דברי הכנסת

דברי הכנסת חוברת כ"ז ישיבה ר"צ הישיבה המאתיים-ותשעים של הכנסת העשרים-וחמש יום שלישי, כ"ט באייר התשפ"ה (27 במאי 2025) ירושלים, הכנסת, שעה 16:00 תוכן העניינים מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 4 סגנית מזכיר הכנסת אלינור ימין: 4 נאומים בני דקה 4 לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): 5 יום האחדות 6 אברהם בצלאל (ש"ס): 6 ולדימיר בליאק (יש עתיד): 8 חילי טרופר (המחנה הממלכתי): 9 לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): 11 דן אילוז (הליכוד): 13 מיכל מרים וולדיגר (הציונות הדתית): 15 שר העבודה יואב בן צור: 16 הצעת חוק הכניסה לישראל (תיקון מס' 44 והוראת שעה – חרבות ברזל), התשפ"ה–2025 17 שר העבודה יואב בן צור: 17 הצעת חוק תשלומים לפדויי שבי ולחטופים ששוחררו (תיקון מס' 7), התשפ"ה–2025 19 שר העבודה יואב בן צור: 19 הצעת חוק תשלומים לפדויי שבי ולחטופים ששוחררו (תיקון – העלאת דרגת הנכות ל-100% לחטופים ששוחררו), התשפ"ה–2025 20 נאור שירי (יש עתיד): 20 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 21 סגנית מזכיר הכנסת אלינור ימין: 21 הצעת חוק תשלומים לפדויי שבי ולחטופים ששוחררו (תיקון מס' 7), התשפ"ה–2025 22 הצעת חוק תשלומים לפדויי שבי ולחטופים ששוחררו (תיקון – העלאת דרגת הנכות ל-100% לחטופים ששוחררו), התשפ"ה–2025 22 צגה מלקו (הליכוד): 22 הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 140 – הוראת שעה) (נסיעת רכב ביטחון בנתיב תחבורה ציבורית), התשפ"ה–2025 24 משה פסל (הליכוד): 24 << נושא >> מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת << נושא >> << יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >> חברות וחברי הכנסת, שלום. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. היום יום שלישי כ"ט באייר התשפ"ה, 27 במאי 2025. זהו היום ה-599 למלחמה שעודנה נמשכת. זהו גם מניין הימים ש-58 מאחינו ואחיותינו, שתמונותיהם מביטות עלינו כאן ממעל, עודם נמצאים בשבי, ואנו כולנו מתפללים לשובם המהיר למשפחותיהם. הודעה לסגנית מזכיר הכנסת, בבקשה. << דובר >> סגנית מזכיר הכנסת אלינור ימין: << דובר >> תודה. ברשות יושב-ראש הכנסת, אני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה השנייה ולקריאה השלישית: הצעת חוק הכניסה לישראל (תיקון מס' 41), התשפ"ה–2025, שהחזירה ועדת הפנים והגנת הסביבה. מסקנות ועדת העבודה והרווחה בעקבות דיון מהיר בהצעתה של חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן בנושא: 69 עובדים איבדו את חייהם בתאונות עבודה בשנת 2024, למרות הירידה בפעילות במשק; בעקבות דיון מהיר בהצעתם של חברי הכנסת צגה מלקו, יואב סגלוביץ', יאסר חוג'יראת, ארז מלול, פנינה תמנו, משה סולומון, יצחק פינדרוס, עאידה תומא סלימאן, מישל בוסקילה ויבגני סובה בנושא: גזענות ואפליה במקום העבודה בשירות הציבורי – לאור ממצאי הסקר של היחידה הממשלתית לתיאום המאבק בגזענות במשרד המשפטים. תודה. << יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >> תודה רבה. << נושא >> נאומים בני דקה << נושא >> << יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >> נקדם בברכה גם את חניכות וחניכי מכינת לפידות, שנמצאים איתנו כאן ביציע. ברוכות וברוכים הבאים לכנסת. הנושא הראשון שעל סדר-היום יהיה נאומים בני דקה. חברי הכנסת המבקשים להירשם מוזמנים להצביע בעד כעת. אם אף אחד לא יירשם, נעבור לנושא השני שעל סדר-היום. אני כבר רואה את חברת הכנסת לימור סון הר מלך, אז אני יודע שזה לא יקרה. היות שחברת הכנסת לימור סון הר מלך היא הדוברת היחידה שמבקשת, למיטב הבנתי – אז בבקשה, אני מזמין אותך. << דובר >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת - - - << יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >> על חשבון זמני, אני מברך אותך עם הצטרפותך לנשיאות הכנסת כסגנית יושב-ראש הכנסת. בבקשה. << דובר_המשך >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << דובר_המשך >> תודה רבה. אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני מבקשת לחזק את ידי ראש הממשלה על מינוי האלוף זיני לראש השב"כ הבא, ולהפציר בו שלא להיכנע ליועצת המשפטית לממשלה וגרורותיה. קראתי את חוות הדעת שבה היא מדברת על בעיות בפרוצדורה ועל ניגוד עניינים, תוך שהיא מתעלמת מהחוק המפורש שקובע באופן חד-משמעי – חוק השב"כ, סעיף 3 – שראש השב"כ ימונה בממשלה לפי הצעת ראש הממשלה. אני מבקשת לומר עוד משהו: אם נראה למישהו שהבעיה של היועמ"שית היא פרוצדורלית או משפטית – אני מזכירה את הסכם הגז עם לבנון בתקופת הבחירות, שאז היא הגנה על ההסכם בבג"ץ על אף ההליך הפרוצדורלי העקום, שנעשה תוך כדי בחירות וללא אישור הכנסת. הבעיה היא לא פרוצדורלית ולא משפטית – היא הדמות. הרי שכשמי שהפגין בקפלן כמעט מונה לראש השב"כ – שם, באופן מפתיע, לא מפתיע, המניעה המשפטית לא הייתה קיימת. וראו זה פלא, כשאב ל-11, שומר תורה ומצוות, אדם שלפי מה שאני שומעת ויודעת אינו אוחז בקונספציה ונחוש לסיים את המלחמה בניצחון והכרעה – לפתע המינוי נתקל בקשיים משפטיים. אז אדוני ראש הממשלה, זו שעת המבחן. אסור לך להיכנע לטרור היועמ"שית בעת הזו. כניעה בעת הזו משמעה ויתור על ניצחון, ויתור על הכרעה, על התפקיד של העם כריבון, בקיצור – על הדמוקרטיה. תודה רבה. << יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >> תודה לחברת הכנסת לימור סון הר מלך. << נושא >> יום האחדות << נושא >> << יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >> נעבור לנושא שעל סדר-היום והוא ציון יום האחדות. זאת הפעם הראשונה שאנחנו מציינים את יום האחדות במליאת הכנסת, בהתאם לחוק שהתקבל כאן לפני כשנה. מקורו של החוק בשתי הצעות חוק פרטיות שהוגשו על ידי חבר הכנסת אברהם בצלאל, שנמצא כאן איתנו, וחבר הכנסת חילי טרופר, שנמצא כאן אף הוא. להצעות חוק אלה הצטרפה בשלב מאוחר יותר גם הצעת חוק ממשלתית. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת אברהם בצלאל לפתוח את היום המיוחד, ואם יורשה לי, החשוב מאוד הזה. << דובר >> אברהם בצלאל (ש"ס): << דובר >> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חבריי חברי הכנסת וכמובן חניכים ממכינת לפידות – ברוכים הבאים, Welcome, לבניין החשוב הזה וליום החשוב הזה, ציון היום החשוב הזה, יום האחדות. אנחנו עומדים היום לציון יום האחדות, מועד שנקבע בספר החוקים של מדינת ישראל לזכרם של שלושת הנערים, גיל-עד שער, נפתלי פרנקל ואיל יפרח, זיכרונם לברכה, השם ייקום דמם, שנקטפו ונרצחו בקיץ תשע"ד. דבר ראשון, אני שמח שיחד עם חילי היקר, הגשנו את החוק הזה, חוק חשוב מאוד. באותם ימים קשים, כשהלב של כל עם ישראל פעם בקצב אחד, נחשף הכוח העצום של עם ישראל. אבות חילונים ואימהות חרדיות עמדו יחד ליד קירות הכותל, חיילים ואזרחים, דתיים וחילונים, ימין ושמאל, וכולם נשאו תפילה אחת, צעקה אחת: "ופדויי ה' ישובון". כשנודע על הרצח הנורא, הארץ רעשה, אך גם אז, לא התפוררנו – להפך, התחבקנו, בכינו יחד, התחזקנו יחד. מתוך האחדות הזו נולד החוק שאנו מציינים היום. אמו של גיל-עד, שבאמת עסקה בזה הרבה הרבה שנים יחד עם האבות והאימהות האחרים – החוק הזה הוא לא חוק של זיכרון בלבד, אלא חוק שמבקש להחזיק באור שבקע מתוך החושך; חוק שמזכיר לנו פעם בשנה כמה יקר הערך הזה, כמה הוא חיוני לחיים המשותפים שלנו, שזה אחדות ישראל. ולצערנו, כמו אז גם היום, כמעט עשר שנים אחרי, שוב אנו מתייצבים מול מבחן קשה של אחדות. מלחמת חרבות ברזל חשפה את הרגישות הכי עמוקה והפצע הכי פתוח של החברה הישראלית. שוב אנו סופרים, לצערנו, את הבנים ואת הבנות שלנו שלא חזרו. שוב אנחנו רואים את ההורים, האחים, הנשים היקרות, היתומים שחרב עליהם עולמם. אבל יחד עם הדמעות, ראינו גם משהו אחר. ראינו, למשל, את המתנדב החרדי של זק"א מחלץ גופות מהעוטף; ראינו מתנחל מארח משפחות שפונו מהעוטף; ראינו לוחמים ימנים, שמאלנים, נושאים יחד את האלונקה ואת התקווה. והלב, הלב נקרע. גם אנחנו יודעים שהחיילים שלנו לא נהרגו על הפוליטיקה, לא הקריבו את חייהם בשביל צד במחלוקת. הם נפלו כדי שאנחנו כולנו נוכל לחיות כאן, כל שבט ישראל יחד. ולא לחינם אמרו חז"ל שבית המקדש נחרב על שנאת חינם. הוא לא נחרב כי חסרו לנו חכמים, הוא לא נחרב כי חסרה לנו תורה – הוא נחרב כי שכחנו מה זה להרגיש כאב של מישהו אחר, מה זה להיות מאוחדים, אחד עם השני. וזה הסוד שלנו לשרוד אלפיים שנות גלות, תוך שואה, פוגרומים, בלי מדינה תקופה ארוכה, בלי צבא. עם ישראל לא התפורר בתקופות ההן, ולמה? כי הייתה בו אהבת חינם. הייתה בו אחדות. כי ברגעי האמת ידענו לעמוד אחד בשביל השני. זה מה שמחזיק אותנו גם היום – לא רק טנקים, לא רק תקציבים, אלא הלב, החיבוק, הסולידריות. אני רוצה לעצור לרגע ולצטט את רפאל ארווס, אביו של גיבור ישראל סמ"ר שי ארווס, השם יקום דמו, שנפל בקרב במלחמה האחרונה. הוא אמר: אני לא שואל למה הוא מת – אני שואל בשביל מה הוא חי. הוא חי בשביל עם ישראל. הוא בחר להגן על כולם – דתיים וחילונים, יהודים, דרוזים, מזרחים ואשכנזים. הוא ידע שעם ישראל שווה את זה. המשפט הזה צריך להדהד לנו, נבחרי הציבור, 24 שעות, 635 יום בשנה. לפני כל הפוליטיקה צריך דבר אחד, והוא אחדות. עם ישראל שווה את זה. חברים, אין לנו את הפריבילגיה לשכוח את זה, את החיילים שלנו שנותנים את חייהם כדי שנחיה כאן יחד. איך אנחנו, היושבים פה, לא ניתן את המינימום עצמו – לכבד, להקשיב, להכיל, לנהל ויכוחים, בלי לשבור את הכלים. וברשותכם אסיים בדברי חז"ל, שכתוב: "לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום". לא כתוב כלי מחזיק התורה, לא צדקה, לא גבורה, אלא השלום, כי במקום שיש שלום כל השאר יכול להגיע, אבל כשאין שלום, גם אם יהיה את הכול, הכול יקרוס. ביום הזה אני קורא לכל אחד ואחד מאיתנו לשאול מה אנחנו עושים כדי לחזק את האחדות בעם ישראל, ולזכור שהיום הזה הוא רק יום סמלי, הוא יום מבחן, כדי לראות איך אנחנו נעמוד ביום הזה בשביל שנוכל, בעזרת השם, לראות איך יהיה שלום בין האחים. איך אנחנו דואגים שבעזרת השם גם השכינה תשרה בינינו, ובקרוב נראה את בניית בית המקדש. ונראה את כל החיילים שאינם איתנו נמצאים וחוזרים ושבים. וכמובן, פה זה המקום לחזק באמת את החיילים ואת כוחות הביטחון שנמצאים, נלחמים בשעות האלה. הם נלחמים בשביל דבר אחד – בשבילנו, שנוכל לחיות פה, להיות פה. וכל זה תלוי באחדות שלנו. תודה רבה. << יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >> תודה לחבר הכנסת בצלאל. רפי ארווס שהזכרת, איש יקר, הדליק משואה ביום העצמאות האחרון, מי שזוכר. בסרטונים הרבים שהוא מעלה הוא גם אומר: מי שחושב שיש לו צרות בחיים, שיבוא לחלקה הצבאית בבית העלמין בחולון ויבין, פרופורציות. הדובר הבא הוא חבר הכנסת דן אילוז, אבל אני לא רואה אותו איתנו. הוא בדרך? אז אם כך, אני אקרא לחבר הכנסת ולדימיר בליאק. בבקשה, עד חמש דקות לרשותך. << דובר >> ולדימיר בליאק (יש עתיד): << דובר >> תודה רבה. אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, היום אנחנו מציינים את יום האחדות, יום שנקבע על פי חוק שעבר לפני שנה כאן, בכנסת, בתמיכה רחבה, כולל בתמיכת סיעת יש עתיד. הוא נכנס לספר החוקים של מדינת ישראל עשור לאחר הרצח המתועב של שלושת הנערים גיל-עד שער, נפתלי פרנקל ואיל יפרח, זיכרונם לברכה. החוק הוא יוזמה מבורכת של חברי הכנסת ושל המשפחות למען הלכידות החברתית והערבות ההדדית בחברה הישראלית ובעם היהודי כולו. חוק חשוב, יום חשוב, ואני בהחלט מברך על כך. אחדות היא מונח חשוב. חברי כנסת רבים בכנסת הזאת משתמשים במונח הזה חדשות לבקרים, אך לעיתים נוהגים לגמרי אחרת. רק היום ראינו את התמונות והקריאות הבלתי-נסבלות בכנס בשדרות. קריאות מסוג זה הן סכנה ממשית לדמוקרטיה הישראלית, ולפני 30 שנה ההסתה הזאת הביאה לרצח של ראש ממשלה בישראל. דווקא ביום הזה, ביום הזה, חשוב לומר את האמת המתבקשת: אחדות היא לא מטרה בפני עצמה. אחדות היא לא פתרון אוטומטי לכל משבר בלא ערך מוחלט. בדמוקרטיה בריאה יש מקום לוויכוח, יש מקום לחילוקי דעות, לקונפליקטים ולנוכחות של הפלורליזם. לא רק שיש מקום – זה חיוני. יש מי שמנסה היום להציג את המחלוקת כסכנה, אבל במדינה דמוקרטית בהחלט יש ערך למגוון הדעות. תפקידה של אופוזיציה היא לא להתאחד עם הקואליציה ולשמש לה כתף, אלא לשקף קול אחר, לבקר ולהציג אלטרנטיבה למצב הקיים, בייחוד בתקופה הזאת, שבה אנחנו מתמודדים עם אתגרים עצומים בממשלה ששמה את עצמה לפני העם. הניסיונות להלך אימים ולהשתיק את האופוזיציה ואת התקשורת החופשית הם בדיוק ההפך מקיומה של מדינה דמוקרטית או ליברלית וההפך מאחדות. בהיסטוריה, אגב, לא חסרות דוגמאות