועצות לשעבר, אותו מסך ברזל שקרס סופית כשלוש שנים מאוחר יותר. זכיתי, אנוכי הדל, ליטול חלק קטן במאבק זה.
אדוני היושב-ראש, כבן לאימא שניצלה מתופת השואה אני מרגיש חוליה, קטנה, אומנם, בשרשרת מופלאה זו. מה ייחד את כל חוליות השרשרת הזאת, מאברהם אבינו ועד דורות שיבת ציון הנוכחית, ובהם תלמידי הגר"א, מייסדי התנועה הציונית, אסירי ציון כמו נתן וחבר הכנסת יולי אדלשטיין, שר הבריאות, וגם חוליות קטנות כמונו? התשובה היא החלום, חלום כל הדורות; החלום להקים את הממלכה של העם היהודי בארצו, חלום חזרתו של עם ישראל אל עצמיותו, אל ארצו ואל שפתו, חלום המדינה היהודית בארץ ישראל. על כך חלמו ולחמו כל הדורות כולם. הם לא חלמו על מדינת כל אזרחיה. הם גם לא חלמו על הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.
אדוני היושב-ראש, תנועת נעם, כתנועה ציונית דתית, קמה והתייצבה בציבוריות הישראלית לשם שתי מטרות שהן שני פנים של אותו מטבע: מחד גיסא מאמץ בלתי פוסק לשמירה על זהותה היהודית של מדינת ישראל וחיזוקה, בפרט בהופעתה של הזהות היהודית בנראות הציבורית, בפרהסיה, ומאידך גיסא מאבק חסר פשרות בפוסט-מודרנה ובהנדסת התודעה המאיימות על חירותנו הלאומית ומנסות להשתלט על התודעה הציבורית ועל תודעת היחידים ולשעבד אותן.
ועל כך, ברשותכם, אני רוצה מעט להרחיב. בעשרות השנים האחרונות השתלטה על התודעה ועל השיח בעולם המערבי רוח הפוסט-מודרנה. על פי הרוח החדשה והזרה הזאת, אשר יובאה לצערנו גם אלינו, אין אמת ושקר מוחלטים; הכול תלוי בעיני המתבונן, ולכל תרבות הנרטיב הלגיטימי שלה. גם המוסר, על פי רוח זו, הוא יחסי ותלוי בהקשר, בזמן ובמקום, ולכן אין טוב ואין רע באמת. התפיסה הזאת רואה את כלל המציאות דרך הפריזמה של האי-שוויון שקיים לדעתה בין מדכאים ופריבילגים, שכל חפצם הוא להמשיך ולשמר את כוחם, לבין מדוכאים ומוחלשים, שהוסללו למעמדם הנחות. וכך, במקום לעודד אנשים ממגזרים שונים לקחת את גורלם בידם ולהתקדם בחייהם על ידי כישרונותיהם ומאמציהם, הפוסט-מודרנה יוצרת מלחמה בלתי פוסקת בין חלקים שונים של החברה האנושית, בדמיון ובהונאה, כאילו כך יופסקו העוולות בעולם.
חלק מהותי במאמץ הפוסט-מודרני מתרכז בשינוי השיח ובהנדסת התודעה על ידי מה שמכונה הפוליטיקלי קורקט. כאן באים לשיאם הארס וההרס שבתפיסה זו, המבקשת על ידי השיח החדש לפרק ולטשטש כל זהות – אישית, משפחתית ולאומית – ויחד עם זאת, בד בבד, הופכת לבלתי לגיטימית בעליל כל דעה אחרת, תוך השתקה, הכפשה ודמוניזציה חריפות. התופעה הזאת פוגעת אנושות במין האנושי בכלל, אך לצערי היא קיבלה גם הופעות מיוחדות במדינת ישראל, מדינתו של העם היהודי. היא מכוונת את חיציה המורעלים כלפי כל מי ומה שמבטא זהות יהודית ולאומית וכלפי כל מה שמאיים על כפירתה במושגי האמת והשקר, הטוב והרע.
אותו שינוי תודעתי התנחל וקנה אחיזה ממשית וחזקה במערכות השלטון ובמערכות הציבוריות במדינת ישראל. הדוגמאות רבות; אמנה רק מקצתן. על רקע תוכנית העקירה והגירוש של ראש הממשלה דאז אריאל שרון, התפטרתי לפני כ-16 שנים וחצי מתפקידי כמנכ"ל משרד הבינוי והשיכון. באותם הימים הופעלו על ידי ממשלת ישראל והעומד בראשה הנדוס תודעה ושטיפת מוח, בניסיון לקבע בתודעת הציבור שתוכנית זו תיטיב בצורה משמעותית את ביטחון מדינת ישראל, מעמדה המדיני וכלכלתה ואת המצב הדמוגרפי של העם היהודי בארץ ישראל. במסגרת אותו הנדוס תודעה אף כינו את תוכנית העקירה והגירוש בשם המכובס "תוכנית ההתנתקות". הלקח שלי מאז – לעולם לא עוד. לא אתן להנדסת התודעה להוביל את מדינת ישראל אל עברי פי פחת.
אדוני היושב-ראש, דוגמה נוספת: נאומו של נשיא המדינה בגבעת חביבה ואחריו נאום השבטים, שבהם הוא קידם ועודד את תוכנית "תקווה ישראלית", המשותפת לבית הנשיא ולארגוני שמאל קיצוניים, שחזונה הוא גיבוש זהות ישראלית משותפת ליהודים וערבים, כולל תמיכה בנישואי תערובת ובהתבוללות במדינת ישראל. תוכנית זו נועדה לטשטש בצורה ברורה את זהותה היהודית של מדינת ישראל עד כדי מחיקתה, כמו גם העדפה מובהקת בבג"ץ לכל מה שהוא אנטי-יהודי, אנטי-ציוני ואנטי-לאומי, וקידום ערכים פוסט-מודרניים כמו פירוק מבנה המשפחה.
דוגמאות נוספות: הכנסה של כל מושגי השיח החדש דרך האקדמיה ושלילת לגיטימציה מכל מי שמנסה לבטא דעה אחרת; הנדוס תודעתי המתרחש ללא הפסק על ידי כלי התקשורת בישראל במטרה לפגוע בלגיטימיות של שלטון הימין והזהות היהודית של המדינה; חדירה מסיבית של השפעת עומק ליברלית פרוגרסיבית של קרנות ומדינות זרות לתוככי מערכת החינוך הממלכתית; ואחרונה ולא חביבה – שטיפת מוח תודעתית של רוחו של צה"ל ומפקדיו, שמחלישה את רוח הלחימה ופוגעת אנושות באמונה בצדקת דרכנו.
אדוני היושב-ראש, במציאות זו, שרק מקצתה תיארתי, זהותה היהודית של מדינת ישראל מאוימת ונמצאת בסכנה. גורמים שונים מבקשים לעקור מזהותה של מדינת ישראל ומהמרחב הציבורי כל סממן של יהדות, במגמה ברורה להפיכתה של ישראל למדינת כל אזרחיה. כך מונפת לה החרב מעל מעמד הרבנות הראשית, מעל השבת במרחב הציבורי, מערכת הכשרות הממלכתית, הגיור הממלכתי ועוד ועוד.
