דברי הכנסת

דברי הכנסת חוברת ו' ישיבה של"ו הישיבה השלוש-מאות-שלושים-ושש של הכנסת העשרים-וחמש יום שלישי, ה' בכסלו התשפ"ו (25 בנובמבר 2025) ירושלים, הכנסת, שעה 16:00 תוכן העניינים מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 3 מזכיר הכנסת דן מרזוק: 3 נאומים בני דקה 3 לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): 3 אבי מעוז (נעם): 4 יעקב מרגי (ש"ס): 5 מטי צרפתי הרכבי (יש עתיד): 5 מיכל מרים וולדיגר (הציונות הדתית): 6 שרת התחבורה והבטיחות בדרכים מירי מרים רגב: 6 יום בריאות הנפש 7 מיכל מרים וולדיגר (הציונות הדתית): 8 טטיאנה מזרסקי (יש עתיד): 10 יונתן מישרקי (ש"ס): 12 אלון שוסטר (כחול לבן – המחנה הממלכתי): 14 לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): 16 שרת התחבורה והבטיחות בדרכים מירי מרים רגב: 18 יום לציון מכתב 18 המשפחות היהודיות מגאורגיה 21 יעקב מרגי (ש"ס): 21 אבי מעוז (נעם): 23 שר המורשת עמיחי אליהו: 25 הצעת חוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים) (תיקון מס' 20), התשפ"ו–2025 28 שר המורשת עמיחי אליהו: 28 הצעת חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) (תיקון מס' 20), התשפ"ה–2025 30 אורי מקלב (בשם ועדת הכספים): 30 יעקב אשר (יהדות התורה): 32 << נושא >> מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת << נושא >> << יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >> חברות וחברי הכנסת, שלום. שלום גם לשרה, שלום גם לאורחינו ביציע. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. היום יום שלישי ה' בכסלו התשפ"ו, 25 בנובמבר 2025. הודעה למזכיר הכנסת, בבקשה. << דובר >> מזכיר הכנסת דן מרזוק: << דובר >> תודה. ברשות יושב-ראש הכנסת, אני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת מסקנות ועדת העבודה והרווחה בעקבות דיון מהיר בהצעתם של חברי הכנסת מירב בן ארי, קטי קטרין שטרית, חילי טרופר, יונתן מישרקי ואפרת רייטן מרום בנושא: פגיעה בתקצוב תוכנית "יזהר" והשלכותיה על אוכלוסיות בקצה רצף הסיכון: נפגעי התמכרויות, גברים ונשים במעגל הזנות ודרי רחוב. תודה. << יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >> תודה למזכיר הכנסת. << נושא >> נאומים בני דקה << נושא >> << יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >> הנושא הראשון שעל סדר-היום הוא נאומים בני דקה. חברי הכנסת המבקשים להירשם מוזמנים להצביע בעד כעת, ועד שאקבל לידיי את הרשימה, ראשונת הדוברות תהיה חברת הכנסת לימור סון הר מלך, בבקשה. << דובר >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, הגעתי היום, ביום המאבק הבין-לאומי באלימות כנגד נשים, יחד עם השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, לסיור מעמיק ומשמעותי ביחידת משגב. היחידה הכל-כך חשובה הזו, שהוקמה על ידי השר באוגוסט האחרון, היא בשורה אדירה וחסרת תקדים. היא מביאה לראשונה לישראל יכולת של פיקוח טכנולוגי בזמן אמת, ומעניקה מעטפת הגנה וביטחון כנגד אלימות במשפחה. מדובר בשכבת הגנה חדשה וקריטית שלא הייתה קיימת בעבר. המערכת מאפשרת לזהות הפרת צו מייד כשהיא קורית, ולעיתים קרובות למנוע את הרצח הבא רגע לפני שהוא מתרחש. בסיור נחשפנו למקצועיות האדירה, לנחישות של אנשי היחידה לטפל בתופעה, אך לצד זה נחשפנו גם לנתון מטריד: מתוך קרוב ל-10,000 בקשות לצווי הגנה, בתי המשפט אפשרו רק 42. יש לנו ביד כלי שמציל חיים, וחובה עלינו לממש את הפוטנציאל שלו. אני אקח על עצמי לפעול כדי ששופטים יגיעו לסיורים ביחידה, יראו את היכולות בעיניים ויבינו את כובד האחריות המוטלת על כתפיהם. בניגוד לרעשי הרקע, אלימות במשפחה אינה יכולה להיות נושא פוליטי או מגזרי. צר לי מאוד שיש מי שבוחרות להפוך סוגיה של חיי אדם לכלי ניגוח פוליטי ציני. אנחנו בוחרים במעשים ולא בסיסמאות, וזה בדיוק מה שעושה יחידת משגב. אני מודה לשר לביטחון לאומי, השר איתמר בן גביר, על הקמת היחידה, על המשאבים ועל המעקב האישי. אנחנו כאן כדי לוודא שנשים יהיו מוגנות, ובעזרת השם – למגר את התופעה של אלימות במשפחה. תודה. << יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >> תודה לגברתי. חבר הכנסת אבי מעוז, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת יעקב מרגי. << דובר >> אבי מעוז (נעם): << דובר >> תודה, אדוני היושב-ראש. היום השקתי את מוקד השקיפות שלי לתוכניות החיצוניות של בתי הספר, שמאפשר להורים לדווח על הסתרה ותכנים פוגעניים או פוסט-יהודיים ופוסט-ציוניים. האחריות לחינוך הילדים היא בראש ובראשונה של ההורים. רק מכוחם יש זכות למערכת חינוכית לפעול. לכן המעורבות והמודעות של ההורים למה שמתרחש בין כותלי בית הספר היא חשובה ביותר. הצעד הראשון לכך הוא שקיפות, כדי להחזיר להורים את האחריות שנגזלה מהם על ידי ההסתרה. לצערי הרב, משרד החינוך עדיין מתנהל במחשכים. ילדים נפגשים עם תכנים אנטי-לאומיים, אנטי-יהודיים ואנטי-מוסריים. הפיקוח על עשרות אלפי התוכניות החיצוניות שנכנסות לכיתות דרך מערכת הגפ"ן מינימלי או לא קיים בכלל. מוקד השקיפות שלי הוא הצעד הקטן והראשון להחזרת האחריות על חינוך הילדים להורים. כך ההורים יוכלו לדווח על המציאות בשטח, וכך אנחנו נוכל לעדכן את כלל ציבור ההורים. מספר הווטסאפ לפניות למוקד השקיפות שלי: 055-9804775. תודה. << יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >> תודה רבה. חבר הכנסת יעקב מרגי, ואחריו – חברת הכנסת מטי צרפתי הרכבי. << דובר >> יעקב מרגי (ש"ס): << דובר >> אדוני היושב-ראש, אנחנו עדים לאי-משילות בנגב זה זמן רב, אבל כשזה מתערבב עם הזילות בזה שאותם ארגונים יכולים להגיע לבסיסי צה"ל ולגנוב – יותר מזה, לשדוד – תחמושת, וכלי הנשק האלה – אנחנו שומעים אותם, שומעים את הדי היריות ערב-ערב, לילה-לילה; רואים אותם גם בכבישים, בצמתים בנגב. זה לא גדול עלינו, זה לא גדול עלינו, זה קטן. המשטרה עם השב"כ וצה"ל יכולים למגר את התופעה. יודעים איפה בדיוק, יודעים מאיזה כפרים הם יוצאים לבסיסי צה"ל, יודעים מאיזה יישובים הם יוצאים להשתולל בכבישים בלילות. הגיע הזמן. זה עלול להיות מאוחר. << יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >> תודה רבה. חברת הכנסת מטי צרפתי הרכבי, בבקשה. << דובר >> מטי צרפתי הרכבי (יש עתיד): << דובר >> אדוני יושב-הראש, כנסת נכבדה, 781 ימים אנחנו עדיין מחכים לשלושה חטופים, ובתקווה שיהיו בשורות. היום יום המאבק הבין-לאומי למניעת אלימות כלפי נשים, ועצוב לי שהכנסת לא מציינת אותו היום. אולי כי יש בחירות בליכוד והן חשובות יותר? 44 נשים נרצחו ב-2025, והאחראי לכישלון, השר בן גביר, מורה לנציגי המשטרה והשב"ס לא להגיע לדיונים המיוחדים שיתקיימו היום בכנסת. אנשי מקצוע לא הגיעו. היום מציינים גם את יום בריאות הנפש. תשע נשים נרצחו השנה על ידי מתמודדי נפש, בדרך כלל בן משפחה. שר הבריאות הקודם בוסו, בהמשך לשאילתה דחופה שלי, התחייב בחודש יולי לקדם בדחיפות תיקון לחוק זכויות החולה כדי למנוע את הרצח הבא על רקע נפשי. עברו חמישה חודשים – שר אין, ועדת בריאות אין, ועוד נשים נרצחות על רקע נפשי. לכן, היום הגשתי את ההצעה אני בעצמי, בתקווה שהממשלה תואיל לפחות לתמוך בה. הממשלה הזו שיאנית בנרצחים בכלל וברצח נשים בפרט, אבל את השרים שלנו זה לא מספיק מעניין. נשים נרצחות. די, עדיף שתלכו הביתה. אתם לא מסוגלים לעשות כלום. << יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >> תודה רבה. חברת הכנסת וולדיגר, אחרונת הדוברות לשלב זה, בבקשה. << דובר >> מיכל מרים וולדיגר (הציונות הדתית): << דובר >> תודה, כבוד היושב-ראש. כבוד השרה, חברי כנסת, אני רוצה רק בתגובה למטי – מטי, תגובה אלייך. השתמשת ואמרת שתשע נשים, נדמה לי, נקבת במספר, נרצחו על ידי בני משפחה מתמודדי נפש. אז אני חייבת לומר לך, לא בדקתי את המספר, אבל הן לא נרצחו, כי מתמודד נפש, ככל שזו הייתה הסיטואציה, אז הוא כנראה הרג וגרם אולי למותו של אותו קרוב משפחה. כדי לרצוח צריך פה הבנה ודעת, ואני חושבת שחלק מהאירוע הזה הוא בהיעדר טיפול עוד הרבה קודם, לפני שיהיה אותו מתמודד נפש במצב שהוא יצטרך חלילה וחס לפגוע במישהו אחר. אז את זה היה לי חשוב לתקן, כי קשה לי לקבל את המינוחים האלה. תודה. תודה. << קריאה >> מטי צרפתי הרכבי (יש עתיד): << קריאה >> צריך לעשות תיקון לחוק החולה. צודקת, סליחה. << יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >> אה, בבקשה, אם השרה מעוניינת, בהחלט, כן. אז זה עכשיו, כי אנחנו מסיימים. אנחנו עוברים ליום המיוחד. כל חבר כנסת מקבל דקה – השרה תקבל חמש. << דובר >> שרת התחבורה והבטיחות בדרכים מירי מרים רגב: << דובר >> תודה. תודה, כבוד היושב-ראש. את יודעת, שום דבר לא קורה במקרה, ואני מאוד שמחה שביום הזה אני שרה תורנית, ביום כזה שבאמת מדברים בכנסת על הרבה מאוד סוגיות מאוד מאוד חשובות – בריאות הנפש, בוודאי בתקופה הזאת, וחוק נוסף שראיתי, הגנה על קטינים, ואני יודעת שהיום גם בוועדות הכנסת דנו על העניין של המאבק הבין-לאומי למניעת אלימות נגד נשים. את יודעת, מפריע לי שאת עומדת כאן, ואנחנו באמת – כנשים, אני אומרת, שוב – יש בינינו הרבה מאוד