דברי הכנסת

דברי הכנסת חוברת ב' ישיבה ס' הישיבה השישים של הכנסת העשרים-וארבע יום שלישי, ו' בחשוון התשפ"ב (12 באוקטובר 2021) ירושלים, הכנסת, שעה 16:02 תוכן העניינים נאומים בני דקה 4 סמי אבו שחאדה (הרשימה המשותפת): 4 משה אבוטבול (ש"ס): 5 מאיר פרוש (יהדות התורה): 5 אבי מעוז (הציונות הדתית): 6 יצחק פינדרוס (יהדות התורה): 6 סימון דוידסון (יש עתיד): 6 עופר כסיף (הרשימה המשותפת): 7 הצעות לסדר-היום 8 ציון יום העלייה 8 היו"ר מיקי לוי: 8 מאיר פרוש (יהדות התורה): 9 טטיאנה מזרסקי (יש עתיד): 11 יום טוב חי כלפון (ימינה): 12 רות וסרמן לנדה (כחול לבן): 14 משה אבוטבול (ש"ס): 15 יבגני סובה (ישראל ביתנו): 16 נעמה לזימי (העבודה): 18 דוד ביטן (הליכוד): 20 בצלאל סמוטריץ' (הציונות הדתית): 22 שרת העלייה והקליטה פנינה תמנו: 24 הצעות לסדר-היום 35 ציון יום בריאות הנפש 35 היו"ר מיקי לוי: 35 מיכל וולדיגר (הציונות הדתית): 36 קטי קטרין שטרית (הליכוד): 38 עידית סילמן (ימינה): 43 עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): 45 אורי מקלב (יהדות התורה): 46 משה טור פז (יש עתיד): 48 משה אבוטבול (ש"ס): 49 עלי סלאלחה (מרצ): 51 אבתיסאם מראענה (העבודה): 52 שר הבריאות ניצן הורוביץ: 55 << נושא >> נאומים בני דקה << נושא >> << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> חברי הכנסת, היום יום שלישי, ו' בחשוון התשפ"ב, 12 באוקטובר 2021. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. אני מפעיל את השעונים – נאומים בני דקה. בבקשה, נא להצביע. << קריאה >> קריאות: << קריאה >> לא עובד, אדוני. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> אני יודע. תצביעו, בבקשה. אבו שחאדה, הצבעת? אז בבקשה, עד שייתנו לי את הרשימה דרך המחשב, אתה מתכבד להתחיל. << דובר >> סמי אבו שחאדה (הרשימה המשותפת): << דובר >> כבוד היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, עיתונאי ממג'ד אל-כרום ששמו מבדא פרחאת הותקף לפני כמה ימים בחתונה במג'ד אל-כרום על ידי המשטרה. הוא הותקף בצורה ברוטלית ולא אנושית, והשוטר, שאיבד את העשתונות שלו, הלך ולקח את הנשק כדי לאיים על כל מי שנמצא שם באזור. אנחנו מדברים על המשטרה, שאמורה לטפל במגפה של האלימות ושל הפשיעה המאורגנת בחברה הערבית. ואנחנו שומעים בשבועות האחרונים כל מיני רעיונות מדהימים של שב"כ על צבא ומעצרים מינהליים, כל מיני רעיונות הזויים שונים. אני, אדוני היושב-ראש, רוצה להציע משהו אחר, שהוא הרבה יותר קל: בוא נתחיל עם אלימות המשטרה. לפחות הם מכירים את הכוחות, יודעים. יש מספר מוכר של אנשים שצריך לעבוד איתם. אני רוצה שהמדינה תתחיל עם אלימות המשטרה. אלה שאמורים להגן על החוק יהפכו להיות מודל של כיצד שומרים על החוק ולא כיצד מפירים את החוק. מי שאמור בסוף לקחת על עצמו לטפל בבעיית האלימות, עדיף שהוא בעצמו לא יהיה אלים ושכן יכבד את החוק וכן יכבד את האזרחים. תודה, אדוני. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> תודה רבה, אני מסכים בהחלט. חבר הכנסת אבוטבול, בבקשה, ואחריו – חבר הכנסת פרוש. << דובר >> משה אבוטבול (ש"ס): << דובר >> כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, הצטערתי לקרוא את כתבתו של העיתונאי בועז גולן בחדשות 0404, ובה תיעוד כואב ומטורף מתוך הסדרה של תאגיד השידור כאן המשודרת על חשבון משלם כספי המיסים הישראלי. בכתבה יש מערכון המציג מעין הפתעה לכלה תחת החופה, כאשר החתן הינו היטלר, יימח שמו וזכרו, עם בגדי נאצים וסמלי נאצים – דבר שמבזה את הערך היהודי ואת זיכרון השואה האיומה – וצריך לבדוק, אולי גם עבירה על החוק האוסר שימוש בסמלים ובכינויים נאציים, משנת תשס"א. חברי הכנסת היקרים, לפני כשנה נערכה הפגנה עם אלפי איש מול משרדי התאגיד מטעם ארגון אופק, בהשתתפות חברי כנסת ורבנים, על כך שהם, בתוכניתם "היהודים באים", בזים לאבות האומה הקדושים, שעליהם אנו קוראים בדיוק בפרשיות שבוע אלו, ועל כך שהם מעוותים את דמותם הרוחנית. כעת בתאגיד הידרדרו יותר ויותר, ופוצעים גם את זיכרון השואה ואת ניצולי השואה היקרים. אז באמת נותר לי להציע לראשי התאגיד לשנות את שמה של התוכנית. במקום "היהודים באים" – "הנאצים באים". ואם מישהו כבר מספיק להזדעזע מההצעה שלי, שיעשה זאת, בבקשה, באותה מסגרת של הזדעזעות משאר החומרים המגעילים והמבחילים שבתוכנית זאת. תודה. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> תודה רבה. חבר הכנסת פרוש, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת מעוז. << דובר >> מאיר פרוש (יהדות התורה): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, איני רוצה לערב שמחה בשמחה, ועוד כמה דקות אני אצטרך לעלות לדוכן ולשאת דברים בקשר ליום העלייה, אבל זו לא שמחה ולא שמחה. המרצע בעצם יצא מן השק. אם עד לרגע זה חשבנו שיש ראש ממשלה שמעוניין לנהל את מדינת ישראל, היום אנחנו גילינו עוד סיבה לכך שהוא רוצה להיות ראש ממשלה. הוא רוצה להיות ראש ממשלה כי הוא חושב שיהיו לו את האפשרויות למתן או לצמצם או לגמד את האפשרות שיש לציבור החרדי ולנציגיו כאן או בכל מקום אחר. אנחנו רוצים להגיד לו: חלמא טבא חזית – חלמת חלום טוב. אנחנו פה, ונוכיח לך שאנחנו נישאר אחריך. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> תודה רבה. בבקשה, חבר הכנסת מעוז. << דובר >> אבי מעוז (הציונות הדתית): << דובר >> תודה, אדוני היושב-ראש. נאום הנדסת תודעה מס' 27, והפעם על דאגתו של ראש הממשלה בנט לציבור החרדי. לפני הקמת הממשלה אמר בנט – אני מצטט: "כראש ממשלה, אדאג לציבור החרדי ולעולם התורה. לאזרחי המדינה החרדים אני אומר שובף אין לכם מה לדאוג". מי שהקים ממשלה במרמה, בנכלוליות וציניות חושף היום לאיזו דאגה לעולם החרדי הוא התכוון. הוא שמח שיש חרדים, אבל צריך להגביל את ההשפעה הפוליטית שלהם. בכך הוא מגלה את פרצופו, שיחד עם חבריו – שר האוצר, בעל המריצות למזבלה, ושר החוץ, בעל סרטון סחטנות הכסף – מנסים להנדס את תודעת אזרחי ישראל כאילו כל הבעיה היא בציבור החרדי. באנלוגיה לשיטת האנטישמים בעבר: הכו בחרדים והצילו את הממשלה. אני ממליץ לראש הממשלה: בוש, היכלם והתפטר. תודה. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> תודה רבה. חבר הכנסת פינדרוס, בבקשה. << דובר >> יצחק פינדרוס (יהדות התורה): << דובר >> אני חייב לומר, אדוני היושב-ראש, שאני היום מעודד, מכיוון שראינו את ההכרזות של מר בנט עד היום ואת ההצלחה שלהן. ההצלחה שלו שבתוך חמישה שבועות הוא יצמצם את הקורונה – אז הוא לקח מ-200 ועשה 15,000. אין לי ספק שההכרזה שלו היום על הניסיון לצמצום כוח החרדים כשהספרים שלו בכל הנושאים והאידיאולוגיות שלו בכל הנושאים הצליחו מעל ומעבר למשוער – אני בטוח שהוא יביא אותנו לגבהים ויכפיל אותנו פי חמישה ופי שישה. אנחנו מאחלים לו הצלחה באסטרטגיה הזאת, ואנחנו שמחים היום שהפכנו להיות חלק מאותם כישלונות של האיש שמתיימר להיות ראש ממשלה. תודה רבה. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> תודה רבה. חבר הכנסת דוידסון, בבקשה. << דובר >> סימון דוידסון (יש עתיד): << דובר >> בכל יום אני מנצל את ההזדמנות לדבר בנושא הספורט, במיוחד לפי תפקיד השר או השרה שמגיעים כשר תורן. אז ברצוני לנצל את הבמה בשביל להעלות נושא ספורטיבי נוסף לסדר-היום, והיום, לכבודה של חברתי השרה קארין אלהרר, ברצוני לדבר על הגיבורים הפראלימפיים שלנו. המשלחת הפראלימפית הישראלית זכתה בתשע מדליות בטוקיו, מתוכן שש מדליות זהב בבריכת השחייה. אחד מהגיבורים האלה הוא איאד שלבי, שחזר מהאולימפיאדה עם שתי מדליות זהב על החזה; גיבור לאומי, שהעניק כבוד לחברה הערבית ולמדינת ישראל בכלל. איאד הוא בחור עם לקות גופנית קשה, ובעזרתם של שני אנשים – לא המדינה אלא שני אנשים – הגיע להישגים: אביו יוסוף, שמלווה אותו לכל אימון וכל תחרות, והמאמן שגידל אותו, יעקב בנינסון. אצל יעקב התאמנו לאורך השנים ענבל פיזרו, מור מוסרי וכמובן כל המשתתפים האחרונים בטוקיו, שהביאו לנו כבוד כה גדול: איאד שלבי, אראל הלוי, מארק מליאר, אריק מליאר, ורוניקה גירנקו, יוליה גורדיצ'וק ובאשר חלבי. יעקב ראוי לקבל את פרס ישראל. ולאחר שמנינו את כל ההצלחות, הגיע הזמן להציף את החוליות החלשות. איאד, בין השנים 2003 ו-2021, הגיע כמה פעמים למקום הרביעי בתחרויות, הישג שזיכה אותו במענק של אפס שקלים. ממה הוא אמור לחיות? המלווים של הספורטאים – הספורטאי, כדי להיכנס למים, כדי להגיע לאימון, חייב להיות לו מלווה – לא מקבלים שום סיוע או משכורת. בנוסף, חשוב לציין שלספורטאים הפראלימפיים קשה הרבה יותר מלספורטאים רגילים למצוא ספונסר. ואני אתן לכם מספר, לאף אלוף אולימפי מהנבחרת הפראלימפית אין ספונסר. אני קורא מכאן לספונסרים, לאנשים שאכפת להם, לעזור לספורטאים הפראלימפיים. תודה רבה. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> תודה רבה. חבר הכנסת כסיף, בבקשה. << דובר >> עופר כסיף (הרשימה המשותפת): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, היום אירע משהו חריג וחמור בוועדת חוץ וביטחון. התקיים דיון בנושא של אלימות מתנחלים, בעקבות, בין השאר, הפוגרום שהיה לא מזמן בכפר ח'רבת אל-מופקרה, וכשהגיע תורי לדבר ו"העזתי", במירכאות, לדבר על כך שהכיבוש הוא האלימות והוא האחראי לכל אלימות אחרת, הדבר לא מצא חן בעיני יושב ראש-הוועדה, והוא הוציא אותי. מעבר לפגיעה החמורה בחופש הביטוי אני רוצה להבטיח פה לכולם, היושבים פה, המסכימים ואלה שלא מסכימים איתי ועם חבריי, וגם לציבור כולו: אנחנו נמשיך להילחם נגד הכיבוש האלים ונגד המתנחלים וצבא הכיבוש, שממררים את חייהם של הפלסטינים בשטחים הכבושים, עד שהעם הפלסטיני ישתחרר מהכיבוש, יזכה למדינתו העצמאית לצד ישראל ויחיה בשלום לצידנו. אנחנו לא נוותר, ונמשיך להגיד שהמתנחלים, בחסות, עידוד ותמיכה, ושיתוף פעולה, לעיתים קרובות, של כוחות הכיבוש במדים, הם אלה שאחראים לפשעים המתחוללים, כולל אפרטהייד וטיהור אתני. ומה שלא הספקתי להגיד בוועדה אני שמח שיכולתי להגיד עכשיו. תודה. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> תודה רבה. תם הסעיף הראשון, נאומים בני דקה. << נושא >> הצעות לסדר-היום << נושא >> << הלסי >> ציון יום העלייה << הלסי >> << דובר >> היו"ר מיקי לוי: << דובר >> אנחנו ניגשים לסעיף השני בסדר-היום – ציון יום העלייה, הצעות לסדר-היום מס' 349, 382, 383, 394, 436, 461, 463, 464, 470 ו-473, על פי חוק. בבקשה, שרת העלייה. ישיבה מיוחדת לציון יום העלייה. חבריי חברי הכנסת, כנסת נכבדה, היום אנחנו מציינים את יום העלייה. אני רוצה לפתוח ולברך את 20,000 אזרחי מדינת ישראל החדשים שעלו ארצה במהלך השנה האחרונה ובחרו להפוך את מדינת ישראל לביתם החדש. במדינת ישראל תמצאו בית במובן הרחב של המילה, וחברה מגוונת ומצליחה. אני מצדיע לכם על האש הציונית הבוערת בליבכם ומאחל לכם הצלחה. נכבדיי, ארץ ישראל היא ארץ אבותינו. כאן, כפי שכתבו אבות האומה בהכרזת העצמאות, עוצבה דמותנו הרוחנית, הדתית והמדינית, ולכן, הביתה החל העם היהודי לחזור לאחר אלפיים שנות גלות. מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. כן, מדינת הלאום של העם היהודי, מקום שכל יהודי ויהודייה ימצאו בו בית חם ובטוח, בית שחייב לקבל ולהכיל כל אחת ואחד, ללא קשר לזרם הדתי שאליו הם משתייכים ולדרך שלפיה הם בוחרים להגשים ולבטא את יהדותם ואמונתם. העליות טרם קום המדינה היוו את הבסיס למה שבעתיד תיקרא מדינת ישראל, והעליות לאחר קום המדינה חיזקו בסיס זה ותרמו תרומה מכרעת להתפתחותה ולעיצובה של מדינת ישראל כחברה חזקה ומשגשגת. יחד עם זאת, עלייה לישראל אינה דבר פשוט. זה לא פשוט לארוז בית ולעבור למדינה חדשה, לחפש עבודה חדשה, מגורים חדשים, בית ספר חדש ולרכוש חברים חדשים, שלא לדבר על מכשול השפה. אני בעצמי זוכר כיצד סבתי, אם אבי, עלתה מכורדיסטן ולא דיברה עברית, ולכן אנחנו דיברנו איתה כורדית. היא אומנם השאירה את מה שהיה עולמה מאחור, אבל אני זכיתי להיחשף לעולמה המילולי והתרבותי העשיר שהביאה איתה לארץ ישראל. הסיפור של סבתי הוא סיפורה של החברה הישראלית כולה, סיפור של חברת עולים מגוונת ועשירה בתרבות, במאכלים ובכל תחום שרק נחשוב עליו. העליות יצרו פסיפס מרתק שהוא-הוא החברה הישראלית כפי שאנו מכירים אותה היום. יום עלייה שמח לכולם. ברוכים האורחים הנכבדים ביציע, ברוכים הבאים. אנחנו מזמינים על פי סדר-היום את ראשון הנואמים, חבר הכנסת מאיר פרוש. בבקשה. << דובר >> מאיר פרוש (יהדות התורה): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, היום אנחנו מציינים את יום העלייה לארץ ישראל. מועד זה נבחר בשל סמיכותו לשבת שבה קוראים בתורה את פרשת לך לך, העוסקת בעלייתו של אברהם אבינו לארץ. הפרשה פותחת בציווי של הקדוש ברוך הוא לאברהם, וכך נאמר בפסוק: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך. ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה". ה' לא אומר לאברהם מהי הארץ שאליה מועדות פניו והיכן היא, ואברהם גם לא שואל – כתוב בפסוק: "וילך אברם כאשר דבר אליו ה'". הוא פשוט קם בבוקר והתחיל במסע העלייה מחרן דרומה. רק כשהוא מגיע לארץ כנען, מודיע לו ה': "לזרעך אתן את הארץ הזאת". בשום שפה בעולם, אדוני היושב-ראש, אין מילה שמייצגת את מלוא המשמעות שיש למילה "עלייה". בשבילנו היהודים – אנחנו לא מדברים על ארץ ישראל במונחים של מעבר או של הגירה, אלא של עלייה. בעלייה תמיד יש ממד של קושי, כי לעלות זה לטפס, אבל יותר מכל דבר אחר יש בה סיפוק בכך שעל ידי הגעה לארץ ישראל אפשר להגיע לפסגת הקדושה. טיפוס לפסגה שלנו כיהודים; טיפוס לפסגה שלנו כעם, שכל ההיסטוריה שלו, ושבכל התפילות שלו – לא כמו אחרים שמחקו את ציון מהסידור – תמיד התגעגענו לחזור לציון ולירושלים. לכן המשמעות שלה היא כל כך עמוקה וכל כך שונה מאשר מעבר מארץ לארץ. רוב העולים למדינת ישראל במהלך השנים, רוב גלי העלייה, מהעלייה הראשונה עוד לפני קום המדינה, ואחריה, עשו זאת בגלל קדושת ארץ ישראל וקיום מצוותיה, וגם בגלל התגברותה של אנטישמיות בעולם. בגלל זה הם האמינו שכאן זה המקום הבטוח ביותר בעולם. אבל צריך להגיד את האמת. לצערנו, האנטישמיות לא פסה מן העולם – נהפוך הוא: היא מתחזקת בכל רחבי העולם בגילויי שנאה ואלימות פיזית ומילולית גם נגד יהודים. מעבר לכך שזכות הקיום שלנו בארץ ישראל היא נובעת מכך שאנחנו יהודים המצווים לשמוע בקול הקדוש ברוך הוא, בשמירת המצוות, צריך לזכור שהמדינה הוקמה מתוך הסכמה לשמירת הסטטוס קוו, כדי לשמור על הזהות של מדינת ישראל כמדינה יהודית. כאשר בן-גוריון ביקש להופיע באו"ם כמייצג של כל היהודים בארץ ישראל ולומר שברצונו להקים בית לאומי לכל יהודי, הוא נדרש על ידי האו"ם להביא הסכמה של כל הארגונים הפוליטיים הציבוריים, ולכן הוא התחייב בפני אגודת ישראל אז על ארבעת הנושאים שידועים במסמך הסטטוס קוו. עוד לפני השואה, ובעיקר לאחר המלצות ועדת פיל על חלוקת הארץ והקמת מדינה יהודית, היו דיונים אינטנסיביים בין ראשי הציונות לבין נציגי היהדות האותנטית אז, קרי אגודת ישראל, שחששה שבמדינה בשלטון יהודי שחוקי התורה אינם הבסיס להתנהלותה יהיה הרס לדת. לכן הם הביעו התנגדות למדינה. נציגי אגודת ישראל נתבקשו לתת את הדרישות שלהם, שלדעתם עם תנאים אלה, יהודים שומרי תורה ומצוות יוכלו לחיות בארץ. היו עליות ומורדות בשיחות שנוהלו על ידי הרב משה בלוי ז"ל, מטעם אגודת ישראל והנהגת הוועד הלאומי בין השנים תרצ"ח, 1938, לבין תש"ז, 1947, השנה שבה נכתב על ידי בן-גוריון, גרינבוים והרב פישמן מסמך הסטטוס קוו ונמסר לרב יצחק מאיר לוין ז"ל. חייבים גם לציין שבמהלך שנים אלה התרחשה טרגדיה לעם ישראל, השואה. אבל לאחר השואה, כאשר היה ברור יותר ויותר שכנראה תוקם מדינה יהודית, סוכמו הדיונים שבאמצעותם גובש, כאמור, מסמך הסטטוס קוו, שבו הופיעו מינימום הדרישות שבגינן הוכרע באגודת ישראל שהיא לא תודיע באו"ם שהיא נגד ההכרזה על המדינה. משום כך, אדוני היושב-ראש, אין ולא יכול להיות מצב שיבוא מישהו היום, אחרי שהמדינה הוכרה, הוקמה ונושמת לבד, ויאמר: ההתחייבות של הסטטוס קוו לא מחייבת אותי. אסור לגרום למצב שהציבור החרדי ייאלץ לומר שהבית הלאומי הזה הוא לא ליהודי חרדי, או במילים אחרות, הבית הזה לא מאפשר ליהדות המסורתית האותנטית לחיות כאן. לגרום, חלילה, שבן ישיבה, לומד תורה, בתנאים מסוימים ייאלץ להיכנס לכלא בגלל לימוד תורה; או למנוע מתן אפשרות של חינוך ילדיו ובנותיו לפי אמונתו; או לרמוס את השבת והסטטוס קוו, כפי שאנחנו רואים לאחרונה ניסיונות של הרבי הרפורמי לחלל את קדושת הכותל – אלה דברים שמכניסים פחד וחשש ליהודים החרדים. אני מבקש לחדד ביום העלייה, אדוני היושב-ראש: העלייה לא החלה בשנות השבעים. אני צאצא לעולים מבוברויסק – מהנהנת מזכירת הכנסת, שיודעת על כך. אני צאצא לעולים מבוברויסק שברוסיה הלבנה עוד לפני העלייה הראשונה, שהייתה לפני העלייה השנייה, השלישית והרביעית. לרובנו יש זכויות של עולים. אל תפרקו את ההתחייבויות. הבה נישאר עם אחד, מאוחד, ורק כך הוא יהיה גם עם מיוחד. תודה. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> תודה רבה לחבר הכנסת פרוש. חברת הכנסת מזרסקי, בבקשה. << דובר >> טטיאנה מזרסקי (יש עתיד): << דובר >> אדוני היושב-ראש, שרות נכבדות, חברי הכנסת, מזכירת הכנסת, מדינת ישראל היא מדינת עולים. ב-1948 הוכרזה הקמת המדינה, המדינה ליהודים, הבית הלאומי, שנהיה בטוחים ומוגנים בו. נולדתי בשנת 1976 בברית המועצות, ברוסיה. נולדתי וגדלתי בסביבה אנטישמית. השכנים שלנו, הילדים בכיתה, עמיתים לעבודה של הוריי – כולם הזכירו לנו מדי פעם, שוב ושוב, כמה אנחנו זרים בארץ שנולדנו בה. ואני? אני רק רציתי להיות חלק מהחברה, שלא ארגיש זרה בתוכה ושלא אצטרך להתבייש בלאום שלי ובמי שאני. ב-1992 נחשפתי לראשונה לפעילות של המרכז לתרבות יהודית-ישראלית, ופתאום נפתחה בפניי הדלת – עולם חדש; עולם יהודי, מודרני. פתאום קיבלתי פרספקטיבות חדשות. ובשנת 1993, בגיל 17, עליתי ארצה, הראשונה מבין כל בני המשפחה שלי. בחרתי בישראל כי אין לי ארץ אחרת. ממש להיות עם חופשי בארצנו. למה אני מספרת על זה? העולם היהודי בתפוצות שונה מהיהדות ישראלית. לארץ מגיעים עולים עם זיקה ליהדות – חלקם יותר הדוקים, חלקם פחות; יש קהילות יותר מגובשות בתפוצות ויש יהודים שאינם מחוברים ליהדות בכלל. אבל גם אלה וגם אלה יהודים וזכאי חוק השבות. יהודים שמגיעים לישראל, לפי חוק השבות, מקבלים את האזרחות כבר בשדה התעופה. ואנחנו, החברה הישראלית, נבחרי הציבור, עלינו מוטלת מטרה וחובה לדאוג לקליטתם האיכותית בארץ. כשמדברים על קליטת עולים, האסוציאציה הראשונה שעולה לנו בראש היא מרכזי קליטה, סל קליטה, העניינים הטכניים יותר. ואני דווקא מבקשת לשים דגש על הקליטה החברתית, התרבותית והאידיאולוגית. כל עולה אשר מקבל תעודת זהות ישראלית אמור להרגיש גאווה ולהכיר תודה לאבות הציונות על כך שיש לנו מדינה ליהודים. כל עולה אמור ללמוד ולהכיר את תולדות עם ישראל ותולדות המדינה. וכל עולה חדש שפחות מכיר, כדאי שיקבל ליווי והסבר על חגי ישראל, על מועדי ישראל. אפשר לומר שלפי הדוחות ועל פי הנייר, באופן תיאורטי, זה קיים כבר עכשיו. כן ולא; למשרד העלייה והקליטה יש תוכניות נהדרות, אבל כפי שלא כל אחד יכול להיות רואה חשבון, מהנדס, רופא או טכנאי, אז לא כל אחד יכול להיות מלווה עולים. קליטת העלייה זה מקצוע. עובדי מחלקות הקליטה ברשויות המקומיות מלווים עולים בצעדים הביורוקרטיים. אני ממליצה לבצע סקר שביעות רצון מהשירות שהעולים מקבלים ברשויות שונות בארץ כדי להבין מה ניתן לשפר. אני מוכנה לקחת חלק ולהיות שותפה בעריכת הסקר. לצערי, גם היום יש מקרים רבים של עולים חדשים שלא ממצים את זכויותיהם, וכל זה רק בגלל שהם לא יודעים. כמדינה, אנחנו צריכים לדאוג להנגשת המידע ולמיצוי זכויות של העולים; לדאוג שלא ייפגעו מרמאות בגלל חוסר מידע ובגלל א-ידיעת השפה. כחברה בוועדת העלייה והקליטה, אני אדאג להנגשת המידע בתחומים שונים. כבר נפגשתי עם שרת הקליטה, הגברת פנינה הנכבדה, ודיברנו על הנושא הזה. עכשיו, שתי מילים אגיד על אידיאולוגיה. עולה חדש במדינה אמור להתרגש, ולהכיר בכך שניתנה לו זכות להיות אזרח ישראלי; זכות שמחייבת אותו להיות אזרח נאמן למדינה שקולטת אותו ומספקת לו ביטוח בריאות וביטחון כללי. אבל כדי שהזכות הזאת תתקיים, זו חובה שלנו, כמדינה, לדאוג שהוא ירגיש כך. וחשוב שכפי שאנחנו מטמיעים את הערכים בילדינו, נדאג להטמיע את אותם הערכים בעולים החדשים – אותם ערכי פטריוטיות, אהבת המדינה, הזדהות עם ההווה, עם העבר ועם עתידה של מדינת ישראל והעם היהודי. אני רוצה לאחל בהצלחה רבה לסוכנות היהודית, למשרד העלייה והקליטה ולמשרד החינוך. העבודה המשותפת שלכם יחד עם כל הארגונים שעוסקים בעלייה ובקליטה – ארגונים לאומיים אחרים בארץ ובחו"ל – העבודה שלכם מאוד מאוד חשובה. אני מודה על הזכות להיות חלק מהעשייה הציונית, להיות שותפה בקבלת החלטות ובקידום נושא קליטת העלייה בישראל. תודה רבה. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> תודה רבה. חבר הכנסת כלפון, בבקשה. אני רק מבקש מחברי הכנסת להעיף מבט ללוח מפעם לפעם כדי לעמוד בזמנים, בבקשה. בבקשה, אדוני, חמש דקות לרשותך. << דובר >> יום טוב חי כלפון (ימינה): << דובר >> אדוני היושב-ראש, גברתי שרת העלייה והקליטה, חבריי חברי הכנסת, מכובדיי כולם, "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחלמים". על הפסוק הזה מספר תהילים, המזכיר את חלום שיבת ציון, מעביר חוני המעגל, מחכמי התלמוד, מעין ביקורת, תהייה. כפי שהדבר מובא בגמרא, במסכת תענית, חוני המעגל שואל: "מי איכא דניים שבעין שנין בחלמא" – האם יש מי שישן 70 שנה וממשיך לחלום? הוא מתכוון, כמובן, לגלות בבל שנמשכה 70 שנה, ולמעשה סירב להאמין שניתן לחלום ולצפות לשיבת ציון תקופה ארוכה של 70 שנה. בעקבות התהייה הזו הוא, אגב, נרדם וישן במשך 70 שנה. עם ישראל חלם והמשיך לחלום לא רק 70 שנה, אלא אלפיים שנה. תקווה בת שנות אלפיים לשוב לציון, לירושלים. כך אבותינו – כך אבותיי – חלמו. וכך אני בעצמי, כמי שנולד בנכר, בצרפת, חלמתי 18 שנים לשוב לביתי, לשוב לציון. וזה כ-150 שנה, גלים-גלים של עולים הביאו למימוש החלום להקמת המדינה ולהמשך שגשוגה. יום העלייה נקבע לתאריך ז' בחשוון, בשבת פרשת לך לך – הפרשה שבה העברי הראשון, אברהם, עבר מעבר לנהר ועשה את המעשה העברי הראשון: לעלות לארץ ישראל. ז' בחשוון הוא גם יום שאלת הגשמים, לפי המסורת – אנחנו מתחילים לומר את "ברך עלינו" ו"תן טל ומטר". חז"ל אומרים שגדול יום הגשמים כיום קיבוץ הגלויות, שנאמר: "שובה ה' את שבותנו כאפיקים בנגב". זה פסוק מאותו פרק תהילים שהתחלנו איתו קודם – כמו שהאפיקים בנגב מתמלאים בפתאומיות עם ירידת הגשמים, כך כנראה העלייה פורצת אלינו בגלים, ולגלים הברוכים האלה אנחנו חייבים להיערך. חבריי, יש לנו בשורה: עידן פוסט-קורונה מביא עלינו גל חדש של עולים, ובכלל זה עולים מארצות המערב, עולים מצרפת, עולים מארצות הברית, מדרום אמריקה, שכנראה שהניתוק עם סגירת הגבולות, הניתוק מישראל, ניתוק הקשר בין יהדות התפוצות לישראל, עורר אצלם רצון עז לחזור לציון ולעלות ארצה. חבריי חברי הכנסת, רבים מכם, אני משוכנע, נואמים או כותבים פוסטים על חשיבות העלייה, על התרומה האדירה של העולים, בייחוד ביום כזה. בטח רבים מכם, בביקורים שלכם בחוץ לארץ, נפגשים עם יהודי התפוצות ומעודדים אותם לעלות לישראל. אבל יש לי בקשה אליכם: תעזרו לי. ואומר זאת בכנות: אף אחד לא יודע כמה זמן הוא יישאר בבית הזה, ואני באתי לכאן עם משימה. באתי לכאן להביא לשינוי אמיתי בקליטת העולים בכלל – ובכלל זה קליטת עולי צרפת, שהרגישו בשנים האחרונות קצת מקופחים או שלא קיבלו התייחסות מספקת. הצטרפו אליי למאבק למען הסרת החסמים הביורוקרטים, למען ההכרה בתעודות העולים. עולים שבאים מאוניברסיטאות מכובדות מאוד ושעובדים במוסדות מכובדים, שלא זוכים לקבל פה הכרה בארץ – אחיות, קלינאי תקשורת, בעלי מקצועות הרפואה והפארה-רפואה, שלא זוכים לזכות הבסיסית ביותר, שזו התעסוקה ושיוכלו לעבוד כאן. הם לא באו לכאן לבקש צדקה או חסד, הם רק רוצים שייתנו להם לעבוד ולתרום בעצמם למדינת ישראל. אני, כמובן, פונה גם לממשלה, שהתברכה בראש ממשלה שהוא בעצמו בן למשפחת עולים, והוא עם מחויבות עמוקה וכנה לעולים – ואם אני עומד כאן היום, זו גם עדות לכך – ויחד עימו, גם לשרת העלייה והקליטה הנכבדה ולכל השרים: בואו נביא יחד את השינוי המיוחל. אני אסיים בדברים שנאמרו על ידי ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, דוד בן-גוריון, בכנס בשנת תש"י. הוא אמר כך: "קיבוץ גלויות הוא משאתה וייעודה ושליחותה של מדינת ישראל. בלי ייעוד זה, היא מתרוקנת מתוכנה ההיסטורי ומתכחשת לעם היהודי בימינו, בדורות שקדמו לנו ובדורות שיבואו". חברים, בואו נהפוך יחד את החלום למציאות. תודה רבה. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> תודה רבה על הדברים המרגשים. חברת הכנסת שיר – איננה. חברת הכנסת לַנְדָה, בבקשה. לַנְדֶה – תודה. << דובר >> רות וסרמן לנדה (כחול לבן): << דובר >> כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני בעצמי עולה חדשה – אני מסתכלת פה על שרת הקליטה והעלייה – ולמרות שעברו לא מעט שנים, לעולמי עד אני עדיין אהיה אותה עולה חדשה. אומנם נולדתי בארץ ועד גיל שמונה גדלתי באשדוד, אבל אז הוריי, שהיו עולים מליטא ועלו בשנות השבעים, החליטו שכולנו יורדים לדרום אפריקה. ומגיל שמונה עד גיל 17 ידעתי שאני חוזרת ארצה, לא משנה מה. אפילו ניסיתי להפגין, והבאתי את כל הכיתה שלי, כיתה ג' באשדוד, להפגין מול החלון של הוריי באשדוד, נגד הירידה מהארץ. זה ממש לא עזר. יצאנו לדרום אפריקה ועליתי לבד ארצה בגיל 17, ומאז ועד היום אני עדיין עולה חדשה. אני רוצה לומר לכם, כמי שתופסת את עצמה כעולה חדשה וכמי שלא חיה פה הרבה שנים בתקופה מאוד משמעותית של חייה, ברגע שמגיעים ארצה מבינים שהדבר הזה, המקום הזה, הוא לא מובן מאליו, הוא לא תמידי, הוא לא ברור. הוא לא יהיה בכל מחיר ולא משנה מה נעשה. והתפיסה הזאת שלפיה יש לנו חבות כלפי המיעוט היהודי באשר הוא – יהדות התפוצות – לא עוזבת אותי מגיל 17. ואני זוכרת, אני זוכרת – כשבאתי לארץ, תמונה אחת מאוד מאוד ברורה עומדת לנגד עיניי. אדם חילוני ואדם חרדי עומדים אחד מול השני וצורחים אחד על השני מילים שאם אימא שלי הייתה שומעת אותי מוציאה אותן מהפה – כמו שאתם מבינים, עלינו מליטא – אוי ואבוי לי, לא הייתי יכולה לחזור הביתה. ואני זוכרת כנערה בת 17 כמה הדבר הזה כאב לי, כאב לי. לא האמנתי שאני מגיל שמונה חולמת על החזרה הזו לארץ, ואנשים אחים רבים אחד עם השני, ובכזו עוצמה שהפחידה אותי אז. מאז חייתי בארץ למעלה מ-20 שנה. עד לפני שלוש שנים חייתי בלוד. ובלוד, עיר מעורבת, שליש מהאוכלוסייה דוברי רוסית, שליש יהודים ותיקים – התושבים שעלו בשנות החמישים-שישים-שבעים – ושליש ערבים. וחברים, מה שהיה עכשיו, במאי האחרון, בלוד, הזכיר לי את אותם הפחדים של אז. לפעמים, אני אגלה לכם, גם מה שנאמר פה במליאה מזכיר לי את אותו הפחד שהרגשתי אז. ואני אומרת את זה לא מתוך תוכחה ולא מתוך ביקורת, אלא מתוך אהבה, מתוך ידיעה שהכוח שלנו הוא באחדות שלנו. ואם זה נשמע למישהו כמו קלישאה, אז זה לא אכפת לי. אני אגיד את זה שוב ושוב ושוב. אנחנו מדינה קולטת עלייה, אנחנו המזור, אנחנו המחסה, אנחנו ה-Sanctuary of the Jewish peoplehood wherever they may be. וגם חיים פה אנשים אחרים, ועלינו לנהוג בדבר הזה ביראת קודש. ואני שבה ואומרת, אני אומרת את זה מתוך אהבה, אמונה, חרדה: בואו נשמור, גם פה במליאה וגם מחוצה לה, על אהבה. זה מה שהוא למעלה התכוון, בעיניי, כשהוא ברא את כולנו בצלמו. תודה רבה. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> תודה רבה על הדברים המרגשים והסיפור היפה. חבר הכנסת אבוטבול, בבקשה. << דובר >> משה אבוטבול (ש"ס): << דובר >> כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, במסגרת ציון יום העלייה בכנסת הנערך היום ראיתי לנכון להביא בפניכם ולקרוא מכתב שהתקבל בלשכתי המביע כאב רב על בעיית קליטת העולים החדשים. אז אני רוצה לקרוא את המכתב שהגיע אליי מנציגות מורי האולפנים. הם כותבים לי: לכבוד חבר הכנסת משה אבוטבול, כנסת ישראל, ירושלים. שלום רב – אני שמח שגם שרת הקליטה כאן איתנו. הנדון: עתיד מורים ומורות האולפנים להנחלת הלשון העברית, שנמצא ומצוי בסכנה. היום, 12 באוקטובר 2021, יצוין יום העלייה במליאת הכנסת. נבקשך להתייחס בנאומך לכך שמזה 13 שנים שכר מורות ומורי האולפנים לא עודכן למרות רפורמות משמעותיות שנערכו במערכת החינוך במסגרת הסכמי אופק חדש ועוז לתמורה. מעבר לאפליה החמורה שנוצרה בין עובדי ההוראה, הרי שמדובר בתחום הוראה שמעטים עובדי ההוראה הצעירים המעוניינים לעבוד בו בשל תנאי השכר. הקושי החמור בגיוס עובדי ההוראה באולפנים משפיע כבר עתה על היכולת לתת מענה ראוי לאוכלוסיית העולים. כידוע, אולפני העברית מופעלים על ידי מדינת ישראל משנת 1949 תחת האגף לחינוך מבוגרים באמצעות משרד החינוך. מדובר במפעל ציוני ייחודי להקניית השפה העברית. למעשה, האולפנים הם הגוף היחיד המקצועי והממלכתי להקניית השפה העברית, והם מהווים תשתית לאומית. האגף מעסיק כ-450 עובדי הוראה, המוכשרים ומיומנים בהנחלת השפה העברית כשפה נוספת, משתלמים בקביעות בתחום הידע הייחודי הזה, ויוצרים ידע ומידע מתחדש המשמש את כלל צוותי ההוראה באולפנים. מטרתו של האולפן היא להכין את העולים החדשים, לשלבם תרבותית, חברתית, כלכלית ומקצועית בישראל באמצעות הקניית מיומנות השפה ושיפור יכולת התפקוד ברמה התקשורתית בכל תחומי החיים. האולפן הוא הגורם המשפיע והמשמעותי ביותר על קליטתו של העולה בארץ. מוסכמת וידועה היא העובדה כי הבקיאות של העולה בשפה היא זו המסייעת לו להשתלב בצורה מיטבית בחברה, ותורמת ליכולתו להיות בה כוח עבודה משמעותי. התמורה ללימוד נכון ומקצועי היא מהירה ויעילה. מאחר שעתידם של האולפנים ושל עובדי ההוראה המועסקים בהם מצוי בסכנה ממשית, וידוע לנו כי בימים אלה מתקיים משא ומתן לעדכון שכר כלל עובדי ההוראה, אנו פונים אליך ומבקשים את עזרתך להעלות את הנושא על סדר-יומה של הכנסת כחלק בלתי נפרד מציון יום העלייה. וחותמים שם אתי הרצוג, דורית חורש, בלהה נעים רזניק, אפרת פיקרביץ, וגם נציגות מורי האולפנים. אני שמח אם תרמתי את חלקי הקט לעזור לכם במאבק החשוב שלכם. בשולי דבריי אלו ברצוני להצטרף ולהביע גם כן מחאה חריפה, בשם אורי פרדניק, יושב-ראש מטה המאבק להעלאת יהודי אתיופיה, על דבריו של ראש הממשלה נפתלי בנט בוועידת העלייה כי היעד של הממשלה הוא להעלות חצי מיליון איש מקהילות חזקות. ללא בושה, מעדיף ראש הממשלה עולים מקהילות מסוימות על פני האחרות, והוא אומר את זה בפה מלא. כשזאת צורת ההתנסחות בפומבי אין זה פלא שבשעה קריטית כזו, כשחיי הממתינים בסכנה, כולל בתיגראי, ממשלת ישראל מקפיאה את העלייה מאתיופיה במקום ליישם את החלטה 716 שהתקבלה. בחיפושיו של בנט אחרי "קהילות חזקות", במירכאות כפולות, הוא מחליש אלפים מקהילות יוצאי אתיופיה בישראל הקרועים מאחיהם ומאחיותיהם שבאדיס אבבה, בגונדר, בתיגראי, בעוד מקומות. אסור לשתוק על כך. אני מקווה ששרת הקליטה גב' פנינה תמנו תסביר בבקשה לראש הממשלה שאין הבדל בין דם לדם, וכולנו אלפי שנים התפללנו יחד את אותה תפילה "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים", ותדרוש ממנו הבהרה לדבריו בנושא, ולשנות את ההחלטה. כי כבר תמיד אמרנו, מעולה לעולה כוחנו עולה, לא משנה מאיפה הוא בא, העיקר שבעזרת השם נוכל לראות אותם. אבל אני אסיים – ברשותך, עוד משפט אחד. אולי, כבוד היושב-ראש, נציין דברים מקוממים נוספים, לצערי, של ראש הממשלה נפתלי בנט, שגם אמר היום בוועידת הג'רוזלם פוסט: "אנחנו המדינה היהודית. אני שמח שיש חרדים, אבל אנחנו צריכים להגביל את ההשפעה הפוליטית שלהם". אז מר בנט, בבקשה תעזור לי להבין, בלי האתיופים, בלי חרדים, בלי ש"ס, בלי הליכוד, בלי הציונות הדתית – רק עם הערבים והשמאל? זה הטעם שלך, בנט? תודה רבה. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> תודה רבה. חבר הכנסת סובה. << דובר >> יבגני סובה (ישראל ביתנו): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, גברתי השרה, חשוב שאנחנו מציינים פה את יום בכנסת את יום העלייה כי זה באמת יום חג. עלייה זה כמו גיוס לצה"ל, לא שואלים מה הדעות הפוליטיות שלך לפני שאתה עולה בהתאם לחוק השבות. אני גם לא רוצה שהעולים יחולקו בהתאם להשקפה פוליטית או שייכות לשמאל, לימין, למרכז, ליוצאי אתיופיה, ליוצאי צרפת. עולים הם עולים. אני חושב שמדינת ישראל צריכה כל יום להגיד תודה לכל העולים, למעלה מ-3.5 מיליון עולים שעלו מאז קום המדינה. לכל גל עלייה יש בעיות משלו, אנחנו מכירים את זה מההיסטוריה, ומי שלא מכיר, אני ממליץ לו ללמוד היסטוריה. אני גם אומר פה שיש הרבה בעיות לעולים, אבל בשביל זה יש גם ועדת העלייה והקליטה. וצר לי להגיד שפה, בכנסת, ארבעה חודשים מקום הממשלה, הוועדה הזאת לא קמה. יושב פה ידידי, חברי חבר הכנסת דוד ביטן, שהיה יושב-ראש מעולה של ועדת העלייה והקליטה, ואני הייתי רוצה לראות אותך שוב עומד בראש הועדה, שלצערי ארבעה חודשים לא קיימת, כי את הדברים האלה היינו מעלים היום והיינו פותרים, כמו שאתה יודע לפתור. תראה את זה כמחמאה, באמת, אין פה קואליציה–אופוזיציה בנושא העלייה. אבל הסיבות הפוליטיות כנראה משפיעות גם על הנושא הזה של העלייה והקליטה, וצר לי, צר לי, באמת כואב לי על כך. אני לעולם לא אשכח את יום העלייה שלי, 24 באוגוסט 1997. אני עליתי ביחד עם קבוצת נערים בתוכנית סל"ע באודסה, וידעתי שאני לא חוזר. אני ידעתי שאני עולה למדינת ישראל, המדינה שלי, ואני לא חוזר. בפעם הראשונה חזרתי לאוקראינה כעבור 15 שנה בתור עיתונאי. אז לא היו ווטסאפ, פייסבוק, טלגרם, טוויטר – – – << קריאה >> אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): << קריאה >> באוקראינה לעיתונאי יהודי יש סיכוי גדול יותר – – – << דובר_המשך >> יבגני סובה (ישראל ביתנו): << דובר_המשך >> איך? לא שמעתי אותך. << קריאה >> אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): << קריאה >> באוקראינה לעיתונאים יהודים יש סיכוי יותר גדול להתקדם פוליטית. << דובר_המשך >> יבגני סובה (ישראל ביתנו): << דובר_המשך >> אתה מדבר על הנשיא. דרך אגב, פגשתי אותו, השתתפתי במשלחת בשבוע שעבר. כן, אבל הוא לא עיתונאי. אני חושב שהוא בא מתחום הבידור, לא מתחום העיתונאות. אבל למה אני אומר את זה? משום שאז המידע שהיה ברשותנו היה מידע קטן, אנחנו לא ידענו. ידענו פה ושם דברים על ישראל. גם מגיל צעיר ידענו על החגים, ידענו על היהדות. היום זה משהו אחר לגמרי. היום מדינת ישראל נלחמת על כל עולה. כן, כן, חברים, אל תתפלאו, אנחנו צריכים להילחם על העולים, משום שבשביל שאנחנו נהיה אטרקטיביים כמדינה – כי חצי מהעם שלנו עדיין חי בגולה: יש לנו יהודי ארצות הברית, יהודי צרפת, יש קהילות גדולות בקנדה, באוסטרליה, במדינות חבר העמים לשעבר. אז אני חושב שדווקא היום אנחנו צריכים להיות אטרקטיביים בשביל שהעולים יבוא ויחזקו את המדינה, כפי שהעולים הקודמים חיזקו את המדינה. אני מסיים. בשביל שאנחנו נהיה אטרקטיביים, אנחנו צריכים להוות דוגמה לכל העם היהודי. לצערי אני לא יכול להגיד ביום כזה שאנחנו דוגמה לעם היהודי. הוויכוחים שאנחנו מנהלים פה הרבה פעמים גולשים מעבר לוויכוחים המתורבתים. אדוני היושב-ראש, יש ביטוי מפורסם, עם ישראל חי על הביטוי הזה, שאנחנו צריכים להיות אור לגויים, נכון? אז לפעמים אני מרגיש שאנחנו חושך ליהודים. מהוויכוחים שאנחנו מעלים פה אנחנו נותנים דוגמה לא טובה לאחינו בחוץ לארץ שחושבים לעלות ולחזק את מדינת ישראל. אדוני היושב-ראש, אני רוצה שאנחנו נהיה אור ליהודים ולא חושך ליהודים, ובשביל זה אנחנו צריכים להשתפר קודם כול כאן, בבית הזה, במדינת ישראל. להבין שעולים הם עולים לכל דבר. לא סופרים את טיפת הדם שלהם, היהודית, לא אומרים לאיזה זרם הם שייכים וגם לא אומרים להם: אה, אתם תהיו איתנו אז אנחנו נסייע לכם בגלל שאתם ככה וככה. אם לבן אדם מגיע לעלות למדינת ישראל לפי חוק השבות, הוא צריך להרגיש שזה הבית שלו וזה הכול, וכאן אני שם נקודה. ואם אנחנו נצליח לשפר את עצמנו, אז נוכל להגיד שאנחנו אור ליהודים ולא חושך ליהודים. תודה רבה. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> תודה רבה. חברת הכנסת לזימי, בבקשה. בבקשה, חמש דקות. << דובר >> נעמה לזימי (העבודה): << דובר >> כבוד יו"ר הכנסת, כנסת נכבדה, שלום, יום העלייה – יום שגם הוא תזכורת לנס הקמת המדינה, למגוון העצום של החברות המרכיבות אותה ולאלו שעדיין מבקשות לעשות עימן תיקון. אני אדבר על סיפור העלייה של מקורותיי ומשפחתי. אתחיל בלספר שקראנו לבן שלנו, בן עשרה חודשים, אראל ציון. אראל – המלאך שלנו, וציון – על שם סבו של אישי, ציון מוטהדה, זכרו לברכה, ועל שם ציון שאליה נחשפו סבינו וסבותינו ממרוקו ואיראן כהמשך סיפורם מהגלות למדינת ישראל; ציון, שעולה ברטט וקדושה בכל פעם על שפתותיהם של העולים. ישנה נטייה לשים את עליית יהודי מדינות האסלאם כמקשה אחת, אך למעשה מדובר באחת העליות המגוונות והמורכבות ביותר בתולדות ישראל, עלייה של יהודים מעשרות מדינות שונות, שכל אחת מהן הביאה עימה תרבות עשירה, היסטוריה ארוכה ותרומה בל תתואר לחברה הישראלית ולמדינת ישראל. יהדות מדינות ערב, המזרח התיכון וצפון אפריקה הגיעה לארץ עם מורשת היסטורית ותרבותית מפוארת, אך למרות המאמצים האדירים שהשקיעה מדינת ישראל בהבאתה לארץ, כבר מהרגע הראשון, למרבה האירוניה, היא לא השכילה לקבל אותה בזרועות פתוחות. יהדות המזרח נשלחה מייד אל הפריפריה הגאוגרפית והחברתית, אל תנאי מחיה קשים, אל עוני וקיפוח מערכתיים. היא הולידה מחאות רבות וחשובות, חקוקות במאבק לצדק חברתי בישראל, ונותרה עם פצע מדמם בדמות הפערים שעודם קיימים. ועל אף סיפורי ההצלחה מפוארים, למרות כל זאת, יש לומר זאת. ועדת ביטון התכנסה בשנת 2016 כדי לדון בהכנסת הנרטיב של יהודי ארצות האסלאם לתוכנית הלימודים והחינוך. עם זאת, עדיין, ובמשך שנים, מדינת ישראל לא השכילה לשמר ולתעד בצורה מסודרת ומעמיקה את סיפורי הגירתן ועלייתן של הקהילות היהודיות מארצות האסלאם, ואלה נעדרו מהזיכרון ההיסטורי ומספרי הלימוד. סיפור העלייה בישראל הוא לא רק הסיפור המדהים של תקומה ובניין הארץ, שאותו קל לספר וצריך לספר; הוא הבסיס לסיפור על הפערים החברתיים, העוני וההדרה פה. כל חברה והסיפור הכואב שלה: מעברות, אבטלה, אלימות משטרתית, חטיפת ילדים, ריסוס ב-DDT, הסללה, הזרקת מדללי ילודה, גזל רכוש, גזענות, אפליה, נישול ומחיקה היסטורית. מעל הבמה הזאת אני קוראת לממש את סיכומי קווי היסוד של הממשלה ולהעלות את שארית יהודי אתיופיה; להעשיר את הישראליות בסיפור העליות השונות ולאמץ את דוח ביטון; לנתח באומץ וכוונה כנה את כשלי המדינה והממסד, ולתקן עבור מי שעד היום משלמים את מחיר ההזנחה עם עליית הוריהם וסביהם. סיפור העלייה חייב להיות סיפור ההצלחה של כולנו, זה שלא נמדד רק בקולקטיב המוסכם או בכור היתוך דהוי מימי אי אז, אלא ברב-תרבותיות, בגיוון ובעושר שעימו הגיעו לכאן עולי הארץ הזו בתקווה וכמיהה לכונן פה את ישראל של כולן וכולם. פצע העלייה לכאן של חברות שונות עודנו מדמם, אך לא כך צריך להיות הדבר. יש לנו את הזכות לנסות ולייצר ישראליות משותפת, מכילה, שלמה – כל זאת דרך הדרישה שהפכה לסמל לתיקון העוול הזה פה: הכרה, צדק וריפוי. אסיים בשיר קשה ובוטה גם לי, אך אמיתי, המביט בעיניים – "ואלה שמות" של המשורר שלומי חתוכה: "ואלה שמות בני ישראל היוצאים ממצרים / ומרוקו / ותימן / וכורדיסטן / ופרס / ועיראק. // ויבואו ארצה שלוש מאות אלף / אבק אנשים / ואבק אנשים הולידו את / זרע שלא ידענו כמותו בישראל / ואת / אוהבים שמעבידים אותם בפרך / וזרע שלא ידענו כמותו בישראל הוליד את רמתם עולה רק במעט / על רמת חיות שנתפסו / ואת / נהימתם דומה / לנהמת חיות / ונהמת חיות הולידה את בבונים / ובבונים הולידו את טובים רק במעט / מן הערבים איתם חיו / ונחותים מן הערבים / אליהם התרגלנו / והם הולידו את פלנגות / ופלנגות הולידו את פרענקים / ופרענקים הולידו את צ'חצ'חים / וצ'חצ'חים הולידו את הם לא נחמדים / והם לא נחמדים הולידו את הם לא אחים שלי / והם לא אחים שלי הולידו את / רמתם הרוחנית והאינטלקטואלית נמוכה / ואת תרבות / בשפל המדרגה / ותרבות בשפל המדרגה הולידה את תרבות נחותה / ותרבות נחותה הולידה את / תרבות של מופלטות / וכמה קברים / והן הולידו את ברברים / ואת עצלנים כרוניים / ותרבות נחותה הולידה את זבל / שלא ברא השטן / וזבל שלא ברא השטן / הוליד את תת-רמה / ושני אקורדים / והם הולידו את מנשקי קמעות ועובדי אלילים / ועובדי אלילים הולידו את / עמים אחרים. // ואלה שמות בני ישראל היוצאים ממצרים / ומרוקו / ותימן / וכורדיסטן / ופרס / ועיראק. // ויבואו ארצה שלוש מאות אלף / אבק אנשים / וכולם הולידו / בנות ובנים: / פרחות, / וערסים". וזה גם זמן תיקון. תודה רבה. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> תודה רבה. הייתי מרותק מהדברים, אבל בכל זאת, נא לעמוד בזמנים. חבר הכנסת ביטן, בבקשה. << קריאה >> קטי קטרין שטרית (הליכוד): << קריאה >> רק הסדר לא היה כל כך – – – הם – – – << קריאה >> נעמה לזימי (העבודה): << קריאה >> זה המשורר – לא משנה את השירה שלו. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> חברת הכנסת לזימי, אלה דברים לפרצופה האמיתי של החברה הישראלית. << קריאה >> נעמה לזימי (העבודה): << קריאה >> ומה כמו הבמה הזו להביא את זה? << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> תודה לך. << דובר >> דוד ביטן (הליכוד): << דובר >> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, כבוד השרה – יש לך עכשיו עבודה די קשה, אבל מועילה. << קריאה >> שרת העלייה והקליטה פנינה תמנו: << קריאה >> כשאתה לא נמצא זה יותר קשה. << דובר_המשך >> דוד ביטן (הליכוד): << דובר_המשך >> לבד עכשיו, בסדר. יעזרו לך אחרים. קודם כול, יבגני, זה נכון. בוועדת העלייה והקליטה אין מפלגות, כולם עבדו יחד למען מטרה משותפת. לצערי הרב, אתה יודע, הוועדה הזאת לא עובדת ולא קמה בגלל בעיות בין קואליציה לאופוזיציה. אני מקווה שבתקופה הקרובה הנושא הזה יסתיים, ואז נוכל להמשיך לעשות את העבודה שנעשתה לפני זה ולעזור קצת לשרה, שלא רוצה להיות לבד בעניין הזה. אבל נראה לי שאת מסתדרת בכל זאת. << קריאה >> יבגני סובה (ישראל ביתנו): << קריאה >> נעשה לה חיים קשים בוועדה. הוועדה תפקח עליה. << דובר_המשך >> דוד ביטן (הליכוד): << דובר_המשך >> על מה יש לפקח בנושא של העלייה? << קריאה >> יבגני סובה (ישראל ביתנו): << קריאה >> אולי היא תתחרט אחר כך. << דובר_המשך >> דוד ביטן (הליכוד): << דובר_המשך >> רק לעזור, אין מה לפקח. אני רוצה לומר, קודם כול, שהשנה באמת הייתה עלייה די רצינית יחסית לתקופה של הקורונה. אבל ברור שבשנה הבאה, כשהקורונה קצת תרד בכל העולם, תהיה עלייה הרבה יותר גדולה. יש הרבה מאוד אנשים שרוצים לעלות. גם הטיפול בעולים, בקליטה שלהם, בארצות שמהן הם עולים לישראל, לוקח זמן, בגלל הבעיה של הקורונה. אני מאמין שבשנה הבאה תהיה עלייה של עשרות אלפים ותהיה לנו עבודה רצינית. צריך להבין דבר אחד: היעדים של העלייה לא השתנו שנים. הבעיות של העלייה הן בעיקר דיור ועבודה. אלה שני הדברים שצריכים לטפל בהם. הנושא של הדיור והעבודה, לצערי הרב, לא מטופל מספיק טוב גם היום. יש הרבה מה לשפר והרבה מה לעשות. ויש דברים פשוטים, אדוני היושב-ראש. עוזרים להם היום – פעם, אתה יודע, מי שהיה עולה היה מקבל דירה, נכון? היום לא. אתה צריך לרכוש את הדירה בעצמך. רק מי שעשיר – אמיד, לא עשיר – שעולה, נגיד מיהדות צרפת או מיהדות ארצות הברית, יכול להיקלט הרבה יותר מהר, כי יש לו, מצד אחד, דיור, ומצד שני, גם עבודה; כולם באים עם מקצוע נרכש שיכול לעזור למשק, וקולטים אותם מהר מאוד. אבל איפה הבעיה? הבעיה היא במקומות שצריך לסייע ולעזור, ובעניין הזה אין מספיק תקציבים, מצד אחד, ויש הרבה רגולציה. גם הנושא של השכרת דירות לתקופה מסוימת – נותנים להם סכום מאוד קטן, שלא מספיק לכלום. בזמנו, בוועדת העלייה והקליטה רצינו – וגם השרה תמכה בזה – לקחת את אותו תקציב ולצמצם את התקופה. זאת אומרת, אם הסיוע הוא לארבע שנים, אז לפחות שיעשו להם את הכול בשנתיים. אז במקום לקבל 1,500 שקל, יקבלו 3,500. ואז הם יוכלו בשנתיים האחרונות, שאלה השנתיים הבעייתיות ביותר, לגור כמו שצריך ולהתחיל לבנות את העתיד שלהם במדינת ישראל. ואלו דברים שהיה קשה – אז, אם לא היו בחירות, אני מאמין שהיינו מעבירים כי האוצר הסכים. ובסופו של דבר היו בחירות, אז לא יכולנו להמשיך את הפעילות שלנו בעניין הזה. אבל יש המון דברים קטנים שאם ישפרו אותם – זה גם לא תקציבים גדולים, זה לא שמדובר פה במאות מיליונים. באמת, בעשרות מיליונים אתה יכול לפתור המון בעיות של עולים שמגיעים, כי זה לא 200,000 עולים. זה 20,000, 30,000, 40,000 עולים. אתה יכול לסייע הרבה מאוד בעניין הזה. יש דברים שצריך לשפר, ואני מקווה שייתנו לך את התקציבים הנכונים. לא ראיתי בתקציב אם זה מספק, אבל תמיד תמיד תמיד – לא משנה מי הממשלה, לא חשוב מי הממשלה – תמיד דואגים לתקציב חסר, כדי שיבואו לבקש נדבות אחר כך. צריך מראש – אם הצפי הוא x עולים, אז שיתקצבו את זה כמו שצריך. לא צריכים כל פעם – הינה, באו עוד 1,000 עולים, עכשיו תביאו לנו בהעברות תקציביות כספים כך וכך. לכן, צריך פעם אחת לשנות את זה, ולא רק לדבר על עלייה, אלא לממש את העלייה, לתת להם אפשרויות גם של פרנסה וגם של דיור; דברים שלא קורים. דבר נוסף, חשוב מאוד, מהצד השני של העלייה, זה הסיוע לקהילות הקטנות בחוץ לארץ. צריך שיישארו יהודים. יש התבוללות עצומה. אם לא יהיו יהודים וקהילות שצריך לעזור להם, לא יהיה גם את מי להעלות. הרי לא רוצים להעלות רק מצרפת בגלל אנטישמיות או מארצות הברית בגלל סיבות אחרות; צריך גם להעלות את היהודים – קודם כול צריך לתת להם אפשרות לחיות כיהודים בכל הארצות בעולם. הקהילות הקטנות לא מסוגלות היום בשום פנים ואופן לחיות חיים יהודיים רגילים, ובזה המדינה צריכה לעזור. מכיוון שפעם הם עזרו לנו, עכשיו התפקיד שלנו לעזור להם. תודה רבה. נגמר לי הזמן. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> תודה רבה, חבר הכנסת ביטן. חבר הכנסת סמוטריץ', בבקשה. << דובר >> בצלאל סמוטריץ' (הציונות הדתית): << דובר >> אדוני היושב-ראש, גברתי וחברתי השרה, חבריי חברי הכנסת, הנביא ישעיה, גדול נביאי הנחמה בעם ישראל בתנ"ך, כשהוא מתאר, בפרק ס', את קיבוץ הגלויות, את התהליך הבאמת-ניסי הזה – יום טוב הזכיר קודם את "כאפיקים בנגב", זה מאפס ל-100 ברגע. 1,900 שנה אנחנו קבורים לנו בגלות, ופתאום איזו התעוררות שבאמת אי-אפשר להסביר אותה. אז הוא מדמה בשני משלים את התהליך הזה. וכך אומר הנביא ישעיה: "מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארֻבֹּתיהם". הרב קוק רואה כאן שתי בחינות, שני מנועים, שתי מוטיבציות, שיכולים להביא אל שיבת ציון. "כעב תעופינה" – עב זה ענן, עננים שהרוח מעיפה. אין להם איזה רצון עצמי. הם לא מצד עצמם דוחפים להגיע לכיוון מסוים. יש כוחות חיצוניים שדוחפים את הענן, והוא יכול גם להגיע לארץ ישראל. ויש בחינה מתקדמת יותר וטובה יותר, וזה "כיונים אל ארבתיהם". כפי שהיונה חוזרת הביתה בגעגוע. הזכיר חבר הכנסת פרוש, התאריך נקבע בגלל פרשת "לך לך". רואים את שתי הבחינות האלה אצל תרח ואברהם. תרח יוצא מאור כשדים. משפחתו חווה רדיפות גדולות בגלל שאברהם אבינו מורד בעבודת האלילים, והוא יוצא מאור כשדים. זו מטרתו. הוא בורח מהצרות, מהרדיפות ומהאנטישמיות. ואברהם אבינו, "כיונים אל ארבתיהם", הולך אל ארץ ישראל ומגיע. אגב, גם הנביא ירמיה, בנבואה המוכרת לכולנו על רחל אימנו ה"מבכה על בניה" ו"מאנה להנחם", מתאר את שתי הקומות האלה. "כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעֻלתך ושבו מארץ אויב". זאת הקומה הראשונה – בורחים. רוח מזיזה את העבים ורוחות של רדיפה ושל צרות דוחפות אותנו לארץ ישראל. אבל הנביא ירמיה לא נשאר בזה – "ויש תקוה לאחריתך – – – ושבו בנים לגבולם". מאז ראשית ימי הציונות אנחנו פוגשים את שתי הבחינות האלה: את הציונות הקיומית, את המקלט הבטוח, את הבריחה מהצרות ומהרדיפות ומהאינקוויזיציה, אבל אנחנו גם פוגשים תהליכי עלייה מרגשים מאוד. ושוב, לאורך כל 100 שנות הציונות בסוף כולנו, כמעט, עולים. כמיהה, געגוע, אהבה לארץ הזאת, חיבור עמוק אליה – ודווקא אליה; לא לאוגנדה ולא לחלופות שאת הקיום הפיזי של העם היהודי ואת המקלט הבטוח אולי אפשר לקיים גם בהן, אבל זה לא "כיונים אל ארבתיהם". וכשבאים לארץ ישראל מתוך אותם הכיסופים ואותה הכמיהה החיובית, אז כמובן כל הנס הגדול הזה של שיבת ציון והתחייה הלאומית שלנו כאן בארץ ישראל מקבל משמעות אחרת. כי, שוב, כשאדם גר במקום מסוים לא מכיוון שהוא מחובר אליו רגשית, היסטורית או מנטלית אלא כי פשוט הוא מחפש איזה מחסה מהגשם, אז המחסה יכול להיות יום אחד פה ויום אחד שם; והקיום הפיזי – בסדר, אז יש מילקי בברלין בגרמניה, אולי קצת יותר זול, היה פעם איזה קמפיין כזה. אבל כשנמצאים בבית כי הוא הבית, אז הוא יכול להיות לפעמים קצת יותר חם, קצת יותר קר, קצת יותר רחב, קצת יותר צר, קצת יותר עשיר וקצת יותר דל, וארוחת הצוהריים יכולה להיות טעימה יותר או טעימה פחות, אבל בית הוא בית; ויש בו משפחה, ויש בו ערכים, ויש בו זהות, ויש בו ייעוד, שליחות ותפקיד. זאת ארץ ישראל. זה הנס הגדול שאנחנו זוכים לחיות בתוכו בדורות שלנו, והלוואי שנדע כולנו לחוות אותו כיונים אל ארובותיהם. יבגני, ידידי היקר, אני לא רוצה להתחרות באף מדינה אחרת על ליבם של העולים. אני רוצה שהעולים יבואו – והם כאלה, הם כאלה ברובם המוחלט – מתוך חיבור עמוק לארץ הזאת, לעם הזה, למי שאנחנו ומה שאנחנו ומה התפקיד והייעוד שלנו בעולם, ולמה אנחנו צריכים מדינה עצמאית וריבונות כאן בארץ ישראל. כמו משל הכרם של הכוזרי: רק כאן הכרם הזה יכול לגדול ולהביא את הענבים הטובים ביותר. אז שהתהליך הנהדר הזה יתקדם. אין לי זמן עכשיו. אני רוצה, כמצוותו של היו"ר, לעמוד בזמנים. רציתי להקריא כמה פסוקים מרגשים בהמשך אותו פרק של ישעיה, אבל תהליך קיבוץ הגלויות הזה מגיע בסוף לשיאים רוחניים מאוד מאוד גבוהים. מי זה עם ישראל, ואיך הוא חוזר אל בימת ההיסטוריה ומגשים את ייעודו ושליחותו. שנזכה. תודה. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> תודה על הדברים. חבר הכנסת סמוטריץ', כל כך כיף לי לשמוע אותך בלי פוליטיקה. שרת העלייה והקליטה, בבקשה. << קריאה >> שרת העלייה והקליטה פנינה תמנו: << קריאה >> – – – מעניין. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> חבר הכנסת סמוטריץ', בלי פוליטיקה כיף לשמוע אותו. << דובר >> שרת העלייה והקליטה פנינה תמנו: << דובר >> אדוני היושב-ראש, בהמשך לדברים שלך, האמת היא שכל כך מרתק לשמוע ביום העלייה את כל חברי הכנסת מכל הסיעות. זה מרחיב את הלב ומחמם את הלב. אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת הנכבדים, חבר הכנסת לשעבר יוסי טייב, שהגיע במיוחד לכבד את יום העלייה כאן בכנסת, מנכ"ל משרד העלייה והקליטה מר רונן כהן והמשנה מר דוד אבטה, שנמצאים איתנו, והעולים היקרים, נציגים מבני המנשה, שהגיעו לכאן ליציע עם התלבושות המסורתיות, תודה שאתם נמצאים כאן איתנו. אנחנו מציינים כאן היום, כמדי שנה, את יום העלייה, שהוא חלק משבוע העלייה ומסדרה גדולה של אירועים שאנו מקיימים במשרד העלייה והקליטה כדי להוקיר את העולים והעולות שהגיעו לישראל ואת התרומה המיוחדת למדינה ולעם. אציין שגם היום מוקדם יותר פתחנו, אחרי שנתיים – לדעתי, מהכנסת העשרים – אחרי שנתיים שוועדת השרים של העלייה והקליטה לא תפקדה היום פתחתי אותה, וזה מאוד חשוב, כי אני חושבת שמרבית הדברים יכולים להיפתר שם. משרד העלייה והקליטה בראשותי פועל הרבה מאוד כדי לסייע לעולים ולעולות בתהליך הקליטה בארץ, ובשלוש השנים האחרונות, אדוני היושב-ראש וחברי הכנסת – תקשיבו טוב – עלו למעלה מ-80,000 עולים בשלוש שנים. קטי, כדאי לך להקשיב לנתון הזה: שלוש שנים – למעלה מ-80,000 עולים. זה עיר בסדר גודל של מודיעין, עיר גדולה יותר מראש העין, משדרות, מהרבה מאוד ערים שאנחנו מכירים. אני חושבת שזאת העוצמה של העלייה והקליטה, לצד הרבה דברים אחרים. בעשור האחרון עלו למעלה מרבע מיליון עולים חדשים, ומתחילת השנה – ציינת, אדוני היושב-ראש – 20,000 עולים ועולות, שזאת קפיצה של 30% בהשוואה לשנה החולפת. וזה בתקופה כל כך מאתגרת וכל כך קשה. אני חושבת שאחת המשימות הראשונות שהיו כשנכנסתי לתפקיד הייתה לדאוג שהעלייה נמשכת. לא רק לומר את זה הצהרתית, אלא לדאוג בפועל שאין חסמים, שאין מקלות בגלגלים, שאין שערים סגורים בדרך כזאת או אחרת, ושאנחנו שם כדי לדאוג שזה קורה. מקום המדינה, אמרו כאן לפניי חברי הכנסת, עלו 3.5 מיליון עולים. זאת אומרת, לא ספרנו את הילדים שנולדו כאן. בלי עלייה אין מדינה. יכלה להיות ארץ, אבל ספק אם היינו כאן אם לא הייתה עלייה. אני שמחה שגם עכשיו, באמצע המשבר הגלובלי, המספרים הם מעודדים. כל 20,000 העולות והעולים שהגיעו לכאן יהיו מנוע צמיחה לאומי אדיר. ראינו את זה גם היום כשחילקנו תעודות הערכה בקבינט העלייה והקליטה בממשלה. הזמנו כמה ספורטאים שהשתתפו באולימפיאדת טוקיו, ו-37% מנבחרת ישראל זה עולים ועולות חדשים. זה מספר אדיר. המשרד גם נותן להם תמיכה, ואנחנו, כמובן, גם נמשיך לעודד את הספורטאים. מחר אנחנו גם נקבל בנתב"ג 250 מבני קהילת המנשה. אני חייבת לומר שמרגע שנכנסתי לתפקיד שמתי את זה בראש סדר העדיפויות שלי, אחרי ששמעתי שתקופה ארוכה, למרות שהיו אישורי עלייה ולמרות שהרבנות אישרה את עלייתם, הם פשוט לא עלו. הוויכוח היה על תקציבים. אני לא האמנתי שאנשים שממתינים שנים ארוכות – למרות שאני מכירה את זה על בשרי כבת הקהילה האתיופית – ממשיכים להיתקע, ושחוזרים על אותן טעויות במדינות אחרות. לכן אני שמחה לקבל את הקבוצה האחרונה בסדרת עליות שקיימתי בשנה האחרונה של בני מנשה, שאושרו על ידי הרבנות, ומחר הם ינחתו. כבר קיבלתי סרטון של הילדים המתוקים. ממש מרגש לראות את הברק בעיניים. אני אהיה שם לצד חברי כנסת וגם שרים נוספים כדי לקבל אותם באהבה. עלתה פה השאלה אם ראש הממשלה מעודד רק עליות איכותיות. אני אומרת לכם באחריות, כמי שקיבלה תקציב נכבד להמשך עליית הממתינים מאתיופיה וגם גיבוי להמשך עליות אחרות שמתקשות, ולפעולות נוספות שאף אחד לא יודע עליהן, ממדינות קטנות, קשות ומאותגרות, אני יכולה לומר לכם שאנחנו פועלים כל העת, לצד הסוכנות היהודית וגורמי ביטחון. לכן ייתכן שהאמירה שלו התפרשה לא כהלכה. תמיד אני אומרת, גם כשנכנסתי למשרד העלייה והקליטה – כשנכנסו אליי גורמים למשרד ולחדרי ישיבות, ואמרו לי: אנחנו רוצים לדבר איתך על עלייה איכותית, אמרתי להם: תצאו ותיכנסו מחדש ותדברו איתי על ציונות. אין דבר כזה עלייה איכותית ועלייה לא איכותית. אם זה היה ככה, גם אני לא הייתי עומדת כאן. לכן אין לי ספק בכלל שהממשלה הזאת תיתן תמיכה גם למי שזקוק יותר לסיוע שלנו. זאת המדיניות שאני מובילה. אנחנו כבר אישרנו תקציב כדי להעלות 3,000 מהממתינים באתיופיה ולשים סוף לעוול הזה. זה לא ייגמר ב-3,000, כמובן. אנחנו צריכים מתווה רציני סדור עכשיו, אחרי שהמדינה הפקירה את הנושא הזה לרשימות שהן לא על ידי המדינה. אנחנו נקיים מתווה, אני ושרת הפנים אילת שקד נשב, אנחנו מחר צריכות לשבת בישיבה רחבה עם כלל הגורמים ולדאוג שיהיה לנו מתווה סדור, כדי שנוכל לסיים את הסאגה הזאת ולתקן את העוול שהמדינה יצרה, שעולים של חוק השבות פשוט הופרדו מהבנים והבנות שלהם, מה שלא היה צריך לקרות מההתחלה. אני חושבת שאנחנו יכולים לעשות את זה. במשרד העלייה והקליטה במהלך התקציב, ודיברת על כך, חבר הכנסת דוד ביטן, שאלת לגבי התקציב – דוד, אני הקשבתי לך; אתה תתקע טריז בחברות שלנו על בסיס העלייה. אתה שאלת על תקציב המדינה. אני חייבת לומר לך, וגם אתה מכיר את הנתונים, ונמצאת כאן גם, במסירות רבה, מנהלת ועדת העלייה והקליטה – שאני מקווה שתוקם בקרוב, והגיע הזמן שהיא תוקם: אתם יודעים עד כמה יש שחיקה בתקציבי העלייה והקליטה. מצד אחד אנחנו רואים גידול של מספר העולים, ומצד שני ממש ירידה, גרף יורד של התקציבים. ואנחנו מתקנים את זה כבר עכשיו. זה היה בתקציב הבסיס, אני הבאתי תוספת תקציבית של 150, כשהדרישה שלי הייתה עוד 200 מיליון. אני יכולה לומר לך שה-50 שלא קיבלתי יבואו בדרך כזאת או אחרת, ואני גם בטוחה – יבגני סובה והאחרים, אתם יכולים לסייע בכך שתלכו לוועדת הכספים וגם תמצאו עוד תקציבים, מעבר למשא ומתן הקשוח שאני עשיתי. תובילו לכך שאתם משמעותיים בכנסת. התפקיד שלכם זה לפקח על הממשלה, אבל מעבר לכך, אני מאמינה בשליחות של חברי כנסת ובשיתוף פעולה. לא שחלילה אני חוששת מפיקוח; כמו שאמרתי, אני רוצה שהוועדה תוקם, שלומית, אבל אני רוצה שאתם כאן תוכלו להביא הישגים בתחום העלייה והקליטה, וראינו שזה אפשרי. היום העברנו החלטת ממשלה – – – << קריאה >> קטי קטרין שטרית (הליכוד): << קריאה >> יש פתרון קל – אל תצביעו על התקציב. << דובר_המשך >> שרת העלייה והקליטה פנינה תמנו: << דובר_המשך >> טוב, נו, לא להיות – אנחנו מדברים ברצינות, אז ניתן תשובות רציניות. << קריאה >> קטי קטרין שטרית (הליכוד): << קריאה >> למה? לא, לא, הם ירצו להעביר. << דובר_המשך >> שרת העלייה והקליטה פנינה תמנו: << דובר_המשך >> אני גם רוצה לציין שהיום העברתי החלטת ממשלה על אופק ישראלי – תוספת תקציבית בשיתוף פעולה עם שר האוצר לעידוד העלייה. זה יעמוד על 35 מיליון שקלים סביב השליחויות בעולם. אנחנו תגברנו מדינות נוספות – באמריקה הלטינית, בצרפת, בארצות הברית. אנחנו ממש דאגנו לתגבר בשליחים, ואני גם ביקשתי שיהיו קריטריונים ברורים – גודל אוכלוסייה יהודית וביקוש לעלייה, זה מאוד חשוב. וגם יש מקומות שצריכים אותנו, מקסיקו ועוד מקומות, שאני יכולה לומר לכם שמבקשים שתהיה להם נגישות לשליחים של אופק ישראלי של הסוכנות היהודית ואחרים, כדי שנוכל לסייע להם לממש את עלייתם ארצה. אני אזכיר שבשנה וחצי שאני בתפקיד אנחנו מתמודדים כאמור עם הקורונה. דאגנו לתוכנית חירום כלכלית רחבה, שעד היום נותנת את אותותיה, 80 מיליון שקלים לסיוע בתעסוקה. במצבים מסוימים גם הזרמנו תקציבים לתוך חשבונם של העולים החדשים, כדי שלא יקרסו, וחס וחלילה, חס וחלילה שנהיה במצב שיש משפחה של עולים שמגיעה לארץ ולא מסיימת את החודש, מה היא אמורה לעשות? הדבר הזה לא יכול לקרות במשמרת שלנו, ולכן אנחנו מתגברים, גם בתלושי מזון ובעוד דברים. אבל אנחנו לא רק נותנים דגים, אנחנו גם נותנים חכות, כמו שאמרתי, בתוכניות תעסוקה מקיפות ביותר כדי שהם יוכלו להסתדר עד שהם יתאקלמו וישתלבו בעולם התעסוקה. << קריאה >> קטי קטרין שטרית (הליכוד): << קריאה >> פנינה, קחי לתשומת ליבך שהעולים החדשים מצרפת הם באמת עלייה מבורכת, שמגיעה ממקצועות הרפואה, ודווקא עכשיו – – << דובר_המשך >> שרת העלייה והקליטה פנינה תמנו: << דובר_המשך >> בדיוק אני נוגעת בזה. << קריאה >> קטי קטרין שטרית (הליכוד): << קריאה >> – – אנחנו יודעים כמה זקוקים להם – – << דובר_המשך >> שרת העלייה והקליטה פנינה תמנו: << דובר_המשך >> נכון. << קריאה >> קטי קטרין שטרית (הליכוד): << קריאה >> – – לכוח האדם. הינה התשובה. << דובר_המשך >> שרת העלייה והקליטה פנינה תמנו: << דובר_המשך >> אז אני מסכימה. << קריאה >> קטי קטרין שטרית (הליכוד): << קריאה >> שיכירו בתעודות שלהם. << דובר_המשך >> שרת העלייה והקליטה פנינה תמנו: << דובר_המשך >> אני אומר רק שבשנה האחרונה העברתי החלטה אחת, שהייתה סנונית ראשונה בדרך להקל על העולים החדשים שבאים מתחום הרפואה והפארה-רפואה ורוצים ומשוועים להשתלב במערכת הבריאות. ההחלטה הזאת עברה לפני כשנה. עכשיו אנחנו עובדים ביתר שאת על החלטה על מתן עשרות תקנים ומאות תקנים – אני מבקשת מאות תקנים, בעיניי יכולנו לתת גם יותר. יש לנו 2,000 רופאים שמחכים לעלות לישראל, 2,000 רופאים זה חבר'ה שכל החינוך שלהם וכל ההשקעה היו במדינה אחרת, ואנחנו קוצרים את הפירות. אני חושבת שהמדינה צריכה להרים את הכפפה, ואני אמונה על המשימה הזאת. אני נמצאת במשא ומתן יחד עם משרד ראש הממשלה מול האוצר, מול משרד הבריאות. אני לא יכולה להגיד שכל הגורמים ששים לזה, אני אומר בכנות, וזה מאבק עיקש. אני מאוד מקווה שהדבר הזה ייפתר, כי רק אתמול שמענו גורמים ממשרד הבריאות שאמרו שהעומס על המתמחים זה כתוצאה מזה שאין להם מתמחים. אין לכם מתמחים? אז קחו את העולים. יבגני, מה אמרת? אמרת שהעולים החדשים זה לא ילד חורג. זה באמת לא ילד חורג, אף אחד לא צריך לעשות להם טובה, וגם השיטה הזאת, שלפעמים אנחנו חושבים שכדי לקלוט עולים צריך תוספת תקציב מיוחדת – זה לא נכון, צריך רצון טוב, בעיקר רצון טוב. לכן אנחנו נמשיך להיאבק על הדבר הזה בתחום הרפואה. אני יכולה לומר לכם שכמובן יש גם הרבה מאוד מהנדסים שרוצים להגיע לישראל, ולכן אנחנו מובילים החלטת ממשלה, שהיא כבר די סגורה – רוב ההחלטות צריכות להגיע השבוע ובשבוע הבא, כדי לחגוג גם את שבוע העלייה. יש הרבה מאוד מהנדסים שאנחנו רוצים לקלוט. הם מנוע צמיחה משמעותי. אני יכולה להגיד לכם שעל כל שקל שאנחנו שמים, השמרנים אומרים שאנחנו מחזירים למדינה 6 שקלים, ואלה שמפריזים אומרים 14 שקלים. אז אם אנחנו גוזרים באמצע, על כל שקל שאנחנו שמים על העולים – למרות שאני לא אוהבת להסתכל על זה בפריזמה הזאת ודרך הגרוש; אני לא אוהבת להסתכל על זה כי המדינה הזאת בנויה על חזון, היא בנויה על לב, היא לא בנויה לא על כסף ועל מי מניב לנו פה פירות, אבל אני חושבת שהדבר הזה בכל זאת צריך להיאמר, כי אם יש מי שמסתכל על זה בזווית הזאת, שידע שבכל זאת התנובה, הצמיחה הכלכלית שנוצרת בזכות עולים היא מאוד מאוד רצינית. אדוני היושב-ראש, עוד רפורמה שהובלנו היא הרחבת לימודי השפה העברית משנה וחצי לעשר שנים ועד 15 שנה. אני חייבת לציין שבעיניי זה היה מאוד מאוד תמוה שעולים חדשים שמגיעים לארץ, מצפים מהם ללמוד את השפה תוך שנה וחצי. איך? הם רק מתחילים להתאקלם. אדם, לפני שהוא חושב ללכת לאולפן, רוצה קודם כול לדעת שהוא בסדר עם קורת הגג, שהוא מוצא עבודה. אבל איך הוא ימצא עבודה אם אין לו שפה? בכל הסטרס הזה לא צריך להצמיד להם אקדח לרקה. אני החלטתי לתת הנחיה למשרד, והעברנו רפורמה שמעתה כל עולה חדש, בעשר השנים הראשונות שבהן הוא חי בארץ, יוכל לקבל את לימודי השפה בלי שיהיה עליו לחץ. פרויקט שאני גאה בו זה מוקד חירום לסיוע נפשי. זה פרויקט שעלינו עליו דרך הקורונה. לפעמים המשבר, חבר הכנסת כלפון, הוא באמת הזדמנות, כפי שקראת לכנס שלך היום. אחרי שקיבלנו הרבה מאוד פניות מעולים חדשים בתקופת הקורונה שיש להם מצוקה נפשית, אנחנו דאגנו להקים מערך, מוקד לסיוע נפשי בעת חירום בחמש שפות, כי גילינו שאף אחד לא נותן להם. היום כל אזרח ישראלי שצריך עזרה נפשית, יש לו מהקופות שלוש שיחות, כל אחת של 45 דקות. האמת היא שאני יודעת את זה כי אחותי מטפלת. במשך 45 דקות אתה נמצא על הקו, עוזרים לך, שומעים אותך, וזה מאוד מאוד משמעותי. את זה לא היה לעולים. << קריאה >> קטי קטרין שטרית (הליכוד): << קריאה >> עשו את זה בגל הראשון. << דובר_המשך >> שרת העלייה והקליטה פנינה תמנו: << דובר_המשך >> עשו את זה בגל הראשון? אז אני החלטתי לעשות את זה בגל הראשון בשפות, ואנחנו ממשיכים עם זה ויהיה לזה סעיף תקציבי ­– ונמצא כאן המנכ"ל. זה יישאר במשרד העלייה כ-built-in, כי אני חושבת שזה דבר בסיסי. גיבשנו תוכנית לאומית הוליסטית מקיפה מאוד בתחום העלייה והקליטה, שעומדת על שלושה יסודות: עידוד העלייה, הכנת העולים בארצות המוצא וקליטת העולים באופן מיטבי בישראל. המסע מתחיל כאן, בישראל, אבל עידוד העלייה הוא לא פחות חשוב, והכנתם זה בטח ובטח לא פחות חשוב. יש לנו אולפנים, אנחנו מרושתים באולפנים בכל העולם, ועל זה אנחנו שמנו היום גם את התקציב של 35 מיליון שקלים. דמיינו לכם מה זה להיות ילד עולה חדש בתקופת הקורונה. זה דבר שהוא ממש ממש לא פשוט. תחשבו שילד בכיתה א', ילד בכיתה ב', ג', ד' והלאה, שמגיע לארץ בתקופה של קורונה, לפעמים יש סגרים או למידה מרחוק והוא נאלץ לפתוח את המחשב, אבל הוא לא מכיר את החברים, הוא לא יודע את השפה. זה בעצם לגזור עליו בדידות, ולכן אנחנו החלטנו שאנחנו בקבינט הקורונה נלחמים להחריג את הילדים העולים, ויחד, בשיתוף פעולה עם משרד החינוך, החרגנו את הילדים העולים והשווינו אותם לילדי החינוך המיוחד כך שהם יוכלו להגיע, בכיתות קטנות, לבתי הספר וכמובן ללמוד, ואת זה אנחנו עושים לאורך כל תקופת הקורונה. יחד עם שר הביטחון בני גנץ אני מובילה עכשיו תזכיר חוק, שהופץ היום, על כך שלא יהיה ניתן לעקל את התשלומים שמגיעים לחיילים בודדים עולים. אין דבר כזה. אנחנו, המדינה, מעבירים להם כספים, ההוצאה לפועל לא יוכלו לעקל להם את זה, כי אני חושבת שזה הדבר הבסיסי, כדי להגן עליהם, שיוכלו לחיות כאן בכבוד בזמן שבעצם אין להם את המעטפת למעט אנחנו. אנחנו המשפחה שלהם. והחיילים הבודדים לא יהיו בודדים. אנחנו צריכים לדאוג שהם מצליחים לשרת בצבא את מדינת ישראל, ביטחון מדינת ישראל, בנחת. יש רבים מאוד, והם מרגשים, החיילים שמגיעים לכאן כל כך מרגשים. הם באים במקום ללכת לקולג', הם באים במקום לעשות טיול סביב העולם. אני פגשתי אותם, גרעיני צבר, המלש"בים שעומדים להתגייס. הם פשוט באים עם ציונות, ומה שנקרא "רעל בעיניים" כדי להתגייס. אז אנחנו נמצאים כאן עבורם. אני יכולה להגיד שהקצינו בשנה האחרונה גם 5 מיליון שקלים לסייע יותר לעמותות ולארגונים שמסייעים בהכשרות, בהשמה מקצועית, בתעסוקה לעולים. הכספים האלה עומדים להיגמר, לכן צריך לאשר את תקציב המדינה, קטי, ולהצביע בעד, כדי שהכספים האלה יגיעו. << קריאה >> קטי קטרין שטרית (הליכוד): << קריאה >> כבר, כבר. << דובר_המשך >> שרת העלייה והקליטה פנינה תמנו: << דובר_המשך >> בין היתר גם פעלנו לבצע חלוקה של אלפי מחשבים. זה כל כך חשוב, הנושא של המחשבים. יש לי חבר, פעיל במפלגה הקודמת שהייתי בה, יש עתיד, עוז חיים. הוא מחלק. הוא עורך דין, ויש לו יוזמה לחלוקת מחשבים להרבה מאוד ילדים. היה לו חשוב מאוד לעזור לילדים עולים, ואמרתי – אדרבה, ניקח את זה צעד אחד קדימה וגם אנחנו נחלק את המחשבים באופן מסודר. חילקנו לכל ילדי העולים. ראיתי גם שהשבוע הוא חילק במרכז קליטה, לדעתי באיבים. אני חושבת שכל צעד כזה עוזר ומסייע לילדים העולים. התאמנו את גיל גיוס החובה לרופאים עולים – הורדנו קצת את הגיל שבו היינו מחייבים אותם, זה היה עד גיל 34. יש הרבה מהם שאומרים, אוקיי, אני רופא, אני לא עולה לארץ ועכשיו יחייבו אותי להתגייס; יש לי כבר משפחה, איך עכשיו ישלחו אותי להתגייס לקרבי ואני לא אראה את המשפחה? גם ככה הם בתהליך התאקלמות. רבים ככה לא הגיעו. אז הורדנו את הגיל, והם יגיעו, והם יכולים בנחת להתגייס. למרות שאני חייבת לומר שעברתי לא מזמן דירה, והשכן לידי הוא רופא כזה, הוא עולה רופא. אמרתי לו על השינוי, והייתי בטוחה שהוא יברך, והוא אמר לי: ממש לא, ממש לא. שאלתי למה, והוא אומר לי: תעלו את הגיל, שזה יהיה גם עד גיל 40, כי זה ממש עזר לי, הצבא, רק בזכותם אני יודע עברית ואני מרגיש הכי הכי ישראלי. בימים האלה אנחנו עמלים על תוכנית רווחה מקיפה מאוד לילדים ונוער. אני חייבת גם לומר בכנות שהייתה שחיקה רצינית של תוכניות הרווחה לילדים עולים. הדבר הזה אינו מתקבל על הדעת. אני חושבת שהסיפור, למשל, של עולי צרפת והשבר הבין-דורי – זה מזכיר מאוד את העלייה שלי מאתיופיה. הקשר הבין-דורי, הריכוזים בתוך בתי הספר ובשכונות מסוימות ובערים מסוימות – דיברנו על זה, חבר הכנסת כלפון, וגם אתה, יוסי, עסקת בזה רבות – זה אתגר מאוד מאוד רציני, ולכן אנחנו צריכים לתת הרבה מאוד דגש על ילדים ונוער. כאמור, אמרתי שהעברנו את ההחלטה על הגדלת התקציבים של עידוד העלייה. החלטה נוספת, החלטת ממשלה נוספת שתגיע לשולחן הממשלה זה סיוע לעולי צרפת. אנחנו נעזור ונסייע בתהליכי הקליטה, בעיקר גם לפתוח את ההתיישבות בעוד מקומות בארץ. התחלתי שיתוף פעולה עם השר עודד פורר, השר לפיתוח הנגב והגליל, כדי שנוכל לתת הטבות ותמריצים ליישוב הארץ. לא כולם צריכים לגור באותו מקום. אבל אדוני היושב-ראש, אתה יודע איזה עיר קלטה הכי הרבה עלייה בשנה האחרונה? << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> – – – << דובר_המשך >> שרת העלייה והקליטה פנינה תמנו: << דובר_המשך >> לא, לא פתח תקווה, אבל הייתי שמחה. ירושלים, דווקא ירושלים זאת העיר שמובילה מבחינת עלייה וקליטה. שאפו גדול, שאפו ענק. מה שאולי אומר לנו – מישהו אמר פה: שזו לא תהיה רק עלייה של אינטרס. אמרת שזו תמיד צריכה להיות עלייה של ציונות, אז הינה, אלה שמגיעים לירושלים מוכיחים לנו, בטח בתקופת הקורונה, כמה מה שמפעם בלב האנשים שמגיעים לכאן זה ההגעה הביתה. אחרת הם היו בוחרים כל מדינה אחרת. יש מדינות שבהן ההתמודדות עם הקורונה הייתה הרבה הרבה יותר טובה. מגיע לעולים שנקדיש להם שבוע אחד לפחות בשנה, כמי שהחזיקו את המדינה הזאת, נצדיע להם ונאמר להם שאנחנו אוהבים אותם. נשים אותם בראש סדר העדיפויות שלנו, ובראש השיח הציבורי. ולכן אתמול – אני ממש מברכת על ועידת העלייה והקליטה שהובלנו, משרד העלייה והקליטה, בשיתוף פעולה עם ידיעות אחרונות והסוכנות היהודית. זו ועידה ראשונה מסוגה ששמה את הנושא הזה בראש השיח הציבורי, כפי שאמרתי. עוד עשייה רבה לפנינו. הבית הזה, יש לו משמעות מאוד מאוד גדולה, כי אני מאמינה בעבודת חברי הכנסת, כמי שהייתה חברת כנסת שנים רבות. דיברת על זה, חבר הכנסת כלפון, שאתה הגעת לכנסת כי זאת המשימה שלך. ואני שמחה שיש פה, אני אומרת לך, חברי כנסת מעולים שזו המשימה שלהם – עולים כוותיקים, לא כולם נולדו בחו"ל. יש כאלה שלא עלו ואני יודעת שהם מאוד מאוד מסורים. אתם כבר תראו לאט-לאט איך אתם הופכים להיות קבוצה מגובשת שיודעת להפעיל לחצים ולובי כדי להוציא דברים טובים לדרך. לסיום אני רוצה להודות לך, אדוני יושב-ראש הכנסת, על כך שאפשרת לציין את יום העלייה, ואני יודעת שהנושא הזה חשוב לך, ולהודות לכל ועדות הכנסת. באמת, בזמן קצר נרתמו הרבה מאוד ועדות כדי לקיים דיון בוועדות השונות. מנהלת ועדת העלייה והקליטה, לפחות זה מאוד מאוד משמח. אני בטוחה שהם ייעזרו בך כדי שהסוגיות יהיו יותר ממוקדות בכל ועדה וועדה. אז אני מודה לך, אדוני היושב-ראש, וכמובן אני רוצה להודות גם לארגוני העלייה והקליטה, כי עלייה וקליטה זו משימה מאוד מאוד קשה, אי-אפשר לעשות את זה לבד. אולי אנחנו כמדינה, כממשלה, מובילים את המדיניות, אבל בלי ארגוני עלייה, בלי עמותות, בלי האנשים שהם משוגעים לדבר, היה הרבה הרבה יותר קשה. אני רוצה גם להודות לארגון שבי ישראל על כך שהבאתם כמובן את העולים, הרב פרוינד. ובמיוחד לומר תודה לכל העולים והעולות שעשו את הדבר הכמעט בלתי אפשרי, למרות שהוא אפשרי, ועזבו מדינה, עזבו בית, עזבו חיים שלמים בתקופת משבר, מבחינתם, ממש בתקופה של הלא-נודע, כי הם יודעים שהם יכולים לסמוך עלינו ושהם באים לבית ולמשפחה. חג עלייה שמח. תודה רבה. << קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >> כבוד השרה, דקה לפני, לא התייחסת למכתב של אותם מורים ומורות באולפנים שמבקשים את העזרה שלך. << דובר_המשך >> שרת העלייה והקליטה פנינה תמנו: << דובר_המשך >> לעניין המורים והמורות – – << קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >> מה את יכולה לומר להם? << דובר_המשך >> שרת העלייה והקליטה פנינה תמנו: << דובר_המשך >> – – אני חייבת לומר, אני חייבת לומר שאני ביקשתי כבר פגישה עם שרת החינוך יפעת שאשא ביטון. אני יכולה לומר לך שהמורים הם של משרד החינוך. הנושא של האולפנים – נגעתי בו, העלינו לזכאות של עשר שנים. זאת אומרת שכל המערך הזה חייב להיות הרבה יותר ברור, מסודר, מהודק, מתוגמל. אני רוצה שהעולים החדשים – עזוב, המטרה שלי זה שהעולים ידעו עברית, אז לכן כדאי מאוד שגם הנושא יוסדר מול המורים. תהיה לי פגישה עם שרת החינוך, ואני אשמח לעדכן אותך. אתה גם מוזמן כמובן לעקוב או להיות בקשר עם הצוות של המשרד שלי, ואנחנו תמיד נכונים לדבר הזה. לעניין השאלה השנייה שלך, אני חושבת שקיבלת תשובה על המדיניות של העלייה. << קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >> אני מקווה, חבל – – – << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> תודה רבה לשרת הקליטה. אני מציע להסתפק בתשובתה של השרה, ולכשתקום ועדת הקליטה – – << קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >> לא קיבלת בהבנה את דבריי – – – על ראש הממשלה. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> – – נוכל להעביר. << קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >> רק חבל – – – מייד תקפת אותי ולא שאלת אותי, ולא קיבלתי – – – << קריאה >> שרת העלייה והקליטה פנינה תמנו: << קריאה >> את מי? עם הבוסר? עם הבוסר? זה עבר, זהו. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> חבר הכנסת אבוטבול. << קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >> מייד אמרת שאני עושה בגזענות, חבל, היית גם אותי שואלת. << קריאה >> שרת העלייה והקליטה פנינה תמנו: << קריאה >> אבל הוא מרגיש – – – << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> חבר הכנסת אבוטבול, אני חוזר על דבריי. << קריאה >> שרת העלייה והקליטה פנינה תמנו: << קריאה >> אבל תשמע, מה הקשר של – – – << קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >> לא, לא. זה לא פייר, זה לא פייר, פנינה. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> גברתי השרה, בבקשה ממך. << קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >> שמה על בנט את עוטפת אותו, את מאתרגת אותו. כשאני אמרתי משהו, מייד התנפלת. זה לא יפה, לא מכובד. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> חבר הכנסת אבוטבול. << קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >> ככה לא עושים לחברים. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> תודה. אני מציע, חבריי חברי הכנסת, להסתפק בתשובתה של השרה, ולכשתקום ועדת הקליטה נוכל להעביר נושאים לוועדה עצמה ולדון בהם ביתר כובד ראש. תודה. << הלסי >> הצעות לסדר-היום << הלסי >> << הלסי >> ציון יום בריאות הנפש << הלסי >> << דובר >> היו"ר מיקי לוי: << דובר >> אני מבקש להגיע לסעיף הבא שעל סדר-היום – ציון יום בריאות הנפש, הצעות לסדר-היום מס' 350, 386, 387, 393, 406, 412, 437, 460, 468 ו-471. חבריי חברי הכנסת, כנסת נכבדה, לעובדה שאנו מציינים את נושא בריאות הנפש כאן, במליאת הכנסת, יש חשיבות בפני עצמה. זוהי הזדמנות פז להיאבק בסטיגמה הקשה והלא-מוצדקת שחווים אנשים בעלי מגבלה נפשית, ובטאבו החברתי שלא מדברים עליו. צריך לשים על השולחן את הקושי הנפשי שמבוגרים, הלומי קרב, בני נוער ורבים רבים אחרים חווים; את המחשבות, את הבדידות, הדיכאון והאובדנות. זו איננה בושה כלל וכלל – זה אנושי. מגפת הקורונה החריפה את הקשיים הנפשיים אצל רבים. הם זקוקים גם לכתף ולאוזן קשבת, אך גם לחברה מקבלת, תומכת ומכילה. זוהי חובתנו המוסרית כחברה, וכישלון בה משמעותו פגיעה וכאב שיכולים להגיע עד כדי אובדן חיים. לסיום דבריי, ברצוני להודות לשר הבריאות הורוביץ, שהחליט לקחת את נושא בריאות הנפש כנושא דגל במשרדו. זוהי בשורה חשובה. תודה רבה. ראשונת הדוברים – חברת הכנסת וולדיגר, בבקשה. << קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >> היושב-ראש, השר – – – לא צריך להיות פה? << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> הוא באיזושהי ישיבה, הוא בדרך. אנחנו מקווים שהוא יספיק להגיע. יש כאן שרה כרגע, ואני לא רואה טעם לעצור את הדיון. בבקשה. << דובר >> מיכל וולדיגר (הציונות הדתית): << דובר >> תודות ליושב-ראש הכנסת, שנעתר לבקשתי ואישר את היום המיוחד הזה, לראשונה זה 73 שנה. תודה לחברתי אמילי מואטי, שותפתי לראשות השדולה לבריאות הנפש. תודה לחברות הכנסת קטי שטרית ועידית סילמן, יושבות-ראש של השדולה למניעת אובדנות. תודה ליושבים בראש של הוועדות השונות שלקחו חלק וקיימו דיון בנושא. תודה לאנשי המקצוע, תודה לחברי הכנסת, תודה לאנשי החברה האזרחית – חלקם יושבים פה למעלה – תודה לבני המשפחות, תודה למתמודדים עצמם, תודה על השתתפותכם ביום הזה, ובכלל 24/7, 365 יום בשנה. "ילדי שלי, אהוב שלי / מה עובר לך בראש / מה בוער לך לנטוש, להרים ידיים // ילדי שלי, אהוב שלי / בדרכים מפותלות / שם נרקמים החלומות. // כשאין יותר שמיים / כשהשביל נגמר / וכל מה שנשאר זה רק מי שמושיט ידיים / לא אתן לך ליפול / אני נשבע, אני יכול / אני איתך, תמיד איתך. // בוא ילדי שלי / בנפשי ובגופי / אילחם איתך בכל כוחי / ואם רק אתה תרצה / שנינו יחד נרפא את הכאב שלא עוזב // ילדי שלי, ערן שלי, מה עובר לך בראש?" השיר הזה נכתב והולחן על ידי אבי טולדנו, והוא הקדיש אותו לבנו ערן, אשר סובל שנים רבות מאוד מסכיזופרניה. השיר הזה יצא מקרבו ומעומק נפשו כדי להבטיח לערן שהוא לא לבד ושתמיד תמיד הוא יהיה איתו. אבי מקווה כי השיר הזה יוכל להעלות על סדר-היום הלאומי את המודעות לצורכיהם של מתמודדי הנפש. כפי שסיפרתי בנאום הבכורה שלי, רוב ימיי הרגשתי מבורכת. גדלתי בסוג של חממה. דרך קרוב משפחה שלי נכנסו לחיי המילים "התמכרויות", "סמים" ו"מחלת נפש". הגילוי, ההכחשה, האבל והאובדן בלבלו את חיי. כמו רבים, רבים וטובים, מאות ואלפים, חייתי בהסתרה מוחלטת. כלפי חוץ הכול תקין, ובפנים – שבור לרסיסים. חוסר האונים, מערכת בריאות נפש שלא מתפקדת, אשפוזים, ועדות ועוד ועדות, וכמעט שאין מקומות שיקום. פגשתי חברה סטיגמטית, מלאה בדעות קדומות. דעות שמחלחלות ופוגעות, גם, ובעיקר, במתמודדים עצמם, וגם בנו, הקרובים. מצאתי את עצמי במצבים כל כך מורכבים, בתנודות בלתי אפשריות בין תקווה לייאוש. נפלתי לתהום עמוקה, ענקית, בלי תחתית, מול מערכת אטומה. הגעתי לכנסת לפני חצי שנה, מתוך מסע של 15 שנות פעילות לטובת מתמודדי הנפש ובני המשפחות שלהם. פגשתי לאורך השנים אין-ספור ישראלים וישראליות שחיים באותה תחושה שבה אני חיה במשך שנים. בכניסתי למשכן הזה ראיתי לעצמי שליחות לפעול למען מתמודדי הנפש, להעלות את המודעות לקשייהם ולהילחם בסטיגמות שדבקו בהם. בואו נדבר רגע על סטיגמות, הסטיגמות שבסופו של דבר מובילות אותנו בחיים. איתן אנו קמים בבוקר, איתן אנו הולכים לישון, איתן אנחנו מקבלים החלטות, לטוב ולרע, לחיוב ולשלילה. הסטיגמות הן מרכז העולם של בריאות הנפש. הסטיגמה היא בושה, הסטיגמה היא הסתרה, הסטיגמה היא מחסום בפני היכולת להחלים, לקבל מזור לנפש ומרגוע לנשמה. מהסטיגמה סובלים כולם: אנשי המקצוע, המטפלים, המשפחות והמטופלים. היא מעכבת החלמה, גורמת לטיפול רפואי לקוי, מבודדת חברתית, פוגעת בדימוי העצמי, גורמת תחושת ניכור, מורידה מוטיבציה, והרשימה עוד ארוכה, ארוכה, ארוכה. סטיגמה, בהשאלה למגפת הקורונה, היא ה-Long COVID של בריאות הנפש. חברים, הסטיגמה הורגת – כפשוטו, הורגת. את הסטיגמות צריך לנפץ לאלפי רסיסים. הסטיגמה מחלחלת לתוך מתמודדי הנפש, כמו שאמרתי, וגם לתוך בני המשפחה עצמם. בגלל הסטיגמה הם לא פונים לקבל טיפול, ובלי טיפול, טרגדיה רודפת טרגדיה. אי-אפשר להשאיר את המציאות הזו ללא יחס וללא טיפול נכון. הבריאות והחוסן של הנפש שלנו ושל ילדינו הם הדבר החשוב. בריאות הנפש לא פחותה מבריאות הגוף, כי כולנו, כל אדם, בנוי מגוף ונפש – אחד הם. אי-אפשר לעשות את ההפרדה המלאכותית הזו, וזה מה שקורה היום במדינת ישראל, הפרדה בין בריאות הגוף לבריאות הנפש. לא רק פיזית – שאת זה מקבלים במקום אחד, ואת השני מקבלים במקום אחר; לא רק שיש בתי חולים לבריאות הנפש, שאם מי מכם ביקר בהם, הוא ראה כמה הם עלובים, כמה הם מוחבאים מהציבור, מול בתי החולים האחרים עם גורדי השחקים, שבהם הכול מטופח ויפה ונקי – ההבדלים הם עצומים. ולא כך הוא: בני אדם, כולנו, מורכבים מגוף ונפש. חברים, אני מצפה גם מכם. היה לנו היום יום מדהים בכנסת. גם אנחנו שותפים בשבירת הסטיגמה. כולנו חייבים לשבור את הסטיגמה, חייבים להעלות את הדבר הזה למודעות. זה בנפשנו. תודה. << יור >> היו"ר אחמד טיבי: << יור >> חברת הכנסת וולדיגר, אני רוצה להודות לך על המאבק המתמיד שלך בנושא בריאות הנפש, ועל היום שיזמת – כל הכבוד. << דובר_המשך >> מיכל וולדיגר (הציונות הדתית): << דובר_המשך >> תודה רבה. << יור >> היו"ר אחמד טיבי: << יור >> חברת הכנסת קטי שטרית, בבקשה. << דובר >> קטי קטרין שטרית (הליכוד): << דובר >> תודה רבה, אדוני היושב-ראש. כנסת נכבדה, השר, שר הבריאות ניצן הורוביץ, שאני יודעת שנושא בריאות הנפש הוא נושא שמאוד קרוב לליבו, ואני מאוד מקווה – – – << יור >> היו"ר אחמד טיבי: << יור >> הוא הכריז עליו מאז תחילת הכהונה. << דובר_המשך >> קטי קטרין שטרית (הליכוד): << דובר_המשך >> וזה חשוב מאוד, חשוב מאוד. חבריי חברי הכנסת, במסכת סנהדרין, פרק ד', משנה ה', נכתב: לפיכך נברא האדם יחידי, ללמדך שכל המאבד נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא. רובנו מכירים במשנה את הפתגם: כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו. וביום המיוחד הזה ברצוני לעסוק במהות הפתגם. אני רוצה להעלות בפניכם שני סיפורים שסופם מדגיש מדוע אנו מציינים את היום הזה. כידוע לכם, חברתי חברת הכנסת עידית סילמן ואנוכי, אחרי שיעל גרמן עזבה את הכנסת ויעקב מרגי הפך ליושב-ראש ועדת הכלכלה, החלטנו לקחת את הנושא הזה של בריאות הנפש ומניעת אובדנות והפעלנו את זה. זה הזמן להודות לה וגם להודות ליעקב מרגי על כך שאנחנו עוסקים בנושא הזה, כי הצצנו ונפגענו. פשוט אי-אפשר לעזוב נושא כל כך חשוב. << יור >> היו"ר אחמד טיבי: << יור >> בהחלט. << דובר_המשך >>קטי קטרין שטרית (הליכוד): << דובר_המשך >> אני רוצה להעלות בפניכם שני סיפורים שהסוף שלהם מדגיש מדוע מאוד חשוב לציין את היום הזה ולעסוק בנושא. בשני הסיפורים מדובר בשני חיילים, מטובי בנינו, אשר עברו מהלומות קשות בנפשם ושאנו בתור חברה, או בתור נבחרי ציבור, צריכים לזהות בעוד מועד את הכאב שלהם ולנסות לפתור את זה. הסיפור הראשון מדבר על החייל המשוחרר מחטיבה 7 של השריון, דנאי זאב פרידמן – ילד, נער בוגר בעל שמחת חיים, בעל אופי חזק, שלא ויתר על חלומותיו. על פי משפחתו, הוא בחר לחיות את חייו לפי המוטו: לחיות את החלום. לפני כחודש וחצי דנאי סיים את חייו. אני מתארת לעצמי שברצונו של דנאי – הרצון האמיתי שלו היה להמשיך לחיות, להיות קרוב למשפחתו ולחבריו האוהבים, אך נסתרים נבכי ליבו של האדם. לצערנו, כחברה לא השכלנו להתעמק מספיק בדרכי ההגעה אל אותן נסתרות נפש, ולטעמי, יום חשוב זה נועד ללמד אותנו שזה יכול לקרות לכל אחד. הסיפור השני מדבר על חייל שאת זהותו אשמור באנונימיות. לפני כשלושה שבועות יצר איתי קשר חונך נוער במצוקה שמלווה נערים וחיילים לפני גיוסם לצה"ל וגם מלווה אותם בהמשך שירותם. הוא הציג בפניי את סיפורו של החייל, ומייד זיהינו שמדובר במקרה של התאבדות פוטנציאלית. בעקבות הפנייה של אותו חבר יצרתי קשר עם ארגון ער"ן. ארגון ער"ן, אגב, אם אתם לא יודעים אז אני אתן לכם את הנתונים – בכל יום יש לער"ן 900 פניות; בכל יום 900 פניות. בין אותן 900 פניות – שלושה אירועים של הצלת חיים. זה כל יום, כל יום בער"ן מצילים שלושה אנשים מהתאבדות. ביקשתי ממנו לסייע לחייל ולראות מה ניתן לעשות, ומייד אנשיו פעלו. ואני מאמינה שבעקבות אותה פנייה ותמיכה בחייל נמנע אסון, והחייל הזה נמצא בקרבנו והוא מטופל. אני ביקשתי להציג בפניכם שני מקרים על מנת שנבין כיצד הכוונה, התמיכה, האוזן הקשבת מצד הגורמים הנכונים, המשמעותיים, משנות סדרי עולם. כולי תקווה, באמת, שנצליח להגיע לשורש העניין. << יור >> היו"ר אחמד טיבי: << יור >> חברת הכנסת אבתיסאם מראענה, אני, כיושב-ראש, מחויב לומר לך שאסור לחבר כנסת לשבת בכיסא של שר, אלא אם כן הוא מתמנה באופן מעשי. << קריאה >> אבתיסאם מראענה (העבודה): << קריאה >> סליחה, אדוני היושב-ראש. << יור >> היו"ר אחמד טיבי: << יור >> אבל אפשר לעמוד ליד השר. << קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >> אם יש תשוקות או רצון – – – << יור >> היו"ר אחמד טיבי: << יור >> לגבי אספירציות, אף אחד לא יכול לעצור את זה. זה לגיטימי לחלוטין. << קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >> אוקיי. כי זה רק מתקדם מיום ליום. << יור >> היו"ר אחמד טיבי: << יור >> אבתיסאם, לא ביקשתי שתלכי, את יכולה להמשיך לדבר איתו. << דובר_המשך >> קטי קטרין שטרית (הליכוד): << דובר_המשך >> זה בסדר. היא יכולה להקשיב. זה נושא חשוב. אני יודעת שהוא קרוב גם לליבך. זה נושא, אתה יודע, שזה לא ימין, זה לא שמאל. << יור >> היו"ר אחמד טיבי: << יור >> אבל לא סיפרת לנו איך ההרגשה? << קריאה >> אבתיסאם מראענה (העבודה): << קריאה >> כיסאות לא מרשימים אותי במיוחד. << יור >> היו"ר אחמד טיבי: << יור >> אוקיי. << דובר_המשך >> קטי קטרין שטרית (הליכוד): << דובר_המשך >> אבל את יודעת מה אנשים עשו פה בשביל להגיע לכיסאות האלה? << קריאה >> אבתיסאם מראענה (העבודה): << קריאה >> יש כאלה ויש כאלה. << יור >> היו"ר אחמד טיבי: << יור >> אני מכיר כמה שכבר שנים רבות מסרבים לשבת על הכיסא הזה, למרות ההצעות. << קריאה >> דוד ביטן (הליכוד): << קריאה >> היא ישבה בכיסא של מרב מיכאלי, שים לב. << קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >> אני לא חושב שבתקופה הזאת זה כבוד לשבת שם. << יור >> היו"ר אחמד טיבי: << יור >> אתה אדם מאוד אובייקטיבי. << קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >> מאוד. אחרי הדברים של בנט, שהוא אמר עלינו היום? << יור >> היו"ר אחמד טיבי: << יור >> בבקשה, קטי, תמשיכי. << דובר_המשך >> קטי קטרין שטרית (הליכוד): << דובר_המשך >> אני, כמובן, יצאתי מריכוז, אבל לצורך העניין אחזור אליו מהר, כי הנושא מאוד מאוד חשוב. << יור >> היו"ר אחמד טיבי: << יור >> תוספת של חצי דקה, תוספת ריכוז. << דובר_המשך >> קטי קטרין שטרית (הליכוד): << דובר_המשך >> אגב, הסתכלתי ככה, בחצי עין, וראיתי שדיברת עם חברת הכנסת ב-0:51, אבל לא משנה. << יור >> היו"ר אחמד טיבי: << יור >> תוספת חצי דקה – תוספת ריכוז. << דובר_המשך >> קטי קטרין שטרית (הליכוד): << דובר_המשך >> ביקשתי להציג בפניכם את שני המקרים על מנת שנבין כיצד הכוונה, התמיכה והאוזן הקשבת מצד הגורמים הנכונים, כפי שקרה במקרים האלה, משמעותיות ומשנות סדרי עולם. כולי תקווה כי נצליח להגיע לשורש העניין, ואני מאמינה כי נוכל להגיע לשם באמצעות תשומת הלב ושיתוף הפעולה של כלל גורמי המקצוע הרלוונטיים: משרד הבריאות, שאתה אמון עליו, אדוני השר, למשרד האוצר, משרד הרווחה, וכמובן העלאת הנושא לסדר-היום הציבורי. עלינו לפעול באופן מעשי באמצעות הזכות – בתמיכה של אנשי המקצוע הנכונים. צריכים להביא את זה. אנחנו היום, הסלוגן שלנו בוועדת הבריאות היה: מורידים את הסטיגמה ונותנים תקווה. הרבה הרבה עיניים נשואות אלינו ברגעים אלה. באי הבית, ימין–שמאל, אופוזיציה–קואליציה, בבקשה, נושא בריאות נפש, לא לשים אותו אחרון בסדר העדיפויות. אחזור לפסוק שאיתו התחלתי את נאומי. אסור לנו לשכוח כי באמצעות הצלתו של אדם אחד, של נפש סוערת אחת שזקוקה להגנה וקשב, נצליח להציל עולם מלא ושלם. אני מקווה מאוד שנעבור ממילים למעשים. תודה. << יור >> היו"ר אחמד טיבי: << יור >> תודה רבה, חברת הכנסת שטרית. חברת הכנסת עידית סילמן, חמש דקות. << דובר >> עידית סילמן (ימינה): << דובר >> תודה רבה. חברת הכנסת קטי שטרית, האמת, לא תיאמנו, אבל יצא שפתחתי באותו הפסוק שלך. אז חבריי חברי הכנסת, היו"ר, לא סתם נכתב – כמו שציינת, קטי – "נפש" ולא "גוף". אין הבדל בין הצורך והמענה לבריאות הנפש לבין הצורך והמענה לבריאות הגוף. הם גם קשורים אחד לשני באופן ישיר. אני יודעת את זה באופן אישי, כי כשלמדתי את לימודי התואר הראשון שלי בווינגייט עסקנו בגוף עם ההשפעה הישירה על הנפש. לא סתם נאמר "נפש בריאה בגוף בריא". גיליתי שם שמה שמעלה את רמות הסרוטונין, האחראי, מי שאחראי הם אותם אנטי-דיפרסנטיים. התרופות – למעט התרופות, מה שמצליח להעלות את רמת הסרוטונין בגוף, שאחראי לדיכאון וחרדה, זה פעילות גופנית. אני בחרתי במגמת שיקום הנכים. מצאתי שם את הנפש הנכה אצל מטופלים לא פחות מאותה נכות פיזית; עבודה עם פוסט-טראומה, נפגעי פעולות איבה, צה"ל, ילדים, מבוגרים, חולים ועוד. הרמב"ם מייחד לנפש האדם וכוחותיה את ההקדמה שלו למסכת אבות, שבה הוא פורט את כל מרכיבי פעולות הנפש, את דרכי תיקונה, את מטרת הנפש ומגבלותיה. בין היתר, מדגיש לנו הרמב"ם כי מי שרוצה לתקן את מידות האדם, עליו ללמוד את תכונות הנפש; כמו רופא שבא לרפא את הגוף. רופא הנפש הרוצה לתקן מידות אדם צריך שידע הנפש וכוחותיה, בכללה וחלקיה, מה יכלה אותה ומה יבריאה. כולנו יודעים מהי המורכבות של בריאות הנפש. מה ההשלכות של בריאות נפשית מעבר למטופל, למשפחתו וסביבתו. היום ציינו, ובשבוע כולו נציין את שבוע בריאות הנפש הבין-לאומי, גם בוועדת הבריאות ובשלל אירועים, דיונים ויוזמות, במטרה להעלות את המודעות, תחת הסימן: מורידים את הסטיגמה ונותנים תקווה. תודה לכל חברי וחברות הכנסת שנרתמו ליום הזה, בין שבוועדות ובין שבדיונים מיוחדים. ראינו, פגשנו והתרגשנו – מפגש ושיח עם צמדים של מטפלים ומטופלים בבריאות הנפש שנתנו לנו השראה ותקווה. הקשבנו לזעקתם; הרגשנו את דמעותיהם של מתמודדי הנפש כשהם מספרים על הסטיגמה הנוראית, על הייאוש, על הבושה, על ההסתרה וחוסר האונים, עד כדי מצב אובדנות שהם חשים. אני יכולה לומר שבאופן אישי, כיושבת-ראש הוועדה, דמעתי בפני כולם. אחת הרופאות היקרות שזכיתי לעבוד איתה כמה שנים אמרה את הדברים הבאים על הבת שלה: כשהתחילה טיפול תרופתי בגיל יותר מאוחר, אז החיוך חזר לביתנו. אמרה הרופאה: אני רוצה לצאת מהארון ולומר שלאורך כל הדרך עד היום אני חשה בושה גדולה על הכישלון שלי כאימא. איך אני מצליחה לעזור לנשים, לאימהות אחרות, ולילדה שלי, אהובה שלי, זו שהפכה אותי לאימא, איני מצליחה לעזור? אני מרגישה אשמה על שנכנעתי לסטיגמה שלה, של בעלי וגם של עצמי, רוצה לצאת מהארון ולספר על סבא שלי שהיה בעלים של חנות ספרים קטנה. כשנמכרה, הוא שקע בדיכאון והתאבד. כל כך חשוב שכולנו נצא מהארון, על מנת שאף אחד לא ימות מהסטיגמה – כך ציינה היום אותה רופאה בוועדה. הם, מתמודדי הנפש, לא צריכים ימים מיוחדים ולא טקסים בשביל לזכור ולהזכיר את הקושי שלהם, את ההתמודדות הבלתי-נסבלת שהם עוברים. אנחנו, נבחרי הציבור, וגם הציבור הרחב, שלא מספיק מודעים, לצערנו – מודעים, מכירים או רוצים להכיר – זה הזמן שלנו להוריד את הסטיגמה ולתת תקווה. נכון, זה לא פשוט לשמוע ולצלול לתוך עולם בריאות הנפש ולהיכנס בעובי הקורה של הבעיות והאתגרים, אבל לנו יש אחריות. נושא בריאות הנפש מהווה את אחד המבחנים הכי גדולים של החברה בישראל. אחריות הטיפול מבוססת על אמון ועל הבנה שלאדם יש מצוקה שאי-אפשר לראות. המחויבות שלנו היא לפעול בכמה ערוצים מרכזיים כדי לייצר מציאות בריאה וחיובית. ראשית, לבנות חוסן נפשי מילדות. אנו נחשפים לנזקים האדירים של אותן רשתות חברתיות; נזק אדיר לחוסן הנפשי, אויב שתוקף אותנו ולא פחות מסוכן מאותו פילוג פנימי, ולפעמים גם מייצר אותו. מחובתנו לבנות לדור הבא חוסן אמיתי. הערוץ השני – חובה מוסרית בסיסית של החברה שלנו לדאוג לבריאות הנפש לציבור שנזקק לכך, שנהיה גאים כולנו במערכת מלאה ומסודרת בדיוק כמו המענה הקיים לבריאות הגוף – שגם הוא יכול תמיד להשתפר; מענה לכולם, אם זה חיילים ששלחנו לחזית וחוזרים עם פוסט טראומה, נשים עם דיכאון לאחר לידה ונוער שמתמודד עם משברים. לסיום, ברמה האישית, אני רוצה לומר שהנושא של בריאות הנפש הוא אחד הדברים החשובים לי ביותר בתפקידי כחברת כנסת, כיושבת-ראש ועדה וכאשת ציבור. אני עוסקת בנושא די הרבה שנים, גם בתקופה שבה לא הייתי חברת כנסת. וכאן אני רוצה להודות לחברתי חברת הכנסת קטי שטרית, שתמיד ידעה ללוות אותי במסירות ובהגינות אין קץ, ולתת לי את המקום גם כשלא הייתי חברה מן המניין במשכן. אני מרגישה שליחות גדולה להיות פה לאותם מתמודדי נפש, להוביל שינוי ולקדם את מערכי הטיפול הנדרשים למתמודדי הנפש ובני משפחותיהם. מחר גם תעלה בטרומית החקיקה של שירותי הגמילה והמעבר שלהם לקופות החולים. זה לא סוד שזה משהו שמסמרו אותו גם בסיעת תקווה חדשה וגם אצלנו כיעד מרכזי עוד בתוך ההסכמים הקואליציוניים. תודה גדולה לכל מי שלקח והוביל חלק ביום הזה בכנסת – לחברת הכנסת אמילי מואטי, לחברת הכנסת מיכל וולדיגר, לשר הבריאות ניצן הורוביץ ולמנכ"ל המשרד, על זה שבאתם והראיתם גם בוועדה שביחד כולנו יכולים להוריד את הסטיגמה ולתת תקווה. ביום חמישי בבוקר נציין בוועדת הבריאות דיון בנושא החוסים במוסדות בריאות הנפש והבטיחות שלהם, לזכרה של ליטל יעל מלניק. בעזרת השם, שנזכה לעשות נפשות ביחד. בהצלחה. << יור >> היו"ר אחמד טיבי: << יור >> ותודה רבה ליושב-ראש שהוסיף לי שתי דקות. תודה רבה. << דובר_המשך >> עידית סילמן (ימינה): << דובר_המשך >> תודה רבה באמת. אין עליך. << יור >> היו"ר אחמד טיבי: << יור >> חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, תפדלי. << דובר >> עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): << דובר >> כבוד היושב-ראש, כבוד השר, חברות וחברי הכנסת הנכבדים, אני את הפתיחה של הדברים שלי – האמת, התחלת, חברת הכנסת עידית, ואמרת שהכנת את אותה הפתיחה של חברת הכנסת קטי שטרית, ואני, האמת, תכננתי לדבר על הקשר בין הגוף והנפש ובריאות הגוף ובריאות הנפש. אבל עשית את זה, ועשית את זה בצורה מאוד יפה, ואני חושבת שכולן, כל חברות הכנסת שדיברו לפניי, העלו את הנושא. אני הייתי רוצה להתמקד יותר במה אנחנו עושים כדי לתמוך במתמודדי הנפש. נכון שצריך לנפץ סטריאוטיפים, נכון שאת הסטיגמה שדבקה בהם, לצערי הרב, ובמשפחות שלהם, אנחנו מכירים, ואנחנו רוצים באמת להסיר את הסטיגמה הזאת, אבל מצד שני אני רוצה לבדוק עד כמה אנחנו רציניים בהגשת הטיפול. היום בוועדה לקידום מעמד האישה בראשותי קיימנו דיון שמטרתו גם כן להעלות את זכרה של ליטל יעל מלניק ולכבד את זכרה דרך בדיקה באמת איך אפשר למנוע עוד מקרה כמו המקרה הזה, חס וחלילה. אני חייבת להגיד, כבוד השר, שהזדעזעתי מהדברים ששמעתי. אני ידעתי מלכתחילה שהרפואה הקונבנציונלית והתפיסה של הבריאות עד עכשיו לא נתנו את המשקל המתאים לבריאות הנפש, אבל לא עד כדי כך. הזדעזעתי לגלות לפני עיניי – וכך גם חברות הכנסת שהשתתפו והיוזמת של היום הזה, חברת הכנסת וולדיגר, שעשתה טוב שהביאה את הנושא לדיון. הדיון בוועדה אצלי התמקד באיך מתמודדת מערכת בריאות הנפש עם נפגעות תקיפה מינית, וזה בשני רבדים – גם מה השירותים שהמערכת מגישה ומנגישה לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, אבל גם איך המערכת בנויה כך שהיא תשמור על החוסים ועל המטופלים שלא ייפגעו תוך כדי מעבר במערכת הזו, או על ידי מטפלים או על ידי חוסים אחרים. ואני חייבת להגיד שהיום בוועדה סיפרו לנו על מחסור במזרנים ובמיטות במחלקות האשפוז. סיפרו על צפיפות איומה, במסגרות המופרדות מגדרית וגם בלא מופרדות. אנחנו שמענו ותיארו לנו מצבים שבהם גברים שנמצאים במוסד פסיכיאטרי בתקופה של הסתכלות בגלל עבירות אלימות שוהים יחד עם צעירות אובדניות, באותה מחלקה, באותו מוסד, שחסרים בו מיטות ומזרנים. זה מתכון לאלימות מגדרית והטרדה מינית. כמו שאמרו בוועדה, התורים האלה, כשמתמודדי נפש ונפגעות תקיפה מינית צריכים לחכות עד שיקבלו את הטיפול הראשון, לפעמים מגיעים – והייתה לנו עדות בתוך הוועדה – לשנתיים. אנחנו ידענו שכשהפעילו את הרפורמה בבריאות הנפש הטילו זאת על הקופות – שלא היו מוכנות עדיין לקלוט את הטיפולים האלה. אבל עבר מאז זמן רב. לא ייתכן שמי שעברה פגיעה מינית צריכה לחכות שנתיים כדי שיטפלו בה, כדי שייתנו לה את התמיכה שהיא צריכה. עד שהיא מגיעה לתור הזה היא כבר – אנחנו לא מדברים רק על טראומה של תקיפה מינית, אנחנו מדברים על אובדנות, אנחנו מדברים על דיכאון עמוק, וזה עולה הרבה יותר למערכת לטפל בזה, אם אנחנו נדבר במושגים כלכליים. אנחנו יודעים על מחסור אדיר במטפלים, בפסיכולוגים ופסיכולוגיות שאמורים להיות מומחים לטיפולים מסוג זה, אבל גם יודעים שלמערכת אין פתרונות. היא לא עושה תוכניות מיוחדות כדי לחזק את המומחיות הזו, כדי שיוכלו לספק את הטיפול. נתבשרנו ש-500 מיליון ש"ח מהתוספת שקיבל המשרד יוקדשו לבריאות הנפש. במצב הקיים, אומנם כל הכבוד שהשגת, כבוד השר, תוספת לתקציב, אבל אלה פירורים לעומת מה שניתן למשרדים אחרים. אני מתפלאת שאחרי שנה וחצי-שנתיים של קורונה, שגרמו לזינוק בהתמודדות עם בעיות נפשיות, זה כל מה שהיה לממשלה, בתקציב שהיא מגישה, להוסיף לתקציב משרד הבריאות. 