אנו אומרים בקול ברור וצלול: עם ישראל יש רק אחד; האמירה שככל הגויים עם ישראל זו הנדסת תודעה. שבטים בעם ישראל יש, 12 שבטי ישורון; נאום השבטים של נשיא המדינה זה הנדסת תודעה. יהדות יש רק אחת; האמירה שיש זרמים ביהדות זו הנדסת תודעה. ארץ ישראל יש רק אחת, ומיועדת על ידי בורא עולם לעם אחד; ההתייחסות לארץ ישראל כשטחים כבושים או כסתם שטחים זו הנדסת תודעה. לשון ושפה עברית יש רק אחת; שפה מגדרית זו הנדסת תודעה. לשם שמירתה וחיזוקה של הזהות היהודית של המדינה ולשם חשיפת ההשפעות הזרות וההרסניות של הפוסט-מודרנה ונטרולן, הכנו תוכנית פעולה להקמת רשות ממלכתית, וקראנו לה בשם "מגן העם והזהות היהודית של מדינתו". אנו נביא לידיעת הכנסת והציבור תוכנית זו בקרוב.
אדוני היושב-ראש, רבים שואלים אותי: כיצד תפעל נעם את פעולותיה? תשובתי היא: בנועם ובאהבה. כותב מרן הרב קוק זצ"ל: "האהבה הגדולה שאנחנו אוהבים את אומתנו לא תסמא את עינינו מלבקר את כל מומיה, אבל היננו מוצאים את עצמיותה, גם אחרי הביקורת היותר-חופשית, נקייה מכל מום. כולך יפה רעייתי ומום אין בך".
נקודות המוצא שלנו שתיים הן: האהבה והאמונה – האהבה הגדולה שלנו לעם ישראל, ומתוך כך האהבה לכל אחד ואחד מישראל, גם כלפי אלו שטועים בדרכם לפי דעתנו ואמונתנו וגם כלפי אלו שמחרפים ומגדפים אותנו. אנחנו מלאים אהבה כלפי כולם, כי יודעים אנו שמקור נשמתם אחד הוא – נשמתם חצובה משורש קדושתו של עם ישראל. והאמונה – האמונה שלנו בבורא אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו שעל פיה אנחנו מכוונים את דרכנו, והאמונה בוודאות תשובתם לעצמיותם וגאולתם של ישראל שצומחת ועולה ומתגלה במדינתנו האהובה, שעל דמותה וזהותה נשמור מכל משמר. "ויהי נעם ה' אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו".
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
תודה רבה לחבר הכנסת אבי מעוז ואיחולי הצלחה גדולה בפעילותך כאן בכנסת. לאחר הברכות האישיות יש לנו הזכות להתכבד בברכתו של אחד מוותיקי הבניין, סגן השר פרוש.
<< דובר >> סגן שר החינוך מאיר פרוש: << דובר >>
ברשות יושב-ראש הכנסת יריב לוין, חבריי חברי הכנסת, משפחה ואורחים נכבדים, נבחרתי להיות זה שיברך את חבר הכנסת החדש, הטרי, ידידי אבי מעוז. נתבקשתי, ואני שמח על שניתנה לי ההזדמנות הזאת.
ההיכרות שלי עם אבי מעוז החלה בשנת תשנ"ו, 1996, כאשר התמודדתי לראשונה מטעם אגודת ישראל כראש רשימת יהדות התורה בכנסת. התוצאות של הבחירות היו שנתניהו ניצח את שמעון פרס, ועליו הוטל להרכיב את הממשלה. באותן בחירות רצה לראשונה רשימה בשם "ישראל בעלייה" תחת האותיות "כן". בראשה עמדו החברים נתן שרנסקי ויולי אדלשטיין, והם זכו לשבעה מנדטים.
לאחר הבחירות נקראתי למשרדי ישראל בעלייה בשכונת קריית משה בירושלים, והראשון שאני פוגש בדלת הוא חברינו אבי מעוז. הוא שהכניס אותי לחדר מסתורי, ושם ניהלנו את השיחה. שרנסקי רצה להיות שר השיכון, וגם אנחנו ביהדות התורה רצינו את משרד השיכון. אבי היה בתפקיד המפשר וניסה להביא פשרה בינינו. בסוף שרנסקי קיבל את תפקיד שר התעשייה והמסחר, ויולי יואל אדלשטיין שימש שר הקליטה. אני שימשתי סגן השר במעמד שר לבינוי ושיכון.
אבי ואני עבדנו במשותף, בשיתוף פעולה מלא, בכל הקשור להתיישבות בארץ ישראל. היו אלה שנים טובות. לאחר שלוש שנים, כשהיה מהפך ואהוד ברק קיבל את תפקיד ראש הממשלה, אני עזבתי את משרד השיכון. באותן בחירות שאהוד ברק קיבל בהן את ראשות הממשלה לכנסת החמש-עשרה, בתשנ"ט, 1999, החליטה מפלגתו של נתן שרנסקי להתמקד בנושאים שהפריעו לציבור העולים, והיעד שהם הציבו לעצמם היה לקבל את משרד הפנים, שהיה בשליטת ש"ס. סיסמת הבחירות שנבחרה על ידם הייתה "נאש קונטרול" – אחרים אמרו "ש"ס קונטרול" – והיא זכתה להדים רבים. בבחירות של תשנ"ט, 1999, זכתה ישראל בעלייה בשישה מנדטים. שרנסקי הצטרף לממשלת ברק כשר הפנים ואבי מעוז שימש מנכ"ל המשרד. לאחר מכן, באותה קדנציה, היה מהפך, ובשנת תשס"א, 2001, שימש שרנסקי שר השיכון בממשלתו של אריק שרון. אני הייתי סגנו של השר שרנסקי, ואבי המשיך עם נתן שרנסקי כמנכ"ל משרד השיכון. שם אבי פעל רבות עבור כלל ישראל ופיתח את ההתיישבות ביהודה ושומרון.
מהו סוד הקשר? מהיכן היא ההיכרות בין אבי מעוז לנתן שרנסקי? מי שאינו יודע מהו הקשר, ברצוני להקריא לכם קטע מספר: בבסיס צבאי ליד פרנקפורט, 1987, גבר נמוך קומה מלווה בשגריר האמריקאי נוחת בשדה התעופה. "היכן אביטל?" הוא שואל את הקונסול הישראלי שפוגש אותו עם רדתו מהמטוס. הקונסול מורה לו לבוא אחריו. הם צועדים במהירות, חוצים מסדרון, מעלית, עוד מסדרון, ומגיעים לחדר. את פניהם מקדם בחור צעיר, מזוקן וחובש כיפה בקריאות "הללו, הללו", "שלום, שלום", ובפינה יושבת אביטל, שפתיה רוטטות ועיניה דומעות. כך משחזר נתן שרנסקי בספרו "לא אירא רע" את רגעי המפגש הראשונים עם אביטל אשתו לאחר 12 שנים בכלא הרוסי.