מחלוקות, אבל בדברים מסוימים אנחנו צריכים לדעת שאין צבע לדברים, אין ימין ואין שמאל ואין מחנות, ואין פריפריה ואין מרכז, ואין דתיים ואין חילונים, ובאמת, אין עניין של מעמדות. נושא האלימות נגד נשים – אני לא חושבת שאין פה אישה בחדר הזה, וגם הרבה מאוד גברים, שלא מבינים שזה נושא שכולנו חייבים לטפל בו; שמבינים שזה נושא שהתקדמנו בו אבל לא מספיק; שמבינים את הבושה הגדולה בקרב נערות, בקרב ילדות ובקרב נשים שהאלימות היא לא רק אלימות שמגיעה לרצח. אלו, לצערי, דברים שעולים בתקשורת, ואולי זה טוב, כי זה מביא ומעורר את המודעות. אבל יש כל כך הרבה אלימות שהיא אלימות מילולית, אלימות כלכלית, אלימות מינית, אלימות של סטיגמות ושל רשתות שבהן מעליבים ודוחים ומנמיכים נשים ילדות ונערות. לכן, אני חושבת שדווקא ביום כזה צריך להפסיק להגיד: אבל דווקא אצלכם, השרות או השרים, או זה, או להעיר ככה בצורה כזאת. כי באמת, אני חושבת שנעשה כאן ניסיון אמיתי להעלות כאן בכנסת דברים מאוד מאוד מהותיים שמחברים בין כולנו. נכון, יש ויכוחים. נכון, אפשר לעשות יותר. אבל אני אומרת שוב שהנושא הזה, בכלל, של הכאת נשים, הוא נושא שהוא גם בדמי. אני באתי ממקומות באמת קשים, וראיתי מה קורה, ואני רואה היום. ואני אומרת לך, זה חוצה מעמדות, זה חוצה תפקידים, זה חוצה מגזרים. את רואה את זה בהרבה מאוד מקומות, בכל מיני סוגים של שיח, ולפעמים גם פה. גם פה את רואה חברי כנסת שמדברים עם נשים כאילו הם באו ממקומות, אני לא יודעת מה. לכן אני אומרת, התפקיד שלנו הוא להתאחד בדבר הזה, מטי, ולא להגיד: הם, אנחנו או אתן, אלא ביחד למצוא פתרונות כדי להגן על נשים ולאפשר להן יותר ויותר לבוא ולהתלונן, וללא הבושה, כשהן מרגישות אשמה על זה. הן לא אשמות בשום דבר מהסוג הזה. תודה לך. << יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >> תודה לכבוד השרה רגב. תודה לחברי וחברות הכנסת. << נושא >> יום בריאות הנפש << נושא >> << יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >> אנחנו עוברים לנושא הבא שעל סדר-היום, והוא יום בריאות הנפש. אנחנו מציינים את היום הזה בהתאם לחוק שהתקבל בכנסת הנוכחית, שאותו יזמה חברת הכנסת מיכל מרים וולדיגר. אני מתכבד כעת להזמין אותה לפתוח את הדיון. בבקשה, גברתי, עד חמש דקות לרשותך. << דובר >> מיכל מרים וולדיגר (הציונות הדתית): << דובר >> תודה, כבוד היושב-ראש. כבוד השרה, חברי כנסת נכבדים, אורחים, עם ישראל, כמו שהזכרת, אדוני, אנחנו בהחלט מציינים היום את יום בריאות הנפש הבין-לאומי, זו הפעם השנייה במתכונת הזו, על פי חוק שהעברנו. תודה גם לחבר הכנסת יוני משריקי, אם כי לא – העברנו את זה בוועדת חינוך, כמדומני, אבל קיבלת תודה. מה אכפת לך? הינה. << קריאה >> יונתן מישרקי (ש"ס): << קריאה >> - - - << דובר_המשך >> מיכל מרים וולדיגר (הציונות הדתית): << דובר_המשך >> היום הזה מזכיר לנו משהו מאוד מאוד בסיסי – מי אנחנו כעם. אנחנו חברה שחוסנה לא נבנה רק מתוך זה שכל אדם בפני עצמו, אלא קודם כול בתוך הביחד. חוסן לאומי הוא חוסן חברתי. הוא נבנה מהרקמה האנושית שמחזיקה אותנו, מהקולקטיב הישראלי, שמוכיח פעם אחר פעם את הערבות ההדדית שכל כך טבועה בנו. הקולקטיב הזה אינו ישות מופשטת; הוא מורכב מאנשים אמיתיים שחיים פה יחד, וכל אחד מהם הוא עולם שלם. כשפרט אחד נפגע, החברה כולה מתנדנדת, וכשהפרט הזה מוחזק, עטוף, נתמך, החברה כולה מתרוממת. ולכן, בריאות הנפש היא לא עניין אישי; היא תנאי בסיסי לקיומנו כחברה חזקה, מכילה וערכית. ואם יש משאב חוסן אחד שאני רוצה להעיר עליו היום זה ראיית הטוב, היכולת הישראלית כמעט במובהק למצוא את האור גם כשהכול חשוך. זו לא אשליה, זה לא נאיביות, זה מנגנון הישרדות לאומי. כשאנחנו רואים את הטוב, אנחנו אוגרים כוחות, אנחנו בונים שריר נפשי. כשאנחנו מטפחים בתוכנו מאגרי חוסן, אנחנו עושים את זה דווקא בתקופת שגרה. אנחנו אוספים לתוכנו את המשאבים האלה באמצעות ראיית הטוב, באמצעות יד מלטפת, עיניים בורקות, ואנחנו משתמשים באותם מאגרים שאספנו לנו בזמן שגרה בשעת משבר. והיום בכנסת ישראל בחרתי לראות את הטוב. לתת לו מקום ולהאיר אותו ולחזק אותו. אבל לפני שנעסוק בטוב, צריך לומר מילה אחת על האמת שהיא קצת פחות נעימה. מערך בריאות הנפש במדינת ישראל בשנת 2025 נמצא בעומס בלתי אנושי. ההמתנה לטיפול בלתי מתקבלת על הדעת. מחלקות מלאות עד אפס מקום. השיקום – מה עוד אפשר לומר עליו שטרם נאמר? משפחות קורסות, מתמודדים מתייאשים. זה לא פחות נעים לומר, זה הכרחי לומר, אי-אפשר לייפות את המשבר. אי-אפשר להדביק על מערכת פצועה פלסטרים ולצפות שתעמוד על הרגליים. אבל דווקא מתוך הכאב קורה פה, במדינה שלנו, משהו מדהים. בעוד המערכת מתמודדת עם קשיים עצומים – ה-1.4 מיליארד שקל שנוספו לתקציב בריאות הנפש בשנת 2024 זה בהחלט יפה, אבל לגמרי לגמרי לא מספיק – החברה הישראלית עושה דבר שהוא כמעט בלתי נתפס. היא פשוט מתייצבת, בלי תקציבים, בלי פרסים, בלי צל"שים – כמו שהעם הזה יודע להיות שם אחד בשביל השני. וכך אמרתי גם בכנס היום של השדולה בנוכחות שר האוצר. ביקשתי שבתקציב 2026 יוקצו כספים גדולים יותר עבור קולות קוראים בתחום בריאות הנפש שיסייעו במקצת לחברה האזרחית להמשיך ולעשות, להמשיך ולפתח את הנתינה האין-סופית שלה. במהלך השנה האחרונה הובלתי כאן לא מעט דיונים, חוקים ותהליכים בתחום בריאות הנפש כחלק מהשליחות שלי, ואני מכירה את השטח. פגשתי במתמודדים, בבני משפחה, מטפלים, חיילים, שמתקשים לשוב לשגרה, נערות, נערים מבוהלים, אנשי מקצוע שלפעמים נושאים על עצמם אין-ספור נשמות. שמעתי בדיונים הרבים שקיימתי בוועדה שלי על הכאב ועל העשייה, על הקריסה ועל התקווה. אני רוצה לציין לשבח באמת את הצוות המקצועי של הוועדה אצלנו, שהוא לא רק עובד מהראש, הוא גם עובד מהלב. הוא נותן את הלב ואת הנשמה לכל אותם אנשים שזקוקים לאוזן קשבת ולמענה. והיום, מתוך המקום הזה, כמו שאמרתי, בחרתי להאיר את הכנסת בטוב. הזמן לא מאפשר לי, אבל אני כן אגיד שהצבנו פה בכנסת מיום שני ועד יום רביעי ועד בכלל מיצב "חומות שקופות", פרי יצירתם של מיכל הרכבי, קליה ג'יזל ליטמן ועלי בן ארי. הם עשו עבודה מהממת בשיתוף עם מחלקת צמי"ד של עיריית ירושלים, ותודה ענקית להילה זיו וליהודה פרוידיגר. זה מיצב שמאפשר לנו לראות את מה שלא נראה, להציץ אל תוך עולם פנימי של מתמודדי נפש ולזכור שגם מאחורי חומות שקופות יש אדם שמחפש יד שתיגע בו. מה שאני רוצה לומר זה שלצד המיצב הזה גם הזמנו לכנס של השדולה שלנו את כל מי שנמצא בחברה האזרחית ומתמודד ונותן מענים באמצעות מתנדבים למתמודדי הנפש ובני המשפחות שלהם. את השדולה הזאת עשיתי יחד עם ארבע חברות כנסת נוספות: טטיאנה מזרסקי, קטי שטרית, נעמה לזימי וקארין אלהרר. זה אומר שקואליציה ואופוזיציה יכולים גם לשתף פעולה כדי לעשות דברים טובים. הבאנו 28 עמותות שמתנדבות בתחום בריאות הנפש. הם הציגו סרטונים על הפעילות שלהם כדי שכל עם ישראל יראה שאפשר להתנדב גם בתחום הזה ולעשות טוב, והרבה טוב, בתחום. אני קוראת לכל עם ישראל להתנדב בתחום, לבוא, לפתוח עיניים, להושיט יד ולהביט מה קורה סביבנו, כי לכל אחד ואחד מאיתנו יש קשיים – קשיים יותר קלים, יותר קשים, מורכבים פחות, מורכבים יותר. אבל בואו נהיה אחים אחד מול השני, אחד לצד השני, ונעזור. תודה. << יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >> אחים ואחיות. תודה לחברת הכנסת וולדיגר. אם ראייתי לא הטעתה אותי, קיבלת גם לבבות מהיציע. << קריאה >> מיכל מרים וולדיגר (הציונות הדתית): << קריאה >> היועצים שלי. מגיע להם שאפו ענק. << יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >> הינה, הילדים. תודה לכם. << קריאה >> מיכל מרים וולדיגר (הציונות הדתית): << קריאה >> הם יועצים. << יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >> יועצים. היועצים שלנו זה כמו הילדים שלנו, לא? נכון, איתי? אני מתכבד כעת להזמין את חברת הכנסת טטיאנה מזרסקי. בבקשה, עד חמש דקות לרשותך, גברתי. << דובר >> טטיאנה מזרסקי (יש עתיד): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני אגיד שאני מתרגשת לדבר על היום המיוחד לבריאות הנפש כאן בכנסת, כי בזכות חברת הכנסת מיכל וולדיגר הנושא הזה עלה למקום ראשון בסדר העדיפויות. תודה רבה לך, וגם על זה שהעברת את החוק שנציין את היום מיוחד הזה. עשית את זה באמת עוד לפני שהמדינה נכנסה למצב חירום בתחום בריאות הנפש. זה באמת התרגשות וכבוד לדבר היום כאן גם כשותפה שלך בשדולה. ואני שמחה שיש חברי כנסת מכל הסיעות שמשתפים פעולה, גם בין ועדות, גם בין סיעות, בפעילות למען בריאות הנפש של אזרחי מדינת ישראל. ושוב, זה המקום והזמן להגיד תודה, להגיד תודה לארגונים האזרחיים, לעמותות, למתנדבים, לצוותים הרפואיים, גם בקהילה, גם בבתי חולים, לאנשים שיודעים לטפל ולתמוך וללוות את האנשים שנמצאים במצוקה הנפשית. מדינת ישראל עכשיו, כפי שאמרתי, כן נמצאת במצב חירום נפשי, והמצב הזה הולך ומעמיק, והמדינה עדיין לא ערוכה לתת לו מענה אמיתי. בשנתיים האחרונות מאות אלפי ישראלים עזבו הכול ויצאו להגן על המדינה. הם עזבו עבודה, לימודים ומשפחה, הניחו את כל חייהם לטובת המשימה. הם עברו חוויות קשות מאוד, עומס רגשי ופיזי, אובדן, לחימה