דברי הכנסת

דברי הכנסת חוברת ד' ישיבה ט' הישיבה התשיעית של הכנסת העשרים-וארבע יום שלישי, ט"ו באייר התשפ"א (27 באפריל 2021) ירושלים, הכנסת, שעה 16:00 תוכן העניינים מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 3 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 3 נאומים בני דקה 3 ולדימיר בליאק (יש עתיד): 3 משה אבוטבול (ש"ס): 4 מוסי רז (מרצ): 4 אבי מעוז (הציונות הדתית): 5 איתן גינזבורג (כחול לבן): 6 יוסף טייב (ש"ס): 6 אמילי חיה מואטי (העבודה): 7 גלעד קריב (העבודה): 7 עמר בר לב (העבודה): 8 נירה שפק (יש עתיד): 8 נאומי בכורה של חברות הכנסת 9 אבתיסאם מראענה (העבודה): 9 מרב מיכאלי (העבודה): 13 אפרת רייטן מרום (העבודה): 15 השר במשרד הביטחון מיכאל מרדכי ביטון: 18 << נושא >> מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת << נושא >> << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> חברות וחברי הכנסת, היום יום שלישי, ט"ו באייר התשפ"א, 27 באפריל 2021. אני פותח את הישיבה. הודעה למזכירת הכנסת, בבקשה. << דובר >> מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: << דובר >> תודה. ברשות יושב-ראש הכנסת, הינני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – תקנות סמכויות מיוחדות להתמודדות עם נגיף הקורונה החדש (הוראת שעה) (הגבלת פעילות והוראות נוספות) (תיקון מס' 38), התשפ"א–2021; תקנות סמכויות מיוחדות להתמודדות עם נגיף הקורונה החדש (הוראת שעה) (הגבלת פעילות בתחום התחבורה) (תיקון מס' 11), התשפ"א–2021; תקנות סמכויות מיוחדות להתמודדות עם נגיף הקורונה החדש (הוראת שעה) (הגבלת פעילות במקומות עבודה) (תיקון מס' 10), התשפ"א–2021. תודה. << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> תודה רבה. << נושא >> נאומים בני דקה << נושא >> << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> אנחנו עוברים מכאן לנאומים בני דקה, וראשון הדוברים – חבר הכנסת ולדימיר בליאק. בבקשה. << דובר >> ולדימיר בליאק (יש עתיד): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, לְמה שאני הולך להגיד עכשיו מספיקה חצי דקה. הביזיון הבלתי-נתפס שהתרחש היום בישיבת הממשלה הוכיח מעבר לכל ספק סביר כי לא יכול להיות מצב שבו אדם הנאשם בפלילים יכהן בראשות הממשלה. תודה רבה. << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> תודה. חבר הכנסת אוריאל בוסו – איננו; חבר הכנסת עיסאווי פריג' – איננו; חבר הכנסת אוסאמה סעדי – איננו; חבר הכנסת אחמד טיבי – איננו; חבר הכנסת ינון אזולאי – אף הוא איננו; חבר הכנסת אלכס קושניר – איננו; חבר הכנסת סמי אבו שחאדה – איננו. חבר הכנסת משה אבוטבול, בבקשה. << דובר >> משה אבוטבול (ש"ס): << דובר >> איתן, איתן, חשוב לי שתקשיב. ברשות היושב-ראש, כנסת נכבדה, בימים חמים אלו, ובפרט לקראת סופי השבוע, הרבה מהאזרחים שלנו יוצאים לטיולים. מן הראוי לתת תזכורת לציבור הנוהגים ברכבים לתת את הלב ואת הדעת ולא להשאיר, חלילה, ילדים ותינוקות ברכב ולצאת ממנו. נחשפנו בשנים האחרונות למאות מקרים עצובים של ילדים שנשכחו על ידי הוריהם ברכב, ומתוך אלפי ילדים שנשכחו ברכבים בשוגג, שישה נפטרו כתוצאה מכך בשנים האחרונות. לאחרונה ישנם ארגונים רבים העוסקים בתעמולה והסברה של העניין, דוגמת ארגון ידידים, ארגוני איחוד הצלה, הצלה, מד"א, קופות החולים וכן אגודת יד שרה, שאף פיתחו מכשיר – חיישן מיוחד המחולק – למניעת השארת תינוק ברכב, שמתריע על שכחת תינוק ברכב, ועל כך יבורכו כולם ממקור הברכות. אבל העיקר זה המודעות והתודעה העצמית. לפעמים בגלל עייפות הנהג התינוק נשכח ונצלה, לא עלינו, בחום האימים של עונת הקיץ. שימו לב לשמירה על מפתח הרכב לצידכם ועשו לכם סימנים, התראות, לקחת לפני צאתכם מהרכב את התינוק, שלפעמים רדום ברכב ונשכח על ידי ההורה בשוגג. בואו כולנו יחד נמנע את האסון הבא, חלילה. תודה רבה. << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> תודה רבה. חברת הכנסת נירה שפק – איננה. חבר הכנסת מוסי רז, בבקשה. << דובר >> מוסי רז (מרצ): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, בסוף השבוע שעבר חל יום כדור הארץ – ביום חמישי, 22 בחודש. גם נשיא ארצות הברית כינס ועידת אקלים ברשת, והשתתף בה גם ראש ממשלתנו והבטיח הבטחות. אני מקווה שההבטחות האלה יהיו קצת יותר – נעמוד בהן קצת יותר מההבטחות הפוליטיות שהבטיח ראש הממשלה. ראשית, אני רוצה להבהיר, אדוני היושב-ראש, שראש הממשלה אמר שכבר הגענו ל-10%, או יותר נכון מתקרבים ל-10%, שימוש באנרגיה מתחדשת. הלוואי שהנתונים האלה היו נכונים; אנחנו עדיין בפחות מ-6%. אפשר להגיד שאנחנו מתקרבים, כי אנחנו בעלייה, כמו שאנחנו מתקרבים ל-100%, אבל אנחנו עדיין מאוד מאוד רחוקים. שנית, ההבטחה להגיע ליעדים של אנרגיה מתחדשת – הלוואי שנעמוד בה. אנחנו נמצאים במשבר עולמי, ועל הממשלות להתגייס וגם לגייס את אזרחיהן גיוס כללי למאבק כנגד משבר האקלים. נלווה לזה משבר הקורונה, שגרם לעלייה בצריכה של כלים חד-פעמיים – של כולנו, יש לומר; גם בבית הזה – וגם לזה צריך לשים סוף. נלווה לזה משבר הקורונה, שגורם למשבר התחבורתי, ואנחנו רואים את הפקקים, שאנשים בוחרים – מסיבות מובנות, אין מה לעשות; צריך לטפל בהן – להשתמש ברכב פרטי במקום בתחבורה ציבורית, וסותמים את הארץ, וזה מגדיל את הפליטות. אנחנו חייבים