במטוס הביתה לישראל מספרת אביטל לנתן שרנסקי כי לבחור המזוקן קוראים אבי מעוז, והוא היה זה – היא אומרת לו – שליווה אותה במאבקה העיקש והנחוש בכל בירות העולם; יחד ניהלו את המתקפה הבין-לאומית שהביאה בסופה לשחרורו מהכלא הסובייטי.
אבי היה מראשי מטה "שלח את עמי", שעסק בפעילות ציבורית לשחרור אסירי ציון ומסורבי העלייה מברית המועצות, ועשה גם שם גדולות ונצורות. מאז תשנ"ו, 1996, אני בידידות עם אבי ומכיר אותו היטב. אומנם הוא נראה קשוח, אבל צריך לומר עליו את האמת: הוא אדם רך, אדם טוב שרוצה להיטיב עם הבריות; ביצועיסט ממדרגה ראשונה, איש בעל זכויות רבות שעומד בעקרונותיו ולא זז מעמדותיו בכל הקשור לתורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל.
אבי ואני חולקים דעות רבות ומשותפות. כמעט לפני כל בחירות אנחנו מדברים בינינו, כולל במערכת הבחירות האחרונה. אבי מעוז התקשר אליי ודיבר איתי נכבדות, דברים שנשארים ביני לבינו. גם אני מדבר איתו נכבדות, וגם זה נשאר ביני לבינו. אני בטוח שאבי יהיה חבר כנסת מוצלח, ואין לי ספק שככל שהכנסת תאריך את ימיה הוא יתבלט בה וישאיר עקבות בכל מושב וכנס של כנסת זו. אני מאחל לו הצלחה רבה בשליחותו כאן.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
תודה רבה לחברנו מאיר פרוש, ואיחולי הצלחה ושוב ברכות לחבר הכנסת מעוז.
אם כן, עד כאן הפרק של נאומי הבכורה.
<< נושא >> הצעת תקנות סמכויות מיוחדות להתמודדות עם נגיף הקורונה החדש (הוראת שעה) (הגבלת פעילות והוראות נוספות) (תיקון מס' 38), התשפ"א–2021 << נושא >>
[נספחות.]
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
מכאן אנחנו עובדים לתקנות סמכויות מיוחדות להתמודדות עם נגיף הקורונה החדש (הוראת שעה) (הגבלת פעילות והוראות נוספות) (תיקון מס' 38), התשפ"א–2021. יציג את התקנות סגן שר הבריאות חבר הכנסת יואב קיש, בבקשה.
<< דובר >> סגן שר הבריאות יואב קיש: << דובר >>
כבוד היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, מונחת בפני הכנסת הצעה לאישור הוראות בתקנות שהותקנו מכוח סעיפים 6 ו-7 לסמכויות מיוחדות להתמודדות עם נגיף הקורונה. בהתאם למנגנון הקבוע בסעיפים 6 ו-7 לחוק, שהותקנו על ידי הממשלה, עניינים שקשורים להגבלות על המרחב הפרטי והציבורי יידונו בוועדת הכנסת בתוך שבעה ימים, ואם לא דנה הוועדה בנושא, על יושב-ראש הכנסת להביא את התקנות להצבעה במליאה. תקנות אלה מאריכות את תוקפן של תקנות סמכויות מיוחדות להתמודדות עם נגיף הקורונה, והוראות אלה כוללות בעיקר את החובה לשמירת מרחק במרחב הציבורי ואת הגבלת ההתקהלות במרחב הציבורי והפרטי, כולל סמכויות אכיפה.
על אף הירידה בנתוני התחלואה בתקופה האחרונה, משבר הקורונה עדיין לא מאחורינו. הגבלת ההתקהלות במרחב הפרטי והציבורי מאפשרת כיום התקהלות של 20 איש במבנה ו-100 איש בשטח פתוח, למעט באירועים של תו ירוק. חשוב להדגיש שללא הגבלה זו בתקנות, בהתקהלויות מרובות משתתפים ללא הגבלה, גם אנשים שאינם מחוסנים ומחלימים יוכלו להתקהל באופן שיסכן את בריאות הציבור ויכול לסכן את ההישגים של התקופה האחרונה במלחמה בקורונה. כמובן, משתתפים בהתקהלויות, אנשים שאינם מחוסנים כלל או אנשים בקבוצות סיכון, יכולים להידבק ואף לחלות במחלה קשה.
ללא אישור המליאה לתקנות אלה יתבטלו הוראות אלה ותתבטל האחריות הפלילית לעשיית עבירות הנובעת מתקנות אלה, יוחזר כל קנס ששולם בגין הפרתן ויתבטלו הליכי אכיפה שננקטו בשל העבירות, כאמור. לפיכך אבקש לאשר תקנות אלה. תודה.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
תודה רבה. אנחנו עוברים לרשימת הדוברים. הראשון בהם – חבר הכנסת ולדימיר בליאק, בבקשה. יש כרגע 11 דוברים; לא בטוח שכולם נמצאים, אבל רשומים 11 דוברים. מי שמבקש לדבר, לא נמנע ממנו.
<< דובר >> ולדימיר בליאק (יש עתיד): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אנחנו מדברים כאן על הקורונה הבריאותית, אך הקורונה הכלכלית לא הלכה לשום מקום. היא כאן ואף עלולה להחריף ולהקצין בחודשים הקרובים. לפני זמן לא רב, עד לפני חודש, ראש הממשלה לא הפסיק להבטיח כי מייד אחרי הבחירות הוא יעמוד בראש הקבינט הכלכלי כדי להזניק את כלכלת ישראל קדימה. מאז נעלמו עקבותיו.
אתמול החשב הכללי במשרד האוצר הדגיש את עומק הבור, אשר מבחינת המספרים בהחלט יכול להתחרות עם שיאי גינס. גובה החוב לסוף שנת 2020, רבותיי, הוא 984 מיליארד שקלים, והוא ממשיך להתרחב. יחס החוב–תוצר הוא 71%, והוא ממשיך לגדול. אין עדות מהימנה יותר לעומק כישלון הממשלה בטיפול במשבר. איפה אנחנו היום? הגירעון מאיים על העתיד הכלכלי של כולנו. מחירי הדיור בנסיקה, ולפי הערכות אחרונות העלייה עלולה להסתכם בכ-10% בשנת 2021. עסקים מתקשים להתאושש, ורואים זאת בנתונים. איפה ראש הממשלה? במקום לנסות לנהל את המשבר הכלכלי, ראש הממשלה מנסה לגרור את כולנו לבחירות חמישיות.