מתמשכת ומראות שאינם עוזבים אותם גם בחודשים אחרי שחזרו הביתה. אף אחד לא חוזר אותו אדם, ואנחנו חייבים להכיר בזה. גם בחיי היום-יום של אזרחי ישראל המצב אינו קל. קיימות מסגרות טיפול לנוער, לילדים ולמבוגרים, נפתחו בתים מאזנים, אבל ההמתנה להם – את מכירה, גברתי היושבת-ראש – היא בלתי נסבלת, ארבעה חודשים, שישה חודשים ויותר, ואדם שנמצא במשבר נפשי לא יכול להמתין לא חודש ולא חצי שנה, גם בטח לא שנה; הוא צריך מישהו שיראה אותו עכשיו. טיפול תרופתי הוא כלי חשוב, אבל הוא לא מחליף ליווי מקצועי, טיפול רגשי, פסיכותרפיה, תרפיה באומנות, שיחות אישיות. כשאין מענה, אנשים נופלים, אנשים מאבדים תקווה. יש אנשים שמוותרים על חייהם רק משום שלא מצאו שום פתרון אחר ולא היה להם כוח לסבול. בשבוע הראשון של המושב שלחתי מכתב לשר הבריאות, כשעוד היה שר, בדרישה להגדיל תקציבים ולהרחיב את התוכנית הלאומית למניעת אובדנות. במכתב ציינתי שיש עלייה חריפה בפניות לעזרה של אנשים במצוקה, יש קריאות ברורות של מומחים, ואת העובדה שהתוכנית הלאומית שהוקמה ב-2013 אינה מתוקצבת כפי שהובטח. דרשתי תוכנית הסברה מודרנית ותקציב ייעודי לליווי משפחות שכול, כשמעגל השכול די התרחב לאחרונה, ולא הרבה השתנה. לפני כמה ימים פורסם שאחרי זעקות של הנפגעים והמתמודדים, גם המטפלים הצטרפו לקריאה – עשרות אלפי פסיכולוגים, פסיכיאטרים, עובדים סוציאליים ומטפלים באומנויות פנו לראש הממשלה והתריעו על מצב חירום נפשי וחברתי חסר תקדים. הם דורשים פעולה מיידית, וכשהמומחים קוראים לעזרה, זה סימן שהמערכת כבר נמצאת מעבר ליכולות שלה. לכן אסור לנו להסתפק בסיסמאות. המדינה צריכה כלים פרקטיים. אנחנו צריכים להכשיר כוח אדם נוסף, לפתוח קליניקות ומרכזי תמיכה שפועלים גם בשעות הערב, גם בלילה וגם בסופי שבוע. זה בדיוק מה שביקשו הלומי קרב בפגישה עם ראש הממשלה, וזה בדיוק מה שהוא הבטיח להם, אבל מאז שהשיחה הזאת התקיימה שום דבר לא השתנה. יש צורך להקים בתים פתוחים לבריאות הנפש שיעבדו כל שעות היממה. אדם במצוקה לא צריך להמתין בתור במיון. הוא גם לא תמיד מבין שהוא בסכנה. אנחנו צריכים לפתוח מרכזים שיהיו זמינים ואנונימיים בכל אזור ובכל יישוב במדינת ישראל, מרכזים עם פסיכותרפיסטים, עובדים סוציאליים, מטפלים באומנות ובמוזיקה, מקומות שאפשר פשוט להיכנס אליהם בלי הפניה ובלי ביורוקרטיה; מקומות שבהם אדם ירגיש שיש לו כתובת, שיש לו יד שמושטת אליו. כמו שיש כסף ומשאבים לבנות מיגוניות פיזיות, חייב להיות גם מיגון נפשי – מקום שמציל חיים לא פחות מכל מערכת ביטחונית. מי ששמר על המדינה, המדינה חייבת גם לשמור עליו עכשיו. זה המבחן שלנו כחברה וזו חובתה המוסרית והלאומית. תודה. << יור >> היו"ר לימור סון הר מלך: << יור >> תודה רבה. חבר הכנסת יונתן מישרקי, בבקשה. יהו-נתן. לרשותך חמש דקות, בבקשה. << דובר >> יונתן מישרקי (ש"ס): << דובר >> תודה רבה. גברתי היושבת-ראש, גברתי השרה – אין פה הרבה, אז אני יכול ממש לומר אחד-אחד – חברתי חברת הכנסת מיכל וולדיגר, יושבת-ראש ועדת העבודה והרווחה וגם יושבת-ראש השדולה למען בריאות הנפש ומניעת אובדנות, יחד עם טטיאנה מזרסקי – מצוינות ממש – כבוד השר לשעבר ידידי חבר הכנסת מרגי, אורחים יקרים. זהו, זה לא היה ארוך מדי. אלון, לא שמתי לב, שלום, גם ברשותך. היום הזה שבו אנחנו מדברים על בריאות הנפש הוא יום שלמעשה כל אחד יכול להתחבר אליו, כי האמת היא שכולנו מכירים מישהו שמתמודד, כולנו יודעים שזה לא תמיד משהו שאפשר לראות בעיניים. הרבה מהכאב הנפשי קורה בשקט, בפנים, בלי שאף אחד ידע, ולכן חשוב לעצור רגע, להרים את הראש ולהגיד בקול ברור: זה בסדר לדבר על זה. זה בסדר לבקש עזרה. זהו יום שבו אנחנו מניחים את הנושא הזה במרכז בלי להתבייש, בלי להחביא. כשאנחנו עושים את זה, אנחנו שוברים סטיגמות, נותנים כוח לכל מי שמרגיש שהוא לבד, ולפעמים רק לדעת שלא מתביישים בך זה כבר התחלה של שינוי גדול. השנתיים וקצת האחרונות לא עברו על אף אחד מאיתנו בקלות; המלחמה, האירועים הקשים, התמונות, הסיפורים – כל זה השאיר אצל רבים צלקות בנפש. לא תמיד רואים את זה מבחוץ, אבל בפנים אנשים מתפרקים, מתקשים לישון, נבהלים מכל קול, חיים עם זיכרונות שהם לא מצליחים לשחרר. והכאב הזה לא שייך רק לקבוצה מסוימת. הוא נוגע בהורים שמנסים להחזיק את הבית, בילדים שחוזרים מבית הספר עם פחדים, בנוער שמתקשה למצוא שגרה, בקשישים שנשארים לבד מול החדשות ובמי שמגן על כולנו, לוחמינו הגיבורים. זו מציאות שמכבידה על כולנו, מציאות שאי-אפשר להתמודד איתה לבד. ביום הזה, כשאנחנו עוצרים לדבר על בריאות הנפש, אנחנו מזכירים לעצמנו שאף אחד לא צריך לעבור את זה לבד ושיש לנו אחריות הדדית לראות, לשמוע ולתמוך. בשנתיים האחרונות עסקנו רבות בוועדת הבריאות, אפשר לומר בלי הרף, בנושא בריאות הנפש, כי הבנו מהר מאוד שמדובר בתחום שאי-אפשר לטפל בו פעם אחת ולשכוח. בריאות הנפש דורשת ליווי רציף, נשימה ארוכה ושיח פתוח. המשימה שלנו הייתה ונשארה פשוטה וברורה: לוודא שאף אחד מפגועי הנפש לא נשאר מאחור. אנחנו יודעים שיש אנשים שיצליחו לעמוד על הרגליים בכוחות עצמם, אבל יש גם רבים שזקוקים לעזרה שלנו כאן ועכשיו בצורה מקצועית ומדויקת, וזה המקום שבו האחריות שלנו כנציגי ציבור נכנסת לתמונה. אנחנו חייבים לוודא שכל מי שצריך טיפול, תמיכה או ליווי מקבל אותם בלי עיכובים ובלי להיתקע בביורוקרטיה, כפי שהזכירה לפני כן טטיאנה; לאפשר לתוכניות השיקום לעבוד כמו שצריך, להסיר חסמים מהרגע שהם צצים. לפני קצת יותר משנה הושקה התוכנית הלאומית לבריאות הנפש בהובלתו של שר הבריאות לשעבר ידידי חבר הכנסת אוריאל בוסו. זו הייתה התחלה של שינוי תפיסה אמיתי. התוכנית הזאת באה ואמרה בקול ברור: לא מטפלים במשבר רק אחרי שהוא מתפרץ, אלא גם מונעים אותו ומלווים, משקמים ומנגישים טיפול לכל מי שצריך, בלי הבדל ובלי מחסומים. זה צעד גדול שמראה שיש כאן מחויבות עמוקה של המדינה לראות את האנשים, להבין את הצרכים שלהם ולתת להם את הכלים לקום מחדש. אבל אנחנו גם יודעים שהדרך עוד ארוכה. כדי שהתוכנית הזאת תעמוד באמת בהבטחה שלה, צריך להמשיך להשקיע, להמשיך לשפר, להמשיך להרחיב את המענים. האחריות היא שלנו לדאוג שהיא לא תישאר על הנייר, אלא תגיע לכל מי שזקוק לה בצורה מלאה, מקצועית ומתמשכת. אם אנחנו מסתכלים על מטרת החוק שקבע את ציון יום בריאות הנפש, היום שאותו אנחנו מציינים כאן היום, אנחנו יכולים לראות כי המטרה של ציון היום כפי שנקבעה בחוק היא לשם הגברת הידע והמודעות של הציבור לתחום בריאות הנפש; בנוסף כתוב: לשם צמצום דעות קדומות. שלוש המילים הללו דווקא הם לב העניין, כי כל עוד קיימות דעות קדומות, קיימים גם מחסומים, פחדים ובושה. מהרגע שאנחנו שוברים את הדעות הקדומות, אנחנו פותחים דלת לשוויון אמיתי ולחיים טובים יותר למתמודדי הנפש. וכאן מגיעה הערכה גדולה, כפי שהזכרתי בתחילה, לחברת הכנסת מיכל וולדיגר, שמי שמכיר אותה יודע עד כמה היא חיה את התחום, עד כמה היא מסורה אליו, נחושה, מחויבת לשינוי עמוק בחברה הישראלית. בזכות העשייה שלה, בזכות הדרך שהיא מובילה, עבר החוק החשוב הזה, חוק שמציב את בריאות הנפש במקום שמגיע לו. ואני גם גאה להזכיר את החוק המשותף שלנו, שהזכרתי גם היום בשדולה, שקידמנו יחד בוועדת הבריאות – החוק למניעת הפליה ברישוי מחמת מצב בריאותי. במסגרת החוק הזה מחקנו את ההגדרה המיושנת והפוגענית שראתה במחלת נפש מחלה מסוכנת, וכמו שאמרנו קודם – צמצום דעות קדומות. זו הייתה סטיגמה שהכבידה על מתמודדים רבים, והיום, בזכות הנחישות שלך, אנחנו בדרך למקום אחר. תודה רבה לך על זה. אני מאחל לכולנו שנדע לתת מקום לנפש לצד הכוח והעשייה; שנדע להיות שם בשביל זה ולבנות חברה שמרימה, מחזקת ולא משאירה אף אחד לבד. תודה רבה. << יור >> היו"ר לימור סון הר מלך: << יור >> תודה רבה. ואני חותמת על כל מילה שנאמרה פה ביחס לחברת הכנסת וולדיגר, לחלוטין ממש, וזה מקצתו – מקצת שבחך. יוני, הרגישות שלך והלב הענק שלך שפגשנו, וראינו איך אתה מנסה לייצר שינויים ומתווים אחרים בסוגיות האלה בהיותך יושב-ראש ועדת הבריאות – באמת מהפכות שקטות אבל משמעותיות. תודה רבה. חבר הכנסת אלון שוסטר, בבקשה. לרשותך חמש דקות. << דובר >> אלון שוסטר (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר >> תודה רבה, גברתי היושבת-ראש. חבריי, חברותיי, מלידה עד כלות אנחנו מהלכים על חבל דק בין חיים לבין היעדרם, בין איזון לבין קריסה. ככה, תוך כדי, חשבתי להגיד כמה מילים, מיכל, בדרך שלי, על מפעל החיים שלך. אני רוצה לומר מילה על צמצום דעות קדומות, שאמר יוני. אתם יודעים, בבית הזה, ברגעים אחרים, בתחומים אחרים, אנחנו מטיחים זה בזה אמירות שחלקן קשורות לכאורה בבריאות הנפש, וזה נובע, לדעתי – פתאום ירד לי האסימון - - << יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >> אני מוציא את עצמי מהכלל הזה. << דובר_המשך >> אלון שוסטר (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר_המשך >> - - מהגדרה של סוג של דעה קדומה – האחר הוא כנראה משהו לא בסדר. עכשיו, כל אחד מאיתנו הוא שונה או מיוחד, והכלל ככלל מגדיר מהי הנורמה, מהו הנורמלי. אני חושב שאחד הדברים שכדאי לחשוב עליהם זה במונחים של הפוליטיקלי-קורקט, גם להסתכל עם קורטוב