לגייס את כל האזרחים גיוס חירום למאבק הזה, אבל הראשונה שצריכה להתגייס היא הממשלה: להעביר חוק אקלים משמעותי יותר מהחוק שהציג המשרד להגנת הסביבה, שיש בו מיסוי של צריכת פחמן, שיש בו יעדי פליטות, שיש בו יעדי אנרגיה מושבת, משום שאנחנו במצב חירום. תודה. << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> תודה. חבר הכנסת אבי מעוז, בבקשה. << דובר >> אבי מעוז (הציונות הדתית): << דובר >> תודה, אדוני היושב-ראש. נאום מס' 2 בנושא הנדסת התודעה בישראל. הבוקר דווח בתקשורת על דוח חדש של ארגון Human Rights Watch, שמאשים את ישראל בביצוע פשעים נגד האנושות ביהודה, שומרון ומזרח ירושלים. צרכן התקשורת התמים מקבל את הרושם המוטעה כאילו מדובר בארגון מחקר מקצועי, אובייקטיבי ומכובד. אז זהו, שלא; בעצם זהו עוד סוג של עיוות תודעה. מדובר בארגון שיושב באמריקה, ומשם מפרסם דוחות אנטי-ישראליים מובהקים ובלתי אמינים בעליל. מי שעורך ערב התרמה בסעודיה; מי ששותף באופן פעיל בוועידת דרבן האנטישמית; מי שמקדם את זכות השיבה; מי ששותף באופן משמעותי ביצירת דוח גולדסטון; מי שמשווה את ישראל לחמאס; מי שממומן למשל על ידי קרן פורד, שממומנת על ידי ארגוני שמאל רדיקליים – הוא ההפך הגמור מאובייקטיבי, מקצועי ומכובד. אז עד שכלי התקשורת בישראל יחליטו שהם בצד של מדינת ישראל, אני ממליץ לאזרחי ישראל לכבות את מכשירי הרדיו והטלוויזיה כאשר מנסים לעוות להם את התודעה. תודה. << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> תודה. חבר הכנסת מאזן גנאים – איננו; חבר הכנסת יבגני סובה – איננו; חבר הכנסת ניר אורבך – איננו; חבר הכנסת יצחק פינדרוס – איננו; חבר הכנסת מתן כהנא – איננו. חבר הכנסת איתן גינזבורג, בבקשה. << דובר >> איתן גינזבורג (כחול לבן): << דובר >> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, יש ימים שבהם מחלקים את ההיסטוריה ללפני ואחרי; יש אנשים שבהיותם הם, הם מהווים השראה לכל כך הרבה אנשים אחרים. לא תשמעו אותי מדבר פה רבות על עולם הכדורגל – אדוני היושב-ראש, למרות שאני יודע שזה קרוב לליבך – אבל היום נשבר טאבו באחד המעוזים השמרניים והגבריים של החברה הישראלית. ספיר ברמן, שופטת כדורגל בליגת-העל, הודיעה על היותה אישה טרנסית והפכה בכך להיות השופטת הטרנסית הראשונה. באקט אמיץ ולא מובן מאליו בחרה ספיר להיחשף ולייצר שינוי. היום שוחחתי עם ספיר, והיא ריגשה אותי בצניעות, בכנות ובשלמות שלה עם עצמה. אז אני רוצה לברך אותך שוב, ספיר, והפעם בפומבי, כאן, ממליאת כנסת ישראל: את אישה מדהימה, חזקה, פורצת דרך ואמיצה. את מעוררת השראה לרבות ולרבים שחולמים להיות מי שהם, ובסופו של יום זוהי מהות חיינו – להגשים חלומות ולהיות שלמים עם עצמנו. תודה רבה, אדוני. << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> תודה. חבר הכנסת יוסף טייב, בבקשה. << דובר >> יוסף טייב (ש"ס): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, בימים האחרונים השתתפתי בכמה מפגשים, גם בהפגנות, במחאה על הרצח המתועב של שרה חלימי, השם ייקום דמה, ואנחנו באים בביקורת מול מערכת משפט כזאת או אחרת. ואני שואל את עצמי: אנחנו רואים פה, בתוך המדינה שלנו, מדינת היהודים, מקומות שבהם יהודים לא יכולים להסתובב, מקומות שבהם יהודים עוברים תקיפות על רקע אנטישמי – עוצרים את אותם אנשים ולאחר ימים בודדים משחררים אותם. עד שאנחנו פה, פה בישראל, לא נראה את מערכת המשפט הולכת עם האנשים האלה ביד קשה, עם העונש החמור ביותר, אני לא יודע איך אוכל לעמוד מול שגרירים, מול קונסולים, מול מערכת המשפט של מדינות אחרות, ולדרוש את מה שצריך להיות – שאותו רוצח שפל ייעצר. אבל פה, במדינת ישראל, אנחנו צריכים להתעורר, כי אם אנחנו לא נתעורר, אנחנו יכולים להגיע – ואני מקווה שלא – למה שאנחנו רואים שם בחו"ל. תודה רבה. << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> תודה רבה. חברת הכנסת אמילי מואטי, בבקשה. << דובר >> אמילי חיה מואטי (העבודה): << דובר >> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני מבקשת להשתמש בנאום בן הדקה שלי לקרוא למדינת ישראל הרשמית להכיר ברצח העם הארמני. ב-24 באפריל מצוין יום השנה לרצח העם המזעזע – כמעט 1.5 מיליון קורבנות. אנחנו צריכים לעשות את זה לא רק כי ידענו את הקטסטרופה המכוננת בעולם המודרני אלא כי אנחנו בני אדם, כי כך ראוי; לא כקריצה, לא כמשהו שתלוי ביחסים הדיפלומטיים שלנו עם טורקיה – לא לחכות שהיחסים עם טורקיה ייהרסו כדי להרים ראש. אנחנו צריכים לעשות את זה, ויפה שעה אחת קודם. תודה רבה. << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> תודה. חבר הכנסת גלעד קריב, בבקשה. << דובר >> גלעד קריב (העבודה): << דובר >> אדוני היושב-ראש, הערב הזה התכוונתי לדבר על הדוח של ועדת המנכ"לים שפורסם אתמול בעניין מפרץ חיפה, אבל למרות שהשרה להגנת הסביבה נמצאת כאן, אני איאלץ לדחות את ההתייחסות לעניין הזה, מכיוון שעת צרה לישראל. דומני שאחרי המחזה המביש, ובעיקר המסוכן, שראינו בישיבת הממשלה בשעות הצוהריים, אי-אפשר שלא להתייחס להרמת היד של ראש הממשלה על שלטון החוק ועל מערכת המשפט הישראלית. אני וחבריי וחברותיי ברחבי העולם היהודי כבר יודעים היטב מה שוות הבטחותיו והתחייבויותיו של ראש הממשלה ומה תוקף ההסכמים שנחתמים איתו, גם אם הוא יוזם אותם – ואני מתכוון, כמובן, למתווה הכותל – אבל היום לא מדובר רק על הפרת הסכמים והתחייבויות לשותפים; היום מדובר על מהלך לא חוקי שהוביל ראש הממשלה בניגוד לדרכי הפעולה של ממשלת ישראל ובניגוד לדרישתו של היועץ המשפטי לממשלה. אסיים בחזרה לעניין המפעלים ואומר שכשם שאת המפעלים המזהמים במפרץ חיפה צריך לסגור כי הם איום אסטרטגי לתושבי האזור, כך, צריך לומר, ראש הממשלה והמשך כהונתו הם איום אסטרטגי על הדמוקרטיה הישראלית. ולא צריך לסיים את הסאגה הזאת תוך עשר שנים, כמו במפרץ חיפה, אלא תוך עשרה ימים, ויפה שעה אחת קודם. << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> תודה. חבר הכנסת עמר בר לב, בבקשה. << דובר >> עמר בר לב (העבודה): << דובר >> מהמקפצה, כמו שאומרים – משם בנימין נתניהו החליט שהוא עושה את מה שהוא עשה היום על כולנו ועל החוק במדינת ישראל. שוחד, מרמה והפרת אמונים – אלו האישומים שתלויים סביב צווארו של האיש. עם האשמות כאלה התלויות על צווארו לא היו נותנים לו להיות הגנן של ועד הבית, ובטח שלא שר המשפטים במדינת ישראל. בניגוד לעמדת היועץ המשפטי לממשלה, בניגוד להסכם הקואליציוני, בניגוד לכל כלל אתי; ראש ממשלה מבוהל, פניקיסט, שפועל בניגוד עניינים עם מדינת ישראל – לזה קוראים פוטש, פוטש שעושה ראש הממשלה כנגד מדינת ישראל. << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> חברת הכנסת נירה שפק, בבקשה. << דובר >> נירה שפק (יש עתיד): << דובר >> יום בעוטף עזה: לא היה ירי, לא צבע אדום, אין ירי – הכול דבש, אפשר להתעלם, עד העונג הבא. בחרתי לשתף את מי שנמצא פה במילון של עוטף עזה, מילים שקשורות לביטחון: צבע אדום, קאסם, שיגור, יירוט, ממ"ד, 15 שניות, הסלמה, שגרה, שגרת חירום, נפגעים, אין נפגעים בגוף, חסימות, אין עבודה, אין לימודים. כל תינוק בעוטף עזה מכיר את זה. 20 שנה מאז השיגור הראשון על העוטף – כן, חוגגים יום הולדת 20 שנה – כנראה כולכם כבר מכירים את המושגים האלה. אבל, ואבל גדול, לא כולכם חווים אותם. בואו נלמד מושג שני – חוסן. אי-ודאות – מה יקרה? לשים את הילדים לישון בממ"ד או בחדר שלהם? מה מתכוונים אלה שאומרים שיש להכיל את האירוע? ובכלל, מה ההגדרה של אירוע? תנועת כלים, מזל"ט מזמזם, מסוק בכוננות מעל הבית. למה קופסת הצבעים שלנו מלאה בצבע אדום? מושג שלישי: משבר אמון. מה איתנו? אני בן ערובה? אם אני בן ערובה, יחלצו אותי במבצע הירואי? אם קוראים לזה "טפטופים" כשיורים עליי, אז אולי בכלל זה באחריות שר המים? ביטחון וחוסן – תזכרו את המילים. הגיע הזמן לפתח את התפיסה הזאת: ביטחון וחוסן כאן ועכשיו. << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> אם כן, תודה רבה. עד כאן, חברות וחברי הכנסת, פרק הנאומים בני דקה. << נושא >> נאומי בכורה של חברות הכנסת << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> אני מבקש לקרוא לחברת הכנסת מראענה, כדי שנוכל לעבור לפרק נאומי הבכורה. אם כן, חברות וחברי הכנסת, בהתרגשות ובשעה טובה אנחנו עוברים לפרק נאומי הבכורה, ואני מזמין בכבוד את חברת הכנסת אבתיסאם מראענה לשאת את נאום הבכורה. בבקשה. << דובר >> אבתיסאם מראענה (העבודה): << דובר >> איזה כיף. << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> בבקשה. << דובר_המשך >> אבתיסאם מראענה (העבודה): << דובר_המשך >> תודה רבה. כבוד יושב-ראש הכנסת, גברתי מזכירת הכנסת הנכבדה, חברות וחברי הכנסת, משפחה יקרה שלי, רמדאן כרים, (אומרת בערבית: משפחתי.) נולדתי לאבא ששייך לדור השותקים, לאותו דור של ילידי הארץ הזאת שהשתיקה הכניעה אותם. אבא שלי, סאלח, הוא יליד 1938. הוא היה בן עשר במלחמת העצמאות; אנחנו קוראות לה נכבה. אבא שלי נולד בפוריידיס, כפר שנשאר על תילו, ואביו ומשפחתו לא גורשו מבתיהם ולא הפכו לפליטים ב-48'. אבל אבי היה עד – עד למחיקה של נוף הילדות שלו ולגירוש של רוב הכפרים שהיו במישור החוף – סליחה, אני מתרגשת. אבא שלי היה עד, עד למחיקה של נוף הילדות שלו ולגירוש של רוב הכפרים שהיו במישור החוף. את רוב הילדות שלי ביליתי בחוף הים, בחוף טנטורה, מה שהפך מאז לחוף דור. שרידי הכפר טנטורה היו עבורי מקור להשראה ולשאלות רבות: אבא, מה זה? כפר דייגים, היה עונה לי. איפה הדייגים? אינם, הלכו, גורשו, הוא ענה. למה? שתיקה. ככל שהשתיקה של אבי התחזקה, עלו אצלי יותר שאלות, וככל ששאלתי יותר שאלות, השתיקה של אבי הפכה לחונקת. ככל שהתבגרתי, שתיקתו של אבי העקשן הפכה להיות מסקרנת יותר עבורי. שנינו לא ויתרנו. אני המשכתי לשאול והוא המשיך לשתוק. הוריי היו אנשים פשוטים מאוד, לא ידעו לקרוא ולא לכתוב. מעולם לא קראו ספר או עיתון בבית, ובטח לא סיפור ילדים לפני השינה. אימא שלי, חיתאם, שייכת לדור ההחמצה. הוריה לא נתנו לה ללכת לבית הספר והטילו עליה משימה כבדה: לגדל את האחים והאחיות שלה. אחד הפצעים הכי מדממים בחייה עד היום זה הסיפור הזה – שלא הלכה לבית הספר, שלא הצליחה להגשים את החלום שלה ולסיים את הלימודים. מהמקום של ההחמצה היא דחפה את הבנות שלה ואת הבן שלה ללכת ללמוד. עם השנים השתיקה של אבי גרמה לו לתפקד פחות ופחות כאב המשפחה, וזה גם מה שגרם לאימי לצאת לעצמאות ולהפוך להיות המפרנסת העיקרית של הבית. היא עשתה מה שיכלה, שזה לנקות בתים בזיכרון יעקב הסמוכה. מקומה של אימי כמפרנסת יחידה בבית ערער את המבנה הפטריארכלי של המשפחה הערבית המסורתית בבית שלנו. המשפחה המורחבת והסביבה ראו בצעד שלה מרד: למה את עושה