אדוני היושב-ראש, אני שלושה חודשים וחצי במשכן הזה. שאלתי את עצמי גם כאזרח מן השורה ואני שואל את עצמי כחבר כנסת מול כל המציאות העגומה הזאת: איפה הבושה? איפה האחריות הלאומית? ישראל חייבת ממשלה – ממשלה מתפקדת, ממשלת אחדות ישראלית; ממשלה שתעסוק במשבר הכלכלי, שתטפל בחיים של אנשים; ממשלה שתעביר סוף-סוף תקציב – אולי הגיע הזמן – שתקדם דמי אבטלה לעצמאים, שתקים מחדש את קבינט הדיור; שתשדר אמון לקהילה הבין-לאומית; ממשלה שתכבד את חוקי-היסוד.
יחד עם מיליוני אזרחי ישראל אני מקווה מאוד שהממשלה הזאת תקום בחודש הקרוב, וכולנו נוכל לצאת לדרך חדשה. תודה רבה.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
תודה רבה לחבר הכנסת ולדימיר בליאק. חברת הכנסת מיכל וולדיגר, בבקשה.
<< דובר >> מיכל וולדיגר (הציונות הדתית): << דובר >>
כבוד יושב-ראש הכנסת, חבריי הנכבדים, נושא הקורונה הוא חשוב, והפעימות לשחרור ההגבלות לא פחות חשובות. אני בעד, כמובן, אבל ביקשתי לדבר היום ולספר לכם שעוד טרם הספקתי לפקוח את עיניי הבוקר אני שומעת רצף של הודעות שמגיעות אליי לנייד. אני מתרוממת, לוקחת אוויר, וכבר יודעת מה אראה שם: עוד אימא שבורה, עוד אב שאינו יודע כיצד להתמודד, עוד משפחה שנקרעת לגזרים, ואין מושיע.
הפעם הייתה זו נעמה – שם בדוי: הבן שלי שוכב במיטה כבר שלושה ימים, לא יוצא, לא מוכן לצאת. השמיכה מעל הראש. הדיכאון משתלט עליו. אנחנו כבר משתגעים, לא יודעים מה לעשות. היא ממשיכה, ואני לא אצטט, פשוט אסכם: הילד שלה לא בן 16, והסיבה לרביצה במיטה אינה אי-רצון ללכת לבית הספר. הבן שלה בן 35, והוא סובל כבר שנים ממחלה סוציו-פסיכיאטרית המכונה בלשונה "מחלת נפש". הילד שלה עבר המון, כולל לא מעט אשפוזים פסיכיאטריים, ואפילו כמה חיכוכים עם המשטרה, בשל התפרצות פסיכוזה וחרדה עצומה משוטרים. יש לו 100% נכות והוא זכאי לשיקום. זכאי – כן. יודע על זכאותו – ממש לא, לא הוא וגם לא הוריו.
עברו כמה שנים עד שנודע להם על הזכאות הזאת, ואז החלו במסע מפרך להשגת האישור המיוחל. הוא הגיע באוקטובר, לפני חצי שנה. הבן שלה שמח: סוף-סוף יצא מהבית, סוף-סוף ימצא עבודה קלה, סוף-סוף יהיה טעם לחייו. אבל לא. המסע שלו לא הסתיים, אולי הוא רק מתחיל. אחרי שניתן האישור, יש לממש אותו, והמימוש לא תלוי בו, או ליתר דיוק, לא תלוי רק בו. הוא תלוי במתאמת הטיפול, הוא תלוי במסגרות השיקום – שאין מספיק – ושוב ועדות. מאז ועד היום מושכים אותו. חצי שנה של משיכות, יום ועוד יום ועוד יום, למעלה מ-180 ימים של אכזבות, של המתנה בלתי סבירה – וכלום.
אני לא יודעת אם אתם, חבריי היקרים, מבינים את המצב. לא מדובר באדם בריא; לא מדובר באדם עם כוחות נפשיים המסוגל לשהות בתוך כאב וחושך; לא מדובר באדם עם חוסן נפשי. מדובר באדם שלא מסוגל לחכות ולא נכון שיחכה. ההמתנה מדרדרת את מצבו באופן דרסטי, בעוד השתלבות בשיקום מצילה חיים ומקדמת אותו לחיים עצמאיים, מיטביים ומשמעותיים.
שלא תחשבו שמדובר רק בנעמה ובבן שלה; גם ירדנה, שבהיעדר פתרון דיור באמצעות סל שיקום משוטטת ברחובות, גם שושי, גם סלין ועוד ועוד. זכותם של האנשים היקרים הללו להשתקם בקהילה עוגנה בחוק שיקום נכי נפש בקהילה בשנת 2000. החוק מקנה זכאות לשירותי שיקום בתחומים כגון דיור, תעסוקה, השלמת השכלה, חברה, פנאי ותיאום טיפול. זה חוק חשוב וטוב מאין-כמוהו, אך לצערי, גם בעבור 21 שנים מיום חקיקתו, ועל אף חמישה דוחות של מבקר המדינה בנושא, עדיין קיימים ליקויים, חלקם מהותיים וחמורים; אחד מהם הוא אי-מיצוי זכויות לקבלת סל שיקום על פי חוק.
יש כיום מעל 150,000 מתמודדי נפש כרוניים בישראל. רבים מהם לא יודעים על זכויותיהם, ואלה היודעים ופונים לא תמיד מקבלים את האישור, כך שבפועל יש בתוך מערך השיקום כ-30,000, כלומר חמישית. מה קורה עם כל היתר? הם לרוב מוזנחים, נופלים כנטל בלתי אפשרי ובלתי יתואר על משפחותיהם במקרה הטוב, ובמקרה הרע – ברחובות.
אינני מבינה מדוע לא ניתן להורות למוסד לביטוח לאומי, הממונה על הוועדות הרפואיות, לשלוח לכל אדם המקבל 40% נכות מכתב והסבר על זכאותו לסל שיקום. ייתנו לו הדרכה על מיצוי הזכויות ואפילו ילוו אותו כדי שימצה אותן. יש להקל את הדרך להשגת האישור לסל שיקום ויש להקל את הדרך למימושו עוד היום. תודה.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
תודה רבה. חבר הכנסת עפר כסיף – איננו; חבר הכנסת אחמד טיבי – איננו; חברת הכנסת קרן ברק – איננה; חבר הכנסת אופיר סופר – איננו; חבר הכנסת איתמר בן גביר – איננו. חבר הכנסת שמחה רוטמן, בבקשה.
<< דובר >> שמחה רוטמן (הציונות הדתית): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, חבריי חברי הכנסת, אני רוצה לדבר על יוזמה מאוד מבורכת שעלתה לפני כמה חודשים ונגדעה באיבה, ואני מאוד מאוד מקווה לנצל את ההזדמנות הזאת כדי לקרוא לסגן שר הבריאות, שנמצא כאן, ודרכו לכל הממשלה, להתאחד סביב העניין הזה. בחודש ינואר השנה דובר על כך שמדינת ישראל, במסגרת הצלחת פרויקט החיסונים שלה – ומאז ראינו כולנו את ההשוואה בין מדינת ישראל לבין העולם כולו – תסייע לחסן ניצולי שואה ואזרחי ישראל שנמצאים בחוץ לארץ במסגרת מבצע חיסונים מיוחד, כחלק מהאחריות, כחלק מהרצון לסייע לעם היהודי בתפוצות, ובוודאי כחלק מהאחריות כלפי אזרחי ישראל.
