דברי הכנסת

דברי הכנסת חוברת ג' ישיבה שכ"ז הישיבה השלוש-מאות-ועשרים-ושבע של הכנסת העשרים-וחמש יום שלישי, י"ג בחשוון התשפ"ו (4 בנובמבר 2025) ירושלים, הכנסת, שעה 16:00 תוכן העניינים מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 4 סגנית מזכיר הכנסת אלינור ימין: 4 נאומים בני דקה 4 איתן גינזבורג (כחול לבן – המחנה הממלכתי): 5 אכרם חסון (הימין הממלכתי): 5 גלעד קריב (העבודה): 6 יעל רון בן משה (כחול לבן – המחנה הממלכתי): 7 אושר שקלים (הליכוד): 9 נאור שירי (יש עתיד): 11 לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): 12 ניסים ואטורי (הליכוד): 13 מאיר כהן (יש עתיד): 15 אבי מעוז (נעם): 16 יום העלייה 17 גלעד קריב (העבודה): 18 טטיאנה מזרסקי (יש עתיד): 22 יוסף טייב (ש"ס): 25 מיכאל מרדכי ביטון (כחול לבן – המחנה הממלכתי): 27 משה סולומון (הציונות הדתית): 31 לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): 35 יבגני סובה (ישראל ביתנו): 37 אבי מעוז (נעם): 41 השרה לשוויון חברתי וקידום מעמד האישה מאי גולן: 42 יום מיוחד לציון היום הבין-לאומי לגמגום 44 ולדימיר בליאק (יש עתיד): 44 יונתן מישרקי (ש"ס): 46 השרה לשוויון חברתי וקידום מעמד האישה מאי גולן: 49 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 51 סגנית מזכיר הכנסת ראדה חסייסי: 51 << נושא >> מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת << נושא >> << יור >> היו"ר סימון דוידסון: << יור >> חברות וחברי הכנסת, אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. היום יום שלישי י"ג בחשוון תשפ"ו, 4 בנובמבר 2025. הודעה לסגנית מזכיר הכנסת, בבקשה. << דובר >> סגנית מזכיר הכנסת אלינור ימין: << דובר >> תודה. ברשות יושב-ראש הישיבה, אני מתכבדת להודיעכם, כי הונח היום על שולחן הכנסת – דוח מיוחד של מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור בנושא: מלחמת חרבות ברזל – היבטים כלכליים ותקציביים. עוד אבקש להודיעכם, כי בהתאם לסעיף 96 לתקנון הכנסת, הודיעה חברת הכנסת קטי קטרין שטרית כי היא חוזרת בה מהצעת חוק הקאדים (תיקון – גיל פרישה לקאדי שילדו נפטר), התשפ"ה–2025, שמספרה פ/6021/25. תודה. << יור >> היו"ר סימון דוידסון: << יור >> תודה רבה. << נושא >> נאומים בני דקה << נושא >> << יור >> היו"ר סימון דוידסון: << יור >> הנושא הראשון על סדר-היום – נאומים בני דקה. חברי הכנסת המבקשים להירשם מוזמנים להצביע כעת, בבקשה. עד שנקבל את הרשימה, ראשונת הדוברים תהיה יעל רון בן משה. << קריאה >> יעל רון בן משה (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << קריאה >> אני צריכה עוד זמן. << יור >> היו"ר סימון דוידסון: << יור >> יעלה ויבוא חבר הכנסת איתן גינזבורג, בבקשה. << קריאה >> גלעד קריב (העבודה): << קריאה >> שר העלייה והקליטה לא פה? << דובר >> איתן גינזבורג (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר >> תודה, אדוני היושב-ראש. כנסת נכבדה, חודש לפני שנרצח, לפנות בוקר בכנסת, אמר יצחק רבין, זכרו לברכה, את המילים האלה ממש כאן, מהמיקרופון בצד המליאה – הוא לא עלה על הדוכן: התופעה של הלהטת היצרים תחת הכותרת "מניעת קרע בעם" איננה חדשה, ומלווה אותנו שנה לפחות. "היום היא לובשת צורה תחת השם 'אחדות העם'. תחת השם 'אחדות העם' משתמשים בביטויים שרק מביאים לקרע, ואני ממליץ להפסיק עם הצביעות". הדברים באו במענה לראש האופוזיציה אז נתניהו, שדיבר על אחדות העם. רבין הבין מה קורה באמת, הוא ראה את הצביעות, ואלה היו מילותיו האחרונות בכנסת. 30 שנה אחרי כן, אותו נתניהו מדבר על אחדות, ובפועל אנחנו עדים להסתה, פילוג ושיסוי של חלקים נרחבים בציבור. אנחנו בדיוק באותו מקום, ואולי גם עם אותה צביעות, רק שהיום אנחנו יודעים איך זה יכול להיגמר. אז מה, אם זה לא ייגמר בדם שוב לא נתעורר? חבריי חברי הכנסת, את הגלגל אי-אפשר להחזיר אחורה, אבל אפשר ללמוד. היינו שם ב-4 בנובמבר 1995, היינו שם ב-7 באוקטובר 2023, ולכן חייבים להפסיק לתת לגיטימציה לשפה האלימה והקיצונית שהשתלטה עלינו, להפסיק לתת לשנאה לשלוט בשיח. צריך לדעת לכבד גם כשלא מסכימים. לזכור את יצחק רבין באמת זה לעשות משהו אחרת הפעם, לפני שיהיה מאוחר מדי. תודה רבה. << יור >> היו"ר סימון דוידסון: << יור >> תודה רבה לחבר הכנסת גינזבורג. חבר הכנסת אכרם חסון, ולאחר מכן – חבר הכנסת גלעד קריב. << דובר >> אכרם חסון (הימין הממלכתי): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני מבקש היום לברך את אחי תת-אלוף במילואים חסון חסון, שהיה המזכיר הצבאי של שמעון פרס, זיכרונו לברכה, ורובי ריבלין, שיזכה לחיים ארוכים. בפעם הראשונה בן העדה הדרוזית או בן מיעוטים נבחר לוועד המנהל של מרכז פרס לשלום ולחדשנות. << קריאה >> גלעד קריב (העבודה): << קריאה >> יישר כוח. << דובר_המשך >> אכרם חסון (הימין הממלכתי): << דובר_המשך >> כמובן, זה צעד מבורך, כי מרכז פרס זכה קודם כול בקצין עטור תעודות, מבצעים, אדם שעשה רבות למען ביטחון המדינה, ומצד שני גם עשה הרבה למען האזור, מאמין בברית החיים, בברית הדמים ובשיתוף האזורי בין כולם. אנחנו תמיד גאים לראות צעירים דרוזים שכאשר נותנים להם נקודת זינוק שווה והזדמנות שווה, הם מוכיחים שהם אכן יכולים למלא כל תפקיד בצורה מכובדת, אחראית ועניינית. תקוותי, אדוני היושב-ראש, לראות הרבה דרוזים בכל מוסדות המדינה. אני חייב להגיד לך, היום בוועדת הכספים היה לנו דיון, ושאלנו על רשות המים, שיש בה כמעט 200 עובדים, כמה דרוזים, והתביישתי לשמוע שעד עצם היום הזה ההחלטה שהייתה לפני עשר שנים לתת הזדמנות שווה לבני העדה הדרוזית עדיין לא מתקיימת. אני אעשה הכול כדי לשלב את בני העדה וגם את כל בני המיעוטים אשר אוהבים את מדינת ישראל ומאמינים בה. יישר כוח, חסון, ובהצלחה. << יור >> היו"ר סימון דוידסון: << יור >> תודה רבה, אדוני. חבר הכנסת גלעד קריב, בבקשה. חבר הכנסת חסון, אני הייתי עד בדיון, וחבר הכנסת גפני אמר שיטפלו בנושא הזה במהרה. אין לי ספק שזה ייפתר, כי זה חייב להיפתר. << דובר >> גלעד קריב (העבודה): << דובר >> אדוני היושב-ראש, עמיתיי חברי הכנסת, בעוד רגע אעלה על הדוכן כדי לפתוח את דיוני יום העלייה, אבל בהמשך לדבריו החשובים של חבר הכנסת איתן גינזבורג על ציון 30 שנים לרצח רבין – היום קיימנו כאן כנס עם מאות משתתפים, בעיקר חניכי וחניכות תנועות נוער שונות ומגוונות, לזכרו של רבין. אבל מן הראוי לזכור גם מה קרה כאן בימים האחרונים: במוצאי שבת, אחרי עצרת ההמונים לזכרו של רבין בתל אביב, פורעים, חוליגנים, פעילים פוליטיים מוסתים, עצרו אוטובוס שנסע בדרכו חזרה צפונה מאותה הפגנה. במשך 40 דקות – 40 דקות – אותה קבוצה של פורעים פוליטיים הפעילה אלימות קשה כלפי האוטובוס ויושביו, ורק אחרי 40 דקות חולצו משתתפי ההפגנה, שעשו את דרכם צפונה. נחש אתה, אדוני היושב-ראש, אם אחד מהם נעצר, אם אחד מאותם חוליגנים נעצר. בדיוק כמו בשדה תימן, בדיוק כמו בבית ליד, בדיוק כמו בפוגרום בבית הכנסת הרפורמי ברעננה – והחבורה הכושלת הזאת עוד מעיזה לדבר על אכיפה בררנית. 30 שנה לרצח רבין, והמחנה שהפגין אלימות פוליטית בלתי נסבלת אז ממשיך באותה התנהגות היום. וכפי שאמר חברי איתן גינזבורג, אנחנו לא מוכנים לחכות יותר; אנחנו לא מוכנים לחכות לעוד שלוש יריות. אנחנו דורשים ממשטרת ישראל לשים סוף לחוליגניות הפוליטית – שלא מגיעה משני המחנות, בניגוד למה שחלק מחברי הכנסת ניסו לומר אתמול על הבמה כשהם דיברו על הסכמות רחבות. אין שני צדדים אלימים; יש פה קבוצות של חוליגנים פוליטיים שמבצעות פוגרומים בתוך בסיסי צה"ל, מול בתי כנסת וגם מול קבוצות של מפגינים. משטרת ישראל, אם לא תשימו לזה סוף, אנחנו עוד נשמע שלוש יריות. << יור >> היו"ר סימון דוידסון: << יור >> תודה רבה, חבר הכנסת קריב. רק אני מתקן אותך, זאת לא הייתה הפגנה בכיכר רבין, זאת הייתה עצרת זיכרון שהיא באמת לא פוליטית. צריכים לזכור את ראש הממשלה. << קריאה >> גלעד קריב (העבודה): << קריאה >> היא פוליטית, היא לא מפלגתית. ואם זו הייתה הפגנה, אז אפשר 40 דקות לאיים באלימות על מפגינים שנוסעים בדרכם חזרה הביתה - - - << יור >> היו"ר סימון דוידסון: << יור >> חברת הכנסת יעל רון בן משה, בבקשה. אני רק מזכיר לכם שזה נאום בן דקה ולא נאום בן עשר דקות. << דובר >> יעל רון בן משה (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר >> תודה רבה. << קריאה >> גלעד קריב (העבודה): << קריאה >> כדי שיהיה שוויון מגדרי אז זה בן דקה ובת דקה, ויחד זה שתי דקות. << יור >> היו"ר סימון דוידסון: << יור >> בבקשה, גברתי. << דובר_המשך >> יעל רון בן משה (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר_המשך >> בדקה שלך נגיד "בת דקה". אני מודה ליושב-ראש על האפשרות לנאום דקה. מגבירים את האור ולא את החושך. היום הובא לקבורה אלוף משנה אסף חממי, זיכרונו לברכה, מפקד החטיבה הדרומית של עזה, שנפל בקרב ביום הנורא, ב-7 באוקטובר לפני שנתיים, יחד עם אנשי החפ"ק שלו, סמל ראשון תומר יעקב אחימס וסמל קיריל ברודסקי, זיכרונם לברכה. אסף, בנם של קלרה ואילן, האיש של ספיר ואבא של אלה, אלון וארבל, היה מפקד ולוחם מהשורה הראשונה, מקצוען, אמיץ, צנוע ואיש של אנשים. אני רוצה להקריא לכם חלק קטן מההספד היום של חברו, האלוף יקי דולף: "הכול בסדר, מלחמה, קדימה", אמרת בקשר. ארבע מילים שהן אתה. "הכול בסדר" – כי יש לך תוכנית וצריך לשדר אחורה הוראות פרקטיות; "מלחמה" – כי אתה קולט הכול בשנייה. אין אצלך משחקים, אין מילים יפות או פתוס; ו"קדימה" – כי שם תמיד היית, קדימה עם הלוחמים. אני מניח שאיפה שאתה לא נמצא אתה בטוח לא נח על משכבך אלא כבר במשימה הבאה, ואתה איתנו בכל המשימות תמיד. יחד עם אסף הושבו לקבורה גם סרן עומר נאוטרה וסמל ראשון עוז דניאל, זיכרונם לברכה, שנפלו גם הם בקרבות באותה שבת ארורה. משפחתו של אסף הקימה את עמותת "אוהבי אסף" – תוכנית ליווי ותמיכה במשרתי המילואים, שממשיכה את דרכו וערכיו, שמבוססים כל כך על אהבת הארץ, ענווה והאמונה באדם, והמשפט שמסמל את המורשת: "להיות טובים, להיות חממי". אסף, גם אחרי לכתך אתה מלמד אותנו מהי מנהיגות אמיתית. נשתדל כולנו, גם בבית הזה, להמשיך את המורשת שלך, להיות טובים ולהגביר את האור. יהי זכר הנופלים הגיבורים ברוך לעד. << יור >> היו"ר סימון דוידסון: << יור >> תודה רבה. חבר הכנסת אושר שקלים, בבקשה. לאחר מכן – חבר הכנסת נאור שירי. אני רק רוצה לברך את כל המגיעים לכנסת ישראל, לבית שלכם, של העם, ברוכים הבאים לכנסת. << דובר >> אושר שקלים (הליכוד): << דובר >> תודה רבה. אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני רוצה לדבר איתכם על רצח יצחק רבין. עבורי הרצח היה אירוע טראומטי, הן ברמה האישית והן ברמה הלאומית. אני לקחתי את הרצח באופן קשה ביותר. תקופה מסוימת הסתגרתי בביתי, התאבלתי עליו ממש, אפילו גידלתי זקן במשך השבעה. מעבר לרבין האיש, בכיתי בעיקר עלינו, על עם ישראל, כיצד הגענו למצב כזה של עוולות כה נוראה. רבין קודם כול היה המנהיג הנבחר של עם ישראל, בין שהסכמתי עם דרכו ובין שלאו. במדינה דמוקרטית יש לכבד את רצון העם, גם אם גרסתי – ואני גורס עד היום – שדרכו הייתה טעות אחת גדולה. תקופת כהונתו של רבין הייתה מהגרועות בתולדות ישראל, ואנו משלמים עליה עד היום בדמות הסכמי אוסלו הארורים. << קריאה >> גלעד קריב (העבודה): << קריאה >> - - - לפני 30 שנה? << דובר_המשך >> אושר שקלים (הליכוד): << דובר_המשך >> אל תקטע אותי. בדמות הסכמי אוסלו הארורים. מעבר לנושאים הביטחוניים והמדיניים השנויים במחלוקת, ההסכם הזה שאותו הוביל רבין גרם לקרע אדיר בעם