דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוברת ט'
ישיבה כ"ג
הישיבה העשרים-ושלוש של הכנסת העשרים-וארבע
יום שלישי, כ"א בסיוון התשפ"א (1 ביוני 2021)
ירושלים, הכנסת, שעה 16:00
תוכן העניינים
הודעת יושב-ראש הכנסת 4
היו"ר יריב לוין: 4
נאומים בני דקה 4
גלעד קריב (העבודה): 4
מוסי רז (מרצ): 5
אמילי חיה מואטי (העבודה): 6
אבי מעוז (הציונות הדתית): 9
נירה שפק (יש עתיד): 10
משה אבוטבול (ש"ס): 11
יוסף טייב (ש"ס): 19
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): 20
הצעות לסדר-היום 21
ציון 80 שנה לפרהוד – הפרעות ביהודי עיראק 21
היו"ר יריב לוין: 21
אופיר כץ (הליכוד): 22
יוסף טייב (ש"ס): 24
איתמר בן גביר (הציונות הדתית): 27
אמילי חיה מואטי (העבודה): 28
סגן שר החינוך מאיר פרוש: 29
הצעות לסדר-היום 31
ציון יום בנושא מגפת הבדידות 31
היו"ר יריב לוין: 31
מירב כהן (יש עתיד): 32
אליהו ברוכי (יהדות התורה): 34
גלעד קריב (העבודה): 36
מיכאל מלכיאלי (ש"ס): 39
מיכל וולדיגר (הציונות הדתית): 41
עידית סילמן (ימינה): 43
שר התרבות והספורט חילי טרופר: 45
<< נושא >> הודעת יושב-ראש הכנסת << נושא >>
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
חברות וחברי הכנסת, היום יום שלישי, כ"א בסיוון התשפ"א, 1 ביוני 2021. אני פותח את הישיבה.
בפתח הדברים – הודעה: הריני להודיעכם כי הונחה היום על שולחן הכנסת הודעה על הרכב ועדת הבחירות המרכזית לכנסת העשרים-וחמש, לפי חוק הבחירות לכנסת [נוסח חדש], התשכ"ט–1969. עד כאן ההודעה הזאת.
<< נושא >> נאומים בני דקה << נושא >>
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
ומכאן לנאומים בני דקה. ראשון הדוברים – חבר הכנסת גלעד קריב, בבקשה.
<< דובר >> גלעד קריב (העבודה): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, בפרשת שופטים בספר דברים אנו מוצאים את מצוות עגלה ערופה, האמורה לקיים מעמד של כפרה בהשתתפות הכוהנים והזקנים במקרה שבו נמצא חלל אשר לא נודע מי הכהו. במעמד זה נדרשו הזקנים להצהיר: ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו. בעניינה של ההצהרה הזאת שואלת המשנה: וכי על דעתנו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הם? אלא שלא בא לידינו ופטרנו אותו בלא מזון ולא ראינו אותו והנחנו אותו בלא לוויה.
חכמי בבל הציעו כי כוונת המשנה היא לאדם שחייו קופחו, וחכמי ארץ ישראל הציעו כי הכוונה היא דווקא להורג, שגם בעניינו הקהילה התרשלה, משום שלא עמדה על דינו ולא הקפידה עימו, ובכך אפשרה לו ליטול חיים, בזדון או בשוגג. לשיטת חכמינו, מצוות עגלה ערופה מזכירה לנו את האחריות המוטלת על המנהיגות ועל הקהילה כולה למנוע את האסון ואת האשמה הדבקה בקהל, ובעיקר בראשיו ונבחריו, אם עצימת העיניים, הרשלנות או סדר העדיפויות השגוי הובילו אותו אל שפיכות הדמים.
חודש ימים עבר מאז האסון הנורא במירון, וקול דמי ההרוגים זועקים מן האדמה. והכוהנים והזקנים היושבים בבית הזה ובמקומות נוספים אוטמים את אוזניהם וחושבים שיצליחו להחריש את הזעקה בתרגילים פחדניים של השעיה, טשטוש וטיוח. אוי לדור שאלו כוהניו וזקניו. אוי לו לציבור שאלה פרנסיו. המשנה בפרק עגלה ערופה מלמדת שמשעה שרבו הרצחנים, בטלה מצוות עגלה ערופה. האם זו המציאות שאנו חיים בה – מציאות שבה הלב של חלק מהיושבים בבית הזה לא מזדעזע ממותם של 45 אנשים, עד כדי כך שמוות מיותר זה לא נחקר ואיש לא מתבקש לתת עליו את הדין? בתום ימי השלושים על מותם של הרוגי מירון, נאמר כאן באופן ברור: מי מיושבי הבית הזה שאינו תומך בהקמת ועדת חקירה ממלכתית לאלתר הרי הוא בגדר שופך דמים בעתיד. תודה.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
חבר הכנסת יעקב מרגי – איננו. חברת הכנסת אמילי מואטי, בבקשה. חברת הכנסת מואטי, תורך, בבקשה. סליחה, חבר הכנסת מוסי רז, אתה ביקשת קודם להיות במקום תמר זנדברג. בבקשה.
<< דובר >> מוסי רז (מרצ): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, ביקרתי ביום שישי במלונית באשקלון שבה משוכנים בצפיפות פליטים, למעשה, אנשים מאשקלון שאיבדו את בתיהם, או יותר נכון בתיהם נפגעו מטילים בעת המלחמה האחרונה, שמשוכנים בצפיפות רבה, לפעמים משפחה בחדר או בשני חדרים. אני בטוח שכל הפקידים של מס רכוש ואחרים עושים כמיטב יכולתם לסייע להם לפתור את הבעיות כמה שאפשר יותר מהר, אבל הם עצמם מרגישים שהם נזנחו. הם מרגישים שהמדינה שכחה אותם. שאלתי אותם מה הם רוצים. הם אמרו: קודם כול שמישהו יתעניין בנו בכלל.
אלה אנשים שאיבדו את הבית, הילדים פעמים רבות בפוסט-טראומה – מאובחנת או לא מאובחנת, זה לא בדיוק חשוב – שמתקשים לחזור לבית בגלל שנפגעו קירות, חלונות, דברים מהסוג הזה. ההרגשה היא שצריך יותר לחבק אותם, לזרז את הטיפול במס רכוש על מנת לפצות אותם כספית. הכסף כאן הוא לא מה שמשנה, הכסף הוא שמאפשר את בניית הבית וחזרתם לבית וחזרתם לשגרה. הם גם מרגישים שמנסים לזרוק אותם מבית המלון החוצה עוד לפני שבתיהם מוכנים למגורים, לפעמים ללא חלונות או דברים בסיסיים אחרים. חלקם עובדים מהבית ופרנסתם גם נגדעה מעצם זה שהם אינם בביתם. למשל, פגשתי מישהי שעושה קייטרינג מהבית אבל היא לא יכולה לעשות את זה יותר משום שהיא במלון ואין לה גז ואין לה שום אמצעי.
אני קורא מכאן לפקידי מס רכוש, לעירייה ולכל מי שיכול, בלי לתקוף איש ובלי להגיד שמישהו לא עושה את עבודתו, לעשות ככל יכולתם יותר על מנת שהאנשים האלה יוכלו לחזור לשגרה ושהמלחמה הארורה תסתיים גם עבורם.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
תודה. עכשיו חברת הכנסת אמילי מואטי, בבקשה.
<< דובר >> אמילי חיה מואטי (העבודה): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני רוצה לשתף אתכם במשהו שקרה אתמול. בן משפחה שלי, ש"סניק, מנהל מועדוניות, התקשר אלי בפניקה ואמר לי: אמילי, אני כל כך לחוץ, בבקשה תצביעי נגד הצעת החוק שהיא נגד לימודי התורה. אמרתי לו: שמעון, במה דברים אמורים? ואז הוא שלח לי את הצעת החוק שנוגעת לשידול לחזרה בתשובה.
התקשרתי אליו, הסברתי לו ואמרתי לו: שמעון, תתאר לך שהילדים שלך לומדים בבית ספר בפריז, ונוצרים ניגשים אליהם ונותנים להם סוכריות בתמורה ללימוד נצרות. אתה תהיה בעד או נגד? אמר לי: בוודאי שנגד. אז אמרתי לו: אז תתאר לך אנשים ששולחים את הילדים שלהם לבתי הספר, ואנשים משדלים אותם לחזור בתשובה. אתה בעד או נגד? הוא אמר לי: אני בשוק שזו הצעת החוק. אמרתי לו: למה? הוא אמר לי: כי הבנתי שזו הצעה נגד לימודי התורה של הילדים ואני מזועזע. מה יהיה עם הילדים שלי?
אז אמרתי לו שנורא כדאי להבחין בין תחושות לבין עובדות, בין פרשנות לבין מציאות. כבר 24 שעות שחייה של חברת הכנסת תמר זנדברג נמצאים תחת איומים כבדים. אני הבנתי שהיא הייתה צריכה לעזוב את ביתה מחשש לחייה וחיי הילדות שלה.
אני מבקשת, חברים, בעיקר עמיתיי מהמפלגות הדתיות: בואו נשמור אלה על אלה. בואו נשמור על המקום היקר הזה ועל חברי הכנסת, גם מהצד השני שלכם. הרי על 80% מהדברים אנחנו מסכימים, וגם אתם לא הייתם רוצים שישדלו את הילדים שלכם לתרבות חילונית. בואו נשמור אלה על אלה – יש בזה כל כך הרבה ערך, וכל כך הרבה ערך בלאהוב אלה את אלה. תודה רבה, חברים.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
ובכל זאת, לא הייתי משווה בין חזרה בתשובה לבין המרת דת.
<< קריאה >> קריאות: << קריאה >>
– – –
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
חבר הכנסת אבי מעוז, בבקשה.
<< קריאה >> קריאות: << קריאה >>
– – –
<< קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >>
ממך זה נשמע הרבה יותר הגון.
<< קריאה >> יוסף טייב (ש"ס): << קריאה >>
ההשוואה, ההשוואה – אתם חזקים בסימטריה בזמן האחרון.
<< קריאה >> אמילי חיה מואטי (העבודה): << קריאה >>
חברים, עם כל הכבוד, אני יהודייה לפחות כמוכם, אם לא הרבה יותר.
<< קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >>
גברתי, אנחנו – –
<< קריאה >> אמילי חיה מואטי (העבודה): << קריאה >>
ושלא כמוכם – – –
<< קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >>
– – במדינה יהודית – – –
<< קריאה >> אמילי חיה מואטי (העבודה): << קריאה >>
ושלא כמוכם, אני אוהבת אתכם; אתם לא אוהבים – – –
<< קריאה >> יוסף טייב (ש"ס): << קריאה >>
גם אנחנו אוהבים אותך.
<< קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >>
זה לא קשור, אנחנו יכולים גם לאהוב. זה לא עניין של אהבה.
<< קריאה >> יוסף טייב (ש"ס): << קריאה >>
זה לא קשור. הסימטריה רק ממש לא במקום.
<< קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >>
אנחנו במדינה יהודית, ותפנימו את זה. במדינה יהודית מותר לדבר על יהדות גם עם ילדים צעירים.
<< קריאה >> אמילי חיה מואטי (העבודה): << קריאה >>
אתם ממשיכים לבלבל בני אדם.
<< קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >>
אנחנו ממשיכים לדבר, ואנחנו גם נדבר על זה תכף.
<< קריאה >> אמילי חיה מואטי (העבודה): << קריאה >>
אבל זה לא לדבר. יש הבדל בין לדבר יהדות לבין לשדל בני אדם לשנות את אורח חייהם.
<< קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >>
שום דבר. לדבר יהדות זה גם להראות לו איך מניחים תפילין.
<< קריאה >> יוסף טייב (ש"ס): << קריאה >>
אני ראיתי דוכנים בצרפת. לא ראיתי שממשלת צרפת הוציאה חוק נגד דוכנים של חב"ד.
<< קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >>
כי פה, בישראל – –
<< קריאה >> יוסף טייב (ש"ס): << קריאה >>
אבל בישראל כן.
<< קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >>
– – יש לנו את הנציגה הזאת.
<< קריאה >> יוסף טייב (ש"ס): << קריאה >>
זה הכואב, אם בפריז עסקינן.
<< קריאה >> אמילי חיה מואטי (העבודה): << קריאה >>
זה לא נכון, מה שאתם אומרים.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
טוב, חבר הכנסת מעוז ברשות דיבור, בבקשה.
<< דובר >> אבי מעוז (הציונות הדתית): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, נאום הנדסת תודעה מספר עשר, והפעם בהמשך לנאומי הקודם אתמול על תפיסת המגדר. אני מבקש להציג את יישומה בצה"ל. יחידת היוהל"ם, שלפני כחמש שנים שונה שמה מיועצת הרמטכ"ל לענייני נשים ליועצת הרמטכ"ל לענייני מגדר, עוסקת בקידום השוויון המגדרי בצה"ל. במסמך רשמי "מנשים למגדר – הבסיס התפיסתי", שפורסם מעט לפני שינוי שם היחידה, מוסברת בפרוטרוט האג'נדה המגדרית שחדרה לצה"ל. המסמך כולו בנוי על תפיסת המגדר הפוסט-מודרנית שעל פיה אין שום הבדל מהותי בין גברים לנשים, ומה שנדמים לנו כהבדלים, נובעים מתפיסת עולם חברתית גברית המבקשת לדכא את הנשים. על פי מסמך זה, בצה"ל יש אי-שוויון מגדרי בשל היותו גוף שנבנה על ידי גברים ועבורם, אשר מודד אימוץ דפוסי התנהגות גבריים ללא צורך אמיתי. המסמך מבקש לבטל את הלגיטימציה של קבלת החלטות צבאיות שמתחשבות בהבדלים שבין המינים.
צה"ל, כשמו, הוא כהגדרתו נועד להגן על מדינת ישראל ועל העם היושב בציון מפני אויביו, וכל בר-דעת מבין שכל מאמציו אמורים להיות מוקדשים לכך, ובוודאי שלא להסב את משאביו לטובת אג'נדות זרות. המסמך המדובר אומנם כבר הוסר, ברוך השם, מאתר צה"ל, אך סמל יחידת היוהל"ם, שנועד לטשטש באופן מוחלט בין המינים, נותר על כנו.
