דברי הכנסת

דברי הכנסת חוברת א' ישיבה נ"ז הישיבה החמישים-ושבע של הכנסת העשרים-וארבע יום שלישי, כ"ט בתשרי התשפ"ב (5 באוקטובר 2021) ירושלים, הכנסת, שעה 16:00 תוכן העניינים נאומים בני דקה 4 אבי מעוז (הציונות הדתית): 4 משה טור פז (יש עתיד): 5 בועז טופורובסקי (יש עתיד): 5 אוריאל בוסו (ש"ס): 6 שרון רופא אופיר (ישראל ביתנו): 6 גבי לסקי (מרצ): 7 סימון דוידסון (יש עתיד): 8 עופר כסיף (הרשימה המשותפת): 8 שירלי פינטו קדוש (ימינה): 9 הצעות לסדר-היום 10 ציון יום מיוחד בנושא שוויון בחינוך וחינוך חינם בישראל 10 מיכאל מרדכי ביטון (כחול לבן): 10 ישראל אייכלר (יהדות התורה): 13 אופיר סופר (הציונות הדתית): 16 יוראי להב הרצנו (יש עתיד): 18 סמי אבו שחאדה (הרשימה המשותפת): 20 יעקב מרגי (ש"ס): 22 אמילי חיה מואטי (העבודה): 24 שירלי פינטו קדוש (ימינה): 26 בנימין זאב בגין (תקווה חדשה): 27 שירלי פינטו קדוש (ימינה): 28 יוסף שיין (ישראל ביתנו): 30 שרת החינוך יפעת שאשא ביטון: 33 שאילתות ותשובות 43 39. תוכנית ציל"ה 43 אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): 43 שרת החינוך יפעת שאשא ביטון: 43 147. ההחלטה על סגירת בית הספר אלחנאן לחינוך מיוחד בעראבה 45 סמי אבו שחאדה (הרשימה המשותפת): 45 שרת החינוך יפעת שאשא ביטון: 46 << נושא >> נאומים בני דקה << נושא >> << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> חברי הכנסת, היום יום שלישי, כ"ט בתשרי התשפ"ב, 5 באוקטובר. אני מתכבד לפתוח את ישיבת המליאה. נאומים בני דקה, בבקשה. אני מפעיל הצבעה, חברים. חבר הכנסת מעוז, אתה הצבעת? << קריאה >> אבי מעוז (הציונות הדתית): << קריאה >> כן. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> אז תהיה ראשון עד שהרשימה תגיע. בבקשה. << דובר >> אבי מעוז (הציונות הדתית): << דובר >> תודה, אדוני היושב-ראש. נאום הנדסת תודעה מס' 25, והפעם, כראוי להיום – על מטרות החינוך של שר החינוך המנוח בן-ציון דינור, מאנשי הרוח של תנועת העבודה. אני מצטט את חלקן: לטפח בילדים את ההכרה כי היסודות הנעלים של תורת ישראל, חזונם של נביאי ישראל, שקידת היהודים על לימוד התורה, הם שהביאוהו למולדתנו ולהקים בה מחדש את מדינת ישראל; להקנות לתלמידים את ידיעת העבר הגדול של עם ישראל; לטפח בלב התלמידים אהבה לנכסי הרוח הנעלים של עמנו ולעורר בהם את הרצון לפעול על פיהם; לנטוע בהם רגשי הערצה לדמויות גדולי ישראל, קדושיו וגיבוריו ולנטוע בהם את האהבה למדינת ישראל ואת הרצון לפעול למענה ולשמור על קיומה. כמה מצער שדווקא תלמידי מוסדות כמו תלמודי התורה מהאגף המוכר שאינו רשמי, שמחונכים בנאמנות למטרות אלו, מתוקצבים על ידי המדינה רק ב-27% ממה שמקבלים תלמידים רגילים. אני ממליץ לשרת החינוך להחזיר את משרד החינוך למה שהיה אמור להיות, במקום גוף הנדסת תודעה פרוגרסיבי שהוא הפך להיות. תודה. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> תודה רבה. חבר הכנסת טור פז, בבקשה. << דובר >> משה טור פז (יש עתיד): << דובר >> היום הוא יום השוויון בחינוך, חינוך חינם, ואין דבר יותר לא שוויוני מחינוך שווה לכולם. לא כולם צריכים אותו דבר, לא כל התלמידים זהים, וכן, גם אצלנו במדינת ישראל לעיתים השוויון הוא המכשיר של העוולות הגדולות ביותר. חוק חינוך חינם כמו שהוא קיים היום במדינה הוא פיקציה שמדמה שוויון הזדמנויות, שכל התלמידים מקבלים לכאורה אותו דבר, אבל איננו מספיק קשובים לנקודת הפתיחה, לרקע ולהזדמנויות שהם מקבלים או לא מקבלים. במציאות הזו הדוחות מראים כבר שנים שהחזקים בישראל ממשיכים להתחזק והחלשים נשארים מאחור. החינוך המשמעותי בישראל צריך להיות במימון ממשלתי, אבל צריך לשפר אותו. התקצוב צריך להיות חכם יותר; הסבסוד חייב לבוא ולייצר דיפרנציאליות במה שהתלמידים מתקדמים. יש שתי דרכים לקידום החינוך: הראשונה – תקצוב דיפרנציאלי לפי חתך סוציו-אקונומי, שהחל ב-2013, בימי השר פירון ושר האוצר לפיד, אבל עוד לא הגיע לחינוך העל-יסודי; השנייה – יום לימודים מלא במימון ממשלתי מלא, כאשר תשלומי ההורים יהיו רק על גביו, ואוכלוסיות החזקות שירצו לשלם יסבסדו גם את מי שלא יכול לשלם. הובלה למצוינות היא הדרך לקידום מערכת החינוך. לא להחליש את החזקים אלא לחזק את אלה שלא קיבלו את ההזדמנות מלידה. תודה רבה. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> תודה רבה. חבר הכנסת טופורובסקי, בבקשה, ואחריו – חבר הכנסת בוסו. << דובר >> בועז טופורובסקי (יש עתיד): << דובר >> כבוד יושב-ראש הכנסת, חברי וחברות הכנסת, כמו בכל שבוע, גם במושב החורף אקריא ואציין בכל שבוע את תאונות הדרכים הקטלניות שאירעו בכבישי ישראל. לצערי, השבוע היה שבוע לא פשוט. ביום שני, 27 בספטמבר, נהרגה ילדה בת 4 מפגיעת אוטובוס בפזורת אבו סבילה שבדרום; באותו היום נפטר מפצעיו הולך רגל בן 17 אשר נפגע בכביש 316. ב-29 ספטמבר נהרג רוכב אופניים, גבר בן 72, ברחוב בורוכוב ברעננה. באותו היום התרחשה אחת התאונות המחרידות בשנים האחרונות, כאשר אוטובוס התנגש במכונית פרטית בכביש 89. בתאונה נהרגו ארבעה בני משפחה ממעלות, האם מורן בן-אלי, בת 35, הבנים דקל, בן 15 וליאם, בן 11, והבת אנאל בת החמש. באותה תאונה נהרג גם נהג האוטובוס, אשר בסון, בן 76, מקריית ים. ב-30 בספטמבר נהרג הולך רגל בן 70 ברחוב מבצע סיני בבת ים. ב-1 באוקטובר נהרגו שני רוכבי אופנוע תוך שעתיים: בכביש 4, סמוך לגבעת שמואל, נהרג רוכב בן 30, וסמוך ליישוב עילוט שבגליל נהרג רוכב, מוחמד אכרם אבו ראס, בן 19. אתמול, 4 באוקטובר, נהרג רוכב אופנוע נוסף, צעיר בן 17, תושב עראבה, בתאונה בכביש 804. עוד אתמול נהרג גבר בן 43 בתאונה בכביש 6 סמוך לישוב יגור. 13 אנשים נהרגו בשבוע החולף בכבישי ישראל, 34 נהרגו בחודש ספטמבר, 66 נהרגו מאז הפעם האחרונה שנאמתי כאן לפני היציאה לפגרת החגים, ומתחילת השנה נהרגו 278 אנשים – עלייה של 18%. אנחנו בימים שלפני אישור התקציב, ולצערי, במאבק, במלחמה בתאונות הדרכים, עדיין אין בשורה שתציל אנשים, ואנחנו רואים את מספר ההרוגים הולך ועולה. תודה. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> חשוב. הלוואי שתהיה בשורה, כי זו מכת מדינה. תודה רבה לחבר הכנסת טופורובסקי. חבר הכנסת בוסו, בבקשה. אחריו – חברת הכנסת רופא. << דובר >> אוריאל בוסו (ש"ס): << דובר >> אדוני היושב-ראש, ביקרתי היום בבית החולים תל השומר את מי שהצית למעשה לא רק את עצמו אלא את כל מחאת הנכים במדינת ישראל, איציק סעידיאן. ביקרתי בחדרו מאחר שהוא התחיל לתקשר עם אנשים. ביקרתי את משפחתו, פגשתי את הצוות הרפואי, ושמחתי לראות באמת משהו שגם מבחינתם נקרא נס של ממש. צריך להודות לצוות הרפואי, שאנשים שוכחים שמלבד הקורונה יש עוד פעולות נרחבות שהם עושים, ולחזק את משפחתו עד להחלמתו המהירה של איציק. תודה רבה. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> כיוון שזה נס, אתה מודה למשפחתו, תודה גם לבורא עולם. בבקשה, חברת הכנסת רופא. << דובר >> שרון רופא אופיר (ישראל ביתנו): << דובר >> תודה, אדוני היושב-ראש. אתמול אירחנו כאן במליאה את חברי הנבחרת הפראלימפית. ביקשנו לכבד אותם, להצדיע להם. לצערי, הם בחרו לקום ולעזוב באמצע הנאומים של פתיחת מושב החורף שלנו. הם בחרו לקום ולעזוב כי – איך הם אמרו לי? הם לא יכלו לסבול את הצעקות ורמת השיח המבזה שניהלו כאן חלק מחבריי למליאה, חברי כנסת שעושה רושם שהם מתחרים ביניהם מי מנהל שיח קולני ולא מכבד. כנסת ישראל היא המקום שאליו נושאים עיניהם אזרחי מדינת ישראל. כשאנחנו מבקשים מהציבור לנהל שיח מכבד ברשתות החברתיות, אין לאותם חברי כנסת זכות לבקש זאת. אמירות מביישות שהבית הזה לא יכול לשאת, אדוני היושב-ראש – במקרה הזה כנראה שאין צורך באולימפיאדה, כי המשאית עם המדליות כבר עושה את דרכה בעליות לירושלים, ולצערי הרב ישנם חברי כנסת לא מעטים שכנראה יזכו במדליות כאלה. היום ציינו את יום השוויון בחינוך, וחינוך מתחיל בראש ובראשונה בתקשורת, בשיח מכבד. אני רוצה להגיד לחברי הנבחרת הפראלימפית שאני מקווה שבפעם הבאה שנארח אותם, הסגנון ורמת השיח ישתנו. תודה רבה. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> תודה רבה. חברת הכנסת לסקי, ואחריה – חבר הכנסת דוידסון. << דובר >> גבי לסקי (מרצ): << דובר >> כבוד היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, כפי שאמרתי, אתחיל תמיד, בכל פעם שאני מדברת במליאה, בשאלה: מה קרה לקצין המודיעין, ומדוע לא מסירים את צו איסור הפרסום בנוגע לנסיבות מותו? ועכשיו לענייננו. אנחנו נמצאים היום ביום השלישי לשביתה של המטפלות המחנכות של מעונות היום המפוקחים. המטפלות מגדלות את הילדים שלנו, אבל הן עובדות שקופות לחלוטין. הן מרוויחות מעט מדי, למרות שהן עובדות באחד המקצועות השוחקים ביותר ואולי החשובים ביותר, כי הן מגדלות את הילדים שלנו. מטפלות מחנכות בישראל אחראיות לשלומם של שישה פעוטות ביום, והתקן ב-OECD מדבר על אחריות לארבעה פעוטות ביום – פער של 25% בכוח האדם בין ישראל ל-OECD. 16,000 המטפלות ששובתות כבר שלושה ימים בלמעלה מ-800 מעונות דורשות להעלות את שכרן ולהוסיף תקנים וכוח אדם למערכת. הדרישות שלהן הן דרישות צודקות, ובאות לא רק לשפר את מעמדן והכנסתן אלא לתקן תיקון עמוק את המערכת שמטפלת בגיל הרך. במשך השנים ממשלות קודמות הפקירו את ילדי הגיל הרך ואת המטפלות המחנכות שלהם. עכשיו הגיע הזמן וישנה הזדמנות, עם המעבר של הטיפול ממשרד הכלכלה למשרד החינוך, לשנות כיוון – להתחיל להתייחס לילדים בגיל אפס עד שלוש כחלק מהתהליך החינוכי, כחלק מהתהליך הפדגוגי, ולאפשר לאותן מחנכות מטפלות להשתכר בכבוד, כי כאשר אנחנו מאפשרות להן להשתכר בכבוד, יהיה לנו חינוך טוב יותר עבור הילדים שלנו, והאימהות והאבות יוכלו לצאת לעבודה ולתרום למשק. תודה רבה. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> תודה רבה. חבר הכנסת דוידסון, ואחריו – חבר הכנסת כסיף. << דובר >> סימון דוידסון (יש עתיד): << דובר >> תודה, אדוני יושב ראש-הכנסת. קודם כול, אני שמח ששרת החינוך נמצאת פה, וגם שרת העלייה והקליטה, כי אני שוב חוזר על אותם משפטים שאני חוזר עליהם שלושה חודשים, במיוחד לאחר מה שהיה אתמול בכנסת – יום היסטורי באירוח המשלחת האולימפית והפראלימפית: חברים, הספורט הוא כלי החינוך הטוב ביותר, גם בחברה הערבית, גם בחברה היהודית, ובייחוד בנושא מיגור הפשע, והדבר החשוב ביותר – מתן מסגרת חינוכית מהטובות ביותר לנערים והנערות שלנו. בתחילת השבוע יצא לי לבקר בעמותת הגל שלי בבת ים. העמותה הוקמה בשנת 2012 במטרה להעניק הזדמנות אמיתית לבני נוער במצבי סיכון לעלות על הגל ולהצליח דרך התמודדות מעצבת עם הים, דרך גלישת גלים. יש להם שלושה מרכזים – בבת ים, תל אביב וכפר גלים. הם עושים עבודת קודש עם נוער בסיכון, בתקציב נמוך, מה שלא תמיד המדינה שלנו מצליחה לעשות. יש להם למעלה מ-4,400 בוגרים מכל קשת החברה הישראלית, ערבים ויהודים, ו-250 מתנדבים בתוכנית הזאת. שמחתי להיפגש עם המנכ"ל ועם הצוות המצוין, והתרגשתי מהסיפור של דור. הוא הגיע לעמותה כנער בן 14 מסביבה קשת יום בבאר שבע, וכיום הבחור בן 23, בוגר שירות קרבי בחיל הים ובעלים של בית ספר לגלישה. העמותה נותנת כלים מיוחדים לנערים ונערות בסיכון, ועלינו לחזק אותם, ואני מחזק אותם. ושוב אני חוזר: בואו נעזור לנערים והנערות על ידי מתן פעילות ספורטיבית. זה פתרון וכלי מדהים. תודה רבה. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> תודה רבה. חבר הכנסת כסיף. אחריו – חבר הכנסת אזולאי. << דובר >> עופר כסיף (הרשימה המשותפת): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, לפי אדם טבע ודין, הסיכון לתמותה של אנשים הגרים בקרבת התחנה המרכזית בתל אביב גדול ב-23% מאשר במרחב הכפרי. הסיכון להחמרת אסתמה בקרב ילדים הגרים סמוך לצירי תחבורה ראשיים גבוה בכ-9% מאשר במרחב הכפרי, וסמוך לתחנה המרכזית בתל אביב – בלמעלה מ-12%. התחנה היא מפגע בריאותי ומפגע אורבני שפוגע בתושבי דרום תל אביב כבר 30 שנה, מוקד של רעש וגם של פשיעה. אבל המשך הפעלת התחנה המרכזית בתל אביב איננו פוגע רק ברווחת התושבים ובבריאותם – ההפעלה הזאת היא גם לא כלכלית; הנזקים הבריאותיים למשל עומדים על סכומים גבוהים ביותר. אני רוצה כאן לחזק את התושבים בדרום תל אביב שנאבקים ומובילים את המאבק נגד המפגע הזה, להביע בהם תמיכה, וגם להביע התחייבות לסייע ולהצטרף אליהם. אני רוצה לומר פה ולהתריע: אם לא נשים ליבנו למצוקת התושבים ולדרישותיהם ולא נמצא בתקציב הנוכחי את המימון להוצאת התחנה מלב השכונה, פינויה עלול להימשך שנים ולעלות בדמים, תרתי משמע. תודה. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> תודה רבה. חברת הכנסת פינטו, בבקשה. << דובר >> שירלי פינטו קדוש (ימינה): << דובר >> (אומרת דברים בשפת הסימנים, להלן תרגומם: אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, כאן מעבר לכביש יושב לו עמנואל כהן ושובת רעב זה שבעה ימים. הוא זועק את הזעקה של בנו יפתח וחבריו, שאינם יכולים לדבר. יפתח הוא אוטיסט בתפקוד נמוך, ויחד איתו 95 מהצעירים עם אוטיזם בתפקוד נמוך מועסקים בתנאים מחפירים. דמיינו לכם אנשים שיושבים ימים שלמים בחדרים סגורים ובעבודת נמלים של ממש ממיינים ברגים או סכו"ם, וכאשר מגיע סוף היום, הכול מעורבב חזרה רק כדי שהם יחזרו על הפעולה מחדש ביום המוחרת. שלא תטעו, זאת אינה מציאות בסדנאות יזע אי שם במדינות עולם שלישי או מקרה שהתרחש לפני 200 שנה. כך מתנהלת בימים אלו התעסוקה של אנשים עם אוטיזם במדינת ישראל – עבודה שכל תכליתה היא תעסוקה ותו לא. בפורמט הזה אין שום ערך מוסף או רצון ויכולת לפתח אותם כבני אדם, להעשיר את עולמם ולשמור על כבודם. ואז, עם סיום מערכת החינוך, בגיל 21, הם נדונים לחיי שיממון מקובעים ונזרקים ונשכחים בצד. בשנים האחרונות קמו כמה ארגונים המציעים תעסוקה מכבדת לאוכלוסייה הזאת, עם אופק, תקווה ועניין, אך התקצוב הציבורי אינו מספק, וכעת הם שורדים מתרומות ותשלומים כבדים מההורים. על כך שובת עמנואל רעב כבר שבעה ימים, ועוד תשמעו את זעקתו. ביכולתנו, אנו, חברי הכנסת, להוביל מהפכה אמיתית שתהפוך כ-800 אנשים עם אוטיזם בתפקוד נמוך, אנשים שבקושי מסוגלים לדבר, לאנשים שמחים, להוביל עולם תעסוקה מכובד לאנשים שלא שפר עליהם גורלם. אני קוראת לקיים דיון דחוף בנושא. תודה.) << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> תודה רבה לחברת הכנסת פינטו. << הלסי >> הצעות לסדר-היום << הלסי >> << הלסי >> ציון יום מיוחד בנושא שוויון בחינוך וחינוך חינם בישראל << הלסי >> << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> אנחנו ממשיכים לסעיף השני בסדר-היום: ציון יום מיוחד בנושא שוויון בחינוך וחינוך חינם בישראל – הצעות לסדר-היום מס' 333, 330, 348, 351, 353, 358, 375, 376, 384 ו-385. יזם את היום החשוב הזה, שהוא עתיד ילדינו בארץ הזאת, חבר הכנסת מיכאל ביטון. בבקשה. << דובר >> מיכאל מרדכי ביטון (כחול לבן): << דובר >> כבוד יושב-ראש הכנסת, ראשית, אני רוצה להודות לך באופן אישי על הבחירה והתמיכה – לקיים יום מיוחד בכנסת בסוגיית השוויון בחינוך והיעדר חינוך חינם אמיתי בישראל. היום הזה היה מרומם ומשמעותי, מעבר לכנס מיוחד וגדול שקיימנו, עם הצטרפות של מעל 25 חברי כנסת לדיון. ועדות הבית בכנסת קיימו דיוני משנה נוספים בסוגיות של חינוך ושוויון הזדמנויות. ואני מקווה שבעוד שנה נעשה עוד יום מיוחד, ולמה? כדי שנדע אם רק דיברנו או עשינו. ובמה דברים אמורים? במבט פחות אופטימי – אין שוויון הזדמנויות בישראל. גורלו של ילד נקבע לפי העיר שייוולד בה, לפי העושר הכלכלי של אותה עיר. והעושר הכלכלי של אותה עיר לא נובע מהעובדה שהוריו שילמו ארנונה או לא שילמו ארנונה. תושבי ירוחם משלמים 93% ארנונה, ומשלמים כ-40 שקל למטר למגורים לארנונה; בתל אביב, במגורים הארנונה נמוכה. מה הופך את תל אביב לעיר עשירה כלכלית? ההכנסות מארנונה על תיירות, בנקאות, תעשייה, משרדי ממשלה ומסחר וכן הלאה. ההכנסות האלה מאפשרות לעיריית תל אביב להשקיע בחינוך של הילדים ולהוסיף שכבה משלימה של חינוך. אבל יש בישראל 260 רשויות; 200 נאבקות על הקיום במענקי איזון, 20 מבוססות מאוד עם המון ארנונה עסקית, ו-40 פרווה – זו פחות או יותר החלוקה. וסל המשאבים החינוכיים שעומדים לרשות הילד בישראל לא מוחלט על ידי שרת החינוך בלבד אלא על ידי עיריות. זה מרכיב אחד באי-שוויון. המרכיב השני הוא תשלומי הורים. אנחנו בעצם מאפשרים במדינת ישראל, במקום שקראנו לו "חינוך חינם", לגבות המון המון כספים מהורים. אנחנו גם קוראים לתשלומים האלה "תשלומי רשות". יש רק תשלום אחד שהוא חובה – 49 שקלים לביטוח הילד. אחר כך יש תשלומים על טיול, על מסיבת סיום, על ספרים, שמכונים "תשלומי רשות". נראה לנו הגיוני שספר לימוד יהיה רשות? שההשתתפות במסיבת סיום היא רשות? שההשתתפות בטיול שנתי, שזה פסגת החוויה החינוכית וזה חלק מהחינוך של ילד וזה מה שילד זוכר מכל שנותיו בבית ספר – זה יהיה רשות שלו או של ההורים להחליט אם להשתתף או לא? סיפר היום בכנס מנהל רציני מאוד, אחד שנאבק, שמרגיש מה זה תשלומי ההורים, איזה נזק זה עושה, שהוא הוציא למסע ישראלי – אתה מכיר את התוכנית הזאת? שבוע של תיכוניסטים עם העמקה כמו פעם, עם לינה בשטח, עם זהות, עם עבודה מחשבתית – מתוך 220 ילדים הוא מוציא 160. 20% מהשכבה לא יצאו לטיול כי לא שילמו ואין מי שישלם, והפסידו את השבוע הכי משמעותי בתיכון. הכסף הזה הוא קטן במערכת הכלכלית, כי אנחנו נשקיע בילד 15,000 או 20,000 שקל בממוצע בחינוך שלו, והעירייה יכולה להוסיף – העניות ביותר יכולות להוסיף כמה מאות שקלים; העשירות ביותר מוסיפות מתקציבן לילד קרוב ל-16,000 שקלים. ובסוף אנחנו מתווכחים עם הורים על 200 שקל בגיל הרך או 1,000 שקל בתיכון, קוראים לזה "תשלומי רשות", עושים את הביזיון השנתי בוועדת החינוך של אישור תשלומי הורים, חברי הוועדה ויושבי-הראש מתביישים לאשר את זה, ובהכנעה וכדי לא לפגוע במערכת החינוכית, כדי שתמשיך לתפקד, מאשרים את תשלומי ההורים ואומרים: בשנה הבאה נעשה משהו עם תשלומי הורים. אנחנו היינו פה בכנסת מ-2018, אתה היית איתי, היינו חברים, אתה ואני, בוועדת הכספים, אבל הייתי חבר גם בוועדת החינוך, ושם פרצנו פריצת דרך שבה הפחתנו קצת את תשלומי ההורים וקיבלנו התחייבות של משרד החינוך למתווה רב-שנתי של הפחתת תשלומי הורים. הקורונה פרצה ושמה את שאר הדברים ב-hold, וארבע מערכות בחירות לא אפשרו לקדם, ונתקענו בשלב הזה. התיקון השני של האי-שוויון זה תמונת הראי – תקצוב דיפרנציאלי: להשקיע באותן ערים קצת יותר בחינוך, לתת גמישות לאותן ערים להשלים את החוסר החינוכי שנובע מהיעדר עושר מוניציפלי, להשקיע קצת יותר שעות, קצת יותר תגבור, אבחונים דידקטיים וכל אותן פעולות שלא נעשות על ידי משפחה שהיא לא עשירה, שלא לדבר על חינוך בלתי פורמלי: מתנ"סים, חוגים, העשרות, מוזיקה, תרבות, אומנות, תנועות נוער, קייטנות. << קריאה >> שרת העלייה והקליטה פנינה תמנו: << קריאה >> זה בונה יותר ביטחון לילד מאשר החינוך הפורמלי. << דובר_המשך >> מיכאל מרדכי ביטון (כחול לבן): << דובר_המשך >> שרת העלייה, אני עזבתי ארבעה תיכונים והתגייסתי בגיל 17 לגולני. הביטחון שלי זה חוג סיירות ותנועת נוער בני עקיבא, אבל בני עקיבא שלי לא עלה למסעודה ואליהו ביטון כסף במדינה הענייה של שנות השבעים, והלכתי למחנות קיץ; בני עקיבא של הילדים שלי עולה כ-2,000 שקלים לשנה, לפי הגיל, לפי גודל הטיול ומחנה הקיץ. ואנחנו רוצים ילדים בתנועות נוער ורוצים תקצוב של חינוך בלתי פורמלי ורוצים שכל ילד יקבל הזדמנות. חברת הכנסת יעל רון הביאה לוועדה שלה מצוינים מהפריפריה – מצוינים בספורט, בטיפוס; מהפריפריה. אמירה: קשה, פחות כסף, אבל אנחנו מצוינים. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> הייתי רוצה לתת לך עוד שעת דיבור, אבל משפט לסיום, בבקשה. << דובר_המשך >> מיכאל מרדכי ביטון (כחול לבן): << דובר_המשך >> איך לסיום? רק התחממנו. << קריאה >> קריאות: << קריאה >> – – – << דובר_המשך >> מיכאל מרדכי ביטון (כחול לבן): << דובר_המשך >> זה כמו הפנסיה של שרים – אין להם זכות מהעבר למשוך עוד קצת? << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> הוספתי עוד שלוש דקות. << דובר_המשך >> מיכאל מרדכי ביטון (כחול לבן): << דובר_המשך >> תודה רבה, היושב-ראש. אז עכשיו אני רוצה ללכת עם הפנים קדימה. את האי-שוויון אנחנו מבינים ואת המשבר של אי-שוויון הזדמנויות, אבל הצד האופטימי: אותם אלפי מנהלים ומורים ויזמי חינוך והעמותות וקרנות וחברי כנסת ששוויון הזדמנויות זה בליבם וחינוך בנשמתם. הגיע הזמן שנעשה פריצת דרך, שלא נראה את המחזה הזה בוועדת החינוך בשנה הבאה. ישבתי עם שר האוצר וקצת קיבלתי את הדין, כי הבנתי שעכשיו קורונה ולא נוכל עדיין לעשות מהפכה בתשלומי ההורים. סיכמתי איתו את הדבר הבא: אנחנו רוצים בתקציב 2023 – ולהתחיל את הדיונים להכנת התקציב כבר באמצע השנה הקרובה – לאתר כעשר ערים ורשויות בישראל, מאשכול 1, 2, 3, 4, לקחת גם מאשכול 7, 8, רשות ערבית, רשות חרדית, רשות יהודית, רשות בנגב ובגליל, ולהגיד לערים האלה: אתן בתוך חודשים מודיעות שאתן "עיר חינוך חינם". הילד בא לגן ובא לבית ספר ואסור לדבר איתו על כסף. נניח ירוחם, כל הכסף שהיא גובה בחינוך מתשלומי ההורים: 2 מיליון שקל, 3 מיליון שקל. הרשות גובה 70%, אז היא לא תקבל 100% מהמדינה, כי היא גובה גם ככה רק 70% מההורים. היא תקבל שיפוי מהמדינה לפיילוט ערי חינוך חינם, וניקח עשר רשויות בתקציב הבא, ונראה איך נראה חינוך חינם – איך המצב הזה שמורה לא מדבר יותר עם ילד על כסף, ומנהל לא עוסק ולא מוטרד אם קיבל כסף לטיול או לא קיבל. את הדבר הזה של פיילוט ערי חינוך חינם סיכמתי באופן עקרוני עם שר האוצר שנתחיל לבצע בתקציב הבא, ולצידו מחשבה איך אנחנו, בפעימות רב-שנתיות, מורידים את החרפה של תשלומי הורים ואת הטקס השנתי בוועדת חינוך ואת הטררם ואת המצלמות ושזה יוצא לטמיון. הדבר הזה הוא קריטי, הוא דרמטי. ויש לי בקשה אחרונה אליך, יושב-ראש הכנסת – כמובן הכול תלוי ביציבות, ושתשב על כיסאך ונאשר תקציב וחוק הסדרים, אבל כעת חיה בשנה הזאת אנחנו נעשה יום חינוך, יום מיוחד לחינוך שוויוני וחינם בישראל, ונבשר בשורות של מעשים. תודה רבה, יושב-ראש הכנסת. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> אמן כן יהי רצון. הדובר הבא – חבר הכנסת אייכלר, בבקשה. << דובר >> ישראל אייכלר (יהדות התורה): << דובר >> אדוני היושב-ראש, תודה לחבר הכנסת מיכאל מרדכי ביטון, שהציע את ההצעה הזאת. מיכאל, אמרת שאתה מקווה שבשנה הבאה לא יהיו תשלומי הורים, ואני מאחל לך שאתה תהיה שר האוצר שיבצע את זה, כי לא נראה לי ששר האוצר הזה יבצע את זה. << קריאה >> יעקב מרגי (ש"ס): << קריאה >> הוא נמנע מלהגיב – – – << קריאה >> אופיר סופר (הציונות הדתית): << קריאה >> יש לך הצעה קונסטרוקטיבית? << דובר_המשך >> ישראל אייכלר (יהדות התורה): << דובר_המשך >> שמיכאל יהיה? תאמין לי, יש פה קונסנזוס. אדוני היושב-ראש, ראשית, אני שמח על כך שמקדישים יום לחינוך. כל המהות של עם ישראל החלה בפסוק של אברהם אבינו: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט", כי אין אנושות ואין אנושיות בלי חינוך. לבעלי חיים אין קשר עם הנכדים והנינים שלהם, ולא מחנכים אותם איך לנהוג. עם ישראל, עם הספר, הנהיג לעולם את ספר החינוך, ובלי המלמד, בלי המורי, בלי הרב, בלי המורה, אין תלמידים, ובלעדיהם אין עתיד לעם היהודי ולעולם האנושי. אבל אנחנו מדברים על שוויון בתקציבי החינוך, וזה לטעמי אבן יסוד בדמוקרטיה. כל שהמדינה נותנת לאזרחיה לחינוך צריך לתת להם שווה. אין שום היגיון לתת למגזר אחד כך ולמגזר אחר חצי ורבע ושליש, על אחת כמה וכמה כשמדובר על חינוך, שהוא יסוד הקיום של כל אזרח ויסוד קיומו של העם היהודי. אין התפתחות, אין למידה, אין ערכים, אין מוסר, אין כלום בלי חינוך, וכולם צריכים את זה. וצריך שיהיה תקציב שווה לכולם, זה נקרא שוויון בחינוך – שכל ילד יקבל מהמדינה אותו דבר, ולא חשוב בכלל כיצד החליטו הוריו לחנכו ועל אילו ערכים ומסורת הם בוחרים לחנך אותו. ההפך, הניסיון של הסובייטיזציה של מהות ותוכני החינוך, שכולם צריכים