ישראל ולמחלוקות גדולות שעד היום לא הוכרעו. צר לי כי רבים במחנה השמאל – וראינו את זה גם בנאומים של גלעד קריב וגינזבורג – עד היום מנצלים את היום הזה ככלי לניגוח פוליטי, במקום שיהיה יום לחשבון נפש, לפיוס ולקריאה לאחדות. אני - - - << קריאה >> גלעד קריב (העבודה): << קריאה >> חצוף - - - << דובר_המשך >> אושר שקלים (הליכוד): << דובר_המשך >> שמענו גם את התוכן וגם את הטון שלכם. << קריאה >> גלעד קריב (העבודה): << קריאה >> נכון. << דובר_המשך >> אושר שקלים (הליכוד): << דובר_המשך >> אני מקווה מאוד שבכל זאת הדברים ישתפרו, ואנחנו כאן בבית הזה נוביל לשיח מכבד, בעיקר בתקופה הזו, כשאנחנו גם נכנסים – נכנסנו – לשנת בחירות. << יור >> היו"ר סימון דוידסון: << יור >> תודה רבה. << קריאה >> גלעד קריב (העבודה): << קריאה >> למה לא ביטלתם את הסכמי אוסלו? נתניהו לחץ יד לערפאת, הזמין את אבו מאזן, שם דגל פלסטין אצלו בבית, למה לא ביטלתם? עשיתם עוד הסכם, את ואי, נתתם את חברון. די כבר לשקרים שלכם. << קריאה >> אושר שקלים (הליכוד): << קריאה >> אנחנו משלמים על ההסכם הזה עד היום, ובמקום שנעשה חשבון נפש ונוביל לפיוס וללכידות, אז אתה מוסיף לשנוא ולהשניא - - - << קריאה >> גלעד קריב (העבודה): << קריאה >> למה אתה משקר? אם הסכמי אוסלו כל כך גרועים, למה לא ביטלתם אותם? למה לא ביטלתם את הסכמי אוסלו? << יור >> היו"ר סימון דוידסון: << יור >> חבר הכנסת קריב, נתתי לך אפשרות, לא עצרתי אותך, אבל אל תמשכו את זה יותר מדי. אל תגזימו, אל תעשו נאום. יש לכם אפשרות - - - << קריאה >> אושר שקלים (הליכוד): << קריאה >> - - - << יור >> היו"ר סימון דוידסון: << יור >> חבר הכנסת שקלים, יש לכם פה את הדוכן שאפשר לנאום ממנו, יש לכם אפשרות. אל תעשו סתם דו-שיח משני הקצוות של המליאה, זה לא מכובד. חבר הכנסת נאור שירי, בבקשה. << דובר >> נאור שירי (יש עתיד): << דובר >> תודה רבה, אדוני היושב-ראש. מי אמרI found a friend in the white house? זה היה זה? << קריאה >> גלעד קריב (העבודה): << קריאה >> האמיר הקטרי. << דובר_המשך >> נאור שירי (יש עתיד): << דובר_המשך >> לא משנה. אדוני היושב-ראש, שני דברים אני רוצה לציין באותו נושא. אתמול דיברנו הרבה על שאילתות. גם אתה דיברת על שאילתות אל מול השר לביטחון לאומי, אם אתה זוכר, בכל הנוגע לחוסר המענה. ואז הוא עלה ואמר – הוא, יש לו איזו שאילתה שבטעות, במקום קובי יעקובי, רשמתי – "רשמתי", לא משנה – יעקב פרי, בנוגע לראש השב"ס. ואז הוא תמיד עולה ועונה על זה, כאילו להגחיך את האירוע. תקשיבו, לפני שמונה חודשים שלחתי שאילתה בנוגע למערכת מסוימת שמופעלת בהפגנות – בטח גלעד מכיר את זה, אתה מכיר את ה"צעקה", האקוסטיקה – לראות מה קורה, אם יש תחקירים, אם זה פוגע בבריאות, מה עושים עם השימוש, ידה-ידה-ידה. שואל שאלה רצינית, נכון? מקבל תשובה שמונה חודשים אחרי, כשהוא אמור לענות אחרי 21 ימים. שמונה חודשים אחרי. תראו את התשובה: התשובה לשאלתך – אין. זה השר לביטחון לאומי, שאמור איפשהו לענות לחברי כנסת. תסתכלו. אני מכין קובץ עם מאות השאילתות שלא עונים לי עליהן, והצורה שבה הוא עונה: אין. זה לבושתנו, של הבית הזה. זה – פעם אחת. במקרה לגמרי רצה הגורל, אדוני היושב-ראש – ממש בכמה מילים אחרונות – שהיום התפרסם, בטעות, כנראה, באפליקציה של ניהול המשימות של השר לביטחון הלאומי – התפרסם הלו"ז שלו, מה הבן אדם הזה עושה. עכשיו, אני יכול לעבור באמת על הרבה מאוד דברים: נפגש עם אלקין, וכץ, ודוברות, ואסטרטגיה, וצוות תקשורת, ועורך מעריב, ומני אסייג, ונועם פתחי, ומנכ"ל 14, והוא מחפש דובר, ויש אנשי תקשורת, ורבנים, ומחזק את הקשר, וידה-ידה-ידה. מה אין שם, חבריי חבר הכנסת? פגישה אחת על הרצח בחברה הישראלית. אם אנחנו מתפלאים למה יש נרצחים – כי השר כל היום עסוק או בלחפש דוברים או לחפש לייקים ולהיפגש עם אנשי תקשורת. זה מה שהבן אדם עושה. הינה הסיבה והינה התוצאה. תודה רבה. << יור >> היו"ר סימון דוידסון: << יור >> תודה רבה לחבר הכנסת שירי. חברת הכנסת לימור סון הר מלך. לאחר מכן – חבר הכנסת ניסים ואטורי. בבקשה. << דובר >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, נאום קול המושתקים. בכל שבוע אני ניצבת כאן ומספרת על אירועי טרור שהתרחשו ברחבי ישראל, בתוך הקו הירוק ומחוצה לו, אירועים שבאופן מגמתי לא קיבלו תהודה תקשורתית. השבוע אני מבקשת לדבר על תופעה מוכרת היטב לתושבי יהודה ושומרון – מתפרעי המסיק. הם מגיעים אל שטחי היישובים, חמושים במצלמות, עם דגלים, ומתחזים למוסקי זיתים. אבל המסיק הוא רק תירוץ; מאחורי המצלמות מסתתרים פורעים מאורגנים על ידי הרשות הפלסטינית וארגוני שמאל קיצוני, שמגיעים לפה כדי להתעמת, כדי לבצע פיגועי טרור, כדי לזרוע הרס, כדי לאסוף מידע. במקום למסוק זיתים הם שוברים גדרות, מציתים שדות, תוקפים חיילים ומתיישבים, וכל זה מתועד על ידי ארגוני שמאל קיצוני שמציגים את עצמם כארגוני סיוע בזמן שהם למעשה חלק ממערכה טרוריסטית מתוכננת היטב נגד ההתיישבות. אני רוצה לומר לך, אדוני היושב-ראש, לפני שבועיים בערך הבן שלי מתקשר, יום שישי, והוא אומר לי: אימא, אנחנו פה – אני לא אגיד איפה; הוא אומר ביישוב – ויש פה מאה אנשים שעולים לכיוון היישוב שלנו. אימא, תעשו משהו. אמרתי לו: תתקשר לקצין הביטחון שלכם. הוא אמר לי: אין לנו איך להגן על עצמנו. הם עולים והם הורסים כל מה שבדרכם, מאוד מכוונים, ועד שלא מגיע הצבא, שמייצר את ההפרדה, הם במגמה – אני אומרת, זה פשוט הזיה. המתיישבים כבר יודעים שאחרי חגי תשרי, תכף עם פתיחת עונת המסיק, זו תקופה שהופכת לפורענות. המדינה אינה יכולה לעמוד מנגד. אני קוראת למערכת הביטחון להפסיק להעניק חסינות למתפרעים המתחפשים למוסקים ולוודא שמי שמתפרע ייעצר, מי שמבצע טרור יחוסל, ואזרחים זרים שמגיעים להתפרע, אותם אנרכיסטים, יגורשו ויורחקו מהארץ. תודה רבה. << יור >> היו"ר סימון דוידסון: << יור >> תודה רבה. חבר הכנסת ניסים ואטורי, בבקשה. << קריאה >> גלעד קריב (העבודה): << קריאה >> למה לא סיפרת על כיתת ההגמ"ר שיצאה היום לעבר מוסקים? הרחפן שהופעל עליהם ופצע אזרחים ישראלים - - - << קריאה >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << קריאה >> זה לא הסיפור שלהם, גלעד. להביא חלקי סיפור, זה - - - << דובר >> ניסים ואטורי (הליכוד): << דובר >> גלעד, נראה לי שהוא אמר "ניסים ואטורי". נראה לי. << קריאה >> גלעד קריב (העבודה): << קריאה >> בבקשה, אדוני - - - << יור >> היו"ר סימון דוידסון: << יור >> בבקשה, אדוני. << דובר_המשך >> ניסים ואטורי (הליכוד): << דובר_המשך >> לא הפרעתי לך, תאמין לי, אפילו שלא הסכמתי לשום מילה. אני רוצה לדבר על רס"ר במיל' אפי, יונה אפרים פלדבאום, שנפל בו' מרחשוון התשפ"ה, 28 באוקטובר 2025. רס"ר אפי פלדבאום מזית רענן, לוחם צמ"ה באוגדת עזה, נפל בקרב בדרום רצועת עזה. בן 37 בנופלו. אני רוצה להגיד לכם עליו קודם כול שהוא היה כל כך שלם עם המשימה שהוא עושה למען עם ישראל, ארץ ישראל. הוא הפעיל את כל מה שיש לו. הוא עזב את החברה שלו לעבודות עפר והתגייס לעבודה על שופל, והוא עשה עבודה מטורפת שם. בזמן שהוא נפל, פגע בו הכדור והוא הודיע: "נפצעתי, נפצעתי". ברגע שהוא נופל, אדוני היושב-ראש, הוא נופל על הקרקע, מטפלים בו, ושניות לפני מותו הוא זמזם, שמעו אותו מזמזם מזמור מסוים - - - << קריאה >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << קריאה >> "שלום עליכם מלאכי השלום" - - - << דובר_המשך >> ניסים ואטורי (הליכוד): << דובר_המשך >> משהו כזה, תכף אני אגיד לך. לא, לא, פיענחנו את זה, שמענו את השיר בהקלטה, הייתי אצל המשפחה. אחיו גר באלוני הבשן, שכן שלי ממול, חבר מאוד טוב, וניסינו לפענח את המזמור. בסוף זה היה איזה מזמור של חתונה, משהו, תכף אני אדבר איתך על זה. אבל בכל מקרה, הבן אדם היה כל כך שלם עם מה שהוא עשה בעולם הזה, ועל זה שהוא נפל במקום הזה - - - << קריאה >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << קריאה >> - - - היא אמרה לי: כל אחד ששומע את מה שהוא זמזם, כל אחד שומע משהו אחר. כל אחד שומע את מה שהוא צריך, את הניגון שהוא צריך לשמוע. << דובר_המשך >> ניסים ואטורי (הליכוד): << דובר_המשך >> כנראה. אז אולי זה ששמע את זה כנראה צריך להתחתן. בקיצור, תשמעו, זה מאוד מרגש, שמעתי את זה ממש לפני יומיים. ישבתי עם אחיו, הגעתי לנחם את המשפחה, ותשמעו, זה מטורף, הבן אדם היה שלם עם מה שהוא עשה למען עם ישראל בנקודה הזאת. עכשיו מדברים על כ-100 מחבלים שכלואים שם באזור, קו צהוב, לא קו צהוב. החברים שלו אומרים דבר אחד: אנחנו לא מתפנים מפה עד שאנחנו לא מחסלים את המחבלים האלה שפגעו בשני החברים שלנו. הם הרגו לנו שני חיילים, אסור לשחרר אותם. אני קורא לראש הממשלה ולכל מי ששומע אותי עכשיו לא לשחרר את המחבלים האלה. המשפחה ביקשה דבר אחד, לא אומרים שום דבר: מי שחיסל את הילד שלנו לא יוצא מפה עכשיו לרצועת עזה לחופשי, ולא משנה אם יניח את הנשק או לא יניח את הנשק. ואני אומר לכם שאנחנו נילחם על הדבר הזה. גם בחוץ וביטחון אמרנו את זה היום. לא לשחרר מחבלים – לחסל אותם. מחבלים, דמם בראשם, צריך להרוג אותם. תודה רבה. << יור >> היו"ר סימון דוידסון: << יור >> תודה רבה. חבר הכנסת מאיר כהן. לאחר מכן – אבי מעוז. << דובר >> מאיר כהן (יש עתיד): << דובר >> אדוני היושב-ראש, אני רוצה לפנות – חבל, החבר'ה מהליכוד הלכו. ישבנו בוועדת חוץ וביטחון בדיון פתוח, וישב האח של הדר גולדין, זיכרונו לברכה. יושב אח שאנחנו פוגשים אותו בכנסת, עצוב כהרגלו, ודורש ומבקש מהוועדה או ממי שהיה שם להאיץ ולהיות הרבה יותר נחושים בחיפוש ובהבאה של אחיו לקבורה בארץ. ומסתבר – ואני פונה לאנשי הליכוד, אנשי הימין, שכל הזמן – גם אתה, אבי מעוז, כל אלה שכל הזמן מדברים על השמאלנים, ואתם עשיתם, ואתם עשיתם. אני אומר לכם, טלו קורה מבין עיניכם. יש 200 אנשי חמאס ברפיח, אני לא שומע אתכם מצפצפים. הוא אומר: אל תאפשרו לאף אחד לעבור לעזה. זה מה שכנראה ראש הממשלה שלך ושלי, איש הימין, זה כנראה מה שהוא מתכוון לעשות. << קריאה >> אבי מעוז (נעם): << קריאה >> - - - אם - - - << דובר_המשך >> מאיר כהן (יש עתיד): << דובר_המשך >> אל תגיד לי "אם", "אם", "אם". אני לא סומך על ה"אם" שלכם, שום דבר. כלאם פאדי, אתם אנשי ימין כמו – אתם לא ימין, אני אומר לך. אני צריך ללמד אתכם מה זה ימין. ימין זה נחישות. אתם מדברים וכלום לא עושים. 