אני שב וממליץ לרמטכ"ל לבטל את יחידת היוהל"ם ולמקד את צה"ל אך ורק בייעודו המקורי. תודה.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
חברת הכנסת נירה שפק, בבקשה.
<< דובר >> נירה שפק (יש עתיד): << דובר >>
יחידת היוהל"ם תבוטל כשצה"ל יתחיל לעשות את ייעודו. כשצה"ל יעשה את ייעודו לשוויון וקידום והזדמנויות אז לא יצטרכו יוהל"ם.
<< קריאה >> אבי מעוז (הציונות הדתית): << קריאה >>
זה לא הייעוד של צה"ל.
<< דובר_המשך >> נירה שפק (יש עתיד): << דובר_המשך >>
נסכים לא להסכים. אוקיי. פנייה לראש הממשלה בנימין נתניהו: מבצע שומר החומות היווה הזדמנות עבור ממשלת ישראל להשלים משימה מצוק איתן – להחזיר את הבנים חללי צה"ל, הדר גולדין ואורון שאול. שר הביטחון הצהיר כי השבת הבנים היא תנאי לשיקום עזה. שר החוץ, בדיונים על ההסדרה ברצועה, הצהיר כי ישראל מחויבת מעל הכול להשיב את חיילינו ואזרחינו המוחזקים על ידי החמאס.
ראש הממשלה, עליך להבהיר כי תשובתה הנחרצת של מדינת ישראל על האיומים של יחיא סנוואר היא משוואת המשא ומתן המפורשת: החזרת הבנים אל מול שיקום עזה. יחיא סנוואר, במשחקי ההסתה שלו, מתעלל בתושבי עזה. בידו להביא לשיקום שיחל מייד עם החזרת הבנים. עליך להבהיר כי אצלנו במדינת ישראל לא מוותרים על חיילים ואזרחים ומתכוונים לכך.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
חבר הכנסת אליהו ברוכי – איננו; חבר הכנסת ווליד טאהא – איננו; חבר הכנסת עיסאווי פריג' – איננו; חבר הכנסת אוריאל בוסו – איננו; חבר הכנסת מנסור עבאס – איננו; חבר הכנסת איתמר בן גביר – איננו; חברת הכנסת שרן השכל – איננה; חבר הכנסת אוסאמה סעדי – איננו; חברת הכנסת אבתיסאם מראענה – איננה. חבר הכנסת משה אבוטבול, בבקשה.
<< דובר >> משה אבוטבול (ש"ס): << דובר >>
ממש סליחה, לפני הנאום, רק הבהרה – אדם שאמר לרעייתו, ששואלת: למה אתה לא אומר שאתה מעריך אותי, אוהב אותי? הוא אמר לה: אמרתי לך את זה בתחילת החתונה. מכאן אני מודיע לך, עד להודעה חדשה, אני אוהב אותך. אני מתנצל על שלפעמים אנחנו לא מגיעים לנאומים בני דקה – זה רק בגלל שיש ישיבות סיעה, אז אי-אפשר לצאת באמצע, עם כל הכבוד לנאום הזה, בפרט אם יש דברים חשובים או אם יש פקקים ירושלמיים. אז זאת התנצלות על כמה פעמים שנעדרתי.
כבוד היושב-ראש – – –
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
ואתה, לדעתי, עדיין ביחד עם חבר הכנסת קריב, שיאן ההופעות.
<< דובר_המשך >> משה אבוטבול (ש"ס): << דובר_המשך >>
יואיל כבודו לא להצמיד אותי אליו ואותו אליי. כל אחד בדרכו שלו.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
אתה יודע, לפחות בצד הסטטיסטי זה המצב.
<< דובר_המשך >> משה אבוטבול (ש"ס): << דובר_המשך >>
כן, אוקיי. ברשות – – –
<< קריאה >> ג'ידא רינאוי זועבי (מרצ): << קריאה >>
סדיסטי או מזוכיסטי – אי-אפשר – – –
<< דובר_המשך >> משה אבוטבול (ש"ס): << דובר_המשך >>
כנסת – – –
<< קריאה >> אמילי חיה מואטי (העבודה): << קריאה >>
סטטיסטי, לא סדיסטי.
<< דובר_המשך >> משה אבוטבול (ש"ס): << דובר_המשך >>
כן. כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, כבוד השר הנמצא כאן, הפתגם העממי הידוע אומר: אמור לי מי חברייך ואומר לך מי אתה. זה מאוד מזכיר לי את החיבור הכנראה-כבר-לא-מוזר בין בנט לבין מרצ, ובעיקר לחברת הכנסת תמר זנדברג, שהעלתה הצעת חוק איסור שידול קטינים לחזרה בתשובה. היא כל כך מנותקת מהשורשים הרוחניים של העם היהודי, היא כל כך מרוחקת מכל זיק יהודי, ושכחה מה זה להיות יהודי, בפרט במדינה יהודית. אמור מעתה: כל הפעילות הברוכה של חב"ד בארץ, בעולם, אינה פעולה עבריינית, חלילה, וכך הפעילות הברוכה והמשגשגת של אל המעיין, הידברות, ערכים ועוד ועוד ארגונים. גם הם לא לגיטימיים, אליבא דה תמר, שבאה עם הרבה מרץ להרוס ולקלקל.
ומה עם אלה שמחזירים בשאלה? להם אין להם הצעת חוק כזאת? זה אצלה בטח ללא סימן שאלה. אבל בעצם מה יש להלין עליה אם חובש הכיפה נפתלי בנט מימינה חבר אליה ושכח לשמור על הימין, וגם לא שומר על השבת ומסמס בטלפון בשבת כביום חול. אלו הם שרוצים, לצערנו, להנהיג את המדינה היהודית.
פגשתי את ידידי היקר הרב משה אילוז, מנכ"ל אל המעיין, והוא אמר לי באירוניה שאם אכן הצעת החוק תעבור, אז הוא אמור לשבת 1,000 שנים בכלא. מה שאותי מאוד מרגיע ומעודד הוא שחז"ל כבר הבטיחו לנו ואמרו שסוף ישראל שעושים תשובה, ואז ייאמר – גם לידיעתך, תמר – שצדיק כתמר יפרח. תודה רבה.
<< קריאה >> מוסי רז (מרצ): << קריאה >>
יש לך גם מילה להגיד על ההסתה ועל האיומים על החיים, עליה ועל התינוקת שלה?
<< קריאה >> אמילי חיה מואטי (העבודה): << קריאה >>
אתה רוצה לראות את מודעת האבל שפרסמו על תמר?
<< קריאה >> ג'ידא רינאוי זועבי (מרצ): << קריאה >>
איימו על התינוקת שלה, בת שנה וקצת.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
טוב, רבותיי, תודה.
<< קריאה >> אמילי חיה מואטי (העבודה): << קריאה >>
רק שאלה – – –
<< קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >>
ההצעה הזאת היא סוג של הסתה.
<< קריאה >> קריאות: << קריאה >>
– – –
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
רבותיי, תודה רבה.
<< קריאה >> קריאות: << קריאה >>
– – –
<< קריאה >> מוסי רז (מרצ): << קריאה >>
התעלמות כזאת מהמציאות.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
רבותיי.
<< קריאה >> קריאות: << קריאה >>
– – –
<< קריאה >> מוסי רז (מרצ): << קריאה >>
הכול נחמד, אבל אין אמת בארץ? רק שקר?
<< קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >>
– – – כל אלה שיושבים ועושים יהדות זאת הסתה.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
תודה.
<< קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >>
הרבה מסיתים נגדנו – – – חזרה.
<< קריאה >> ג'ידא רינאוי זועבי (מרצ): << קריאה >>
תינוקת בת שנה וחצי – – –
<< קריאה >> אמילי חיה מואטי (העבודה): << קריאה >>
תינוקת בת שנה וחצי – – – זה נראה לכם נורמלי?
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
חבר הכנסת – – –
<< קריאה >> קריאות: << קריאה >>
– – –
<< קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >>
אל תסיתו נגדנו.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
חברת הכנסת מואטי – – –
<< קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >>
אל תסיתו נגדנו.
<< קריאה >> אמילי חיה מואטי (העבודה): << קריאה >>
– – –
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
חברת הכנסת מואטי, חברת הכנסת מואטי.
<< קריאה >> מוסי רז (מרצ): << קריאה >>
אין לך מה להגיד על אלימות? על הסתה – – –
<< קריאה >> אמילי חיה מואטי (העבודה): << קריאה >>
– – –
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
חברת הכנסת מואטי, לא מנופפים במליאה בניירות.
<< קריאה >> אמילי חיה מואטי (העבודה): << קריאה >>
אה, סליחה, אני לא ידעתי.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
אני מניח שלא ידעת, אבל נא לא – –
<< קריאה >> אמילי חיה מואטי (העבודה): << קריאה >>
סליחה, סליחה, לא ידעתי.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
– – לעשות את זה.
<< קריאה >> אמילי חיה מואטי (העבודה): << קריאה >>
סליחה.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
פה כוחנו בדברינו, וגם לא צריך לצעוק, אפשר גם לומר את הדברים ברוגע ובשקט.
<< קריאה >> קריאות: << קריאה >>
– – –
<< קריאה >> מוסי רז (מרצ): << קריאה >>
לפחות היית יוצא ידי חובתך – –
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
אבל אני כן – – –
<< קריאה >> מוסי רז (מרצ): << קריאה >>
– – אומר משהו.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
אבל אני כן חייב לפחות דבר אחד, לפחות להרחיב את החברותא של חבר הכנסת אבוטבול, כי נדמה לי שגם חבר הכנסת רז וגם חברת הכנסת שפק הם מהמתמידים פה בנושא של נאומים בני דקה, אז לפחות לא נקפח אף אחד.
<< קריאה >> נירה שפק (יש עתיד): << קריאה >>
ולי אין בעיה – – –
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
ובעניין הזה – – –
<< קריאה >> נירה שפק (יש עתיד): << קריאה >>
אין לי בעיה שיגידו את שמי ליד כל אחד.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
כן. אז זה בכלל טוב.
<< קריאה >> ג'ידא רינאוי זועבי (מרצ): << קריאה >>
אדוני היושב-ראש, ואגב – –
<< קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >>
לי יש בעיה, מה אני אעשה.
<< קריאה >> ג'ידא רינאוי זועבי (מרצ): << קריאה >>
– – גם אני מתמידה – – –
<< קריאה >> אמילי חיה מואטי (העבודה): << קריאה >>
לא, אני לא אמרתי לידך, אמרתי – – –
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
וגם – – –
<< קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >>
אנחנו לא עם כל אחד מתחברים.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
זה בסדר. אני מדבר מבחינת מי שנואם. נדמה לי שמאחר שאת מתמידה ורואה את זה כמוני, אני חושב שאני לא טועה. עכשיו לא קיפחתי אף אחד.
<< קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >>
אני כבר מצמיד אותך לבן גביר, כבר. איפה בן גביר? נצמיד אתכם יחד.
<< קריאה >> אמילי חיה מואטי (העבודה): << קריאה >>
למה? למה?
<< קריאה >> קריאות: << קריאה >>
– – –
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
טוב, רבותיי, אנחנו ממשיכים. חבר הכנסת יצחק פינדרוס – איננו.
<< קריאה >> אמילי חיה מואטי (העבודה): << קריאה >>
מה יוצא מכל השנאה – – – מה יוצא מזה?
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
חבר הכנסת אופיר סופר – איננו; חברת הכנסת מירב כהן – איננה. אני מזמין את חבר הכנסת יוסף טייב, בבקשה.
<< דובר >> יוסף טייב (ש"ס): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אדוני השר, אני כן רוצה להתייחס, גברתי חברת הכנסת אמילי.
<< קריאה >> אמילי חיה מואטי (העבודה): << קריאה >>
בעזרת השם, חכה.
<< דובר_המשך >> יוסף טייב (ש"ס): << דובר_המשך >>
אני רוצה להתייחס, ולהתייחס באמת בעין אולי טיפה אחרת ובאמת בעין מקרבת. תראי, דרכיה דרכי נועם וכול נתיבותיה שלום. אין ספק שאנחנו עוקרים ומתנערים ומגנים כל תקיפה מילולית, פיזית, נגד חברת הכנסת, נגד כל אדם באשר הוא, וודאי פה, אזרח במדינת ישראל.
יחד עם זאת, אני באמת חושב שהסימטריה – ובזמן האחרון אתם בקיאים בסימטריה, אם זה הסיפור של פורעים ערבים מול יהודים שבאים להגן על עצמם ועל משפחתם ואם עכשיו הסיפור שיהודי חב"דניק, ברסלבר, לא משנה מהו, שרוצה באמת להכניס את הזהות היהודית בתוך העם שלנו, בתוך הנוער, בתוך הצאן – זה דור העתיד שלנו – אני חושב שלהשוות את זה למיסיון בפריז שבא ונותן כדי להכניס לנצרות – באמת הייתי מצפה ממך שלא להשוות. אין שום קשר לדבר הזה.
<< קריאה >> אמילי חיה מואטי (העבודה): << קריאה >>
יוסי, זו לא הצעת החוק שלה.
<< דובר_המשך >> יוסף טייב (ש"ס): << דובר_המשך >>
אבל באמת הייתי רוצה לשאול את כולכם, חברי הכנסת: האם היינו עוברים על זה בשקט אם ממשלת צרפת הייתה מעבירה חוק שדוכן חב"ד בפריז שעומד ביציאה מבית ספר, public school, בא להניח תפילין ליהודי – האם היינו נותנים לזה לעבור או שהיינו מפעילים את מחלקת האנטישמיות בתפוצות של משרד החוץ?
<< קריאה >> אמילי חיה מואטי (העבודה): << קריאה >>
אבל יש חוק נגד זה. יוסי, יש חוק נגד זה בצרפת, לכן הם עומדים רק – – – זה בדיוק הסיפור.
<< דובר_המשך >> יוסף טייב (ש"ס): << דובר_המשך >>
קחו את זה לחשבון נפש. תודה רבה.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
תודה. חבר הכנסת אחמד טיבי, בבקשה.
<< קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >>
– – –
<< דובר >> אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): << דובר >>
אבל אני כן מגנה את ההסתה נגד תמר זנדברג ונגד הבת שלה.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
לזה כולנו שותפים – אגב, בכלל, כל הסתה, לכל רוחב הגזרה, ונדמה לי שאם נדבר על הסתה, מה שקרה, לפחות בעניינו של ראש הממשלה, שבר את כל השיאים. בואו נעמיד דברים על דיוקם.
<< דובר_המשך >> אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): << דובר_המשך >>
ואני מגנה את השימוש לרעה בכאפיה שלנו. תסיתו אחד נגד השני בלי השימוש בכאפיה שלנו. הכאפיה שלנו היא משהו מאוד מכובד, לא נושא ולא כלי להסתה; ואל תסיתו, בעצם.
אדוני היושב-ראש, אתמול – עוד מבצע של מעצרים בכפר כנא, תוך שימוש באלימות, מכות, השפלות, פריצות לבתים. אני קורא כאן בשמות של עצורים שנעצרו ושופטת בית משפט השלום שחררה אותם: חאלד וואסף עוואוודה, שהוא עם רגל שבורה כי ירו בו בכדור גומי קודם, כנראה, מוניר זהיר ח'טיב, מחמוד לוטפי ח'טיב, מתנא לוטפי ח'טיב, סלימאן חאלד ח'טיב, סיף שאדי טאהא – שוחררו על ידי השופטת. גם שני צעירים עצורים שוחררו בבוקר לאחר חקירה, ויש ישיבה בבית משפט לגבי הישאם עוואוודה, שנמנע ממנו לפגוש עורך דין, ומוחמד ווליד ח'טיב. כמו שאמרתי, חאלד וואסף עוואוודה הוא עם שבר ברגל. אתמול הייתי גם בבית המשפט בפתח תקווה עם קטינים – מוחמד חאג' יחיא. אגב, גם מוחמד מסארווה הוא קטין, בן 15, מטייבה; גם ראמי, גם כארם.
המעצרים האלה הגיעו ל-2,000. אלה מעצרים של הפחדה. אני מדבר עליהם פעם אחר פעם אחר פעם, כי היחס הוא יחס של הפחדה של קולקטיב לאומי, כי אולי מישהו חושב לחנך את הציבור הזה מחדש כדי שלא יפגין. ככה לא מפחידים קולקטיב, ציבור שלם. מותר להפגין.
אפרופו הסימטריה, אתם רואים שאפילו מי שיורה בערבי – במוסא חסונה בלוד – הוא משוחרר, בבית, אפילו בלי מעצר בית, וילדים המואשמים כי השתתפו בהפגנות, ואין אפילו תיעוד לזריקת אבנים, נעצרים עד תום ההליכים וגם מוכים, חלקם, יורים בהם כדורי גומי, חלקם מקבלים מכות על ידי שוטרים. זה הנושא שמדאיג אותנו הכי הרבה בימים אלה.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
חבר הכנסת ברוכי, אתה רוצה לדבר? חבר הכנסת בוסו? לא. מאה אחוז.
אם כן, תם פרק נאומים בני דקה.
<< הלסי >> הצעות לסדר-היום << הלסי >>
<< הלסי >> ציון 80 שנה לפרהוד – הפרעות ביהודי עיראק<< הלסי >>
<< דובר >> היו"ר יריב לוין: << דובר >>
אנחנו יכולים, חברות וחברי הכנסת, לעבור לנושא הבא על סדר-היום, והוא הצעות לסדר-היום בנושא ציון יום פרעות הפרהוד, מס' 24, 28, 29, 34 ו-36. זוהי השנה השנייה שאנו מציינים יום חשוב זה במליאת הכנסת, ואני שב ומודה לחבר הכנסת אופיר כץ, שיזם את הדיון החשוב הזה.
בבוקר חודש סיוון של שנת תש"א, 1941, חג השבועות, פרצו פרעות הפרהוד בבגדאד שבעיראק. במהלכן נרצחו כ-180 יהודים ורכושם של עשרות אלפים נבזז. מעל 2,000 איש, אישה וילד נפצעו. מאות ילדים נותרו יתומים.
הפרעות האנטישמיות באו על רקע הסתה הולכת וגוברת נגד הקהילה היהודית העתיקה בבגדאד. יהדות עיראק היא יהדות מפוארת, אשר תרומתה לעולם היהודי כולו היא תרומה עצומה במשך דורות רבים. אבל יהדות עיראק תרמה לא רק לעולם היהודי, אלא הייתה לה תרומה גדולה מאוד לעיראק עצמה. כל זה לא עזר כאשר המון מוסת הסתער על בתי היהודים בבגדאד. מתוך שנאה יוקדת וברוע בלתי נתפס נטבחו זקנים, צעירים, גברים ונשים, ילדות וילדים, רק משום היותם יהודים.
ההיסטוריה היהודית ידעה לצערנו פרעות רבות לאורך השנים. על אף הקורבנות, לא כבתה אש האמונה של עמנו; על אף הרציחות, לא נגדע כוח החיים שלנו. אנו עדים גם כיום לפרעות ביהודים – בניו יורק ובלוד, בלונדון ובעכו. המקום שונה; האנטישמיות ושנאת היהודים זהות. לא נשלים עם פגיעה ביהודים בכל מקום בעולם, ובוודאי כאן, במדינת ישראל. נמשיך ונעמוד ביחד אל מול הפורעים המבקשים את נפשנו. נמצה את הדין עם כל מי שהרים או ירים ידו על מי מבני עמנו. נזכור תמיד את אחינו יהודי עיראק אשר שילמו בחייהם בגלל יהדותם. נעשה הכול על מנת להיאבק באנטישמיות ובשנאת יהודים בכל מקום שבו תופעות אלה מתרחשות. יהי זכרם של הנרצחות והנרצחים בפרעות הפרהוד ברוך.
אני מזמין את חבר הכנסת אופיר כץ לשאת דברים, בבקשה.
<< דובר >> אופיר כץ (הליכוד): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חבריי חברי הכנסת, זוהי השנה השנייה שאני עומד כאן מעל דוכן הכנסת וזוכה להנציח את זיכרון הפרהוד. לקחתי על עצמי את השליחות החשובה לפעול להנחיל לדורות הבאים את סיפורם של יהודי בגדאד, קהילה שעברה תלאות, אימה, ואני מרגיש אחריות אישית לשמר את הזיכרון.
מאז שהייתי ילד שמעתי את סיפוריה של סבתי, צ'חלה עובדיה, על הפרעות בבגדאד: הטבח הנוראי, האלימות הקשה, הרכוש הרב שנבזז. החשש והפחד ששרר ברחובות היה משתק. היא ומשפחתה התחבאו על מנת להינצל.
את חג השבועות של 1941 יהודי בגדאד לא זכו לחגוג. ב-1 ביוני באותה שנה החל מסע הטבח הנוראי של הפורעים בבגדאד. צעקות "אד'בח אל-יהוד" זעזעו את השכונות; הכו, דקרו ושחטו את יהודי העיר; ספרי תורה חוללו ובתי הכנסת ניזוקו; חנויות ובתים של יהודים סומנו באדום, נבזזו והוצתו. עד לאותו היום היו הפורעים שכניהם הקרובים של היהודים שזה עתה הם רצחו, חיו שנים רבות בדו-קיום, הכירו אחד את השני, קנו באותם מקומות, הלכו באותם רחובות. אך שכניהם המוסלמים הושפעו מההסתה של התעמולה הנאצית. 179 נרצחו, 2,118 נפצעו, 242 ילדים נותרו יתומים ומעל 50,000 בני אדם, רכושם נבזז.
ומה שונה? מה שונה? אנחנו מסתכלים היום, 80 שנים קדימה, על הזוועות הללו ורואים דמיון משתק מפחד: התפרצות של אלימות בערים שבהן חיו שנים יהודים לצד ערבים, בהיקף שלא ידענו כמותו; לינצ'ים אכזריים ביהודים, זריקות אבנים, זריקות בקבוקי תבערה, הרס של חנויות, שרפת בתי כנסת וספרי תורה. שמענו עדויות מחרידות – תושב לוד שסיפר ששכנו הערבי, שהוא מכיר לאורך שנים, סימן לפורעים כי יש כאן בית יהודי על מנת לפגוע בו. תראו כמה הדמיון מצמרר.
מי שהציל את סבתי ומשפחתה לפני 80 שנה – כן, הייתה משפחה מוסלמית, נקודת האור היחידה בסיפור, אבל אל לנו לסמוך על רצון יוצא דופן אלא רק על מדינתנו, עצמאותנו וכוחות הביטחון שלנו. במיוחד ביום הזה, אומר בראש מורם כי זכותו של כל יהודי לחיות בביטחון מלא בכל חלקי הארץ הזאת. כמה חשובה מדינת היהודים. עד הקמתה ולאורך כל ההיסטוריה היהודית היינו נתונים לחסדים של שליטים ומדינות שונות אשר יכלו לטבוח בנו מתי שרק רצו. לא עוד. לא נשלים עם הטרור. לא נקבל את האנטישמיות. לא נעמוד מנגד מול השנאה הבוערת. זוהי מדינתנו, ונלך כאן בגאווה ובביטחון עם ילדינו וחברינו.
השנה אנו מציינים 80 שנים לזוועות ההן. חובתנו להבטיח שדבר כזה לא יחזור, שיהודי בארץ ובעולם לעולם לא יצטרך להסתתר, לעולם לא יצטרך להצניע את יהדותו. אנו מוכרחים להבטיח שידע כל יהודי כי הוא אינו לבד. מדינת ישראל עומדת לעד לצידו על מנת להבטיח את שלומו. זהו יום לא קל עבור ניצולי הפרהוד ובני משפחותיהם, כ-19,000 במספר. אלו סוחבים את הטראומה והעול. אירועי התקופה האחרונה פתחו מחדש פצע שכנראה לעולם לא באמת נסגר. הם מבקשים אך ורק דבר אחד: שיזכרו מה שהיה, שיכירו את הסיפור.
קיבלתי עשרות שיחות נרגשות מהרגע שהתחלתי לעסוק בנושא. הכרת התודה שלהם על כך שיש מי שמשמש להם פה, שמנציח את מה שהם עברו, שווה עבורי הכול. לאחר הטקס בשנה שעברה התקשר אליי אדם שסיפר לי: אני כל כך שמח וכל כך עצוב; אמר כי הוא כל כך שמח שסוף-סוף הפרהוד זוכה להכרה של המדינה, אבל הוא עצוב כי אביו, שהשתוקק כל כך לזיכרון ולהכרה הלאומית, לא זכה לראות את זה קורה. אני כאן כדי להבטיח שהקולות יישמעו, שהסיפור יסופר. החלטתי לתקן את העוול ההיסטורי הזה. זו חובתנו הלאומית לזכור ולהנחיל את תולדות העם היהודי לדורות הבאים. לכן הגשתי הצעת חוק אשר קובעת יום לאומי לזיכרון הפרהוד, לימוד הנושא במוסדות החינוכיים, קיום ישיבה ממלכתית בכנסת ואפשרות לקיום עצרת מרכזית – לשמר את זיכרון הפרהוד לבנינו ובנותינו ולכבד את הקורבנות. אנו חייבים זאת עבור הדור הקודם, עבור אלו שבזכותם אנו יושבים כאן היום. ואנו מחויבים לעשות יותר עבור 19,000 ניצולי הפרהוד מעיראק שחיים כאן בארץ. הם ועוד יהודי ארצות ערב עברו תלאות. זו זכותם לחיות את חייהם בכבוד, וחובתנו לדאוג שזה יקרה.
לכן הגשתי הצעת חוק נוספת, שקובעת חבילת סיוע ליהודים יוצאי עיראק, מרוקו ואלג'יר אשר עברו סבל ורדיפה אנטישמית במהלך השואה ומלחמת העולם השנייה, כפי שקיבלו יוצאי מדינות אחרות. חבילת הסיוע כוללת מימון אביזרים רפואיים כמו מכשירי שמיעה, משקפיים, מכשיר למדידת לחץ דם, שעות סיעוד שבועיות והנחות בארנונה ובמים. אני מקווה שעד חג השבועות הבא, במלאת 81 שנה לפרהוד, אעביר את הצעת החוק שלי ונוכל לציין זיכרון זה ביום לאומי לעם ישראל ועם הכבוד הראוי לניצולים. יהי זכר הקורבנות ברוך.
אדוני היושב-ראש, אני רוצה שוב להודות לך על שלמרות סדר-היום הצפוף והעמוס מצאת גם השנה זמן לנושא החשוב הזה. ואני מתנצל, הייתי שמח לשמוע את כל הנואמים שנרשמו, אבל יש טקס באור יהודה, במרכז מורשת יהדות בבל, ואני צריך לנאום שם. אז תודה רבה.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
תודה רבה לחבר הכנסת אופיר כץ, ואני מזמין את חבר הכנסת יוסף טייב, בבקשה.
<< דובר >> יוסף טייב (ש"ס): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אדוני השר, מכובדיי כולם, בראשונה אני רוצה להודות לחבר הכנסת אופיר כץ על ההזדמנות לבוא ולציין את יום הזיכרון לפרהוד בעיראק. במסגרת יום הזיכרון לציון 80 שנה לליל פרעות, הפרהוד, שהתחוללו נגד הקהילה היהודית בבגדאד, אני רוצה להקדיש את נאומי לזכרם של הנספים בפרעות הללו ולאחל אריכות ימים ושנים לניצולים שעדיין חיים עימנו ולבני משפחתם.
הפרעות שהתחוללו בבגדאד הותירו צלקת בנפשם ובגופם של בני הקהילה היהודית המפוארת של עיראק, ובעקבות כך נוצר מצב שהפרעות הפכו למנוע דחיפה שלילי ומרכזי לעלייתם של בני עיראק לארץ ישראל. במשך 2,600 שנה התפתחה הקהילה היהודית בעיראק, ואנשיה נהיו בכירים בממשל אשר השפיעו רבות בתחומי היהדות והתרבות, הכלכלה, החברה, הפוליטיקה ובשאר תחומי החיים. אך לצערי, הכול נגדע בשנת 1941. בעיצומה של מלחמת העולם השנייה ובעיצומו של חג השבועות של העם היהודי התחוללו פרעות הפרהוד בבגדאד, והחג נהפך ליומיים של טבח מזעזע. בפרעות הללו השתתף ההמון הערבי המתודלק בתעמולה ושנאה יוקדת, והחל לשחוט את היהודים ברחובות, בבתים ובבתי הכנסת.