את זה? מה חסר לך? שבי בבית כעקרת בית ותסתפקי במועט. שבי בביתך בכבוד ושבעלך ימצא את הדרך לפרנס. אימי לא נכנעה והבינה את הכוח שיש לה כאישה עצמאית. היא הייתה גאה בעבודתה בזיכרון ובחברים שרכשה לעצמה, ועוד יותר גאה בזה שבזכותה ובזכות העבודה שלה היא מגשימה לנו חלום – החלום ללמוד, להיות נשים עצמאיות ומשכילות. אבי גידל עצים בחלקת האדמה שהייתה צמודה לביתנו – עצי זית, צבר, עצי שקדים ותאנה אחת, עץ תאנה מפואר שהוא טיפח אותו ודאג לו. אבי השקה את עץ התאנה שלו, ליטף אותו, ולא פעם תפסתי אותו מדבר איתו. בימי הקיץ הלוהטים הוא היה מניב לו פירות. זה היה מחזור החיים שלו, וגם שלנו – אימא הולכת לעבודה ואבא הפלאח מטפח את העצים בחלקת האדמה. באביב 1996, בשל רשלנות רפואית מתמשכת, אחותי הבכורה נפטרה. חנאן קראו לה; היא עדיין חנאן. היא הייתה סטודנטית לפסיכולוגיה, ובשנה האחרונה לפני מותה היא לא יכלה לדבר. כל מילה שהייתה צריכה להוציא מהפה שלה דרשה מאמץ. קולה נדם. במשך שלושה חודשים היא שכבה בבית החולים במצב של צמח. שתיקתה של אחותי חנאן, בת 22, חקוקה אצלי בכל איבר בגוף שלי, בלב ובזיכרון, בדיוק כמו שתיקתו של אבי. לאחר המוות של חנאן החיים לצד המוות הפכו להיות קשים מדי. ביום הלוויה של חנאן לא יכולתי ללוות אותה בדרכה האחרונה. עליי, אחותה, נאסר ללוות אותה לבית הקברות – לנו, הנשים הערביות, אסור להשתתף, אסור לקבור את המתים שלנו. זה לא האסלאם שאוסר עלינו, זה גלגולים על גלגולים של הדרת נשים. זה לא כתוב בקוראן, זה לא האסלאם שגדלתי עליו – בבית המוסלמי שלי הוא היטיב עימי ועם אחיותיי ולא דיכא אותנו. זאת הפטריארכיה. התחלתי לכעוס. הכעס היה המנוע שאפשר לי לצעוק, לצעוק את הכאב – לצעוק את הכאב שלי ושל המושתקים והמושתקות שהשתיקה הכניעה אותם. הכעס שלי הוביל אותי לעשות סרטים, לעסוק בקולנוע וטלוויזיה, הביא אותי לספר סיפורים, אבל לא רק כעס אלא גם חמלה ואהבה לגיבורות ולגיבורים שלי. הסרט הראשון שלי קרוי על שם הכפר: "פארדיס, גן עדן אבוד". הסרט עסק בשתיקתו של אבי ושל רוב אנשי הכפר. לכדתי את אבי בתוך עדשת המצלמה, ומול המצלמה שאלתי אותו בחוצפה: אבא, איפה היית בגיל עשר? מה עשית במלחמה ההיא? הוא ענה לי במבט כנוע: השתתפתי בחפירה של קבר האחים בטנטורה. כשביקשתי לדעת עוד תוך כדי שאני מגמגמת, עצר אותי ואמר: בתי, זה לא הזמן שלנו. כאשר החלטתי להתמודד בפריימריז של מפלגת העבודה ונבחרתי מטעמה לכנסת, משפט אחד הדהד לי בראש ובלב: זה כן, זה הזמן שלנו. זה הזמן שלנו לעשות מעשה: ליצור שותפות אמיתית שמבוססת על הכרה הדדית בכאב אחת של השנייה. זה הזמן שלנו להפסיק לשתוק ולהשתיק. זה הזמן שלנו לחולל מהפכה. החברה הערבית הפלסטינית בישראל סובלת מפוסט-טראומה מתמשכת, כזאת שמעולם לא טופלה או זכתה להכרה מהדהדת. כמו בכל פוסט-טראומה, אנחנו פועלות ופועלים מטריגרים – התקפי חרדה, זעם, פחד, חוסר אמון, בדידות וייאוש. תכף יהיה גירוש, תכף ייקחו אותנו מכאן. הפוסט-טראומה הזאת לא שייכת רק לי או לבני עמי – היא שייכת גם לכם, אחים שלי, אחיות שלי, היהודים והיהודיות. גם לכם יש פצעים וכאב לא פחות. שישה מיליון יהודים הושמדו באכזריות בשואה; חיילים וחיילות נשלחו לשדות הקרב ולא חזרו הביתה; אנשים נרצחו בפיגועים, אזרחים ואזרחיות נפלו כקורבנות השנאה. אולי הגיע הזמן שנכיר בטראומה אחד של השני? אולי זה הזמן לריפוי? אולי הריפוי ייתן לנו את הכוח להעז לעשות שלום, שלום אמיתי, ולחיות ביחד, ערבים ויהודים, ערביות ויהודיות? נלמד לסלוח ונגדל דור בריא יותר? אבל בינתיים ירושלים בוערת. היא בוערת משנאה. יפו נלחמת על הדרה וגירוש של תושביה הערבים. החברה הערבית מדממת. ילדים, נשים וגברים נרצחים באין מפריע על בסיס יום-יומי. נפגעות ונפגעי תקיפה מינית מכל המגזרים בחברה הישראלית רוצות ורוצים צדק, רוצות ריפוי. גם הדרום בוער. אני חושבת על המשפחה של בן הזוג שלי בועז בעוטף עזה, על הסטודנטים והסטודנטיות שלי במכללת ספיר, על נשים וילדים בתוך עזה, על המחיר של הסכסוך. כולם משוועות ומשוועים ללכת ברחוב ולהרגיש בטוחים ובטוחות. אולי זה הזמן לתת להם את הביטחון? אלפי נערים ונערות בסיכון נמצאים בפנימיות שהמדינה ומנגנוני הרווחה החליטו להפריט – להפריט את גורלם של הנערות והנערים שלנו ושל מאותגרי הנפש, אנשים שהבית הוא לא מקום שיכול לשאת אותם. אולי זה הזמן לקחת אחריות עליהם, על חסרי הישע, חסרי הכול? אולי זה הזמן להפסיק להדיר אנשים, נשים מוחלשות, נשים גרושות, נשים אלמנות, נשים בדיכאון אחרי לידה, נשים כי הן נשים? אולי זה הזמן להפסיק את ההומופוביה וההשתקה של החברה הלהט"בית הערבית ובכלל? אולי זה הזמן להפסיק לדכא את השונה ולהפסיק להשמיץ וללעוג לבעלי הצרכים המיוחדים? איך אפשר לחיות במדינה דמוקרטית שיש בה אזרחים שהם סוג ב', מודרים, נרדפים, בהיותם ערבים, אתיופים, רוסים, מזרחים, שחורים, לסביות, הומואים וטרנסים? כולנו אזרחים ואזרחיות של המדינה הזאת. אנחנו שוות ושווים ללא הבדל של דת, צבע עור, לאום או נטייה מינית. הארץ הזאת שייכת לכולנו, לכולם. זו האחריות שלנו ללמוד לחיות כאן וביחד, כי אם לא נמצא את החיבור, יהיה כאן תוהו ובוהו. כשבחרתי להתחתן עם בועז, אהוב ליבי, אהבת חיי, זו הייתה בחירה כנגד כל הסיכויים בעולם. בחרתי לבנות איתו בית, להביא לעולם ילדה מדהימה ומהממת – סופיה – ולבנות משפחה. אני ומשפחתי ספגנו ועדיין סופגות הרבה מאוד ביקורת על