של מלח על הגדרות הבריאות לא בהקשר של הסבל והקריסה אלא של אותן דעות קדומות. מילה לגבי מרכזי החוסן, נשלב אותם בדיון. מרכזי החוסן מוכרים לי היטב מעוטף עזה, משער הנגב. מרווה מייזלס, אני רוצה לציין אותה, מנהלת המחלקה לשירותים חברתיים, הייתה בין היוזמות, יחד עם המשרד, להקמת הרעיון הזה של מרכזי חוסן. ודאי רובכם מכירים את הילה ברזילי, שעובדת בשדרות, נדמה לי שהיא בת קריית גת. ואני רוצה לומר לכם, זה אחד המעשים המופלאים, החשובים – שהומצאו, אגב, בפריפריה; אתה יודע, מהדרום יצאה התורה, והתפרסה ל-16 מרכזים. << יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >> היא גם הוכיחה את עצמה. << דובר_המשך >> אלון שוסטר (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר_המשך >> ממש ככה. היא הוכיחה את עצמה, כי היא לא רק הטיפול המקצועי לנפש החבולה ולאתגרים מסוגים שונים, אלא היא גם מבססת את עצמה על קהילה, על סוג של איזון בין הפרט לקהילה. ויש מרכזים ביישובי יהודה ושומרון עם האתגרים המיוחדים, בחברה הבדואית, בצפון – שני מרכזים. ומאז טבח 7 באוקטובר ביטוח לאומי ומשרד הבריאות נכנסו עוד יותר עמוק ונותנים את המענים. היום, במהלך חרבות ברזל, הוקם מרכז החוסן הארצי, שהוא משמש תשתית לאומית – 220 רשויות שאין בהן מרכז חוסן כפי שיש באותן 16 רשויות – וטופלו בו למעלה מ-14,000 נפגעים, מתוכם כ-2,000 שורדי 7 באוקטובר. עכשיו, המרכזים האלה, בניגוד למרכזי החוסן הספציפיים, האזוריים, הם לא מתוקצבים לשנת 2026, ויש איום גדול על פעולתם, והבית הזה - - - << קריאה >> יונתן מישרקי (ש"ס): << קריאה >> הם מתוקצבים, אבל לא מספיק - - - 70% - - - << דובר_המשך >> אלון שוסטר (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר_המשך >> כן, אז הבית הזה צריך להיות בין הנשבעים. אנחנו כולנו ביחד צריכים להחליט שהם מקבלים את מה שצריך. אני שומע גם מעוטף עזה, ומכאן אני לומד שאולי גם באזורים אחרים – אני שמעתי גם בצפון, בעצם – אמרה לי האחראית לנושא במועצה אזורית אשכול שקיצצו ב-58%, מ-26 מיליון שקלים ל-12 מיליון. << יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >> אני יכול לומר לך שבכל סוף שנת תקציב האיום הזה עולה, וזה מתעדכן. נקווה שגם הפעם הקיצוץ לא יושת אלא ההפך. << דובר_המשך >> אלון שוסטר (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר_המשך >> נקווה. נכון. אנחנו יודעים כולנו מהחיים הפרטיים שלנו שיש איזה אדרנלין, איזו התגייסות, שאוספת אותנו בזמן חירום, בזמן משבר, וכשטיפה'לה נרגע וחזרו, תודה לאל ולכוחות הביטחון, כל החטופים החיים, ועוד שלושה שיחזרו במהרה, יש איזשהו חשש לפגיעות של הנפש הפרטית והכוללת, ואני חושב שלא הגיע הזמן לקצץ. << יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >> עדיין. << דובר_המשך >> אלון שוסטר (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר_המשך >> אני מקווה שביחד נשמור על כך. תודה רבה. << יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >> תודה רבה. תעלה ותבוא חברת הכנסת וסגנית יושב-ראש הכנסת לימור סון הר מלך. עד חמש דקות לרשותך. << דובר >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, בראשית דבריי אני רוצה לומר תודה לחברת הכנסת מיכל וולדיגר על היוזמה של היום החשוב והמיוחד הזה, ובאמת כל השבחים בתחום הזה של בריאות הנפש – כל מה שנאמר יהיה מקצתו של מה שבאמת ראוי לך, שזה באמת לילך ויומך, אנחנו יודעים. הכנסת מציינת היום את יום בריאות הנפש הבין-לאומי. בדרך כלל בימים כאלה נשמעים כאן נאומים עם הרבה סטטיסטיקות, מספרים ומונחים רפואיים, אבל היום אני מבקשת לדבר על האנשים עצמם, על הגיבורים, ובעיקר על הפצע השקוף הניבט דרך אלפי בתים בישראל. השבוע זכיתי לפגוש את מי שאני מכנה אותן נשות הגאולה. הגעתי לחאן ערוגות, למרחב פלאי של טבע ושקט, לחופשה מיוחדת ביוזמתו של ניצן מור, יחד עם דקלה זר וסיגל אלפסי, שחקניות הפלייבק המופלאות. ישבו שם נשים במגוון גילים ממגוון מגזרים, נשים חזקות, עוצמתיות, נשים של הלומי קרב, שנתנו לעצמן רגע אחד להרפות מהכול. אנחנו מסתכלים עליהן ברחוב והכול נראה רגיל, אבל בתוך הבית פנימה מתחוללת מלחמה, המלחמה האישית שלהן ושל הילדים שלהן, שגם הם שקופים. הן סיפרו בעיניים דומעות על המאבק היום-יומי לשמור על הדבר היקר ביותר – הבית, החיים, השגרה הנורמלית – בתוך מציאות שהיא לא נורמלית, כי עבורן ועבור הבעלים שלהן המלחמה לא נגמרה כשהם יצאו מעזה; המלחמה נכנסה אליהן לסלון, לחדר השינה, לשולחן השבת ולכל תחום שבו נוגעים גם החיים. חבריי, אנחנו מדברים על אלפי לוחמים שיצאו להגן על הארץ הזאת, חזרו הביתה בגופם, אבל הנפש נשארה שם, בסמטאות של ח'אן יונס, ג'באליה, שכם, טול כרם ובשוחות של לבנון. זו הפציעה הכי אכזרית שיש. אתם יודעים, כשיש פציעה בגוף, כולם רואים, כולם מבינים, כולם מתעניינים, תומכים, אבל כשהפצע הוא בנפש, הוא שקוף. הלוחם הזה נראה שלם מבחוץ, אבל מבפנים הוא מרוסק. תחשבו רגע על הלוחם הזה – רק לפני רגע, לפני שנה, הוא היה מפקד, מוביל, אדם פרודוקטיבי, עמוד התווך של המשפחה והחברה, ופתאום, פתאום הוא מרגיש שהוא הופך לצל של אדם, לצל של עצמו. תחשבו מה עובר על הילדים שלו, שמסתכלים על האבא הגיבור שלהם, ופתאום רואים אדם מסתגר, מתפרץ או שוקע בשתיקות ארוכות. המבט הזה של הילדים; השינוי הזה של דמות האב הוא כאב שאי-אפשר לתאר במילים. אני ניצבת כאן היום לומר שהמערכת הקונבנציונלית לא מספיקה. היא פשוט לא מספיקה. אנחנו חייבים להרחיב את סל הכלים שלנו. אי-אפשר לרפא את הפציעה של הנפש רק עם כדורים או עם שיחות בקליניקה של פסיכיאטר. אני שומעת מהלוחמים ומהנשים שוב ושוב: הריפוי האמיתי נמצא לפעמים דווקא בטיפולים הפארה-רפואיים – בטיפולים דרך הטבע, דרך בעלי החיים, דרך יצירה. הדברים האלה מחזירים את החיבור לגוף, מחזירים את הנשימה, מחזירים את הנשמה. זאת הצלת חיים, ולצערי, המדינה עדיין לא שם, וההכרה בטיפולים האלה עדיין חסרה. אבל מעבר לטיפול יש גם עניין של כבוד וזהות. חלק קריטי בתהליך הריפוי הוא להחזיר ללוחם את תחושת הערך, להשיב אותו לחברה, להפוך אותו למשמעותי. אסור לנו לתת להם לשקוע במרה ובייאוש. אנחנו חייבים לייצר עבורם מתווים מוגנים ומותאמים בתעסוקה, באקדמיה ואפילו בצבא, למי שמסוגל. פגשתי פרויקט מדהים של אישה יקרה בשם של"ג בן שטרית שנקרא "יחידת שמע". היא לוקחת את הלוחמים הללו ומכשירה אותם לעולמות של הסייבר וההייטק בתוך יחידות טכנולוגיות בצבא. אתם יודעים מה קורה שם? זה לא רק שהם לומדים מקצוע; זה שהם פתאום חוזרים להיות רלוונטיים, הם חוזרים להיות משמעותיים, הם תורמים לביטחון המדינה, והתחושה הזאת שהם שוב משמעותיים, שהם שוב תורמים, היא התרופה הכי חזקה שיש לטראומה. חבריי חברי הכנסת, החובה שלנו היא לא רק לשלוח אותם לקרב, החובה שלנו היא לקבל אותם בחזרה, באמת לקבל אותם. אנחנו צריכים לשים לב, להכיל, להיות סבלניים. כשאתם רואים ברחוב או בעבודה מישהו שקצת מסתגר או מגיב באופן לא מותאם, תזכרו מה הוא עבר בשבילנו, תזכרו שאולי עכשיו הוא נלחם את הקרב של החיים שלו. אני מבקשת לשלוח מכאן חיבוק של כוח לנשות הגאולה שפגשתי בחאן ערוגות ולכל נשות הלומי הקרב. אתן הלוחמות השקטות של העורף. מסירות הנפש שלכן למען הבעלים שלכן, למען המדינה ולמען שלמות המשפחה היא זו שבסוף בונה את עם ישראל. אנחנו נדאג שהמדינה תיתן לכם את כל הכלים, לא כחסד אלא כזכות, כי מי שהיה מוכן למות למעננו, מי שהיה מוכן למסור את הנפש, ממש, אנחנו חייבים להילחם כדי שהוא יוכל לחיות בתוכנו בראש מורם ובנפש בריאה. תודה רבה. << יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >> תודה רבה לחברת הכנסת לימור סון הר מלך. אני מזמין את השרה מירי רגב להשיב, ואת חברת הכנסת לחזור למקומה כמנהלת הישיבה. << דובר >> שרת התחבורה והבטיחות בדרכים מירי מרים רגב: << דובר >> כבוד היושב-ראש, תכף תהיה היושבת-ראש, חברי השר עמיחי, חברתי מיכל. אני אומרת שוב, אני שרה תורנית פה, ונפלנו על יום כל כך חשוב ומעניין. הנושא הזה של בריאות הנפש – אני תכף אקריא כאן את תשובת משרד הבריאות, אבל בכל זאת, להגיד לך ולחברות ולחברים, שהצטרפו פה, גם מהאופוזיציה וגם מהקואליציה, שיש כל כך הרבה דברים שמחברים בינינו. בעבר אמרו "בריאות הנפש" והייתה איזושהי סטיגמה: וואו, הוא חולה נפש, בואו נתרחק ממנו, מה הוא יכול לעשות, הוא מסוכן, היא מסוכנת, אוי ואבוי, צריך כדורים כאלה וכדורים אחרים, צריך לאשפז אותם; מאשפזים בכוח, מזריקים זריקות, עושים דברים נוראיים בבתי החולים. באמת הייתה תקופה חשוכה שלא ידעו איך לטפל בחולים האלה והתנהלו כלפיהם בצורה נוראית. אני זוכרת גם את חברי מרגי, שהיה שר הרווחה, וטיפל בדברים האלה ועסק בסוגיות האלה גם בעבר. ואני אומרת לך, ככל שאנחנו מתפתחים יותר אנחנו מבינים שכמעט אין אדם, באמת אין אדם – לכל אחד יש את ההפרעות שלו, את הקושי שלו, את הבעיות שלו, את הנפילות בזמנים מסוימים, שזקוק לאיזושהי תמיכה, שזקוק לקבוצה או שזקוק לתמיכה של תרופה כזאת או אחרת, שאחרי x חודשים כבר אתה מוריד את המינון שלה ואתה בכלל לפעמים גם לא צריך אותה. הסטיגמה הזאת שהיום פחות ופחות מתביישים לדבר על