ברצוני לקרוא בפניכם עדות כתובה של נכדה של ניצולה מאותו פרהוד בבגדאד. אומנם אינני עיראקי, אבל תוניסאי – אולי מגרב, אולי בעקבות כך החליטו שאני אנאם בשם הסיעה. כך היא כותבת: קשה לתאר את העדויות הקשות והמצמררות שנאספו באותם ימים. אי-אפשר אפילו לתאר בעדינות את מה שהתחולל בחג השבועות ההוא. השכנים הערבים שהיו גרים דלת מול דלת עם היהודים, שהיו חבריהם, התהלכו באותם רחובות, עבדו יחד, סחרו יחד, הפכו בן רגע לאויבים צמאי דם. יהודים שחזרו מתפילת החג נדרסו ברחובות ואף נדקרו. יהודים נסו מהפורעים והושלכו לעברם חפצים מסוכנים מגגות הבתים. תינוקות הושלכו לנהר ולבארות; חלק מהגופות נמצאו לאחר מכן.
סיפורים קשים מאוד – על נשים בהיריון שבטנן נחתכה; אוזניים ואצבעות נתלשו מנשים ונערות כדי לבזוז את התכשיטים, את תכשיטי הזהב שהיו להן; בתי הכנסת הועלו באש וספרי קודש חוללו; חנויות של יהודים סומנו באדום, נבזזו ואף הוצתו; גם מהבתים שדדו רכוש, לפעמים שרפו, לפעמים הציפו אותם במים; מאוחר יותר אף הצטרפו לפורעים שוטרים וחיילים וירו ביהודים בנשק חם.
את ניצולי הפרהוד, מיעוטם שעדיין בינינו, אפשר לשמוע אף בימים אלו מספרים על יום ולילה של זעקות בכל פינת רחוב, על דם יהודי שנשפך ברחובות ועל גופות היהודים שנקברו בקבר אחים ענק. הפרעות לא היו ספונטניות. קדם להן רצף אירועים נגד יהודי עיראק. קדמה לכך אפליה, התנכלויות, חוק גזע, ובעיקר תעמולה ושנאה מתמשכת תחת השלטון הלא-יציב שהיה בעיראק.
אחד האנשים המרכזיים שהובילו והזינו את ההסתה הנאצית היה המופתי אמין אל-חוסייני, חברם הטוב של היטלר ואייכמן, יימח שמם, שברח מישראל ולאחר מכן אף מלבנון והגיע לעיראק בשנת 1939. שם הוא התקבל בחום וביסס את מעמדו. הוא החל לקבל מאות אלפי דולרים מבית הנבחרים העיראקי תחת הסעיף המופרך "דאגה לעניין הפלסטיני" – כסף שסייע לו להתחבר היטב לפקידי השלטון, לבכירים בצבא ובמשטרה ולאינטלקטואלים. באותן שנים הוא הידק את קשריו עם הבכירים בממשל הנאצי בגרמניה, עם השגריר הגרמני בעיראק ד"ר פריץ גרובה, ואף קיבל מענקים של מאות אלפי מארקים מהנאצים. במכתב ששלח אל-חוסייני להיטלר בתחילת שנת 1941 הוא הדגיש את האהדה וההערצה שהעם הערבי רוחש להיטלר ולעם הגרמני. הוא עסק כל העת בהסתה מתמשכת ואלימה נגד היהודים. הוא דאג להציג את גרמניה הנאצית כמגינת העולם המוסלמי ואת היהודים כאויבים מסוכנים. שיתוף הפעולה עם הנאצים הביא גם להפצת תעמולה אנטישמית בערבית ברחבי עיראק, ברדיו הציבורי, בעיתונים, בכרזות ובהפגנות. מסרים הופצו אף בפרלמנט העיראקי, ואף במסגדים החלו להטיף נגד האויב היהודי.
זה המקום לציין שלאחר הפרעות התקבלו לא מעט עדויות על שכנים ערבים שאף סייעו ליהודים, הסתירו אותם בבתיהם, לפעמים הציבו שומרים בפתח הבתים, לעיתים אף הגנו על היהודים בגופם תוך סיכון חייהם, ושמותיהם לא מוכרים.
בסיום כתבתה ועדותה מוסיפה כותבת המאמר כי פרעות הפרהוד לא נחקרו מספיק לעומק במדינת ישראל. הנתונים הרשמיים שמדינת ישראל אימצה מתבססים בעיקרם על ועדת חקירה של עיראק שהוקמה לאחר הפרעות. לפי הנתונים הרשמיים במדינת ישראל נרצחו בפרעות 179 יהודים, מעל 2,000 נפצעו, מעל 200 ילדים הפכו יתומים ורכוש של כ-50,000 יהודים נבזז. לנתון של 179 נרצחים בדרך כלל מוצמדת המילה "לפחות". אין דרך אחרת לומר זאת: מדינת ישראל לא השקיעה בחקר ההיסטוריה של פרעות הפרהוד והסתמכה על מסקנות העיראקים. היא הסתמכה על אלה שעמדו מהצד ולא סייעו בזמן שהאזרחים היהודים של עיראק נטבחו כצאן.
מוזיאון יד ושם מפרסם את שמות הנרצחים באי-סדר נוראי, וגם הם מודים שמעולם לא חקרו לעומק. יש גם חצאי שמות – כך שמעה פעם כותבת המאמר מנציג המוזיאון. התחושה היא שמוזיאון יד ושם אוחז במקל בשני קצותיו: מצד אחד, מפרסם את השמות ומחזיק עדויות בודדות של ניצולי פרהוד, ומצד שני, מתנער מכל קשר למכונה הנאצית, למרות אין-ספור מסמכים ועדויות. באחד המקרים אפילו ישנה עדות כתובה ביד ושם, אחת מתוך חמש או שש עדויות, שמתארת רצח של יהודי מוכר בקהילה, אך שמם של הנרצח ורעייתו לא נמצאים במאגר השמות, ולכן גם לא נספרו במניין הנרצחים. רק לאחר שהנושא הוצף בתקשורת ובפנייה ליד ושם שמו של הנרצח ורעייתו התווספו למאגר השמות.
אם תשאלו אם מספר הקורבנות הפרהוד אכן מעודכן ביד ושם, אם יד ושם פרסמו שנמצאו שמותיהם של נרצחים נוספים בפרעות, התשובה כמובן שלילית. על פי ההערכה של היסטוריונים שונים, היו מאות נרצחים בפרעות בעיראק. למשל, ההיסטוריון אלי כדורי העריך שמדובר בכ-600 נרצחים, ואם נסתמך על מסמך של הוועד הפועל – הוא קובע כי ישנם כ-1,000 נרצחים. אין לי תשובה אמיתית לנושא, ואולי המספרים שעלו דמיוניים, אבל בשם קדושת זכרם של הנרצחים ראוי שנחקור את הנושא הזה שאירע לעומק, נעמיק בנושא, כדי שנכיר ונדע את הנתונים המזעזעים הללו.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
חבר הכנסת טייב, הזמן הוא לא בלתי מוגבל.
<< דובר_המשך >> יוסף טייב (ש"ס): << דובר_המשך >>
אני מסיים. עוד כותבת עורכת המאמר, יערה זרד, כי בשנה האחרונה תיעדה עוד ניצולי פרהוד כשניסתה לחבר עוד כמה חלקים בפאזל. במאמרה היא מביאה סיפור של אסירי עיראק שגם, לצערנו, לא נכנסו לתוך העניין.
חברים, אני חושש שההיסטוריה חוזרת על עצמה. אלו אותן פרעות של ההמון הערבי שזועם ומשתולל בשנאה יוקדת נגד העם היהודי היושב בציון. בזמן שאנו יושבים כאן על אדמתנו בשקט ובבטחה, קמות להן קבוצות, אומנם קטנות, של ערבים ריקים ופוחזים, ומחוללות פרעות בערים ירושלים, רמלה, לוד, עכו ועוד, תוקפים יהודים ומחוללים פרעות של שרפת בתי כנסת וספרי תורה.
הלוואי שאצליח לעשות יותר בעניין הכואב הזה, ויחד נביא למודעות את ההיסטוריה שנשכחה. סיפורו הנפלא של העם היהודי וגבורתו, סיפור מורשתו ואמונתו של עם הנצח, יהיה שלם רק כאשר נשכיל להוסיף ולחקור גם את הנושא הזה, ונשאף להכיר יותר את ההיסטוריה של כל חלקי העם היהודי בכל הארצות. כי ככל שנלמד את עברו של העם היהודי, נבין יותר את תפקידו ועתידו של העם היהודי, כי עם שזוכר את עברו, יש לו עתיד, ועתיד מפואר. יהי זכרם ברוך. תודה רבה.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
תודה. חבר הכנסת איתמר בן גביר, בבקשה.
<< דובר >> איתמר בן גביר (הציונות הדתית): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, זיכרון ילדות: אבא צדוק, זכרו לברכה, לוקח אותי לטיול בשוק מחנה יהודה. מספר לי על החיים של הוריו בעיראק, על הדו-קיום, השכנות הנפלאה, וגם על החיים בירושלים, עוד לפני שהחל הפרהוד ואבא ילד בעיר העתיקה. חיים של אהבה, חיים של שיתוף פעולה, עסקים משותפים, עד אשר ביום אחד הכול התפוצץ ופרעות של ערבים אילצו את אבא להסתתר במרתף יחד עם משפחתו עד שיעבור הזעם.
את האמת יש לומר: לא כל הערבים שונאים. לא כל הערבים פורעים. יש לא מעטים שגם בימים אדומים לא משנים את פניהם ורוצים ביחסי שכנות טובה. אבל יש גם אחרים אשר שנאתם יוקדת, רצונם – בהשמדתנו, ותקוותם – להכחידנו.
כך בישראל וכך בעיראק. 80 שנה לאחר הפרעות וכאילו דבר לא נלמד, מה שהיה הוא שיהיה. גם אז וגם היום – המון מוסת שיוצא ממסגדים לפרוע פרעות. גם אז וגם היום שנאה בעיניים, חינוך של הסתה כלפי יהודים; בני הכופרים, הטמאים, כך קוראים לנו. גם אז וגם היום אותם שכנים, חברים ביום-יום, משנים את פניהם ואת עורם ומכוונים את הפורעים לבתי היהודים. גם אז וגם היום דו-קיום שהתפוצץ לרסיסים וחלומות שווא שלא התגשמו.
האירוע שנקרא גם "ליל הבדולח של יהודי עיראק" נעשה במקביל לשואה איומה, בהשפעה ישירה של התעמולה הנאצית. רשיד עלי אל-כילאני הוביל את המרד יחד עם קצינים פרו-נאצים, שהובילו ברחובות הסתה אנטישמית נגד היהודים. הפוגרום הנורא הזה התרחש כולו כשהצבא הבריטי מחוץ לעיר. הוא מסרב להיכנס ולהפסיק את הפוגרום. העמידה של קציני הצבא הבריטי מנגד כשפורעים ביהודים לא התחילה שם אלא בפרעות תרפ"ט, 1929, כאשר בשני הפוגרומים הבריטים עמדו מנגד כדי שהזעם יתמקד רק ביהודים ולא בבריטים.
השבח לבורא עולם, היום יש לנו מדינה, יש לנו צבא, יש לנו משטרה, יש לנו יכולת להגן על עצמנו, אבל הטבח בעיראק מזכיר לנו שוב ושוב ושוב את הלקח: אסור לנו לסמוך על אחרים, צריך לקחת את גורלנו בידינו. שוטרי ישראל, חיילי מדינת ישראל, אינם מהאו"ם. בפרוע פרעות בישראל חייבים לעמוד לגורלנו, להגן על ילדינו ולשמור על עמנו. לעולם לא עוד.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
תודה רבה. חברת הכנסת עידית סילמן – איננה; חברת הכנסת אמילי מואטי – אף היא איננה. אני מזמין את סגן שר החינוך מאיר פרוש. סגן השר פרוש, בבקשה, אני מזמין אותך להשיב. הינה, מגיעה חברת הכנסת מואטי, אז אדוני סגן השר, אני מתנצל. אולי בכל זאת נאפשר לה. בבקשה, חברת הכנסת מואטי. בבקשה.
<< דובר >> אמילי חיה מואטי (העבודה): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה. כל הזמן היו יריות, הבנתי שמשהו לא בסדר. כולם פוחדים, כולם בוכים, כולם צועקים בבית. ואז דפקו בדלת. תפסתי את השמלה של אימא שלי והייתי כל הזמן אחריה. אלה שנכנסו היו שכנים שלנו, הייתה להם חנות של גלידה. אימא שלי אמרה להם: קחו מה שאתם רוצים, רק אל תפגעו בנו. התחילו להוציא, כמו שרשרת. פתאום נכנס שוטר, עם מדים, עם רובה ביד. השוטר ירה באימו, באחותו, בסבתו של יעקב. השוטר שיסע את גופה והשליך את גופתה של בת דודתו של יעקב ציון, בן שש בעת הפרעות.
בלילה שבין 1 ביוני ל-2 ביוני 1941 התרחש ליל הזוועות של יהודי עיראק, הפרהוד. במהלכו נרצחו 179 יהודים, 2,118 נפצעו, 242 ילדים הפכו ליתומים ואלפים סוחבים איתם את הצלקות שלא מגלידות. נשים נאנסו, איבריהם של תינוקות רוטשו, ילדים הושלכו לבארות לנגד עיני הוריהם. הביזה, שרפת החנויות של היהודים בבגדאד, סימון בתי היהודים – כל זה מתגמד מול הטבח, השחיטה, שרפת ספרי התורה, והכול מעשי ידי אדם, חיות אדם. ויהודים עלו על גגות וברחו מגג לגג.
צריך לקרוא לילד בשמו: "ליל הבדולח של יהודי עיראק". המשמידים והמלשינים היו השכנים של הסבים והסבתות של דור של אנשים שמסתובבים בינינו. כבר נמצא קשר בין פעילות הנאצים יימח שמם לבין המענה בבגדאד, בין תרגום ספרו של היטלר יימח שמו לבין הזוועות שחוללו הצוררים בשכניהם היהודים. נכון, היו גם מי שעזרו והסתירו, וגם בהם ראוי להכביד ראש. זה עוד יקרה.