הבחירה שלי כאישה עצמאית שלא מתכופפת מול ההתניות של החברה הגברית. גם החברה הערבית צריכה להכיר בכוח ובייצוג של נשים, שייקחו חלק כשוות, שלא יישארו מאחור. מגיע להן להיות מנהיגות; מגיע להן ייצוג משמעותי במוקדי הכוח. איך יכול להיות שבתוך הבית הערבי האישה היא עמוד התווך, תהאני, אבל בחוץ, ראש מועצה אחת אין, ראש עיר אחת אין ולא ראש כפר? עד היום אף אחת לא הייתה. אולי הגיע הזמן? אני נרגשת להיות כאן עם חלק מהמשפחה המדהימה שלי – משפחה ערבית, פלסטינית, יהודית. גיסתי וחברתי תהאני, אחי סלים, חמותי נעמי, חמי עמיחי, האחייניות שלי תיימא ומדיין, הילדה שלי האהובה, חביבת אל-מאמא, סופיה, ובן הזוג שלי ואהוב ליבי בועז. תודה לאימי, שתמיד הייתה השראה עבורי. תודה למשפחה היקרה שלי. תודה. תודה על הדרך שאתן עושות איתי, תודה על הבית, תודה על הבית של התקווה והבית של האושר. מרב, יא אוחתי, עזיזתי, את מודל לחיקוי, להשראה, עבורי. בגללך באתי למפלגת העבודה. בזכותך נתתי את כולי. רבע מיליון אזרחים ואזרחיות ישראלים וישראליות ראו בך את התקווה. רבע המיליון הזה תכף יהיה מיליון, ועוד מעט הוא יהיה 3 מיליון. את המגדלור של הפוליטיקה הישראלית. לצידך אני רוצה לעבוד, וגם איתכם, חברות וחברים שלי לסיעה, מהממות ומהממים. אתן נפלאות, יצירתיות, מצחיקות, מנהיגות ומנהיגים, אתן השותפות שלי לדרך. אני איתכם. אנחנו נעשה את הדרך – דרך כנה, מופלאה ואמיתית. הרשו לי לסיים בספר ילדות וילדים של הסופר הסורי זכריא תאמר – בכל זאת, יש לנו פה קהל של ילדות מדהימות. לספר קוראים "הילדים צוחקים", אבל בשנים כאלה, שבהן אנחנו כן בעד מגדר, אני אגיד: ילדות צוחקות. זה ספר דו-לשוני, מפרויקט מכתוב של מכון ון ליר, שתורגם לשתי שפות. המלך לא צחק מעולם. חיוך לא עלה על פניו. יום אחד, בעודו מהלך בשדות, ראה המלך חבורה של ילדות משחקות וצוחקות. המלך פנה אליהן ושאל: הי, ילדות, מדוע אתן צוחקות? אמרה אחת הילדות: אני צוחקת כי השמיים כחולים. ילדה אחרת אמרה: אני צוחקת כי העצים ירוקים. ילדה שלישית אמרה: אני צוחקת כי הציפורים עפים או עפות. הביט המלך אל השמיים, אל העצים, אל הציפורים, ולא צחק. חשב המלך: הילדות האלה בטח צוחקות עליי ועל השלטון שלי. חזר המלך אל ארמונו והוציא צו: אסור לצחוק. מייד חדלו האנשים המבוגרים מלצחוק, אבל הילדות והילדים לא נשמעו לקולו של המלך והמשיכו לצחוק. ילדות קטנות, (אומרת בערבית: המשיכו לצחוק,) אל תקשיבו למלך. תודה רבה. << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> תודה רבה ואיחולי הצלחה לחברת הכנסת אבתיסאם מראענה. אני מזמין, לאחר הברכות האישיות, את חברת הכנסת מרב מיכאלי לברך. << דובר >> מרב מיכאלי (העבודה): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חברותיי מזכירת הכנסת ואלינור, חברות וחברי סיעת העבודה המהממות וחברות וחברי הכנסת, אבתיסאם, (אומרת בערבית: יקירתי המדהימה) – המשפחה שלך צוחקת. זה מה שהיא ביקשה – שנמשיך לצחוק. הרבה מאוד דיברתי על אבתיסאם במהלך הקמפיין הזה. איך להגיד? ממש יש לי קילומטרז' בלדבר על אבתיסאם מראענה. וחזרתי ואמרתי את הדבר שאני מאושרת שהתחוור לי מהיום שבו נבחרת בפריימריז של מפלגת העבודה – הפריימריז האלה שעשינו אותם מעכשיו לעכשיו, בתוך שבוע, במין נס כזה מדהים: את, במהלך החיים המרתקים שלך, כפי שתיארת אותם פה ועוד, היו לך כל כך הרבה רגעים של התרסה; בעצם עשית איזו דרך ובאת באמת עם יד מושטת לבנות עתיד חדש. לכן זה בעיניי כל כך מובן מאליו שבאת עכשיו למפלגת העבודה, משום שזה בדיוק הדבר שאנחנו עכשיו עושות ועושים, ובגלל זה אנחנו כל כך כל כך צריכות לעשות את זה ביחד. את סיפרת את הסיפור שלך כמובן בצורה מאוד מאוד נוגעת, אבל אנחנו שומעות פה כל הימים האלה סיפורים אישיים מדהימים ומרתקים – גם של אמילי, לפני כמה ימים, ותכף נשמע את אפרת. באמת, נאומי הבכורה האלה זה מין חלון לקבל מחברות וחברי הכנסת איזו הצצה אישית כל כך חד-פעמית ומרגשת. ואת רואה איך האישי והפוליטי מתחברים ביחד באופן שאי-אפשר להפריד אותם, ואת רואה איך אפשר לקחת את האישי הזה למקום – אני אלך רק על האופציה הטובה – איך אפשר לקחת את האישי למקום פוליטי בונה, למקום פוליטי מחזק, למקום פוליטי שהופך את הסך הכול, את הגדול, לגדול ועצום משלל חלקיו הפרטיים. אני יודעת שזה מה שבאת לעשות כאן. אנחנו, כל אחד ואחת מאיתנו – זה מה שבאנו לעשות כאן. מדינת ישראל, היום יותר מאי-פעם, באמת זקוקה לריפוי, זקוקה לשיקום, זקוקה לחזון מחודש – לא חדש, כי בסוף בסוף הציונות הבסיסית דיברה תמיד, מעולם, על שוויון ועל חברה צודקת. היא דיברה על בית לעם היהודי, אבל היא דיברה באותה נשימה על שוויון וחברה צודקת, וזה מה שאנחנו כאן בשביל לעשות. אני עמדתי כאן לפני שמונה שנים, בנאום הבכורה שלי, ואמרתי שאנחנו עדיין, כולנו, בחברה הישראלית, מנהלות תחרות של קורבנות – מי יותר קורבן, מי יותר צודקת וצודק, מי יותר נפגעה, למי יותר מגיע איזה פיצוי או איזו עליונות בגלל הקורבנות – ושהגיע כל כך הזמן להפסיק את התחרות הזאת, לצאת מהמקום של הקורבנות ולהבין שכולנו, כל אחת ואחד מאיתנו, לפעמים סבל באמת סבל חמור, ולפעמים קיפוח, ולפעמים אפליה, ולפעמים עוול מאוד מאוד גדול. כל אחד ואחת מאיתנו, כל חברה נפרדת, ובוודאי ובוודאי כמדינה וכחברה, אנחנו חייבות וחייבים לתפוס את הכוח שלנו, את החוזקה שלנו, את העוצמה שלנו, את היכולת שלנו, את