200 אנשי חמאס היום נצורים, ביקשו מביבי לאשר להעביר אותם לצפון הרצועה – אדוני, הולכים לעשות את זה. הולכים לעשות את זה. ואתה תעמוד כאן ותתבייש ותרכין את ראשך ותגיד: הסכמי אוסלו, נכון, קריב? << קריאה >> גלעד קריב (העבודה): << קריאה >> הוא יאשים את - - - רבין אשם. << דובר_המשך >> מאיר כהן (יש עתיד): << דובר_המשך >> הם יגידו, קריב, שרבין אשם, הסכמי אוסלו אשמים. בואו נראה אתכם, כי אם אני הייתי, אם אנחנו היינו, זה לא היה קורה, כי זה בושה וחרפה שאנחנו הולכים להעביר 200 אנשי חמאס, נוח'בות, נבלות, שמקומם אחד: מתחת לאדמה. ולוועדת חוץ וביטחון מגיע ילד יקר כזה, כבר עשר שנים הוא ומשפחתו מתחננים על נפשם, והמדינה עסוקה בכל מיני עסקאות, רק לא בדבר הנכון לעשות. תודה, אדוני. << יור >> היו"ר סימון דוידסון: << יור >> תודה רבה, חבר הכנסת מאיר כהן. חבר הכנסת אבי מעוז, בבקשה. << קריאה >> מאיר כהן (יש עתיד): << קריאה >> אוסלו. << דובר >> אבי מעוז (נעם): << דובר >> תודה, אדוני היושב-ראש. מאיר, אני מסכים איתך לגמרי. אם ישחררו אותם – בושה וחרפה. בושה וחרפה. << קריאה >> מאיר כהן (יש עתיד): << קריאה >> מה תעשה? מה תעשה? << דובר_המשך >> אבי מעוז (נעם): << דובר_המשך >> מה אני אעשה? אני אעשה מה שאני יכול לעשות. אדוני היושב-ראש, בהמשך לדברים של חבר הכנסת מאיר כהן, התבשרנו על מינוי פצ"ר חדש, איתי אופיר, עורך דין. אני לא מכיר אותו. הוא בוגר קרן וקסנר, בוגר קרן וקסנר, אדוני היושב-ראש. אני רוצה לספר לכם שההבטחה הראשונה שקיבלתי, ההבטחה הראשונה שקיבלתי מראש הממשלה כשנכנסתי לקואליציה שלו לפני שלוש שנים הייתה: תביא החלטת ממשלה לבטל את שיתוף הפעולה עם קרן וקסנר. כמובן שלא עמדו בזה, הממשלה לא עמדה בזה. זו אחת הסיבות, דרך אגב, מאיר, שאני פרשתי מהממשלה. ולכן אני אומר, בושה לממשלת ימין על מלא שעדיין ממנה בוגרי קרן וקסנר. ואחרי שאמרתי את זה, אני מאחל לו הצלחה רבה בתפקידו. תודה רבה. << קריאה >> גלעד קריב (העבודה): << קריאה >> ברכה אותנטית. << יור >> היו"ר סימון דוידסון: << יור >> תודה רבה, חבר הכנסת אבי מעוז. בזה אנחנו סיימנו את הנאומים בני הדקה. << קריאה >> מיכאל מרדכי ביטון (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << קריאה >> היושב-ראש, למה יש פה - - - << יור >> היו"ר סימון דוידסון: << יור >> מבורך, מבורך. << נושא >> יום העלייה << נושא >> << יור >> היו"ר סימון דוידסון: << יור >> חברות וחברי הכנסת, הנושא הבא על סדר-היום: ציון יום העלייה. חבר הכנסת מאיר כהן, חבר הכנסת אבי מעוז, אני מזמין אתכם לקפה בפרסה. קפה עליי. << קריאה >> אבי מעוז (נעם): << קריאה >> אי-אפשר קפה פה? << יור >> היו"ר סימון דוידסון: << יור >> לא. פה אסור. הנושא הבא על סדר-היום – ציון יום העלייה. אני מזמין את חבר הכנסת גלעד קריב, יושב-ראש ועדת העלייה והקליטה, לפתוח את הדיון. חמש דקות לרשותך. גלעד, לפני שאתה עולה ומתחיל, אני רוצה לציין, גלעד - - - << קריאה >> גלעד קריב (העבודה): << קריאה >> זה חמש? לי זה עולה יותר. << יור >> היו"ר סימון דוידסון: << יור >> בגלל שזה יום העלייה והקליטה ואתה עולה למעלה, אני רוצה לציין את שלומית אבינח, שלומית - - << קריאה >> גלעד קריב (העבודה): << קריאה >> לקחת לי. << יור >> היו"ר סימון דוידסון: << יור >> - - לציין את מנהלת הוועדה. זכיתי להיות בכמה דיונים אצלכם, ובאמת את עושה עבודה מיוחדת, חריגה בנוף של הכנסת. יישר כוח. זה כבוד לנו שאת נמצאת פה. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> איפה היא? << דובר >> גלעד קריב (העבודה): << דובר >> פה. שלומית, תעשי שלום. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, גברתי השרה, האמת שחשבתי ששר העלייה והקליטה ילווה אותנו בדיון הזה, אבל כמובן כולם ברוכים וברוכות. הינה, אדוני היושב-ראש, כבר חסכת לי פסקה מתוך הנאום. חשבתי שיש לי עשר דקות ויש לי רק חמש, חסכת לי פסקה כאשר שרת את שבחיה של מנהלת ועדת העלייה והקליטה, אחת מבנות הבית הזה, מבנות הבית הזה הוותיקות, שסייעה במו ידיה לאלפים אם לא לרבבות של עולים במסגרת פעולתה, לעיתים בטיפול פרטני ולעיתים בהתעקשות מול רשויות השלטון והממשלה על פתרון עוולות. הלוואי שתמיד נתברך בעובדי ועובדות ציבור שהם לא רק מסורים, אלא גם יודעים את נתיבותיהם בתוך מסדרון השלטון הישראלי. אז שלומית - - - << קריאה >> משה סולומון (הציונות הדתית): << קריאה >> כל הכבוד, שלומית. << יור >> היו"ר סימון דוידסון: << יור >> אמת, אמת ואמת. אפשר למחוא כפיים. אני מאשר. (מחיאות כפיים) << קריאה >> קריאה: << קריאה >> מצדיעים לך. << דובר_המשך >> גלעד קריב (העבודה): << דובר_המשך >> אדוני היושב-ראש, היום הזה, כפי שציינת, אנחנו מציינים את יום העלייה ואת תרומתה הגדולה של העלייה או של העליות לאורך כל הדורות, ותרומתם הייחודית וחסרת התחליף של העולים והעולות למעשה בניינה של מדינת ישראל, לקימומה ולהתחזקותה. זו ההזדמנות שלנו להוקיר את הדרך שבה העלייה לארץ ישראל לאורך כל השנים, מלפני הקמת המדינה ועד לימינו, הייתה לבסיס קיומה של מדינת ישראל כמדינה חזקה, צומחת, מתקדמת, ליברלית, יהודית ודמוקרטית, שבה מתקבצים בני הגלויות כולם. אני גאה לעמוד כאן היום בתור יושב-ראש ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות בכנסת העשרים-וחמש. אציין את קודמי בתפקיד, גם בכנסת הזו, חבר הכנסת עודד פורר. אני בן הדור השלישי לעולים לארץ, ולכן לא חוויתי את החוויה האישית של העלייה והקליטה. אבל כמעט כל יושבי הבית הזה הם או עולים של דור ראשון או בני עולים או נכדי עולים, ודומני שאם ישנה חוויה אחת שמגשרת על פני כל קצותיו של הבית הזה, היא ההכרה בחשיבותה של העלייה. היום הזה, כאמור, מצוין מכוח חוק שנקבע ב-2016. החוק הזה מבטא את הכרת כל הצדדים בבית הזה לא רק בחשיבות העלאת העלייה על ראש שמחתנו, אלא גם כתזכורת לחובה הגדולה שלנו לפעול כל הזמן על מנת להגביר את העלייה לישראל ועל מנת לטייב בצורה משמעותית את קליטתם של העולים. כפי שאדוני היושב-ראש יודע, וגם יתר החברים, אני משתייך לספסלי האופוזיציה, ואני עומד בראש אחת מן הוועדות הבודדות בבית הזה שמופקדות בידי האופוזיציה. דווקא משום כך חשוב לי לנצל את המעמד הזה, למרות שהשר אופיר סופר לא איתנו עדיין, ולהודות לו מכאן על העשייה המסורה שלו כשר העלייה והקליטה, של צוותו, וכמובן של כל הצוות המפואר של משרד העלייה והקליטה. יש ביני לבין השר סופר לא מעט מחלוקות אידיאולוגיות, יש לנו גם ויכוחים שנוגעים למשימת קליטה העלייה, אבל אני כאן, כחבר אופוזיציה, מבקש להעיד על העשייה המקצועית והאיכותית של השר ושל אנשי משרדו, גם לפני 7 באוקטובר ובמיוחד במרוצת השנתיים האחרונות, ואני עומד מאחורי השבחים והעדות על שיתוף הפעולה. מכיוון שנותרה לי פחות מדקה, כן אבקש לציין כמה אתגרים שאנחנו חייבים לשים לנגד עינינו. הראשון – ההפסקה המוחלטת של העלייה מאתיופיה. ההפסקה המוחלטת של העלייה מאתיופיה בשנים האחרונות – דבר בלתי מתקבל על הדעת ובלתי נסבל. העניין השני – העובדה שבשנים האחרונות ניכרת מגמה של קיצוץ ההשקעה בעלייה מחבר המדינות, למרות שגם עכשיו העלייה מחבר המדינות היא העלייה הגדולה ביותר והמשפיעה ביותר מבחינת מספריה. רוצים לעודד עלייה מצרפת ומבריטניה? אנחנו הראשונים שנברך על כך; לא על חשבון הקיצוץ והפגיעה במאמצי קליטת העלייה והבאת העולים מחבר המדינות. הרשה לי, אדוני, למרות החריגה, רק להוסיף עוד כמה אתגרים. כ-99 מנופלי מערכת חרבות ברזל הם חיילים עולים. 99 מן הנופלים. מאות רבות של פצועים בגוף ובנפש מגיעים מקרב העלייה החשובה והברוכה. אנחנו חייבים להכיר בכך שבצד ההתגייסות של כולנו לסייע לחיילים בסדיר ובמילואים וליוצאי שירות הסדיר והמילואים, כשמדובר בחיילים עולים ובחיילים בודדים בלי עורף משפחתי, תשומת הלב צריכה להיות כפולה ומכופלת, וגם זה אתגר שאנחנו צריכים לשים לנגד עינינו. ועוד שתי נקודות, ובכך אסיים – ואקצר, אדוני. מספרי היורדים ממדינת ישראל הם חסרי תקדים. אוי ואבוי אם נהפוך את העניין הזה לסוגיה פוליטית ומפלגתית. עשרות אלפי יורדים מדי שנה. אסור לנו לדבר על עלייה בלי להישיר את מבטנו אל מה שקורה בשנתיים-שלוש האחרונות בגל דרמטי של עזיבת הארץ. ולבסוף, מעל במה זו הריני להודיע שכשם שלא אפשרנו מאז שנת 1977 לצמצם את הגדרותיו של חוק השבות, לבטל את סעיף הנכד, לחוקק את חוק מיהו יהודי, כך גם לא נאפשר להרים את הגרזן המתועב הזה ולכרות את הענף שעליו כולנו יושבים כבנים ובנות לתנועה הציונית. לא יקום ולא יהיה. << יור >> היו"ר סימון דוידסון: << יור >> תודה רבה ליושב-ראש ועדת העלייה והקליטה גלעד קריב. תעלה ותבוא חברת הכנסת טטיאנה מזרסקי. ועד שאת תעלי, חשוב לי לכבד את האורחים שלנו במליאה, ואני מבקש מהצלם שיצלם את הילדים המקסימים שנמצאים שם, שהגיעו לכבוד יום הגמגום הבין-לאומי, שיצוין מייד אחרי יום הקליטה והעלייה, בראשות ולדימיר בליאק. אני רוצה לומר לכם – אמרתי לכם את זה כבר בחדר הסיעה, אבל אני אגיד לכם שאתם גיבורים. כל הכבוד שאתם פה. תחלמו ותגיעו רחוק, בדיוק כמו ולדימיר. אני רק אציין את הילדים, חשוב לי: נועם כהן, אביגיל מויבר, איתי צציק, אלירן רצאבי, אלכס הוכברגר, גיא צציק, גלעד הלר, לביא ישורון, נהוראי אסולין, נועם אסולין, תמיר לביא, מעין אמיד, ינאי ניב ונועם ניב. חמודים אתם, וכל הכבוד להורים. ברוכים הבאים. << קריאה >> גלעד קריב (העבודה): << קריאה >> אדוני היושב-ראש, רק נציין שיש פה גם מתנועת הנוער של היהדות הרפורמית בישראל. אני אפילו מכיר באופן אישי ומשפחתי כמה מהיושבים שם. << יור >> היו"ר סימון דוידסון: << יור >> מי זה, הבן של גלעד קריב? << קריאה >> גלעד קריב (העבודה): << קריאה >> הבן והבת. << יור >> היו"ר סימון דוידסון: << יור >> הבן והבת. בבית הוא גם ככה צועק? לא? ברוכים הבאים. << קריאה >> מאיר כהן (יש עתיד): << קריאה >> גם הנכד שלי. << יור >> היו"ר סימון דוידסון: << יור >> הנכד שלך? איפה? מי זה הנכד של מאיר כהן? אהלן. מה שלומך? זה הנכד שלך? ברוך הבא. אה, הוא היה עם ולדימיר קודם. איזה חמוד. << קריאה >> ינון אזולאי (ש"ס): << קריאה >> כולם חמודים. << יור >> היו"ר סימון דוידסון: << יור >> כולם, אמרתי. לא היית פה? ציינתי את השמות שלהם. << קריאה >> ינון אזולאי (ש"ס): << קריאה >> לא הבנתי למה היום מאיר תרבותי. << יור >> היו"ר סימון דוידסון: << יור >> מאיר תמיד תרבותי. תמיד. << דובר >> טטיאנה מזרסקי (יש עתיד): << דובר >> נכון. הוא עושה אווירה טובה בכנסת. << יור >> היו"ר סימון דוידסון: << יור >> סיימנו? אוקיי. אנחנו עוברים לחברת הכנסת טטיאנה מזרסקי. חמש דקות לרשותך, בבקשה. << דובר_המשך >> טטיאנה מזרסקי (יש עתיד): << דובר_המשך >> תודה רבה, אדוני היושב-ראש. כנסת נכבדה, יושב-ראש ועדת העלייה והקליטה, שלומית מנהלת הוועדה, אני באמת מודה על הזכות לנאום ביום העלייה. מדינת ישראל נוסדה ונבנתה על ידי העולים ובשביל העולים. ערך העלייה הוא הבסיס והרוח של מדינתנו. הרצל, אבי הציונות המדינית, קידם את רעיון הקמת מדינה ליהודים, לעבריים שהיו מפוזרים ברחבי העולם. הוא הבין שאין אפשרות לעצור את השנאה, את הפוגרומים, את האנטישמיות באירופה ובמדינות אחרות, כי שם אנחנו זרים. קיבלנו את האפשרות לבוא לישראל כדי שלא להתבייש בלאום שלנו ולא להסתיר את זהותנו הלאומית. במשך אלפיים שנים היינו בתפוצות. עם ישראל חי באזורים גיאוגרפיים שונים ובין אומות שונות, והמראה החיצוני של בני ישראל לאורך דורות – המראה הלך ונהיה יותר ויותר דומה לזה של העמים שהיה חי ביניהם. גם השפה והמבטא היו קרובים יותר לשפה של אותה מדינה שהתגוררו בה. צאצאים של אברהם, יצחק ויעקב התגוררו גם במדינות אסלאמיות, גם במדינות נוצריות ואף במדינות קומוניסטיות. אני נולדתי בברית המועצות הקומוניסטית. נולדתי במשפחה של יהודים, עבריים. ידענו את המילה עברי; לא ידענו אז מה זה יהדות, יהודים. במדינה שגדלתי בה לא הייתה דת. עד שנות התשעים לא היה מקובל בכלל לדבר על אלוהים, על פולחן, על מנהגים, על מועדים, רק על מועדים שהיו קשורים לחיים האזרחיים בברית המועצות. חיצונית לא הייתי שונה מהחברות שלי בכיתה, מהשכנות שלי, אבל כשהייתי בגיל 12, בני כיתתי גילו שאני העברייה היחידה בכיתה, והחרימו אותי. לא הבנתי מה ההבדל בין עבריים, יהודים, לבין לא-יהודים. מה בכלל ההבדל בין אומות שונות? ידעתי דבר אחד – שעברים היו שנואים במקום שגדלתי. ותאמינו לי, להתבייש בלאום זה מאוד מאוד קשה וטראומטי. נתנו לי כל הזמן להרגיש שאני זרה במקום, בעיר, במדינה שנולדתי בה, לאורך כל שנות חיי, עד שעליתי לישראל בגיל 17. סיימתי את התיכון, קיבלתי תעודת בגרות ומייד עליתי לישראל במסגרת אחת התוכניות של הסוכנות היהודית, בשנת 1993. רציתי לבוא למדינה שלא ארגיש בה זרה. איזו שמחה. ואני אקריא את הפסוק מתהילים קכ"ו, פסוק א': "בשוב ה' שיבת