למקומות שבהם נרשמה אחדות מוחלטת. בברית המועצות, שבה נולדתי וגדלתי, הייתה אחדות. בצפון קוריאה ובאיראן יש אחידות מסרים – התקשורת מציגה נרטיב אחד. אין מחלוקת בין קואליציה לאופוזיציה, כי פשוט אין אופוזיציה, ואין שאלות ואין ביקורת נגד המשטר. אבל זו אחדות מזויפת ושקרית, כי בפועל, במקומות הללו שבהם כולם מאוחדים כביכול, ישנו איסור משטרי לחשוב ולהתבטא אחרת. זו לא אחדות. דווקא במדינות שנחשבו, ואולי נחשבות, למפוצלות, שבהן יש מקום לשיח ערכי ער ולחילוקי דעות בין התפיסות השונות, דווקא שם נעשו וקודמו צעדים גדולים בהיסטוריה. מדינות מפוצלות שלחו אדם לירח, העניקו שוויון זכויות לנשים, הכירו בזכויות של קהילת הלהט"ב. על כן, דווקא ביום הזה, ביום האחדות, חשוב לומר ולהדגיש: אחדות היא ערך חיוני למדינת ישראל, אך לא כסיסמה חסרת תוכן. אחדות חייבת להיות מבוססת על ערכים משותפים: דמוקרטיה, שוויון זכויות, חופש ביטוי, הפרדת רשויות, שלטון החוק, עצמאות מערכת המשפט. על בסיס כיבוד היסודות הללו ניתן לבנות חברה חזקה, חברה צודקת, משגשגת ומיוחדת. המשימה שלנו היא לא להתעלם מהפערים בינינו אלא לגשר עליהם; לא למחוק את הזהויות אלא לאפשר להן לחיות זו לצד זו. רק כך נוכל להשתקם ולצמוח מהשבר הגדול שאנו נמצאים בו היום. רק כך נוכל לצעוד יחד לעבר עתיד טוב יותר עבור המדינה, עבורנו ועבור ילדינו. תודה רבה. << יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >> תודה לחבר הכנסת בליאק. וכעת חבר הכנסת חילי טרופר, כאמור, אחד מיוזמי הצעת החוק המקוריים. בבקשה. << דובר >> חילי טרופר (המחנה הממלכתי): << דובר >> אדוני היושב-ראש, השר, כנסת נכבדה, שותפי חבר הכנסת בצלאל, משפחות שער, יפרח ופרנקל, אחדות היא שאיפה גבוהה, אך היא לא בגדר חזון בלתי מושג. היא בידינו ותלויה במעשינו. כצעד ראשון נדמה שהדבר אשר אנו נדרשים לו הוא להשתחרר מהתשוקה להכניע בנוקאאוט את יריבינו. יותר מדי שנים מפעפעת בשדה הפוליטי תשוקה חסרת אחריות למכה אחת ניצחת, כזאת שממנה הצד השני כבר לא יקום. אבל אחים, גם כשהם מתקוטטים וגם כשהם מנצחים, יודעים להושיט יד לאח שנפל כדי שיקום. אחים לא מחפשים אחר מכה ניצחת זה כלפי זה. כשהתשוקה לנוקאאוט מנהלת אותנו, הדרך קצרה לעולם מושגים של שואה, פשיזם, מתייוונים, בוגדים, כמו ששמענו היום בשדרות. התבטאויות קיצוניות כאלה לא צומחות בחלל ריק. קיצוניים משקים ברעל את אדמת ישראל ומנביטים בה זרעי שנאה. מהר מדי אנחנו מביעים עמדה, מעט מדי אנחנו מגייסים בתוכנו אמפתיה. מהר מדי אנחנו עוברים לעמדת התקפה או למגננה, מעט מדי מהדהדים את השותפות ומעוררים בעצמנו את היכולת לנהל מחלוקות בצורה הוגנת וראויה, שאין בה מנוצח, מוכה ומושפל. הרגעים והמעשים הפוליטיים שבהם צד אחד מנצל כוח פוליטי כדי למחוץ את הצד השני הם רגעים עכורים ומעכירים, ולא משנה מי מצוי באיזה צד. הצעד הראשון הוא להימנע מלרמוס את היריב ולהיפטר מתשוקת הנוקאאוט. לא נכון בעיניי להתמודד ולהתמקד עד אין קץ בהשוואות או בדיון על סימטריה, שהרי בכל מקרה שנאה לא מצדיקה שנאה ואש לא מכבים באש. מה שברור הוא שאש השנאה כבר שורפת עלינו את הבית. ועלינו, גם יושבי הבית הזה, יש אחריות להשמיע את קולם של ישראלים רבים מכל הקשת הפוליטית שמתעקשים לעמוד נגד שנאה ובזכות המתינות, המוני ישראלים יותר שקטים, פחות אלימים, אבל לגמרי נוכחים, ישראלים שקצה נפשם ברפש. בעולמם של כמה פוליטיקאים וכוכבי רשת נימוסים הם חנפנות, ממלכתיות היא התרפסות ואדיבות היא חולשה. בעיני רוב הישראלים זו דווקא דרך מבורכת. כך הם מנסים לחנך את ילדיהם; כך הם מבקשים לנהוג בעצמם; כך הם היו רוצים שיתייחסו אליהם בתור בסופר, בתחבורה ציבורית, בקופת חולים. כך הם מצפים שגם אנחנו, הפוליטיקאים, ננהג. חבר הכנסת אילן גילאון, זכרו לברכה, איש מרצ, אמר אחרי שהסכים להתקזז עם חבר הכנסת מש"ס דוד אזולאי, זכרו לברכה, שהיה חולה באותם ימים, בהצבעה שהייתה חשובה במיוחד מבחינה ערכית לגילאון וגם לאזולאי: לפני הפוליטיקה יש אנושיות. דווקא במקום כמו הכנסת נכון מתמיד המשפט: במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש. הדאגה מהקרע הפנימי בחברה הישראלית הייתה נוכחת כל העת בבית שבו גדלתי. הוריי עלו לארץ בשנת 1969 ממניעים ציוניים, ושנה אחר כך החליט אבי, שהיה אז בן פחות מ-30, להקים את ארגון גשר לחיבור בין קצוות שונים בעם. למתבונן מהצד זה אולי נשמע חצוף – עולה חדש צעיר, עם עברית רצוצה, מתיימר לאחות בין חלקי העם. אבל כזה הוא אבי. כשצריך לעשות מעשה למען המדינה, הוא קם ועושה. כך כל חייו. האמונה העמוקה הזו שיש לנו אחריות לבנות גשרים בין חלקי העם השונים, היא משימת חייו. בחייו האישיים מקפיד אבי על הלכות קלה כחמורה, אך נמנע מלשפוט איש או להטיף לאחרים כיצד לנהוג. הוא דבק באמונתו, אבל מחזיק בתפיסה של איש באמונתו יחיה; ליברל כלפי אחרים, אך שמרן ומחמיר כלפי עצמו. הוא בוחר שלא לוותר על ההלכה במרחב הפרטי שלו, אך מבין היטב שבמרחב הציבורי כולם, גם הוא, חייבים לוותר כדי לחיות כאן ביחד. זה בא ממקום עמוק של אמונה בצו העליון של אחדות עם ישראל, שעל פיו בחיים המשותפים כולם צריכים לוותר קצת. נדמה לי שאם כולם היו חיים ככה, בביטחון מלא בדרכם ועם כבוד לבחירות אחרות של אנשים אחרים, היינו רבים קצת פחות. האחים נועם וישי סלוטקי, זכרם לברכה, שמעו את האזעקות ב-7 באוקטובר ועימן שמועות על מחבלים שחדרו לעוטף, לקחו את אקדחיהם האישיים ונסעו לשם. ככה, באיזו אמת פשוטה ועמוקה. איש לא קרא להם, אבל אחיהם בצרה, אז הם נחלצים לעזרתם. הם עזבו את נשותיהם הצעירות, את שני התינוקות הרכים, ושעטו לעבר המלחמה כדי להציל חיים. בסרטון ממצלמות אבטחה של קיבוץ עלומים שמתעדות את הקרב, רואים את נועם וישי מדלגים בין הכדורים השורקים, מנהלים לחימה ומסתערים על האויב. גם מול עשרות מחבלים הם לא נסוגו, ואיגפו אותם באומץ. כשנגמרו הכדורים באקדחים, הם לקחו קלצ'ניקובים מגופות מחבלים והמשיכו להילחם. הם הבינו שנסיגה או כניעה משמעותן בסבירות גבוהה טבח בקיבוץ נוסף. האחים סלוטקי חיסלו עשרות מחבלים ב-40 דקות של לחימה עד שנהרגו. כה רבים חבים להם את חייהם. נועם היה חילוני, ישי היה דתי, וכל ההגדרות הללו נשמעות משניות להגדרה הכוללת שלהם – יהודים ישראלים שנלחמים על המולדת. באחד הראיונות אמר אחיהם הקטן שבית משפחת סלוטקי הוא בית ישראלי מגוון – יש בו אחים ואחיות דתיים, חילונים ומסורתיים, יש עמדות שונות ומחלוקות, אך בשולחן השבת כולם יושבים באהבה ביחד. נשמע כמו מתכון טוב לחברה הישראלית. תודה רבה. << יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >> תודה לחבר הכנסת טרופר. האב של האחים סלוטקי, הרב סלוטקי, הוא ממובילי פרויקט הדיבור, שזה כל כך חשוב שנוכל לדבר בינינו כדי להצליח לשמור על אחדות. חברת הכנסת לימור סון הר מלך, בבקשה. << דובר >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, משפחות שער, פרנקל ויפרח, חניכי מכינת לפידות, חברי הכנסת אברהם בצלאל וחבר הכנסת חילי טרופר, אני רוצה להודות לכם על החוק החשוב הזה ועל המאבק עבורו. בקיץ התשע"ד, כשגיל-עד, נפתלי ואיל נחטפו, קרה פה משהו שאף אחד לא תכנן – לא הממשלה, לא התקשורת, לא המנהיגים: עם ישראל פשוט קם. חילונים וחרדים, קיבוצניקים ומתנחלים, שמאלנים וימנים – כולם ירדו לשטח, חיפשו, חפרו, סרקו, בכו והתפללו. 