התקומה שלנו, ומתוך המקום הזה לעבוד, כי זה המקום שיבנה אותנו. המקום של הקורבנות הוא מקום ששום דבר טוב לא יכול לצמוח ממנו. אבתיסאם, אני יודעת שאת תהיי חברת כנסת מעולה כמו שאנחנו – טפו-טפו, אלחמדולילה – סיעה מעולה. ואנחנו יחד בונות ובונים את העתיד של מדינת ישראל. בהצלחה. << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> תודה רבה לחברת הכנסת מרב מיכאלי, ושוב איחולי הצלחה לחברת הכנסת מראענה. מכאן, חברות וחברי הכנסת, אנחנו עוברים לנאום הבכורה של חברת הכנסת אפרת רייטן מרום. בכבוד אני מזמין אותך לעלות ולשאת את נאום הבכורה, בבקשה. << קריאה >> גלעד קריב (העבודה): << קריאה >> צריך הפסקת התאוששות. << קריאה >> אמילי חיה מואטי (העבודה): << קריאה >> אדוני היושב-ראש, צריך לחכות שהמשפחה תצא. << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> כן, כן, אין שום בעיה. נחכה. אפשר גם לעשות את זה לאט ובסבלנות. לא יקרה שום דבר. << דובר >> אפרת רייטן מרום (העבודה): << דובר >> תודה רבה. יושב-ראש הכנסת, מזכירת הכנסת, חברות וחברי הכנסת הנכבדים, שרים – תודה רבה שגם אתם הגעתם – יושבת-ראש מפלגת העבודה מרב מיכאלי, בני משפחתי האהובים, אורחים יקרים, ראשית, אני מודה לכם שהגעתם היום לקחת חלק במעמד הזה, שהוא מאוד מרגש עבורי, לכבד אותי בנוכחות שלכם בנאום הבכורה שלי בכנסת. היום, 27 באפריל, שבו אני נושאת את נאום הבכורה שלי, נבחר ודאי באופן מקרי, אבל לא מדובר בעוד סתם תאריך עבורי. לפני שלוש שנים בדיוק עמדו עשר משפחות הלומות יגון וכאב סביב הקברים הטריים של יקיריהן, של ילדיהן האהובים, שבדיוק נטמנו באדמה, תשע נערות ונער אשר עמדו להתחיל את הלימודים שלהם במכינה הקדם-צבאית, מתוך אהבה כנה ורצון טהור לקחת חלק פעיל ומוביל בהמשך בניית המדינה והחברה ומתוך אמונה תמימה ומוחלטת שביכולתם לעשות, לשנות, לתרום לעתיד טוב יותר למען כולנו. תשע נערות ונער – יפות, חכמות, ערכיות, מנהיגי דור העתיד, אלא שחלומותיהן ושאיפותיהן, אהבותיהן ועתידן, נשטפו ונדמו לעולמים באסון נחל צפית. אבל הן כולן עומדות כאן יחד איתי. אני אוצרת בתוכי את הקולות ואת חייהן. אלה אור, עם החיוך הרחב; עדי רענן, ילדת הים; יעל סדן הרקדנית; מעין ברהום, האחת והיחידה; רומי כהן, המוזיקאית; אגם לוי, עם הנפש הרגישה; גלי בללי, המשוררת, מתנדבת בכנפיים של קרמבו; שני שמיר הנפלאה, רכזת בצופים וחברת מועצת הנוער; נערה שהוריה ביקשו שלא אומר את שמה מרוב שהם כל כך כועסים על המדינה; צור אלפי יפה התואר, שאיבד את נפשו ואת חייו בניסיון להצילן. אני לא הכרתי אותם, אבל את הערוגות שבהן הם גדלו וצמחו אני כבר מכירה היטב. ליוויתי את המשפחות השכולות יום ולילה בשנות האבל הקשות – אימהות ואבות מהקיבוץ, מהמושב, מהעיר, מהפריפריה, חילונים, דתיים, אנשי ימין, אנשי שמאל, אנשי צבא, הייטק, שכירים, עצמאים, אנשי הוראה, עובדי מדינה. אני קשורה אליכם בנימי נשמתי, ולא רק בגלל התפקיד שהפקדתם בידיי, ולא רק בגלל השכול והכאב שקושר אותי אליכם, כי אם בעיקר בגלל העוצמה שלכם. אתם, ביחד ולחוד, מהווים עבור רבים ועבורי סמל לנחישות ולרדיפת הצדק. בנוסף, עבורי הם מהווים השראה לישראליות המורכבת אבל המאוחדת. מדינה אהובה שכוחה באחדותה; שלא השנאה, המחנאות והפחד מחברים אותה, אלא שותפות גורל ותקווה – שותפות גורל של מאות אלפי אנשים ציונים מכל רחבי העולם שבליבם פעמה ההתרגשות וההתחדשות להגיע לציון, לארץ המולדת, מתוך דחף שכנראה טבוע בעצמותינו במאבקנו בן אלפי השנים לשוב לארץ האבות וליהנות מפירותיה, של סבא רפאל מטורקיה, של סבתא יונה מבולגריה, של סבא שלמה מרוסיה, של סבתא רבקה עם שורשיה מתימן. אשכנזי, ספרדי – למי זה אכפת? כולם הגיעו במטרה אחת, אישית ולאומית: להקים בית של ערכים יהודיים מתוך חזון ואמונה, בית חדש, מתוך שאיפה להמשכיות; בית של פתרונות יצירתיים ועם יכולת נדירה הטמונה בכל אחד ואחת מאיתנו לגשר על פני מרחקים עצומים ותרבויות שונות – יכולת שבכוחה להחליף את האש ואת להבת השנאה ללהבה יוקדת של תקווה ואהבה, כי רק בכוחה של אהבה לברוא חיים וליצור, וביצירתיות אנחנו מבינים. גם כעורכת דין למדתי את כוחו של הליך הגישור. ראיתי אנשים וחברות שאיבדו הכול מתוך הלהט להילחם עד חורמה כדי לנצח ניצחון מוחץ, ושילמו מחיר הולך וגדל על הפרינציפ עד שנגמר. אין תוחלת בהתאהבות בוויכוחים, בלעומתיות ובהתנצחויות. ההיסטוריה כבר לימדה אותנו שזאת הדרך הבטוחה לאסון. כל ישות מדינית שקמה נחרבה בשל סכסוכים פנימיים, מריבות, שנאת אחים והיעדר פרגמטיות. אני מאמינה שחובתנו לייצר שותפות. חרף ההשקפות השונות, חובתנו לבנות מחדש את האמון, להכיר בכנות הכוונות של עמיתינו, להבין שכולנו חפצים בטוב, גם אם בדרכים שונות, ולסייע זה לזה. הפסד של צד אחד הוא הפסד של כולנו – כעם, כחברה, כמדינה. מעל הבמה הזאת אני מתחייבת לעשות כמיטב יכולתי למצוא את השפה ואת המניע המשותפים עם כל מי שמוכן, תוך כיבוד הדדי, ללמוד וללמד מחדש את השיח הזה. זוהי לא רק חובתנו אלא זכותנו, כחברי כנסת וגם כאזרחים. תבונה מנהיגותית יכולה לגשר ולנווט בתוך כל האתגרים שבתוכנו ומחוצה לנו. מנהיג עם חזון למאה שנים קדימה הוא מנהיג מאחה ומחבר המושיט את ידו לאחר מתוך עוצמה וקורא לכל אזרחי המדינה בלי הבדלי דת להיות שותפים בבניית הארץ, לשמור על שלום ולחתור לשוויון ולנציגות מתאימה בכל מוסדותיה; מושיט יד לשכנינו הקרובים