ציון היינו כחלמים". הפסוק הזה מתאר שמחה והתרגשות בעת השיבה, העלייה לארץ ישראל. חמש שנים אחרי כן גם ההורים שלי עלו ארצה. בשנה הראשונה שלי גרתי בפנימיית עולים בקריית טבעון. למדתי, התאהבתי באזור הצפון, ועד עכשיו אני גרה בגליל, בכרמיאל. למדתי ועבדתי. הייתי צריכה לפרנס את עצמי לבד לגמרי. עבדתי במשק בית ובניקיון, נתתי שיעורים פרטיים, הייתי מטפלת, מה לא עשיתי? אבל למדתי דבר אחד – שצריך לכבד כל בעל מקצוע וכל עבודה. יותר מכל דבר במדינה רציתי להשתלב כאן, בחברה הישראלית, אבל החברה שוב נתנה לי הרגשה שאני זרה. התחושה הזאת כאן בארץ הייתה עוד יותר כואבת לי, הרבה יותר מאשר בתפוצות לפני העלייה, כי כאן אני אפילו לא ידעתי את השפה. תקשיבו, כשעליתי ארצה ידעתי רק שתי מילים – מראש, לפני העלייה שלי: פסנתר ושלום. עם זה התחלתי את החיים שלי במדינת ישראל. לא היה קל להיות עולה, אבל כל האתגרים והקשיים שעברתי חיזקו אותי, והינה, היום אני כאן, חברת כנסת. באתי לשרת את המדינה, לייצג ולעמוד למען כל האזרחים במדינת ישראל ולמען העולים בפרט. המדינה שלנו צמחה, התפתחה והתחזקה בזכות העולים, בזכות העלייה, אבל לצערי, בשלוש השנים האחרונות – וגם יושב-ראש הוועדה ציין את זה – הממשלה הנוכחית נותנת רוח גבית למנהיגים דתיים קיצוניים שמעבירים יותר ויותר סמכויות לבתי דין רבניים, והם מנסים להקשות את חיי העולים, מנסים לבזות ולהשפיל אותם בניסיונות לבצע בירור מי יותר יהודי ומי פחות. זה לא יכול להיות כאן, במדינת ישראל, הבית היהודי שלנו, שהממשלה מעצימה את כוחה של הדת על חשבון ערכי הציונות והלאומיות, דורסת את הערכים שעליהם נבנתה המדינה ופוגעת בפלחים שלמים של עם ישראל. בדרך הזאת לא נגיע לאחדות. כולכם מדברים על אחדות, אבל הדרך הזאת מפלגת, ואנחנו בעיקר זקוקים לאחדות וריפוי של החברה שלנו. << קריאה >> יונתן מישרקי (ש"ס): << קריאה >> - - - << דובר_המשך >> טטיאנה מזרסקי (יש עתיד): << דובר_המשך >> יום העלייה שמח. << יור >> היו"ר סימון דוידסון: << יור >> תודה רבה לחברת כנסת מזרסקי. יעלה ויבוא חבר הכנסת טייב. חבר הכנסת מישרקי, אתה יודע שגם אני מאותה עלייה. אני עליתי מליטא בשנת 1972. אני נראה תימני, אבל לא. אתה יודע, אני מתחיל לגלות יותר ויותר – מה הדברים שהביאו הכי הרבה מברית המועצות דאז? פסנתרים. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> - - - << יור >> היו"ר סימון דוידסון: << יור >> אני מהתימנים הבלטיים, כן. אני הגעתי עם פסנתר, היא הגיעה עם פסנתר. ועכשיו נדבר על יהדות צרפת. חבר הכנסת יוסף טייב, בבקשה. << דובר >> יוסף טייב (ש"ס): << דובר >> תודה, אדוני היושב-ראש. גברתי השרה, חבריי חברי הכנסת, היום אנחנו מציינים כאן בכנסת את יום העלייה. אני עומד כאן לפניכם לא רק כחבר כנסת אלא כהרבה מכם כעולה בעצמי. אני זוכר היטב את היום שבו הגעתי לישראל בפעם הראשונה על מנת להשתקע בארץ אבותינו – בחור צעיר בגיל 16 עם חלום גדול. לא הכרתי את השפה, את אורח החיים והתרבות. למרות כל הקשיים, הייתה בי אמונה, כפי שיש לכל עולה ועולה שמגיע למדינת ישראל, אמונה אחת חזקה – בתורת ישראל, בעם ישראל ובארץ ישראל, ואי-אפשר להפריד בין שלושת הדברים הללו. הבית של העם היהודי ועם ישראל הוא ארץ ישראל בלבד. כנציג עולי צרפת בכנסת למדתי במהלך השנים שאותם קשיים שחוויתי אינם הקשיים האישיים בלבד אלא קשיים של כל עולה ועולה, ולא משנה מאיזו מדינה. העולה החדש חווה כאן קשיים בשפה, בדיור, בהכרה במקצועות, בתעסוקה, בתחושת שייכות, בכניסה לאקדמיה ועוד. לפני כמה חודשים זכיתי, עם חבר הכנסת מישרקי, להעביר את חוק הפודולוגים, שמסדיר את ההכרה במקצוע זה לאלו שלמדו אותו בחו"ל. זוהי בשורה משמעותית לעולים רבים אשר מתעסקים בתחום הזה. << קריאה >> יונתן מישרקי (ש"ס): << קריאה >> זו רק ההתחלה. << דובר_המשך >> יוסף טייב (ש"ס): << דובר_המשך >> זה רק ההתחלה, אני מקווה. אבל לצערי, זה לא מספיק. מוטלת עלינו החובה אבל גם הזכות להמשיך ולעזור לעולים, בפרט בהכרה במקצועות שלהם. המצב כיום, שבו עולה מגיע למדינת ישראל והוא מאבד את פרנסתו בגלל אי-הכרה במקצוע שהוא למד, הוא אבסורדי וחייב להשתנות, ויפה שעה אחת קודם. מדובר בבעלי מקצוע שיכולים לתרום רבות למדינת ישראל. מדינת ישראל לא השקיעה בהם ולו שקל אחד; אנשים איכותיים אשר יכולים לתרום לשוק התעסוקה בישראל ברפואה, בחינוך, בכלכלה, במשפטים. בתפקידי כיושב-ראש ועדת החינוך שמתי בראש סדר העדיפויות של הוועדה את הסדרתן של שעות העולים בבתי הספר, הסדרה בהתאמת בחינות הבגרות, אתגרים בקליטתם בפורמלי ובבלתי פורמלי ובכניסתם לאקדמיה. כל עולה חדש שמגיע לישראל נושא איתו סיפור של אומץ, של גבורה, של אמונה, של אהבה עזה לעם הזה ולארץ הזאת. אותם עולים עוזבים את חייהם, את החברים, את משפחתם ואת העבודה מאחור במטרה אחת בלבד: להיות מחוברים לעם אחד באחדות מלאה בארץ ישראל. טטיאנה, אני שמעתי את מה שאמרת קודם, ואני רוצה להזכיר כאן את מה שאמר הרב הראשי לצרפת, הרב יוסף סיטרוק זצ"ל. הוא אומר: העלייה, העלייה תרתי משמע, חייבת להיות עלייה בגשם, נכון, אנחנו צריכים בפועל לעלות לארץ ישראל, אבל היא צריכה להיות גם עלייה ברוח – להתחזק ביהדות ולהתקדם ולהיות שייך לעם הזה ולארץ הזאת ולתורה הזאת. אנחנו כנציגי ציבור, חובתנו להפוך את מדינת ישראל למקום שבו כל עולה יוכל להרגיש שהוא לא רק הגיע לארץ, אלא לתת לו את התחושה האמיתית שהוא הגיע הביתה. אני חייב לומר שנעשים דברים רבים, ואני מודה על כך לידידי השר אופיר סופר, ליושב-ראש ועדת העלייה והקליטה גלעד קריב, לצוות של ועדת העלייה והקליטה. אבל כל הדברים שנעשים וכל העבודות אינן מספיקות. ממשלת ישראל חייבת לשים את נושא העלייה והקליטה בראש סדר העדיפויות שלה, לתקצב ולפעול כדי שכל יהודי התפוצות יוכלו וירצו להגיע לכאן בהמוניהם ולהיקלט כאן בצורה הטובה ביותר. מדינת ישראל היא מדינת העם היהודי, והמשמעות הפשוטה של זה היא שכל יהודי שרוצה לגור כאן צריך לדעת שמחכים לו כאן התנאים לקליטה הטובה ביותר. בעולם שבו האנטישמיות מתפשטת בעוצמה רבה, אנו אומרים לאחינו שבתפוצות באופן ברור: בואו ותחזרו הביתה. אנחנו מחכים לכם, וחובתנו כאן, בבית הזה, לדאוג לקליטתכם. עלינו ליצור מנועי משיכה מול מנועי הדחיפה הקיימים, לצערנו, במדינות בתפוצות, כדי לגרום לאחינו שבתפוצות לעלות ארצה. זוהי חובתנו, וכך אנחנו נמשיך לפעול. אדוני היושב-ראש, אני רוצה לציין שנפלה בידי גם הזכות לקדם את חוק לציון עליית יהודי תימן, שקידם חבר הכנסת מישרקי, ואנחנו מקווים שבעוד חודש, בט"ו בכסלו, הכנסת תציין את היום הזה לראשונה, שוב, הודות לחבר הכנסת מישרקי. << קריאה >> גלעד קריב (העבודה): << קריאה >> מה - - - << דובר_המשך >> יוסף טייב (ש"ס): << דובר_המשך >> תכף, גלעד, אני רק רוצה לסיים. ברשותך, אני רוצה לרדת מהפודיום. בתקופה האחרונה אנחנו עדים להשתלחויות של חברי כנסת, של שרים, אחד כלפי השני ובפרט כלפי עולים. אנחנו צריכים לשים לזה סוף. בסוף כולנו עולים, בני עולים ובני עולים, "כי גרים הייתם בארץ מצרים". לא משנה מאיזו מדינה הגענו לפה, בסוף כולנו עם אחד במדינה אחת, סביב תורה אחת, ואנחנו צריכים להיות מאוחדים ולכבד כל עולה באשר הוא שמגיע לכאן. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. << יור >> היו"ר סימון דוידסון: << יור >> יישר כוח. תודה רבה לחבר הכנסת טייב. קודם כול, הבא בתור יהיה חבר הכנסת מיכאל מרדכי ביטון, בבקשה. אבל בצעדים של חבר הכנסת ביטון שמגיע לפה, חבר הכנסת טייב, אני רק רוצה לומר, אתה יודע שהייתי בביקור בצרפת. << קריאה >> יוסף טייב (ש"ס): << קריאה >> לא זכיתי להיות איתך. << יור >> היו"ר סימון דוידסון: << יור >> אני לא האמנתי לטירוף שיש בצרפת לעלייה לארץ. יותר נכון, אתה יודע, זו עלייה ובריחה מצרפת, אבל עלייה אדירה למדינת ישראל, ויש צורך להיערך באמת לטירוף הזה שמגיע מצרפת. חבר הכנסת מרדכי ביטון. << דובר >> מיכאל מרדכי ביטון (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר >> זה טוב, זה טוב. << יור >> היו"ר סימון דוידסון: << יור >> אתה יודע, אני מסתכל ואני רואה ככה: יש לנו חברת כנסת מברית המועצות, מצרפת, ממרוקו, מאתיופיה. לימור, מתל אביב? << קריאה >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << קריאה >> כן. << יור >> היו"ר סימון דוידסון: << יור >> מתל אביב. << דובר_המשך >> מיכאל מרדכי ביטון (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר_המשך >> תכף אני מוסיף לך את סבתא ג'ודי מאמריקה. << יור >> היו"ר סימון דוידסון: << יור >> מאוקראינה – יבגני; אבי מעוז – שטח C. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> - - - << יור >> היו"ר סימון דוידסון: << יור >> שטח A. בבקשה, אדוני. << דובר_המשך >> מיכאל מרדכי ביטון (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר_המשך >> בפיוט של רבי דוד חסין, אחד מגדולי פייטני מרוקו, שמתחיל: "אוחיל יום יום אשתאה, / עיני תמיד צופייה, / אעברה נא ואראה, / אדמת קודש טיבריה", בפיוט הזה מופיע משפט: "אוחיל יום יום אשתאה – כולם בני עלייה". אחד הבתים מסתיים: "כולם בני עלייה". כולנו בני עלייה. אני בן עלייה. חמישה מאחיי נולדו במרוקו, ארבעה נולדנו כאן. רעייתי נולדה בארצות הברית. יצא הגורל שז' בחשוון הוא יום פטירתה של סבתא ג'ודי, יהודית סגל, שהשנה – שנה ללכתה. זה תאריך הפטירה שלה, ז' בחשוון, יום העלייה. אני רוצה לחבר בין הסבים והסבתות הקדומים שלי ממרוקו ושל רעייתי מאמריקה. פעם הילדים שלי, כשהיו קטנים, לא ידעו אם הם מרוקאים או א-מרוקאים. << קריאה >> ינון אזולאי (ש"ס): << קריאה >> בסוף הם יהיו - - - << דובר_המשך >> מיכאל מרדכי ביטון (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר_המשך >> אני מבקש ממך להיות רציני ביום הזה, חבר הכנסת אזולאי. << קריאה >> ינון אזולאי (ש"ס): << קריאה >> - - - << קריאה >> יוסף טייב (ש"ס): << קריאה >> יום חג, מיכאל. << דובר_המשך >> מיכאל מרדכי ביטון (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר_המשך >> נכון. סבא וסבתא שלי – אני קרוי על שמו, מרדכי דדא אוכא; סבתא איזה לבית משפחת ועקנין, איזה דיאייט אונין. הסבא השני שלי, רבי יעקב בבא עקו, ורעייתו איזה, איזה ביטון, איזה דיאיית ביהי – כולם מכפר בערי האטלס, ורזאזאת. לצערי סבתא איזה נפטרה לפני שהם זכו לעלות, וסבא נפטר מייד במלחמת ששת הימים. הם עלו ב-1963. אחד הפסוקים שאחי מספר עליהם בהרצאות שלו על חכמי מרוקו – תקשיב לזה, אזולאי. << קריאה >> ינון אזולאי (ש"ס): << קריאה >> לא. שתהיה בריא, אתה - - - << דובר_המשך >> מיכאל מרדכי ביטון (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר_המשך >> הנביא עובדיה אומר: "וגלֻת ירושלים אשר בספרד ירשו את ערי הנגב". נבואה. מיהי אותה גלות ספרד? הם הלכו למרוקו. מאות אלפים גורשו מספרד למרוקו דרך מצרי גיברלטר – 500 שנה לגירוש ספרד. משם הם באו לערי הנגב, לדימונה, לירוחם, למצפה רמון, לשדרות, לאופקים. אז זכינו שצד אחד שלנו הגיע כאפיקים בנגב – שיטפונות. הנבואה הזאת, שהעלייה תהיה שיטפון – שיטפון זה דבר קשה, כי הוא גם רומס בדרך, אבל הוא גם מחזה נדיר, אתה לא מאמין שיש מים. אחרי אלפיים שנה פתאום גלי עלייה כאלה גדולים. זכות האבות הזאת של העולים ממרוקו; מאהבת ישראל, מאהבת הארץ, מאהבת ציון, הם ארזו כפרים שלמים – יש על זה סרטונים מדהימים – ועלו לארץ ישראל. לצידם עולים מארצות הברית שהגיעו לכאן בשנות השבעים במטוס הראשון. ההורים של אשתי היו צריכים לעלות במלחמת יום כיפור. הם חיכו, המטוסים הראשונים לקחו לוחמים. עם גמר המלחמה הם עלו לארץ. סבתא