18 ימים של אחדות אמיתית, לא מהפה ולחוץ; אחדות של בוץ על הנעליים משעות של חיפושים ודמעות על הפנים, מימים של תפילות; אחדות שלא שואלת איפה אתה גר, או איך אתה מתפלל, אלא שואלת שאלה אחת: מה צריך לעשות כדי להציל יהודי? וכשעברו השנים והגענו לאותו בוקר שחור, שמחת תורה, כ"ב בתשרי התשפ"ד, שוב ראינו את העם הזה, את האחווה הזאת, את הכוח הפנימי שלא ניתן לשבור. שוב לא חיכינו לפקודה, שוב ראינו אחים שארזו ציוד, נסעו דרומה ונכנסו לתופת, לא בגלל שהם חיילים – בגלל שהם יהודים. האחים אלחנן ומנחם קלמנזון, עם האחיין איתיאל, לא שאלו שאלות. הם פשוט הלכו, נכנסו לבארי, עברו בית-בית והצילו חיים. אלחנן נפל כשהציל עוד משפחה. הוא לא נשלח – הוא בחר. הוא בחר בחיים של אחרים על פני החיים שלו עצמו. וככה נראה עם ישראל כשהוא חי באמת. כשאנחנו ביחד, אף אחד לא יכול עלינו – לא חמאס, לא איראן, לא שום אויב. אבל חלילה, כשהלבבות שלנו מתרחקים, אז כל אויב הכי רופס יכול לשבור אותנו מבפנים. חכמינו סיפרו לנו את זה כבר מזמן, בדורו של אחאב, שאפילו שעבדו עבודה זרה ניצחו במלחמות. למה? כי לא הלשינו זה על זה, כי עמדו כאיש אחד. אבל כשאנחנו מתפוררים מבפנים, כשמילים רעות ושנאות קטנות זולגות לרחוב, אז אפילו בית מקדש יכול להיחרב. כפי שראינו בסיפור של קמצא ובר קמצא – לא בגלל הרומאים, אלא בגלל שנאת חינם שפשתה בעם. האויבים שלנו מכירים בזה. הם לא טיפשים. הם רואים שכשהלבבות שלנו מחוברים, כשאנחנו מתעלים מעל המחלוקות, אין להם סיכוי. ולכן הם משקיעים בפילוג, בלשסות יהודים ביהודים, כי הם יודעים שאם נישבר מבפנים, הם לא יצטרכו להילחם בנו בכלל. תראו את הידיעות על המרגלים האיראנים. כולם מואשמים בזה שניסו ליצור פילוג – עוד גרפיטי מפלג שהם נשלחו לרסס, עוד קללות שהם נשלחו לרשום – כי גם האיראנים יודעים שכל עוד אנחנו ביחד, הם לא יכולים לנו. לכן, ביום הזה, יום האחדות, אני לא מדברת על נוסטלגיה – אני מדברת על זהות, על בחירה יום-יומית, רגעית, על היכולת לראות באח שלך אח גם כשהוא שונה או חושב אחרת; להבין שאנחנו לא פרטים בודדים – אנחנו עם, עם עתיק, עמוק, נאמן, ושום אויב לא ייקח את זה מאיתנו. וכשאני עומדת היום בכנסת ישראל, אני נושאת בלב שלי את אותם רגעים של הקיץ ההוא, שבו ראינו את פניהם של עם ישראל כשהוא במיטבו, ואת היום ההוא שבו שוב קמנו כגוף אחד בלי לשאול שאלות, ובלי הבדל – רק עם נשמה אחת, מלאת אהבה ואכפתיות. אבל לצד ההתרגשות וההודיה, יש גם כאב, כאב על כך שאותו עם שידע לעמוד כקיר ברזל מול החושך, שוכח לפעמים את הסוד הפשוט הזה, שוכח שהכוח שלנו טמון לא רק בנשק אלא בעיקר בלב, בלב הפתוח, בלב שמבין שאין הם ואנחנו. יש רק אנחנו. ולכן האחדות היא לא פרס – היא אחריות; היא לא רגש – היא שליחות. במובן הכי עמוק, היא גם התנאי לניצחון, כי האויבים שלנו בונים בדיוק על המחלוקת והפילוג האלה. הם יושבים ברמאללה, בעזה, בטהראן, בביירות, וצופים בנו, ממתינים לשסע, לדיבה, להסתה. הם יודעים: עם ישראל מפולג הוא עם שאפשר להכות בו, אבל עם ישראל מאוחד הוא עם בלתי מנוצח. אז מה זה אומר לגבינו? זה אומר שבמקום לחפש אשמים, נתחיל לחפש אחווה. זה אומר שבמקום לצעוק, נקשיב. זה אומר שלא נמתין לאסון הבא כדי להתאחד – נתחיל מעכשיו, כי לא צריך עוד טרגדיה כדי להתעורר. אנחנו יכולים לבחור באחדות גם בלי דם ודמעות, לבחור לראות אחד את השני ולדבר בכבוד, להילחם על הערכים שלנו בלי לשבור את הכלים של הבית הזה. וכשנעשה את זה, נזכה לברכה ולגאולה, וכשנחזור להיות עם אחד, בלב אחד, לא יהיה כוח בעולם שיוכל לנו, ואף נהיה ראויים לשליחות הגדולה של עמנו. חשוב לומר, אחדות איננה אחידות. אחדות היא אהבה ללא תנאי גם לאלו שחושבים או בוחרים אחרת ממני, מכוח "על כל פשעים תכסה אהבה" ומכוח היותנו עם אחד. יהי זכרם של גיל-עד שער, נפתלי פרנקל ואיל יפרח, זכרם לברכה, נר תמיד לאהבת חינם. תודה רבה. << יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >> תודה רבה לחברת הכנסת לימור סון הר מלך. כעת אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת דן אילוז. אחריו – חברת הכנסת מיכל מרים וולדיגר. בבקשה. << דובר >> דן אילוז (הליכוד): << דובר >> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה – אני חייב לספר לך, אדוני היושב-ראש, שבכל פגישה שיש לי עם נציגים מכל העולם, דיפלומטים, חברי פרלמנטים מכל העולם שמגיעים לפה, תמיד שואלים אותי שאלה שאני לא יודע למה היא מעניינת אותם, אבל האמת היא שהיא מאוד במקום. שואלים אותי: תגיד, דן, מה עם הפילוג בארץ? מה עם הפילוג שיש פה במדינת ישראל? ובמשך חודשים אני הייתי עונה להם: זה היה בעבר. הייתי אומר להם: לפני 7 באוקטובר היה הפילוג הכי גדול שידעה מדינת ישראל בהיסטוריה שלה, שהגיע לשיאים שאף אחד פה לא רוצה לראות, אבל זה הגיע. והייתי אומר להם שב-7 באוקטובר שמנו הכול מאחורינו. אחרי מה שקרה, כשראינו את הרוע הזה שרצה לחסל אותנו, התאחדנו כולנו כעם ואמרנו: די עם הפילוג. אנחנו עם אחד ומאוחד שהולך עכשיו יחד. אבל לצערי, כששואלים אותי עכשיו את הדברים האלה, אני חייב גם להיות כן איתם ולהגיד להם שאני חושש, אני חושש שאנחנו רואים ניצנים חדשים של הפילוג הזה, שחוזר. ואני רוצה לבקש פה ביום האחדות מכל הכנסת ומכל הציבור ששומע, שמה שהיה לפני 7 באוקטובר לא יחזור. ואני חייב להגיד לך שאני גם אופטימי שזה מה שיהיה, ואני רוצה לספר לך למה. אני חושב שבסוף, למרות הפילוג