500 מיליון שקל, אני לא יודעת עד כמה באמת הם ישפרו את המצב. כבוד השר, יש לך הרבה עם מה להתמודד, במיוחד כאשר אנחנו מדברים על טיפול במתמודדי נפש. << יור >> היו"ר אחמד טיבי: << יור >> תודה רבה. חבר הכנסת מקלב, אורי מקלב, יש לך חמש דקות. << דובר >> אורי מקלב (יהדות התורה): << דובר >> תודה רבה, אדוני היושב-ראש. מכובדי השר, חבריי חברי הכנסת, ראשית ברצוני להודות לכנסת שהקדישה יום לבריאות הנפש, ביוזמתה של חברת הכנסת מיכל וולדיגר וכל מי שסייע לה בעניין. בכלל, מגיעות לך באמת תודות רבות, חברת הכנסת וולדיגר, על הנפת דגל בנושא בריאות הנפש, ביום הזה ובכלל, בימים האחרים. אנחנו יודעים שאת תחום בריאות הנפש אנחנו צריכים לקדם. פעם זאת הייתה החצר המוזנחת שלנו, החצר האחורית שלנו, והיום, כשמסתכלים אחורה, יש קידום גדול מאוד של הנושא. צריך להזכיר, ואני מניח שגם שר הבריאות של היום יודע את זה, את חבר הכנסת יעקב ליצמן, שר הבריאות לשעבר, שקידם מאוד את נושא בריאות הנפש בתקציבים ייחודיים, הגדלת התקציב בעניין הזה והגדלת המיטות. אנחנו יודעים שזה המעט שצריך להחזיק את המרובה. אנחנו יודעים שבבריאות הנפש, יותר מבכל דבר אחר, הקדמת רפואה למכה היא דבר אקוטי מאוד. אם אנחנו יודעים להקדים את הרפואה למכה, אנחנו ודאי חוסכים הרבה. זה נכון בכל דבר, אבל בבריאות הנפש הרבה הרבה יותר. בריאות הנפש גם מוזכרת אצלנו בעולם התורני ובספרות התורנית. הספרות מלאה על בריאות הנפש, וכשאנחנו מברכים ברכה לרפואה שלמה במהרה, אנחנו אומרים: שישלח רפואה שלמה ומהירה בבריאות הנפש ובבריאות הגוף – אנחנו מקדימים את בריאות הנפש לבריאות הגוף, בגלל שבסופו של דבר החולי בבריאות הנפש הוא מחלה קשה מאוד, חולי קשה, אבל זה גם חולי פיזי, לא רק חולי של נפש. זה חולי שמשליך על הכול, ולכן הדרגה שלו והמשמעות שלו מאוד גדולות. לצערנו, אין לנו את המשאבים שהיו צריכים להיות לפי אותה פרופורציה שאנחנו מקדישים לבריאות באופן כללי. האחוז שאנחנו מקדישים לבריאות הנפש הוא אחוז הרבה יותר קטן. באופן אובייקטיבי, אנחנו מדברים על משהו בסביבות 4% מסך כל עלות הבריאות במדינת ישראל, שזה אחוז קטן – לא רק זה, אלא גם בוודאי בהשוואה למדינות אחרות, ל-OECD וכדומה, ששם מדובר על 10%–18%. לנו יש מטרה ויעד להגדיל את התקציב, דבר שהוא הכרחי. יושב כאן שר הבריאות, ואנחנו מקווים שאוזניו קשובות. יחד עם שר האוצר אני חושב שצריך לעשות את המאמץ. היום הזה גם מכניס למודעות, אבל הוא גם קידום. אנחנו צריכים כלים להתמודד עם זה. אנחנו שומעים היום שהפסיכיאטרים והפסיכולוגים וכל השירותים שניתנים בבריאות הנפש סובלים מחסר, מעומסים, מלחץ ומשחיקת המקצוע. יותר מזה, אנחנו יודעים שהרבה הרבה שירותים – אמרנו להקדים רפואה למכה; גם אחרי המכה, אנחנו מחכים היום זמן שהוא בלתי סביר בעליל. לחכות לאבחנות סדרי גודל של שנה ושנתיים בפריפריה, ושבעה חודשים וארבעה חודשים – אלה זמנים באמת ארוכים, ארוכים יותר מדי. אני רק רוצה לצטט, ודי נחרדתי מהציטוט הזה, שאמר פה היום מנכ"ל עמותת בית חם הרב אריה מונק. יש לו עמותה גדולה מאוד שמטפלת בתחום בריאות הנפש, והוא רוצה להשמיע את הקול של אלה שכבר לא איתנו. אנחנו מדברים על 600 או 650 כאלה, שהגיעו לאובדנות ממש – במבחן התוצאה, לאובדנות ממש, שזאת הדרגה הגבוהה בתוך בריאות הנפש, ויש לנו דרגות רבות עוד לפני זה. זה הגיע למספרים כאלה, אלה מספרים גדולים מאוד, גדולים מאוד. והוא אומר שהוא לא יודע אם ההמתנות הארוכות האלה – שמונה חודשי המתנה ויותר – הן דחפו אותם אל מותם. זה קול דמי אחינו זועקים מהאדמה. אני חושב שזה פעמון שמצלצל לנו מאוד מאוד חזק. אני אצטט גם את פרופ' גיל זלצמן, מנהל בית החולים גהה. הוא אומר שהמקצוע נמצא במצוקה, אבל אין מטפלים, אין מי שיטפל. הוא אומר שאנשים עם מחשבות אובדניות צריכים לחכות שנה כדי לקבל טיפול. הוא אומר שגם בשוק הפרטי אין מקום. אנחנו פשוט מביאים אנשים למותם, אנחנו רואים שיש לנו בור גדול מאוד, חסר גדול מאוד. החשיבות בטיפול מאוד גדולה. אני חושב שבשירותים הכלליים שהמדינה נותנת – אני לא רוצה להגיד שזה השירות הכי לקוי אבל ודאי שהוא סובל מחסר מאוד מאוד גדול. אנחנו צריכים גם לשים יעדים. אני אומר לך, שר הבריאות, צריך לשים יעדים גם לקופות החולים. צריך לעשות מעקבים על הכספים שהם מקבלים, איך הם באמת משתמשים, איך הם מייעלים את הדברים האלה. זמן ההמתנה – לעשות איזו אמנת שירות לזמני המתנה. זה אלף-בית. צריך לקחת את כל הסוגים של ההמתנות, בין אם זה לפסיכולוג קליני, בוודאי אם זה לפסיכולוג חינוכי, ובין אם זה לפסיכולוג קליני לילדים ונוער, ששם הבעיה הרבה הרבה יותר עצומה. ודאי שצריך לעשות את זה. אני רוצה להגיד לך שגם באוכלוסייה החרדית יש איזה שינוי תפיסתי. דיברה כאן חברת הכנסת וולדיגר על נושא הסטיגמה. הסטיגמה הייתה דבר מאוד מאוד חשוב, והרבה הרבה השקיעו בנושא של הסטיגמה. אנחנו רק נציין את בית חולים מעייני הישועה, שפתח במרכז העיר בני ברק בית החולים – ויש מחסור עצום. אני מקבל פניות, שאני אפנה לפתוח דלתות שם, על דברים שאומרים לי אנשים שזאת שאלה של חיים ומוות ממש. זה לא משנה אם זה אנורקסיה או משהו אחר. אני רואה ששר הבריאות, שפת הגוף שלו מאשרת את הדברים האלה, ואני מודה לך על כך, על המודעות לכך. אתה גם ביקרת במקומות, ואין לי ספק שאתה תיתן לזה את המבט הראוי. אני חושב שתקנים ודאי חשובים מאוד, ולא פחות – המקומות. ככל שאנחנו נשפר את השירות שהאנשים האלה יקבלו, ככה אנחנו יודעים שזה יקל על האנשים האלה מכל הבחינות. אנחנו נביא את בריאות הנפש, דבר שהוא היום בחסר, ויש גידול. זה לא משנה אם זה הקורונה או לא – אני כבר מסיים – במציאות העכשווית, בין אם משום שאנשים במודעות שלהם או בחשיפה מוכנים יותר לזה, יש גידול מאוד גדול. אנחנו לא מדביקים את הצורך הגדול לא בתקנים, לא בתקציבים ולא בזמני ההמתנה. תודה רבה. << יור >> היו"ר אחמד טיבי: << יור >> תודה רבה. חבר הכנסת טור פז, חמש דקות. << דובר >> משה טור פז (יש עתיד): << דובר >> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, ביום חשוב זה, שבו מציינת כנסת ישראל את יום בריאות הנפש, אני מבקש להתייחס באופן מיוחד למצב פגועי הנפש יוצאי מערכות ישראל ופעולות האיבה. הם נמצאים סביבנו בכל מקום; לעיתים קרובות הם חברים קרובים לעבודה, ללימודים, הם בני משפחה וקרובים. יכול אדם לחיות 10 ו-20 שנה, וכביכול הכול נשכח ונעלם. הוא התגבר, הוא שכח, הוא עבר את זה. אנחנו שולחים אותם לזירה גברים-גברים כאלה, חסונים ללא חת, גיבורי האומה. הם זוחלים בשוחות, מדלגים בין גזרה אחת למשנה. שלחנו אותם לשמור עלינו, על חיינו, על הקיום שלנו, והם צעירים בני 18 בסך הכול. הם מחונכים היטב, מודעים לכובד המשימה המונחת על כתפיהם, עומסים על כתפיהם את הציוד הכבד. הם ישראל היפה; יפים כל כך, צעירים כל כך. ואז הם חוזרים הביתה, ואיתם חוזרים המראות, הפלאשבקים. והם לא ישנים בלילה. והם מפסיקים לתפקד, נפלטים ממקום העבודה. האם ניתן להם את הכתף שהם צריכים? האם נכיר בהם כחברה לא פחות משאנו מכירים באלו שנפגעו בגופם? האם אנו נזכרים בהם רק כאשר אחד מהם, איציק סעידיאן, מצית את עצמו בפתח אגף השיקום? האם נמנע את איציק סעידיאן הבא? היום הגשתי הצעת חוק למתן טיפול נפשי מונע ללוחמים השבים מזירות הקרב, כל הלוחמים. מחובתנו לאפשר זאת. לתת לכל מי שחווה את מאורעות הקרב הזדמנות להתמודד עם אתגרי הנפש. בואו ניתן להם את הכוח לשוב לעצמם, לשוב הביתה בשלום. << יור >> היו"ר אחמד טיבי: << יור >> אני מודה לך, חבר הכנסת טור פז. חבר הכנסת אבוטבול. << דובר >> משה אבוטבול (ש"ס): << דובר >> כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, במסגרת ציון יום בריאות הנפש – הגמרא במסכת יומא, דף פ"ד עמוד ב', קובעת הלכה מדהימה: אדם שראה ילד קטן שננעל בחדר וכדי לחלץ אותו צריך לחלל שבת, מחללים שבת בלי להתייעץ עם אף אחד. למה מותר לחלל שבת? הרי הילד לא בסכנה ואפשר גם לדבר איתו מעבר לדלת. אלא רש"י מסביר שיש חשש שהילד ייבהל, וחס וחלילה ימות, ולכן מותר לחלל עליו שבת. שמירה על בריאות הנפש, של ילדים ובכלל, היא פיקוח נפש, כך פוסקת הגמרא, כך פסקו חכמים לאורך כל הדורות. השבוע מציינים בישראל את שבוע בריאות הנפש העולמי, נושא כל כך חשוב, שעולה למודעות בתקופה האחרונה עוד יותר בעקבות ההשלכות הנפשיות החמורות של הקורונה על אזרחי ישראל. אנחנו שומעים השכם והערב על עלייה מדאיגה בתחושות החרדה, הדיכאון, ואפילו האובדנות בכל הגילאים והמגזרים בישראל. והינה, תראו מה מצבו – אדוני השר מקשיב? אדוני השר, אדוני השר ניצן הורוביץ, היות שהדברים מופנים גם כלפיך, אני אשמח אם תאזין לנאומי. עבדנו על זה, חשוב לי שתקשיב. הינה, תראו מה מצבו של המערך שמטפל בבריאות הנפש בישראל של שנת תשפ"ב. מערך הפסיכולוגיה הציבורית בבתי החולים, במרפאות לבריאות הנפש, במערכת החינוך, במכונים להתפתחות הילד, המערך המקצועי והמנוסה הזה פשוט בקריסה. אין מספיק תקנים לפסיכולוגים, תורי ההמתנה לטיפול ולאבחון הם בין חצי שנה לשנה. אתם מדמיינים לעצמכם ילד בן שלוש שמחכה שנה לאבחון של הקשיים הרגשיים שלו? מדמיינים בחור שאיבד את הפרנסה שלו בגלל הקורונה – מדמיינים בחור שאיבד את הפרנסה שלו בגלל הקורונה ונכנס לדיכאון ורוצה להתאבד, חס ושלום, ומחכה שנה לטיפול פסיכולוגי? האם ידעתם שבשירות התעסוקה של מדינת ישראל אפשר לספור בקושי על כף יד אחת את מספר הפסיכולוגים שעוזרים למובטלים? הכול דברים אמיתיים שקורים כאן בארץ. טיפול פסיכולוגי הוא כבר מזמן לא מותרות, זהו פיקוח נפש. אני ממש שמח שהממשלה ומשרד הבריאות מדברים על כך שהם רוצים לטפל בתחום המוזנח הזה של בריאות הנפש, אבל האם מדובר במהפכה? הוסיפו תקנים לפסיכולוגים? העלו את השכר העלוב שהם מקבלים בשירות הציבורי? לא תאמינו, עם כל ההכשרה והניסיון וכובד האחריות על הכתפיים שלהם, פסיכולוגים מקבלים 40 שקל לשעה. זה נראה לכם הגיוני? לפני כמה חודשים במערכת החינוך היו עיצומים בגלל העומסים הבלתי-אפשריים שהיו עליהם, והינה כבר נמצא פתרון והגיעו לסיכומים עם האוצר, אז הם הפסיקו את העיצומים, אלא שמאז משרד האוצר חזר בו מההסכמות ולא חותם איתם על ההסכם שיעביר את הכסף הזה. אתם רציניים שם, במשרד האוצר? חכמי ישראל קבעו שמותר לחלל שבת כדי לשמור על בריאות הנפש, ואתם לא עומדים בהבטחות שכבר נחתמו לפסיכולוגים? גם את כבשת הרש אתם לוקחים? אני רוצה לראות תוכנית של הממשלה הזאת לאלפי פסיכולוגים שהתייאשו מהשירות הציבורי ועברו לשוק הפרטי כי חייבים להתפרנס – תוכנית שתיתן להם תמריצים לחזור לשירות הציבורי וככה להקטין את תורי ההמתנה לטיפול ולתת לאזרחים את מה שהם זקוקים לו. ככה מטפלים בבריאות הנפש מהשורש, שנגיע לשבוע בריאות הנפש בשנה הבאה עם הרגשה שמשהו פה בכל זאת התקדם. טיפול פסיכולוגי זה לא מותרות, זו זכות בסיסית של בני אדם. זה אפילו יכול לחסוך כסף למדינה בעתיד הקרוב והרחוק, זה פשוט דיני נפשות. אני רוצה לציין את כל הארגונים הטובים שעוסקים בכל הארץ בנושא הזה של הטיפול הפסיכולוגי ובכל המערך הזה. אני רוצה לציין גם את ידידי הרב מונק מבית חם, שעושה עבודה נהדרת בנושא הזה, ולהודות לכל אלה שארגנו את יום הבריאות – נמצאת פה גם מיכל, שפעלה בנושא הזה – וכל אלה שפעלו. אני מאוד מודה לכם ומבקש מכם, אנא, אני מתחנן אליכם, תטפלו בנושא הזה של הפסיכולוגים, כי זה הופך להיות למכה מאוד קשה, והרבה צעירים, לצערנו, חושבים לשים קץ לחייהם, גם בגלל הקורונה, גם בגלל כל מיני בעיות, ויפה שעה אחת קודם. תודה רבה. << יור >> היו"ר אחמד טיבי: << יור >> תודה רבה לך. חבר הכנסת עלי סלאלחה. תפדל. תפדל, אוסתאז עלי. << דובר >> עלי סלאלחה (מרצ): << דובר >> שוכרן. << יור >> היו"ר אחמד טיבי: << יור >> (אומר בערבית: אבו מי אתה?) << דובר_המשך >> עלי סלאלחה (מרצ): << דובר_המשך >> הישאם. << יור >> היו"ר אחמד טיבי: << יור >> אבו הישאם, אהלן וסהלן. << דובר_המשך >> עלי סלאלחה (מרצ): << דובר_המשך >> אדוני היושב-ראש, חברי וחברות הכנסת הנכבדות והנכבדים, יום בריאות הנפש הבין-לאומי הוא יום חשוב, שראוי לציין. אני רוצה לברך את יושבת-ראש ועדת הבריאות חברת הכנסת עידית סילמן, את חברות הכנסת מיכל וולדיגר ואמילי מואטי ואת יושבת-ראש השדולה למניעת אובדנות חברת הכנסת קטי שטרית, שהעלו את הנושא על סדר-יומה של הכנסת. הנכחת מצוקותיהם של מתמודדי הנפש בכנסת או בציבור הרחב היא חשובה פעמיים. פעם ראשונה, לשם החלשת הסטיגמה והבושה; והשנייה, לשם העלאת המודעות לפערים ולמצוקות, שחובתנו כחברי כנסת למצוא להם פתרונות. השנה הנושא שנבחר ליום הבין-לאומי לבריאות הנפש הוא בריאות הנפש בעולם לא שוויוני, ואין כותרת טובה מזו לתאר את האתגרים העומדים בפני מערכת בריאות הנפש בישראל. האי-שוויון החריף והזועק לשמיים בישראל פוגע קשות ביכולת לטפל באלפי מתמודדי הנפש, בעיקר מהשכבות המוחלשות. לכן צריך לתת תמריצים הולמים, שיגדילו את מספר הפסיכולוגים במגזר הציבורי, שממילא סובל ממחסור משמעותי בתקנים. לדוגמה, זמן ההמתנה לטיפול נפשי עומד היום על כחצי שנה, איפה? במרכז, במרכז הארץ, ועד שנתיים בפריפריה. אז תארו לעצמכם מה לגבי המגזר הערבי. אני אשתף אתכם, עמיתיי חברי הכנסת, אדוני היושב-ראש וכבוד שר הבריאות, בסיפור שחוויתי בתפקידי כמנהל מקיף בית ג'ן, והסיפור הזה מלווה אותי עד היום הזה וימשיך ללוות אותי. שמתי לב לתלמיד שנעדר מהלימודים לעיתים תכופות, שלא נהג כך לפני כן. הגעתי אליו עם היועצת, וגילינו שהוא מתמודד עם נטיות אובדניות בגלל הנטייה המינית שלו. יחד נתנו לו מעטפת רגשית, חיבוק גדול, הרגשה שהכול בסדר. ובזכות התמיכה הגדולה הוא הצליח לחזור ללימודים, לסיים בהצלחה, עם תעודת בגרות מלאה ואיכותית, וכיום הוא עושה חיל באקדמיה. אני בקשר רציף איתו, ואני רוצה להדגיש כמה חשובות המעטפת המקצועית התומכת, פתיחות מחשבתית והיכולת לזהות את המצוקה של הסובבים אותנו ולטפל בה באופן מיידי. החברה הישראלית תימדד ביחס שלה לרבע מיליון מתמודדי הנפש בישראל, אלו החווים מדי יום קשיים רבים וסובלים מקיפוח ודעות קדומות. הגיע הזמן שנלמד להפסיק להתייחס אליהם כשקופים. אני שמח שאחרי שנים של הזנחה, שר הבריאות ניצן הורוביץ בחר לשים את הנושא בראש סדר העדיפויות של משרד הבריאות. מאות מיליוני שקלים התווספו למערך בריאות הנפש, והוחלט לראשונה למנות פסיכיאטר בוועדת סל התרופות כחלק ממדיניות קידום בריאות הנפש. יישר כוח. כולי תקווה שהיום הזה הוא צעד ראשון בדרך לשינוי מחשבתי ושינוי סדר העדיפויות לטובת ציבור מתמודדי הנפש והצוותים המקצועיים המסורים. תודה רבה. << יור >> היו"ר אחמד טיבי: << יור >> תודה רבה לך. חברת הכנסת אבתיסאם מראענה. חמש דקות. << דובר >> אבתיסאם מראענה (העבודה): << דובר >> אדוני יושב-ראש הכנסת, גברתי סגנית – – << יור >> היו"ר אחמד טיבי: << יור >> המזכירה. << דובר_המשך >> אבתיסאם מראענה (העבודה): << דובר_המשך >> – – סגנית המזכירה, אדוני שר הבריאות; חברתי מיכל וולדיגר, תודה רבה; יקירתי עאידה תומא, תודה על הדיון שהיה היום; חברות וחברי הכנסת, האמת היא שאין לי משהו חדש להגיד, אני אגיד את זה בכנות. כתבתי מלא – מלא מילים, מלא משפטים. הכול נאמר. אין לי משהו חדש, חוץ מלצאת מהארון. אני חושבת שחברתי וולדיגר אמרה את המשפט הזה, והיא אכן צדקה. והשאלה היא – אנחנו פה, חברות כנסת וחברי כנסת, אנחנו נבחרות ונבחרי ציבור, וזאת ההזדמנות שלנו גם "לצאת מהארון", וגם לספר את הסיפור האישי שלנו, ולא רק לדבר על כולם. אבל חברתי מיכל כן דיברה על ההתמודדות האישית שלה כאימא – ואת נפלאה ומופלאה ומעוררת השראה, גם כשאת בקצה השני של הדעות הפוליטיות שלי. אבל מה אכפת לנו. אנחנו יכולות יפה מאוד לחלוק את מה שנכון ומה שמשותף. אדוני יושב-ראש הכנסת, אני רוצה להגיד לך שאני בעצמי בת של אבא שהוא מתמודד נפש. הוא היה בן אדם נורא עצוב כל חייו – רוב ימי חייו – והוא מעולם לא אובחן. הוא היה בדיכאון. אני חושבת שהוא היה בדיכאון בעיקר לפי עונות השנה. כנראה בעונה אחת בשנה משהו כן ריגש אותו. אבל בגדול, גדלתי עם אבא מקסים, חנון – אני לא יודעת איך מתרגמים את זה בעברית, אבל שיהיה – אבא חנון. רק כשגדלתי הבנתי שבעצם אבא שלי סבל מפוסט-טראומה אחרי הגירוש ב-48'. אני חושבת שכמו אבא שלי יש אלפים, מיליונים, שגורשו מנוף הילדות שלהם. ומה שאני אומרת כרגע הוא ממש לא התרסה פוליטית, ולא בא עכשיו להפוך את הסיפור ואת היום הזה למשהו שלא צריך להיות. אני חושבת