ג'ודי, יהודית סגל, עליה השלום, היא בתם של דוד וחנה מולדבי, והם היו – מרוסיה לארץ ישראל. דוד מולדבי היה בתל אביב הקטנה, תלמיד של ביאליק ואחד העם. הוא התאהב באמריקאית. היא אמרה לו: בוא שנייה נקפוץ לארצות הברית – והוא נשאר שם. בתו, ג'ודי סגל, הלכה לתנועת נוער, למחנות רמה עם סבא בנג'י שאיתנו, שיחיה ויהיה בריא, דרך מחנות רמה, דרך חינוך יהודי ציוני – עלו ב-1973. סבתא ג'ודי נפטרה לפני שנה. כל חייה היא הלכה לריקודי עם פעמיים בשבוע. ומה היא הכי אהבה? שירי ארץ ישראל. ומה הבילוי הכי גדול של משפחת סגל בארץ? יום העצמאות, פיקניק, גיטרה ואקורדיון, שירי ארץ ישראל. אין יותר אהבת ארץ נקייה וטהורה מהאנשים האלה. הנכדים של סבתא ג'ודי וסבא בנג'י הם היום לוחמים ומפקדים וקצינים בצה"ל, והבנות לוחמות וקצינות ומפקדות בצה"ל. סבא דוד, שהיה אצל ביאליק ואחד העם, זכה לראות את נכדיו בארץ ישראל. הסבים והסבתות שלי זכו לראות את הנכדים, ואבא שלי זכה לראות אותי קצין בבה"ד 1. אנחנו בני עלייה, אבל כשם שאנחנו בני עלייה, יש לנו חובה כלפי העולים. האם עשינו כל מה שאנחנו יכולים למען העולים? לא. עדיין אנחנו מפנים עלייה לנגב ולגליל; עדיין לא מעמידים להם דיור ציבורי; עדיין לא הבאנו הייטק לאותן ערי עלייה גדולות. בקריית שמונה רוב התושבים עולים, ובשדרות. לא הבאנו את ההייטק, לא הבאנו בריאות שוויונית, לא הבאנו נגישות למודיעין לאותם ילדי עולים. יש לנו כל כך הרבה תיקונים. אנחנו רוצים להתייחס ליהדות אתיופיה. אחד הכאבים הכי גדולים שלי בעולם זה שאנחנו עדיין לא מתייחסים כראוי לקליטת העולים מיהדות אתיופיה. הגילויים של גזענות, הדרה ופוגענות כלפי יהדות אתיופיה הם חמורים. אי-אפשר לחיות עם זה. דיברתי פעם עם משה סולומון; אתה רואה מצד אחד צעירים אתיופים מדהימים, קצינים, קצינות, מפקדים, ומצד שני – בית הכלא הצבאי עם נוער אתיופי בשכיחות של מאות אחוזים מעל מה שהוא צריך להיות ברגיל שלו. יש לנו כל כך הרבה מה לתקן. רק לסיים, סבתא ג'ודי כל חייה עשתה למען עלייה: בכפר הנוער פה, חוות הנוער הציוני; היא אימצה חיילים בודדים בבית שלה; גייסה כסף לנוער העולה הבודד. הכרזנו על בית לחיילים בודדים בחוות הנוער שייקרא "בית ג'ודי". היא עשתה למען עולים. שאנחנו נזכה לעשות למען התיקון של קליטת העלייה בישראל. תודה. << יור >> היו"ר סימון דוידסון: << יור >> תודה רבה לחבר הכנסת ביטון. יעלה ויבוא חבר הכנסת משה סולומון. << דובר >> משה סולומון (הציונות הדתית): << דובר >> האמת היא, אני שמח על החגיגה הזאת של יום העלייה. באמת זו חגיגה משמעותית וחשובה, וטוב שמנכיחים את זה גם היום, ובכלל בכל השבוע האחרון. ברשותך, אדוני היושב-ראש, ברשות השרה מאי גולן, ברשות יושב-ראש ועדת העלייה והקליטה גלעד קריב, חבריי חברי הכנסת, ומעל כולם העולים והעולות לארץ הקודש, "ויאמר השם אל אברהם, לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". קראנו בשבת האחרונה את התחלת עשרת הניסיונות שהתנסה בהם אברהם אבינו. המוכר שבהם הוא עקידת יצחק, והפותח שבהם הוא הציווי "לך לך". אברהם אבינו היה העולה הראשון. הוא זכה להיות היהודי הראשון שמגיע לארץ כנען ולהיות היהודי הראשון שמתיישב בה. פרשנים רבים מתייחסים לניסיון "לך לך" ומסבירים את הקושי בגודל המשימה שהוא קיבל: מארצך – המקום שאתה מכיר; ממולדתך – מהמקום שאיתו אתה מזוהה ממש; מבית אביך – לעזוב את המשפחה. קושי על גבי קושי על גבי קושי, ולכן זה היה ניסיון גדול של אברהם אבינו. למדינת ישראל מאז הקמתה עלו 3.49 מיליון עולים, כך לפי נתוני הלמ"ס. גם כאן בכנסת ישראל ישנם חברים וחברות שעלו בעצמם לארץ, ואני כמובן ביניהם, חבר הכנסת נאור שירי. זה הקשר שלי. העולים מבינים – לא כל יוצאי אתיופיה הם עולים, אבל אני כן עולה – העולים מבינים טוב מכולם את הניסיון הזה, את הקושי, את המשימה הקשה לעלות ולעזוב מקום שבו גדלת. הבחירה לעקור את חייך ולצאת למסע לארץ ישראל היא בחירה קשה ועוצמתית – היא בחירה בעזיבת המוכר, המשפחתי, ובחירה לצאת למסע אישי ולאומי. מי שלא חווה את מסע העלייה וההשתלבות בחברה הישראלית בעצמו, לא תמיד יוכל להבין זאת. מדינת ישראל, מוקד קיבוץ הגליות של עם ישראל, לא הייתה היכן שהיא היום בלעדיכם, בלעדינו, העולים. זהותה של המדינה נבנתה בזכות העולים, ואנו גאים להרים ראש ולהגיד בגאון: אני עולה. בחרתי להיות כאן וזה הבית שלי. המסר בעלייה לישראל, שנמשכת גם בימי המלחמה ונגד כל היגיון אנושי, מחזק את הרוח במדינה ומראה לעולם כולו כי גם לאחר 7 באוקטובר לא נישבר. רוחנו איתנה, ואנחנו חזקים יחד. קיימתי היום, אדוני היושב-ראש, אירוע הוקרה לעולים משרתי מילואים, אירוע שכיבדו בנוכחותם יושב-ראש הכנסת אמיר אוחנה ושר העלייה והקליטה אופיר סופר, ועוד רבים מחברי הכנסת כאן באו לכבד את אותם מילואימניקים שעלו ארצה והגנו על מדינת ישראל. במהלך האירוע אמרתי כמה דברים למשרתי המילואים שהשתתפו באירוע. אשתף אתכם בדברים משם: כבן הקהילה וכחבר כנסת, בחרתי בשנתיים האחרונות להקריא מעל דוכן המליאה את סיפוריהם של הנופלים בני הקהילה, ובהם חמישה משרתי מילואים שעלו בעצמם לישראל ונפלו במהלך המלחמה הזו. אני רוצה לספר סיפורו של רב סמל מתקדם דניאל קאסאו זגייה, השם ייקום דמו. קאסאו נולד בכפר קטן בין העיר גונדר לאגם טאנה שבאתיופיה. להוריו הייתה חלקת שדה, ובה גידל אביו גידולי שדה שונים, והיו להם פרות ועיזים. בהיותו בן שלוש מצב בריאותו של אביו החמיר, והוא נאלץ להפסיק את עבודתו בחקלאות ואת הטיפול בבקר ובצאן. אמו ניסתה להחזיק את כלכלת הבית ולטפל בשלושה ילדים קטנים, אך אביו של דניאל ביקש מהאם שתיפרד ממנו ותלך להוריה, שגרו בכפר סמוך, כדי שתוכל להינשא שנית ולהציל את שלושת ילדיהם מרעב. בלב כבד וכואב היא נפרדה ממנו בדמעות, וביקשה להשאיר אצלו את בנם הבכור ואחיו של דניאל, מקוייט, כדי שיעזור לו בחיי היום-יום. אימו של דניאל הגיעה עם ילדיה אל בית הוריה. אחרי כמה חודשים חוותה המשפחה טרגדיה נוספת: אביה, שהיה עובד בשירות המדינה, נרצח בידי מתנגדי המשטר. לאחר מות סבו של דניאל, אימו נישאה שנית, וכשדניאל היה כבן ארבע, הם עברו לבירה אדיס אבבה במטרה לעלות לארץ ישראל. דניאל התחנך עד גיל עשר בבית הספר של הסוכנות היהודית באדיס אבבה. בזכות כתב ידו המיוחד נבחר בבית הספר לרשום על בדים שהמבוגרים עשו בהם רקמות בעבודת יד כדי להכין את עצמם לעלות לארץ. המשפחה עלתה לישראל בשנת 1995. תחילה גרו באתר הקרוואנים נווה כרמל ליד חיפה, ולאחר כמה חודשים עברו למגורי קבע בעיר יקנעם עילית. דניאל גדל ביקנעם עילית, ובה למד בכיתה ה' וו' בבית הספר היסודי תדהר. אחיו הבכור של דניאל עלה לארץ רק בשנת 1997, שנתיים אחריהם. בגיל 16 הוא סיפר: כשהגעתי לארץ, קאסאו – דניאל – כבר ידע עברית. הוא אמר לי שאני הפרויקט שלו, ולימד אותי את האותיות והמילים בעברית. הוא השקיע בי את רוב זמנו, ובזכותו למדתי את השפה העברית כמה שיותר מהר. לאחר סיום בית הספר היסודי עבר דניאל ללמוד בכפר הנוער הדתי כפר חסידים שבמושב כפר חסידים ליד קריית אתא. הוא למד בכפר שש שנים ונהנה מאוד מהלימודים, מחיי החברה ומהעבודה במשק. דניאל, שכונה בפני חבריו דני, בלט בטוב ליבו, בצניעותו ובחיוכו הכובש. הוא ניחן בשקט פנימי והסביר פנים לכל אחד. הוא נהג לומר: תגידו שלום לאנשים ותחייכו. זה לא מצריך המון. ואכן, בכל מקום שאליו הגיע הפיץ אור והציע לגעת בכל אדם ואדם. הוא היה אהוב ואהוד, וחבריו הרבו לבקש את קרבתו. ערך החברות והנתינה היה קדוש בעיניו. הוא שם תמיד את טובת האח לפני טובתו שלו, והיה הראשון שנרתם לעזור. הוא בלט כמנהיג מלידה, ועבור רבים, ובמיוחד עבור אחיו, נחשב מודל לחיקוי. דניאל היה ציוני בנשמתו ואהב מאוד את המדינה. הוא רצה לתרום למדינה ככל יכולתו, ועם סיום לימודיו התיכוניים התגייס לצה"ל ושירת כלוחם בגבעתי. כשהיה בסדיר, בשנת 2004, הצליח אביו לעלות לישראל, ודניאל פגש את אביו לראשונה מאז נפרד ממנו בגיל שלוש. לאחר שסיים את השירות הסדיר עזב את בית הוריו, וכדי לכלכל את עצמו עבד בכמה משרות זמניות. בהמשך החל בלימודי תואר ראשון בהנדסת חשמל בטכניון. הוא היה פרפקציוניסט, התייחס לכל משימה בכובד ראש וביצע אותה בצורה הטובה ביותר, ואת לימודיו סיים בהצטיינות, ובכך הסב גאווה רבה להוריו. מלבד הלימודים – אני יודע שאני מאריך מעט, אבל מחילה - - - << יור >> היו"ר סימון דוידסון: << יור >> לא מעט. אתה מאריך כבר בארבע דקות. << דובר_המשך >> משה סולומון (הציונות הדתית): << דובר_המשך >> כן, אז מחילה, אז אני אסיים תכף, בסדר? מלבד הלימודים עסק בספורט, וכן הלאה. בשנת 2021 עברה משפחה מיקנעם לירושלים. דניאל החל לעבוד בחברת הייטק בעיר, וזכה להערכה רבה מכל סביבתו. בשבת – ובזה אני אסיים – בשבת בבוקר כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, דניאל היה עם המשפחה בביתו, ועוד באותו היום גויס בצו 8 כלוחם בחטיבה 261. תחילה השתתף עם הגדוד במשימה של טיהור העוטף, ועם תחילת התמרון הקרקעי ברצועת עזה נכנס לשטח הרצועה ולקח חלק בלחימה. ביום שני 22 בינואר 2024 דניאל השתתף עם הגדוד ועם צוותים של חיל ההנדסה במשימת פיצוץ מבנים בפאתי מחנה אל-מוע'זי שבמרכז רצועת עזה. במהלך הפעילות ירו מחבלים לעבר הכוח. נהרגו 21 לוחמים, ובהם דניאל. הסיפור של דניאל הוא אחד מיני רבים, רבים מדי; אנשים שבחרו לצאת למסע העלייה, לשרת בצבא, להתגייס למילואים, ולא שבו הביתה. היום הזה הוא לזכרם ולכבודם. אני רוצה רק להגיד בזה את מילות הסיום. אני לא יכול לנתק את הרגע הזה של דיבור על לוחמים, על עולים שמתגייסים, למרות הקושי שדיברתי עליו קודם לכן, מהדיונים המתקיימים בימים אלו בסוגיית חוק הגיוס. אמרתי בעבר, ואני אומר גם עכשיו, אדוני היושב-ראש: יהיה חוק גיוס אמיתי, חוק גיוס אפקטיבי, או שלא יהיה חוק גיוס בכלל. מי שיעז להוציא את עצמו מהגנת המדינה, נראה לו את הקלטות האירוע הזה שקיימתי הבוקר, אספר לו את סיפוריכם. זו מדינת ישראל בתפארתה. << יור >> היו"ר סימון דוידסון: << יור >> תודה. << דובר_המשך >> משה סולומון (הציונות הדתית): << דובר_המשך >> אז אני רוצה להודות לכל העולים במדינת ישראל ולקרוא לכל היהודים ברחבי העולם: אנחנו מחכים לכם, מדינת ישראל מחכה לכם, ויחד נוכל לנצח כל אתגר שיתרגש עלינו. תודה רבה. << יור >> היו"ר סימון דוידסון: << יור >> תודה רבה. קודם כול, זה מאוד מרגש, אבל אני רוצה להגיד משהו. אני לא יכול להפסיק אתכם באמצע דברים אישיים כשאתם מדברים על חיילים, על מילואימניקים, על גיבורים, אבל תחשבו, כל אחד מוסיף לעצמו חמש דקות. << דובר_המשך >> משה סולומון (הציונות הדתית): << דובר_המשך >> צודק. << יור >> היו"ר סימון דוידסון: << יור >> אנחנו כבר בחצי שעה. << דובר_המשך >> משה סולומון (הציונות הדתית): << דובר_המשך >> אני מכיר את זה, אני יושב במקום שלך, אבל היה חשוב לי להגיד. סליחה. תודה. << יור >> היו"ר סימון דוידסון: << יור >> אני לא יכול להפסיק אתכם באמצע כשמדברים דברים כאלה. זה היה מרגש, אבל תחשבו גם על הכלל. << קריאה >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << קריאה >> - - - << יור >> היו"ר סימון דוידסון: << יור >> לא, ממש ממש לא. אני אפילו עדיין לא קראתי בשמך. תעלה ותבוא חברת הכנסת לימור סון הר מלך. ממש לא הייתה כוונה אלייך, ממש ממש לא. אני הסתכלתי על מישרקי, כי אני יודע שהוא הולך לדבר, ואני יודע כבר שזה יהיה נאום - - - << דובר >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << דובר >> אני אומרת את זה כי היה עוד אירוע כזה בשבוע שעבר או השבוע. << יור >> היו"ר סימון דוידסון: << יור >> איתי? << דובר_המשך >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << דובר_המשך >> אני אגיד לך אחר כך. אני, בניגוד לאחרים, לא עושה דברים בפרהסיה. << יור >> היו"ר סימון דוידסון: << יור >> סליחה. סליחה. אם היה – מחילה. בבקשה. << דובר_המשך >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << דובר_המשך >> אדוני היושב-ראש, ברשותך, ברשות חבריי חברי הכנסת, ברשות השרה מאי גולן, חברתי, בראשית דבריי אני מבקשת להודות לחברי הכנסת שיזמו את היום המיוחד הזה, יום העלייה, יום שמוקדש לעליית יהדות התפוצות ולחיבור שבין עם ישראל שבארצו לבין עם ישראל הפזור בעולם. לא במקרה היום הזה נפל דווקא ביום שבו מתקיימות הבחירות בעיר ניו יורק, העיר שבה מתגוררת הקהילה היהודית הגדולה בעולם. ודווקא היום, כשאנחנו יושבים כאן, יש מי שמביטים לשם בדאגה גדולה. מי שצפוי להיבחר שם הוא אדם שעמדותיו כלפי מדינת ישראל וכלפי היהודים ברורות: אנטישמי מוצהר, אויב של העם שלנו ושל ארץ ישראל. קהילות יהודיות רבות באמריקה חיות היום בפחד, חוששות לגורלן וליכולתן להמשיך לחיות כיהודים בגאון. בשנים האחרונות, וביתר שאת מאז תחילת המלחמה, אנו עדים לגל אנטישמיות חסר תקדים ברחבי העולם. יהודים שוב מותקפים ברחובות רק משום שהם יהודים, בתי כנסת מושחתים, ובאירופה היהודים נרדפים. יש מקומות שבהם ישראלים אינם מורשים להיכנס לחנויות – שלטים שתלויים על הדלתות ומבהירים שהם לא רצויים. שנאת ישראלים הפכה להיות שם קוד לשנאת יהודים. אלו הם פני אירופה בשנת 2025, והתשובה שלנו לזה היא בדיוק מה שקראנו השבוע בפרשת לך לך – הקדוש ברוך הוא מצווה את אברהם: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך", וההבטחה היא: "ואעשך לגוי גדול". והינה, אלפי שנים אחרי, אנו חוזים בקיום ההבטחה הזו אל מול עינינו. ברוך השם, עם ישראל חוזר, גם גדול. אנחנו כאן, בארץ ישראל, ואנחנו יודעים שהמקום הטבעי והנכון של כל יהודי בעולם הוא כאן, בבית, בארץ ישראל, ורק צריך להטות אוזן לחברי הכנסת העולים ובני העלייה מחוצה לארץ ישראל כדי לחוש זאת, את עומק האהבה והכיסופים שלנו לארץ ישראל. אבל לצד האמונה הזו באה גם האחריות. מדינת ישראל חייבת להיות ערוכה; לא רק לקרוא ליהודים לעלות, אלא גם להכין להם את הקרקע לעלייה במגורים, בתעסוקה, בחינוך, בקליטה קהילתית. עלייה אינה מעבר טכני; היא ניתוק ממולדת, מעבודה, ממשפחה, ממעגל חברתי. אלה אנשים שנעקרים מהמוכר להם, ואנחנו צריכים להעניק להם בית אמיתי, חום, ליווי, תחושת שייכות. וכאן אני רוצה להזכיר דמות אחת מיוחדת – בתיה סלע, אשתו של הדובר שלי. בתיה היא מדריכת תיירים, ובכל שנה היא מדריכה קבוצות של צעירים מהתוכנית של תגלית. בכל שנה ישנם חניכים שמחליטים בעקבות הביקור בארץ לעשות עלייה, ובתיה, באהבה ובמסירות אין-קץ, דואגת להם. היא פותחת להם את הבית, את הלב, משמשת להם אוזן קשבת, היא עוטפת אותם כאילו היו ילדיה, ואם אפשר להגדיר זאת במשפט אחד – היא מהווה עבורם משפחה. וכמו בתיה, יש בישראל עוד אנשים טובים כאלה שעוזרים, שמקשיבים, שמלווים את העולים החדשים ברגעים הראשונים של חייהם כאן. אני קוראת מכאן לכל אחד ואחת: אם אתם באינטראקציה עם עולים חדשים, תעזרו להם, תקשיבו להם, תעודדו אותם, תתמכו בהם, תנסו לסייע להם כמה שיותר. זה לא רק מעשה חסד, זו שליחות ציונית, זו אהבת ישראל במובנה העמוק ביותר. כי בסוף, זו לא רק מצוות "לך לך", זו מצוות "ונתברכו בך כל משפחֹת האדמה". עם ישראל בארץ ישראל הוא לא רק הגשמת חלום בן אלפי שנים, הוא עוגן לכל יהודי באשר הוא. והיום הזה, יום העלייה, מזכיר לנו את חובתנו לשמור על העוגן הזה חזק, יציב ופתוח לעם שלנו, לכל יהודי בכל מקום שבו הוא נמצא ובכל עת. עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה. תודה רבה. << יור >> היו"ר סימון דוידסון: << יור >> ואו. יש לך עוד 20 שניות, לימור. חברים, דוגמה ומופת. כל הכבוד. יעלה ויבוא חבר הכנסת יבגני סובה. תדע לך, עודד, שיבחו אותך פה גם גלעד קריב, דיברו עליך, ציינו אותך, על העבודה שלך בוועדה. גם אני אומר מילה טובה. יישר כוח. << קריאה >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << קריאה >> גם אני רוצה לשבח. << קריאה >> יוסף טייב (ש"ס): << קריאה >> גם מנכ"ל משרד הקליטה היה פעם. << יור >> היו"ר סימון דוידסון: << יור >> נכון. בבקשה, אדוני. << דובר >> יבגני סובה (ישראל ביתנו): << דובר >> אדוני היושב בראש, כנסת נכבדה, אנחנו כאן ביום החשוב הזה, ביום העלייה, זורקים פה בדיחות, דאחקות, אבל אני ממש ממש לא שמח, ותכף אני אשתף אתכם גם בחששות ובכאב שלי. אבל לפני זה אני רוצה להגיד שתי הערות לחברת הכנסת לימור סון הר מלך. זו לא יוזמה, למרות שיש לברך את הח"כים. זו לא יוזמה, זה חוק. ב-2016 הכנסת חוקקה את חוק יום העלייה, ולכן - - - << קריאה >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << קריאה >> - - - זו יוזמה. << דובר_המשך >> יבגני סובה (ישראל ביתנו): << דובר_המשך >> לפי החוק הזה – שדרך אגב, ישראל ביתנו הייתה היוזמת העיקרית של החוק – הכנסת חייבת לציין את יום העלייה. אני אמרתי כמה פעמים ליושב-ראש הכנסת, גם בשנים הקודמות, שאני מציע להעביר את היום הזה מיום שלישי, כשהכנסת ריקה והמליאה ללא נוכחות של השרים, ליום נורמלי. זה לא סתם. << קריאה >> נאור שירי (יש עתיד): << קריאה >> איזה יום נורמלי יש במקום הזה? << דובר_המשך >> יבגני סובה (ישראל ביתנו): << דובר_המשך >> גם אתה צודק. מסכים גם איתך. זו תמונה שלמעשה מסמלת את היחס של הממשלה הזאת כלפי העולים. אנחנו, אדוני היושב-ראש, בשלוש השנים האלה עדים לתופעה מדאיגה מאוד. כבר שנתיים רצוף הנתונים המספריים של הירידה עולים על המספרים של העלייה. אנשים שעולים למדינת ישראל לפי חוק השבות הם לא עבריינים, הם לא חודרים למדינה, הם לא באים לקבל דרכון; הם באים למדינה על פי חוק השבות. << קריאה >> עודד פורר (ישראל ביתנו): << קריאה >> ציונים. << דובר_המשך >> יבגני סובה (ישראל ביתנו): << דובר_המשך >> ציונים, פטריוטים, משרתים בצבא, תורמים לכלכלה. ויש, לצערי – לא כולם, אבל יש שרים בממשלה שקוראים בשמות גנאי כלפי העולים. אני חייב לשתף אתכם. באחד הדיונים של ועדת החוץ והביטחון – אלו דיונים חסויים, אבל אני אשתף – בהשתתפות ראש הממשלה, אמרתי לראש הממשלה בנימין נתניהו באופן אישי: אתה לא יכול לרסן חלק מהשרים שלך שמדברים ככה בזמן המלחמה כלפי העולים? הוא אמר: אני לא יודע על מה אתה מדבר. אמרתי: איך אתה לא יודע? זה שחיילים עולים משרתים, נופלים, נהרגים, את זה אתה יודע? אתה לא שמעת. אני לא רוצה ביום החגיגי הזה לקרוא לשרים, למרות שכולנו יודעים מי השרים. אז הוא אמר: טוב, אני אבדוק. עד היום הוא בודק. אתה ראש הממשלה. אתה צריך לקרוא לשרים שלך שיוצאים נגד העולים, ולא משנה אם זה עולים מרוסיה, מאוקראינה, מאתיופיה. לא משנה. אתה צריך להגיד: בממשלה בראשותי לא יהיה מצב ששר קורא לעולה חדש עבריין שמנסה לחדור למדינה, לקחת דרכון ולעזוב, כי אחרת אתה אשם. אתה אחראי לשרים שלך בממשלה. אני מאוד מודאג מהנתונים של השנתיים, כמעט שלוש שנים. 82,000 איש עזבו את המדינה, ומתוכם לא מעט עולים שלא מצאו את מקומם מסיבות שונות, בין היתר מסיבות שנובעות מחוסר היכולת של משרד העלייה לארגן במהירות אולפנים ללימודי עברית, סיוע בתעסוקה, הכרה בתעודות. אני מזכיר לחבריי שלקח לנו כמעט שנה וחצי בוועדת העלייה והקליטה לקדם את הנושא של הכרה בתעודות של העולים שמגיעים עם מקצועות. זה לא הגיוני שבמשך שנתיים מאז העלייה הגדולה של פברואר 2022, כשהתחילה המלחמה, אנשים חיכו במשך שנה וחצי להכיר בתואר הראשון או בתואר השני שלהם על מנת להשתלב בשוק התעסוקה. עזבו רגע יהדות, ציונות, מידת היהדות שם. עזבו. בן אדם בא עם מקצוע. אני כמדינה רוצה לשלב אותו כדי שהמקצוע הזה יתרום כסף לכלכלה. ואז הוא נתקל בביורוקרטיה מטורפת ששנה וחצי הוא מחכה להכרה בתואר. תגידו לי, זו לא מדיניות? שאלתי אלף פעם את שר החינוך: למה אתה עושה את זה? למה אתה לא מוסיף תקנים? רק אחרי דיונים קשים של שנה וחצי נוספו כמה אנשים, וחלק מההכרה הזאת הועברה למשרד העלייה והקליטה, והעניין איכשהו התחיל לזוז, כי גם נתוני העלייה ירדו בשנה האחרונה, והם לא כמו הנתונים שהיו מאז המלחמה שהתחילה באוקראינה. ברשותך, עוד דקה. אני רוצה לספר סיפור, ובכל זאת לסיים בנימה אישית. אמרת שאתה לא קוטע סיפורים אישיים, נכון? אז סיפור אישי של מרץ 2022. << יור >> היו"ר סימון דוידסון: << יור >> גאון, גאון. << דובר_המשך >> יבגני סובה (ישראל ביתנו): << דובר_המשך >> שני סיפורים קטנים. << יור >> היו"ר סימון דוידסון: << יור >> שניים עכשיו. אתה מבין? << דובר_המשך >> יבגני סובה (ישראל ביתנו): << דובר_המשך >> בגלל הילדים והנוער שיושבים פה. נראה לי שהם כבר לא נוער, כי הם עזבו. << יור >> היו"ר סימון דוידסון: << יור >> אוי, אוי. << דובר_המשך >> יבגני סובה (ישראל ביתנו): << דובר_המשך >> סיפור קצר. מרץ 2022, שלושה שבועות מאז תחילת המלחמה באוקראינה. אנחנו כאן בכנסת מנהלים ויכוח קשה. חלק מהאופוזיציה דאז, היום הקואליציה, דורשים לשנות את חוק השבות. אגב, חבר הכנסת אבי מעוז הוא מיוזמי השינוי הגדול, ואני אמרתי לך באופן אישי שאני מתנגד להצעות שלך. ואז פורצת מלחמה באירופה. יושב-ראש הכנסת דאז מיקי לוי מכנס כמה חברי כנסת – אגב, קואליציה–אופוזיציה – ואומר לנו: אני רוצה שאתם תיסעו לבודפשט, לבירת הונגריה, שם למעשה בנו את המרכז לכל העולים והפליטים מאוקראינה. אנחנו נוסעים. אני לא אשכח את הדמעות של חבר הכנסת יצחק פינדרוס, שישב בחדר – אני תרגמתי את השיחות האלה – והוא שומע את סיפורי העולים, שבמשך חמישה ימים באוטובוס עברו 500 ק"מ ממזרח אוקראינה לגבול עם הונגריה, חצו את הגבול, התקבלו על ידי עובדי משרד החוץ, נתיב, הסוכנות וג'וינט – כל הארגונים שהיו שם – והוא אומר לי שם דבר מדהים. הוא אומר: זה לא משנה אם לפי חוק השבות מגיע, זה לא משנה יהודי או לא יהודי, כולנו צריכים להציל אותם. ואז אמרתי לו: חבר הכנסת פינדרוס, יצחק, זה מדהים, כי אתה פוגש את האנשים האלה במצוקה הכי נוראית, וככה צריך לנהוג כל בן אדם בשביל להציל את היהודים. והם עולים. ואגב, לא כל האוטובוס היה מלא בעולים, היו כאלה שניסו להסתנן ובסוף נשארו בהונגריה. ואז ראיתי באמת אחדות אמיתית, באותו רגע שראינו את הרגעים הקשים של העלייה. רוב האנשים נשארו בארץ. אני מכיר ופוגש אותם. נשארו, ולמרות הקשיים – קשיים קשים – תורמים למדינה. אני רק אציין, אדוני היושב-ראש, ש-96 חיילים עולים נפלו מאז 7 באוקטובר. 96 חיילים עולים. ישנם גם בנים של עולים, אלה שההורים שלהם עולים. ולמעלה מ-400 חיילים עולים נפצעו מאז 7 באוקטובר במלחמה הזו. לכן, כשאנחנו מציינים את יום העלייה, אנחנו צריכים לזכור שכולנו אחים. יש קהילות שונות בעולם, ורק כאן, בארץ ישראל, במדינת ישראל, אנחנו נוכל לקרב אותם גם ליהדות וגם לישראליות. בשום פנים ואופן אסור לשנות את חוק השבות, וצריך לפעול על מנת שכולם יבואו למדינת ישראל. תודה רבה ויום טוב. << יור >> היו"ר סימון דוידסון: << יור >> תודה רבה לחבר הכנסת סובה. יעלה ויבוא חבר הכנסת אבי מעוז. חמש דקות. לאחר מכן – השרה מאי גולן. השרה מאי גולן, את אחרי אבי מעוז. גם לך יש סיפור אישי? << דובר >> אבי מעוז (נעם): << דובר >> לא. אני היחידי פה שלא עלה לארץ. נולדתי בארץ. << קריאה >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << קריאה >> גם אני. << דובר_המשך >> אבי מעוז (נעם): << דובר_המשך >> אה, סליחה. << יור >> היו"ר סימון דוידסון: << יור >> וגם נאור. << דובר_המשך >> אבי מעוז (נעם): << דובר_המשך >> כנראה שגם להיוולד בארץ זה בן עלייה. כנראה. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה – אתה לא צריך להפעיל שעון, כי אני בדרך כלל מסיים בזמן – הרמב"ם כותב בהלכות מלכים ומלחמותיהם: "מי שאינו מאמין" – בביאת המשיח – "או מי שאינו מחכה לביאתו, לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבנו, שהרי התורה העידה עליו, שנאמר: 'ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים. אם יהיה נדחך בקצה השמים, משם יקבצך ה' אלהיך ומשם יקחך'". כלומר, העלייה לארץ – ובשמה האחר, קיבוץ גלויות – זו הופעה ושלב בביאת המשיח. עלייה – כי כמו שאמרו חז"ל: ארץ ישראל גבוהה מכל הארץ, במובן הרוחני, כמובן. קיבוץ גלויות – כי כאשר עם ישראל כולו או כל אחד ואחד ממנו נמצא מחוץ לארץ ישראל, זוהי מציאות לא נורמלית, זוהי מציאות מנוגדת לטבע הלאומי שלנו, ולכן היא נקראת גלות. כאשר אנחנו שבים לארצנו, אנחנו מתקבצים חזרה למקומנו הטבעי והבריא, חוזרים למציאותנו הנורמלית. הנביא ישעיה התנבא: "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האבדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלם". הסביר מרן הרב קוק זצ"ל, לפני 92 שנה, בראש השנה תרצ"ד, בבית כנסת החורבה בירושלים העתיקה, שבביטוי "שופר של גאולה" או "שופרו של משיח" הכוונה היא להתעוררות ולדחיפה הגורמת לתחייתו ולגאולתו של עם ישראל. ההתעוררות הזו היא התקיעה המקבצת את האובדים והנידחים, והיא זו שמביאה אותם להר הקודש בירושלים. ועוד הסביר אז מרן הרב קוק זצ"ל שישנם שלושה סוגי שופרות של גאולה, שופר גדול, שופר בינוני ושופר קטן. אדוני היושב-ראש, השופר הגדול הוא ההתעוררות והרצון, שמקורם בקדושה, באמונה החזקה בה' ובתורתו, בקדושת ישראל וייעודו וברצון לקיים את רצון ה', שהוא גאולת ישראל השלמה. השופר הבינוני הוא ההתעוררות שבאה מהטבע האנושי הבריא, שגם הוא מקורו בקדושה, טבע אנושי בריא שמחולל רצון טבעי פשוט באומה לחזור ולחיות חיי חירות של אומה בארצה, עם מדינה משלה; רצון טבעי שנובע מהרגשה לאומית טבעית. כאשר אין התלהבות הקודש ורצון הגאולה הנעלה הנובע ממנה, ואין גם את ההרגשה האנושית הלאומית והטבעית של רצון לחיות כאומה, באים, לא עלינו, אויבי ישראל ותוקעים באוזנינו. הם מכריחים אותנו לשמוע קול שופר. הם מתריעים ומרעישים באוזנינו ואינם נותנים לנו מנוח בגולה. הדברים הללו של מרן הרב קוק זצ"ל נאמרו פחות משנה לאחר עליית הצורר הנאצי לשלטון, שש שנים לפני פרוץ השואה הנוראה, שהביאה את הקץ האיום על גלות יהדות אירופה. ואני רוצה לפנות מכאן לאחינו שמפוזרים עדיין בגלויות השונות: אל תחכו לשופר הקטן, זה ששונאי ישראל תוקעים בו באוזנינו ומאלצים אותנו לצאת בעל כורחנו מהגלות. אל תחכו לגילויי האנטישמיות, שכבר מתגברים והולכים. בואו לפה מתוך התעוררות חיובית. בואו מתוך רצון טבעי ופשוט להיות חלק מהתחייה הלאומית שלנו, חלק ממה שהולך ונבנה בארצנו כבר 200 שנה ויותר. בואו מתוך הכרה אידיאלית בערך הרוחני של הגאולה ושל קיבוץ הגלויות. בואו לממש את נבואת משה בתורה ונבואות שאר הנביאים על דבר הגאולה של עם ישראל, זו שתביא את הגאולה לאנושות כולה. על כל הגורמים שקשורים לעלייה בארץ – משרד העלייה, הסוכנות היהודית, ארגון נתיב ועוד – לפעול בכל הכוח להביא כמה שיותר יהודים מרחבי תבל ולדאוג לכך שהקליטה שלהם תהיה טובה ומוצלחת, עם כמה שפחות חסמים, מכשולים וביורוקרטיות. בעזרת השם, נזכה כולנו יחד במהרה למימוש מלא של התפילה "תקע בשופר גדול לחירותנו ושא נס לקבץ גלויותינו, וקבצנו יחד מהרה מארבע כנפות הארץ לארצנו". תודה רבה. << יור >> היו"ר סימון דוידסון: << יור >> תודה רבה. אני מזמין את השרה מאי גולן. << דובר >> השרה לשוויון חברתי וקידום מעמד האישה מאי גולן: << דובר >> כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, אזרחי ישראל ועולים יקרים, אני קוראת את התשובה הזאת בשם ממשלת ישראל. אנו מציינים השבוע את שבוע העלייה. זהו שבוע שבו אנו מצדיעים, ומברכים את העולים שבחרו לבנות את חייהם בישראל, לבטא סולידריות עם מדינת ישראל ואזרחיה. אלו הם הגיבורים שוויתרו על חיים נוחים והחליטו לקחת חלק בבניין הארץ ולהגן עליה. בשבת האחרונה קראנו את פרשת לך לך, שבה מצווה הקב"ה על אברהם אבינו: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". הקדוש ברוך הוא שולח את אברהם לארץ כנען, היא ארץ ישראל, וכורת עימו את ברית בין הבתרים, ובה הוא מבטיח לאברהם את ארץ ישראל ושזרעו יהיה ככוכבי השמיים וכחול אשר על שפת הים. אברהם מכונה "אברהם העברי", שכן כל העולם בעבר אחד והוא בעבר השני, קורא בשם השם. אנו, העם העברי, ממשיכים את דרכו של אברהם אבינו. עזבנו את ארצנו, מולדתנו ובית אבינו על מנת לעלות לארץ ישראל, הארץ "אשר אראך". מאז תחילת המלחמה עלו למדינת ישראל למעלה מ-50,000 עולים חדשים. הם לא ברחו מביתם, אלא בחרו לעשות עלייה ולקחת חלק בבניין הארץ דווקא בזמן מלחמה. המספרים הללו מראים את העוצמה, החוסן והסולידריות של העלייה גם בזמנים מאתגרים וקשים. זאת, נוסף להירתמות האדירה של קהילות יהודיות ברחבי העולם למען מדינת ישראל, בהסברה, ברפואה, במדע ובכלכלה. כמו כן, המחויבות הגדולה ניכרת במיוחד בקרב צעירי העולים: בצה"ל שירתו ומשרתים קרוב ל-7,000 עולים חדשים בסדיר ובמילואים; כ-3,700 חיילים עולים בודדים חיזקו את צה"ל ואת המערך הלוחם. המסירות של חיילים אלו, כמו גם תרומתם של מאות חניכים חדשים מגרעין צבר ומח"ל שהגיעו מאז תחילת המלחמה – ובמספרים גדולים מהרגיל, יש לציין – מעוררת השראה ומדגישה את הקשר החזק של העולים למדינה ולביטחונה. וזוהי ההזדמנות להביע את תנחומיי למשפחות חללי החיילים העולים. השבוע הושבה גופתו של סרן עומר נאוטרה, זיכרונו לברכה, שגדל בלונג איילנד ובחר לשרת שירות משמעותי בצה"ל. עומר נלחם בקרבות הגבורה ב-7 באוקטובר. וכאן, אני אישית, כשקראתי את הנאום הזה, כשהתכוונתי להקריא, החלטתי שמן הראוי שנגיד מעט על סיפורו ונזכיר אותו כאן, אז הוספתי כמה מילים בשם עצמי: עומר נולד וגדל בלונג איילנד שבארצות הברית. הוא הצטיין בלימודיו ובספורט והיה אהוב על כולם. בגיל 18 החליט על דעת עצמו לעלות לארץ ישראל, ולאחר מכן התנדב לצה"ל. הוא סיים קורס קציני שריון והגיע לתפקיד מפקד מחלקה בגדוד 77. עומר היה ציוני בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו, ממש בנשמה, והחדיר את הערכים שהובילו אותו ואת אהבתו למולדת גם לחייליו ופקודיו. חיוכו וסיפורו עוררו השראה ביהודים רבים ברחבי העולם והפכו לסמל של ציונות, גבורה ואהבת העם והארץ. השבוע, אחרי שנתיים ארוכות מנשוא, הושב עומר הביתה, לישראל, המדינה שעבורה הוא נלחם ושמסר את גופו ונפשו למענה בגבורה אין-קץ. שנזכה בעזרת השם להיות ראויים לו ולכל גיבורינו הקדושים שנפלו ומסרו את נפשם במלחמת הקיום הזו. השם ייקום דמו הקדוש והטהור. אמן. משרד העלייה והקליטה בהובלת השר סופר עובר בשנים האחרונות מהפכה של ממש: אושרה בממשלה רפורמה בתחום מקצועות הרישוי וההכרה בתעודות ובתארים; נפתחו למעלה מ-40 תוכניות לסטודנטים עולים באוניברסיטאות ובמכללות ברחבי המדינה; שודרג הסיוע בשכר דירה באופן משמעותי לעולים הבוחרים להתגורר מדרום לבית שמש, מצפון לחיפה ובאזורי יהודה ושומרון; מינהלת הרופאים, שהביאה לשילובם של כ-650 רופאים עולים במערכת הבריאות, הוגדלה והורחבה; התקיימו ירידי עלייה רחבי היקף במדינות כמו צרפת, ארצות הברית, קנדה ואוסטרליה, שבהן לא התקיימו ירידי עלייה וביקורים מדיניים כמעט עשור. העולים מביאים עימם כישורים וידע מקצועי המחזקים את החברה והכלכלה הישראלית ומהווים חלק חשוב ממנוע הצמיחה של המשק. נסיים בכך שנאמר ברוכים הבאים לכל העולים הגיבורים. אנחנו גאים בכם וגאים להיות חלק מהסיפור שלכם. תודה רבה. << יור >> היו"ר סימון דוידסון: << יור >> תודה רבה לשרה גולן. << נושא >> יום מיוחד לציון היום הבין-לאומי לגמגום<< נושא >> << יור >> היו"ר סימון דוידסון: << יור >> אנחנו עוברים לנושא הבא על סדר-היום – יום מיוחד לציון היום הבין-לאומי לגמגום. מי שיזם את היום הזה – חברי חבר הכנסת ולדימיר בליאק. אני מזמין את חבר הכנסת ולדימיר בליאק להגיע. בזמן שהוא עולה, אני רוצה לומר שאתה דוגמה להגשמת חלומות, אתה דוגמה ל"לא לוותר", אתה דוגמה לכל ילד שצופה בך ומגמגם, להבין שאפשר להגיע הכי רחוק שאפשר, ואתה גאווה גדולה לכנסת ישראל. << דובר >> ולדימיר בליאק (יש עתיד): << דובר >> תודה רבה, חברי חבר הכנסת סימון דוידסון, סגן יושב-ראש הכנסת. אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, גברתי השרה, למען האמת, גם היום, כמעט חמש שנים לאחר נאום הבכורה שלי כאן במליאת הכנסת – שאגב, היה הנאום הראשון שלי בחיים – אני קצת מתרגש. אתם יודעים מה? אני לא קצת, אני הרבה מתרגש, ולא רק בגלל המעמד, כי בכל זאת, בפעם הראשונה בהיסטוריה של כנסת ישראל אנחנו מציינים את יום הגמגום הבין-לאומי. יום הגמגום הבין-לאומי מעכשיו יצוין כל שנה, כל שנה במליאת הכנסת. לא במקרה כל מילה שאני אומר היא אולי יוצאת טיפה לאט יותר. אולי היא גם עלולה להיתקע, אולי היא תגרום לכם לחכות עוד קצת, עוד שבריר של שנייה. אבל זה בסדר, כי ככה אני מדבר. אז קוראים לי ולדימיר בליאק, אני חבר כנסת ואני מגמגם, מגמגם מגיל צעיר. לא תמיד, לא בכל מצב, אבל מספיק כדי להכיר היטב את הקושי שבמצב שאתה לא יודע אם רצף הדיבור שלך יימשך או אולי לפתע, לפתע ייעצר. אני זוכר את עצמי כילד, כתלמיד מצטיין, מרים יד בכיתה על מנת לשאול שאלה, ואז ברגע שהמילים לא יוצאות, אני שומע פעם אחר פעם צחוק, צחוק קטן מאחור או מבט של רחמים; שנים, יום אחרי יום. והיום אני עומד כאן, כאן, במליאת הכנסת, מדבר בפני כל עם ישראל, ואני יודע, כן, אני יודע שכל ילד שמגמגם, גם כאן ביציע וגם בבית, אולי מחייך ואומר לעצמו: גם אני יכול. היום אני יודע: לגמגם זה לא כישלון, לגמגם זה לא חולשה; לגמגם זה לדבר באומץ. כ-100,000 מגמגמים חיים היום בישראל. ויום הגמגום הבין-לאומי הוא לא רק יום של מודעות, זהו יום של קבלה, סובלנות והקשבה. כי גמגום הוא לא בעיה של מילים – הוא בעיקר מבחן של הקשבה לכולנו. אנחנו כחברה חייבים לזכור: מאחורי כל גמגום יש אדם, אדם שמנסה לתקשר ולא לשתוק. התפקיד שלנו הוא לתת לו את הזמן, את המקום ואת הביטחון לדבר בדרכו המיוחדת. כן, גם באולפני הטלוויזיה, שבהם כמעט ולא רואים היום אנשים מגמגמים – או אנשים שמגמגמים, כי תיקנו אותי היום. אנשים שמגמגמים, כי הם לא רק מגמגמים. אני פונה מכאן לעיתונים, לעיתונאים ולעורכים: זו לא בושה להזמין איש או אישה שמגמגמים, זה לגמרי בסדר. אני קורא למשרד החינוך להרחיב את ההכשרה למורים וליועצים; למשרד הבריאות ולמשרד הרווחה – להרחיב את הגדרת הגמגום, להשקיע בטיפולים נגישים; לכולנו – פשוט, פשוט להקשיב, בלי למהר ובלי לשפוט. כי חברה מקשיבה היא חברה שנותנת מקום לכל קול, גם אם הוא בא בגלים; כי חברה מקשיבה היא חברה מתקדמת. אני רוצה להודות מכאן לעמותת אמב"י, לאנשים שעושים עבודת קודש למען אנשים שמגמגמים בישראל. אני מוקיר ומעריך את שיתוף הפעולה בינינו. ולסיום, אני רוצה לומר לכל מי שמגמגם ושומע אותי עכשיו: אל תפחדו. העולם צריך לשמוע את הקול שלכם בדיוק כפי שהוא. בדיוק כפי שהוא. אני מודה לך מאוד. תודה. << יור >> היו"ר סימון דוידסון: << יור >> חבר הכנסת מישרקי, בבקשה. כן, כל ילד צריך לשמוע את חמש הדקות האלה. כל ילד. ולהבין. << דובר >> יונתן מישרקי (ש"ס): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, גברתי השרה, ידידי וחברי ולדימיר בליאק, היום הזה מוקדש לאותם אנשים כאן בישראל וברחבי העולם שמתמודדים עם גמגום, אנשים שבכל יום שוברים סטיגמות, פורצים דרך ומראים לכולנו מהי נחישות אמיתית. בישראל