דברי הכנסת

דברי הכנסת חוברת כ"ו ישיבה קכ"ז הישיבה המאה-ועשרים-ושבע של הכנסת העשרים-וארבע יום שלישי, ט' באייר התשפ"ב (10 במאי 2022) ירושלים, הכנסת, שעה 16:00 תוכן העניינים מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 5 מזכיר הכנסת דן מרזוק: 5 נאומים בני דקה 5 אוריאל בוסו (ש"ס): 5 מוסי רז (מרצ): 6 בועז טופורובסקי (יש עתיד): 6 אבי מעוז (הציונות הדתית): 7 עופר כסיף (הרשימה המשותפת): 8 משה אבוטבול (ש"ס): 8 גבי לסקי (מרצ): 9 הצעות לסדר-היום 9 ציון יום הניצחון על גרמניה הנאצית 9 היו"ר מיקי לוי: 9 יולי יואל אדלשטיין (הליכוד): 10 מופיד מרעי (כחול לבן): 12 אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): 13 אבי מעוז (הציונות הדתית): 15 משה אבוטבול (ש"ס): 17 ישראל אייכלר (יהדות התורה): 18 טטיאנה מזרסקי (יש עתיד): 20 יבגני סובה (ישראל ביתנו): 22 צבי האוזר (תקווה חדשה): 23 ניר אורבך (ימינה): 24 גלעד קריב (העבודה): 26 שר החקלאות ופיתוח הכפר עודד פורר: 27 הצעת חוק דמי מחלה (תיקון מס' 6), התשפ"ב–2022 30 אפרת רייטן מרום (יו"ר ועדת העבודה והרווחה): 30 אורלי לוי אבקסיס (הליכוד): 31 אורלי לוי אבקסיס (הליכוד): 33 נעמה לזימי (העבודה): 35 הצעות לסדר-היום 37 ציון יום בנושא קידום מעמד העובד והעובדת וזכויות העובדים בישראל 37 נעמה לזימי (העבודה): 38 אורי מקלב (יהדות התורה): 40 יוסף טייב (ש"ס): 42 גבי לסקי (מרצ): 43 אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): 45 אורלי לוי אבקסיס (הליכוד): 46 משה טור פז (יש עתיד): 49 שרת הכלכלה והתעשייה אורנה ברביבאי: 51 הצעות לסדר-היום 57 ציון יום הגליל 57 יעל רון בן משה (כחול לבן): 57 ענבר בזק (יש עתיד): 60 ישראל אייכלר (יהדות התורה): 62 משה אבוטבול (ש"ס): 64 לימור מגן תלם (ישראל ביתנו): 65 עלי סלאלחה (מרצ): 66 נעמה לזימי (העבודה): 73 השר לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל עודד פורר: 75 שאילתות ותשובות 81 541. סגירת תיק הריגת ח'יר חמדאן מכפר כנא, בן 22, בנובמבר 2014 82 אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): 82 שר המשפטים גדעון סער: 82 שר המשפטים גדעון סער: 85 574. חיבור יישובי ההתיישבות הצעירה לחשמל 85 יריב לוין (הליכוד): 85 שר המשפטים גדעון סער: 86 << נושא >> מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת << נושא >> << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> חברי הכנסת, היום ט' באייר התשפ"ב, 10 במאי 2022. אני מתכבד לפתוח את מליאת הכנסת. הודעה למזכיר הכנסת, בבקשה. << דובר >> מזכיר הכנסת דן מרזוק: << דובר >> ברשות יושב-ראש הכנסת, אני מתכבד להודיעכם, כי הונח היום על שולחן הכנסת דוח שנתי של מבקר המדינה 72ג. תודה. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> תודה רבה. << נושא >> נאומים בני דקה << נושא >> << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> חברי הכנסת שמעוניינים לנאום נאומים בני דקה, בבקשה להצביע. עד שתוגש הרשימה – חבר הכנסת בוסו, בבקשה, דקה לרשותך. << דובר >> אוריאל בוסו (ש"ס): << דובר >> אדוני היושב-ראש, ברשותך, אני רוצה להתייחס היום להקלטה בכתבה שפורסמה בידיעות אחרונות על דבריו הבוטים של מנכ"ל רכבת ישראל מר מיכאל מייקסנר כנגד הציבור החרדי ביום הלווייתו של מרן הרב קניבסקי, בסגנון של "דוסים", כמובן תוך החפצה ושימוש בנשים: העמדנו שם שתי נשים בשביל להרחיק אותם, את הדוסים, מהפסים. בהתחלה הוא אמר שיצאו דברים מהקשרם, וכשיצאה ההקלטה הבינו שזה לא "מהקשרם" אלא אלה הביטויים החמורים שלו. אני לא מקבל את ההתנצלות שלו מסיבה אחת: כנראה שזו הרוח ששורה שם. הוא, לדעתי, חייב להיות מוזמן לשימוע ואף להסתלק מן התפקיד. התופעה הזאת, שפעם אחר פעם מעיזים, ועוד אנשי ציבור שמתפרנסים מאותה אוכלוסייה שמשתמשת וצורכת את השירותים שלהם, ולאחר מכן מתנצלים – זה לא מתקבל על הדעת. והגרוע ביותר – עד לרגע זה לא שמענו שום הודעה של שרת התחבורה, כמי שמגינה על נשים – ולא רק, כמי שאמונה, אחראית לרכבת ישראל ולמנכ"ל – שום הודעה וגינוי בנושא הזה עד לרגע זה. תודה רבה. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> תודה רבה. חבר הכנסת רז. << דובר >> מוסי רז (מרצ): << דובר >> אני רוצה להצטרף לדברים של חבר הכנסת בוסו, אבל ביקשתי לדבר על נושא אחר. היום מציינים בכנסת את יום זכויות העובדים, ואני רוצה להקריא עדות של אזרח ישראלי במסגרת המאבק להעלאת שכר המינימום: אני, ירון בן צבי, בן 52, גר בחריש, נשוי עם שני ילדים בוגרים, סטודנטים, ושלושה ילדים צעירים, אחד מהם עם צרכים מיוחדים. אני עובד במשרה מלאה במפעל לייצור והמשכורת שלי מגיעה ל-6,300 ש"ח ברוטו לחודש – מעל שכר המינימום. אשתי עובדת ב-75% משרה ולא מגיעה אפילו ל-5,000 ש"ח נטו לחודש. עם המשכורת של שנינו אנחנו בקושי שורדים, בפרט כשיש הוצאות מיוחדות על טיפולים ותרופות. אני מתנהל בלי כרטיס אשראי כי ביטלו לי אותו – זה, אגב, דבר שצריך לעבור מהעולם, ביטול כרטיסי אשראי; לא טוב להתנהל במזומן, רע מכל סיבה שהיא: בטיחותית, פלילית, סביבתית, מה שתרצו. מכרתי את הקטנוע כדי לחסוך בהוצאות, עברנו לחריש כדי להוריד את דמי השכירות, ועדיין אין לי לתת לילדיי אפילו דמי כיס, שלא לדבר על עזרה כספית בלימודים או בילויים. בגילי אני לא יכול אפילו לדמיין שיהיה לי מספיק הון עצמי כדי לקחת משכנתה ולקנות דירה. הדרך היחידה שלי להגדיל את ההכנסה היא לעבוד שעות נוספות. זה קשה במיוחד כשיש ילדים קטנים ועוד עם צרכים מיוחדים שצריכים אותי בבית. השכר שלנו לא מספיק להוצאות שוטפות, שלא לדבר על חריגות. איזו תקווה המדינה נותנת לאנשים עובדים ובעלי משפחות כמונו? כל שנותר לנו הוא להיאחז במאבק המשותף של כולנו, ולכן אני תומך ופעיל במאבק להעלאת שכר המינימום ל-40 שקל לשעה. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> תודה רבה. חבר הכנסת טופורובסקי, בבקשה. << דובר >> בועז טופורובסקי (יש עתיד): << דובר >> תודה. אדוני היושב-ראש, חבריי חברות וחברי הכנסת, כמו שאמרתי וכפי שהתחייבתי מהיום הראשון שאני בכנסת, לא משנה באיזה תפקיד, אני אמשיך במסורת החשובה מאוד של להקריא בכל שבוע את תאונות הדרכים הקטלניות ופרטי ההרוגים שנהרגו בדרכים, ולצערי השבוע היה שבוע איום ונורא. ביום שלישי 3 במאי, נהרגה צעירה בת 37 בדרך הדמים, כביש 25 סמוך לבאר שבע. בהמשך היום, בתאונה מחרידה עם מעורבות משאית, בערב יום הזיכרון, סמוך לאשדוד, נהרגו שלושה אנשים: ציפי שמעוני, בת 38, אם לעשרה ילדים; מתניה איובי, בן 30, אב לשלושה ילדים; פנטנש אובנך מקריית מלאכי, אם לשמונה, בת 40. ביום שישי 6 במאי, נהרג צעיר בן 17 בכביש 6 סמוך למחלף מירון. עוד באותו היום נהרג רוכב אופנוע, צעיר בן 22, בכביש 4374, סמוך למחלף אלמוג. דרך אגב, באותו היום גם הייתה אזכרה לאחותי, שנהרגה גם היא בתאונת אופנוע. למוחרת, 7 במאי, נהרג עוד רוכב אופנוע, צעיר בן 27, בכביש 44, סמוך ליישוב כרמי יוסף. באותו היום נהרג רוכב אופניים חשמליים בן 30 בכביש 44, סמוך לבית דגן. אתמול, 9 במאי, נהרג רוכב אופנוע נוסף, בן 22, בכביש 805 סמוך לסח'נין. היום, בזמן שכתבתי את הנאום, קיבלנו הודעה שנהרג פעוט בן שנתיים על ידי משאית ברחוב אבא הלל סילבר בלוד. זה פשוט עצוב וכואב. אדוני היושב-ראש, 11 בני אדם נהרגו בכבישי ישראל בשבוע האחרון; 62 בני אדם נהרגו מאז יצאה הכנסת לפגרה, מאז הפעם האחרונה שעמדתי כאן וקראתי. 62 איש בפחות מחודשיים. 130 הרוגים בכבישי ישראל מפתיחת השנה. אנחנו מדברים על פיגועים, וכל פיגוע הוא איום ונורא, מדברים על לסגור גדרות במיליארדים, אבל המלחמה בתאונות הדרכים – חייבים להבין שכל יום נהרגים אנשים, מוות מיותר, בלי ערך, בלי סיבה, נהרגים סתם, וזה בידיים שלנו להציל אותם. לכן אני לא אוותר ולא אנוח עד שאנחנו נפתור את כל הבעיות, כל בעיות הבטיחות בדרכים, ונתייחס לזה כאל מלחמה. תודה. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> תודה רבה. חבר הכנסת מעוז, בבקשה, ואחריו – חבר הכנסת כסיף. << דובר >> אבי מעוז (הציונות הדתית): << דובר >> תודה, אדוני היושב-ראש. נאום הנדסת תודעה מס' 50, והפעם על השי מטעם משרד הביטחון למשפחות השכולות. השפעת הרוח הפוסט-מודרנית בצה"ל – כמו למשל בכפיית היוהל"ם וערכיה על כלל צה"ל, הורה 1 ו-2 בטפסים, פעילות פורום להט"בי ביחידות אגף המודיעין ועוד ועוד – הגיעה כעת גם ליחידה להנצחת החייל. לקראת יום הזיכרון קיבלו המשפחות השכולות שי: שעון ובו עיטורי כנסייה, מסגד, סמלי הסהר והכוכב המחומש, שהוא גם סמל נוצרי, יחד עם יונת שלום, היכל הספר והכנסת. ומה לא? מגן דוד, בית כנסת, הכותל, מנורת שבעת הקנים או כל סממן יהודי ולאומי אחר. זוהי הנדסת תודעה, כאילו משמעות השלום היא מחיקת זהותנו היהודית והלאומית. אני ממליץ לשר הביטחון לעקור מן השורש את הרוח הפוסט-מודרנית הפרוגרסיבית שפשתה בצה"ל ובמערכת הביטחון ולהחזיר את הרוח היהודית, הציונית, הלאומית. תודה. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> תודה רבה. חבר הכנסת כסיף, בבקשה. << דובר >> עופר כסיף (הרשימה המשותפת): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, גם אני רוצה לקרוא עדות של עובדת לרגל יום העובד וזכויות העובדים שמצוין היום, לקרוא עדות על תנאי ההעסקה המחפירים של עובדים בארץ. אני יעל קציר, בת 31, גרה בדירה שכורה בחיפה. אני עובדת כמורה מתחילה בבית ספר ביקנעם בחצי משרה ומרוויחה פחות מ-3,000 שקל בחודש. בפועל, בשל אופי העבודה, אני מוצאת את עצמי עובדת כמעט 24/7, אבל המשכורת לא משתנה. בתקופת הקורונה, כשסגרו את מערכת החינוך, עבדתי כל יום בתפקידי ההדרכה בהוסטל. גם שם הרווחתי שכר מינימום, ולמרות שעבדתי יום-יום הייתי במינוס לאורך כל התקופה. מי שמרגיש את יוקר המחיה בצורה הכי חריפה זה אנחנו, משתכרי ומשתכרות שכר המינימום, שמרוויחים שכר מחפיר של 29 שקלים ו-12 אגורות לשעה. אני רוצה לפנות לחברי הכנסת: אתם אלה שיכולים להעלות מחר בבוקר את שכר המינימום ל-40 שקל לשעה ולאפשר ליותר ממיליון עובדים לחיות בכבוד. תודה. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> תודה רבה. חבר הכנסת אבוטבול, בבקשה. << דובר >> משה אבוטבול (ש"ס): << דובר >> כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני רוצה במקום חשוב ונכבד זה להביע מחאה על חוצפתו של ראש הממשלה נפתלי בנט, שבטקס יום הזיכרון "לא זכר" להזכיר את שמו של מרן הרב הראשי לישראל, הרב הגאון הרב יצחק יוסף שליט"א, שבאמת נכח בטקס. גם העזו אנשי הטקס כנראה להכין לו מקום בשורה השנייה. זהו חילול השם וזהו חילול הקודש, בפרט כשמדובר בגאון ישראל שפסק מלימודו להשתתף בטקס חשוב זה. אמרו חז"ל, במסכת שבת, דף קי"ט עמוד ב': אמר רבי יהודה אמר רב כל המבזה תלמיד חכם אין תרופה למכתו. והעיקר הוא שבנט מתבכיין ובוכה תמיד מדוע מר ביבי נתניהו לא מזכיר את שמו בתוך הנאומים שלו. אבל כנראה שבשמיים לא נשארים חייבים, וכבר באותם טקסים שהיו באותו יום הציבור בז לו, לראש הממשלה, וביזה אותו וגם את הצוות, גם את הממשלה, את חברי הממשלה. הציבור ביזה אותם, ללמדך שאדם, כמו שאומרים חז"ל – "כי מכבדי אכבד ובזי יקלו" – אמר רבי יוסי: כל המכבד את התורה, גופו מכובד על הבריות, וכל המבזה את התורה, גופו מבוזה על הבריות. אז על הביזיונות שבנט עשה ומבזה את עצמו, ולא את הראשון לציון, חלילה, מקבלים האחרים, גם הוא וגם שריו, במקומות אחרים, כי יש דין ויש דיין. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> תודה רבה. חברת הכנסת לסקי, בבקשה. << דובר >> גבי לסקי (מרצ): << דובר >> כבוד יושב-ראש הכנסת, חברות וחברי הכנסת, בשבוע שעבר שלושה בני אדם מתו במעון בית דפנה לבעלי מוגבלות שכלית, ומכאן אני שולחת את תנחומיי למשפחות. שלושה בני אדם קיפחו את חייהם עקב התפרצות של הרעלת מזון שנבעה מהזנחה תברואתית של המעון. זה כמעט לא ייאמן שמשפחות אשר שולחות את היקר להן מכול למעונות הללו צריכות לחוות את הטרגדיה הנוראית הזאת, שמקורה בכישלון לא רק של המעון המסוים הזה אלא כישלון מערכתי, שאותו אנחנו רואים שוב ושוב בפרשות הזנחה והתעללות כלפי אנשים, נשים וילדים חסרי ישע במוסדות שונים. חייהם של בעלי מוגבלויות אינם הפקר, וחשוב שנשמיע את קולה של אוכלוסייה שקופה זו. אני קוראת להגביר את הפיקוח על המעונות הפרטיים והציבוריים כאחד כדי למנוע הישנות של מקרים מצערים כאלה ולמלא את חובתנו כמדינה וכחברה. אנחנו אמורים להיות הפה והאוזניים שלהם. תודה רבה. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> תודה רבה, חברת הכנסת לסקי. אורחים נכבדים ביציע, נא תפסו את מקומותיכם, ואם אפשר, קצת שקט. << הלסי >> הצעות לסדר-היום << הלסי >> << הלסי >> ציון יום הניצחון על גרמניה הנאצית << הלסי >> << דובר >> היו"ר מיקי לוי: << דובר >> שרים וחברי כנסת בעבר ובהווה, ראשי נציגויות זרות בישראל, מזכיר הכנסת עו"ד דן מרזוק, היועצת המשפטית לכנסת עו"ד שגית אפיק, יושב-ראש הנהלת יד ושם והרב הראשי לשעבר הרב ישראל מאיר לאו, חברי הנהלת הכנסת, ואחרונים חביבים – לצערי הם מאחרים, כי האוטובוס שלהם תקוע – וטרנים יקרים, נציגי כל הארגונים שלחמו נגד הנאצים במלחמת העולם השנייה, אזרחי מדינת ישראל, הכנסת מציינת היום את יום הניצחון על גרמניה הנאצית – ניצחון האור על החושך, ניצחון על שלטון הדיכוי והרצח המזוויע ביותר שידעה האנושות מעודה, ניצחון על מכונת ההשמדה הנאצית, שרצחה כשליש מעמנו בשטחים שבהם שלטה. לולא הניצחון המזהיר הזה של אנשים אמיצים וגיבורים שנלחמים ללא לאות וללא מורא, העולם שלנו היה אחר וקודר יותר. מפחיד לחשוב מה היה קורה אם האירועים ההיסטוריים היו מסתדרים אחרת ובעלות הברית היו מפסידות, חלילה, למדינות הציר. בשנות השישים פורסם הספר "האיש במצודה הרמה", שפותח לנו צוהר למציאות היסטורית אלטרנטיבית שבה גרמניה הנאצית ויפן הקיסרית ניצחו ושולטות בעולם – מציאות שבה שולטים הכפייה והטרור, מציאות שבה העבדות חוזרת לאופנה, מציאות שבה זוועות מתרחשות באפריקה ורוח האדם כפופה למשטר מחשבתי. העולם שמתואר בספר מצמרר ועוזר להאיר באור גדול את הניצחון ההוא ואת סיומה של מלחמת העולם השנייה בדרך שבה הסתיימה. הניצחון הזה צריך לשמש לעולם כולו כמגדלור ודוגמה לדרך שבה צריך להתנהל מול שלטון דיקטטורי שמפעיל אידיאולוגיה רצחנית בלתי מתפשרת שמנסה להתרחב ולכבוש. לעיתים יש רק דרך אחת: מלחמה. היא קשה, ויש לה מחיר, אבל לישיבה בחיבוק ידיים ולהתעלמות יש מחיר כבד הרבה יותר, והוא לא מונע את המלחמה. בהזדמנות הזו אני רוצה לומר תודה גדולה ללוחמים הווטרנים, ששרדו וניצחו את הצורר הנאצי ומכבדים אותנו בנוכחותם – מייד חלק מהם יצטרף אלינו. השנים עוברות והאנשים היקרים הללו לא נעשים צעירים יותר. אני רוצה לאחל לכם בריאות ולהכיר לכם תודה על המעשה הגדול שעשיתם ועל כך שהצלתם את העולם, פשוטו כמשמעו. תודה רבה לכם. אנחנו ניגשים לרשימת הדוברים – הצעות מס' 2267, 2277, 2305, 2334, 2336, 2342, 2343, 2344, 2348, 2355 ו-2360. חבר הכנסת יולי יואל אדלשטיין, בבקשה. << דובר >> יולי יואל אדלשטיין (הליכוד): << דובר >> תודה, אדוני היושב-ראש. חבריי חברי הכנסת, חבריי השרים, ודאי כל הנכבדים ביציע, וקודם כול הווטרנים, ותיקי מלחמת העולם השנייה, ברוכים הבאים לכנסת. אדוני היושב-ראש, בחמש הדקות שיש לי הייתי מאוד רוצה לנאום שני נאומים נפרדים. אחד זה נאום שכולו חום ושמחה על הניצחון, וחיבוק חם, כפי שאמרת, לוותיקי המלחמה שלא רק שרדו אלא הביאו את הניצחון, ומה לעשות, במלוא מובן המילה אנחנו יכולים לומר שחלק מאיתנו, אני בוודאי, קיימים בעולם הזה גם בזכות הניצחון שלהם, כי המשפחה שלי, המשפחה מצד אימי, עברו את זוועות השואה בטרנסניסטריה, אזור ששוחרר בסופו של דבר על ידי הצבא האדום. אני עוד זוכר, חבריי, את כל הקשיים להכרה ביום הזה כאן, במדינת ישראל. אני עוד זוכר שכשחברי השר דאז נתן שרנסקי ואנוכי הבאנו לישיבת הממשלה את הבקשה להכיר ביום הזה כיום מיוחד שיצוין במדינת ישראל, היו הרמות גבה. היה שר – שלא תחשבו לרגע, יהודי טוב, ציוני טוב, אדם חושב ואינטליגנטי – שאמר: אבל איך אפשר לציין באופן מרשים את היום הזה? הרי הפסדנו שליש מעמנו, הפסדנו שישה מיליון איש. מה, אנחנו נחגוג ונשמח, נרים לחיים? כלומר, ההתלבטות הייתה לא פשוטה, אבל התגברנו והתגברו במדינת ישראל על ההתלבטויות האלה ועל הדילמות – הדברים האמיתיים שהיום הזה מעלה. שנים רבות, כבר עשרות שנים, יש דברים מרגשים שיצא גם לי וגם לרבים אחרים לראות ביום הזה: איך אנשים צעירים שנולדו בארץ, שלא הכירו אפילו מסיפורים משפחתיים את זוועות מלחמת העולם השנייה ואת כל מה שקרה, בפרץ רגשות של רגע רצים אל הווטרנים הצועדים, מביאים להם פרח, מביאים להם בקבוק מים, רוצים להביע איכשהו את ההערכה לפעולה שלהם. נכון, כפי שגם נאמר – תחשבו על המספר הזה: המחזור האחרון של גיוס של 1944 – וגם חמי, עליו השלום, גויס לחיל האוויר הסובייטי דאז, בהיותו בן 17 – המחזור האחרון הזה היה אמור להיות היום, ויש מי שעדיין ישנו איתנו, בן 95. זאת אומרת, אדוני היושב-ראש, הווטרנים הצעירים, אלה שטעמו את הקרבות, היום הם בני 95 ולמעלה מכך. לכן חשוב מאוד לחבק אותם. אבל יש גם נאום שני, פחות חגיגי. כי מה שאנחנו עדים לו בימים אלה זה ניצול ציני של הניצחון הגדול הזה, של כולם – של רוסים ואוקראינים ויהודים וטטרים וקזחים ואוזבקים ואמריקאים ואנגלים וצרפתים והולנדים, וסליחה עם כל אלה ששכחתי אותם; של נוצרים ומוסלמים ויהודים ואני לא יודע אילו עוד דתות השתתפו, או אתאיסטים, ומי עוד השתתף במלחמה הזו. אנחנו עדים לניצול ציני של מדינה אחת של היום הזה, כדי להצדיק במאה ה-21, בשנת 2022, הרג ורצח אזרחים חפים מפשע, זוועות, ירי באנשים כפותי ידיים, אונס, הריסת בתים, ירי על בתי ספר – דברים שלא יתוארו. ואני כולי תקווה ותפילה שאנחנו ניזכר שבימים ההם, לפני 77 שנים וקצת יותר, היו חיבוקים על נהר אלבה, הייתה תחושה שאף אחד לא מבקש להשפיל את השני ולא מבקש לגזול מן השני, והייתה באמת מלחמה משותפת מול כוחות הרוע. היו שם מספיק דילמות איך נלחמים ברוע ההוא. בואו בימים אלה לא נוסיף דילמות מוסריות, ונזכור שהניצחון היה ניצחון משותף, לא שייך לאף אחד באופן ספציפי, והיה ניצחון על הרוע המוחלט. בואו נלמד את הלקחים בימים אלה, איך נלחמים ברוע, ורוע היום לא חסר. תודה, אדוני היושב-ראש. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> תודה רבה לחבר הכנסת אדלשטיין. אני מבקש לא למחוא כפיים במליאת הכנסת, זה מיותר. תודה רבה לכל האורחים. חבר הכנסת מופיד מרעי, בבקשה. << דובר >> מופיד מרעי (כחול לבן): << דובר >> תודה רבה, אדוני היושב-ראש. השרה, השרים, חברי וחברות הכנסת, האורחים המכובדים שנמצאים למעלה, מעבר לציון של הניצחון על הנאצים בכנסת ישראל, אדוני היושב-ראש, בעיניי מה שמסמל יותר מהכול את הניצחון על הנאצים זה המסע "עדים במדים" של צבא ההגנה לישראל, המטס של חייל האוויר מעל לפולין ומצעד החיים ביום השואה. נשלחנו, וייצגתי את הכנסת, את כנסת ישראל, יחד עם חברת הכנסת יסמין פרידמן, במצעד החיים האחרון ביום השואה בפולין. הדלקנו לפיד בטקס המרכזי לזכר הקורבנות. צעדנו, יחד עם נשיא פולין, ישראלים רבים, ראשי ארגונים, ועדי עובדים ותנועות נוער. השלטון המקומי יוצג על ידי עיריית ירושלים, גם השלטון המרכזי היה איתנו והצטרף אלינו סגן השר אביר קארה, יהודים ולא יהודים, פולנים וערבים ממדינות ערב, וכולם כאחד קראו "לעולם לא עוד", וזו הקריאה שהייתה בפי כולם. פגשתי במצעד את המורות סמר זיאד פארס ונדין שכיב ע'באן שרף מחורפיש. ראיתי שהן נמצאות שם במסגרת תוכנית יד ביד, והיו עוד נערות ונערים דרוזים, קבוצות מערביי ישראל בהובלת יוסף חדאד וקבוצות עתידנא, וגם הכתב מחמוד כעביה, שלוקחים חלק ומסקרים את המצעד ברשתות החברתיות בדמעות וברגש. פגשתי גם אזרחים סורים, פגשנו שם אזרחים מאיחוד האמירויות, שלוקחים חלק פעיל במצעד ואף מדליקים לפיד לזכר קורבנות השואה היהודים בטקס המרכזי, ומקימים מוזיאון לשואה באיחוד האמירויות. זה עוד סימן, אדוני היושב-ראש, שהעולם ממשיך להפנים את גודל הזוועה שהתרחשה על אדמת פולין בידי הנאצים, שהקימו מפעל ענק, מחושב ומתוכנן לפרטי-פרטים להשמדת העם היהודי, כראשונים בסדר העדיפויות להכחדה, אם במחנות הריכוז ואם בתאי הגזים והמשרפות. יצא לי לפקד על צוות במשלחת "עדים במדים" ב-2007. התחלנו מגטו ורשה דרך העיירה לופוחובה ויער לופוחובה, ששם נשאתי דברים לזכר הקורבנות של העיר לופוחובה – וכלה במחנות ההשמדה אושוויץ שבמרכז. אדוני היושב-ראש, כל בן אנוש חייב להגיע ולראות במו עיניו כדי לעמוד מקרוב על מעשי הנאצים ולשמוע סיפורים ממי שניצל – ויש כאלה פה, והם גם אמורים להגיע – על ההתנהגות חסרת האנושיות והחייתית של הנאצים כלפי בני אדם שכל אשמתם היא שהם יהודים; להבין מה היה שם, ולא רק להבין – להפנים ולהנחיל לדורות הבאים, שלא נדע ולא נגיע שוב לשואה, בכל מקום ולכל עם, ולא רק ליהודים. חוסנה הלאומי של המדינה נדרש כדי להבטיח שלעולם לא תהיה שואה לעם היהודי, ולא לכל עם אחר, במרחב ההשפעה של המדינה. כשהיה איום קיומי וסיכוי לשואה בהר הדרוזים מצד דאעש מצד אחד וג'בהת א-נוסרה מהצד השני, ישבנו אז בצוות מצומצם בחדר של אלוף פיקוד הצפון דאז, האלוף יאיר גולן – פקודי ומפקדי, לימים חבר כנסת, הוא לא נמצא איתנו – וסיכמנו דבר אחד: אם תהיה שואה על הדרוזים בהר הדרוזים, ההיסטוריה תשפוט אותנו. לשמחתי, האיום הזה הוסר, ואני לא איכנס לפרטים. האם המלחמות האזוריות, כפי שנזכר קודם, יכולות להוביל אותנו לשואה נוספת? לצערי הרב אין לי תשובה, ואין תשובה מוחלטת, אך אנחנו להיות מוכנים למענה לכל תרחיש שכזה בזכות העוצמה וההרתעה שלנו. אנחנו נזכור את קורבנות השואה ונחגוג את יום הניצחון על הנאצים, שתרומתם היחידה לאנושות היא חוסר האנושיות שלהם. אני מצדיע לגיבורי מלחמת העולם השנייה, שבזכותם היהודים והעולם השתחררו מהצורר הנאצי. וכאן, בכנסת ישראל, אנחנו מציינים בגאווה את יום הניצחון ומבטיחים מתוך עוצמה שלעולם לא עוד. תודה רבה. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> תודה רבה לחבר הכנסת מופיד מרעי. לא נהוג למחוא כפיים בכנסת. תודה. חבר הכנסת אחמד טיבי, בבקשה. << דובר >> אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): << דובר >> מכובדי היושב-ראש, רבותיי חברי הכנסת, ביום השואה הבין-לאומי הערתי על דלות הנוכחים במליאה, וביום הניצחון על גרמניה הנאצית אני שב ומעיר את אותה הערה: האי-נוכחות שלכם, רבותיי הנעדרים, מביכה. היום יום ציון הניצחון על המשטר הנאצי בגרמניה, שצוין אתמול בזמן מוסקבה. אנחנו מציינים את כניעת המשטר הנאצי בגרמניה ואת חשיבות בניית קואליציה לשלום, הפסקת הלחימה, החלפת השלטון והמשטר – השליטים ודרכם – שם, באירופה הלא-כל-כך רחוקה; מציינים, אבל לא חוגגים, כי אין חגיגה במלחמה, גם לא בניצחון שלה. ניצחון במלחמה הוא לעולם מתוק ומר מאוד, זה לא משהו לחגוג אותו. המלחמה היא דבר איום, עצוב ואכזרי, והשואה, מכובדי היושב-ראש, רבותיי חברי הכנסת, שבוצעה במקביל למלחמה הקשה ההיא, היא פשע נורא, פשע נגד האנושות, חרפה אנושית, תולדה של הרוע ההוא, תורת הגזע – שהייתה שם, במערב, ולא במזרח; שם, במערב, ולא במזרח. לדעתו של הצורר הנאצי היטלר, המציאות היא מלחמת קיום והחזק שורד. לפי תורתו של הביולוג האנגלי צ'רלס דרווין, כמו בטבע גם כך בני אדם. הנאצים השתמשו והתבססו על התורה הזו, וייחסו אותה לבני אדם. לפי תורה זו קבעו הנאצים שזכותו של הגזע העליון להשמיד את החלשים כדי להתקיים, בטענה שהגזע הארי הוא הגזע העליון: הטבע יצר אותו בשלמותו, ולכן מבחינה רוחנית ותרבותית הוא הנעלה מכולם, והוא מודל לאדם העליון. אבל במשך השנים נוצרו יסודות זרים שטימאו אותו והתכוונו להורסו. לדעתם של הנאצים היו כמה גורמים מקלקלים, ובהם סובייטים, פולנים, יהודים, צוענים ומתנגדי משטר. גורם זה מנוון את הגזע הארי ואחראי לכל האידיאולוגיות הפסולות, כמו הליברליזם והדמוקרטיה. כדי להחזיר לגזע הארי את עליונותו יש להקים רייך שישמיד את הגזע הנמוך, הרי הוא היהודים, לפי אידיאולוגיה זו. המדיניות הנאצית תורגמה לחוקים, חקיקות אנטי-יהודיות, שהתבצעו בשלבים הדרגתיים: חוקי נירנברג אושרו בספטמבר על ידי ועידה נאצית המונית. החוקים הורידו את זכויות היהודים לרמה הנמוכה ביותר ואף נטלו אותן. זכויות בסיסיות נשללו. צרכים בסיסיים והשכלה, פרנסה, תעסוקה, נחשבו עבירה פלילית. התנגדות למשטר נחשבה עבירה, בגידה במולדת. משטר, אמר הסופר אמיל חביבי, עליו השלום, כל משטר אשר מבריח את תושביו מתחומיו, אם הם טורקים בבולגריה או גרמנים ברפובליקה הדמוקרטית הגרמנית, הוא משטר כושל ומוכתם בעינינו. אחד מיסודות האידיאולוגיה הזאת הוא אי-הכרה באחר ודה-הומניזציה שלו כתפיסת עולם, תפיסה שנבעה ונובעת מצורת מחשבה מעֻוותת או מעוֵותת, הפוגעת ביחסים בין העמים ולא מכירה באחר ובשוני. שונות היא אנושית, היא טבעית מעצם היותנו בני אדם שונים, מרקע שונה, שפה ותרבות שונה. גם אם כל אדם חי צורת חיים אחרת וייחודית מתוך אין-ספור צורות חיים אפשריות, נראה כי טבעו של האדם האנושי משקף גם מטען רחב של תכונות אוניברסליות כלל-תרבותיות, הרבה מעבר לטענות הגלומות בגישה של יחסיות תרבותית ולאומית רדיקלית. להכיר בשוני ובשונה הינו תהליך עמוק וכן של הכלה של אדם אשר בחר להיות אנושי. האנושיות היא אומנם תכונה של להיות בן אנוש, השימוש היום-יומי במושג הזה מתייחס לאנשים רחומים ומתחשבים, אבל אנשים שחונכו להיות בני אדם הם אנשים אנושיים. אדם שנוהג באופן אנושי לא יעמוד מנגד כשמישהו סובל או מקבל יחס רע. אנשים כאלה יתגייסו ככל יכולתם כדי לסייע, להקל, לתמוך במי שעומד מולם ומצבו אינו טוב. המתכון ההוא הוא המתכון ליצירת גזענות והתגזענות. אין להקל ראש בנאציזם. אין להזמין למדינת ישראל ניאו-נאצים על ידי מפלגות, כפי שקרה בעבר. אין לקבל אחר כבוד ניאו-נאצים מאירופה וממקומות אחרים רק בשל העובדה שניאו-נאצי זה שונא מוסלמים והוא אנטי-ערבי. אסלאמופוביה גם היא תופעה של אנטישמיות, וכדי להיאבק בתופעות של גזענות והכחשת האחר או יצירת סטריאוטיפים פוגעניים אין מקום לטוהר הגזע, ככה פשוט, גם לא כזה המבוסס על לאום כזה או אחר. גבירותיי ורבותיי, אני מודיע לחלק מהאנשים שנמצאים מחוץ לבניין, ואחד או שניים שנמצאים בבניין: אין לערבים פגם גנטי. זה בדוק. הם אנשים שווים. זה אותו מבנה גנטי אנושי. רק שאנשים הם שונים, כפי שחושבים כולם. הערבים הם שווים, היהודים הם שווים, האוקראינים הם שווים, האמריקאים הם שווים, הבודהיסטים הם שווים. אין פגם גנטי באף אחד מאלה. זאת הייתה תורת הגזענות הנאצית. לצערי, גם בימים אלה ממש יש שליטים, יש חברי כנסת, שפועלים על בסיס גזעני ואתני, גם כאן וגם שם. מי שמנצלים את מעמדם וכוחם להכשיר גירוש ונישול עושים דבר נורא. בשבוע שעבר, מכובדי היושב-ראש, ואני מסיים, שלושה שופטי בית המשפט העליון פסקו שגירוש ונישול אלפי אנשים מאדמתם ובתיהם, ילידים בני המקום בדרום הר חברון, מסאפר-יטא – פסקו שזה דבר חוקי, הגם שהוא עומד בסתירה לחוקים בין-לאומיים וערכים הומניים, לאמנה שנולדה מלקחי עבר בדבר איסור גירוש והעברה בכפייה. ההחלטה הזאת, יש בה אמירה בלתי הומנית בעליל. יש גם מי שלא מפספסים הזדמנות לזרוע שנאה, פחד והסתה, מנצלים מצבים להגביר להבות, לרקוד על הדם. האמירות האלה, הקריאות להרוג, נאמרות, ואין גינוי. שום תגובה. להפך, מדובר במנגנון משומן היטב. הדברים נאמרים, ההסתה משתוללת, ולצערי הרב תמשיך להשתולל. לסיום, עם ציון נפילת האימפריה ההיא חשוב לזכור, מכובדי היושב-ראש, את המתנגדים ואת המתנגדות. אני רוצה לברך את כל האנשים שנמצאים כאן, חלקם היו חלק הארי במאבק ההרואי הזה, ולציין את המתנגדים והמתנגדות מבחוץ ומבפנים, מי שיצרו וניצלו כל הזדמנות להתנגד למשטר האיום ההוא בכל דרך. אחת הבולטות והידועות שבהם היא סופי שול, ממובילות ההתנגדות במשטר הנאצי בגרמניה ומי שנידונה למוות והוצאה להורג יחד עם פעילים נוספים וכיום נחשבת בגרמניה מופת לאומץ לב והומניות. שול אמרה: "הנזק האמיתי נעשה על ידי אותם מיליונים שרוצים 'לשרוד', האדם הישר שרק רוצה שיעזבו אותו בשקט, אלה שלא רוצים שחייהם הקטנים יופרעו על ידי שום דבר גדול מהם עצמם; אלה שלא בוחרים צד ולא בוחרים מטרה; אלה שלא אוהבים ליצור גלים – או אויבים; אלה שעבורם חירות, יושר, אמת ועקרונות הם רק ספרות; אלה שחיים בקטן, נישאים בקטן ומתים בקטן. זוהי הגישה המצמצמת של החיים: אם אתה שומר את זה קטן, אתה שומר את זה בשליטה. אם לא תעשה רעש, השד לא ימצא אותך". אבל זו אשליה, "כי גם הם מתים, האנשים האלה שגלגלו את הנשמות שלהם לכדי כדורים קטנטנים כדי להיות כביכול בטוחים. ביטחון? ממה? החיים הם תמיד על סף מוות, רחובות צרים מובילים לאותו מקום כמו שדרות רחבות, ונר קטן שורף את עצמו בדיוק כמו לפיד בוער. אני בוחרת, אמרה, את דרכי שלי לבעור ולהישרף". אני, מכובדי היושב-ראש, אין ברצוני לחזור אל העבר. ברצוני להתמסר להווה ולעתיד ולסגור את העבר, ואני בוחר, בהשראת שול והשותפים שלה למאבק של הוורד הלבן, להמשיך לבעור ולהחזיק את אש המאבק לשחרור, עצמאות, שוויון וחירות; המאבק להכרה, צדק וריפוי; לבחור מטרה ולעשות רעש כשצריך, וצריך פה הרבה ממנו, עוד הרבה יותר רעש ממה שיש, כנגד פשעים נגד האנושות, רצח המוני, גירוש וטרנספר, הריסות, והרשימה לצערי הרב עוד ארוכה, ארוכה מדי. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> תודה רבה. חבר הכנסת מעוז, בבקשה. חמש דקות לרשותך, בבקשה. << דובר >> אבי מעוז (הציונות הדתית): << דובר >> אדוני היושב-ראש, מכובדיי האורחים, כמובן לוחמי מלחמת העולם השנייה, הווטרנים, כנסת נכבדה, אנחנו מציינים היום בכנסת 77 שנים לניצחון על גרמניה הנאצית. עמי העולם, שעבורם היו ימים אלו ימי סיומה של מלחמת העולם השנייה על כל נוראותיה, יכלו לשמוח שהמלחמה באה אל קיצה. עבור אימא שלי, שתחיה לאורך ימים ושנים, ששרדה את השואה כנערה וממשפחתה נותרה עם שתי אחיות, לא היו אלו ימי ניצחון אלא ימי סיום הסבל וסכנת ההשמדה. אנחנו, העם היהודי, לא יכולנו לשמוח. לא נותר כמעט מי שישמח לאחר שרובה של יהדות אירופה הושמד והפליטים הנותרים נשארו חבולים ומצולקים בגופם ובנפשם. עבורנו לא היו אלו ימים של ניצחון. הניצחון שלנו על הנאצים, יימח שמם וזכרם, היה בזמנים ובמישורים אחרים. הצורר, יימח שמו, אמר כך, ואני מצטט: "אני משחרר את בני עמי מחזיון שווא שנקרא 'מצפון ומוסר', כי שני מומים אלה הטילה היהדות בבני אדם: בגוף על ידי המילה, ובנפש על ידי המצפון, שאינו אלא המצאה יהודית". עד כאן, סוף ציטוט. אימי ניצחה אותו עוד במהלך השואה, בגטו לודז' ובאושוויץ, כאשר שמרה על צלם אלוקים שלה ועל אמונתה וערכיה. עם ישראל ניצח אותו כבר במהלך השואה: עם רב העיירה קלם, שעל סף בורות המוות דרש בפני קהילתו על עניין קידוש השם; עם הרב מפיוטרקוב, השם ייקום דמו, אביו של הרב לאו, שייבדל לחיים ארוכים, שנמצא כאן עימנו, שברכבת המוות לטרבלינקה נאם נאום חוצב להבות אש על ההליכה למות על קידוש השם; עם האימא מגטו קובנה, שאמרה למוהל: תזדרז ותמול את הילד, שימות לפחות כיהודי; עם הרב של סוסנוביץ', שלא הסכים להינצל מהרכבת לאושוויץ כי ידע שיהודי אחר יילקח במקומו; עם מאות היהודים בבוכנוואלד, שעמדו בתור להניח בית אחד של תפילין של ראש; עם הרב זמבה, השם ייקום דמו, שקרא לקדש שם שמיים ולהילחם בצוררים במרד גטו ורשה, ועם עוד אין-ספור סיפורים על יהודים שבתופת הנוראה מכול שמרו על אנושיותם, מוסריותם ואמונתם. אימי ניצחה אותו כאשר עלתה לארץ והקימה משפחה, ומנצחת אותו שוב ושוב עם כל ילד, נכד ונין נוסף, כן ירבו, בעזרת השם. ועם ישראל ניצח אותו בעליית מאות האלפים, ואף יותר מכך, לארץ שבה תכנן הצורר, יימח שמו, להקים עם שותפו המופתי מחנה השמדה לכל יהודי הארץ ולהכרית את שיבת ציון. הצורר גם אמר – אני מצטט: "המאבק על השליטה בעולם הוא ביני לבין היהודים. כל השאר אינו אלא מראית עין כוזבת", סוף ציטוט. הוא ברשעותו חיפש שליטה על העולם, שליטה של כוח, ניצול ושעבוד, שליטה שמביאה לעולם סבל, ייסורים ומוות. הייעוד שלנו, לעומת זאת, הוא של "ונברכו בך כל משפחת האדמה" ושל "ממלכת כהנים וגוי קדוש". הייעוד הזה קיבל קפיצה בעוד ניצחון על הצורר בהקמת מדינת ישראל, הקמת המדינה שמהווה סטירת לחי לנצרות, שניסתה לגנוב את זהותנו כעם הנבחר וטענה שעזב אלוקים את ישראל; הקמת המדינה שמהווה ניצחון על הצורר גם בתקומתו של העם שאותו רצה להשמיד, ובעיקר בתקומת רוחו של עם ישראל, רוח המוסר, האמונה והקדושה. ולעומת הפתרון הסופי שאותו רצו הארורים לבצע בנו, הניצחון הסופי, שהולך ומתממש והולך ומתקרב, הוא בשיבתו של עם ישראל לעצמו, לרוחו, לזהותו, לאמונתו ולתורתו בכך שמדינת ישראל תלך ותהיה יותר ויותר מדינה יהודית בכל מהותה; ממלכת כוהנים, מדינה שבה ומכוחה יתקיימו דברי הנבואה: "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראשי ההרים ונִשא מגבעות ונהרו אליו כל הגויִם. והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה', אל בית אלֺקי יעקב, ויֺרֵנו מדרכיו ונלכה באֺרחֺתיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים. ושפט בין הגויִם והוכיח לעמים רבים, וכִתתו חרבותם לאִתים וחניתותיהם למזמרות, לא יִשא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה". במהרה בימינו, אמן. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> תודה רבה. חבר הכנסת אבוטבול, בבקשה. << דובר >> משה אבוטבול (ש"ס): << דובר >> כבוד הרב הראשי לישראל לשעבר, הגאון הגדול הרב ישראל מאיר לאו, שהוא בעצם שריד השואה, ובעצם הסמל של הניצחון שלנו בשואה, כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת, שרים, ברשותכם אני רוצה לומר, ראשית, מילת ברכה לגרמן גבריאל זכרייב ולראשי ועדת רבני אירופה בכל העולם וגם בישראל שמציינים את יום הניצחון על גרמניה הנאצית ב-9 במאי. רבים ראו אתמול את המצעד במוסקבה ושמעו את נאומו של הנשיא פוטין. אבל במקביל לאירועים ב-9 במאי מציינים בכל העולם היהודי, גם בישראל, את יום הניצחון על גרמניה הנאצית גם בתאריך העברי, שהוא כ"ו באייר. מציינים את זה בעשרות אירועים וטקסים בכל העולם, ביוזמת רבני מדינות וערים שקשורים לוועידת רבני אירופה, בראשות הרב פנחס גולדשמידט, ושם לא רק נושאים נאומים אלא גם מתפללים ואומרים תהילים לעילוי נשמת הקדושים שנעקדו ונרצחו, וגם מדליקים נר נשמה. יש אירוע מרכזי גם בישראל, בכותל המערבי, וזה גם מכוח חוק בספר החוקים, חוק שהעביר ידידי חבר הכנסת הרב יואב בן צור לפני ארבע שנים ברוב גדול כאן, בכנסת. לפי החוק הזה האירוע יצוין גם בתאריך העברי, כאמור, ביום כ"ו באייר. כל זה ביוזמתו של פטרון יהודי קווקז ומבכירי הקונגרס היהודי הרוסי מר גרמן גבריאל זכרייב. בכל שנה נערכים ביוזמתו אירועים בכל העולם. לפני כמה שנים נלמדו על ידי ילדים ישראלים שישה מיליון משניות. הוא גם תרם ספרי תורה לעילוי נשמת הנרצחים. מהמקום הזה אני רוצה לומר לו יישר כוח ולאחל לו שימשיך עוד הרבה לפעול למען העם היהודי בכל העולם כולו. מי שקורא, רואה, שומע וגם מבקר שם באותם מחנות ההשמדה – ואני הייתי שם – לראות את המשרפות, את הר האפר, את גבעות הנעליים של הילדים, הנשים והגברים, את התנורים, את גדרות התיל, את מגדלי השמירה, שלא יעזו לברוח – אין שיעור יותר מאלף מלראות ולהגיע למקום. וכאן זה הזמן לבקש, כחובה לכל יהודי, לבקר במקום, ובפרט במערכות החינוך, תוך התאמה גם למגזר החרדי, בתיאום עם רבני המגזר, איך לצרף גם את תלמידיו לראות את הזוועה. כי כבר אמרו חז"ל שאינה דומה ראייה לשמיעה. היינו שם. הייתי השבוע גם כן. לצד הכאב ששישה מיליון יהודים נרצחו אך ורק מסיבה אחת – שהם היו יהודים, השם ייקום דמם; זוהי הסיבה היחידה שבגינה הם נרצחו על ידי הנאצים, יימח שמם וזכרם. לכן, לאותם אנטישמים ולאותם נאצים יש דין מיתה בחוק – עונש מוות לנאצים ולעוזריהם. צר לי, אבל אי-אפשר שלא לכאוב במידה שווה, שכן גם כיום נערכת שואה איטית וחרישית לעם היהודי על ידי מחבלים ערבים טרוריסטים, שרוצחים בערי ישראל יהודים, תינוקות, ילדים, מבוגרים חפים מפשע, שכל חטאם, כמו אז, אך ורק בשל היותם יהודים. השנאה והשואה, לצערי, עדיין לא הסתיימו. היינו בהלוויה של הקדושים הללו, וכן, גם אמש ביקרתי באותם אוהלים של ניחומי האבלים, אצל אותם אלמנות ויתומים. הזעם בעם שלנו קשה ביותר. אין שום הסבר והיגיון מדוע מחבלים אלו – שבפועל כיום לא נענשים בעונש מוות, בהרג, בתלייה, בכיסא חשמלי; הם כמו הנאצים, הם משמידים אותנו רק בשל היותנו יהודים. חייבים לעדכן את החוק. נמצא פה שר המשפטים, ואשמח שייתן דעתו לנושא הזה. חלף זה, פושעים אלו מגיעים לבתי הכלא, מקבלים שם תנאים מיוחדים: לימודי תואר, קנטינה, סיגריות, ביקורים ועוד מנעמים, שרק מעודדים את המשך הטרור ושפיכת דמם של היהודים. כלל חברי הבית חייבים להילחם בנאצים החדשים של 2022 ולדאוג להוצאתם להורג. מה קרה לנו? מה זו ההתייפייפות הזאת? מה זה הריקוד של "מה יפית" כדי למצוא חן בעיני אומות העולם? השתגענו? תנו דעתכם, השנאה לא פסקה עדיין. נהרגים אלפים, כמו אז, רק בשל היותם יהודים. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> תודה רבה. חבר הכנסת אייכלר, בבקשה. << דובר >> ישראל אייכלר (יהדות התורה): << דובר >> כבוד היושב-ראש, כבוד הרב הראשי הרב ישראל מאיר לאו, ילד יהודי מבוכנוואלד, הווטרנים, השורדים וכל הקהל, אני שמעתי מיהודי בשם רבי יוסף פרידנזון – הוא היה עורך העיתון "דאס אידישע ווארט", ואבא שלו, הרב גרשון פרידנזון, היה עורך העיתון "בית יעקב ז'ורנל" בלודג', בוורשה, בקרקוב, ונדמה לי שגם האבא של הרב לאו, רבי משה חיים לאו, היה כותב באותו ז'ורנל – הוא סיפר לי שכשנכנסו הנאצים בהתחלה הם חיפשו את האבא שלו בין שאר המנהיגים היהודים, רב גרשון. הוא הסתתר באיזה מקום והם לא מצאו אותו. הם ניגשו לארון הספרים – והוא אומר: אני לא אשכח את זה. אני לא יודע מאיפה הם ידעו שהגמרות הגדולות האלה, שהיו אז בכריכות עבות, זה הש"ס, התלמוד – ובחמת זעם קרעו את הספרים מהארון, צרחו בצרחות אימים וזרקו אותם לרחוב, דרך החלון, שלוש קומות. הוא אמר לי: אני שאלתי אז ואני שואל היום: מה ספר יכול להרגיז קצינים וחיילים במלחמה כשהם נכנסים בכיבוש לארץ זרה, לפולין? הרוח היהודית שטמונה בספר התלמוד, זה מה שהוציא אותם מכליהם. וכמו שכבר נאמר פה, המלחמה שהיטלר אמר שהוא הכריז, הוא הכריז אותה על המוסר ועל המצפון שהיהדות הנחילה לעולם. יש פה הרבה יותר מעבר לאיזשהו כיבוש של איזושהי מדינה על מדינה. יש לי גם שאלה היסטורית, ומי שיענה לי עליה, אני מאוד אשמח, כי יש יהודי מהונגריה בן 95 שטוען שב-1944, לפני הפלישה להונגריה ואחר כך לרומניה, הרוסים כבר היו בשטח, בקרפטים, והם כבר שלטו והם כבר גירשו והניסו את הגרמנים, ומשום מה – הוא שואל תמיד: מדוע איחרו פעמי מרכבות הטנקים הרוסיים בפלישה הגרמנית להונגריה ורומניה? אין לי תשובה היסטורית על זה, ואני מאוד אשמח אם מישהו יוכל לספר לי. אבל אנחנו צריכים לדעת שחצי מיליון חיילים יהודים נלחמו במסגרת הצבא האדום ו-200,000 מהם נהרגו. ומי היה שר הצבא האדום אחר כך? יהודי בשם לב טרוצקי, שקראו לו לייב ברונשטיין, וכשהגיע אליו יהודי, אחר כך, כשהוא היה קומוניסט גדול, שליט גדול, וביקש ממנו טובה ליהודים, אז הוא אמר: אני לא יושב כאן בגלל שאני יהודי, אני יושב כאן בגלל שאני מהפכן, רבולוציונר. אמר לו היהודי: כשיהרגו אותך, לא יהרגו אותך בגלל שאתה מהפכן אלא בגלל שאתה יהודי. בסוף סטלין רדף אותו עד חורמה, וגם את הרופאים היהודים שם ברוסיה, והגיע אליו עד מקסיקו, ושם הרג אותו שליח של סטלין עם גרזן בראש. נזכרתי בזה היום כשהייתי בניחום אבלים אצל שתי משפחות שכולות שיושבות שבעה, עם אלמנות ויתומים שהוריהם נהרגו בגרזן בארץ ישראל, באלעד. אני זוכר את כל הנאומים שאמרו: יותר לא עוד, never again. היום הייתי אצל ילדים יהודים יתומים בגלל שהם יהודים, שום דבר אחר, ובגרזן. מה אנחנו צריכים ללמוד מזה? קודם כול צריך להתפלל לקדוש ברוך הוא, כמו שאנחנו יודעים, שכל מה שקרה – אין לנו שום הבנה למה זה קרה ואיך זה קרה, ואנחנו יודעים שהכול משמיים. גם המציאות שאנחנו חיים בה כאן, בארץ ישראל, ויכולים לדבר פה בירושלים, גם זה נס וגם זה מעשה אלוקים ולא מעשה בני האדם. אבל אנחנו צריכים ללמוד משהו יותר מזה. היה השבוע סיפור בשדה התעופה בגרמניה. יהודים דתיים שנסעו לקרסטיר, הייתה איזו טענה על כמה אנשים שישבו ללא מסכה, והטייסים מלופטהנזה החליטו שכל היהודים שהיו בטיסה הזאת לא ימשיכו להונגריה והציבו שוטרים גרמנים למנוע – ממש סלקציה של אנשים יהודים, שלא יוכלו לעלות, וכל שאר האומות יוכלו לעלות למטוס. דבר כזה אסור שיקרה בימינו, כי מה שקרה לא מתחיל במשרפות ולא בגטאות, זה מתחיל בדברים הקטנים. היחס לאנשים, ליהודים, לחרדים, בהפגנות, במכות, באלימות – אני רוצה לציין את הסיפור שהיה היום, שמנהל רכבת התרברב שהוא הציב נשים על הפסים כדי למנוע מהחרדים להגיע לרכבת שם. אני ממש מזועזע – לשים נשים כדי להשתמש בהן להתעלל ביהודים, ללעוג להם ולספר לכם. ואחר כך שולחים סוהרות למחבלים. איפה כל הארגונים של כבוד האדם וכבוד ישראל וכבוד האישה? בתקופת הקורונה ראינו שעיריית רמת גן עשתה מחסום, לשים את בני ברק בגטו, כי היהודים החרדים הם מפיצי מחלת הקורונה, הם סכנה. ילדים מגורשים מגני משחקים בגלל שהם אינם דומים לאלה שגרים שם. אמירות של מפלגות: ממשלה בלי חרדים, או: לשלוח את החרדים למזבלה, להטיל את כל חוליי המדינה על צוואר החרדים ולהגיד שיוקר המחיה זה בגלל שהחרדים לא עובדים, בדיוק כמו שאמרו אז, שהם לא יצרניים ולא פרודוקטיביים – ולא רק, כל הדורות אמרו את זה. לכן אדוני היושב-ראש, אם אנחנו רוצים למנוע – להגיד "לעולם לא עוד", היום כבר כולם יודעים שאין דבר כזה. רוסיה נכנסה לאוקראינה בלי לשאול אף אחד, ואף אחד לא יכול למנוע את זה, אבל לפחות שאנחנו נחזק את המצפון ואת המוסר היהודי שהיטלר רצה לכלות אותו; להגיד בפירוש: אנחנו לא נהיה כאלה ולא נאפשר גזענות ושנאה של האחר. זאת התשובה שאנחנו הקטנים יכולים לתת. תודה רבה. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> תודה רבה. חברת הכנסת מזרסקי, בבקשה. << דובר >> טטיאנה מזרסקי (יש עתיד): << דובר >> אדוני היושב-ראש, שרים נכבדים, כנסת נכבדה, שגרירים ודיפלומטים נכבדים, וטרנים וילדי מלחמה יקרים, אזרחי מדינת ישראל, כל משפחה יהודית באירופה של המאה ה-20 נפגעה מהצורר הנאצי. שישה מיליוני יהודים נהרגו, הושמדו באכזריות על ידי הפשיסטים. כל מי שנשאר בחיים הוקף בשכול. היו משפחות יהודיות שלמות שנעלמו מפני הארץ. זאת השואה שלנו. זהו הקרע והפצע שלא יתרפא לעולם ולא ייעלם לנצח. נזכור ולא נשכח. נזכור ולא נשכח את מי שהביא את השחרור שאליו התפללו וחפצו בו יותר מכול. נזכור ולא נשכח את מי שפתח שערי אושוויץ ומחנות המוות האחרים. נזכור את הדגל האדום שהועלה על גג הרייכסטאג ב-1 במאי 1945 כסמל לניצחון של הצבא האדום על שלטון הנאצים ועל הפשיזם שעטף את אירופה. ב-9 במאי בבוקר ניתנה פקודה של המפקד העליון בברית המועצות, סטלין, ואני אצטט: ב-8 במאי 1945 בברלין חתמו נציגי הפיקוד העליון הגרמני על מעשה כניעה ללא תנאי של כוחות הצבא הגרמני. המלחמה הפטריוטית הגדולה של העם הסובייטי נגד הפשיסטים, הפולשים הנאצים, הסתיימה בצורה מנצחת, גרמניה נכנעה לחלוטין. תהילת נצח לגיבורים שנפלו בקרבות למען החופש והעצמאות של מולדתנו. יחי הצבא האדום וחיל הים המנצחים. סוף הציטוט. מאז 1945, לזכר הניצחון על גרמניה הנאצית בתאריך 9 במאי, ציינו וחגגו בברית המועצות את יום הניצחון. יהודי ברית המועצות לשעבר מכירים תאריך מיוחד זה כיום הגאווה הפטריוטית, הגבורה והניצחון של העם הסובייטי על הפשיזם. בילדותי חיכיתי ליום הזה. חיכיתי ליום שסבא שלי ילבש את הז'קט עם עיטורי ההוקרה והמדליות ונצעד ביחד במצעד הניצחון ברחוב הראשי של העיר. סבא, אבא של אימא שלי, סמסון סוסקין, נולד בבלרוס בעיר גומל. בגיל 21 התגייס לצבא ושירת כרופא בחזית המלחמה. אחיו הצעיר, אמיל סוסקין, התגייס גם כן. סבתא-רבתא שלי, אשר הייתה חילונית לגמרי, לראשונה בחייה התפללה והבטיחה לקדוש ברוך הוא לצום ביים כיפר – יום כיפור – אם שני בניה יחזרו חיים מהמלחמה, והיא קיימה את שבועתה. שניהם חזרו הביתה פצועים אבל חיים. הסבא השני שלי, יעקב מזרסקי, שנולד בפולין, בקרקוב, בשנות השלושים יחד עם הוריו היגר לרוסיה, ובפרוץ המלחמה התגייס לחיל שריון והגיע עד לברלין ב-1945. גדלתי על הסיפורים של סבתא, סבתא רעיה, רחיל, שסיפרה לי, וכל קטע שהיא סיפרה על המלחמה, היא סיימה במשפט: רק שלא תדעי מה זה מלחמה. ורק בשנת 2006 האיחולים של סבתא קיבלו עבורי משמעות כאשר נפלו קטיושות על הגליל, כאשר נשמעו אזעקות, ואני, בשבוע ה-38 להיריון, חיפשתי מקלט. אנחנו הישראלים יכולים להיות בטוחים, כי יש לנו את צה"ל, הצבא הכי חזק והכי מוסרי בעולם. אנחנו הישראלים סומכים על כוחות הביטחון שלנו. יהודי אירופה במאה ה-20 נפלו קורבן לצורר הנאצי ואף נרצחו על ידי השכנים שלהם בארצות שונות ואזורים שונים שהתגוררו בהם. ברית המועצות, אז המעצמה הגדולה ביותר באירופה, הצליחה לגייס את כל כוחותיה והתמודדה מול הצבא הגרמני שפלש לשטחה והרס את יישוביה. במלחמה ההיא נהרגו 22 מיליון אזרחי ברית המועצות, וביניהם היו גם יהודים. בתקופת מלחמת העולם השנייה כמיליון וחצי יהודים נלחמו כחיילי צבאות מדינות הברית, כחצי מיליון יהודים נלחמו בשירות הצבא האדום, כ-300,000 נפלו בקרבות ונהרגו כגיבורים. הלוחמים ששרדו במלחמה הנוראית הזאת והביאו את הניצחון נקראים וטרנים. כעת בימינו, מעטים נשארו עימנו. אתמול במדינת ישראל התקיימו טקסים רשמיים לרגל חגיגת יום הניצחון. בטקס שהתקיים בהר הרצל ישבו לידי אזרחים ותיקים בני 95 פלוס עם המדליות על הז'קט, כמו שהיו לסבא שלי. חשוב להבין ולהעביר את המסר לדורות הבאים: מאחורי כל סיכה כזאת, כל עיטור הוקרה ומדליה, עומד מעשה גבורה ופטריוטיות. (אומרת ברוסית ומתרגמת:) יום הניצחון שמח. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> תודה רבה. חבר הכנסת סובה, בבקשה. << דובר >> יבגני סובה (ישראל ביתנו): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חבריי השרים, חבריי חברי הכנסת, הסגל הדיפלומטי, שגרירים, ניצולי שואה, וטרנים יקרים, מכובדיי כולם, ביום הניצחון על גרמניה הנאצית יש לי מנהג, אדוני היושב-ראש: אני מפרסם ברשתות החברתיות את הסיפור של סבי, אלכסנדר שולה קרסנוב, שהיה קצין בצבא האדום. הוא התגייס למלחמה ביוני 1941, סיים קורס קצינים מזורז, נשלח מייד לחזית הדרומית, והיה מפקד פלוגת המודיעין, לחם בגבורה, נפצע שלוש פעמים, קיבל עיטורים ומדליות, ובשנת 1996 אף זכה לעלות לישראל כמו עוד 47,000 עולים וטרנים יוצאי ברית המועצות. הוא לא אהב לדבר יותר מדי על המלחמה, אבל אני, כמו כל ילד סובייטי, רציתי לדעת. גדלתי על הסיפור של הניצחון הגדול הזה. כבר בכיתה א' אני זוכר את עצמי לומד על המלחמה ההיא, על הסיפור של הגבורה, מסתכל על המפה ומדמיין מה עבר על העולם באותם ימים. תמיד הייתי שואל את סבא שלי: כמה נאצים הרגת? ותמיד הוא היה שותק. בחצי חיוך היה עונה לי: אתה לא צריך לדעת את הדברים האלה. ואני כן רציתי לדעת, כן רציתי לשמוע, כי כשאתה ילד, אתה רוצה לדעת שיש את הבחורים הטובים ויש את הבחורים הרעים, והטובים תמיד מביסים את הרעים. יום הניצחון, 9 במאי, כפי שנהוג היה לציין בברית המועצות, היה יום קדוש עבורו. הוא היה לובש את הז'קט שלו עם המדליות, יוצא לצעדה המסורתית. גם כאן בישראל הוא היה יוצא לצעדות האלה. ותמיד כשהיה מרים כוסית לחיים, היה אומר: למען הניצחון ולמען השלום. הוא הלך לעולמו בשנת 2009. כמה שנים לאחר פטירתו מצאתי באתר זיכרון העם של משרד הביטחון הרוסי את הדף האישי שלו. שם קראתי על מה הוא קיבל את העיטורים שלו, איפה בדיוק הוא לחם וכמה גרמנים הרג באחד הקרבות – שמונה חיילים נאצים חוסלו במקרה אחד שתיארתי על ידי הפלוגה בפיקודו. אנחנו, אנחנו הילדים, גדלנו על הניצחון הזה. אחרי שעליתי ארצה הבנתי שלנו, היהודים יוצאי ברית המועצות, יש חלק חשוב ביותר בזיכרון הניצחון הזה. סבא שלי היה אחד מתוך מיליון וחצי חיילים יהודים שלחמו נגד הצורר הנאצי. לא רק זיכרון של השואה, אלא גם זיכרון של הגבורה. 