והרחוקים; שומר על עוצמתנו כמדינה יהודית ודמוקרטית מאוד במזרח התיכון – דוגמה ואור לאחרים. דוד בן-גוריון ידע בימיה הראשונים, השבריריים, של מדינת ישראל, בעודה תחת מתקפת דמים, כפי שנכתב במגילת העצמאות, לעשות כל זאת ויותר, כאשר לא היה לנו צבא חזק ולא היה הייטק ולא אמצעים טכנולוגיים מתקדמים. אני לא רואה סיבה מדוע היום, כשמדינת ישראל חזקה והיא עובדה קיימת, אנחנו לא נאמץ את הדרך שבה התחיל באומץ מייסד המדינה. מדינה בת 73 היא מדינה צעירה, זה נכון, אבל היא כבר לא ילדה. הגיע הזמן שנשחרר אותה מחבלי הילדות ושתתבגר. הציבור בישראל משווע למנהיגות חזקה ובטוחה, למנהיגות שיודעת לקחת אחריות – כן, גם על כישלון ועל טעויות; מנהיג שיישיר מבטו לכל אחד ואחת מאיתנו, בלי להתחמק, בלי לחפש אשמים או ניסיונות חלקי לשון, ויאמר: אני אחראי. באין לקיחת אחריות אי-אפשר להתחיל במלאכת הריפוי. העולם מתקדם ואנחנו מתקדמים עימו, וערכים שהיו הבסיס להפיכתנו למדינה משגשגת הם אותם ערכים שצריכים להנחות אותנו כעת: סולידריות; ערבות הדדית; אמונה משותפת בדמוקרטיה; דאגה לחלשים ולאזרחים שכורעים תחת הנטל וקולם אינו נשמע; החינוך; צמצום פערים בין פריפריה למרכז; שיפור נקודת הפתיחה של ילדי ישראל כולם; ייצוג כל אזרחי ישראל ללא הבדלי דת, גזע, מין ומגדר; צדקה, צדק וחסד. אני מאמינה שבבית הזה יש הסכמה רחבה על כל הערכים האלה כקווי היסוד לחוקה של ישראל. וגם נשכחה קצת העובדה שרוב אזרחי ישראל מאמינים בערכים האלה ואפילו מצפים שאנחנו ננהג לאורם. הערכים האלה שכולנו מסכימים עליהם הם ערכי מחנה השמאל. הביטו בי. השמאל איננו נורא – לא מסוכן, לא אכזרי. גם אינו קללה שתרדוף אתכם עד יומכם האחרון. אני גם לא חמוצה – יספרו לכם כל ילדי שנות התשעים; ודאי שלא אנרכיסטית – עורכת דין שומרת חוק אני. אני יהודייה, דמוקרטית, ישראלית ופטריוטית, ומאמינה באותם ערכים שהובילו את כל מנהיגי המדינה מראשית ימיה. מהמקום הזה אני מבקשת לחדש את נדריי שאשמור אמונים למדינת ישראל, כי אין אחרת – כמילותיו היפות של חיים גורי: "לחשתי: ארץ השממה. והיא ענתה: אני. קרבה אליי כלילת אימים ומסוערת עד כי נשבעתי לה בחרט סכיני, על אבן לבבה, שלא תדאג, שלא אוהב אחרת". אני אחדש את נדריי לכם, סבא וסבתא, שהעזתם לעלות לפלשתינה תחת השלטון הבריטי בדרכים בלתי חוקיות חרף סיכון חיים ממש וללא פרוטה; למענך, אבא שלי, שנפטר לפני פחות משנה, שאף שלא זכית לראות אותי. השארת לגלעד, לרונן ולי נכס של אמונה בחיים, בבני האדם, בהגינות ובדרך הישר, והקדשת את חייך לביטחון המדינה; למענך, אימא, שתזכי לבריאות ואריכות חיים, בשם הדאגה והחינוך והחום שהענקת, שאותם אני אמשיך להעניק הלאה לכל ילדי ישראל. ולכן, משפחות יקרות, אני מבטיחה להמשיך לשאת בשמכן ובשמם של הילדים את המטרה שמותם לא היה לשווא. ולבסוף לאהוביי, בן זוגי ורעי גל ולכם, עומרי ואביגיל אהוביי, ילדיי היקרים, שמלמדים אותי מדי יום את כוחה האין-סופי של אהבה וחמלה ורגישות. אני מסתכלת עליכם ועל שאר ילדי ישראל ואני יודעת שעוד יבואו ימים טובים. וגם עבורכם אני אמשיך להילחם לומר תמיד את האמת, ותמיד במסירות ובנחישות בשם הציונות והתקווה. דווקא עכשיו, ולמרות המתח וההסתה והציניות והאדישות, אני נכנסת למשכן הכנסת ביראת קודש, ואני אמשיך לכבד את כל המוסדות המחזיקים אותנו יחד כאומה יהודית ודמוקרטית. אנחנו נשמר את הטוב ונתקן את מה שדרוש תיקון, ולעולם לא נתייאש. תודה רבה. << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> תודה רבה לחברת הכנסת אפרת רייטן מרום, ואיחולי הצלחה בשליחותך כאן בכנסת. ולאחר הברכות האישיות, אני אזמין בכבוד את השר מיכאל ביטון לברך. << דובר >> השר במשרד הביטחון מיכאל מרדכי ביטון: << דובר >> אדוני היושב-ראש, חברות וחברי כנסת, יושבת-ראש מפלגת העבודה מרב מיכאלי, בני משפחתה של חברת הכנסת אפרת רייטן מרום, בן זוגה גל, אחיה רונן וגלעד, ילדיה עומרי ואביגיל, שנמצאים איתנו כאן – זה אתם? טוב לראות אתכם – שבוודאי גאים מאוד באימא – גאים, ובצדק. התרגשתי מאוד שאימא שלכם, חברת הכנסת החדשה, ביקשה שאברך אותה היום. אני רואה בכך כבוד גדול. אני רוצה לספר לכם איך זה קרה. חברת הכנסת, כרוח סערה, התחילה לעבוד עוד לפני ההשבעה שלה, ויש לה משימה לא גמורה שאני אפרט: לטפל כראוי בזיכרון – לא, אני לא מסבך אותך, כי את כבר לא בניגוד עניינים; את העברת לי את המשימה הזאת, ולכולנו – את ההנצחה של הילדים, הנערים והנערות הנפלאים שנהרגו באסון בנחל צפית. ואז אמרת לי: טוב, אתה צריך לברך אותי. אני נרגש לראות כאן את ההורים השכולים מאסון נחל צפית, שחברת הכנסת ייצגה וליוותה משפטית ומלווה באופן אישי. בכך היא מדגימה את מחויבותה החברתית. ליבה הרחב נמצא במקום הנכון – פועלת לתיקון עולם, לצדק, לריפוי. אפרת נלחמת ונלחמה איתכם ולמענכם ולמען הדורות הבאים, למנוע אסונות כאלה בעתיד ולהציל חיים. אני יודע שהיא עושה זאת גם מעבר לתפקידה כעורכת דין, מתוך תחושת שליחות, כשחקנית נשמה נחושה. הייתי שם ביום של האסון, לצערי, בנחל עצמו. אני גאה בך, שנלחמת ונאבקת, והשגת תוצאה ראויה – לא גמורה, אבל תוצאה. שם באירוע הזה, לדעתי, נזרע זרע גדול של מחויבות ונחישות שלך לתיקון החברה, והזרע שנזרע שם מביא אותך לבית הזה. אדם הוא תבנית נוף מולדתו ותבנית נוף בית הוריו. בטרם אדבר על אפרת, אדבר על שורשיה, על המקום שממנה ינקה את ערכיה נפלאים – בית ציוני פטריוטי חם שלתוכו גדלה כילדת סנדוויץ' עם שני אחיה. בעצם הווייתה מגלמת אפרת קיבוץ גלויות קטן, עם שורשים משפחתיים מרוסיה, מתימן, מטורקיה ומבולגריה, סבים שעלו לארץ בסירה קטנה, חלקם לפני קום המדינה. אביה אבי, זכרו לברכה, אלוף משנה בחיל הים, מראשוני התושבים בבת ים, הלך לפני שנה לעולמו. אני יודע כמה היית קרובה אליו וכמה היית רוצה שיהיה איתך כאן, ברגע המרגש הזה. אני משוכנע שאם יש גן עדן, הוא יושב בו וצופה וליבו מתרחב. אימא מירי, שאינה נוכחת כאן אך בוודאי צופה ושומעת: אנחנו מאחלים לך בריאות ואריכות ימים. גידלת בת לתפארת. הדרך שלכם, ההורים, ניכרת בה – בהליכות שלה, בבחירות שלה בחיים, בבקשה שלה להפיץ טוב בעולם. הלוואי שירבו הורים כמוך. תהיי בריאה, מירי. אני מניח שגם אם פה ושם במשכן יש בלבול, אין צורך להציג חלקים מקורות החיים של אפרת – שחקנית שדור של ילדים והורים התאהב בה, באישיותה הכובשת על המסך. אפרת היא הרבה יותר מזה: היא גם ספורטאית, אצנית, אלופה בקפיצה לגובה, ולא רק במובן המטפורי; אימא לעומרי, תלמיד מצטיין שהחל את תהליכי הגיוס לצה"ל, ולאביגיל, שגם היא ספורטאית מצטיינת; רעיה לגל, שהוא אדריכל במקצועו, אבל עכשיו הוא גם תומך לחימה, תומך מנהיגה בכנסת ישראל – קיבלת משרה חדשה. נוסף על כול גם אשת אשכולות עומדת כאן לפנינו: עורכת דין, מומחית לדיני חוזים, דיני תאגידים, וללשון – את זה לא ידעתי אפילו אני – חובבת שירה ופואטיקה. ממש השנה הלך לעולמו עוד עוגן משמעותי בחייה, עו"ד אלי זהר, זכרו לברכה, שנפטר לפני קצת יותר משנה, וגם הוא איננו כאן איתנו כי אם ברוחו. בשנות העבודה לצידו של עו"ד זהר פיתחה אפרת מומחיות שכולנו בפוליטיקה זקוקים לה, והיא בוודאי תשרת היטב את אזרחי ישראל בתקופה מורכבת זו: היכולת לפשר, לגשר בסכסוכים סבוכים, כך ששני הצדדים מרגישים שניצחו, או לפחות הזעם שלהם נרגע מעט. מדינת ישראל בכלל, והפוליטיקה שלנו בפרט, ובמיוחד בעת הזאת, זקוקים לגישור כזה כדי למצוא את הדרך לעבוד ביחד ולפתור את הפלונטר המתמשך. ארבע מערכות בחירות עברנו בשנתיים האחרונות, ומדינת ישראל עדיין חצויה בשל פוליטיקה של 51% לצד אחד ו-49% לצד שני, וכל צד מחפש את ה-1% הבודד כדי לדרוס את הצד השני. בעצם אנחנו עם חצוי הרבה פעמים, אבל אנחנו גם עם באותו צד, עם שרוצה מדינה אחת, מרובת זהויות ותרבויות ודעות. על כן, הקול המפשר והמגשר שלך והכישרון שלך לחבר חיבורים ולהגיע להסכמות, הרוח המגשרת והמעשית, כל כך חשובים לנו כאן בכנסת ובכלל בעשייה הציבורית. אנחנו יודעים שכאשר המצלמות כבות והספינים מאופסנים רב המחבר בינינו על המפריד, ואני משוכנע שהיכולת לגשר ולמצוא את דרך הפשרה תועיל לכולנו. "כלל גדול בידינו שאין מערכת משפטית יכולה להתפרנס מגופו של הדין בלבד", כתב השופט מנחם אלון, זכרו לברכה. והוא ממשיך: "גופה של מערכת המשפט זקוק הוא לנשמה, ויש שאף לנשמה יתרה". באותה מידה גם המערכת הפוליטית אינה יכולה להתפרנס מגופה של הפוליטיקה בלבד, וזקוקה לנשמה, ויש שאף לנשמה יתרה, כדי לממש את השליחות שבשמה אנחנו פועלים: לתקן את הדרוש לתיקון, לצמצם פערים ולעשות את הארץ הזאת טובה יותר ליושביה. באפרת מצאתי וראיתי את הנשמה היתרה הזאת. בנימה אישית, שמחתי כשביקשת ממני לברכך, משום שחשתי שהיה בינינו חיבור ושותפות מהרגע הראשון. המניעים שהובילו אותך לפוליטיקה קרובים לשלי. את לא באת לחפש שררה אלא תיקון; לשמש פה עבור חסרי הקול, עבור אלה שהמציאות לא הטיבה עימם; להילחם למען צדק, צדקה וחסד – אמרת את זה; להיאבק למען אוכלוסיות חלשות ומוחלשות; לשמש גשר ומגשרת בין הניצים; לעשות בפועל פוליטיקה של טוב משותף, של חיים משותפים. וכעת, לסיום, אפנה אלייך בעצה קטנה של בריאות הנפש במשכן הזה: אל תוותרי על הדברים הקטנים שמשמחים אותך – על השגרה, על זמן האיכות עם הילדים ועם בן הזוג. לכי עם הלב והמשיכי להמריא, כמו שאומר ד"ר סוּס – אני חושב, לא יודע, סוֹס או סוּס אומרים? סוּס? – לגבהים בנופים רחוקים, עם המעופפים, מרקיעי השחקים. אסיים בדבריו של הנביא הושע, שמדבר על החזרה לירושלים, השיבה, התיקון: "וארשתיך לי לעולם, וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים. וארשתיך לי באמונה". יש לך אמונה גדולה ויוקדת, יש לך ערכים של צדק, חסד ומשפט, ואת מביאה את האמפתיה והרחמים. עלי והצליחי. תודה. << קריאה >> מתן כהנא (ימינה): << קריאה >> שכחת שלוש מילים – – << דובר_המשך >> השר במשרד הביטחון מיכאל מרדכי ביטון: << דובר_המשך >> כן. << קריאה >> מתן כהנא (ימינה): << קריאה >> – – הסיום של המשפט: "וידעת את ה'". << דובר_המשך >> השר במשרד הביטחון מיכאל מרדכי ביטון: << דובר_המשך >> מתן כהנא, ביום של ברכה לחבר כנסת, רק תגיד מילים טובות. << קריאה >> מתן כהנא (ימינה): << קריאה >> רק מילים טובות. << דובר_המשך >> השר במשרד הביטחון מיכאל מרדכי ביטון: << דובר_המשך >> אז יפה. תודה רבה. << יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >> תודה רבה לשר מיכאל ביטון, ושוב איחולי הצלחה לחברת הכנסת אפרת רייטן מרום. אם כן, חברות וחברי הכנסת, עד כאן פרק נאומי הבכורה. תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום רביעי, ט"ז באייר התשפ"א, 28 באפריל 2021, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה. << סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 17:07. << סיום >>