לעשות את הדבר הזה זה לא רק חובה מוסרית כלפי ניצולי השואה, כמובן, שצריך לראות כיצד מסייעים להם ככל הניתן; חלקם, כמובן, נמצאים במדינות שנמצאות הרחק הרחק בתור החיסונים העולמי, ובדרך הטבע, עקב גילם, הם בקבוצת סיכון מאוד משמעותית. החובה המוסרית שאנו חבים כלפיהם בוודאי ובוודאי חשובה; גם מימוש של חוק-יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי, אשר סעיף 6 בו אומר: "המדינה תשקוד על הבטחת שלומם של בני העם היהודי ושל אזרחיה הנתונים בצרה ובשביה בשל יהדותם או בשל אזרחותם". אני לא חושב שהקורונה פוגעת באנשים בשל היהדות או בשל האזרחות, אבל בהחלט ייתכן מצב שבו אדם יעמוד במקום יותר מאוחר בתור בגלל שהוא אזרח של ארץ אחרת, כלומר, בוודאי כאשר מדובר באזרחי ישראל שאינם האזרחים של מקום מגוריהם. אבל חשוב לא פחות סעיף 6(ב): "המדינה תפעל בתפוצות לשימור הזיקה בין המדינה ובין בני העם היהודי". אין דבר יותר משמר זיקה ומבטא את הערבות היהודית המיוחדת בין עם ישראל שיושב בארץ לבין עם ישראל שעדיין לא זכה לגור במדינת ישראל.
אני קורא מכאן לממשלת ישראל, לעומד בראשה, למשרד הבריאות ולשרת התפוצות, שגם הייתה חלק מהיוזמה הזאת, לשוב ולחדש אותה. היה איזשהו פרק זמן שבו חוסר הוודאות הפוליטי הוביל לעיכוב ברכש החיסונים גם עבור אזרחי מדינת ישראל, ואז מובן שבסיטואציה שכזאת, עם כל הרצון הטוב לעזור לתפוצות, היה קצת קשה לסייע להם, אבל עכשיו, כשנפתר המשבר הזה – לחזור לקדם את התוכנית הזאת ביתר שאת, וכמובן לדחוף ולסייע ככל שניתן מכוחנו בכנסת. תודה.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
תודה רבה. חבר הכנסת מיקי לוי – איננו; חברת הכנסת מירב בן ארי – אף היא איננה. חברת הכנסת יפעת שאשא ביטון, בבקשה.
<< דובר >> יפעת שאשא ביטון (תקווה חדשה): << דובר >>
תודה רבה, אדוני יושב-הראש. חבריי חברי הכנסת, הדיון כעת נוגע לתקנות או להגבלות שקשורות לנגיף הקורונה, ומשום שלא מתקיים דיון אמיתי בוועדות, כי אין כרגע ועדות, אני מבקשת להביא את הדברים כאן במליאה.
תראו, אנחנו נמצאים במציאות שאנחנו באמת צריכים לברך עליה. נתוני התחלואה ממשיכים לרדת – אנחנו נמצאים במצב מאוד מאוד טוב ומבורך מהבחינה הזאת, ואנחנו רואים גם שיש הקלות שהולכות ומתגבשות בתקופה האחרונה. בעיקר רגע לפני הבחירות ראינו את השחרור של הרסן, ואנחנו רואים שלמרות זאת, מעל לחודש, במציאות הזאת, הנתונים ממשיכים לרדת. אנחנו צריכים לברך על כך, ואני באמת מברכת על כך.
אבל היום עולה כאן שאלה. אחרי שאנחנו נמצאים כולנו – אתם בטח רואים כמוני את המציאות בחוץ, את עם ישראל חוזר לאיטו לשגרה, ובשפה שלכם, אדוני סגן השר, חוזרים לחיים. אנחנו נמצאים כאן היום כדי לאשר – – –
<< קריאה >> סגן שר הבריאות יואב קיש: << קריאה >>
חוזרים לחייך.
<< דובר_המשך >> יפעת שאשא ביטון (תקווה חדשה): << דובר_המשך >>
חוזרים לחייך. ואנחנו נמצאים כאן כרגע כדי להאריך הגבלות נוספות, שמה לעשות, כמו שאמרתי הרבה בשנה האחרונה, אין בהן שום היגיון. אף אחד לא יכול להסביר לי איך היום, היום, כשאני עומדת כאן, הורים עדיין לא יכולים ללוות את הילדים שלהם לתוך הגן, כשאנחנו אישרנו למערכת החינוך לחזור לשגרה; אנחנו רואים אנשים בים, רואים את המסחר, אבל הורים עדיין לא יכולים ללוות את הילדים שלהם לתוך הגן. מסעדות, בחלקן, עדיין עובדות בתקן מחמיר, תחת התו הירוק. אם אנחנו מדברים על החללים בחוץ לעומת החללים בפנים, אנחנו רואים שיש הבדלים, וגם שם יש החמרה – חדרי כושר, אולמות אירועים. עולם התרבות – עולם התרבות עדיין נמצא בהגבלות די מחמירות ויכול לפעול רק תחת התו הירוק. כל הדברים האלה שאני אומרת כאן עכשיו הם כשמאשרים את הילולת מירון באותה נשימה.
רק שתבינו את הממדים: מדברים על כך שאין הגבלת מתפללים. הצפי הוא 200,000 מתפללים, אבל סביב כל מדורה יהיה אפשר רק 10,000 איש – נכון, סגן השר? אני לא טועה במספרים?
<< קריאה >> סגן שר הבריאות יואב קיש: << קריאה >>
את טועה באמירה שאין הגבלה. יש הגבלה לבמות. את המקום עצמו – אתה לא יכול לסגור אותו, אנשים יגיעו. אבל לכניסה לבמות – – –
<< דובר_המשך >> יפעת שאשא ביטון (תקווה חדשה): << דובר_המשך >>
אז לבמות יש הגבלה של 10,000 איש, נכון?
<< קריאה >> סגן שר הבריאות יואב קיש: << קריאה >>
יש הגבלה ותו ירוק. גם הפרדה, זאת אומרת, לא יהיה עירוב – – –
<< דובר_המשך >> יפעת שאשא ביטון (תקווה חדשה): << דובר_המשך >>
10,000 איש?
<< קריאה >> סגן שר הבריאות יואב קיש: << קריאה >>
גם תו ירוק וגם הגבלה של כניסה. אני לא בטוח שזה 10,000. יכול להיות – – –
<< דובר_המשך >> יפעת שאשא ביטון (תקווה חדשה): << דובר_המשך >>
אז 10,000 איש, וזה יכול להגיע גם ל-200,000 אנשים.