חיים היום למעלה מ-90,000 אזרחים שמתמודדים עם הגמגום, ובהם גם ילדים שיושבים בכיתה, כפי שתיאר כאן קודם ולדימיר, מנסים להשתתף בשיעור, לשאול שאלה, בני נוער שמתלבטים אם להרים את היד, מבוגרים בעבודה, הורים, מורים – אנשים שחיים בינינו ולפעמים רק רוצים שיקשיבו להם עד הסוף. ידידי חבר הכנסת בליאק – שאני באמת רוצה להודות לו על היוזמה של היום הזה, וגם על כך שהיום הוא הזמין אותי לדבר בפני קבוצת הילדים שהייתה כאן היום, ואני מוכרח לומר שאם יש רגעים בכנסת הזו שמביאים לך גם כוח ועוצמה ורצון להמשיך זה הרגעים הללו, מול הילדים המתוקים האלה - - - << יור >> היו"ר סימון דוידסון: << יור >> ממש. << דובר_המשך >> יונתן מישרקי (ש"ס): << דובר_המשך >> אז הוא פנה אליי לפני כמה שבועות וביקש שאנחנו נציין את היום הזה בוועדת הבריאות של הכנסת. לצערי הרב, בגלל התפטרותי מראשות הוועדה, לא קיימנו את זה, הדיון הזה ספציפית לא יצא לפועל, אבל אני בכל זאת שמח על ההזדמנות לעמוד כאן היום במליאה ולדבר. << יור >> היו"ר סימון דוידסון: << יור >> חשוב מאוד שגם יוסי טייב שומע את הדברים של בליאק, כי זה קשור גם למערכת החינוך. << דובר_המשך >> יונתן מישרקי (ש"ס): << דובר_המשך >> גם למערכת החינוך, נכון. << יור >> היו"ר סימון דוידסון: << יור >> צריך לעשות את זה ביחד. סליחה. << דובר_המשך >> יונתן מישרקי (ש"ס): << דובר_המשך >> עבור אנשים שחיים עם גמגום, כל שיחה פשוטה, הצגה בכיתה או ריאיון עבודה יכולים להפוך לרגע מאתגר, אבל בעיקר אולי גם לרגע של ביטוי ושל אומץ. כשאנחנו כחברה בוחרים להקשיב, להמתין בסבלנות בשנייה, בשניות הללו, לראות את האדם שמאחורי הדיבור, אז נוצר מפגש אמיתי, מפגש של כבוד, של לב פתוח ושל הבנה. היום הזה נועד למעשה להזכיר לכולנו שגמגום הוא לא מכשול, הוא חלק טבעי מהאנושות, מהזהות של אנשים רבים. התפקיד שלנו הוא פשוט מאוד ללמוד, להבין, לדבר על זה בפתיחות גדולה. ככל שנכיר יותר, נבין יותר ונדבר על זה בלי מבוכה, נוכל לשנות תפיסות, ללמד את ילדינו וליצור סביבה שמכבדת, שמכילה ובעיקר שמקשיבה. הקשבה אמיתית, כזאת שמגיעה מהלב, היא הצעד הראשון בדרך לשינוי אמיתי. אני רוצה רגע לומר לבני הנוער שנמצאים כאן – היו כאן – אלו שצופים בנו בעיקר: משה רבנו, המנהיג הגדול של עם ישראל, הכי גדול של עם ישראל, כשהקדוש ברוך הוא מצווה אותו להוציא את בני ישראל מארץ מצרים, הוא בא לקדוש ברוך הוא ואומר לו: ריבונו של עולם, "כי כבד פה וכבד לשון אנֹכי" – איך אתה שולח אותי לדבר בפני פרעה, שהיה באמת מלך של רוב העולם? ואז הקדוש ברוך הוא אומר לו בפסוק: "מי שם פה לאדם" וכו' וכו', "הלא אנֹכי ה'. ועתה", אומר לו הקדוש ברוך הוא, "לך ואנֹכי אהיה עם פיך". כך אומר לו הקדוש ברוך הוא. למעשה, הקדוש ברוך הוא אומר לו: אל תחשוש מהחולשה הרגעית הזאת. אני אתן לפה שלך את הכוח. ובאמת, משה רבנו הלך עם אותם ברכה וכוח מהקדוש ברוך הוא, והיה למעשה דובר של עם ישראל לאורך ההיסטוריה, הדובר הכי גדול שדיבר עם הקדוש ברוך הוא פנים אל פנים וכו' וכו' – מי שמכיר, כמובן כל ספר דברים וכו', הדובר הגדול של עם ישראל, אותו כבד פה וכבד לשון שאנחנו מכירים ומזכירים עכשיו. לכן אני מוכרח לומר לילדים הללו, לנערים שצופים בנו, בכלל לכולם, לכל מי שמתמודד עם הקושי הזה: תראו את המנהיגים הגדולים שהיו לעם ישראל במשך כל התקופות, ומשה רבנו שהצליח להנהיג את עם ישראל. אי-אפשר לדבר על הנושא הזה בלי לגעת באחת הבעיות הכואבות, שמוכרות להרבה משפחות, וכאן אני מדבר בעיקר להורים שמתמודדים עם ילדים כאלה, ואנחנו מדברים על זמני ההמתנה הארוכים לקלינאיות תקשורת, לטיפולים בתחום התפתחות הילד. כפי שאנחנו יודעים, טיפולים בגיל צעיר יכולים למנוע הרבה מאוד קושי בהמשך. אנחנו יודעים שישנם תורים ארוכים מאוד, של חודשים רבים, אפילו יותר מזה. זה נושא שאנחנו שומעים עליו שוב ושוב בפניות של הורים, בגנים, בבתי הספר – ילדים שמתקשים לדבר, שמרגישים שקולם נתקע, ומחכים חודשים ארוכים, לפעמים למעלה משנה, כדי להתחיל טיפול. בינתיים, בזמן הזה שעובר, הקושי גדל. הדבר שהכי כואב זה שמצבים רבים ניתן היה למנוע אם רק הייתה נגישות לטיפול בזמן. כל מי שהוא הורה יודע כמה זה קשה לראות ילד שמנסה לדבר ולא מצליח להביע את עצמו, וכמה חשובה אותה דמות מקצועית שמקשיבה ומלווה ושמאמינה בו. לפני חודש וחצי קיימנו בוועדת הבריאות דיון על הרפורמה בתחום התפתחות הילד, ושם אנחנו דיברנו בצורה הכי ברורה שיש על כך שהגיע הזמן לשים סוף לתופעה הזו. ילדים לא צריכים לחכות הרבה זמן; ילדים צריכים את המענה המיידי – ילדים שמתקשים לדבר – לקבל את המענה המיידי, בלי לחכות זמני המתנה ארוכים. בכל זאת, אנחנו נמשיך לטפל בעניין הזה. וכאן אני רוצה רק לומר בקריאה לקראת סיום: הקשבה אמיתית זו הקשבה שמגיעה מהלב. היא הצעד הראשון בדרך לשינוי אמיתי. בסוף הכול חוזר לשם, לנושא של ההקשבה. כשאנחנו בוחרים להקשיב באמת, בלי לשפוט ובלי למהר להשלים משפט, בלי להסתכל רק על איך זה נשמע אלא על מה שנשמע, אנחנו ניתן מקום לאותם ילדים, לאותם אנשים. ואני רוצה לומר עוד דבר אחד. למעשה, כשמגיעים לוועדה אנשים עם גמגום, אני מוכרח לומר שאחרי שעתיים של דיון, בסוף את אותן דקות ספורות שמדבר אותו בן אדם, אתה מבין שהמסר שיוצא לו מהלב הוא המסר האמיתי, והוא מה שנשמע. אל תתביישו, תגידו את הדברים שלכם, והחובה שלנו כאזרחים להקשיב לכם, ונעשה את זה. תודה רבה. << יור >> היו"ר סימון דוידסון: << יור >> תודה רבה לחבר הכנסת מישרקי. השרה מאי גולן, בבקשה. אתה יודע, המשפט האחרון שלך, חבר הכנסת, מתאים גם לבית הזה, כי כשאתה אומר "הקשבה", אני חושב שאם אנחנו פה – פה, פה, פה – היינו מקשיבים, נותנים לאדם לסיים, למרות שהוא חושב אחרת, יכול להיות שהדברים היו נראים אחרת. להקשיב לאדם. להקשיב. נאור נשאר לשמוע אותך. << קריאה >> השרה לשוויון חברתי וקידום מעמד האישה מאי גולן: << קריאה >> אני מעדיפה להישאר לבד. << יור >> היו"ר סימון דוידסון: << יור >> טוב. בבקשה. << דובר >> השרה לשוויון חברתי וקידום מעמד האישה מאי גולן: << דובר >> תודה. אדוני היושב בראש, כנסת נכבדה, אני קוראת את ההתייחסות מטעם משרד הבריאות והממשלה לציון היום המיוחד בכנסת לנושא הגמגום. היום אנו מציינים נושא שאינו תמיד זוכה לתשומת הלב הציבורית הראויה, הגמגום. זוהי תופעה שנראית לעיתים כבעיה טכנית של דיבור, אך למעשה היא נוגעת לעומקם של חיים אנושיים, לחוויה, לזהות, לתחושת השייכות. הגמגום איננו ביטוי לחוסר ביטחון או חולשה של האדם; הוא תופעה נוירולוגית מורכבת, הנגרמת משיבוש בתיאום בין מרכזי המוח השולטים על הדיבור, הקול והנשימה. הוא מתבטא בהפרעות בשטף ובקצב הדיבור, חזרות לא רצוניות, הארכות של צלילים, הפסקות בלתי צפויות, ולעיתים גם במתח פיזי, מצמוצים, הטיות ראש או תנועות ידיים מלוות. העוצמה של הגמגום משתנה בין מצבים, והיא מושפעת רבות מההקשר החברתי ומהתחושות הנלוות של חרדה ולחץ. בעבור רבים הדיבור עצמו הופך למעמד מאתגר – מפגש חברתי, ריאיון עבודה, שיחת טלפון פשוטה. לא פעם המגמגם בוחר לשתוק, לא משום שאין לו מה לומר, אלא משום שהוא חושש שלא יאפשרו לו להשמיע את קולו. נהוג להבחין בין שלושה סוגים עיקריים של גמגום: גמגום התפתחותי, שמופיע לרוב בגיל הרך, בזמן רכישת השפה; גמגום נוירולוגי, שמופיע בעקבות פגיעה מוחית, תאונה או אירוע טראומטי; גמגום פסיכוגני, הנובע מקושי רגשי עמוק או טראומה נפשית. הגמגום ההתפתחותי הוא הנפוץ ביותר. מדובר בקושי מורכב ורב-גורמי הכולל השפעות גנטיות, נוירולוגיות והתנהגותיות. הוא עלול להשפיע על הביטחון העצמי, על היכולת החברתית, על ההישגים הלימודיים ולעיתים גם על התעסוקה ועל הקריירה בעתיד. הנתונים מעידים כי כ-20% מהילדים חווים תקופה של חוסר שטף בדיבור. רובם מחלימים באופן טבעי, אך כ-5% ממשיכים לגמגם מעבר לשישה חודשים, ובכ-1% מהאוכלוסייה הגמגום נותר כרוני גם בבגרות. השכיחות דומה בכל תרבות וחברה, אך גבוהה יותר בקרב בנים. לבנות, כך מצביעים המחקרים, יש סיכוי גבוה יותר להחלמה ספונטנית. מחקרים רבים מראים כי אבחון מוקדם וטיפול מותאם משפרים משמעותית את איכות חייהם של ילדים שמגמגמים. טיפול בגיל צעיר מאפשר חיזוק הביטחון העצמי, פיתוח מיומנויות תקשורתיות והפחתת תחושת החרדה החברתית. כבר בשנת 2010 הוציא משרד הבריאות חוזר המסדיר את מתן השירותים לילדים עם חוסר שטף בדיבור. לפי החוזר, האחריות להפניה היא של רופא הילדים או המשפחה בקהילה, והאבחון והטיפול ניתנים על ידי קלינאית תקשורת במסגרת סל הבריאות ותחת אחריות קופות החולים. ברוב המקרים הטיפול בגיל הרך הוא קצר מועד ובעל תוצאות טובות. הטיפול בגמגום נכלל בסל הבריאות ואינו מוגבל לגיל. ילדים עד גיל שש זכאים לטיפול במסגרת סל השירותים ההתפתחותיים, ומעל גיל שש קופות החולים משתתפות במימון טיפולים נוספים. בשנת 2023 משרד הבריאות הגדיל את המימון במסגרת הסל מתוך הבנה שאנשים רבים שעברו טיפול בעבר עדיין יצטרכו או יבקשו לעבור טיפול בהמשך הדרך. ואכן, כיום גם מתבגרים או מבוגרים שחווים חזרה או החמרה של גמגום לאחר טיפול קודם זכאים לשתי סדרות טיפולים נוספות. היחידה הארצית לקלינאות תקשורת במשרד הבריאות מפקחת באופן שוטף על איכות ועל זמינות השירותים, ודואגת להבטיח שכל אזרח בכל מקום בארץ, במרכז ובפריפריה, יוכל לקבל טיפול מקצועי, נגיש ואנושי. עם זאת, אנו מבינים שיש עוד דרך לפנינו. לכן משרד הבריאות ממשיך לקדם צעדים משמעותיים לעתיד. הראשון הוא העמקת ההכשרה וההתמחות של קלינאי התקשורת בתחום הגמגום, כולל פיתוח מסלולי מומחיות ייעודיים; השני – הנגשת מידע לציבור כדי לשבור תפיסות שגויות, להפחית סטיגמות ולעודד פנייה מוקדמת לטיפול; השלישי – שיפור רצף וזמינות הטיפולים כדי להבטיח שכל אדם מילדות ועד בגרות יקבל מענה רציף ותומך. מכובדיי, מאחורי כל מונח רפואי מסתתר סיפור אנושי, סיפור של ילד שמפחד לקרוא בקול בכיתה, של נער שמוותר על דיבור בטקס בית הספר או של בוגר שלא ניגש לריאיון העבודה. אלו רגעים קטנים של שתיקה שנכפית שלא מרצון, אלא מחשש ללעג או לאי-סבלנות. עלינו מוטלת החובה לעורר אמפתיה, סבלנות והבנה כלפי אנשים מגמגמים. המסר שלנו פשוט: אל תתקנו ואל תשימו מילים בפיהם. רק תקשיבו. ההקשבה היא ריפוי; היא מאפשרת לכל אדם לדבר בקולו ובקצב שלו ולדעת שהחברה רואה אותו, שומעת אותו ומכבדת אותו. הגמגום מזמין אותנו כחברה להיות סבלניים יותר, להאט מעט ולתת מקום לשונות האנושית. במשרד הבריאות מחויבים להמשיך לפעול בכל הדרכים בהסדרה, במחקר, בהכשרה ובהסברה כדי לוודא שאף ילד, נער או מבוגר לא ירגיש לבד בהתמודדות הזאת, כי הזכות לדבר היא זכות בסיסית, אנושית ושוויונית, והחובה שלנו היא להקשיב. תודה רבה. << יור >> היו"ר סימון דוידסון: << יור >> תודה רבה לשרה גולן. << נושא >> מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת << נושא >> << יור >> היו"ר סימון דוידסון: << יור >> הודעה למזכירות הכנסת, בבקשה. << דובר >> סגנית מזכיר הכנסת ראדה חסייסי: << דובר >> תודה. ברשות יושב-ראש הישיבה, אני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי (מס' 9), התשפ"ו–2025, שהחזירה ועדת החוקה, חוק ומשפט; הצעת חוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם (תיקון מס' 13), התשפ"ו–2025, שהחזירה ועדת העבודה והרווחה. תודה. << יור >> היו"ר סימון דוידסון: << יור >> תודה רבה. חברי הכנסת, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום רביעי י"ד בחשוון התשפ"ו, 5 בנובמבר 2025, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה. << סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 17:55. << סיום >>