זה, לדעתי זה אחד הדברים הכי חשובים שיש. מיכל, אני יודעת כמה את עוסקת בזה, כמה הנושא הזה חשוב לך וכמה את מקדמת את הדברים האלה. וצריך להמשיך ולעשות. אני לא יודעת מה התשובה שאני אקריא כאן של משרד הבריאות, אבל אני בטוחה שיש עוד הרבה מאוד פערים. משרד הבריאות בוודאי עושה, אבל יש הרבה מאוד פערים, וצריך כמובן להמשיך ולטפל בהם. אני מקריאה כאן את ההתייחסות של משרד הבריאות לנושא החשוב הזה שהעליתם כאן ושאת באמת מובילה. הם בפתח הדברים מבקשים להודות לך, מיכל, יושבת-ראש ועדת העבודה והרווחה, על הובלת החקיקה לציונו של יום בריאות הנפש בישראל כאן בכנסת ובכלל. השנה אנו מציינים עשור לרפורמה בבריאות הנפש, רפורמה שחיברה בין צורכי הגוף והנפש, הורידה את הבושה ופתחה דלתות של נגישות, הכלה ושוויון. במקביל אנו מציינים השנה חצי יובל לחוק שיקום מתמודדי נפש, חוק שהביא עימו את הבשורה של שילוב בקהילה של המתמודדים ומסמל את המחויבות של מדינת ישראל לשילוב מתמודדי הנפש בחברה הישראלית ומתן תקווה להחלמה, לתעסוקה ולחיים מלאים. מחמם את הלב לראות את המערכת כולה מבינה כיום את החשיבות של הבריאות הנפשית בישראל, וכיצד דעכה אט-אט הסטיגמה וגדלה ברבה ההבנה כי בריאות הנפש איננה הבעיה של האחר, אלא חלק בלתי נפרד מהחיים של כולנו. קושי נפשי הוא שכיח, ותפקידנו להרים את העיניים סביב ולתת תמיכה לכל מי שנפשו כואבת. השנתיים האחרונות, שנתיים של מלחמה, שכול, טראומה אישית וקהילתית, הפכו את המיקוד בצורכי הנפש למשימה בעדיפות לאומית. מדינת ישראל כולה חווה מציאות נפשית מורכבת. פצועים גלויים ושקופים, משפחות של חטופים ונרצחים, לוחמים החוזרים ממסע כבד משדה הקרב וקהילות שלמות חוו משברים וכאבים עד אין סוף. בתוך מציאות זו, משרד הבריאות מוביל עבודת עומק רחבה, שמטרתה לא רק לתת מענה מקצועי מיידי, אלא בעיקר לבנות מחדש תשתית לאומית של חוסן נפשי. כיום אנו עדים להתקדמות משמעותית בעשייה הזאת, הכוללת בין היתר את הקמתן של עשרות מרפאות לבריאות נפש חדשות בבתי החולים; הקמתן של 16 מרפאות ייעודיות לטיפול בטראומה נפשית על ידי המרכזים לבריאות הנפש בפריסה ארצית; קליטתם של למעלה מ-700 מטופלים חדשים בקופות החולים; גידול של 17% במספר המטופלים ועלייה של 25% במספר המפגשים הטיפוליים בקופות החולים; עלייה של 70% במספר הפניות לבתים המאזנים; מעל 40,000 איש טופלו במרכזי החוסן וכ-170,000 איש השתתפו בפעילות חוסן קהילתית באזורי העימות; שדרוג מחלקות והגדלת מרחבי אשפוז בבתי החולים ושיפור תנאי המטופלים בהשקעה תקציבית רחבת היקף; בניית מיזם בין-משרדי לקידום בריאות גוף-נפש וחוסן ברשויות המקומיות ובאשכולות המוניציפליים; פתיחת קהילות משקמות למטופלים שאושפזו זמן ממושך בבתי החולים ועוד מיזמים ופעולות שונות. שוב, אני לא מכירה את זה – מיכל, את בוודאי מכירה את זה טוב ממני – אבל אם אכן הדברים האלה נעשו, קודם כול זה מרשים מאוד וזה מכובד. כמובן שצריך לוודא שהדברים האלה גם נעשים, בוודאי באמצעות הוועדה שלך, שהיא ועדה שמפקחת על משרד הבריאות במקרה הזה, וכדי לוודא שהדברים האלה קורים ואכן מתרחבים. מכובדיי, הנתונים והדוגמאות שציינתי מבטאים שינוי עומק ממערכת ענייה שחיה עם גירעונות למערכת יציבה שבונה תשתית ארוכת טווח, מתכנון כוח אדם דרך הרחבת התמחות בפסיכיאטריה ופסיכולוגיה קלינית ועד איחוד בין גוף ונפש ברמה הקהילתית והרפואה הראשונית, ובעיקר – עם קידום בריאות וחוסן ביישובים ובערים שבהם כולנו חיים. אנו חשים בתחילתו של שינוי, אך – גם הם מודים – עשייה מרובה עוד לפנינו. בתוך התקופה המורכבת שאנו בתוכה, כאשר מדינת ישראל נושאת פצע פתוח מאז אותו יום נורא, מופיעים גם שביבי אור רבים. אלה אותן אלומות אור המאירות ממעשי החסד של המטפלים במערכת הציבורית, שמקבלים את הבאים בדלתיים פתוחות, בעיניים רכות ומלאות אנושיות, בתעצומות נפש של המתמודדים עצמם, שבכל יום מוכיחים מחדש מהי עמידה, מהו אומץ ומהי תקווה. הצמיחה מתוך הטראומה לא מתאפשרת מאליה. היא נולדת בזכות אנשים, מתמודדים, משפחות, מטופלים, אחים, אחיות, עובדים סוציאליים, מטפלים באומנויות, קופות החולים, בתי החולים, מרכזי החוסן, ארגוני החברה האזרחית והרשויות המקומיות. כולם יחד מייצרים את הרקמה שתאפשר לנו להבריא כפרטים וכחברה. תודתי וברכתי שלוחות לכל העוסקים במלאכה, שכן לולא היכולת של כלל הגורמים במערכת לפעול יחד לטובת עתיד עם בריאות נפשית טובה יותר, המערכת לא הייתה עומדת במשימה ובעומס אל מול הצורך האדיר ברווחה נפשית בעמנו בתקופה כואבת זו. החיבור ושיתופי הפעולה של כלל הגורמים במערכת הם מה שמאפשר למשרד הבריאות לייצר התקדמות משמעותית עם שינוי עמוק ומהותי בבניית התשתית למענים בבריאות הנפשית בישראל בשנים הבאות. מי ייתן ובזכות החוסן הלאומי, בזכות המאמץ של כלל הגורמים במערכת, בזכות ההתמודדות של המתמודדים ומשפחותיהם, ישובו יקירינו החטופים במהרה, ויחלימו כמובן הפצעים הנוראיים מהסבל והכאב שהם חווים, ותהיה להם נחמה מאת השם ומאת הסביבה. וזאת ההזדמנות כמובן גם להודות למשרד הבריאות, שאני מייצגת אותו פה, על העשייה ועל ההתקדמות שלו. בתקופה זו אנחנו שומעים שיכול להיות שיחזור חטוף נוסף, גופה של חטוף נוסף. היום נקווה ונתפלל שאכן כך, שיחזרו שלוש הגופות שנמצאות עדיין בעזה, גופות של ישראלים ועוד גופה אחת של עובד זר. נחזק מכאן את צה"ל בים, באוויר וביבשה, ביהודה ושומרון, בצפון ובדרום, את כל נבחרי הציבור שעושים למען אזרחי מדינת ישראל, וכמובן גם את ראש הממשלה וממשלת ישראל. תודה. << יור >> היו"ר לימור סון הר מלך: << יור >> תודה רבה. תודה רבה. << נושא >> יום לציון מכתב 18 המשפחות היהודיות מגאורגיה << נושא >> << יור >> היו"ר לימור סון הר מלך: << יור >> חברות וחברי הכנסת, הנושא הבא על סדר-היום – יום לציון מכתב 18 המשפחות היהודיות מגאורגיה. זו הפעם הראשונה שבה אנו מציינים את היום המיוחד במליאת הכנסת, בהתאם לחוק שיזמו חבר הכנסת לשעבר סימון מושיאשוילי וחבר הכנסת ינון אזולאי. אני מזמינה את חבר הכנסת יעקב מרגי לפתוח את הדיון. בבקשה, סגן יושב-ראש הכנסת, לרשותך חמש דקות. << דובר >> יעקב מרגי (ש"ס): << דובר >> גברתי היושבת בראש, חבריי חברי הכנסת, מכובדי השר, הכנסת מציינת היום את יום מכתב 18 המשפחות שחוללו את הפלא הגדול של עליית יהודי גאורגיה ויהדות ברית המועצות. כאן המקום להודות לחברנו חבר הכנסת לשעבר סימון משה מושיאשוילי, שכולנו תקווה שעם התקדמות החוק המיוחל יחזור אלינו לכאן, ולחברי יו"ר סיעת ש"ס ינון אזולאי, שיחד איתו קידמו את החוק הזה, ואנחנו היום מציינים זאת לראשונה. << קריאה >> ינון אזולאי (ש"ס): << קריאה >> החוק של מושיאשוילי. << דובר_המשך >> יעקב מרגי (ש"ס): << דובר_המשך >> 18 משפחות אמיצות מקהילת יהודי גאורגיה, בברית המועצות דאז, קיבלו את ההחלטה ההיסטורית והנועזת לפנות לוועדה לזכויות האדם של האומות המאוחדות בדרישה לעזוב את ברית המועצות ולעלות לארץ ישראל. זו לא אותה ועדה של היום, כנראה. הוועדה אז הייתה קצת יותר מצפונית. זוהי עובדה שהסובייטים ניסו להסתיר בכל דרך אפשרית, מתוך פחד מהשפעתה של יוזמה זו. היוזם של המכתב היה שבתאי אלאשווילי, אדם שלא נכנע לנורמות של משטר הדיכוי הסובייטי. לאחר שבקשתו האישית לעלות לארץ ישראל נדחתה, הוא לא חיפש תשובות מהשלטונות, אלא מצא דרך לפתרון: יחד עם משפחות נוספות אזרו אומץ ופנו כולן יחד במכתב מרגש אל האומות המאוחדות. חשוב לדעת שבימים ההם כל אדם שהיה מנסה לעזוב את ברית המועצות מאחר שלא ראה אותה כארץ מולדתו, היה נחשב כאילו עבר עבירה חמורה של בגידה, תוך סיכון וסכנה לעונש מוות. עם כל זאת, המשפחות הללו לא חששו. הן ידעו שהעתיד שלהן, של ילדיהן ושל העם היהודי כולו נמצא בארץ ישראל, ולא היו מוכנות לוותר על החלום הזה. הן העבירו את המכתב בדרך-לא-דרך לשגרירות הולנד, שייצגה אז את האינטרסים של מדינת ישראל בברית המועצות. המכתב נחתם ב-6 באוגוסט 1969, בכ"ה באב תשכ"ט, אך רק שלושה חודשים לאחר מכן הגיע המכתב לישראל. הראשונה לקרוא אותו כאן בכנסת על דוכן הכנסת הייתה ראש ממשלת ישראל דאז הגב' גולדה מאיר, זיכרונה לברכה. היא קראה אותו בפני חברי הכנסת, והמילים המרגשות הללו נשמעו כאן, בין כותלי הכנסת, הבית הזה שמרבה להתכתש ולהתווכח. המכתב הועבר גם למזכ"ל האומות המאוחדות, ולפי גורמים המעורים בנושא, היה הזרז המרכזי להתחלת המסע של העלייה מברית המועצות. קמפיין זה נקרא "שלח את עמי", והיה התחלתה של תקופה חדשה. ב-1971 קבוצת יהודים גאורגים אף קיימה שביתת רעב מול בית הדואר במוסקבה במחאה על עיכוב העלייה. בשנות השבעים יצאו כ-30,000 יהודים גאורגים לישראל ולמדינות אחרות, והם לא רק ניצלו את ההזדמנות, אלא גם תרמו רבות להצלחתה של העלייה מכלל ברית המועצות. מכתב 18 משפחות היה ההתחלה, הסדק הראשון שדרכו זרמו גלי העלייה הגדולים. הקהילה היהודית בגאורגיה הייתה נטועה עמוק בשורשיה, ומציינת כמעט – אני אומר את זה בצורת הביטוי שהם מבטאים – "עשרים וחמש מאה" – 2,500 שנה להיווסדה של הקהילה היהודית, עוד מימי חורבן בית ראשון. הקהילה לא רק שמרה על זהותה היהודית במשך הדורות, אלא גם הצליחה לשמר את המסורת היהודית, את המנהגים, את ההנהגה הרוחנית שלה, וכל זאת תחת שלטון סובייטי מדכא, שבו נשקפה