עכשיו תקשיבו, חברים. אנחנו בסוף מדברים עם אנשים – אנחנו כל הזמן מדברים על הנושא של אמון הציבור. אנחנו נמצאים כאן גם היום, ואנחנו רואים שהאמון הזה הולך ונפגע בגלל חוסר ההיגיון שהיה לאורך כל הדרך. לצערי הרב, גם בנקודת הזמן הזאת אין עקומת למידה. אנחנו לא באמת משכללים את הביצועים שלנו לאורך השנה האחרונה.
לכן אני באמת מבקשת שלא לאשר את ההגבלות האלה. אני מתכוונת להצביע נגד ההגבלות האלה, מהסיבה הפשוטה שמה שמסוכן – מסוכן לכולם, ומה שאפשרי – אפשרי לכולם. אנחנו לא יכולים לריב עם בעלי מסעדות ועם עולם התרבות, שלא לדבר על תרבות הילדים, שלא יכולה לקיים את עצמה בתנאים הנוכחיים, כשאנחנו מאפשרים הילולה כל כך גדולה במירון, בהיקפים של עשרות אלפי אנשים. ובואו נגיד את האמת: כולנו יודעים איך נראית הילולת מירון – אגב, אני מברכת עליה, ואני חושבת שזה בסדר שאישרו אותה; אני חושבת שגם להם צריך לאפשר לחזור לשגרת התפילות שלהם, וגם על הבריאות שלהם אנחנו צריכים לשמור. אם אנחנו מאשרים את זה תוך שמירה על הבריאות שלהם, אפשר לאשר גם את הדברים האחרים, בצורה אחראית, כמובן. תודה רבה.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
חבר הכנסת אופיר סופר, בבקשה.
<< דובר >> אופיר סופר (הליכוד): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, סגן השר, השר אלי כהן, אני אומר: ערב יום הזיכרון האדמה רעדה כשקיבלנו את הבשורה שאיציק סעידיאן הצית את עצמו. אנחנו חיים במדינה עם קצב גבוה ועם סדר-יום אחר, אבל אני רוצה לומר, בתור מי שהפך להיות כתובת לסוגיה של טיפול בנפגעי פוסט-טראומה בעקבות לחימה, שאני מוצף בפניות רבות, והמצוקה היא גדולה. לדעתי, אנחנו לא מתחילים בכלל לתת מענה.
אני אומר שהמצוקה גדולה. זו מצוקה שאנחנו מדברים עליה תקופה ארוכה מאוד, אבל אני חושב שבימים האלה המצוקה היא – וואו. אני חושב שכנסת ישראל, למרות המצב הפוליטי המורכב, צריכה לעשות את חלקה בעניין הזה. כפי שיקומו ועדות נוספות, של חוץ וביטחון ושל כספים, אז באותו זמן צריך לשקול בכובד ראש, אדוני היושב-ראש, את הקמתה של ועדה שתפקח פרלמנטרית על הסוגיה הדחופה הזאת. זה חוב מוסרי וערכי דחוף שאנחנו צריכים לעשות למען לוחמינו. תודה רבה.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
תודה רבה. חבר הכנסת איתמר בן גביר, בבקשה.
<< דובר >> איתמר בן גביר (הציונות הדתית): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, סגן השר, אדוני השר, אנחנו מדברים כאן על תקנות הקורונה, והתחושה היא שצריך לומר את הדברים בצורה גלויה, בצורה מפורשת: צריך לומר יישר כוח לראש הממשלה, שהוביל מהלכים אמיצים, חשובים, שבסופו של דבר הביאו להפחתה מאוד מאוד רצינית בתחלואה.
יחד עם זאת, באתי לכאן – ושמעתי את חברת הכנסת ביטון – כדי לומר שאנחנו באמת צריכים לשים לב ואולי להסב את תשומת הלב למגזרים שלמים שנפגעו. אני מדבר, אולי, בראש ובראשונה על מה שנקרא מגזר העצמאים, מאות אלפי בעלי עסקים שנפגעו בצורה מאוד מאוד קשה. מסעדות נסגרו, משרדי עורכי דין פשטו את הרגל, עסקים קטנים, עסקים בינוניים – כולם כולם ספגו מכה קשה. השאלה היא אם אנחנו באמת עושים כאן בכנסת את כל מה שאנחנו יכולים כדי לטפל במגזרים הללו, כדי לסייע למגזר הזה, כדי להחזיר את העסקים למסלול שלהם, כדי לפעול למען אותם בעלי משפחות שיש להם ילדים, בשביל חוסנה של החברה בישראל כולה.
צריך לומר, אדוני יושב-ראש הכנסת, שעוד לפני הקורונה המצב של המגזר הזה, שמכונה מגזר העצמאים, היה בכי רע. אני, לפני שבאתי לכאן לכנסת, הייתי בעלים של משרד עורכי דין. אדוני, עבדתי ביום 15, 16, 17 שעות. כאן הסדרנים שואלים אותי: למה ב-22:30, 23:00, אתה יוצא מהכנסת? אני אומר להם: במשרד עורכי דין שלי אני יצאתי הרבה פעמים ב-24:00 ו-01:00 ו-02:00 – בלילה, לפנות בוקר. ואדוני, זה פשוט מדהים: עוד מיסים ועוד מיסים, 50% מיסים, ואחרי זה, בסוף בסוף, על כל 100 שקלים שאנחנו מקבלים נשארים בכיס אולי 20, 30 שקלים. זו תופעה בעייתית מאוד, תופעה שבן אדם נורמלי חושב לעצמו ואומר: רגע, אולי לא משתלם להקים עסק, אולי לא משתלם להעסיק עובדים, אולי לא משתלם לפרנס עוד ועוד ועוד משפחות.
הדברים האלה קיבלו משנה תוקף של משמעות בעניין הקורונה, ולכן אני מבקש מכל אלה שנוגעים בדבר – באמת, אנחנו היום אחרי, ברוך השם, אבל כל הזמן כשחושבים על איסורים, כל הזמן כשחושבים על תקנות, כל הזמן כשחושבים על הגבלות – לזכור את הצד השני, לזכור מגזרים שלמים, לזכור בעלי משפחות ואנשים שרוצים לחזור לשגרה. תודה רבה.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
תודה רבה. אם כן, חברות וחברי הכנסת, אני מזמין את סגן השר יואב קיש לסכם, ולאחר מכן אנחנו נוכל לעבור להצבעה. מי שמקומו למעלה יוכל להצביע כאן, מתוך האולם.
<< דובר >> סגן שר הבריאות יואב קיש: << דובר >>
תודה, כבוד היושב-ראש. חברות וחברי הכנסת, אני אגיד כמה מילים בקצרה, לא אאריך, אבל עלו פה כמה דוברים, וכן חשוב לי להתייחס לדבריהם. חבר הכנסת ולדימיר בלאיק – – איך אומרים את השם?