300,000 יהודים נפלו בקרבות, מתוכם 200,000 נפלו רק בשורות הצבא האדום. אנחנו מודים לכם, וטרנים יקרים, על הניצחון שהבאתם לאנושות כולה. לצערי, היום על אדמת אירופה שוב התותחים רועמים. אני, כיליד אוקראינה, לא יכול שלא להסתכל בכאב על המתרחש, על המלחמה הנוראית הזאת. כואב לי במיוחד שמי שהביסו את הצורר הנאצי והביאו את הניצחון היום נלחמים אחד בשני. המלחמה באוקראינה היא פשע, סטירת לחי לדור הסבים והסבתות שלנו שלחמו בנאצים. המלחמה הזאת פוגעת בזיכרון של סבי, שנולד באוקראינה וכל חייו התגורר במוסקבה. היא פוגעת בכל אלה שנפלו למען השלום והזכות לחיים בעולם. אדוני היושב-ראש, אתה כל חייך לחמת עבור המדינה שלנו, ומדינת ישראל, לצערי, נלחמת גם היום על עצמאותה. אחרי 74 שנים שהכרזנו על עצמאות, אנחנו ממשיכים להילחם על הקיום שלנו, ולצערי משלמים את המחיר הכי יקר בחיי החיילים וגם בחיי האזרחים שלנו. המסקנה הכי חשובה שניתן להסיק מהמתרחש היום באירופה היא פשוטה: ללא צבא חזק וחברה חזקה ושוויונית, אין למדינה זכות קיום. וטרנים יקרים, ניצולי שואה, ילדי מלחמה, אני יודע עד כמה אתם חרדים היום לביטחונה של מדינת ישראל. לא פעם שמעתי מכם כמה חשוב לשמור על מדינתנו הקטנה, כי רק ככה נבטיח שהשואה לעולם לא תחזור. בין אלה שמגינים היום על מדינת ישראל ישנם נכדים ונינים שלכם, וזה הניצחון הכי גדול שלכם ושל העם היהודי כולו. אני מאחל לכם, וטרנים יקרים, בריאות ואריכות ימים. אנחנו, אנחנו, הדור הזה, נדאג לספר את סיפור הגבורה שלכם לדורות הבאים, וכך נפעל. יום הניצחון שמח. (מתרגם את דבריו לרוסית.) << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> תודה רבה על הנאום המשמעותי מאוד. חבר הכנסת האוזר, בבקשה. << דובר >> צבי האוזר (תקווה חדשה): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, וטרנים, לוחמים יקרים, במאי 1945 הרוע של המאה ה-20 הרים דגל לבן. שש שנים נאבקו בני האור בבני החושך. הייתה זו מלחמה עקובה מדם שגבתה, לפי ההערכות המקובלות, את חייהם של בין 70 ל-85 מיליון בני אדם, מתוכם כשישה מיליון מבני עמנו, יותר ממחצית מיהדות אירופה. זו הייתה המלחמה הקטלנית וההרסנית בהיסטוריה, ורק לשם השוואה, במלחמת העולם הראשונה נהרגו כ-17 מיליון בני אדם. תבינו את הפרופורציות. ביום הניצחון על הנאצים אנחנו מצדיעים למי ששחררו את העולם מהתקופה האפלה בתולדותיו. בכל מלחמה נלחמים על החיים ועל המוות, אבל המלחמה נגד הנאצים הייתה יותר מכך – היא הייתה מלחמה בין הטוב ובין הרע המוחלט. אדוני היושב-ראש, לפני 77 שנים הצליחו ערכי החירות, השוויון והחופש להביס את הגזענות, השנאה והקנאות שייצג השלטון הנאצי. הנאציזם, הרוע של המאה ה-20, היה ריכוז הרוע הגדול ביותר שידעה האנושות; תנועה שהחלה כתנועה זניחה, גדלה לממדים עצומים והובילה לשפיכות הדמים הגדולה ביותר שידע המין האנושי. אבל הרוע של המאה ה-20 הובס. לצערנו, גם במאה ה-21 קיים רוע, רוע אחר, שחלקו נבט כבר במאה הקודמת וחלקו קורם עור וגידים למול עינינו אנו. אנחנו עדים היום לתופעה מדאיגה שיותר ויותר מדינות, ארגונים, גופים ואנשים מאמצים אידיאולוגיות חשוכות ומסוכנות של המאה ה-11, והם בעלי גישה לכלים וטכנולוגיות של המאה ה-21. ההיסטוריה מלמדת אותנו שככל שלרוע כלים קטלניים יותר, כך המחירים שהוא גובה גבוהים יותר. הלקח מהמלחמה הארורה ההיא הוא שרוע צריך לגדוע באיבו, וככל שנגדע אותו מוקדם יותר, כך נמנע השלכות כבדות יותר. אדוני היושב-ראש, מיליוני חיילים מבעלות הברית ממזרח וממערב נלחמו בחירוף נפש נגד חיית האדם הנאצית. ביניהם היו גם כמיליון וחצי בני העם היהודי – חיילים בצבאות בעלות הברית, לוחמים ביחידות הפרטיזנים בארצות מזרח אירופה ובשורות המחתרות האנטי-פשיסטיות במערב אירופה ובצפון אפריקה. לא רק היהודים בגולה נלחמו בחיה הנאצית; גם היישוב העברי הקטן, גרעין ההתהוות של המדינה היהודית, יישוב בן 60 ריבוא נפש, נתן את חלקו. תרומה זו נחקקה בבוא העת עלי מגילת היסוד של מדינת ישראל באלו המילים, ואני מצטט: "במלחמת העולם השנייה תרם היישוב העברי בארץ את מלוא חלקו למאבק האומות השוחרות חירות ושלום נגד כוחות הרשע הנאצי, ובדם חייליו ובמאמצו המלחמתי קנה לו את הזכות להימנות עם העמים מייסדי ברית האומות המאוחדות". חבריי חברי הכנסת, שיעור נוסף שמלמדת אותנו אותה מלחמה הוא שעלינו להתייצב אל מול כוחות הרוע באשר הם, ועלינו להתייצב איתנים וחזקים, כי רק החזק שורד. ובהקשר היהודי עלינו להבטיח שיהיה ביכולתנו להגן על עצמנו אל מול אלה העומדים לכלותנו, ובכוחות עצמנו. לא עוד מתנדבים בצבאות של אחרים, אלא עם שיש לו צבא משלו, צבא חזק, צבא מרתיע, צבא ההגנה לישראל. זהו שיעורה של ההיסטוריה, וזוהי גם מורשתם של הווטרנים. היום, 77 שנים אחרי אותו יום הניצחון, אנחנו כאן, מכנסת ישראל, עוצרים כדי להצדיע: להצדיע לעשרות מיליוני הלוחמים מצבאות בעלות הברית ממזרח וממערב, שהביאו את הניצחון, הניצחון, בה"א הידיעה, לא היה עוד ניצחון כמוהו; להצדיע לכמיליון וחצי לוחמים יהודים שנלחמו על חייהם אך גם על חיי העם היהודי כולו; להצדיע לווטרנים שחיים איתנו ויודעים לספר את סיפורה של המלחמה ההיא; להצדיע לכ-18 מיליון לוחמים, ובהם למעלה מרבע מיליון חיילים יהודים, שנפלו בקרבות ועצרו בגופם את מכונת הרוע הנאצי; להצדיע ל-38,000 מתנדבי היישוב העברי לצבא הבריטי, שמתוכם כ-800 חירפו נפשם למות במלחמה ההיא; להצדיע לכוחות הטוב שהביסו במאה ה-20 את כוחות הרשע, את כוחות הרע. תודה רבה. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> תודה רבה, חבר הכנסת האוזר. חבר הכנסת אורבך, בבקשה. << דובר >> ניר אורבך (ימינה): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, קהל נכבד, אחד הערכים הגדולים של היהדות הוא הכרת הטוב. "שובי נפשי למנוחׇיכי כי ה' גמל עלׇיכי. כי חִלצת נפשי ממׇות, את עיני מן דמעה את רגלי מדחי" – פסוק מתוך תפילת ההלל, שמקבל ביום זה נופך אחר ונוסף. מיליון וחצי יהודים נלחמו במלחמת העולם השנייה. מיליון וחצי. כ"ז בניסן, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, הוא יום מורכב, שמכיל בתוכו המון – את המתים, ואת החיים בינינו, את השורדים, את הלוחמים, ואת שנטבחו, נשרפו, נחנקו ושמתו במיתות שונות ואכזריות. אנחנו זוכרים את הפרטיזנים, את החיילים. אנחנו מנסים ביום אחד, ב-24 שעות, להכניס הכול ביחד, לזכור ולהתייחד, להודות, לבכות ולכאוב ולספר, כי אסור לנו לשכוח. זיכרון עולם. 9 במאי הוא יום שמוקדש כולו רק להודיה – הודיה ללוחמים שיצאו לקרב, שחלקם נהרגו במהלכו, חלקם שחררו את המחנות, אבל כולם יצאו לקרב. כולם עשו איתנו, עם העם שלנו, חסד. מיליון וחצי מתוכם היו בני עמנו, העם היהודי. הם חילצו את נפשנו ממוות, את עיננו מדמעה ואת רגלנו מדחי. לאחרונה שמעתי סיפור קטן ומרגש, מני רבים, של יהודי בשם אברהם מיכאיל גרינזייד. הוא סיפר על הכרת הטוב שלו במלחמה ההיא. הם לחמו זה לצד זה, יהודים ולא יהודים. מבחינתו, בצבא לא הייתה אנטישמיות. הם לחמו יחד, וכאשר נזרק רימון לעברם והוא נפגע באוזניים, חברו וניה גרר אותו הצידה. לאחר מכן נפגע מהרימון השני בראש. כשהגיעו לבית החולים הם החליטו לקעקע כל אחד את שמו ואת שם חברו על היד וכך לזכור ולהכיר תודה לעד על אחוות הלוחמים וההצלה. כאשר סיים אברהם את הלימודים אחרי המלחמה, אימו הציעה שיסיר את הקעקוע, אבל הפלסטיקאי אמר לו: לא, זה הזיכרון שלך מהמלחמה ההיא. זו הכרת הטוב שלו לווניה וליתר הלוחמים שלחמו זה לצד זה מול הרוע. אותם לוחמים שחררו את המחנות, סייעו לאסירים, גאלו מהמוות נערים ונערות, הוציאו אנשים ונשים מצעדות המוות. הם היו האור והתקווה לכל כך הרבה אנשים, ואור ותקווה מוסיפים חיים. אז היום אנחנו מזכירים את יום הניצחון על גרמניה הנאצית, ואנחנו מכירים תודה לכל אותם האנשים שלחמו, שהגישו סיוע לפצועים, שהפיחו אור ותקווה במיליוני שורדי שואה, פרטיזנים ולוחמים. אנחנו מודים גם, כמובן, לווטרנים שחיים בינינו.   עם ישראל מורכב מפסיפס יפהפה של אנשים ותרבויות, צברים ועולים חדשים. יום כזה, יום שבו הכרת הטוב מדוברת ונראית, הוא יום שבו הזמן הזה הוא טוב להוסיף אהבה בינינו. נכון שאנחנו נבחנים ברגעי משבר, ושם אנחנו באמת מדהימים, אבל חשוב שניבחן בהכרת הטוב בדברים הקטנים גם בחיי היום-יום שלנו. אנחנו מתפללים כולנו שתהא נשמתם של כל היהודים שנרצחו ושל כל החיילים מאומות העולם שנהרגו ונטבחו צרורה בצרור החיים. בריאות, כבוד, אהבה והכרת הטוב אנחנו מאחלים לאלה שעדיין חיים בינינו. תודה רבה. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> תודה רבה. חבר הכנסת קריב, בבקשה. אחרון הדוברים. << דובר >> גלעד קריב (העבודה): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חברי וחברות הכנסת הנכבדים, יו"ר מועצת יד ושם הרב מאיר לאו, מכובדינו הווטרנים ובני משפחותיהם, לפני שבועיים ציינו במדינת ישראל וברחבי העולם היהודי את יום הזיכרון לשואה ולגבורה והתייחדנו עם זכרם של ששת מיליוני אחינו ואחיותינו. כבנים לעם היהודי, ליבנו עקוד בראש ובראשונה לטרגדיה האיומה וחסרת התקדים של עמנו בתקופת מלחמת העולם השנייה. ציון יום הניצחון על גרמניה הנאצית מאפשר לנו, בצד השבועה של "זכור את אשר עשה לך עמלק", להפנות מבט גם אל פרקים נוספים, טרגיים והירואיים כאחד, של מלחמה נוראית זו. הראשון בפרקים אלו הוא מחיר הדמים הבלתי-נתפס ששילמו עשרות מיליוני בני אדם, בני דתות ולאומים שונים, בגין טירוף השנאה והאלימות הרצחנית של הנאצים ושותפיהם. הפרק השני הוא סיפור גבורתם של מיליוני חיילים ומפקדים שנאבקו באימפריית הרשע והביסו אותה במאמץ בין-לאומי, שגם הוא חצה גבולות של לאומים, שפות, דתות, תרבויות ותפיסות עולם פוליטיות. הפרק השלישי בסיפורה של מלחמת העולם השנייה, שמבטנו מופנה אליו ביום חשוב זה, הוא גבורתם של מיליון וחצי חיילים יהודים ששירתו בכל צבאות הברית – בצבא ברית המועצות, בצבא ארצות הברית ובצבאות נוספים – ובתוכם גם כ-40,000 בני היישוב העברי שהתנדבו לשרת בצבא הבריטי, לרבות בבריגדה היהודית, שבה שירת סבי עמנואל שחר. מבט זה שאנו מפנים היום לגבורתם של החיילים היהודים מחייב אותנו בראש ובראשונה להכיר תודה לאותם אזרחים ותיקים החיים היום בישראל, רבים מהם יוצאי חבר המדינות, שתרמו בגופם ובעוז רוחם להכרעת המפלצת הנאצית. מבט זה מחייב אותנו גם להתייחד היום עם זכרם של קרוב לחצי מיליון חללים יהודים שנפלו בשדות הקרב של מלחמת העולם השנייה בארבע יבשות. היום החשוב הזה מחייב אותנו להכיר בצורך לנצור את מורשת הגבורה של החללים ושל האזרחים הוותיקים שחיים עימנו בעבור הדורות הבאים במגוון דרכים של הנצחה וחינוך. משימה לא פחות חשובה קשורה בהכרה כי מסעם של מיליון וחצי ישראלים דוברי רוסית ואוקראינית אל ליבה של החברה הישראלית טרם הושלם. רבים מישראלים אלו הם בני הדור השני והשלישי של הווטרנים גיבורי מלחמת העולם השנייה. שילובו המלא של קהל ישראלי חשוב ונפלא זה הוא מתן מענה ראוי לאתגרים הכלכליים והחברתיים, כמו גם לאתגרים הקשורים בזכות היסוד לנישואים ולהליכי הגיור. גם הם חלק ממתן הכבוד לווטרנים ולבני הדור השני והשלישי הממשיכים את דרכם. בתקציב המדינה הנוכחי בוצע תיקון חשוב בעניין הבטחת ההכנסה לאזרחים ותיקים ללא חיסכון פנסיוני ראוי. רבים מהנהנים מתיקון חשוב זה הם וטרנים וילדיהם שעלו למדינת ישראל בשלושת העשורים האחרונים. תיקון זה הביא ברכה גדולה, אך לא די בו, ועלינו להבטיח שכל אזרח ותיק במדינת ישראל, עולה או צבר, יזכה לחיים של כבוד ורווחה בכל ימות השנה. כפי שכבר ציינו חבר הכנסת יולי אדלשטיין וחבר הכנסת סובה, לא ניתן לציין יום זה השנה בלי להפנות מבט חרד ולהשמיע קול תקיף נגד הפעילות הצבאית של רוסיה בשטחה הריבוני של אוקראינה, פעילות שגובה את חייהם של אלפים רבים, פעילות שלחרדת הלב מתגלים בה גם מעשים שהם בגדר פשעים נגד האנושות. רוחו של היום הזה והלקח שעלינו ללמוד מהמחיר הנורא ששילמה האנושות על התוקפנות של גרמניה ובנות בריתה מחייבים אותנו להשמיע היום קול ברור נגד התוקפנות הרוסית ובעד המאמץ הבין-לאומי להביא לסיומה של המלחמה המיותרת וחסרת הלגיטימציה; זאת, בצד העמדת סיוע הומניטרי רחב לאזרחי אוקראינה והתגייסות למאמץ הבין-לאומי להקלת סבלם של הפליטים. לסיום, אדוני היושב-ראש, לפני 13 שנים הבאנו, בני משפחתי ואני, את סבי למנוחת עולמים. כפי שכבר הזכרתי, סבי היה איש הבריגדה היהודית ולימים נקרא על ידי דוד בן-גוריון להקים את חיל ההנדסה ולהיות מפקדו במהלך מלחמת העצמאות. את בתו הבכורה ראה לראשונה רק בגיל שנה, כאשר שב מאירופה חצי שנה לאחר סיום המלחמה. במכתב הברכה ששלח לסבתי על לידת הבת הבכורה ביקש ששמה יהיה יעל – ראשי התיבות של יחידה עברית לוחמת. בלווייתו השמענו את שיר ההודיה, אחד משיריה של הבריגדה היהודית, פרי עטו של מרדכי זעירא, שבו נכללו המילים: "ועת נשוב, ארצי, שבעי געגועים / צמאים לחמתך, לשפע טובותייך, / יוחזר לך אז השיר מלב בנים גאים / וטוב יהיה לצעוד ברחבי שדותייך". כמה טוב שווטרנים רבים, גיבורי מלחמת העולם השנייה, בחרו בגיל מבוגר לעלות למדינת ישראל ולהפוך אותה לארצם. אנו, החברה הישראלית, מתברכים בכל אחד ואחת מהם, בילדיהם, בנכדיהם ובניניהם, כן ירבו. הלוואי ונשכיל לנהל את חיינו המשותפים במדינת ישראל באופן ההולם את גבורתם ובאופן המבטא את המחויבות היהודית והכלל-אנושית לערכי קדושת החיים, כבוד האדם, חירות האדם, רדיפת הצדק ורדיפת השלום. תודה. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> תודה רבה לחבר הכנסת קריב. שר החקלאות, השר עודד פורר, בבקשה. << דובר >> שר החקלאות ופיתוח הכפר עודד פורר: << דובר >> אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, רבותיי השרים, יושב-ראש מועצת יד ושם כבוד הרב לאו, סגל דיפלומטי, אורחים נכבדים, ומעל כולם, כמובן, גיבורי וותיקי מלחמת העולם השנייה, זה אחד הימים שאני יותר מתרגש בהם, ולכאורה – אני נולדתי בארץ הזאת, נולדתי בארץ ישראל; שני ההורים שלי גם הם נולדו בארץ ישראל; שני הסבים שלי משני הצדדים גם הם נולדו בארץ ישראל. סבתי ניצולת שואה, וכמובן שיום השואה אצלי במשפחה לאורך השנים היה מאוד מאוד טעון, כחלק מהעובדה שסבתא שלי, זיכרונה לברכה, הצליחה לשרוד את התופת הזאת. אבל את הסיפור על יום הניצחון על גרמניה הנאצית ועל הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה אני וחברותיי וחבריי לספסל הלימודים התחלנו ללמוד ולהכיר רק בשנות התשעים. פתאום בשנות התשעים מתחילים לעלות לארץ ישראל עוד ועוד וטרנים, עוד ועוד ותיקים שהם ותיקי המלחמה, וצועדים ברחובות עם המדליות. ועבורנו הצברים זה היה מראה – אתה אומר, מה, אתה מתחיל לשאול את השאלות. וכשאתה מתחיל לשאול את השאלות אתה מקבל את התשובות שלצערי הדור הצעיר בארץ ישראל לא למד ולא הכיר מספיק. במלחמת העולם השנייה, אדוני היושב-ראש, נרצחו ונשרפו שישה מיליון יהודים, אבל לחמו גם מיליון וחצי יהודים במלחמה הזאת, לחמו מיליון וחצי יהודים, וקיפחו את חייהם כחצי מיליון יהודים. ובשחרור המחנות ובשחרור היהודים הפליטים שעוד נותרו שם לקחו חלק יהודים שהובילו בצבאות הברית השונים, ובהם כחצי מיליון לוחמים בצבא האדום, חצי מיליון לוחמים בצבא האמריקאי ועוד כמובן לוחמים בשאר צבאות הברית. גם מתוך היישוב בארץ ישראל לקחו חלק לוחמים ומתנדבים כלוחמים במלחמת העולם השנייה. וכמובן, יהדות ברית המועצות לשעבר שילמה מחיר, אולי את מחיר הדמים הכבד, בלוחמים – כ-200,000 הרוגים במלחמה ההיא, מה שהוביל לכך שלא הייתה משפחה שאין בה מישהו שנפצע או נהרג במלחמה. והיום הזה הוא יום של חג. הוא יום חג, כי תדמיינו בנפשכם מה היה קורה אילו לא היה אותו ניצחון, מה היה קורה לא למדינת ישראל או לנו כאן בארץ ישראל – מה היה קורה לאנושות כולה. ולכן אני חושב שהחג הזה, ציונו חשוב קודם כול – ואני כמובן מוריד את הכובע בפני כל הלוחמות והלוחמים ובוודאי כל השורדות והשורדים שאיתנו כאן – הוא חשוב בשביל הילדות שלי, הוא חשוב בשביל הילדים והילדות של כולנו, בשביל הנכדים והנכדות של כולנו, כי הם גדלים במציאות שהם לא מבינים מה עלול להתרגש עליהם. ב-1939, כשהגרמנים נכנסו לפולין וכבשו את בנדין, סבתא שלי, זיכרונה לברכה, הייתה בת 17. הדבר הזה התפוצץ כרעם ביום בהיר, כי פתאום מחיים של נערה חופשייה, עם תנועת נוער, עם פעילות בתנועת נוער ציוני, פתאום העולם משתנה. כשאתה מנסה היום להסביר, אדוני היושב-ראש, לנכדים – אני מניח שיש לך נכדים; נסה להסביר להם את המציאות הזאת, נסה להסביר להם מה היה קורה אילו לא היה אפשר. ואת זה אנחנו חבים קודם כול כמובן לווטרנים וללוחמות וללוחמים, והיו לא מעט לוחמות במלחמה ההיא, וגיבורות, ואנחנו חבים את זה לילדים שלנו. אני זכיתי כאן לחוקק ב-2017 את חוק יום הניצחון, שהפך את היום הזה באופן רשמי ליום חג לאומי במדינת ישראל. זאת הסיבה שאנחנו מקיימים גם את הדיון הזה כאן, זאת הסיבה שבבתי הספר צריכים לציין את היום הזה, במחנות צה"ל צריכים לציין את היום הזה, ולהעביר בזעיר אנפין לדור הבא את המורשת של אותו ניצחון על המפלצת הנאצית. בתוך כל זה, חברות וחברים, אנחנו גם חבים למי שחי עדיין היום את החיים בכבוד, ואת היכולת של ניצולות וניצולי השואה וותיקי מלחמת העולם השנייה לחיות בכבוד. ואני באמת מתרגש שיצא לי, ולכל מי שהיה פה בכנסת, לקחת חלק בתקציב המדינה שהעברנו השנה, כי זאת הפעם הראשונה אחרי הרבה מאוד שנים, הרבה מאוד שנים, שמוסיפים תקציב גם למענק שמקבלים הווטרנים מדי שנה. הגדלנו את המענק הזה מכ-3,690 שקל בשנה כמעט ל-6,500 שקל מענק שנתי. גם המענק שמקבלים ניצולי השואה גדל בערך באותם סכומים. גם קבענו לראשונה רף של הכנסה מינימלית לקשיש במדינת ישראל בדמות של העלאת השלמת ההכנסה בעוד כ-700 שקל כמעט. זה לא ה-100%, ותמיד אנחנו רוצים לתת עוד ועוד, אבל אני חושב שיש פה נקודת ציון מאוד מאוד חשובה, קודם כול של הוקרה לאוכלוסייה המבוגרת במדינת ישראל, ובראשם לניצולות וניצולי השואה ולוותיקי מלחמת העולם השנייה. והיום הזה הופך יותר ויותר ליום של הדורות הבאים של מדינת ישראל, וזה התפקיד שאנחנו לוקחים על עצמנו: להמשיך ולספר, להמשיך ולחנוך. משרד העלייה והקליטה, אדוני היושב-ראש, מתקצב עשרות חדרי הנצחה ברחבי מדינת ישראל כבר הרבה מאוד שנים, ולשמחתי עדיין. אתמול גם חנכנו מוזיאון כזה בעיר רחובות. התפקיד שלנו הוא לא רק לחנוך את המוזיאונים האלה אלא לדאוג שגם הילדות והילדים שלנו יבקרו בהם. תודה, אדוני היושב-ראש. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> תודה רבה לשר פורר. לפני שאני אנעל את הישיבה הזו אני מבקש מהאורחים לשבת. אורחים נכבדים, חבריי חברי הכנסת, כנסת נכבדה, אני מבקש לברך שני חברי פרלמנט, נציגי קבוצת הידידות הבין-פרלמנטרית של הפרלמנט ההלני עם ישראל, שהגיעו לכנסת ישראל במסגרת ביקור רשמי ונמצאים איתנו כאן ביציע. ברוכים הבאים לירושלים, בירתה הנצחית של ישראל, ולכנסת, ליבה הפועם של הדמוקרטיה הישראלית. היחסים בין מדינת ישראל ליוון הם יחסים חמים וקרובים, והכנסת שמחה לעזור ולחזק אותם. ברוכים תהיו. הפעם אפשר גם למחוא כפיים. תודה רבה. (מחיאות כפיים) תודה רבה. ובכן, במעמד זה אנחנו נועלים את היום המיוחד הזה, ציון יום הניצחון על גרמניה הנאצית. תודה רבה לאורחים שכיבדו אותנו בנוכחותם. ברוכים תהיו, דרך צלחה, המשך חיים טובים ובריאות לכולם. תודה שבאתם. << הצח >> הצעת חוק דמי מחלה (תיקון מס' 6), התשפ"ב–2022 << הצח >> [מס' כ/883; דברי הכנסת, חוב' כ', ישיבה 112; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> חברי הכנסת, אנחנו ממשיכים בסדר-היום – הצעת חוק דמי מחלה (תיקון מס' 6), התשפ"ב–2022, לקריאה שנייה וקריאה שלישית. מציגה את הצעת החוק חברת הכנסת אפרת רייטן מרום, יושבת-ראש ועדת העבודה והרווחה. בבקשה. << דובר >> אפרת רייטן מרום (יו"ר ועדת העבודה והרווחה): << דובר >> אדוני יושב-ראש הכנסת, כנסת נכבדה, אחר הצוהריים טובים. רציתי להציע לקהל הנכבד שהיה כאן להישאר גם להצעת החוק הזאת – – << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> הצעת חוק חשובה. << דובר_המשך >> אפרת רייטן מרום (יו"ר ועדת העבודה והרווחה): << דובר_המשך >> – – הצעת חוק חשובה, כמו שאומר אדוני יושב-ראש הכנסת. נפלה בידי הזכות להציג אותה כאן כיושבת-ראש הוועדה שעבדה על הצעת החוק הזאת. לא רק שהצעת החוק הזאת טובה ומיטיבה ועוזרת לכל כך הרבה אנשים שזקוקים להצעת החוק החומלת הזאת, אלא ששיתוף הפעולה בין שתי חברות הכנסת, חברת הכנסת נעמה לזימי מהקואליציה וחברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס מהאופוזיציה – עשיתן יד אחת, ואני רוצה מאוד לברך אתכן ולהודות לכן על היוזמה המשותפת ועל שיתוף הפעולה הפורה ביניכן לקידום הצעת החוק הזאת. ברכות. אני מתכבדת להביא לפני הכנסת לקריאה שנייה ושלישית את הצעת חוק דמי מחלה (תיקון מס' 6). עד היום עובד שנעדר מעבודתו עקב מחלה יקבל תשלום מלא רק בעד היום הרביעי ואילך של היעדרותו. בעד היום השני והשלישי להיעדרותו הוא זכאי רק למחצית מדמי המחלה, ובעד היום הראשון למחלתו הוא לא זכאי כלל. מוצע לקבוע הסדר מיטיב לעניין הזכאות לדמי מחלה עבור עובד שחלה במחלה ממארת או במחלה המחייבת טיפול בדיאליזה. החולים במחלות אלה נזקקים לא פעם לטיפולים תקופתיים ולבדיקות תקופתיות, ועקב כך נאלצים להיעדר מהעבודה היעדרויות לצורך טיפול תקופתי או חד-יומי, וחלק מהן אף היעדרויות קצרות, בדיקות, שעשויות להיות כאלה שאינן בהכרח עולות לכדי היעדרות של כמה ימים מלאים ברציפות, ולכן עלולה להימנע מהעובד זכאות לדמי עבודה. כדי להקל על העובדים החולים במחלות אלה מוצע לקבוע כי עובד שחלה במחלה ממארת או במחלה שמצריכה טיפול בדיאליזה ונעדר מעבודתו לשם טיפול תקופתי או בדיקה תקופתית יהיה זכאי לקבל ממעסיקו תשלום דמי מחלה כבר מהיום הראשון להיעדרותו ואף בעד חלק מיום שבו נעדר לשם כך, עד למכסת תקופת הזכאות המקסימלית הצבורה לו. יובהר כי עובד עשוי להיות זכאי לזכאות זו גם לאחר החלמתו מהמחלה ככל שהוא עדיין נדרש לטיפול או לבדיקה תקופתית בשל אותה מחלה. כתנאי למימוש הזכאות נדרש העובד למסור למעסיקו אישור רפואי בכתב כי הטיפול או הבדיקה שבגללם הוא נעדר נדרשים בשל המחלה. הזכאות לפי החוק תחול על עובד שחלה במחלות האמורות לגבי היעדרויות שייעדר לצורך טיפול תקופתי או בדיקה תקופתית החל מ-1 בחודש שלאחר פרסום החוק. אני גאה ושמחה עבורכן, חברות הכנסת, על מאמץ רב ושנים של מאבק, על שיתוף הפעולה עם הארגונים, עם האזרחים שפנו אליכן. שמעתן אותם, הקשבתן להם, עשיתן יחד עבודה נפלאה. אני מברכת אתכן. אני מבינה שההסתייגויות הוסרו? הוסרו ההסתייגויות. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> – – – << דובר_המשך >> אפרת רייטן מרום (יו"ר ועדת העבודה והרווחה): << דובר_המשך >> אז בשביל הפרוטוקול נשאל. אז ככל שלא הוסרו אני קוראת, כמובן, להסיר את ההסתייגויות ויחד לאשר את הצעת החוק בקריאה השנייה והשלישית בנוסח שאישרה הוועדה. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> תודה רבה לחברת הכנסת רייטן, יושבת-ראש הוועדה. רשימת המסתייגים: קבוצת סיעת הליכוד, קבוצת סיעת ש"ס, קבוצת סיעת יהדות התורה, קבוצת סיעת הציונות הדתית. אני מבין שכל ההסתייגויות הוסרו לבד מאחת. חברת הכנסת לוי, בבקשה. זאת לא הסתייגות? את מוסרת הודעה? << דובר >> אורלי לוי אבקסיס (הליכוד): << דובר >> כן. אדוני היושב-ראש, כפי שהבטחנו, וכדי שהחוק הזה באמת יעבור – למרות שהיו שם כמה הסתייגויות מהותיות חשובות מאוד, ואנחנו נעשה את זה בהצעות חוק נוספות – כפי שהתחייבנו, אנחנו מסירים את כל ההצעות וכל ההסתייגויות של האופוזיציה. אנחנו אפילו לא ננמק אותן, כי אני יודעת כמה הזמן חשוב, ואנחנו רוצים להיות אחרי החקיקה החשובה הזאת, שתביא תקווה לאותם מחלימים – לא רק חולים – שנאלצים להיעדר ממקום העבודה וכך משמרים את מקום העבודה שלהם. כפי שהתחייבנו, כל ההסתייגויות מוסרות. תודה. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> תודה רבה. זה ראוי להערכה. כל ההסתייגויות הוסרו. אנחנו מצביעים על סעיפים 1 ו-2 כנוסח הוועדה בקריאה שנייה. הצבעה. הצבעה מס' 2 בעד סעיפים 1–2 – 8 נגד – אין נמנעים – אין סעיפים 1–2 נתקבלו. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> ובכן, שמונה בעד, אין מתנגדים. סעיפים 1 ו-2, כנוסח הוועדה, עברו בקריאה שנייה. אם כך, אנחנו מצביעים על הצעת החוק בקריאה שלישית. הצבעה. הצבעה מס' 3 בעד החוק – 11 נגד – אין נמנעים – אין חוק דמי מחלה (תיקון מס' 6), התשפ"ב–2022, נתקבל. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> הצעת חוק דמי מחלה (תיקון מס' 6), התשפ"ב–2022: 11 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת החוק עברה בקריאה שלישית ותיכנס לספר החוקים של מדינת ישראל. חוק מאוד חשוב. יישר כוח ליוזמות, חברת הכנסת לוי – – – << קריאה >> אורלי לוי אבקסיס (הליכוד): << קריאה >> אפשר לברך, אדוני? << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> בהחלט. אנחנו נאפשר. עבדתן קשה כל כך. בבקשה. חברת הכנסת לזימי, אם יש לך מה לומר, את אחריה. << קריאה >> נעמה לזימי (העבודה): << קריאה >> – – – << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> בוודאי, איזו שאלה. עבדת קשה. << דובר >> אורלי לוי אבקסיס (הליכוד): << דובר >> תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש. תודה לחברי הכנסת, תודה לאפרת רייטן, יושבת-ראש הוועדה. נעמה, הצלחנו להוציא מחוק הזה את כל השיקולים הפוליטיים ולקדם אותו בצורה הכי עניינית. אני חייבת לומר שאת החוק הזה, שכתבתי יחד עם חלאסרטן ועם הנציגים – אני מחפשת אותם; מברוכ, זה קרה – זה בגלל התעקשות. התחלנו את הקידום של החוק הזה בכנסת העשרים, והוא הצליח. אבל לצערי הרב, כמו שאתה יודע, היו לנו הרבה כנסות קצרות, יותר מדי מערכות בחירות, והיה קשה לקדם, ותוך כדי פגרות – מה שלא ניתן. אני כל כך שמחה שהצלחנו בזמן הקצר הזה, גם בגלל שותפים, וגם להגיד תודה לנעמה שהצטרפה ליוזמה ולקחה חלק פעיל בעניין. כשראינו את יום העובד הזה על הפרק כיום מיוחד אמרתי לעצמי ודיברנו על זה, נעמה: מה יותר נכון מלהביא בהסכמה בין קואליציה לאופוזיציה הצעת חוק שמדברת על שימור העבודה של כל אותם – לא רק חולים, גם מחלימים? תזכרו, אותם אנשים שסיימו או שיצאו וניצחו את מחלת הסרטן צריכים להיות במעקבים שוטפים. כל דבר קטן צריך להסב את תשומת הלב, וזה גורר בעקבותיו גם יציאה ממקום העבודה כדי לשמר את הבריאות שלהם ולתפוס בזמן, אם חס וחלילה קורה משהו. אז נכון, יש לנו עוד מה לשפר ולהרחיב את זה גם למחלות אחרות, ובטח כאשר מדובר בילדים חולים. כמו שעמותת "גדולים מהחיים" פרסמה, יש בישראל יש 1,500 ילדים חולי סרטן ומחלות ממאירות מגיל לידה עד 19, מתוכם כ-500 מאובחנים חדשים. אז בכל משפחה כזאת שיש בה ילד חולה, אחד ההורים או מתפטר או מפוטר ומאבד את מקום עבודתו. נעמה ואפרת, זאת המשימה הבאה שלנו. אני תמיד רואה – עשינו וי. מה הלאה? איך אנחנו מרחיבים? אני בטוחה שבשיתוף פעולה אמיתי נצליח לעשות גם את השאר. אני רוצה להודות לארגון חלאסרטן, שעזר בכתיבת החוק ובקידומו. אני רוצה להגיד תודה ענקית לעידן ליבוביץ', שהציף את הנושא והעלה אותו למודעות שלנו. אני רוצה להגיד תודה לוועדת העבודה והרווחה, ששני הדברים מסתדרים פה יופי, שהצליחה להיות עניינית, נטולה משיקולים לא ענייניים בנושאים הללו, ועל כן גם צריך להוריד את הכובע. ויותר מכך אני רוצה להזכיר ביום הזה את רעות. רעות הייתה עובדת אצלי, אפילו בתקופה שהיא הייתה ממלאת מקום, והיא חלתה במחלה. אנחנו שינינו גם את ההסדר של הכנסת כך שהיא תוכל להחזיק גם את מקום עבודתה פה וגם לטפל בעצמה, לא רק במעקבים, זה היה טיפול אינטנסיבי. היא ניצחה את המחלה, ולצערי הרב גילינו שהיא מתמודדת שוב עם אותה מחלה. יש לה תינוקת קטנה בבית, ואני אמרתי לה בערב החג ואני חוזרת ואומרת שוב: אם יש מישהי שיכולה להתגבר על זה זו היא. אנחנו כולנו מחזיקות לה אצבעות פה. היא חלק מהחוק הזה. היא הייתה בהתחלה של הקידום שלו. אז רעות, אנחנו כל כך אוהבים אותך. אנחנו מאחלים לך בריאות שלמה, אריכות ימים. תוכיחי שזה אפשרי. בזכות בדיקות מקדימות ובזכות מעקב היא גילתה את זה בזמן, ותודה לאל, הטיפולים שהיא צריכה לעבור עכשיו הם פחות אינטנסיביים וקשים מהטיפולים שהיא עברה לפני לא הרבה זמן, כשנתיים. אז אני מאחלת לכל החולים בריאות שלמה, ואמן ואמן ניתן לכולם את מה שהם צריכים ברגעים הנכונים. אני רוצה להגיד תודה גם לכל מי שהשתתף פה ולקח חלק, ותודה רבה לחברים שלי באופוזיציה, שבימים טרופים כאלה הסכימו להסיר את כל ההסתייגויות, גם המהותיות, כדי שהחוק הזה יעבור, והינה, זה מראה שזה גם אפשרי, זה אפשרי וזה מבורך. תודה. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> יפה מאוד. בהצלחה. ברוכה תהיי. << קריאה >> אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): << קריאה >> אדוני היושב-ראש, הערת פרגון. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> הערת פרגון מהמקום? בבקשה. חברת הכנסת לזימי, את רוצה לעלות או שאת רוצה לעמוד לידו? בבקשה. << קריאה >> אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): << קריאה >> אני מכיר את נעמה מתחילת הקדנציה. נעמה לזימי היא חברת כנסת דינמית, מחויבת לשכבות החלשות, לנושאים חברתיים. תענוג לעבוד איתה בוועדות. זה החוק הראשון שלה בקריאה השנייה והשלישית. מגיע לה מברוכ. וזה חוק, אדוני היושב-ראש – ואתה מכיר את זה אישית – שגם האופוזיציה וגם הקואליציה התכנסו כדי להסכים שהוא יעלה היום, ואני הסכמתי יחד עם חבריי באופוזיציה. מברוכ. כל הכבוד. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> תודה רבה. חברת הכנסת לזימי, את מוזמנת לדוכן. << קריאה >> אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): << קריאה >> וגם אורלי, כמובן, שהיא ותיקה. << קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >> אחמד, ביקשו להודיע לך שעל זה הם משלמים מס 50%, וזה בהסכמה. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> בבקשה. חברת הכנסת לזימי, מכיוון שאני מתחלף אני רוצה לברך אתכן באופן אישי על חוק כל כך חשוב. יישר כוח ליוזמות על עבודה קשה. ברוכות תהיו. << דובר >> נעמה לזימי (העבודה): << דובר >> יושב-ראש הכנסת, כנסת נכבדה, אני אהיה קצרה, כי גם יש פה לו"ז של אנשים, אבל אני אספר שהחוק הזה, הגעתי אליו דרך חברה שלי שחלתה בסרטן והכירה לי את העמותה. בערך בחודש השני שלי בכנסת כבר נפגשתי איתם, והיא אמרה לי: את עוסקת בזכויות עובדים, אז בואי תשמעי. ולא הבנתי אז, לא הבנתי איך החוק הזה עדיין לא חוקק. כשעידן ליבוביץ' תיאר את המסע שלו לעבר החוק – ואת יודעת, ב-2015 את ניסית לחוקק את זה, נכון? שנים עוברות, ולפעמים זה מתגלגל, חוקים שאפילו כשיש עליהם הסכמה פתאום עוברות השנים. << קריאה >> אורלי לוי אבקסיס (הליכוד): << קריאה >> לא 2015, אני חושבת 2018, 2019 אפילו. << דובר_המשך >> נעמה לזימי (העבודה): << דובר_המשך >> אוקיי, עדיין עברו כמה שנים. אמרנו, הלשכה שלי ואני, שאנחנו הולכים עם החוק הזה עד הסוף ונרתמנו לזה, יחד עם חלאסרטן ושירה וכולם. אני גם אזכיר אותם, אבל אני רוצה להגיד לך – ועבדנו על זה באמת יחד ברגע שהבנו, ובאמת אפרת הייתה מוכוונת מטרה לא פחות מאיתנו – אני רוצה להגיד לך שזה הרבה גם בזכותך. זאת ברית של נשים בסוף, למען חוק מאוד חשוב. אני רואה בזה הישג יפה, לא רק אופוזיציה-קואליציה אלא הישג של המידה הטובה בכנסת הזו, באמת כך. אבל אני התקשרתי אלייך שבוע לפני המושב, אני אספר לך, הייתי בדרך להלוויה של אילן גילאון, זכרו לברכה. אני מציינת את זה בכוונה כי הוא היה לוחם עובדים גדול, לוחם למען השכבות המוחלשות, למען מי שצריך ולמען זכויות עובדים, ואמרתי לך: אורלי, אנחנו לא יודעות איך אנחנו עושות את זה אבל זה חייב לקרות בשבוע הראשון, ויש פה הזדמנות. ולי, תדעי, אמרו: אין סיכוי שזה יקרה. אבל אנחנו יודעות איך לגרום לדברים – – – << קריאה >> אורלי לוי אבקסיס (הליכוד): << קריאה >> אומרים לנו "אין סיכוי" – מפעילים אצלנו את המנועים. << דובר_המשך >> נעמה לזימי (העבודה): << דובר_המשך >> מפעילים אותנו עוד יותר. זה רגע מרגש מאוד, כי זאת המהות של למה להיות שליחי ושליחות ציבור, אני חושבת; בשביל הרגעים האלה, לא בשביל כל מיני דיונים וקרבות ועיסוק בצהוב והכול, אלא בשביל המקומות האלה, שממחר אנשים ייהנו מהמקום הזה. יושב פה, יחד עם חלאסרטן, גם אוריה. הכרתי אותו היום. אוריה, אתה רואה אותי? הוא אמר לי שהוא במעקבים, בטיפול, והחוק הזה ממחר מאפשר לו את הדבר הזה של הכרה בסטטוס הרפואי שלו, ולממש אותו. אני כן אגיד תודה ואני ארד, כי גם אורלי דיברה ואפרת דיברה וכולם. אני רוצה להגיד תודה לעמותת חלאסרטן ולשירה קופרמן ולמיכל בר דורון ולעידן ליבוביץ', שכמובן כבר הזכרנו, ולנעמה ריבה, שחיברה אותי אל העמותה, ולכל השותפות והשותפים לדרך. לכן, אפרת ואורלי, תודה. אני רוצה להגיד תודה לשר האוצר, שר הבריאות ושרת הכלכלה. תודה על מסע להעביר את זה בוועדת שרים ותודה שאפשרתם את זה, וכן תודה גדולה ללשכה שלי. אנחנו לקחנו את זה כמשימה, ואתם, החוק הזה גם שלכם, אז ארנון, שחר, דון וגם ליסה, שכבר לא איתנו בלשכה – לגמרי לגמרי של כולנו. תודה. << קריאה >> אורלי לוי אבקסיס (הליכוד): << קריאה >> אז תוסיפי את נועה ויובל שלי. << דובר_המשך >> נעמה לזימי (העבודה): << דובר_המשך >> ונועה ויובל של אורלי, כן, לגמרי, כי בסופו של דבר יש אנשים מאחורי הקלעים שעובדים איתנו על הדברים האלה, והרגעים החשובים האלה גם שלכם. תודה רבה. תודה. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> תודה, נעמה. << הלסי >> הצעות לסדר-היום << הלסי >> << הלסי >> ציון יום בנושא קידום מעמד העובד והעובדת וזכויות העובדים בישראל << << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> אני עובר לנושא הבא – ציון יום בנושא קידום מעמד העובד והעובדת וזכויות העובדים בישראל – הצעות לסדר-היום מס' 2266, 2316, 2337, 2347, 2353, 2357 ו-2358. הדוברת הראשונה – נעמה לזימי. << קריאה >> אורלי לוי אבקסיס (הליכוד): << קריאה >> אדוני היושב-ראש, אנחנו פה נדבר על יום העובד. היום הזה עבר החוק הכל-כך חשוב הזה, והסמיכות הזו – – – << קריאה >> נעמה לזימי (העבודה): << קריאה >> תראה איזה ספתח ליום העובד שלנו. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> נו, מצוין. את גם צריכה לדבר. << קריאה >> אורלי לוי אבקסיס (הליכוד): << קריאה >> בוודאי. נראה לך שנוותר, דוד? << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> אני יודע שלא תוותרי. << דובר >> נעמה לזימי (העבודה): << דובר >> עכשיו, בגלל שעליתי שוב, אני אגיד שוב: יו"ר הישיבה, כנסת נכבדה, כיף מאוד להיות פה. אוי לקחתי את הנאום הלא-נכון, אני לא מאמינה. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> אין בעיה, לכי עוד פעם. הוספתי עוד דקה. הינה, הוספתי דקה. הוספתי לך עוד דקה. כמה נאומים יש לך היום? גם ביום הגליל את מדברת? אמרו לי עוד שתי דקות. << קריאה >> נעמה לזימי (העבודה): << קריאה >> דוד, אין עליך. תודה. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> לא, מגיע לך, זה לא אני, לא עשיתי לך טובה. הינה, עכשיו אני אוסיף לך את הדקה. בבקשה. עכשיו יש לך שש דקות. קדימה. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> תודה רבה. יו"ר הישיבה, כנסת נכבדה, אני גאה לעמוד פה היום כאשת העבודה המאורגנת, כמי שהגיעה לכנסת למען זכויות העובדים, ביום המיוחד הזה. את פעילותי הפוליטית התחלתי במקביל לפעילותי בארגון כוח לעובדים ולמען העסקה ישירה עוד באוניברסיטה. לא נתפס בעיניי שהמנקה, זו החיונית – בניגוד לכל מיני משרות מונפצות – שבזכותה נעים לנו במקום העבודה שלנו, מרוויחה שכר כה נמוך, לא מתגמל וללא תוספת ותק. אני זוכרת את היום שבו הגעתי ללוות את מאבק העובדים והעובדות של הוט. התחלנו להחתים לוועד העובדים, ויום לאחר מכן, בלי שיח ובקור מוחלט, העבירו את המוקד הראשי של ההתארגנות להיות עובדי קבלן. זה שבר אותי, הקלות הזו, הקלות הזו שבה משחקים עם חיים של אנשים, עם הזכויות שלהם, בשביל מקסום הדיבידנד ומשכורות העתק. בשבוע שעבר ערכתי ביקור פתע בבית דפנה, מעון סגור לבעלי מוגבלות שבו נפטרו שלושה חוסים בגלל הרעלת מזון. כמה מרוויחים המטפלים שם? שכר מינימום. כמה הם ירוויחו עוד 20 שנה שם, במקצוע השוחק והקשה הזה? עדיין קצת מעל שכר המינימום. איך אנחנו מצפים שהטיפול בחסרי ישע יהיה טוב כשאנו, כשהמדינה מפקירה אותם יותר מכול במדיניות קמצנית על העבודה הכי חשובה, זו שבעולם מתוקן היינו מעלים על נס? כתב מנהיג העובדים והאומן אלברט סופר: "עבדך הנאמן כורע תחת עול / בעוד אתה מבקש ממנו ברוחו למשול, / כשהחברה ורווחיה קודמים לכול / גם אתה, אדון יקר, בול תיבול. / כשהחברה ורווחיה קודמים לכול / גם אתה, אדון יקר, פול תיפול". כשנכנסתי לכנסת ידעתי, ידעתי שזו תהיה השליחות הראשית שלי. אומרים שאיפה שיש מאבק יש תקווה. אז במקום שבו יש מאבק עובדים יש חברה. אתם יודעים, יש מי שחושב שהיום הזה מיותר, אז יש מי שחושבים ש-1 במאי וציון היום המיוחד הזה שנקבע בהשראתו מיותרים; שלדבר על זכויות עובדים זה פאסה, שאנחנו בתקופה אחרת; שדי כבר, הקפיטליזם ניצח; שמה שחשוב היום זה משמעות וחוויית העובד או העצמת התפקיד ולא חלילה לדבר על ההישגים של 1 במאי: איסור עבודת ילדים, חוק שעות מנוחה, חוק שכר מינימום, חופשת מחלה, חופשת לידה ועוד חוקים שבלעדיהם אני לא רוצה לדמיין את העולם שלנו פה. וגם עולם העבודה שלנו פה היום מחייב אותנו לעסוק בנושא: כלכלת החלטורות, שהופכת את עובדיה להיות ללא כל הגנה וזכות סוציאלית; העסקה קבלנית ללא ותק תעסוקתי; יום עבודה ארוך מדי; חופשת לידה קצרה, שלא מאפשרת לתינוק ולהוריו את שהם זקוקים לו; התעמרות בעבודה; אי-ביטחון תעסוקתי והיעדר השקעה ממשלתית מספקת ביצירת משרות מותאמות למשק; שכר מינימום שחוק ונמוך שגוזר על עובדים חיי עוני ועוד. כל מי שאומר שהיום מיותר, הוא או עם אינטרס כלכלי לומר את זה או שלא מכיר את ההיסטוריה של כל העובדות והעובדים שהיו פה לפנינו, שנאבקו, הפגינו, שבתו וחטפו בשביל שנזכה לזכויות שלנו. בזכות אנשים אמיצים, מנהיגות עובדים, איגודים מקצועיים וחברי כנסת מחויבים, ובהם גם אילן גילאון, זכרו לברכה, שנפרדנו ממנו בשבוע שעבר בצער רב, העובדים החלשים ביותר במשק הישראלי ראו גם אור, דרך חקיקה חברתית שמסייעת לאנשים במקום שבו הם הכי צריכים אותנו, במקום העבודה. גם בכנסת יש עובדות קבלן – במזנון, בניקיון – וקשה מאוד להיאבק את מלחמתן, מניסיון. ואני קוראת גם מכאן: גם את המשכן הזה צריך להפוך למקום טוב יותר עבור יושביו, לא רק לחברי וחברות הכנסת, אלא כל מי שנמצאות פה יחד איתנו. אז אני מזכירה לנו שגם ב-2022 יש עובדים ועובדות שנאבקות בשוק עבודה מפלה, אכזרי, לא שוויוני; נאבקים על האופי של המדינה שלנו; נאבקים, בערבות הדדית אמיתית וכנה, בסולידריות, על החיים שלהם, של חברים שלהם, על שיפור התנאים שלהם; עומדים יחד ודורשים כבוד, הגינות, את מה שפשוט מגיע לנו, להם. ובואו לא נשכח שכמו שהתקדמנו תמיד אפשר לחזור אחורה – זכויות סוציאליות אפשר לגנוז, אפשר לבטל. חשוב שאנחנו, חברי הכנסת, נעמוד על המשמר ונמשיך לדחוף את שוק העבודה הישראלי קדימה, כי דווקא עכשיו החברה הישראלית צריכה עבודה מאורגנת איתנה וחזקה, לא רק כדי להגן על הקיים אלא כדי להמשיך ולדרוש מציאות חיים טובה יותר עבור כולנו. חלשים לחוד וחזקים כאיגוד. אני אסיים באני מאמין של שאול טשרניחובסקי: "שחקי, שחקי על החלומות / זו אני החולם שח. / שחקי, כי באדם אאמין, / כי עודני מאמין בך. / כי עוד נפשי דרור שואפת / לא מכרתיה לעגל פז, / כי עוד אאמין גם באדם, / גם ברוחו, רוח עז". תודה רבה. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> תודה. חבר הכנסת אורי מקלב, חמש דקות. << דובר >> אורי מקלב (יהדות התורה): << דובר >> תודה רבה, אדוני היושב-ראש. גברתי השרה, חבריי חברי הכנסת, ראשית, בתחילת דבריי ארשה לעצמי גם כן להודות למציעות החוק הקודם, שאושר בקריאה שנייה ושלישית עם הסרת ההסתייגויות. אבל אני גם מרגיש מחותן, חברת כנסת לזימי וחברת הכנסת אורלי לוי. אני מרגיש קצת מחותן, חברת הכנסת לזימי. אני מרגיש קצת מחותן בחוק הקודם שאתן היום חוקקתן. ב-2016 הצעת חוק שהתחלתי ב-2014, תיקון מס' 13 בחוק עבודה, שדיבר על היעדרות בשל מחלת ילד בעקבות מחלה קשה. התחלנו בהצעת החוק הזאת – אם אני לא טועה, גם אורלי הייתה שותפה – התחלנו בהורים לילד חולה דיאליזה, לאפשר לו מחלה ושימוש ולא להוריד לו את היום הראשון. ואנחנו הצלחנו בזה, והינה זה הגיע היום, בהשלמת הפאזל, זה הגיע לא רק לילד אלא גם להורה עצמו, שאז היה קשה. ובאמת אצלי מונחים בקנה כמה וכמה חוקים. כולם מדברים ביום הזה על הזכויות של עובד, וקשה לנו להעביר את זה, ודברים שהם אלמנטריים. אני למשל שואל, תוהה, באחד החוקים, מדוע – כפי שאנחנו יודעים שעבור היום הראשון לא מקבלים שום תמורה, על היום הראשון של ימי המחלה לא מקבלים, רק מהיום השני והשלישי – – – << קריאה >> אורלי לוי אבקסיס (הליכוד): << קריאה >> – – – << דובר_המשך >> אורי מקלב (יהדות התורה): << דובר_המשך >> כן, כן, אבל אני מדבר על מחלה רגילה. למה זה יורד? למה זה יורד מזכות ימי המחלה? אם העובד לא מקבל תמורה עבור היום הזה, למה ממספר ימי המחלה מורידים לו את זה? נניח עובד הגיש שלושה ימי מחלה והורידו לו יום אחד, זאת אומרת נתנו לו תשלום עבור יום, שני החצאים של הימים האלה, אבל מורידים את כל שלושת ימים האלה. למה? מה ההצדקה? אם אתה לא משלם, למה אתה מוריד את זה? ואני יכול להגיד לכם שאנחנו הלכנו דרך ארוכה וקשה, גם עם נשים שמקבלות טיפולי פוריות, לאפשר להן לא רק יום אחד ניצול אלא גם לאפשר לפי שעות. אנחנו יודעים שבלא מעט מחלות היום, ולא מחלות כרוניות, יש אנשים שהולכים בבוקר לקבלת הטיפול וחוזרים לעבודה. צריכה להיות מוטיבציה לאפשר להם לחזור. אז אומרים: אנחנו מורידים לך מימי המחלה יום שלם, ניצול של יום שלם, וגם לא מקבלים תמורתו? בכלל, בכל הנושא הזה אנחנו היום קשוחים מאוד, קשוחים במתן ימי המחלה, בגלל המחשבה שאנשים ינצלו את זה שלא כדין, את ימי המחלה. זו תפיסה מיושנת, זו תפיסה שכבר לא קיימת היום. אני לא אומר שאנחנו צריכים להיות כמו בהייטק היום, שמנסים היום ובכלל לא מגבילים, אין הגבלה. יש היום תפיסה כזאת, שכבר קיימת במדינות אחרות, שאין בכלל ימי הגבלה. יש לך מחויבות, יש לך תפוקות, בוא נדבר במונחים אמיתיים ולא נדבר עכשיו על אם אתה מנצל, אתה מביא sick מהרופא שהוא נכון או לא נכון, זה לא – הדברים האלה, אני חושב שאנחנו צריכים להוציא את זה. אני בכלל לא יודע למה אנחנו היום, ב-2022, עדיין מדברים במונחים של מאבק על זכויות העובד. למה זה מאבק על זכויות? זה צריך להיות מתן תשלום. למה אנחנו עדיין צריכים להשתמש במונחים של עובד מלשון עבד? היה נראה שכבר השתחררנו מתקופת העבדות. בתפיסה הפילוסופית שלנו – אני לא רוצה להיכנס כאן למונחים פילוסופיים; הייתי גם אומר שבעצם זכויות המעביד, ולא בגלל התפיסה סוציאלית. מי מחולל? כשיש לך מפעל רווחי וייצרני של 20 עובדים, 50 עובדים, ממה מגיעה הרווחיות שלו, ממעשה ידיו או ממעשי ידי העובדים שלו? רוב העובדים לא מקבלים תמורה, לא מקבלים אחוזים מהתפוקות שלהם. הם מקבלים את השכר, שכר מינימום או שכר טיפה יותר. אבל אנחנו יודעים שהיום יש מפעלים ומעסיקים רווחיים מאוד, ורובם כאלה, והשכר שהעובד מקבל הוא לא בפרופורציה של מה שהוא מכניס מהעובד. אנחנו עדיין נמצאים במאבק. אני רוצה להגיד לכם שהיום, אחרי שנים – ואני כבר מהוותיקים פה – עדיין אנחנו עדים – שומעים היום, ביום זכויות העובד, את הנהגים המקצועיים, נהגי התחבורה הציבורית. לאיזה מצב – לא על זכויות, אפשר להגיד פגיעה; בתור צער בעלי חיים היינו מתחשבים בהם יותר, בלולים אנחנו מתחשבים יותר. עובד שיושב שעות על ההגה, אין לו אפשרות לעשות את הצרכים האלמנטריים שלו, הוא יוצא מהעבודה רטוב, בבגדים רטובים, מההסעה שלו, שהוא לא היה יכול לעשות את הצרכים, באיזו צורה עושים. זה המצב היום, שצריך להגיד ב-2022 שעובדים ככה מועסקים? בדברים ציבוריים גם, לא אצל מעסיקים פרטיים, עובדים ציבוריים, בתחבורה ציבורית, מדובר בחברות שמתפרנסות מהממשלה, זאת אומרת שיש לנו רגולציה עליהן. על הכול יש לנו רגולציה – יותר טובה, פחות טובה, כן מפקחים, לא מפקחים – אבל על העובד ועל שכר העובד, הוא נמצא במדרג האחרון במדד שיש לעובד. עכשיו אני אתקדם בעניין הזה. שלא נחשוב, גם אחרי הארגונים, שעושים עבודה חשובה, עדיין אצל המעסיקים הקטנים והמעסיקים הבינוניים יש היום מאבק על זכויות העובד. נניח, אנחנו רואים במגזר הציבורי – אני חושב שיש הרבה דברים טובים במגזר הציבורי, וגם במפעלים הגדולים, בחברות הגדולות, ודאי הציבוריות, יש עוד זכויות, אבל אנחנו צריכים לקחת על עצמנו להתגבר על הדבר הזה בוודאי בנושאים האלה של החברות הקטנות והבינוניות, המעסיקים הקטנים והעסקים. אני רוצה לסיים גם ביום הזה בזכויות של העובד החרדי ושל העובדת החרדית. אם צריך להיאבק על הזכויות של כולם, יש לנו עדיין פער גדול בין עובדים רגילים לבין עובדים חרדים ועובדות חרדיות, שהזכויות שלהם נרמסות הרבה יותר. הם לא יכולים למצות אותן, מכיוון שהם עובדים ועובדות שבויים, מכיוון שהם יודעים שהאפשרויות שלהם מוגבלות יותר משל עובדים אחרים. לכן הניצול – יש ניצול היום בשכר. אנחנו רואים פערים גדולים מאוד בין העובדים באותן חברות, חברות הייטק וחברות אחרות. באותן חברות עובדות חרדיות מקבלות שכר הרבה יותר נמוך משל אותם עובדים שנמצאים אצלם במפעל בהרצליה. אבל בגלל שהמפעל או החברה נמצאת במודיעין עילית ושם מעסיקים אותם, יש הצדקה. אנחנו יכולים לחיות ולהסכים לדבר כזה? אדוני היושב-ראש, לכן אנחנו צריכים ביום הזה לציין את הדבר הזה ולהפסיק את האפליה המובנית כמעט שיש בין עובדים לעובדים במדינת ישראל. תודה רבה. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> תודה, אורי. חבר הכנסת יוסף טייב. << דובר >> יוסף טייב (ש"ס): << דובר >> אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, חבריי חברי הכנסת, כנציג עולי צרפת בכנסת אני רוצה להתייחס כאן היום מעל במה חשובה זו למצב התעסקותי של העולים והעולות בישראל. בשנה האחרונה אני עורך קבלות קהל מדי שבוע בקהילות עולי צרפת ברחבי הארץ. אני פוגש מאות משפחות שעלו מצרפת לישראל, אנשים שלמדו בצרפת במשך שנים כדי לקבל את התואר הנכסף שבו הם חלמו לעבוד ולהתפרנס. הם נבחנו בהצלחה, קיבלו את התעודות המתאימות, חלקם אף עבדו בתפקיד הזה בצרפת, וכעת העולים הללו, שעולים לישראל מתוך אהבת העם והארץ, נאלצים להתמודד עם קושי בשילובם בתעסוקה הישראלית. הם אינם יכולים לעסוק בתחום שהתמחו ועבדו בו בצרפת בגלל שהתארים שלהם אינם מוכרים פה בישראל. הקושי הזה מתווסף לקשיים שעוברים העולים בצורה כללית עם הגעתם ארצה. הם צריכים להתרגל לסביבה חדשה, להיכנס לחברה חדשה, להתמודד עם השפה השונה, לחפש תעסוקה שהולמת את הכישורים שלהם, במה שהתמקצעו, אך הם נתקלים בחומה בצורה. חוק שירות המדינה, בסעיף 15א קובע כי העולים לישראל נכללים בקבוצת האוכלוסייה הזכאית לייצוג הולם בשירות המדינה. ההגדרה של העולה שנקבעה: בגיר שעלה לישראל וטרם עברו 12 שנה ממועד עלייתו לארץ. אך יעד הייצוג ההולם עדיין לא נקבע לאוכלוסייה זו, גברתי השרה. למרות שבהחלטת ממשלה נקבעו יעדים ברורים לעולים מאתיופיה, ששילובם יהיה לפחות כחלקם באוכלוסייה, וגם לאוכלוסיות נוספות קבעו יעד לייצוג הולם בשירות המדינה, ביניהם גם הציבור החרדי, את העולים השאירו בצד. ואני שואל את ממשלת ישראל: הרי אתם משקיעים משאבים עצומים בעידוד עלייה, משקיעים מאמצים ותמריצים בשילובם בחיי החברה בישראל, בלימוד השפה, בדיור ועוד, אז למה לא קובעים אחת ולתמיד יעד ברור לשילובם בתעסוקה? הגשתי את חוק הפודולוגים, ואני מתכוון להעלות אותו פה במליאה בשבוע הבא, להכרה בתעודות העולים כדי להביא לשיפור המצב התעסוקתי בקרב העולים, אבל גברתי השרה, מדובר רק בפלסטר נקודתי. כדי לטפל בשורש הבעיה דרושות החלטת ממשלה להכרה במקצועות העולים וקביעת יעד למתן ייצוג הולם לעולים מצרפת ולעולים לישראל בכלל. אין לי ספק שאם אנחנו כשליחי ציבור נפעל למען העולים לישראל ונתקן את הנדרש, הדבר יעודד עלייה לישראל ויגרום לשיפור מצב הכלכלה בישראל. תודה רבה. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> תודה. חברת הכנסת גבי לסקי. << דובר >> גבי לסקי (מרצ): << דובר >> כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, בשבוע שעבר קיבלנו כולנו בשורה קשה מאוד: חבר יקר, חבר הכנסת לשעבר אילן גילאון, זכרו לברכה, הלך מאיתנו. רבים כבר הספידו אותו ודיברו בשבחו של אילן, ובצדק. ביום הזה שבו אנחנו מציינים ומציינות יום מיוחד לקידום מעמד העובד והעובדת לזכויות העובדים בישראל, קשה שלא להיזכר בו שוב, להיזכר בעצב, אבל גם לנסות ככל שאנחנו יכולות ויכולים להתקרב לאור הגדול שהוא הקרין ולשאוף להשלים את העבודה שהוא התחיל למען האזרחים והאזרחיות. אילן נהג לומר שעלינו להיות תמיד מספיק חלשים כדי להרגיש את זולתנו ומספיק חזקים כדי לשנות את המציאות. לכן, כדי לזכור אותו, אדבר היום בעיקר על העובדים המוחלשים ביותר בחברה, על עובדי הקבלן. מערכת יחסי העבודה בישראל התאפיינה בעבר בהסדרה רחבה של הסכמים קיבוציים ושל גיבוש מדיניות חברתית וכלכלית באמצעות משא ומתן בין שלושת הצדדים במערכת יחסי העבודה: המדינה על רשויותיה השונות, ארגוני העובדים וארגוני המעסיקים. מערכת יחסי העבודה במתכונתה המוכרת איבדה את יציבותה עקב תהליכים גלובליים ועקב תהליכים ייחודיים לישראל, ממעבר של מדינת רווחה לקפיטליזם חזירי. במקום הסדרה קיבוצית אנו עדים להסדרה אינדיווידואלית חוזית של שוק העבודה ברגולציה שמקורה בחוקים ובפסיקות של בית הדין לעבודה. בתהליך זה נשחקים המשא ומתן הקיבוצי וכן המוסדות שנועדו לקבוע מדיניות כלכלית וחברתית ולמנוע סכסוכים וליישבם במקרה שכבר התחילו. בישראל מועסקים מאות אלפי עובדים בשכר נמוך. תנאי ההעסקה של עובדים אלה מאופיינים בהיעדר ביטחון תעסוקתי, בנגישות נמוכה של הכשרות מקצועיות ובהיעדר יכולת לעמוד על זכויות מכוח הדין. אולם החלשים מכל העובדים הללו הם עובדי הקבלן. ישראל היא המובילה במדינות העולם בשיעור של העסקת עובדי קבלן. שיטת העסקה זו חצתה בישראל את הגבולות המצומצמים הנהוגים במדינות שונות בעולם. המצב במשק הישראלי משקף ניצול לרעה של הרעיון הבסיסי הזה של זכות העבודה, והוא מצטרף לסדרת עיוותים בשוק העבודה הישראלי. פגיעה חוזרת ונשנית בזכויותיהם של עובדי קבלן איננה מסתיימת רק בחברות פרטיות ומגיעה גם לחברות קבלן שפועלות עבור משרדי הממשלה. בביקורת של אגף החשב הכללי במשרד האוצר שהתפרסמה בדה-מרקר נמצאו הפרות של זכויות עובדים בתלושי השכר בשנת 2019 שהסתכמו ב-1.89 מיליון שקל, סכום שלמעשה לא הגיע לידיהם של כ-2,400 עובדים שנדגמו. בביקורת של שנת 2018 נמצאו הפרות בסך יותר מ-1.5 מיליון שקל בתלושי השכר של כ-2,100 עובדים. סך ההפרות הממוצע לעובד בשנת 2019 היה 338 שקלים; זהו סכום הפרות שהבחינו בהן בארבעה חודשים בלבד שבהם נערך המדגם. בשנת 2020 ניתנו יותר מ-100,000 התראות למעסיקים על ידי מינהל האסדרה והאכיפה – זה המשרד של כבוד השרה – ויותר מ-350 קנסות הוטלו על מעסיקים בגין הפרות זכויות עובדים בנושאים שונים. אפילו האוניברסיטאות מעדיפות העסקה קבלנית של עובדות ניקיון ואחרים על פני העסקה ישירה במערכת האוניברסיטאית, תוך פגיעה בזכויות העובדים. בעקבות ביקורת ציבורית גם של סטודנטים וגם של פעילים, במקום לקלוט את העובדים באופן ישיר, האוניברסיטאות חשבו להקים חברות-בת, כדי להעסיק את אותם עובדים ועובדות באמצעות חברות-בת ולא בהעסקה ישירה. אני חייבת לומר שהזכות לעבודה היא אחת מזכויות האדם המוכרות במשפט הבין-לאומי. הזכות הוכרה לראשונה בסעיף כ"ג בהכרזה לכל באי העולם בדבר זכויות האדם משנת 1948. הזכות לעבודה היא חלק אינהרנטי מכבוד האדם. כשאנחנו פוגעים בזכות העבודה, אנחנו פוגעים בכבוד האדם. לא ייתכן שבמדינת ישראל, שקמה לאור חזון שבעת הכוכבים של הרצל, יש אנשים שעובדים והם עניים. לא יכול להיות שאנחנו ממשיכים לאפשר העסקה קבלנית במקום העסקה ישירה. כדי לתקן את העיוותים האלה יש להעלות את שכר המינימום ל-40 שקל לשעה, יש לחוקק את חוק-יסוד: חופש ההתאגדות, ויש לאסור עבודה קבלנית – כל זה כדי להגן על העובדים והעובדות וכדי לייצר חברה שוויונית יותר בישראל עבור כולם. תודה רבה. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> תודה. חבר הכנסת אוסאמה סעדי. << דובר >> אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): << דובר >> אדוני היושב-ראש, כבוד השרה, חבריי חברי הכנסת, מאחר שזה הנאום הראשון שלי כשמזכיר הכנסת החדש יושב כאן – אני מאחל לך הצלחה בתפקיד, דן. אתה נכנס לנעליים גדולות. עזבה אותנו המזכירה המיתולוגית ירדנה, שאנחנו מאחלים לה הרבה טוב וכל הטוב אחרי עשרות שנים שהיא שירתה בכנסת. אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, חשוב מאוד, נעמה חברתי, שאת מעלה את הנושא הזה ויש יום מיוחד לעובדים ולעובדות ולזכויות העובדים בישראל. אנחנו כל הזמן העלינו את הנושא הזה בוועדות, במליאה, בהצעות חוק, אבל יום מיוחד לא היה, וחשוב מאוד לשמר את העניין הזה שיהיה מסורת בשנים שיבואו, שבאמת הכנסת תציין את זה כיום מיוחד. אבל חשוב מאוד שלא רק נציין את זה יום אחד אלא שבאמת נביא לשינוי מהותי בכל הנושא הזה של מעמד העובדים והעובדות בישראל. אני מסכים לכל מה שאמרו חבריי שקדמו לי, אדוני היושב-ראש, ואני מוסיף: קל וחומר, כל מה שאמרתם, יש אפליה כפולה ומכופלת של העובדים הערבים. אז יש את העובד הרגיל, שיש ניצול מעמדי של הזכויות שלו, קיפוח של הזכויות שלו, אבל תארו לעצמכם שהעובד הערבי מופלה פעמיים – פעם בגלל היותו עובד מבחינה מעמדית, מבחינת ניצול, ופעם שנייה בגלל היותו עובד ערבי, שגם הוא מופלה לרעה. לכן, אנחנו רואים, גברתי השרה, ששיעור העוני בקרב האזרחים הערבים הוא מעל 50%. בקרב ילדים הוא כמעט שני שלישים, ורוב האוכלוסייה הערבית היא בעשירונים התחתונים. רוב המועצות המקומיות במצב סוציו-אקונומי 1, 2, 3 ואולי יש לנו אחת ברמה 5, אבל כל המועצות במצב סוציו-אקונומי נמוך. ולכן, כאשר אנחנו מדברים על שכר מינימום, נעמה, ואנחנו עובדים על העניין הזה של יום מיוחד ומנסים לעשות כנס מיוחד לקדם את הנושא הזה של שכר מינימום של 40 שקלים לשעה – ואני חושב שגם זה נמוך וגם זה בושה וחרפה, אדוני היושב-ראש, שאנחנו צריכים לדבר על שכר נמוך של 40 שקל – בעניין הזה אני חושב – – – << קריאה >> נעמה לזימי (העבודה): << קריאה >> – – – << דובר_המשך >> אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): << דובר_המשך >> בדיוק. אז מדברים עכשיו על העסקה של 6,000 עד סוף 2025, שאו-טו-טו העובדים השכירים יקבלו חצי שקל, אדוני. זה בושה וחרפה שאנחנו אפילו מדברים על זה. נעמה וגבי וכל השאר, אני הייתי לוקח את הדוגמה של יושב-ראש הישיבה עכשיו, חברי דוד ביטן, שאז באמת כינס את כולנו בתל אביב בעניין הקצבאות של הנכים, של בעלי המוגבלות. הוא אסף אותנו בתל אביב בבית סוקולוב, נציגים של כל הסיעות, אופוזיציה וקואליציה – אז הוא היה יו"ר הקואליציה – ואמר: אנחנו הולכים לשנות את הנושא הזה של הקצבאות. ועכשיו אני חושב שבעניין הזה של זכויות עובדים, זכויות עובדות, מעמד העובדים, מניעת קיפוח, מניעת ניצול של העובדים, אנחנו צריכים להקים לובי של כל הסיעות, של כל המפלגות, בלי קשר לקואליציה ואופוזיציה, על מנת לקדם את הנושא הזה של זכויות עובדים. אני לא יכול שלא להתייחס ביום הזה גם לתאונות העבודה ולבטיחות בעבודה. היום פורסם דוח של מבקר המדינה, ויש שם פרק שלם על העניין הזה של תאונות עבודה ועל חוסר פיקוח וחוסר במפקחים. אני, כיושב-ראש ועדת המשנה של ועדת העבודה והרווחה, אני חושב, גברתי השרה, שאת צריכה – ואני יודע שאתם עובדים במשרד, וגם סגן השר יאיר גולן, אבל אנחנו לא צריכים דיבורים אלא צריכים מעשים, תקציבים, על מנת שנמגר ונצמצם את התופעה הזאת. אני עכשיו באתי מהיישוב שלי, מעראבה. הייתי בביקור תנחומים על הנרצח ה-28 מאז תחילת השנה, בקר עאסלה, בן 28 במותו. הוא נרצח שלשום ביישוב עראבה, הוא נורה למוות. אני הלכתי וניחמתי את המשפחה שלו. אני חושב שאנחנו צריכים לעשות הכול, אבל ממש הכול, על מנת למגר את התופעות האלה. במיוחד ביום הזה של העובדים והעובדות אני מתייחס לתופעה הזאת. אנחנו שומעים כמעט כל יום, בין שזה הרוג, בין שזה פצוע קשה – אנחנו לא רוצים לספור עוד נרצחים ועוד נרצחים. די לרצח ודי להרג בתאונות עבודה. תודה, אדוני. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> תודה, אוסאמה. חברת הכנסת אורלי לוי, בבקשה. << דובר >> אורלי לוי אבקסיס (הליכוד): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, ביום שאמור להיות היום המיוחד הזה אנחנו אמורים להעלות על נס את העובד, את המפרנס – וכשאני אומרת "עובד" אני מתכוונת ל"עובדת", מפרנס-מפרנסת – את אלה שמביאים לתא המשפחתי את התוצרת של העבודה שלהם על מנת שיוכלו להביא לילדים שלהם את היכולת לרכוש השכלה, לפעמים גם תרבות, שלא לדבר על תזונה נאותה, ולא רק תזונה שמחזיקה את הבן אדם בחיים, אלא תזונה שעוזרת להתפתחות השלד, להתפתחות התקינה של הילדים, שיניים, שלא נדבר; יום שבו אנחנו מגלים שככל שהיינו רוצים לראות תמונה אופטימית אנחנו נאלצים פעם אחר פעם להציג אולי את הנתונים הבלתי-נסבלים של שוק תעסוקה שהוא קצת מעוות, כי אם אנחנו רואים ש-74% מהמשפחות נתמכות הסיוע היה בהן לפחות מפרנס אחד, אפרופו משבר הקורונה, אנחנו מבינים שמשהו פה לא בסדר. משפחות עובדות עניות. 80% מנתמכי הסיוע נשארו ללא פרנסה במהלך משבר הקורונה, או שלפחות פרנסתם נפגעה. כמעט 50% מהמשפחות נתמכות הסיוע שעבדו טרום משבר הקורונה נותרו במהלך המשבר ללא כל מפרנס במשק הבית. אני מביאה, כמובן, מתוך דוח העוני של ארגון לתת. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> הם קיבלו סיוע. << דובר_המשך >> אורלי לוי אבקסיס (הליכוד): << דובר_המשך >> כמובן שהם קיבלו סיוע. לצערי הרב, הסיוע נפסק כשהתחלף השלטון, ובחלק מהמקרים – למשל מאותם עצמאים שקיבלו מענקים ביקשו להחזיר אותם, אז אם הם הצליחו להחזיק את הראש מעל המים עם המענקים, עכשיו, כשהם צריכים להחזיר אותם, אז בכלל רק דחו את הסוף. כמעט 30% מנתמכי הסיוע העובדים סבורים כי יש סיכוי גבוה, או גבוה מאוד, שיאבדו את מקום עבודתם. 56% מנתמכי הסיוע מציינים כי מגבלה בריאותית מונעת מהם לעבוד או לשפר את מצבם בתעסוקה במידה רבה או רבה מאוד. כמעט רבע מהנתמכים מקבלים קצבת נכות עבורם ו/או עבור ילדיהם. למעלה מ-56% מהנתמכים מעידים שגדלו במשפחה שחיה במחסור ובמצוקה כלכלית. 61% מהמשפחות נתמכות הסיוע הן משפחות שעובדות. יש פה הרבה מאוד נתונים שמשקפים לנו לא רק את המצב העגום – משקפים לנו שמשהו לא בסדר. כי דור אחרי דור בעצם יורש גם את המצוקה ויורש גם את העבודה, לעיתים, עבודת הכפיים, אלו שהם שואבי המים, אלו שעושים את עבודות הטיפול למשל, לדוגמה, שהם הכי פחות מתוגמלים, לצערי הרב. ואנחנו מגלים שזה גורם לוויתור על טיפולי שיניים, לוויתור על טיפולים כאלה ואחרים לילדים, לוויתור על שיעורי עזר לילדים, ואז אתה מקבע את הילדים האלה במצב חברתי ובאי-ניוד חברתי. עכשיו, אני רוצה להגיד לכם שאחד מהדברים שהכי פוגעים בעיניי זה העלאת גיל הפנסיה לנשים בלי דיפרנציאציה. כשאנחנו מסתכלים על עובדות הקבלן, עובדות הניקיון, שהעלו להן עכשיו את גיל הפנסיה, בממשלה הזו, בלי להבדיל בינן לבין מנהלות בנק, בינן לבין נשים בהייטק, בינן לבין אחרים, אנחנו מגלים שאותן עובדות מחויבות להמשיך לעבוד, קצבת הזקנה שלהן תידחה, הפנסיה תידחה, ובינתיים אין מעסיק שרוצה להעסיק אותן, כי מעסיק לא רוצה להעסיק מעל גיל 60 את אותה עובדת ניקיון. אז עם מה השארנו אותן, עירומות? הוא תמיד יעדיף את הצעירה, שיכולה לתת לו יותר תפוקה. אבל הפקרנו אותן שנים. אנחנו בימין מנענו את העלייה הגורפת. תסלחו לי, חברים וחברות מהקואליציה, שחלקכם הגדול מעידים על עצמם כאנשים חברתיים: נתתם לקטסטרופה הזאת לעבור. יש לנו עובדות, על פניו, בנייר, מבוגרות שיישארו בלי פנסיה, בלי קצבת זקנה ובלי כל הכנסה אחרת, אבל היי, מי נתן את זה? מי נתן יד? למה כל זה? כי האוצר לא רצה לקבוע מהם מקצועות שוחקים, אז הן הכי נמצאות בשחיקה של הגוף, במקור הפרנסה העיקרי שלהן. אדוני, אני רוצה לנצל את הבמה הזו באמת לנושא אחד שלצערי הרב לא עבר במזכירות הכנסת, והוא בעיניי קשור מאוד ליום הזה. גבי ונעמה ויעל, אני פונה אליכן. כשהייתי שרה, אחד מהפרויקטים אולי החשובים ביותר שאני מתהדרת בהם – לא עשיתי לזה יותר מדי promotion, כי אני יודעת שלפעמים מסמנים: אה, את זה השר הזה עשה, אז השר הבא צריך למחוק את מה שהוא עשה. אמרתי, ככל שדברים יהיו מתחת לרדאר, אולי יש להם סיכוי להימשך. אני מדברת על האלמנות והאלמנים הצעירים, על היתומים שהם יתומים תרתי משמע, כי לעיתים, אם אתה, חלילה וחס, מגיע לאירוע הזה, אז אם אתה מפעולות איבה או חללי צה"ל וכדומה אז יש לך גב, אבל מה קורה כאשר באמצע החיים אנשים צעירים עובדים מאבדים את בן הזוג שלהם כשיש עדיין ילדים קטנים שצריך לפרנס אותם? כשיש עדיין ילדים ולא יודעים איך נפלה עליהם הטרגדיה הזו? האימא או האבא, האלמנים הצעירים, שוברים את הראש איך הם מג'גלים בין העבודה לבין הטיפול בילדים לבין היכולת לתת להם גם חוגים, ואם מדובר ביותר מילד אחד – עשינו פרויקט מדהים, גבי. אנחנו לקחנו, ובאמת במינימום כסף, פשוט עם לחשוב מחוץ לקופסה – ואני חייבת להגיד תודה גם ליהודה גליק ולהדס, שלקחו חלק בפרויקט הזה ועשו דברים מדהימים – אנחנו הכשרנו תקנים של בנות שירות לאומי, שמלוות את היתומים האלה שאין להם גב, את האלמנות והאלמנים הצעירים הללו. הבאנו את הכסף, התחייבנו. כמה עולים תקנים של שירות לאומי? אני מכירה גם בכנסת נשים שאיבדו את היקר להן מכול בגיל צעיר כל כך ונותרו עם ילדים קטנים, ואיך באה אליי אחת מהן ואמרה לי? אורלי, אני רוצה להודות לך, כי לפחות פעם בשבוע אני יודעת שיש לי שקט ואני יכולה טיפה טיפה להיות עם עצמי, להיות פנויה לדברים נוספים, וזה בזכות הפרויקט המדהים הזה. עכשיו, למרות כל ההמלצות של כל הגורמים המקצועיים, השר עומר בר לב, שהנושאים שהיו במשרד שלי נמצאים חלקם תחת המשרד שלו היום, רוצה להפסיק באופן חד-צדדי, ממש באבחת סכין, את השירות הכל-כך חשוב הזה. יעל, הייתם חלק מהקואליציה גם בפעם שעברה, תשמרו לפחות על היתומים האלה. הם לא אשמים שאני זו שהעברתי את הפרויקט הזה. אבל בהחלט הם ראויים לקבל את הדבר הזה. הם גם נפגשים עם ילדים שדומים להם סוף-סוף. יש פעילויות, מועדוניות, והם רואים ונפגשים, ודואגים להם וזוכרים אותם, ויש להם את המקום הזה, וגם להורים האלה, גם מבחינה חברתית – לפגוש אנשים שנתקלים באותן בעיות ולעזור אחד לשני. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> תודה, אורלי. << דובר_המשך >> אורלי לוי אבקסיס (הליכוד): << דובר_המשך >> תתגייסו. << קריאה >> יעל רון בן משה (כחול לבן): << קריאה >> אני איתך, אני רוצה שנראה ונדבר על זה. << דובר_המשך >> אורלי לוי אבקסיס (הליכוד): << דובר_המשך >> אני ממש כבר עכשיו מעבירה לכולכם את כל הנושאים האלה. בואו נתגייס. זה לא פוליטי, זה א-פוליטי, וזה ילדים קטנים וזה אלמנות ואלמנים צעירים, וזה התפקיד שלנו לתקן. תודה. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> תודה, אורלי. חבר הכנסת משה טור פז. טוּר או טוֹר? << דובר >> משה טור פז (יש עתיד): << דובר >> טוּר. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> חמש דקות. << דובר_המשך >> משה טור פז (יש עתיד): << דובר_המשך >> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, בדברים שלי לכבוד יום העובד אני אתמקד בעיקר בעובד ההוראה, באיש החינוך, אבל בכל זאת כמה מילים קודם לכן. אתמול בערב, אחרי המליאה, נפגשתי כאן עם מוסא. מוסא הוא אחד המשתתפים בתוכנית ייחודית, ממש יוצאת דופן מסוגה בישראל, שמשותפת לאסירים משוחררים ולתלמידי בית ספר תיכון. כן, ביחד, תלמידי תיכון ואסירים משוחררים עוסקים בבנייה של חברה צודקת. מוסא, אסיר משוחרר, סיפר לי כיצד הוא עובד למחייתו 12 שעות ביום ולא מצליח לגמור את החודש. הוא חידד לי שוב את חובתנו כמחוקקים לדאוג לו, לדאוג לאחרים. הרי לשם כך הגענו לכאן. כמה דברים אני הולך להגיד, חלקם לא יהיו טריוויאליים. אני מניח שחלק מחברותיי כאן, בעיקר חברותיי, יחלקו עליי. אני אגיד אותם בכל זאת. נכון, הגדלת שכר המינימום היא מהלך נכון, אבל היא לא המהלך הנכון היחיד וגם לא בטוח שהנכון ביותר. גברתי שרת הכלכלה, שיושבת כאן, בעיניי מובילה שניים מהמהלכים החשובים ביותר בהקשר הזה: האחד זה הורדת המחירים באמצעות הורדת מכסים, שבסופו של דבר גורמת לכך שהשקל שמגיע לאזרח הוא בעל ערך גבוה יותר, ומי שמרגיש את זה הם החלשים ביותר בחברה; השני, ואולי החשוב עוד יותר, זה חיזוק ההכשרה התעסוקתית וההסבות המקצועיות, שכל כך הרבה עובדים במשק שלנו, שנמצא באבטלה מתחת לחיכוכית, לא מצליחים למצוא פרנסה שמכבדת את בעליה. אבל כאמור אני רוצה להתמקד בקבוצת עובדים אחת, עובדי ההוראה. עובדי ההוראה בישראל – ובימים אלה אנחנו נמצאים במשא ומתן עם ארגוני המורים ולקראת עדכון ההסכם הקיבוצי. אני רוצה לומר לכם, יש כרבע מיליון עובדי הוראה בישראל, 250,000, ומתוכם כ-140,000 הם עובדי מדינה, בעיקרם עובדי משרד החינוך. יש בקבוצה הזו לא מעט פערים שנוצרו במכוון לאורך השנים. למשל, זו המערכת היחידה שבה הפער בין צעיר לוותיק היא פי שלושה. אתה יודע, אדוני היושב-ראש, הייתי מ"מ בגדוד 101, והצעירים היו מכינים לוותיקים קפה, הפלוגה המסייעת, אבל הם קיבלו בדיוק את אותו תלוש משכורת, כן? במערכת החינוך המורה הוותיק מקבל פי שלושה מהמורה הצעיר, ולכן 50%, 40% ומשהו מהמורים החדשים פורשים בחמש השנים הראשונות שלהם, כי הם באמת לא מוצאים טעם ויכולת לפרנס את המשפחה שלהם. ולכן, צריך להיות דגש שלנו דווקא לטובת העובדים, להגביר את המצוינות, להגביר את ההישגים ולתגמל את המורים הטובים ביותר. כן, זה אומר לתת יותר למי שטוב יותר בכלים שיוסכמו עם ארגוני העובדים. ועוד דבר אחד בהקשר הזה, ואולי יותר חשוב – הקביעות. אין כמעט מקצועות היום במשק שיש בהם קביעות. הבולטים והגדולים שבהם הם במערכת החינוך. בעיניי הקביעות כמו שהיא היום מנוונת את מערכת החינוך, מנוונת את עובדי ההוראה, לא נותנת תמריץ להשתפר. אחרי 24 חודשים עובד ההוראה הופך לקבוע במערכת. חלקם טובים, חלקם פחות טובים, ואנחנו לא נותנים להם שום תמריץ להשתפר. בימים אלה, כשמתקיימים משאים ומתנים עם ארגוני המורים, כשיש לנו מאות אלפי אנשים שעובדים תחת אותו הסכם קיבוצי ושהדבר היחיד שמשדרג אותם, או העיקרי, זה הזמן שלהם במערכת, זה לא סביר, זה לא נותן מענה לתלמידים. המענה, בעיניי, זה לא קפיטליזם חזירי וזה לא כמו בהייטק: היום אתה כאן ומחר אתה לא. אבל כן צריך לדבר כאן, לטובת העובדים, על קביעות רכה יותר, על חוזים של חמש שנים ולא של 40 שנה, על מצב שאדם משתפר על פי הישגיו ולא על פי הפז"ם שלו. טובת העובד כן דורשת שינוי של מנגנון הקביעות הנוכחי. זו טובת העובד, וזו גם כמובן תהיה טובת התלמידים, הילדים שלנו, במערכת החינוך. תודה. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> תודה, משה. תשיב אורנה ברביבאי, שרת הכלכלה והתעשייה. << דובר >> שרת הכלכלה והתעשייה אורנה ברביבאי: << דובר >> כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, ברכות, חברת הכנסת לזימי, חברת הכנסת לוי, על העברת החוק הזה. חשבתי שהוא חוק נכון, תמכתי בו, ואני שמחה שהוא עבר, בוודאי ביום החשוב הזה. אפשר להסתכל על אחוז האבטלה וליהנות מהנתון הזה בצורה יוצאת דופן, משום שאנחנו נמצאים בהיקף של פחות מ-3% אבטלה. זה היקף חסר תקדים במשק הישראלי ואפשר ליהנות ממנו מאוד, בהנחה שזה הנתון היחידי שרוצים להסתכל עליו. אני חושבת שתמונת המשק, שוק העבודה, היא טובה, והיא משקפת חוזק כלכלי ויציבות כלכלית, אבל אני חושבת שהתבוננות רק על אחוז האבטלה היא לא שלמה. נכון, למשל, להסתכל לצד אחוז האבטלה על הנתון של כמה אנשים לא מבקשים עבודה בכלל והם לא מגולמים בחישוב אחוז האבטלה. אנחנו רואים שמדובר על סדר גודל של כ-150,000, 151,000 עובדים, שתיאורטית מהווים פוטנציאל לעבודה והם אפילו לא דורשים לעבוד. אין ספק שזה ניכר וניבט, כי אחרת אתה לא יכול להסביר את התופעה שכשאתה מגיע לכל תחום, בין שזה מסעדנות ובין שזה הייטק, הם אומרים לך: חסרות לנו ידיים עובדות ואנחנו מצפים שהן יושלמו. ואני בוחרת להסתכל על שני החלקים של התמונה, משום שמצד אחד זאת נקודת חוזק מאוד משמעותית לכלכלה הישראלית, לשוק העבודה, לאופן שבו ישראל התאוששה מהקורונה – אגב, במהירות. חלק מההסבר לזה – יכול להיות שהצמיחה המהירה אחרי הקורונה יצרה ריצה לכיוון שוק העבודה, תפיסת משרות מסוימות עד כדי אחוז אבטלה נמוך. אבל אני מתעקשת להסתכל על התמונה בכללותה, שאחרת, אם לא נסתכל עליה, לא נדע להתמודד עם אותו צורך לבדוק מדוע אנשים אפילו לא דורשים עבודה. אני חושבת שזאת לא גזרת גורל ושאפשר לעסוק בזה. אני בכלל ניגשת לכל אתגרי הכלכלה וגם העבודה מנקודת ראות שיש פה הזדמנות אדירה. אתם יודעים, הייתי ראש אגף כוח אדם, ניהלתי כוח אדם רוב שנותיי הבוגרות, ואני חושבת שכפי שצה"ל יודע להתמודד עם האתגר האנושי והיתרון האנושי, המדינה יכולה להתמודד. במובן הזה, לדעתי יש הרבה מאוד תחומים ונושאים שאפשר לעשות בהם. הדבר הראשון זה להכיר במצב, ולכן אני מתעקשת להסתכל על שני חלקי התמונה. צריך גם להגדיר מהם היעדים, מהם הצרכים. כשהגעתי למשרד חיפשתי את המגרה שבה ישנם צורכי המדינה לעשור הקרוב. הכי טבעי, אורלי, לא? מה הצורך של המדינה? לאן רוצים ללכת? מהם צורכי שוק – – – << קריאה >> אורלי לוי אבקסיס (הליכוד): << קריאה >> – – – ההכשרות. << דובר_המשך >> שרת הכלכלה והתעשייה אורנה ברביבאי: << דובר_המשך >> את גוזרת את ההכשרות אל מול הצורך, אחרת, איך את בונה תוכנית? ולא מצאתי. מצאתי חלקים של צרכים, אבל לא הייתה שם תוכנית מלאה וסדורה איך מדינת ישראל מתכוונת להתייחס להון האנושי ואיך היא מתכוונת לפתח אותו. והתחלנו בגיבוש אסטרטגיה, לא פחות מזה, שאומרת לאן אנחנו רוצים ללכת, מה ייחשב שוק עבודה במיטבו, איפה אנחנו רוצים להיות ביחס ל-OECD. אגב, ה-OECD מראה שתי תמונות נפרדות. אם דיברתי קודם על חלקים שונים של התמונה, ה-OECD מראה לנו דבר אחר. אתם יודעים, היה פה מזכ"ל ה-OECD לא מזמן. ביחס ל-OECD אנחנו עם קו אחד שמראה כלכלה, צמיחה, עבודה, השתתפות בשוק העבודה, באופן פנומנלי בהשוואה – אני חושבת כמעט בשלישייה הראשונה ב-OECD – וכשאתה מסתכל על החלק האחר או על התמונה האחרת אז אתה רואה בכלל תת-ייצוג בוטה של אוכלוסיות. רק 40% מהנשים הערביות עובדות, חבר הכנסת אוסאמה. בעיניי זו החמצה דרמטית. כשאתה מדבר על העוני ועל אחוז העוני בחברה הערבית, אתה תוהה מה הדבר הנכון לפתור איתו את העוני אם לא לעודד נשים ערביות ולתת להן מיומנויות ולתת להן הכשרות וכלים לצאת. אנחנו מסתכלים על החרדים. 