שהיה לפני 7 באוקטובר, קרה גם משהו ב-7 באוקטובר ומ-7 באוקטובר: אנשים שנלחמו זה בזה בהפגנות לפני 7 באוקטובר, שירתו זה לצד זה אחרי 7 באוקטובר. מישהו שהאמין שהרפורמה המשפטית הייתה מאוד מוצדקת שירת לצד מישהו שחשב שהיא אסון נוראי. ולא רק שהם שירתו יחד – הם היו מוכנים להקריב את החיים שלהם אחד למען השני. זה לא קרה לעשרות אלא לעשרות אלפים של אנשים שחוו את החוויה הזאת של הביחד מול הרוע. והאנשים האלה חוזרים הביתה ומספרים על החוויות האלה על החבר לנשק שהיה מוכן להקריב את החיים שלו למענו, למרות שהוא מתנחל ושהשני קיבוצניק. הם מספרים את זה לחברים שלהם ולמשפחות שלהם. ולכן כשאני מסתכל קדימה אני מאוד אופטימי. אני חושב שלמרות שאנחנו רואים בתקשורת – ולצערי גם במשכן הזה, צריך להגיד את האמת – למרות שאנחנו רואים גם במשכן הזה הרבה מאוד סימנים שהאחדות שהייתה אחרי 7 באוקטובר מתחילה להתפורר, אני חושב שבעם – ושם זה הכי חשוב – בעם האחדות הזאת נשמרת, והאחדות הזאת גם תישמר. אני רוצה לסיים ולהגיד שהשבוע אנחנו חוגגים את יום ירושלים. אנחנו בין יום ירושלים הממלכתי ובין יום ירושלים של הכנסת, נכון? מאוד מתאים שיום האחדות מתקיים דווקא בשבוע הזה, כי ירושלים היא העיר שחוברה לה יחדיו, ככה אומרים. המפרשים מפרשים את זה כעיר שעושה את ישראל חברים, שלירושלים יש משהו מיוחד שיודע לחבר בין כל עם ישראל. אנחנו רואים את זה גם היום בתוך ירושלים. ירושלים היא העיר המגוונת ביותר שיש במדינת ישראל, שיודעת לאחד בין חילונים, מסורתיים, דתיים וחרדים שלא תמיד מסכימים, אבל בסוף יודעים לחיות יחד – להשתמש באותה רכבת קלה, ללכת לאותו סופר ולקנות – אברהם, אני מסתכל עליך – לשרת באותה מועצת עיר. ולמרות שאנחנו שונים זה מזה, בסוף אנחנו יודעים לחיות יחד בירושלים, שהיא של כולנו. לכן אני חושב שיש משמעות מאוד גדולה לזה שאנחנו חוגגים את יום האחדות דווקא בשבוע של יום ירושלים. תודה רבה. << יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >> "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים". << דובר_המשך >> דן אילוז (הליכוד): << דובר_המשך >> אמן. << יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >> תודה רבה לחבר הכנסת דן אילוז, וכעת חברת הכנסת מיכל מרים וולדיגר. אם נצליח לעשות את זה בתוכנו, נהיה באמת אור לגויים ולכל העמים. << דובר >> מיכל מרים וולדיגר (הציונות הדתית): << דובר >> כבוד היושב-ראש, כבוד השרים, חברות וחברי כנסת, אורחים נכבדים, עם ישראל, אני ניצבת כאן היום בתחושת שליחות עמוקה, ביום שבו מדינת ישראל מציינת את יום האחדות – יום לאומי שנחקק בחוק ושמטרתו להזכיר לנו, בתוך כל הרעש, הכאב והמחלוקות, שגם אם יש בינינו הבדלים גדולים, עמוקים ולעיתים בלתי ניתנים לגישור, עדיין יש חוט אחד שמחבר, חוט של שייכות, חוט של ערבות הדדית של עם אחד. הייתה לי הזכות להיות שותפה לחקיקת החוק הזה, ואני רוצה להודות מעומק הלב לשני חבריי שיזמו והובילו את המהלך, חבר הכנסת אברהם בצלאל וחבר הכנסת חילי טרופר. שיתוף הפעולה ביניהם, כל אחד ממקומו, כל אחד מעולמו, הוא אולי הסמל החזק ביותר לכך שהאחדות היא לא רק רעיון – היא אפשרות ממשית, אם רק נרצה בה. האחדות שאנחנו מציינים היום נולדה מתוך כאב שאין לו שיעור – החטיפה והרצח של שלושת הנערים איל יפרח, נפתלי פרנקל וגיל-עד שער, זכרם לברכה. ברגעים ההם, עם שלם התאחד. יהודים מכל קצוות הקשת – חילונים, דתיים, חרדים, ימנים, שמאלנים – התפללו יחד, קיוו יחד וכאבו יחד. את אותו כאב בחרו המשפחות היקרות שער, יפרח ופרנקל להפוך למעיין של תקווה. במקום להתכנס באבל, הן פתחו את ליבן ואת ביתן והביאו לעולם את המסר שאפשר גם אחרת. בשם הכנסת כולה אני רוצה להודות לכן, משפחות יקרות, על האומץ, על האנושיות, על הדוגמה האישית. תודה מיוחדת ועמוקה גם לעמותת Sonshine, ושוב לבת גלים שער, העומדת בראשה, אישה שאין מילים לתאר את עוצמתה. בת גלים, את לא רק אימא שכולה, את גם מורה, את גם שליחה של רעיון. את מוכיחה יום אחר יום שהלב היהודי יודע לאהוב, לחבר, ליזום ולבנות גשרים גם מעל תהומות. בזכותך יום האחדות אינו סיסמה אלא מציאות חיה ונושמת שנוגעת באלפי לבבות בבתי הספר, בקהילות, בצעירים ובמבוגרים. אבל לצערי, דווקא ביום הזה אינני יכולה להתעלם ממה שהתרחש כאן אתמול מעל בימת הכנסת הזאת. נאמרו דברים חמורים וקשים כלפי חברתי חברת הכנסת לימור סון הר מלך. מעבר להיותה חברת כנסת נפלאה, היא גם אישה שכולה וגם נפגעת פעולות איבה. הדברים שנאמרו נגדה אינם ביקורת לגיטימית אלא פגיעה אישית באישה, באם, בשליחת ציבור שמגיעה מדי יום ביומו לכאן מתוך תחושת שליחות. דברים כאלה, בלשון המעטה, לא מקדמים אחדות – הם מרחיקים, הם משסעים, הם חוטאים לרוח היום הזה. אז קודם כול, לימור, אני מאחלת לך בהצלחה בתפקיד – תפקיד חשוב לאין שיעור. אין לי ספק שתעשי אותו הכי טוב שאפשר, כמו שאת יודעת. אחדות לא אומרת הסכמה, לא אומרת ביטול מחלוקות; להפך. אבל היא כן אומרת שיח מכבד; היכולת לראות באדם שמולי לא אויב אלא אדם. אחדות היא לדעת שאפשר לחלוק על עמדה בלי לשלול קיום; אפשר להתווכח, אבל בכבוד. חברים וחברות, יום האחדות הוא הזדמנות, לא רק סמל. אנחנו שיושבים פה, מכל גווני החברה, יכולים לבחור בכל יום מחדש איך אנחנו מדברים, איך אנחנו מאזינים ואיך אנחנו מקשיבים באמת. מה שאנחנו עושים כאן משפיע. מה שאנחנו אומרים מהדהד החוצה. בואו נבחר להדהד תקווה, אחריות וכבוד הדדי. אני מסיימת בתקווה שמכנסת ישראל תצא היום הקריאה: אפשר גם באחדות. תודה רבה. << יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >> תודה רבה לחברת הכנסת וולדיגר. אני רואה שחבר הכנסת אבי מעוז לא איתנו, נכון? לא. אם כן, אני מתכבד להזמין את כבוד השר יואב בן צור לשאת דברים בשם הממשלה. << דובר >> שר העבודה יואב בן צור: << דובר >> אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, הכנסת מציינת היום את יום האחדות, יוזמת משפחות שלושת הנערים שנחטפו ונרצחו – משפחות שער, פרנקל ויפרח. ביום האחדות אנחנו זוכרים את שלושת הנערים, גיל-עד, נפתלי ואיל, ואת הדרך שבחרו המשפחות שלהם לצעוד בה. מתוך כאב עמוק, הן בחרו לאחד, לבנות, לחבר. זו דוגמה אישית שאין חזקה ממנה ודוגמה שעלינו לאמץ כמנהיגים, כהורים, כמורים וכאזרחים. השנה יום האחדות יצוין כיום לאומי, לאחר שעבר כהצעת חוק במליאת הכנסת ביוני 2024. את