להתחנך על פי ז'דאנוב, קומיסר התרבות והחינוך של הקומוניזם, יצר בברית המועצות את העיוותים ואת חוסר הצדק העמוק והרחב ביותר בעולם. דווקא היהדות דוגלת ב"חנֹך לנער על פי דרכו" – לא כולם אותו דבר, לא לכולם מתאים אותו הלימוד ואותו החינוך – כי "גם כי יזקין לא יסור ממנה". לצערי, אדוני היושב-ראש – אתה יודע על מי אני מדבר – ישנו מגזר שלם, שהוא אחד מהמגזרים הגדולים ביותר בישראל בגילי השכבה הרלוונטית של בתי הספר וילדים, שהוא מופלה לרעה מעצם מהותו והיותו חינוך חרדי. פשוט אומרים לו: אתה מקבל פחות מאחרים. למה? כי אתה מחנך בדרך ישראל סבא, וזה לא בדיוק מה שמשרד החינוך והמדינה רוצים. כאשר מדינת ישראל קמה, קמה מערכת חינוך ממלכתית, אבל בו ביום הכירה המדינה במערכת חינוך התיישבותית, העדפה תקציבית למערכת חינוך של ההתיישבות. הם הבינו שיש להם איזה ערך. היום כבר הבינו – זה כבר משולב; אני לא יודע כמה התיישבות יש היום. אבל הייתה גם מערכת חינוך ממלכתית-דתית בשוויוניות מוחלטת. שנים אחר כך הכירו גם בחינוך העצמאי, ובאחרונה, ב-20 שנה האחרונות, גם באל המעיין ובני יוסף. הכול נבע מן ההבנה שמדינת ישראל מורכבת מכל מיני תרבויות, ואי-אפשר לתת אותו דבר לכולם מבחינת תכנים. מה שכן צריך זה תקצוב שווה – זה נקרא שוויון. ולמה? האם חינוך ילדי ישראל מדורי-דורות, חינוך יהודי, לא שווה כמו חינוך אחר, חינוך חדש? וכך המשיכו לתקצב תלמודי התורה. אדוני היושב-ראש, אני רוצה לספר לך שכשהיה פה שר החינוך אהרן ידלין – אתה הכרת אותו בטח – הוא סיפר לי בשעתו שכשבאו אליו שצריך לתת כסף לתלמודי תורה ולא נותנים פרוטה, אז הוא אמר: למה לחינוך להתיישבות – כשהוא עוד היה, בתקופה ההיא – אנחנו נותנים ולתלמודי תורה לא? והוא התחיל לתת לתלמודי תורה; אומנם לא אותו דבר, אבל הוא התחיל את הדבר הזה, והוא גאה בזה עד היום הזה. נדמה לי שהוא חי; שיחיה עד 120 שנה. מי שנשאר למטה למטה בתקצוב זה דווקא העניים במוכש"ר, וכן מוסדות הפטור – אלו תלמודי התורה, שמקופחים היום בעוול בלתי נסלח. את העוול הזה צריך ואפשר לתקן. יושבת פה שרת החינוך, ואני מקווה שהיא תמצא את הדרך שגם ילדי תלמודי התורה יוכלו לקבל תקציב שווה. אנחנו יודעים שרוב המיסים במדינה משולמים ממיסים עקיפים ולא ישירים, והעניים משלמים לא פחות מהעשירים יחסית ליכולתם. מדינת ישראל דוגלת בליברליזם רדיקלי באופן כזה שלכל אחד יש את הזכות להתנהג איך שהוא רוצה, מה שהוא רוצה ולהיות שייך לאן שהוא רוצה. בדבר אחד נשארנו מקובעים מימי מפא"י: כולם צריכים ללמוד את אותו דבר. אז אני בעד שהחינוך הממלכתי יקבל תקצוב מלא, אבל אני לא בעד שהחרדים יקבלו פירורי תקציב. המוכש"ר מקבל איפשהו באמצע, ואלפי ילדים – אולי אתם לא יודעים – שלא נמצאים ברשתות החינוך החרדיות, כולל מעיין החינוך והחינוך העצמאי, שלא מכניס אותם, מקבלים תקצוב דליל המצטמק משנה לשנה. אני לא רוצה להאריך הרבה. אני רוצה לומר שצריך לתקן ואפשר לתקן. אם בעבר היו תלמודי התורה מתקיימים מתרומות ומשכר הלימוד, שהשלימו את הפער האדיר, היום התרומות אפסיות, וזה מכביד על ההורים, ומורה בתלמוד תורה מקבל פחות מחצי שכר ממורה מקביל ברשתות, אפילו בחינוך העצמאי ובבני יוסף, על אחת כמה וכמה בממלכתי. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> משפט לסיום, בבקשה. << דובר_המשך >> ישראל אייכלר (יהדות התורה): << דובר_המשך >> אז בדיוק, אדוני היושב-ראש, לזה הגעתי. זה הזמן לתקן את העוול ההיסטורי ולהשוות את תקציב החינוך החרדי. לא מפלים בין ילד לילד, ולא משנה באיזה מוסד חינוכי. במדינת ישראל – בפרט מדינת ישראל, שהיא מדינת היהודים, צריכה להכיר בלימוד התורני לא פחות מבלימודים כלליים, וצריך להפסיק את הקביעה שיש הבדלים של 40%, 50%, בין ילד לילד, וזה עוד בלי תוספות התקציב הנוספות. ולכן, בעזרת השם, אני מקווה ששרת החינוך תוכל לתקן את הדבר הזה, וזה יהיה דבר גדול לכל החינוך בישראל. תודה. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> תודה רבה לחבר הכנסת אייכלר. חבר הכנסת אופיר, בבקשה. << דובר >> אופיר סופר (הציונות הדתית): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, גבירותיי השרות, גברתי שרת החינוך, אני חושב שעצם זה שאת יושבת על כיסא שרת החינוך, יש בכך אמירה לכותרת של היום החשוב שאנחנו עוסקים בו. אני רוצה לברך את חברי חבר הכנסת מיכאל ביטון על היוזמה של היום החשוב הזה, וגם אתה חלק מהסיפור הזה. בשנים האחרונות, וביתר שאת בתקופה האחרונה, ואפילו בשבוע האחרון, צפה ועולה שוב סוגיית השירות הצבאי כאבן בוחן לאיכות השירות שמקבלים ילדי הפריפריה: האם השתתפותם ביחידות הטכנולוגיות של הצבא 8200 ואחרות – או לחלופין הדרתם, כי יש טענה כזאת – מבטאת את זה שבעצם יש לנו חינוך פחות טוב בפריפריה. אדוני היושב-ראש, ביום הושענא רבא, לפני כשבוע וחצי, נסעתי לבקר את פצועי המבצע בג'נין, היחידה המובחרת בצה"ל. ביקרתי שם גם את – לצערי הם לא היו במצב שאפשר לפגוש אותם, אבל פגשתי את המשפחות. היה שם גם מפקד פלוגה וגם לוחם, האחד בן העיר שדרות והאחר בן חצור הגלילית. אני חושב שכשאנחנו מדברים על חינוך איכותי, ואנחנו דווקא תחת הכותרת הזאת של שוויון בחינוך, אנחנו עלולים להתבלבל ולשכוח מה מטרת החינוך. ואני רוצה להזכיר לכולנו שמטרת החינוך היא לחנך לאזרחות טובה, לשירות משמעותי. זוהי מטרת החינוך. בסוף אנחנו רוצים אזרחים טובים, אזרחים תורמים. נכון, יש כאן גם האלמנט של הידע, אבל מטרת החינוך היא לשאת בנטל. בשנים האחרונות, אתה יודע, הוטבע המושג "שוויון בנטל". אני לא אוהב את המושג הזה. אני חושב שאנחנו צריכים לדבר על לשאת בנטל. לשאת בנטל – לשם אנחנו צריכים לחנך, זו האמירה. ככה מחנכת תורת ישראל – "נושא בעול עם חברו", ולא שוויון בנטל. שוויון בנטל מזכיר לי – מי סוחב את הג'ריקן. נו, שמישהו יסחב את הג'ריקן. עד שהוא לא סוחב את הג'ריקן אז אני לא תורם את חלקי. אז אנחנו מדברים על לשאת בנטל, ובעניין הזה אני רוצה לדבר דווקא על הערים המרוחקות, המכונות ערי הפריפריה. כנראה מגיע שאפו גדול על נשיאתם בנטל והשתתפותם ביחידות הקרביות המבצעיות של צה"ל. להתייחס לדיון עצמו – אדוני היושב-ראש, בהקשר של השוויון אני רוצה לגעת, גברתי השרה, בשלוש נקודות מעשיות שלהבנתי אפשר לטפל בהן החל ממחר בבוקר, והן לאו דווקא דברים שקשורים בעלויות תקציביות גדולות. בסופו של יום אנחנו צריכים לראות מה באמת עומד לרשותם של אותם ילדים. אני רוצה לדבר על דוח השקיפות, גברתי השרה, אני רוצה לדבר על אזורי רישום בפריפריה, ואני רוצה לדבר על השימוש באמצעים הדיגיטליים, שצריך לומר שמשבר הקורונה, בעניין הזה לקח אותנו קדימה חזק מאוד. בנושא דוח השקיפות, אני חושב שכשמתבוננים בדוח השקיפות אז יש שם מדדים יותר מדידים ומדדים שהם פחות מדידים. אבל בסופו של יום דוח השקיפות שואל שאלה מאוד בעייתית – הוא שואל כמה מדינת ישראל השקיעה בילד הזה. למה אני אומר שזו שאלה בעייתית? כי אם ניקח את עולם התעשייה – ואני מאוד רוצה, חברתי חברת הכנסת יעל בן משה, להביא את הגז הטבעי לאזורי התעשייה הצפוניים, שעדיין לא זוכים לכך, אבל האם כשנצליח להביא את הגז הטבעי לאזור התעשייה בצח"ר אז נוכל להגיד שמדינת ישראל השקיעה הרבה ביזמים בצח"ר, בחצור, בקריית שמונה? לא. אנחנו צריכים לשאול מה האפשרויות שעומדות בפני הילד בקריית שמונה. האם ילד בתיכון, עומדות לפניו 16 מגמות או שעומדות לפניו שתיים או שלוש מגמות? עכשיו, אני אומר: הבעיה הזאת ייחודית מאוד לפריפריה, והיא עוד יותר ייחודית למוסדות החינוך המגזריים יותר, קרי הדתי, החרדי, הדרוזי, הצ'רקסי, ששם אנחנו מדברים על מקומות קטנים יותר. ומהנקודה הזאת אני רוצה לגשת לנקודה השנייה, ואני מדבר על אשכולות רישום. אשכולות רישום, מרחבי רישום, שאני חושב שכפי שבעיר ירושלים אזורי הרישום פתוחים – אם ניקח שכונה בירושלים, אנחנו מדברים על 70,000, אולי 100,000, 200,000 אנשים בשכונה. אז ניקח את ערי הצפון, צפת, קריית שמונה, חצור, כרמיאל – אנחנו מדברים על ערים שהממוצע שם הוא בין 20,000 ל-40,000 תושבים. המרחק הגיאוגרפי בין מקום אחד לשני הוא 40 דקות נסיעה. אם נפתח את אזורי הרישום האלה, אז אנחנו ממילא נאפשר יותר כמות, נאפשר יותר גודל ונאפשר ממילא גם מרחב פעילות ותחרות והרבה הרבה הרבה יותר. הסוגיה השלישית, אין ספק – וזו הנקודה האחרונה, אדוני היושב-ראש: המרחב הווירטואלי. הלימודים בזום בסוף הביאו אותנו למקום שאנחנו פיתחנו מאוד את הכלי הזה. הכלי הזה הפך להיות לכלי יעיל, משמעותי. אנחנו צריכים לדעת לקחת ולמנף אותו. אף שיש לו חסרונות מסוימים, אפשר, גברתי השרה, לתת מענה, למשל, אם אנחנו פותחים כיתות וירטואליות, מגמות שאנחנו מתקשים לפתוח. בעיר שיש שם 40,000 אנחנו מתקשים לפתוח שש מגמות, אבל אם נייחד כמה ערים מסוימות – אגב, אפשר גם לשלב ערים מהפריפריה וערים מהמרכז. אפשר ללכת עם זה עוד יותר רחוק. אני חשבתי שזה רעיון מקורי שלי, ופה אני רוצה לשבח את רשת אמית. התייעצתי על הרעיון הזה עם כמה אנשי חינוך וגיליתי שברשת אמית הם כבר רצים על המודל הזה, והם אפילו עשו יום עיון אחד בעניין הזה. לסיום, אדוני היושב-ראש, מניתי כאן שלוש נקודות שלא כולן עולות הרבה כסף, אבל בהחלט אפשר לרוץ איתן קדימה. אני אשמח, חבריי חברי הכנסת, גברתי השרה, להיות שותף בתהליכים הללו, ואני רוצה לאחל הצלחה לכולנו בעניין הזה. תודה רבה. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> תודה רבה, חבר הכנסת אופיר. חבריי, מי שעולה, זה נושא כל כך חשוב שאני נמנע מלהפסיק אתכם, אבל תשתדלו להתכנס אל תוך הזמן הראוי. חבר הכנסת להב, בבקשה. << קריאה >> יעקב מרגי (ש"ס): << קריאה >> אי-אפשר. אדוני היושב-ראש, זו גזרה שאפילו אחד כמוני, שמקפיד, לא יכול לעמוד בה. << קריאה >> אופיר סופר (הציונות הדתית): << קריאה >> השתדלתי. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> אין לי פנים פשוט להתערב בדבר כזה, כל כך כבד, ולהפסיק אותו. הדברים שנאמרים – כל אחד אומר דברים חשובים. קטונתי. << דובר >> יוראי להב הרצנו (יש עתיד): << דובר >> חד-משמעית אתגר, אבל אני אשתדל לעמוד בו. << קריאה >> יעקב מרגי (ש"ס): << קריאה >> זה יחייב אותנו. << דובר_המשך >> יוראי להב הרצנו (יש עתיד): << דובר_המשך >> אדוני יושב-ראש הכנסת, גברתי שרת החינוך, כנסת נכבדה, את הדברים שלי היום הייתי רוצה לייחד לתלמידים עם צרכים מיוחדים במסגרת מערכת החינוך. מדובר ב-12% מהתלמידים והתלמידות במערכת, 296,000 ילדים. המחויבות שלנו היא להבטיח לאנשים עם צרכים מיוחדים את הזכות לחיי קהילה שווים מתחילה במערכת החינוך. היכולת שלנו לרדוף אחרי החלומות שלנו, לממש את מלוא הפוטנציאל שלנו, לקיים חיים מלאים כחלק בלתי נפרד מהקהילה שבה אנחנו חיים, תלויה במידה רבה באיכותה של מערכת החינוך. הדבר נכון במיוחד עבור ילדים עם צרכים מיוחדים. בשנת 2018 הועבר תיקון לחוק החינוך המיוחד שהלכה למעשה מאפשר להורים לבחור את מסגרת החינוך עבור הילדים שלהם – בשילוב, כחלק ממערכת החינוך הכללית, מבתי הספר הכלליים, או במסגרות נפרדות בחינוך המיוחד. זה תיקון מבורך, חשוב. הכלה ושילוב של ילדים עם צרכים מיוחדים הרי מחזקת את ערך השוויון, היא חותרת להשתתפות השווה שלהם בחברה ופותחת אפשרות גם עבורם להמשיך ללמוד, להתקדם ולהתפתח. אבל גם מעבר למתן מענים מותאמים לצרכים האישיים של כל תלמיד ותלמידה, הנוכחות שלהם הופכת את החברים שלהם לספסל הלימודים לסבלניים יותר, לאחראים יותר לזולתם. אחרי שנתיים שבהן החוק יושם אני חושב שניתן להצביע על כמה פערים משמעותיים, גברתי השרה, שחשוב לטפל בהם על מנת להגשים את התכלית החשובה של החוק הזה. התיקון לחוק עיגן סל שירותים שונה בהיקפו לתלמידים שנמצאים בשילוב לעומת אלו שנמצאים במסגרות הנפרדות, ותלמידי השילוב זוכים לפחות, הרבה פחות שירותים. כשבוחנים את מימוש הסל מגלים שתלמידי השילוב, שממילא זוכים לפחות שעות, מקבלים את המינימום שמוגדר בחוק, וזה לא מספיק. כשזה המצב, הורים רבים עומדים בפני ברירה קשה: הם צריכים לבחור עבור ילדיהם מסגרת חינוך נפרדת, כלומר ללכת לחינוך המיוחד, או לבחור בשילוב ולממן בעצמם את מה שיחסר וחסר. ההורים שילמו ומשלמים אלפי שקלים בחודש עבור שירותי חינוך מיוחד שלא היו נמנעים מהם לו היו בוחרים במסגרת הנפרדת. אסור בעיניי לקבל מצב שבו השילוב יהפוך להיות פריבילגיה, אפשרות עבור אלו שיכולים לממן את הדבר הזה בעצמם. סוגיה נוספת שחשוב לטפל בה, גברתי, היא המחסור הגדול, גדול מדי, באנשי מקצוע, מטפלים וסייעות. המחסור, כפי שאת בוודאי יודעת, נובע בעיקר מתנאי ההעסקה שלהם, ודרושה רפורמה רחבה ועמוקה שתביא לתיקון מערכתי. המטפלים הפארה-רפואיים הם הרמפה האנושית עבור אותם ילדים, הדרך שלהם להבין את העולם, לתקשר איתו, לפרוץ קדימה. במקרים רבים הם-הם ההבדל בין שוויון בחינוך לבין נוכחות אגבית, תלושה, בלתי קשורה. שוחחתי בנושא עם שר הרווחה המצוין שלנו מאיר כהן, שמכיר לעומק את הנושא והתחייב לטפל בו. הסייעות הן חלק בלתי נפרד מסגל ההוראה של בית הספר, וכך יש לנהוג בהן: להכשיר אותן כפי שמכשירים את הסגל ולראות בהן חלק מהתשתית החינוכית של בית הספר שבאמצעותה התלמידים לומדים. נושא נוסף, גברתי, ולא פחות חשוב, הוא הצורך להנגיש את בתי הספר, את התשתיות עצמן בישראל. אני יודע שמשרד החינוך עשה עבודה מאומצת בנושא, אבל עדיין ישנם לא מעט מקרים, בתי ספר, שבהם יש מעליות לא נגישות, חדרי שירותים לא נגישים, ציוד ופדגוגיה שהם לא מספיק נגישים, והרי המשמעות של הדבר הזה היא שתלמידים פשוט לא יכולים להגיע לבית ספר או לצרוך חלק מהשירותים החינוכיים ככלל התלמידים. זה קריטי להשלים את כל ההנגשה הדרושה. חבריי חברי הכנסת, עלינו לוודא שהשילוב מצליח. מגיע לאותם ילדים להיות חלק מהקהילה, ללמוד כחלק מהקהילה. זה מגיע להם וזה מגיע לנו כפרטים וכחברה – יותר שעות, יותר שירותים, יותר הנגשה. שוויון. תודה רבה. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> תודה רבה. הדובר הבא – חבר הכנסת אבו שחאדה, בבקשה. << דובר >> סמי אבו שחאדה (הרשימה המשותפת): << דובר >> כבוד היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, גברתי השרה, קודם כול, אני מצטרף לברכות לחבר הכנסת ביטון על היוזמה של היום החשוב הזה, שהתקיימו בו גם דיונים חשובים מאוד בוועדות השונות בכנסת, והיה על זה גם דיון מאוד מעניין באולם נגב. השוויון בחינוך – בכלל, התפיסה של חינוך בבנייתה של חברה דמוקרטית זה עקרון יסוד. כבר 200 שנים ההוגים החשובים מדברים, כותבים וחושבים על דמוקרטיה, על החשיבות של החינוך כדי לבנות אזרח שהוא הרבה יותר משכיל, שהוא הרבה יותר מודע למקום שבו הוא חי, כדי שהוא יוכל גם להשתתף פוליטית בצורה מודעת, ובסוף הוא ידע גם לבחור טוב יותר וגם להתארגן פוליטית בצורה טובה ולהשתתף פוליטית בצורה טובה יותר. זה היסוד לבנייתה של חברה דמוקרטית. לכן כולם מדברים על חשיבות החינוך, וכל המדינות שחשוב להן דמוקרטיה גם משקיעות בצורה די רצינית בעניין החינוך. לצערנו הרב, במבנה הקיים במדינת ישראל החינוך לא רק שלא מקדם שוויון ואין שוויון בתוך מערכת החינוך עצמה – לצערנו הרב, הוא מנציח את הפערים הגדולים מאוד שקיימים בין החלקים השונים באוכלוסייה, בעיקר בין ערבים ליהודים. אבל כמו שדובר לפניי, יש הרבה קבוצות מוחלשות בתוך מערכת החינוך שלא מקבלות שוויון הזדמנויות כמו חלק גדול מהאוכלוסייה, כמו החרדים, כמו קבוצת התלמידים עם המוגבלויות. אני רוצה לדבר בעיקר על האוכלוסייה הערבית וחשיבות השוויון בעניין הזה. הקורונה חשפה בצורה מאוד ברורה לכולם את הפערים שקיימים בין שתי החברות. זה לא רק בכל הדברים שאנחנו מדברים עליהם בדרך כלל – גם כמה המדינה משקיעה פר תלמיד ובמוסדות ובמבנים וכו'; היא קודם כול חשפה את כל העניין של התשתיות. מי שהכי הפסיד בשנתיים האחרונות בענייני החינוך היה החברה הערבית, כי לא רק התשתית של בתי הספר וכל המוכנות הטכנולוגית של בתי הספר ומוסדות החינוך וכל מה שדובר – בכלל אין תשתית. אצל האחים שלנו בנגב לא הייתה בכלל תשתית אינטרנט. אין מחשבים, וגם אם יש מחשבים – אין תשתית אינטרנט. חברים, בתקופה שממרץ 2020 ועד היום מאות אלפי תלמידים ערבים הפסידו שעות אדירות של חינוך. המשרד חייב לחשוב איך לפצות על הדבר הזה, גם בגילים מאוד קטנים אבל גם כאלה שהיו די קרובים לבגרות. אנשים שהיו בכיתה י', י"א, י"ב, מה קרה איתם? הם הפסידו מספר ענק של שעות לימוד, כי בכלל אין תשתית. לא היה להם סיכוי ללמוד. התשתית לא הייתה מוכנה. הקורונה חשפה את כל הפערים במערכת החינוך: ברמה של המבנים של בתי הספר, המוכנות הטכנולוגית של בתי הספר, הגישה. הכול היה פשוט מאוד לא שוויוני, וזה מנציח את הפער. הפער הלך וגדל. אז הקורונה שמה אותנו בפני המציאות המאוד-קשה שהייתה גם לפני הקורונה – חוסר השוויון גם היה הרבה לפני הקורונה – אבל היא יצרה מצב חדש שמשרד החינוך צריך לתת עליו את הדעת: מה יקרה בתקופה הקרובה במערכת החינוך, בעיקר אצל התלמידים שהפסידו הכי הרבה, כדי לסגור ולצמצם את הפערים? יש גם פתרון לסוגיה הזאת. קודם כול, צריך לדבר על חוסר השוויון בתוך המבנה של משרד החינוך. אני השתתפתי בעשרות ישיבות של ועדת החינוך. אדוני היושב-ראש, בכל ישיבה כזאת משתתפים המון אנשים מהדרג הבכיר במשרד החינוך שכל אחד מתמחה בנושא מסוים: בחינוך מיוחד, בתיכון, בגנים – יש כל מיני התמחויות. בקרב הבכירים מהערבים יש בעל תפקיד אחד – כמובן, אנחנו מעריכים אותו ושיהיה בריא וחזק – מר עבדאללה ח'טיב, ובכל מה שמדובר בחינוך למאות אלפי התלמידים הערבים מגיע עבדאללה ח'טיב, שאמור לדבר על הכול. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> ומשפט לסיום. << דובר_המשך >> סמי אבו שחאדה (הרשימה המשותפת): << דובר_המשך >> למה זה חשוב? זה חשוב כי המבנה עצמו של משרד החינוך הוא לא שוויוני. אדוני היושב-ראש, כדי להוביל לשוויון, שוויון גם צריך להיראות. העניינים האלה הם לא עניינים טכניים. חוסר מציאת ערבים בתפקידים הניהוליים החשובים של משרד החינוך – שיהיה לפחות פרופורציונלי לא לגודל האוכלוסייה אלא למספר התלמידים ולאחוז התלמידים, שהוא מעבר לשיעור שלנו באוכלוסייה. אנחנו רוצים שאנחנו ננהל את כל מה שנוגע לענייני החינוך. יש לנו גם פתרון, של אוטונומיה תרבותית. מקוצר הזמן אני לא אוכל להרחיב בנושא הזה של אוטונומיה תרבותית, אבל כדי להוביל לשוויון, כדי שאכן נייצר חברה דמוקרטית יותר, אנחנו חייבים להוביל גם לאוטונומיה תרבותית בחינוך הערבי בארץ. תודה רבה. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> תודה רבה, אדוני. אולי זה מוקדם, אוטונומיה, אבל הייתי אומר שאפשר – – – << קריאה >> סמי אבו שחאדה (הרשימה המשותפת): << קריאה >> 73 שנים זה לא מוקדם, אדוני היושב-ראש. אחרי 73 שנים זה לא מוקדם. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> לא, אבל יש רק את – טוב, בבקשה, אדוני. << דובר >> יעקב מרגי (ש"ס): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, גברתי השרה, בחרתי לפתוח – ידידי מיכאל ביטון, יש מדרש שאומר: בנוהג שבעולם אלף נכנסים למקרא ויוצאים מהם מאה, מאה נכנסים למשנה ויוצאים מהם עשרה, ורק אחד לתלמוד. לכאורה אני אומר את זה בפתיח של הדיון הזה. זה מקומם אותך בהתחלה, אבל המאמר הזה טומן בחובו מצד אחד את חוסר השוויון האובייקטיבי: כל אחד לפי כוחו ויכולתו שאותה הוא מסוגל לבצע, ומצד שני זה מדרש נוקב, זה מאמר נוקב וזועק בדבר החובה לתת הזדמנות שווה לכל תלמיד באשר הוא, גם כשבסוף אנחנו יודעים שבסוף אחד לתלמוד. כל הדיון הזה – תסלחו לי, אני התלבטתי אם לקרוא מהכתב. זה זועק לי מהבטן, אני עוזב את הנאום. אני רוצה לחזור גם על מה שאמרתי בכנס היום: יש לי משנה סדורה בסוגיית החינוך, מה לעשות. הייתי חמש שנים יושב-ראש ועדת חינוך ועוד 12 שנים קול דומם במערכת החינוך בשנות השישים והשבעים, וזה זועק בתוכי. זה זועק בתוכי, כי כשהגעתי למבדקים בצה"ל חטפתי את סטירת הלחי הכי גדולה לפרצוף. מה שבצה"ל ידעו לזהות בי, מה שבצה"ל ידעו לעשות, מערכות החינוך במדינת ישראל לא עושות. אני תושב באר שבע, בן למשפחה ברוכת ילדים – – – << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> ברוך השם. << דובר_המשך >> יעקב מרגי (ש"ס): << דובר_המשך >> אני סוטה ממה שרציתי לומר, אבל זה נוגע בסוף בעיקר. אתם יודעים איך קבעו מי יהיה בא'1 ובא'2? מי שבא מהרחובות האלה, ממשפחות גדולות, יהיה בא'1, ומי שיהיה בא'2 זה מי שהיה ממשפחות קטנות מהרחובות האלה. בסוף כיתה ז' ההנהלה נזכרה לומר שהתלמיד הזה מחמם את הכיסא בכיתה החלשה, א'1. משועמם. אז אתה, יעקב מרגי, בן למאיר, עליו השלום, ולאליס, שתיבדל לחיים ארוכים – אזרח עובד צה"ל, מפרנס יחיד – לך תתמודד בכיתה ח', תשלים את כל הפערים. ואומר לך מורה בצורה הכי ברורה: שמע, אני לא יכול לחזור איתך על החומר, אני צריך להתקדם עם התלמידים, יש לי כיתה ח', בחינות. תשלים. איפה תשלים, בספרייה העירונית, שאתה לא יכול לשלם דמי מנוי? איפה תשלים את זה, מהאחים שלך? האחים שלך גם הם מתמודדים, רוצים ללמוד. ואני לא מלין ואני לא אומר את זה בכעס. מתן הזדמנות שווה – יעקב מרגי, אותו תלמיד, הגיע למבדקים של צו ראשון, ומאז הוא עבר את כל מבדקי הטיס עד לשלב הפסיכולוג, שהוא שאל אותי: תגיד לי, אתה חושב שאתה יכול להיות טייס? אמרתי לו: אני לא רוצה להיות טייס. הוא אמר לי: אז למה הלכת? אמרתי לו: קסם לי הרעיון, עוד שלב ועוד שלב ועוד שלב. ואני אומר: למה? מי הפסיד? מי הפסיד? כמה כמוני יש? ואני לא מדבר על – איך כתוב שם? אין שוויון. אני כופר בשוויון. אומר הרבי מקוצק: אין דבר יותר לא שוויוני מאשר לטפל באי-שוויון בצורה שוויונית. זה לא שוויון. זה מתן הזדמנות שווה, טיפול אישי, לא לפזר את המשאב לרוחב, לכולם אותו דבר, מי שתפס – תפס, מי שקלט – קלט. אבל בזמן שנותר לי, אני רוצה לזעוק את הזעקה האמיתית. השרה, המשרד שלך בנוהג ישן – זה לא את, קיבלת את זה ככה – מתנהל בצורה מופקרת בסוגיית התל"נים, מפתח חצר קדמית וחצר אחורית בחינוך. אני אומר לך את זה בכנות. שלא ימכרו לך. הגעתי עם זה עד לשכות השר. הפעילו מנהלי הרשתות מדושני העונג לחצים על השר, ואמרו לי: זה פוליטי, אתה גורם לנו בעיות פוליטיות. הם עלו אליי. אני אומר להם: תסתכלו לי בעיניים – על מה הולך הכסף. אז אני אומר לך שכפיתי והכרחתי את משרדך לעשות ביקורת על תל"ן במוסד מסוים במודיעין. אתם יודעים מה גיליתי? הם גובים אלפי שקלים מהורים בציונות הדתית, אלפי שקלים, כמעט כמעט כמו שנה אקדמית. הסתבר בביקורת שלא רק שהם לא מקבלים תל"ן, את ה-100% פלוס תוספת ממ"ד – גם את זה הם לא נתנו. ולאן הכסף הזה הולך? הורה ממודיעין שמשלם, הכסף הולך גם לתחזק בתי ספר אחרים של הרשת בערים אחרות, את מכוניות השרד, את משכורות העתק של ההנהלה. עכשיו, מה קורה? למה אני זועק? מה אכפת לך? זה קורה במערכת החינוך שלי. קחו את באר שבע. יש בית ספר יסודי, בית מוריה, ולשם הולכים הגרעין התורני והאליטיזם של הציונות הדתית, נכון? אבל בשכונה ד' יש בית ספר יוסף קארו של החמ"ד, של הממלכתי-דתי. מי הולך לשם? אתם יודעים מי הולך לשם? בלי לפגוע בתלמידים שם – מבחינתי הם יקרים, הם נשמות טהורות, מרגליות. הם פותרים את הבעיות לאגף החינוך ולמחלקת הרישום של העירייה. למה? כי זו החצר האחורית. שם תמצאו את יוצאי אתיופיה, שם תמצאו את העולים החדשים, שם תמצאו את תושבי השכונות, וזה בחסות משרד החינוך. הגיע הזמן – אני משווע ליום שיגיע למשרד הזה שר אמיץ שייגע ויפרק הכול מלמטה. זה נוהג רקוב, שנים – כן, אני מדבר אפילו נגד הבייס הפוליטי. המדינה אפשרה את ההפקרות הזאת. רשתות החינוך מתפארות במה שהן עושות, אבל הרשתות האלה זה עסקים, הפכו את זה לעסק כלכלי בנושא חינוך. אף אחד לא מפקח עליהן, כי כל אחד שייך לזרם פוליטי כזה או אחר. לא צריך לפחוד, צריך לומר את האמת. במצב הזה אנחנו נמשיך להנציח את הפערים ולא נתמודד איתם. תסלחו לי, לא יכולתי להקריא. הכנתי נאום מאוד מנומס, לא יכולתי להיצמד אליו. תודה רבה, אדוני. << יור >> היו"ר אחמד טיבי: << יור >> תודה רבה, חבר הכנסת מרגי, על שעמדת בזמנים באופן יחסי. חברת הכנסת אמילי מואטי. << דובר >> אמילי חיה מואטי (העבודה): << דובר >> דברי הכנסת יבדקו מי חברי הכנסת שנאמו ביום השוויון בחינוך. כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, גברתי השרה, חינוך הוא כלי משמעותי, אם לא המשמעותי ביותר, ביצירת מוביליות חברתית ואפשרות לחיות חיים שיש בהם בחירה. בשנים האחרונות השיח של חופש הבחירה הושאל בכפייה על ידי כל מיני קצוות כדי להסביר בורות וכפייה. איש לא בוחר לחיות את חייו ללא ידע שיגן עליו. הבסיס לחופש הבחירה, כפי שאמרה ז'קלין כהנוב, הוא גם החופש מבורות. אני מאחלת לנו, אזרחי ישראל, שחינוך ושוויון הזדמנויות יהוו את ליבת הדיון הפוליטי, עד שיהפכו למרכז חייהם של נבחרי הציבור, שלנו. במדינת ישראל יש מרחבים שבהם רק נס יכול להפוך אדם, איש או אישה, משורדת הנמצאת במאבק יום-יומי על קיומה לבת אדם המממשת את יכולותיה. להשכלת ההורים, ובעיקר להשכלת האם, תפקיד מכריע בהשכלת הילדים, ובעולם הערכי שלנו האחריות היא קודם כול של המדינה, ביצירת תנאי פתיחה נאותים ושוויוניים. יש כאן דור, דור ההורים שלנו, ובמקרים מסוימים גם הדור שלנו, שנסיבות היסטוריות וממסדיות גזרו על הוריהם חיים בשוליים. אך העוול המשמעותי יותר הוא שבמשך שנים ארוכות מדי המערכות לא עשו דבר כדי למנוע שעתוק של האסונות שהתהומות של השוליים יכולים להסב לבני אדם. ההשקעה בחינוך נכונה לא רק מוסרית, כפי שיהיו כמה שיטענו בצדק, אלא גם כלכלית. ככל שתתאפשר לאדם השכלה רחבה יותר, כך יורחב ארגז הכלים שלו. ככל שהאדם ידע יותר ומקורות הידע שלו יהיו עשירים יותר, כך הוא ידע להישמר מפני פייק ניוז, שקרים של פוליטיקאים ציניים ונפילה לקצוות שלעיתים יסכנו את חייו. ככל שאדם יוכל לממש את יכולותיו כאינדיבידואל, כך הוא יהיה מאושר יותר – כן כן, מאושר, ואנחנו רוצים אזרחים מאושרים, עם תחומי עניין מגוונים ופנאי לממש את התחביבים שלהם. אסור לנו שחלק גדול מאיתנו יחיו חיים שיש בהם רק הישרדות ופחד והישמרות מפשע, ומי שמכיר הישמרות מפשע – כבוד היושב-ראש, אתה מפריע לי. תודה. ומי שמכיר הישמרות מפשע מוקיר ומעריך את הכורח ואת המאמץ שבני האדם משקיעים בהישמרות מהידרדרות לפשע, אנשים שאין להם קול ושמרוב עייפות אין להם כוח להשמיע את קולם. וככל שנוקפים הדורות, הפערים מתרחבים והיכולת לצמצם אותם – יודעים מה? להתקרב אלה לאלה – הופכת להיות בלתי אפשרית. הזכות לחינוך ולשוויון הזדמנויות בחינוך היא זכות יסוד בסיסית. לחינוך על כל שלביו, מהגיל הרך ועד בגרות, השפעה מכרעת על ההתפתחות הפיזית, הקוגניטיבית והנפשית של בני האדם. זו המלחמה הכי מוצדקת שאנחנו יכולים להילחם בבית הזה. עלינו, נבחרי הציבור, מוטלת החובה להפוך עולמות, אם בחקיקה ואם בהחלטות ממשלה. כבוד השרה, כדי ששוויון הזדמנויות בחינוך יתמקם בראש סדר העדיפויות הלאומי, עלינו לשבור את הזיקה של השכלת ההורים להישגי הילדים ולתקן את העוול שלפיו עתידו של אדם ועתידה של בת אדם הוא פועל יוצא של הסביבה או שמות המשפחה שאליהם נולדו. על פי תוצאות מבחני פיז"ה לשנת 2018, ישראל מדורגת במקום ה-71 מתוך 79 מדינות בסולם שוויון ההזדמנויות בחינוך. מבחינת פערי הציונים בין תלמידים על בסיס רקע כלכלי-חברתי, ישראל נמצאת במקום הראשון בפערים. מאחורי הנתונים הללו עומדת מציאות חברתית שרירותית וקיימת של אי-שוויון חברתי, מדיניות מתמשכת של תת-השקעה בגיל הרך וחסמים מבניים בכניסה להשכלה גבוהה. כמה זמן נשאר לי? << קריאה >> יעקב מרגי (ש"ס): << קריאה >> למה את שואלת שאלות? << יור >> היו"ר אחמד טיבי: << יור >> זאת הייתה שאלת קיטבג. << דובר_המשך >> אמילי חיה מואטי (העבודה): << דובר_המשך >> טעויות של מתחילה. עלינו מוטלת האחריות לטפח את היכולות האלה בכל ילדי וילדות ישראל באופן שוויוני, ולהתחיל באזורים המוחלשים, באזורים שהופקרו על ידי ממשלות ישראל לאורך השנים, שבהם התושבים נאלצו להתמודד עם קיום סיזיפי ויום-יומי. עלינו לתקן את העוול ולהילחם על מדינה שתבטיח רווחה ולא רק רווח, צדק ולא צדקה. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. << יור >> היו"ר אחמד טיבי: << יור >> תודה רבה, חברת הכנסת אמילי מואטי. האמת היא שלא רציתי להפריע לך, אבל קיבלנו ידיעה שחבר הכנסת לשעבר יוסף פריצקי, השר לשעבר, נפטר. אני משתתף בצער המשפחה. הוא היה חבר כנסת מעניין, שנון ומרתק. יהי זכרו ברוך. בטוח תהיה אזכרה, והכנסת תעדכן את החברים. יהי זכרו ברוך. חברת הכנסת קדוש שירלי, בבקשה. << דובר >> שירלי פינטו קדוש (ימינה): << דובר >> (אומרת דברים בשפת הסימנים, להלן תרגומם: אדוני יושב-ראש הכנסת, שרת החינוך יפעת שאשא ביטון, חברי וחברות הכנסת, מערכת החינוך בישראל היא התחנה הראשונה והמהותית ביותר לעיצוב עולמם וזהותם של ילדים ברחבי ישראל, בפריפריה ובמרכז. מערכת החינוך היא האחראית לעיצוב וסיתות של החברה ולאופן שבו היא תתפתח. הוגים גדולים לאורך ההיסטוריה ראו בחינוך מלאכת מחשבת כירורגית ומדוקדקת שמצד אחד מעניקה למחנכים ולמחנכות את מרכז כובד האחריות והחשיבות, ובאותה נשימה מזכירה שבסופו של דבר הילד והילדה הם העומדים במרכז. מערכת החינוך המיוחד והמשולב על אחת כמה וכמה. מערכת החינוך המיוחד בישראל סובלת מליקויים חמורים ביותר הדורשים תיקון יסודי מהשורש, על מנת לתת מענה מיטבי לילדים ובני נוער עם מוגבלויות מכל הסוגים – פיזית, נפשית, חושית, שכלית. אותם ילדים נולדים לעולם עם פערים מסוגים שונים ובדרגות שונות מאדם ללא מוגבלות. חשוב לי להדגיש, כדי שאף אחד חלילה לא יתבלבל: הפער הזה אינו נובע מהמוגבלות שלהם, אינו בגלל שהילד הוא עיוור או חירש או עם מוגבלות קוגניטיבית; הפער נוצר בגלל המענה הלא-מספק של מערכת החינוך המיוחד כלפיהם – זה מה שיוצר את הפער. לצערי הרב הפער הולך וגדל. לו מערכת החינוך הייתה נגישה באמת, משמע, מצוידת בתקציבים הראויים, בכוח אדם מיומן ומתוגמל כראוי, הפער הגדול הזה היה יכול להצטמצם משמעותית ואולי אף להיעלם. אני רוצה לספר לכם משהו אישי וכואב. נפגשתי עם הורים לילדים חירשים מהדרום הרחוק שזועקים לעזרה. הגעתי לשם לביקור כמה פעמים ונחרדתי לראות את הפער העצום בין המרכז לדרום באיכות החינוך המיוחד, בטיבו וברמתו, פער שגורר את תושבי הדרום לאחוזונים הנמוכים ביותר של תלמידים עם מוגבלות המסיימים 12 שנות לימוד עם תעודת בגרות. ילדים חירשים מהדרום מסיימים מסלול לימודים עם עברית ברמה דלה מאוד. כמו כן, ידיעתם במקצועות בסיס נוספים כגון מתמטיקה, אנגלית, ספרות ועוד שלל כישורי ידע וחיים היא ברמה חלשה מאוד, החוסמת את פוטנציאל המימוש שלהם בחברה הכללית. יש מעבר של הורים לילדים חירשים מהפריפריה למרכז, בגלל שהם יודעים ששם הם יקבלו חינוך קצת יותר טוב. למה? למה ילד או ילדה עם מוגבלות שנולדים בפריפריה מוסללים לגורל עתידי צר וחסר מעוף? הבעיה הזאת לא נוצרה עכשיו, לא לפני שנה, לא לפני חמש וגם לא לפני עשור. הבעיה הזאת השתרשה כבר לפני שנים רבות. הבעיה היא כדור שלג שמתגלגל, גדל והולך, והפתרונות שהמדינה הציעה עד כה הם פלסטרים על גבי פלסטרים לפצע שותת ומדמם. אני רוצה לנצל את הבמה הזאת כדי לקרוא בדחיפות לכנסת ישראל ולמשרדי הממשלה הרלוונטיים לגבש בהקדם פתרון הוליסטי הנותן מענה מקיף וכולל לבעיה הזאת, בסימן המימרה מספר משלי, "חנֹך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה". תודה רבה.) << יור >> היו"ר אחמד טיבי: << יור >> תודה רבה לך. תודה רבה. חבר הכנסת זאב בנימין בגין, שלוש דקות, מכובדי. << דובר >> בנימין זאב בגין (תקווה חדשה): << דובר >> תודה. אדוני היושב-ראש, גברתי שרת החינוך, חבריי חברי הכנסת, עוד לא הצלחתי להתרגל לנאומים בכנסת של חברתנו שירלי פינטו קדוש. זה עדיין מעורר התרגשות, אני בטוח – – – << יור >> היו"ר אחמד טיבי: << יור >> היה לך נאום מרגש. כל הכבוד, שירלי. כל הכבוד. << דובר >> שירלי פינטו קדוש (ימינה): << דובר >> (אומרת בשפת הסימנים: תודה רבה.) << דובר_המשך >> בנימין זאב בגין (תקווה חדשה): << דובר_המשך >> תודה, אדוני היושב-ראש. וחברי חבר הכנסת מיכאל ביטון, רחש לבבך דבר טוב כשהצעת את הנושא הזה לדיון. הכרתיך – – – << קריאה >> יעקב מרגי (ש"ס): << קריאה >> "אֹמר אני מעשַׂי למלך" – תמשיך את הפסוק. << דובר_המשך >> בנימין זאב בגין (תקווה חדשה): << דובר_המשך >> אני? << קריאה >> יעקב מרגי (ש"ס): << קריאה >> אמרת "רחש לבי דבר טוב". << דובר_המשך >> בנימין זאב בגין (תקווה חדשה): << דובר_המשך >> כן, כן. << קריאה >> יעקב מרגי (ש"ס): << קריאה >> ההמשך אומר: "אמר אני מעשי למלך". זה מה שאתה עושה עכשיו. << דובר_המשך >> בנימין זאב בגין (תקווה חדשה): << דובר_המשך >> מאה אחוז. אנחנו פעלנו יחד כברת דרך כשמיכאל היה ראש המועצה ביישובו, בירוחם, והכרתי את מעלותיו. חסרונות לא הספקתי למצוא. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> אין לו חסרונות. << דובר_המשך >> בנימין זאב בגין (תקווה חדשה): << דובר_המשך >> אני זהיר. אז אדוני היושב-ראש, אם תוכל להפעיל מחדש את השעון – זו הייתה הקדמה. << יור >> היו"ר אחמד טיבי: << יור >> אני באופן טבעי מגלה נדיבות. << דובר_המשך >> בנימין זאב בגין (תקווה חדשה): << דובר_המשך >> אז אנחנו מוצאים גם בגרסה בבבלי, בסנהדרין, אביא מירושלמי בברכות: כשם שאין פרצופיהן דומים זה לזה, כך אין דעתן דומה זה לזה – כלומר אין שוויון בין התלמידים, לא במראם ולא בדעתם, כלומר בכישרונם, ואם כך, איך נדבר על שוויון בחינוכם? זו עדיין, כפי שאמרו קודמיי – גם חברת הכנסת מואטי, והדגיש חברי חבר הכנסת מרגי – רעה חולה היא שאצלנו עדיין לידתו של אדם, משפחתו, היישוב שבו הוא גדל, הם מנבאים חזקים ויעילים למצבו בבגרותו, למשלח ידו, להכנסתו, לרווחתו, לרווחת משפחתו, למידת הסיפוק שהוא חש בחייו ולאושר שהוא מנת חלקו. את המתאם הזה חובתנו לשבור. גם אם אין התלמידים שווים, חובתנו להעניק להם, כפי שאמרו קודמיי, את שוויון ההזדמנויות בחינוך, לתת להם את המיטב למיצוי כישרונותיהם הייחודיים, שחלקם עדיין חבויים בהם, ודרוש מאמץ מיוחד כדי לחשוף אותם. המאמץ הזה כרוך, כמובן, קודם כול, בתשומת לב ובקשב שאנחנו מעניקים לבעיית היסוד הזאת של חיינו. אבל לא די בהקצאה כספית ממוצעת מיוחדת לתלמיד בבית ספר זה או אחר או במתנ"ס. גם לא די בהשקעה במבנים חדשים, במעבדות או בכלים לתזמורת בית הספר. לא די. חשוב, אבל צריך עוד. אביע את דעתי כי המפתח להצלחה בחינוך הוא המורים, אבל קודם כול – המנהלים. זה נכון שיש התקדמות רבה, כבר זמן לא מועט, בהכשרתם של מנהלים, למשל בחיובם לסיים בהצלחה את התוכנית המיוחדת הקרויה "אבני ראשה". אני הרציתי במסגרת זו בשיעור או יותר. התרשמתי מפרחי המנהלים, כלומר, מאלה שהפגינו עניין והעירו ושאלו. עוקץ העניין הוא במינוי המנהלים הטובים על ידי הרשות המקומית, שלעיתים, עלינו להודות, יש בפניה או בפני פרנסיה שיקולים שונים בבחירה זו. << יור >> היו"ר אחמד טיבי: << יור >> נא לסיים – אחרי הזמן – – – << דובר_המשך >> בנימין זאב בגין (תקווה חדשה): << דובר_המשך >> אני מסיים. מכיוון שאלה התפקידים המרכזיים במערכת החינוך, ובייחוד כשחברתי שרת החינוך יפעת שאשא ביטון פועלת להענקת חופש פעולה נרחב, מיוחד, למנהלים, המנהל הטוב יגייס את המורים המתאימים, ובחירתו הנכונה גם ברשויות היותר-קטנות היא המפתח. בהכירי אותך, חברתי שרת החינוך, אני בטוח שבהנהגתך יצעדו בתי הספר למיצוי הכישרונות החבויים בתלמידים על יסוד כלל היסוד: באין שוויון כישרון – שוויון בהזדמנות. תודה על אורך הרוח, אדוני היושב-ראש. << יור >> היו"ר אחמד טיבי: << יור >> תודה רבה, חבר הכנסת בגין. חבר הכנסת שַׁיין. שֵׁיין. רציתי שתזרח או תקרין. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> שַׁיין זה זורח, אבל שֵׁיין זה יפה. << דובר >> יוסף שיין (ישראל ביתנו): << דובר >> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, זוהי אומנם שעה מאוחרת, ואין פה הרבה קהל, אבל זה אחד הדיונים המרתקים. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> מוקדם. << קריאה >> מיכאל מרדכי ביטון (כחול לבן): << קריאה >> – – – הרציניים פה, רק שתדע. הרציניים פה – אתה – – – << דובר_המשך >> יוסף שיין (ישראל ביתנו): << דובר_המשך >> אני באתי לומר, ואני רק התחלתי, אבל אם אתם מקשיבים למילים שנאמרו – ולא בכדי יושב-ראש הכנסת ומחליפיו כרגע לא רצו לעצור את הדוברים, כי ראו שרבים פה דיברו היום דברי טעם. קודם כול, אני מברך את שרת החינוך יפעת שאשא ביטון על שלקחה את הפיקוד על הספינה הגדולה הזו. זוהי ספינה עצומה, כפי שאמר חברי, ידידי, חבר הכנסת בגין, ולכן זו מלאכה גדולה, אולי המלאכה הגדולה בישראל. אני מברך גם את ידידי חבר הכנסת ביטון, שהעלה את הנושא היום. היה לי הכבוד לשבת כממלא מקום ליושבת-ראש ועדת החינוך, לשרן השכל, שביקשה ממני – בנושא השוויון. לחברי הכנסת מרגי, סופר – כל חבריי משני צידי הבית הזה. זה לא כמו בקונגרס האמריקאי, אבל זה כמעט שני צדדים. אדוני היושב-ראש, בדקות הספורות שיש לי אני רוצה לומר כמה מילים על הנושא, כי הנושא הוא עצום ורב ולא ניתן להכיל את הדברים, וגם שמענו היום בהערות שניתנו כאן עד כמה המגוון הוא עצום ועד כמה הנושאים הם כמעט בלתי ניתנים להכלה. הדבר הראשון – אנחנו צריכים לזכור שמדינת ישראל השתנתה ופניה השתנו כמעט לבלי הכר. זוהי מדינה הצומחת בצורה המהירה ביותר בין מדינות ה-OECD, עם ילודה עצומה של 3.2 לאישה, שנהיה בריאים, ואנחנו כבר לא מדינה קטנה, אלא אנחנו מדינה של כמעט עשרה מיליון נפש, שהיא בעלת רוחב יריעה עצום, עם קבוצות וקהילות. ולכן, יש פה שאלות פילוסופיות ושאלות מהותיות לגבי הקצאת המשאבים הסמכותית, וכמובן בנושא החינוך, שזהו למעשה התקציב הגדול ביותר במדינה. לא רק בנושא פריפריה ומרכז, ולא רק בנושאים של רשויות מקומיות, ולא רק בנושא התל"ן – בכל הנושאים אנחנו יודעים שאנחנו חברות, מצד אחד, שרוצות להעניק אוטונומיה, ומצד שני מחפשות ליבה, והשניים לא תמיד הולכים ביחד; למעשה, אף פעם לא הולכים ביחד. לכן, כשחבר הכנסת סופר מדבר על האדם הטוב, האזרח הטוב, הטוב הכללי – שמענו גם מחבר הכנסת אייכלר, שדיבר ואמר: אנחנו רוצים להיות נפרדים ברמה מסוימת. אנחנו רוצים רק שהכסף יהיה שווה. אבל זה לא עובד כך. לכן, אני לא רוצה להיכנס כאן לפולמוס, אלא לומר – ומרגי דיבר על הביורוקרטיה העצומה, וכן הלאה. לכן, צריך לזכור מהי המהות כאן והיכן בכלל אפשר להתחיל לטפל על מנת שהטיפול יהיה אפקטיבי ולא יהיה סיסמתי. כי אם אנחנו רוצים באמת להציג שוויון, אז חברי בני בגין נמצא כאן, ואמרתי שבשבילו אני רק אצטט מה אמר לנו ז'בוטינסקי על הדבר הזה, כי חשוב מאוד לזכור מה שהוא אמר לנו לעיתים – היו לו דברי טעם. בנושא השוויון חיפשתי בשבילך ומצאתי מה הוא אמר לנו. הוא אמר כך: מהו השוויון? ניסיון של תיקון אחד וגמור שאחריו אין צורך יותר בתיקונים חברתיים. יעמידו את הציבור במסגרת כזאת – ירצה או לא ירצה – שלא יוכל לצאת ממנה תיקון בבת אחת ולנצח. את ההשתקה הזאת של הים האנושי, את איסור נוע הגלים, משיגה התורה הסוציאליסטית. לא באנו לדבר הזה, את זה שמנו בצד. זה לא מעניין אותנו. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> – – – << דובר_המשך >> יוסף שיין (ישראל ביתנו): << דובר_המשך >> נכון. מעניין אותנו לבוא ולתת ערכים אחרים במקביל לערכי השוויון: שוויון ההזדמנויות שדיברתם עליו, מעניינים אותנו ערכי הליבה של המדינה, מעניינים אותנו ערכי החירות של האדם בתוך הדברים האלה, ומעניין אותנו גם בהחלט הניסיון הלאומי שלנו. אנחנו מדברים כרגע על נושא השוויון – האם צריך להכניס שוויון לחוקה. לכן, גברתי ורבותיי חברי הכנסת, כל דיון שלנו – יפה שיהיו בו נתונים חשובים לגבי השאלה שנשאלה. השאלה שנשאלה היום ביוזמתך, חבר הכנסת ביטון, הייתה לגבי תשלומי הורים. זה מה שעלה, וראיתי בוועדות שדנו ודנו ודנו בתשלומי הורים. אני רוצה לומר רק דבר אחד: הנתונים לפעמים מתעתעים, וכל מי שיקרא את הספר רחב היריעה של מכון טאוב על השוויון ימצא מייד שאם אתה תרצה להקטין את הכיתות, אתה תפצה את הסטודנט הכי חזק במדינה ותחליש את החלשים. הם מראים לך את זה. לכן אסור לנו – אני אומר פה בשלוש הדקות שנותרו לי, ודיברתי היום הרבה –ליפול לקלישאות. כל דבר אפשר לבדוק, כל דבר ראוי לבדוק, אבל באמת להיזהר, כי במילה "שוויון", שהיא מילה נהדרת – וסיפור חייך הוא כמובן מרהיב ומלהיב. אתה תתפלא לדעת שלא רק אתה נזרקת מהתיכון. אני מעולם לא סיימתי תיכון. כולם אומרים: איך אתה הגעת? לא סיימת את התיכון? כן. התחלתי לקרוא בשנות העשרים לחיי, אבל גדלתי לאימא – כמו שאמרה גם השרה קודם – שלימדה 35 שנה בשכונת התקווה, ו-35 שנה הייתה נוסעת בשני אוטובוסים ללמד בשכונת התקווה, והייתה אומרת לי: מבני עניים תצא תורה, והייתה מביאה אותם הביתה. וגדלנו כך, בלי טלוויזיה ובלי כלום. ככה גדלנו. אבל הדימויים של החברה הם דימויים אחרים, לגביי בטח. לכן אני אומר, ראוי לנו לעסוק בנושאים האלה, לבדוק אחד-אחד, וראוי באמת לשרה לחשוב מחוץ לקופסה, לא ליפול לקלישאות, כמו שאמר מרגי, ולא לפחד. זה הציווי שיש לי בשלוש הדקות, וכל החומרים האחרים זה כבר לדיון אחר. תודה רבה. << יור >> היו"ר אחמד טיבי: << יור >> בחמש דקות. תודה רבה. גברתי שרת החינוך. << קריאה >> קריאות: << קריאה >> – – – << יור >> היו"ר אחמד טיבי: << יור >> נא לתת כבוד לשרה. בכל זאת מדובר בשרה. כשמעתי אתמול את השר נפתלי בנט מדבר על הקורונה, חשבתי שהיא מדברת. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> – – – << יור >> היו"ר אחמד טיבי: << יור >> יש כאלה שתוקפים אותה בהתחלה ומאמצים את עמדותיה לאחר מכן. << דובר >> שרת החינוך יפעת שאשא ביטון: << דובר >> הוא מדבר לפני שהיינו – – – << קריאה >> יוראי להב הרצנו (יש עתיד): << קריאה >> – – – << יור >> היו"ר אחמד טיבי: << יור >> תודה. << דובר_המשך >> שרת החינוך יפעת שאשא ביטון: << דובר_המשך >> תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש. חבריי חברי הכנסת, קודם כול, אני באמת רוצה להשתתף בצער המשפחה של חבר הכנסת והשר יוסף פריצקי, גם בשם יושבי הבית הזה. אני מבקשת להודות לך, חבר הכנסת מיכאל ביטון, שתיבדל לחיים ארוכים, על כך שהעלית את הנושא החשוב הזה פעם נוספת. כמו שאני מכירה אותך, אני בטוחה שאתה תמשיך ותעלה אותו, ואנחנו בסוף גם נגיע, אני מקווה, למקום שבו אנחנו נרגיש שהתקדמנו צעד משמעותי, לאו דווקא לשוויון עצמו אלא לשוויון ההזדמנויות, כפי שעלה כאן, ואני אפרט על כך בהמשך. תודה רבה גם לכל חברי הכנסת שנמצאים כאן והעלו את הדברים החשובים. אני מודה, זה היה דיון מרתק, והלוואי שהיו לנו הרבה מאוד דיונים כאלה בנושא החינוך כאן בכנסת. תראו, קידום השוויון בחינוך, צמצום פערים, מתן הזדמנות לכל ילד באשר הוא – זאת תכלית העשייה החינוכית. אני חושבת שכאשר אנחנו מדברים על חינוך, הדבר הראשון שאנחנו רוצים לחשוב עליו זה שאנחנו באמת מסוגלים לצמצם פערים בין הילדים, בין האזורים השונים, בין המגזרים השונים, ולתת לכולם הזדמנות שווה. צדקת, חבר הכנסת מרגי: אנחנו אומרים הרבה מאוד שנים שחוסר השוויון במדינת ישראל מגולם בתוך התפיסה השוויונית של המדינה, בעיקר בכל מה שהיה קשור לנושא התקצוב. לכן העניין של התקצוב הדיפרנציאלי, וההתייחסות הדיפרנציאלית, זה לב-ליבה של העשייה החינוכית. ואני מוכרחה לומר לכם שבהרבה מאוד תחומים משרד החינוך כבר נמצא במקום הזה ומתייחס לא רק לאזורים השונים אלא גם למדד הטיפוח בכל אחד מהאזורים. דווקא כמי שבאה מהפריפריה, וגם אתם, אז קל לי כך לומר, ואופיר, צריך לומר ביושר, יש לנו מערכות – – – << קריאה >> מיכאל מרדכי ביטון (כחול לבן): << קריאה >> הם לא באו מהפריפריה – – – << דובר_המשך >> שרת החינוך יפעת שאשא ביטון: << דובר_המשך >> למה? היה לנו מגוון. << קריאה >> מיכאל מרדכי ביטון (כחול לבן): << קריאה >> באו קצת. << דובר_המשך >> שרת החינוך יפעת שאשא ביטון: << דובר_המשך >> היה לנו מגוון יפה ומכובד. << קריאה >> יעקב מרגי (ש"ס): << קריאה >> יש איזה צד – – – << דובר_המשך >> שרת החינוך יפעת שאשא ביטון: << דובר_המשך >> דווקא כמי שבאה מהפריפריה, אנחנו חייבים לעשות באמת גם קצת חסד עם מוסדות החינוך שם. יש שם חינוך טוב. יש חינוך טוב. אני אומרת לכם, אני גאה להיות תלמידה שצמחה בבתי הספר בקריית שמונה. יש שם חינוך טוב, ואני גם מסתובבת ומבקרת היום, ואני לוקחת מכל מקום, ויש להם הרבה מאוד מה לתרום. הייתי גם בירוחם, נכנסתי לבית הספר – אתה רואה גם את הנשמה היתרה וגם באמת איך התלמידים מרגישים, אתה רואה את החדווה, את הניצוץ בעיניים. אז לא הכול שווה, ולא כל מה שבפריפריה הוא פחות וכל מה שבמרכז הוא יותר. אנחנו דיברנו על דיפרנציאליות, אז חשוב לומר גם את הדברים האלה. אבל זה נכון, זה נכון שילדים שבאים מרקע כלכלי-חברתי חלש זוכים על פי רוב להשקעה תקציבית נמוכה יותר, הן מהרשות המקומית והן מההורים, ולכן הגורם היחיד שיכול לצמצם את הפערים בחינוך זה משרד החינוך, והמטלה היא לפתחנו. אתמול פורסמה תמונה חינוכית עם השקיפות התקציבית, ואני רוצה לומר לכם שמהנתונים שיש, תלמיד בפריפריה מתוקצב היום יותר מאשר תלמיד במרכז, בסדר? באופן עובדתי. רק כדי לסבר את האוזן, תלמיד בבית ספר יסודי ממחוז צפון מתוקצב בממוצע ב-18,566 שקלים, תלמיד ממחוז דרום – ב-18,360 בממוצע, ותלמיד ממחוז מרכז מתוקצב ב-15,538 שקלים; תלמיד ממחוז תל אביב אפילו טיפה פחות מזה – 15,259 שקלים. אני מוכרחה לומר שגם במגזר הערבי חל שיפור, אם אנחנו מנתחים את התמונה התקציבית, ואנחנו יכולים לראות שהילדים במגזר הערבי, התקצוב שלהם עלה בבתי הספר היסודיים פי 1.5, בחטיבת הביניים – פי שניים, ובחטיבה העליונה עלה ב-60%, ואנחנו רואים עלייה מ-17,000 שקלים בתשע"ב לתקציב של 27,000 שקלים בממוצע לתלמיד בתשע"ה. אז גם כאן אנחנו יכולים לראות שיפור. תלמידים – אם דיברנו על דיפרנציאליות בתוך הפריפריה או בתוך המרכז, אז גם תלמידים מעשירון טיפוח נמוך מתוקצבים יותר מכאלה שעשירון טיפוח גבוה, בעיקר בחטיבות ביניים וביסודי. אנחנו צריכים לשמור על המגמה הזאת. זה לא אומר שהגענו למנוחה ולנחלה, אבל אנחנו בהחלט סימנו דרך, ואנחנו נמצאים בכיוון הנכון. במשרד החינוך יש מענה לאוכלוסיות חלשות ולצמצום פערים בחברה כחלק בלתי נפרד מתוכניות המשרד, וכמובן – ממודל התקצוב כפי שאני פירטתי. על מנת לתת מענה פרטני לאוכלוסיות חלשות מבחינה חברתית, המשרד מתקצב באופן תוספתי אוכלוסיות אלה, כדי שאנחנו נוכל לצמצם את הפערים גם בהיבטים החברתיים וגם בהיבטים הלימודיים. במהלך השנים האחרונות חלק ניכר מהמשאבים שנוספו למערכת החינוך נתנו בעצם גם מענה דיפרנציאלי אבל גם עדיפות לפריפריה ולשכבות החלשות, ואני רוצה לתת כמה דוגמאות. אם זה התקצוב הדיפרנציאלי בחינוך היסודי ובחטיבות הביניים באמצעות תגבור שעות הוראה בהתאם למדד הטיפוח, אנחנו מדברים על תוספת של 1.2 מיליארד שקלים; תקציב דיפרנציאלי בחטיבה העליונה במגזר הערבי, תוספת שעות הוראה ומשאבים גמישים לצמצום פערים – כ-500 מיליון ש"ח בחמש השנים האחרונות; הפחתת מספר התלמידים בכיתה ל-32 – גם כאן היה תקצוב של מיליארד שקלים. שוב, אנחנו רחוקים מהמנוחה והנחלה, אבל אנחנו בהחלט בכיוון. יש את תוכנית ניצנים – מסגרות צוהריים והעשרה לגני ילדים וכיתות א'-ב', כולל ארוחה חמה; בתי הספר של החופש הגדול; תוכניות ייעודיות לקידום הישגים בפריפריה ועוד תוכניות נוספות. דוגמאות בולטות הן תוכנית אתגרים במגזר הערבי, שאומצה בהחלטת ממשלה, ואנחנו עובדים על הבנייה שלה בהמשך; תוכנית לחיזוק המגזר הדרוזי; תוכנית לחיזוק החינוך הבדואי בצפון ובדרום; תוכנית אסטרטגית לחיזוק מזרח ירושלים; תוכנית לחיזוק יוצאי אתיופיה, הדרך החדשה; תוכנית אסטרטגית לחיזוק המגזר החרדי ותקצוב הנגשת מוסדות החינוך לתלמידים ולהורים ומורים עם מוגבלויות הן ברמה הפרטנית והן ברמה הפיזית והכללית באמצעות הרשויות המקומיות והבעלות. אנחנו כמובן מחויבים להמשיך ולהעמיק את המענים לאוכלוסיות הללו, וכך אנחנו נעשה. אני רוצה להתייחס לנושא של תשלומי ההורים, שהתייחסנו אליו גם בדיון הקודם. קודם כול, הגדלנו והעלינו את הסיוע והמלגות ב-30 מיליון שקלים בעקבות הדיון שהיה שם. << קריאה >> יעקב מרגי (ש"ס): << קריאה >> על כמה זה עומד היום? << דובר_המשך >> שרת החינוך יפעת שאשא ביטון: << דובר_המשך >> היום זה עומד על 