שזו אוכלוסייה רחבה – מעולם לא הכירו בגירוש של 48' כפוסט-טראומה של אותם אימהות ומשפחות וסבים וסבתות שלנו. אני הייתי עדה, וחייתי לצד אבא שהוא כזה. כשהוא היה עצוב, אני התביישתי, כי בעצם – סליחה שאני מתרגשת, אני לא אמורה כל כך. << יור >> היו"ר אחמד טיבי: << יור >> לא, זה טבעי. בבקשה. תמשיכי. << דובר_המשך >> אבתיסאם מראענה (העבודה): << דובר_המשך >> כן? לא שאלת אותי – אותו שאלת (אומרת בערבית: אבו מי מכנים אותך, ואני לא שאלתי את עצמי איך קוראים לי.) << יור >> היו"ר אחמד טיבי: << יור >> (אומר בערבית: את אבתיסאם.) << דובר_המשך >> אבתיסאם מראענה (העבודה): << דובר_המשך >> אז אני התביישתי, התביישתי בו. << קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >> תגיד לה מעליש. << קריאה >> מיכל וולדיגר (הציונות הדתית): << קריאה >> רגע, יש כאלה שלא מבינים ערבית. << דובר_המשך >> אבתיסאם מראענה (העבודה): << דובר_המשך >> אחר כך. אני התביישתי בו. התביישתי כי גדלתי בחברה – – – << יור >> היו"ר אחמד טיבי: << יור >> תנו לה להמשיך, בבקשה. << קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >> זה נישט געפערליך, ביידיש. << יור >> היו"ר אחמד טיבי: << יור >> אבוטבול, נא לא להפסיק אותה. << קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >> אמרתי: נישט געפערליך, ביידיש. מעליש. << יור >> היו"ר אחמד טיבי: << יור >> אוקיי. << דובר_המשך >> אבתיסאם מראענה (העבודה): << דובר_המשך >> טוב, חברים, שיעור ערבית אחר כך, אני אתן את זה חינמי. אני התביישתי בו, כי בחברה שבה גדלתי, בחברה הערבית הפלסטינית, הנרטיב מוכר: גבר חזק לא בוכה, לא נשבר, לא מוותר. אבל הוא בכה והוא נשבר והוא גם ויתר. הוא לא ויתר על החיים. היה מאוד אכפת לו לספר את הסיפור; סיפור שכנראה מעולם לא תועד. אבל היום אני גדלתי, אני גדלה, אני יותר רואה סביבי גם את האנשים שמתמודדים עם סיפורים שמעולם לא הכירו בהם. כשאני נלחמת את המלחמה של העובדות והעובדים הזרים על הנפש שלהם, על הבריאות שלהם, על ההגירה שלהם, אכפת לי. אכפת לי מהם, כי גדלתי בבית של בן אדם שגורש מהאדמה שלו. אני מסתכלת על החברה הלהט"בית הערבית. ברובה היא עמוק עמוק בתוך הבושה. הם לא צריכות ולא צריכים להתבייש – אין להם במה. הם צריכות וצריכים להיות גאים וגאות. אבל בשביל שיהיו גאים וגאות אנחנו צריכות לדבר עליהם, לדבר לנפש שלהם, להכיר בעולם שלהם, להכיר בקיום שלהם ובזכות שלהם, החופשית, להיות בני אדם, שיחיו את החיים שלהם לצידנו ולידינו. אני לא ארחיב בנאום הזה, חוץ מזה שבאמת יכולתי לספר גם את הסיפור האישי שלי. אני חושבת שכל נערה וכל נער, בטח מתוך החברה הערבית, או כל חברה מוחלשת שהיא במדינת ישראל, מסתכלים עלינו מלמטה, וחושבים שגדלנו במקומות יפים מדי, בבתים מפוארים, במשפחות עם כסף או משכילות ומשכילים. אני רוצה שכל ילדה – וכל ילד – בחברה הערבית, בחברה הישראלית, בכל העולם, ידעו שלכל אחת מאיתנו יש את הסיפור שלה; את ההורים שלנו ואת המשפחות שלנו ואת החברה שלנו; את הנשים, את הפגועות, את הפגועים מאוד, שאף אחד לא רואה אותם. אז אנחנו כן רואות את כולכן ואת כולכם, ואנחנו נהיה כאן בשביל להקשיב. תודה, אדוני, היושב-ראש. << יור >> היו"ר אחמד טיבי: << יור >> תודה רבה, חברת הכנסת מראענה. מכובדי שר הבריאות, בבקשה. << דובר >> שר הבריאות ניצן הורוביץ: << דובר >> אדוני היושב-ראש, חברי כנסת נכבדים, תודה על היום הזה ועל ההחלטה לציין יום שלם בכנסת ובוועדות, ועל הדיון שקיימנו קודם בוועדת הבריאות. תודה לך, חברת הכנסת וולדיגר, חברת הכנסת עידית סילמן, ולכל מי שהשתתף כאן בדיון הזה. פעם, בהיסטוריה, בעבר, מחלות נפש – בכלל הביטוי הזה, אדוני היושב-ראש, "מחלת נפש", מהי בדיוק הנפש? איפה המקום שלה בגוף? איך מאבחנים אותה? היו דברים שהיו, מה שנקרא, מחוץ לעולם הרפואה ומחוץ לבריאות. ותמיד המקומות של האנשים האלה – שאגב, בעבר גם כללו בהם אפילפטים וכל מיני – היו תמיד רחוקים, מחוץ למקומות היישוב, מין מושבות מצורעים כאלה. מחלת נפש נחשבה למין סוג של נגע, סוג כזה של קללה, דיבוק – היו כל מיני דברים שהיו כרוכים בעניין הזה. ובעצם, אנחנו אומרים היום שמחלת נפש היא מחלה של המוח. וכמו שיש מחלת לב ומחלת עור, אז יש מחלות של המוח. וכמו שאין שום בושה במחלה בכלי הדם, כך לא צריכה להיות שום בושה ושום סטיגמה במחלה שיש במוח. ודברים שבעבר נחשבו למין דברים כאלה, לא יודע, מעולם המטפיזיקה, רוחניים כאלה, דברים שהם לא מתחום הרפואה ממש, אז היום אנחנו מבינים ויודעים שיש טיפולים; יש טיפולים תרופתיים, והם עוזרים בקשת רחבה מאוד של מצבים, ויודעים שהתופעות האלה נפוצות ביותר בחברה. פה בישראל יש לנו 300,000 מטופלים בקהילה, בשנה. אני אומר "מטופלים", ומעבר לזה יש עוד המון אנשים שנמצאים בסטרס, בחרדה, בדיכאון ובכל מיני סוגים של מצבים. זה, אגב, עלול לקרות לכל אחד מאיתנו. לכל אחד מאיתנו במשפחה יש מקרים. בבתי החולים לבריאות הנפש בישראל יש 18 – – – << קריאה >> סמי אבו שחאדה (הרשימה המשותפת): << קריאה >> אדוני השר, ה-300,000 כוללים גם את מי שהולך לטיפולים הפרטיים? אנחנו – – – משרד הבריאות גם – – – << דובר_המשך >> שר הבריאות ניצן הורוביץ: << דובר_המשך >> אני אגיד לך, קשה לדעת, כי מי שהולך לטיפול פסיכולוגי פרטי וכו' – אין חובת דיווח. אני מדבר על מטופלים במסגרת הקופות והשירותים האחרים. ובבתי החולים יש 18,000 מאושפזים בשנה. עד עכשיו, לצערי, בריאות הנפש הייתה החצר האחורית של מערכת הבריאות, כפי שהייתה במשך שנים רבות ביחס לכל עולם הרפואה, אגב, לא רק בישראל. בכל העולם זה היה ככה. ולכן אני אמרתי מכניסתי לתפקיד שזה עובר לחזית העשייה של המשרד. את הסטיגמה צריך לנער ולהגיד: אין שום בושה פה בעניין הזה. צריך להיאבק בשימוש במושגים כאלה שליליים, שאומרים: משוגע, פסיכי, חולה נפש. ואני אומר, מתמודד הנפש והמשפחה שלו לא צריכים גם להיענש על זה שיש מחלה. המחלה קשה מספיק. מעבר לזה, לא צריך לקבל עונש של אשפוז במקום לא ראוי, בתנאים לא נאותים, במקומות שאף אחד לא היה רוצה לישון בהם בלילה. מעבר לזה, יש כאן את החשש לפנות לעזרה. מה יגידו, איך יסתכלו עליי, איך יסתכלו עליי בעבודה, מה יגידו עליי בצבא, מה בבית הספר. יצחקו עליי, ילעגו לי. כאן יש חשיבות מאוד גדולה, למשל, לדברים האלה שנעשים כאן בכנסת – לדבר על זה, לפתוח את זה ולגרום לאנשים להבין שאפשר לתת טיפול ושאתה לא צריך לסבול לבד, ושאפשר לצאת מהרבה מצבים שהם מצבים קשים. גם בתחום התרופתי יש התקדמות עצומה בשנים האחרונות, והטיפולים שניתנים הם טיפולים שעוזרים, ובהחלט ניתן גם לטפל בבן אדם ולהוציא אותו ממצבים מסוימים. אנחנו לא משאירים את זה ברמת כותרות, להגיד: הכי חשוב, הכי חשוב. יש לנו כמה מהלכים שאנחנו מתניעים כבר עכשיו, שגם מגובים תקציבית. במאבק על התקציב היה לי מאוד חשוב להבטיח תוספת משמעותית לתקציב הבריאות, שהיא בערך רבע מהתוספת שקיבלנו לכלל תקציב הבריאות – על התוספת אני מדבר. התוספת הזאת היא של כחצי מיליארד שקל, ומצטרפת למשהו כמו כמעט 5 מיליארד שקל שהמדינה מוציאה על בריאות הנפש, אם זה לקופות החולים, אם זה לבתי החולים לבריאות הנפש, משרד הבריאות. בסך הכול, אנחנו הגדלנו מאוד את התקציב. לאן הכסף הזה ילך? קודם כול, כבר עכשיו המשרד עושה את תוכניות העבודה ומוציא את המכרזים כדי לנצל את זה ולממש את זה בשנה הקרובה. המהלך הראשון, הייתי אומר שהוא הוצאה של מאות חולים כרוניים מבתי החולים לבריאות הנפש – אנשים שלפעמים נשארים בבית חולים עשרות שנים. ראיתי במו עיניי. אתה מגיע, ואתה רואה בן אדם שנמצא 30 שנה בבית החולים. אני אומר, בית חולים זה לא בית, אתה לא אמור לגור שם. אבל אתה שואל, למה לא הוצאתם אותו? כי אין לאן להוציא אותו, אין לאן. זה לזרוק אותו לרחוב, ולא רוצים לזרוק אנשים לרחוב. לכן מוציאים 400 מטופלים, החולים הכרוניים – זה התקציב שלנו עכשיו – מבתי החולים למוסדות שנקרא להם "מוסדות ביניים", כמו קהילה משקמת, או בית מאזן, שאלה מוסדות שבהם הבן אדם חי את חייו אבל קשה לו להסתדר בעצמו, ולפעמים אין לו יכולת לפרנס את עצמו, והמשפחה היא לפעמים דבר בעייתי, ולכן הוא הולך לסוג כזה של מסגרת, שאנחנו עכשיו מרחיבים אותה מאוד, ויהיו עשרות רבות חדשות כאלה. דבר שני – וזה עלה פה בכל הדיונים שהיו – זה התורים לטיפול פסיכותרפי בקהילה. אנחנו הרי לא רוצים שבן אדם יגיע לאשפוז; לא רוצים שחלילה נצטרך לאשפז בכפייה; לא רוצים שבן אדם יפגע בעצמו ויגרום לעצמו נזקים פיזיים. צריך למנוע את הדברים האלה ככל האפשר ברמה הקהילתית, על ידי טיפול פסיכותרפי בקהילה. הרבה אנשים פונים, אגב, מתגברים על המחסום, רוצים את הדבר הזה. התורים ארוכים ביותר. שמענו כאן – אמר ידידי חבר הכנסת עלי סלאלחה שבמרכז זה חצי שנה, זה לפעמים יותר. בפריפריה זה לפעמים יותר משנה-שנה וחצי. << קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >> אני מכיר מקרה של שנה שלמה. << דובר_המשך >> שר הבריאות ניצן הורוביץ: << דובר_המשך >> בן אדם שמחכה שנה לתור, אז מה המשמעות של התור הזה בכלל? ולכן אנחנו נותנים כאן מבחן תמיכה של 50 מיליון שקל לרפורמה בקיצור תורים בקופות החולים, ואנחנו מקווים שזה יעזור. עוד מהלך שנוגע לבתי החולים, שבאמת נמצאים במצבים לפעמים בלתי נסבלים – 400 מיליון שקל בפריסה רב-שנתית לשיפוץ ובינוי. לזה אין תחליף. אני אומר, אני שם את הדגש על טיפול בקהילה, אז אומרים לי, למה אתה שם מאות מיליוני שקלים לפיתוח תשתיות? כי אין ברירה, כי זה חייב להיעשות. אי-אפשר לאשפז אדם במדינת ישראל במתקנים לא ראויים, אי-אפשר. את הדבר הזה אנחנו נשנה ונשים פה כסף. זה ייקח זמן, כי להוציא תוכניות ולבנות ולשפץ לוקח זמן, אבל אנחנו נגיע לשם. גם לנושא הזה של מוסדות הביניים, שאמרתי, בקהילה, אנחנו מקציבים מיליוני שקלים. יש לנו עוד הרבה תוכניות. הסיפור הזה של מכורים, מה שנקרא תחלואה כפולה, בן אדם שהוא גם מתמודד נפש וגם מכור לסמים – זה מאוד נפוץ ודרוש פה טיפול מיוחד. ויש גם צורך במענים מיוחדים לחברות שונות, למשל לחברה הערבית, או לחברה החרדית, ללהט"בים. דרוש מענה בחברה הערבית גם בעניין של שפה. אתם יודעים, יש עכשיו מאבק מתמחים על קיצור תורנויות, שהוא נכון, שהוא צודק, אבל אני אומר, למשל בבתי החולים הפסיכיאטריים יש לנו תקנים פנויים ואנחנו מתקשים לאייש. אנשים לא רוצים לבוא לעבוד שם. << יור >> היו"ר אחמד טיבי: << יור >> יש מיעוט של התמחויות בפסיכיאטריה בחברה הערבית. << דובר_המשך >> שר הבריאות ניצן הורוביץ: << דובר_המשך >> נכון, נכון. בחברה הערבית ובאופן כללי, בכלל. בחברה הערבית ביתר שאת. כאן זה גם עניין שאתה שואל את עצמך, סמי – – – << קריאה >> סמי אבו שחאדה (הרשימה המשותפת): << קריאה >> אדוני השר, חסר כוח אדם, חסרים לנו מטפלים בכל תחום, לצערי, בכל מה שנוגע לבריאות הנפש. << דובר_המשך >> שר הבריאות ניצן הורוביץ: << דובר_המשך >> נכון, נכון. << יור >> היו"ר אחמד טיבי: << יור >> מרכזי בריאות הנפש, על כל המועסקים שם. << דובר_המשך >> שר הבריאות ניצן הורוביץ: << דובר_המשך >> חד-משמעי. חד-משמעי. << קריאה >> מיכל וולדיגר (הציונות הדתית): << קריאה >> ופסיכולוגים התפתחותיים, שמאוד חסרים בחברה הערבית, וזה גורם לנזק בלתי הפיך, כי במקום למצוא לילד שצריך – – – << דובר_המשך >> שר הבריאות ניצן הורוביץ: << דובר_המשך >> נכון, אין שום ספק – – – << יור >> היו"ר אחמד טיבי: << יור >> פסיכולוגים התפתחותיים. << דובר_המשך >> שר הבריאות ניצן הורוביץ: << דובר_המשך >> אז עכשיו שמעתי שיש קצת שינוי לטובה, יותר אנשים פונים להתמחות בפסיכיאטריה, אבל זו התמחות קשה, המקומות האלה הם לפעמים מקומות קשים, התנאים לא טובים. אני יכול להבין את זה. ולכן גם שיפור התנאים יביא גם כוח אדם פנימה. << קריאה >> מיכל וולדיגר (הציונות הדתית): << קריאה >> אפשר להכניס את המקצוע הזה למקצועות במצוקה, כבוד השר, ואז, אם אתה מכניס את זה כמקצוע במצוקה, זה מדרבן. << דובר_המשך >> שר הבריאות ניצן הורוביץ: << דובר_המשך >> נכון. אבל תחשבי שרופא שבוחר במה לעשות התמחות – פסיכיאטריה היא לא בעדיפות. << קריאה >> מיכל וולדיגר (הציונות הדתית): << קריאה >> אם יהיו תמריצים, הם יגיעו. ב-2015 עשו את זה, תמריצים לפסיכיאטריה, והגיעו לא מעט פסיכיאטרים, רופאים שהלכו לעשות התמחות בפסיכיאטריה. יש דרך. << דובר_המשך >> שר הבריאות ניצן הורוביץ: << דובר_המשך >> אז אנחנו – – – << קריאה >> מיכל וולדיגר (הציונות הדתית): << קריאה >> כבוד השר, היינו גם בוועדה, ובוועדה אמר ד"ר פישל שהמקצוע מזדקן. << דובר_המשך >> שר הבריאות ניצן הורוביץ: << דובר_המשך >> גם זה נכון. << קריאה >> מיכל וולדיגר (הציונות הדתית): << קריאה >> עוד חמש שנים לא יהיו לנו. אם לא נדע לקחת את המקצוע הזה ולהפוך אותו למקצוע במצוקה ולתת שם תמריצים, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו במקום לא טוב, כבוד השר. << דובר_המשך >> שר הבריאות ניצן הורוביץ: << דובר_המשך >> זה נכון. אנחנו גם מגדילים עכשיו את מספר הסטודנטים לרפואה, שגם זו בעיה בישראל. ד"ר טיבי, אתה למדת בארץ, אבל היום רוב הסטודנטים לומדים בחו"ל. אנחנו המדינה עם הכי פחות סטודנטים שלומדים בארץ שלהם, נגיד מבחינת מדינות ה-OECD. הכי פחות. מה זה? זו תעודת עניות. כמה כסף זה עולה ללמוד בחו"ל? למה אנחנו עושים להם את זה? צריך להוסיף מאות מקומות בפקולטות בישראל, ואנחנו מתחילים בזה. אתמול, בצעד ראשון – – – << יור >> היו"ר אחמד טיבי: << יור >> או להקים עוד פקולטות. << דובר_המשך >> שר הבריאות ניצן הורוביץ: << דובר_המשך >> כן, או להקים עוד פקולטות, אבל אני חושב שאפשר פשוט להרחיב את הפקולטות הקיימות ואפשר לקבל יותר סטודנטים ללימודים. הציונים שאתה צריך להשיג זה באמת – אני חושב אנחנו כבר מרחיבים את זה. אתמול קיבלנו – התעקשתי – 60 חדשים בבן-גוריון, בטכניון ובצפת, ובשנים הקרובות זה יגיע למאות. נרחיב את זה, ויתקבלו פה בארץ – וצריך לשנות את זה, שהרוב ילמדו בארץ ולא ילמדו בחו"ל. זה גם יעלה להם הרבה פחות כסף, גם יראו חולים פה, יהיו קרובים לבית. בכלל, כל הדבר הזה הוא לא נכון, הוא לא בריא, כל הדבר הזה של הלימודים בחו"ל כמסה המונית כזאת. בשום מדינה, אגב, זה לא קורה במספרים האלה. זה קורה כאן כי לא נותנים מספיק מקומות. ואחר כך אין מספיק שדות קליניים, וההתמחות היא קשה, וכל העסק לחוץ, כל המערכת היא כבדה, היא קשה, היא מורעבת, ואת הדבר הזה צריך לשנות. אני חושב שזה הכי מורגש בפסיכיאטריה, גם מצד המטפלים; אגב, לא רק רופאים, אנחנו תמיד מדברים על רופאים אבל זה סיעוד, זה אחים ואחיות, זה כוח עזר, זה מאבטחים – כל השורה, ואת זה אנחנו צריכים לשנות. אז אני אומר, תודה רבה על היום הזה. אנחנו בעיצומה של העבודה. באמת עכשיו משרד הבריאות נכנס לשוונג – – – << קריאה >> מיכל וולדיגר (הציונות הדתית): << קריאה >> אשמח שהקואליציה תאשר את החוק שלי, שזה יהיה יום קבוע. << דובר_המשך >> שר הבריאות ניצן הורוביץ: << דובר_המשך >> מאה אחוז. אין לי התנגדות לדברים האלה. אבל אני אומר, מה שחשוב באמת זה לתת את המשאבים ולהמשיך, ושאנחנו באמת ניקח את זה כנושא בעדיפות עליונה, לאומית, כי ככל שאנחנו מתקדמים אנחנו רואים עד כמה זה חסר, עד כמה זה חסר, ואיך בעבר, כשהתביישו וכשזה לא היה כל כך מפותח והסתירו את זה, כמה אנשים סבלו לשווא. אז אני אומר תודה לכולם על היום הזה. תודה, אדוני היושב-ראש – – << יור >> היו"ר אחמד טיבי: << יור >> תודה רבה, מכובדי השר. << דובר_המשך >> שר הבריאות ניצן הורוביץ: << דובר_המשך >> – – ואני מקווה שיהיו לנו עוד ימים רבים שבהם נעסוק בנושא הזה. תודה. << יור >> היו"ר אחמד טיבי: << יור >> תודה. מגיעה לך מילה טובה על כך שמייד בתחילת הכהונה שלך כשר הבריאות פרצת לנושא הזה. תודה רבה. רבותיי, העניין של השאילתות לשרת האנרגיה מבוטל, נדחה. על כן, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום רביעי, ז' בחשוון התשפ"ב, 13 באוקטובר 2021, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה. (חוזר על דבריו בערבית.) << סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 18:55. << סיום >>