יום האחדות אנו מקיימים מחר במערכת החינוך, במועד שחל השנה במקביל לציון 600 ימים לפרוץ מלחמת חרבות ברזל; 600 ימים שבהם 58 חטופים עדיין נמצאים בשבי ארגון הטרור חמאס; 600 ימים שהחברה הישראלית כולה מאוחדת בתקווה לחזרתם הביתה. אנו חיים בתקופה מאתגרת שבה השיח הציבורי לעיתים מתלהט. גם כאן, בבית הזה, נשמעות אמירות חריפות, עמדות נחרצות, ולעיתים גם פגיעות מיותרות. דווקא ביום הזה, דווקא ביום הזה, מתוך המקום הזה, אני מבקש להזכיר: אפשר אחרת. אפשר גם בתקופה סוערת לשמור על כבוד, על כבוד האדם, על כבוד הנבחר, על כבודה של הכנסת. מערכת החינוך תציין מחר את יום האחדות באמצעות מגוון אירועים, פעילויות חינוכיות וערכיות ומיזמים חברתיים שנועדו לטפח את האחדות בחברה הישראלית ולהעצים את הערבות ההדדית, הרעות, השותפות והאחווה. מועצת התלמידים והנוער, שותפה מרכזית שלנו ביום החשוב הזה, תוביל יחד עם אנשי החינוך בבתי הספר יוזמות חברתיות בסימן "מאוחדים למען מציאות אחרת", בדגש על השבת החטופים ותמיכה בבני משפחותיהם. במסגרת זו ייערכו מעגלי שירה בציבור בקריאה לשובם של החטופים, תליית שלטים של חטופים והיכרות עם הסיפור האישי של כל אחת ואחד מהם. מינהל חברה ונוער במשרד החינוך יקיים מפגשים באוהלי הידברות ושיתוף תלמידים ומנהיגות נוער המייצגת אוכלוסיות ומגזרים שונים בחברה הישראלית ויתקיימו צעדות אחדות ברשויות המקומיות ברחבי הארץ. אחדות, חבריי, אינה אחידות; לזכור שגם מי שחושב אחרת שייך, הוא לוקח חלק וזכאי לכבוד. זה נכון כאן בכנסת וזה נכון גם בכיתה ובחדר המורים. הבחירה באחדות איננה קלה, אך היא הכרחית. היא מתחילה ביכולת להכיר בזולת, להקשיב לו, לנהל שיחה בלי לפחד מהשוני, והיא באה לידי ביטוי בכל מקום – בשיח הציבורי, בעיתונות, ברשתות ובעיקר בחינוך. כממשלה אנחנו רואים את האחריות שלנו לגדל דור שיבחר באחדות, שידע מחלוקת מהי ויבחר בכבוד, בהקשבה, בבניית גשר, באיתנות, חוסן ותקווה, כי אנשים אחים אנחנו, וכמצוות הפסוק כך מצוות החינוך. תודה רבה. << יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >> תודה לשר בן צור. אפשר גם אחרת, כפי שאמר כבוד השר. ואני חושב, השר, שאתה מדגים בהתנהלות שלך שאפשר גם אחרת. יישר כוח. << הצח >> הצעת חוק הכניסה לישראל (תיקון מס' 44 והוראת שעה – חרבות ברזל), התשפ"ה–2025 << הצח >> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/1867).] (קריאה ראשונה) << יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >> אנחנו נעבור לנושא הבא שעל סדר-היום, והוא הצעת חוק הכניסה לישראל (תיקון מס' 44 והוראת שעה – חרבות ברזל), התשפ"ה–2025, לקריאה הראשונה. אז אני מזמין שוב את שר העבודה יואב בן צור, להציג את הצעת החוק בשם שר הפנים. בבקשה, אדוני. << דובר >> שר העבודה יואב בן צור: << דובר >> אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, הצעת החוק שמובאת בפניכם נועדה לצורך מתן מענה נקודתי, אך מענה שהוא הומניטרי והכרחי, בצל נסיבות חריגות ביותר שכולנו עוד חווים. בהתאם לדין הקיים, שהותם של עובדי סיעוד זרים בישראל מוגבלת בזמן, והארכתה כפופה לתנאים ברורים שנועדו לשמור על מדיניות ההגירה של המדינה ולמנוע השתקעות בלתי חוקית. עם זאת, מתקפת הטרור הקשה ביום 7 באוקטובר ופרוץ מלחמת תרבות ברזל יצרו מציאות חריגה, מציאות שבה נפגעה באופן ממשי היכולת להחזיר עובדים לארצות מוצאם, ובמקביל גם לקלוט עובדים חדשים בעקבות צמצום הטיסות. בשל הצורך האמיתי שלא לטלטל את עולמם של המטופלים הסיעודיים מייד לאחר פרוץ המלחמה, ובשל הקושי בקליטת עובדים חדשים, רשות האוכלוסין נקטה עד לאחרונה מדיניות אי-אכיפה כלפי העסקה של עובדי סיעוד זרים שהיו אמורים לעזוב את ישראל. המצב שנוצר הביא להעמקה של קשר טיפולי משמעותי, ולעיתים אפילו קריטי, בין מטופלים סיעודיים, שרבים מהם בני הגיל השלישי, נכי צה"ל, נפגעי פעולות איבה, לבין העובדים הסיעודיים הזרים שהמשיכו לטפל בהם במשך חודשים ארוכים בחסות אותה מדיניות של אי-אכיפה. הצעת החוק שבפניכם באה להסדיר את המציאות שנוצרה ולאפשר גמישות נקודתית ומוגבלת בזמן, כהוראת שעה בת ארבעה חודשים בלבד, כדי לאפשר לשר הפנים לשקול מחדש, במקרים חריגים והומניטריים ובליווי המלצות של ועדה ייעודית שפועלת בנושא, את המשך שהותם של עובדים שתרומתם למטופלים ברורה ושאינם מבקשים להשתקע במדינה ושלא פעלו בניגוד לחוק. מדובר באיזון רגיש, הוגן ואנושי בין הצורך לשמור על מדיניות ההגירה של מדינת ישראל לבין חובתנו המוסרית כלפי ציבור המטופלים הסיעודיים, שחייהם תלויים פעמים רבות באדם אחד שמטפל בהם מדי יום במסירות. בשל חשיבות הנושא ודחיפותו, הממשלה ביקשה את קיצור תקופות ההנחה בהתאם לתקנון הכנסת, ולאור הדברים אבקש את תמיכתכם בהצעה. << יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >> תודה לשר בן צור. אנחנו נעבור לדיון האישי. לאור העובדה שרבים מהנרשמים אינם נמצאים כאן, אני פשוט אשאל: האם מבין הנוכחים יש מישהו שמבקש לנצל את רשות הדיבור שלו? לא. אם כן, עוברים להצבעה. אין צורך בסיכום הדיון, נכון? מאה אחוז, אז אנחנו עוברים. אתה רוצה לסכם, השר ארבל? << קריאה >> שר הפנים משה ארבל: << קריאה >> לא, לא צריך. אין מפטירין אחרי - - - << יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >> אין צורך, מאה אחוז. אז אנחנו נעבור להצבעה על חוק הכניסה לישראל (תיקון מס' 44 והוראת שעה – חרבות ברזל), התשפ"ה–2025, בקריאה הראשונה. הצבעה כעת. הצבעה מס' 2 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 5 נגד – אין נמנעים – 1 ההצעה להעביר את הצעת חוק הכניסה לישראל (תיקון מס' 44 והוראת שעה – חרבות ברזל), התשפ"ה–2025, לוועדת הפנים והגנת הסביבה נתקבלה. << יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >> חמישה בעד, אין מתנגדים, נמנע אחד. אני קובע כי הצעת חוק הכניסה לישראל (תיקון מס' 44 והוראת שעה – חרבות ברזל), התשפ"ה–2025, אושרה בקריאה הראשונה ותעבור לדיון בוועדת הפנים והגנת הסביבה לצורך הכנתה לקריאה השנייה והשלישית. << הצח >> הצעת חוק תשלומים לפדויי שבי ולחטופים ששוחררו (תיקון מס' 7), התשפ"ה–2025 << הצח >> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/1865).] (קריאה ראשונה) << יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >> נעבור לנושא הבא שעל סדר-היום, והוא הצעת