אני רוצה להשתמש בבמה כדי להודות לחבר הכנסת אופיר כץ מהליכוד, שסבתו, צ'חלה עובדיה, הייתה עדה לפרעות ומתוך הסיוטים שלה נולד ציון יום הפרהוד של הנכד. אני מבקשת בזאת להוקיר את זכרם של הנספים ולאחל אריכות ימים ובריאות טובה לניצולים.
ברגעים אלה חשוב שנזכור שישראל, כביתו הלאומי של העם היהודי, חייבת להיות כתובת ליהודים באשר הם, תמיד. לא רק כאשר האנטישמיות מרימה את ראשה המכוער, אלא תמיד, באופן ייזום, לנסות להגיע לכולם, להקשיב להם, להיות כתף אוהדת, לחבק את החיילים הבודדים ולאפשר להם עורף משפחתי, להקשיב למצוקות של הקהילות ולהקל על העולים, שחלקם סובלים מבדידות ומיכולת מוגבלת לעסוק בתחומים שבהם עסקו בארץ המוצא, ובעיקר להגיד להם, לחזור ולהגיד להם, שאנחנו כאן ושאנחנו בית. הם לא צריכים לבחור. אנחנו כאן ואנחנו יציבים ונתברך בעלייתם ארצה בכל עת. תודה רבה.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
תודה רבה, ואני עכשיו מזמין שוב את סגן השר מאיר פרוש כדי להשיב. בבקשה.
<< דובר >> סגן שר החינוך מאיר פרוש: << דובר >>
אדוני יושב-ראש הכנסת, חבריי חברי הכנסת, אירועי הפרהוד חוללו זעזוע עמוק בקרב יהדות עיראק. היו אלה אירועי דמים אכזריים ומטלטלים עבור הקהילה היהודית בעיראק, ובעצם בכל העולם כולו. כמו שכבר נאמר כאן, בעיצומו של חג השבועות, לפני 80 שנה, במהלך יומיים שלמים, בין ו' לז' בסיוון תש"א, 1 ו-2 ביוני 1941, ביצעו מוסלמים פרו-נאצים טבח נוראי ואכזרי ביהודי בגדאד על רקע אנטישמי, ולפחות, כפי שהוזכר כאן, 179 יהודים נרצחו, 2,118 נפצעו ו-242 ילדים היו ליתומים. מספר בני האדם שרכושם נבזז הגיע לכ-50,000 ומאות בתים הוצתו באש. הנרצחים נקברו בקבר אחים בבגדאד. כל זאת –באין מפריע.
היה זה בעצם קו פרשת המים. יהודים לא ראו עוד את עתידם בעיראק והחלה הכמיהה להגיע לארץ ישראל. עת הבשילה השעה, בשנים תש"י-תשי"א, 1951-1950, עלו לישראל יותר מ-100,000 יהודי עיראק במסגרת מבצע עזרא ונחמיה, ומעטים בחרו דווקא להישאר שם בעיראק. עוצמתו הטרגית של האירוע משפיעה גם בימים אלה על קהילות שלמות, ואין חולק על הצורך לעסוק בנושא, להכירו וללמוד על אודותיו.
היסטוריה של פרעות של ערבים ביהודים, לצערנו, חוזרת על עצמה מדי תקופה. רק בשבועות האחרונים היינו עדים לפרעות ואנטישמיות כאן, בארץ ישראל, ובהם אלימות קשה שכללה לינץ' וניסיונות רצח של עוברי אורח תמימים ברחובות העיר רק בשל המראה היהודי, ניסיונות הצתה של בתי יהודים על יושביהם ועוד. כך ראיתי את זה בחיפה, בשכונת רמת ויז'ניץ, שם הציתו פורעים ערבים באישון לילה כמה כלי רכב בחניה מתחת לבניין וסמוך לשני בנייני מגורים, בני תשע קומות כל אחד, שבהם מתגוררות עשרות משפחות חרדיות ברוכות ילדים. עשרות רבות של תושבים נזקקו לטיפול רפואי באישון לילה בגלל שאיפת עשן, ובנס זה לא נגמר באבדות בנפש. תושבי העיר לוד העידו בפניי בביקור שלי שם בעיר שבשונה ממקרים אחרים, מעשי הוונדליזם הגיעו גם מתושבים כביכול נורמטיביים, שחיים איתם במשך השנה בשכנות ובשלום.
לצערי הרב, אשמה רבה מונחת על כתפיה של חלק מההנהגה הערבית בישראל, שלא יצאה וגינתה את מעשי האלימות, כאשר היא פועלת בכל התחבולות והאמצעים העומדים לרשותה כדי להסית נגד הציבור היהודי, ובכלל זאת מתוך מוסדות המדינה ובמימונה, תוך ניצול ההזדמנויות הפוליטיות הנוצרות לאחרונה, וזאת כדי לקעקע את מדינת ישראל שמייצגת יהודים.
ביום ראשון השבוע, כאשר ביקרתי במוסדות חב"ד הממוקמים בשכונת חב"ד בלוד, רציתי לראות מקרוב את סידורי האבטחה שבמקום, לאחר שביום חמישי האחרון לפנות בוקר השליכו פורעים ערבים בקבוקי תבערה לעבר בתים יהודיים בשכונת שער העיר בלוד, ורק בנס היה נזק רב ברכוש ולא בנפש. גם לפני כשבועיים, עם נחיתתי בארץ לאחר ביקור קצר בארצות הברית, נסעתי היישר משדה התעופה לביקור חיזוק בתלמוד התורה ובבית הכנסת של הגרעין התורני בלוד, שנפגע קשות על ידי פורעים ערבים ששרפו את המבנים יחד עם ספרי הקודש שהיו בתוכו. היה זה מחזה קשה לראות זאת במקום. התושבים בעיר עברו מתקפות מצד הפורעים הערבים שפגעו בבתי כנסת כאן, בארץ ישראל, כאן, במדינת ישראל, ברכוש ובתושבי המקום באכזריות ובאנטישמיות שאין כדוגמתה. בתוך העיר היה אפשר לחשוב – כך זה היה נראה גם לי – שאנחנו נמצאים במדינה אחרת: עשרות רכבים שהוצתו על ידי פורעים ערבים נטושים בצד הדרך וקרוב לעשרה בתי כנסת שהוצתו על ידי אותם פורעים באותם ימים. כל זאת אך ורק כדי לפגוע במה שמסמל את העם היהודי. הלב ממש נקרע לראות מראות שכאלה.
אני קורא מכאן להנהגה הערבית: עלינו לעצור את שפיכות הדמים הזאת. עלינו לעצור את ההסתה, לעצור את ההסתה גם בבתי החינוך, בבתי הספר, עוד מגיל קטן, חלילה, לשנאה, שמביאה אותנו שוב ושוב למעגל של אלימות נגד הציבור היהודי.
לסיום, חבריי, אירועי הפרהוד מצויים בחומר הלימוד בהיסטוריה לכיתות י"א ונלמדים במסגרת האירועים שהובילו לעזיבת יהודי ארצות האסלאם את מדינותיהם. הנושא מצוי בספרי הלימוד ונכנס כחומר לבגרות כבר בשנת 2012. לאור חשיבות הנושא פותחו על ידי המשרד חומרי לימוד מגוונים, ומתקיימים ימי עיון למורים בשיתוף בית מורשת יהודי בבל במטרה להרחיב ולהעמיק את הידע בנושא. עד כה התקיימו יחד עם בית מורשת יהודי בבל שלושה ימי עיון למורים להיסטוריה, והשתתפו בהם מאות רבות של מורים. כמדי שנה, גם השנה מפרסם המשרד חומרי הוראה ייחודיים למורי ההיסטוריה ב-1 ביוני.
נתפלל יחד כולנו שהדברים האלה לא יישנו ולא יקרו, ולא נדע עוד צער וסבל. תודה.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
תודה רבה לסגן השר מאיר פרוש.
עד כאן ציון 80 שנה לפרהוד – הפרעות שנערכו בקהילה היהודית בבגדאד.
<< הלסי >> הצעות לסדר-היום << הלסי >>
<< הלסי >> ציון יום בנושא מגפת הבדידות << הלסי >>
<< דובר >> היו"ר יריב לוין: << דובר >>
מכאן, חברות וחברי הכנסת, אנו עוברים לנושא הבא: ציון יום בנושא מגפת הבדידות, הצעות לסדר-היום מס' 18, 22, 25, 26, 30, 31 ו-35. ראשית, אני מבקש להודות לך, חברת הכנסת מירב כהן, על היוזמה הכל-כך חשובה הזאת, לציין כאן, אני חושב שלראשונה, את נושא מגפת הבדידות.
בדידות היא דבר נורא. כל מי שחווה בדידות יודע עד כמה היא קשה. אני חוויתי בדידות. אני זוכר את עצמי כנער שעבר לבית ספר חדש, יושב לבד בהפסקות ללא חברים. כשנעדרתי כמה ימים מבית הספר בגלל מחלה ישבתי שעות והסתכלתי על הטלפון, קיוויתי שאולי מישהו יצלצל. אבל אני לא הייתי באמת לבד; הייתי עם משפחתי, היו לי חברים בשכונה. אפשר רק לדמיין מה עובר על קשיש שנמצא באמת לבד. כל יום דומה למשנהו. בכל יום אותה ריקנות, אותה כמיהה וציפייה שמישהו יבוא, שמישהו יתעניין, שיהיה עם מי לדבר, שיהיה מישהו לחלוק איתו.
מגפת הבדידות, כשמה כן היא – מגפה. היא לא פוגעת רק באנשים עריריים. גם מי שהקימו משפחות לתפארת עדיין מוצאים את עצמם לא אחת לבד במרבית שעות היום, במרבית ימות השבוע. על התחושה האיומה הזאת לא יכול לפצות דבר – לא בית מפואר, לא חשבון בנק עם סכומי כסף גבוהים, אפילו לא התרפקות על עבר מפואר.
עוצמת המגפה התגלתה לנו בשנה שעברה כאשר כולנו התמודדנו עם מגפה אחרת, מגפת הקורונה. הניתוק שנכפה על מאות אלפי קשישים חידד עוד יותר את המצוקה והקושי הנלווים לבדידות ואת האתגר העצום המונח לפנינו לצורך התמודדות עם אותה מגפה. תחת עול טרדות היום-יום, נוכח האיומים והאתגרים האדירים שישראל נאלצת להתמודד עימם, קשה מאוד להקדיש את תשומת הלב ולמצוא את משאבי הזמן ואת המשאבים הכספיים הנדרשים כדי לתת מענה לבדידות, כדי לתת מענה לכל כך הרבה אנשים אשר סובלים ממנה.
דווקא משום כך, היוזמה שלך, חברת הכנסת מירב כהן, להעלות את הנושא בעוצמה הזאת כאן בכנסת היא כל כך חשובה. אני מקווה כי מתוך הדיון הזה תצמח לא רק מודעות למגפה הקשה הזאת אלא גם תוכנית פעולה מקיפה אשר תיתן מענה, ולו חלקי, לרבים כל כך. על הכנסת לעמוד בחזית העיסוק בנושא חשוב זה ולא להרפות ממנו. מי ייתן ויעלה בידינו להביא למודעות לעניין זה. מי ייתן ונוכל, ולו במעט, להפיג את הבדידות.
אני מזמין את חברת הכנסת מירב כהן. בבקשה.
<< דובר >> מירב כהן (יש עתיד): << דובר >>
קודם כול, תודה רבה, יושב-ראש הכנסת, על הדברים, על השיתוף בחוויה האישית, על ההסכמה שלך והדחיפה שלך את הנושא הזה. הדברים שלך היו מאוד מרגשים וחשובים, והלוואי שנזכה ביחד לקדם את הנושא. תודה גם לך, מזכירת הכנסת. שלום למכובדי, חברי הטוב השר חילי טרופר, ותודה לכל המשתתפים.
יום מיוחד זה מוקדש לכל האנשים הבודדים שיושבים בביתם, שצריכים לדעת שהם, לצערי, חלק מקבוצה מאוד מאוד גדולה, שאפילו הולכת וגדלה, של אנשים שסובלים מבדידות. הם ממש לא לבד. הבדידות היא הרעה החולה בעידן המודרני, ויש מדינות שהחליטו להילחם בצורה ממש ממוסדת במגפה הזאת, מתוך הבנה עמוקה שמדובר בסכנת חיים גדולה וממשית.
אני מבקשת לשים זרקור על בדידותם של המבוגרים, בדגש על שתי קבוצות ספציפיות שצריכות להיות לנגד עינינו כשאנחנו בונים תוכניות עבודה: האחת – אלמנים ואלמנות. תחשבו על זה: אנשים שאיבדו את האהבה שלהם בחיים, את מי שהם ישנו לצידו, קמו לצידו כל בוקר. זו אבדה ענקית. הקבוצה השנייה – האנשים שמטפלים בבני זוג במצב סיעודי, שהם אולי לא לבד, אבל במובנים רבים הם מאוד לבד. גם מחקרים מראים שלמשל עכשיו, בתקופת הקורונה, המצב של הקבוצות האלה מאוד מאוד הידרדר, כי אין להם שום רשת ביטחון חברתית.
אנחנו צריכים להושיט יד לאנשים הללו. המציאות של האנשים שחיים לבדם – פשוט צריך להבין את זה – הרבה פעמים פשוט להיות כל היום בין ארבעה קירות, בלי להחליף מילה אחת עם בן אנוש – המצב הזה בסופו של דבר מחלחל אל הנפש של הבן אדם ויוצר גם נזקים בריאותיים מאוד מאוד גדולים. מחקרים רפואיים ממש מקבילים את הנזק שיוצרת הבדידות לעישון של 14 סיגריות ביום, זאת אומרת, זה ממש נזק בריאותי לכל דבר ועניין.
הקורונה חשפה עבורנו עד כמה התופעה הזאת רחבה, כי פתאום גילינו שיש שכבה אדירה של אנשים שברגע שיש סגר והם לא יכולים לצאת מהבית הם פשוט חסרי אונים, זאת אומרת, אין אף אחד בעולם שיגיע אליהם לבדוק מה שלומם, יביא להם אוכל, תרופות; וזו לא תמיד בעיה כלכלית, בעיה של כסף. פתאום ראינו, הקורונה ממש סימנה לנו את כל אותם אנשים שקופים.