130 מיליון. אתה מכיר את הבסיס של 30, נוספו 70 באופן היסטורי כל שנה, ואנחנו הגדלנו ב-30 נוספים, תוך התייחסות דיפרנציאלית גם כאן. אני מוכרחה לומר לכם – ופרופ' שיין דיבר על התפיסה הציבורית והחברתית, מה קל לומר אל מול מה נכון לעשות. ואני אמרתי אז ואני אומרת גם היום: הנושא של תשלומי הורים צריך להיבחן בצורה אמיתית, כי לא בטוח שזה שאנחנו נחסוך ממשפחה חזקה את ה-400 שקלים – או לצורך העניין, של הטיול השנתי, או 1,000 שקלים שמשלמים היום – זה מה שיציל אותה אל מול כך שאנחנו כן נחסוך את זה מהשכבות החלשות. אבל ביתרת הכסף שהיינו אמורים לממן את האוכלוסייה החזקה אנחנו נוסיף תוכניות לצמצום פערים בקרב השכבות החלשות. זה משהו ששוב אנחנו יכולים להתווכח אם אנחנו רוצים אותו באופן כולל על כולם או באמת להסתכל איך נכון לעשות את זה. זה שווה דיון, והבטחתי שאנחנו נעשה חשיבה משותפת במסגרת המשרד. כמו שאתם מכירים אותי, אני מורה. ישבתי כאן, שמעתי את הדברים, ומאוד חשוב לי להתייחס לדברים שעלו כאן. אז קודם כול, מסע ישראלי – אני מסכימה איתך, חבר הכנסת מיכאל ביטון, שזה אחד הדברים היותר-חשובים בתוך מערכת החינוך, וגם הכי מלמד, אגב. כולם חושבים שכשיוצאים אין לימודים, ואני כל הזמן מנסה להסביר שלומדים כל הזמן, ודווקא החיבור הזה – החיבור, אגב, לא רק של הילדים עצמם אלא גם למדינה וגם הכול – הוא מאוד מאוד חשוב, ואני אעשה הכול כדי שתהיה תוכנית שלא יהיה ילד אחד שלא יוכל לצאת למסע ישראלי בגלל ענייני תשלום. אז רשמתי את זה לעצמי. לגבי הנושא של תלמוד תורה, המוכש"ר – דיבר כאן חבר הכנסת אייכלר. נכון שכל המוכש"ר מקבל 75% בתקצוב, אבל זה כולם, זה לא רק המגזר החרדי, וצריך לומר את זה. אני גם פוגשת חברי כנסת מהמגזר הערבי – כולם חושבים שרק אצלם התקצוב הוא 75%. אז לא, כל המוכש"ר מתוקצב כך, ויש לזה סיבות, כי בסופו של דבר אנחנו רוצים יותר ילדים בתוך המערכת הממלכתית, יותר ילדים שלומדים לימודי ליבה. אבל הבטחתי שאני אשב ואני אבחן את הדבר הזה מחדש, כי זה משהו שהוא היסטורי, ואולי נכון וכדאי לעשות בו תיקונים. אני לא מתחייבת, אבל מתחייבת לבחון. נושא המגמות – חבר הכנסת אופיר סופר, אתה נגעת פה בנקודה מצוינת. בפריפריה באמת נכון שאנחנו פוגשים חינוך איכותי, אבל אנחנו יודעים שיש פער ביכולת של תלמידים לבחור מגמה שהם באמת היו רוצים ללמוד בה – אילו הם היו במרכז הארץ או במקומות גדולים – והפתרון טמון בדיוק בנקודה שאתה העלית, של האשכולות האזוריים. יש היום אשכולות אזוריים – אשכול גליל מזרחי ואשכול גליל מערבי ואשכולות נוספים – שמקיימים שיתוף פעולה בהרבה מאוד תחומים, והרעיון היה איגום המשאבים כדי שהאזור ירוויח יותר מהתקציב שהיה ברשותו. גם את זה אני אומרת כבר שנים – ואני מקווה שבמסגרת המשרד אוכל לקדם את זה – שגם הנושא של החינוך יהיה ברמה אזורית. אגב, לא חייבים שילדים יירשמו לבתי ספר אחרים, אבל יש גם דוגמה בגליל העליון: שתהיה רצועה בזמן שבה יש מגוון רחב של מגמות שהתלמידים עוברים בין בתי הספר השונים ולומדים כל אחד בבית הספר שבו נלמדת המגמה. זה יאפשר לתת מגוון רחב יותר של מקצועות. אני בהחלט ממליצה לעשות את זה במקומות נוספים ואפילו להרחיב את זה. נכון, אפשר לעשות את זה בלי תוספות תקציביות גדולות – אומנם יש נושא של הסעות, אבל אלה דברים שבאמת יעשו שינוי מאוד משמעותי בתקציב קטן יחסית. צפוי לנו דיון עם שרת הפנים בכל הנושא של שיתופי פעולה אזוריים, האשכולות שקיימים. << קריאה >> סמי אבו שחאדה (הרשימה המשותפת): << קריאה >> יש אפשרות שתלמיד ילמד ביותר מבית ספר אחד? << דובר_המשך >> שרת החינוך יפעת שאשא ביטון: << דובר_המשך >> כן. אתן לך דוגמה: כשאני הייתי מורה – ימים שהיה בהם מאוד כיף, אגב – לימדתי בבית ספר של הקיבוצים בעינות ירדן, בית ספר קטן. בסביבה יש גם בית ספר הר וגיא ובית ספר עמק החולה, ובכל בית ספר יש בדרך כלל מספר של מגמות לפי מספר התלמידים, כי אי-אפשר לפתוח מגמה לחמישה ילדים. עשינו שם איגום, הגדלנו את האפשרויות מבחינת הבחירה, ואז בבית ספר הר וגיא יש מגמות מסוימות, בעמק ירדן מגמות מסוימות ובעמק החולה מגמות אחרות, והתלמידים בוחרים ברצועת זמן במהלך השבוע באיזו מגמה הם לומדים, ומסיעים אותם לבית הספר שבו נלמדת המגמה. אז הגדלנו את האפשרויות עבור התלמידים. אגב, גם קריית שמונה בעבר הייתה שותפה – הם למדו תיאטרון בשיתוף הר וגיא. אפשר לייצר שיתופי פעולה אם אין אגו על השולחן ולתת לילדים יותר הזדמנויות. לגבי הנושא של הלמידה בזום, אני חושבת שאפשר להשתמש בזום ובלמידה מרחוק, אבל אני אומרת לך בכנות, אחרי שנה וחצי כל כך מורכבות, אני רוצה את כל הילדים בבית הספר, וגם אם יש למידה מקוונת – – – << קריאה >> סמי אבו שחאדה (הרשימה המשותפת): << קריאה >> – – – אני בעד, אם זה – רק הפערים, פשוט, כי הפסידו כבר שנה וחצי. << דובר_המשך >> שרת החינוך יפעת שאשא ביטון: << דובר_המשך >> אני מסכימה איתך לגמרי. לכן אני נלחמת. אפשר להשתמש בלמידה מקוונת, אפשר לנצל את זה למערכי שיעור מקוונים. במשרד החינוך נבנה עכשיו מערך דיגיטלי כדי לאפשר גם שיעורים מקוונים, אבל לא במקום הלמידה הפיזית. חשוב מאוד שהילדים שלנו יהיו בתוך המסגרת, יחוו את האינטראקציה החברתית, יפגשו את המבוגרים באופן קבוע, אלה שמלווים אותם. חשוב מאוד. גם זה חלק מההתעקשות שלי לפתיחת שנת הלימודים. ילדים עם צרכים מיוחדים – דיבר חבר הכנסת יוראי להב – זה נכון, צריך לפתוח את חוק חינוך מיוחד. הוא חוק עם רעיון מצוין, רציונל פנטסטי; היישום בשטח לא מתכתב עם מה שרצינו להשיג. לכן, אדוני היושב-ראש, אמרתי את זה כשנכנסתי לתפקיד: נפתח את חוק חינוך מיוחד ונעשה את ההתאמות הנדרשות על מנת לתת את המענים שאנו רוצים שיהיו. דיברה גם חברת הכנסת שירלי פינטו, שאני מוכרחה לומר שפשוט מרגש לראות אותה כאן, זה מרגש ומרתק לראות אותה עומדת כאן בדוכן ומביאה את עצמה. אני מוכרחה לומר בהקשר הזה – ובטח מכיר את זה גם חברי חבר הכנסת מיכאל ביטון – על הנושא של בתי הספר המכילים. אנחנו רוצים לשלב את הילדים, אנחנו רוצים לתת להם מענים אמיתיים. יש היום בתי ספר מכילים של עדי אלטשולר, מי שהקימה את כנפיים של קרמבו. באמת, זה להיכנס ולראות להבין שזאת התורה כולה. אתם לא מזהים מי הוא מי, וזה גם קצת מטריד אותי שבכל פעם שנכנסים, אומרים: אתם מזהים? אנחנו לא רוצים לזהות. הם כולם הילדים שלנו, ומאפשרים להם להשתלב עם כל מוגבלות שהיא, ומאפשרים להם להרגיש ילדים רגילים שמקבלים את המענים הייחודיים שלהם. ובואו נגיד את האמת: כולנו ילדים עם צרכים מיוחדים. אגב, גם למחוננים יש את הצרכים המיוחדים שלהם. << קריאה >> מיכאל מרדכי ביטון (כחול לבן): << קריאה >> – – – נגיד אחמד טיבי, אם מישהו היה מאבחן אותו, אבל זה לא היה בתקופה הזאת. << דובר_המשך >> שרת החינוך יפעת שאשא ביטון: << דובר_המשך >> אבל באמת, אני אומרת שלכל אחד יש הצרכים המיוחדים שלו. אם נדע לתת לכל אחד את המענים הייחודיים, כולנו נהיה ביחד ונלמד ביחד ונוכל לקבל ולהכיל אחד את השני. אני שמחה שהמודל הזה הולך ומתרחב, ואני לקחתי לי למשימה לפחות להכפיל את מספר בתי הספר המכילים שיש היום במדינת ישראל כחלק ממה שאנחנו רוצים להשיג בחינוך המיוחד. אמר יוראי להב: אנחנו רוצים יותר שעות, יותר שירותים, יותר הנגשה. אני רוצה יותר חינוך בבית הספר. זה מקפל בתוכו את הנושא של ערכים, של זהות, של מורשת. אני חושבת שאנחנו בחברה הישראלית, אם נדע ליהנות מהעושר התרבותי שיש לנו, נבין מהר מאוד שזה נכס מאוד משמעותי שלנו. הקורונה ואמצעי הקצה במגזר הערבי – חבר הכנסת סמי אבו שחאדה, אתה צודק. אתה פשוט צודק. זה רק העמיק את הפערים. אז נכון שניתנו אמצעי קצה במגזר הערבי, אבל לא היה אפשר לצמצם את הפער, כי הפער היה כל כך גדול; וזה לא רק התשתיות של האינטרנט, זה גם האמצעים עצמם. אגב, זו גם הסיבה שהיום אני מתעקשת על הורדה של 70% מחוסנים שנתנו כתנאי ללמידה פיזית. רק למען הסר הספק – כי כל פעם שמנסים להגיד משהו שהוא בהיגיון, ישר הופכים אותו למשהו אחר: אני בעד חיסונים. אני יודעת שבחברה הערבית עכשיו יש תהליך שמאיץ חיסונים בקרב החברה. קיבלנו גם סקירה בישיבת קבינט הקורונה ביום ראשון על כך שהיום יש כ-45% מחוסנים, ובתהליך של חודשיים נצליח להגיע ל-70% ומעלה. ומשום שאנחנו מדברים על תהלך של חודשיים, אני לא רוצה לאבד את הילדים האלה חודשיים במערכת, ולכן אמשיך להתאמץ כדי שהילדים יוכלו להגיע לבית הספר וללמוד בצורה פיזית. אפשר להשתמש במערך של בדיקות, אפשר כל פתרון רפואי שיחליט עליו משרד הבריאות, ובלבד שאנחנו נקבל בחזרה את הילדים שלנו בתוך המסגרות החינוכיות. אפרופו כל הנושא של המלחמה בפשיעה, של ילדים שהולכים לנו לאיבוד – זו בדיוק הדרך לפתור גם את הנושא הזה. חבר הכנסת מרגי, העלית פה ביקורת על הנושא של התל"ן. דיברת באמת מדם ליבך, ואמרתי לך כשהגעת: מה שיוצא מן הלב נכנס אל הלב. אני לוקחת בשתי ידיים את מה שאמרת כאן. אני אעשה ביקורת גם על הנושא של התל"ן וגם על הנושא של הרשתות. אני בהחלט רואה בזה משימה למען הילדים שלנו. חברת הכנסת מואטי דיברה על ההשכלה הגבוהה ועל ההנגשה של ההשכלה הגבוהה. אני בהחלט רואה בזה גם חשיבות גבוהה וגם יעד, כמי שעומדת בראש המל"ג. אני ציינתי את זה גם בהקשר של המכללות, שצריך לחזק אותן. אמרתי: יש לנו חובה להנגיש את ההשכלה הגבוהה לכל אזרח ואזרחית במדינת ישראל שירצו להשתלב בה, בלי לוותר על האיכות של ההשכלה הגבוהה. יש הרבה תוכניות של דור ראשון להשכלה. אולי צריך להרחיב את זה, אבל בהחלט נעשה הכול כדי להנגיש את ההשכלה לכולם, ואתם מכירים כבר את הדגל שלי של אוניברסיטה בגליל. << קריאה >> מיכאל מרדכי ביטון (כחול לבן): << קריאה >> אשמח אותך: התייחסת לכל פיפס של חבר כנסת, גם כשלא נשאלת, התייחסות רצינית. אנחנו נעבוד איתך על המשימות. << דובר_המשך >> שרת החינוך יפעת שאשא ביטון: << דובר_המשך >> תודה רבה. ברשותכם, אשלים. אני גם לוקחת את זה איתי. דיבר חבר הכנסת בני בגין על הנושא של האוטונומיה למנהלים. אתם יודעים שגם במסגרת התקציב אנחנו מעבירים את הנושא של אוטונומיה למנהלים בבתי הספר. אנחנו עושים את זה יחד עם התקציב כי אנחנו באמת מגדילים באופן משמעותי את התקציב לטובת הנושא הזה בכמיליארד שקלים. אני מאמינה שהכול קם ונופל על אנשים וקם ונופל על מנהיגות. כשיש מנהל טוב שיודע להוביל את הצוות ומאפשר להם ליצור, ליזום, לחלום, להיות יצירתיים – אז גם התלמידים מרוויחים. אני כל הזמן אומרת שאם אנחנו שמים את הילד במרכז ורוצים בשבילו את הטוב ביותר, אנחנו צריכים בשבילו גם את המורים הטובים ביותר ולאפשר להם ללמד ולהתפתח ולעבוד. אנחנו צריכים גם את המנהלים הטובים ביותר. ביום החגיגי הזה, אני מוכרחה אנקדוטה אישית. אני זכיתי במנהל בית ספר כזה. אני חושבת שכל מה שבניתי, או איך שאני נבניתי בהיבט החינוכי המקצועי שלי, היה בזכות מנהל בית ספר שאפשר לי לבנות תוכנית לימודים חדשה, שאפשר לי ללמד בצורה חדשנית. אני מדברת איתכם לא על השנים האחרונות; אני מדברת איתכם על שנת 1996, פעם, כשהייתי צעירה. הגעתי אליו בהיריון, ובאמת, שום מכשול לא היה שם. הוא נתן לנו את האפשרות לחלום ולהגשים כמורים, וזה אפשר את ההתפתחות האישית והמקצועית של כל אחד ואחד מאיתנו. קוראים לו גדי להב, ד"ר גדי להב – היום הוא כבר דוקטור. היה לי ביקור מרגש לפני כשבוע בבית הספר הזה, שלימדתי בו עד לפני 17 שנים. אני מאחלת לכולם מנהלים כאלה, ואני חושבת שזאת המשימה שלי – לאפשר למנהלים במדינת ישראל לעשות את מה שהוא עשה עבורנו כדי שבתי הספר שלהם יוכלו להתפתח. ולך, חבר הכנסת יוסי שיין, שעמדת כאן ואני התייחסתי לדבריך גם בהתחלה: אתה צודק. אם אנחנו רוצים להצליח, אנחנו צריכים לעשות את מה שנכון לעשות, לא מה שחושבים שנשמע יפה והוא קלישאה. צריך הרבה מאוד אומץ ציבורי בשביל לעשות את זה, ואני חושבת שלממשלה שלנו יש, יש אומץ ציבורי לעשות מה שצריך. תודה רבה לכם. << יור >> היו"ר אחמד טיבי: << יור >> אגב, גברתי השרה, לפני שאת מסיימת, הזכרת את הנושא של ניהול עצמי. אנחנו דנו בזה היום, ביום המיוחד, ואתמול גם הצגתי לך את הנושא הזה בפגישה שהייתה