חוק תשלומים לפדויי שבי ולחטופים ששוחררו (תיקון מס' 7), התשפ"ה–2025, לקריאה הראשונה. את ההצעה הזו יציג השר בן צור. בבקשה. << דובר >> שר העבודה יואב בן צור: << דובר >> אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני מתכבד להביא לאישור הכנסת הצעה לתיקון חוק תשלומים לפדויי שבי ולחטופים ששוחררו. בעקבות אירועי 7 באוקטובר, שכללו חטיפת אזרחי ומשרתי צה"ל וכוחות הביטחון, ועם חזרת חלק מהחטופים בחודשים אוקטובר ונובמבר 2023 והתובנות לגבי מצבם הנפשי, בחודש יוני 2024 תוקן חוק תשלומים לפדויי שבי. במסגרת התיקון נקבע כי חטופים שנחטפו ב-7 באוקטובר ושוחררו והוכרו כפדויי שבי זכאים לזכויות שזכאי להן נכה צה"ל או נפגע פעולות איבה שנקבעה לו דרגת נכות בשיעור 50% בשל הפרעה בתר-חבלתית, לפי חוק הנכים או לפי חוק התגמולים (נפגעי פעולות איבה), לפי העניין. עוד מוצע להעניק לחטופים משוחררים כאמור זכאות לטיפול רפואי על חשבון המדינה לכל מחלה או חבלה, לרבות מחלות או חבלות שלא נגרמו בשל חטיפתם או החזקתם כחטופים, וזאת ללא מגבלת זמן. מתן הזכאויות האמורות והסרת המכשולים הביורוקרטיים יאפשרו לחטופים המשוחררים להתחיל בהליך החלמה ושיקום מיידי באופן רציף וללא עיכוב. לפיכך, אני מבקש כי מליאת הכנסת תאשר את הצעת החוק בקריאה ראשונה ותעביר אותה להמשך דיונים בוועדת העבודה והרווחה. << יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >> תודה רבה לשר בן צור. << נושא >> הצעת חוק תשלומים לפדויי שבי ולחטופים ששוחררו (תיקון – העלאת דרגת הנכות ל-100% לחטופים ששוחררו), התשפ"ה–2025 << נושא >> [הצעת חוק פ/5759/25; נספחות.] (הצעת חברת הכנסת מירב בן ארי) << יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >> להצעת החוק הזו הוצמדה הצעת חוק תשלומים לפדויי שבי ולחטופים ששוחררו (תיקון – העלאת דרגת הנכות ל-100% לחטופים ששוחררו), התשפ"ה–2025, של חברת הכנסת מירב בן ארי, לדיון מוקדם. אני מזמין את חבר הכנסת נאור שירי, בשמה של חברת הכנסת מירב בן ארי, להציג את הצעת החוק. בבקשה. << דובר >> נאור שירי (יש עתיד): << דובר >> תודה רבה, אדוני היושב-ראש ומכובדי השר. אני שמח להציג את הצעת החוק הזו גם בשם מירב. חוק שנראה לי שהיה סופר טריוויאלי, וגם מתקשר להצעות חוק נוספות שהוגשו להעלאת דרגות הנכות, אז לדעתי ל-50% והיום ל-100%. בימים שהחטופים חוזרים אלינו והמשפחות שלהם מנסות לגייס מימון המונים – אני יכול לתת לכם כמה דוגמאות, על אלי שרעבי שגייס כ-3 מיליון שקלים, ירדן ביבס, שגייס כ-5 מיליון שקלים, ארבל יהוד, לא נחזור על הסכומים, אוהד בן-עמי וגם דורון כץ. בעיניי, כמדינה זה כשל, ומעבר לכל כשל, זה כשל מוסרי. אז אני שמח שהצעות החוק האלה באו, גם אם באיחור, ואני גם שמח על שיתוף הפעולה בין הצעת חוק פרטית להצעת החוק הממשלתית. אני רק אגיד משהו שאמרתי גם כשיצא לי לדבר על העלאת אחוזי הנכות. החטופים שחוזרים הם לא נכים, וזה לא עניין של קצבת נכות, בעיניי. היינו צריכים לייצר סט שלם של חקיקה שמתייחס אליהם, לדרישות שלהם, לאתגרים שלהם, לבני משפחותיהם. יש הרבה מאוד אתגרים לאנשים שחוזרים מהשבי, וזה לא עניין של שנה-שנתיים, זה לא עניין של דרגת נכות כזאת או אחרת. זה עניין שצריך להיעתר לבקשות ולצרכים שונים שמתעוררים כתוצאה מהחזרה מהשבי. זה בעיניי – אמרתי גם ב-50% נכות וגם ב-100% נכות. הייתי שמח אם לא היינו בכלל מגדירים את זה בקונסטלציה הנוכחית, אבל בשנתיים האלה אני סיימתי לחפש את הטוב מאוד ואני מסתפק רק בטוב. הייתי שמח אם לא נשמע ולא נראה שום קמפיין לגיוס המונים של החטופים שחוזרים. נראה לי שזו חובה בסיסית של כל אחד מאיתנו, ודיברתי על זה גם בהתחלה. תודה רבה. ותודה רבה למירב על הצעת החוק המעולה הזו. תודה, אדוני היושב-ראש. << יור >> היו"ר יבגני סובה: << יור >> תודה רבה לחבר הכנסת נאור שירי. חברת הכנסת צגה מלקו, בבקשה. << נושא >> מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת << נושא >> << יור >> היו"ר יבגני סובה: << יור >> בינתיים הודעה לסגנית המזכיר, בבקשה. << דובר >> סגנית מזכיר הכנסת אלינור ימין: << דובר >> תודה. ברשות יושב-ראש הישיבה, אני מתכבדת להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת, לקריאה השנייה ולקריאה השלישית, הצעת חוק אסטרטגיית הביטחון הלאומי, התשפ"ה–2025, שהחזירה ועדת החוץ והביטחון. תודה. << יור >> היו"ר יבגני סובה: << יור >> תודה רבה. << הצח >> הצעת חוק תשלומים לפדויי שבי ולחטופים ששוחררו (תיקון מס' 7), התשפ"ה–2025 << הצח >> (קריאה ראשונה) << הצח >> הצעת חוק תשלומים לפדויי שבי ולחטופים ששוחררו (תיקון – העלאת דרגת הנכות ל-100% לחטופים ששוחררו), התשפ"ה–2025 << הצח >> (הצעת חברת הכנסת מירב בן ארי) << יור >> היו"ר יבגני סובה: << יור >> בבקשה, חברת הכנסת מלקו. שלוש דקות לרשותך, בבקשה. << דובר >> צגה מלקו (הליכוד): << דובר >> תודה, אדוני היושב-ראש. כבוד השר, חבריי חברי הכנסת, אני מברכת את הממשלה שקיבלה את הצעת החוק ומקדמת אותה. פדויי שבי – אנחנו ראינו באיזה מצב הם חזרו. מה מחכה להם – אף אחד לא יודע. שום מחקר לא מוכיח איך המצב שלהם יהיה. לכן אני חושבת שמה שנעשה – השינוי הזה שיקבלו, שיוכרו עם נכות של 100% – הוא דבר מאוד מאוד חשוב. אני מברכת. בנוסף, אני כולי תקווה, כמו כולם, שהחטופים שלנו יחזרו במהרה הביתה, ואני מאחלת לשיקום של אלה שחזרו כמה שיותר מהר. תודה רבה לכם. << יור >> היו"ר יבגני סובה: << יור >> תודה רבה לחברת הכנסת צגה מלקו. חבר הכנסת חמד עמאר – אינו נוכח; חבר הכנסת אבי מעוז – אינו נוכח; חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן – אינה נוכחת; חבר הכנסת ולדימיר בליאק – אינו נוכח; חברת הכנסת פנינה תמנו – אינה נוכחת; חבר הכנסת אביחי בוארון – אינו נוכח; חבר הכנסת וליד אלהואשלה – אינו נוכח; חברת הכנסת מיכל מרים וולדיגר – אינה נוכחת; חבר הכנסת ניסים ואטורי – אינו נוכח. אם כן, אתה רוצה לסכם? << קריאה >> נאור שירי (יש עתיד): << קריאה >> לא, לא. << יור >> היו"ר יבגני סובה: << יור >> אנחנו נעבור להצבעה, חברי הכנסת. נעבור להצבעה על הצעת חוק תשלומים לפדויי שבי ולחטופים ששוחררו (תיקון מס' 7), התשפ"ה–2025, בקריאה הראשונה. הצבעה. הצבעה מס' 3 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 8 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק תשלומים לפדויי שבי ולחטופים ששוחררו (תיקון מס' 7), התשפ"ה–2025, לוועדת העבודה והרווחה נתקבלה. << יור >> היו"ר יבגני סובה: << יור >> בעד – שמונה, אפס מתנגדים. אני קובע כי הצעת חוק תשלומים לפדויי שבי ולחטופים ששוחררו (תיקון מס' 7), התשפ"ה–2025, אושרה בקריאה ראשונה ותעבור לדיון בוועדת העבודה והרווחה לצורך הכנתה לקריאה השנייה והשלישית. חברי הכנסת, אנחנו נעבור להצבעה על הצעת חוק תשלומים לפדויי שבי – אני רואה שיש לנו שתי הצבעות, נכון, כן, כן, בגלל שהייתה הצמדה. נעבור כעת לעוד הצבעה על הצעת חוק תשלומים לפדויי שבי ולחטופים ששוחררו (תיקון – העלאת דרגת הנכות ל-100% לחטופים ששוחררו), התשפ"ה–2025, של חברת הכנסת מירב בן ארי, בקריאה טרומית. הצבעה. הצבעה מס' 4 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 7 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק תשלומים לפדויי שבי ולחטופים ששוחררו (תיקון – העלאת דרגת הנכות ל-100% לחטופים ששוחררו), התשפ"ה–2025, לוועדת העבודה והרווחה נתקבלה. << יור >> היו"ר יבגני סובה: << יור >> בעד – שבעה, אפס מתנגדים. אני קובע כי הצעת חוק תשלומים לפדויי שבי ולחטופים ששוחררו (תיקון – העלאת דרגת הנכות ל-100% לחטופים ששוחררו), התשפ"ה–2025, של חברת הכנסת מירב בן ארי, אושרה בקריאה הטרומית ותעבור לדיון בוועדת העבודה והרווחה לצורך הכנתה לקריאה ראשונה. << הצח >> הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 140 – הוראת שעה) (נסיעת רכב ביטחון בנתיב תחבורה ציבורית), התשפ"ה–2025 << הצח >> [רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/1127).] (קריאה ראשונה) << יור >> היו"ר יבגני סובה: << יור >> חברי הכנסת, אנחנו נעבור לנושא הבא על סדר-היום – הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 140 – הוראת שעה) (נסיעת רכב ביטחון בנתיב תחבורה ציבורית), התשפ"ה–2025, של חבר הכנסת משה פסל, לקריאה ראשונה. אני מזמין את חבר הכנסת פסל להציג את הצעת החוק, בבקשה. לרשותך עד עשר דקות, אדוני. << דובר >> משה פסל (הליכוד): << דובר >> כבוד היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני מציג בפניכם היום לקריאה ראשונה את הצעת החוק לתיקון פקודת התעבורה, פ/5227/25. בגדול, ההצעה היא מאוד פשוטה: אנחנו מציעים שאמבולנסים ורכבי ביטחון ייסעו על נתיב תחבורה ציבורית. אני לא יודע אם ידעת את האבסורד הזה שאמבולנס, פעם ראשונה - - - << קריאה >> קריאה: << קריאה >> - - - << דובר_המשך >> משה פסל (הליכוד): << דובר_המשך >> א. גם מי שמציל ומפעיל סירנה מקבל דוח. יש מחלקות שלמות בתוך כל - - << יור >> היו"ר יבגני סובה: << יור >> שעושים הסבה לדוח. << דובר_המשך >> משה פסל (הליכוד): << דובר_המשך >> - - ארגוני ההצלה שמבטלות את הדוחות. דיבר איתי פה מתנדב שקיבל דוח של 2,500 שקלים. אמרו לו: לא, אתה לא יכול לבטל. למה? אם נכנסת להציל חיים ונסעת בנתיב תחבורה ציבורית, נבטל לך, אבל כשיצאת, יכולת לנסוע בנתיב אחר. כל מיני סיפורים הזויים כאלה. דבר שני, תבין, נגיד שיש מקרה עכשיו ברעננה. הוא נוסע בנתיב תחבורה ציבורית – אם הוא יקבל דוח, הוא יבטל אותו. אבל כשהוא חוזר, הוא חוזר על נתיב רגיל. שעתיים בפקק בזמן שאין כונן, אין כונן, וזה משפיע על הבריאות. אין כונן באותו אזור. הרי את האמבולנסים מפזרים לפי אזורים. והדבר שהכי מדאיג אותי, אדוני היושב-ראש, הוא שלפעמים, נגיד, זקן או זקנה אומרים: יש לי סחרחורת – זה לא מקרה חירום, אז נהג האמבולנס לא נוסע על נתיב תחבורה ציבורית. הוא מחכה שעתיים, שלוש בפקק, ומגיע, והוא מפעיל סירנה וישר נוסע. ובכן, זה בהחלט מקרה חירום, הסחרחורת הזאת. זאת אומרת, נהגי אמבולנס פוחדים – כן לנסוע בנתיב תחבורה ציבורית או לא לנסוע בנתיב תחבורה ציבורית. כל האבסורד הזה מתעצם, ברור שהוא מתעצם, לנוכח זה שאנחנו רואים את כל נתיבי התחבורה הציבורית ריקים לחלוטין, אבל אמבולנסים לא ייסעו בנתיבי תחבורה ציבורית. זה כמובן הזיה. << קריאה >> אברהם בצלאל (ש"ס): << קריאה >> חוק חשוב מאין כמוהו. << דובר_המשך >> משה פסל (הליכוד): << דובר_המשך >> ודאי שנתיב תחבורה ציבורית נועד לטובת הציבור, וטובת הציבור היא שאמבולנסים ייסעו. גם אם לא מדובר במקרה חירום, שכל אחד יחשוב על אימא שלו או על אבא שלו, שחס וחלילה זקוקים לעזרה, או על מישהו שצריך עזרה, ועכשיו הוא שלוש שעות בפקק. אז את זה אנחנו באים לתקן. אני כמובן מבקש מכם, חברי הכנסת, לתמוך בהצעת החוק. תודה רבה. << יור >> היו"ר יבגני סובה: << יור >> תודה רבה לחבר הכנסת משה פסל. אנחנו נעבור להצבעה על הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה, מס' 140 – אין פה דיון, נכון? רגע, רגע, שנייה, יש לנו פה דיון אישי. אז נעבור לדיון אישי – טעות שלי. אם יש פה מישהו שרוצה לדבר – בואו נעבור על הרשימה. מי שנרשם, נרשם. << קריאה >> משה פסל (הליכוד): << קריאה >> לא צריך. << יור >> היו"ר יבגני סובה: << יור >> לא, אני רק מסתכל, שמישהו לא ייכנס. יש מישהו באולם שרוצה לדבר שלוש דקות בדיון האישי? תגידו. אם לא, נעבור להצבעה. טוב, לסכם לא צריך, נכון? נעבור להצבעה. בסדר גמור. נעבור להצבעה על הצעת החוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 140 – הוראת שעה) (נסיעת רכב ביטחון בנתיב תחבורה ציבורית), התשפ"ה–2025, בקריאה ראשונה. הצבעה. הצבעה מס' 5 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 7 נגד – אין נמנעים – 1 ההצעה להעביר את הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 140 – הוראת שעה) (נסיעת רכב ביטחון בנתיב תחבורה ציבורית), התשפ"ה–2025, לוועדה הכלכלה נתקבלה. << יור >> היו"ר יבגני סובה: << יור >> בעד – שבעה, אין מתנגדים. אני קובע כי הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 140 – הוראת שעה) (נסיעת רכב ביטחון בנתיב תחבורה ציבורית), התשפ"ה–2025, אושרה בקריאה הראשונה ותחזור לדיון בוועדת הכלכלה לצורך הכנתה לקריאה השנייה והשלישית. בזה תם סדר-היום. אין לנו עוד חוקים על הפרק, אין הודעות, אין כלום, נכון? אז חברי הכנסת, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום רביעי א' בסיוון התשפ"ה, 28 במאי 2025, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה. << סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 17:02. << סיום >>