עכשיו, כמו בכל משבר, גם במשבר הקורונה עם ישראל היפה שלנו התגייס, ובאמת עשינו הרבה מאוד מבצעים שמחממים את הלב – ביקורי בית למבוגרים, שיחות להפגת בדידות, הפעלנו מוקדי חירום. אבל עכשיו, כשבשעה טובה המגפה הזאת מאחורינו, אנחנו צריכים להסיר את כל פתרונות הפלסטר האלה ולהביא פה תוכנית לאומית רחבה להתמודדות עם הבדידות.
העקרונות שצריכים להנחות אותנו במימוש של תוכנית עבודה כזאת הם בעיניי קודם כול לחזק את הקשרים ואת המפגשים של אנשים אחד עם השני. בעיניי צריך להפסיק לראות במבוגרים שלנו אנשים מסכנים, נזקקים, שאנחנו שולחים להם מתנדבים, אלא לעשות הכול כדי לחבר בין המבוגרים לבין עצמם. זה הרבה יותר נכון, זה הרבה יותר בר-קיימא. אנחנו צריכים לעודד יצירה של מפגשים כאלה בגובה העיניים, לעודד קשרי קהילה וחברות, ולא כל הזמן רק ללכת לכיוון הזה של מעשי חסד, אלא לייצר קהילה חזקה. אחרי התקופה הקשה שעברנו, שבה כל עם ישראל הסתגר בבתים, אני חושבת שזה הזמן לעודד מבוגרים לצאת מהבית, להיות כמה שיותר בחוץ ולפגוש זה את זה.
אנחנו צריכים לעודד מפגשים משותפים של אנשים שחיים ביחד במודלים שיתופיים, כדי שלא רק אנשים עשירים יוכלו להרשות לעצמם להזדקן במקומות כמו דיור מוגן – ומי שמבקר בדיורים מוגנים יכול לראות אנשים מבוגרים שהם מאושרים; גם אם הם אלמנים, הם מאושרים. למה? הם יוצאים מהחדר, הם פוגשים חברים, יש להם פעילויות. אבל לצערי, זה מה שיכולים להרשות לעצמם רק אנשים שהם מאוד מאוד מבוססים כלכלית, כי זה יקר.
עלינו להרחיב את הפעילויות של מרכזי היום, שמהווים עוגן חשוב מאוד בחיים של כל כך הרבה אנשים שחיים לבדם. וגם – ועל זה פחות מדברים – צריך לחשוב איך אנחנו מעודדים לקבל סיוע נפשי, שאנשים מבוגרים יקבלו סיוע נפשי. תחשבו על זה רגע: מה יותר הגיוני מזה שבן אדם שזה עתה התאלמן יקבל סיוע נפשי שיאפשר לו להמשיך לנהל שגרת חיים בריאה וסבירה? אנחנו צריכים להעלות את המודעות. ממש כמו שאישה אחרי לידה מגיעה לטיפת חלב, בן אדם שעובר התאלמנות צריך להגיע למפגש עם איש מקצוע. השמיים הם הגבול, ובמשאבים יחסית קטנים אנחנו יכולים להפוך את חוויית ההזדקנות בישראל להרבה יותר נעימה.
וכפי שאתה אמרת, יושב-ראש הכנסת, אל תטעו – אף אחד לא מוגן ממגפת הבדידות הזאת. לא פעם אני מגיעה לביקורי בית, ואני נכנסת לבית יפהפה, רב-קומות. פותחת לי את הדלת אישה מסודרת, בדיוק חזרה ממספרה, נראית טיפ-טופ, וברגע שמתחילים לדבר איתה, העצב פשוט כובש את פניה. ואין, זה משהו שכסף לא יכול לפתור, אלא רק קהילה חזקה.
אני מאחלת לנו שנחזק בחברה שלנו את ערכי הסולידריות ונשכיל לייצר רשת קהילתית חזקה, שתבטיח שאנשים לא ירגישו לבד, שתמיד תהיה להם כתובת. כי מספר האנשים הבודדים בישראל הוא ענקי – סדר גודל של מחצית מבני ה-75 ומעלה העידו על עצמם שהם חשים בדידות, וזה עוד לפני הקורונה. אני בטוחה שהמצב עכשיו הרבה יותר קשה.
אני חושבת שהתפקיד שלנו כמתווי מדיניות, כמתכננים מרכזיים, זה בסך הכול לעזור לאנשים לראות אחד את השני. יש הרבה אנשים בודדים; אנחנו רק צריכים לעזור להם לראות אחד את השני ולהושיט זה לזה יד. תודה רבה, ותודה על הבמה.
<< יור >> היו"ר יריב לוין: << יור >>
תודה רבה לחברת הכנסת מירב כהן, ושוב תודה על היוזמה והטיפול בנושא החשוב הזה. אני מזמין את חבר הכנסת אליהו ברוכי, בבקשה.
<< דובר >> אליהו ברוכי (יהדות התורה): << דובר >>
כבוד היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, כמה מילים לפני הנושא שלשמו התכנסנו. תם עידן. תם עידן "הסחטנות החרדית"; תם עידן "הממשלה נכנעה לחרדים". זהו זה, זה נגמר. תם עידן. לא משנה אם הממשלה הנרקמת תקום בסוף, או הלוואי שלא תקום. זה נגמר. תם עידן.
התרגלנו שעל החרדים מותר לומר הכול. שכל דרישה הכי לגיטימית שלהם היא סחטנות, וכל הישג הכי קטן שלהם – שלנו – הוא כניעה של הממשלה. הקמת הממשלה המסתמנת בנויה מאל"ף ועד ת"ו על סחטנות וכניעה. אין שום היגיון דמוקרטי שאדם שמחזיק בכוחו בשישה מנדטים בלבד יקבל את התפקיד החשוב של ראש הממשלה. אם בכוונתו, כמו שהוא אומר, למנוע בחירות חמישיות בכל מחיר, אדרבה – שיצטרף לממשלה בראשותו של חבר הכנסת יאיר לפיד. בפעם האחרונה שבדקתי, 17 מנדטים זה כמעט פי שלושה משישה מנדטים. ההיגיון היחיד הוא סחטנות וכניעה.
אבל עכשיו – שקט. צו השעה הוא לשתוק. החלפת השלטון, ולכן עכשיו – שקט.
<< קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >>
שקט זה רפש.
<< קריאה >> יוראי להב הרצנו (יש עתיד): << קריאה >>
שקט ובדידות, אדוני.
<< דובר_המשך >> אליהו ברוכי (יהדות התורה): << דובר_המשך >>
עשרות שנים הרגילו אותנו שאם המפלגות החרדיות מציגות איזושהי דרישה שהולמת את כוחן וזכותן הדמוקרטיות, מדובר בכניעה לחרדים. ננסה לדמיין דרישה של מפלגת יהדות התורה שמבקשת לעצמה את תיק האוצר לחבר הכנסת משה גפני ואת ראשות ועדת הכספים לחבר הכנסת יעקב ליצמן. תעצמו עיניים ותנסו לדמיין איך מהדורות החדשות היו נפתחות פה, כיצד היה השיח על אודות שוד הקופה הציבורית בידי החרדים הסחטנים ועל עקירת מהותה של הכנסת בפיקוח על עבודת הממשלה.
מפלגת ישראל ביתנו קיבלה בבחירות האחרונות שבעה מנדטים בלבד, אבל כדי לבצע מהלכים, כלשונו של יושב-ראש המפלגה, הם דורשים בלעדיות על קופת המדינה. ובתקשורת – דממה. צו השעה הוא החלפת השלטון, והכול עובר בשקט.
כמה זמן תחזיק הממשלה הזאת?
<< קריאה >> יוראי להב הרצנו (יש עתיד): << קריאה >>
הרבה זמן.
<< דובר_המשך >> אליהו ברוכי (יהדות התורה): << דובר_המשך >>
לא הרבה.
<< קריאה >> יוראי להב הרצנו (יש עתיד): << קריאה >>
הרבה הרבה.
<< דובר_המשך >> אליהו ברוכי (יהדות התורה): << דובר_המשך >>
אבל דבר אחד טוב היא הביאה עוד לפני שהיא קמה: תם עידן. תם עידן "הסחטנות החרדית". אל תנסו שוב להנדס לנו את התודעה על הדרישות הפוליטיות הצנועות שלנו.
אדוני היושב-ראש, רק עוד מילה אחת. הדיון המיוחד הזה מתקיים תחת הכותרת של ציון יום מגפת הבדידות בישראל. אני רוצה לשבח ולהעלות על נס את התנהגות המופת של החברה בישראל. אני לא מכיר בסביבה הקרובה לי זקן או זקנה, בודד או בודדה, שלא זוכים לביקור חם, לתמיכה ולהתעניינות מהשכנים וממעגלים נוספים בקהילה, גם כשאין שום קרבה משפחתית ביניהם. ברור שהאחריות שלנו כמחוקקים למצוא פתרונות לבעיה היא גדולה, אבל ביום הזה ראוי גם לציין לשבח את הזכות הגדולה של האזרחים. תודה רבה.
<< יור >> היו"ר מתן כהנא: << יור >>
תודה לחבר הכנסת ברוכי על נאום בנושא הבדידות, ואני קורא, בבקשה, לחבר הכנסת גלעד קריב. לרשותך חמש דקות, אדוני.
<< דובר >> גלעד קריב (העבודה): << דובר >>
בוודאי. אני אדבר על העניין עצמו. אדוני, חבריי וחברותיי, ברכת יישר כוח לחברתנו מירב על ייזום הדיון החשוב הזה. במסה שלו "על הגשר הצר" כתב אבא קובנר את המילים הבאות: "בשבוע הראשון להיותי בארץ עמדתי ליד הכותל המערבי. אימי ז"ל לא ציוויתני דבר, שכן לא נפרדנו. עמדתי במרחק של פסיעה מהכותל, מן האבנים, והרגשתי שאיני שייך. הרגשתי שהינני נטוע בהוויה אחרת. לא פסעתי צעד נוסף, אך מישהו משך בשרוולי, ביקש שאצטרף למניין. חבשתי כובע, הצטרפתי למניין. אמרתי תפילת מנחה, והגעתי. זהו דבר יהודי, היותר-ייחודי שביהדות – להיות אחד שבמניין. לדעת כי התשעה זקוקים לעשירי, והאחד לתשעה. אפשר שזה הדבר המשמעותי ביותר ביהדות, ואין דבר יותר ייחודי ויהודי בתנועה זו בה התחנכתי. תפילתי תמיד להיות אחד מכולם, שמילותיי הטובות תצטרפנה למילים שממלמל הציבור. גם הקרוב לתיבה, הוא רק העובר לפני התיבה – ולא יותר. אחד – אבל אחד בציבור".
אדוני היושב-ראש, סביר להניח שישנם ישראלים רבים שירימו גבה למראה ולמשמע הדיון שאנו מקיימים: האם זהו נושא שכנסת ישראל צריכה לעסוק בו? אולם רבים מאוד הם הישראלים שיחושו שהדיון הזה נוגע בכל נימי נפשם, ועוסק באחד מן האתגרים המשמעותיים ביותר הניצבים בפניהם והגוזרים אותם לחיי צער, מצוקה ואף ייאוש.
לא טוב היות האדם לבדו, טובים השניים מן האחד, והחוט המשולש לא במהרה יינתק – אלה רק חלק זעיר ממכמני הלשון העתיקים שלנו המעידים על סכנת הבדידות והשלכותיה הקשות. ואם הדברים היו נכונים בימי הקדמונים, הרי היום, במציאות החיים המודרנית, הם נכונים ורלוונטיים שבעתיים. מאות אלפי ישראלים חווים בחייהם בדידות כרונית, כזאת ההופכת לתו ההיכר המרכזי של חייהם ושל מצבם הנפשי. רבים מאוד מהם קשישים ואזרחים ותיקים. רבים אחרים הם ישראלים עם מוגבלויות וצרכים ייחודיים. חלק לא מבוטל מהם חווים את הבדידות דווקא בשנים ובתקופות החיים המציבות בפניהם ממילא אתגרים בנפש ובגוף, בחומר וברוח.
משנה לשנה, ממחקר למחקר, מעדות לעדות, הולכת ומתבררת התמונה העגומה – שהבדידות החברתית והניכור החברתי הופכים לתופעה רחבת היקף ולתופעה המאיימת על אושרם, איכות חייהם, בריאותם וחירותם של מאות אלפי ישראלים. ככל תופעה חברתית רחבת היקף, ליחיד יש אומנם תפקיד משמעותי בהתמודדות עם האתגר, אך ללא מודעות והתגייסות של החברה ורשויותיה נותר היחיד בודד במאמציו, והם הופכים פעמים רבות לכישלון. ואם אכן כל תופעה חברתית קשה מחייבת את התגייסות החברה כולה, הרי קל וחומר כשאנו מדברים בתופעת הבדידות, שכל-כולה עוסקת בניתוק של היחיד מהחברה הסובבת אותו.
העיסוק בתופעת הבדידות אינו יכול להיות דיון תיאורטי, רעיוני או ערכי בלבד. עליו להיות דיון המגיע גם לגורמים השונים להתרחבות התופעה ולפתרונות האפשריים. פתרונות אלה חייבים להתגבש לכדי תוכנית פעולה רב-שנתית המערבת את רשויות הציבור, את הקהילות ואת היוזמות הפרטיות.
מתוך התופעה הרחבה, בזמן שנותר לי אבקש לעמוד בקצרה על שלושה היבטים בתופעה הזאת המחייבים את התייחסותנו. היבט ראשון הוא שחיקתם החריפה של החיים הקהילתיים בעולם המערבי ובחברה הישראלית. רוב מכריע של הישראלים והישראליות אינם חיים בתוך מסגרות קהילתיות רב-גילאיות שמאורגנות סביב מסד ערכי. היעלמותן של המסגרות הקהילתיות מאפיינת את העולם המערבי, אבל בישראל השפעתה ניכרת. אחד מהתפקידים שלנו הוא לעודד את טיפוחם של החיים הקהילתיים ושל המסגרות הקהילתיות בישראל, שלמרות שהן מתארגנות באופן וולונטרי ועצמאי, לנו, הרשות המחוקקת, ולרשות המבצעת, היכולת לסייע להן.