סכנה של התבוללות וריקון מזהות יהודית, כפי שקרה לקהילות אחרות. הישרדותה של הקהילה הזו, של הקהילה של יהדות גאורגיה, במסירות נפש כזאת, אינה דבר מובן מאליו. אני אישית זכיתי להשתתף באירוע כזה שמציין את לידתה של הקהילה היהודית בגאורגיה – אז הם קראו לזה "עשרים ושלוש מאה" – אירוע שמוקדש להיסטוריה המפוארת של הקהילה היהודית, עם אירוח מופלא, מפואר, בקהילה הגדולה בטביליסי. מדובר באירועים אשר צוינו בכבוד רב, עם השקעה מרשימה והתרגשות גדולה. הקהילה הגאורגית בלטה בשמירה על היהדות בתנאים קשים וללא כל תופעה של התבוללות. הם לא רק שמרו על המנהגים היהודיים, אלא על כל סממן רוחני שמחבר אותם לעברם ולתרבותם. הקליטה של יהודי גאורגיה בארץ ישראל נחשבת לאחת הקליטות המוצלחות ביותר – תוך זמן קצר הם השתלבו במגוון תחומים והפכו לחלק בלתי נפרד מהחיים הישראליים. תרומתם לחברה הישראלית מבחינה מקצועית, תרבותית, ואפילו באקדמיה, תחומי הרפואה, במשק הישראלי, היא מושא להערכה ולקנאה בקרב קהילות רבות. היהדות הגאורגית, שבמהלך השנים לא חדלה לדאוג לעתידה של היהדות, הצליחה לחולל מהפכה וליצור שינויים עמוקים שלא אפשריים בלעדיהם. אני רוצה להודות לכל אותם אנשים, משפחות ומנהיגים אשר נעמדו מול הרוח והסכנה והבינו שגורלם של רבים תלוי בגורל של אותן 18 משפחות יהודיות. הן שפתחו את הדרך והביאו איתן את החלום היהודי שהפך למציאות. כבוד גדול לכנסת לציין את היום הזה, ושוב להזכיר את חברנו חבר הכנסת סימון מושיאשוילי. תודה רבה לכם. << יור >> היו"ר לימור סון הר מלך: << יור >> תודה רבה. חבר הכנסת משה סולומון – אינו נוכח; חבר הכנסת אבי מעוז, בבקשה. ממש חירוף נפש. ממש. גבורה יהודית. << דובר >> אבי מעוז (נעם): << דובר >> גברתי היושבת-ראש, כנסת נכבדה, אדוני השר, חבר הכנסת ינון אזולאי, יוזם הדיון, מכתב ח"י המשפחות מגאורגיה שאותו אנו מציינים היום הוא מסמך לאומי מכונן שהיה ראוי שיילמד בכל כיתה ובכל מוסד במערכת החינוך. יהדות ברית המועצות הייתה כלואה מעבר למסך הברזל, לא רק כלואה באופן פיזי, אלא מוסתרת ונעלמה מעיני שאר חלקיו של העם היהודי. והינה, באותה שנה, תשכ"ט, הפציע והבליח האור הקטן הזה מתוך החשכה. במכתב, ח"י המשפחות מדגישות ששאיפתן ורצונן לעלות לארצה לא נובעים מחשש אנטישמי או מרצון לקיים את חיי הדת שלהן; מה שהניע את חותמי המכתב היה תודעה יהודית לאומית שורשית ועמוקה – תודעה שבה עדיין היה צרוב באופן חי הכאב של חורבן ירושלים ובית המקדש על ידי ממלכת רומי; תודעה שעבורה ימי הגלות ושרידותו של העם היהודי הם מציאות חיה ונושמת; תודעה שגם מעבר למסך הברזל לא נסתר מעיניה, כלשון המכתב, שנתקיימה הנבואה: עם ישראל קם מאפרו. יש מי שהיום היו קוראים לכותבי מכתב שכזה משיחיסטים הזויים. לכאורה, עם כל הניסוח מעורר ההשראה של המכתב, היה מדובר בסך הכול ב-18 משפחות, קמצוץ בלתי משמעותי מתוך מיליוני היהודים שמעבר למסך הברזל. אבל מרן הרב קוק זצ"ל לימד אותנו שאנחנו צריכים להתרגל להסתכל על המציאות על התוך ועל הנולד. מה הכוונה? בתורה נאמר שעם ישראל הוא עם חכם ונבון; חז"ל מלמדים אותנו שנבון זה מי שמבין דבר מתוך דבר, וחכם הוא מי שרואה את הנולד. להבין את התוך זה לא להיות כבול אל החיצוניות הפיזית והכמותית אלא לדעת להתבונן בתוכיות הדברים, בעומקם. כמו הורים שעומדים מול תינוק בוכה שעסוק רק באכילה, שינה, בכי ולכלוך הטיטול, אבל הם יודעים שבתוכו ישנה נשמה שעוד תופיע במלוא תפארתה כשתינוק זה יגדל, לראות את הנולד זה לא להישאר במשמעות הרגעית של המציאות הנוכחית, אלא להכיר במה שעתיד לצמוח ממנה, כמו אותם הורים שרואים בחזונם את האדם הגדול שעתיד לצמוח מאותו תינוק. המציאות החיצונית הרגעית של אותו מכתב הייתה פנייה של 18 משפחות מגאורגיה, אבל המכתב היה ביטוי לתוך, לנשמה היהודית שבערה בכל מיליוני היהודים מעבר למסך הברזל, לכיסופים לציון במשך אלפיים שנה. ומה שהיה עתיד להיוולד מהמכתב הזה זה נפילת מסך הברזל 20 שנה מאוחר יותר ויציאתם לחופשי של כל אותם מיליוני יהודי ברית המועצות לשעבר. לא לחינם אמרה גולדה מאיר, ואני מצטט, "לולא היה המכתב של 18 המשפחות, לא הייתה עלייה מברית המועצות". ברוך השם שזכיתי גם אני ליטול חלק באותו מהלך כאשר כ-15 שנים מאוחר יותר נתתי את חלקי הקטן במאבק למען שחרורו של נתן שרנסקי, מאבק שסדק את מסך הברזל. גברתי היושבת-ראש, המאבק הנחוש הזה של אותן ח"י משפחות מגאורגיה והמאבק של נתן שרנסקי יחד עם שאר חבריו אסירי ציון ומסורבי העלייה הם לא עוד מאבקים כנגד דיכוי ולמען שחרור לאומי כמו מאבקים אחרים בעולם; המאבקים הללו הם התפרצות של הנשמה של עם ישראל, התפרצות של הנשמה שלנו שהייתה כלואה בבור הכלא של הגלות; התפרצות של הנשמה היהודית הלאומית שלנו שמבקשת לשוב אל הארץ, לשוב להיות עם, לשוב אל הזהות, אל המהות והייעוד שלנו כעם שנבחר לשליחות היסטורית על ידי בורא עולם לפני למעלה משלושת אלפים שנה. כדי לוודא שהתפרצות הנשמה הזאת תישמר באמת כתהליך תחייתו של עם ישראל ולא כאיזשהו מהלך כלכלי של שיפור איכות חיים שמאפשר גם לאחרים לבוא לארץ, הגשתי את הצעת החוק מיהו יהודי ואת הצעת החוק לתיקון חוק השבות וביטול סעיף הנכד. כי רק אם נשמור על זהותנו היהודית-לאומית כעם וכמדינה, נוכל באמת למלא את ייעודנו – להביא ברכה וגאולה לכל האנושות. תודה רבה. << יור >> היו"ר לימור סון הר מלך: << יור >> אמן. תודה רבה. שר המורשת, השר הרב עמיחי אליהו, בבקשה. << קריאה >> יעקב מרגי (ש"ס): << קריאה >> משיחי. << יור >> היו"ר לימור סון הר מלך: << יור >> משיחיסט גאה. << דובר >> שר המורשת עמיחי אליהו: << דובר >> גברתי היושבת בראש, חבריי חברי הכנסת, קודם כול, זו הפעם הראשונה שאני זוכה, אני חושב, לדבר כאן כשאת יושבת בראש. מבחינתי זו גאווה גדולה. הדובר המוכשר שלי כתב לי נאום שהוא ודאי יותר טוב ממה שאני אגיד, אבל אני הולך לדבר מהלב. אחרי זה אני קצת אקבל ממנו בראש, אחרי שהוא התאמץ לכתוב לי את הדברים תוך כדי כל מה שהוא עושה היום. אבל אני רוצה לספר לכם סיפור. << קריאה >> יעקב מרגי (ש"ס): << קריאה >> תראה לו מי הבוס - - - << דובר_המשך >> שר המורשת עמיחי אליהו: << דובר_המשך >> כן, דיפ-סטייט. אני רוצה לספר לכם סיפור אישי, חוויה אישית. כשאני הייתי בערך בגיל 12, לא זוכר את הגיל המדויק, התחילו גלי העלייה הגדולים מברית המועצות, כפי שסיפרת, חבר הכנסת אבי מעוז. << קריאה >> יעקב מרגי (ש"ס): << קריאה >> כשאני הייתי בן 12 התחילה העלייה מאתיופיה. << דובר_המשך >> שר המורשת עמיחי אליהו: << דובר_המשך >> כן. אז אני אומר שוב, התחילו גלי עלייה מברית המועצות. אבי, הרב שמואל אליהו, שהיה אז רבה הראשי של צפת, לקח אותי כילד. בוא נגיד שלא ראיתי הרבה את אבא בוכה, ואני יודע שכל אחד מאיתנו, כשהוא עומד מול אביו – אבא זה נקודת החוסן, זה המשענת, זה היציבות, גם אנחנו היום כלפי הילדים שלנו, כלפי הדור הבא. אבל אבא לוקח אותי לראות את גלי העלייה, ואני חושב שזו הייתה הפעם הראשונה בחיים שראיתי את אבא בוכה. בתור ילד נבוך אני מסתכל על אבא, אני מכניס את היד שלי לתוך היד הגדולה שלו אז, ואני אומר לו: אבא, למה אתה בוכה? אז הוא אומר לי: עמיחי, תזכור את זה, מה שאתה רואה פה עכשיו. מה שאתה רואה פה עכשיו זו גאולה, מה שאתה רואה פה עכשיו זה נס, ואתה במו עיניך רואה היום את הנס הגדול הזה. כפי שסיפר חבר הכנסת יעקב מרגי, כפי שסיפר חבר הכנסת אבי מעוז, ההתחלה של התנועה הזו היא במכתב המכונן הזה שגולדה מאיר דיברה עליו. ההתחלה. זה נראה לכם מספר זעום, 18 משפחות. תנועת הביל"ויים שהייתה ב-1881–1882 באעלה בתמר – הביל"ויים, שאנחנו יודעים, יש עליהם בגדרה – כמה משפחות היו כל הביל"ויים כולם? הבילויים היו 15 משפחות – 50 משפחות שהיו ברוסיה, ועוד 15 משפחות שהגיעו לפה. פה היה כאן את הבלגן, התפצלו – לא ניכנס לכל הסיפור הזה – כיאה ליהודים טובים. אבל אני רוצה לומר לכם את הצד השני של זה. כשאני בימי חיי בגרתי והסתכלתי על יהדות ברית המועצות, שאלתי את עצמי: איך יכול להיות שאותן דמעות שאבא קרא להן גאולה, היום יש כזה נתק מיהודי ברית המועצות? איך יכול להיות שהמילה "רוסי" או "גאורגי" או "קווקזי" הפכה להיות למילת גנאי? איך יכול להיות שעל גבי הגאולה הזו לא מספרים את הסיפור המטורף, ההיסטורי, שאין לו אח ורע בתולדות העמים? הרי לנין, עם הצהרת בלפור ב-1917, טובח בכל העוזרים היהודים שלו ומתחיל להשכיח מיהודי ברית המועצות את השורשים שלהם, מנסה להשכיח את סיפורי היהדות, את משה רבנו, את ההורים שלהם. איפה נעלם הסיפור ההיסטורי הזה? בכל האתוס הציוני הגאולי, למה הסיפור הזה לא בא לידי ביטוי? למה אני, שאני יליד יוצאי מרוקו, עיראק והונגריה, לצורך העניין, לא מכיר את הסיפור הזה? זה הסיפור שלנו. זה הסיפור שכל ילד ישראלי חייב להתחנך עליו. אנחנו חייבים להבין שהסיפורים האלה הם לא רק סיפור לפני שינה – הם הרוח שבמפרש. אם מדינת ישראל חושבת שהיא רק אוניית מנוע, אז היא טועה. אי-אפשר לשים דלק וכלכלה ולהגיד למדינה: סעי. אנחנו עם שנשען על הרוח. אנחנו עם שחייב את הרוח שתיכנס אל תוך המפרש ותדחוף אותנו קדימה. ומה זו הרוח הזאת? הרוח הזאת מגיעה מההורים שלנו, מגיעה מיהודי ברית המועצות, מגיעה מיהודי אתיופיה. הסיפור המופלא של יהודי