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
בליאק.
<< דובר_המשך >> סגן שר הבריאות יואב קיש: << דובר_המשך >>
בליאק. הוא לא נמצא פה כרגע. – – שאל מדוע אנחנו לא מטפלים בכלכלה. אז כמובן שאנחנו נעשה זאת מייד אחרי שנקים ממשלה. מכיוון שזה כרגע עוד לא קורה, אז זה העיכוב. אז בואו לא, מה שנקרא, נזרוק סתם מילים לציבור. יש תוכנית פעולה, יש רצון עז של ראש הממשלה לקדם את הדברים האלה, וכרגע אנחנו עדיין בשלבים של הרכבת ממשלה. דרך אגב, כל מי שאני רואה פה יכול להיות שייך לממשלה שאנחנו רוצים להקים, אבל זה עוד לא קורה. זה – 1.
לגבי חברת הכנסת מיכל וולדיגר, שדיברה על נושא השיקום, וגם חבר הכנסת אופיר סופר, בעיקר בנושא פגועי הנפש והלוחמים, אני חושב שמשרד הבריאות מגויס כולו לעניין הזה. אופיר, כמובן, מה שאני יכול לעשות בתחומי, ושר הבריאות ומשרד הבריאות – אנחנו בשמחה לשירותכם; גם למיכל, בנושא השיקום, בוודאי ובוודאי ללוחמים פגועי הנפש. זה בראש סדר העדיפויות.
חבר הכנסת שמחה רוטמן, דיברת על נושא חיסון ניצולי שואה. אני יכול לומר לך שהנושא הזה עלה כבר עם ראש הממשלה. יש לזה תמיכה מלאה. שתי הגבלות: הגבלה אחת היא האיסור של גנץ, שמנע הוצאת חיסונים. אני לא יודע להגיד לך מה גנץ רוצה או לא רוצה באירוע הזה. הייתה גם תקופה של מחסור בחיסונים; אני חושב שהנושא הזה הוסדר. אבל בהחלט אנחנו רואים בזה חשיבות. הנושא השני זה ההסדר מול החברות שמספקות את החיסונים. בהסכמים הוגדר שהחיסונים מגיעים רק לישראל ולא ניתן להוציא את זה מישראל ללא אישורן. אז יש פה כמה דברים מורכבים. ללא ספק זו אוכלוסייה שהיא בליבת אוכלוסיית הסיכון, ניצולי השואה בעולם.
אני יכול להגיד על הנושא של אזרחי ישראל היורדים – לא התייחסנו לזה, אבל בוודאי נעשו מהלכים, היו כוונות, ואם נצליח להביא את גנץ לאירוע, אז בשמחה נקדם את העניין הזה. אני חושב שזה – – –
<< קריאה >> יפעת שאשא ביטון (תקווה חדשה): << קריאה >>
מה הסיבה שאסור להוציא חיסונים?
<< דובר_המשך >> סגן שר הבריאות יואב קיש: << דובר_המשך >>
בחוזים עם החברות – – –
<< קריאה >> יפעת שאשא ביטון (תקווה חדשה): << קריאה >>
את זה הבנתי, אבל למה הם צריכים – – – עם הכסף שלנו? למה – – – כדי שנוכל להבין מה קורה – – –
<< דובר_המשך >> סגן שר הבריאות יואב קיש: << דובר_המשך >>
כי זו חברה מסחרית, והם מוכרים במקומות אחרים. זה קורה עם הרבה מוצרים, שאתה מוכר ואתה מביא – הם לא רק איתנו עשו את זה כך. יש להם הנחיה. הם לא רוצים שיספסרו בחיסונים, ולכן זה היה אחד מהאיסורים שניתנו. זה דבר בסיסי בכל הסכם, לא רק איתנו, והוא דורש את הסכמתם, לצורך העניין. זה לא אירוע פשוט. אתה רואה עכשיו עם אסטרה-זניקה, למשל – זה פורסם – שנותנים אישור לנסות למכור. הוצאת חיסונים מישראל דורשת הסכמה מסחרית. כך בישראל כמו בכל העולם.
אבל אני מברך על הרצון. הוא רצון חשוב, ואני מאוד בעד, משרד הבריאות מאוד בעד, השר בעד, עשינו הרבה מאמצים בנושא, ולצערי עוד לא הצלחנו להבקיע, מה שנקרא. אני אשמח שאולי נצליח.
לחבר הכנסת איתמר בן גביר, בנושא הטיפול בעצמאים – אני מתחבר גם לנושא של הפתיחה, נושא הכלכלה. יש תוכנית, כולל הטבות והקלות לעצמאים. אנחנו רוצים מאוד לעשות את זה; אין ממשלה כרגע. אז אני יכול לחזור למקור הבעיה: אם היינו מצליחים להקים פה ממשלת ימין, היינו עושים את זה מייד; יודעים מה לעשות, רוצים לעשות. זה בידיים שלך, שלי, של חברת הכנסת שאשא ביטון, של הרבה אחרים. כרגע זה עוד לא הושלם. אני מקווה שנשלים את זה.
<< קריאה >> ינון אזולאי (ש"ס): << קריאה >>
סגן השר, שאלה: אומרים שיש תופעות לוואי לחיסון. יכול להיות שאלה שחטפו, זה פגע בהם והם עברו מימין לשמאל?
<< דובר_המשך >> סגן שר הבריאות יואב קיש: << דובר_המשך >>
שמה?
<< קריאה >> ינון אזולאי (ש"ס): << קריאה >>
יכול להיות שהחיסון פגע בהם ואחת מתופעות הלוואי זה שהם עברו מימין לשמאל?
<< דובר_המשך >> סגן שר הבריאות יואב קיש: << דובר_המשך >>
אני לא יודע, אבל אפשר לבדוק ב-FDA ולעשות phase 3. אני לא יודע אם אתה רוצה. אני לא נכנס לעניין הזה.
<< קריאה >> יפעת שאשא ביטון (תקווה חדשה): << קריאה >>
אין שקיפות לגבי תופעות הלוואי.
<< דובר_המשך >> סגן שר הבריאות יואב קיש: << דובר_המשך >>
אז הינה, אני רוצה לענות לחברת הכנסת יפעת שאשא ביטון, שדיברה פה על נושא ההגבלות ואמון הציבור. אני חושב שאנחנו נמצאים בתקופה שונה מזו שהיינו בה בגלי התחלואה הקשים. אנחנו במצב של שחרור והקלה והורדת הגבלות. הדבר הזה עדיין נעשה בזהירות. אסור לשכוח שיש ציבור מאוד גדול שהוא לא מחוסן במדינת ישראל – ציבור הילדים, כמובן – ולכן החשיבות הגדולה של התו הירוק. יש הסתכלות על כל אירוע ואירוע, ויש הבדל בין אירוע חד-פעמי כמו מירון לבין הופעות, למשל, שאם אתה פותח את זה אז זה אירוע מתמשך. הרי ברור לכולם – – –
<< קריאה >> יפעת שאשא ביטון (תקווה חדשה): << קריאה >>
זה חד-פעמי למי שמגיע כל פעם, אבל – – –
<< דובר_המשך >> סגן שר הבריאות יואב קיש: << דובר_המשך >>
לא, זה לא חד-פעמי למי שמגיע כל פעם. זה לא חד-פעמי למי שמגיע כל פעם. חברת הכנסת שאשא ביטון, זה לא חד-פעמי. בן אדם הולך להופעה – אתה מסתכל גם על המסות של האנשים, גם על הערבוב של האנשים. יותר מזה, אנחנו במהלך מתמשך של הקלות, ועכשיו יש אירוע חד-פעמי שנתי, שקורה, לדעתי – – –
<< קריאה >> ינון אזולאי (ש"ס): << קריאה >>
בשבוע הבא ביום חמישי בלילה.