50% מהגברים החרדים לא עובדים, בגלל חקיקה – – – << קריאה >> אורלי לוי אבקסיס (הליכוד): << קריאה >> – – – מהנשים החרדיות עובדות. למעלה מהממוצע ב-OECD. << קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >> – – – אורנה, תצייני גם את זה – – – << דובר_המשך >> שרת הכלכלה והתעשייה אורנה ברביבאי: << דובר_המשך >> אני מציינת, תאמין לי. << קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >> – – – << דובר_המשך >> שרת הכלכלה והתעשייה אורנה ברביבאי: << דובר_המשך >> לא לא לא. ממש לא. אלמלא הייתי מציינת, אז לא הייתי גם אומרת את זה פה. אני נוטה להסתכל על הדברים בכללותם. 50% מהגברים החרדים לא עובדים. ההחלטה להוציא עכשיו לגיל פטור 21 – אגב, הייתה שאלה אליי: תגידי, אם את כל השנים רצית לקדם את נושא השוויון בשירות, איך את מוכנה לקדם ירידה בגיל הפטור ל-21? הרי אם הוא לא לומד, אז הוא נשאר בישיבה כאיזה סוג של trade-off: מול השירות, לך תישאר בישיבה. אני לא הסכמתי עם זה. אני חושבת שגיל פטור 21 למי שלא לומד בכלל הוא נכון. ואז ביציאה לשוק העבודה, בוודאי אם הוא יוצא בגיל 24 או 26, כמו שהיה בעבר, אז הסיכוי שלו להשתלב בשוק העבודה הוא נמוך. אז צריך להגדיר יעדים, ואני אומרת לכם שהיום במשרד הכלכלה, בזרוע העבודה ובשירות התעסוקה, היעדים מאוד ברורים: לאן אנחנו רוצים ללכת, את מי אנחנו רוצים להכשיר, איפה המדינה שמה את השקל על הכשרה בכל היבט של פריפריה, גברים, נשים, ומה התוצאה הנדרשת. << קריאה >> אורלי לוי אבקסיס (הליכוד): << קריאה >> והיישום אחר כך של אותה הכשרה בשטח – – – << דובר_המשך >> שרת הכלכלה והתעשייה אורנה ברביבאי: << דובר_המשך >> לגמרי. לא רק זה, גם לבדוק את האפקטיביות שלנו. בואו נבדוק אם ההכשרה הזאת רלוונטית. לא מזמן שאלו אותי: אז למה שם נסגר? כי בדקנו את האפקטיביות וזה לא עובד. למה פה עושים כן יותר מזה? משום ששם צריך יותר ויש הוכחה. רוצים עוד כיוון פעולה? בואו נדבר על ההשכלה הטכנולוגית, הדרדור של ההשכלה הטכנולוגית למציאות שההשכלה הטכנולוגית היא ברירת המחדל. ואת ואני הגענו מאותם מקומות פחות או יותר, ואנחנו יודעות להגיד מי הלך ללמוד השכלה טכנולוגית. << קריאה >> אורלי לוי אבקסיס (הליכוד): << קריאה >> ההסללה. << דובר_המשך >> שרת הכלכלה והתעשייה אורנה ברביבאי: << דובר_המשך >> אני חושבת שהגיע הזמן להרים את ההשכלה הטכנולוגית על ראש שמחתנו. לפיד מוביל תוכנית של "מיליון להייטק". מאיפה יבואו מיליון להייטק אם לא מאותה אוכלוסייה? ואנחנו רוצים להגיד: גם מהפריפריה, במתן הזדמנות שווה; גם בהשכלה טכנולוגית, שאנחנו מייצרים את האדוות לאותם מיליון להייטק שיתמכו. יש פה פערים שבפירוש אפשר לטפל בהם. אני רואה את זה כשקוף, כדבר שמצד אחד יש בו צורך ומצד שני יש מענה. התפקיד שלנו כממשלה הוא לתת את הפתרונות. << קריאה >> אורלי לוי אבקסיס (הליכוד): << קריאה >> – – – << דובר_המשך >> שרת הכלכלה והתעשייה אורנה ברביבאי: << דובר_המשך >> אתה נותן לי עוד זמן אחר כך. << קריאה >> אורלי לוי אבקסיס (הליכוד): << קריאה >> בוועדת העבודה, כי זה נוגע למשרד שלך, היו אצלנו יזמי הייטק שדיברו על כך שדווקא לוחמים משוחררים שרוצים להעסיק אותם בהייטק, אין להם תמריצים ממשרד הכלכלה. אני מקווה מאוד שיש תוכנית שהולכים עליה. << דובר_המשך >> שרת הכלכלה והתעשייה אורנה ברביבאי: << דובר_המשך >> אז יש בדיוק את התוכנית הזאת – אגב, צריך להגיד שמוביל אותה הרמטכ"ל. הרמטכ"ל ראה את הנתונים בהבחנה בין המערך הטכנולוגי בצבא למערך הלוחם. הוא דיבר איתי על זה, אפילו – אתמול הייתה ועדת מילואים. יש תוכנית שבה אנחנו צריכים כממשלה לתמוך במעבר הלוחמים להייטק. הם משוועים לכוח אדם, ואין ספק שהם יכולים לתרום. הסיפור של אופי המשרות וההליכה להייטק – ה"מיליון להייטק" לא חשוב רק בפני עצמו, שיהיה מענה למשרות; ההשפעה של "מיליון להייטק" היא בחלחול של היכולות הטכנולוגיות לאותה תעשיה, אולי מסורתית, התעשייה שאנחנו מכירים אותה מהעבר. זה תנאי הכרחי ומשמעותי. אין לי ספק שההשפעה של החלחול של היכולות הטכנולוגיות, תתבטא באותה תעשייה מסורתית שאנחנו יכולים לעסוק בה. אז אנחנו יכולים להסתכל גם על הפריפריה כסוג של מתן הזדמנות, וגם על העובדה שאין סיבה בעולם שבשנת 2022 ילד או ילדה שנולדים בפריפריה לא יקבלו את אותן הזדמנויות שמקבל מישהו אחר. גם חברת הכנסת יעל וגם ענבר, אתן הפעלתן היום את יום הפעילות בגליל, את שדולת הגליל, וראיתי אחר כך את הצעירים שהגיעו משם. אין סיבה בעולם שלא יינתנו להם הזדמנויות להשתלבות גם בהשכלה וגם בשוק העבודה. יש כמה דברים שצריך לעשות ולשפר. אני חושבת שפיתוח המיומנויות לא יכול להתחיל בגיל העבודה. הוא לא יכול להתחיל ללוחמים אחרי השירות שלהם וגם לחיילים אחרים שמשתחררים, או משירות לאומי או כל פעילות אחרת. הוא צריך להתחיל מגיל לידה. אם אנחנו לא נדע לתת מענה, גם בהיבטים של לימודי ליבה, גם בהקשרים של מיומנויות טכנולוגיות, טכניות, מיומנויות של כישורי חיים – חבר הכנסת קינלי, אתה דיברת על האופן שבו אתה חושב שההוראה וההתייחסות גם למורים בכלל וגם לתלמידים – אנחנו חייבים לתת כלים שיהיו מוכנים להתאמה ולשינויים של הקצב המטורף הזה, שאנחנו נמצאים בו גם בשוק העבודה. מעבר לזה, אני חושבת שאנחנו כממשלה לא יכולים להוביל שינויים בשוק העבודה אם אנחנו לא נשתף את התעשייה, אם אנחנו לא נשתף את המעסיקים. גם בעניין הזה משרד הכלכלה והתעשייה מוביל שולחנות עגולים, מוביל שיח עם מעסקים. יש מינהלת מיוחדת שהוקמה בשיתוף פעולה בין זרוע העבודה למעסיקים. אני אומרת לכם שהזנה הדדית של הצרכים, של הבנת האתגר בשוק העבודה, היא סופר-משמעותית, ואפשר לקדם אותה באופן ניכר. שיתוף פעולה נוסף נעשה עם ועדת העבודה בכנסת. אני חייבת לציין את העשייה המבורכת של חברת הכנסת רייטן ואת הנכונות שלה להתמודד עם אתגרי העבודה – והאתגור של המשרד שלי – מתוך רצון לקדם חקיקה בהיבטים רחבים. אני יכולה למנות את חלקם: אפשר לדבר על תנאי העסקה; אפשר לדבר על עסקת החבילה, שכללה הרבה מאוד היבטים וחלקים בתוכה. אפשר להתווכח, ככה או אחרת, אבל יש פה סוף-סוף ניסיון לתת פתרונות לאוכלוסיות מגוונות. הוקמה יכולת לגישור בסכסוכים בהיבטים של דיני עבודה וסכסוכים בין עובדים למעסיקים, על דעת ההסתדרות, בהסכמת ההסתדרות ובשיתוף פעולה, כמובן, היכן שיידרש. עוסקים בחקיקה ובקידום תקנות שיתייחסו לנושא העבודה מרחוק, בוודאי אחרי – אני רוצה להגיד אחרי הקורונה, אז אני אומרת לצד הקורונה ליתר ביטחון, אבל עבודה מרחוק משנה את פני המציאות. בהייטק זה כבר נמצא שם מזמן, וזה מחלחל גם לסקטור הציבורי וגם למערכים אחרים. צריך לעסוק בחקיקה מה זה אומר: של מי הזכות לעבוד מרחוק – של המעביד? של העובד? וכו'. כל נושא כלכלת הפלטפורמות – העובדה שיש פה פתאום חוזים גמישים – מה אתה? אתה שכיר? אתה עצמאי? אתה בין לבין? מי שומר על הזכויות שלך? לצורך העניין, יש לך זכויות שהן לא רק להווה, שהן גם זכויות לעתיד? << קריאה >> נעמה לזימי (העבודה): << קריאה >> – – – למעביד – – – << דובר_המשך >> שרת הכלכלה והתעשייה אורנה ברביבאי: << דובר_המשך >> לא, אני מדברת בכלל מנקודת הראות הזאת והזאת. שילוב אנשים עם מוגבלויות בשוק העבודה כהצעת חוק שמתגלגלת עכשיו, ובוודאי בהיבטים של הסדרת מקצועות, שנעשית גם על ידי זרוע העבודה, ומולה הכשרה של עובדים עם מיומנויות ועם צרכים ייחודיים במהירות תגובה, שמאפשרת – לא שהמקצוע יחכה לעובד, אלא שהעובד יהיה מוכשר ומותאם אל מול הצרכים המתפתחים במשק. אני חושבת ששיתוף הפעולה הזה בהרבה מאוד הקשרים, גם של התוויית המקצועות העתידיים וגם בהבנת הצורך של המדינה, לא רק מחר, אלא גם היום, והחיבור לתעשייה, למעסיקים ולצרכים של העובדים, כשמערכת החינוך עוסקת ביכולת להתאים את הצעיר והצעירה במשק לקראת אתגרי העבודה שמחכים להם, הם תנאים הכרחיים. אני חושבת שעל זה משרד הכלכלה והתעשייה והעבודה ייבחן. אני חושבת שמערך הדיגיטל הלאומי – אני לא חושבת שהוא צריך, הוא כבר עוסק בהיבט של צמצום פערים ואוריינות דיגיטלית. אנחנו משקיעים הרבה מאוד כסף כדי להגיע לאדם שנמצא בפריפריה, לגברת שאולי לא יודעת להתמצא ביכולות טכנולוגיות, כדי להנגיש לה זכויות, כדי לקצר טווחים וכדי לתת מענה לעובדים בכל היבט של היכולת להכיר את הזכויות שלהם בשוק העבודה. אחרי הכול, צריך גם לעסוק באכיפה. דובר באחת ההתייחסויות – נדמה לי שלך – על נושא האכיפה. אין ספק שגם צריך לוודא שכלל ההחלטות, כולל האופן שבו אנחנו מתייחסים לעובדים זרים וההוגנות שבה אנחנו מתייחסים לעובדים בכלל, צריכות להיאכף כדי לוודא שאין חריגות, שמי שחורג גם נענש בהתאמה. אני חושבת שבסוף זה בא ביחד – גם המיומנויות, גם ההכשרה, גם ההסברה, גם ההדרכה וגם האכיפה. אנחנו עובדים בגמישויות האלה, ביצירת התאמת שוק העבודה לאתגרים של ישראל. יש לנו נוער נפלא, יש לנו יכולות בלתי מוגבלות בתחומים מסוימים. צריך לחלחל אותם לכלל המערכים ולהביא פתרונות לשוק העבודה. אני חושבת שהיכולות האלה קיימות. אני דורשת מעצמי ומהאנשים במשרד הכלכלה, על כל ההיבטים השונים, לתת פתרונות ייחודיים. אני חושבת שהאנשים שעובדים אצלי במשרד, גם בזרוע העבודה וגם בכל האתרים שנוגעים באנשים ונותנים להם מענה תעסוקתי, הם טובים. צריך לתת להם המשך – גם השקעה בהם וגם משאבים – כדי שיוכלו לממש זאת. אם נעשה את כל זה – ונעשה את כל זה – אין לי ספק שבעזרת השם נצליח למצות ולמקסם את היתרון הזה: גם נגביר את הפריון, גם נגדיל את השכר הפנוי לעובדים במשק כדי שהחיים פה יהיו פחות יקרים, וכולם יוכלו ליהנות מאותם יכולות ויתרונות שיש במשק הישראלי. ללא ספק גם נשפיע על החוסן הלאומי. אין לי ספק שזה בא ביחד. תודה רבה. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> תודה לשרה. << הלסי >> הצעות לסדר-היום << הלסי >> << הלסי >> ציון יום הגליל << הלסי >> << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> אנחנו עוברים לנושא הבא בסדר-היום: ציון יום הגליל – הצעות לסדר-היום שמספרן 2273, 2278, 2338, 2351, 2354, 2356, 2359, 2361, 2362, 2363 ו-2364. תתחיל חברת הכנסת יעל רון בן משה. << דובר >> יעל רון בן משה (כחול לבן): << דובר >> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, כבוד השר לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל, תודה שאתה נמצא כאן גם ליום החשוב הזה בכנסת. לפני שבועיים ציינו את יום השואה, והיום אנחנו מציינים את יום הניצחון על גרמניה הנאצית. הסבתות והסבים שלי, שורדי שואה, הגיעו למדינת ישראל אחרי מסע מטלטל, ומייד נשלחו ליישב את הגליל. הם לא דרשו דבר לעצמם. לפני שבוע ציינו את יום הזיכרון לחללי צה"ל, ובהם בן דודי מקיבוץ יחיעם איתן רון, זיכרונו לברכה, שנפל במלחמת יום הכיפורים בקרב ברמת הגולן. גם הוא לא דרש דבר לעצמו. להבדיל אלפי הבדלות, היום, ביום הגליל בכנסת, הגיעו עשרות ראשי ערים ומועצות, מנהלי בתי חולים, ראשי האקדמיה מהגליל, תעשיינים, אנשי תיירות, וגם הם לא דרשו דבר לעצמם. כל הדרישה שלנו כולה היא לפתח את מדינת ישראל ולדאוג לעתידה. העתיד של מדינת ישראל נמצא בנגב ובגליל. היום הזה מוקדש לגליל, ולכן ברשותכם אני אתמקד בגליל. אני מודה, אדוני היושב-ראש, שקצת מוזר לי לדבר אל מול מליאה ריקה. אתה הרבה יותר מנוסה ממני, ואולי אתה, כבר יותר קל לך עם הסיטואציה הזו של לדבר על דברים שהם בליבך, על הבית, על ההורים שלי, המזדקנים, על הילדים שלי, המתבגרים, ולא להיות בטוחה שמישהו בכלל שומע את זה. אני רואה שהשר כאן. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> אני רוצה להגיד לך שלפחות 200,000 אנשים רואים את זה היום בטלוויזיה, ב-99. אבל זה חשוב מה שאת אומרת. רואים את זה. << דובר_המשך >> יעל רון בן משה (כחול לבן): << דובר_המשך >> אני מקווה שעם הזמן זה הולך ונהיה יותר קל, לדבר על נושאים – – – << קריאה >> השר לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל עודד פורר: << קריאה >> כשדוד מנהל את הישיבה יש יותר צופים. << דובר_המשך >> יעל רון בן משה (כחול לבן): << דובר_המשך >> מאוד יכול להיות. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> לא יודע, אבל תדע לך שהמון המון אנשים רואים את הנאומים האלה. << דובר_המשך >> יעל רון בן משה (כחול לבן): << דובר_המשך >> אני מאוד הייתי רוצה שכמה שיותר מחברי הבית הזה יהיו איתנו ביום הזה. אנחנו מדברים על עתידה של מדינת ישראל, לא פחות מהדבר הזה. כפי שציינתי קודם, עשרות אנשים קמו הבוקר בגליל, פינו את יומם, נסעו שלוש, ארבע וחמש שעות כדי להשתתף בדיונים שהתקיימו ביום החשוב הזה. ואני מקווה שכפי שלאורך היום היו הרבה מאוד חברי כנסת בדיונים ובהשקת השדולה – גם לא מעט שרות ושרים – אז גם כאן איתנו נמצאים מקבלי ההחלטות הנוספים, גם אם לא באופן פיזי, אז שהמסר יעבור. אבל זה היה ככה אוף דה רקורד. ראשית, אני רוצה להודות לשותפיי לשדולה לפיתוח הגליל, חברת הכנסת ענבר בזק, שנמצאת כאן, וחברי הכנסת אופיר סופר ואופיר כץ, שהיו פעילים כמובן לאורך כל היום, ובוודאי יצטרפו בקרוב לדיון החשוב הזה במליאה. בפתח דבריי ציינתי את הימים הלאומים החשובים שהיו בשבועיים האחרונים, והאחרון שבהם – יום העצמאות ה-74 למדינת ישראל. חגגנו תשעה וחצי מיליון אזרחים את היום המרגש הזה, וגם קראנו, אולי חלקנו, את הנתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ובהם הנתון שבשנת 2048, שנת ה-100 למדינת ישראל, נוכל להתברך בלמעלה מ-15 מיליון אזרחים. זו בשורה אדירה למדינה, שהוקמה עם 600,000 אזרחים וכעבור 100 שנים תמנה למעלה מ-15 מיליון אזרחים. אבל איך אנחנו נערכים ליום הזה? איך ייראו חיינו כאן בשנת 2048, החיים של הילדים שלנו ושל הדורות הבאים? אנחנו לא יכולים להמשיך להרשות לעצמנו לחשוב כמו מדינה קטנה. מדינת ישראל היא מעצמה בהרבה מאוד תחומים. בשנים הקרובות היא גם תהיה מדינה עם מספר מיליונים דו-ספרתי. צריך להיערך לדבר הזה. כיום רוב כלכלת ישראל מרוכזת במרכז הארץ. אך טבעי הוא שמנועי הצמיחה המשמעותיים נמצאים במרכז כמעט כל מדינה, אבל זה לא מספיק. לא נוכל 15 מיליון אזרחים ולשאת עינינו לאזור תל אביב, עם איזושהי שלוחה, אולי, בירושלים בירתנו. אם אנחנו לא נתחיל להניע מהלכים היום, אנחנו נמצא בשנת 2048 כ-11 מיליון אזרחים שחיים במרכז הארץ. 11 מיליון אזרחים. אנחנו לא יכולים לתאר אפילו את הצפיפות של הדבר הזה. אנחנו נתקנא במקסיקו סיטי – מי שהיה וביקר – או בניו דלהי או בבומבי. אנחנו נהיה אחת הערים הצפופות בעולם; לא רק בעולם המערבי אלא בעולם. ולצד זה נמצא שוליים בנגב ובגליל, שוליים עניים, מוזנחים, שאולי הזהות הישראלית שלהם תהיה שונה ממה שאנחנו חולמים, ממה שחלמו אבותינו. החזון והחלום הציוני יתרחקו מאיתנו. מי יהיו אותם 1.5 מיליון, 2 מיליון אזרחים, שיחיו בנגב ובגליל? כדי שנוכל לשנות את המציאות הזו שתיארתי עכשיו, אנחנו צריכים להתחיל לפתח מרכזים כלכליים חדשים. אנחנו צריכים מרכז משמעותי בנגב; אנו צריכים מרכז כלכלי משמעותי בגליל, מרכז שימשוך עשרות אלפי עובדים, שיוכלו להתפרנס ולגור בחוות בגליל. אנחנו צריכים מוסד אקדמי משמעותי; אנחנו צריכים שדה תעופה בין-לאומי עם טיסות לפחות עד מרכז אירופה; אנחנו צריכים מערכת בריאות מפוארת; אנחנו צריכים תחבורה; אנחנו צריכים תשתיות תקשורת. שמחתי מאוד לראות היום, בהשקת השדולה, שרים רבים שהגיעו והצהירו שהם במשרדים שלהם מתכוונים לשים את הגליל בראש סדר-היום, כולל במשמעויות תקציביות ובתוכנית העבודה. אם אני לא טועה, ספרתי שמונה שרים שהגיעו להשקת השדולה, שרים משמעותיים, שיכולים להוביל יחד איתנו את השינוי. אני מקווה שנמשיך את המהלך הזה לקראת תוכניות העבודה לשנת 2023, עם כמובן עם נגזרת של תקציב מדינה שאני מקווה שתהיה למדינה. זה מעבר לעניין פוליטי. כפי שציינתי, בשדולה חברים חברי כנסת גם מהקואליציה וגם מהאופוזיציה. מדינת ישראל צריכה תקציב, הגליל צריך תקציב, אזרחי ישראל צריכים תקציב, ואני מקווה שנצליח להביא בשורה לגליל. יום גליל שמח ותודה. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> תודה. נו, את רואה, הוספתי לך זמן. << דובר_המשך >> יעל רון בן משה (כחול לבן): << דובר_המשך >> ראיתי את זה, ואני מעריכה את זה מאוד. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> חברת הכנסת ענבר בזק. << דובר >> ענבר בזק (יש עתיד): << דובר >> כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, היום אנחנו מציינים בכנסת את יום הגליל. בעבורי זה יום מיוחד גם ברמה האישית, כי נולדתי היום לפני 48 שנה בבית החולים זיו בצפת שבגליל. גדלתי בגליל העליון, לאחר שבגרתי נישאתי לבין הגליל העליון, ויחד בנינו את ביתנו ביישוב הקהילתי יובלים שבלב הגליל. עבורי הגליל הוא הרבה יותר מבית. הגליל הוא משפחה, קהילה, דרך חיים, מנטליות ואפילו שפה. הגליל הוא חבל הארץ היחיד בישראל שבו חיים בשכנות זה לצד זה יהודים, דרוזים, צ'רקסים, נוצרים ומוסלמים, תוך שאנחנו שומרים על מרקם החיים המשותף ומכבדים אלה את אלה. בעבורי הגליל הוא פסיפס של קהילות ותרבויות מרתקות שמכל אחת ואחת מהן יש לי הרבה מה ללמוד. אחד השירים היותר-מוכרים על הגליל הוא שירה של נירית ירון, ששודר בתוכנית המיתולוגית זהו זה. הוא נפתח במילים: "הגליל, הגליל \ משהו בלתי רגיל. \ הוא נמצא לא רחוק \ הוא מתאים לכל גיל. \ שמחת המדינה \ בין עצי תאנה \ עם פירות העונה \ החיים קייטנה". אבל רק מי שלעולם לא חי בפריפריה יכול לכתוב את המשפט "החיים קייטנה" בהקשר של החיים בגליל. כי הגליל, למרות כל יתרונותיו, לא הכול בו ורוד וגם לא הכול ירוק, בניגוד למה שחושבים. אנחנו, תושבי הגליל, מתמודדים עם לא מעט אתגרים. המציאות שלנו בפריפריה הצפונית של מדינת ישראל רחוקה מאוד מהדימוי של "החיים קייטנה", או החיים בצימר, כמו שאני לפעמים שומעת. היא באה לידי ביטוי בכמעט כל תחומי החיים. בבריאות קיים פער בלתי נתפס בשירותי הבריאות של תושבי הגליל לעומת מרכז הארץ, עם חצי ממספר הרופאים לנפש, מחצית ממספר מיטות האשפוז לנפש, פחות אחיות וכוח עזר רפואי, פחות פסיכולוגים ופסיכיאטרים, פחות שינניות, פחות מטפלים סיעודיים ועוד ועוד – אני יכולה להמשיך ככה חצי שעה. בכל התחומים הרפואיים והפארה-רפואיים אנחנו סובלים ממחסור ביחס לכלל הארץ, ובעיקר ביחס למרכז הארץ. אגב, הבעיה היא לא רק במספרים, היא גם בנגישות של שירותי הבריאות. בגליל, שירותי רפואת החירום לוקים בחסר. היה לנו דיון על זה היום בוועדת הבריאות, דיברנו על זה באריכות – על הבעיה של שירותי חירום ועל המרחק הגדול שנדרשים מטופלים במצבי חירום לעבור מביתם לבית החולים, בעיקר תושבי הגליל המזרחי והגולן. לפני כמה שנים בוטל חדר המיון הקדמי, ונדרשת לעיתים מעל שעה כדי להתפנות לחדר המיון הקרוב, בבית החולים זיו בצפת. התוצאה היא שתוחלת החיים בגליל נמוכה בכשנתיים מזו של תושבי מרכז הארץ. אני מכירה את התוצאה הזאת מקרוב, כי אבי, זיכרונו לברכה, נפטר בגיל 66 בלבד באמבולנס בדרך מקיבוץ דן שבגליל העליון לבית החולים צפת. עד היום, 14 שנה מאז שהוא נפטר, אני לא יכולה להשתחרר מהמחשבה הזאת שאולי אם היינו גרים בתל אביב, היה לי אבא היום. גם בתעסוקה הגליל נשאר הרחק מאחור. מדוח שערך מרכז המחקר והמידע של הכנסת ב-2020 עולה כי השכר הממוצע של שכירים בצפון הארץ נמוך בכ-20% מהשכר הממוצע במשק ובכ-30% מהשכר הממוצע במרכז הארץ. הקבוצה המשתכרת את השכר הנמוך ביותר בשוק העבודה בישראל היא נשים ערביות תושבות הגליל. שיעורי האבטלה בצפון גבוהים יותר מאשר במרכז, וכתוצאה מזה שיעורי העוני בגליל גבוהים יחסית לכלל הארץ. ראשי הרשויות – כמו שאמרה חברתי חברת הכנסת יעל רון, חברתי לשדולת הגליל – רבים מראשי הרשויות שהגיעו היום נאלצים לשלם סכומים גבוהים כדי לתמוך באותן אוכלוסיות מוחלשות. תשתיות – הגליל נמצא כבר שנים בפיגור בתשתיות תקשורת, כבישים, תחבורה ציבורית ועוד. לאחרונה הוחלט להקפיא את המשך סלילתו של כביש 6 במקטע הצפוני שלו, בין צומת סומך לצומת כברי. גם בתחום התחבורה הציבורית הגליל נשאר הרחק מאחור. הרכבת מגיעה היום רק עד לכרמיאל, היא עדיין לא מגיעה לקריית שמונה. אגב, משום מה תנועת הרכבות הופסקה בתקופת הקורונה בימי שישי מחיפה צפונה ולא חודשה עד היום. ביישובים רבים בגליל נכנסת תחבורה ציבורית פעמיים עד שלוש ביום, מה שלא מאפשר לתושבים להסתמך עליה, ומחייב את רוב המשפחות להחזיק בשני רכבים לפחות. הגליל נמצא מאחור גם בחינוך ובשלל תחומים, וקצרה היריעה מלהתייחס לכולם. אז איך הגענו למצב הזה? אם אתם שואלים אותי, הסיבה לכך היא שרחוק מהעין – רחוק מהכיס. במשך שנים רבות הרשויות המקומיות ובתי חולים בגליל סובלים מתת-תקצוב ביחס לחבלי הארץ האחרים. לא הייתה לנו נציגות חזקה בכנסת ובממשלה, ולא היה מי שיילחם בעבורנו. פה אני רוצה לסיים במשפט אופטימי: היום אנחנו במצב אחר. בכנסת העשרים-וארבע יש 19 חברי וחברות כנסת ושרים תושבי הגליל. זה יותר מאי פעם. כמעט בכל סיעה יש נציג אחד לפחות מהצפון. זו עבורנו הזדמנות פז לשלב ידיים, לפעול יחד למען תיקון העיוות ארוך השנים הזה של ממשלות ישראל ולפעול למען צמצום הפערים ולמען פיתוח הגליל. השבוע התבשרנו על החלטת ממשלה מבורכת הנוגעת לנגב. זה צעד ראשון וחשוב בכיוון הנכון. אני סמוכה ובטוחה שהגליל הוא הבא בתור. תודה רבה. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> תודה רבה. חבר הכנסת ישראל אייכלר. << דובר >> ישראל אייכלר (יהדות התורה): << דובר >> כבוד היושב-ראש, אני לא יודע, שומעים אותך – – – << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> תודה, תודה רבה. << דובר_המשך >> ישראל אייכלר (יהדות התורה): << דובר_המשך >> אדוני היושב-ראש, כבוד חברי הכנסת, אני רוצה לברך קודם כול על הקמת השדולה לקידום הגליל בראשות חברת הכנסת בן משה, חבר הכנסת אופיר, חברת הכנסת ענבר וכל השותפים לשדולה הזאת. במידה מסוימת, למרות שאני איש ירושלים יותר מ-150 שנה, בכל זאת במידה מסוימת אני מרגיש בן הגליל. קודם כול, בגלל שכשהייתי בן שלוש עשו לי פאות במירון, בל"ג בעומר – אבל עברו כמה שנים מאז. דבר שני, אבי, זיכרונו לברכה, היה כל השנים, כל חייו, נוסע למירון לא רק בל"ג בעומר אלא גם בקיץ. הוא היה אחד מהאנשים שחשפו את קברי התנאים והאמוראים בכל הגליל. וכל התיירות בגליל שיש ביובל האחרון – הוא ליווה את כל המהלך הזה, חוץ מאשר הוא מילא את התפקיד במשרד הדתות כמנהל אתר רבי שמעון בר יוחאי במירון והמקומות הקדושים בגליל. אז נסענו הרבה לגליל, גם כילדים וגם בכל השנים. דבר שני שאני מחובר לגליל זה העניין הזה של הקשר עם הצדיקים הקדושים, תלמידי חסידי הבעל שם טוב שקבורים בטבריה ובצפת. ולכן אני תמיד חשבתי: מה הסיבה שהגליל חרב? אומנם כתוב במשנה שלפני ביאת המשיח, אחד הסימנים של עקבתא דמשיחא הוא שהגליל ייחרב. אבל זה כבר מספיק שנים חרב. כולם בוכים על זה שהגליל הולך ומתרוקן – לפחות מתושביו היהודים – אבל גם כל הגליל עצמו מוזנח. גם כשהייתי בוועדה לפניות הציבור שמחתי בשעתו – בבית החולים בנהריה, כשפיטרו פנסיונרים, עולים חדשים מרוסיה, ואף אחד לא שמע לזעקתם, זכינו לעזור להם ובית החולים קיבל אותם, קלט אותם שוב. אבל יש בעיה בגליל. אפשר לדבר על משהו לא פופולרי? אחת הסיבות שהגליל לא מתפתח זה בגלל שאנשי הגליל לא כל כך מעוניינים להכניס ליישובים אנשים שהם לא ממשיכים ולא בני המושב. אתם מודעים לזה? יש נחלות. הם לא רוצים "זרים". אני לא רוצה להכליל את כל היישובים, אבל במקום שיישובים ירצו לקלוט כמה שיותר אנשים נוספים, אז יש איזו מין התבצרות בנחלות, בנחלות הפרטיות, המשפחתיות. אתה מכיר את הנושא הזה? << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> מכיר. << דובר_המשך >> ישראל אייכלר (יהדות התורה): << דובר_המשך >> דרך אגב, זה בכל המושבים, אני חושב, לא רק בגליל. אבל זה מה שמונע מהגליל להתפתח, סיבה אחת. סיבה שנייה – קבר רבי שמעון בר יוחאי הוא האתר השני במספר העולים לשנה, תיירים שמגיעים מכל העולם, אחרי הכותל המערבי. מדינה שרוצה בפיתוח מקום הייתה מפתחת את הנושא הזה של תיירות חו"ל ליהודים שבאים לגליל ובתי מלון, הסעות ותחבורה ציבורית. שום דבר. אם נגעתי בתחבורה ציבורית אני רוצה לציין את מיודענו, ראש מיודענו, ראש עיריית נוף הגליל, שהיה מנכ"ל הכנסת, רונן פלוט. הוא, אגב, ראש העירייה היחיד כמעט בארץ – אולי יש עוד אחד, מעכו – שמוכנים בשמחה לקבל תושבים חרדים. אבל כשהקימו את נוף הגליל, את שכונת הר יונה בנוף הגליל – אין תחבורה ציבורית לשם. אנחנו יודעים שההצלחה של כל יישוב תלויה בכמה ת"ווים – תחבורה; תעסוקה; תרבות. חינוך. אלה הדברים שבלעדיהם אי-אפשר להצליח. ובנוף הגליל לא רק שלא נותנים לפתח את התחבורה הציבורית, אלא כשאנחנו ביקשנו ממשרד התחבורה לעשות קווים – בוועדה לפניות הציבור, בראשות חברת הכנסת יעל רון בן משה – לפתח את התחבורה הציבורית מנוף הגליל לבני ברק, לאשדוד ולירושלים, למקומות שבהם גרים התושבים האלה, מייד מישהו דאג להכניס לעיתונים הכלכליים שאנחנו רוצים לגזול את קווי התחבורה של הערבים מוואדי עארה. זה סתם שקר וכזב, כי אנחנו לא רוצים לקחת אף קו מאף אחד. אנחנו רוצים קווים ישירים מהר יונה, מנוף הגליל, לכביש 6, כדי להגיע לירושלים ולבני ברק לא בחמש שעות אלא בשעה-שעתיים. כך קבעו את זה. מייד זה נראה לא פוליטיקלי קורקט: מה, אתה רוצה לקחת מהערבים? ואני מצהיר פה: אני לא רוצה לקחת משום יישוב ערבי שום קו אוטובוס. לא משנה לי אם הם כן משתמשים בקווים האלה לירושלים או לא משתמשים. אני לא רוצה לקחת מאף אחד שום דבר. אבל למען פיתוח הגליל אנחנו צריכים לאפשר תחבורה ציבורית. אני הבאתי כדוגמה את נוף הגליל, אבל אני מניח שיש עוד הרבה יישובים שהתחבורה הציבורית, כפי ששמענו, מאוד מאוד חלשה, ודווקא בגליל. על מירון כבר דיברנו היום, אני לא רוצה לחזור על הדבר הזה. אני רוצה רק לאחל שבעזרת השם, הגליל, שהיה מקור – מהמקומות של תלמידי רבי עקיבא שהחזירו את התורה, רבי שמעון בר יוחאי, רבי מאיר וכל הצדיקים, התנאים והאמוראים וגדולי החסידים, וכל העולים מכל הדורות, ישוב ויתפוס מקום של כבוד בארץ ישראל עד ביאת משיח צדקנו במהרה בימינו, אמן. תודה. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> תודה רבה. חבר הכנסת משה אבוטבול. << דובר >> משה אבוטבול (ש"ס): << דובר >> כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, את ציון יום הגליל, היום המיוחד הנקרא יום הגליל, אני בוחר דווקא לפתוח בהקראת השיר החשוב "אל גליל", שאת מילותיו חיבר הרב יצחק סונה, ה' יחייהו וישמרהו, ומבצע אותו בחן ובהצלחה אחיו הרב ציון יחזקאל, השם יחייהו וישמרהו, מארצות הברית – אחים יקרים, שרוממו בשירים הנפלאים שלהם את השירה הספרדית הירושלמית של בני עדות המזרח, ובמאות שירים ולחנים נתנו כוח, חוזק ושמחה לבתים רבים בעם ישראל. ואכן, הגליל הוא גם, ובעיקר, חבל יפהפה, עמוס נופים מדהימים, אוויר, אור ואווירה, אבל בעיקר קבורים בקרבו אלפי צדיקים שוכני עפר – תנאים, אמוראים, גדולי ישראל, ראשונים, אחרונים, אדמו"רים, תלמידי הבעל שם טוב – וכולם שם בעצם משרים את אווירת הקדושה על המקום. אז המילים הן "אל גליל אל גליל / אשרייך ארץ הגליל / כמהה נפשי לך הגליל / אל גדולייך צדיקים / אל קדושייך תמימים / מגן צינה הם על אחים / חיים הם בתוכנו / מרווים את צמאוננו. // ערך שולחן לעמי / יוסף הוא נזר תפארתי / חידש הכין הצפתי. // בזכותו עמד עולם / מרומם הוא מכולם. // ניסים עשה לי בזכות אהוב / שימח לעם בשיריו / לכה דודי ליראיו / תיקן שלמה בעמיו. // עלה ארי וגוריו / משה דרשן ועניו / אשרי הדור חזה פניו. // בזכותו עמד עולם / מרומם הוא מכולם". אכן, כדברי השיר, טמונים בגליל ובצפת, בירת הגליל, גם רבי יוסף קארו, מחבר השולחן ערוך; רבי הלוי שלמה אלקבץ, מחבר הפיוט "לכה דודי לקראת כלה", שכל ערב שבת המוני העם היהודי אומרים את הפיוט הזה, רבי יצחק לוריא אשכנזי, האר"י הקדוש, רבי משה אלשיך הדרשן ועוד ועוד ועוד אלפי ישני עפר, ובראשם בסמוך התנא רבי שמעון בר יוחאי במירון, שבשבוע הבא רבבות רבבות של יהודים יפקדו את ציונו לרגל ההילולה בל"ג בעומר – וכאן המקום לברך אותם בברכת ברוכים הבאים להילולה; גם רבי עקיבא ורבי מאיר בעל הנס בעיר טבריה. כולנו שמחים להגיע לבקר במקומות קדושים אלו וליהנות מהתיירות הברוכה בגליל על כל הערים הכלולות בו, אבל חייבים דווקא לנצל ביום חגיגי זה ולקרוא לממשלה ולשרים הרלוונטיים לפעול בכמה מישורים. הראשון בהם – הנגשת כלל המקומות הקדושים לאוכלוסיית המוגבלים, שלצערנו, נמנע מהם לשפוך את שיח לחשם לבורא עולם. לפני כשנה, לבקשתי, הוצא דוח מפורט של הממ"מ על היקף הבעיה והפירוט, אך לצערי, חרף פניותיי, גם לשר הדתות, לא השכילה הממשלה לתקצב באופן ברור את הצורך של ההנגשה של הציבור היקר הזה, בעוד שקיים חוק נגישות, אך משום מה, כאן המדינה והממשלה מזלזלת בציבור המוגבלים. חשוב גם שמשרד התחבורה יתקצב באופן חד וברור את הכבישים והגישה בכבישי הגליל, בפרט במקומות מסוכנים, שבהם נהרגו בכבישי דמים אזרחים, להשקיע בכבישים. יש שם המון המון הצלת חיים. ולסיום, בעיקר גם לחזק את הרשויות תקציבית בכל התחומים – כל הרשויות וראשי הרשויות והיישובים סביב הגליל, כמו טבריה ונוף הגליל, שגם באמת כאן המקום להודות לראש העיר – אני קורא לו אמיץ – שקורא לאוכלוסייה החרדית לבוא לגור אצלו בעיר, בניגוד לראשי ערים אחרים, שקצת נבהלים, שלא בצדק, מזה שיבואו לגור אצלם אוכלוסיות חרדיות. כמובן, חייבים לחזק את מפעלי התיירות והתעשייה בגליל, כי אם רוצים שאזרחים יגיעו לחופשות בארץ בכלל ובצפון ובגליל בפרט, צריכים להשקיע, לעודד ולחזק את כלל הצרכים של חבל ייחודי זה. רק השקעה תמנע שקיעה. ואם מדברים ופועלים ורוצים שאנחנו נצא לחופשה כחול-לבן, אז תתחילו להשקיע יותר תקציבית בגליל ובגלילות, ואז נוכל גם להוסיף ש"אנחנו נשארים בארץ, אנחנו נשארים / אנחנו נשארים בארץ עד 120". תודה רבה. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> תודה. חברת הכנסת לימור מגן תלם – אינה נוכחת. אוקיי, בואי, בואי. ישבת שם, לא ראו אותך. << דובר >> לימור מגן תלם (ישראל ביתנו): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, הצפון קרוב לליבי. במשך 20 שנה כיהנתי כיועצת משפטית של עיריית מגדל העמק, וכמי שמגיעה מהצפון אני יכולה לומר שעדיין יש המון פערים לצמצם – יש פערים בהזדמנויות לתעסוקה, תשתיות ופערים חברתיים אדירים. ראיתי את האיטיות של מוסדות התכנון, את הפער בתשתיות ואת הצעירים שבורחים למרכז ישר אחרי הצבא. אבל לשמחתי, לראשונה זה שנים ארוכות, הממשלה הנוכחית – שר האוצר אביגדור ליברמן והשר לפיתוח הנגב והגליל עודד פורר משקיעים משאבים כספיים עצומים בפיתוח הגליל. סיעת ישראל ביתנו מסורה לקידום הפריפריה, והגליל בפרט. בעת שכיהן כשר הביטחון, יושב-ראש ישראל ביתנו אביגדור ליברמן העביר לראשונה תוכנית למיגון הצפון, מהרגע הראשון בכהונתו כשר האוצר דאג שהתקציבים יעברו במלואם, וכבר במסגרת בסיס התקציב הוקצו למשרד הביטחון כ-250 מיליון ש"ח למיגון הצפון, שהוזנח במשך שנים כה רבות. והינה קצת מספרים מההשקעות העצומות של האוצר מתחילת כהונתה של הממשלה הנוכחית: 1.5 מיליארד ש"ח לפיתוח כללי של היישובים הדרוזיים והצ'רקסיים; 820 מיליון ש"ח לפיתוח יישובי המועצה האזורית גולן וקצרין; 22 מיליון ש"ח לקליטת עלייה בגליל ובנגב; 39 מיליון ש"ח לצמצום פערים בתחום הבריאות והרפואה בנגב ובגליל; 30 מיליון ש"ח לערים מעורבות בגליל; 5 מיליון ש"ח לאירועי תרבות בגליל; 26 מיליון ש"ח לתוכנית מנהיגות מקומית לצעירים, וזוהי רק ההתחלה. המספרים מוכיחים שהממשלה פועלת יותר מכל ממשלה אחרת עבור תושבי הגליל. מדובר בהשקעות של מאות מיליוני שקלים בביטחונם האישי של אזרחי ישראל. השר לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל מסיעתי עודד פורר הצליח תוך מעט חודשים להוביל את שינוי הפרדיגמה שהייתה נהוגה בממשלה. החשיבה הייתה שיש לחבר את הפריפריה למרכז, דבר שגורם למרכז הארץ להיות פקוק ועמוס ולמעשה משמר את התפיסה שתעסוקה יש רק במרכז. כעת השר עודד פורר מוביל מדיניות להפוך את הפריפריה למרכז חדש. עלינו החובה להתייחס לאזור הגליל כמרכז תוסס וצומח שעומד בפני עצמו, לחזק את הרשויות המקומיות כמנוע צמיחה עבור התושבים. המחויבות שהשר פורר מפגין כלפי הנושא היא אדירה. הוא כינס את קבינט הנגב והגליל כבר ארבע פעמים בתוך פחות משנה, וההחלטות שקיבל פורר במסגרתן מאוד משמעותיות לפיתוח הצפון. לאחר שהצלחתי להשיג תקציבים ייעודיים לטיפול בהפרעות אכילה, בזכות הירתמותו של שר האוצר ליברמן, הייתה לי הזכות לנתב את התקציבים ולסייע בהכרעה לאן יוקצו. במסגרת זו עמדתי על כך שהתקציבים לא יפסחו על הצפון, והגליל בפרט, ושתתווספנה מיטות אשפוז בבית החולים זיו בצפת. זאת, מתוך ההבנה שהמענה הטיפולי בצפון לוקה בחסר, וכי אין שום סיבה שמטופלים ומטופלות ייסעו שעות בדרכים כדי לקבל מענה רפואי ראוי. אי-אפשר להשלים עם המצב שאזרחים משלמים מחירים כלכליים, גופניים ונפשיים כדי לזכות במה שכל תושב במרכז הארץ מקבל בזמינות ליד ביתו. אני גאה בהישגים של מפלגת ישראל ביתנו, שדואגים לקדם ולפתח את הצפון, והגליל בפרט. תודה. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> תודה לך. חבר הכנסת אופיר סופר – אינו נוכח. חבר הכנסת עלי סלאלחה. << דובר >> עלי סלאלחה (מרצ): << דובר >> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, כתושב בית ג'ן, מועצה מקומית שנמצאת בהרי הגליל העליון, אני שמח על ציון יום הגליל בכנסת. אחד היעדים החשובים ביותר שהצבתי עבורי בהשבעתי לכנסת הוא צמצום הפערים הגדולים בין המרכז לפריפריה. תראו, חברים, אין ספק שהגליל הוא בין המקומות היפים בארץ, אך לצערי הרב, גם בין המקומות הלא-מפותחים, אחד האזורים החלשים ביותר מבחינה כלכלית, חברתית וחינוכית. למרות שבית הספר המקיף בית ג'ן, שאני ניהלתי – תוך פרק זמן קצר הבאתי אותו להיות מקום ראשון במדינת ישראל, אבל זה לא בגלל משאבים שקיבלתי אלא בגלל המשאב האנושי, שיחד הבאנו את המוסד למקום ראשון. אנו סובלים מהגירה שלילית מהגליל למרכז: יותר מ-2,000 תושבים עוזבים את הגליל מדי שנה לטובת המרכז, והפערים בשכר בין הפריפריה למרכז עומדים על בין 25% ל-30%. למה? סימן שאלה. 50% מתושבי הגליל משתכרים עד שכר המינימום. זה אחוז מאוד מאוד גבוה. אנחנו, נבחרי הציבור, צריכים וחייבים לתת לתושבי הגליל כלים לשינוי. היום דנו בוועדת החינוך על פתיחת אוניברסיטה בגליל. הגליל זקוק לעוגן אקדמי רב-עוצמה על מנת לחזק את הכלכלה ולבסס את המעמד הסוציו-אקונומי, וזה יהווה כוח משיכה עצום לאוכלוסייה איכותית אשר תניע ותקדם את כל התהליך הכלכלי-חברתי של הגליל. אוניברסיטה כזאת היא מנוף לצמצום הפערים. אם אתם שואלים אותי, האוניברסיטה הזו חייבת להיות ולהיפתח בעיר מע'אר. ולמה בעיר מע'אר? הכריזו על כפר מע'אר כעיר, אבל הוא עדיין כפר. איך יהפוך להיות עיר? חייבים להכניס בו מוסדות, ומה יותר טוב מאוניברסיטה במע'אר? זה מצוין. ואני מבקש שאכן העיר מע'אר תזכה לקמפוס אקדמי שיקדם את החברה הגלילית בצורה הטובה ביותר. כפר מע'אר – אנחנו קוראים לו עדיין כפר, היות שהוא לא עיר; שום דבר לא השתנה מאז שהכריזו עליו עד היום: הכבישים רעועים, אין תשתית ביוב וכמובן שאין כלום, כלום, כלום, למרות ששמעתי את קודמיי מדברים על כספים שהועברו לכפרים הדרוזיים. האומנם יש תוכנית, חברים? הכפרים הדרוזיים כולם נמצאים בצפון חוץ מדאליה ועוספיא; 3 מיליארד שקל תוכנית תלת-שנתית – מכל הכסף הזה עברו מתקציב 2021-2020 163 מיליון בלבד. ואם אנחנו מחלקים 3 מיליארד לשלוש שנים, זה מיליארד. איפה 840 מיליון? איך יתקדמו בגליל אם התוכנית לא תבוצע ולא תגיע לכפרים, למועצות המקומיות, שישתמשו בזה לקדם את הגליל? בניית מוסדות אקדמיים, דאגה לשירותי בריאות, שירותים לאזרח, פיתוח אזורי, תעסוקה, תשתיות, ואפילו הקמת מוסדות ממשלתיים, יקדמו את מע'אר, וכמובן שיקדמו את כלל הגליל. פיתוח הגליל יכול לתת מענה למשפחות שמחפשות דיור במחירים סבירים ולא מה שיש במרכז, אוויר נקי ונופים מרהיבים. כחבר בוועדת הבריאות אני עד מקרוב למהפכה שעוברת מערכת הבריאות. יש מיון ילדים ממוגן חדש בנצרת – את זה משרד הבריאות לאחרונה עשה – מכשירי דה-וינצ'י בבית החולים נהרייה, מרכז לצנתורי מוח בטבריה, מרכז רפואי החדש בסח'נין, תחנת מד"א אזורית בבית ג'ן ומכשירי PET CT, שלפני כן היו נחלתו של מחוז תל אביב בלבד. אך זה לא מספיק. יש עוד הרבה מה לעשות. הממשלה הזאת חייבת להתגבר על הכשל. אנחנו חייבים לשנות גישה. לי אישית יש אינטרס מובהק לחזק את הגליל, את הפריפריה, ואני מתחייב להקדיש את כל-כולי למען זה. חבריי חברי הכנסת, ראשי השדולה למען הגליל, למה התעלמתם מחמישית חברי הכנסת שגרים בגליל בני העדה הדרוזית? למה? עלי סלאלחה, פטין מולא, מופיד מרעי וגם חמד עמאר הוא צפוני. אנחנו ארבעה. למה? ריבונו של עולם. היחיד שהזכיר את הדרוזים היה השר גנץ. << קריאה >> יעל רון בן משה (כחול לבן): << קריאה >> היה דיון שלם בוועדה – – – << דובר_המשך >> עלי סלאלחה (מרצ): << דובר_המשך >> אני מדבר על השדולה, גברתי. << קריאה >> יעל רון בן משה (כחול לבן): << קריאה >> בחרת לא להיות שותף, זה בסדר. << דובר_המשך >> עלי סלאלחה (מרצ): << דובר_המשך >> על השדולה אני מדבר. << קריאה >> יעל רון בן משה (כחול לבן): << קריאה >> חבל שלא – – – << דובר_המשך >> עלי סלאלחה (מרצ): << דובר_המשך >> היה צריך שיהיה מישהו מהחבר'ה הדרוזים, חברי הכנסת הדרוזים. << קריאה >> יעל רון בן משה (כחול לבן): << קריאה >> ראש המועצה שלך השתתף בדיון. << קריאה >> שר החקלאות ופיתוח הכפר עודד פורר: << קריאה >> השר חמד עמאר היה באותה השעה בקבינט הגליל – – << דובר_המשך >> עלי סלאלחה (מרצ): << דובר_המשך >> מי זה? << קריאה >> שר החקלאות ופיתוח הכפר עודד פורר: << קריאה >> – – שקיבל החלטה בקבינט, בוועדת שרים לענייני נגב גליל. בשעה 14:30 התקבלה החלטה מאוד משמעותית לגבי הגליל. גם היה שם דיון על התוכנית – – – << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> למה להתווכח? << קריאה >> יעל רון בן משה (כחול לבן): << קריאה >> זו אחת הבעיות של הגליל. סוף-סוף אנחנו עובדים יחד, ראש המועצה שלך נמצא בדיון, ואתה אומר שהוא לא היה בדיון. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> דרוזים גרים רק בגליל. << דובר_המשך >> עלי סלאלחה (מרצ): << דובר_המשך >> טוב, חברים, בשנה הבאה נעשה עוד יום ותכניסו את הדרוזים. << קריאה >> יעל רון בן משה (כחול לבן): << קריאה >> בהצלחה רבה. קדימה, תוביל. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> בפעם הבאה יתקנו את זה. יתקנו את זה. << דובר_המשך >> עלי סלאלחה (מרצ): << דובר_המשך >> כן, בסדר. << קריאה >> יעל רון בן משה (כחול לבן): << קריאה >> למה אתה לא מוביל יום כזה? << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> תודה, עלי. עוד? << דובר_המשך >> עלי סלאלחה (מרצ): << דובר_המשך >> כן, כן. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> נו, אתה כבר חורג בהרבה. << דובר_המשך >> עלי סלאלחה (מרצ): << דובר_המשך >> לא, אני תכף מסיים. חברים, התייחסות לדרוזים לא הייתה. החברה הדרוזית עשתה הכול לגליל ולמדינה. הכפרים שלנו, שכולם בגליל, סובלים מהיעדר תשתיות, אזורי תעשייה, אזורי תעסוקה, תחבורה ומה לא. 74 שנים שמענו ביטויים יפים, מושגים נהדרים – "אחינו הדרוזים", "ברית דמים", "ברית חיים" – אבל המושגים האלה, לצערי הרב, אני אומר לכם, לא תורגמו לשפת המעשה. יש גבול לכוח הסבל של בני החברה הדרוזית. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> אבל הממשלה נתנה לכם פעמיים תוכנית חומש. << דובר_המשך >> עלי סלאלחה (מרצ): << דובר_המשך >> תשמע, אני יודע שברית המועצות נפלה בגלל תוכניות החומש, בגלל חסמים – – – << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> אבל קיבלתם תקציב גדול מאוד לתוכנית חומש, ואחרי שסיימו את זה באו כל ראשי הרשויות ושוב הפגינו וקיבלו. למרות שאין את זה – – – << דובר_המשך >> עלי סלאלחה (מרצ): << דובר_המשך >> לא, לא, לא. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> עזוב, לא ניכנס לזה. << דובר_המשך >> עלי סלאלחה (מרצ): << דובר_המשך >> חברים, תוכניות חומש על הנייר – יש. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> למה? << דובר_המשך >> עלי סלאלחה (מרצ): << דובר_המשך >> חסמים – יש; ביצוע – כמעט אין. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> כל התקציב מומש. << דובר_המשך >> עלי סלאלחה (מרצ): << דובר_המשך >> אז אני אומר לך, בית ג'ן, לדוגמה – – – << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> לא קשור בית ג'ן. התוכנית עצמה מומשה. << דובר_המשך >> עלי סלאלחה (מרצ): << דובר_המשך >> לא, לא, אני אומר לך, בית ג'ן וחורפיש כיום – אין מגרש כדורגל. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> אבל ניתן לשר לענות. ניתן לשר לענות. טוב, תודה, עלי. << דובר_המשך >> עלי סלאלחה (מרצ): << דובר_המשך >> יפה, בסדר, אין לי בעיה. תודה רבה, חברים. שהגליל יפרח. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> חבר הכנסת אופיר כץ – איננו; חבר הכנסת איימן עודה – אינו נוכח. << קריאה >> נעמה לזימי (העבודה): << קריאה >> – – – << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> רגע, שכחתי אותך. נעמה לזימי, שכחנו אותך, כי פעם שעברה דיברת הרבה, אז שכחתי אותך. << קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >> איימן עודה בשביתה איטלקית. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> למה? הוא ברשימה המשותפת. עוד מעט הוא יהיה שר. מה אתה רוצה? << קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >> אומרים שגם הוא – – – << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> איימן עודה יהיה שר. << קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >> למה הוא לא בא? << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> בבקשה, נעמה. << קריאה >> נעמה לזימי (העבודה): << קריאה >> חשוב. היום של יעל. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> נכון, נכון. << דובר >> נעמה לזימי (העבודה): << דובר >> יו"ר הכנסת, כנסת נכבדה, יעל, כל הכבוד לך. הראינו שהצפוניות עושות עבודה בכנסת. עשינו היום שני ימים מיוחדים מאוד מאוד טובים, ואת אלופה. אני שמחה לשאת את הנאום על היום המיוחד שלך. אני לא מהגליל, אבל את מרבית חיי ביליתי בצפון ישראל – נולדתי, גדלתי והתחנכתי במגדל העמק, ועכשיו אני מתגוררת בבירת הצפון, חיפה אהובתי. שם אני מגדלת את ילדיי. יש פה יום ציון מיוחד לגליל. אני חייבת להגיד – ובטח תתחברי, וגם עלי – שמבחינתי כל יום שאני מגיעה לכנסת הוא יום ציון מיוחד לגליל, כל פעם שאני יוצאת ב-06:00 או 05:00 כדי להספיק להגיע לכנסת; כל פעם שאני נשארת לישון בירושלים ולא רואה את הילדים; כל פעם שאני עומדת בפקקים או נאלצת לנסוע ולהחליף ארבעה אוטובוסים – כן, אני בתחבורה ציבורית בדרך כלל, כי אין רכבת בערב. את המחסור בבתי החולים חבריי לצפון ולגליל מרגישים בכל פציעה ובכל בעיה בריאותית של ההורים, לא עלינו. אבל אני לא רוצה לדבר על עצמי, אני רוצה לדבר על עובדות. השכר הממוצע של יחיד לחודש במחוז הצפון קטן ב-3,000 שקל מהשכר הממוצע במרכז הארץ; תוחלת החיים בצפון נמוכה כמעט מבכל שאר הארץ אחרי הדרום; אחוז הרופאים המועסקים בצפון ביחס לאוכלוסייה הוא הנמוך בישראל; מחוז הצפון מוביל בשיעור הפגיעות בתאונות דרכים לעומת כל אזור אחר; עליית מספר הנוסעים ברכב פרטי בצפון גדולה מבכל שאר הארץ; שיעור הזכאים לבגרות בצפון גם הוא הנמוך בישראל; אוניברסיטה בצפון עדיין אין, ואני מקווה שתהיה; בתי חולים בצפון במחסור תמידי, וגם פה, לא יכול להיות שמיקום גיאוגרפי יהיה שווה חיים. פשוט לא יכול להיות. אז מה יש לנו פה? אזור הצפון, הגליל העליון, התחתון והמערבי, העמקים, רמת הגולן – האזורים היפים בישראל, עם המון חקלאות, מטיילים ומטיילות – תושבים שאוהבים את ישראל, ולצד זאת לא מספיק תשתיות, לא מספיק פיתוח כלכלי, לא מספיק פרויקטי ענק, לא מספיק השקעה של הממשלה, לא מספיק תיעדוף, לא מספיק צמצום פערים – בקיצור, פשוט לא מספיק. אחרי שבראש סדר העדיפויות של ישראל הייתה השקעה ביהודה ושומרון, בסגירת הגירעון, קמצנות תקציבית וסדר עדיפויות עקום, הגיע הזמן לשים את התושבים בראש סדר העדיפויות; לשים את הנגב והגליל – והיום במיוחד את הגליל – על המפה. אני רוצה, כרגיל – ואיך לא – לסיים בשיר על הצפון הפריפריאלי. את השיר הזה – – – << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> חיכיתי לשיר מהנאום הקודם. << דובר_המשך >> נעמה לזימי (העבודה): << דובר_המשך >> הבנת את הקטע. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> הבנתי את המסר. << דובר_המשך >> נעמה לזימי (העבודה): << דובר_המשך >> שלא תדע, בנאום בכורה היו – – << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> היה הרבה? << דובר_המשך >> נעמה לזימי (העבודה): << דובר_המשך >> – – איזה כמה שירים, אבל זה זרם. זרם. בית פה, שורה פה. שירה של ליאורה יצחק חייט. כתבו ארז ברזוליק ומיכאל וקנין, שהוא גם חבר יקר. לשיר קוראים "פריפריה". בין טבריה לעפולה ובין אילת לצפת / יש כביש שמתפתל ויש שפה אחת. / משלומי עד לעכו ועד קריית שמונה / כאן לב המדינה. // אומרים לי: פריפריה, תראי, חיים קשים, / אני רואה הכול, את לב האנשים. // ואיך הילדים כאן, נותנים לנו תקווה – / מקום של אהבה. // גם אם קשה לא משתנה / ולנצח תבער בי אמונה / שהדרך שלי היא נכונה, / לא יוציאו ממני את השכונה. // פריפריה – אנשים יפים, / אין מנעול בדלת והלב חופשי. // ים של שקט, מחבקת, / צועקת – זאת העיר שלי. // חיים על חלומות ועובדים במשמרות, / בואו לבקר, ולא רק בבחירות. // כי כאן אני גדלתי בין כל השיכונים / וגם אחרי שנים זה עוד בוער מבפנים. // גם אם קשה, לא משתנה / ולנצח תבער בי אמונה / שהדרך שלי היא נכונה / לא יוציאו ממני את השכונה. // כמה, כמה אנשים יפים, / כל אחד מאיר ב-1,000 חיוכים. / ים של שקט, מחבקת, // צועקת – זאת העיר שלי. / פריפריה – אנשים יפים, // אין מנעול בדלת והלב חופשי. / ים של שקט, מחבקת, // צועקת – זאת העיר שלי. זאת העיר שלנו, של הצפון שלנו, זה הגליל המהמם שלנו. בואו נחזיר אותו לראש סדר העדיפויות כולנו יחד. תודה רבה. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> כל הכבוד, נעמה. את מזכירה לי את המורה לספרות שלי. << קריאה >> נעמה לזימי (העבודה): << קריאה >> הופה. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> נו, את רואה? חבר הכנסת אופיר כץ – אינו נוכח; חבר הכנסת איימן עודה – אינו נוכח; חבר הכנסת צבי האוזר – אינו נוכח. כבוד השר – משיב השר לפיתוח הנגב והגליל עודד פורר. << דובר >> השר לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל עודד פורר: << דובר >> אדוני היושב-ראש, ביקשתי במיוחד שישימו את זה בסדר-היום בשעה שאתה מנהל את הדיון – – << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> אני ביקשתי להיות ביום הגליל – – – << דובר_המשך >> השר לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל עודד פורר: << דובר_המשך >> – – כדי שאני – – – << קריאה >> יעל רון בן משה (כחול לבן): << קריאה >> רק מי שגר בגליל גם היום לא ייסע הביתה. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> את גרה בגליל, נכון? << קריאה >> יעל רון בן משה (כחול לבן): << קריאה >> בטח. ליד מעלות-תרשיחא. << דובר_המשך >> השר לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל עודד פורר: << דובר_המשך >> אני חייב ראשית להודות לחברת הכנסת בן משה וגם לחבר הכנסת אופיר סופר, שיזמו את היום הזה. אני חושב שהנושא והעלאת הנושא לדיון בכל הוועדות, כולל הדיון כאן במליאה, חשובים מאין כמוהם. בעיקר כשאני מסתכל גם מה נעשה בעבר ומה הכיוונים שאליהם אנחנו הולכים, לפחות בדבר אחד אני יכול להיות בטוח – אנחנו באמת נמצאים היום בכיוון הנכון. אם אני קורא את דוח מבקר המדינה שפורסם לפני כשנה על החלטת הממשלה שהתקבלה בשנת 2017 לגבי תוכנית הצפון, והוא כותב איך התוכנית הזאת התקבלה ללא עבודת מטה, ללא שום שיח עם הרשויות. בעצם בכל התוכנית לקחו ועבדו – פשוט לקחו את התקציבים שכבר נמצאים בספר התקציב, ואז הגישו אותם ואמרו: הינה התוכנית. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> עוד פעם אתה תוקף את הליכוד? נו, מה יהיה? << דובר_המשך >> השר לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל עודד פורר: << דובר_המשך >> אני לא יודע. אני בסך הכול מתאר מצב. לא אני – מבקר המדינה כותב את זה, לא כותב את זה עודד פורר. בלי שום צעדים אופרטיביים, אנחנו יודעים איפה היינו. אז אני יכול לפחות לומר שבכמה דברים משמעותיים אנחנו כבר נמצאים במקום אחר. בעיניי, גולת הכותרת, שנוגעת בדבר הכי בסיסי, שהוא ביטחון, זו תוכנית מגן הצפון. תוכנית מגן הצפון הוכנה על ידי השר ליברמן כשהיה שר הביטחון. היא עברה בהחלטת ממשלה ב-2018, רק שמישהו חשב שהתוכנית הזאת קשורה איכשהו לישראל ביתנו, ולכן כשעזבנו את הממשלה ביטלו את התוכנית והקפיאו אותה. אז לפחות נעשה צדק היסטורי עם כינונה של הממשלה הזו. שר הביטחון הנוכחי גנץ ושר האוצר ליברמן השיקו מחדש את התוכנית הזו, תקצבו אותה, והתקציב הזה אושר בספר התקציב שאושר סוף-סוף. אם מישהו חשב למה חשוב כל כך לאשר תקציב מדינה, אז הינה דוגמה עד כמה חשוב לאשר תקציב מדינה – בדיוק כדי להכניס את הדברים האלה. אבל עוד לפני שאושר התקציב חשוב שחברי הכנסת יכירו – מי שלא מכיר וגם אותם אלה שצופים בנו – אנחנו כבר אישרנו והעברנו תקציבים לגליל, גם נוכח דברים שקרו פה קודם. בתקופה הזו, בדיוק בעת הזו לפני שנה, חוותה מדינת ישראל את שומר חומות, אירועים באמת חסרי תקדים של אלימות ושל התפרצויות אלימות ופגיעה בביטחון האישי, בעיקר בערים המעורבות. שלוש ערים מעורבות נמצאות בגליל. עם כניסתי לתפקיד השר לפיתוח הנגב והגליל סיכמתי עם שר האוצר על תקציב מיוחד שיועבר לערים המעורבות. יש עוד שתיים במרכז, גם הן קיבלו, רמלה ולוד, אבל כשאני מסתכל על נוף הגליל, עכו, מעלות-תרשיחא – שלושתן קיבלו תקציב מיוחד של 10 מיליון שקלים להצטיידות וגם לשיקום יחסים בתוך העיר וגם ליצירת הביטחון האישי. זה קרה עוד לפני שאישרנו את תקציב המדינה. בהמשך, כמובן – ולא אחזור עוד פעם על רשימת התקציבים שהועברה, אבל הועברו תקציבים מאוד מאוד משמעותיים, גם מבחינת כלל משרדי הממשלה, ובעבודה המשותפת נתנו על זה דגש. אני אגע אולי בשני הנושאים היותר-משמעותיים. אחד זה בתי חולים. כמה דיברו על בית חולים נוסף בצפון, בית חולים נוסף בדרום, אפילו החליטו על זה, החלטת הממשלה התקבלה על זה עוד קודם, בממשלה הקודמת, אבל מה לעשות, בממשלה הזאת אנחנו לא רק מעלים את הגליל על ראש שמחתנו ומספרים שהוא חשוב לנו אלא גם אנחנו מעלים אותו על ראש תקציבנו ומתקצבים אותו דה פקטו. שני בתי החולים, אחד לגליל ואחד לנגב, תוקצבו כבר בתקציב הזה. רמת הגולן, שמבחינתנו היא חלק – – – << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> מה תוקצב, הכול? << דובר_המשך >> השר לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל עודד פורר: << דובר_המשך >> כן, כן. בתי החולים – – – << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> – – – << דובר_המשך >> השר לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל עודד פורר: << דובר_המשך >> את השיטות האלה שנהגו קודם אנחנו לא נוהגים. אנחנו מתקציבים. תוקצב כבר, נכנס לתוך ספר התקציב, גם בנגב וגם בגליל. יותר מזה, כמובן, אני חושב – התוכנית הממשלתית לרמת הגולן, תוכנית משמעותית, שעברה בהחלטת ממשלה, והמשמעות שלה באמת היא סוף-סוף פיתוח ההתיישבות ברמת הגולן אחרי הרבה מאוד שנים של הזנחה, עם תוכנית לעידוד צמיחה דמוגרפית. בנוסף, כמובן שאנחנו העברנו החלטות שמגובות בתקציב, והתקציב הזה גם הוא עבר, למניעת הגירה שלילית מיישובים, על כל המשמעויות של זה. אבל מעל הכול אני רוצה לגעת בתחום אחד, כי אי-אפשר להרחיב פה על הכול, וזה תחום הבריאות, אדוני היושב-ראש. העובדה שתושב צפת, נוף הגליל, מעלות-תרשיחא או גם נהריה, שיש שם בית חולים, השירותים הרפואיים שהוא מקבל לעומת מה שיקבל תושב תל אביב הם בפער עצום, פשוט לא מתקבלת על הדעת, והיא לא משהו שאנחנו היינו מוכנים להשלים איתו. אני, בחודשים הראשונים לכהונתי כשר לפיתוח נגב גליל, בסיור הראשון שערכתי בגליל ביקשתי להיפגש עם כל מנהלי בתי החולים בגליל. אגב, זו הייתה הפעם הראשונה שמנהלי בתי החולים בגליל פגשו את השר לפיתוח הנגב והגליל; לא אותי כשר אלא לפני כן בכלל במשרד. אף אחד לא דיבר איתם, לא שאלו מה הצרכים שלהם, הצרכים הנדרשים. אני תקצבתי מייד בתקציב ראשוני, עוד לפני אישור תקציב המדינה, תקציב רכש מיוחד לבתי החולים האלה לדברים שלא נמצאים אצלם בתוך הסל של משרד הבריאות, וקיבל כל בית חולים ממשלתי תוספת של 2 מיליון שקלים לרכש. צריך להבין על מה דובר שם: על מכשיר CT חדש לבית חולים גליל. בתי החולים האלה גם יודעים לעבוד ולנצל את התקציב הזה כך שעל התקציב הזה שאני הבאתי למכשיר CT אחד נוסף נרכשו בסופו של דבר שני מכשירים חדשים. המשמעות היא לא רק שמי שמגיע לעשות את הבדיקות האלה בבית החולים סופג פחות קרינה, אלא גם קוצרו התורים, כי אפשר לעשות יותר בדיקות על כל מכשיר. כמובן, אותו הדין בבית החולים ברזילי באשקלון וסורוקה בבאר שבע, ואחר כך הכנסנו גם את בתי החולים של קופת חולים כללית כדי לסגור את הפער הזה. ואחר כך, לפני כחודש, קבינט נגב-גליל מתכנס כדי לקבל החלטה מיוחדת על תקצוב מערכת הבריאות בנגב והגליל בעוד 40 מיליון שקל, שזה כולל גם את תקציבי הרכש והאפשרות הזאת בכל שנה לדברים שהם מחוץ למה שהיה להם עד עכשיו בסלי הבריאות; גם תקציב למחקר, וצריך להבין שתקציב למחקר בבית חולים מאפשר להשאיר רופא בבית חולים. הדרך שלך למשוך את כוח האדם הזה היא לא רק בשכר – היא גם בשכר אבל לא רק; אתה גם צריך לאפשר לו את המחקר שלו, את היכולת שלו להתפתח גם ברמה המקצועית. וכמובן, תוכנית שבעיניי היא תוכנית סופר-משמעותית, והתחילה בנגב, "אילנות לרפואה" – אנחנו הוספנו אותה והכנסנו אותה גם לגליל בהחלטת קבינט הזו, כי גילינו שזה לא משנה כמה אתה מתאמץ להביא רופא מהמרכז לגליל, גם אם הוא למד רפואה בצפת, בדרך כלל כנראה שהוא יחזור חזרה למרכז, אבל מישהו שגדל כבר בגליל ונכנס ללימודי רפואה – הוא יישאר גם רופא בגליל, וזה אחד הדברים המשמעותיים. ומעל הכול, אני חושב שגם הנושא של עלייה וקליטה והעובדה שאנחנו הקצבנו באופן מהיר 22 מיליון שקל לטובת עידוד עלייה לנגב ולגליל – אפרופו, כשאנחנו רואים את מה שקורה כרגע עם העלייה ההולכת וגדלה למדינת ישראל, אני חושב שגם כאן טמונה הזדמנות לא פשוטה. אני יכול להוסיף פה עוד על תרבות ועל תעסוקה, אבל מה שצריך לעשות הוא פשוט לחשוב אחרת, מחוץ לקופסה, כמו שכבר נאמר. המטרה היא לא רק לחבר את הגליל למרכז או את הנגב למרכז. זה חשוב, כי צריך לחבר, כי כל מדינת ישראל צריכה להיות מחוברת, אבל אני רוצה שרופא שעובד בצפת יישאר בצפת גם אחר הצוהריים, גם כדי לעשות את הפרקטיקה הפרטית שלו, ולא נמצא מצב שבו מבוטח בביטוח פרטי שחי בראש פינה נוסע לקבל טיפול בבית החולים בהרצליה מרופא שיצא אחר הצוהריים, אחרי שהוא סיים את העבודה בבית החולים זיו, כדי לעבוד בהרצליה. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> המשרד שלך מסייע? הוא מתאם? כי אתה הרי – – – << דובר_המשך >> השר לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל עודד פורר: << דובר_המשך >> כן. המשרד שלי בעצם – – – << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> משרד הבריאות צריך לטפל בבתי חולים. אז אתה – – – << דובר_המשך >> השר לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל עודד פורר: << דובר_המשך >> זו בדיוק השאלה שעלתה כשאני הבאתי את ההחלטה של קבינט נגב-גליל. נכון, משרד הבריאות צריך לעשות את כל הדברים האלה, אבל משרד הבריאות, מטבע הדברים, 77 שנים פעל בדרך שלא ראתה גם את חיזוק הנגב והגליל כיעד. לכן באתי כשר לפיתוח הנגב והגליל, ומתוך תקציב המשרד לפיתוח הנגב והגליל אמרתי: אני אשים תקציב על בריאות ובלבד שמשרד הבריאות יוסיף גם הוא את התקציב. כמובן שהצלחנו לייצר מכל שקל – להפוך אותו לשניים או יותר, גם ממשרדים אחרים; אגב, גם משהו שקורה בממשלה הזאת ולא קרה בממשלה הקודמת. המשרד הזה לא שיתף פעולה עם אף אחד מהמשרדים האחרים, כל משרד עבד לעצמו. יצרנו פה מהלך שהכניס את משרד הבריאות לתוך האירוע, וכן, זה היה זה בדיוק התפקיד של המשרד לפיתוח הנגב והגליל: לגרור את המשרדים האחרים פנימה לתוך פיתוח הנגב והגליל; להיות הגורם המתכלל בתוך הממשלה כדי שבכל החלטת ממשלה שמתקבלת ידעו לתת עדיפויות כדי לסגור את הפערים האלה. אנחנו עוד נמשיך ונעסוק בזה גם בשלוש השנים הקרובות, אדוני היושב-ראש. תודה. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> תעסוק, אבל כחבר כנסת, לא כשר. << קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >> עודד, אתה כבר כזה בטוח, שאנן. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> הוא בטוח, אבל אני לא מאחל לו הצלחה בנושא הזה. << קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >> אני לא הייתי מסתכן. אחרי כזה נאום רציני לא הייתי מוסיף את הבדיחה הזו. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> הוסיף, הוסיף. תודה לשר. << נושא >> שאילתות ותשובות << נושא >> << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> אנחנו עוברים לשאילתות רגילות. << קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >> אפילו שר המשפטים חייך מהבדיחה שלך. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> שר המשפטים גדעון – תשובות על שאילתות. חיכית בסבלנות. << קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >> גדעון, כמה אתה נותן? הוא נותן שלוש שנים. אתה שלוש שנים או שלושה ימים? << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> שאילתה ראשונה, של חבר הכנסת אחמד טיבי, בנושא סגירת תיק הריגת ח'יר חמדאן מכפר כנא. << קריאה >> שר המשפטים גדעון סער: << קריאה >> מאז חורבן הבית, למי ניתנה הנבואה, חבר הכנסת אבוטבול? << קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >> חכם עדיף מנביא. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> אנחנו התייחסנו למה שהוא אמר, שהוא יעסוק בזה עוד שלוש שנים, אז אמרתי לו: אתה כחבר כנסת תעסוק, לא כשר. << קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >> גדעון, חכם עדיף מנביא. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> חבר הכנסת אבוטבול, מה התעוררת לחיים פתאום? רוצים לסיים, בחייך. בבקשה, חבר הכנסת טיבי. << שאילתה >> 541. סגירת תיק הריגת ח'יר חמדאן מכפר כנא, בן 22, בנובמבר 2014 << שאילתה >> << דובר >> אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): << דובר >> תודה רבה. מכובדי היושב-ראש, מכובדי השר, לפני שמונה שנים ירה והרג השוטר נאור יצחק את ח'יר חמדאן, השהיד חי'ר חמדאן מן כפר כנא; כך עלה מהסרטונים והעדויות הרבות. לאחרונה, אחרי הליך משטרתי ארוך ומייסר, החליט היועץ המשפטי לסגור את התיק ''מחוסר אשמה'' – היועץ המשפטי הקודם – וזאת אחרי שבית המשפט העליון אילץ אותו להגיש כתב אישום נגד השוטר שירה בח'יר חמדאן, ואפילו אז לא נחקר באזהרה. ברצוני לשאול: האם המקרה ידוע למשרדך? מה עמדת משרדך בנוגע לגיבוי המשפטי שניתן לשוטר שירה בדם קר בצעיר ח'יר חמדאן והרגו? המשפחה מבקשת להעמיד לדין את השוטר היורה שהרג את בנם. << דובר >> שר המשפטים גדעון סער: << דובר >> קודם כול, כמה תיקונים: לא נכון שהשוטר לא נחקר באזהרה. אני אפרט אחרי זה מתי הוא נחקר באזהרה. לא נכון לומר, לפי מיטב הבנתי, שהשוטר הרג בדם קר. אני אסביר גם מדוע. וגם המינוח "גיבוי משפטי" הוא לא מינוח נכון בהקשר הזה. בדקו את הנושא הזה, היועץ המשפטי לממשלה התייעץ עם כל הגורמים בפרקליטות המדינה, הגיע על בסיס הראיות למסקנה מסוימת, וזה לא עניין של גיבוי או אי-גיבוי. מה הנסיבות? ב-7 בנובמבר 2014 תקף המנוח ח'יר חמדאן בסכין כוח משטרתי בזמן שהיה בפעילות מבצעית. שניות ספורות לאחר מכן הוא נפגע מירייה בודדת שירה לעברו השוטר. כתוצאה מהירי הוא נהרג. התקיימה חקירה פלילית מקיפה על ידי מח"ש. מנהל מח"ש דאז, ע"ד אורי כרמל, על דעת פרקליט המדינה דאז, החליט שלא לחקור באזהרה ולא להעמיד לדין פלילי את השוטר. על זה הוגש ערר. הערר נדחה על ידי היועץ המשפטי לממשלה הקודם. ב-4 באוקטובר 2018 התקיים בבית המשפט העליון דיון בעתירה שהגישה המשפחה של המנוח, ובסופו של דבר הוצא שם צו על תנאי שמורה לנמק את ההחלטה. היועץ המשפטי לממשלה קיים ישיבות, בחן עוד פעם את עמדת המדינה והחליט שלא לשנות מההחלטה לדחות את הערר. אני מדלג על קטע שהוא לא הכרחי. בסופו של דבר, בעתירה הזאת ב-18 באוקטובר 2018 ניתן פסק דין בבג"ץ, ודעת הרוב – הייתה גם דעת מיעוט – הייתה שצריך להפוך את הצו על תנאי לצו מוחלט ולהעמיד לדין את השוטר. המדינה הגישה בקשה לדיון נוסף בנובמבר 2019. באמת, אדם שלא נחקר באזהרה – להורות בפסק דין על צו מוחלט להעמיד אותו לדין כשהוא עוד לא נחקר באזהרה, זה בעיניי דבר שלא ניתן לעשות אותו. נטען שם בבקשה לדיון נוסף שלא ניתן להעמיד אדם לידין בלי שהוא נחקר באזהרה. טענת המדינה התקבלה, ונקבע שאכן צריך לחקור אותו באזהרה. בית המשפט הורה להחזיר את התיק להשלמת חקירה. זימנו את השוטר לחקירה תחת אזהרה, ואחריה היועץ המשפטי לממשלה היה צריך לקבל את ההחלטה. לאחר בדיקה מדוקדקת נוספת של תיק החקירה והראיות הרבות שנאספו בו, לרבות לאחר חקירת השוטר באזהרה ולאחר שנתן את דעתו להערות וגם לדגשים של בית המשפט העליון במסגרת ההליכים השונים, החליט היועץ המשפטי לממשלה דאז, בהתאם להמלצת פרקליט המדינה, המשנה לפרקליט המדינה לעניינים פליליים וכל גורמי המקצוע שבחנו את התיק, שהתשתית הראייתית המקיפה שקיימת בתיק לא מאפשרת לייחס לשוטר אחריות בפלילים בגין מותו של חמדאן. מדוע? אני גם אהיה מוכן להעביר לעיונך את ההחלטה המנומקת של היועץ המשפטי לממשלה. שם מדובר על הנסיבות המבצעיות שבגינן אירע מה שאירע. המנוח תקף את שוטרים שהיו בניידת משטרה בעיצומה של פעילות מבצעית. מצופה מהם להגיב על אירוע מסכן החיים, וזאת מתוקף תפקידם ובהתאם לדין. המנוח, לפני הירי, רץ לכיוון ניידת המשטרה הנוסעת כשהוא יחף, אחז בסכין מטבח ארוכה וקרא קריאות "אללהו אכבר", דקר כמה פעמים את חלון הנוסע הקדמי הימני של הניידת, ניסה לפתוח את דלת הניידת. משנפתחה הדלת הימנית האחורית, פנה לכיוון דלת זו ודקר אף אותה. דקירות הסכין היו – כך עולה מחומר החקירה – היו בעוצמה שהותירו סימני פגיעה בחלון הרכב. שתי היריות שירה שוטר באוויר לא גרמו למנוח לחדול מתקיפתו ובשום שלב לא הפסיק לאחוז בסכין. נוכח האמור לעיל – אני מקריא מתוך ההחלטה – ולאחר שצפיתי בתיעוד האירוע מצאתי שבשלב האמור נשקפה מהמנוח סכנת חיים מוחשית ומיידית. התנהלותו של השוטר ושיקול הדעת המבצעי שהפעיל עת ירה לעבר המנוח צריכים להיבחן גם בראי אופיו המבצעי של האירוע. לאירוע אופי מבצעי מובהק – אני קורא רק חלקים נבחרים. השוטר הגיב להתפתחות בשטח, נדרש לתפקד בסיטואציה מבצעית מורכבת תוך קבלת החלטה מהירה ובתנאי לחץ. האירוע כולו מרגע תחילת תקיפת המנוח את הניידת בסכין ועד לנפילתו לאחר הירי ארך כ-13 שניות בלבד, ומרגע יציאת השוטר מהרכב ועד לירי חלפו שניות בודדות בלבד אשר בחלקן הוא לא ראה את המנוח. בסיכומו של דבר, היועץ המשפטי לממשלה הקודם החליט לקבל את עמדת פרקליט המדינה שלפיה לא ניתן לשלול את חלותו של הסייג בדבר הגנה עצמית, ולפי התשתית הראייתית הזאת לקבוע שאין בסיס לייחס אחריות פלילית לשוטר. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> אחמד טיבי, יש לך שאלה נוספת? << דובר_המשך >> אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): << דובר_המשך >> תודה, כבוד השר. חשוב לרענן את הזיכרון של אנשים. הירי, לפי מי שרואה את הסרטון, התבצע מאחור, במנוסה, כך שח'יר, עליו השלום, לא היווה סכנה. הירייה הבודדת שכבוד השר הזכיר שנורתה לעבר גופו של ח'יר חמדאן לא פגעה ברגל אלא פגעה בו וקטלה אותו, הרגה אותו. הייתה ירייה מאחור כדי להרוג. אם זה לא פלילי, אני לא יודע מה זה פלילי. ההחלטה כאן נשמעת כמו טיוח. זה מזכיר לי את התנהגות הגורמים האלה בעניין יעקוב אבו אלקיעאן, זיכרונו לברכה. גם שם היה הטיוח שהתגלה לאחר מכן, ואני בטוח שהצדק לא נעשה. ההפך כאן נעשה. זה פוגע קשות גם במשפחה, גם בנו כמי שמלווים את התיק הזה יחד עם אביו של המנוח ח'יר חמדאן ומשפחתו. המשפחה ממשיכה לדרוש להעניש את השוטר שירה מאחור בבן שלהם והרג אותו. כל ההסבר שהקריא שר המשפטים – – << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> זו לא שאלה, זה נאום. << דובר_המשך >> אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): << דובר_המשך >> – – מההחלטה המנומקת לא משכנע אלא מחזק את הטענה שהיה כאן טיוח. << דובר_המשך >> שר המשפטים גדעון סער: << דובר_המשך >> שכחת אתה להוסיף בסוף: האומנם? האומנם? << דובר_המשך >> אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): << דובר_המשך >> הכיצד? << דובר_המשך >> שר המשפטים גדעון סער: << דובר_המשך >> הכיצד. אני רק רוצה להגיד דבר אחד במענה על הדברים הנוספים. כשאנחנו מדברים על אירוע שאירע כולו תוך 13 שניות, כולל הירי באוויר, אירוע כזה עם סכין וכדומה – להגיד על זה "בדם קר" זה לא להבין שאותם אנשי משטרה נמצאים במשימה מבצעית, צריכים להגיב והם מגיבים. אנחנו צריכים בדרך כלל לתת להם את הגיבוי על ההחלטות המבצעיות שהם מקבלים. אבל זה בוודאי לא איזה דבר בדם קר. בדם קר זה דבר שאתה הולך ומתכנן וכדומה. לפי דעתי זה לא מתאים לאירוע הזה. את זה אני אומר לך עם חילוקי הדעות שכנראה קיימים בינינו גם בנושא הזה. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> תודה. שאילתה שנייה – יריב לוין: חיבור יישובי ההתיישבות הצעירה לחשמל. << שאילתה >> 574. חיבור יישובי ההתיישבות הצעירה לחשמל << שאילתה >> << דובר >> יריב לוין (הליכוד): << דובר >> אדוני היושב-ראש, כבוד השר, להלן השאילתה כפי שנכתבה לפחות לפני כמעט שלושה חודשים: חיבור יישובי ההתיישבות הצעירה לחשמל מעוכב שוב, לרבות בשל עמדת משרד המשפטים. רצוני לשאול: 1. מה נעשה על ידך על מנת לחבר את ההתיישבות הצעירה לחשמל? 2. מתי יחוברו כל היישובים לחשמל? << דובר >> שר המשפטים גדעון סער: << דובר >> תודה לחבר הכנסת לוין על השאלה. כידוע, בחוק התכנון והבנייה נערך תיקון לפני כמה חודשים שמוכר בכינוי "חוק החשמל", הסדר שכלל עדכון לאותו מנגנון שמאפשר חיבור של בנייה לא מוסדרת לתשתיות, תוך קביעת המקרים שבהם אפשר לחבר מבנה מגורים לתשתיות שונות, והמפתח לזה הוא עקרון האופק ההסדרתי או האופק התכנוני. אי-אפשר לעשות את זה בכל מקרה אלא צריך לראות את אותה היתכנות להסדרה. כבר בסמוך, לאחר אישור החקיקה, התחלנו במשרד המשפטים, גם מול גורמי משרד הביטחון, בהליך לבחינת תיקון בדינים שחלים ביהודה ושומרון – שזה דרך צו אלוף נעשה שם, כמו שאתה יודע – שיקנה את הכלים שיאפשרו חיבורי תשתיות גם שם, מקום שקיימת היתכנות להסדרה. התקיימו שורה של דיונים בכל החודשים האחרונים, והנושא הובא לפתחה של המשנה ליועצת המשפטית לממשלה, עו"ד כרמית יוליס. בסופו של דבר, ב-7 באפריל היא אישרה מתווה. היא קבעה שאין מניעה חוקית לעשות את זה ונקבע מתווה להמשך הקידום של הנושא שתלוי בהשלמת עבודה מקצועית על ידי הגורמים שמלווים את הנושא במשרד הביטחון ובצה"ל, ושיאפשר חיבור מבני המגורים – כאמור, בעלי האופק ההסדרתי. אני חושב שבסך הכול, בתקופה קצרה ובלוח זמנים אינטנסיבי נפתח אותו פתח שלא היה קיים כל השנים לחבר את היישובים הללו לחשמל, וכעת האחריות לקידום הנושא והחקיקה היא על משרד הביטחון. כמובן שאנחנו נעקוב ונדחוף את הנושא הזה. תוכן הטיוטה של החקיקה או הטיוטה של אלוף הפיקוד יובא בסופו של דבר גם הוא לאישור סופי של המשנה ליועצת המשפטית לממשלה. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> תודה. שאלה נוספת. << דובר_המשך >> יריב לוין (הליכוד): << דובר_המשך >> תודה. קודם כול, נדמה לי שדי בשורה האחרונה של התשובה, אדוני השר, כדי לומר לאנשי ההתיישבות הצעירה: גם הקיץ הזה יעבור וגם החורף יעבור וכלום לצערי לא יקרה. אני רוצה להזכיר שראש הממשלה התחייב שבישיבת הממשלה הראשונה תוסדר ההתיישבות הצעירה. כמה ישיבות ממשלה כבר היו? מי סופר. חודשים עוברים, תכף עוברת שנה, חורף עבר והילדים שם ממשיכים לסבול. אבל אני רוצה לבקש את התייחסותך לעוד נקודה שהיא בעיניי מקוממת במיוחד. יש איזה ניסיון שמוביל שר הביטחון לייצר גזרה שווה בין ההתיישבות הצעירה לבין הבנייה הפלסטינית הבלתי-חוקית בשטחי C. הבנייה הבלתי-חוקית הזאת היא הרי מעשה מכוון שנועד למנוע אחיזה יהודית בשטח הזה ולהביא בסופו של דבר דה פקטו לסיפוח שלו לשטחי A, בסופו של התהליך. האמירות האלה, לצד חיבור ההתיישבות הצעירה לחשמל – שגם כן לא קורה – אם כבר היא תהיה, יחברו לחשמל גם את אותם מבנים בלתי חוקיים שנועדו בדיוק למטרה ההפוכה לאינטרס הישראלי, קרי, כדי לקבוע עובדות בשטח C ולדחוק אותנו משם. אני חושב שהדבר הזה הוא מקומם, הוא בלתי קביל, וכמובן אסור להסכים לו. הייתי מבקש לדעת: האם כאן זאת עמדת הממשלה, ובוודאי מה אתה באופן אישי מתכוון לעשות בעניין הזה? << דובר_המשך >> שר המשפטים גדעון סער: << דובר_המשך >> אני רוצה להבהיר את הדברים. קודם כול, ניסיתי להשיב על השאלה בלי לנקוט נימה של פולמוס פוליטי, אבל אתה, בשאלה הנוספת, לקחת את הדברים למקום הזה. אני חושב שהממשלה בעניין הזה פועלת בצורה הרבה יותר רצינית. אנחנו מדברים על יישובים שעלו בחלקם הניכר לשטח באזור הסכמי וואי, לפני כמעט שנות דור. היה ראש ממשלה 15 שנה, ובית אחד לא חובר לחשמל בכל הבתים האלה, אז עכשיו להגיד: רגע, זה עדיין לא התקדם מספיק? אני חושב שצריך לגלות בעניין הזה מידה של הוגנות. הנושא הזה נעשה, אני אומר לך כמי שמלווה את הנושא הזה. אולי יש כאלה שיותר רצים לקבל קרדיט עליו; אני לא עושה את זה אבל אני מלווה את הנושא הזה מקרוב ואני אומר לך שנעשה מאמץ רציני בנושא הזה. עכשיו לגבי השאלה השנייה. לא מדובר בגזרה שווה ולא מדובר באותם מהלכים שאתה התייחסת אליהם, להבנתי, של השתלטות מכוונת של הרשות הפלסטינית בתוכנית סדורה, שאנחנו יודעים שקיימת מזה עשור, על שטחי C. יש מקומות שהם – כמו שאתה יודע, קודם כול יש לנו אחריות על שטחי C, גם על אותם יישובים ערביים בשטחי C. יש לנו, בניגוד לשטחי B, גם אחריות אזרחית על המקום הזה. אז אם יש מקומות שיש הצדקה מבחינת המקום, האופק ההסדרתי, נגיד מקום שקיים בעיבוריו של יישוב קיים, והוא לא חלק מאותה תוכנית שאתה תיארת, אני חושב שהדבר הזה שווה שיקול דעת, ואנחנו בוודאי כפופים כולנו לכללים של המשפט ושל המשפט הבין-לאומי ורוצים לעשות את הדברים בצורה נכונה ולא בצורה שגויה. אבל בשום אופן לא – וזו גם לא הכוונה, וגם וידאתי את הדבר הזה גם מול שר הביטחון – על דרך של הלבנת המפעל של הרשות הפלסטינית להשתלטות הבלתי-חוקית על שטחי C. זה דבר של תבונה ושיקול דעת מדיני. בעזרת השם, אני מקווה שהדבר הזה יתקדם במהירות. אני מקווה שיתקדם כמה שיותר מהר. אנחנו – אני מתכוון למשרד המשפטים – המשרד מגיב למשרד הביטחון בהקשר הזה, אבל זה נושא חשוב, ואני מקיים עליו דיאלוג מול שר הביטחון כדי לקדם אותו בהמשך. << יור >> היו"ר דוד ביטן: << יור >> תודה רבה. יש עוד שתי שאילתות, של איימן עודה – הוא אינו נוכח. לפיכך, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום רביעי, י' באייר תשפ"ב, 11 במאי 2022, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה. << סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 20:27. << סיום >>