תימן, שעלו שנה קודם, שחבר הכנסת מישרקי עשה פה יום – אי-אפשר לדבר על מדינה בלי שיש לנו שורשיות עמוקה, עוצמתית. לא נצליח. זה כמו זית בן יומו שלא מחובר לעץ, עלה מדולדל ברוח. אין, לא נצליח לייצר את השייכות הקריטית לביטחונה של מדינת ישראל, את תחושת השייכות הלאומית, בלי שאנחנו נהיה גאים אחד במורשת של השני. והמורשת של יהדות ברית המועצות והגאורגים שהתחילו את המהלך הזה היא האתוס והפרק שנעלם בתנ"ך של העם היהודי. ולכן, בעזרת חבריי השרים וכמובן יושב-ראש הסיעה שלנו, החלטנו להקים, בהחלטת ממשלה, בית מורשת ליהודי ברית המועצות, שברוך השם עכשיו נמצא בשלב מתקדם. נחתם חוזה מול עיריית ראשון לציון, בתקציב שאני מקווה שיגיע ל-70 מיליון שקל. אבל זה לא רק לדבר על ארכיטקטורה ועל מאכלים, אלא על הנשמה. הנשמה, שאולי היא קצת מעורפלת, כי היא כמו הרוח במפרש – לא רואים אותה, אבל היא הרוח שלנו. אני רוצה להזכיר לכם דברים שכתב בן-גוריון, ברשותכם, כי הנושא הזה הוא ליבת היכולת שלנו לנצח, ליבת הזהות שלנו, ליבת השייכות שלנו, וגם אז, אגב, היו מי שניסו להשכיח. אני אקריא לכם מה שכותב דוד בן-גוריון, אגב, בספר שאני ממליץ עליו מאוד, שכתב אותו יעקב בקר ב-1956: בלהות הפרעות שריחפו עשרות שנים על יהדות – אה, אני אדלג קצת לפני כן, אקרא לפני כן. שנייה, מחילה מכבודכם, מכיוון שזה לא מה שהוא כתב לי, אני צריך לאלתר תוך כדי, אבל עוד רגע אני מוצא, בסדר? הינה: בתחילת התהליך, כשלנין עלה לשלטון, היו שותפים לו הרבה יהודים. הייתה מחשבה שעם עלייתו לשלטון, התנאים של היהודים ישתפרו לאין ערוך. לא מעט יהודים היו מוכנים שהאחים שלהם ייטבחו על גלגלי המהפכה הזאת. אלה דברים שלא אני אומר ולא אני ממציא, אלא דברים שכותב דוד בן-גוריון: "ידוע הדבר שעוד בימי הצארים לא ראו מהפכנים יהודים אוון בפרעות ביהודים, באשר ראו בכך התקוממות האיכר הרוסי נגד בעלי הרכוש, והדם היהודי" – יהודים שלנו, שהיו חלק מהמהפכה הקומוניסטית, ראו את הדם היהודי "כשמן סיכה לגלגלי המהפכה הרוסית". היו יהודים שלנו, מעמנו, שלא היה אכפת להם לדרוס יהודים אחרים במהלך הדרך, כי הם האמינו באיזושהי אידיאה שכולנו היום מבינים את המשמעות שלה. זה מזכיר לנו גם דברים שנעשים, למרבה הצער, לא פעם גם היום. הדברים החמורים האלה, בסופו של דבר ההיסטוריה גילתה שאותם ידידים של לנין שילמו על זה מחיר מאוד גדול, גם אחרי קום המדינה. אני מציע להכיר את משפט הרופאים, שבוודאי חלק מהאנשים פה מכירים. כשאנחנו מדברים על ההיסטוריה, אסור לנו לשכוח אף פרק בהיסטוריה של העם היהודי – לא מתימן, לא מאתיופיה, לא מעיראק, לא מלוב, משום מקום אחר, כי רק זה נותן את התמונה המלאה. ואם יהיה מישהו שינסה להשכיח או מישהו שינסה למחוק – הוא פוגע בחוסן הלאומי של כולנו. זה קרה גם אחרי קום המדינה, בהזנחה מכוונת או לא מכוונת של מורשת האצ"ל והלח"י, בהזנחה של מורשת יהדות ספרד, בהזנחה של מורשת יהדות רוסיה, בהזנחה של סיפורי היסטוריה, שרק הם הבסיס הערכי הזהותי שמחבר את כולנו. אחיי ורעיי חברי הכנסת, תודה רבה, קודם כול. אני מודה פה בשם ממשלת ישראל וגם בשם משרד המורשת למי שיזם את החוק הזה, מי שיזם את היום החשוב הזה. אני רוצה לומר ליהודי העם היהודי מכל התפוצות: אם אתם רוסים, עולים מרוסיה, מגרמניה – כולכם יהודים. אתם לא רוסים, אתם יהודים שעלו מרוסיה; אתם לא אתיופים, אתם יהודים שעלו מאתיופיה; אינכם תימנים, אתם יהודים שעלו מתימן; אינכם עיראקים, אף אחד פה לא עיראקי ולא קרוב לא לסדאם חוסיין ולא לממשיכי דרכו. אף אחד מפה הוא לא חות'י ולא ממשיך את החות'ים. אנחנו יהודים שהתפזרו בשל השבר הגדול שהיה פה בתוך העם, וחזרנו עם הסיפורים, וכל הסיפורים כולם מספרים את הסיפור הגדול של העם היהודי, ואנחנו במשרד המורשת עמלים להתגאות ולספר את הסיפורים האלה כולם לדורות הבאים. אני רוצה להגיד דבר נוסף. גם אנחנו היום כותבים פרק נוסף בתנ"ך של העם היהודי. הגיבורים, החיילים והחיילות, נשות משרתי המילואים, האזרחים והמנהיגים, אנחנו היום כותבים פרק שהוא לא קטן מהדור של תש"ח, הוא לא קטן מדור המכבים. אנחנו זוכים להיות כגמד על גבי ענק, ממשיכים את דרכו של אברהם אבינו. תודה רבה לכם. << יור >> היו"ר לימור סון הר מלך: << יור >> תודה רבה. << הצח >> הצעת חוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים) (תיקון מס' 20), התשפ"ו–2025 << הצח >> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/1904).] (קריאה ראשונה) << יור >> היו"ר לימור סון הר מלך: << יור >> חברי הכנסת, נעבור לנושא הבא על סדר-היום – הצעת חוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים) (תיקון מס' 20), התשפ"ו–2025, לקריאה הראשונה. אני מזמינה את שר המורשת, השר הרב עמיחי אליהו, להציג את הצעת החוק. בבקשה, לרשותך עשר דקות. << דובר >> שר המורשת עמיחי אליהו: << דובר >> גברתי היושבת בראש, חבריי חברי הכנסת, אולי זה יהיה עם קצת פחות פתוס, אבל זה גם נושא מאוד חשוב. הצעת החוק שלפנינו באה לתקן את חוק הגנת ילדים, אשר קובע הסדר ייחודי לחקירות ילדים עד גיל 14 כנפגעים, כעדים וכחשודים, וזאת בעבירות מסוימות שנקבעו בתוספת לחוק. בהתאם להסדר הקבוע בחוק, לחוקרי ילדים, שהם עובדים סוציאליים שקיבלו הכשרה ייעודית לתפקיד, יש סמכות בלעדית לחקור את הילדים ולהרשות להם להעיד בבית המשפט. הם יכולים להתנות את ההעדה של הילד בתנאים, והם יכולים גם להעיד במקומו. הצעת החוק כוללת כמה תיקונים בחוק הגנת ילדים שמטרתם להרחיב את תחולת החוק גם לילדים נוספים וגם לעבירות נוספות. ואלו התיקונים: 1. הפיכת הוראת השעה המאפשרת לחוקרי ילדים לחקור במקום המשטרה בעבירות שנעברו ב-7 באוקטובר 2023 ולא נכללו בחוק, כגון חטיפה, ובעבירות דומות בנסיבות של מעשה טרור, להוראה קבועה. הוראת השעה עתידה לפקוע ב-5 בדצמבר 2025. הסמכת חוקרי הילדים בנסיבות של מעשה טרור חיונית בשל מורכבות העבירה וחומרתה, והרצון הוא להקל על הילדים הנחקרים כנפגעי עבירה או כעדים בעבירות הללו גם בשלב החקירה וגם בהמשך, בשלב העדות בבית המשפט. 2. התאמות בהעדה גם לקטינים שנחקרו על ידי חוקרי ילדים אך בעת עדותם בבית המשפט כבר מלאו להם 14 שנים וטרם מלאו להם 15 שנים. מדובר ביישום המלצות של ועדה בראשות השופטת דבורה ברלינר, ומוצע ליישמן במסגרת התיקון. 3. קביעה כי העברת קלטת החקירה או תמלול שלה לאדם שכותב חוות דעת לצורך ההליך הפלילי אינה מהווה איסור פרסום. הצעה זו תואמת את ההסדר הקיים כיום בחוק הליכי חקירה והעדה של אנשים עם מוגבלויות, הקובע הסדר דומה לעניין חקירות מיוחדות של אנשים עם מוגבלות שכלית. 4. העברת סמכות מינוי חוקרי הילדים משר המשפטים לשר הרווחה והביטחון החברתי. גם הצעה זו תואמת את ההסדר שנקבע בחוק הליכי חקירה והעדה, הקובע כי לשר הרווחה סמכות למנות חוקרים מיוחדים, והיא מייעלת את הליך המינוי שמתקיים במשרד הרווחה. לפיכך, אני מציע לאשר את ההצעה בקריאה ראשונה ולהעביר אותה לוועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת לצורך הכנתה לקריאה השנייה והשלישית. << יור >> היו"ר לימור סון הר מלך: << יור >> תודה רבה. נעבור לדיון האישי. מי מחברי הכנסת הנוכחים במליאה מעוניין לדבר, או מעוניינת? סיכום או שנעבור להצבעה? << קריאה >> ינון אזולאי (ש"ס): << קריאה >> שהשר יסכם. << יור >> היו"ר לימור סון הר מלך: << יור >> השר מסכם? לא. בסדר. חברי הכנסת, נעבור להצבעה על הצעת חוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים) (תיקון מס' 20), התשפ"ו–2025, בקריאה הראשונה. הצבעה. הצבעה מס' 2 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 5 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים) (תיקון מס' 20), התשפ"ו–2025, לוועדת החוקה, חוק ומשפט נתקבלה. << יור >> היו"ר לימור סון הר מלך: << יור >> חמישה בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובעת כי הצעת חוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים) (תיקון מס' 20), התשפ"ו–2025, אושרה בקריאה הראשונה ותעבור לדיון בוועדת החוקה חוק ומשפט לצורך הכנתה לקריאה השנייה והשלישית. << הצח >> הצעת חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) (תיקון מס' 20), התשפ"ה–2025 << הצח >> [מס' כ/1133; דברי הכנסת, מושב שלישי, חוב' כ"ט, ישיבה 295; נספחות.] (קריאה שנייה ושלישית) << יור >> היו"ר לימור סון הר מלך: << יור >> חברי הכנסת, נעבור לנושא הבא על סדר-היום – הצעת חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) (תיקון מס' 20), התשפ"ה–2025, של חברי הכנסת יעקב אשר ומשה גפני, לקריאה השנייה והשלישית. יציג, בשם יו"ר ועדת הכספים, חבר הכנסת אורי מקלב. בבקשה. << דובר >> אורי מקלב (בשם ועדת הכספים): << דובר >> תודה רבה, גברתי היושבת-ראש. מכובדי השר, חבריי חברי הכנסת, חבר הכנסת יעקב אשר, אני גאה להציג הצעת חוק של חברי הכנסת יעקב אשר ומשה גפני שהכותרת שלה היא חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) (תיקון מס' 20) – הנחה בארנונה בעד בן משפחה נכה – התשפ"ה–2025. חבר הכנסת יעקב אשר וחבר הכנסת גפני הם מחוקקים מקצועיים, ותיקים וחרוצים מאוד, וזו עוד הצעת חוק חברתית מהמעלה הראשונה, שמדברת על