<< דובר_המשך >> סגן שר הבריאות יואב קיש: << דובר_המשך >>
עשרה ימים. אנחנו בנינו לו מתווה, המתווה הזה מתמודד עם כמה אילוצים, והאילוץ המרכזי זה שאי-אפשר לאטום את ההר ולסגור אותו, אבל כן את הבמות. הבמות האלה אטומות. את יכולה להגיד שגם בחוף הים יש חצי מיליון איש, אז מה אני יכול לעשות? בואו נתמקד בעיקר ובמהות.
<< קריאה >> יפעת שאשא ביטון (תקווה חדשה): << קריאה >>
– – –
<< דובר_המשך >> סגן שר הבריאות יואב קיש: << דובר_המשך >>
אנחנו, בניגוד אלייך, לא חושבים שנכון לפתוח את הרסן להתקהלויות, ועל זה בעצם אנחנו מצביעים – אנחנו מצביעים על מניעת התקהלויות לאנשים לא מחוסנים. אני לא מדבר על תו ירוק, 20 בפנים ו-100 בחוץ. את אומרת שאת מצביעה נגד – זה אומר – – –
<< קריאה >> יפעת שאשא ביטון (תקווה חדשה): << קריאה >>
גם בתו ירוק יש הגבלות.
<< דובר_המשך >> סגן שר הבריאות יואב קיש: << דובר_המשך >>
עזבי רגע, אני מדבר על התקנות הנוכחיות, שאמרת שאת תצביעי נגד. אולי תשני את דעתך, אני מנסה לשכנע אותך. התקנות הנוכחיות שאת רוצה להצביע נגדן מדברות על 20 איש בפנים ו-100 בחוץ, ללא קשר לתו ירוק. תו ירוק זה נושא אחר. באירוע הזה, אם לא נעביר את ההגבלה הזאת, זה אומר שמחר אנשים לא מחוסנים יוכלו להיות בכל מקום ללא מגבלה. אני חושב שזו טעות.
<< קריאה >> יפעת שאשא ביטון (תקווה חדשה): << קריאה >>
אנחנו נמצאים – – – אנחנו מתעלמים – – –
<< דובר_המשך >> סגן שר הבריאות יואב קיש: << דובר_המשך >>
סליחה, אני לא הפרעתי לך בדברייך. אני מבקש שתיתני לי לסיים את דבריי.
<< קריאה >> יפעת שאשא ביטון (תקווה חדשה): << קריאה >>
אנחנו מנהלים דיון.
<< דובר_המשך >> סגן שר הבריאות יואב קיש: << דובר_המשך >>
אני אתן לך אחרי שאני אסיים את דבריי, אני גם אקשיב לך, אבל אני לא מקשיב כשאת כל רגע מתפרצת לדבריי. תודה. מה שאני אומר: שוב, אנשים לא מחוסנים וילדים – לא יכול להיות שאנחנו נגיד שאין הגבלות ותהיו כמה שאתם רוצים, איפה שאתם רוצים, גם בחלל סגור וגם בחוץ. זו טעות, בעיניי. זו טעות שהתקנות האלה באות לתקן. אם את חושבת שאנשים לא מחוסנים יכולים להיות בכל מקום, בכל קונפיגורציה, ללא הגבלה, תצביעי נגד. זו זכותך. את חברת כנסת עם שיקול דעת פה במליאה וזו זכותך להחליט כך.
<< קריאה >> יפעת שאשא ביטון (תקווה חדשה): << קריאה >>
בהילולה במירון יכולים להגיע לא מחוסנים? כי יהיו שם ילדים.
<< דובר_המשך >> סגן שר הבריאות יואב קיש: << דובר_המשך >>
לבמות של מירון – כניסה לתו ירוק בלבד.
<< קריאה >> יפעת שאשא ביטון (תקווה חדשה): << קריאה >>
אוקיי, אז – – –
<< דובר_המשך >> סגן שר הבריאות יואב קיש: << דובר_המשך >>
אני לא – זה כמו שאני בחוף הים, או במירון, או במקום אחר. אין לי דרך מבצעית לאכוף את זה.
אני מודה לכם. תודה רבה. מבקש שתצביעו בעד.
<< קריאה >> יפעת שאשא ביטון (תקווה חדשה): << קריאה >>
כדאי שתקימו ועדה, כדי שיהיה אפשר לנהל דיונים אמיתיים כמו שצריך ולקבל החלטות מושכלות, כי זה נוגע בחיים של אנשים.
<< קריאה >> סגן שר הבריאות יואב קיש: << קריאה >>
כשתהיה ממשלה, נקים ועדה.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
תודה רבה.
אם כן חברות וחברי הכנסת, אנחנו עוברים להצבעה על תקנות סמכויות מיוחדות להתמודדות עם נגיף הקורונה החדש (הוראת שעה) (הגבלת פעילות והוראות נוספות) (תיקון מס' 38), התשפ"א–2021. אני מאפשר, כמובן, למי שמקומו למעלה להצביע מכאן. הצבעה.
הצבעה מס' 1
בעד התקנות – 3
נגד – 1
נמנעים – אין
תקנות סמכויות מיוחדות להתמודדות עם נגיף הקורונה החדש (הוראת שעה) (הגבלת פעילות והוראות נוספות) (תיקון מס' 38), התשפ"א–2021, נתקבלו.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
אני מוסיף את קולותיהם של חברי הכנסת טייב, אבוטבול, סופר וברוכי – ארבעה קולות נוספים – אל השלושה שישנם; גם את חבר הכנסת אזולאי. אם כך, שמונה קולות בעד, אחד נגד, אין נמנעים. לפיכך אני קובע שתקנות סמכויות מיוחדות להתמודדות עם נגיף הקורונה החדש (הוראת שעה) (הגבלת פעילות והוראות נוספות) (תיקון מס' 38), התשפ"א–2021, אושרו על ידי מליאת הכנסת.
אם כן חברות וחברי הכנסת, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים ביום שני, י"ד באייר התשפ"א, 26 באפריל 2021, בשעה 16:00. ישיבה זו נעולה.
<< סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 13:03. << סיום >>