בינינו. ראשי רשויות, גם אצל יהודים וגם אצל ערבים, משתלטים על תקציבי בתי הספר ומחזיקים את בית הספר ואת המנהל קצר משיקולים לא עניינים. צריך למצוא לזה פתרון. << דובר_המשך >> שרת החינוך יפעת שאשא ביטון: << דובר_המשך >> אתה צודק מאוד, כבוד היושב-ראש. << קריאה >> בנימין זאב בגין (תקווה חדשה): << קריאה >> – – – הם בוחרים את המנהלים. << דובר_המשך >> שרת החינוך יפעת שאשא ביטון: << דובר_המשך >> גם זה נכון. אני רוצה להתייחס למה שאתה אומר. גם כאן יש דיפרנציאליות: יש רשויות מקומיות שבאמת מהוות פלטפורמה מצוינת למערכת החינוך שלהן, נותנות להם את הגיבוי, את התקצוב ואת התמיכה – – << יור >> היו"ר אחמד טיבי: << יור >> נכון, יש הרבה. << דובר_המשך >> שרת החינוך יפעת שאשא ביטון: << דובר_המשך >> – – ויש כאלה שפחות. הבאנו את זה בחשבון גם בתוכנית האוטונומיה שאנחנו מקדמים. ברשויות שאנחנו נזהה שיש בהן גורם מעכב, שהרשות לא מעבירה את מה שצריך או שהיא חלשה – אוקיי? לא בהכרח ממקום רע אלא היא לא באמת מסוגלת להוביל את זה – אנחנו כמשרד נדע לעשות את זה. אגב, כפי שיש ועדה קרואה היום בחלק מהמקומות, אנחנו פחות או יותר באותו מודל גם בחינוך. אגב, זה אירוע לא פשוט, כי השלטון המקומי – גם אמרתי לכל אורך הדרך שצריך לתת לו סמכויות והכול, אבל כשמדובר בחינוך אנחנו צריכים לראות שאנחנו לא מערבבים בין הצדדים המקצועיים, בין איך שאנחנו רוצים שהחינוך ייראה, לבין עניינים פוליטיים, שהרבה מאוד פעמים משפיעים על הניהול. << יור >> היו"ר אחמד טיבי: << יור >> או אישיים. << דובר_המשך >> שרת החינוך יפעת שאשא ביטון: << דובר_המשך >> כן, פוליטי, אישי – same same. אנחנו בדיוק יושבים וחושבים על מודל שינטרל את הסוגיה שאתה מדבר עליה. זה נכון, אגב, לא רק לחברה הערבית; זה נכון – – – << יור >> היו"ר אחמד טיבי: << יור >> לא, אמרתי יהודים וערבים, ערבים ויהודים. תודה רבה לך, גברתי השרה. << דובר_המשך >> שרת החינוך יפעת שאשא ביטון: << דובר_המשך >> תודה רבה לכם. << נושא >> שאילתות ותשובות << נושא >> << יור >> היו"ר אחמד טיבי: << יור >> אנחנו עוברים לנושא הבא – שאילתות רגילות לשרת החינוך. חבר הכנסת אוסאמה סעדי – תוכנית ציל"ה. << שאילתה >> 39. תוכנית ציל"ה << שאילתה >> << דובר >> אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): << דובר >> אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, לפני מגפת הקורונה פעלה בנצרת תוכנית ציל"ה. התוכנית היוותה מסגרת לילדים של נשים עובדות בשעות 14:00 עד 16:00 אחר הצוהריים, דבר אשר הקל מאוד על האימהות העובדות, כמובן. ברצוני לשאול: 1. מדוע הופסקה התוכנית בנצרת? 2. האם תופעל התוכנית שוב? אם כן – מתי? << דובר >> שרת החינוך יפעת שאשא ביטון: << דובר >> תודה רבה לך, חבר הכנסת אוסאמה סעדי. תוכנית ציל"ה פעלה עד לשנת הלימודים תשע"ח – זה הרבה לפני הקורונה. מאז אותה שנת לימודים ועד היום פועלת במקומה תוכנית ניצנים – שאגב, הייתה לי הזכות להיות חלק ממי שקידמו אותה כאן בכנסת – שהיא תוכנית צהרונים לאומית של משרד החינוך. התוכנית מיועדת לגני הילדים באשכולות הלמ"ס 1 עד 5 ולבתי הספר בכיתות א'-ב' בכל האשכולות. היא פועלת מתום יום הלימודים ועד לשעה 16:00. לשאלתך השנייה, בנצרת, כפי שאירע במקומות נוספים, לנוכח משבר הקורונה, נסגרו מסגרות והחלו להיפתח. זה לא קשור לציל"ה בהכרח אלא זה תלוי במספר הילדים שרוצים להיות חלק מהמסגרת או נרשמים לאותה מסגרת. אנחנו יודעים שיש אנשים שפשוט נשארו בבית או לא עבדו, ואז ההיענות לתוכנית הייתה נמוכה, מסגרות נסגרו, אבל עכשיו, ככל שאנחנו חוזרים לשגרה, המסגרות הללו מתחילות להיפתח מחדש בהדרגה. אני מקווה שנצמצם את הפער גם בהיבט הזה בקרוב. כיום תוכנית ניצנים פועלת בעיר נצרת בגנים ובבתי הספר בחינוך הרשמי ובמוכש"ר. שוב, זה תלוי בנכונות, ברצון של ההורים, כי הם צריכים לרשום את ילדיהם. << יור >> היו"ר אחמד טיבי: << יור >> שאלה נוספת לחבר הכנסת אוסאמה סעדי. << דובר_המשך >> שרת החינוך יפעת שאשא ביטון: << דובר_המשך >> אגב, אם אתה רוצה ממש נתונים, אני יכולה לתת לך. יש פה גם מספרים. << דובר_המשך >> אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): << דובר_המשך >> כן, אם אפשר לקבל את זה בכתובים. << דובר_המשך >> שרת החינוך יפעת שאשא ביטון: << דובר_המשך >> אני אעביר אליך. << דובר_המשך >> אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): << דובר_המשך >> אז אני מבין שזה תלוי עכשיו במספר הילדים שנרשמים לתוכנית החליפית – ככל שיש יותר אימהות עובדות שרושמות את הילדים שלהם, כך אפשר לפתוח יותר מסגרות בנצרת. << דובר_המשך >> שרת החינוך יפעת שאשא ביטון: << דובר_המשך >> נכון. << יור >> היו"ר אחמד טיבי: << יור >> תודה רבה. חבר הכנסת סמי אבו שחאדה – ההחלטה על סגירת בית הספר אלחנאן בעראבה. << שאילתה >> 147. ההחלטה על סגירת בית הספר אלחנאן לחינוך מיוחד בעראבה<< שאילתה >> << דובר >> סמי אבו שחאדה (הרשימה המשותפת): << דובר >> אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, המצב קצת הזוי, כי השאילתה הזאת די ישנה. << דובר_המשך >> שרת החינוך יפעת שאשא ביטון: << דובר_המשך >> היא ישנה, אגב, לא מתקופתי. << דובר_המשך >> סמי אבו שחאדה (הרשימה המשותפת): << דובר_המשך >> אני אשאל את השאילתה בצורה שונה קצת, כי לפי מה שמופיע במחשב של הכנסת, המועד האחרון לתשובה היה 19 באוגוסט 2021. << דובר_המשך >> שרת החינוך יפעת שאשא ביטון: << דובר_המשך >> היינו בפגרה. << יור >> היו"ר אחמד טיבי: << יור >> פגרה, פגרה. << דובר_המשך >> סמי אבו שחאדה (הרשימה המשותפת): << דובר_המשך >> אני אתחיל עם מה התאריך עכשיו במשרד החינוך, מה התאריך עכשיו במשרד החינוך. << יור >> היו"ר אחמד טיבי: << יור >> לא סופרים פגרה, סמי. << דובר_המשך >> סמי אבו שחאדה (הרשימה המשותפת): << דובר_המשך >> אדוני, אני שלחתי את זה לפני. זה היה המועד האחרון למתן תשובה. נסגר בית ספר, נסגר בית ספר. לצערנו הרב אנחנו מדברים בשפת עבר. << דובר_המשך >> שרת החינוך יפעת שאשא ביטון: << דובר_המשך >> קיבלתם גם תשובה בעל פה, אבל הכול בסדר. << דובר_המשך >> סמי אבו שחאדה (הרשימה המשותפת): << דובר_המשך >> עכשיו אנחנו מדברים כבר בשפת עבר: נסגר בית ספר, מערכת מאוד חשובה ששירתה תלמידים בעראבה, והיו גם תלמידים מחוץ לעראבה – תלמידים עם נכויות בינוניות עד קשות. האמת שאני אשמח מאוד לשמוע את התשובה, גם באיחור, כדי שאני אדע, אבל זה מאוד עצוב שאני שומע את התשובה באוקטובר ולא באוגוסט. << יור >> היו"ר אחמד טיבי: << יור >> נושא חשוב. << דובר >> שרת החינוך יפעת שאשא ביטון: << דובר >> ראשית, אני מוכרחה לומר שהיה שיח בעל פה בנושא הזה, אבל אני אתן גם תשובה רשמית לפרוטוקול – אני חושבת שהיא חשובה – כדי שאנחנו נבין מה באמת היה כאן. ביישובים עראבה וסח'נין, שהם מאוד סמוכים זה לזה, פעלו שני בתי ספר לחינוך מיוחד לילדים עם צרכים מיוחדים מאותה לקות וגם באותה רמת תפקוד. בבית הספר בעראבה היו 18 תלמידים ובבית הספר אלנור היו 22 תלמידים – שוב, שני בתי ספר לאותה לקות, לאותה רמת תפקוד, ביישובים סמוכים אחד לשני. בתיאום עם שתי הרשויות ובהסכמה שלהן אוחדו שני בתי הספר, ובתוך כך תלמידי עראבה שובצו בבית הספר בסח'נין. יודגש כי המרחק בין שני היישובים קטן מאוד. ההחלטה באשר לאיחוד בתי הספר וסגירתם מתקבלת על ידי הוועדה לבתי ספר קטנים בהמלצת המחוז ובשיתוף עם הרשויות. לשאלתך השנייה באותה שאילתה, הדיון בדבר איחוד בתי הספר נעשה כאשר בית הספר מנה פחות מ-100 תלמידים – הקראתי כאן: 18 באחד; 22 באחר. ההחלטה בדבר האיחוד האמור התקבלה באופן מקצועי, ושוב, בתיאום עם הרשויות. מאוד מאוד חשוב שנדגיש את זה, כי אנחנו מקפידים גם לשמר שיח שוטף איתם. איחוד בתי הספר התבצע, התלמידים משובצים בסח'נין, ותלמידים בודדים נרשמו לבתי ספר אחרים – לבחירתם, כי הם בחרו – לאותה דרגת לקות, כמובן. זאת המציאות. אני חושבת שאתה תסכים איתי שבתי ספר כל כך קטנים – אגב, כשבית ספר הוא קטן הוא לא נותן מענה חינוכי מיטבי. התפיסה אומרת כל הזמן שכמה שזה יותר קטן, זה יותר טוב. יש היבטים חברתיים, יש היבטים של תקינה – יש כל כך הרבה סוגיות שבהן דווקא בתי ספר קטנים לא מסוגלים לתת את כל המענה. אז להבדיל אלפי הבדלות, דיברתי קודם על הנושא של בגרויות ומקצועות לבחירה ושצריך לעשות איגום משאבים אפילו בבתי ספר גדולים. בתי הספר שמניתי, אגב, זה בית ספר אחד עם מעל 300 תלמידים, והאחרים, בכל אחד מהם מעל 1,000 תלמידים, ובכל זאת היו צריכים לעשות איגום כדי לאפשר יותר לתלמידים שלהם, אז בית ספר עם 18 תלמידים – בסדר? << יור >> היו"ר אחמד טיבי: << יור >> שאלה אחרת, אתה יכול. << דובר_המשך >> סמי אבו שחאדה (הרשימה המשותפת): << דובר_המשך >> תודה רבה על התשובה. בעראבה ובאזור שם יש מספיק ילדים, הרבה מעבר ל-18, שהיה להם צורך בבית ספר מהסוג הזה. אני מסכים איתך: בתי ספר קטנים זה לא בהכרח טוב, בטח לא במספרים המאוד-קטנים האלה. אבל אני חושב שהגישה הייתה צריכה להיות קצת שונה. אני חושב שחלק גדול מההורים מוציאים את הילדים מחוץ לעראבה, למקומות יותר רחוקים, כי המערכות האחרות מספקות שירותים אחרים. פה אנחנו תמיד חוזרים לביצה או התרנגולת: אם בית הספר אלחנאן – הדברים פשוט יחזרו על עצמם במקומות אחרים – היה נותן את כל השירותים שאפשר להציע במערכות חינוך כאלה, מספר התלמידים היה עולה, וזה היה חוסך גם לתלמידים וגם להורים סבל רב. << דובר_המשך >> שרת החינוך יפעת שאשא ביטון: << דובר_המשך >> לתלמידי החינוך המיוחד, ידוע שבדרך כלל המענים הם מענים אזוריים, כי יש לנו בתי ספר ייחודיים. זה תלוי בלקות, זה תלוי ברמת התפקוד – יש הרבה מאוד אפיונים לבתי ספר של חינוך מיוחד שלפיהם נעשה השיבוץ של התלמידים השונים. זה לא שבגלל שיש לנו עכשיו בית ספר עם מספר קטן של תלמידים, נראה את מי עוד אפשר לצרף לבית הספר. זה לא עובד ככה. נוצרה כאן מציאות של שני בתי ספר זהים באפיונים שלהם, עם מספר קטן של תלמידים, ואני חושבת שהכי טבעי ולגיטימי לחבר ביניהם. נכון שיש עוד מסגרות מסביב שעובדה שחלק מהתלמידים כאן – אבל ממש חלק קטן – בחר ללכת אליהם, אבל המסגרות האחרות שאליהן נוסעים ילדים – גם מעראבה וגם מסח'נין, אגב; גם בסח'נין, שבית הספר אלנור נשאר, יש עכשיו תלמידים שיוצאים החוצה לבתי ספר עם אפיונים שמתאימים להם ולא מתאימים לבית הספר הנוכחי. אגב, אני מוכרחה לומר באמירה כללית שהנושא של החינוך המיוחד והמסגרות שלו צריך באמת מיפוי, צריך מיפוי מחדש, כי יש כאן איזושהי תמונת מצב היסטורית שכל פעם בנו בית ספר או הקימו בית ספר באזור מסוים בהתאם לצורך שהיה, ואנחנו רואים שילדים נוסעים מרחקים מאוד גדולים. זה לא המקרה כאן, אבל יש הרבה מאוד מקרים אחרים שדווקא ילדים עם הצרכים המיוחדים הכל-כך מורכבים נוסעים שעה ושעתיים – – – << דובר_המשך >> סמי אבו שחאדה (הרשימה המשותפת): << דובר_המשך >> באזור שלי, של לוד, רמלה ויפו, יש בעיה מאוד רצינית בעניין הזה, בעיקר לאוכלוסייה הערבית שם. באזור של לוד, רמלה ויפו יש בעיה מאוד רצינית. << דובר_המשך >> שרת החינוך יפעת שאשא ביטון: << דובר_המשך >> נכון. אז הינה, אני אומרת לך אפילו שלא שאלת, כי צריך להגיד את האמת: ילדים נוסעים הרבה מאוד זמן, והמרחקים הם מאוד גדולים. צריך לעשות פה תהליך מיפוי רציני. יכול להיות שצריך לשנות את האפיונים השונים כדי לקרב את הילדים כמה שיותר הביתה בחלק מהמקומות. נדרשת כאן עבודה. זה לתקן תהליך של הרבה מאוד שנים, ואני מקווה שנספיק לעשות גם את זה. << יור >> היו"ר אחמד טיבי: << יור >> תודה רבה, גברתי. << דובר_המשך >> שרת החינוך יפעת שאשא ביטון: << דובר_המשך >> תודה רבה לכם. << יור >> היו"ר אחמד טיבי: << יור >> אני מודה לשרת החינוך. ובכן, רבותיי, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום רביעי, ל' בתשרי התשפ"ב, 6 באוקטובר 2021, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה. << סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 18:03. << סיום >>