הנחה מארנונה למשפחות שיש בהן, לצערנו, יותר מילד או מבוגר אחד – למשפחות האלה יש שניים או שלושה ילדים או מבוגרים נכים בבית. לצערנו זה לא משפחות בודדות, ישנן לא מעט כאלה, וכולם יודעים מה העול, ההוצאות, הקושי, ההתמודדות, ההקרבה שיש למשפחות כאלה. נהוג לומר – זה גם מופיע בתורה – ששניים יכולים יותר לשאת, לעשות יותר מאשר כל אחד בנפרד. למשל אדם יכול לשאת, להרים, 50 קילו; שניים לא מרימים 100 קילו אלא הם מרימים ביחד 150 או 130 קילו. אז שניים נושאים יותר מאשר כל אחד בנפרד. זה נכון בדברים טובים ובאופן כללי, אבל כשאנחנו מדברים על משפחות עם ילד נכה שיש להם יותר משני ילדים נכים, זה לא שיש קושי ועוד קושי אחד, אלא כשיש שניים, הקושי בהתמודדות - - << יור >> היו"ר לימור סון הר מלך: << יור >> מכפיל את עצמו. << דובר_המשך >> אורי מקלב (בשם ועדת הכספים): << דובר_המשך >> - - מכפיל את עצמו הרבה יותר מאשר כל אחד. לכן הצעת החוק הזאת היא הצעת חוק שבאה להקל, היא הצעת חוק חברתית, והיא גם מאוד מאוד פרקטית ונכונה. אני חושב שחלק גדול מחברי הכנסת היו נציגים במוניציפלי, הם באים מהרשות המוניציפלית, ראשי ערים, סגנים, חברי מועצה. אני נתקלתי די בהתחלה, לפני יותר מ-30 שנה, כשהייתי בעיריית ירושלים כחבר מועצה, אני זוכר את המשפחה – היו להם שלושה ילדים נכים. אני קצת ליוויתי את המשפחה אחר כך. שניים כבר לא חיים, לצערנו, נפטרו בגיל 30, 30 ומשהו, אבל שלושה ילדים, ואני זוכר את הקושי שהיה בהנחה בארנונה שהם ביקשו, חלק מהדברים האלה, ולא יכולנו לעזור להם. החוק והרשויות המקומיות הסתכלו עליהם כאילו יש להם רק ילד אחד. החוק לא דיבר אם יש מעבר לכך. הצעת החוק הזאת באה להסדיר שני דברים. שני חלקים יש בהצעת החוק: החלק הראשון – שאפשר לקבל הנחה בארנונה, שזה 33% עד 100 מטר, שזה לא כל ההנחה, אבל בדירות, על פי רוב משפחות שיש להן ילדים נכים, ואם זה שניים, יש יותר מ-100 מטר. אנחנו מדברים פה באמת במינימום – עד 100 מטר הם יכולים לקבל 33%. אבל התנאי הראשון היה שאותו נכה היה צריך לקבל בתור ילד, זו הייתה לשון החוק והדיוק בלשון החוק. אם הילד הזה לא קיבל, אותו מבוגר בגיל 18 לא קיבל כשהוא היה ילד, המשפחה הזאת לא הייתה זכאית. כאן הצעת החוק של חבר הכנסת יעקב אשר וחבר הכנסת גפני באה לתקן את החלק הזה, ואם אתה מקבל היום את הגמלה, גם אם לא קיבלת בתור ילד, אתה יכול להיחשב. לא זו אף זו, אם יש שניים, כאלה אז אפשר לקבל בעד שניים, אבל זה צריך להתחיל קודם כול גם עם ילדים. סיפרתי היום לחבר הכנסת יעקב אשר שאחד מהדברים הראשונים שטיפלתי בהם בתור נציג מוניציפלי הוא משפחה – אני חושב שאולי אתה מכיר אותם – עם שלושה ילדים שהיו להם ולא יכלו לעזור. גם כאן מדובר שלא יחשבו שהולכים לתת להם על כל הדירה; מדובר על עד 100 מטר. הדבר השני – גם להכניס בחקיקה ראשית שאם יש שני ילדים ויש שלושה ילדים, יכולים לקבל בעד כל ילד בנפרד עד 90% מסך חיוב הארנונה. אז זו העת קודם כול להודות למחוקקים ולמציעים, ומעבר לכך, לכל מי שעסק בזה, וזה בוודאי יעשה חבר הכנסת יעקב אשר, שיודה – הוא יודע יותר טוב ממני – לחברי ועדת הכספים או הנהלת ועדת הכספים, שהם הביאו את הצעת החוק הזאת לקריאה שנייה ושלישית. אבקש מחברי הכנסת לתמוך בהצעת החוק הזאת בקריאה שנייה ושלישית. תודה. << יור >> היו"ר לימור סון הר מלך: << יור >> תודה רבה. להצעת החוק הוגשו הסתייגויות של קבוצת יש עתיד. הם אינם נוכחים, ולכן ההסתייגויות מוסרות. << קריאה >> יעקב מרגי (ש"ס): << קריאה >> - - - פה יש חתימות. << יור >> היו"ר לימור סון הר מלך: << יור >> להצעת החוק הוגשו גם בקשות רשות דיבור. חבר הכנסת אשר, אתה תרצה? בבקשה. לרשותך חמש דקות. << דובר >> יעקב אשר (יהדות התורה): << דובר >> גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, מכובדי השר, נאום מאוד מרגש שלך לגבי מה שהיה היום לציון מכתב לגיאורגיה. אהבתי, אני אשתמש בזה; במפרשים, לא רק במנוע. זה כל כך אמיתי, אז באמת יישר כוח. ברוך השם, אני ניצב כאן היום באמת להודות לקדוש ברוך הוא על כך שאנחנו זוכים לעשות עוד חקיקה שמיטיבה ומבינה – קודם כול מבינה וממילא מיטיבה, כי יש חקיקות שלא מבינות, אז הן לא מיטיבות, ופה אנחנו עושים דבר של תיקון עוול. אני תמיד אומר – שאל אותי כאן קודם חברי: אם היית ראש עיר עכשיו גם היית בעד הדבר הזה? ואני אומר: כן. כי אני חושב שבחוק ההסדרים, כשנקבעו בזמנו סדרי ההנחות שנותנים – לא יכול להיות שילד נכה זכאי ל-33%, אבל אם חלילה יש משפחה שיש בה יותר מילד אחד, אז הזכאות נשארת אותה זכאות. הרי אנחנו מבינים איך משפחה צריכה להתמודד עם ילד נכה נוסף. סיפר הרב מקלב שכשהוא היה סגן ראש עיר, ממלא מקום ראש עיר – על משפחה שהוא הכיר עם שלושה. אני כאן קודם סיפרתי לחבריי כאן על משפחה שאני טיפלתי בה לא רק בנושא ארנונה, גם בנושאים אחרים, של דירת נכה ועוד דברים אחרים, של ארבעה נכים קשים. לא יכול להיות שהחקיקה לא תתאים את עצמה למציאות, כי לתחזק משפחה כזאת עם כל מה שצריך מסביב, זה לא רק הדברים הפיזיים, זה גם לתת את תשומת הלב לילדים הבריאים של המשפחה. אתה צריך זמן ויכולת כספית לדאוג לאחרים. ולכן אני גאה מאוד בהחלטה הזאת. כמו שאמר הרב מקלב, הצעת החוק גם מדברת על כך שבעצם ה"זכות" הזאת להיכלל כאדם מוגבל או ילד מוגבל כנכה היא רק עד גיל 18. זאת אומרת, אם מישהו נפגע – ילד של אותה משפחה נפגע בתאונת דרכים בגיל 18 ויום, לא יקבלו עליו. כל עוד הוא בדירה, בבית, הוא חייב, גם אם זה קרה לו בגיל 22 או גם אם הוא ילד שחי עם הוריו עד גיל מאוחר יותר. גם את זה תיקנו בחקיקה. אחד הדברים שהגדרנו בחקיקה, וזה באמת על פי הצעתה של היועצת המשפטית של ועדת הכספים, הוא שהחוק יתחיל לחול רק מתחילת שנת הכספים, לא באמצע, כדי לא להכביד על הרשויות המקומיות – לשנות את הקריטריונים תוך כדי תנועה – וזו הצעת החוק שנמצאת כאן. אני רוצה להודות קודם כול לשותפי לחוק הזה חבר הכנסת הרב גפני, שהוא גם היה מכה בפטיש – בפטיש תרתי משמע – הוא היה יושב-ראש הוועדה בזמן האישור לקריאה ראשונה ושנייה ושלישית, ואני רוצה מאוד להודות לו על כך. אני רוצה להודות לעו"ד שולמית – שולמית, נכון? שלומית ארליך, על הליווי המקצועי, הנכון, במתינות, עד שהגענו ביחד לדבר הזה. הזכויות הן של כולם, גם של יועצים משפטיים. כן, ליועצים משפטיים יש זכויות, זה בסדר. << יור >> היו"ר לימור סון הר מלך: << יור >> שלומית זה משהו מיוחד. << דובר_המשך >> יעקב אשר (יהדות התורה): << דובר_המשך >> אני רוצה להודות גם לידידי חבר הכנסת מקלב על דברי הפתיחה. אגב, הוא היה חתום על הצעת החוק הזאת גם קודם, רק שהוא נהיה סגן שר, הוא הפסיד את זה. אבל לא הפסדת, חלקך קיים. אני רוצה להודות ליושב-ראש הקואליציה אופיר כץ על ההיתכנות שהצלחנו להביא את זה היום, ולמרכזת האופוזיציה מירב בן ארי, שליבה חם תמיד לעניינים חברתיים מהסוג הזה, וכמובן – לצוות שלי, ובמיוחד ליועץ החקיקה שלי עו"ד יהודה כהן. אני מודה לך, גברתי היושבת בראש, וכמובן לאיש שאנחנו תמיד עובדים ביחד, למרות שלא תמיד יודעים את זה, חבר הכנסת ינון אזולאי – אני לא רוצה לשרוף אותו בש"ס – חבר הכנסת הנמרץ, שמחר, בעזרת השם, גם יביא לפה חוק חשוב לדיירי הדיור הציבורי בעזרתו של יושב-ראש ועדת הפנים דהיום ידידי יצחק קרויזר. << קריאה >> יעקב מרגי (ש"ס): << קריאה >> - - - << דובר_המשך >> יעקב אשר (יהדות התורה): << דובר_המשך >> אז זהו. אני רוצה להודות באמת לשר הרווחה לשעבר, ואני מאוד מקווה שגם לעתיד, שבאמת תרם והטביע חותם גדול מאוד בכל מה שקשור לרווחה. זה לחם חוקנו פה. אם את זה אנחנו לא עושים, אין לנו מה לעשות כאן בבניין. לכן אני שמח שההרכב הזה הוא גם ההרכב שיצביע היום על כניסתו של החוק הזה לספר החוקים של מדינת ישראל. תודה רבה. << יור >> היו"ר לימור סון הר מלך: << יור >> בהחלט. זו זכות גדולה. חברי הכנסת, נעבור להצבעה בקריאה השנייה על הצעת חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) (תיקון מס' 20), התשפ"ה-2025. נא לשבת במקומות. הצבעה. הצבעה מס' 3 בעד סעיפים 1–2 – 6 נגד – אין נמנעים – אין סעיפים 1–2 נתקבלו. << יור >> היו"ר לימור סון הר מלך: << יור >> בעד – שישה, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובעת כי הצעת החוק אושרה בקריאה השנייה. חברי הכנסת, אנו עוברים להצבעה בקריאה השלישית על הצעת חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) (תיקון מס' 20), התשפ"ה–2025. הצבעה. הצבעה מס' 4 בעד החוק – 6 נגד – אין נמנעים – אין חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) (תיקון מס' 20), התשפ"ה–2025, נתקבל. << יור >> היו"ר לימור סון הר מלך: << יור >> בעד – שישה, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובעת כי הצעת חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) (תיקון מס' 20), התשפ"ה–2025, התקבלה בקריאה השנייה והשלישית, ותיכנס לספר החוקים. חברי הכנסת, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום רביעי ו' בכסלו התשפ"ה, 26 בנובמבר 2025, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה. << סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 17:35. << סיום >>