עניין נוסף שאנחנו חייבים להידרש אליו אם אנחנו מבקשים למגר את תופעת הבדידות, או להפחית אותה משמעותית, הוא ההזדקקות שלנו למקום המרכזי שתופסת עבודתו של האדם ותעסוקתו בתחושת הערך העצמי והקשר הבריא והאיתן שלו עם הסובבים אותו. עם עליית תוחלת החיים עלינו לחשוב באופן יצירתי יותר על יכולתם של אזרחים ותיקים להמשיך את עבודתם גם לאחר גיל הפרישה הרשמי. עלינו למצוא את הדרך לאפשר לאלו המבקשים לעשות זאת לפרוש לגמלאות אחרי שנים ארוכות של עמל, אך במקביל לאפשר גם לאנשים המגיעים לגיל השלישי להמשיך את תעסוקתם, ולכך נדרשים פתרונות יצירתיים בתחום שוק התעסוקה הישראלי.
לבסוף, נושא זה של תעסוקה ועבודה קשור להיבט שלישי שחייבים להדגיש, והתייחסה אליו חברתנו חברת הכנסת כהן. כידוע, עושר חומרי אינו תנאי לאושר ולתחושה של רווחה נפשית, אך פעמים רבות מצוקה חומרית המובילה למצוקה נפשית מעצימה את חוויית הבדידות והניכור החברתי. רגש הבושה, בשילוב עם חוסר היכולת הכלכלית לספק את צורכי הקיום הבסיסיים, מוביל יחידים ומשפחות רבות לשגרת חיים של בדידות ושל הסתגרות. חיים שאין בהם קיום בכבוד הם פעמים רבות גם חיים של בדידות. מי שמבקש ומבקשת לבלום את התפשטות מגפת הבדידות חייב וחייבת להפנות את תשומת הלב גם אל תחולת העוני המזעזעת בקרב קשישים – וגם בקרב ילדים – שהיא מהגבוהות בעולם המערבי ובקרב המדינות המפותחות.
השבוע הזה, אדוני, אנחנו קוראים את פרשת שלח לך, פרשת המרגלים שהוציאו את דיבת הארץ. מושג המניין שהזכרתי מתוך דבריו של אבא קובנר נשען במידה רבה על הפרשה ועל סיפורם של עשרת הנשיאים שהוציאו את הדיבה. קביעתה של חובת המניין דווקא על ניסיון כואב ושלילי היא תזכורת ליכולת שלנו לפעול כיחידים, ובמיוחד כקהל, לשם תיקון ולשם יציאה מאפלה לאורה. הבה נפעל כשליחי ושליחות ציבור להציב את תופעת הבדידות על סדר-יומנו ועל סדר-יומם של משרדי הממשלה וכל רשויות השלטון, ונפעל יחד להוציא ישראלים רבים משעבוד הבדידות לגאולה הטמונה בקשר שבין אדם לחברו ובין אדם לקהילתו. תודה רבה.
<< יור >> היו"ר מתן כהנא: << יור >>
תודה רבה, אדוני. חבר הכנסת – – –
<< קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >>
– – –
<< יור >> היו"ר מתן כהנא: << יור >>
אני אפרגן גם לך עוד שתי דקות, אם אתה רוצה.
<< קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >>
נבחן את הדברים.
<< יור >> היו"ר מתן כהנא: << יור >>
אין בעיה. חבר הכנסת מיכאל מלכיאלי, לרשותך חמש דקות פלוס כמה שתרצה.
<< דובר >> מיכאל מלכיאלי (ש"ס): << דובר >>
תודה, אדוני היושב-ראש. אדוני השר, חבריי חברי הכנסת, קודם כול אני רוצה להודות למירב על היוזמה של היום הזה. את מלווה את הנושא כבר הרבה הרבה שנים.
אדוני היושב-ראש, הבדידות לאדם הרגיל היא ברכה, מצד אחד. אף אחד מאיתנו לא רוצה כל היום להיות בעומס של העבודה; רוצה את הרגעים שהוא נמצא עם עצמו. מי שירחיק לכת בספרי החסידים ידע שבדידות זה דבר שהוא – רבי נחמן מברסלב אמר כל הזמן שאדם חייב להעביר יום – –
<< יור >> היו"ר מתן כהנא: << יור >>
לא בדידות, התבודדות.
<< דובר_המשך >> מיכאל מלכיאלי (ש"ס): << דובר_המשך >>
– – בבדידות עם עצמו; להיות לבד עם עצמך ולחשוב מאין באת, לאן אתה הולך. בסוף קצת זמן לך, למשפחתך, זה תמיד דבר טוב. אבל כשהבדידות מגיעה יום-יום ובכפייה, זה דבר שהוא בלתי נסבל.
אני רוצה לספר לך, אדוני היושב-ראש, בשנים האחרונות, כשעסקתי קצת בחקיקה – מי שחשוף מדי פעם לחשיפות תקשורתיות ולכל מיני דברים שהלב שלך רותח בכל פעם מחדש, כשאתה מגלה שאותם אנשים שנמצאים בבדידות הקשה ביותר שיש, אנשים שאין להם משפחה תומכת, אנשים שאין להם בהכרח אוזן קשבת וגב תומך, הם האנשים שקל ביותר בחברה הישראלית לעקוץ אותם, וזה פעם אחר פעם ובאותם דפוסי פעולה. לצערנו הרב, מי שיעקוב אחרי הפסיקה במשך השנים יראה שיש את אותם עוקצים, ולא פעם אחת, ובסוף מגיעים לאיזשהו איחוד תיקים, משהו סמלי, קנס, כמה חודשי שירות, ובזה זה נגמר.
היום, כשמסתובב אותו נבל, הולך ומנסה לעקוץ את אותה אישה ניצולת שואה, עוקץ לה את כרטיס האשראי – בכל חודש חי על חשבונה. היא אפילו לא יודעת לקרוא בלי ניקוד בעברית, היא לא יודעת איך קוראים את חשבון הבנק שלה. ואותו אדם היום לא נרתע. אין רתיעה אמיתית היום לנוכל שלא לנגוע באותם בודדים, באותם קשישים, באותם בעלי מוגבלויות. אין רתיעה. לצערי, בשלהי הכנסת הקודמת אני העליתי הצעת חוק בכנסת להחמרת ענישה והיא עברה קריאה טרומית. לא יכול להיות שאדם שלוקח – סיפור שאני מכיר, זה גם פורסם בתקשורת – לוקח אישה מבוגרת ובמשך שש או שבע שנים חי על חשבונה. אתה רואה את כל בתי הקפה, דלק – הכול על חשבונה. איזו נכדה צדיקה שביקשה את העובר ושב שלה אמרה: סבתא, לא ידעתי שאת כזאת צעירה, כזאת מבלה. איפה את נמצאת כל היום? ואז אתה מגלה שיש מישהו ששנים חי על חשבונה. הבן אדם הזה הולך לבית המשפט ויוצא בעונש מינימום, ב-30,000 שקל קנס, ובזה זה נגמר. ויש המון תיקים כאלה.
הצעת החוק שלי להחמרת ענישה עברה כאן בכנסת בקריאה טרומית, ולצערנו הרב, משרד המשפטים תקע אותה בכל מיני עילות – ריבונו של עולם: אנחנו לא אוהבים החמרת ענישה; לא נגביל את השופטים. אתה יודע, חלול, חלול. אמרתי לעצמי: אם אותם פקידים ממשרד המשפטים – אם זה היה אבא שלו, אם זו הייתה אימא שלו, הוא היה יכול להגיד: לא נעים, אין החמרת ענישה, נשאיר קצת שיקול דעת לשופטים, או שהוא היה אומר: זה אדם שהמידות שלו מושחתות ולנו, כחברה, אסור לנו להשלים עם זה?
אדוני היושב-ראש, כמו שאתה יודע, על פי פרסומים זרים אני הולך להיות באופוזיציה עוד מעט. כעת אנחנו מנצלים את הדקות האחרונות שלנו בקואליציה. אבל אני, בעזרת השם, את הצעת החוק הזאת – זה נקרא יחדה וזה נקרא נגדה, נכון? אני יכול להיכנס מהנגדה. בעזרת השם, את הצעת החוק הזאת – אני אטרטר את הממשלה פעם אחר פעם אחר פעם, כי אני חושב שאנחנו כחברה לא יכולים להשלים עם העובדה שאנשים מבוגרים נעקצים בצורה כזאת ואין ענישה. הביאו לי היסטוריה של ענישה בבתי המשפט לאנשים שאמרתי לעצמי: אם אחד מהם היה אבא או אימא שלי, הרי אני הייתי משתולל ואנחנו לא היינו עוברים לסדר-היום. השם יעזור ומהיום הזה נוציא דברים טובים ותשובת הממשלה, שאני מקווה שתבוא עוד מעט, תאמר שהיא תתמוך.
אתה בעצם פה. מה סיכמנו?
<< יור >> היו"ר מתן כהנא: << יור >>
על פי פרסומים זרים, חברתנו מירב כהן הולכת להיות בקואליציה, אז אני בטוח שתהיה לך לפחות חברה נאמנה אחת, לפחות חברה נאמנה אחת תהיה לך שם.
<< דובר_המשך >> מיכאל מלכיאלי (ש"ס): << דובר_המשך >>
על מירב אנחנו באמת סומכים שבעזרת השם לא נרפה מהנושא הזה. אמרתי, מירב, שאני לא יודע מי הממשלה שאמורה להשיב; יש פה כמה שאני יודע שבעזרת השם – גם חילי היקר. אני, בעזרת השם, איכנס מהנגדה. עד היום נכנסנו מהיחדה – ניכנס מהנגדה – – –
<< קריאה >> מירב כהן (יש עתיד): << קריאה >>
אני תמיד נכנסת – – –
<< דובר_המשך >> מיכאל מלכיאלי (ש"ס): << דובר_המשך >>
לא, מתרגלים משם. מותר לאופוזיציה להיכנס גם משם, לחוש את מנעמי השלטון. אם צריך, נעשה גם את זה. בעזרת השם, אנחנו – – –
<< יור >> היו"ר מתן כהנא: << יור >>
עכשיו אני שומר על ממלכתיות, אבל אני קורא לך להצטרף לקואליציה המתגבשת.
<< דובר_המשך >> מיכאל מלכיאלי (ש"ס): << דובר_המשך >>
אני קורא לך להצטרף למצביעיך, בעזרת השם.
<< יור >> היו"ר מתן כהנא: << יור >>
בעזרת השם. שלוש שניות אחרונות.
<< דובר_המשך >> מיכאל מלכיאלי (ש"ס): << דובר_המשך >>
אנחנו, בעזרת השם, נעביר את החוק הזה. תודה רבה.
<< יור >> היו"ר מתן כהנא: << יור >>
חברת הכנסת וולדיגר.
<< דובר >> מיכל וולדיגר (הציונות הדתית): << דובר >>
למזלי, אני עוד לא התרגלתי להיכנס משם.
<< יור >> היו"ר מתן כהנא: << יור >>
האמת היא שלראשונה שמעתי שיש עניין עם הכניסות, אבל תמיד לומדים.
<< דובר_המשך >> מיכל וולדיגר (הציונות הדתית): << דובר_המשך >>
יושב-ראש הישיבה, חבריי הנכבדים, בואו נעשה תרגיל קטן: עצמו את העיניים. כן, כן, לשנייה, עצמו את העיניים וחשבו על האנשים שהביאו אושר ושמחה לחיים שלכם, דמות אחת שמעלה חיוך על פניכם ומחממת את הלב. אתם יכולים לפתוח. אני בטוחה שמצאתם דמות אחת לפחות שהכניסה חום ואושר בליבכם.
בדצמבר 2014 מינה נשיא ארצות הברית דאז ברק אובמה את ויווק מרתי, רופא צעיר, בן 37, לשר הבריאות של ארצות הברית. מרתי כתב בספר שלו והתריע על מגפת הבדידות. בהרצאת ה-TED שנתן סיפר שמצא כי אנשים מאושרים ובעלי קשרים חברתיים מספקים הם בריאים יותר, מערכת החיסון שלהם חזקה יותר, רמות הקורטיזון שלהם טובות יותר וכך גם הדופק ולחץ הדם, יש להם מדדי דלקת נמוכים יותר ותוחלת החיים שלהם, תתפלאו, ארוכה יותר. לדידו, מרשם האושר הוא פשוט: הקיפו את עצמכם באנשים שעושים לכם טוב. כשתעצמו את העיניים תוכלו לחשוב בקלות על לא מעט אנשים שהביאו שמחה לחייכם.
שלוש שנים אחר כך, בינואר 2018, מינתה ראשת ממשלת בריטניה דאז, תרזה מיי, שרה לענייני בדידות. ההחלטה למנות שרה כזאת נשענה על מחקרים שהראו שכ-14% מהאוכלוסייה הבריטית, יותר מתשעה מיליון איש, סובלים דרך קבע מבדידות ושעלות בדידותם למשק הבריטי נאמדת ב-3.5 מיליארד דולר. אינני מציעה למנות שרה לענייני בדידות, אם כי זה לא רעיון כל כך רע, מתן, אבל לא אחדש לכם כלום אם אומר שבעולם המודרני הבדידות הפכה למגפה, ולא רק בשל כך שהשכיחות של התופעה הולכת וגוברת, אלא גם, ובעיקר, בשל ההשפעות הדרמטיות שיש לה על בריאותנו הנפשית והפיזית כאחד. קראתי כי בדידות כבר מזמן איננה רק רגש; היא מצב קיומי שמעלה ב-26% את הסיכון לתמותה. יש לה קשר ישיר גם להידרדרות קוגניטיבית ולדמנציה.
מהי בעצם בדידות? בדידות מוגדרת כפער בין מערכת היחסים והקשרים החברתיים שהיינו רוצים שיהיו לנו לבין אלה שיש לנו בפועל. ושלא נתבלבל, יש הבדל ענק, הבדל גדול, בין הרשת החברתית שיש לאדם ובין ההרגשה הסובייקטיבית שלו של בדידות. אדם יכול לחיות על אי בודד, לבד, ולא להרגיש לבד, ומנגד הוא יכול להיות מוקף בבני משפחה, בחברים, בעמיתים לעבודה, ולחוש בדידות.
בישראל, על פי הסקר של הלמ"ס משנת 2020, עולה כי 23.5% מהאוכלוסייה סובלת לעתים קרובות מבדידות. פשוט המון. קרוב ל-50% מבני ה-65 ומעלה סובלים מבדידות. התופעה רחבה במיוחד בקרב נשים, באוכלוסייה הערבית ובקרב אנשים המצויים בקושי כלכלי. אגב, אחד המאפיינים של החברה המודרנית הוא שגם צעירים סובלים יותר ויותר מבדידות.
יש לנו כמדינה אחריות לדאוג לחוסנם של האזרחים, חוסנם הפיזי והנפשי, ליתן מענים, לדאוג לתעסוקה, לביטחון, לתרבות ולפנאי, אך באותה נשימה ישנה מחויבות אזרחית של כל פרט ופרט להסתכל לימין ולשמאל, ליתן מחוות קטנות, חיוך או מילה טובה, שלפעמים מספיקים כדי לעשות לאחר את היום. תחשבו על זה. ישנם אנשים רבים שכשהם עוצמים את העיניים ומנסים לחשוב על אנשים שמסיבים להם אושר, הם לא מצליחים לדמיין ולו מישהו אחד, כי אין. אז בואו נהיה אנחנו אלה. תודה.
<< יור >> היו"ר מתן כהנא: << יור >>
תודה רבה. חבר הכנסת סעיד אלחרומי – אינו נוכח. חברת הכנסת עידית סילמן, אחרונת הדוברים. אה, ישיב, יש גם "ישיב".
<< דובר >> עידית סילמן (ימינה): << דובר >>
תודה לחברי חבר הכנסת מתן כהנא. תודה לחברתי היקרה חברת הכנסת מירב כהן על העלאת הנושא הזה על סדר-היום כאן, על בימת הכנסת.
בדידות היא מילה קשה ומאיימת, אבל מאחוריה יש פנים, שמות וסיפורי חיים. אחד מהם הוא סיפורה של הדסה וינרבה, אלמנת צה"ל בת 95. הדסה שכלה את בעלה, רב-סמל ראשון אריך וינרבה, ב-1975, לאחר סיבוך של פציעה במהלך שירות הקבע שלו. עם פרוץ מגפת הקורונה, בארגון אלמנות ויתומי צה"ל זיהו מייד את המצוקה של האלמנות המבוגרות; חלקן הן אלמנות תש"ח שחצו אף את גיל 100 – כשאין פעילויות, מפגשים, ביקורים של נכדים, אז הבדידות מכרסמת. במיזם מרגש שלחו אנשי ארגון אלמנות ויתומי צה"ל סטודנטים לבתי האלמנות לצורך מפגשים ושיחות, והם תועדו לאחר מכן במסגרת ספר שנקרא "תרשום תרשום". סיפורי החיים של הדסה ויתר האלמנות המבוגרות הפכו לקשר מתמשך עם הסטודנטים הצעירים, והוא נמשך עד היום.
ואני שואלת: מדוע היינו צריכים את הקורונה כדי לתת את הדעת על מצוקת הקשישים, האלמנות, העריריים וכל מי שגורלו לא שפר עליו ונותר לבדו בין ארבעה קירות? באנגליה לא חיכו. שם מינו שרה לענייני בדידות שנתיים לפני הקורונה. שרת הבדידות בבריטניה אמרה שהבדידות היא המציאות העצובה של החיים המודרניים, לכן ברצונה להתמודד עם אתגר בדידותם של הקשישים, של המטפלים בהם, של מי שאיבדו את יקיריהם, של אנשים שאין להם עם מי לדבר ואין להם עם מי לשתף את מחשבותיהם וחוויותיהם. זוהי המגפה הנסתרת שמשפיעה על אנשים מכל הגילים ומכל המגזרים.
הרשתות החברתיות שסובבות אותנו ומעצבות הלכה למעשה את החיים שלנו ואת התנהגות האדם הן קדמה שמעצימה ומחריפה את הבדידות, חוסכת מאיתנו מגע אנושי-אישי ומייתרת יציאה מהבית. למרות שהיום כל אחד בהחלט יכול לייצר לו גן עדן משל עצמו ואי משלו, כבר נאמר בבראשית "לא טוב היות האדם לבדו".
לפעמים אנחנו מרגישים בודדים גם בחברה. לפעמים כשהכול נראה טוב ויפה מבחוץ, הנפש עייפה, כאובה ופצועה מבפנים. להיות יחד זה להכיל מורכבות, זה התמודדות שלעיתים גם היא מרתיעה. בסופו של דבר טבענו המולד גורם לכך שבדידות מקשה ומכבידה עלינו.
סבא שלי היה גבאי במשך שנים ארוכות. הוא היה קם בכל בוקר, חושב מייד על בית הכנסת, דואג לפתוח אותו בזמן. המסורת עצמה חייבה אותו, אותנו, להיפגש שלוש פעמים ביום, גם בשבתות, פנים אל פנים בבית הכנסת. המסורת והתורה הן מפה חברתית-קהילתית נדירה, מפת אושר ואורח חיים אשר מנחה להיפגש פעמים רבות, מסורת שמדברת על שלושה לזימון, עשרה למניין ומעודדת אותנו להדר במצווה בקבוצות גדולות יותר.
אנחנו לומדים מגיל אפס כי האדם אינו במרכז תמיד וכי הוא מממש את עצמו באופן הטוב ביותר כאשר הוא חלק מקהילה וכמה חשובה היא הקהילה. זכינו לראות זאת השנה. גם בקושי, כאשר בן משפחה, לא עלינו, נפטר, התורה דוחפת אותנו לזרועות הקהילה ודואגת שלא נישאר לבד. שווה להיזכר בכך בתקופות קשות ומרוחקות כגון זו שעברה עלינו השנה, אבל גם לאחר מכן, כי הבדידות לא פגה; אולי המגפה כן. עלינו לדאוג למבוגרים בחברה, לצמצם את אותו מרחק נפשי, להרים טלפונים בתדירות גבוהה יותר, לייצר מפגשים ולחשוב על המסורת האהובה שלנו גם בזמנים מאתגרים ובמציאות משתנה. אנחנו, שערבות הדדית היא חלק מהדנ"א שלנו, מספיק שרק נביט מעבר לכתף של כל אחד ואחת מאיתנו.
לחברי אורי אורבך, זיכרונו לברכה, זה היה ברור. אורי הבין שהבדידות בקרב הגיל השלישי היא בעיה אקוטית שמדינת ישראל חייבת להכיר ולטפל בה ברגישות. המלאכה של אורי, זיכרונו לברכה, לא הושלמה, ושל רבים מאיתנו. הגיעה העת שלנו להמשיך ולטפל. תודה רבה ותודה על ההזדמנות.
<< יור >> היו"ר מתן כהנא: << יור >>
תודה רבה. ישיב השר חילי טרופר, בשם השרה לשוויון חברתי.
<< קריאה >> שר התרבות והספורט חילי טרופר: << קריאה >>
הוא שר.
<< יור >> היו"ר מתן כהנא: << יור >>
זה שר? בשם השר לשוויון חברתי.
<< דובר >> שר התרבות והספורט חילי טרופר: << דובר >>
היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, מירב היקרה שבאמת, כדרך חיים, לא משאירה אף אחד לבד, תודה לכל הדוברים והדוברות על הדברים היפים.
"אדם זקן מצליח לעורר יראת כבוד רק אם הוא מגן על כבודו, אם הוא ממשיך לשמור על זכויותיו, אם אינו משתעבד לאיש", כתב קיקרו ב"קאטו הזקן". ומהו כבודו, מהם זכויותיו, מהי אותה חירות מפני השתעבדות? זוהי תחושת המשמעות, החיים בקהילה, הידיעה שאנו חלק ממשהו וחשובים עבור מישהו.
קשה היא הבדידות לאדם, ולאדם הזקן היא קשה שבעתיים; היא פוגעת בבריאות הנפש, בבריאות הגוף. בימי שגרה רבע מאוכלוסיית האזרחים הוותיקים בישראל חווה קשיים רגשיים ותחושת בדידות חברתית. בתקופת הקורונה, בשל הצורך להגן על המבוגרים מפני הנגיף, התעצמה התופעה והחריפה: כשליש מבני ובנות ה-65 ומעלה דיווחו על תחושת בדידות בתקופת הקורונה, ובחברה הערבית שיעורי הבדידות גבוהים אף יותר.
מה מפיג בדידות? אני מניח שהרבה דברים, אבל בין השאר, כמובן, מגורים עם משפחה, ביקורים של קרובי משפחה – עידית נתנה כמה דוגמאות קטנות ופשוטות – קשר עם אנשים, קשר ברשתות החברתיות; משהו שלא משאיר אותך לבד.
את היום הזה, יום מיוחד בנושא בדידות, יזמה חברת הכנסת והשרה לשעבר מירב כהן, אז תודה לך, מירב. חשיבותו לא רק בהעלאת המודעות לנושא אלא גם בהתגייסות לטיפול בו. ועכשיו תשובתו של מיכאל מפרטת את הפעולות שנעשו עכשיו, שיש חשד מסוים שאת התחלת בהן.
באגף לאזרחים ותיקים במשרד לשוויון חברתי, שניתן לי כפיקדון – כך מיכאל אומר – מקדמים בשנים האחרונות מענים שונים לסוגיית הבדידות. כך, מרכזי ההכוונה והצמיחה לאזרחים ותיקים מסייעים לאדם הפורש מעבודתו להיערך לתקופת החיים החדשה. ישנם שבעה מרכזים כאלה ברשויות המקומיות, ואחד נוסף, על-רשותי, בחברה הערבית. בימים אלה יצאו המשרד ואשל-ג'וינט ישראל בקול קורא להרחבתם ל-12 רשויות נוספות. כך גם המיזמים "נעים בשלישי", "מיזם שמחה", "שלישי בשלייקס" – עידית הזכירה את אורי, זכרו לברכה, אז זו הזדמנות טובה להזכיר אותו שוב – ו"שלישי בטבע", שנועדו לעודד אזרחים ותיקים לצאת מהבית, לעשות ספורט, לטייל ולצרוך תרבות.
ישנם פרויקטים בין-דוריים, מבתי הספר, דרך תנועות הנוער, עבור בשירות הלאומי ועד האוניברסיטאות, שמחברים בין הדורות, מאפשרים לבני הדור הצעיר לזכות בניסיונם של המבוגרים ומעניקים לאזרחים הוותיקים קשר משמעותי. המשרד היום מפעיל כ-700 מלגות בשגרה, ובימים אלו הורחבה העשייה בצל הקורונה בכ-2,250 מלגות נוספות, הניתנות לסטודנטים הנותנים מענה לבדידות באמצעות כניסה לבתי האזרחים הוותיקים, שיחות טלפון ומפגשים פרונטליים ואף באמצעות הזום. מתוך כלל המלגות, כ-1,000 הן במגזר הערבי, וכל סטודנט במלגה פוגש שני אזרחים ותיקים באופן קבוע על פני חצי שנה.
נוסף על כך יש מענים כלכליים מיידיים וכלליים, כמו המוקד לאזרחים ותיקים; בימי השיא בתקופת הקורונה הגיע המשרד לכ-400 פניות ביום של אזרחים ותיקים שביקשו פעילות להפגת הבדידות. כיום המשרד עומד על בין 70 ל-80 פניות ליום. היית עמוסה באותה תקופה, מירב, אה?
סך הכול, מתוך סדר גודל של כ-220,000 שאלונים מלאים שהמוקד לאזרחים ותיקים ביצע במסגרת מיפוי הצרכים למבוגרים לבחינת אוריינות טכנולוגית, הפגת בדידות, מצב בריאותי, מצב תעסוקתי ושאיפות ללמידה, כ-13,000 פניות היו בנושא הפגת בדידות. פניות הללו הופנו לחפ"ק שהוקם במהלך הקורונה ונתן מענה לאזרחים בתוך 48 שעות באמצעות עמותות רבות בכל הקשור להנגשת מזון, תרופות לפתח ביתם ומתן סיוע בשימושים טכנולוגיים לצד מענה נפשי והפגת בדידות ככל שנדרש. כלל התוכניות הללו הן חלק מהתוכנית הלאומית למלחמה בבדידות, שתוקצבה בכ-115 מיליון שקלים. דרך ארוכה עוד לפנינו ותוכניות רבות תצאנה לפועל בקרוב: התנדבות של אזרחים ותיקים, פיתוח והרחבת המענים לליווי ותמיכה רגשית, הקמה וניהול של קהילות משולבות.
לכל ואחת ואחד מאיתנו אורבת הזקנה מעבר לפינה. "מה כי תלין עליה, על זקנתך", כתב חיים גורי, "היא, בינתיים, הדרך היחידה לאריכות ימיך". אבל זקנה אין משמעותה, חלילה, מוות, ואין הכרח שתהיה משמעותה סבל וקושי. אין סיבה שהחיים לאחר הפרישה ייראו אחרת משנראו לפניה – מלאים, עשירים, ממלאים. זו חובתנו, גם כלפי עצמנו.
בנימה אישית אני אגיד שכשניהלתי בית ספר – אז הזכירו פה שבדידות היא מחלה של המאה ה-21, והיא לא רק של מבוגרים – תמיד התלמידים שלי, כשהיו להם קשיים, היו אומרים: אתה לא תבין את זה אף פעם. אמרתי: אני לא באמת אבין, אי-אפשר להבין כאב של מישהו אחר, אבל במה אני מבין? בלא להשאיר אף אחד לבד. אני חושב שאם את הדבר הזה נדע – אם זה דרך הטלפונים שעידית הזכירה, דרך הפעולות של גלעד, וכמובן, דרך כל מה שמירב עשתה, ואני מאמין שבעוד שבוע היא תחזור לעשות במקומות האלה – אז לפחות בזה אנחנו מבינים, בלא להשאיר מישהו לבד. תודה רבה.
<< יור >> היו"ר מתן כהנא: << יור >>
תודה רבה, אדוני השר.
תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום רביעי, כ"ב בסיוון התשפ"א, 2 ביוני 2021, בשעה 11:00 – ישיבה מיוחדת לבחירת נשיא המדינה ה-11. ישיבה זו נעולה.
<< סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 17:44. << סיום >>